גליון 1262 מתאריך 15 בנובמבר 1961

דספר 1262

שנד! 25

ז׳ כסלו תשכ״ג15.11.1961 ,

המחיר 65 אגורה

:ה ר רווווו חו

שדם

חקירת ״העוד הזה״
בפורטוגל מגלה את
המיסמכים הרשמיים
המוכיחים סופית
את השימוש
ב..ע19 ים״ באנגולה

הגילויים המזעזעים, פרי חקירתו המזהירה והנמרצת של אלי תבור, המתפרסמים יגליון
זה, יחרידו רבים מקוראי העולם הזה.
מתברר, איפוא, שרימו אותנו.
אותנו — אזרחי ישראל. את הכנסת. את הממשלה. את שרת־החוץ.
שיקרו לנו במצח נחושה, כדי להררים את המצפון של האומה וכדי להסתיר את עסקי־הביש
של סוחרי־נשק ציניים, המתעטפים באיצטלד. של מדינת ישראל.

כדאי לזכור את פרטי הפרשה כולה.
בסוף חודש מאי, הודיע כתב השבועון הלונדוני השמרני אובסרבר. אחד הבסאונים
הרציניים והאחראיים ביותר בעולם, כי לפי מקורות דיפלומטיים גרמניים נמברו עוזים
ישראליים לפורטיגל, באמצעות גרמניה. ניתן להבין כי עודם אלה הופעלו במיבצע רצה־העם
באנגולה.
באותו זמן שהו בן־גוריון וגולדה מאיר בחו״ל. משנשאל פרס על העניין, גימגם שאינו
מאמין בדבר, אך שהגרמנים רשאים למכור לכל דיכפין את הנשק שקנו בישראל.
משהובא העניין לממשלה, הכחיש אשכול את הידיעה רק בחצי פה, ונתקבלה החלטה
להגביר את הפיקוח על מכירת נשק ישראלי.
בינתיים חזר שמעון פרם לאיתנו. הוא הדגיש כי אין ליריביו הוכחות על אמיתית
הידיעה — וכי הם מסתמכים על הדו״ח של כתב אובסרבד בלבד. על כן יצאו כתבלביו של
פרס, הפזורים בכל העתונים (והידועים בחוגי המקצוע בכינוי ״יונייטד פרס״) להתקפה
נגדית.
תחילה טענו כי הידיעה הומצאה על־ידי תועמלנים נאציים בקאהיר — והם האשירי
את כל דורשי־החקירה בישראל בכך שהם משרתים מזימות נאציות־מצריות.
לאחר מכן הודיעו כי פורטוגל אמנם ביקשה נשק מישראל — אך כי ישראל, שוחרת
החרות, סירבה בהחלט.

בינתיים הוכח לפרס כי אמנם אין לאיש הוכחות חותכות נגדי. וככל שגדל בטחי:־,
כך גברה עזות־המצח שלו.
בן־גוריון, פרס ודיין החלו ממטירים על כל יריביהם האשמות חמורות — שהם מבזים
את המדינה, מעלילים עליה עלילות־זדון ומנהלים תעמולת־זוועה בנוסח השבועון הידוע
(לא האובסרבר, אלא העולם הזה).
נפל בחלקי להשתתף בישיבה של כתבים צבאיים עם שמעון פרס, שנערכה באותם
הימים. סגן שר הבטחון הקדיש חלק ניכר מדבריו להאשמה העולם הזה בכל מיני

אלי תבור כדיסכון

תוצרת

דובק

ערבות

לטיב

8 1 0 1 0ך ־ ר • עקב 1 0ן

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות

עבירות על כללי ההגינות העתונאית. בין השאר, הביא כראיה את העובדה שהעולם הזר,
העדיף לפרסם את הידיעה כי נמכרו עוזים לפורטוגל, תחת להסתפק בהכחשותיו של סגן
שר הבטחון בנידון. העדר אימון־עיוזר זד, נראה לו כמעט כבגידה לאומית.
בתעמולת הבחירות פירסמה מפא״י מודעה גדולה, בה טענה כי בעוד מפא״י עסקה
במיבצע סיני, בפיתוח הנגב, בקליטת העליה ובהעלאת רמודהמחיה, עסקו ״הם״ ב״פרשה,
בבדותת העתים ובבדותות אחרות״.
טכסיס זה הצליח. כל מי שמצפונו התעורר למשמע הידיעה הראשונה, החל מפקפק
באמיתותה. לא רק הקהל הרחב רומה. גם חברי הממשלה הלכו שולל אחרי תעמולת
הבטחוניסטים. גולדה מאיר הרחיקה לכת עד כדי כן שגינתה בנאומה, בעצרת האו״ר,
במילים חריפות ביותר את הדיכוי הפורטוגלי באנגולה. לולא היתה בטוחה בכל לב־באמיתות
ההכחשות הישראליות, לא היתד״ מן הסתם, מדברת כפי שדיברה. כי גולדה,
עם כל שגיאותיה, אינה רמאית.

כל אותו זמן התגבשה במערכת העולם הזה ההכרה שאין להשאיר את הדברים במצב
של חוסר־ודאות. יותר מדי עניינים — החל ברצח קסטגר ובפצצות שהוטמנו במערכת
שלנו, וכלה בעסק־הביש ובפרשה — הושארו במדינה במצב של תיקו. זהו מצב בלתי־מוסרי
מעיקרו, מצב שיש בו כדי לזרוע זרע של רקבון בנשמה הלאומית. לא יתכן להשאיר
פשעים ציבוריים במצב בו אומר האזרח :״אולי זד, נכון, ואולי גם לא. מי יודע?״
בינתיים הצטברו כמה וכמה עקבות. בגליון ישן של שבועון צה״ל גילה העולם הזה
ידיעה סתמית שאישרה כי ישראל אמנם מכרה לפורטוגל ג׳יפים צבאיים. לאחר מכן גילינו
ביומן־קולנוע תמונה של חיילים פורטוגליים באנגולה, שאחד מהם נשא נשק שנראה כעוזי
— אך התמונה היתד, מטושטשת מכדי לקבוע מסמרות. וח״ב אלימלך רימלט גילה כי
ישראל שיפצה מטוסים פורטוגליים.
אולם כל זה לא הספיק. היתד, דרושה הוכחה חותכת, חד־משמעית, שת״שוף את
מסכת־השקרים. היד, ברור לנו מן הרגע הראשון כי אפשר למצוא איתר, במקום אחד
בלבד: בפורטוגל.
השליחות הוטלה על אלי תבור. לא רק מפני שהוא הכתב הבכיר של העולם הזה, ואחד
מחוקרינו המוכשרים ביותר, אלא גם מפני שהיה דווקא החבר היחיד במערכת שהתייחס
בספק לאמיתות הידיעה. ערב צאתו לשליחות זו אמר לחבריו שהוא בטוח כי לא ימצא
כל סימן להימצאות עוזים בצבא הפורטוגלי.
לא נותר אלא לחזור על סיום מאמרו של העורך ,״עוזי ושות״׳ ,שנכתב למחרת פרסים
הידיעה הראשונה:
״המדינה — שלנו היא. שלנו — ולא של סוחרי־הנשק.
המחלל את כבודה, את כבודנו הוא מחלל. הממיט עליה
חרפה — ממיס חרפה מל כולנו. המערב אותה בפשע
מחריד נגד האנושות — את כולנו הוא הופך שותפים לפשע״.

העולט הזה 262ד

מכתבים
המיכשלה

תמונת השער של הנועליציה (העולם
הזה )1260 נרמה לי ממש סיוט. בכל הרחובות
בהם ראיתי את התמונה נהיה לי רע.
בפעם הראשונה קרה לי שלא רציתי לראות
את העולם הזה. אבל תמונה וו היא
המתאימה למצב, ומשקפת אותו. הביטו בשערות
— הם מבשרים צרות מצד הממשלה.
הביטו בקמטים על המצח — כר
ניראה כולנו בעוד זמז לא רב. הביטו
בעיניים — זו תהיה הרגשתנו בלב. הביטו
בפה — כר ייראה פינו בעת שנרניש בכל
התפל שיגישו לנו. נאכל לחם ונשמע בחדשות
על משלחת מורים שניה הנוסעת לגרמניה
ובאמתחתה עוזים, עבור המרצחים
הפורטוגליים. זו אינה ממשלה כי אם
שבתאי ירושלמי, תל־אביב
מיכשלה.
לא הרגשתי שום אכזבה כשהוקמה הממשלה
החדשה. אומנם אין היא לפי טעמי,
אבל לא ציפיתי לשום דבר אחר. אתם,
והרבה מאר אחרים כמוכם, נשטפתם במיז
היסטריה של ציפיות עם פרוץ פרשת לבון.
חשבתם שהעולם השתנה, והייתם מלאים
תיקווה לגבי התוצאות. אני לא התלהבתי
ולא התמלאתי תיקווה, מן הרגע הראשון.
לבז נם לא התאכזבתי.
דויד ברגמן, חיפה
הידד, אחדות העבודה!
הירד נדולי ה־פלמ״ח
וההתיישבות.
הוכחתם שאתם בזים
לקטנות; והבוז ל-
משמיצים! לא נשארתם
כבולים להבטחות
הטיפשיות שעושים
ערב בחירות.
הוכחתם את שליטתכם
המלאה במקצוע
הקרוי פוליטיקה. אסרו
לכם: ראו את
טובת המעמד, את
טובת הדמוקראטיה,
רצו להכשיל אותכם.
אבל אתם לא נפלתם
בפח. ראיתם
חסון
את טובח אחדות העבודה.
כי כידוע —
הכלל מורכב מפרטים, ואתם, הלא ה״
פרטי הראשון בתוך הכלל. אם לכם טוב,
יוכל להיות טוב גם לאחרים. אבל אם לכם
רע — מה זה שווה אם לאהרים טוב?
וחוץ מזה — הלא אתם חלק מהעם, מהמולדת,
מהדמוקראטיה, מהתרות. כשפעלתם
למען עצמכם פעלתם נם למען חלק מז
העם, המולדת, הדמוקראטיה, החרות. יותר
אי-אפשר לדרוש מכם. את חלקכם אתם,
עשיתם. אתם בסדר.
שמואל חסון, ירושלים
אז מדוע פירק בז־נוריוז את הפלמ״ח?
מה היה לו לפחד? מיגאל אלון? מישראל
גלילי* הרי הם מפא״יניקים טובים. אם
לא ׳היה מפרק את הפלמ״ח חיו לו עכשיו
שני צבאות במקום אחר, ושניהם שלו.
אליהו בר־דויד, תל־אביב

דור הילד, דור כא
אותו חוג העוייז אתכם ביותר, מפא״׳׳
היה בעצם באותה פוזיציה הנרדפת, לפני
יובל שנים. בעליה השניה האשימו אותם
האיכרים מהעליה הראשונה בכל מיני אש־מות
חמורות, מהמת חופשיותם הדתית והחברתית
וכדומה. וכז היו נם חלוצי ה־עליה
הראשונה והבי״לויים בעיני הישוב
הישן, לפני כ־ 80 שנה. דור הולר ודור בא,
והארץ לעולם עומדת.
טוב שיש בזמן זה חוג שאינו נרתם
לענלת המשטר ומחפש נתיב לאומה שלא
כשבלונה הרשמית. הדעות שלכם ביחס ל־ביזבוז
והשחיתות, הדילטנטיות והשרלאט־ניות
בניהול ענייני המדינה הכלכליים, ובתחומים
אחרים — יתכן שינרמו בסופו
של דבר לשינוי מה, כאשר ישוכנעו חוני
הנוער, העתידים לרשת את מקום הזקנים,
בסכנה הכרוכה בשיטות של הכת השלטת.
ה. אלחנני, חדרה

אשר דברי, בתמציתם, נוגעים גם אליהם.
)1לפהות 56׳ 40 מהעולים הבלתי ליגלים
הובאו על־ידי ״עליה ב׳,״ באוניות נהוגות
בידי מתנדבים ללא שכר מארצוודהברית.
)2מפקד חיל הים בפועל היה אמריקאי
וכן רבים אחרים במפקדתו, ורבים אחרים
לקחו חלק פעיל בזמן מלחמת השחרור.
)3הפיקוד העליון של חיל האויר היה
ברובו אמריקאי, וידוע כי האמריקאים
(ונם דרום־אפריקאים) היו עמוד־השדרה של
חיל זה בזמן הקרבות.
)4פלונות רבות בחיל הרנלים היו בפיקודם
של אמריקאים.
חלק ממתנדבים אלה ראו את משימתם
כמסויימת עם תום הקרבות וחזרו לבתיהם
בהתאם לחכניתם, אחרים הושפעו במידה
רבה מרעיון המרינה ונשארו.
רבים מקצינים אלה נמצאים ער היום
בישראל ותורמים את תרומתם למדינה בשטחים
שונים. העובדה כי אחדים מהם
משרתים בצה״ל כיום מראה על הרגשות
היהודיים בנולה, המטיפים כי חיי
צבא הם הכרח בעת חירום ואינם קריירה.
אינני חושבת כי אלה שחזרו או אלה
אשר הקימו את ביתם בישראל או אותם
למעלה ט־סד אמריקאים וקנדים הקבורים
בבתי־קברות צבאיים בישראל ראויים להקרא
״סחורת ייבוא פגומה״ והנני חושבת כי
התנצלותכם בדבר זה דרושה.
רות בוקשטין, נשיאה, התאחדות
עולי אמריקה וקנדה, תל־יאביב
המאמר לא בא לפגוע במתנדבי חו״ל
המוזכרים במכתב זה, או להמעיט בתרומתם•
הוא בא לציין שקצינים אלה לא יכלו
לבוא במקום הכוח הצבאי שצמח מקרב בני
הארץ עצמה, בעל הדפוסים המקוריים שלו,
כגון הפלמ״ח.

העורך הראשי:
אורי אבנרי

העו&ס היה

ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה: רובאיתו עורך כיתוב:
אבשלום קורו

כתב ראשי:
אלי תבור

צייר המערכת:
ו עי

צלם המערכת: יעקבאנור המוציא לאור: העולם הזה בע׳׳ם.
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טל 85 .־67־,22
ת. ד .136 .מען למבדקים :״פולספרס״.
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, סל,31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

הנקרא

העתון
אורי לילי יוסף אבנר

חברי המערכת:
אלוני, שלטה אלינם. שייע נלור,
נלילי, דויד הורוביץ, רותי ורד,
אבו-הטרי, זיוה יריב, אביבה סטו,
פדי, שטעון צבר, עטום קינז,
מלכה רחביה.

ביותר

במדינה

עשתורת בגבעת ברנד
מאמריו של אורי אבנרי על הכנענים
(העולם הזה 1260 והלאה) מעניינים ביותר
אילו הייתי חסיד של אל״ף, הייתי אולי
מכנה אותם כמאלפים.
איני רוצה להיכנס לרקע הנפשי האישי
של מר אבנרי, ונם לא להתווכח על הדחפים
הפנימיים שהיו או לא היו באותן
שנים לנוער העברי. אני רק רוצה לספר
משהו בקשר לריקודים סביב עשתורת
הערומה, מכיוון שהוא עצמו השאיר את
הנקודה בספק.
ובכן — היו והיו ריקודים כאלה. אני
עצמי השתתפתי באחד מהם. זה היה בהכשרה׳
בניבעת ברנר, ב־ 1943 אם אני לא
טועה. היינו חברה צעירים ונורא נהנינו
מן הרעיון. ערב אחד, לנסרי במיקרה, קרה
הדבר. ערכנו קומזיץ קטן בין הפרדס הישן
לבין המקום שבו עומד עכשיו בית הקירור.
סתם שרנו ושתינו יין שסחבנו מהמחסן.
פתאום התחילו לדבר על הכנענים והריקודים
שלהם .״וואלה, אלח ידעו לחיות!״
אמר מישהו. בקיצור, התחילו החברה להשתולל.
רקדו מסביב כמו מטורפים. בחרנו
אחת הבנות והעמדנו אותה באמצע והתחלנו
לקרוא לה עשתורת, ורקדנו כמו מטורפים.
אולי הכנענים רקדו ככה באמת. על כל
פנים, האינדיאנים רוקדים ככה בסרטים
האמריקאיים.
כד שאפשר לומר כי השמועה לא היתה
לגמרי חסרת בסים. אמנם למחרת היום
התביישנו מכל העסק הטיפשי, אבל ריקוד
היה. כן, העשתורת שלנו לא היתה ערומה.
היא לבשה מכנסיים קצרים ורובשקה. אבל
זה מספיק ליצור אגדה, לא כן?
ב. ד ,.הרצליה

ק /ף כר 6יס?

סטארין ועסק הביש

נאומו של גיקיטה כרושצ׳וב (העולם הזה
)1261 היה מרתק יותר מספר בלשים, ויש
לברככם על שהקדשחם לו את כל המקום
הדרוש. חבל רק שלא ציינתם מה בדיוק
היתה חשיבותו של רצח קירוב בהתפתחות
העניינים. סטאלין, מולוטוב ושות׳ ניצלו
את הרצח כדי לעורר היסטריה המונית
והצינו אותו כמעשה האימפריאליסטים המתנכלים
למהפכה הבולשביקית. במסווה של
מטהרים, הוציאו להורנ את זינובייב, קא־מנייב
ויתר המנהינים שהפריעו להם. בכר
לקורא אלחנני זכות מיוחדת לדבר על
נפתחה דרד הדמים להשתלטותו המוחלטת
הדורות. הוא דור שלישי בארץ וסבא של סטאלין.
לנכדים.
ד״ר יואל לוין, תל־אביב
...ו עו ד מעיזים לומר שבברית־המועצות
היחס לאפריקאים
אין דמוקראטיה, ואין חשיבות לדעת הקהל!
הצטערתי מאד לקרוא את דבריו של
הנה קם ראש הממהכלכלן
האפריקאי (העולם הזה .)1260 זו
שלה ומגלה את כל
הפעם הראשונה אני שומע שהמלה ״כושי״
התועבות של המיש־היא
מילת־ננאי. עד היום חשבתי שמלה זו
טר — אותו מישטר
מציינת אדם שחור־עור ואין להתבייש בה,
שלו עצמו היה חלק
כשם שאין להתבייש בצבע העור.
בו קודם לכן. ומה
אני חניד תנועת נוער ואני נזכר בשיאצלנו?
מרחף בחרים
האפריקאיים רוויי-הנענועים ששרנו בלל
המדינה המושג
תנועה. הזדהינו עם היבשת השחורה בכל
״עסק ביש״ שאיש
לבנו. ולכן דבריו של הכלכלן הם כעין
אינו יודע מהו, מי
האשמה, שרנשותינו הכנים הללו הם סילוף
ביצע אוחו, מי אחושקר.
הדבר פונע מאד. כי זה אינו נכון.
ראי לו. האם הוא
ודאי, יש בארץ הזאת אנשים שונים,
נורא יותר מן הנם
בשוק ונם בצפון תל-אביב. יש דעות־רציחות
ההמוניות
איתן,
קדומות שונות לאנשים. איני מזדהה
של סטאלין? מרוע,
אד איני יכול להשלות את עצמי שאפשר
אם כן, אין לראש
נם זו לעקור זאת מכולם ובמהירות. אין
ממשלתנו היקר את
משימה דחופה. מפני שתופעות שליליות
העוז לקום בכנסת
אלה הז תופעות מבוטלות ולא החוק הקובע
ולגלות את פרטיו,
י אי ר
את היחס האמיתי, שהוא מעבר לשטיח
הארגמן ולתופעות השליליות הצצות פה כשם שעשה ניקיטה סרנייביץ לגבי עסקי
הביש של סטאליז?
ושם.
דב יאיר, חיפה
יוסף ורד, חיפה
הסימפטומים של מצבו הנפשי של כרוש־מח״ל
והפלמ״ח
צ׳וב ברורים לגמרי. לא רק נאומו ה׳
מאמרכם ״שמבלולו״ (העולם הזה )1258
״נדול״ בועידה: נם המגאטונים שלו מעידים
הובא לתשומת לבי והנני מרגישה כי על המגאלוטניה שלו
מחובתי למחות על הערותיכם הבלתי צודיהודית
שוזרץ, ירושלים
קות ובלתי נכונות בקשר לקצינים הזרים
אשר שרתו בצבא ישראל בימי מלחמת
אשר הנכה בשדרה
חש״ח. הערוחי נונעות לאמריקאים,
אני נער בז 11 הנר בסביבת ביתו
הנני בקיאה בתולדות שרותם: אולם היו
נם מתנדבים סדרופ-אפריקה וארצות אחרות של ראש הממשלה. מרוע חברת החשמל

מ נ 1נ י 1ת
500

פרסיים
ב/׳\ווי בולל \1ל
175,000 לי׳

הקונה כרטיס נפויב>2-־•
מטתונך בהגדלה נוספת

ה מנוי-
5י.בלת
ח פז בונן,
\9 111־נו
א\ 1ז 1בוז?רגז.

האויב

הנעלם

כיבתה את כל המנורות באותו קטע של
השדרה? אנו השכנים לא מחוייבים להיתקל
או ליפול באחד המקומות שבשדרה.
האם ביבו את האורות בגלל השובת אמנו:
טווילי?
...מדו ע איז מכירים בו כבנבה של
צה״ל? אנו רואים בטווילי נכה של צה״ל,
ונם משרד הבטחוז חייב להכיר בו.
נחום גרינברג, וזל־אביב

יום יום הוא מפיל חללים.
הסרטן! — אחד מאויביה
המרים ביותר של האנושות
— ושלך.

יושבת משפחה אומללה זה חמשה חודשים
מול ביתו של ראש הממשלה החדשה והישנה,
ואין פוצה פה ומצפצף. והרי חרפה
ובושה היא עבור מדינתו ועבור צה״ל.
התנהגות זו של כל הנוגעים בדבר —
או חוסר־התנהגותם — והזילזול בתולינו,
מביאה אותנו למחשבה עגומה על כל הורי
החיילים שידרישו בדיקה קפדנית של פרופסור
אשכנזי, שיבדוק את בניהם ויקבע באם
ישנה סכנת שיתוק וכדומה, בטרם יתגייסו
לצבא.
בכל אופו, הצבא קיבל את אטנוז טווילי
לשירות מאביו כנער צעיר, יפה ובריא
ואני מכירו אישית מאז. מה שקרה לו
קרה בהיותו בשרות צבאי והצבא חייד
להחזירו לאביו בריא. אם לא בו, הרי
לפחות עליו להוריד מטנו את כל נטל
הטיפול וההשגחה עליו.
ש. סקידון, כפר־סבא

בערות ופחד הם שני
עוזרי האויב, את הסרטן
אפשר לרפא לעתים קרובות
אם מגלים סימניו בעוד
מועד.
מדינת ישראל היא אחת
מ־ 10 המדינות המתקדמות
במחקר זה. המתנהל בכל
העולם למען האנושות.

שבוע המלחמה בסרטן
הוא שבוע של גיוס
הצבור. הלוחמים בסרטן
זקוקים לעזרה. הם מבקשים
מתנדבים, הם מבקשים
אותך.

מכתבים

גזידת בן
מאור הזדעזעתי כשקראתי את סיפורה
של יפה, שלקחו ממנה את תינוקה מפני
שהיא אוהבת ערבי והעולם הזה .)1000הא
0מותר לחברה לקחת מאדם את חייו?
האם מותר לחברה לא לתת לאדם הזדמנות
לחיות כפי שהוא רוצה?
אילו הייתי שופט בעניינה של יייה
הייתי שולח את אביה יחד עם ׳הגברת
כספי לבדיקות, ולא עוצר את יפה!
א. מירון, נס ציונה

ני*>י

שלח תרומתך או העמד
עצמך לרשות האגודה
ל נו לחמהבסרטן
ת ל ־ אביב, ת .ד3 0 76 .

3המלחמה בסרטן
שינוי כתובת -
המנוי המשנה את כתבתו, מתבקש להו דיע
על כך למחלקת המנויים שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

כתם עשית -אל יאוש

ספקטר 1ל
יעזור לנקות הלבוש

מחיר השפופרת
1.50ל״י. להשיג
בבתי מרקחת
ובפרפומריות.

פרסום או־קיי

אנושית מאוד: משרד הסעד, בית-המשפט
והמשטרה כרתו ברית על־מנת למנוע מאם
את בנה. על ממד איזה חוק? על סיור איזה
מוסר? הרי כולנו מבינים שזה נם נגד ה-
חוק ונם ננד המוסר. אומנם נכו! •שבדיני
אישות אנו נמצאים עדיי! במאה ה־״,14 אבל
הענייז הזה חורג אפילו מתהום זה
האס ההפליה הנזעית הגיעה אצלנו ל-
ממרים כאלה? האם אנחנו, קורבז ראי״ י ף-
שינאה עיוורת בי! בני-אדם נהפוד יימיקד
^ שי ־ א ה ^ייי ר ת ביו שני לאומים. אזרחי
אליהו וסרמן, בני־ברק
הרנשתי כאילו מישהו תפס אח לבי ולחץ
אותו בכוח, עד
שסחט ממנו את
טיפת־החיים האחרונה.
דבר אבזרי יותר
לא ברא השטן.
לקחת מאם את תינוקה?
למנוע ממנה
את החסד הפשוט
של השתקת בכיו?
איזה מיז מפלצות
אנו? איפה החוק ואיפה
היושר? לקחת
אם במירמה למעצר,
ובהעדרה להוציא
את תינוקה
מ! הבית? שופטים,
קצינות־שוטרים,

עד 1הלא בני אשה
אתם! בכאב יולדתם
ונודלתם! אם שמרה
על עריסתכם וניגבה
את דימעתבם! חיטטה את נופכם הקט! על
חזה! איך יכולתם למנוע זאת מן הפעוט
הזה — רק על שאמו הרתה וילדה אותו
לערבי?
נחמה כהן, תל-אביב

הכל אודות הצברית
נם אני, לדאבוני הרב מצטרפת לדעתו
של ינאל תומרקיז. הנערה והאשה הישראלית
היא בלתי-נפבלת, גסה, מסורבלת,
חסרת ח! וכל אותם הדברים הפשוטים שאפשר
למצוא בכל זבנית בפאריס או ברומא
וזכותי גדולה יותר מזכותו של יגאל
לומר זאת, משום שאני עצמי צברית,
דור שלישי בארץ.
למזלי הרב נסעתי בגיל 20 לתקופה של
שנה לפאריס. מצויירת בכל אותם הדברים
שהמשפחה, ידידי ומורי פיטמו אותי. גאה
מאוד הייתי על השכלתי האמנותית־המוסי-
קלית, ולדברי כל המקורבים אלי הייתי
יפה ומוכשרת. ועל כל אלה, התבונות
הצבריוח — ביטחוז, חוצפה, חברמניות.
זוכרת אני, כשהגעתי לפריז, ברגע הראשון,
נדהמתי למראה היופי הארכיטקטוני,
האלגנטיות, יופי הנשים, השארם הצרפתי.
ראיתי את עצמי נסה, מסורבלת, הפרת
תרבות. נם בבית־הספר שלמדתי נוכחתי
לדעת שאינני נאוז כפי שחשבו אותי בסביבתי.
ראיתי את בנות פרים — מוכשרות,
עדינות, חריפוודשכל, בעלות־טעם. במאמצים
רבים הצלחתי להניע לבסוף לרמה
שלהן, להיות דומה להן. שניתי את תסרוקתי,
החלפתי את צבעי האיפור שלי לעדינים
ייתר, למדתי להתאפר בצורות שונות,
למדתי להתנועע, לדבר, להתחשב ב
חופש הפרט, לא להתערב בחיי השכנים
התלמידים.
למעשה לא למדתי. זה יא לבד, יתכז
בהשפעת האווירה או החברות. בקיצור
הורתי ארצה כמעט צרפהיה. ברהוב חושבים
שאני תיירת, אד לא זה העיקר. העיקר
הוא שאני מרגישה באסוז, אי־יכולת
לקשור קשרים חזרה בארץ. אני נדהמת
מהפרובינציליות, חום ר-השקט, חוסר-הטעם
הטוב. הבחורות הצעירות ברחוב דיזננוף
ממש מגעילות אותי. אף בחורה באירופה
אינה הולכת בצורה כזו. הנשים המבוגרות,

אלוהים אדירים! האם אי-אפשר לעשות
מישהו נגד התחתים השמנים שלה!?
חלונות־הראווה הם זוועה, הטעם נרוילז
הבתים איומים, ריהוט הדירות מזעזע. איד
אפשר לחיות כד? החיים החברתיים מתרכזים
במספר בתי-קפה. זה מנוחה.
התוכניות בבארים, ביניהם חדשות, מל•
נריות. שלישיות ורביעיות של שירה דרום-
אמריקאית גסה. חסרת־תרבות — ומזה
נהנים הי׳שראלים וזה נחשב לשיא הבידור
ולמרכז בל הסנובים. קשה להאמיז,
אהרי לימודים של •שנה, שאני הייתי שייכת
לציבור הזה — ורבים מהישראלים אינם
מוצאים את מקוטם חזרה.
נעמי שמרון, תל״אביב
...הנערה הישראלית הינה עצמאית יותר׳
מעשית יותר ואשת-שיחה נעימה יותר
מאחותה בחו״ל. השרות הצבאי שקילקל את
מדות נופה הוסיף לה נכס חשוב: סדר ועצמאות.
התנאים המיוחדים בשירות הצבאי
מאלצים אותה לכבס ולגהץ בגדים 5
עצמה, לעבוד במיטבה, לנקות ולסדר מיטתה
ולעשות עוד אלפי
פעולות קטנות שלפני
בז לא נתנה
דעתה עליהן.
היא לומדת לציית.
לדאוג לצרכי
יומיום הרנילים, תחילה
מתור בפיה ולאחר
סב! מתוך הרגל,
וההרגל הופר
לטבע. היא חדלה
לפחד מפני עכברים
ולומדת להתנונז. לאחר
השיחרור עושים
אותה הרנלי
הסדר והמשמעת לפקידה
טובה יותר;
השרות בנח״ל עושה
אותה לחברותית יותר.

מבקרת בסרטים ומשנה תסרוקתה.
ידיד מומי! אותה לבר והיא מעיינת ב־שבועוני־אופנה
ומשנה תלבושתה. היא עדיי!
אינה יודעת כיצד ומה ללבוש, כיצד
להתאפר. היא מנסה. לעתים מצליחה, ל־עתים
נכשלת. היא במבוכה. קוראת או
לומדת, ויחד עם זאת מהלכת בדיזננוף.
מחקה אחרות.
כאז תורו של הגבר הישראלי לבוא הוא במבוכה. מה
היופי הצברי: הטיפוס
העצמאי יותר, או אותה דמות של נערת•
שער חייכנית, הקשורה במינבלות הסנטימטרים?
דויד
שביט, רנזוז־אבי*-
בנסעי מבאר־שבע לתל-אביב שאלתי לכמה
רקוח את העולם הזה ( )1255 משכז שישב
לידי. בדפדפי בו ראיתי את המאמר ״הז
לא יודעות לאהוב״ של א״בי נתז. ועתה
על אף השעה המאוחרת לא יכולתי שלא
לענות על מאמרו החצוף.
משהנעתי לסיפור על הבחור אל! נימרוד,
לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק. רציתי לשאול
את המחבר הנכבד, אם מחר יבוא
אדם מארץ רחוקה שהמנהג בארצו אוסר
כי אמירת שלום נעשית על-ידי חיבור אף
נאף — האם כל בחורה שירצה להכירה
תצטרך לחבר אפה באפו?
אי! זו דונמה קיצונית, שהרי אמרו
״היה רומאי ברומא״ .אילו רק רצה אלן
בכנות להכירה, בטוחני שהיה לוחץ את
ידה. דומני שגם בחו״ל אי! נבר מנשק יד
כל בחורה המוצאת חז בעיניו. אלא מה, הרציו
לעשות רושם, להיראות אחר מכולם,
העבירו על רעתו. סבורני שאותה אילנה
טעתה באי־הנבתה על המחמאה, אבל יתכז
שהמחמאה ניתנה בצורה כזו, שהבינה שכל
חשובה — ולו אף תורה — תביא להמשך
בלתי-רצוי לה. בקשר למשקאות חריפים,
נדמה לי שלו היתר מתאמצת היטב בערבוב
המשקאות ובשמותיהם, היה סובר שנערה
זו מבלה את ימיה מסביב לבאר,
ומכאז שהיא מצומצמת בשאר השטחים
אשה מחניף מבט של נבר, אפילו
לכל
אם תכחיש זאת כלפי חוץ. אבל תלוי איד
מסתכלים. אינני חפץ בחלוז־ראווה ואף לא
חבילת שוקולד בזמז צנע. כל אשה, ולו
הפחותה בנשים מבחינה רוחנית, יחמיא לה
אם יאמר שהמשפט שאמרה היה במקום או
הרעיון הובע בצורה מעניינת. אד כשהנבר
בה רק את העטיפה, הוא מוריד רואה ממנה את תוכה ומשאיר את הקליפה,
ומנסה לעורר בה את היצרים החייתיים
בלבד — אז כל אישיותה תתמרד נגדו.
אני מתנגדת שחיבוק קל יבוא כתגובה
על חיצוניות נאה לאחר חמש דקות שי
הברות, המתבססת במובז על המשיכה -
גופנית בלבד. אר אינני מתננדת לו, אם
יבוא בסיומו של ערב שיתה או בילוי אחר
נעים. רק אשה שהיצרים שולטים בה —
ולא הרגש והשכל שולטים בה — תרגיש
את עצמה נהנית מחיבוק קל הבא אחרי
הכרות שטחית בת חמש דקות.
אני אף מסתייגת מהרעיה, כי אצל ה־צבריות
האהבה היא רק אמצעי נסבל. האהבה
אצלו היא אמצעי כמו אצל כל איטה.
כמו שאמר פיטינרילי בספרו ״האדם המחפש
אהבה״ :״להנדיר את האהבה כמנע ביי
שני גופות, דומה לזה באילו אמרו על
מדליה צבאית מכסף כי זהו דיסקוס מתכת
המחובר לפתיל.״ אסור להפריד את האהבה
מנורמיה ומרקעה. כי פעולודהאהבה היא
רק הסמל שלה ולא תוכנה.
דומני שבנלל השינוי במערכת העצבים
יכול הנבה לסיים את פעולח-האהבה — שנעשתה
לשם עצמה וללכת. לא בז ראשה
אני שמחה שהמחבר עצמו מציין, שמעטות
הצבריות המוכנות לקיים יחטי-אהבה
עם נבר המוצא ח! בעיניהן. זה מראה את
מוסריות! הגבוהה, בהבינז כי מותר האדם
מז הבהמה. כי מי שיחפש את האהבה ה־נזפנית
בלבד, ידע למצאה בקדן־רחוב חשוכה.
ריני,
תל־אביב

״המביא דברים בשם אומרם -כאילו הכיא גאולה לעולם כך אצרו
חז״ל. כשבתי השבוע לסכם את מהות הממשלה החדשה של כן־

גוריון־פרם־ריץ־אלמוגי, גיליתי שכל מה שיש לומר עליה -ככר נאמר,
במודעות מפלגת אחדות־העבודה ערב הבחירות. הנה הן כלשונן:

בלכתך מחרתיים לקל פי־
13 1ד

אתה נותן קולך
בכל מערכת הבחירות הארוכה השקיעה מפא״י
עשרות מיליונים כדי לטשטש את זכרונך,
לבלבל את דעתך ולאחז את עיניך.

צור

המשטר הדמוקרטי במדינה
ולא ל״חבורת יורשים״
האורבת לכיבוש השלטון

כוחו של האדם העובד
ולא לחיסול ההסתדרות והישגיה

אך מפא״י לא השיבה לך על
שום שאלת מן השאלות היסודיות.
שעליהן נערכות הבחירות, ואשר
עליתן אתה נקרא להכריע מחרתיים.

סיכויי אחדוחראמת
כתנועת הפועלים
ולא למלחמת־חורמה בכל מחשבה
עצמאית במסורה של ״אחדות״

הבטחת

אחריות על מערבת הכטחץ

מפא״י לא אמרה לך דבר על1

הסכנה

לבטחון

המדינה

מהשתלטות מקורבים חסרי־אחריות על
מערכת הבטחון.

הסכנה

לכטחון

המדינה

ממעשי זיופים, העלמות־מסמכים ועדויות
שקר וההתחמקות מחקירתם.

-ההכנהלדימוקרטיה

מההתנקשות המתמדת בסמכויותיהן של
הממשלה והכנסת.

הסכנה לדימוי,רטיה

מהפעלת מנגנוני לחץ ופולחן־האישיות
וטיפוח ״תרבות הדחה״ ושיטות סלף.

החברה

מחיסולה השיטתי של ההסתדרות וערעור
מעמדו של האדם העובד.

הסכנהלבטחון,
לדימור, רטיה,
ולדמות החברה

כתוצאה מכניעה ל״יורשים הצעירים,
החסויים ע״י בן־גוריון.

הסכנה

לדמות

להנהגה אחראית

בלכתר מחרתיים לקלפי, דע
לסכנות

אלה

היא בחיזוק

— תילחם במשטר הפחד והחשבון —

במודעות־

רוצה

מפא ״

מתעים מנהיגי מפא״י את הבוחר ומדברים על יציבות של
משטר פרלמנטרי דו־מפלגתי.
מגלים מנהיגיה החדשים של מפא״י, חבורת דיין אלמוגי פרס
את כוונותיהם האמיתיות :

הדבורים על משטר דו־מפלגתי הם
הקדמה למשטר שד ״כנסת כחופשה״.

ההוכחה :

מודעת מפא״י שהופיעה אתמול, המצביעה על שלטון דה־גול
בצרפת כמופת לישראל.

הברירה

כמשטר שבו יהיה כל הכוח בידי

לחירותך

כ י אחדות״העבודה —מציעה הנהגה מנוסה ואחראית יותר — לכטחונך

בנאומים .

איזה

משטר

פועלי ציון

רוצה. בנפילת המשטר הדמוקרטי בישראל, כמו שהיא שמחה על
׳ נפילת הרפובליקה הרביעית בצרפת.

כ י אחדותיהעכודה —תילחם בשלטון ה״מקורבים״ והמדיחים — להגנתך
לחיזוקך
׳ כ י אחדות־העכודה -תילחם בחיסול ההסתדרות -

בבחירות

המהווה אלטרנטיבה
מדינית־בטהונית יחידה
כנגד קבוצת פרס-דיין

בחר
החבורה הזאת

אחדחדהעבודה

אלה

ולא לאווירה של חנופה ושחיתות

אהדות-העבודה

בי הנותן קול למפא״י -נותן הבל ל״יורשי הזקן״

כ י אחדות־העכודה

רוח האחריות האישית
לגורל המדינה

למען עתידך ועתיד מדינת ישראל

מפא״י ניסתה בכל כוחה לטשטש בעיניך את העובדה

התשובה

דוש

ולא להפקרתה ל״עסקי־ביש״
ועוד עיסקות מפוקפקות

היחידה

שליט יחיד ומקורביו

החבורה

שליט שבהסתלקותו ישאיר אחריו תוהו וכוהו
וחבורת מקורבים המחכים מאחורי הדלת...

הזאתרוצה. לא דמוקראטיה אנגלית, לא דמוקרטיה אמריקנית, היא חולמת
על משטר גוליסטי, אשר כל צרפתי מפחד פן יהפך
ל״פאשיזם״ למחרת הסתלקותו של דה־גול.

אבל העם
בישראל :

לא יוותר על הכנסת, על ממשלה נבחרת, על מוסדות נבחרים
— על משטר דמוקרטי נבחר ואמיתי.

טלטל אותם מן החלום -

אחדות־העבודה הצבע אחדות־העכודה -פועלי ציון

על שלטון יחיד, המבקש להכשיר
את הדרך לדיין, אלמוגי, פרס.

אל תתן להם שלטון! הצבע אחדות־העבודה -פועלי ציון

במדינה האנושות טאלינגו־אד

ולהוכח כי הפילטר בסיגריה גולף 2£ו 0 5אוא
הוא כפול ומורכב מחומר מסנן שזור בצמר גפן.
הפילטר הכפול מבטיח סינון מקסימלי.
ויחד עם האריזה האמריקאית זססאק *1£או0 .
נותן שמירה מלאה של הטעם והאדומה.

ישנם שמות השייכים לתולדות האדם,
סמלים מבהיקים המשמשים תמרורים בדרכו
של אנוש עלי אדמות.
כאלה הם השמות ירושלים ונצרת, אקצ־יום
וקרני חיטין׳ קרסי וואטרלו. וכזהו
השם סטאלינגראד.
באחת מנקודות המיפנה הגורליות ביותר
של האנושות, האיר השם סטאלינגראד כשמש
הבוקעת מבין העננים. בסטאלינגראד
נפצעה המיפלצת הנאצית בפעם הראשונה
פצעים אנושים.
עד סטאלינגראד היתה דרכו של אדולף
היטלר מסע־ניצחונות רצוף, שהכריע תריסר
אומות ומוטט צבאות אדירים כבנייני
קלפים. בסטאלינגראד נעצר הנחשול — ומאותו
רגע נסוג ללא הרף, בהשאירו אחריו
את מיתקני ההשמדה ואת ערימות־הגוויות
ששימשו לו גלעד.
השם לא היה מקרי. העיר נקראה על־שם
סטאלין, כי שם, בצאריצין הישנה, הוכיח
את כוחו כקומיסאר פוליטי של מחנה הצבא
האדום, שהגן על דרום רוסיה בימים המרים
ביותר של מלחמת־האזרחים. ומפני שנקראה
העיר על שם סטאלין, לא נסוג היטלר.
דעתם האחידה של כל הגנרלים הגרמניים
היא כי היטלר נתן לצבאותיו את הפקודה
המטורפת שלא לנטוש את סטאלינגראד אלא
להיכתר בה, רק משום שחשש כי נסיגה
גרמנית מן העיר תביא לסטאלין יוקרה
אישית שלא תשוער.
השבוע נגזל השם מן האנושות. סטאליג־גראד
חדלה מלהתקיים. היא לא נמחקה על־ידי
נקמת הגרמנים, או פצצת האמריקאים.
מחקה אותה החלטה קומוניסטית.
כוונת המוחקים היתר, לטובה — לסלק
עוד שריד של פולחן־האישיות הרה־האסון.
אך האנושות כולה, ובכללה אותה עשירית־האחוז
המורכבת מאזרחי ישראל, לא יכלה
שלא להרגיש צביטה בלבה למשמע הידיעה.
כי סטאלינגראד היתר, יותר מאשר גילגול
שמו של יוסף וזיסאריונוביץ׳ דז׳וגאשוזילי,
המכונה סטאלין. היא היתר, סמל במלחמה
הנצחית של בני־אור בבני־חושך.

העם

זיוויות 75

משפחה גדולה אחת

אטרות.

יצא לאור ונמצא למכירה הספר

1׳ 1111111

בדמ יד חיי

מאת:

לייב רוכמן

בתרגומו של חנוךקלעי
ספר הנקרא בנשימה עצורה מתחילתו ועד סופו — מבוסם על
אנשים חיים ומעשים שהיו.

זכה בפרס לספרות יפה של הקונגרס היהודי העולמי לתרבות.

מוצר *ה>1נת
צמרמשי ונימון
אשר הצהיגו!
ח0י[3ן81

מדברי סופרים על ״בדמייך חיי״:
• דו דשמעוני: אם ארצה למצות את הרושם שעשה עלי הספר ״בדמייך
חיי״ במלה אחת, הרי תהיה זאת המלה התפעלות: השתוממות
והתפלאות. גדול ערכו האמנותי של הספר, אך גדול עוד יותר ערכו
הנפשי, המוסרי, החינוכי.

חיים הזז: הספר •בדמייך חיי״ שמור בלגי ומפעם לפעם עולה
וטורד בי ונוטל מנוחתי ממני. יש בו הסתכלות של אמן חריף, ואף־על־פי
שכולו הוא מצומצם בפחות מד׳ אמות, יש בו עולם מלא, ולמרות
האימה והזוועה יש בו מצבים שהם יפים לקומדיה.

הזמנות:

11,ווך מכעליס הימיים !״•מ

הוצאת ספרים ״יסודות״
רחוב דורות ראשונים ,3ירושלים.

האם יש אופוזיציה בישראל?
בשבועות האחרונים ניתנה על כך תשובה
מעשית: לא. כי כל המפלגות המיוצגות
בכנסת, ללא יוצאת מן הכלל (זולת מק״י),
היו מוכנות להיכנס לקואליציה עם מפא״י,
בהנהגת דויד בן־גוריון. חרות ומפ״ם, אגו־דת־ישראל
והליברלים, הבהירו כולן מעל
לכל ספק כי הן מוכנות עקרונית לקואליציה
בן־גוריונית. הוויכוח היה רק על התנאים
הפוליטיים והאישיים.
השבוע ניתנה לאותה שאלה תשובה שניה,
הרבה יותר מעמיקה — ושוב היתד, התשובה:
לא. על סדר־היום בכנסת עמדה
שאלה מטרידה, שהיא כאבן־הבוחן להשק־פת־עולמם
של כל הגופים הציבוריים בישראל.
שאלת פליטי־ערב צופנת בחובה את
כל השאלות הרעיוניות, הפוליטיות, הכלכליות
והצבאיות של המדינה.
כנסת ישראל דנה בשאלה. מפא״י קבעה
את עמדתה, עמדת דויד בן־גוריון מאז ומעולם:
הפליטים לא יוחזרו, לא כולם ולא
חלקם. גם הנימוק היה ברור, אף שלא
נאמר בפה מלא: כי ישראל היא מדינת
היהודים, ואין בה מקום אלא ליהודים.
מר, אמרו על כך מפלגות ישראל? בזד,
אחר זה קמו הנציגים, ואישרו את עמדת
מפא״י — מי בתיקף ומי במתינות, מי
בתוספת התחכמות תכסיסיח ומי בעיקביות
חסרת־פשרה, מי בגלוי־לב ומי בצביעות.
מחרות ועד מפ״ם היתה החזית אחידה, תוך
הבדלי־גודנים חסרי חשיבות מעשית.
איוולת היא לדרוש עמדה אופוזיציונית
עיקבית מגופים המסכימים בהחלט עם הממשלה
בשאלות־היסוד. ישראל היא, על כן,
מדינה ללא מפלגת אופוזיציה רצינית.
האם תמונה זו הולמת את המצב האמיתי?
על כך נתן הנוער העברי תשובה מוחצת,
שעות מעטות לפני ההחלטה בכנסת. בהתכנסם
לדון על אותה בעייה עצמה, ואחרי
ויכוח ממושך וחריף, החליט פרלמנט הסטודנטים
בירושלים ברוב גדול שיש צורך בשינוי
הגישה הרשמית לבעיית הפליטים.
האופוזיציה, שאינה קיימת בכנסת, קיימת
בעם.
ון עולת הזה י׳*>׳1

00990

1)810

30399910 8 0

X0ס *#£189 .18/8380

0<[8*40 60811 <[110 93 38300138X0

^4 )$11110 81)11$ [*038018 013888

101

3039180 [(83)18110 11* 1*69.

810

0x41)0$

4X10 01146*1*1 .

£0310
83€ק

.403 * 0

38)] 30$8

> 8 3 *8ק

*0[*?03!?1£00, 1x00x8

[(818

4 49) 18£1113<1!0
410 0 0 8 8 ,

88148£ 8 0 ׳\ 8

81( 03818 8 8

081

* 0 1 031 1)030

<41*3100013

<113

$€0300

30$#41$

0X3*000010.

€0010301

3X03

X 8 0 4 0ה

18/4 0 1

X03*110ס010 01009׳0£01

303303*1

<1<[11?18

8109 300/031)10)3.

011903103

<[001110 8 3 0
^3899X0000)8

*4103104101

! ׳1410.

00990

*[*110103 3

00X309

X0* 8 $33 8X0*840$ [(03ס 8X113894\ 0000(39 :00190410

ס ק 1ז?01

81$11319 31313X30)0$

018330^ * 30

( * 3x403

ס ס?199* $11

1818310.64:0 4 0

041<]11310 *31X30X0
•<(9ק 0 0

13X11

זסק 1400040

808100x00$* 011 $0 0*1000X3)118*. -

3030 [(13) 0013013

1101100109

00994

1901040$

133303191)19.

330

3 9 0 0 * 1 4 0 3 1 (0 9 .

409300010140

/0X0

$31X9

*30 [(3 0 36331

[*04 33

1 0 334 1X 8 3

03331

$110*1
133140

94X 859 0

0$ 813־יז <;0 6ז*ז•}* 1וג< 01 וו *\ 9 $ $80 ) 0י׳ 0 9ז>ן 8
-ס ז 0זקות 85 10מ ׳

¥015 €801618$ .

* 0 ? 01411(0065 61.ט*ג

* 006 וז א/ * 16
1א 6ז 006ס* 5א 665ס £ 0סז * 0ז 610ז * 10א ס 1 0א *1א

*181

דייו אמד :״עלילה שפלה!״ פרס טעו :״לא שמעתי דבר!״ בן־גוריון הצהיר :
לא היו דברים מעולם!׳־ אבל הקטע הזה מבסאוו חיל־האוויר הנוומוגלי מוכיח:

רוצחי ב אנ גו ל ה

1י א אמר הפקיד הבכיר במשרד האינפורמציה של ממשלת פורטוגל ,״לא
״ /ידוע לי דבר על־כך שאנחנו משתמשים בנשק ישראלי!״
״לא!״ אמר סרן התותחנים הצעיר בצבא הפורטוגלי, שלעם בתיאבון את מנת סרטני-
הענק שלו בקוויק־בר שבמרכז ליסבון ,״לא שמעתי על נשק בשם עוזי!״
״אתם מייצרים נשק?״ שאל בתמהון השוטר הצבאי, חבוש הקסדה הלבנה, שניצב בפתח
אחד ממשרדי הצבא בעיר.
״לא, זה לא עוזים!״ אמרתי אני, כשנהג המונית הליסבוני עצר את המרצדם בנץ שלו
ליד בסיס של חיל־האוויר מחוץ לעיר, שם נראו חיילים מתאמנים ושומרים חמושי
תת־מקלעים.
חיפשתי את תת־המקלע הישראלי בכל פינות ליסבון. אם אמנם נמצא נשק זה בידי
הצבא הפורטוגלי באנגולה, משמע שהוא צריך להיות גם בליסבון. אבל אחרי חיפושים
מייגעים, אחרי שעברתי על אלבומי התמונות מהקרבות באנגולה, הנמצאים במשרד־האינפורמציה
הממשלתי, ואחרי שעיינתי בכל הרפורטג׳ות שהתפרסמו בעתונות המקומית
על אנגולה, הגעתי למסקנה שמיסטר אלכסנדר פילדינג, סיפר האובזרבר הלונדוני, שפירסם
לפני מספר חודשים בעתונות את הידיעה כאילו רכשה פורטוגל תת־מקלעים ישראליים
מדגם עוזי עבור צבאה — הפריח ברווז עתונאי.
לרגע האשמתי את עצמי על קטנות אמונתי בהצהרותיהם של שרים בישראל שטענו:
״להד״ם!״ ועל שלא שעיתי לעצתו של אותו עתונאי ישראלי, שחקר את הבעיה ביסודיות

מאח אל תבור

ליססון

במיטב המקורות, ואמר לי :״אין מה לחפש שם! אין עוזים באנגולה, ולא בפורטוגל!״
עמדתי לצאת את המדינה משוכנע כי אותם שטענו כי הימצאותם של עוזים בידי חיילים
פורטוגליים באנגולה היא עובדה — ועתון זה ביניהם — טעו טעות מרה.

תמונות זוועה ומפעל הפיס

לפי מילין רחוק מאותה מושבה פורטוגלית באפריקה, אנגולה, בה משתוללת עתה
למלחמת דמים אכזרית המסעירה את העולם — בליסבון הבירה — אפשר לחוש
את המלחמה כאילו היא נערכת בפרברי העיר.
השבוע נערכו בחירות לפרלמנט הפורטוגלי, אולי הבחירות המוזרות ביותר הנערכות
בעולם. סביב בחירות אלה, התרחשו מאורעות פוליטיים מסעירים. כל מועמדי האופוזיציה
כינסו אסיפה, חמישה ימים לפני הבחירות, והודיעו על ביטול מועמדותם. המשטרה החשאית
של המדינה הטילה פיקוח חמור על ״האלמנטים העויינים למשטר״ .אולם אלה כמעט ולא
הורגשו ברחוב. רק פעם הורגש קיומם, כאשר חטפו מטוס והשליכו מתוכו כרוזים מעל
לליסבון, בתובעם מן האוכלוסיה להחרים את הבחירות.
בבתי־הקפה האפורים, המאוכלסים רק גברים, לא דיברו על הבחירות. שום פלקטים
הקשורים בבחירות לא הודבקו ברחובות העיר. לא נערכו שום אסיפות הסברה ותעמולה.
אבל המלחמה באנגולה הורגשה בכל מקום. מישטרו של הפרופסור אוליביירה סאלאזאר,

ראש ממשלת פורטוגל, דאג לכך. בכל פינה בעיר ביצבצו פלקטים צבעוניים שקראו:
״אנגולה היא פורטוגל!״ כל חלונות־הראווה בעיר הציגו בצד סחורות ממיטב הייצור של
אירופה וארצית־הברית, סיסמות מלהיבות :״כל הפורטוגלים נותנים הכל בעד אנגולה!״
.זוהי המלחמה על קיומנו!״ ״אנגולה ופורטוגל אחת הם!״ ״כבוד לאותם שהקריבו את
נפשם על מזבח המולדת!״
כמעט על כל המכוניות בעיר, רובן ככילן מכוניות גרמניות חדישות, הודבקו תווים
מאירי־עיניים, שציינו כי בעל המכונית תרם תרומה עבור אמבולנסים לאנגולה. באבנידה
דד, ליברדאדה (״שדרות החרות השאנז־אליזה של ליסבון — ניצבו משאיות צבאיות,
ועליהן מכוניות פולקסווג! חדישות. חיילים במדים מכרו מסביב למשאיות תלושי הגרלה
לאזרחים. הזוכה — יזכה במכונית. ההכנסה — קודש לקרבנות באנגולה.
על המדרכות ניצבו מכוניות אחרות, שחלונותיהן הפכו לתערוכות. הוצגו שם תמונות
זוועה — מעשי ידי ״הטירוריסטים״ באנגולה. לצידן הופיעו תמונות נשיא המדינה (״סמל
האחדות הלאומית״) ותמונות הפרופסור סאלאזאר (,״ההיסטוריה תוכיח שהוא צודק!״)
ברחובות העיר נעדרת היופי, שרובה ככולה נבנתה לפני מאתיים שנה, אחרי שרעש־אדמה
החריב את כל ליטבין הישנה והיפה, טיילו חיילים במדי־קרב, צבועים בצבעי־הסוואה.
בפתחי תחנות המשטרה והמשרדים הצבאיים ניצבו שוטרים וחיילים חבושי קסדות
וחמושים בנשק, שהרחיקו את העוברים־ושבים למדרכה שממול. הכל העיד על־כך שמדינה
נידחת זו, שלולא ההתעוררות הלאומית במושבותיה כמעט ונשכח קיומה, נמצאת במצב
של מלחמה.
אבל לא היה כל סימן לכך, שבמלחמה אכזרית זו נוטלת ישראל איזה שהוא חלק, ולוא
רק בעקיפין.

״ 8ים: פי ! 6עוזי!״

** רכ לפני צאתי את פורטוגל יצאתי לראות את ליסבון האחרת — ליסבון של
30 הפאדוס, שירי־העם הפורסוגליים המם־רסמים — ליסבון של מאכלי הים ד,מם רסמים
בכל העולם, ליסבון של המוני העם האנאלפבתיים והמרורים.
ליסבון זו שוכנת לא רחוק מליטבון של אורות־הניאון הנוצצים והרחובות רחבי־הידיים.
אתה מטפס כמה מאות מטרים, במדרגות המובילות אל הגבעות של ליסבון, ואתה מוצא
את עצמך בתוך עולם אחר. סימטאית צרור, וחשוכות, שבקושי מספיקות למעבר אדם. בתי־מרזח
גדושי שיכורים, יצאניות בלות ומכוערות, והמונים־המונים של גברים, הניצבים
בחבורות בפינות, והמעבירים את הלילה בשיחת־גברים.
בשעת חצות, באחת הסימטאות, נתקלתי בחבורת צעירים, שסובבה צנחן במדי הסוואה
קרביים. הוא נשען על קיר בית מקולף, וכולם הביטו בו בהערצה ושתקו, שעה שהוא
דיבר. קשה היה להבין מה שהם מדברים. הפורטוגלית אינה דומה בצלילה לשום שפה
בעולם, מחוץ אולי להולנדית. אבל די היד, לעמוד מהצד ולהאזין לטון הדברים, כדי להבין
שאותו איש במדים מספר על מעשי־גבורה.
התקרבתי אל החבורה ושאלתי :״מאנגולה?״ ״סים! סיס כן! כן״) ענו לי במקהלה.
הם פינו לי מקום, והצנחן סקר אותי במבט בוחן מלמעלה למטה. לפי לבושי הבין מיד
שאיני שייך למקום. הוא השתתק והביס בי במבט חשדני ועויין.
בתנועות־ידיים ובבליל של שפות הצגתי את עצמי כישראלי. עשיתי בידי תנועות של

יריה והפלטתי :״טה . .טה . .טה סהטה טה — איזראלידהי״ ברגע הראשון לא הבין
אותי. אולי חשב שאני מתכוון שהוא נלחם בישראלים׳ ולכן הניד בראשו בשלילה. שוב
חזרתי על ההצגה ושאלתי אותו בתנועות ידיים אם יש לו נשק ישראלי.
רגע אחד היתד שתיקה. ולבסוף אמר האיש :״סים! סים! עוזי!״

״במישור סיחרי־הגשק״

ן• ו ת רו לי שעות מספר לפני שמטוסי עמד להמריא. מכיוון שאותו צנחן פורטוגלי
1הוא שהזכיר ראשון את השם עוזי ולא אני, היה ברור לי עתה שיש בידי הצבא
הפורטוגלי עוזים, או שלפחות כלי־נשק זה מוכר להם.
אבל מילה בודדת בפיו של צנחן בסימטה אפלה בליסבון עדיין אינה הוכחה. ניסיתי
לחפש איזו שהיא נקודת־אחיזה ממשית. למחרת בבוקר מיהרתי למשרד הקונסוליה הישראלית
בליסבון, באבנידה פואטה מיסטראל ,44 רחוב קטן השוכן באחד הרובעים החדישים
והמפוארים ביותר של ליסבון.
הקונסול הישראלי שמעון אמיר, שהזר זה עתה מוועידה בענייני שמן־זית שנערכה
בספרד, הופתע לא מעט כשהופעתי במשרד. ישראלים אינם מרבים לבקר בפורטוגל,
ועתונאים ישראלים על אחת כמה וכמה. בענין העתים לא ידע הקונסול הרבה :״אינני
יודע אם יש להם עוזים או לא. אבל אפילו אם יש, אנחנו לא מכרנו להם, וגם לא גרמניה.
בכל אופן לא המטה הכללי הגרמני. אם הגיע לידי הפורטוגלים איזה נשק ישראלי, הרי
זה יכול היה לקרות רק במישור של סוחרי־נשק, ולא באמצעות מגעים בין־מדינתיים.״
ראיתי את עניין העתים כאבוד. מה שנשאר לברר היתד, אותה ידיעה שהופיעה לפני
כשלושה שבועות בצנעה בעתונות בארץ, לפיה התקין לא מכבר מכון־הבדק בלוד מספר
מטוסים פורטוגליים.
הלכתי ישר למשרדי המטה הכללי של חיל־האוויר הפורטוגלי. ושם חיכתה לי ההפתעה
הגדולה.
אנשי המשרד, שלא ידעו מילה בשפה אחרת מלבד פורטוגלית, גייסו מיד לעזרה את אחד
האנשים הבודדים במטה המדבר אנגלית. הובלתי ברוב כבוד למשרד מזכיר־המדינה
לענייני תעופה, שהוא למעשה מפקד חיל־האוויר הפורטוגלי. בחדר מרוהט ברהיטי־פאר
בסגנון עתיק, שלא דמה כלל למשרד צבאי, קיבל את פני בחיוך לבבי צעיר לבוש מדים
של חיל־האוזיר הפורטוגלי, ששרוכי זהב השתרכו מהם, ושעל חזהו ענד כנפיים של
קצין מכ״ם (ראדאר).
הוא היה גבה־קומה ובלונדי, שונה לגמרי מהטיפוס הפורטוגלי הרגיל. הוא הציג את
עצמו: ג׳ורג׳ מנואל בלו ואן זלר — מנהל לשכת המיניסטר לענייני־תעופה.

הקרב עד הצור,

• אן זלר אירח אותי בשמחה רבה, ומייד הזמין לעצמו ספל קפה. תוך היענות לקריאות
| הטלפון, שלא פסק לטרטר, שפך לפני את ליבו:
״יש לנו צרות צרורות. החיילים שיצאו לאנגולה רוצים שהמשפחות שלהם, או לפחות
נשותיהם, תבואנה אליהם. אבל אין להם אמצעים להביא אותן. חוץ מזה גוייסו כל האוניות
להובלת הצבא, כך שאין מקום לנשים. אבל הנשים אינן פוסקות מלבלבל את המוח כל
היום, שנעביר אותן לאנגולה.״
כשהיה לודאן זלר רגע פנאי לשתות את הקפה שהגישו לו מתוך תרמוס, הוא היד.
מוכן לענות לשאלותי.
על שולחנו של ואן זלר היה פרוש עתון בשם מאיז אלטו, בטאון זזיל־האוזיר הפורטוגלי.
היתד, בו כתבה אחת שמשכה מייד את תשומת לבי. שם הכתבה היה ״הקרבות בסאקאנדיקה
ובפדרה תרדה״ ,מתחת לכותרת נכתב באותיות גדולות :״שתי אופנסיבות גדולות־ של
חילות האוויר והיבשה — שני נצחונות כלליים!״
פדרה ורדה הוא צוק ענקי בג׳ונגלים של אנגולה. במשך זמן רב שימש מקום זה
כמעוז המורדים, שבעזרתו שלטו על האזור כולו, ולפורטוגלים לא היתד, בו דריסת־רגל.
הצבא הפורטוגלי פתח באופנסיבה באזור זה לפני מספר שבועות. כל כפרי הסביבה
והמצוק עצמו הופצצו ו״רוככו״ ,ובחיפוי המטוסים התקדם חיל־הרגלים, כבש את הצוק
והשתלט על האזור כולו.
בכתבה הופיעו מספר תמונות של חיילים פורטוגליים ערומים למחצה, שניצבו בפני
המצלמה בפוזות של כיבוש ונצחון. אחת התמונות הראתה יחידת חיילים חמושים מתקדמת
בג׳ונגל. אחד החיילים החזיק בידו תת־מקלע. לא היה כל מקום לטעות. זה היה העוזי —
תודה,מקלע הישראלי!

איד הגיעו ה״עוזים?״

•א* זלר, שהוא ממוצא הולנדי, הבחין אף הוא בתת־המקלע שבידי החייל שבתמונה.
| ״או,״ הוא אמר בהתפעלות ,״הנה העוזי. כלי נשק מצויין, גאוני ממש. גם זה נשק
ישראלי. זה עכשיו הנשק של חיל־הרגלים שלנו. הוא הוכיח את עצמו באופן מצוייי,
בג׳ונגלים ובביצות. אין מעצורים ולא צריך לשמן, ממש נפלא.״ ובמשך הדקות הבאות לא
חדל הקצין הצעיר להביע את רגשי התפעלותו מהנשק הישראלי, ואף עזר לי מיד להשיג

הצנחניות

הנראות בתמונה קרבית זו הן גיבורות התעמולה הפורטוגלית.
הן צונחות יחד עם החיילים, בתפקיד של אחיות. בתמונות מסוג
זה משתדל המישטר הרודני להסיח את הדעת מן האופי הזוועתי של פעולותיו באנגולה.

את התמונה ד,אוריגינלית, המראה את העוזי בשימוש הצבא הפורטוגלי באנגולה.
וכך, למרות ההכחשות של שרים וממשלות, נמצאה סוף סוף ההוכחה הברורה כי יש
עוזים באנגולה.
איך הוא הגיע לידיהם?
רק חלק קטן מ־ 35 אלף החיילים הפורטוגליים באנגולה מצוייד בעתים. נשק זה מנופק,
בגלל הכמות המצומצמת, רק ליחידות הקרביות הלוחמות בתנאי־קרקע קשים. שאר היחידות
מצויירות בנשק אחר, כך שאין נשק אחיד בידי כל יחידות הצבא.
הצנחנים הפו רטוגליים, למשל, שכמו במדינות אחרות, מהמים את חוד המחץ של הצבא,
והמצטיינים במעשי אכזריות, מצויירים בתת־מקלעים מדגם ארמלייט, מתוצרת הולנדית.
תת־מקלעים אלה הם קלים יותר מאשר העוזי, ונוסף לכך יש להם מעלה נוספת —
אפשר לירות בהם רימונים באמצעות רומים מיוחדים. יחידות אחרות של הצבא
הפורטוגלי מצויירות ברובי פ.נ. מתוצרת בלגית, מהסוג המקובל גם בצבא הישראלי.
מתברר איפוא שהולנד ובלגיה, שתי מדינות קולוניאליסטיות מובהקות, שיש להן
אינטרסים חיוניים נגד עצמאותה של אנגולה, הן המספקות העיקריות של נשק חדיש לצבא
הפורטוגלי.
בדרך זו הגיעו גם ד,עוזים לידי הפורטוגלים. רק לאחרונה הותרה לפירסום בארץ הידיעה
שבית־החרושת הבלגי פבריק נציונל דה ארמס דה גאר, הידוע בכינוי המקוצר פ.נ,.
קיבל מידי ישראל עוד לפני שנים מספר את הזכות לייצור ד,עוזים לפי הפטנט הישראלי.
אם באופן רשמי, או באמצעות סוחרי־נשק פרטיים, הגיעו ד,עוזים מהפת. אל פורטוגל.

עם צולבי ישו

^ ולב לגבי מדינות אפריקה, שישראל כה משתדלת לרכוש את ידידותן, ספק אם
^ משנה העובדה שהבלגים הם שסיפקו את העתים לצבא הקולוניאליסטי. לגבי לוחמי-
החופש האנגולים, ולגבי כל שאר מדינות אפריקה התומכות בהם, קיימת רק עובדה אחת:
שד,פורטוגלים משתמשים לדיכוי ולהשמדה המונית בנשק ישראלי.
הסערה שהתעוררה לפני מספר חדשים בארץ, כאשר הופצה לראשונה הידיעה על
הימצאות עוזים באנגולה, לא זכתה להדים בפורטוגל עצמה. להיפך, אחד העתונים פירסם
בזמנו שבידי ״הטירוריסטים״ האנגוליים נמצאו כלי־נשק ישראליים, שסופקו להם כנראה
דרך קונגו.
רק השבוע הזכירה העתונרת הפורטוגלית בכמה מילים את העובדה שנציג עיראק
באו״ם הזכיר, בעת הוויכוח על אנגולה, שתי מדינות קולוניאליסטיות התומכות בפורטוגל:
אנגליה, שסיפקה פריגטות לחיל־הים הפורטוגלי, וישראל, שסיפקה עוזים לחיל־ד,רגלים.
ואם נמנעה העתונות הפורטוגלית להזכיר את בעיית ד,עוזים, אין זה משום שלא ידעה
על כך. העתונות הפורטוגלית מקדישה הרבה יותר מקום לבעיות ישראליות ולחדשות
ישראליות מאשר העתונות הישראלית לפורטוגל.
כמעט מדי שבוע מופיעות כתבות על ישראל: על משפט אייכמן, על פרשת לבון,
ובעיקר על הצלחת הפיתוח של ישראל, שד,פורטוגלים מסתכלים בו בקינאה רבה, כעדות
למה שיכלו לעשות ולא עשו.
אבל העתונות הפורטוגלית היא עתונות של מדינה דיקטטורית. קיימת שם צנזורה פוליטית
על כל מילה המתפרסמת. מצד שני חייבת העתונות, לפי סעיף מיוחד בחוקת־המדינה,
לפרסם את כל הידיעות וההודעות הנמסרות לד, באמצעות הממשלה.
״שמענו על מה שקרה בישראל,״ אמר לי פקיד בכיר במשרד האינפורמציה ,״אבל לא
הרשינו לפרסם את זה. מדיניות הממשלה היא למנוע כל ידיעה העלולה לעורר איזה שהם
רגשות אנטי־שמיים.״
מאותה סיבה עצמה לא הזכירה העתונות הפורטוגלית כמעט כלל את העובדה שישראל
הצטרפה לאחרונה למקטרגים על מדיניותה באנגולה. רק עתודאי פורטוגלי אחד, ששהה
בארץ בעת משפט אייכמן, הגיב על הצבעתה של ישראל בחריפות, יחס צעד זה לאופיו
של העם ״שצלב את ישו״ .באותה שעה גינתה העתונות בחריפות, כמובן בהשראת הממשלה,
את כל מדינית המערב, וביחוד את ארצות־הברית, על שגינו אותה בפרשת אנגולה.

ישראל ועודם הזוועות

אחים לנשק

אלה הס הקלגסים הנושאים את הנשק הנקרא על שמו של
צבר מיגור; חיילים פורטוגליים באחד ממיבצעי־הזוועה באנגולה,
בהם נטבחו עד כה מאות אלפי גברים, נשים וטף, ללא אבחנה, והושמדו מאות כפרים.

יפרו לי כאן על פעולת הסברה ישראלית שנערכה באו״ם, כדי להסביר לפורטוגלים
^ את עמדתה השלילית של ישראל. הפורטוגלים הבינו את הנימוקים, לא ראו בהם
צעד אנטי־ידידותי, אולם לא היו מוכנים לקבלם.
״מה שאתם לא מבינים,״ אומרים הפורטוגלים ,״הוא שאף מדינה אפריקאית, המשתחררת
כביכול, אינה נעשית עצמאית. היא פשוט יוצאת מרשות המערב ועוברת לרשות מוסקבה
והקומוניזם הבינלאומי. לכן לא יעזור לכם דבר. כל כמה שתתאמצו לרכוש את ידידותם
של עמי אפריקה, הרי ברגע שאלה מקבלים את עצמאותם, וממשלותיהם פועלות בהשראת
יועצים ממוסקבה, הם יהיו נגדכם.״
זוהי למעשה הפילוסופיה של המדיניות הקולוניאליסטית של סאלאזאר, שבאה להצדיק
את מעשי־ר,זוועה הנוראים של צבאו באנגולה :״עמים אינם משתחררים — הם רק עוברים
מהשפעה אחת להשפעה שניה.״
מצד שני מנהלת ממשלת סאלאזאר תעמולה בהיקף ענקי, כפי שהיא אפשרית רק במדינות
טוטאליטריות, כדי להציג את המורדים באנגולה כטירוריסטים חסרי רגש אנושי. לצורך זה
מוצפת המדינה כולה בתמונות זוועה מבחילות, שנועדו להציג את צורותיו׳,לחימה של
המורדים. לרוע מזלה, בגלל מדיניות קצרת ראות של סוחרי־נשק, שהעדיפו הכנסה רגעית
על חשבון בטווח ארוך, השתרבבה ישראל לתוך המערכה הנוראה הזאת, מבלי שתהיה
לד, כלל שליטה על־כך.

במדינה הקואליציה שידור ה חד שו ת
בשיא המגעים להקמת הקואליציה הודיע
יום אחד קול ישראל, כי מזכיר אחדות
העבודה הכריז שמפלגתו לא תשב בממשלה,
עד שמפא״י לא תבטיח שר,ליבראלים
יהיו באופוזיציה.
למחרת באה הכחשה נמרצת של ישראל
בר־יהודה, מזכיר המפלגה, אשר טען כי לא
אמר פסוק זה. איש לא הבין מר מקור
הידיעה, עד שהשבוע נחשף הסיפור מחוגי
מקורביו של ביג׳י.
הדבר קרה בשעת ישיבת מזכירות מפא״י
שהיתר, צריכה להכריע בשאלה: את מי
משתי המפלגות לצרף לקואליציה? מצד
אחד היה ההסכם של שר האוצר לוי אשכול
עם הליבראלים, בו תמך דויד בן־גוריון.
מצד שני היתד, הנטיה לצרף דווקא את
אחדות־העבודה ולחסום על־ידי כך את ני-
שולו של פנחס ספיר מתיק המסחר והתע־שיה,
שהובטח לליבראלים.
גולדה מאיר התיצבה בתקיפות לצידו של
ספיר, תמכה בכל תוקף בצירוף אחדות־העבודה.
חברי המזכירות נטו יותר ויותר
לקבל את דעתה ונראה היה שהכף הוכרעה.
הוצפה כזמן. כשראה זאת בן־גוריון,
נתן את האות. השער, היתד, דקות ספורות
לפני אחת ושלושים בצהרים, מועד שידור
החדשות בקול־ישראל. לחדר בו התנהל הויכוח
הסוער נכנס לפתע יצחק נבון, מזכירו
המדיני של ראש הממשלה. הוא רחזיק
בידו רדיו טרנזיסטור. נבון הקשיב דקות
מספר לויכוח הסוער ובשעה אחת ושלושים
בדיוק פתח את הרדיו.
נשמע קולו של קריין החדשות שהקריא
את הודעת בר־יהודר. כששמע את זאת דויד
בן־גוריון, התרומם בכעס ממושבו והחל
מתקיף את אחדות העבודה :״איך הם בכלל
מעיזים! מפלגה קטנה כזאת תגיד לנו מה
לעשות ומי להכניס לממשלה!״
בריתחת כעסו הציע שוב להכניס את
הליבראלים לממשלה ולא את אחדות־ר,עבודה.
גורל על הכף. חברי המזכירות, ששוכנעו
מכעסו של ראש המפלגה, כבר היו
מוכנים לעשות את רצונו. אך גולדה מאיר,
שידעה שגורלו של ספיר — ואולי גורלה
שלה — עומד על המאזניים, סירבה לוותר.
כך שיכנעה את רוב חברי המזכירות האחרים
ללכת לקואליציה עם אתדות־העבודה.
רק למחרת היום נודעה האמת. ההודעה
שנמסרה כביכול מפי אחדות העבודה כלל
לא נמסרה מפיה. השידור אורגן מראש מטעם
ראש הממשלה, שהוא גם האחראי של
קול ישראל, ושחזר, אפשרות של דיון קשר,
במזכירות. כניסתו של נבון תוכננה אף היא
על פי סימן מוסכם. לולא עקשנותה של
שרת החוץ ספק אם לא היו דווקא הליבראלים
שותפיהם של אנשי מפא״י בממשלה
החדשה.

ישעיהו יליד־תימן: מינויו של אליהו ששון,
״הספרדי״ יליד־דמשק, כשר הדואר בממשלה
החדשה• .לדעת ישעיהו הגיע תפקיד זה
דווקא למפא״יניק תימני. ליתר דיוק: לישראל
ישעיהו שרעבי.
לדברי ישעיהו הובטח לו המינוי באורח
חגיגי ביותר. הוא לא ידע, כנראה, על
הועדה המיוחדת בת שלושה חברים —
ביג׳י, בכור שיטרית ושרגא נצר — שמונתה
מטעם מפא״י לבחור שר דואר, מבין עדות
המזרח. בין המועמדים שהובאו בחשבון
על־ידי הועדה: השופטים עמנואל ידיד־הלוי,
אליהו מני, אליהו (.ואוד אל־נטור״) נאודי:
העסקנים הוותיקים שלמה הלל, אליהו ששון,
אברהם אלמליח וישראל ישעיהו; והסופר
יהודה בורלא. הם בחרו בששון.
על איזה כפים ) אפשר היה להבין
את כעסו של ישעיהו 51 האיש שעלה
מתימן לפני 32 שנה והפך כמעט מיד
עסקן מפא״יי, לחם קשה כדי להגיע למעמדו
הנוכחי. בקרב בני עדתו היה מכונה
״בן־גוריון של התימנים״ .כלומר:
מנהיג העדה ומפא״יניק נאמן. היה חסר לו
רק תיק ממשלתי כדי לשים חותם סופי של
הצלחה על הקאריירה הפוליטית שלו.
בדרכו רמס עסקנים אחרים, שנראו לו
כמסכנים־בכוח את מעמדו. כאשר הוצעה

כל הזכויות שמורות

לתצ פי ת

0שערוריה הקשורה כשירות כתי הסוהר תפרוץ עפ
התפרסם דכר כריחתם של מספר אסירים מכלא שאטה.
נציבות בתי־הסוהר, שלא החלימה עדיין מן המכה הניצחת של המרד המזויין
והבריחה ההמוינית מכלא זה, נמרה אומר להסתיר מן הציבור את פרטי
הבריחה החדשה.

• משה דיין, שנשאר כמעט ללא גוף תומך״לאחר שהם־
תכפן• עם חלק מהצעירים כזמן הפרשה, גייס לעזרתו את
הסופר פ. יזהר וינסה להקים כעזרתו גופים שיתמכו כו
וכפ עו לו תיו. הגופים, שייקראו בריגדות הנוער, מתוכננים על־ידי זהר,
הפועל במרץ רב להקמתן.

• לא מן הנמנע שהיועץ המשפטי גדעון האוזנר ימונה
לשופט עליון, מיד לאחר סיום כל ההליכים המשפטיים הקשורים
כמשפט אייכמן. אם יבוצע מינוי כזה, ימהר את המנגנון הבכיר
של משרד המשפטים מהאנשים שאינם נתונים להשפעתה הישירה של מפא״י.
מועמד אפשרי אחר לכס שופט עליון: נשיא בית־המשפט המחוזי בירושלים,
בנימין הלוי. מפא״י, שהתנגדה כל השנים למינויו של הלוי, עשויה לקבל
הפעם את ההצעה כרע במיעוטו.
• כחוכרת שיוציאו צעירי מפא״י כשיתוף לבון, יופיע גם
1 1מאמר של מזכיר ההסתדרות המודח המתקיף את הממשלה הקיימת.
הכנסת הקולות החסרים
יום רביעי הוא יומה של האופוזיציה
בכנסת. ביום זה מועלות לדיון כל ההצעות
לסדר־היום של הסיעות השונות. לכן מרכזת
האופוזיציה ביום כזה את כל אנשיה,
למיקרה שיווצר רוב מקרי להעברת הצעתה
לסדר־היום.
ביום הרביעי האחרון עלתה על סדר היום
הצעתה של סיעת חירות, לדון בכנסת בשאלת
פיחות המטבע. סיעות הקואליציה
הצביעו נגד. סיעות האופוזיציה, מלבד הליבראלים
שנמנעו, הצביעו בעד. ההצעה
נפלה.
אחד מחברי הליבראלים הציע להעביר את
העניין לוועדה. תוצאות ההצבעה היו 26
קולות תומכי הממשלה נגד 23 קולות
אופוזיציוניים.
משנספרו המצביעים, התברר שהסיעה הליבראלית
ריכזה רק ארבעה מחבריה ליום
זה. תוספת של ארבעה חברים מסיעתה
שלה היתד, מבטיחה לפחות קבלת הצעתה
שלה בכנסת.

מפלגות
״דאן נגיע?־׳׳
״אני מתכוון להגיש את התפטרותי מתפקיד
סגן יושב־ראש הכנסת, ולאחר זמן גם
מחברותי בד״״ הודיע לפני שבוע ישראל
ישעיהו למזכירות מפא״י, ובזאת פתח מחול־שדים
בקרב עדות המזרח. סיבת כעסו של
העולם הזה 1262

נז רי ניוו ז גז אוו ב ח
רחל צברי כמועמדת במקום ריאלי ברשימת
מפא״י לכנסת השניה למשל, הכריז ישעיהו
כי האשד. התימניה אינה בשלה עדיין לשבת
בכנסת. זכריה בן־שלמה, העסקן שהמליץ
על קבלת ישעיהו כפעיל במפא״י,
מתהלך בכרם התימנים כשהוא מלא טענות
נגד ישעיהו, על כי דחק אותו הצידה.
לפני חודשים אחדים אף הסתבך ישעיהו
במריבה פנים־עדתית, כאשר שם את חותמו
על ספר של הלכה תימנית.
״לאן נגיע,״ שאלו ראשי מפא״י בחלחלה
מתחסדת ,״אם כל מינוי ייעשה על בסים
עדתי?״ למען הנוחיות העדיפו להתעלם
מן העובדה, כי הועדה המיוחדת שבחרה
בששון, הוסמכה על-ידי המפלגה לבחור
שר דואר אך ורק מבין עדות המזרח.
בסים עדתי, לכל הדעות.
• מוצאם של יתר חברי הממשלה, לפי
ארץ־לידתם: דויד בן־גוריון, פולין; לוי
אשכול, רוסיה; גולדה מאיר, רוסיה; פנחס
ספיר, פולין; דוב יוסף, קנדה; גיורא יוספ־טל,
גרמניה; יוסף אלמוגי, פולין; אבא
אבן, דרום •אפריקה; בכור שיטרית, טבריה
(ממוצא צפון אפריקאי); משה דיין, דגניה;
(ממוצא רוסי); יגאל אלון, כפר תבור (ממוצא
רוסי); יצחק בן־אהרון, אוסטריה;
משה שפירא, רוסיה; זרח וורהפטיג, פולין;
יוסף בורג, גרמניה, .

• פרשת לבץ תתעורר מחדש בסניף מפא״י בתל-אביב.
אנשי הגוש וחוגי הצעירים יעשו יד אחת נדי להדיח את מזכיר הסניף
יונה נסה מתפקידו. כסה, שהתייצב בימי הפרשה בגלוי לצידו של פנחס
לבון, לא ייכנע בקלות והעניי ן עלול להביא להתערבותו של לבון ומוסדות
המפלגה העליונים בשלב מאוחר יותר.

• ועדת ביקורת מיוחדת תבדוק את תוצאות השינויים
שהכניס גיורא יוספטל במנגנון משרד העבודה, בעת היותו
שרהע בו ד ה. תפקידה העיקרי של הוועדה, שתמונה על־ידי שר־האוצר:
למצוא תעסוקה מתאימה לבעלי הדרגות הגבוהות, שתפקידיהם רוקנו מתוכנם
אנשי חסותו של יוספטל. לא מן הנמנע שכמה מבני־חסות
על־ידי הכנסת
אלה יועברו מן המשרד כליל, מאחר שהכפילות יוצרת מעמסה על תקציב
המשרד.

• ועדת חקירה נוספת עשויה להתמנות, כדי לבדוק את

מעמדו של כפר אכזיב. הדחיפה לכך ניתנה על־ידי הסיכסון שפרץ
בין אלי אביבי לבין מועדון הים התיכון, בו האשים אביבי את המועדון
בפלישה בלתי־חוקית אל שטח חורבות הכפר. בין ההצעות שיזכו לדיון:
הכפר למרכז אמנותי, כדוגמת צפת.
הפיכת מיבני

• עסקן מרכזי בהתאחדות הייטראלית לכדורגל יהיה
מעורב כגילוי שערוריה כספית, שתפגע קשות כמעמדו
האישי ובמעמד ההתאה דות. העניין, שהוסתר עד כה מעיני הציבור,
עשוי לצאת לאור בעזרת חוגים העוינים אותו ומעוניינים להחליף אותו
בתפקידו.

מאמר שלישי בסידרה: יונתן רטוש יוצא למלחמת־ההורמה נגד היהודים והציונים

ך 1יץ .1944 ימי סער וזעם. חמש פעמים ביום נצמדנו למקלטי הרדיו׳ כדי לשמוע את
| /החדשות האחרונות מחוף נורמנדיה, שם פלשו צבאות הגנרל אייזנהואר. ההתקפה
\ האדירה של הצבא הסובייטי הגיעה לרומניה ולשערי פולין. ערי גרמניה עלו בלהבות,
והטילים הראשונים הרעידו את לב לונדון.
לא ידענו עדיין כי צעיר בשם אדולף אייכמן הגיע לבודפשט. לא ידענו גם כי יהודי בשם
יואל בראנד הגיע לאיסטנבול, והוסגר על־ידי המוסדות הציוניים לידי הבולשת הבריטית.
אך כבר ידענו כי קיימים מחנות־השמדה ותאי־גאזים, וכי מיליוני יהודים ניספו בזוועות
שלא יתוארו.
ימי סער זעם — גם בארץ. בנובמבר 1943 פרצו 20 לוחמי לח״י, בהנהגת נתן יליך
מור, מן הכלא. חיילים ושוטרים בריטיים נהרגו לאור היום בלב תל־אביב. הארגון הצבאי
הלאומי, שהתאושש בהנהגת מנחם בגין, הכריז מלחמה על ממשלת המנדט בינואר . 1944
בשורות הפלמ״ח פשטה התסיסה. שריקות־ההיכר של תחנות־השידור החשאיות של ארגוני
המחתרת התחרו במארשים המתכתיים שקדמו לחדשות־הקרב בקול ירושלים.
מעמים שמו לב לחוברת קטנה שהופיעה באותם הימים. היא נשאה את השם הגראנדיוזי:
.הוועד לגיבוש הנוער העברי — משא הפתיחה במושב הוועד עם שליחי התאים — מושב
ראשון ׳.על כל חוברת היתד, מודבקת תווית צבעונית — הדגל של יונתן רטוש, שנראה
אז לראשונה.
חוברת זו היתד, פיסגת חייו של רטוש, שכתב אותה במו ידיו. יותר מכן — היא היתד,

היצירה הגדולה הראשונה והאחרונה של אסכולה כנענית זו. יתכן כי בימים יבואו יראו
בה מיסמך היסטורי. אין ספק כי היא סימן־דרן בהתפתחות הרעיון הכנעני — כמו חוברות
שם ב־ ,1940 חוברות במאבק ב־ 1946 והמעשר העברי ב־ . 1958 אך מסופקני אם שרדו ממנה
כיום יותר מחצי תריסר טפסים, ואם מישהו טרח להציץ בד, בעשור האחרון.

המור הפץ• ופוס

חריגים. או שנולדת בארץ והנך עברי,
עולם״ .אלא שלמעשה, בתורה־שבעל־פה,
נן אד, כך שאין לו שום זכרונות ילדות
עברי־של־כבוד. היתד, זאת מעין הנחה

או שנולדת בפזורה, ויהודי הנך ״מעולם ועד
נפתחה מעין דלת אחורית. מי שבא בגיל רך
נכריים, יכול להצטרף לאומה החדשה, בבחינת
למייסדים, דיבידנדה ששילמו לעצמם.

,,.גביקיע את הערפל היהודי!״

* • ד כאן מוביל הניתוח לכלל המסקנה כי נולדה בארץ אומה הדשה לגמרי, דוגמת
האומד, האמריקאית או האוסטרלית, וכי אומה חדשה זו היא עברית רק בזכות
דברה בלשון עבר. אלא שכאן נכנס הייסוד הרומנטי, אותה כמיהה לעבר הרחוק, שכבר
עמדנו עליה :
״יתרון גדול לנו על כל אומה מן האומות החדשות, אשר קמו לחיים בעולם החדש של
ימינו. הללו, כולם, אין להם היסטוריה, אלא ההיסטוריה הקצרה של דברי הימים האחרונים;
וארצם נושאת בה מקידמת הינדים את חותמן של תרבויות,־אדם זרות להם. האגדות
המרחפות על הארץ — בלשון לא להם עוצבו וסופרו, ושירי האלים והגיבורים והפולחנים
—• בלשון לא להם הושרו. כל אוצר השמות הקדומים הללו, כל, אותן הדמויות
הקדומות, כל התמונות מימי קדם על מקומותיהן — כל אלה זרים הם להם וללשונם.
״אוצר הסמלים העצום והחי, אשר מסביבם רוקמת הנפש את, חוויותיה ואת חלומותיה,
ואשר מהם יונקים ובהם נאחזים כל החזון העולה באומה, וכל מאמצי כוח בשעת משבר
— את כל האונים העצומים האלה, המפעמים באומות עתיקות בקומן לתחייה חדשה
ומאציליס עליהן הוד וכוח לא ישוער — את כל אלה הם חסרים.
״ואנחנו, לעומתם, עם היותנו אומה חדשה הקמה ונולדת בארץ־הגירה, זהים אנחנו עם
עם־תרבות עתיק וגאה, בן עולם־התרבות האנושי הראשון; זהים אנחנו עם העברים הקדמונים
אשר בארצם ובלשונם גדלנו, ואשר יורשיהם החוקיים והשלמים היחידים אנחנו.
״ועל כל כוח חרות הנפש והמעשה הכרוכים בהוויה של אומה חדשה, צפון בנה כוח
הנפש הלוהט והקנאי ורב-המסורת אשר בתחייה לאומית, סוד חידוש עלומיה של אומה.
כי כוחה של התחייה הלאומית העברית נותן לפנינו ארץ גדולה ורחבת־ידיים, הטבועה
בחווקנזת העברים. ותור זהב של מלכים הרודים בייבשת ובגלי־היס, ולהט של מלחמות
חרות וגבורה, ודמויות של אנשי נפש ויצרים בטובם וברעתם, ודוגמאות של הפיכות
ומהפכות, ועולם גדול של אגדות ואלים, אשר חרף הסלף היהודי אשר סילפום באוזנינו
מורים בבלי הדעת, וחרף מיעוט הדמות אשר שיוותה להם היהדות לפנינו, חיים הם׳ בנפשנו
פנימה ומדובבות אותה.
״רק נשליך את האפר היהודי מעל עינינו, רק נבקיע את הערפל היהודי המאפיל, ועולם
העברים הגדול והשלם של ימי הקדם יתן בנו ובנפשנו את מלוא כוחו.״

ך * דאתי היו ם שוב את חמישים עמ;די החוברת, על 25 אדף מידותיהם, ושוב חזרו
אלי כל רשמי ותגובות, מלפני 17 שנה, כשקיבלתיה מידי בנימין תמוז.
1רגשותי היו מהולים למדי. חייכתי למקרא הכותרת, ביודעי יסכל תאי הוועד לגיבוש
גם יחד יכלו להתאסף ללא דוחק בחדר קטן. הערצתי את סגנונו החותך כתער של
רטוש. הסכמתי בלב שלם לחלק מן הדברים, והתנגדתי בחימר, שפוכה לחלקים אחרים.
אך בעיקר רגזתי על רטוש על שום שלא השכיל להפוך את הרעיון הכנעני לדגל
שד,מונים יוכלו להתקבץ סביבו לשם הפלת המישטר הקיים ביישוב. כפי שנוסח בחוברת
זו, לא היד, הרעיון הכנעני מסוגל ללכד יותר מעשרים איש, ולהביא לייסוד כת־חסידים
חדשה, מתבדלת ומסתגרת, לפי מיטב המסורת של הכתות היהודיות. בהשתמשי
באימרה אשר, כמדומני, רטוש עצמו המציא אותה, אמרתי :״חמור הפיך אינו הופך
לסוס. זד, פשוט חמור השוכב על הגבוד,מנופף ברגליו באוויר. הוועד לגיבוש הופך
את היהדות על הראש, תחת להשתחרר ממנה.״
על כל פנים, היתד, זאת יצירה מחשבתית אמיתית — יצירה מיוחדת במינה. היו
בד, קטעים של מחשבה חדשה, עיקבית ונועזת, מעורבבים בקטעים שיכלו להיות
מועתקים מילולית מעמודי דר שטימזר. ובעוד שדברי השלילה שלה היו טוטאליים,
בלתי־מתפשרים וברורים כשמש, הרי דברי החיוב שלה היו מעורפלים ומיסטיים.
חושבני כי כדאי לצטט בהרחבה מן החוברת למען הקורא של . 1961
ר,״אני מאמין״ של רטוש נוסח בעמוד ,4בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. הדברים
קיו אמיצים מאד — אם לוקחים בחשבון כי נכתבו בידי אדם שלא נולד בארץ, וכי
המאזינים של אותו משא (אם אמנם נקראו הדברים אי־פעם בקול) היו אף הם, ללא יוצא־מך
הכלל, ילידי חו״ל. כל ההדגשות מופיעות במקור.
״אין עברי כי אס עברי, בן ארץ עמר, ארץ העברים — להוציא את כל זולתו.
״וכל שאיננו בן הארץ הזאת, ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי, ואיננו
עברי, ולא היה עברי םעודו.
״וכל הבא מן הפזורההיהודית, לארצותיה ולדורותיה, מתחלתה ועד סוף
כל הימים, הוא יהודי, ולא עברי, ואיננו יכול להיות כי אם יהודי בלבד — טוב או
רע, גאה או שפל ,׳,אבל יהודי .
״והיהודי והען ברי לא יוכלו להיות זהים עד עולם. מי שהוא עברי איננו יכול
להיות יהודי, ומי שהוא יהודי איננו יכול להיות עברי.
כי בן מולדת אין מולדתו פזורה, ואין חוץ! יכול לראות מולדתו בפזורה
מעולם ועד עולם. ובן פזורה אין בו רגש המולדת, ואין מקום בלבו לרגש הטבעי הזה.״

יהם היהודים הללו, שאת אפרם יש להשליך מעל עיני העברים? על כך לא
היה, למעשה, שום ויכוח בין כל האסכולות הכנעניות. כולנו הסכמנו לתפיסה ההיסטורית,
אותה מצאנו מן המוכן. תפיסה זו התבססה, מצד אחד, על ביקורת־המיקרא
האירופית של יוליוס ולד*,וזן הגרמני וחבריו, ועל התמונה ההיסטורית של אוסוואלד
שפנגלר, מחבר שקיעת המערב.
ולהאוזן וחסידיו לימדו כי גלות בבל חוללה מהפכה בהיסטוריה הישראלית. עד איתו
משבר, לא היו הישראלים שונים משאר העמים ששכנו באזור זה. בימי הגלות הם הפכו
״יהודים״ — היינו, בני עדה דתית־תרבותית ששוב לא היתד, זקוקה למולדת, מאחר
שסממני־ההיכר והמלט־המדבק שלה היו דתיים־פולחניים־תרבותיים. אופייה של עדה זו
לא השתנה גם כאשר חלק קטן ממנה חזר לארץ־ישראל והקים בה את ״הבית השני״.
מרכז היהדות נשאר בפזורה, והקיבוץ הארצישראלי לא היה אלא חלק מן הפזורה .״ארץ
הקודש״ היתד, מושג דתי מופשט, לא מציאות לאומית ממשית.
עדה עולמית זו ערכה את התנ״ך. היא נטלה את הטקסטים העתיקים, שעברו מדור
לדור, והכניסה בהם שינויים מרחיקי־לכת, שבאו ליצור את הרושם הכוזב כאילו היו
הישראלים, משחר ההיסטוריה שלהם, בהתאם לתפיסות שנולדו רק בימי גלות בבל, בנכר.
בעזרת ניתוח בלשני, הפרידו ולהאוזן ושאר החוקרים בין הרבדים השונים המונחים, זה
על גבי זה, ברבים מפרקי התנ״ך, וגילו מה הם הפסוקים המגמתיים שהוכנסו במאוחר.
לאחר מכן בא שפנגלר וטען כי תהליך ההפיכה מעם מולדתי לעדה עולמית כלל לא
היה מיוחד ליהודים, אלא היה אופייני לתקופה כולה. שפנגלר היה הראשון שגילה כי
ההיסטוריה העולמית אינה קו המוביל ישר מן ״התקופה העתיקה״ ,דרך ״ימי הביניים״
אל ״העת החדשה״ ,כפי שסברו עד אז היסטוריוני אירופה בבורותם ובשחצנותם, אלא
שהיא מורכבת מאוסף של תרבויות שונות, הדומות לבני אדם. כל אחת מן התרבויות
האלה נולדה, גדלה, התבגרה, התנוונה ומתה, ואורך־החיים הממוצע שלהן הוא כאלף שנה.
לדעת שפנגלר, היתד, ההיסט־רהי העברית הקדומה חלק מן התרבות של ארם־נהריים,
ולא היד, כל הבדל בין הישראלים הקדומים לבין שאר עמי כנען, או עבר־הנהר. תרבות
זו היתר, מורכבת מעמים מולדתיים. גיבוריה ההיסטוריים היו סרגון וחמורבי, והיא כבר

ך * טרםלאהס בי ר מ עו ל ם כיצד זה קורה שבנו של יהודי הנהו עברי מטבע
1לידתו בארץ. לא נותר אלא להניח כי זוהי השפעה מיסטית של האדמה, של
נוף המולדת. אין לשכוח כי הדברים נכתבו בידי משורר, לא בידי מדינאי או מדען.
לעומת זאת תיאר רטוש תיאור סביר למדי את לידתה של האומה העברית החדשה.
לדעתו, היו דרושים לכך שלושה דורות .״דור שלישי למהגרים בארץ חדשה כבר יש
בו נדי לגבש הוויה של אומה חדשה.״
מדוע? המהגרים עצמם אינם אומה ׳חדשה, כי אין הם יכולים להשתחרר מזכרונות
ילדותם האישית והקיבוצית. גם בניהם, אף שנולדו כבר בארץ, אינם אומה חדשה, כי
״אין אומה בלי הרגשה של העבר, ובלי הרגשה בלבו של היחיד מבניה, כי מולדתו
לאומתו עומדות הן הקיימות מאז ומעולם, עד פמה שזנרון־הלב יכול להגיע — לכן
עוברים כמה דורות עד הולדתה של אומה בארץ חדשה, ארץ הגירה.״
אך זהו תהליך חד־פעמי. כאשר כבר נולדה האומד. החדשה, בימי בני־בניהם של
המהגרים הראשונים, יכולים להיטמע בהגם בני המהגרים החדשים, ילידי־הארץ, וכל
יליד־הארץ הופך אוטומטית, מיום לידתו, לבן האומה.
הדור העברי הראשון, לפי הערכת רטוש, היה הדור של ניל״י — דור בני הבילויים
ואנשי העלייה הראשונה. נכדיהם של אנשי העלייה הראשונה כבר מהווים את האומה
העברית, ובני אנשי כל שאר העליות, אם נולדו בארץ, מצורפים אוטומטית לאומר,
העברית החדשה.
איך בכל זאת התגברו הכנענים הראשונים על הקושי הטכני, הנעוץ בעובדה שהם
עצמם לא נולדו בארץ? (אף שמסיבות מובנות לא תקעו בחצוצרות ולא פירסמו עובדה
זו ברבים׳ דאגו יריביהם שלא תישכח ).לפי נוסח החוברת עצמה, אין מקום לשום

הכנכנים־ רזק־דרכריכר(באנזצנו, גזותן גיבס כפי שנראו רפני 3300

למייסדים יש הנחה

זיוף סיפורי התנ״ד

היתר בשלב של גסיסה כאשר פרחו ממלכות
ישראל ויהודה בפינה נידחת של כנען.
הישראלים, כשאר עמי תרבות זו, היו
פגנים, האמינו במקומות קדושים רבים הפזורים
בארץ, אשתרות, במות ומצבות ״על
כל גבעת גבוהה ותחת כל עץ רענן״ ,זבחו
את בניהם, אהבו קדשות ועשו את כל
שאר המעשים הרגילים, המתוארים לגנאי
בתנ״ך.
ואילו בימי גלות בבל נולדה בכל רחבי
המרחב תרבות חדשה לגמרי. מבשריה היו
נביאים כמו עמוס, ישעיהו וזאראתוסטרא.
במקום המולדת בא עקרון מוסרי־דתי. העולם
כולו שוב לא לא התפצל לממלכות
מקומיות, אלא לעדות בינלאומיות. יהודי
באלכסנדריה ויהודיה בשושן הפרסית
היו שייכים לגוף משפטי אחד, ויכלו להינשא,
אך יהודיה בקיסריה לא יכלה להינשא
להלניסט שגר מולה באותו הרחוב, בהיותי
שייך לגוף משפטי שונה, גם הוא בינלאומי־עדתי.
מוסדות המימשל והשיפוט במרחב
כולו היו עדתיים. העדה היהודית היתד, רק
רק אחת מרבות, כגון העדה ההלניסטית
(שלא היתד, זהה עם העם היוזני ההיסטורי),
העדות הנוצריות, העדה הכשדית, ולבסוף
העדה המוסלמית. הקמת הממלכה המוסלמית
החובקת־עולם, ממלכת הכליפים, למעלה
מאלף שנה אחרי גלות בבל, היתד,
השלב האחרון והמסיים של תרבות זו.
כמה מאות שנים לאחר מכן נולדה שוב
תרבות חדשה לגמרי — היא תרבות המערב.
גיבוריה, מקארל הגדול ועד היטלר,
היו ״לאומיים״ .משמע: התרבות המערבית
מבוססת על אומות מולדתיות, הצמודות לשטחים
גיאוגרפיים. בעולם מערבי זה שרדו
היהודים כשריד של תרבות קודמת. דפוסי־חייה,
שהיו נורמליים בימי אוגוסטוס וישו,
הפכו בלתי־נורמליים בימי
נפוליאץ וגתה. אבות (ב^ים־? גזינזץ: כגען ינו 2ן תנזינן ברך כם גזצרייגזה, וושמיאר: צמזניגו ישראריים.-
על כן הם חורגים מן המסגרת.
הגוף המתנוון, ארץ־קודש אכולת שחיתות וצביעות, מרכז נוסף ובן־חלוף לנצח הפזורה
שפנגלר האמין כי המערב שוקע בימינו, ובמקומו תבוא תרבות חדשה, רוסית, אשר
הבולשביקים הם נביאיה. ארנולד טדינבי, שירש הרבה מתפיסות שפנגלר, כופר בכך. אך
העולמית, מבוא לחורבן היהודי הבא.״
גם טוינבי, כמו שפנגלר, הפכים כי העדה היהודית היא ״פוסיל״ ,דמות מאובנת של תרבות

קודמת, שעברה מן העולם.
:כרדת

מי •טו; אאתאמא?

** ד כ אן הסכימו למעשה כל האסכולות הכנעניות. השאלה הגדולה היתה: איך לתרגם
תפיסה היסטורית זו לשפת מסגרת רעיונית אקטואלית? מהי המסקנה הריגשית,
התרבותית, המדינית?
אפשר היה לומר :״אכן, היהדות היא שריד של תקופה שחלפה. היא מסגרת־החיים של
הפזורה היהודית העולמית. עתה נוצרה בארץ אומה חדשה, הזקוקה לדפוסי־חיים חדשים,
לאומיים, מושרשים במולדתה ובתקופתה. על כן יש להינתק מן הדפוסים הקודמים,
בהינתק בן מבית הוריו. יכול הבן לחבב את הוריו ואף לכבדם, אך הוא חייב לחיות את
חייו שלו, ואסור לו לשעבד את חייו לחייהם שלהם. כשם שכל צעיר חייב לבנות את
ביתו מחדש, כן חייבת כל אומה חדשה לבנות את חייה בנפרד מן המסגרת שהולידה
אותה. האומה העברית החדשה חייבת לנטוש את הבית הציוני, כמו שנאמר בספר בראשית:
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו
תפיסה זו של הינתקות האומה העברית מן העבר היהודי, תוך המשך הזיקה ההדדית
וללא שינאה, היתד, קרובה ללבי. מעולם לא אהבתי אנשים השונאים את הוריהם שינאה
חולנית, כשם שלא אהבתי צעירים הדבקים בהוריהם עד כדי אבדן אישיותם. אלה הם
שני הצדדים של אותו המטבע: תלות חיובית ותלות שלילית. בעיני, גם שינאה זו היא
צירה של השתעבדות, צורה של חוסר־עצמאות. צעיר נורמלי באמת ״עוזב את אביו ואת
אמו״ בדרך הטבע, ויוצא לדרך חייו העצמאיים, מבלי לשאת בלבו ירושה של שינאה
וכפיות־תודה.
רטוש, לעומת זאת, הטיף לשינאת היהדות על כל גילוייה. החוברת כולה נוטפת דברי־ארס
כלפי היהדות והיהודים (ומוזר שדווקא אלה הקטעים החזקים ביותר מבחינה סגנונית).
כבר בסעיף השני בחוברת אומר:
״לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל עליו יום
אחר יום, ושנה אחר שנה...״
ובמקומות אחרים:
״אם לא נוריש אנחנו את נל חתרבות החולה הזאת של מהגרים ועולי־הרגל, תדבק
בנו הצרעת הזאת לעולם.״
״ואנחנו רוצים להנריש את כל אלה ולטאטאם לשרש את תרבות המהגרים ועולי-
הרגל, המתנפשת עלינו פה במלוא רפיפותה ואין־אוניה לגאול את העברים ומולדתם
מחרפת עולה של היהדות ונצח־הפזורה אס לא נבער את אחריתם עד שורש, יבלעונו
הם, ולא עוד סולדת עברית תקום בזה, ולא עוד נוי עברי יתפשט בזה. רק אבר מאברי

שגוז רוזצרים־ .נזיגזין: משים־ ,גזשנזאר! :זצרייבו שוזרים־.

פיטר לצטט עשרות קטעים כאלה, בנוסח כמעט אחיד, כי רטוש האמין בכוח-
,ר! ההשפעה התעמולתית של החזרה. מכמה קטעים נודף ריח אנטי־שמי ממש. למשל:
״זוהי (היהדות) עדת בני-אדם, שנקודת־הגובה של החג המרכזי והסמלי האחד שלהם —
יום הכיפורים — הוא זה כמה מאות בשנים מין תפילה בשם כל נדרי — כפרה על
שבועות־שקר שנשבעו יהודים כדי להציל את נפשותיהם מידי גויים הצוררים אותם.״
״פה בארץ העברית, הסיר היהודי את זנבות הפרווה מעל ראשו, קצץ את פיאותיו ולימד
לשונו למלל בעברית, ולשאת מליצות על מולדת ועל לאומיות. אבל נביט גס בעיניים
פקוחות. הוא הוא היהודי, המתיק, המודע, היהודי הנצחי של הפזורה. בצרפת הוא
משים את עצמו צרפתי. בגרמניה העמיד פני גרמיני. פה הוא משחק את משחקו בעברית.
״וכשם שחילל ושלח את יזו אל הנהגות כל הגויים במליצותיו, ובתבוסנותו, וברוח
הפזורה היהודית שלו, כך נתן את לבו ואת יזו בקרבנו. זהו האוייב היושב בחדר והאוכל
כל חלקה טובה. זהו הסוחר בכל קדשינו. זהו הנושא אלינו את משך האסון היהודי.״
הקטע האחרון יכול היה להופיע, כלשונו, בכל עתון אנטי־שמי מקצועי. ואולי לא
במקרה. כי בחוברת זו, שנכתבה בעצם הימים בהם נודעו הזוועות הנוראות באירופה, אין
אף מילה אחת של השתתפות בצער, או אף של אבל אנושי פשוט. להיפך:
״הטבח הנאצי הוסיף והחריף את כוחה של העיירה בלבבם של מהגרים ...הנוער
העברי — הדבר לא נגע אלא לנימה האנושית שבו בלבד. וגס זה מתוך התנכרות מחלחלת
לגבורת השפן שבהגבה היהודית (הכוונה למרד נטו ורשא) .וגם זה חתוך רוגז מחלחל
על שאת אלה מבקשים להציב לו לדוגמה ולמופת. וגם זה דהה והולך ונמוג והולך,
עד כדי אדישות ושאט לנוכח השימוש היהודי הנחות והריק והטורד בכל אלה אין
הדבר יכול לחדור אלא למוחו (של הנוער העברי) בלבד, בגדר חשבון זה: שמספרם של
המועמדים היהודיים להגירה לארץ הזאת ולהתבוללות בתוכה הנה פחת — בכד ובכך.״
הכותב לא היה סכור, כנראה, שהגבר, מעין זו למראה ערימת הגוויות של אושוזיץ אינה
הולמת את המוסר העברי הישן־חדש.

״הגדדד בפר א״יכיגו

* * כאן היה רק צעד קטן ״לפרוטוקולים של זקני ציון״ .ואמנם, רטוש הזכיר אותם.
,.כתבי השיטנה השונים, שהופצו על היהדות בארצות אירופה, מספרים כי יש
איזה גוף יהודי בינלאומי, ,זקני ציון ,,שבידם הפיקוח על כל יהודי העולם ...והס
מבקשים לשפוך את שלטונם על העולם כולו, ולשעבד את העולם כולו לצרכיו של העולם
היהודי. וכמובן כל אלה עלילות־שוא הן ודברי־הבל.״
אבל לא לגמרי:
״אמת שהלך־הרוח הכללי בקרב היהודים בכל אשר הם שם, נוטה להרס המחיצות
הלאומיות, ובעיקר להרס כל השקפה הרואה את האומה כיחידת־יסוד של חברת האדם
״אבל ארץ אחת ישנה בעולם, ואומה אחת, שלגביהן האגדה של זקני־ציון איננה אגדה
כלל וכלל, שלגביהן קיים ארגון בינלאומי מסונף, שעליהן רוצה היהדות העולמית
להשתלם, שאותה רוצה היהדות העולמית לשעבד לתפיסתו ולרוחו וצרכי נפשו של
העולם היהודי, עולם הפזורה. הארץ הזאת היא ארץהעברים והאומה הזאת היא
ה אומה העברית.
״זהו הגדול בכל אויבינו והמסוכן שבהם. כל זמן שלא תטוהר ארץ העברים מן
הציונות, ולבותיהם של העברים מן היהדות, יהיו כל המאמצים לשווא, וכל קרבן יהיה לחינם.
״כל זמן שלא יכירו העברים בהכרה שלמה כי המשך ישר הם לאבותיהם הגדולים
מתקופת־הזוהר העברית של ימי השופטים והמלכים, זו שעושי דבריה של הפזורה היהודית,
עזרא ונחמיה, חתמו עליה את הגולל במפלתה; כל זמן שלא יכירו העברים שההיסטוריה
היהודית היסטוריה זרה היא לנו כל זמן שלא ידעו העברים את כל אלה, וכל זמן
שלא ידעו להסיק את המסקנה לגבי היהדות לדורותיה, ולגבי הציונות על כל זרמיה,
ועל כל אישיה, ומאז היותה ועד היום — או אז תישאר תפארת העבר נעולה, ודרך
העתיד העברי עזובה.״
אימריס שהצלילים עושים את המוסיקה. כמה וכמה מן ההנחות הטמונות בקטעים אלה
נכונות למדי. אך השינאה העמוקה בה נוסחו, בוודאי לא היתר, בריאה, ובוודאי לא יכלה
לשמש בסים לתנועה לאומית אמיתית. על־ידי הגזמות פרועות אלה, הזיק רטוש להפיכת
הרעיון הכנעני למכשיר פוליטי במאבק על עיצוב דמות המדינה ערב הקמתה.

(המאמר הבא כסידרה :״ערכי ז מה זה?״)

החקירה הנגדית במשפט

** י אתה?״ שאל הסניגור.
״אני ישראל בן צבי וחנה בר,״ ענה הנאשם.
״האם אתם גיאורג מאריה בר?״ שאל לעומתם התובע.
״לא,״ השיב הנאשם ,״אני גיאורג בר מוינה.״
״האם הגשת עבודת דוקטוראט?״ שאל הסניגור.
״כן,״ ענה הנאשם. הגשתי אותה לפרופסור נדלר באוניברסיטת
וינה והוא קיבל אותה והעניק לי דוקטוראט!״
״האם יש בידך תעודה כלשהי, או הוכחה כלשהי, או
עדות כלשהי — מלבד סיפורך שלך — שיאשרו את
העובדה שאתה דוקטור?״ שאל שוב התובע בתקיפות.
״לא,״ ענה הנאשם.
״אני טוען שכל ימיך התקשטת בנוצות לא לך!״ הטיח
התובע .״בכל סיפוריך, רק מפיך אנחנו חיים וכולם —
שקר, שקר ושקר!״
״לא נכון!״ השיב יועץ ראש הממשלה לשעבר, ד״ר
ישראל בר.
מה, אם כן, נכון? לאיזו גירסה להאמין?

המסף עולה

ל דוכן העדים ניצב בשבוע שעבר אדם מחייך, בעל
קרחת מבהיקה. ישראל בר, שנאשם בריגול לטובת

רק האיש הממושקף, בעל העניבה הנצחית והמראה
האלגנטי, לא הראה סימני התרגשות. במשך עשרים ימים
תמימים ישב מול חוקריו המומחים מן הש.ב. והשיב לכל
שאלה ששאלו על עברו :״נולדתי בוינה. הייתי בשוצבונד.
עשיתי דוקטוראט. לחמתי בספרד. הגעתי לארץ־ישראל
כציוני. את השאר אתם יודעים לבד.״
רק כעבור עשרים יום נשבר. הוא התישב בכלא וכתב
הודאה שלימה, בר, הכחיש כמעט את כל העובדות, עליהן
עמד בתוקף רב כל־כך במשך 12 שנים. אך האם סיפר בהודאה
זו את כל האמת? לישראל בר יש כיום לפחות חמש
ביוגרפיות רשמיות. איזו מהן הנכונה?
הביוגרפיה שהוחזקה כרשמית בישראל פורסמה לפני
כארבע שנים על כריכת ספרו במעג? בעיות הבטחון,
שהופיע בהוצאת עם עובד. שם נאמר :״ד״ר ישראל בר,
שנולד בוינה ב־ , 1912 הוא חייל מקצועי, שאת נסיונו הקרבי
הראשון רכש בהתקוממות השוץ־בונד בווינה, בפברואר
. 1934 בראשית 1936 סיים את האקדמיה הצבאית באוסטריה,
ומקץ אותה שנה, עד אביב , 1938 לחם בשורות הבריגאדה
הבינלאומית במלחמת האזרחים בספרד. בסוף 1938 עלה
לארץ. משנת 1940 היה עובד מנגנון־הקבע של ההגנה.״
כעבור שלוש שנים הופיע במינכן ספר מאת אלוף־מישנה
י. בר. על כריכת ספר זה היתד, מודפסת ביוגרפיה אחרת:
״אלוף־מישנה י. בר נולד באוסטריה ב־ .1912 כחניך
באקדמיה הצבאית על שם טרדה, שירת בצבא האוסטרי
הריפובליקאי עד שנת .1938 באותו זמן הוענק לו התואר
דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ודינה.״
הביוגרפיה הרשמית השלישית נרשמה על דפי הארכיון
הצבאי, בו נרשמו פרטי־החיים של כל המפקדים
הצבאיים. ביוגרפיה זו כבר לא תצא יותר לאוזיר העולם.
הביוגרפיה שנמסרה על־ידי מוסדות הבטחון לאחר
מעצרו של בר פוברקה על ידם כדי להקטין את הרושם
הקשה שעשתה חדירת מרגל ללב ליבה של מערכת הבטחון.

שתי גירסות

י* מערכה בבית־המשפט היתד, בין שתי גירסות שו־
{ ! נות חדשות. בר עצמו הודה שלא לחם בבריגדה
הבינלאומית בספרד. הוא טען שנוצר אצלו ״קומפלקס
ספרדי״ ,בגלל רצונו להילחם בספרד ובגלל הזדהותו
הנפשית העמוקה עם המלחמה ומטרותיה .״אני עצמי
הייתי משוכנע שאמנם לחמתי בספרד,״ טען בבית־המשפט.
אך רק מדבר יחיד זה היה בר מוכן להסתייג. על כל
שאר פרטי תולדותיו עמד בעקשנות וטען שהם אמת. למרות
טענת רוב הפירסומים, חזר בר והדגיש שהוא הכין דוקטוראט
בוזינה ואף קיבל תואר, שלמד בבית־ספר צבאי
באותה עיר והשתתף בקרבות השוץ־בונד נגד הפאשיזם.
לעומתו העלה הקטיגור טענות קשות :״בר לא לחם
מימיו בספרד. העובדה שהוא התהדר בנוצות לא לו,
מוכיחה שגם כל שאר דבריו לא באו אלא כדי ליצור
רושם בלב שומעיו, על מנת שיוכל לרמותם.
״בר לא היה בשוץ־בונד בוזינה. הוא היה חבר במועדון
קליעה יהודי מקומי בווינה. חברי מועדון זה הגנו על
היהודים בשעת מיפעלים ספציפיים, כמו עליה לקברו של

ל״בסון
לחפש את הדיפלומה שלך, ש״היתה נתונה בתיק קרטון
צבוע שחור שהחותם המוזהב של תינה עליה.״ לא היתה
לך דיפלומה מר בר?
כ ר: היתד, לי.
לייכסץ (נוטל לידיו שוב את מיסמן א׳ ומקריא) :
״עשיתי כבר את עבודת הדוקטוראט שלי בוינה, אך
מסיבת השלטון הזמני ששרר אז בארץ זו לא קיבלתי
את תעודת־ההסמכה שלי, אף כי עברתי את הבחינות.״
ובכן, אתה מודה שלא קיבלת את תעודת ההסמכה שלך?
כ ר: איני מודה בכך. היה לי אישור שעברתי את
בחינות הדוקטוראט. באירופה מחלקים את התעודות
בטכס חגיגי, והיה צריך להתקיים טכס חגיגי שבו הייתי
צריך לקבל את הדיפלומה שהיתר, כתובה על קלף. את
התעודה הזאת לא קיבלתי, כי באותו זמן כבר לא
הזמינו יהודים. קיבלתי רק אישור שעברתי את הבחינות.
ליי כסץ: אבל במכתב למזכירות האוניברסיטה אתה
מבקש שיחפשו את הדיפלומה שלך שנשארה על הר
הצופים .״בקופסה שחורה עם חותמת מוזהבת.״
כ ר: כן, היא היתד, יחד עם אישור תוצאות הבחינות.
לייכפץ: אתה גמרת ללמוד ולהיבחן באוגוסט?1938
כ ר: כן.

מעצמה זרה, קם להגן על שמו הטוב (העולם הזה .0 261
שעה קלה לפני כן ביקש סניגורו של בר, עורך־דין יעקב
הגלר, לפתוח לפחות חלק מן הדיון לקהל הרחב. הוא
אמר :״לשולחי נעשה עד כה עוול כבד. כל העיתונים סילפו
את דמותו האמיתית ופירסמו עליו חצאי־אמיתות ושקרים.
אנחנו רוצים לתקן את הרושם.״
סגן פרקליט המחוז והתובע במשפט, אליעזר ליבסון,
התנגד לדרישה :״משפט ריגול איננו הצגת תיאטרון, בו
מורידים ומעלים את המסך בהפסקות. זהו משפט רציני
וחמור, שאינו עניין לציבור הרחב. מלבד זאת, אדוני
הסניגור, אל תשכח שהדלתיים הפתוחות זה בומראנג —
זה עלול לשוב ישר עליך. אם יוחלט לשמוע חלק מהדיון
בדלתיים פתוחות אדרוש זאת גם אני בחלק מהדיון.״
בית־המשפט נענה לבקשת הסניגור, והמסך נפתח.
אחרי שמונה חודשים של איפול כמעט־מוחלט נזרקו כמה
קרני־אור קלושות לבמה. הן האירו, אי־פה, אי־שם, פינות
בודדות מדרך חייו של האיש, שידע טוב יותר מכל איש־צבא
ועל מערכת הבטחון ועל דרכי־הפעולה של אנשיה.
אך שני ימים ועוד עשרים דקות של חקירה פתוחה לא
ענו על השאלה הקובעת: מי הוא ישראל בר? שאלה
המנסרת בחלל המדינה מזה כמעט שנה.

חמש כיוגרפיות
ף• שעה שתיים כלילה, בע^^סחלזשנה!^!
המשטרה לביתו של ישראל בר בשלוש מכוניות אזרחיות•
היא עצרה אותו באשמת ריגול. רק כעבור שבועיים
התירו לפרסם את עובדת המעצר. דויד בן־גוריון קיבל
התקפת כעס והיסטריה עם היוודע לו העניין. אנשי הבטחון
הזדעזעו. כל הארץ רעשה. מאסרו של בר אף האפיל על
פתיחת משפט אייכמן.

הרצל. הוא היה שם בסך הכל טוראי, וחבריו טוענים שאף
בזאת לא הצטיין. כיצד, אם כן, הצטיין בשוץ־בונד?
״מעולם לא היה דוקטור ולא הגיש שום דוקטוראט.
הוא נרשם באוניברסיטה העברית כסטודנט מן המנין וגם
כאן לא למד מחוסר זמן. הוא ניסה ליצור לו אליבי על־ידי
ניצול העובדה שמיסמכי האוניברסיטה סגורים על
הר־הצופים. אנחנו הצלחנו משם להשיג את תיקו.
״אין שם כל תעודת־הסמכה או הוכחה אחרת שמר ישראל
בר הוא אמנם דוקטור, או לחם בספרד, או היה חבר
בשוץ־בונד. הוא מרגל המתהדר בנוצות טווס ישר.״
במשך יותר מארבע שעות של חקירת שתי־וערב תקף
אליעזר לייבסון את כל נקודות התורפה בעדותו של בר
ובביוגרפיה שלו. הוא הציג בפניו את כל הסתירות שבסיפוריו
השונים, העמיד אותו לא אחת במצב מפתיע ומביך.
העלם הזה מביא את חקירתו הנמרצת של התובע ותשובותיו
של בר, כפי שנרשמו כמעט במלואן בדיון בבית־המשפט.

מי כתכ ,,דו ק טו ר ״ ?
ליי כסץ: האם אתה הוא גיאורג מאריה בר?
כ ר: לא. גיאורג בר. בלי שום מאריה.
לייכסץ: מתי ויתרת על הסטיפנדיה?
כ ר: זו היתד, סטיפנדיה של שלוש ל״י לחודש. אני
למדתי שלושה חדשים כתלמיד מחקר אצל ד״ר קלאוזנר,
וויתרתי על המילגה ב־.1938
ליי כסץ: טעית! (מגיש מיסנזך לבית־המשפט) המילגה
היתד, ב־ 1939 ולא וזיתרת עליה. במיסמך כתוב (מקריא את
המיסמך) :״אני מבקש לאשר לי מילגה של שלוש לירות
לחודש כי קשה לי ללמוד בשעות היום ואני צריך לפרנס
גם את הורי שנשארו בחו״ל.״ (מוציא מיסמך •נוסף) זה
מכתב מלפני תשע שנים. במכב הזה אתה מבקש מפוזננסקי

לייכפץ: הנאצים נכנסו לווינה במרץ .1938
כ ר: נכון.
ליי כ סון: ברשותך, מר בר, אראה לך מיסמך נוסף.
(מוציא תעודד ),זוהי תעודה של קרן היסוד, שהוצאה
בווינה ב־ 1ביוני .1938 היא רשומה על שם אדם בשם
גיאורג בר, שעבד במוסד. האם תעודה זו שלך, מר בר?
כ ר: כן.
לייכסץ: אבל אתה גמרת ללמוד ולהיבחן באוגוסט
? 1938
כ ד: כן.
לייכפץ: כלומר, שביולי של אותה שנה לא היית

כ ר: לא, לא הייתי.
ליי כ סון: ובכן מדוע מחוק התואר מר בתעודה ומופיעה
המילה דוקטור? מי כתב את זה?
כ ר: אפשר להגיד שקרן היסוד הקדימה את השמחה
והכניסה את התואר. היה כתוב דוקטור ואני מחקתי.
לייכסץ: עד כמה שאני יודע, קרן היסוד אספה כספים;
לא חילקה דוקטוראטים.
כ ר: הערתי באמת את תשומת לבם ואמרתי להם
שאני לא דוקטור. אחרי חודשיים, כשעברתי את הבחינות,
הכנסתי את זה בכתב ידי לתעודה.
לייכסץ: אתה מודה, אם כן, שההוספה היתה שלך
והתר,דרת בנוצות לא לך?
כ ר: ההוספה היתה בכתב ידי אבל לא התהדרתי בנוצות.
עברתי את הבחינות.
לייכסץ: האם הכרת את הפרופסור קלאוזנר המנוח?
כ ר: כן. למדתי אצלו כתלמיד־מחקר באוניברסיטה.
ליי כ סון: יש כאן מכתב מהפרופסור קלאוזנר, שבו
הוא כותב לך שהוא לא קיבל את התיזה שלך והבטחת
לו להמציא זאת ...אתה בכלל לא התכוזנת להמציא לו

את זה.
כ ר: כן, המצאתי לו.
ליי כ סון: בסוף סיוון תרצ״ט עדיין לא המצאת לקלאו־זנר
את התיזה, למרות שהבטחת לו את זה.
כ ר: במשך שנת 1939 הגשתי לו אותה.
ליי כסץ: אבל אז היית נתון ראשך ורובך בההגנה,
כניוטר באבו־גוש. לא היה לך פנאי וכבר לא למדת.
כ ר: כן. אבל אבו־גוש קרובה לירושלים. הייתי בא
לעיר ללמוד.
ליי כפץ: ואחר כך היית נוטר בגן יבנה. זה בדרום.
קצת יותר רחוק מאבו־גוש. אחר כך היית בגליל. מתי,
אם כן, הדרכת בגליל?
כ ר: בגן־יבנה הייתי רק חודשיים ואחרי אבו־גוש עברתי
לירושלים.
לייכסון: ב־ 1939 היית דוקטור, לדבריך?
כ ר: נכון.
ליי כסץ: יש אצלי כאן מיסמך נוסף. רשום עליו שמך.
לפי המיטמך ולפי סימון הביקורים בשעורים אתה רשום
כתלמיד־מחקר. האם תעודה זו שלך?
כ ר: כן.
ליי כסץ: אבל לפי מים מך זה לא היית יכול להיות
בעל תואר דוקטור. למה לא רשמת תואר זה ליד שמך
בשאלון הקבלה?
כ ר: אני הייתי תלמיד־מחקר. כך גם קיבלתי את הסרטיפיקאט.
אחרת לא הייתי מקבל אותו. אולי יש בידך גם
סרטיפיקאט זה שתוכל להראות אותו לי? (צחוק בקהל)

ק ר כו תמאד רי ד
לייכסץ: אתה זוכר, דוקטור בר — או, סליחה —
מר בר, את קורס הגפירים בקיסריה ב־ ?1942 הרצית שם
ובדקת את התימרון.
כר: זה היה קורס מפקדי חבלים ואזורים, אבל זה היה
בגבעת־חיים ולא בקיסריה. יכול להיות שזה היה ב־42׳
ושם גם הדרכתי. היה גם תימרון נוטרים בקיסריה.
לייכסון: שם היה גם אחי ושמע את הרצאתו סיפרת
שאתה קצין הבריגדה הבינלאומית בספרד.
כר: לא נכון!
לייכסץ: כן נכון!
כר: לא נכון!
לייכסץ: כן נכון!
כר: לא, אדוני. לא סיפרתי זאת עד .1946 מאוחר יותר
סיפרתי זאת שוב, כאשר היו שני מטות לוחמים במלחמת
השחרור.
השופט קנת: לשם מה היית צריך לספר לחוקריו
שהיית בבריגאדה זו?
כר: זה הפך אצלי לחלק בלתי־נפרד מהביוגרפיה שלי.
סיפרתי זאת באופן אוטומאטי. חוץ מזה, זה בכלל לא
שייך לעניין ההאשמות.
לייכסץ (מגיש הודאה בשפה האנגלית, שכתב בר בשעת
מעצרו) :הסיפור כאן במיסמך שונה מהסיפור שלך
שהשמעת בבית־המשפט. באותו וידוי סיפרת, שכבר ב־1945
התחלת לספר על ספ רד ...כאדם שלמד לפחות, אתה
זוכר את המצור על מאדריד.
כר: כן.
לייכסון: ולמדת גם על המלחמות מבית לבית ועל
קרבות הרחוב?
כר: כן.
לייכסון: וכל הסיפורים שלך על המומחיות בקרבות־רחוב
התבססו רק על ה־ 13 , 12ו־ 14 בפברואר 1934 בווינה.
כשדולפוס התקיף את מעונות הפועלים ואתה יודע שכל הקרב
״הגדול״ הזה היה אפיזודה ולוחמי השוץ־בונד התפזרו?
אבל הקרב במאדריד היה קרב־רחוב אמיתי שנמשך שנים,
כ ר: זה נכון.
לייכסץ: וכשרומל התקרב לאלכסנדריה ב־ 1934 ובארץ
זכרון־יעקוב *,האם היה חשוב אז הידע

תיכננו את תכנית
של קרבות־רחוב?
כר: נכון.
לייכסון: וכל אדם בעל נסיון קרבי בקרבות־רחוב היה
לו ערך רב? ואתה, כאיש מטה ההגנה, ידעת זאת. לא היה
סוד בפניך, ד״ר בר, מר בר. לכן הפצת אז שמועה זאת
שאתה היית הבנימין בין הקולונלים בספרד, בבריגדת טלמן
הידועה של קבוצת דוברי גרמנית.
כר: כן, דיברתי על זה.
לייכסון: למה לא כתבת על זה בהודאה שלך מה־20
באפריל?1961 למה לא כתבת על זה?
כר: לא. זאת לא חפצתי. לא אמרתי שהייתי בבריגאדת
סלמן. השמועה היתד, שהייתי קצין בבריגאדת טלמן בשנים
36־ .38 אבל את זאת הפצתי רק ב־ 1946 לכל המוקדם. יכול
להיות שעשיתי את זה כבר בחודש האחרון של .45 אחר־כך
הפצתי את זה רק כשהקימו את שני המטות בהגנה.״
לייכפץ: מדוע לא דיברת קודם על המיכרזים במטות?
כר: זה היה מזכיר תקופה פרובלימאטית של אנשים שאני
מאד מעריץ אותם. אני לא מספר ברצון על תקופה זאת.
היא פרובלימאטית למדי לגבי מר בן־גוריון. לא רציתי בהתחלה
לדבר על הימים ההם.
לייכפץ: אבל המשכת לספר במשך עשרים יום, עד
עשרים באפריל, את אגדת ספרד.
כ ד ( :שותק).

פגישה שלא היתה כוורשה

לייכסון

:השם קומאר אומר לך משהו?
בהר־הכרנזל,

לנזלחנזת

* ריכוז האוכלוסיה היהודית
מצדה שניה בפולש הנאצי.
** באותה תקופה פעלו המטה הרשמי, ומטה היועצים
ליד ביג׳י. כל מטה היה מציע תוכנית לכל פעולה וביג׳י
היה בוחר זאת שמצאה חן בעיניו.

על מה שנעשה שם.
כ ר: אמרתי שהכרתי אותו בספרד. זה לא היה נכין.
ליי בסץ ( :מוציא את הספר ״בנזעגל בפיות הבטחון״):
ליי כסץ: אני מקריא קטע מהודאתך מה־ 14 לאפריל.
אבל הספר הזה שלך יצא בעברית כאן בארץ, וגם כאן
״ב־ 1937 הכרתי קצין פולני בשם קומאר, שלחם בבריגאדה
כתוב שסיימת את האקדמיה הצבאית באוסטריה.
הפולנית בספרד. התיידדנו כשהייתי קצין מיבצעים
כ ר: אני לא כתבתי את זה. כתבתי באנגלית ואחר כך
נפרדתי ממנו בפאריס. ב־ 1956 קראתי מאמר, בו דובר
תירגמו וזה מה שיצא.
על קומאר לאחר מלחמת העולם השניה נדמה לי שהוא
ליי כ סון ( :מוציא ספר צרפתי שהוגש כמיסמן על־ידי
שר בטחון אצל גומולקה?
בר, ומצביע על תמונת המחבר בגב הספר) :אתה מכיר
כ ר: נכון.
ליי כסץ: ב־ 1958 סיפרת לעיתונאי מסויים שנפגשת את האיש הזה?
כ ר: כן. זהו מיקשה.
עם קומאר בוורשה. סיפרת שכשהיית בביקור בברלין
ליי כ פ ון: מי זה מיקשה?
טיילת במזרח ברלין וראית פתאום בית גדול. שאלת של
כ ר: פרשן צבאי צרפתי נודע.
מי הבית ואמרו לך שזו הצירות הפולנית. נכנסת לצירות
לייכפץ: האם הוא לחם במלחמת האזרחים בספרד?
וביקשת שיקשרו אותך מיד עם השר, שהוא ידידך מימי
כ ר: כן. זאת אומרת, הוא אומר שהוא לחם. אני לא
ספרד. סיפרת שהוא שמח לשמוע את קולך ושלח את־ירון
יודע אם הוא היה שם.
להביא אותך לוורשה. בוורשה בילית יומיים בשיחות עם
לייכסץ: אחד אפם לטובתך, בר. מתי נפגשת עם
השר שלחם איתך בספרד. נכון?
מיקשה לראשונה?
כ ר: זה נכון שסיפרתי כי פגשתי אותו.
זה היה בפאריס, בשנת .1958

ה שו פ ט קנ ת: אתה מכיר אותו?
ליי כ סון: באותה פגישה דיברתם על מלחמת ספרד?
כ ר: לא.
כ ר: לא נכון.
קנת: למי סיפרת על אותה פגישה כביכול?
ליי כ סון: תזכור, בר, שבפגישה הזאת נוכח עוד
כ ר: לעורך הארץ, גרשום שוקן. זה היה בעיקבות
מישהו. זה היה סגן הניספח הצבאי בפאריס, בן־דויד. והוא
שיחה על שינוי מדיניות הגוש המזרחי כלפי ישראל. אני
חי וקיים. אומנם עכשיו הוא לא בארץ, אבל תוך 24
אמרתי שמפולין תצא יוזמה לזה, והסתמכתי כאילו על
שעות אפשר להביא אותו לכאן.
שיחה עם קומאר. סיפרתי לו שאני מכיר אותו משם. לא
כ ר: כן, זה היה כך. דיברנו על ספרד.
פירטתי את מקום הפגישה ולא את סידרי התחבורה, אבל
ליי כ סון: ואתה אמרת לו :״אנחנו חיינו יחד במפקדת
אמרתי שנפגשנו.
הדיביזיה.״
ליי כ פ ון: מדוע סיפרת זאת בדיוק?
כ ד: לא נכון. אני אמרתי רק ׳שהיינו שכנים בחזית.
כ ר: עבדתי אז בשביל אותו עיתון והיו לי פגישות היוקשים הימים ההם.הם על ומיקשהבעיותענה לי :״א לתדבר
עם העורך, שם דנו על מדיניות העיתון לגבי
ואינני רוצה לזכור אותם.״ זה כל מה שדובר על ספרד.
שונות. שוחחנו על בעיית ישראל והגוש המזרחי. הסיפור
לייכסץ: מדוע שאלת מיקשה את זאת? אולי רציתי
על קומאר היה מיועד לעודד את העורך לתמוך בגישה שלי
לעשות רושם על בן־דויד?
לבעייה.
כ ר: נכון.
ליי כסץ: אתה עיתונאי?
לייכסץ: אבל השנה היא כבר 1958 ולא .1947 מדוע
כ ד: לא היה לי מעילם כרטיס עיתונאי. הייתי תמיד
אתה רוצה לעשות רושם כזה?
אומר על עצמי שאני ״אדון שכותב לפעמים בעיתונים.״ זה
כ ר: זה כבר הפך לחלק אינטגראלי מחיי. לפעמים
ביטוי שלקחתי מארתור שניצלר.
האמנתי לעצמי שלחמתי בספרד.
לייכפץ: מכרת לו ״ברוז״ ?
ליי ב פון: אוטוסוגסטיה?
כ ר: זה לא ברוז.
כ ר: אולי.
ליי כסץ: אז איך קוראים לזה העתונאים — ״לוקש״.
(המשך החקירה — בדלתיים סגורות).
נכון?
כ ר: באותו זמן הייתי כותב בהארץ ולא הייתי צריך

מ הי האמתץ
למכור לוקשים.
לייכפון: אבל היית צריך להאדיר את עצמך, לכן
ף* אותו •טכוע עצמו בו נעצר ישראל בר התקיים
סיפרת לו את זה.
בלונדון משפטו של מרגל רוסי. אותו מרגל ישב
כ ר: לא. היו לי פגישות כל שלושה שבועות עם שוקן
באנגליה 13 שנים בדרכון קנדי. הדרכון היה על שמו של
על מדיניות העתון. אני רציתי לעודד אותו לראות את
אזרח קנדי שנהרג במלחמת האזרחים בספרד.
הפרספקטיבות באור ורוד יותר. אני ידעתי שמה שאני

עם חנותו, אווה זהבי
מספר לו הוא בדרך כלל הקו של פולין. קראתי על זה
בעתונים ודיברתי עם פולנים אחרים. אבל כדי לתת לזה
מישקל הסתמכתי על אותה אישיות.
ליי כ פון: נפגשת עם איש ש.ב. בחמישי באפריל,
וב־ 19 לאפריל. ב־ 19 לאפריל הוא אמר לך שנפגשת איתו
בפולין .׳ואז נסוגות מהר ואמרת שנפגשת איתו באירופה
ולא באירופה המזרחית. נכון?
כ ד: נכון.

אחד־ אפפל טו כתד

לייכסץ

:אתה גם אמרת בתחילה שסיימת אקדמיה

צבאית.
כ ר: מעולם לא גמרתי אקדמיה צבאית ומעולם לא
אמרתי זאת. אני גמרתי רק בית־ספר צבאי בצבא האוסטרי.
ליי כסץ: אבל תעודות אין לך?
כ ד: לא, הן הלכו לאיבוד.
לייכפץ: תעודה של פקיד בדרגה חמישית בקרן היסוד
בווינה שמרת, אבל אלה לא?
כ ר ( :שותק).
ליי בסץ: אבל בספר הגרמני שהופיע במינכן כתוב
שאתה חניך האקדמיה הצבאית על שם תרזיה בווינה?
כ ר: הם הוציאו את זה בגרמניה ואני לא יכול להשגיח

הוא לא היה המרגל היחידי שנשתל על־ידי אותה מעצמה
בעולם. חוקריו של בר העלו גם הם השערה דומה. היו
להם כמה סיבות לכך. הראשונה היתד, העובדה, שבר לא
נימול. הוא טען שהוריו היו מתבוללים ולכן הניחו לו
את האפשרות לבחור בדת הרצויה לו, לכשיגדל. אך
לייבסון לא נמנע מלהעלות אפשרות זאת, כבר בשאלתו
הראשונה, כשהוסיף לשמו של בר את השם מאריה. הוא
ידע שזה שם נוצרי מובהק.
אפשרות שניה להשערה כזאת היתד, דבקותו הרבה של
בר ב״קומפלקס הספרדי״ ,גם לאחר 19 ימים בכלא. כאשר
נבהל מפני האשמה החמורה והודה בכל מעשיו.
אך האם סיפר את האמת? האם לא נסוג האדם הגמיש מפני
לחץ המסיבות ויצר לעצמו ביוגרפיה חדשה, כשהוא מודה
בשקרים רק כדי לחפות על ביוגרפיה אחרת אמיתית?
אך פרטים אלה לא היו מעניינה של הקטיגוריה; היא
עסקה רק בהוכחת אשמת הריגול, אותה אשמה המושמעת׳
בדלתיים סגורות. ד,סניגוריה, מצידה, ודאי שלא היתד,
מעוניינת בליבון סופי של הבעיה.
לכן, גם בסיום חקירת הדלתיים הפתוחות, נשארו שאלות
רבות ללא תשובה. יש כל הסיכויים, שגם אחרי שיסתיים
הדיון בשאלת הריגול תישאר השאלה האישית, של הזהות
האמיתית, ללא פתרון. בחלל הישראלי תמשיך לנסר
השאלה :״מי אתה, מר בר?״

במדינה
דרכי חיים
א״כמן וגאער
בין הנוסעים שעמדו בתור לאוטובוס מס׳
46 ביפו, ניצבה גם מרגלית אנגל 32 כבכל
בוקר, חיכתה במקום עם בנה בן הארבע,
אותו הובילה לגן־הילדים. כשתגיע האוטובוס,
מיהרה מרגלית להיכנס, התיישבה באחד
הספסלים הקדמיים, כשהיא מושיבה את
בנה לצידה.
חכל שאייכמן לא באחת התחנות
שבמרכז יפו נעצר האוטובוס, ובין הנוסעים
עלתה לאוטובוס אישה בגיל העמידה,
בלווית בעלה. היא ניגשה אל מרגלית, ביקשה
ממנה לקחת את הילד על ברכיה, כדי
שתוכל לשבת.
״אני מצטערת,׳׳ השיבה לה מרגלית, בת
למשפחה מזרחית ותיקה בארץ .״אני סובלת
מכאבים ברגליים, ולא אוכל לקחת אותו על
ברכי.״
האשה עקמה את אפה .״אתה רואה,״
פנתה באידיש אל בעלה, שעמד מאחוריה.
״השווארצס האלה! אתמול היו עוד חיים
כמו צוענים מלוכלכים — היום הם כבר
בני־אדם חשובים.״
מרגלית, אשר בתור ילידת־הארץ הספיקה
לקנות ידיעת־מה בשפת האידיש, הבינה את
ההערה. היא פגעה בה כמדקרת־חרב.
״איך את מדברת!״ הטיחה בפניה בזעם.
״אנחנו נלחמנו עבור המדינה הזאת. אנחנו
שהבאנו אתכם לכאן. עכשיו את מדברת כן?
חבל שאייכמן לא גמר איתכם!״
ציבור הנוסעים הפך כמרקחה. כל האוטובוס
נעלב. היה זה משום עלבון כולל.
מרגלית ניסתה להחלץ מתוך המכונית. אך
שוטר שהיה במקום, עצרה, הגיש נגדה
תלונה פלילית. המשפט עודנו תלוי ועומד.
״היית יכולה להעליב אותה אישית, אם
פגעה בך!״ הסבירו לה אנשים, ששמעו את
פרטי המקרה .״לא היית צריכה לפגוע בעוד
אנשים, שהיו במכונית ואשר קרוביהם ניספו
בשואה!״
ח כל שנאצי לא שבועות מספר לאחר
מכן הזדמן למרגלית לבחון את עזרתו
של החוק. היא הסתכסכה עם אחת משכנותיה•
בשעת ריתחה. לא הקפידה השכנה על
דקדוקי בטוי .״נאצר היה צריך לשחוט את
כולכם לפני שבאתם הנה״ הפליטה לעומתה.
מרגלית
מיהרה למשטרה, הגישה תלונה
על העלבה. השבוע זכתה למכתב תשובה.
״הננו לאשר את קבלת תלונתך,״ נאמר
במכתב .״לצערנו לא מצאנו בה עניין ציבורי,
ולכן לא נטפל בה.״

הגורל ה1א אבטיח
עד אותו ערב עצמו לא האמין חיים
החנזזני בגורל :״גורל־שמורל, בטיח!״ ואולי
דווקא משום כך החליט הגורל, האוהב
להתחפש לדמויות וצורות משונות,
להתחפש לאחד האבטיחים הגדולים שנערמו
על רצפת חנותו הקטנה, ברחוב יהושוע
בן־נון שבמושבה הגרמנית הירושלמית.
כיום
יש לחיים דיעה אחרת. אך אז,
כאשר ביקשה ברכה סטריזובר, הלקוחה
הגרה בבית ממול, לקנות חצי אבטיח, לא
ראה בכך שום דבר גורלי. הוא אף סירב
לחתוך אותו, הודיע לה כי כאשר ימצא
קונה לחציו השני — יקרא לה.
הוא לא ראה שום דבר גורלי גם בכך
שהגב׳ סטריזובר יצאה את החנות, נעצרה
בפתח כדי לשוחח עם שכנתה.
באותו רגע נכנס לחנות לקוח ותיק אחר,
גבר גבה־קומה וקרח, אברהם באב״די, וביקש
גם הוא חצי אבטיח. חיים נחפז
לעצור בעד ברכה סטריזובר, קרא לה
לחזור :״הגברת סטריזובר! הגב׳ סטרי־זובר!
את יכולה לקבל את חצי האבטיח
שלך.״
ברכה חזרה אל החנות, ובעוד שחיים
חתך את האבטיח לשניים, לא יבלה שלא
להבחין כי הקונה השני מתבונן בה בעקשנות.
כן״הדוד
האפוד .״שמך סטריזובר?״
פתח באב״ד בשיחה.
״כן, מה יש?״ ענתה ברכה.
״ואולי יש לכם דוד בניו־יורק?״
״כן, אני חושבת כי לבעלי יש דו ד
״ושמו משהי״

״שמעי, אני חושב שבעלך הוא בן־דודי.״
(המשך בעמוד )16
• ראשי התיבות של ״בן אב בית־דין״.

חבות-כנסת מעורות וינוח ער השארה :

האם
א סו ר; ת
בגוו! ה
עייה אחת הטרידה את חברת־
!— הכנסת טובה סנהדראי מזה זמן רב.
בהיותה יושבת ראש האיגוד הישראלי ל־ענינים
סוציאליים שמה לב לעובדה, שמספר
רב וה לך של נערות עוזבות את
בית התורים, מתרועעות עם טיפוסים חשודים
וסופן שהן הופכות לזונות.
היא שאלה את עצמה כיצד אפשר למנוע
תופעה זו. חברת הכנסת החלה לעסוק בבעיה
זו בצורה יסודית. היא פנתה למספד
שיפטי־נוער וקציני־מבחן, קיבלה מהם אינ־פורמציד,
על נערות אלה. כשפנתה אל
כפר החוקים מצאה בתוכו את סעיף 152
מפקודת החוק הפלילי, לפיו מותר לקיים
יחסים מיניים מלאים עם נערה שמלאו לה
16 שנים. להתחתן, לעומת זאת, מותר רק
לאחר שמלאו לאותה נערה 17 שנים. כלומר,
שהחוק מרשה לקיים יחסים ״בלתי
מוסריים״ עם בחורה לפני שהוא מרשה
לה ללכת לרב ולהתחתן.
מצב חוקי דה נראה לחברת הכנסת כ־פירצה
הקיראת לפריצות. לפני זמן מה
הציעה טובה סניזדראי 55 חברת המפלגה
הדתית־לאומית, להעלות את הגיל בו מותר
לבוא ביחסים מיניים עם נערה, מהוץ למסגרת
הנישואים יל־ 18 שנים.
הסבירה חברת הכנסת את נימוקיה לסופר
העולם הזה:
״הנוער של היום מתנהג בצורה חפשית
מדי ולהורים אין עליו השפעה. משום כך
חשבתי להביא הצעה, שתגן על הנערות
הצעירות מבחינה מסוימת. לא מדובר על
אונס. מדובר על מקרים של הסכמה הדדית.
קיבלתי הרבה ידיעות על נערות שהופכות
לאומללות לכל ימי חייהן, רק משום
שלא היו מבוגרות דיין להעריך את חומרת
המעשה. הן הסכימו לבחירים ורק אחר־כך
הבינו שקרה להן משהו. יש שיוצאות
מזה חלק ויש שנשארות אומללות. לכן
על החוק להגן על כולן עד גיל .18״
לגבי גיל הנישואים לא היו לחברת הכנסת
שום הצעות :״נישואים זה חמימות
משפחתית,״ סברה ,״זה אדם אחראי למשפחה.
זה מישהו שדואג לבחורה הזאת. גיל
הנישואים לחוד והפקרות לחוד.״
חברת הכנסת הבהירה גם, שאין כוונתה
אלא להגן על סוג מסויים של בחורות ועל
מקרים מאוד ספציפיים :״אינני מתכוונת
לבעלות־מקצוע ולא לאנשים שרוצים להדיח
את הבחורות. אני רוצה קודם כל להגן על
הבחורה התמימה, שאינה יודעת מה עושים
לה בגיל כה צעיר.״

מתנגדתהחריפה והקיצונית בן
ן יותר להצעתה של חברת הכנסת היא

עורכת דין טכנכאום
״ישמור האלוהים את הבחורים!״

סכ&ן

עדיין בוסר ץ
** וד באותה ישיבה^ל״הכנסל^בל
׳ 3שר המשפטים פנחס רוזן את התנגדותו
להצעת התיקון של חברת הכנסת
הדתית. הוא הזכיר את הקושי הקיים בביצוע
החוק, מכיוון שבסעיף 152 עצמו
כבר ניתנה אפשרות זיכוי לנאשם — וברוב
המשפטים מסיג זה אמנם זוכו הנאשמים.
לפי סעיף זה, אם יטען הנאשם
שהוא חשב שהנערה מבוגרת מגיל 16והיו
לו נימוקים סבירים לחשוב כך —
כלומר שהנערה אמנם נראית מבוגרת ומפותחת
מגיל — 16 צריך בית־המשפט לזכותו.
שר־המשפטים השש שאם יעלו את הגיל,
ילכו וירבו הזיכויים על פי הגנה זו.
חברי כנסת אחרים הבטיחו שיאמרו את
דעתם כשתבוא ההצעה לדיון בועדת חוק
ומשפט. אבל הויכוח לא נשאר במישור
הפרלמנטרי בלבד. חוק זה נוגע לאחת
מנקודות־הודיכוח הנוקבות ביותר בחיי החברה
הישראלית. כי מאחריו נשקפת השאלה:
האם הישראלית בת ה־ 16 היא נערה
או אשה? האם באקלים הארץ ותנאי ההיים
בה ״מבשילה״ הילדה הישראלית מוקדם
יותר מאשר אמה שבאה מאקלים אחר?
בקיצור: האם בגיל 16 יכולה היא להיחשב
ולנהוג כאשה — או שהינה בוסר?
העולם הזה פנה אל שורה של רופאים,

שופט מחוזי לאם
״יש סכנה של סחיטה!״

רופא אש דמן
״הגיל אינו משנה!״

שופטת
״איסור

שופט מ
״הצד הנ

שש עשרו! חייתי, ולא ידעתי כלום אומר תשיר אולם רוב מומתיס שעניס אחרת

*ייף
ח* זדד ר 0ן
לא מין!״

פרקליט מחוז בר־אור
*דרוש חזק חדישו״

עורכת־הדין ויושבת ראש הליגה לזכויות
נשיה בישראל תהילה מטמון. תהילת מטמון׳
59 שהיא גם הנציגה הישראלית
בברית הבינלאומית לנשים נגד מוסר כפול׳
אמרה:
״קשה לי לרדת לסוף דעתה של חברת
הכנסת סנהדראי: האם היא מציעה את
הצעתה מטעמי צניעות או מהתחסדות —
כביכול להגנת האשה? עליה, בתור אשה
דתית, לדעת את הדין היהודי עליו היא
מגינה בדרך כלל ושואפת להשלימו. לפי
דין זה נערה בת 12 ויום אחד כשרה
לחיי הנשואים.
״גישתה של חברת הכנסת מזכירה לי את
הבדיחה המפירסמת על חיותה בוסל מדגניה,
שבאה לתל־אביב לבדוק אס נכונות
השמועות שכל העיר מלאה זונות. כשחזרה
הביתה כתבה מאמר בו סיפרה שאמנם
היתיז בתל־אביב וראתה שם זונות ברחוב
הירקון, .אבל,׳ סיכמה חיותה את מאמרה,
,אף אחת לא היתר, מהעליה השניה.׳
״אני זוכרת את ימי מרבד הקסמים,
שהביא עמו ארצה את הפולקלור העשיר
של התימנים אך יחד עמו הרבה בעיות לנו,
פעילות הגנת הנשים. אני זוכרת את מלחמת
הדתיים להוריד את גיל הנישואים
— ויש ביניהם רבים שדורשים עד היום
להוריד גיל זה ל־ 16 שנים. מה פתאום
דרישתה של ח״כ סנהדראי לתקן עכשיו
את הסעיף הזה?
״אני האחרונה שתומכת בחיי מין מחוץ
למסגרת הנישואין, אך מגוחך לשים סייגים
כאלה מצד אחד ולהתיר להינשא בגיל
צעיר יותר מצד שני. כאילו שלהינשא זה
דבר פח־ת חשוב ופחות בעל־ערך מאשר
לקיים יחסי־מין ללא נישואין.
״אינני חושבת גם, שהצעת־חוק זו תעזור
למלחמה בזנות. נראה לי שחברת הכנסת
סנהדראי לא טרחה מספיק כדי לקבל
את כל העובדות. אצלנו, משרדי הליגה
לזכויות נשים, מופיעות הרבה בחורות צעירות
שעזבו את בעליהן לאחר שנישאו להם
בגיל צעיר מאוד. הבעלים אינם רוצים לתת
להן גט, והן במצב של בין עגונה לבין
גרושה. דווקא בחורות אלה, שנישאו בגיל
בו הרבנות מעוניינת כל כך שינשאו, דווקא
אלה הן המועמדות הטובות ביותר לזנות
— ואלה הן בדרך כלל אותן הבחורות שבאמת
מגיעות לזה.
״המועמדות האחרות לזנות הן הנערות
מהעליה מארצות נחשלות, המגיעות לתל-
אביב ואינן מוצאות כאן מקום להיות —
עד שהן פוגשות את הבחירים שיורידון
לזנות. המלחמה בזנות אינה שאלה של
גיל, וכל המעלה בעייה זו כך אינו אלא
מתחסד.״

הנשואין והמגע הבשרי

ן* הקליט מחוז תל־אכיב, יעקב
בר־אור 44 הביע גם הוא הסתייגות
ברורה מהצעתה של חברת הכנסת סנהדראי,
אם כי מנימוקים אחרים. לדעתו של פרקליט
המחוז הדתי, ההוק הפלילי הישראלי
הוא. אמנם מיושן אך כולו עשוי לעת
עתה מיקשה אחת, לפי החוק הפלילי הבריטי
משנת .1936 אם יתחילו להטליא חוק
זה, במקום לשנותו בצורה יסודית, יהיה
לישראל חוק המורכב מצד אחד מכל מיני
עתיקות ארכיוניות ומצד שני מתיקונים
חדשים שאינם הולמים את מסגרת החוק
הקיים. גם בחוק הבריטי משנת 1936 יש

חלקים ישנים וחדשים, אך שניהם בנויים
על בסים אחד.
אך בר־אור לא הסתייג לחלוטין מהצעת
התיקון .״ברור שנוצר חור בין גיל הנישו־אין
לבין הגיל בו מותר לב-א במגע עם
בחורה,״ אמר .״חור זה אינו הגיוני ואינו
רצוי. אם מותר לבוא במגע מיני כבר בגיל
, 16 איני מבין מדוע אסור להתחתן.
אם יש נזק בנישואין בגיל זה, הנזק רב
עשר מונים בסתם מגע בשרי ללא קשר
נפשי. לכן היה אולי טעם להעלות את
הגיל ל־.17״
לבעיה עצמה היתה לפרקליט הצעה מעשית
:״באנגליה, שלפי חוקיה חוקקו גם
חוקיני — והחוק הנדון בכלל זה, ביטלו
את כל החוקים הישנים העוסקים בפשעים
מיניים. האנגלים חוקקו לפני חמש שנים
חוק מודרני בכל השאלות האלה. הוא נהנה
מההשגים הסוציאליים־חברתיים־חוקיים שהישגו
עד אותו זמן. אגב, האנגלים לא שינו
את הגיל בו מותר לבוא במגע, והשאירו
אותו על . 16 עניין הנישואים אינו מוזכר
כלל בחוקיהם.
״לגבי הצעתה של חברת הכנסת סנהד־ראי,
הדבר רק יקשה השגת הרשעות ו־יסרבל
את כל מיבנה החוק הקיים.״

פתח?בחיטה
ני תומך בהצעת־החוק הזאת, לפ־
חות עד גיל ,17״ אמר שופט בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב יצחק קיסטר
( .)56 קיסטר שומר־המסורת אף נימק את
הצעתו :״לפי החוק יוצא היום שיחסי־מין
מחוץ למסגרת הנישואים מותרים, בעוד שהנישואים
עצמם עדיין אסורים. אם אסור להתחתן
מדוע מותר לחיות יחד בלי נישואים?״

גם השופט הודה שמשפטים מסוג זה
יהיו תמיד קשים, והנאשמים עלולים בדרך
כלל לזכות .״ידוע לי מיקרה,״ סיפר השופט
,״שבית המשפט המחוזי נתן לבחור,
שגר עם בחורה מתחת לגיל המותר, קנם
של 200 לירות בסך הכל. הבחור המשיך
אחר־כך לגור איתר, בקביעות, ואלה היו
כמובן סיבות מקילות בפסק־הדין. מאוחר
יותר נכנסה אותה בחורה להריון ורק אז
אפשר היה לתת לה רשות להינשא.
״מיקרים אלה קשים מאחר שאין הוכחות
— וביהוד בגלל האפשרות של הנאשם
לטעון שחשב שהבחורה למעלה מ־ .16 החוק
המוצע יוכל להיות רק חלק ממסע נגד
זנות מקצועית. אולי אלה הבאים במגע עם
הבחור׳ ת יהיו מספיק אנושיים כדי להתחשב
בחוק.״
בדיעה אחרת היה שופט בית־המשפט
המחוזי, ד״ר יוסף לאם .״עוד בכנסת הראשונה״,״
גילה השופט לאם ,״התנגדתי
להצעה דומה שתבעה להעמיד את הגיל על
. 17 טענתי אז, ואני טוען גם היום, כי
חוק כזה פותח פתח לסחיטות רציניות.
בחורה בגיל 17 נראית כבר גדולה מספ-ק
כדי שהבחורים יתפתו, ואנחנו יודעים על
מקרים רבים כאלה בחוץ־לארץ.
-״היו בחורות צעירות, שהיה קל מאודלכבוש איתן. הן היו אפילו הגורם האקטיבי
בכיבושים אלה. אך מיד לאחר המעשה,
היו מאיימות בהגשת תביעות נגד הבחורים
איתם באו במגע, והיו סוחטים בצורה
זו כסף רב מהבחורים.
״אם היינו שוקלים בכלל בנושא זה,
* בה היה ח*כ מפא״י.

הייתי מציע לשקול את שאלת גיל הנישיאין.
במקרר, כזה הייתי מציע להוריד אז גיל
הנישואין דווקא ל־ 16 שנים. אנחנו בארץ
רואים שבגרות הבחורות היא מהירה מאד
ואיני יודע אם 17 היא גיל מוצדק לנישואים.
מה שלא יהיה — לא מוצדק להעלות
את גיל הבעילה ל־ 18 וצריך להתנגד לזה
בכל תוקף.״

בנות הארץ ההטה

ת נקודת־הטבט הרפואית שלו
\ £ה בי ע ד״ר מרדכי זיידמן 50 סכסו־אולוג
ורופא התחנה לייעוץ בבעיות המין
והמשפחה בבית הבריא־ת בתל־אביב:
״מערכת היחסים בין זוג נאהבים אינה
צריכה להתבסס על אסור ומותר, אלא על
מערכת הרגשות והאחריות ההדדיים. מנקודת
מבט פסיכו־סכסואלי, מגע מיני עם נערות
מתחת לגיל 16 גורם לחבלה גופנית
ונפשית. אצל נערות מתבגרות (18־ )16 אין
בדרך כלל חבלה גופנית, אך קיימת סכנה
של חבלה נפשית, מאחר שהנערה אינה
תמיד בוגרת מספיק כדי להשתתף באופן
מלא באקט המיני וליהנות ממנו.
״חבלה זו, או אכזבה כזו, עלולות ליצור
תסביכים נפשיים ולגרום להתנגדות למגעים
מיניים בהיי־המשפחה.
״בעבודה היומיומית אנחנו נתקלים לעתים
קרובות בתופעות כאלה.
״היה אצלי זוג מעדות המזרח. האשה
בת עשרים, נישאה בגיל 16 והיא היום׳
אם לשתי ילדות. בעלה טוען שאינה מעת־יינת
כלל בכל מה שנעשה בבית, או אפילו
ביחסים איתו. היא רוצה רק לרקוד ו־
(המשך בעמוד 24

ח׳׳ב סנהדראי כפתה הכנסת
לסגור את השער

במדינה
(*משך מעמוד )14
ברכה הזמינה את באב״ד להיכנס בערב
אליה ולברר את המצב. הסתבר כי זה
יותר משנה הם גרו באותו רחוב, דירה
מול דירה. בערב הגיע באב״ד, ובידו מכתב
מדוד משה באמריקה. מבלי לומר מלה,
הוציא מרדכי סטריזובר מן המגירה מעטפה
זהה. לא נשאר כל ספק: הגורל שהתחפש
לאבטיח גדול עשה את שלו.
סיפורם של שני בני הדודים דומה לסיפורים
רבים של הפליטה היהודית מאירופה
הנאצית. גם מוסקה סטריזובר וגם
אברהם באב״ד הגיעו ארצה בילדותם. מוט־קה
עם הוריו, ואילו אברהם לבדו, כשאמו,
חנה סטריזובר, נשארה בוזינה. אברהם שמע
מאמו כי יש לה אח בירושלים, אך אברהם
לא טרח למצוא אותו: הוא ידע כי דודו
אדם דתי מאוד, ואילו הוא היה חניך השומר
הצעיר. הוא הסתפק בהתכתבות עם דודו
האחד, בניו־יורק.
הגנה ולח״י. עברו שנים ואברהם
באב״ד עזב את כפר מסריק, שם היה חבר
שנים רבות, עבר לירושלים, התחלל לעבוד
במכון למדריכי חוץ־לארץ של הסוכנות,
וגם אז לא טרח למצוא את דודו
השני( ,שנפטר בינתיים) ,עד אשר אשתו
שלחה אותו לקנות חצי אבטיח אצל חיים
(״אתה שומע: חצי אבטיח, ושלא ינסה
למכור לן אבטיח שלם!״).
״מאז אנחנו מבלים הרבה יחד,״ אומר
מוטקה סטריזובר, עובד בית־החרושת רפא,
״אחרי הכל אנחנו קרובים ושכנים!
כיצד מבלים? בעיקר בוויכוחים — מי היד.
צודק? אתה מבין, הוא היה איש הגנה,
ואילו אני הייתי איש לח״י.״
עתומת מקור ראגטו!
כותרת בהארץ, מעל לידיעה על השפעת
הפיצוצים האטומיים בברית־המועצות:
נפולת — על סנפי ציפורים?
מאת א. נשר, סופר ״הארץ״.
עבודה המצור הגדוד
השבוע היתד, הסתדרות נתונה במצור
מכמה וכמה צדדים. בחזית העיקרית ניצבו
מולה המוני פועלים, שהתמלאו כעם על
כי החליט הוועד הפועל לגבות מהם תוספת־מם
ניכרת. בעשרות מיפעלים התארגנו תנועות
להחזרת פינקסי־ד,חברים, אם לא יבוטל
המס הנוסף.
בבית־חרושת יובל גד באשקלון נבחר
ועד־עובדים חדש, על טיהרת ועדת־הפעולה
שהתנגדה לועד הממושמע של מועצת הפועלים
המקומית ואיים על שלטון הסתדרות
במיקרה של אי־היענות לדרישות הפועלים.
מסוכנת לא פחות היתד, פצצת־הומן,
שהפתיל שלה הוצת כבר לפני זמן רב.
היה זה המצב שנוצר בחברת החשמל.
כלי פשרות. הקרב על המיפעל השלישי
בגודלו בארץ הסתיים בניצחון
הפועלים על המפלגות, ובעיקר על מפא״י.
נאמני הציבור, שהיו למעשה אותם חברים
שפעלו קודם לכן בוזעד־הפעולה, היוז רוב
של מועצת הפועלים שנבחרה לפני כשבועיים
(העולם הזה .)1259
אך אם חשבו המנצחים שעם הנצחון
תבוא להם תמיכה מלאה מצד ההסתדרות,
הרי שנוכחו עד מהרה בטעותם. אויבם
הראשי של אנשי ועד הפועלים הנבחר
והחוקי היה אורי אלפרט, יושב״ראש מועצת
פועלי תל־אביב־יפו.
עוד לפני הבחירות הציעו נאמני הציבור
לאורי אלפרט, שיקבל עבור מפא״י
שליש מקולות החברים במועצה. אלפרט
לא הסכים :״אני מוכן לקבל רק 51 אחוז!״
לאחר זמן נסוג אלפרט והיה מוכן להסתפק
ב־ 50 אחוז. נאמני הציבור היו מוכנים
לוותר גם הפעם. לנגד עיניהם לא
עמד האינטרס הצר של תפיסת עמדות, אלא
הרצון התכליתי לשפר את תנאי עבודתם.
הם הסכימו שמפא״י תקבל 50 אחוז מהקולות,
בתנאי שב־ 50 אחוז אלה ייכללו גם חברי
מפא״י מקרב הנאמנים. אלפרט לא הסכים:

״יש לי 1300 חברי מפא״י רשומים מתוך
2500 עובדים. אנחנו נזכה ברוב מוחלט.״
בבחירות נבחרו, מתוך 31 נציגים2 ,
חברי מפא״י בסך הכל, וגם הם מחברי
האופוזיציה בתוך המפלגה. כל הכת השלטת,
מאנשיו של איש הנהלת החברה אליעזר
שפירא, לא נבחרו.
?{מדות המפתח. מלבד התוכניות, שפורטו
במצע מודפס לקראת הבחירות, היו
מוטלים על מועצת העובדים החדשה מספר
תפקידים ארגוניים. בראש וראשונה —
לבחור רועד עובדים. לוי קנטור, שראה את
עצמו כמנצח בבחירות, ניסה בתחילה לדרוש
למפלגתו, אחדות־העבודה, את הרוב
בוועד. אך נאמני הציבור הודיעו שאין בכוונתם
לתת לו את זאת וקנטור ויתר.
הבעייה השנייה היתד, למצוא שפה משותפת
עם ההסתדרות. ראש האיגודים המקצועיים
ירוחם משל הבין, שאם ימשיכו
לנהוג בתקיפות בוזעד הנבחר יאבד מוצב
זה למפא״י לצמיתות. אך אורי אלפרט הת־ענין
רק בגורל איש חסדו אליעזר שפירא,
האיש החזק לשעבר בחברת־החשמל, הכריז
בפומבי שהוא ישבור אתי הוועד עוד לפני
חלוף השנה. לאנשי המועצה, שרק השבוע
תתכנס לישיבתה הראשונה, לא נותר אלא
להתחיל לתכנן את פעולות העתיד.
הבעייה הראשונה היתד, לסלק את כל
אנשי שפירא מעמדות־המפתח. שפירא תיכנן
להחדיר ששה מאנשיו לעמדות־מפתח, כך
שישלוט למעשה על כל החברה. אך במעשיו
אלה הסתכסך עם נציגי החברה בחיפה,
ובראשם יעקב חושי. במצב שנוצר לא
היה קשה להחליט, כי שפירא חדל מהיות
נציג הפועלים בהנהלה וחדל להיות מנהל.
במיקרה כזה, איים שפירא, יחזור לעבוד
במנהל־עבודה, עד שתבוא שעתו שנית. אך
אנשי מפא״י, שידעו את מידת השינאה
שרוחשים לו הפועלים, משתדלים לסדרו
בכל מחיר בעבודה אחרת.
שלושה מסודרים. מששת האנשים
אותם תיכנן להחדיר, הספיק בינתיים שפירא
למנות רק שלושה. שלושת האחרים:
עמנואל גלילי, שהיה צריך להחליף את

חוק אחד ושניהם -
או הפליה צינית?

ח׳ חסי דוו מול יחזקאל סחו
אהד המכתבים הראשונים שנתקבלו חשכו?{ בלשכתו
של שר המשפטים החדש, ד״ר דום יוסף, היה מכתפו
של עורן־־הדין התל־אכים אדיה מרינסקי. הוא פנה
אל השד כשם מרשו, חי חסידוף, ביקש להעניק לו
כצורה חד-פעמית סכום של 5000ל״י, למימון הוצאות
משפטו. היה זה אחרי שנודע בי סהר קיכל
י חז קאל

סדלר

9מצב בלבדי
9מהות העכירה

מתן עדוית־שקר, לטובת עמום בן־גוריון.
העונש המאכסימאלי הצפוי עבורה הוא
שבע שנות מאסר.

9עונש בשלב ראשון

שנת מאסר על־תנאי ו־ 10 אלפים לירות
קנס.

פס״ד לאהר עירעור
9צורת הפסקת השדות במנגנון
המדינה.
9יהס ממלכתי

שנה על־תנאי ו־ 5000ל״י קנם.
שימש עד ליום הרשעתו כשגריר ישראל
בווינה, במשכורת מלאה.
קיבל מקופת המדינה 5000ל״י לכיסוי
הוצאות משפטו ופנסיה מלאה לכל חייו.

תולדות
•לד בבי תו
המונית עצרה בחריקת בלמים ליד שערי
המוסד. זוג נרגש קפץ מתוכה, כשבידיו
צרור בגדים לתינוק. יפה עג׳מי ועבד אל-
רחים מג׳דלה באו לקבל את בנם בחזרה.
פקידת הסעד שהיתר, איתם ניגשה ראשונה
לשער הבניין. יפה פחדה שיאשימו אותה
בחטיפת בנה, כמו בביקורה האחרון במוסד
(העולם הזה .)1260
עבד אל־רחים היה נרגש לא פחות מאשתו׳
אך הרגיע אותה כל הזמן בתנועות
עצבניות. השניים נכנסו לבניין. לאחר דין-
ודברים קצרים, בדבר התשלום על החזקת
הילד, הלבישה יפה את בנה במיטב בגדיו
החדשים ולקחה אותו איתה לביתה.
כך באה על סיומה, לפחות באופן זמני,
פרשת מאבקם של זוג הורים מעורב, יהודי־ערבי,
על זכותם לגדל את בנם.
דאגה חסודה. משרד הסעד, מצידו,
לא ויתר על העניין בקלות. במשפט הראשון׳
שהוציא את הילד מידי ההורים, הביא
התובע מיסמך בו קבע שהאשה אינה
שפויה בדעתה ואינה אחראית על מעשיה.
מאוחר יותר, כאשר היה ברור לכל
שהאשה שפויה בדעתה, החלו עתונים אחדים׳
יחלקם בהשראת משרד הסעד, להפיץ
את כל עובדות עברה של האם. כאילו
שפרטים על הרשעות — או אולי רק האשמות
— בגניבות, יכולות לגזול מאם
את זכותה לגדל את בנה.
טענה המפקחת כספי, אשר שמה הועלה
על־ידי הזוג כאחראית להכנסת בנם למוסד,
בשיא ההתחסדות :״איש לא גזל את זכותם
על ילדם. לא הצענו זאת לבית־המשפט.
אנו דואגים רק לשלומו של הילד.״
אך דעתו של שופט בית־המשפט המחוזי
יצחק קיסטר היתה אחרת. לאחר שהאזין
לדברי פרקליט המערערים, אברהם פישמן,
הורה לשחרר את הילד, ולהחזירו להוריו.

משפט

מענק דומה למימון הוצאות הסניגוריה כמשפטו.
וזאת לאהד •ביכר המשפטים היוצא, פנחס רוזן,
הסכיר לכנסת מרוע, לדעתו, הגיעה התמיכה הכספית
ליחזקאל סהר. לחי חפידוף, לדכרי רוזן, אין
צויד כתמיכה בזו. הטבלה המתפרסמת להלן מראה
מי מן השניים -סהר או חסידוף -ראוי למענק.

מיליונר. שותף בעיסקי המיליונים של
אחיו.

מזכיר הועד בשכר שעזב את שפירא ברגע
האחרון; אריה ז׳לוצ׳נקו, שהיה צריך להחליף
את סגן מנהל ההשגחה ולהמתין
לתפקיד הנהלת מחלקה זו שנים מועטות
עד יציאת המנהל עצמו לפנסיה; ויצחק יצחק
,׳ הפוליטרוק האישי של שפירא, שהיה
צריך לעבור להיות אחד ממזכיריו.
את שלושת האחרים יהיה קשה יותר
להזיז מהמקום בו כבר עבדו זמן מה:
מנהל מחלקת הפרסונאל, עבורו הוקמה מחלקה
זו במיוחד מאחר ולא היתד, קיימת
מעולם קודם לכן! מנהל מחלקת הייעול
הצעיר, שהריח את הסכנה המתקרבת והתחיל
להתקרב לחוגי הצעירים; הממונה על
אגף הפירסום, הבזבזני וחסר־ד,יעילות ביותר.
סילוקם של שבעה אלה עשוי להיות
צעדם הראשון של נאמני הציבור לאחר הבחירות.
הוא עלול גם להיות הכרזת מלחמה
על מוסדות ההסתדרות, שתפקידה הופך
יותר ויותר תפקיד של ריסון פועלים, מטעם
מפא״י.

ח סי דו ף

נתייתם מאביו עוד לפני היוולדו. מפרנס
יחיד לאימו. משכורתו כארכיבר במשרד
המשפטים הסתכמה ב־ 200 לירות לחודש.
גילוי הקנונייה של קציני המשטרה שביקשו
להכשיל התביעה נגד סהר. סעיף
(27א) לחוק דיני עונשים קובע כי ״כל מי
שמוסר חומר שהגיע אליו תוך כדי עבודתו
במשרד ממשלתי, מבלי שיהיה מוסמך
לכך, יהיה צפוי לשלוש שנות מאסר.״
חודשיים מאסר בפועל.
עדיין בדיון.
פוטר ללא כל פיצוי, ברגע בו הוגש
גליו! האישום נגדו.
פוטר ללא פרוטה.

) 1וב!ה
על ספסל הנאשמים אשר בבית־המשפט
המחוזי בירושלים ישבה השבוע נערה
שחרחורת מקורזלת־שיער. היא התכווצה בפיני והקשיבה לדברי עדי התביעה, שעלו
בזה אחר זה אל הדוכן. האשמה בעטיה
הובאה לדין היתד, מזעזעת. נכתב בגליון
האישום, בשפתו היבשה של החוק :״בתא־ריר
ד,־ 29.12.58 או סמוך לו, באשקלון,
גרמה על־ידי מעשה זדוני למות תינוקה
שלא מלאו לו עדיין 12 חודשים. אלא שבשעת
המעשה לא היתה דעתה עדיין מיושבת
עליה, מחמת שלא החלימה עדיין לגמרי
מתוצאות הלידה. עבירה על סעיף 226
לפקודת החוק הפלילי.״
ברכה התגוררה עם הוריה במעברה
סמוך לאשקלון. כדי להקל על מצבה
הכלכלי של משפחתה, הגיעה לאשקלון
העיר׳ חיפשה עבודה במשק־בית. לאחר כמה
חיפושים התקבלה בביתה של משפחת מר־קוביץ׳
.בעלי הבית היו עסוקים משך כל
שעות היום בניהול מאפייתם וחנות למכירת
עוגות, וברכה דאגה למשק־הבית.
סיפרה הגברת מרקוביץ׳ ,בעדותה בבית־המשפט
:״אני גרה באשקלון תשע שנים
• כדי למנוע אפשרות דיחוי הנערה,
אשר שמה נאסר לפרסום, הוחלפו כל שמות
המעורבים בפרשה בשמות בדויים.
העולם הזה 1262

גילויים דמיוניים על החלטה שלא נתקבלה

בערך. בתחילת שנת 1958 קיבלתי לעבודה
במשק ביתי את ברכה. היא היתר, עובדת
אצלנו וגם ישנה בלילות. כחודש־חודשיים
אחרי שהתחילה לעבוד שמתי לב שבטנה
משמינה. לא התביישתי ושאלתי אותה למה
היא משמינה, .מה יש?׳ ענתה לי, ,אני משמינה
כמוך. גם את שמנה.׳
״לא הצקתי לה יותר בשאלות והחלטתי
לפנות לגדליה ולספר לו את העניין, כי
חשדתי שהיא אמנם בהריון. את גדליה
הכרתי מתוך שהיה בא תמיד אלינו הביתה,
כדי לקחת את ברכה לטייל או לקולנוע.
הוא היה בן דודה, נשוי ואבא לחמישה
ילדים. כשסיפרתי לו הוא אמר שהוא שומע
על כך בפעם הראשונה והיא אף פעם לא
סיפרה לו שהיא בהריון.
״חזרתי הביתה וניסיתי לשכנע את ברכה
שמוטב שהיא תספר את האמת. אם היא
בהריון, הבטחתי לה שאגי ובעלי נדאג לה
לרופא ונאפשר לה להישאר אצלנו בחדר
אחרי הלידה. אבל היא הכחישה בתוקף
שהיא בהריון. יום אחד, אחרי כמה שבועות,
ראיתי אותה בחצר עומדת ועושה
כביסה.
״ברכה, אמרתי לה כשראיתי שהיא מתאמצת
כל כך, את מתכופפת ועובדת יותר
מדי קשה. אולי תלכי לישון כעת?
״היא לא ענתה לי. ראיתי שיורדות לה
דמעות מהעיניים והיא נכנסה לחדר. אותו
ערב הלכנו לישון כולנו מוקדם.״
הלילה .,,דרא. על מה שקרה באותו
לילה מסרה ברכה במשטרה, למחרת היום,
בשתי עדויות:
״אתמול בערב הלכתי לישון מוקדם בחדר
האורחים. באמצע הלילה הרגשתי כאבים
חזקים בבטן. הלכתי לבית השימוש
שבחצר. פתאום הרגשתי כאבים חזקים והרגשתי
שיוצא ילד הוא לא זז ולא
צעק עזבתי אותו שם והלכתי לחפש
סמרטוטים אחרי חצי שעה חזרתי וראיתי
שהילד לא זז ולא בוכה. לקחתי אותו
והכנסתי לתוך הקופסה איפה שהיו זורקים
את הניירות המלוכלכים. את הקופסה לקחתי
ושמתי בתוך ארגז שעמד במחסן בחצר.
אחר כך הלכתי ושכבתי במיטה.
״בבוקר, כשהתעוררה בעלת הבית, היא
שאלה אותי למה אני עדיין במיטה. אמרתי
לה שלא ישנתי טוב בלילה, שאין לי כוח
ואני לא יכולה לעבוד היום. אבל לא
סיפרתי לה כלום על הילד.״
״איפה הבטן?״ שוב סיפרה הגברת
מרקוביץ׳ לביתור,משפט, את אשר התרחש
לאחר מכן:
״אחרי שברכה סיפרה לי שהיא לא הרגישה
טוב בלילה הלכתי לחנות שלי, שנמצאת
בחוץ. כשחזרתי שוב לדירה ראיתי
שלברכה אין כבר בטן. שאלתי אותה מה
קרה והיא אמרה לי, :שום דבר. יש לי
כבר כוח ואין לי בטן.׳
״חשבתי שאת כל העניין עשה גדליה
כדי להיפטר מהתינוק ולכן שלחתי את
בעלי לקרוא לו ממקום עבודתו. אחרי שבעלי
הלך ראיתי פתאום שהכלב שלנו מסתובב
יותר מדי בעצבנות. הוא רץ בחצר
והריח סביב המחסנים. החלטתי לברר מה
העניין. ביקשתי מברכה שתלך להביא מגהץ
מהשכנים כדי שלא תראה, ואני ירדתי
לחצר.
״לקחתי את הכלב והתחלתי ללכת אחריו.
הוא עבר ממקום למקום. פתאום נעמד במחסן.
הוא הריח את הארגז שעמד בפינה
והתחיל לילל. פתחתי את הארגז. מתחת
לסמרטוטים ראיתי את הקופסה. הבנתי מה

מכתב?גד?יד! .תוך דקות הגיעה המשטרה
למקום, עצרה את ברכה, שאף לא
ניסתה להכחיש דבר, אלא סיפרה כי הרתה
לבן דודה.
״ד,יתד, אהבה בינינו,״ סיפרה בעדותה,
״רצינו להתחתן. אבל הוא היה נשוי ואבא
לחמשה ילדים. אני הייתי חברה שלו שלוש
שנים בערך. אפילו שהבטן גדלה לי לא
חשבתי שאני בהריון ולא חשבתי שיש לי
ילד בבטן.״
וכל זה, עוד בטרם מלאו לה 16 שנים.
היא סירבה להאמין שהיא בהריון, דחקה
עובדה זו אל תת־תודעתה, על אף ההוכחה
הבולטת.
המשטרה פתחה בחקירה, ערכה חיפוש
בבית גדליה. שם מצאה מכתב, שנשלח על־ידי
ברכה אל אהובה הנשוי. המכתב לא
נשא תאריך. הוא נכתב על דף נייר בעל
שורות רחבות והיד, רצוף שגיאות כתיב.
״גדליה היקר,״ כתבה ,״הנני להודיעך
גדליה כי אין לך מד, להצטער בעדי. אני
אמות ואני אפדה אותך ואהיה פדיון ו*דר
עליך. ואני מרוצה מאד למות כי ממתי

ף־* 3היו חמישה. היום הם ארבעה.
ן ן החמישי נפל, חלל קדוש במערכת
הבחירות האחרונה.
לחלל לא הקימו אנדרטה. עליז לא כתבו
שיר. הוא נשכח כליל. אפילו הוא שכח
את עצמו.
כך נשארו בחיים ארבעה ח״כים ערביים
של מפא״י. לזכותם נציין שהם רצו למות.
הם תבעו את מותם בכנות. אף אחד מהם
לא נאם באסיפת בחירות ותבע לחיות. הם
ישבו ושתקו; דיברו רק כשאמרו :״תנו לנו
למות.״
אך גם זה לא היה קל. המושל הצבאי
אמר: אסור למות. מר אבא חושי צעק:
אסור למות. מר דויד בן־גוריון ציווה: אסור
למית. בכל זאת המשיכו הארבעה לחפור
את קברותיהם. ואז התערב שר הבטחון:
״אסור למות בימי חירום. זה נגד בטחון
המדינה,״ פסק.
לא נותרה להם ברירה; הם נשארו בחיים.
כי בטחון זה בטחון. רק כשיצאו ממשרדו
של בן־גוריון לחש אחד מהם באוזני חבריו:
״זה נגד זכויות האדם.״

גוררים בדי?שאו?
^ ?3מי אמר שערבי יחזור בו מ־דיברתו?
אם הח״כים הנ״ל החליטו למות,
פירוש הדבר שהם יעשו זאת — ב״
סיגנונם שלהם. גאווה ערבית קשה לנצח.
וכך הם הסכימו ביניהם לרמות את מר
בן־גוריון. הם קבעו :״טוב, נחיה ונלך
לכנסת. אבל שם — נמות.״
והם באמת מתו, לפי סיגנונם הס —
אפילו לפני פתיחת הכנסת החדשה. אך
מה יודעים על העתיד? יום אחד מצאו את
עצמם רתומים לקואליציה החדשה. אף אחד
לא שאל את דעתם. שר האוצר לא טרח
לשאול אותם אם אפשר לגרור גם אותם.
זה היה מרגיז מאוד. ארבעתם רתחו. רק
המגאטון הסובייטי גרם רעש שבלע את
הרעש שעשו. כשאיש לא שמע אותם החליטו
פה אחד להכריז שביתה; לא לדבר
בכלל; לא לקבל על עצמם חלק כלשהו
באחריות לאחד המשרדים, שמפא״י תסתדר
לבד.
אחד מהם אפילו שלח מיברק למרכיב
הממשלה. הוא כתב :״גררת אותנו לקואליציה.
זו התעללות בגופות.״ הוא לא
התם. פחד מהמושל הצבאי, מן הסתם.

עוד הכטחון

חד מהארבעה, דיאב עביד מכפר
טייבה היה בעל מצפון. לבו לא סבל
שמפא״י תשא בכל האחריות לבדה .״זו
אכזריות מציתו,״ הודיע במכתב חוזר ששלח
לשלושת חבריו. בסוף מכתבו תבע את
כינוס המרכז של שתי סיעות הערבים,
כדי לדון בבעיה. הוא גם הזמין את הבוחרים
של שתי הסיעות להשתתף בדיון. כל
המוזמנים נענו. הם התכנסו באולם של
15 מטרים מרובעים. שם ישבו הבוחרים
שחשדת בי ואני נקיה כמו שאתה נקי
מאמה שלך כי לא הלכתי עם שום אחד
ולא שמעתי לאף אחד כי אהיה בהריון ממך
ואז אני יכולה להיות אשתך. גדליה, ממתי
ששמעתי את כל הדברים האלה יצאו מפיך,
רציתי לשחות את עצמי כי כל זמני מחקה
לך ורודפת אותך. אני יכולה להשבע כי זה
רק מעשה אנשים שעשו את זה. אבל מה
בידי לעשות?
גדליה תזכור ותחשוב טוב טוב, אהבתנו
שהתאהבנו והגענו לזמן כזה שניפרד
מהיום וכל יום. ונשמתי פרחה אחריך. נשמתי
יצאה ממני ממתי שידעתי שניפרד.״
הגנת אשד! .כמעט שנה עברה מיום
המקרה עד שהוגש גליון האישום נגד

והנבחרים — ארבעה אנשים בסך הכל.
עביד, היוזם, עמד. פתח מזתדה ענקית,
שהביא במכינית מיוחדת והוציא ממנה את
הנאום שלו.
״חברים יקרים,״ פתח .״ברגע זה של
שעת חירום מוכרחים אנו להתעלות על
הקטנוניות של האדם. נכון שלא נתנו לנו
למות בכבוד. אך בכל זאת אני פונה אליכם
בשם אללה, לא להיות אכזריים עם ד,מפ־לגה־האם.
אנחנו מוכרחים לעזור לה, לפחות
בענייני בטחין. כיאה לערבים אצילים,
עלינו לגשת לחבר בן־גוריון ולומר שאנחנו
מוכנים לשאת באחריות. החבר דאהר, נציג
נצרת, יתנדב לקבל על עצמו את עול
משרת תת־שר הבטחון.״

נו פ ח ־נעדר
** אן ה ת רו מ ם אחמד דאהר, שזה עתה
הוצע כמחליף של החבר שמעון פרם.
הוא ממש רתח. הוא הרים את מקלו וחבט
על ראש הנואם הקודם .״השתגעת?״ שאג.
כשהוא ממשיך בתמרוני החורף על ראש
חברו .״אתה פיקח, אתה! לא רק שאתה
מציע לנו לחיות, אחרי כל המאבק על
זכותנו למות בכבוד, אתה גם מציע אותי
למישרת תת־שר הבטחון!״
הנוכחים הנדהמים הקשיבו בדריכות.
״אתה יודע מה זה משרד הבטחון?״ המשיך
דאהר .״כשאתה עוזב אותו, אתה צריך

| מאת

דאשד חוסיין1

שש שנים לפחות, עד שתוכל לנקות את
שמך.״
דאהר לא הסתפק בזה. הוא גילה גם
פרטים מרעישים ביותר. להפתעת חבריו
שאל את עביד :״ד,אינך יודע שאני מסתנן?
חזרתי למדינה רק בשנת .1951 לפי החוק
אני נחשב לנעדר. האדמות שלי הוחרמו
לפי חוק הנוכחים — הנעדרים. אז איך
אתה מעז להציע לי תפקיד כזה? ימה יקרה
אם יגלו שאני, לפי החוק, נעדר? אתה
מחפש שערוריות? אתה רוצה להרוס את
המפלגה,־האם, אתה! אתה ...אתה! מה
אתה רוצה ממני? אני רוצה למות, אני!
מר, זה — אסור למות? זו מדינה דימוקרא־טית!״
הוא סיים את נאומו לקול תשואות
סוערות של הקהל.

כמד ביוכדסדביה

* * כיןה שו רו ת התקדם גבר בעל שפם
גדול קצת שמנמן. הוא צעד באון
חיילי. אין פלא; פעם היה קצין בצבא הבריטי.
שמו אליאס נח׳לה מכפר רמה. הוא
דיבר באיטיות, לא צעק ולא רתח, אלא
היפנה את נאומו לכל האומה. הוא הכניס
את שם האלוהים בפתיחת נאומו ועשה
רושם עצום על הקהל.
״שניכם טעיתם,״ פסק .״כי אחד ברור:

ברכה. מאחר שלא היה באפשרותה לשכור
עורר־דין להגנה, נאלצה לפנות לעזרת המדינה
בהשגת סניגור.
כשניצבה השבוע — שלוש שנים לאחר
המיקרה — בבית־המשפט, עמדה לימינה
עורכת־הדין הירושלמית החריפה, בלהה מיכאל
.,חומר התביעה שהובא לידיעתה כלל
עובדות שנועדו להוכיח כי ברכה היא שהרגה
את התינוק על־ידי שחנקה אותו במו
ידיה. לפי חוות־דעתו של הרופא הפאתולו־גי,
אשר צורפה לתיק, נשם התינוק לפחות
חצי שעה מרגע שנולד ורק לאחר מכן
הוחנק.
במשך שעות של חקירה נגדית הצליחה
עורכת־הדין להוציא מפיו של הדוקטור

אנחנו לא רוצים לטפל במשרד כלשהו.
למה אנחנו צריכים לעזור ליהודים?״
דממת־מוות שררה באולם. הנואם שתה
מים, הצית סיגריה והמשיך בדבריו :״לא
בגלל הסיבות שהזכיר דאהר אנחנו מסרבים
לקבל את מישרת שר הבטחון. גם אני נחשב
בעיני החוק לנוכח־נעדר. בכנסת הוכחתי
שאפשר להסתדר ולא לעבור על החוק, איך?
בישיבות שרצו אותי להיות נוכח, נוכחתי.
וזה היה לפי החוק. בישיבות שהייתי
צריך להיעדר, נעדרתי. וגם זה היה לפי
החוק. כאן אין בעיה חוקית. נניח אפילו
שהחבר דאהר יתפוס את מקומו של פרס.
גם אז לא תתעורר הבעיה.
״פעם, בממשלה היוגוסלבית, היה שר
מהמיעוט הגרמני. הממשלה קיימה תמיד
שתי ישיבות: בראשונה קיבלה את ההחלטות
בלי שהגרמני יהיה שם. בשניה הזמינה
איתו וסיפרו לו רק מה שרצו שיידע.״
נאימו
היה מאוד אלגנטי ומשעמם. אבל
הוא המשיך ואמר :״לא רוצים להיות שרים!
אבל אם תקבלו החלטה להיות שרים, או
תת־שרים, אני מציע את מועמדותי לתפקיד
שר המשטרה. כי אני יודע מה זאת
משטרה.״

״ אנומחליטים
**כיי חבוחריב והנבחרים נשאר רק
אהד שעד כה לא דיבר. היה זה שייך
ג׳בר מועדי. הסתכל מסביב והיסס. אחר כך
החליט לדבר.
הוא ציין שבכלל לא טוב לחיות. הוא
קבע שהחיים זה קונפורמיזם והמתת היא
נון־קונפורמיזם. הוא הסביר איך היו החיים
שלו, כשהיה מחוץ לכנסת במשך
שנתיים .״אגיד לכם את האמת. פתחתי
משרד לקבל תלונות של הערבים. כולם
באו אלי, וכשהלכתי למשרדים כדי לפתור
את הבעיות, כולם לא התחשבו בי.
כי אני הייתי חי ותוסס חיים. כי צעקתי,
וביקשתי שיפתרו את הבעיות, ורבתי עם
מושלים צבאיים. מאותו יום ידעתי שהמתת
יותר טוב.״
לבסוף נתקבלה החלטה. עביד, בעל המצפון,
לא רצה לחתום עליה. אחד מחבריו
איים שיפרסם, בעתון של הקומוניסטים,
כל ההיסטוריה שלו. הוא נכנע ללחץ.
ההחלטה נוסחה בצורה זו :״מכיתן שבכל
ספרי הקודש משבחים את החללים, מכיתן
שמבטיחים להם גן־עדן בעולם הבא, החלטנו
לתתר על העולם הזה ולהבטיח את
העתיד. החלטנו למות בכבוד, להיות חללים
ולזכות בגן־העדן המובטח.
לכן אנו מודיעים, ברגע היסטורי זה, כי
אנו מסרבים ליטול על עצמנו את משרד
הבטחון, או כל משרד אחר שיוצע לנו
בממשלה.״

עובדה העשוייה להוות משקל מכריע לזיכויה
של הנאשמת. הוא הודה כי אין
להוציא מכלל האפשרות המתקבלת על הדעת,
כי התינוק נחנק בשעה שאפו נלחץ
אל דופן קערת בית־השימוש.
בסיוע אסמכתות רפואיות שהובאו בספרי
משפט שונים, אף הוכיחה עורכת-
הדין כי אותה כמות אוויר שנמצאה בריאותיו
של הוולד, כפי שצויינה בדו״ח,
יכולה להישאב אפילו יתוך נשימה אחת.
עורכת־הדין ידעה שאין זו, הפעם, שאלה
של זיכוי או חיוב בדין ותו לא. הסבירה
היא:
״אפילו לוא הוצע לי להודות באשמה
(הנושך בענזוד )20

קולנוע

נ שי ם...
• התשוקה לקטוף מפריו
של עץ הדעת מענה עד
עצם היום הזה את כל
הנשים.
(פלובר)
.אשה יפה — אשרי בעלה.
מספר ימיו כפולים.
(בן־סירא)
.אדם היכול למשול באשה
יכול למשול באומה.
נבלזאק)
.האשד. מעדיפה שמן
״אקסטרה״ 0 .0 .של ״עץ־
הזית״ והיא יודעת מדוע.
(עקרת הבית)

סרטים
א• נוסח א״י
איש משרד החוץ (אוריון, תל־אביב,
אנגליה) הוא רק אחד מהאידיוטים היושבים
במשרד החוץ הבריטי, ובעולם כולו. למסקנה
זאת מגיעים האחים התאומים בלוטינג,
רתסריטאים־במאים.
גאלארדייה הוא אי זעיר, שאנגליה ורוסיה
אונסות אותו לקבל סיוע, אף כי
אינן יודעות את מקומו הטופוגראפי בגלובוס.
המתיחות יוצרת מלחמה בין יחלקו
הצפוני והדרומי של גאלארדייה, ואנגליה
מציעה לאו״ם את הפתרון הנכסף: חלוקתי
האי בנוסח א״י — פתרון הגורר מיד אחריו
מהפכה באי.
אנגליה מציעה לבטל את החלוקה, ו־קארלטון
בראון, איש משרד החוץ, מפגר
מקצועי, מקבל עבור זה את אות האבירות
מהממשלה הבריטית, אות, שהגיע יותר ל־פיטר
סלרם על מישחק מרהיב בסרט ה־שנין.
הכל
היה משעשע יותר, לולא יצר פיטר
יוסטינוב לפני־כן את רונזנוב וג׳וליים. זהו
אותו הסרט, מלבד הבדל קל בשמות!
יוסטינוב קרא למדינה קונקורדייה. האחים
בלוטינג — גאלארדייה.

כב ש השממה
אנשי השקיעה )(ארמון דוד, תל־אביב,
ארה״ב) הם, לדברי הגיבורה הראשית ,״גברים
ההולכים אחרי הצאן, נשים ההולכות

בטוחים שהיא משחקת תפקיד עד שעת
הכושר. הסרט בנוי מדיאלוגים׳ בו כל אחד
מדבר על נושא אחר ׳ואף אינו מרגיש
בכך, למרבה הקומדיה.
שירלי מקליין, מלבד כמה צרחות מוגזמות,
נהדרת כל זמן שהיא הבחורה התמימה.
ברגע שהיא מתאמצת להוכיח שהיא
יכולה להיות גם וואמפ, משחק אפילו דין
מרטין טוב ממנה.

ה מו של ת בכיפה
עדה (אסתר, תל־אביב, ארצות־הברית)
היא זונה צרודה בסינמסקופ וצבעים טבעיים,
הנעשית מושל מדינה; בארצות הברית,
כמובן. עדה (סוזאן הייוזרד) התחילה
במקצוע משום שנמאס לה לאכול כמו
הוריה. היא תמיד רצתה להיות משהו,
ומשום כך וויתרה אפילו על הזנות כדי
להינשא למועמד למושל המדינה (דין
מרטין) ,ולנהל את מערכת הבחירות שלו.
הוא מנגן בגיטרה לפני הבוחרים במקום
לנאום, וזוכה בבחירות. הוא מתחיל לחתום
על !מיסמכים 173 פעם בשעה ומצטיין
כבובת מושל, עד שיום אחד הוא מגלה
את השחיתות. זה מזעזע אותו לגמרי והוא
מחליט לעשות משהו. אולם דווקא במומנט
היפה הזה שמים לו פצצה במכונית. עדה
נעשית המושל.
היא כל כך פקחית, כל כך יפה, עד שאף
אחד לא יכול להאמין שיש לה עבר. אבל
איש אחד רשע, היריב הפוליטי שלה, עושה
לה צרות, משמיץ אותה לפני כל בית הנבחרים.
אפילו מביא עובדות. בסוף היא

קר ומיצ׳אם כ״אנשי שקיעה״
כצאן אחרי הרועה
אחריהם והנהפכות בסופו של דבר לצאן.״
דבורה קר אינה רוצה לאכול עשב. היא
רוצה בית ,״איני רוצה לרכב על הקרון
הזה ישר לתוך קברי!״ היא צווחת על
הרועה האוסטראלי המגושם והמנומנם רו־ברט
מיצ׳אם, שהוא במקרה בעלה.
״אמרתי לך כבר בתחילה שאני מוכרח
לנוע תמיד,״ הוא עונה בזעף ,״ואת אמרת
שזה בסדר. את יודעת מהי השקפתי על
השתקעות קבע.״
היא משיבה בלהט :״אלך אתך באשי
תלך, כך או כך. ואתה יודע זאת יפה,
נבזה שכמותך!״
הדיאלוג התרבותי המרתק מעורר שאלה:
בשביל זה היה כדאי לבמאי פרד זינמן
לסחוב צוות שלם לאוסטרליה?
פיטר יוסטינוב מצויין כלורד אנגלי רועה
בהמות, שהיה רב־חובל אחרי שסיים בהצלחה
את אוקספורד. מלבדו — שממה.
אם לדייק: שדות־אינסוף מאוכלסים בכבשים
פוטוגניים.

המזכירה והקשישים;

תכנית הגרלות חודש העשור
של מפעל הפיס, שפורסמה
כילקוט הפרסומיב
מס׳ 871מ־ ,5.10.61 תימשך.

הסל כעבודת לילה (אלנבי; תל-
אביב, ארצוודהברית) הוא אגדה של סינדרלה׳
שבמקום נעל מאבדת עגיל ובמקום
נסיר מוצאת מנהל. שירלי מקליין, המזכירה
הקטנה והנאיבית, נחשדת שהיא שוכבת עם
ישישים כדי לסחוט אחרי מותם את היורשים.
היא
אינה חושדת שחושדים בה, ממשיכה
בחיים הפשוטים שלד״ בעוד מנהלי החברה

מנצחת, וכולם מצביעים בעד החוק שלה
נגד השחיתות. יחי החוק. תחי השחיתות!
תדריך אלה הסרטים הנזוצגיס בשבויע זה בערי
הארץ!) ,שר העולם הזה ממליץ לראותם:
ס כצהרי יום (פאר, תל־אביב) —
גרי קופר כשריף אידיאליסט, בסרט מלפני
כמה שנים, לוחם לבדו בחבורת גנגסטרים
וזוכה באוסקר. גרייס קלי בסרטה הראשון.

$מוצאי שבת ובוקר יום א׳.
(חן, חל־אביב) — נערה שלא נותנת משקיטה
זעמו של פועל צעיר. מישחק נפלא של
אלברט פיני, המניח על מגש פרוסת הווי
חיים בריטי.
• ה , -ר ה (תמר, תל־אביב) — ז׳אן־
פייר ליאו רוצה אמא. במקום זאת הוא
מקבל סטריפטיז, שיכרות ואלימות ונעשה
צעיר זועם. הווי תוסס של פיגאל, בסרטו
של ז׳וליאן דביבייה.
9המנורר! (תל-אביב, תל־אביב) —
סרט קאופק על נושא רגיש, עם סטוארט
וויטמן, י צעיר הרואה בעצמו בעל־סטיות
מיניות, ופסיכיאטור המחזיר אותו לחיים
נורמאליים. רוד שטייגר במישחק מרהיב.
מאריה של נסבלת, לראשונה מזה זמן רב.
• שיעור באהבה (גת, תל-אביב! -
המרובע הנצחי, החודר לכל לב בעזרת המפתח
השוודי שבידי הגאון אינגמר ברגמן.
כמו כל שיעוריו, מצטיינת הכיתה במישחק
מושלם.

מייסדי השכונות העבריות הראשונות של יפו.
כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל,
אצל היכל אחאב מלך שומרון. וידבר
אחאב ־אל נבות לאמור :״תנה־לי את כרמך
ויהי לי לגן־ירק כי הוא קרוב אצל ביתי.״
ישיש תל־אביבי ישב השבוע בביתו וקרא
את הפרק הידוע מתוך ספר מלכים.
^ בהגיעו למילות ההוקעה האלוהית, בסוף
הפרק, הדגיש את המשפט :״הרצחת וגם
ירשת?״ אחר כך השתתק רפאל סברדלוב
( ,)79 לרגע קט והוסיף :״כל נבלה הנעשית
בארץ זו, נעשית מטעמים לאומיים.״
סברדלוב, מורה לשעבר בגימנסיה הרצליה,
חשב על כרם קרוב יותר מכרמו של
נבות היזרעאלי. הוא חשב על כרם התימנים,
השכונה הישנה בלב לבה של תל־אביב, שהוא
עצמו היה אחד ממתיישביה הראשונים
.״את הבית הזה קימצתי מכל עגבניה
וחציל,״ לחש.
ו״את הבית הזה״ ביקשו עתה לקחת
ממנו.
סברדלוב לא היה יחיד. באותו מצב
עצמו נמצאו למעלה מ־ 20 אלף אזרחים,
תושבי השכונות שנקראו פעם ״שכונות
הספר״ בין תל־אביב יפו. כיום הן מקף״
מחבר בין תל־אביב ויפו. מחר, לפי תוכנית
האוצר והעיריה, יהיו לבה המסחרי-
כלכלי של תל־אביב־יפו.
התוכנית יפה מאוד. במקום הריסותיה של
מנשיה הערבית, ובמקום מישכנות הדוחק
של כרם התימנים, נוזה־צדק, אוהל־משה,
נווה־שלום ומחנה יוסף, יוקמו מגרדי־שחקים,
מרתפי־חניה, חנויות, באנקים, מיש״
רדים, מגורי־פאר .״סיטי״ אירופית של
פלדה, בטון וזכוכית.
לגבי חלק מן השטח, אין בעיה. היא
נפתרה בראשית ,1948 על־ידי התקפת ה־אצ״ל.
התושבים הערביים ברחו, חלק מהבתים
נהרסו בקרבות וחלק לאחריהם.
כאן אין איש חי היכול להתנגד לצו ה־קידמה.
גם שאר השטח של מנשיה פחות
או יותר מובטח. זהו רכוש נטוש, השייך
לאוצר המדינה. הוצאת הדיירים היא רק
שאלה של לחץ ופיצויים, והסרת המיכשו־לים
של חוק הגנת הדייר.
אולם זה עדיין אינו פותר את כל הבעיה.
כי מנשיה היא רק 550 מתוך 879ה־דונאמים
של הסיטי המתוכננת 329 .הדונא־מים
הנותרים שייכים לבעלים פרטיים. הרבה
בעלים פרטיים. אנשים שבנו בתים על
200 מטרים מרובעים, על 150 ואפילו על
100 מטרים מרובעים.

כך זה החד

*־ם עולם המיתארים, הפרצלאציות ו־
^תקנוני־הבניה של 1961 קוראים להם
מישכנות־עוני, סלאמס. קשה להעלות על
הדעת כי פעם התפארו בשכונות אלה כהישגים
גדולים של הישוב העברי הצעיר.
כל צריף, כל בית שהוקם כאן נחשב לכיבוש.
באנציקלופדיה
של דויד תדהר, מסופר
על שמעון רוקח, יליד ירושלים שב־1887
העלה את רעיון יסודה של שכונה עברית
חדשה מחוץ ליפו. כותב תדהר:
משנתקבלה הצעתו התמסר יחד עם אחיו
אלעזר במרץ רב ובשכל לפעול ולהפעיל

עובדיה בן סעדיה שרעבי
,66 ,התיישב בכרם
לפני כ־ 15 שנה. אינו סוכן לזוז משם.

בנימין שיאול ,51 ,בן שכו־נת
נווה־שלוס .״אינני נגד התוכנית
החדשה. אבל שיתנו לנו את שלבו.״

למען יסוד השכונה, לרכוש קרקע ולהשיג
בעזרת ־אביו הלוואות לבניין, ולעזור ל־מחוסרי־אמצעים
לרכוש להם מיגרשים ולחסון
להוצאות הבניין בתשלומים קנוניס.
זוהי שכונת נווה־צדק, שהיתה אז השכונה
המודרנית ביותר בין שכונות היהודים
בארץ, מחוץ לחומות הערים העתיקות. בה

שלים, שהילווה כסף לאחד מעשירי היהודים
ביפו, שאדמת השכונה היתה רשומה על
שמו בשם מושאל .,האיש ירד מנכסיו
ונטה למות, והנושה היה יכול, בכוח בית״
המשפט, לשים את ידו על השכונה ,״רכושו״
של החייב. אז קם שמעון רוקח ממיטת
חוליו, ובעצם יום השבת הניע את כל

על שמות אנשים אחרים. הארמני עמד להתנקם
בו על שהפיל מידו את הטרף הבטוח,
ואף אמר לשלחו בתוקף סמכותו
לשרת בצבא באוסטריה. אבל הוא הזדרז
להיפטר מהנת״נות האוסטרית. אחר כן
השלים הארמני עמו ואף עזר לו בהשתדלותו
שיתמנה לסגן קונסול אוסטרי ביפו.
וע ד סיפורים של תדהר על מייסדי
השכונות:
בתר״ן ( )1890 מכר זרח ברנם את כל
בתיו ועלה ארצה מלונדון בפעם התשיעית.
בהיותו כבר חלש לעבודת האדמה התיישב
ביפו, ובראותו שהיהודים שהתרבו בעיר
מוכרחים לדור בבתי ערבים בשכירות גבוהה,
קנה מערבי 15 אלף אמות חול מחוץ
לעיר ובנה בתים על מנת למכרם ליהודים,
בתשלומים לא גדולים מדמי־השכירות
ששלמו. לשכונה הזאת קרא נווה־שלוס.
לחגיגת הנחת אבן־הפינה. בט״ו באב תר״ן
הוכרח להעמיד חמורים להרכבת הבאים
לחגיגה. הם לא היו מוכנים לבוסס ברגליהם
מרחק כה רב בחולות השממה, וכל
שכן לא רצו לקנות בתים בשכונה, למרות
המחירים והתנאים הנוחים. זמן מת נר לבדו
בביתו בשכונה, בין הבתים הריקים. באחד
הלילות התנפלו עליו שודדים ערבים,
נאבק עימהם, הוציא סכין מיד האחד ואחרי
שהבטיח להם מתנת ממון הרפו ממנו והלכו
להם.
כשחלתה אשת הרב הראשי, רבי נפתלי
הרץ הלוי, באה בעצת הרופאים להחלפת
האוויר לנווה־שלום. כשהבריאה, קנה הרב
את הבית הראשון ממנו. אחר־כן נמצאו
קונים לכל הבתים שבנה.
...לפי הצעת פקידו, רכש אהרון שלוש
אדמת כרם של ערבי להרחבת שכונת נווה־שלום,
ויחד עם חיים אמזאלג, קונסול בריטניה
ביפו ועסקן ידוע בישוב, ויוסף ביי
מויאל, קנו כרמים ושטחי אדמת בור ל־

שוד השכונות
בנה את ביתו הראשון בשכונה, בעת שעדיין
פחדו רבים לדור מחוץ לעיר. בעצמו עבד
ביישור הקרקע, כפי התקנה שהוינהגה בשכונה.
ביחוד
עשה מעשה רב להצלת השכונה
מנפול בידי ארמני, קונסול אוסטריה בירו־

המנגנון של משרד ספרי האחוזה ואת הקאדי
והביאם אל בית הגוסם. בו במקום
סידר שהאיש יעביר ״אדמתו״ שבשכונה

* על פי תקנה תורכית אסור היה להע
ביר קרקעות לנתינים זרים.

הרחבת הישוב היהודי בשכונות נווה־שלום,
נווה־צדק, חלק ממחנה יהודה, מחנה יוסף,
שכונת אהרון ושכונת קרטון*.
בגלל האיסור לרשום קרקעות על שמות
נתינים זרים נשארו מיגרשים רבים רשומים
על שמו, גם אחרי שבנו עליהם בתים
הקונים. אחרי פטירתו מצאו בניו בצוואתו
דרישה מפורשת, שעליהם לסדר בלי דיחוי
קושנים ולמוסרם לקונים בלי תשלום כלשהו,
כי גס את מס־ההעברה גבה מהם
ושילמו בעדם לקופת הממשלה. מנהל ספרי
האחוזה ביפו סרב תחילה לוותר על ה־מיסיס,
אן אחרי שעיין בעצמו בצוואה,
נאות לבקשת הבנים וסידר את רישום ההעברות
ואת התעודות, ואז הוצאו בבת
אחת 740 קושנים.

תמונה כללית של חלק מכרם התימנים. זוהי רק אחת מחמש השכונות,
ה 8 ״ 1811
אותן רוצה הממשלה להפוך למרכז מסחרי של תל־אביב. למעלה מ־20
אלף תושביו זועקים חמס על תוכנית הממשלה להפקעת רכושם במחיר עלוב ביותר.

כצר וכה. רנות

ך* ד ;וכרות השכמות, וכן גדלו
^ והזדקנו שכונות של אנשים ״שרכשו
מיגרשים וחסכו להוצאות הבניין בתשלומים
קטנים״ .כמו, למשל, שלמה מועלם, בן
ה־ ,64 שבמלחמת העולם הראשונה ברח למצרים.
הוא חזר ארצה ב־ , 1925 קנה מיג־רש
ב־סוו לירות — ״לא לירות של היום;
לירות של זהב וחי שם מאז.
האם הוא מוכן לעזוב את ביתו, כדי
לפנות מקום לסיטי? מעלם משתאה :״לעזוב?
למה לעזוב? שיהרסו לפני, ויהרסו
מאחורי. אותי שישאירו.״ כאן מתערב שכן:
״בבקשה, שיתנו לו למכור את המיגרש
שלו במחיר שהוא שווה — ויעזוב.״
זאת בדיוק אין שר האוצר מוכן להרשות
לו. בצו שפירסם ב־ 19 לחודש שעבר קבע:
כל עסקי המכירה והקניה של קרקעות בשכונות
אלה מוקפאים, כצעד ראשון להפקעת
הקרקעות ל״טובת הציבור״ .כלומר:
שדיירי השכונות יהיו חייבים למכור לאוצר
את בתיהם ומגרשיהם. באיזה מחיר? האם
במחיר המקובל ללב ליבה המודרני של
עיר־עסקים? השיב שר האוצר :״לפי ערך
הקרקע בשוק הפתוח, ביום פירסום הצו.״
כלומר: הממשלה והעיריה יקנו את אדמת
השכונות במחיר של שכונות עוני, כדי
לעשות בה עסקים של 100 מיליון לירות
עם חברות זרות. הסביר השבוע לוי אשכול
* שמו הקודם של חלק מכרם התימנים.

היא ברכה עמר, תושבת
ן יי ן ף1
1 0 £• 1 1 .4הכרם זה 40 שנה. בניה
ונכדיה נולדו בבית זה, שהוא מהראשונים.
בכנסת, בציניות עילאית: הממשלה נתנה
הוראה להמתכננים להכין דירות, לאלה מבין
תושבי השכונות שירצו לשפר את תנאי
דיורם ״תוך מניעת ניצולם על־ידי ספסרים
ומתווכים למיניהם.״
הגיב תושב השכונות :״אלוהים ישמור
אותי מידיד כזה. עכשיו, כשמסתבר שהאדמה
הזאת שווה משהו — רוצים לגזול
אותי ,-במחיר שלפני עשר שנים? למה לא
חשבו על זה אז? אנו דורשים מחיר מלא
והוא מגיע לנו. אבותינו קנו את האדמה
בדם וחסכונית ואנו חיינו כאן בסבל כדי
להחזיקה.״

מפרה לממשלה
ף•* לח ז* היא שדחפה את יוסף שופמן
1מחרות להגיש הצעה לסדר היום בכנסת.
היא גם שהשתררה על כל סיעות
הכנסת, פרט למפא״י, אחרי נאומו של שר
האוצר. הוא הודיע כי כל העניין הוא לטובת
הכלל — וגם לסובת תושבי השכונות
— ולכן יש להסיר אותו מעל סדר
יומה של הכנסת. אך הכנסת חשבה אחרת.
כל סיעות האופוזיציה הצביעו נגד הממשלה.
ואילו שותפיה של מפא״י בקואליציה
נמנעו. וכך, ששה ימים אחרי שהורכבה
הממשלה החדשה, ספגה מפלה בכנסת:
פרשת השכונות הועברה לטיפול נוסף על־ידי
ועדת ח״כים.
זהו רק צעד ראשון בדרכם של תושבי
השכונות. אחרי טיפול העירייה בשכונות
נורדיד, ומחלול אין הבטחותיה החדשות
מעוררות אימון והתושבים הודיעו שלא יכג־עו
עד שיקבלו את התמורה המגיעה להם.
״הם לא יבנו סיסי על הריסות חיינו!״
קרא אחד מתושבי הכרם הצעירים, ובני
שכונתו הריעו לו.

כדאי לדעת ש
המיקסר ״קריסטל־מיקם״ הולך
והופך למכשיר חיוני ביותר בכל
מטבח ישראלי. החלקים הנוספים
מדי פעם בפעם משלימים אותו
למכשיר גדול, יפר, וחיוני. המיקסר
משתווה עם המכשירים המעולים
בעולם.
בעזרת המיקסר אפשר לעשית :
מיצים שונים מפירות וירקות,
עוגות, קצף, קצפת, גלידה וקוקטיי־לים
למיניהם.
בזמן האחרון נוסף למיקסר חלק
חדש — ד,מקצץ. במקצץ אפשר
לקצץ ירקות שונים, לחתוך ולעשות
סלטים למיניהם ,״צ׳יפס״ ,פירות
לפי הגודל הרצוי. בקרוב עומד להופיע
״בלנדר״.
לפי דעת מומחים ה״קריסטל־מיקם״
טוב יותר, שימושי יותר
ומתאים לתנאי הארץ. עולה על שאר
המיקסרים המובאים מן רחוץ.

6 4 ^1 *0
שי אהשכלוללשגת 1942

•6מנודות 11-8 .
•1רם י-קור ח•*
•*תחום י-נריס
• תיבהסהודדת

במדינה
(חמשו מעמוד ) 17
תוך התחייבות מצד התביעה לבקש הקלה
בעונש, הייתי מסרבת. אין זה רק מתוך
כך שהאמנתי ומאמינה כי הנאשמת לא
הרגה את תינוקה. אלא בעיקר משום שברור,
אולי בגלל עובדת היותי אשה, מה
עלולות להיות התוצאות הנפשיות על הנערה,
כאשר תחוייב בדין על פשע כזה...״

קסה ה 3ו ך
סביב שולחן הקפה הקטן, במועדון ה־ברידג׳
ברחוב יפת ביפו, ישבו אליהו
מגנזי ודוד זנגורי .״תראה מי בא!״ אמר
לפתע דוד לידידו אליהו. ממול התקרב
צעיר הנתמך בקביים, כשרגלו האחת נתונה
בגבס. אליהו הכיר את הבחור. היה זה
יוסף טוויל. חודשיים קודם־לכן ראה אותו

עוד הוסיף
שפלה.״
מזאת חייבו
פיצויים על

ובמקום להיטיב למתלונן —
וגרם לו חבלה נוספת בצורה
העונש: חודשיים מאסר. לבד
השופט בתשלום מאד, לירות
הנזק הגופני שגרם לטוויל.
״מד, יש?״ העיר לו מישהו מחוץ לכתלי
בית המשפט .״רצית לשלם לו מאד, לירות
עוד מקודם — עכשיו תעשר, זאת בפקודת
השופט.״

דרכי אדם
חוות החיות
גילדה דורן, נערת־הזוהר הבלונדית, מתה
לפני חצי שנה. לאחר משפט־הגירושים ה־סיער
מבעלה השלישי, עמיחי סולל (העולם
הזה ,)1193 החלה קוראת לעצמה דומיניק.

מ פעיל דאודורנט
להיגינה החדשית.
מונע ריחות וגרו־יים,
שומר על
כושר העבודה,
נותן בטיחות
ומונע עצבנות .
נח ופשוט לשמוש.

^ 4 1 1

בקשי עלון הסברה בבתי־מרקחת ופרפומריות

פקידים :
תלמידים !
סטודנטים י
הרשמו עוד היום לקודם החדש ד*

קצרנורו

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 1 1 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל״אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־רספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

ת׳א 77111מ 70י ק19
0 /2 1616

מובטחת!

62 1 9 /3 /2

אנגליתיפקידות.
!לומדים היטב בבית־הספר

קדימה

בן־יהודה ,74ת״א, טלפון 20314

א; .לימ ן צרפתית למבוגרים | קורסי בוקר וערב לפקידות
ן לתלמין י בתי״ס | 0 ממתחילים?י י׳כנה ל״בגרות ׳ |
קבוצות קטנות, מורים ניעולים• §

גילדה דומיניק דורן*
כל בוקר עכבר על בטן של חתול

(הנהלת חשבונות, מזכירות, בתיבה
במכונה, תורת החשבון, חשבון
מסחרי, קורספונדנציה, אנגלית).
הרשמה 12—9לפנה״צ 9—3 ,בערב.

קורסים מרוכזים בהנהלת חשבונות בשעות הערב;
הבנה לבחינות ב׳ ג׳ וקורס למתקדמים. החל 16.11 :

מתעמל על תוף ימה של גבעת־עליה. הוא
ביקש להראות לטוויל תרגיל בהתעמלות,
שבר לו, אגב כך, אחת מרגליו.
״בוא נסדר את הפסיכי הזר״״ הציע זג־גורי
לידידו .״אני אקרא לו להגיד שאתה
זכית בשלושים אלף לירות במפעל ד,פייס
ולכן אתה מוכן לתת לו מאד, לירות על
זד, ששברת לו רגל.״
אילהו הסכים. הם רמזו לטודיל, שחזר
אותו רגע מטיפול בבית־ד,חולים, הזמינוהו
לשבת ליד שולחנם. טוויל בתמימותו לא
הבין, כי השניים טומנים לו מלכודת קונ־דסית.
ברגע שהתיישב על הכסא שהוצע לו
הרגיש כאב חד פולח את גופו. כי לפני
שהספיק להתיישב הפך זנגורי את כוס
הקפה הריקה שלו על הכיסא, הניח לטוויל
להתיישב עליה. היא התנפצה לרסיסים
תחתיו.
כשהוא זב דם הועבר טוויל לתחנת עזרה
ראשונה; שני הצעירים נעצרו על־ידי המשטרה.
השבוע
הובא דוד
כ פ קו ד ת
זנגורי בפני שופט השלום בנימין קורנגולד,
על החבלה הגופנית שגרם כיוסף טוויל.
הוא ניסה להכחיש את האשמה, טען בי
הניח את הכוס שלא בכוונה על הכסא.
לאחר שמיעת כמה עדויות החליט השופט
כי התובע המשטרתי, יצחק נוטמן, הצליח
להוכיח את האשמה.
רואה את
קבע השופטבגזר־דינו :״אני זה המקרה כחמור. הנאשם ידע שלאדם
נגרמה עוולה גדולה זמן קצר קודם לכן

המחליקה על הקרח, שהגיעה לישראל
לפני שש שנים עם רביו אנגלי, החליטה
לפתוח דף חדש בחייה. במסיבת׳ עיתונאים
שנערכה השבוע בשעה 12 בלילה בביתה,
בקריית אונו, הודיעה חגיגית על כניסתה
לעולם הסרטים. בתוכניתה של דומיניק ()34
לא להתחתן ברביעית — עד סוף השנה,
לפחות — ולהשלים את סרטה הראשון
גיורי והציפור הכחולה. אין בדעתה לשחק
את תפקיד הציפור הכחולה, לא רק משום
שהיא בלונדית אלא גם משום שעקרונית
היא אינה מעוניינת יותר להיות שחקנית.
בפרק החדש של חייה היא תהיה רק בנד
אית־תסריטאית-עורכת־מסריטיה־יצרנית־מפיקה
וקריינית של סרטה.
קאריירה פילמאית, לדבריה, עמדה אצלה
תמיד במקום הראשון, אחרי גברים. היא
התחילה בקאריירה הזאת, היא זוכרת, כשיצאה
לאודיר העולם .״נולדתי באותה שנה
בה נולדו מרילין מונרו, ד,ופ לאנג׳ וגריים
קלי הבלונדיות. בגיל חמש כבר הופעתי
באנגליה בסרט אילם, בתור ילדה. יצאתי
מעולם הסרטים בגיל 10 וחזרתי אליו בגיל
, 18 כשהתחתנתי עם השחקן רוג׳ר מור.
את הקאריירה הפילמאית שלי בישראל
התחלתי אחרי שד,שיך סולימן נתן לי
במתנה גמל. לארי פריש התבונן בי מעל
הגמל והציע לי מיד להרעיל את המנהל
של עזרייה רפפורט, בסרט מעשה במונית.
* עם רפאל קלצ׳קין, במסיבת פורים
בעין־הוד.
העולם הזה יו׳י-ו

אחרי הגירושים שלי בפעם השלישית
הייתי מיואשת ומחוסרת עבודה, עד שלא
היתד, לי ברירה; החלטתי לעשות סרט.
כולו בעצמי. זכרתי שצ׳ארלי צ׳אפלין אמר
פעם לאבי, שהיה השכן שלו, :תגיד לגילדה
שתעשה הכל לבד. גם אני התחלתי
ככד״׳ שיניתי את שמי לדומיניק, וביקשתי
מהורי מצלמת קולנוע. הספקתי לעשות
10 דקות סרט.״
אין אמון במבוגרים. כתיבת התסריט
ארכה אצלה שבוע שלם. הגיבור הראשי
הוא ילד קטן הנקרא ג׳ודי, על שם
בנה מבעלה השלישי. יום אחד, בהיותו
בן חמש, מתרשם ג׳ודי לרעה מהמבוגרים,
בגלל העסק עם פצצות המגאטון. לדעתו
זה עניין מאד ברוטאלי והוא מחליט
בבוז לנטוש את החברה האנושית לנצח
ולגור עם חיות.
פעם הוא יוצא לקניות ורואה ציפור
כחולה, כמו הציפור הכחולה של מטאלין,
הסמל האהוב שלו. ג׳ודי חש באופן פתאומי
שהציפור היא מרכז חייו, זורק את
הסל עם הקניות ורץ אחריה. בדרך מזדמנות
לו סכנות מעניינות עד מאד, אך הצדק
מנצח. בסוף קורה משהו, שאין דו־מיניק
יכולה לצערה לגלות עכשיו, המחזיר
לו את האמון במבוגרים.
צילומי הרקע יתרחשו בתוך דירתה בקריית
אונו, כדי שלעולם הרחב תהיה הזדמנות
להכיר את המקום. מטעמים אוביק־טיביים
ביותר, מודה הבמאית, נבחר על
ידה בנה בן החמש לשחק את התפקיד
הראשי. בעיקר מפני שגם לו קוראים ג׳ודי,
כמו לגיבור התסריט שכתבה.
לגיבורי־ר,מישנה שלה יהיו תפקידים נאו־ריאליסטיים,
יגלמו במקרים רבים את עצמם:
אוסקאר ווילד השפן ישחק בתור שפן.
ג׳רי לואיס העכבר הלבן ישחק את העכבר
הלבן. וולדי ווז ימשיך להיות חזיר ים.
אולם כלב הציד ד,נרי מילר יצטרך לגלם
כלב צייד טוב־לב( .״קראתי לו על שם
פרויד״) ,הפודל השחור, יאלץ להופיע בתור
פודל שחור, על סאג׳ה ומיניילו ה־סיאמיים
הטילה הבמאית להיות חתולים,
על היונה הלבנה להיות סמל השלום, כמובן.
״השתדלתי
שהסרט יחנך לנקיון,״ הסבירה
הבמאית לחלק מהעיתונאים, שלא השתכר מ־השמפאניה
שחילקה ,״ולכן נתתי לכולם
מברשות־שיניים. לג׳רי לואים העכבר, לא
מצאתי מברשת־שיניים בגודל המתאים.
נידבתי לו את מברשת הריסים שלי,״
חתול ועכבר. בצער רב מסרה הגברת,
שבגלל החזיר היא מוותרת על הרעיון
שהחיות תאכלנה על ד,מם ך בצורה
מנומסת. החזיר ודילדי וזז התעקש להחזיק
רק סכין, ובשמאלית. דומיניק אף
הצהירה לפני העתונות, שדבר אחד למדה
מכל הסרט: שחיות הן הרבה יותר מטומטמות
מבני אדם .״אבל אסור לבמאית
להתייאש. אני ממשיכה לאמן אותם. כל
יום אני שמה את ג׳רי לואיס (העכבר)
על הבטן של סאג׳ה (החתול) למשך חצי
שעה, כשאני מנפנפת בדג מול הפר, של
החתול. סאג׳ה והנרי מילר ידידים מזמן.־
״היתר, לי השבוע שיחה עם מרגארט
קלאוזנר והיא התפעלה מכל העיניין והסכימה
להיות היועצת הטכנית שלי. לא
רק בגלל שגם אמי מאמינה בספירמיואליזם
כמוה. מהו התקציב? לא, באמת שאני לא
יכולה לגלות עכשיו כמה, ומי זה שתומך
בי. אבל אפשר להגיד שזו אישיות ידועה
מאד, המאמינה בכשרוני.
״בשנה הבאה, אני מבטיחה לייצג בכבוד
את הסרט הישראלי בקאן.״

החי
חו צפתוקידושין: בתל-אביב, הטיב
אזרח לבו ביין בחתונה שנערכה בבית לסין,
נוכח רק בסוף, שעה שביקש לנשק את
בני־הזוג, כי טעה ונכנס לחתונה לא לו
חתיכהלו ! תיכות: בנתניה, הסתער
אזרת על תמונת פרסומת, קרע אותר, לגזרים,
טען כי עשר, זאת משום שהתמונה
הראתה ״שיקסה בלבוש פריצות
זבתחלבור ^ ש: בבני־ברק, תפס חלבן
את גונבי חלבו האלמוניים. אחרי שקשר
אל בקבוקי החלב של אחד השכנים חוט
שקוף, שהפיל קופסת פח בחדר־השינר, של
השכן כאשר סחב הגנב את הבקבוק
מרבדהכז בי ם: ברמלה, התרעם תושב
על הרופא הוטרינרי, שקבע כי סוסו מת
משום שלא אכל, טען כי זה לא יכול
להיות משום ש״גם אנחנו התימנים לא
אוכלים ובכל זאת לא מתים אייה
האי? :בסדום, מיהרו צלמים לצלם איים
חדשים עליהם נמסר כי הופיעו בים־המלח,
נוכחו לדעת, משהגיעו, כי האיים נעלמו
באורח־פלא.
אנשים מסמרי בקיר
כל פקידי הוועד הפועל של ההסתדרות
נאלצו השבוע להסתדר יום אחד בלי תה,
ואילו המבקרים המיקריים נאלצו לטפס
במדרגות ברגליהם. הגורם לא היה הפסקת
חשמל פיתאומית או שביתת עובדי השירותים
בבניין, אלא נאומו של מזכיר ההסתדרות
המודח, פנחס לבון, שהופיע
לישיבת הוועד הפועל. מיד כשנודע על
בואו, עזבו כולם את עבודתם והצטופפו
ליד אולם הישיבות אורח חשוב אחר
באותה ישיבה היה קומיסאר מטעם עצמו,
השר בלי תיק, יום!? אלמוגי. בזמן
נאומו של לבון ישב אלמוגי ליד שרגא
נצר, החליף עמו דברים. מיד עם תום
נאומו של לבון עזב אלמוגי את ד,בנין
אדם אחר שעסק השבוע באלמוגי היה הסופר
יורם מטמור :״מד. אתם מתמרמרים
על מינויו של אלמוגי? הוא בסך
הכל שר בלי תיק אבל יגאל אלון לעומתו
הוא שר בלי סמכויות לשר
אחר, שר הדתות זרח וורהפטיג, היו
בעיות בלי שכלל ידע עליהן. ח״כ סיעתו
גדעון רפאל, הציע למנות את וורהפ־טיג,
שמקצועו האזרחי עורך־דין, לשופט
עליון. הכבוד בהצעה היה גדול מאוד,
אך היה בה עוקץ קטן: במיקרד, שההצעה
היתד, מתקבלת היה רפאל עצמו המועמד
הריאלי ביותר לתפקיד שר הדתות
הבנה לבעיותיהם המשפחתיות של לקוחותיו
גילה השבוע המפקח הכללי של המשטרה,
יוסף נחמיאם, שעה שהצהיר בהרצאה
על הפשיעה בישראל :״ארצות רבות יכולות
להתקנא בישראל בגלל מצב הפשיעה
הנמוך שלה 20 .מתוך 30 מקרי רצח בשנה
מבוצעים על רקע משפחתי רומנטי
נאום אזכרה למועדון הארבע נשא חיים
רזילי, יו״ר סניף הליבראלים בתל־אביב.
הוא סיפר :״מועדון הארבע מזכיר לי ילד
מתפרע, שהוריו רצו לחנך אותו. הוא לא
נכנע ואביו החליט שכל פעם שהילד יתפרע,
הוא יתקע מסמר בקיר חדרו. במשך
הזמן התמלאו כל הקירות במסמרים והילד
בקושי עבר בחדר בלי שבגדיו ייקרעו.
כשגדל הילד הפסיק להתפרע ואביו הוציא
את כל המסמרים מהקיר — אבל את החורים
אי־אפשר היה להוציא!״

״שכחתי משהו?־״
בפתיחת עונת המסיבות הדיפלומטיות
ר,חורפיות בלטה מסיבת חגה הלאומי של
שוודיה. היא נערכה בביתם המרוהט בטעם
של השגריר השוזדי הוגו דה טאם.
אשתו, הידועה כאשר, האלגנטית ביותר במושבה
הדיפלומטית, הציגה בפני המוזמנים
את אוסף התמונות המקוריות בביתם.
בהזדמנות זו הציג את עצמו, לראשונה
בפומבי, שר המשפטים החדש דם יוסף.
אך במרכז שיחות הערב עמד קונסול הכבוד
של שוודיה, ד״ר ארנסט נכנצאד.
תוכן הדיון: האם ייבחר ד״ר נבנצאל ה־דתי־לאומי
לתפקיד מבקר המדינה באותה
הזדמנות השתוממה אשת הציר ה־אוסטראלי,
ג׳ץ מק״מילאן על טעמן המשונה
של נשות ישראל במסיבה. בעוד שהיא
עצמה באה בחליפה קלה היו הישראליות
עטופות במיטב שמלות החורף
המגושמות. הגיבה הגברת מק־מילאן :״מה
הן כל כך מתגעגעות לחורף עוד לפני שזה
בא? אולי מפני שהוא כל כך קצר
אצלכם והן רוצות להספיק להופיע בכל
ד,גרדרובה יחם מפתיע בלבביותו
גילה השגריר הסובייטי מיכאל כודרום,
שעה שלא פסח על איש מהשגרירים המערביים
ועבר מאחד לאחד כדי ללחוץ את
ידם יחס הרבה פחות טוב גילה
השגריר לראש עיריית תל־אביב, מרדכי
נמיר. נמיר, שהיה צריך לצאת לכינוס

זמרת אסתר טובי
ילד השעשועים רצה בערום
ראשי ערים בברית המועצות, קיבל יומיים
לפני יציאתו הודעה טלפונית, בד, ביקשו
ממנו אנשי השגרירות הסובייטית לשלוח
את דרכונו עם האשרה לשגרירות. כשחזר
מזכירו מהשגרירות היתר, מוטבעת על
האשרה החותמת :״בוטל״ .רק כעבור כמה
שעות נתקבלה שיחת טלפון מפארים, המודיעה
על ביטול הכינוס האומנית
ההולנדית, צילי וואנג תבוא בקרוב לישראל.
כשנשאלה השבוע וואנג אם תופיע
בישראל באחד הקטעים המפורסמים ביותר
שלה הנקרא מזרח ומערב, בו היא מחופשת
לשני אנשים הרבים על כדור הארץ המתפוצץ
בסוף הריב, השיבה :״אני מופיעה
אתו כבר מ־ 47 וכל פעם שאני רוצה
להוציאו, הוא נעשה אקטואלי ביותר
חשבון ישן נושן פרע השבוע חיים טופול,
שחקן התיאטרון החיפאי, להומוריסט אפרים
קישון. לפני שנים אחדות נערך ב־תל־אביב
סימפוזיון על השאלה :״האם
ישנו הומור ישראלי?״ קישון הרחיב את
הדיבור על הומור אבסורדי ובתור דוגמה
אמר :״תארו לכם את חיים טופול משחק
תפקיד של אציל איטלקי — זה הרי אבסורדי.״
קישון צחק הקהל צחק. רק טופול
נשאר רציני. השבוע, עם סיום הופעותיו
באילוף הסוררת לשקספיר, בתפקיד האציל
האיטלקי, ניגש טופול לקישון וטפח על
שיכמו :״צוחק מי שצוחק אחרון
בסוג כתיבה לא רגיל עבורו היה עסוק
השבוע הסופר־קיבוצניק נתן שחם. לרגל
הצגת מחזהו החדש מחיר הקרן בתיאטרון
זוטא של זיגמונט טורקוב,
נתבקש שחם לחבר את הביוגראפיה שלו.
כתב שחם :״ספרים: האלים העצלים, דגן
ועופרת, חכמת המיסכן, מחזות: הס יגיעו
נוחר, קרא לי סיומקה, ארבע עיניים ועפרון,
מחיר הקרן. חוץ מזה נשוי, שלושה
ילדים. מספר נעליים ,41 גובה 173ם״מ,
משקל 66ק״ג, לחץ דם: אין. מכנסיים ,42
סוג הדם ,0צבע השערות שנותרו: חום.
שעון אומגה, חמישה פרסים ספרותיים,
שני אותות ספורט, רשיון נהיגה ,75331
בעל כינור ודילה, בוגר הרצליה, פלמ״ח,
תעודת השחיין אבדה בשבת השחורה. מגדל
חתולים וכלבים, נוהג בטרקטור, קומביין
וכל סוגי המכוניות. שכחתי משהו?״

קורידה פ תח־ ת קוו ה
מלך הביטניקים, המשורר היהודי האמריקאי,
ארן גינזכורג, בילה את השבוע

פסוקי השבוע
• זלמן ארן,
ובעזרת האנטי־שם!״
• מזכיר מפא״י, השר יוסף אלמוגי, בתשובה לשאילתא במזכירות
המפלגה מי החליט על הקמת מדרשה רעיונית ליד שדה־בוקר :״לא היתד, שום
החלטה מפלגתית — על הקמת המדרשה הוחלט ביוזמת חברים.״
• צעיר מפא״י מסניף גבעתיים, בויכוח על השלטון בסניף :״עברה
תקופת הרובשקות, הצ׳ופרינה (בלורית) והחזון.״
• מאמן הניכחרת הלאומית, גיולה מאנדי, על המישחק בלידס:
״עדיין איננו יודעים לרוץ — עלינו ללמוד תחילה ללכת.״
9כתב ״קול העם״ ,אלי שמעונוכיץ, על תופעת שרשרות־הבריאות
שנפוצה לאחרונה :״ראיתי היום את בליץ בבית־המשפט. היתד, לו שרשרת־בריאות
אחת על היד ואחת על הרגל. בכל זאת הוא נראה רע מאד!״

על רעליה מארצות המערב :״העליה ארצה זורמת בעזרת השם ;

בישראל, תוך השמעת הערכות שונות על
חיי המדינה. ביקורתו העיקרית: שהחוק
בישראל אוסר עישון חשיש. לדעתו פוגם
הדבר באופייה המתקדם של המדינה. גינ־זבורג,
הרגיל לערבב בשיריו קינה על
מלחמת־ספרד עם הירהוריו על אברי־המין
של אמו, נעצב מאוד כאשר שמע שישנה
אפשרות חזקה שאדורף אייכמן יידון
למתת. זעק הוא :״האם לעולם לא ילמדו״
אמן אחר, הזמר דוב (יא מוסטפוז)
עיאצ, כועס על הישראלים מסיבה אחרת.
עזאם המופיע עתה במועדון־לילה קטן בציריך,
רוגז על הפירסומים בעיתונות לפיהם
התפרץ במינכן בעת הצגת הבכורה של
אקסודוס והפריע במתכתן להצגה. עזאם,
שטוען שיש לו חברים ישראלים רבים,
מספר שהוזמן להופיע מטעם ויצ״ו בגרמניה,
אלא שהקהל הסנובי רגז עליו על
שהופיע בהופעת ג׳ז ולא בואלסים וינאיים
וגירש אותו ואת להקתו מן האולם
בחשבון מקורי היו עסוקים השבוע שחקני
התיאטרון הקאמרי אורי לוי ואשתו
טלילה בן״זכאי. השניים, המצפים להולדת
בנם הראשון בחודשים הקרובים,
התלבטו מה לעשות עם ילד קטן בשעות
העבודה. הציעה טלילה :״עם כל אלה ש״
יתלדו בקרוב לשחקני תיאטרון אפשר לעשות
גן פעוטות. כבר כיום יש עשרה מועמדים
ומי יודע מה ילד יום?״ לאחר שד,מ־להבה
מהרעיון החלה עורכת חשבון* :שלושה
בחיפה, שלושה בקאמרי, שניים ב־הבימה
ואחת חאלטורה. מיסכנים באהל,
רק להם אין. הם עוד עוסקים בכתו-בה!״

אילי גורליצקי ונפתלי כי ד
שטור) ,שחקני הקאמרי ותלמידי האוניברסיטה
התל־אביבית, היו משוחררים השבוע
מכל חשבון כספי לתשלום לימודיהם. השניים,
זכו בסטיפנדיה ובמילגה שיכסו
לכל אחד מהם כמעט את כל מחיר הלימודים
להקת איילון מצליחה מאוד
בהופעותיה בארצות־הברית. הלהקה שרה
את רוב שיריה באנגלית, מלבד השיר
קורידה במסחה. דידי מנוסי, שתירגם
את כל השירים לאנגלית, תירגם שיר זה
לאידיש, בשם קורידה בפתח־תקוה. ישראלים
שראו אותם מופיעים, טוענים שא־נם
מכירים אותם לאחר שאיתן לס גידל
פיאות, מרדכי ירון מופיע עם זקנקן
ורק כדו־ נדכ לא השתנה ומופיע עם
שפמו הישן גם הזמרת אסתר
טובי, אשר בגללה נפרדו בשעתו דז׳יגן
ושומאכר, עושה עתה חיל בארצות־הברית,
שם היא מופיעה במועדון־הלילה היהודי
סברה. באחד הימים צילצל אליה צלם
אמריקאי, הודיע לה שכתב־העת פליי־בוי,
(״ילד השעשועים״) ,הנוהג לפרסם בכל
גליון נערה עירומה על שני עמודים, החליט
להנציח גם אותה בדרך זו. אסתר
המופתעת שאלה אם הצלם ראה אותה.
הלה השיב בשלילה, אך הודיע כי מגלה-
כשרונות וגופות של כתב־העת נכח בהופעת
הבכורה שלה, התלהב מן המראן.
למרות שפליי־בויי הוא כתב־עת מכובד,
המקובל בחברה, סירבה אסתר להיענות
להזמנה, מתוך חשש מה תגיד אמה הירושלמית.
אך מבקרים של עתונים אחרים,
שהקדישו לה מקום נרחב בביקורותיהם,
לא שכחו לציין כי נוסף על כשרונה כזמרת
מצטיינת העלמה טובי בגוף הראוי בהחלט
לתשומת־לב.

אלברסו מוראביה ע> האהבח
אדברטו מוראביה ה א אבי השיע-
מום. לא הסוג הרגיל, אלא ספר הנושא שם
זה והכובש שכה אחרי שפה בעולם. כמו
בכל סיפוריו הקודמים כותב מוראביה הרבה
על אהבה גם בספר זה. על כן חשובה
דעתו האישית בנידון.
בעת ביקורו האחרון בפאריס, בשביע
שעבר, הצהיר כי אהבה היא דבר הנלמד.
שאלה אותו כתבת ל׳אקספרם :״האם רצונך
לומר כי רק סידרה אינסופית של הרפת־קות
היא המלמדת מה היא אהבה? האם
אינך מאמין בנאמנות של הגבר אל האשד?,״
השיב מוראביה :״להיפך, אני סבור כי
נקודת־השיא של הגבריות באה ברגע בו
מוציא הגבר מתחום התעניינותו את כל
טיכוסי הנשים — פרט לאחד. נער, למשל,
יהיה נוטה לקפוץ על כל אשה. לאט־לאט
נוצרת סלקציה; אוהבים רק בלונדיות. אחר־כך,
מבין הבלונדיות, אוהבים רק בלונדיות
מסויימות. שיא הגבריות בא כאשר איד,בים
אשד, אחת בלבד. דון ז׳ואן שהיה נשאר
כגבט־י טורף : 1961/2פטטגן
דון ז׳ואן גם בגיל 40 היה, מן הסתם,
דגנראט. מד, שמכנים בשם ״נאמנות״ — זוהי התגבשות האופי. לדעתי, אין זו תופעה
מוסרית כי אם פסיכולוגית: אופיו של הגבר מזדהה עם טיפוס מסויים של אשה.
״אני, כשלעצמי, סי־בל כנראה מאופי שאינו לגמרי מגובש. אבל יחד עם זאת, אינני
לגמרי דגנראט

מפתח ישראלי

שמעץ ישראלי קרא למועדון שלו המפתח, על שם מפתה ייל. כל אינסטלטור היה
נשבע שזה ״ל טבעי ורגיל, אבל יש לו משמעות הרבה יותר עמוקה: הוא עולה
מאה לירות. הוא גם פותח את דלת המועדון. איש הרוכש ״ל כזה נעשה א־טומטית חבר
המקום. יש לו העונג לדחוף אותו אישית למנעול, לסובב אותו במו ידיו ולפתוח את
הדלת ממש בעצמו. בכל שעה שהוא רוצה. לא לפני תשע בערב, כמובן. לא לפני ששמעון
פותח את המנעול הסודי הנוסף.
הפרינציפ עליו מושתת המועדון, מסביר האמן הצעיר, הוא מאוד אירופאי ומבוסס על
תקליטים ואנשים המכירים זד, את זה. שום תזמורת, הוא מבטיח בלהט, לא תופיע במקום
ותפריע לשוחרי המוזיקה הטובר, להאזין לפראנק סינטרה ושמעון ישראלי בטייפ־ריקורדר.
הוא גאה לומרשהאנשים הצמאים זד, מכבר לפינה משלהם, בלילה, יוכלו סוף־סוף למצוא
סיפוק במועדון שלו. יחליפו דעות; מד, שלומך? מה נשמע? תודה, ואתה? אפשר להזמין
את אשתך לרק־ד? ישמעו ד,וט וקול ג׳אז או באלט קלאסי, ישבו וידברו, ישתו קוקטייל
מפתח, או סתם ישוחחו וישבו. מותר יהיה להביא אורחים לשמוע מוזיקה, לשבת ולשוחח
אתם, להחליף דיעות, או אפילו לשבת ולדבר אתם.
הוא עדיין זוכר בסלחנות, שבהתחלה היו נכנסים ואומרים לו :״יפה מאוד כאן. אבל
מה נעשה כל הערב?״ ברור שהאנשים האלה תפסו מיד את האווירה, שוחחו, שאלו
את האדון אם אפשר להזמין את הגברת לסיבוב הבא, וישבו ולא הרגישו שכבר שתיים.
אחר־כך הודו לו בלב נרגש על הבילוי המיפלא.
גם עורכי העיתונים המבוססים, אומר שמעון, התפלאו למצוא בישראל מקום מרגיע

טרבר בגור, טורבאן בם־ פרטה והטיפה, פטטון בן׳
כזה, יחד עם אווירת מועדון־לילר .,נרה (ידיעות אחרו׳נות) מוזס אפילו הציע לו לעשות
פינות אינטימיות יותר, כדי שאפשר יהיה לבוא לכאן לקרוא בשקט עתונים. האנשים
פשוט מוקסמים מהאינטלקטואליות של המקום. לכן, מסביר שמעון, הקדיש תש־מת־לב
מיוחדת למחיית. במועדונים כאלה זה העיקר, אחרי התקליטים, משוכנע האמן הצעיר.
כל מיני נודניקים מבלבלים לו את המוח, עדיין. מזמזמים את מנגינת לחם, לחם שלו,
מעוניינים לדעת איך מסתדרות הנטיות האדומות שלו עם המוסד החדש, או לאיזה מעמד
הוא מהלק את המפתחות .״מה זאת אומרת מעמד? אף פעם לא רציתי ליצור סלקציה
סנובית. לכן לקחתי בהתחלה רשימה של מקצועות מגוונים: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים
ואנשי־עסק. גם ראש העיר קיבל מפתח, מה שמוכיח בבירור שאין כאן כל אקסקלוסיביות.״
כל אחד יכול להיות הבר, בתנאי שמישהו מהחברים ימליץ עליו, קובע שמעון ישראלי.
גם נשים הגונות יכולות להזמין מפתח. לכאן, הוא אומר, יכולה כל אשה לבוא לבד.
לא ימן הנמנע שיחזרו אחריה, אבל אף אחד לא יביט עליה בצורה מיוחדת.
בשבוע הראשון כבר היתד, לו הזדמנות להגן על רמת המקום. התאגדות רופאי השיניים
הזמינה את המקום למסיבה שנתית. הוא אמר לא, משום שהעיזו לדרוש קוניאק במקום
ויסקי. בשביל הרמה הוא מוכן להקריב כל קרבן. אפילו העלה את מחיר הוויסקי ב־30
אגורות יותר מאשר במקום אחר .״צריך להתחשב בחברים,״ הסביר ,״לו הייתי מוריד ב־30
גרוש, זה היה עושה עליהם רושם רע.״

הצי שעה לפני הראי
שני דברים הם טאבו בארץ הזאת: כובעים ופרוות. גברת המואילד. כבר לחבוש כובע
מצליחה לעורר ברחוב שלוש התרשמויות אימפולסיביות: או שהיא תיירת, או שהיא
דתית, או שהמאדאם אינה נורמאלית באופן מיוחד. לפרוות יש אפקט קדום אחר על אנשים.
הם אינם יכולים לסבול בחורה צעירה בברייטשוואנץ, בלי שיאכלו אותם הרהורים מוראליים.
ההזדמנות היחידה בה האנשים לא חושבים כלום, זו תצוגת אופנה.
הגברת דליה, הנאבקת לא פחות מחצי יובל שנים להעלאת מעמד הכובע בציבור העברי,
ערכה את תצוגת החורף בביתה :״אני רוצה להחדיר לאשה הישראלית מה שהכובענית
הצרפתיה אומרת :״גמרת להתאפר, הקדישי לא יותר מחצי שעה ליד הראי לחבישת הכובע.״
כך הצהירה דליה ממלון דליה, המתפלאה מדוע הישראלית כל כך מתעקשת לדהות עצה זו.
כובע הלא עולה רק ארבעים לירות.
בתצוגה הזאת חבשה הדוגמנית ג׳ון שלושים כובעים על ראשה היחיד. לשעות הכוקר:
כובעי קלוש או כומתות. לאחרי הצהריים: טוק חסר שוליים או טורבן, או כובע מחודד
בגזרת בלוט הערמון. לקוקטייל: כמו לאהר הצהריים. החומרים: לבד, מילוזין שעיר,
קטיפה, ברייטשוואנץ, מינק. לקוקטייל: למה, טול. הצבעים: שחור, אדום, חום בכל הגוונים,
אפור גראנית.

ברייטשוואנץ של רות המואביה

הפרוץ אליהו נוילנדר העדיף להראות את דגמי פרוותיו במלון דן. המוזמנים הביטו
בהם בריכוז, משום שזו ההנאה היחידה מהם שאינה עולה אלפים. הצבע השליט בפרוות
השנה היא כל גווני החום. הנמר חוזר לאופנה והברייטשוואנץ האפור יוצא ממנה.
מחירי הפרוות בארץ הם זולים יותר ממחירי הפרוות המקובלים בעולם. ההבדל הגדול
ביותר במחירים בולט בעיקר בפרוות הברייטשוואנץ, הנמכרות בארץ בחצי המחיר הנדרש
עבורה בחוץ־לארץ. העבודה זולה יותר והתיירים פטורים ממכס ומס־קניה. בארץ אפשר
לקנות מעיל ברייטשוואנץ עם צווארון מינק, החל מ־ 1500 לירות. סטולה מביבר נמכרת
החל מ־ 350 לירות.
הפרוון נוילנדר, המשתתף בתצוגת ישראל־דיור של מילווה הפיתוח, יצר 12 דגמים
מרהיבים. חליפת סקי מורכבת ממכנסי עור צהובים, עם אפודת צמר צהובה ומקטורן ללא
שרוולים מפרווה צהובה מנומרת שחור .״הכוכבת הצעירה״ ,היתד, חליפת־בייבי ברייט־שוואנץ
בזי, המורכבת מחצאית ישרה ומקטורן ארוך בצורת בטלדרם, קשור בעניבה גדולה
במותן. מעיל ברייטשוואנץ שחור, בעל גזרת טראפז עם מאנז׳טים ממינק בז׳ בהיר, וכובע
קוזק מאותה פרווה, הזכיר לפרוון נוילנדר את רות המואביה מלקטת תבואה בשדה. על
כן העניק את השם התנ״כי למעיל.

דגטי מרה בר רפאריט: שנזרת־פרב גזוריפה

ישראל־דיור אצל רוטשילד

1000 מוזמנים יהיו נוכחים השבוע בארמון של אדמונד דד, רוטשילד, המון חכרה
גבוהה פריזאית, שר המסחר וד,תעשיה, פנחס ספיר, שטס לשם באופן מיוחד, ולולה בר.
במרכז הבאנקט הזה של מילוזה־הפיתוח תעמיד תצוגת־אופנה ישויאל־דיור. דיור יציג 20
דגמים מאריגים ישראליים, לולה בר ,8גם מאריגים תוצרת־חוץ. הקולקציה המוטסת שלה
כוללת 2שמלות ערב כבדות, שמלת קוקטייל ומערכות ספורט. מערכת, המכונה בפי
התופרת ״ספורטיבית״ ,היתד, מורכבת משמלה בשחור־לבן, חגורה שהורה. את שמלת
הקוקטייל, אומרת לולד, בר, היא מעיזה לתפור מסאטן־כבד עם מעיל עליון מאריג פאיי.
שתי המערכות בתמונה הן: שמלת ערב ממוטלין ברוקאד בצבע זהב עם פרחי ברוקאד
כסף. המעיל מברוקאד זהב חלק עם בטנה מאריג השמלה. לחליפת האוראנג׳ ,הנקראת
א״לה, יש רקמת יד סביב הפתח. החצאית בכפלים בגיזרד, חדישה, החולצה ממשי
אוראנג׳.

ספרים תרגום אהבה במחנה
ציפיה למהאטמה (מאת נאראיאן,
הוצאת עם עובד 205 ,ענד׳) הפכה לתוכן
חייו של ההודי הצעיר סריראם, מרגע בו
פגש לראשונה את בהאראטי הצעירה.
סריראם היתום, שגודל על־ידי סבתו, חי
על כספו הרב כשהוא הולך בטל. יום
אחד, שעה שהמהאטמה• גאנדהי ערך ביקור
בעיר מגוריו הקטנה של סריראם, פגש
הבחור בשוק בחורה צעירה האוספת כסף
למחנהו של המנהיג ההודי.
סריראם, שלא הספיק אף לשאול אותה
לשמה יצא לשמוע את נאומו של המהא־ממה
והצליח לפגוש שם את הנערה הנימי
נית על מחנה המנהיג. הוא הצטרף למחנה,
לאחר ששיכנע את הנערה, בהאראטי, להפגיש
אותו עם גאנדהי. סריראם מקבל על
עצמו ללכת בדרך המהאטמה ובלבד שיוכל
להישאר בקרבתה של בהאראטי.
סריראם מתישב במיקדש עתיק ועזוב,
ואל עתיק בעל ארבע זרועות הוא שכנו
היחיד. בהאראטי מביאה אליו את הוראות
המנהיג והוא יוצא לכפרים הרחוקים והקרובים
עם קופסת צבע כחול ומכחול, ומצייר
את סיסמת ההתנגדות :״צאו מהודו!״
אלימות סבילה. סריראם רוצה לשאת
את בהאראטי, אך הלוחמת המסורה אינה
מוכנה לעשות זאת בלי ברכת המהאטמה.
גאנדהי סבור שהשעה אינה כשרה לכך
ומטיל על הזוג להיכנס לכלא בריטי, כאחת
מדרכי הלחימה בכובש. סריראם המאוכזב
משתמט ונשאר לבדו במיקדש העזוב.
למקום
מחבואו מגיע צלם הודי, שהפך
את המלחמה הפעילה דווקא, לעיקר חייו.
הוא משכנע את הצעיר, וסריראם מצטרף
אליו למלאכת פיצוץ הרכבות והגשרים.
סריראם הופך ללוחם מפורסם. פרם מוקצב
לראשו אך הוא מתחמק. מחלת סבתו
מביאה אותו לביתה ובו הוא נאסר.
לאחר שיחרור הודו נאלץ סריראם לבקש
חנינה ולאחר שחתם על הבטחה להתנהגות
טובה הוא יוצא לחופשי. הוא מגיע למחנהו
של גאנדהי, שיצא להשקיט את מהומות
המלחמה במוסלמים בצפון הודו. שם גם
נמצאת בהאראטי אהובתו, המחכה לו כל
השנים. סוף־סוף מסתיימת הציפיה למהא־סמר
והוא נותן את אישורו לנישואין.
הנפש המרחפת. נאראיאן, גדול מספריה
של הודו החדשה, רקם את סיפור
האהבה הלירי של הצעיר התמים והנערה
המעשית במטווה הודי של אמונות, מינהגים
ומושגים שאינם מוכרים לקורא העברי. ארץ
מיליוני האנשים והאמונות, אלפי הכפרים
הדלים והבורים ועשרות הכיתות המכובדות
והטמאות — ומעל כל אלה גדולתו של
המהאטמה — עושים את הספר לטוב ונותנים
לנו מושג מארץ אקזוטית זו.

1£א1£ונ< 5ז *ו 0ק\ £ז 5ומע 0ז 0141.
פקידים 1 תלמידים1 סטודנטים !
הרשפו עוד מיום לקורס החדש ל־

דו־ ה ש כו עון לאיש החו שב

המערכת מודיעה כזה על נכונותה לשלוח מרצים

מסעות

לחוגי בית

ישראלי במוסקבה (מאת מיכאל ששר,
הוצאת לורית ספר 191 ,עס׳) מה הוא עושה?
כתייר רגיל, הוא יכול ללכת לראות את כל
מופעי התרבות והתצוגה המפורסמים של
ברית־המועצות. כיהודי הוא יכול לעבור את
כל הארץ לאורכה ולרוחבה, כדי לראות מה
עלה בגורל היהודים לאחר השואה.
מיכאל ששר 28 יליד גרמניה, בנו של
הד״ר שמעון שרשבסקי, הנפש החיה של
אגודת איחוד, וחניך ישיבת בני־טקיבא והאוניברסיטה
העברית, בחר בדרך השניה.
הצעיר הדתי יצא לברית־המועצות במטרה
לפגוש ולהכיר את הארץ ואת יהודיה. רשמיו
הועלו בספר המתאר טוב יותר מכל
שיר או סיפור את מצבם של יהודי ברית־המועצות,
החוששים אף בבית־הבנסת לדבר
עם תייר ישראלי, פן יבולע להם.
יותר מכל נוגע ללב תיאור ביקורו של
המחבר בבאבי־יאר, מקום הטבח הגדול של
יהודי קיוב. כל בעלי התפקידים הרשמיים
ניסו למנוע את ביקורו במקום. לא רצו
לתת לו מונית כדי להגיע לשם.
מסיים ששר את תיאור הסיור במקום:
״עברנו שוב ליד שלט העץ. המשליך פסולת
ייקנס בשלוש מאות רובל. אף לא רובל
אחד על נפש מת! זהו כל מה שעשתה
ממשלת ברית־המועצות להנצחת רבבות מאזרחיה
היהודיים!״

שייערכו ביתנזת תגן וראיע. רצורך דה
ייענו רתונזנות תברי־הנזערכת -
נתן ילין־מור
אורי אבנרי
בועז עברון
ד״ר יעקב ירדור
בנימין עמרי

רובל לנפש מת

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 <5-
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורדון .5
חי פ ח: בבית־הפסר ״במעלה״.
רחוב שמריהו לוין .30

חצלחח

מובטח תיו

כל קבוצה של כ־ 25 קוראים ויותר, המבקשת לערוך
חוג־בית בכית אהד מהם, מתבקשת להודיע על
כף למערכת, ת .ד ,3006 .תל־אביב, לפחות שלושה
שבועות מראש, לציין את שם המרצה הרצוי לה
ואת הנושא המבוקש, וכן לצרף המחאה כם ך
50ל״י לקרן ״אתגר״.

רנזי וזתינזת ער ״אתגר״:
רשנה 10ר״י, רתאי שנת 5.50ר״י

דמי מנוי לשנה
עבור ״העולם הזה״

( בארץ ולחוץ־לארץ, בדאר רגיל 1

— 25.ל״י

מהאטמה — נפש קדושה בהיינדית.
הווו ל ח

הזהנ׳ 6י ׳ 1

האם בנות ה־ 16 אסורות

אל ת 7ן ח הבל ללב
אין זה סתם פזמון פופולארי,
זוהי דרישה מפורשת של אגודת
רופאי הלב בארה״ב 11.*.
שקבעה כי עודף הכולסטרול
אחראי למחלות הלב ועל כן
חייב אדם להיזהר במזונות שהוא
לוקח אל פיו. המי,קר שעליו
התבססה האגודה קיבע כי
אפשר להוריד את כמות הכולסטרול
בדם על ידי שימוש בשמנים
בעלי רבוז גבוה של חומצות
בלתי רוויות.
דרשי בפרוש שמן סויה, או
שמן תירס ״טית־בית״ המצטיינים
ברכוז גבוה של חומצות
בלתי רוויות ויחד עם זה טעמם
מעודן לסלטים, בשול, טגון ואפיה.

ז 1/מ 7מ 8־ מ 7מ ז׳
310)1 0118־ 113831111ז( 01י1

1כךןצ?ז

אד תזניח ! הילהס
כהשתלטות
הקרחת

השתמש כתכשיר
של הביוקוסמטיקאי
ד ״ ר א. רוביז

א לי ק ־ סי ר
?השיג בבתי־מרקחת
ובפרפוסריות

(המשן מעמוד )13
ללמוד בלט. לדעתי זו תוצאה של חיים
מיניים מוקדמים. האשה נלקחה מעולם הילדות
שלה בגיל צעיר, וכל תגובתה היום
היא בכיוון השגת כל מה שהפסידה אז.
״היה אצלי גם מיקרה אחר: בחורה, חברת
קיבוץ, יוצאת מחנות־ההסגר, הגיעה
ארצה בגיל 16 ונכנסה לקיבוץ. שם התקשרה
לבחור צעיר, שקיימה איתו יחסים מיניים
שלמים. מאוחר יותר עזב אותה הבחור׳
שהצטרף למשפחתו, וכולם היגרו
לדרום־אמריקה. הבחורה הכירה בחור צעיר,
מהנדס, והיא חשבה שהרצון הטוב של
שניהם ייצור בסיס לחיי־משפחה תקינים.
אך התברר שהחיים המיניים גרמו לה בחילה
וסבל רב, בגלל האכזבה שנגרמה לה
על־ידי עזיבתו של החבר הקודם. אכזבה
בגיל צעיר ניכרת הרבה יותר מאשר בגיל
מבוגר.״
מצד שני השמיע ד״ר זיידמן ערעורים
חמורים בכל הנוגע למידת התאמת הגיל
המוצע בחוק, לגיל ההתבגרות בתנאי-
ישראל החמים :״אנו עדים לכך שהנוער,
הן במובן גופני, הן במובן אינטלקטואלי והן
במובן רגשי, מתפתח הרבה יותר מהר
מאשר ההורים שלו. נראה לי שהצעירות
של היום תהיינה מבוגרות בגיל הרבה יותר
מוקדם מאשר אמותיהן. לכן, בפרספקטיבה
של העתיד, החוק הוא בלתי מציאותי.״

שהם דבר הרבה יותר אחראי ומחייב, מדוע
אי־אפשר לתת בו אימון בקשר לשיקול
דעתו בעניין יחסים מיניים?
״אפשר, כמובן, להעלות את גיל הנישואים
ל־ . 18 אבל אני איני חושבת ש־ 18 זד,
באמת הגיל המתאים לבחירות המתבגרות
כל כך מוקדם כאן בארץ. אין טעם ללכת
נגד הנטיה והעובדה. המצב כיום הוא כזה,
שרק אחת מתוך אלף מתלוננות, וגם זה
רק משום שהיא רוצה ״לסדר״ את הבחור
שעזב אותה. אי־אפשר להציב שוטר ליד
כל בחורה, לכן אין זה מן החוקים שיביאו
תועלת. ושאלוהים ישמור את הבחורים
שבחורות בנות 16 מפילות אותם
בפח.״

״שליטה ע צ מי ת-וז הו:״

שאלה הנשמעת כל כך תיאור!
{ טית בשעה שעוסקים בה אנשים שמקצועם
בכך, נראית הרבה פחות מסובכת
לאותם צעירים שבהם היא עלולה לנגוע
השנה או תוך שנד,־שנתיים, הביע את דעתו
דני 16 תלמיד הפנימיה הצבאית בחיפה:
״שטות! גם עכשיו לא מקיימים את החוק
ואין כל צורך. אם יתקבל החוק החדש,
לא ימנע את הבחורות אם הן תרצנה.
יכול להיות שזה ירתיע מישהו, אבל איני
חושב שהוא יביא תועלת.״
אמנון 17 גם הוא תלמיד הפנימיה,

היה בדעה דומה :״החוק עלול להרתיע, אבל
אין חוק נ:ד זנות
מי שיגיע למצב קריטי לא יתחשב בחוקים.
ף שופטת הדסה בן־עתו התנגדות זה ימנע רק את אלה הרוצים מראש להי/לחוק
לא מבחינתו המוסרית, כמו מב מנע.״
אורית 16 תלמידת תיכון עירוני א׳
חינתו המעשית :״הטלת חוק זה נראית לי
כבלתי מעשית. לי לא היתר, הרבה פרק בתל־אביב, סברה שהצעת־החוק במקומה:
טיקה במשפטים מסוג זה, אך לפחות מיק״עד
גיל , 18 בחורים ובחורות לא יודעים
רה אחד הוכיח לי את חיסר המעשיות.
עדיין מה שהם רוצים. אם יאסרו עליהם
״זו היתד, נערה בגיל פחות מ־ 15 והיא
יחסים כאלה, זה יהיה רק לטובתם.״
גם נראתה למטה מגיל .12 היא נכנסה
דורית 17 מתיכון עירוני א׳ ,שהקלהריון
והבחור הנאשם הורשע בבית־ שיבה לדבריה של אורית, התערבה בשיחה:
המשפט המחוזי וזוכה לעומת זאת בבית־ ״אני חושבת שלא צריכים להעלות את גיל
המשפט העליון. למרות שהנערה נראתה
האיסור 90 .אחוז מבני הנוער בגילנו ממילא
צעירה כל כך החליטי בית־המשפט שהיה לא יודעים על החוק וזה לא ישנה שום
יסוד סביר לבחור להניח שהיא למעלה מגיל דבר.״
,16 וזאת בגלל זיופי־גיל קודמים שאירעו
אורית :״יכול להיות באמת שזה מוגזם
לבני־משפחה אחרים.
להעלות ל־ , 18 כשמותר להתחתן כבר בגיל
״קשה להניח שבחור יבקש מבחורה ש .17 אבל לפחות שיעלו את גיל האיסור עד
אינה מתנגדת לו תעודת־זהות, ולכן יש ״.17
דורית :״אני חושבת שיש לי מספיק
גם אפשרות סבירה להתגונן במיקרים של
טעויות. קיימת הסכנה הברורה, שבחורים הכרה ובגרות כדי להחליט מה לעשות
או לא לעשות בעצמי, בלי חוק.״
יטעו הרבה יותר לגבי הגילים 16ו־17
אורית :״יש כאלה שיש להן הכרה
מאשר לגבי גיל נמוך יותר, והמשפטים בויש
כאלה שאין להן. על אלה שאין להן
עניינים אלה רק יסובכו ללא צורך. הרבה
יותר חשוב לשמור על חוק קיים שאין צריך לשמור.״
מבצעים אותו, מאשר לחוקק חוקים שדורית
:״יש גם נשים מעל 18 שאין להן
יודעים מראש שלא יבוצעו.״
מספיק הכרה, ואחת שאין לה ב־ 16 לא
גם על התקווה שהחוק המוצע יגן על יהיה לה גם ב־ .18 צריך שליטה עצמית
וזהו.״
נערות צעירות מפני זנות היד, לשופטת מה
להעיר :״נכון שהיתר, יכולה להיות ברכה
לאורית המצדדת בהצעת־החוק, אין כרגע
בחוק מבחינת ההגנה על נערות צעירות חבר; לדורית יש.
אלה, אבל אי־אפשר להטיל הגבלה על צילאראלה
15 תלמידת השישית בתיכון
בור שלם רק כדי לפתור בעיה מוגבלת כמו
עירוני א׳ ,יש חבר ויש דעה משלה בעניין:
זו. אפשר לעשות זאת על־ידי חקיקת חוק ״הדבר אינו תלוי בחוק אלא בכל פרט ושיאסור
זנות על נערות בגיל זה. כיום פרט בעצמו. אם בת בגיל 16 מחליטה
אין חוק כז ה ...אי־אפשר לפתור בעייד, לעשות את זה, החוק לא יבלום אותה. איני
אחת על חשבון יצירת הרבה אחרות,״ מבינה גם את השילוב עם חוק הנישואים.
סיימה השופטת בן עתו ,״ולכן אני נגד לפי החוק אסור יהיה גם על זוג נשוי
הצעת־החוק.״
לבוא ביחסים. וזה לא הגיוני. ביחוד כיום,

שאנחנו קוראים כל כך הרבה בעתונים
שוטר?כ? בחורה?
על בחורות שהתירו להן להינשא לפני הזמן
מפני שנכנסו להריון. אז מה הטעם בחוק
* * ני כ?ן ד חוק כזד״״ קבע עורך־הדין כזה?״
אלישע שיינבאום, שהוא גם מרצה

לחוקי המשפחה והאישות בשלוחת האונירפואה
ומוסר
ברסיטה בתל־אביב .״אין להניח שבחורה
למטה מגיל 18 מסוגלת בכלל להבין את
ף תכן, שאת הדעה המסכמת בכל הויכוח
משמעות המעשה שהיא עושה, כאשר היא
י השמיע הפרופסור יוסף אשרמן, מנהל
מתפתה לגבר מסויים. הגבר אינו יכול בית החולים ליולדות של עירית תל־אביב,
לרחוץ בנקיון כפיו ולהגיד לא ידעתי.
ואחד מרופאי הנשים הוותיקים והידועים
״יש דבר נוסף: החוק אוסר נישואין
ביותר בארץ. אמר הפרופסור אשרמן :״שאבגיל
17 ומתיר יחסי אישות וזה אבסורד.
לת האיסור ביחסים מיניים אינה שאלה רפובחתונה
ממש יש סטטוס מסויים, בו יש אית. זו שאלה מוסרית־אתית, ולכן אולי
התחיבויות וזכויות לשני הצדדים. מחוץ ל הציעה אותו חברת כנסת דתית.
נישואין יש סכנה חמורה ואין זכויות.
״במובן הפיזיולוגי, בחורה בת 16 כבר
בגיל נמוך כזה, פחות מ־ ,18 אי־אפשר
מספיק מבוגרת לחיי־מין ואם אינה מבולראות
הסכמה מצד נערה כפרי של שיקול־גרת,
אינה מקיימת אותם. אינני חושב
דעת הרואה את התוצאות הצפויות. תפקידו
של החוק הזה הוא להרתיע. להרתיע רועי־ בכלל שלחוק תהיה איזו שהיא תועלת.
זונות הבוחרים בבחורות בגיל הזה לפתותן, בחורה חמת־מזג בת 16 לא תתחשב בו
והוא צריך גם להרתיע כל בחור צעיר או עכשיו, מכיוון שלפי החוק ששונה, עליה
לחכות עד גיל . 18
לא צעיר כדי שירגיש את עצמו כעובר
״בדרך כלל אני נגד יחסי מין מחוץ
עבירה — אפילו אם אי־אפשר לתפוס
לנישואין, בגלל נימוקים מוסריים ובגלל
אותו.״
לשיקול־דעת שונה לחלוטין הגיעה עו־ התוצאות הנובעות מכך, בעיקר הריונות
רכת־הדין הצעירה נירה טננבאום :״איפה בלתי־רצויים. אך מקרים אלה של הריונות
קורים בגיל 16 ממש כמו בגיל , 18 וממש
ההגיון?״ שאלה ,״אם אדם מספיק מבוגר
בגיל 17 כדי להחליט להיכנס לחיי־נישואין, כך גם בגיל שלושים וארבעים.״

מאת

אריה קד!
י ס אם הצכריות יפות? זה כאילו
| | שואלים אם הצברים יפים. כי הנשים
בכל עם הן בעלות אופי, ואף אותו יופי,
כגברים.
לפני 13 שנה, כשהגעתי ארצה, לא היה
לי כל מושג על הנוער החדש הזה. לא
ידעתי אפילו שהם קיימים. היהודים היחידים
שהכרתי היו, כמובן, יהודי הגלות על תס־ביכיהם,
חיצוניותם האופיינית הרכרוכית
קמעא, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם.
תרבותם היתד, תרבותו של העם בתוכו
ישבו.
רבות מן הנערות שהכרתי — יהודיות
ולא־יהודיות — היו יפות. יפות לפי קנה־מידה
אירופי. הן ידעו לאכול בסכין ובמזלג,
ידעו להלך על עקבים גבוהים מבלי
להראות מצחיקות, ידעו לשוחח בהומור
על כל נושא שבעולם. אפילו על שפינוזה
היתד, להן דעה אותה יכלו להביע בשבתן
בבית־קפה לאו דווקא בקול מונוטוני, ודווקא
בלי להרשות לבן־זוגן לעסות להן את
הצוואר.
בינינו היה מתח בלי שהתכוונתי מלכתחילה
להגיע אתן למטה. ליד הבית רק
נשקתי לכף ידן, למחרת שלחתי להן זר
שושנים. במקרים חמורים יכולתי להזמין
מנגני גיטרה ולהשמיע לבת־זוגי סרנדה,
הכל לפי המירשם של תרבות אירופה.

החיזור -ישר זדוורשה
ך* אשר אבי, איש אירופה, הגעתי ל־אסיה,
הייתי מוצר מובהק של תרבות
יבשת זו, בעל התנהגות מושלמת וחלקלקה
קמעא, בעל טעם מאוד מסויים לגבי
נשים ומה שהן צריכות להיות.
הדבר הראשון שגבר מחפש בבואו לארץ
חדשה, הוא — האשה. את הצברית הראשונה
הכרתי במסגרת הצבא. היא היתד, תמירה,
כחולת־עיניים ושחומת־עור, גאה, בלי
מורא ובלי איפור על פנים. היא היתר,
שונה לגמרי מן האירופיות. מאוד רציתי
לצאת ולבלות איתה, אבל תשובתה היתד,
תמיד אחת מן השתים. או :״אל תבלבל

ונוס פרימיטיבית -תקופת האבן
לפי טעס בעלה

הצברית ומיסטר -

לי את המוח,״ או :״הסבון הזה שוב
מנדנד!״
המחמאה הגדולה ביותר שהעניקה לי
היתד, שאני גחליץ נחמד. כל־כך התרגשתי
שנישקתי את ידה, לפי כל כללי הטקס
האירופי. היא פרצה בצחוק והודיעה לי
בחגיגיות שאני טמבל גמור. התחלתי סובל
מרגשי־נחיתות. נוכחתי לדעת שהיא,
יחד עם כל הצברים האחרים, שייכים לאיזה
גזע עליון, ומה אני, ם ך־הכל
הסברס האלה היו חברה עם אומץ־לב,
חפשיים בהתנהגותם, ישרים במעשיהם, פשוטים
ואינטליגנטיים גם יהד. מוכנים תמיד
לבוא לעזרת הזולת. בקיצור — בריאים
בגוף ובנפש. אמרתי בנפשי: זהו זה.
כמוהם אני חייב להיות. החלטתי להתבולל
באופן יסודי. קניתי כובע פלמ״ח, גידלתי
זקן, התחלתי ללמוד תורה ותנ״ך. במקומות
פומביים השתדלתי לצעוק, לדבר בידיים
וגם חומוס לאכול בידיים. את כל
העניבות זרקתי לסל ותלבושתי הבלעדית
היתר, מכנסי חקי קצרים וחולצה. כמה
שמות של חיות היו תוספת שימושית לשפת
היומיום שלי. את כל מה שחשבתי,
אמרתי דוגרי בלי בושה. למדתי גם לחזר
אחרי נערות בדרך הצברית — ישר לחורשה.
הרגשתי עצמי חופשי, ללא מעצורים
— ממש כמו סטן. והאשה האידיאלית
עבורי היתד, דווקא הצברית — כמו
שהיתה אז, על כל אביזריה.

כמד ר,ודם -אד פחות

** כ רו ש ני ם, הארץ השתנתה ועמה
השתנו גם הצברים. עולים באו, שיכונים
נבנו, ערים חדשות נתווספו לנוף
והודי חדש נוצר. שלא כהודי של ימי קופד,מדינה
— שהיה מיקשה אחת — היה
ההווי החדש פסיפס של מסורות, דפוסי
התנהגות ומושגי יופי. בתוך כל הערב־הרב
של תרבויות מזרח ומערב, ניסה הצבר,
ועמו גם הצברית, למצוא לעצמו
דפוסים משלו.
מחוסר מסגרת מקומית חיפש לו דפוסים
זרים, שיהוו מכנה־משותף בינו לבין קיבוץ
הגלויות. במקרה, או שלא במקרה, בחר
הנוער העברי בדפוסי התנהגות של אירופה
המערבית, או אפילו של ארצות־דברית.
כאן התנגש האופי הצברי כמות שהיה,
בהתנהגות ובמוסכמות שונות משלו. התוצאה
— אבדן טבעיות וחוסר חן.

אבל — אם אנו, כגברים, נוטלים לעצמנו
את הזכות לשפוט את ד,צבריות, יש
להכיר ראשית בעובדה שתפקידה של האשד,
היה תמיד יותר קשה מתפקידו של
הגבר. למרות כל הדיבורים היפים על
האמנציפציה של האשה, לא התקדמנו הרבה
— בגלל חוק הטבע.
בעצם, מה נשתנה? פעם היה תפקידה של
האשד, ללדת הרבה, לטפל בילדים ולחנן
אותם, לבשל, להיות נאמנה לבעלה ולתת
לו מכסימום אהבה. היום האשה המודרנית
עושה אותו דבר, רק קצת פחות: יולדת
פחות ילדים, מחנכת אותם רע, כמעט
ואינה מבשלת, לפעמים נאמנה ונותנת
מכסימום אהבה — לא תמיד לבעלה.
מה שלא השתנה במצב של האשה, מזמנים
טרום־היסטוריים ועד ימינו, היא העובדה,
כי אם ברצונה להתחתן, הרי זו היא
שחייבת למצוא חן בעיניו של הגבר. בהיא
חייבת להיות יפה,
מלים אחרות:
נאה מבחינה חיצונית וחביבה באופיה,
הכל לפי מושגיו האסתטיים של אותו גבר.

א דון וגברתהוטנטוט
־1111111 1111111111111 11111110111— 1
הן הדרישות
** 3אן קבורהכלב. מד,
* 4שיש לגבר הישראלי כלפי הצברית
בימינו? ואם יש כאלה, מדוע ישנן? מדוע
דווקא להשוות את הישראלית לאנגליה או
לצרפתיה? מדוע שקנה־המידה לא יהיה,
נגיד, האשד, היפנית, ד,רוסיה, ד,ערביה או
ההוטנטוטית?
האם משום שהמקטרגים המכובדים לא
למדו בארצות אלה, ולא למדו לאהוב את
תרבותן? האם משום שאנו הננו עם ״אירופי״?
האם משום כך חייבת הישראלית
להיות גבוהה כמו הגרמניה, בעלת היקף־
מותניים של אמריקאית והיקף־חזה של
ב.ב ,.עם חוש־הומור בריטי וסנטימנטליות
איטלקית? האם לכן עליה להלך כמו ספר־דיה
ולבשל כמו צרפתיה?
אלה הן דרישותיו של הגבר הישראלי
מן הצברית. ואם זו איננה מתאימה לנורמה
שקבע לה, הוא מגיע למסקנה שד,צברית
היא מגושמת, חסרת־הומור, משעממת,
לא נשית.
הבה נראה מה הן דרישותיו של הגבר
הרוסי מן ד,״צברית״ שלו. אולי קנה־המידה
שלו הוא הנכון. אולי האשר, עבת־המותנים
זמוצקת־השוק, בעלת השיער החלק
האסוף לאחור, הלבוש הפשוט והתב־

צברית׳ במערומיה*
חיזור נוסח צברי — ישר לחורשה
ליתי — היא האשד, היפר, והאידיאלית.
ובאמת — יכולה היא לעבוד בכביש,
בבית־חרושת או לעמוס זבל על עגלה,
ובאותה עת לקלל בעסיסיות רוסית קלאסית,
ולא לאבד בעיניו מנשיותה כלל.
ומה יאמר הגבר היפני, אם תתחיל אשתו
פתאום להיות עצמאית וחופשיה, ותפסיק
לרחוץ את גבו כשהוא חוזר עייף מן העבודה?
וד,ערביה: האם היא משעממת את
בעלה? האם קולה מונוטוני בעיניו, או
שמא רע הדבר שהיא משמינה אחר נישואיה?
ומר
הוטנטוט, מה בקשר אליי? הוא
מרוצה מאשתו, ממיבנה־גופה המיוחד, על
כל בליטותיו — או זודיותיו. כל מה שהוא
מבקש זה שהיא תלד לו ילדים רבים ככל
האפשר, תדע לבשל, ואולי גם לתופף על
הטם־טם. ננסה לתאר לעצמנו מה יקרה
אם כמה גברים משבט זה יבואו להשתלמות
לישראל. הם יראו כאן את תרבותנו
ה״ישראלית״ ויחזרו מוקסמים הביתה. מאותו
יום ואילך, כל אשד, שלא תרקוד
הירד״ תלבש שמלת משכית ותדע להביע
דעתה על הצגת יוליוס קיסר בהביטה, תיחשב
כחסרת־חן וגסת־רוח.

מסוגלות לפצח גרעינים.
היופי הטבעי הצברי נעלם לאט-לאט,
ולא יארך הזמן והמור,יקניות האחרונות
שלו יישמרו רק בשמורות־הטבע הלאומיות
שלנו — בקיבוצים.
* צולמה על־ידי קרן בסטודיו שלו ב־ $

תל־אביב.

מוהי?גיות ביטמירת טבע
הוטנטוטית חולצת משכית וטם־טם

שוטרת ישראלית
״טבעיות ואוריגינליות

ץ* מה גברים בארצות שונות באירופה
^ אמרו לי לא מזמן :״ד,צבריות שלכם
יפות, משום שהן טבעיות ואוריגינליות.״
לדעתי, בעייתן של ד,צבריות היא כי הן
מתפתחות, אמנם, אבל לא בכיוון הנכון.
הרצון ה א להיות אירופיות ומערביות, אבל
התוצאה היא, לפעמים, מגוחכת, בדומה
לעליזה דוליטל, מפיגמליון.
רק יצאו מן המדים, וכבר לובשות שימר
לת־ערב א לה פריז, עם חוטם פלסטי מחודד
כמו עפרון. אבל בנשף מפואר הן

״צברית

רוסית

בכביש, במיפעל ובקללה

חלוצים בבית־המרחץ
ביום חמישי, השבוע, התפרסם בעתון
מעריב המכתב הבא:
״בערב חנוכה תרפ״ב, בשעות הבוקר
המוקדמות, השליכה האוניה טרנטו את
עוגנה במימי נמל יפו כשעל סיפונה כחמש
מאות עולים, רובם חלוצים. חלק מהנוסעים
ירד באותו יום בנמל יפו, השאר המשיכו
דרכם לחיפה, וירדו למחרת היום,
כ׳׳ה כסליו תרפ״ב ( )26.12.21 בנמל חיפה
״קבוצת יוזמים שינפגשה לאחרונה, סבורה
שלרגלי מלאות 40 שנה לעליתנו ארצה
רצוי להפגש פגישת רעים ליד שולחנות
ערוכים ולהעלות זכרונות מהימים ההם
וכן להחליף רשמים ולדעת מה קרה לאחינו
בני ספינת טרנטו בתקופה ארוכה זו.
״כל עולי טרנטו הנמצאים בארץ והחמת־יינים
בקיום פגישת רעים כזו יואילו לפנות
בכתב לפי הכתובת דלהלן :״הכוכב״,
רחוב הרצל ,4נתניה — עבור ״עולי טת־טו״
ולציין את הכתובת המדוייקת ומספר
המשתתפים במסיבה.
״על מקום הפגישה ומועדה המדויק יוחלט
במועד מאוחר יותר בהתאם להיענות
של עולי ספינת מרנטו.״
ט. כן־זאג, נתניה
אף על פי שלא עליתי בטרנטו, נסעתי
מיד לנתניה ומצאתי את בן־זאב זה שיש
לו בעצם עוד שם אחד, שימושי יותר, אך
הוא סרב להעמידו לרשותי, כדי שלא
ייפגע מעמדו במשרד הממשלתי, בו הוא
עובד.
במשך קרוב לארבעים שנה, מאז עלותו
ארצה, לא עלה בדעתו של בן־זאב שכדאי
לכנס ולחוג את יום העליה. אלא שיום
אחד, בערך לפני שנה, נכנם אליו למשרד
יהודי אחד בשביל לסדר איזה ענין. כשהציץ
בן־זאב לתוך הניירות שלו, ראה פתאום
שהוא עלה לפני ארבעים שנה באוניה
טרנטו, וגל גדול של זכרונות הציף את
שניהם. בסופו של דבר נבט הרעיון לכנס
את החברה.
כאשר ישבתי עם בן־זאב וביקשתי ממנו
לתאר לי את הטרנטו הזו ואת העליה
כפי שהיתר. אז, אמר לי שזה קשה מאוד
לזכור דברים שקרו לפני ארבעים שנה,
במדינה נידחת כמו פולניה ובעיירה נידחת
עוד יותר בשם סוקולקה, הנטועה בין
ברודנו ובין ביאליסטוק.
״הייתי אז בן 14 או , 15 כאשר נרשמתי
לאגודת נוער ציונית קדימה ואחר כך
עברתי לצעירי ציון לא, לא צעירי ציון.
קשה כבר לזכור, אבל נדמה לי שזה היה
החלזץ. אחרי שפרצו המאורעות בארץ, במאי
21׳ ,נרשמתי לעלות. זה שבבית התנגדו,
זה לא חשוב. מה תעשה שמה, שאלו
אותי, תחצוב אבנים? הם לא ידעו שאחר
כך היו זמנים, שרציתי לחצוב אבנים, אבל
לא היתד, עבודה.
״יצאתי יחד עם עוד חבר שלי מסוקולקה
לווארשה, ומוזארשה יצאה רכבת שלמה
של חלוצים. נסענו קשה כבר לזכור
נסענו לווינה דרך צ׳כוסלובקיה, והגענו
לרחוב טירקן שטראסה מספר ,9שם היה
המשרד הארץ־ישראלי. שם נתנו לנו הוראות
כאלה: קחי את הטרמווי הזה והזה,
וכשתגיעו לרחוב מסויים, תחליפו את המספר,
אני כבר לא זוכר איזה. היינו צריכים
להגיע לבית־המרחץ, שזו היתה הקרנטינה
של החלוצים, וכל חלוץ שבא לוינה
בשביל לעלות ארצה, שלחו אותו
מיד לבית־המרחץ. אבל מה קרה? עלינו
על הטרמווי ושכחנו לרדת, עד שהגענו לקצה
העיר וכבר היה חושך. זה היה היום הראשון
שלנו במינה. רצינו לחזור אבל לא
יכלנו. הלכנו והלכנו והלכנו, עד שהגענו
לתחנת רכבת, שהיתר, כבר סגורה ולא
ידענו לחזור, כי שכחנו את השם. בירכתי
העיר מצאנו סוף סוף מלון קטן, ונדמה לי

אפילו מפוקפק. רקלמחרתמ!יאוו אח

אלי. היתר, שם חצר וגרנו באוהלים. הייתי
שם שבוע ימים וכבר בימים הראשונים
לקחו אותי לעבוד במשרד ורצו שאשאר,
אבל אני רציתי לעבור לתל־אביב.
״כשבאתי לתל־אביב, אז, במקום שעומד
שם עכשיו מוגרבי, היה מחנה גדול של
אוהלים, אבל מכיוון שעזבתי את חיפה בלי
רשות, לא קיבלו אותי לשם. העבודה
הראשונה שהשגתי היה בינואר ,1922 איפר,
שהיום רחוב בוגרשוב. קיבלנו מריצות ואמרו
לנו לישר חולות, והאיש ששלח אותנו
לעבודה היה אדם בשם קיצים.
״עד עכשיו עוד לא קיבלתי תשובות
למכתב שלי בעתון, אבל אם תהיה הענות,
אפנה למוסדות ולעיריית נתניה. נעשה מסיבה
עם תזמורת ויהיה לשתות. אני שואל
את עצמי לפעמים, למה דודקא לחוג את
ר,אוניה טרנטו? למה לא גם כאלה שבאו אחר־כך?
אני אגיד לך את האמת שאין לי שום
התנגדות. העיקר שתהיה הענות ואז נראה
מי ישנו ומה הם עושים היום.
״ואולי יש גם כאלה שמתו.״

כרוז לאחינו בני־ישראל

בבס ~ד1
כן־זאכ וידידו מצטלמים על קבר הרצל בוינה כשנת 1921
מרחץ עם לודי מהמשרד הארץ־ישראלי, כדי
שלא נתעה בדרך.
״לא כמו שנוסעים היום על חשבון הסוכנות.
אנחנו נסענו על חשבוננו. כשנסענו
לארץ־ישראל, אמרו לנו: קנו לכם מזון
לדרך. לא היה מזון על האודה וגם מיטות
לא היו שם, וישנו על הרצפה, לא כמו
היום. גם במסעדת החלוצים בווינה היינו
אוכלים על חשבוננו. אני יכול לספר לך
אפיזידה אחת, אבל בלי שמות. אחרי המאורעות
של מאי אמרו ככר, האנשים, אני
כבר לא זוכר מי, שכדאי להביא כלים.
הלכנו, אני והחבר שלי, שאתו יחד הצטלמתי
על הקבר של הרצל, שזה היה אז
מסורת אצל כל החלוצים שעברו את ווינה,
והלכנו לרוטרטורס שטראסה, שם היה מחסן
של נשק ואני קניתי מאוזר עם כדורים.
התכוננתי להביא את זר לארץ, אבל בינתיים
בא שליח מהארץ ואמר, שזה לא כל כך
פשוט ומאוד מסוכן ואמר לנו, שאנחנו
ניתן לו את הכלים והוא יתן לנו קבלה,
ואחר כך, כשנהיה בארץ, נקבל את זה
בחזרה. נתתי לו את ד,מאוזר שלי וקיבלתי
קבלה. אני מכיר את האיש הזה, הוא איש
חשוב מאוד היום בחוגי הועד הפועל של
ההסתדרות. כשבאתי לארץ, מצאתי אותו
ואמרתי לו, איפה ד,מאוזר שלי? אמר לי
שהוא מצטער, אבל כל הטרנספורט נפל
בידי האנגלים.

טריאסט. שם לקחו אותנו לבקר בבית-
הכנסת להתפלל. ביום הראשון בבוקר,
ב־ 14 לדצמבר, עלינו על האודה ואחדיר,צד,ריים
עזבנו את טריאסט ולמחרת הגענו
לוונציה. יש שם ככר עם יונים, ושעון
מיוחד. אני כבר לא זו כ ר ...אבל נדמר,
ל י נדמה לי שזה שעון מיוחד שמנגן.
אני כבר לא כל כך בטוח. הרבה זמן עבר
דאז ואחדים מאתנו בוונציה שטו כגונדולות.
״על הים אני באמת כבר לא זוכר שום
דבר מיוחד. נסענו בערך עשרה ימים.
הגענו לאלכסנדריה ושם היה דבר מעניין.
אחד שעכשיו הוא פקיד בעיריית תל־אביב
חזר עם פרי כזה, שחור קטן, שאף פעם
לא ראיתי. זה היה בשבילי כמו דובדבן ואני
לקחתי לפה וירקתי אותו מיד החוצה, מפני
שזה היה זית.
״בשבת, ד,־ 24 לדצמבר, היינו בפורט
סעיד. אחדים מאתנו התרחצו ולמחרת, ב־
,25 היה יום שמש נאה מאוד וירדנו ליפו.
אני המשכתי עוד יום אחד עד חיפה ושם,
כשהגענו, ירד גשם חזק. אתה יכול לבדוק
את זה בגליונות הישנים של העתון שלכם
מאותו זמן.
״ירדתי בחיפה ורשמו אותי בתור מהגר
מספר .4444 זה מספר שקל לזכור. תחנת
העולים היתד, איפה שהיום המרכז המסחרי
הישן, לא החדש. הרחוב הראשי בכלל לא
היה, כי המים הגיעו עד בית העולים. דוס־

מעשח נורא שנעתק נזהסה״ק ״שומר
אמונים״ מכבוד קדושת מורנו ורבנו קדוש
ישראל ותפארתו צדיק יסו״ע מרן א ה רן
ראטה זצוק״ל.
ואספר כאן מעשה נורא שכיפר לי
איש נאמן ולא נחשד לשקר, אשר היה אצל
אביו, או אולי אצל דודו, שהיה גר באיזה
ישוב, ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים
ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים,
ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו קול יללה
וצעקת קול צורח בקול גדול, יהודים
יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו. ונשאו
עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם
יצא הקול, וקפצו כולם מהעגלה כי חשבו
אולי בא אליהם גזלן ורצו להושיע, אבל
כשנכנסו לבית המה ראו ותמהו, כי ראו
שם אשד, זקינה אחת, ועל הספסל שוכבת
אשד, צעירה, ושם אש גדול מאד בוער
בארץ, ועל האש יורה גדול, ובתוך היורה
הרבה בגדים, והיד, מרתיח מאד מגודל
האש עד שד,רתיחה עלה למעלה, ולא דברה
זו האשד. כלום עמד,ם, רק תחבה ידיה
לתוך היורה ולקחה הבגדים שבשלו והרתיחו
שמה מתוך הרתיחה, ונתנה אותם
על האשד, הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא
היתד, צועקת בקולות גדולות. ככה עשתה
כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה
ענין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם
התוהו שזה עונשם רח״ל, ונפל פחד גדול
נורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ.
וכשראתה האשה הזקנה שהולכים לחוץ,
יצאה אחריהם והתחילה עוד הפעם לצעוק
בקולות רחמו הושיעו לנו, ומכוח הפחד
הגדול שנפל עליהם שכחו שיש להם סוסים
ועגלה, יברחו רצו קד הכפר באימה גדילה,
ונפלו שם לארץ ושכבו חלשים כמה שבועות
רח״ל. ואחר כך נזכרו שאין שם בזה
השדה ולא היה מעולם שום בית עומד שם.
וכנראה שהצעירה היחה בתה של הזקנה,
שלא גדלה אותה על דרכי הצניעות,
והיה זה עונשם שאמה בעצמה שרפה
אותה, וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת
לאלו הנשים ד,שחוצות, ולמגדלים בניהם
בחציפות, ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם
בחמלה שחומלות עליהם.
אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים
גדולים עליהם, והאבות ואמהות בעצמם
ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם.
וחצתה גדולה לכל אחד לקרוא זאת
ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, לסמן
יכירו ויזמו שיש בורא מולם ואינו טתתר
כלום וכלום.
מכלה״ק
מספר הקדוש הנ״ל

כה אמר טוסבראהינדי:
הדרך לכוונות טובות רצופה גד,ינום.

ספורט כדורגל מתנה לכר השגה
את לקח המסע שד נבחרת ישראל,
שחזרה השבוע מתחרויוחיה
עם נבחרות איטליה ואנגליה הצעירה,
מסכם שייע גדזר:
אם אכתוב ר,יום
על המישחקים של
הנבחרת, תגידו שאני
לא פייר. אז לא
אכתוב על המשחקים
של הנבחרת, כי
היא בכלל לא שיחקה
בטורינו ובלידם.
הכי חבל לי מכולם
זה על המאמן.
מה הוא אשם שאין לו ניבחרת? אבל
גם הקבוצה לא אשמה. מה אפשר לעשות
אם היא לא מאומנת? אני דוזקא שחקן די
ותיק ואפילו שיחקתי קצת בנבחרת, ונדמה
לי שיש לי איפה שהוא גם את התואר
״מלך השערים הבינלאומי״ .אבל עד שלא
באו אלי כל מיני חברים ברחוב ואמרו
לי ״שייע, תראה! עכשיו הכל נגמר, מהיום
מקבלים תנאים נוחים!״ לא ידעתי
מה דרוש בעצם כדי לשחק כדורגל.
חשבתי שבשביל לשחק צריך קודם כל
להתאמן, ואחר כך לרצות לשחק בכל הלב,
ואחר כך גם לקבל את ההוצאות של הנסיעות
מהעבודה. אבל היום זה לא מספיק.
מה שצריכים זה תנאים. באמת זה בושה
לעם ישראל שיושב פה מאמן כזה גדול ולא
נותנים לו תנאים.
מפני שזה לא ׳מצחיק. בטח ירצו להסיק
מסקנות. תמיד, אחרי מפלות כבדות, מסיקים
מסקנות. אני רק מקווה שלא תהיה
וועדת חקירה, כי אז בטוח שלא יהיו מסקנות.
המסקנה שלי היא שהחברה נזכרו פתאום
שעכשיו מלאו בדיוק 13 שנים לישראל.
תמיד שהם חוזרים הביתה הם מביאים
מתנות רק לנשים ולילדים שלהם
ולעסקנים; היום הם גם הביאו 13 גולים
בשביל שנה שלימה.
קהו עוד עסקנים. אני בעצמי לא
יכולתי לנסוע למישחקים. פשוט לא הולך
לי בפיס של הנסיעות. הנה תראו, למשל,
את רחביה. כבר בא החורף, והוא אפילו
לא הספיק עדיין לקנות סוודרים. מה עושר,
לו הפיס? באמצע שהוא מלחים צינור בא
לו מהשמיים לטוס ישר ללונדון. בקושי
הספיק לרוץ לחברה, כדי לראות דוגמא
יפה בשביל להביא סודדר כזה מאנגליה.
או תקחו, למשל, את יפת. רוב החיים
שלי על המיגרש הייתי חלוץ מרכזי, אבל
אני גם מבין קצת בבקים. אז אם אומרים
לי שלוקחים את יפת בתור רזרבה, אני
מבין שהוא צריך לשחק כשאין מגינים
אחרים. אבל מה עושה האלוהים? בנבנישתי
יצא מהמישחק ואז לוקחים רץ ימני מוכשר
כמו פטרבורג ועושים אותו בק, ומכניסים
את גרונדמן למישחק שיהיה רץ. אז מה
התפקיד של יפת? אני לא יודע. אולי אתם?
בכלל, אני חושב שמיותר לקחת כל כך
הרבה שחקנים בפעם אחת. אילו נגיד,
במקום יפת ובוחום היו לוקחים עוד שני
עסקנים נוסף לארבעה שכבר היו, אז
אולי לא היו שוכחים להעיר את נוסובסקי
ואת יאנג בלידס. אחרי זה, אם חסרים
שחקנים בנבחרת או מישהו מהם הולך
לאיבוד, אפשר לשלוח טלגרמה לישראל.
תמיד יש מי שמוכן לקנות עוד סוודר.
אתם בטח אומרים: מה הוא משוזיץ?
ישב בארץ ולא יודע שום דבר. אני דווקא
ניסיתי מאד לשמוע משהו בשידור, והכי
טוב בין הישראלים היה נחמיה. יתר הזמן
שמעתי רק בירן וג׳ונם וצעקות של איזה
אנגליה משוגעת שצעקה לתוך המיקרופון
אל־אל ישראל. חבל שזה לא עזר.
אל תגידו שאני רק רוצה לייאש את
כולם. אני מוכן, אפילו עכשיו, להרים
טלפון למאנדי ולעודד אותו. אבל שמעתי
שהוא החליף מספר טלפון וקשה למצוא
אותו. המספר החדש 1ד .4:2 6:0

הראש הערוף
כאשר נחת השבוע בלוד הבואינג של
אל־על, שהביא את שחקני נבחרת הכדורגל
הלאומית חזרה למולדתם, לא ניכרה במקום
כל תכונה מיוחדת. המוני האוהדים שהיו
רגילים למלא את אולם־ההמתנה הצטמצמו
הפעם לקרובי משפחה ועית נאים בלבד.
מצב־הרוח הקודר, איתו הביאו עימם
חברי הנבחרת, הוסיף לאוזירת המועקה ששררה
באולם. איש מהם לא הסכים לענות
לשאלות העתונאים, ואם כבר עשה זאת

היד. זה באי־רצון ניכר. קשה היה לשפוט
אם היד, זה כתוצאה מהיאוש הבבלי שתקף
כל אחד מחברי הנבחרת בנפרד לאחר מסע־התבוסות,
או שהיה זרי קשר־שתיקה מאורגן.
האדם היחיד שדיבר היה מאמן הנבחרת,
גיולה מנדי ,״לא צריך בעת למצוא שעירים
לעזאזל,״ השיב קצרות לעיתונאים .״התוצאה
אומנם כאובה אך עלינו להמשיך. אנו
יכולים להמשיך ולקיים את הנבחרת הלאומית
באותו הרכב של היום. כל מה שדרוש
לנו הם תנאים יותר טובים בבית. לכן אל
תאשימו איש בכשלון. אם אתם מחפשים
את ראשו של מי לערוף — עשו זאת
לראש שלי.״
גגד הרוח. אחד מחברי הנבחרת, אשר
ביקש לשמור על עילום שמו, מסר חלק
מחוויותיו והתרשמותו בשיחה פרטית.
״כששחקן יוצא עם הנבחרת לחו״ל, הוא
יוצא מתוך כוונה לעשות ולתת כל מה
שביכולתו,״ הסביר .״לא תמיד זה הולך
כמו שמקווים. זה קורה גם בארץ במישחקי
ליגה. לכן זה מרגיז אחר כך לקרוא בעיתונים
בארץ, שהחברה עשו בושות וכי
שחקן זה או אחר לא הפגין יכולת. אף
שחקן לא עולה למיגרש כדי להסתובב סתם.
״במישחק בטורינו, למשל, התחלנו לשחק
עם הרוח. כך שבמחצית השנייה, כשהיינו
כבר עייפים, היה עלינו להילחם גם
ברוח הנגדית. אחרי ההפסד היינו כמובן
קצת מיואשים. מנדי אומנם אמר לנו שלדעתו
נתנו את הכל, אבל גם לו לא היד,
מצב־רוח וזה ייאש אותנו יותר.
״רציתי לציי, עוד עובדה שכבר כתבו
עליה, אבל לא מספיק. הזדמן לנו בעבר
וגם הפעם לדבר עם שחקנים זרים. תמיד
שמענו מהם שכשהם מגיעים חזרה הבייתד״
עושים להם הקלות גדולות בסידורי הנמל
והמכס. וזה דבר שלא קיים אצלנו. יותר
מזה. אם הנבחרת שלנו חוזרת מנצחונות,
מעבירים אותה ישר מהמטוס הביתה. אפילו
לא בודקים בחבילות. אבל תמיד כשמפסי־דים
— עושים בעיות גם במכס. הנה, הפעם׳
חיכתה לחברה קבלת־פנים כזאת שקרעה
לכולם את הכיס־ם.״
כאשר התרוקנה הרחבה שלפני בניין המכס
כמעט לגמרי, נותר בה עדיין חבר
הנבחרת, שחקן הפועל ירושלים מרדכי
בנבנישתי. הוא חיפש מישהו שילווה לו
חמש לירות כדי לחזור לירושלים, כי איש
לא בא לקבל את פניו.

משמעת
בחיוכה כבשה א ת העולם

שי בי ה

מ ק סי מו ת
תו דו ת ל*
שחת שיג ,,שד ת־א
בשפופרת עס הראש החדש

מחיר הו־לזול
אז הורה לי השופט אשכנזי לרדת
מהמיגרש. התחלתי כבר לרדת, כשפתאום
התנפלו עלי שחקני בני יהודה והתחילו
להרביץ לי. לא הסתכלתי אחורה והורדתי
אגרוף. במיקרה הוא פגע דווקא בשופט
אשכנזי.״
במילים אלה התנצל לפני חודשים מספר
שחקן קבוצת בית״ר תל-אביב, משד, חליבה׳
לאחר שהואשם בהכאת שופט הכדורגל,
מנחם אשכנזי בשעת משחק נגד קבוצת
בני יהודה (העולם הזה .)1257 חליבה נענש
בינתיים, הורחק לתקופה של שנתיים מ־מיגרש
הכדורגל.
אולם רק בימים אלה הועמד השחקן לדין
פלילי. בניגוד לסיפור שהשמיע שעות
מספר לאחר המיקרה, העדיף חליבה להודות
הפעם באשמה, הניח לשופט השלום
בנימין קורנגולד לחרוץ את דינו.
העיקר: הרוח. כתב השופט בפסק־הדין
:״הספורט בארצנו מפותח יפה. גם הרוח
הספורטיבית עומדת על הגובה. אבל
לדאבוננו לא הספיק מיעוט בקרב הקהל והשחקנים
להבין, כי תפקידו של הספורט
הוא לא רק לטפח את כושרו הגופני של
העם אלא גם, ואולי בעיקר, את הרוח הספורטיבית
שבו. וזה משמע לא רק לדעת•
להילחם להישגים ולהגיע אליהם, אלא לדעת
ברוח טובה וספורטיבית, גם להפסיד ולסבול.
ברוח זו גם משגה או עודלה שנגרמה
במשחק אינם מצדיקים תגובה נפסדת.
״במהלך המשפט ביקשני בא־כח הנאשם
שלא להתייחס לשופטי הכדורגל בצורה
המשווה אותם לשופטים האזרחיים. אני
אמנם איני משווה אותם, אבל תפקידם הציבורי
הוא אחראי וקשה ויש לאפשר להם
עבודה ושיקול שקטים על מיגרש־ד,ספורט.
ואם אמרתי שתפקידו של הספורט לחנך
אותנו, הרי שהזילזול בשופטי הספורט —
בנקל יועבר על־ידי הציבור לשטחים אחרים
של החיים.״
העונש שהוטל על חליבה בעקבות פסק־דין
זה: חודש מאסר ושלושה חדשים על-
תנאי.

פרסום נזלניד!

תוסבץ

רוו^ 1262

התשבץ הפעם נכתב בידי נערה צנועה בשם בתיה
מייזלש, שכל מה שיש לה לספר על עצמה שהיא בכתרי
י״ב והתשבץ חובר בשעת חופשה. כל היודע דבר
על מקום הימצאת — יואיל להתקשר אתה בהקדם.
מאוזז .1 :שפת
האריג .4 .תורתו של
מארכס .10 .גבוה.
.11 פרי בוסר. ז.1:
נכרי .14 .לגיוז.15 .
תקע בחצוצרה.17 .
פרוסה .10 .מתחת.
.20 הוצאת דם.22 .
הסדר .25 .אות, סי־מז
.20 .חפץ.27 .
צמרת הענפים בעץ.
.30 מוסף .32 .בית
בעלי כנף .33 .לא
מת .34 .גף .36 .זו.
.37 מלובן באש.30 .
דרד קישור במוסיקה
.41 .גמד.42 .
מעד .44 .תפיסה.
.40 הבא באחור.48 .
הסתגף .50 .קול עמום
.51 .חבורה.53 .
קנה עץ מחודד בקצהו
.55 .דבר קיים.
.57 שם כללי למיני
הדגן .58 .מלת תרוץ
.50 .שלטון עליון
.60 .חגורה
מאונך .1 :סירה קטנה .2 .מפקד מח־לקה
(ר״ת) .3 .פרסום .5 .סוד .0 .ירק נינה
הסשמש כתבלין .7 .גיל הבר-טצוה.8 .
משבעת המינים .9 .רבר סתר .12 .׳שביב
אש .15 .מראה נבואי .16 .הורג .18 .אמת•
לה .21 .ניצב ידיח .23 .קריאת השתוממות.

.20 צבא עממי .31 .משענת, מסעד .32 .לעג,
חרפה .35 .בעל חיים השייך למערכת בעלי
חוליות .37 .בוסר .38 .זוהמה .40 .רסיסי
לילה .41 .תלי קיר .43 .משך .45 .שחקו
תיאטרון הקאמרי .40 .שם לתנ״ד .47 .חפץ
ביתי .49 .יתד הרסן .52 .תן .54 .הנוזל

נזפפר 1262

שנה 25

ז׳ כסלו תשפ״ב15.11.1961 ,

המח י ר 65א ג ורה

חקירתהש תי -וערברדרמטית