גליון 1261 מתאריך 8 בנובמבר 1961

מפער 1261

שנ ח 25

כ״נו דדגון וממ״ב8.11.1961 ,

המחיר 65אגורה

פושות

מה מסתתר

וצח קירוב
מאחור הגירו״ם
המרעישים
של כוושציובי
אווותיקיחה וווושילוב

וחיסול הגנראלים

שעות מעסות אחרי סגירת הקלפיות, עוד
לפני שסיכומי הבחירות לכנסת החמישית
הושלמו סופית, הופיע גליון העולם הזה
(249ז) .כדי לאפשר שיא זה בשמח השבו־עונות
הפרשנית, היו דרושות הכנות קפדניות
ומרחיקות־לכת.
אחת ההכנות העיקריות היתה ביחס
לשער. הוחלט מראש שאם מפא:״ ,תבוא
על עונשה בשל התנהגותה בפרשת לבון,
יהיה זה שער של איש צוחק. ואם תנצח
יהיה זה שער של איש בוכה.
כדי למנוע עיכובים, הוכנו מראש שני
שערים אלטרנטיביים. התצלומים נלקחו מארכיון
העולם הזה. בין הצוחקים בארכיון,
בלטה דמותו של אברהם (״פשנל הגדול״)
דשא, שצולמה, אחרי הצגת־בכורה מוצלחת•
האיש העצוב ביותר בארכיון היה
שייקר, אופיר, בתמונה אמריקאית שהופיעה
על תוכניית הצגתו בארצות־הברית. לא שאלנו
את שני האמנים לדעתם, כי לא
רצינו לסבכם בפוליטיקה.
שש שעות אחרי סגירת הקלפיות כבר
היה ברור שמפא״י נענשה. גלופת פשנל
הצוחק נמסרה לדפוס. את השמדת גלופתו
של שייקר, העצוב הציל הע רך ששאל:
״מניין לנו שהתוצאות אומנם יענישו את
מפא״י? זה תלוי בעסקני המפלגות. השער
עוד יכול להיות אקטואלי!״
הגלופה שנשמרה הופיעה בשבוע שעבר
על שער העולם הזה. רק הכותרת שונתה.

אחד המעשים האחרונים של פנחס רוון
בתור שר־המשפט־ם היה לתת את התשובה
המאלפת לשאילתא הבאה. כחומר לשאילתא
שימשה, בין השאר, הכתבה הקצרה והחריפה
שפורסמה בגליון העולם הזה () 1259
על פרשת סהר. להלן קטעמפרוטוקול
ישיבת הכנסת מיום :2.11.61

בהוצאת עם הספר
חדש ומדהים בגילויים אינטימיים מהימנים דיווח יומיומי
על שיחות

התחנה לייעוץ
בשאלות מין
ונישואין
עם לוויתני־הפשע

פתוחה בימים שני וחמישי
בבית הבריאות שטראוס, תל־אביב,
רחוב בלפור , 14 בשעות
6עד 8בערב.

הנאציים — שטרייכר קאלטנברונר הס ריבנטרופ

תבר־הכנסת חנן
את שר המשפטים:

קורסים לפני־הצהריים,
כצהריים ואחר־הצהריים
קורסים מזורזים למבוגרים
,לזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

שר־המשפטיס, מר

פנחס

חנן רובין (מפ״ם):

הערכתי המלאה לעבודתו של שר־המשפ־טים,
ואביע תקווה כי אזכה עוד לקבל
תשובות לשאילתותי משר־ד,משפטים הנכבו.
ברצוני לשאול את כב׳ :האם הוא חושב
שמסירת עדות־שקר — ועל כך נאשם דר

שאל

( )1האם נכון הוא, שמשרד המשפטים
נתן הסכמתו לתשלום סך 5,000 לירות
מתקציב המשטרה למר יחזקאל סהר, כהשתתפות
בהוצאות הגנתו המשפטית, בהליך
משפטי שנסתיים בהרשעתו והענשתו
של מר סהר על עדות שקר?
( )2במקרה של תשובה חיובית: מי
נתן את האישור הזה? על סמך איזה
שיקול עניני ניתן? מה הבסיס ההוקי
לתשלום ולמתן האישור?
( )3האם נכון הוא שהשיקול או אחד
השיקולים לאישור האמור מצד משרד
המשפטים היה, שהעבירה של שבועת־שקר
שבוצעה על־ידי מר סהר, בוצעה כביכול
״בתום לב״ ומתוך מילוי תפקידו?
( )4במקרה של תשובה היובית על (:)3
א. כלום פסק־הדין של בית־המשפט המחוזי
בתל־אביב, שהרשיע את מר סהר
על עבירת עדות־שקר, וכלום פסק־הדין
של בית־המשסט העליון שדחה את ערעורו
על הרשעתו, אינם שוללים כל אפשרות להניח
שהוא פעל כביכול ״בתום לב״?
ב. האם מסירת עדות־שקר בקשר עם
תביעה אזרחית לתשלום סכום כסף כפיצויים
על הוצאת שם רע, נחשב כמילוי
תפקיד במשטרה?
( )5האם משרד־ד,משפטים דאג להשתתפות
מאמצעים ממלכתיים בהוצאות הגנתו
המשפטית של מר הטירוף, שגילה — שלא
כדין — תוכן מכתבים של היועץ המשפטי
ושל קציני־משטרה מסויימים בקשר לפרשת
עדות השקר של מר סהר?
במקרה שלא — מה היסוד להבחין
מבחינת התמיכה בין שני המקרים?
תשובת

ונברית * אנגלית
צרפתית * גרמנית

רובין

(נזפ״ם)

עם התביעה הכללית.
( )3האישור העקרוני להשתתפות האוצי
בהוצאות ההגנה ניתן לפני פסק־הדין ב־בית־המשפם
המחוזי, ומכל שכן לבני פסק־הדין
בערעור.
השאלות שנשאלו בסעיף •1של ר,שאייתה,
אינן מתעוררות איפוא.
( )4משרד־ד,משפטים לא השתתף בהוצאות
הגנתו המשפטית של מר חסידוף. לא
הוגשה בקשה כזו על־ידו או מטעמו.

רוזן:

נכון שמשרד־ר,משפטים נתן את אישורו
לתשלום סך 5,000ל״י מתקציב משרד־המשטרה
למר יחזקאל סהר, כהשתתפות
האיצר בהגנתו במשפט הפלילי.
שכר טרחת הסניגור במשפט זה עלה
בסך 20,000ל״י, מחוץ להוצאות אחרות,
שעלו בסך 3.500ל״י.
את האישור נולן המנהל הכללי של

משרד המשפטים אחרי התייעצות אתי.
האישור ניתן על ידי המנהל הכללי מתאריך מינהלית
על־פי הוראת־קבע
,8.5.1956 שהוצאה על דעת נציב שירות
המדינה, הממונה על התקציבים במשרד-
האוצר, ואיגוד עובדי המדינה — לאחר שהוא
שקל בדבר ושוכנע כי המעשה שיוחס
למר סהר נעשה על־ידיו תוך כדי מילוי
תפקידו, וכי היתד, לו לכאורה הגנה כלפי
האשמה שיוחסה לו. לצורך הוראת הקבע
האמורה, די בכך כדי לאפשר למנהל הכללי
לשקול את הפעלתן של הוראות אלה.
כפוף לאמור, ההנחה המונחת ביסוד
הוראת־הקבע היא כי יש עניין ממלכתי
בכך לעזור לעובדי־ר,מדינה להשיג סניגורים
לפי בחירתם, שער, שהם עומדים במאבקם

השער שלא פורסם
סהר — יש בזה ממילא העדר ״תום לב״
והעדר הדבר ש״זה נעשה במילוי תפקיד״
— האם דבר כזה יכול להצדיק באיזה מובן
שהוא את מתן ההשתתפות הזאת, והאש
שר־המשפטים מוכן להמליץ לתת למר
חסידוף אותה הנאד, אם תהיה בקשה כזאת?
תשובת שר־המשפמים, מר פנחס רוזן:
אני מתפלא לשמוע שאלה זו מסי משפטן
כל כך מצויין כמו חבר־הכנסת רובין.
לא מתן עדות־שקר, אלא מתן עדות, היתר,
במקרה זה מעשה שבמילוי תפקידו. כפי
שאמרתי, המנהל הכללי, לאחר ששקל בדבר
ובשעה שנתן אתי האישור, היה בדעה
שיש לסהר הגנה סבירה. אגב, זו היתר,
דעת הרבה מומחים ממשרד־ז•,משפטים.
אשר לעניין השני, מר חסידוף, הרי הוא
כידוע מסר חומר לעתון מסויים. אני בטוח
שאין לו צורך בהשתתפות האוצר בהוצאות
הגנתו.

הפסוק האחרון הוא, כמובן, החשדה
זדונית. מר חסידוף לא קיבל מעולם אף
פרוטה מן דיעתון המסדים — העולם הזה.

העולם הזה 1261

;*על כפועל
השער שלכם על הרכנת הממשלה (העולש
הזה !12110 ביטא את המצב יותר מאיו׳
מאמרים. והכותרת! איפת מצאתם
טלה כל כד מתאימה כמו גועליציה? לא
רה שהיא מבטאה את הגועל •!:בקואליציה
־הדישה. אלא שהיא מזכירה איד שהיו מנהלים
את העניינים בגליציה.
יונה שיין. תל־אביב
מ ה הייתם כותבים אילו היו מרכיבים
ממשלה של מפלגות הפועלים כלבתי
אלימלך קליגר, ירושלים
פועליציה.

משה רבנו לא ידע כמה הוא צודק,
ת ב את הפסוק שצוטט על־ידי אורי
אכנרי בקשר לממשלה החדשה :״לא תביא
אר,נ! זונח ומחיר כלב״.
אוו (קולות הקואליציה! בגימטריא, זה
״זונה״ .ואילו ( 52 קולות האופוזיציה)
זה ״בלב״.
עמנואל שדה, ירושלים

הכנענים והעדיה
ברשימתי שהוכתרה בשם, הם קראו לנו
הכנענים׳ (העולם הזה ,) 1250 נשמטה,
ודאי מחמת צמצום הטקום, ההערה הבאה,
שהיתר, אולי בעני! עיקר גרול ה! בפולמוס
שניהל נגדי ש. גרודזנסקי מ״דנר״
והן במסירת־הדברים בהעולם הזה () 1253
שבעקבותיה כתבתי בשביל קוראיכם את
!•-,מתי. אודה קכם אפוא מאד אם תראו
י תיהה.
הפגז הכבד נאמת שירה בי אותו כתב:
ב״דבר״ היה צטוט מתור דברים שפרסמתי
בשעתם. על דפי העולם הזה הוגדרו
רברי אלה כדברים, ננד העליה הי הודי ת׳,
מסתבר שר,שיבוש שבו הביאם הכתבן הנ״ל
קשה היה שיתפרשו אחרת; — ולא היא.
דברי הנ״ל נתפר־סטו
לראשונה בחוברת
בשם ״משא הפתיחה״
(מטעם הוער
לגיבוש הנוער
העברי) שיצאה בקיץ
.1044 כזכור ובידוע
לא היתד, בשום
ההיא

״עליה״
,גם לא שום
שאלה של להיות
״בעד עליה״ או ״נגר
עליה״ בפועל.
אשר לעצם ההגירה
לארץ, ביז יהודית,
ביו לא יהודית,
מעולם לא הייתי
אני, ולא ה*טו

יינו אנו, אנשי תוער
הנ״ל, אנשי
״אלף״ ,״העברים הצעירים״ — נגרה. להיפר,
לדעתנו הרי זו ארץ הגירה מובהקת.
קבענו רק את העקרו! שההגירה בכללותה
אט,ר לה, ואף אי־אפשר לה להעשות אלא
בהתאם לצרכי הארץ בלבר. כסופו של דבר
ולאחר תשלומי כל המחירים — נוהג
׳שלא ינהג לפיו —
׳־פיו, נם אי אפשר
בל ממשל שהוא, ואפילו בבחינת, ומלאך
ציוני שוטה על ברחו יענה אם!׳.
מה שנכח הוא שראיית עצם טעם הקיום
וצרוקו של הישוב כפתרה לשאלה היהודית,
נראה בעיני מופרד, גם מזיק בתכלית
ניבהיגה מדינית. בל סיסמות, העליה׳ הסיחו,
והיו מכוונות להסיח את רעת הצבור,
ובעיקר את כוחו של הנוער, מצו המלחמה
הלאומית בשלטון הזר, מן המלחמה לחרות,
לעצמאות; ומבחינה זו. כתביעה מדינית
כוזבת, מתעה, נטולת כח ומזיקה מבחינת
צרכי מלחמת השחרור, שללתי אותה
בתכלית השלילה.
אבל, אבל — כל זה אין לו ולא כלום
עם אותם הדברים שצוטטו מעטי. הדברים
הללו, במקומם ובזמנם, וער היום הזה,
מכוונים בפירוש, ואד ורק נגד אנשי־צבור
ואנשי־רות יהודיים, אשר, דוגמת אותו
כתבן היום, סבורים היו כי היו גם היו
בעת ההיא ״עניינים שונים והשובים״
סרט למלחמה בבריטים (ובמרת הזכור לי
ם בניגוד לה).
רברי משנת 1944 הועתקו באחר סנליו•
נות ״אלף״ באחת משנות המרינה הראשונות
— לנוכח העובדה שאנשי הצבור
והרוח שלנו לא נתחלפו (נם לא נשתנו)
עם קום המדינה, וסבור הייתי •שתקפם ישל
דברים אלה עומד, לצערי, בעינו מבחינת
צרכי האומה ועתידה.
ולבסוף, יורשה נא לי להביע בזה את
וקרתי לצלמכם הטצויין, מר יעקב אגור,שלאחר כתריסר צילומים וכמה גישושים,
הצליח סוף־סוף, בנליוז האחרון, להנציח
את פרצופי האמיתי. כל הכבוד.
יונתן רטוש, תליאביב

מכתבים גורמי הבריחה הבלתי־חוקית מן הארץ
סיסמת שוא היא וו האומרת, שהציבור
הערבי טשטש או ישמש ראש נשר לשלום
עם ארצות ערב. הציבור הערבי המצוי
בתוכנו נגוע עד קצה נשמתו בשינאה כלפי
המדינה, והוא מחכה רק להזדמנות
שתינתן לו כדי להנשים מה שהוא חושב.
בעיית המיעוט הערבי תשמש בעיה כאובה
מתמדת ובלתי־ניתנת כמעט לפתרון,
כפי שכל בעיית מיעוט לאומי אינה ניתנת
לפתרון אלא רק לריבוי זמני. הערבים
אשר בתוכנו סבלו אצלנו וסובלים ויסבלו.
הפתרון: חילופי אוכלוסין ביו מדינת ישראל
לביו מדינו ת ערב.
שמואל אבן, ירושלים

ונוגדת נם את ההגיון. הארצות האפרי־קאיות
החרשות זקוקות לעזרה מאחד מן
הגושים העולמיים, על מנת לבנות את
כלכלתו. היות ובלעדי כלכלה בריאה ומאוזנת
איו עצמאות אמיתית, אנו רואים
מיר את כל הטוענים בקול גדול לנייט־ראליות
פוזי טי בי ת פחות או יותר, היאר
הם נופלים לזרועות רוסיה, באמצעות העזרה
הטכנית והכלכלית שהם נאלצים לקבל
טמנה. לדידם, שוויץ כבר פסולה מלהיקרא
גייטראלית. וזה משום מה? משום
שמשטרה הוא קאפיטליסטי. מזלם הוא
שאינם קרובים גיאוגרפית לרוסיה או לסין.

חת, אילנות

הנני ערבי שנורש מביתו טאו קום המדינה,
וכל אדמות כפרי עברו לידי קיבוץ
שהוקם במקום. חם וחלילה אי 1אני שונא
יהודים. לא ועוד לא. אבל איז אני
יכול לאהוב אחי הנוזל אח הלחם מירי.
הכל עבר וכמעט נשכח. עברו כבר 13
שנה. והנה היום דורשים ממני לשלם
מסים. איזה מסים? ״מלווה קליטה״! האם
עלי להשחיז את הסכין ולחת אותה לשוחט
יחד עם הושטת צווארי?
ערבי ישראלי, נצרת

לכתבתכם ״הטימטום הוא עגול״ (העולם
הזה ,) 1259 בעניו מישחק הכדורגל קוריאה•
ישראל, אבקש להעיר.

השופט דוד־אי
הוא השמאלי
בתמונה ולא הי מני
כפי שכתבתם.
ב) בציור של חברי
המשלחת מקוריהמתאר

הבקעת השער, נראה
בבירור שהשער
הובקע ממצב נבדל
(הקיצוני נמצא במצב
נבדל) .לא טוב!
לי המושג ״נבדל
פאסיבי״ .על מנת
למנוע אי־הבנות בעתיד,
בדאי היה
שתפרסמו את הכללים
הנוגעים לנבדל.
יוחנן סלים, חיפה
א) הקורא פליט צודלן; עו רן הרשימה, ש התרגז
מן המישחק, לא ידע בין ימינו לשמאלו.
ב) אשר לשער ׳הקוריאי שנפסל:
מצב נבדל הוא מצב שבו שחקן המתערב
במישחק, או משפיע על מהלכו׳ ,נמצא קרוב
לקו השער של היריב, מעבר למקום הי״
מצאם של שני יריבים לפחות. אולם אין
הוא במצב נבדל, כל עוד הכדור נמצא
בינו ובין קו השער של היריב.
לפי נלל זה לא הובקע השער ממצב
נבדל, שנן הכדורגלן הקוריאי שקיבל את
הכדור, קיבל אותו מכיוון שער היריב,
ממסירתו של הקיצזלי של קבוצתו. לפי
מצב זה, הקיצוני השמאלי אשר נשאר
לעמוד ליד קו השער, היה במצב נבדל,
אולם זהו נבדל פאסיבי, מצב החל על
שחקן הנמצא בנבדל אן אינו לוקח חלק
במשחק ולכן אין במצבו הפרת החוק.
ברגע שהקיצוני מסר את הנדוד למקשר
שלו, וזה בעט אותו לשער, נשאר הקיצוני
במצב נבדל פאסיבי ואילו המקשר,
שכבש את השטר, לא היה במצב נבדל.

קריאה להתייעצות
הונכתי כאיש אחדות־העבודה (אז ״סיעה
ב התבגרתי ישר לתור פעילות פוליטית
מטעם תנועתי. הייתי מאז חבר נאמן,
ממושמע, פעיל־בשהדבר־ביכולתו. ראיתי ב־מפלגתנו,
בכל גלגוליה, את האלטרנטיבה
השמאלית, הבלתי־סטאליניסטית, למשטר.
אולם בשנים האחרונות התחלתי להבחי;
יותר ויותר כי אין מפלגתנו ממלאת אלא
שני ״תפקידים״ בלבר: כדור־מיישחק בידי
מפא״י וקוחם לאינטרסים קיצרי־טווח ישר
ההתיישבות הקבוצית.
קול האידיאה, שצריך להישמע ברמה
בל השגה, נישמע מפי מנ היגי ה רק בערב
בחירות בלבד, ואז צלצולו באזני הצבור
כריישרויש ערימת שטרות שאין צורר לפרעם.
יותר ויותר נאלצתי להסכים עם מכרי,
הטוענים לעומתי, כי עבור הנהנת מפלגתי
אין, כנראה, שום עקרון מקודש שאין לוותר
עליו למען הנאת ההשתתפות בממשלה. לא
אחזור כאן על הרשימה המדהימה, הידועה
לכל אייש במדינה ,׳של מקרים בהם ספגו
בזיונות ולא עישו מאומה. אולם גם בחלק
מאותם מקרים בהם עזבו את הממישלה,
תאמה מדיניו תם זו את תכסיסי ב.נ
אותה ישעה.
הם לא היו אלא כרור-מי״שחק בידו, כי
לא ידעו להעמיד כננד המסלול בו הוא
מוליד אותנו מסלול עצמאי, חד־משטעי,
ולהלחם עליו בצורה רצינית. אולם השיא
בררר־לא-דרר זו הניע בשנה האחרונה:
הם הזעיקו את הציבור בפני הסכנה הקיימת
לדמוקרטיה מצד בדנוריון-פרס־רייז;
הצביעו על ידידם אלמוגי כעל סמל הטומאה
הציבורית; הצליחו להחליש את
מפא״י בבחירות וללכד נגדה חזית מימין
ומשמאל; ולב סו ף ...מכרו את שותפיהם,
את רעיונותיהם המוצהרים, את מצביעיהם
ואת עצמם לאותם בדנוריון־דיין-פרם החזקים
עתה מתמיד בממ״שלה, לאותו אלמוני
עצמו אישר (בעזרתם!) נכנס עתה לראשונה
לממשלת ישראל, וכל זאת תמורת חצי•
מ׳שרר־העבורה!
נוכח סכנות הימי! האנטי־דטוקרטי בתוך
תנועת הפועלים, והתגבשות הימין (הדמו-
קראטי!) של הנוחיות הפרטית, יש צורר
להקים •שמאל פוליטי חדיש וחזק. אני קורא
לבל חברי ומצביעי אחדות־העבודה־פועלי־ציון
בעבר וכיום להתקשר עמי לת. ד.
,3421ת״א לשם התייעצות בריר פעולה
משותפת.
אורי קרן, תל־אביב

דעות מקוריות

הקאריקאטורה על כדור־הארץ חבובה בדמעות
של 50 מגאטוו (העולם חזה !1200
נראתה לי מוכרה. מה המקור — ״טיים״?
אליהו רייזנר, חיפה
לא. הקאריקטורה (ראה ציור) היא יצירתו
של קאריקאטוריסס ישראלי צעיר, בשם
יוסף בן־ציון, שעלה נזחוץ־לארץ לפני שנה
וחצי, שם למד אדריכלות ועבד בקארי־קטוריסט.

חיבוק
של דוב
הנחת היסוד של אורי אבנרי, במאמרו
״שטבלולו״ (העולם הזה — )1258 איזה
הוא עצמאי? המתרחק מן המערב ומתקרב
למזרח — איננה נכונה במציאות

דהמונים כמונית
העולם אבל, גועש ומפגין בעקבות פיצוץ
הפצצות של כרושצ׳וב, ואילו אצלנו
מה קורה אצלנו? אם אמיצה יוזמת
תנועת מחאה ישראלית (העולם הזה (!!126
ורק הצי־חריסר איש נענים לקריאתה. נראה
ששקענו כל כר עמוק בדאגות היום, שלא
איכפת לנו המחר. נהיינו כל כר אדישים,
שאיננו רואים את האסון המאיים למחות
מעל פני כדור הארץ את בל הי שגי עמלנו
ודאגותינו.
ירוחם פלדמן, ירושלים
כל הכבוד לרותי הנהנת. א :י חושבת
שבידיים כאלו אפשר לתת יא רק הגה
של משאית, אלא נם הנה של מדינה.
אורה דרור, תל־אביב
״ההמונים הגיעו במונית ספיי של מתל־אביב׳
— כמה זה עצוב.
נערי לריק תל־אביב

הבעיה והפתרון
במאמרכם ״מדוע הם בורחים?״ (העולם
הזה )1250 אתם מנסים לנתח את בל
העולם הזה ז 26ו

•אריקטור

השתלבות בשער

ההפלגה מחיפה למרסייל
13.11

בדיד למרסייל כיום 15.11
עגינה וטיול באתונה

להתרעם על כד ששופט כדורגל התנהג
בקצה המזלג כמו שכל שופט כדורגל הגון
במרחב השמי מתנהג בדרר כלל במשך 00
רקות בטישחקים בינלאומיים איזנו מתאים
לכם. הרי יודעים המבינים שבמצרים,
תורכיה, ותוניס, אם מופיעו ת נבחרות
זרות, הן לוקחות בחשבון כמה גולים פחות,
על חשבון השופטים. זה שייר למנטליות
הקשורה לאותו מרחב, שלמעשה אנחנו
רוצים להשתייך אליו.
בנימין אבישי, חיפה

לאור תגובתו הנלהבת של יגאל חומר־קי!
לציורו ורשימתו של שמעון צבר על
הציירים כסוחרים צעירים (העולם הזה
,! 1250 הרשו לי להסביר איד אני הבנתי
את הציור המופשט הנ״ל. לדעתי, הרעיון
שקדם לציור היה בערר כזה: הציירים
המופשטים הם אפסים גדולים. ביצוע: אפם
אחד גדול באפור, אפם נוסף בשחור, אפם
נוסף באדום ועור אפם נוסף בפינה השמאי
לית. על האפס האדום והאמצעי אנו רואים
א. לא חלילה סימו־שאלה, כי זה כבר
מרמז על התמודדות עם בעיות ריאליסטיו
ת של המציאות, אלא פשוט לא
כלום.
ורד יוסף, חיפה

ועוד ...עגינה כגינואה
כ־ 18.11 עם טיול
בריביירה האיטלקית

ומה עם השוטרים?

בזמן האחרון שמעתי רבות על פניית
המוסדות לכל אלו ששרתו בהתנדבות בגדוד
העברי, בברינאדה ויתר החילות — חוץ
מהמשטרה.
האם לא מני ע ״אות ההתנדבות״ לכל
אותם אנשי המשטרה הראשונים, ששירתו
במשטרה מתקופת כיבוש הארץ על־ידי הבריטים
ועד קום המדינה — ראשוני השוטרים
הרוכבים בזמן החגורות האדומות: ראשוני
השוטרים הרוכבים להגנת הישובים
בכל הארץ, עם שיחרור הארץ משלטון
תורכי; ותיקי התזמורת של מר סילבר ז״ל,
בחתנדם לשמירה בעיר־העתיקה בחגי פסח
ותקופת נבי־מוסא?
בשנות 35־ 1934 התרוקנה המשטרה משוטרים
עבריים, והמוסדות פנו בקריאה לצעירים
בעיר, בכפר ובקיבוץ להתנדב למשטרת.
ומאות נענו לצו הקריאה — ותיקי
חיל-הספר; מתנדבי הרוכבים לפלוגות המחץ
בזמן סכנת הפלישה הגרמנית; סאות המתנדבים
במשטרה המיוחדת בשנות 39־1930
ובזמן מלחמת העולם השניה.
אני שיואל את ראש־המטשלה ושר־הבטחון:
האם שוטרי י׳שראל ׳ששירתו את המדינה
בתקופת המנדט עשרות בשנים ובתקופת
פרעות, מאורעות. התקוממויות ובמלחמת
הערבים ננר הישוב, האם הם בנים חורגים
לאלוהים?
י. גינזבורג, חל־אביב

וב־ 19.11 מגיעים למדסייל

לא נשאיר אותך בצרפת!
המשך המסע ראה כע 16 ,

במדינה
העם
חזרה רעסע־,־־ב־ש
שני מאורעות עמדו השבוע במרכז החיים
הישראליים: מישוזק־הכדורגל ישראל־איטליה
בטורינו, והקמת ממשלת־ישראל. האחד ריתק
את האזרחים והצמיד מאות־אלפים למקלטי
הידיו. השני לא עניין כמעט איש.
אולם תוכן שני המאורעות היה שווה:
נסיגה פתאומית מהישגים שהושגו ונוצרו
בעמל מייגע של שנים. בטורינו חזרה נבחרת
הכדורגל לימי־השפל הקודרים שלה
מלפני שנים. באולם הכנסת חזרו החיים המדיניים
בארץ למדרון אשר ממנו ניצלו,
כאילו בדרך נס, בראשית פרשת־לבון. בשני
המקרים, היתר, הסיבה האמיתית שווה. שום
אוייב חיצוני לא הביא למפלה — אלא
חולשת השחקנים עצמם, רמתם החובבנית,
חוסר ההעזה והעדר רוח־הקרב. היתה זאת
נחמה כלשהי — כי היא נתנה מקום לתקווה
שאפשר לשנות את המצב על־ידי שינוי
הניבחרת.

מפלגו ת
שרג דאשתקד פוליטיקאים שלג דאש־אך
הבטחות
חומר־קריאה

״הבטחות הניתנות על־ידי
לפני הבחירות, חשובות כמו
תקד!״ אומרת אימרה נושנה.
אלה יכולות להוות, לעתים,
מאלף.
עם הצטרפותי! לממשלה, גרמה אחדות־העבודה
לתוצאות הבאות:
49 שבירת השמאל ופילוג סופי בתנועת־הפועלים,

הענקת רוב מוחלט לחסידי ה״אקטי־ביזם״
הבטחתי,
חיזוק מפא״י על־יוי הוספת שני
שרים מפא״יים,
חיזוקה המכריע של סיעת הצעירים
האנטי־דמוקראטיים (ראה הנידון).
ההישגים, לעומת זאת, מפוקפקים. אמנם
הוקמה ועדת־שרים לענייני בטחון, אך ועדה
זו אחראית בפני הממשלה, בה יש רוב
מוחלט למפא״י, ולא בפני הכנסת. מאתר
שחבריה חייבים בסודיות מיוחדת, תהיה
התוצאה היחידה להטיל על אחדות־העבודה
חובת־שתיקה כפולה, לכבול את ידיה עוד
יותר. לעומת זאת לא הורחב פיקוח הכנסת
על מערכת־הבטחון, ובן־גוריון דחה תביעה
זו בבוז גמור בעת הצגת הממשלה.
המימשל הצבאי לא בוטל. לעומת זאת
בוטלה, למעשה, התוכנית לחוקק שורת
חוקים להגברת סדרי־השלטון הדמוקרא־טייס,
הפיקוח על מערכת הבטחון, הטלת
מרות הציבור על מערכת ההסברה וקול
ישראל, מניעת פיטורים פוליטיים ופיקוח על
הבהירות בהסתדרות. בהיותה חברה בממשלה׳
שוב לא תוכל אחדות־העבודה להצביע
בעד חוקים אלה — ואף לא בעד
אותם החוקים שהיא עצמה הציעה אותם.
כיצד תואם מצב זה את ההבטחות המפורשות
של אחדות־העבודה לפני הבחירות?
על כך מעידים הקטעים הבאים, שנלקטו
כמעט באקראי:
ישראל גלילי, בחאמר בלמרחב,
:7.7.61
״לאחר הבחירות יהיה, כמובן, צורך להקים
ממשלה חדשה, אנו משוכנעים, כי
הבוחרים לא ישחררו את מפא״י מן העונש
שהיא חייבת בו, ומפלגה זו לא תחזור
אל הכיח שהיה לה בכנסת הרביעית.״

תוצרת

דובק

לטיב

ערבות

>וקב 0ח
0 1 0 1 0ר־ו

.העולם הז ה ״ ,שבועוןהחד שו תהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
136 מען מברקי: עולמפרם • ופוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו״ל: העולם הזה בע״מ.

מתוך מצע אחדות־העכודה
לכנסת החמישית :
״משבר המימשל במדינה מקורו במפא״י
ובשיטת שלטונה. לרגל משבר זה נתגלה,
כי קיימת במפא״י מגמה שיטתית להשתלטות
בלתי־דמוקראטית, המהודר, סכנה
ליסודותיה ולדמותה של החברה בישראל.
סכנה זו הוחמרה עתה, עם התקרבות
חבורת ה״צעירים״ שבהנהגת מפא״י, שהיתר,
מעורבת ב״פרשה״ מראשיתה, אל הגה השלטון.
חבורה זו, הרואה הצלחה בחתירתה
לרשת את ההנהגה הוותיקה של מפא״י,
נושאת עמה מגמות עירעור ליסודות משטר
החברה בישראל, למעמדה ולערכיה של תנועת
העבודה, ולתכנים הסוציאליסטיים של
הדמוקראטיה בישראל.״
״למרחב״ ,על אסיפת בחירות של
אחדות־העבודה שנתקיימה ב־ 1.7.61 בירושלים:
״הסתבר
כי במחצית 1955 נגנבו מסמכים
שהיה להם קשר עם ״הפרשה״ מאחת
המחלקות במשרד־הבטחון כלום יתכן
לתאר שנגנבו מסמכים ממשרד ממשלתי

ולא יבריו מי גגבם? וכלום מקרה זה אינו
מעורר בנו מחשבות נוגו ת מי שנותן
את קולו לבן־גוריון נותן אותו ליורשיו
ולמקורביו של בן־גוריון.״
יגאל אלץ, באספת פעיליס בתי־אביב
ביום :2.7.61
״מפלגה שנמשה את ערכי הדמוקראטיה,
ושהשלימה בתוכה שלטון־יחיד הנשען על
מנגנון אדיר ופולחן פרימיטיבי של בשר
ודם, לא ניתן להפקיד בידיד, את הדמוק־ראטיה
הממלכתית מפא״י מפיצה אגדות
על חורבן צפיי של הבית השלישי,
אם איש מסויים לא יעמוד בראשה. אולם,
זוהי פרספקטיבה עגומה כאשר תולים את
גירל המדינה במדינאי העומד לחוג את
יום הולדתו השבעים וחמש
(הסיבות לעלית מפא״י בבחירות לכנסת
הרביעית הצגת שורה של אנשים חדשים,
המיועדים לירושה. אנשים חדשים
אלה, השקפת־עולמם מפוקפקת, אך הב
מ־וצג־ם בפני הציבור כאנשי־ביצוע מעולים.
אולם השנתיים האחרונות הוכיחו — בתחום
החקלאות, המעט שנתגלה מן הנעשה
במשרד־הבטחון, וקרנה של התרבות והחינוך
במדינה — כי גם בתחום הביצוע,
חבורה זו לא הראתה נפלאות.״
מאמירא שי בלמרחב: 6.7.61 ,
״גילויי ההתנשאות של ראש־ד,ממשלה הנוכחי
על הממשלה שהוא עומד בראשה,
וזילזולו בכנסת אשר ממנה באה לו סמכותו
לשלוט, אינם חדשים כל־כך עמנו
ראוי לו, לציבור אזרחי ישראל, לשים לב
היטב לתפיסות השלטוניות המתחדשות עלינו
מזמן לזמן, על־ידי מי שמכהן כראש הממשלה״.
יגאל
אלון, על נזשרד־הבטחון,
: 16.7.61
״אנשים בעלי אמביציות אישיות ממונים
על תקציבים של מיליונים, ותפקידם משמש
להם מקפצה לקאריירה אישית.״
9^1י&׳סרו ן 16.7.61
״פולחן המנהיג הבלתי־מנוצח מבקש
לסלול דרך לשלטון־יחיד, להתיש את רצון
העם ולהחליש את אמונתו בכוחו העצמי,
כדי לרומם עליו סמכות, שהוא לא יעז
עוד לחלוק עליה, ושלא יוכל עוד להחליפה
באורח דימוקראטי.״
• בגי מרשק (:)16.7.61
״בבחירות אלה יוכרע, אם במדינה יתקיים
משטר של חופש המחשבה או
שתשלום בה כת של ״צעירי מפא״י״ ,שדרכה
במדינה היא חיסול ערכים וחיסול
אישים.״
9ישראל גדילי:)4.8.61( ,
״נקודת המוקד של הבחירות האלה היא
שישנם חילופי משמרות בהנהגת מפא״י
ולהנהגתה חותר ומתבסס ״צודת חדש״.
מי שיתן את קולו בבחירות אלה לבך
גוריון, נותן את קולו ל״יורשים״ .מי שנותן
את קולו למפא״י, נותן בעצם את
קולו לדפא״י — מפלגתם של דיין, פרס
ואלמוגי
״אחדות־ה,עבודה, מצידה לא תיתן ידה
לממשלה כלשהי, אם לא יובטחו ערובות
שההכרעה תישאר בידי הממשלה כולה.״
• משה כרמל:)30.7.60 ,
״אחרי הבחירות האלה לא יהיה ״סטטוס
קוו״ .אם מפא״י תשמור על עמדותיה השלטוניות,
יגבר תהליך ההתערערות של סדרי
השלטון הדימוקראטיים, והשתלטות ה״צעי־רו־קרטיים״
.ריפוי הנגעים שבשלטון, ובלימת
יצרי השררה, מחייבים להדוף את מפא״י
ממתחמיה, בהם התחפרה, מעבר לכוח שניתן
לה על־ידי העם, אשר השאיר אותה
תמיד, למרות יומרותיה, כמיעוט בכנסת.״
9יצחק בן־אהרון:)30.7.60 ,
״הצצנו אל תהומות וראינו כיצד לא
יריבים מפלגתיים או סתם פרחחי־רחוב,
אלא אנשי הצמרת של מפא״י הדיחו את לבון
ואחריו את שרת, ושש שנים היו צריכות
לעבור כדי שיתגלו כל זוועות ה״פרשה״...
לא לתת שום יפוי־כוח למפא״י, לבל תשליט
על המדינה את ״הצעירים״ גיבורי
הפרשיות, ולמען מנוע מן המדינה את מה
שנחשף בתוך מפא״י.״
יצחק בך אהרון, בקול ישראל,

״הענשת מפא״י, שבהנהגת אדריכלי ה־
״פרשה״ ,היא תנאי מוקדם לשלטון דימוק־ראטי,
ואף תנאי לשחרורה של מפא״י עצמה
משלטון הפחד והחשבון בה.״
ישראל גלילי, בקולנוע ציון בי-
רושלים:)22.7.61( ,
״הנותן בבחירות אלה את קולו למפא״י,
(המשן בעמוד )6
העולם הזח 1261

הנדון1

יש אחד מסמל את הממשלה החדשה. רוחו, סגנונו,
גופו — הרי הם רוחה, סגנונה וגופה של ממשלה זו.
הוא לא היד, זקוק לשום תיק — כי הוא מסמל את
בעלי כל התיקים.

כן, הביטו כיוסף אלמוני: הנה עומדת מט
שלת ישראל!
אלמוגי — הגולם מחיפה.
אלמוגי — האיש ששבר את שביתתם של הימאים, ותיקי
הפלמ״ח והפלי״ם! ששלח את השוטרים להכניעם באלות
ובצינורות; שהביא מפירי־שביתה מחלאת נמלי קפריסין.
אלמוגי — מארגן הטירור של חושיסטאן, הגיבור של
חופי הכרך, שעלה על אדונו והשכיל מכל מלמדיו.
אלמוגי — איש מסע ההתעוררות, שהכריז כי ״הבית
השלישי״ יתמוטט אם דויד בן־גוריון יתפטר מן הממשלה,
אבי פולחן־ר,אישיות הסטאלינסטי הגס ביותר בארץ.
אלמוגי — איש המכונה הדורסנית, איש כוח־הזרוע,
מפעיל הטירור בריכוזי העולים, הבוס של הבוסים.

אלמוני -שר כישראל.
בזכות מה? בזכות הספרים שקרא? בזכות מעמדו כהוגה־דעות?
בזכות גדולתו כנואם מבריק?
לא. אלא בזכות נכונותו לעשות את הכל למען הזקן.
בזכות השקפת־עולמו של קלגס, הקופץ לדום בשומעו את
קול אדוניו ור,מזדרז לבצע את המוטל עליו, יהיה אשר
יהיה, ללא היסוסים של מוסר, ללא פיקפוקים של אסתטיקה.
בזכות נכונותו לעלות על כל האחרים בדברי חנופה,
בקריאות התפעלות, בליחון־ הפינכה.

זהו השר -וזו ממשלתו.

*אכן, מדוע נתאכזר באלמוגי? במה שינה הוא משאר
( חברי מפא״י בממשלה זו? האם נאשים אותו בכך שהוא
יותר גלוי־אופי, וכי הסממנים הקלגסיים בולטים אצלו יותר?
בכל ממשלות ישראל עד כה היה רוב למפא״י. זו
הממשלה הראשונה שאין בה רוב כזה. כי לא מפא״י היא
השולטת בה — לא מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל כפי שהכרנוה,
כפי שמילאה את תפקידה ההיסטורי לחיוב ולשלילה.

מפא״י זו מתה כשבת השחורה של פרשת
לבון. נשאר רר, המעטה החיצוני, העוטף עתה
מפלנה שונה כתכלית -מפלגת הקלגסים
של כן־נוריון, מפלגה של אומרי־הן וקופצים־
לדוב לפקודת המנהיג הכל־יכול. מפלגה זו
היא בעלת הרוב המוחלט בממשלה החדשה.
בממשלה האחרונה נשאר דויד בן־גוריון במיעוט ברגע
המכריע ביותר של חייו. רוב סיעתו שלו התייצב נגדו.
רק שלושה שרים וחצי תמכו בו: אבן, דיין, יוספטל ופרס.
עתה, בממשלה זו, בממשלה שקמה כתוצאה ישירה מהשתלשלות
פרשת לבון, שונה המצב בתכלית. סיעת־ד,קלגסים
עצמה גדלה: נוסף לד. יוסף אלמוגי, והשר יוספטל זכה
בתיק נוסף. עתה היא מחזיקה כבר בשישה תיקים.
אבל גם סיעה מוגדלת זו שוב אינה מבודדת — כי היא
השתלטה על כל נציגות מפא״י בממשלה. לוי אשכול, זד,
בעל פרס־נובל הבן־גוריוני, התפתח והפך נער־שליח מדופלם
של המנהיג הגדול. האם יכול מישהו לקוות כי מישהו
אחר מאנשי מפא״י בממשלה יצביע נגד בן־גוריון? מי?
אליהו ששון, שנבחר רק בשל מוצאו הגזעי? בכור
שיטרית האהוד וחלש־האופי? דוב יוסף, שהוכנס רק
מפני שלא נמצא משפטן קרוב יותר לבן־גוריון?
ממפא״י הישנה, המסורתית, לא שרדו אלא פנחס ספיר
וגולדה מאיר. זה מיעוט קטנטן, ללא כוח התנגדות.

הנה כי כן -זו ממשלה אלמוגאית, ממשלה
של מתרפסים ומתחנפים, אשר כל אחד מהם
מוכן כבל עת לחתוך את גרון רעהו, כדי
לזכות בחסדו החולף של מנהיג הפכפך שבל
חייו הפכו קודש לפולחן־האישיות של עצמו.
ממשקה אלמוגאית, ממשלת אלמוגי. זו האירוניה של
הגורל. ליתר דיוק: זו תעודת־ר,עניות של עסקני המפלגות,
ההר הגדול — הר־אודרם ם של התרגשות ציבורית, מוך
בלאן של זעם לאומי, קילימאנג׳רו של התקוממות דמוק־ראטית
— לא הוליד אלא עכבר זה.

ס יוסף אלמוגי מסמל את הרוב המפא״יי של
ממשלה זו, הרי יגאל אלון מסמל את עדת־ד,גרורים.

אלמוגי ואלון
מטבע.

-שני הצדדים של אותו

מדוע נבחר דווקא אלון לייצג את אחדות־העבודה בממשלה?
מדוע לא משה כרמל? מפני שגבר כבד־תנוער, אך בעל־הכרה
זה התנגד בכלל לבגידה הגדולה, יחד עם משה ארם,
נתן אלמוזלינו, צעירי המפלגה ואנשי הרוח שלה.
מדוע לא ישראל בר־יהודה? מפני שבר־יהודה הוא איש־עקרונות,
לוחם ועקשן — ומה לאיש־עקרונות בממשלה?
מדוע לא ישראל גלילי? מפני שגלילי פיקח מדי, ומפני

התנצדויב: אמתגי, ריין גבן־גנרתן בב ת הצגת הנזנזשרב הזזדשה בפני גז 1שיא
שהוא הסתכסך עם דויד בן־גוריון ערב הבחירות. בן־
גוריון ברוגז עמו. ומי שהמנהיג ברוגז עמו, אין מקומו
בממשלת משרתים.

על כן כא תורו של האלוף הצברי החינני,
מלך הגמישות וההסתגלות, כעל הכשרון העילאי
להגיד כערב את ההיפך הגמור ממה
שאמר כבוקר-ול היו ת משכנע כשני המקרים.

*יקורו החטוף האחרון של יגאל אלון בארץ־
^ ה קו ד ש היה מוקדש לתעמולת־ו־,בחירות. ואכן׳ הצליח.
הודות למאמציו, ולמאמצי חבריו, עלה כוח אחדות־העבודה.
תחת לרדת בשניים־שלושה מנדאטים, כפי שניבאו רבים,
זכתה אחדות־ר,עבודה בבחירות אלה בתוספת של 8125
קולות, שהנחילו לה את המנדאט השמיני בכנסת.

מניין באו 8125 קולות אלה? גם זה אינו
סוד. אלה קולות חברי מפא״י ואוהדי מפא ׳י
שמאסו כעסק־הביש וכפרשה.
אלה הקולות של מצדיקי לבון, שקיוו כי אחדות־העבודה
תהפוך מרכז למפלגת־השמאל־החדש, זו אשר תאחד בקירבד,
את מפ״ם, אחדות־העבודד, והפלג ד,לבוני של מפא״י הישנה.
אך בה בשעה שיגאל אלון רכש בזיעת אפיו את הקולות
האלה, בעודו מחרף ומגדף את כת צעירי בן־גוריון, לא
שכח את התכלית. לכן נאם בחודש מאי את הנאום המפורסם׳
בו תמך בפירוש ברעיון שישראל צריכה לנקום בקו
של ״הגנה פעילה נגד תוקפנות ממשית״ — היינו, שהיא
צריכה להקדים ולפלוש לארצות־ערב לפני שאלה יפלשו
לישראל. זוהי, במקרה, האידיאולוגיה של פרם־דיין.

ולפני שעזב איון את ארץ־הקודש כתום
המלאכה, כדי לחזור ללימודיו הנצחיים, נפגש
ארובות עם דויד בן־גוריון. על מה שוחחו?

** כל הכחינות, מתאים יגאל אלון לייצג את מחנה
אחדות־ר,עבודה, הדתיים־לאומיים ופועלי אגודת־ישראל.

את דמותם בממשלה זו, ואת תפקידם בממשלה זו.
כי אלון היא האיש הנושא באחריות, יותר מכל אדם
אחר, לפיצוץ מפ״ם המאוחדת בשעתו. והרי הממשלה
החדשה פירושה פיצוץ מחנו־,־השמאל כולו לצמיתות.
מאז פילוג מפ״ם, פעל אלון, שוב יותר מכל אדם אחר
במפלגתו, להצטרפות אחדות־ד,עבודה למפא״י. איש מבין
חבריו לא דגל ברעיון זה בעקביות כזאת. נדמה כי זה
הנושא היחיד בו נשאר אלון עקבי עד הסוף, ללא סטיה.

ומדוע לא? כמפא״י רבתי, יסתדר אלון יפה.
לא בין נושאי ערכי תנועת־ד,פועלים. לא בין חסידי
ההסתדרות ונאמני המחנה החלוצי, שם אינו דרוש.
אך יש מי שזקוק לאלוף מדומם, לגיבור הפלמ״ח,
למצביא מערכות ישראל. יש מי שישמח להצטרפותו של
צבר צעיר ומקסים המטיף למלחמת־מנע, למדיניות ״בטחו־נית״
קיצונית ופעילה, ל״אקטיביזם״ של זבנג וגמרנו.

ככת הכטחוניסטית, כבת נערי־החצר של
כן־גוריון, שמור מזמן מקום־ככוד לאלוף ה־פלמ״ח.
הפעם
זכה אלון רק לשני־שלישי־תיק, למעמד של שני־שלישי־שר,
אחרי שמפא״י הקפידה להוציא ממשרד־ד,עבודה
את השליש היחיד המקנה לו השפעה וכוח. אך מי יודע
מה יביא העתיד? מדוע לא ידובר על קבוצת פרם־דיין־אלון?
יותר מזה, מדוע לא ידובר על אלון־דיין־פרס?
ושוב: אל נתאכזר לאלון במיוחד. אין הוא רע מחבריו,
ואחרי ככלות הכל היו אלה חבריו ששלחוהו לממשלה.
יחדיו החליטו ויחדיו ביצעו. יחדיו עשו את המעשה
הגאוני, שכל ספסר בשולי חיי־המסחר היה מקנא בו —
משכו קולות בזכות מלחמתם בבן־גוריון ובכת צעיריו,
ומכרו את הקולות האלה לבן־גוריון ולכת צעיריו.
רק המחיר נמוך מאוד.

זה העככר השני שהוליד ההר הגדול. שני־שלישי־תיק
למפלגת אחדות־העכודה.

על עעם וריח
להתוכח.
ולכן אנו מגישים לך

ש קי קי התה

שלנו עם סרט הכסף, ב־3
אריזות, לפי טעמך ומידת
החריפות הרצויה לך.
כל שקיק מכיל אותו תה צילו־ני
משובה, טעים וריחני, ורק
המשקל (ובהתאם לכך המחיר)
משתנה 1 :גרם 1! ,גרם 2 ,גרם.
בקנותך שימי לב למשקל הש קיק
המצויין על דופן האריזה,
וכן לציור המשתנה של כל
קופסא.

דרשי שקיקי תה קם פרט הכקף

במדינה
(המשך מעמוד )4
אינו מצביע עוד בעד דויד בן־גוריון או
בעד הצמרת הוותיקה של מפלגה זו, אלא
בעד הצוות דיין־פרס־אלמוגי. ואנחנו מזהירים,
כי אין אנו רואים יסוד לסמוך על
״צוות״ זה המופיע כ״יורש״ ,הן מבחינת
שיקול דעתו, הן מבחינת אחריותו ובגרותו
והן מבחינת זיקתו לדימוקראטיה.״ הצעירים אלון, בכנס
ס יגאל

״הטילו עצמכם על כף המאזניים, למען
המדינה, למענכם ...חשוב מאוד שלהבא
לא תוענק הטמכות לתת הוראות בארץ
לאלה שהיו מעורבים בהוראות ה״פרשה״
וה״עסק ביש״ ,והנמנים היום על התופסים
מקומות מכובדים ברשימת מפ א״י ...דיין
לא מעז לדבר בנאומי הבחירות על ה״פר־שה״
ועל עגבניות מונימייקר.
מה שלא ישיגו ברוב, ינסו להשיג מהמארב.
כך מתוארת החבורה הטכנוקראטית,
אשר השתלטה על מפא״י, ובאמצעות מפא״י
רוצה להשתלט על המדינה. אין מוסרים
מימשל דימוקרטי לאישים, החשודים בחוסר
דימוקראטיה מספקת.״
@ אליהו הפין, באותו כנס:
״מבלי שיטריחו להשיב על סימני השאלה
החמורים העולים לגבי התנהגותם
ומהימנותם, מוצבים ה״צעירים״ ,גיבירי
״הפרשיות״ ,בראש סולם הכוח של מפא״י,
כשהם מוגנים על־ידי בן־גיוריון וחותרים
לקבל את השלטון על המדינה כולה.״

•וג־אה בכבוד

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות

תל״ *יניב ׳ רח׳

גלפזר 6

תי כון ערב לאקסטדניבר

חיפה• רדי׳ .ביאליק

תשבץ 0 ^ 11.1ם ג 1259
לפותרי התשבץ :״שנוי דוד אלעני ואני נער בן ארבע עשרה. אני
קורא קבוע של ״העולם תזה׳ ובין פותרי תשבציו. זוהי יצירת
הבכורה שלי, מאחר ואני תלכדיד! אין לי פנאי לחבר תשבצים.
אך ביום של חופש נצלתי את זמני הפנוי וחברתי תשבץ זה.
אין הוא קל, זאת אני מבטיח אך אין להתיאש.״
מאוזז .1 :׳צמו
הפרטי של שחקן
כדורגל .4 .נשיא
פארגווי .10 .ברנש.
.11 נמצא .13 .בתוכו
.14 .טוסו.15 .
פטרית מאכל 17 .
נהא באיטליה.19 .
נמצא בתענית.20 .
אחר מאבותינו.22 .
קופסת קטנה.25 .
אנקול .20 .ענף היוצא
מנזע עץ.27 .
מחבר אופרות איטלקי
.30 .לא פזיז.
.32 אלהים .33 .באותו
זטז .34 .מלת
קריאה ותמהוז.30 .
יחידת חשמל.37 .
שמז זית .39 .אוכל
ואינו בולע .41 .הי־רבה
כוח .42 .לא
רחב .44 .במוסיקה:
קצב מהיר .40 .תנועת
ע״פות .48 .מלת
בקשה .50 .קינה.
.51 שטר מכירה.
.53 פוחד .55 .מאה ושמונה .57 .מכשף.
.58 חבר קבינט .59 .מאה מטר .00 .שם
הלוויז בו טס גאגרין.
מאונך .1 :טרנספורמטור .2 .מצוי.
.3מדינה ערבית .5 .מטבע .0 .רו .7 .כלי
ענויים .8 .מאם .9 .שגרוז .12 .בליטה חדה.

.15 חלק ממאה .18 .שריפת הקרבן
המזבח .18 .כנור גדול .21 .פקודה.23 .

זכר הפרה .24 .מסייר .28 .אומן התופר
בגרים .28 .זה בארמית .29 .עיר עתיקה
באיטליה .31 .הורדה .32 .אסף, אגר.35 .
הוי .37 .אימפורט .38 .עליה דורכים.40 .
טס .41 .גרושי! .43 .מסולם הצלילים.45 .
סוף .40 .פרי טרופי .47 .שמו של שחק!
קולנוע שנפטר .49 .מי! יי! שרוף.52 .
ארבעים ושש .54 .במתינות .50 .קטז.58 .
צף על פני המים.

הפלא הגדול בהרכבת הממשלה החדשה
הוא סירובה של מפ״ם להצטרף לקואליציה.
לא היה זה דבר קל. עברו ליל־שימורים
במזכירות המפלגה ויממה נוספת של דיונים
במרכזה, כדי להציל את כבודה הפוליטי.
למרות פיתויו של אשכול ולמרות לחצה
הכבד של אחדות העבודה, סירבה מפ״ם
להצטרף לקואליציה.
כיצד נפלה ההכרעה?
מלחמת־העצבים החלה כשבוע ימים לפני
הצגת הממשלה. אחדות־העבודה, שהחלטתה
היתד, נחושה להצטרף לקואליציה, הדליפה
כל הזמן לדבר ידיעות, לפיהן נמסר מחוגי
אחדות־העבודה שהיא תלך לממשלה גם בלי
מפ״ם. מנהיגי אחדות־העבודה, שידעו את
פחדם הרב של מנהיגי מפ״ם מפני פיצול
השמאל, היו בטוחים בהצלחת תכסיס זה.
אך מזכירות מפ״ם לא העזה להתכחש
לגמרי להבטחות הבחירות. בישיבת מרכז
המפלגה, שנערכה ארבעה ימים לפני סיום
המשא־ומתן, הביאה המזכירות הצעה פשר״
נית־למחצה, בצורת החלטה על המשך השיחות.
פעיל
מפ״ם הצעיר, אפרים ריינר, הציע
הצעה נגדית: להפסיק כל מגע עם מפא״י
ולהצטרף, למעשה, לאופוזיציה. מנהיגי מ־פ״ם,
שאיום אחדות־ר,עבודה כבר עמד לפניהם,
חששו מהחלטה כזו, הודיעו שהם
רואים בהצעתו של ריינר הצעת אי־אמון
במזכירות המפלגה. נוכח לחץ כזד, נרתעו
גם חברים שהיו מוכנים לתמוך בריינר, ורק
ארבעה אנשים הצביעו בעד הצעתו. הוחלט
להמשיך במשא־ומתן.
1 0 :1 1או . 10 : 10 המשך הדיונים
הפנימיים התנהל כעבור יומיים, במזכירות
מפ״ם. הדיון היד, חריף ושקול. לנגד עיני
המזכירות עמדו החלטות סניפי מפ״ם בגן־
שמואל, יקום, רחובות, שובל ואחרים, שתבעו
הפסקת המשא־והמתן. גם יעקב חזן, הידוע
בדרך כלל בדיעותיו הימניות, היד, נגד
הליכה לממשלה. אך הדעות היו שקולות
ובדיון שארך שעות רבות בשתי ישיבותיו,
נסתיימו ההצבעות ביחס של 11:10 בעד
הצגת אולטימטום מסוייג למפא״י.
בפני המרכז, אליו הובאה ההחלטה,
סיפר יעקב חזן כאילו בהצבעת המזכירות
היו יחסי הכוחות 10:10 ותבע את הכרעת
המרכז.
הצעת המזכירות: דרישות מפ״ם ייעמדו
על חמשה סעיפים. אם תקבל מפא״י ארבעה
סעיפים מהחמישה, תחזור הוועדה המדינית
—שהיא גוף מצומצם יותר — ותדון בעניין.
הקוץ שבאלייה היה נעוץ דווקא בסעיף החמישי,
עליו היתד, המזכירות מוכנה לוותר:
היה זה הסעיף שתבע את ביטול המימשל
הצבאי, הסעיף הממשי היחיד מבין התביעות.
ה ש רי םהיובעד. המרכז נחלק, למעשה,
לשלוש סיעות עיקריות:
@ המתנגדים, שתבעו בכל תוקף להצטרף
לאופוזיציה. על סיעה זו נימנו המתנגדים
הוותיקים לקו המפלגה, ת״כ יעקב
ריפתין וחנן רובין, אנשי המחלקה הערבית

מייג׳ר כהניו ()1945
״השבויים הידועים — כולם שמו״
המפ״מית וצעירי המפלגה השמאלניים.
$הסיעה המרכזית, שתמכה ותומכת
תמיד בהחלטות המזכירות ושהיתה מוכנה
גם הפעם, באם תחליט זאת המזכירות,
ללכת לממשלה.
@ הרכבה של הסיעה השלישית, שתבעה
הליכה לממשלה כמעט בכל מחיר, במיקרה
שאחדות־ד,עבודה תהליט להצטרף לממשלה,
היד, המפתיע ביותר. בראש התומכים עמדו
דווקא אנשי הסתדרות, שמבחינת דרישות־השכר
וקירבת הבחירות להסתדרות היו
צריכים להתנגד לשותפות עם מפא״י. הפתעה
נוספת היתד, הצטרפותם של השרים
ישראל ברזילי ומרדכי בנטוב למצדדי הקואליציה.
השרים נימקו את עמדתם בהתנגדותם
לפיצול השמאל.
לבסוף הועלתה להצבעה החלטת המזכירות.
למרות הכרזת הצעירים שהחלטה כזו,
בדבר ארבעה סעיפים, כמוה כהליכה לממשלה,
החליט המרכז להעמיד בפני מפא״י
את חמשת הסעיפים כתנא להליכה לממשלה.
למזלה של מפ״ם לא היתר, מפא״י
מוכנה לוותר על הסעיף הרביעי, שאחדות
העבודה כבר מכרה לה — העמידה על
סטטום־קוו בענייני דת. מפא״י, שהיתה מעוג־יינת
לבלוע את אחדות־ד,עבודה, מיהרה להכריז
שד,אולטימטום בלתי־אפשרי והשאירה
את מפ״ם באופוזיציה.
היסטוריה שבע פ חו ת עשרה
ד,חפרים וחיילי יחידות התובלה העבריות,
ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה׳
הרגישו עצמם מקופחים ביום אות
ההתנדבות. העלו בו על נם את הישגי הבריגאדה׳
ואותם שמו בצד .״עשו לנו עוול,״
מחו החיילים המשוחררים ,״הציבור שכח
כל מה שהקרבנו.״
יחידת תובלה 650 החליטה לתקן בעצמה
את ההיסטוריה המסולפת לדעתה. עשרות
חייליה, רובם נהגים כיום, ערכו בשבוע
שעבר את כנס הפלוגה הראשון שלהם,
במועדון הלגיון הבריטי בתל־אביב. הוזמן
הנספח הצבאי הבריטי׳ קולונל פטרסון, וברשותו
התחיל מסע־הצלב של הפלוגה הזועמת•
הסביר רב סמל פלוגתי נתן הורוביץ
לנוכחים את הרקע ההיסטורי:
״ברצוני להזכיר לציבור ששכח, שיחידה
,650 המכונה שבע פחות עשרה, הורכבה

שוטר כהניד ()1001
״חיילים, שנחו אותנו״
העולם הזה 1261

מחיילים סוג בריאות £. 0116״ כולם יודאני

עים מה זאת אומרת 6ת0
צריך להסביר מה זה. זה סוג בריאות הגבוה
ביותר. היא הוקמה ב־ 1942 במרר ליד
גדרה. אני גאה לומר שזו הפלוגה העברית
היחידה שהשתתפה בפלישה לאיטליה, נחתה
בחיפוי אש בסאלרנו ונכנסה הראשונה לנאפולי.
לפני כן היינו בכל המידל איסם.
כמו כן גם באלכסנדריה, טריפולי, וחלק אף
השתתף בהתקפה על רומל במדבר המערבי.
היחידה שלנו תרמה יותר מאחרות, ובמיוחד
מהבריגדה, להקמת המדינה ברכישת נשק,
הבאת עולים מעירק ואירופה, בלימוד העברית.
אני רוצה לשאול למה כל זה נשכח
מלב הציבור׳״
״אין לנו שום קשר עם הבריגאדה. אנחנו
נפגעים לשמוע זאת. הבריגאדה לא עשתה
כלום בהשוואה למר, שעשינו. היא לא השתתפה
כמעט בקרבות ולא נפלו ממנה בשבי.
השבויים הידועים — זאב ברלינסק׳,
יצחק בן־אהרון ויוסף אלמוגי — היו משלנו.
כשהבריגאדה הגיעה ב־ 1944 לאיטליה,
היינו כבר שם תושבים וותיקים, עם ילדים
בדרך.״
מפקד הפלוגה העברי היה מייג׳ור כהניו,
יליד הזוכות 57 מפקד פלוגת תובלה אחרת
היה מיג׳ור יחזקאל סחרוב. הגורל אינו
תמיד אדיב, ואחרי המלחמה נעשה מיג׳ור
כהניו שוטר פשוט אצל המפכ״ל יחזקאל
סהר. כזה הוא גם כיום.
״החתול השחור.״ כיפר כהניו :״באיטליה
עסקנו בהעברת עולים לארץ. סיפקנו
להם אוכל על־ידי סחיבות מהבריטים. היחידה
שלנו קיימה קיבוץ של 1500 עולים בבולוניה
ומודנה. העלנו 8000 עולים וחיתנו
26 חיילים עם עולות חדשות בשלוש חתונות.
כל הזוגות נשלחו לארץ ספיישל על
אוניית־קרב בריטית. הבריטים אוהבים וויסקי.
חיילים, מדוע קופחנו על־ידי הציבור?
אריה שטיין, נהג אגד, הסביר את ההווי
התרבותי של היחידה באיטליה :״היה בחור
אחד ששמו אקרושבסקי, בעל יד ברזל אם
כי נמוך מאד. עבדה אצלנו במטבח בסאלרנו
אשה. יום אחד באה האשד. בבכי, שהשוטרים
האיטלקים באו להחרים לה את מכונת
התפירה. אקרושבסקי כאב את כאבה כמו
כולנו, וטס לחדרה. הוא עשה הכרה עם
השוטרים והם הורדו באלונקה מהבית. מאז
העריך אותנו כל האיזור. עובדה, עד היום
תופסים שם הילדים שלנו משרות רציניות.
בחור אחד גם התחתן עם בארונסד, אמיתית,
שעזבה בשבילו עורך־דין ידוע מגנואה.
״בסאלרנו העבירו אותנו לדיוויזיד 56 ,שנקראה
״החתול השחור״ ,והיתר, לנו הזכות
להעביר את הציוד לחזית בתור יחידה עברית
ראשונה. העמסנו את הציוד לגמרי
לבדנו על המכוניות, והאנגלים התפלאו. הם
חיכו לראות כושים. מיד התפרסמנו, כשעל
המכוניות שלנו היה ציור מגן דוד עם
שעון בפנים, המראה על שעה שבע פחות
עשרה.״
״היתד, לנו להקה ופסנתרן שקוראים לו
עד היום דרווין נחום, בחור טוב, חבר אגד.
עשינו סדר לכל החיילים היהודיים של צבאות
הברית. אני עשיתי קידוש והוא ניגן.
בהזדמנות זאת אני רוצה להזכיר לחברים
את הר,מנון הנצחי של פלוגה שבע פחות
עשרה שחיבר אותו צבי נירנברג, היום רב
סרן בצבא הקבע, לפי מנגינה עממית רוסית
ידועה .״מה יפה סיקס פיפטי לתפארת /
ומפורסם בשמי המרחקים /אמנם חייל
עובד בה כמו פרד /אף מכל צד עליו גם
מסתכלים.״
״חברים, מי זוכר את הבית האחרון?״
עתתות בין הסטישוהעורך
״היהודים באלג׳יריה נתונים לחסדי שני
המחנות הקיצוניים, ולכל אחד מהם יש חשבון
מיוחד עם היהודים ליהודים ב־אלג׳יריה
אין קיום ואין עתיד!״ כך הכריז
בהתרגשות המאמר הראשי של מעריב.
הכותרת :״בין הפטיש והסדן״.
העילה לאותו מאמר, שפורטה בו בהרחבה
:״שני מקרי רצח של יהודים באל־ג׳יריה
באו ללמדנו על המצב המסוכן שבו
נתונים אחינו שם היהודי האחד
נרצח על־ידי הקיצונים הצרפתיים ו־ד,קרבן
ה שני ...נרצח לאור היום על־ידי
הקיצונים האלג׳יריים.״
בשביל מעריב, היתר, השוואה זו בחזקת
נסיגה רבתי. כי כמו כל עתוני
הימין בישראל, סבר מעריב עד כה שרק
הפל״ן רוצח יהודים על ימין ועל שמאל,
מפני שהוא ״כפוף לנאצר״ ,ואילו הצרפתים
הם ידידי היהודים. עתר, עבר סעריב ל־ניטראליות,
האשים את שני הצדדים כאחד.
העולם הזה 1261

חבל רק שכותב אותו מאמר אינו קורא
את מעריב. כי באותו גליון עצמו, בעמוד
,2הופיעה כתבה גדולה של ד״ר דויד
לאזר, סופר מעריב בפאריס, שהתייחסה
לאותם שני מקרים עצמם. הכותרת :״שני
אישים יהודיים נרצחו על־ידי קיצוניים צרפתיים
באלג׳יריה.״ גם היהודי השני, עורך־
הדין דויד זרמאתי, ראש הקהילה היהודית
בסטיף, שהצדיק כביכול את הניטראליות
של המאמר הראשי, נהרג ״בערב שבת,
בדרכו לבית־הכנסת, בידי אנשי האו.אה.אס.
(הארגון הצבאי החשאי האירופי).״
הסברו של לאור :״יהודי אלג׳יר אחוזים
פחד נוכח שני מקרי־הרצח שבאו בזה אחר
זה ברגע שמתקרב חידוש השיחות בין ממשלת
צרפת ואנשי הפל״ן. הם חוששים,
ני יד אלמונית אירגנה חיסול שני הנכבדים
היהודיים, וכי שוב ישמשו היהודים שעיר-
לעזאזל על אבדן אלג׳יריה הצרפתית.״

שיתי בכתובת
לאיזו יבשת שייכת ישראל?
ראש־ המישטר הקיים במדינה טוענים
מזה זמן רב: לאירופה. רק מפאת טעות
גיאוגרפית מצערת מראות המפות את ישראל
כחלק מן המרחב.
השבוע זכתה דיער, זו לתמיכה מפתיעה.
שבועון־החדשות הגדול ביותר בעולם, טייס
האמריקאי, הודיע כי יפרסם ״מהדורה חדשה

כ? הזכויות שמורות

וון יגזי ־ו!

ערעורי המפלגות כפני הכנסת על תוצאות הבהירות
עלולים להכיא לבחירות חריטות, כאותם אזורים כהם מדובר.
לאחר שבשלושה מהערעורים נמצא שהתלונות מחוסרות־יסוד או שאין בהן
כדי לשנות את התוצאות, נמשך הדיון בשלוש התלונות הנוספות של הליבראלים
ואגודת ישראל.

תסיסה רצינית תתחולל כקרב צעירי אחדות־העכודה,
ככל מה שקשור להחלטת המפלגה להצטרף לממשלה. צעירי
זפלגה זו בקיבוצים שונים של הקבוץ המאוחד קיימו כינוסים פנימיים, בהם
זביעו התמרמרות עמוקה על החלמת המפלגה.

>י< צעירי הצעירים כמפא״י ימשיכו להוציא בטאון משלהם

בשיתופם של פנחס לבון ונתן רוטנשטרייך. שלושת הגליונות ה-
ראשויגים יהיו פנימיים ומיועדים אישית לאישים מסויימים במפלגה. במידה
שהנסיון יצליח, יוציאו את הגליון לקהל הרחב.

צעירי מפ״ם החליטו לחדש את מסגרת האסיפות כנוסה
,דבר אלי אמת״,
ייטראל גלילי יפרסם תוף •טנה ספר על פעילותו כמיס־קרת
ההגנה וכסגן שר־הבטחון הראשון כמדינה. גלילי, שהשאיר
מתכוונים לקיים כמה אסיפות כאלה באיזור תל־אביב.

בידיו את המיסמכים החשובים למטרה זו עוד מימי פעילותו, יקדיש למלאכה
זו את כל מרצו, מתכוון להוכיח כי הוא צודק בוויכוח שלו עם דויד בן־
גוריון, שהתלקח מחדש ערב הבחירות.
ההסתדרות תחזור לכותרות הראיטיות. ישראל בקר, מזכיר
והסתדרות שמונה לתפקידו בעקבות הדחת פנחס לבון, מתכנן הפיכה כללית

טורה רש ער טיטוט
לאפריקה ולמזרח התיכון״״ .כדי למנוע כל
טעות, צירף להודעה זו מפר, גדולה של
שתי היבשות. היא הראתה את אפריקה והמזרח
התיכון, מקייפטאון ועד איסטנבול,
מדאקאר ועד אפגאניסטאן.
היה רק הבדל קטן אהד בין מפה זו לבין
רמפה המופיעה באטלסים. מדינת ישראל
נעלמה בה, כאילו אינה קיימת. במקומה
הופיע במפה חור אפור.
הסיבה המשוערת: התנגדות הערבים לדור
בכפיפה אחת, ובמהדורה אחת, עם ישראל.

פר שת בר
״אני מ כ חי ש
לרגע דראמטי קטן הורם השבוע מסך
הסודיות מעל למשפטו של ישראל בר, ש נעצר
והואשם במסירת סודות בטחוניים
למעצמה זרה (העולם הזה 1230 והלאה).
היה זה כאשר הסכים אב בית־הדין המחוזי,
השופט מרדכי קנת, לבקשת ד,סניגוריה, כי
מותר לבר להשמיע את התחלת עדותו בדלתיים
פתוחות.
דברי בר היו תשובה ישירה — ולעתים
אישור — לאלפי הסיפורים שסופרו עליו
אחרי מעצרו המדהים. כשהוא ניצב זקוף על
דוכן העדים, סיפר בר כי הוא יהודי בן
יהודים, יליד וינה 49 הוא החל את דרכר
באמנות ובביטוי סרטים, זכה לתואר דוק־
(המשך בעמוד ) 10
* תהיה זאת המהדורה האזורית השמינית
של טיים. כל המהדורות זהות בתוכנן ה מערכתי,
שונות במודעותיהן.

במיבנה ההסתדרות. כשלב ראשון מתכונן בקר, בלחץ מתנגדי לבון במפא״י,
לחסל את כל הריאורגניזציה שהכניס המזכיר הקודם במוסדות ההסתדרות.
הצעד הראשון: החזרת אחדותו של סולל־בונה. לכך מובטחת תמיכתן של מפ״ס
ואחדות־העבודה, שהתנגדו מלכתחילה למעשים אלו של לבון. אנשי לבון שעדיין
לא סולקו מההסתדרות, רואים במעשים צעד ברור לחיסול שארית השפעתם
במוסד ומתכוונים להילחם בכוונת השינויים. בקר, שאינו מחליט לגבי שוס
תגיעה המובאת אליו מבלי שיבקש מהתובע לחכות יום יומיים עד שיספיק
להתייעץ, יעמוד בתקיפות כנגד אנשי לבון.

ס מוסד הסתדרותי נוסח שיעבור לשליטה יעילה יותר של
מוסדות מפא״י, הוא ״חכרת העובדים / ,השולטת ככל מיפעל
הסתדרותי. בראש מזכירות חברת העובדים בת 13 החברים יועמד, לפי
הצעת בקר, גוף מצומצם יותר בן חמישה חברים, שישלוט שליטה מוחלטת,
בשיתוף מינימאלי של סיעות־אחרות.

תנועת העבודה הליבראלית תתבע מהועדה המרכזת של
ההסתדרות ייצוג הולם. התנועה, שפתחה את שעריה בפני כל חברי
המפלגות שאינן מיוצגות בהסתדרות, טוענת שיחד עם נציגי הציונים הכלליים
לשעבר מגיע כוחה ל־ 10 אחוז מחברי ההסתדרות. בין שאר התביעות: חבר
נוסף בוועדה המרכזת; מקום לחבר הסיעה במוסד הביצוע של חברת העובדים;
אנשים נוספים במחלקות השונות של הוועד הפועל; ייצוג הולם למפלגה גם
במועצות הפועלים המקומיות בכל הארץ.

ס צעדים דראסטיים עומדים לנקוט פקידי כתי־המשפט

כתל־אביב, נגד אחת מהחלטות ועדת היעול. מאז שקיימים בתי-
המשפט בתל־אביב מבוצעות פעולות העיקול של המחלקה להוצאה־לפועל על־ידי
פקידי בית־המשפט עצמם, דבר שהתבטא בתוספת חודשית של כ־30־40
לירות לכל פקיד. בעיקבות סקר־יעול שנערך לאחרונה בבתי־המשפם, הוחלט
להקים מחלקה נפרדת שתטפל בעיקולי המחלקה להוצאה לפועל. על רקע זה,
אף תיתכן שביתה.

מאמר שני בסידור! :כיצר חדרו מלכי
הריקודים דאז, שגם הוא פלירטט קצרות עם הרעיון הכנעני. על כל פנים, השמועה פשטה כדליקת־שדה
בקרב צמרת היישוב, שהיתר, אז פוריטאנית וצבועה עוד יותר מכפי שהינה כיום.
היה זה סקנדל ממדרגה ראשונה, וכל העסקנים והסופרים והאמנים סיפרו על כך בהתמרמרות
רבת־הנאה לנשותיהם ולאהובותיהם.
מכל הסיפור, רק דבר אחד בטוח: החוג של יונתן רטוש אמנם החדיר כמה צעירים
לפלמ״ח, כדי לייסד שם תא סודי לעשיית נפשות לרעיון. כל השאר לוטה בערפל.
רטוש ואנשיו הכחישו נמרצות, ומוסיפים להכחיש עד עצם היום הזה, שיש שמץ של
אמת בהשמצה הזדונית. לעומת זאת אמר לי שמעון אבידן, אז ראש המחלקה הגרמנית
של הפלמ״ח, כי הוטל עליו מטעם הפלמ״ח לחקור בהאשמה, וכי הגיע לכלל מסקנה שהיא
דווקא נכונה. על כל פנים, כל הכנענים סולקו מן הפלמ״ח.
שמועה זו היא שהולידה את הכינוי ״כנענים״ .המציא אותו אברהם שלונסקי, כשם־גנאי
אירוני, והוא נדבק מייד. כל שאר השמות, בהם כינו החוגים הכנענים השונים את עצמם,
נשתכחו כליל. מעטים זוכרים כיום את השם חסר־התנופה שנתן רטוש לחוג שלו — ״הוועד
לגיבוש הנוער העברי״ .אך דווקא שם־הגנאי הציורי, ששם את הדגש על עיקר הרעיון, נשאר
חי ומסקרן. הוא רודף עד היום אחרי כל מי שדגל אי־פעם בגירסה זו או אחרת של
הרעיון הכנעני — ואני כשלעצמי סבור שהוא שם טוב. תנועות רבות הונצחו בהיס־

מאת

אודי אבנדי

טוריה דווקא בשמות־הגנאי שהודבקו להם על־ידי יריביהם — כגון ה״גויזים* (״הקבצנים״,
לוחמי־השיחרור ההולנדיים); או ה״סאנס־קולוטים״ (״חסרי מכנסי־הברך״ ,אנשי המהפכה
הצרפתית).
לא האמנתי מימי באמיתות השמועה בדבר ריקוד העשתורת, אם כי לא הבנתי את ההתמרמרות
הפוריטאנית של אנשי רטוש עליה. אחרי הכל, היא עוררה סקרנות ועל כן מילאה
תפקיד תעמולתי מועיל. אך אין הדבר חשוב. החשוב הוא: מדוע היה הישוב מוכן, באותם
הימים, להאמין כי צעירים מסוגלים לחדש את הפולחן הכנעני של ימי־קדם? התשובה על
כך מסבירה במידה רבה את הרקע הרוחני של הרעיון הכנעני בימי ראשיתו.

אימפריה 7כ? דיכפיז

^ י ן שתי מלחמותיהעולם (ואף בימי מלחמת־העולם השניה עצמה) שיגשגה בעולם
ם— לאומנות קיצונית, שמצאה את השראתה בהגזמה רומנטית וילדותית• של העבר הלאומי.
אם לא היה לאומה פלונית עבר מתאים, הרי פוברק באופן מלאכותי.
הגרמנים המציאו עבר מפואר של הגזע הגרמני, גילו שכל גאוני העולם בכל הדורות היו
גרמנים סמויים, והכתירו את זכר הרייך הראשון שלהם, ביש־המזל, בהילה של הוד ופאר.
הפאשיסטים האיטלקיים התיימרו, פשוט, להיות יורשי הרפובליקה הרומאית, ואימצו לעצמם
את הפאשוס — סמל החוק הרומאי. אפילו סטאלין גנז את גיבורי המרידות של רוסיה,
והעלה על נס את העריצים הלאומניים ואת אלופיהם, איבאן האיום, סובורוב וקוטוזוב.
לא רק הגדולים שיחקו במישחק זה. מדינות־נפל זעירות גילו לפתע כי היו פעם אימפריות
חובקות־עולם, או לפחות חובקות־יבשת. מדינה עלובה כמו ליטא נזכרה כי פעם
שלטו דוכסיה על כל המרחב העצום מן הים הבאלטי ועד הים השחור. הצ׳כים התפארו
בתקופה הקצרה בה ישבו נסיכי פראג על כס הרייך המרכז־אירופי. לפי כל הדעות, אי־אפשר
היה לייסד תנועה לאומית אמיתית מבלי שתהיה מצויידת בהשקפה היסטורית מקודשת,
שהוכיחה כי בני אותה אומה עולים על שאר האומות. המטרה המוצהרת היתד,
להחזיר עטרה ליושנה ולקדש ימים כקדם — היינו, להחיות את הימים (ואפילו היו ספורים
ומפוקפקים) בהם משלו בני אותה אומה בכיפה.
מחלה עולמית זו לא יכלה לפסוח על הנוער העברי בארץ־ישראל. אבותיו הביאוה
מאירופה, יחד עם מגבעות הלבד והליסטים. הציונים מכל הסוגים החלו מתעמקים בדברי
ימי ״הבית השני״ ומעלים על נס את גדולת היהדות. אלא שדוזקא תקופה זו לא משכה
את לב הנוער שגדל בארץ, שגילה מחדש את התנ״ך, את תקופת השופטים והמלכים.
באותם הימים הפנינו, רבים מהצעירים החושבים דאז, עורף לביאליק, המשורר היהודי,
ולמדנו על פה את שירי טשרניחובסקי, שסגד לפסל אפולו, השמיץ את נביאי היהדות
וקרא כי דם כובשי כנען זורם בעורקיו. עלילות גילגמש, בתירגומו של טשרניחובסקי,
היו בשבילנו תגלית. עולם חדש, עילם קדום של גיבורים זקופי־קומה וכובשי־עולם, נפתח
לפנינו. בלענו את הספרים שהוכיחו כי האודיסיאה כולה גנובה מדו״חות עתיקים של
ימאים עבריים, שיצאו בסירותיהם הרעועות מחופי ארץ־ישראל והגיעו עד לבריטניה,
לגיניאה, ואולי לאמריקה. התגאינו בחניבעל, שפקד על צבאותיו בעברית, וקראנו בהנאה,
את נאומו של בנימין ד׳ישראלי, שאמר לחברי הפרלמנט הבריטי כי אבותיו השמיים יצרו׳
את התרבות האנושית בשעה שאבותיהם עוד טיפסו עירומים על העצים.
ספרי הארכיאולוגיה היו לחם חוקנו. אז לא היתד, זו אופנה ממלכתית, מסוגננת ומנווגת,
כמו היום. התעמקנו בספרים בכל השפות, כדי לגלות את עקבות אבותינו, תרבותם ועלילותיהם.
כך גילינו כי התנ״ך נכתב בימי הירידה של העולם השמי הקדום, וכי קדמו לו
אלפי שנות תרבות, מדע, חוק ומלחמה. החילונו לראות בארץ חלק קטן ממולדת תרבותית
גדולה הרבה יותר, ובהיסטוריה הישראלית חלק קטן מתולדות העברים.
הרעיון הכנעני לא יצר רקע זה. להיפך, הרקע הזה יצר את הרעיון הכנעני.

וימדוד

פסלו של יצחק דנצינר, שנחשבה ליצירה הכנענית בהא הידיעה,
מראה את גיבור־הצייד השמי, כשנץ המשמש לצייד עומד על כתפו
השמאלית. דנצינר יצר פסל זה לפני עשרים שנה, עבר מאד לסיגינון מופשט יותר.

ך* פלמ״ח היה תמיד בן־התפנוקים של היישוב. על כן היה הזעזוע עז שבעתיים
( | כאשר נודע, באחד הימים, במחצית הראשונה של שנות הארבעים, כי נתגלתה תופעה
נוראה דודקא בקרב הפלמ״ח.
כמה מחברי הפלמ״ח, כך אמרה השמועה, נוהגים להתקבץ בלילות כדי לצאת במחול —
לא סביב המדורה, אלא סביב עשתורת עירומה. בעשתורת שימשה אחת מבנות האמנים,
פלמ״חאית טובה אף היא. כך קם לתחייה הפולחן הכנעני העתיק.
איני יודע מי הפיץ את השמועה לראשונה. דומני שהיה זה מתי מגד, הסופר הצעיר

בנמרוד גיבור צייד

^ ש אומרים כי התנועה הכנענית כולה מקורה בפסל אהד — נמרוד של יצחק דנציגר.
דנציגר, בנו של בעל בית־החולים ברחוב גרוזנברג בתל־אביב, גבר יפר,־תואר שהפך
לאחר מכן כוכב הסרט הישראלי הראשון (בית אבי) ,חזר ארצה מאנגליה בסוף שנות
השלושים. לדבריו, מאס בסגנון האמנותי המפוברק של הציונות של אז, הסגנון החלוצי
של העלייה השניה. בחפשו אחרי משהו שיבטא יותר את רוח הדור, חזר אל התרבות
השמית הגיבורית של ימי־קדם.
נמרוד הפך מיד לסמל. ספק אם דנציגר עצמו היה אי־פעם כנעני אמיתי. אולם בנימין
תמוז, שלמד אצלו לפסל, הפנה את תשומת־לב חבריו אל היצירה, שהפכה מאז היצירה
הכנענית בה״א הידיעה.
איני סבור כי החוג של רטוש מנה אז (או בכל תקופה אחרת) יותר מאשר תריסר
צעירים. נושא־כליו העיקרי של רטוש היה אהרון אמיר, ואין ספק כי בנימין תמוז היה
האיש הבולט• השני בחבורה. מאחר ששוב לא יכולתי להחליף דברים עם רטוש, וגם לא

.ו ה כנ עני אז בארץ!״

בבל, חניבעל המצביא, נימווד הצייד וקרני בעל הכנעני לאוהלי הפלס

סביב העשתורות

הייתי מעולם מיודד עם אמיר, עקבתי אחרי התפתחות הקבוצה באמצעות תמוז, עמו
נפגשתי לא פעם, לרוב כדי להתבונן בפסליו — כמעט כולם דמויות של נשים רחבות־אגן
וקטנות־ראש, כסגנון העשתורות הכנעניות.
לכל חברי הקבוצה היו שני מכנים משותפים, שבוודאי לא היו מקריים. ראשית: כולם
היו בני חוץ־לארץ, שהחליפו את שמותיהם הלועזיים הקודמים בשמות שמיים בולטים.
שנית: כולם היו בעלי שאיפות בשטח הספרות, השירה, הציור או הפיסול. רטוש ואמיר
היו משוררים, תמוז היה פסל־סופר, וכל האחרים ניסו אף הם את מזלם בשטחים אלה.
בכל הקבוצה כולה לא היה אף איש אחד שהיה בעל שאיפות פוליטיות רציניות, שראה
במדיניות את דרך־חייו, שהתמחה בתולדות התנועות המהפכניות או באמנות התעמולה
הפוליטית. אני סבור כי עודף זה כמשוררים, וגרעון זה במדינאים, קבעו במידה רבה את
דרכה של קבוצה כנענית זו, על הגזמותיה הרומנטיות והדוגמאטיות, ועל מחדליה המדיניים,
הרעיוניים והמעשיים.
זאת היתר״ מן הסתם, גם הסיבה מדוע לא מצאתי מעולם לשון משותפת עם קבוצת
רטוש. כפי שכבר הסברתי, נמשכתי אל הרעיון הכנעני קודם כל מפני שראיתי בו מכשיר
לעיצוב תנועה מהפכנית המונית — כלומר, בסים של אידיאולוגיה פוליטית. הרומנטיקה
הכנענית של רטוש ושות׳ ,שלא יכלה להתאים לשום תנועה פוליטית אמיתית, עיצבנה
אותי. כנער בן ,18 שכבר היו מאחוריו ארבע שנים של שרות פוליטי, רובו במחתרת,
ראיתי בכל הרומנטיקה הזאת רק שעשוע עקר.
לעומת זאת התרשמתי מאוד באותן השנים מאדם שחייב אני להזכיר את שמו, כי כמה
מן הרעיונות המיוחסים לי נוצרו למעשה על־ידו. כוונתי לאליהו לס, אחיו של הפקד
אבנר לס, שהתפרסם במשפט אייכמן.

לידת המרחב השמי־

ף , 0שבא מגרמניה, היה מבוגר ממני בכמה שנים. היכרתיו לראשונה כאשר שיתף
/פעולה עם קלמן כצנלסון (שהתפתח מאז לארכי־פאשיסט יהודי) בניהול סיעה רביזיוניסטית
קיצונית ביותר. הוא פרש מתנועת־ז׳בוטינסקי כאשר נוכח לדעת כי זו לא תצלח
לעולם להוות תנועה מהפכנית אמיתית.
ללס היו שני תחביבים. האחד היה ציור — ועד היום, רוב תמונות ז׳בוטינסקי, התלויות
על הבמות באסיפות חרות, הן פרי ידיו. השני היה העיסוק בפסיכו־אנאליזה. כמו רבים
מאתנו באותם הימים (ושוב יש לזכור: ימי הזוהר של היטלר, צעדתו מוזרשא ועד סטאלינ־גראד)
חיפש פתרונות פסיכולוגיים לשאלות פוליטיות, והגיע לעתים קרובות למסקנות
מפתיעות ומעניינות ביותר.
דומני כי גם לס התקרב לרעיונות הכנעניים לראשונה הודות לחוברת הפאריסאית של
שם. בעיקר התרשם מן הטענה כי היהדות היא מחלת־רוח, שתקפה את האומה העברית.
זכורני שפעם פיתח באוזני ( 15 שנה לפני כפר־קאסם!) את הסברה כי הפאשיזם והיהדות
הם שני צדדים של איתו מטבע, כמו הסאדיזם והמאסוכיזם, מאחר שלשניהם משותפת
האמונה בטוהר הגזע, בעם־בחירה, בעם־לבדד־ישכון, וכו׳.
ביליתי מאות שעות בשיחות עם לס. בין השאר ניתחנו את תורת הגיאו־פוליטיקה של
מאקינדר האנגלי והאוסהופר הגרמני, והחלטנו כי בתום מלחמת־העולם לא תהיה עוד
תקומה למדינות לאומיות קטנות, וכי העולם יתחלק לכמה אזורי־ענק. אומה קטנה לא תוכל
לשמור על ייחודה, אלא על־ידי השתתפות בעיצוב יחידת־ענק כזאת. כך, שבע שנים לפני
קום מדינת ישראל, וכמה שנים לפני שבן־גוריון העלה לראשונה את הדרישה למדינה
עברית (״תוכנית בילטמור״ ,על־שם בית־המלון הניו־יורקי בו חוברה) ,החלטנו כי מדינה
זו לא תוכל להתקיים אלא כחלק בלתי־נפרד מחטיבה אזורית גדולה.
חיפשנו תרגום למונח הגיאו־פוליטי הגרמני 1גך ך\,ך .1המילה ״אזור״ לא מצאה חן
בעינינו, בהיותה סטאטית ונטולת־נשמה. חיפשנו מילה דינאמית, מלהיבה, בעלת תוכן
ריגשי. וכך הגענו למונח ״מרחב״ — מונח תנ״כי המלמד על שטח גדול, התפשטות, הזחה
והצלה :״ויוציאני למרחב״ ,״ענני במרחב־יה״ ,״העמדת במרחב רגלי״.
ואם מרחב — איזה מרחב? פסלנו את המושגים ״מזרח קרוב״ או ״מזרח תיכון״ ,המעידים
על בעליהם שעדיין הם מסתכלים על עולמנו מבעד למשקפיים אירופיים, מערביים. את
המושג של עדיה גורביץ ורטוש — ״ארץ עבר״ — פסלנו בשל הנימה האימפריאליסטית
שבו, שעוד אעמוד עליה בהמשך הדברים. מושגים מלאכותיים כמו ״מרחב קדם״ לא נראו
לנו, וכל מושג גיאוגראפי נוקשה, בעל תיחום ברור, כגון ״אסיה המערבית״ או ״הקשת
הפוריה״ ,לא נראה לנו בשל שיקולים מעשיים. כך, בדרך של אלימינציה, נשאר המושג
״המרחב השמי״ .השתמשתי בו לראשונה בשנת . 1942
כך השתלבו התפיסה ההיסטורית והפוליטיקה המעשית. השיבה אל העבר הרחוק לימדה
אותנו כי בימי הזוהר שלה היתד, ארץ־ישראל חלק מן העולם השמי הקדום. תחזית העתיד
לימדה אותנו כי מדינה עברית, לכשתקום, תצטרך ליצור סביבה חטיבה מדינת־כלכלית־צבאית
גדולה. המונח ״המרחב השמי״ איחד את שני הדברים להכרה אחת. אפשר לומר
שעמו נולד הזרם הכנעני הפוליטי, בניגוד לזרם הכנעני הרומנטי.
אין צורך להוסיף כי רטוש וקבוצתו דחו
את המונח, ואת כל הלך־המחשבה המונח
ביסודו, בבוז עמוק.

דגל תכ 7ת וארגמן
רומנטיקה הכנענית יצרה, באון
1תם הימים, יצירה משלה. היה זה הדגל
של רטוש. המצאת דגלים היתה, אף
היא, אחד מסממני התקופה בין שתי המלחמות
באירופה. הקומוניסטים, הנאצים, ועשרות
תנועות אחרות, הופיעו בזירה כשהן
נושאות כל אחת דגל משלה, כנגד הך
ךין * הסנעני של יונתן רטוש היה דגל הרשמי של מדינתה. הכנענים יכלו
מורכב משני פסים — ל לטעון, בצדק, כי ״הרבה גופים ופלגים צצו
#11 11
מעלה פס ארגמן, למטה פס תכלת. קרני בתוך היישוב הזה, אבל אף אחד מכל אלו
השור, בצבע זהב, הן האות אל״ף העברית לא קם בדגל חדש, לא קם בצילו של דגל
הקדומה, על צידו. הוא דומה לאל״ף בכוזב־ חדש.״
הדגל של רטוש היה מחולק לשני מיש־היד
העברי המודרני, וכן לא׳ לטיני הפוך
ולא׳ היווני. הכתיב העברי היה אבי כולם. טחים מאוזנים. למעלה, פס רחב בצבע
ארגמן, ומתחתיו פס צר יותר בצבע תכלת.
על שניהם התנוססה האות אל״ף, בכתיב העברי המקורי והעתיק, צבועה בצבע זהב.
ההסבר הרשמי של רטוש קבע :״בקדמות צבעיו וסמלו — קדמות תור הזהב והגדולה
לעברנו העברי. כצבעיו — עוז־האמוינה אשר בנו, וחזו! העתיד. וכאלף הזהב הקור! אשר
עליו — סמל בראשית לכוח והוד כוחנו להתחיל מבראשית, מאלף.״

רטוש קבע כי תכלת וארגמן הם הצבעים
הלאומיים של העברים הקדומים. יש לי
כמה ספקות ביחס לכך. התנ״ך מזכיר פעמים
רבות את המלים ״תכלת־וארגמן״
(לרוב דוזקא בהקשר עם הפולחן הדתי,
באוהל המועד ובבית־המיקדש) ,אך מסופקני
אם הכוונה לצבעים לאומיים, ואם בכלל
הכוונה לצבעים הידועים לנו בשם זה. הבדים
הצבועים בארגמן, בעזרת ההפרשות
של שבלולי־ים, היו יקרים מאוד, ועל כן
סימלו את השלטון והעושר בבל ארצות-
קדם. תכלת־וארגמן לא היו, מן הסתם, אלא
שני גוונים של איתו צבע. בכל זאת, מאחר
שצור הקדומה היתה בירת ייצור בדי
הארגמן, אפשר היה לטעון כי הצבע הוא
עברי מובהק.
האל״ף הכנענית היתר. דמויית קרני שור
— ולא במקרה. כי השור, האלוף, היה
סמל הבעל הכנעני. מבחינה רעיונית, היה
זה, איפוא, דגל מוצלח למדי.
אך מבחינה אסתטית־תעמולתית, היה זה
דגל גרוע. בוזדאי לא היה מלהיב כמו הדגל
האדום הפשוט של הקומוניסטים, או
הדגל האימתני של צלב־הקרם הגרמני. הוא
לא עלה בטיבו על הדגל הציוני, אותה
״טלית ציונית מבית המידרש,״ בלשונו של
רטוש.
אולם, כנאה למשורר, תלה רטוש בדגלו
תקוות מיסטיות ממש .״כוח התעמולה הצפון
בדגל שלנו הוא אחד מגילוייו של
אותו כוח שאחז בנו,״ כתב .״מבחינת התעמולה,
אין ספק כי ההישג הגדול והקיים
אשר ביציאתנו זו הראשונה לאוויר העולם
(בשנת ) 1944 אולי עיקרו הוא בדגל הזה,
על צבעיו ואלף זהבו, אשר לא יישכחו מן
העין ומי שיזכור את הדגל לבדו
גם יומו בוא יבוא, ואחרי הדגל הזה ילך,
בצילו יחיה ועליו ימות קודם כל, וראשית
כל, וטל הכל, לא יהיה אדם אשר
יישכח מעיניו דגל התכלת והארגמן, אף
אם לא יראה אלא אותו בלבד, ואף לאחר
שישכח ממנו כל זו ל תו...״
אומנם התכונן רטוש לכך כי היהודים
יצחקו לדגלו. על כך אמר מלים כדורבנות:
״בינם לבין עצמם יודעים היהודים הפיקחים
והמיושבים ונחותי״הנפש גס את הדבר הזה:
כי דגל, כמולדת וכשלטון, לא ליהודים
האומללים ניתנו. הללו •נתייחדו לגויי הארצות.
היהודי לא יעיז להעלות דגל, באשר
אין הוא ראוי לכן, ומי כמותו יודע
את מך ערכו הדגל קורא. הדגל מחייב.
אבל היהודי, באשר הוא יהודי, אין הוא
יודע את החובה הזאת. הדגל מעולם ההוד
הוא, שליהודים אין בו דריסת־רגל.״
אך אין דבר: הדגל החדש הוכיח, כפי
שכתב רטוש, כי הנה קם ״גוף עברי, להוציא
את כל הציוני והיהודי, ונושאו הוא
עברי כולו, להוציא את כל היהודי והציוני,
וכי העברים נשאו את דגלם, דגל התכלת־והארגמן
וקרני-הזהב.״

אומה ללא עכר

עשתוות

זו יוצקה בימינו ב־תבנית־אבן
מקורית
עתיקה, שנמצאה בנהריה, מראה את דמותה
האופיינית של האלילה הכנענית, סמל הפריון.

**רוע, בכל זאת, לא קיבל הנוער ה־
^ /ע כ די את הדגל החדש, וכל אשר יסמל?
מדוע דחו דוזקא ילידי הארץ, בהם תלה רטוש את כל תקוותיו, את הרומנטיקה הכנענית?
מדוע נשארה הכמיהה לעבר הרחוק אינטרמצו קצר, שלא היכר, שורשים עמוקים?
הסיבה נעוצה בתהום הפעורה בין הכנענים הראשונים, שהושפעו כל־כך על־ידי האוזירר,
הרומנטית של אירופה בין שתי המלחמות, לבין הנוער הפרוזאי להחריד, שגדל בארץ.
הציונים התאכזבו מרות מתקוזתם שבארץ יגדל נוער שיגלה עניין עמוק בתולדות הפזורה
היהודית, על רדיפותיה ומסורותיה. אך הנוער נשאר אדיש כמעט באותה מידה גם לעבר
הרחוק של הארץ. אותם שחיפשו את השורשים החבויים בעבר הרחוק — נשארו חריגים.
למעשה קמה בארץ אומה ללא עבר, המחפה על כך בקירקסים תנ״כיים ובבולמום ארכיאולוגי
טכני, שאין בו כל סקרנות אמיתית לגבי שורשי ההוויה הלאומית בימי קדם.
מבחינה זו, דומה האומה החדשה לאמריקה ולאוסטרליה — ושוב, לא במקרה. כל
האומות הנחלניות, שנולדו כתוצאה מתנועות־הגירה, דומות זו לזו בזילזולן לעבר. אך בעוד
שהאמריקאים מתעניינים לפחות בתולדות ארצות־הברית, ובכל שנה מתפרסמים למעלה
ממאה ספרים חדשים על מלחמת־האזרחים בלבד, הרי הנוער הישראלי אינו מתעניין אף
בביל״ויים, בניל׳׳י ובטרומפלדור.
קרני־הזהב של בעל הכנעני נשארו קוריוז, תחת להפוך לדגלה של תחייה רומנטית.
תכלת־וארגמן לא באו במקום תכלת־לבן. ההישגים האמיתיים, בני הקיימא, של הרעיון
הכנעני, היו בשטח אחר לגמרי.

(המאמר הכא הסיר־רה
:״בוז לזקני ציץ״)

במדינה

הכן רכבך לחורף!

! 21 71 1אם עוד טרם מסרת רכבך לבדיקה
וטרם קבלת את תוית הבקורת

עשה זאת עוד היום!
מוסכי איגוד המוסכים בישראל
לשרותך עד יום 1.12.61

ה ב די קהת בו צ ע ללא ת שלו ם.
+4 1 3

ה סי ע צה הלאומית למניעת תאונות

פרסום או־קי

עצור אה הזמן החולה
תכין לעצמך תקליט בלתי־שביר ממאורעות־השיא של חייך :
בר־מצוה, חופה, קולות הורים וילדים, שירה, ישיבות וכר.
אנו מקליטים גם על סרט. תקליטים גם מהסרטות שלך.

סרטים ושרות ״טייפ-רקורדר״
שרות הקלטה ישראלי,

תל־אביב, רחוב אידלסון ,4טלפון 56433

(המשך מעמוד )7
טור על עבודה ספרותית, הרומן הבורגני —
עליה וירידה של משטר חיים המתואר בספרות.
עליית
היטלר לשלטון דחפה אותו אל
המפלגה הסוציאל־דמוקראטית ואל שורות
ארגונה הצבאי השוצבונד, שמנה כ־ 100 אלף
חברים. בפברואר , 1934 בהתקוממות פועלי
וינה נגד דולפוס, אף ראה בר פעולה במסגרת
זו .״היינו מעטים מאוד במועדון פועלים,״
סיפר בר ,״כי רבים הסתלקו. היינו
שם שלושה ימים, עד שכוחות הממשלה
הרעישו את המועדון בתותחים. לא יכולנו
להחזיק מעמד. הצלחנו להתחמק ולסגת,
בעברנו שורה ארוכה של ביוב.״
הוא יצא מטבילת־האש במסקנה ברורה,
כי במאי סרטים אינם חשובים בשביל הסוציאליזם.
דרושים אנשי צבא. כאשר נפתחה
לפניו הזדמנות לעבור קורס מפקדים
של הוארקור (״גייס מגן״) ליד אחת המכללות
הצבאיות, קפץ עליה. כעבור 13 חודשים
היה סגן־מישנה.
ישראל והרוסים. מלחמת־האזרחים בספרד
היתד, עבורו מיבחן רציני. הכרתו
הסוציאליסטית קראה לו להתגייס לשורות
הרפובליקאים; הציונות, שזה עתה גילה
אותה, קראה לו לארץ ישראל. הרצל ניצח.
בנובמבר 1938 עלה ישראל בר ארצה.
אך ספרד לא הניחה לו. הוא קרא את כל
הספרים שנכתבו על מלחמת האזרחים, למד
את פרטי פרטיה. כאשר נשאל מה נסיונו
הצבאי, סיפר ללא היסוס כי היד, קצין בספרד.
נסיון דמיוני זד, פתח לפניו את
שערי ההגנה כבמפתח קסמים. הוא הדריך
בקורסים של הפלמ״ח, תימן מיבצעים נגד
הבריטים, הפך לבסוף לראש מחלקת התיב־נון
וראש מחלקת המיבצעים במטכ״ל של
צה״ל.
כל אותו זמן חלה תזוזה שמאלה, בהשתייכותו
המפלגתית של הסוציאל־דמוקראט
מוינה. בעלותו ארצה הצטרף למפא״י, אך
עם בל פילוג עבר לאגף השמאלי, עד שעזב
את מפ״ם בגלל התנגדותו — יחד עם משה
סנה — לגינוי משפטי פראג. כעבור זמן,
חזר ימינה — למפא״י. כי מפלגה זו, לדעתו,
היא ״סומא בעין אחת בין עוורים
ממש. כן הערצתי את מר בן־גוריון.״ הוא
גם קיווה לשוב לצבא הקבע.
אבל הוא הועבר ממשה דיין לצבי צור,
ומצור חזרה לדיין, וממנו לשר הבטחון
פנחס לבון. לבסוף נשאר אזרח, סגן־אלוף
במילואים.
בר, שלדבריו לא היה מימיו קומוניסט
או אוהד תנועה זו, הגיע למסקנה הקרה כי
הגוש המזרחי מנצח במלחמה הקרה וכי לא
יעבור זמן רב והמרחב יפול כולו תחת
השפעת הסובייטים. במיקרה זה ,״ישראל,
כגורם פרו־מערבי יחיד באזור, תופקר והגוש
המערבי יטען שאין לו כל התחייבות
כלפיה.״
הצעתו של בר, אותה השמיע באוזני
קברניטי המדינה ובהרצאות רבות: על ישראל
להתור לכך, שהמרחב ייהפך אזור
ניימראלי בסיכסוך הבינגושי. יותר מזאת:
ישראל חייבת להתקרב לברית־המועצות, כדי
לרכך את איבתה ולהשפיע עליה להרשות
עליה יהודית לישראל.
סניגורו של בר, עורך־דץ יעקב הגלר,
הציג לו שאלה נוספת :״אם יש לך משהו
נוסף לומר לפני שייסגרו הדלתות שניתז״
בר הזדקר :״אינני מתכחש למעשי.
מסרתי עדות מלאה. שיתפתי פעולה עם
חוקרי. אני מכחיש
כאן הפסיקו אב בית־הדין :״את זד, תשלים
בבר בדלתיים סגורות.״
מסך הסודיות ירד שוב — כנראה סופית.
דת הסער ה הגדול ה
העניין התחיל כשכתב של עתון איטלקי,
שחיפש זווית חדשה לסיפור על מישחק הכדורגל
בין איטליה וישראל (ראה ענזודיס
19־ ,)18 שם לב לעובדה שהמישחק נערך
בשבת. הוא ניגש לשאול את רבה של רומא,
אם אין לו התנגדות לכך. מובן שהרב לא
יכול היה להשיב אחרת מאשר :״אני מתנגד
לקיום המישחק בשבת.״
יהושע ביצור, כתבו הפרלמנטרי של מעריב׳
שבהתאם לתור הנטיעות במערכת עתו־נו
זכה בנסיעה לטורינו, החליט להתלבש
על נושא זה. לפני שיצא לאיטליה התקשר
בטלפון עם הד״ר יוסף בורג, דירבן אותו
להגיש שאילתא בכנסת, בייחוד לאור העובדה
שיהדות איטליה נסערת. אחר כך טילפן
לרב הראשי יצחק נסים, שאל אותו כיצד

חושב הוא להגיב על עניין זה. לרב הראשי
לא היתד, כל כוונת להגיב. אולם ביצור לחץ
עליו, טען שהוא צריך את תגובתו לפני
שעמודי עתונו ייסגרו. כעבור חמש דקות
כבר שלח הרב נסים מיברק־מחאה לממשלה.
בארץ זכה עניין זה לכותרות שמנות ב־יומונים,
וכתוצאה מכך לא יכלו השגריר
הישראלי באיטליה ומלחי המשחתות הישראליות
שהגיעו לביקור בנאפולי, לחזות ב־מישחק.
פשוט לא היה נעים להוסיף חטא
ממלכתי על פשע דתי. אולם יהודי טורינו
עצמם הלכו בבוקר לבית־הכנסת, ומשם
נסעו במכוניותיהם אל האיצטדיון.

הגו רלהא בו ד
מאז חטיפתו של יוסל׳ה שוחמכר מידי
הוריו והצפנתו על־ידי סבו, לא פסקה הפרשה
מלהכות הדים בארץ ובעולם. אנשים
רבים, אשר לכאורה לא היה להם כל קשר
ישיר לכך, מצאו עצמם מעורבים בפרשה.
לפני זמן מה גילה אחד מהם, תושב מאה
שערים, עובדה מפתיעה: מספר לא־מבוטל
של אישים שתמכו בפרהסיה בעמדתו העיקשת
של הסב, מצאו את מותם. הרשימה:
הרב צבי פסח פרנק, שנתן את פסק־הדין
המאשר את מעשה החטיפה; הרב מייזל מ־נטורי־קרתא,
שהתנגד לכל הסדר להחזרת
הילד; העתונאי אלכסנדר זאובר, שפירסם
דעה דומה בסידרת מאמרים; ונשיא אגודת
ישראל בלונדון, הארי גודמן, שצידד בהסתרת
הילד.
השבוע, אחרי שהופצה שמועה זו ברחובות
מאה שערים, החליטו חסידי לובביץ׳,
המממנים את משפטו של שלום שטרקס
בלונדון, לערוך עצרת־תפילה לשנות את קו
הגורל האכזר.

מ שפט
ז רי ק ת גקדור־ס
רק לעיתים רחוקות מחליט נשיא בית־המשפט
המחוזי להחליף שופט שכבר נקבע
למשפט מסויים, בגלל תביעת אחד הצדדים.
השבוע החליט זאת לגבי השופט אליעזר
מלחי, בהסכמת השופט עצמו. המשפט עסק
ב־ 16 פריצות המיוחסות לנחמן פרקש. הצד
שתבע היה התביעה. הסיבה: חקירה מוקדמת
במשפט אחר לגמרי, משפט השוד בשדרות

באותה חקירה מוקדמת, שהתנהלה לפני
השופט מלחי, הכחיש פרקש את שייכותו
לשוד. בידי המשטרה ישנה הודאתו של השותף
לשוד, אותו החליטה המשטרה לא
להעמיד לדין לעת־עתה. אך עדות זו אינה
מספקת. דרושה לפחות עדות מסייעת ברורה
אחת. עדות כזו נמצאה בידי התביעה,
בצורת זכרון־דברים שרשם חוקרו של פר־קש׳
המפקח אליהו קידר, לאחר החקירה.
פרקש העיד בשבועה שזכרון־הדברים אינו
נכון. פרקליטו, עורך־דין צבי לידסקי, חקר
את קצין המשטרה. זה הודה שעדותו של
פרקש ניתנה בתנאי חקירת שתי וערב, דבר
האסור לפי החוק. פרקש עצמו, בעדותו,
סיפר שהיחס אליו היה טוב. שאל אותו
הסניגור :״מה זה טוב?״
״שיחקנו בלזרוק קופסאות גפרורים,״
ענה פרקש ,״ולמרות שאף פעם ל< £שיחקתי
בזה הוא נתן לי לנצח כל הזמן!״
אך העובדה העיקרית לא היתד, משעשעת
כלל: החוקר הבטיח לפרקש שאם יודה יוכל
לצאת בעונש קל. הבטחה כזו היא בלתי
חוקית. השופט מלחי החליט לפסול את
זכרון־הדברים כעדות. על כן ביקש סגן
פרקליט המחוז ראובן ויינברג כי המשך
בירור המשפטים נגד פרקש יועבר לשיפוט
אחר. הוא חשש שאחרי שקיבל את גירסתו
על שיטת עבודתה של המשטח־ ,.יהיה השופט
נכון לקבל את גירסת פרקש גם
להבא.

נועד
משרף !
״רימתבן של מזרע — עולה באש! המתבן
של מזרע — עולה באש!״
ספק אם יש חבר תנועת־נוער שלא רקד
הורד. לקצבה של קריאה משלהבת זו. אולם
כאשר עשו זאת חברי שבט צופי קהילה
בתל־אב־ב, היתד, לקריאה זו משמעות מציאותית
•ואקטואלית. הם רקדו על משטח
האבן שנותר חשוף, לאהר שיד אלמונית
שלחה אש בצריף העץ הירוק שלהם.
״ קצרחשמ לי ״ .לפני כשבועיים התעורר
משנתו אברהם לוי, חוקר גרפולוג.
השעה היתד, שלוש לפנות בוקר. מבעד ל־
(המשך בעמוד )14
העולם הזח 1261

אישים
״ אני שר לעשותח־ים!״
ראש הממשלה החדשה, דויד כן״
גוריון, נראה מאושר מאוד שעה שהציג
השבוע את ממשלתו בפני הנשיא. הוא שיבח
את לוי אשכיל שעשה עבורו את המלאכה,
אך לא היה מוכן לוותר על יוקרתו האישית
בתור אדם שהרכיב מהר יותר מכל
אחד אחר. שעה שלוי אשכול ציין בשימחה
כי קבע יום בו יציג את הממשלה — דחף
בכך את אחדות־העבודה להזדרז בהחלטותיה,
הגיב ביג׳י בתקיפות :״אצלי כבר
היה פעם אחת שקבעתי אפילו את השעה
המדויקת להצגת הממשלה. שעה לפני כן
באו כל המפלגות מהר־מהר לסדר את
העניינים פחות מאושרים נראו שני
שרי מפ״ם, מרדכי בנטוב וישראל
ברזילי, ושר הליברלים, פנחס רוזן,
שהוזמנו גם הם לטקס הצגת הממשלה החדשה
לפני הנשיא. לאחר שהצטלמו יחד
עם הממשלה פנו כולם ליציאה, ובדרך
טפחו מספר שרים דתיים על שכמו של
ברזילי בהעירם לו :״נו, עכשיו לא יהיה
לך מה לעשות.״ ״טוב מאוד,״ השיב ברזילי
,״עכשיו אפשר יהיה לעשות חיים״
פולה בן־גודיון נטלה אף היא
חלק פעיל בשימחת בעלה. שעה שהגיעה

מאריה קסניה ב״קזבלאך
אין נראית צברית?
שיירת המכוניות עם הממשלה לבית־הנשיא,
יצאה פולה לקראתם עם כוסות משקה,
מיהרה להגיש כיבוד ולא שכחה לתת
הוראה מתאימה לראש הממשלה :״עכשיו
אתה מוכרח לקנות לאלמוגי תיק, כדי שלא
ישאר זמן רב בלי תיק הנרגזים
ביותר על מינויו של אליהו ששון
לשר הדואר היו שלושת חכ״י בני עדות
המזרח, ישראל ישעיהו, מנהס כהן
ומשה סרדינס. ישראל ישעיהו, שראה
את עצמו מועמד בטוח לתפקיד, הורגע
על־ידי אישיות מפא״יית חשובה, שאמרה
לו שהעדה התימנית כבר מיוצגת מספיק
מטעם המפלגה והגיע הזמן להכניס גם
ספרדי טהור לא רק חברי הכנסת
לא ידעו היכן היתר, גולדה מאיר, בזמן
הצבעת האימין לממשלה החדשה. מצליף

מפא״י, עקיבא גוברין העיר ליושב־ראש
קדיש לוז בעת ההצבעה :״איפה משה (שרת)
אני יודע, אבל איפה גולדה איש
משרדה של גולדה, אלוף אהרון רמז,
הממונה על הסיוע לארצות זרות, היה עסוק
באותו זמן בדחיית הצעה שהועלתה על־ידי
המשתתפים בכנס, שנערך מטעם מרכז
ההסברה. ההצעה: לאמץ כמה מאות ילדים
אפריקאים בישראל. השיב רמז :״מה יצא
מהילדים המסכנים האלה שייעקרו מסביבתם
המבעית? רק מין צבר אפריקאי.״

״אב שר לשחקהא מל ט! ״
בדגרו, השבוע, על מאות מיסמכיו הישנים,
שעה שחיבר את הפרק השני של זב־רונותיו
שיתפרסם בקרוב, התפנה סידני
סטאנלי לשעה קלה וקיבל כמה ידידים
של יריביו .״הם באו לאיים עלי,״ סיפר
לאחר מכן .״עניתי להם שכל מה שכתבתי
עד עכשיו זה כאין וכאפס לעומת מה שעוד
אכתוב סופר אחר, יעקב קליין־
הפרש, שהתפרסם לא מכבר בעולם עם
הופעת ספרו כאשר ינוס איש נזפ-ני הארי,
היה עסוק השבוע בהכנת הגנה משפטית
מפני תביעת אחת משכנותיו, בטי לינברג,
שדרשה ממנו כמה מאות לירות עבור הדפסה
ועבודות אחרות אגודת העתונאים
של צפון איטליה ערכה ארוחת־צהריים חגיגית
לכבוד קבוצת עתונאי הספורט הישראליים,
שהגיעה לטורינו לכיסוי מישחק
נבחרות ישראל־איטליה. הישראלים שרצו
להגיש מתנות למזכרת לחבריהם האיטלקיים,
פנו לראש המשלחת הישראלית, איש
הפועל רמת־גן, יוסף קצ׳קו, וביקשו
ממנו להפריש מספר מזכרות ישראליות מארגזי
המזכרות שהביאה עמה הנהלת המשלחת.
קצ׳קו סירב מארגני ה־מישחק
הנ״ל לא הסכימי להכיר בעמוס
אטינגר, כתב קול ישראל שהגיע לכיסוי
המישחק כעיתונאי, סרבו להעניק
לו כרטיס כניסה למשחק. עמוס התחכם,
טען כי הוא מכסה את המישחק עבור השבועון
הישראלי במעלה• .מיד זכה לתעודת
עתונאי ולכרטיס כניסה גרשון
פלוטקין חיווה השביע את דעתו על מבקר
מסויים :״הוא דומה לשעון. שעין גרוע —
שעה שהוא הולך — גרוע יותר משעון עומד,
כי שעון עומד מראה לפחות פעמיים
ביום שעה נכונה ואילו שעון גרוע שהולך,
אינו נכון אף פעם איך נראית צברית
אמיתית? זאת שאלו את עצמם יצרני הסרט
קזבלא! ביוון. הם מצאו תשובה יוו־ניר,
בשם מריה קסניה (ראה תמונה),
שנבחרה לככב כצברית בסרט, שתסריטו
נכתב על ידי אלכם מימון
בכנס יהודי־ערבי שנערך השבוע במשמר
העמק, בהשתתפות אנשי־רוח ואמנים, סיפר
כתב הארץ, זאב יציף :״בני בא יום
אחד הביתה וסיפר לי שכל הערבים רוצים
להרוג או תני, .מי סיפר לך את זה?׳ שאלתי
אותו, .הגננת,׳ ענה לי. הלכנו לגננת
לשאול אותה מי סיפר לה שכל הערבים
רוצים להרוג את היהודים. ענתה לי, :מה
זאת אומרת מי סיפר? אני יודעת את זה
בעצמי. הייתי בצבא, בנח״ל את
חדות לשונה, נוסף לחדות קולמוסה, הוכיחה
השבוע הגראפיקאית צילה מנוסי,
בשעת קבלת פרם ראשון על ציור בול
השואה. לאחר הטקס העיר שותפה לפרס
יעקב צים, אשר היה במחנות
הריכוז באירופה :״רק ארם שהיה במחנות
יוכל לבטא את השואה בציור,״ ענתה לו
צילה, ילידת ארצות־הברית :״אפשר לשחק
טוב את האמלט, גם מבלי להיוולד בדנמרק!״

דרושה

לנו

סיסמת

פרסומת!

השוטרת עוצרת את התנועה כדי לאפשר
לגברת, הלובשת

חליפת

ג׳רקולי

לחצות את הכביש.
לציור זה דרושה לנו סיסמה קולעת,
שתכלול את המלים ג׳רסי וג׳רקולי.
הקוראות מתבקשות להמציא לנו סיסמה
בת 15 מלה בערך.
הסיסמאות המוצלחות ביותר יוכתרו בפרסים
כדלהלן :

פרס ראשון

שמלת ג׳רסי של ג׳רקולי
פרם שיני דטלישי

אפודת ג׳רסי

ג׳רקולי

כל אחד
את הסיסמאות יש לשלוח עד יום 24 בנובמבר 1961 ועד בכלל
ל״ ג׳ רקולי ״ ,מחלקה ה ,.תל־אביב, ת.ד 4253 .בציון ״תחרות פרסים״.
הסיסמאות, שתזכינה בפרסים, תועברנה לרשותנו הבלעדית למטרת פרסומת.
החלטת חבר השופטים היא סופית ואינה ניתנת לערעור.

שמור
מבחר שי ל
3תקליטים שונים לשיר

עיניך ־

אקסודוס
תקליט מס׳ 4541
אל תקרא
בנסיעה!

מושר ע״י נינה כדלי
ובמקצב ריקודים

תקליט מם 4543 ,

ע״י אסתר טובי
תקליט מם׳ 4544
מוסיקה לריקודים
בעברית ע״י הזמרת

רינת רון
״אופקי—
המכון לשיפור הראייה
תל־אביב, רח׳ פיירברג ; 36
טל 222568 :

. 1חביבי יאהלאן — פסודבל
.2התיירת ממחלקת הנוסעים
— טנגו.
להשיג בכל בימ״ס למוסיקה.

שינוי כתובת -
תגזינגי הנזפזוה א ת בתבזזג, נז\זג?פז ל\זץ־
דינו סול כך לנזתלסת תגזיודייגז פיכתזייגו
נזרא, כדי ל\זנ\גו ע־כדבינז. בגזפזלתז,

• בטאון הנוער העובד של ההסתדרות.

פסוק> העובוע
יוסף ספיר, ח״כ הליברלים, בדיון על הממשלה החדשה :״בן־גוריון ׳
ניבא וידע מה שניבא, כשאמר לאחר הבהירות שהן היו ניצחון למפא״י ואסון !
למדינה!״
דויד כך גוריון, באותו דיון :״אפשר לשנות את הארץ; אפשר לשנות את :
החברה; אפשר לשנות את החינוך...״
ח ״ כ אלמוגי, ששיסע את בי.ג׳י ודבריו לא נרשמו בפרוטוקול אבל ׳

אי־אפשר לשנות את מפא״י!״
אכרהם שלונסקי, על הרכבת הממשלה :״יש ששון ואין שמחה!״ ]
הנ״ל, במסיבה רבת־משתתפים, לרגל הוצאת ספרו של חיים חפר מלים |
למנגינות :״בפזמונים עושה אותי חיים לעפר וחפר!״
@ הנשיא ג׳ץ קנדי, בשעת ויכוח עם חסידי מדיניות היד התקיפה י
בארצות־הברית :״יותר קל לדבר על מלחמות מאשר לנהל אותן!״

העולם חוח 1261

תחרות

פרסים

ב קי די ם 1
׳ ,תלפידיס 1
ס טו דנ טי ם :
הרשמו עוד היום ל קו רסהחדשל

קצרנות

עבריתו /א ו אנ ג לי ת
(שני חודשים׳ פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 1 1 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמסינסקי)
ת ל ־ אגיבג רחוב גורדון .5
הי ס ח: בבית־הפסר •במעלה*,
רחוב שמריהו לוין .30
הצלחהמובטחת !

הקרב
מנות
המנות
וקרב
״מנת הברזל״ הקרבית נקראת
בלועזית בשם א 0 :ד ^ 1מ. מ ;
שם זה ניתן לה לכבודו של
ד״ר קיס, הפיזיולוג האמריקאי
הנודע, שקבע במחקריו כיצד
לשמור על בריאות החייל בשדה
הקרב. אולם ד״ר קים דאג גם
לאזרחים ובין היתר קבע ששמן
מאכל בעל תכולה גבוהה
של חומצות בלתי חזיות מוריד
את הכולסטרול בדם.
דרשי בפירוש שמן סויה, או
שמן תירס ״טית־בית״ ,המצטיינים
ברכוז גבוה של חומצות
בלתי רוויות ויחד עם זה טעמם
מעודן לסלטים, בשול, טגון
ואפיה.
.ס?ץ! מזממ -מזמיך
3 1 6 {1 0 1 1 8־ 831111ת 11 0 1

כ 7צ ק

במדינה
(המשן מעמוד )10
חלון דירתו בקעו קולות שדמו למטחי־יריד.
רצופים. הוא הרים את התריס. צריף צופי
הקהילה — שניצב מול ביתו, בקרן הרחובות
מלצ׳ט־חשמונאים, מזה ארבעים שנה
— היה אחוז להבות, בשלוחות העץ היבשים
מתבקעים בקול נפץ. מכבי־האש, שהגיעו
כעבור עשרים דקות, הצליחו להציל בקושי
את חלקו הצפוני של המיבנה. ציוד בשווי
מאות לירות וכן ארכיון וספריה הפכו ל־מאכולת

לחוקרי המשטרה שהגיעו למקום לא היה
במה להיאחז. אמנם נשמעו מזה שנים תלונות
מצד דיירי הסביבה, כי הרעש הרב הבוקע
מן הצריף עד שעות הלילה המאוחרות
מדריך את מנוחתם, אך קשה היה לשער,
שהדברים יגיעו עד כדי צעד קיצוני כגון
זה. תיק החקירה נסגר, כשסיבת הדליקה
מוגדרת בו כ״קצר חשמלי״.
כעבור פחות משבועיים הוזעקו הכבאים
שנית בחצות. צריף העץ של גוש הצופים
הקשישים, ברחוב ביכורי העיתים בתל־אביב,
בער אף הוא. הפעם לקחו חוקרי המשטרה
את העניין ברצינות, פתחו בחקירה נמרצת.
בעוד הם עוסקים בבחינת האפשרויות
הרבות, הגיעה למשטרה ידיעה נוספת. יד
אלמונית ניסתה לשלח אש גם בצריף צופי
דיזנגוף, השוכן בסמוך לגדר גן־החיות ברחוב
איבן־גבירול. בשעה חמש אחר הצה־ריים
עבר במקם חניך השבט, רפי רייטר
( .)15 הוא היה בדרכו לחבר, אך מכיוון
שהבחין כי חלונות הצריף פתוחים ניגש
לבדוק מה העניין. כשנכנס פנימה היה
הצריף מלא עשן סמיך. שרידי שק שהכיל
קישוטי־נייר היו פזורים חרוכים בפינת הצריף.
מישהו ניסה להבעיר את המבנה, אך
בנס כבתה האש מאליה. רפי הודיע על כך
למשטרה.
עבודה עצמית! הפעם היה ברור כי
אין אלו מקרים בלבד. שרשרת ההצתות
העידה כי יד מכוונת עברה ומציתה בשיטתיות
את צריפי הצופים בזה אחר זה. נשאלה
רק השאלה: מי מעוניין בהשמדת הצריפים׳
אשר הפכו במשך השנים לחלק מנופה
ההיסטורי של תל־אביב ומרכזי חינוך ובילוי
למאות מבניה?
מספר הסברות היה רב .״זה בכל זאת
השכנים,״ טענו אחדים ,״הם תמיד התלוננו
על הרעש. כעת נמאס להם — ושרפו.״
אחרים טענו כי עשו זאת חברי תנועה יריבה׳
או כנופיית פרחחים. יש שהרחיקו
בדמיונם וטענו כי הצריפים הוצתו בידי
חולה־נפש שנהנה למראה הלהבות.
השבוע העז פקיד עיריה ידוע להביע סברה
נועזת הרבה יותר :״כל צריפי הצופים
בעיר מבוטחים על־ידי העיריה,״ טען .״לאחי
שרבו התלונות מצד השכנים על הרעש
הרב שגורמים הצריפים השוכנים כיום במרכזים
מאוכלסים, החליטה העיריה להעביר
את התנועה למבנים חדשים. בזמנו החלה
העיריה בבניית בית אבן עבור גוש הצופים-
הקשישים, ברחוב וילסון בתל־אביב. דיירי
הסביבה הוציאו מיד צו־מניעה, בטענה כי
אינם מוכנים לסבול את הרעש. למרות ש-
המיבנה כבר עומד כיום מוכן׳ אין אפשרות
להעביר אליו את הנערים. מסיבה זו עוכבו
גם ההבטחות שניתנו לשבטי־צופים אחרים,
להעבירם לבנייני אבן. כנראה שכמה צופים
אלמונים חסרי־אחריות החליטו — ללא כל
התייעצות עם ההנהגה — שכדאי לשרוף
את הצריפים על־מנת להמריץ את העיריה
לדאוג לבניינים חדשים,״
הווי פעולת תגמול: באילת, נאלצו הצופים
בהצגת תיאטרון זוטא לעזוב את ההופעה
באמצע, מאחר שמפעיל מכונת-
הקירור סרב למלא את תפקידו, בטענה שלא
קיבל כרטיסי־חינם למשפחתו
פלישה לאתונה: בתל־אביב, נעצר אדם
חמוש אקדח כשהוא משוטט להנאתו ליד
קפה אתונה, טען שהוא רוצה בכך לעשות
רושם על הבריות חתן התנ׳׳ד :
בירושלים, הובא יוסף קרייר בפני בית־המשפט
באשמת ניתוץ מזבחות כנסיית
דורמיציון, טען שעשה זאת משום שהתנ״ך
אוסר עבודת אלילים גג פח
לוהט: בתל־אביב, בעת קונצרט שירה
בהיכל התרבות, עלתה על הבמה חתולה
הרה, חיפשה מקום להמליט, סירבה לפנות
את המקום מונית המריכה:
בחיפה, בוטלה חתונתם של זוג צעירים
ערביים בגלל קטטה שפרצה בין משפחותיהם
מאחר וכל אחת תבעה לעצמה את
זכות הכבוד להזמין על חשבונה את המונית
עבור הזוג הצעיר.

שנתיים אחו׳ שבעדה הצונח׳ הנו אותה

**1מחזה נראה כמו סצינה מבויימת
( } מתוך החיים המתוקים של פליני. ויה
ונטו (רחוב דיזנגוף של רומא) בלילה. שולחנות
של בתי־הקפה הנוצצים עמוסים קהל
בינלאומי מהודר. על הכביש דוהרות במהירות
מטורפת שיירות אינסופיות של מכוניות•
בפתחי בתי־המלון המפוארים מלוזים
שוערים במדי אדמירלים אורחים אל הכניסות.
מתוך
פתחו של קפה דה פארי יוצאת
חבורה עליזה של גברים ונשים .״התרנגולים״
— זה כינויים של פרחי הצלמים
הצעירים, האורבים בחבורות לאורך הרחוב
כדי לצלם כוכבים ואישים למדורי הרכילות
— מסתערים לעבר החבורה. אחד מהם
מתקרב מאוד, מכוון את מצלמתו. אך לפני
שמבזיק ברק הפלש שלו מסתערת אליו
יפהפיה תמירה, מוציאה מידו בכוח את
המצלמה, זורקת אותה אל הקיר וממהרת
להסתלק עם מלוויה מהמקום.
זה אירע במציאות. הנערה הזועמת שהתנפלה
על הצלם לא היתד, אחרת מאשר דליה
לביא, הישראלית בת ר,־ 19 משבי־ציון, שהפכה
כיום לדמות ידועה בזירת הקולנוע
הבינלאומי. ימים מספר אחרי אותה תקרית
הסבירה דליה בחיוך מדוע שפכה את זעמה
על אותו צלם.
״אני לא רוצה שיצלמו אותי. האפרוחים
האלה ניסו כבר כמר, פעמים לצלם אותי
ותמיד ידעתי להתחמק מהם. למדתי שאם
את לא רוצה שיצלמו אותך, הם אף פעם
לא יכולים לצלם אותך בכוח. החבורה שיצאתי
עמה הפעם היתה חבורה של אנשים
מאוד ידועים ברומא. אבל כשהצלם הזה
התקרב, הרגשתי שהוא עומד לצלם לא
את כל החבורה אלא רק אותי, ועוד גבר
אחד שעמד לידי. זאת לא רציתי. זה רק
חסר לי, שאחר כך יופיעו התמונות של
שנינו בעתונים. יחשבו באמת שיצאנו לבד
ולא בחבורה גדולה. אחרי שזרקתי לצלם
את המצלמה לא הסתכלתי אפילו אם היא
נשברה או לא״.

הקאריירה והנישואים
קרית זו, שאירעה בתקופה בה הס!
*ריטה דליה ברומא את הסרט ההולי־

בודי הראשון שלה, מסמלת אולי את המפנה
הקיצוני שחל בקאריירה של דליה לביא
בתקופה האחרונה. דליה, שעוד לפני שנתיים
עברה את השלב של כוכבנית ישראלית
מתחילה בחו״ל, הגיעה תוך שנתיים למעמד
של כוכבת קולנוע אירופית ידועה ומבו־קשת,
החלה עתה שלב נוסף בקאריירה
שלה: היא עומדת להפוך לכוכבת קולנוע
היליבודית.
אין זה רק שינוי בתואר. זהו שינוי
כביר במעמד החברתי, באורח החיים, בהיקף
הפירסום ובסכומי הכסף שהיא מקכלת
עבור הופעתה בסרט. כבר עתה, כשהיא
מסריטה את סרטה ההוליבזדי הראשון, מקבלת
דליה סכום הגדול פי ארבע מאשר
קיבלה באיזה שהוא סרט אירופי. וזאת
רק התחלה.
המאורע המציין את התחלת הפרק החדש
בחייה היא החלטתה להתגרש מבעלה.
האם זה רק מיקרה ששני מאורעות אלה
אירעו בעת ובעונה אחת? או שמא יש
חוקיות מסויימת באורח־החיים של הכוכבים,
שהצלחתם המסחרית באה תמיד על
חשבון כשלון חיי המשפחה שלהם? האם
היו נשואיה של דליה נמשכים באושר
לולא היתד, כוכבת קולנוע מצליחה? או
אילי נועדו נשואיה לכשלון מלכתחילה
והם היו מסתיימים בגירושין במוקדם או
במאוחר, ללא קשר למאורעות החיצוניים?
לבושה במעיל שחור ישבה דליה לביא
באכסדרת מלון ספווטיני ברובע החדיש
של רומא, ניסתה לענות על שאלות אלה.
ליד השולחן, לצידה, ישבה אמה של דליה,
שלפני חודש, כאשר התקרב המשבר בחיי
הנשואין של בתה, עזבה את ביתה הקטן
בשבי־ציון ואת אחיה ואחותה הקטנים של
דליה ונזעקה לגור לצד בתה, כדי להיות
עמה ברגעי המשבר.
דליה, הנראית כנערה שלעולם אינה מסוגלת
להתרגש, התרגשה הפעם לפני שענתה.
היא החליפה מבטים עצובים עם אמה
•וברגע הראשון אף ניסתה להתמרד בדרך האופיינית
לה :״מה שקרה בחיי הנישואין
שלי זה ענייני הפרטי בלבד ואין זה נוגע
לאף אחד אחר.״
אולם מיד שקעה במחשבות, ונראה היה

לכוכבת;קולנוע בינלאומית, עומדת דליה לביא להתגרש מתנו -אבל בידידות
שזאת לא הפעם הראשונה שהיא מנפה
לתת דין וחשבון לעצמה על השאלה: האם
הקריירה הקולנועית שלד. היא שהרסה את
חיי נישואיה?

״החלטנו להפרד כידידים״

ך• אשר התחתנתי,״ החלה דליה
ל ש פו ך את לבה ,״ובעלי ז׳אקי הכניס
אותי לחברת אנשי קולנוע צרפתיים
והשיג עבורי את הקשרים הראשונים לקולנוע
הצרפתי — ניסיתי להוכיח לעצמי
שאף על סי שאעשה פרטים — אהיה
מאושרת בחיי הנשואין שלי. הייתי צעירה
ותמימה. תמיד קראתי ושמעתי על חיי
המשפחה ההרוסים של כוכבי קולנוע ואמרתי
לעצמי: אצלי לא יקרה. אני לא
אתן לקאריירה הקולנועית להפריד ביני
ובין בעלי. לצערי נוכחתי שזאת היתד,
החלטה שקשה מאוד לבצעה.
״האמת היא שגירושים אצל שחקני קולנוע
אינם דבר יוצא־דופן, בהשראה לשאר
האנשים. אנשים מתגרשים בכל העולם.
אינני חושבת ששחקני קולנוע מתגרשים
יותר מאנשים אחרים. אבל עליהם שומעים
יותר ואותם רואים תמיד — הם נמצאים
תמיד מול זרקורי הפירסימת. לכן נדמה
שגירושים הם המצאה של כוכבי הקולנוע.
״עד כמה שהספקתי לראות, יש בעולם
גירושים בגלל דברים הרבה יותר מלוכלכים
מאשר הדברים בגללם מתגרשים שחקני
קולנוע. אלא שבדרך כלל לא שומעים
על מה שנעשה אצל העם הפשוט. בחורה
העובדת כפקידה במשרד יכולה לעשות
דברים הרבה יותר ניעזים וגרועים, המביאים
לגירושים, מאשר שחקני קולנוע. אבל
על הבחורה במשרד לא ישמעו אף פעם.
״אני, למשל, מכירה בפאריס אדם אחד
ששבר את שיא הגירושים של כל שחקני
הקולנוע. לפני כמה ימים התחתן בפעם העשירית.
אז מה בכך? שלחתי לו ברכת
מזל טוב וחוץ מהחברה שהוא נמצא בה
לא יודע איש ולא איכפת לאיש כמה פעמים
התגרש והתחתן.״
לפתע נתקפה דליה בגל של התרגשות.
״תראה״ אמרה ,״אני וז׳אקי נפרדנו מתיך
הסכמה הדדית, ללא ריב וללא צעקות.
הגענו למסקנה שאנו לא מתאימים ונפרדנו
כידידים. תמיד נישאר ידידים. ז׳אקי
הוא בחור נפלא ונהדר. הפיצו שמועות
באילו אנחנו מתגרשים מפני שהיה לי
ברומא רומן עם מישהו אחר. זה שטויות
הכל. יש לי הרבה ידידים בארץ. אבל זה
לא אומר שום דבר. אני בכל אופן לא מתכוננת
להינשא למישהו בזמן הקרוב, לא
מפגי שהיה לי נסיון מר — פשוט זה לא
הזמן בשבילי להתחתן. את ז׳אקי הכרתי
רק חודש לפני שנישאנו. בפעם השניה
אשקול היטב והרבה לפני שאחליט להתחתן.״

איטלקיה שהתאהבה בכוכב
ף־ 3 6למהשאמרה עד כה ניסתה דליה
ולהתחמק מלענות ישירות אם זו הקריירה
הקולניעית שלה שגרמה לגירושיה.
אבל צהוק הגורל הוא, שדווקא בעת שהחליטה
על צעד זה הסריטה דליה ברומא
סרט, הדן בעקיפין באותה בעיה עצמת.
זהו הסרט שבועיים בעיר זרה, סרט
הוליבודי המוסרט ברומא על־ידי חברת
מטרו, בביומו של הבמאי ההוליבודי וינ־סנט
מינלי. לפני שהגיעה דליה לסרט זה
הספיקה לסיים עוד סרט אירופי אחד. כאשר
חזרה מחופשתה בארץ היה עליה להשתתף
בהסרטת סרט צרפתי בשם שמש בעיניים.
אולם הסרטתו של סרט זה נדחתה. בינתיים
הסכימה להשתתף בקוסרודוקציה גר־מנית־צרפתית־איטלקית
בשם המלכודת של
ד״ר מבוזה.
סרט זה הוסרט כבר בשתי גירסות לפני
15ו־ 20 שנה. נושאו המרכזי: הרשע ימשיך
להשתולל תמיד בעולם; עד כמה שילחמו
בו הוא יחזיר תמיד בגילגולים אחרים.
דליה
משחקת בסרט זה תפקיד של עתו־נאית,
בתו של פרופסור הנופל במלכודתו
של ד״ר מבוזה, עריץ הרוצה להשתלט
באמצעי־טירור על העילם כולו. אגב, בסרט
זה מופיע בתפקיד הרוצח של ד״ר
מבוזה שחקן ישראלי נוסף — זאב בר־לינסקי.
מיד
אחרי שסיימה סרט זה עמדה דליה
להשתתף בסרט גרמני נוסף, אולם ברגע
האחרון קיבלה את ההצעה של וינסנט מיג־לי.
מינלי ראה את דליה בפאריס לפני

כשנה, הציע לה מיד להשתתף באחד מסרטיו.
אולם בשל התחייבויות קודמות לא
יכלה דליה לצאת להוליבוד.
כשהציע לה מינלי את התפקיד הראשי
בשבועיים בעיר זרה, הסכימה לקבלו. עתה,
כשהסתיימו צילומי־החוץ ברומא, טוענת
דליה כי תפקידה בסרט זה הוא התפקיד
הטוב ביותר שקיבלה, וכי לדעתה שיחקה
בו טיב יותר מאשר בכל שאר סרטיה. אם
אמנם כך הדבר, יתכן שזה משום שיש קו
מקביל בין לבטי הדמות שהיא מגלמת
בסרט לבין לבטיה האישיים בתקופת ההסרטה.
דליה
משחקת בסרט זה תפקיד של פקידה
איטלקיה קטנה, ארושתו של בחור
צעיר ונחמד, המתאהבת יום אחד בשחקן
קולנוע אמריקאי המגיע לרומא. שחקן זה,
שהוא מבוגר, ירד מגדולתי, מנסה לטפס
שנית בסולם הקריירה ברומא באמצעות
הבמאי שלו, הנמצא גם הוא שם. רומן
האהבים שלו עם דליה מחזיר לו את הבס־חון
העצמי, והוא מצליח לשוב לגדולתו.
ואז עומדת בפני הפקידה האיטלקיה הקטנה
הברירה: במי לבחור? בשחקן ההולי־בודי
הזוהר, שקשריהם המשותפים נראים
מפוקפקים למרות הרומן הסוער שניהלו;
או באריושה המקומי, שאמנם אינו מבטיח
לה זוהר וקריירה, אולם אהבתו היא אהבת
אמת?
דליה שבסרט מוותרת על הוליבוד, נשארת
באירופה לצד ארושה. דליה שבמציאות
ויתרה על בעלה האירופי ובחרה בהוליבוד.
השבוע טסה מרומא לפאריס כדי לגמור
שם סידורים אישיים, תצא כעבור יומיים
להוליבוד על מנת לסיים שם את
צילומי־הפנים של הסרט ולהתחיל בקריירה
של כוכבת הוליבודית.

היה איתי כשעשיתי את הסרט בגרמניה.
הוא בא גם לרומא. אבל הוא לא יכול
לעזוב את העולם שלו ולהילוות כל הזמן
אלי, ולא רק מבחינה עסקית בלבד. ברגע
שהוא הפך מלוזה שלי; ברגע בו אני היא
הכוכבת וכל תשומת־הלב מופנית אלי והוא
רק כאילו השומר שלי — יורד הכבוד שלו
גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים. זה לא
הכי נעים להיות ידוע כבעלה של דליה
לביא, במקום להיות משהו בזכות עצמו.
מובן וטבעי שהוא ירצה לנסיע

אחרי לכל מקום — אף בעל לא היה רוצה
שאשתו תיסע לבד. אבל כשהוא נוסע איתי
כמלווה, הוא מאבד מערך עצמו.
״מצד שני, בעולם בו אני חיה, קשה לי
להיות קשורה אליו כל הזמן. בצורה שאני
חיה מכירים כל פעם אנשים חדשים. בכל
סרט משחקים עם שחקנים אחרים. נוסעים
מסביב לעולם ובכל מקום פיגשים חברה
חדשה ורוכשים ידידים נוספים. לאט־לאט
מתחילים להבדיל בין האנשים ולהכיר
טיפוסים שונים. האופקים מתרחבים ואז
משתנים גם המושגים. האדם הרגיל חי בחברה
הסגורה שלו, באורח־החיים הקבוע
שלו — לכן קל לו לחיות במסגרת ולא
לשביר אותה. אצל השחקנים זה אחרת.
אני חלילה לא מנסה לחפות על משתו
בהסבר זה, אך ברור שלזה היתד, השפעה.
״חוץ מזה הוריו של ג׳אקי, שהם אנשים
טובים, התנגדו מלכתחילה לכך שאהיה
כוכבת קולנוע. הם אנשים מכיבד־ם, עשירים
ושמרנים, וראו פחיתות־כבוד במקצוע
בו אני עיסקת. נכון שהנשואין והגירושים
שלנו זד, ענין שביני לבין ג׳קי בלבד, אבל
הוריו הפריעו לנו בכל פעם, וגם זו טיבה
שכשהיא מצטרפת לסיבות אחרות — יש
לה משקל. וכך הגענו למסקנה שבצורה

זו כדאי יותר שניפרד ונישאר ידידים לתמיד.״
היתד,
זו הודאה מפורשת בכך שהקריירה
הרסה את נשואיה. אך למרות זאת עדיין
אין דליה מוכנה להשלים שכך זה צריך
להיות. בתמימות של ילדה בת , 19 היא
סבורה שכשלון אחד איננו מוכיח דבר.
עדיין היא מאמינה שהיא השליטה בעצמה
ואין מקצועה בבחינת סם משכר שאי־אפשר
להשתחרר ממנו .״אני אוהבת את המקצוע,״
אמרה דליה ,״ואעשה הכל כדי להצליח
בו. אבל אינני לוקחת את זה בכלל
ללב. לא אלך לחיים ולמודת על מנת להיות
שחקנית. תמיד אדע לוותר ולהפסיק כשזה
יזיק לי, או לא ימצא חן בעיני.״
מלים יפית וכנות. אך כמה אנשים אמרו
אותן לפני שנוכחו כי ההיפך הוא הנכון?

צדב־קרס כצטבח

ך* יא לא רצתה לדבר על כך, אבל
ז 1בעתונות הצרפתית כבר החלו מתפרסמים
הסיפורים הראשונים על הרומאן
החדש שלה. סיפר פארי פרס: דליה לביא
מתסזנת להתחתן עם שחקן איטלקי בן .23
לא היה בזה שום חידוש פיקנטי, לולא
העובדה, אותה ידע העתון רב־ד,תפוצה
לציין: כי בן־הזוג החדש של הצברית מ־שבי־ציון
ר, א פאשיסט ידוע.
יותר מזה: אמה הבחינה יום אחד, אחרי
ביקורו של הצעיר, בצלב קרס שהוא צייר
על שולחן מטבחה של דליה. הבת הרגיעה
את אמה :״זה לא כלום. הוא עדיין צעיר
וטפשון, הוא ישתנה.״
דבר שאינו בטוח כלל. מה שבטוח, לעומת
זאת, הוא שדליה לביא עצמה ד,ש־תנתר.,

קירר,
דוגלאב גילה אותה
נראה שנפל ב: רלה של דליי״ ש־

מאורעות אישיים יתערבו בסרטה האחרון.
כך קרה שהכוכב הגברי של הסרט,
זה המשחק את תפקיד השחקן ההוליבודי,
הוא קירק דוגלאס. זהו האיש שלמעשה
גילה לראשונה את דליה ודחף אותה ל־קאריירה
קולנועית.
זה היה לפני תשע שנים, כשדליה היתד.
עוד ילדה פראית אך יפו; בת .10 קירק
דוגלאם הגיע אז לארץ כדי להשתתף ב־הסרטת
ע1שה הלהטים. תקופה מסויימת
השתכן במלין דולפין בשבי־ציון, שם הכיר
את דליה הילדה. בין השניים התפתחו במהרה
קשרי ידידות. קירק צירף את דליה
לצוזת ההסרטה והיא ליוותה אותו על פני
הארץ. הוא רצה אז לאמץ את הילדה
היפהפיה היתומה מאב, אולם לבסוף היה
זה במאי שוודי שלקח את דליה אליו לשוודיה.
קירק,
שמאז הפך משחקן בינוני לכוכב
הוליבודי זוהר ועת־ר־נכסים, שכח את
דליי־ .,אבל דליה לא שכחה אותו. כאשר
שמעה כי תופיע לצידו של קירק ד־גלאס,
סיפרה את סיפור הילדות שלה למינלי.
מיד הודיעו על כך לדוגלאס בהוליבוד,
שלצידו תופיע שחקנית שהכיר כבר בישראל.

הגיע קירק דוגלאס לרומא, מיהר למשרדי
ההפקה של הסרט רדי לפגוש
את מכרתו הותיקה .״איפה דליה לביא?״
היתר, שאלתו הראשונה אותה הפנה לנערה
שישבה במסדרון. הנערה הביטה בו ארוכות
ושתקה .״מהר, מהר,״ התרתח קירק
חסר הסבלנות ,״אני רוצה לראות אותה.״
״זו אני!״ השיבה לו הנערה.
הסצינה שהתרחשה בעת הפגישה בין
השניים תוארה אחר־כך על־ידי הנוכחים
כאילו פגש קירק את בתו האבודה .״אני
מצטער שלא אימצתי אותך אז,״ אמר קירק,
״בת כזאת הייתי צריך.״
מובן שסיפור־רקע זה ישמש כנושא ה־פירסומת
העיקרי של הסרט לכשיושלם.
מפיקי הסרט לא יכלו להמציא סיפ ר מלהיב
יותר.

לא נעים לבעל

^111

* /אל! גרה א רד, בעלה של דליה, בא
י איתר, לרומא כשהחלה את ההסרטה
לפני חודש וחצי. אולם הוא לא נשאר עמה
זמן רב. כי תוך כדי ההסרטה הגיעו שניהם
למסקנה שמוטב להם להתגרש.
עתה, אחרי שסיפרה את כל הסיפור
מסביב, הרגישה דליה את עצמה מוכנה
לספר על הסיבות שגרמו לגירושים.
״לז׳אקי יש מקצוע ועסקים בפאריס והוא
לא יכול לנסוע איתי לכל מקום. הוא

עם המאהב

דליה לביא וקירק דוגלאס, הממלא את תפקיד המאהב
בסרטה ההוליבודי החדש. קירק היה גם האיש שגילה
דליה לביא, בעת שביקר בארץ, לפני שנים מספר, כאשר דליה היתה בת עשר בלבד.

המשך מסע ״פוסה״

קולנוע

ממרסייל לכיוון חיפה,
נפליג כ־ 20.11 ונעגון שוב
כגינואה כ־*; 21.11ב טיול
כעיר והסביכה

ו ...בנ פו לי כיום 22.11 -
עם טיול לפומפיי

סרטים
המרובע הנצח
שיעור כאהבה (גת, תל-אביב; שבדיה)
מפיק אינגמרגליות כמו :״האהבה מתחילה
בעיוות־פנים ומסתיימת בפיהוק,״ או:
״מיטת־הנשואין היא מוות לאהבה.״ אך
הברגמנגינה מסתיימת בלקח מעודד יותר:
אין אהבה כמו זו בין בעל ואשד— ,
בתנאי ששניהם בגדו זה בזו וראו את
ההבדל.
הבעל הוא רופא־נשים קשיש, שעסק בהתעמלות
שבדית עם שכבנית צעירה, עד
שנודע לו כי אשתו בוגדת בו בעזרת ידיד־נעוריו,
סקנדינבל חובב יין ואמנות. הסרט
מראה כיצד הוא כובש בחזרה את המוצב
במיבצע מזהיר, מתוכנן לפרטי פרטיו, המסתיים
בחדר־הכלולות של ירח־דבש שני.
בחוץ מחכה הנהג המשפחתי, שאין לו
צרות עם נשים — ״לא מאז שהרגתי את
ארוסתי!״
זהו השיעור ההיתולי הראשון של הגאון
השבדי המוצג לצופה הישראלי —
וכמו כל שיעוריו, מצטיינת הכיתה במיש־חק
מושלם. כמו תמיד, מסוגל ברגמן
לפתוח כל לב במפתח השבדי אשר בידיו,
להחדיר תוכן אנושי עמוק למומנטים הפשוטים
ביותר של חיי יום־יום — כאשר
הבעל מעיר את אשתו בטפיחה על הישבן,
או כאשר שני גברים מתערבים ביניהם
מי ינשק ראשון אשה זרה ברכבת.
מוסר־ההשכל: כל גבר תרבותי בוגד
באשתו (ולהיפך) ,אך מה ערכן של הר־פתקות־מין
חולפות לעומת אהבתו של
זוג נשוי, שריקמתה זכרונות משותפים,
טעם שווה ומריבות משותפות?

לאבדאת הראש

03 ספה
ולפני שנגיע לחיפה, נתעכב
ב־ 25.11 בלימסול, לשם
טיול בקפריסין

נשוב לחיפה כ־26.11

טיולים בנ״ל מחיפה
11.12.61 ,27.11.61

בכבוד רב

הרהורי נזירה (מקסים, תל-אביב;
צרפת־איטליה) היה אולי מקבל אוסקר מהאפיפיור,
אילו היתד, לו סבלנות לראיתו
עד הסוף. זהו סרט דתי קיצוני, לפי המחזה
המבולבל של ברנאנוס ג׳ורג /חניך ישועי,
המאמין שאהבה לאלוהים מסלקת פחד מהאדם.
הוא רוצה שכולם יאמינו בזה, דווקא
עכשיו, כשהעולם עומד להתפוצץ.
האחות היפה בלאנש־גסיסת־ישו (פאסקאל
אודרי) ,קודם בת אצילים, כולאת עצמה במנזר
כרמליתי קודר בגלל חטא נורא: היא
פוחדת פחד־מוות מהמוות. תופעה מאד לא
נורמאלית. האם מארי־סמל־ההתגלמות (ז׳אן
מורו) נוטלת את החסות עליה. היא מסבירה
לה שאין דבר חביב יותר מאשר למות.
בלאנש־גסיסת־ישו מוצאת מחדש את האושר.
היא חיה מטכס לטכס, מתפללת, משתטחת
על הריצפה ומאוהבת בישו. היא מתחרה
יום ולילה עם האחיות האחרות, מי מהן
תמית קודם בשבילו.
כעבור שעה ורבע נותנת להן המהפכה
הצרפתית את ההזדמנות. ההמון שונא־הכמו-
רה האנטי־מהפכנית שר :״הכרמליתיות לתליה
על הפנסים!״ ובוחר עבורן את הגיליוטינה.
ואז דווקא, לפני הסוף המיוחל,
תוקפת אותה מחדש החולשה :״למה שגם
אני אמות?״ היא מסתתרת. אבל האם מוצאת
אותה, מתחננת לפניה בשם כל הקדושים
לאבד את ראשה כמו כולן.
בלאנש משוכנעת מחדש ומגיעה בזמן
לגיליוטינה, בדיוק כשהגזירה הראשית מושיטה
את צווארה. היא מצטרפת אליה בזמר

כשחיוך של אושר עילאי נסוך על פניה.
איש, מלבד הבמאי עצמו — וגם זה לא
לגמרי בטוח — אינו מסוגל להזדהות עם
סרט זה. חסר בו כל רגש והוא כה איטי,
עד שכל תנועה חדשה מתקבלת באולם כשימחה!
במיוחד זו של התליין. גם צוות
השחקנים, שהם תותחי הבד הצרפתי, עלוב
הפעם. לז׳אן מורו ופייר בראסר אין הזדמנות
להראות את כשרונם. ז׳אן־לואי בארו
ומאדליין רנו מואילים להראות את עצמם
דקה אחת בלבד. אלידה ואלי ופאסקאל
אודרי מרגיזות כמו התסריט, במיוחד כשהן
שרות שירי־דת בסופרן החולני שלהן.
לבמאי של הסרט, ברוקברגר, היה צריך
להיות מצפון עמוס מאד אם העז ליטול
על עצמו סרט כזה. ישו הנוצרי יסלח לו;
הצופה לא יעשה זאת.

במאי -ר מ אי
הלהב הערום (חן, חל־אביב; אנגליה)
זקוק לד,שחזה של היצ׳קוק ולא לטיפולו
של מיכאל אנדרסון. לא איכפת כבר ש־אנדרסון
מרמה את הצופה ומגיש לו במקום
מריטת־עצבים מלוא הפה פיהוקים; לא איכפת
גם שזרק לקהל קרחון בשם דבורה קר,
אבל איכפת מאד שלקח וביזבז שחקן טוב
כגארי קופר המנוח, שזה סרטו האחרון.
קופר משחק את תפקידו של איש־עסקים
אשר אשתו חושדת בו שהוא רוצח. החשד
מלודה בהתפרצויות התזמורת ברקע. לא
חשוב כמה פורטיסימו עובדים הנגנים, התוצאה
— תמיד פייאניסימו.

לינו ק או לאהוב?
השדרה (תנור, תל־אביב; צרפת) הוא
הווי לא מקורי אבל נחמד, אודות ילד הגדל
ללא הורים בפיגאל. מה שהוא רוצה זאת
אמא. במקום זאת הוא מקבל סטריפטיז,
שיכרות ואלימות, וצומח להיות צעיר זועם.
תמינה יפה היא זו בה נפגש הנער
השיכור (ז׳אן־פייר ליאון) עם שכנתו החשפנית
(מגלי נואל) ,עליה הוא מכריז בכל
הזדמנות שהיא אהובתו, בעוד שהוא מפחד
מילדות אפילו. היא מכניסה אותו לחדרה
ושם הוא שואל אותה :״אינך מפחדת להיות
לבד׳ עם גבר כמוני בחדר?״
הגבר הזה אינו יכול להחליט אם הוא
רוצה אמא מיינקת או אשה מאהבת.
דו־השיח לעיתים ארוך ומסורבל. קשה
להאמין שנער נורמאלי פולט פילוסופיה
כזאת. אילם זה סרט שמומלץ לראותו. לא
רק בגלל פאריז, כי אם ובעיקר כדי להרהר
מה היה יכול לעשות עם הילד במאי
מבין יותר.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזד, ממליץ לראותם;

• מוצאי־שכת ובוקר יום א׳
(חן, תל־אביב) — נערה שלא נותנת משקיטה
זעמו של פועל צעיר. מישחק נפלא של
אלברט פיני, ד,מנית על המגש פרוסת הווי
חיים בריטי.
• בצהרי יום (פאר, תל־אביב) — גרי
קופר, כשריף אידיאליסט, בסרט מלפני כמה
שנים, לוחם לבדו בחבורת גנגסטרים וזוכה
באוסקר. גריים קלי בסרטה הראשון.
• לולה (ארמון דוד, תל־אביב) —
רקדנית אנוק איימה כחשפנית טהורה, ב־סרט־אווירה
של הגל החדש.

ך באביאד״ו
מלשינים במלית ותפילין,
>] קולחה לדוגמה, רוסים [!
׳] וסינים הם מפרקי ספרו |י
י! החדש של מיכאל ששר

|; ״ישראלי במוסקבה״
י| שהופיע בימים אלה בלוית |י
>] צלומים רבים בהוצאת |<

קרית ספד-16

נואל וליאו כ,,השדרה״
סטריפטיז יש, אמא אין

צברית בביקיני
שומן מזרחי בלבוש צפוני
.ץ אור פאטתי מאוד של האשה
! 1הישראלית הביא עמוס קינן, שתיאר
אותה מדדה על עקבים גבוהים ודוחסת את
משמניה לשמלה צרה, מסוג המתאים למקצוע
מסויים .״כפי הנראה,״ מסכם הוא,
״שכח מישהו להגיד לנערותינו הצנועות
והישרות, שאפשר גם לא בדיוק כך.״
לא נכון
אי־אפשר אחרת! ואתם האשמים בכך !
כי בגד זה לא נועד לשמש כקישוט, ולא
לחינם קיימת האסוציאציה ה״מקצועית״ —
שהרי זהו בגד פונקציונלי לחלוטין. הוא
תוצאה של מציאות, שאתם כופים עלינו!
התבוננו נא איך מסתכל הגבר הישראלי
על אשה. או מוטב — קראו את מאמרו
של אייבי נתן. תראו שם את תיאור הזכר
הדגול הנכנס למסיבה ואומד את המועמדות
— איזו מהן תשמש לו על מנת
״שלא יחזור בגפו הביתה.״ הוא סוקר את
נתוניהן (האנטומיים) ואף משיג אינפורמציות
בנוסח ״יש לה רגלים שריריות
ושפתים מחוספסות״ ,ולבסוף נאנק הגבר
האומלל שלא השיג את אשר חיפש.
איך היה אותו גבר מגיב אילו היו
מסכמים את אישיותו כ״בטן שעירה״ —
למשל?
האם הגבר הישראלי טורח להתעניין
באישיותה של האשה? האם הוא, לפחות,
מתפעל מעובדת היותה נשיית ופריכה?
האם הוא מבחין במה שקראו הרומנטיקאים
״נפשה היפה״? אם אין הוא רואה בה בת־שיחה
ראוייה — האם הוא מתפעל לפחות
ממה שקורא הגבר האירופאי ״השטויות
הקטנות והמתוקות״,
לא! לחלוטין לא!
הגבר הישראלי מסתכל על האשד, כעל
סחורה, הצריכה לשמש לו לתשמיש מסוים.
הוא מסתכל עליה כסוחר האומד את מידת
התועלת החומרית שיפיק מסחורתו. מר
אייבי נתן טוען, ששוררת כאן פסיכוזה
של ״בלי ידיים״ .אין בחורה בריאה ברוחה
שלא תיהנה מליטופו של ידיד ואהוב,
אבל למה שתסכים למגע ידיו של גבר
האומד אותה כסחורה? כלום עגבניות בשוק
מותר למשמש בטרם שתקנה אותן?
זהו מסחר ברוטלי, אבל — מסחר לפי
כל הכללים. לא פעם שומעים בחור מהרהר
בקול :״הוצאתי עליה שלושה קולנועים,
שתי ארוחות־צהריים וחמש ישיבות בביתי
קפה והיא עוד לא נתנה לי. שתלך לעזאזל!״
אין כאן מקום לריעות, להבנה, לעניין.
כל אותו עניין שיש לו לבחור יפוג כשיראה
שהזמן עובר והיא אינה נכנסת למיטתו,
או שיסתבר שהיא נשואה, למשל.
האם אישיותה או קסמה השתנו משום כך?
לא, אבל אלה אינם נתונים הנכנסים
לחשבון. המסחר הוא מסחר־בשרים פשוט.
מהי הברירה העומדת בפני הבחורות?
אין ברירה. זוהי מלחמודקיום אכזרית
שסיסמתה ״לכל אשד, דרוש גבר.״
משום כך, כל האמצעים כשרים להשיג
אותו, עליה לתאם את שיטות הפיתוי
לצרכיו ולטעמו. בשוק נאלץ כל סוחר
להציג את סחורתו, אחרת אין קונים. מי
שאינה מוכנה להתאים עצמה לתנאים —

האמנם הצבריות •פות?

גונה בביקיני ורבה נסונאן

יוצאת מן המישחק. כשבחורה שאינה מתאמת
עצמה לטעם הגברי השולט, באם אינה
רוצה ללכת עם הוריה לקולנוע — הרי
יש לה רק הברירה לצאת עם חברה מסכנה
כמותה, או לשבת בבית.
הארץ מלאה נערות יפות־נפש הרובצות
בבית מעצב ונמקות בעוניין. לכן —
מה הפליאה שאופנאי. אמריקני מפורסם
שהוזמן לחתת דעה על הלבוש הישראלי
טען, שכל הנערות בארץ, חולות בשגעון
הקונטורים* .כשנערה ישראלית רוצה למצוא
חן בעיניכם, הגברים הישראליים, אין
לה ברירה אלא להבליט ולהראות את כל
מה שיש לה להציע. אחרת לא תעיפו בה
מבט שני. אותו בגד צר, הדוק וחשוף,
חסר־טעם, בלתי־דיסקרטי וזול הוא הכרח
המציאות עבור הנערה הישראלית; היות
והאומד אותה הוא הגבר הישראלי.

מצי: את הסחורה
ך* מוכן שכל זה הוא בלוף. הנערה
^ אינה מוכנה כלל למכור את מה שהגבר
מנסה לקנות. היא עדיין מאמינה באהבה
הגדולה ובריעות, עליהן היא גודלה. לכן,
משמשכה את תשומת לבו והוא שת לבו
אליה, אזי מתחיל המיקוח הגדול. הוא טוען
בחיטים, והיא טוענת לו בשעורים .״אני
הולכת אתו בלאהוב והוא הולך אתי בלהת־עסק,״
כדברי הבדיחה הידועה.
מתחיל המיקוח המייגע בין האשד. המחפשת
ידידות ואהבה וכולה רגשות, ובין
הגבר החושק בה ומרגיש עצמו מרומה.
כמובן שהן נאלצות לרמות, וכמובן שאין
תוכנן מתאים לחיצוניות ה״מקצועית״ שלהן•
אייבי נתן טוען שהן אינן יודעות
את כללי המשחק. הן יודעות אותם יפה
מאוד, אלא שלא זה הוא המשחק אותו הן
רוצות לשחק.
למרבית הצער צריך לתאם את ההיצע
לביקוש וכך נוטשות הן לאט את התקוזה
לגבר יפה־הנפש שיבין לרוחן, וגונזות
אותה עם שאר חלומות הילדות היפים,
בדיוק כפי שהן נכנעות לרעיון שהן לא
תינשאנה למרלון ברנדו.
מלחמת הקיום דורשת את שלה, והמתחרות
רבות ואין להן ברירה אלא להסתובב
ולהציג עצמן, כברחוב דיזנגוף למשל.
וזוהי, אגב, הסיבה לטעות המפורסמת ש־
״ברחוב דיזנגוף יש יותר יפהפיות מאשר
בויא וינטו ברומא או בשנז־אליזה, בפריס.״
הסיבה לכך היא פשוטה: שברחובות אלה
לא תשוטט אשר. המכבדת את עצמה. אם
רואים אשר. יפה מסתובבת בשנז־אליזה —
היא, או תיירת, או יצאנית מדרגה גבוהה
מאד. נשות הזוהר, וד,יפהפיות למיניהן
תסתובבנד. בחוג הסגור שלהן ולעולם
לא ברחוב הראשי. רק בתל־אביב משוטטות
נערות־הזוהר, דיילות, דוגמניות וסתם
מחפשות־את־מזלן ומציגות עצמן בחלון־
הראווה של העיר, תוך תחרות פרועה של
התבלטות. זוהי מציאות עגומה, שאתם,
הגברים הישראליים, יצרתם.

שירי תג״ך מגליציה
ז מדוע לבושן חסר טעם? זוהי כבר
\ 1שאלה שונה לגמרי, שאפשר לנסחה
כבעייה של אוריינטציה־פוליטית. משום כך
טוב שדווקא העולם הזה העלה את הבעיה.
מדוע, כפי שציין תומרקין, בצדק, בנות׳
יוון, או ספרד, למשל, יפות יותר? מבחינת
היופי האובייקטיבי, אין הבדל. האקלים השוזר.
יוצר טיפוס דומה, ואחוז היפהפיות
— זוהי שאלת הסתברות פשוטה. אך הן
באמת יותר יפות, ונראות יותר יפה מן
הנערה הישראלית. מדוע? כי מורגשת בכל
הוזיתן השלמות האורגנית. בתלבושתן, כמו
במגוריהן, במנהגיהן ובהשתלבותן בסביבתן.
הן צמחו מתוך הרקע שלהן וניצרפו
במשך הדורות תוך הרמוניה גמורה וטבעית.
כאן הדבר שונה לגמרי. אנו מרגישים
עצמנו עם ארופאי — למרות שלא זו
בלבד שאנו עם ים־תיכוני, אלא אנחנו גם
חיים בלבנט. כמובן שנוצר כאן דיסונאנט
צורם.
עמום קינן טען שאנחנו בתהליך לבנטיני-
זציה. אילו היה זה כך — היה זה הרע
במיעוטו. המצב הרבה יותר עגום, כי הרי
החלטנו — או יותר נכון החליטו בשבילנו

הוויכוח על היופי והאופי של הצכריות, שהתפתח מעל
עמודי ״העולם הזה״ ,המריץ גם רכים מבין הקוראים להכיע
את דעתם. השבוע מפסיקה המערכת לשעה קלה את
רשות־הדיבור של האמנים והסופרים, בדי לפרסם את דבריה
של קוראה (ששכחה, אגב, לציין את כתובתה, גילה ומקצועה,
ומתבקשת לעשות זאת) .המערכת מציעה לכל שאר
הקוראים, שיש להם מה לומר על נושא זה, להשתתף
כוויכוח ולהמציא את דבריהם למערכת ״העולם הזה״.

ת דינה אהרנפלד.— שאנחנו שייכים למערב אירופד
כמובן שהשתלבות כזו בסביבתנו יוצרת
שעטנז מוזר, שהוא כפוי וסינטתי.
דוגמאות מחיי יום־יום אינן חסרות.
שעטנז כזד, הם השירים ה״תנכיים״ שחוברו
על־ידי מלחינים מגליציה ,״העברית של
הרדיו״ — שמרוב מאמץ לשלב את ההגוי
האורינטלי והמבטא המערב־אירופי היא
אינה נשמעת כשפת בני־אדם. כלי הנחושת
הירוקה בדוגמאות ״ישראליות״ ,שמות־יישובים,
ריקודי־עם וכל דבר ״אוריינטי״
שנוצר בארץ הזו על־ידי אנשים ״אירופיים״.
לא פחות גרוע המצב כשאנו מאמצים
לנו את מנהגי אירופה כמות שהם. כבר
דובר על הבתים שאינם מותאמים לארץ,
על המנהגים שאינם משתלבים ועל האמנו־יות
והתרבות המועתקים בצורה לא מוצלחת.
כמובן
שהדבר חל גם על לבוש! דוגמה
בולטת הוא הביקיני שנוצר עבור האירופאיות
ארוכות־הרגל וצרות־האגן. אין דבר
מכוער מנערות ישראליות רחבות־אגן ונו־טות
להשמנה (ככל אחיותיהן הים־תיכוניות
והאוריינטליות) הדוחסות עצמן לתוך ביקיני
צפוני, כשהשומנים זולגים מכל צד. כל
בגד של נערה ישראלית עומד בסימן אותו
שעטנז מוזר, בין אם הוא בגד ״אותנטי״
ובין אם הוא בגד ״אירופאי״.
משום כך נעדרת הישראלית את אותה
הופעה הרמונית יפה ושליוזה של בנות
יוזן וספרד, למשל. כי מאידך — היא גם
אינה נראית אירופאית. נערה ישראלית עושה
בפאריס אותו רושם כמו שעשתה הצגת
מולייר שהובאה לשם על־ידי תיאטרון
אהל. כי בדיוק כמו הביקיני, לא מתאימים
לה גם הכובעים, העקבים־הגבוהים
והשמלות הצרות של אירופה. כמובן שהם
נראים עליה כמו ״אוכף על פרה״ וכמו
הבתים ה״מודרניים״ על הרכסים הנפלאים
של ירושלים.

סיגכון -בדי רקע
** ה כיחס לסגנון הכללי? מר, ביחס
לפרטי הלבוש?
כאן אשמה הבחורה הישראלית עוד פחות.
לעומת הבחורה האירופית והאמריקאית,
שמגיל 14 מתחילה לשכלל את נשיותה תוך
לימוד וחיקוי הסביבה ובעידוד כל הסובבים
אותה: המגיעה בגיל עשרים לנשיות
שלימה ובשילה — הרי שהישראלית מתחנכת,
בבית־הספר, עד גיל 18 לפשטות,
חברמניות והעדר סממנים נשיים, ומשם
אוטומטית היא מועברת לידי הצבא הכובל
אותה בבגדים גבריים( .מדוע אין מנהיגים
בצבא תלבושת בדומה לזו של השוטרות?)
משהיא מסיימת את שרותה בתום שנתיים
של אימונים, מזון קמחי ודפוסים מחמירים,
היא בת עשרים, ולא רק שהרסו את
נתוניה הנשיים הטבעיים, אלא שאין לה
כל מושג מה לעשות עם עצמה מבחינה

הצרה היא — שאין לד. אפילו ממי
ללמוד. לכל עם יש מסורת. נשי הפרובינציה
נוהגות כשם שנהגו אמותיהן וסבו־תיהן,
ובערים הגדולות ישנם מרכזי אופנה
והם הסמכות העליונה.
אבל מהי הסמכות כאן?
בחורה העומדת, בגיל ,20 בפני העובדה
שעליה ליהפך לחתיכה נאה ואפקטיבית —
ממי תוכל ללמוד מהו הלבוש היפה והנכון?
אם את חליפותיה תופר ה״חייט
מדופלם מיזרשא״ ,את תסרוקתה קובעת
״שרה מסלון פנינה״ ,הנעלים הם ה״דרנייר

קרי״ של נחל־בנימין? מה הפלא שהתוצאה
היא ״בריג׳יט ברדו משכונת־מחלול״?
המגוחך הוא, שהנערות הישראליות
משוכנעות שהן לבושות לפי אפנת פרים.
אפנת פאריס היא מסובכת מאד, נקבעת על־ידי
מוחות מזהירים, בהתאם לאווירה הכללית
של צרפת (לדוגמא — הצ׳רלססון,
שקם בתקופת מבוכה ונוסטלגיה לעבר,
והאמפיר שכבש את מקומו לאחר שקמה
הרפובליקה החמישית).
אך מה לכל זאת ולנו
ובפרט, שהנה מגיעים הדי אופנת פריס
ממקום שלישי ורביעי, ללא כל הבנה והתאמה.
התוצאה היא כמובן יצירות־זוזעה,

סופיסטיקציה״ — אותה (כך נדמה להן) —
הן סופגות מהסרטים הצרפתיים. משום כך
אפשר לראות נערות בכובעי־קש של המש־ביר
לצרכן — אותם הן נושאות בגאון,
בגאווה, ובמה שנראה להן כהבעה של דוגמנית.
או נשים העטופות (בנוסח פרוזה),
בצעיפי מוהר מכוערים — בסגנון שנדמה
להן כ״רישול מקסים״ ,אך אינו נראה אלא
כרישול אמיתי.

האוריינטציה

ז מה הן אשמות
הן אפילו מצב הצפון־אפריקאיות הנוטות
צרפתי, או היפאניות הנמצאות תחתי
השפעה אמריקנית טוב בהרבה. כי בצד
ההשפעה המערבית, הריהן מוקפות במסורת
עתיקה, מותאמת ואורגנית. הן עומדות על
קרקע מוצקה. מבחינה זו — עולמן שקט
ובטוח.
מה המסורת ממנה אנו יכולים לינוק?
על איזה קרקע אנו יכולים לעמוד?
התרבות והסגנון הנוכחיים — גילם הוא
בסך הכל כגיל המדינה. עד אז היינו עסוקים
בעצמנו מכדי שנוכל להתפנות ל0ינ־טזות
של ״תרבות״ סגנון ולבוש זרים.
מהורינו גם לא נוכל ללמוד, שהרי מוצאם
מעשרות ארצות שונות עם מסורות שונות
לחלוטין. כך שלבני הדור החדש אין שום

צבריות כר חוב דיזנגוף
ועגבניה — מותר למשש?

רקע אחיד ושום מקור ממנו הם יכולים
שאינם דומות לשום דבר בעולם. כי נערות
אלה הן פשוט מדומות. הן חיות במקום להעתיק, ללמוד ולהתחנך. משום כך יש
אחד וכפו עליהן מרכז תרבות רחוק אלפי לכל צורה פרטיזנית כל כך. איש הישר
.׳ בעיניו יעשה.
מילין ובלתי מובן.
מדוע אין הן מתלבשות בפרקטיות אמוכך
מוצאת עצמה הנערה הישראלית עם
ריקאנית, בספורטיביות בריטית, או בפש מבנה ים־תיכוני, עם חינוך צבאי גברי, עם
טות רוסית (כבימי החולצה־רוסית והסרפן
תלבושת שהגיעה ממקור שלישי מפרים
הזכורים לטוב)? כי בגלל שקולים פוליטיים הרחוקה והבלתי מובנת, בחברתם של גבהוחלט
שצרפת היא מרכז תרבותנו במובן
רים המתייחסים אליה (כפי שציין קינן)
הרחב של המלה.
כבני מזרח אמיתיים — אבל אינם רוצים
אין לנערה הישראלית כל קשר אורגני ממנה את הצניעות והמתינות המזרחיים!
עם רקע זה, ואינו מותאם לה — אבל הם דורשים ממנה התנהגות לפי דפוסים
כמובן שאסור לפגר במרוץ אחרי האופנה אירופיים הזרים לרוחה והמנוגדים למג־וכמובן
שאין להמנע מלהגיע לתוצאות טאליות שלה.
מגוחכות של קריקטורות־אופנה מהלכות על
ואיך. תוכלו לדרוש ממנה אחר־כך הופעה
שתיים.
שליתר״ הרמונית, ושלימה עם עצמה? זאת

צבעוניות — כגאדא דרישה שאיננה ניתנת לביצוע. גרביים ואיך תוכלו לדרוש ממנה להשתנות —
וגמה קדסית לגיחוך הן הגרביים ה כל עוד קיימת בארץ השקפת־עולם של הען
ארוכות והצבעוניות שנועדו באירופה רצת כל דבר זר באשר הוא זר, אתירה של
לחמם את הרגלים בימי החורף. משהגיעו
התבטלות בפני תרבויות שונות מאיתנו
ארצה — הוחלט שהיות ומקורן בחוץ־ והעתקה עיתרת של דברים — בכל שטחי
לארץ, בפאריס, הרי שהן נחשבות ללבוש החיים — חסרי כל שייכות אלינו וחסרי
מפואר מאד. שיא הזוועה היד, לראות בקונ כל קשר אורגני וטבעי — רק בגלל אורינצרטים
בהיכל התרבות, ואפילו בנשפים, טציה פוליטית מלאכותית? עיתרון מדיני
נשים בשמלות חגיגיות בצרוף גרביים ארו מושלם?
כות צבעוניות. אילו היו לובשות במקומן
כל עוד תהיינה הסמכויות התרבותיות
נעליים־גבוהות — לא היה הדבר מגוחך בידי קופצים־בראש במקום בידי אנשי
יותר!
תרבות —
אך מנין להן לדעת זאת, כשחסרה סמכות
כל עוד אנו במזרח ולבנו בסוף מערב —
שממנה אפשר ללמוד?
איך תוכלו לדרוש מהאשה הישראלית
כל זה עלוב מאד; עוד יותר עלוב הוא
מה שמיכאל אבידור מכנה ״הכמיהה ל להיות שונה ממה שהיא?

ב ע ריכ ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד מן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה. יזכה
בפרס של עשר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
השבוע הוא הקורא יואב צבר, תל־אביב.

פשוט מאוד:

מינה את יגאל אלון כשר העבודה, אבל
הוציא מסמכות משרד העבודה את אגף השיכון,
את הביטוח הלאומי ואת מחלקת
העבודות הציבוריות. את שלושת אלה העביר
למשרד־הדואר שהיו לו עכשיו יותר
מדי סמכויות, לכן הוציא ממנו את הבולים
והעביר אותם למשרד־החינוך.
במשרד־החינוך השאיר הכל על מקומו
זולת בתי־הספר, שאותם העביר לסמכות
משרד־הבריאות, אחרי שהיציא משם את
החולים ואת הרפואה הווטרינרית, כדי להעביר
אותם למשרד הסעד.
ממשרד־הדואר הוציא את העניים, והעביר
אותם למשרד־הפיתוח, שנשאר מחוסר־עבו־דה
אחרי שהוציאו ממנו רק את השוטרים.

איך ה צליח א שכול
להרכיב מ מ שלה
את השוטרים העביר באופן זמני (עד ש־מפ״ם
תחזור לממשלה) למשרד־החקלאות,
יחד עם המונימייקר, מפני שאת מועצת-
הלול, הירקות והפירות העבירו למשרד
הבטחון, אחרי שהוציאו ממנו את הצבא״
כדי להעביר לסמכות משרד ראש־הממשלה.
אחרי שהכניס את הצבא למשרד ראש־הממשלה,
היה במשרד הזה יותר מדי, הוציא
משם את הראש והעבירו אותו למשרד
הדתות, מפני שמשרד־הדתות התרוקן
לגמרי אחרי שהוציאו ממנו את היהודים.
עם היהודים היתד, בעייה קשה מאוד,
מפני שאף אחד לא רצה לקחת אותם, אז
הכנים לוי אשכול לממשלה את אלמוגי
כשר בלי־תיק, שממנו כבר לא היה מה
לקחת מפני שלא היה לו תיק.
כך הצליח אשכול להרכיב את הממשלה.

מזה צו ח ק בן־גור>ון

מ חז ה ה שבו ע :

העשירילמנ> ן
המשתתפים: ביג׳י, אשכול, ילדה קטנה,
נסים בראזאני, נהג מונית 2 ,אנשי
ש.ב ,.נשיא המזינה.

מערכה ראשונה
(ביג׳י יושב במשרדו, חסר־סבלנות,
וכל רגע מסתכל בשעון. הדלת נפתחת
ונכנס אשכול).

ביג׳ י: עכשיו את בא? הרי בעוד
חמשה רגעם עלי להיות אצל הנשא!
אשכול: רצתי כל הדרך!
ביג׳ י: יכולת לקחת טכסי. אני
יושב פה בקוצר־רוח ואתה משחק לך.
האם הכל גמור?
א ש כו ל: הכל.
בי ג׳י: קואליציה כבר יש?
א ש כו ל: יש.
כיג ׳ י: נתת לדתם מה שרצו?
א ש כו ל: נתתי.
סיג ׳י: וסיעה ב׳ לא עשתה צרות?
א ש כו ל: עשו קצת, אבל עכשיו
הם בסדר.
כיג׳י: לא יתחרטו?
א ש כו ל: לא יתחרטו היום. אתה
יכול ללכת לנשיא בלב שקט.
כי ג׳י ( :מסתכל בשעון) הכל בסדר?
אני יכול ללכת?
א ש כו ל: מאה אחוז.
(ביג׳י קם ומתחיל ללכת. ברגע שהוא
פותח את הדלת, הוא נזכר פתאום).

ביג׳ י: ושר כורדי הכנסת?
אשכול: אוי ואבוי!
ביג׳ י: מה אוי ואבוי?
אשכול: שכחתי שר כורדי.
בינ׳ י ( :בזעם) איך יכולת לשכוח
דבר כזה?!!
אשכול: הסיעה ב׳ כל־כך בילבלה
לי את המוח ברגע האחרון, עד ששכחתי
את הכורדי.
כיג׳ י ( :בזעם גובר והולך) איך
יכולת לשכוח דבר שכזה? אני כל הזמן
חוזר ואומר ששלוש משימות הדור
הכי חשובות, זה נשא כורדי ואלוף
כורדי ושר כורדי, ואתה בא עושה כל
מה שאני אומר פלסתר ולא מכניס לי
אחד כזה לממשלה!
אשכול: פשוט שכח תי...
ביג׳ י: דבר כזה לא שוכחם! אני
נותן לך עוד חמשה רגעם זמן, ואני
רוצה לראות שר כורדי בממשלה שלי!
אשכול: אז תן לי עשרה רגעים.
כינ׳ י: חמשה רגעם אמרתי
(אשכול קם ויוצא מהר, כשהוא ממלמל
לעצמו בסדר, חמשה רג־עם

סוף מערכה ראשונה

מערכה שניה
(צריף מט לנפול במושב אופנים. אש כול
מגיע בריצה ודופק על דלת ה צריף.
ילדה קטנה פותחת את הדלת)

אשכול: כאן גר נסים בראזאני?
ילדה: אבא לא בבית.
אשכול: מה זה לא בבית? זה
כבר הצריף החמישי שאומרים לי —
אבא לא בבית! לאן נעלמו כל הכורדים?
ילדה: אבא לא בבית. הלך עם
כולם אל הסוכנות בירושלים.

אשכול: מה, לעזאזל, יש להם
לעשות שם?
ילדה: אני לא יודעת. אבא, אמא,
דוד, דודה, כולם הלכו לסיכנות בירושלים.
מתי יבואו, לא יודעת.
אשכול: סוכנות, הא! (מסתובב
ויוצא בריצה מן הבמה).
סוף מערכה שניה

מערכה שלישית
(לפני בנין הסוכנות היהודית בירושלים.
קהל רב יושב על המידרכה. אש־כול
נדחק פנימה)

:מי כאן נסים בראזאני?
זה אני, מה יש?
:בוא אתי!
למה?
:בוא אתי. יש לי דבר טוב

א ש כו ל
נ סי ם :
א ש כו ל
נ סי ם:
א ש כו ל
בשבילך.
נ סי ם: אני לא הולך מכאן. אנחנו
שובתים כאן שביתת שבת נגד ה־סוכנות,
עד שלא יורידו לנו המכסה!
א ש כו ל: איזה מכסה?
נ סי ם: זה המכסה של הבורות
בשביל הקרן הקיימת. אנחנו אין לנו
כוח לחפור מאה בורות ליום קבלנות
ורוצים שש לירות ולעבוד כמה שיש
כוח.
אשכול: עזוב שטויות! בן־גוריון
רוצה אותן מיניסטר.
נסים: מיניסטר שמיניסטר. קודם
שיתן שש לירות יומית ואחר כך אני
אולי הולך.
אשכול ( :בחפזון) אין לי זמן,
נסים. אני מוכרח אותך תיכף ומיד בשביל
לעשות אותך מיניסטר
נסים: אתה עושה מורידים את
המאה בורות ליום קבלנות?
אשכול: עזוב אותי עם הבורות!
אתה מיניסטר לעבודות ציבוריות!
נסים: אתה אל תגיד עזוב בורות!
אנחנו פה שביתת שבת. לא זזים מפה
אפילו סנטימטר אחד. אני כבר מכיר
טריקים כאלה. מיניסטר שמיניסטר...
אשכול ( :בקוצר רוח) אין לי זמן

נסים: אם אין לך זמן, לא צריך.
אני פה אשב כל החיים שלי עד שסוכנ ת מבטלים קבלנות או נותנים
לנו עבודה א חר ת...
אשכול עוזב אותו ביאוש עמוק כש הוא
ממלמל לעצמו: איפה לוקחים פה
כורדי אחר

נהג המונית: לאן לנסוע, אדוני?
אשכול: קח אותי לאיזה כורדי.
נהג: איזה כורדי?
אשכול: לא חשוב. אני צריך כורדי
אחד דחוף!
נהג: אבל איזה כורדי?
אשכול: לא חשוב, העיקר שיהיה
כורדי.
נהג: אתה לא יודע כתובת?
אשכול: מה אתה שואל אותי?
נהג: אנא כורדי!
(ברגע זה נפתחת הדלת של המונית
ושני אנשי ש.ב. תופסים את הנהג וגוררים
אותו החוצה).

מסד

מ אגדות היער העברי:

ע עו ת

בול העץ ו ה תול ע ת

לעולם צודק ת
יוסף אלמוני, שר בלי תיק (דבר)
יואב צבר, תל־אביב
פלוגי אלמוגי ימשיך לכהן כמזכיר
מפא״י.
לקוא אחדות
האבודה הצטרפה
ליציה מצומצמת (הבוקר)
ראובן שגריל, ירושלים
כאשר עבדנו, עבדנו.

ראש הממשלה הציל את השרים
החדשים בפני הכנסת (דבר לילדים)
לוי לוי, שערים
בעזרת הנשמה מלאכותית?

רב יוסף, מי שהיה שר ההספקה
והקיבוץ בימי הצנע (דבר)
חיים שרון, תל־אביב
קיצוב גלויות.

(אגדה לילדים קטני ם עם מוסר־השכל)

אי־שם בגליל, בקיבוץ שתול על
פלגי מים, צמח בשלווה עץ אלון, גבוה
ונישא. לא הרבה שנים צמח האלון
ככה, כי עוד בהיותו צעיר לימים
כרתו אותו ועשו ממנו בול־עץ והעמידו
עליו סדן, שעליו חישלו את לוח הלחימה
של העם היהודי.
אחרי שגמרו לחשל את כל רוח הלחימה
של כל העם היהודי, לקחו את
הסדן לנגב לחשל עליו את רוח החלוציות,
ובול־העץ נשאר יתום והתגלגל
ללא תפקיד בחצר בית־הספר.
כיוזן שבול־העץ התגלגל בחוץ, בגשם
וברוח, נכנסה לתוכו תולעת עץ
קטנה שהחלה לכרסם אותו מבפנים
וקול הכרסום נשמע למרחוק: תיק, תיק.
יום ולילה, יום ולילה, היה הקול
הזה, תיק תיק, יוצא מתוך בול העץ,
וכל מי שעבר על ידו, שמע תיק תיק,
ולא יכול היה לישון.
זה לא בסדר, אמרו כולם לבול העץ.
תיק תיק, ענה בול־העץ, ולא נתן לאף

אחד לישון. תיק תיק, ביום ובלילה.
לימים עבר שם מעשן רהיטים שהיה
מומחה גדול להוציא תולעים מיץ.
שמע גם הוא את התיק תיק ואמר לחברים,
שאם יתנו לו את בול־העץ לכמה
שנים, יוציא ממנו את התולעת.
נתנו לו החברים את בול־העץ בשמחה,
ומעשן־הרהיטים לקח אותו לחוצ־לארץ
והכניס אותו לחדר עשן, אבל
התולעת היתר, חזקה מאוד ולא מתה.
חזר מעשן־הרהיטים ואמר לחברים: פה
לא יעזור שום עשן. פה התולעת חזקה
מאוד, ואם לא תעשו משהו, לא תוכלו
לישון בלילה.
מה לעשות? שאלו החברים.
שאלו את התולעת! אמר מעשן־הר־היטים.
שאלו
את התולעת מהי רוצה, והיא
ענתה: תיק תיק תיק תיק תיק תיק.
אז ראו שאין ברירה ונתנו לה תיק.
עכשיו בול העץ שותק וגם התולעת
לא אומרת כלום, וכולם ישנים בשקט.

מי שלא הצליח לפתור את כותרת
הקשקשת שיהפוך את הגליון.
101א;< נ11מ1ס
ט)11ם)!ט
י 11ס.םטג 1זא ^<ם •6411 !•<1:111

רצח סטאל־ן

(הנזשך ספנזוד 113
והמדינה, לניניססים נאמנים כמו החברים צ׳ובר, קוסיור, רודזנטק, פוסטשב, אייכה, וזניסנס־קי,
קוזינצוב ואחרים, החברים הכותבים מציעים להנציח את זכרם של אישי מפלגה ומדינה
חשובים אלד״ קורבנות הטירור הבלתי־מוצדק של תקופת פולחן־האישיות. אנו חושבים
הצעה וו לנכונה (נזחיאות־כפייס סוערות וממושכות),
מן הדין שנטיל על הוועד המרכזי שיבחר בוועידה זו לדון בשאלה ולפתור אותה
בצורה חיובית. אולי יהיה זה נכון להקים מצבה במוסקבה, כדי להנציח את זכר החברים
שהיו קורבנות השרירות (מחיאות כפיים).

מקליט

קול

כגנוכיץ מבקש רחמים

ף!י תנאי פולחך האילציות לא ניהלה המפלגה חיים נורמאליים. אנש-־ם שהשתקטו
£״ ע לי ה נעשו לבלתי כפופים לה, יצאו מתחום ביקורתה. בזה טמונה הסכנה העיקרית
של פולחן־האישיות. נחוץ שבמפלגה יהיה תמיד מצב כזה, בו יהיה כל מנהיג אחראי
בפני המפלגה, בפני מוסדותיה. שהמפלגה תהיה מפוגלת להחליף כל מנהיג, כאשר תמצא
זאת לנחוץ (מחיאות כפיים).
שיחה אופיינית היתד, לי עם כגנוביץ. זה היה למחרת היום, אחרי גמר מושב ייני של
המרכז, אשר גירש את הקבוצה האנטי־מפלגתית מן המרכז. כגנוביץ טילפן אלי ואמר:
״חבר כרושצ׳וב, אני מכיר אותך שנים רבות. אני מבקש שלא להתיר שינהגו איתי כפי
שנהגו עם בני־האדם בימי סטאלין.״ וכגנוביץ ידע כיצד נהגו אז, מכיוזן שהוא עצמו
השתתף בשפטים אלה.
השבתי לו :״חבר כגנוביץ, דבריך מאשרים מחדש באיזה שיטות התכוונתם לפעול כדי
להשיג את מטרותיכם המתועבות. רציתם להחזיר את המדינה לסדרים שהיו קיימים בימי
פולחן־האישיות. רציתם לעשות
שפטים. אתם מידדים
גם את האחרים לפי מידתכם
ז1חם. אבל אתם טועים.
אנחנו שומרים את עקרונות
לנין. אתה תקבל עבודה,״
אמרתי לכגנוביץ .״תוכל
לעבוד ולחיות בשלווה
— אם תעבוד ביושר,
כפי שעובדים כל האנשים
הסובייטיים.״

חטאי וורושילוג
נ י רווגה ליחד את
הדיבור על החבר וורו־שילוב.
הוא ניגש אלי, סיפר
לי על חוויותיו. מובן מצבי.
אבל אנחנו, אישים פוליטיים,
איננו יכולים להיות
מודרכים רק על ידי
רגשותינו. הרגשות משתנים,
הם יכולים להטעות.
כאן בועידה מקשיב וורו־שילייב
לביקורת עליו ומתהלך
כמוכה. אבל צריכים
הייתם לראותו באותו
זמן, כאשר הרימה הקבוגיבור
מלחמות רבות של הצבא צה האנטי־מפלגתית את ידה
הסובייטי (ימין) הצטרף אל הנגד
המפלגה. אז וורושילוב
קבוצה ״האנסי־מפלגתית״ ,שרצתה לסלק את כרושצ׳וב. הראה פעילות, הופיע כפי
שאומר הפתגם, בכל כלי ה־זיין
שלו, כמעט רכוב על סוס. אז הימה הקבוצה האנטי מפלגתית מלאת תקוות.
הקבוצה האנטי־מפלגתית ניצלה את החבר וורושילוב במלחמתה נגד המרכז. לא במיקרה
הועידו לו הפלגנים להיפגש עם חברי המרכז, שדרשו כינוס מליאת המרכז. הקבוצה
האנטי־מפלגתית סברה שוורושילוב, באוטוריטטה שלו, יוכל להשפיע על חברי המרכז,
לערער את החלסתיותם במלחמה נגד הקבוצה האנטי־מפלגתית.
נשאלת השאלה: כיצד הגיע חבר וורושילוב לקבוצה זו? לחברים אחדים ידועים היחסים
האישיים הבלתי־ידידותיים בין וורושילוב ומולוטוב, וזרושילוב וכגנוביץ, בין מלנקוב
ווורושילוב. והנה, חרף יחסים כאלו, הם בכל זאת התאחדו. מדוע? על איזה יסוד? מכיוון
שאחרי הועידה העשרים חששו מפני גילויים נוספים של המעשים הבלתי־חוקיים שלהם
בתקופת פולחן־האישיות! חששו שייאלצו לענות על מעשיהם למפלגה! הרי ידוע שכל
השימוש־לרעה בשלטון בוצע אז לא רק בתמיכתם, כי אם בהשתתפותם הפעילה. החשש
בפני האחריות, השאיפה להחיות את הסדרים שהיו קיימים בתקופת פולחן־האישיות —
זה מה שאיחד את אנשי הקבוצה האגטי־מפלגתית, למרות החיכוכים שהיו ביניהם.
חבר ודרושילוב עשה שגיאות חמורות. אבל חברים, אני חושב, שצריך לגשת אליו
בצורה אחרת מאשר למשתתפים פעילים אחרים של הקבוצה האנטי־מפלגתית — למשל
מולוטוב, כגנוביץ, מאלנקוב. צריך לומר שבתהליך המלחמה החריפה עם הפלגנים, בהתחלת
מושב יוני של מליאת המרכז, כאשר חבר וזרושילוב נוכח לדעת מה רבה אחדות המרכז
במלחמתו נגד הקבוצה האנטי־מפלגתית, הרי כנראה, הכרתו אמרה לו שהוא הרחיק לכת.
וורושילוב הבין שהלך עם אלו שמופיעים נגד המפלגה, והוא גינה את הפעולות של
הקבוצה האנסי־מפלגתית והודה בשגיאותיו. בזה עזר, במידה כלשהי, למרכז.
אסור, חברים, לא להעריך את הצעד הזה מצידו, מכיוון שבאותה תקופה היתד. זו תמיכה
במפלגה. שמו של קלימנט יפרמוביץ וורושילוב ידוע להמוני העם. לכן השתתפותו
בקבוצה האנטי־מפלגתית, יחד עם מולוטוב, כגנוביץ ומאלנקוב, חיזקה כביכול קבוצה
זאת. הצטרפותו עשתה איזה רושם על אנשים בלתי־מנוסים בפוליטיקה.בנטשו קבוצה
זאת, עזר חבר יזרושילוב למרכז במלחמתו נגד הפלמים. הבה גם אנחנו, נשיב בטוב על
המעשה הטוב ונקל על מצבו (מחיאות כפיים מנזושכות).
אני מאמין שהוא מגנה בתום לב את המעשים שעשה ומתחרט עליהם. הנשיאות של
הסובייט העליון העניקה לו במאי 1960 תואר של גיבור העבודה הסוציאליסטית (מחיאות
כפיים) .אני מאמין שקלימנט יפרמוביץ ימשיך יחד איתנו להיאבק באופן פעיל למען מטרות
מפלגתנו (מחיאות כפיים סוערות).

וווושילוב

__אסור שזח יקרה שגית

מו כן, בתוקף סיבות רבות, יכול להתרכז שלטון רב בידי אדם הממלא תפקיד מנהיג.
אבל מנהיג שהועלה על־ידי המפלגה והעם אינו צריך להשתמש בשלטון לרע.
בהרצאות שהושמעו בפני הועידה, כבר דובר על האמצעים שהוצעו ויבוצעו, כדי שלעולם
לא תהיה אפשרות החייאת התופעות המכוערות של תקופת פולחן־האישיות.
אבל יש דבר אחד שאי־אפשר להקנות אותו בשום סעיפים של תקנון: קולקטיב של
מנהיגים צריך להבין היטב שאסור להתיר מצב בו אישיות מסויימת — אפילו בעלת
זכויות גדולות ביותר — תוכל לחדול להתחשב בדיעותיהם של אלה אשר העלו אותה
לשלטון (מחיאות כפיים) .אסור, חברים, פשוט לא יתכן, להרשות התפתחות תופעות כאלו.
אסור שאישיות זאת תדמה לעצמה שמותר לה הכל; שהיא כבר אינה זקוקה לקולקטיב
ועל כן תחדל מלהקשיב לקולם של חברים אחרים ואף תחל לדכא אותם.
נגד זה הופיע בתוקף מורנו הגדול לנין, והמפלגה שילמה מחיר יקר מדי על כי לא
הקפידה על צוד זה (מחיאות כפיים סוערות וממושכות).
העולם הזה 1261

מב-יץ:

גראור, לילינבלום , 19 תל־אביב
טלפון 55527

רכבת קין מונ ע ת אונ ה
מאת נ. תל־ניר, מזכיר כללי, המועצה הלאומית למניעת תאונות
ד הסבור שהאופן בו הוא מטפל (או מזניח) את רכבו הוא
ענינו הפרטי בלבד, מוטב כי יהרהר שנית בדבר. האם אינך
נמנע במלוא ההכרה מלהתקרב אל מכונית, כאשר אתה רואה
כנפים מעוכות, צבע מגורד או עדות אלמת אחרת על נהיגה
בלתי זהירה ובלתי אחראית? מכונית כזו נראית בעליל כסכנה
לשלום הצבור. אולם קיימות ״סכנות לשלום הצבור״ סמויות מן
העין, הנעות בכבישים ואינן מכריזות על כך בקולי קולות. זה
עלול להיות רכב מבריק ונוצץ, אך יש לו בלמים, הזקוקים לטפול
מזה שבועות, או חלק פגום אחר המהווה סכנה ממשית.
בטחונך עלול להיות תלוי בתקינות הבלמים של מכונית
הנהוגה בידי אדם, הזר לך לחלוטין. חייו של אדם, שאינך מכירו
כלל. תלויים בכך באם פנסי רכבך פועלים כראוי. רכב במצב
רעוע עלול לסכן חיי יקיריך — אחת היא, אם זאת ה״טרנטה״
המפורסמת, או מכונית חדישה ונוצצת, או המכונית המשפחתית.
ך*• רכב בתור כזה איננו כרגיל הסיבה לתאונה. גם אם בלמיו
( \ לקויים, צמיגיו שחוקים ואורותיו פגומים, עדין אין אשמה
בו, אלא באדם. באדם החייב להחזיקו בתנאי תפעול בטוחים —
וכמובן, באדם מאחורי ההגה.
החשיבות, הנודעת למצבו התקין של הרכב, גדלה עוד יותר
בהתקרב עונת הגשמים. הכביש חלקלק, הראות מוגבלת, הולכי
הרגל ורוכבי האופנים נחפזים יותר מתמיד וזהירים עוד פחות
מתמיד. ולא רק עצבי ברזל דרושים לך, אלא גם צמיגים הנצמדים
ביעילות אל האספלט הרטוב, ובלמים מאוזנים היטב כדי שתוכל
לעצור בבטחה, והגה מכוון כראוי כדי שתוכל לנווט דרכך ללא
סטיות בלתי צפויות, ומגבי שמשות שאינם מצפים את חלונך
בשכבת בוץ דקיקה, וכמובן מערכת אורות תקינים.
כל לקוי קל שאין השפעתו מורגשת כמעט, כאשר הכביש
יבש והשמים בהירים, עלול בחורף לגרום לתאונה קשה.
^ די לעזור לך להביא את רכבך למצב תקין, עורכת המועצה
^ הלאומית למניעת תאונות זו הפעם השלישית ״מבצע הכנת
רכב לחורף״ .ישנם בארץ מוסכים למאות, המצוידים במכשירים
מתאימים ובידע הדרוש, כדי לבדוק את הרכב ולהביאו, אם יש
צורך בכך, למצב תקין. תוכל לסור לאחד מהם, לפי נוחיותך,
ושם תבוצע הבדיקה ללא כל תשלום. ברכב היוצא את המוסך
במצב ראוי לשמוש תודבק תוית, המעידה על תקינותו.
שרות זה ינתן במשך כל חודש נובמבר, הוא חודש המבצע.
החל בתהילת דצמבר תערך בקורת על תקינות כל הרכב בדרכים.
רכב שימצא פגום יורחק מן הכביש ונהגו יהיה צפוי לעונש.

היא סטודנטית הנאלצת להקדיש את
מירב זמנה ללימודים ולעיתים מזומנות
עד לשעות לילה מאוחרות.
על מנת לשמור על עיר־נותר.
ולהמריץ את יכולתה
המחשבתית האינטלקטואלית
— היא נעזרת
ב״פרדפלוס״ -טבליות
ההמרצה והעירנות,
פרי המצאתן של מעבדות
״אשי״ באנגליה.
בסטודנטים בכל אירופה,
כן גם הסטודנטים בישראל
שומרים על עירנותם
וצלילות מחשבתם, עם

גרינג נואם במשפט נירנברג *
לא אונס, אלא פיתוי

״פרו־פלום״.
להשיג בבתי־מרקחת
במחיר 1.20ל״י החפיסה
מיוצר בישראל על־פי
רשיון מיוחד על־ידי

״סוכרזית״ כע״מ
ס1בר 1

בקרוב

חנויות

בכל

הספרים

שלום, שלום ואין שלום
מאתא. ישראלי

עסקיב יש

1948-1961

ל 11פקידותי

!לומדים היטב בבית־הספר

קדימה

בן־יהודה ,74ת״א, טלפון 20314

אנגלית וצרפתית למבוגרים § קורם בוקר שנתי לפקידות
מכל הדרגות ולתלמידי בתי״ס
ממתחילים עד הכנה ל״בגרות״.
קבוצות קטנות, מורים מעולים.

(הנהלת חשבונות, מזכירות, כתיבה
במכונה, תורת החשבון, חשבון מסחרי,
קורספונדנציה, אנגלית) .הרשמה
12.30—9לפנה״צ 9—3 ,בערב.

קורסים מרוכזים בהנהלת חשבונות כשעות הערב;
הבנה לבחינות כ׳ ג׳ וקודם למתקדמים.

ספייס תרג1
ה אדוני ם ״ 1ר א״ 3מ ן
יומן נירנכרג (מאת נ. מ .גילברם,
הוצאת עם הספר 368 ,עמודים) מופיע בעברית
באיחור רב. וגם זה רק אחרי
שהוגש כמוצג במשפט אייכמן על־ידי המחבר׳
מי שכיהן כמתרגם וכפסיכולוג ב־בית־הסוהר
בנירנברג, בעת משפטם של
גדולי המשטר הנאצי למחרת המלחמה.
תפקידו הרשמי של גילברט היה לפקח
על מצבם הנפשי של הנאשמים, כדי להבטיח
את השתתפותם התקינה במשפט. אך
למעשה נטל על עצמו תפקיד אחר: להיאבק
על נשמתו של כל אחד מן הנאשמים׳
להביאם לכלל הכרה באשמתם הנוראה.
עזרה לגילברט העובדה שהעלים מעיני
הנאשמים (;:שם שהוא •מעלים מעיני קוראי
הספר) כי הוא יהודי, וששמו הקודם
היה גולדברג. לתפקידו הגיע רק במקרה,
אחרי שמכונת־המיון האדירה מצאה שהוא
האיש היחיד בצבא ארצות־הברית שהנהו
קצין, יודע גרמנית, פסיכולוג מקצועי,
בעל נסיון חקירתי־משפסי.
הימלר אשם ככל. הספר הוא דו״ח
יבש, ללא קביעת מימצאים פסיכולוגיים,
על נסיון זה לדי־נאציפיקציה של הנאצים.
אוייבו הגדול במאבק זה, והגיבור האמיתי
של הספר, הוא הרמן גרינג.
גרינג בן ה־ ,52 השמן שירד מגדולתו
וממישקלו, מרתק ממש. כשהוא מנותק
מהעולם וממשפחתו, אחרי שנידון למוזת
על־ידי הפירר ואחרי שנכשל כשלון חרוץ
כמפקד חיל־האזזיר הנאצי, הוסיף לרדות
בבית־הסוהר בשאר 20 הנאשמים, לקבוע
את קו ההגנה שלהם ואת התנהגותם —
מבלי שהיה בידו כל מכשיר־כוח, זולת
אישיותו רבת־העוצמה, פיקחותו הערמומית
(מנת מישכל ,)138 :שחצנותו הפנטסטית,
אומץ־לבו וזילזולו הגמור בכל ערכי המוסר,
הדמוקרטיה והחופש. הוא הגדיר את
עצמו כ״איש הריניסאנס האחרון״ — מעין
צ׳זארה בורג׳יה מודרני.
גרינג לא לחם על חייו, אלא על מקומו
בהיסטוריה הגרמנית. הוא היה משוכנע
כי אחרי כמה שנים של דכאון שוב יתגאה
העם הגרמני באדולף היטלר ובימי־הזוהר
שלו, כששלט על מרחבי אירופה, מסטאלינ־גראד
ועד בורדו. על כן העמיד פנים של
נאמנות ללא־סייג להיסלר המת, לו בז
בעומק לבו, תוך המעמת דמות הפשעים
והעברת כל האחריות להם על שכמו של
היינרין־ הימלר.
הימלר, שהתאבד גם הוא קודם לכן, התאים
היטב לתפקיד השעיר־לעזאזל. גרינג,
ששכח כי עשה יד אחת עם הימלר כדי
לחסל את מתחריו במירחץ־הדמים של יוני
,1934 השמיץ את הימלר בכל הזדמנות.
כך סיפר, בין השאר, מה היה חששו העיקרי,
בתור יורש־העצר הרשמי, למקרה של
מות היטלר: שהימלר ינסה לרצהו בשש
השעות הראשונות, כדי לבוא במקומו.
רצח בן, שוד לא. גרינג הבטיח לשאר
הנאשמים שהעם הגרמני יעביר את
עצמותיהם לארונות־שיש, בבוא היום, אם
יגינו במשפט על הפירר — וכי המחתרת
הנאצית תהרוג אותם, אם יבגדו בהיטלר
ויצאו זכאים. אחיזתו הכישופית בהם נתרופפה
רק כאשר החליט מפקד בית־הסוהר
להפריד בכוח בינו ובין האחרים.
בביקוריו היומיומיים בתאי האסירים,
בשבתו ליד ספסלי הנאשמים באולם המש

ובעת ארוחת־הצהריים, שמע גילברט
אימרות ועובדות מעניינות למכביר, אותן
רשם בדייקנות. בין השאר:
@ שהגרמנים סלחו לגרינג את כל
פשעיו, כולל חלקו בהשמדת היהודים וב־הפצצת
ערים חסרות־ישע, אך לא היו
מוכנים לסלוח לו את שוד אוצרות־האמנות
של אירופה והעשרת עצמו.
@ אימרתו השנונה של פראנק :״אין
לומר כי היטלר אנס את־ הגרמנים. הוא
פיתד, אותם!״
דעתו של יודל, כי היטלר מעולם
לא היד, פותח במלחמה, לולא הצליח להגיע
לכלל הסכם עם סטאלין. מעניין שכל
הנאשמים היו מוכנים להישפט על־ידי
האמריקאים, האנגלים והצרפתים, אך רגזו
על השתתפות הרוסים במשפט. בעיניהם
לא היו הסובייטים אלא כנוכיית־גאנגסטרים
מתחרה, שהשתמשה באותן השיטות כמוהם.
הוסיף שר־החוץ המטופש, פון־ריבנ־טרום
:״היטלר מאד העריץ את סטאלין!״
הסבר מאלף לאפסותם של כימעט
כל הנאשמים, שהיו בורים גמורים, צרי־אופק
וחלשי־אופי — אף שניהלו את
הרייך הגרמני בימי הצלחתו הפנטסטית
ביותר. הסביר פראנק, בפסוק שהוא אקטואלי
גם בישראל :״זו חולשתה האמיתית
של הדיקטטורה. אין היא יבולה לסבול
ביקורת; היטלר הקיף את עצמו באומרי־הן
חנפנים ונבערים כאלה, על מנת לשוות
לעצמו מראית־עין מדומד, של כוח.״
דעתו הצינית של גרינג, על שיפות
השלטון של כת בטחוניססית :״תמיד אפשר
להביא את הבריות לידי כך שיצייתו
למנהיגים (כאלה) .זה קל. אינך צריך
אלא לומר להם שמתקיפים אותם, לגנות
את הפאציפיסטים שהם חסרי פטריוטיות
ושהם מעמידים את הארץ בסכנה. זה משפיע
באותה צורה בכל ארץ שהיא.״
דעתו של פון־שיראך כי היטלר
לא היה נורמלי מבחינה מינית .״פון שי־ראך
סיפר לי שאשתו אמרה לו שהיא בטוחה
שאין יחסים נורמליים בין היטלר ובין
אזור, בראון אין הוא סבור שהיו יחסי־מין
בריאים ופשוטים בין השניים.״ היטלר
נהג בחוסר־טבעיות משונה בהברת נשים,
היפה על כך בנימוסיות מופרזת.
הודעתו של מלך האנטי־שמים הפור־נוגראפיים,
יוליוס שטרייכר, כי שינה את
דעתו לאור פעולות המחתרת העברית ב־ארץ־ישראל,
וכי הוא מוכן עתה להצטרף
לאצ״ל כדי להילחם בבריטים.
התקפה של רוב הנאשמים על סניגורו
של פריץ זאוקל, מנהל עבודותיו;כ־פייה,
על שהצדיק בנאומו את שיטי. עבו׳
דות־ר,כפייה — ובזאת נתן פתחון־פה למ־נצהים
לגייס עובדי־כפייה גרמניים. שם הסניגור
(שלא הוזכר בספר) :הד״ר רוברם
סרבאציוס.
המשפט והספר הסתיימו בתליית הנאשמים
העיקריים. רק גרינג רימה את התליין,
הרעיל את עצמו. לפני כן אמר
לגילברט פסוק שכדאי לזכרו כעבור 15
שנה :״אל תחשוב שהגרמנים נעשו פתאום
נוצריים יותר ולאומנים (קרי: נאצים)
פחות!״
* משמאל, בשורה הראשונה טל ספסלי
הנאשמים: גרינג (עומד, מסתיר מאחוריו
את הס) ,ריבנטרופ, קייטל, קאלטנברונר,
רוזנברג, פראנק, פריק, שסרייכר, פוינק,
שאכט. בספסל השני, משנדאל: דניץ, רדר,
פון־שיראן, זאוקל, יודל, פון־פאפן, סייס־אינקווארט,
שפר, פון־נויראס, פריטשה. לפני
ספסל הנאשמים, באמצע: רוברט סר-
באציוס.
העולם הזה 1261

אז אם את אחת כנ״ל, כתבי אליו. ואם
לא תקבלי מכתב המתחיל ב :״זה נורא
משונה לכתוב אל מישהי שלא מכירים
אותה אני בולעת את מכונת־הכתיבה
שלי.

כני טוביב לאן ץ

מונח לפני מכתב חתום על־ידי (,)1260/18
המיועד לאדם מסויים העשוי להימנות עם
קוראי מדור זה. נתבקשתי לפרסמו כלשונו,
והריני עושה זאת גם משום שהוא חורג
מהשיגרה הרגילה.
לפני חודשיים לערך, היה יום ששי,
נסעת לסנטורה עם המשפחה (כפי הנראה
בבוקר) או, אולי, עם מכרים. שבתם ב־צהריים
עייפים ומרוצים. התיישבתם ב־מכוניתכם
— ויצאתם לדרך. אולי שרתם
בדרך, אולי פיזמת לחן כלשהו ליד ההגה׳
אולי פתחת את הרדיו. על־כל־פנים
היית עייף מהשחייה, אך מרוצה. הכביש היה
י ישר כמו סרגל. ריק. נהגת מהד.
״לפני הגיעך לכביש הראשי (תיפה־ת״א)
ראית קבוצה קטנה, זוכר? היו ארבעה
אנשים. ועוד אחד. כלב. פלחים צעירים עם
תרמילי גב (אולי צחקת עליהם מרחוק)
הולכים ברגל בחום היום. פניהם לעבר
טנטורה. דרכם ארוכה. טסת. מהר. וראית,
אני יודעת שראית, ש״יופי״ נכנם לך מתחת
לגלגלים. יופי הלך באמצע הכביש. טפש
צעיר. בן חצי שנה. חשת בזעזוע שעלית
עליו. שמעת את צעקתי, אני יודעת ששמעת.
לא יכולת שלא לשמוע. המשכת
בטיסה.
...אולי אשתך (או מכריך) הפליטו
צעקונת. אך אתה, מן הסתם, משכת בכתפיך
והגברת את קול המקלט. התרחקת.
פנית לסיבוב.
כלב ערבי. ראית במו עיניך. מראה
אוילי מכוער. המשכת לטוס. שכחת. השארת
על הכביש ארבעה צעירים (הם בטח
ישכחו) .יהיה כלב אחר במקום הכלב במרכז
הכביש. חמום. שותק. לא עצרת. לא שאלת
מה קרה. לא ביקשת סליחה. לא הצעת
לקחתו לוטרינר. שטויות. סתם כלב ערבי.
יש אלפים כמוהו. כמו זבל. זבל שמוטל
על כביש. דומם.
א ל תתחבט באי־נוחיות. הרגשת

נוח למדי. זה קורה, כמובן. היום כלב.
מחר, מי יודע הכל בסדר כל זמן שאפשר
לטוס. לברוח. לשכוח. אולי גם לך כלב
בבית? כמובן, לא ערבי. מין פודל מתולתל.
עליז. או שמא זאב גזעי טהור שעלה 200
ל״י. ואולי אתה סתם שונא כלבים. אולי
כשהיית בן שתים־עשרה נשך אותך אחד.
אל תתעצבן. אל תזרוק את העתון. אני
כבר גומרת. רציתי רק להזכיר לך. סתם
כך. כדי שלא תשכח. כדי שעתה תאט מהי־רותך,
כדי שאם (שוב, במקרה) כלב עלוב
יכנס לך בין הגלגלים — תעצר. תרד.
המראה יגרום אולי תחושת קבס לקיבתך
העדינה. תבקש סליחה. תשאל מה ניתן
לעשות. יגידו לך כלום. או, אולי, יבקשו
עזרה. תהיה אדיב. ואז תרגיש הרבה
יותר טוב. אתה כבר מתחרט. נכון?
״זה לא יקרה שוב. אני יודעת.״

?סמודגמים-עדיפו ת

אחרי קריאה כמושכת ואינטנסיבית של
המכתבים המתפרסמים במדור זה, החליטה

העולם הזר 1261 ,

( )1260/19 לנסות את כדאיות הדבר על
עצמה. אז ניתן לה שאנסה.
ובכן, דעו לכם שהיא בת .17 חברת
משק אשר תחום ההתעניינות שלה מתחיל
בספרות, שירה ופוליטיקה (כן! פוליטיקה),
וכלה בסטודנטים עד גיל .22 למה סטודנטים?
קודם כל, ככה. שנית, משום שהיא
עצמה רוצה להיות פעם סטודנטית. עכשיו,

כותב לי אחד בן־טובים 1260/22 בשם
12 חברה, כולם בני־טובים (עוד במובן
הטוב של המלה) ,כי לא נותנים להם
לחיות בארץ הזאת.
החברה שלו בריאים וחסונים, צנחנים
לשעבר, חברה עם הווי ומורל גבוה, יודעים
לעשות שמח. בקיצור, חברה שכל אחד
מהם מספר. מוצאים עצמם (למרות הכל)
הולכים ומודדים את הרחובות וחורשים
באפם את מדרכות רחוב דיזנגוף וביאליק

גערו! וזשבוע
עד כה ידענו כי נערות יפות וחמודות
אפשר למצוא (לרוב) ברחוב דיזנגוף בתל־אביב.
מה שלא ידענו — ולא י ידעו רבים
כמונו׳ — כי אפשר למצוא אחת מהן גם
על כביש נידח אי־שם בארץ. בכדי לא
להשאיר מקום לניחושוס ולתעלומות, אמסור
את רשות הדיבור ל(:) 1260/27
״בשבוע האחרון, בנוסעי על הווספה, הבחנתי
בנקודה לבנה על הכביש. כאשר התקרבתי
אל הנקודה, נו^זזתי להפתעתי לדעת
כי הנקודה הלבנה אינה אלא תמונת נערה.
נשימתי נעתקה למראה הנערה אשר כמוה,
אני רוצה לציין, בלי שמץ של יוהרה,
נדמה לי, שטרם פגשתי בחיי.
כי אני מבין ביופי. ביופיה מצאתי כל־כך
הרבה חן. כל־כן הרבה הבעה — כאילו
יצאה מתחת ידיו של פסל אומן. מה שאני
רוצה לבקש הוא, שתפרסמי את תמונתה,
ואז אצליח אולי לאתר לא רק את ההעתק,
אלא אף את האוריגינל.״
מקורי מאוד.

נוסף לעובדה ״שאני לא שותקת כשמרגיזים
אותי,״ היא עומדת על כך שהמכתבים שתקבל
יהיו ארוכים ...ארוכים, מענינים...
מענינים. ובלי שגיאות כתיב, בבקשה.

יופי +אופי = ץ

( ) 1260/20 מודה שהוא נולד לפני 22
שנה. תקופה ארוכה למדי — לדעתו —
כדי להספיק לעמוד על חולשותיו, שהן:
יופי, אופי ושלודת־נפש. באשר ליתרונותיו:
דווקא יש. אבל זאת אינו מוכן לגלות, פרט
אולי לעובדה שהוא גבוה, והופעתו, אם
לא איכפת לך — משכנעת.

ברמת־גן, כשהם חסרי אונים וחסרי מעש.
ולזאת — הם שואלים — קוראים צדק?
״האם אפשר להמשיך לחיות בארץ הזאת?״
תודו, זה עצוב. אך מה, בעצם, הם רוצים
ממגי? נכון! ניחשתם. נערות: גערות
רבות וחמודות. נערות מתל־אביב ורמת־גן
מבחינה נפשית להצהמסוגלותומוכנות
טרף
לאגודההמכונה על־ידם בשם״אגודת
הלבבות השבורים״.

שרהל׳ה: אם את באמת רוצה לגרום נחת
לבעלך — לבשי את השמלה מהשנה שעברה..

אמטדקטואזית
ע? הנובה

חור,־! מתדפק עד חדונה

גם הוא ( )1260/21.סובל, כנראה, מתסביך
נפוליון. שכן פרט להיותו סטודנט לא
מסר כל פרטים על עצמו. ואילו אותך,
השכיל לתאר בערך כך:
אחת — שגובהה האינטלקטואלי עולה
על 80 אי. קיו. אך גובהה הפיסי לא יעלה
על כפילתו של מספר זה.
אחת — שלמרות חצי מיליון בני־אנוש
ההומים סביבה, מרגישה את עצמה בודדה.
אחת — שמאחוריה 18 אביבים (לפחות)
,ומתעניינת כמובן בנושאים רצינייב.

כן, היא סטודנטית. וכשהחורף מתדפק על
חלונה )1260/23( ,חשה קור שבלב״.
קראו לזאת בדידות, אם תרצו. וכמובן ש־עלם
נחמד בשנות ה־25־ 28 שלו עלול
להפיג את השיגרה ולהאיר, כדבריה, מחשכי
הבדידות. ואם כבר עלם כזה, עליו
להיות בעל השקפת־עולם מגובשת. בוטח
בעצמו (כשיש כיסוי לבטחון הנ״ל, כמובן).
יעל אופי יוצר ומקורי בדרך מחשבתו
ובאורח חייו (כיום כבר אבד קנה־המדה
למקוריות, אבל בכל זאת

הופעה חיצונית? קשה לה להתעלם מנקודה
זו למרות שאינה מיחסת לה חשיבות־יתר.
אבל רצוי מאוד שיהיה גבה־קומה
ונאה. ויש לה הזכות לדרוש זאת. האמינו

אהלן:

הנה משהו נא כל
כך רגיל (:)1260/25
״לפני כמה חודשים
כבר שלחתי
אליכם מכתב ובו:
אני מבקש מכם לכתוב
את כתובתי ב־העולם
הזה. כנראה
שלא יכולתם לעשות
את זה. ובמכתב
הזד — ,פעם
שניה אני מבקש מכם לכתוב את הכתובת
שלי, ובזה אני שולחהתמונה שלי.
״והמטרד, מזה, אני לומד בביר,״ם התיכון
בנצרת. רוצה ללמוד השפה העברית טוב.
ושלום לכם.״

זאת איטה זאת:
אם המדור הזה באמת כל־כך משעמם
אותך, מדוע בשם אלוהים אתה קורא אותו?
בעצם, כשאני מקבלת מכתבים כמו זה
( )1260/26 אני שואלת את עצמי מדוע אני
כותבת אותו?
״הריני מודה ומתוודה כי אני נמנה על
חוג הלקוחות הקבועים של המדור ותמיד
בכתובת ובשם אחר. אולם חכתי העלתה
עד כה ״דגיגות״ כד, קטנות שפשוט חבל
היה על הפתיתים. זרקתי אותם לים, כלומר
— אליכם ציבור הרווקים המשועממים.
איני יודע מה יעלה עתה בחכתי.
״בכלל, בזמן האחרון התחילו להרגיז
אותי המאמרים על הבנות שלנו, כאילו
מכוערות הן, שמנות, שעירות וכף. ותמיד
אם רוצים לתת דוגמה של אשה, מביאים
לדוגמה את האשד, הצרפתיה. נדמה לי
שאסור בהחלט לתת דוגמה מהאשה הצרפד
תיה. ראשית, יש עוד המון ארצות בעולם.
למה, למשל, לא יביאו דוגמה מנשי
עיראק או הודו, הולנד או אנגליה?
״שנית, מה רע בבנות ישראל? הרי לתחרות
מלכות היופי לא נרשמת אפילו יפה
אחת, ובלונג ביץ׳ מגיעה נציגת ישראל
תמיד להצי־הגמר. חוץ מזה, הבנות והנשים
שאני מכיר, יפות הן. ואם יש אחת שהיא
מכוערת, אז היא יודעת מזה. אבל היא
יודעת לשיר, וזד, פלוס גדול. הרי במדינה
הזאת לא נותנים הזדמנות לזמרות, ואם יש
כבר אחת כמו ריקה זראי, אז היא נוסעת
לחו״ל. הנה למשל רוזמרי קלוני. איזה קול
יש לה? ובכל זאת היא נשארת באמריקה.
״ועתה לגופו של עניין (תודה לאל!):
ברצוני להתכתב עם בחורה יפה בגיל עשרים
וקצת( .אתה לא מתכוון לשכל, אני
מקווה) .אומנם לקראת החורף שהקדים
לבוא, לא אוכל להציע פגישה על שפת
הים. אולם יש בלילות הסתיו והחורף משהו
מרגיע, כאשר מצטנפים בפינה החמה וקוראים
מכתבים המעודדים תשובה. איני
מעונין בהתכתבות לשם התחכמויות ו־פילפול
שווא. מטרתי: תועלת הדדית. לי
לא משנה מקום מגוריה של הכותבת. לי
קל להגיע לכל מקום.״
אתה מספר לי?

1261

כ״ט חשדן תשכ״ב8.11.1961 ,

חמחיד 65אגורח

סיפורה האישי ש ד