גליון 1270 מתאריך 10 בינואר 1962

מספר 1270

שגח 25

ה׳ שבט תשכ״ב10.1.1962 ,

המחיר 65אגורה

״ ב א בי •אד״ הופיע בתירגומו העברי
שירו הידוע של המשורר הרוסי

יכגני יכטושנקו
״כאבי יאר״

שעורר הדים מרובים בעולם
כולו ובישראל במיוחד׳ תורגם
עתה לעברית על־ידי ש. אבן־
שושן שתירגם כבר כמה
יצירות מרוסית לעברית.
בחוברת המיוחדת המחזיקה 48
עמודים ומחירה 0.50ל״י בלבד,
השיר ברוסית, בתירגומו העברי,
וכן ניתוח מקיף של השיר
ודברים על המשורר.
בחוברת ניתן גם תצלומו של
המשורר וכן תצלומים של גיא־ההריגה
באבי־יאר ליד קיוב,
ששימש נושא לשיר של
יבטושנקו.

קר״ת ספר

אויבי

הבוער

מחלות המין
(מהדורה שנייה)
מאת הד״ר מרדכי זיידמן
פקידים :
תלמידים :
סטודנטים :
הרשמו עוד היום לקודם החדש ל

קצרנות

עברית ו/או אנגלית

3 >9 1 1יי?ך
״פראולין האריס,״ אמר קולונל הגסטאפו ,״בל נשלה את
עצמנו. אנחנו יודעים בדיוק מה הינך. את אוהבת נשים
איך קוראים לזה — לסבית, לא כן? עכשיו אנחנו מבינים
היטב את כזזנתו של המודיעין הבריטי. הם שלחו הנה אשה
כמוך, כדי שתבוא בקשרים עם אודה שפירכן ותחשוף את
סודותינו הצבאיים. רעיון מקורי ביותר, הייתי אומר. ברור לנו
שאת לסבית. יחסים כאלה עם גברים מחרידים אותך. אינך
יכולה לסבול נשיקה רגילה מגבר — ומה עוד יחסים כאלה.
אנחנו נמשיך לספל בך בצורה כזאת, עד שתסכימי לדבר

רומן מחנה השבויים
הנאצי המרתק ביותר

ריגול

עינויים

זוועות בל־יתוארו
של המשטר הנאצ
בסיפורה החדש והמרתק — ראשון בסוגו
הסופרת הצרפתיה הצעירה

מדל ין רושמון

הבת

להשיג בימים אלה בכל הקיוסקים

הצלחה

מובטחת:

חילקנו עוד פעם!

ספור הזוועות המחריד
ביותר שהופיע בעברית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן ג רג 0 1 1 2 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

עלילה דרמטית מזעזעת
העולה באכזריותה על

מהדורתו הרביעית של
הרומן הסנסציוני
של השנה

סטאדג 13
חולקה בימים אלה
לכל הדוכנים בארץ ואפשר
להשיגה במשך חודש ינואר.

צד תחמיצו!!!

סטאלג 13

סטאלג 217
שמהדורתו הראשונה אזלה
מהשוק תוף שבוע ימים כלבד

סינגואלה?
םינגוא לה ז
סינגואלה? בקרוב !
םינגואלה? כקרוב !
בקרובי

בקרוב !

סינגואלה?
סינגואלה? בקרוב !
סינגואלה? בקרוב !
םינגואלה? כקרוב 1
בקרוב!

כן, רבותי -בקרוב :

טטאלג 217

סי עו אלה

נמצא למכירה כימים אלה
כבל הקיוסקים בארץ

ספור הרדיפה הדרמטית אחר פושעי מלחמה נאציים
--יו פי ע בקרוב בהוצאת ״ים־סוף״ --

מה זה עתון? לפי הגדרה מפורסמת: גליון נייר שקוראים בו היום ועוטפים בו
דג־מלוח למחרת.
ביסודו של דבר זה נכון. העתונאי אינו כותב בשביל הנצח. הוא כותב בשביל היום.
היום הוא רוצה להשפיע, לעצב, לכוון, או לפחות לבדר.
משום כך, אולי אין זה צודק לקרוא מחדש בעתון בן־שנים. היו עתונאים גדולים, בעלי
רמה מקצועית גבוהה, אשר אף למילה אחת מדבריהם לא נותר ערך כלשהו כעבור שנה.
ובכל זאת, אוהב כל עתון לשאול את עצמו: האם יהיה ערך לדברי גם כעבור שנים?
או שמא ישוו בערכם לעטיפתו של ספר?
להעולם הזה שיחק, מבחינה זו, המזל. דבריו מצאו את מקומם בספרים רבים —
מאנתולוגיות על מיבצע סיני (האפוס של טיראן אינו חסר אף באחד מהם) ועד לספרי
חמשירים. לעתים נדמה כי דברי העתון, הנקראים ביום הופעתם בחפזון, מוסיפים משמעות
ועומק רק כעבור זמן — וזוכים להערכה שלמה רק בהופיעם בצורת ספר.
החודש אושר כלל זה מחדש. בשנה שאחרי מיבצע־סיני פירסמנו מדור בשם מי שחקים
אסורים, מאת עמוס קינן. הוא הכיל אגדות, אגדות קצרצרות, ללא קשר גלוי עם מאורעות
היום. למעשה היתד זאת ביקורת מוחצת על סדרי המדינה והעולם — אך בסערת הימים
סרחו רק מעטים לפענח את המשמעות הגלומה בה.
עתה הופיעו רשימות אלה בצורת ספר מהודר, בשפה הצרפתית, בתרגום כריסטיאן
(טנוחת הלוחס) רושפור ובתוספת ציוריו של אלשינסקי, בהוצאת מו״ל איטלקי, הידוע
כמוציא־לאור של דברי־אמנות וספרות מובחרים ביותר. הספר, הנושא את השם זזורצי־ל
שון, מכוון לחוג הקטן של אניני־הטעם המופלגים ביותר באירופה.
קשה לבחור מבין אגדות אלה את הטובה ביותר. אחרי היסוס־מה בחרתי בסיפור
הבא, שהופיע בהעולם הזה 1030 הציור הוא של אלשינסקי:

הפטריוט.

אחד נכה מלחמה עם יד אתת, רגל אחת ועין אחת ישב בבית־קפה ועיין בז׳ורנל אמריקאי.

וכל

מיני

מקו מו ת.

.׳הסתכל

היו שס צילו מי זוועה מקוריאה, הודו־סין, הונגריה
סקופ עתונאי,׳׳ אסר לי בחרדת־קודש.
הסתכלתי בהערצה על הצילו מי ם הטריים של גוויות כרותות־רא ש, והערצתי את עוז־הלב

של העתונאים והצלמים.
.מנוולי ם כאלה, נאצים, איך הם מתנהגים כך עם בן־אנו ש!״ אמר האיש, והצביע על אחד
שהיה תלוי ברגליו ו שתי נ שים ירקו עליו.
התפלאתי מדוע האיש מסתכל ב ע תון, עד שעלה בדעתי שאולי הוא עני ואין לו כסף
לקנות ראי. צריך לע שות מהפכת כדי שלכל אחד יהיה כסף לקנו ת ראי ולראות את עצמו.
זהו, כמובן, סיפור ישראלי. במקרה הייתי נוכח כאשר נולד, בקפה כסית. אך כמו
כריכות שנת 1961 במשרדי ״העולם הזה״,
תל־אביב, גליקסון ( 8על־יד
כיכר דיזנגוף) מתקבלים
לכריכה כרכי 1961
(וגם כרכי שנים קודמות).
מחיר הכריכה הוא — 5.ל״י
הכרך (כולל משלוח בדאר,
למעוניינים בכך) ,ואפשר
לרכוש גליוגות חסרים
במחיר 65 אגורה הגליון.
שעות קבלת הכרכים: יום
ראשון וחמישי בשבוע בין
השעות שש עד שמונה אחר
הצהריים•

איזה

סיפורים רבים אחרים של קינן, גם זה יכול היה לקרות בכל מקום אחר. תוכנו אוניברסלי.

ועד יוזם להקמת

ארגון ידידות ישראל-קובה
מזמין כל ידיד קובה בישראל, להודיע על הצטרפותו
לת.ד ,4 769 .תל־אביב

מכת בי ם
המשאית של מזרע

הגיע אלינו אוטו־טשא חדש טבית־חרו־שת
״מק״ באמריקה, ובתור הקבינה מצאתי
כתובת זו.
אני צילמתי זאת ושולח לבם בתקווה
שתפרסמו תמונה זו, בליווי ההסבר, למעז
קוראי השבועון.
משה לפידות, מזרע
הכתובת והציור על המשאית של משק
מזרע — ראה תמונה.

״תת־שר הסרחון״

...מ ה הענינים פה? כל פעם שאני קורא
על איזה עי.י! ביש, שריח רע נודף טמנו,

כמו ענין ה״עוזים״ של צ׳ומבה (העולם
הזה ,)1268 תמיד צץ שטו של תת־שר ה־בטחון.
אני מציע שנקרא לו, אולי, תודשר
הסרחון
אורי שחם, ירו שלים
תהא חקירה! יקוטו־נא אנשי צה״ל, ויאמרו
דברם! יקומו־נא אנשי־הרוח, ואל יעסקו
להם בפתיחת, הקאמרי״! תקום טיר ועדת־חקירה
שתחקור איד וכיצד הניע ה״עוזי״,
הנשק שנוצר כדי להגן, לידי מפלצות
פורטונליות הרוצחות באננולה, וכיצד נתגלגל
לידיו של פרצוף הצנע צ׳וטבה! סטו־רנטים,
פרופסורים, אייכם?
בל נוסיף לשבת בחיבוק ידיים, בשעה
שטף, שכל פשעו הנו צבע עורו, נרצח ברבבות.
תהא
חקירה — ומיד!
שבתאי ירושלמי, תל־אביב

בין החברונים

אם הקורא מני כתב במכתבו שאי-אפשר
לעשות שלום עם הערבים (העולם הזה
,)1268 וטסתמד על זה שהוא מכיר אותם
מפני שהיה נר בחברון, אז אני רוצה
להניד שנם אני נרתי בחברון וסתור זד.
שהכרתי שם את מני הנעתי למסקנה שדווקא
אתו אי-אפשר לחיות בשלום.
חיים נסים, ירו שלים

זה סתם צחוק זו

הכתובת על המשאית
העולם הזה 1270

ובכן, נם אנחנו מטורפים ככל העולם.
נם אנחנו משתוללים למשמע תיזטורת של
רוק׳נ׳רול (העולם הזה .)1268 אין לזה
כנראה כל קשר לא עם חינוד מוסיקלי
ולא עם מסורת תרבותית ארוכה. מיקצב
(המשך בעמוד ;4

שמעון ישראלי
יום(? ליפסקי
אחיעם נוף
שמעון צבר

נתליה אשר
דוד נלוזמן
מדתה כמיאל
ירושלים חיפה
רמלה

האם יש ביטוח נגד קרחת?..
אם הנך צפוי לקרחת, כתוצאה מהתדלדלות שערך
או בתוקף חוקי התורשה, דע — ,קרחים ממש זכו
לנביטת שיער ראשם לאחר שימוש ב״אליקסיר״
של הביאוקוסמטיקאי ד״ר א• רובין.
אך טיפול יסודי בקרחת, הינו ממושך, מיגע ויקר.
אתה יכול לחסוך לעצמך טרחה זו ע״י ״טיפול־מונע״
.טיפול־מוגע למשך מספר חדשים, אחת ל שנה
או לשנתיים, מחזק את שרשי השיער, מצמיח
שיער עבה, הקשור היטב לשרשיו.
בעזרת השימוש ב״אליקסיר״ יש באפשרותך לדחות
את התקרחותך, אם לא לגמרי — הרי לשנים רבות.
מנע את התקרחותך!
התחל כבר היום!

שינוי כתובת -
המנוי המשנה את כתבתו, מתבקש להו דיע
על כך למחלקת המנויים שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

מכ ת בי ם
(המסך מעמוד )3
הרוק פשוט משלים את הטענל החברתי־תרבותי,
בספקו את החוליה החסרה בין
הציביליזציה המודרנית המתנוונת לבין
תרבות הג׳ונגל הפראית. אחרי שבמשד
אלפי שנים ניסה האדם להינתק ממוצאו
החייתי, ואף הניע לתקופות־שיא של פריחה
תרבותית, שוב הוא חוור אל מקורו.
אני רק לא יודע אם הרוק׳נ׳רול רק מבטא
טצב קיים, או שהוא מבשר התפתחות העומדת
על הסף, כאשר יתפוצצו הטנאטונים
ושרירי הגזע האנושי — אם בכלל ישארו
באלה — יחזרו אל תרבות הנ׳ונגל.
דויד מגן, ירושלים
אם המלים שהבאתם בפתיחת הכתבה
שלכם נחשבות לשיר, אז אני משורר. לא
מאמינים? הנה:
רוק׳נ׳רול
לטה לסבול?
רוק רוק רוק —
אל תשתוקן
האם זה מחול?
או סתם צחוק?
יאיר כהן, תל-אביב

המוסר בגימנסיה

אינני יודע מי צודק בפרשת סחיטת צילומי
העירום (העולם הזה .)1268 זאת בוודאי
יפסוק בית־המשפם. אולם כאב לבז
ולבת, תלמידי גימנסיה, איני יכול אלא
להיות חרד לתופעות השונות הצצות ועולות
בזמן האחרון בין בני שיכבת־ניל זו.
כתבתכם בנידון לא היתה הידיעה הראשונה
שהגיעה אלי על מעשים מסוג זה. כבר
סיפרו בחוג ידידי על בחורים העושים להם
זאת להובי, היינו: להביא בחורות לכל
מיני מצבים אינטימיים, ולצלם אותז. ב־דרד
כלל הם עושים זאת בהסכמה הדדית,
כספורט. אבל מספורט כזה יכולות לצמוח
תוצאות נוראות. הניע הזמן שמחנכים
ישימו לכד את לבם, ויקדישו קצת יותר
מחשבה לרמתם המוסרית של תלמידיהם.
דניאל הירשפלד, תל־אביב

מרים מבקשת עזרה
פנשתי ברחוב את מרים רפופורט, אותה
אלמונית המוכרת לבעלי־חיים (העולם הזה
.)1267 היא מבקשת ממערכת העתון ומכלל
הקוראים לעזור לה במציאת חדר מתאים
לכלביה, וטעטירה שפע של כל טוב על המערכת
ועל קהל-הקוראים.
ב. בר־כוכבא, ירושלים

בגדי ב.כ.
התמונה היפה ביותר שהופיעה בגליוז
האחרון (העולם הזה )1268 היתה — כז,
אל תצחקו! — דווקא תמונתה של בריג׳יט
בארדו הלבושה. אמנם קרה לי קודם להתפעל
מתמונות של ברינ׳יט המעורטלת, אד
למראה התמונה האחרונה הזאת, כשהיא
לבושה כמו נ׳נטלמן אנגלי, אינני מבין
מרוע היא בכלל צריכה להתפשט. הרי היא
מקסימה הרבה יותר כשהיא לבושה!
אלי הררי, נתניה

צבר יורד על עצמו
זה מכבר חש אני, כקוראים רבים, כי
רשיטותיו של שמעון צבר מתדרדרות מטה
מטה במדרון הבינוניות והאפרוריות. אר
על כל השיאים עלתה רשימתו האחרונה
(העולם הזה ,)1267 על חלוקת פרם־ביאליק.
וכי מה תימה ששמעון צבר לא הבין שם
מאומה, אטר כבר אדם שוודאי היה זוכה
בפרס על חכטת־ישראל ,״טח לתבן את
הבר?״
ולסיכום: אם בימים גשומים אלה סובל
שמעון צבר טמחסור בנושאים, טוב יעשה
אם יבלה את ימיו בציור פרולטרים בעלי
הכרה ופושטי־יד, אולי יאיר לו האידיאליזם
הריאליסטי פגים יותר מאשר ההומור
הישראלי.
יובל רותם, ירושלים
שמעון לוקח דברים ללב. נזיד קם והלן
לחפש פוולטרים־בעלי־הנרה־ופושטי־יד. אמרו
לו שפרולטרים לא פושטים יד — רק
באמצעות מגביות. אמר: סוב, שיהיו פרד
לטרים־בעלי־הכרה. אמרו לו: הצירוף הזה
נתפרק עט פירוק הפלמ״ח. געשה לו עציר.
— פנה לחפש פושסי־יד. ירד גשם. כל
פושטי־היד הלנו הביתה.

פליטים ושלום

״ העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
. 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי. המו״ל: העולם הזה בע״מ.

...אני מסכים שהפליטים הערביים סובלים
וחייבים לשקמם (העולם הזה .)1266
לצערי לא אוכל להתעלם מטה שגרם לטצבם.
כי בהתעלמותי הנני חוטר:
(א) בתוקפנות ושפיכת־רטים ערבית בשנת
— 1948 שהיא הסיבה היחידה המונעת
ישיבת הפליטים הערביים בטד־נתם.
(ב) בהכנסת חישוב אז לתור ניטאות.
(נ) בחילול זכרם של אותם אנשים שבזכותם
כולנו חיים.
בהתננדותי לתוקפנות, ייצערי לא אובל
להסכים להצעתכם, ותקוותי שתסכימו שחילוקי
דעות זו תופעה אפשרית בחברה
חופשית.
ברנרד ישר, תל־אביב
...בקשר לבעית הפליטים והשלום, יש
להוסיף את נורם כה העבודה הזול, הנמצא
בידי הערבים, היכול להטים שואה על
צבור הפועלים בארץ. כדאי להזכיר זאת
למפ״ם. אני מבין שהמפלגה הליברלית
ובעלי המקצועות החופשיים מטיפים לשלים,
אבל מפ״ם?
פופר יוסלו, כפר־אתא
העולם הזה 1270

עווו ״העורם חזה״ מדווח עי >3יעוומ!
עס אישים ערביים בחו־ל-בפווס 1962
• שתי עובדות־יסוד, השולטות במרחב ברגע זה, בלטו מראשית הודיכוח. האחת היא,
שמעולם לא היה המרחב כה רחוק ממלחמה כמו עתה. בגלל הצטלבות של נסיבות רבות,
רחוק הסיכסוך הישראלי־ערבי ברגע זה מהתלקתות צבאית, יותר מבכל עת מאז .1948
העובדה השניה היא, שאין איש במרחב ומחוץ לו, המאמין בשלום קרוב בין ישראל לערב.
הרושם שקיבלתי כבר בעת הדיון על בעיית הפליטים באו״ם, התעמק עתה עוד יותר.
שני הצדדים לסיכסוך התחפרו כה עמוק בעמדותיהם, עד כי השתרר קפאון גמור ומוחלט.
הסכסוך נראה כתופעת־טבע, ששום דבר לא ישנה אותו. שום דבר, זולת שינוי קיצוני
בעמדת אחד משני הצדדים — ואיש לא האמין באפשרות כזו.

מאת

אודי אבנר׳

על רקע זה, שהטביע את חותמו על כל החלק הראשון של הדיון, הרציתי את דעותינו,
כפי שהן משתקפית מעל עמודי העולם הזה, אתגר ופירסומי הפעולה השמית. התגובה
היתד, חיובית אן ספקנית. כל הנוכחים השלימו עם המשכת המצב הקיים לתקופה ארוכה
התרעתי נגד השלמה זו. הדגשתי שברור לכולנו כי אנו עומדים על סף תקופת הטיל
והאטום במרחב. המצב הנוכחי יגרום בהכרח להזדיינות שני הצדדים בכלי־המלחמה החדישים
ביותר. אם לא יושג השלום בשנים הקרובות, יווצר מצב, בו יחזיקו גמאל עבד אל־נאצר
ושמעון פרס בידיהם טילים אטומיים — ואת היכולת להשמיד תוך דקות מעטות את קאהיר
ואת תל־אביב. סיכוי מחריד למדי.
תוך כדי כך סיפר צ׳ילדרם כי אמנם כבר מרחפות מחשבות מסוג זה במרחב. כל
המתכננים של הסכר הגבוה באסואן, נאלצים לקחת סיכון נורא זה בחשבון. כי הסכר,
המסוגל לעמוד מפני כל הפצצה בחומר־נפץ רגיל, יוכל ליהרס בנקל על־ידי פצצה אטומית.
אם יקרה הדבר אחרי הפעלת הסכר שיצור אגם מלאכותי אדיר, תחולל הפצצה שואה
חסרת־תקדים. האגם ישטוף את מצרים בזרמי איתנים, ישמיד במחי־יד את קאהיר ואלפי
כפרים, תוך אבדן חייהם של מיליונים.

המגוף לשבירת החומה

צ1ח1י 0מצויים: מקולס לא היתה המלחמה רחוקה יותר
ן**י סצנה דמתה

לקטע של סרט, מעשה ידי במאי־אמן, בעל נטיות פוליטיות

| אוט־פיסטיות.
מסביב לשולחן עגול גדול מאוד, מעץ־אלון כבד, ישבו ששה גברים. האור היחיד בחדר־האוכל
הפרטי של ה מועדון האוניברסיטאי המאוחד, אחד המועדונים האריסטוקראטיים ביותר
בלונדון הבהב משני נרות תמירים, בפמוטות יקרים. חצי־תריסר מלצרים בתלבושת חגיגית
ריחפו מסביב לשולחן, בלי נשמע קולם, והגישו את הארוחה והמשקים.
השיחה סביב לשולחן — שהתפרקה לעתים קרובות לשתיים־שלוש שיחות נפרדות —

כל הסכימו כי חדירת האטום למרחב, הנראית כבלתי־נמנעת, תחריף ללא שיעור
ן ן את חומרת הסכנות הקיימות. אך הספקות ביחס לאפשרות של שלום נשארו בעינם.
אמרתי כי רק יוזמה מהפכנית חדשה יכולה לשבור את הקפאון הקיים, וכי במצב שנוצר,
עם כל המישקעים הנפשיים של הדור האחרון, ברור לי כי הצעד הראשון חייב להיעשות
על־ידי ישראל. לכך היתר. הסכמה כללית. שום מנהיג ערבי, ואפילו ישאף לשלום בכנות
(רוב הנוכחים סבורים כי עבד אל־נאצר עודו רוצה בכך) ,לא יוכל לעשות את הצעד
הראשון, פן ייחשב בוגד בעיני עמו.
חוראני רצה לדעת מה כוחם של חברי לרעיון בישראל. אמרתי לו את האמת: הם עודם
מיעוט קטן למדי, אך השפעתם הרעיונית גדולה בהרבה מכוחם המספרי — הם הכוח

אבירי השולח! העגול

נסבה על בעיות המלחמה והשלום במרחב, על מצב הפליטים הערביים, על המהפכה
במצרים, הבחירות בישראל, מעיינית הנפט בכוויית ומלחמת־השיחרור באלג׳יריה. היתה
זאת שיחה בלתי־רגילה בהחלט — כי שניים מן הנוכחים היו ערבים, שניים ישראלים,
אחד בריטי ואחד אירי.
המארח היה עורך טיימס הלונדוני לענייני המרחב, גבר גבה־קומה ויפה־תואר, שחזר
לא מכבר משיחות עם ראשי־השלטון בקאהיר ובירושלים. בימי מלחמת־העולם עמד בראש
תחנת־שידור ביפו, שניהלה את התעמולה הבריטית במרחב. גישתו ניטראלית, אובייקטיבית,
מפוכחת, מקיבלת על כל הצדדים.
לא כן הגבר האירי, שישב לצדו. ארסקין צ׳ילדרס, נכדו של לאומן אירי שהוצא להורג,
בנו של שר בממשלת־אירלנד, שונא את האימפריאליזם. מאז מיבצע־סיני, בו שיתפה
ממשלת ישראל פעולה עם חורשי־המזימות בלונדון, היה לידיד נלהב של עבד אל־נאצר.
מאמריו רבי־ההשפעה בשבועון ספ ק ט״ ט ר עוררו לא פעם את זעם החוגים הרשמיים
בירושלים, שהכריזו עליו כאנטי־ישראלי ואף כאנטי־ציוני. אולם צ׳ילדרס רחוק מלהיות
כזה: הוא ידיד נאמן לישראל אחרת, השואפת לשינוי-ערכים.
לידו ישב אחד מאנשי־הרוח הבולטים בעולם הערבי: פרופי אלברט חוראני, ההיסטוריון
הלבנוני הגדול, שנולד בבריטניה ונחשב בר־סמכא בדברי־ימי התנועה הלאומית הערבית
של ימינו. מולו ישב אדוארד עטייה, התועמלן הבולט של הלאומיות הערבית, יריבה של
גולדה מאיר בוזיכוחים בינלאומיים, ויועץ רשמי בשגרירות־עיראק בלונדון. שניהם חיברו
את עיקר הספרות על התעוררות הערבים במאה הנוכחית, ושמותיהם מתנוססים על מדפי
הספרים של כל מומחה לענייני המרחב בעולם.
אהד הישראלים היה צעיר ירושלמי, הממלא עתה תפקיד כלכלי חשוב בבירה הבריטית.
השני הייתי אנוכי.
שני הערבים באו מחוץ לעיר כדי להשתתף בשיחה. אני הקדמתי למענה את בואי מניו־יורק.
מן הרגע שנפגשנו, בספרייה גדושת הכרכים ממסד־עד-טפחות, של המועדון האכסקלוסיבי,
ועד לרגע שנפרדנו, עברו כחמש שעות. לי — ודומני כי לכולם — היה זה ערב
בלתי־נשכח.

טיל ואטום במרחב

*ט א היתה זאת ועידת־שלום — למרות השולחן־העגול, אשר סביבו העברנו חלק מן
/הערב. איש מאתנו לא הוסמך על־ידי ממשלתו לנהל משא־ומתן למען הסדר כולל
במרחב. לא התכוונו להשיג סיכום כלשהו. באנו להחליף דעות, לנתח בעיות, להרהר
בקול רם.
ובכל זאת, היה זה מעמד בלתי־רגיל. ידידי מסביב לשולחן — בהמשך השיחה פנינו
איש לרעהו בשמו הפרטי — היו כולם מומחים ממדרגה ראשונה לבעיות המרחב, ומסופקני
אם יש טובים מהם. כל אחד מאתנו היה פטריוט מושבע של מולדתו, ואף לא הסתיר זאת.
לא פעם התלקח ויכוח קטן על בסיס לאומי — כאשר הגנתי על רמתו הצבאית של צה״ל
במיבצע סיני, מול ההערות הספקניות של עטייה, או כאשר שלל ידידי הישראלי את
ההנחה כי המנהיגות העברית חתרה בראשית. תש״ח לקראת גירוש הערבים.
ערבים לאומיים, ישראלים לאומיים, בעזרת בריטי מפוכח ואירי קנאי, ישבו יחדיו וליבנו
את האפשרויות לשינוי־ערכים במרחב, למען יהיה בו מקום לכל עמיהם כאחד. האווירה
המיוחדת במינה של המועדון בן מאת השנים, שריד מימי היות בריטניה מרכז העולם,
תרמה לרמת הוויכוח.

המהננה בסוריה: מכה ניצחת לרעיון המדינה הנל־ערבית

במדינה אחת גדולה, תחת ממשלה מרכזית מאוחדת, שבק חיים לפי שעה. על כך אף אין
ויכוח — הדבר נחשב למושכל־ראשון, מובן מאליו, ובתור שכזה השתרבב לכל שיחה
מן השיחות הרבות שניהלתי.

מצרים: מהפכה של ממש

אדנ א צו וג הו ת הכשרון הסודי: המהפנה־היא רצינית
הבולם את הידרדרות המשטר הקיים לעבר תוכניות מלחמה, והם גורם היוצר דעת־קהל,
המעורר למחשבה והמשפיע בעקיפין על קדהממשלה. הזכרתי את הצבעת ישראל נגד
הגזענות בדרום־אפריקה.
עטייה הסתייג מן ההגדרה השמית. לדעתו, נודף ממנה ריח גזעני בלתי־רצוי, בארתי לו
את הגדרותינו, שאינן גזעניות כל עיקר ועמדתי על כך, שזו ההגדרה ההגיונית היחידה,
הכוללת עברים וערבים והמדגישה את המשותף להם. שאלתיו, אם יש לו הגדרה טובה יותר.
חוראני ענה, שהוא דגל פעם בהגדרה של סוריה רבתי, הכוללת גם את ארץ־ישראל,
כמסגרת לחיים־בצוותא של כל העמים החיים בה. אחרי שמיעת ספקותינו, נאנח והסכים
שאמנם עבר זמנה של תפיסה זו. אי־אפשר לצמצם את רעיון האחדות הערבית. אפשר
רק להרחיבו עוד יותר — בהתאם לשאיפת התפיסה השמית.
אחרי שהסברתי את עמדתנו בשאלת היחסים בין האומה־העברית החדשה לבין יהודי
העולם( ,שמצאה חן בעיני כל) ,והדגשתי שאנחנו תומכים בעליה־חופשית (דבר שעורר
הסתייגות רבה, אותה ניסיתי להפיג) ,נשאלתי שאלה פשוטה: מה היינו עושים אילו
נמסר כיום השלטון לידינו?
עניתי, שהיינו יוצאים להתקפת־שלום כללית, מתואמת ורבת־זרועות — החל בשינוי
מצבם של ערביי ישראל, וכלה בתמיכת ישראל במלחמת־השיחרור באלג׳יריה. אך המפתח
לשער השלום הוא, בעינינו, פתרון בעיית־הפליטים. פירטתי את התוכנית (אותה הסברתי,
בשעתו, בסידרת־מאמרים בהעולם הדה) לפתרון הבעייה — על־ידי מיבצע נועז אך שקול,
שיביא בהכרח, צעד אחרי צעד, לפתיחת הגבולות ולשבירת המצור — מבלי שאף מנהיג
ערביי אחד יידרש להסכים לכך רשמית, ומבלי שידובר בכלל על שלום פורמלי. כרגיל,
הסתמכתי על נסיון השילומים, שהביאו לשלום גרמני־ישראלי על־ידי מדיניות יזומה
וחד־צדדית.
באותו רגע הרגשתי, ששברתי את חומת הספקנות. נדלק ניצוץ כלשהו. חשתי, כי
הרעיון עמד באחד המיבחנים הקשים ביותר — הוא עבר את הביקורת של קהל מצומצב
וספקני, המעורה מאין כמוהו בקרקע המציאות המרחבית.
הסתפקתי בכך. מאחר שלא היתד, זאת ועידת־שלום, לא ביקשתי הסכמה מפורשת. אך
מאותו רגע, שררה באולם הספרייה (אליה חזרנו לאחר הארוחה) ,אוזירה של אופטימיות
מוזרה. ישבנו שקועים בכורסות־העור העמוקות, החלפנו דעות על הנעשה בכל ארץ מארצות
המרחב, תוך דילוג מנושא לנושא וממקום למקום. אך התרוממות מוזרה זו, שהיא כה
יוצאת־דופן באקלים הערפילי של לונדון החורפית, לא משה מאתנו.
בימים שלאחר מכן, פגשתי אחדים ממשתתפי הפגישה בהזדמנויות שונות. כולם גילו
לי שתחושה זו היתד, משותפת — התרוממות־רוח מסתורית התגנבה ללבם בעת השיחה,
והפכה את הערב ההוא לחוזיה מוזרה ומעודדת.

סוריה: דרכון חדש ונוצץ

*** יחה זו היתד, המרשימה ביותר, אך לא היחידה, שניהלתי בחודש האחרון עם ערבים.
אין טעם לחזור על שיחות אלה לפרטיהן. תחת זאת אנסה לצייר, בקווים כלליים, את
תמונת המרחב בפרוס שנת ,1962 כפי ׳שנתגבשה בשיחות אלה, ובשיחות עם מומחים לא־ערביים
בארצות־הברית, בבריטניה ובצרפת.
אמרתי כבר, שבעיית ישראל־ערב נדחקה לקרן זווית. במרכז הבמה ניצבות עתה בעיות
אחרות לגמרי. העיקרית שבהן, היא בעיית הפילוג הערבי.
בדרכי לאתונה, נתקלתי במטוס בגבר צעיר מדמשק, שהראה לידידיו, בגאווה רבה, דרכון
חדש ונוצץ של הרפובליקה,־ר,ערבית־ר,סורית. בחנייה הבאה עלתה למטוס קבוצה גדולה של
מצרים צעירים. הם היו בדרכם למוסקבה. משגבר הקור, חבשו כולם מצנפות־צמר חומות
סרוגות, שעטפו את כל ראשם והותירו לפליטה רק את העיניים ואת האף. הכרנו מצנפות
אלה במיבצע סיני. ללא ספק היתה זו קבוצת חיילים, היוצאת לאימונים לברית־ד,מועצות.
כאשר שמעו המצרים ערבית, שאלו איש את רעהו :״מי זה?״ אחד ענה :״סורי!״
והתעניינותם היתד, כלא הייתה. באולם נמל־האויר, שמתי לב כי הסורי יושב לבדו, בעוד
המצרים מסתודדים בפינה מרוחקת.
זה היה הרושם הראשון. ככל שהמשכתי בדרכי, הסתבר לי, כי הפילוג המצרי־סורי עמוק
בהרבה מכפי שסברנו בארץ. בין שני העמים נפערה תהום — ורעיון האיחוד הערבי ספג
מכה, ממנה לא יתאושש שנים רבות. בפרוס 1962 אפשר לקבוע: רעיון איחוד הערבים

פי כל הסימנים, הקדים גמאל עבד אל־נאצר להגיע למסקנה זו — ועל כן יצא
/לדרך חדשה, נבונה ונועזת כאחת. היא מוכיחה מחדש את כושר הסתגלותו המופלא
של מדינאי צעיר זה למצבים המשתנים.
שאלתי הגדולה, החוזרת ונשאלת באוזני כל מומחה אובייקטיבי, היתה: מה רצינותה
של המהפכה הסוציאליסטית של עבד אל־נאצר? האין היא אחיזת־עיניים? היש אמת בטענת
העתונות הישראלית, כי עבד אל־נאצר מחרים את רכושם של יהודים וזרים ותו־לא,
מבלי לנגוע ביסודות החברה המצרית עצמה?
הצגתי שאלה זו לעתונאים בריטיים, שחזרו זה עתה ממצרים, לקומוניסטים מצריים,
לצרפתים, לאויבי עבד אל־נאצר. התשובה האחידה, ללא יוצא מן הכלל: זוהי מהפכה
אמיתית, שורשית, רצינית ביותר.
שטות גמורה היא להעמיד פנים כי עבד אל־נאצר פגע רק בקבוצות־שוליים זרות. נשיא
רע״ם פגע בראש ובראשונה באילי ההון המצריים. בין הנפגעים נמצאים כמה מקציני
ההפיכה הוותיקים, שותפיו משכבר הימים, שהתעשרו במישטר החדש. למעשה חיסל עבד
אל־נאצר לחלוטין את כל המעמד המצרי העשיר, מבלי להותיר לו שריד. אותה שעה
ד,לאים את כל המפעלים הפרטיים, פרט לקטנים ביותר. זהו מישטר סוציאליסטי מובהק.
האיש המשפיע ברגע זה על עבד אל־נאצר יותר מכל אדם אחר, הוא המרשל טיטו.
היה זה הוא ששיכנע את עבד אל־נאצר, עוד לפני התפלגות סוריה, שאין ערך למיבצעיו
הבינלאומיים, כל עוד לא חיסל את הריאקציה, שהיא שותפת טבעית לאימפריאליזם הזר,
בביתו הוא. טיטו, בעיני שליט קאהיר, הוא הרבה יותר משותף בינלאומי — הוא ידיד
אישי, יועץ ומורה.
אין, איפוא, ספק לגבי רצינותה של המהפכה. יש להתחשב בה בכל תחזית מרחבית,
ובכל תכנית לעתיד. השאלה היא רק: עד לאן תגיע? האם תגיע לשיאה במהפכה קיצונית
ושלמה, כמו זו של פידל קאסטרו, או שתיעצר אי־שם, בדרך, לפני היעד הסופי?
לי אישית, היו וישנם כמה ספקות לגבי עומקה של מהפכה חברתית, המבוצעת
באמצעות צוזים ממשלתיים ובכוח הצבא, ללא אידיאולוגיה מלהיבה ומסעירה, ללא
תנועת־ד,מונים מגובשת, ללא קאדרים מקומיים בכל כפר ועיירה. מהפכה אמיתית, אין
פירושה חיסול המעמד העשיר והלאמת אמצעי־ד,ייצור בלבד. היא זקוקה גם להתעוררות
עמוקה מלמטה — לשינוי־ערכים נפשי כללי, לשינוי היחס אל העבודה הגופנית, למתכונת
נפשית המאפשרת תודעה טכנית. יש לי ספק אם אפשר לחולל שינוי כזה ללא תנועה
מהפכנית המונית, המקימה בכל כפר סגל־פעילים, כדי שזה יחולל מהפכה חברתית במקום.
האפשרי הדבר ללא מרידה בכבלי הדת? ללא שינוי מעמד האשה?
הציונות הסוציאליסטית של העליה השניה חוללה מהפכה כזאת. האם יצליח בכך הצבא
המצרי?

סעודיה: מהפכה מטעם

ס שאלות אלה אין עדיין תשובה סופית ומשכנעת. המצב עודו גמיש מדי. ודאי׳ רק
/שעבד אל־נאצר אינו מהתל. מיבצעו החדש חדור רצינות עמוקה.
הדבר מתבטא, בין השאר, בהנמכת קולה של מצרים בזירה הבינלאומית. עברו הימים
בהם עמד הדובר המצרי במרכז הקבוצה הערבית, והטיף בקול גדול לפעולות הקיצוניות.
בדיון על הפליטים באו״ם כמעט ולא נשמע הקול המצרי. גם בזירות האחרות באו״ם חדל
המצרי לעמוד בראש, כמואזין בצריח המסגד. מצרים עסוקה בבעיותיה הפנימיות — והדבר
נותן אותותיו בכל גישה לבעיות־חוץ.
יתכן כי מצב זה מרגיז את שמעון פרס ושות׳ ,הזקוקים לדחליל מצרי׳ אקטיבי, למימוש
תוכניותיהם מבית ומחוץ. אך עובדה היא, כי כל תעמולה המייחסת למצרים תוכניות
תוקפניות בעתיד הקרוב, אין לה על מה לסמוך, זולת ברווזים ממולאים.
(לפניי כמה ימים אמר עבד אל־נאצר כי יגש לפתרון בעיית פלסטין ״רק אחרי שיטהר
את המולדת הערבית כולה מן הריאקציה והאימפריאליזם.״ במילים אחרות: הוא יטפל
בבעיית פלסטין רק אחרי מיגור כל המישטרים הריאקציוניים במרחב — תפקד שיצריך,
בלי ספק, שנים רבות מאוד).
אחד המומחים פירש באוזני את הקו החדש של עבד אל־נאצר בצורה מפוכחת מאוד.
דעתו: השליט המצרי יודע כי שיפור אמיתי במצב מולדתו המרודה, יושג רק בעזרת
משאבים כלכליים עצומים להקמת תעשייה גדולה וחדישה. הוא יכול להשיג משאבים
אלה בצורה אחת בלבד: על־ידי שימת ידו על מעיינות הנפט של סעודיה וכוזיית. על כן
אין ספק כי התקפתו הבאה תכוון לעבר ממלכתו של המלך סעוד, בעודו שומר את כוויית
לשלב הבא, ומנסה בינתיים למנוע את נפילתה לידי עיראק.
המהפכה הסוציאליסטית במצרים משרתת, איפוא, כמה מטרות נוספות. את מקום רעיון
האיחוד הלאומני הערבי, שנכשל בדמשק, תפס רעיון מלחמת־המעמדות הכל־ערבית —
רעיון האיחוד הסוציאליסטי. תחת דגל המהפכה, ינסה הקצין המצרי להפיל את המלך
הסעודי, לאחד את מצרים עם ארצות־הנפט וליצור בסים כלכלי איתן לעמו.
ימים מעטים אחרי ששמעתי תחזית זו, פתח עבד אל־נאצר במלחמתו נגד ״שלושת
המלכים״ — האימאם התימני, סעוד וחוסיין. המיבצע נראה בפינוי השטח, לעריכת
ההתקפה המכרעת במרכז החזית הריאקציונית — סעודיה.
החלל הראשון במלחמה זו יהיה, בלי ספק, הליגה הערבית. הליגה היא ברית של ממשלות.
אם רוצה מהפכן בקאהיר לפנות אל העמים ולקומם אותם נגד מלכיהם, יצטרך לחסל את
הליגה. מאחר שהליגה פעילה בעיקר נגד ישראל, יביא חיסולה בהכרח הקלה רבה למדינה.
האם יצליח קו זה? יש המפקפקים בכך. כי בינתיים צמחה גם בסעודיה בורגנות מקומית.
בשנים האחרונות נולד מעמד בינוני סעודי, שמשקלו המדיני גובר והולך. מעמד זה יפנה
בוודאי, במרוצת הימים, נגד המלך וכנופיית הנסיכים, המוצצים את דם המדינה. אך הוא
לא יעשה זאת על מנת להצטרף למצרים. תהליך ההתפתחות יפנה, כמו בעיראק, לקראת
לאומיות מקומית, המשולבת ברפורמה חברתית.

עיראק: מה רצה קאסם 7

ן** כית״קפה לונדוני פגשתי׳ בכמה גברים, בעלי תווי־פנים מרחביים. נכנסתי עמם
^ בשיחה, הצגתי עצמי כישראלי, ונוכחתי לדעת כי בני־שיחי האדיבים הם עיראקים —
האחד שליח ממשלתי, השני סוחר פרטי.
מפיהם שמעתי לא רק את הדעות הרגילות על ישראל (״היהודים מחזיקים בכל ההון
בעולם היהודים שולטים בעתונים בכל ארצות המערב לא יכול להיות שלום לפני
שתחזירו את הפליטים אלא גם את הביטוי העז של הלאומיות העיראקית :״כוויית היא,
בסך הכל, כפר עיראקי קטן. כמו שאמר מנהיגינו, נחזיר אותה לעיראק!״
כל עיראקי שנתקלתי בו משוכנע בכך בכל לבו. השאלה היא: מדוע העלה עבד אל־כרים
קאסם תביעה זו דוזקא עתה, כשלא היה לו כל סיכוי להגשים אותה? מדוע גרם למצב
שחיזק את עבד אל־נאצר במפרץ הפרסי, החזיר את האנגלים לאזור זה ואיחד נגדו את
העולם הערבי?
בין המומחים מושמעות שתי גירסות:
הגירסה השניה, המעניינת יותר: היתד, קיימת תוכנית לפלישת־בזק לכוויית, שהיתה חסרת
מגן אותה שעה. נאומו של קאסם היה צריך לשמש אות לצבאו, המוכן לתזוזה. אולם

קאסם עצמו פועל ללא כל מחשבה וחישוב. הוא הכריז מלחמה על כוויית בלי כל תכנית,
מבלי להתייעץ עם ג׳וואד.
הגירסה השניה, המענייני יותר: היתה קיימת תוכנית לפלישת־בזק לכוויית, שהיתה חסרת-
מגן. אותה שעה נאומו של קאסם הי הצריך לשמש אות לצבאו, המוכן לתזוזה. אולם
ברגע המכריע פרצה מרידה בין קציני החטיבה אשר עליה הוטלה המשימה. הקצינים
סירבו להילחם באחים ערבים. כך נשאר כל המיבצע תלוי על בלימה.
תהיה האמת כאשר תהיה: המצב בעיראק נשאר בלתי־ברור. מתקבל הרושם כי אי־בהירות
זו נובעת מאופייו האישי של ״המנהיג היחיד״.

לבנון: חופש ומטבע

ף• טיסה מעל לאירופה, באחד מקטעי הדרך, נזדמנה לי פגישה משעשעת ביותר.
^ בהיכנסי למטוס, בחרתי לי, כאילו במקרה, מקום ישיבה ליד צעיר, כבן ,25 בעל
תוזי פנים ערביים מובהקים. לא פתחתי בשיחה. קראתי בעתון עד שהוגשה הארוחה,
איחלתי לו ״בתיאבון״ וכך התפתחה מאליה שיחת־חולין מנומסת.
כעבור עשר דקות שאלתיו :״מניין אתה, בעצם?״ הוא ענה :״אני מביירות. ואתה?״
השבתי :״אני מתל־אביב.״
לרגע הסתכלנו איש ברעהו — ולפתע פרצנו שנינו, כאילו לפי סימן מוסכם, בצחוק אדיר.
״אם כן, אנחנו אויבים!״ הפלטתי, תוך כדי צחוק .״כן,״ ענה, כשהוא כמעט נחנק.
שוחחנו שעה ארוכה — ומשיחה זו על הלבנון למדתי יותר מאשר מאלף מאמרים. נסתבר
כי הצעיר הוא קרוב משפחה של אחד מחשובי המנהיגים במולדתו, מארוני לפי דתו. הוא
דיבר בגאווה עצומה על מולדתו הלבנונית, בה שולטים החופש והשכל הישר, בה אין
פיקוח על המטבע ואין שום הגבלה אחרת על חופש הפרט והמסחר.
במרחב כולו, כולל ישראל, אין משטר חופשי מזה השולט בביירות. כתוצאה מכך
הפכה לבנון מרכז ההון המרחבי. מיליונרים מכל קצוות המרחב, הבורחים מן ההגבלות
בארצותיהם, משקיעים את כספם בביירות. יתר על כן, בגלל חרותה ועושרה הצליחה
לבנון להפוך לא רק מרכז המסחר המרחבי, אלא גם מרכז חשוב של המסחר העולמי.
לבנונים קונים בפולין ומוכרים בארגנטינה, מתווכים בין יפאן למאלי.
שאלתיו שאלה המעניינת אותי במיוחד :״אתה עצמך, האם אתה מגדיר את עצמך בראש־ובראשונה
כמארוני, כנוצרי, כלבנוני או כערבי?״
הוא לא ירד מיד לסוף דעתי .״איזו חשיבות יש לדת? מה זה חשוב אם אני נוצרי,
מוסלמי או דרוזי? כולנו לבנונים. המולדת שלנו היא לבנון. מובן שאנחנו ערבים, ואנחנו
קשורים בכל עמי ערב. גם לא היינו מתנגדים לשתף פעולה במסגרת ערבית גדולה. אך
מדינתנו היא לבנון, ואנחנו רוצים שתישאר תמיד עצמאית וחופשית!״
לא יכולתי להתאפק ואמרתי :״יש לי ידיד, שמו ערי ז׳בוטינסקי, הטוען כי המארונים
הם אומה נפרדת, לא ערבית, שהם צאצאי הצידונים הקדמונים. האם היית מקבל גירסה זו?״
ידידי השחרחר עשה ג׳סטה של ביטול, שהיתר, מייאשת את ערי ואת יונתן רטוש כאחד.
״צידונים? זה היה לפני זמן רב. ארצנו ראתה הרבה כובשים, וכל כובש השאיר בארץ את
תרבותו ואת בניו. אנחנו מזיגה גדולה. מבחינה תרבותית, אנחנו ערבים, ומבחינה פוליטית
אנחנו לבנונים. אנחנו אומה לבנונית. רק האנגלים רצו לסכסך בין העדות בלבנון ולשכנע
אותנו כי המאמנים הם אומה נפרדת.״
״סלח לי,״ הערתי ,״אבל נדמה לי שאת זה המציאו דווקא הצרפתים. כאשר משלו בסוריה
ובלבנון, לפי הכלל, הפרד ומשול׳.״
אך ידידי הגן בלהט על הצרפתים .״האנגלים הם האשמים בכל!״ אמר, ואת הטענה הזאת
שמעתי פעמים ללא־ספור. האנגלים הם האוייב מספר 1בעיני הערבים. יש המצרפים
את הצרפתים אליהם — אך בני הלבנון, הדוברים בביתם צרפתית, אוהבים את צרפת.
כששאלתי את בן־שיחי אם קרא את ספרה
של לילי בעלבכי, אני אחיה, השיב כי הוא
קורא ספרים ערביים רק לעיתים רחוקות.
כאן עשינו עיסקת־חליפין קטנה: אני
אישרתי כי הספר אקסודוס הוא זוזעה,
ואילו הוא מצידו אישר כי — לפי מיטב
ידיעתו — ספרה של בעלבכי הוא איום.
מאקסודוס — אותו הוא קרא, אף כי
הספר אסור בלבנון — הגענו לישראל. נדהמתי
מחדש עד כמה מסולפת דמות ישראל
בעיני הערבים, הגרים שעתיים נסיעה
מחיפה. נראה כי השפעת קול ישראל בערבית
היא אפסית, בעוד השפעת קאהיר רבה.
כך הושפע ידידי עמיקות מסיפורה של
צעירה ישראלית שברחה לעזה, אשר סיפרה
ברדיו קאהיר כי הישראלים גוועים ברעב,
וכי בישראל שוררת אבטלה כללית.
הוא תמה לשמוע כי בישראל יש מחסור
חמור בידיים עובדות.
בסך־הכל לא גילה בן־שיחי איבה לישראל.
הוא אפילו הודה שקשה לנו להחזיר
את הפליטים — והבינותי שדעתו על
הפליטים הפלסטיניים השוהים בלבנון שלילית
למדי. אך הוא לא האמין בשלום
קרוב, והשלים עם המשך המצב הנוכחי
״עד שיחול איזה שינוי.״
במרוצת השיחה שגיתי שגיאה אחת.
מאז ומעולם עקבתי בעניין אחרי התפתחות
המפלגה הפאשיסטית של אנתון סעדה המנוח
— המפלגה הסורית הלאומית. שאלתיו
מה שלומה. הוא ענה לי שזו כנופייה
המכורה לבריטים, ולכל מיני גורמים אחרים.
חוששני שכאשר ניסתה מפלגה זו,
בשבוע שעבר, לחולל הפיכה בלבנון, נזכר
בן־שיחי בשאלתי זו, ראה בה אולי כוונה
נסתרת.
על כל פנים, גרמה שיחה זו (ואחרות)
לכך שלא התפלאתי כאשר נכשלה ההפיכה
של חסידי ״סוריה רבתי״ עוד בתחילתה.
בני לבנון, המתעשרים באוזירת החופש
והעצמאות, אינם מוכנים להמירה בהצטרפות
למדינה גדולה — תהיה זו ערבית
או סורית. בארצם שולטים ההגיון, והשכל
הישר, הפשרה בין העדות הרבות. אין
הם מעוניינים בשינוי.

(בשבוע הבא יסכם אורי אבנרי
את לקח שיחותיו).

ב מדינה
העם
צד*ק אחד בסדום
מעולם לא נערך מחזה עגום יותר בין
כתליה של המפלגה, שהיתר, פעם פאר החלוציות
הדמוקראטית. ומעולם לא צויירה
בצבעים קודרים יותר דמותה של מפא״י
שלאחר פרשת־לבון.
פעמיים במשך השבוע התכנסה מזכירות
המפלגה, בת 32 החברים, לדון בבעיית ה־מימשל
הצבאי. הישיבה הראשונה התקיימה
במשרד ראש־הממשלה בירושלים, השנייה
בתל־אביב. לולא שפת־הדיבור העברית (גרועה)
,עשוי היה משקיף זר להניח, כי הוא
נוכח בישיבת הרייכסטאג ההיטלראי, או
בישיבת הפוליט־ביורו, בימי הזוהר של
סטאלין־דז׳וגאשוזילי.
חברי־ד,מזכירות דחפו איש את רעהו
במרוצם הפרוע להתרפס בפני השליט ה
חריף
נגד הערבים ונגד מתנגדי המימשל.
9לוי אשכול, כדרכו, הציע לרמות
את הציבור: להשאיר את המימשל, אך
להחליף את התקנות הבריטיות בחוק ישראלי.
השיקול: הערבים יחשבו בתמימותם
כי החוק החדש פירושו ביטול המימשל,
ואילו למעשה יוזצר בסיס חוקי איתן יותר
להמשך המימשל עד אין סוף.
9אבא חושי תמך בכל כוחו בהמשך
המימשל, בניגוד לדעתו המוצהרת
זה שנים רבות.
9זיאמה ארן, שהתנגד למימשל
בישיבה הראשונה, הותקף בצורה חריפה
על־ידי בן־גוריון, לא בא לישיבה השניה
ולהצבעה.
9משה שרת, המתנגד גם הוא ל־מימשל,
דאג להימצא מחוץ לארץ.
9פגהס לבון, שלא הופיע לשום
ישיבה מאז הפרשה, נעדר גם הפעם.

ראש הכת הבטחוניסטית
על חורבות הפאר, מחזה עגום
ישיש. אומרי־ההן הנהנו ברמה, כשביניהם
בולטים כמה כסילים מוחלטים, שזכו בשנים
האחרונות בכסאותיהם בזכות כסילותם
המועילה לכת השלטת. אומרי־הלאו
הבודדים תקעו ראשיהם בחול ונעדרו.
רק איש אחד העז במהלך הדיון להתנגד
לדעת השליט. היה זה יונה כסה, שהשפעתו
נמוגה בפרשת־לבון, ושהתפטר לא־מכבר
מכהונת מזכיר סניף תל־אביב. הוא
היה האחד שהרים את ידו נגד המשך המימ־של־הצבאי,
ד,מכתים את שם ישראל ואת
כבוד צה״ל.
היה זה מעשה דון־קיחוט. אילם בעמדתו
שירת כסה את מפא״י יותר מכל עדת
אומרי־ההן גם יחד. הוא הוכיח כי בסדום
הטוטאליטארית נותר, לפחות, צדיק אחד.
מפלגות אמרו כן לזקן
״ביטול המימשל הצבאי יביא לאובדן
המדינה!״ הכריז דויד בן־גוריון בהתכנס
הישיבה השניה של המזכירות (ראה לעיל).
מכך קבע את הקו: כדי לקיים את המוסד
המושחת והבזוי ביותר במדינה, המסכן
את הבטחון יותר מכל גורם אחר, דרוש
לפתוח את שסתומי הבהלה.
בן־גוריון קרא נאום ארוך מן הכתב.
״מה היינו אנחנו עושים אילו היינו ערבים?״
שאל באופן ריטורי, והשיב :״היינו
זוממים להשמיד את המדינה!״ היה זה
הפזמון החוזר בכל שיחותיו עם ישראלים
ועם זרים, מזה כמה שבועות (ראה להלן;.
אחרי הקדמה זו, התפתח המחזה כאילו
נכתב התמליל מראש, על־ידי מחזאי ממדרגה
רביעית. דאגו לכך אנשי שמעון פרס,
שערכו ערב הדיון מערכה מסועפת, עיבדו
כל אחד מחברי המזכירות בנפרד. התוצאה:
• גולדה מאיר ביקשה מבן־גוריון
שלא לעורר פאניקה ציבורית, אך תמכה
באופן קיצוני בהמשך קיום המימשל.
ס מאיר ארגוב נאם נאום חריף נגד
ביטול המימשל.
• שמעון פרם אמר ש״אילו היינו
כנים, היינו צריכים לד,חמיך את המימשל...״
9אליהו ששון, הבנימין בין אנשי־חסותו
של בן־גוריון, ואחד ממעצבי המדיניות
הערבית הרת־האסונות־והכשלונות של
המחלקה־המדינית של הסוכנות, נשא נאום

הגיבור האומלל. הגיבור האומלל ביותר
של המחזה היה משה דיין. בשבועות
האחרונים סיננו משרתיו ידיעות לעתונות,
כאילו הוא מסתייג מן המימשל. כך ביקש
דיין לתקן במידת־מה את חזותו הציבורית.
הדבר ע רר את רוגזו של פרס, שהסית
נגדו את בן־גוריון. התוצאה היתד, הדו־שיח
שלהלן בין מצביא סיני לרמטס״לו:
כףגוריץ :״אני שומע שרמטכ״ל לשעבר
מדבר גם הוא בעד ביטול המימשל
הצבאי
דייו (קופץ ממקומו ננשוך נחש, סמוק־פנים)
:״האם שמעת זאת מפיו?״
כן־גוריון :״הדברים מתפרסמים בפומבי!״
דיין
:״לא אמרתי מלה בפומבי!״
כן־גוריון :״קראתי.״
דיין :״אתה לא הואלת אפילו לשאול
לדעתי!״
כן ־גו ריון :״תאמר פה מה שיש לך
להגיד!״
דיין :״אני אמנם שריד,חקלאות, אך
בציבור מתייחסים אלי כאל ידען בענייני
בטחון. אני לא יכול להגיד את הדברים
שלי בפומבי.״
כן־גוריון :״אם כן, תגיד אותם פה.״
דיין :״גם פה אני לא יכול להגיד
אותם, כי הכל יוצא לעתונות.״
בן ־גו ריון :״תגיד בפנים, ואל תפתח
את הפה בחוץ.״
דיין :״אם תזמין אותי, אגיד לך את
דעתי.״
לקח זה עשה את הרושם הדרוש על שר־החקלאות
השאפתני. אמנם בישיבה הראשונה
הביא כמה וכמה נימוקים בטחוניים
למען ביטול המימשל, אך סיים את דבריו
בדרישה להמשיך בקיומו, פן יתפרש הדבר
בכניעת מפא״י למתנגדיה. הוא רמז,
כי אפשר לבטל את המימשל בפעם אחרת,
ביוזמת מפא״י עצמה.
כאשר הגיע מועד ההכרעה, הרים את
ידו כמצוזת אדונו: למען המימשל.
חירבת יזהר. ההצגה הדיינית היתד,
צפוייה. אך ההפתעה העגומה ביותר היתד,
קשורה בשמו של איש, שיצירותיו עוררו
פעם את מצפון האומה: יזהר (חירבת חיז־עה)
סמילנסקי.
ס. יזהר, חבר הכנסת וחבר המזכירות,
לא השתתף בכלל בדיון על הבעייה המצפונית
העיקרית של מדינת־ישראל.

במדינה
מדיניות
פ״רנצה שחורה
קרן־האור העיקרית בשמי המדיניות הישראלית,
משכיסה הענן על כוכבו של או
נו, היא אפריקאית. שרת־החוץ יכלה להצביע
בגאווה על תמיכת מדינות אפריקאיות
חדשות בישראל, ועל ניטראליותן של אחרות
בהצבעות האחרונות באו״ם על בעית־הפליטים.
בכל רחבי אפריקה נוחלים הישראלים
נצחונות מקומיים.
אולם כמה וכמה ישראלים בעלי נסיון,
בסכמם את סיכויי העתיד, אינם אופטימיים.
לדעתם, הצלחות ישראל עלולות להתגלות
כארעיות. הן נובעות מנסיבות חולפות,
בעיד שלא נעשה דבר ליצור בסים לשיתוף
פעולה איתן.
בית״ספר לשנור. מעטים בישראל
מבינים מהו המקור האמיתי להצלחות־יש־ראל
ביבשת השחורה. מה עשויה ישראל
הקטנה לתת לעמים החדשים, אשר מדינות
עשירות ממנה אינן יכולות לספקו?
התשובה היא פשוטה, אם כי בלתי-
צפוייה. ישראל מעניקה כיום לארצות החדשות
שרות שאין לו תחליף. שרות זה
קשיר בשטח האחד, בו יש לישראל ידע
בלעדי: השנור.
כאשר מדינה אפריקאית פלונית רוצה
להקים מפעל אלומיניום וקו־רכבת שיחבר

על־ידי ביקורי־ראוזה של דיפלומטים חדשים,
שטרם התרגלו לפאר הממלכתי.
אחד הרעיונות לתיקון המצב נולד, בשעתו,
דווקא בעיר פירנצה האיטלקית. בעת
כינוס הקונגרס למען תרבות הים התיכון,
העורך את ועידות־פירנצד, המפורסמות בהשתתפות
ישראלים וערבים, צצה המחשבה:
מדוע לא ליצור מוסד דומה למען אפריקה?
בקיץ
שעבר נעשה הנסיון הראשון. המוסד
של פירנצה אירח ועידת־זוטא ים־
תיכונית־אפריקאית. הרוח החיה שבה היה
שוב ג׳ורג׳ו לה־פירה, הפרופסור הקטן, שהוא
מלאך־השלום המרחבי. תוך כדי כך
נולד רעיון נועז יותר: להקים קונגרס קבוע
למען התרבות האפריקאית, בו יטלו אישים
ישראליים חלק חשוב.
פורום אפריקאי. ההיענות הראשונה
באפריקה היתה חיובית למדי. ליאיפולד
סדר־סנגור, הנשיא־המשורר של מדינת סג־גאל,
הסכים בהתלהבות להעמיד את הפרם־
טיג׳ה שלו לרשות המפעל — ואף ביקש
לארח אתהקונגרס הראשון — שיתכנס בעיר
בירתו, דאקאר, באפריל הקרוב. שמו:
״אפריקה פורום״ .נושאו: הבעיות החברתיות
של אפריקה החדשה.
אישים חשובים ממאלי העמידו תחילה
כמה תנאים, והצטרפו לאחר שנתקבלו.
מנף יג הכושים של דרום־אפריקה, לותולי,
בעל פרס נובל לשלום, ישגר את נציגו,

הועידה הים־תיכונית־וזאפריקאית בפירנצה*
האם יש תחליף לשחור

הופיע הספר ההודי
אהבה חופשית

הנודע על

קמוז סוטרה׳׳
הספר ט א ין דומה לו בין
ספרי ה אהבה שהוצאו מעולם

הגיש1ה האכזוטית
לאה בה חושנית
111X׳11

00^8י*011 11£׳1 ^01 0
תרגום ^עברי, בהוצאת כיס
בכל דוכני העתונים 1.20 .ל״י.

אותו עם הים, היא יכולה להזמין מומחים
בריטיים או צרפתיים. הללו יגישו לה
תוכנית מוסמכת ומפורטת, תוך ציון ההשקעה
הדרושה. אך אין בכוחם לייעץ
לראשי־המדינה מניין יבוא הכסף.
מזס~המו׳מחים הישראליים ״שונה לגמרי.
בבואם לטפל בבעייה, הם ייעצו לממשלת
אותה מדינה איך להשיג מיליון דולאר מממשלת
ארצות־הברית, חצי מיליון נוסף
מן הבנק העולמי, ועוד רבע מיליון מבנק
ייבוא־ייצוא. השגרירות הישראלית בוושינגטון
התמחתה במילוי הטפסים הנכונים, והיא
תושיט עזרתה ברצון לשגרירות המדינה
הנדונה. היא גם תסייע לשגריר השחור
לבוא במגע עם האישים הנכונים, המכריעים
במאזני־ההון, לרכוש את תמיכת המומחים
הנכונים, להצטייד בחוות־דעת ובאישורים
הדרושים.
כי בשטח זה יש לישראל ידע בלתי־מוגבל.
מדינות גדולות יותר, כמו בריטניה
וצרפת, חסרות נסיון בשטח זה. בעזרת
הישראלים, תשיג המדינה הפלונית את
הכסף הדרוש. תמורת השרות, היא תעניק
לישראל זכיון לביצוע חלק מסויים מן
העבודה — בניית קטע של קו־הרכבת, או
הקמת הבניין למפעל האלומיניום. ישראל
מסתפקת בכך.
כל זה טוב ויפה — לפי שעה. אך מה
יקרה כאשר המדינות החדש ־ת ילמדו בעצמן
את תורת־השנור? האם תתרחקנה אז מישראל,
כפי שכבר עשו גאנה, גיניאה ומאלי?
הפרופסור
הקטן באפריקה. ישמומחים הסבורים כי התשובה תהיה: כן.
כי בינתיים אין ישראל שוקדת להניח את
היסוד ליחסים יציבים יותר. יסוד זה יכול
להיות רק הסברתי ורעיוני, והוא לא יודצר

אוליבר מאמבו. בין התומכים יבלטו נציג
הפל״ן האלג׳ירי, עבד אל־קאדר צ׳נדרלי
(העולם הזה ,)1269 וראש תנועת־השחרור
במוזאמביק, אדוארד מנדלן.
הקונגרס ינהיג כמה וכמה חידושים. אחד
מהם: משתתפיו יוטסו, כנראה, במטוס שיישבר
במיוחד, לסיור בכמה ארצות אפריקה.
חידוש חשוב עוד יותר: יהיה זה
הקונגרס האפריקאי הראשון בו תשתתף
ישראל, ושמארגנו יהיה ישראלי: ג׳ו גולן,
עוזרו של לה־פירה, מארגן ועידות פירנצה.

יחסים מרחביים
הפה הגדוד
ביסמארק אמר פעם על אחד מיריביו:
״אם הוא ימות, יצטרכו להרוג את הפה
שלו בנפרד!״
אימרה זו נכונה כמעט לגבי כל מעצבי
המדיניות הישראלית. אויבם הגדול ביותר
הוא פיהם הפעור.
בעוד מדינאי אחראי שואל את עצמו,
טרם יפתח את פיו :״האם תהיה לדברי תועלת
כלשהי?״ הרי ראשי ישראל אף אינם
טורחים לשאול עצמם :״האם עלולים דברי
להזיק?״
גירוש הן ןרכים. לא מכבר קיבל דויד
בן־גוריון לראיון את סופר העתון הצרפתי
פיגארו. אחרי שהביע דעתו על עולם
(׳המשך בעמוד ) 10
* בשורה הראשונה: נ׳י גולן; ז׳ אן
דוס, יועץ נשיא סנגאל; מחמד המפת־טבה,
הממונה על התרבות במאלי; ג׳ורג׳ו לה־פירה;
גבריאל ררבוסיה, שר המשפטים של
סנגאל; סימון לה־קוטור, עתונאית צרפתית;
בן־סאלם גיסוס, מושל מחוז פז במארוקו.
ה עו לי הזה •127

,ו הכנ עני אז בארץ!
תגובת ומשורר הכנעני על סידרת ה8₪וים של עורך ״השלם הזה״

.,כל הכב 1ד
לאימפרסיוניזם!״
אני מניח שרובם הגדול של קוראי ׳העולם הזה, כקוראי
כל עתון יומי ושבועון, שוכחים מה שקראו, אם מיום ליום
ואם משבוע לשבוע. אי לכן מבקש הייתי להסב את תשומת
הלב עוד לפחות פעם אחת אל סדרת הרשימות המאלפות
והמלבבות, שנתפרסמה בגליונות חודש נובמבר של שבועון
זה בסדרה ״והכנעני אז בארץ״ ,מאת העורך הנכבה העתונאי
הזריז והממולח, מר אורי אבנרי.
אם ימצאו ציוני־עובדות בודדים אלו שלי, שנטלתי מכל
שהעלה העט, לא תואמים במאה אחוזים למה שנאמר באותה
סדרה, הריני להצהיר בזאת מראש שאין אני חושב זאת
לגנותו: סוף־סוף, עד כמה שאני תופס, עיקר חינו של מר
אבנרי כעתונאי הוא בקלות העט והמחשבה שלו, בכושר ההכללות
הרהוטות, בנכונות המתמדת־כמעט לשנות דעה ועמדה
לפי הנסיבות, בחוסר הדוגמטיות שלו — חן אישי של
אימפרסיוניזם, עם אמונת־אומן בעצמו ובהתרשמויותיו וחוש
עצום לדרמתיזציה, דברים שאיני מתכוזן כל עיקר לפגוע
בהם, ומקווה אני לבטוח כי לא אמצא פוגע בהם.

מכתב גדוש השמצות אישיות
*י• ת 2מר אכנרי (העולם הזה ) 1260 כי, עקב פירסום
מאמרו ״בין עבריות ליהדות״ (בהחברה, אוקטובר ,)1941
נתקבל באותה מערכת מכתב מעמי:
״היה זה — כותב מר אבנרי — מכתב ארסי ביו תר, גדוש
ה שמצות אי שיו ת נגדי, הוא הטיל דופי באופיי, במוצאי, ביושר
כוונותי, ו ב שפיו תדעתי עדיין לא הייתי רגיל לתופעה
אליה התרגלתי מאז כאל תופעת־טבע: שאנשים שאינם
מכירים אותי, שלא ראוני מעולם, מתקיפים אותי ב שנאה
תהומית.״

במקרה שמור בידי אותו מכתב, רובו בהעתק מכונת־כתיבה
וסופו בטיוטה בכתב־יד, והריני מביא בזה את הסיום כלשון
הטיוטה:
״המאמר, בין עבריות ליהדות׳ ע שוי להעיד על כו ת בו
שהוגה הוא הזד הו ת עם הדברים. והניח, הדברים הללו אינם
מליצה ולא בגדר ה מופ ש ט; דברים אלה ממ שיים הס ומחייבים.
סי שהוגה דברים אלה חיי ב להיות שלם אתם. יהודי זכאי
לשאת כל שם. עברי חיי ב לשאת שם עברי. ורצוני לב טוח
במחבר שלא יראה בהערתי זו כל הערת פגיעה. בכבו ד רב.״

סיום זה הוא הקטע היחידי שבו נזכר בעל ״בין עבריות
ליהדות״ אישית, באותה תגובה שלי. כשאני לעצמי מתקשה
הייתי למצוא בו הרבה ארסיות, השמצות אישיות ושאר דברים
המודגשים למעלה מרשימתו של אבנרי; אבל ודאי אתי
תלין משוגתי, כנוגע בדבר. שאר המכתב, מכל מקום, אין בו
שום תג אישי. הוא חולק על קביעות שונות שנקבעו במאמרו
הנ״ל של מר אבנרי, כמו למשל דבורים על ״גזע״ ו״התמרדו־תו
של הדם העברי״ (שמצאו כביכול את בטויים בהתעוררותן
של תנועות יהודיות שונות) ,ועוד. המכתב כולו משתרע על
כמעט שמונה עמודי מכונת־כתיבה, קרוב ל־ 4000 מלה. התכבדתי
להראותו לראש מערכת העולם הזה, ולא הייתי מתנגד
להביאו לפני קוראי העתון בשלמותו.

הובעת הדג?

ך* תב מר אבנרי כי דגל התכלת והארגמן של
^ לגיבוש הנוער העברי הופיע לראשונה על גבי החוברת
משא הפתיחה( 1944 ,העולם הזה ) 1262 וכי ,״פגז זה של
רטוש היה חד־פעמי״ .״אחרי החוברת ירדה הקבוצה מעל
הפרק, חבריה התפזרו, ועברו ארבע שנים לפני שרטוש הצליח
לגבש קבוצה חדשה, שהיתה שוב בת כתריסר חברים,״
״הוציאה את כתב־העת אלף, הקימה אגודה בשם מרכז העברים
הצעירים והתפרקה כעבור זמן מה״ (העולם הזה .) 1264
כל הכבוד להתרשמויותיו של מר אבנרי. אבל החוברת הנזכרת
לא היתד, החוברת הראשונה של הועד לגיבו ש הנוער
העברי, ולא בה הופיע הדגל לראשונה. החוברת הראשונה
הופיעה שנה ומשהו קודם לכן ובה:
(א) פתיחה של חמישה עמודים בשם כתב אל הנוער העברי,
והוא פניה אל הנוער בן המולדת להעמידו על עומק
המשותף לו, בלא הבדל ארגון, ועל עומק המבדיל בינו לבין
הציונות בת הפזורה על כל פלגותיה.
(ב) אגרת (בת 27 עמוד) אל לח״י, שעמדה אז בראשית
הודסדה, לאחר ש״הארגון הצבאי הלאומי בישראל״ ,מיסודו
של אברהם שטרן, נופץ כליל. אגרת זו, עם שאינה מביעה
כמובן שום התנגדות למלחמה בבריטים בכל האמצעים, שוללת
לחלוטים את הקמתו של ארגון־כוח־זרוע עצמאי. גם
בשל הסכנות ה״קומיטג׳יות״ הצפונות בו לעצם המלחמה ה־נ״ל,
גם באשר, במידה שישא פרי מדיני, יפול אותו פרי
בידיים אחרות, שאינן נאמנות להנהיג את העם. לדעתי, ראוי
היה להקים אז מפלגה מדינית חשאית, עם מחלקות שונות
הכפופות לה, שאחת מהן צריכה היתה להיות ארגון של כוח
זרוע; ולא אירגון־של־כוח־זרוע עם מחלקה לתעמולה.
אולי כאן המקום להוסיף :״התזכיר״ משנת ,1939 שהואיל
מר אבנרי להזכירו, הופץ בשעתו ביותר מ־ 50 טופס בקרב
האקטיביסטים שבחוגי המפלגה הרביזיוניסטית והאצ״ל —
הוועד

חעולס הזה 1270

בדרך הטבע בעיקר הצעירים — ובו קוים כלליים לפעולתה
של מפלגת מחתרת להנהגת תנועה עברית מקיפה למהפכה
לאומית ושחרור מכל שלטון זר. ההנחה היתה: אפשרות,
ואם רחוקה, של פילוג, וגיבושו של גרעין בעל כושר פעולה
מיידי, פחות או יותר, על פי הקוים הללו.

השנים עשר

*** נים־עשר הוא מספר חביב, גם מיסטי למדי 12 :מז־
147 לות 12 ,חודשים, היו 12 שבטים 12 ,שליחים, אבל —
אנשי ״אלף״ ,לפי עדויות מן הימים ההם, נמנו בעשרות.
אולי אין זה הבדל גדול מבחינת המספרים המוחלטים, אבל
אולי יש בו שוני מהותי, ההבדל בין יחידים לבין צבור, ואם
מצומצם.
שומרי הכרכים של העולם הז ה יוכלו למצוא אישור לאמור
בזה (׳העולם הזה :)19.10.1950—677
״קיץ -- 19 4 0כ ע בו רשנתיים פורסמה החוברת
הראשונה של הוועד לגיבו ש הנוער העברי ועליה
מודבק הדגל החדש, דגל הארגמן״ וכו׳ .״כשנתכנסה הקבוצה
(הקרויה כיום על שם כתב־עתה ,,אלף״) בליל־שבת
האחרון באולם קרן־צליל בתל־אביב נכחו, אחרי שמונה שנות
עמל 42 ,צעירים וצעירות.״
אין אני, לצערי, יכול לערוב לנכונותם של שאר הפרטים
האמורים באותה רשימה. אבל, חבורת אנשי הוועד לגיבו ש,

מא״ יונתן רטו ש
אנשי אלף, עם שהיתר, בה כדרך הטבע גם נשירה של בודדים,
הספחות של חדשים, הנה עד סגירתו של אלף ב־ ,1953 אמנם
לא נתפזרה מעולם. אותה חבורה עצמה של הוועד לגיבו ש,
בתוספת כוחות, היא היא שיסדה, בסוף ,1948 את אלף והוציאה,
משך כארבע שנים וחצי, עשרים ושלושה גליונות
של כתב־עת זה — גם לא היה מקום להתאונן על העדר הדים
בעת ההיא — גם לאחר זמן; אולי אורשה לומר — עד היום
הזה.

ני? ,ואופי, ונסיון

ולי אץ זה, אצלי אישית, אלא ענין של גיל (אני,
ץ ) בהבדל ממר אורי אבנרי, לא הייתי בקיץ 1941 צעיר בן
שבע־עשרה, שמונה־עשרה, עם שלש ־ ארבע שנות נסיון
פוליטי, בעיקר במחתרת, כלומר, החל מגיל הבר־מצוה); או
אולי עניין של אופי; או, בפשטות, חוסר התמחות ״בתולדות
התנועות המהפכניות או באמנות התעמולה הפוליטית״ או
״חוסר שאיפות פוליטיות רציניות״ ,כדברי מר אבנרי (העו לם
הזה ,) 1261 אבל, מעולם לא היו לנו, לאנשי הוועד לגיבו ש
ואלף, שום אשליות של נצחון מהיר. פנינו היו, וביודעים —
גם אודה, במדד, שהייתי נוטה לפעול כיום, הייתי פועל גם
עתה בעיקר בגישה זו — לעבודת נמלים, שעיקרה הקמת
גרעין של סגל (קדרים) ,שכל השאר טפל לה — אמצעי לה,
כפוף לה.
מודה אני כי עמל נמלים זה אין בו לעשות רושם ולהסעיר
כמו נאומים, או מאמרים אל ״ההמונים הרחבים״ .ומי שמשתכר
מכמו אלה, ומי שאופיו עוצב לפי אלה, והתרשם רושם
בל־יימחה מכמו אלה (אשר, במדת הידוע לי, מכל מקום, באו
גם הם, בכל מקום, אחרי תקופת הכנה או הכשרה קודמת,
כנ״ל) ,אולי יתקשה לפעול לפי זה ואף להשיג זאת בליבו
ובמוחו אבל, לפי מיטב עניות דעתי, דלות השגתי וקוצר
מבינותי, אין, ולא היתד״ שום דרך רצינית אחרת. השאר בא,
יכול לבוא, רק אחרי זאת.
ושוב, לפי עניות דעתי, ביסודו של דבר עדיין לא נשתנה
אצלנו הרבה, עיקר המלחמה עודו לפנינו. ועם שאני שמח,
למשל, שאדם כמו נתן ילין־מור, מפקד לח״י בשעתו ועורך
אתגר כיום, מטיף סוף־סוף בשם אומה עברית, בנבדל מן
היהדות העולמית, סבור אני כי חרף ההתקדמות העצומה
לכאורה של הזמנים, עומדים אנו בערך באותו מקום. כיצד
סיכם בשעתו אחד ממייסדי הפעולה השמית (מר בנימין עמרי)
את דעתו על ״הכנענים״ :״כל דבריהם טובים ונכוחים, ורק
שתיים נעלמו מהם, העם היהודי והעם הערבי.״
אני לא הייתי גורס ״נעלמו״ דודקא; הייתי אומר שהגדרנו
את השתיים אחרת מן המקובל. אבל, אודה, איני יכול שלא
לראות את הפעולה השמית, דרך משל, כמו שאר חוגים
ובטאונים שקדמו לה ושבאו אחריה, אלא כנסיון, כמעט מודע,
לעשות שימוש בכוח־הנפץ שברעיון העברי, שבגישה העברית,
שבסיסמה העברית — לקבל את מה שהטפנו לו משך שנים
באורח חלקי. בעברית פשוטה: נסיונות לפשר — כמעט
הייתי אומר להתפשרן — בין גישה עקבית ושלמה לבין המציאות:
מציאות של משפטים קדומים (ואם אמנם מושרשים
למדי) ,אם ציוניים ואם פן־ערביים או קוסמופוליטיים-
למחצה, ואם של גופים שונים, קיימים או מאוזים, העומדים
על אלה, על המשפטים הקדומים האמורים.

כל ההערכה ורחשי־הלב למקום שהואיל מר אבנרי לקבוע
לי ב״שושלת היוחסין הכנענית״ ,בצד משוגות נעוריו, אבל
אני כשאני לעצמי לא הייתי רואה את ההבדל בין אנשי אלף
לפעולה השמית כהגדרת מר אבנרי. אם כבר, אולי נכון היה
להגדירו כהבדל המהותי (להבדיל) שבין חבורתם של מארכס
ואנגלס לסלון־קומוניסטים, סתגלתנים, זדמננים, קצרי־רוח
דורשי פתרונות קלים ו״הדרך הקצרה״ ,ושוחרי־מחיאות־כפים
ובעלי־כוונות־טובות למיניהם.
אולי אף אפשר היה למצוא להופעתם של חוגים רודפי
פשרה אלה גם הסבר סוציולוגי, אבל נניח זאת להזדמנות
אחרת.

הערה אי שי ת

ך • אמצעשנותהש לו שי ם, כשהייתי תחילה חבר מעו
רכת הירדן, ולאחר זמן עורכו של עתון זה, שעל דפיו
נתפרסמו המאמרים האנטיי־בריטיים ביותר מכל שנכתבו בקרב
הישוב, אם לא היחידים, ובקהל קוראיו נתרכז האחוז הגדול
ביותר של שונאי השלטון הזר — בעת ההיא ודאי היה מר
אבנרי בכל זאת צעיר מכדי לדעת את המתרחש, ואין צריך
לומר שוודאי לא הגיע שמי לאוזניו אבל (עם שלא הייתי רואה
בכמו זאת פסול) ,הנה לא גדלתי ולא עוצבתי בתנועה הרביזיוניסטית,
ולא בשום שלוחה משלוחותיה. באתי אתם
במגע רק בגיל של למעלה מעשרים, והגעתי לכלל שיתוף־
פעולה עמהם רק מתוך הכרה בעובדה, שזהו הצבור שבקרב
הנוער שלו נמנה האחוז הגדול ביותר של שונאי השלטון הזר.
אכן, אף כשנתמניתי עורך הירדן, לא הייתי חבר המפלגה
הנ״ל ולפי דרישתי הופקד עלי קומיסר מטעם המפלגה (ד״ר
בנימין אליאב. איש הקשר שלי עם הארגון הצבאי הלאומי
היה אברהם שטרן) ,ואת סדרת מאמרי ״עינינו נשואות אל
השלטון״ — שבגללם הדיחו אותי בסוף 1937 מן המערכת —
אולי לא יכולתי לפרסם בעצם באותה מידת חרות, הרחבה
ואריכות, לולא הושב הקומיסר האורתודוכסי שלי בכלא עכו.
(למאמר הראשון באותה סדרה — שהתפרסם לפני שנלקח
לסוהר — צורפה באמת הערה בלשון, על אחריות הכותב
״על סמך חופש הוכוח״ או משהו מעין כך).
אגב, סבור הייתי לתומי כי בעצם התפיסה של ארץ־הפרת
(העולם ׳הזה ) 1259 בניגוד לתפיסה של ארץ הקודש (מערב
הירדן) ,לתפיסה המסורתית (ארץ ישראל משני עברי הירדן)
ולתפיסה ההיסטוריסטית או המשיחית (מנחל מצרים עד נהר
פרת) — עצם התפיסה הזאת עשוייה להעמיד כל מוח חושב
חסר־פניות על הבדלים מהותיים וברורים מאד ביסוד ובגישה.
ואם כי איני בטוח אם אמנם יש לכך נגיעה ישרה
לכאן, אולי יש מקום להעיר כי, אני מצטער באמת, אבל —
פשוט בתוקף תאריך הלידה בלבד, נזדמן לי בדרך הטבע
והמקרה לשמוע משהו על האוסהופר ועמיתיו, בעלי תורת
הגיאופוליטיקה, כמה שנים לפני צעירים ממני לימים.
בכבוד רב,
יונתןר טו ש
נ.ב ,.אגב, אודה לכם באמת אם תראו לשבץ בתוך רשימתי
זו תמונה של עורך ׳העולם הזה, מר אורי אבנרי. סוף־סוף,
הרוח הספורטיבית מחייבת לחלוק כבוד למנצח, ואני נו־צחתי
( 5:1מאמרים) או אולי, ביתר דיוק( 10:1 :עמודי
העולם הזה).

תשובת או רי אבנרי :
חבל שמר רטוש נתפס בתשובתו לעניינים של מה
בכך, תחת לדון בביקורת העקרונית שמתחתי על דרכו
הרעיונית, סיבות כשלונה והסכנות שהיו צפונות בה.
אשר להשגות מר רטוש על פרטים — הנראים בעיני
משניים בהחלט — הרי אפשר להתווכח על כל אחד מהם,
אילו היה הדבר חשוב די צורכו. המושג ״השמצה״ הוא
יחסי מאד — ועובדה היא כי מכתבו הנדון עשה, בשעתו
על כל חברי מערכת החברה רושם של השמצה אישית
חריפה. אם בשיא פעולתו של מר רטוש נכחו 42 צעירים
וצעירות באסיפה כלשהי שלו — אין זה סותר כלל את
קביעתי שמעולם לא מנה חוגו יותר מתריסר חברים
פעילים.
אשר להופעת־הבכורה הציבורית של דגל הקרניים —
נאמר בעמודים 9ו־ 11 של משא הפתיחה, בקיץ : 1944
״עיקר העיקרים אשר בהיפעה זו שלנו זהו השער
של החוברת — חותם השם, וחותם הדגל ומבחינת
התעמולה, אין ספק כי ההישג הגדול והקיים אשר
ביציאתנו זו הראשונה לאוויר העולם, אולי עיקרו
הוא בדגל הזה.״

ב מדינ ה
(׳המשך מעמוד )8

ומלואו (דברים באנאליים שאין בהם חידוש,
הכתובים במאמר־ראשי שיגרתי של
כל יומון בעולם) ,נשאל בן־גוריון כיצר
היה פותר את בעיית אלג׳יריה.
בן־גוריון חנחן כבתולה .״איני רוצה לעוץ
עצות,״ אמר בצניעות. אך הגבר הצרפתי
לא נדרש להפעיל לחץ רב. אחרי
הפצרה קלה היה ראש ממשלת ישראל מוכן
לתת עצות לפתרון הבעיה, המטרידה את
צרפת מזה שבע שנים, ואשר גם נשיא
צרפת עומד מולה אובד־עצות.
בן־גוריון התרה בצרפתים שלא להאמין
בנאמנות אפשרית של האלג׳ירים. ולראייה:
ערביי־ישראל נתונים במצב כלכלי טוב, אך
הם מוכנים בכל עת לסייע להשמדת ישראל.
על כן הציע בן־גוריון, ברמזים שקופים
ביותר, שהצרפתים ינהגו באלג׳יריה
כשם שהוא עצמו נהג בישראל: חלוקה
בכוח הנשק, גירוש האלג׳ירים מן השטח שיוחזק
בידי הצרפתים, ויצירת גבול חדש:
הלא־מוטלמים מצד אחד, המוסלמים מצד
שני.
לפי חלוקה זו, חלקם של היהודים עם
הצרפתים.
להרגיז את כולם. לשם מה התערב
בן־גוריון בעניין זה, שאינו מעניינו?
לפני ימים מעטים, התלונן דובר הפל״ן
באוזני אורי אבנרי על התערבותה הבלתי־נסבלת
של ישראל בעניינים לא־לה —
בעוד הפל״ן נמנע עד כה מכל התערבות
בעניין הישראלי .״מדוע אתם צריכים לדבר?
מדוע אינכם יכולים לשתוק״ שאל
המדינאי האלג׳ירי (העולם הזה .)1269
דברי בן־גוריון נראים כתשובה ישירה.
בהציעו חלוקה, הצליח להרגיז את כל
הצדדים, ללא יוצא מן הכלל.
הפל״ן רואה בחלוקה את המזימה השחורה
ביותר של האימפריאליזם. האו־אה־אס
מאיים ברצח על כל הדוגל בחלוקה —
ואף החל מגשים איום זה. ואילו הנשיא
דה־גול מעוניין בשיתוף־פעולה בין צרפת
לבין אלג׳יריד, שלמה וחופשית, ומנופף
בחלוקה רק כאיום כלפי הפל״ן.
כי בניגוד לבן־גוריון, סבור דה־גול כי
החלוקה, היוצרת גטו הנתון במצור מתמיד,
והמניחה את היסוד למלחמת־נצח, היא
פתרון גרוע — ואין ספק שזו דעת דה־גול
גם לגבי ישראל.
כך או כך — ישראל יכלה רק להפסיד
עקב דברי ראש־הממשלה. שום תועלת לא
יכלה לצמוח מהם — זולת ניפוח נוסף
של האגו האישי שלו.
הזרוע היהודית. אם ראש־הממשלה
אינו אחראי, קשה לדרוש זאת מחסידיו.
השבוע באלג׳יריה עמד כולו בסימן
הפרעות, שנערכו על־ידי הנוער היהודי המאורגן
באוראן, ובערים אחרות, במוסלמים.
הפעם לא קדמה להם שום פרובוקציה
נגד היהודים — אף לא פרבוקציה מבו־יימת.
מטרת הפוגרומים — בהם נשחטו
מוסלמים רבים באכזריות נוראה — היתה
להכריז מלחמה על הכרזת דה־גול בדבר פינוי
הדרגתי של צבאו מהארץ השותתת־דם.
כך הבין זאת גם הצבא הצרפתי —
שירה בנוער היהודי וקטל בו ללא רחמים.
המאורעות הוכיחו סופית כמה טענות,
שהושמעו על־ידי הפל״ן לאחרונה:
•י הארגון היהודי הצבאי באלג׳יריה
הפך חלק בלתי־נפרד מהאו־אה־אס;
׳•׳ ארגון זה הוא עתה כוח־המחץ
העיקרי של הארגון הפאשיסטי.
מאחר שבן־גוריון טוען כי אין מקום
ליהודים בצד ״המוסלמי״ של אלג׳יריה,
בוודאי גם אין היא מצטער על התאבדות
קולקטיבית של הקהילה היהודית המקומית
— התאבדות המבוצעת נגד רצון ראשי־הקהילה,
המטיפים לניטראליות.

זהו הלקח המחפיו של משפט אהרון כהן

הש. ב .הוא

השופט!

** ר כהן, מה אתה מצהיר לפני גזר!*
/הדין?״ שאל הנשיא התורן של בית־המשפט
המחוזי החיפאי, השופט שלום
קסאן. אהרן כהן כאילו התנער מחלום וקם
על רגליו .״כבוד בית המשפט,״ פתח,
״נדהמתי לשמוע את פסק־הדין שחרצתם
במשפטי. לא יכולתי להעלות על הדעת כי
אי־פעם עלול אני להיות מואשם בפגיעה
בבטחון המדינה, שלמענה הקדשתי כל
חיי וכל כוחותי מיום עמדי על ד ע תי...״
רבים היו שותפים לרגש התדהמה של
אהרונצ׳יק כהן. אולם מעטים בלבד הופתעו
מפסק־הדין, כפי שהוא עצמו הופתע.
עוד בטרם קרא השמש ״בית־המשפט!״
בפתיחת הישיבה ה־ ,84 החליטו באי ביתי
המשפט, ברוב קולות מכריע, כי אכן יורשע
בדין .״לפי החוק הזה,״ היתה חוזת־הדעה
הכללית ,״אין לשופטים כל ברירה.״
מה אומרים סעיפים 24 ,23 של חוק
בטחון המדינה תשי״ז?

• קיים אדם מנע עם סוכן זר ואין
לו הסבר סביר לכך, רואים או תו כאילו
מסר ידיעה סודית בלי להיות מוס מך לכך.
• ניסה אדם ליצור מגע עם סוכן זר,
או ביקר אדם ב מקום מגו ריו או ב מקום
עבוד תו של סוכן זר, או נמצא בחב ר תו, או
נמצא בר שות אדם שמו או מענו של סו כן
זר — ואין לו הסבר סביר לכך, דינו כדין
המקיים מגע סם סוכן זר.
• ״ סו כן זר״ — לרבות מי שיש יסוד
סביר לח שוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק,
מטעם מדינה זרה או למענה, באיסוף ידיעות
סודיו ת או במע שים אחרים הע שויים
לפגוע בבט חון המדינה.

״ידיעה״ ,לפי החוק, היא כמעט כל
דבר בעולם. אומר סעיף 1של אותו חוק:
״לרבות ידיעה שאינה נכונה כל תיאור,
תכנית חפץ או חלק מהם המכילים
ידיעה או העשויים לשמש מקור לידיעה.״
לפי נוסח זה חשוד כל אדם זר בישראל,
מראש, כסוכן זר וכל מגע עמו
חשוד מראש כריגול, וכל דבר הנאמר לו
הוא בגדר ידיעה — אלא אם כן יוכיח
הנאשם עצמו תום־לב. החוק אינו אומר מה
זה תום־לב. העונש הצפוי 15 :שנות מאסר.

הש. ב .מרוצה

אשר התכנסו שלושת שופטי בית-
המשפט המחוזי בחיפה כדי לקרוא את

פסק־הדין, הודיע אב בית־הדין, השופט
קסאן, כי יקרא בדלתיים פתוחות רק תמצית
של פסק־הדין. הפסק המנומק, המשתרע
על 168 עמודים, יקרא בדלתיים סגורות.
והוא מיהר לספק את קקרנותם של
כ־ 50 יושבי אולם מספר 3של בית־המשפט,
בקובעו :״בית־המשפט מזכה את
הנאשם מהפרט הראשון בכתב האישום
מחמת ספק, ומרשיע אותו בשלושת הפרטים
האחרים־.״ אחר כך ביקש לפנות את
האולם מסקרנים ועתונאים.
בפנים נשארו רק הצדדים, המעורבים
בפרשה: הפרקליטים! אהרן כהן עצמו!
אשתו רבקה שקיבלה אותו יום חופש ״מטעמים
טכניים״ מעבודתה כמורה במוסד
החינוכי של שער העמקים! שמעון (גבעתי)
אבידן, יו״ר ועדת הבסחון של הקיבוץ הארצי,
שהורשה להיות נוכח בכל הישיבות׳
הסגורות של המשפט, כמשקיף! פרקליט
המחוז הצעיר, יוסף בהלול ועוזריו! ונציגי
ד,ש.ב. אלה ישבו במרוכז. סביב
הבום שלהם, גבר מקריח, בעל עיניים קרות
כקרח שהסתתרו מאחורי משקפי־קרן.
עד שש אחר־הצהרים הקשיבו כל אלה
לשלושת השופטים, שקראו את פסק־הדין
לסירוגין. כשיצאו שניים מאנשי הש.ב ,.לא
יכלו להסתיר את שביעת רצונם מפסק־הדין.
אי־אפשר היה שלא לזכור את הכרזתו המתרברבת
של הממונה על שירותי־ד,בטחון,
בשלבים הראשונים של פרשת כהן :״טרם
קרה שאדם, שהועמד לדין באשמת ריגול
זוכה
על־פי חומר שנאסף על־ידי הש.ב,.
על־ידי בית־המשפט.״
בפי שני נציגי ד,ש.ב. שיצאו לעשן סיגריה
במסדרון, היתה רק טרוניה טכנית
פעוטה: שהקריאה נמשכת זמן כה רב.
״חבל שלא הטילו את הקריאה על נתמיד,
בן־אברהם,״ הפטיר אחד מהם ,״הוא היה
גומר את כל העסק בשעתיים.״

אין הוכחות
ך * קו מץהק טן שהורשה לשמוע את
( | פסק־הדין ידע על מה הסתמכו השוס־
* הפרט הרא שון: אי סו ף ידיעות בנוחו־ניות
ב ת קופ ה 56־ . 1955 הפרט ׳השני: אי-
סוף; ידיעות ב תקופה 58־ . 1956 פרטים 2־: 3
מסירת ידיעו ת ל סוכן זר.

קושניר וכהן במסדרון המשפט
״ידי ה שופטים כבולו ת!״

טים בקובעם, כי אהרן כהן ( )53 הוא מרגל.
הם ידעו מה הוכח נגדו, אם בכלל. הם
יכלו לדעת באיזו מידה היתד, ההרשעה
מבוססת על בגידה של ממש, ובאיזו מידה
נכפתה על השופטים על״ידי החוק המדהים.
לא כן האזרח הרגיל. הוא קרא על
ההרשעה הבלתי־מנומקת בכותרות הראשיות
של הצהרונים, שמע עליה משידוריו
החוזרים של קול ישראל. מתוך האפילה
הגדולה של הדלתיים הסגורות יכול היה
להסיק רק מסקנה אחת: אם שלושה שופטים
ישראליים קבעו שאהרן כהן ריגל —
משמע שהוכח מעל לכל ספק שאמנם מסר
את הידיעות הבטחוניות שאת מסירתן מייחסים

האזרח הרגיל לא יכול היה לדעת מה
י הכנייזיז

אסדדזז
תולדות צייד הברווזים
הברווז האווילי ביותר מכל הברווזים שנולדו
בשנים האחרונות במוחם הפורה של
שמעון פרם ועוזריו, הופרח בשבוע האחרון:
כאילו העניק עבד אל־נאצר בסיסים
לצי הסובייטי (העולם הזה .)1269 לא זו
בלבד שעורר חיוך אצל כל המצוי בענייני
המרחב — אלא שמקורו היה גלוי לחלוטין,
ושקוף כמו כוונתו.
העיר השבועון האמריקאי הימני טייס,
אחד הבטאונים האנטי־סובייטיים ביותר בעולם,
המתייחם אל נשיא רע״ם בשלילה
עקבית :״עתונאים ישראליים הזהירו, כי
נאצר עומד לשנות את עמדתו לגבי בסיסים
(המשך בעמוד )14

חברת קיבוץ ליד הדלת הנעולה

רבקה כהן ושמעץ אפידן כהפסקה

מתוך האפילה הגדולה של הדלתיים ה סגורו ת — כסה נ קודות מדהי מו ת

היו שיקולי השופטים. הוא גם לא יכול
היה לדעת מד, הוכח ומה הופרו במהלך
המשפט. כי אסור לגלות לו זאת. אך
ישנן בכל זאת כמה נקודות חיוניות שמותר
לציינן, מאחר שנאמרו בדלתיים פתוחות.
• בראשית הדיון הודיע התובע, כי
לגבי שלושה מכלל ארבעת פרטי האישום
אין לו הוכחה על אופי הידיעות שמסר
אהרן כהן לסוכן הזר, ולפיכך הוא ייאלץ
להזדקק להנחה החוקית, שעצם מגעו עם
הסוכן הזר מהודה הוכחה שאכן נמסרו
על־ידו ידיעות סודיות.
0״ההוכחה״ היחידה על קיום פגישותיו
של אהרן כהן עם חבר המשלחת
המדעית של המעצמה המזרח־אירופית, שהוגדר
כ״סוכן זר״ על־ידי הש.ב ,.היה יומנו
של אהרן כהן עצמו. ביומן זה רשם אה־רונצ׳יק
כל פגישה שקיים עם אותו נציג,
מתי נתקיימה והיכן.
9בדבריו האחרונים, לפני מתן גזר־הדין,
הודה התובע כי אמנם לא הוכחה
מסירת ידיעות ממש.
9השופטים עצמם, בגזר־דינם, אישרו
עובדה זו — של אי־הוכחות מסירת ידיעות
— אך סירבו לקחתה בחשבון כגורם
מקל.
9אחת העובדות שהוצאו על־ידי השופטים
כתמיכה היתר״ שכהן נפגש עם ה־סולן
הזר ומסר לו פרטים על הפעולה
השמית. הם עצמם הודו כי אין ידיעה זו
סודית.
מכאן — ומדברים נוספים מסוג זה —
אפשר היה לגבש תמונה עקרונית ברורה, אף
כי הפרטים עצמם נשמרו בסוד קפדני. היתד,
זו תמונה מחלחלת במשמעותה. זכות־האזרח
האלמנטרית ביותר, הקובעת כי הינו
חף מפשע כל עוד לא הוכח ההיפך —
ניטלה ממנו. במשפטו של אהרן כהן הודתה
התביעה עצמה, כי לא הוכח שאמנם
מסר ידיעות לאויב — ובכל זאת הגדיר
אותו החיק כמרגל.
כיצד יתכן הדבר?

״מומחים״ ללא פיקוח

— —ו חתיווייוו

** אשר הונח חוק זה לפני הכנסת,
ב־ ,1957 הוא הוגדר כחוק פאשיסטי
מובהק. להגנתם טענו מציעיו, בין היתר,
כי גם באנגליה קיים חוק כזה. האמת היא,
כי החוק האנגלי המקביל אומר, שפגישת
אדם עם סוכן זר תשמש ״עדות״ שמסר לו
ידיעות. ואילו החוק הישראלי רואה באותה
פגישה הוכחה למסירת ידיעות.
חשוב מן ההבדל המשפטי הזה, הוא
ההבדל המהותי בין ישראל ואנגליה. שרותי
הבטחון האנגליים נתונים תחת ביקורת
ציבורית וממלכתית. איש לא יעז להשתמש
בהם למטרד, מפלגתית פנימית, לעשיית
חשבון עם יריב פוליטי. ואילו בישראל
אין כל ביקורת ציבורית או פרלמנטרית
על ד,ש.ב. מנגנון זה אף זכה לכינוי
״מנגנון החושך״ ,על כי מעשיו מוסתרים
באפילה לא רק מפני אויבי המדינה
או מעיני האזרח הרגיל — אלא גם מפני
נבחרי העם החשובים ביותר. מנגנון זה
אף הוכיח בעבר כי הינו מכשיר מפלגתי־פוליטי
הנתון בידי דויד בן־גוריון. כאשר
חוק בטחון המדינה עומד לשרותו של
ש.ב. כזה, נוצר איום על כל אזרח שאינו
מוצא חן בעיני ביג׳י ומנגנון החושך שלו.
אין אישיות פוליטית או ציבורית אחת
במדינת ישראל שלא נפגשה בהזדמנות זו
או אחרת עם נציג של מדינה זרה. על
סמך עובדה פשוטה זו יכול הש.ב. להר
כיב תביעה שתסכן את חדותו של אותו
אדם. כי עצם הפגישה הזאת נחשב להוכחה,
שאמנם מסר ידיעות לסוכן זר. נפגש איתו
בלילה, ביחידות? הרי זו הוכחד, ברורה
לכוונותיו הפושעות. נפגש עמו בבית״
קפה במרכז העיר, בצהרי יום, כמו במיק־רהו
של הפרופסור קורט סיטה? הרי לך
הוכחה שהוא מנסה לשוות לפגישותיו אופי
תמים, כדי להסתיר את אופיין הריגולי.
ובכלל -מיהו סוכן זר? מי קובע זאת?
להלכה: השופטים. אבל הם יכולים לעשות
זאת רק על סמך עדויותיהם של ״מומחים״.
ומי הם מומחים אלה? אנשי הש.ב. נגד
עדותו של מומחה לרפואה או להנדסה יכו־לה
ההגנה להביא מומחה מזים ; אבל
איזה מומחה אפשר להביא להזמת עדותו
של איש ד,ש.ב?.ואם עד זה משקר — מי
יכול לפקח על כך?

החוק בוב 7ידי השובטים

ף • א הו ץ 5ה ן ^ מ ^ כ ל אזרח המובא
/למשפט לפי חוק בטחון המדינה, היו
רק שתי אפשרויות תיאורטיות לצאת זכאי:
להוכיח שחור־על־גבי־לבן כי על אף ״ההוכחה״
שבעצם פגישותיו עם הסוכן הזר

״מ׳מאתנובטוחבמתהשאתי״
אהרון בהן ואשתו, פרקליטם טויסטר וקושניר בעת קריאת פסק הדין
הש.ב.

הכשיל

עיוור וקרא

בל פפקי״הדין שצוטטו על־ידי פרק-
_ 1לי ט המחוז, כנימוק להחמרת העונש,
בלטו שני דברים אופייניים: מסירת ידיעות
של ממש; ומסירת ידיעות לאוייב. שני
אלמנטים אלה חסרים כאן.
פרקליט המחוז ציטט תקדים של חבר־הגנה
לשעבר, אשד גנב ציגורות ממחסני־הסוכנות.
איש לא חלם שיש לחבר הגנה לשעבר קונצסיה לגנוב.
אבל כאן מדובר באדם שיצג את המדינה־בדרך באותן פעולות
עצמן שעשה עכשיו, במגעו עם הסוכן הזר.
סוכן זה נפגש, בידיעת השלטונות ובאישורם, עם מאות אנשים
במדינה. מר וולטר איתן, מנהל משרד החוץ, אמר כאן בעדותו
שממשלת ישראל, כאשר הרשתה לאנשים אלה להיכנס, ידעה
שיבואו במגע עם מדענים ואנשי־ציבור, והיא קיבלה על עצמה את
הסיכון. הממשלה, למעשה, שמה מכשול בפני עיוורים ובאה
לדרוש את עונשם החמור. מי מאיתנו בטוח במדינה הזאת,
כששמים מכשולים בפניו?
למה נתנו לקן המרגלים להישאר במדינה? מדוע לא הזהירו
את הציבור מפניו? עשרות מדענים נפגשו אתם יום יום. אנשים
הממונים על יעדים חשובים ועדינים. ועל זה יש ליועץ המשפטי
אומץ־לב לבוא ולהגיד :״הטילו עונש חמור!״ אם מישהו הכשיל
את אהרון כהן — זו מדינת ישראל, ובראשה שר־הבטחון.
וזלטר איתן אמר שמשרד־הבטחון ישמר בסוד את העובדה כי
חברי אותה משלחת זו הינם מרגלים. הוא — ׳מנהל משרד החוץ
— לא ידע ואהרון כהן צריך לדעת!
במקום להזהיר את העיוור נתנו לו להיכשל והזמינו חברה־קדישא
לקבור אותו. זה מה שהש.ב. עשה. אני אומר: אין ולא היתד,
כל הצדקה שלא להזהירו.
ב־ 18 באפריל, ששה חדשים פחות יום אחד לפני מעצרו של
אהרון כהן, קיבל הש.ב. ידיעה ממר דורון, שהיה באותו זמן
מנהל המחלקה ליחסי־ציבור במשרד־החוץ, ידיעה ברורה שאהרון
כהן מקיים מגע עם ראש המשלחת הזרה, שלפי עדות דורון וראש
הש.ב. ידוע היה לכולם שהוא מרגל. שום דבר לא נעשה. נתנו
לו להמשיך במגע. נתנו לו להידרדר. נתנו לו לשקוע. למה? האם
זהו תפקידו של שרות הבטחון? בזמן שהוזהרו מאות אנשים
אחרים, היחידי שלא הוזהר היה אהרון כהן. מדוע?
ועוד נקודה שאני חייב להעלותה: כל אותם המדענים, שקיימו
ומקיימים מגע עד היום, לא נתבקשו להפסיק את המגע. אף אחד
לא נתבקש. זוהי עדות לפניכם. ואף אחד גם לא הובא למשפט.
האחד והיחיד שנפל עליו להיות קרבן — זה אהרון כהן. הרהרו
נא בזה היטב היטב לפני שאתם באים לגזור את הדין.

ך* כרי המלומד ציטט פסק־דין, שמחלת אדם אינה יכולה
1 1להיות נימוק להקל בעונשו. על איזו אשמה דובר באותו

לקברן לקבור

פסק־דין? על אדם שישב באוצר ומעל
באוצר.
אותה מדינה, שכביכול היתד, מעוני
יינת להוציא ידיעות מאהרון כהן, ידעה
היטב מי זה אהרון כהן: אדם שמשך
זמן ממושך היה מרותק למיטתו. מחלת־לב
אינה רק טיבה לרחמים. זו מיגבלה
רצינית לאיסוף ידיעות. אדם שאינו יכול לשוטט לאורכה ולרוחבה
של הארץ — איזה ידיעות יכול להשיג?
אל נרמה את עצמנו: הם יותר פקחים מאיתנו והם יודעים היטב
מי לבחור כסוכן. והם לא היו בוחרים באדם כאהרן כהן. משנת
1950 עזב כל פעילות פוליטית. מרגל שרוצה לפעול ולמסור
ידיעות — האם היה עוזב אותם מקורות שמהם יוכל לשאוב
ידיעות? טבעי יותר שאדם כזה יתקרב למקורות, ינסה למצוא
ידיעות.

נאום הסיכום של שורהדין

א לי ע יו ־ טוי סטר

לא מסר לו ידיעות; או לשכנע את ביתד,משפט
על־ידי מתן הסבר סביר. כלומר:
היה עליו להסביר, בצורה המתקבלת על
דעת שופטיו, מה היו מטרות פגישותיו.
בית־המשפט הישראלי קבע כי הסבר זה
חייב לעמוד לא רק במיבחן הסובייקטיבי
של הנאשם. כלומר: לא הוא יכול לקבוע
אם מטרותיו היו סבירות או לא. כאשר
בא בית־המשפט לקבוע את הסבירות, יש
לפניו תמונה שלמה של הנאשם, של הסוכן
הזר, של פעילותו הנסתרת של אותו סוכן.
כל אלה לא יכול היה הנאשם עצמו לדעת
בעת שנפגש עם הסוכן. השופטים, למשל,
ידעו, על סמך עדויות ד,ש.ב ,.כי הנתין
הזר היה, למעשה, מרגל. אבל האיש עצמו
לא ידע זאת. לכן, מה שנראה בלתי־סביר
לחלוטין לשופט היודע את כל העובדות,
נראה בשעתו סביר לגמרי לנאשם.
לנאשם העומד לדין נותר מוצא אחד
בלבד: לשכנע את השופטים ביושרו.
אולם הוא עצבני, מתבלבל בעת החקירה
הנגדית המתוחה, או מנסה להסתיר
עובדה אישית לא־חשובה לגבי המשפט.
אין ספק שבמקרה זה יעשה רושם
רק על השופטים. לא חשוב שרושם
הז אינו נובע ממעשיו כמרגל־כביכול.
במשפט זה, התלוי עתה אך ורק באמון
שהוא מעורר, או לא מעורר, בלב ד,שופ־טיס,
יכול רושם זד, לחרוץ את גודלו.

ך כץ הדבר שחברי המלומד ציטט מפסק־דין של בית־המשפט
04 העליון, שגם אם לא הוכחה מסירת ידיעות לסוכן זר, עובדה
זו לכשעצמה אינה יכולה להיות סיבה מקילה. כי מטבע הדברים
שמרגל אינו מביא עדים. אבל גם על האפשרות לאסוף ידיעות לא
הוכח כאן אף פרט הפוגע בבטחון המדינה. ייתכן שאין זו סיבה
למנוע הרשעה על פי החוק, אבל בוודאי שיש להביאה בחשבון
כשבאים לגזור את הדין.
שום עובדה מחמירה לא הובאה בפני בית־משפט זה. פרט לזה
שאדם בשם אהרון כהן — כשאחרים התחבאו בבתיהם — נסע
לאירופה המזרחית, עזב את אשתו בבית ויצא להציל ילדים
מלהבות המלחמה. זכות זו, אומרים, לא צריכה לעמוד לו. האיש
שנלחם שלושים שנה להקמת המדינה הזאת — האם הוא אדם
שילך לרגל כדי לפגוע בה?
כבוד השופטים, לא אכנס לחלק נכבד מן העדויות שהיו כאן.
כשהיה צריך לנסוע לרומניה לדבר עם שר החוץ — היה אהרון
כהן האדם המתאים לכך. אבל כיום, כשהוא לא רצוי, אסור לו
לעשות מה שעשה תמיד. ייתכן ששכח שיש חוק בטחון המדינה,
האומר, שאם נפגשת עם סוכן זר ואין לך הסבר סביר, הרי שפגעת
בבטחון המדינה. ומהו הסבר סביר — זאת קובע בית המשפט,
לאחר המעשה. הוא לא ידע זאת, כשם שרבים אחרים אינם יודעים
זאת עד היום הזה. הוא המשיך את חייו כפי שהיה• רגיל קודם.
הוא חשב שאם הוא מדבר עם פקידים קטנים, אלה יצמחו ויגדלו
ויהיו ידידים שיעזרו למדינה.

* * צםההרשעה לאדם כמו כהן, עצם ההרגשה כי מה שעשה
^ ניתן לפירוש של עבירה לפי חוק בטחון המדינה, הוא עונש
חמור. אם תקחו בחשבון את כל המסיבות האלה אני מצפה
שתמצאו לנכון להטיל עליו עונש מינימאלי.

ואמנם, ברגע שקבעו השופטים כי אינם
מאמינים לו — פירוש הדבר אחד ויחיד:
הוא מורשע כמרגל. לא כאדם מפוקפק,
לא כעד גרוע, לא כהפכפך — אלא כמרגל,
מבלי שתהיה כל הוכחה של ממש לכך.
אמר אחד משלושת פרקליטיו של אהרן
כהן, ח״כ מפ״ם לשעבר יוסף קושניר,
אחרי מתן פסק־הדין :״בשעתו, כאשר
הובא החוק לכנסת, אמר שר המשפטים
רוזן, :מילא, אינכם סומכים על התביעה
ועל ד,ש.ב תסמכו על שופטי ישראל!׳
אבל החוק הזה כובל את ידי השופטים!״

העירעוי

ף* נאומו הקצר והמבריק, לפני מתן
^גז ר־ ה דין (ראח מסגרת) ,העלה הסניגור
אליעזר טויסטר כמד, שאלות נוקבות. מדענים
אחרים הוזהרו, קבע, מדוע דווקא
אהרן כהן לא הוזהר? מדענים אחרים ממשיכים
להיפגש עם אנשי אותה משלחת
זרה. מדוע נעצר דווקא אהרן כהן?
טויסטר לא נתן תשובה, כי התשובה
אינה משפטית. אהרן כהן, דמות פוליטית
מובהקת, נעצר ערב הבחירות לכנסת הרביעית.
בכל הפרשה הובלטה היטב שייכותו
למפ״ם. מעצרו והעמדתו לדין פגעו
במפלגה לא מעט. כאשר ד,ש.ב. הוא מנגנון
בעל שיקולים מפלגתיים — לא יתכן כי•

המעצר נעשה ללא כוונות פוליטיות.
ועוד סיבה חשובה: אהרן כהן, המזרחן
המזהיר, עמד לסיים כתיבת ספר המוכיח כי
דויד בן־גוריון ומרעיו דחו בעקביות כל
רעיון של התקרבות עברית־ערבית. היה
צריך למנוע בכל מחיר הופעת הספר —
או לפחות ללכלך את שמו של המחבר.
צחוק הגורל הוא, שדווקא מפ״ם תמכה
בקבלת חוק זה בכנסת. היא האמינה שהפגיעה
בזכות־האזרח, המי־נחת ביסודו של
חוק זה, לא תפגע מעולם בה עצמה. העולם
הזה היה בשעתו אחד הגורמים שהזהירו
מפני סכנתו של החוק. כיום רואים זאת
רבים אחרים. העירעור שיגישו פרקליטיו
של אהרן כהן יגע בפרטי משפטו הוא;
אך דרוש עירעור רחב הרבה יותר: עירעור
על עצם קיומו של החוק המחפיר.
כאשר גזרו השופטים 5שנות מאסר לכהן,
נשמעו דבריהם כגזר־דין מוות לחופש
האזרח במדינה. כי אם אפשר לשלוח את
אהרן כהן לבית־הסוהר על עבירות שהציבור
לא שמע אותן, על סמך ״הוכחות״
שרירותיות שלא הוכחו על פי שום חוק
דמוקראטי — הרי שאפשר לשלוח כל אדם
אחר במדינה הזאת לבית־הסוהר. זאת כנראה
רצו שרותי הבטחון להבהיר — כדי
שלא יהיה שום ספק כי השלטון —
שלטון של הפחדה וטרור — הוא בידיהם,
לא בידי בתי־המשפט.

חן־ית בולרו

קצרה תתפוס העונה את מקום חזיית הביקיני
הרגילה בחוף הישראלי. גס החלק התח־תון
יהיה צנוע מתמיד. המכנסיים יעלו עד עצם ה מו תן, אך לא מעליו.

^ םישדבר שדופק הכי־חזק במדינה הזאת׳ אלו תצוגות אופנה.
תמיד מרתקות, מסעירות, משגעות, מעוררות מחשבה. מינימום שלוש
פעמים בהודש רואים שם מלה אחרונה, ניו־לוק, מעוף, חלום׳ הלם, לשעות
אחר־הצהרים, לשעות־הבוקר, סימפוניה, הרמוניה׳ דראמה, חורפי׳ קייצי,
דמיסזון, פאנטאזיה, עצום, נהדר, רענן, אוריג־נאלי, לים, קלאסי׳ מקסים,
מקסימום. אפשר לומר שרואים שם בקביעות את מוניק, כנרת, דאנובה,
לנצח, לה־גראנד־בולוואר, די מונ ה, רות המואביה, ללא מילים, ג׳יג׳י, והאמנם
רק הפעם בלבד. שותים נם־קפה פושר, אף פעם לא זוכים בהגרלה׳ ובבלל

צריך שתהיה תצוגת אופנה כל יום.
ביום רביעי, ב־ 3בינואר ,1962 בשעה ארבע ושלושים, ניתנה לנו הזדמנות
נוספת להנות מחוויה אמנותית כזאת. הפעם — היים. זהו ז׳אק היים,
נשיא הסינדיקאט של האופנה הצרפתית, החייט האישי של מלכת בלגיה,
ששלח לכאן ישר מפאריס את הקונפקציה שלו לחורף ולחוף .62 בשנת
שעברה גם ביקר ממש, בעצמו, בתל־אביב וסיפר בגאווה שבעברית קוראים
לו יעקב חיים. לפני שחזר לפאריס הצהיר אפילו שהוא מתפעל מהנוף
הכללי.
השמלות מלאות־התנועה שלו הגיעו בלעדיו למלון דן, לתצוגה שאירגן
אילנ שיל־פוליו — איגוד ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים — תחת
הסיסמא ״הילחם בשיתוק ילדים.״
השמיים היו די כחולים, באורך מלא אולם לא מוגזם, והטמפרטורה היתה
לשעות אחר־הצהריים, כשנכנסנו נרגשים ב־ 3בינואר בשעה ארבע לאכסדיה
של דן. בכניסה לאולם התצוגות המתין, ברגיל, שולחן מכוסה ניירות.
אשד, בבגד דמיסזון לשעות־הבוקר ובנעליים לכל־שעות־היום ישבה על
כסא ומכרה כרטיסים בשבע־וחצי־לירות־אהד. היא חיפשה בשיגרה, ללא
שיק מינימאלי, את שמנו בים־הניירות שלפניה. היא עילעלה, דיפדפה, סגרה,

דיוה באוברול ד

לבן. המכנסיים נלבשים על העקב — תופעה ה מונו

אלטע זאכן

ריקוד בטן
שרת

הוא וואריאציה נוספ ת של אופנ ת הטבור
הח שוף. החולצה האדומה של היים נקמ
תחת לחזה, מ שתלבת ב שחור־לבן־אדום של המכנם ייט.

פתחה, ביקשה סליחה־רגע, לקחה נייר אחר, עילעלה,
דיפדפה, הפכה והודיעה אחרי רבע שעה בקול קלאסי
אבל מלא תנופה קייצית׳ שהכל בסדר, וניתפנתה ל ׳50
אחרות שאיימו לשבור את השולחן.
עברנו בגיל את המחסום והגענו סוף־סוף לשולחן
אחר. שני גברים בתספורת־לשעות־היממה ובנעליים,
מכרו כבר תלושי קפה ועוגה בשתיים וחצי לירות.
הם החזירו אותנו לאשה בבגד־לשעות־הבוקר, ששלחה
אותנו בחזרה אל הגברים בנעליים, אולם הם אמרו לנו
בקול סתווי לחזור אליה. ואז היא עילעלה, דפדפה,
סגרה, הפכה, הרימה את העיפרון מהריצפה, רשמה,
דהפה ליד שלנו כסף ושלחה אותנו לשני הגב־ים
בנעליים. אחרי חצי שעה הגענו, כל שלושת הצדדים,
לידי הבנה סימטרית, במו לפני שבועיים. הדוגמנית
התחילה אומנם לצעוד, אולם הצלחנו לתפוס ריע-
שולחן באולם ולהסתדר שלושה על שני כסאות.

ך* ׳תזמורת ניגנה, במובן, אורפאו נגרו. מימי
1 1הדגימה בגד־ים רענן, מורכב מהרמוניה״קייצית
של חזיית־בולרו וביקיני מוגדל. נחמדים מאד היו
הפסים הצבעוניים, הנועזים מתמיד, שגבלו בתפירה
מעולה בקורקבן דראמתי באופן יחסי (ראה תמונה).
נעלי מיקולינסקי היו שוב מקסימות במיוחד, אם כי
מימי עצמה הלכה יחפה על המסלול.
יש לציין בסיפוק שהפאנטאזיה בכתום, אותה לבשר,
הדוגמנית דינה, היתד, מורכבת מחולצה כתומה עליזה־וקצרה
וחצאית כתומה־נהדרת שחשפה טבור־ספורטיבי
(ראה תמונה) .אין ספק שהתרכובת היתד, אורגינאלית
ומלאת רוח־שובבות כלשהו. הלולאה השנייה מאחור
היתר. מאכזבת קמעה, אבל בסיכומו של דבר היתר, זו

דאת ה״ס תציג את אוננת פאריס של

ושת דייגים

מכילה הפעם פתיון מסוכן לגברים. הרשת
הנועזת עשויה בצורת שני משולשים מחוטי
ד.מ.צ. חומים. היצירה מכסה על הפתיון המוצנע בשכבה נוספת: ביקיני.

פנת סן טרופז של השנתיים האחרונות, האומרת
מילוי. האוברול עשוי משבצות זעירות בכחול־שראל
מן החורף שעבר. היים מציע זאת לפלדה.

צוואוון מאחור

גולש על נזעיל־שמלה,
העשוי פפיטו שחור.
הדגם נראה לפנים כטנזלה חלקה ומאחור כמעיל ענוד צעיף.

אגדת־פאר מ־דרנית. גם נשות־פארים הולכות לחוף־התכלת בתלבושת
החדישה הזאת מזה שנתיים.
ברור, שהאופנאי הרציני והמתון, ז׳אק היים׳ הפגין כחדש את ט״עמו
ריחפו חליפות־המשי האביביות הפיקאנטיות,
המשובח, כשעל המסלול
הגב התפוח האלגנטי (ראה תמונה) ,שקנו את לב האירופאיות, בעלות לפני לא יותר מחמש שנים ומשהו.
דווקא ברגע עוצר־הנשימה, כשהדוגמניות התחילו להציג את השמלה
המתרחבת — המלה־האחרונה של פאריס משנה־שעברר — ,ניצב המלצר
לפנינו. ה :א החזיק מגש והדגים מכנסיים פראקטיות בצבע שחור לוהט
עם מקטורן עשוי בד כביס, אם כי בנוסח שמרני. במקטורן המעניין הזה
בלטו להפתעתנו הגדולה לא יותר משני שרוולים /אבל בגמרה מצויינת.
היה לו חזה שטוח אבל הכפתורים היו בצבע אחיד, וייצגו את ההוט קוט־ר.
ביד השנייה מזג את הנוזל בגוון חום־קפה האופנתי׳ לספל בלי תחתית.
שאלנו בנימוס נהדר אם זה הניו־לוק 62 של השולחן .״אני לא מבין
טוב עברית׳״ החזיר בחיוך א־סימטרי, שהשתלב להפליא באופנה הכללית
של .61 מעל הכתף השמאלית שלו אפשר היה להבחין בחתיכת־סימפוניה־אדומה,
שצעדה על המסלול.
קראו לה, ללא ספק, לה־גראנד־בולוואר, אבל יתכן גם סימונה. זו רק
השערה היפותטית, מפני שהרמקול שוב היה אילם, והתאורה מבולבלת.
״אפשר לקבל תחתית?״ שאלנו בקול פיקאנטי משובץ בתחינה חביבה.
״לא!״ השיב המלצר. תחת זרועו, שהחזיקה במגש, הציצה מכפלת
מרהיבה, מתנופפת בחוצפה פעמונית־אורגינאלית, לשעות־אחר־הצהריים.
רק לרגע שמחנו כשגילינו שהאלכסון עדיין בפאסון. לא נצטרך לחדש
את המלתחה.
שאלנו מדוע יש כאן הפליות בחלוקת תחתיות. למה לאחרים יש? איזה
יחם זה? ״הן פשוט נגמרו,״ הסביר המלצר שלנו בקול חשוף.
״אנחנו מוכנים לשלם בעד תחתית,״ התחננו בקסם שחור.
״אני מצטער. הפעם זה לא. יעזור. אין לי,״ קבע המלצר בעל חפות-
השרוולים המזוייפים, הצמודים למקטורן־הבד. תכסיס אופנתי זה חור

< שעברה -לאביב השואל 1952 ,

בשמלות רבות למדי של האמן ז׳אק היים הפאריסאי.

ף* יינו מיואשים, אף על פי שהטנגו היה בחול
1 1באותו רגע. אנחנו רגילים לשתות את הקפה
בתצוגות רק עם תחתית. מתחת לזרוע של המלצר כבד
הספיק הנוף להשתנות. הבחנו בקטעי שמלות פרחוניות,
כמו אלו שנתנו לעוזרת לפני שלוש שנים וחצי.
המלצר עדיין עמד לפנינו והביט מרוכז אלכסונית.
לפתע נידלק .״מצאתי, מצאתי,״ הוא טס לשולחן הקרוב
וחזר משולהב עם התגלית: תחתית .״איזה מזל, היא
גמרה רק הרגע,״ הודיע ארכימדס עם הטס והגיש לנו
בגאווה לאומית תחתית עם שלולית קפה שהותירה
הגברת האלגנטית מהשולחן הסמוך. אמרנו לו ״תודה־רבה־תודה־רבר״״
בעיניים זולגות והוא אמר בענווה:
״על לא דבר, על לא דבר.״
את הפינאלה הזוהר זכינו לראות במסגרת טבעות,
לא דרך בית־השחי. עכשיו כבר מותר לגלות: זה היה
מצעד מפואר ווירטואוזי של הפרוות החלומיות של
נוילנדר מישראל. בראייטשוזאנץ בשאמפאניה, נמר ספורטיבי,
מינק טומרלין בהיר, אותם ראינו במלוא הדרם
בתצוגה לפני חודשיים במלון דן. אכן, זה היה חלום
בהקיץ. הדראמה של העונה, אולי מזקינה, אבל בהחלט
מתאימה לכל הגילים ובמיוחד עשירה. בם ך הכל אפשר
להודות שזו היתד, תצוגה יפה מאיד, נקיה, ומעודדת
בכל המובנים. היא הוכיחה ברורות, שז׳אק היים
יודע לתפור ויש לו עתיד. יתכן שלא תמיד עוררה
התפעלות, אבל ללא ספק היתה מלאת סימפוניה אדירה
וקרעה אנחות הערצה בלתי־פוסקות.
ובכלל צריך שתהיה תצוגת אופנה פעמיים ביום. זה
עוזר גם למלחמה בשחפת.

אוננת תסבור

החשוף שעוררה התלהבות
תצוגה בדן העידה על פ
האופנה הישראלית בשתי עונות אחר אופנת החוף האירופא

יבוטל
הממשל

פרופסור מרטין בובר
יגאל אלון,
שר העבודה
ד״ר ז. מוזס,
מבקר המדינה לשעבר
פנחס רוזן, ח״כ
מאיר יערי, ח״כ
א. בן־אליעזר, ח״כ
משה אונא, ח״כ
אלוף משה כרמל, ח״ב
סא״ל שמעון אבידן

׳נאמו:
ד״ר ז. כץ
סא״ל אפרים ריינר
בני מרשק
עקיבא נוף
ע. ע .זועבי
פיטר פריי

המנחה:
בתיה לנצט

אסיפת עם לביטול הממשל
הצבאי תתקיים ביום ששי
12.1.62 שעה 8.30 בערב,
באולם קולנוע ״הוד״ פסג׳
דיזנגוף בתל־אביב.

ב מדינ ה
(המשך מעמוד )10
זרים ולפתות את אלכסנדריה בפני מוסקבה,
כתחליף לבסיס הצוללות שניטש על־ידי
הרוסים באלבניה.
״למעשה העניק נאצר לראש המשלחת הסובייטית,
האדמיראל סרגיי גורשקוב, המפקד
העליון של הצי הסובייטי, ראיון של
35 דקות קצרצרות בלבד. העיר משקיף זר:
,אפילו רוסי המצטיין במהירות הדיבור לא
יכול היה לשכנע עקשן כנאצר לחולל שינוי
כה קיצוני בעמדתו, בראיון כה קצר׳.״

היסטוריה

רוח רעה

השם המחריד ביותר הקשור בישראל,
לבד מדיר־יאסין, הוא קיביא. השחיטה הנוראה,
בה נטבחו ללא אבחנה גברים, נשים
וטף בידי כוחות ישראל, השחיתה את דמותה
של המדינה בעיני העולם.
כמו רוח רעה, שאינה שוקטת בקברה,
חוזרת קיביא מדי פעם להטריד את מנוחת
החיים. השבוע גרם לכך בן־גוריון עצמו.
בריתחת הוויכוח על המימשל־הצבאי, כשהצליף
על ימין (דיין) ועל שמאל (ארן),
לא יכול היה לפסוח על פנחס לבון, שהתקיף
לאחרונה את המימשל־הצבאי. אמר בן־
גוריון :״אני שומע שגם מי שהיה אחראי
לקיביא תובע את ביטול המימשל־הצבאי.״
הכוונה היתד, ברורה: בעת מיבצע קיביא
כיהן לבון כממלא־מקום שר־הבטחון, במקום
בן־גוריון שהיה, כביכול, בחופשה. אך לפי
כל הגירסות לא אישר לבון מעולם את
המיבצע כפי שבוצע.
איש לא שם לב, כי בפסוק זה אישר
בן־גוריון לראשונה, באוזני העולם כולו,
כי המיבצע בוצע על־ידי הכוחות הסדירים,
שהיו כפופים לשר־הבטחון. עד כה טענה
המדינה, לפחות רשמית, כי היה זה מעשה
פרטיזני של מתיישבים מרוגזים.

פר שת לבון
ע שר שני
בשעה ישכל מכשירי־הפרסום של שרותי־הבטחון
חגגו השבוע את נצחונם הגדול על
אהרון כהן (ראה עמודים 11־ ,)10 הם מילאו
פיהם מים לגבי מאורע משפטי אחר, שאירע
בשבוע שעבר. היה זה פסק־הדין של שלושת
השופטים העליונים, במשפט מדינת־ישראל
נגד האיש המכונה ״האדם השלישי״ למעלה
מארבע שנים מאז נאסר.
פרטי פסק־הדין היו, כמובן, סודיים ביותר.
אך התוצאה הסופית לא היתה סודית
כלל, אף שלא נתפרסמה בשום עתון במדינה.
בית־המשפט העליון הפחית את העונש
מ־ 12ל־ 10 שנות מאסר, תוך התחשבות
בעברו הבטחוני המפואר של האיש,
אשר בשיא פרשת לבון נאמר עליו כי
״קופה של שרצים תלוייה מאחוריו״.
קרוב לוודאי שלא יהיה זה הפרק האחרון
בפרשת האיש א שגרם להתלקחות
פרשת לבון לפני שנה וחצי, שהפיל את
ממשלת־ישראל ושגרם לבחירות חדשות.
בטחתיזס התחייבות ב ל תי חחרת
״רבים הם המחנכים והמורים, הרואים
בהסברת המתרחש בארץ ובעולם לתלמידיהם
חלק בלתי־נפרד מתפקידם החינוכי...״
במילים תמימות אלה נפתח מיסמך, שנשלח
בחודש האחרון לאלפי מורים בישראל.
היה זה נסיון נוסף של הכת הבטחו־ניסטית
להשתלט על עמדה חשובה: בית־הספר
הישראלי ודור הבוחרים של מחר.
העלון נועד ללחוץ על המורים לחתום
על אחד מפרסומי שמעון פרס, הקרוי סקירה
חודשית. המו״ל הרשמי :״צבא הגנה
לישראל, המטה הכללי, קצין חינוך ראשי״.
תוכנו :״הסקירה החודשית מסכמת ומסבירה
מדי חודש את משמעותם של האירועים
העיקריים בישראל (ענייני חוץ ובטחון, כלכלה
ופיתוח) ,במזרח התיכון (העולם הערבי
ומדינות הפריפריה) ,בשאר חלקי תבל (עמים
וארצות ובעיותיהם) ובמדיניות הבין־לאומית
(האו״ם, המלחמה הקרה ובו׳).״
עין האח הגדול. עד כה הוסווה ירחון
זה כמיועד לקצינים ולקציני־מילואים. עתה
נעשה הנסיון הגלוי הראשון לכפותו על
הציבור האזרחי, לאלץ את המורים לשאוב
את ידיעותיהם על כלכלת־ישראל ועל מאיר־עות
אלג׳יריה מבעד לראי הבטחוניזם העקום.
גורם הכפייה לא הוסתר. העלון הכיל
טופס של ״התחייבות בלתי־חוזרת״ ,שקבע:
״אני החתום מטה, נותן בזה הוראה בלתי־חוזרת,
לנכות ממשכורתי סך —( 6.שש

לירות) מ ד שנה המחאתי זו היא החלטית
ובלתי־חוזרת, הואיל והיא נוגעת בזכויותיו
של צד שלישי. התחייבות זו כוחה
יפה גם לשנים הבאות, אלא אם כן אבטלה
בכתב 30 ,יום לפני תום השנה האזרחית.״
כדי שהרמז יובן לגמרי, נדרש החותם
לציין גם את מספר תעודת־הזהות שלו, וכן
את כתובת בית־הספר בו הוא עובד. כי
האח הגדול, עינו פקוחה.
צנזורה ביקיני יק־נ תרדו ף
התעוררות תעשיית הסרטים בישראל, שחלה
בשנה האחרונה׳ החייתי, מחדש את
התקווה שאמנם יתכן להקים תעשייה קולנועית
ראויה לשמה בארץ. אולם עוד לפני
שהוצג הראשון בחצי־תריסר הסרטים שב־ייצורם
הוחל השנה, הוכח פעם נוספת
שאחד המכשולים העיקריים בדרכו של הסרט
הישראלי, הם הגופים הציבוריים הממונים
על פיתוחו: הועדה לעידוד הסרט הישראלי
והמועצה לביקורת סרטים ומחזות.
הועדה לעידוד הסרט הישראלי סירבה לאחרונה
לאשר תסריט, שהגיבור הראשי בו
מחוסר עבודה, בטענה, שהוא עלול להציג
את הווי הארץ באור מסולף.
אולם עלתה עליה המועצה לביקורת סרטים
ומחזות. מועצה זו היתד, צריבה להחליט
אם להתיר את הצגתו של הסרט הישראלי
ניני, שהושלם לאחרונה על ידי חברת
יח בבימויו של שלמה צוריאנו. עוד לפני
הדיון במועצה׳ חזו בסרט כמה מחבריה
והפעילו באורח בלתי־רשמי, לחץ על היצרנים
להכנסת שינויים שיקלו על מתן הרשיון.
הסכנה: גזר־דץ מוות. ניני מתאר
רומן אהבה בין ישראלי י הוד וישראלית
נוצריה. כיון שחברי המועצה לא יכלו לשלול
את הסרט בשל נושאו, מצאו נגדו
טענות אחרות.
• ״הסרט מציג את הנוצרים באור
חיובי בעוד שכל היהודים בו נראים כבט־לנים,
הוללים המבלים במועדוני לילה ואינם
רוצים לעבוד,״ טען אחד מחברי המועצה.
היצרנים הכניסו לסרט סצינה נוספת, המראה
שני פועלים בבית־חרושת המשוחחים
ביניהם על פועל המאחר לעבודה. אומר
אחדם מהם :״זה לא בן־אדם. הוא לא אוהב
לעבוד. הוא בא בתשע וחצי לעבודה.״ חבר
המועצה בא על סיפוקו.
^ ״הסרט פוגע בדת הנוצרית,״ טען
מנהל משרד־הדתות• הרב זלויל כהנא, המכהן
כחבר המועצה. הוא התבסס בטענתו
על כך, שהכומר המופיע בסרט אינו נראה
לו ואחד ממשפטיו האומר :״איננו יכולים
לסמוך רק על אלוהים,״ פוגע בנצרות. הסצינות
קוצרו והמשפט הפוגע הוצא.
• חבר מועצה אחר, מבקר סרטים לפי
מקצועו, מצא פסול בסצינה המראה שתיים
משחקניות הסרט, רונית כ״ץ ואסנת שדה,
המשחקות נוצריה ויהודיה, כשהן מתרחצות
בים כינרת. טען האיש :״לא יתכן שהנוצ־ריר,
תתרחץ בבגדים שלם וו־,יהודיה בביקי

או ששתיהן תטבולנה בבגד־ים שלם או
ששתיהן תלבשנה ביקיני.״ רק אחרי שהוסבר
לו כי הנוצריה הולבשה בבגדים שלם
לא מטעמי צניעות אלא כדי להדגיש את
עניה, ויתר על אחידות הלבוש.
עובדות אלה לא זו בלבד שהן מעידות
על קטנות־ד,מוחין של כמה מחברי המועצה
לביקורת סרטים, אלא שיש בהם כדי להצביע
על הסכנה המאיימת על עתיד הקולנוע
בארץ. בקרוב עומדת המועצה לביקורת
סרטים להציע לממשלה להעביר בכנסת חוק
שיסמיך את המועצה לבקר ולפקח על
הסרטים המופקים בארץ בכל שלבי הייצור
ולא רק בסיומו. אם אמנם יתקבל חוק כזה,
יהיה זה גזר דין מתת לסרט הישראלי.
דת זכו ת המעבר
מה לעשות כדי לקבל רשיון לעבור
לעבור במעבר מנדלבאום מישראל לירדן?
שאלה זו שואלים עצמם מדי שנה רבבות
ערבים נוצרים, הפונים למשרד הפנים כדי
לזכות ברשיון שיאפשר להם להתראות
עם קרוביהם וידידיהם לאותה פרידה ארוכה.
רק שביעית המבקשים זוכה ברשיון־המעבר.
השנה, כמו בכל שנה, עברו ערב חג
המולד כ־ 300 ערבים בני הכת הלאטינית
לרמות שכ 20 אלף ביקשו רשיון.
לכאורה אין דבר פשוט מלקבל רשיון־
מעבר כזה. ירדן מעוניינת באורחים המבטיחים
לה תקופת פריחה מסחרית קצרה.
אלפי קרובים וידידים באים מכל רחבי
ירדן ומהארצות השכנות כדי לראות את
ידידיהם הישראליים. גם מהצד הישראלי נראית
המלאכה קלה. על הציילנים־ליום־אחד
להגיש בקשה למשרד־הפנים ואם אינם
מסוכנים מבחינה בטחונית, אין שום מניעה
להיתר. בכל זאת נידחות מדי שנה בזז
אלף בקשות לטיניות בלבד. מה הסיבה?
גיצול רגשות. לפי סעיף 8של הסכם
רודוס, זכאים נוצרים, מוסלמים ויהודים
לעבור את ד,קוים על מנת להגיע למקומות
הקדושים. אך לא למען כל הדתות פועלים
גורמים בעלי השפעה דוגמת האפיפיור.
עובדה היא, שעד כה הותר המעבר לנוצרים
בלבד. אך הגורם הקובע מי הוא
נוצרי כשר למעבר ומי אינו ראוי לכך
אינו נמדד בקנה־מידה דתי.
בשנתיים האחרונות בהן ממונה שר־הפנים
הדתי, משה חיים שפירא, על משרדהפנים,
הפך רשיון־המעבר לפונקציה מפלגתית
נוספת בידי מפא״י בלחצה על הישוב
הערבי. המעבר ניתן כפרם לעסקני מפא״י,
אוהדיה ומומלצי המימשל הצבאי. לאנשי
אחדות־העבודה, מפ״ם או מק״י יש סיכויים
קלושים בלבד לעבור את הגבול.
לא היתה זו הדוגמה הראשונה של ניצול
רגשות לצורך סחיטה פוליטית בידי
מפא״י. בתקופה שקדמה לבחירות האחרונות
ארגנו השלטונות מפגשי־משפחות בגבול
לבנון, בעיקר בראש־ד,ניקרה. למרבה
הפלא ידעו על פגישות אלה רק אנשיי ה־העולם
הזה 1270

מימשל הצבאי ועסקני מפא״י. הערבים,
אנשי מפלגות אחרות, לא הוזמנו לבקר את
משפחותיהם. לאחר הבחירות ביסלו מיפג־שים
אלה.
השנה נעשה נסיון למנוע את ניצול רגשות
הנוצרים ערב ׳חג המולד.
ח״ב מפ״ם הנוצרי, יוסוף כמים, הגיש
הצעה לסדר היום, תבע משר־הפנים להשיב
על שאלות אחדות הנוגעות לרשיונות־המע־בר.
משום־מה היה שר־הפנים חולה בימים
הקריטיים, הבריא למחרת המעבר. ההצעה
לא הועלתה, מחוסר אקטואליות.

חיפה
מ אמר
מצוייד במכתב חברת הסנה, הופיע ראש
עירית חיפה בפני מועצת העיר שנתכנסה
לפני שבוע לדון בדו״ח ועדת החקירה
לנסיבות התאונה בכרמלית. הסגן, משה
פלימן, היה זקוק מאוד להסנה. באמצעותה
קיוה להסיר מעליו אשמה רצינית, שהוטחה
נגדו בצורת שאילתא של איש אחדות העבודה
בעיריה, צבי ברזילי.
שאל ברזילי :״באוקטובר 1959 היתד,
הכרמלית מבוטחת ב־ 32 אלף לירות. מבקר
המדינה ציין אז כי הביטוח צומצם ב־14
אלף ל״י.״ הקטנה זו התנקמה בעיריה כאשר
ארעה התאונה. בשעתו תבע ברזילי
במועצת העיריה לדון בעובדה זו, נענה
בחיוב והעניין הועבר לועדת הכספים.
עתה, מצוייד בהודעת ׳הסנה כי אין
אפשרות להבטיח את הרכבת בפני שבר
מכני, ביקש פלימן להיחלץ מכל העניין.
אך ברזילי הפתיע את הנוכחים בשולפו
מכתב אחר. היתר, זו הודעתו של הממונה
על הביטוחים במשרד האוצר, בתשובה
לשאלתו של ברזילי, בה קבע כי תמורת
תשלום מתאים ניתן לבטח את הרכבת בפני
שבר מכני.
אבא חושי מיהר להשיב לברזילי כגמולו.
בנאום הסיכום הרעים, בפנותו לברזילי:
״אתה התרעמת כאן על שנאסרה הגישה
לעתונאים למינהרה בעת התאונה. לא נאה
לך שכאן תדבר כך ובישיבה סגירה תאמר
את ההיפך.״ לתדהמת הנוכחים ציטט חושי
את פרטיכל הישיבה שנערכה ביום התאונה,
לפיו דרש ברזילי למנוע גישה לעתונאים.
יד של אבא. ברזילי קפץ כנשוך
נחש :״זה שקר. הפרטיכל זוייף!״ והוא
פנה בהתרגשות לפלימן, תבע ממנו לאשר
כי לא הוא שאמר זאת. פלימן, שישב
ראש באותה ישיבה, ביקש לקום ממקומו.
מצפונו העיק עליו. אך סגן ראש העיר
לא קם, כי יד חושי נחה על כתפיו ברוגזה
:״אל תפריע לי,״ סינן לעבר פלימן.
רק בודדים באולם הבחינו במתרחש.
פלימן רצה ולא יכול היה לומר, כי הדברים
שציטט חושי אומנם נאמרו. אך אמר
אותם עורך־דין משה עמאר מסיעת מפ״ם.

שלב ראשון במאבק, לצייר על כל אחד
מבתי הרחוב כתובת: בית-רחוב־אביב.
נימוסים אבא־רה בוא לגן־חיות
שלושים הומו־סאפינס מנומסים היו מוכנים
השבוע לקרוע את אבא אבן כדג,
לשסע כגדי את אלוף משנה זאב, ולשאוג
כארי על ביטולה של חוברת הנימוסים
הקטנה: איך להיות בן־אדם.
שר־החינוך והתרבות טמן את ראשו
בחול כבת יענה, התעלם מהחלטותיהם של
אנשי המדור־להילכות־נימוסין־של־המועצה־לתרבות־שליד־משרד־החינוך־והתרבות,
שרצו
ללמד בני־אדם איך לא לנהיג כחיות.
חברי המדור החליטו, לפני כשנה, לעשות
למען הנימוסים. החברים, הערומים כשועלים׳
זממו לטמון פח לכבשים התמות המהלכות
בישראל על שתיים, להפתיע אותם
בחוברת־מולטיליט קטנה אשר תסביר איך
להיות מנומס.
הוועדה הפקידה אח הרעיון בידי הפז-
מונאי חיים חפר והצייר קריאל (דוש)
גרדוש והשניים, חרוצים כנמלים, חשו
והכינו את החוברת המצוירת. הכריזו
בפזמון :״כי מותר האדם מן הבהמה אין /

כל הז כויו ת •שמורות

בעקבות הפיסומים ב״העולם הזה״ ובמקומות אחרים על
גזל רכושם של טבוחי הנאצים בישראל, עומדת המפלגה
הליבראלית להעלות את הפרשה בכנסת. קרוב לוודאי שתועלה
ההצעה להקים ועדת חקירה
להחזירו ליור שי
יור שים כאלה.

פרלמנטרית

הבעלים או

להעבירו

שתחקור

לרשות

הם גוזלי

המדינה,

במקרה
הרכוש שלא
ו שרדו

ההצעה להקמת מועצת הגנה לאומית תעלה מחדש.
ההצעה שהועלתה לרא שונה ב אופן אקטואלי ב שיא פרשת לבון, היתה אחת
הדרישות הרא שיות של כל ה מפלגות ב ת קופ ת הבחירות. בסוף המשא ו מ תן
הקואליציוני ירדה הצעה זו למעשה וכיום לא מתנהל שום דיון או נסיון
רציני להג שמתה. עם נטיית מפלגות האופוזיצי ה משמאל ו מי מין להגביר את
פעילו תן האקטיבית בכנסת ובצבור תעלה בז מן הקרוב קדודש ההצעה לכונן
א ת הגוף הציבורי. ועדה מיוחדת שהוקמה במפלג ה הליבראלית ליזמה פרלמנטרית
ב שטח הב ט חון תדון בהצעה זו ותחליט כיצד יש

להעלותה.

• המפלגה הליבראלית תערער על מדייניות הממשלה

בשאלת קבלת 0ין העממית לאי״ם. אנשי המפלגה החו ש שים מפגיע ת
העמדה בארצות הברית, יעלו את התביעה להפסיק יאף את התמיכה ה מסוייג ת
במדינה הקומוניס טית.

בכל ההצבעה על חוקי הדת ייווצר שנוי יחסי הבוהות.

קדימה האביב
מה יכולים לעשות תושבים שאינם רוצים
בהחלפת שם רחובם? זאת שאלו עצמם
תושבי רחוב אביב בחיפה על הכרמל.
רחוב אביב הוא כתובת מוכרת במשרדי
הדואר בחיפה, בספר הטלפונים הישראלי,
בדינים וחשבונות של משרד מס־ההכנסה
ועל מעטפות מכתבי המיסים של עיריית
חיפה. רק במקום אחד נקרא רחוב אביב
בשם אחר — ברחוב אביב עצמו. הסיבה:
עירית היפה החליטה שר חוב אביב ייקרא
רחוב

קדימה.

כקשה ציונית. את שמית הרחובות
קיבעת ועדת השמות העירונית. יושב־ראש
הוועדה, עד לבחירת המוניציפליות האחרונות,
היה המשורר שמשון מלצר, שכתובתו
היא: רחוב אביב .8עוד בתקופת
יושב־ראש הוועדה ביקשו מספר היותו ישישים וינאיים, אנשי אגודת הסטודנטים
הציונית קדימה בוינה, מהנהלת העיריה,
לקרוא לאחד מרחובות העיר בשם אגודתם,
שהיתה הראשונה שלחמה בדו־קרבות, בסייף
ממש, בסטודנטים האנטישמיים. מאחר
מתגוררים בסביבת רחוב אביב, וכולם ביקשו להחליף את שמו לרחוב קדימה.
בהנהלת העירייה, שהיא הגוף הקובע
את השמות, התקבלה ההצעה מבלי ששאלה
את ועדת השמות. ותושבי הרחוב,
ביניהם יושב־ראש הועדה עצמו, התפלאו
מאד למראה הפועלים שהורידו את שלטי
אביב ותלו שלטים חדשים: רחוב רחוב קדימח.

אנשי הרחוב לא רצו להפרד מהאביב
הנצחי ברחובם, חתמו כולם על פטיציה.
בכלל החותמים היה גם שמשון מלצר, שפרש
בינתיים מתפקידו בועדה, ד,פטיציה
הוגשה לחברי המועצה ונדחתה.
אך אנשי הרחוב החליטו לא לותר, השבוע
התכנסו מספר משפחות והחליטו כ־ה
עזי ם חז חסמז

״גיגה רי, גיגה רי, געה רי חינזורה
אם לא יפקח על עצמו עין!״
מלאי התלהבות וקלים כצבי אצו
אנשי המדור־להילכות־נימוסין־של־וגו׳ להדפיס
את החוברת הקטנה ולשלחה לכל כנפי
ארץ.
חזיר וימי המשיח. אלא שכאן קפץ
עליהם רוגזו של הזאב שבחבורה. קצין
חינוך ראשי בצה״ל, סופר הילדים, ואלוף
משנה אהרון זאב, הודיע שאינו מסכים
שרשות מוסמכת בישראל תעז לפגוע בכבודן
של חיות :״חמישים שנה נוטעים
בילדי הארץ יחס כבוד לחיות,״ אמר
זאב ,״והנה מציגים להם את החיות בצורה
שלילית.״
חלקם הגדול של החברים מילא פיהו
מים ושתק כדג. אחדים חדי־עין כנץ השגיחו
לפתע בפיסקאות אחרות בחוברת:
החזיר המלוכלך אומר / :מה איכפת לכם
שאני מסריח? /אני אתרחץ כשיבוא
המשיח /ואנחנו אומרים / :בביתך אם
תרצה תוכל להקים /אפילו מדגרה שלמה
לחידקים /אך מנע מאחרים את הסבל /
לראותך מוקף לכלוך כמו היית זבל /נסה
להיות נקי ותטעם /מה זה להיות בן־אדם.
ביחוד קפץ רוגזם על זיווגם של החזיר
והמשיח. חברי הוועדה האחרים, רכים כטלה,
שמעו את הביקורת ובכל זאת החליטו
להעמיד את החיות האחרות לשרות
נימוסי האדם. רק זאב החליט להתפטר.
אבא אבן, שחן!ש מויכוח פומבי, העביר
את טיוטת החוברת לחוות־דעתם של
עורכי היומונים והצהרונים. בינתיים שמע
אחד מעורכי הצהרונים שהחוברת מיועדת
להפצה על־ידי הצהרון המתחרה. מיהר וה־
(המשך בעמוד )18

באס ייכנעו הנהגו ת ה מפלגות שהחליטו על הצבעה חד שים לבטל החלטת זו.
ב מפלגו ת אלה, מפא״י, חרות והליברלים, קייס לחץ של חברים להגדיר את
עמדת ה מפלגו ת לכאן או לכאן. הפעילים המרכזיים מתנגדים בתוקף לדרישה
זו העלולה להוציא מידי המפלגה מצביעים פוטנציאלים בב חירות הבאות.

המועמד הבא לחיסול בתוף מפא״י

:יונה יגיל, אי ש איחוד

הקבוצות והקיבוצים. י גיל, שנמניה על תו מכיו האחרונים של פנחס לבון בקרב
המפלגה, יעלה עתה על כוונת ביג׳י ונעריו אחרי שאלה אילצו את יונח כסה
להתפטר לפני שבועיים מתפקידו כמזכיר סניף מפא״י בתל־אביב.

• מקרה ראשון של החזרת דיפלומאט מישראל, בעקבות
תלונו ת על יחסו ליהודים תו שבי הארץ.

הדיפלומאט, אירופי דובר גרמנית,

יוחזר לארצו בעוד שבועות אחדים.

״אל־על״ תגביר את מאמציה למכור את מטוסי הכרי־ט
ניהשברשותה. החברה הגיעה למסקנה שהם מהווים מעמסה, אחרי
שלאחרונה, ב מ שך שבוע אחד, פרצו דליקות ב שלו שה מנועים של שלושה
מטוסים

שונים של

החברה.

בכל

מקרה ניאלץ

ה מטוס

לנחו ת

כ שמנוע אחד

משותק. בין המתעניינים האחרונים בקניית המטוסים, חברת תעופה

פולנית.

לניצול חמשת מטוסי הסילון של ״אל־על״ בקרוב, בודקת
החכרה את האפשרות לפתוח קו עד למזרח הרחוק, עד יפאן.
9יחסי המסחר הקלושים בין ישראל לבין כרית־המועצות
עלולים להתערער עוד יותר, בתוצאה מהחלטה בלתי־מובנת
של משרד החוץ. הסובייטים הסט מו להציג בברית־ה מועצות סרט ישראלי
וביקשו ל שלוח אליהם את הסרט איי לייק מייק. למרות ה הכנות שנע שו,
ו הפירסו מת ה מוקדמת, לא נשלח הסרט, אחרי שמ שרד החוץ אסר את יצואו.

• צפה למחזור חדש של קניות כדורגלנים ישראלים בקבד
צות חוץ. בקרוב עומד להגיע ארצה סוכן של מספר קבוצו ת דרום-
אפריקאיות ובידו הצעות מפתות.

אשם
ערב זכרונות
את ביקורו של דויד בן־גוריון

בבניין

החדש של הקאמרי, בהצגת תל״ם של כנרת,
כורת, לעולים חדשים תיאר בחב למרחב

ף פקידת דזיקבלה היפה־פיה
של חברת התעו|

כי.או.אי.ם י ,.אילין וודוורד,
קיבלה את ראש השנה כשמחה
הראוייה, בענדה שרשרות
נייר בשדה־התעופה של לונדון.
העלמה וודוורד כת ה*,22
היתה אחת הנערות כתפקיד
כיום ראש-השנה ששילחה את
נוסעי חברת בי.או.אי.ם י. משדה
התעופה בלונדון בברכת
״שנה טובה!״

מנוי שנתי
עבור
״וזעולם הזה״
בדאר־אויר

• לכל1*!.־1113
איך\3ה וכולל
תורכיה,).
13־ 11 0ז1טז־

כ\ 1הבתר

• סזרצהז־ה־
.ברית?ברה,
!\ 1בת?111־
0י?1

• ל&רבגת

דר1ת־

אתרי?ה

כלו ת מעוספות
ז׳אק ג׳ראר, בעלה לשעבר של דליה
לביא, התנחם בישראלית אחרת. הוא נראה

• ל!\9ריגזי\

דם עברץ ברשימה בשם ״המפקח בא״:
״אל ראש הממשלה נילוו בסיור בטחוני זה
(בבניין הקאמרי) שמעון פרס, יוסה
אלמוגי ו ...יחזקאל סהר. ערב של
זכרונות אחד מכתבי־החצר שפנה
באותה הזדמנות לראש־ר,ממשלה וביקש לשאוב
ממנו אינפורמציה, זבה לדחיפה קלה
מידי פולה כן־גוריון שקראה לעברו:
״את מאמר־השבוע שלך כבר קיבלת. עכשיו
תשאיר אותו בשקט בסיום הערב
הארוך נשאל ביג׳י לדעתו על המחזה,
השיב :״את הריעה שלי על המחזה אני
אגיד לנתן אלתרמן בעוד שנה
על קשריו ההדוקים והמיוחדים של
מנהל הוצאת הספרים מצפה יהושע
צ׳צ׳יק עם המחזאי האירי השנון כרנרד
שאו נתגלה השבוע, עם פרסום זכרונותיו
של אלן צ׳פלוב, שעבד תקופת־מה בשירותו
של שאו. הצעיר תיאר את קמצנותו
הרבה של שאו וגילה כיצד התאמץ בכל
מחיר לקבל את שכר־הסופרים שהגיע לו
מצ׳צ׳יק על פרסום ספרו בארץ־ישראל. מספר
שאו ביומנו :״את הכסף מאותו שיילוק
בפלסטיין קיבלתי רק לאחר הפצרות רבות
של הסוכן שלי במסיבה שערכו השבוע
קציני צה״ל לאלוף חיים הרצוג,
שפרש מתפקידו, זכה מפקד המודיעין החדש
מאיר עמית לברכה מיוחדת ממנצח התזמורת
בריביירה־כסית, שם נערכה המסיבה
באותה הזדמנות, ערך
זוג הזמרים החדש אילנה רובינא ואריק
איינשטיין את הופעת הבכורה
שלו. השניים, שעדיין מחפשים שם לדואו,
זכו לתשואות נלהבות ולהצעת חוזה לזמן
ארוך מחצקל איש־בסית אדם
אחר הקשור בבעיה של חיפוש שם הוא
אדוארד אליסון, קריין המחלקה האנגלית
של קול־ישראל. לאחר שנשיא המדינה
יצחק כן״צכי פנה לבית השידור
הישראלי בבקשה שכל קרייני התחנה יעברו
את שמותיהם, סירב אליסון לעשות כן, אך
אחרי מאמצי שיכנוע של חבריו לעבודה,
הסכים בתנאי שתתקבל אחת משלוש הצעותיו׳
לפיהן ייקרא: יצחק בן־צבי, דויד בן־
גוריון או משה סנה.

לאחרונה במקומות הבילוי המפוארים ביותר
בפאריס, בלווית שרה עציוני, כפילתה
של בריג׳יט כ אר ת בסרט חיים פרטיים.
שרה עצמה טוענת כי זאת ״ידידות בלבד.״
בינתיים הפכה שרה הבלונדית לדמות מוכרת
מאוד בפאריס• אחרי שהופיעה בכמה
סרטוני פרסומת לשלגונים הוצפה בהצעות
לתמונות פירסומת. חברת טלביזיה אחת אף
הזמינה אותה להופיע בתכניתה בריקוד
טוויסט. היא למדה אותו במהירות והופיעה
בתכנית. שגרירות ישראל הזהירה את שרה,
העובדת במזכירה במשלחת הקניות, שעליה
לבחור בין הקולנוע לבין עבודתה במשלחת
בהלה נוראה תקפה כנראה לאחרונה
את צוותות האויר של אל־על, אחרת אי־אפשר
להסביר את הלהיטות הגדולה לנשו־אין
שמגלים דיילים, טייסים ושאר עובדים.
הדייל אוסקר קנאבל עומד לשאת את
הדיילת תחיה גבעול. ג׳ו דפסקי, ש
תמונת
השלד הגרמני של קרן
השפעת פ סיכו לוגי ת שלילית

התגרש מאשתו׳ נושא לאשר, את הדיילת
ניצה גורדון. הדייל יורם שווננפלד
עומד לשאת נתינה אוסטרית לאשר, ואילו
הקפטן ג׳ונס מתכנן נשואים עם הדיילת
חוה פיטר. גם הדייל מקם דיאמנט,
שבנסיבות מסתוריות הועבר מתפקידו לתפקיד
קצין המזון של החברה בניו־יורק,
עומד לשאת אשה: הדיילת יהודית מרום.
יוצא מכלל אלה הוא הדייל אפרים שדן
שעמד לשאת את הדיילת זהבה אנג׳ל,
השניים אף רכשו דירה ברמת־יוסף. עתה
מתברר שזהבה נישאת לקצין או״ם דני. לנוכח
מבול זה של נשואים פנימיים הועלתה
הצעה שאל־על דשנה את שמה מחברת אל-
על למשפחת אל־על אופירה ארז,
צברית 56׳ ,השוהה מזה שנים מספר ב־ארצות־הברית,
שם היא לומדת פסיכולוגיה,
עומדת גם היא׳ לפי השמועות המתהלכות
במושבה הישראלית בניו־יורק, להינשא בקרוב•
המועמד הוא אריה וקסנכאום,
בעל המסעדות הישראליות תמר ותל אביב
בניו־יורק, מוסמך לפסיכולוגיה גם הוא העולם סוף
למועדון הלילה
האילתי של רפי נלסץ קם לאחרונה מתחרה
רציני בדמות מועדון־לילה חדש, הדג
הכחול. בהרג הבתול, השייך לחבורת הדייגים׳
מגישים דגי־ענק לארוחות המושכות
קהל זוללים. כתגובה הבטיח רפי לחלק לאורחיו
תמנונים.

שלד פמיכודוג־הגב׳
פרנסים הנקוק, אשת השגריר
הבריטי בארץ, הזמינה לקראת הכפור
פרודה מיוחדת מבריטניה. הפרוזה לא היתד,
מיועדת לשגרירה עצמה, שלא סבלה מקור.
הזוכה המאושרת היתד, חתולת הבית של
השגריר כשרון אחר גילה ציר
יוגוסלביה, יוזה זמליאק, שעה שהפתיע
את הנוכחים במסיבת יום העצמאות הבור־מית
בשיחה שוטפת בשפה הפילנית. הציר
הסביר את ידיעתו בשהיה הקצרה ששהה
בפולין לאחר מלחמת העולם השניה
שליח מזרחי אחר השוהה עתה בישראל
הוא יורדן קינדילוב, מנהל המוסד לחילוף
אמנים מבולגריה. השליח שבא לברר
אפשרויות נוספות לחילופי אמנים
בולגריים וישראליים, התלווה ללהקת קוט־ייב,
שבילתה את יום החופש הראשון
שלה בארץ במרתף השואה. האמנים העליזים
קנו כיפות בכניסה למרתף, נוכחו באזכרה
שנערכה אותה שעה, התרשמו עמו
קות
ואיבדו את עליזותם לכל אורך הדרך

לתל־אביב בהישג מיוחד זכה נתן
גורדום, מנהל סוכנו ת הידיעות הצרפתית,
בתל־אביב. גורדוס ימונה בימים הקרובים
למנהל הכללי של סוכנות הידיעות הצרפתית,
הנוהגת בדרך כלל למנות לתפקידים
מסוג זה אדם שנשלח במיוחד מצרפת . .
בערב השירה הצעירה שנערך השבוע בתל־אביב,
עסקו בין השאר בשירו של דויד
אכידן ספור אהבים, המוקדש לנערה
(פיקטיבית) בשם רוחמה. בהמשך הערב
קיבל אבידן פתק בזו הלשון :״הערב
בפעם הראשונה ראיתי אותך. התאהבתי
בך, בזקנך הנאה, בעיניך המעוטרות. בוא
ניפגש בכניסה אחרי סיום הערב, שלך
לנצח!״ על הפתק חתומה: רוחמה
באותה הזדמנות הודיע המשורר הצעיר,
יהודה עמיחי, שבערב זה הוא מתכוזן
״להיפרד סופית מצעירותו בסיום
ספרו המפורסם הנסיך הקטן מבקש מחברו
הטייס-הסופר אנטואן די סנט אקזיי־פרי
מקוראיו לכתוב אליו מיד כשיראו
את הנסיך הקטן. השבוע קיבלה אלמנתו
של הסופר, שנהרג בתאונת מטוס בתחילת
מלחמת העולם השניה, מכתב מתיאטרון
האהל, המודיע לה שאמנם את הנסיך לא
ראו אך שמחים להציג את ההצגה והשחקנים
מלאי צער על שהמחבר אינו יכול
לחזות בשובו של הנסיך הקטן הצופים
בהצגת בגדי המלך השבוע נדהמו
לראות בתום ההצגה, אדם שלא השתתף
במחזה ועלה עם השחקנים לקוד קידה
בסיומו. האיש החזיק בידו פרח אדום
ועבר מקצה הבמה לקיצה. חלק מהצופים
נטה לייחס תופעה זו לסגנון המחזר, ה־מורכב.
רק מעטים זיהו באיש את הצייר
יגאל תומרקין. התברר שיגאל עסק
אוחו יום בהכנת המחזה אדון פונטילה
ומאטי מ שרתו של ברטולד ברבט, ו-
המשיך במלאכתו גם כשהוצג בגדי המלך.
כאשר ראה על הבמה את נסים אלוני
ביקש ממנו :״חבר בשבילי קטע במחזה כי
אני מוכרח להתכונן לקראת הופעתי על הבמה
בהצגה הבאה.״ אלוני עשה זאת, בצוותו
עליו לעבור את הבמה עם הפרח ביד
מכתב מלא התלהבות קיבל השבוע
מזכיר המפלגה הליברלית, יצחק ארצי
מאחד מפעיליה :״היה זה לי עונג רב לפעול
למען המפלגה ורוחי ואמונתי יהיו תמיד
איתר .,מי יתן ותרכשו את הבנת האומה
כולה. שלכם בהבנה ובאמונה סבי סגל ועליזה
גור אחד האורחים הנכבדים
בהצגת הבכורה של כנרת, כנרת, המבקר
התיאטרוני של הארץ חיים גמזו, מצא
עצמו להפתעתו הרבה סמוך לאויבו הספרותי
הותיק, הפיליטונאי אפרים קישון.
למרות שהכחיש לאחר מכן את מיקומו
המעניין, החזיק גמזו מעמד מחצית שלימה.
לאחר מכן עבר לשבת במקום אחר
בסיום אותה הצגה מצא קצין חינוך
ראשי, אהרון זאב מכנה משותף בין
תיאטרון וצבא :״שניהם מנצחים או מפסידים
אחרי המערכה האחרונה באמתחתו
של הצלם אריה קרן, בשובו מגרמניה,
היתד, תמונה שלא פורסמה על־ידי
השבועון הגרמני שטרן עם שאר תמונותיו
בפתיחה לכתבה
(העולם הזה .)1269
על גרמניה שחוברה על־ידי אורי דן
וקרן, ביקש קרן לשים תמונה שצילם בעירו
של רופא אושוויץ יוזן ש מנגלה, בלונה
פארק המקומי. היא הראתה שלד מתים
בפתח רכבת שדים, ולידו צלליות של גרמנים
משתעשעים (ראה תמונה) .אך העתון
הגרמני פסל את התמונה, בטענו כי הרושם
הפסיכולוגי על הקורא הגרמני יהיה שלילי.
העולם הזח 1270

עתו! מכסיקא׳ מגלה באוקטבה אחת את שוק״ה שד הנאגרת בעדת שבע האוקטבות

ער שוקיים
י* א, זו אינה טעות, גם לא אחיזת־עיניים. הנערה
/השחרחורת, החושפת בתמונות אלה את שוקיה
וירכיה בצורה פרובוקאטיבית ואירוטית, אינה סטריפטיזאית
במועדון־לילה דרום־אמריקאי, גם לא כוכבנית לטינית
המנסה למשוך את תשומת־ליבם של מפיקים ובמאים.
האם אינה מזכירה מישהי מוכרת יותר? היא לא רק
דומה לה, זו היא עצמה — חנה׳לה, חנה אהרוני ,״הזמיר
הישראלי״ ,או ״אימה סומאק הישראלית.״ הנה היא
הזמרת הישראלית, יורשתן של ברכה צפירה ושושנה
דמארי.

כדי לא להשאיר מקום לטעות, הרי התלבושת בה
צולמה בתמונות אלה אינה תלבושת הבמה שלה. כך,
על כל פנים, אין היא מופיעה במלון ואלדורף אסטוריה
בניו־יורק, במועדוני־הלילה של לאס־ודאגאס, בתכניות הטלביזיה
של ברזיל או בנשפי המגבית בפני הקהילות היהודיות
בארצות דרום־אמריקה. זוהי הופעה מיוחדת, אקסקלוסיבית,
בפני קהל־הקוראים של כתב־העת הסנסציוני רפורטר,
היוצא לאור במקסיקו.
הנה מה כתוב באותה כתבה, שאינה חוסכת בסופרלטיבים׳
המלווה את תמונות ההתפשטות־החלקית של הזמרת
הישראלית:
״אנה אהרוני, הישראלית בעלת היופי האלוהי, נפגשת
אתנו מחדש זו הפעם השניה. לפי דבריה שלה, המשוחררים
מכל חנופה זולה, קיבלה מקסיקו את פניה בסבר פנים
יפות באמת, קהל המאזינים הוא בעל הבחנה רבה
והיחסים בין האמנים לבין עצמם הם מופלאים.

״אנה עברה כמעט את כל העולם כאמנית מן השורה
הראשונה והוצגה בכל מקום ככוכב אוטנטי־בינלאומי, מבצעת
את אמנותה בצורה שאין שווה לה. זה מזכה אותה
בזכות הנעימה להיות אחת האמניות האהובות ביותר
על הקהל ובעלת משכורת מהגבוהות ביותר בעולם.
״בזמן הקרוב תצא אנה לסיור, בו תקיף את מקסיקו
ותופיע גם בחוץ־לארץ. אבל היא מבטיחה לנו לחזור
אלינו במהרה, כדי להשתקע בקביעות במקסיקו.
״עד אז הסכימה אנה, ברוב אדיבותה, לשבת בלבוש
אינטימי זה במיוחד עבור קוראי רפורטר, בהבהירה לנו,
שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא מרשה למישהו לצלם
אותה בצורה זו. על כך נתונה לה תודתנו מקרב לב.״
מלבד שיר־הלל זה, מוסיף רפורטר לתמונות כמה משפטים
מסוג זה :״אנה אהרוני היא בעלת אחד הקולות
היפים והעשירים בתבל כולו — עכשיו מגלה רפורטר גם
את המבנה הנפלא והיפה של גופה.״

פין־אס פריקמה תימגית
ך* דברים והתמונות התפרסמו בכתב־עת בעל תפוצה
| | קטנה. שעה שניאותה חוה אהרוני להבליט את חזה
ולחשוף את ירכיה בפני הצלמים, קיוו היא ואמרגנה,
המלווה אותה כל העת, כי הצילומים יעזרו אולי למשוך
להופעותיה גם צופים ולא רק מאזינים, ולא יגיעו
לעולם לישראל. כי אילו היו צילומים מעין אלה שיטה

גממממז

ן ז3

8ממ*<

־ 1*5**081מ>אז ס*
13י

חנה אהדו!• במכסיקו

זסנחשז זוז* זזזן< 13

מקובלת בדרך התקדמותה של חנה אחרוני בקריירה שלה
כזמרת: ,אין כל סיבה מדוע לא הצטלמה כך בישראל,
או בכל. ארץ אחרת בה הופיעה.

,י* 1תש י ג£1>0־ז £מ*מ ש1שש*ש 0ש״ז<.
גש1מ*ז*
.י.מ 011ת <3-1מש 6מ אן
י> **מן }£1ץ>*ומ סש 3 ,שמ*מז 0מ*יז<
ס 8*310׳ 6 0 £יזיז * שימי

חנה הגשוטוח

עמוד מתון העתון. המכסיקאי
רפורטר, בו נראית הזמרת היש־ראלית
חנה אחרוני בשלוש תנוחות חשופות למחצה,

זכותה של חנה אד,רוני להצטלם בתמונות פין־אפ, חצי
עירום, ואם תרצה בכך, אפילו בעירום מלא. זכותה
לעשות זאת אפילו אם ימצאו חולקים על האסתטיות
שבתמונות אלה ועל היחס בין יופין של ירכיה לבין
יפי־קולה, ואמנותה כזמרת.
חוסר־הטע.ס שבתמונות אלה הוא בכך, שהנערה הישראלית,
ילידת אריתריאה, זכתה במעמדה ובפירסומה כזמרת
ולא כרקדנית״בטן בעלת אברים עגלגלים. קהל הצופים,
הרואה אותה על, הבמה בתלבושת תימנית עטורת־ריקמה,
מעשה ידי אמה, לא בא לראות את גופה כי אם
לשמוע את קולה.
אם זמרת כחנה אהרוני הגיעה למסקנה שגם לשוקיה
יש קול, הרי קול זה צורמני להחריד.

שלדברי העתון מראות אותה בפעם הראשונה בחייה
בצורה אינטימית. המקסיקאים התלהבו מא׳וד מתמונות
עירטול אלה של חנה אהרוני, העונות בנראה לדרישותיהם.

ספו ר ט

ב מדינה
כדורגל

( ה מ שן מעמוד ) 15

גיש חוות־דעת שלילית ביותר לשר־החינוך.
השר עצמו, שנרתע מביקורת וממאבק
ציבורי של הצהרון, מיהר להודיע על
גניזת החוברת.
הגיב על כך השבוע אחד מחברי המדור:
״אם אבא אבן כל כך אוהב חיות הוא
ודאי לא יעלב אם אומר עליו שהוא פיל!״

זריקות מצוצות
טל מישחק הליגה, כו ניצחה
הפועל פתח־תקווה את קבוצת
מכבי תל־אביב ,1:2מדווח שייע
גלזר:

דרכי אדם
האיש מרתף
האיש שמת לפני שבועיים לקח איתו
לקבר חתיכת תקופה. הוא היה נציגה התוסס
של תל־אביב הקטנה. קראו לו יעקב אדלר.
אבל בשביל כולם היה ג׳ק — החברמן,
העליז, הווינאי עם הבירה ביד, איש העולם,
ובעל המסעדה המשובחת מרתף ראשון ברחוב
אלנבי.
״המרתף״ היה התחנה האחרונה שלו, בר.
המתין 25 שנה. אולם הקצין לשעבר התחיל
את הקאריירה שלו בגזוז, לפני שהגיע ל־שניצל
הווינאי. הוא מכר גזוז וגרעינים לפני
שלושים שנה במזנון שלו בסינימה עדן.
הוא עבד בקפה ווינה המפורסם בירושלים,
שהיה שייך לאחיו. פעם גם ירד לשפת הים
של תל־אביב ההיא, ופתח יחד עם אריך,
פילץ את קפה תרשיש. זה לא הרגיע אותו.
החלום הנשנה המציק שלו היה להקים
מרתף יין בסגנון ווינה הישנה. כזה: חמים,
טעים ולא מזוייף. המרתף נקנה מאיש שפשט
את הרגל.
אדלר טיפל במרתף כמו בילד שמעולם
לא היה לו. הוא לא יכול היה לסבול אותו
חשוף. כל פיסת קיר היתה מקושטת בתמונות
ציד, צלחות ופוחלצים של תריסרי
עופות, אותם צד ג׳ק בעצמו. הוא קנה
למרתף ארבעה שעוני קוקייה משוויץ, שם בו
פסנתר והפך אותו למרכז החברתי־הגאסטרו־נומי
של שנות הארבעים. קצינים אוסטרליים,
ואחר כך קציני צר,״ל, שרי ממשלות,
דני קי ולארי אדלר, שחתם ״מאדלר לאדלר״,
סיפקו לו ספר אורחים עבה.
הצלף. קשה לידידיו הרבים לומר בדיוק
מה היה ג׳ק׳ מפני שהוא היה הכל. הוא
היה צייד, עם רובה אמיתי וחמשה כלבים
ועם פרסים לקליעה. אולם האיש מהמרתף
ידע באותה מידה לנגן בסקספון, כינור,
קונטרה,־באס ואקורדיון. בכל מצעד, לא
חשוב איזה — משמר אזרחי, משטרה, מכבי
אש — היה האיש צועד בראש התזמורת,
מנצח• לילדים שרצו אחרי מצעדים היה
אדלר דמות מוכרת.
פירמידה של חצי־אגדות נבנתה סביב האיש
המחייך־המקומט־והבירה־תמיד־ביד. במלחמת
העצמאות, כשנקראו להתייצב אנשים
ששירתו בצבאות אחרים, היה ג׳ק בין הראשונים.
לפני המפקד התייצב איש בן ,60
לבוש כובע טירולי עם נוצה, מכנסיים
קצרים וגרביים בוואריות. הוא שלף את הכרטיס
שלו :״יעקב אדלר, צלף.״ הוא לקח
מטרה וחיסל בירייה אחת את הצלף שעל
צריח חסן־בק. אחר־כך התייצב לפני הממונים
והצהיר :״בכל זמן שיש לכם ג׳ובים
קטנים כאלו, אז אני מוכן.״ הוא יישר את
המכנסיים הקצרות שלו׳ נקש בעקבים וחזר
למסעדתו.
אשתו עבדה קשה למנוע אותו להשתמש
בכשרון־הקליעה שלו בשכנים המוסיקאים.
מול חלון דירתם גר אקורדיוניסט שהואיל
לנגן תמיד את הדנובה הכחולח. הדאנובה
הפרטית של ג׳ק. זה הרגיז את המוסיקאי־הצלף
:״צריך כשרון מיוחד כדי לנגן את
הדאנובה כל כך רע,״ כעס בקול הצרוד
שלו ,״אני בטוח שביד הימנית הוא מנגן
זאת כוואלס ובשמאלית כמו פוקסטרוט.״
הוא מת בן .72 אבל האורחים החשובים
ממשיכים לאכול אצלו במרתף את השטרודל,
השניצל והשלאגזאנה. הפוחלצים ממשיכים
להביט, הבארומטר לפעול, ואפילו הקוקייה
על הקיר ממשיכה לצייץ.

דרכי חיים
מונית.של חצות
הצטלבות הכבישים שליד קולנוע רמה
ברמת־גן, הסואנת משך רוב שעות היום,
היתד, ריקה כמעט לאחר חצות, כשאיתן
ועדינה חייה ניסו להשיג מונית לתל־אביב.
נהג המונית שחיכה במקום, עמנואל מישאל
( ,)30 התכונן, אמנם לנסוע לתל־אביב —
אלא דרך כביש פתח־תקווה ואילו בני הזוג
בקשו לנסוע דרך רחוב המסגר .״אני

צייד אדלר
הקוקייה ממ שיכה לצייץ

מצטער,״ הסביר להם מישאל ״אבל בשביל
שני אנשים אני לא אסע בדרך אחרת.״
שכנוע ידידותי. בלית־ברירה ניצבו
השניים על שפת הכביש, המשיכו לחכות.
לאחר ששלוש מוניות שנעצרו נסעו אף
הן דרך כביש פתח־תקח־ה, נעצר לבסוף
נהג שהסכים לנסוע דרך רחוב המסגר. איתן
פתח את הדלת הקדמית, הניח לאשתו לשבת
ליד הנהג וביקש לעלות למושב האחורי.
בא־תו רגע הגיע בריצה עמנואל, נהגה של
המונית הראשונה .״אתם לא תסעו אתו!״
צעק לעבר הבעל ,״אני עמדתי כאן קודם
ואתם צריכים לחכות ולנסוע איתי.״
לאיתן לא היה כל חשק לבלות את השעות
הקטנות של הלילה במונית ריקה.
הוא לא השיב לעמנואל, ניסה להיכנס למונית
בה ישבה אשתו. אלא שעמנואל,
אשר לא היה מוכן לוותר על זכותו המוצהרת,
תפס בידו והחל גוררו החוצה. כשראתה
עדינה את הנעשה, קפצה מהמונית
והתנפלה על התוקף. היא החלה יורקת בפניו
ותוקעת צפרניה בגופו. דקות ספורות
התפלשה השלישיה בעפר שלצידי הכביש.
עמנואל, שהרגיש כי הכוחות אינם שקולים,
נחלץ לבסוף ומיהר להסתלק במוניתו. אך
לא לפני שאיתן הספיק לרשום את מספרה.
משפט ערב כלולות. השבוע, לאחר
שהמשטרה איתרה אותו, הובא עמנואל בפני
שופט השלום שטיינברג. השופט התחשב
בעובדה שבאותו יום בו נערך המשפט
עמדה להתקיים חתונתו של הנאשם. אם
כי ציין בגזר דינו כי הוא רואה במעשה
זד, עבירה חמורה ביותר, לא שלח אותו
למאסר, הסתפק בהטלת קנס של 200 לירות.

החי
מו ס ר ־ השכל: באשקלון, הביא ילד בן
תשע למשטרה ארנק כסף שמצא בצאתו
מהצגת קולנוע, הסביר כי פחד להחזיר את
האבידה מיד מאחר וראה באותו סרט כיצד
נחקר אדם כחשוד בגניבת חפץ שמצא
מי טמר ־ ה חו פי ם: בחיפה, הופקדו ערב
חג־המולד, קבוצות מוגברות של שומרי
נמל כדי למנוע ממלחים החוזרים שתויים
לספינתם, מליפול למים סחר*
ח לי פין: בסדום, גנב אלמוני ג׳יפ של מפ־עלי־ים־המלח,
השאיר במקומו טנדר, גנוב
אף הוא חדר ־ לי ד ה: בעזתה, טען
זוג ערירי וחשוך־בנים הנשוי זה 18 שנה,
כי רק דירה חדשה תביא להם בכור, זכו
לבנם הראשון תשעה חודשים מיום שחברת
עמידר העבירה אותם לדירה חדשה
הו צאת ־ די ב ה: בתל־אביב, התנגד פאול
אולשינסקי לטענה של התביעה־הכללית
בבית־המשפט המחוזי, אשר האשימה אותו
בגניבה, טען כנגד התיבע :״אני עוסק
בזיופי צ׳קים ולא בגניבות פשוטות
ס ד טי נ ע: בתל־אביב, הוזעקה המשטרה
לחלץ מכונית נהוגה בידי שיכור שעלתה
על אי־תנועה, לא הספיקה לרשום את
פרטי התאונה כשעל אותו אי עלתה מכונית
נוספת חינוך־חוכה: בבית־עזרא,
התלונן יצחק דבוש, בן ,13 במשטרה
כי בשעה שהפריע בשעור, הכה אותו
מורו מכות נמרצות ושבר אחת מידיו
שכר־טירחה: בתל־אביב, הודתה נהגת
לעובר אורח אלמוני שעזר לה לכבות את
האש שפרצה במנוע מכוניתה, גילתה,
מאוחר יותר, כי עם האלמוני נעלמו גם
500 הלירות שהניחה על המושב האחורי.

לפי כל הסיפורים
שהופיעו עלי בשבוע
האחרון בעתונות הספורט
הישראלית אז
אני לכל הפחות
מורפיניסט אם לא
דבר יותר גרוע. לפי
האגדות שאני קורא
אצל כל מיני עתו־נאים
מפוקפקים, אז
שייע גלזר כבר לא
מסוגל לעלות על מיגרש־כדורגל בלי שיתנו
לו זריקות. לעתונאים כאלה אין לי מה
לענות׳ .הם יכלו להרים טלפון ולשאול
אותי אם זה בכלל נכון כל מה שהם כותבים.
זה פשוט מאד, המספר שלי נמצא בכל
ספר טלפונים. גם בתרגום האנגלי.
אבל לכל מי שלא מאמין לסיפורים אני
רוצה לספר את האמת. האמת היתד, שהשריר
ברגל כאב לי אחרי האימונים האחרונים.
כשבאנו למיגרש שאל אותי קולמאר
מה מצב הרגל. אמרתי לו שדוקר. הוא אמר
שהוא מעדיף שיהיו על המיגרש שחקנים
אולי קצת פחות טובים אבל שיוכלו להחזיק
מעמד תשעים דקות. כל שאר הסיפורים על
זריקות ועל זה שליבוביץ אייתם בהתפטרות
— כל זה מצצו מהאצבע, מעניין רק מ־מהאצבע
של מי.
שיא מזופת. על המישחק נגד פרדס
חנה אין לי הרבה מר, לספר. הם היו חלשים
אז אנחנו הלכנו אחריהם. אפילו אני
לא נתתי להם גול, פשוט לא נעים לתת
גול לקבוצה כל כך חלשה. עכשיו מחכה
לנו המישחק נגד באר־שבע. אצלם דווקא יש
לנו סיכויים: באר־שבע כל הזמן קוטלת
ענקים ואנחנו הפסקנו בעונה האחרונה להיות
ענקים אז אולי נצליח.
המישחק המעניין שלנו השבוע היה נגד
הפועל פתח־תיקווה. למרות שהפסדנו אני
חושב שלא מגיע למכבי תל־אביב הפסד,
לכל הפחות היה מגיע תיקו. ההזדמנויות
הרבות שהלכו לאיבוד, היו כולם בגלל זה
שלא היתד, במישחק הזה רגל מסיימת. פתח־תקווה
התקיפה כל הזמן והחלוצים שלנו
פרצו לשער המלבסי אבל פיספסו מקו
החמש.
אני יודע שכל מה שאתה כותב אחרי
שהקבוצה שלך מפסידה — זה תירוצים.
אבל מה לעשות, באמת לא היה מגיע לנו.
עכשיו מכבי תל־אביב בשביל כולם קבוצה
של העבר. כולם כבר מסתכלים על המקום
שלה בליגה ויש כבר חברה שצועקים ב־מיגרש
שלנו ״ליגה א׳״ .אם נמשיך
ככה עוד נשיג שיא חדש: בפעם הראשונה
אחרי הרבה שנים תשיג מכבי תל־אביב את
— המקום האחרון בליגה הלאומית.

עסקני ושחקני ל חוד
אילו היה הצדק נמדד לפי מידת הרעש
שמקימים דורשיו, היו עסקני מכבי־חיפה

ללא ספק צדיקי הדור. במערכת ערעורים,
ערעורי־משנה, תביעות לבתי־משפט וכנוסי
עתינאים־אוהדים, הצליחה הנהלת קבוצת
הכדורגל החיפאית ליצור את הרושם שנעשה
לה עוול נורא כשהכריחו את הקבוצה לקיים
משחק ליגה ביתי אחד במחזור העשירי,
מחוץ לעיר־הכרמל.
ראשית הפרשה במחזור השישי של הליגה.
במישחק נגד הפועל ירושלים עורר
השופט את זעם הקהל החיפאי. כשירד
לאחר מכן מהמגרש נלוז אליו שוטר וסדרנים
אך בדרכו לחדרי ההלבשה ידה בו אחד
הצופים אבן בעוד צופה אחר מצליח להנחית
לו מכה.
התלונה הגיעה לועדת־המשמעת של ההתאחדות
שהטילה את האחריות למיקרה על
סדרני חיפה והחליטה על קיום שלושת המשחקים
הביתיים הבאים של מכבי חיפה
לפחות במרחק של 50ק״מ מהמגרש החיפאי.
הקבוצה ערערה והעונש הוקל למשחק
ביתי אחד בלבד מחוץ לחיפה. אלא
שמישחק זה, המישחק בין מכבי חיפה
להפועל תל־אביב, עלול היה לקבוע את
אליפות הסיבוב הראשון בליגה הלאומית
ואולי את גורל האליפות כולה. החיפאים
לא רצו לוותר על היתרון של מישחק ב-
מגרש־בית.
גטחץ מלא. עסקני מכבי חיפה גייסו
לעזרתם כל מי ומה שיכלו לגייס. עיתונאי
עיר־הכרמל הביאו באובייקטיביות משונה
את דברי העסקנים העירוניים בעוד שנציגי
ההתאחדות שמרו על שתיקה יחסית.
מכבי חיפה מתאוננת על קיפוח מכיון
מטעם ההתאחדות, ואילו האמת היא שההתאחדות
אינה יכולה ואינה צריכה להרשות
לקבוצה לפרוק מעליה עול אחריות להתנהגות
הצופים על מגרשה, גם אם טוענים
שהקבוצה אינה יכולה להיות אחראית לכל
שגעון פרטי של אחד הצופים.
את שופטי הכדורגל לא מעניינת סיבת
זריקת האבן בראשם או מיקומו הגיאוגרא־פי
של הזורק. עליהם להיות בטוחים לחלוטין
מכל סכנת איום גופני, ואפילו תצטרך
הקבוצה המארחת להחזיק לשם כך סדרן
ליד כל צופה. קבוצה שאינה מסוגלת
להבטיח יחם הוגן לשופט אינה ראויה לארח
משחקי כדורגל ועליה לנדוד למגרשים
אחרים.
סיכוי מבטיח. זעקתם המאורגנת של
עסקני מכבי חיפה היתר, מסתיימת בקול
דממה דקה, אלמלא הוכיחו השבת שחקני
מכבי חיפה שכל הויכוח הוא מיותר. בתשעים
דקות של כדורגל מבריק ונמרץ אישרו
כדורגלני מכבי שהם אחת הקבוצות המעו־לות
בישראל. שני שערים ברורים. פרי
מאמציו של החלוץ החיפאי אלמני, מול אפס
שערים שילחו את אנשי הפועל תל־אביב,
מחזיקי הגביע והטוענים לכתר אליפות המחזור,
הביתה.
הניצחון הברור העלה את קבוצת מכבי-
חיפה לראשות הליגה. אם ימשיכו במישח־קם
המבריק והמשובח, ללא מצבי הרוח הרעים
שהיו תוקפים את הקבוצה מדי פעם
בשנים שעברו ומורידים אותה מראשות הטבלה׳
עשויים אנשי מכבי להיות טוענים
רציניים לכתר אליפות הליגה.

אדמני מבקיע את שערו של חודורוב
הצועק לא תמיד צודק

תעו?!* חזס •187

סרט ישראלי מחפש את האנשים מאחווי

ישפוט קהל הצופים. בינתיים ניתן לשמוע
רק את כוונותיהם של יוצרי הסרט.
״הכל התחיל כשהתבקשתי יום אחד על־ידי
קיבוץ עין־חרוד להכין את חגיגות
ה־ 40 של הקיבוץ,״ סיפר יוסף (״בומבה״)
צור, מכותבי התסריט ומשחקני הסרט.
״אמרו לי: אולי אפשר להמחיז את ספרו
של פוצ׳ו חבורה שכזאת. הייתי מוכרח
לקרוא את הספר. נפגשתי עם פוצ׳ו והחלטנו
לעשות מזה מחזה. תיכף בהתחלה
אמרתי לו: תראה, מזה אעשה גם סרט.
עשינו מחזה. הענין עם עין־חרוד התבטל
וגם הקאמרי לא רצה לקחת אותו. אז
החלטנו שזה יהיה סרט.
״ניגשתי לידיד אחד שלי ואמרתי: תן
לי 50 אלף ל״י ואעשה לך סרט, .ומה
אתה נותן׳? הוא שאל איתי. אמרתי לו:
את הכשרון שלי. זה לא עשה עליו רושם.
,חביבי,׳ הוא אמר, ,הכשרון שלך לא שווה
לי 50 אלף ל״י. תיקח את הכסף ואחרי
שבועיים תבוא ותגיד לא הצלחתי. מה
אעשה לך?׳ תפסתי את הפרינציפ והחלטתי
לעשות קולקטיב. הלכתי לבמאי זאב חבצלת•
שאלתי אותו: רוצה לעשות? כשהשיב
בחיוב אמרתי: אין לי כסף בשבילך,
הקבל אחוז מסויים מהרוזחים. הוא קיבל
על עצמו גם את כתיבת התסריט. שאלתי
אותו איזה שחקנים הוא רוצה וכשנתן
לי את הרשימה אמרתי: יש לך אותם. הלכתי
אליהם ואמרתי: אין לי כסף בשבילכם,
תקבלו מהרווחים אם יהיו. כולם הסכימו.
אחרי זה הלכתי לחברת גבע והצעתי להם
לעשות את הסרט, .מה אתה משקיע?׳ שאלו.
עניתי: הבמאי, השחקנים והתסריט!״

שבוי מטעם

נומי תאית או מגוו
ץ*,דוע פירקו את הפלמ״ח? עד היום
*).לא נמצא מי שישיב על כך תשובה
ברורה. לעומת זאת נמצאו כבר האנשים
שהרכיבו את הפלמ״ח מחדש. יתכן וימצאו
כאלה שיטענו שאין זה בדיוק אותו הדבר
עצמו, אבל זאת עובדה: הפלמ״ח קם
לתחיה. בסרט.
בעוד שבועות מספר יוצג לראשונה
חבורה שכזאת, סרטו של הבמאי, חבר
קיבוץ בית־אלפא, זאב חבצלת 39 תקופה,
המספקת עתה רק חומר לאגדות ולשירים,
תקופת המכנסיים הקצרצרים, הסלנג הצברי,
המתיחות והשוזיץ, תומחש על הבד.
האם יהיה זה רק נסיון נוסף להתרם־
קות עק העבר, או שמא ינסה הסרט לחשוף
את שרשי ההווי הפלמח״י המיוחד? על כך

ק 1לנ 1ע
סרטים

הסכנה עדיין מאיימת
יום הדין בנירנברג (אלנבי, תל־אביב;
הבירה, ירושלים) ,הופק בעקבות גל
ההתעניינות בנאציזם ששטף את העולם כתוצאה
ממשפט אייכמן. אולם סטנלי (הנועזים)
קרמר, המפיק והבמאי, לא רוכב על
הגל לשם גריפת רווחים בלבד, אלא כדי
לומר דברים מוחצים ואקטואליים שרק על
רקע ניתוח הנאציזם אפשר לרדת לעומקם
ולהבין את משמעותם האמיתית.
הסרט עוסק באחד ממשפטי נירנברג, משפט
השופטים, בו הושבו על ספסל הנאשמים
ארבעה שופטים נאציים, שהואשמו בפשעים
נגד האנושות, כיון שניהלו משפטים
בהתאם לצרכים הפוליטיים של המפלגה
הנאצית ולא לפי החוק והצדק.
הכה לסלחנות. העלילה מבוססת בחלקה
על הדראמה המתרחשת בבית־המשפט
ובחלקה השני על פגישתו והיכרותו של
השופט האמריקאי הראשי במשפט זד( ,ספנ־העול•
הזה •127

סרט בלי פרטנזיות,״ הסביר
בומבה ,״לדעתי בסרט שני דברים:
הווי של הפלמ״ח וסיפור על בחור שרוצה
להיכנס לחברה, המתאר את כל העובר
עליו עד שהוא נהיה פלמחניק. לדעתי יראה
הסרט שאלה שהלכו לפלמ״ח לא היו
כולם אידיאליסטים גדולים. הנה, מה שאותי
משך בזמנו לפלמ״ח היה המיסתורין
של העסק. נמאס לי לראות את החברה
מהצופים שהייתי שואל אותם: מה נשמע?
והיו עונים לי, :עכשיו אל תשאל.׳ אז
הלכתי גם אני לפלמ״ח. ולבחורצ׳יק הזה
בסרט קורא מה שקרה לי ולכל אחד. הם
ביקשו ממני ביום הראשון לקחת מברשת
גדולה ולצחצח לפרות את השיניים, זאת
לא היתד, סתם בדיחה. זאת היתד, מתיחה
אופיינית. אבל בשורת מתיחות כאלה התחשלו
האנשים.״
סר טרייסי) ,עם העם הגרמני. הבעיה העיקרית
היא שאלת אחריותם של השופטים
הנאציים לחוקים לפיהם שפטו׳ ומידת תלותם
בגורמים ובנסיבות שאליהם התאימו
את פסקי־דינם.
בעיה זו נבחנת ביסודיות בדו־קרב המשפטי
בין סניגום של הנאשמים (מקסמיליאן
של) ,לבין התובע (ריצ׳ארד ויידמארק) .או לם
הבמאי קרמר, שביסס את סרטו על
ספרו של אבי מאן, לא הסתפק בבחינת
אחריותם המשפטית של הנאשמים. הוא ערך
ניתוח יסודי של התקופה הנאצית והמשטר,
על מנת לגלות כיצד ועל איזה רקע יכלה
בכלל להיווצר אותה מחלת־רוח לאומית.
הוא הרחיב את תחומי מוסר־ההשכל הרחק
מעבר לגבולות המדינה הנאצית, ובאותה
שעה בה חושף הסרט את הגורמים שהולידו
את הנאציזם, הוא מצביע על תופעות דומות
בארצות־הברית ובכל מדינה אחרת, העלולות
להביא לאותה תוצאה עצמה.
יותר משד,סרט הוא כתב־אישום נגד הנאציזם,
הוא מהווה גינוי והאשמה כלפי
אדישותן של מדינות־המערב, שלא בלמו
את הסכנה הנאצית בראשונה וכלפי יחסן
הסלחני לנאצים ולגרמניה לאחר המלחמה.
עיקר כוחו של הסרט בתסריט המעולה

״אני שמעתי על הפלמ״ח מהאחים שלי,״
סיפר יוסי בגאי, אחד משחקני הסרט,
בו מופיעים גם אבנר חזקיהו, גילה אלמגור,
עודד תאומי .״אחי היה אפילו שבוי בעיר
העתיקה מטעם הפלמ״ח, אבל עכשיו, אחרי
שסיימנו את העבודה, יש לי הרגשה שיש
בסרט הווי כנה של אותה תקופה. אין אף
הורה, אין פינג׳אן, יש קומזיץ אחד, וגם
שם אוכלים רק אבטיחים ותרנגולת. השתדלנו
לא לעשות מזה ציונות, לאור כל
הסרטים שנעשו בארץ עד עכשיו. אני לא
יודע למה, אבל אני בטוח שפה, אחרי אלפיים
שנות גלות, יהיה משחק!״

הסנגון והאדם
ןיאבחבצלת, כסוף־שיער ובעל עיני
| קטיפה, רכש את השכלתו הקולנועית
באיטליה. שם עבד, בין השאר, לצידם
של גדולי במאי הקולנוע האיטלקים. זוהי,
למעשה, מלאכת ד,ביום הראשונה שלו
בסרט עלילתי ארוך.
״בסיסו של הסרט הוא בעיקר תיאור
הווי,״ אמר חבצלת׳ ״תיאור שלתקופה
מסויימת, שבה היו האנשים מסוגלים להזדהות
עם מעשים והתרחשויות יותר מאשר
בימינו. אבל זה אינו סרט שמספר על
גיבורים או על בני־אדם עליונים — הוא
מציג אנשים רגילים על חולשותיהם וחסרונותיהם,
שהתנאים הביאו אותם לגילויים
מיוחדים.
״מדברים על סגנון הפלמ״ח. אני ניסיתי
למצוא את האדם שמאחורי הסגנון. לדעתי
זו בעיה חברתית העומדת כיום בכל חריפותה,
ושבצורה אחרת ניצבה גם אז. החברה
כופה על חבריה סגנון מסויים. סגנון
זה נוצר בגלל סיבות שונות, אבל
בסופו של דבר אנשים משתעבדים אליו.
מפאת השימוש היום־יומי בסגנון זה נדחק
האדם כפי שהוא, וקשה מאוד לגלותו.
דרושים תנאים מיוחדים, כדי לגלות את
הדברים הצפונים באדם.
״הנה זוכרים את אנשי הפלמ״ח בשל
הסגנון המיוחד שלהם. היה אז במודה
לדבר בסגנון שחצני, וגבר לא נחשב גבר
אם לא ידע לזלזל בחתיכות. אבל רק מי
שקרא את המכתבים הבודדים שכתבו אנשי
הפלמ״ח, ואת השירים שלהם, יכול היה
לגלות איזו אהבה ליופי ואיזו רגישות
היתד, באותם אנשים עצמם.
״בעיבודו של הסיפור אי־אפשר היה
להתעלם מהעובדה שבכל זאת עוסקים ב־פלמ״ח.
לכן, ללא הבלטה הירואית, נתנו
לאנשים לעשות גם דברים, מעשים שהם
כביכול צדדיים. יש סצינה המראה כיצד
ובאידיאולוגיה הכלולה בו. שני אלה והמשחק
המצויין של צוות השחקנים, בו מתבלטים
כשחקני משנה מונטגומרי קליפט וג׳ודי׳
גארלנד, המופיעים כעדי תביעה במשפט,
מחפים על מספר חולשות כבנין העלילה
ועל כמה קטעים צורמים.
יום הדין בנירנברג הוא סרט מרתק,
מזעזע ובעיקר מעורר למחשבה.

גשר בין בנ -אד ם
המעכר ער הרהיין (הוד,

תל-אביב;

צרפת) ,הוא הגשר המגשר והמפריד בין
שתי מדינות שכנות, צרפת וגרמניה. מכל
צד נראה הצד השני כארץ־אוייב, מושב
אנשים זרים ומשונים, שעצם קיומם מהווה
סרנה. אולם ברגע בו עוברים את הגשר
מתברר, שהאדמה היא אותה אדמה והאנשים
הם בני־אדם בדיוק כמו אלה שמנגד.
יתכן שלא אלה פני הדברים, אך זאת
רוצה לומר הבמאי הצרפתי אנדרי (כולנו
רוצחים) קאייאט. כדי להמחיש את הרעיון
הוא מעביר שני צרפתים לעבר השני של
הרהיין. השניים הם חיילים צרפתים, הנופלים
בשבי הגרמני במלחמת־העולם השניה,
נשלחים לעבוד בחוות גרמניות בעיירה קטנה•
תגובותיהם שונות: העתונאי הצעיר והנמרץ
(ג׳ורג׳ ריבייאר) אינו משלים עם

נדמ״הא׳ תאומי
מורידים מעפילים. אבל היא קצרה וחטופה
ולא בצורת סרט תעודתי. אני התיחסתי
אל הסיפור כאל נושא ולא כאל תיאור
אוטנטי. באשר לסגנון בו ביימתי את
הסרט: אני בדיעה שהסגנון הוא פונקציה
של הנושא שעוסקים בו. סגנון מוכתב
גם על־ידי תנאים טכניים ורמת צוזת השחקנים.
יש לציין שדווקא מבחינה זו
הופתעתי, ביחוד מהמסירות של הצוות
שעשה דברים לשמם. זוהי תופעה מעודדת.
״בסופו של דבר, הסגנון של הסרט
הוא סגנון של קומדיה ריאליסטית. אינני
מתכוזן לנטוראליסטית, שמחקה את המציאות
— אלא קומדיה המתהווה מתוך
מצבים ריאליים.״
גורלו, ומאחר שאינו רוצה להפריד את
גורלו האישי מגורל אומתו הוא נמלט וממשיך
להלחם בגרמנים.
חברו, אופה קטן ומסכן (שארל אזנאבור),
מקבל את דין המלחמה. הוא מבצע עבודתו
בנאמנות ובמסירות, נשאר כל תקופת המלחמה
בעיירה הקטנה, ממלא אחרי גיוס כל
הגברים בעיירה את תפקיד ראש־העיר.
מלא כי ״ א נו ש. כאשר מסתיימת המלחמה,
מתברר לשניהם, כל אחד בדרכו, שהמלחמה
לא פתרה את בעית חיפוש האושר
והחרות הפנימית. כדי לפתור בעיות אלה,
נוטש האופה את ביתו ואת אשתו וחוזר
לגרמניה, לעיירה ולנערה שאהב. ואילו ה־עתונאי,
שלחם בכל שיתוף פעולה עם הגרמנים,
רוצה לשאת לאשה משתפת פעולה
(ניקול קורסל) דווקא.
סרט זה הוא כשלונו של קייאט הגדול,
שניסה תמיד לומר את מה שלא רוצים
לשמוע. הסיפור והגיבורים מלאכותיים להרגיז.
כדי להדגיש את האנושי בגרמנים
הגזים קייאט, הפך את כולם למלאכי־אנוש,
הציג אותם באור חיובי מסולף ומגוחך.
המבנה לקוי, והסרט נעדר מתח. ההקבלה
בהתפתחותם של שני הגיבורים רשלנית ומשעממת.
כוונותיו ההומאניות של קאייאט
טבעו עמוק ברד,יין, בשעת המעבר.

ונוס שיצאה מתוך השבלול של בוטיצ׳לי
ואז נזכר פתאום אברהם ביינדר, ששכחו
לתת לי מנורת קוורץ ולשזף איתי חום־
כהד, לקראת הופעת הבכורה של הלהקה
הסנגלית ובשביל זה הוא הזמין אותי
לבוא מחר עוד פעם ולהביא את האשד, והילדים.״

לחתוליםואנשי

*181

׳111

בחדר האדים הלוהטים 4 :נפשות מחפשות בעינים עצומות את ברז המים הקרים

בים מחום וכל הדברים הגדולים מתכווצים
מקור) ומוציא את הזיעה והמלח. יש עוד
יהודי ב ס אונ ה פינית
מעלות לחדר החם והיבש הזה, אבל אני לא
אציין את כולם בשביל לא להתפשט יותר י
״סלבטורה הוא מעסה מקצועי מאוד׳ שבשביל
להיות חבר ב מו ע דון הבריאות מדי. מספיק אם ארמוז, שבדיוק בחדר חם
בא לפני שמונה שנים ישר מאיטליה, איפה
ויבש כזה מצמקים האינדיאנים של האמזושנפתח
השבוע במלון שרתו! לא צריו הבן־
שהיה עיבד במלון אכסלסיור ברומא ואחנה
את ראשי אויביהם ובגליל עושים בו
אדם להיות חולה ואפילו לא בריא, אם כי
רים• הוא שפך עלי שלושה בקבוקים של
הבריאות לא יכולה במקרה זה להזיק. כל
צמוקים ודבלים.
שמן־אגוזים ותחב אותם בכוח לתוך נקבו־מה
שאותו בן־אדם צריך שיהיה לו, זה רק
״כאשר החום הגיע ל־ 50 מעלות בצל,
קצת כסף, איזה 200 עד 300 לירות,
בתור הוציאו אותי משם, אחרי שהסבירו לי שמד,
הזה, הכסף השקעת בסיסית. מי שיש לו את

שראיתי זו רק התחלה, מפני שמתכוננים
שזה בכלל לא הרבה (חפירת תעלת־פנמה
עלתה לממשלת ארצות־הברית הרבה יותר!) בקרוב לצפות את הקירות בעצים ואת
הריצפה בקערות גדולות ולשים בתוכם

ומוכן להשקיע אותו בדבר כה פרודוקטיבי,
יכול לרות למרתף המלון ולהרשם שם אצל אבנים לבנות מהצפון הרחוק והקר, בשביל
המנהל, מר אברהם בינדר, או אצל המזכי לשמור על החום אשר יגיע בזמנים קריטיים
רה. אחרי שיקחו ממנו את הכסף (אפשר עד ל־ 140 מעלות צלסיוס, אבל אנחנו לא
גם בתשלומים) ,יעשו איתו מה שעשו לפני נרגיש שום דבר אף על פי שנשלם בעד זה
במה ימים (בחינם) לכותב הטורים הללו כסף.
״אחרי שיצאתי בשלום מהסאונה, כשנק־ומה
עשו לכותב הטורים הללו?
בוכיות העור שלי רחבות רחבות, אבל אני
עצמי מכווץ מכווץ בשלושה אינטשים מכל
״לקחו אותי והכניסו אותי לחדר קטן צד, הכניסו אותי לחדר האדים הלוהטים.
עם ספר, ושולחן ונתנו לי 2מגבות, חלוק, שם היה עלי למלא את הנקבוביות המורחמכנסים,
גופיה וזוג סנדלי־פלסטיק ואמרו
בות במלח מים המלח זה לא היה חובה.
לי להתפשט ולהתלבש• אחרי שהתפשטתי לא כל אחד מוכרח למלא את הנקבוביות
והתלבשתי לקח אותי רוני, שהוא מורה שלו במלח מים המלח. אפשר גם למלא
להתעמלות, אל הגימנסיום ויחד עם עוד אותם בבוץ מעין־בוקק או בליפה, או במים
שלושה אנשים עשינו תרגילים: הרמנו ידים, קרים הכל בהתאם לטעם האישי. מה שעדיין
סיבבנו את הגוף לצדדים ולאחור וזרקנו חסר בחדר האדים הלוהטים הם המטאטאים
אחד על השני כדור מדציני. אחרי שעשינו שמכים בהם את האנשים, כיון שבסך הכל
את כל מה שביכולתנו כדי לזרוק אחד לשני
זה איננו אלא שוויץ יהודי רגיל ופשוט,
את הכדור בראש, ולא הצלחנו, שלחו אותי אבל גם זה יגיע בקרוב (כך מבטיחים).
להוריד את המכנסים ואת הגופיף. וללבוש
את החלוק.
״יצאתי מחדר־האדים, כשנקבוביות העור
בסאונה ישראלו־פינית: החום יוצא מתוך החורים׳מלמטה
שלי ממולאות בחתיכות קטנות שנשרו מ־
״לבשתי את החלוק ונכנסתי לתוך חדר
הליפה והלכתי לחדר־העיסוי. אבל בדרך
ביות העור שהיו סתומות כבר מקודם ב להרכיב רשימת מועמדים לקראת ההמלטה
ריק, שקירותיו מצופים מרצפות חרסינה, תפס אותי מייסנר, שבזמן מלחמת העולם
חתיכות ליפה. שאר השמן נזל על הספה הבאה, שלפי החשבון צריכה להתקיים
פרט לחלון קטן אחד בשביל להציץ, ולארב האהרונד, היה בקומנדו האוסטרלי בגויניאה
עה חורים קטנים ברצפה. אחרי שהדלת נס־ החדשה, והתחיל לקרצף לי את הרגלים ויצר שלולית, בה שחיתי שחיית־גב. בזמן בסוף השנה הבאה, ומקווה שבינתיים יתנו
גה אחרי, שמעתי שששש אבל מהימורים
בפומפיה. מה שידוע לאנשים בשם פדיקור, שאני הייתי שוהה, היה סלבטורה תופש לי לה קצת מנוחה.
הקטנים ברצפה לא פרץ צקלון ב׳ ,אלא זר, כבר לא באופנה היום. מה שכן באופנה, את אחד השרירים ועושה מהם קשר צופים
זה מה שנקרא מזל של חתול שהמדינה
אויר חם ויבש. זה מה שהישראלים אומיים
זהו טיפול אנליטי של הרגלים וזה כולל, וזהו מה שנקרא עיסוי. אחרי שהעיסוי נגמר
שלו מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינת
וכוח עלומי שב אלי, הלכתי להתקלח ול -ישראל.
שהסינים קוראים לזה סאונה, כלומר: מע נוסף על הפדיקור, קרצוף והברשה של כף
הוריד את השמן, אבל זה היה שמן כל כר
בדה נסיונית ליצירת חמסין מלאכותי. זה הרגל וגם עיסוי ומריחת בקרמים של הצי־מקום
טוב מאוד לייבש בו כביסה רטובה, פרניים. יש רק מומחה אחד בכל המרחב חזק ( 0 .0 .אקסטרה ו־ (1655 8 ך 1ס) 811
ביחוד בימי סגריר, אבל אנשי נזויעדדן ה השמי לאמנות העדינה הזאת, וזהו מייסנר שלא רצה לרדת מהעור בסבון טואלטי רגיל כה אמר טו סברא הינ די
בריאות טוענים שזה גם טוב לבני־אדם, כיין
ואני מוכרח להודות, שהוא אמן במקצועו. והייתי צריך להורידו בנייר זכוכית.
שזה מרחיב להם את נקבוביות העור (לפי
צדיק ורע לו (גם רשע רע לו, אבל
״גמרתי את כל הבריאות שלי ב מו ע דון
חוק גיי־לוסק: כל הדברים הקטנים מתרחהוא
לא מתאונן).
אחרי שגמרתי עם הלוחם הוותיק מגויני־ הבריאות ויצאתי משם צעיר, טרי ורענן כמו
אה החדשה (איפה שנעלם הבן היחיד של
רוקפלר) ,חזרתי להדר העיסוי, ישר לתוך
ידיו הבריאות של סלבטורה.

מצבם של חתולי רחוב ידוע לכולם, מה
שלא כן ביחס לחתולי בית. במשפחת גת,
למשל, מתגוררת חתולת בית סיאמית, שילדה
חמישה גורים סיאמיים קטנים וצמי
ריים. משפחת גת לא ידעה מר, לעשות
בחתלתולים כיוון שכל ידידיהם כבר זכו
לקבל גורים סיאמיים עוד מההמלטה הקודמת.
תחילה חשבו להטביע אותם בירקון,
אבל אחר כך חשבו שאולי אפשר יהיה
למכור אותם. כיוון שכך, הכניסו מודעה
קטנה למעריב, בת שורד, אחת :״חתולים
סיאמיים למכירה, טלפון 64066 :״.
לא עברה רבע שעה מהרגע בו הופיע
העתון ברחוב והטלפון מספר 64066 הת־היל
לצלצל. במשך שבוע ימים לא פסק
הטלפון מלצלצל. מחיפה, מירושלים ואפילו
מטבריה צלצלו אנשים וביקשו לשמור למענם
את החתולים עד שיגיעו בעצמם. חוץ
מן הטלפון התחיל גם פעמון הדלת לצלצל
וכל מיני אנשים התחילו לבוא בהמוניהם
לראות את החתולים. כל אחד ביקש
לקנות חתול ומכיוון שהקופצים היו רבים,
בררו להם הגתים את הקונים המוצלחים
ביותר ולהם מכרו את הגורים במחירים
של 30 עד 35 לירות לגור זכר, ו־ 25 עד
30 לירות לגור נקבה.
ככה מכרו תוך יומיים ארבעה מתוך
חמשת החתולים. הגור החמישי היה היחידי
שנשאר בבית, אבל לא מפני שלא היו
עליו קופצים, אלא מפני שהבן הקטן לא
רצה להיפרד ממנו.
הימים חולפים, החתולים אינם כבר, אבל
הטלפון, עוד. ממשיך לצלצל. שוב ושוב
נזכר מישהו שחסר לו חתול סיאמי בבית.
משפחת גת ראתה שאין ברירה והתחילה

אמנות זימרה פרא־אד ביפו
האורות במועדון עומר כאיים כבו. קרן־
אור אדומה, שנשלחה מתקרה עטויית חבלים
ורשתות, האירה כסא חד־רגל ומיקרופון
שניצבו על במה עמוסת פסנתר׳ קונטרה־בם
ומערכת תופים. ליד השולחנות המוארים
בנרות ישבו המאזינים. היו ביניהם
כאלה שזה להם הערב השני או השלישי
שהם באים לחזות בהופעתו של הזמר־האורח.
הוא
עלה לבמה: יצור מגודל, בעל שיער
בלונדיני־חום מסולסל. זרועותיו, שפרצו מתוך
המעיל הצר, אחזו באחת כוס קוניאק
וסיגריות ובשניה גיטארה. בתנועה גמלונית
קירב את הכסא והתיישב להצית סיגריד.,
הוא לא הביט בקהל. מישהו ניסה להשתיק
את הלחישות ב״ ששש אבל הוא ביקש:
.לא שקט!״ שתי מציצות מצץ מהסיגריה
והתחיל לשיר.
לא היתד. זו שירה של זמר בעל גרון
מפותה ומאומן. הקול היה צרוד ולחשני

מרחין־זמר שומן
״הכסף הוא בול שיט!״

חליפות. משהו שנשמע מעין מיזוג קולותיהם
של הארי בלאפונטה וג׳וש וזיט. אך
הקהל אהב אותו. הקהל צחק עד דמעות
כאשר פיזם את הקליפסו העוקצני על הנשים
בעולם, אשר שום דבר אינו מספק
אותן יותר מאשר ה״ביג בם בו״; הוא
צפה בו בדריכות כאשר שר שיר מקסיקני
והזעה ניגרת ממנו; והוא הזיל דמעות
עימו שעה שהרכין ראשו על הגיטארה ושר
על צ׳זארינה אהובתו, אשר פניה ניבטות
אליו מכל כוכב•
אך אם היה משהו מסתורי ומקסים בשירתו
של איש זה, הרי שהדרך בה הגיע
למועדון היפואי היתד. מוזרה שבעתיים.
שיירי־אוכר במטבח. סיפרה זהבה
ברלינסקי, בעלת המועדון :״ביום ראשון שעבר
הגעתי למועדון קצת מוקדם מהרגיל.
התיישבתי ליד הבאר. המקום היה עדיין
כמעט ריק. פתאום נפתחה הדלת ונכנס
ברנש מוזר שהתיישב לידי. הוא התחיל
לדבר איתי ומשום־מה עשה עלי רושם
חשוד. אני לא יודעת למה, אולי משום שעוד
לא היו אנשים, התחלתי לפחד. יצאתי
החוצה ואמרתי למלצרים: או שאתם מסלקים
אותו או שאני בורחת החוצה. בינתיים
הוא פנה לדבר עם אנשי התזמורת וביקש
לנגן. הוא סיפר להם שהוא מלחין והרשו
לו לנגן על הפסנתר, יעד שיגמרו את ארוחת
הערב שחיכתה להם במטבח.
״בינתיים דיברתי איתם והצעתי שאולי
אתן לו 200 לירות לחודש כדי שיוכל לנגן
כאן כל ערב ולהתפרנס מזר -אחרי שכולם
גמרו לאכול, קראתי לו למטבח. אספתי את
כל שיירי האוכל מהצלחות ונתתי לו לאכול
במטבח. חשבתי שזה אולי איזה פרא-
אדם שלא רגיל לאכול בחברת אנשים. הוא

סיפר לי שהוא יודע גם לשיר. נתתי לו את
הגיטארה של צמד דו־רון והוא התחיל
לשיר. מיד שמתי לב לקסם המיוחד שבשירתו.
כשגמר הצעתי לו מקום לינה אצלני.
הוא סירב, .אני גר ברמת־אביב,׳ אמר ויצא
החוצה. בחוץ עמדה מכונית אדומה והוא
נכנם לתוכה והסתלק.״
זהותו של האורח האלמוני נודעה לזהבה
רק כעבור כמה דקות׳ מפיו של פסנתרן
התזמורת, ג׳ון קרי. האיש לו רצתה זהבה
להקציב 200 לירות לחודש כדי שישיר ערב־ערב
ואשר האכילה אותו בשיירי־אוכל, לא
היה אלא מורט שומן 23 מלחין יהודי
אמריקאי, אשר שיריו — שמרי לי את!
הריקוד האחרון ורגע של קסם — עמדו
בראשי מצעדי הפזמונים בעולם ואשר ד,ר־וזיח
מהלחנת שירו של הזמר אלביס
פרסלי 1658 01811163׳ג כ־ 30 אלף דולר.
שלוש מחלות ושיר. זהבה תפסה את
ראשה בידיה. היא נזכרה׳ לפתע, כי מורט
הראה לה באותו ערב זוג כרטיסים לקונצרט
בהיכל התרבות. הוא התכונן ללכת לשם עם
אמי, איתר. הגיע ארצה. זהבה מיהרה לקנות
לאחד מעובדי המועדון כרטיס לאותו קונצרט.
מונית מיוחדת, שחיכתה בחוץ בתים
הקונצרט, הביאה את האורח, אחר כבוד,
חזרה לעומר כאיים.
מאז שר שומן, הסולד מפרסומת אישית,
ערב ערב במועדון. אין הוא מקבל כסף
עבור כך. הוא פשוט התאהב במקום זה
דודקא מאז שנחמד, הנדל — עבורה הביא
דרישות שלום מידידיה בארצות־הברית —
הציגה בפניו את איזור המועדונים היפואי.
״מצאו חן בעיני הסמטאות המובילות לכאן,״
אמר שומן, שלא שר בפני קהל קודם לכן.
״בערב הראשון, כשבאתי, היו כולם קרים
אלי• לכן הסכמתי לשיר — וזה הלך.״ את
מרבית שיריו הוא כותב לעצמי ורק מעטים
— לרוב אלה הנכתבים תוך יסורים — הוא
מוכן להשמיע. כזה הוא, למשל, שירו
צ׳זארינה. זהו שיר אהבה בעל לחן מרטיט.
״את השיר הזה כתבתי בשעות קשות,״
סיפר שומן ,״תקפו אותי אז שלוש מחלות.
ידי היתר, בגבס ולא יכולתי לנגן; היה חשש
לאבנים בכליות, ונוסף לכל קיבלתי דלקת
בשן. הרופא ציווה עלי לקחת שני כדורים
ביום. לקחתי שש. ואז נתקפתי בהרגשה
מוזרה. נדמה היה לי שמוחי נמתח על־ידי
שני כוחות. האחד משך למטה לכיוון הכאבים,
והשני למעלה, כאילו אל עולם אחר.
היו איתי אז עוד חברים בחדר, אבל לא
ראיתי אותם. ככד, התחלתי לכתוב ולכתוב
עד הסוף. אלוהים, אלה היו רגעים איומים.
אני בטוח שלוא היו רוצחים אז את אימו
נגד עיני, לא הייתי מסוגל להתנגד.״
פזה הוא שומן. עם השקפת־חייו הפילוסופית
וסימון שירתו המוזר והכובש .״הכסף
הוא בול שי ט,״ פסק ,״הריצה אחר
הכסף גוזלת את טעם החיים. לדעת למצות
מהחיים את מאכסימום ההנאה הרוחנית האפשרי,
זהו טעם החיים האמיתי.״

המזזחו
לבית לאופנת

גברות
אסקו ברכותינו הנאמנות

לע שורכם הראשון

לחי!

אורח

המאסטרו ממאדי־שערים
אחת הדמויות המפורסמות ביותר בין
חוגי האמנים בלונדון הוא מאסטרו מריו.
המאסטרו הקרח והלבוש תמיד בקפידה,
מוכר לכל בתור בעל־אולפן לפיתוח־הקול,
מתוכו יצאו זמרי אופרה ומיוסיקלם מפורסמים
כמו פט קריקוד, פט טיילור, יו
דיאמונט, סאלי גריי וצ׳ארלט קריין, זמר
האופרה הצעיד הנחשב עתה לאחד הטנורים
הטובים בעולם. מלבד זאת עוסק
המאסטרו באמרגנות, מוכר גם כאחד מבעלי
הסמכא הגדולים בלונדון בשטח הזמרה.
רק מעטים יודעים שמאסטרו מריו אינו
אלא משה שפירא, יליד שכונת מאוד
שערים בירושלים, נכדו של מי שהיה אב-
בית־הדין הרבני בירושלים. הקריירה של
מאסטרו שפירא מהווה סיפור מותח בפני
עצמו. בגיל ,12 אחרי שהתגלה כבעל קול
מעולה במקהלה של החזן זלמן ריבלין,
עזב משה שפירא את ביתו, ירד באניה
תורכית למצרים והחל לנדוד בעולם. הוא
נדד מארץ לארץ, עסק במקצועות שונים
עד שהגיעה למילאנו, שם למד זמרה במשי
5שנים, כשבערבים הוא מופיע ב־מועדוני־לילה
לפרנסתו. מזה 40 שנה ש-
הוא יושב בלונדון, שם החל את הקריי־רה
שלו כחזן, הפך למורה לזמרה שהוציא
קאדרים של זמרי אופרה.
עתה בגיל 46 ,85 שנה אחרי שעזב את
הארץ החליט מאריו לנטוש את כל עסקיו
ורכושו בלונדון ולבוא ארצה .״אני בטוח
שאספיק עוד להעמיד גם בישראל דור
של זמרים ראויים לשמם,״ אמר הוא.

^1111![111ז11(111111111|1111ש(ן ן 111111111[111111111111111111111111 ששענ1₪1111]1111111111א111ש111ע(111111ש111111ש11111(111!11111111{1)11({!1;1(11[111111111111ח]|11111|1ח1111111נ ^

איחולינו

לחב ׳
לרגל

הלבביים

אסקו

היובל ה ־10

₪|1 11111!1!11!1110ן||{1ו1111 1|[]111 111(!11 1₪1ס!!111111(1ע111₪11111|11ש111111111!1ש1111)1!11|11!|1|111111ח11111₪ח1₪111ח1חז 111 זה 1111>1ס| £8)11
הטולם הזה 1270

ספרים

17? •3
תרגזם בודהא וקומוניזם
קולה של בורמה (מאת או נו,
תרגם א הרון אמיר, הוצאת עם הספר 131 ,

עס׳) צריך היה לתת לאזרח הישראלי הממוצע
והמתעניין, מושג־מה על אופיו וטיבו
של ראש־ממשלת בורמה או נו (בעברית
מר נו) .המחבר מן ה־ ,54 בן כפי־בורמי
נידח, סיים את לימודי ההוראה וגילה
התעניינות בספרות ובפוליטיקה. לאוניבר־סיטר,
הגיע כתלמיד משפטים והיה מראשי
תנועת הסטודנטים הלאומנית, שלחמה בבריטים.
כרוב מנהיגי התנועות לשיחרור
לאומי, ישב אף או נו בבית סוהר.
כשכבשו היפאנים את בורמה שיחרתיד
ומינוהו לאחד מנציגיהם בשלטון. בתקופה
זו מתחילים זכרונותיו של אדנו בקולה
של בורמה.

1חינ 1ת. ב*;רוי־1
גפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות
סינזי סוהרשמה

ת ל ־ אגיב • ר ח׳

7 - 5נ׳ גרג

1 1תינוו עי בלאקס טוני ס [
חיפה • ר ח׳

.ב ל 1 3ד 8 66

תשבץה עוד הז ה 1270
עזרא אהרן מתל־אביב, מגיש לנו את תשבצו הראשון בבחינה אח־רונה
למנהלי חשבונות אותה הוא עבר. לאחר סיום כל הבחינות
למקצוע הנ״ל החליט עזרא אהרן כי יש קשר בין הנהלת חשבונות
לבין חיבור תשבצים והחליט לעבור גס בחינה זו. האם עבר 7
מאוזן .1 :שמו
הראשון של אברהם
אבינו .4 .מידה.
.10 ירד .11 .רעל.
.13 מלת שלילה.14 .
25 אחוז .15 .משחק
המלכים .17 .גבוה.
.19 ענן .20 .מפואר.
.22 חבר מנהלים,
ילוד החיה .27 .תפקיד
בבית מלון.30 .
בעל חי מכרסם.32 .
מבני נח .33 .בתוכו
.34 .נהר באפריקה
.30 .פה החיה.
.37 אחראי .39 .נמשח
למלך .41 .שופט.
.42 לא .44 .מונרכיה
.46 .איבה.48 .
חלף •50 .תה הפור.
.51 שלהבת.53 .
נחל אבזב .55 .עני.
.57 בחוכר .58 .אחד
נתיבה.
הנמצאים
.58 משקה ממיץ
לימון 60 .בית חולים
בירושלים.

םאונר .1 :אחת מעשר המכות.
ורינ של פשתן .3 .מקח וממכר .5 .בבושה
.6 .ארמוז .7 .שית בושם .8 .צלל.
4תאוותנות .12 .אות עברית .15 .מקשיב.
נקי .18.קרב בין צבאות .21 .לא

בה .23 .אותו מדליקים בחשכה .24 .בת
.26 קבוץ באר׳ן .28 .הרבה.20 .

מגרעתו העיקירת של הספר בעריכתו החפוזה.
כדי לנצל את הפופולאריות של ארץ
זו בשעת ביקורו של בן־גוריון להגברת
המכירה, מיהרו להוציאו לשוק בכל מחיר.
התוצאה היתד, ספר שיטחי ולא־מקיף, הנותן
מושג קלוש בלבד על טיבו של האיש, בו
רואים כיום אחד ממנהיגי הנייטרליות בעולם.
אוסנת
בורמה. חלקו הראשון של
הספר עוסק כאמור בזכרונותיו של אדנו
מימי הכיבוש היפאני. זכרונות אלה המצטרפים
במקור לספר גדול ומעניין, קוצצו
בתרגום ונראים כפרשה מיותרת ובלתי
מובנת בחיי האיש.
חלקו השני של הספר מורכב כולו מאמרים,
המתיימרים לתת מושג על דרכו הפי־ליטית
של האיש שהוציא את בורמה
מהתוהו ובוהו בו היתר, שקועה עם התמרדותם
של ארבעה גורמים שונים מיד בראשית
ימיה של המדינה הצעירה.
עם הקמת המדינה מרדו קבוצות קומוניסטיות
מגוונים שונים וצירפו אליהן את
הצבא הלאומי הצעיר. או־נו הפעיל נגדם
מכשיר מדיני מיוחד במינו. הוא הלהיב את
ההמונים האדישים בכת הבודהיזם, נגד המורדים
חסידי הדגל האדום, ובכח התלהבות
זו עלה בידו למגרם.
למרות מרידת־השמאל לא ויתר או־נו על
חזון המדינה הסוציאליסטית שלא תהיה
קאפיטליסטית ולא תהיה קומוניסטית, וצידד
מראשית דרכו הפוליטית בנייטראליות, אשר
היום הוא נחשב לאחד ממנהיגיה המוכרים
בעולם.
התפתחות פוליטית כזו עשויה לספק
חומר רב״גווני ומעניין להבנתו של אי־נו
המנהיג־הסופר־איש־הדת־והמוסר. אך הזכרו־נות
המקוטעים והליקוט השטחי של המאמרים,
מקנים אמנם את תחושת המזרח,
הודות ללשונם הציורית ורבת המשלים, אך
אינם ממצים את הנושא בו הם מתיימרים
לדון.

מ ן מדע
טבע, גבר ואשד!

(מאת אלן וואסס,
הוצא ת דע 144 ,ענד) הוא ספר נוסף, המב
בכלכלה
— זכות יחיד •31 .תורת המשק.
360 .32 יום .35 .להם .37 .מל ילדים.
.38 ירח .40 .שופט מחוזי .41 .לא קשה.
.43 מלת שלילה .45 .לא קפדן .46 .מחיצה
.47 .הפחתה .49 .תיש קטן .52 .תן.
.54 מקוה טבעי .56 .רוח רעה .58 .ברח.

טיח לבני הטפש־עשרה על עטיפתו חומר
מגרה, בעוד שהוא עוסק בחומר מדעי
פופולארי, המיועד לאותם אנשים שהבעיות
הפסיכולוגיות הקשורות במין ובהתנהגות
המינית, מעניינות אותם.
המהבר־הפילוסוף, שהושפע רבות משלו־חתה
היפאנית של הדת הבודהית, מהזאן
בודהיזם, יוצא בהתקפה חריפה נגד האי־טבעיות
של כל דתות האל האחד, בהן
רואה המחבר את שורש כל הרע. בדבריו,
המסתמכים על מובאות רבות, מנסה המחבר
להוכיח, שכל דתות המערב מובילות בהכרה
להתנהגות המינית החולנית בה שרוי כיום
עולם הנוער והמבוגרים במערב.
אותו עולם הפך למרכז החויה המינית
את התענוג הפיזי הפשוט. הוא אינו מסוגל
יותר למצוא עניין בחוויה הרוחנית הקשורה
במגע אחר של בני הזוג. לאהבה האחרת
הזו קורא המחבר אהבה הגותית* :האדם
מגלה מה רבה המשמעות שבהסתכלות פשוטה
בזולת, בנגיעת ידים, בהקשבה לצליל
קולו, אם אין משקיפים על מגעים אלה
כמובילים לדבר מה אחר.׳׳
מקומו של האדם בטבע — כפי שגורסת
הפילוסופיה הסינית והיפאנית, ולא החיים
בחדר סגור — בו משאירה הדת הנוצרית
את האדם. רק הטבע ישחרר, לדעת המחבר,
את האנושות מכבלי המיניות המדכאת ר
יובילנו אל מרחבי האושר שבחיי יחדיו.

מאת

רנהבן מנחם
^ 4ני חושבת ברגע זה על החתולה
הסיאמית היפהפיה המשוטטת על הגג,
בתקווה לפגוש בחתול הענק השח! ר של
השכונה (דור חמישי בשכונה) כדי ש־ימצאנה
לחזר אחריה, ואו — תוכל היא
לחשוף צפרניה כנגדו ולנשוף ולירוק אל
פרצופו בחמת־זעם בתולית להפליא!
האם — דווקא כן — יכולה חתולה
סיאמית שלא להיות יפהז האם יכולה
כלבה גזעית שלא להיות יפה? האם יכולה
סוסה גזעית שלא להיות יפהז היכולה
פרה גזעית משובחת שלא להיות יפה?
והנה, הצברית, בת אחד הגזעים המובחרים
ביותר בנוף הישראלי של ארצנו הקטנטונת
— מבטלת בעצם הוזיתה את השאלה
האומללה הזו.

עסקי ״מיטות סדום״
ץ* 4רכית המתדיינים בשאלה אולימ־פית
זו — היו גברים. אחד מהם עוסק
בדרך מקצועית בפיטום בני אדם, השני קרוב
מאוד לעסקי ״מיטות סדום׳׳ נשיות, כלומר
— הרזיית גופות. השלישי — בציור, ה־רביעי׳
בסוג דומה של עיצוב מוצרים וצורות.
שאר הגברים שדנו בבעיה החמורה
בפיקחות ובחריפות רבה — אף הם עיסוקם
קרוב לעיסוקים הנ״ל. המסקנה המופלאה
הבלעדית שהסקתי מכל דבריהם — הם
פשוט מעוניינים להפוך את כל סדרי יצירתו
של הבורא הקדמון הראשוני — אלוהים
הזקן לבן־השער וארך־הזקן. הם מלאים
כלפיו טענות, אך כיוון שהיא מן הסתם
מתעלם מהם — והם אזלי־יד כנגדו — הם
פונים ומטיחים את קצף מררתם כלפי
משהו קרוב יותר אליהם, משהו בסמוך
להם על האדמה — הקרבן השגרתי הקבוע
של כל גברי העולם — הנשים! סבורים
הם כי נערת דיזנגוף אינה נראית חמודה
למדי בגרביים שחורים, רק משום שנערת
פריז הקדימה אותה בכך, והם שוכחים כי
נערת מאה שערים הקדימה את שתי אלו
יחד.
כל הגברים ״הגבריים׳׳ הללו ״כל־כך׳׳,
מלאי הרגש והעדנה ״כל-כך׳׳ ,מוחים נגד
אי ידיעת האהבה של הצברית, נגד צרות
גופה, נגד חום בשרה הרב, נגד עקביה
הגבוהים ונגד נמיכות קומתה בעת ובעונה
אחת. נגד עובי רגליה ונגד דקיקות כתפיה
...בקיצור — הם נגד הכל! הם נגד
הצבריות בכלל, עד שתמר,ני אם אינם נגד
נשים בכלל? ורוצה הייתי לדעת — את
מי בעצם הם נושאים להם לנשים, כל
הגברים הללו?

שאגת הגבר הישראלי
וי* אב הצברית מוסרית או חסרת
1י מוסר? אולי זו שאלה רצינית מאד,
אלא שהגברים הישראלים הדנים בבעיה,
הם בלאו הכי נגד מוסריותה וצניעותה
כאשר בעת ובעונה אחת הם נבהלים עד
סומק מחוסר מוסריותה וצניעותה. השאלה
היא — מי ומה הם בעצם הגברים הישראלים
ז ימה מידת ישראליותם? מה מידת
גבריותם? ומה מידת צבריותם הנותנת
להם זכות להתעמק בהוזיתה של הצברית?
נכון שהצברית אינה נידפת כעלה ברוח
כאשר ״הגבר הישראלי* הולם על כתפה

האמנם הצבו־יות יפות*

החיה תקוצנ
אל הוויכוח הפומבי המתנהל מזה חודשים כ״העולם הזה / ,על
יופיין ואופיין של הצבריות, מצטרפת השבוע דמותה של צעירה
כת הארץ, שעוררה בשעתו סערה ציבורית. רינה בן־מנחם (,)27
ילידת כני־כרק ורווקה, תלמידת ״בצלאל״ לשעבר העוסקת כעבודות

מתכת הסעירה את הציבור לפני כשנתיים, כאשר פירסמה את
ספרה הראשון ,״הדווקאים״ ,שבמרכזו עמדו עלילות של אהבה
לסבית. ספרה השני ,״הצלע השלוש־עשרה / ,דן אף הוא בנושא דומה.
רינה היא אחת מאחרוני המשתתפים בוויכוח, העומד לפני סיומו.
בכל מקום שבו רב אור השמש, שבו היא
מוקפת אהבה והערצה. היא קמלה מהר
במקום שבו מזלזלים בה, היא נובלת מהר
במקום שרומסים אותה. היא פורחת להפליא
במקום שמצויות לה יריבות להתמודד
בהן, וזוקרת היטב את קוציה הנוקשים
ואף יודעת היטב לרככם ולרפותם
אל מול צבר, מחמד ליבה.

זה נאמר אז
ף לסיכום — כבד נאמר עוד ימים רבים
| טרם היות הגבר הישראלי דהיום — כי
כאהלי קידר, כיריעות שלמה — שחורה
ונאוה היא. ועוד נאמר באותו מקום —
״כי קולך ערב ומראך נאוה.״ וגם נאמר
שם עינייך יונים שערך כעדר
העזים שגלשו מהר גלעד ואף נאמר
שם :״מר, יפו דודיך אחותי כלה, מה טובו
דודיך מיין ורקח שמניך מכל בשמים
ואלו הדברים שנאמרו בימים ההם (שלא
היו גרועים מן הימים הנוראים הללו)
אודות הצברית, אשר אחיותיה ובנותיה חיות
עמנו עדנה עד עצם היום הזה — ולבטח
תמשכנה להאריך ימים אי״ה, להנאתם הרבה
של כל פקוחי העיניים והנשמה, של
כל מעריצי הטבע האחד והיחיד, של כל
מעריצי תורות האסתטיקה המרובות מספור,
של כל חובבי החיה החמודה מכל
החיות — הצברית .
חתולה חתול

בליווי שאגת — ״מה שלומך מותק?״ (או
אפילו בלי ה״מותק״) .וטוב שאינה מתפזרת
על פני כמה מטרים עקב ברכה
״גברית אצילית״ כזו, יען כי הגבר הישראלי
לא היה טורח לאחר מכן אפילו
להושיט• לה ידו לעזרה לחזור ולקום על
רגליה.
ודאי, היא מתחסנת היטב על מדרונות
מצדה, בנתיב הערבה לאילת — בדיוק
ככל החיות הנחמדות והיפהפיות שברא
אלוהים, וביניהן האיילה האצילית החמודה.
היא אף מדלגת במעיינות עין־גדי, ואינה
נזקקת לחמי טבריה. היא מתרוצצת בהרי
הגליל — ומצפצפת על שבלולי האינקביזיציה
המודרנית של מה שקרוי ״מכוני
יופי״.

יודעות להלך וגם לעמוד
**י יאמר לחתול הסיאמית להחליף את
| *ז פרוותה? מי יאמר לסוסה הבדוזית
לפשוט את עורה מעליה כדי להיות יפה?
מי יאמר לצברית להיות אחרת מאשר
הנה?
הגברים הישראליים מיאשים אותי. הם
יממש מדכאים את רוחי. האם הם מעדיפים
מין נשים שתיווצרנה באינקובטורים ובמעבדות,
ותגודלנה בחממות, ולאחר מכן
— תעבורנה תהליך עיבוד מיוחד מעין
אותו תהליך שבו מייצרים מרקי ויטה?
ודאי שהצבריות שונות זו מזו. ודאי שכל
אחת מהן מיוחדת בפני עצמה, אולם ודאי
מכל — שהן יפות.
הן יודעות היטב כיצד להלך — כאשר
הן רוצות להריץ אחריהן את הגבר. הן
יודעות אף מתי לעמוד מלכת — כשאין
בכוחו להמשיך לרוץ. מכאן — משמע,
שאף לחוש היטב הן יודעות. הן יודעות
היטב כיצד לשבת ולעמוד. הן יודעות

ענק

שחור .

היטב כיצד לצוד בעל — ואף כיצד להיפטר
ממנו.
הן יודעות כיצד לרכוש את לבו של
הנערץ עליהן — ואפילו הוא מחזיק בדרכון
של מדינה זרה. הן יודעות היטב
לחסל את יריבותיהן — והן יודעות היכן
לבטא את פריצותן החייתית־הטבעית. וכי
מה יותר מזה צריך לחיה שתהא מושלמת?
נכון, כמעט שכחתי — .הן אף יודעות
היטב, כמו כל חיה מקסימה ממין נקבה,
ליצור את אשר שום חיה ממין זכר לא
תוכל ליצור — את הדור הבא!

חיה קוצנית
* ב כן, מאחר וכבר ברור ללא ספק כי
1הצברית היא יפה, נותר עוד לאבחן
מעט טיב מהותה וסממניה של חיה זו.
מלאכה קשה מעט, באשר לבטח אחד
מעיקרי כוחה של חיה זו הוא — סודה.
אותו סוד שמקשה כל כך לעמוד על טיבה
— והוא עיקר משיכתה לסקרנות האנושית.
אולם ברור, כי בסקירה מופשטת ביותר
— מתוך נקודת־ראות של אור־ליום־שנת־שישים־ושתיים
של המאה העשרים, הרי
— הצברית: חיה קוצנית.
קוציה — דוקרניים כאשר המתקרב
אליה אינו בעל מקצוע בשטחי הבוטניקה,
ביולוגיה, ביוכימיה, וכן הלאה קוציה
— זהובים באור השמש, אפלים בחשכה.
גופה — חסון. לעתים יצמח לרוחב,
לעתים יגביה צמוח, ובכל אהד משני
הכיוונים הצמיחה אינה יודעת הגבלות מכניות
כלשהן, מלבד הטווחים שמטוזח לה
הטבע. צבעיה — לעיתים בהירים, לעיתים
כהים. בסמטאות הדלות והעוני היא לרוב
מצמחת בצבע כהה חזק. במרכזי הערים
הגדולות וברחובות המוצפים היטב באורות
הניאון — היא בהירה. והיא גדלה היטב

צבריות בצעדה
..בחמת זעם ב תולית

י23י

מספר 1270

שנה 25

המחיר 65אגורה

ה׳ שבט תשב״ב10x1962 ,

\ ב א רזי נפדה