גליון 1267 מתאריך 20 בדצמבר 1961

311111( 3

בדו״חים של העתונית המצרית על משפט
ארבעת הדיפלומטים הצרפתיים מוזב־כרים
גם שמותיהם של ארבעה מצרים,
שנעצרו יחד עם הצרפתים, כאשמים במתן
סיוע לסוכנים הזרים. שם אחד מאלה ידוע
לך מעל גבי העולם הזה. זהו עדלי אנדר־אום,
עורר־דין בן ,60 שכיהן בעבר כשגריר
מצרים באתונה ובפאריס.
אנדראוס היה ראש המשלחת המצרית
לקונגרס פירנצה של השנה שעברה, בו
השתתף גם אורי אבנרי. קראו לו ״הוד
מעלתו השגריר״ .הוא קופטי, גבר מזרחי
מובהק, בן החברה הגבוהה של ארצו,
אלגנטי, תרבותי. בנאומו דיבר, בין השאר,
על כך שהנילוס שולט בגורל מצרים, ובגלל
הצורך בהשקייה מאורגנת היה תמיד
צורך בשליט מרכזי חזק, מימי פרעה ועד
עבד אל־נאצר.
סיפר אורי אבנרי, עם שובו מהועידה:
״דיברתי עמו בנשף הסיום. לא דיברנו
על פוליטיקה, וכל זמן שלא נגענו מו שאים
מדיניים היה חביב מאוד ושמח לדבר
עם עורך שבועון ישראלי.״
מה היתד, התרשמותו של אבנרי, כתום
הועידה? ״לשני נציגים מצריים יש סיבות
טובות להיות ממתנגדי משטרו של עבד
אל־נאצר: אנדראום כבן המעמד השליט של
ימי פארוק, והסופר ג׳ורג׳ חנין, כסוציאליסט
ותיק, שעוד בימי מלחמת העולם
השניה בלט בעולם הערבי בשל התקפותיו
נגד היטלר.״
למסקנה זו — לגבי אנדראום לפחות —
הגיע כנראה גם עבד אל־נאצר, כאשר עצר
אותו באשמת סיוע לארבעת הצרפתים שהועמדו
עתה לדין.
מצרי אחר, שהוזכר באותה פרשה, שימש
אף הוא נושא לכתבה בהעולם הזה.
זהו תרודאת אוקאשה, שר ההדרכה המצרי•
עם פרוץ המרד הצבאי בסוריה, שהביא
לפיצול רע״ם, היה אוקאשה בדמשק. עמו
היה גם אחד, מוחמד עבד אל־מגיד, שניצל
את קירבתו לשר כדי לאסוף אינפורמציה
שהועברה לאחר מכן לשירותי המודיעין
הצרפתיים.
אוקאשה הינו חברו לשעבר של ג׳ו
גולן, יד־ימינו של נחום גולדמן באירופה.
הוא כיהן כשגריר מצרים ברומא׳ ובתפקיד
זה היה ממניחי היסוד של ועידות
פירנצה. אוקאשה היה האיש שניסה לברר,
אחרי הקמת רע״ם, אם ישראל מוכנה
לתת לחיילים מצריים לעבור לסוריה,
במקרה של התערבות נורי אל־סעיד, תמורת
פתיחת תעלת סואץ בפני אניות ישראליות.
הדבר פורסם בשעתו בהעולם הזה,
בלי להזכיר את שמו של תרוואת אוקא־שה.

בני חזנ

לתפוחי אדמה, דיסות,
אוח, איטריות, סלט ירקות,
חביתות, גבינות
תבלין פיקנטי מעגבניות טריות

ס• 0 >0 8

200 גר־

הכל בגיזרה ח די ש ה ולכל ת ק צי ב
ל ה שי ג ב חנויו ת או פנ ה מו ב ח רו ת

067 501£1*£יקא 70116151ו * 5?£ 0 4

,העולםה זה* ,שבועוןהקדשותמישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8סלסון .226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: ערלמפרם • דפוס משה שהם בע־־מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי. המו*ל: העולם הזה בע*מ.

הרשה לי לשתף אותך בשמחה משפחתית.
כוונתי לנשואיהם של הזוג עדנה ו־ריימונד
לוין. הם שלחו למערכת הזמנה
להשתתף בחתונתם, שתיערך בפאריס בשבוע
הבא.
מדוע דווקא למערכת?
כתבה עדנה :״העולם הזה היה השדכן
שלנו. נסעתי במטרו כשראיתי אותו
שקוע בקריאת עתון. לא עתון צרפתי,
אלא ממש העולם הזה, שכה נהניתי לקראו
בבית. היה זה זמן קצר אחרי שהגעתי
לפאריס, בהשתלמות, ולא עשיתי כל סידור
לקבל את העולם הזח. כשראיתי את
העתון, זה היה כמו ד״ש חם ולבבי
מהבית.
״ניגשתי לבחור ושאלתי בעברית, :סליחה,
אפשר לראות?׳ הבחור היפנה אלי
מבט תמוה. הסתבר שאינו מדבר מילה
עברית. תמהתי מה לו ולשבועון עברי,
אם אינו קורא את השפה. הוא הסביר לי
בצרפתית שקרובו הישראלי המתגורר אצלו
מקבל את העתון מדי שבוע, והוא רק
הוציאו עבורו מתיבת הדואר. עתה היה
בדרכו להביא לו את העתון. בינתיים הציע,
באבירות צרפתית, שאעיין בתוכנו של
הגליון.
״נו, את הסוף ניחשתם. בשבוע הבא אני
מתחתנת אתו. כן, הצרפתי שלא ידע עברית.
אבל הוא נשבע שמיד אחרי החתונה
יתחיל ללמוד עברית.״

העולם הזה 1267

מכתבים
לתלות ז
אבנרי נתז ברשימתו ״ויכוח עם
אורי
(העוקם הזה )1260 ביטוי נוקב
עצמי״
לספקות החוצים ביטים אלה, עם ואמיץ נזר־דיז הטיחה ננד אדולף אייכטז, לא רק
את לבו, אלא את לבם של רבים בתוכנו.
אבל טז הדיו, כי אוטץ ינרור אוטץ.
אסור לתלות אותו — אסור לא לתלות
אותו: תיק״ו זה אסור?!יישאר תלוי ועוטי,
אלא יש להכריע.
אני, כשלעצמי, לא היו לי ספקות טאו
שעקבתי אחרי המשפט וישבתי מטול האיש
בתא״הזכוביח. אכן, יצרים ואינסטינקטים
היו נם היו לי: יצרי שינאה ונקם ובחילה.
אד לא ספקות בתחום התודעה: עקרוז
קרושת־הח״ם, עקרוז ביטול עונשיהטוות
אסור להפר אותו נם בשביל קציז ההים־
עים של המוות, אשר רם אבותינו ויקירינו
דבק באצבעותיו.
אייכמז יכול להצדיק את עונש־הטוות
(כפי שעשה זאת לגבי מרעיו הנאצים) :
אייבמז יכול להאמיז בגורל מידי בשר•
ודם, בנבואתה ׳על אותה צועניה, כי השנה
ימות; לנו אסור. בל נחדש את עונש-
המיתה — נם לא למענו ובזכותו של
רוצח — ובל נגיד, כי אינו בבחינת אדם,
ורק הוא וחבריו נטלו לעצמם את הזכות
ליטול מילודי אשה את התואר ״אדם״.
נילחט-נא ננד רוח הנאציזם והגזענות, באשר
היא שם, על-ידי עקירת שורשיה,
ובל נשלה את עצמנו כי תלייתו של אחד
אייכטז היא סוף־פסוק מרתיע.
כל. הכבוד לספקותיו של אורי אבנרי.
אבל אם יש בכלל ספק, אז הוא חייב לחנות
מז הספק — לא את אייכטז, הלא באמת
אינו חשוב — אלא את מדינת ישראל, כי
לא תהא חייבת לשפוד דם.
גבריאל שטרן, ירושלים
מה עושים לחיה
טורפת, אחרי שנלכדה?
יש ההורנים
אותה מיד, כדי ל•
הנז על המיז האנושי.
יש הכובלים
אותה, מכניסים
אותה לכלוב ומוסרים
אותה לראווה
בגז-החיות. איני יודעת
איזה עונש
מכתים יותר את מבצעו
בחותמת של
אכזריות לא־אנושית,
הראשון או השני.
רחל מאירי, חיפה
בהשראת ויכוחו של אורי אבנרי עם
עצמו עוררתי אותו ויכוח במקום עבודתי,
ביז חבר העובדים. הדבר יצר שני מחנות
מנוגדים בדעותיהם, בו בזמז שאני ישבתי
כל אותו זמז — זמז ארוחת צהרים — והחרשתי,
אם כי בתוכי הצטרפתי פעם למחנה
זה ופעם לזה. בתום הויכוח נשארה כמובז
תלויה השאלה: מה לעשות בנבלתו לאחר
ההוצאה להורג, או מה לעשות עם נבלתו
אם לא יוצא להורג? חבל שלא ניתנה ה־תיעובה
הסופית לכד בהעולם הזה.
שמואל כץ, רמת השרון
...מענייז, כמה זמן אתם חושבים הירהר
אוברשטורמבנפירר אדולף א״כטז לפני שהחלים
אם לתלות יהודי מסויים או לא
לתלות אוחו? או אם בכלל הירהר, לפני
ששלח לטוות חצי מיליון מיהודי הונגריה?
לא, רבותי, הוא לא היסס. מדוע נהסם
אנחנו — וביחוד שאיז אנו עוברים עבירה,
כמוהו, כי אם רק מוציאים לפועל נזר־דיז
צודק?
דויד פירכזט, יפו
מדוע לא למסור אותו לירי הפולנים,
למשל? נם להם יש חוב־דם כלפיו, והם לא
התלבטו כל כד כאשר הוציאו להורג פושעים
נאציים אחרים שנשפטו על-ירם. נם
את אייבמז יתלו בלי בעיות.
שמואל חיון, תל־אביב
הקריקטורה של זקי קלעה מאה אחוז למטרה:
אמנם את אייכמז נדענו, אבל מה
עם השורשים שהצמיחו אותו? שורשים אלה
גדלים ומתפתחים לצערנו בארצות רבות,
ונם בכמה ארצות שישראל טשתפת עיט!
פעולה. הסניגור, ד״ר רוברט סרוואציוס,
בנאומו האחרון, אמר כי תופעות אלה של
שיגארדעמים וגזענות יכולות להתגלות בכל
ארץ וארץ. בשוטעי זאת בראדיו, נרמה היה
לי כאילו הוא רוצה לומר שהז יכולות
להתגלות נם בישראל. זה העביר בי חלחלה,
אבל אולי הוא צודק?
מנחם תלוי, ירושלים

ציונות ערכית

בעיית הפליטים הערביים היא באטת בע־ייה
כאובה. אבל למה היא צריכה לנעת לנו
כל כד קרוב ללב, כשהערבים עצמם מנצלים
אותה לעשיית קירקם בינלאומי? אני מתכוון
לנאומו של אחסר שוקיירי באו״ם (העולם
הזה .)1200 בשבילו כמותו, איז הבעיה
האנושית כואבת כלל — אחרת היו בוודאי
מוצאים לה פתרוז מזה שנים. בשבילם קיימת
רק בעיה פוליטית — מלחמתם נגד ישראל•
ובמלחמה זו הם משתטשים בפליטים
כבכלי נטול־נשמה.
מדוע, אם כז, נתייחס דווקא אנחנו לבעיה
זו על המישור האנושי? יש לנו הזכויות
להתייחם אליה כפי שהערבים עצמם
מתייחסים אליה: מתור ניתוח קר וריאלים-
טי של מצב המלחמה בינינו לביז מדינות
ערב.
ברנע שמדינות אלה ישנו את גישתז ל-
בעיית־הים וד שלנו — היא קיום מדינת
ישראל — נשנה נם אנחנו את נישחנו לפליטים,
מז הגישה הריאליסטית־מעשית ל,העולם
הזה 1267

נישה האנושית, ונתן ונתיר את רצועת הלב
היהודי החם.
שמריהו נבון, תל־אביב
כמי שטקיעיב לרדיו הערבי בקביעות, לא
יכולתי שלא לבוא למסקנה ענומה ביותר
עבורנו: שבשנים האחרונות הולכת ומתגבשת
ציונות חדשה של ערב״ פלסטיז. כשם
שאבות אבותינו לא השלימו עם גירושם
מארץ הקודש ועם חורב! בית־המקדש, אלא
המשיכו להתפלל ולהתנענע לירושלים, כן
מתגבשות תפילות חדשות של הפליטים
הפלסטיניים. ילדיהם שרים על ביתם הנטוש
ביפו ובעקיר, וזקניהם בוכים על הכותל
המערבי שלהם.
זהו סוג הדברים שאינם נעלמים במהרה.
להיפר: הוא יתחזק עם השנים, ואפילו בעוד
דורות ימשיכו צאצאי הפליטים האלה להתנענע
אל ארץ המכורה. ומה בכוחה של
״ציונות״ כזאת לחולל — כבר ראינו אנו
עצמנו, כתוצאה מחזונו של תיאודור הרצל.
אם לא יימצא פתרוז בדרכי שלום, ואם
ימשיכו המרירות והנענועים להתפתח, עשויה
הופעתו של הרצל פלסטיני להביא שוב
למלחמודהתנחלות בארץ הקודש. הפעם על־ידי
תנועה ציונית ערבית ננד המתיישבים
העבריים.
נחמיה בן־דויד, חיפה

קברניט מוסמך

מאור נהניתי מז הרשימה הקצרה על הצורה
שבה יש לחנך ילר, שלא ישבור
ספלים (העולם הזה .)1200 הראיתי את
הרשימה לבעלי, אבל הוא מיד אמר :
״בטח, רואים שאשה כתבה אותה ״.הוא,
הארוז הנדול, סבור שאין צורד ביד קשה,
כשמטפלים בילדים. הוא חושב שההורים
צריכים להשפיע על ילדיהם בכוח אישיותם
ובכוח השיכנוע והדוגמה האישית. קל
לו, כמובן, לדבר, מפני שהוא אוי פעם
אינו בבית כשהילד מתפרע, והוא רק מופיע
לעת ערב בשביל לספר לו סיפור ולתת
_לו סוכריה.
ואילו אני סבורה — מתוך נסיוז ם ר1
— שבלי יד מכוונת, ולפעמים קשה, אי•
אפשר לחנד ילר. אם ילד אינו מרניש
שיש אוטוריטטה ברורה מעליו, הוא מאבד
את בטחונו בסררי־החיים ומתחיל להתפרע.
יתכן שמכה על הישבן מדי פעם יוצרת
כמפלצות הקטנות האלה איזה שהוא תסביר
קטז. אבל תארו לכם איזה תסביכים אדירים
זה מכניס בהם, אם הם מרגישים
שהם שטים בספינה שאיז בה קברניט
מוסמר!
חדווה ברזלי, תל־אביב

אופי ויופי

הרשו לי, כסטודנט לסוציולוגיה, להביע
כמה מחשבות על הויכוח המעניין על יופיין
יעל הצבריות ...שטות היא להתווכח על
יופי של קבוצת נשים
שלמה. מה עוד,
שיופיה של אשה
אחת הוא עניין לויכוח
רב ולשיפוט
סובייקטיבי בלתי־פוסק.
מה שחשוב
וחסר לנערות ולנשים
בארץ הוא יחוד.
המלה ״אופי״
הינה שינרתית ונבוכה
מדי, אולם
במקורה גם היא נכונה.
המקורי והטבעי
הוא שהלך לעולמו
בישראל. יתכז שבוזבז
לפני ובזמז
קום המדינה. והרי
נ תן
נם מה שאנו קורי
אים
אופי צברי אינו אלא חיקוי של אק-
סיסטנציאליזם ריק מתוכז, המותאם לצרכי
הארץ. ואילו היום חסר במדינת־החיקוי
נם ההתאמה לתנאים המיוחדים...
מיכאל נתן, המבורג
אז שייע נלזר נעשה לי מומחה לצבריות
לעת זיקנה (העולם הזה?)1200 הוא כבר
לא יודע לבעוט בכדור אז הוא בועט
בצבריות, מה? או שמא החליט ללכת עם
הזרם, ובמקום הספורט הלאומי הישן של
הכדורגל הוא עוסק בספורט הלאומי החדש,
שהעולם הזה הנהיג אותו מזה כמה חודשים
— להשמיץ את הצבריוח?
אז שידע לו: הבחורות שלנו לא צריכות
לפתח את השרירים; הן כבר יודעות להנז
על עצמן נם ככה. וחוץ מזה — אם לא
מוצאות חז בעיניהם — שיסתדרו בלעדינו.
נראה אותם!
מרים סגל, נתניה
...כ ל המנסים להכליל הכללות ולקבוע
אם יפה היא הצברית או מכוערת,
אם עדינה היא או נסה — כולל דעתו
ש־ל המצביא יצחק שרה ז״ל, ולהבדיל,
מצביא הכדורגל שייע נלור, יבד״ל —
אינם מנסים, ולו אד לרגע, להעמיד
עצמם במקומה של הצברית ולנסות להבינה,
ובזה הם חוטאים חטא כבד.
אני אשת יפה, כר מעירים עלי חברי,
ואם לשני ילדים. את נעורי עברתי גם
בעיר וגם בכפר, ומעולם לא חסרו לי
מחזרים. אר בשני שטחי חיים שונים אלה,
בכרד ובקיבוץ, נמצאתי תמיד בלחץ מתמיד
של דרישות גינדור המיוחדות למקום;
בקיבוץ — הסראפז, המכנסיים הקצרים
והסנדלים, ההליכה המרושלת והלא
איכפתיות, כביכול: בעיר — צרכי
האופנה האחרונים, הם ייק-אפ והבילוי במרכזי
הבידור הגדולים. הייתי מוכרחה
לעמוד בכל הדרישות האלה, כי כר ררש
המיז השני ממני — אחרת לא הייתי יכולה
להיות מעודכנת ולמצוא את החכרה שכל
כד הייתה נחוצה לי, כמובז.
התנאים הם היוצרים את האשה, ולא
להיפר. ולכז, המסקנה הבאה מאליה; ה־

צבריות, כצבריות, יפות הן וטובות, כמו
כל אשה בכל מקום בעולם.
יהודית קטלן, גבעתיים
קראתי בעונג רב את רשימתו של יצחק
שדה ז״ל על יופיו של הצבריות. זוהי
גדולתו האמיתית של אדם: שנם בהיותו
שר צבא יודע הוא להגות בנושאים ״יפים״.
בטור הקטן הזה ידע לגעת בנקודה המכרעת
של כל הוויכוח: שהחברה הישראלית
החרשה הינה חברה קאפיטליסטית, על כל
גינוניה ותחומי־ההתחרות שבה, על המי־רוץ
המטורף להניע לבטחוז (בעל) ולמעמד
(שמלה יפה) .ואילו החברה הישראלית
שיצחק שדה חזה אותה, החברה הקיבוצית-
חקלאית, מדגישה יותר את הפשטות הרוגעת,
הטבעיות והשוויון. בתנאים אלה
יכולה האשר, לחשוב יותר על פנימיותה
ועל ערכיה האמיתיים — ובצורה זו מתפתח
אופי אציל.
אלי שמואלי, טבריה

כדי חוקה
בקשר למכתבו של הקורא אליהו סרה,
אודות האזרח שירה בפקידי מס־הכנסה
(העולם הזה ,)1203 הר\ו לי להעיר כי
איז לבריטניה חוקה כתובה. מלבר זאת,
נראה לי הגיונו של מר מירח פגום
במקצת.
טרזן לי הטיס, קנובריג׳ ,אנגליה

ההפלגה מחיפה למרסייל
27.12.61

המלחמה בבוץ
אני עולה חרש, שנמצא כבר חצי שנה
בארץ, ובאתי מאירופה, ששם הכדורגל
מפותח מאור. שמעתי את כל הוויכוחים
על הכדורגל של ישראל ועוד בחוץ לארץ
התעניינתי על הכדורגל של הארץ. לפני
שבוע ראיתי את המשחק ביז יוגוסלביה
וישראל ואני מוכרח להניד שהשחקנים
כאז נותנים את כל מה שיש להם במשחק,
וביחוד כשהבוץ היה כל כד כבד והם
לא היו רנילים לו. פשוט רחמנות היה
להסתכל עליהם, המסכנים. חוץ מזה אני
חושב שנבחרת יונוסלביה היא מסוג א׳ א׳
ואנחנו עוד נשמע עליה הרבה במשחקים
בצ׳ילי, על גביע העולם בעוד חצי שנה.
שאנדור ווייס, בית־שמש
. ..אתם יכולים לקחת את כל השחקנים
של הנבחרת הלאומית, לעטוף אותם
בבוץ, ולשלוח אותם קי
למה מוציאים כל כד הרבה כספים על
מאמן ועל מחנות הבראה וכולי, רק כדי
שאנחנו נראה בושות כאלה על המגרש?
בכלל, מתקבל אצלי הרושם שהשחקנים
עושים טובה שהם בכלל עולים על המגרש
לשחק. הניע הזמז שנפסיק לחשוב
את עצמנו בתור מעצמת כדורגל ונפסיק
את המשחקים עם קבוצות כמו יוגוסלביה,
איטליה ואנגליה. מה יש, קפריסיז ויווז
כבר לא טובות?
לדעתי, צריר לשלוח את כל הסגל הביתה
ולהתחיל הכל מחדש, עם שחקנים בני
17־ ,10 ורק אחרי שנה־שנתיים, נוכל לראות
את התוצאות.
כל הסיפורים על מקצוענות, חצי־מקצוע־נות
ובוץ שמפריע לשחק הם בובע־טייסעס.
היוגוסלבים נתנו לנו שעור טוב איר צריד
לשחק — והחשוב מכל — איד עושים
נבחרת לאומית.
דויד מרקוביץ, חיפה

כדרך למרסייל כיום 29.12
עגינה וטיול באתונה

כנות 14

דווקא היה מעניין מאור לקרוא על לוליטה
מרחובות (העולם הזה ,)1200 ביחוד
מפני שלפני שבו-
עיים־שלושה ראייג־חם
כל מיני אניטים
על הבעיה הזאת.
המיקרה של רחובות
מוכיח שאם היו
מעלים את גיל הנערות
שמותר לבוא
איתז ביחסים
מיניים לניל 18
— לא היתה יכולה
לקרות טעות כזאת.
והנהג לא היה
יכול אפילו לטעוז
שהוא לא ידע את
נילה האמיתי.
אסתר כהן, באר־שבע

ועוד ...עגינה כגינואה
1.1.62*3עם טיול
בריביירה האיטלקית

. ..נקודה חשובה
מאוד, שהוארה רק
דרדאגב בכחבתכם: רמתו הירודה של המוסר,
בקרב הנוער של היום. פעם, קשח
היה לתאר בחורה המקיימת יחסים עם
נבר לפני שהיא בת 18 לפחות. אם מישהי
עשתה זאת — התביישה והשתדלה לשמור
על המעשה בסוד. כיום? ילדות בנוח -14
15 אינו חושבות פעמיים, לפני שהז סוד
מסרות לחברז לכיתה או למישהו כזה.
אשתי הינה עובדת סוציאלית שעמדה
מקרוב על הבעיה, והיא לא פעם היתה
מספרת לי בזעזוע עמוק על תלמידות בית-
ספר המקיימות יחסים מיניים — ואף נכנסות
להריון. סימז התקופה? יחכז. אבל
הוא אינו בלתי-נמנע. המחנכים וההורים
חייבים לעשות משהו. כי איז זו שאלה
של ליבראליות מוסרית. קיום יחסים מיניים
בגיל זה הוא פשוט הפקרות — והילדה
בלי ספק תשלם עבורה מחיר יקר.
א. ראובני, תל־אביב
במקרים כאלה יש רק דרד אחת לנהוג:
לוודא שהילדה לא נפנעה בצורה זו או
אחרת — ולשתוק. כל תלונה למשטרה
סופה שתוסיף לעונטת־הנפש ולכאבים של
ההורים ושל הילדה עצמה. ומה עוד שפניה
זו רחוקה מאוד מלהבטיח את הרשעתו
של ו!איש בדיז.
י. גדין, רחובות

וכ־ 2.1מגיעים למרסייל

לא נשאיר אותך בצרפת!
המשך המסע ראה כע׳ 22

במדינה
העם
״תל! אות!״
התרחשויות הרות־גורל זיעזעו את האומות.
בקאטאנגה התקרבה לסיומה המוצלח
פעולת האו״ם נגד הקוויזלינג, מואיז צ׳ומ־בה.
ואילו במרכז היבשת האסיאתית חיסלו
חיילי הודו את המובלעות האנאכרו־ניסטיות
של פורטוגל בתת־היבשת ההודית.
בשני המקומות קיבל הקולוניאליזם
השוקע מכה נוספת, בדרכו לכליון.
אולם במדינת ישראל זכו מאורעות
אלה רק להתעניינות מישנית. אפילו הוויכוח
באו״ם על הפליטים לא היה הנושא
החשוב ביותר בשיחות האזרח. העם בישראל
היה שקוע כולו בויכוח אחר: האם
יש להוציא להורג את אדולף אייכמן על
אדמת ישראלז
פרופסור מארטין בובר ענה על כך
בשלילה, עורר נגדו זעם פרטי ומאורגן.
ואילו עורך של עתון נפוץ התנצל :״אני
נגד התליה. אבל אם אכתוב זאת — יתלו
אותי!״
היו אלה שני גילויים שהעידו על הלך־
הרוחות הקודר של העם, בשומעו על גזר
הדין נגד הצורר ששיגר מיליוני יהודים
למודת (ראה מישאל בזק, עמודים .)10—11

משפט אייכמן

פ ר סו ם ד ־ ר • ע קב סזן

עד צאת הנשמה

שינוי כתובת -
המנוי המשנה את כתבתו, מתבקש דהו־דיע
על כך >מזזלקת המנויים שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

בא הרגע הגדול. הרגע בו צריכים שופטי
ישראל לומר לאוברשטורמבנפירר אדולף
אייכמן, קצין המבצעים של מלאך המוות׳
כי עליו להיתלות בצודארו עד צאת נשמתו.
בהודעה שמסרו מראש קבעו השופטים כי
גזר־הדין יינתן בשעה תשע בבוקר של
יום הששי האחרון. עשר דקות לפני תשע
כבר היה האולם מלא לחלוטץ. עתונאים
זרים חובשי אוזניות; שר המשפטים החדש
דב יוסף וראש העיר ירושלים מרדכי
איש־שלום; התביעה הכללית המתוג־ברת:
הסניגור ועוזרו הצעיר; המשטרה
במדי־הייצוג הכחולים; ואדולף אייכמן עצמו,
בחליפת הייצוג הכחולה ובעניבה הכהה.
עתונאי
אנגלי לחש לחברו :״אפשר לכתוב
— הוא נכנס, מתוח ובעל פני בצק
חיוורים. השפה היא .8.58״ חברו השיב:
״אולי יאמר הייל היטלר בסוף. זה שודד,
חצי מיליון לירות — תמונה כזאת!״
אפשר היה לחוש את ההיסטוריה זוחלת.
מחוגי השעון הגדול הגיעו לשעה
.09.00 שמש בית־המשפט ניצב ליד הדלת
הימנית, ממנה הופיעו שלושת השופטים
ב־ 120 הישיבות הקודמות של בית־המשפט.
בכל אחת מישיבות אלו הופיעו בדיוק בשניה
שנקבעה לתחילת הדיון. אך לא הפעם.
מחוג השניות זחל על פני הסיפרה
12 ועבר הלאה — והדלת לא נפתחה.
עוד דקה, עוד שתי דקות. מפתיע מאוד.
מה מעכב את השופטים? אייכמן המאובן
מעיף מדי פעם מבטים חטופים בשעון הגדול.
גם הוא מתפלא על האיחור. אצלם,
בס.ס ,.זה לא היה יכול לקרות. או אולי,
בעצם, כן: היו מאריכים בכידנה את רגעי
המתח, לפני שמסרו לנאשם אם ימות או
יחיה.
השופט חולה זו סמל משטרה צועד אל
דלת הכניסה של השופטים, ואחריו גבר
אלגנטי בגיל העמידה. השמש מנסה לעכבם:
שילכו מסביב; מכאן יכולים כל רגע
לצאת השופטים. הסמל אומר משהו לשמש,
וזה מניח לו לעבור עם האזרח האלגנטי.
מי הוא? רופא? אחד השופטים
חש ברע ברגע האחרון? כעבור דקות
ספורות עוברת אל מאחורי הקלעים פקידה,
ובידה פנקס. תורגמנית? כן, זהו כנראה
פתרון התעלומה. רק עתה מוסרים השופטים,
כנראה, את נוסח גזר־הדין לתרגום.
או שעבדו עליו עד הרגע האחרון — או
שבפעם הראשונה מאז פתיחת המשפט
נהגו בזהירות נגד אפשרות של דליפה
מוקדמת.
ואמנם, כעבור חמש דקות, ניכרת תכונה
מיוחדת בתאי הזכוכית שביציע. שוטרים
עוברים מתא לתא, מוסרים שם דפים.
אלה הם התרגומים של גזר־הדין. הקריינים-
המתרגמים מעיפים בהם מבט חטוף ומשננים
לעצמם את המשפטים הראשונים של
המיסמך ההיסטורי. ואז, באיחור של רבע
שעה :״בית המשפט!״ קורא השמש.
יומת? לא יומת? שלושת השופטים
בגלימותיהם השחורות מתיישבים ליד
השולחן המוגבה. אב בית־דין, שופט בית־
(חספזך בעמוד )6
העולם הזה 1267

יפדר הגיגי, יום השנה לחיל• אלוף נואם .״קצינים
וחיילים! בשעה שאנחנו מתכנסים כאן, מגיעות שוב
ידיעות מדאיגות. הרודן המצרי החליט לפתוח בעתיד
הקרוב ביותר בהתקפת־פתע על ישראל, כדי למחוק אותה
מעל פני האדמה. על כן, חיילים, אנחנו מצווים להגביר
את כ־ננותנו שבעתיים. כל אחד מכם חייב לדעת שבכל
רגע הוא עשוי להיקרא לקרב. המלחמה יכולה לפרוץ
בכל עת!״
איזה מיסדר? איזה חיל? איזה אלוף?
לא חשוב, בעצם.

כל נזיפדר. כל חיל. פל אלוף.

מזה שלוש־עשרה שנה הם ממלאים את אוזנינו בשבחים־
עצמיים על גודל הישגם ההיסטורי. אך אם צבא זה זקוק
לנאום, כמו נארקומאן לזריקה, הרי משהו יסודי אינו
כשורה.
מדוע חייב הצבא, אחרי 13 שנה, לקפוץ, מבחינה
נפשית, ממשבר למשבר?
מדוע הוא זקוק, אחרי 13 שנה, לאווירה מלחמתית
מלאכותית כדי לשמור על מתח נאות?

המלחמה לפרוץ, עד כי מקהה הדבר את החוש הלאומי
הבריא של יצר הקיום. אם אי־פעם יווצר מצב המחייב
אזהרה רצינית, שוב לא ישעה איש לאזהרות.
ואפשר לומר: זה משפיע לרעה על הנוער הגדל לנו,
כי דיבורי־המלחמה הם ההשפעה החינוכית העיקרית במדינה.
איך יכולה להתגבש, במצב כזה, אומה בריאה, מאוזנת,
צלולת־דעת, נורמאלית?

אך לא על כל הצדדים האלה כרצוני להתעכב
הפעם. השאלה שאני שואל היא: איד
משפיע בל זה על גיבוש דפוסים צבאיים

מדוע סבורים קציניו, אהרי 13 שנח, כי אי־אפשר
לקיים את המוראל כתנאי שלום פשוטים,
סדירים, אפורים?

תמיד אותו הנאום.
תמיד זומם המצרי להשמידנו. תמיד הגיעו זה עתה
ידיעות מדאיגות ביותר. תמיד מסתבר שהמלחמה עומדת
לפרוץ בכל רגע.

**אז אמר נפוליאץ כי במלחמה ״יחם החשיבות בין
] *ן המוראל לבין הגורמים הגופניים הוא שלושה לאחד״,
תהו הוגי־דעות צבאיים על מהותו של המוראל.
אחד ההוגים המעמיקים ביותר בשטח זה הוא לידל
הארס הבריטי. בספרו הירהורים על המלחמה ישנם כמה
וכמה פסוקים הנוגעים במישרין לוויכוח זה:
״מדוע יש הסבורים ני חיוני הוא להזריק לחייל סמי־המרצה
ריגשיים? ההיסטוריה אינה מוכיחה נ׳ הדבר דרוש
להגברת דוח־הקרב שלו. היא מוכיחה כי זריקות אלה הרסו
את יכולתו למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שעמדו לפניו.
הכבאי, השוטר, הכורה, ורבים אחרים העוסקים במקצועות
מסוכנים, אינם זקוקים לסם משכר זה.״
במקום אחר :״המשמעת הצבאית, במובנה הרחב, קשורה
ברוח החיילית. עד נמה שאפשר לנתחה, הריהי מורכבת
מן הגאווה הגברית, הגאווה בנשק, הבטחון העצמי הנובע
מן הנושר הצבאי, חוש הריעות, חוש החובה, וחוש
הנאמנות — לריעים, למפקדים, ליחידה ולמולדת.״
ועוד :״ההגנה הטובה ביותר על תרבותנו היא זו
הנעשית ברוח עניינית, כרוחו של הכבאי והשוטר. אלה
אינם זקוקים לקריאות ריגשיות ולקישוטים שמקורם בתקו־פות־קדם,
כדי לנטוע בהם את הרצון לבצע משימה שיש
לגשת אליה כאל ג׳וב מעשי.״

כי זהו נאום פטנדארטי.
הוא שגור בפי כל רמטכ״ל, ללא שינוי ניסח — בימי
רב־אלוף דורי, בימי רב־אלוף מקלף, בימי רב־אלוף דיין,
בימי רב־אלוף לסקוב, בימי רב־אלוף צור — וכן הלאה
וכן הלאה וכן הלאה. שלא לדבר על האלופים, ועל אלופי־ר,מישנה,
ועל סגני־האלופים, ועל רבי־הסרנים, ועל הסרנים,
ועל הסגנים, ועל סגני־המישנה — עד לטוראי הראשון
האחרון, המוביל כיתה עייפה לחדר־האוכל, ומקדים לכך
כמה מילים תמציתיות.

•* 1אמכבד נזדמן לי לשוחח עם קצין בכיר, שנאם זה
/עתה את הנאום.
שאלתי אותו :״לשם מה? מה הטעם להלעיט שוב את
הציבור בלוקש הזה — כשהמצב במרחב שקט יותר מכפי
שהיה אי־פעם?״
השיב הקצין, בכנות גמורה :״אינך מבין את הבעיות
שלי. איך אתה רוצה שאשמור על המוראל של הבחורים
שלי? מאז המלחמה האחרונה עברו חמש שנים שלמות.
התמרונים אינם יכולים ליצור את אותו המתח. אני מוכרח
ליצור את המתח באופן מלאכותי.״
שאלתי בתמימות :״מדוע?״
״מפני שבלי מתח לא אחזיק את הבחורים שלי. זה
לא כל־כך נוגע לחיילי שרות־חובה. להם אין ברירה. הם
ישרתו שנתיים וחצי, יותר טוב או פחות טוב. הבעייה
היא בעיית אנשי־הקבע — הסגל הפיקודי !והטכני שלי.
אותם אני צריך להלהיב מדי פעם על־ידי הנאום הזה.״
שאלתי שוב :״מדוע?״
״חביבי, אתה שואל מדוע? מפני שכל אחד מן האנשים
האלה, אם יש לו מינימום של כשרון, יכול להסתדר
הרבה יותר טוב בחיים האזרחיים. האנשים הטכניים יבולים
להרוויח בחוץ כפליים מכפי שהם משתכרים אצלנו. בחוץ
הם יוכלו לחיות כרצונם. אין בעיות משמעת. אין קצין
תורן. אין בולשיט.

,,,אם ירפה המתח, יישארו כצבא רק הבלתי-
מוכשירים, שאינם יודעים להסתדר כהיים ה אזרחיים.
האם אתה רוצה כזה?״
אישרתי שאיני רוצה בזה כלל וכלל.
״אם כך, דרושים הנאומים האלה. פעם היה זה כבוד רב
להיות קצין בצה״ל. זה הקנה לאנשים מעמד חברתי. הם
יכלו להתפאר בכך. בינתיים התרגלה המדינה לכך שיש
צבא ויש קצינים. כבר לא מתפעלים מזה. יש חוגים בהם
מסתכלים על קצין־קבע כעל לא־יוצלח.
״ואם אין משכורת גבוהה יותר, וגם לא מעמד חברתי
רם יותר — אני חייב לתת להם פיצוי אחר. אני עושה
זאת בצורה של המחשת הסכנה המאיימת על המדינה. אני
אפילו מגזים בזה. אני נותן להם את ההרגשה שהנה־הנה
עומדת לפרוץ מלחמה, ואם לא יעמדו על משמרתם הריהם
מפקירים את עמם. אם אתה מבין את הבעייה, אתה חייב
להסכים לפתרון.״

אני מכין את הבעייה. אבל איני מפכים
לפתרון.

פיטר ל ה כי א כמה וכמה נימוקים נגד השיטה הזאת.

אפשר לומר: נוצר כאן שיתוף־פעולה פמוי
כין אלופי ישראל ואלופי עדכ. גם לאלה וגם
לאלה אותה כעייה. ממילא כל אהד מהם
מרוצה מן הנאומים התוקפניים של השני.
קציני רע״ם מבליטים את הנאום האחרון של צבי צור,
בו מדובר על סכנת המלחמה הקרובה. קציני צה״ל
מסתמכים על הנאום האחרון של עבד אל־חכים עאמר, בו
הודיע כי יום הדין קרוב. בין כה וכה מוחזק המרחב
במתח מתמיד, נוצרת אווירה המונעת כל צעד לקראת
השלום, ויהיה הקטן ביותר. וזה רע.
אפשר גם לומר: זה רע מבחינה פנימית. זה מזכיר שוב
את המעשייה על הנער הקורא ״זאב! זאב!״ חיילי צה״ל,
והאומה כולה, שומעים לעתים כה קרובות כי הנה עומדת

כל חייל קרבי יודע כי אלה דברי אמת.
היילי תש״ח צחקו לנאומים. הבומכאסטיים
של התרבותניקים והעסקנים. הם לחמו כחי-
רוף־נפש, מתוף הרגשת נאמנות למולדתם,
מתוך. רגש של חובה בלפי חבריהם, וכעיקר
* ^ מתוך גאווה על יחידותיהם.
רוח־היחידה, גאוות ההשתייכות לחטיבה מעולה (כמו
חטיבות הפלמ״ח, גבעתי, כרמלי, גולני ועוד) ולצבא מעולה
— אלה סודות המוראל הצבאי. אלה הם צלילי התהילה,
שהודגמו בצורה כה נוגעת ללב בסרטו של אלק גינס.

\2ראגגביץ: הנגי^ר הגא כבגד \זנש\2

בריאים? איזה מין צבא הוא זה הזקוק
להשמעה תכופה של תקליט הנאום הזה?

״ 63 ודם כל יש לחזור ולהדגיש: למדינת ישראל דרוש
[ /צבא חזק, בריא ומוכשר. על כך מסכימים כולנו,
1מלבד הפאציפיסטים העקרוניים (ואולי, בתנאים הנתונים
כיום, גם מלבד הקומוניסטים).

תהיה דעתנו על עתיד המדינה אשר תהיה,
יהיה העיקרון המדיני המנחה אותנו אשד
יהיה -איננו יבולים להתעלם מן הצורד
כצבא טוב.

לא רק פאשיסט יהודי מעוניין בו, ולא רק חסיד
הבטחוניזם. מעוניין בכך גם החבר הקיצוני ביותר של
המפלגה השמית, הדוגל במדיניות־שלום ובאיחוד מרחבי.
(יתכן כי דווקא הוא מעוניין בכך יותר מכל אחר, כי
דרכו זרועה סכנות ברורות. אם יגיע הרעיון השמי
לשלטון בישראל, ואם תעודד ישראל למחרת היום את
תנועות־השיחרור המתקדמות בכל ארצות המרחב, עשוי
להיווצר, זמנית, מצב בו ישתדלו מישטרי הריאקציה במרחב
לחסל את המדינה, לפני שזו תחסל אותם).
ובכן, אפילו במיקרר, קיצוני זה, אפילו כאשר יעמדו
בראש המדינה אנשים שיראו בכיבוש השלום את משימתם
העליונה והעילאית — הרי יהיו זקוקים לצבא איתן,
מקצועי, ממושמע ובעל מוראל גבוה.

אם אנו מפכימים על כך, הריני חוזר ושואל:
האם הנאום כאמת מעלה את המוראל?
האם איננו משמש תחליף למוראל?

)* 6צם העמדת השאלה כפי שהועמדה על־ידי בן־
אע שיחי בשיחה שהזכרתי, כלולה בה האשמה חמורה
ביותר (אם כי תת־הכרתית) כלפי האנשים האחראיים
לעיצוב צר,״ל מאז יומו הראשון ועד היום — דויד בן-
גוריון וחבר עוזריו.

יל ו הכין שר־הבטחון מניעים חבויים אלה של נפש
החייל הקרבי, כי אז לא היה הורם את הפלמ׳יח. הוא
לא היה שובר את נאמנותנו לחטיבותינו הישנות.
להיפך: הוא היה בונה את כל הצבא סביב המסורת
הצעירה אך המפוארת של חטיבות אלה. הוא היה מחלק
אותות־הצטיינות מסוגים רבים; דואג להמשכיות הרצופה
של כל היחידות המפוארות (חטיבות, גדודים ואף פלוגות
מסויימות, כמו, למשל, פלוגת־קוצר, פלוגת־הצומת ועוד);
מעניק יחס מיוחד ומעמד חברתי קבוע לפצועי־המלחמה
ולשאר מצטייני הקרבות — ובצורה זו הופך את רוח־היחידה
וגאוזת־היחידה לעמוד־השדרה של צה״ל.
מטעמים שונים — בגלל עניינים מפלגתיים, בגלל קינאות
אישיות, בגלל האדרת העורף על חשבון החזית, ובעיקר
בגלל חוסר הבנה מצד חובבים, שלא טרחו להתעמק
בתולדות הצבאות — לא נעשה דבר כדי ליצור מסורת
כזאת.

לכן נוצר חלל ריק. לבן דרוש תחליף -
בצורת נאום, כצורת קריאות אזעקה כלתי•
פוסקות, בצורת ייצור שינאה מלאכותית.
החודש נאמרו (במפתיע) דברים חכמים על־ידי המפקד
הראשי של חיל־הנחיתה (״המארינס״) של ארצית־הברית.
אמר הגנרל דויד שוב :״איננו מזריקים לאנשינו שינאה
לשום דבר. אנחנו חיילים מקצועיים. אנחנו לוחמים נגד
כל אוייב שהנשיא קובע לנו. אחרת עלול לקרות שאתה
יוצר שינאה כלפי אוייב אחד, ומוצא את עצמך לפתע לוחם
נגד אוייב אחר.״
ואם לצטט את קלאוזביץ הגדול עצמו :״צבא...הגאה
בנצחמיתיו מבלי לאבד את המשמעת, שאינו מאבד את
רחשי הכבוש למפקדיו ואת האימון בהם, אפילו תחת לחץ
התוצאות המדכאות של המפלה...צבא שרעיון קצר אחד
— כבודנש יק ו — מזכיר לו תמיד את חובותיו ואת
מידותיו, צבא כזה חדור רוח צבאית אמיתית כאשר
רוח זו הופכת לעץח זק, היא תעמוד בפני הסערות
העזות ביותר, ואפילו בפני חוסר־הפעילות של שלום
ממושך.״

במדינה
תוך 7ימים ב ל בד

אזלה

המהדורה הראשונה של:

217

= מאת: וויקטור בולדר

מדוע? כי רומן זה מכיל בתוכו:
• — ריאליזם מעבר לכל גבול...
• --אכזריות ללא כל תקדים...
• — תשוקות מעוותות שההיסטוריה טרם ידעה
כמותן...

12 התכונות שהפכו את הספר לרומן
רב־מתח ורב־מכר ללא תקדים —
המהדורה השניה נמסרה לדפוס ותופיע
בימים אלה על דוכני העתונים•

4אנג רי ת *נ קיוו ת
ן לומדים היטב בבית־הספר

קדימה

בן־יהודה ,74ת״א, טלפון 20314

אנגלית וצרפתית למבוגרים י קורסים
הד״ו ת
מכל יסוי יים
קבוצות

ותיכוניים מכל
קטנות, סורים

הכיתות• | מסחרי, קורספונדנציה, אנגלית).
מעולים׳ 0הרשמה 12—9לפנה״צ 9—3 ,בערב.

הכנה לבחינות כ׳ ג׳ וקורס למתקדמים

עברית -שיפור הכתיב כשיטה קלה.

ה פי ס

| (הנהלת חשבונות, מזכירות, נידבה

הנהלת השכונות למבוגרים

ן לתלמין י

בתי״ם

לפקידות

לנוער

(המשך מעמוד )4
המשפט העליון משה לנדאו, מודיע :״אני
פותח את הישיבה ה־ 121 של המשפט.
״אחר־כך הוא מפנה את מבטו לעבר אייב־מן
ואומר :״הנאשם יקום.״ אייכמן ממשיך
לשבת — עד שהתרגום הגרמני מגיע
אליו מבעד לאזניות. ואז, בתנועה קלה
המסבירה כי איתר למלא אחר ההוראה
רק בגלל האיחור בתרגום, הוא קם במרץ
על רגליו. הוא ניצב דום, מרגיש כי כסאו
מפריע לו, מסתובב אחורה כדי להרחיק
מעט את הכיסא, ושוב ניצב דום, מול
שופטיו. אגרופיו הקפוצים מונחים משני
צדיו, על השולחן שלפניו.
השופט יצחק רווה יושב כשכפות ידיו
שלובות לפניו, כמי ששקוע בתחינה או
בתפילה. עיניו עצומות ונראה כאילו צלל
במחשבותיו אל מחשכי הלילה שממנו
הועלו אייכמן ומעלליו לאור המשפט. מצידו
הימני של אב בית־הדין יושב השופט
בנימין הלוי. שערו השטיני שזור שיבה
אפורה. עיניו היוקדות נעוצות כמעט ללא
הפוגה במקום אחד: על פני אייכמן. אילו
מבטים יכלו לרצוח — היה אייכמן צונח
מת במקומו.
השופט לנדאו פותח בהקראת גזר־הדין.
תחילה הוא משיב לטענתו של היועץ
המשפטי, כי גזר־דין־מוות, על פי החוק
לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, הוא גזר
דין־חובה; כי השופטים אינם יכולים לגזור
כל עונש זולת העונש המקסימלי .״הננו
גורסים, שאמנם כזה היה הדין שעה ש־הוחק
החוק הנידון אומר השופט לנדאו•
ובאולם נוצרת ההרגשה כי פיסקה זאת
קובעת את דינו של אייכמן למוח״
השופט ממשיך בהקראה, כשקולו עצור
מן הרגיל ופניו חודרים מעט .״חל שינוי
בעניין זה אחרי חקיקת החוק לתיקון דיניי
העונשין אומר השופט, ובאולם ניצב
סימן־השאלה: לא יומת?
עד שהשופט מגיע לפסוק הנוסך על בית
המשפט את כל הוד האומץ והאחריות:
״קביעת העונש במשפט זה נתונה לשיקול
דעתנו.״ שופטי בית־המשפט המיוחד לא
יחסו מאחורי סעיפי החוק, בבואם לגזור
את דינו של אייכמן לחיים או למוות.
״כה יעזור אלוהים ץ ״ שתי המילים
הרות־הגורל יוצאות מפי אב בית־הדין:
״העונש המקסימלי.״ שום דבר אינו מתרחש.
אייכמן נשאר מתוח כמקודם. אף לא צל
של התרגשות אינו עובר על פניו, בשומעו
כי הוא יומת. הוא רק מעביר לשון על
שפתיו המיובשות. סימן של התרגשות,
או תוצאה של החום השורר באולם והמייבש
את שפתי הצופים כולם?
תכונה קלה באולם. אלה הם סופרי ה־צהרונים
וסוכנויות הידיעות, הרצים אל
דוכן הדואר המיוחד שלהם כדי להבריק ולטלפן
למערכותיהם כי אדולף אייכמן בן
מוזת הוא.
המחזה, שהתנהל עד כה כמו דראמה
מותחת מבויימת היטב, נמשך. השופט
לנדאו מנמק מדוע גזר את העונש העליון.
״אפילו מצאנו שהנאשם פעל מתוך ציות
עיוור, כטענתו, עדיין היינו אומרים שאדם
אשר השתתף בפשעים בממדים כאלה
במשך שנים, חייב לשאת בעונש הגדול
ביותר הידוע לחוק.״ לבסוף הוא משמיע
את המלים המפורשות :״בית משפט זה
דן את אדולף אייכמן למיתה בשל הפשעים
כלפי העם היהודי, הפשעים כלפי האנושות
ופשעי המלחמה, בהם הורשע.״
מי שנכח במשפטי המחתרת של ימי
המנדט — או חזה בעשיית־דין בריטית
בסרטים — רגיל לנוסחה המסורתית ״להיות
תלוי בצווארך עד צאת נשמתך״ .אך
שופטי ישראל, בגוזרם את העונש הזה, לא
דבקו במסורת הבריטית. הם גם אינם
אומרים את המשפט הקלאסי השני :״כה
יעזור לך אלוהים.״ איזה נשמה יכולה
להיות לאדולף אייכמן? ואם יש לו —
לאיזה רחמים הוא זכאי?
אלה שהכירו את השופט לנדאו ועקבו
אחרי ניהול המשפט הזה ידעו, כי הוא
לא יסיים את המשפט בנימה של שיא
דראמטי. ואמנם בא השבר במהרה. הוא
פנה לאייכמן :״זהו גזר־הדין ואתה רשאי
לערער על פסק־הדין ועל גזר־הדין, ואם
ברצונך לעשות כן, עליך להגיש את הודעת
הערעור למשרד של בית־משפט זה תוך
עשרה ימים מהיום ואת נימוקי הערעור
תוך 15 יום מהיום.״ ובפנותו לסניגור:
״ד״ר סרוזאציוס, אם אדוני יחשוב שהזמן
הזה אינו מספיק לו להכנת הערעור, אני׳
רוצה להפנות את תשומת לבו של אדוני
לכך, שקיימות תקנות משנת תשי״ט המאפשרות
פניה לנשיא בית־המשפס העליון

או לממלא־מקומו הקבוע, בבקשה להאריך
את הזמן להגשא הערעור ונימוקי הערעור.״
אייכמן
מחוזה קידה דקיקה. סרוזאציוס
מתכופף בכבדות טבטונית ואומר :״דאנקה
שון.״ השופט לנדאו משתהה כמה שניות,
מביט לצדדים. מה נותר עוד לומר? הוא
מתרומם ממקומו. השמש קורא, בפעם
האחרונה :״בית המשפט!״
תיק פלילי מס׳ 40/61 נסגר.

מחנך או ת ר ״ן?
״אין צורך במינוי תליין מיוחד לשם
ביצוע גזר־דין המוות שהוצא נגד אדולף
אייכמן, שכן אנו נפעל בהתאם לתקנות ה־מנדטוריזת
שאינן מצריכות מינוי כזה,״
הצהיר אריה ניר, מנהל שירות בתי־הסוהר
מיד אחרי הוצאת גזר־הדין.
לפי התקנות המנדטוריות מפעיל מנהל
בית־הסוהר, בו כלוא הנידון־למוות, את
מיתקן התליה.
אם אמנם יהיה תליינו של אייכמן אחד
ממנהלי בתי־הסוהר בישראל תהרוס פעולת
ידו, במחי־יד אחד, את הייחוד שמדינת
ישראל ניסתה לשוות לבתי־הסוהר שלה,
להבדילם מבתי־הסוהר של תקופת המנדט.
שרות בתי־הסוהר בישראל בנוי על ההנחה
כי הינו שרות פדגוגי המיועד להחזיר
עבריינים למוטב, ולא להענישם בלבד. מנהל
בית־סוהר הוא דמות המציגה את עצמה
בפני האסירים כסמכות חינוכית עליונה.
ברגע בו כל מחנך כזה הוא תליין בפוטנציה,
תרד לטמיון כל הפעולה שנעשתה
בכיוון זה על־ידי שירות בתייהסוהר, מאז
קום המדינה.
הכנסת בטיחו ת ל שר
הצעת חוק פרטית, שהוגשה על־ידי ח״כ
אחדות העבודה מרדכי ביבי וח״ב מפ״ם
יעקב ריפתין, העמידה במצב לא נוח את
שר התחבורה. החוק דרש לחייב את הממשלה׳
ממש כמו אזרח פרטי, לבנות את
המדרכה והכביש ליד כל בניין השייך לממשלה,.

האוצר, שהיה צריך להתנגד באופן
טבעי לכל ההצעה המגדילה את הוצאות
משרד האוצר בכמה אלפי לירות, שתק;
ואילו שר התחבורה, יצחק בן־אהרון, שהיה
צריך לתמוך בחוק שנועד לשמור על בטיחות
הולכי־הרגל, מילא את פיו מים.
השבוע התבררה הסיבה: ההצעה הוגשה
תחילה כהצעת חוק של שר התחבורה לממשלה.
מאתר ששם לא התקבלה, הציע
בן־אהרון לשני חברי הכנסת להעלות את
החוק כהצעה פרטית. שר האוצר לא יכול
היה להתנגד בפומבי להצעה שטובת־הציבור
תלויה בה, וההצעה הונחה על שולחן הכנסת,
לעת עתה ללא התנגדות.

פר שת מחיל•
אידו כו ר היו כמוה
נורת החשמל הקבועה בראש העמוד
שליד בית ראש הממשלה, שבה השבוע
להפיץ אורה. שוב יכלו השוטרים התורניים,
המוצבים ליד הבית, לסתור לאורה
תשבצים בשעות הקטנות של הלילה•
כי שוב לא היה מה להסתיר מעיני
העוברים ושבים בשדרה שממול. אמנון
טווילי, הנכה שקיים את שביתתו מול
ביתו של ביג׳י׳ בתביעה להכיר בזכותו
כנכדרצה״ל, עזב את מקומו לאחר שתביעתו
נענתה כמעט בשלמות.
משפחה כעורף. השבוע, לאחר שהוועדה
הציבורית שהוקמה למענו הצליחה
להשיג — באמצעות משא־ומתן שניהל
עורך־הדין התל־אביבי, דויד דראזנין, עם
משרד הבטחון — תנאים המקבילים כמעט
לכל נכה צה״ל מוכר, הפסיק טוזילי את
שביתתו. ההטבות להן זכה: משכורת שתם־
תכם בסך כולל של כ־ 340 לירות; אישפוז
חינם ודירה באזור רמת־יצחק או בת־ים.
כמו כן אופשר לו להמשיך במאבק משפטי
למען הבאת אסמכתאות רפואיות כי מחלתו
נגרמה לו — או לפחות הוחמרה —
בעקב השרות.
אולם את עיקר התודה היה חייב טודילי
לאנשים אחרים לגמרי. אנשים אשר שמם
לא הוזכר בעתונות. היתר. זו משפחת
עמיהוד התימנית, תושבת שכונת מחלול,
אשר תמכה באמנון בכל סעד אפשרי בזמן
שביתתו, ואשר אחת מבנותיה משותקת
(המשך בעמוד )10
חעו 57 הזה 1267

עם ת׳ נטנשביג״ בעת חניית תטוסו בטהרן? על איזה נושאים דן? עד תה חתם?

ף• לומה הגדול של המדיניות הישרא־
| 1לית היה מאז ומתמיד לעקוף את
הכיתור הערבי וליצור בסיסים ידידותיים
בעורף המדינות הערביות. היא גם חלמה
תמיד לרכב על הסוס המערבי נגד הערבים,
אותם הציגה תמיד כסוכני הקומוניסטים
במרחב. השבוע נראה כי הצליחה להגשים
שני חלומות אלה ביחד.
ידיעה של סוכנות הידיעות האיטלקית
אסנה מסרה, כי נחתמה ברית צבאית בין
ישראל לבין פרס.
לפי אותה ידיעה נפגש ראש ממשלת
ישראל, דויד בן־גוריון, עם ראש ממשלת
פרם, ד״ר עלי אמיני, בעת שהותו הקצרה
בנמל התעופה של טהראן, עקב קלקול
במטוס שהובילו לבורמה.
הידיעה של סוכנות הידיעות האיטלקית
לא היתד, הידיעה היחידה שבאה לרמז על
שיחות חשאיות בין גורמים ישראליים
1ופרסיים. שלושה חדשים לפני נחיתת האונס
בפרס סיפר העתון ההודי טאג׳,
המופיע בדלהי, על ביקורה של אישיות
צבאית ישראלית חשובה בפרס. העיתון
ההודי הוסיף ומסר, שבעקבות אותו ביקור
נחתמו הסכמים מיוחדים בין המטב״לים
הישראלי והפרסי בדבר תיאום־פעולה בין
שני המטות.

הסכמים איזה שהם? ואם חתם, מה מובנם
המדיני או הצבאי? מכיוון שמדיניותה של
ישראל מתנהלת לפי שני קווים יסודיים: קו
אנטי־ערבי במדיניות האזורית וקו פרו־מערבי,
במדיניות העולמית, היתר, מובנת
ההתעניינות הרבה שגילו גורמים ערביים
ועולמיים במהות הקשרים בין ישראל והשותף
הפרסי.
רדיו קהיר מסר את גירסתו כעבור יום.

המהפכנית. בבניין, בסלילת כבישים, בחקלאות,
בניצול מקורות המים, בפיתוח
התיירות ובכל אותם שטחים בהם מהודה
התקדמותה של ישראל סמל ליכולת הגלומה
בה, מעניקים המומחים הישראליים
את הידע הרב שצברו הן בעבודתם במדינה
והן בנסיונם בעבודות דומות במדינות האמריקאיות
השונות.
מספר מומחים ישראליים אף נשכר על־

פאקיסטאן ותורכיה מהווה פרס חלק מברית
המרכז, הקושרת את שרשרת מדינות ארגון
האמנה הצפין אטלנטית (נאט״ו) עם
ארגון האמנה של דרום־מזרח אסיה(סיאס״ו).
למרות שישראל אינה חברה רשמית באף
אהד מארגונים אלה, לא הסתירה מעולם
את השתייכותה למערך המערבי. ההתקשרות
עם פרם יכולה להיות כניסה בדלת
האחורית אל מערך צבאי זה המצוי תחת

הכביר הטמיר

ף* יה כסיס ממשי לכל השמועות והן
| כתבות שהופיעו בעתונים הש.נים על
השיחות החשאיות בין בן־גוריון ואישי
הצבור הפרסיים. כבר מהידיעה הראשונה
על קלקול הבריטניה נשמע כל הסיפור
כולו כחלק מספר הרפתקאות דמיוני. כאשר
הצטרפו לפקפוקים הרבים שליוו את ההודעות
הרשמיות על הקלקול גם הובחות
ממשיות שמנהלי אל־על ידעו עוד זמן
רב לפני הידיעה האלחוטית שיש לשנות
את כל מערך הטיסות של אל־על, לא נותר
עוד איש שפקפק בעובדה שכל עניין קלקול
המטוס היה פרי דמיונו הפורה של
אחד מאנשי משרד ראש הממשלה.
יותר מזאת. התברר שבשעה שמט סו של
ביג׳י נחת בנמל־התעופה בטהראן, כבר
חיכו לו במקום אישים רמי־מעלה מצמרת
המנהיגות הפרסית — ששמותיהם לא
פורסמו — והובילו אותו ישר אל ביתנו
הפרטי של השאת בנמל־התעופה. לא נותר,
איפוא, מקום לספק, כי החניה בטהראן
היתד, נחיתת אונס מתוכננת בדייקנות
ובקפדנות רבה.
השאלה המסתורית שאפסה את תעלומת
הנחיתה היתה: מי היו אותם אישים בכירים,
איתם ניהל ביג׳י שיחות במשך השעות
הארוכות ששהה בפרס?
אפילו משרד החוץ הישראלי, הממהר
להכחיש כל ידיעה מדינית כל עוד אין
ביג׳י עצמו מעוניין בפירסומה, לא יכול
היה להעלים את העובדות. בניסוח הרשמי
של משרד החוץ נאמר בפירוש, כי
ראש הממשלה נפגש עם נציגים פרסיים
בכירים. ההודעה לאהשתמשה בכינוי
״פקידים בכירים״ אלא ״נציגים בכירים״.
נציג בכיר הוא מושג כללי ורחב הכולל,
מלבד פקידים בכירים, גם שרים
וראשי מדינות. לכן היתד, זו הגדרה המתאימה
גם לראש הממשלה הפרסי ואפילו
לשאח עצמו.

כוחה •ט? ידידו־]
** וד לפגי שמטוסו הרזרבי של בי-
ג׳י הקפיץ אותו מטהראן לראנגון
רחשו מרכזי הדיפלומטיה והביון הבינלאומיים
ככוזרותי־דבורים. השאלה שהעסיקה
את כולם היתה: עם מי בדיוק נפגש
בן־גוריון ומה היה תוכן השיחות שניהל
עם האנשים עימם נפגש? האם חתם על

החניה בטהראן חיתח נחיתת־אונס מתוכננת בקפדנות
במהדורת חדשותיה בערבית הודיעה התחנה
המצרית, כי בן־גוריון ״נפגש עם ידידו
השאח״.
אפילו אם אין להשיג לה אישור מום מך,
אין היא בבחינת אפשרות בלתי מתקבלת
על הדעת. מכל מקום׳ טרם הושמעה הכחשה
כלשהיא לגירסה זו.
אם אמנם נפגש ביג׳י לדיונים עם השאח
וראש הממשלה הפרסית, הרי שדיונים
אלה לא התנהלו בחלל ריק. אין זה סוד
כי מזה זמן רב קיימת בפרס פעילות
ישראלית ענפה. הקשרים בין ישראל ופרם
משתרעים על שטחים בהם מבססת ישראל
את קשריה עם שאר המדינות הידידותיות
באפריקה ואסיה. כך, למשל, פועלות בפרס
חברות בניין ופיתוח ישראליות על בסיס
מסחרי טהור, כשם שהן פועלות גם בתורכיה
ובכמה מדינות אמריקאיות אשר להם
קשרים עם ישראל.
חברות אלו ממלאות את הפער הקיים
בפרס בין המחסור החמור בכוחות טכניים
ובידע מקצועי, לבין המגמה של
המשטר הקיים בה — לפתח במהירות את
המדינה הנחשלת, כאמצעי־מנע לפעילות

ידי הממשלה הפרסית, לשמש לה כיועצים
בתחומי הפעולה של המשרדים השונים.
נוכח הסיוע הכספי המוגבר של ממשלת
ארצות־הברית לפרס מצאו לאחרונה מומחים
ישראליים נוספים שטחי עיסוק בפרס•
הממשלה הפרסית הזמינה מישראל
מומחים פיננסיים מיוחדים, היועצים למומחי
השאח כיצד לנצל במלואה את
נכונות העזרה של האמריקאים.

עד שזושה ועד ארבעה
>* שיכללז ^ צ ל ^ עידווללשראל * ^
| | פרס אינה מצטמצמת בשטח הכלכלי
בלבד. מלבד העניין שיש לישראל בקיומה
של מדינה אוהדת במרחב — למרות שזו,
בגלל סיבות משלה של מדיניות פנים
וחוץ, אינה יכולה להרשות לעצמה קשירת
יחסים דיפלומטיים עם ישראל — קיימת
עוד נקודה פוליטית כבדת־משקל.
פרס מהווה נקודת־מפתח במערך ההגנה
המערבי ומשמשת כתריס בפני סכנת החדירה
של הסובייטים לאיזור. יחד עם

חסותן של מעצמות גדולות. חסות כזו
מצד מעצמה מערבית גדולה, היתר, מאז
ומתמיד אחת ממטרותיה היסודיות של מדיניות
החוץ הישראלית.
לגבי המדיניות הישראלית המוצהרת יש
בהתקשרות עם פרס שני יתרונות חשובים:
@ התקשרות כזאת כמוה כקביעת עובדה
שישראל מהווה חלק בלתי נפרד ממערך
ההגנה המערבי.
עצם ההתקשרות עם מדינה מוסלמית
במרחב מהתה תקיעת טריז בגבן של
המדינות הערביות, הפועלות לבידודה של
ישראל.
אולם דתקא את הנקודה הזאת מעוניינים
הפרסים להסתיר, ולטשטש כל רמז שיש
ביכולתו להעיד עליה. מאחר שפאקיסטאן,
כמדינה מוסלמית, תתנגד לכל קשר בין
אחת ממדינות ברית המרכז עם ישראל,
משתדלת פרס למנוע כל דליפה על השיחות
החשאיות ועל ההסכמים החתומים
בין ישראל ופרס. כך טוען, על כל פנים,
פרשנו של העתון ההודי טאג׳ ,שגילה
לראשונה את הפרשה.

במדינה ההסתדרזת 1וט־נגזק והדגל־ האדום
האם יישב ראש תנועת החרות, מנחם
בגין, באחד במאי הקרוב על במה מקו-
שטתת דגלים אדומים וייאלץ לעמוד דום
בשעה שישירו את האינטרנציונל ז
על שאלה עקרונית זו צריכים לענות
שני גופים: מרכז תנועת החרות, הדן בימים
אלה בהצעת הקמת סיעה מאורגנת
בהסתדרות; ומרכז ההסתדרות, שיצטרך לדון
בבקשה כזו, אם תוגש.
תגועת החרות היתד, כל ימי קיומה המתנגד
החריף ביותר ל״גוף המונופוליסטי״,
כפי שכינו אנשיה את ההסתדרות־הכללית
של־העובדים־העבריים. לפני הקמתה של המדינה
אף לחמו אנשי התנועה הרביזיוניסטית׳
אמה הרוחנית של תנועת החרות,
בגלוי וללא הסתייגות בהסתדרות, ניסו
לשבור בכוח־הזרוע שביתות שאורגנו על־ידי
אנשי האיגוד המקצועי בהסתדרות.
כדי להגן על האינטרסים המקצועיים של
אנשיה אף הקימה המפלגה הרביזידניסטית
תנועת עובדים משלה, בשם הסתדרות־ה־עובדים־ר,לאומית,
אשר היתד, בנויה בדומה
להסתדרות הכללית. אך את הגוף המרכזי
לא היוד בה מפעלי החרושת והאיגוד המקצועי,
אלא קופת־החולים הלאומית.
״כגלל דכל או שניי ם ההסתדרות,
בהשראת מפא״י ומפלגות הפועלים
האחרות, התרחבה והשתלטה, הלכה־ומעשה,
על חלק נכבד ממשק המדינה.
ואילו הגוף המרכזי של ההסתדרות הלאומית,
קופת־ר,חולים שלה, נשאר גוף
מצומצם־יחסית וחסר השפעה מעשית מחוץ
למפלגתו.
אנשי תנועת החרות הרגישו שהם מתת־ריס
מרצון על אפשרות השפעה, מיקוח
והתחלקות בהזחים פוליטיים ומעשיים. אך
כל זמן שהרעיון קבע — לא יכלו תלמידי
זאב ז׳בוטינסקי לשבת בכפיפה אחת
עם ״אנשי פועלי כל הארצות התאחדו״,
הדוגלים בהגשמת הסוציאליזם בימינו.
אולם, בשנים האחרונות נשתנתה התמונה.
אנשי מפא״י ויתרו על הסוציאליזם
הקרוב, והציונים הכלליים — שנכנסו
כסיעה מאורגנת בבחירות האחרונות להסתדרות
— הכשירו את הקרקע לישיבת
חרות בצל הדגל האדום. לכך נוסף גורם
בעל חשיבות פוליטית מכרעת: האמונה
שרווחה בצמרת חרות, שאם תגיש תנועתה
רשימה לבחירות הקרובות בהסתדרות יעברו
אליה כמה אחוזים מקולות מפא״י —
ובזאת תפסיד מפא״י את הרוב המוחלט
שלה בהסתדרות.
לראשי המפלגה הצוננים לא נראה שום
נימוק רציני, מדוע תפסיד המפלגה גורם־
השפעה כל כך רציני ומכניס ״רק בגלל
דגל אדום אחד או שניים שאנשי ההסתדרות
זוכרים עדיין להניף בחגיגות האחד
במאי.״
העסקנים חוששים. ההתנגדות האמיתית
להצטרפות היתד, צפוייה מצד
הסתדרות העובדים הלאומית. הסתדרות זו
היא, אמנם, גוף עצמאי שאינו תלוי במפלגה,
ולכן יכולה המפלגה להחליט על
כניסה להסתדרות הכללית בלי להתחשב
בדעתם של אנשי ההסתדרות הלאומית; אך
מנהיגי חרות החליטו שמוטב לשכנע את
אנשי ההסתדרות הלאומית בשקט במקום
להתנגש בם.
הנימוק העיקרי היה, שההסתדרות הלאומית
הגיעה לשיא יכולת הקליטה המספרית,
וכניסה להסתדרות הכללית לא
תזיק גם אם לא תועיל. לדבריהם, תוכל
ההסתדרות הלאומית להמשיך ולהתקיים. אך
עסקני ההסתדרות הלאומית חששו לאיבוד
תפקידיהם ומשרותיהם העצמאיות. לכן,
יצא ראש ההסתדרות הלאומית, אליעזר
שוסטק, להתקפה נגד מדיניות הרביזיה של
הצמרת. לשוסטק עצמו לא היתד״ אמנם,
התנגדות ענינית לחידוש: הוא ידע שהוא
המועמד הריאלי לחברות בועדה המרכזת
של ההסתדרות — אך החליט לא לצאת
נגד חבריו־לעסקנות.
הבעיה המרכזית היתה: איך לגייס תמיכה
נגד הצעת ההצטרפות? רובם המוחלט של
חברי הנהלת המפלגה תמכו בהצעה. גם
חברי מרכז רבים תמכו בה, והיתר, סכנה
שההצעה תתקבל ברוב גדול. כאן בא
המקרה וסייע לאנשי ההסתדרות:
בעקבות הבחירות החליטה הנהלת חרות
על אירכוז פעולתה במרחב תל־אביב. במקום
המרחב היחיד הוחלט על הקמת סניפים
רבים בשכונות, והדבר פגע קודם כל
ובעיקר בעסקני המרחב שהם גם חברי

המוסדות המחליטים במפלגה. ראש הנפגעים
מזכיר המרחב לשעבר, יגאל גריפל
בריא הגוף, איש המודיעין של אצ״ל לשעבר,
והאיש החזק של בית״ר בהודה, החליט
לערער על ההחלטה בפני המרכז. כדי
להשיג את הרוב הדרוש הגיע גריפל להסכם
עם שוסטק, לפיו יתמכו גריפל ואנשיו
בהסתדרות הלאומית, יחד עם כל
עסקני המושבות הקטנות, הקשורים רגשית
להסתדרות הלאומית. הצטרפות בלתי
צפוייה זו של אנשי גריפל העמידה השבוע
את החלטת חרות בסימן שאלה, וההחלטה
שתתקבל תלוייה, לעת עתה בקולות בודדים.
אך עצם הרעיון להצטרף להסתדרות
הבהיל כהוגן את המפלגות שנהגו עד
כה להתחלק לבדן בשלל ההסתדרות. מפא״י,
היודעת לשתף פעולה עם חרות בשאלות
הרכב וועדות הכנסת ומינוי סגני יושב־הראש,
השתמשה בהזדמנות זו והחלה
ללחוץ על אחדות־העבודה לאיחוד מזורז.
תחליט תנועת החרות כאשר תחליט,
עצם הצעתה כבר גרם לשנוי במערך הכוחות
בהסתדרות.
עסקים עקובוביץ והפרש
הפרסום העולמי והרווח הכספי הניכר
העמיד השבוע במצב־ביש את הסופר הישראלי
יעקב־קליין־הפרש, מחבר הרב־מכר
נאשר ינוס איש מפני הארי. קליין־הפרש
היה צריך להסביר בבית־המשפט בתל־אביב
מדוע לא ישלם לתושבת־נתניה, אירמה
יעקובי, סך של 15 אלף לירות ישראליות,
אותן הוא חייב לה, לפי טענתה.
בכתב־התביעה, אותו הגישה עוד לפני
כמה שבועות, טענה אירמה יעקובי שמצאה
שני פתקים כתובים בגרמנית, רכוש
בעלה המנוח, סוחר היהלומים מורים יע־קובוביץ.
באחד מהם היה כתוב :״טוב
עבור 3000 לירות:״ בשני :״טוב עבור
5000 לירות.״ על שניהם היה חתום יעקב
קליין והתאריך עליהם היה: שנת . 1953
לא פתקים ודא טבעת. בהצהרת־ההגנה,
אותה הגיש השבוע קליין בשבועה
לביודהמשפט, לא הכחיש את העובדה
שהוא אמנם כתב את הפתקים. אולם הוא
צירף להם סיפור אופייני לאיש שעבר בחייו
הרפתקאות כה רבות.
לדבריו הפך להיות סוכן־מתוזך בעסקי
יהלומים בבורסה מיד לאחר שנכשל בהחזקת
בית־הספר לרכיבה בנתניה. בין שאר
לקוחותיו נמנה גם סוחר היהלומים, מורים
יעקובוביץ.
באחד הימים ביקש ממנו יעקובוביץ
למכור עבורו בבורסה טבעת עם יהלום
בערך של 15 אלף לירות. קליין מצא
קונה ששילם חלק מהכסף במזומן וחלק
הבטיח לשלם מאוחר יותר. קליין נתן
ליעקובוביץ את שני הפתקים החתומים,
כהתחייבות על שארית התשלום לטבעת.
מסיבות שונות נתבטלה העיסקה וקליין
החזיר את הכסף לקונה. מאוחר יותר מצא
לקוח אחר ששילם עבור הטבעת רק 12
אלף לירות, ויעקובוביץ המאוכזב לא רצה
להחזיר לקליין את פתקי ההתחייבות, האשים
אותו בהפסד של 3000 לירות וטען
שיגיש תביעה משפטית.
עכר זמנו -כטל קרבנו. בינתיים
שכח יעקובוביץ את כל העניין. המשפט
לא הוגש וקליין נסע לגרמניה בשנת 1958
והוציא שם את ספרו. יעקובוביץ נפטר
בארץ ב־ , 1959 הוריש לאשתו ערימת ניירות
עסקיים. כשחזר קליין ארצה עתיר
תהילה ונכסים, הגישה האשד, את התביעה
על הסכום הרשום בפתקים, הוסיפה עליו
רבית עד 15 אלף לירות. לחיזוק הטענות,
סיפרה האשה, שהטבעת האמורה היתד.
טבעת עם יהלום בן 32 קאראט.
קליין נאחז מיד בטענת האשד, על גודל
היהלום, הצהיר בשבועה :״לפי מיטב ידי־עותי
לא נמצא במדינת ישראל יהלום של
32 קאראט, שערכו בשוק העולמי היה צריך
להיות כמיליון לירות ישראליות.״ אולם
טענתו המשפטית העיקרית של קליין לא
עסקה כלל בהאשמותיה של האשה. פרקליטו
של קליין, עורך־הדין התל־אביבי,
ישראל הייק, עמד להגיש השבוע בקשה
לביטול תביעותיה של אירמה יעקובי. טענתו
העיקרית של הייק: לפני 8השנים
שעברו מאז רישום הפתקים, היתה בתוקפה
תקנת־ההתיישנות, המתייחסת לתקופת זמן
של 5שנים, לפיה אין מקום לתביעה.
בינתיים, התנבאו יושבי־קרנות בנתניה
כי שם ספרו השני של הפרש עתיד להיקרא.
אני והטבעת.

בעוד ישראל לוחצת על שוו״ץ להחזיר
כספי יהודים שניסכו,מתבצע בישראל -
*** שה מיליון היהודים שנרצחו באירופה השאירו אחריהם רכוש עצום. בחלקו
14/הגדול נגזל הרכוש על־ידי המרצחים הנאציים עצמם. חלק אחר נשדד על־ידי העמים
שבתוכם חיו היהודים — הפולנים, ההונגרים ועוד.
חלק נוסף מרכוש הטבוחים ניצל מידי המרצחים. זהו הרכוש שיהודים עשירים הספיקו
להעביר לבאנקים בשווייץ, לפני פרוץ השואה. משך דור שלם החזיקו הבאנקים ברכוש
זה, נאחזו בחובת הסודיות כדי להסתיר את היקפו ואת בעלותו. במשך 16 השנים לחצו
גופים יהודיים — וגם מדינת ישראל — על ממשלת שוזייץ, שתחייב את הבאנקים שלה
להצהיר על רכוש יהודי שנשאר בידיהם ללא־תובע. רק השבוע התפרסם כי ממשלת
שווייץ מעיינת סוף־סוף בחקיקת חוק, שיחייב את הבאנקים לתת דין־וחשבון על ההון
היהודי הנטוש; ובאין אפשרות לגלות יורשים חוקיים, יועבר הרכוש לרשות העם היהודי.
השבוע נודע על גילוי נוסף, בקשר לרכוש יהודי מופקד. היה זה גילוי שנגע לישראל
עצמה. התברר כי לחלק מיהודי אירופה היה רכוש גם בארץ־ישראל. ורכוש זה, ממש
כמו ההון בשווייץ, נעלם מבלי להשאיר אחריו כל עקבות.

נכס צאן כרזד

ן יהודי אירופה השלווה, של לפני מלחמת העולם השניה, לא היו כולם ציונים,
וברובם לא התכוונו לעלות לארץ־ישראל. אולם הם היו מוכנים להעביר חלק מהונם
לארץ־ישראל — לשעת צרה. לרוב, קנו חלקות קרקע בארץ הקודש.
שיטות הקניה היו רבות ושונות. בין יהודי ריגה, למשל, התארגנה קבוצה שקנתה
במשותף חלקות אדמה בתל־אביב וברמת־גן. בערים אחרות התארגנו יהודים בודדים, שלחו
נאמן לארץ־ישראל, כשבידו יפוי־כוח לרכוש עבורם חלקות ומגרשים. יהודים אחרים העדיפו
מראה עיניים, נסעו לארץ־הקודש לטיול ולקניית הקרקעות. כולם ראו בחלקותיהם נכס
צאן ברזל, משען בשעת צורך.
במקביל לקונים, התפתחו בארץ ארגונים וצורות שונות של מכירת קרקעות. לא חסרו
ביניהם רמאים ולהטוטנים כלכליים בעלי כושר־המצאה פורה להפליא. צצו עשרות חברות,
שכל עיסוקן בתיווך קרקעות, בין יהודי אירופה לבין בעלי־הקרקעות היהודיים והערביים
בארץ.
השותפים העיקריים בחברות אלו היו אישים מרכזיים בכלכלה ובפיננסים, מנהלי־באנקים
ואישי־ציבור שאצו להיבנות מן השפע כל עוד ניתן הדבר. על החברות המפורסמות
של אותה תקופה נמנו חברת קריית ציון וחברת נוטעי השרון, שברשימת מנהליהן דאז
מצויים שמות הידועים כיום בפעילות ציבורית וממלכתית.

הפרדס שד משפחת פוקס

^ חד הלקוחות של חברות אלה היה אמריך פוקס, תושב סלובאקיה המזרחית.
בעל בית־החרושת למשקאות חריפים הושפע מן התעמולה הציונית, החליט לעלות
לארץ־ישראל. כשלב ראשון נסע ארצה ב־ 1937 בגפו, כדי להכין בסיס כלכלי למשפחתו.
ידידיו בארץ יעצו לו לקנות קרקע ולהתיישב עליה. פוקס החלים לעבור לחקלאות.

הוא התקשר עם חברת מטעי השרון, ביקש לקנות חלקת־פרדס. מנהלי החברה מכרו
לו חלקה נטועה בכפר־יונה. האיש רצה להבטיח את התשלומים עבור הקרקע ועבור
הטיפול בחלקה עד שובו לארץ־ישראל. לשם כך הפקיד את כספו בבאנק ׳היהודי של
1יהודה מוזם, דאג שהבאנק יעביר סכום קבוע לחברת־הקרקעות.
פוקס עצמו חזר לסלובאקיה לשם חיסול עסקיו. התקפת לב קשה עיכבה את משפחתו 1 במקום עד שיחלים. המצב הבינלאומי הלך בינתיים והחריף, ומלחמת העולם השניה

ארץ היה מאפשר למשפחה לבנות את חייה בתנאים נוחים, אן משבאו ארצה גילו, שרכושם
נמכר על־ידי אותם האנשים שהיו צריכים לשמור עליו ולטפל בו עד בואם ארצה.

יהוו׳ זה מצא את מוחו על גוו מחושמלת שד מחנה־ויכוז, מ׳ נהנה מרכוש!?
מנעה מהמשפחה מלהגשים את תכניות העליה.
בזמן המלחמה הסתתרה אליזבת, אשתו של אמריך, עם שני בניה ביער ואף אמריך עצמו
ניצל. המשפחה המאושרת החליטה לעלות ללא דחיה לארץ־ישראל. עתידה הכלכלי היה
מובטח: חלקת הפרדס בכפר־יונה, חיכתה להם. השאלה הראשונה בפי הזוג העולה היתה:
היכן כפר־יונה? מחלונות האוטובוס שהביאם למקום חיפשו השניים את הפרדס המובטח,
אך השטח היה זרוע מחנות צבאיים ושדות ירקות. כל הפרדסים בסביבה יובשו. הנימוק:

הוסר אפשרויות שזזק הפרי בזמן המלחמה. התוצאה: שטחי הפרדסים הופקרו לחסדי
גידול חקלאי נושא־רוזחים של תקופת המלחמה.
משפחת פוקס לא איבדה את תקוותה. היא שמה פניה ליהודה מוזס, קיבלה ממנו את
אישורי כל התשלומים והלכה לחפש את משרדי חברת מטעי־השרון. פה צפתה להם
הפתעה: חברת מטעי השרון פורקה זמן רב לפני עלייתם של בני הזוג — עוד באמצע
מלחמת העולם השניה. בירור נוסף בדבר גורל אדמותיהם, העלה, שחלקת הקרקע שלהם
נמכרה עוד ב־ 1942 בכסף מלא.
חברת מטעי־השרון, שפשטה את הרגל פורקה על־ידי מספר אנשים. ביניהם מורים
פישר, היום שגריר ישראל ברומא: משה בריל, סגן מנהל בנק קופת־עם דאז, עורך־הדין
דונקלבלום, שנפטר בינתיים: ורואה־חשבון תל־אביבי מפורסם. עקבותיהם של ניירות
ומסמכים שהעידו על בעלות משפחת פוקס על האדמות — לא נודעו. כל הנוגעים בדבר היו
מוכנים להשבע שאינם יודעים כלל במה המדובר. רק בלחץ אחד מקרובי משפחת פוקס
הודה דונקלבלום בפרשת מכירת הקרקע. הוא אף הבטיח לתת למשפחת פוקס חלקת קרקע
אחרת. שבועיים לאחר ההבטחה — נפטר. איש משותפיו לא הראה נכונות להגשים את
הבטחתו או להכיר בצדקתה.
גם משפחת פוקס וגם קרובם לא עמדו על עובדת־יסוד אחת: בעלי החברה לא יכלו
להכחיש את החזקת הקרקע בידם. הם רק הכחישו את עניין המכירה. אולם בעלי החברה
התעלמו משלב אחד בפעילותם, שהיה בניגוד לחוק הקיים. לפי החוק היו חייבים בעלי
החברה להצהיר מיד עם פרוץ המלחמה על רכוש של נתיני אויב הנמצא ביום. נתיני
אויב הם כל תושבי הארצות שהיו נתונות תחת שלטון נאצי או בנות בריתה של גרמניה.
הרכוש המוצהר היה עובר לבעלות האפוטרופוס הכללי על רכוש האויב. חברת נוטעי-השרון
לא העבירה את הקרקע לאפוטרופוס אלא שמרה אותה בבעלותה.

ותם אנשים עצמם שניהלו באותן השנים את חברות הקרקעות, נמנים היום על
הצמרת הפיננסית והציבורית של המדינה. אמריך פוקס, לעומת זאת, נפטר
מהתקפת־לב, שעה שטיפס לדירתו, בקומה החמישית בחיפה, בשובו משמירת הלילה —
העבודה היחידה שהצליח לקבל. אותה עת עצמה נהנו עשרות ומאות אנשים מרכושו הגזול
ורכוש אחיו, קרבנות׳ השואה.
מיד עם תום המלחמה יצאו עשרות שליחים מארץ־ישראל, בלבוש חאקי ולב חם, כדי
לעזור לקורבנות השואה. בד בבד אתם הובהלו שליחים לבושים היטב, עמוסי כיסים
לעריכת מחקרים יסודיים בפרשת השואה. אלה היו שליחי חברות הקרקעות. תוצאות
מחקריהם אינן מפארות את ארכיוני יד ושם. החברות שלחו את שליחיהן כוי להיוודע מי
מבעלי הקרקעות המצויות ברשותן נספה בשואה. כשנודע לשליח על קרבן כזה, מיהר
להבריק לחברה וזו היתד, מוכרת את החלקה, אם לסוחרים ממש ואם בצורה פיקטיבית,
לאחד מאנשיה. בצורה זו ואחרות אבדו עקבות חלקותיהם של אלפי אנשים. ערכן הכולל
של קרקעות אלו כיום מגיע לעשרות מיליונים של לירות ישראליות.
החברות, ואף אנשים בודדים, שהתמחו בשיטת גזל הקרקעות, לא הסתפקו ברכוש שנמצא
ברשותם ושאותו העלימו מידיעת השלטונות. גם בקרקעות שהועברו לאפוטרופוס חשקה
נפשם. כדי להשיג קרקעות אלו בחזרה היה צורך בסדרי־נוהל מסובכים־יחסית, אך הגזלנים
הפיננסיים התגברו גם על קשיים פעוטים אלה.
לאחר שגילו את שמו ומספר פרטים אישיים של בעל חלקה שנרצח, מצאו אדם עם שם
דומה לשם הנפטר, הגישו עדות בשבועה על מותו של בעל החלקה במחנה־ריכוז זה או

אחר באירופה, והיורש המדומה דרש להוציא צו־ירושה לטובתו.
כך צצו, עוד בימי המנדט עשרות משפטי ירושה, פרי מחקריהם של שליחי החברות.
השופטים האנגליים, שהרגישו במסחר הנשמות היהודי, לא יכלו שלא לבוז לסחר־מכר
הבזוי. אחד המשפטים הקלאסיים מסוג זה התנהל לפני השופט הבריטי וינדהאם, לפני
הקמת המדינה. לשופט הוגשה בקשה להוציא צו־ירושה על רכוש אחד מיהודי ריגה,
לטובת אדם שטען שהוא קרובו של הנפטר. הוא הגיש עדות בשבועה, לפיה נרצח בעל
הקרקע המנוח ב־ 1941 בגיטו ריגה. במהלך הדיון קם אחד הנוכחים וביקש רשות לומר
משהו לבית־הדין. השופט נענה לו והאיש סיפר :״ראיתי את בעל הקרקע בגיטו ריגה.
אולי הוא נהרג אחר כך, אבל אני ראיתיו שלוש שנים לאחר תאריך הירצחו המוצהר!״
כשפנה השופט לתובע, השיב לו הלה :״אבל יש לי הצהרה!״
השופט הביט בו בבוז, ופסק בקור־רוח אנגלי :״אבל אינך יכול להרוג אדם על-ידי הצהרה
בשבועה!״
מקרה הז לא היה בודד. לפני למעלה משנתיים תבע אדם מסויים את רכוש קרוביו
שנפטרו, לדבריו, ברוסיה. הצהרה על פטירת קרובים צריכה להימסר בצורה מסודרת
ומפורטת, אם רוצה התובע להעזר בה לקבלת הרכוש. כך, למשל, הצהיר תובע זה:
״בעלה של אחותי נפטר בתאונה בשעת עבודה ביער. שני הילדים נפטרו ממחלה קשה
בעקבות מגפה והאשה, שהיא אחותי, מתה גם היא לא מכבר.״
שנתיים לאחר שהרג בצורה זו את כל בני משפחתו, הופיעו לפתע האחות, בעלה, ובניה,
חיים ושלמים בארץ.

גם הבאנקים מסתירים

ן* הכרות הגדולות אינן מוסיפות לתבוע היום קרקעות נוספות. יש להן די
} | משלהן. את החלק הגדול, עליו לא הצהירו בימי המלחמה, מכרו לעצמן ולאחרים,
וכיום כמעט מן הנמנע להתחקות אחר הרכוש שנגנב.
חלק גדול מהרכוש הגזול נמצא עדיין בידיהן שלהן, אך איש אינו יודע על כך. אין
חוק בארץ המחייב היום למסור אינפורמציה או הצהרה על קרקעות שבעליהן לא דרשון
מידיהם, ומכיוון שארצות אירופה אינן יותר בגדר מדינות אויב, לא מצהיר איש מעשרות
עורכי־הדין, הסוחרים, רואי־החשבון ואישי־הציבור על רכוש היהודים הטבוחים הנמצא
בידו. הם יכולים לספסר במגרשים, למכור אותם או להרוזיח עליהם בכל צורה אחרת,
מבלי שאיש ידע על מעשיהם ומבלי שידרשו לתת עליהן את הדין.
אולם הסוחרים אינם היחידים. בכל הבאנקים הישנים הופקדו בזמנו מאות אלפי לירות
ישנות על־ידי יהודים ששלחו או הבריחו את כספם לארץ־ישראל. גם על רכוש זה חלה
חובה להצהיר עוד בימי מלחמת העולם, אך רוב הבאנקים התעלמו מחובה זו.
מדינת ישראל תובעת מבאנקים שוויצאריים את פתיחת הכספות, בעוד שכספות הבאנקים
בארץ נעולות, מחוסר חוק שיחייב את הבאנקים להצהיר על כסף חסר־יורשים.

דרושה הצהרת חוכה

אלת רכושם של קרבנות הנאצים אינה רק שאלה פיננסית־כלכלית טהורה. זוהי
שאלה מוסרית־מצפונית ממדרגה ראשונה: באיזו זכות נהנים וניבנים תחבולני פיננסים
מדמם של קרבנות׳ השואה?
זו אינה רק שאלתם של היורשים החוקיים. אלה מועטים. אליזבת פוקס, שבעלה נפטר,
לא זכתה לראות את חלקת אדמתם משום שכל עורך־דין אליו פנתה לא הסכים
לפעול נגד אותם אנשים חשובים, מהם תבעה את חלקת אדמתה הקטנה.
היורש האמיתי אותם מקפחים, היא מדינת ישראל. לפי החוק, היורש והאחראי לכל
רכושם של היהודים שהושמדו הוא האפוטרופוס הכללי על הרכוש, שבתפקידו לנהלו למען
המדינה עד ואם יימצאו לו יורשים. אותם אנשים, שחלקם הגדול ממלא תפקידים מדיניים
חשובים, הכניס למעשה את רכושה של מדינת ישראל לכיסו הפרטי.
לדברי האפוטרופוס, ד״ר חיים קדמון, מצויות כיום קרקעות שערכן מיליונים רבים בידי
אנשים שאין להם כל שייכות לקרקעות אלו מלבד העובדות ש תיווכו בקנייתן.
העתונאי יצחק נימצוביץ הציע לפתור את בעיית הירושה בעזרת פרסום מתאים של
כל הרכוש הנמצא כיום בידי האפוטרופוס. בחפשו מלה אחת שתגדיר את הפרשה כולה
קבע :״שערוריה!״
את הגזל הז׳ר, אפשר יהיה לחסל רק בעזרת חוק הכנסת שיחייב כל בעל קרקע או
מיופה־כוח לטפול בקרקע, להצהיר מיד על כל חלקת קרקע שבעליה החוקי אינו ידוע,
נעדר, או מת. רק חוק כזה ישים קץ לגזל הנורא של קרבנות השואה על־ידי אלד,
מתושבי ישראל, הנהנים עד היום מדמים אלה.

תזי מי ת

במדינה

נל הזבויות ׳!:מורות

#צפה להדים רבים בארץ ובעודם בעקבות העלאה מחדש
שד החלטה מיוהדת, שנתקבלה בועדת הכספים שד הכנסת.
@ השבוע ייעשה נפיץ משפטי לברר באופן רשמי את

נסיבות מותם שד שלושת הצעירים מחיפה, ליד גבול רצועת
עזה. אבות שלושת הצעירים יפנו באמצעות עורן־הדין יעקב יידור לשופט
השלום באשקלון, בשבתו כחוקר למקרה מוות בלתי־טבעי, יתבעו ממנו לחקור
את הפרשה עד תומה. בא־כוח החזרים יבקש להזמין אל דוכן העדים את מפקדי
וחיילי היחידה שהמיתה את השלושה.

*< נסיעתו של דויד בן־גוריון לבורמה תעורר סערה בקרב
המחנה הדתי. על פי הלכות הדת, מהווים ביקוריו של ראש הממשלה
במיקדשי־הדת הבודהיסטיים עבירה מובהקת על איסור עבודה זרה. בעוד
ששותפיו לקואליציה, הדתיים־הלאומיים, ינסו להחריש ולהתעלם מכל הפרשה,
נופפו בה חוגי אגודת־ישראל ונטורי-קרתא כדי לנגח בה לא רק את ראש
הממשלה אלא נס את המפלגה הדתיתילאומית.

• ייעשה נסיון מחודש לקשור קשרים דיפלומטיים עם
גרמניה המערבית. הפעם תציג ישראל את הצעתה כהזדמנות לבון
לתקן את הרושם הקשה שיצר משפט אייכמן בעולם.

• המאבק לביטול הממשל הצבאי לא יצטמצם בגבולות

הכנסת, יתפשט למאבק ציבורי כללי נגד המימשל. קבוצת
צעירי מפ״ם, שאירגנה בזמן הבחירות את מסע ״דבר אלי אמת״ ,יוזמת
פעילות נרחבת בין אנשי הרוח למסע ציבורי בכתב ובעל־פה נגד הגבלות
המיחשל.

• הציבור הערכי לא ישב הפעם כשקט, בעת הדיון על
עתיד המימשל הצבאי. חונים שונים, מפלגתיים ובלתי־מפלגתיים,
ייזמו פעולות הפגנתיות שקטות, שיעוררו את דעת־הקהל לנעשה בתחום
היישוב הערבי. המעשה הראשון שכבר בוצע היה פלישתם של מספר אנשי
הכפר אוס־אל־פחם למיבנה המוחזק על־ידי המושל הצבאי והשייך להם,
לדבריהם. אינשי המימשל עצמם ינסו לדכא בכל כוחם תופעות כאלה, יגישו
משפטים פליליים ובטחוניים נגד מבצעי הפעולות.
• נטל המסים ילך ויגבר. משרד האוצר, העסוק בימים אלה
בדיונים ובחישובים לקראת הפיחות, לא יחליש את קצב חקיקת חוקי מסים
נוספים. אין גם כל סיכוי שמסים שהוכרזו בזמנו כזמניים יבוטלו, וכולם
יהפכו ללא הכרזה רשמית — למסיס קבועים. גס המערכה נגד מסי ההסתדרות
נכשלה למעשה.

ייעשה בסידן לבטל את החלטת הממשלה, שהתירה את

(המשך מעמוד )6
אף היא. היא הלינה בביתה את אחיו,
סיפקה לאמנון שמיכות ואוכל.
״אני מרגיש עצמי כמו בבית,׳׳ אמר
השבוע טווילי ששכב עדיין בביתה של
משפחת עמיהוד, עד שיושלם סידורו בדירתו
החדשה.
הגבול המרפסת ממול
רק חתונות ולוויות יש בכוחן למחוק
למספר שעות את הגבול המבתר לשניים
את הכפר הערבי בית־צפפה, במבואות ירושלים.
ביתר הימים נמנעים תושבי שני
החלקים של הכפר להתקרב יתר על המידה
לגדר־התייל החלודה, המפרידה בין ישראל
וירדן. הם מסתפקים בהעפת מבטים מהורהרים
אל הבתים והסימטות הנראים ממול,
שם מתהלכים גברים ונשים אותם הכירו
מילדותם. אך משפוקדת שמחה או צרה
את הכפר מסירים השומרים את פיקוחם
הקפדני, ושני החלקים נפגשים ליד הגדר
כד להתחבק, לבכות או לצחוק.
בשבת שעברה שוב נמחק הגביל לכמה
שעות, כאשר הכריז הקאדי סוליימאן על
עומר חטאב מן החלק הישראלי ועל סמירה
בינת מחמד מן הצד הירדני, כעל בעל ואשתו.
הוא הכריז על כך ליד גדר, ומשני
עבריה נשמעו קולות צהלה ומוסיקה.
אללה *הגבול. סמירה, יפהפיה בת ,18
הביטה אל מרפסת הבית ממול, מעבר
לגדר. בבית זה גדלה, ממרפסת זו הביטה
אל הצד הישראלי — הצד בו ראתה לפעמים
את עומר תמיר־הגו, שנועד להיות בעלה
בבוא העת. כי השניים התארס! לפני 15
שנה׳ עוד לפני שרעמו התותחים ולפני
שגבול מדיני הפריד בין שני בתיהם.
לא קל היה להעביר את סמירה לבית
עומר. כי היחסים בין משפחתו לבין משפחת
המיכתר של הצד הישראלי היו גרועים,
וכל בקשותיו מן השלטונות כי ירשו להעביר
את ם מ־רה הושבו ריקם. העזרה באה
מצד בלתי־צפוי: איש־בטחון זכר לאבי ה־

סמירה צועדת אל מיפגש המחותנים בגבול
״בשביל אללה, זו מסחרה ׳ 1

פעילות תנועות הנוער בבתי־הספר, על־ידי המפלגה הליכרא־כראלית.
ראשי המפלגה יצאו במסע הסברה ציבורי, שיתבע לא לתת
לכיתתיות הפוליטית לחבל בחינוך הממלכתי ואף יעלו הצעת חוק לאיסור
פעילות זו.

צפוייה פערה ספרותית חדשה, סביב חלוקת פ־ם

ביאליק האחרון. קבוצת סופרים ואישי ציבור שהמליצו בפני וועדת
השופטים על הסופר יחיאל (״קצטניק״) דינור כמועמד לפרס הספרותי, על ספרו
האחרון הראו לו פיפל, סבורים כי נגרם עוול כאשר לא הוענק לו הפרס.
קצטניק עצמו הודיע מראש שיאילו הוענק לו הפרס לא היה מקבל את הכסף.
• סרטים קובניים יוצגו בקרוב על מסכי הארץ. הסרטים
שנוצרו בקובה החדשה של קאסטרו כוללים גם סרט תעודתי על תולדות
המהפכה הקובאנית.

חתן חסד קדום, כאשר הזהירו מפני התקפה.
הוא סידר לה את האישור למעבר.
וכך אפשר היה לראות בשבוע שעבר
שיירת מכוניות מקושטות מתקרבת לשער
מנדלבאום. מן הצד הירדניהגיעה סמירה,
לבושה שמלה אירופית צהובה וקורנת מ־אישר.
השיירה חצתה את ירושלים, הגיעה
אל החצי הישראלי של בית־צפפה. ביום
הכלולות צעדו שתי תהלוכות מקבילות אל
ובלילה דלקו אורות השמחה
גדר־התייל,
בשני הבתים, משני עברי הגבול.
למחרת נטל עומר חופשה ממפעל חוטי
הניילון הירושלמי בו היא עיבד, לקח את
אשתו לטיול במולדתה החדשה .״גבולות?״
שאל אביו הזקן ,״זה מה שאנשים מקימים.
בשביל אללה — זו מסחרה!״

מתי תמונתו שר התריין האמריקאי,
שתוציא רתורגאת
מנתיגי המשמר תנאצי אשר
נידונו רמוות במשפמי ני-
רנברג. תשבונו שארו את
עצמנו אורמי המרינה: תאמי
ננו יוצא גגו אייכמן רהורג?
ואנו כן, תאנו תבוצע תמתתו
ער ארמת ישראר? במשאר
בוק שערכו תשבוע כתבי
״העורנו תות״ ,בו תציגו ר־עשרות
אורח־יגו את השארת
״תאנו אתת בער תוצאתו ר־הורג
שר אייכמן?״ נתקברת
תשובה ברורה והמרמתית.
רוב שר 92 אוווו מן תנשארים
ענת ררא תינמם :״יש
רתוציאו רתורג _ ומיד.״ דעותיהם
תיו וורוקות רק בדבר
צורת ההמתה והעינויים
שיקרמו רה. הדעות המובאות
בעמוד וה אינן משקפות
את הוותך הם מאמים מי
המדויק, ארא מהוות אום ף
שר תשובות מעניינות במ־יומר,
בעד ונגר התרייה.

ים את השאלה המעסיקה אה כל המדינה, גאז ניתן גזר־הדין נגד אדולר א״כמן

משה ירושלמי ,47 ,אמרגן,

רמת־יצחק, נשוי ואב ל*י
שני
ילדים :״להמית אותו, ולא
פעם אחת אלא מליוני פעמים!
עקבתי אחרי השתלשלות המשפט
עתי הוא היה צודק ביותר ו־שיכנע
אותי למעלה מכל ספק באשמתו
של אייבמן בפרשת השואה.״

אוזר, שבשקן ,25 ,מל־צרית
בתל־אביב, נשו*

:״אני לא הייתי תולה אותי
לפחות לא מיד. קודם הייתי שמה
אותו בבית סוהר כמו בארצות הקומוניסטיות.
שם הייתי נותנת לו
לשכב ולהתענות. שיסבול כמה
שנים ולא שיתלו אותו תיכף.״

ן״* ן שלום חורשידי ,46 ,עובד
נקיון בעירית תל־אביב, אב
לשמונה ילדים :״מגיע לו מוות בגלל
שהוא הרג יהודים ולא היתר,
לו בכלל רחמנות, גם לא על ילדים.
אם אחד עושה דברים כאלה
אז הוא לא בן־אדם וצריך להרוג
איתו. כמו שכתוב: עין תחת עין.״

עליזה שמיר ,29 ,עקרת־יי8
בית,
תל־אביב, נשואה ו״י*״*

לשני ילדים :״עדיין לא חשבתי
איזה סוג של מידת הכי מתאים לתת
לו, אבל בב־ת אני תמיד אומרת
שצריך לזרוק אותו לאריות
שיאכלו אותו לאט־לאט, כדי שלא
יהיה לרוצח הזה מוות מהיר.״

ן ״ י שמואל אברהם ,61 ,סבל
״ • באגד, שכונת־התקוזה, אב
לשלושה ילדים :״אני חושב שצריך
לתת לו כל יום חתיכה מהגוף
שלו בפה שיאכל. פעם רגל,
פעם יד ועד שיגיע ללב וימות.
ככה שזה יצער אותו לפני המוזת.
קראתי עליו בעתונים כל הזמן.״

צבי וויזר ,45 ,מנהל מחי
״ לקה באגד, רמת־גן, אב
לשני ילדים :״ביקרתי במשפט מספר
פעמים וגם עקבתי אחרי הישיבות
ששודרו ברדיו. חושבני שאם
ישראל השקיעה מאמצים כה רבים
בהבאתו לארץ ובהעמדתו לדין, חובה
עלינו לבצע את גזר־הדין.״

חנהקופר ,22 ,קום־

מטיקאית, ראשון לציון
.״מגיע לו עונש מוות. זה
העונש המתאים, מפני שזה עונש
קשה. אפשר גם לתת לו מאסר
עולם כדי שהוא יוכל לחשוב
על מה שהוא עשה. שיתחרט ויהיה
לו מוסר־כליות. קשה להחליט.״

ייא יוסף פרשן , 16 ,תלמיד
ישיבת חב״ד בלוד, אז*

קנדה :״צריך להתחשב במה
שהעולם יגיד. צריך לחשוב שיש
עוד אנטישמים בעולם והם יתעוררו
להציק ליהודים אחרי גזן־דין כזה.
כי זאת פרשה הנוגעת לכלל העולם
ולא רק לישראל בלבד.״

נילי זיגר ,18 ,תלמידת כן סמינר לווינסקיבתל־אביב:
״צריך להמית איתו וזה העונש
המתאים והמאכסימלי. זה מגיע לו
וחבל שאין יותר מזה. מיבן שזה
לא יכול להשקיט פצעים אבל זו
במדד, מסויימת השקטת יצר־הנקמה
אצל אנשים רבים בארץ ובחו״ל.״

מכס ממן , 19 ,חייל:
״צריך להרוג אותו. אני
כבר חשבתי על דרך מתאימה. יביאו
אותו לאיזו עיר גדולה, כמו
תל־אביב, למשל, ולתלות אותו לעיני
כל הצופים. אני לא נולדתי באירופה,
אבל בכל זאת אני הייתי
מוכן להיות התליין שלו בעצמי.״

מדלן שריקי , 19 ,חיילת
קריית־מלאכי :״צריך להרוג
אותו. הוא היה ממש רוצח.
כדאי היה אפילו לחתוך אותו לחתיכות
ולתת אותם לכלבים. כך
חשבתי לפני המשפט. אחרי המשפט
חשבתי על עונש יותר גרוע.
למורחו בדבש ולתתו לדבורים.״

^ מרקו ברקו,34 ,
; קפיים בתל־אביבז
לי מה שיעשו לו.
הוא לא עשה כלום.
אותי אם ייתלו אותו

מתקן מש״לא
איכפת
לי אישית
לא מעניין
או לא.״

גליה לוי ,20 ,מורה, תל-
אביב :״צריך להרוג אותו
בגלל שהוא פושע, ועל הפשעים
שביצע מגיע לו עונש מוות. אבל
לא צריך להתאכזר אליו, מפני שאנחנו
לא כמוהו. מוות בתליה יספיק
לו. לפני המשפט לא הייתי
כל כך בטוחה בכך. עכשיו כן.״

י * נ ג משה גליקמן ,30 ,נהג
מונית גבעתיים :״לא צ*־
ריך
להרוג אותו, כי זה עונש
קל בשבילו. צריך לשים אותו
בכלוב ולא לתת לו לאכול עד
שיגווע ברעב. לא כמו עכשיו שהוא
הולך ומשמין מיום ליום. אז
הוא ירגיש לכל הפחות קצת סבל.״

יוסף מוג׳לד ,21 ,מפעיל
טלפרינטר באל־על, רמת

גן, נשוי :״לא צריך להרוג אותו.
אף פעם מותו של אדם לא גרם
לשינוי דברים. דוזקא המתים הפכו
במותם לאגדה. אם נהרוג אותו
תתעורר גם הבעייה מה לעשות
אחרי מותו בגוויתו או באפרו.״

יוסף הירשפלד ,55 ,שו־טר
במשטרת נתניה :״א*

ני בדעה שלא להרוג אותו. פסק
דין מוות יעשה לנו הרבה שונאים
בעולם. אני יליד גרמניה. לא סבל־
*־ ישירות מהנאצים, אבל מה יצאלנו מזה אם אנחנו נתלה אותו?״

עמנואל( ,סרב לומר שם
* י ׳ 1משפחה) ,49 ,נהג דן
תל־אביב :״אני נגד הוצאתו להורג.
בעצם אני עדיין מהסס קצת. זאת
שאלה בקנה מידה גלובאלי. אפילו
אם יתלו אותו אני לא חושב שזה
עשוי להרתיע מישהו מחסידיו.״

אליהו ליבר ,42 ,נהג,
תל־אביב׳ אב לשני ילדים
:״להרוג, ומיד! אחרת יגידו
בעולם שאנחנו מוגי לב. אף אחד
לא יגיד שעשינו את זה מתוך רחמים,
או משום שזה אנושי. יש
להמית אותו בצורה הכי גרועה.״

ירדנה פלחה ,14 ,תל־מידת
תיכון ערב ברמת

גן :״אני נגד. אני לא חושבת שאם
ימיתו אותו זה יספק את יצי
הנקמה. התווכחנו על כך בכיתה ו־בצופים.
אני בטוחה שאייבמן כבר
מתחרט על מעשיו ולא מראה ואת.״

יעקב קרני ,48 ,שדה־נחום,

חקלאי, אב לשני ילדים:

״צריו לתלות אותו, וחבל כל יום
ניסף. זה מה שמגיע לו וחבל
שאין שיטה של המתה כמו בימי
הביניים, על־ידי עינויים. אחרי המוות
צריך לשרוף את גוויתו.״

ג׳נט רוזנפלד , 18 ,ניו־יורק,
לומדת בקיבוץ

יבנה :״לא צריך לתלות אותו. אבל
לא בגלל זה שאני מרחמת עליו,
אלא דווקא בגלל שזה עונש קל
מדי. אני ממש הייתי מופתעת. חשבתי
שיתנו לו עונש יותר קשה.״

שמואל רון ,25 ,תושב
חיפה, סגן בצה״ל :״אני
בעד עונש מוות. אני לא יליד הארץ
וכל מי שראה או חש את
הזוועות האלה על בשרו, לא יעז
לומר שלא לבצע את גזר־דין המוות.
אני לא מוכן להיות התליין.״

עדנה אורן , 16 ,כפר וזרן

בורג, תלמידה :״איזה

שאלה? עשו יותר מדי פרסומת
למשפט והעצבים של כולם מתוחים.
צריך כבר לגמיר עם כל העסק.
יש אנשים שסבלו מאייכמן והם
כבר רוצים לראות אותו תלוי.״

^ מייקל פוני, נזיר, כנס־ית הו:די־לנז
בעכו :״קראתי עיתונים
בארץ אבל לא קראתי על משפט
אייבמן. לא יודע מי זה ומה עשה.״

שושנה קדוש ,21 ,יסוד

המעלה, שוטרת :״במידה

ולא יהרגו אותו יתמרמרו הרבה
יהודים מאלו שסבלו ולא סבלו
ממעשיו. אחרי שיהרגו אותו, בדרך
שאין לה כל חשיבות, צריך להחזיר
את הגופה להוריו. זאת דעתי.״

במדיוה בריאות הלכ הבלבד?
יחיא גירש, תושב כפר־סבא, דיינו גבר
בעמיו. אשתו חממה ( )37 הביאה לו שבעה
ילדים, אשר גאוותו עליהם היתד. רבה.
או כאשר נכנסה חממה להריונה השמיני,
חשבה שזה כבר יותר מדי. ההריונות התכופים
גרמו לה לכאבים והיא פנתה לעזרת
קופת־חולים.
הרופא שבדק את חממה העלה את מימ־צאיו
על טופס ״שליחת חולה״ רשמי, וחממה
הועברה לבית־החולים ליולדות ב־כפר־סבא,
כשהיא בחודש הששי להריונה.
לאחר כמה ימי שהיה בבית־החולים נותחה
חממה ובוצעה לה הפלה.
עזרת החוק. יתכן שהכל היה עובר
בשלום, אילמלא נכשל המנתח ובשעת ביצוע
ההפלה קרע ברחמה של חממה קרע
באורך של עשרה סנטימטרים. תוך 24
שעות היא נפטרה.
הבעל המזועזע, שנשאר עם שבעת ילדיו,
ניסה לברר את סיבות מותה של
אשתו, אך הנהלת בית־החולים סרבה לגלות
לו. הוא פנה לעורך־הדין התל־אביבי דוד
דרזנין, ביקשו לטפל בעניין, כשהוא חותם
על הסכמה להסרת כל סודיות מבקשתו.
לאחר שהשיג עורך־הדין את מימצאי
הבדיקה־שלאחר־המזזת, בה אושרו הפגמים
הפנימיים שנתגלו בגופת האשה, פנה
אל בית־החולים ליולדות, ביקש לקבל ציון

הסיבה נעוצה במה שקרה בוקר אחד,
לפני שנים רבות• על חולות שפת ימה של
תל-אביב שכבה אשר, מעולפת, שבגדיה
נטפו מים. נזכרת מרים :״פתחתי את עיני
וראיתי כלב זאב גדול עומד מעלי. הוא
הוציא אותי מהמים.״
הכלב ראה את האשד, הצעירה מטילה
את עצמה למים הגועשים, כדי להתאבד.
הוא קפץ אחריה, נאבק עם הגלים והציל
את חייה. מאותו יום החליטה מרים להקדיש
את חייה לחיות הנאמנות :״אהבה
נכזבת היא שדחפה אותי לזרועות המתת,״
סיפרה ,״את חיי החדשים הייתי חייבת
לכלב שהציל אותי.״
קורות חיים. היא ארזה את חפציה,
ויחד עם כלב הזאב נסעה לירושלים. שם
מצאה חדר ליד חומת העיר העתיקה.
מרים, ילידת מינכן, שעלתה ארצה ערב
מלחמת העולם השניה, השתכרה כשוטפת־כלים
במסעדות.
משכורתה הספיקה אך בקושי לקיום המושבה
שנוסדה בחדרה. כי השמועה עברה
כנראה בין בעלי־החיים, ובמהרה התרוצצו
סביבה קרוב לעשרים כלבים. קרבות תש״ח
פגעו גם בידידיה והיא נותרה עם חמשה
כלבים בלבד. היא גם נאלצה לעזוב את
חדרה, לעבור לשכונת־ממילא .״אילו נתנה
לי עזרה סוציאלית אלף לירות,״ נאנחה
לא מזמן ,״הייתי יכולה להשיג חדר עם
חצר, בבית עזוב.״
מרים מקווה שתמצא, אי־שם, את הכסף.
בינתיים אין היא מנותקת מן החיים סביבה.
לא־פעם אפשר לראותה יושבת בבית שכנים,
כשהיא שומרת על ילדיהם — חנם
אין כסף. פעמים אחדות היא נראית שוקדת
על ערימת ניירות. כאן, היא שופכת את
לבה. אם תושלם היצירה, הכתובה גרמנית,
תישא את השם קורות חיי .״חי כלב,״
נוטים כמה משכניה לאמור. אך היא רואה
בכך עלבון. כי כלב, במחיצתה, חי כבן־
אדם. יש לו מזל של כלב.

מה קורה כאשר משוד החוץ מעניק חסות

•ין ערהחדשה עומדת להתחולל בבום
הקטנה של חיי הבידור בישראל. תגרום
לה, כנראה, להקת מחול העומדת
להתחיל בהופעותיה על בימות הארץ בשבועות
הקרובים. במבול ייבוא הבידור
הזר, אין זו כמובן תופעה יוצאת דופן.
אבל להקת המחול של סנגאל, שתגיע לארץ
אחרי סבוב הופעות של שנה ברחבי אירופה,
נבדלת משאר הלהקות שביקרו ורקדניה
מבקרותבארץ
בנקודה אחת —
ורקדניותיה מופיעים על הבמה עירומים
למחצה.
הרקדנים הסנגאלים ודאי לא יבינו לעו

את מהות הויכוח שיתעורר סביב חזיהם
החשופים. לגביהם, זהו ענין טבעי
בהחלט. כך הם חיים בארצם וכך הם מתלבשים.
ואם הם מופיעים בצורה זו על
הבמה אין זה משום שהם חושבים ש-ש
בכך לגרות ולמשוך את קהל הצופים, הם
מציגים את הפולקלור המיוחד של ארצם,
ורק טבעי הוא שיעשו זאת בתלבושות
המקוריות בהן הם חיים, יום־יום.
מנקודת־מבט זו גם קיבלו אותם בכל
מקום בו הופיעו באירופה. אפילו האנגלים
השמרנים, העמידו לרשותם את אול־מיהם
המכובדים ביותר, בלי להעלות על

לדי חיד מהו חמו

לכע
ולה להו כאי רוי בענ ופיו ב לאר

הונאות
מ־שחק הקלפים

מרים וכלביה
על חוף הים, נשיקת מציל
מפורט של נסיבות המחלה בעטיה הובאה
האשד, לבית־החולים. אולם הנהלת בית־החולים
דחתה את בקשתו, הפנתה אותו
למחלקה המשפטית של קופת־חולים.
דרזנין החל מריץ מכתבים אל קופת־חולים,
אולם אף משם לא נענה. לאחר
כמה שיחות טלפוניות נוספות, בהן הסביר
להנהלת קופת־חולים כי התוצאות העלולות
לצמוח לרופא האחראי, אם יאלץ להגיש
תביעה משפטית, יהיו בלתי נעימות,
הגיש דרזנין את הפרשה לבירור משפטי.
בית־משפט השלום בפתח־תקווה, בפניו
עומדת להתברר השבוע תביעה זו, יחליט
אם להפעיל את החוק הפוסק עונש של
14 שנות מאסר על המנסה לבצע הפלה
— חוק המשמש כיום בבחינת ״הלכה ואין
מורים בה״.

דדכי אד
מזל שר כלב
גבולות העיר ירושלים כבר ראו מחזות
משונים למכביר. המחזה המתרחש במשך
כל שעות היום בחדרה של מרים רפפורט
( )45 יכול להשתוות לתמוהים שבהם. שם,
על מיטה אחת, ישנים בצוותא ששה כלבים,
ששה חתולים ובעלת־החדר.

באותו יום ששי אחר־הצהרים לא היה
איש מאושר מאברהם בנדני. הוא סיים
את שבוע עבודתו כסבל בבניין, פנה
לחזור לביתו כשבכיסו משכורתו השבועית
בסך 70 לירות. בדרכו הביתה חצה, כבכל
יום, את השטח הגדול של יפו. לפתע, כאשר
עבר בחורשה הנטועה מעל הנמל, הבחין
בשלושה אנשים העומדים ליד ספסל
ושקועים במשחק מלהיב. הוא התקרב למקום
ועמד להסתכל. במרכז עמד מנחה
המשחק, טרף בידיו הזריזות שלושה קלפים•
שניים מהם היו שחורים והשלישי
אדום. לפתע הטיל האיש את שלושה הקלפים
על הספסל וביקש מאחד משני הנוכחים
להצביע על הקלף האדום. המנחש
הצביע נכון וזכה בחמש לירות.
רווח והפסד. אברהם החל מגלה אף
הוא עניין במשחק .״בוא, הצטרף,״ עודדו
אותו השלושה. היא החל מנחש, ובעזרת
עצותיהם של השניים שעמדו מהצד זכה
עד מהרה בחמישים לירות. לפתע התהפך
הגלגל. אברהם החל מפסיד סיבוב אחר
סיבוב, עד שכילה את כל כספו. אחרי שהתלונן
במשטרה, נעצרו שניים מהשחקנים.
פתי מאמין. כשהובאו נסים אלקלומ־ברה
( )46 ושלמה בבני ( )31 בפני שופט
השלום בנימין קורנגולד, היו עמדותיהם
חלוקות. שלמה הודה מיד באשמה ואילו
נסים, אשר גייס להגנתו את עורך־הדין
חיים קאזיס, כפר בה. טען עורך־הדין :״לא
היתד, כל רמאות. היתד, דרושה כאן הבנה
שיכלית. ותפיסת־עין וזריזות הן גם בבחינת׳
הבנה שיכלית. רמאות היא מצב של
הבאת עובדות בלתי נכונות. האיש היה
טפש שהאמין. הרי אף אחד לא כפה עליו
להמשיך לשחק.״
אך השופט קורנגולד לא קיבל טענה
זו .״תחבולת עורמה היא מלכודת שיוצרים
אותה כדי להפיל בפח,״ כתב בגזר־דינו, בו
חייב את הנאשם בשלושה חודשי מאסר על
תנאי ותשלום מאה לירות קנס .״אין הבדל
אם המלכודת משוכללת או פרימיטיבית.״
כמו בכדורגל. קאזים לא קיבל קביעה
זו .״זה אבסורד,״ טען השבוע כשהגיש
עירעורו לביתי־המשפט המחוזי .״ברגע שהמתלונן
ראה כי המשחקים עולים עליו
בכושרם, היה יכול להפסיק לשחק. גם
בכדורגל, למשל, מבצעים השחקנים הטעיות
של זריזות כדי לבלבל את היריב, האם
יאשימו גם אותם בהונאה כאשר יצליחו
לגרום להפסד הקבוצה השניה?״

טי־נ

חש הה חזי

ניתור האולוף

קפיצת מחול של רקדן מבני שבט אזלוף של סעאל,
אחד הקטעים המרריביס ביותר שבהופעת הלהקה הסלגא־הלהקה,
נמו מרביתם של תושבי סנגאל, הם מוסלמיים לפי דתם.

קסנו ממחול באגים נגאל - ,נו הופיעו רקדני הד1ז1ן ה

להנן ת־ריקוד מסנגאל ־ או הצחור מתנגד לעירום?׳

שחזיהן המגולים של הרקדניות הן
לטעם הטוב או למוסר הציבורי.
שבישראל, המתגדרת בנוצות של
תרבות מערבי, עדיין שולטים המוש־מתחסדים
של קרתנות־לשמה ובמו־י>לה
העירום הוא נקודת התורשה ה־ביותר.
די לסקור את מוקדי ההת־בחיי
הבידור של החברה הישראלית
־״־:ח שההתרגשויות אינן נגרמות
^ים או הערכות — אלא בנושא

יצה לביקורת סרטים מתלבטת בכל
חדש אם להתיר תמונות עירום בסר-
ו לקצצן. המשטרה רודשת את מפי־ברות
העירום והעיריות תובעות
2ת מארגני הצגות החששנית בשט־באווירה
כזו ובמושגים מעין אלה
ביקורה של הלהקה הסנגאדית בעיה
ורצינית בפני המועצה לביקורת
ומחזות, שבסמכותה להתיר אי
את הופעת הלהקה או לצוזת עליה
את מערומי רקדניותיה.

מיי•

זו הפעם הראשונה שבעיה מעין
מועלית בארץ. בניגוד לסרטים
ות חשפנות, אין המועצה יכולה
; לעצמה להתיחס אל מופעי הלהקה
ופעות חשפנות לשמן, שנועדו לגי־הל.
אולם, מצד שני, במקרה ויתיר
זה, יכול הדבר לשמש תקדים
י, לפני שנים מספר, כאשר הגיעה
לחית המחול האפריקאית של קאסו
*גם רקדניותיה מופיעות על הבמה
; חזה, כרבה המועצה להתיר את
•ת, אלא רק לאחר שהרקדניות לבשו
וחלקי־לבוש אחרים. מעניין לציין,
ירה הישראלית לא נשארה בודדה
:מות זו. גם כשהגיעה אותה להקה
ז־הברית, היא נתקלה בדרישה דומה
; ניו־יורק, שם נאלצו הרקדניות
בלבוש מלא. ואילו בשאר מדינות
ה, הותרה ההופעה המקורית.
טתה של הצנזורה הישראלית בפר־אטו
פודבה גרמה בשעתו להתמר־

מרות לא רק בעתונות ובקהל הישראלי,
אלא גם בקרב הלהקה ורקדניה. יתכן והצנזורה
הישראלית היתד, חישבת להשתמש
באותו פתרון גם לגבי להקת המחול ה־סנגאלית,
אלא שבמקרה זה קיימים שיקולים
נוספים המסבכים את הבעיה.
כי להקת המחול הסנגאלית אינה רק
עוד להקת בידור שהובאה על ידי אמרגן
פרטי לצורך עשיית־רווחים. לביקורה בארץ
הוענקה משמעות פוליטית עד כדי כן שמלבד
השגרירות הצרפתית בישראל, המדינה
ממנה קיבלה סנגאל את עצמאותה, העניק
גם משרד החוץ הישראלי את חסותו
להופעתה.
לא בכל יום מעניק משרד החוץ חסות
כזאת. מדוע זכתה לכך דודקא הלהקד, ד.ם נ־בני
סנגאל, המדינה האפריקאית שהיתר,
מושבה צרפתית ושמספר תושביה היא כ־י

מספר תושבי ישראל בערך, ידועים בחיבתם
המיוחדת למוסיקה ורקוד. חוקר צרפתי
בשם מוליי שביקר בסנגאל בתחילת המאה

ה־ , 19 ציין במחקרו כי בני שכט האולוף,
הגדול בשלושת השבטים בסנגאל. הם השבט
המפורסם ביותר בחיבתו למיסיקה.״

הערכה זו לא נבעה כל כך מחושו ה־מוסיקאלי
של מוליי כמו מהעובדה ש־
$, 1 שירתם, ריקודיהם ורעם התופים של בני
האולוף, לא איפשרו לחוקר לישון בלילות.
המוסיקה והריקוד אינם רק אמצעי ביטוי
אמנותי עבור בני סנגאל. כמו לכל
האפריקאים היא חלק מחיי היום־יום שלהם. את האיכרים
הסנגאלים אפשר לשמוע, למשל, כשהם שרים בשעת עבודתם
המפרכת בשדות. וזה אינו אמצעי בידור בלבד, אלא צורך
חיוני כדי להסיח את דעתם מהחום, האבק והחדגוניות

ביפי סגגא די בהגיעו מהר מאיד למסקנה, שמה שעניין
| { בשעתו את האנתרופולוגים האירופיים, שבא־ לתהות על
מה־תו של ההווי הסנגאלי, יכול למשוך גם כיום קהל מערבי
ולמלא קופות. זמן קצר אחרי שסנגאל קיבלה את עצמאותה,
אורגנה בה להקת המחול הלאומית. אירגן אותה ומנהל אותה
מורים סנור, שסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ ובחר לעצמו
ארבעים רקדנים ונגנים. איש מהם לא היה ואינו אמן מקצועי.
יש בהם פקידות, מכונאים ואפילו שוטר אחד. יחד הם מופיעים

ואפריקאית ;בעולם. האם ידרשו* מהם עכשיו להתכסות בארץ?

ך״ 1 *05ך ך ) מחוללת רקדנית סנגאלית זו לקצב תופי הטאם־טאס עליהם מקישים
י ! חבריה. לגביה זו אינה הופעת חשפנות אלא הצורה הטבעית בה

נהגה גס לרקוד בכפרה לפני שצורפה ללהקה. רוב בני הלהקה איינס יודעים את גילם המדוייק.
בתכנית הממחישה לעיני ולאזני הצופה
המערבי את הלהט, המיקצב ושמחת־החיים
של בני אפריקה.
נגני הלהקה מנגנים על כלים מקוריים
כמו גיטרות ענקיות, נבלים בעלי צורה
מיוחדת והולמים בתופי סאם־טאם עליהם
מתוחים עורות פילים, אותם יש לחמם
לאש־להבות לפני ההופעה, כדי שיקבלו
את הצליל המיוחד. תלבושותיהם עשויות
כולם מבגדים ססגוניים מצויירים, שהם
הבדים המקובלים ללבוש בסנגאל. רקדני
הלהקה מצטיינים בטכניקת מחול שהלה,י־בה
את מבקרי הריקוד באירופה.
חזיהן המגולים של הרקדניות שבלהקה,
שכמה מהן הן יפהפיות שובות־עץ, משמשים
מוקד משיכה לעיני הציפים המערביים
רק ברגעים הראשונים של ההצגה.
לקצב תופי הטאם־טאם וללהט המחול המהמם
הופך העירום לחלק של התמונה הכללית
על הבמה וחדל להיות פרט מודגש.
אולם לא עובדות אלו הן העשויות להמריץ
את הצנזורים הישראליים להתיר
את ההופעות המקוריות של הסנגאלים.
הסיבה נעוצה במקום אחר. מורים טנור,
מנהל הלהקה, הוא דודנו של נשיא סנגאל
ולהקתו זכתה להכרה כלהקה רשמית של
משרד החינוך והתרבות הסנגאלי. כל פגיעה
בלהקה או באנשיה עלולה, איפוא, לגרום
בעקיפין למתיחות ביחסים הידידותיים
השיררים בין ישראל למדינה אפריקאית
זו, הנמנית על גוש המדינות האפריקאיות
הנתונות להשפעתה של צרפת. מסיבה זו
היה משרד החוץ מעונין בביקור הלהקה
עד כדי הענקת חסותו לה ויפעיל את
לחצו כדי שהצנזורה לא תערים קשיים
בביקורה של הלהקה בארץ.
אך גס, אם וכאשר תתיר הצנזורה לקהל
הישראלי לחזות בבנות סנגאל הערומות
למחצה, בשם ידידות ישראל־אפריקה, עדיין
אין זאת אומרת שאכן יוכלו להופיע בצורה
כזאת. כי מלבד הצנזורה יש עוד לארגונים
ומוסדות אחרים מה לומר בנושא
זה. כך, למשל, יכול כל נציג דתי בעירית
כלשהי להרים את קולו נגד ״השחתת
המוסר״ שבד,יפעת הלהקה. ומה שגרוע
ומסוכן יותר — קרוב לודאי שבעלי אולמות
מסויימים, בהם מתכוננת הלהקה להופיע,
יסרבו להשכיר את האולמות כדי
לא להסתבך עם חוגים דתיים.
הופעת הלהקה הסנגאלית תהיה, איפוא,
המבחן בהתמודדות שבין התבונה וההגיון
לבין הקרתנות.

אחת מבנות הלהקה הסיני
גאלית• בתלבושת מליאה,
הנלבשת בריקוד המציין החי מנגאלי מיוחד.

בכיסוי

0?10י

פעם אחת י־־־ ודיו
אגשים וגר ד ב עם כב ש ה

הנה בא
הקברן המתוק

העתקת מסמכים

באיכות בסודיות
במהירות (בזמן שהנך מחכה)
מנורות? 1,000 מיוחדות
לצלום . 500ז^\
פילמים רגישים במיוחד ל־צלומי
חדר.
מכונות הקרנה לשקופיות
במבחר גדול•

פ1נו 1־ ב ד| א
תי ס ה, ר חו בהחלוק 31

מקום שמור אחד שנשאר השבוע ריק
בישיבה האחרונה של בית־הדין המיוחד
שגזר את דינו של אדולף אייכמן, היה
מקומו של הסופר יחיאל (״קצטניק״)
דינור. המקום נשמר לו לפי בקשתו של
היועץ המשפטי שהזמין את קצטניק לשמי-
עת גזר־הדין. הסופר, שהיה לאחרונה ב־בית
משפט זה כעד והתעלף בתחילת עדו-
תו, בא פעם נוספת להיות נוכח במשפט.
אך כשהגיע למבואות בית העם, חש קצט־ניק
ברע, חזר על עקבותיו ונכנס לאחד
מבתי־הקפה הירושלמיים להמתין לגזר־הדין.
כשטלפנה אליו אשתו נינה דינור
וסיפרה לו על גזר־המוות, השיב לה קצט־ניק
בהתרגשות :״אני מוכן לתת את מדי
הקצט הממוספרים שלי, כדי שיעלו בהם
את אייכמן לגרדום יוסף נחמי•
א ס, המפקח הכללי של המשטרה, היה
עסוק השבוע בהכנות לנטיעתו הקרובה
למזרח הרחוק. כשנשאל המפקח אם הוא
מתכוון ללכת בעקבות המתבודד הלאומי
דוד כך גוריץ ולהכנס לבידוד בזמן
שהותו בבורמה, השיב נחמיאם :״את
האף שלי אני יכול לראות כאן בארץ.
לסיור אני יוצא כדי לראות את המזרח
...ק צ מכר ותיק שלו בפג,
השבוע שר העבודה החדש, האלוף ינ אי
אלץ, במסיבה השנתית של האיגוד ליחב
ציבור במלון דן. המכר, מנחה המסיבו
אשר לזרסץ, הצנזור הראשון של המרי
נה, סיפר על פגישתו הראשונה עם האלו
ב־ .1949 אותה שעה היה יגאל אלון מפק
הפלמ״ח ושעה שערך את מסיבת העתונאי,
הראשונה שלו סיפר לכולם סודות צבאייג
לזרסון הצנזור, מיהר למחוק את כל דבר
אלון ובעתונים לא הופיעה שום ידיע
על המסיבה. כשאמר אלון שהוא שמ
לשמוע שהמחיקה נעשתה מסיבות בטחו
ניות ולא פוליטיות, קרא לעומתו עור
מעריב, א רי ה די סנצ׳י ק, שנכח ג
הוא במסיבה :״אתה באמת חושב שהו
לא קיבל הוראה מלמעלה בהחלפ!
עורו היה עסוק השבוע שר המשפטים
דס יוסף, שעה שהוזמן לוועדת חוק
חוקה ומשפט של הכנסת. מיד כשנכנס
לישיבה הודיע השר שהתקנות עליהן הוזמן
לדון הן בתחום סמכות־החלטתו הבלעדית
ואין לוועדה מה לאמר בעניין. לאחר
דיון ארוך בו התמרמרו חברי הכנסת על
התנהגות השר שאינו חבר כנסת, התנצל
דב יוסף על דבריו בתחילת הישיבה והבטיח
להביא להבא תקנות לדיון מוקדם בוועדה•
הגיב על כך אחד מחברי הוועדה:
״הוא נכנם להנה דב־יוסף ויצא מכאן
כבשה־יוסף אחד האולמות בבניין
החדש של מועדון סוף העולם של רפי
נלסץ באילת מקושט בגולגלות ועצמות
אדם התלויות על הקירות השחורים. רפי
מציע לאישים הנכבדים המבקרים במיעדון,
לחתום את שמותיהם בין הגולגלות, אולם
איש מהם אינו מעיז לעשות זאת. היחיד
שגילה אומץ לב ומרח את שמו באותיות
לבנות ביו הגולגלות הוא ח״כ מפא״י
יונה כסח ח״כ חרות ד״ר יוחנן
כאדר נשא, לדבריו, השבוע, את הנאום
הטוב ביותר בימי חייו. הדבר אירע בשעת
ישיבת מרכז תנועת החרות שדן בשאלת

ההצטרפות להסתדרות. בנאומו זה אמר
באדר בסך הכל :״אני מסכים שתהיה סיעה
בהסתדרות״.

בות תפיסת החוטפים המוצלחת הזו.״

למה רק זקגיסן?

״דו ש כ מו בן!״
בתכנית עשרים מי יודע ששודרה השבוע
בקול ישראל היה אחד הנעלמים: המתבודד
מבורמה. אנשי הצוות השואלים בחידון,
עמלו קשה עד שהצליח מירד •טיף לזהות
את אישיותו של הנעלם: דויד כן*
גוריץ. אך השואל לא הסתפק בתשובה
ודרש ממידד למצוא מה עושה הנעלם בבורמה.
תשובת מידד היתר, מיידית :״מה
הוא עושה? — רושם כמובן
אברהם חלפי, שחקן התיאטרון הקאמרי,
יגשים חלום ישן של אברהם חלפי
המשורר, שעה שיקרא השבוע, בפתיחת
התיאטרון הקאמרי החדש שיר משלו, שחובר
במיוחד לערב הפתיחה צמד
שחקני התיאטרון הקאמרי, אורי לוי
ו אי לי גורליצקי היה עסוק השבוע בחיפוש
דרכים חדשות לניצול מתקניו המודרניים
של התיאטרון החדש לצורך סידור
חבריהם לתיאטרון. המיתקן הראשון
שנמצא כשר לתפקידו היה מנגנון הרמקולים
החדיש המאפשר למנהל ההצגה לקרוא
לכל שחקן מחדרו לעלות מיד לבמה. בשעת
אחת החזרות ניגשו השניים למיקרופון
והודיעו בקול רציני לעודד תאומי,
שעליו למהר לעלות לבמה לשחק את
תפקידו. עודד שהתלבש אותה שעה בחדרו,
מיהר כל עוד נפשו בו, בלי בגדים עליונים
לבמה. כשהגיע הבחור וראה שורה
שלמה של גברים עומדת, מחייכת ומחכה
לו — עשה תאומי עצמו כאילו נזדמן במקרה
לבמה ושאל כשקולו נעלם כמעט
מקוצר נשימה — תוצאות הריצה :״אולי
אתם יודעים איפה אפשר א לשתות
תה דאגה מיוחדת ליוקרתה של מדינת
ישראל גילה השבוע דן כן*אמ*ץ בהעלותו
הצעה מקורית. לפי הצעתו תארגן
המשטרה חטיפת אדולף אייכמן מבית-
הכלא בו הוא נמצא וברגע בו יעמדו חוט-
פיו המדומים להעלות אותו על המטוס,
יתפסו אותו בלשיה החרוצים של משטרת
ישראל .״תארו לכם,״ אמר דן ,״כמה עתו־נאים
יבואו ארצה לכסות את המאורע, עליו
יודיעו מראש ואיזו פרסטיג׳ה תיפול בחלקה
של המדינה ומשטרת ישראל בעק
משך
40 שנה לא עזב המשורר נתן
אלתרמן את הארץ. עתה הוא עומד לעשות
צעד זה, מיד אחרי הצגת הבכורה
של מחזהו כנרת ננרת בתיאטרון הקאמרי.
הסיבה היחידה שהיתר, מסוגלת להמריץ
את אלתרמן לצאת מהארץ היתר, געגועיו
לבתו׳,ד,שחקנית תרצה אתר, המשתלמת
עתה עם בעלה, השחקן עודד קוטלר
בארצות־הברית עתון איטלקי אסף
את כל תמונותיה של סופיה לורן בהן
היא חובשת כובעים. עיון מדוקדק בתמונות
גילה כי עד כה הצטלמה סופיה ב־27
כובעים (חלק מהם — ראה תמונה) ולעולם
לא באותו כובע. חקירה יסודית גילתה
שסופיה אינה אוהבת לחבוש כובע
לאחר שהשתמשה בו פעם אחת חגיגה
משפחתית צפויה במשפחת המסקינים: אט־נון
מפקין, בנו של שחקן הבימה, אהרון
מפקין י, השוהה בארצות־הברית, עומד לשאת
בזמן הקרוב צעירה אמריקאית, לפני
זה עומדת הצעירה, שהיא קתולית לפי דתה,
להתגייר. המכשול היחיד לנשואין טמון
עתה בעובדה שהוריה של אותה צעירה
טרם יודעים על כוונתה להינשא לאמנון
ידידיה הרבים של רחל׳ה כהן, מזכירת
התיאטרון הקאמרי לשעבר שהעתיקה את
מושבה לניו־יורק, יכולים להתחיל לקבל
שבץ: תחלה עומדת לקבל מילגר, באוניברסיטה
ניו־יורקית, שם תתחיל ללמוד יחסי
ציבור ופרסום חתול שחור עבר
בין הצייר יגאל תומרקין לבין א־־״בי
נתן בעל מסעדת קליפורניה, לו העניק
יגאל תמונה מיצירותיו שבמרכזה מתנוסס
מזלג. אייבי טוען כי יגאל הוליך אותו
שולל, אחרי שביקש לצורך יצירת התמונה
מערכת שלימה של סכינים, כפות ומזלגות,
ולכסוף השתמש רק במזלג אחד הזמרת
הישראלית עליזה קאשי, הנמצאת
עתה באמריקה הדרומית, שלחה לדודתה
בישראל עתון ספרדי, בו מופיעה תמונתה
עם נשיא ארגנטינה ארתורו פרונדיזי.
הדודה שלא ידעה לקרוא את הכתוב שלחה
בתשובה לעליזה מכתב ברכה על העתון
והפרסומת והוסיפה בשולי המכתב :״התמונה
יפה מאד׳ אבל למה את מסתובבת עם
אנשים זקנים כל כך?״ .

פ סו קי ה שבוע
• יעל דיין, בתשובה לשאלה אם בביקורה הקרוב במזרח הרחוק היא
עומדת להתבודד במנזר או להשתלם בתורת היוגה :״אין לי כל נטיות פרברסיות
מסוג זה; אני חיה חיים נורמליים לגמרי.״
9יו סףת מי ר, מזכיר המפלגה הליבראלית, על מצב המפלגות לאחר
הבחירות :״מפלגות בישראל זה כמו עצים בחורשה. רק מגיע הסתיו והעלים
(הכספים) נושרים. מוכרחים לחכות עד לאביב הבחירות הבא.״
• העתץהכורמי ״ ניישץ ״ ,על מבצע ההתבודדות של בן־גוריון בראד
גון :״בדרכם האדיבה של הבודהיסטים הבירמיים׳ כפי שהם נוהגים כלפי ילד
שובב ופיקח מכפי שנותיו, הם טורחים לעשות קורת רוח למר בן־גוריון.״
$שרהחקל או תמשה דיין, בשובו מסיור בטנגנייקה, על יצוא־המומחים
הישראלי :״קיים בעולם, וביחוד בארצות הנתמכות, מושג של האמריקאי המכוער.
אני חושש מפני יצירת מושג חדש: הישראלי ר,משוויץ.״
• ד״ר חיים ג מ זו, מבקרו האמנותי של ׳הארץ על מחזהו של נסים אלוני,
בגדי המלך :״חבישת כובע טמבל אינה סימן היכר ליצירה אמנותית טובה. במקרה
הטוב ביותר זהו כיסוי ראש נוח היכול לשמש גם אות היכר לפלאקט תיירות
ישראלי.״

העולם הזה 1267

מתרגם ספדו של נאבוקוב לעברית, הורשע באשמת מעשה מגונה בילדה בת־9
ך* ו א יי טב על ספסל הנאשמים כאילו
ז | כל המתרחש באולם אינו ניגע לו.
ברגעים סוערים של הקרב המשפטי דיקלם
לעצמו פרקי שירה, עיין בספר שבידו, או
ביקש רשות מהשופט לצאת מהאולם.
זה היה אחד מאותם משפטים המתבררים
בעשרותיהם מדי שנה בבתי־המשפט. הפרשה
ששימשה נושא לדיון באותו משפט
אירעה לפגי למעלה משנה. היא החלה שעה
שאוטובוס טייגר שנסע בקו 13 לצפון תל־אביב
נעצר לפתע בחריקת בלמים, ואחת
הנוסעות שנדחקו בו, ילדה בת תשע בחולצת
טריקו ומכנסי התעמלות כחולים,
נפלה ישר לזרועותיו של גבר שעמד
לפניה. כאשר הגיעה המכונית לתחנתה
הסופית, סייע האיש לילדה לרדת. והם
המשיכו לצעוד ביחד במעלה הרחוב,
על מה שאירע אחר־כך קיימית שתי
גירסות. זו של הילדה וזו של הגבר. לפי
סיפורה של הילדה מתקבלת התמונה הבאה:
״איפה את גרה?״ שאל האיש את הילדה.
הילדה הצביעה על בית שניצב לא רחוק
מהתחנה. הם המשיכו לצעוד, חלפו על
פני הבית והגיעו לסימטה המובילה לחורשה
שעל שפת הירקון. שם התישבו על
מדרגת תא־הנהג של משאית שחנתה במקום.
האיש הציג את עצמו כיוסי, סיפר
לה כי הוא צייר :״אם תרצי לבוא אלי
ואראה לך המון ותמונות יפות שציירתי,״
סיפר לה.
נהג המשאית שהתקרב למקום שיסע את
שיחתם והם נכנסו לחדר המדרגות של
בניין סמוך. השיחה נמשכה במחסן טחוב
ששימש לאחסנת כלי־בית ישנים באותו
בנין. לדברי הילדה החל האיש ללטפה שם,
ביצע בגופה מעשה מגונה. כעביר כמה
דקות יצאו לרחוב .״את יודעת לשמור
סוד?״ שאל יוסי את הילדה .״בטח,״
השיבה .״אם כך אל תספרי לאף אחד מה
שהיה בינינו.״
כאשר חזרה הילדה הביתה, טענה התביעה,
ביקשה להחליף את מכנסיה, דבר
שעורר את חשד אמה. אולם הילדה לא
אמרה דבר. רק למחרת גילתה הילדה לאמה
מה עשה לה האיש במחסן שליד הירקון.
האם מיהרה למשטרה.

ך ןין יך ן

התנגד ורד,פטיג_ן היכה אותו :״הוא אחז בי
בחזקה וצעק עלי: אני אראה לך מה זה
ילדות קטנות! הוא היה לבוש לקלקל אזרחית ולא הציג את עצמו כשוטר ואז
היכיתי אותו.״
איזו משתי התמונות שצויירו בפני בית-
היתד, נכונה? זו שתיארה את המשפט הגבר כעבריין־מין שפיתה קטינה, או זו
שתיארה את הילדה כנימפונת שניסתה
למשוך את הגבר בקסמיה ואחר־כך סיבכה
אותו בסיפורי דמיונה?

את הילדה עוד לפני תחילת ד,שעור. אך
משום מה, נרתע ממזימתו. מעדותו של
ידידו במשפט עולה כי הנאשם ביקש ממנו
בשעה שלוש את המפתח לחדרו בטענה
כי אינו מרגיש בטוב וביקש ממנו להודיע
לידיד אחר שהמתין לו בקפה כי לא יוכל
לבוא לפגישה. העובדה הנ״ל מצביעה כי
לנאשם היתר, כוונה לחזור על מעשהו, אלא
שהפעם ביתר נוחות.״
בנקודה זו התעלם השופט מהעובדה שהשהות
שניתנה בידי אותו ידיד לגשת

מאז פירסם ולאדימיר נאכוקוב, המהגר הרוסי שהפך בארצות־־הברית
לצייד פרפרים ולפדופסור לשפה האנגלית, את יצירתו הספרותית
״לוליטה״ ,לא פסקו מסקרים, מחנביס ואנשי־דת מלהוקיע את הספר
כיצירה המושחתת והמשהיתה כיותר של הדור האחרון. טענתם
היתה כי מלבר היותה יצירה פורנוגרפית, מערערת ״לוליטה״ את
יסודות המוסר של ההברה, בהציגה כטבעית ונורמלית פרברסיות
מינית המתבטאת כיהסים שבין גבר בשנות העמידה לבין ילדה שטרם
בגרה. השבוע יכלו אותם מוקיעים למצוא חיזויק לטעג ותיהם. שופט
השלום התד־אביבי, עזריאל גרשוני, גזר אר בעה חדשי מאסר ושמונה

חו^י* מאסר על תנאי על 1
**11 1**1שתרגם את יצירתו של נאבוקוב

לעברית, בעוון עשיית מעש 11*1#1< •1בגופה ישל ילדה בת תשע. למרות

* 111**0לך המשפט לא נזכרה כלל העוברר1י *יי***11ה
מ הוא שתירגם

את ״׳לוליטה״ לעברית, מיז
• את שתי ה עובדות.
אולם השאלה אם אמנם נסחף המתרגם בלהט יצירתו להזד:הות עם

גיבור העלילה, או •טמא נפל קרב: ל׳השתלשלות מקרית 1י**יסהז*!י**

רה דמתה לעבודה ד;ספרותית בה ע*** נשארה ללא -י

הסנדק •טל לוליטה
י*ציעו לו את מלאכת התרגום

כחדו

יוסף ורהפטיג חסון ונאה
ששיבה זרקה בשערו, היתה נקודת
מבט אחרת על השתלשלות המאורעות. לפי
נקודת מבט זו אמנם הכיר את הילדה ואף
התעניין בה. אולם היתד, זו התעניינות של
אדם שרכש את מושגיו על הנימפונות תוך
כדי השתקעות ביצירתו הספרותית של
נאבוקוב, ופגש בפעם הראשונה, לדבריי,
נימפונת מציאותית. סיפר ורהפטיג בעדותי:
״נסעתי באוטובוס מספר 13 ושמתי לב
לילדה קטנה ונחמדה שעמדה לידי. היא
חייכה ודיברה עם אשד, שאיני מכיר.
כשירדתי בתחנה הסופית ירדה גם היא.
אמרתי לה :״בואי, אקח אותך הביתה!״
היא נראתה לי פקחית מכפי גילה. היא
אמרה לי, :לא, לא! חכה רגע, אני צריכה
לקחת את אחי לטיול.׳ אמרתי לה שלא
אוכל לחכות. היא שאלה אותי מה אני
עושה ואני אמרתי: צייר. אז הביעה את
רצונה לראית את הציורים שלי, סיפרה לי
שהיא לומדת בסטודיו להתעמלות ונקבה
בשם הסטודיו. היתר, לי תחושה מוזרה.
הקטנה הזאת היתד, שדה. היא מבינה ולא
מבינה דברים. מתוסבכת ולא מתוסבכת.
בלי שתרצה היא תרע לי ולא רק לי.
ליויתי אותה הביתה. בדרך נעצרנו ליד
מב־נית משא והמשכנו הביתה. כעבור
יומיים ניגשתי לבעלת הסטודיו בו למדה
הילדה. ידיד מסר לי עוד קודם את כתובתה
בקשר לעבודות זכוכית שהיא מבצעת. היא
מכירה אותי וסומכת על כושר שיפוטי
האמנותי. ירדתי למטה בערך בשעה שלוש
ואז פגשתי בילדה שאמרה לי :״שלים,
יוסי, אני גומרת בארבע.״ היא ביקשה
ממני שאבוא ללוות אותה הכיתה. החלטתי
לחזור בשעה הנקובה כדי לדבר עם בעלת
הסטודיו על ילדה מוזרה זו.״
מה שיוסף ורהפטיג לא ידע הוא שבאותה
שעה כבר המתינה לו במקום המשטרה,
בדמותו של שוטר לבוש אזרחית, כאשר
ניסה השוטר להניח את ידו על ורהפטיג,

כי יוסף ורהפטיג אינו טיפוס המתערב
בחברה, אינו מסתובב בבתי־הקפה של
ר,בור,ימה, ואינו מפרסם את עצמו. הוא
טיפוס של אמן לעצמו. למרות שהיא
עוסק בציור בצורה מקצועית מזה שמונה
שנים, ובשנה האחרונה בלבד צייר כ־30
תמונות שמן 70 ,אדוורלים של גואש ואלפי
רישומים, לא הציג מעולם ׳את ציוריו
בתערוכה ולא הציע אותם למכירה.
״מד, זה ציור?״ נוהג ורהפטיב לומר,
״האם זה דבר יפה? אתה מקיא ממרכז
הנשמה את כל החוויות שהצלחת לדחוק
לנבכים הנשכחים ביותר של האישיות שלך.
אינני מצייר בשביל אחרים. אני נהנה מזה.
אני צריך את זה. אני מקבל השראה
מציורי. אני לוקח ומצייר על גבי ציור
שציירתי. זה גירוי בשבילי. יש ציורים
שציירתי על גביהם שמונה פעמים.
״לאמן יש חובות חברתיות כמו לכל
אזרח אחר. אבל באשר לאמנות יש לו רק
החובה להיות נאמן לעצמו. לא ליצור
כשהוא יכול לא ליצור. וליצור כשהוא
מוכרח, חרף הכל.״
אולם ורהפטיג אינו רק צייר. במשך
שנים רבות הוא עוסק בתרגום כ״סופר
צללים״ עבור מתרגמים אחרים ששמותיהם
מתנוססים אחר־כך על היצירה. כאשר עמדה
הוצאת הספרים טברסקי להוציא את ספרו
של נאבוקוב, לוליטה, בתרגום עברי, היא
הציעה את העבודה לארבעה מד,מתרגמים
המיכרים ביותר בארץ. כולם סירבו לקבל
על עצמם את העבודה. כי לתרגם את
יצירתו של נאבוקוב לעברית בצורה שתהיה
בעלת אותו משקל* סגולי כמו המקור,
זוהי מלאכת יצירה מחדש.
כל המתרגמים אליהם פנו, ושדחו את
ההצעה הצביעו על אדם אחד המסוגל לבצע
את התרגום — יוסף ורהפטיג.

** ו?ם ורהפטיג
יייתת ו ,

לא לו, לוליטה
השופט בחר להאמין לסיפורה של הילדה
כפי שסופר על־ידי חוקרת הנוער, למרות
שהתגלה שאותה חוקרת קיבלה סכומי
כסף מאם הילדה עבור השיחות שניהלה
עם בתר — ,עובדה שכית־המשפט תיאר
אותה כ״פגם אסתיטי.״ סיוע לסיפורה של
הילדה מצא השופט בעובדות הבאות:
הודאת הנאשם כי היה בחברת הילדה
כשירדו מהאוטובוס והיה זה הוא
שהציע לה ללוותה הביתה.
@ העובדה שמכנסי הילדה היו מלוכלכים
בהול, עובדה המתאימה לטענתה
כי שכבה עם הנאשם מתחת לעליית המדרגות.
$הופעת
הנאשם, שלושה ימים אחרי
המקרה, בסטודיו בו לומדת הילדה.
פסק השופט גרשוני, בהחליטו להרשיע
את ורהפטיג :״הופעתו של הנאשם לפני
תחילת השיעור מעידה על כוונתו לקחת

לקפה הקרוב, למכור את הודעתו של ורהם־
טיג ולחזור לחדרו, היתר, קצרה ביותר,
לא העידה על כך שאם אמנם היתד, כוונה
זדונית בלב הנאשם, יכול היה לבצעה בנוחיות
כה גדולה.

״לא איכפת זי״
ך*אם צדק שופט השלום בהרשיעו
י זאת ורהפטיג? על שאלה זו ישיב בית־המשפט
המחוזי שידון בערעורו של הצייר,
הטוען כי פסק הדין צייר תמונה מסולפת
של עצמו ושל המקרה וכי הוא חף מפשע.
אלא שעד אז צוייר ורהפטיג, שעד כה
היה שמו בלתי ידוע ומוכר בציבור, בדמותו
של עבריין מסוכן לציבור. רק מעטים
הכירו את ייסף ורהפטיג האדם והאמן,
דמות מוזרה בחברת האמנים הישראלית.

! 1מבלי לבקש ממנו אפילו פרק לנסיון.
ורהפטיג סירב. בו במקום ישב ותרגם את
הפרק הראשון של היצירה הספרותית שעד
אז לא קרא אותה. כשהציעו לו אז את
מלאכת התרגום, קיבל את העבודה.
כשהשלים ורהפטיג את עבודת התרגום
אחרי שלושה חדשי עבודה מאומצת
וההוצאה כבר עמדה להדפיסו, חזר וביקש
לעבור עליו מחדש שלושה ימים. הוצאת
הספר התעכבה בשלושה חדשים נוספים —
הזמן שהיה דרוש לו כדילעשות את
העבידה מחדש. כך התקבלה לוליטה בעברית
כאחד התרגומים הטובים.
אל המעמד שקנה לעצמו כאמן, שהחשד
ביס באדני הארץ מתחשבים בחוות דעתו,
הגיע יוסף ורהפטיג דרך המלחמה שתפסה
את החלק הארי של חייו ועיצבה את אופיו
התקיף יבעל הגאיה של מרדן. בגיל צעיר
עלה ארצה עם עליית הנוער אחרי שהוריו
נרצחו על ידי הנאצים בברלין. בן שש־עשרה
וחצי התגייס לבריגאדה. ולפני שהספיק
לפתח את האמן שבו, כבר היה
פייר וחבלן בגדוד השני של הפלמ״ח, נפצע
במלחמת השחרור. לאחר מכן היה תקופה
ארוכה לוחם באחת מיחידות הקומאנדו
המפורסמות ביותר של צר,״ל.
דרך זז־ השאירה את חותמה בנפשו
וכשיצא לחיים האזרחיים לא מצא את
מקומו בחברה האזרחית, עבר על החוק
ונידון מספר פעמים על הונאות. אלא שמאז
הרשעתו האחרונה לפני שש שנים מצא
ורהפטיג את יעודו ומקומו כאדם וכאמן,
והאינטלקט שבו הוא ששלם בו.
כאשר הסתמכה התביעה על הרשעותיו
מלפני עשר ושמונה שנים כדי לציירו
כדמות שלילית ש״קופה של שרצים תלויה
מאחוריו״ ,ולדרוש׳ גזר דין חמור, שוב
לא התאים תיאור זה למציאות.
מה באמת אירע בפרשת הלוליטה הישראלית
הוא עניין הנתון עדיין בתהליך
משפטי. ורהפטיג עצמו מסרב לדבר על
המקרה או על השתלשלות המשפט כל עוד
לא הוכרע דינו על־ידי המוסד המשפטי העליון
יותר. אך העובדה ששמו של יוסף
ורהפטיג יצא לראשונה מאלמוניותו דווקא
כעבריין ולא כאמן — הוא עוול לאיש.
אלא שיוסף ורהפסיג הוא אולי האיש
האחרון במדינה שאיכפת לו מכך.

ספורט
כ דו רג ל
חיות הנגב באות הווירה

ו >א > 6 1ג ד.

ווו /ח < /ר. מיונן היו ם

הם צעירים, רעננים,
והעתיד נראה וורוד ומאושר

מחר

העתיד צופן בתוכו הפתעות
ואין לדעת מה ילד יום

* גימלה חדשית למבוטח מגיל הגימלה
הגימלה צמודה למדד יוקר־המחיה
* זיכוי ניכוי ממס־הכנסה.
* ביטוח נוטף למקרי נכות•
0113511 פרסום שחם
וווו—ויוו^ו

שלו שלו ואין שדו
מאת א• ישראלי
ספר חדש, המהווה מחקר מיוחד במינו בתולדות היחסים
הישראליים־ערביים ב־ 13 דשנים האחרונות• החיבור המקיף ביותי
שנכתב על נושא זה, המבוסם על דברי הכנסת, דו״חים ממשלתיים,
העתונות, המקצועית והמדעית, ומחקרים פוליטיים ומדעיים שהת פרסמו
במדינות המערב והמזרח, במדינת ישראל ובארצות־ערב.
הספר מיועד ללימוד יחסי ישראל־ערב ולשימוש מרצים, ח״כים,
עתונאים ואנשי ציבור. נמצא בחנויות הספרים במחיר 3.50ל״י.

נה הם צועדים (תמולה משמאל)—
1 1אנשי נבחרת הכדורגל הישראלית. מוכים,
מושפלים ומיואשים, אחרי שנחלו
השבוע מפלה נוספת: הפסד 0 :2לנבחרת
הכדורגל היוגוסלבית.
אבל הבוץ שדבק למדיהם הלבנים אינו
רק עדות למה שקרה במיגרש הבוצי, ביום
הגשום בו התנהל המשחק. הוא מסמל
הרבה יותר מזה — את מצבה של נבחרת
השקועה עמוק בתוך הבוץ, מבלי לדעת
איך לצאת ממנו.
נבחרת הכדורגל של ישראל ידעה בתולדותיה
תבוסות ומפלות חמורות בהרבה
מההפסד בשיעור 0 :2ליוגוסלביה. היו
ימים שתוצאה כזו נגד יריב כזה נקראה
אפילו ״הישג של כבוד״ .אולם אחרי
המשחק שנערך השבוע, שוב לא התנחם
איש בעובדה ש״מזל שיצאנו ככה. יכולנו
לחטוף הרבה יותר!״
כי אם לא נחלה הקבוצה הישראלית
הפעם תבוסה מסוג התבוסות של טורינו

רוצ ם ר אגול ענפי

ביטוח גי מלהב ״ ה סנ ה ״ -יבטיחעתידכם !

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובנרות

״הפתעה!״ קראו כותרות ענקיות ב־עתונים
.״תוצאה ללא תקדים,״ הכריזו כל
מנתחי הספורט הרשמיים. אך לכל מי
שעקב בחדשים האחרונים מקרוב אחר
משחקי הליגה הלאומית וליגה א׳ בכדורגל
לא היתד, זו הפתעה כה מרעישה. להם
היתד, תוצאת משחק הגביע נין הפועל
תל־אביב והפועל באר־שבע — בו העיפו
אנשי־הנגב את מחזיקי הגביע בתוצאה
— 3:1תוצאה בלתי נמנעת של מצב
הליגה הלאומית.
כי בתקופה האחרונה הפכו משחקי ליגה
א׳ מושכים ומעניינים הרבה יותר ממשחקי
הליגה הלאומית. קבוצות הליגה הנמוכה
יותר, הראו כדורגל משובח, תכליתי ומעני!
יותר.
מאז החלו להלעיט את שחקני הקבוצות
הלאומיות בהבטחות שמנות על עבודות
ובויכוחים ממושכים על בעיות המקצוענות
הפכו שחקני ליגה זו לרכרוכיים וחסרי
להט־קרב. שחקני באר־שבע הוכיחו שאפשר
לשחק כדורגל לא רק כדי לקבל עבודה
טובה בשירותי הנמל ׳המאוחדים אלא שאפשר
לשחק כדורגל, פשוט כדי להנות
מנצחון.
מור קרא דרור. קבוצת הנגב הדרומית,
האחרונה בליגה א׳ ,לא השיגה
במקרה את ד,נצחו! המזהיר. קבוצתו של
יחיאל מור ( )30 היא דוגמה מובהקת לבניה
נכונה של קבוצת כדורגל. מור, חניכו
של אגו! פולאק ממכבי רמת־גן, שיחק
שנים רבות בד,פועל רמת־גן, ירד לפני
שלוש שנים לבאר־שבע, החל לשפר בה
את קבוצת הכדורגל העירונית, שאת היסוד
לה נתן לוניה דבורין.
נצחונה של באר־שבע הוכיח מחדש, שאם
לא יחזרו שחקני הליגה הלאומית במהרה
לשחק כדורגל ראוי לשמו, יהפכו
דודקא שחקני הליגה הנמוכה יותר לשחקני
הראתה המובהקים של ישראל.
המשבר החמור העובר על הכדורגל הישראלי
הציב לאחרונה סימן שאלד, גדול
לגבי עתידן של מספר קבוצות כדורגל
בעלות עבר מפואר.
שתי קבוצות שנפגעו במיוחד ממשבר
זה הן בית״ר תל־אביב ומכבי פתח־תקוה.
המקצוענות הסמוייה, שחדרה לכדורגל בארץ,
הכניסה אגודות אלה במצוקה כספית
חמורה, שבעקבותיה התדרדרו הקבוצות
גם ברמתן. בית״ר נשרה בשנה שעברה
לליגה א׳ ,וגם שם, למרות יבוא
כדורגלנים זרים, מצבה אינו מעודד ביותר.
גורל דומה צפוי גם למכבי פתח־תקוה, שנשארה
בליגה הלאומית.
מצב זה, שהעיק והטריד את שרידי האוהדים
הנלהבים של שתי הקבוצות, הוליד
רעיון מפתיע וקיצוני, העשוי לחולל
מהפכה בחיי הכדורגל בארץ: איחוד שתי
האגודות לאגודה אחת, תחת הנהלה משותפת,
שתעמיד שתי קבוצות, אחת לליגה
הלאומית ואחת לליגה א׳.
אומנם כבר קודם לכן ארעו מקרים דומים.
כך, למשל, התאחדו מכבי רחובות
ואחותה משעריים, הכח תל־אביב ומכבי
רמת־גן. אלא שהפעם היד, מדובר באיחודן
של קבוצות השייכות למרכזים שונים.
פתרון כזה עשוי לגבש את הטובים ש־בשחקני
שתי הקבוצות לקבוצה מעולה בליגה
הלאומית, לפתור את הבעיות הכספיות
של האגודות.
פירפום רק יזיק. מזה מספר שבועות
נערכים גישושים בין עסקני שתי הקבוצות,
שהסתיימו בכך שהשבוע הובאה
הצעת האיחוד בפני הנהלות שתי האגודות.
אלא שאף אגודה לא קיבלה עדיין החלטה
חיובית.
הודיע שמואל בן־דרור, נציג מכבי פתח-
תקוה :״כל הפירסומים בשלב זה רק יזיקו
לנו. יש פתגם בערבית האומר שאנשים
נכנסים לכרם כדי לאכול ענבים או להרוג
את השומר. אנחנו רוצים לאכול ענבים
ולא להרוג את השומר.״
השומר, החושש לחייו במקרה זה, הוא
מרכז המכבי. בעוד שמרכז בית״ר, שבלאו
הכי אין בכוחו להחזיק את אגודותיו, רואה
את האיחוד בעין יפה, חושש מרכז המכבי
שיהיה זה תקדים חדש ומסוכן, העשוי
להביא לידי קיום אגודות אוטונומיות שאינן
תלויות במרכזים.
זהו בדיוק התהליך שיש בו לתרום להבראת
הכדורגל בארץ.

1 1 1 1 1 1 * 171 לעובדה שאיך כיום נב־
1 1חרת ישראלית לכדורגל,
הוא המאמן הלאומי גיולה נזאנדי.
מאנדי שהובא ארצה לפני שלוש שנים
כדי להקים נבחרת לא עשה כל הזמן מאומה,
כדי להקים דור חדש בכדורגל הישראלי.
ולידם, לא היה זה משום ששיחקה טוב
יותר, אלא בגלל העובדה שתנאי מזג־האויר
ומצבו הגרוע של המגרש לא איפ־שרו
לשחקנים היוגוסלביים לתרגם את יתרונם
הברור לשפת השערים. מה שאירע
על המגרש באיצטדיון רמת־גן הוכיח ברורות
וסופית: המפלות האחרונות לא היו
פרי מזל גרוע או משבר זמני הפוקד את
הנבחרת. הן לא נגרמו גם בשל הרכב
גרוע. ישראל פשוט אינה מסוגלת כיום
להעמיד נבחרת כדורגל ראויה לשמה.
איש אינו דורש מהנבחרת הלאומית
לנצח תמיד, ולשום נבחרת בעולם אין
פטנט בלעדי על נצחונות. אבל מנבחרת
לאומית, ואפילו נבחרת לאומית של ישראל,
אפשר לדרוש לשחק. נבחרת ישראל

שחקני ישראל, במדיהם הלבנים המוכתמים בבוץ, יורדים חפו״=ואש ג^ד&וש
הוכיחה שדבר אלמנטרי זה ניצר ממנה.

יוימי

*ס) משחק כרמת־כן היה מיותר מראש.
ן | נבהרת ישראל עמוסת הכשלונות וה־בזיונות
בטורינו ובלידס, היתד. זקוקה לתקופה
ארוכה של נופש והחלמה מן ההלם,
בסידרה מלאה של מישחקי ליגה
סדירים. אך לאנשי ההתאחדות לכדורגל,
האחראים אישית לכל פעולותיו של המאמן
גיולה מאנדי בארץ, היתר, חשובה יותר
קופת ההתאחדות ממצבם הנפשי של שחקני
הנבחרת הישראלית.
יום המשחק עצמו, שהיה מעונן בחציו
הראשון, הביא עמו תקווה לביטול התחרות.
אך עסקני ההתאחדות לא ויתרו. כדי
להבטיח את הכסף שנכנס ממכירת כרטיסים
הודיעו, שרק השופט יוכל להחליט על
ביטול המישחק. בכל השעה הארוכה לפני
המשחק ישבו שחקני נבחרת ישראל, שהיו
צריכים להגן על הישגה הגדול של
הנבחרת, שניצחה את יוגוסלביה בבלגראד,
והתפללו שירד גשם. מדי רגע הציץ ראשו
של שחקן זה או אחר והכריז בקול רם:
״יופי! נעשה מעונן!״
למזלם הרע של שחקני ישראל התבהרו
השמיים .״בחורי מאנדי״ יצאו שפופים למגרש.
כעבור
עשר דקות היתד, מחציתו של
המגרש, המחצית הישראלית, חרושה לגמרי,
אי־אפשר היה לראות את הדשא. החצי
השני של המיגרש נשמר נקי ומדושא עד
למחצית השניה של המשחק, כדי לאפשר
ליוגוסלבים להראות את יכולתם גם במחצית

כדי להוכיח, כאילו, שהקהל הישראלי
יודע בדיוק מה צפוי לו ולמה הוא מחכה
מנבחרתו, לא ליוותה אף קריאת־עידוד אחת
את הנבחרת משך כל המשחק. התגובות
היחידות שה־דהדו באויר היו השריקות הממושכות
של חובבי הכדורגל, למראה חולשתם
המשוועת של חלוצי ישראל מנצ׳ל
וסטלמך! והצחוק המשוחרר של צופי המשחק,
למראה השחקנים המוטלים פעם
אחר פעם לבוץ.

במה בבדיחות־דעת כדי לנסות לחשוף את
מקור הכשלונות של הנבחרת הישראלית.
הגדיל לעשות שר־החינוך אבא אבן, שבתשובתו
לשאלה מה סיבת ההפסדים האחרונים
של הנבחרת הישראלית השיב:
״הסיבה היא ששחקני הקבוצה היריבה הבקיעו
יותר פעמים את שער הקבוצה הישראלית.״
אלא
שבין כל שאר הסיבות והמניעים
שהזכירו חברי הכנסת כגורמים לכשלון
הנבחרת, שכולם יחד ודאי מצטרפים למשקל
כבה הם שכחו להזכיר עוד סיבה
אחת: גיולה מאנדי, מאמן הנבחרת.
זהו אותו האיש, שבתום משחק השבוע

נגד יוגוסלביה אמר :״עכשיו אני מבין
שצריך לבנות את הנבחרת מחדש.״ קשה
לתאר חוצפה גדולה יותר מאימרה זו,
מפי אדם שהובא ארצה לפני שלוש שנים
לצורך אחד ויחיד: לבנות נבחרת חדשה.
האיש שטיפח קבוצות וכוכבים, זרע
מחלוקות ומריבות, הלך בדרך הקלד, של
חשבון לטוות קצר. כשהוא נשען למעשה
על כדורגלנים שהיו טובים עוד לפני
שהגיע הוא, ביסס את מעמדו על מספר
נצחונות שהיוו אמנם את תקופת השיא של
הכדורגל הישראלי, אולם יצרו אחריהם
פער שלא יכוסה בזמן הקרוב. מעולם
לא לקח מאנדי את עבודתו ברצינות וב
שעו

הובקע במחצית הראשונה תון כדי עיר־בוביה
ופקעת של שחקנים ליד השער
׳הישראלי. הכדור עבר מרגל לרגל בין הישראלים והיוגוסלבים

יסודיות. הוא תפר טלאים במקום להכין
בגד חדש. כאשר נקרע הבגד המטולא, שוב
לא נשאר חומר להכנת בגד חדש.
אמנם, וזאת אין להכחיש, היו מספר
מאורעות בשנות עבודתו שהיקשו עליו.
אולם אם למרות כל אלה היה מוכן ליטול
עליו את האחריות ולקחת על עצמו
את בניית הנבחרת, הרי עתה הגיע הזמן
שיפרע את החשבון.
מאנדי נכשל. אפשר לברכו על ההישגים
הזמניים להם זכתה הנבחרת הישראלית
בתקופתו. אבל אם אמנם צריך, כדבריו,
״להתחיל לבנות את הנבחרת״ — יש לחפש
לתפקיד זה אדם אחר במקומו.

אשר ניסו כל אחד להתגבר על הבוץ ולהחדיר את הכדור לשער
או להדפו. לבסוף העביר צ׳בינאץ׳ את הכדור לגאליץ, שהדביקו
ממרחק שלא עלה על כמה מטרים אל רשת השער הישראלי.

?התראות, מא;די

ף** אומוש כו ^ ל ל לז תגל תו ^ טרג די ה
^ במע רו מי ה על המגרש ברמת־גן, התגלגל
אותו נושא בצורת קומדיה בכנסת,
כשכמה חברי כנסת לא היססו לגלות את
בורותם בעניני ספורט והתחכמו מעל ה
שער

הובקע גם הוא על ידי גאליץ׳ אך במחצית
השניה של המשחק. התקפה מהירה של
היוגוסלבים שלחת את החלוץ המרכזי היוגוסלבי לכיוון השער

הישראלי והוא בעט בכדור ממרחק עשרים מטר בעיטת־פצצה
לצינור הפנימי של השער. הכדור פגע בציינור ואחר ניתר
בחזרה בכיוון למינרש מבלי שחודורוב הצליח אפילו לגעת בו,
יף י

במקרים של נשירת שער,
התקרחות, קרחת, השתמש

ב״ אליק 0י ר״

התכשיר

שהוכיח את יעילותו.

להשיג בבתי מרקחת ופרפומריות

שהקנים זפלכסקי וסטניזובסקה כ״האבירים״
מפיוט עד אכזריות

לעולה לא תמצא דמויות כח קשוחות וכעלות החלטות־נוקשות
כמו כרומן מהיי המערב הפרוע

ארץ ק שו ח ה

מאת א ד. קלאוסן

זוהי אפופיית הגכורה של אנשים נועזים וקשוחים שלא
יירתעו מכל עמל, סכנה או אויב העומד כדרכם הקשה
לאורך דרק אלפי מילין של כיכוש אדמות המערב הפרוע

אין זה מערבון רגיל עם מטחי יריות וסוסים דוהרים...
אין זה רומן שגבוריו נאספים במסבאות מתפרעות...
זהו אחד המערבונים המיוחדים במינם בטיב ובמתח...
הופיע כספר כיס בהוצאת ״ינשוף״ — המחיר 1.20ל״י
הנה בא
הקברן המתוק

מו״ל מוכן להוציא לאור
סופרים ישראליים
בלתי

מוכרים

לפנות: ת.ד ,4748 .תל־אביב

הנה בא
הקברן המתוק

איך תוכל להבין את המתרחש
עתה בעצרת או״ם מבלי לדעת
כיצד נוצרה ״בעיית הפליטים?״
לא תוכל אף פעם להבחין בפח
שטומנים לך תחת המסווה של
סיסמאות בטחון, מבלי לקרוא את
הספר החדש:
קולנוע סרטים

ה 1זמני
האבירים (בן־יהודה, תל־אביב; 9ולי)1
הוא נסיונה הראש; ן של מדינה שאינה
נמנית עם מעצמות הקולנוע, ליצור סרט
היסטורי מונומנטאלי בהיקף ובממדים שעד
כה הירשתה אותם לעצמה, רק הוליבוד.
נסיון זה הוא הוכחה ניצחת לכך שהכמות
אינה צריכה לבוא על חשבון האיכות.
הסרט מבוסם על יצירתו הספרותית של
הסופר הפולני הנריק (קת וואזיים״) סנקביץ׳
אבירי המסדר הטבטוני. ביצירתו זו הנציח
סנקנניץ׳ את אחת התקופות ההירואיות
בתולדותיה של פולין — מאבק מאה השנים
שלה נגד אבירי המטדר הטבטוני שהסתיים
בקרב המפורסם בגרונוואלד ב־ ,1410 בו
הביסו הפולנים את הצלבנים.
על רקע מאורעות היסטוריים אלה מתואר
רומן אהבה בין אביר פולני צעיר (מיצ׳סלב
קלניק) לבין בתו של רוזן שתום־עין (אנדרי
זסלבסקי) שהטיל חתיתו על הצלבנים. כדרכו
של סנקביץ׳ יש בעלמת: זו הכל, החל
מתיאורי אהבה וכלה באכזריות תהומית.
אלכסנדר פורר (ליפשיץ) .אחד הטובים
שבבמאי פולין, שבשנות השלושים ביים
בארץ סרט עברי בשם צברה, מעמיד בסרטו
זד, בצל את במאי הענק ההוליבודיים מססיל
ב. דה־מיל ועד ויליאם ויילר. למרות שסרטו
מבוסס עד לפרטי פרטים על דיוק היסטורי
להתי החיים של התקופה המתוארת ולמרות
שהקטעים המרשימים והנפלאים ביותר שבו,
הם תיאורי הקרבות ההמוניים, אין זה סרט
של תלבושות, סוסים וחרבות. זו יצירה
המצליחה להעלות על הבד, בשיא של טעם
טוב, נתת של היסטוריה ולשלב בו מומנטים
אנושיים ופוליטיים מסעירים.
מנקודת־ראות קולנועית הצליח פורד לא
רק מהבחינה הטכנית של השתלטות על
סרט המונים. בקצב הנפלא שלו, הגובר
בהדרגה לקראת השיא, אין הסרט מניח לצופה
להשתעמם אף רגע, למרות ארכו.
הקומפוזיציה המצויינת של הצבעים, ניצול
נבון של הסינמסקופ ומזנטאז׳ים׳ שברגעי
השיא שלהם מזכירים את איבן האיום של
אייזנשטיין הגדול, עושים את הסרט לסרט
הראווה הטוב והמושלם ביותר שנוצר עד
היום.

ב עוד הזכרונות
האלמוני (ארנזון־דוד, תל־אביב; צרפת)
הוא סרט פיוטי פילוסופי, המלביש על
סיפור פשוט, קצר וחסר־סיבוכים עלילה
רחבה ומקיפה, ללא התחלה וללא: וף,
והדוחק אל בין כתליו של בית־קפה פריסאי
קטן את המשמעויות היסודיות והעמוקות
ביותר של חיי אדם.
בעלת הקפה (אלידה ואלי) חיה על זכרו־נות
עברה המאושר 16 .שנים חלפו מאז
היום בו נאסר בעלה על־ידי הגרמנים יעק־בותיו
נעלמו. יום אחד היא פוגשת בסמר־טוטר
— שבר־אדם שאיבד את זכרונו אהרי
שעונה קשות בתקופת המלחמה. מלבד הי־גשה
פנימית ואמונה, אין לה שום נתון

להוכחה, שאיש זה היה אמנם בעלה. היא
מנסה לחפש נקודות אחיזה להרגשתה ולעורר
באיש ניצוצות זברון. תוך כדי כך
מאבדת השאלה, אם אמנם היה הסמרטוטר
בעלה, מחשיבותה. נשאר רק המצב בו שני
בני־אדם מרגישים את עצמם קרובים זה
לזו, כפי שלא היו יכולים להתקרב לשום
אדם אחר בעולם. כל אחד זקוק לשני. אבל
הקשר לא נוצר. האיש הולך מבלי שיחזיר
אליו זכרונו.
הסרט נוצר בשיתוף פעולה בין שניים,
שנטלו חלק ביצירת הירושימה אהובתי:
התסריטאית מיגרט דיורא והבמאי אנרי
קולפי, שהיה עורר החיתוך ביצירתו של
אלן רנה. זהו ררט איטי ושקט, בעל אוירה
מאגנטית ומשחק נפלא.
מבלי להזדקק לשום לד,ם:ים ים קולנועיים,
ותוך כדי הימנעות משימוש בפלשבאק, יצר
קולפי יצירה קולנועית אנושית, בעלת אוירה
קסומה ומהפנטת׳ המזרימה את הסיפור
הפשוט אל מעגל חייו של כל צופה, כאילו
היה הוא עצמו האיש שאיבד את זכרונו.

המנחה מ שו חד
אחת, שתיים, שלוש, ארכע וחן,
תל־אביב; צרפת) היא התמודדות בין שלוש
הבאלרינות המפורסמות ביותר של הקולנוע:
מוירד, שירר האנגליה, זיזי ז׳אנמייר
הצרפתית וסיד צ׳אריס האמריקאית. אלא
שבתחרות זו המנחה — הכוריאוגרף והרקדן
רולן פטי — הוא משוחד. הוא העניק
לאשתו זיזי זכות־הופעה כפולה בשני ה־באלטים
הדינמיים המרהיבים ביותר מתוך
הארבעה שהוא מגיש בסרט זה — מכרסמת
היהלומים וברמן. כאשר מופיעה אחריה
מוירה שירר בסיראנו דה ברז׳ארק, באלט
שיש בו יותר מן התיאטרון מאשר מן
המחול, היא יוצאת מיד מן התחרות.
נשארה עוד סיד צ׳אריט. למרות כל החישובים
המוקדמים נוטל דווקא מוצר הוליבודי
זה את הבכורה, בבאלט הסאטירי 24
שעות של אבלות.
הסרט, המורכב מצילומים של באלט על
במה, אינו יכול להעניק לצופה את ההרגשה
המיוחדת של הצגת באלט. מאידך אין
הוא מנצל את אפשרויות המרחב והאשליה
המיוחדות לקולנוע. מה שנשאר הוא תצוגה
מרהיבה ושובת־עין, שהבאלט עצמו הוא
רק אחד האפקטים שלה.
תדריך אלה הסרנויס המוצגים בשבוע זח בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• הלילה (אוריון, תל־אביב) — שקיעת
האהבה של זוג אינטלקטואלי, על רקע
גיוונה של החברה המודרנית, ביצירת מופת
של מיכל־אנג׳לו אנטוניוני.

9צד שלישי למטבע (מקסים, תל-

אביב) — מבט על ישראל בעיניים צרפתיות
המגלות את היפה והמיוחד בארץ זו׳ שמפאת
קרבתם אליה אין תישביה יכולים
לראותו.
9אבנטורה (ציון, ירושלים) —
חוסר האפשרות להידברות׳ כמוטיב המסמל
את החברה המודרנית, בסרטו של •ויכל-
אנג׳לו אנטוניוני.

ש לו ם ש לו ם ואי! ש לו ם

חעול 8הווו 12*7

מחוץ לגברת ביאליק היו שם הרבה
סופרים ומשוררים: מאגודת הסופרים, מ־אקו״ם
וממאזניים. היתד, זו פשוט חוויה.
בית ביאליק, ברחוב ביאליק, המה מרוב
תרבות, אנשים, עתונאים וצלמים. אלה האחרונים
הרגישו את עצמם יותר טוב
מאשר בבית, מפני שטיפסו ללא כל מעצורים
נפשיים על כרכובי החלונות, דרכו
לאנשים על הראש ולא התחשבו בשום

החתן מרדכי בן־יחזקאד(האדפרין)
דבר, אפילו לא בכבוד המעמד, שהיה מעמד
חשוב ולאומי מאוד מאוד: חלוקת פרס
ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל.
אם אומרים היום שיש שטפון בפרסים
ספרותיים, אז צריך־לזכור שזה התחיל הכל
בפרס ביאליק. המסורת הזו היא ארוכה
מאוד ומתחילה בשנת תרצ״ג, כשביאליק
עיד לא היה מרכז מחלקת הספורט והנוער
בעיריית חיפה, ואם אינני טועה אז מאיר

הפרס, הם אור הגנוז ותעודה ויעוד. בראדיזנגוף
הוא שהמציא את זה. היו אז
שון, כך אומרים לי, כתובים מעשיות על
באותה תקופה הרבה סופרים זקנים, שאיש
לא קרא אותם ולכן היו שרויים במרה חסידים ובשיי, לא הבנתי בדיוק מה, אבל
שחורה. קשה היה לנחם אותם, מפני ש בטח משהו חשוב כי אוורת לא היו מעניקים
לו את הפרס.
באותו זמן שלטו הבריטים והם לא רצו
להכריח את האנשים לקרוא, אז בתור נחמת
אחרי שאתם יודעים עם מי יש לכם עסק,
קטנה — מה שנקרא אז בשם נחמה פורתא אפשר כבר לתאר את הטכס: קודם כל, קם
— החליטו. לחלק פרסים: פרם אחד לאליעזר
שכטר, הממלא את מקום ראש
ספרות יפה ופרם אחד לחכמת ישראל. מה
העיר. ראשי העיר בעצמו לא היה, כי• עוד
זכתה פתאום גם חכמת ישראל לפרס? אם לא חזר מהמזרח הרחוק. אתם צריכים
כבר, אז כבר יותר מתאים לצרף לספרות להבין, שאם שמואל ביאליק נוסע לקונגו,
יפה את הספרות הבלשית, אבל באותו זמן אז ראש העיר נוסע למזרח הרחוק, מפני
לא היד, מי שיתן עצה כי אני בעצמי שככה זה כבר נהוג הרבה שנים בעיריה.
הייתי אז ילד קטן שקרא רק את ז׳ול וורן. אז אליעזר שכטר, זד, שממלא את מקום
איך שלא יהיה, ככה זה נשאר. ספרות
ראש העיריה, פתח את הטכס, ואמר שיש
יפה וחכמת ישראלל עד עכשיו התקיימו
לו סיפוק רב להתכנס כל שנה להענקת
הפרם — ״ביום הולדתו של המשורר, בין
כבר עשרים ושמונה חלוקות כאלה והיום
כתלי הבית שבו שכן ויצר המשורר, כל
מחלקים את העשרים ותשע. הצלמים מתשבתו
בארץ רגע אחד. מה עניין הרגשים
נורא וממשיכים לקפץ על כרכוב
משורר להר סיני? עד כמה שקראתי והחלון
ולמשוך בוילונות. ליד שולחן עגול
שמעתי על שמואל ביאליק, אז לא שמעתי
המכוסה מפה אדומה, יושב חבר השופטים,
סגן ראש עיריית תל־אביב (מפא״י) ושני
עליו שהוא משורר. אני יודע שהוא היה
חתני הפרם. החתן הראשון, זה של הספרות
מרכז מחלקת הנוער והספורט של עירית
היפה, הוא מרדכי בן יחזקאל (האלפרין)
חיפה והוא גם שאירגן (בהצלחה רבד ),את
כנס הפועל ואחר כך את יום העצמאות
שנולד לפני 77 שנה בגלינאי (גליציה) לאביו
יחזקאל האלפרין (מצאצאי בעל ״ספר של קונגו. אבל מה לו ולשירה? משהו פה
הדורות״) ולאמו חנה בת יעקב קנעלר. לא נראה לי בסדר!
מה שהוא כתב, זה שזיכה אותו בפרס,
כיון ששכטר ממשיך לדבר, אני משאיר
הוא ספר המעשיות שיצא בששה כרכים עד את ברור ענינו של ביאליק לאחר כך,
עכשיו, ויש לו עוד ארבעה כרכים בכתב
וממשיך להקשיב לנאום:
ער עכשיו היתה הספרות העברית
יד שהבטיחו לו להוציא. היות ובעצמי לא
קראתי את הספר, אינני יודע אילו מעשיות׳
החדשה ידועה מעט מאור בספרות העולם,
בעיקר מפני שלא היתח ספרות הקשורה
יש שם ועל זה שאלתי כבר אנשים א־נ־בטריטוריה
משלה, ככל ספרות אחרת. עם
טליגנטיים, אבל לא מצאתי אף אחד, מלבד
יוסיפון (יוכקוביץ׳) שקרא את הספר. ו־ קום מדינת ישראל התחילה בעולם התענ־ימת
גם בספרות ישראל כבר מזמן
יוסיפץ, שכן קיא, מבסוט מאוד מהמעשיות,
ואומר שכל מעשיה זה כפתור ופרח. לא שמעתי דברים נכונים כאלה. וזה לא
החתן השני, זה של חכמת ישראל, הוא רק העולם, גם אליעזר שכטר התחיל כבר
הפרופיסור מרדכי זאב (מרטין) בובר, להתענין בספרות ישראל ועל זה יש כאן
שלפי זקנו הלבן ועיניו היורות זיקי אש 300 ,עדים לפחות.
דומה יותר למשה רבנו מאשר למרטין
אחרי ששכטר גמר להתענין בספרות ישביבר.
הספרים שהוא קיבל עליהם את ראל, קיבלו את רשות הדיבור השופטים

בעצמם. פרופסור דב סדן — שאותו עצמו
אי־אפשר היה לראות כי הצלמים הסתירו,
אבל את קולו שמעו היטב — גילה את
נימוקי השופטים להחלטתם להעניק את
הפרס למרדכי בו יחזקאל. אחריו קם
הפרופסור טור־סיני וסיפר על הנימוקים
שהניעו את החברים שלו להעניק את הפרס
למרטין בובר. אחריהם קמו חתני הפרס
לענות לנימוקי השופטים: יחזקאל בן
מרדכי קם והתחיל. לברך. בקול רועד
מהתרגשות ומתשישות, בירך את ברכת
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אחר
כך בירך את העיריה, את הקהל, את
גברת ביאליק, את העתונאים והצלמים,

החתן מרדכי זאב (טרטין) כובד
ולבסוף את חבר השופטים. את השופטים
הוא בירך לא כל כך על שהעניקו לו את
הפרס, כמו על הסבלנות הרבה שהיתר,
להם, בקריאת ספורי מעשיותיו. לו עצמו,
כך אמר מרדכי בן יחזקאל, לא היתד,
סבלנות כזו, אף על פי שכתב את הסיפורים
בעצמו וזה מוכיח שהוא יודע מה
שהוא מדבר.
אחרי חתן הספרות היפה עלה לדוכן חתן
חוכמת ישראל, מרדכי זאב (מרטין) בובר.
ברגע שהתרומם בובר ממקומו והתחיל
לדבר, עברה מעין התרגשות בקהל. כל
אחד חיכה, שהנה עכשיו תפרוץ השערוריה.
יש מין מזל כזה לטקסי.קבלת פרסי ביא־ליק,
שכמעט שלא עוברים בלי שערוריות.
זה בדיוק כמו מלחמה שעוברת בלי אש.
השערוריה שכולם חיכו לה, היתד, צריכה
להיות המשך לשערוריה שהיתר, במועצת
העיריה מלפני יום, כאשר קמו נציגי חרות
ודרשו לבטל את פרם ביאליק לבובר, מפני
שביקש שלא יוציאו להורג את אייכמן.
כולם התכוננו לזה, שנביא השלום בובר,
שזקנו הלבן מתנופף ברוח הפרצים, יקום
ויזרוק את האלף לירות של הפרס לכל
הרוחות, או לפחות יענה לחרות ויתן להם
באבי אביהם עד שישארו עם הלשון בחוץ.
אבל מרטין בובר הוכיח שהוא באמת ראוי
לפרס חכמת ישראל, היתד, לו החכמה שלא
לעשות שערוריה ולאכזב בכך את כל
שוחרי הספרות שהתאספו בבית ביאליק.
במקום להשמיץ את חרות דיבר בובר
על הנצחי ועל החולף. אני בעצמי לא
מבין בזה הרבוע אבל הנאום היה מאלף
מאוד ואפילו חינוכי. למדתי ממנו את כל
הנטיות של השורש יהיה: הווה, הוויה,
ישות, הוויה עליונה, הוות והוית. יתכן
ששעור כזה לא א־מר לכם כלום, אפל לי
זה אמר הרבה כי עם הפועל היה יש לי
תמיד בעיות.
אחרי דבריו של מרטין בובר חילקו לשני
חתני הפרם מתנה של ספרים בחינם
מספרי הוצאת דביר, וזה היה הסוף, מפני
שהסוס כבר נגמר.

כה אמר טוסבראהינדי
הצלמים (משמאל) מתרגשים נורא, כשהם מטפסים על ההלון. ליד השולחן יושבים השופטים והחתגים

חוסר הזהירות מאריך את החיים על־ידי
זה שהוא מקצר אותם במקומות הנבונים.

אמרו, מה קרה לכם? מפעם לפעם הולכים ונעשים
מכתביכם יותר ויותר בנאליים, יותר ויותר אני לא
רוצה לומר מה. פעם הייתי מוצאת בהם בדיחות, חמשירים
ומה לא. כיום, אני מצטערת לומר, אני בקושי נתקלת,
אפילו בשגיאות־כתיב. הנה, קחו למשל את (.)1267/108
הם כותבים אנו שני צעירים ששמו של מדורך
המכובד הגיעו לאוזנינו עוד בשחר ילדותנו. אנו בני 19
ובעלי השכלה גנית/יסודית/תיכונית וכו׳ .כפי שידוע
לך, אין ההשכלה בלבד מניחה דעתו של אדם. ולכן
החלטנו לכתוב לך.״
אמת. אז מה, בעצם, הם רוצים? נכון! ניחשתם יפה.
אנו רוצים למצוא בע״ה ומדורך שתי נערות המת־עניינות
בדברים העומדים ברומו של עולם.״ התה אומר:
בידור, טיולים, מוסיקה קלה ושירים מכל הסוגים.״
אז עכשיו אתם מבינים אותי? אם כן׳ נראה אותכם
כותבים אחרת.

שישב אף הוא באותו תא, ואני׳ שולף לי
מהמזוודה מצלמה, ומחליט לצלם את החבר״
היושב ועל־מנת שיהיה רקע מתאים,
מסדרים חילופי מקומות בתא כך שהחבר
מתיישב ליד החתיכה הנ״ל, שעדיין נשארה
אדישה וצופה בשיעמום הפגנתי אל הנוף
שבחוץ (ראה תמונה) .אנחנו מנסים לעורר
איזו שערוריה קטנה על־מנת לגרום לה
לסובב את ראשה לעבר המצלמה, כדי שאפשר
יהיה לראות משהו, ואכן, החתיכה
נשברת, מפנה את הראש ומנסה בכל כוחה לא לצחוק, דבר
שמעלה את חמתנו. כל זה קורה בתחנות־הביניים זכרון-
יעקב ועתלית. הרכבת מתקרבת לחיפה ואנחנו נשארים
קרחים. כלומר, גם לא מגיעים בזמן לחיפה וגם לא משיגים
ידיעות על החתיכה. בינתיים חברי אזר עוז ובדמו־סיות
צברית אופיינית הוא פונה אליה ושואל באם אפשר

רפויאה סוציאלית — כשנשים מתכנסות בצוותא ומספרות
על ניתוחים שעברו.

180ס״ט עידוד

> —ז4ז —0 * 1111— >1
דינה ומיכל הן שתי ידידות־טובות־מאוד מחויילות־מאוד
משועממות־מאוד־מאוד. הן ( )1267/109 רוצות־מאוד להתכתב
עם שני חברים נחמדים־מאוד, מעניינים־מאוד־מאוד.
כמובן שהן בוגרות תיכון ואפילו יש אומרים שהן
אתם־יודעים־מה, מאוד! לכן ואולי דתקא משום כך — הן
זקוקות לעידוד רוחני בגובה של 180ס״מ לפחות.
זה ברור, אני מקתה.

־ ירושלים כלילותא

אפשר להבין לליבו של ( )1267/110 הטוען כי הלילות
בירושלים ארוכים יותר, משעממים יותר, מדכאים יותר
מאשר ביפו, למשל. אי־לזאת, עלמה צעירה שאפשר להרהר
בה או, אפילו לכתוב אליה, תוכל להציל את המצב.
(הוא מספר לנו
אגב, הוא רואה צורך נעים להודות שהוא צבר בן צבר.
פחות נעים להודות שהוא בן 28 ועדיין, אתם תסלחו לי,
רווק. אגב, ידידנו טוסבראהינדי אמר פעם ברוב חוכמתו
כי ״סוף רווק ל חתונה״ .לתשומת לב החזקים המתלוננים.

נערה
בקרון הרכבמ
— !1 וו1ויסן ו1יז(61ו

״העסק התחיל כאשר רכבת האכספרס לחיפה, בה אנו
מפליגים מדי יום א׳ בבוקר — התקלקלה. ואנחנו, סטודנטים
מסכנים, נשארנו תקועים בחדרה ומצפים לרכבת
הבאה שתאסוף אותנו. וזו אומנם הגיעה ונתמלאה בין־
רגע עד אפם מקום. אני ועוד שני חברים שלי תופסים
עמדה מול אחד התאים שבאחד הקרונות ולפתע מגלים
איזו חתיכה, יושבת לה לבד משועממת. נסיונות לדובב
אותה עולים בתוהו, ביחוד כשהיא יושבת במרחק הגון
למדי ממקום עמידתנו. עוזר לנו הגורל בדמות חבר אחר

(וגם אני, באמת) שאי־שם תימצא איזו נערה חמודה
שתיאות לכתוב לו. על עצמו אומר הוא אני מדי
משוחד מכדי שאוכל להביע דעה או תאור אובייקטיבי,
אלא שסוברני שבכל זאת אאלץ לעשות זאת, ולו לפחות
כדי שתדעי כיצד ״לטגן״ אותי במדורך.
״ובכן, כרגיל בעולמם של בני־אדם, מטפלים תחילה
בצד החומרי, הגשמי. לא אשחה נגד הזרם. נולדתי לפני
עשרים וארבע שנים בעירו של דן אלמגור (כשזו עדיין
לא היתר, עיר, כמובן) ובמשך שנים אלו, הספקתי לצמוח
לגובה של 180ס״מ. את השכלתי הרשמית עדיין לא
סיימתי במלואה, אך כסי הנראה, לא יארך הזמן שבו
אהיה מוכר כמשכיל. וכאן חייב אני להעיר, ואולי עלי
להתבייש בכך, שאני אוהב לשמוע מוסיקה, למרות שאינני
מבין בה ולא כלום, כך שלעולם אינני מרשה לעצמי לומר
או להביע דעה ביחס למוסיקה, אם היא טובה — או להיפר.
״אשר לפעילות ספורטיבית, לא! אינני ספורטאי ואף
לא חובב ספורט. אהבתי לטייל מחוץ למקום ישוב וסתם
להנות ממראה עיניים. אך זה היה בימים הטובים, כאשר
עומס הלימודים והבחינות לא היה גדול כמו עכשיו,
וייתכן שאני רק מתרץ זאת כך לעצמי מחוסר פרטנרית
אשר יחד אתה אוכל ללכת בשדה, להנות, ללא מלים,
ממשחקן של חיפושיות או משלל צבעי הטבע. דומני
כי נשמע אנוכי מדי לירי, ואין הדבר מתאים לגבר. אבל
מי אמר זאת? אינני מסכים לכך. וכי לגבר אין נשמה?
יש ויש. אלא שישנה גם המסכה, העמדת הפנים הגברית;
ישנה נוקשות מסויימת. אבל למעשה, הרי גם הגבר
הוא ילדו של הטבע ואולי יותר מאשר האשה. כי הרי
האשה, בסופו של דבר, היא היולדת והיא בעלת חוש
אמהי טבעי. ומהו הגבר? ילד כל ימיו. אומנם הום ך
הוא בסופו של דבר לילד גדול, ילד מבוגר ואח״ב
ילד זקן, אך בתוך תוכו נותר הוא ילד המבקש את חיק
אמו תחילה, ואחר־כך את חום חיקה של אשד, אחרת.״
נו, אחרי מקלחת סרוידיסטית כזאת נקל לנחש מה הוא
תחום לימודיו של ידידנו. מכל מקום, הילד שלנו, בין
אם הוא ילד־גדול או מגודל — זקוק לעידוד מסויים;
ואם אני מכירה אותך, תוכלי לעודדו כמו כלום. אגב,
איזוהי עירו של דן אלמגור?

לדעת את כתובתה ע״מ שאפשר יהיה לשגר אליה תמונה.
פוצחת זו את פיה בחיוך ובהומור עוקצני טיפוסי עונה:
״שמור תמונה זו אצלך.״
עכשיו טוען ( )1267/114 ואני יכולה להבין אותו —
כי אינו מוכן להשאר שומר חינם. יתר־על־כן הוא משוכנע
כי אותה עלמה (אני שונאת את הביטוי חתיכה) חשבה
שהוא משטה בה וכי לא צלמו אותה בכלל. כך או אחרת,
העלמה נראית לי כגברת; ואם הגברת תואיל לפנות אלי,
אשמח לקשר ביניכם.

הילדים הגדורים ש? הטבע

צדקת. אין ברירה. אבל אם כבר אנסת עצמך לכתוב אלי,
עליך להיות מוכן לגזר־הדין. מקווה שתהנה מהתוצאות.
זה היה פרולוג ביני לבין ( )1267/111 הטוען כי מדור
זה הוא מפלט אחרון לדידו. מכיון שכך, הוא מקווה

חוט הזהב

בשעות ציפיה ארוכות שהיד, על 1267/112 לעבור —
במספרה, כמובן, בא לה רעיון מקורי מאוד והוא, לפנות
לרותי־שמותי בתקווה שזו תעזור לה לקשור כמה חוטים
שאחד מהם צריך או מסוגל להיות לדבריה ״חוט זהב״.
וזה עדיין לא הכל. קיימים אצלה פקפוקים מסויימים לגבי
ספר תיכון
מקצועה בעתיד .״לפני שנתיים סיימתי בית
במגמה הריאלית. תוצאות בחינות הבגרות שלי משביעות
רצון בהחלט. במתימטיקה קבלתי מצויץ. גם במקצועות
אחרים קבלתי ציונים טובים למדי. אני מתעתדת לסיים
בעוד כמה חודשים את הצבא ואז אפנה לאוניברסיטה.
וכאן מתחילים הפקפוקים. אינני יודעת במה להחליט, אם
ברפואה או בביאוכימיה. האם תוכלי לעזור לי או אולי
להפנות אותי אל אדם מתאים?״
קשה לי להביע דעה בנידון. ראשית משום שאינני
(לצערי) מוסמכת לכך. שנית, אינני אובייקטיבית. אבל
אם את בכל זאת רוצה לשמוע דעתי, אז אני בעד רפואה.
מדוע רפואה? ראשית ׳משום שסטודנטים לרפואה קסמו לי,
משום מה, הרבה יותר מסטודנטים לכימיה. יתר־על־בן, יש
לי זכרונות לא נעימים במיוחד מפרופסור לביאו־כימיה
ידוע מאוד שאת שמו אינני רוצה להזכיר מסיבות מובנות
מעצמן. אבל, באמת שאינך חייבת להתחשב בנימוקים
שלי. לפחות לא לפני שתמצאי את ״חוט הזהב״ הנ״ל.

]84322

המב רי קו ת
הלבט ת

^0 3 7
פרסום סרדק

ב ע ריכ ת ל>ל> גל>ל>
מוזמנים משתתפים. אחד מן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזכה
בפרס של עשר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
•השבוע הוא הקורא בנימין רבינוביץ, ת״א.
הכותרת המוצלחת ביותר לקשקשת
האחרונה (מימין) היתד, ללא ספק זו
של יואב צבר מתל־אביב, שהציע:

מזה צו ח קי םהספר די ם

הפלסטר

שניתק

מאפו של

ג׳ימי דורנטה. חוץ מהצעתו של
צבר, הגיעו גם הצעות נוספות. יעקב
אבוטבול מירושלים, הציע: כך מר*

טיכים את צדו הדכיק של

הכול (בפרופיל); שרה אברהם מ־תל־אביב
הציעה: מקארון שהת־הלק
על קצה הלשון, ואמנון ורד
מטבריה: ציפורן מנסה להתאכד
כקפיצה מאצבע.
עכשיו נראה אתכם שולחים הצעות
לקשקשת הבאה (משמאל).

מ חז ה ה שבוע

החוזר בת שובה

מ אג דו תהחקל או ת ה עברית

ואף על פי כן נו ע תנו ע
אספת החברים בקיבוץ שלהבת נקבעה
לשעה 7.30 בערב. מוסקה, מוכיר
הקיבוץ, הסתכל בשעונו וראה שכבר
שמונה ומכל 458 החברים הבוגרים
של הקיבוץ, רק 12 הופיעו.
״אני חושב שזה חוסר אחריות משמע,
שהחברים לא באים לאסיפה. צלצלי
יוכבד עוד פעם בפעמון!״
על אף הגשם השוטף, יצאה יוכבד
החוצה וצילצלה בפעמון. עוד שלושה
חברים הגיעו, חלצו את מגפי הגומי
ונעלו נעלי בית שהביאו עימם מחדריהם.
״למה
לא מתחילים?״ שאלה תרצה
הגננת ״הרי לא נחנה כאן כל הלילה!״

צודקת,״ ענה לה המזכיר .״מי
שלא בא, שישא בעצמו באחריות. אני
נורא מאוכזב מזילזולם של החברים
באספה של הערב, כימן שהנושא שנדון
בו הוא רציני ביותר. עלינו להחליט
באילו אמצעים ננקוט נגד משרד
האוצר, על שלא שילם לנו עד
היום אפילו פרוטה אחת על חשבון
סובסידית הבצורת.
״לא יתכן חברים,״ המשיך ואמר
מוטקה, בהמשך נאומו ,״שאנחנו נסבול
הפסדים בגלל הבצורת ואוצר המדינה
לא יפצה אותנו, לפחות באופן

כאן הפסיק מוטקה בנאומו כימן שהדלת
נפתחה ונכנס פייבל, כשכולו
נוטף מים.
״אני מתפלא עליך,״ קרא מוסקה
לעומתו ,״שדמקא אתה לא תדייק. אתה
משמש דוגמא רעה לחברים החדשים.״
״אבל מד. יכולתי לעשות?״ הצטדק
פייבל ,״גשם זלעסות כזה כבר לא ירד

עלינו במשך שנים. החדר שלי עומד
כולו בתוך אגם מים גדול, והמגפיים
שלי סדוקים. אתה צריך להתחשב.״
״לא רק עליך יורד הגשם ולא רק
הצריף שלך נמצא בתוך שלולית. מצבי
לא יותר טוב משלך אבל האסיפה היא
יותר חשובה מהכל. ביהוד חשובה
האסיפה של היום, כי רציתי שנקבל
החלטה שנצא כולנו להפגין מחר בירושלים׳
נגד העיכובים בסובסידית הבצורת.
תאר לך שעכשיו כבר דצמבר
ועוד לא קיבלנו מיל אחד.״
ברגע זה נשמעה דפיקה חזקה בדלת
.״יבוא!״ קרא מוטקה. הדלת נפתחה
ואדם זר, במעיל גשם ובמגפיים,
נכנם פנימה .״מי כאן הגזבר?״ שאל.
״אני ממלא מקומו,״ אמר מוטקה,
״הגזבר נשטף אתמול בשטפון והוא
שוכב עכשיו בבית החולים. אפשר
לדעת מה הענין?״
״אני ממשרד האוצר. הבאתי לכם
צ׳ק על סכום של 400 אלף לירות
דמי השתתפותנו בנזקי הבצורת של
השנה. צריך הייתי לבוא עוד אתמול,
אבל נתקעתי בדרך. אני חושב ששפע
כזה של גשמים כבר לא היה
לנו הרבה זמן. אתה לא חושבים
ככה?״
״מה זאת אומרת שפע! עד עכשיו,
ואנחנו עדיין בתחילת החורף, כבר
ירדו יותר מאלף מילימטר. אני לא
זוכר שנד. גשומה כזו, מאז שעליתי
ארצה ב־,1906״ הסכים עמו פייבל.
האורח ממשרד האוצר פתח את
תיקו והגיש למוטקה את הצ׳ק על
400 אלף לירות, השתתפות האוצר בנזקי
הבצורת, ויצא שוב לתוך הגשם
השוטף•

(נמל התעופה לוד. משיני צדי השטיח
הפרוש עומד מישמר כבוד. בואינג
נוחת. התזמורת פוצחת בהמנון הלאומי.
דלת האעירון נפתחת. מפקד מיש־חר
הכבוד צועק: הכתף שק! המיש־מר
מכתף שק. ראש הממשלה יוצא.
ברגע שרגליו נוגעות בשטיח הוא
רואה את מישמר הכבוד).
כיגיי: בום פום נו טו! היי פים
פם פום!
כולם: מה אמר? מה אמר?
המזכיר ( :צועק) מתורגמן!
(המתורגמן מופיע)
המזכיר: נו, תרגם כבר!
המתורגמן: הוא אמר -לסלק
את הרובים!
המזכיר: מה פתאום?
כיג׳י: היי פים פום פם
המתורגמן: הוא כועס. הוא דורש
לסלק את הרובים תיכף ומיד מעל
פניו.
המז כי ר (למפקד מישמר הכבוד):
סלק את הרובים מידי אנשיך!
המפקד: ומה אתן להם במקום?
כיג׳י: מו נו קים פינג פונג!
המתורגמן: הוא אמר שיחזיקו
עלי זית.
המפקד: אבל מאיפה אקח פה
עלי זית?!
המזכיר: מה אתה עומד כמו גולם!
שמעת מה שאמרו לך?
המפקד (אוסף את הרובים מידי
החיילים ושולח קומנדקר למטע הזיתים
שבקרבת שדה״התעופה. הקוסנדקר
חוזר וכל חייל במישמר הכבוד מקבל
עלה זית).
מסן

מערכה שגיה

במלון המלך דוד,
ראש הממשלה ממגישים
את המזון).
לתוך הצלחת) :אי

(סעודה חגיגית
לכבוד חזרתו של
בורמה. המלצרים
כיג׳י (מסתכל
קים טו יאנג?
המתורגמן (לסלצח: מה זה?
מלצר ראשי: מה זאת אומרת
מה זה? זה בשר צלוי.
כיג׳י: ני קים נו בק סו לון
המתורגמן: לסלק את זה מעל
פניו!
מלצר ראשי: למה? זה לא טוב?

טעות --
לעולם צוד7ן ת
מסיבת חנוכה של ענף מוכרי
העתונאים נערכה אמש במועדון
הסוהרים בתל־אביב (מעריב).
בנימין רבינוביץ׳ ,תל־אביב
מעניין לדעת מי קונה.
בן־גוריון מקדיש את שהותו בבורמה
ללמוד תרגילי גויה (ידיעות
אחרונות)
יואב צבר, תל-אביב
ומה יאסרו הגויים?

כיג׳ י (בזעם) סון יאט סאן. מי•
קי צ׳נג לנג צ׳אן שק קיי או נו בו!
המתורגמן: איך לא תבושו לאכול
בשר? איזו הצדקה מוסרית יש יש לכם להרוגבעל־חי שגם בו
נשמה? אולי הפרה הזו שאתם אוכלים,
אולי היא גלגל נשמה של אבא או
אמא?
המזכיר: לסלק את הבשר מלפניו
ולהביא לו עלי חסה!
(מסלקים את צלמת הבשר מלפני
ראש הממשלה וסמים במקומה עלי
חטה. גם האחרים הולכים בעקבותיו).
מסן

מערכה שלישית

(ראש הממשלה בלשכתו. שמעון פרס
נכנס ובידו תיק עבה).
פרם: שלום!
ביג׳י: נו בו!
פרם: הבאתי כאן לאישור כמה
עיסקות חדשות. קנינו 4000 מטוסי
קרב ו־ 376 מפציצים כבדים.
כיג׳ י: אק מק ציק יאק בן לון?
פרם: אני צריך את החתימה שלך
על שלושת המיסמכים האלה.
ביג״׳י: אק מק ציק יאק בן לון?!
פרס: למה אתה מתכוון בדיוק?
כיג׳ י: אק מק ציק יאק בן לון?!
פרס (מוציא את הראש מבעד לחלון
וצועק) :המתורגמן! המתורגמן!
(המתורגמן נכנס).
פרם (למתורגמן) :אני לא מבין
אותו. אולי תתרגם לי?
המתורגמן (לביג׳י) :נו נו?
כיג׳ י: אק מק ציק יאק בן לון?!
המתורגמן (לפרס) :הוא שואל,
בשביל מה זה טוב?
פרם: מה זאת אומרת בשביל מה
זה טוב? להגנת המולדת!
כיג׳י: סו יאנג סו מאי!
המתורגמן: אלה הם כלי-משחית.
הם עוד יכולים לפגוע באנשים.
פרם: מה אפשר לעשות? זה הכרח
המציאות.
כיג׳ י: נין לון ניי לון או מו נו
בה. צ׳אי לי הו צ׳י מין!
המתורגמן: לא קונים יותר כלי
נשק, ומה שכבר יש לנו צריך לזרוק
לים.
פרם: אבל מה עם הגנת ה
ביג׳ י: פיל טר אס קוט. לי מה או
או נו, שי בו יה מון מון טיי.
המתורגמן: הגנה, שמגנה. אין
הגנה יותר טובה משלום. סלק את
כל כלי הנשק מהמחסנים. את החרבות
כתת לאתים ואת החניתות למזמרות.
לא! את המזמרות כתת. גם זה מסוכן.
סלק את כל הכדורים ואת כל התחמו שת.
גמרנו עם צבא.
פרם: אבל הבט חון...
כיג׳י: צ׳ו אן ליי
פרם: בסדר! רק אל ת תח מ ם...
המסך

אפילוג

(פרם במזדרון. פניו נפולים והוא
מורט אח שערות ראשו):
פרם: למה הסכמנו לשלוח אותר
לבורמה? למה? למה?

סוף

(המשך מעמוד )3

מסע ״פוסה״
במדינה חוק

ממרסייל לכיוון חיפה,
נפליג 3־ 8.1.62 ונעגון שוב
3גינואה 3־ 9.1עם טיול
כעיר והפ 3י 3ה

ו...כ: אפולי כיום 10.1 -
עם טיול לפומפיי
603503 ולפני שנגיע לחיפה, נתעככ
3־ 13.1כלימסול, לשם
טיול בקפריסין

נשו 3לחיפה 3־14.1

טיולים כנ״ל מחיפה
29.1.62 ,15.1.62

כככוד ר 3

הסנדלרים חפים
לעתים קרובות מזדמן לאזרחי המדינה
לעקוב אחרי פניות האדם הקטן אל בית״
הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל.
עורכי־הדין המופיעים בערכאה זו — בה
הם תובעים את העוזל שנעשה לשולחם
על־ידי שר או עובד מדינה, או מצביעים
על טעותו של פקיד בכיר — מגייסים את
מלוא שנינותם ומעלים כל סעיף־חוק אפשרי.
השבוע התברר כי אותו ציבור השוקד
כל־כך על הטלאת נעלי הזולת לא הקפיד
על מינעליו שלו. האיש שעמד השבוע במרכזו
של מצב משונה זה היה: שר המשפטים,
הד״ר דב יוסף.
המועד האחרון. לפני חצי שנה, כאשר
עובד ונתקבל בכנסת חוק לשכת עור־כי־הדין
— אשר היתד, עד עתה הסתדרות
וולינטארית בלבד — הוחלט לקיים את
הבחירות ללשכה תוך ששה חודשים מיום
קבלת החוק. האחראים לעריכת הבחירות
שקטו על שמריהם, קבעו את מועד הבחירות
ליום האחרון שבתום ששת החודשים.
עורכי הדין עצמם, אשר איש מהם
לא טרח לזרז את המועד, חיכו בסבלנות
להודעה הרשמית בגליון רשומות.
אחד מעורכי־דין אלה היה עורך־הדין
התל־אביבי שלמה כהן־צידון, אשר מצא
סוף־סוף, בשבוע שעבר, את רשומות בתיבת
הדואר בביתו. היא מיהר לקרוא
את התקנה ונדהם. התאריך האחרון להגשת
רשימת המועמדים לבחירות הלשכה נקבע
בתקנה ל־ 8בדצמבר. התאריך בו מצא
כהן־צידון את הגליון בתיבתו 8 :בדצמבר.
מגדל קלפים. הפרקליט ראה בכך מעשה
בלתי־סביר, המעמיד בספק את מהימנותן
של הבחירות העתידות ללשכה. הוא
פנה במכתב אישי אל שר המשפטים.
המבוכה שהשתררה עם פרסום מכתבו
של עורך־הדין היתר, רבה. מארגני הבחירות,
אשר מפלגותיהם הוציאו סכומים
של אלפי לירות למטרה זו עד עתה׳ עמדו
נדהמים מול טענותיהם של עורכי דין
נוספים, שטענו אף הם כי קיבלו את
הגליון באיחור. לגביהם היתר, צעדו של
כהן־צידון השמטת הבסיס מבניין שאיים
להתמוטט כמגדל קלפים, לגרור אחריו
תוצאות מרחיקות. בין השאר: חקיקת חוק
תיקון לחוק עורכי הדין, אשר, אגב,
תוקן כבר שלוש פעמים: מציאת פתרון
לחוקים שבוטלו עם חקיקת חוק זה והעלולים
להישאר עתה פתוחים באם לא תקום
הלשכה: הסכנה כי, אם לא יפנה כהן־
צידון עצמו אל בית־הדין־הגבוה־לצדק
ויבקש התערבותו, עלול לעשות זאת, לאחר
הבחירות, כל עורך־דין ולסכן — אם
יבטל בית־המשפט את הבחירות — אתי כל
החלטות הלשכה שיוחלטו עד אז.
פתח לשעת סכנה. בינתיים ששו
המפלגות על פירצה זו, התכוננו להשתמש
בה כפתח לשעת סכנה. הם הורו לאנשים
מספר בכל מפלגה שלא להצביע בבחירות,
על מנת שאם יהיה צורך בכך, יוכלו
לבטלן באמצעות בית־הדין־הגבוה־לצדק בטענה
של חוסר זמן להגשת מועמדיהם.
האדם היחיד שנשאר שליו במהומה זו
היה דווקא מחוללה. אמר כהן־צידון :״אני
את חיבתי מילאתי. שלחתי מכתב לשר
והצבעתי על הליקויים שמצאתי. אינני
חושב לפנות לבית־דין גבוה לצדק, אך
לא תהיה כל מניעה חוקית מאף אזרח
לעשות זאת במקרה שיראה עצמו מקופח
על״ידי אחת מפעולות לשכת עורכי־הדין.״

הכד אודות
מאת

צרה וריד* מנוס

״כישראל ״,מסכים דידי מכוסי ,״נוצר עם חדש. אבל עוד לא התגכשה
דמות אופיינית לעם זה ״.לבני העם הזה, הצברים, יש תופעות וגילויים
של תרכות -או חוסר־תרבות -מסויימים. אולם תופעות אלה אינן
ניכרות במקובץ אצל בל אחד מהצכרים, או אצל מרביתם. כי אם
אי־פה אי־שם בולטת תופעה זו או אחרת. לדעת דידי, מנסים כארץ
לבלוע את העוגה כמקום לאכול אותה. בלומר: מנסים לכפות עם
במקום לחבות עד שייווצר בהדרגה, תוף שלכי־ביניים. נפיץ זה לא
יצר עם כעל תכונות אופייניות. אולם ככל זאת ניכרות ככר עתה
תופעות מסויימות אצל הצכריות. בחמשירים שחיבר, למשל, אין מין.
כי, לדעת דידי, הצברית היא נורא א־מינית -״ אינ המתמ סר ת:״ לשיא
מגיעה אותה צברית המסמיקה כשהיא חולצת שדה כדי להניק את
כנה. דידי הוא צבר יליד קבוצת גבע ( )33 ואילו צלה, אשתו, אף היא
צברית, ילידת ירושלים 30 צלה, בוגרת ״בצלאל״ ,שזכתה לא מכבר
בפרס ראשון עכור ציור בול השואה, ציירה את הקריקטורות לחמשירים.

חניכת־תנועת־נוער, שמה רוחי,
התלבטה בתקופת התבגרותי.
המדריך הצעיר
שהלך להסביר —
חזר מאוכזב ושרוטי.

צברית בת י״ט ושמה שורה,
עוז לבשה ועשתה לה פריזורה.
וכבר חודש ימים
ר,״חבר״ התמים
מסתפק בשיחה על קולטורה.
הוזי מזל של כל : 3בנתניה, רדפה עדת
כלבים בזעם אחרי רוכב אופנוע, הבהילה
את הרוכב, שסטה מהכביש ונחבל בראשו
כאשר התהפך אל תוך תעלה ספר
הספרים: בתל־אביב, כאשר מיינה
מחלקת הנוער של העיריה את הספרים
שנאספו במבצע ספר לפרברים, גילתה בין
המבחר הגדול של התרומות גם כמה עשרות
ספרי טלפונים משנים קודמות
ימות המשיח: בבת־ים, התלוננה החברה
קדישא בפני העיריה על חוסר מקום
מתאים לקבורת מתי העיר, הודיעה שאם
לא יתוקן המצב היא ״תנקוט אמצעים
נגד הנפטרים שעת הכושר :
בחיפה, הובאו לפני בית המשפט כעשרים
נערים, תלמידי מוסד רמת־הדסה, שנאשמו
בכך שניצלו את המהומה שנוצרה במקום
בעת הפגנת החרדים לפני כמה חדשים,
גנבו חפצים וחיבלו ברכוש המוסד.

האמנם ה צבריו ת •פותי

צברית בת חברה הסלונית,
שנסתר ,״אהבה אפלטונית״,
צחקה ואמרה:
״לפעמים זה לא רע,
אף על פי שהיא קצת מונוטונית.״

בנח״ל יש בת, שמד, צופיה,
חברמנית! לובשת כפיה.
כשהגיעה לגיל
בו צריך להתחיל...
היא התחילה חוגרת שבריה.

צברית התלבשה בהידור,
עד אשר ״התלבשה״ על בחור.
לאחר שזכתה
להשיג מטרתה
עם חלוק היא יוצאת לביקור.

רווקה מזדקנת, שמה שרה,
יושבת כל יום בעטרה.
כבר שנים היא מקווה,
שיבוא שר־צבא
וישאל אותה איפה היא גרה.

צברית, בת קבוצה ושמה נירה,
נסעה לה בחופש העירה.
כשהעיז איש אמיץ
להזמין לה כוס מיץ
את כבודה בממון לא המירה.

צברית חמודה ושמה טליה,
קנתה כל שמלה מאיטליה.
אך נוסף לשמלה
גם ספגטי אכלה —
אוי! איטליה לוחצת בטליא!

צברית עשירה ושמה מינה,
יום אחד קוקטיל־פרטי הכינה.
את הויסקי הביאה
בכוס לבניה —
קוויאר היא הגישה עם טחינה.

בתלבושת מאום לא הבינה.
גם באמצע הסתיו
מחשופה עוד רחב —
מה הפלא שיש לה אנגינה!

מעשה בסטודנטית שמה מיקה,
ש,בתורת המוסר׳ העמיקה.
כשבנה התינוק
ד,תיפח לינוק
היא חלצה לו שדה והסמיקה.

כל אשד, היא יפה אם רוצים בה,
כל אשד, מכשפה אם קצים בה.
ואשתו של צבר
היא אותו הדבר —

אלא מה, בגללו יש קוצים

ספר

1267

י ״ גטב, מהשכ ״ ב 2 0 .1 2 .1 9 6 1 ,

המהיר

אגורה