גליון 1266 מתאריך 13 בדצמבר 1961

אחד• הרשעתו שד אדורף א״כמו

ק ט שו פ
1גגננק 1נ
לבשר צלוי, מבושל,
קציצות ולתוספות
תבלין פיקנטי מעגבניות טריזת

5*5נרי

300 נד־

חברהא״ ילאוטומוביליםבעינו
--תל־אביב • חיפ ה • ירו שלים—--

אפרוני

שינוי כ תו ב ת -
המנוי המשנה את כתבתו, מתבקש להז ריע
על כך למחלקת המנויים שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

לקורא ישראל פלגי, ממשק חפצי־בה, אין, לדבריו,
ועד, מסויימת לגבי שאלה כה מסובכת כמו: האומנם
הצבריות יפות? הוא שלח משהו מעניץ הרבה
יותר .״מצאתי מאמר של יצחק שדה בבשער, אשר
ללא ספק יתרום את חלקו להבהרת השאלה הזאת,״
כתב פלגי, והוסיף :״כי מי לנו׳ דור הצברים, אדם
דגול כיצחק שדה, אשר ידע למצות ולהבהיר פרשה.״
הנה מאמרו של שדה, כלשונו:
...לרגל הכנות לטיול (אגב, למקום שלבעלי הבית
הלאומי אסור לטייל בו) ,עליתי לירושלים. היה
יום סגריר ומשהו ירד משמים בלי הפוגות: ספק
גשם, ספק שלג, ספק ברד• ,וו כילם יחד. הייתי
צריך לווסת שעות אחדות ונכנסתי לבית קפה. חשקה
נפשי בכוס קפה חם. בהכנסי ראיתי בקהל הרב
והצפוף חבורה משלנו.
...כ מנין בנים ובנות. בעיקר בנות. ראיתי אותם
מרחוק; הם בלטו על רקע הקהל, בגדים אמנם
מסודרים, אבל פשוטים. הבנות, כמובן, בלי כחל
ושרק. ציבור רענן, חפשי. ככל שהתקרבתי והסתכלתי
הלך והתבלט לעיני ההבדל בין חבורה זו
ובין הקהל (קהל של קפה מהודר) הסובב אותה:
פרצופים אחרים, מבט אחר, עיניים בהירות — לא
עיני בובה. עיניים בהן אתה רואה חיים עשירים
יותר: חיי הרגשות, חיי מחשבות, חיי החלטות.
ואמרתי בלבי: אלה פרצופים יפים.
יתכן שלא הייתי זוכר את ביקרי זה בקפה, לולא
תנועת ראש של אחת הבנות. היא פנתר, אל החבריא,
רמזה בתנועה קלה על גברת אחת שישבר, בחברת
קצין תעופה אמריקאי לחשה: זאת חברתי לבית־ספר.
הבטתי וראיתי בחורה לבושה אלגנטית וחמושה
בכל כלי האפנה. הפרצוף? גבות עיניים — שתי
קשתות דקיקות ,״דימיוניות״; שפתיים מצויירות;
שער בלונדי מעשה חימאים, תסרוקת קומותייט,
ואפשר שלוש קומות. האם היתר, יפה? לא אגיד
שלא. קווי פניה היו עדינים. אבל העיניים ריקות
לגמרי, נטולות כל בטוי
— האם אשד, כזאת, הנקראת מודרנית, הכרח
הוא שעיניה תהיינה ריקות מבטוי? — כזאת לא
אמרתי. אבל זה הסגנון, זו התוצאה. זו האפנה
בצורתה המושלמת׳ אלא שלעתים מתגבר הטבע גם
על מכשול זה. באותו מעמד הרגשתי ברור שד,קישוט
היפה ביותר לאשר. הוא אישיותה. ושר,מסכה
מטשטשת את חיותם של הפני ם...
עוד נצטרך לשאול מהי תרבות. אבל בלי היסום
אפשר לומר שהתרבות מרחיקה אותנו מהפרימי־טיביות
והפשטות של ראשית היות האדם. ההשקפה
על האשה בחברה הקיימת היא פרימיטיבית, לעומת
ההשקפה הסוציאליסטית שהיא השקפה תרבותית.
לפיה האשד. היא קודם כל אדם בעל ערך לעצמו.
היא חברה עובדת, בונה ולוחמת, חושבת ויוצרת
בזמן האחרון ראיתי תמונות של נשים לוחמות.
פרטיזניות יוגוסלביות׳ אשת־מאקי מצרפת, צלפית
מרוסיה ולוחמות הגיטו שלנו — טוסיה, חנצ׳ד,
ופרומקה. בעיני יפות הן, יפות מאוד. מצד שני
אני רואה את הבובות — תמונות נוסח הוליביד
התלויות בקסרקטי החיילים. הנה שני טיפוסים.
— קבעת שקיימים שני טיפוסים מנוגדים. אבל
מה כוונתך בשיחה זו? הרוצה אתה לכוון את מרץ
לחימתנו דווקא נגד נשים גנדרניות?
— קודם כל לא אמרתי אף מלה אחת נגד גנדרנות.
ואין אני מתכוון למסע צלב נגד נשים
— ובכל זאת, כרגיל אין אתר, פותת בשיחה

— וגם הפעם. קודם כל מלחמה על זכויות האשד,
למחשבה, לחיי תרבות׳ לעבודה, ללחימה.
— נגד מי?
— פה מתקרב אני לשאלת הסקרן: ללחימה במשטר.
כי הוא המונע את ד,קידמה...
— באיזה אמצעים פועל המשטר ״בענין זה״ ,למשל?

קודם כל במלחמה ישירה, כמו התוגדות ל־שוויון־זכויות
בשטחי חיים שונים. אך הפעם איני
מתכוון לאמצעים הפוליטיים, הכלכליים, הסוציאליים.
מלבד הנשק החוקי יש נשק סודי וחצי סודי
— חבר נכבד, לענין!
— המשטר יוצר אידיאל של אשה. האופנה היא
ביטוי לאשר המשטר מבקש מן האשה. האופנה נוצרת
למען ועל־ידי נשים עשירות, שכל זמנן מכוון
למטרה אחת: לכבוש לבבות׳ להיות בובות. וכש-
אופנה נוצרת — היא נעשית חובה. מחנות יצרנים,
ציירים, חייטים, תופרות תוקפים את האשד, באמצעות
הרקלאמה המהפנטת...
— מה איכפת לי אופנה זו או אחרת?
—׳ האופנה מעצבת דמות. הצורה נעשית תוכן,
אין אני יודע אם הבחורה שישבר, עם הטייס האמריקאי
לא היתד, נמצאת אתנו, לולא הורעלה על־ידי
האופנה. הצורה מחייבת אותה לסגנון מסויים
בשיחה ובאורח־חיים. סגנונה ומאמציה הכרח הוא
שתהיה להם שאיפה מרכזית מסויימת — חתונה עם
בחור כהלכה וכמובן׳ עם הרבה כסף. כי גם היופי,
בצורתי זו, עובד את הכסף.

העולם הזה 0 266

ימכתבי
הישראלי יכול לרבת

אם אמנם תנתק נאנח את יחס יה ה־דיפלוטט״ם
עם ׳׳קרא? (העולם הזד)1265 .
תהיה וו טנד, לפרסטינ׳ה הישראלית באפריקה.
אר לא נבל אפריקה. כי טדינות
רבות ביבשת השחורה איכן טזדהות עם
הצעדים האחרונים ש? קוואטה אנקדוטה בזירה
הבינלאומית. אמנם נוטים לפטור
מדינות אלה בתואר הגנאי של ״קוויזליננים
צרפתיים״ ,אולם תואר זה אינו משנה את
העובדה בי קיימות שתי אפריקות. האחת
״ 51 השמאלנים הפרו־נאצריים והשנייה של
המתונים המתייחסים לישראל בנ״טראליות
אוהדת.
התקררות היחס של נאנה אלינו במשך
השנים האחרונות צריך ללמד אותנו לא
להטיל את יהבנו על הסוג הראשון של
מדינות, אלא להתרכז בביצור מעמדנו דווקא
באותן טדינות הנוטות להשיב לנו
אהדה.
בנימין כהן, ירושלים

עונש לכד עבירה

המלחמה כסרטן

העוזי וכת־היענה

כם מציינים לשכה

מאד שמחתי לקרוא את הציון לשבח
שלכם בקשר להצבעת ישראל ננד דרום-
אפריקה על ההפליה הנזעית (העולם הזה
.)1264 זה מוכיח שאינכם רק מתקיפים אח
הרע והטושחת במדינה, אלא אתם יכולים
לכתוב באהדה ובחיוב על פעולה נבונה,
אנושית ומוסרית הנעשית על־ידי הממשלה.
כל הכבוד לכם, והלואי והיינו זוכים בעתו!
זה ״המשמיע ללא כל הבחנה״ לקרוא
דברים ברוח זו לעתים קרובות יותר. מת־ננדים?
שלום
אפרתי, נזושב תאשיר
נזי, אנחנו?

זעקת צייר

עניין הרסיסים והזעקה שלי (העולם הזה
)1205 הוא לא רק ענייני הפרטי. נהגתי
כר מתור הכרח ובשם עשרות ציירים שזכותם
נשללה מהם להשתתף בתערוכה, וגם
זכותם כחברי ההסתדרות, שהתערוכה נערכה
לכבודה. הבעיה היא יותר עמוקה מאשר
תמונה סנסציונית ...כאן כאגודה שלנו
נעשים דברים נבזים, והכל תחת מסווה של
חנינות ההסתדרות. מדוע מסרו, למשל,
לידי אדם אחד ויחיד — לר״ר נמזו — את
גורלם של הציירים, שהוא יחליט טי ראוי
לתצוגה בחוץ־לאר־ז ומי לא?
משה ברנשטיין, תל־אביב

כדי כרם

על מנת לנרום לכם נחת כפל כפליים
כרצוני להציג לפניכם את איש העסקים
השוויצרי שלמענו (העולם הזה )1256 נסעתי
לשוויץ על מנת להינשא נשואי פספורט.
חבל רק שאין לו כרם, קרחת וכמה

התפוצצתי מצחוק, כאשר ראיתי את טופס
העונשים של התזמורת הפילהרמונית (העולם
הזה .11264 באמת מאלף לדעת שהנהלת התזמורת
כבר חשבה מראש על העונשים שיש
להטילם כאופן אוטומטי ״בנלל העדרות,
איחור, דיבור, צחוק, חוסר־התנהגות, נגינה/
כיוונון שלא בזמן, סקאנדאלים, תלבושת״.
מה יקרה אם הננן יאכל סנדוויץ, נאמר
בשעת חזרה? או אם יירדם? האם מחוסר
סעיף מתאים בטופס העונשים לא יעשו לו
כלום?
דויד יואלי, ניו־יורק
הסעיף ״חוסר התנהגות״ מכסה את המקרים
הבלתי־רשומים בטופס.

יותר ויותר נראית לי האפשרות שהשורה
המפורסמת של שייקספיר על אותלו, ב־תירנום
אפריקאי חופשי, תהיה :״הישראלי
עשה את שלו, הישראלי יכול ללכת״.
דינה הבר, תל־אביב
הכנסת יכולה להסיר מסדר יומה הצעות
לבירור מכירת העוזים לפורטוגל (העולם
הזה .)1265 אבל בזה היא לא הסירה את
העניין מסדר יוטה של המציאות. כי נם
בודהיענה אינה יכולה למחות מעל פני
האדמה את אויביה, כאשר היא טומנת את
ראשה בחול. לצערנו ולבושתנו, עוד נשמע —
ולא רק אנו, כי אם העולם כולו — על
הנשק הישראלי הקוטל אפריקאים באנגולה.
אליהו מהלוף, רמת־גן

העורך הראשי:
אורי אבנרי

עם סיכום מיבצע
״השבוע למלהטה בסרט;״
,קבלו נא את
תודתנו העמוקה על
ההבנה שהראתם למפעלנו
בכתבות השונות
בנושא השבוע,
ועל האנודה
ופעולותיה בכלל. אנו
מוקירים מאד את המהווה פעולתכם,
חלק נכבר בעבודות
ההסברה שלנו.
שושנה אבן,
סגן נשיא האגודה
למלחמה בסרטן בישראל,
תל־אביב

ראש המערכת:
שלום כאז
עורך משנזק:
דוב איוזז
עורך ניתוב:
אבשלום קורז

כתב ראשי:
אלי תבור

צייר המערכת:
י קי

גלם המערכת:
יעקב אגור
המוציא לאור: העולם הזה בע״מ.
רחוב גליקסון ,8תל-אביב, סל 85 .־67־,22
ת. ד . 136 .מען למברקיס :״עולמפרס״.
דפוס משה שהם בע״ס, ת״א, סל 39 .וז,3
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא
אורי לילי יוסף אבנר

חברי המערכת:
אלוני, שלמה אלינב, שייע גלור,
גלילי, דויר הורוביץ, רותי ורד,
אברהמדי, ויוה יריב, אביבה סטיו,
לירי, שמעון צבר, עסיום קינז,
מלבה רחביה.

ביותר

במדינה

זכות הבחירה
הייתי פליט יהודי. עברתי מחנות ורדיפות
נירשו אותי, שלחו אותי ממקום למקום
״כצאן לטבח יובל״ ,השפילו אותי
ואת כבודי.
מתי הוחזר לי כבודי? או, בוינה, כאשר
שאלו אותי, בפעם הראשונה אחרי שנים
רבות :״לאן תרצה ללכת?״ אז, כאשר החזירי
לי את זכות ההכרעה, את זכות הבחירה
לאן ללכת ולנסוע. אני בחרתי ב־ארץ
ישראל; אחרים בחרו בארצות־הברית,
ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ובו׳ .ידעתי
שיהיו קשיים; הזהירו אותי: בנלל האנגלים
בארץ, חוסר-עבודה, מהומות. היה גם לחץ
מסויים — אבל אני הוא שבחר בסוף. לא
נשלחתי עור, כמו קודם, ננד רצוני —
ובחרתי בחיים. זכות הבחירה החזירה לי
את כבודי כבן־אדם חופשי ועצמאי.
לכן, אני מבין יפה את דרישת הפליטים
הערביים ל״זכות בחירה״ ,אם כי אינני יודע
ער כמה אפשר לבצע אותה באום! מעשי.
אברהם הס, ירושלים

רק שתי מפלגות
אמש שמעתי, באוסף של סרטים משנות
העשרים, נאום של יושב־ראש ומנהיג ״טפ־לנת
הסוציאליזם הלאומי של הפועלים הנר־מניים״
אדולף היטלר. ב־ 17 לינואר 1933
אמר האיש כעיירה בחבל הרוהר :״יש האומרים
לנו שאין אנו סובלניים ושאין אנו
גרמניים. אכן, אם פירושה של סובלנות
ושל היותר גרמני היא קיום פרלמנט בן
שלושים מפלגות — אז אי! אנו סובלניים
ואין אנו גרמניים. מטרתי הקדושה היא
לזרוק, בעזרת הבחירות הקרובות, את שלו־שים
המפלגות מז הפרלמנט. שתי מפלגות
יציבות, אחת מהן בעלת רוב מוחלט —
זוהי מטרת המאבק.״
הבוקר קיבלתי את ״הארץ״ מיום ,6.11.61
ובו כתוב :״בשיטת הבחירות הקיימת אי-
אפשר למנוע קנוניות ״,אמר בן־גוריון .״ב־טישטר
דמוקראטי אמיתי ישנן שתי מפלגות,
שכל אחת מה: עומדת על דברים יסודיים
מועטים״.
שלושים שנה מבדילות בין שני התאריכים.
כלום כה מעט נלמד?
מיכאל נתן, המבורג, גרמניה

.בביש רטוב הטני

מפניות חדות

!ית למניעת תאונות

זה גכר, זה?

מיקי זק ובח״ל
מיליונים בבנק. אחרת היה הכל מתאים
לתיאורכם.
מיקי זק, לוזאן, שחיץ
תיאורנו, למען הדיוק, לא הזכיר נרס,
קרחת ו/או נמה מיליונים בבנק. את שני
הראשונים, נפי שמוכיחה התמונה, אין לבחיר
לבה של הקוראה זק. על המדד המיליונים,
ממנים העולם הזה לדעת הקוראה
זק, ני חבל.
העולם הזר• 1266

בהזכירנו את המילה ״גבר״ ,נשאלת מיד
השאלה: האומנם הגבר הישראלי הוא נבר
של ממש (נ׳נטלמן בלע״ס? בעיני הגברים
הישראליים, משמעות המלה פירושה איש-
שרירים מנושם ומטורזן, או דון חואן המתפאר
בכיבושיו הרבים. לדונמא: אייבי
נתז, עם כל הכבוד לעברו המפואר של
א״בי. לדעתנו, עסקי חדר־המיטות שלו,
מקומם בחדר־המיטות בלבד, ולא לשמש
נושא לספר, המתאר את הצלחתו בקרב המין
היפה!
הנבר הישראלי הוא שחצן, טנושם, חסר•
נימוסים מינימליים, אנוכי — ובעיקר
מאוד — ילדותי. הנושא המעניין אותו במיוחד
הוא: עצמו, תוכניותיו, כיבושיו בעבר.
לעולם לא ישוחח עם נערה על נושאים
העומרים ברומו של עולם. פוליטיקה?
זה לא לנשים; הוא אינו מתעניין בה, בעיסוקיה,
תחביביה והשקפותיה. ואם יעשה
זאת, הריהו מקשיב בחצי אוזן, ושוב לאחר
דקות מספר יחזור לנושא החביב עליו:
עצמו.
אהבח? נושא מצויין לספרים או לסרטים.
אצל הגבר הישראלי מושם הדנש על טין,
מיז ושוב טין. האם חשב אי-פעם להביע
חיבתו לנערה בפרחים?
הגבר הישראלי אוהב ספורט, אבל אינו
עוסק בזה בעצמו. הוא טוצא את סיפוקו
בלכתו לתחרויות כדורנל, ושם הוא עוסק
בספורט הנפוץ: קפיצות לנובה בליווי תרועות
ניצחון. הוא בועט בשכניו לספסל הזעקות,
סתחיל להזיע מהטאמץ הפיזי הקשה.
ואו הוא מחסל כמה בקבוקי ״טמפו״
העוזרים לו לשמור על גזרתו הכרסתנית.
כל עוד הגבר הישראלי אינו נבר, הוא
אינו יכול לצפות מהאשה הישראלית שתהיה
נשית.
א. וב. כהן, תל־אביב

ע ס״י ת * *ונהיית
צרפתית * גרמנית
קורסים דסני־הצהריים.
בצהריים ובערב

קורסים מזורזים למבוגרים 1<186 €6111110316־1נ11ת €3
עזרה לתלמידי בי״ם יסודיים ותיכוניים

איך תוכל להבין את המתרחש
עתה בעצרת או״ם מבלי לדעת
כיצד נוצרה ״בעיית הפליטים 7״
לא תוכל אף פעם להבחין בפח
שטומנים לך תחת המסווה של
סיסמאות בטחון, מבלי לקרוא את
הספר החדש :

ש לו ם ש לו ם ואין ש לו ם

במדיוה
השורשים

העם

בית־המשפט המיוחד בירושלים פסק את
אשר ניתן היה להזות מראש: אדולף אייכמן
אשם בעבירות שיוחסו לו. אחד הפרקים
המכאיבים והמרטיטים ביותר ב־ 13 שנות
המדינה עמד בפני סיומו.
ניצולים ממחנות ההשמדה, צברים שמצאו
קשר נפשי אל השואה רק באמצעות משפט
אייכמן, כותבי מאמרים ראשיים וסתם אנשים
ברחוב נאנחו לרווחה :״תודה, לאל
שהעניין נגמר.״
אפשר היה להבין את הרגשת־ההקלה׳
אולם היא טמנה בחובה אשלייה. הענין לא
נגמר. לכידתו ושפיטתו של אדולף אייכמן
סיפקו, אמנם, את יצר־הנקם, את השאיפה
לגמול על חטאים. פסק־הדין שר,־שמע בבית
העם הירושלמי בישר על ראשית הקץ לשאיפה

אולם ״הענין* גדול הרבה יותר. הוא
נוגע לשורשים המורעלים שיכלו להצמיח
יצור כמו אדולף אייכמן — שורשים של
שנאת־עמים, של גזענות, של רודנות פא-
שיסטית. הם המשיכו להתקיים גם לאחר
שנחרץ דינו של אדולף בן אדולף אייכדן.

חבר הנציגות הישראלית טילפן לעורך־
החדשות של אותה תחנה* .״מניין באר,
ידיעה זו?״ שאל.
העורך ידע את התשובה .״כתב שלנו
בקונגו הוא שהודיע לנו על כך.״
הישראלי ביקש לברר בהזדמנות קרובה
על מה מסתמך הכתב. אך העורך האמריקאי
לא המתין להזדמנות. הוא מילפן מייד לאותו
כתב, בבירת קאמאנגח. התשובה:
״דיברתי עם אחד השכירים הזרים כאן,
והוא נתן לי את רשימת סוגי־הנשק הנמצאים
בידי חיילי קאטאנגה. בין השאר
נכלל ברשימה זו שם ישראל.״
לא היתד, זאת הוכחה. אך אחרי הנסיון
של הימצאות העתים באנגולה, שוב אין
לשלול כלאחר־יד אמיתותן של ידיעות כאלה.
האפריקאים
לא התרגשו. אחרי הצבעת
ישראל נגד דרום־אפריקה יש לה אשראי
מסויים בין הנציגים השחורים. אך שוקיירי

ראש הממשלה
משחק ה מל כי ם

היא..

ס 6סא 61£

הידיעה היתד, מפעימה ממש. היא אפילו
פיתתה להאמין שנס חנוכה לא נשאר פטנט
בלעדי של תקופת החשמונאים .״תקלה ל־מטוסו
של בן־גוריון!״ צעקו כותרות ד,עתו־נים,
שהביאו את הידיעה כי בגלל תקלה
שאירעה למטוס אל־על, בו יצא ראש הממשלה
לסיורו בבורמה, נאלץ המטוס לחנות
בנמל־התעופה של טהרן.
מם;* של פרש. לא פחות מעוררת התפעלות
מידיעה זו היתד, הידיעה שנלוותה
אליה .״חברת אל־על,״ נאמר בה ,״המחזיקה
באופן קבוע מטוס רזרבי למקרה של תקלה
באחד ממטוסיה, מיהרה להחיש לטהרן מט ס
סילון מדגם בואינג 707 שהטיס מיד את
ביג׳י לבורמה, צימצמה במידה ניכרת את
האיחור שנוצר מחמת התקלה.״
אלא ששתי הידיעות היו תפורות בתפרים
כה גסים, שרק מי שמאמין בנסים
היה מסוגל להאמין להן. הן נועדו רק
לחפות על משחק שח מקורי בו ביצע ראש
הממשלה מהלך של פרש, שבמישחק זה
אינו מתקדם למטרתו, אלא בעקיפין.
די היה לצרף כמה מסעים של המשחק
כדי להגיע למצב של הכרעה: העובדה ש־ביג׳י
יצא דווקא במטוס מדגם בריטניה,
שעה שמטוס משוכלל בבואינג נשמר כעתודה;
העובדה שחברת אל־על יכלה להוציא
מהשירות הסדיר שלה את אחד משלושת
מטוסי הבואינג העומדים לרשותה,
דבר שאינה עושה בדרך כלל; והעובדה
שעוד לפני שאירעה התקלה במטוסו של
ביג׳י כבר קבלו צוותות אל־על באירופה
על שיבושים בלוח הטיסות. כאשר חזר ה־בריטניה
ללוד, נשלח מיד ללונדון כדי למלא
את הפער שנוצר עם הוצאת הבואינג
״הנשמר תמיד כעתודה״ מן השירות הסדיר
בקו לוד־לונדון־ניו־יורק.
לשם־מה, איפוא, נערכה ההצגה? בישראל
טענו כי היא נועדה לאפשר לבן־גוריון
לערוך ביקור בפרס ולהפגש שם עם אישים
חשובים בצורה ״מקרית״ ,כדי לא לסבך את
הפרסים עם מדינות ערב .״הוא שיחק שח,״
אמרו החכמים.
ואילו רדיו קהיר מסר למחרת :״בן־גוריון
נחת בטהרן כדי להיפגש שם עם השח.״

יחסי חוץ
אינטרמצו קאטאנגא•
0רס 01ר*ר •עקבסון
ך די סתירות הסטודנטים שי האוניברסיטה שי ת ל• א ב• נדן

13/ד ; 1ת ס ^ ר /ת

טל 231546 .
נפתחות כתות הדשות 20.12.1961 *3

מו ק ד מו ת
בג רו ת
יו לי
דצמבר
פ ר טי ם והד/טרורז. ב/גוזצורד ס־ 0 - 5־ . 3ב זצרב 1
תי-אביב. ות׳אנטזק 1לסקי 4וליד א בן־ג בי רו ל• א רי 1ז 1רו ב)

הדבר בא לכל הנוכחים כאפתער, גמורה.
אחמד שוקיירי, נציג ערב הסעודית באו״ם,
היה באמצע נאומו המאראתוני נגד ישראל
(ראה עמודים 10־ ,)11 כאשר זרק לפתע
הודעה שלא היתד, כלולה בנוסח המוכן
מראש, שחולק לעתונאים :״רק הבוקר הודיעה
תחנת שידור כאן בניו־יורק כי בידי
חיילי קאטאנגה, הלוחמים נגד האו״ם, נמצא
נשק ישראלי!״
הדברים היו חלק ממאמצו לשכנע את
נציגי אפריקה החדשה, שהם כיום לשון־
המאזניים באו״ם, כי ישראל היא אמנם
מדינה קולוניאלית. על כן מיהרו הדוברים
הישראליים לברר את פשר הידיעה הבלתי־צפוייה.
עוד לפני כן, שיסע מיכאל קומיי
את שוקיירי והכחיש את הדבר בו במקום.

כיג׳י בדרכו לטהרן
מישחק שאח
לא חירפה. למחרת היום שוב הזכיר בדבריו
מיכמך המקשר את ישראל עם קאטאנגה.
אלא שהפעם היה זה מיסמך ישן: דו״ח של
נציג האו״ם מלפני חצי שנה, הכולל אה
שמותיהם של כמה עשרות שכירים זרים
המשרתים בצבא קאטאנגה. בין השמות:
אדם בשם האריס, בן ,20 בעל נתינות
ישראלית. מייד הרים מיכאל קומיי את ידו,
טען כי הדבר הוכחש בשעתו על״ידי האו״ם.
קרא שוקיירי :״אתם הכחשתם, לא האו״ם!״
לגבי הדיון עצמו לא היתד, חשיבות
לאינטרמצו זה. הוא חשוב רק לאזרחי ישראל׳
החייבים לשאול את עצמם: האס
הטיפול בנשק ישראלי או בנשק בעל שם
ופאטנט ישראליים הוא כה מופקר, שיכולים
להימצא עוזים בידי צ׳ומבה — ושהדברים
יוודעו דווקא מפי אחמד שוקיירי?

ציתות
ד רו שי ם: הוד־ם ר 3נ
״אם הפל״ן ישתלט על אלג׳יריה, ואני
משוכנע שזה יקרה 150 ,אלף יהודי אלג׳יר־יה
יישחטו, אם לא ילכו בזמן.״
אילו השמיע את הדברים הללו עסקן
ממדרגה שלישית, אפשר היה לתמוה, לרגוז
קצת ולעבור לסדר־היום. אך האיש
שהכריז את ההכרזה החמורה הזאת הוא
האיש בעל האחריות הגדולה במדינה; יושב־ראש
ועדת החוץ וד,בטחון של הכנסת וחבר
משלחת ישראל באו״ם׳ ח״כ מפא״י מאיר
ארגוב.
הופעתו נערכה במקום בו יכול היה להאמין
כי הוא נמצא רחוק מעינה הרעה של
העתונות הישראלית: כאורח הציונים העובדים
בהוליווד, קליפורניה, חוג המקורב להסתדרות
העובדים הכללית.
ארגוב לא הופיע כאיש ההסתדרות. גם
(המשך בעמוד )6
* כל תחנות השידור בארה״ב הן פרטיות
העולם הזה 1266

— הדבר בוודאי ידהים אותך. אך כולי
מתקומם נגד הרעיון שאדולף אייכמן יוצא
להורג.
— אתה באמת מדהים אותי. מתי הנעת
למסקנה זו?
— כבר ברגע הראשון, כשאך שמעתי
על תפיסתו. ניסיתי להילחם נגד הרגשה זו.
ישבתי בעשרות ישיבות י״ל ב־ת־המשפט,
הסתכלתי בפרצופו המבחיל, שמעתי את העדויות
המזעזעות. אבל בכל פעם שאמרתי
לעצמי. :איש זה צריך למות!״ התקוממתי
נגד זה מחדש.
— מדוע, לכל הרוחות? האם ניסית לנתח
לעצמן את רגשותיך?
— ניסיתי. זה לא קל. העליתי בריחי
כמד, וכמה נימוקים הגיוניים, אך איני
במוח כי נימוקים אלה הם המכריעים בלבי.
יכול להיות שאני פשוט מתקומם נגד זה
מבחינה ריגשית יסודית.
— בנל זאת, נסה. מה הנימוק הראשון
העולה ברוחן?
— איני רוצה שיהיה במדינת ישראל —

במדינה ש לי — מקום המיועד להריגת
ארם. איני יכול להשלים עם הימצאות תא־מתת,
גרדום, תליין רשמי. עצם המחשבה
על עריכת טכס ממלכתי להריגת אדם מעלה
בי קבס.
— אולי אתה מתנגד רק לתלייה? האם
היית מתנגד פחות להוצאת אדם להורג על־ידי
ניתתיאש, למשל?
— כן, הייתי מתנגד קצת פחות. אגיד
לך מדוע. הוצאתו של אדם להורג על־ידי
כיתת־אש, אין בה השפלת צלם האדם. אינך
יודע מי בדיוק הרג את האיש, כי תמיד
מחלקים לכמה מן הרובאים כדורי־סרק. יתר
על כן, אין מקום רשמי. אין כלי־הריגה
שנשמר אחרי מעשה. איכשהו, צורה זו מבעיתה
פחות.
— אם כן, הסכמנו. נבקש שהאיש יוצא
להורג ביריה. אני כשלעצמי איני נלהב
מרעיון זה, ני במאות השנים האחרונות
נוצרה מסורת האומרת ני הוצאת אדם להורג
ביריה יש בה משום הבעת כבוד, בניגוד
לתלייה. בדרן כלל הרגו בדרן זו
קצינים. ואילו איינמן אינו קצין אמיתי, ובוודאי
אין כבוד זה מגיע לו. תזכור שאפילו
הגנרלים הנאציים בנירנברג הוצאו
להורג בתלייה, למרות בקשתם שיהרגום בידיה.
אבל אם זה יסיים את הוויכוח, אני
מונן לוותר לן, בתור שרה. אתה מסכים,
לא כן?

— לא, אינני מסכים. החלפת התלייה
בירייה מפחיתה במקצת את התנגדותי ה־רי״שית,
אך רק במיקצת. עדיין נשארת העובדה:
אני פוחד מעצם רעיון ההוצאה
להורג. אני מתנגד לעונש־מוות, בכל צורות
.,,תמיד התגאיתי בכך שמדינת ישראל
ביטלה עונש ברברי זה. כשנשאלתי, פעם,
מהו לדעתי ההישג הגדול ביותר של מדינת
ישראל בכל 13 שנותיה, אמרתי בלי היסוס:
ביטול ע ינש המתת. והנה, איך אטבים שהמדינה
תפר בעצמה עקרון זה? שהיא
תיצור תקדים של הוצאת ארם להורג? הרי
אחרי שנוצר תקדים ראשון זה, תהיה הוצאתו
להורג של אדם שני הרבה יותר קלה.
— אין אתת משווה? איינמן הוא חד־פעמי.
שום תקדים לא ייווצר. לא בכל
שנה, ולא בכל עשר שנים, נתפס אדם שהשתתף
ברצח מיליוני בני־אדם. על איש
נזה אין כל נימוקי המוסר בייחס לעונש־המוות
חלים כלל. זהו היוצא־מן־הנלל האחד
בדור.
— אבל האם בכלל יתכן יוצא־מן־הכלל
כשהמדובר בעקרון מוסרי עליון? דרשנו
את ביטול עונש־המוות מפני שאמרנו: אין
שום אדם רשאי ליטול חיי אדם. כי האדם
נברא בצלב. החיים קדושים. לא נשים קץ
למלחמות, לא נשים קץ למעשי־הזודעה, לא
נשים קץ לפאשיזם — אלא אם כן נחדיר
ללב האנושות את ההברה הזאת: שאין דבר

בעולם המצדיק נטילת חיי אדם. זהו ציווי
מוחלט — וציווי מוחלט אינו מכיר בחריגים.

ציווי מוחלט? ואני אומר להיפן:
ציווי מוחלט הוא להוציאו להורג. השארת
אדם נזה בחיים, הרי זה דבר בלתי־מומרי
מעיקרו. חובה היא להרוג אותו. למען תדע
האנושות: ישנו גבול שאסור לעבור אותו.
ישנו גבול שמעבר לו אין רחמים. מי שמשחיר
עמים, או מיעוטים, או מעמדות —
הרי אינו פושע, ואין דינו דין פושע. רוצח
פשוט, אנס, גנב — אלה מיקרים רפואיים,
או סוציאליים. אסור להוציאם להורג, ויבוא
יום שינגיע למסקנה שאסור גם לכלוא אותם
בבית־הסוהר, אלא יש להבינם, להבריאם
ולשקמם, כמו חולי־נפש. אן מי שרוצח
המונים לשם מטרה פוליטית, ומי שמטיף
לכך, אותו יש להוציא אל מחוץ לתחום
האנושות. אותו יש להשמיד, לחסל, כמו
כלב שוטה. נאות וכאזהרה לכל חבריו —
באנגולה, בדרום־אפריקה, בכל מקום.
— האומנם אתח חושב שור, יעזור?

פעם אמרו כי עונש־המחות דרוש כדי להרתיע
רוצחים. אמרו שביטול עונש־המוות
יביא לנחשול עצום של רציחות. אבר הנה
בוטל עונש־המוות בארצות רבות, וגם בישראל,
ושום דבר לא קרה. מסער הרציחות
נשאר, פחות או יותר, כפי שהיה. כי היוצא
לרצוח, אינו נותן את ועתו על העונש•
אין הוא מעלה כלל על ועתו שהוא
ייתפס. על אחת כמה וכמה קשה להרתיע
רוצח פוליטי, רוצת המונים. הוצאתו להורג
של אייכמן לא תרתיע את רוצחי העם באנגולה.
היא גם לא תרתיע את הנאצים
החדשים הצצים ברחבי העולם. חוששני ש-
ההיפר יהיה נכון. אייכמן יהפוך גיבור
בעיניהם, קדוש מעונה.

— אפילו נניח שכן. אז מח? האם עלינו
להתחשב בתגובתם של נסח רבבות פסיכו-
פאתים, חבריו של הרוצח, יותר מאשר ברגשות
הקרבנות? מיליונים שיכלו הורים,
אחים, ילדים, בעלים ונשים במתנותיו של
איינמן. הם תובעים נקמה. שום דבר פחות
מהוצאתו להורג לא יספק אותם.
— יצר־הנקם הוא תמיד מכוער, ותמיד
בלתי־פורה.
— אולי. אבל במקרה מיוחד זה הריהו
יצר בריא, נורמאלי. איני רופא־נפש, אן
הייתי אומר: הפעם דרוש סיפוק יצר־הנקסח
מבחינה רפואית ממש, נדי להבריא את הקורבנות
ולתת להם את ההרגשה כי הפרק
נסתיים ואפשר להתחיל בחיים חדשים.

— אתה רואה? בדיוק מפני זה אני
להורג של
חושש.אני פוחד כי הוצאתו
אייכמן תיצור תגובה ריגשית של ״כוף־סוף
העניין נגמר. אפשר לשכוח את התקופה
הנאצית, את ההשמדה.״ איני רוצה בזה.
איני רוצה שישכחו.
— אבל מוכרח להיות איזה שהוא סיום.
זה בריא. אינן יכול להחזיק את העולם
לנצח במצב של היסטריה אנטי־נאצית.
— כן, אני רוצה להחזיקו במצב של
מתיחות, אפילו היסטריה. אני רוצה שכל
אחד יזכור: זה לא היה דבר חד־פעמי. התהומות
שנתגלו בתקופת הרייך השלישי
לא נעלמו. הן קיימות כל הזמן, בכל מקום
— בגרמניה, באמריקה, בברית־המועצות,
בפורטוגל, בישראל. על כן אינני מעוניין
בהרגשה של רודחה, של הקלה, בריאקציה

שתבוא בהכרח אחרי הוצאתו להורג. איני
רוצה שהבריות יגידו :״די, מספיק, עזוב
אותנו עם זה. העניין נגמר.״
— אבל זה טבעי, ירידי. אתה בעצמן
אמרת פעם: משפט זה משמש מעין קא־תארזים.
כל מיני תסביכים באו על פתרונם.
נוצר יחם נורמאלי אל פרשת הזוועות —
הן מצד הניצולים, והן מצו ילידי־הארץ,
קאתארזים כזה הוא תופעה חו פעמ ת. אין
הוא יכול להימשך לנצח. אחרי שהמדינה
הזדעזעה יום אחרי יום, במשך חודשים
ארוכים, מוכרחה לבוא ריאקציה. כבר כיום
אין רוצים לשמע עוד על המשפט. אני
חושב שזה דווקא בסדר.
אבלאיננו מעוג־אולי
כן ואולי לא.
זר,מוקדם מוי.
יינים בכך. על כל פנים,
פרשת־ההשמדה לא הובהרה עד תימה. למעשה
הסתובב כל המשפט על פני השטח.
בגלל צורת ניהול התביעה בידי גדעון
האוזנר, ובגלל ההנחיות הפוליטיות שקיבל
מן הממשלה, לא התעמק המשפט בשום
בעייה רצינית. מדוע עלה היטלר לשלטון?
מה היה היקף הפשע, מבחינת מספר המשתתפים
הישירים והעקיפים, אחריות המוסדות
הממלכתיים, ויחם העם הגרמני כולו?
מה אשמת מנהיגי המערב, שלא עשו מאומה
להצלת המיליונים? מה אשמת המנהיגים
הציוניים, שלא נקטו בשום יוזמה להצלת
אחיהם? האם היה מותר לקסטנר
לשתף פעולה עם הנאצים? האם היה כותר
לשרת ולבן־גוריון לשתף פעולה עם האנגלים?
יש פה ים של שאלות, הטעונות
בירור לאומי ועולמי. אני חושש שה צאתו
להורג של אייכמן תשמש תחליף לבירור
כזה. זה יהיה סוף פסוק.

— אז סח את רוצה שייעשה באיש?
חשוב את מחשבתן עד הסוף, ותגיע בהכרח
לאבסורד.
— אחת האפשרויות היא, כמובן, למסרו
למדינה אחרת בתום ההליכים המשפטיים
בישראל. אייכמן רצח רבים, ולא רק יהודים.
הוא פגע בבני עשרות לאומים. נוכל
להסגירו, למשל, לגרמניה — ולהטיל על
העם הגרמני את האחריות לשפטו מחדש
על פגיעתו בגרמנים, יהודים ולא־יהודים.
זה בוזדאי יעורר את הבעייה הנאצית מחדש
בגרמניה, ויעמיד את הגרמנים במיבחן

חמור. לדעתי זד, רצוי מאוד.
— ברור לן שאז יידון למאם ר־עולם.
בגרמניה אין עונש־מזות.
— נכון. אפשר גם ימסרו לפולנים.
— כדי שהם יוציאוהו להורג במקומן?
— לפחות לא יווצר או תקדים ישראלי,
ולא יהיה מקום־הריגה בישראל.
— זה מוסר מוזר מאוד, ידידי. אם
אומנם, לרעתן, אין זה מוסרי ליטול חיי
אדם — האם זה משנה אם אתה ע!שה
זאת בעצמן, או באמצעות שלית? להיפן,
אני חושב שזה יהיה יותר אמיץ ויותר
מוסרי אם נשלים את המלאכה בעצמנו,
תחת להשתמש במעין גויישל־שבת.
— נבון, אני נאלץ להודות בכך. איני
רוצה להתחמק מן האחריות. אולי הפתרון
הנבון הוא להמתיק את עונשו ולהחזיקו
במאסר־עולם כאן. זד, יעשה רושם טוב בעולם,
יביא הרבה אהדה למדינה ויהליש
מאוד את האנטי־שמיות.
— האם אין זו דרן זולה ובלתי־מבובות
לרכוש אהוה?
— אולי. אך אין זה הנימוק העיקרי
שלי. העיקר הוא שכדאי להחזיק את אייכ־מן
בבלא ישראלי, במשך עשרות שנים. זה
יחזיק את הבעייה בחיים. מדי פעם תהיינה
בעת ני העולם ידיעות על אייכמן. כל ידיעה
כזאת תזכיר את זוזעות הנאצים, ותזכיר
לעולם שהפרשה עודנה תובעת בירור
ומהשבה.
— ואני מתקומם נגד זה שהאיש יחיה
אצלנו, יאכל את לחמנו וינשום את אוויר
ארצנו, אפילו בתור אסיר.
— אז מה אתה מציע? אם תוציאו להורג
— מה תעשה בגופתו? תחזיר אותה
למשפחתו, כדי שתיקבר ותהפוך מקום־
פולחן לנאציזם הבינלאומי? תקבור אותה
באדמת ישראל?
— אולי נשרוף אותה, ונפזר את האפר
לכל הרוחות.
— זה ייראה כמעשה ברברי, ויקומם
בצדק את כל העולם. אך חוששני שסטינו
מן העיקר. בסופו של דבר קשה להתווכח
על כל העניין באופן אובייקטיבי. ההגיון
לא יכריע כאן. זה עניין של רגש. ואני
אומר: אסור להוציאו להורג.
— ואני אומר: אסור שלא להוציאו
להורג.

במדינה
(המשן מעמוד )4
לא כח״ב מפא״י בלבד. הוא נאם שם בתוא
רו המלא והמרשים, .׳בעצם זר, סוד׳״ חזר
והכריז מדי פעם .״הדברים שאומר עכשיו
יישארו בינינו ואינם לעתונות.״ אולם לא
היתד, לו כל אפשרות לדעת מי הוא קהל
שומעי־סודותיו. כל מי שהטריח עצמו לאולם
הסמוך לבאר־מסעדה של האחים סמית
ברחוב לה־סיינגה יכול היה לשמוע, לקלוט
ולרשום כל דבר מדברי המדינאי הישראלי.
מתמטיקה באידיש. באנגלית, במבטא
מזעזע, הכריז ארגוב :״המדינה היהודית
אינה שייכת לתושביה, אלא ליהודי העולם
כולו. הם רק אינם רשאים לבחור לכנסת
אעשה הערה, ואנא אל תבואו במבוכה.
מה יקרה אם ישראל תיעלם? מה יקרה
ליהודים בגולה? נכון, הגולה תמשיך את
קיומה הפיסי. אבל אני בטוח, משוכנע, שכל
גויי העולם יביטו ביהודים, אפילו בארצות־הברית,
כטמאים. ואני משוכנע שאם ישראל
תיעלם, אפילו ששת מיליוני יהודי ארצות־הברית,
אלד,ים יברכם, יהפכו ליהודי חסות.״
את הביטוי יהודי־חסות אמר באידיש, למזלו
איש לא הבין.
״ 67 פעמים בשב־ע מתקיף רדיו קהיר את
ישראל,״ המשיך ארגוב להלום .״אם לא
נקבל תוך שנה שנתיים מספר מספיק של
יהודים — הבינו אותי היטב, יהודים לבנים,

ההסכם החתום עם ממשלת ישראל, לא
להפיק רווחים מצילום המשפט.
מר, דחף אם כן את בעלי החברה לעשות
מאמץ כה גדול כדי לזכות בצילום הבלעדי
של המשפט? מספר גילויים, שהתפרסמו
לרגל חידוש המשפט, שפכו אור על כמה
מנימוקי החברה.
החברה הציעה את צילומיה לחברות הטלוויזיה
בעולם במחירים שקבעה. המחירים
הגבוהים הרתיעו את רוב החברות העולמיות
ורק כשלוש ארצות קנו את צילומי
המשפט: בארצות־הברית, באנגליה ובגרמניה
המערבית. ארצות הגוש המזרחי קיבלו את
הסרטים חינם ואילו בשאר הארצות כמעט
שלא הציגו את יומן המשפט. מה, איפוא,
היה הרווח של החברה?
חוזה כדי מסריטים. העובדה שחברת
קאפיטול־סיסי זכתה בזכיון בלעדי למשפט
בעל פרסום בינלאומי העלתה את שיעור
מניותיה של החברה בהרבה נקודות בשוק.
מעליה זו בלבד, יכלו בעלי החברה להרויח
עשרות ומאות אלפי דולרים בשוק האמריקאי.
ואמנם,
עם סיום החלק הראשון של
המשפט, ארזו אנשי חברת הצילום את חפציהם
ונעלמו מהארץ, למרות החוזה החתום.
אנשי משרד ראש הממשלה, שנשארו עם
חוזה אך בלי מסריטים, פנו בחשאי לחברת
יומני גסע, הציעו להם — שוב ללא מיכרז
— לצלם את המשפט. אנשי גבע לא הצליחו
להשיג את הסכומים הדרושים להשקעה
בצילום המשפט, ובינתיים נודע דבר העיס־קר,
החשאית לאנשי אולפני הסרטה הרצליה
והם איימו בפניה לבין־דין־הגבוה־לצדק, על
אי־פירסום מיכרז.
מאחר שגבע כבר ויתרה, שמחו אנשי
ההסברה להעביר את הצילום לידי אולפני
ההסרטה־הרצליה. אולם אנשי הרצליה נתקלו
בקשיים חדשים. כל חברות הטלוויזיה
העולמיות דרשו את הצילומים במחירי המינימום
הנהוגים בשוק הצילומים. החברה
הישראלית לא יכלה להרשות לעצמה הפסד
כל גדול, הודיעה על סירובה.
ברגע האחרון ממש, ערב פתיחת המשפט
נכנעו כל החברות הגדולות והחלו להזמין
את צילומי החברה הישראלית. הקהל היחידי
שכמעט ולא יראה את הסרט יהיה הקהל
הישראלי, שיוכל לחוות מדי שבוע בשלוש
דקות בלבד מהמשפט על בד הקולנוע.

מנע!!
כי צ ד •( 13 עי ר?

ציוני ארגום
״שישאר סוד בינינו
תרבותיים, מדענים — יהיה עלוב מאד.
מבקש מכולכם לעלות לישראל.רק אינני חמישה אחוזים מכלל היהודים.
״אבל הם לא באים. ואני מעז לומר
שהיהודים לא יבואו לישראל בשנים הקרובות
בתהליך הרגיל. הם יהיו קרבנות. זה
באלג׳יריה, אם הפל״ן ישתלם, זד, יקרה עלול לקרות גם במקומות אחרים.
״יש לנו כבר עליה גדולה מהמזרח התיכון.
הרבה מהם מנקים רחובות. אבל הם
גם בנו את הכביש לאילת. זו אינה בושה.
גם אשתי עבדה כעוזרת־בית כאשר עלינו
ארצה. אבל עליה זאת היא קסאססרופלית.
מוכרחים לעשות הכל כדי לאזן את המצב.
וכדי לאזן את המצב, צריך להשיג את
היהודים האחרים. ואפשר להשיגם רק כאן.״
מפתח לשלום היה בידי ארגוב:

״המעצמות הגדולות חייבות לשמור על
ישראל, כי התלקחות בישראל תסכן שלום
העולם כולו. תארו לעצמכם, שאם 600
אלף יהודים יסדו מדינה, מיליון וחצי הגיעו
לסואץ בשלושה ימים, הרי שלושה,־ארבעה
מיליון יכולים לכבוש את המזרח כולו.
וזה המפתח לשלום.״

הסברה
המ שפט הגדו ל
מדוע רצתה כל כך חברת קאפיטול-סיטי
לצלם את משפט אייכמן? שאלה זו הטרידה
חברות טלוויזיה רבות בעולם. החברה, שהיתר.
קטנה ובלתי מוכרת, התחייבה, לסי

פקידיו הבכירים של משרד הפנים בירושלים
היו נבוכים בשבוע שעבר: בעוד שה־עתונות
פירסמה בהבלטה את עלייתה של
קבוצת צעירים לעיר קואופרטיבית חדשה
על שפת מכתש־רמון (העולם הזח )1241
ועתונאים רבים באו לברר פרטים על תכנית
העיר החדשה, לא נשאר לפקידים אלא
להודות :״איננו יודעים אפילו היכן נמצאת
העיר הזאת. לא נתבקשנו ולא נתנו כל
אישור לאיתור השטת והדבר לא הגיע כלל
לדיון בועד בניין ערים.״
עסק רציני. כיצד בונים עיר מבלי
שמשרד הפנים ידע על כך? פשוט מאד:
קבוצה של צעירים תל־אביביים, שנפגשה
על כוס קפה בבית הקפה קמניצר, על שפת
ימה של תל־אביב, החליטה כי ״כך הדבר
איננו יכול להמשך. צריכים לעשות משהו.״
לבנות עיר קואופרטיבית, למשל. היכן?
בנגב לא חסר מקום. לרגלי מעלה־ר,עקרבים,
למשל. הנוף שם משגע. באמצעות שמעון
פרס הצליחו, אפילו, להשיג פגישה עם הזקן.
הרעיון מצא חן בעיני בן־גוריון. הוא
העדיף את מעלו׳,־ו׳,עצמאות .״הנוף פה הוא
הטוב ביותר בארץ.״
כידיים בטוחות. הצעירים הככימ׳,
עלו בשבוע שעבר למצפה־רמון. לא לנקודה
החדשה, אלא לעיירה הישנה המתקיימת
בקושי מן המחצבים שבמכתש ומעבודות
הבניה הזמניות בעיר עצמה. מי מתכנן אותה?
״מהנדס אחד.״ האם משרד הפנים אישר
את התכנית?
״משרד הפנים? עוד לא התקשרנו איתו.
אבל זה יהיה בסדר. שמעון פרם לקח את
העניין לידיו.״

נימוסים
ז אב להגנ ת החי
האם זה מוסרי לחנך בני־אדם במחיר
השמצת חזירים והמורים?
(הנושך מעמוד )14

אחרי 16 שנה 1־ 115 ישיבות בית־משפג
בצד הגר
מוות הזר והטיל את צילו על אולם
| 1בית־העם בירושלים. אלא שעתה שוב
לא נפרשו כנפיו מעל כל יושבי אולם בית־המשפט.
שוב לא השתקף בכל אימתו בדמויותיהם
של מיליוני סבוחים, בעשן
המשרפות, בקברות האחים ההמוניים, בחריקת
גלגלי רכבות המשא הנעולות. הוא
לא התגלם בסיפוריהם הנרגשים של ניצולי
השואה על דוכן העדים, או בעיניהם של
קרובי המושמדים שחרקו שן ביציע.
הוא הופיע עתה בצורה היבשה, הענינית
והאפורה של החוק. שעה שהחלו שלושת
שופטי בית־הדין המחוזי הדן את אדולף
אייכמן להקריא את פסק דינם, ובנו, שלב
אחרי שלב, את גרם המעלות העומד להצעיד
את אייכמן אל הגרדום, נפל צילו של
המוזת על איש אחו באולם — הגבר הממושקף
והקרח שישב בין שני שוטרים
בתא־הזכוכית.
וראה, כאילו היה זה סמל — פס של
צל נחת על פניו הקפואים של הנאשם.
הוא נראה ברורות בעיני כל אלה שהתבוננו
בו מכל הזוויות. הוא הופיע בכל התמונות
הרשמיות שצולמו באותו יום. היה
זה אך מקרה. אחרי שהסרטת המשפט עברה
לידי חברה ישראלית שנאלצה ליתר אור
באולם לצורך הצילומים, הואר תאו של
אייכמן במספר זרקורים נוסף. האור סינוור
את עיניו והוא נמלט ממנו אל צל מסגרת
המתכת של תא הזכוכית.

אחד גגד מאח
ף״ וא ישם בתא^דקוו^מם פר ילפני
< 1שנכנסו השופטים. האווירה לא הימה
כלל מחושמלת או מתוחה, כלפני פסק-
דין העומד לחרוץ גורל אדם. היא דמתה
יותר לאווירה של כיתת בית־ספר, המתכנסת
לראשונה אחרי חופשת הקיץ. עתונאים מכל
ארצות תבל, שלא ראו זה את זה מאז נפ-
ייו בשלבים הראשונים של המשפט, פגשו
איש את רעהו בצהלות גיל. אפילו השוטרים
לא נראו כה נוקשים, בירכו בידידות מכרים
ותיקים מבין הקהל. התורגמנים בתאיהם
שתו תה ואנשי התביעה הכללית, שהופיעו
הפעם בהרכב מלא, פיטפטו בקול.
לגבי מסקנת השופטים לא היה ספק. אך
לא היה זה משום שפסק־הדין המנומק,
שהוכן ושוכפל בארבע שפות עוד לפני
הקראתו, הודלף החוצה. אחרי שיצא מידיהם
של השופטים, עבר פסק־הדין דרך ידיהם
של כשישים איש — כתכניות, מזכירות,
משכפלים והשוטרים ששמרו עליהם. כמה
עתונאים ניסו להשיג העתקים או פרטים
על מהותו של פסק־הדין, אולם לא העלו
דבר .״לא נקטנו שום אמצעים מיוחדים,״
סיפר סגן־ניצב קופל, מפקד כוח המשטרה
השומר על בנין בית־המשפט .״סמכנו
על נאמנותם של העובדים ואפילו לא התר־עמנו
בהם. לא היה צורך.״
למרות זאת לא נמצא בכל האולם גם אחד
שיהיה מוכן להמר אחד למאה שפסק־הדין
לא יהיה הרשעה גמורה. יותר מזה. לרבים
לא היה ספק גם בקשר לגזר־הדין .״האם
יתלו אותו?!״ שאל כתב סוכנות הידיעות
הרוסית טאס, ובעצמו השיב :״אני מקווה
שכן. אד,נד, מאוד מכך. נשתה לחיים לכבוד
המאורע!״
הדממה חזרה לאולם ברגע בו נכנסו
שלושת השופטים לאולם. בנימין ד,לוי נעץ
אתי עיניו באייכמן, מרגע היכנסו לאולם,
ולא הסירם ממנו עד שהתיישב במקומו.
אב־בית־הדין, השופט לנדרי רק הגניב
מבט, בדרכו אל הכסא, לעבר תאו של
אייכמן. השופט רווה לא התבונן כלל
לכיוונו.
השופט לנדוי פרק את מטען־המתח בכמה
משפטים קצרים :״אני פותח את הישיבה
ה־ 115 של המשפט. בית־המשפט יתן
את פסק הדין במשפט זה. הנאשם יקום!״

—עוד לפני שהיה סיפק להבחין בתגובת>
של אייכמן, הרעים השופט לנדוי בקולו:
״הנאשם, בית־המשפט מרשיע אותך בפשעים
כלפי העם היהודי, בפשעים כלפי האנושות,
בפשע־מלחמה ובהשתייכות לארגונים
עויינים. אנו ניתן את פסק־הדין המנומק
עכשיו ואתה תשמע את פסק הדין
המנומק בישיבה. שב!״

ה עי ק ר

ה ב רי אות

ן*י #כתכים הז רי ם קפצו ממקומותיהם
( | להבריק את הכותרות לעתוניהם. איינ׳־
מן מתיישב. הוא נראה בולע את רוקו,
מכווץ את שפתיו בעצבנות. לרגע זעים כמה
שרירים בצווארו ואחר משתלט עליו הקפאין•
הוא נראה רגוע. אפילו השמין קצר*.
״אני מוכנה להתערב שתוא עלה בעשרה
קילו,״ אמרה פקידת מחלקת הצילומים.
היא שלפה שתי תמונות שלו, מלפני כמה
חודשים ומהיום — ״תראו כמה שהוא השמין!״
ואמנם השקערוריות שבלחייו נעלמו.
הוא מוטרד רק על ידי הנזלת. כנראה
מקורר. מדי פעם שולף מהכיס הפנימי של
חליפתו מטפחת צחורה ומקנח בה את חסמו.
משולחן התביעה זורק גדעון האוזנר מבט
חטוף לעבר שולחן ר,סניגוריה הנראה שומם.
רק סרוזאציוס לבדו יושב שם. הדראמ^י*
הסתיימה. בקול מונוטוני, בעל מבטא ייקי,
מקריא השופט ד,לוי את החלק הראשון של
פסק־הדין, המתיחס לסמכותו של בית המשפט
לדון ולחרוץ את דינו של אייכמן. זהו
שלב יבש ומייגע. הגדרות משפטיות, מובאות
מפסקי־דין, אסמכתאות חוקיות. קשה
לעקוב אחרי הדברים.
ולרגע קשה להשלים, שאמנם כך, ללא
ברק או רעש תופים, ברצינות הגובלת
בשעמום נקבעת ההיסטוריה.

?א מ רי צו ת -עו ב דו ת
ך * םיהר גו אותו רק עם ההקראה
הזאת,״ התלוצץ אחד העתונאים. מבעד
לשפע המילים היבשות חודרת משמעותו
של פסק־הדין בכמה משפטים :״סמכותנו
לדון במשפט זה מושתתת על החוק
לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק חרות
שקביעותיו אינן משתמעות לשתי פני ם...
לא מצאנו כל יסוד לטענה כי החוק הישראלי
נוגד את עקרונות המשפט הבינלאומי.
לד,יפו, הגענו למסקנה כי החוק הנדון הולם
את מיטב המסורת של משפט הע מים...
הסמכות לשיפוט ״פשעים לפי משפט עמים,״
היא אוניברסלית גרמניה אחראית לפשעים
לא רק אחריות מוסרית כי אם גם
אחריות חוקית, אולם אחריות זו אינה
פוטרת את אחריותו של הנאשם...״
השופט בנימין הלוי, שחיבר חיבור משפטי
מבריק זה, בו ביטל את טענותיו ה־טרומיות
של סחדאציוס ביסודיות ובשיטתיות,
מבצע אקרובטיקה לשונית הזוכה להתפעלות
כללית באולם. חיבורו נכתב בשש
שפות, והוא מקריא אותו בשטף כשהוא
קופץ משפה לשפה ללא הפסקת נשימה.
הוא מצטט תקדימים באנגלית, צרפתית ולטינית,
אומר כמה משפטים בגרמנית ואף
מקריא קטע בספרדית — את הצהרתה של
ממשלת ארגנטינה בדבר חיסול הסכסוך עם
ישראל סביב חטיפת אייכמן.
״מזל שלא תפסו את אייכמן ביאפן,״ לוחש
עתונאי לחברו ,״הלוי היה מקריא אז
את הקטע ביאפנית.״
הנקודה המעניינת ביותר בין כל קביעותיו
של בית־המשפט בשלב זה, היא ה תשו־בה
לטענת הד״ר סרוואציוס, כי לפי
משפם העמים דרושה זיקה בין המדינה
השופטת ומבצע העבירה, וכי בהעדר ״נקודת
סימוכין מוכרת״ אין למדינה סמכות
להעניש על עבירות חוץ. למרות שכבר
בפתיחה קבע ביתיר,׳משפט כי ״דרכו של

1ות! של יישום:

!חיילים פורטוגליים באנגולה מפילים את קירות הטי1
!החרוכים של בית בכפר אפריקאי אשר הופצץ קודם
לכן על ידי מטוסיהם. במסע הדיכוי של המרד האנגולי משמידים החיילים הפורטוגליים

חבים בצפון אנגולה, שאילצו את הפורטוגלים
לזרוק אל הקרב מטוסי־סילון, משוריינים
ואלפי צנחנים, כדי להחזיר לעצמם
את השליטה במקום.
שתי סיבות עיקריות גרמו לפתיחת מלחמת
שיחרור אמיתית — עצמאותה של
קונגו השכנה, ששליטיה החדשים סייעו
בידי המורדים האנגוליים, בהשראתו המלהיבה
של פטרים לומומבה המנוח והמרד
הימי של הקפיטן הפורטוגלי הנריקו גאלודאו,

בלואנדה, בירת אנגולה, עשרות עתונאים
מכל רחבי העולם שהמתינו לבוא האוניה.
הולדן ניצל נוכחות זו של עתונאים, צלמי
קולנוע וטלביזיה כדי להתחיל בפעולה.
האות ניתן ב־ 3בפברואר. בלואנדה הותקף
בית־הכלא הצבאי והמתקיפים הצליחו לשחרר
מספר אסירים פוליטיים. בעת ובעונה
אחת הותקפה גם תחנת־השידור המקומית
והקסרקטין של שירות הבטחון. מספר
האבידות שנגרמו לפורטוגלים בהתקפות

כפרים שלמים על יושביהם, מוחים אותם מעל פני האדמה. מסעות אלה מלווים במעשי טבח
ואכדריות מצדו של צבא מודרני כלפי אוכלוסיה הנחשבת בעיניו לקבוצות של תת־אדם.
לאלו, לפי דעת השליטים הפורטוגל״ם, לא מגיעות כל דכויות, לא כל שכן עצמאות לאומית.
מות. כעבור חודש ימים׳ ב־ 14 במרץ,פרץ
המרד המאורגן.
זה אירע במטב פרימאוורה שבצפון אנגולה.
פועלי החווה, שרובם הצטרפו ל־יו־פי.־
איי. דרשו מבעל־המטע הפורטוגלי העלאה
בשכר ותנאי עבודה אנושיים. בתגובה לדרישה
זו הוכו הפועלים על ידי הלבנים
שבחווה, כמה מהם מתו ואחרים נפצעו
פצעים אנושים. מזויינים במקלות׳ גרזנים
וסכינים ארוכות׳ הסתערו, או, הפועלים על
רוצחיהם והרגו את בעל־המטע.
כאשר הגיעו השמועות על המאורעות
למטעים קרובים׳ יצאו הפורטוגלים הלבנים
כשהם מזויינים ברוביהם, והמיתו כל כושי
שנקלע בדרכם. תוף שעות ספורות אחזה
הלהבה ופשטה בכל האזור בטודח של 400
קילומטר. בכל מקום התקוממו פועלי החוות
המדוכאים, נלחמו בסכינים נגד הפורטוגלים
המצויידים בנשק חס׳ הציתו את המטעים.
בשל הדרכים המשובשות והסופות שהשתוללו
בג׳ונגלים לא יכול היה חיל־המצב
הפורטוגלי שבדרום לצאת לאזור־ההתקומ־מות.
כאשר החל לנוע, כבר היו הדרכים
חסומות. עצי הג׳ונגל נכרתו והוצבו במחסו
מים
לרוחב הדרכים, בורות עמוקים שנחפרו
בכבישים הוסוו כדי לשמש מלכודות למכו־ניות־הצבא.
אותה
שעה החלו זורמים לאזור כמה
אלפי צעירים אנגוליים מאורגנים ביו. סי.
א־י. שהתאמנו בקונגו. אי־אפשר היה לעצור
עוד את גל המרד.
זוהי מלחמה בין בוהות בלתי־שווים. זוהי
מלחמה בה משתמש צד אחד במטוסי סילון,
מפציצים חדישים; פצצות־נפלם וגדודי צנחנים
מאומנים ואילו הצד השני לוחם בסכינים,
בכלי נשק קלים הנופלים בידיו ושחיי־ליו
צועדים יחפים וערומים למחצה מכותרים
ומנותקים מכל עורף בטוח.
תוך נאמנות למסורת מלחמות מבוצעים
גם במלחמה זו מעשי־זוועה גם על ידי
לוחמי המחתרת. אולם רוב מעשי הזוועה,
אותם מתארים הפורטוגלים בתעמולתם אינם
אלא תולדה של כלי הנשק הפרימיטיביים
שבידי המורדים — מוות בכדור רובה,
נראה משום מה יותר אלגנטי.
בשלב זה נראה לפורטוגלים שהם הצליחו
להתגבר על גל המרד הראשון. אולם מעטים
מאיד הם המפקפקים כיום מה תהיה תוצאת
המלחמה אם תימשך בשיטה זו.

בג״פים ומכוניות משוריינות יוצא הצבא הפורטוגלי באנגולה
בעקבות המורדים, שאמצעי הלחימה שלהם פרימי־כמו
מלכודת הדרכים הנראית בתמונה, שמטרתה: חבלה בכלי רכב ועצירתם.

המאה ה־20
טיביים

ששיתף פעולה שלא במתכוון, אמנם, עם
ה־יו.סי.איי.
באליזבטוויל התגלה לראשונה מנהיגה
של ה־יו.פי.איי. רוברטו הולדן, לשעבר
פועל־מטעים בצפון־אנגולה, שפוטר ממשרתו,
לדברי הפורטוגלים ״אחרי שהתגלה
כאדם מושחת שביזבז כספים, יותר מאשר
הרויח.״
הולדן שיצא בפעם הראשונה בהכרזת־מלחמה
גלויה נגד המשטר הפורטוגלי,
הצליח לגייס תמיכה ועזרה ממקורות שונים
בעולם.
כאשר תפס הקפיטן גאלוואו בינואר השנה
את ם פינת־,4נוסעים סאנטה מריה והכריז
כי מטרתו להגיע עמה אל אנגולה, נאספו

אלו לא פורסם מעולם. לעומת זאת, טענו
הפורטוגלים, כי מבין גוויות 14 המורדים
שנהרגו בהתקפות אלו, זוהו חמישה כאי־רופאים
לבנים שצבעו את פניהם כדי
להיראות ככושים. שאר התוקפים שנהרגו
זוהו כילידים אנגולים ששהו כפליטים בקונגו.

מוו
ת אדכגטי
ף* עקבות פעורות אלה הגבירה מש־

—1מרת־הבטחוז הפורטוגלית את מסע הדיכוי
שלה. בוצעו מאסרים המוניים; אסירים
פוליטיים הוצאו להורג. מכפרים שונים
נלקחו בני־ערובה. זה היה האות להתקומ
זהו
נשקם של מורדי אנגולה — סכינים ארונות שעל

ניצביהם חרות סמל ארגונם — היו.פי.איי. הפורטוגלים 19 מצגים נשק זה כסמל לאכזריות האנגולים, לא מזכירים שאין להם כל אמצעי לחימה אחרים.

י*י296

נציג סעודיה התכונן לנאומו כמו פוימאדונה, הגיש לכבוד האפריקאים עלילה של

רדה לאל עבור אחמד שוקיירי!״ זו היתה התגובה הכללית של הישראלים ביום
*^ 1השלישי של הדיון על פליטי פלסטין. ועתונאי אמריקאי שאל את חברו הישראלי,
בהלצה :״אמור לי, כמה אתם משלמים לשוקיירי?״
כי הנציג הנכבד של ערב הסעודית, שנולד בעכו, עשה לישראל שרות רב. הוא לקח
א.ת הטענות הערביות לגבי בעיית הפליטים, שהן חזקות מאד כשלעצמן, והעמים עליהן
מיגדל של הגזמות והאשמות׳ עד כי הביא את הדברים לידי אבסורד.
לאדם הטוען בשם מיליון ומאתיים אלף אנשים אומללים, לא קל להרגיז את נציגי
האומות ולעורר על עצמו את זעמם. שוקיירי הצליח בכך באופן מזהיר.

הקרב על האוזן השחורה
ך•* ד 3ר לא בא לו בקלות. כי אחמד שוקיירי אינו מתייחם אל נאומו השנתי בענין
| $הפליטים כלאחר יד, כאל הופעה רגילה. הוא עיבד על הנאום הזה במשך שנה שלמה,
קורא את כל החומר מנאומי בן־גוריון ועד לגליונות העולם הזה, לוקט מובאות, גוזר
קטעים מן העתונות, כותב ומשכתב את הדברים. שום זמרת־איפירהאינה מתכוננת ביתר
שקדנות לאריה הגדולה שלה, שום שחקן אינו מכין ביראת־כבוד רבה יותר את המונולוג
הגדול שלו .״שקדתי בכל הכוח העומד לרשותי לעדן את ביטויי וללטש את משפטי,״ אמר
שוקיירי לעצמו, בענווה רבה, בנאומו.
הישראלים חיכו לנאום הזה בדאגה מסויימת. הנאום השנתי של שוקיירי הוא, בעיניהם,
מעין תופעת־טבע בלתי־נעימה אך בלתי־נמנעת, כמו השטפונות בנגב או הכפור של החורף
הניו־יורקי. הנהמה היחידה היתה שעד כה לא הצליח שוקיירי להגשים את חלום חייו,
להשיג מקום נרחב בטורי הניו־יורק טיימס והניו־יורק הראדד מריביון. שני עתונים אלה,
הכפופים במידה רבה להשפעה יהודית מאירגנת (והתלויים במאות אלפי הקוראים היהודיים
בניו־יורק) מחרימים אותו בשיטתיות. ומאחר ששום דבר איני מרגיז שחקן טוב כמו
קשר־השתקה מצד המבקרים, הכניס שוקיירי לנאומו כמה פסוקים חריפים על השיעבוד
של שני עתונים אלה (״שכל אחד מהם הוא מוסד גדול יותר מישראל להשפעה
הציונית.
אם העתונים מחרימים אותו, אל מי מדבר שוקיירי? גם זה היה ברור הפעם. הוא דיבר
במישרין ובאופן כמעט בלעדי אל האדונים שחורי־העור, הפזורים מסביב לשתי הפרסות
הגדולות באולם הישיבות של הוועדה המדינית המיוחדת של עצרת האו״ם. האדונים האלה
מייצגים את המדינות החדשות. איש מהם לא היה עדיין דיפלומאט כאשר נולדה מדינת־ישראל,
ויחד עמה בעיית־הפליטים. שוקיירי התכוזן לגולל לפניהם את דברי ימי ישראל
בצורה דראמתית, לעצב בשבילם אחת ולתמיד תמונה קבועה של בעיית פלסטין. למענם
יצר יצירה הדומה להפליא לרומאן הזעיר המינומנטאלי של ליאון יורים, גם ברמה וגם
באורך. היה זה מעין אקסודוס הפוך, לשם תצרוכת אפריקאית.

המערכה הגדולה היתד, קרב על האוזן השחורה של המדינות האפריקאיות החדשות.

האדונים החדשים מאפריקה

** 6פא״אדיצב הוא שעצם הימצאותם של האדונים השחורים במגרד־השהקים היפהפה
ן ( הוא מכה חמורה לשוקיירי ישות׳.
הרגשתי בדבר מיד בהיכנסי לטרקלין הנציגים, בקומה השניה של הבניין. לפני שלוש
שנים, בעת ביקורי האחרון, בלטו באולם הגדול דוברי הערבית. הם היו ישובים בקבוצות
גדולות סביב השולחנות, רובצים בכורסות־העור הנוחות לאורך הקירות. נציגי בל האומות
האירו להם פנים. כי הקולות הערביים היו חשובים מאיד בכל בעייה. כמעט אי־אפשר
היה לקבל החלטה בכל עניין שהוא בלי הסכמתם.
בינתיים נולדה אפריקה החדשה. מדינה אחרי מדינה נוצרה ותפסה את מקומה באולם
העצרת. מספר חברי האו״ם עלה ל־ 103׳ בעיד שמספר קולות הערבים לא עלה כלל•
מלבד שיבת הנציג הסורי. כך ירד המישקל הסגולי של הגוש הערבי באו״ם. הצבע השחור
בולט בכל מקום בבניין — בטרקלין, במסעדה, בבאר, על המדרגות הנעות ובמעליות.
אל המספר נוסף החידוש. האדונים השחורים הם באופנה. מאחר שעדיין אין להם

עמדות מגובשות בנושאים רבים שאינם נוגעים להם במישרין, כדאי לטפל בהם. כמעט כל
הנואמים בכל הדיונים מדברים אל אוזניהם, כשם שדיברו פעם אל אוזני הערבים.
אין זו חנופה. יש בה מידה רבה של רחשי כבוד אמיתיים. כי האפריקאים מוכיחים את
עצמם באו״ם — לתמהון כל שאר הנציגים. הם שופעים אוזירה של כבוד ובטחון־עצמי,
נוהגים בנימוס מתורבת להפליא ומדברים תמיד לעניין. רמתם האישית גבוהה מזו של
נציגים רבים אחרים. בעוד שהערבים מרגיזים לעתים קרובות, אין האפריקאים מרגיזים
לע־לם. השפעתם אינה רק כמותית, אלא גם איכותית.
כפי שנוכח שוקיירי לדעת, לא קל לשכנע גברים שקטים אלה. הם כבר מכירים את
יסודות הבעיההארצישראלית. דעתם על ישראל היא יותר חיובית מכפי שאפשר היה
לקוות.
יותר מכל דבר אחר גרם לכך המאורע שעורר ויכוח כה רב בישראל: ההצבעה הישראלית
למען ההחלטה לגינוי דרום־אפריקה. גם זו לא היתד, מעוררת תשומת־לב כה רבה, לולא
התגובה הקיצונית והנמרצת של פרוזרד, שזכתה להד רב מאוד בעתינות כאן.
במשך השנים התגבשה בעולם תמונה של ישראל המהווה חלק בלתי־נפרד מן המחנה
הקולוניאלי המערבי — תמונה שהתחזקה במיבצע־סיני, בענייני אלג׳יריה ואל־צחרה. אך
במידת מה תמונה זו. הוא לא שם במקומה
הקרע החריף בין דרום־אפריקה וישראל שבר
תמונה חדשה של ישראל ניטראליסטית ואנטי־קולוניאלית, אך לפחות יצר תמינה של
ישראל עצמאית, שאינה תלויה במערב בכל עניין. בסך־הכל: דוגמה יפה ומאלפת לכלל
חדשים — כלל אשר מנהיגיישראל שוכחים
הנושן כי יוזמה פוליטית חדשה יוצרת תנאים
אותו בעניין הערבי.

״אנחנו נחזור:׳

** ל רקע זה פתח שוקיירי את נאומו. מן הרגע הראשון בלט אופיו של האיש: שחצן,
מאוהב בעצמו, חסר חום וחזות של יושר. הוותיקים יודעים כי הוא מושחת מבחינה
כלכלית ומינית. אך גם המאזינים החדשים מרגישים כי מדבר אליהם שחקן, שהדברים
אינם באים מלבו.
אילו היה שוקיירי נותן את נאומו לעורך טוב, שהיה מקצץ ממנו שני שלישים, מסלק
את הקטעים המופרזים והמרגיזים ומשאיר רק את הגרעין המוצק של טענות לעניין יכול
היה להיות נאום קטלני. כי ביסודו, טיעון הערבים בבעיית הפליטים היא חזק מאוד. אך
שוקיירי הכין נאום של 69 עמודים. גם בכך לא הסתפק, אלא הוסיף באופן חופשי, תוך
כדי דיבור, כל־כך הרבה סילסולים ותוספות ספונטאניות, עד שהנאום גדל פי שתיים.
היתד, זאת התגרות בסבלנות הנציגים האחרים, שידעו היטב כי חלקים גדולים מדברי
שוקיירי אינם שייכים בשום פנים לעניין העומד על סדר־היום.
גם כך היו בנאום קטעים חזקים מאוד. הוא הצליח לצייר תמונה של ישראל תוקפנית,
שגדלה על חשבון התושבים המקוריים שגורשו מארצם, שהנה אדישה לסבלות אדם,
והמדכאת את המיעיט הערבי שלה גם כיום. הוא ציטט בהרחבה את חוקי ישראל הנוגעים
לרכוש הנפקדים — והדברים היבשים עשו רושם מזעזע. הוא הביא מובאות רבות מדברי
בן־גוריון — בין השאר מובאה נוראה, בה התפאר בן־גוריון לפני עשר שנים באוזני
סופר הניו־יורק טיימס כי ישראל יכולה להשפיע על העתונים והמחוקקים של ארצות־הברית(
.ליגלג שוקיירי :״אני מעריך את בן־גוריון. אני מעריץ אותו. אני מכיר לו טובה.׳׳)
ואכן — היתה לו סיבה להיות אסיר־תודה לבן־גוריון. בנאומיו אפשר למצוא ח מר
למכביר לצורך תעמולה אנטי־ציונית ואנטי־ישראלית, ושוקיירי ניצלו למכביר. הוא הביא
עשרות מובא־ת מדברי ראש־ממשלת ישראל. השיא: פוט סטאט של פסוק שרשם בן־גוריון
למחרת מיבצע־סיני, בספר האורחים של מינזר קתרינה הקדושה, לאמור :״אנחנו נחזור!״
מרוב עצים קשה לראות את היער. היער של שוקיירי היה חבוי במשפט אחד: שכלל לא
חשוב מי גרם למלחמת תש״ח, ומי אשם בה. אפילו אשמים הערבים לבדם, הרי אין
הדבר פוגע בזכות הפליטים לחזור למולדתם. כי כלל הוא במלחמות העמים: האוכלוסיה
האזרחית אינה צריכה לסבול ממלחמה בין מדינות וממשלות.
אלא שהיער הזה כמעט ולא נראה, מרוב עצים מליצתיים, שבאו להוכיה את חריפותו
וכשרונו של אחמד שוקיירי. כאשר דיבר על ״סטריפ״טיז״ בהתכוונו לעירטול ד,כוונית
האמיתיות של ישראל, עורר בלב המאזינים את החשד שמול הסטרים־טיז הישראלי מציג
שוקיירי עצמו ריקוד־בטן ערבי.
כאשר סיים את נאומו, בתום שתי ישיבות, היו הדיעות בין הישראלים חלוקות. הרוב
סכרו כי הכרזותיו של שוקיירי הרסו את הנאום, וכי השפעתו על האפריקאים אפסית.
אך היו גם שסברו כי שוקיירי הצליח בכל זאת להשאיר רושם כללי שמדיניות ישראל
היא עכורה ומכוערת.

״אקבורוס״ בכירנדר הריב

ך) מחרת בבוקר היה האולם מלא. כמעט כל הנציגים תפסו את מקומותיהם ליד שתי
/הפרסות. בעוד שבעת נאומו של שוקיירי נעדרו כ־ 30 נציגים, היתר, הנוכחות עתה
אחמד שוקיירי, בטרקלין המשלחות בנורכז האו״ס. הוא
נראה מרוצה מאד מעצמו, שופע עדיין נחת, בהפסקה
אחר• החלק הראשון של נאומו שהית הנאום הראשון על בעיית הפליטים הפלסטיניים.

נציג סעוויו!

מועמדת ערביה חדשה — כוויית — לא נתקבלה הודות לוויטו סובייטי. ויטו זה,
שהיווה נצחון לעיראק (הטוענת לכוויית) ומפלה לרע״ס (הדוגלת לפי שעה בעצמאות כוויית)
היא אחת הסנסציות של המושב הנוכחי.

קשדוס״ עובי, השמיץ-ושכח את העיקו

מלאה*.
מיכאל קומיי יכול היה לבחור בין שתי אפשרויות: להיות רגשני ופאתטי כמו שוקיירי,
וכך לרדת למעשה לרמתו, או לקבוע סגנון שונה ככל האפשר: שקט׳ יבש׳ צינן. הוא
בחר באפשרות השניה. מאחר שהטיעון הישראלי בעניין הפליטים הוא חלש מטבעו, וכל
הנימוקים הרגשניים נמצאים בצד השני, אין ספק שהיתר. זאת בחירה נבונה.
החלק הראשון היתה חזרה יבשה של אקסודוס — תולדות ישראל האצילה, הגיבורית,
שוחרת החופש והצדק, אשר הערבים הרעים ניסו להשמידה, בנטשם תוך כדי כך את
בתיהם מתוך זדון. כשהגיע לעניין עצמו עבר לטיעון פורמלי. האו״ם אינו רשאי למנות
אפוטרופוס לרכוש הנפקדים, כדרישת הערבים, כי זו התערבות בעניין הפנימי של מדינה
ריבונית. מאותה הסיבה אין האו״ם יכול לשלוח ועדה לחקירת מצב המיעוט הערבי. שתי
הטענות נכונות מבחינה משפטית, ואין ספק שנציגים רבים באו״ם אינם מעוניינים ליצור
תקדימים העלולים לפגוע למחרת היום גם בהם.
הנאום היה קצר, תכליתי, בנוי כהלכה, ענייני. הוא נאמר במיבטא אנגלי יפה. גולדה
מאיר, שישבה אותה שעה מאחורי קומיי, היתה מרוצה. לא פחות מרוצים היו אהוד
אבריאל וגדעון רפאל, שישבו מאחוריה, וחצי תריסר הישראלים שנכחו במקום.

ש״תו?,־הפעולה הסמוי

ך • ף כי סו ד ו של דבר, לא היה הבדל אמיתי בין דברי שוקיירי וקומיי. שניהם חזרו
^ על הקו הנוקשה הישן של ממשלותיהם, האחד ברגש והשני ביובש. בשפתו האדיבה
והעניינית, לא היה קומיי פחות נוקשה מאשר שוקיירי: אי־אפשר להחזיר את הפליטים,
אין מדברים על פיצויים, יש לשאוף ל״משא ומתן ישיר״.
באותו רגע, למעשה, נגמר הודיכוח — עוד לפני שהתחיל. כי כאשר שני הצדדים נוקטים
בקו הקיצוני ביותר, לא יתכן כל פתרון. האו״ם אינו יכול להשתמש בכוח. בעיית־הפליטים
תישאר על כנה — למשך שנים רבות.
בעיני הישראלים באו״ם, זהו נצחון גדול. במצב הנתון כיום באו״ם, כל שינוי יכול רק
להיות שינוי לרעה. אך ספק אם זו הערכה נכונה. כי עצם קיום בעיית הפליטים הוא קלף
עצום בידי הערבים. נאומו של שוקיירי לא נועד לטפל בפליטים. הפליטים אינם מעניינים
אותו בתור שכאלה. בידיו הם תירוץ ונשק. הודות לפליטים קיימת ״בעית פלסטין״ .הודות
* לפליטים נשאר סימן־שאלה מרחף מעל לשמה של ישראל. הודות לפליטים יכולים הערבים
לפתוח בכל שנה מחדש ויכוח כללי על מהות ישראל וזכות־הקיום שלה. הודות לפליטים
יכול איש כמו שוקיירי להעז לטעון כי ישראל — לבדה מבין כל המדינות באו״ם —
אינה מדינה בעלת ריבונות מלאה.
כל זה היה צריך להוביל למחשבה שישראל מעוניינת יותר מכל גורם אחר לחסל

את בעיית הפליטים. אך שום מסקנה לא היתר. רחוקה יותר מדברי קומיי. נתקבל הרושם
כי הוא מעוניין, בדיוק כמו שוקיירי, בקיום הבעייה.
ואכן — אדם היושב בצד כמשקיף אובייקטיבי, יכול היה לקבל את הרושם שקיים
שיתוף־פעולה מוחלט בין הנציגים הערביים והישראליים, לצורך מטרה משותפת. קומיי
לא יכול היה לדבר כפי שדיבר לולא עמד מולו איש כמו שוקיירי, ושוקיירי לא יכול
היה לדבר כך אילו עמד מולו נציג ישראלי בעל קו אחר.

קטטות פרטיות

ך • רג עשנגמ רו שני הנאומים הראשוניים, החלה הופעה היתולית. משהו בדברי קומיי
להרגיז את שוקיירי. הוא תבע את הזכות להשיב מיד, דבר שהרגיז את כל הנוכחים.
היו״ר הפציר בו לוותר, אך ללא הועיל. ברוגז גובר והולך, החל שוקיירי מפליג בתיאוריות
היסטוריות.
״האדון מישראל״ (שוקיירי אינו מכיר בישראל, ועל כן אינו מכיר גם בנציג מישראל)
הוא *קצין דרום־אפריקאי,״ שאין לו כל קשר עם ישראל .״הגברת מישראל היושבת
מאחוריו״ — היינו גולדה מאיר — היא מורה אמריקאית, שאינה שייכת לישראל. בן־
גוריון טוען כי כל היהודים נאמנים לישראל, וכי בדברם על *ממשלתנו״ כוונתם לממשלת
ישראל. אם כך, האם מר פאבריגאט, הנציג הנכבד של אירוגואי (״אורוגואי או פאראגואי,
איני זוכר בדיוך שהוא יהודי, חושב את עצמו לישראלי גולה?
מיד עלתה למעלה אצבעו של פאבריגאס. כמו כל דרום־אמריקאי, פאבריגאס הוא אדם
רגיש לכבודו. חוץ מזה הוא נוצרי טוב. בזעם רב התנפל על שוקיירי, רמז שהוא שקרן
ובלתי־אחראי.
בינתיים היה גם למר בורגיבה, נציג תוניס ובן נשיאה, להגיד משהו. בדבריו שגה
קומיי את השגיאה הציונית הקלאסית והרחיב את הדיבור על הסכסוכים שבקרב הערבים
עצמם. תוך כדי כך הזכיר כי הנשיא בורגיבה דיבר על משא־ומתן ישיר עם ישראל,
וזכה בשל כך להתקפה חריפה בעתון קאהירי.
היתד, זאת שטית גמורה — והדבר הוכח מיד. כי בבוקר הבא שלף הנציג התוניסי את
הנוסח המלא של דברי אביו, שהיו התקפה חריפה מאד על ישראל. אמנם דובר בהם על
משא־רמתן — אך רק אחרי שישראל כיבדה את החלטות או״ם, החזירה את כל הפליטים,
נסוגה לגבולות החלוקה ובמאמר, את ירושלים. הוא השודד, את ישראל לאלג׳יריה, כינה
כל מדינה מייוצגת בועדה המדינית המיוחדת של העצרת על־ידי נציג אחד.

נציגי האומות

מקשיבים לדברי הנציג הסעודי,
אחמד שוקיירי יליד עכו. למעשה,
שימשה בעיית ׳הפליטים רק אמתלח לשוקיירי לפתוח בהתקפה

נגשא הרכחן: פריבגים בגחזנה ריר עוה
את הציונות ״הסוג הגרוע ביותר של קולוניאליזם — תנועה המגרשת עם כדי לשים
במקומו עם אחר״ .הנציג הנרגז אף הוסיף, בקולו השקט, כהנה וכהנה משלו, הודיע כי
למרות כל הסכסוכים האחרים, מאוחדים כל הערבים בעניין פלסטין.
כך הביא קטע זה מדברי קומיי רק לתוצאה אחת: להראות כי אחרי 13 שנות קיומה
לא מצאה ישראל אף ידיד אחד בעולם הערבי הגדול. אפילו תוניס, המתונה שבמדינות
ערב, נוקטת בקו אנטי־ישראלי קיצוני.

בן־גוריון, טויגבי ו״העוזם הזה״

ף י> י נ תיי ם ; משכההקטטה בין שוקיירי וקומיי. שוקיירי שלף מובאה אחרי מובאה•
למדברי טוינבי, האנציקלופדיה הבריטית, בן־גוריון. הוא קרא אפילו קטע מדבר —
מאמר בו דרש אריה שרון המנוח לשלוח צעירים ישראליים לחוץ־לארץ כדי שיתחפשו
שם לאנטי־שמים, יגרמו צרות ליהודים ויכריחו אותם לעלות ארצה.
ואילו דברי בן־גוריון הוכיחו, בלי קושי, כי ישראל שואפת להתפשטות, מאחר שישראל
היא לדברי ביג׳י ״רק חלק מארץ־ישראל ההיסטורית, ורק חלק מן העם היהודי נמצא
בישראל!״
אחת הנקודות המעניינות, והמשכנעות־יחסית, של שוקיירי: בעוד שישראל טוענת כי
מנהיגי ערב קראו לתושבי פלסטין, בכתב ובשידורים, לברוח מן הארץ, לא מצא איש
מעולם אף שמץ של הוכחה לכך. חוקר בריטי אף טרח לעבור על כל שידורי התחנות
הערביות משנת ,1943 שנקלטו ונרשמו על־ידי מוסדות בריטיים ואמריקאיים — ולא מצא
בהם אלא קריאה של רדיו דמשק לערביי פלסטין שלא לנטוש את בתיהם.
קומיי ענה בקצרה, שוב בסגנון היבש והענייני. אין ספק שעשה רושם טוב הרבה
יותר מאשר שוקיירי. אך בתום היום השלישי, אמרה הבעת הפנים של רוב הנציגים שהם
סבורים, כמו היינריך היינה בשירו המפורסם :״מי צודק? זאת לא אדע /אך אגיד ללא
כל פחד / :שהרב והנזיר /מסריחים שניהם גם יחד.״
החומר של שוקיירי ושל קומיי הספיק בהחלט כדי לשכנע כי שני הצדדים בסיכסוך
עושים מעשים שלא ייעשו, נוקטים בקו
פסול ואינם מעוניינים בשלום.
לערב הסעודית אין מה להפסיד — כי גם
בעיני האיש האובייקטיבי ביותר בעולם אין
היא מדינה סימפאטית. אך חבל שישראל,
המצטיינת בהישגים כה רבים, ושבוניה היו
אידיאליסטים כה נלהבים, מציגה את עצמה
לעולם בדמות מכותמת ועגומה זו.
כאשר הגיע תורם של הנציגים האחרים
להשמיע את דבריהם, כבר היה ברור לחברי
הוועדה ששום דבר חדש או מעניין
לא יצא מן הדיון. זהו פשוט עוד נושא
נצחי אחד.
כי הנושא החשוב באמת נידון באגף
אחר של הבניין, באולם העצרת הכללית.
שם נידונה קבלת סין העממית. ושם נתברר
כי ארצות־הברית מבודדת במערכה. רוב ה־אומית
רוצות בייצוג סין הקומוניסטית, וב־עיניהן
זוהי שאלה חשובה עד אין שיעור
יותר מאשר הקטטות הנצחיות בין שני עמים
קטנים, בקצה השני של יבשת אסיה.

בלתי־מרוסנת על עצם קיומה של מדינת ישראל, תוך נסיון לגייס
לצד המחנה הערבי את נציגי המדינות האפר־קאיות והחדשות,
שלא היו עדיין עצמאיות כשנולדה בעיית הפליטים חערבייס.

• בין השאר קטע מן העולם הזה
(״איני מבקש סליחה אם איני מבטא את
השם העברי בצורה נבונה בו סוכם
מישאל־בזק בין הילדים הישראליים על יחסם
לערבים, מלפני שש שנים. שוקיירי רצה
להוכיח בכך כי הנוער הישראלי מתחנך
לשינאת חערביס, עוד מגיל צעייי.

אחרי הסערות סביב בית־הבגישות הדמיוני, התלמיד שהחאהב במורש ואולפני ת*
**ייאישרה על ספסל הלימודים. ילדה קיצרת תספורת בת 15 וחצי, תלמידה ככל
( • יתר התלמידות בכיתה המאוכלסת של בית־הספר הרחובותי. בשבתה בין חברותיה, כשהיא
לבושה במדי־הגימנם־ה הכחולים, אי־אפשר היה להבדילה מן היתר. אך חברותיה ידעו כי
שושנה־ אינה ככל אחת מהן. הן היו עדיין ילדות; היא כבר היתה אשה.
במשך השנה האחרונה עברה עליה דראמה של אהבה אסורה, של קנאה, אכזבה ונקמה.
רק בשבוע שעיר ניתב הפרק האחרון בדראמה זו. שושנה קמה בבית־המשפט המחוזי
בתל־אביב, גוללה בפני שלושת השופטים הנדהמים א.ת הסיפור שבגללו זכתה למחרת היום,
מעל גבי העיתונות כולה, בשם ״הלוליטה מרחובות״.
ואמנם, היה דמיון שהתבקש מאליו בין שושנה מרחובות לבין דולורס של ה־מברם
הומברט, גיבורת כיפורו הסנסציוני של ודלדימיר נאבוקוב.
כתב נאבוקוב, בהסבירו כיצד מתאהב גבר בילדה שטרם התבגרה :״בתחומי הגיל שבין
9ל־ 14 ישנן נערות, החושפות לפני אי־אלה מעוברי־האורח מוכי־הבישוף, בגיל כפול מהן
ואף למעלה מזה, את מהותן האמיתית שאיננה אנושית, כי אם נימפונית (הוזה א מר —
שטנית) .את היצורים הנבחרים הללו יש בדעתי לכנות בשם נינזפונות כאשר יוגש
לגבר נורמלי תצלום של קבוצת בנות של בית־ספר או נערות צופים, ויתבקש להצביע על
הנאה שבהן, לא מן ההכרח שיבחר בנימפונת
הומבורט ה מבורט מצא את הנימפונת שלו והספרות העולמית התעשרה בדמות בלתי־נשכחת:
לוליטה, הילדונת התמימה־והמושחתת, שגררה את מאהבה המבוגר אל גיהינום
התשוקות.

מעשה כמונית

ת דהקכלה הזאת עם הדמות הספרותית יכלו לעשות חברותיה של שושנה, כתב1
העתונות היומית וסקרני הפר זדורים של בית־המשפט. אולם בתוך אולם המשפט
עצמו, לא הזכיר איש את לוליטה. שם דובר בשפת החוק: אלי, נהג מונית בן ,34 תושב
העיר רחובות, מואשם בזה כי בתאריכים ד,רפורטים בגליון האישום בעל שלא כחוק
את הילדה שושנה, שהיא בת פחות מגיל ט״ז שנה; דבר המהווה עבירה על סעיף 152
(( )1ג) מפקודת החיק הפלילי. העונש המקסימלי הצפוי 14 :שנות מאסר.

במשפטים כאלה ישנם שני עדים עיקריים: הגבר והילדה. כמעט תמיד מנוגדות הגירסות
שבפניהם. כך היה גם במשפט זה.
הנהג המואשם לא מסר אמנם עדות בשבועה בפני שופטיו. אולם התיק העבה שהונח
.לפניהם הכיל הודעות קודמות שלו, אותן מכר בחקירתו במשטרה. נקודה אחת בלטה
מכל עדויותיו: הוא אמנם קיים יחסים עם הילדה; אולם, לדבריו, לא ידע כי היא בת
פחות מ־ . 16 להיפך, העיד, הוא היה משוכנע שהיא כבר עברה אתי הגיל הזה.

מה היה כפיו?׳ פיפר האיים עצמו דכתכ ״העולם הזה״ ,כצרפו יהד
את כל הודעותיו, שניתנו על־ידו כמשטרה וכמהלך המשפט :

הפרשה כולה התחילה לפני כשלוש שנים, כשחבר שלי עבר לדירה חדשה .״התיידדתי
עם הדיירים שגרו קודם בדירה שלי,״ סיפר לי החבר ,״הם עברו לדירה אחרת באותו בית
ואנחנו יושבים תמיד יחד לשחק קלפים. אם אתה רוצה, תבוא ותצטרף אלינו.״
הסכמתי וביום השישי הראשון הגעתי לשם בערך בשעה שש בערב. כך הכרתי לראשונה
את משפחת שושנה.
מאותו ערב הייתי בא יחד עם ידידי מדי יום שישי והיינו עולים לשחק קלפים בדירת
השכן. במשך הזמן התרגלתי אל בני המשפחה ואפשר לומר שהייתי שם ממש בן־בית.
הייתי עוזר לשתי הילדות של המשפחה בשיעורים ולפעמים הייתי מסיע אותן הביתה
במונית שלי.
כשלא היה לי מה לעשות בערבי יום־חול הייתי ניגש למשפחה של שושנה והיינו יושבים
לשחק סתם ככה, בשביל להעביר את הזמן. בני הבית התרגלו אלי והיו מתנהגים בחברתי
בחופשיות גמורה. הדברים הגיעו עד כדי כך, שאמה של שושנה היתר, מתלבשת ומתפשטת
בנוכחותי בלי להתבייש. בהתחלה חשבתי שהיא עושה זאת רק מתוך כך שהיא מרגישה
שאני כאילו אחד מבני המשפחה. רק יותר מאוחר התחלתי לחשוב שאולי יש בזה כוונה.

משחקים אסורים

** רם אהד, כשבאתי לשחק קלפים, היה בעל הבית עדיין בחנותו. הוא היה עובד
^ תמיד עד מא־הר ולפעמים היה חוזר אפילו בשעה שתים־עשרה בלילה. ישבתי עם
אשתו במטבח ושתקנו קלפים. שיחקנו ודיירנו על כל מיני דברים. היא המשיכה לספר
לי על החיים שלה במחנות־הריכוז בגרמניה.
הרגשנו קרובים מאוד מבחינה נפשית — ופתאום גם מבחינה גופנית. זאת היתי
הפעם הראשונה שניצלנו את העדרות בעלה. כשיצאתי קרוב לחצות, היא עוד לא הגיע. לא
סיפרתי לאיש על מה שקרה בינינו. אלה לא היו יחסים חולפים. הם נמשכו בערך שנתיים
וחצי, מבלי שאיש ידע על כך. עד שקרה המקרה שהוליד את הפרשה עם שושנה.
ערב אחד, זה היה ביום שישי, נכנסתי כרגיל אל בית המשפחה כדי לשבת ולשחק
בקלפים. השעה היתד, שבע ומצאתי את האשד, לבד בבית. נכנסנו למטבח, איפה שהיתר,
מבשלת באותו זמן, והתחלג־ .היינו כל כך שקועים ב״משחק״ שלא שמענו איך שהדלת
נפתחה. הבת׳ שושנה, עמדה בפתח וראתה את שנינו מתנשקים. היא הסתכלה לרגע
ואחר־כך אמרה :״בסדר, אני כבר אספר לאבא.״
שניני נבהלנו ואני ניסיתי לשכנע אותה שלא תספר. גם אמא שלה אמרה לה שאם היא
תספר לאבא, אז הוא יהרוג אותי. בסוף הצלחנו לשכנע אותה והיא הבטיחה שלא תספר.
כעבור שלישת רבעי שעה נכנס האב לדירה ואנחנו ישבנו לשחק קלפים בחור, כאילו לא
קרה כלום.
ישבנו בערך כשעה ושיחקנו. פתאום ראיתי את שושנה, שישבה כל הזמן לידי, רומזת
לי ומנסה להעביר לי פתק. הושטתי את היד ולקחתי את הפתק .״אני מחכה לך אחרי
המשחק,״ היה כתוב בו ,״ניפגש ברחוב הראשי ליד מגרש החניה של אגד.״

״עזרם את אמא:״

יהרתי לגמור את המשחק ויצאתי לחכות ליד המגרש. כעבור כמה דקות הגיעה
גם שושנה ושגינו נכנסנו לתוך המונית שלי שעמדה שם.
,אלי, אני אוהבת אותך,״ אמרה לי. הדבר בא כאפתעה גמורה בשבילי .״כל הזמן

• כדי למנוע זיהוי המעורבים בפרשה, שונו כל שמותיהם בשמות בדויים.

רציתי להגיד לך ולא היה לי אומץ. אני רוצה שתתגרש מאשתך ושנינו נתחתן. תעזוב את
אמא שלי. היא לא בשבילך. אנחנו נחיה ביחד ויהיו לנו ארבעה ילדים.״ היא ידעה שאין
לי ילדים מאשתי ולכן ציינה נקודה זאת במיוחד. באותה הזדמנות נתנה לי תמ נר, שלה,
עליה כתבה: לאלי, אהובי, מזכרת נצח.״
התחלנו לצאת לבלות יחד. היינו מטיילים במונית שלי, כשהייתי נוסע עם הטורים
לתל־אביב והסביבה. לא יכולנו לבקר במקומות ציבוריים, כי לא רצינו שיראו אותנו
אנשים וביחוד אמה. לכן היינו יושבים בטכסי ליד הים בתל־אביב או הולכים לקולנוע
בנס־ציונה. ש שנה נראתה מבוגרת ולכן יכולנו לבקר בפרטים למבוגרים בלבד.
יום אחד לקחתי את מפרח החדר של חבר ונסענו לשם. נכנסנו לשבת בפנים, כי
לא דציתי שיראו אותנו מסתובבים יהד ברחובות של רחובות. ישבנו בחדר והעברנו
את הזמן בחיבוקים ונשיקות. פתאום ראיתי ששושנה לוקחת את הדברים יותר מרי
ברצינות ומתחילה להתפשט. אמרתי לה שכדאי שנפסיק ונלך הביתה. היא צחקה.
״מה אתה מתבייש?״ ענתה לי ,״אל תחשוב שאני ילדה. כבר היה לי חבר לפניך
ואני י דעת לעשות את הכל בלי שתלמד אותי.״
שאלתי אותה מי זה היה והיא אמרה לי :״מזכיר של בית־הספר.״ לא שאלתי אותה
יותר פרטים ומאותו לילה התחלנו לחיות חיי מין ביחד. ובאמת אני לא הייתי הראשון.

סופו שר פתק

•ימחרתכ בו ק ר, כשחזרתי מנסיעה לתחנה, נתנו לי פתק שהשאירה בשבילי
/שושנה .״אלי אהובי,״ היה כתוב בו ,״הורי נוסעים הערב לתל־אביב להצגת העצים
מתים זקופים. הם יבואו רק אחרי חצות. תבוא אלי בערב, יש לי משהו חשוב
לדבר איתך בקשר לעתידנו. תדפוק בדלת שליש פעמים בשקט ואז אני אפתח לך.
תזהר שלא תעיר את אחותי הקטנה.״
הגעתי אליה בערב ודפקתי בדלת. היא פתחה לי ושנינו נכנסנו לחדר השני ושכבנו
על הכפה של הוריה.
ככה המשכנו יחד, בלי שאף אהד ידע על כך. יום אחד, זה היה בערך חידשיים
אחרי שהתחלנו ללכת, ישבתי אצלם בבית ושיחקתי בקלפים. שושנה ישבה לידי כרגיל

״א ן4 וכשב

יוזדע

מש וו
אתך.
שראו

אותך

גם יו

במי־

שר ה
בבית

אלי

באי תו
אי €ע
בתחי׳
ה^יתז
העיר,
*הסג
את 0
אמא׳ל אחו ממני
קבענו
לי לד לחדר הוציא
ולא י,

וניסתה להעביר לי פתק. לא שמנו לב שאמה הסתכלה ושפתאום ראתה את הפתק.
היא לא יכלה לקרוא מה שהיה כתיב שם, כי היא לא קוראת עברית. היא רק ראתה
שבראש הפתק היה כתוב ״לאלי״.
היא שאלה את שושנה למי המכתב מיועד והיא סיפרה לה שיש לה חבר חייל,
שהיא מתכתבת אתו וגם לו קוראים אלי. אחר כך התחילה אמה לדבר עם בעלה בשפה
שלא הבנתי אותה. רק למחרת בערב, כשנפגשנו שוב במקום הקבוע שלנו ליד מגרשי
החניה של אגד, סיפרה לי שושנה :״אמא שלי חושדת שאני הולכת אתך. אני לא יכולה
להמשיך ככה. הבטחת שתקבל מאשתך גט ואנחנו נורל להתחתן. נמאס לי כבר. אני רוצה
שתשיג את הגט עוד השבוע.״
הסברתי לה שגט לא מקבלים כל כך מהר והבטחתי שאנסה לזרז את הענין .״לא
איכפת לי,״ אמרה .״אם עד סוף השבוע לא תשיג גט, אני אספר לאשתך.״
באותו זמן היו איתי כדורים שקיבלתי מרופא נגד גריפה. שושנה לקחה אותם וגם
את תעודת־הזהוי שלי כערבון. היא אמרה שאם לא אשיג גט — תראה הכל לאשתי.

בשה איתי כחולצר״

כרש סו ע ואת הגט, כמובן, לא השגתי. ביום שבת בבוקר באה שושנה אלי
הביתה. אני לא הייתי, ואשתי, שפגשה אותה ליד הבית, שאלה אותה את מי
היא מחפשת.
״קבעתי כאן פגישה עם חבר שלי והוא לא בא,״ ענתה לה והסתלקה. כשבאתי הביתה
אמרה לי אשתי :״תישמע, אלי, חברה שלך היתה פה וחיפשה אותך. היא אמרה שהיא
מחפשת את החבר שלה, שהבטיח לה לבוא ולא בא. אני לא רוצה להגיד לך שזה
אתה, אבל כבר מזמן שמעתי שמועות שאתה מתעסק עם הילדה הזאת, ואני מבקשת
ממך להפסיק או שאני אספר את הכל לר,יריד.,״
הבטחתי לה שלא אמשיך יותר ללכת עם שושנה. למעשה גם אני כבר רציתי להפטר
מכל העסק הזה. כל יום הייתי מקבל משושנה פתקים דרך הפקיד בתחנת־ד,מוניות שלי.
הייתי עונה שאני אבוא בערב בשעה מסויימת, אבל לא הייתי בא.
ביום שבת אחד, אחרי הצהרים, ישבתי במגרש של מכבי שעריים. שושנה ידעה שאני
אוהד את הקבוצה והולך תמיד למשחקים ולכן לא התפלאתי כשפתאום באה ונעמדה
אחרי. היא אמרה לי :״קום ותביא אתי!״ הסברתי לה שלא רצוישהיא תעמוד ותדבר
אתי כאן ליד החברים שלי והבטחתי להיפגש איתר, אחרי המשחק ליד מגרש־החניה של
אגד. אחרי המשחק ניסיתי להתחמק ממנה, אבל היא כבר חיכתה לי בחוץ ותפסה אותי
בחולצה. לקחתי אותה במונית שלי ובדרך הסברתי לה שכדאי להפסיק בפגישות במשך
זמן־מה, היות והדבר נודע לאשתי. הצעתי שנקבע בינינו שעות מסויימות כל ערב
ואני אבוא לפגוש איתר, כמו תמיד ליד אגד. היא לא ר,כבימה .״אני לא מאמינה לך
יותר,״ אמרה לי.
״בסדר,״ אמרתי ,״אני אבוא אליך הביתה מחר, אבל תדעי לך — זו תהיה הפעם
האחרונה.״

״ החמודה? ד ו סי 8ר ״
!**י ג1״.,ט(1גי׳ו1ו*י 11 יג״*ט<
*** צטערתיעלזה, כי למחרת בערב החליטה שוב לגשת אלי הביתה. בדרך,
) כשעברה בחצר, עצר אותה שכן שלי ושאל את מי היא מחפשת. היא התחילה
לבכות לפניו ואמרה לו שהיא מוכרחה לראות אותי וביקשה שיעביר אלי מכתב. מכיוון
שהוא חזר והודיע שאני אינני בבית, ביקשה אותו לגשת לשכנים שלה שהם גם
ידידים שלי. אבל גם שם לא הייתי.
רק למחרת פגש אותי השכן וסיפר לי על העניין. הוא רצה לתת לי את המכתב,
אבל סרבתי לקבל אותו. אמרתי לו שיחזיר אותו לשושנה.
יותר מאוחר פגשה אותו אשתי. היא התעניינה לדעת מדוע חיפש איתי אתמול. אני
לא יודע למה, אבל החמור הזה הלך וסיפר לה הכל. היא לא השבה הרבה והלכה מיד
לשושנה הביתה .״אני מבקשת ממך שתעזבי את בעלי,״ אמרה לה כשמצאה אותה
בדיוק לבד בבית .״אם לא, אני אספר להוריך.״

את גיל

21׳ העירום -באה השבוע פושה
א אשאל אותך!״ ענתה שושנה .״אני כבר מספיק מבוגרת ויודעת לבד מה לעש־ת•״
*.ר,־א שוב באה אלי למשרד והשאירה לי פתק. חיכיתי לה בערב בתחנה
אלינו לעבר תהנת־האוטובוסים הקרובה, נכנסנו בין שיירודד-אוטובוטים שעמדו
תי לה שלא תבוא יותר לחפש אותי, היות והענין נודע ליותר מדי אנשים.
זחרי שנפרדנו באה פתאום חזרה ביחד עם אמה.
!׳׳ אמרה לי ,״אני יודעת שאתה מסתובב עם הבת שלי. תדע לך שאם זה
ללי, הוא יהרוג אותך.״
קרה אחרי כן לא ידעתי בדיוק. יומיים אחרי המקרה קיבלתי פתאום מכתב
״אלי אהובי,״ נאמר בו ״אנא, ברח מרחובות כי הורי ידעים שאני הולכת
י אמר להב. כשאני ניסיתי להגיד שזה לא נכון אז הדוד שלי כסר לי ואמר
תנו ליד תחנת־האוטובוסים ואז קיבלתי מכות־רצח מאבי.
;הובי. אנא, עשה לי טובה וברח מרחובות לאחיך שבקיבוץ ולא, אבי יהרוג
אתה יודע שהוא עצבני.
הובי, ענה לי שאתה אוהב אותי ולא תבגוד בי. אל תתיאש אני מחכה לך ולוא
אותי. אני מבטיחה לך לא להתמסר יותר לאף גבר אחר מלבדך.״
תי על המכתב. כעבור כמה ימים, כשחזרתי לתחנה מנסיעה לתל־אביב, חיכה לי
> משטרה.

״אד תספרי, א הד ת...״

ת סיפורו של הנהג עמד בפני השופטים הסיפור הנגדי — עדותה של שושנה
; .אחת הנקודות הראשונות שהתביעה ביקשה להבהיר •היתה: האם נפנה טענתו
כי לא ידע את גילה הנכון של שושנה? על כך השיבה הילדה :״הוא היה אצלנו
ייגת בת־מיצווה שלי. הוא אפילו הביא לי עט בשל שה צבעים.״

:ך החדה מגודלת את פרשת יחסיה עם אלי, כפי שהיא ראתהואדה דברי עדותה בשבועה :

־ ,בן־בית אצלנו במשך ארבע שנים. האמנו בו מאד והוא היה חופשי בהתנהגותו.
ן הייתי מבקרת גם בתנועת־נוער. לפעמים, כשהייתי חוזרת הביתה בערב, היה
לידי ולוקח אותי הביתה במונית שלו. יים א־זד, זה היה בסוף החופש הגדול או
סנת הלימודים, אני כבר לא זוכרת בדיוק, הוא עצר לידי והציע לי לקחת אותי
שעה היתד, מאוחרת והוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע איתו לצד השני של
הוא רוצה לבקר שם אצל מישהי.
ונסענו לכיוון הגבעה שליד צריף הצופים. כשהגענו מאחורי הגבעה, הוא עצר
תו והתחיל לנשק אותי. שאלתי אותו מה הוא עושה והתחלתי לצעוק :״אמא׳לה!
הוא הפסיק ואמר לי בטון מאיים :״אל תעיזי לספר לאיש, אחרת...״
היה אלי ממשיך לבקר בביתנו כדי לשחק קלפים. יום אחרי יום היה מבקש
פגש אתו ליד המוסך של אגד, מפני שיש לו משהו חשוב להגיד לי. בסוף
;יפגש ביום ששי אהד ליד החנות של דודי. כשבאתי כבר חיכה לי אלי והציע
פ איתו לחדר בבית שממול, כדי שאנשים ברחיב לא יראו אותנו. נכנסתי אתו
א התחיל לנשק אותי. אמרתי לו שיעזוב אותי כי אני לא בשבילו. אז הוא
ן בוק מהכיס ונתן לי לשתות אחרי שמזג כוסית גם לעצמו. שתיתי את הכוס
ז מה קרה לי אחר כך

מה היה בלילה?

פעוררתי, מצאתי את עצמי יושבת על המיטה לבושה. לא הרגשתי שוב כאב
ידעתי מה עבר עלי. הרגשתי רק שהייתי מחוסרת־הכרה. גם על בגדי לא מצאתי
באותו ערב ובשאר הערבים בהם התחלתי לחיות אתו. שאלתי את אלי מה קרה
אמר :״שום דבר. אני גם לא הרגשתי טוב. לא יודע מה קרה לשנינו.״ אחר כך
י הביתה והזהיר אותי שלא אספר לאף אחד מה שקרה. הוא אמר את זה בטון
יני הלכתי הביתה ולא סיפרתי לאיש.
זים אחרי זה כתבתי לו מכתב שאני רוצה שיביא אלי הביתה מפני שהווי נסעו
להצגת תיאטרון. אבל אני כבר לא זוכרת לשם מה קראתי לו. אני מבולבלת
אז הייתי מבולבלת.
ימים בערך אחרי המקרה הזה, הלכתי הביתה מהתנועה. אלי עצר לידי במונית
יוד להיכנס. לא היו יותר נוסעים במונית ואני נכנסתי. נסענו לעבר בית־החרושת
ם יש חורשה קטנה. עברנו למושב האחורי של המונית ואלי אמר לי להתפשט.
הפשיט אותי בכוח ושכב אתי. לפני שזזנו מהמקום הזהיר אותי שלא אספר
שעשינו. גם הפעם לא סיפרתי.
לאחר מקרה זה שוב קבע אתי אלי פגישה בבית הלא־גמור, מול הביתה שלנו,
אתי. כשאני אומרת חי אתי, אני מתכוונת שהוא עשה לי בדיוק מה שעשה
!ם הקודמת במונית.
,שכנו להיפגש כל פעם בצריפים ובדירות של חברים של אלי, לא ביוזמתי.

מונית ושמה תשוקה

היא גם המונית המפורסמת ביותר ברחובות. במכונית זו, הדומה
לכל רכב מסוג זה, נערכו פגישות־האהבים בין הנהג לבין
התלמידה בת הי 14 וחצי. הנערה עצמה הודתה בקיום פגישות אלה במונית. השאלה אשר נשאלה בבית־המשפט
היתה רק: האס הנערה התמסרה מרצון או תחת איומים — או שמא בכלל היא שפיתתה את הינהג?
בהתחלה הוא היה קובע אותן בעל־פה ואחר־כך קבע שהוא יכתוב לי פתקאות ואני אענה לו דרך הפקיד
של משרד המוניות. כך הייתי מוסרת לפקיד את הפתקאות בבוקר לפני שהלכתי לבית־הספר, ובדרך
חזרה הייתי לוקחת את התשובה. עשיתי כל זאת מפחד שירביץ לי.
יום אחד, כשבא אלי אלי, נתן לי קופסת־כדורים ואמר לי שאם אני רוצה להיות בריאה שאקח כל יום
מהכדורים האלה. שאלתי איתו בשביל מה הכדורים והוא אמר לי שזה נגד מחלה. פחדתי שאם אחלה,
יתפרסם הדבר, ולכן לקחתי את הכדורים ממנו יחד עם זאת לקחתי גם את תעודת־הזהות שלו וזה
הרגיע אותי, וגמרתי את הכדורים במשך שבוע. אבל את הקופסה לא זרקתי. דתקא מפני שאלי אמר לי
לזרוק אותה. אבל את תעודת־הזהות שלו חתכתי לחתיכות כי התרגזתי עליו בסוף. לא סיפרתי לאיש
שלקחתי את הכדורים והייתי בולעת אותם בסתר, אחד כל שש שעות.
יום אחד באה אלי אשתו של אלי ושאלה אותי אם אני הולכת עם בעלה. הכחשתי ואמרתי לה שאפילו
אם אני הולכת אתו זה לא איכפת לה. אמרתי לה שאני עושה מה שאני רוצה. את אשתו של אלי
ביקרתי גם פעם אחת קודם־לכן. אלי ביקש ממני שאני אבוא לבקר אצלם פעם. באתי אליו כשהוא לא
היה בבית. אני לא זוכרת מה דיברתי עם אשתו אז. נדמה לי שדיברנו על תבשילים.
הצרות האמיתיות התחילו כאשר יום אחד תפסה אותי אמא כשכתבתי לאלי מכתב. רציתי לכתוב לו
שאני רוצה להפסיק את כל העניינים ושיעזיב אותי במנוחה. בדיוק את המכתב הזה תפסה
אמי והבינה שיש בינינו משהי. היא אמרה שלא אפחד ואספר הכל במשטרה.

מספרים מחכימים

; 1ן ך קנת ניסח להוכיח,
\[ 1 1כי הנאשם לא יד*
זנערה, וני זו היתה מאוהבת בו.

מיפגש תנאהביס

הוא מיגרש החניה של
אגד ברחובות. בשעות
הלילה שומם המקום לחלוטין, ולכן הוא שימש מיפגש לנאהבים.

* ד כאן?}דות״ של שושנה. אחר־בך הורשה סניגורו של הנאשם, עורך־דין נתן קנת,
יג, לחקור אותה. שושנה התחמקה מלהשיב ברורות, הצהירה שלא שכבה עם אלי יותר
מחמש פעמים. היא אף ידעה להזכיר את המקומות בבירור פחות או יותר. היא אמרה:
״בפעם הראשונה זה היה כשנתן לי לשתות ואיבדתי את ההכרה. בפעם השניה זה היה
במונית. בפעם השלישית בבנין הלא־גמור. בפעם הרביעית בצריף שעל הגבעה ליד הציפים
ופעם חמישית בחדר חשוך, שהפנס ברחוב זורק אור לתוכו.״
את השאלה העיקרית השאיר קנת לסוף. הוא הרים את התיק גדוש־המיסמכים שנח על
שולחנו, ופנה אל הנאשמת :״את טוענת שלא כתבת לנאשם מכתבים, וביחוד לא מכתבי־אהבה.
האם את כתבת את המכתב הזה המונח לפני בתיק?״ והוא החל קורא ניסח
שיגרתי של אחד ממכתבי האהבה שנשלחו על־ידי שושנה לאלי.
״אתה יכול להגיש את המכתב לנאשמת,״ העיר לו אחד השופטים. קנת סירב .״אני
אסתפק אם היא תודה גם כך,״ השיב.
שישנה לא יכלה להכחיש שאמנם שלחה את המכתב. היה זה פח מזהיר שטמן לה עורך־
הדין. רק הוא והנאשם ידעו מדוע העדיף שלא להציג את המכתב בפני העיה ובפני
השופטים. לא היה זה אלא העתקו של מכתב רגיל, אחד מעשרות ששלחה שישוה. ברוב
הששותיו נהג להשמיד את המכתבים. עתה, לצורך המשפט, שיחזר אלי אחד מהם מחדש
בכתב ידו ואילו העדה, שהיתר, משוכנעת כי בתיק מצוי המכתב המקורי — הודתה.
היה זה משפט אופייני למחשבותיה של ילדה בלתי־מגובשת. השופטים לקחו מי הסתם
עובדה זו בחשבון, כאשר ניגשו לפסוק את הדין. הם ציינו בפירוש, כי אינם מאמינים
לחלק מדבריה של שושנה. אך לא זה העיקר. העיקר היתד, הנק דה המשפטית: שהנאשם
בעל נערה מתחת לגיל המותר בחוק — ונמצאו מספיק הוכחות שהוא אמנם ידע אח גילה
הנכון. קבעו השופטים: אין ספק כי הנאשם אמנם השתתף כאורח בחגיגת הבת־מצוור. של
שושנה, ויש להניח שידע מה גילה, מאהר שהיה ידיד־בית של משפחתה במשך ארבע ׳טנים.
על כן מצאו אותו אשם.
אולם הנסיבות היו מן הסתם, מקלות. על כן, במקיב העונש המקסימלי של 14 שנות
מאסר, נגזרו לנאשם 15 חודשי־מאסר. השופטים אמנם לא הזכירו את לוליטה, אך בפסק־דינם
השתקפה, אולי שלא במתכוון, העובדה שגם הנימפונת אחראית לדראמות שמסביבה.

ת 1נ ג 1י ו 1

במדינה

כ 5הזכויות שמורות

• תנועת החרות תצטרף לדורשי ביטול הממשל הצבאי.
התנועה תגיש חוק משלה לביטול כל התקנות המנדטוריות שלפיהן גם קייס
המימשל הצבאי. מאחר שאחדות העבודה רשאית להצביע בעד ביטול המימשל,
הובטח בכך רוב למתנגדיו ומפא״י, שעלולה להימצא במיעוט תיסוג לפחות
למראית עין, מתמיכתה הבלתי מסויגת במימשל. אינשי מפלגה זו יציעו הקלות
רבות וילחצו על אחדו ת העבודה והדתיים הלאומיים לתמוך בהצעותיהם.

$צפה לשערוריה אמנותית־כלכלית סביב בנין האנדרטה
שהיתה צריבה לקוב ליד הכור האטומי בנכי רובין.
• הצעות להגבלת סמכויותיהם של השרים תועלינה על

ידי תנועת החרות בכנסת. לאחר ששר הדואר אליהו ששון זילזל
בפומבי בוועדת הכלכלה של הכנסת והעלה את מחירי שירותי הדואר למרות
התנגדות חברי הוועדה, מציעה חרות לבטל את כל התקנות המאפשרות לשר
להטיל תקנות ללא אישור וועדה כלשהי בכנסת.

• פרשת קרקעות חדשה תתעורר בתחום שיפוט עיריית

תל״אביב. חברת סולל־בונה קנתה 80 דונאס באזור גבעת־עמל בצפון
תל־אביב ורוצה לסלק מעליהם את התושבים. המשפחות היושבות במקום,
ממפוני יפו במלחמת העצמאות, ניסו לקנות בעצמם את הקרקע מהאפוטרופוס
על הרכוש הנטוש. האופוטרופום סירב בטענה שהרכוש אינו עומד למכירה.
כעבור זמן מה נודע שסולל בונד. קלתה את הקרקע במיליון וחצי לירות.

(המשן מעמוד )6
בעיית־יסוד זו הסעירה בימים אלה את 30
חברי המדור־להילכות־נימוסין־של־המועצה־ל־תרבות־ואמנות־שליד־משרד־החינוך־והתרבות.

אדם אחד התייצב למערכה להגנת זכויותיהן
של החיות — חבר המדור ואלוף־
משנה אהרון זאב, קצין חינוך ראשי של
צה״ל. הוא עמד בודד במערכה. מזועזע
לנוכח יחסם הבלתי־אנושי של חבריו לחיות,
הגיש את התפטרותו.
רק לפני כשנה הגיעה המועצה לתרבות
ואמנות שליד משרד החינוך למסקנה, שאין
טעם לדבר על תרבות ואמנות לפני שתעשה
מהאזרח הישראלי בן־אדם. נימוסים,
זה הדבר החסר לו, קבעה המועצה, הקימה
מדור מיוחד לנימוסים, הטילה על חבריו
את התפקיד האחראי של הקניית נימוס לאיש
ולילד בבית וברחוב.
לשם־כך נבחרו 30 בני־אדם מנומסים.
לדוגמא: לאה פורת מקול־ישואל, ניצב דוד
בן־ישי מהמשטרה, אורה הרצוג, אשתו של
האלוף, הגברת לנדוי, אשתו של השופט
העליון, והעתונאי הוותיק, אורי קיסרי.
משך למעלה משנה תוכנן מבצע שנשא

וגזה שגז ה שור טזיס?
אותה חברה דחתה הצעה של חברה אחרת, לקנות את הקרקע בסכום של 4
מיליון ל״י, בטענה שהמחיר המוצע נמוך מדי.

ס שערורייה רצינית תת;לה בעיריית תל אכיב אם יתפרסמו
מסקנות החקירה הפנימית במחלקת המים של העירייה.
בעקבות הגילויים יצא אחד מעובדי המחלקה לפנסיה ואחד מעובדיה האחרים
נמצא בחופשה ללא תשלום עד לבירור כל התלונות האישיות מצד עובדות
המשרד.

!• צפה לזעזועים רציניים כמפעל הסוכר ״סוגת״ בקרית•
גת בעקבות מסקנות הוועדה הפנימית של משרד המסחר
והתעשייה. הוועדה הוקמה לאחר שנתגלתה שורה שלימה של ליקויים
בהקמת המפעל ובשיטות הניהול הפיננסיות שלו כאשר התברר שהמשקיעים
הפרטיים לא הכניסו את חלקם שלהם בהשקעות. למרות המסקנות השליליות
של הוועדה לא ישנה שר המסחר והתעשיה את יחסו למשקיעים הישראליים, אך
בעקבות תיקון הליקויים צפוייה השבתה חלקית לכל שלושת בתי החרושת
הקיימים בגלל יכולת התפוקה הגדולה שלהם העוברת את תצרוכת השוק
המקומי. יצוא הסוכר אינו אפשרי בגלל המחירים הגבוהים של הסוכר
הישראלי לעומת המחיר בשוק העולמי.

הזמרת הצרפתיה הידועה ממוצא מצרי -דלידה, תגיע

בעוד חודשיב מספר לסיור הופעות בישראל. היא הוזמנה על־ידי
חצקל איש־כסית, תופיע פעמיים בערב באולם בתל־אביב ותתן הופעה שלישית
בקפה ריביירה בבת־ים.

• יצרן הסרטים נורי הביב מתכונן לחדש את מעבדות
הסרטים שלו. נורי, שעמד בפני פשיטת רגל, הצליח לגייס בעל הון צרפתי
שישקיע הון לרכישת ציוד חדיש לאולפני!.

את השם :״היה בן־אדם!״ יום העין נקבע
לתחילת חודש ינואר הקרוב. ביום וה
יסתערו חברי המדור על האזרח בחוברות־תעמולה,
בפלאקטים, יתקפו אותו בסימפוזיונים
על הנושא.
אחת מחוברות־התעמולה הוזמנה אצל ה־פזמונאי,
חיים חפר והצייר, קריאל דוש. הם
הכינו חוברת בשם ״איך להיות בן־אדם?״,
המתכוונת ללמד בדרך השלילה. הם הציגו
בה אנשים בלתי־מנומסים בעלי ראשים של
חיות.
״האגדות אומרות ישנן חיות שהן חצי
בן־אדם,״ נאמר בחוברת ,״אנחנו אומרים,
ישנם בני־אדם שהם חצי חיות.״ כך, למשל,
צויר בחוברת אדם עם ראש חמור נדחף
בתור; זוג שכנות בעלות ראשי תוכי מקשקש׳
ראש של דג על רגלי אזרח שאינו
אומר שלום.
שמו הטוב של עכבר. הכל היה
עובר בשקט לולא נפלה החוברת בידיו של
זאב. אלוף המשנה, המחבר שירים וסיפורים
לילדים, סלד מתוכנה החל מהרגע
הראשון .״חוברת־הנימוסים אינה טאקטית,״
אמר ,״היא פוגעת בחיות. היהודים בגולה
היו רחוקים מהחיות וחמישים שנה משתדל
ציבור המורים לנטוע בילדים בארץ יחס
הוגן לבעלי־חיים והנה מציגים להם את החיות
בצורה שלילית.״
אולם, הועדה החליטה להוציא את החוברת
בניגוד לדעתו של זאב. בתגובה,
שלח זאב מכתב־התפטרות למדור, בי קכע

כי המדור כולו חסר־ערך ומלאכותי .״מזמן
ראיתי שמדור כזה אין לו זכות קיום. אי־אפשר
להקנות נימוסים בצורת פקודות.״
הגיב על צעד זה, ראש המדור לנימוסים,
אורי קיסרי :״אני מעריך מאוד את אלוף
משנה זאב. אשר לרגישותו לחיות, צר
לי שאיני יכול להתייחם לרגישות זו ברצינות.
זה מזכיר לי נשים מסויימת מהחברה
הגבוהה המאכילות את כלביהן בסוכר ומלבישות
אותם במחלצות ושוכחות שיש במדינה
הרבה ילדים שאין להם לחם.״

דרכי אדם
בצד הרצ ח
נערה שחרחורת עסקה השבוע בעבודתה
כפקידה, באחד ממשרדי הממשלה בתל־אביב.
היא נראתה שלווה, אך מעליה ריחפה
סכנת־רצח. האיש שאיים להרגה: אביה.
שושנה סעדיה 17 הינד, נערה רגילה.
כשנולדה בבירות שבלבנון לא הכירה את
אביה. אמה נהגה לספר לה כי אביה מתגורר
בפרס. מדי שבוע היתד, האם שולחת
אליו מכתבים, כששושנה מצרפת מלים מספר.
במשך הזמן חדלה האם לכתוב ושושנה
קיימה לבדה את קשר המכתבים עם אביה,
שאת פניו לא ראתה מעולם.
מן הפח אד הפחת. אותה שעה ישב
משה סעדיה ( )35 בפרס אליה הגיע לאחר
שברח מבית־הסוהר הלבנוני, ערב לידתה
של שושנה. הוא הוכנס לבית־הסוהר בעקבות
סירובו לתת גט לאשתו. דודו, שהיה
בעת ובעונה אחת גם אבי־אשתו, טפל על
חתנו אשמה של הברחת יהודים לארץ־ישר־אל,
ולכן נאסר על־ידי השלטונות הלבנוניים.

בפרס לא הגיע משה למי־מנוחות.
הוא הסתבך י, שלא באשמתו, עם החוק, נאלץ
לברוח לעיראק. אך, עד־מהרה, התברר לו
כי נפל מן הפח אל הפחת. הוא נעצר בעיראק,
הואשם בריגול לטובת מדינת ישראל,
אשר קיבלה את עצמאותה אותה
שנה. גזר־הדין 15 :שנות מאסר.
המת החי. שבע שנים בדיוק הספיק
משה לרצות מעונשו. ערב פרוץ המהפכה
בעיראק, לפני שלוש שנים, הצליח להימלט
מכלאו, יחד עם שניים מחבריו, עבר את
הגבול חזרה לפרס. המכתבים שנתקבלו עבורו
בעיראק, דרך הצלב האדום, נשארו ללא
תשובה. שושנה, אשר הידיעות שהגיעו
אליה אמרו כי אביה נהרג בשעת בריחתו,
היתר, משוכנעת כי אמנם מת.
משך שהותו הקצרה בפרס הספיק משה
לסדר תעודות חדשות, נסע בעזרתן ארצה.
הוא שמח על כי מצא את אשתו ובתו
בארץ, אך עובדה אחרת שימחה אותו
פחות. אבי־אשתו, דודו, עלה גם הוא.
הוא חידש את תביעתו ממשה לתת לאשתו
גט. משה לא הסכים. הוא היה מאושר על
כי זכה לראות את אשתו ואת בתו, ביקש
להישאר במחיצתן. דאגה מיוחדת הקדיש
לבתו, שאותה זכה לראות לראשונה בחייו.
הוא הקפיד על התנהגותה, דרש להכיר את
כל מחזריה בטרם תצא אתם. לא אחת היו
פורצות על רקע זה מריבות, לאחר ששושנה
איבדה את סבלנותה והיתד, יוצאת
עם חבריה ללא ידיעת אביה. משה התרתח.
״אני יודע מי מקלקל אותך,״ היה צורח
לעומתה ,״זה הסבא שלך. הוא רוצה לעשות
לי צרות כדי שאתגרש מבתו. אחר־כך
הוא יוכל להכריח אותך להתחתן עם
הבן הצעיר שלו.״
סליחה מאבא. יום אחד פקעה סבלנותו
של משה. הוא נטל סכין־מטבח,
איים לרצוח את בתו בטענה כי ראה אותה
מתנשקת עם גבר בלילה. המשטרה מיהרה
לעצרו, פתחה לו תיק על נסיון לרצח.
בינתיים הורחק משה מביתו שבלוד, נדרש
שלא לחזור לתחומי־העיר עד לבירור משפטו.
אך הוא לא הקפיד לשמור על צו
זה. מדי פעם היה חוזר, בטענה שנודעו לו
פרטים חדשים על מעללי ביד פורקת־המוסר,
והיה מאיים לרצוח אותה. בלית
ברירה לקחה אותה אמה, סידרה אותה בעבודה
מחוץ לתחומי לוד.
השבוע, שבועיים לאחר ששונה עזבה את
הבית, נראה שסבלנותו של אביה עומדת
לפקוע .״יש לה אפשרות אחת,״ אמר לאחר
שחיפשה בכל מקום ללא תוצאות .״אם
היא תחזור אלי תוך שבוע ותבטיח שתתנהג
בסדר ותהיה בהשגחתי — אסלח לה.
ולא — ברגע שאמצא אותה — ארצח
אותה.״
חעולס חזח 1286

הגילויים שמאחורי גילויי דו״ ח מבקר המדינה עד העסהים המשונים בגבעתיים

*•*ביעה עמודי סטגפיל העמידו ה•
* /ו שבוע על הרגליים 30 אלף אנשים.
חוברת קטנה, בת 15 עמודים בסך הכל,
הרימה השבוע את המסך מעל עסקי עיריית
גבעתיים׳.
תגובת הנהלת העיר היתד• מיידית. טלפונים
צלצלו בכל החדרים ופקידות נשלחו
ממשרד למשרד כשבידן הוראה ברורה: לא
לדבר עם אדם זר! מהנדס העיר וסגנו מיל״
פנו לראש העיריה הקשיש ושאלו את עצתו,
למקרה של שיחר עם עתונאים. תשובת
ראש העיר היתד. ברורה :״אתם יכולים
למסור רק את שמכם וגילכם.״
על עיריית גבעתיים ירד מסך של שתיקה.
אולם המסך הסמיך לא היה אלא
מסך הטעייה. לא היה בו מאומה חוץ ממעט
עשן דליל. האמת על גבעתיים כבר התפרסמה
וראש העיריה נאלץ לאשרה הלכה
למעשה. טענתו היחידה היתד. שמבקר המדינה
טעה במסקנות חקירתו, על התוצאות
עצמן לא היה מוכן לדבר.
מי היו האנשים שמבקר המדינה לא חפץ
לנקוט בשמם? מה היו השיטות בהן הרוויחו
אנשים וחברות למעלה ממיליון לירות ישראליות
על חשבון תושבי גבעתיים?

בדברתם ש? שני אדונים
**בקר המדינה אינו יכול לדעת הכל.

}*עליו להיות צמוד למימצאים ולמספרים
הרשומים בספרים׳ המוגשים לו על ידי
העיריה. לכן לא רשם מבקר המדינה כל
הערות בצד הליקויים הרבים שמצא בעיריית
גבעתיים. אך דבר מכריע אחד קבע מבקר
המדינה למעלה מכל ספק: עיסקות העיריה
עם סולל בונה בגבעתיים מסריחות מהראש.
והראש במיקרה מיוחד זה הוא חבר מועצת
העיר ישעיהו (שייקר ),הלרשטיין.
שייקר, הלרשטיין ( )51 הוא חבר הנהלת
העיר מטעם אחדות־העבודה. האיש בעל
השיער הדליל והלבוש המרופט הוא גם
יושב ראש הועדה לבניין ערים בגבעתיים.
בעיר מתפתחת, ועדה זו היא הקובעת העיקרית
בהיקף וטיב הבניה׳ הסלילה וההתפתחות
של העיר. האדם הקובע בעניין זה
בגבעתיים היה שייקר, הלרשטיין.
הכל היה כשר אלמלא היה שייקה הלר־שטיין
מנהל סניף סולל־בונה בגבעתיים.
ביחס לשייקה עצמו קבע מבקר המדינה:
״לא ניתן לקבוע אם הפיק מהעסקות השונות
יותר מחיזוק מעמדו בחברה.״
מבקר המדינה חייב להגביל את עצמו
בהערותיו. אולם גם מסגנונו הזהיר ניתן
להבין שהפקת טובת־הנאה מצידו של שייקר,
הנובעת ממעמדו הבלתי־רגיל — הינד, בגדר
האפשר. הערה כזו מעוררת מחשבות עמו*
שנוסדה לפני כ־ 20 שנה סתוצאה מ־איחודן
של שכונת־בורוכוב, שכונת־שינקין,
שכונת־ארלוזורוב ונבעת־דמבם.

קות בלב כל מי שמבין את צורת משקד,כספים
של מועצה עירונית.
אולם, גם מומתים כאלה׳ היו צריכים
לעמוד מלאי התפעלות מול חוש־ר,המצאה
המקורי שגילו גזברי העירייה, כדי להעשיר
בכל מחיר את קופת סולל־בונה. השיטה
היתד. פשוטה למדי: לעירייה היה עודף
כספים בסך 600 אלף לירות. כסף זה היא
הילוותה לחברת סולל־בונה תמורת רב־ת
של 10 אחוזים. ד,לתאה כזו אסורה לפי
החוק, אך אם היא היתר, מכניסה רווחים
לעירייה היה בה לפחות תועלת, אלא שבאותו
זמן עצמו שהעירייה הילוותה לסולל
בונה את הכסף, ביצעה אותה חברה עבודות
עבור העירייה בגבעתיים. מחירן של העבודות
שביצעה החברה הגיע למיליון לירות.
מחצית סכום זה נתנה סולל־בונה כאשרא•
בתנאי רבית של 12.5אחוז. כלומר —
מהכסף שהעיריה עצמה הילוותה לסולל-
בונה, ביצעה החברה את עבודות הבנייה
והעירייה עוד שילמד, לסולל־בונה הפרש
של 2.5אחוזים לפחות.

ם יגימה־באדאש

ך* וליל כונה בגבעתיים לא היתד, בעצם
במצב פ־ננסי קשה בעקבות העיסקות
המוצלחות עם העיריה. אולם אנשי החברה
רצו להרתיח יותר. הם נוכחו לדעת שיוכלו
לנקוט גם בשיטות חדישות.
באחד המקרים בנתה סולליבונה, לפי
הזמנה פרטית, בניין קולנוע בעיר. תושבי
הרחוב בו נבנה הקולנוע, הופתעו לפתע
לראות שרחובם נחסם בפני תנועה.
בירור קטן בתקנות הבנייה הבהיר את
סיבות סגירת הרחוב: במקרים הדומים לאלה
של חפירת היסודות לקולנוע, חייב
הבונה להקים קיר־מגן לכביש. קיר־מגן כזה
צריך לעלות כמה אלפי לירות. אנשי סולל־בונה
החליטו לחסוך כסף זה — וביקשו
ממהנדס העיר לסגור את הכביש. מהנדס
העיר הסכים ללא התייעצות עם האחראים.
בעיסקה אחרת עם סולל בונה קנתה החברה
חלקת קרקע ב־ 30 אלף לירות. בעקבות
שינוי ערך הקרקע על־ידי מתן רשיון
בנייה מתאים שונה ערכה ל־ 120 אלף לירות.
הרתח הנקי לסולל בונה 90 :אלף לירות.
הוועדה המשנה את רשיונות הבנייה היא,
כמובן, ועדת בניין ערים, בראשות הלרשטיין.
אך אנשי גבעתיים אינם טפשים. הם דואגים
לא רק לסולל בונה, אלא גם לעצמם.
אחת השיטות הטובות ביותר להכניס
כספים לקופה של כל עירייה היא להרתיח
אותם על חשבון פועלים. לכך יש כבר
שיסה בדוקה תתיקה בעיריית גבעתיים.
קוראים לה שיטת פועלי־הדחק.
שיטה זו נוצרה׳ כשהמושג פועל־דחק דיה
עדיין אקטואלי. שכרו היומי של פועל כזה
היה 5לירות ליום. מזה שילמד ארבע
לירות הממשלה ולירה אחת העירייה. על

1ד 1 1־ שמעון בן צבי (ראשון מימי!) ונציג מפ״ם במועצת העיר, חיים
חזנואלד, במסיבה של כל חברי מועצת העיר. נציג מפ׳׳ם
1 1111 1\ 1
נתן גיבוי מלא לכל פעולות אנשי מפא״י ונציג אחדות העבודה שייקה הלרשטיין.
חשבון פועלים אלה הריחו כלכלני העירייה
שאפשר היה לעשות הון תועפות. מכיוון
שלקבלנים השונים העובדים בשביל העירייה
היה צורך בפועלים, מכרה להם העירייה
פועלים כאלה. השכר הרשום לפועלים אלה
היה 10־ 7לירות ליום. ההפרש היומי לכל
פועל דיר, בין שתיים לחמש לירות ליום.
במקרה הטוב נכנס ההפרש לקופת העירייה.

צגירית הביוב המרוכזים
**ם אביהם הרוחני של כל עסקות
״ העיריד, היה שייקה הלרשטיין, אביהם
המעשי היה סגן מהנדס העיר, דוד כץ.
כל הרעיונות המקוריים על שיטות הרווח
הרב היו פרי מוחו היוצר. עסקו שלו היה
הביוב העירוני.
דרתח הרב של הקבלנים הפרטיים בעסקי
הביוב, זרמו גם באגף זה של העירייה
בצינורות המקובלים. לפי דרישות החוק
הגישו הקבלנים את הצעותיהם במכרז של
העירייה.
בהתאם לתוצאות המכרז מסרה העירייה
עבודה לקבלן עירוני מסוים בהיקף של מאה
אלף לירות. רק לאחר זמן התברר שהעיריד,
לא הכינה תכניות מפורטות לעבודות. הכמויות
שצויינו במיכרזים שהוגשו לקבלנים
היו פיקטיביות וללא כל קשר לעבודה
הממשית. בפריטים מסויימים היו הכמויות
בפועל גדולות בהרבה — פי עשרה ופי
עשרים — מאלה שפורטו במכרז. ואילו
בפריטים אחרים, היו הכמויות בפועל —
קטנות בהרבה מאלה שצויינו במכרזים.
ד,הבלו שזכה במכרז הציע עבור הפריטים
שלגביהם צוינו כמויות קטנות, מחירים גבוהים
ועבור הפרטים שצויינו בכמויות גדולות
הציע מחירים נמוכים. כך קרה שהצעתו
היתר. הזולה ביותר.
כשהגיעו לעבודה הממשית התהפך הסדר
של מספר הפריטים. המעטים נהיו לרבים
הרבים למעטים והמיכרז של אותו קבלן
הפך להיות המכרז דיקר ביותר. כיצד ידע
אותו קבלן מראש על אפשרות שינוי היחסים?
— זאת היה יכול להיוודע רק אצל
סגן המהנדס העירוני, דוד כ״ץ, או אצל
אחת מפקידותיו.

המבקר חושן* את שיניד

1ויה! ויוחוו ז 1ו ו א * 1

ובנגב .׳המטיילים הצטלמו ליד אחז חאוירוניס שהופלו בימי מלחמת השחרור בנגב.

* • ירייתגבע תיי ם היתה סל השנים
פועלית לדוגמה. אנשי מפא״י במקום
ניסו כל השנים להציג אותה כמופת לעיר
המנוהלת בצורה דמוקראטית וישרה לעומת
העיר הבורגנית הרקובה, לדבריהם, רמת־גן.
מבקר המדינה לא היה מוכן להסכים לכך
שכל העניינים דיו חלקים וישרים. אך הוא
נאלץ להישאר צמוד לעובדות היבשות. לכן,
כאשר ציין זיגפריד מוזס סכום של 250 אלף
לירות שנכנס לקופת העירייה מבלי שנרשמו
בספרים — לא יכול היה להוסיף,
יי ו ר וי ׳11 ויזו* וור 1^ * 1זו

שסכום ככף שאינו נרשם, אין חובה למסור
דין וחשבון על הוצאתו והאפשרויות במקרה
בזה באות מעצמן.
במקרה אחר, כאשר ציין המבקר שרישום
המקרקעין בפנקס לא היה שלם ומדוייק,
הביע את תמיהתו על כך שליקויים אלה
לא תוקנו לאחר הערות בדו״ח הביקורת
הקודם. המבקר אולי לא ידע שקרקעות אלו
כבר חולקו בין אנשים, ושחלק מהם כבר
נמכר ליד שנייה ושלישית וכיום העירייה,
אף אם תרצה, לא תוכל למצוא את בעלי־החלקות
המקוריים.
הליקויים הרבים עלו, אמנם, לעיריית
גבעתיים בנזק רב, אך כל העיסקות אורגנו
בצורה כזאת שאי־אפשר להגיש תביעה פלילית
נגד איש מאלה שהוזכרו בדין־וחשבון.
האפשרות היחידה היא לנצל אחת הפיסקות
בחוק, לפיה חייב אום שגרם נזק כספי לעירייה
להחזיר את הנזק מכיסו הפרטי.
האחראי לליקויים בגבעתיים הוא ראש
עירייתה שמעון בן־צבי. חברי האופוזיציה
העירונית עומדים לתבוע השבוע חקירה׳
ובמקרה שיימצא ראש העיר אשם — לחייבו
להחזיר את הנזק מכיסו הפרטי.
בן־צבי עצמו יוכל להחזיר את הכספים.
אמנם, לכיסו הפרטי לא נכנסה אגורה אחת
מכל כספי העסקות המפוקפקות׳ אך העסקן
ד,־תיק הצליח להתעשר מסחר קרקעות. בן־
צבי, איש מעמד הפועלים, קנה עוד לפני
הקמת המדינה גוש שלם של קרקעות ב־באר־שבע
ומכר חלקה זו לפני זמן קצר
בסכום המתקרב ל־ 300 אלף לירות.

המהנה והמו;?יד

* דהעיסקות המפוקפקות הוסוו ב}״
שרון רב. חלק מחברי העיר כבר הרגיש
בהן ונציג תנועת החרות מיכאל בן־משה
הגיש הצעה לסדר היום עוד לפני פרסום
הדו״ח. אד גם המימחים יתקשו מאד עד
שיצליחו לעמוד על מידת הערמה הטמונה
בעיסקת מכרזי הביוב, למשל׳ או משיטת
הרווחים ממסחר פועלי־הדחק. כדי למצוא
את האמת, צריך אדם להיות כלכלן וותיק
ומנוסה ואילו נציגו הצעיר של מבקר המדינה׳
יואל אפוטייקר שעבד בגבעתיים, היה
עורך־דין ולא כלכלן. לכן התפלאו אנשים
רבים בעיר, כיצד הצליח האיש, לאחר שנים
!־בית בה התנהלה העירייה, למראית עיין
בצורה חלקה, לגלות כה הרבה דווקא השנה.
התשובה הסתתרה במחלקה הטכנית של
עיריית גבעתיים. במהלך חקירותיו׳ הזדמן
המבקר הצעיר פעמים רבות למשרדי המחלקה
הטכנית. שם נתקל בפקידה חיננית
בשם דינה׳ שד,־תה מזכירת המחלקה. הביקורים
התכופים של הפקיד־המבקר התבטאו
בשתי תוצאות חשובות: האחת — נישואיו
של אפוטייקר לפקידת המחלקה הטכנית —
דינה; השניה — הגילויים על עסקי עיריית
גבעתיים.

קולנוע
סרטים
פ שוט פשוטה
אהב־ מעל לכל (תל־אביב; תל־אביב;
צרפת) הא סרט שלא חשוב אם יש לו
עלילה או אין, אם הוא מעניין או משעמם,
אם הוא אמנותי או קיטשי. דבר אחד
חשוב: בריגייט בארדו. היא ישנה.
לצופה גם לא חשוב אם בסרט זה היא
יותר יפה מאשר בסרטיה הקודמים או אם
רמת משחקה השתפרה. השאלה המסקרנת
היא: האם היא מתפשטת? נכון, התשובה
היא חיובית.
עובדות אלה מספיקות כדי שקהל הצופים
ישב בשקט ויחזה בהתעניינות איך ב.ב.
היא בחורה אומללה, שמאהבה הזניח אותה
למען אחרת; ואיך בחור בעל פרצוף חושני
(מישל סובור) חושק בה אבל היא, למרות
שהיא מחבבת אותו, עדיין אינה מתמסרת
לו משום ש האהבה היא מעל לכל.
בציסיה המענגת מוכן הקהל גם לסבול
הרבה בדיחות תפלות ונדושות. אמנם ברגע
מסויים נדמה לו כי רומה — העלילה עומדת
בפני הסיום וב.ב. טרם התפשטה. אבל
לא. זאת לא יעשו לו.
סרט המתח הקומי מגיע לשיאו כשבריג׳יט
מתפשטת סוף־סוף, אם כי רק בדמיונו של
מאהבה, ורוקדת בעירום ריקוד סוער שהצנזורים
היו מוכנים להניח לקהל לראותו,
משום שהוא מטושטש ומצולם דרך מסך
מעורפל.
אבל זה מספיק, כמו זריקת קוקאין לחולי־סמים,
עד המנה הבאה של הביביזם.

אהבה חוד שי ת

התחנה לייעוץ
בשאלות מין
ונישואין

כבוא פפטמכר >נת, תל-אביב, ארצות
הברית) מזכיר בפעם נוספת, לפי דרכה
של הוליבוד, כי רק מיליונרים צעירים ומבוססים,
שנטל הפרנסה אינו מעיק עליהם
כל כך, יכולים להרשות לעצמם לפעמים
את המותרות של הרפתקות אהבה. אחרי
שטיפת־מוח קולנועית ממושכת זו, המשכנעת
כי רק בעזרת וילות פאר באירופה,
מטוסים פרטיים ושאר אביזרים שימושיים
אפשר ליהנות באמת מהחיים, יש רק להתפלא
על האמריקאי הממוצע המעז לחזר
אחרי בחורה לפני שחשבון הבנק שלו מגיע
לשש ספרות.
הדברים הטובים בחיים נופלים הפעם
בחלקו של מיליונר אמריקאי (רוק הודסון),
שנוסף להיותו צעיר ועשיר הינו גם יפה־תואר.
הוא מחזיק וילה עם סגל מלא בצפון
איטליה, המשמשת לו רק למטרה
אחת — לבלות בה חודש בשנה, ספטמבר,
בחברתה של אשת־עסקים איטלקית (ג׳ינה
לולובריג׳ידה).
דוגמאות חינם להפצה. כפי שמסתבר
מקומדיה נלבבת זו — שבניגוד לאחיותיה
לרחם הקולנועי מצטיינת באמת
במספר מצבים משעשעים ובקטעי־שיח מבריקים
(״האהבה אינה מוצר שכדי להפיצו
מחלקים דוגמאות חינם גם הכסף
אינו ערובה לאושר מלא.
קיץ אחד מסתבר לאותו מיליונר, שבהעדרו
הפך משרתו את החוילה שלו לבית
מלון. כשהוא חורג מהשיגרה ובא לבלות
שם בחברת נערת החודש־בשנה שלו באוגוסט
ולא בספטמבר, היא מוצא את
המקום מאוכלס בחבורת בנות טיפש־עשרה
אמריקאיות וסטודנטים אמריקאיים לרפואה.
רק אז מוצא המיליונר הצעיר את מטרת
חייו: למנוע מהצעירים האמריקאיים לשכב
עם הצעירות האמריקאיות לפני שקידשו
אותן כחוק. הוא מצליח במשימה במידה
לא־מבוטלת, אלא שיחד עם המים הוא
שופך מהגיגית גם את התינוק — אותה
איטלקיה סוערת מגיעה למסקנה שאותו
מוסר היפה לאמריקאים יכול להתאים גם
לאיטלקיות.
אם יש מי שאינו מאמין שדברים כאלה
מתרחשים גם במציאות באים טורי הרכילות
וטופחים על פניו. בסרט מסרבת סנדרה
די הקטנה, נציגת בנות הטיפש־עשרה בקולנוע
האמריקאי, לתת לבוב דארין, עד
שלא ישאנה לאשה. למרות התלבטויותיו
הוא עשה זאת. לא בסרט — בחיים.

חממ ה ד 3ו ש עי
פתוחה בימים שני וחמישי
בבית הבריאות שטראוס, תל־אביב,
רחוב בלפור , 14 בשעות
6עד 8בערב.

אויב ההכרה (תמר, תל־אביב; בריטניה)
הוא סרט־פשע המבוסס על הרעיון
הלא־כל־כך־מקורי שהפשע באמת אינו משתלם,
אבל לא משום שהחברה אינה מחבבת
פושעים או שיד החוק תמיד משיגה אותם,
כי אם משום שהפשע הוא בומראנג. הוא
חוזר תמיד אל בעליו, וסופו של הפושע

נמו זריקה לחולה סמים
שהוא מביא את הכליה על עצמו.
אל שורת האנשים העליונים הסבורים
שהם יבצעו את הפשע המושלם, מצטרף
הפעם גברתן אלים (סטנלי בייקר) הסולד
מאלימות וגסות־יתר. לפני שהוא מסיים
תקופת מאסר בכלא, בו עושים הסוהרים
ומפקדיהם את רצונו, הוא מתכנן שוד
נועז של קופת מועדון מירוצים. כעבור זמן
קצר הוא חוזר לאותו כלא עצמו, כשעל
עתידו רובצות עשר שנות מאסר עבור
ביצוע השוד, אבל במצפון השקט בידיעה
שאי־שם קבורים למענו 40 אלף שטרלינג.
כלי תוספת השכלה. בניגוד לסרטים
דומים, כמו הריפיפי למשל, אין הבמאי
יוסף לוזי מעמיד במרכז העלילה את
תכנון השוד לפרטיו ואת הביצוע עצמו.
למעשה, חוץ מהידיעה שכנופייתו של בייקר
הגיעה למקום השוד עם תיקים ריקים ויצאה
משם כשהם גדושים בכסף, אין הצופה
מוסיף שום פרט מקצועי להשכלה
הפלילית שלו.
לעומת זאת נותן לוזי מקום למחשבה
בשאלה: האם בתי־הכלא, כפתרון החברה
לבידוד הפשע, הם אמנם המצאה יעילה?
בציירו תמונה מושלמת כמעט של אווירת
בית־הסוהר על פרטי פרטיה, ובשימו אותה
במרכז העלילה, מציג לוזי את המוסד
לתיקון הפושע כחממה לטיפוח פושעים
מושלמים, במאורה בה נציגי החוק מושחתים
עוד יותר מהעבריינים עצמם —
המקום היחיד בו קיים שלטון מוחלט של
הפשע.
אם התכוון לוזי להעמיד את הברירה —
מי הוא אוייב החברה: הפושע או בית־הסוהר
— הרי שהחטיא את המטרה לפחות
בכך, שלא רמז על פתרון אחר.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם :
הלילה (אוריון, תל־אביב) — יצי־רת־מופת
של מיכאלאנג׳לו אנטוניוני. מות
האהבה של זוג אינטלקטואלי, על רקע
שקיעתה של החברה המודרנית. ז׳אן מורו,
מרצ׳לו מסטרויאני.
צד שלישי למטכע (מקסים, תל־אביב)
— סרט תעודתי המראה את אותה
ישראל, שמפאת קירבתה לישראלים, נמצאת
מחוץ לזוית־הראייה שלהם.

האב את אוהכת את כר*

המס ( £הוד, תל־אביב; אוריון, ירושלים)
— אנטוני פרקינס מבריק כמלודרמה רומנטית,
לפי סיפורה של פרנסואז סאגאן.
אינגריד ברגמן, איב מונפאן.
מדלנה (אופיר, תל־אביב) — קומדיה
יוזנית תמימה אך נוגעת ללב, אודות
יסוריה של בת ספן עני. אליקי.
• מי אווה, מר זווגה ז (אורלי,
חיפה) — סיפור־ריגול בסגנון תעודתי, על
גדול המרגלים הסובייטים במלחמת העולם
השניה, שלו מיוחסת השפעה גדולה על מהלכה.
העולם חדה?126

למלצרית

כמשך שנים יצאו מכאן תיירים מאוכזבים, משוכנעים בצדק שהדבר הגרוע ביותר
בישראל, אחרי האוכל הם המלצרים המגישים אותו. לראות מלצר ישראלי בעבודה, הם
אומרים, זה בדיוק כמו לחזות בחמור במירוץ סוסים. גרוע יותר, אפילו. ההיסוס שלו לפני
שהוא מחליט באיזה צד להניח את המזלג ולבסוף הבעת הניצחון שלו כשהוא מניח אותו
בצד הלא נכון; ההליכה המרושלת; ההבעה החברית; המסירות בה הוא מרים מהרצפה
סכין ומחזיר אותו ישר לתוך צלחת הסועד — מה שהם עושים לתיאבון!
היו א;רהים רמי־מעלה, היו בושות, עבר נצח, וגם חברת התיירות הממשלתית תפסה
שצריך לעשות משהו. היא הביאה מאמריקה את הצמד גלדים נייט ומרי וולר למלון תדמור,
שם ייפתח בינואר בית־ספר למלונאות.
הגבירות גלדים ומרי ינהלו קורסים למשק־בית ולמלצרות לסטודנטים מגיל ,21 בעלי
השכלה יסודית, שעברו בדיקות כניסה. גילן המשותף של שתי האורחות אינו עולה
בהרבה על 120 שנה. גלדים היא רווקה; מרי אלמנה. מרי היתד. מומחית לדיאטה לפני
שהתחילה לעסוק במשק־בית. היא אינה קשורה למוסד מסויים במולדתה. היא עצמאית,
ותהיה מורה להדרנות בתדמור.
גלדיס, שתנהל את הקורם למלצרות, היא בעלת תואר אקדמאי במלצרות שהוענק לה
על־ידי מכללת מיצ׳יגן. לפני כן חינכה מלצרים בדרום של סקארלט אוהרה — בג׳ורג׳יה.
בא-יתחחה מונח צרור עשיר של אינפורמציה מקצועית בת עשרות שנים, כפי שאפשר
להיווכח הלאה:
.מהו מלצר אידיאלי?״
״באמת שאני לא יודעת.״
״מהו הדבר הראשון שתלמיד בפאקולטה למלצרות חייב לדעת?״
״קשה לענות על זה.״
״אם ננסח זאת אחרת: מהו הדבר הראשון שאת מלמדת בבית־הספר?״
״אוה, קשה לי פשוט לאמר.״
״מי מצליח יותר במקצוע — גבר או אשה?״
.לא ידוע לי ברגע זה.״
״החטא המזעזע ביותר של מלצר?״
״זה בלתי אפשרי להיזכר עכשיו.״
״היכן יש מלצרים טובים בעולם?״
״אני לא יכולה להגיד באמת.״
״באיזו צ רה את מציעה למלצרית להגיב כשאורח טופח על אחוריה?״
״סליחה?״
״באיזו צורה תגיב המלצרית כשאורח טופח על אחוריה?״
״זה לא יכול לקרות.״
״זה קורה, בכל זאת. יש אנשים גסים.״
״לא, לא יתכן. דבר כזה לא קרה לי מעולם.״
אם עד התחלת הלימודים לא תמצא המרצה תשובה, תפתח לה כל מלצרית שיטה
אינדיבידואלית. וזה יהיה בניגוד לתכנית הלימודים האחידה.

גבר מתנחם מהר

מומחה״הנישואי* האמריקאי, הדוקטור ג׳סי ברנארד, מצא אחרי שנות מחקר
שגבר מתנחם מהר יותר אחרי מות/גיר!שי אשתו, מאשר אשד, אחרי מות/גירושי בעלה.
גברים שוכחים מהר יותר, מתחתנים שוב בקלות יותר, הוא אומר, בספרו נישואים שניים.
הוא מתאר כך את האשה הממוצעת הנישאת בשנית:
0אם נשואיה הראשונים הסתיימו באלמנות, היא היתה נשואה אז 11 וחצי שנים.
היא מתחתנת שנית אחרי שש שנים, בהיותה קרוב ל־ .40 אם נשואיה הראשונים הסתיימו
בגירושין היא היתד, נשואה שש שנים. היא נישאת בשנית אחרי ארבע וחצי שנים, בגיל
32 והצי שנים.
זה הגבר הממוצע הנושא אשה בשנית: אם אלמן, היה נשוי 16 שנה כשמתה אשתו.
הוא מתחתן שוב, בהיות קרוב ל־ ,44 שלוש שנים אחרי מותה. אם גרוש: נשואיו הראשונים
נמשכו רק שבע שנים. הוא מתחתן שוב בגיל 33 וחצי, רק שנתיים אחרי הגט.
ס גרושים(ות) מתחתנים מהר מאלמניסן ות) .שלושה־רבעים מכל הגרושיסן ות) נישאים
גרושים נוטים לבחור אשה צעירה יותר יחסית מהראשונה שלהם. נשים בוחרות
בעלים מבוגרים יותר מהראשונים.

פנטזיה, או הדה ך הפנימי

נזרי זזרר

גרדיגז נייבז

שוב תוך חמש שנים מאז קבלת הגט. באותו פרק זמן רק חצי מהאלמנים ורבע מהאלמנות
מתחתן. בגיל ,40 לגרושה יש 65 הזדמנויות מ־ 100 לנישואים שניים. לאלמנה 29 ,מ־. 100
גם לגברים.
0נישואים שניים אינם סיכת בטחון. אחוז הגירושין בנישואים שניים גבוה מאשר
בראשונים. האחוזים גדלים בטור גיאומטרי, בכל הנישואין הבאים.
בניגוד לדעה הרתחת, גברים ונשים משכבות נמוכות נוחים להתגרש — ועוד
יותר להתחתן בשנית — מאשר בני השכבות הגבוהות.
נשים חסרות ילדים מתחתנות קל יותר מאשר אמהות.

ג 8האופנאי באלנסיאגה בעצמו, אינו מאמין שאשר, בריאה תיכנס לשמלת־הערב
החדשה שלו (ראה תמונה עליתה משמאל) .לא כל שמלה לובשים, הוא חושב. יש שמלות
בעלות מעמד של תמונה, כמו זאת, למשל. לשמלות שגעוניות או לתסרוקות מטורפות
נוהגים המתכננים לקרוא פאנטאזיה, שפירושה בשפה פשוטה: לא בשבילך. המתכנן יצר
אותה מפני שהיח מוכרח. הוא לא יכול היה להתאפק. זה הדחף הפנימי שבו, אומר החייט
או הספר. השמלה בתמונה תוכננה משלושה פרקים. נושא השראתו של האמן, הפעם,
היה עקרב פשוט. הבגד עשוי משי אורגאנזה אדום ומטשטש את הבליטות הטבעיות.
הפרק הראשון היא, בעצם, שכמייה מוגבהת המגינה על כתפיים חשופות בפאריס
לו ב שו ת כולן מגפי עור גבוהות. לא רק בגשם. יש מגפיים בעלות עקבי אלומיניום מכל
הגדלים. עד 13ס״מ לגברים אלגנטיים מציעה לונדון מכנסי סטרץ לרחוב
חיוורת, הפרת״גבות, מפחידה נראית הדוגמנית של דיור לפני האיפור
(ראה תמונה עליונה מימין) ,בחצי האחד של הפנים. החצי השני גמור: גבה מוגבהת
מצויירת, עפעף שמוט, עם ריסים מלאכיתיים בקצה. איפור כבד למרות כל הצהרות
המאפרים בעד איפור לא מורגש. לא נכון שאיסור העיניים השתנה מהשנה שעברה או
מלפני שנתיים. את הראש מכסה כיפה. תחת הכיפה האחת ישנה כיפה נוספת, הצמודה
לראש כמו כובע ים. את החלק העליון של האשה החורפית מסיים כפתור גדול ותפר
גס בחליפה.

המקרז! הבא ידבר בעד עצמו:
״במין תנור, רוני׳לה.״
״איזה מין תנור?״
״רוני׳לה, תשים בבקשה את הספל על
השולחן.״
״קיראים לזה כבשן.״

״זה יכול להישבר.״
האמא אינה יודעת למה וזה כבר לא

איכפת בעצם, מפני שהמפלצת הקטנה
״מפני שזה עשוי מחרסינה.״
הפילה ברגע זה את הספל שנשבר לרסיסים,
״מה זה?״
ופרצה בבכי.
״זר, מין אדמה שעושים ממנה ספלים.״
מוסר־השכל?

״רוני, לשים חת־שתיים את הספל על
״מפני שאפשר לעשות ממנה ספלים כשהשולחן!״
היא
רכה, ואתר כך לאפות אותם שיהיו ״למה?״
קשים.״
״מפני שככה אני אומרת!״

שום ספל אינו נשבר.

אבושז
תיאטרון
חברהבמע רו מי ה

האם בדעתך לטוס 1
וויו וייעץ לו

כגדי המלך (הביטה; כתב וביים ניסי
אלוני) הוא מחזה המעורר תגובות קיצוניות
בקהל הצופים. כאשר הוצג לראשונה
השבוע, אפשר היה לשמוע עם הורדת המסר
קריאות־בוז מהולות במחיאות־כפיים
סוערות ונלהבות. עובדה זו בלבד יש בה
כדי להעיד, שתהיינה אשר תהיינה הדעות
על המחזה, הוא אינו משאיר את קהל הצופים
אדיש ומשועמם.
גם מנהיגים, גם זונות. מחזהו של
ניסים אלוני הוא המחזה הטוב, המעניין
והמקורי ביותר שנכתב אי־פעם על־ידי
מחזאי ישראלי. אי־אפשר להתייחם אליו
כאל מחזה ישראלי, כיוזן שזו יצירה אוניברסלית
המתאימה לישראל כמו לכל מקום
אחר בעולם. אמנם, היא אינה משוחררת
מפגמים, חולשות וחסרונות, אולם ההעזה
שבה, מעוף הדמיון והטקסט המבריק, המאפשרים
לשחקני הבימה בפעם הראשונה
מזה זמן רב לגלות שהם גם שחקנים ולא
רק חברי קולקטיב, מחפים על המגרעות.
המחזה, המתחיל במקום בו מסתיימת האגדה
הידועה על שני החייטים הרמאים,
שניצלו את השאיפה המקובלת של מלכים
ללבוש בגדי־פאר ותפרו למלף בגדים שנתפרו
מלא־כלום, הוא מחזה המורכב משורה
ארוכה של סמלים חברתיים ומצבים
אבסורדיים, המצטרפים יחד לסאטירה חברתית
מבריקה ומשעשעת. זוהי ביקורת הצביעות,
המשמשת כמלבוש לחברה המודרנית.
בהסירו את המעסה המדומה ובהציגו את
החברה בכל מערומיי״ שולח אלוני חיצים
שנונים לכל עבר, עד כדי הפרזה. הוא
מפשים את המנהיגים ואת ההמון, את ה־קרייריסטים
ואת האידיאליסטים, את הרפואה
ואת העתונות, את האמנות ואת הזנות, את
הקולנוע והרדיו, האופנה והבטחון.
בביקורתו, אין הוא מוגבל לזמן ולמקום,
או כפי שהוא אומר במחזה. :מלך הולך,
מלך בא — הבגד נשאר לעולם.׳
המדך חזקיהו. לא פחות שבחים לאלוני
המחזאי מגיעים לאלוני הבמאי. בביימו,
לראשונה בחייו, את מחזהו המסובך,
בו מופיעות כחמישים דמויות בתריסר
תמונות על רקע תפאורות מורכבות
(של יוסל ברגנר) ,ביצע אלוני מלאכת־מחשבת.
בשורה
הארוכה של השחקנים ראייים לציון
מיוחד מוביל אבנר חזקיהו כמלך
קאספאר השמיני, ישראל בקר כטימותי
ספונטו, משורר החצר, מישה אשרוב בתפקיד
החיים־הדוכס ויוסי בנאי כהקטור ב־אסונה,
הצעיר המורד, ההולך לבסוף בתלם.
מחזה, שלמרות הזרות שבו, הקושי הראשוני
בתפיסתו וסגנונו הבלתי־מקובל על
צופי הארץ, יהיה עוול להחמיצו.

כמו מ אמר כ״ מראבדה״

בושמוו כל האינפורמציה הדוושה
בכל מקום בעולם

דואב לך כראני

בי. או. אי. סי. רולם רויס 707 טס לאירופה, בריטניה הגדולה וארצות־הברית,
כמו־כן לטהרן עם קשר לאוסטרליה

8.0 .£.0 .ת״א. דח׳ ה .4 0טל 61527 .61528 ,61529 ,65659 .

מ 1 8ת׳ 1מ 2
פרסום שפט בע״מ

ארבעה תחת גג אחד (אהל; ביום:
שטואל הרשקוביץ) היא קומדיה סובייטית
קלילה, שברגעים מסויימים אפשר לשכוח
שנכתבה על־ידי שתי סופרות רוסיות על
הווי רוסי דוקא. היא מתבססת על נתונים
אנושיים ולא על נתונים גיאוגרפיים או
פוליטיים, ובסידרת מצבים מגוחכים, יותר
מאשר בסקסם הומוריסטי, היא מסוגלת
אף לשעשע ולהעלות חיוכים.
העלילה מתפתחת כאשר על רקע מצוקת־דיור
מאכסנים פרופסור קשיש (יהודה
גבאי) ואשתו הקפדנית (דבורה קסטלניץ)
בביתם, מתמחה צעיר (רפי שחר) .חומרתו
וחמרנותו של זוג הקשישים באות לידי הת־כמו
מאמר ב״פראבדה׳
נגשות עם עליצותם ושובבותם של הצעירים,
כאשר דייר המשנה הצעיר מכניס
אל פינתו הקטנה שבחדר־ר,אורחים גם את
נערתו (נינט דינר).
אלא שמשום־מה התחשק לשתי הסופרות
הלנינגראדיות להפוך את הקומדיה האנושית
שלהן גם לסאטירה חברתית נגד תופעות
כמו פרוטקציה, בירוקרטיה וקרייריזם.
אך הגישה לבעיות אלה דומה יותר למאמר
ביקורתי בפראבדה מאשר לקומדיה. לצורך
זה הורחבה היריעה, ומלבד הארבעה, שכולם
הם בעצם סמל הטוהר ותום הלב,
נוספו גם דמויותיהם של הנערה ד,קרתנית
והשפופרנית־המתקדמת בעזרת שפופרת הטלפון
(ברכה נאמן) ,הספורטאי המטומטם
(איתן פריבר) והבנאי המושחת (יעקב
כנעני).
בהצגה, המזדחלת בקצב איטי, מצטיינים
דווקא אנשי הגווארדיה הישנה של אהל
(קסטלניץ וגבאי) לעומת הדור הצעיר.
ת*#י חנה **ג!

א!שום
גאון ותיגוק
כאשר נשאל השבוע הפרופסור בעל השם
הבינלאומי, מארטין כובד על־ידי
כתב השבועון הדתי פנים אל פנים, של מה
שמיר, מה דעתו על פניה של אישי
הרוח לחרושצ׳וב בעניין יהודי ברית המועצות׳
השיב הפילוסוף הישיש :״ידידי, פרופסור
אדכרט איינשטיין, נהג בהיותו
בגרמניה לחתום על כל כרוז, בו הופיעה
המילה חירות. ואכן היה גאון ותינוק
כאחד איש רוח אחר שעסק השבוע
בעניני ברית המועצות היה המרצה להיסטוריה
באוניברסיטת תל־אביב, ד״ר יע־קב
יעבץ. לאתר סירוב של שנה שלמה,
הסכים המרצה לשחרר מספר תלמידים מחובת
לימוד השפה הרוסית. ענה יעבץ על
שאלות תלמידיו שהיו ידועים בדיעותיהם
השמאליות* :רציתי שתוכלו להבדיל במקור
בין סטאלינגראד ווולגוגראד
בבעיות תרגום רציניות יותר, היתה שקועה
השבוע עורכת־הדין הירושלמית, כלה
מיכאלי, בעת שעסקה בתרגום חלק מ־פסק־דינו
של אדולף אייכמן. אב־בית־הדין,
משה לנדוי שהעיר למיכאלי על
אי־דיוק מילולי בתרגום, זכה לתשובה ברורה
מפיה* :מלאכת התרגום היא כמו אשה,
אם היא יפה, היא לא נאמנה
העסקנית האמריקאית, אליאנור רוזכלט
היתה עסוקה השבוע בביצוע ובתכנון תכניות
הקשורות בישראל. היא הציגה בתכניתה
הקבועה בטלויזיה האמריקאית שני
סרטים: האחד על דגניה והשני על ההסתדרות.
באותו זמן דנה העסקנית בביקורה
הקרוב בישראל וסיכמה עם צבי זינדר,
מנהל מינהל ההסברה הישראלי, שתכין בישראל
סרט טלויזיה באורך של שעה על
בית־החולים החדש הדסה בירושלים
מבקר המדינה החדש, ד״ר יצחק נכג־צאל,
הוא אישיות בעלת אופי רב צדדי
ביותר. הוא עסקן דתי פעיל, קונסול כללי
של שוודיה בישראל, משפטן, כלכלן, יושב-
ראש בנק הדואר וחבר וועד המנהלים של
מפעלים רבים. לרגל היבחרו לתפקיד מבקר
המדינה, מנה נבנצאל את תפקידיו המרובים
והתעכב במיוחד על חברת המסחר הבינלאומית,
קונצרן הולינדר שתחוג בקרוב את
יובלה המאה. ציין המבקר החדש בסיפוק:
״למרות שהחברה הבינלאומית מקיימת עסקות
ב־ 20 ארצות, סגורים סניפי החברה
בכל העולם ביום השבת תקרית׳
בלתי נעימה אירעה השבוע לצמד הנודדים
הפופולארי, אריה פיין ואשר סלזר
בטבריה. השניים הוזמנו להופיע בחגיגות
יום השנה ה־ 41 של ההסתדרות במקום,
והתחילו את תכניתם בזר שירי עם לועזיים.
מיד עם תום השירים הראשונים,
מיהר ראש עיריית טבריה, משה צחר
שנכח במקום, לעזוב אותו בהפגנתיות.
רק בסיום התכנית הסביר להם האחראי את
סיבת העזיבה :״הוא יצא מפני שלא שרתם
שירי הסתדרות ועמל!״

ממנו שיעשה לי פסיבואנאליזה וינתח את
רגשי הנחיתות שלי לשאלות עיתונאי
אחר על סיבות הגירושין ענה בן־יהודה:
״פשוט רציתי לנוח אחרי 35 שנים
בכיוון אחר לגמרי מיהר מאמן הנבחרת
הלאומית, גיולה מאגדי, שעזב סימפוזיון
על בעיות הכדורגל ומיהר לנמל־התעופה
בלוד כדי לקבל את פני אשתו, ארית,
שהגיעה ארצה לאחר כמה חודשי היעדרות.
סיבה נוספת לעזיבה הנחפזת: תרגום לא
מוצלח של דבריו לאחר שתורגמנו הלאומי,
העיתונאי אכרה ם כן־שלום היה עסוק
ולא בא ניצל את ההזדמנות להופיע
בציבור, בלם נבחרת ישראל והפיעל תל־אביב,
אמציה לכקוביץ, שהעיר בקשר
למשחקיו האחרונים :״לכל אלה שאומרים
שאני כבר זקן מדי בשביל כדורגל אני
רוצה להודיע שבעוד שבועיים אהיה בן
24 אבידה כבדה עלולה לסבול ה־בוהימה
הירושלמית כאשר יעבור יהודה
(יודל) מרמרי, שלישו של יצחק שדה
ומנהל מפקד האוכלוסין לתפקיד מנהל אדמיניסטרטיבי
בא־ניברסיטה בתל־אביב. יודל
הידוע בנאמנותו לירושלים היה נוהג להסביר
את חיבתו לעירו כל פעם שחזר
מביקור בתל־אביב :״ראיתי את אלתרמן,
ראיתי את יוס׳ל ברגנר אבל חוץ מהם
דומים שם כולם לכולם השיפורים
והשיכלולים במועדון בכחוס הירושלמי עלולים
לגרום לאבידה נוספת בעיר אם יאבד
המועדון את צביונו המקורי. העיר אבר־הם
שקדי, בעל ניצן לבעלי בכחוס:
״בירושלים צריכים רפת ולא שיכלולים. אם
עושים שכלולים לא יבוא אף אחד
במצב לא נעים היה השביע הסופר ראובן
(אחות קטנה) קריץ, הלומד באוניברסיטה,
שעה שנרדם באחת ההרצאות. ידידיו שקנ־טרוהו
שאלו אותו מיד במה עסק בלילות
האחרונים .״בחטאות נעורים,״ השיב להם

קריץ. התברר שזה שם ספרו החדש העומד
גירומ1־ן מול ירקן
לצאת בחודש הבא בהוצאת פורה. על
כועס מאוד נראה השבוע משה כן־ טיב ה״חטאים״ לא רצה לגלות דבר פרט
יהודה, בעלו לשעבר של מלון בך יהודוז לרמז שיש בספר פרק על המקלחת המשובחיפה.
כעסו התעורר בשל כתבתו של
תפת בה התנסה עד גיל 18 ישראלי
יהושוע רייזמן בידיעות־אזזרונות, בה שעבר השבוע במקרה בשטח הצילומים של
סיפר על עברו של בן־יהודה כירקן, עד סרט יודני באתונה הופתע לשמוע את אחת
שהפך לאיש־עסקים מצליח. טען בן־יהודה משחקניות הסרט פונה אליו וקוראת לו
כנגד רייזמן* :לא איכפת לי שכתב שבעברית
:״הי! אתה!״ רק לאחר מבס נוסף
שילמתי מאה אלף לאשתי בעד הגירושין,
זיהה הישראלי מתחת לתלבושת היוונית
למרות ששילמתי יותר. אבל לא ביקשתי נראה תמונה) את הסופרת יעד דיין, ה—ז

פ סו קי ה שבוע
@ ליוכה כ־רוכוב, אשתו של כר בודובוב המנוח, במסיבה לרגל
יום הולדתה השמונים :״פעם היו אנשים — וזיצמאן, ביאליק, הרצל. היום נשארו
רק רחובות!״
שר־הדואר אליהו ששון, בתגובה על התרעומות נגד משרד הדואר:
״הנה, למשל, שירות הטלפון בישראל הוא נפלא! רק ביקשתי טלפון ותוך יום
אחד בלבד כבר התקינו את הטלפץ בביתי!״
אשר רוזנכוים, ראש חטיבת הכדורסל, של הפועל תל־אביב, על נצחון
קבוצתו במשחק נגד אלופת יוון :״לפני 2000 שנה ניצח מכבי את היוזנים. הפעם
עשה זאת הפועל!״
אדולף אייכמן, במכתב לעורך האנגלי דה־פיפל :״אילו ניתן לי הדבר,
הייתי רוצה לתלות את עצמי בפומבי כאזהרה לדורות הבאים ולאנטישמים בכל
רחבי תבל.״
• ראש עיריית רמת־גן, אברהם קריניצי, בטקס חנוכת בית-ספר
תיכוני לנגרות בעירו :״לא כל ראש עירייה יכול להיות נגר, אבל כל נגר יוכל
להיות — ראש עירייה!״

חעוי* תזה ***ז

מופיעה בתפקיד קטן בסרט, המבויים על־

ידי ידידה הבמאי היווני מיכאל קוק־איאגיס.

אזיק
התפ קיד
מרוץ כפול עם הזמן הוכרח השבוע לנהל
הבמאי, יוסף מילוא, בתיאטרון החיפאי.
שעתיים לפני פתיחת המסך במחזה ראשומון
המועלה בתיאטרון, נפל השחקן מרדכי
כן־זאב, חוטב העצים בהצגה, מסולם בדירתו.
לאחר שהועבר בדחיפות לטיפול
רפואי, נקבע, שעצם הבריח יצאה ממקומה,
ויהיה הכרח להרדים את בן־זאב כדי להחזירה
למקומה. יוסף מילוא רץ לחפש מחליף.
הקרבן היה אברהם מור, שחקן
התיאטרון, שהוכרח להתאפר ולעלות על
הבמה מבלי שידע כלל את התפקיד. למזלו
של אברמל׳ה, הבמאי והקהל, החליט בן־
זאב להשתתף למרות הכל כשבהצגה מאחורי
הקלעים ניצב רופא הכן למקרה של צורך.
הקהל לא הרגיש בהבדל והשאלה היחידה
שנשאלה היתה: מדוע חוטב־העצים —
גידם לשחקן תיאטרון ז1ית, שמואל
עצמון, המופיע במחזה פרשת־פינדוס,
אירעה תקלה לא־נעימה בשעת הופעה ב־קרית־מוצקין.
במשך המחזה נכלל עצמון
המופיע בתפקיד העיתונאי פינדוס באזיקי
משטרה. לאחר שכבלו אותו בהם, נפל
המפתח לאחד מחריצי הבמה והשחקנים
לא הצליחו להוציאו משם במהלך המחזה.
מזלו הטוב של עצמון, היה מזלו הרע
של פינזוס. מאחר שהעיתונאי אינו יוצא
זכאי, יכול היה עצמון להמשיך בכל מהלך
ההצגה כשכבלים על ידיו חצקל,
איש־כסית, סיפר השבוע איך גורש בבושת-
פנים מבית־המרגוע הצמחוני של דורה
שוורץ בזכרון יעקב :״טבלתי כמה ימים
את הסלטים ולא יכולתי יותר,״ סיפר חצ־קל*
.התגנבתי למסעדה נורמלית בעיר והזמנתי
תרנגולת שמנה צלויה. איך שאני
אוכל, נכנסת העוזרת של הגב׳ שוורץ. תיכף
ידעתי שזה ייגמר לא טוב. נו, איך שאני
חוזר לבית־המרגוע, הדלת נעולה וכל המד
וזדות שלי בחוץ לזמרת התימניה הישראלית,
גאולה גיל היה כפי הנראה
חלק רציני בהצלחתו הגדולה של ראש
עיריית ניו־יורק הדימוקראטי, רוכרט
וואגגר בבחירות האחרונות לעיריה. יום
לפני הבחירות ערך וואגנר נשף גדול וגאולה
הוזמנה אליו לשיר יחד עם להקתה.
לאחר ההופעה הבטיחה גאולה לוואגנר שהוא
ייבחר מחדש. וואגנר שהוקסם מגאולה, הבטיח
לה שאם ייבחר, היא תקבל ממנו
מתנה. ואמנם, יום לאחר היבחרו, קיבלה
ממנו גאולה זר פרחים ענקי ששני אנשים
היו צריכים לסחוב עד לקומה ה־ ,16 בה
היא מתגוררת בעלה של גאולה דב
(דובי) זלצר השאיר את אשתו בניו־יורק
שעה שנסע לוינה כדי לנצח שם על יצירה
סימפונית משלו. יחד איתו נסע תיאודור
כיל;ל כדי להקליט תקליט קריאה בתנ״ך
בעיר־הולסים. גם דובי וגם גאולה עברו
לעסוק בסוגי אמנות נוספים שעה שגאולה
החלה לצייר ציורים מודרניים ודובי החל
מכייר כלי קרמיקה בהתלהבות רבה
אמנית ישראלית אחרת, השחקנית זיוה
שפיר היתד, השבוע נרגזת במיוחד. זיוה
הוזמנה להופיע בתכנית טלויזיה של ג׳רי
לואים למען ילדים נכים. לאחר שהמתינה
שעות, חודיעו לה שהיא אינה מדפיעה
וחיא עזבה את האולפן ברוגז רב.

ק /ף 9ר 6י? 0

! 1כ 1ני 1ו נ
500

פרסים

ב/׳זוו׳ ב\לל ]\ל
1 7 5 ,0 0 0לי*
הקונה כרטיס נפול>2-2־•
מטתתך בהגולה נוספת

ללכוד בני כו ר די ס טן קשת
עם השחר העולה, צעדו נעלי המסומרות
על הכביש. סוף סוף תפסו אותי עם
צו־קריאה ועלי להתייצב בשעה 6.30בבוקר,
למילוי חובתי בעתודות הצבא, שמסיבות
בטחוניות איני יכול לפרש בשמו
ולכן אקרא לו בשם — הצבא הכורדי.
בדיוק בשעה 6.30 בבוקר, באיחור של
רבע שעה, אני מגיע לבית ישן וסדוק בפרברי
עיר גדולה אתת שמסיבות בטחו־

בדעתו לשחרר מישהו מהמילואים אפילו אם
המישהו הזה יש לו כרטיסים להצגה יומית
בקולנוע.
התחלנו לנסוע אחרי שהרס״ר שיכנע את
כולם, מלבד את זה שעמד ליד הקיר. כל
אהד מאתנו התכרבל לו בפינה, כשהוא
עטוף היטב בכל מיני סמרטוטים שהביא
עמו מן הבית. סמרטוטים אלה ראויים
לתשומת לב מיוחדת כיוון שהם מ־רכבים
מחלקים, שכל אחד מהם שימש את האנושות
במלחמה אחרת, באיזה שהוא שלב של
ההתפתחות ההיסטורית. אלה הם אותם
הבגדים, שכל יוצא־צבא עד גיל חמישים

ככה מצאתי את עצמי, עם עוד שניים
אתרים, בעמדת שמירה. עמדת השמירה היא
אוהל. אוהל קרוע ומהוי, הנוטף מים לא
רק ביום גשם. אנחנו מקבלים את האוהל
מידי שלושת השומרים שקדמו לנו, על כל
ציודו, כולל שלושה עכברים גדולים. נוסף
על האוהל מעביר לנו כל שומר את ציודו
האישי, הכולל רובה, כדורים, בגדים ושמיכות.
אפסנאי מחתים אותנו על טופס
קבלת ציוד, אף על פי שמידיו לא קיבלנו
כלום. הכל בא אלינו בירושה מאלה שקדמו
לנו, שאף הם קבלוהו בירושה מאלה
שקדמו להם שגם הם בתורם קיבלוהו ב־

ובשביל לחסוך את משכורת המחליף היו
מציבים אותי במקומו. גם הפעם איני
עושה דבר אחר מאשר לשמור, במקום אחד
שהגיע זמנו ללכת הביתה. איך שלא יהיה,
עד שאני מנסה להיזכר כיצד מכניסים כדור
לקנה, והרחש נעלם בלי להשאיר עקבות.
עדיין נשאר זמן עד סוף השמירה. אף
אחד לא הופיע וזה נתן לי המון זמן
חופשי להירהורים.
אחרי שגמרתי ככה את מיכסת השמירה
היומית שלי הלכתי לחפש את מפקד המחנה׳
בשביל לבקש ממנו חופש. אבל המפקד
היה בחופש ורק ממלא מקומו יכול היה
לקבל אותי.
״אין חופשות היום!״ אמר הממלא מקום.
״צבא זה לא ברדק. תשב בשקט כמה זמן
שעוד נשאר לך, ואחרי זה תלך הביתה!׳׳
הסתכלתי בשעון. השעה היתה 16.15
ונשארו לי עוד 16 וחצי יום. שלפתי מכיסי
בלש של אגטה כריסטי והלכתי לחפש
לי מקום שתיקרתו אינה נוטפת מים. התחלתי
לקרוא, ועד שאני מגיע אל הנרצח
הראשון והנה יד כבדה נהה על כתפי ו־הממלא־מקום
אומר לי :״הנה לך המפתחות
והאחריות ושב פה במקומי. אני יוצא
לחיפש ואחזור מחר בבוקר. תדאג שיהיה
סדר ושאיש לא יסתלק הביתה לחופש.
תכניס לכולם בראש, שפה זה צבא ולא
ברדק ואם יבוא הרס״ר וישאל אותך עלי,
אז שתגיד לו שהלכתי לקנות סיגריות ואני
תיכף חוזר.״

ת ע לו מתהבסיסהש חו ר
כאשר הלכתי לפני שבוע אחרי הלפיד
ממודיעין, הגעתי עד לביתו של נשיא
המדינה ובאדיבותו הגדולה של השליש
אפילו נכנסתי פנימה. היה שם טכס נאה
מאוד של הדלקת נרות חנוכה ומקהלת
ילדים וילדות, שבאו מכל ארצות האטלס של
ברוור, שרו משירי חנוכה, בנוכחות נציגים
של מיסדר בני־ברית, שהוא מיסדר תנחומים
לכל אלה שלא מקבלים אותם למיסדר הבונים
החופשים.
בזמן שהמנצח, יעקב כנעני, ערך את י החזרה הכללית של שירי החנוכה, העפתי
מבט מסביב, בשביל לראות את התמונות,
את עציצי הפרחים ושאר הירקות, והנה
נתקלת עיני בקוביית עץ שחורה ומבריקה,
המונחת על אדן החלון. אני מתקרב ומסנבר
עברו 15 שנה מאז שלמדתי איך מכניסים כך
יינ ה ועכשיו אינני יודע מה לעשות״
תכל בקוביה ורואה עליה טבלת כסף, שעליה
כתוב באנגלית :״מתנת המגבית הניות
אסור לי להזכיר את שמה הפרטי. שומר אותם באינטרסול, אך ורק לצרכי ירושה מאלה שהיו כאן לפניהם וזו שריהודית
המאוחדת, מדינת מיסורי.״ כיוון
שם אני מתיצב, יחד עם עוד 40 איש, ש השרות במילואים. כובע הגרב, למשל, שרת שאין לד, סוף, שתחילתה, כפי הנראה,
גם הם נשלפו כמוני מתוך בית חם ומאחושאין
להניח שהמגבית היהודית המאוחדת
הינו שריד ממלחמת השיחרור, בעוד ש־ עוד בתקופת האבן. כשקיבלתי א\נ הציוד
סניף מיסורי שלחה לנשיא ישראל קוביית
רי שמיכות פלומה מהבילה, לתוך הבוקר האפודה הגיעה אלינו מסיביר, לאחר שהזה,
רציתי לשאול את המכנסיים מתי ראו
הקר והרטוב לעמוד בפני רב-סמל־ראשון
עץ במתנה, אפשר להניח שהקוביה לא
ברחה לשם עם צבא הצאר הרוסי מפורט־לאחרונה
כפתורים ואת השמיכות מתי ראו
עליז וחייכני.
שימשה אלא בסים למשהו אחר. אז איפה
ארטור, בזמן ההתקפה היפאנית ב־.1905
לאחרונה חיטוי. אבל רמזו לי שלא רצוי
הרס״ר מקריא את השמות ומעלה אותנו
את הגרביים הטליאו עוד הרומאים בזמן
המשהו הזה?
לשאול יותר מדי.
על ככונית־משא צבאית, שתוביל אותנו
המצור על קרטגה, והשינל הוא ממלחמות
קראתי לקצין המשטרה שהסתובב באולם
הגיע תורי ואני לקחתי את הרובה ואת
למחנה אליו הוצבנו. אנחנו עולים, אבל קרים.
הכדורים והלכתי לשמור. ציוו עלי לעמוד < והפניתי את תשומת לבו לדבר. סוף־סוף
יש כאלה שלא רוצים לעלות .״יש לי
ביתו של נשיא המדינה איננו הפקר, שמכורבל
בבגדים כאלה מתכנס לו כל
בכוכת עץ ולראות דרך החלון אם מישהו
אולקוס בבטן ואבצם בגרון!״ צועק אחד
אורחים יסחבו להם מזכרות וישאירו את
בקרנות אחד לתוך עצמו, ובעיניים בוהות מנסה לא בא. על האויב לא היה פה מה לדבר,
ונאחז במשקוף דלת הבית, כמו
הבסיסים על אדני החלונות! הקצין בא,
המזבח .״מי ישמור לי על החנות?״ בוכה לחדור לתוך צפונות העתיד ולראות מה כי זה היה בסביבה שאין בה אויב. היד,
ראה, והרים גבה אחת תמוהה למערה וקרא
צפוי לו שם. דרקון האימים של חיי־שדה, עלי פשוט להסתכל ולשמור. שמרתי והסלסמל
הקבוע של בית הנשיא.
אחר, המסביר לכל אחד, שרוצה או לא של אימונים מפרכים ותרגילים, נושף מנחיתכלתי,
עד שפתאום שמעתי רחש חשוד.
רוצה לשמוע, כי יש לו חנות מכולת ב ריו להבות אש ועשן המכסות את עורנו
צעקתי :״סיסמא!״ אבל אף אחד לא ענה,
הסמל בא, ראה, והוריד לקצין את הגבה
שכונת התקווה וחמישה ילדים עם אשר, בזיעה קרה. וזה עוד לא כלום לעומת אז תפסתי את הרובה ו פתאום נזכרתי
התמוהה למטה :״זה שום דבר, אדוני החולה
בשכונת פלורנטין, ואם לוקחים אותו הפחד, שמא לא נקבל חופשות הביתה. שבעצם אין עדיין כדור בקנה. ניסיתי להכק
צין, אני כבר כמה שנים כאן ואני לא
למילואים, יפסיד את הקליינטים שלו ויצ ככה זה נמשך כל הנסיעה, עד שמגיעים ניס כדור בקנה, אבל פתאום אני רואה
זוכר שום דבר שעמד על הבסיס הזה.
טרך לפשוט את הרגל. בין הבוכים, המייל למחנה, דווקא לא כל כך רחוק מהעיר ששכחתי איך מכניסים כדור לקנה. כבר
ככד, זה בא וככה זה עומד מאז שאני
לים והצועקים, יש גם אחד שלא בוכה, לא
צועק ולא מיילל, אלא רק עומד ליד הקיר ורס״ר חדש לוקח אותנו תחת חסותו. עברו 15 שנה מאז שלימדו אותי בפעם .־ זוכר את זה.״
מכנס אותנו בחדר השק׳׳ם ומודיע שהובאנו
האחרונה איך משתמשים בנשק, וזה זמן
איזו משטרה! אילו רק היו נותנים לנו
בפנים לבנות כסיד ומסרב לעלות, אפילי
אליו לא לאימונים, אלא לשמירה על כמה מספיק בשביל לשכוח.
לערוך את החקירה, תראו כבר מה היינו
שהרס״ר מאיים עליו במשפט.
להם. יפה שהשתיקה
דברים,
אל תסיקו מזה שבמשך כל הזמן הזה לא.
מגלים!
אילו היתה לנו כאן עסק עם בני אדם,
ברגע הראשון, כאשר שומעים את המלה לקח אותי הצבא הכורדי לשרת במילואים.
הייתי אומר שמחזה כזה יכול להפשיר לב
שנזירה, עולה קצת הלב למעלה. אבל ב מזל כזה לא היה לי. כל שנה כמעט״
קרח של פקיד ממשלתי דרגה ב׳ ,אבל כמו
שכבר אמרתי קודם, יש לנו כאן ענין עם רגע השני, כאשר הרס״ר מודיע שכאן אין מחוץ לאותן השנים שהייתי
בתוצלארץ .,נוז א מר 117נראהעד * :
הצבא הכורדי, שלא מכיר את המלה רחמ חופשות, וביחוד לא חופשות־לילה, יורד היו קוראים לי לצאת לעתודות, אבל אף
נות, ואצלו אין קונצים; מילואים זה מי הלב בחזרה למכנסים. אחד מיד ק פץ ו פעם לא לימדו אותי שום דבר ולא אימנו
החכם עיניו בראשו, אבל לא רואה
אותי לשום דבר. תמיד נתנו לי איזה
לואים• מכסימום שהרס״ר מוכן לו, זה ל שואל אם לא צריכים במקרה טבת והוא
ג׳וב של מישהו, שהגיע זמנו לצאת לחופש. כלום בלי משקפיים.
מתאר מיד לעצמו שהטבחים לא שומרים.
שמוע את הבעיות, זה הכל. בכלל לא עולה

הפועל תד־אביב כפעולה
חנוכה — רק פעם בשנה
ספורט כרורגל
מ שחקים דסוקים
שבוע ימים לפני המשחק הבינלאומי הידידותי
בין ישראל ליוגוסלביה, עדיין לא
ידע מאמן הנבתרת הלאומית, גיולה מאנדי,
מי השחקנים שיבואו להשתתף בסגל הנבחרת
המתאמן לקראת המשחק.
נבחרת ישראל רצוצה ופצועה לאחר משחקיה
נגד איטליה ואנגליה הצעירה, ולאחר
שני מחזורי ליגה לאומית, היתה זקוקה
למנוחה בכל מחיר. אך עסקני התאחדות הכדורגל
דאגו יותר לקופת ההתאחדות מאשר
לרגליהם של שחקני הנבחרת. העסקנים,
שיכורי־הד,צלחות שקדמו למפלות טורינו
ולידס, הסתובבו לפני משחקים אלה בעולם,
* סיד רו משחקים בינלאומיים לנבחרת ישראל
המתפרסמת. כך חזר סגן יושב־ראש ההתאחדות,
צבי (״בעל הצלקת״) ברים, מ־קונגרס־פיפ״א,
כשבכיסו החוזים על המיש־חקים
עם קוריאה ועם יוגוסלביה.
הקופות הריקות. את הכשלונות הרצופים
האחרונים של הנבחרת קשה היה,
אמנם׳ לחזות מראש, אך את הדוחק והצפיפות
במשחקים בינלאומיים כה רבים,
היו חייבים מתכנני לוח־המשחקים הישראלי
להכיר. אך השיקולים הכספיים קבעו יותר
מכל דבר אחר.
נבחרת יוגוסלביה, שהיתר, צריכה לנסוע
לשחק בקוריאה הרחוקה, הציעה לישראל
משחק ידידותי בדרכה חזרה, בתנאים נוחים
לישראל. העסקנים מיהרו להסכים והחוזה
נחתם.
תוצאות ריבוי המשחקים היתד. קטלנית
לגבי רוב האגודות בארץ. העובדה שמשחקי
הליגה לא נערכו ברציפות הורידה
הרבה ממתח המשחקים, דבר שהתבטא מיד
בירידת מספר המבקרים במשחקים ובהתרוקנות
הקופות של האגודות השונות. העסקנים
המרכזיים לא דאגו במיוחד, מכיוון
שקופת ההתאחדות נשארה מלאה. אך לקבוצות
נשקפה שואה כספית ממשית.
נצח ץ היוני. הסובל הנוסף ממדיניות
ההתאחדות היו שחקני הנבחרת. רוב השחקנים
פצוע והחלק האחר עייף וזקוק
לאימונים בקבוצות־האם ולחידוש המוראל
הפנימי. זאת יהיה קשה להשיג במשחק,
נגד קבוצת יוגוסלביה השואפת נקם על
בהפסדה בבלגראד ( )2:1במשחקים המוקדמים
של אולימפיאדת־רומא.
אך יחד עם זאת זקוקים השחקנים והכדורגל
הישראלי בכלל לנצחון בכל מחיר.
אם יושג הנצחון, יאפשר הדבר לכדורגלנים
ולמאמן הלאומי להעמיד דרישות ממשיות
למוסדות הממשלה, שכן בספורט כמו בכל
שטח אחר נמדדת העזרה לפי מידת ההצלחה.
נצחון
נגד יוגוסלביה יקרב עזרה כזו,
אך נצחון כזה אינו תלוי בשחקנים. הוא
תלוי ילא פחות מכך בקהל שיחזה לראשונה
לאחר טורינו ולידס, במשחק ביתי של סגל
הנבחרת.

אגודות
פי פ טי־ פי פ טי ממלכת
הטיפול הממלכתי בספורט צריך להבטיח
אותו מפני הכיתתיות הצרה של האגודות
העולם הזה 1266

ולתת מרחב־התפשטות לספורט הטהור האמיתי.
כך טענו לפחות כל חסידי הטיפול
הממלכתי בכדורגל.
השבוע, בשהתפרסמה הרשימה הראשונה
של מאמני כדורגל שיטפלו במיוחד בנוער,
היתר, החלוקה ביניהם בשיטת הפיפטי־פיפטי
המפורסמת, שאיימה להרוס בזמנו
את הכדורגל הישראלי.

כדורסל
חר פ ת הארופוז
נם חנוכה של ממש אירע השבוע לקבוצת
הכדורסל של הפועל תל־אביב בעת משחקה
עם אלופת יוון פאנאתינאיקוס. במישחק
הראשון על גביע אירופה לקבוצות גברה
הקבוצה הישראלית על הקבוצה היוונית בהפרש
הגדול של 24 נקודות 58:82
הדבר היחידי היוצא־דופן במשחק ה־שיגרתי
והמשעמם, שהתנהל לפני 2500
צופים באיצטדיון החולוני, היתד, העובדה
שהמשחק בין היוונים והישראליים התקיים
בליל שמיני של חנוכה, הנחשב בדרך כלל
לליל השחרור מהשלטון היוזני על ארץ־
ישראל בזמן העתיק.
לגבי המשחק עצמו לא היתד, זקוקה הקבוצה
הישראלית לנצחון גבוה כזה כדי
להוכיח את עליונותה. אך האלופה הישראלית
לשעבר, הנתונה בעונה זו במשבר
קשה, היתד. זקוקה לנצחון גבוה בכל מחיר,
להרמת המוראל של חבריה, אחרי הפסדיה
במישחקי הליגה.
שחקני־המפתת של הקבוצה בעבר, חיים
חזן וארז לוסטיג, התאמצו קשה מאוד
להבריק מדי פעם על המיגרש אך פריצו־תיהם
המהירות של השחקנים היווניים השאירו
לעתים קרובות את שחקני תל־אביב
פעורי־פה ליד סל היריב. נס חנוכה שאירע
לקבוצה היה בכך, שהקבוצה היוונית אינה
יודעת לשחק כדורסל, והיא עצמה היתד,
הסיבה המכריעה לנצחון הישראלי.
הקהל צעק מהיציע. אילו ניצלו השחקנים
היווניים אף את מחצית אחוז הקליעות
שלהם, שלא מצאו את דרכן לסל —
היתד, התוצאה שונה לחלוטין. אך שיטות
משחקם המיושנות של היוונים, בצירוף
חוסר־ידע מינימאלי בקליעה לסל, הציל
את הפועל והבטיח לו כמעטאת המעבר
לשלב הבא.
משהקם החלש של הישראלים השתקף גם
בקרירותו הרבה של הקהל. אותו קהל עצמו,
שידע לעודד את הפועל בעת מישתקו נגד
ס.ק. ריגה לפני חדשים מספר, צעק הפעם
לשחקניו מהיציע :״חזן, תתחיל לשחק!״
״ארז לוסטיג, מה קרה לך?״ והצעקות היו
מוצדקות. השחקן הפופולארי ביותר במגרש
היה המצרי־ד,יווני בן ד,־ 21 נאקיוס, שהיגר
לפני זמן לא־רב ממצרים, שם היה
בסגל הנבחרת הלאומית. דווקא שחקן זה
הצטיין במשחק, אף יותר מרוב השחקנים
הישראליים. אך השאלה המרכזית של המשחק
לא היתד, האם תנצח קבוצת הפועל.
השאלה שהציקה לכל חובבי הכדורסל היתה:
האם נחלצה הקבוצה מהמשבר הקשה שפקד
אותה והביא לשלושה הפסדים בשישה מחזורים
של מישחקי־ליגה?
התשובה היתר — ,לא. והדבר מסוכן
מאד לקבוצת הפועל, כי חנוכה יש רק
פעם אחת בשנה.

ב ש פו פר ת עם הראש החד ש
פרסום סלניק

במדינה משפט הציץ ובררו

שלו שלום ואין שד
מאת

א. ישראלי

ספר חדש׳ המהווה מחקר מיוחד במינו בתולדות היחסים
הישראליים־ערביים ב־ 13 השנים האחרונות• החיבור המקיף ביותי־שנכתב
על נושא זה, המבוסס על דברי הכנסת, דו״חים ממשלתיים,
העתונות, המקצועית והמדעית, ומחקרים פוליטיים ומדעיים שהתפרסמו
במדינות המערב והמזרח, במדינת ישראל ובארצות־ערב.
הספר מיועד ללימוד יחסי ישראל־ערב ולשימוש מרצים, ח״בים,
עתונא־ם ואנשי ציבור. נמצא בחנויות הספרים במחיר 3.50ל״י.

תשבץ רשס&ס?266 319
ברבן שמואל מרח׳ מנוחה ונחלה ,8שברחובות, שלח לנו
את תשבצו הראשון. בעבר היה, לדבריו ,״פותר מושבע של
תשבצים״ .שמואל הוא בן 17 וחצי, והחליט שאם הנסיון
הראשון שלו יצליח ימשיך ויחבר תשבצים עוד כהנה וכהנה.
מאוזן .1 :ראש
מדינה רפובייקאית.
.4נמל בתורכיה.
.10 לא ישן.11 .
.13 .430 רסיפי לילה
.14 .לא כברה.
.15 השם הזנרבי של
כפר שלם .17 .יחידת
חשמל .18 .זעה.
.20 ממונו על האש
כמות שהוא.22 .
תרופה #רניעה.25 .
תל קיר .24 .מהר.
.27 צפור שיר הנראה
בחורף .38 .מצב
של שוכע.32 .
נהר באיטליה.33 .
מילת שאלה.34 .
קריאת שטחה או תמהו!
.36 .כשכילה.
.87 חוק, הוראה.39 .
מימרה, סיסמה.41 .
בקיע, סדק .42 .שד.
.44 מניב באדישות.
.46 מנביה, מעלה.
.48 כסף הננבח עלי
די הססשלה.50 .
שקט .51 .טרקלי! .53 .עליה מצינים.55 .
גבולנו המערבי .57 .מסקר מחלקה (ר״ת).
.58 צר .59 .מכשיר המאותת בעזרת מראות.
.60 תקופה של 50 שנה.
מאונך .1 :נתוז בתור 2 .חבר ממשלה.
.3מילת צער .5 .מערכת .0 .נו אלמתכתי
מקבוצת ההלוננים .7 .ליחת הפה .8 .מיו
מחול .9 .צמח מים .12 .נשלם .15 .לבוש
מצמר .10 .ישות .18 .סופה הרסנית .21 .נר.

מן האולפן להתעמלות בקעו צעקות איומות.
ילדות בנות גיל־העשרה נמלטו באימה
אל המדרגות. מולם ירדה בבהלה בעלת
האולפן, שושנה מרוז .״מה קרה?״ שאלה
את התלמידות.
״שוב מציצים בחלון,״ סיפרו לה.
המורה קרבה אל החלון, הציצה החוצה.
בחצר החשוכה הבחינה בצעיר אלמנה שהביט
בה בעיניים בוהות .״מה אתה רוצה
כאן?״ שאלה. כתשובה זכתה למענה של
ניבול־פה והצעיר נמלט.
האופניים כחצי. לא היתד, זו הפעם
הראשונה שהאולפן להתעמלות נשים של
מרוז משמש נקודת־משיכה לצעירים מופרעים,
הבאים למצוא את סיפוקם במראה הנערות
המתעמלות, ומשמיעים הערות פוגעות.
ערב אחד הבחינה שושנה מרוז באחד
מאותם סקרנים ,״הסתלק מכאן קראה אליו!״
״לא אלך,״ השיב לה המציץ.
היא מיהרה להזעיק את המשטרה. אך עד
שזו באה — הסתלק המציץ.
שבוע לאחר מכן עבר במקום שרגא צבי־אלי.
הוא היה אחד מדיירי הסביבה, אשר
חוה אשתו התעמלה באולפן של מרוז.
כשהתקרב שרגא אל הבית, הבחין לפתע
בזוג אופניים ליד הגדר. הוא נזכר בסיפורי
אשתו אודות המציצים האלמוניים, אולם
טרם הספיק להיכנס לחצר, התפרץ מתוכה
צעיר׳ עלה על אופניו ונעלם.
קו ב לנ הלמ צי ץ. למחרת בערב, שעה
שחזר במכוניתו עם אשתו מבילוי בקולנוע,
הבחין שרגא שוב באותו זוג אופניים. הוא
ירד מהמכונית, הוציא את האוויר מהגלגל
הקדמי ושלח את אשתו אל בעלת האולפן
כדי שזו תקרא למשטרה. הפעם, חשב,
יתפסו את המציץ בקלקלתו. דקות מספר
לאחר שהאשה הלכה, יצא בעל האופניים
מתוך החצר .״מה עשית שם?״ שאל אותו
שרגא. הצעיר התבלבל.
״נכנסתי כדי לחפש חבר שגר בבית מאחור,״
השיב וביקש לעלות על אופניו.
״חכה כאן עד שתגיע המשטרה.״ פקד
עליו שרגא. הצעיר לא התנגד. הניידת שהגיעה
למקום אספה אותו אל תחנת־המשטרה, שם
הוגשה נגדו קובלנה פלילית.
״האמת היא שלא נכנסתי לחצר כדי לחפש
חבר,״ מסר כבר בהודעתו הראשונה.
״הייתי צריך לעשות את צרכי אבל פחדתי
להגיד את זה כי חשבתי שהוא בעל־הבית.״
עדותנ שי ם. על הודאה זו חזר גם
השבוע, כאשר הובא למשפט בפני שופט
השלום עזריאל גרשוני. פרקליטו, יהודה
רותם, אף טען כי אין להסתמך על עדותן
של שתי הישים, שושנה מרוז וחוה צביאלי,
אשר זיהו את הנאשם כאותי צעיר שעמד
גם שבוע קודם ליד החלון ועשה תנועות
מגונות .״הן זיהו את הנאשם לפי הלבוש
בלבד ואם נתחשב שהדבר קרה בלילה, יש
כאן מקום לספקות רבים,״ טען.
הש־פט, אשר קיבל בין השאר גם טענה
זו, כתב בפסק־דינו :״אין צירו להדגיש
כי שומה על בתי־המשפט להתייחס בזהירות
רבה לזיהוי. זכור לכל משפטו של אדולף
בק באנגליה, שנידון לשבע שנות מאסר
בשל הונאה. במשפטו נשבעו עשר נשים
כי הכירו בנאשם את הניכל שרימה איתן.
בסופו של הדבר התברר כי הנשים טעו
והצביעו על אדם חף מפשע. לאיר שיקולים
אלה הגעתי למסקנה כי קיים ספק סביר
לטובת הנאשם ולפיכך אני מזכה אותו.״

הוזי

.23 בליל קמח במים .24 .עוף רורם .20 .לא
מתה .28 .אבי בעלה .29 .מנהיג אפריקני
שנרצח .31 .מושג במערכת כספים .32 .ניצת
הפרח לפני הפתחו .35 .מילת קריאה.37 .
ניתז לתסיסה .38 .קריאה לשוב ולחזור.
.40 מגש .41 .שלוש מאות ואחד .43 .מספיק.
.45 ונרד .46 .הפגם שלי .47 .רבד אל עצמו.
.49 נם .52 .שופט ישראלי ידוע .54 .מילת
צער .50 .פניה לנכר .58 .רנל מלאכותית.

שוטרים וגנבים: ברמת־גן, הרשה
אזרח לשלושה צעירים אלמונים, שהציגו את
עצמם כשוטרים, לערוך חיפוש בביתו׳ גילה,
משעזבו את הדירה, כי היו אלה גנבים אשר
גנבו ממנו שני שעונים רעם ביום
בהיר: בלוד, נדהם חזאי מזג־האוויר, כאשר
בדיוק למחרת הודעתו כי אין לצפות
לגשמים עד סוף השבוע׳ החלו לרדת מטרות
בכל חלקי הארץ תפילת שמונה־ע
שרה: בירושלים, הקים לעצמו הרב ח״כ
מנחם פרוש משטרה פרטית משלו, המורכבת
מבני ישיבות, הרושמים את מספרי ה
מכוניות העוברות במאה שערים בניגוד לתמרור,
על ידי קיפול דפי ספרי התפילה
שלהם שנת ישרים: בנתניה, הובאו
שני נאשמים בפני השופט באשמת הרעלת
יוניו של שכנם, טענו להגנתם :״לא
ידענו שהיונים ימותו מהרעל; חשבנו שרק
ירדמו ואחר־כך יתעוררו מחדש

מאת

ש״ע גלזד

הויכוח על יופיין -או העדר
יופיין -של הצבריות, שנפתח
לפני למעלה משלושה חודשים מ־על
דפי ״העולם הזה״ ,הפף זה
מכבר לנושא לפולמום בכל שכבות
ההכרה בארץ. הוא עורר הדים
ותגובות במידה בלתי משוערת
ועד כה התפרסמו דיעותיהם ה מנומקות
של תריסר אישים בעלי
מקצועות והשקפות שונות, ביניהם
עופרים, עתונאים, ציירים ואני
שי אמנות אחריב.
השבוע מצטרפת לויכוח דמות
ידועה ומוכרת, הכדורגלן הותיק ,
יהושע (״שייע״) גלזר. שייע הוא
הספורטאי הראשון המביע את
דעתו בנושא זה, וכרוב המשתתפים
בויכוח הוא מסתכל על הבעיה
מנקודת המבט של התעסקותו המיוחדת.
משתתפים נוספים, ד
קוראים הרוצים לחוות את דעתם
כנושא זה, מוזמנים לשלוח
את דיעותיהם ככתב למערכת.

ף ין ך ך 1ך החומרים הכימיים ב־
! 91 1 1אים לכסות על החסרונות
שנגרמו מאי השימוש בנתוני הטבע.
• 8ני כדרך כלל לא אוהב להתערב
בויכוח בין אנשים חשובים. ביחוד לא
כשהויכוח הוא על בחורות ועל יופי. אני
לא מבין בכלל איך אפשר להתווכח על
נושא כזה, כשהוא עניין של טעם אישי.
בעיני, למשל, לא מוצאות חן הבחורות האמריקאיות
בכלל. האם זה אומר שהאמרי־קניות
כבר לא יפות? חוץ מזה, בעניינים
כאלה אני מקבל תמיד את דעת אשתי —
היא קוסמטיקאית ובעלת מקצוע בשטח זר
וכל מה שאני אומר בניגוד לדעתה, היא
תהיה תמיד הצודקת, כי היא מקצועית בענייני
בהורות ואני רק חובב.
אבל אחרי שקראתי את כל מה שכתבו
האנשים החשובים על הצבריות שלנו, ואיך
שהם התאמצו למצוא מתחת לאדמה סיבות
כדי להסביר כמה שהצבריות בעצם
לא בסדר, ראיתי שכולם הולכים סביב
סביב במקום ללכת ישר לענין. החלטתי
להזכיר להם נקודה חשובה אחת, שאולי
בעזרתה אפשר יהיה להבין יותר טוב מה
חסר לצבריות.
פחות או יותר אני מסכים עם מה שאמרו
האנשים שמקצועם הוא להתעסק בדברים ^
יפים. ולרגע אפילו שמחתי שיש לי בן
צבר ולא בת צברית. רק זה היה חסר לי —
לגדל בת שיגידו עליה אחר־כך את כל
הדברים הרעים שכתבו בעתון. אני אמנם
רק כדורגלן, חוץ מזה שאני נהג. ובכדורגל
לא כל כך חשוב אם אתה משחק יסד, או

דוו הראש

מנסות צבריות אלה, חלק משתתפות בתחרות יופי, להשיג
את היופי החיצוני, זוהי דרן העולה לנערות בכספים רבים
ובזמן, אולם היא חסרת ערך כשחסרים הנתונים היסודיים של היופי — בריאות הגוף.

האמנם הצבריות פותי

1רך חרגל־־ס

יופיין הטבעי והמקורי של הצבריות, כפי שהוא משתקף
בקבוצת נערות זו — חלק מקבוצת כדורגל של חיילות
צה״ל, הצוהלות על הבקעת שער נצחון במשחק כדורגל נגד קבוצת בנות יריבת.

משקל, המחוג קופץ מעל לסיפרד, מאה.
אם היציבות של הצברית לא בסדר, אש
ההליכה שלה עקומה, אם היא שמנה דווקא
במקומות שלא צריך — זר, מראה שהיא

לא הלבוש קובעי

לא יפה — העיקר שאתה משחק טוב ומכניס
גולים. אבל כאדם שהיה בהרבה ארצות
ואף הסתכל על בחורות יש לי עוד מה
להגיד בענין זה.

ספורט כשביל לרזות

ן<שכמה חסרונות ומגרעות האופייניים
דוזקא לצבריות, וחלק מהמשתתפים בויכוח
זה כבר הזכירו אותן. חסרונות
אלה קשורים בראש וראשונה לאופייה וצורת
התנהגותה של הצברית, ורק אחר כך
לצורתה החיצונית. אני מתכוון לבטחונה
המופרז בעצמה, לצורת הדיבור החופשית
יותר מדי שלה, והתנהגותה הכללית שהיא
יותר צברית־כללית מאשר נשית. רוב ה־צבריות
הנוהגות בחוצפה ובחוסר כל מעצרים
בחברה, כבורות ודאי שזה מעיד על
נפש משוחררת מתסביכים, ולא איכפת להן
שזה גורע קצת מנשיותן — העיקר שהן
נראות חברה,׳מניות או ״חתיכות של החברה״.
אינני
מומחה גדול לפסיכולוגיה, אבל
דווקא התנהגות זו מעידה לדעתי על נפש

חן!?סוכה עד,

לזה כאל שעשוע. אלה שמתעסקות בספורט
בארץ הן בדרך כלל רק קיבוצניקיות, א־בחורות
שכבר השמינו וד,תקלקלו ורוצות
בדרך זו להוריד את השומן. יתכן ויחסן
של הצבריות אל הספורט הוא תוצאה של
היחס הכללי של היהודים ואזרחי המדינה
אל הספורט — אבל עליהן זה משתקף יותר.

מתוסבכת ובלתי משוחררת. קחו, למשל,
שחקני כדורגל כאלה, שמתבלטים כמעט
בכל משחק. הם עושים הרבה רעש, צועקים,
משוויצים, עושים פוזות, מתנהגים
בברוטאליות וחושבים את עצמם לגיבורים
כשהם מקצצים רגליים. למרות שאלה הכדורגלנים
הבולטים ביותר — דווקא הם
הגרועים ביותר.
וזאת באמת לא המצאה שלי, אבל יש
סיסמה שאומרת :״נפש בריאה בגוף בריא!״
וזאת היא סיסמה שאני גדלתי עליה כל
השנים. אז אם משהו לא בסדר בנפש של
הצברית, צריך לחפש את זה בגוף שלה.
יש כמובן צבריות יוצאות מהכלל. אבל
בדרך כלל, אפילו כשרואים צברית יפה,
היא רחוקה מאוד מלהיות מושלמת. יכולות
להיות לה פנים יפות, אבל אז בטח
הרגליים שלה שמנות והגב שלה כפוף.
יכולה להיות לה גיזרה נאה, אבל אז אפשר
להסתכל על הפנים שלה רק מאחורנית.
מה שחסר לצבריות שלנו זאת הבריאות
הטבעית. וזאת אולי הסיבה שכשאומרים
אצלנו על בהורה :״היא בחורה בריאה!״
מתכוונים לבחורה שכשהיא עולה על ה־

במכון לטיפוח החן והיופי, בו מנסות צבריות לרכוש
נאה והליכה נשית נכונה, נוסף לנימוסים וגינונים •נשיים
אחדים. אולם תורה זו יכולה להיות רק בבחינת ליטוש סופי, הימור צריך לבוא מאליו.

בעצם לא בריאה. ובריאות לא משיגים רק
מאוכל ומים או מטיפול קוסמטי. אני לא
רוצה חס וחלילה לקחת את הפרנסה של
אשתי, אבל הקוסמטיקה, האיפור והתסרוקת
זה רק הפיניש.
עכשיו, איך אתם רוצים שהצבריות תהיינה
ותיראנה בסדר, כשהדבר העיקרי שיכול
לעשות אותן כאלה — הספורט —
הוא בכלל זר להן? צברית וספורט זה
כמו שני דברים אחרים. זה מתחיל עוד
בבית־הספר, כשהן מתיחסות אל שיעורי
ההתעמלות בתור עונש או שיעור חופשי.
וזה נמשך אחר כך כל הזמן. הן חושבות
שספורט זה עסק של גברים, ולא רק שהן
לא מתעסקות בו אלא חדלות להתעניין בו
בכלל. תלכו, למשל, יום אחד למשחק כדורגל,
ובמקום להסתכל על המגרש תסתכלו
על הקהל. תחפשו כמה בחורות צעירות
יש שם? בודדות בלבד.
ואם הן לא מתענינות בזה, אז אין
מה לדבר בכלל שהן לא מתעסקות בזה.
לפעמים שומעים על קבוצת כדורגל של
נשים בארץ — אז מתברר שאלה חיילות
שהכריחו אותן בצבא לשחק, והן מתיחסות

פ אתם רוצים לראות כמה שזר,
^ נכון, לכו לראות את הבנות הלומדות
במדרשה לחינוך גופני — מכון וינגייט.
הן אולי לא הבנות הכי יפות שנולדו בארץ,
אבל נראות הכי טוב והכי יפה מכולן.
כי היופי שלהן לא נוצר במספרה או במכוז
היופי, אלא בספורט באויר החופשי.
ומכיוון שהיסוד הזה חסר לצבריות אז
הן מנסות למלא את החסר בכל מיני חיקויים,
הנלקחים בעיקר מהקולנוע. כשרואים
כבר צברית יפה אז היא אינה מקורית,
ובדרך כלל אומרים עליה :״היא נראית בדיוק
כמו בריג׳יט בארדו!״ או :״היא דומה
לאליזבט טיילור.״ בעיני ר,צבריות עצמן ד
נחשבת למחמאה הגדולה ביותר. כמו שאי־אפשר
להיות כדורגלן טוב בלי אימונים
קבועים, וכמו שאי־אפשר להיות גם רקדן
בלי חזרות כל יום, כך אי־אפשר להיות גם
״התיכה טובה״ בלי אימונים — ואימונים
של החתיכה זו התעסקות קבועה בספירט.
מכוני יופי, מספרות, מכונים לטיפוח
החן והנימוסים? בבקשה. אבל כמו ש־תלבושת
כדורגל אינה עושה עדיין כל בחור
לכדורגלן, כך גם אלה בלבד, ללא היסוד
הבריא, לא יעשו מכל צברית חתיכה.

יופי גחש

מעטות הן הצבריות העוסקות בספורט לשמו, כמו נערות
אלה במשחק הכדורסל. ו 1ב המתעטקות ב״פו! ם !ן כ
צעירות המנסות לאבד באמצעי זה את עודפי השומן שלהן, שהצטבר מזלילת יתירה.