גליון 1260 מתאריך 1 בנובמבר 1961

פעמים בלתי־ספורות בשבע־עשר השנים
האחרונות נשאלתי :״האם אתה כנעני?״
בכל פעם עניתי את אותה התשובה :״מה
זה כנעני?״
לא היתד, זאת התחמקות. האמת הפשוטה
היא כי המונח ״כנעני״ מערפל מאד.
יש המייחסים אותו לקבוצה קטנה מסויימת,
ויש המייחסים אותו לזרם מחשבתי כולל
יותר, לו שותפות כמה וכמה קבוצות,
בגילגולים שונים. יכולתי על כן לענות
״כן״ או ״לא״ באותה מידה של צדק.
פעמים רבות החלטתי לשים קץ, אחת
ולתמיד, לשאלות אלה ולכתוב סידרת מאמרים
על גילגוליו של הרעיון הכנעני, ב־מהדורותיו
השונות. אך בכל פעם עצרתי
בעדי. תמיד חששתי שהדבר עשוי לעניין
את הכותב יותר מאשר אותך, קורא יקר.

קנה
ה ת רי ס

ב מ חי ר

ה סו ב ביו ת ר

הזו ל

ביו ת ר

תל־אביב, פרום׳ שור ,7טל - .42193 .חיפה, מהנדס
המשרדהרא שי:
א. אורני, תל־חי ,6טל — .69574 .יפו, זילברמן את יעקב, שד׳ ירושלים 45׳ טל.81320 .
נתניה, הר, שער הגיא ,3טל - .2651 .רמת־גן, דוכן, ביאליק ,30 טל- .72500 .
בניברק, ז .גרום, דסלר ,16 טל ; 72896 .חנות ״מאיר״ ,ר׳ עקיבא ,41 טל.72584 .
רמת־יצחק, אברמוביץ, ירושלים — .28 רמת־יוסף, בת־ים, כל־בו ״סלע״ ,מרכז מסחרי.

ה ש בו ענפתחות

כ תו תחדשות

ל מו ק ד מו תול בג רו ת
סתדדות

הסטודנטית

האוניברסיטה

וזל־אב^ב

.בערב,

תל-אניב, וזז׳אינטוקולסקי 4וליד אבן־גבירול• ארלוזורוב)

״ העולם הזה״ ,שבועוןהחדשות הי שרא לי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו״ל: העולם הזר, בע״מ.

לפני חודש, בשיא הפולמוס האישי בין
שלמה גרוחנסקי, הסופר חריף־הלשון של
דבר, לבין המשורר הכנעני יונתן רטוש,
השתרבב גם שמי. בהתלהבותו הרבה ניסה
הסופר האידישי לפגוע בכל מי שהריח בו
ריח כנעני, ותוך כדי כך תקף גם את
״עורך העולם הזה״.
אמרתי לעצמי: הנד, התירוץ אשר אתה
מחכה לו. זכותך הלגיטימית היא להגן על
עצמך, להסביר את טיב הרעיון הכנעני
ואת חלקך (או חוסר חלקך) בו. אך שוב
עצרתי בעדי.
עד שבא ראש־הממשלה ושר־הבטחון והקדיש
במאמרו, בשנתון הממשלתי האחרון,
חלק נכבד לוויכוח עם ״קבוצת הכנענים
והפעולה השמית״ .אף שניהל את
הוויכוח בצורה הוגנת למדי (בניגוד לנימת
דבריו ביזיכוח הבלתי־פוסק עם ״השבועון
המסויים״) ,הרי הקדים לו הערה
תמוהה ביותר. הוא טען, לא פחות ולא
יותר, שירשנו את רעיונותינו מאדם בשם
ד,נרי ביירוד, מי שהיה עוזר שר־החוץ האמריקאי,
שנאם כמה נאומים ברוח דומה
בשנת . 1954
זה כבר היה יותר מדי. כי בצורה זו
מחק ראש־ד,ממשלה במחי יד התפתחות
רעיונית של 15 שנים ויותר — התפתחות
שהיא חלק מחיינו שלנו, וגם חלק מדרכו
של הנוער העברי בארץ.
אמרתי לעצמי: על כך אסור לך לשתוק.
חייב אתה לספר את הידוע לך על פרק
מסתורי ומרתק זה, קל וחומר בהיותך
משוכנע כי פרק זה לא היה אלא הקדמה
להתפתחות חשובה הצפונה עדיין בחיק העתיד.

לא ארמה אותך: כל אלה אינם אלא
תירוצים. הסיבה האמיתית אשר בגללה אני
מתחיל השבוע לספר על פרשה זו היא
שיש לי חשק לעשות זאת.
תמיד עקבתי בתשומת־לב מרותקת אחרי
תופעה מוזרה זו ששמה גילגול של רעיון.
כיצד נולדים רעיונות, כיצד הם פושטים
צורה ולובשים צורה, כיצד הם מתגלגלים
מאיש לאיש, נמוגים ומתגברים מחדש,
כיצד הם מתמזגים עם רעיונות אחרים,
מתבגרים או מתים. בעיני זה הרבה יותר
מעניין מאשר רומאן בלשי.
היססתי הרבה לפני שהחלטתי לכתוב
את הדברים בגוף ראשון. כל תיאור בגוף
ראשון עשוי להחשיד את בעליו באגו־צנטריות
יתרה, בבחינת מי שאומר :״ראו
איזה איש מעניין אני! ראו מה עשיתי!
ראו מה קרה לי!״ מאידך גיסא, כשהדברים
נאמרים בגוף שלישי, מאבדים הם הרבה
מן האמיתות. אי־אפשר לתאר את גילגול
הרעיונות הכנעניים בשנות הארבעים מבלי
לתאר את רקע חיינו דאז, את תחושתנו
וסביבתנו, את האקלים הרוחני והמעשי בו
חיינו. כל אלה ניתנים רק לתיאור סובייקטיבי,
מבעד לעיניו של היחיד, שלא הסתכל
עליהם מבחוץ, אלא שחי בתוך הקלחת,
התרשם והגיב בדרכו האישית.
איני מתיימר, איפוא, לכתוב היסטוריה
אובייקטיבית (אם בכלל יש דבר כזד.),
רשאי אתה לחלוק לא רק על דעותי, אלא
גם על הצורה בה אני מציג את הדברים.
כל אשר אני יכול לנסות הוא: להישאר
נאמן לאמת, בפי שאני רואה אותה.

העולם הזה 1260

צבי אונטרמן ושות׳ בע־מ
מכתבים הבחורה ובך הטוכים
במאסרו של העורר ״הסע! דקות״ (העולם
הזה )1257 הטיף מוסר לתנועת החרות,
על אשר לא הסכימה לשבת כחוץ ולתסוד
במועדון הארבע בלי שתשותף בפועל ב־ממשלה.
הדבר דומה כאשר בדטובים נהנה
מנופה ורוחה של בחורה, אד נדמה לו ש
יהוסה המשפחתי אינו מספיק טוב בדי
להכניסה לביתו ולחוג משפחתו.
על אורי אבנרי לחשוב היטב לפני שהוא
שופט מפלגה שהוכיחה בעבר, ומוכיחה נם
כיום, שלא קטנות־מוחין ולא צרות־עיז
היתה דרכה בהיסטוריה המתחדשת של עם
ישראל, אלא טובת העם והמדינה.
משולם הרגל, תל־אביב

יהודים, לא עברים

כמה מלים למשורר יונתן רטוש (העולם
הזה :)1259 איד את
מעז — אחרי חורבן
שלישי ואבדן שליש
מהעם היהודי ביסו־אל־אנוש־ים, דים אחרי
שבנינו והקי־מונו
באן מדינה
(נניח שהיא לא לפי
רוח הכלל) —
להטיף למושנים מבולבלים
ותפלים כאלה?
מי אתה ומה
אתת שתקרא לנו
עבריים? האם לא
תרע שבזכות היה־דגת
וחלוצי הדור
הזה, שבאו ובנו את
הארץ — יהדות שברנשטיין
ממנה
צמחת אתה
— יכול אתה לטייל
עכשיו בנחת ברחוב
התל־אביבי הנוצץ, ואף לכתוב שירים?
משה ברנשטיין, תל־אביב

ערובה
לחס כון

ולעתיד
המ שפחה

ה צ מד ה מוחלגן ת
לש ערהדולר

הדפסת בסף

ברצוני לציין עובדה אחת שלא ציינתם
במאמרכם ״הנייר השחור״ (העולם הזה
,)1258 היכולה להסביר פרטים ועובדות
רבות: שמר רוברט ציון הוא חתנו של
סר ג׳וזף מייזר.
ג. יורם, ירושלים

ולמדד יוקר המחיה

מה יצא מזה שהממשלה תעניק ארבעה
מיליון לירות למיפעל הנייר? האם זה יפתור
את כל הבעיות? הלא יש כל הסיכויים
ששוב 1ש.ב יהיה דרוש כסף ממשלתי לחיזוקו.
על כן, אני מציע פתרון — בלתי
מקובל במקצת, אבל בטוח לחלוטין: שהממשלה
תרשה למיפעל החדרתי להדפיס —
במקום סתם נייר — שטרי כסף. לכלכלה
הישראלית אין מה לחשוש מאינפלציה,
מפני שבקצב הייצור של הטיפעל אין בל
סכנה של הצפת השוק בשטרי בסף. מה
שהוא ידפיס, בקושי יספיק לו.
שמואל וינר, תל־אביב
גישתכם בענייני כלכלה היא ניהיליסטית
לחלוטין. כי אתם אומרים, בקיצור: כל
מיפעל שאינו יכול להתחרות בשוק העולמי
— אסור להקימו בארץ. לפי עקרון
זה, לא היינו מנדלים בארץ לא חיטה ולא
עופות ולא ירקות ולא פירות. לא היינו
יוצקים בלוק אחד לבניה ולא היינו מייצרים
אפיקו נופיה או חולצה אחת מתוצרת
הארץ. אפילו את ״העולם הזה״ לא כדאי
היה להוציא. היינו הופכים למדינה בת
חצי מיליון נפש, המייצרת אשלג (אולי)
והדרים. ועם המשבר הראשון בעולם, היינו
גוועים ברעב ומתמוטטים.
נבוז שסקטורים יצרניים שלמים בכלכלתנו
הם יקרים, אבל זהו המחיר שאנו חייבים
לשלם בעד מצבה הבלתי־נורמאלי של המדינה.
אילו היינו חברים בשוק מרחבי משותף,
למשל, יתכן שקנה־המירה לגבי כדאיותו
של כל מיפעל היתר! אחרת.
אוריאל שרון, תל־אביב

קום התנערה:
זקי תפס את רוח הקומוניזם החדש של
ניקיטה סרנייביץ׳ ,כאשר צייר פירוש
מציאותי לפסוק ״עולם ישן ערי יסוד נח־ריבה.״
אילו רצה, יכול היה לקחת פסוק
אחר מתיר האינטרנאציונל :״לא כלום אתמול,
מחר הכל.״ כלומר: כל המלחמות
שהיו עד כה, אפם. הפצצה האטומית של
מחר תגמור את הכל.

דויד ראובני, חיפה
אפשר גס :״זה יהיה קרב אחרון במלחמת
עולם.״

לא לגרש ולא לחיות

אדיה • בחן • בניו • הדר •

הסנה • הפניקס הישראלי

יהודה • לה נסיונל • מגדל • מנורה • סהר • ציו ן

עשור למפעז* חפים

פ קי די ם 1
ת ל מי דים !
ס טו דנ טי ם !
הרשמו עור חיים ל קו רסהחד * ל

קצרנות
ע כ רי ת ו /א ו אנג לי ת
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולסן גרג 0 8 9 0 6
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
ת ל׳ אכים: רחוב גורמן .5
חיפח: בביודהססר *במעלה״,
רחיב שמריהו לוין .30

הצלחה מובטחת׳!

מיואשת ומדוכאת, ולאחר שלא נוחר לי
עוד כל מוצא אחר, הנני נאלצת לפנות
לדעת הקהל ולגולל בפניו את פרשת הסבל
שלי הנמשכת זה שמונה שנים. זוהי פרשה
של נערה דתית, שהוריה השיאוה בגיל
17 לצעיר שנתגלה לאחר מכן כנם־רוח,
ברוטלי וחולני.
הדבר החל מיד עם סיימי את סמינר
״בית יעקב״ בתל־אביב. כיאה לאנשים אדוקים
ביותר, מיהרו הורי למצוא לי שידוד,
ועד טהרה מצאתי את עצמי נשואה ועברתי
לגור בחיפה יחד עם בעלי, עוד בטרם
ידעתי מיהו האיש. אד תור ימים ספורים
עמדתי על טיבו. התברר לי שהוא לקוי
מבחינה נפשית והתנהגותו פרועה וגסה.
הוא לא שם לב לחיי הבית והמשפחה,
בילה אח רוב שעות היום במיטה חור עצלות
ואדישות, וכעבור ומן החל נם להפליא
בי את מכותיו.
הייתי מזועזעת ושבורה, אד לא סיפרתי
על כד להורי הן מתור בושה והן כדי לא
לצערם. נם הורי בעלי הפצירו בי לא
לגלות לאיש על כר, תור הבטחה שבנם
ישפר את התנהגותו. נוסף לכד הייתי
העולס הזה 1260

מכתבים
כבר בהריון. לאחר הולדת הבת התגוררתי
בבית הורי בתל־אביב ולאחר ששה חודשים
חזרתי לבעלי, סתור תקוה שהולדת הבת
תשפיע עליו לטובה. אד הוא לא נשתנה,
המשיך להשתולל ולהתפרע, היכה אותי בנוכחות
הפעוטה.
לכסות לא יכולתי להסתיר עוד את הפרשה
מהורי וחזרתי לביתם בתל־אביב. באותו
פרק זם! החלה משפחת בעלי לנהל
משא ומתן עם הורי במטרה להחזיר אותי
לחיפה .״אנו אחראים,״ הם הבטיחו ,״שבננו
יקיים הפעם חיי משפחה תקינים.״ לאחר
טשא־ומתן שנמשד חצי־שנה, נאלצתי לחוור
אליו לתקופת נסיח. אולם כעבור כמה חורשים
ולאחר ששוב הייתי בהריון, נוכחתי
שאפסה כל תקווה. לא היתה כל אפשרות
לחיות עמו תחת קורת גג אחת. הוא המשיר
להתפרע והיווה סכנה רצינית לחיי ולחיי
הבת. לא נותרה לי עוד כל ברירה
ונאלצתי לנטוש אוחו לעולמים.
מאז חלפו חמש שנים. עתה אני בת ,20
אם לשתי בנות ומתגוררת בבית הורי. בינתיים
הוציא בעלי למכירה את הדירה
והרהיטים ושילשל את הכסף לכיסו. לא
היה איכפת לי דבר; ויתרתי על הכל
ורצוני היה רק להשתחרר מטנו כדי שאוכל
לבנות את חיי מחדש, למען שתי בנותי.
במשך חמש השנים האחרונות ניהלתי
מאבקים מרים כדי לקבל ממנו נט, אד
הוא בשלו :״ממילא אינני חושב להתחתן
שוב, למה לי לתת לד נט ולשחרר אותר?״
לאחר תהליכים ממושכים בפני בתי־הרין
הרבניים, הוצא פסק-דיז על-ידי בית־הדין
הרבני בחיפה ביום .26.10.60 פסק־דין זה
קובע כי :״אין כופיז אותו לגרש אותה
ולא אותה לחיות אצלו.״ האם זהו כל מה
שיש לבית־הדיז לומר לאחר מאבק בז
שנים?
וכי מה עוד נותר לי לעשות לאחר
שבית־הדין עצמו הביר בעוברה שאי־אפשר
לחיות עמו? האם באמת אין כל פתרון
אחר זולת ״פסק-דיז״ הקובע ״שאין כופין
אותו לנרש ולא אותה לחיות אצלו״? פסק-
דין זה, הדן אותי לעגינות ואת בנותי
ליתוטות חיות לטשד כל חיינו, אף לא
ניתן לערעור!
המש שנים חלפו מאז החל המאבק לשחרור
ועתה בא הקץ לכוח הסבל ולכושר
העמידה שלי. בשעה האחרונה ממש וברוב
יאושי אני פונה בקריאה לאזרחי ישראל:
החלצו נא ובואו לעזרתי עוצו לי עצה,
טה עלי לעשות?
ח. ג ,.תל־אביב

הקמיע הפסיד מישחק

ת 1 1 3 0 7 1ל. בנ *ן

דיור, נזוחחת

תנאי מימון
נומים

4 0/0ובית
במול הבטחת
השתתפות בהבדלת
סד3דימ

נ 11ר

1ז11ודד . 11.1בו ד ר.
מיגד. לרו ׳ 1±ב 1ן

דמי מנוי לשנה
עבור ״העולם הזה״
1 בארץ
ולחוץ־לארץ, בדאר רגיל 1

— 25.ל״י

לאוהדי הכדורגל, ובעיקר לאוהדי הפועל
פתח־תקווה, לא ברור
מדוע היא הפסידה
ננד ירושלים. ובכן,
העניין פשוט: הקמיע
לא היה אי-
תה. אותו קמיע
הוא ישראל (״ס־סיק״)
אביצור, ילד
בז חמש, אשר מגיל
שנתיים מלווה
את הקבוצה במשחקיה,
כשהוא לובש
חולצה כדוגמת חולצות
הקבוצה, עם
מספר 8על הנב.
רק כאשר הוא ״מפסיד״
מישחק, מפסידה
גם קבוצתו
הנערצת.
אנב, לפני כחצי
שנה היה הילד חולה
מאוד ושכב במצב
של חוסר-הכרה
למחצה בבית־חולים
״השרון״ .כאשר היה
מתעורר, היה לוחש
לאמו שתכתוב ל־סטלמד
הנערץ שיבוא
לבקרו. המכתב,
שטוף דמעות אביצור האם, נכתב׳ אד 1 סטלטד לא בא.
אוהדי הקבוצה, פתח־תקוזה

מגדי נגד הקהל
הקהל הפסיד ננד איטליה (העולם הזה
?)1258 מנוחד! לא הקהל הפסיד במישחק
זה אלא מנדי הפסיד. כדי להיווכח בזאת
היינו צריכים לחכות שבוע, עד למשיחק
ננד קוריאה. הקוריאים הובילו 1:0במיש־חק
ידידותי. ובכל זאת לא התביישו להקים
״בונקר״ במחצית השניה, כדי לשמור על
היתרון — וכל הכבוד על לחימתם הנהדרת.
הנבחרת שלנו הובילה — 2:0במישחק על
הגביע העולמי — ובכל זאת לא ידעו
לשמור על התוצאה, שיכלה להיות ה0נ־סאציה
העולמית של השנה בשדה הספורט.
דן וינור, תל־אביב
...מעכ שיו אתן לכם נושפנקה על בליינד
על כל מה שתכתבו בעתיד. לתפוס את העיקר
עד כדי ממשות כזו כפי שאתם הצלחתם
במאמר זה, עוד לא קראתי באף
מאמר מקצועי בעתונות הישראלית. אני
ישבתי ביציע, עם קבוצה של שמונה חברים.
אנחנו, יוצאי הונגריה, יודעים מה זה
ספורט, ואיד מתנהג ספורטאי אפילו אם
הוא יושב ביציע. כאשר נכנם הפנדל ל
רשתנו, היתה התגובה האינסטינקטיבית
של חברי לקום ולצעוק. אחד הרים את קולו
והכריז :״עכשיו נתחיל לעודד! אחת־שתים־
שלוש אל-אל ישראל!״
כל חברי קבוצתנו קטנו והתחלנו לעודד.
התנובה: קריאות בוז ולינלוג מסביבנו.
״מד, פתאום?״ התרעמו ,״לעודד אותם אחר׳
שקיבלו גול כזה?״
בנימין אבישי, חיפה
העולם הזה 260ו

מאמר ראשון בסידרה: כיצד נולד הרעיון הכנעני בפאריס, ערב הפלישה הנאצית

מאת אוד־ אבנר־מש,
בצאתי מן המערכת, פגשתי ברחוב דיזנגוף את יונתן רטוש. כמו תמיד,
מזה עשרים שנה, הקדמתי לו ״שלום״ .כמו תמיד, מזה עשרים שנה, לא ענה לי•
יחסים אלה הם תולדת הפגישה הראשונה והאחרונה שהיתה לי עם רטוש. היא
התקיימה בראשית , 1942 בקפה גדנסקי, ששכן אזברחוב יבנה בתל־אביב. קדמה לה
השתלשלות אופיינית לאיש.
כמה חודשים לפני כן כתבתי שורה של מאמרים על הרעיון העברי־השמי ברו־ועורכו
היה הד״ר
שבועון החברה, כתב־עת רציני, לאומני אך בלתי־תלוי, שבעליו
יעקב ויינשל. הם נשאו את הכותרות ״בין עבריות ליהדות״ ,״המיתוס של בני עבר״
ו״שם סותר וקורא״.
אחרי פירסוס המאמר הראשון הראה לי הד״ר ויינשל בחיוך מכתב שנתקבל במערכת.
היה זה מכתב ארסי ביותר, גדוש השמצות אישיות נגדי. הואהטיל דופי באופיי,
במוצאי, ביושר כוונותי ובשפיות דעתי. הוא נשא את חתימת אורי שלח (שמו של
רטוש באותם הימים).
נדהמתי לא מעט. לא ידעתי מי זה שלח, וגם לוויינשל היה רק מושג קלוש ביותר.
זה עתה מלאו לי 18 שנה, ועדיין לא הייתי רגיל לתופעה אליה התרגלתי מאז כאל
תופעת־טבע: שאנשים שאינם מכירים אותי, שלא ראוני מעולם, מתקיפים אותי בשינאה
תהומית, כאילו רצחתי את בנם־יחידם.
על כל פנים, הסקתי מן המכתב כי אורי שלח דוגל ברעיונות דומים לאותם שהבעתי
במאמרי, וכי קיצפו יצא עלי בשל הבדלי נוסח שלא עמדתי על טיבם. לכן שמחתי
מאוד כאשר גילה לי אחד ממכרי, בנימין תמוז, כי הוא מכיר את שלח היטב והיה
רוצה להפגישנו. בשעה היעודה הסתלקתי מעבודתי (הייתי פקיד במשרד של עורך־דין)
ושמתי את פעמי אל בית־הקפה הגדול והשומם, ששימש אז מקום־מיפגש לסוחרים
ולספסרי־מלחמה י מכל הסוגים.

פלישת הנאצים שמה קץ מהיר לקבוצה
כאן את חוגו הרעיוני. ואילו עדיה גורביץ
והשפיע באמצעותו על קבוצת הילל (״פיטר

הפאריסאית. רטוש חזר לארץ־ישראל והקים
נסע לארצות־הברית, פגש את ערי ז׳בוטינסקי
ברגסון״) קוק.

מהדה ושמה יהדות

׳קדשתי ככוונה כמר, מלים להשתלשלות זו, כי היא מזהה בבירור את רקע צמיחתו
! 1של הרעיון הכנעני המקורי. מבחינת המקום והזמן: אירופה, בין שתי מלחמותיה,עולם,
בתקופת השיא של הפאשיזם האיטלקי ושאר התנועות הלאומניות הרומנטיות. מבחינת
המיקום הפוליטי: באגף הקיצוני של הימין. רקע זה גרם לכמה תופעות־לווי שדבקו
תחילה ברעיון, ושלא קל היה להתגבר עליהן (ולא כל הכנענים התגברו עליהן) במרוצת
השנים.
הרעיונות המרכזיים של הקבוצה הפאריפאית, כפי שאני הבנתי אותם תוך קריאת כתב־העת
שלה, היו — בקווים כלליים — כלהלן:
9אין — ומעולם לא היתה קיימת — אומה יהודית.
* יש — ותמיד היתד, קיימת — אומה עברית.
9האומה העברית הקדמונית כללה את כל דוברי העברית, תושבי ארץ ״עבר״ .״עבר״
היא כל הארץ מן הפרת ועד הים התיכון. העברים היו, נוסף על בני־ישראל, כל עממי

פערה בכית קפד

־־ 13 וששני כי הפגישה גרמה עיגמת־נפש לכל הצדדים הנוגעים בדבר. בוודאי גרמה
} | אכזבה מרה ליוזמה. תמוז היה אז כפוף לחלוטין להשפעתו של רטוש,וראה בו
נביא ומשיח. ככל מאמין אמיתי, לא יכול היה לתפוס כיצד זה עוצם מישהו את עיניו
מלראות את גדולת מנהיגו. מן הסתם ציפה לכך שאפול מיד בשביו של רטוש ואשתחווה
אפיים ארצה.
למרבה הצער לא קרה הדבר. תחת זאת התפתח בינינו ויכוח מר. בהסתכלי היום
אחורה, ברור לי כי נהגתי בחוסר־טאקט להחריד, כדרכם של צעירים בגיל זה. בלי
ספק היה זה עינוי לתמוז לראות נער בן ,18 שנראה כבן ,15 רזה כשלד וחיוור, סותר
בשצף־קצף את המושכלים־הראשונים של הוגה־דיעות, שיכול היה להיות אביו. כבר
אז נראה רטוש קשיש מכפי גילו.
על מה סער הוויכוח? אחרי עשרים שנה, אקטואליים הדברים כמו אז. הסכמנו בנקל
כי בארץ נולדת אומה עברית חדשה, וכי רוח היהדות,שיצרה את הפזורה בת
אלפיים־וחמש־מאות השנה, אינה יכולה לבטא את רוחה של אומה זו, היושבת על אדמתה
והמבקשת להקים את מדינתה.
ההתנגשות באה בגלל שאלת העליה היהודית. מדבריו של רטוש הסקתי כי הוא
מתנגד לה, וכי הוא מוכן להסכים לכל היותר לעליית יחידים, מבלי להפלות בין
יהודים, יפאנים ואיטלקים. ואילו אני, שכמו כל נער עברי בארץ השתתפתי מגיל 1
בהפגנות הסוערות למען ״ע־לי־יה הופ־שית!״ ,תמהתי לפשר התנגדות זו.
בהגיון של בן , 18 שאינו יודע רחם, אמרתי לו בערך כך :״אינני מבין אותך. אתה
טוען כי כל צבר הוא עברי, היינו, שמקום־הלידה הוא הקובע את היותו עברי. איני
מסכים לכך, אך זו דעתך. אט כן, מה איכפת לך שנביא לארץ מיליון יהודים? הלא
הבנים שלהם יהפכו אוטומאטית עברים. דווקא מבחינת ההשקפה שלך, היית צריך להיות
בעד עליה המונית; פשוט תתייחס לעולים היהודיים כאל בתי־חרושת לייצור עברים חדשים.״
עד כמה שאני זוכר, נסתיימה השיחה בנימה מרה של התקפות אישיות עלי. מאז
לא החליף עמי רטוש, במשך עשרים שנה, אף לא מילה אחת.

עדיה רב עם ז׳בוטינסקי

ותה סידרת מאמרים שלי, שהרגיזה כל־כך את רטוש־שלח, לא נולדה
^ במקרה. היא היתד, תוצאה ישירה של היתקלותי בחוברת צרפתית שנפלה לידי
בסוף קיץ .1941 שמה היה ״שם — רביו ד׳אקסיו! אבראיק״ ,היינו ,״שם — בטאון
הפעולה העברית״.
קיבלתי את החוברת מידי הד״ר ויינשל, שהציע לי לכתוב עליה ביקורת בהחברה.
ידידי תרגם לי את המאמרים. הם השפיעו עלי כמו מעיין על תועה־מידבר הגווע בצמא.
אותה חוברת הופיעה בפאריס שנה לפני כן, בחודשים האחרונים לפני הכיבוש הנאצי.
(דומני שהופיעו כמה חוברות, אך מעולם לא ראיתי אותן) .עורכה והרוח החיה שלה
היה עדיה גורביץ (ששמו כיום חורון) ,קרוב־רחוק של זאב ז׳בוטינסקי וידיד בנו ערי.
גורביץ, שלא השתקע בארץ אלא בזמן האחרון, היה חבר המפלגה הרביזיוניסטית.
כאשר ניגש ז׳בוטינסקי ב־ 1935 לייסד את ״ההסתדרות הציונית החדשה״ ,אחרי פרישתו
הדרמאתית מן ההסתדרות ״הישנה״ ,תבע גורביץ כי הגוף החדש יתנגד בפירוש לדת
היהודית ולרוח היהדות. ז׳בוטינסקי, לעומת זאת, קיווה למשוך לצידו חוגים דתיים
דתי מפורש.כך נוצרה התופעה, סעיף נרחבים, והכליל במצע ההסתדרות החדשה
הקיימת גם כיום בתנועת־ההרות, שאנשים בלתי־דתיים מעמידים פני לוחמים דתיים קנאיים.
עדיה גורביץ לא השלים עם שעטנז דתי־לאומי זה, ונראה כי אז החלה הקאריירה
העצמאית של הרעיון הכנעני. יתכן כי גורביץ עצמו הגה ברעיונות אלה עוד קודם
לכן, כי ב־ 1934 פירסם בכתב־העת הרוסי של הרביזיוניסטים בפאריס, ראסב״ט (״השחר״),
סידרת מאמרים בחתימת ״אל־ראיד״ ,בה הוכיח כי אנשי קרתגו היו עבריים.
כל אותו זמן ישב רטוש בארץ, פעל גם הוא כרביזיוניסט נאמן. בין השאר ניסה להשפיע
על הנהגת התנועה בארץ לקבל רעיון שהיה אז מהפכני מאוד: שאין צורך ברוב עברי
בארץ־ישראל כדי להקים בה מדינה עברית (רעיון שנתגשם לאחר מכן על־ידי חלוקת
הארץ, אך לא לכך התכוון רטוש) .בראשית 1938 נשלח להשתתף בוועידה רביזיוניסטית
באירופה, נסע לפאריס, נפגש שם עם עדיה גורביץ והחליף עמו רעיונות. איני יודע
מה תרם כל אחד מן השניים לאוצר הרעיונות המשותף. רק הם עצמם יכולים לגלות
זאת. אך ברור כי פגישה רעיונית זו הולידה, כעבור שנה־שנתיים, את כתב־העת שם*.
* תחילה השתתף בקבוצה גם הד״ר וולפגנג (זאב) פון־וייזל, שהסביר אחר־נך :״חשבתי
שהם רוצים לרמו־ת את הערבים, ולכן תמכתי בחס. אבל אחר־כן ראיתי שהם רוצים לרמות
את היהודים 1״

יונתן רבתש: תאב תיתת־יב תב בתי וזרגשגז רעברים־ ד
כנען, הצידונים (כולל קרתגו ושאר המושבות) ,הארמים, האמורים, האדומים, בני־מואב
ובני־עמון, וכו׳.
9בשלב מסויים של חייה, בתקופת גלות בבל, הותקפה האומה העברית על־ידי מחלה
ששמה ״יהדות״ .מאז היא חולה במחלה זו. אין אומה יהודית, אך יש אומה עברית
החולה במחלה היהודית.
9התפזרות היהודים (כלומר: העברים החולים במחלה היהודית) בעולם אינה תוצאה
של לחץ חיצוני, כגון הדיכוי הרומאי, אלא תוצאת עצם מהותה של המחלה היהודית.
כי היהדות היא מסגרת־היים שאינה זקוקה למולדת או לחיים לאומיים אמיתיים, וממילא
הפרידה בין האומה העברית ומולדתה.
9הציונות בגדה בייעודה, כאשר כרתה ברית־שלום עם הרוח היהודית ועם הדת
היהודית.
9חיסול הרוח היהודית היא תנאי מוקדם לתקומה לאומית בארץ־ישראל. לא תיתכן
מדינה עברית אמיתית, ולא יתכנו חיים לאומיים אמיתיים, כל עוד לא שוחרר הגוף
הלאומי מן המחלה היהודית.
9שיחדור זה הוא תהליך רוחני: יש לסלק את הרוח היהודית על בל גילוייה (הדת,
המסורת, התפיסה ההיסטורית, הספרות, השקפת״העולם) ולשים במקומה את הרוח העברית
המקורית, כפי שהיא משתקפת ביצירה הקדמונית של העמים העבריים.
דומני כי לגבי הסעיף האחרון היתד. קיימת הסתירה העיקרית בין גורביץ ורטוש, וגם
בין הקבוצה הפאריסאית לבין הקבוצה הכנענית שקמה לאחר מכן בארץ. בעוד שלגבי
גורביץ יכול היה כל יהודי להפוך עברי, בדרך של שיחרור רוחני, הרי האמינו רטוש
ותלמידיו הראשונים (אף כי — ואולי יען כי — כולם היו ילידי חוץ־לארץ) ,שההבדל בין
יהודי ועברי הוא הבדל של לידה. עברי הוא זה שנולד בארץ העברים. לכל היותר היו
מוכנים לצרף לכך אנשים שבאו ארצה בעודם ילדים קטנים (כמותם עצמם).

הדיר אל אצ״ל
* 1כשי* חייב אני להסביר לקורא של 1961 מדוע עשו רעיונות אלה רושם כה עז
ע* על קורא צעיר בן 17 בקיץ .1941
רשימת־ד,ביקורת שלי על החוברת, מלפני עשרים שנה, כללה את המלים הנלהבות
הבאות :״בשורה חדשה? בעברנו על הדפים הלוהטים מרגישים אנחנו כי הד רועם הם
לאמת, שהיתר, חבוייד. בתת־הכרתנו; יסוד לבניין חסר־ד,יסודות — התוהו־ובוהו של עולמנו

והכ1עג* אז בארץ
הנפשי והלאומי.״
אפילו נתעלם מן ההפרזות של צעיר נלהב, הרי מעידות השורות על כך כי הכותב
חש כי נתגלתה לו בשורה מהפכנית חדשה. כדי שתיווצר תחושה כזאת, דרושים שני
דברים: בשורה חזקה כשלעצמה, וגם מצב־רוח מיוחד של מקבל־הבשורה. בקיץ 1941
היו צעירים רבים בארץ צמאים לבשורה חדשה כזאת. כי כמה חודשים לפני כן התפרק,
למעשה, הארגון הצבאי הלאומי.
התגייסתי לארגון בגיל , 14 חודשים מעטים אחרי שנאלצתי לנטוש את מפסל בית־הספר
כדי להרוויח את מחייתי — תופעה רגילה למדי בימים ההם, ימי המשבר הכלכלי
הגדול שבא בעקבות מלחמת־חבש והמרד הערבי בארץ. ההצטרפות לארגון לא היתר,
תוצאה של אידיאולוגיה. להיפך, בתקופה ההיא, תקופת גדולתו של היטלר, נטה כימעט
כל צעיר חושב שמאלה. הלכנו לארגון מפני שמאסנו ב״הבלגה״ בעת שהעתונים פירסמו
מדי יום את שמות הרוגי היישוב במסגרות שחורות. חשנו כי ההבלגה אינה אלא מדיניות
חסרת כבוד ואומץ־לב, וכי המנהיגים הלאומיים — מוייצמן ועד בן־גוריון — משועבדים
לאנגלים.
דוגמתו האישית של שלמה בן־יוסף, ששר את ההימנון הלאומי כשחבל־התלייה נכרך
על צוזארו, נתנה לנו את הדחיפה האחרונה. אמרנו לעצמנו :״רק פחדן ומוג־לב נשאר
עומד מן הצד כאשר אנשים כאלה מוסרים את נפשם.״ כך הצטרפנו למחתרת, שהפכה
תוכן יחיד של חיינו — בית, משפחה, חברה ומקצוע. לעבודתי לא הקדשתי אלא את
המינימום הדרוש כדי למנוע את פיטורי. הורי כימעט ולא ראוני אלא בשעת הארוחות,
וכעבור זמן־מה עברתי לגור בהדר לבדי, כדי להימלט מפיקוח מטריד׳וכדי לתת ל״קבוצה״
מקום לאימונים ולאחסנת נשק. לא קראתי שום ספר שלא נגע במישרין לתורת המלחמה
והמהפכה - 9ואת אלה גמעתי בכמויות.
חיים מאושרים אלה יכלו להימשך הרבה זמן, לולא בא המשבר הנורא של קיץ , 1940
כשהתפלג הארגון ומת ז׳בוטינסקי. ההאשמות ההדדיות האיומות של דויד רזיאל ואברהם
שטרן הרסו את עולמנו הנפשי. בערב דרמאתי, שנחרת עמוק בזכרוני, התקוממתי ופרשתי.
תוך פיקפוקים רבים חזרתי, כעבור כמה שבועות, לארגון של רזיאל. אך כשזה התפלג
שוב, בראשית ,1941 עם פרישת מפקד המחוז אהרונצ׳יק גייכמן, התפרקה פלוגתי סופית.
נשארנו בחלל ריק.

המונים או קומץ נבדור?

ך* פילוג הכפול העלה על פני הכרתי הלך־מחשבה ביקורתי, שנרקם קודם לכן רק
( | בתת־הכרתי. גם בימים בהם הייתי שקוע כל־כולי בארגון, כשהדבקנו כרוזים, התאמנו
באקדחים, יצאנו למסעות מפרכים והקמנו תאי־מחתרת בארגוני־הנוער הגלויים •,כרסמו
בלבי פיקפוקים עמומים, פרי הספרים שקראתי והמאורעות שהתחוללו בעולם לנגד עינינו.
יהיה זה שקר אם אומר שהתנגדתי לדרך הטרור. האמנתי בכל לבי כי שפיכות־דמים
מותרת ומוסרית במלחמת־שיחרור לאומית (ועודני סבור כך כיום) .הזדהותו של הארגון
עם מפלגה ריאקציונית, ימנית ואנטי־ערבית היתר, למורת ,.רוחי, ,אך גם היא לא הכריעה
לגבי. מה שהפריע לי יותר מכל היתד, התיאוריה של ״הקומץ הנבחר״.
תיאוריה זו קבעה שאין הארגון (וזרועו הפוליטית) חייבים לזכות בתמיכת רוב היישוב.
מאחר שבכל מצב מהפכני ובכל מלחמת־שיחרור רק קומץ קטן של אנשים בעלי־הכרה
נחלץ לבצע את המשימה, הרי די לו לקומץ זה לפרוק את עול הרוב ולפעול על דעת
עצמו. ברגע המכריע יתייצב הרוב לימינו באופן ספונטאני, וישליך מעליו את ההנהגה
הרקובה הקודמת.
כפרתי תמיד בתיאוריה זו. לא מבחינה מוסרית, אלא מבחינה מעשית. המוסדות
הלאומיים, שהטיפו נגד ״הפורשים״ בעוד הם עצמם לא עשו מאומה כוי לפרוק את עול
האנגלים, להציל את היהודים המושמדים באירופה ולרכוש את לב ההמונים הערביים, היו
מאוסים בעיני. אולם לא האמנתי כי ההמונים יתייצבו אי־פעם לימין הארגון באופן
ספונטאני, ללא הכנה ארגונית ותעמולתית של שנים. הייתי משוכנע כי המאבק על נפש
המוני היישוב, המאבק על השלטון ביישוב, קודם למלחמה באנגלים או בערבים.
איני מכחיש שהייתי מושפע באופן מכריע מתמונת העולם של אז. למדתי את תולדות
תנועות־הר,מונים הגדולות, שחוללו במאה העשרים את המהפכה הבולשביקית, הפאשיסטית
והנאצית. לא פחות הושפעתי ממלחמתו רבת־ד,תפארת של מאד,אטמה גאנדי, שגיבש
תנועה אדירה של מיליונים ועיצב את נפש עמו הרדום תוך כדי מלחמת־שיחרור בכובש
הזר.
כל המחשבות האלה היו זרות לגמרי לארגון. מנהיגיו, שהושפעו על־ידי המסורת המחתרתית
של מזרח אירופה, היו שקועים בתולדות מלחמת־השיחרור של פולין ואירלנד
ועלילות גאריבלדי. מבחינה זאת לא היה הבדל רב בין רזיאל ושטרן. שטרן דגל בתורת
הקומץ הנבחר עוד יותר מיריבו.

תזכיר סודי ליאיר

ל המחשבות האלה, שהטרידו אותי גם כאשר עוד נמשכה פעולת הארגון
^ כסידרה, התגבשו אצלי סופית כשפרשתי מן הארגון המפולג.
שוב לא האמנתי בכוחה של המחתרת לגרש את האנגלים (ובזאת טעיתי) או לחולל
מהפכה ביישוב (ובזאת לא טעיתי) .הייתי משוכנע כי המשימה האמיתית היא ליצור
תנועת־ר,מונים אדירה, מאורגנת וממושמעת, בעלת כושר ארגוני ותעמולתי, שתכבוש קודם
כל את השלטון ביישוב, תכריז אחר־כך על מרי אזרחי או התקוממות לאומית, ותגרש את
הכובש הזר. לכך היתד, דרושה, לדעתי, רק השקפת־עולם חדשה, מלהיבה ומהפכנית,
שתקומם את ההמונים נגד המישטר הקיים ביישוב ותביא להקמת התנועה המשחררת.
זה בדיוק היה מצב־רוחי כאשר נפלה לידי אותה חוברת של שם. קראתי אותה, ושימחה
גדולה הציפה אותי .״הנר״״ אמרתי לעצמי ,״הדבר שחיפשת. זד, חדש. זה מלהיב. זה
מסביר את רקבון המישטר הקיים ביישוב. זה המכשיר הרעיוני המושלם למהפכה פנימית.״
יתכן כי לא היו אז רבים בנוער העברי שראו את הדברים בדיוק כך. אך מצב־הרוח
של חוסר־סיפוק, של תיעוב ההשקפות הישנות והמנהיגים הישנים, היה משותף לחוגים
נרחבים למדי באותן שנים, אחרי התפרקות הארגון הצבאי הלאומי ולפני יציאת אצ״ל
ולת״י לתנופה חדשה במלחמה נגד השלטון ד,זר. מצב רוח זה מסביר מדוע נקלטו
הרעיונות הכנעניים כפי שנקלטו. אף שמעולם לא הצליחו לרכוש את אהדתו של חלק
ניכר מן הנוער העברי, הרי עוררו תשומת־לב רחבה, ד,יפרו את המחשבה ודחפו כמה
מטובי הצעירים לכיוון חדש לגמרי.
מעניין שאחד האנשים שהושפעו על־ידי הרעיונות החדשים היה דווקא אברהם (״יאיר״)
שטרן. כמה ימים אחרי פגישתי עם רטוש, נתן לי תמוז, שלא התייאש ממני לגמרי,
חוברת סודית משוכפלת, אשר הכילה תזכיר שכתב רטוש בשביל יאיר. רטוש הציע
למנהיג הארגון החדש (שטרם נקרא אז לח״י, אלא ״הארגון הצבאי הלאומי בישראל״,
להבדיל מן ״הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל״) לפסול את היהדות ואת הציונות,
להנהיג דגל חדש והימנון לאומי חדש, ולהגדיר את הארגון כגרעין של תנועה לאומית
עברית.
יאיר לא קיבל את התורה במלואה. אבל הוא סירב להניח ליהודים בעלי־הכרה, כמו
ישראל שייב, לתת לעיקרי ארגונו פירוש יהודי־דתי־משיחי. ומי שקורא כיום בעיון את
פירסומי לח״י, מימי יאיר והלאה, ימצא בהם רמזים כנעניים למכביר.
כך קרה שאליהו בית־צורי, עמו נפגשתי פעמים רבות באצ״ל, נאם בפני שופטיו
בקאהיר, אחר הריגת הלורד מוין, נאום כנעני מובהק.

(המאמר הבא כסידרה:
״ריקוד סביב עשתורת״)

שוטר יפואי כעת היורה
האם הביאו נפולת רדידאקטיבית?
במדינה העס
3עוע דו־סטר•
היורה ירד בארץ, הירודה את השדות,
הציף את הכבישים, מילא את הרחובות
בשכונות ונתן לבנות תל־אביב את ההזדמנות
המיוחלת להראות את מלתחת החורף
החדשה שלהן.
בכל שנה אחרת, היה זה מאורע משמח.
אך בשנת 1961 היתד, השמחה מהולה בחששות
סתומים מפני תופעה שאיש לא
הבינה בדיוק. האם הביאו המטרות עמם
נפולת רדיו־אקטיבית?
סטידת־דחי לאנושות. בצפון הרחוק
פוצצה ברית־המועצות את פצצת־האימים
שלה, בסטרה על לחי האנושות כולה.
עקרת־בית ירושלמית נחלצה לפעולה, הקימה
תנועה ספונטאנית של התנגדות (ראה
עמודים 11־ .)10 רוב הקהל נשאר עומד
מן הצד, אך לא בגלל לא־איכפתיות. הקהל
הישראלי כולו ראה במעשה הסובייטי פשע
נגד האנושות. אך הוא משך בכתפיו בחוסר״
אונים, באומרו :״מה אנחנו יכולים לעשות?״
מעולם לא היתר. תחושת קטנות המדינה
חזקה יותר.
מדוע עשו הסובייטים את המעשה המחפיר?
בעיני האזרח הפשוט, היה לכך רק
הסבר אחד: האנושות חזרה אל הימים שקדמו
למלחמת־העולם השניה, כאשר שימש
הפחד מכשיר מדיני בידי כמה ממשלות.
ברית־המועצות שוב אינה רוצה לרכוש
אהדה והסכמה. היא רוצה להפחיד ולמרוט
את העצבים, כדי לשפר את עימדתה במיש־חק
הבינלאומי.
אייכ מן והפצצות. בכל זאת לא היו
כל המחאות הישראליות כנות לגמרי. יכול
היה האזרח לשאול את עצמו, בספקנות־מה:
האם כל אותם אנשי־רוח היו מצטרפים
למחאה אילו היו הפצצות אמריקאיות? האם
קול ישראל היה נותן את ידו בהתלהבות
כזאת לפרסום היוזמה האידיאליסטית, לולא
השתלבה יפה בתעמולה המערבית?
אבן־הבוחן היתד, פשוטה ביותר: מי
שמגנה בכנות את מעשי־האימים הסובייטיים,
חייב לגנות גם את הצד השני, שגם
הוא אינו טומן את ידו בצלחות אמנם אין
ארצות־הברית מפוצצת כרגע פצצות־ענק.
אך היא משחקת מישחק לא פחות מסוכן:
.עידוד הניאו־נאציזציה של גרמניה.
פצצות־גרעין בידי האמריקאים הן דבר
אחד. פצצות־גרעין בידי הגרמנים הן דבר
אחר לגמרי. כי הגרמנים הם, במקרה הטוב
ביותר, חולי־רוח ששוחררו זמנית, על־תנאי,
מבית־ד,משוגעים, מבלי שיש בטחון
גמור בשפיות דעתם. אם מישהו פיקפק
בבך בישראל, הרי בא מכתב־האיום הגרמני,
שנשלח השבוע לחברי הכנסת בישראל בעניין
אייכמן, כדי להזכיר זאת.
הצד השני. בשבוע שעבר החלו עתונים
אמריקאיים, ביניהם השבועון הבינלאומי
טייס, לפרסם מפות חדשות של גרמניה
משולשת :״גרמניה המערבית״ ,״גרמניה
המזרחית״ ו״גרמניה הפולנית״ .כך, בפעם
הראשונה, החלה דעת־הקהל האמריקאית
תומכת בפירוש בדרישת הגרמנים להחזיר

להם את השטחים שנלקחו מהם אחרי המלחמה
וצורפו לפולין, לצ׳כוסלובקיה ולברית־המועצות,
כעונש על הזוועות האינסופיות
שחוללו הגרמנים בארצות אלה.
בראש התובעים את החזרת השטחים עומדים
הניאו־נאצים הגלויים והמוסווים. תמיכה
מערבית רשמית בתביעה, בעוד המערב
מתכונן לצייד את גרמניה בנשק אטומי,
היא איום ישיר על עצם קיום ברית־המוע־צות
והמדינות הקשורות בה. זהו הצד
השני של המטבע המגאטוני.
אין כל טעם לשאול ״מי התחיל״ .האמריקאים
מתרצים את חימוש גרמניה
שוחרת־הסיפוח בכך שהסובייטים מאיימים
על השלום. הסובייטים מתרצים את
הפיצוצים הפושעניים בצורך להגן על המולדת
הסובייטית מפני הגרמנים. זהו מעגל
קסמים.
תפקידה של ישראל — הן בדרג הממלכתי
והן בדרג התגובה האישית והציבורית
— הוא להזעיק את האנושות נגד פשע
כפול ודו־סטרי זה. כל המסתפק בגינוי
צד אחד — הריהו עושה את מלאכתו
רמייה.

מפלגות
לל א מסווה
אין אידיאל גדול יותר לנגד עיני דויד
בן־גוריון מאשר הקמתן של שתי מפלגות
גדולות במדינה: מפלגת הימין המאוחד ומפלגת
השמאל המאוחד. כי אז יבואו כל
פגעי הדמוקרטיה על תיקונם, והעם יבחר
בין שתי המפלגות בבחירות אזוריות־רובניות.

אמנם האמין מישהו ברצינות בחזון
זה, הרי בא השבוע דויד בן־גוויון בכבודו
ובעצמו ולימד אותו אחרת. בהערה קצרה
אחת הוכיח שכל הבניין אינו אלא אחיזת־עיניים,
הסוואה לתוכניתו האמיתית של
מנהיג מפא״י: להנהיג שיטת־בחירות שתיתן
לו רוב מוחלט נצחי, בעוד כל יריביו
מפולגים.
ההערה נפלטה טפי בן־גוריון בעת דיון
בצמרת מפא״י על הרכבת הקואליציה הבאה.
רוב מנהיגי מפא״י רוצים בקואליציה עם
השמאל או עם חלק ממנו, מתוך דיעה כי
אחרת יקום השמאל ויתנגד לתוכניות הכלכליות
של אשכול, ואף יסכן את הרוב
המפא״יי בהסתדרות. רק איש אחד התנגד
בפירוש לדיעה זו. היה זה ראש־ד,ממשלה.
אמר בן־גוריון: יש לשאוף לקואליציה
עם הליברלים דוזקא. כי, הוסיף, אם הליברלים
יישארו באופוזיציה, צפוייה למפא״י
סכנה גדולה: שהליברלים יתאחדו עם חרות,
ותקום מפלגה מאוחדת גדולה של הימין.
במקרה זה תבלע הריאקציה גם את ״הרכו־שנים
המתקדמים״ ,שתמכו בעבר במפא״י
(באמצעות המפלגה הפרוגרסיבית)•.
היתד, זו דיעה הגיונית — אולם היא
היתד, ההיפך הגמור מכל דברי דויד בן-
גוריון בחצי״תריסר השנים האחרונות.
• דעה מוצדקת בהחלט נזבחינח עובדתית.
ברגע שהסתבר כי עומדת לקום קואליציה
של מפא״י, המפד״ל ואחדות־העבו־דה,
החלו מורמים מחדש קולות למען איחוד
מפלגות הימין. גס הארץ, שתבע כל
העת מן הליברלים להצטרף לקואליציה,
יצא לפתע בדרישה לאיחוד חרות והליברלים.
העולם
הזת 260ו

ף ככן, החלטתם למחוק שנה שלמה מ!
זכרון האומה, להעמיד פנים כאילו לא
היתר. ולא נבראה.
החלטתם למחוק את פרשת־לבון, את
הזעזוע הציבורי שבא בעקבותיה, את ההתעוררות
הלאומית שהביאה לפירוק הממשלה
והכנסת.
החלטתם למחוק את כל המאמרים שנכתבו׳
את כל הנאומים שננאמו — על
הדיקטטורה שקמה במדינה, על שלטון ה־קנוניות
של הכת הביצועיסטית, על עסקי-
הביש של הבוסים הבטחוניים.

החלטתם למחוק, קודם כל, את
המאמרים שלכם, את הנאומים
שאתם נאמתם.
אולם לא תצליחו בכך. הציבור זוכר. לא
הצלחתם אלא לעורר בו גועל־נפש.

יזו מין ממשלה היא זאת שהנכם יוד
מים את הקמתה? נועדתם כגנבים בלילה,
וכרתם ביניכם הסכמים סודיים כדרך
העולם התחתון. תוך הפרת הבטחותיכם,
תוך התכחשות לעצמכם, הלכתם ועשיתם
את הדבר אשר נגדו הטסתם במשך שנה
תמימה.

מפא״י, נבחרי המימשל הצבאי, נבחרי הטרור
הגס, הברוטאלי, חסר־הרחמים. ארבעה
שברי־כלי אומללים, שלא העזו אף להרים
את קולם לשם דרישת חקירת נסיבות
מותם של חמשת בני עמם. ארבעה שהיו
טובעים בים של רוק, אילו היתד. החרות
מוענקת לערביי ישראל אף ליום אחד.

זה הזנב האומלל כיותר -זנב
שאינו מעז אף לכשכש.
שני הקודיזלינגים החובשים את כיפות
פועלי אגודת ישראל. האם לבוז להם? האם
לרחם עליהם? כמו זונה זקנה בשוק, מכרו
את עצמם במחיר זול. הם לא עמדו אף
על המקח, לקחו את השלמונים ואמרו תודה.
שנים־עשר הקוזיזלינגים של המפד״ל. הם
לא מילאו רק את תפקיד היצאנית, אלא גם
את תפקיד הפרובוקטור. הם העמידו פני
פנחס, בעודם מכינים את מעשה זמרי. בעודם
יושבים במועדון הארבע ומדברים
גבוהה־גבוהד, על הצלת הדמוקרטיה, כבר
היה בכיסם ההסכם הסודי, בו מכרו את
עצמם למפא״י. לפי פקודת מפא״י, פוצצו
את מועדון הארבע. ולמחרת שוב לפי פקודת
מפא״י, פוצצו את מועדון השש.

כעד אהדות-העכודה כיום, אחרי
שהמפלגה הביעה את נכונותה
להקים ממשלה של מפא״י, מטעם
מפא״י ולמען מפא״י?
ףלףל
< נה כי כן — ״רוב״ זד. הוא פיק7־8

| טיבי. הוא בנוי על מירמה וכחש, על
הונאת הבוחר, על הוצאת קולות בטענות-
שוא. אילו הפעילו בעלי רוב זה את אותן
השיטות בשוק המסחרי, היו עוברים על
החוק הפלילי וצפויים למאסר.

רוב זה ככנסת -הוא מיעוט
כעם. מאומה אינו עומד מאחוריו,
זולת ערימה של שטרות מזוייפים.
האם תיתכן ממשלה יעילה, האם
תיתכן הנהגה לאומית על בסים

^ ין טעם להשחית מילים רבות על
ץ ) הקודיזלינגים הערביים ועל הקוזיזליג־גים
הדתיים. אך יש טעם ויש צורך לבדוק
את הופעתם של הקוויזלינגים השמאליים
החדשים.

בגועל יציה זו של בגידות, בגי־

ממשלה זו -היא ממשלת הדיקטטורה
של איש אחד.
שום קול אופוזיציוכי לא יהיה
בה. שום ציוץ אופוזיציוני.
בן־גוריון יחליט, בכל ענין חשוב, מה
תהיה עמדת סיעת מפא״י.
מפא״י תחליט מה תהיה עמדת הממשלה.
ובבוא הענין לכנסת, ירימו הגדורים את
ידיהם — נגד עצמם, נגד דעותיהם המוצהרות,
נגד הבטחותיהם החגיגיות באוזני
הבוחרים.

אבן -בלב אחד עם ארבעה
זנבות. הכלב יכשכש בזנבות. הזנבות
לא יבשבשו ככלב.

ץ^י עומד מאחורי ממשלה זו, אשר על
^ /כינונ ה שוקדים העסקנים השבוע? אילו
כוחות ציבוריים? אילו משאבים של אמון,
של רצון־טוב, של רוח ומוראל?

מפא״י, השליטה היחידה בממשלה כזאת,
זכתה בבחירות האחרונות בקושי לשליש
מן הקולות הכשרים 349,330 :קולות מבין
. 1,006,964 שליש זה מחזיק עתה במשרות
נשיא המדינה, יושב־ראש הכנסת, ראש־הממשלה,
שרי הבטחון, החוץ והאוצר,
הרמטכ״ל, המפקח הכללי של המשטרה,
הממונה על שרותי הבטחון ומפקח שרות
הבטחון, ראשי הרדיו וההסברה הרשמית,
המזכיר הכללי של ההסתדרות, השגרירים
באו״ם ובכל הבירות החשובות.
שליש מן הקולות — אך האמנם שליש
של הציבור? חלק ניכר מבוחרי מפא״י
תומך בלי ספק במפלגה ומאמין בה. אך
כמה מן הבוחרים, ערבים ועבריים, הצביעו
למענה מתוך כורח? מתוך פחד? מתוך
חשש לעצם פרנסתם וקיומם?

אם נקה את כל אלה בחשבון,
הרי אין ספק בי מספד הבוחרים
האמיתיים של מפא״י אינו מגיע
אף לרבע. רבע זה שולט עתה
כמדינה, שלטון בלעדי ומוחלט. ואילו נטולים
הכרעה,
מישרה

שלושה־רבעים של הציבור הם
כל השפעה, הם משוללים זכות
וקולותיהם אינם בוחרים אף בבעל
חשובה אחת במדינה כולה.

^ י הצטרף לרבע זה?

ארבעה הקוויזלינגים הערביים של

כהסתדרות קיימת קרן סודית
למימון בהירות. קרן זו כפופה,
כמוכן, לשלטון הרוב כהסתדרות
היינו, לשלטון מפא״י. קרן זומימנה את מערבת־הבחירות של
אחדות-העכודה.
במילים אחרות: תעמולת אחדות־העבודה,
שכולה היתד, שפיכת אש וגפרית על הדיקטטורה
הבן־גוריונית — מומנה על־ידי
מפא״י, בכספים שנגנבו מן הפועלים.
תעמולה כזאת לא יכלה להיות כנה. ואמנם,
מסתבר עתה כי לא במקרה פסלו
מנהיגי אחדות־העבודה את הפלאקאט שכבר
הודפס, שהראה את פרס, דיין ואלמוגי
מחוקים בצלב. ולא במקרה שינו המנהיגים
את המודעה שהנוסח המקורי שלה היה
״מדינה אחת, מנהיג אחד, דיעה אחת״,
כשהאל״ף בכל פסוק מצוייר בצורת צלב-
הקרס.

אכן, קשה היה לפרסם מודעה
כזאת וסיסמה כזאת בכספים המוענקים
מטעם מפא״י.

דוד בן־גוריון ימלוך בה, אחד בדורו
ואחד בממשלתו.

יהיו לה 68 קולות ככנסת 68 .
מכין .120 רוב מוחלט. אף האמנם
יש לה רוב מוחלט בציבור, כמדינה?

אחד
הסודות הכמוסים ביותר במדינה: כיצד
מימנו המפלגות את מערכת־הבחירות
האחרונה שלהן. בפרוס מערכה זו, היתד.
קופת אחדות־העבודה ריקה לחלוטין. הקיבוצים
שוקעים בחובות, ולא יכלו לעזור.
ואז נעשה מעשה שקשה למצוא לו שם:

גז ונבה נז רגב נג
תמורת מה הם מכרו את עצמם? מבחינה
דתית, היו ה,,הישגים״ דלים. הם מספיקים
בקושי כדי להשניא את הדת על עוד
כמה רבבות אזרחים.
גרוע מזה: בניגוד לנוהג הבינלאומי של
מקצוע היצאניות, נתנו את השרות לפני
שגבו את המחיר. עתה, אחרי שנתנו את
השרות, הם מתקשים בגבייה. עובדה זו
לבדה גרמה לעיכוב הקמת הממשלה החדשה.

בעוד הדתיים דואגים להשבית
כמה מוניות כשבת, הפרו את
אחת המצוות העיקריות של דת
משה :״לא תביא אתנן זונח ומחיר
בלב בית אדוני אלוהיך לכל
נדר, כי תועבת אדוני אלוהיך גם
שניהם״.
אל נאשים בכך את 98,786 הבוחרים,
שנתנו את קולם לרשימה זו, מתוך אמונה
תמימה שהם מצביעים בעד שלטון המוסר,
ותוך אמון בהבטחות המפד״ל להתנגד לדיקטטורה
של עוסקי־הביש.
הוא הדין לגבי 66,170 בוחרי אחדות־העבודה.
כל אחד מהם הצביע נגד הדיקטטורה,
נגד כת הביצועיסטים, נגד רוב
מפא״יי בממשלה, נגד מחסלי לבון, נגד
עסקי־הביש של אתמול ומחר.

כמה מהם היו חוזרים ומצביעים

דתה של אחדות-העכודה היא ה מחפירה
ביותר.
כי שום מפלגה במדינה לא נשאה בפיה
בהתלהבות רבה יותר את סיסמות הדמוקרטיה,
הפיקוח על מערכת הבטחון, הדחת
המדיחים, המאבק בדיקטטורה. והנה היא
קמה ומקימה במו ידיה ממשלה בה שולם
בן־גוריון ללא־מצרים, בה מוענקת השפעה
גדולה עוד יותר לחבורת פרס־דיין, בה
הפיטפוסים על ״פיקוח אזרחי״ ו״סדרי ה־דמוקראטיה״
אינם אלא בדיחה צינית.
הרי זו נעיצת סכין לא רק בגבם של
העקרונות הקדושים לציבור, אלא גם בגב
כל מי שנרתם לאותו מאבק, ובעיקר בגבה
של מס״ם.
מנהיגי אחדות־העבודה אינם טפשים. הם
יודעים כי דרך זו שעלו עליה, אין בה
שיבה. גם אילו נרתעו ברגע האחרון, לא
היה הדבר משנה עוד מאומה. הגיון הדברים
יכריח אותם להמשיך בדרך זו,
צעד אחרי צעד, עד ליום בו יצטרכו
״להתאחד״ עם מפא״י — איחוד שלא יהיה
אלא כניעה, התאבדות, ירידה אישית וציבורית
מן הבמה.

מדוע הם עושים זאת?

ף* יכה אחת נעוצה בעובדה נוראה,
^ הידועה רק למעטים. היא קשורה ב

4ימון הבחירות היה רק חלק מן ה־
^ /צרה הגדולה של אחדות־העבודה —
הצרה הכספית.
כל המפלגות הציוניות הן טרסטים כלכליים,
בהם משועבדים השיקולים הפוליטיים
לעתים קרובות לשיקולים ביזנסיים.
אך אחדות־העבודה עולה על כולן. זוהי
מפלגת־קיבוצים — ולמרבה הצער הקיבוצים
הם גופים כלכליים, הנאלצים להתקיים
בעולם קאפיטליסטי.
קיבוצי אחדות־ד,עבודה שקועים רובם ככולם
בחובות עד מעל לראש. בעוד שקיבוצי
השומר הצעיר, שמצבם אינו שונה בהרבה,
מנוהלים בצורה עסקית מסודרת,
מצב קיבוצי אחדות־העבודה מבורדק למדי.
קיבוצי אחדות־ד,עבודה הם שהכריחו את
המפלגה להצטרף לקואליציה — כל קואליציה,
תהיה אשר תהיה. כי כל החלטה כספית
של הממשלה הבאה בעניני כספים —
כגון פיחות המטבע — יכולה להביא חורבן
כלכלי על הקיבוצים.

ובאשר מדובר על חורבן בלבלי
מה ערכם של דמוקרטיה ודיקטטורה, פיקוח על מערבת־הכטחון
ועוד עקרונות יפים כאלה?

המסקנה: לא תיתכן בארץ מהפכה, וגם
לא רפורמה, באמצעות מפלגות המהוזת ביד
נסים כלכליים. חורבן המפלגות האלה הוא
תנאי מוקדם להבראת ד,מדינר״ ואולי טיב
שהן עושות זאת בעצמן, בדרך ההתאבדות.

ך צרה העיקרית של אחדות העבודה
| \ היא, כמובן, שאין לה השקפת־עולם,
אין לה אמונה מדינית, וממילא גם אין
לה עקרונות. מעולם לא היה הבדל אמיתי
בינה ובין מפא״י — ועל כן לא יכלה
להילחם במפא״י ולוותר על קערת השלל.
זוהי הסכנה האמיתית של הקואליציה
העתידה: חבריה לא יהיו רק גרורים־
מאונס של בן־גוריון, אלא גרורים־מרצון.
בכל ענייני החוץ וד,בטחון, בהם תלוי גורל
האומה, דעתו של בן־גוריון לא תהיה
רק הקובעת, אלא היחידה.

בתום 14 חדשי פרשת לבון קמה
כארץ ממשלה כטחוניסטית, הרפתקנית,
המובנה לכל עסק־כיש.
על ואסור
נגמר.
יותר

כן לא נוכל להסתפק בגועל־נפש.
שד,גועל יוליד אדישות. המאבק לא
סיבוב אחד מסתיים — וסיבוב חשוב
מתחיל.

במרינה
(המשך מעמוד )8

הציפצוף של המשרד, היה נעמד במרכז
הגן ושורק במשרוקית שלו. אחר־כן־ היה
שואג :״לרבותי סוגרים את הגן!״ את
המשפט העברי היחידי הזה למד בחשק
רב כשנעשה שומר. ואמנם כעבור חמש
שנים ידע להגיד אותו על־פה רק עם
שגיאה אחת :״לרבותי״ .הטקס הזה היה
מתנהל גם כשירד גשם, והגן היה ריק.
.הוא לא הכיר קונצים,״ אמרו עליו.
במלחמת־העצמאות צעד האיש בהוד צבאי
מול כלובי החיות, עם רובה־צייד דרוך
ביד, מוכן להרוג את החיות המסוכנות,
אם תביא הפצצה לפריצת כלוביהם.
הוא היה רווק וגר בודד בגן עם 150
הק״ג שלו שטופי הסוכר. קשה היה לחשוב
עליו כאיש נשוי, אף כי היה פעם נשוי.
אולם הוא סירב בעקשנות לדבר על זה.
לפני ארבע שנים ברח מהכלוב ר,שימי
פאנזד. הגדול פיקי. פחדו לגשת אליו.
אפילו המנהל ברוך גופר. אבל לא השמן.
הוא ניגש לחיה. היא הושיטה לו יד בהכנעה
וצעדה לצידו לאם־לאם אל הכלוב.
בתיק המיותם שלו במשרד יש מכתב ממנהל
הגן :״אני בא להודות לך על קור
רוחך שנהגת בעת שפיקי השימפאנזה פרץ
מהכלוב.״
לא רצה לנסוע. הילדים חשבו שהוא
מנהל הגן. אחרת התקשו להבין מדוע הוא
רוגז כל־כך כשאחד מהם ניסה לתת נייר
לחיות שלו, או להיכנס בלי כרטיס. הוא
היה רודף אחרי ילד כזה לאורך כל הגן,
תופס אותו בצוזארון וצועד אתו בהוד
והדר החוצה.
בגיל 70 סירב לעבור למושב זקנים. כי
לא יכול היה לראות את עצמו בלי הגן
או הגן בלעדיו. הוא היה בטוח שאם יסע
לגרמניה לקבל את השילומים, ימותו כל
החיות והגן יתפוצץ.
הוא נשאר פרוסי עד הרגע האחרון. ב־26
לספטמבר חל יום הולדתו ה־ .71 הוא הוכנס
גוסס לבית החולים ב־ 14 לספטמבר.
הרופא שאל את ידידו לגילו וזה השיב:
.71 מגנום חזר לרגע להכרתו. :תסלח לי,
הר דוקטור, עוד לא. בעוד שבוע,״ ומת.

יחסי חוץ
מה זה סעו*
השבוע הודיעו לציבור, דוברי הממשלה
וההסתדרות, על כוונתן המשותפת
לארח בישראל אלף משתלמים מאפריקה
בשנה הבאה. יהיה זה מאמץ חשוב, שביכולתו
לתרום במידת־מה לפיתוח מדינות
אפריקה החדשות. הוא גם צריך לתת
לישראל ידידים ביבשת השחורה.
אולם דווקא שני אורחים אפריקאיים, היושבים
כבר בישראל, הזהירו כי שכרו
של המאמץ עלול לצאת בהפסדו. הסיבה
העיקרית לכך: יחס הזילזול והעלבון של
הציבור הישראלי לאורחים מאפריקה. אם
לא יתוקן יחס זה, הזהירו, יצאו אלף
המשתלמים החדשים לא כידידי המדינה,
אלא כאויביה המושבעים.
סיפר כלכלן גנאי, המשתלם בניהול
פיננסי בישראל :״אני חוזר לאפריקה מלא
מרירות ושינאה. לא תיארתי לי מעולם
שאזכה ליחס כזה דווקא בישראל. הייתי
במספר ארצות אירופיות ובאף אחת מהן
לא נתקלתי ביחס עויין ומלא זילזול כפי
שנתקלתי בו אצלכם.
״נשבעתי כי בשובי לארצי אכתוב ספר
אנטי־ישראלי ואוציא אותו לאור בכוחות
עצמי, אפילו אם אפסיד על זה. עלי לפקוח
את עיני האפריקאים על יחסכם האיום
כלפינו.
״המלה האיומה הזאת — נושי, כושי
סנובוו מדוע משרד החוץ שלכם אינו מחנך
את הקהל ואינו מסביר השכם והערב כי
לא יקראו לנו ככה? האם טרח מישהו
במשרד החוץ שלכם להיוודע, כי המלה
נושי פירושה בשפתנו עכברוש?
״נכון, קרה לפעמים כי באנגליה קראו
ילדים אחרי ניגרו. מה קרה? הורי הילדים
נזפו בהם מיד והילדים ניגשו אלי וביקשו
סליחה. אבל פה? כשזה קורה, ההורים
צוחקים או לכל היותר שותקים.
״אין זה מספיק לפרוש את שטיח הארגמן
בפני אורחים רמי־מעלה מהיבשת האפריקאית.
זה נחוץ וזה נחמד, אך אל לכם
לחשוב שבזאת אתם יוצאים ידי חובה.
והקורסים המפורסמים לסטודנטים האפרו־אסיאתיים
— גם אלה לא יעזרו, אם לא
תשנו את גישת הקהל אלינו לחלוטין, אם
המוסדות שלכם לא יצאו בעוד מועד במסע
הסברתי מקיף ומעמיק.

״אחרת, מוטב שתדעו: כל אפריקאי, יהא
זה סטודנט או דיפלומט, שישהה בישראל
יותר משבוע, ייהפך לשונא מושבע שלכם.״
״היי, אתד ״ 1 ,אזהרה דומה היתד. בפי
דיפלומט אפריקאי בתל־אביב:
״לפני ימים מספר יצאה אשתי במכונית
שלנו לשוק. ברגע שיצאה מהמכונית, הקיף
אותה המון שקרא לעומתה: כושית, כושי
סמכו! אשתי פרצה בבכי, ונכנסה מיד
חזרה למכונית. ניסיתי להסביר לה שאלה
אנשים פשוטים, ושלא רצו בעצם להכאיב
לה. אך הדבר אינו עוזר. היא נמנעת מאז
לצאת לבדה לרחוב.
״לפני כמה ימים שוחחתי עם מכרתי
באחד הרחובות היפים של צפון תל־אביב.
לפתע התקרבה אלינו קבוצת נערים בני
16־ .18 הם פנו אלי בצורה מעליבה, שלא
השתמעה לשתי פנים, :היי, אתה!׳ הסתרתי
את זעמי ופניתי אליהם בנימוס, :האם אתם
רוצים לדבר אתי?׳
,תן לנו סיגריה!׳ אמרו בגסות. מכרתי
הסבירה להם משהו בעברית, וזה כנראה
פעל, כי הם מילמלו משהו כעין, מצטערים,׳
אבל זה לא הפריע להם להשמיע
לעבר מכרתי מילוודגנאי שאינני רוצה
לחזור עליהן.
״המצב בארץ הוא כזה, שאשר, ,הגונה׳
אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות בחברתו
של גבר אפריקאי מפחד השכנים,
כי מיד יידבק בה הכינוי, זונה׳ .כי
כל שחום־עור הוא לגביכם יצור כה ירוד
ובלתי־אנושי כמעט, שכנראה רק זונה
מסכימה לצאת או להיראות אתו.״
נערה כת .16״חיפשתי לפני כמה
זמן את דירת מכרי, באחד הבתים הגדולים
והמפוארים, גם כן בצפון תל־אביב.
אני מדגיש כל פעם את המיקום, כדי
שיהיה ברור כי הבורות כלפי הבעיה האפריקאית
קיימת באותה מידה בשכונות
המתקדמות־כביכול של העיר.
״התקשיתי למצוא את הדירה וצילצלתי
בדלת אחת הדירות, כדי להיוזדע אם תמנם
מתגוררת בבית הזה המשפחה אליה הוזמנתי.
את הדלת פתחה נערה, אני מדגיש:
נערה כבת , 16 ובראותה אותי פרצה בצעקה
היסטרית, :כושי! כושי!׳ וטרקה
את הדלת בפני.
״אני מבין,״ סיים הדיפלומט ,״כי קשה
לאנשים לבנים להתרגל לשחורים. אך לשם
כך קיימים כל המוסדות הממלכתיים שלכם:
משרד החוץ, משרד החינוך ועוד. אם לא
תלמדו את התושבים, החל מילדי בתי-
הספר וגמור במבוגרים, להתיחס אלינו
כאל בני־אדם רגילים, אינני חושב כי כל
מפעלי הראווה של ממשלתכם יעזרו. ל־היפך.״
דת קשה
להיות הוד
לאברהם ומריה עקבייץ נדרשו עשר שנים
כדי להחליט שהם רוצים לעלות לישראל.
אברהם, יהודי יליד־פולין, ואשתו ד,רוסיה־הנוצריה,
עזבו את בריתיד,מועצות ב־,1947
אבל רק ב־ 1957 ידעו בבירור כי הם רוצים
להיות ישראלים .״חיפשתי מולדת לארבעת
ילדי!״ הסביר אברהם.
מכיוזן שידעו מה רצונם, היו גם מוכנים
לעמוד בתנאי־ד,קליטה הקשים. אברהם עבר
קורס ארוך, נתקבל כמורה בבאר־שבע. פעם
בשבועיים היה מבקר את ביתו בכפר־סבא.
מריה, מורה לביאולוגיה, עבדה כעוזרת
במוסד של עליית הנוער. אך מעולם לא
נשמעה מפיהם תלונה כלשהי.
עד אשר בא מועד התייצבותו של בכורם,
רומן, לשירות צבאי. לצורך זה היה עליהם
להוציא תעודת־זהות. הפקיד רשם לו:
״נוצרי״ .דבר זה העלה את חמת עקבייץ
ואשתו .״בין הברירה שבני ייקראו יהודים
ברוסיה, לבין הברירה שייקראו גויים בישראל,״
אמר ,״אני מעדיף את רוסיה!״
והם חזרו לברית־ד,מועצות.
מצב זה, הסתבר, לא היה מיוחד למשפחת
עקבייץ. סופר השבועון הפולני הישראלי
אודנובה, הנריק תקסלר, ערך ביקור
בשכונת מגוריהם של הזוג בכפר־סבא. לא
היתד, משפחה מעורבת אחת שלא דיברה
על קשיי הנשים הלא־יהודיות וילדיהן.
הגברת ברייטמן, ילידת רוסיה, סיפרה
לאחר שסירבו למול את בנד, לפני שתת־גייר
:״אני לא מאמינה לא בכומר ולא ברב,
לכן נשאר בני גוי. אבל לוא הייתי מתגיירת,
גם זה לא היה עוזר. הנה, שכנתי
עשתה זאת וכולם קוראים לה, :הגויה
הבלונדית׳ .מי שאינו יהודי כנראה שקשה
לו גם להיות ישראלי.״

שומרי השגרירות

חמישה פרשים של משטרת רמת־גן, שהיו חלק
מכוח המשטרה הגדול שהוצב סביב השגרירות
הסובייטית, כדי למנוע את המפגינים נגד פיצוץ פצצות אטום מלהתקרב אל הבניין.

ץ הו סיפורו של כשלון אמיץ. הוא התן
חיל בחרדה הפשוטה של אם ואב לגורל
בתם הפעוטה, והסתיים ליד שגרירות
ברית־ר,מועצות ברמת־גן ושגרירות ארצות-
הברית בתל־אביב.
במרכזו עומדת אם צעירה: רות דורון
( ,)24 ילידת קיבוץ נגבה וכיום עקרת־בית
ירושלמית. הגברת דורון היתד, ידועה יותר
כ״רותי הנהגת״ — כי היתד, האשד, הראשונה
שהצליחה להשתכר כנהגת משאית בישראל.
היה זה לפני שלוש שנים, אחרי שרות,
חומת־העיניים והשיער השתחררה משירות
בצנחנים.
הישיבה ליד הגה המשאית הכבדה היה
רק סימן־דרך אחד בחיים, שד,הרפתקה היתד,
מטרתם הנעלה. אפילו המסגרת הקיבוצית
מצאה אותה ל״משוגעת״ מדי עבורה.
כללי החברה המקובלים נראו לה, כדבריה,
צבועים ומחניקים, והיא פירקה אותם לרסיסים.
כאשר ירדה מן המשאית עלתה על
סיפון אוניות צי״ם כדיילת — מקצוע שגם
הוא לא משך נערות רבות עד אז. מדוע?
״גם לראות את העולם וגם להרתיח כסף
— מה רע בזה? ביחוד שהייתי חייבת כל
כך הרבה כסף לאנשים.״
כך הפך שמה של רותי מנגבה לשם־דבר
באתיר, ביבשה ובים.
כל זה השתנה כאשר פגשה את יהודה
דורון 29 דיילו של קברניט ירושלים.
תקופת החיזור היתד, קצרה ביותר (״בים
כל יום כמו שנד״״ אומרת רותי ),עד שהגיעו
לאי ארובה בים הקאריבי. שם, בחיק
ד,צמחיה ד,אכזוטית, על חוף הים הרומנטי
זרוע הסלעים והמערות, הציע לה נשואים.
בשובם ארצה ירדו שניהם לחוף, התחתנו
ומתחו קו על ההרפתקנות.

סוף העולמות
ך? ס;י שלושה חודשים השכיבו ה•׳
גברת והאדון דורון את בתם דורית
בת ששת החודשים לישון. אחר־כך התיישבו
בטרקלין דירתם והאזינו לתקליט העולם
החדש של דבורז׳ק. לפתע, תוך כדי
הנגינה, אמרה רותי לבעלה :״כמה שזה
איום, בעצם. מקשיבים לעולם החדש, וראה
כמה העולם החדש הזה הוא איום. כל
הניסויים האלה, כל הפצצות. מי יודע אם
זה לא יוביל למלחמה. ואז יהיה סוף
העולם החדש והישן.״
האם נחרדה במיוחד מן המחשבה כי
יהיה זה גם סוף עולמה הקטן של דורית.
לפניהם היו מונחים העתונים, שתיארו
בפרטים מזעזעים מה עלול לקרות לבני-
האדם — על פני כדור־הארץ כולו — ,אם
יוטלו פצצות אטום. בעתונים אלה אף ניתן
פירוט של הפגיעות הנוראות הצפויות מנפו־לת
רדיואקטיבית מפיצוצים ניסיוניים: ענני
אבק רדיו־אקטיבי, חלקיקים מורעלים המסתובבים
מסביב לכדור־הארץ ומחכים
לגשמים שיורידום ארצה. ועם כל עליה
נוספת במידת הרדיו־אקטיביות — עליה
באחוז הילדים הפגומים, באחוז המחלות
והפגעים.
מה עושים? רות ויהודה דורון לא היו
ההורים הראשונים בדור האטום שהתחלחלו
מראיית המחר הראדיואקטיבי. אבל הם היו
הזוג הראשון — בישראל, לפחות — שעשה
משהו בנידון. עוד באותו לילה
חיברה רותי ״מכתב אל אמהות העולם״.
ניקיטא כרושצ׳וב כינה השבוע את הפניות
מסוג זה בשם ״היסטריה״ .מול המאם־
ריאליזם ההיסטורי של קארל מארכס ניצב,

לדבריו, האידיאליזם ההיסטרי. גם רותי
נטלה מן הטרמינולוגיה המארכסיסטית של
ימי נעוריה, כדי למצוא סיסמה לפנייתה.
״אמהות כל העולם — התאחדו!״ קראה.
כתבה רותי, בין השאר :״אליכן האמהות
בכל פינות תבל — מופנית קריאתי, קריאתה
של אם כמוכן!
״אל נא ניתן לכרות את החיים הצעירים
אשר אנחנו מביאות לאור עולם זה!
״אנחנו המלוות בחרדה את תנועותיהם
הראשונות של יצורים חיים בקרבנו: הנושאות
אותם בחרדה ובתקווה, קרוב קרוב
ללבנו, צומחים והולכים מתוך בשרנו,
ניזונים מדמנו ומאד,בתנו: אנחנו המביאות
אותם ביסורים ובכאב רב לעולם, המגדלות
ושומרות אותם ועושות ימים כלילות
ליד המיטות וד,עריסות הפעוטות, בהן הם
גדלים למען לא יאונה להם כל רע: אנחנו
אשר לבנו רועד וחרד לכל שיעול, לכל
הצטננות קלה — האומנם לא נחרד, כשנגד
עינינו מתכונן העולם להכריתם באחת?
האומנם נעמוד מנגד ונראה אותם — את
ילדינו — נשחטים, נרמסים, נחנקים בגזים
ומתרסקים לאלפי רסיסי בשר בפצצות
איומות — ונשתוק !?״
למחרת בבוקר נשלח המכתב למערכות
העתונים בישראל ולשמונה עתונים בחו״ל.
הוא הגיע, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אל
סלי המערכות *.היה זה הפרק הראשון
בכשלון האמיץ.

רצון־חחיים ואדישות
ך ם כשלון זה הביא אחריו נפולת,
\*אם כי זעומה ביותר. חמישה אנשים
טרחו לכתוב אל רות דורון ולהביע את
הזדהותם עם קריאתה. ואילו ידידים שפג־שור,
ברחוב מצאו בכל הפרשה רק נושא
מצויין ללעג ולבדיחות. ליצן הפלמ״ח, שאול
ביבר אף מצא לנכון להשמיע דברי־עידוד
* המתון היחידי שפירססו היה העולם
הזה 1254 טיים הניו־יורקי, טיימס ו־אובזרבר
הלונדונייס השיבו בנימוס כי לצערם
לא יפרסמוהו.

ך \ 1ך \ 1רות דורון, יוזמת הפגינת־המחאה,
בלבוש של שחקנית
כרורנל, בתקופה בה שירחה בצה׳׳ל.

אם צעירה, ששרדה לעתיד תינוקתה, חוללה נמו ידיה ת!! ₪עממית בישראל

אלה :״מה את חושבת — שתצילי את
העולם? כמה חדרים יש לך — שלושה?
הכניסי הביתה משפחה עם עשרה ילדים —
אז לפחות עשית משהו למען האנושות.״
בשלב זה היה כל רעיון צריך, לפי חוק
המציאות הישראלית, למות ולהתפגר. בכל
זאת ענתה רותי לחמשת הכותבים, הזמינה
אותם לפגישה בביתה, כדי לטכס עצה
כיצד לגייס מוחאים נוספים נגד הניסויים
הגרעיניים. אחד בלבד נענה להזמנה. היה
זה הגבר היחיד מבין חמשת המוזמנים.
צבי. רגב 23 סטודנט מדעי־הרוח בירושלים
שחשב על רעיון דומה בעצמו, הביע
את התלהבותו מן היוזמה של רותי. יחד
מסרו לפירסום מודעה בעתון בה קראו:
״אנחנו רוצים לחיות! בחדשם את הניסויים
הגרעיניים גזרו עלינו ראשי הגושים דין
מוות. הניסויים חודשו תוך התעלמות מוח״
לטת מדעת הקהל ומיצר הקיום האנושי.
כל ניסוי וניסוי בפצצה אטומית מביא
למותם של 20 אלף אנשים. אנו פונים
בזה לכל מי שרצון־החיים שבו גובר על
אדישותו לפנות לת.ד 505 .ירושלים, ולהעמיד
את עצמו לשירות התנועה.״
נמצאו בדיוק עשרה ישראלים ש״רצון
החיים גבר על אדישותם.״

הפרופסורים חותמים
הרעיון לא מת עד אז, היה חייב
^ — לפי כל כללי ההגיון הישראלי —
למות בשלב זה. אבל הם סירבו למות.
להיפך: הודעת ראש ממשלת ברית־המוע־צות,
כי ארצו עומדת לפוצץ פצצודענק בת
50 מגטון, נתנה להם זריקה נוספת. הם
החליטו כי אין ישועה במודעות ובמכתבים.
הגיע הזמן לצאת לרחוב ולהפגין.
הם ליבנו את עקרונותיהם, הגיעו למסקנה
כי במיקרה המיוחד הזה רצונם להפגין
נגד הפיצוץ הסובייטי. אך מכיוון שהם
מוחים על כל ניסוי גרעיני, ומכיוון שגם
ארצות־הברית הודיעה על חידוש ניסוייו־״
החליטו לערוך הפגנות־מחאה גם לפני השגרירות
של ארצות־הברית. ואמנם, בבוא
היום, ניצבו שלושה מפגינים שם .״אם
ישראל תפוצץ מחר פצצה גרעינית,״ אמר
אחד מחברי הקבוצה הקטנה• ,נפגין גם
לפני ראש־ד,ממשלה.״
כי המחאה נגד האטום, בדיוק כמו המוות
הרדיואקטיבי, אינה יודעת גבולות לאומיים.
לפני עריכת ההפגנה ביקשו היוזמים
ליצור לעצמם גב ציבורי בעל מישקל. בהיותם
בלתי־מפלגתיים, החליטו כי הגב הציבורי
היחידי הבא בחשבון הם אנשי־הרוח
המכובדים והידועים ביותר. הם פנו לפרופסור
הפילוסוף הוגו ברגמן, בהצעה

בהאיטי

כי יחתום על גילוי־דעת הקורא לברית־המועצות
לא לפוצץ את פצצת־הענק שלה
ולראשי הגושים להימנע מהיגררות אחר
מיו־וץ־זיון גרעיני.
הפילוסוף הביע את הסכמתו העקרונית,
אך ביקש להתייעץ עם עמיתיו. בו במקום
טילפן אל הפרופסור מארטין בובה וזה
קבע ראיון בביתו לרותי ולרגב• תוצאת
הפגישה: חתימת הזדהות של הפרופסורים
בובה ברגמן, טלמון, רוטנשטרייך, סימון,
אורבך, ריינר ואלישבע גולדשמיט. סופרים
ואמנים כמו לאד. גולדברג, אברהם
שלונסקי, חיים גורי, משה שמיה אהרון
מגד, חנוך ברטוב, יהושע ברטונוב, חנה
רובינא, פיטר פריי, בתיה לנצט, חנה מרון,
יוסף ידין, שמעון פינקל ואורנה פורת
הוסיפו את חתימתיהם••
נותר, איפוא, רק לקרוא להמונים להפגין.

ההמונים מגיבים
* 4להעתונות וגם קול ישראל הקדי־שו
הפעם מקום נרחב לקריאה זו. מועד
ההפגנה נקבע ליום ראשון אחרי־הצהר־יים
— היום האחרון לפני המועד המשוער
של הפיצוץ הגדול.
בהגיע השעה, התברר כי המוני ישראל
ראדיו־פאסיביים לחלוטין. לפני שגרירות
ברית־המועצות, אמנם, ניכרה תכונה רבה
מאוד. עשרות מכוניות ומאות אנשים הקימו
רעש בלתי־רגיל בחלק זה של רמת־גן.
היו אלה שוטרים בניידות, באופנועים, על
סוסים וברגל, שבאו בפיקודו האישי של
מפקד הנפה להבטיח את הסדר הציבורי.
המשטרה, שקיבלה את העסק ברצינות,
לא נתנה רשיון לערוך הפגנה כדי למנוע
אינצידנט בינלאומי מצד ההמונים הנזעמים
והסוערים, החישה בעוד מועד כוח משטרתי
בדומה לזר, שישראל התרגלה לראותו בפעולות
בואדי סליב, ואדי ניסנס ונצרת.
כדי לכסות את המאורע הגדול הגיעו
למקום גם עתונאים וצלמים, בהרכב קרבי
מלא. הכל, איפוא, היה מוכן להופעת
ההמונים.
ההמונים הגיעו לרמת־גן במונית ספיישל
מתל־אביב. הם נשאו איתם את כרזותיהם
המקופלות. עוד במבואות הגיבעה שעליה
עומדת השגרירות הבחינו במשמרות שוטרים.
לכן החליטו להסתנן בהתגנבות־יחידים,
דרך חצרות הבתים. בחצר הראשונה חיכתה
להם תצפית עויינת: שלוש נשים על מרפסת
שאסרו עליהם לעבור דרך החצר.
ההמונים סירבו לסגת, עד שאחת הנשים
איימה לשסות בהם את כלב הזאב שלה.
ואז נאלצו רותי ובעלה לחפש חצר אחרת,
* אחד שסירב לחתום, יאחר׳ שהבטיח
תחילה את תמיכתו• המשורר נתן אלתרמן.

בחברת מי שנועד להיות בעלה, יהודה דורון,
הם שירתו כזיילים על סיפונה של אונית צי״ם
ירושלים, בעת שערכה מסע־סיולי-ם בים הקאריבי, לפני כשנתיים.

ניצבים מול השגרירות. תוכן הכרזות :״אל תפוצצו
פצצת האימים — העולם רוצת לחיות.״ ״דעת הקהל
מגנה חידוש הניסויים על־ידי ברית־המועצות.״ ״ניקיטה, אל תהרוס עולם שלא אתה בנית.״

נושאי הכרזות

ואילו יתר ארבעת המפגינים ניצלו את
המריבה כדי להסתנן לקירבת השגרירות.

״ניקיטה, אל תהרוס!״
ן*י מפגינים הצליחו להגיע עד כדי
1ז 100 מטרים מבניין השגרירות. הם
מצאו שם את התגבורת שנענתה לד,ודעותיהם
המשודרות והמודפסות: ארבעה תלמידי
שמינית מכפר־סבא, חופן משוררים ו־עתונאים
— ביניהם חיים גורי, שלמה שבא,

ך 7 1 *1יות ׳ באחד מגילויי השובבות שלה, מטפסת על
1 1 .4 111 >1האנדרטה הענקית שהוקמה במשק, לזכרם של
לוחמי הדרום, שנפלו בקרבות הקשים בסביבה במלחמת תש״ח.

אייבי נתן, משה שמיר, רחל חלפי, חנוך
ברטוב ושלום זמיר הצמחוני הידוע. נוסף
לכל אלה היו שם גם ילדי השכונה, שבאו
לראות את המאורע הגדול.
המשטרה, שהיתר, ערוכה מחסומים־מחסו־מים
במבואות השגרירות, התבוננה בשלוות
נפש בקבוצה הזעומה שפרשה את שלוש
כרזותיה והניפה אותן על קרשים .״ניקיטה,
אל תהרוס עולם שלא בנית!״ קראה כרזה
אחת.
רותי ניגשה כעבור זמן למפקד הנפה:
״ראה,״ אמרה ,״העסק כבר נגמר. ד,עתו־נאים
היו כאן, צילמו, ראו והלכו. תן לנו
לעזוב את המקום. אבל מול השגרירות.
לא נעשה כלום, לא נצעק, לא ניגש אליהם.
רק נעבור על פני השגרירות. אני פונה
אליך כאל אדם.״
״זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים שתעשו,״
השיב הקצין ,״חוץ מזה — כשאני
במדים אני לא אדם.״
לבסוף הובעה בכל זאת משאלת המפגינים
בפני השגרירות. כמה מהם, בעלי תעודות
עתונאים שהיקנו להם תנועה חופשית
בין הקמים, ניגשו לשגרירות. הם צילצלו
בדלת וכאשר ענה אחד העובדים, ביקשו
להתקבל כמשלחת ולהגיש את עצומתם.
״היום יום השבת שלנו,״ השיב איש
השגרירות ,״אם רצונכם להגיש עצומה,
הואילו נא לפנות אלינו מחר. היום השגרירות
סגורה.״
למחרת בבוקר כבר לא היה לאיש זמן
לגשת לשגרירות. רק רותי לא ויתרה על
רעיונה. לבושה בשמלה שחורה, התייצבה
בשער השגרירות, הגישה את העצומה
הנושאת חתימות הפרופסורים ואנשי־הרוח,
שלא יבוצע הפיצוץ הנורא.
היא לא ידעה כי אותה שעה כבר רשמו
הסייסמוגרפים את הזעזוע הגדול, שבישר
כי 50 המגטון פוצצו.

קארדיוגרפיוז
שאלה של גיאוגרפיה אין זה בדיוק הפסוק המפורסם
של סאקיני מ״ בית התה של
ירח אוגוסט״ ,אך אלה תוצאותיו
של מחקר מדעי שהוכיח:
היפאנים שהיגרו להוזאי לוקים
בהתקפות לב פי 4מבני עמם
שביפאן ואלה שהיגרו ללום־
אנג׳לם לוקים בהתקפות לב פי
— 10 והכל בגלל עודף הכולסטרול
במזון. לכן המליץ ד״ר
קיס, חוקר התזונה הנודע ב־ארה״ב,
על אכילת שמנים בעלי
ריכוז גבוה של חומצות בלתי־רוויות.
דרשי
בפרוש שמן סויה, או
שמן תירס ״טית־בית״ המצטיינים
ברכוז גבוה של חומצות
בלתי רוויות ויחד עם זד. טעמם
מעודן לסלטים, בשול, מגון ואפיה.
רגז
ז מ 7מן ז־ן ץ 7פיד
)} 0115י)1-3 ):גן 83):תס ע? 01

במדינה
תל־אביב

וגה אתה יודע על

לבריאות !
בדרומה של תל־אביב נפתח השבוע מוסד
בעל חשיבות חברתית ודתית: בית־מרחץ
ומיקוזה בריאות, ה־ 15 במספר בעיר,
והגדול בארץ. המוסד, שהוקם בחסות המועצה
הדתית, נחנך ברוב עם.
מדווחת כתבת העולם הזה, זיוזה יריב,
על הווי המרחץ החדש:
המצפון הנקי לא נתן לנו להתעלם מן
המאורע ההיגייני הגדול. בהזמנה נכתב כי
במוסד היא לפי שיטת השרהרחצה
שרת
המודרנית, ושהוא מסוגל לטהר 150
אנשים בבת אחת, הסאניטאריות מובטחת.
בכל אמבטיה פעיל פעמון־אזעקה למיקרה
של שבץ, הכל בתעריף עממי. וזה, כמובן,
היה מפתה מאוד.
חטאנו ככל האפשר בלילה הקודם ורצנו
למחרתלהיטהר בבית־המרחץ. הטמאים
בניין
בן שלוש הקומות עושה רושם בינוני
בשביל ה־ 200 אלף ויותר שהושבהחלט
קעו
בו. חיפשנו בריכוז את הגן אליו
מוזמנים המתרחצים לפוש, ואומנם בכניסה
לאגף הנשים עמדו ארבעה עציצים שהכילו
צמחיה, בדרך כלל ירוקה.
את העובדה שאין עדיין חדר זיעה לנשים
ושלא הכל גמור, קיבלנו בהבנה רבה,
לאחר ששמענו מוקסמים שרק לפני 11
שנה התחילו לבנות את הבית. בשנה הראשונה
הושלם השלד. בשנתיים שלאחר
מכן הושלם חלק מהקומה השלישית. קומה
ראשונה הושלמה בארבע השנים הבאות.
בשנתיים שלאחר מכן הושלמה כל הקומה
השניה ומשנת — 1962 יושלם השאר.
התפטרו ונפטרו. המלודרמה של
בית־המרחץ התחילה לפני שנים רבות, כש־גיבורים
אלמוניים הפיצו את הרעיון ההיגייני
בישוב, וכשצדיקים אספו תרומות
למענו. בשנת 1951 גם מונה ועד נאמני
בית־המרחץ בן שבעה חברים.
התרומות הספיקו בדיוק לשלד. אסון רדף
אסון. ביום מר אחד, אחרי עשר שנים,
נתגלה פתאום שהועד התנדף. חלק מהאנשים
התפטר וחלק נפטר. אף אחד לא
נשאר. היה צורך דחוף להקים ועד־נאמנים
חדש לגמרי מתחילתו ועד סופו, כדי לא
להתבזות בעיני שמיים. ועד זה גמר את
המלאכה.
לכבוד המאורע הוחלט פה אחד להעניק
חינם לכלה הראשונה שתבקר במקום מיק־וזה,
תסרוקת במיקרה שאינה מתגלחת,
פדיקור ומניקור במכון היופי של בית־המרחץ.
כנ״ל גם לחתן. הצעד היה נדיב
לכל הדעות, אבל היינו מאושרים שלא
נתחתן בקרוב כשראינו את מנהלת המספרה
החדשה, רותי בת ה־ . 17 היא נשאלה
אם היא שמחה לעסוק בעבודת הקודש.
״למה לא? מזל שרובינס קוסמטיקום פיטר
אותי, אחרת לא היתד, לי הזדמנות
כזאת.״
שיער עד הריצפה. באגף הנשים
עבדו שלוש נשות המנהלים כקופאיות,
שתי עובדות נקיון, ושתי בלניות, כולן
מחוסרות עבודה, שהתנפלו עלינו בפנים
רעבות :״כלה? כלה?״ שתי נשים שכבו
במקווה הציבורי, וחמש בתולות בגיל שבע
הסתכנו במקלחת.
כל העובדות הודו ביראת־שמיים שהן
תעזורנה לניטהרות בסבון ובתפילה בתעריף
המקובל, והבטיחו מאסאג׳ כמו לגברים
במהרה בימינו אמן. היינו מעוניינים לדעת
אם פועלות המיקודה עברו הכשרה מיוחדת.
״לא במיוחד. אבל אני אדוקה ויש לי חמישה
ילדים ובעל,״ השיבה אחת.
ביקשנו תא פרטי בקומה השניה. היתד,
שם אמבטיה, מיקווה בעומק שני מטר, ספד,
וכיסא מגומאוויר. הנקיון היד, מופתי. אף
אחת לא התרחצה שם עדיין .״וזה הפעמון,
אם תתעלפו,״ עודדה הבלנית. החלון
המנופץ עורר את תשומת לבנו. רצינו לדעת
מי קפצה ממנו כבר ביום הראשון .״אהה,
זה שום דבר,״ הרגיעה אותנו הבלנית,
״אלו רק הילדים שמעיפים לכאן תמיד
אבנים.״
קבענו שלקבל אבן בראש במיקח־ה פרטי
ב־ 90 אגורות זה אפילו זול מאוד, ומיד
הזמנו מקלחת ציבורית, בלי חלון, ב־35
אגורות. ברגע שעמדנו להיפרד מהשמלה,
דרכה הרגל היחפה בערימת שערות ברו־נטיות
ששכבו גזוזות על הריצפה הרטובה.
מישהי, וודאי, יצאה מכאן מגולחת.
ברחנו מיד הביתה עם כל החטאים של
אמש, ישר לאמבטייה.

ש מו חו עוויס ער נ ר שארח
קהל בדתי־רגיד מילא השבוע את היבל התרבות 3001( .איש באו
לשמוע ארבעה מדעני ::מפורבמיב, על :״צא כאוב: הסרטן. בעמודים
אלה מובאות שאלות הקהל, שהוקראו כפי שד ההינוך ונשיא מכון
וייצמן אבא אכן, וה תשובות שנתן להן טראפט המוהות המרע*.
להדגיל ביר ל גזעים שגודלו
תית ל
על 1 עוברינ נים מ
שהנם״
היא ל
אבן:
של ס
גריות
של ע׳ פות ברנבלו
אני מו
את ה.פ מספר אנה^.
הסטאטי
כל ספל
לעשן נ
גריות

אבן: מה הקשר בין זיהום האויר וסרטן
הריאות? האם יושבי ערים נוטים לסרטן
ריאות יותר מיושבי הכפר?
פרופ׳ פלדמן: נראה שקיים קשר ישיר
בין הופעות של זיהום אויר ובין תדירות
של סרטן, בעיקר סרטן הריאה. אף על פי
כן ניתן לומר, שבתדירות הכללית של סרטן
הריאה אין זיהום האויר אחד הגורמים

המכריעים.
אבן: האם נכון שהסרטן פחות מצוי בעדות
המזרח בישראל? אם כן, מדוע?
פרופ׳ הובמן: קיימות עבודות סטאטיס־טיות
של ד״ר קלנר ממשרד ראש הממשלה,
שעסק בבעיה הזאת. הוא אסף את
כל החומר המצוי מבתי־חולים בארץ. סטא־מיסטיקה
זו מראה ריבוי של מחלות ממאירות
בעדה האשכנזית, בד,שתאה לעדה
הספרדית.
גם אנחנו עסקנו בבעייה של סרטן אחד,
שהוא נדיר אצל האשד, היהודית, וזהו סרטן
צואר הרחם. בסרטן הזה לא מצאנו כל
הבדל בין האשד, האשכנזיה לבין האשד,
מעדות אחרות. אבל קשה באמת לקבוע
דבר כזה מבחינה סטאטיסטית, כי כל סטא־טיסטיקה
מוכרחה להתבסס על גילים ברורים
ואני חושב שאצל רבים מעדות המזרח
אין ידיעת גיל ברורה. הסטאטיסכיקה
בעולם מראה שבכל מקום שהיא נהוגה
כסדר, התחלואה הסרטנית שווה בכל
העדות ובכל הגזעים.

האטום והסרטן

אבן: האם פצצות אטומיות ניסיוניות עלולות
להביא לידי עליה בתדירות מחלת הסרטן?

אלכסנדר: לפי שעה אין בידנו אינפורמציה
מדעית מוסמכת כדי לקבוע בדיוק
את מידת הסיכון שבנפולת הרדיואקטיבית
הנוכחית. ידוע כי הקרנה, בכמות גדולה
מזו של הנפולת מפיצוצים ניסיוניים, גורמת
לסרטן. יתכן כי הכמות הקטנה של
ההקרנה תיצור מספר בודד של מקרי סרטן
ויתכן כי לא תיצור כלל, בגלל היותה
מתחת לסף הפעיל של ההקרנה. לפי חישובים
נראה כי רק אחד מתוך 5000 איש יש
לו הסיכוי להיפגע מהנפולת הזאת, ומידה
זו היא נמוכה מהתדירות הקיימת, שבה
נפגע אחד מתוך כל חמישה אנשים מסרטן.
זאת אומרת ששניים מבין יושבי כל קטע
של שורה באולם זה ימותו מסרטן.
אבן: כיצד יתכן לגלות את מחלת הסרטן
בשלביה הראשונים?
פרופ׳ הוכמן: זוהי אחת המשימות הקשות
ביותר שבפניה עומד הרופא. ההגדרה
עצמה של שלב מוקדם היא הגורר,
בלתי ברורה. מה שאנחנו קוראים שלב
מוקדם זהו לרוב או גידול בגודל מסויים
שניתן לתפיסת החושים של הרופא, או
גידול שמגלים אותו במהירות אחרי שהחולה
גילה את הסימנים הראשונים. אין
זאת אומרת כלל שהסרטן הזה הוא מוקדם
מן הבחינה הביולוגית בגופו של האדם.
אין לנו דרך אחרת לקבוע את השלבים
ההתחלתיים, אלא בדרך שהיא ניתנת לתפיסת
החושים שלנו. לו היו לנו אמצעים לגלות
את הסרטן בטרם שבכלל היו סימנים
בגוף — והרי אתם רואים שזה אבסורד!
אבן: האם מחלת הסרטן עלולה לעבור
בירושה?
פרופ׳ הוכנזן: אני חושב שפרופסור בר־נבלום
היד, יכול לענות על השאלה הזאת
יותר טוב ממני, כי עסק בזה הרבה ויש
אפילו פרק שלם בספרו. גם ד״ר פלדמן ניסה

״נל המיעו׳ מנס ימות!״ קרא מן

ךןןך | ן ן \ 1פרופ׳ אברהם הוכמן, ראש
1 111נ ן המחלקח האונקולוגית (חקר גידולים
ממאירים) בבית־החולים הדסה, ירושלים.

ז הבעיה הזאת. הוא ניסה להסס
הסרטנים שאנחנו מוצאים ב־יימים,
הרי אלה גזעים טהורים
,יוחד שתהיה להם תכונה תורש.הגזע
האנושי איננו גזע טהור.
^ המקרים שבאמת הסרטנים
־ושה הם די נדירים. לגבי סרטנים
קיימת נטייה. אינני חושב
זזאת קיימת לגבי סרטני השד.
לגבי סרטני השחלות.
ים העישון משפיע על התהוותו
הריאות? האם זה נכון שסי־יותר
מסוכנות מצורות אחרות
כמן; היה לי ויכוח עם פרופסור
מפני שהוא מעשן את הפייפ.
את הפיים קר אבל הוא מעשן
האם באמת העישון מגדיל את
זני הריאות? אני חושב שאם
בחשבון את עבודתם של
קאים האנגלים והאמריקאים אין
?י שמרבה לעשן — ומי שמרבה
5ו שהוא מעשן יותר מ־ 20 סי— נכנס לתוך הקבוצה העלולה

לחלות בסרטן הריאות. השאלה לגבי עישון
המקטרת — זה, מבחינה סטאסיסטית,
לא הוברר. יתכן שזוהי בעיה כמותית,
שהמעשן מקטרת בולע פחות עשן.
אבן; האם זה נכון שחבלות או מכות
בגוף יכולות להיות יסוד להתהוות הסרטן?
פרופ׳ פלדמן; השקפה זאת, שחבלות
או פגיעות חיצוניות עשויות לעורר התפתחותו
של גידול סרטני — השקפה זאת
היתד, מקובלת בראשיתו של הטיפול הנם־
יוני בסרטן. היום נראה שאין כל קשר בין
חבלות גופניות ובין התהוות סרטן.
אבן; שאלה המכוונת לד״ר אלכסנדר.
הנכון שאחוז הסרטן עולה ברחבי העולם?
ד״ר אלכסנדר; בארצות מפותחות, מגלים
סיכומים סטאטיסטיים שיטחיים כאילו
יש סימנים לעליה בתדירות הסרטן. אבל
סיכומים אלה א־נם לוקחים בחשבון תופעה
אחת, והיא הארכת תקופת החיים של
האדם מראשית המאה ועד עכשיו. מכיוזן
שכרטן, תדירותו גדולה יותר בגילים קשישים
יותר, לכן סיכום סכאטיסטי שטחי
מגלה כביכול תדירות גבוהה יותר. אבל

ההוקויס

פרופ׳ יצחק ברנבלום (מרכז) ,ראש המחלקה לביולוגיה נסיונית
במכון וייצמן. משמאל יושב הפרופסור הצעיר, יליד הארץ, מיכאל
פלדמן, ראש המדור לביולוגיה של התא במכון וייצמן. מימין נראה השר אבא אבן.
תדירותו של הסרטן לא עלתה.

סרטן מיוחד?ילדים?

אורח לקהל האלפים. סובא לכנס ההסברה בהיכל:התרבות

11 ואליס

חלק מעשרות באי הכנס, בהיכל
התרבות, ממלאים את הטפסים
לקו להם. על טפסים אלה רשמו את שאלותיהם.

חיילת ריב־ה את
השאלות, עומדת
להגישן לאבא אבן לשם מיון וזשובה.

חשאיות

אבן: על מי להחליט באם להשתמש
בתרופה חדשה לרפוי הסרטן?
פר 1פ׳ הוכמן: זאת שאלה מצויינת. אני
רוצה לשבח את השואל על השאלה הזאת.
מדי פעם מופיעות ידיעות בעתונות על
מתגילוי
תרופה חדשה. לפעמים
פרסמות ידיעות על תרופות ואין אלה אלא
רפואות אליל. על אלה אין בכלל מה
לדבר. כל מי שיש לו נסיה להאמין ב־רפיאות
אליל, זה עניינו. אבי מדבר על
אותם המקרים שמתפרסמות באמת ידיעות
על תרופות שיש להן יעילות בטיפול
במחלה. שתי התרופות שהתפרסמו בשבועיים
האחרונים אינן הדשות ולא מיסתו־ריות.
אני חושב שבקרב תקהל אנשים
יודעים לאיזו ידיעה אני מתכוון. איזה
איש פלוני נכבד מאד, באיזו ארץ מיוחדת,
מקבל טיפול בתרופה מסויימת והתרופה
הזאת משתמשים בה בארץ בבר שנתיים.
כלומר: היא לא חדשה ולא מיסתורית. גם
בדבר דשני שהתפרסם משתמשים בארץ
כבר חמש שנים.
לקבוע אם תרופה מתאימה לטיפול בסרטן
— •אני רוצה להאריך בנקודה זאת —
זוהי פרוצדורה ארוכה מאד. קודם כל בודקים
את זה בעכברים. אחר־כך בודקים את
זה בחיידקים ובתרבויות רכמה, אחר־כך
מעבירים את הבדיקות האלה לחיות שונות:
ארנבות, שפנים, חולדות או קופים. רק
אחר כך מעבירים את זה בדיקות פרמקו־לוגיות
ופרמקודינמיות. בכל השלבים האלה

ד״ר פיטר אלכסנדר. מהמכון ל־
| חקר הסרטן על שם ריטי, באו־ניברסיטת
לונדון, שהשתתף אף הוא באירוע.

חאודח:

קיימת עתונות מקצועית המפיצה את האינפורמציה
בין ציבור הרופאים, היודעים שקיימת
תרופה שיכולה להיות מתאימה גם
לאדם. רק אחרי כל השלבים האלה מתחילים
להשתמש בה אצל האדם. ובכן, במידה
שתיתקלו בדבר כזה, פנו למישהו מוסמך
והוא יורה לכם במקום שאתם תכנסו למבוכה
בענין זה.
אבן: הנכון הדבר כי ישנן צורות סרטן
טיפוסיות אצל ילדים?
פרופ׳ הובמן: כל פעם שמדברים על
ילדים אני לא הייתי רוצה במחשבתי להגות
את הטרגדיה הגדולה הזאת שילד חולה
במחלה הממאירה. אבל זה קיים לצערנו.
לקהל המבוגר אני יכול להגיד שאלה הם
מחלות דם, לאוקמיות, מחלות בלוטות
לימפה, גידולים מיוחדים בכליות, גידול
במוח, וכדומה. אפשר לטפל במחלות האלה
מפני שכולן מאד רגישות לטיפול
כימוטרפי או רדיולוגי. הצרה היא שהן
גם מחלות מאוד ממאירות ומתפשטות ׳בגוף,
ובזה נכשל לרוב הטיפול.

ריפוי בדיאטה!

אבן: האם הסרטן מידבק?
פר 1פ׳ פלדמן: התשובה היא פשוטה:
הסרטן איננו מדבק. גם באותם המקרים
שכביכול יש סיבה לחשוד באפשרות של
הדבקה, דהיינו, במקרים של סרטנים הנגרמים
על־ידי וירוסים, גם בהם אין הסרטן
מחלה מדבקת.
אבן: האם הסרטן במהותו הוא מחלה
סוציאלית?
פרופ׳ פלדמן: אם הכוונה היא שהסרטן
שכיח יותר בשכבות סוציאליות מסויימות,
דהיינו בשכבות בעלות רמה כלכלית נמוכה
יותר, ולכן רמת התזונה נמוכה יותר, התשובה
היא: לא. בהבדל ממחלת השחפת,
נאמר, שתדירוחה הייתה גבוהה יותר בשכבות
אלה, הסרטן איננו שכיח יותר בשכבות
אלה. נסיונות במעבדה גילו כי דווקא
בעלי־היים ההיים ברמה קלורית נמוכה
יותר רגישים פחות להופעת רקמות סרטניות.
במלים אחרות: רזים, אולי סיכוייהם
טובים יותר.
סרטן על־ידי דיאטה?
פרופ׳ פלדמן: אי־אפשר לרפא סרטן על־ידי
דיאטה אבל ממה שאמרתי משתמע
שתנאים קלוריים נמוכים יותר, מקטינים
את הסיכוי להופעתה של הריקמה הסרטנית.
אם מישהו רוצה לפרש את זה במניעה,
הרשות בידו.
אבן: האם מחלת הסרטן נפוצה בארצות
מפותחות יותר מאשר בארצות מפגרות?
ז״ר אלכסנדר: אין כל ראיה לזה.
אבן: מהי תקופת האינקובציה למחלת
הסרטן? והאם ישנה כזאת?
פרופ׳ פלדמן: זאת שאלה טובה. אולי
התשובה לא כל כך טובה. אחד המימצאים
ההיסטוריים שקבעו הרבה במהלך העבודה
(המשך בעמוד )16

כל הזכויות ׳טמירות

כמדינה

ספורט

חלק ניכר של החברים לוחץ לקיים לפחות הסכמה סם חרות

משטרה

כדורגל

0במפלגה הליברלית יתנהלו דיונים סוערים בשאלות
האופוזיציה.

בכל ענייני האופוזיציה. א ך חלק מהמנהיגים טוען שאופי האופוזיציה של חרות
אינו הולם את המפלגה ומתנגד לכל קשר עם חרות. חילוקי הדעות יוכרעו
סופית רק בשעת דיון במוסדות הרחבים של המפלגה. בינתיים יתחילו מנהיגי
מפלגה זו בשיחות־גישוש, בקשר לצורת היחסים האפשריים עם חרות. הפונים
יהיו דווקא אלה שצידדו כל הזמן בקואליציה עם מפא״י. הסיבה: אכזבתם של
מנהיגים אלה מצורת ניהול המשא־ומתן על־ידי אשכול.

0אחד מסודות הרכבת הקואליציה: כבר הושג הסכם בין
אשבול והליברלים,

לפיו קיבלו הליברלים את תיקי המסחר והתעשייה,

הפיתוח והתיירות, הבריאות והעבודה (בלי שיכון) .אן לפני מימוש הסכם זה
החליט מרכד אחדות־העבודה להצטרף לקואליציה ואילו גולדה מאיר ופנחס
ספיר, שרצו למנוע את נישולו של ספיר ממשרד המסחר והתעשייה, הצליחו
למנוע אישור ההסכם בין אשכול והליברלים בישיבת המזכירות.

0חילוקי־דעות חריפים ימשיכו להסעיר את אחדות־הע־בודה,
למרות הרוב בו נתקבלה החלטת מועצת המפלגה לחתור
לכניסה לקואלי־ציה
גם בלי

בני מהרש״ק ונתן אלמוז־לינו
היו הלוחמים העיקריים
במועצה נגד ההצטרפות. בגלל
עיכובים בלתי צפויים
במשא ומתן הקואליציוני
התנהל הדיון במועצה כמעט
סביב הצעת שני אלה,
שהמפלגה תתבע ממפא״י ב־צורה
אולטימטיבית סגנות
לשר

הבטחון,

סיבו• או סיכון?

חוש מניותח מד•
חולית השוטרים, שנכנסה לבית־המלון
בן־שושן בתל־אביב, ידעה בדיוק מי היא
מחפשת .״תן לי את ספר האורחים,״ ביקש
סמל המשטרה מבעל המלון. לאחר עיון קצר
ביקש מהמנהל להובילו לחדרו של דויד
אזולאי.
החוליה דפקה בדלת ומשנפתחה, ראו השוטרים
חדר מלון רגיל: שתי מיטות, שעל
אחת מהן ישב דויד אזולאי ועל השניה
חברו. ביניהם עמד שולחן רגיל ועליו ארבע
קופסות גפרורים. בתדר הסתובבה חברתו
של אזולאי, שולמית מזרחי.
הסמל פנה ישר לשולחן, הניח את ידו
על אחת מקופסות הגפרורים והכריז ללא
היסוס :״כאן יש חשיש.״ הוא צדק. האפשרות
הטכנית היחידה, לפיה יכול היה הבלש
להכיר את הקופסה, היתד, על־ידי הלשנה

סטטוס־קוו

ברור בעניני דת והשארת

בשפוט השופטים

תיקים פתוחים למקרה הצטרפות
מפ״ם לקואליציה.
מזכיר המפלגה, ישראל בר־יהודה
התנגד להצעות, בטענה
שהוסכם על סטטוס־קוו
עם הדתיים.

איגוד שופטי הכדורגל היה השבוע כמרקחה.
את הסערה עוררה הזמנת מזכירות
האיגוד על־ידי התאחדות הכדורגל לבירור
במוסדותיה. הסיבה לסערה: לבירור
הוזמן היושב־ראש המתפטר של האיגוד,
אליעזר לרנה למרות שהתפטרותו אושרה
על־ידי האיגוד.
התאחדות הכדורגל לא היתד, מעוניינת
בהתפטרותו של לרנה המועמד היחיד במקומו
היה האיש החזק של איגוד השופטים
והאדם המבצע את כל העבודה המעשית
באיגוד, השופט חדשוני. אדם חזק במוסדות
האיגוד היה יכול לשים קץ להפקרות
השוררת במגרשי הכדורגל, ביחס השחקנים
לשופטים.
מאחר שמוסדות המשמעת של ההתאחדות
אינם חזקים מספיק כדי לכפות על השתקנים
התנהגות ספורטיבית אמיתית במגרש,
נפגעים מדי פעם שופטים מבלי שהאשמים
ייענשו.
עם לרנד הצליחו אנשי ההתאחדות להסתדר.
עם חדשוני היה הדבר עלול להיות
קשה יותר ואף להביא לשביתת שופטים.
אך התערבות ההתאחדות בענייני האיגוד
הפנימיים רק החריפה את התנגדות השופטים,
ועלולה למנוע כל שינוי במצב.

למעשה מהווה ההסכם
ויתור כרור ל־דתיים.
לפיו יוכלו הדתיים
להגיש הצעה פרטית
לכנסת בשאלת חוק השבת
ואיסור גידול חזיר. מאחר
שהצעה כזו דורשת הסכמת
הקואליציה, הבטיחו
מנהיגי

אחדות־העבודה

להתנגד לעצם הגשת ההצעה^
לאחר שמפא״י הבטיחה
גס היא לתת את אי־
״שורה. התביעה היחידה שדורשת
הסכמה קואליציונית
ממש, מאחר שאין הכנסת
מוסמכת לאשר אותה,
תחיה תביעת הדתיים להבטיח
פיקוח דתי ברשת בתי־ספר
תיכוניים דתיים. עד
כה היתה קיימת רשת כזו
רק בבתי־הספר היסודיים,
שם הצליחו הדתיים להשתלט על 4 0מכלל בתי־הספר. תביעה זו לא נדונה
כלל במועצת אחדות־העבודה וינראה שקיימת לגביה הסכמה בשתיקה.

0תתלקח מערבה קולנית בתור האובלוסיה הדרוזית, סביב
בעיית ״הנאמנות הכפולה״ .קבוצת צעירים, שהתארגנה בשעתו
בנטיית זקני הדרוזים להגדיר את עצמם כישראלים לא־ערביים, תוציא
משלה. קבוצה אחרת, בתמיכת המוסדות הערביים של מפא״י, תוציא
מתחרה, בו תילחם בקבוצת המורדים, הצעירים, הרואים את הדרוזים
ללחום בטאון בטאוין כעדה

דתית גרידא, שהיא חלק בלתי־נפרד מן התרבות והלאומיות הערבית.

0התפתחויות מעניינות יחולו כחברת החשמל, אם אמנם
זבו ועדי הפעולה ברוב מכריע.

הישג כזה יאפשר לוועדים להוציא את

מתנגדם הראשי, אליעזר שפירא, מהנהלת החברה, בה הוא משתתף כנציג
הפועלים. במקרה כזה יוכלו ועדי העובדים החדשים להעלות מחדש את תביעות
ועדי הפעולה, בקשר להטבת שכר ותנאי־עבודה, שהנהלת המפעל לא נאלצה
לדון בהן בגלל התנגדות ועדי העובדים הישנים, בהשראת שפירא. במקרה כזה
עלולה להתפתח מערכה בין מוסדות ההסתדרות, המתנגדים בכל תוקף להעלאות
שכר, לבין ועדי העובדים החוקיים, שיתבעו העלאות כאלה.

0עניין מגרש אגודת יורדי־ים זבולון, כשטח המיועד
למלונות בחון? הים כתל־אביב, עלולה לעלות מחדש לכותרות.
ימאי הפועל פנו לעיריית תל־אביב בתביעה להקצות להם מיגרש על חוף הים
ומהנדס העיר הסכים לעשות זאת רק ביפו. זבולון עשוייה למחות נגד מסירת
מגרש נוסף לאגודה המחזיקה במגרש על הירקון, בשעה שלה עצמה לא מוכנים
לתת פיצוי מתאים תמורת מיגרשה כדי שתוכל להקים מיבנה על מגרש אחר.

כאשר יצאו השבוע 17 כדורגלני הנבחרת
הלאומית לשתי התמודדויות בינלאומיות
שיערכו תוך שבוע אחד, נגד נבחרת
איטליה ונגד נבחרת אנגליה הצעירה, לא
תהיה זאת סתם יציאה ייצוגית של הספורט
הישראלי לחו״ל.
מעולם לא היה משקל כה רב להתמודדויות
בינלאומיות בכדורגל לגבי ישראל,
כמו לשני מישחקים אלה. ואין המדובר
רק במעמדה של ישראל בזירת הכדורגל
העולמי. כי למרות שנצחון, הנראה כבלתי
אפשרי, על איטליה בביתה — או לפחות
תוצאת תיקו מכובדת — יחולל סנסציה
בעולם הספורט; ולמרות שתוצאה מכובדת
בהתמודדות הגומלין נגד נבחרת אנגליה
הצעירה בביתה תעלה את הפרסטיג׳ה
של ישראל בעיני מיליונים — לא משמעויות
אלה הן המונחות על הכף.
בפעם הראשונה תלוי עתידו של הכדורגל
הישראלי בתוצאת שני מישחקים. כי בתקופה
האחרונה חל מיפנה קיצוני ביחס הקהל
והמוסדות הממלכתיים כלפי ענף ספורט
זה. זהו מיפנה שטרם הוליד פירות, אבל
כבר הנץ ניצנים ראשונים, העשויים להתפתח
למהפכה במעמדו וברמתו של הכדורגל
בארץ.
אם יצדיקו כדורגלני הנבחרת את התק־תת
שתולים בהם, קיים סיכוי לפריחת הניצנים.
אולם תבוסה תמית אותם, ועלולה
להחזיר ספורט זה לדרגה הפרובינציאלית־חובבנית
בה עמד במשך שנים רבות.

או״ודות
העסקנים מתנגד־וסימון
הקופסה המתאימה. הסמל עצר את
אזולאי באשמת החזקת חשיש — עבירה
על חוק הסמים המסוכנים.
רגל אדישה. בבית־המשפם היה העד
העיקרי סמל המשטרה שלום יפרח. כששאל
אותו סניגור הנאשם׳ עורך־דין ישראל הייק,
כיצד ידע שהקופסה האחת אמנם שייכת
לאזולאי ולא לאחד משני האנשים האחרים
שהיו בחדר, השיב הבלש :״החוש הבלשי
שלי הוביל אותי.״
החוש הבלשי לא הנחה אותו בכיוון חקירת
האחרים .״האנשים האחרים היו שלווים
מאד,״ סיפר ,״האדם השני ישב בשקט, רגל
על גבי רגל, וגם האשד, לא התרגשה. לכן
ידעתי שהחשיש היה של אזולאי.״
אך השופט לא הסתפק בחושו הבלשי
המפותח של הסמל. לאחר שקבע שהחקירה
היתה פרטיזנית, בלתי־יעילה ופזיזה יתר
על המידה, נאלץ לשחרר את דויד אזולאי
מחוסר הוכחות מספיקות, קבע תוך כדי־כך
הלכה מעניינת לגבי אחריותו של אדם הגר
בבית מלון לחפצים הנמצאים בחדר המוחזק
על־ידו.
_ קבע השופט: מאחר שלכל אחד יש גישה
לחדר על־ידי נטילת מפתח מהמסמר, אין
בטחון שהחשיש אמנם הובא על־ידי אזולאי
ולא הושם על־ידי מישהו אחר.

ההצעה להפוך את הכדורגל הישראלי
למקצועי עלתה השבוע פעם נוספת, והורדה
פעם נוספת על־ידי עסקניה המקצועיים של
ההתאחדות הישראלית לכדורגל.
מנהל רשות הספורט, ראובן דפני, הציע
לסדר את שחקני סגל הנבחרת בעבודה
קבועה לחצי־יום, ולשלם את החצי השני
מקרן מיוחדת שתוקם ליד ההתאחדות ורשות
הספורט.
התנגדות העסקנים היתד, צפוייה מראש.
שלא כמו ברוב ארצות העולם, אין עסקני
ההתאחדות בישראל בראש וראשונה
עסקני כדורגל. הם קודם כל עסקני אגו־מתיהם,
הפוטל ומכבי. הם חששו שהמקצו־ענות־למחצה
לא תישאר רק בין אנשי הסגל
אלא תחדור לקבוצות עצמן. מאחר שרובם
לא ידע כיצד לסתום חור תקציבי שעלול
להיזדצר עם הצורך לשלם לשחקנים, החליטו
בעם נוספת לדחות את הצעת המקצוענות.
מאמן
הנבחרת גיולה מאנדי התנגד אף
הוא למקצוענות, מאחר שאין עדיין בארץ
בסיס כספי למקצוענות ולכן הדבר אינו
יכול להבטיח את עתיד השחקנים.
הפתרון אותו הציע מאנדי היה, שמפע-
לים שונים יאמצו קבוצות שונות וידאגו
לעבודות השחקנים, שישחקו בקבוצותיהם.
לזה שוב לא היו מוכנים עסקני האגודות׳
להסכים. הם לא רצו להפסיד על־ידי כך
עסקנות בטוחה.
העולם הזה 1260

א]שים
מחייו עי רכתר
המנהיג הליבראלי, פרץ ברנשטיין,
שהודיע לאחרונה על כתנתו לפרוש מפעילות
פוליטית ולהתמסר לכתיבת ספרים,
כבר עשה זאת למעשה בזמן האחרון. בספר
ביאוגרפי, בו נכללים פרקים נבחירים
ממאמריו, מגלה ברנשטיין, ששמו הפרטי
הקודם היה פריץ, כי הוא למעשה לא
שינה את שמו הפרט׳ ,אלא ידידיו עשו
זאת עבורו, כאשר עמד להופיע באסיפות
מטעם הציונים הכלליים. ברנשטיין עצמו
סבור כי אילו היה מעבר את שמו הפרטי
היה צריך להיקרא שלמה שגריר ברית־המועצות
בישראל, מיכאל כודרוב,
זכה בהתערבות כספית על סכום גבוה,
בעת שחזר לאחרונה מחופשה ארוכה ב־ברית־המועצות.
כשיצא בודרוב לחופשה,
לפני כחודשיים, התערב עם אחד מידידיו
בסגל הדיפלומטי כי עד שיחזור לישראל
לא תקום בה ממשלה היועץ המשפטי,
גדעון האוזנר סיפר השבוע, כי בעת
שערך לאחרונה סיור בבתי־הסוהר בארץ,
ביקש ממנו אחד האסירים, שנידון למוות
על רצח אשתו, להעניק לו חנינה .״צריך
להתחשב בכך שהשארתי בבית שלושה יתומים,״
נימק האסיר את בקשתו
בעת הדיון במועצת עיריית תל־אביב על
החלטתו של צבי לבדן לפרק את חברת
השיכון שעמד בראשה ולמסור את רכושה
לעיריה, סיפר נציג מק״י, פנחס טובין
על פגישה שהיתה לו עם צבי לבון בכניסתו
לישיבה. אמר או לבון לטובין :״חסכתי
לך עבודה. במקום שבעתיד תצטרך
לטרוח כדי להלאים את רכושי, לפי השקפתו
הקומוניסטית, אני מוסר לך אותו
כבר עכשיו מלכת פרס, פארה
דיבה, ערכה החודש סיור מלכותי בצרפת,
בלוזית בעלה השאח, זכתה לקבלת־פנים
המפוארת ביותר שערכה פאריס לאיזו
שהיא אישיות ציבורית בשנים האחרונות.
לטקסים הופיעה לבושה במעיל לבן בעל
שובל ארוך מפרווה יקרה, ולראשה כתר
יהלומים ששוזים נאמד במיליוני דולארים.
אולם המקום הראשון בו העדיפה השאחית
לבקר היה בית־הספר לארכיטקטורה בשדרות
רספייל, שם למדה עוד לפני ארבע
שנים ושם ראה אותה השאח לראשונה.

מ קו רו יוזל ק -ו ־וייייז
ראש עירית טבריה מי טהצחר, גילה
השבוע, כי למרות קומתו הנמוכה מפעמת־בו
רוח־קרב ואג.רופיו מוכנים לפעולה.
העניין שבגללו היה ראש העיר מוכן להשתמש
באגרופיו היה, כמובן, כדורגל. היה
זה בעת מישחק הכדורגל שנערך השבת
בין קבוצת מכבי חיפה והפועל טבריה, על
הגביע שתרם צחר. כאשר פרצה בתום
המישחק מהומה על המיגרש, התפרץ צחר,
שהוא אפוטרופסה הרוחני של הפועל
טבריה, למיגרש, ניסה להפריד בין שחקני
שתי הקבוצות. הוא התקבל במחיאות־כפיים
של שחקני חיפה שקראו לעברו :״בראוו
מר צחר!״ כאשר ניסה השחקן הטברייני
רפי דומבובסקי לתקוף שחקן חיפאי, עצר
אותו ראש העיר, היכר, אותו והרחיקו בכוח
מהמיגרש אישיות ציבורית אחרת
שהתגלתה כאוהדת כדורגל הוא שר־התח־בורה,
יצחק בן ״ א ה רון. כששמע השר
על מצוקתם הכלכלית של שחקני נבחרת
הכדורגל הישראלית, הזמין אליו למשרדו
את הכדורגלנים יעקב הו דו רו ב וג ד עון
מי ש, הורה למנהל משרדו להקציב לשחקנים
כלי־רכב על מנת שימצאו תעסוקה
בתחבורה כתבו הצבאי של מעריב,
או רי דן, שחזר לאחרונה מגרמניה המערבית,
לשם הוזמן על־ידי השבועון הגרמני

העולם הזח 1260

בטוח חיים
צמוד

במשק המודרני ממלא הביטוח לא
רק תפקידים הנוגעים לחברת הבי טוח
ולקוחותיה — בעשרות דשנים
האחרונות נעשה הביטוח גם למכשיר
רב־עצמה למתן אשראי לזמן ארוך
למשק שבקרבו הוא פועל.

פארה דיבה -כתלמידה וכקיסרית
חזרה למק 1ם הפגישה

הנפוץ דר שטרן לכתוב סידרת כתבות על
גרמניה בעיני ישראלי, נראה כשהוא נושא
עמו את צלב הברזל, העיטור הראשון במעלה
עבור גבורה בקרב של הצבא הגרמני
במלחמת העולם השניה. מסתבר כי דן
נאלץ לקנות עיטור זה שעה שראיין בעל
חנות עיטורים גרמני, שציין בפניו כי לאחרונה
גבר הביקוש לעיטור זה מצד אזרחים
ואנשי צבא כאחד הסופר משה
ש מי ר, שהצטרף ללהקת סופרי החצר
של ראש עירית חיפה, אבאחר טי, עומד
בקרוב לערוך דו־ירחון אמנותי בהשראת
העיריה. בינתיים נרמז מאיטליה, כי הסופר
האיטלקי שתירגם את מחזהו של שמיר,
מלחמת בני אור בבני חושך, לאיטלקית —
מחזה שהוצג בפסטיבל אמנותי וזכה לביקורת
אוהדת — עומד להגיש תביעה משפטית
נגד שמיר ונגד המו״ל שלו על שלא
שילמו לו את שכר התירגום מה
מקור הביטוי העברי ״כלבויניק״? בבעיה זו
התעמקו לאחרונה בלשנים, ובשידור בקול
ישראל נמסר כי מקור המלה הוא ״בכלי
הידוע העומד על שולחן חדר־האוכל
שבקיבוצים״ .אולם בעל הדפוס הוותיק,
משהשהם, שהוא גם בלשן חובב, גילה
כי למעשה מקור המילה הוא בסידורי
התפילה שהיו נפוצים בפולין ובליטא, בהם
הובאו תפילות מכל המינים, אשר כונו
בשם ״סדור כל־בו״ .לדעת שהם, מכיוון
שראשוני מייסדי הקיבוצים באו מאותן ארצות׳
הדביקו את הביטוי לכלי הקיבול
לאשפה שעל שולחן חדר־האוכל
אשתו של הלוחם הידוע, איש עין־חרוד
לשעבר, מ אי רהר־ ציון, עמדה ללדת.
מכיוון שהוזלד הראשון שילדה למאיר היתד,
בת, ומכיוון שמאיר איים שאם תוזלד לו
בת שניה ינטוש את חוות היחיד שלו שהקים
בכאוכב־אל־האוה (כוכב הרוח) ,היו
חבריו בטוחים, אחרי שלא שמעו ממנו
דבר, כי קרה הדבר הנורא מכל — נולדה
עוד בת. להפתעתם התברר שהפעם נולד
למאיר יורש ממין זכר, ובימים האחרונים

נערכת עליה לרגל להוותו הבודדת של הר־ציון
על-ידי רבים מחבריו כדי לברכו.

ביוגרפיה עור בו מב ה
בבריסל, בירת בלגיה, הוזמנו אמן הפנטומימה
הישראלי, סמי מולכד ואשתו
גאולה נדני למסיבה של החברה הגבוהה.
כאשר הגיע תורה של גאולה לערוך היכרות
עם רוזן ישיש, ממקורבי המלך הבלגי,
שפכה בלי משים את תוכן הכוסית
שאחזה על שמלתה. מרוב התרגשות על
הכבוד שנפל בחלקה לא שמה גאולה לב
לכך כלל. רק כעבור חצי שעה, כשסמי
הבחין שהנוכחים מתבוננים באשתו ועוצרים
את צחוקם, התברר כי היין נספג בשמלתה,
השאיר כתם גדול. גאולה ברחה
מיד מהמקום בתוכנית הכל אודות
חוה במועדון התיאטרון החיפאי נכלל פזמון
בשם קזנובה. פזמון זה מספר, כי
הדון ז׳ואן הידוע רכש את אונו הרב הודות
למזון המלכות של קיבוץ בית־השיטה, ממנו
אכל מדי יום. השבוע קיבלה כל אחת
מבנות הלהקה, רינה ויסכרג, גדיה

טופוד, נילי ארנון ומרגלית אנקו

פחית דבש מלכות מקיבוץ בית־השיטה
העתונאי דוד זוהר, אשר ערך
סידרת כתבות אודות שחקני התיאטרון החיפאי,
נתקל בסרובו העקשני של יוסף
(״בומבה״) צור להתראיין .״שום עתונאי
לא יזכה לשמוע מפי את הביוגרפיה שלי,״
הצהיר בומבה בנימת רוגז מהולה בחשיבות
עצמית. השבוע הצליח זוהר לגלות
לפחות פרט אהד מעניין מהביוגרפיה של
בומבה. בתעודת גמר כתה ד׳ של בית־הספר
הריאלי בחיפה, בו למד בומבה,
כתוב :״עולה לכתה ה׳ ,אבל לא בבית-
ספרנו.״ זוהר לא הצליח לגלות איזה בית־ספר
הסכים לקבלו הקומיקאי הבריטי,
פיטר סדרם, המבקר בישראל, חזה בהצגת
תל־אביב הקטנה במועדון החמאם.
אחרי ההופעה נשאר להמתין לשחקנים,
התעניין במיוחד באורי זוהר, אותו
שאל מדוע אינו מפתח את כשרונו הקומי
בצורה רצינית. אולם השיחה בין שני הקומיקאים
הופרעה תכופות על־ידי אשתו
של אורי, אילנה רוכינא, שמשכה בכל
פעם את בעלה בחולצתו, זירזה אותו
ללכת הביתה מנהל הקולנוע החיפאי
החדש רון, חיים אשל, קיבל לאחרונה
מכתב איום מחיים אשל, סטודנט בטכניון.
במכתב דרש הסטודנט ממנהל הקולנוע שני
כרטיסים להצגת הפתיחה של הקולנוע,
כתמורה על ההטרדה הרבה שנגרמה לו
בעקבות הזהות שבין השמות. מנהל הקולנוע
נענה ברצון לבקשה לאחר הצגת
הפתיחה של הקולנוע התאכזבו הצופים
מאי־הופעתו של הזמר הכושי־היהודי סמי
דייויס, שהיה צריך להגיע לחנוכת הקולנוע.
אשל החליט למתוח את ידידיו, והודיע
שדייויס איחר וכי הם מוזמנים לביתו
למסיבת חצות. כפיצוי, סיפק להם
אשל ויסקי.

עצם העובדה שכספי הפרמיות של
ביטוח חיים צמוד, הנכנסים לקופות
חברות הביטוח, הם כספי השקעה
לתקופות ממושכות יותר וברבית
נמוכה יחסית, מניעה את החברות
לתת מצדן הלוואות לזמן ארוך —
כמובן בתנאי בטחון מכסימלי ותמו רת
רבית מתאימה.
כמכשול בדרך להשקעות אלה מצד
חברות הביטוח שימשה עד לפני זמן
קצר הסכנה של פחיתת ערך הכסף.
לפחות בתחום ביטוח החיים הורחקה
סכנה זו בשנים האחרונות על־ידי
השיטה החדשה של ביטוח חיים צמוד
לדולר (ח״ץ) .סוג זה של ביטוח זכה
בהצלחה רבה כבר בשנתיים הראשו נות
לאחר הנהגתו.
החברה המייצגת של חברות ביטוח
חיים בע״מ (ח״ץ) נוסדה ביולי 1957
ע ל־ידי חברות ביטוח ישראליות העוסקות
בביטוח חיים והן: אריה,
בחן, הדר, הפניקס הישראלי, יהודה,
מגדל, מנורה, סהר וציון, וכן חברה
נכרית אחת ,״לה־נסיונל״.
היות שהשיטה של ״ביטוח חיים
בהצמד״ היא חדשה בעולם כולו ואין
כל נסמן קודם לה, הוחלט בין החב רות
הישראליות להקים חברה מיוח דת
שתניח את היסודות המדעיים
והמעשיים לשיטת ביטוח חיים זו,
תמצא את הצינורות להשקעות מתאי מות,
תנהל במרוכז משא ומתן עם
מוסדות הממשלה ומוסדות אחרים.
כל חברת ביטוח. המשתתפת ב חברה
מייצגת זו מוציאה פוליסה
משלה, מנהלת את עסקיה על אח ריותה
היא בלבד, לפי היסודות וה כללים
שנקבעו על־ידי ״החברה ה מייצגת״
.התעמולה וההסברה לביטוח
חיים צמוד נעשות אף הן במשותף.
פעולתה של ״החברה המייצגת״ הוכי חה
את תועלתה המרובה ונהפכה גם
למעשה למוסד המייצג את החברות
הישראליות לביטוח חיים.
ביטוח חיים צמוד ערך, לפי תכנית
ח״ץ, מהווה צורת השקעה חדשה
ויחידה במינה המצמידה את כל סכום
הביטוח במלואו לאינדקס יוקר המחיה
או לשער הדולר לפי בחירת
המבוטח ומבטיחה על־ידי כך את ה שמירה
המקסימלית האפשרית של
כספי סכום הביטוח.
ביטוח חיים צמוד ערך מאפשר ל מבוטח
תכנון תכניות לטווח ארוך
מתוך בטחון שיוכל לבצען במלואן.

יום החסכון הבינלאומי, ה־ 31 לאוקטובר י יום החסכון הבינלאומי, ח־ 31 לאוקטובר • יום החסכון הבינלאומי, ה־ 31 לאוקטובר י יום החסכון הבינלאומי, ה־ 31 לאוקטובר • יוס החסכון הבינלאומי, ה־ 31 לאוקטובר • יוס החסכון הבינלאומי, ה־ 31 לאוקטובר י יום החסכון הבינלאומי

יום החסכון הבינלאומי, ה*ז 3לאוקטובר • ירים החסכון!

יום החסנזן הבינלאומי, ה־ 31 לאוקנזובר • יזם החסכון

138 שדט ן
(המשך מעמוד )13

במעבדה, היה המימצא לגבי סרטן העור
אצל אנשים שהיו בילדותם מנקי ארובות.
יש חשיבות כפולה למימצא הזה. האחת:
שיש משהו בתוצרת שריפת הפחם, הגורם
לסרטן. החשיבות האחרת היא בכך, שהאנשים
שחלו בסרטן חלו זמן רב לאחר שהפסיקו
את עבודתם בניקוי ארובות. משמע,
שתקופה ארוכה עברה מזמן המגע עם
הגורם יוצר־הסרטן ועד להופעת הריקמה
הסרטנית או הגידול הסרטני עצמו. תקופה
זו שונה בהתאם לגורם ובהתאם לתנאים.
אבל היא קיימת תמיד.
אבן: האם צילומי רנטגן רבים, תוך זמן
קצר, עלולים להגביר את הסכנה של מחלת
הסרטן?
ד״ר אלכסנדר: קיימת אומנם אפשרות
תיאורטית כזאת. אבל העליה האפשרית
בתדירות הסרטן כתוצאה מצילומים דיאגנוסטיים
היא מבוטלת. לפי אומדנה שעשו באנגליה
נמצא כי אולי 10 מקרי סרטן בלבד
אפשר ליחס לשימוש בצילומים דיאגנוסטיים
מעין אלה. לעומת זאת איפשרו צילומי
רנטגן להציל 7000 נפשות בשנה אחת,
הודות לגילוי מוקדם של מחלות.

ממתי הסרטן הראשון ץ

אבן: האם יש לתקופתנו, לקצב״החיים
המזורז ולחוסר הזמן, השפעה ישירה או
עקיפה על הופעת המחלה בגופנו?
פרופ׳ פלדמן: מכיוון שלקצב־החיים המזורז
של תקופתנו, כפי שזה נקרא בימינו,
יש השפעות שונות, מנסים לייחס השפעות
אלו גם לתדירות הסרטן. הקדישו מחשבה
לא מעטה לשאלה הזאת, אבל נראה כי לפי
שעה אין כל ראיות לקשר ישיר בין מצבים
של עירעור פסיכולוגי או מצבים
פסיכולוגיים אחרים, לבין תדירות הסרטן.
אבן: מאימתי מחלת הסרטן ידועה למין
האנושי, כלומר בתולדות הרפואה?
פרופ׳ הוכמן: זאת שאלה של חידון
היסטורי. ובכן, קיים פאפירוס במצרים
הניקרא פאפירום של אירס. אלה שמפענ־חים
את ההירוגליפים, חושבים שנמצא שם

בסביבת ההתפוצצויות. אני כשלעצמי לא
אוכל דגים שנידוגו באוקיינוס השקט, במרחק
כמה מאות מילים ממקומות הפיצוצים.
אבל הבעיה פד, היא למנוע ניסויים
בים התיכון.
אבן: היש יתרון כלשהו בטיפול רפואי
בשלבים המתקדמים של המחלה?
פרופ׳ הוכסן: זאת היא שאלה מאוד רצינית,
מפני שזוהי שאלה הקשורה בבעייה
הומנית חשובה על ערך החיים של אדם.
אנחנו הרופאים לא נכנסים בכלל לשיקולים
של כדאי ולא כדאי. זה לא קיים לגבינו
כלל. אנחנו מצווים, כל עת שאדם חי,
להילחם בשביל חייו. אנחנו מחוייבים לפעול
בכיוון זה. בנידון זה, אין רופא מוכן
אפילו להיכנס לוויכוח או דיון. אני הייתי
מרשה לעצמי להוסיף עוד דבר אחד על
מצווה יסודית זו של הרופא: כשאנחנו
מטפלים בחולה הסרטן המתקדם, לא רק
שאנחנו מאריכים את חייו, אנחנו מקילים
על סבלו.
אבן: האם הריסוסים הנהוגים בשנים
האחרונות במטעי פירות וירקות, מגבירים
את סכנת הסרטן?
פרופ׳ פלדמן: הכוונה היא: האם החומרים
שמשתמשים בהם לריסוסים, עשויים
לגרום לסרטן. לא. לא ידוע על כל אפשרות
כזאת.

מם 5ר הניצולים-עוזה

אבן: הנכון הוא, כי מקרי סרטן נדירים
מאוד בלב ובטחול? והאם יש משמעות
מחקרית לעובדה הזאת?
פרופ׳ הוכמן: כן, זה נכון שמחלת הסרטן
בלב היא נדירה ביותר. המדובר הוא
בסרטן שלידתו בשריר הלב, וזה דבר
נדיר. זה לא כל כך נדיר, סרטן בטחול.
שוב אם לידתו של הסרטן בטחול. נכון
הוא שסרטן איננו מתפשט לאברים האלה
לעתים קרובות. אבל זה לא בגלל חיסון
מיוחד של הריקמות האלה. יש כאן בודאי
בעיות מכניות של זרם הדם המביא את
תאי הסרטן לאברים אלה, או איננו מביא
אותם.

! ? רותך 5ח ן ^ של האגודה למלחמה בסרטן היא הגברת סוזי אבן (ימין) ,אשתו
11 3 1 * 1 111 11 הנאה של שר החינוך. הודות לה, התאפשר הכנס הציבורי הגדול,
בהשתתפות המדענים הדגולים, שעורר הד חזק והשתתפות ערה בין קהל הנוכחים.

תיאור של מחלת הסרטן. אבל התיאור הראשון
האמיתי של מחלת הסרטן נמצא בכתבים
של הרופא היוזני היפוקרטם. נדמה
לי שהוא חי בערך בתקופתו של ישעיהו
השני. זה מענין לשמוע, מפני שהרופא
הזה נתן תיאורים קליניים, שעד היום הם
מושלמים. הוא תיאר גידול בשד של אשה,
שנראה כמו גוש וממנו יצאו ענפים. בדמיונו
זה נראה כסרטן, והוא נתן לזה את
השם הירדני קרצינתזה, שתרגמנו לסרטן. זה
כלל לא מחלה מודרנית ולא של החיים
המודרניים.
אבן: האם כתוצאה מפיצוצים גרעיניים
נסיוניים, קולטים הדגים רדיואקטיביות? והאם
אין סכנה שאכילת דגים אלה עשויה
להעביר את הרדיואקטיביות לבני־אדם ולעודד
התפתחות סרטנים?
ד״ר אלכסנדר: הדגים אינם שונים מאי־תנו.
הם עשויים לאכול חומרים רדיואקטיביים
ואם בני־אדם יאכלו את אותם הדגים,
הם מסוגלים להיפגע מהחומרים הרדיואקטיביים
הללו. יש סכנה מן הדגים הנידונים

אבן: הנכון הוא כי מספר האנשים הניצולים
מסרטן גדל והולך מדי שנה, הודות
לטיפול באמצעים מודרניים?
פרופ׳ הוכמן: כן.
אבן: השאלה האחרונה: האם מחקר הסרטן
הנעשה בישראל ידוע ונחשב ברחבי
העולם?
פרופ׳ פלדמן: קשה לנחתום להעיד על
עיסתו, אם אני מייצג במקרה זה את צוזת
החוקרים בארץ. נוסף לכך אין בידינו קנה־מידה
למדוד היום את חשיבותן של עבו-
דות־מחקר הנעשות פה או במקום אחר.
אף על פי כן ראוי לומר כי כל אחד מפרקי
חקר הסרטן שנגעתי בהם היום בסקירה
הכללית, בכל אחד יש יד לחוקרים
במדינת ישראל. העבודה הישראלית נודעת
היטב בקרב ציבור המדענים בעולם. הדברים
מובאים לידי דיון ציבורי וכן הלאה.
ומן הבחינה הזאת, כך נראה, תרומתם של
החוקרים הישראליים דומה או שתה לתרומתם
של חוקרים בארצות אחרות.
קולנוע סרטים
א שר* הגה רו ד

האם את אוהבת את כרהמס?
(הוד, תל־אביב; ארצות־הברית) היא שאלה
המחזירה אשה בשנות הארבעים שלה ל־חתיות
הרגשיות של גיל ההתבגרות. זה
קורה כיוון ששואל השאלה הוא בתול בן
,25 שבגלל תסביכים שאין להם הסבר מתלקח
בקירבת הגברת הנובלת כאילו היתד,
פצצת־מין.
כשפרנסואז סאגאן כתבה את הרומן, לא
התכוונה כלל ליצור סיפור לוליטה במינים
הפוכים. היא אינה מתייחסת אל הרומן הבלתי
רגיל מנקודת מבט מינית, אלא רגשית
בלבד. ולמרות שהיא מטיבה להמחיש
את תחושותיהם ויחסיהם של גיבורי עלילתה
בצורה הנראית כשיא הכנות, משום
שהיא מבטאת את חלומותיהם הכמוסים של
הנשים והגברים הממוצעים גם יחד, יש בהמחשה
זו הרבה יותר ליריקה מאשר אמת.
איש לא היה מיטיב לביים סיפור זה
מאשר ד,רומנטיקן הותיק של הקולנוע, אג־טול
(אנסטאסיה) ליטבק. כשרונו המיוחד
להעניק גם לסכרין טעם של דבש, הופך
את סיפורה של סאגאן ליצירה רגשנית
מקרינת חמימות המעניקה, ביחוד לנשים,
את ההרגשה שסוף־סוף נמצא מי שמבין
אותן.
משלושים לארבעים. שלושת גיבורי
העלילה, שחוויותיהם זורמות במבחנה
המשותפת של סאגאן־ליטבק הם אשה
מאוכזבת ושני גברים רעבים. פאולה (אינג־ריד
ברגמן) היא אדריכלית פנים, שכבר
השלימה עם העובדה שלא תינשא לעולם,
מסתפקת בשיחות טלפון וביציאות משותפות
עם אהובה רוג׳ר (איב מונטאן) .רוג׳ר
עצמו שומר את פאולה כמיקלט לנשמתו
ומצפונו, בעוד שאת גבריותו הוא מחלק
בין שלוש נימפומאניות צעירות.
אם הונורה דד, באלזאק חולל בזמנו
סנסאציד, כשחשף את עולמה הפנימי של
האשד, בת השלושים ובהוכיחו שרק בגיל
זה מגיעה האשד, לבשלותה המינית והרגשית,
קופצת סאגאן עשר שנים קדימה,
מנסה להוכיח שאף אשד, בשנות הארבעים
היא בעצם — אשה. מה שדרוש לה כדי
לגלות זאת בעצמה אינו אלא גבר צעיר,
שיעורר אותה כאילו היתר, תלמידת גימנסיה.
לאינגריד
ברגמן זה קורה דרך תלמיד
משפטים אמריקאי בפאריס (אנתוני פר־קינס)
,המגלה בה את התגלמות הנשיות.
זמן מה נאבקת הגברת ברגמן, הנראית
עדיין במצב טוב רק כשהיא צוחקת, בין
אהבתה לרוג׳ר לבין הפיתוי לאמץ לעצמה
תכשיר חביב שעורר את האשד, שבה. לבסוף
היא נכנעת לפיתוי, למרות הידיעה
שזוהי רק אשליה זמנית.
אלא שר,התלקחות המוזרה מציתה יותר
את מאהבה רוג׳ר מאשר אותה, ובסופו של
חשבון היא מאבדת גם את החירות להי־כוזת
פעם נוספת.
ההפתעה הגדולה של הסרט הוא דווקא
פרקינם הצעיר, שבמישחקו הנלהב משכנע
הרבה יותר מאשר אינגריד, כי הוא מאמין
בדמות שהוא מגלם. שני התפקידים, זה
של המאהב הצעיר וזה של הנאד,בת ה־מזקינה,
אינם קלים לביצוע. אולם ברגמן
מהלכת על חבל דק. מצד אחד אורבת לה
התהום של אלה שאינם מאמינים כי אשד,
בת ארבעים היא עדיין אשה, ומצד שני זו
של הנשים בנות ארבעים־פלוס, הסבורות
שאפילו היא אינה מצליחה להמחיש עד
כמה סוערות ונלהבות הן יכלו להיות, לוא
רק נמצא להן הגפרור.

ה* ד 0מ*חוי־ יזכדרניח

לולה (ארסון־דויד; תל-אביב; צרפת) הוא
סרט המנסה למצוא פיוט בבור שופכין ולהוכיח
שגם בערוגות זבל גדלים פרחים.
לולה (אנוק אימה) היא רקדנית בעלת שכל
של ציפור במועדון־לילה מפוקפק, המציגה
את גופה לראווה בתנועות מגרות, משעשעת
מלחים שתויים וחיה בעולם של עשן,
כור,ל ורכילות קטנה. בקיצור, היא עומדת
במה שנוהגים להגדיר כשפל המדרגה החברתית.
אולם
באיזו זכות דנה החברה את לולה
והנערות מסוגה? האם היא מכירה אותן?
זהו סרט המחפש את האדם שברקדנית
הבידור. כשמסירים מעליה את מחלצות
ההתנהגות החיצונית, היא מתגלה כסמל של
טוהר ותום, מסירות ונאמנות, לפעמים אפילו
במידה מופרזת.

לא לו, לולה

דברת וריקנות. לולה אהבה בגיל 14
מלח אמריקאי, הרתה לו וילדה את בנו גם
כשנטשה. הוא יצא לעולם הרחוק והיא
הפכה למארחת בר, כשהיא נושאת בליבה
כל העת את התיקווה שאבי בנה יחזור. גם
כשמזדמנת לה האפשרות להתאהב ולהתקשר,
כשצעיר מאוהב מציע לד, את אהבתו,
היא נשארת נאמנה לתיקוותה.
האם אפשר להאשים אותה? האין זו דרך
העולם? הנר, בעוד לולה משלמת את מחיר
תמימותה, כבר מתאהבת בקירבתה נערה
בת 14 במלח אמריקאי בלונדי.
התמימים והישרים מפסידים — אבל לא
בסרט זה. הנאמנות באה על שכרה ומאהבה
הנימלט של לולה חוזר אליה לשאתה.
זהו סרט בעל גישה מעניינת, שעלילתו
מצולמת בתמונות־אודירד, נפלאות ואנוק
אימה נושאת על כתפיה בכבוד את מעמסת
הסרט כולו. מצד שני סובל הסרט מדברת
מיותרת, המביאה את הצופה אל קצה גבול
הסבלנות. כשדברת זו מלוזר, גם בקטעים
ארוכים של ריקנות, שיש להם תפקיד
חשוב כשלעצמם לאוזירתו הפיוטית של
הסרט, מאבד הסרט את דרכו אל ליבו של
הצופה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:

9מוצאי־שבת ובוקר יום א׳

(חן, תל־אביב) — נערה שלא נותנת משקיטה
את זעמו של פועל אנגלי צעיר.
מישחק נפלא של אלברט פיני, המניח על
מגש פרוסת הווי חיים בריטי.

הצמאץ

(בן־יהודה, תל־אביב) —

הנשואים כגיהנום וכמיפלט מגיד,נום נורא
יותר, בסרט אכזרי של אינגמר ברגמן.

6עועור כאהבה

(גת, תל־אביב) —

כנ״ל בביום הנ״ל, עם חיוכים במקום אכזריות.

תותחי
נכרון

(סוגרבי, תל־אביב;

רון, ירושלים) — שיר תהילה ליכולת ה־על־אנושית
באודיסיאה מודרנית ומרתקת.
אנתוני קווין, דויד ניבן וגרגורי פק.
ס צלילי תהילה (תמר, חיפה) -
סרט של שלימות קולנועית, על שני קולונלים
סקוטים המנהלים מאבק־יוקרה במישור
אנושי. אלק גינס וג׳ון מילם.

ההיים כתיקווה

(חן, ירושלים)

— אהבתם של סטודנט שחור מאפריקה ו־סטודנטית
צרפתיה במבחן החברה.
העולם חזה 1260

דמעה על קבר לא טרי
הלכתי להניח זר פרחים על קברו של
זכרון־נעורים אחד משלי, הנמצא קבור בבית
הקברות המוסלמי על שפת הים בתל-
אביב. באתי למקום כפי שאני רגיל לעשות
לפעמים, ולא מצאתי את הקבר וגם לא את
המצבה. במקום הקבר והמצבה היה עכשיו
חור בקוטר של שני מטר, ממולא חתיכות
בטון, שברי־פחים ואבני־כורכר מפוררות.
הסתכלתי סביבי וראיתי שאני לא בן יחיד
כאן. כל הקברים בסביבה נעלמו ואינם,
כמו ענפי העצים בערב חג הסוכות. רק
למעלה, בראש הגבעה, עמד בית האבנים, זה
שקוראים לו קבר עבדול נביא.
ניגשתי אל בית האבנים וראיתי שהמקום
מסביבו גדור בגדר של רשת, ומוטות הברזל
של הגדר צבועים במיניום אדום, וכל

את עיניו והוציא את ראשו החוצה ראה
כיצד עומדים פועלים באפלולית השחר העולה
והורסים בפטישים כבדים את המצבות
והקברים.
כאשר שמעו הערבים של יפו שהורסים
להם את בית הקברות לא האמינו בתחילה,
מפני שלא תפסו מדוע צריך להרוס בית
קברות כל כך מוקדם בבוקר, כשיש ממשלה
ואפשר לעשות את זה בגלוי לאור היום.
בסוף החליטו שלושה תושבים — מוחמד
אל־אסרוב, סלים בקר ומחמוד סבאג —
לצאת ולראות בעצמם. קמו עם עלות השחר
והגיעו למקום בשעה חמש לפנות בוקר,
וראו שבאמת עומדים שם פועלים עם פטישים
של 20 קילו ושוברים את הקברים.
והפועלים, אין שראו את הבאים׳ תפסו מיד
את הכלים ונמלטו ־בשני טנדרים, שהאחד
מהם מספרו 755־ 70 והשני 113־.13
כאשר ראו השלושה את זה, הבינו מיד
שיש להם פה עסק עם מחללי קברים בזדין.

הלן מוחמד הביתה, אן בלבו ניקר
הספק. כיוון שניקר הספק, הלך לעורך־דין
והעורך־דין אמר לו שראשית חכמה צריך
למצוא מי הוא זה שהורס להם את בית
הקברות. כיוון שלא ידעו את התשובה
לשאלה הזאת, החליטו לצאת למחרת בבוקר
ולשאול.
יצאו למחרת בבוקר והלכו לבית הקברות
ומצאו שם את אותם הפועלים, הממשיכים
באותה מלאכת ההריסה. שאל אותם
העורך־דין, בשביל מי הם עושים את זהי
סירבו לענות. ביקש מהם את שמותיהם.
סירבו לתת. אחרי שחקר אותם וסירבו
לענות, התחיל להתרגז. אמר לו אחד
הפועלים :״למה אתה מתרגז? אם אתה
ווצה לדעת, לך לראש העיר ושאל אותו.
הוא היחידי היכול לתת לנו פקודות.״
הלך העורך־דין לקוסוצקי, שהוא סגן
מנהל מחלקת הנכסים בעירייה, אבל מצא
אותו עסוק. אחרי שבכל זאת הצליח לספר
לו במה העניין, שלח אותו קוסוצקי לראש

לא עוזר, הגיש
העורך־דין ששום דבר
בקשה לבית המשפט שיצווה שיפסיקו להרוס•
על זה ענה משרד הפיתוח בצוו
הפקעה, שהפקיע את כל שטח בית הקברות
לטובת הציבור, המדינה והמולדת, וכל
העניין הסך להיות סוב־לידיצה.
עכשיו אני בא ושואל: בשביל מה עשו
את כל זה? על זה לא עונים לי כלום,
יודע, כמו שכל אחד יודע,
אבל אני
שכל זה עושים בשביל המלון הילטון
שעומד לקום כאן ולכן היו צריכים לנקות
וכדי שלא יבואובטענות שאת
השטח
מקפחים את המיעוט הערבי, עשו בראש
הגבעה שמורת־טבע קטנה שבה מותר למתים
הערבים לחיות. את זה לא רק שהשאירו
לחיות, אלא אפילו תיקנו וצבעו לפי
הוראות של דקורטור וזה יחס מיוחד, שאף
בית קברות יהודי לא זכה לו עד היום.
כמובן שמעשה גדול כזה לא יכול להיעשות
מבלי לעורר הדים, ואמנם היו לזה
הרבה הדים: קול קהיר שידר על השינויים

זהו קבר השייך עכדול נכיא והקברים הסמוכים לו, שנשארו לפליטה כשהם טסויידים ליבן ומטויידוים ומקושטים
המצבות בתוך השטח המגודר הזה בריאים
ושלמים ובחלקם אפילו מסוידים לבן ואחדים
מהם מטוייחים ובתוך הטיח כתב מישהו
באצבע :״כאן קבור עבד־אל־נאצר,״
וצייר פרצוף. הכל עשה רושם של מוחרם
ותיקון בדק־הבית. אפילו בית האבנים הגדול
של עבדול נביא היה צבוע קצת
בסיד כחול־כביסה, וגם עליו הום פה יו
נעלמה כל מיני משפטים בחרוזים ובפרוזה.
על קיר אחד, ליד הדלת, היה כתוב :״יחי
ירושלים העתיקה!״ ועל הכחול של הקיר
האחורי היה כתוב בגיר :״אבא של עבדלה
נפל על הטרסה.״ וגם ״דרורה וששון
מחותנים.״
כל זה, כאמור, היה בתוך הגדר הצבועה
מיניום. מחוץ לגדר החגיגית היו כל הקברים
הרוסים וכל המצבות שבורות לחתיכות
קטנות, כאילו עבר פה ארבה. זה היה מוזר
ומשונה מאוד ולא טבעי, עד שהלכתי אצל
השכנים הגרים בקירבת מקום ושאלתי אותם
מה קרה פה לבית הקברות ששלושת רבעיו
נעלמו והרבע הנותר לבוש בגדי חג צבעוניים
כמו לקראת פורים? על זה סיפר לי
מישהו, שזה קרה לפני כמה שבועות,
שפתאום התעוררו התושבים השכם בבוקר
לקול הלמות פטישים ומקבות. מי שפקח

העמידו את מחמוד סבאג לשמור על המקום,
והשניים הנותרים הלכו למשטרה, להתלונן.
הגיעו למשטרת הצפון ופנו אל הש טר התורני
מספר ,4817 וסיפרו לו ששוברים
את המצבות והורסים את הקברים. השוטר
אמר להם שאין פה מה לדא,ג, ושיחזרו
לבית־הקברות כי הניידת תגיע לשם מיד.
חזרו השניים לבית־הקברות והצטרפו לחברם
השלישי, וחיכו לניידת. אחרי שחיכו
כשעתיים והניידת לא באה, חזרו למשטרה.
השוטר אמר להם פתאום שה א לא יודע
מכלום ושיחכו עד שיבוא הקצין.
חיכו עד שבא הקצין, וכשבא הקצין,
נתן הורא ת לגבות מהם עד ת. גבו מ, ,ם
את העד, ת ושלח׳ אותם הביתה. הלכו השלושה
הביתה, אבל מוחמד אל־אסרוב החליט
שכדאי לברר את העניין. פנה והלך לקצין
הקשר ש_ין משרד הדתות והמ!עצ; .המוס למית,
שקוראים לו נאוי, וסיפר לו מה
שקרה. הרים נאוי את שפ; פרת הטלפון
וטילפן לעיריית תל־אביב ושאל אותם בכעס
:״איך זה קרה שנודע לערבים שהעיר־יה
הורסת את בית הקברות?״ מה היתר,
התשובה, אי־אפשר לדעת, אך בסופו של
דבר שלח נאוי את מוחמר הביתה, ואמר
לו שהכל יהיה בסדר.

העיר, אבל ראש העיר היה בישיבה. בסוף
בא פקיד ושאל את העורך־דין מה הוא
רוצה? ענה לו העורך־דין שכל מה שהוא
רוצה, זה שיפסיקו. אמר לו הפקיד שיודיעו
לו את התשובה ונעלם, ויותר לא
ראו אותו.
בינתיים המשיכו לא רק להרוס, אלא גם
לנטוע. היה שם דבר כזה, שאחרי שהיו
גומרים להרוס קבר, היה בא פועל ונוטע
עץ, כמו שנאמר :״וכי. תבואו אל הארץ
ונטעתם.״
אבל לילה אהד באו אלמונים ועקרו את
כל העצים.
באותו זמן שעקרו את המצבות בצד
אחד של בית־ד,קברות, באו פועלים אתרים
וגדרו את הגדר סביב בית האבנים
וצבעו שם את המצבות בסיד וטייחו ויש
אומרים, שאפילו בנו כמד, קברים חדשים,
כמו שעושים בקנדה. היה מי שסיפר לי
פעם, שבקנדה יש חוק, שכל מי שהורס
קבר צריך לחפור קבר אחר במקומו, כדי
לא להשאיר את הארץ שממה.
אם התסבוכת הזו עדיין לא מספיקה
לכם, אז הנה לכם המשך: כאשר ראה

שחלו בבית־ד,קברות המוסלמי בתל־אביב,
וקול רבת־עמון הודיע, שגם הוא יעשר,
משהו לטובת בית הקברות היהודי בהר־הזיתים,
וגם ד,וא יעקור חלק מהמצבות
ויטע במקומן עצים, לקראת ט״ו בשבט.
יתכן (אם ימצא לזד, תקציב) ,שיסייד גם
את קבר רחל בכמה צבעי קשת.
זה ממש פלא איך שהתברר שיש הבנה .
במרחב השמי ושעמי ישראל וערב מצאו
לשון משותפת. אם היו נותנים לזה להתפתח
אין לי ספק שזה היה מקרב את
הלבבות, אלא שכאן נכנם פתאום הראשון
לציון, הרב הראשי לישראל, יצחק נסים,
שהקים קול מחאה על כוונות הירדנים
להפוך את בית הקברות שבהר הזיתים
לגן־עירוני. הרב הראשי אפילו לא הסתפק
בזר, ופנה במחאתו אל :״בעלי המצפון
ושוחרי הצדק בעולם כולו להרים את
מחאתם נגד העמל הנעשה לעמנו״.

כת אמרטוסבראהינד *
יש הרבה אמונות תפלות וההגיון הצרוף
הוא אחד מהן.

אסשז
המשגיח

בירזד

כאשר נפטר השבוע בבית החולים אסותא,
ממחלת הסרטן, המשגיח האמנותי* ג׳ורג׳
וואל 46 נעלמה מעל במת עולם הבידור
הישראלי אישיות מחרה ומעניינת, בעלת
שיעור־קומה בלתי רגיל. וואל לא היה שחקן,
לא היה במאי, לא היה מחבר ולא צייר
תפאורות. הוא היד. יצרן ובתפקידו זה
מילא לעתים קרובות את כל התפקידים
האחרים גם יחד.
כיצרן של מחזות מוסיקליים ואופרטות,
שלא עמדו תמיד על רמה אמנותית גבוהה,
היו דעות אנשי המקצוע עליו חלוקות. היו
כאלה שראו בו איש־עסקים בלבד, הרואה
בעסקי התיאטרון מקור לרווחים. היו אחרים
שראו בו מורה־דרך ומשיח של אמנות הבידור
העממית.

כתר ״העולם הזה״ פנה למספר
אמנים שהכירו אה וואל ועכדו
עמו כמרוצה הקאריירה הקצרה
והסוערה שלו, שיביעו אה דעהם
עליו. מספרת ז׳טה לוקה:

פגשתי אותו לראשונה לפני יותר מעשר
שנים, מיד אחרי שבא ארצה. נדמה לי שזה
היה בקפה פינתי. ראיתי גבר בלונדי מדבר
עם כמה שחקנים. התישבתי לידו, וכיון
שדיברו על משכורות, אמרתי :״אם השחקנים
יגיעו אי־פעם למשכורת של 500 לירה
לחודש, זה יהיה דבר גדול!״ הגבר פנה אלי
ואמר :״תגיעו! תגיעו!״ שאלתי מיד מי זה?
אמרו לי שזה ג׳ורג׳ וזאל.

ג׳ורג׳ וואל
סישחק התיאטרון
כשהכרתי אותו, לקחתי אותו לראות תיאטרון.
הצגתי אז בהנוטאטא ולקחתי אותו
גם לשם. לא הבין מלה ממה שדיברו אבל
שאל אותי מיד אם אני מוכנה להיכנס ללהקה
שלו. עניתי שכן ודרשתי משכורת של
75 לירות לחודש. הוא הסכים. כעבור כמה
ימים הוא בא אלי ואמר :״את לא תקבלי
75 לירות לחודש!״
״מה יש?״ שאלתי ,״הרי הסכמת!״ הוא
חזר ואמר שבשום אופן לא ישלם לי 75
לירות מפני שאחרים דורשים יותר, אז מגיע
לי גם כן. ומיד הוסיף :״אני חושב שד,מי־נימום
בשבילך זה 100 לירות. פחות מזה
לא אשלם!״
דבר ראשון, הוא עשה שותפות עם משת
ואלין, בלי־לה-לו. לקח את השחקנים שלו,
הביא אמנים שהכיר בחוץ־לארץ וכל מיני
אמנים בארץ. התכנית הראשונה היתד, רוויו
חדשות בלי־לה־לו. מה אגיד לך? דבר כזה
עוד לא היד, בארץ. פעם ראשונה שעשו
תלבושות ותפאורה, כמה שרק אפשר היה
להכניס לאולם הקטן של יאשה חפץ.
* זה היה תפקידו הרשנוי, כפי שהופיע
בכל תכניות תיאטרונו.

אחרי זמן מה סגרו את לי־לה־לו, ווואל
פתח מיד את דו־רה־מי. ההצגה הראשונה
היתד, אופרטה — הרוזנת מריצה. וואל רצה
שאשחק שם. לא היד, תפקיד בשבילי, אז
וואל דרש שיכתבו במיוחד תפקיד בשבילי.
כולם שאלו: מה פתאום? איך אפשר להכניס
תפקיד קומי שבכלל לא קיים לאופרטה כזו
קלאסית? אבל הוא אמר, שאין דבר כזה
שלא יכול להיות. מוכרח להיות! גם כשושנת
איסטנבול קרה אותו דבר, ובמקום
שתי אחיות עשו שלוש. ככה זה היה אצלו.
פטירת להי לזמר. אמן אחר שבא
במחיצתו של וואל הוא המחזאי־הפיליטונאי
אפרים קישון. סיפר קישון עליו:
ג׳ורג׳ וואל היה האקסמפלאר האחרון של
מנהל תיאטרון מהסוג הישן, שאפשר לקרוא
לו: רב חובל של תיאטרון. בדרך כלל דיבר
עם האנשים בשתי צורות: בצורה האדיבה
ביותר ובלחש, או בשאגת אריה. וזה היה
,אצלו מין חוק, ששאגת האריה תגיע תמיד
שלושה ימים לפני הפרימיירה. השחקנים
היו כרגישים מאוד לא־נוח, כשהגיעו אותם
שלושה ימים לפני הפרימיירה. וואל עדיין
לא התחיל להשתולל.
עד אותו רגע, היה יושב בכל החזרות
בשורה האחרונה ולא מוציא הגה מהפה.
היה יושב ושותק ורק הרגל השמאלית אצלו
רעדה. שבוע לפני הפרימיירה היה אומר;
מספיק! ובהתעלמות גמורה מהבמאי, היה
משנה את הכל והופך את הכל. כמה שלא
השקיעו כסף בהצגה, היא תמיד היתה יותר
מדי זולה בשבילו.
קרה פעם מקרה, בחזרה להצגה שלי,
שפרדי דורה, שצריך היה לשחק בתפקיד
הראשי, בא לבטל ברגע האחרון את התפקיד
שלו. הוא אמר שיופיע רק שבוע, ואחר
כך יש לו התהיבויות אחרות. וואל אמר
שזה לא בא בחשבון בכלל ונא להמשיך
בחזרה. אחרי שאמר את זה, התישב והמשיך
לשתוק. פרדי דורה ראה שאין לו עם מי
לדבר והמשיך לשחק בלי חשק.
וואל קם שוב, דרש ממנו להמשיך בחזרה
כמו שצריך. דורה המשיך בשלו, וואל היה
צריך שוב פעם להפסיק. אחרי שזה קרה כך
שש פעמים, קם וואל, הוריד את הטבעת
מהאצבע, הוציא את עט הנובע מהכיס, הוריד
את השעון מהיד והניח הכל על הכסא
לידי. בצעדים איטיים עלה על הבמה והנחית
לפרדי דורה סטירה כזו, שכל הקירות
צילצלו.
אחרי שגמר, חזר למקומו וענד את השעון,
החזיר את עט הנובע לכיסו, השחיל
את הטבעת על אצבעו ואחר־כך התיישב.
דורה הלך כמובן והביא שוטר. השוטר ניגש
אל וואל ושאל :״מה עשית לו?״ אמר ודאל
בשלוות־נפש מוחלטת :״נתתי לו סטירת־לחי,
על שהפריע להצגה.״
תיאטרון ;־טיס. כוכב שעלה לגדולה
בחסותו של ג׳ורג׳ וואל הוא השחקן יעקב
בודו. הוא סיפר:
אנחנו לא היינו ביחסים כמו בין מנהל
ושחקן. אני לא יודע מה שאחרים סיפרו
עליו, אבל הוא היה בשבילי חבר. ערב אחד
חליתי, לפני ההצגה, והוא ישב אתי ועם
הרופא וטיפל בי יותר מאשר הורים. רק
למענו הלכתי עם 40 מעלות חום להציג.
עוד לפני הצגה, היינו עומדים ערב ערב
לפני התיאטרון, ממול, ומסתכלים על האנשים
שהיו הולכים לתיאטרון. הוא הכיר
טוב כל אחד והיה אומר :״אתה רואה
אותם? זה הקהל שלנו.״
בשני קוני למל, למשל, היו אנשים באים
פעמיים ושלוש בשביל אותה הצגה, והוא
הכיר אותם והיה מצביע לי עליהם ואומר:
״אתה רואה את זה שמה? זה עם הקרחת
והמעיל החום? זה היה כבר פעמיים והיום
הוא בא בפעם השלישית.״
היינו מדברים הרבה. כאשר היינו בנסיעות,
היינו יושבים יחד ומדברים. הוא היה
יושב אתי ומספר לי על תוכניותיו ועל
החלומות שלו. אחת התוכניות הגדולות,
שלא יצאה לפועל, היה התיאטרון על מים.
תוכניתו היתד, כזאת, שהאנשים ישבו מסביב
לבריכה, ועל המים תהיה במה ובתוך
המים יהיה בלט של מים.
אחר כך היתה לו תוכנית, וזו היתד,
התוכנית האחרונה שלו — להרכיב תיאטרון
נשים. למה תיאטרון של נשים? מפני
שדבר כזד, היה לו ברומניה, שקראו לו
גייאקונדה. הוא רצה לקחת 14 בחורות מכל
מיני עדות ולעשות מזה פולקלור, ועל זה
הוא דיבר אתנו כשכבר היה חולה. בגלל
התיאטרון הזה של נשים, עברתי לשחק בחיפה.
מפני שזה לא היה בדיוק בשבילי,
אז הלכתי לחיפה — בהסכמתו.
האם יפה הוא שמה של בחורה, ילידת עיראק בת ,20 שהתאהבה
בבהור ערכי כן 22 וילדה לו ילד. שמה המלא נאסר
לפירסום, כדי לא לאפשר את זיהוי הילד. יפה, שכנה נגזל
ממנה, הנישה השבוע עידעור על בך באמצעות עורך־הדין
אברהם פישמן. אולם אין זה רק סיפור הטרגדיה של האש
שאינה יכולה לקבל את בנה. מאחוריו מסתתר סיפור
מזעזע של שינאה גזעית ושל התהום הפעורה בין שני
העמים החיים כישראל, והרקע המטפח תהום איומה זו.
מדתי לפני בית התינוקות שבו היד,
^ בני. אנחנו, בכסף שלנו, הכנסנו אותו
לשם. ניגשתי לדלת הראשית ואמרתי למטפלת
:״באתי לקחת אותו.״
היא שאלד, אותי :״הבאת פתקה מקצינת
המיבחן, הגברת כספי?״
עניתי לה :״לא, לא הבאתי.״
״את יודעת מד״״ רצתה המטפלת לעזור
לי ,״אנחנו מכניסים ומוציאים ילדים רק
בבוקר. רוצי להביא פתקה ותקבלי אותו.״
לא הלכתי. נכנסתי קודם לראות את
הילד. הוא שכב על המיטה ובכה בכי מר.
הוא היה רטוב כולו וקיא היה על המיטה.
זה כאב לי.
לקחתי אותו בידי. הרגשתי שהוא מטפס
עלי בכל כוחו. הוא הרגיש שאני אמא שלו.
הוא היה זקוק לי. ידעתי שאסור לי לקחת
אותו בלי פתק. שמתי אותו במיטה. הוא
התחיל לבכות שוב. יצאתי מהחדר והבכי
רדף אחרי למסדרון. לא יכולתי להמשיך.
חזרתי אליו, לקחתי אותו ביד והוא הפסיק
לבכות. הנחתי אותו מחדש במיטה,
ושוב פרץ הבכי כשיצאתי למסדרון.
ארבע פעמים חזרתי אליו ולקחתי אותו
בידי. הוא רצה אותי. הוא בכה אלי. לא
יכולתי יותר להחזיק מעמד. לקחתי את
בני שלי ויצאתי מבית התינוקות.
זה היה אחרי שארבעה חודשים שלחו
אותי וסיבבו אותי ממקום למקום. יום
יום הייתי באה לגברת כספי ממשרד הסעד
והיא היתד, שולחת אותי לקריה. משם
שלחו אותי אליה בחזרה, וכל יום היה
אותו דבר.
לבסוף נאלצתי לחטוף את בני מבלי
שידעתי בכלל שאני חוטפת אותו. זה היה
בני ואני שילמתי עבור החזקתו בבית
התינוקות. הוא אינו מיקרה סוציאלי. זה
מיקרד.,של קיפוח והפלייה גזעית, שהתחיל
עוד לפני שלוש שנים כשלאבא שלי נודע
בפעם הראשונה שאני יוצאת עם עבד אל־רחים
מגדלה מכפר בקעה.

״ 7א רוצה רצח:״
* • כדתי כמסעדה של הורי ברחוב
בוגרשוב, כששמתי לב לבחור היפה
שהיה נכנס כל פעם לאכול ומסתכל עלי.
הוא גר בצד השני של הרחוב וראיתי
שהוא משגיח בי כשאני באה לבקר במסעדה.
יום
אחד שאל אותי מה אני עושה פה
כל פעם .״אני הבת של בעל־הבית,״ עניתי
לו. הוא לא חיכה הרבה ותיכף הזמין
אותי ללכת איתו לקולנוע.

עוד באותו ערב, כשהלכנו לקולנוע,
שאלתי אותו מאיפה הוא ומי הוא. הוא
סיפר לי תיכף את שמו האמיתי ושהוא
ערבי, ושאל אותי אם זה מפריע לי ואם
הרגש שלי משתנה לפי זה.
עניתי לו :״אני לא מבדילה בין יהודים
לערבים. למדתי בבית־ספר ביפו יחד עם
ערבים וזה לא הפריע.״
הוא ליווה אותי באותו ערב הביתה
והורי בכלל לא ידעו שהוא הלך איתי
לקולנוע. יצאנו ככה במשך שישה חודשים,
בלי שאף אחד ירגיש. אפילו לחברים הטובים
שלנו לא סיפרנו, כדי י שלא ידע
האבא שלי מזה. אבל אחיו של עבדאללה
הרגיש שהוא בא הביתה מאוחר, וכשהוא
פנוי הוא לא בא לגור אצלו בדירה. הוא
התחיל לעקוב אחרינו וגילה שהוא יוצא
לבלות איתי.
הוא הלך לאביו, סיפר לו וביקש ממנו
שיפסיק את הדבר. הם לא רצו שבן משפחתם
ילך עם יהודיה. אבל זה לא עזר
להם; אנחנו נשארנו חברים. אני לא יכולתי
לוותר עליו והוא לא יכל לוותר עלי.
האבא שלי הלך לבעל־הבית איפה שהוא גר
ואמר לו שיגרש אותו מהבית. בעל־הבית
נכנע. הוא בא לעבדאללה, נתן לו את הכסף
ששילם עד טוף החודש וביקש ממנו לצאת
מהדירה. הוא אמר לו :״אני לא רוצה
שיהיה רצח בדירה שלי!״

סיברו זאבי
ן -יום שגירשו אותו מהדירה באתי
—1בובה אליו :״אחיך סיפר הכל לאבי,״
אמרתי לו .״הלילה בטוח יעשו לי משהו
בבית אם לא אבוא.״ ביקשתי שיכין לי
מקום בבית חברה, שם אוכל להישאר עד
שישלימו ההורים.
למחרת באו אצלו שוטרים, תפסו אותו
באמצע הארוחה והכניסו אותו אל תוך
הניידת. כששאל אותם מה קרה, ענה לו
אהד השוטרים :״אתה לא תראה יותר את
השמש, חביבי. אתה יכול להיות בטוח
שאנחנו נזרוק אותך מתל־אביב.״
אחד המכרים שלנו הלך והלשין למשטרה
על המקום איפה שאני התחבאתי, והם באו
ולקחו גם אותי. ביקשתי מהם שלא יחזירו
אותי לאבי, שחיכה במשטרה. אמרתי להם
שהוא יהרוג אותי בבית. אבל הם בכלל
לא רצו לשמוע מה שהוא אומר. הם החתימו
אותו על פתק שלא יעשה לי שום
דבר ונתנו אותי לו.
רק באנו הביתה לקח אבי מוט ברזל
ונתן לי מכה על הרגל, עד שנשברה. אחר

סי טו ח חאיש׳ שר ו*אם חענוי ה שגזו!
ממנה את בנה מטי שאביו הוא ערבי
כך התחיל להכות אותי בכל הגוף, לגלח
את ראשי ובסוף לקח מי־אש ורצה לשרוף
את פני. אני צעקתי בכל כוחי ורק מזה
שבאו השכנים והוציאו אותי, ניצלתי מן
החומצה השורפת.
הורי רצו שאודיע במשטרה שהבחור
חטף אותי בכוח, אבל לא הסכמתי והמשטרה
נאלצה לשחרר אותו בערבות. אנחנו
רצינו להמשיך להתראות אבל גם ההורים
שלו התנגדו לזה שהוא ייפגש איתי, ולקחו
אותו אליהם לכפר בקעה. הם רצו שהוא
ישאר שם איתם והוא לא רצה.
אחרי שהיה שבוע ימים בכפר חזר העירה,
לקת דירה בתל־אביב והחלטנו לעבור
ולחיות יחד. זה היה באותו זמן
שגיליתי שאני בהריון.

לעזוב וללכת עם יהודי.״
ככה היא רצתה להשפיע עלי.
אבל אני לא הסכמתי, למרות שפחדתי
מפני האיומים. החלטנו לעבור לחיפה. אבל
עד שנעבור לגור שם רצינו לשים את הילד
במוסד, כדי שלא יהיו לנו צרות מההורים.
ביקשתי מהגברת כספי שתוציא אותי מ־בית־חולים.
היא לא הסכימה להכניס את
הילד למוסד, בלי שאני אביא את הסכום
הדרוש לכך. עבדאללה השיג את הכסף,
שילם לגברת כספי ובידים שלי לקחתי
את הילד למוסד.

רוצח את חיזר

*הד עם ההריון התחילו כל הצרות
שלנו, הנמשכות עד היום. ההורים שלו,
כששמעו שאני בהריון, כבר לא היה איכפת
להם. אבל את ההורים שלי הרגיז
הדבר עוד יותר. הם איימו להרוג אותי
ולהרוג אותו. הם הסכימו שאתחתן אפילו
עם מטאטא רחובות יהודי ורק שלא יהיה
לי ילד מערבי.
בהתחלה נבהלתי מהאיומים של כולם
והלכתי אל קצינת המיבחן, הגברת כספי,
וביקשתי ממנה לעשות הפלה. אבל זה היה
מאוחר מדי, כי הייתי בחודש החמישי.

} 014 יום היינו הולכים לבקר את הילד.
פורסם בעתונים, בשמה של הגברת כספי,
שאנחנו בכלל לא ערכנו ביקורים אצל
הילד. יש לי פתקה ממנהלת המוסד בו
נמצא הילד, ואני גם יכולה להביא עדים,
איך שיום יום היינו הולכים אני והאבא
לבקר את הילד.
אני הייתי מאכילה אותו, מחליפה לו
את החיתולים, משכיבה אותו לישון וחוזרת
הביתה מאוחר, רק שאוכל לראות
אותו קצת יותר.
העובדות היו מבקשות אותי שאלך הביתה
אחרי ארבע, כי אסור להישאר שם.
אבל אני לא יכולתי לעזוב אותו לבד.
הייתי מבקשת מהן שיתנו לי להישאר.

אנחנו כבר גרנו הרבה זמן יחד והחלטנו
שיהיה לנו ילד. אבל גברת כספי רצתה כל
הזמן שאני אסכים לאימוץ.
נכנסתי לבית־החולים ללדת את הילד.
אחרי הלידה באו אלי ממשרד הסעד וביק־שו
ממני לחתום על תעודה שאני מוסרת
את הילד לאימוץ.
לא רציתי. רציתי להתחתן עם עבדאללה
ולגדל יחד איתו את הילד.
נשארתי עשרה ימים בבית״החולים בצרי־פין.
במשך כל הזמן באו אנשים ממשרד
הסעד, והורי בעצמם, ורצו כל הזמן שאמסור
את הילד לאימוץ. אני בשום פנים
ואופן לא הסכמתי. הם לחצו עלי כל הזמן
שאחתום על האישור לאימוץ, אבל אני
לא הסכמתי לחתום בלי שהאבא של הילד
יסכים גם הוא.
הורי אמרו לי :״אין דבר. תתחתני עם
יהודי ושעבדאללה יעשה לך משפט. אנחנו
נעזור לך בכל דבר.״
אבל אני לא הסכמתי.
והגברת כספי אמרה :״לא כדאי לך
להביא את הילד הביתה, כי אם תביאי
אותו הביתה כל החיים שלך יתקלקלו. ככה
תוכלי לעשות מד. שאת רוצה, תוכלי

אפילו הן לא יכלו לגרש אותי ונתנו לי
להישאר. אחרי חודש הלכתי לקחת את
הילד. לקחתי לו בגדים חדשים, חליפה,
ושמיכה יפה, נעליים חדשות ובכלל כל
מיני דברים יפים בשביל ילד. היתד, לי
תקוזה רבה שהפעם הכל יסתדר. אני אקח
את הילד, אני אגדל אותו כמו שצריך ולילד
יהיה טוב כי יהיו לו אבא ואמא.
באתי לבית התינוקות וביקשתי את הילד.
המנהלת אמרה לי להביא פתקה מהגברת
כספי. הלכתי אליה והיא התחילה לסחוב
אותי לכל המקומות. היא סיפרה לי כל
מיני סיפורים שהיא תתקשר עם ירושלים
עד שתתקבל תשובה.
״אבל הגברת כספי,״ אמרתי לה ,״את
הילד שמתי אותו בכסף שלי. מה זה שייך
לירושלים? הרי זה לא מקרה סוציאלי.״
היא לא ענתה ישר והתחילה להגיד לי
שיש לה ממונים והם צריכים להחליט. בסוף
נתנה לי פתק אבל אני לא קראתי אותו.
היה כתוב שם לא לתת לי אותו.
מאותו יום נשאר הילד שלי בבית התינוקות.
המיטה בבית עמדה ריקה ארבעה
חדשים, עד היום. אנחנו בבית לא יכולנו
לסבול יותר. זה היה גורם לעצבנות בינינו.
אני סיפרתי את זה לגברת כספי. ביקשתי

״תגי אותו לאימוץ 1״
האב ממנה שתחזיר לנו את הילד כדי שנוכל
לחיות טוב ובשלום, כמו כל המשפחות.
אבל היא המשיכה לדחות את העניין מפעם
לפעם, ואחר כך סיפרה בבית־המשפט שאנחנו
רבים. זה שקר. אנחנו אוהבים אחד
את השני ועבד אף פעם לא הרביץ לי, רק
היינו קצת עצבניים בגלל הילד שרצינו ולא
נתנו לנו. זה קורה בכל משפחה כשלוקחים
את הילד שלה.

בית־המשפט החליט

* 01אהד קיבלנו הזמנה לבית־המשפט
9כדי לדון בבן שלי. לא ידענו אפילו מי
הגיש אותה ומה רוצים מאתנו. זה הבן
שלנו ואנחנו הכנסנו אותו לבית התינוקות.
אבל כנראה, מפני שעבד אינו יהודי, רצו
לקחת אותו מאיתנו.
הלכנו לבית־המשפט ושם אמרנו מה שהיה
לנו להגיד. השופט שמע את הדברים
ואמר לנו לבוא עוד פעם לבית־המשפט,
כעבור שבוע. אחרי יומיים קיבלנו פתאום
הודעה מבית־המשפט שאנו מוזמנים לבוא
בחמישי בנובמבר ולא באוקטובר. מכיוון
שכך, לא הלכנו לבית המשפט בתאריך
הראשון שהשופט קבע וחיכינו לחמישי בנובמבר.
אחר
כך נודע לנו שבאותו היום התקיים
משפט. אולי דווקא זה שלא באנו השפיע
על העובדה שהשופט החליט לקחת מאיתנו
את הילד שלנו ולתת אותו למוסד לשלוש
שנים, עד שבית־המשפט יחליט אחרת. אני
יודעת מה זה מוסד בשביל הילד שלי. הוא
צריך את האמא שלו, שתלטף אותו ותאכיל
אותו ותיקח אותו על הידיים. הוא צריך
אותי ואני צריכה אותו. למה לא נותנים
לי אותו?
אבל כל הזמן אני לא ידעתי את ההחלטה
של בית־המשפט. אני ידעתי רק שאני
רוצה את הבן שלי. הוא היד, כבר ארבעה
חודשים בבית־התינוקות וכשהוא ירד בחצי
קילו והיה חולה לקחו אותו לבית חולים
ואפילו לא הודיעו לנו, ההורים שלו, מתי
ולאן לקחו אותו. לא יכולתי לסבול יותר
שהוא ישאר לבדו בבית התינוקות. החבר
שלי נסע לבקר את הוריו בכפר ואני
רציתי להכין לו הפתעה. הוא חיכה לזה
כבר הרבה זמן. רציתי, שכשהוא יבוא
הביתה, ימצא את הבן שלו מחכה במיטה
הקטנה, שהילד יחייך אליו בתוך החדר
בו אנחנו גרים.
במקום זה חיכו לו השוטרים במקום
העבודה שלו ועצרו אותו.

התיגוק בגיידת
נילאחטפתי את בני מרצון. אני
* 4לא ידעתי שאסור לי לקחת אותו משם
לפי פקודת בית־המשפט. אני גם לא הסתרתי
בכלל איפה אני או הילד. היינו כל
הזמן בבית שלנו וחיכינו לאבא שיבוא.
כששמעתי שאסרו אותו צילצלתי מהר למשטרה
ואמרתי להם שהוא לא חטף את
הילד ושהוא לא יודע בכלל שהילד יחד
איתי בבית.

חיכיתי כמה זמן ואחרי זה שמעתי
פתאום דפיקות בדלת. שאלתי :״מי שם?״
ענו לי :״משטרה.״
פתחתי את הדלת והכנסתי אותם הביתה.
ר,ם ביקשו ממני בנימוס לבוא יחד איתם
למשטרה .״זה רק לרבע שעד״״ הבטיחו
לי ,״אין לך מה לפחד. זה הבן שלך ואף
אחד לא יקח אותו ממך.״
ואני האמנתי להם. קראתי לשכנה וביקשתי
ממנה שתשמור לי על הילד לרבע
שעה, עד שאחזור. היא חיכתה רבע שעה
וחצי שעה ושער,־וחצי, עד שבאה ניידת
עם שומרים ועם מטפלת ורצו לקחת את
הילד מהבית. השכנה לא רצתה לתת להם.
היא התנגדה ולא הסכימה. אבל השוטר
הראה לה את התעודה שלו ואמר לה
שתקח את המספר שלו ואחרי זה תוכל
להתלונן במשטרה. היא היתד, מוכרחה לתת
להם את הילד.

אט תזיק?תינוקה?
יום אנחנו מחכים למשפט. כל יום
ן ) הם מוצאים משפט חדש כדי לשים
עלינו. כשהביאו אותנו למשפט על חטיפת
הילד היה רע. הגברת כספי אמרה שאני
לא נורמלית אבל לא הביאה לזה שום פתק
מהרופא. מה יש, מי שאוהב ערבי הוא
לא נורמאלי?
השופט אמר לנו שם :״אתם רואים, זה
קורה כשבורחים מהבית ומתחתנים נגד
רצון ההורים.״ כאילו שאנחנו ילדים קטנים
שלא יודעים להחליט בעצמנו מה
אנחנו רוצים.
אחרי זה אומרים לנו שהם רק רוצים
שאנחנו נתחתן. הם אומרים שלא איכפת
להם אפילו אם אתאסלם, אבל הם יודעים
שאם אני אלך לקאדי הם לא ירצו אחר־כך
לתת לי את הילד. הם יגידו שהוא יהודי
ואני מוסלמית.
אני יודעת שהם עוד יעשו לנו הרבה
צרות, אבל אני לא רוצה לוותר על הבן
שלנו. כשהיינו בבית־המשפט לא הסכימה
המשטרה לשחרר אותי בערבות. אמרו שאני
מסוכנת לילד ויכולה להזיק לו. שמעתם?
אם תזיק לתינוק שלה! הרי כל
שערה משערות ראשו יקרה לי יותר מ־מאור־עיני.

גם לא הסכימו לשחרר אותי בערבות
של עצמי. ואז קם מהקהל איש אחד,
שאני לא מכירה אותו, והוא נתן בשבילי
ערבות של אלפיים לירות. רק שאני אשתחרר
ולא אשב בבית הסוהר.
אבל לעת עתה לקחו את הבן שלי ממני.
לא נותנים לנו רשות לחנך אותו כמו
שאנחנו רוצים. לא נותנים לי רשות אפיקו
להתקרב לבניין איפה שהוא נמצא. אני
לא יכולה להרגיש אם הוא רעב. אני
לא יכולה לשמוע אם הוא בוכה או שקם.
לא יכולה ללטף אותו. אני לא יודעת אם
הוא בריא או חולה אם עלה במשקל או
ירד.
הבן שלי לא יכול לראות ולחבק את
האמא שלו ואת האבא שלו. ואני כל מה
שאני רוצה זהו רק דבר אחד: שיחזירו
לי את בני!

במדינה דרכי חייט
סליחה, טעות
האוטובוס שנסע בקו 5בתל-אביב היה
עמום. אסתר בצלאל 22 עמדה ליד תא
הכרטיסן, בהתה מול כרזת פרסומת. לפתע
חשה בסטירה על לחייה. היא הביטה בתד־המר,
באשה הממושקפת כסופת־השיער שלידה,
ופרצה בבכי קולני מחריד.
הנוסעים הנרגשים התנפלו בזעם על
הגברת הכסופה, שהעזה לסטור לבחורה
באוטובוס ציבורי. אבל הגברת התנצלה מיד
בחיוך חביב :״אוהד״ באמת תסלחי לי,
חשבתי שאת בתי.״
נוכח נימוק משפחתי זה עזבו אותה,
והיא ירדה במהירות בתחנה הקרובה.
כאשר נדד הסיפור והגיע לנהג האוטובוס,
זיגמונד רייס, אמר :״עוד פעם? הרי גם
בשבוע שעבר סטרה למישהי, שחשבה בטעות
לבתה!״
משפט זהירות קטלנית

גמל הזהב לסרטון בנק לאומי
בטקס חגיגי שנערך בשבוע שעבר בקולנוע ״הוד״ הסתיים פסטי בל
סרטוני הפרסומת השני בישראל. הפרם הראשי ,״גמל הזהב״,
הוענק לחב׳ טל־אריאלי עבור הסרטון ״תעודת זהות״ של בנק
לאומי, שהופק על־ידי חב׳ דו־אור.
חבר השופטים שכלל אנשי ממשלה, קולנוע, רדיו ועתונות, העני קו
שבעה מתוך שמונה הפרסים הראשיים לחב׳ טל־אריאלי שהגישה
לפסטיבל כ־ 20 מתוך 50 הסרטונים שהוצגו.

מה דינו של אדם הגורם לתאונה קטלנית
בגלל חשש לנזק חמור לעצמו? ב־בעייה
זו התלבט בית־משפט השלום במשך
שנים ארוכות.
לפני ארבע שנים נסע ניסן קרניאל, אז
מארגן להקת הריקודים של הפועל, היום
עובד מחלקת ההסברה של מפא״י, בג׳יפ
בשדרות נורדאו בתל־אביב. לפתע ראה לפניו
אדם זקן יוצא מהשדרה ומתחיל לחצות
את הכביש. ניסן הנידהם מיהר לצפצף,
אך האיש לא שמע והמשיך לעבור
בכביש.
ניסן הסיט את ההגה בכל כוחו שמאלה,
כדי לעקוף את האיש. לפניו ראה אורות
של משאית, שחנתה בצד השדרה. הוא
היה משוכנע שאם ימשיך ישר, ייכנס לתוך
המשאית החונה ייהרג. הוא הסיט
ימינה, פגע בזקן, עלה על המדרכה, הוריד
עמוד־חשמל והתהפך בצד הכביש. בחשיכה
הכללית שנשתררה נשמעו רק אנחות ניסן
הפצוע, וקריאות הבהלה של הנשים שחזו
בתאונה.
ניסן הועמד לדין על חוסר זהירות שאין
בה משום רשלנות פושעת.
זפות ההגנה העצמית. התובעת והסניגור
ראו שניהם במשפט עניין עקרוני.
התובעת טענה שהנאשם נסע במהירות
מופרזת, ולכן לא הספיק לעצור. ההוכחה:
עוות מומחה, שקבע שהמהירות המינימאלית
להורדת עמוד חשמלי היא חמישים
קילומטר לשעה.
הסינגור, עורך הדין גדעון מרגלית, ,
הביא מומחה אחר, שהוכיח אפשרות של
הורדת עמוד־חשמל על־ידי ג׳יס בנסיעה
איטית ביותר.
אך הוויכוח העקרוני נסב על זכות ה־הגנה־העצמית
של נהג שצפוייה לו סכנת
תאונה, ועל מידת האמון שיכול היה השופט
לתת בסיפור הנאשם, שנשמע בתחילה
דמיוני במקצת.
הסניגור הוכיח אפשרות הימצאות של
משאית במקום בו ציין הנאשם שנמצאה,
וזאת למרות שהשוטרים שהיו במקום לא
ראו אותה בזמן התאונה. השופט החליט
להתחשב בתקדים שקבע: אף אם שיקולו
של אדם המנסה למנוע נזק לעצמו הוא
מוטעה בשעת התאונה, הרי לא יחוייב
בדין בסעיף זה. הוא נתן לנאשם ליהנות
מן הספק וזיכהו.

הווי

וו 3רית * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסים לפני־הצהריים,
כצהריים ואחר־הצהריים

קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

ידידו הנאמן של הפלב: בבני-ברק,
שמעו שני תושבים את כלביהם נובחים
אחד על רעהו, צידדו איש איש בצידקת
כלבו, החליפו ביניהם מהלומות, נלקחו
שניהם פצועים למשטרה תיפפו
את השוטר!״ בתל־השומר, הופתעו
רופאים ואחיות למראה אזרת הרודף אחרי
שוטר במדים, גילו כי השוטר במדים לא
היה אלא גנב מחופש, ואילו האזרח לא
היה אלא בלש למודת־נסיון: בירושלים,
סירבו הורים לשלוח את בתם
בת ה־ 12 להמשך לימודיה בבית־הספר היסודי׳
הסבירו לשופט כי בתם טוענת שכבר
למדה מספיק.
שאינו קרובו של אפרים מרגלית, שנעצר
השבוע באשמת מעילה בקרן־היסוד
בצרפת.

העולם הזה 12*0

טיו לקצרעל־ פני עשרש ני ם -כמהוכמהמספ רי םמשעש עי ם ־ ז כ רונו ת מי מי ח ב רון ו מן ה י מי םבהם הי ה כל נהג מו ס ך
ב פני ע צ מו ־ ו טיו ל א רו ךעל פני הארעמש רי די הנמלהצל בני ב ע כו והטנקה סו רי בדג ני הועדלש דו תהנפטבחלץ

ה ק פנו א ת כדור ה אר ע 2500 פעם!
רבים־רבים מאלה, הממלאים היום את האוטובוסים המפוארים שלנו, עוד
היו ילדים בימים, ש״אגד״ הגדול של היום, במתכונתו הנוכחית, טרם היה
קיים. הם נסעו אז עדיין כרוכים אחרי סינור אמם• היום הם משלמים בעד
הכרטיס בעצמם! אולי עדיין ללימודיהם, ואפשר הם כבר טרודים בדאגות
פרנסה והאוטובוס משמש להם האמצעי להגיע אל מקום עבודתם ולשוב ממנו.
אחרים — כלל וכלל לא מעטים במספר — עוד לא היו בארץ בימים ההם,
כאשר את הנוסעים שירתו שלושה קואופרטיבים :״אגד״ הישן (במרכז הארץ
ובצפונה) ,״דרום־יהודה״ (בדרום הארץ) ו״שחר״ (באיזור חיפה רבתי).
איך? איך? איך? — תספר לכל אלה איך נסעו אז: ספר להם על קופסאות־הסרדינים,
ששימשו כאוטובוסים; ספר להם באיזו מהירות נסעו ה״פיש־

עקיבא וינוקור: האיחוד היה כדאי! בזה אין כל ספק! האיחוד חיסל את
התחרות בין שלושת הקואופרטיבים, ונתן לנו את השליטה בכבישים מדן
ועד אילת!
אינני יודע אם הציבור זוכר בכלל איך היינו מפוצלים עד לפני 10 שנים.
״אגד״ נסע בקו ת״א־ירושלים, ירושלים־ת״א־חיפה ,״דרום יהודה״ מת״א
דרומה ,״שחר״ לחיפה והגליל עד נהריה, ובקו עמק יזרעאל נסע שוב ״אגד״.
אנשים שואלים אותי עכשיו לפעמים: האם זה נכון שהנהגים היו אז, בימים
ההם, מסורים יותר ממה שהם היום? ואני עונה להם מיד: לא! לא ולא!
התנאים האוביקטיביים פשוט השתנו. והדרישות הן היום אחרות לגמרי. פעם,
בראשית התחבורה הציבורית בארץ, היה כל חבר כמו גאראז׳ קטן בפני עצמו.
היו לו במלתחתו כלי־עזר. ואפילו חלקי חילוף קטנים. אני זוכר יפה, כיצד
היו נשברים קפיצים של אוטובוסים באמצע הדרך, והחברים משתטחים מתחת
למכונית, קושרים אותו בחבל לחתיכת קרש וממשיכים ככה עם הנוסעים
לגאראז היום? הפכנו למשק של דיזל. ולנהגים אסור לטפל בענינים של
המכונה אלא חייבים להיכנס למוסך ולבצע שם את התיקונים.

הכר א ת ארצך!

1951 לפני עשר שנים 960 :בלי רכב עם 33 אלף מקו•
מות ישיבה, כהס הוסעו משך שנה 112 מיליון
נוסעים על־פני מרחק של 55 וחצי מיליון קילומטרים.
קעלעך׳ ההם ; ספר להם כיצד נאלץ הנוסע מחיפה לירושלים, בירת ישראל,
להחליף אוטובוס בדרך, כיוון שקו ישר ארוך כל כך לא היה עוד בנמצא ולא
הלם את התפיסה של מתכנני התנועה דאז.
ביום 1.11.51 קם והיה האיחוד בין שלוש החברות. כל אחת וויתרה מעט
על מה שהיה נראה בראשית המשא־והמתן כמכשול פרסטיג׳ה, שאין, כמובן,
כל דרך להתגבר עליו.
הגידול במספר הנוסעים הוא ביותר ממאה אחוז. מספר הנוסעים, ש״אגד״
הסיע בכלי הרכב שלו בשנה האחרונה שווה ...לאוכלוסי ארצות־הברית,
של אמריקה, אנגליה וצרפת ביחד! הוא שווה גם למספר הנפשות בברית־המועצות,
פולין והונגריה ביחד. ואם תרצו, כדי לא לקפח את חלקה של
ישראל, הוא גדול פי מאה עשרים וחמש מכלל האוכלוסיה המתגוררת בישראל,
בקיצור :״אגד״ הוביל בשנה זו כ־ 250 מיליון נוסעים!! והם עברו כמאה
מיליון קילומטר, ב־ 2500 פעמים היקפו של כדור־הארץ.

עד לפני ארבע שנים היו מוכרים בארץ רק טיולים מסוג מסויים: תלמידי
בתי־ספר יצאו לטיול בתום לימודיהם, קבוצות נוער וארגוני־נוער אספו כסף,
שכרו משאיות, ויצאו לטייל בתקופת חגים, חופשות או קיום מחנות. ותיקי
הארץ חשבו כי אם טיילו לפני 35 שנה, הם מכירים את הארץ. העולים
החדשים השתכנו במקום מגורם, ולגביהם היתה זו ארץ־ישראל.
בד בבד עם התרחבות פעולותיו של קואופרטיב התחבורה הגדול ביותר
במדינה — ״אגד״ — הוחלט להקים מחלקה שנקראה אז ״מחלקה לנסיעות
מיוהדות״ שתפקידה היה לרכז את הנסיעות שלא בקוי השירות ובמיוחד
הטיולים. המטרה היתה: לפתח ענף תיירות. הן טיולים עבור הישראלים, כדי
שיכירו את ארצם, והן לשכללה עבור אלפי התיירים מחו״ל שהחלו להציף
את הארץ, ולהתאימה לדרישותיהם.
הישראלים גילו להפתעתם כי לא ידעו על אתרים היסטוריים ומקומות
עתיקים ונהדרים כמו: שרידי הנמל הצלבני בעכו, רצפת הפסיפס בבית־כנסת
בכפר־נחום, מקדש עתיק בקדש, תיאטרון רומי בבית־שאן, עמודי
שלמה בנחל־עמרם, או אפילו מפל המים הנפלא ליד מטולה, הקרוי ״התנור״.
לגבי התיירים מחו״ל היתה ישראל החדשה אטרקציה: אי האלמוגים באילת,
שדות הנפט בחלץ, הטנק הסורי בדגניה, ישובי הגבורה בנגב, וכדומה. וישראל
העתיקה, גם עליה לא ויתרו: קבר רבי שמעון בר־יוחאי, צפת עיר המקובלים.
טיולים אלה היו ליום או יומיים (לפי הצורך והמרחק) ,מתוכננים על כל
פרטיהם, בהם לא היתד. למטייל כל דאגה: הנסיעה, האירוח בבתי המלון,
ההדרכה ושאר הפרטים, אורגנו מראש. הנהג ומורה־הדרך הפכו לחלק מהחבו־

ו תי קי ם זוכרי ם וכוספריס...
ממש כמו שכתוב בשיר: ראשונים תמיד אנחנו ! אומר עקיבא גת (וינוקור),
מותיקי הותיקים של התחבורה הציבורית בארץ, ומספר: בשנת , 1929 בדיוק
בשנת נישואי, עבדתי בחברת ״המהיר״ ,שנסעה בין תל־אביב לירושלים,
כנהג שכיר. נו, היו אז אוטובוסים ! משהו מיוחד באמת. אם רצית, הרי זו
מכונית נוסעים עם ספסלים. רצית, אתה פשוט מוציא את הספסלים ככה, הופ :
החוצה, ומכונית משא לפניך העיקר: אותו יום עליתי ירושלימה. אף על
פי שידעתי כי בירושלים שורר איזה אי־שקט. כאשר הגעתי לקילומטר ה־,12
בא מולי אוטובוס ערבי. הוא נתן לי לעבור בלי בעיות. אתה צריך להבין:
היתד. מתיחות בין יהודים וערבים, אבל בין האוחזים בהגה, איך להגיד?
שררה איזו אחוות־נהגים. טוב, כפי שאמרתי, הוא נתן לי לעבור. אני עשיתי
לו עם היד תנועה. מה נשמע בירושלים? והוא עשה לי :״וולה, פי חראקה !״
(יש שם צרות!) .כאשר הגעתי לירושלים אמרו לי׳ עקיבא, לך תיכף ומיד
למשטרת מאה שערים לקבל נשק. הלכתי. ומי היה שם המפקד, אתה חושב?
קפטיין שיטרית. זה שהוא עכשיו שר המשטרה מר בכור שיטרית. היינו שני
נהגים. נתנו לנו רובה לכל אחד. ולאן אתה חושב יצאנו? לחברון! לא פחות
ולא יותר. אני לא אלך לספר לך עכשיו את כל הזוועות שהיו שם. כבר כתבו
על זה ספרים. בכל אופן: הצלנו מה שאפשר היה עוד להציל. אבל קודם
כל עזרנו בקבורת המתים. והוצאנו את ספרי התורה, וספרי הקודש מבתי־הכנסת
ההרוסים. אח״כ הוצאנו את הנשים, הילדים והגברים לירושלים. באמת
מבצע שלם.
ומן הימים הרחוקים של המאורעות אנחנו עוברים לעבר הקרוב — ופוסק

וביום: כ־ 1400 אוטוכוסים עם 60 אלף מקומות
ישיבה, בהם מסיעים משך הימנה כ״ 250 מיליון

נוסעים על־פני מרחק של קרוב למאה מיליון קילומטרים.
רה, מעין משפחה אחת. ולא פעם אמרו המטיילים :״מדריכי, אגד׳ הם כמו
פרופיסורים. הצרה שלהם היא שהם סובלים מעודף ידיעות, ולא מחוסר
המדריכים היו ברובם בחורים שאהבו את הסיור בארץ. הם היו החלוצים
מבין חברי ״אגד״ ,שפרט לידיעותיהם העצמיות בידיעת־הארץ עקב טיוליהם,
למדו גיאוגרפיה והיסטוריה, שמעו הרצאות, הזמינו מרצים לטיוליהם, ובכך
הרחיבו אופקיהם. כאשר הוקמה, לאחר מספר שנים, מחלקת הטיולים, היו הם
מורי־הדרך הראשונים, אליהם צורפו לאחר מכן מדריכים שעברו קורסים
מיוחדים לכך.
כיום עומדים לרשות המחלקה 120 מדריכים בכל הארץ, השולטים בעשר
שפות, והמסוגלים להדריך מטיילים לכל פינה בארץ. על כולם מנצח המדריך
הראשי, אורי דביר, משוטט ותיק ו״משוגע לאהבת הארץ״ ,שרבים מכנים
אותו כ״אנציקלופדיה חיה״ ,בזכות ידיעותיו המעמיקות והרחבות, שהפכו אותו
לדמות מוכרת.

ספרים

מגיש

כאלה היו אלבום מאת

ציורים
נחום

מפואר
גוטמן

ההוצאה לאור של מערבת הבטחץ

רדוד הוה ודדורות הבאים

לאלה שעברו את המלחמה ולצעירים שרק שמעו את
נפלאותיה יגלו ציורי תש״ח של נחום גוטמן את הדמויות
והמראות היקרים והנשכחים, הראויים להזכר תמיד.
להשיג כמחיר מוזל 7.25ל״י לתקופת ההפצה בלבד בכל
תחנות ההפצה, בסניפים ואצל גובי ״הארץ״ .תנאים מיוחדים
לועדי עובדים בהזמנה מרוכזת.
תרגום רילא וערפל
א״י אחיה (מאת לילא בעלבכי, מתורגם
בידי יהושוע חלמיש, הוצאת דשא) —
כך אומרת הסופרת הלבגנית הצעירה.
הקורא שסיים את קריאת הספר ירגיש
צורך בלבו להוסיף :״חבל!״
אילו היתר, לילא השחרחורת כותבת
בעצמה את הביקורת, היתד, מתקבלת היצירה
דלהלן:
״הספר מונח לפני. חלחלה אוחזת בי.
הספר הופך לסימן־שאלה גדול סימן-
שאלה אדום השולחן הופך לסימן־
שאלה ירוק. אמא נכנסת לחדר. היא דומה
לסימן־שאלה צהוב.
״אני שונאת את אמא. הוי, אמא מסכנה!
בעלך בוגד בך. הוא חושק בשכנה
עבת־הבשרים. אני שונאת את אבא. אני
שונאת את ה בי ת ...אני שונאת את הרחוב
אני שונאת את העיר ..אני
שונאת את הארץ ...אני שונאת את העולם.
הבית, הרחוב, העיר — כולם סימני־שאלה
גדולים. אין פוחדים מפני סימני־השאלה.
מי יציל את פלסטין האומללה
מידי הכלבים היהודים?
״אני פותחת את הספר. האותיות זוחלות
כמו עכבי שים ...כל גופי רועד. העכבישים
רוצים לאכול אותי. את השוקיים
שלי את השדיים שלי את
הצוואר שלי הוי, בשביל מה יש לי
כלהגברים חושקים
שוקיים ושדיים וצוואר?
בהם, הם מפשיטים אותי במבטיהם. אני
שונאת גברים. אני שונאת את כל הגברים.
אני שונאת את בהא.
״הוי, מד, קרה לי? אימה נוראה תוקפת
אותי! אני אוהבת אותך, בהא. אבל הילדים
שלי לא יהיו קומוניסטים. הם יגרשו את
היהודים ואת האימפריאליסטים השפלים...
אני אשכב אתך, בהא. בהא יכה אותי. יהיו
לי כתמים כחולים בשוקיים ובשדיים. אני
שונאת את בהא.
״שיעמום נורא משתלט ע לי ...השיעמום
הוא ירוק השיעמום מחבק אותי. למה
בהא מחבק אותי? אני שונאת את השיעי
מו ם ...עכשיו השיעמום הוא שחור. ה־שיעמום
הוא סוכן האימפריאליזם, המבקש
להרעיל את נשמת הגזע הערבי הנעלה...״
מקור טביעה כידית
על דאטפת (מאת משה פלאי; הוצאת

נפתחים קורסים חדשיט
מוקדמות וכנרות
פיסיס והרשמה 7 - 5סגרג
הגיו כון ערבלאקסטרניט ־ ^
ת ל ־ א גי ב •

עליל, ניו־יורלן; 242 עמי) הוא שמו המוזר
של ספר מוזר, שנכתב בידי צעיר ישראלי
החי כיום בארצות־הברית. משה פלאי (פלץ)
החיפאי היה כתב צבאי בזמן שירותו ב־צה״ל,
זכה בפרט ספרותי קטן ושלח מאמרים
ורשימות לעיתונים שונים. ב־1957
נסע לארצות־הברית להשתלם בעיתונות, ומשם
גם שלח ארצה את ספרו, לאחר שכתב
אותו שם בעברית והדפיסו במכסיקו.
עמלק היהודי. במרכזו של הרומאן,
העוסק כולו בישראל, עומד מחזה. אלעזר
מנוח, עיתונאי ישראלי צעיר שכתבו, ביקש
לראות בשאלת היחסים בין העם היהודי
והגרמני שאלת הגיון ולא שאלת רגשות
של אנשים שנפגעו על־ידי הנאצים. אחת
מנפשות המחזה הוא אדולף היטלר עצמו,
המשיב לדברי מאשימיו.
תוכן המחזה מעורר סערת רוחות.
זו מנוצלת על־ידי במאי שוחר הצלחה,
על־ידי שחקן השואף למלא את תפקיד
היטלר, ועל־ידי גרמני בשם סון־בראון, המבקש
לשפר את יחסי העם היהודי והגרמני.
לאחר שסערת הרוחות הגוברת מסכנת
את המשך ההצגה, דואג הגרמני שיזמינו
את הלהקה לגרמניה, כדי להביע שם
את הדעות שכה קשה להביען בישראל.
גז תוצרת בית. בגרמניה נאחזים המחבר
והבמאי רגשי חרטה. המחבר מאבד
את חברתו היהודיה לאחר שנתגלה לו שר,יא
חונכה כל ימיה על־ידי נאצים. הבמאי
מגלה את אשתו, שחשבה אבודה, נטרפה
דעתה עליה, לאחר שהיתר, שפן־נסיונות במעבדות
הנאצים. השחקן נחטף בישראל על־ידי
אחד הצופים, שהשתגע ורואה בו את
היטלר עצמו. החוטף רוצה להמיתו, אחרי
עינויים קשים, דוזקא בגז ממטבחו.
מוסר ר,ד,שכל כמעט מושלם: על דאמפת
אספוך — על שהטבעת הטביעוך — אלא
שחלקו השני של המשפט המשנאי מעורר
מחשבות נוספות :״וסוף מטיפייך יטויפון
— וסוף מטביעיך, שיטבעו.״

מאת

יצחקדנ צי & ד
ץ* אשר באים לנתח ציבור שלם מ-
^ בחינה סוציולוגית, קשה למצוא שוויון
ולהכליל הכללות בדברים שבעצם נוגעים
לאישיותו של כל פרט. כי עד כמה ש־מכלילים,
תמיד תהיה כל צברית שונה מחברתה.
אבל אפשר למצוא כמה מכנים
משותפים, מבחינה חיצונית ופנימית, המאפיינים
את הצבריות.
ניקח, למשל, את הלבוש. אין המדובר
באותן שאינן יודעות להתלבש, אלא דווקא
באלה הנחשבות כיודעות להתלבש. אלה
מתלבשות באופן חולני. בכל לבושן חסר
דבר אחד — האיכות של הפשטות. רק
לעיתים רחוקות רואים אצלנו בחורה הלבושה
בטוב־טעם ועם זאת בפשטות, בחורה
שיש לה איכות בגישה אל הלבוש.
באנגליה, למשל, נחלקות הנשים לפי
מעמדות, ובהתאם לכך הן גם מתלבשות.
ידוע, למשל, שאשר, הנמנית על המעמד הבינוני
יכולה להיות מאוד אלגנטית כשהיא
יוצאת לבלות בערב, ולעומת זאת מאוד״
מאוד רשלנית בתלבושתה ביום. יש בה
אפילו הגזמה של רשלנות. אולם ברשלנות
זו יש קו מסויים, ויש איכות מסויימת.
כי האשד, מאנגליה היא הרבה יותר גמישה
מהצברית, ואינה ניתנת לתבנית.
ניקח, לעומתה, את הצברית. אם היא
נערה המתחנכת בתנועת־נוער, הרי בתלבושתה
מופגן בבוקר, בצהריים ובערב שהיא
משתייכת לתנועת־נוער. או, לדוגמה,
פקידה העובדת במשרד, שהחליטה כי היא
מוכרחה להיות אלגנטית. היא נושאת עליה
את המייק־אפ ואת האלגנטיות השטחית מן
הבוקר עד הערב. הצבע משתנה, אולי, אך
אותה הקשיחות, אותה המסיבה של האיפור,
נמצאת עליה כל הזמן.
היחידות המראות נטיה לגמישות הן דווקא
הסטודנטיות ד,צבריות. אבל גם אצלן,
הזקא אצל אלה הצריכות להתעסק באס־תיטיקה,
בולט חוסר הטעם.

דקורציה או אינטלקט
חד הדברים הבולטים אצל הצב־
\ | ריות, והמפריע ביהוד למי שחי תקופה
מסויימת בתוץ־לארץ, הוא קולה.
קולה של האשד, הישראלית הוא קול
מונוטוני, בין שהוא יותר חזק או יותר
חלש, בין שהיא מדברת יותר מהר או לאט.
האשה הישראלית בכלל אינה משתמשת
בקולה כדי לעשות רושם. היא בכלל לא
יודעת כיצד לעשות רושם.
הסתכלו פעם בחבורה היושבת בבית־קפה.
הנערות שבחבורה יושבות כמו בובות, ללא
תנועה, כאילו מפחדות לשבור את הקו
שלהן. החברות שלהן עם הגבר הריהי כ־חברותו
עם חבריו הגברים כמעט שהן
נותנות לו טפיחה על הגב, ומדברות עמו
בטון חברי חסר־מחיצות.
בריקוד יש תנועה ויש הפסקות. התנועה
היא החשובה, כמובן, אבל יש ולפעמים הי
הפסקה חשובה יותר. אצל הצבריות, או
שיש לגמרי הפסקה, והן יושבות רק כ־

אר הרכוש הפגגזבי תגווזוהר גזשז שבועות שששר ששר
גבי ששורי ״השורש הוה״ שביב השארה :״האושוש הצב־ריוה
יפות?״ שצשרבוז השבוש דשוהו שר אתן ישו־ארי
י* נושף בשר־ שב — הפשר יאוד2ן רנאיגר. רוציגר( ,)45 בן שיישר
בית־־השוריש ״דנציגר״ ,נשוה שש שנהיגי ורש ״אופ\2יש שד־

דקורציה, או שאתה נכנס בחברתן לחוויה
של שוויון, של חברות אינטלקטואלית.
הקונטאקט בין הגבר והאשה בארץ הוא
״כמעט תמיד רק מקצועי. אין שפת עגבים,
ולצברית אין גם הכלים לכך. לא קיימת
המתיחות הטבעית, הנוצרת בין גבר ואשה.
היא ישנה, כמובן, באופן פרימיטיבי, חייתי,
אבל אין לצברית כלי־הביטוי לפתח את זה
למשהו נעלה יותר. אין זו אשמת אף אחת
מהן. זוהי אשמת הקרקע שעליה גדלו.
יש משהו משונה בארץ — זוהי ארץ
של התלהבויות. בזמן המנדט היתד, ההתלהבות
סביב ההגנה, המחתרת, תנועת־הנו־ער
והקיבוץ. אלה היו המטרות שלקראתן
הכשיר כל אחד את עצמו. עכשיו נוצר
הוזי של בורגנות זעירה מתחדשת. באותה
התלהבות שהיתר, קודם, מנסה עתה כל אחד
ליצור לעצמו תנאי־חיים נוחים יותר, להיות
״מסודר״.
בצורה זו של התלהבות, העוברת מקיצוניות
אחת לשניה, אין דברים יכולים לצמוח.
אני מסתכל, למשל, על הסטודנטים
שאני נמצא בחברתם. כל שנה גדל אצלם
הממוצע של האינטליגנציה, כמו בכל העולם.
כלי־הקליטה שלהם יותר מוכנים,
יותר פתוחים. אבל הסביבה אינה מתפתחת
באופן יחסי. אפילו כשהאדם מתפתח, האביזרים
סביבו מתרבים ומשתנים, אבל
איכותם אינה עולה.
המוזיאונים שלנו לא מתעשרים. הארכי־
^*טקטורה אומנם משתנה, אך ספק אם לטובה.
הנוף הראשון נהרס, והחדש אינו
מראה סימנים שהוא מתוכנן באופן יותר
מקורי. יש הרבה הצגות, אבל התיאטרון
גובל בחובבנות. תוכניות הרדיו עומדות
על רמה נמוכה. וכתוצאה מכך כלי־ד,קליטה
המתפתחים של הנוער אינם קולטים את
אשר יכלו לקלוט, לוא ניתן להם הדבר.

אופן משותף וליצור מסביבה קשר. יש
פעילות ספורטיבית עצומה. יש מרחב לנסיעות.
אם לוקחים שם בחורה לטיול לפאריס,
אין זאת אומרת שעושים זאת כדי
לשכב איתר, שם, אלא כדי לתור ביחד את
פאריס, והחוויה של היופי יוצרת את החוויה
המשותפת.
לאן תיסע כאן? לחיפה או לקרית־שמו־נה?
טבריה ומועדוני־הלילה הקטנים אינם
תחליף לפעילות תרבותית חברתית. אצלנו
אין הרגשה של מרחב, ואין התחלקות
חוויתית. אצלנו נעשה הכל על־מנת להגיע
מהר למטרה, בתקווה שיחד אפשר יהיה
לעשות משהו מעניין. אם אתה אינטליגנטי,
זה יכול לקרות, ואם לא, אתה עובר הלאה.

החברה והקולנוע

*י* אסון הוא שאצלנו כל אחד משוע)
1מם. כתוצאה מכך נוצר מוסד שכמעט

שיש״ באשנות־ הישראריה. אשרי ששהה וז^ופוז ארוכה
בבריטניה, הוא שכהן כיוש כשדאה בשכניון בשיפה. דשו־תיו
שר רנאיגד שר הבשיה שששישוה את הוויכוש והופכות
אותו רבישורת שר כר הווי השייש ושררי השברה הישר־ארית,
שר כר רבבויה כשברה שוררניה ותתשרשת.

התבלטות — תופעה הנובעת, לדעתי, מחוסר
בטחון.
כך נוצרת החוקיות הזאת בחיים — כל
שבת לקולנוע, וכמה פעמים בשבוע פגישה
עם ״החברה״ .אנחנו לא יודעים אחרת.
אבל זה לא היה כך תמיד.
תל־אביב זאת היתד״ בשנות העשרים,
עיר אקסצנטרית, עיר מעניינת, מושכת, עיר
של ים ואור. אם היית חלוץ שבא מרוסיה,
ועזבת אחרי זמן קצר את הקיבוץ, לא
היה בעיר שום גוף שיקלוט אותך. היית•
חי כאן מנודה וערירי, והתחלת לבנות
לעצמך חיים חדשים. לא נפלת מכיסא לכיסא
וממיטה למיטה. המשברים היו קשים
יותר, אבל הפתרונות היו בריאים יותר,
מחשלים יותר.
אז היתד, לך הרגשה שאתה חי בעיר
של צללים ואורות, בו בזמן שהיום שוררת
בה חדגווניות. יוצרים אותה התנאים הכלכליים,
והשיעמום הגדול יותר. ואופי זה

מודדים ובונים. אחר־כך קמה שם עיירת־פיתוח,
שהיא בעצם חלום בלהות. נכון
שמכל הפעילות הזו יוצא משהו — אבל
זה יכול להיות משהו רע. כי יש הבדל
עמוק מאוד בין פעילות לבין פיתוח. כי
יש פעילות יוצרת ויש פעילות עקרה.
רק לעיתים רחוקות קורה בארץ שאיש
בעל רעיונות מבקש למצוא דרך בה יוכל
לצאת לבד, להסתכן ולהילחם בעד הרעיונות
שלו, וליצור לעצמו דעת־קהל.
הקהל שלנו שש לסנסאציה, אבל אינו
מזדהה עמה. אם היה סקנדל סביב תערוכה
קלוקלת שנשלחה לפאריס — היתה סנ־סאציה.
אבל התייחסו אליה כאל מעילה. לא
הוציאו מזה את המסקנות. היה ניצוץ למלחמה
אידיאולוגית ותרבותית, אבל היא
גוועה מבלי שיהיה לה המשך.
אי־אפשר להגיד שאצלנו לא משתנים דברים.
להיפך — משתנים, אפילו במהירות
יותר גדולה מאשר במקומות אחרים. אבל

אין חוויה משותפת
•יי שאתה הולך לקולנוע ורואה, ל־משל,
סרטים בריטיים, מתגלים לעיניך
שחקנים כאלק גינס, או הצעיר אלברט פיני,
המופיע בסרט מוצאי שבת ובוקר יום ראשון,
ואתה שואל את עצמך: מדוע הם כה
יותר עשירים מאיתנו?
התשובה היא: הרקע שלהם הוא יותר
עשיר ויותר סטאטי. כשנמצאים כל הזמן
בתנועה, כמונו, קשה לקלוט דברים. אם
נוסעים לטייל במכונית הנוסעת בנסיעה
איטית, קולטים הרבה יותר מהנוף ומד,רקע,
מאשר במכונית הדוהרת במהירות.
לנו אין מסורת. אין לנו ברקע ימיר,ביניים
או הטרובאדורים. וכתוצאה מכך
חסרה לנו הדראמה של כלי־ד,ביטוי. אין
לנו מה שיש ליפאנים — מסורת עשירה
שאפשר להביאה, כמו בארכיטקטורה, למשל,
לקראת קונסטרוקציות חדשות.
אין לנו עבר בפיסול, במוסיקה, בארכיטקטורה
או בדראמה. ועובדה זו משפיעה
יי צו ר ה מכרעת על היחסים שבין גבר ואשה
בארץ. כי היא גורמת להעדר כל קרקע״
ביניים ביחסים אלה.
הגבר הישראלי הופך את האשד, הישראלית
לבחורה שהוא חי איתה. וכל אחד
מהם משתמש בשני בתור כלי שאליו אפשר
להוציא הכל. אם לגבר הישראלי
קורה משהו, הוא רץ מיד לנערה שלו ומספר
לה. חלק ניכר מתנהל באופן תכליתי.
אצל עמים אחרים, לדעתי, לפני שלב ההתנוונות,
קיים שלב המתח. הם בונים
את תחילת היחסים בין גבר ואשה על המתח.
ואילו אצלנו, כשגבר רוצה להתחיל
בשיחה עם בחורה, הוא יודע שאפשר להגיע
איתר, במהירות האפשרית למטרה — המגע
*המיני. לא הצלחנו ליצור אצלנו קרקע-
ביניים ליחסים בין שני המינים.
קרקע־ביניים נוצר על־ידי פעילות מסוי
יימת. בלונדון, למשל, יש כל־כך הרבה
דברים מבחוץ, כל־כך הרבה פעילות תרבותית
וחברתית, שאפשר להגיע אליה ב
עולה
על רקע דימונה

סטודנטית באוניברסיטה
״האביזרים מתרבים, האיכות אינה עולה

ואינו קיים בחוץ־לארץ — ״החברה״ .מבחינה
זאת הארץ היא מחוסרת מעמדות. בכל
השכבות יש אותו דבר — אצל החברה
של האופנוענים ובדומה לזה אצל החברה
של האמנים.
בין קבוצה של כמה משוררים ואמנים יש
״חברה״ .הם ממש אבודים אם לא יפגשו
יחד שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אי-אפשר
לציין שהם מדברים ביניהם על דברים
קורעי־שחקים. מה שהם מחפשים, זה רק
החמימות ואת הבטחון שבישיבה בצוזתא.
הם מפחדים להיות לבד.
הצברים נוטים להכליל את עצמם במוקדם
במסגרת. הם נישאים בגיל צעיר ושוב
אין הבדל בין המטרות שהם מציבים
לעצמם לבין המטרות של אדם מבוגר. לא
קיימת כאן התופעה הנפוצה בין צעירים
בארצות רבות, לתת לעצמם ״להתגלגל״,
לנדוד בעולם, לראות, לקלוט דברים חדשים,
להרחיב אופקים, להרחיב דעת ולהעמיד את
עצמם במיבחנים.
כך קורה שכלפי חוץ אנו מדינה חדשה,
בעלת היסטוריה עשירה, מדינה שקמה תוך
גילויי גבורה. אולם בעצם איננו אלא מדינה
שמרנית ובורגנית. וכתוצאה מכך נולד
השעמום. שעמום זה מקיף את רוב שכבות
החברה.
בארצות אחרות, כמו באנגליה, למשל,
אתה רוצה להיות לבד. תמיד אתה רוצה
לבחון, על־ידי הבדידות, איך אתה עומד.
לכן אפשר למצוא שם צעירים שיש בהם
משהו אקסצנטרי. אצלנו יש פחד מפני ה

החיים משתקף בלבוש ובצורה החיצונית.

סקגדזיב
-בזי הזדהות
* * ני ככור שחוץ מהנהגות פוליטיות,
אין הנהגות בחברה. אבל אצלנו יש
הנהגות בכל שטח משטחי החיים. אנשי
האוניברסיטה בשלהם, והטכניון בשלהם. הקיבוצים
הפכו לקומונות של איכרים. העולים
החדשים, שהתמזגו או שנשארו
רחוקים בעיירות הפיתוח — לכל דבר יצרו
מנגנון, אומנם צולע בהרבה מובנים, אבל
קיים. וקיימת גם שכבה של עסקנים החולשים
עליו.
אם איש האוניברסיטה או איש נוכו!
וייצנון ברחובות מרגיש בצורך לשינוי פני
הדברים — יש לו הכתובת שלו. כל אחד
יודע שיש לו לאן לפנות. דבר זה כמעט
ואינו קיים בחוץ־לארץ. איש אינטלקטואלי,
איש יוצר, נמנע עד כמה שאפשר לפנות
בדברים אידיאולוגיים אל מישהו אחר. הוא
מנסה לפעול, ולחיות, ולהיתקל לפי מה
שהוא מרגיש, ולא לפי פתרונות של אחרים.
כך קמים באנגליה צעירים, שהם זועמים׳
אומנם, אבל יוצרים. איפה הזועמים
שלנו? פה הם זועמים רק אם אינם יושבים
על כסא שאחר יושב עליו. פה בארץ לא
זורקים דברים.
יש אצלנו המון פעילות. מדברים אצלנו
הרבה על פיתוח. אתה נוסע לנגב ורואה
המון פעילות: דחפורים מיישרים קרקע,

השינויים האלה אינם שינויים עמוקים, מתוך
שיכנוע, אלא שינויים מתוך חישובים
ולחץ.
אם יש בארץ זעזועים תרבותיים, פוליטיים
או אינטלקטואליים, הם מזעזעים רק
את האנשים הקשורים בהם. ואילו לרוב
הצעירים והצעירות הם משמשים רק חומר
קריאה בימי שישי ושבת, מבלי שיתעשרו
מכל זה. איך שהוא כמעט שום דבר אינו
נוגע לאף אחד. שוררת כאן אוזירה של
אדישות בה הכל עובר ומתחלק מבלי לעורר
הדים ותגובות. כשאנו מופיעים בפומבי׳
אנו חושבים שיש לנו מונופול על
מצפון העולם, אולם שום דבר לא מסוגל
יותר לזעזע אותנו. באנגליה הולכים אנשים
כמו ברטראנד ראסל ודון אוסבורן לבית־הסוהר
משום שאיכפת להם. אצלנו ההתעוררות
היחידה שהיתה, קמה סביב בעיה
פוליטית — פרשת לבון. מתי שומעים שאותם
אנשי הרוח, שכה הזדעזעו מהפרשה,
יקראו תגר בגלל בעיות אחרות— תרבותיות׳
למשל. ואין מקום לומר שיש בעיות
חשובות ויש חשובות פחות, מפני שכל
הדברים יחד יוצרים דבר אחד. הם מתלכדים
ויוצרים שלמות.
משום כך, רק כאשר יבוא שינוי בתוכן
הפנימי של החיים, יוכל לבוא שינוי גם
בצורה החיצונית שלהם. אי־אפשר לדעת
מהיכן יבוא שינוי זה. הוא יכול לבוא
מיזאדי־סאליב או מהאוניברסיטה, מממציא
או מאמן. אבל הוא מוכרח לבוא, אם אנחנו
רוצים להישאר ולחיות כאן, ואין לי
ספק ששינוי זה בוא יבוא.