גליון 1273 מתאריך 31 בינואר 1962

סנו סנסציוני
תגלה את

סודות מיבצע ס׳],

מהבר הסנסציה הספרותית
של השנה

סטאדג 13
עולה על עצמו במתח, אכזריות
הרפתקאות ואהבים
ברומן החדש

זהו ספור הרדיפה הדרמטית המתנהלת
ברחבי העולם אחר פושעי מלחמה נאציים -
רדיפה שהגיעה לשיאה בלכידתו של גנרל
הס.ס. פון־ריכטשאפן ...

קטע מתוך הרומן:

״מה אתה יודע, גנרל? אחה טוען שהוריד
היו סינים, שאתה נולדת כהונג קונג. אינך יודע
מה שאני מדבר. אבל אתה מפחד, שרץ שכמותה
אתה רועד, אתה כולד מזיע כמו בלבלב מכונם.
עוד רגע תשתין על ברכיך ועוד אתה שואל אותי
מה אני מדבר? אני אגיד לך. הוריד לא היו סינים,
ממזר שכמותה אולם מאד יבול להיות
שהמנתח הפלסטי שלך הי הסיני. הוא ידע
כדי־וי! איך לתת לפדצוך השמן שלך קווים שהצליחו
להטעות את מחצית העולם. אולם לא את
הפיקוד שלך. לא את הנס מאוזר. גם אז כמעט
ועשית במכנסיים משום שהנם מאוזר סיפר כזב־רונותיו
את בל האמת על פעולות המחלקה
המיוחדת של הם.ס. שאתה היית ממונה עליה
כימי מלחמת העולם השניה. ידעת כי ברגע
שהדברים מתפרסמים, אתה טוב כמו פגר מטונן*
ורוח שחור בגי הינו ם...״

להשיג בכל הקיוסקים —

192

עמודים — 1.20ל״י

#ללא קיצורים
#ללא השמטות
#ללא צנזורה
הופיע הרומן הסנסציוני שסרט שהוסרט לפיו
עורר את חמת הצנזורה
ספור אהבתם הטראגית
של צעיר יהודי ונערה נוצריה
מאת:

להשיג בכל הקיוסקים

מ. זרחי

המחיר 1.20ל״י

הגיעה העת להספיד ארג השבועון ה־15
שקם בתריסר השנים האחרונות כדי להתחרות
בהעולס הזה — השבועון דדיו.
מסורת היא, בהגיע רגע חגיגי כזה,
לפרסם במדור זה את מלוא רשימת החללים
שנפלו בשדה זה עד כה. הנה היא:
9אשמורת, שבועון מפא״י לדור
הצעיר.
• מצפן, שבועון במתכונת העולם החזה׳
שהתיימר להיות בלתי־תלוי, היה למעשה
ביטאון מוסווה של אחדות־העבודה,
בהשראת יגאל אלון.
• עין כעין, שבועון שהיה קשור
אז למפלגה הדתית־הלאומית, ושהיה מעין
העולם הזה לדתיים( .עורכיו הקימו לאחר
מכן שבועון חוש, בשם פנים אל פנים).
• עתיד, נסיון־נפל של תנועת החרות
להוציא עתון לדור הצעיר, באיצטלה
של ביטאון בלתי־תלוי.
• תנופה אותו הדבר בשם אחר.
• חיי שעה, שבועון קלוקל של
רכילות וחתיכות, שהוקם ביוזמה פרטית,
התקשר לאחר מכן עם הסניף החיפאי של
מפא״י וחולק חינם על־ידי אבא חושי בבתי
החרושת, מתוך נסיון אווילי לדחוק את
רגלי העולם הזח בשיא המערכה על חושי־סטאן(
.נסיון של חושי להוציא. לאור מעין
העולם הזר, פרטי משלו, בשם בזק, לא יצא
לפועל).
• עין, ביטאון אינטליגנטי יותר, שהיה
קשור עם מפא״י.
9ראי, נסיון־נפל פרטי להכות את
העולם הזה בנייר משובח.
9תבל, שבועון פרטי, שהקדיש עמודים
שלמים להשמצת העולם הזה, גיסה
לחקות אותו ושבק חיים לכל חי.
9אנחנו, נסיון של אחד הצהרונים
להוציא שבועון לדור הצעיר.
9קול־ישראל, נסיונו הכושל הקודם
של שירות־השידור להוציא שבועון־
ראדיו, באמצעות בעלי־זכיון פרטי, שהיה
משעמם כמעט כמו הנסיון הנוכחי.
9רי מון, שבועון־הרפש של נעריה,חצר
של ביג׳י, שהוקם במגמה יחידה:
להרוס את העולם הזר, באמצעות שקרים
והשמצות אישיות, נקבר לבסוף על־ידי יוזמיו
בבושת־פנים, אחרי שבלע 400 אלף
ל״י מכספי קרנות ממלכתיות סודיות. עד
היום מנסה כל אחד מנערי־החצר לנער את
חוצנו מעסק־ביש זה, להטיל את האחריות
על הנערים האחרים.
ההסתדרות ומפא״י, ושחדל להתקיים בשבועון
אחרי שבלע גרעונות שעלו על מיליון
ל״י. הוא מופיע עתה כתוספת־־ום־
שישי המצורפת לדבר.
9יעד, נסיון־הנפל של קבוצת שמואל
תמיר לחקות את העולם הזה בכל פרטיו
ודיקדוקיו, שמת אחרי שנה של גסיסה
מתמדת.

9רדיו.

הכל התחיל בשקר הגדול. בתקציב הממשלה
לשנה השוטפת הוכנס שבועון
הרדיו כסעיף של הוצאה — בסך 100
(מאה!) לירות ישראליות. כל שאר ההוצאות,
בסך ( 500,000 חמש מאות אלף!)
לירות ישראליות, היו צריכות להתכסות
על־ידי הכנסות התפוצה והמודעות. לפי
ד,אומדנה הצנועה היה השבועון צריך להיות
נפוץ ב־ 30 אלף טפסים לשבוע.
כל מי שיש לו מושג מינימאלי בעסקי
שבועונות יכול היה להוכיח בנקל כי. זהו
תקציב בדוי כולו — מעשה של הונאה ציבורית
חסרת־בושה. העולם. הזה ()1218
ניתח את נתוני התקציב בפרוטרוט והוכיח
שהם מגוחכים. כך עשה בועז עברון
במדורו בהארץ. אך הכנסת, צייתנית וחסרת
כוח־גברא כרגיל, העבירה את התקציב.
לאחר החלטה זו החלה הממשלה להוציא
את השבועון במשך 14 חדשים — ללא
שמץ של סיכוי להצלחה, ללא כל תקווה
סבירה. חודש אחרי חודש בוזבזו כספי
משלם־המיסים בלב קל. עד שהגיע הסקנדל
לממדים של, סרחון לאומי, ואפילו טדי
קולק הבין שאי־אפשר להמשיך כך.
גם אז חיפשו היוזמים תחבולה מחוכמת
ובלתי־מכובדת. הם הודיעו על נכונותם
להעביר את השבועון לידיים פרטיות. נערך
״מיכרז סגור״ (היינו: רק לגורמים המקובלים
על מפא״י) ובו הוצעה לכל המעוניין
ד,לתאר, ממשלתית מאסיבית תמורת הנכונות
להוציא את השבועון. דובר על רבע מיליון
ל״י, ונרמז שאפשר להגיע עד חצי מיליון.
במצב השוק כיום, יכולה הריבית השחורה
על סכום כזה לכסות את הפסדי השבועון.

אולם
לשבועון רדיו יצא שם כה מביש,
עד שאיש לא היה מוכן לנגוע בו בקלשון
— אפילו לא בתנאים מפתים כאלה.
כך נחתך גורלו.

מבחינה ציבורית, יש שתי נקודות חשיבות
בפרשה זו.
קודם כל, הוכח בעליל כי לדויד בן־
גוריון שוב אין כל מגע עם המציאות,
וכי עוזריו מרמים אותו באופן שיטתי.
הדברים אמורים לגבי נאום־ההספד שנשא
בן־גוריון השבוע לשבועון הרדיו
מעל במת הכנסת. הוא טען כי השבועון
הגיע תחילה לתפוצה של 7953 גליונות
לשבוע, וכי בחודש אוקטובר האחרון ירד
לתפוצה של 3638 גליונות.
העולם הזח עורך דרך־קבע, למען צרכיו
שלו, מחקר־שוק מדוקדק על תפוצת
היומונים והשבועונים במדינה. מחקר זד,
גילה לנו עוד לפני חודשים רבים כי תפוצת
השבועון רדיו ירדה לכ־ 1500 גליונות
— לפחות במשך חצי השנה האחרונה.
אין להניח כי ראש־הממשלה היה משקר
ביודעין בעניין כה פעוט וחסר־חשיבות.
מסתבר, איפוא, שעוזריו רימו אותו כדי

השער האחרון של ״רדיו״
להמתיק במקצת את כשלונם המביש. אך
אם הם מרמים אותו בעניין זה, הנתון לבדיקה
— מסתבר כי הם מרמים אותו קבועות
גם בעניינים אחרים, חשובים הרבה
יותר. ואכן, איזו ביקורת יכולה להיות
לאיש ישיש זה על עוזריו, אותם חינך
להשתמש באי-אמת כמכשיר פוליטי?
הנקודה השנייה חשובה עוד יותר.
לדברי ראש־ד,ממשלה, הפסיד השבועון
רדיו ב־ 14 חודשי קיומו סכום של רבע
מיליון לירות — וזה למרות שבתקציב
הממשלה, שאושר על־ידי הכנסת, דובר
על הפסד של מאה לירות בלבד. אנחנו נוטים
לקבל סכום זה כמהימן, למרות שההפסד
האמיתי גדול, לדעתנו, בכמה רבבות
לירות. העיקר הוא שהפסד זה היה
בטוח מראש לכל הנוגעים בדבר.
במשך כל השנה האחרונה מלאה הארץ
זעקת שבר: הבו כסף. הבו כסף לבמחון.
הבו כסף לעלייה.
וכל אותה עת נמשך הביזבוז הפושעני,
האווילי והשקרני, לקיום שבועון הרדיו.
ואם זה נעשה בפרהסיה, בעניין שאי־אפשר
להסתירו, מי יודע כמה מליו־נים
ועשרות־מליונים מבוזבזים מדי שנה
על עניינים אחרים, שאין עליהם פיקוח רציני?

בכל זאת, לא חסר ההומור בפירפורים
האחרונים של רדיז.
כך מצאו העורכים לנכון לציין, בעמוד
השני של גליון אחרון זה :״דמי מנוי
לשנה 12 :ל״י.״
אך עלה על הכל שער הגליון. לפני דור
הופיע הגליון הראשון של השבועון האמריקאי
לייף. על שערו היה תצלום של
רופא, המרים תינוק שזה עתה נולד. הכותרת
הסמלית היתה :״לידתם של חיים.״
שער זה הפך קלאסי.
אותותצלום אופטימי, במהדורה ישראלית,
הופיע על השער של רדיו בגליון
ששם קץ לגסיסתז הממושכת.

העולס הזה 1273

מכתבים

בטחון וריגול

פנייתו של הד״ר שרשבסקי. לשגרירויות
הזרות (העוקם הזה )1271 היא מוצדקת,
אלא בהסתייגות אחת. יש להפנותה רק
לשגרירויות מ״שם״ .לשגרירויות אחרות
לא רק מותר אלא גם רצוי לקיים קשרים
עם אזרחים ישראליים. בטוחני שזה ייראה
בחיוב על־ידי שליטינו ולאזרחים תצמה
תועלת, כי יוכלו להרחיב את ידיעותיהם
על ארצם שלהם, הואיל ובפני שגרירויות אלה
איז נועלים את שערי האינפורמציה, ולו
הסודית ביותר, של המרינה. אי! להניח
אפילו, שהחוק הפשיסטי, לפיו גירוז כהז,
יופעל גגד אנשים שיקיימו קשר זה.
חוק זה, המתאים למדינת משטרה, שולל
מהדיפלומטים שלנו את הזכות המוסרית
להתרעם ולהגדיר כ״מנוחכות״ האשמות
הנובעות מחוק דומה במרינה אחרת...
שגוש יצחק, ירושלים

סעיף 23 בחוק בטחו! המדינה (בנידה
וריגול) ,אשר לפיו נידו! גם אהר! כהז,
אומר :״קיים אדם מגע עם סוב! זר ואיז
לו הסבר סביר לכר, רואים אוחו כאילו
מסר ידיעה סודית בלי להיות מוסמר
לכר״.
הומרת החוק חלה אמנם על אזרחי המדינה,
אולם היא מחייבת באופז מוסרי
גם את הדיפלומטים הורים, לבל יקיימו
גם הם מגע ״בלחי סביר״ עם אזרח ישראלי,
פן יענש עונש חמור, בו בזמז שהם
נשארים בחופש.
נראה שסעיף דומה ...קיים גם ברוסיה
הסובייטית. ואם כד, חלה נם שם על כל
דיפלומט־סוכן־זר החובה להימנע מכל מעשה
ומכל מגע עם אזרח רוסי, כיוון שהדבר
עלול להטיל עליו עונש חמור, אפילו
מוות. נם דיפלומט־ם וכן ישראלי צריד
לדעת זאת למה הוא נפגש עם יהודים
רוסיים, אזרחי המדינה הסובייטית, מחוץ
לקונסוליה ולשגרירות הישראלית? למה
הוא מבקר בבית־הכנסת? האם הוא רוצה
להתפלל? האם הוא דתי? הלא רק זמז קצר
לפני צאתו הוא עבר קורם מיוחד, כדי לדעת
איד מתנהגים בבית־הכנסת, כדי לא
לפגוע ברגשי המתפללים! ואם כר, האם
איז לשלטונות הרוסיים רשות להניח שהוא
בא שמה רק כדי ״לקיים מגע״ עם היהודים
אשר אינם אזרחי מדינתו — ולשוחח
אתם על כל מיני דברים? מה פלא בדבר
שהם מאשימים אותנו בפעולות ריגול, ואת
היהודים — לפי סעיף 23 נוסח רוסיה —
במגע עם סוכז זר, טבלי שיהיה להם, לפי
דעת הש.ב. הרוסי ,״הסבר סביר״ לכר...

1 1 /9 3ד ד
עם כל קמה של
זוג מזרוני מפי
או מזרון כפול מפי
למזרון יחיד

סדין חנ ם
(לזמן קצר בלבד)

מ. שידלובסקי, ירושלים

הנעתי למסקנה שכדאי שתסננו במקצת
את המכתבים למערכת. המכתב של אותו
פקיד ממשלתי, החותם בשם ״קורא״ (העולם
הזה ,)1271 מעיד על הלר מחשבה ילדותי
ומז הראוי להכינסו לעתו! נוער.
הקורא הנ״ל אולי הושפע ממשפט אהר!
כהז, אר כמוהו רבים אחרים שאינם יודעים
בוודאות על המקרה אלא מפי שמועות, שגם
אתם עזרתם להפיצז. אילו באמת נאסר
אהר! כה! מהסיבות האלה, הייתם גם
אתם, עורכי העתוז וכתביו, נאסרים מסבות
ברורות.

רהיטיד פו ד ו שינ ה

המזרון ה מבוק ש ביותר

קפיצי פלדה. מפי״ מזזוסמים,
מיוצרים לפי . 8.5.1.באופן מדעי
ובאחריות. כל החמרים מנוקים
מאבק בתהליך היגייני מיוחד.
מזרונים קשים או רכים -לפי בחירה,

עמום אבירן, צה״ל
אל יפתח הקורא אבירן פה לש.ב.

מרסרם בד. ר־ד

מחזור הוזר
אני מתפלא על חוצפתו של ברבור פח-
רק, המבקש במכתבו
(העולם הזה
)1272 העתק של תמונת
המחזור, בטענה
שהוא מופיע
בה כשלישי משמאל,
שורה שניה.
עד כמה שזכור
לי, הרי במקום הזה
בדיוק ניצבתי אני,
ואני כמעט בטוח ששום
ברבור ושום
פתרק לא היה במחזור
שלנו.

גכרטקלר (?)
סכין כגב

פקידים1

/א 0 1

הרשמו עוד היום לקורס החדש ל*

תלמידים :

ס טו ד ג טי ס ,

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר. במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

אמסלל גברטקלר,
שדה־בור ליד
שפייס

הצלחה

מובטחת!

אני מקבל את העתו! בקביעות גם כעת
כשאני לומד בשוויץ. המדור הראשו! שאני
קורא זה ״הנדוז״ ,ומעולם לא נהניתי ממנו
כמו מ״עוזי צ׳ומבה״ (העולם הזה .)1268
אשר לממשל צבאי: מעולם לא שמעתי
שטות נדולה מזו. וכי רק ביז הישוב הערבי
יש שחותרים תחת בטחו! המדינה?
וחוץ מזה, אם סוגרים בז־אדם כמו חיה
בכלוב, ברור שירצה להחזיר רעה לנונשיו.
ולעני! אלג׳יריה: בושו והכלמו מנהיגי
ישראל! האם מדינתנו לא קמה וזכתה
בעצמאות רק בגלל זה שמדינות אחרות
כיבדו את מלחמתנו? ואנו במקום לכבד
מדינה הנלחמת לעצמאותה ולהניש לה את
מלוא העזרה, תוקעים לה סכי! בגב
גרשון נוימן, שוזייץ

תיקון

כ ת׳ #שדר ׳ מסו • ק 1 9

ביחס לכתבה מיום ( 18.5.60 העולם הזד.
,)1182 בקשר לבחירות לוזסתדרות הסטו־דנטיס,
הוברר למערכת כי מר מיכאל
לינדנשמראוס לא קבל כספים ומשכורות
מתוך תקציב קרן הבחירות, אשר הועמד
וניתן על ידי מועצת פועלי ירושלים לטובת
גוש ישראל העובדת, לצורך מימון
תעמולת הבחירות בשנת 960ו. מר לינדג־שסראוס
היה באותה תקופה סטודנט ונם
מזכיר תא מפא״י של הסטודנטים באוניברסיטה,
ואת משכורתו קיבל עקב עבודתו
במסגרת תפקידו במועצת פועלי ירושלים.
העולם הזה 1273

)0131611

ה מנוי

6 2 1 9 .1 3 1 2

?יבל ת

ספזולוה פי ס

זזפזבווך.
1א פריז
או תו בהסדגז.

במדינה העם נגד מ•*
כיצד מצליח שלטון לנוף חוקים בלתי-
דמוקראסייס, מבלי לקומם נגדו את כל
האוכלוסיהז
יש לכך חשובה פסיכולוגית. כל אזרח
סבור כי החוק יופעל נגד אזרח אחר, השנוא
עליו.
על כן, כאשר פונה החוק נגדו, הוא
מופתע לגמרי, ובלבו הרגשה סתומה שנגרם
לו עוול משח־ע.
רעיון מסוכן. כך קרה למפ״ם בפרשת
אהרון כהן (ראה להלן) .היא הצביעה בכנסת
בעד חוק קטלני — מתוך אמונה
שלמה ושלווה כי הוא יופעל רק נגד
מק״י. כאשר נפל דווקא איש שלה לקרבן
החשוב הראשון, זעקה חמס.
כך קרה גם השבוע לציבור המהנדסים.
מזה 13 שנה מופעלים בארץ חוקי־חירום
נגד זומישית מן הציבור — המיעוט הערבי.
אך פרט לכמה אנשי־מצפון בודדים, לא קמו
האקדמאים הישראליים למלחמת־קודש נגד
החוק המחפיר. שהרי הוא הופעל רק נגד
ערבים.
השבוע ניתן לאותם אקדמאים לטעום
מאותה מרקחת. כאשר התגברה והחמירה
שביתת המהנדסים, הודיעה הממשלה כי
תפעיל נגדם חוקי־חירום, המאפשרים לה לרתק
אנשים לעבודתם.
זהו אחד ממאות התקנות, המאפשרות
למעשה לממשלה, לכפות כל דבר על כל
אזרח, לאסור כל איש ללא משפט, להפקיע
כל רכוש ללא דין. תקנות אלה קיימות
מימי הדיכוי הבריטי, ונשארו בתוקפן בחסותו
של שר־משפטים ליברלי. כמעט לאיש
לא היה איכפת — כי איש לא האמין
כי יופעלו נגדו דח־קא.
באיימה להשתמש באמצעים אלה נגד
העילית המקצועית ברחוב העברי, צועדת
הממשלה בנתיב מסוכן. היא עלולה להעלות
בלב הציבור המשכיל במדינה את הרעיון״
שכדאי לחסל את החוקים — לפני שאלה
יחסלו אח חרות האדם הישראלי, כעברי
כערבי.

מנגנון החושך
לא אתה ־ אתה1

שלושה ימים אחרונים לקבלת כריכות ״העולם הזה״
במשרדי ״העולם הזה״ ,תל־אביב, גליקסון ( 8על־יד כיכר דיזנגוף) יתקבלו
לכריכה כרכי > 1961 וגם כרכי שנים קודמות) רק עד השמיני לפברואר בלבד.
מחיר הכריכה הוא — 5.ל״י הכרך (כולל משלוח בדאר, למעוניינים בכך),
ואפשר לרכוש גליונות חסרים במחיר 65 אגורה הגליון.
שעות קבלת הכרכים: יום ראשון וחמישי בשבוע בין השעות שש עד
שמונה אחר הצהריים.

שני מאמרים אינפורמטיביים פורסמו לאחרונה
בעתונות העולמית אודות מנגנון־
החושך הישראלי. תוכנם היה זהה לחלוטין,
בהבדלי נוסח וסימון הנובעים מכך שהמאמרים
נכתבו בידי אנשים שונים.
שני המאמרים תורגמו במלואם בעתונות
הישראלית. אולם התגובה עליהם היתד,
שונה. על האחד נאמר ״כתב שיטנה״ ,בעוד
השני צויין כמאמר של ״שבח והילולים״.
״התקפה שלוחת־רסף. מאמרו של
היהודי הסובייטי נ. ארליך, שפורסם תחת
הכותרת ״הציונות — מסחיה למרגלים״ ב־טייד
(מתחרז עם ״חמוד״) ,בטאון האיגודים
המיקצועיים הסובייטיים, עורר בישראל סערת
זעם וחימה שהקיפה את הממשלה, ה־עתונות
והרדיו. הוא תואר כ״התקפה
שלוחת־רסן״ ,כ״השמצה זידונית״ ,כ״מלאכת
סילוף וזיוף אנטישמית״.
העתונות הישראלית תקפה אותו עם קצף
על השפתיים. משרד־החוץ מיהר להזעיק
את השגריר הסובייטי בישראל מיכאל בוד־רוב,
בפניו הביע מנהל משרד־החוץ, הד״ר
חיים יחיל, את ״דאגת ממשלת ישראל ואת
תדהמתה מן האשמות הדמיוניות,״ שבמאמר

באותה שעה עצמה החל העתונאי הבריטי
ספטון דלמאר לפרסם בסאנדיי טלגראף
הלונדוני סידרת מאמרים על ״השירות החשאי
שנאצר ירא מפניו,״ שהכיל כמעט
את אותן העובדות שהתפרסמו במאמרו של
ארליך במרוד. אלא שהפעם לא רק ש־משרד־החוץ
לא הזמין את השגריר הבריטי
כדי למחות בפניו, אלא שהעתונות הישראלית
כולה התמוגגה מנחת בפרסמה את
תרגום המאמר.
הדבר הזכיר את הבדיחה המפורסמת,
אודות הצעירה שקולה נשמע במיקלט החשוך
:״תוריד את הידיים ממני! לא אתה
— אתה!״
עיקרי הדברים, ששני העתונאים הזכירום
ברשימותיהם, נגעו בפעולות הריגול הישראלי
בחוץ־לארץ:
• ארליך ב״טרוד״ :״אחד האס-
(המשך בעמוד )6
העולם הזה 1273

ך>י שבוע נערך אחד המחזות המבישים
ן | ביותר בתולדות המפלגות בארץ.
ראש־הממשלה הזמין אליו את ראשי כל
המפלגות ,״חוץ ממק״י,״ כדי לגלות להם
את הסודות המחייבים את המשך קיום
המימשל הצבאי למען שלום המדינה.

כולם באו.

תחילה השביע אותם ראש־הממשלה בצורה
החמורה ביותר לבל יגלו אף הגה
מדבריו לנפש חיה — כי דברים אלה הם
כד, סודיים, עד כי אין הוא יכול להשמיעם
אפילו בכנסת או אף בוועדת־חוץ־ובטחון
שלה.
לאחר מכן השמיע באוזני הנאספים נאום
של שלוש שעות, שהיד, מעין מבוא ללימוד
הבעייד, הערבית במדינה, שורשיה ומהותה.
היא לא התחיל מימי יצחק וישמעאל, כפי
שאפשר היד, לצפות. הוא התחיל רק מימי
המנדט ומן הסיכסוך בין משפחי־ת אל־חוסייני
ונאשאשיבי.

מפני הכנסת הריבונית. הם גם פטרו את
ראש־ד,ממשלה מן החובה למסור את כל
העובדות, את כל הידיעות, בעניין חיוני
הנוגע לבטחון המדינה, לוועדת־חוץ־ובטחון
של הכנסת, אשר סודיות דיוניה מוגנת על־ידי
חוק בטחון המדינה ( 15 שנות מאסר).

חובתם היתה להשיב להזמנה:
״אם פודות לך -הביאם לכנסת!״
משלא עשו זאת, הודו כי הכנסת אינה
זכאית לקבל ידיעות, וכי ועדת־חוץ־ובטחון
אינה מסוגלת לשמור סודות. לא פחות
ולא יותר.
וגם זאת לא החרפה האחרונה. משתתפי
הפגישה הסכימו מראש להעניק לדויד בן־
גוריון את הזכות הבלעדית להחליט מי

חיוני לעצם קיום המדינה ובטחד
נה -ואז כל הכופר בו הוא
בונד, סוכן האוייב או טיפש מסו-

• או שהמימשל הוא מכשיר
הנוגד את בטחון המדינה ואת
כבודה -ואז כל שאינו קם נגדו
בלב ונפש, במסירות ובהקרבה
עצמית, הנו שפל, צבוע או פחדן
מתועב. בין פעורה. זוהי ריעות,
שתי כאן אהת אשר

תפיסות אלה רובצת תהום
אין דרן־ביניים.
מאותן בעיות מצפון מככל
אומה עלולה להיתקל בה

על כן עינינו פקוחות, ובפינד
השאלה: מה אתם עושים להגשמת
ההבטחה? היכן המאבק? איה
ההנהגה הנועזת, שתעורר את
מצפון האומה ותקומם אותנו ל-
מלחמת־קודש?
ך כון, ישנה איזושהי פעולה. איזוג
שהי פעולה. ביימתם הצגה נאה בקולנוע
הוד בתל־אביב, ובעוד כמה בתי-
קולנוע בארץ. נאמתם נאומים יפים. מסרתם
הצהרות נוקבות. ניסחתם הצעות־חיקום. והלכתם
לפגישה אצל ראש־הממשלה.

מה עוד?

במשך שלוש שעות אלה לא
השמיע אף לא סוד אחד, אף לא
מילה חדשה אחת, שלא פורסמה
קודם לכן כהרחבה על־ידי כתב-
לבי יונייטד פרם.

כל זה ברור לנו. על כן בחרנו — אנחנו,
שני שלישים של אזרחי ישראל — במפלגות
שהתחייבו בפנינו חגיגית, חד־משמ־עית,
בשם כל קודשיהן, להנהיג את המאבק
נגד המימשל הצבאי, עד לחיסולו.

לא נולדנו אתמול. ראינו מאבקים בארץ
הזאת. ראינו את מאבקה של מפלגת חרות
נגד השילומים, כשהמונים צבאו על הכנסת•
ראינו את המרד המפואר של הימאים,
כשמיטב הנוער החיפאי עלה על המשטרה
בשער הנמל. ראינו את ואדי־סאליב. ראינו
את ההתקוממות בימי פר׳צת־לבון, את הפגנות
הסטודנטים בירושלים, את הפגנת
השבת השחורה לפני בניין אוהל בתל־אביב.
אלה היו מאבקים. מאבקים קטנים, אך
מאבקים.
ואילו עתה מונח על כף המאזניים עניין
חשוב הרבה יותר מן השילומים, משכר
הימאים, מזעם המארוקאים, מנקמת בן־גור־יון.
עתה מונחים על כפות המאזניים כל
הערכים הנותנים טעם לחיינו: כבודנו הלאומי,
חרות חיינו.

**שתתפי הפגישה יצאו ממנה נזע-
^ /מי ם ונסערים. חימתם בערה בהם להשחית.
הם האשימו את ראש־הממשלה בכך
שהוליכם שולל ושהפכם נושא ללעג.
וזה, כמובן, נכון.

בצורה המיוחדת לו, אמר ראש•
הממשלה :״אתם סמרטוטים.
מקומכם בגן־הילדים, ועל כן אני
מתנהג אתכם כאל ילדי גן־ילדים״.
אך מדוע יתרעמו ראשי־המפלגות על
דויד בן־גוריון?

איך אתם, עסקני
מנהלים מאבק זה?

ראש־ד,ממשלה לא שלח שוטרים צבאיים
כדי לאלץ אותם לבוא בעל־כורחם ולהשתתף
במחזה ד,מכיש. הם באו בהתנדבות.
ראש־ד,ממשלה הזמינם, והם באו בריצה קלה.
האם ראש־ר,ממשלה אשם בכך?

האם פניתם אל ההמונים? האם קראתם
להפגנות זעם ואבל? האם ניסיתם ליצור
חזית רחבה ככל האפשר של כל מתנגדי
המימשל? האם ניסיתם לשתף במאבק את
הנוער? האם יצרתם אווירה של התרגשות
מצפונית, כדי למנוע בעד סוחרי־הדת הבוגדניים
להפר את אחת־עשרה הדיברות —
עשר הדיברות של אלוהים, ואת דיברתם
שלהם עצמם?
חס ושלום. לא הסתבנתם. דיברתם. ביינד
תם הצגה. שברתם את החזית המשותפת
וסירבתם לשתף פעולה עם כל מי שאינו
שייך ל״מפלגות הציוניות המיוצגות בכנסת״
.הטלתם חרם על כל יתר הלוחמים
במימשל הצבאי. והלכתם לבקר את דויד
בן־גוריון, כתינוקות דבית רבן.

ף* מדינה הזאת, שהוקמה בדמם של
_ 1אלפי בני הנוער העברי, אסור לצעיר
עברי לבקר בעשרות כפרים ועיירות —
ללא רשיון מטעם המושל הצבאי.
אם ינסה לבקר באחד הכפרים האלה —
שאולי נכבש בדמו ובדם חבריו — צפוי
לו עונש־מאסר.

מדוע לא יתרעמו על עצמם?

ילו היה לעסקנים אלה קורטוב של
\ | כבוד עצמי, או לפחות קורטוב של
כבוד לבוחריהם, לא היו באים לפגישה זו.
כי כל העסקנים האלה הכריזו ערב הבחירות
האחרונות על החלטתם הנחושה
לבטל את המימשל הצבאי, באשר הוא פוגע
בבטחון המדינה ומשמש מסווה למזימות
של רודנות, ניצול ושחיתות.

על סמך הבטחה מפורשת זו,
הד־משמעית זו, זכו בשני שלישים
מקולות הבוחרים.

והנה הזמין אותם ראש־הממשלה, אותו
איש שהבוחרים הביעו לו אי־אימון מפורש
בבחירות. הוא לא הזמין אותם ״להתווכח״
על בעיות המימשל הצבאי. הוא לא הזמין
אותם ״להחליף דעות״ .הוא הזמין אותם
בפירוש כדי ״להסביר להם את הסיבות המחייבות
את המשך קיום המימשל הצבאי.״
הוא אף דאג לפרסם נוסח זה בהרחבה
לפני הפגישה.

בקבלם הזמנה זו, בניסוח זה,
השפילו העסקנים את עצמם, את
מצעם המוצהר, את בוחריהם.

בעיני הקורא הפשוט, הם הודו שאולי יש
סיבות לקיום המימשל, שבכלל יכולות
להיות סיבות כאלה. במלים אחרות: הם
הודו שהבטיחו להילחם לביטול המימשל
מבלי לדעת את העובדות, מבלי להיות
בטוחים לגמרי ברקע העובדתי.

הודאה זו היא חרפה לבעליה.

*אין זו החרפה היחידה.
| בבואם לפגישה זו, כדי לשמוע ״סודות
כמוסים״ שאין ראש־ר,ממשלה מוכן לגלותם
לוזעדת־חוץ־ובטחון, הודו עסקני המפלגות
שאכן יש לבן־גוריון הזכות להעלים סודות

רגיד בן־גגריגן גט־בדק־בי מפרגגגז: במג בגן־יררים־
מוסמך לדון בענייני המימשל, ומי לא.
ראש־הממשלה הודיע מראש, ובפומבי, כי
יזמין את ראשי כל המפלגות — ״חוץ מ־מק״י״
.במלים אחרות: עסקני שאר המפלגות
הסכימו לכך שראש־הממשלה יפסול,
בדיון חיוני זה, בו יש ערך לכל קול בכנסת,
את חמשת קולות מק״י.

האם מותר לעסקנים להתרעם
אחרי כל אלה, על כי בן־־גוריון
נהג בהם כמו בסמרטוטים? שהוא
שם אותם ללעג ולקלס בעיני
בוחריהם? שהוא הפך את מאבקם
לביטול המימשל הצבאי ל בדיחה
תפלה?

האם מותר להם לכעוס על מישהו, זולת
עצמם?

מרכה הצער, אין מהזר, מביש זר.
/מיוחד במינו. אין הוא יוצא מן הכלל.
להיפך: הוא חלק ממחזה מביש הרבה יותר
גדול — עצם המאבק המתנהל בשבועות
האחרונים לביטול המימשל הצבאי.
כי בעיית המימשל הצבאי אינה בעייה
רגילה. אין זו אחת מאלף בעיות, שאפשר
לטפל בהן בחצי לב, בהיסח הדעת, כדי
לצאת ידי חובה. אין זו בעייה שאפשר ל־שעבדה
לאינטרסים מפלגתיים קטנוניים, ל־קנוניות
קטנות, למקח־ומימכר.
כי לגבי בעייה זו ישנן רק שתי אפשרויות:

6או
שהמימשל הנו מכשיר

אחת בכל דור — והיתקלות זו הופכת
פרשת־דרכים.

* ש הסבורים כי זוהי בעייה הנוגעת
לערבים. זוהי טעות גמורה. הבעייה נוגעת
לעברים — ולעברים בלבד.
אם המימשל הצבאי הוא מכשיר של שיעבוד
ושרירות, לצרכים מפלגתיים ואנוכיים,
תוך ניצול־לרעה של דגל בטחון המדינה —
אין הוא פוגע בערבים. הנפגע האמיתי הוא
העם העברי, אשר בשמו נעשית התועבה.
אם המימשל הצבאי הוא תופעה של דיכוי
קולוניאלי, המופיעה במדי צבא־ההגנה־לישראל
— אין היא פוגעת בכבוד הערבים.
היא פוגעת בכבוד צה״ל, בכבודו של
כל צעיר עברי שמסר את נפשו במדים אלה,
כל צעיר ששירת, משרת או ישרת בצה״ל.

אם המימשל הצבאי הוא נושא
רעל הרודנות הפאשיסטית -הרי
לא בעורקי הגוף הערבי זורם ה רעל.
הוא מאיים להרעיל את הגוף
העברי, לשתק את אבריו
החופשיים.
הרעל אינו מגביל את השפעתו על אבר
אחד בגוף האדם, והפאשיזם אינו נשאר
כלוא באזור אחד של מדינה. תופעות ה־פאשיזם
— חוקי החירום, שרירות המנגנון,
אווירת הטרור הטוטאלי, הבוז לחרות האדם
— אחרי שקנו להם אחיזה בפינה אחת
של המדינה, סופם להתפשט, בעקביות ברזל,
ברחבי המדינה כולה.

המפלגות,

עוכדה פשוטה ומזעזעת זו
היתה צריכה להכתים את קו הפעולה
למנהיגי המפלגות -אילו
אומנם התכוונו למאבק אמיתי.
היה עליהם לקרוא לעשרות — ולאחר
מכן למאות — ולאחר מכן לאלפים — מבעלי
הרצון הטוב במדינה, שיפעילו את
זכותם שאינה־ניתנת־לעירעור לשים את כף
רגלם בכל מקום במולדתם, ללא רשיון או
היתר.
אילו יצאו האלפים — פרופסורים וסטודנטים׳
מהנדסים ופועלים — ללא רשיון לכפרי
המימשל הצבאי, והביעו בדרך זו את
מריים האזרחי, ללא אלימות — היה כל
בניין־הקלפים השרירותי מתמוטט מאליו.

הכבוד העברי היה ניצל -כידי
המוני העברים.
ואולי גם כבוד העסקנים, שחולל השבוע
במחזה המביש.

סנו סנסציוני. שהופיע השמע ברתדון. מגלה: שמית מבצע
הצרפתי האולטימטום המגוחך

פאמלה ומום אמכויה בנצרת
אין להרוג ירח דבש?

במרינה
(המשך מעמוד )4
צעים האהובים על התועמלנים הציונים,
ויחד איתם על אנשי המודיעין הישראלי,
הוא עיבוד שיטתי ברוח ציונית של אזרחים
בודדים מן הלאום היהודי, המתגוררים
בארצות שמרכז הביון של ארצ ת־הברית
מעוניין בהן באופן מיוחד. לאחר עיבוד
כזה מגוייסים המתאימים ביותר לפעילות
הריגול של ישראל

• ספטון דלמאר, כאותו נושא:
.חומר כה רב מגיע לידי ד,ש.ב. מציונים
ומאוהדי הציונות בשירותי־הביון הזרים, הן
במערב והן מאחורי מסך־הברזל, שתל־אביב
הפכה בעולם הביון למעין בורסה בינלאומית
של אינפורמציה סודית.״
• ״ טרוד הארגונים הציוניים והמפלגות
בישראל נהפכו למעשה סניפים של
שרות המודיעין האמריקאי ...בהתאם למשימה
שהוטלה עליו, חוקר שירות־הריגול
הישראלי גם אזרחים ישראליים אשר יצאו
לברית־המועצות ולארצות אחרות של הגוש
הסוציאליסטי.״
• ״סאנדיי טלגראף״ :״ראשי שי־רותי־הביון
המערביים רואים את ישראל
כשייכת למחנה המערבי מבחינה אידיאולוגית,
ומכל מקום, הם עצמם נהנים מזרם
הידיעות הסודיות, הזורם מציונים בברית־המועצות
ובארצות הגוש המזרחי, לא פחות
מכך נהנים שירותים אלה מניתוחי המצב
הנערכים על־ידי ישראלים, שמוצאם מארצות
אלה.״
• ״טרוד״. :הגיעה השעה שהפורו־בוקטורים
הציונים יבינו שפעילותם החתרנית
נגד המדינה הסובייטית מעוררת זעם
ושאט־נפש בקרב כל האנשים הסובייטיים,
בלי הבדל לאיזה לאום הם שייכים.״
• ״ סאנדייטלגראף הסובייטים
מעוניינים ביותר לגלות מה היא האינפורמציה
המגיעה לישראל מציונים בברית־המועצות,
ולחסום זרם זה של אינפורמציה.״
מאסר עולם למי ץ ההבדל היחיד בין
שני המאמרים הוא שהמאמר בטרוד ציין
בנוסף לעובדות גם שמות וכתובות מפורשים.
אך המדאיג בפרשה זו אינו ההבדל
בצורת ההגבה על שתי הרשימות, אלא העובדה
שספטון דלמאר, בניגוד לעמיתו הסובייטי,
כתב את רשימתו לא רק בהשראת
הש.ב ,.אלא בהדרכתו הישירה.
העתונאי הזר הובא למרכזי הביון הישראליים,
נפגש עם ראשיהם, שהסכימו להתראיין
על־ידו, הציגו בפניו מיסמכים סודיים
ושיטות־עבודה חדישות, לפיהן יכול
היה דלמאר לציין כי הביון הישראלי הוא
מהמשוכללים בעולם, עובד באמצעות מחשבים
אלקטרוניים ומכשירי־האזנה משוכללים.
לשום עתונאי ישראלי לא ניתן מעולם
לבצע בישראל מה שניתן לעתונאי הזר.
יתר על כן: ישראלי שהיה מתעניין בנושאים
בהם התעניין דלמאר, היה צפוי למא־סר־עולם
לפי חוק בטחון המדינה, ולעונש
מוות אילו עשה זאת בעיתות מלחמה.
אלא שעובדה זו לא הטרידה את עסקני
משרד הבטחון. למען תאוות הפירסומת החולנית
שלהם, הם היו מוכנים להציג את
סודות המדינה השמורים ביותר לעתונאי

זר — בהביאם בכך נזק בל־יתוקן למדינה
ולבטחונה.
אורחים ציוגווו בדבש
הם ניצבו על מדרגות מלון ציון החיפאי:
זוג צעיר, שנישא אך שלושה ימים לפני כן
ומבלה עתר. את ירח־הדבש שלו. הוא:
גבר אלגנטי, גבה־קומה וחסון, פנים מרצינים.
זהו טום אמבויה 32 מנהיג אגודי
הפועלים של קניה, אחד הכוכבים הצעירים
של אפריקה השחורה. היא: סניה מחוטבים
ויפים, תמירת־גו, לבושה בטעם ומלאת־חן.
זוהי פאמלה אודהדה, בתו של ראש־שבט
גדול, אשתו השלישית של המנהיג
הצעיד. שלא כשתי נשותיו הקודמות נשא
את פאמלה ( )23 בכנסיה קאתולית. כמוהר
שילם לאביה 16 ראשי־צאן.( .אילו רציתי
להיות טוב־לב, הייתי דורש ! 12 נוקשה —
.16 אבל שום אישה אינה שודד, יותר מ־24
ראשי־צאן,״ אמר אביר).
עתה עמדו השניים בשמש של בוקר ישראלי
נעים והתבוננו בנוף.
כיצד לברות היום: השאלה המעסיקה
כל זוג צעיר במצב זה לא העסיקה,
בעצם, את פאמלה וטום אמבויה. תוכניתם
היתד, מוכנה מראש. דאגו לה אנשי הועד
הפועל של ההסתדרות. צעדם הראשון, בבוקר
זה: ביקור אצל אבא חושי, בנין
עירית חיפה.
החזאי קבע אמנם כי אותו בוקר יהיה
חם מן הרגיל, אך ברחוב נשבה רוח חזקה.
פאמלה מיהרה ללבוש את מעילה הלבן.
שתי דקות הליכה, הצדעה צבאית משני
סדרני העיריד. והבילוי החל.
נוף ותוכניות. אחרי פתיחה מתוקה
זו, ביקור בקריית הטכניון, בהדרכתו האישית
של מהנדס העיר, יוסף כהן. השיירה
הקטנה בחרה בדרך הארוכה ביותר,
כדי לאפשר לזוג הצעיר לראות ולהשכיל:
שדרת הדקלים, שיכוני קריית־אליעזר החדשים.
ליד המיצפה ברחוב יפה־נוף, נעצרו.
שם התגלה מראה עוצר־נשימה: חיפה העיר,
הנמל, צוקי ראש־הניקרה, מורדות
חרמון המושלגים. המהנדס הסביר לאורח
החשוב את תוכניות פיתוח העיר, את
מימדי התנועה בנמל. פאמלה לא השכילה!
היא העדיפה להישאר במכונית.
אחר־כך — קריית הטכניון. פרופסור
חביב קיבל את פני הזוג, הובילו לספריה.
שם זכו השניים להרצאה קצרה וממצה על
הטכניון, מעמדו המדעי, תוכניות הלימוד
שלו. ובעיקר: תוכניותיו המיוחדות לסטודנטים
מאפריקה ומאסיה .״הנה חוברת בה
תמצא את כל הסרטים. בבקשד״ שתי
חוברות*.
טום האזין בכובד־ראש לכל מלה. מן
הסתם נזכר בלימודיו שלו באוכספורד.
נציג הטכניון גילה להם כי הטכניון מתעתד
לפתוח קורם חדש, לתלמידות מאפריקה.
ילמדו ניהול בית, תורת התזונה
וכו׳ .״זה בוודאי יעניין את הגברת אמבויהד
ציין.
.כן, בוזדאי,״ אמרה הגברת אמבויה,
בוגרת מיכללת אוהיו, ארה״ב, וחזרה לשתיקתה.
״נשמח
מאוד לקבל אצלנו תלמידים מארצך,״
אמר המארח.
אמבויה הביע את תקוותו שהדבר יוכל
(חמסן בעמוד )16

>* פרטה מו ז ר ביותר בכל מיבצע־סיני הוא האולטימטום הבריטי־צרפתי, שפורסם
| ן בשעה ארבע וחצי אחר־הצהרים ב־ 30 באוקטובר — 1956 ,היינו 19 שעות בלבד אחרי
שכוחות צה״ל חצו את הגבול.
האולטימטום תבע מכוחות מצריים וישראל להיסוג מייד מגדות התעלה למרתק של 15
קילומטרים משני עבריה. אולם באותה שעה לא הספיקו כוחות צה״ל אף להתקרב עד כדי
מרחק כזה מן התעלה 400 .צנחנים ישראליים נמצאו מנותקים במרחק 60 קילומטרים מן
התעלה. כל כוחות צה״ל האחרים נמצאו עדיין סמוך לגבול. הכוח העיקרי של צה״ל עמד
מול אבו־עגילה 15 ,קילומטרים בלבד מנקודת־הזינוק שלו.
האולטימטום בא לדויד בן־גוריון כאפתעה גמורה, והוא קיבל את הידיעה בהתפרצות
של זעם. כי אחת ממטרותיו העיקריות של בן־גוריון היתד, לנחול במדבר סיני נצחון
צבאי ישראלי חד־משמעי, ללא שום התערבות זרה — כדי להוכיח לערבים אחת ולתמיד
את עליונותו המוחלטת של צה״ל. האולטימטום, וההתערבות י הצבאית האנגלו־צרפתית
שבאה כעבור יממה, הכשילו מטרה זו.
כתוצאה מכך נשלל מישראל הנצחון הצבאי — כי כל מומחה יודע כיום שחיל־האויר
המצרי הושמד בידי האנגלו־צרפתים, עיקר ההתקדמות של צה״ל באה אחרי שהצבא
המצרי קיבל פקודה לנטוש את סיני, כדי להגן על מצריים עצמה מפני הפולשים.
יתר על כן, עיתוי האולטימטום הכתים את ישראל בכתם של קנונייה עם כוחות האימפריאליזם
— דבר שבן־גוריון ביקש למנעו.
מה קרה? מדוע הסכימה ממשלת בריטניה להצגת אולטימטום, שהיה מגוחך מבחינה
עובדתית, ומסוכן מבחינה פוליטית? מדוע נוסח האולטימטום כך, תחת לדרוש מצה״ל
ומן הצבא המצרי להיסוג 15ק״מ מן העמדות בהן שהו אותו רגע? מדוע בויים הענין
כולו בצורה הנראית כיום ילדותית ושקופה להחריד?
התשובה היא: מיבצע סיני-טואץ, אף שתוכנן בקפדנות לכל פרטיו, השתבש עוד בראשית
ביצועו. ארע פנצ׳ר, שהפך את כל הקערה על פיה. התיכנון, שהיה ערמומי ומחוכם, נראה
לפתע מגוחך ומביש.
מה קרה?

* מתי נולד המיבצע?
ך * דעההמקובלתהיא כי מיבצע סיני־סואץ בא כתגובה על מעשי עבד אל־נאצר,
1 1שהלאים את חברת תעלת־סואץ. אך ההיפר הוא נכון: המיבצע תוכנן עוד לפני כן,
ומעשי השליט לא היו אלא תגובה צפוייה על פרובוקציה מתוכננת, שהיתר. חלק מן
התיכנון.
אבותיו הרוחניים של המיבצע היו ארבעה: המטכ״ל הצרפתי, דויד בן־גוריון, אנתוני
אידן ונורי סעיד. כל אחד מהם פעל מתוך מניעים שונים. אך לכולם היתד. מטרה אחת
משותפת, שהיתר. המטרה האמיתית היחידה של המיבצע כולו:
הפלתו של גמאל עבד אל־נאצר.
צרפת רצתה בכך מפני שהיד, נדמה לה (בטעות) כי עבד אל־נאצר הוא המנהיג האמיתי
של מלחמת־השיחרור האלג׳ירית* .הקצינים הצרפתיים, שאיבדו את הודו־סין, מארוקו
ותוניס, החליטו שניתן להציל את אלג׳יריה רק על־ידי חיסול השליט המצרי. ימים מעטים
אחרי פרוץ מלחמת אלג׳יריה, בנובמבר , 1954 החליטה צרפת לספק לישראל את מטוסי־הקרב
הראשונים מדגם מיססר, ומאז גבר זרם הנשק הצרפתי לישראל, עד למיבצע.
בן־גו ריון החליט עוד ב־ 1955 כי עבד אל־נאצר עלול להיות המנהיג הדינאמי שיאחד
את העולם הערבי נגד ישראל, כפי שהודה לאחר מכן בכנסת. .להמעיט את דמותו של
נאצר — זה המעשה הגדול.״
יתר על כן, עוד לפני כן התגבש אצל בן־גוריון וקומץ יועציו הרעיון שיש להרחיב
את גבול ישראל עד לתעלת סואץ — כדי שהתעלה, שהיא חיונית לכל המדינות, תשמש
מעין חייץ בין ישראל ומצריים. בנובמבר 1955 קיבל בן־גוריון תזכיר מאת קצין בריטי,
אלוף־מישנה ריצ׳ארד מיינרצהגן, שהציע לו( :א) להפוך את מצרים לתוקפן( .ב) להתקיף
את מצרים ולהגיע אל התעלה( .ג) להכריז על התעלה כעל נתיב־מים בינלאומי תחת
שלטון האו״ם, עם אזור ניטראלי משני צדדיה, כדי לבודד את מצרים מישראל לעולם ועד.
(ד) להכריז על ריבונות ישראל בחצי־האי סיני.
מטרד. ישראלית שלישית היתד״ כאמור, לנחול נצחון צבאי מזהיר וחד־משמעי, שיוכיח
לערבים כי לישראל יש עליונות צבאית מוחלטת וקבועה.
אי דן שינה את עמדתו באופן קיצוני באביב .1956 עד אז קיודה לשתף פעולה עם
עבד אל־נאצר, אפילו נגד ישראל. השינוי בא כאשר עוררו חסידי עבד אל־נאצר מהומות
בירדן נגד הצטרפותה לחוזה בגדאד, וכאשר גרמו לסילוקו של גלאב באשא. אידן חשש
שירדן תהפוך גרורה מצרית, וכי בזה יקיץ הקץ על ההשפעה הבריטית במרחב. הוא
החליט לחסל את עבד אל־נאצר.
נו רי ס עי ד, שהיתר. לו השפעה עצומה בלונדון, פעל באותו כיוון. הוא רצה לחסל
את עבד אל־נאצר ולהקים כוח האשמי שישלוט במרחב. בין השאר רצה לספח את ירדן
לעיראק (כולה או את חלקה המזרחי, תוך השארת מערב הירדן בידי ישראל) ,וכן להפוך
את סוריה ולבנון לגרורותיו.
הרעיון הכללי של מיבצע צבאי נגד שליט מצרים התגבש סופית עוד באביב .1956 פרט
מאלף: באותו זמן הודיעה ישראל לאו״ם כי היא מוכנה להסכים להקמת עמדות־תצפית
של משקיפי או״ם על גבול רצועת־עזה — בתנאי שתוקף הסכמה זו יפוג ביום ה־31
באוקטובר . 1956 ,ואילו גולדה מאיר הודיעה, לאחר מכן, לבית־המשפט הבינלאומי בהאג,
כי ישראל מוציאה מכלל סמכות בית־המשפט עניינים הנוגעים. לאיזורי כיבוש צבאיים״ —
אף שבאותו זמן לא היה לישראל שום אזור כזד״

> ההכנה המדינית: הפרובוקציה
לאףשארבעת השותפים הפוטנציאליים היו בעלי מטרה משותפת, הרי• היו
ך { ביניהם ניגודי אינטרסים מהותיים.
בן־גוריון לא רצה במיבצע שיהיה טבוע בחותם של קנונייה עם המעצמות
האימפריאליסטיות.
אידן מורי סעיד לא רצו בשום שיתוף־פעולה גלוי עם ישראל, כי הדבר היה הורם
בהכרח את מטרתם העיקרית: להשתלט על העולם הערבי.
רק לצרפתים לא היה איכפת מאומה, זולת התוצאה. הגנרלים הצרפתיים, שרחשו בוז
עמוק לא רק לממשלות לונדון וירושלים, אלא גם לממשלתם הם רצו להפיל את עבד
אל־נאצר, ויהי מה — ולא היה איכפת להם כלל מה המתיר הפוליטי שישלמו השותפים
האחרים. עמדה זו היתה הרת תוצאות.
משנתגבש הרעיון הכללי, היה צורך למצוא אמתלה סבירה להתקפה צבאית על מצרים —
* נם בישראל הכתה אמונה זו שרשיב עד חזמן האחרון, לפרות שחופרכה יעמיס
רבות טל־ידי העולם הזה.

׳1׳ קולקלח נרגע האחרון. צה״ל התקיף לבג׳ הגומר שגנובוו לו. ה&ולטימשע הבריטי־צופת חפתיע את ביג״ לגמר

דימו את
שום מאורע בהיסטוריה הקרובה לא כוסה
במסך כה סמיך של שקרים, כמו מיבצע
סואץ־סיני. מזה חמש שנים נאלצו כל הנוגעים
בדבר -בריטים, צרפתים וישראלים
-לערום ערימות של כזבים כדי לטשטש
את שורשי המיבצע, את שיקולי תיב־נונו,
את פרטי ביצועו -ואת כשלונו
הסופי המכיש. תוך בדי כך נאלץ בל אחד
מן המדינאים האחראיים לסתור לא רק
את דברי רעהו, אלא גם את דבריו של
עצמו.
השבוע הופיע בלונדון ספר סנסציוני,
העומד לשנות את יחם דעת־הקהל הנאורה
בארצות רבות לגבי מיבצע ביש־מזל זה.
״הדרך לסואץ״ ,מאת ארפקין צ׳ילדרם,

הוא מלאבת-מחשכת של עבודת-מודיעין
שיטתית. המחבר לא הזדקק לאינפורמציה
סודית, אלא עכר על מיליוני המלים שנכתבו
ונאמרו על המיבצע, לפניו, כעת ה־מיכצע
ואחריו, החל כדברי כן*גוריון בכנסת
ובלה כזברונות של אנתוני אידן. תוך
השוואת הדברים, בדיקתם וניתוחם, הגיע
לכלל מסקנות הגיוניות, הנראות במעט
כמובנות מאליהן. הוא אימת אותן כשיחות
פרטיות רבות עם גיבורי העלילה.
צ׳ילדרס, בנו של שר בממשלה האירית
ונכדו של לוחם-שיחרור אירי שהוצא להורג,
הוא אחד העתונאים המכובדים ביותר
בלונדון. הוא התנגד כחריפות למיבצע•
סיני, והפך מאז לאוהד מושבע של גמאל

אמתלה שתשכנע את דעת־הקהל בעולם, ושתחזק את הרושם שכל אחד מן השותפים היה
מעוניין לעורר בנפרד.
באותו זמן היה תלוי ועומד המשא־ומתן להענקת הלוואה אמריקאית־בריטית למצרים לשם
הקמת הסכר הגבוה באסואן. כל אחת מארבע הממשלות החלה להפעיל לחץ על הממשלה
האמריקאית, הקונגרס ודעת־הקהל, כדי למנוע הלוואה זו. הם רצו שהדחייה תהיה
דרמאסית ומעליבה ככל האפשר — כדי להכריח את השליט המצרי להגיב בצורה נחפזת,
שתספק את האמתלה המבוקשת. לפחות גורי מעיד ידע מראש מה תהיה התגובה הצפויה
של עבד אל־נאצר.
דאלם לא היה שותף למזימה זו. אולם הוא שוכנע כי כדאי להנחית מכה לעבד
אל־נאצר, כדי ללמד אותו לקח ולהוכיח לו שהוא תלוי במערב. אידן שיכנע אותו כי
עבד אל־נאצר אינו מסוגל להגיב בצורה מסוכנת.
כך נטמנה לשליט המצרי מלכודת מחוכמת — והוא נתפס בה. הוא הכריז על הלאמת
חברת־התעלה.
מאותו רגע החל מסע־תעמולה מתוכנן היטב נגד מצרים. העולם שוכנע כי השליט
המצרי ״הלאים את התעלה״ ,וכי מעתה צפויה סכנה לשייט הבינלאומי. אך למעשה לא
יכלה מצרים להלאים את התעלה — כי היא היתר, מצרית. מזה שנים שלטה מצרים
על התעלה שלטון מוחלט, מנעה את המעבר בעד אוניות ישראליות, ועשתה בה כאוות
נפשה. לא חל שום שינוי במצב. הלאמת חברת־התעלה היתד, פעולה כלכלית גרידא,
נגד הברה שהיתר, ממילא רשומה במצרים.
אולם התעמולה הבריטית־צרסתית־ישראלית הצליחה לתאר את עבד אל־נאצר כ״היטלר
שני״ ,המקים אימפריה פאשיסטית אדירה. תעמולה זו היתד, יעילה ביותר, ודעת־הקהל
במערב שוכנעה כי אכן יש לחסל את. הרודן המצרי״ בעוד מועד.

• החיפוש אחר אמתלה
כל זאת נתגלה מכשול חמור, בדמותו של ג׳ון פוסטר דאלם. שר־החוץ האמריקאי
—1התנגד לכל הרפתקה צבאית, מתוך שיקול שהדבר יזיק למערב בכל רחבי אפרו־אסיה.
תחילה ניסו הבריטים והצרפתים לחבל בפעולת התעלה על־ידי הוצאת הנווטים. כשהוכיח
השליט המצרי כי הוא מסוגל להפעיל את התעלה לבדו ביעילות רבה, ואף להשיג שיאים
חדשים במעבר אוניות, ביקשו אידן וגי מולה (ראש ממשלת צרפת) ליצור אמתלה חדשה
להתקפה, על־ידי שיגור אונית־מיבחן, שתסרב לקבל נווט מצרי ולשלם את דמי־המעבר
למצריים. היה ברור שלאוניה זו לא יינתן מעבר בתעלה, ואז יהיה צידוק להתקפה צבאית.
תוכנית זו הוכשלה שוב על־ידי דאלס.
בינתיים נבהל עבד אל־נאצר מן התגובה הבלתי־צפוייה שעוררה ההלאמה. הוא מיהר
להציע הצעות לתיפעול התעלה, שסיפקו למעשה את כל דרישות המערב. אך אידן הודיע
שהצעות אלה. אינן יכולות להתקבל״.
בינדיין המציא אידן תירוץ חדש. הוא הציע לאו״ם החלטה שתחייב את עבד אל־נאצר
לתת. מעבר חופשי לאוניות כל המדינות״ .כך, בפעם הראשוני. הפך אידן מגן על זכות־השייט
של ישראל — שהוא עצמו התעלם ממנה גם כאשר חיילים בריטיים שלטו בתעלה.
מצרים סירבה לקבל החלטה זו, וברית־המועצות הטילה עליה ויטו — כפי שאידן ציפה
מראש.
בכל זאת היתד. חסרה האמתלה המשכנעת, בגלל עמדתם העקשנית של האמריקאים. ואז
בא גי־מולה ללונדון והציע לאידן הצעה גאונית וחדשה לגמרי: ישראל תתקיף את

עבד אל-נאצר. עמדתו הביקורתית לגבי
המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל
הנחילה לו את איבת בל הדוברים הציוניים.
אולם כספר זה לא סטה צ׳ילדרם מן
המתכונת המעולה כיותר של חקירה אובייקטיבית
מדוקדקת.
״העולם הזה״ מפרסם להלן תמצית של
במה מן המסקנות של צ׳ילדרם, תוך השמטת
חומר-הראיות המסועך שנאסך על־ידיו
תוך ציון המקורות, בבל מקרה ומקרה.
התמצית כעמודים האלה מובילה עד לשעת
ההתקפה הישראלית ולפירסום האולטימטום
הבריטי-צרפתי. כשבוע הבא יפרסם
״העולם הזה״ את תמצית הפרקים הדנים
כצד הצבאי של המיכצע.

מצרים, תגיע עד לתעלה. בריטניה וצרפת יגישו לשני הצדדים אולטימטום שידרוש מהם
לסגת משני עברי התעלה, כדי לשמור על נתיב־המים. מצרים תסרב — ואז תופל על־ידי
פלישה בריטית־צרפתית. מובן שלא היד, שום קשר בין רעיון חדש זה לבין כל הטענות
הבריטיות והצרפתיות עד אז.
על ההתקפה הישראלית הוחלט בעת ביקורו הסודי של בן־גוריון בפאריס, אשר גי מולה
הודה בו בגלוי כעבור שלוש שנים, מבלי לנקוב בתאריך( .גם צ׳ילדרס אינו יודע מתי
בדיוק נערך ביקור זד .),מולה הבטיח לבן־גוריון כמויות גדולות של נשק, והמשלוח
התחיל מיד. אולם מולה לא גילה לבן־גוריון את תוכנית ההתערבות הבריטית־צרפתית.
באמצע ספטמבר כבר היתה הפעולה הבריטית־צרפתית מוכנה מבחינה צבאית. כ־ 100 אלף
חיילים, יחד עם צי אדיר של אוניות ומטוסים, היו במצב־הכן בקפריסין, במאלטה ובים
התיכון. אותו זמן התקיף צה״ל תכופות את עמדות הצבא הירדני, כביכול לשם ״תגמול״,
אך למעשה כדי להסיח את הדעת ולהרדים את המצרים. ואמנם, עבד אל־נאצר התפתה
להחזיר 30 אלף חיילים מסיני למצרים, כדי לקדם פני התקפה בריטית־צרפתית אפשרית,
אף שלא האמין בה. בגבול ישראל נשארו רק 30 אלף חיילים מצריים.
ב־ 16 באוקטובר באו אידן ושר־החוץ שלו לפאריס, ונועדו במשך חמש שעות עם ראש־הממשלה
ושר־החוץ הצרפתיים. הסודיות היתד, מאוד בלתי־רגילה. שום אדם לא נוכח
בישיבה — לא מתרגמים, לא עוזרים ולא מזכירים. בישיבה זו הוחלט סופית על פרטי
המיבצע, ועל העיתוי המדוייק.
העיתוי היה בעל חשיבות מכרעת. הוא נקבע לשבוע האחרון של הבחירות לנשיאות
ארצות־הברית, מתוך הנחה שאז יהיה הנשיא אייזנהואר עסוק, ושאז יחשוש שבעתיים
מפני מיליוני הבוחרים היהודיים בארצות־הברית.

התוכנית המקורית
1 1תוכנית המקורית היתד. איפוא, כלהלן:
2בנובמבר, יום ר: יום־השבת המוסלמי, סוף־השבוע הקדחתני האחרון של הבחירות
בארצות־הברית. ישראל תתקיף עם שחר ותמשיך לבדה במיבצע הצבאי, עד —
5בנובמבר: הקרבות יתקרבו לתעלה, ויסכנו את המעבר החופשי בה. אז יתפרסם
האולטימטום האנגלו־צרפתי, שיתבע משני הצדדים להיסוג למרחק של 15 קילומטרים משני
עברי התעלה, ולהסכים לכיבוש התעלה עצמה בידי צבאות בריטניה וצרפת. אייזנהואר
יהיה חסר־אונים, מצריים תדחה את האולטימטום.
6בנובמבר: יום־הבחירות בארצות־הברית. האולטימטום יפוג, תתחיל הפצצת מצרי*
אסדות־נחיתה יפליגו ממאלטה (שלושה ימים לפורט־טעיד) .הצנחנים יצנחו באזור התעלה.
בילבול בינלאומי. גורי סעיד יפלוש לירדן כביכול, כדי להגן עליה מפני ישראל.
7בנובמבר: אידן ומולה יעמידו פנים כאילו הם פועלים להפריד בין הניצים. האו״ם
יתכנס, אך לא יהיה בו רוב למתנגדי הפלישה.
10 בנובמבר: פלישה שלמה. עבד אל־נאצר יפול עד או, או יילקח שבי על־ידי עוצבת־מחץ
שתכבוש את קאהיר. עובדה מוגמרת.
היתד, זאת תוכנית מחוכמת מאד. היא הבטיחה את האינטרסים של כל הצדדים. לישראל
ניתנה שהות מספקת כדי לנחול נצחון לבדה, ללא כתם של שיתוף פעולה עם המערב.
המערב יכול היה להתערב, מבלי שייחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. ישראל היתה
זוכה לגבול חדש על גדות־התעלה — ואזור בינלאומי היה חוצץ לנצח בינה לבין
(המטך בעמוד סו)

הרוג מצוי במיונו ס]׳ -ארבע ודניס. מארבע מדינות, חונילו אל מיבצע שנכשל לחלוטין עוד לב] ,שצה״ל 111

מעור חדש בצמות מוא״י: דיין מתחו ה ננו ס, השוסון
הממשי בידי המשולש בו־נוויוו-אשכול־פוס ־ מי יורש העצר?

הברית החדשה

טרקליני ירושלים, במסיבות־קוקטייל של צמרת המדינה ובישיבות מפא״י, מתהלך
ולאח רו נ ה פסוק תנ״כי, המעורר חיוך בין יודעי־דבר. הוא לא נידון בחוג התנ״כי בבית
ראש־הממשלה, וגם אינו מעיד על התרחבות האופנה התנ״כית בצמרת השלטון. כוחו
דווקא במשמעותו האקטואלית.
הפסוק לקוח מברכת יעקוב (בראשית ס״ס):
״שמעון ולוי אחים,
נלי־חמס מכרותיהם.
בסודם אל תבוא נפשי,
בקהלם אל תחד כבודי*.
בירושלים אין צורך להסביר כי שמעון הוא שמעון פרם, וכי לוי הוא לוי אשכול. גם
הרמז לכלי־חמס אינו זקוק להסברה, כשהמדובר בשר־המיסים ובסגן שר־הבטחון. יודעי־

עדה של נערי־חצר משלו, רובם פקידי־ממשלה צעירים, שהחליטו לקשור בעוד מועד את
גורלם לגורל יורש־העצר. צעירים אלה, המחזיקים בעמדות־מפתת במערכות הכלכלה,
מסורים לאשכול כשם שנערי־החצר המקוריים מסורים לבן־גוריון.
נערי אשכול החלו מארגנים פולחן־אישיות שיטתי. הם רכשו כתבי־חצר בעתונים השונים,
מעניקים להם נסיעות־חינם לחוץ־לארץ וכן הטבות כלכליות בצורת עבודות נוספות. כך
קיים כיום בעתונות, בצד ״יונייטד פרם״ ,מעין ״יונייטד אשכול״ ,המצייר באופן שיטתי
דמות של מנהיג סימפאטי, בעל חוש־הומור, מתון, פשרני ומקובל על כל הבריות.

אם אי־אפשר לשכור -הצטרף
שכול אינו האדם היחיד הרואה את הנולד, והעושה את חשבון היום בו ירד
בן־גוריון מן הבמה. איש אינו מרבה לחשוב על יום זה כמו שמעון פרס.
פרס יודע כי אין לו פופולריות המונית, וכי כיום הוא תלוי כל־כולו בחסדיו ההפכפכים
של דויד בן־גוריון. הוא יודע, על כן, שהקאריירה שלו עלולה להיגמר ביום בו יישמט
ההגה מידי רבו. האיש שבא ימן האין, ושהצליח לעלות לגדולה רק בתוקף היותו משרת
נאמן ויעיל למנהיג האחד, עלול לחזור אל האין ממנו בא.

אומנם פועל פרם כהתמדה בדי להשתלט על מנגנון השלטון. כאי־טיות
וככטחון הוא מהדיר את אנשיו לעמדות־מפתח, שם את ידיו
על, שטחים נוספים.
יש לו קבוצה פרטית, שהיא מעין חצר בתוך חצר, והקשורה בו אישית. קבוצה זו
כוללת אנשים כמו יצחק נבון (מזכיר ביג׳י) ,יוסף נחמיאס, אלחנן ישי. יד ימינו הוא עוזרו
הראשי, נחמן קרני, המנצח על ״יונייטד פרם״.
אך פרס מודה כי במקרה של יציאת בן־גוריון מן המישחק — אם יקרה הדבר בעתיד
הנראה,־לעין — יהיה לוי אשכול יורשו הוזדאי. הוא יודע גם כי אין בכוחו, לפי שעד״
להתמודד עם אשכול ולנצח אותו. המסקנה היתד, לנהוג לפי הכלל הבריטי. :אם אינך
יכול לשברו, הצטרף אליו.״

על כן, מייד עם הקמת הממשלה הנוכחית, הושיט שמעון את ידו
לכרית־אחים ללוי.

*** לטון המדינה נתון,

השליט העליון כיום, הוא ללא אופוזיציה במפא׳
דבר המעטים, במסדרונות הממשלה, הכנסת, המנגנון והמפלגה, יודעים עד כמד, אקטואלי
פסוק הקושר יחד שני אישים אלד״

בי הברית החדשה פין לוי אשכול לכין שמעון פרם היא התופעה
החשוכה ביותר כשלטון המדינה מאז הקמת הקואליציה הנוכחית.

בוגד, מנצח ויורש־עצר

י —י** 11!1ייי ״ 1| 1-

ראשית פרשת־לכץ, היו החזיתות במפא״י ברורות למדי. מצד אחד עמדו נערי.־
* *החצר של בן־גוריון, מצד שני בלטו הוותיקים, על קבוצותיהם השונות. הפרשה החלה,
למעשה, כמלחמה בין שני גושים עיקריים אלה.
השינוי הגדול הראשון חל לקראת סוף הפרשה, כאשר בגד לוי אשכול את בגידתו
הגדולה בלבון. בגידה זו הכריעה את הכף. לבון חוסל, גולדה מאיר נדחקה לפינה, שרת
נראה עלוב עוד יותר מן הרגיל. כוכבו של אשכול דרך במפא״י — לא ככוח עצמאי,
אלא כמשרת נאמן של דויד בן־גוריון.
ההתלבטויות אחרי הבחירות אף הגבירו את השפעת אשכול. אחרי שנערי־החצר נחלו
כשלון חרוץ, ואחרי שנוצרה אפשרות מעשית להקמת קואליציית־ניר, היה זה אשכול
שהציל את מפא״י. שר־האוצר הציני, שאינו טורח להסתיר את דעתו כי ראשי כל שאר
המפלגות הם סמרטוטים, יצא להוכיח זאת. הוא שבר את מועדון־הארבע, קנה את הדתיים
ואת אחדות־העבודה בזיל הזול, הקים קואליציה יציבה.
למרות שמפא״י זכתה רק בשליש מן הקולות, ונחלה מפלה מבישה ליד הקלפי, ניתן לה
להשתלט על המדינה יותר מכפי ששלטה בה אי־פעם. למעשה הוענק למיעוט שלטון־יחיד
טוטאלי.

האב, הכן ורוח הבמף

ברגע זה, בידי שלושה אנשים: דויד בן־גוריון, לוי אשכול

14/ושמעון פרס.
ההרכב המשולש מעורר אסוציאציה טבעית עם הסריאומוויראט הראשון, שהשתלם על
רומא בשנת 60 לפני הספירה. אולם הדמיון מקרי בלבד. רק איש אחד מן השלישיד, דומה
לקודמו: לוי אשכול, כמו ליקיניום קראסום הרומאי, צורף לשלישיה בשל שליטתו בכסף.
אך בן־גוריון אינו פומפיאוס, ושמעון פרס בוודאי שאינו יוליוס קיסר.
המצב מזכיר הרבה יותר את הרכבי השלטון בימים המאוחרים של האימפריה הרומאית,
בימי התנוונותה.

בן־גוריון דומה לקיסר ישי־ש, המאבד כהדרגה את הקשר עם
המציאות, והנתון לשלטונם של שר־הבספים (אשבול) וראש המישמר
הפריטוריאני (פרם).
ואכן — זה בדיוק המצב בשלישיה השליטה בישראל. השלטון בה מחולק כלהלן:
<• כן־גוריון הוא שליט עליון בלתי־מעורער, אשר הכל סוגדים לו ומדברים בשמו,
* לוי אשכול קיבל לידיו סופית את השלטון הבלעדי בכל ענייני הכלכלה והמשק
דמז״יוה.

הגורם העיקרי להישג זה (מלכד פחדנותם של ראשי המפלגות
האחרות) היה לוי אשבול. הבל ראו בו את המנצח האמיתי. באשר
קמה הממשלה, זבה שר־האוצר הערמומי לכרבתו הלככית של כן־
גוריון -ולמעמד כלתי־רשמי של יורש־עצר.

פולחן האישיות החדש
ך וי אשבול עצמו, שאינו פחות שאפתני מחבריו, פועל כמיטב יכולתו כדי לבסס
/את מעמדו כראש־הממשלה־הבא.
אשכול אומנם סירב, באחד משלבי הפרשה (כשם שסירב ב־ , 1953 עם צאת בן־גוריון
לשדה־בוקר) ,לכהן כראש־ממשלה. היתד. זאת החלטה נבונה — כי קבלת התפקיד בשלב
זה, בניגוד לרצון בן־גוריון, היתד, מזמינה מכה מוחצת בלתי־נטנעת• מצד האחד־בדורו.

אשכול החליט להמתין, ולהיכנס לתפקיד כבוא העת ללא קרב,
אחרי שכן־גוריון ירד מן הכמה.
בינתיים סיגל לעצמו אשכול כמה וכמה משיטותיו של הרב הזקן. הוא הקים סביבו

אתיות בלוית של קנוניות: נו ס עס סו׳ תודת בהתייעצות
1זו 0

—ווו

• שמעון פיס קיבל לידיו את ה־שלטיו
הבלעדי על כל׳׳ ענייני המדיניות
והבטחון.

פהלה פטהונית כמכשיר כלכלי
^ לוקה זו מונעת מראש כל אפשרות

| | של התנגשות תוך כדי עבודה. להיפך:
נוצר הרקע הטבעי לשיתוף־פלולה, ואף
זהות־אינטרסים מרחיקת־לכת.
כך, למשל, הפך לוי אשכול למגן העיקרי
על המשך קיום הימימשל הצבאי.
אף שהמימשל שייך לשמעון פרס, והנהו
אחד המכשירים העיקריים בידיו, מעוניין
גם אשכול בקיומו מכמה סיבות:
• כיורש־העצר, מעוניין אשכול בכל
מכשיר שלטוני המגביר את כוחה של
מפא״י. הוא יודע כי המימשל הצבאי מבטיח
למפא״י כיום 6־ 4חברי־כנסת.
• מבחינה כלכלית, יודע אשכול כי
קיום המימשל מונע את הצורך להשקיע
סכומים גדולים בפיתוח הסקטור הערבי.
• כראש מחלקת ההתיישבות, מעוניין
אשכול במימשל המבטיח לו את הפקעת
אדמות הערבים.

יתר על כן: לוי אשכול מעוניין
כאופן חיוני כיצירת המתח הבט
הוני המלאכותי, ששמעון פרס שוקד
כל העת לפכרקו. הכרווזים
הכטחוניים היומיומיים, שמטרתם
ליצור כהלה מתמדת, דרושים לפרס
ולאשכול, כדי להצדיק את
סחיטת המיפים, להתנגד לעליית
שכר ולשנורר כספים כחוץ־לארץ.
הניגודים שנתעוררו עד כה חוסלו בצורה
ידידותית.

כלי דין וכלי דיין
דם אחר הרואה את ברית שמעון־
לוי בעין זועמת הוא שר־החקלאות,
משה דיין.

כחודשים האחרונים הורעו כצורה
כולטת היחסים כין דיין
ופרם, שפעלו כעכר כשותפים (א!?
שמעולם לא חיככו זה את זה).
התפתחות זו החלה ביוזמת דיין, למחרת
הבחירות. ירידת מפא״י ליד הקלפי
נתפרשה על־ידי דיין — בצדק — ככשלון
נערי־החצר. דיין החליט כי הציבור מואס
בנערי־החצר, וכי אלה שולטים רק הודות
לחסדי בן־גוריון. זה מכבר רוצה דיין לבסס לעצמו בסים עצמאי, שאינו תלוי במצב־רוחו
ההפכפך של הזקן.

התחרות מאחורי הזקן: פרס וויין >ימי1ו. סוי סולק ושמאלו והשליש ח״ס בן־וויד ויש

על כן תיכנן דיין מערכה ציכודית שנועדה לטהר את שמו כעיני
הציכור, לתת לעצמו צכיון מתקדם וחיוכי יותר, ולנתק את עצמו מן
השם הרע של שמעון פרם.
מכיוון שדיין אינו אינטלקטואל בעל דיעות מגובשות, אלא אופורטוניסט מושבע, לא
היה לו כל קושי לשנות את הקו שלו בכמה שטחים. בין השאר:
• יצא דיין, למחרת הבחירות, בדרישה לכונן קואליציה שמאלית, אף שבן־גוריון רצה
חדקא בקואליציה ימנית.
#׳ הכריז דיין על תוכנית דראמתית לפיתוח הכפר הערבי, מבלי להתייעץ עם איש
מחבריו במפא׳׳י (ואמנם הוכשל הביצוע על־ידי בן־גוריון ואשכול{.
• עשה דיין כמה מעשים הפגנתיים, כגון מינוי ערבי כיושב־ראש המועצה הציבורית
של מגדלי הטאבק.

• דאג דיין להדליף לעתוגות ידיעות כי הוא מתנגד להמשך קיום
המימשל הצכאי.
מעשים אלה עוררו תגובות חריפות ביותר. אנשי פרס, ששמחו להזדמנות לדחוק את
רגלי מנצח־סיני בחצר בן־גוריון, יצאו בתעמולת־לחש נגד דיין, סיכלו את תכנית דיין
ללוזת את בן־גוריון במסעו לבורמה, והבטיחו :״עוד נראה לו איך הוא תלוי בזקן!״

כן־גוריון עצמו נרגז מן הרמזים הפומכיים על התגגדות דיין למיכד
של, נזף כו כישיכת הממשלה כמו כילד קטן (״העולם הזה״ ,)1270
כצורה המזכירה את המסיכה המפורסמת כה דרש סטאלין הזקן
מכרושצ׳וב לרקוד ריקוד אוקראיני לעיני אורחים זרים.
כשם שכרושציוב נכנע אז וביזה את עצמו, כן עשה דיין הפעם. הוא הכחיש את עמדתו,
אף נאם בפומבי למען המשך קיום המימשל. היה ברור לו שאין לו כל אפשרות להמרות
את סי הזקן — כי כיום, ארבע שנים אחרי פרישתו מצה״ל, נטול דיין כל בסיס־כוח
עצמאי, והוא אמנם תלוי לחלוטין בחסדי הזקן.
יתר על כן, דמותו של דיין כעסקן ימני, מיליטריסטי, שוחר־מלחמה ושונא־ערבים
מגובשת מדי, מכדי שיוכל לשנות באמת את עורו ולהופיע כראש אסכולה פוליטית ורעיונית
חדשה, הנוגדת את אסכולת פרס.
בכל זאת לא השלים דיין עם המצב. השתלטותו הגוברת והולכת של פרס על
מערכות המדיניות והסטחון מדאיגה אותו ביותר. דיין חושש, בצדק, שאם יימשך תהליך
זה, עלול הוא למצוא את עצמו מחוץ למישחק, לאבד לגמרי את הסיכוי להופיע אי־פעם
כמועמד רציני לכם ראש־הממשלה.

משרתם של שלושה אדונים

* * עורפל יותר מצב,־ של השר־בלי־תיק יוסף אלמוגי.
גם אלמוגי יצא מן ןום ח בהיערכות החושה שמעוללוי. כל המישאלות הצנועות

שהביע עד כה, הושבו ריקם. הוא רצה להיות שר־הספורט — ובקשתו נדחתה. הוא רצה
להיות שר־ד,מנגנון — אך לוי אשכול דאג להעביר תחום חיוני זה לעצמו. לאלמוגי ניתנה
רק משימה בלתי־פופולארית — לדאוג לצימצום המנגנון ולפיטורי עובדים.

אולם אלמוגי עודנו שיסור מעצם מעמדו כשר, עליו לא חלם לפני
חמש שנים. לפי שעה אין הוא אלא משרת נאמן לכל אדון, ללא
תוכניות עצמאיות.

מערך הכוחות בצמרת מפא״י

ך פיכך קיימת סיום בצמרת מפא״י ההיערכות הבאה, ולפי כל הסימנים תישאר על
/כנה למשך זמן ניכר, עד לזעזוע הדראמתי הבא:
• קסוצה א :,הרס וחצרו. זוהי סיעת דויד בן־גוריון, הכוללת את שמעון פרס,
משה דיין (כפוף להסתייגות דלעיל) ,יוסף אלמוגי, גיורא יוספטל, אליהו ששון, מאיר
ארגוב, שרגא נצר, עקיבא גוברין, ועוד.
י~#י קפוצה כ׳ :החצר החדשה של לוי אשכול. קבוצה זו, השותפת כיים
לשלטון והמקווה לרשת אותו, מורכבת מאשכול וצעיריו, והיא גדלה במהירות, בגלל
התחושה הכללית שזה הכוכב העולה.
• קפוצה ג׳ :האופוזיציה הוותיקה. זוהי כיום, למעשה, האופוזיציה היחידה
במפא״י, והשפעתה מתמעטת והולכת. היא כוללת את גולדה מאיר ופנחס ספיר, הפועלים
תוך שיתוף־פעולה הדוק, זלמן ארן, יונה כסה, ועוד. אשכול חושש מפניה, והיא מאשימה
את אשכול בכך שסלל את הדרך לדיקטטורה של הקבוצה הראשונה. איש אינו יכול
לשכוח כי בשלבי המשא־והמתן הקואליציוני היה אשכול מוכן לסלק את גולדה ואת
ספיר כדי למסור לליברלים את משרד־החוץ ואת משרד־המסחר־והתעשיה.
•י קפוצה ד׳ :איחוד הקבוצות והקיפוצים. קבוצה זו נדחקת לפינה יותר
ויותר, והשפעתה מתקרבת לאפס. כיום אף אין לה הכוח להשיג את מישרת מנהל משרד־החקלאות.
משה
שרת עומד כמעט לגמרי מן הצד, אף שהוא קרוב ביותר לקבוצה ג׳ .אנשי
בן־גוריון, הלוחמים בגולדה, מתייחסים לשרת בבוז, מפיצים עליו רכילויות קטנות.

משולש לא-קרוש ולא־נצהי

** ל רקע זה ברור כי המשולש בן־גוריון־אשכול־פרס, אף שאינו נצחי ובזזדאי שאינו
?ל קדוש, שולט כיום שלטון מוחלט במפא״י, וממילא גם במדינה.
סוד גלוי הוא כי בחודשים האחרונים מתחנף פרס אל אשכול בצורה הפגנתית, נדבק
אליו בהופעות פומביות, ומבקש לרכוש את לבו בכל הדרכים.

אך גם לאנשי אשכול אין אשלייה בנידון: פרם מקיים את פריתו עם
אשכול רק מאונס, מהוסר פסים עצמאי. אך אם יעלה אי־פעם בידי
פרס לצפור די כוח כדי להופיע ככוחות עצמו כיורש לכס ראש־הממ
שלה, יזרוק את אשכול כקליפה ישנה.

הצרפתי רימו את בן־*וריון

יי 1ז 3י ו 1י * 1

(המשך מעמוד )7

כל הזכויות שסורות

מצרים. עבד אל־נאצר היה נופל. והבריטים רמזו לבן־גוריון, באמצעות שליח ציוני־בריסי
(שהודה בכך לאחר מכן) ,כי יתמכו בסיפוח מערב־הירדן לישראל.
שליח זה היד, אל;ף־מישנה רוברט הנריקס, אנגלי יהודי, איש־אמונו של שר־הבטחון,
אשר צה״ל פתח לפניו לאחר מכן את מיסמכיו ונתן לו לכתוב את הגירסה הישראלית
של מיבצע סיני. ספרו של הנריקם עבר, לדבריו, צנזורה ישראלית מוקדמת. אבל
כעבור שלוש שנים גילה הנריקס בשבועון בריטי פרט מעניין, אותו השמיט מן הספר:
באמצע ספטמבר 1956 ביקר הנריקס בארץ. ערב צאתו, סעד על שולחנו של שר
בממשלה הבריטית. שר זה ביקשר ממנו למסור — על פה — את הבשורה הבאה
לבן־גוריון:

• האיומים הישראליים נגד גרמניה המערבית יחמירו

וילכו. המטרה האמיתית אינה להכריח את הגרמנים להחליף מיד נציגויות
דיפלומטיות עם ישראל (כפי שטוענת ישראל) ,או להוציא עוד כסף מגרמניה
(כפי שחושבים הגרמנים) ,אלא להפעיל לחץ על הגרמנים כדי שיחזרו בהם
מעמדתם העקשנית האנטי־ישראלית בתוך מועצת השוק האירופי. ישראל מקווה
שהגרמנים, להם יש השפעה עצומה בשוק, יתמכו בדרישות ישראל לקבל את
כל הזכויות של חברה בשוק, מבלי להשתעבד לחובות הכרוכות בכך.

.בכל מחיר, הימנע ממלחמה נגד ירדן. אן אם בריטניה תתקיף את סואץ, ואם ישראל
תתקיף את מצריים באותו סועד, יהיה זה נוח לכל הנוגעים בדבר. בריטניה תגנה
בחריפות את התוקפנות הישראלית, אולם לאחר מכן, בעת המשא־והם תן לשלום, תעזור
בריטניה לישראל לקבל את החוזה הטוב ביותר האפשרי.״

• הצעה לדון במפעלים כטחוניים מסויימים תועלה ככנסת
על״ידי סיעת מפ״ם. מזכירות המפלגה החליטה, בעקבות לחצם של
אנשי הבטחון הצעירים במפלגה זו, לנטוש את קו המדיניות המתונה בשטח
זה ולפעול נמרצות נגד כל היוזמות של הכת הבטחוניסטית לפיתוח המפעלים.

היה בכל התוכנית פרט אחד שנועדה לו חשיבות יתירה: לא היד, שום מגע ישיר בין
ישראל לבריטניה (פרט לביקור סודי של הרמטכ׳יל, משה דיין, ערב המיבצע, במשרד־הבטחון
בלונדון) .כל הקשר היה באמצעות צרפת. ואילו הצרפתים, שלא היה להם מה
להפסיד, ציפצפו, כאמור, על כל ההסתעפויות הפוליטיות.
דבר זה נתגלה במהרה כאשר קרה משהו שהרס את כל התוכנית. לוח־הזמנים השתבש.
מישהו החליט לפעול בטרם עת. מי זה ד,יהי
התשובה היא: דויד בן־גוריזן.

• צמרת מפא״י בממשלה ובהסתדרות קיבלה מדיניות
הקובעת שלא להרשות כשום מחיר שכיתות כלשהן כענפי
המשק. מתוך מסקנה שכל שביתה, ואפילו במפעל קמן, עלולה לגרור
תגובות שרשרת שיעמידו את המשק והכלכלה הישראלית בפני משבר חמור,
התקבלה החלטה לדכא בכוח כל נסיון לשבות. הצבתם של מאות שוטרים
חמושי אלות מול שובתי בית החרושת ללבידים תע״ל והשימוש בכוח במקרה
זה, נועדו לשמש אזהרה חמורה לכל תכנית שביתה.

הרמאות הצרפתית

ך פני כן .,ברגע האחרון ממש, קרה עוד משהו. ראשי חיל־האוויר הישראלי באו אל
• הקרבן הצפוי של הקואליציה החדשה כין מפא״י והליכי.
/בן־גוריון ואמרו לו, שאין הם מסוגלים להגן על ערי ישראל מפני מפציצי האיליושין
המצריים, ובאותה שעה לתת סיוע לעוצבות
צה״ל בסיני. בן־גוריון פנה באופן בהול
לצרפת, והצרפתים שיגרו מייד לישראל
מטוסי קרב צרפתיים, נהוגים בידי טייסים
צרפתיים, במדים צרפתיים. הם הספיקו בקושי
לצייר סמלים ישראליים על המטוסים.
ישראל וצרפת אף לא הודיעו לבריטים
על התערבות ישירה זו של חיילים צרפתיים
בישראל — ואידן הכחיש את הדבר בכנות.
מטוסים אלה הגיעו לישראל שעות מעטות
לפני המיבצע. אותה שעה לא הספיקו
עדיין להגיע לישראל משלוחים גדולים של
נשק צרפתי, שנועדו אף הם למיבצע. כי
בינתיים חל שינוי מכריע בתיכנון הישראלי.
לוח־הזמנים זז קדימה.
מה גרם לכך?
גרם לכך מאורע בלתי־צפוי לגמרי: פרוץ
המרד ההונגארי. בן־גוריון היה משוכנע כי
זוהי שעת־כושר שאין להחמיצה. הוא האמין
לא רק שהמרד יכבול את ידי הרוסים,
אלא גם שאייזנהואר יהיה עסוק עתה עד
מעל לראש. בניגוד לאידן, לא היה בן־גוריון
משוכנע כי הבחירות לבדן ירתקו את איי־זנהאור־דאלס.
אך עתה, כאשר פרצה מהפכה
בבודאפשט, הרגיש בן־גוריון את עצמו
בטוח. הוא החליט לפעול ללא שהיות תוך
הרגשה שהוא מנצל הזדמנות היסטורית
— ״שעת כושר״ מיוחדת במינה.
״רגזען בב\זזו\ גזנזרעגז וגן ריס־גז \ז\זוני הנגזריגז גגריך
וכך, ב־ 29 באוקטובר, ארבעה ימים בלבד
נטרך!״
רזזזזר ער רגזת הנזח־יוז
לפני המועד שנקבע בתוכנית המקורית,
חצו כוחות צה״ל את הגבול.

חיש מהר באו פנצ׳רים נוספים — באשמת הצרפתים.
דלים, כפי שהתבטאה בעיריית תל־אכיב: הקואליציה הנוכי־חית
כבאר־שבע. לאחר שויתרו על הקיום כאלטרנטיבה למפא׳־י בתל־אביב,
ברגע שהחלו הקרבות, דרשו הגנרלים הצרפתיים מממשלת פאריס להקדים גם את
הפלישה האנגלו־צרפתית. כי גנרלים אלד, חששו מפני פחדנותם של השרים האזרחיים, הן
מתחזקת הנטייה במפלגה זו ליהקים ברית עם מפלגת השלטון בכל מקום שברית
בפאריס והן בלונדון. השיקולים המדיניים העדינים של ממשלות לונדון, פאריס וירושלים
כזו היא עדיין אפשרית וכדאית. בבאר־שבע קיימת כיום קואליציה כל־מפלגתית
לא עניינו אותם. הם רצו להפעיל כוח — מיד, ללא דיחוי, ללא חוכמות.
גי מולה נכנע ללחץ העצום שהופעל עליו. ב־ 30 בנובמבר טס ללונדון. הוא ידע כי
בלי מפא׳י.
אידן, שהיד, אכול מחלה וספקות, מהסס. אייזנהואר נבר הספיק להגיב על ההתקפה
על־ידי תועלה חיוניים כמיפעליס שכיתות לאיסור הצעה

הישראלית בצורה מהירה ומוחצת. אידן פחד. אך מולד, הצליח לשכנע אותו כי עכשיו כבר
סיעת המפלגה הליברלית בכנסת. מפלגה זו, שיצאה בבחירות האחמאוחר
להיסוג, וכי יש להוציא לפועל את התוכנית מיד, אף מבלי לחכות שלושה ימים.
רונות בזכות חופש הפעולח המלא של הפרט, בחרה ועדה מיוחדת בראשותו
מולה עשה כאן מעשה־רמאות כפול, כלפי שני שותפיו, שלא היד, ביניהם קשר ישיר:
של ת״כ 1הנס קלינגהופר, שתדון בדרכים למניעת שביתות בכל השמחים
• הוא רימה את בן־גוריון, בכך שהעלים ממנו את כוונתו לסרסם באותו יום אולטימטום
ולפתוח תוך 24 שעות במבצע בריטי־צרפתי, שישלול מצה״ל את נצחונו הבלעדי
שיוגדרו כחיוניים.
הברור, ושיכתים את ישראל בכתם של משרת האימפריאליזם. במשפטו מפסק־הדין חלק יפורסם כי הנמנע
• לא מן
• הוא רימה את אידן, בכך שסיפר לו שלפי הערכת המודיעין הצבאי הצרפתי עומדים
של אהרון כהן. לכך חותר חש.ב״ מתוך תקהה כי הקטעים יציירו תמונה
הישראלים תוך שעות מעטות להגיע לגדות התעלה, כך שהאולטימטום יהיה אקטואלי ברגע
שיפורסם( .למעשה היו דרושים לצה״ל, לפי הערכת מפקדיו, לפחות ארבעה ימים כדי
מגמתית, שתשחיר את פני בהן בעיני הציבור החשדן, ישפיעו על דעת־הקהל
להגיע לגדות התעלה).
עוד לפני שישמע העירעור בבית־המשפט העליון.
רמאות כפולה זו הצליחה. אידן נכנע ללחץ של מולד״ הטענה ששיכנעה אותו: אם
יחכו הבריטים והצרפתים שלושה ימים עד לפירסום האולטימטום, בהתאם לתוכנית, הם
• שייקה ירקוני, גיבור פרשת אירפ״ו ומשפט עמום כן־
יאחרו את המועד. כי בינתיים יגייס אייזנהואר את מלוא העוצמה המדינית של ארצות-
גוריץ, עומד לשוב ארצה. ירקוני, שעזב את הארץ עם משפחתו, על פי
הברית ויעצור בעדם. האו״ם יתכנס וביצוע התוכנית כולה יהיה בלתי־אפשרי.
רמז מעמוס בן־גוריון, הפסיד כתוצאה מכך כסף רב. גם הצלחת אשתו, יפה
גם אז אפשר היה למנוע את המיון, אילו טרח מישהו לשנות את נוסח האולטימטום,
ירקוני, כזמרת בארצות דרום־אמריקה, לא היה בת כדי לשפר את מצבו. עם
שהיה מוכן מראש, ולהתאים אותו לנסיבות החדשות. אך הצרפתים לחצו, ואידן היה
שובו, יצטרך בכל זאת לענות להאשמות התביעה בתיק אירס״ו, המושלם
שבור. האולטימטום פורסם כפי שנוסח קודם לכן (כפי שמודה אידן בזכרונותיו: ארבעה
והולך לטיפול משפטי.
ימים מראש) ,כאשר המנסחים חשבו על מצב צבאי שונה לגמרי .,
אולטימטום זה היד, אסון לכל הנוגעים בדבר. הוא הוכיח לכל בר־דעת את קיומה של לדרישת יעתר לא נתניה, עירית ראש
בך־עמי,
• עובד
קנונייה בריטית־צרפתית־ישראלית. הוא הרם סופית את שרידי השפעתה של בריטניה העיריה לחבר
מקומו את לפנות הליברלית המפלגה מרכז במרחב (והביא, כעבור זמן, לרציחת נורי סעיד^ הוא שלל מצד,״ל את נצחונו הבלעדי, ואת
משהשקד. בן־עמי, שיטען כי הוא מכהן בזכות עמדתו האישית בנתניה,
ההשפעה הפסיכולוגית המוחצת של נצחון כזה על העולם הערבי. הוא הכתים את ישראל.
ישיב למרכז מפלגתו כי אם ימשך הלחץ עליו, יוותר על חברותו במפלגה.
ובעיקר: הוא חיזק לאין שיעור את מעמדו של עבד אל־נאצר במצריים ובכל רחבי המרחב
הערבי, איחד סביבו את העולם הנזעם ומנע לחלוטין את המטרד. העיקרית של המיבצע:
• צפויים קשיים כהפעלת המפעל לייצור מכוניות נוסעים
את הפלתו של עבד אל־נאצר.
של ״קייזר־אילין״ כאשקלון. מומחה של חברת ליילאנד הבריטית,
כך 19 ,שעות אחרי צניחת הצנחנים בקירבת המיטלה, עוד בראשית המיבצע, כבר
שמכוניותיה עומדות להיות מורכבות במפעל, ביקר לאחרונה במקום, השמיע
הוחטאו, כל המטרות העיקריות אשר עמדו לנגד עיני דויד בן־גוריון בחודש• הבנתו.
ביקורת על הציוד ועל זזתמון.

• יופלה שוחמכר עלול לחזור להוריו אם ימולאו שלושת
התנאים הבאים:אפוטרופסות על חינוך הילד, ביטול התביעות
המשפטיות נגד אלה שהואשמו כסיוע לחטיפה והענקת
חינוך ישיבתי ליוסלה. ההחלטה הסופית נדחתה לזמן מה, היות ונחמן
שטרקם ביקש שהות כדי לבדוק את מהימנות הערבויות שתינתנה.

• זזצנז צורת טסירוז חאולסינוטוס היתח אופיינית לבילבול תרללי. הנציג הישראלי נזן רזן
לטשרד־חחוץ הבריטי, ושס נטסר לו חאולסיטסוס. חנצינ שכת לשאול אס חאולטיטטו
סודי — והניח שכן. הוא העביר אותו לירושלים בצופן, דבר שהצריך כטה שפות
להצפנה ולפיענוח. בינתיים הודיע אידן את נוסת האולטימטום בפרלמנט. בירושלים שטעו
על כל העניו בפעם הראשונה ברדיו, ושאלו את השגרירות הבריטית בתל־אביב במה
העניין. השגרירות הבריטית הכתיבה להם את תנוסח בטלפון, ודרשה תשובה בו בנוסום
ישראל, כסובך, נענתד״

חבוללי חזת 5מ ז

״?זליכס לבוא ולנמק מדוע? 1א
תחזרו בכם מכימול האמנתו
ש? שלום כהן ככתב צב•
אי!״ 3ף ציווה השבוע שופט
בית־המשפט העליון צבי גרגזון
על שר־הבטהון, סננו; הרמטכ״י
וראש ענן? עתונות כמטכ״ל.
3ף יצאה לאוד פרשה שנרקמה
מזה שבועות רבים מאחורי הקל־עים
של מערגת הסטחץ ומוסרות
העתוגות. היתה זו פרשת התנק
שותו האחרונה של שמעון פרס
כ״העולם הזה״
מה הסתתר מאחורי החלטת ה
שופט העליון?

תמונה זו, שצולמה בעת
מסע הסיבה 9בסיני,
מראה את מפקד החטיבה אברהם יפה (שני מימין) ,שעה

במבואות שארם ארש״ו

מתוך מגע הדוק ושוטף, במסגרת הסיורים,
התדריכים, ההרצאות וימי־הלימוד בכל
אגפי צה״ל וחילותיו, נוצרו קשרים אישיים
וקשרי־אימון בין סגל הקצונה הבכירה
של צה״ל לבין כתבו הצבאי של העולם
הזה. הוא גם הכיר את אנשי השורה, כי
בתמרונים הגדולים בחר תמיד להילוות אל
יחידות קטנות בשדה, לאו דח־קא אל הפמליה
הרשמית׳ בנקודת התצפית שלה.

ף* סיפור מתחיל, בעצם, עוד בימיה
1ז הראשונים של מערכת העולם הזה הנוכחית.
באחד מגליונותיה הראשונים, בק
יץ ( 1950 הסולם הזה ,)662 פורסמה כתבה
על גיוס הבנות לשירות צבאי. לפני
שראתה הכתבה אור, התקשר עם המערכת
מי שהיה אז דובר צה״ל, סגן־אלוף משה
פרלמן.
״אם תפרסמו את הרפורטאז׳ה כפי שהיא,״
הזהיר ,״ננתק את כל היחסים אית־בם*.
הכתבה,
שלא חרגה ממסגרת הדיון הציבורי
ההוגן על הצורך בגיוס בנות לשירות
חובה בצה״ל, הופיעה כמתוכנן. גם פרלמן
קיים את הבטחתו: המטכ״ל הפסיק את הקנייה
המרוכזת של גליונות העולם הזה
עבור הצבא (שהגיעה אז לסכום ניכר) ומאז
סירב לשתף פעולה עם העולם הזה. למעשה
הטיל עליו חרם רשמי ומוחלט.
מצב זה נמשך שנים אחדות, עד להתער־

ך וצר מצב מיוחד במיג! :מצד אחד
^ הכיר שלום כהן את הצבא והעריך את
מסירותו לתפקיד, את רמתו המקצועית והרכבו
האנושי — דברים שבאו מדי פעם
לביטוי מעל דפי העולם הזה. מצד שני
היה העולם הזה העתון הראשון — ובמקרים
רבים היחידי — במדינה, שמתח ביקורת
על העסקנים המפלגתיים הממונים על
ענייני הבטחון במדינה. הוא תקף את דויד
בן־גוריון ואת שמעון פרם על חלקם בפרשיות
מפוקפקות רבות. במיוחד לא חם

בותו של מי שהיה מפקד יחידת הקשר
לעתונות במטכ״ל, רב־סרן דני גוב המנוח.
דני היה צעיר שקט, נבון, רחוק מקנוניות
פוליטיות, שכל דאגתו היתד. טובת צה״ל.
באחד הימים, זמן קצר אחרי היכנסו לתפקיד,
הזמין את עורך העולם הזה לפגישה
ידידותית והציע לו :״הבה נשכח את
העבר. נניח שנעשו שגיאות משני הצדדים.
צה״ל אינו יכול לוותר על העולם הזר״ כי
יש לו תפוצה גדולה, ביחוד בין חיילי
צה״ל, חיילי המילואים והנוער שיתגיים
מחר.״
העורך השיב לו שהעולם הזה מצידו
מעוניין לתת כיסוי מכסימאלי לענייני צה״ל,
תוך שמירה על אי־תלותו .״מגוחך שהעתון
היחיד במדינה אשר כל עורכיו היו חיילים
קרביים, והקרובים לצה״ל יותר מכל עתונאי
אחר בארץ, יוחרם על־ידי המטכ״ל.״
בסיכום השיחה הוחלט לפתוח דף חדש.
כהתחלה, דאג גוב למינוי כתב צבאי מטעם
העולם הזה. ואילו העולם הזה כמחוזה
של רצון טוב, לא הציב לתפקיד זה אחד
מכתביו הרגילים, כמו שעשו עתונים אחרים,
אלא מינה לתפקיד זה את ראש המערכת
שלו, שלום כהן.
סידור זה קיבל גושפנקא רשמית בתחילת
,1956 בשיא פעולות התגמול ותקריות״
הגבול. כאשר החל מיבצע קדש, סופח
שלום כהן ככתב צבאי לחטיבה ,9במסעה
ההיסטורי לשארם אל־שייך ולטיראן. וזאפוס
של טיראן, כתבת־הענק של שלום כהן על
מסע זה, נחשבת עד היום כיצירה הספרותית
הטובה ביותר ממבצע קדש, ולא
הופיעה עד כה שום אנתולוגיה של כתבי
אותה תקופה, אשר לא הכילה את האפוס
של מירא!.

עליהם, כשביקשו לחסות בצלו של צה״ל.
בכל מאמרי הביקורת הללו, הקפיד העולם
הזה להבדיל היטב בין צה״ל ובטחון
המדינה, לבין העסקנים שבמרוצת הזמן
סיגלו לעצמם את התואר המטעה ״מערכת
הבטחון״ .מעולם לא עירבב העתון את
צה״ל בוזיכוח פוליטי עם העסקנים האזרחיים.

דווקא הבחנה חיונית זו הרגיזה את
שמעון פרם יותר מכל.
כל עוד נשמרו בסוד ההבדלים והניגודים
המהותיים בין צה״ל ובטחון המדינה לבין
״מערכת הבטחוך — לא הפריע הדבר לשמעון
פרם. אך התהום בין השניים התרחבה
והלכה. דויד בן־גוריון — ובעיקר
שמעון פרס — עשו יותר ויותר צעדים
פוליטיים שהוסוד במעטה בטחוני. פרס התערב
בענייני מדיניות־החוץ מבלי להיות
מוסמר לכך, תירץ התערבויות אלו כפעולות
בסחוניות.
הגילויים המדהימים של פרשת לבון חשפו
לראשונה קנוניות כיתתיות ואישיות,
שהושתקו במשך שנים ״׳מטעמי בטחון״.
ואילו פרשת העוזיס, המיוצרים במיפעל
של משרד־הבטחון, איימה לפגוע בשמה של
ישראל ברחבי העולם ובמאמציו של משרד
החוץ לרכוש ידידים באפריקה.
היו אלה, אומנם, גילויים חיצוניים, שגם
האזרח הממוצע יכול היה להבחין בהם.
אולם היו גם גילויים אחרים, מהותיים ועמוקים
יותר, אשר עליהם יודעים רק
אנשים הקרובים לבעיות הצבא והבטחון
בישראל. בין יודעים אלה נמנים הכתבים
הצבאיים. היה ברור כי באחד הימים יגיעו
ניגודים אלה בין האינטרסים של צה״ל לבין
האינטרסים של העסקנים, לפירסום —

החוסים בצד צח״?

שאיש־קשר מחבר חוס לקו־טלפון מצרי. לידו עומד שלום
כהן, שסופח ככתב צבאי. ביסול האמנתו של שלום כהן ככתב צבאי,
על־ידי שמעון פרס, בא לנתק את קשריו עם צה״ל ומפקדיו.

מעל דפי העולם הזה.
על כן חרה לשמעון סרס לראות את כתבו
הצבאי של העולם הזה נהנה מאימונו
של הצבא, מתרועע עם קצינים מכל הדרגות
ומוזמן להשתתף בפעולותיהם. הוא החליט
לנתק את המגע הזה. והעיקר, שהיה ידוע
לקצינים גבוהים רבים — ויש להניח, גם
לפרס — כי שלום כהן מטפל מזה כמה
חודשים בהכנת סידרת מאמרים על היחסים
שבין הצבא לבין ״מערכת הבטחוך.
צעדז הראשון של פרם בא לפני מעט
למעלה מחודשיים. הוא מתואר במכתב הבא,
אותו שלח שלום כהן אל דובר צה״ל, סגן-
אלוף דב סיני:
״זה עתה נמסר לי ביחידת הקשר לעתונות
כי חברי בתא הכתבים הצבאיים הוזמנו לפגישה
עם מר שמעון פרס, כחלק מסידרת
הפגישות הקבועות של חברי התא עם אישי
מערכת הבטחון וצה״ל. נמסר לי גם כי
לפגישה זו הוזמנו ״כתבי העתונות היומית
בלבד״ .מאחר ורק אנוכי, ככתבו הצבאי
של העולם הזה, איני כתב של עתון יומי
— הנני היחיד שלא הוזמן לפגישה זו.

כחמור ביותר, הביאו אותו לדיון בוועדת
עורכי העתונים. לבסוף אף נערכה פגישה
בלשכתו של שמעון פרס, עם משלחת מטעם
האגודה: עורך חרות איזיק רמבה, עורך
׳הבוקר גבריאל צפרוני, עירך מעריב
אריה דיסנצ׳יק, והמזכיר הכללי של אגודת
העתונאים, משה רון. זהו פרטיכל הישיבה,
כפי שנרשם על־ידי רון:
מ. ר ץ: מודיע בשם יו״ר אגודת העתו־נאים,
מר מיכאל אסף, כי אגודת העתונאים
עומדת על כך שמר שלום כהן יוזמן לפגישה
כל זמן שהוא סופר צבאי של נפסל.
אם יש הוכחות של הפרת אמון מצד הכתב,
יש לתבוע אותו לברור בפני אגודת העתו־נאים,
ועדת העורכים או ועדת הצנזורה.
מציע לדחות את הפגישה ליום שני כדי
לקיים בירור מהיר של הענין לפרטיו.
מר רון מוסיף ומציין, כי הנ״ל אינו
חבר באגודת העתונאים ורק משום שהצבא
הכנים אותו בתור סופר צבאי לסקציה,
עלינו לתת לו הגנה. מבקש ממר פרם שלא
להעמיד את אגודת העתונאים במצב
מגוחך כשהיא לוחמת את מלחמת עתון

זכותו של מר פרס להיפגש או לא להיפגש
עם כל אדם הנראה לו. אולם השיטה
שבה בחר לא להיפגש עמי מהווה, לדאבוני,
תקדים מדאיג שאיני יכול לעבור עליו בשתיקה.
זוהי פגיעה בזכויותי, שבח־דאי אינה
עולה בקנה אחד עם תפקידו של כתב צבאי.
בפגישה קודמת של תא הכתבים הצבאיים
עם מר פרס, בעקבות הסערה שהתעוררה
כאשר בחר באחד מן הכתבים המקורבים לו
אישית כדי לכסות את שילוח שבים ,2
אומנם הבדיל מר פרם בין כתבים צבאיים
הנאמנים לצבא ולמדינה לבין אלה הנאמנים
ל״מערכת הבטחוך. אם זהו עתה קנה־המידה
הרשמי לפיו נקבע מעמדו של הכתב
הצבאי, הרי שהסדר הטוב מחייב להודיע
על כך מפורשות. קיימת דרך מכובדת
שניה: לבטל את האמנתי ככתב צבאי.
פניתי לועד תא הכתבים הצבאיים לדון
בעניין בראותי בו תקדים, המאפשר לפסול
באמתלות מגוחכות כל כתב שאינו מוצא־חן
בעיניו של מי מן האישים של משרד
הבטחון. אין זו תגובה מתוך עלבון, ואין
היא צריכה להעיד כי דווקא השתוקקתי להשתתף
בפגישה עם מר פרם. זוהי רק
מחאה על צעד הפוגע בחופש העתונות.״

העולם הזה, שיחסמו אליו ידוע, ושרק
הנסיבות מאלצות אותנו להגן עליו.
א. דיסנצ׳יק: עומד על כך שאם
הצבא לא פסל אותו כסופר צבאי, הוא
צריך להיות מוזמן לפגישות עם הכתבים
הצבאיים. מתנגד לדחות את המסיבה בגלל
אי הזמנת נציג העולם חזה. דורש לקיים
בירור מהיר בעניין ובינתיים להזמין את
שלום כהן לפגישה.
יש בכך משום תקדים מסוכן של פסילת
סופר. הפעם זה העולם הזה, פעם אחרת
יפגעו מכך סופרים צבאיים אחרים.
ג. צפרוני ו א. רמבה: מצטרפים להצעה
להזמין את נציג העולם הדה למסיבה
ולקיים בירור אחר כך. הם מתנגדים לדחות
את המסיבה ליום שני.
ש. פרם: מודיע, שאם הוא ידחה את
המסיבה, יהיה בזה משום סוף המסיבות
לסופרים הצבאיים בכלל. על כל פנים, הוא
לא ישב עם איש שהפר את האמון שניתן
בו ושפירסם דברים שהושמעו בפגישות
סגורות, לא לפירסום. מודיע שהמסיבה תתקיים
ועד הבירור לא יוזמן שלום כהן לפגישות.
יודיע מחר עד שעה 10 על החלטתו
הסופית.

״ת?!דים מסובן!״

ך חד ע 0זאת פנה שלום כהן אל תא
הכתבים הצבאיים שליד אגודת העתונאים,
בבקשת התערבות מצידו, מאחר וראה ב־מיקרה
זה תקדים מסוכן, העלול לפגוע
בכל עתונאי אחר במדינה — ולשים בזאת
קץ לאחד מעקרונות העתונות החופשית,
הוא עקרון חופש האינפורמציה.
ואומנם, ראו ראשי האגודה את העניין

״הפרת אימץ״

ך • מחרת שלח פרס את המכתב הבא
/לאגודת העתונאים:
״בעקבות שיחתנו, זאת להודיעו כי מאחר
והסופר הצבאי של העולם הזה הפר האמון
שניתן בו ופירסם תוכן ועובדת פגישת
כתבים צבאיים שהתקיימה לפי בקשתם,
בגליון העולם הזה מיום , 15.11.1961 איני
(תנזשד בעסת ) 18

האומנם הצבו־יות •פותי

היא יפה -בטבע!
כתבה זו הוגשה למערכה ״העולם הזה״ אחרי שכבר
הודיעה על סיום סידרת המאמרים כנושא ״האמנם
הצבריות יפות?״ .המערכת מצאה לנכון לפרסמה•
כבל זאת, מאחר שאלי אביבי טען כי הוא דווקא
לפלא היד, בעיניהם מדוע עזבתי את אורחות
החיים המקובלות ובניתי חיי הרחק
מישוב אדם. היו אלה דווקא הנשים שהעזו
לחזות מקרוב במקום ובי. כי בשבילן היה
זה חלום כמוס: לחיות חיים של ממש ב
הי־בה
לגמר הסיררה, ובי הוא רוצה לכפור מן
היסוד ככל שנכתב עד כה. אביבי 31 בעצמו
צבר, מבסס את כתבתו על נסיונו האישי, שדבש
מהתבודדותו בכפר אכזיב. הצילומים, מעשה ידיו.

חיק הטבע, רחוק מעם ואדם, רחוק מקט־גוניות
ורפש — ולו גם לימים אחדים,
לשעות אחדות.
באו לאכזיב בנות קיבוץ פשוטות, מרושלות
בלבושן ומלאות חן טבעי. באו גס

פסל בחדרו של
אביבי באכזיב, רבים
רואים בו הקבלה עם הצבריות של היום.

עשתורת

מאת

אניני

^ ו לי תשאלו: מה פתאום עכשיו? מה
הביא אותי לכתוב על ד,צבריות דווקא
השבוע, אחרי שכבר גמרו כולם לכתוב
עליהן? האמת היא שלא התכוונתי לכתוב.
קראתי מה שאחרים כתבו, וכשסוכמה כל
הסידרה, ראיתי ששכחו את העיקר. הם מתחו
ביקורת, תיארו נקודות תפלות או חשובות,
ניתחו את הלבוש, ההליכה, הצורה
החיצונית. רק דבר אחד שכחו. את הצברית
הטבעית.
או אולי לא שכחו אותה. אולי לא הכירו
אותה מעולם.
כי הצברית הטבעית מתגלית בספעיותה
רק בחיק הטבע. לא בסאלונים לאופנה, לא
במסעדות היקרות, לא בשיכונים המכוערים.
עקב מסיבות ׳מיוחדות, ניתנה לי הזכות
להכיר את הצברית בטבעיותה. ואם אני
מרשה לעצמי במאמר זה לשזור נימה אישית,
הרי זה מתוך תיקוזה שהדבר יעזור
להבנת הצברית כמות שהיא באמת.

ך*תחדת ה אג דוו ^ הל חי שו תג ^

רק הגשים הבינו

* * ק ד 0מ גו רי ומגורי אשתי הוא בין
חורבות כפר קטן, מוקף ים וסלעים,
המתנשא כמקום קודש קטן, שטוף־אור ומלא
מיסתורין. כיום, עם בוא עונת הקיץ,
פוקדים אותו מבקרים מכל העולם. אך
לפנים, כאשר חייתי כאן בבדידותי, ידעו
אודותיו רק מעטים, שלא הבינו אותי ואת
ערכו של המקום וחשבוני למטורף.

1אבדן החושים

ביופיים

החופשי ,,גם

כאשר

נשות עיר מפורכסות ומגונדרות במיטב
שיכלול, האופנה. ברגע שחשו את עצמן
בחיק הטבע — כאילו פשטו מעליהן כל
המקובלות. לפתע ׳נגלתה הצברית האחרת,
האמיתית. צברית שההורים, המחנכים ולעתים
אף הידיד או הבעל אינם יודעים על
קיומה.
היה זה כאילו נגע נוף הארץ בנקודת־קסם
החבויה עמוק בלבה של בת־הארץ.
נשים שמעולם לא העזו לחרוג ממסגרת המקובל׳
התפשטו בינות לחורבות או ליד
פלגי המים. מכושפות מאור הירח, המיית
הגלים או רחש הלילה, הפכו לרוחות שלא
מן העולם הזה, התמזגו עם הטבע בריקוד,
ציור, שירה או בכי. נשים דתיות ואחרות,
שהיו ידועות כסמל לצניעות ולמוסר, התפשטי
מכל לבוש וריחפו עירומות במחולות
שלא נראו דוגמתם על שום במה בעולם•
מחולות ספונטאניים וטהורים מכל
מין, שעל רקע המיסתירין של הכפר היו
יפים שבעתיים למראה.
מובן שהתנהגות זו לא יכלה שלא לזכות
אי־פה אי־שם לתשומת־לב כלשהי. הריקודים
על רקע הים וסביב לסלעים, או בין
החורבות, קיבלו אופי מיסתורי של פולחן
כנעני עתיק. במרוצת השנים אף נופחו לממדים
של ״אורגיות מיניות״ ,בדמיונם ה־מעוות
של אלה אשר לא תיארו לעצמם כי
צברית יכולה להיות טבעית מבלי להיות
מנוונת, יכולה להיות עירומה מבלי להיות
לצאתבמחול מבלי להיות
גסה, יכולה
אירוטית• .

מחוז עי רו ם?ז? ה ; ג

מול חוף אכזיב

יצאה צעירה זו לטייל. היא ע(זפה את גופה בסדין,
יצאה אל הסלעים הפזורים לרוב לכל אורד החוף
האכזוסי. ברקס התמונה: חורבותיו של הכפר אכזיב, ביניהן נמצא ביתו של אביבי.

צברית זו יצאה במחול ספונטאני, על גג אחד הבתים
העזובים, למראה הנוף השומם. ריקודים אלה מצטיינים
הנערה __עצנוה לא סקה ..מיסיה . .במחול מסוג. .זה,

| | צד, בימים הראשונים באכזיב, לפני
עשר שנים. בעצם, מה אני ומי אני שאקבע
כי דווקא אז החלו. מי יאמר כי לא ארעו
דברים כאלה באכזיב לפני 20 ,15 או אפילו
אלפיים שנה?
בוקר אחד יצאתי לשוטט לאורך החוף,
לכיוון ראש־הניקרה, לאיסוף פליטות־ים. על
אחד הסלעים שכבה בחורה צעירה, בבגדים,
ומסביבה הקציף הים. התפעלתי מן התמונה
ואמרתי לה כמה שהיא משתלבת
יפה עם הנוף. היא התעוררה בהפתעה ושאלה
אותי מי אני ומה אני עושר. שם.
אמרתי לה שתביט אחורה ותראה שם את
הכפר, את החורבות ואת הדקל התמיר.
״אני בא משם,״ גיליתי לד״
היא מלאה סקרנות וביקשה לראות את
הכפר. כל הדרך לא דיברנו. כשהגענו, עברה
בין החורבות ובתוך הבית הרעוע בי

התייחדות עס השמש

#גת״ נדן. להשתזף, בשמש. לדבר׳
בת התגוררת
זה מבא
היא שגר
עצמי.
כעבור
בת על
ישבה ש
לא זזה,
ירדתי א:
שבועיים.
לכפר!* .
כך בילו?
ימים.
באמצע
רה :״בו:
ביקשה. ז
אבל כבר
אכזיב מ׳

צברית זו, אשר התבודדה בחופו הדרומי שד
הכפר, השתרעה טל אבן־דחיים, שריד דורות
אביבי, הושטת ׳הנמרח הצברית את בנזיה ולובשת 1וורה.

זוהי הצברית האמיתית -משוחררת מכבלי 0ג1ון כפו־ וזר, היא הוזות אל חיק הטבע של מולדתה
ורי שהות קצרה הסתלקה. כל
ב מלה אחת .״ודאי חושבת
?זדם לא נורמלי,״ חשבתי ל־ייים
שוב ראיתי בחורה יוש־הסלעים
מול הים. כל היום
שהשמש עמדה לשקוע והיא
טתי שאולי קרה לה משהו.
־,יתה זו אותה בחורה מלפני
תי אותה מדוע אין היא עולה
:דברת עם הים,״ ענתה. אחר־ישות
להתגורר בכפר לכמה
לה העירה אותי בבקשה מוז-
ראה לי את חורבות הכפר*,
י את בקשתה למוזרה ביותר,
וקתי להתרגל לעובדה כי נוף
תגובות מוזרות בבני אדם.

עלינו על כיפת אחד המיבנים הגבוהים בכפר, ממנו נשקפים
המיפרצים הקטנים, הבריכות שהרומאים כרו בסלעי החוף, הצוקים
הלבנים של ראש ד,ניקרה מצפון ואורות חיפה מדרום.
יחד עם הירח וצלליות החורבות, היתד, זו תמונה רוטטת
ומלאת מיסתורין.
הבחורה, שלא הוציאה הגה מפיה במשך כל הסיור, לא עצרה
בעצמה למראה הנוף המשכר. בלי אומר החלה משליכה מעליה
את כל בגדיה. יחפה, עירומה ואחוזת־אכסטאזה החלה רוקדת
על הכיפה הקמורה. משהו בדומה למחול כושי אלילי — או
אולי כנעני־עשתורתי. פחדתי שהיא תיפול מן הכיפה הגבוהה.
אבל פחדתי גם שאם אוציא הגה מפי, היא עלולה לאבד את
שיווי־המישקל וליפול. המחזה ד,פנטאסטי נמשך דקות ספורות
בלבד. אבל הוא הספיק לה כדי להתפרק מכל המתיחויות
שהביאה עמה מן העיר. היא התלבשה בשקט וחזרה לפינתה
בכפר, שם ישנה עד למחרת היום, בצהרים.
לא נורמאלית? פקעת עצבים ניברוטיים? לא. צברית רגילה
מנתניה, שזה עתה סיימה את לימודיה ועמדה לפני גיוסה הקרוב
לצד,״ל. אף אחד לא יידע מעולם מד, היו המניעים שדחפו

נערה צעירה זו למחול מוזר ומפתיע זה.

צלמות בזיזה

ך• יו מקרים פחות דרמאטיים, אבל ה}
| מעידים אלף עדויות על נפשה וטבעה
של בת־הארץ. לא פעם הייתי יוצא לדוג
בלילות, לאורך החוף השקט. בתחילה הייתי
נבהל מן הצלליות השחורות, שנראו כחלק
מן הצוקים, שלפתע התנועעו ולבשו דמות
אדם. ממש רוחות־רפאים בחשיכה.
היו אלה נשים מן הישובים הסמוכים,
שעזבו את ביתן ואת בעליהן או חבריהן,
צעדו לאורך ואדי קרן כדי להתבודד כאן
עם הים.
אל תזלזלו בכך. ואדי קרן היה אז מלא
צמחיה פראית וסבוכה, לא כפי שהוא כיום,
אחרי שניקו אותו הבולדוזרים. יללות תנים
קרעו את דממת הלילה הגלילי. גברים
רבים היו מהססים ללכת בתוך הואדי. אך
לא אותן צבריות. הן עברו קילומטרים
בחשיכה כדי להתייחד עם הטבע ועם עצמן.
כמה גברים בישראל הכירו את ד,צבריות
האלה?

בדידות. וגם אז, כאשר היו שתיים, שלוש,
או תריסר בחורות באכזיב — גם אז פעל
הנוף את פועלו על כל אחת מהן. וגם אז
התגלתה הצברית הטבעית. כי המגע עם
הטבע הוא מגע נפשי ואינו תלוי בבלעדיות
או בבדידות.
אני זוכר מקרים כשנפגשו בכפר כמה
צבריות, שבאו כל אחת לבדה, מבלי שהכירו
א,׳;ת את השניה. הדבר הראשון שבלט
באותן הזדמנויות היה נפילת כל המחיצות
המפרידות בעיר בין אשד, לרעותה.
באכזיב נעלמו הגינונים החיצוניים. הן
פשטו את בגדיהן, את הנימוסים הזרים, את
המינהגים שלמדו מסרטי הוליבוד, את המלים
הלועזיות שלמדו בשיעורי הצרפתית
כדי לעשות רושם בחברה. בתוך נוף הארץ
שבו להיות רק צבריות.
הן היו מתעטפות בסדינים ויוצאות ל־
(המשך בעמוד )16

״עוד אמזוג נפשי עם נפש הסופה,
עדי אטוס כמוה מתלהט,
עד לבבי יכה זיקיס עמה
ושיער פרעות ראשי
כלבבי אז ירטט.״

זאת כתבה אחת מאותן הצלליות, ברגעי
התרוממותה. אנא, אימרו לי אתם: איזוהי
הצברית האמיתית שבין השתיים: זו שכתבה
את השורות הללו או זו שאנשים
נבונים ונכבדים כתבו עליה שהיא מגושמת,
מסורבלת, חסרת־מעוף וקפואת־רג־שות?

ידעתי ל שיר״...

;תמזגוה עם הנור

צפירה זו פטמה את בל בגדיה נדי למבול ביס
הרוגע, באחד הנזיפרצים הקטנים והיפים טל אכזיב.

* שהתה >טם וטווה ארונה, צד פויופיה הפבפי הוגסזג לחלופין ע יופיו נטל הים הכחול

גי*ו

ן */וב, תאמ רו, הרי לא יתכן שכל
בנות הארץ — ובניד — .יהיו מתבודדים,
כדי שיצוף ויעלה סבלם הנאצל
והיפה. איפה נמצא כל־כך הרבה כפרים
עזובים, כל־כך הרבה פינות־נוף פראיות,
כל־כך הרבה חופים שיממים?
לכך אענה: אין צורך דוזקא בבדידות
מוחלטת. יא מוכרח אדם להיות בדד בתוך
כך־וכך קילומטרים מרובעים של נוף, ים
ושמים. כי לא פעם, גם בשנים ההן, קרה
שבאכזיב הזדמנו ייתר מאדם אחד שחיפש

אל הגלים ;
הדייג, מתכוננת לרוץ אל

רננת 1
צברית זו מתבוננת

תות 1
ם מבעד לרשתות
בין הגד

סחזרט

אמנות

כדורגל

מ 1סיקה
פ רי צתהחרם

שו עדו קן א מי תי
על הדרבי התל־אביכי, כו נוצחה
מבכי תל־אכיב על ידי הפועל תר־אביב
כתוצאה ,0:3מדווח שייע
גלזר :
השבת ישבתי ביציע
והיד. לי שחור
בעיניים. לא ישבתי
לבדי, הייתי שם עם
כל האוהדים — רק
שהיו אלה אוהדים
של הפועל תל־אביב
ושל מכבי יפו. אוהדים
של מכבי תל־אביב
אפשר היה
לשמוע רק לפני המשחק — אחרי ההתחלה
כולם נעלמו.
לא איכפת לי כל־כך לשבת על־יד אוהדים
של הפועל תל־אביב, רק שכולם פתאום
מכירים אותי, ולכל אחד יש מה להגיד
לי. ביהוד הם אוהבים לצעוק לי :״ליגה
א מילא, שיהיה להם לבריאות.
בכלל, בזמן האחרון התחילו יותר מדי
אנשים להבין בכדורגל. מקודם, כשמעט אנשים
היו מבינים בכדורגל, היה תענוג לעשות
טור לירושלים. היום אחרי שמקבלים 0:3
בדרבי, כבר אי־אפשר לעבור בכביש —
כל אחד יש לו מה לשאול.
אבל מה שאני רוצה לספר זה על ה־מישחק,
וזה קצת קשה, כי כמו שכבר
אמרתי היה לי שחור בעיניים רוב הזמן.
בחלק האחר של הזמן היה לי ירוק בעיניים,
מרוב שחקנים ירוקים ששיחקו דווקא
במשחק כל־כך קשה. אני לא אוהב וגם
לא רוצה לתת עצות למאמנים או לעסקנים,
אבל אני חושב שלדרבי כזה צריכים להרכיב
קודם כל שחקנים בעלי נסיון, שירצו
להלחם על כל כדור וגם ידעו איך להילחם.
הפועל חל־אביב, כמה שהם היום

אותו לבדו על המיגרש, כשהוא משחק נגד
מכבי. אבל אין דבר חודורוב — עוד ניפגש
על המיגרש כששנינו בנעלי כדורגל.
את המשחק לא ראיתי עד הסוף, כי לא
היה מה להישאר כבר אחרי שהכניסו לנו
שלושה גולים. החברה היו שבורים לגמרי
וכל המלחמה יצאה מהם. סוף סוף אנחנו
לא לגיון־זרים כמו הקבוצות של הפועל.
אם כבר מגיע אלינו איזה שחקן אז או
שהוא לא שווה שום דבר, או שהוא אורח
ונוסע אחרי שבועיים כמו שני השחקנים
שמשתתפים איתנו באימונים עכשיו. אחד
מהולנד, שבא לביקור קרובים ונוסע עוד
מעט חזרה, ואחד מקפריסין, שבא ללמוד
בקורם בנייה בקיבוץ שפייט. שניהם לא
ישחקו אתנו — וחבל.
כשיצאתי מהמגרש, פגש אותי אחד מהאוהדים
הגדולים שלנו ואמר לי :״שייע,
היית רע מאוד היום!״ ״מה פתאום?״ שאלתי
אותו .״לא ראו אותך בכלל על המיג־רש!״
ענה לי.
מה הפלא?

משוויצים ופתאום נהיו. לי כולם דברנים
גדולים ברדיו, אני רוצה רק להזכיר להם
שבשני הדרבים האחרונים לא ניצחה הפועל
תל־אביב, אלא אנחנו.
בעל הבית. החברים שלי באו אלי
אחרי המשחק ואמרו שרימו אותם, הבטיחו
להם משחק מעניין, אבל אחרי עשרים דקות
הצליחו השחקנים של הפועל להרדים את
כולם — גם את השחקנים של מכבי. אם
זה יימשך ככה, תרשה הרבנות לשחק בשבת,
כי אף אחד ממילא לא משחק.
היחידי שהרגיש בבית, גם כשכולנו ישנו,
היה אמציה לבקוביץ. באמת כל הכבוד איך
שהוא מכנים את הראש שלו לכל מקום.
גם טיש שיחק הפעם טוב מאוד. לא כמו
בימים שהוא נכנס לנעליים של חלוץ מרכזי
— הן אולי קצת גדולות ממידתו.
חודורוב, השועל הזקן, נשאר כמו כל
שועל זקן אמיתי — רק חבל שהייתי מוכרח,
בפעם הראשונה מאז , 1946 להשאיר

כאשר הרים השבוע המנצח צ׳יליבידקה
את שרביטו על הקונצרט העממי למנויים
סדרה 4של התזמורת הפילהרמונית היש ראלית,
הורם במקצת מסך החרם המסורתי
שמטילה התזמורת על סוליסטים ישראלים.
כי בקונצרט זה מופיעה הפסנתרנית הישראלית
דינה אברך.
מתוך כעשרה פסנתרנים העומדים על
רמה סוליסטית מתאימה, מזמינה הנהלת
התזמורת מדי שנה ארבעה־חמישה בלבד,
ומשאירה לנותרים את הברירה בין חיפוש
עתיד טוב יותר במדינות חוץ לבין הוראת
מוסיקה לדרדקים שמשמעה לאמן־אמת —
ניח־ן אטי ובטוח.
רק תחת לחץ. להיטותה של הנהלת
התזמורת להתמיד בחרם, היא כה עקבית,
שאפילו אותם קונצרטים בודדים הנמסרים
לאמנים ישראליים, אינם ניתנים אלא לאחר
לחץ רב. גם הופעת הסולו של דינה אברך
לא עברה ללא קרב, שהוכרע במידה רבה
על־ידי התערבותו של המנצח צ׳יליבידקה,
הרואה בדינה את בת טפוחיו.
אף על פי שהפסנתרנית אברך נתגלתה
זמן רב לפני הופעתו הראשונה של המנצח
האורח בישראל, בכל זאת רואה בה
צ׳יליבידקה תגלית שלו, כי מיד לאחר ששמע
לראשונה את נגינתה, דאג שתקבל
מלגה לשלוש שנות למוד בקונסרבטוריה
של ווינה, תחת הדרכתו של אחד מגדולי
המחנכים המוסיקליים בעולם, פרום׳ ברונו
זידלהופר.
לאחר שלוש שנות לימוד בווינה ושנה
נוספת באיטליה, הכינה את עצמה הפסנתרנית
אברך שנה שלמה לקראת הופעתה
היחידה עם התזמורת הפילהרמונית, שלאחריה,
היא מתכוננת לצאת למסע קונצרטים
באירופה ודרום־אמריקה.

לאו מי

גבית יקרה,

ת? ״1אכיב׳ יניאח

יזחי^ל

לציון

לי שראל

א ל בע׳־מ

המם

״י־רותוהמינלחיוו

נשמח
להגיעו לר 7״ ה כ יגיגי למענך * ת -

־יייל״.

*״ד• מסניפיה

*ידאיייאו׳

כמדינה
(׳הנושן מעמוד )6
׳להתבצע .״אתה צריך להתקשר עם משרד
החוץ,״ יעץ לו מארחו.
הגברתלאצחקה. כמסמר היום נקבע
ביקור בנצרת — אך לא לפני שהזוג
נלקח לביקור בבניין סולל בונה בחיפה. כאשר
הגיעו לנצרת, חיכו להם ראש העיר
וכמה נכבדי העיר וההסתדרות, לארוחת
צהרים במלון נראנד ניר.
לקינוח הסעודה דיבר סגן ראש העיר על
שלום בכלל ועל שלום בין יהודים וערבים
בפרט. ואז בא תורו של אמבויה להשיב.
הוא עשה זאת במיבטא אנגלי תרבותי ובנימוס
החלק של מדינאי מנוסה. אך גם
המדינאי המנומס לא יכול היה להתאפק
מלהעיר :״קיוויתי שיהיה זה ירח־דבש, אבל
זה לא כל כך ירח־דבש — בעיקר לצערה
הרב של אשתי.״
המסובים צחקו צחוק טוב־לב; רק הגברת
אמבויה לא צחקה. כי מרוב תוכניות, נאומים,
קבלות־פנים והרצאות אבד אופיו ה־פרטי־אינטימי
של הביקור בארץ.
בסוף השבוע, עוד לפני המועד שנקבע
לסיום הביקור, החליט אמבויה לעזוב אה
הארץ — ״מסיבות פנימיות של קניה.״

עתונות
י די עתחש בווו
ידיעה במעריב, מיום ה 23 בינואר, 1962 ,
בקשר עם ההאשמה הסובייטית כאילו שגרירות
ישראל במוסקבה עוסקת בריגול:

אבל בל נ קו דו ת
מול אלף המהנדסים השובתים, שמילאו
את אולם בית המהנדס בתל־אביב, ניפנף
זאב שץ בגליון עיתון. מהנדס חברת החשמל
הוותיק ואיש מפא״י גילה את אוזני
השובתים על נבלה נפשעת, לדעתו, שנעשתה
מעל דפי שבועון עברי, היוצא במדינת
ישראל .״עד אנה הגענו,״ סער מהנדס שץ,
״אם בעמוד הפנימי מודפסת שחיתות כזאת?״
הוא קרא מהגליון שבידו:
״שביתת המהנדסים, שהוכרזה בניגוד לעמדת
ההסתדרות, מערערת לא רק את יסודות
המשק, אלא פוגעת גם באווירה בארץ
— אשר צריכה להיות אווירה של
קליטה כלכלית, חברתית, ותרבותית, למען
העליה הזורמת אלינו. שביתות, ודווקא של
השכבות המבוססות בישוב, אינן משרתות
מטרה נעלה זו.״
הוא קיפל את עתון דבר לילדים שבידיו
והכניסו לבים .״וזה נותנים לקרוא לילדים
בגיל שש?״ התרעם ,״זה זילזול באקדמאים.
ממחר אני מפסיק את החתימה על העתון
הזה.״ דבריו נתקבלו בתשואות. רק מהנדס
אחד הסתייג :״שץ הגזים. ילד בן שש
לא יבין מה שכתוב שם. זה בלי נקודות.״

אהרון בהן נפרד מידידיו כפתח המשטרה
י לכל הידידים —
לה התעסק למען הבונד הישראלי, אחר־כך
למען מפ״ם, אחר־כך למען מיסדר בני־ברית,
אחר־כך למען מפא״י.
שם קישר אותו משה שרת עם הוצאת־ספרים
אמריקאית, שנתנה לו מיקדמה בסך
3,000 דולאר, תמורת ספר שיכתוב על
המרד בפולין. הכסף נעלם, הספר לא
נברא. ואילו שומסקי עבר לסיעה הפרוגרסיבית,
היה מועמד לתפקיד מרכז־הנוער
הארצי שלה.
סקרנות מסתורית. לאחר מכן קרה
משהו מסתורי לשומסקי. הוא החל מגלה
התעניינות מפתיעה בארגונים אופוזיציו־ניים,
שגם מנגנון־החושך הישראלי מתעניין
בהם. כך החל מבקר במועדוני מק״י, הקים
ארגון של עשרה משכילים פולניים. כשנתבקש
לחדור לשורות הפעולה השמית,
נחשד כפרובוקטור ולא נתקבל. לעומת זאת
התקרב לחוגים האופוזיציוניים הקטנים, שהחלו
מתגבשים בשולי הבוהימה התל־אבי־בית.
אך גם שם לא החזיק מעמד זמן רב.
ממה הי האיש הלא־עובד־עקרונית? בעיקר
מתרומות של ידידים רחמניים, להם ארב
בקרנות דיזנגוף, ומהלוואות, אותן לא החזיר,
עד שלפתע נעלם.
מה קרה? באחד הימים הופיע ליד מושב
בגליל, יחף ובלוי, ונמסר למשטרה. לאחר
מכן טען כי נאסר בידי ד,ש.ב ,.נחקר על-
ידו ששה ימים, אך עמד במיבחן. לאחר
מכן נעלם שוב.
השבוע נפתרה התעלומה. שומסקי הלך
בדרך כל הפסיכופאטים: הוא עבר את הגבול
לעזה, סיפר, לדברי עתון קאהירי, כי
יש בידו ידיעות על שלוש מחתרות חשובות,
המתכוננות להפיל את המישטר בישראל.

פרשת
כהן

ת חנ האח רונ ה

בניין תחנת משטרה מחוז חיפה. זו
היתה תחנתו האחרונה של אהרונצ׳יק כהן
כאזרח חופשי במדינה. כאשר הגיע לשם
ביום רביעי שעבר, על מנת לנסוע לבית

הגבול

ה אי ששדאעבד

״לעולם לא אעסוק בישראל בעבודת
כפיים!״ נשבע גבריאל שומסקי־שטראמר
עוד על האוניה שהובילה אותו ארצה .״כי
אינטיליגנט פולני אינו עובד עבודה גופנית!״
שומסקי
הצעיר ( )25 הפר הרבה הבטחות,
ביחוד בענייני כספים. אך הבטחה זו לא
הפר מעולם: הוא לא עבד בארץ עבודה
גופנית אפילו יום אחד.
עוזרו שר גומולקה. לא קל היה הדבר.
תחילה סיפר שומסקי כי הוא מראשי
המהפכה של הסטודנטים הפולניים, שהעלתה
את ולאדיסלאב גומולקה לשלטון ב־.1956
אך קשה היה לתאר את הנער הקטן ו־הצנום,
שהיה אז בן ,20 בדמות שודד־בנקים
למען המהפכה, כפי שסיפר.
קרוב לוודאי, כי שומסקי היה בפולין
מארגן מקצועי של ארגוני־נוער קומוניסטיים.
אמו היתד, יהודיה, וכן גם אביו,
אם כי התביש באב שישב בבית־סוהר, ו־סען
כי אביו נוצרי. על כל פנים, זמן מה
הצליח להתפרנס בארץ באותו מקצוע: תחי־חעולט
ווזיו 1*75

כורח שומסקי
לבל הפסינופאטים — נזוצא

הסוהר לרצות חמש שנות המאסר, כבר
חיכו לו במקום כתריסר חברים. אחדים מהם
דאגו לבקש מראש את עזרתו של מפקד
התחנה בהרחקת הצלמים .״הוא לא צריך
יותר פרסומת,״ הסבירו .״כבר היה לו
מספיק.״ מפקד התחנה עצמו, שירד למטה,
הורה ליומנאי שלא להרשות את
הצילום בתוך הבניין .״תחנת משטרה זה
לא סטודיו,״ טען.
האיש השלו ביותר בכל המהומה הזו היה
אהרונצ׳יק עצמו. ליד פתח הבניין נפרד
מידידיו ומבני משפחתו ונכנס לתוכו.
שם סיים את הפרוצדורה המשרדית וירד
כשהוא נושא מזוודה ותיק.
הוא לא דיבר עם איש. לפני שנכנס
לניידת הספיק ללחוץ בחטף את ידו של
צלם העולם הזה .״מסור שלום לכל ידידי,״
לחש לו ,״ובקש סליחה מאלו שכתבו לי
אך מחוסר זמן לא הספקתי להשיב למב־תביהם.״

ימאות

בג־ ה דוו ברחיבר
ידיעה קצרה שהתפרסמה לפני שבוע ב־עתוני
הארץ, סיפרה, כי פועלי נמל ערביים
בעדן איימו לשרוף אניה נושאת מטען ישראלי׳
אם לא תעזוב מיד את שטח הנמל.
רק אנשים מעטים ידעו כי ימים מספר קודם
לכן איימה סכנה דומה על צוות מלחים
ישראלי, שרב חובל נרגז איים לפטרם ולהורידם
בנמל עדן.
תשלום נוסף. באשר יצאה המיכלית״
אורורה — השייכת לחברה הישראלית סו-
מרפין — מנמל אילת, כשעל סיפונה צוות
ישראלי של כ־ 25 סיפונאים, הנתונים לפיקוד
צוות איטלקי, נדמה היה כי הכל יעבור
כשורד״ אולם כבר בראשית המסע,
כאשר האניד. הריקה היתד, בדרכה לנמל
דורבו, לצורכי תיקוני־מיבדוק, התגלע הסכסוך
הראשון. כרגיל לפני עליה על מב דוק
יש לנקות את המיכלים ניקוי יסודי.
רב־החובל קרא לצוות הישראלי, הורד. להם
לרדת אל המיכלים.
אולם האנשים סרבו. לטענתם מגיעה להם
תוספת שכר עבור ניקוי מיכלים יסודי, בהתאם
לתקנון העבודה של איגוד הימאים
הישראלי. רב־החובל הודיע, כי עליהם
לבצע עבודה זו כעבודת־יום רגילה.
הצוות שיגר מיברק לאיגוד בחיפה, הודיע
על העניין. התשובה הורתה לרב־החובל
להעסיק את הישראלים בהתאם לתקנון.
אולם רב־החובל סרב להשמע להוראות
אלה. הוא הטיל אתי ביצוע העבודה על
כמה מלחים איטלקיים, הודיע לאנשי הציות
כי הוא עומד לפטרם ולהורידם בנמל עדן.
סכסוך רגיל. כאן נאלץ להתערב הקצין
הראשון הישראלי, חיים רגוניס. הוא הבהיר
לרב החובל שלא ירשה הורדת חבריו
בנמל עויין. רב החובל הנזעם חזר בו
מהחלטתו, אולם רגונים נצטווה לרדת מגשר
הפיקוד בגלל התערבותו בענייני רב
החובל.
כאשר ירדו השבוע נציגי איגוד הימאים
לאילת, לשם הגיעה ד,אוניה, כבר חיכו להם
הימאים גדושי תלונות. לטענתם התנכלו
להם רב־החובל והצתת האיטלקי במכוון,
על־מנת להוכיח לחברה הישראלית כי אי־אפשר
לעבוד עם ישראלים, מאחר וחששו
כי החברה עומדת למנות לאניה גם פיקוד
ישראלי. כמו כן טענו הישראלים, כי רב־החובל
הוריד ישראלי בנמל אפריקאי כחו־לה־רוח
וגרם לשניים אחרים לאחר את
האניה, כאשר יצא מהנמל בשעה מוקדמת
מזו שנקבעה.
נציגי האיגוד, מצידם, היו אופטימיים.
״אלה הם סיכסוכים רגילים,״ טען דובר

כהן בדרך לבית הסוהר
שלום !

האיגוד, ראובן פלצור ,״ברור לנו כי נצליח
ליישבם בדרכי שלום.״ המלחים הישראלים
עצמם הודיעו, כי בשום אופן לא יחזרו
לשרת תחת אותו פיקוד.

נוער
_מה ה ם •ודע! >׳
״גולדה מאיר היא ראש משלחת ישראל
באו״ם משה שמיר חיבר את הספר
נוילי אש הודו שייכת לגוש המערבי,״;
״קרית ענבים נמצאת לא רחוק מטבריה.״
עובדות מעין אלה לקוחות מאוצר ידיעותיהם
של בני נוער ישראליים בגיל 13־. 14
זאת התברר בסקר שערכו שני מדריכים
של תנועת הנוער העובד והלומד (לשעבר
התנועה המאוחדת) .הסקר לא נערך במעברה
אלא בקן־צפון התל־אביבי של התנועה,
באיזור האריסטוקרטי של העיר, כשהמשי־בים
הם ברובם צברים, בנים למשפחות ותיקות
ובחלקם תלמידי גמנסיה.
״פשוט כאב הלב״ .מניתוח התשובות
התברר, שבעוד שהחניכים גילו בקיאות
יחסית בנושאים הקשורים בפוליטיקה,
בעיות התנועה הקיבוצית והיסטוריה, גילו
רובם בורות מוחלטת בשאלות גיאוגרפיה,
ספרות, תיאטרון ומוסיקה. כך, למשל,
ציינו 15 צעירים כי משה שמיר חיבר
את גדלי אש 62 .חניכים לא ידעו לקרוא
אפילו בשם ספר אחד של יגאל מוסינזון
ומחציתם לא שמעו על המינגוזיי.
כאשר התבקשו הנשאלים לציין מספר
או מאיר מרגלית. הם הכירו רק את שמו־שחקני
תיאטרון ידועים, לא ציין אף אחד
תיהם של חיים טופול ואורי זוהר. אף לא
מביניהם את אהרון מסקין, חנה רובינא
אחד מבין המשיבים ידע לנקוב בשמו של
מחזה כלשהו שהוצג בקאמרי. כשהתבקשו
לרשום סרטים שראו, מנו 80 אחוז מהם
שלושה מערבונים ושני סרטים של אלביס
פרסלי.
בנקודה זו, ציינו עורכי הסקר :״זה ־
הספיק לנו כבר. לא בדקנו את שאר השאלות
על הקולנוע. כי פשוט כאב הלב. כל
עיון נוסף בהם הוזיל דמעה נוספת מעינינו.״

כעת תוכלי
ל ש מור
על ידיד

מכיל

קו לו אי ד
ה מגן על ידיד

אקא
.ע די ף.
ב טי ב
ת שו ב ת יב טו שנקו
למתקיפיו על שירו ״באבי יאר״
מופיעה במהדורה השניה של

״כאבי יאר השיר והשר״

שהופיעה השבוע
בחוברת השיר במקורו הרוסי
ובתרגומו העברי של ש. אבך
שושן ודברים על המשורר.
מחיר 0.50ל״י בלבד.

ק רי ת 0ם ר
ל א עו ה
בהריון המתנה הנאה ביוחר :
ספרו של פרופ׳אשרמן

.לקר א ת אמהות״
להשיג ככל חנויות הספרים

ססהוגכריותיוססס
(המשך מעמוד )13
שוטט בין סלעים וחורבות, פורצות במחול
ספונטאני או נשענות בדומיה אל כלע.
בהגיען לשפת המים היו מצניחות מעליהן
את הסדין וטובלות עירומות בים. לא אחת
השאירה אחריה שיר על חוויותיה, עד כי
בביתי הצטבר אוסף רב־גוני של יצירותיהן
של צבריות, אשר רבות מהן לא העזו לפני
כן — ואולי אחדי כן — לכתוב. כמו זו:
״לא ידעתי לשיר — /נפלאו ממני נתיבות
המלים /ועם זאת בשבתי כאן/ ,
בינות הסלעים / ,ידעתי — רק הפעם —
/שירה מהי

ט 8 3ה מ בי ל ה
* * תוךשכמהמהן שבו וחזרו ל-
1 3אכזיב, לבשה התנהגותן דפוסים של
מעין טכסים מיסטיים, אותם ביצעו בלהט
קנאי כמעט. כזה הייה ״פולחן הטבילה״ על
גגו של המיבנה הצלבני הגדול.
ד״זלה בפולחן זה צברית כבת ,25 מירושלים.
שמה ידוע ברבים — ולאו דווקא
כאשת־טבע. מכריה רואים בה עובדת בכירה
של שרות השידור: אשד, משכילה,
מסודרת, שומרת מוסכמות, פיקחית ומפוכחת,
שאין לה פנאי לשטויות. אבל בתוך
המעטר, המעשי של בודה,עיר חבויה דמות
אחרת לגמרי.
באחד מביקוריה הראשונים בכפר, חזרה
מבלי דעת על התנהגותה של אותה מתבודדת
ראשונה, שסיפרתי עליה בתחילה.
היא עלתה על גג המיבנה הצלבני וגם לה
קרה מה שקרה לבחורה הראשונה: נוצר
המגע המ,זשמל בינה לבין ר.נ ף המשכר. היא
שכחה את קיומי ופרצה במחול סוער. היא,
האשד, המדודה, שלא למדה מימיה מחול,
התגלתה כאמנית מושלמת. תנועותיה היו
קלילות, גווה התכופף כמו דקל ברוח־סערה.
מאותו יום החליטה כי כל באי אכזיב
חייבים לעבור את החוזייה הזאת. והיא
קבעה טכס הובר, לכל מכריה. היא היתד,
מביאה את. הבחורה עד למרגלות המיבנה
הצלבני, ושם היה עליה להתפשט ולטפס
אל הגג. בדיוק בחצות היה נערך הטכס:
היא עומדת ככוהנת גדולה, ומתיזה על הרוקדת
מי־ים מתוך בקבוק שהגלים פלטו
לחוף.
מחזה ילדותי? טכס אידילי? הו, לא! הצברית
שעברה אותו חתמה ברית עם נוף
ארצה.

שי מ רו עדהטבע
^ פיטר, כ מו כן, לכתוב ספר שלם על
נושא זה, ואני עוד אעשה זאת. אולם
כאן רציתי רק להביא מספר מקרים, שלאורם
אפשר לפענח מעט את מיסתורין המופלא
ששמו אשה בכלל — וצברית בפרט.
מתוך שאין הגבר הממוצע מכיר את
הקשר בין הלב, הגוף והרגש אצל בנות
המין היפה, ואינו מכיר ביופיין הנפשי הרומנטי
של הנשים הנהנות מכל פרח קטן,
מכל גילוי־אהבה רך ועדין, הוא גורם ל־התרחקותה
ולהסתגרותה.
כי הצברית נשארת תמיד ילדה קטנה,
מתרגשת מכל תמונה יפה ומכל פרח, בהיותה
בעצמה כמותם. היא מגיעה להתרגשות
פנימית רק במקומות בהם יש אוירה
מתאימה. אווירה זו נמצאה לעתים גם במסתורי
כרך, אבל בעיקר מלבים אותה
הוד הטבע ומקומות מוזרים, הרחוקים מן
החיים הארציים והנמהרים של הכרך.
אילו הכירו הגברים בכל רזיה, מבלי
לשים את עיקר מעיינם בגופה, בתוככי העיר
האפורה והמסואבת, היו זוכים אולי
להכיר את הצברית האמיתית, שבכשרונה
הם מטילים ספק, כשם שהם כופרים ביכולתה
לאהוב ולהתרגש.
לכן, אם רצונכם להכיר את הצברית האמיתית,
צאו עמה לטיולים להכרת טבע
הארץ ונופה. רק שם תכירו את מלוא
יופיה, כי רק שם תחדלו להיות כבולים
למוסכמות החיקוי המלאכותי.
אורבת, כמובן, סכנה גדולה לטבעיותה
של הצברית. וזוהי עירבוביית התרבויות
והסיגנונות המקיפה היום את כל שטחי
החיים, המשחיתה את נוף הארץ ומיבניה
הקדומים — ואת בנותיה. כי גם אם אין
עדיין אפשרות אובייקטיבית להצביע על
צברית ״טיפוסית״ ,שהרי דרושים לכך
דורות רבים — ,הרי אפשר לפתות לעזור
בגיבוש צברית שתהיה אופיינית לארץ. אך
דבר זה אפשרי כל עוד יישאר על כנו מה
שאופייני לארץ — הנוף והטבע המופלאים
שלה. ברגע שאלה ייהרסו — ייהרס גם
מקור יופיה של הצברית.

בריסטיאן קאופמן ב״עיר ללא רחמים״
אונס כפול 4
קולנוע ישראל
ע שר ת הנ ב ח רי ם
עשרת הסרטים הטובים ביותר שהוצגו בישראל
בשנת ,1961 נבחרו השבוע על ידי
מבקרי הסרטים של העתונות היומית ו־השבועית
בישראל. המשאל המיוחד נערך
על־ידי בטאון התאחדות בעלי הקולנוע בישראל.
כל אחד מעשרת המבקרים שהשתתפו
במשאל, הנערך בישראל לראשונה,
בחר בעשרה סרטים. אולם לא כל המבלי
דים הבינו מה נדרש מהם. אחד המבקרים
ציין בראש רשימתו את הסרט אנית הקרב
פוטיומקין, סרטו של סרגי אייזנשטיין ש־הוסרט
לפני 37 שנה והוצג בארץ פעמים
רבות. מבקרים אחרים ציינו סרטים שהוחל
בהקמתם בישראל רק ב־.1962
מתוך מאה אפשרויות צוינו בסך הכל
34 סרטים. לפי דירוג ניקודי, אם נעניק
10 נקודות לסרט שצויין במקום הראשון
ונקודה אחת לסרט שדורג במקום האחרון,
זכו עשרת הסרטים הבאים במספר הנקודות
הרב ביותר:
. 1הלילה, איטליה 64 ,נקודות.
.2תחזי בר, שוזדיה 52 ,נקודות.
.3החותם השביעי, שוודיה 42 ,נקודות.
.4רוקו ואחיז, איטליה 40 ,נקודות.
.5מוצאי־שבת ובוקר יום ראשון, בריטניה
— 37 נקודות.
.6מעיין הבתולים, שוזדיה 34 ,נקודות.
8־ .7בניס ואוהבים, בריטניה 32 ,נקודות.
— עד כלות הנשימה, צרפת 32 ,נקודות.
.9אבנטורה, איטליה 25 ,נקודות.
. 10 האלמוני, צרפת 19 ,נקודות.
פרט מאלף: אף אחד מבין המבקרים לא
כלל ברשימתו את סרט הקופה של השנה:
אקסודוס.
סרטים אונס עדש * תהנהר
עיר ללא רחמים (הוד, תל-אביב;
אוסטריה—ארצות־הברית) הוא כתב אישום
נגד קרתנות, צרות־מוחין, פוריטאניזם למי־נהו
וכל הכרוך בהם. התובע הראשי הוא
הבמאי גוטפריד ריינהרדט, בנו של מקס
ריינהרדט הגדול. אולם אם קהל הצופים
הוא חבר המושבעים, קרוב לודאי שפסק״
דינו יהיה: זכאי מחוסר הוכחות.
בסרט יושבים על ספסל הנאשמים ארבעה
חיילים מחיל הכיבוש האמריקאי בעיירה
גרמנית קטנה. הם נאשמים באינוסה של
נערה בת .16 כל ההוכחות נגדם. הנערה
(כריסטיאן קאופמן) מזהה אותם. ידידה הצעיר,
שבילה בחברתה על שפת הנהר שעה
שנאנסה וחש לעזרתה, מזהה אף הוא את
התוקפים. נמצאות גם הוכחות מסייעות אחרות.
אפילו הסניגור הצבאי האמריקאי
(קירק דוגלאס) אינו מפקפק באשמתם. הויכוח
הוא רק על העונש המגיע להם: מוות
או מאסר?
הסניגור מנפה להוכיח שמעשיהם היו
תולדה בלתי נמנעת של נסיבות: הם היו
שיכורים שעה שנתללו בנערה ערומה, שניסתה
לגרות במעהמיה את ידידה. בסברם
שהיא מפתה אותם, או לפחות לא תתנגד

להם בכוח, תקפו אותה ארבעתם ואנסוה.
אולם סיפור האונס ומשפט האנסים הוא
רק השלד עליו מורכבת העלילה האמיתית,
זו הדנה במידת אשמתם של הורי הזוג הצעיר
והמוקיעה את פשעם של תושבי העיירה
האחרים שקרתנותם וצרות־אופקיהם
דוחפים את הנאנסת וידידה אל קיצם.
אולם ריינהרדט, שהסריט את הסרט בוינה
במתכונת הוליבודית, החטיא את המטרה.
בסרטו ממשיכים האנסים, ולא תושבי העיירה
(ביניהם כרמלה גולדברג הישראלית בתפקיד
יצאנית) לשבת על ספסל הנאשמים.

מסךמ?יו ת ק

אהבות מפורסמות (בן־יהודה, תל-
אביב; חן, ירושלים; צרפת) הוא קוקטייל,
המוגש בגביע בדולח מפואר, הממזג משקה
תוסס וחריף עם אלכוהול מריר. אל תוך
המסך הושלך גם זית אחד וטבליות סכרין
אחדות. התוצאה: קוקטייל ערב לחיק אולם
אין בו כדי לשכר ולסחרר.
ארבעה סיפורי אהבה מפורסמים שהחוט
המאחד אותם הוא מוסר ההשכל שאהבה
או תשוקה מביאים בני־אדם למצבים מגוחכים
או מסוכנים.
המשקה ד״זריף והטוב ביותר בקוקטייל
של הבמאי מישל בוארון, הוא פארסה משעשעת
על התחרות בין שתי שחקניות ה־קומדי
פרנסיז, אחת מזדקנת (אדוזיג׳ פייה)
ואחת צעירה (אני ג׳יראדו) ,הלוחמות זו
בזו על הבמה, מאחורי הקלעים ובמיטה.
משחק מעולה ובימוי רענן.
שתי סוכריות על מל!ל. את החלק
המריר תורם סיפור תאוותה של פילגש
מלכותית (סימון סניורה) ,ההופכת לשטן
כדי להחזיק במאהבה הצעיר.
הזית שבקוקטייל, המעניק מעט שמן זית
זך ופיקנטיות, הוא הסיפור הראשון. קומדיה
קצרצרה המתארת כיצד מונע קצין
תותחנים צעיר (ז׳אן סול בלמונדז) מהמלך
לואי ד,־ ,14 להעניק את חסדי מיטתו לאהובתו
(דני רובין).
את טעמו של המשקה מקלקלת התוספת
האחרונה — הסכרינית. שתי הסוכריות-
על־מקל של צרפת, בריג׳יט בארדו ואלין
דיילון, באהבה התמימה, הטהורה, זו המובילה
בדרך התחתים אל המוות. למרות
שסיפור זה מבוסם על המחזה של המשורר
הצרפתי הגדול ז׳אק פראבר, הוא קיטשי
להחריד.
אם הקוקטייל אינו משובח, הרי הגביע בו
נמזג — תיאור מצויין של החיי עידנים
שחלפו ואוזירתם — הוא נוצץ ומלוטש.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• יום הדין בניר;כרג (אלנבי, תל•
אביב; ארנון, ירושלים) — בעיית אחריותם
של שופטים הדנים לפי חוק פושעני, בסרט
המזהיר מפני תחיית הנאציזם. ספנסר טריי־סי,
מקסמיליאן של ומרלין דיטריך בסרטו
של סטנלי קרמר.
ס הצמאה לאהבה (תל-אביב; תל-
אביב) — שלוש נפשות נקברות תחת מפולת
של יצרים ורגשות. סימון סניורה.
• החותם השביעי נמקסיס, תל־אביב)
— אינגמר ברגמן מחפש את טעם
הקיום בסרט פילוסופי אכזרי ומזעזע על
רקע מגיפת הדבר באירופה של ימי־הבי־ניים.
תפייס
יוזז! 1273

820

ב ע ריכ ת לילי גלילי
תל־אביב, ישראל

31.1.62

ברגעהאח רון

בון ( 30 יו.פי ,.ע״ר וע״צ) — אר־הרד
שטראום, שר ההגנה המערב
גרמני, הודיע היום בי
כל השמועות על העברת
״עוזים״ לידי ישראל מחוסרות
יסוד. לפי ההסכם •טנחתם בזמנו,
אין גרמניה רשאית להעכיר
את ה״עוזים״ שנרכשו על
ידה לבל צד שלישי.

אינך רואה עוזים?

פנה אלינו ארגון לחברי

האופטיקאים

קו״ח ועובדי משרד הבסחון
־ 257 הנחה

נו ס: ונעולם לא סיפקנו עוזים לצה׳׳ל

סגן שר־הבטחון :״הצילום המוכיח כביכול שיש, עוזים׳ בשימושו של צה׳׳ל — אינו אלא זיוה בלתי מוצלח ועלוב!״
״זו עלילה שפלה!״ אמר סגן שר־ד,בטחון
מר שמעון פרם, כאשר הוגש לו
התצלום (ראה תמונה) בו נראתה יחידה

צבאית ובידי חייליה תת-מקלע
״עוזי״• סגן שר־הבטחון ביקש זכוכית
מגדלת ולאחר שבדק היטב את התצלום,
הוסיף :״אין לשער שאלה הם חיילי
צה״ל, אף על פי שהם נראים כביכול
כאלה. המדים הבלתי־מגוהצים והמבט האזזי-
לי בעיניים מזכירים לי צכא אחר כמזרח
ד ״יי כון, במדינה שאיני רוצה לפרש בשמה.

כלי הנשק שהם מחזיקים זה לא עוזי,
אלא תת־מקלע בראונינג שהוסווה כעוזי
בשכיל לכלכל את האוייב, וזה אמור
גם לגבי התג שעל הכובע, שיש לו דמיון-
מה לתגים שלנו.״
לשאלתו של כתב קול העם, מה יאמר
אם יתברר שהחיילים בתמונה הם בכל זאת
חיילי צה״ל, אמר מר שמעון פרם, שבמקרה
זה, יורה על פתיחת חקירה, כדי לברר
מי הוא שזייף את התמונה .״בימינו
הטכניקה כל כך משוכללת, שזיוף תצלום
שייראה כאילו הוא אמיתי, אינו אלא מיש־חק
ילדים בשביל בעל מקצוע טוכ,״
הוסיף תת-השר בסיימו את תשובתו לכתב.

תצלום אוטנטי או זיוף. תמונה זו המראה עוזים כידי חיילי צה״ל הביאה השבוע גל של הכחשות נמרצות.

הדי הדיון בכנסת
מאת כתבנו הפרלמנטארי
״ישראל מעולם לא השתמשה בתת־מקלע עוזי,״ אמרה אמש שרת־החוץ, בתשובה להצעה
לסדר היום .״לא ניתן לצה״ל לטמא את ידיו בנשק שהשתמשו בו למלחמה אימפריאליסטית
בלתי־אנושית באנגולה ובקונגו. נשק שהרגו בו נשים הרות, זקנים וטף, איננו הנשק
המתאים לתלמידיו של ברל כצנלסון. נשקנו ישאר תמיד טהור.״
גב׳ מאיר השיבה בכך על הצעות לסדר
היום של ה״ה י. מרידור (חרות) ,י.
ברזילי (מפ״ם) וי. הררי (ליברלי) ,שהתריעו
על המצב החדש שנוצר עם פירסום התצלום.
הדיון
בענין זה היה סוער שלא כרגיל.
ביחוד התרעמו חברי האופוזיציה על התשובות
המתחמקות לשאילתות. בתשובה
לשאילתה מנומקת ועניינית, היתד, תשובתו
של שר־ד,בטחון :״לשאלה הראשונה —

כן: לשאלה השניה והשלישית — לא: לשאלה
הרביעית — מנין לי לדעת? ולחמש
השאלות הבאות — כבר עניתי על ה

שאילתות של שאילתות. וכאן עבר
ראש־ד,ממשלה להתקפה בלתי־מרוסנת על

התנועה הציונית, הסוכנות היהודית, נחום
גולדמן ומשה שרת.
ב־ 37 קולות של הקואליציה, נגד 25
קולות של חרות, הליברלים, מפ״ם ומק״י
— אגו״י נמנעה מן ההצבעה — הוסר ה־ענין,
בהתאם להצעת שרת־החוץ, מסדר היום
של הכנסת.

מדבריו של ראש הממשלה
כדיון :
כבר הודעתי וחזרתי והודעתי מעל
במה זו כמו מעל במות אחרות, שאנחנו,
כעם סגולה, אץ לנו להאמין
בכל מישמע אוזן ובכל מראה עין, כי
אלה עלולים להטעות ואף הטעו לא
פעם, כפי שאנו עדים לכך בזמן האחרון.
רק הודעותיה של הממשלה בפי
דובריה המוסמכים, רק הם יכולים לשמש
נר אמת לרגלינו.

עוזיר שו ת׳
הנשק הטהור

איפה כאן עוזים

כמה זמן מתאמצים האנשים להמציא נשק
טהור? אפילו ילד יכול לספור את השנים
שעברו, ואת הנסיונות הרבים שכולם נכשלו
והתחרבנו.
בהתחלה המציאו את המאכלת וחשבו ש־אוטוטו,
אבל מיד התברר שהידית מתלכלכת
מהר מאוד בדם. מאז לא עוברת שנה
שלא ימציאו נשק שבהתחלה בטוחים שהוא
טהור, ומהר מאוד מתברר שזה להיפך,
כמו שקרה עם הפצצה האטומית שמזהמת
את האזזיר.
עכשיו סוף־סוף הצליחו. בחור עברי, בן
לעם שהמציא את התנ״ך ואת הקיבוצים,
הלך במסורת המפוארת של אבותיו והמציא
את העוזי, זה הנשק הטהור שכל האנושות
מצפה לו. זה שזה תת־מקלע, לא צריך להטעות
אתכם. העוזי לא הורג אנשים. הוא
רק מקים שערוריות, מפלג קואליציות ומרגיז
את ראש־הממשלה.
האם לזה אתם קוראים נשק לא טהור?

אנ חנו לא של חנו
בריסל ( 30 יונייטד פרס) — במסיבת
עתונאים סוערת, שעוד לא היתד, כדוגמתה
מאז חתונתו של המלך בודואן, הכחישה
הנהלת בית־החרושת לנשק אפ.אן. שכאילו
הם שלחו תודמקלעים לישראל. דובר החברה
הציג בפני העתונאים את ספרי המפעל,
לפיהם התברר שמאז קיבלה החברה
רשות לייצר את תת־המקלע עוזי, לא נשלח
אף אחד מהם לישראל.
הדובר הטעים, שאין זו הפעם הראשונה
שמנסים לערבב את שמו הטוב של המפעל
בשערוריות פוליטיות לוקאליות. הדובר
המשיך ואמר, שגם האשמות קודמות, כאילו
שלח המפעל עוזיס לפורטוגל או לקטנגה,
היו מחוסרות־יסוד, ולהוכחת דבריו הציג
קבלות ותעודוודמשלוח, לפיהן הוברר מעל
לכל ספק ששום עוזי לא עזב את מחסני
המפעל במשך שלוש השנים האחרונות.
נוסף על כך הועבר בין העתונאים תצלום
פוטוסטאסי של החוזה אשר על פיו
מייצר אפ.אן. את העתים. לפי חוזה זה אין
החברה רשאית למכור את העתים אלא
תמורת מזומנים, ולממשלת ישראל, כידוע,
אין כסף.
הצהרה מועצת הלול מצהירה בזה שסמל הנשר,
שנמצא מוטבע על העוזים ב־מוזמביק,
לא הוטבע על־ידי המועצה,
המקפידה על כך שחותמת הנשר תוטבע
רק על ביצים טריות.

רק ביצים עם חותמה הנשר
הן ערוכה לטריות וטיב.

11ו נו צתה

ז צו זעד תג א׳ :

תרגום עברי של רב־המכר העולמי
אשר יעורר ויכוחים סוערים -יופיע בקרוב.

0^ 1![8זס סויוסמז
״חוגו שר סרטן״
מאת:

הנרי מילר

הוצאת ״דשא״.

מתכונת־כיס.

1.20ל״י

להיות נאמן אישית לשמעון פרם ולמערכת
(המשן ספנזוד ) 11
רואה אפשרות לשתפו בפגישות נוספות של הבטחון, אז בבקשה — נקים תא של
״שופרים צבאיים״ .לדעתי, זו היא נקודת
סופרים צבאיים, עד לברור נוסף.״
מה היתד, הפרת האימון אליה התייחס המיפנה. אני יודע את ערכו של צה״ל, יש
סגן שר ד,בטחון? הוא דיבר על ״תוכן לי יחם כבוד אליו, אולם ש לי יחם
ועובדת פגישת כתבים צבאיים.״ על עובדת ביקורתי למנהלי משרד ד,בטחון. יש לי
קיום הפגישה לא חל כל איסור פירסום _ .הצעה של החלטה לתא הזה( .נוסח מצורף)
אותה פגישה נערכה בעקבות תרעומתם
הצעד הבא - ,לאחר -הד,חלטה: התא ואני
של הכתבים הצבאיים, על בחירת איש־עט נזמין את סגן שר ד,בטחון לבירור לפני
של שמעון פרם דווקא לכסות את שיגור ועדת האתיקה של אגודת העתונאים.
שביס 2ערב הבחירות. אחרי הפגישה
פטמן: ישנה אימרה היסטורית — אני
הוחלט בפירוש, בנוכחות מזכיר אגודת ה־עתונאים,
כי יש לפרסם ידיעה שנתקיימה מתנגד לכל מילד. שאתה אומר, אבל איהרג
על זכותך לומר אותר״ עכשיו יש להם
פגישה זו, ומדוע התקיימה.
אפשרות להיפטר משלום כהן. דובר צד,״ל
אשר לגילוי תוכן הפגישה, שאליו מת לא חייב אפילו לנמק. הוא רק יאמר נפייחס
שמעון פרס: היו אלה שורות ספו סלת מנימוקים בטחוניים. אבל אם יעשו
רות, מתוך מאמר של שלום כהן אל קוראי זאת, אז שלום כהן יידע מה קורה. אני
העתון, בגליון בו הופיעה הכתבה של אלי הייתי מציע לקבל משפט אחד של ההחתבור
על גילוי טוזיט בידי הפורטוגלים לטה :״תא הכתבים הצבאיים מביע מחאתו
(העולם הזה .)1262 כתב אז כהן:
״נפל בחלקי להשתתף בישיבה של כתבים
צבאיים עם שמעון פרס, שנערכה באותם
הימים. סגן־שר־הבטחון הקדיש חלק
ניכר מדבריו להאשמת העולם הזה בכל
מיני עבירות על כללי ההגינות העתונאית.
בין השאר, הביא כראיה את העובדה שהעולם
הזה העדיף לפרסם את הידיעה כי
נמכרו עוזים לפורטוגל, תחת להסתפק ב־הכחשותיו
של סגן־שר־הבטחון בנידון. העדר
אימון עיוור זה נראה לו כמעט כבגידה
לאומית.״
תוכן הפגישה לא פורסם — אף כי היה
מאלף ביותר — כי כתבי העולם הזה מקפידים
כולם על שמירת הבטחותיהם לא
לפרסם דברים שנאמרו שלא לפרסום.
מכל מקום, כאשר התכנסו הכתבים הצבאיים
לפגישתם עם שמעון פרם, למחרת
פגישת העורכים במשרדו, הודיע כי ייערך
בירור נוסף בהאשמותיו, וכי הוא יודיע
תוך שבוע ימים בפני איזה מוסד יתקיים
הבירור.
עבר שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע.
אגודת העתונאים כתבה לו מכתב מנומס,
בו הזכירה לו כי טרם קיים את הבטחתו.
ושוב עבר שבוע — ללא מענה. ואחריו
עוד שבוע. כל אותו זמן הריצו אגודת
העתונאים ושלום כהן מכתבים אל פרס ואל
דובר צד,״ל, בבקשת תשובה.

״לא נשמע כדבר הזה!״

ת שב ץ העוד הוה 1273
כרמלה דלל מתל־אביב, מגישה לנו כאן תשבץ מפרי יצירתה
שנכתב בערב של השראה. בהזדמנות זאת מברכת כרמלה בת הארבע
עשר וחצי את כל חובבי התשבצים ומציעה להקים חוג של חשבצנים.
םאוז ! .1 :מזכיר
ההסתדרות לש•
עבר .4 .לקח את
אשת אוריה החיתי.
.10 ענז .11 .לכד.
.13 קריאת צער.14 .
שכנו .15 .שלטון.
.17 מספיק .19 .אליל
בבלי .20 .שאון.
.22 עירבוב.25 .
עריסה .26 .שומר
נן .27 .בא מן הלב.
.80 במרה מרובה.
.32 מסמר .33 .שר.
.34 זהב .36 .מיניסטר
.37 .אחד• .39
חברה ליצור תיבות
קרטונים לפרי הדר.
.41 חודש עברי.42 .
תבואה .44 .סרט ארור
באיטליה.
שהופק
.46 חרבה .48 .שר.
.50 אלוהים• .51 חלק
מטלה .53 .מחל.55 .
מהל .57 .מצבה.58 .
צווי ם־יצוק .59 .נוסח
תלמודי לשם
אליל רומי .60 .מחבר הספר אלטנוילגד.
מאונד .1 :צמח בר ממשפחת המורכבים
•2 .שער בערבית .3 .שטרה .5 .אות
עברית .6 .פזמונאי ישראלי .7 .קוסם.8 .
בשפע .9 .מחלה הרימה למחלת הכולירע אד
קלח סמנה .12 .נר .15 .דחתה .16 .בירת
קובה •18 .יבבות .21 .מחסה .23 .ישז.
.24 תן ,26 .תרנגול .28 .בן .20 .רצועת

ך כ סו ף, מתוך תחושת עלבון, התכנס
/תא הכתבים הצבאיים לאסיפה מיוחדת
לדון בעניין. זהו פרטיכל האסיפה, כפיי
שנרשם על־ידי אחד מחברי המזכירות:
זאב שיף: לשיחת הבירור עם שמעון
פרס, לאחר שילוח שביס ,2אנחנו הזמנו.
זאת היתד. שיחת בירור. שם לא נמסרה
אינפורמציה. בפגישה שלאחר מכן לא אנחנו
הזמנו. ההזמנות לפגישה עם פרם יצאו דרך
דוב סיני. שלום כהן לא הוזמן( .מקריא
מכתב של שלום כהן).
קבלנו את המכתב והבאנו אותו לרון
ולאסף, שראו בזאת תקדים מסוכן. הם
אמרו גלויות: זה עסק מסוכן. שלום כהן
אומנם לא חבר באגודת העתונאים, אבל
הוא חבר תא הסופרים הצבאיים. אסף היד,
קיצוני לטובתנו. אסף אמר לנו לא ללכת
לפגישה. רון הציע להעביר זאת לוועדת
העורכים. אנחנו התנגדנו לכך כי לא רצינו
שדיסנצ׳יק או שורר יקבעו בזה. בכל זאת
עבר לזזעדת העורכים והם נפגשו עם פרם.
(מקריא דו״ח הפגישה).

אור צבעונית הנראית בעבור האור ררד
מנסרה משולשת .31 .מוזנח .32 .מכלי עכול.
.35 נכרי .37 .זעם .38 .בכי מקוטע.40 .
בור .41 .שלוש מאות ושש .43 .עני.45 .
מרחם .46 .הלכה כלפי מטה .47 .כנוי בפי
יחזקאל למזבח אדוני .49 .אחד מטלחי הנתרן
ששימש בימי קדם כחומר מנקה.52 .
בתוכי .54 .בלבד 56 .בשבילי .58 .בצבץ.

אחר־כך פנתה האגודה בבקשת תשובה. אך
למכתבי אסף ורון והאחרים לא נתקבלו כל
תשובות. אסף אמר לדוב סיני בעל־פה :״תודיע
לפרס שלא נעבור בשתיקה על העניין
הזה.״
פרס ובן־נתן הוזמנו לארוחת הצהרים
שערכנו לויויאן הרצוג. הם אישרו השתתפותם
בתחילה. רק באותו יום, שעה קלה
לפני הארוחה, ביטלו השתתפותם טלפונית.
רון אמר לפרס בטלפון שרוצים תשובה
למכתבים ופרס ביקש את מספרי המכתבים.
עד היום לא קיבלנו תשובה.
שלום כהן: כשד,יתד, הפגישה ההיא
עם שמעון פרם, אחרי שיגור שביס ,2
אמרתי לו: אם יש אנשים שאינכם מאמינים
בהם, הוציאו אותם מד,סופרות הצבאית.
פרם השיב כי ישנם שני סוגי נאמנות:
נאמנות לצד,״ל ונאמנות למערכת הבטחון.
הדבר החמור ביותר בפרשה הנוכחית הוא
שהדבר בא כתגובה על פירסום הפולט הזה
שנימצאו סחים באנגולה. אני חושב שזכותי
של העתון לפרסם זאת. אם הבעיה
עכשיו חיא שכדי לחיות יתב צבאי צריך

משיבים פרם וצור
המהימנות הבטחונית לא נפסלה

על אי קיום הבירור בדבר אי הזמנתו של
מר שלום כהן לפגישות התא.
זה דבר שלא נשמע — שלושה שבועות
ולא עונים למזכיר אגודת העת! נאים.
דוכדה: אני מציע לעשות שני דברים:
א) שנכתוב מכתב שיהיה מופנה לסגן שר
הבטחון, עם העתק לשר הבטחון, שבו
ייאמר שאסיפת תא הכתבים הצבאיים מביעה
צער רב שהוא מתחמק מתשובה. אם
תוך 72 שעות הבירור הזה לא יתקיים במסגרת
שתתקבל על דעת אגודת העתונאים,
אנחנו נראה עצמנו חופשיים למאבק צבורי,
ושיהיה ברור שכל התוצאות והאחריות
יהיו עליו. ב) אם תוך 72 שעות לא תתקבל
תשובה, אני מציע לכתוב הודעה רשמית
לעתונות על פעולה שרירותית מטעם סגן
שר הבטחון.
סער: אני רוצה לדעת מי בכלל רשאי
לפסול כתב צבאי?
שלום כהן: אני מסיר הצעתי מול ההצעה
של דובז׳ה. כסעיף שני אגי מציע לפרסם
החלטה — שצד,״ל מקור אינפורמציה
לכל העתונות.
רון: אני מציע לקבל החלטה להעביר
את המכתב לאישור. שחברי הוועד יפגשו
עם היו״ר ויחד עימו נחליט. אני מניח
שהשבוע תגיע תשובה. מציע לחכות עם
המכתב עד יום ראשון.
שיף: המכתב
יישלח ביום ראשון.
ההצבעה: פה אחד.

שדובז׳ה

מציע

אותו

רוח חיגוכו שד צה״ר
ף אומנם, שוגר מכתב לשמעון פרס, בו
1הוא נתבקש לא להשהות יותר את תשובתו.
רק אז הואיל סגן־שר־ד,בטחון לענות
לאגודת העתונאים. הוא עשר, זאת בקיצור

*ינז מני

נמרץ :״הבירור סביב נושא זה ייערך בתוך
מערכת־הבטחון, ונודיעכם מסקנתו הסופית
בשבועות הקרובים.״
דוגמה נאה של משפט, בו התובע הוא
גם השופט וגם המוציא לפועל.
כעבור שבועיים קיבלה אגודת העתונאים
את המכתב הבא, עליו היה חתום ראש
ענף קשר לעתונות במטכ״ל:
״ .1בזאת להודיעכם כי התקיים ברור ב־ענין
הנדון.
.2האמנת כתב צבאי משמעותה מתן
מעמד מיוחד לכתב בכל הקשור לעניני
מערכת הבטחון ויש בהאמנה זו הבעת
אמון מצדה.
3העולם הזה פועל בעקביות בכוון המנוגד
לרוח חינוכו של צה״ל ועל כן אין
עוד צה״ל נכון להמשיך במתן זכות מיוחדת
לנציג שבועון זה.
.4נצטוויתי, לפיכך, להודיעכם על ביטול
האמנתו של נציג העולם הזה ככתב צבאי.״

״ 7אנפסדת
ךמחרת פנה שלום כה! אל רב־אלוף
/צבי צור, ראש המטה הכללי, שבימי
מלחמת תש״ח היה מפקד גדוד 54 גבעתי,
בו שירת שלום כהן כחייל קרבי בפלוגת
שועלי שמשון המפורסמת:
״נדהמתי לקבל אתמול מכתב מידירב־סרן
בנדט, מפקד יחידת הקשר לעתונות, בו
הודיע כי נצטווה לבטל את האמנתי ככתב
צבאי. מאחר שרב־סרן בנדם הינו איש־צבא,
יכול היה הצו לבוא רק ממטה צד,״ל —
והריני• פונה אליך אישית, כאדם שלחם תחת
פקודתך במערכות תש״ח, כדי לשאול אם
אומנם נעשה הדבר על דעתך.
הודעה זו, בשם צה״ל, באה אחרי שורה
של צעדים נגדי אישית, מצד מר שמעון
פרם. הוא סירב לצרפני למסיבת עתונאים
שערך לכתבים הצבאיים, בהטיחו נגדי האשמות
שהשתנו מדי פעם, ושאף אחת מהן
לא הובאה לבירור גלוי והוגן. מכל דבריו
נתקבל הרושם הברור כי אין בכלל האשמה
מסויימת כלשהי, אלא שמר פרם מנסה להטיל
בי דופי אישי, ולהטיל ספק במהימנות׳
האישית ובנאמנותי האישית לבטחון
המדינה, לצה״ל ולאימון שניתן בי ככתב
צבאי. אל נכון תזכור כי האמנתי ככתב
צבאי באה בראש וראשונה כתוצאה מד,מ־לצתך
שלך, בהיותך סגן הרמסכ״ל.
לפיכך, אין לי ברירה אלא להפנות אליך
שאלה אישית, הן כמפקדי לשעבר שהכירני
בימי קרב, והן כרמטכ״ל של צה״ל כיום
— האם יש לך או לכל גוף צבאי אחר
יסוד כלשהו להטיח בפני את ההאשמה
החמורה של אי־נאמנות למדינה ולצבאה?
אני מקווה שתזכני בתשובה גלויית־לב.״
שום תשובה רשמית לא ניתנה. אך
הובטח לשלום כהן, ממקור צבאי מוסמך,
כי ביטול האמנתו לא בא מתוך פסילת
מהימנותו הבטחונית.

פגיה לבית״המשפט
ך להתגלגל, מאחר ולא

ך עניי]ה
| 1הי ה זה עניין אישי בין שלום כהן
לבין סגן־שר־הבטחון או הצבא. שוב יצא
תא הכתבים הצבאיים להגנה על עקרון
חופש האינפורמציה, ולאחר התייעצות עם
היועץ המשפטי של האגודד״ שלח את המכתב
הבא לראש ענף קשר לעתונות ב־מטכ״ל:
״התפלאנו
מאד לשמוע כי הבירור בקשר
למר שלום כהן התקיים שלא בהשתתפות
נציגנו, כפי שהובטח, ואף לא בנוכחותו
של מר כהן.
עד כמה שידוע לנו, האמנת כתב צבאי
תלוייה רק במהימנותו הבטחונית. הפירוש
שנתת לאמנתו של כתב צבאי אינה מתקבלת
על דעתנו ומהח־ה פתח לפגיעה במעמדו
של כתב צבאי.
ממכתבך אנו למדים לדעת, כי החלפתם
את ״סעיף האשמה״ נגד מר כהן. בעוד
שבתחילה דובר על הפרת הסכם ״אי פיר״
סוס״ ,מדובר עתה לפתע על פגיעה ברוח
חינוכו של צה״ל. היינו מעונינים לברר למה
הכוונה בציינכם ״רוח חינוכו של צה״ל.״
שלום כהן, מצידו, פנה אל עורך־הדין
דר׳ יעקב ירדור, בבקשה להביא את העניין
להכרעת בית־המשפט.
המניע העיקרי לפעולה זו: למנוע משמעון
פרס את ההנאה של ניתוק היחסים
בין העולם הזה לבין הצבא, מתוך שיקוליו
המפלגתיים והאישיים; ולהבטיח כי גם להבא
יוכל העולם הזה לדעת מה ההבדל בין
עסקני ״מערכת הבטחון* לבין צרכיו והישגיו
האמיתיים של צה״ל — ולדוזח על
כך גלויות לאזרחי המדינה הקוראים אותו.
תפוז ס זזזח 0ג1
בסדינה מוסר
מג פתהסטראגים
מחלה מוזרה תקפה לאחרונה את שוק
ספרי־הכיס בארץ. מגיפת הסטלאגים. חדשים
לבקרים החלו צצים על גבי הדוכנים
ספרי־כים צעקני־צבע נושאי שם משותף —
סטאלאג. היה להם מכנה משותף נוסף:
כולם בחשו בעלילות דימיוניות במחנות
שבויים, בהם מופקרים גברים לחסדיהן של
נשים תאוותניות, בעלות נטיות פרברסיות.
בחודשים האחרונים אף נדמה היה כי
המו״לים מתחרים ביניהם מי יגיע למספר
הגבוה ביותר בסדרה. סטאלג 69 , 13 ,7
ו־ 217 רדפו זה את זה. כאשר הזדרזה הוצאה
מסויימת להפיץ את הסטאלג האחרון,
התחכם מו״ל מתחרה ועתה ה! א עומד להוציא
סטאלג חדש: סטאלג סטאלעגרד.
כיצד פרצה מגיפת־כיס זו?
תחת שם בדוי. ראשית הנגע בחוברת
שאמריקאית
שנשאה את השם
נתגלגל לידיו של אחד המולים הוותיקים
בשוק ספרי הכיס. על שער החוברת התנוססה
תמונה צבעונית של נשים חמושות,
המענות שבויי מלחמה. החוברת היתד, גדושה
סיפורי מלחמה מעוותי דמיון, רצופים
סטיות־מין ופורנוגרפיה. המו״ל — אשר
בהוצאתו מופיעה גם סידרת מערבונים,
הנכתבים על־ידי צעיר ישראלי החותם בשם
בדוי מפוצץ — החליט כי כאן טמון מקור
רווחים לא אכזב. הוא התקשר מיד עם אותו
צעיר, הציע לו לכתוב ספר בנוסח הסיפורים
המתפרסמים בחוברת האמריקאית.
כאשר התלבט במציאת שם לספר, נזכר
בסרט הקלאסי, סטאלג ,*17 הדן בחיי שבויים
אמריקאיים במחנה גרמני, החליט לשאול
שם זה לספרו, בשנוי המספר בלבד.
ספר לפי תמונה. כעבור כמה שבועות
יצא לשוק הסטאלג הראשון. הוא נחטף
ואזל תוך ימים ספורים, הוצא מיד
במהדורה שניה ושלישית. מו״לים אחרים,
אשר הבחינו מיד בכח הפיתוי הטמון בנושא
זה, החלו ממשיכים את סידרת סיפורי
הסטאלגים, כשהם משנים רק את
מספרי ד,עטיפות.
התחרות בין ההוצאות הלכה וגברה•
האכזריות, הפורנוגראפיה ותאורי סטיות־המין
— שבספרים הראשונים הוד רק תב׳
לין לעלילה — הפכו במהרה לחלק הארי
בכל ספר. בין המו״לים עצמם התפתח מרוץ
דראמטי אחרי שערי חוברות אמריקאיות,
הנושאות תמונות מתאימות לספריהם. עד
לכך הגיעו הדברים, שלעיתים — על מנת
להספיק להוציא ספר הנושא את שער החוברת
האמריקאית האחרונה שהגיעה לארץ
— מסרו המו״לים את תמונות השער
לידי מחברי הספרים, כדי שאלו יחברו את
העלילה לנושא התמונה. לא אחת אף
קרר״ שמו״ל מסויים נאלץ לגנוז את עטיפת
ספרו, משום שמו״ל מתחרה הקדימו
בהוצאת אותה עטיפה לספר דומה.
כעטיפה מיוחדת. יצר התחרות והפקת
הרווחים הקלים סימא את עיני ה־מו״לים
ולאחר שעברו את גבול המוסר,
החלו מתרחקים ממנו בדהרה. הספרים ש־נגדשו
פורנוגרפיה ומין עו להגעיל— ,
ואשר נמכרו לכל דורש ללא הגבלה —
החלו מעוררים את זעם הציבור המבוגר.
אבות שתפסו את ילדיהם — תלמידי ביתד,ספר
העממי והתיכון — שקועים בספרות
זה במסתרים, התחלחלו למקרא התוכן ה־מרעיל,
החלו מעינים בפניה למשטרה. השבוע
נשבר סוף־סוף גב הגמל. הקש ששברו:
הייתי כלבתו הפרטית של קולונל
שולץ, בהוצאת עשת, הוצאתו של תושב
תל־אביב בשם יצחק גוטמן, המשמש גם
כעורך הירחון טרקלין ואשר נשפט כבר
בעבר על הפצת חומר פורנוגראפי. לפי
בקשת המשטרה הוציא שופט השלום, יוסף
בן־חנוך, צו החרמה על ספר זה שעלילתו
נסבה על שבויה צרפתית המופקרת
לתאוות־מין של קצין נאצי. אין ספק שהתביעה
המשפטית שתוגש נגד האחראי
להפצתו, תבלום במקצת את שגשוגו של
ענף ספרותי זה, או לפחות תגדור לו
סיגים המקובלים לגבי סוג ספרות זה, בצרפת,
למשל, מוצאים ספרים אלה בהוצאת
אולימפית בעטיפה בעלת צבע קבוע
(ירוק) ,ונמכרים בעטיפת צלופן סגורה. הם
מודפסים בצרפת בשפה האנגלית ומיועדים,
למעשה, לתיירים בלבד.
• ססאלג — קיצור השם הנרמני למחנה־קבע.
נבחרו במשאל־עס

״ידיעות
אחרונות״
דברי סריגה וג׳רסי
כמוצר האהוב ביותר
על הקהל

חתום ״ל
דו־השבועון ראיש החושב
דמי מנוי לשנה 10 ל״י ן לחצי־שנה 5.50 :ל״י
ת. ד ,3006 .תל־אביב
ריין נפתחים קורסיס חדשים
מוקדמות וכנרות
תי בון ערב

תל* אגיב • יזנז׳ £1לפוד>

חיפה* רח. נ״אי 5י
שפותיפקידוח לומדים היטב בביר,״ם

קדימה

בן־יהודה ,74ת״א, סל 220314 .

כל הקורסים מתנהלים בקבוצות קטנות ע״י
מורים מעולים בכל שעות הבוקר והערב

• עברית, אנגלית וצרפתית
למבוגרים (כתיב, דקדוק, סגנון

• הנהלת חשבונות
בכיתות בוקר וערב מזורזות,
הכנה יסודית לבחינות ועבודה מעשית

ושיחד 11 ,ס 8311ז6זומס ) 0
• אנגלית וצרפתית לתלמידי
בתי״ס (ג—ח יסודי ד—,ז תיכון.
למנהלי חשבונות
התיעצות והרשמה 2—9 :ו לפנה״צ; 9— 3בערב

• חוקי מם הכנסה

ספר בכריכה שחורה שתוכנו :
אופיר, האפל של מדיניות החוץ
והבטחון של ישראל מאז .1948
למה לא הצליח בן־גוריון לקרב
את השלום? מה האלטרנטיבה
למדיניותו? מי הם הכוחות ה נושאים
אותה? קרא את הספר:

ש לו ם ש לו ם זאין ש לו ם

.העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,0טלפון ,226705ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
סין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״ט.

באיזו שפה התנהלה השיחה בין השגריר
לבין מנהל משרד החוץ בעניין המאמרים
בטרור, ענה בודרוב :״ברוסית, כמובן. בעזרת
המתורגמן של משרד החוץ.״ ״ואיך
הרוסית שלו?״ שאל גוברניק .״בדיוק כמו
שלך,״ סיים השגריר את הדו־שיח בחיוך
אדיב תקרית מביכה, המעמידה באור
בלתי־חיובי את אנשי החברה הישראלית
הנוצצת, קרתה השבוע, כאשר ערך שגריר
בורמה בישראל או ־ מ או נ ג ־ מ או נ ג מסיבת
קוקטייל ביתית בחזזילתו, הזמין אליה ששה
זוגות ישראליים. מכל המוזמנים הופיע רק
סין ראש עירית רמת־גן, ש לו ם זי ס מן
השבוע גילה מיופה,־כח שגרירות
גאנה, ר,ו ת או קו רסה את סוד נאומיו
המוצלחים. לאחר נאום מוצלח נוסף על
מדיניות גאנה בפני אגודת האקדמאים התל־אביבית,
התוודה קורסה :״שאיפתי האמיתית
היתד, להיות מטיף באפטיסטי ואף למדתי
זאת בנעורי באקדמיה דתית. עד היום אני
מופיע במולדתי מעת לעת כמטיף חובב״
ברמת־גן, עיר מגוריו של דובר המשטרה,
רדיד כן־ישי, קיים מינוי סל־פון
נוסף הנושא שם זה. מדי פעם היה
הדובר מקבל תלונות מאותו אזרח על כי
אנשים רבים מטרידים את מנוחתו, בחושבם
שזהו ביתו של הדובר .״הדברים הגיעו
לידי כך שחששתי לחיי מפני אותו אזרח
הנושא את שמי,״ הסביר השבוע בן־ישי
הדובר, כשסיפר מדוע, שלא כבשנים הקודמות,
החליט הפעם להכניס את שמו
לספר המינויים.
במרינה משפט
שו קתהמריבה
באוהלו של סולימאן אל־הוזייל הסבו
אורחים רבים. השעה היתד, עשר ושלושים,
בבוקרו של יום חורפי גשום, ואנשי השבט
העדיפו להתכנס באוהל החם, סביב
ספלוני קפה.
הם טרם הגישו את הקפה אל פיהם,
כאשר נשמעה לפתע שעטת פרסות. כאלל
אל־קארנאווי הגיע רכוב על סוסתו, נכנס
בבהלה לאוהל.
״אחמד אל טלאלקה נמצא ליד שבר־המים,״
הודיע ליושבי האוהל .״הוא משקה
את צאנו יחד עם בנו עקל.״
ל מ ען מו חמר. הודעה זו הקפיצה ממקומם
את בני משפחת אבו ג׳בר. להם
היד. ריב ישן עם אחמד. שבועיים קודם
פרצה ביניהם תיגרר, על רקע שטח־מרעה,
ומאז טרם נערכה הסולחה המסורתית.
כנהוג במקרה זה, מוכרזת בינתיים הודנה
(שביתת־ריב) ,ושטח שתי המשפחות מחולק
לאיזורים נפרדים, חסומים בפני הצד שכנגד,
עד שישלימו.
צינור המים נמצא בשטחה של משפחת
אבו ג׳בר, והימצאותו של אחמד — שביקש
להשקות את צאנו — במקום, היוותה הפרה
ברורה של החוק הברתי הבלתי־כתוב.
כאיש אחד קמו כל אנשי אבו ג׳בר,
החלו צועדים לביתן צינור המיט. בידיהם
היו אלות ורובים, וכולם חדורים רוח־קרט.
האורחים שנותרו באוהל הבינו את העלול
להתרחש. הם מיהרו לקרוא לכאלל,
שלחו אותו על סוסתו לבקש מא;,מד שיסתלק
מהמקום, לפני שיגיעו לשם בני
אבו ג׳בר.
בדהירה חלף כאלל על־פני המשפחה הנזעמת,
הגיע אל אהמד .״למען השם ולמען
מוחמר,״ קרא אליו ,״הסתלק מכאן תמנע
אסון!״
אולם אחמד סירב לזוז. כאלל סובב את
סוסתו, חזר כדי לנסות ולהרגיע את אנשי
אבו ג׳בר המתקרבים. אולם הוא כה נחפז
בדהירתו, עד שחלף על פניהם, הצליח
לעצור את סוסתו רק במרחק חמישים מטר
מאחוריהם.
אש ורימונים. ההתנגשות בין שתי
המשפחות היתד, בלתי־נמנעת. מריב־שפתיים
עברו הניצים לריב אלות, ועד מהרד, שלף
אחמד את אקדחו והריק את המחסנית לעבר
תוקפיו. כמוהו עשה גם בנו עקל,
שהצליח תוך כמה שניות לפצוע את אחד
התוקפים בירכו ובראשו. כשאזלו גם כדוריו,
שלף מחגורתו שני רימונים — אותם
מצא בשדר,־אימונים צבאי והטמינם באדמה
לשעת־צורך — הטיל אותם לעבר אנשי
ג׳בר. שניהם לא התפוצצו. לאחר מכן עלה
על סוסתו, נסוג משדד,־הקרב ביחד עם אביו.
איזה חול! י תוך שעות ספורות נעצרו
השניים על־ידי המשטרה ׳,הואשמו ב־נסיון
לרצח.
בבית־המשפט כפר עורך־הדין חיים קא־זיס,
באשמה. טען הוא :״פעולתם של הנאשמים
נעשתה מתוך הגנה עצמית על גופם
ורכושם. התוקפים היו רבים מהם, וניסו
לסלקם בכוח ממקום בו זכאים היו
לעמוד לפי חוקי המדינה.״
בית־המשפט, אשר העדיף אף הוא להסתמך
על החוק הפלילי מאשר על נוהג המסורת
הבדווית, זיכה את הנאשמים. נראה
שגם אחמד כפר בחוק אבותיו. כאשר הושמע
פסק־הדין המזכה, קם על רגליו, קרא
בקול באולם בית־המשפט :״יחי הצדק הישראלי!״

חדגב הי ם

זמרים רוכינא ואינשטיין עם הגיטאריסט כרייטמן
אשרי הגפרור שנדלק — ואולי יצית להבה

אדשים
לאמבית שמא

דני צור, בנו של הרמטכ״ל צ בי
(״צ׳רה״) צור, הוא ילד אגרסיבי במקצת,
הנוהג להראות לחבריו בגן־ר,ילדים את
נחת זרועו. אמו של אחד המובסים מיהרה
אל הגן והיתרתה בדני שלא יוסיף להכות
את בנה. דני הזדקף מולה וקרא :״אבא
שלי הוא רמטכ״ל!״ .האם, אשתו של רס״ר
ותיק בצד,״ל, הסמיקה מכעס, תפסה בזרועו
של דני ואמרה לו :״אבא של בני משרת
את אביך 14 שנה, אבל אין זה אומר
שבני ישרת אותך. אולי זה יהיה להיפך!״
אילו דייקה אסתר רו סין, אשתו
של רפאל רו פין, שגריר ישראי בטאג־גאנייקה,
לבוא לפגישה שקבעה, היתד, מונעת
סערה גדולה במדינה הצעירה. הסערה
פרצה אחרי שראש הממשלה, ג׳ו ליו ס
ני ררה פקד לגרש מהמדינה את פליקם
ארנסן, בעל־מלון יהודי בדאר א־סאלם, על
שזה ביקש משלושה אפריקאים לעזוב את
בית־המלון שלו. רק אחרי שיצאו השלושה
התברר לבעל בית־המלון כי היו אלה ראש
עירית דאר א־סאלם, חברת פרלמנט ואשת
מיניסטר, שעמדו להיפגש עם אסתר רופין.
אסתר, שאחרה ב־ 20 דקות, הגיעה למלון
אחרי שהשלושה כבר עזבו אותו
בויכוח פומבי על המימשל הצבאי, שנערך
השבוע באוניברסטית בר־אילן הדתית. פתח
מ אי ר
ועדת־החוץ־והבטחון
יושב־ראש
א ר גו ב ומנה אחד־עשר נימוקים נגד ביטול
המימשל הצבאי. כשקם לדבר סגן יושב־ראש
הכנסת ד,חירותי, א רי ה כך־אלי־עזר,
הצהיר לקול צחוקם של הסטודנטים
הנוכחים :״כרגע נוספו לי אחד־עשר נימוקים
מדוע אני בעד ביטול המימשל הצבאי!״
לצחוק ולתשואות סוערות
ח תי מ ה טו ב ה
בקושי שככה הסערה, שהתעוררה בשבו לא פחות זכה ה״כ מפ״םיעקב ריס*
תין, שהצהיר לפני המאזינים הדתיים :״אם
עון הגרמני שטרן סביב כתבותיו של
אורי דן על גרמניה של היום (העולם הזה ראש הממשלה, דוי ד כן ־ גו ריון זקוק כל
,)1269 כאשר הצליח השבועון לעורר סע כך לאמונה, הוא יכול למצוא אותה כאן
רה חדשה. הנושא, הפעם: אהבתו של יהודי בארץ ואינו מוכרח לנסוע כל־כך רחוק כדי
יליד־גרמניה בשם ואגנר, שחזר לא מכבר לחפש אותה אחד הנואמים הראלגרמניה
וביקש לשאת אשה גרמנית ארית. שיים בכנס למען יהדות רוסיה, שנערך
אבי הנערה, עורך־הדין וילהלם שניידר, בן השבוע בתל־אביב, היה ח״כ חרות, יוחנן
כאדר, שעמד בדבריו על הצורך בזהירות
העיר זיגבורג, התנגד לכך בחריפות.
רבה בכל פרשת היחסים עם ברית־ד,מועצות.
אדיר
גם הפעם זכה השבועון לנחשול
כשסיים באדר את דבריו, קם אחד הנוכשל
מכתבים למערכת, רובם מידי אנטי חים ושאל :״אז מה בכל זאת אפשר לעשות
שמים קיצוניים, חלקם מידי פרו־שמיים. למען יהודי רוסיה?״ השיב לו באדר :״היה
בין השאר:
לי פעם רופא שהיה נוהג לעוץ לי עצה
$פאול שאכה מהעיר נויתיד :״כגרמני, כזו, :אם רצונך להיות בריא — קודם כל
אני מתבייש עבור אבי הנערה!״
אל תזיק לעצמך ף דעה מוסרית
(זזמשך בעמוד )22 מקורית, הביע ראש הפקולטה למשפטים

דרכי חיים

באוניברסיטה הירושלמית, בנימין אקצין,
בעת הרצאה שנשא בתל־אביב על
המוסר במדינאות. המשיל הפרופסור המשפטן
:״באשר שואלים שר אוצר מסויים,
במדינה מסויימת, אם יהיה פיתות ואותו
שר אוצר אומר שלא יהיה פיחות — למרות
שה! א יודע שיהיה פיחות והוא משקר,
בכל זאת זה מוסרי. כי התפקיד שלו להגיד
לאזרחים שלא יהיה פיחות!״ לקול
צחוקו של הקהל נזכר אקצין להוסיף :״אני
לא מתיחס לשום מיקרה אקטואלי
דיון מעניין התנהל השבוע בפני שופט
התנועה הירושלמי משה מוסק, שעה
שהובא לפניו רוכב קטנוע שהואשם בעבירה
והשוטר התובע דרש עונש קשה בגלל
עבירות קודמות של הנתבע. השופט עיין
בתיק והעיר לתובע :״אני איני רואה שום
תביעות או הרשעות קודמות של הנתבע!״
״לא חשוב,״ השיב השוטר ,״במיקרה זה
אנחנו דורשים עונש קשה!״ השופט המופתע
הציץ בשוטר ושאל אותו :״אתה מבית
שמאי?״ ״לא,״ היתד. תשובה מהירה בפי
השוטר ,״אני מבית מזמיל בעל
חנות הספרים הירושלמית עקד נראה השבוע
נרגש לפני בניין המשטרה בחיפה.
למכר ששאלו על סיבת הימצאותו במקום
סיפר האיש :״מדי פעם בא לחנוחי איש
נמוך־קומה וממושקף, בעל שערות אדמוניות,
שהיה מחטט בספרים ומחפש ביניהם
בעיקר ספרים העוסקים בחקר המזרח. יום
אחד ניגשתי אליו עם שלושה ספרים והצעתי
לו, :אולי תתעניין בספרים האלה
שנכתבו בידי מזרחן ישראלי והם מהטובים
מסוגם?׳ האיש חייך אלי בענווה והעיר
בקולו השקט, :אלה הספרים שאני כתבתי.
אני אהרון כהן!׳ הוא כל כך מצא חן
בעיני עד שהייתי מוכרח לבוא הנה כדי
ללזות אותו לבית־הסוהר!״

המוזמנים דא באו
במרכז הרכילות הדיפלומטית עמד השבוע
ראש מחלקת תנועה וסיור במטה משטרת
מחוז תל־אביב, ניצב־מישנה יהודה גיא,
שנוכח במסיבת יום חגה הלאומי של אוסטרליה,
בבית השגריר האוסטרלי ג׳ון
מיל מקמילן. על השאלה בדבר תוכניותיו
הקרובות, לפיהן עומד גיא לעזוב את
המשטרה ולהתמנות לציר או לשגריר ישראלי
ראשון בבון, ענה קצין המשטרה :
״כן, גם אלי הגיעה שמועה זו
יחסו הצונן לרוסית המדוברת שבפי מתדר־גמני
משרד החוץ הישראלי גילה באותה
מסיבה שגריר ברית־המועצות, מיכאל
כודרוב. כאשר שאל אותו הממונה על
מחוז המרכז יהושע (״יבסי״) גוכרניק,
המדבר רוסית חופשית במיבסא ישראלי,

את מסיבות הפרידה שלו מהארץ ומחיי
הרווקות, לפני יציאתו להתחתן בפאריס עט
רותי לוי־מורחי ולסייר במזרח הרחוק,
ערך המשורר חיים חפר בשתי מהדורות:
תל־אביבית וירושלמית. בתל־אביב שרו לכבודו
כל המוזמנים את שירי הפלמ״ח שלו.
ושחקן הבימה, יהודה אפדוני חיקה
ספונטנית את חבריו־לתיאטרון שמעון

פינקל, צבי פרידלנד וחנה דוכי־נא.
את המסיבה הירושלמית ערך חיים

בפינק. להפתעתו הרבה נוכח שלמסיבה
הופיעו רק חבריו להגנה, בעוד שכל חבריו
מלח״י נעדרו. אחד הנוכחים נזכר לפתע
שבדיוק באותה שעד, מתקיים שידור קול
ישראל לזכרו של מפקד לח״י אברהם
(״יאיר״) שטרן. המסובים ביקשו להקשיב
לתכנית בהמתינם לחבריהם. הם הופתעו
נוכח התנגדותו של בעל פינק דייב רוטשילד,
שסרב לפתוח את המקלט בהצהירו:
״אצלי הם מוחרמים עוד מאז שפרצו הנה
ושבת לי את כל הרהיטים מסיבה
נוספת ערך חיים חפר בביתו של דן
כן־אמוץ, שנשאר אלמן־קש למשך השבועיים
האחרונים, לאחר ששלח את אשתו
לשווייץ להחליק בסקי. דן הכין למסיבת־הזלילה
ארוחה בתבלינים מיוחדים, עליהם
בלבד סרח במשך יום שלם על
סיוט פרטי שלו, שנמשך כל זמן הצגת
רשומון בחיפה, סיפר במאי התיאטרון החיפאי,
יוסף מילוא, בסיכום הופעות התיאטרון
בהצגה זו בחיפה. גורם הסיוט
היה חיים טופול, הסובל מפחד גבהים
עוד מתקופת חינוכו בצופים. באותה תקופה
נענש חיים על־ידי מדריכו בטיפוס על
אקליפטוס גבוה, ממנו לא יכול היה לרדת
והמדריך נאלץ לטפס אליו ולהורידו. ברשומון
יורד טופול לבמה בסולם מגובה
של עשרה מטרים וכל ערב רעד מילוא
שמא יפחד טופול לרדת, והוא יאלץ לעלות
ולהורידו דרך מקורית להודיע על
הולדת בנו, בן כר־שביט, מצא שחקן
הבימה, שלמה כר״שביט. באותו ערב
הופיע בר־שביס בתפקידו בבגדי המלך,
שאחד מפסוקיו הקבועים הוא :״יש לי
שני ילדים בבית ואשד, בהריון!״ בר־שביט
שינה את המשפט :״יש לי שגי בנים
ואשתי ילדה לי עוד אחד שמשקלו שלושה
קילו ומאה!״ מחיאות הכפיים הסוערות
של ידידיו השאירו את הקהל, שלא ידע על
הולדת הבן, תמה ומופתע רגשי חרטה
מוזרים הניעו השבוע את המחזאי הצעיר
יעקב מונדי לצעוק בפומבי בקליפורניה:
״בעד 500 לירות מכרתי את נפשי לשטן!״
השטן: פיטר פריי, שקנה את המחזות
מהבמאי דן קירר והכניס בהם שינויים
לפי שיקול דעתו, בביימו אותו בתיאטרונו
זוג זמרים נוסף המתכונן לכבוש את
במות הארץ מתחיל השבוע בהופעות הפומביות
שלו, בריביירה נסית. אילנה
רוכינא ואריק איינשטיין, הנקראים
בצוותא הגפרורים בגלל רזונם ודקות רגליהם,
מתכתנים להצית מחדש, בלתי הגיטריסט
המוכשר דויד כרייטמן ובניצוחו
של אברהם (פשנל) דשא, את כל הקהל
הישראלי, לו מבטיחים נוסח שירה חדש.
מפוד* חזה 1273

^\ל>ח לדבר מצווה
בשעה חמש אחר־הצהרים נכנסתי לבית
הרבנית הנוצץ ומצאתי שם שכל חדר הקבלה
המפואר שלפני רושם הנשואים, מלא

דבר מסובך מאוד, מפני שהיו שנים שהתחתנו,
אבל לא הלך להם ומיד אחרי זה
רצו להתגרש, אבל האשה רוצה להתגרש
כך שכאילו אף פעם לא היתר, מחותנת,
כדי שזה לא יפריע לה להתחתן אפילו עם
כהן. אז מה אני עשיתי? מיד המצאתי

הייתם יחד בצבא בכיתה שהיתר, קוברת
מתים. הרב יודע שבצבא אף פעם לא לוקחים
כהן לכיתה הזו ואם אתה תגיד לו
ככה, הוא לא ישאל אותך יותר.״
כשהגיע תורי להכנס לרב ולהעיד על
שני בני הזוג, שאיני מכיר אותם כלל,
סיפרתי לו את הסיפור על קבורת המתים
בצבא והכל עבר באמת בשלום, כמו שניבא
לי ידידי החדש. אחרי שגמרנו עם העדויות

מי יבנה יבנה בית
למשרד אדריכלים הגיע לקוח, שביקש
לבנות לו בית. זה לא היה בית גדול, רק
שתי קומות בסך הכל. כיוזן שזה היה
פרויקט קטן ולא חשוב, מסרו האדרכילים
את שרטוט התוכניות׳ לידי אדריכל צעיר,
שעבד אצלם במשרד במשכורת של ארבע־מאות־לירות־נטו־לחודש.
האדריכל הצעיר,
שזו לו השנה השניה לאחר שגמר את

והלכנו לשתות קפה, שאלתי את העד השני׳
שנראה לי עד מקצועי ביותר, כמה
משלמים לו בשביל עדות כזו ברבנות? הוא
נעלב לגמרי ונשבע שאף פעם הוא לא
מקבל בשביל זה כסף• .שאני אקח כסף
בשביל עדות? אתה יודע מה זה ששני
אנשים רוצים להתחתן, אתה יודע איזו
מצודה זוז אני אוהב לעשות טובות לאנשים
ואינני לוקח כסף בשביל מצווה!״

\/0/7ר >7
כל המסים והארנונות, התחילו לבנות. בנו
קומה אחת ואחר כך בנו קומה שניה
ואף אחד לא שם לב שאין לבית מדרגות,
מפני שהפועלים ממילא עולים לשם דרך
הפיגומים. אחרי שגמרו לבנות את כל
הבית והורידו את הפיגומים, ראו פתאום
שאי־אפשר להגיע לקומה השניה בלי הסולם
של מכבי־אש מתנדבים.
להגיד שהעסק עבר בלי שערוריד. יהיה
קצת מוגזם. אבל עובדה היא, שהרבה ניסו
לטשטש את הענין, כי התכנית עברה ידיים

,נניח שאתה כהז והיא גרושה?״ ישאל הרב בחריפות
אנשים ונשים עד שבקושי מצאתי לי מקום
לשבת. איך שהתישבתי, נכנס זוג. פניהם
היו דרוכים ועצובים כאילו שהם בדרך ל־בית־הדץ
לגירושין ורק טעו בכתובת. הם
נכנסו ונעמדו בפינה ומדדו אותנו במבטיהם,
עד שהגבר העצוב אזר עוז ונגש ושאל
אותנו בלחש, אם היינו מוכנים להעיד לטובתם.
מיד קפצו שלושה צעירים מהמקום
ואמרו בהתלהבות :״ברצון רב, ברצון

הגבר העצוב, שפניו אורו במקצת, חייך
וענה במבוכה :״אני לא צריך כל כך הרבה,
שנים יספיקו.״
״אז קח אותי!״ אמרו השלושה ביחד,
זאת אומרת — כל אחד לחוד.
״אבל אני צריך רק שנים.״
אף אחד לא רצה לותר, אבל בסוף לא
היתד, ברירה, מפני ששלושה זה באמת יותר
מדי. אז אחד מהם אמר* :מילא. אם
אתם דווקא מתעקשים, אז אני אוותר. אבל
אני לא חושב שכדאי לך,״ הוסיף, בפנותו
אל הגבר העצוב לשעבר ,״מפני שאני
העדתי כבר כל כך הרבה, שאני כבר לא
מתבלבל.״
״אל תשוויץ!״ אמרו לו השנים הנותרים.
״גם אנחנו לא בפעם הראשונה.״
כן בפעם הראשונה או לא בפעם הראשונה,
ואת הנעשה אין להשיב וזה שוזיתר
מרצונו הטוב בא והתישב לידי. כיוון ש־עלבנו
עדיין לא פג וקנאתו בשנים האחרים
עדיין להטה, המשיך לשפוך לפני את
לבו:
״ההוא, כמו שאתה רואה אותו, זה עם
הסוודר הירוק, הוא עד מחורבן, עליו אי־אפשר
לסמוך. אני מכיר אותו. הוא יכול
להעיד לך ככה, שאחר כך לא תוכל עוד
להתחתן לעולם. פה כל מלה חשובה ובמלה
אחת אפשר להרוס לבן־אדם את החיים,
כמו שכבר אמרו — המוזת והחיים ביד
הפה.
״פעם באו אלי חברים שלי ואמרו לי
איך אפשר להציל בחורה אחת, שצריכים
להוכיח בשבילה לבית־הדין של הרבנות שהיא
בתולה. אז שאלתי אותם בשביל מה
זה כל כך חשוב? אז הם אמרו לי שזה

ספור, איך שעוד בלילה של החתונה לקחתי
את החתן וגמרתי אתו שני בקבוקים של
קוניאק שמונים וארבע וכשהיינו שכורים
לקחתי אותו אלי הביתה ושם הוא קיבל
טרומבוזה ברגל ולא יכול היה לזוז, וככה
לא הצליח להיות עם אשתו אפילו
רגע אחד לבד. אתה היית צריך לראות איך
שאני סיפרתי את זה, שהאמינו לי מיד.
אבל זה, עם הסוודר הירוק, כל כך התבלבל
פעם, שרשמו מיד את החתן שלו בספר
השחור והוא יותר לא יוכל להתחתן עם
הכלה שלו כל החיים.״
״הספר השחור?״
״כן. הספר השחור. זד, ספר גדול מאוד,
שרושמים בו כל אחד עם מי אסור לו
להתחתן. אם אתה פעם אחת נופל לתוך
הספר הזה, אני לא מקנא בך. תשאל
את הרב והוא יגיד לך: פלוני אסור לפלונית.
נניח שאתה כהן והיא גרושה, או
נניח שאתה התעסקת אתה כשעוד היתד,
מחותנת. אם זה רשום בספר, אז אתם
אבודים.״
ברגע זה נכנם עוד זוג לחדר ההמתנה.
שכני קם ואמר לי — ״סלח לי,״ ורץ
לקראתם. אחרי רגע חזרו כל השלושה,
וידידי החדש הציג אותם בפני ואמר:
״תכיר החברים שלי. אני צריך להעיד לטובתם.
אולי גם אתה רוצה?״ אמרתי לו
שאשמח כאוד, אבל אני לא מכיר אותם.
״זה שום דבר. רק אגיד לך מה להגיד לרב,
וזה לא יקח יותר מחמשה רגעים.״ הססתי,
אבל הם הפצירו בי ולא היתד, לי ברירה.
ברגע שהסכמתי הפשיל ידידי החדש את
ר,שחולים, וניגש לעבודה: רשם על הניר
את שמות בני הזוג ואמר לי שאת זה
אני מוכרח ללמוד בעל פה ולא להתבלבל.
אחרי שלמדתי את השמות בעל פה, הלך
הלאה והסביר לי שכל הצרה פה, שהאשה
גרושה. זאת אומרת, שהרב ירצה להיות
מאה אחוז בטוח שהחתן הוא לא כהן, אז
בשביל זה אני צריך לספר איך קברנו יחד
מתים בצבא.
*אבל אף פעם לא קברתי ומתים בצבא!״
*זד, לא חשוב. אם סתם תגיד שהוא לא
כהן, אז הרב ישאל אותך מאיפה אתה יודע?
אז תשמע לי מה תספר. אתה תספר ש

אי־אפשר
להגיע לקומה השניה כלי הסולם של מכבי־אש
הטכניון, היה בעל אמביציות ולא חשב
שזה עתיד גדול בשבילו לשבת כל החיים
במשרד של אחרים ולהשתכר 400 לירות
נטו לחודש. אז מה היה עושה? היד, לוקח
לו עבודות פרטיות, שהיה עובד עליהן בבית,
אחרי שהיה גומר את העבודה במשרד.
לזה היה עושה תכנית של ריהוט
סלון, ולזה ארון קיר, ולזה היה נותן עצות
איך לסגור מרפסת.
באותו זמן שקיבל לעבד את תכנית הבית
בן הקומותיים, היתד, לו גם עבודה
פרטית קטנה של תכנון חדר שינה של
קצב אחד, שהצליח למכור פרד, בשוק השחור
ונשאר לו עודף של כסף. כיוון שעבודה
אחת לא מפריעה לשניה, היה משרטט•
בית בן שתי קומות ובאותו זמן היו
מסתובבות לו בראש בעיות חדר השינה
של הקצב. ככה זה יצא שהוא גמר את
תכניות הבית ושכח בכלל להכניס שמה
מדרגות וחדר־מדרגות לקומה השניה.
אחרי שגמר את העבודה הכניס את התכניות
לתיק בנין ושלח את זה לועדה
הטכנית של העיריה ושמה זה קיבל את כל
החותמות הדרושות, ואחרי שגם שילמו את

רבות ואישורים רבים ואף אחד לא היה
מעונין שיצא לו שם רע. אבל משהו צריך
היד, לעשות, אז מה עשו? הוסיפו ובנו חדר
מדרגות מבחוץ והכל היה נשאר בוזדאי
בתוך המשפחה, עד שבא איזה מפקח מטומטם
מן העיריה, שלא היו לו דעות קדומות,
וגילה שבמקום לבנות על ^״ 40 של המגרש,
בנו על /4ס ,50 ועשה על זד. רפורט.
כשהגיע הענין לבית־המשפט, הודו הנאשמים
מהר מאוד בעבירה והיו מוכנים
לכל עונש ובלבד שלא יהרסו את ה־100/0
עודף, אבל השופט היה עקשן, אז לא היתה
ברירה אלא לספר לו את האמת. אחרי,
ששמע השופט את האמת, אמר להם :״ברגיל,
אני מוציא צו הריסה ומאה לירות
קנס. אבל לכם יש כל כך הרבה נסיבות
מקילות, שאני מוכרח לשלוח אתכם לחפשי.
אבל אם עוד פעם יקרה אצלכם דבר
כזה, אעניש אתכם בכל חומר הדין.״

כה אמר ג\וסביאהינד>
אדם לאדם — זאב. אדם לחוה — שפן.

במדינה
(המשך מעמוד )20
רנאטה שמיט, מהעיר וופרטאל* :פו

וילהלם שניידר!״
אינגריד

מהעיר

פלנסבורג:

אגב, היהודים נמנ-ם עם הבעלים הטובים
ביותר בעולם !״
היידנטל,

פאול

מהעיר

אייטורף:

״מדוע לא סיפרתם כי האיש הזה כבר
התגרש פעמיים, וכי כקצין בחיל־האוויר
הבריטי השתתף במלחמה האחרונה בהשמדת
ערים גרמניות? האב צודק בהחלט כשהוא
מבקש למנוע בעד בתו להינשא לגבר זה,
שהוא גם מבוגר ממנה ב־ 17 שנה. אין
לזה שום קשר עם היותו יהודי.״
יוזף יהא! ,מהעיר מקלפלד־הארבורג;

״עורכי השמרן יכולים להשיא את בנותינו
לכושים, וכר. אנחנו לא שואלים אותם
למי להשיא את בנותינו ולמי לא ואלטראוט
ואער, מהעיר קלן :״מי
שעדיין לא נפקחו עיניו לגבי התעלולים
הניאו־פאשיסטיים בגרמניה המערבית, אפשר
רק לרחם עליו.״
אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת
המכתב שהופיע בראש המדור, ושנכתב
בידי ישראלי הנמצא בבריטל. וזה לשונו:
״כחברו־לדת של מר ואגנר, אני מגנה
בחריפות את גישתו ועמדתו. הוא חזר למולדתו
הקודמת, כשבלבו האשלייה כאילו
חל שינוי ביחס הגרמנים ליהודים. מדוע

נהג חליל
השומרים צחקו

אין גבר צעיר־יחסית זה הולך לישראל,
ארץ אבותיו, כדי לחיות שם חיים מאושרים
וחופשיים, בין בני־דתו? ישנן נערות ישראליות
נפלאות, יפות וצעירות, שיש תוכן
לחייהן, ושבוזדאי אין להן חשק להיות בגרמניה,
שם רואים אותן בעין זועמת,
ושם הן מוקפות יום־יום אנטי־שמים.״
עוקץ המכתב היה בחתימתו. שום קורא
גרמני לא הבין את ההומור הצברי שבה.
על החתום: ט] 3.מז £0ז ,>?3111^ 11 £1בריסל.

דרכי אד

1״ רוש מו ר שיון

כמעט ולא היה איש בנצרת שלא הכיר
את עוסמן חליל 51 במיוחד אהבו אותו
הילדים. כי עוסמן — נהג האוטובוס של
החברה הערבית בנצרת — הוא אדם חביב
וטוב לב מטבעו. הוא נהג לאסוף את
הילדים הקטנים בערבי־חורף ולהסיעם תחנה
או שתיים לבתיהם ללא תשלום, כדי
שלא ילכו בגשם. הוא אף הרשה להם לעמוד
לידו, לסגור ולפתוח את הדלת האוטומטית.
את קהל הנוסעים המקומי — המורכב
מתושבים ערביים ויהודים שעלו לא
מכבר ארצה — היה מברך בשלום ידידותי,
כשהוא דובר, מלבד ערבית, גם עברית,
יידיש, אנגלית וצרפתית.
לך אין רשיון? לכן לא היה בכר
כל מחוזה יוצא־דופן כאשר יום אחד אסף
במעלה הכביש נוסע נכה שלא הספיק להגיע
לתחנה הקבועה. אולם לגבי השוטר
שישב במקרה באוטובוס, היה בכך משום
עבירת תנועה ברורה. הוא ניגש לעוסמן,
ביקש את רשיון הנהגות שלו על מנת
לרשום לו דו״ח על עצירה שלא בתחנה.

״מצטער,״ השיב לו עוסמן ,״אבל אין
לי רשיון נהיגה.״ השוטר המופתע לא
האמין תחילה, אולם עוסמן עמד על טענתו.
לשוטר לא היתד, כל ברירה, הוא ציווה
על עוסמן לעזוב את מקומו, לקח אותו
לתחנת המשטרה.
בתחנה צחקו השוטרים כששמעו את טענת
ידידם השוטר .״לך מכאן מהר.״ אמרו
לעוסמן, אותו הם מכירים כנהג המקום
מאז קום המדינה .״תפסיק לצחוק מאיתנו.
יזך אין רשיון?״ הם חשבו כי עוסמן מנסה
להתל בהם.
תנועה ללא תאונה. אולם לא היה
בנך שמץ של בדיחה. עוסמן חליל, ערבי
יליד טבריה, החל אוחז בהגה עוד לפני
שלושים שנה. הוא קיבל את רשיון הנהיגה
שלו מידי שלטונות המנדט, אשר אף העסיקו
אותו, בין השאר, בהנחת קו צינור
הנפט חיפה—עירק. הביאוגרפיה שלו מקיפה
גם את התפתחות התחבורה הממונעת
בארץ למן הפורד פרינזייר (״זה שרק היד
עוזבים את הקלאטש שלו, היה קופץ כמו
חמור,״) דעד לטייגריט של היום.
אולם עסק ביש אחד היה לו למכשול.
ככל מוסלמי הגון, היו גם לו שתי נשים.
כשנה לפני פרוץ מלחמת השחרור, החליטה
אחת מנשותיו לעבור לגור ליד בית הוריה
בלבנון. היא ביקשה מחליל לנטוע עימה.
״תסעי קודם את,״ השיב לה ״אני אבוא
אחר כך.״ היא הסכימה, אולם נטלה כער־בון
את תעודת הזהות ורשיון הנהיגה של
בעלה .״כשתבוא ללבנון, תקבל אותם
חזרה,״ אמרה לו.
לא רוצה -יא צריך. חליל לא
הספיק להגיע ללבנון. כעבור פחות משנה
פרצה מלחמת־השחרור. ערביי טבריה נפוצו
לארצות השכנות ולמרכז הארץ וחליל
עצמו הגיע לנצרת. מיד עם תום המלחמה
— שעה שהמשיך לעסוק בנהגות בחברת
האוטובוסים שעברה, בינתיים, לבעלות ערבית
חדשה — החל משתדל, באמצעות
הצלב האדום, לקבל את רשיונו חזרה.
כעבור שלוש שנים, זכה לקבלו. הוא
ניגש למשרד הרשוי, ביקש לחדשו.
״מצטער,״ הסביר לו הפקיד ,״לא חידשת
אותו משך שלוש שנים. תצטרך לעבור
בחינה מחדש.״ כל טענותיו זהסבריו של
חליל לא השפיעו על הפקיד שסרב לסטות
מהתקנות .״בסדר,״ ענה לו חליל, אב לתשעה
ילדים, אשר לא היה מוכן להוצאה
הכספית הכרוכה במבחן הנוסף ,״אתה לא
רוצה לתת רשיון — לא צריך.״ הוא חזר
לנצרת, המשיך בעבודתו כאילו לא קרה
דבר. עד שקרה הדבר והוא נתפס.
נהג זהיר. בפני שופט השלום ד,נצ־רתי,
אליאס קטיירי, הודה חליל באשמה.
ציין השופט — המכהן גם כחבר המועצה
למניעת תאונות דרכים — בגזר דינו :
״נהיגתו וזהירות נסיעתו של נאשם זה,
מעמידה אותי בפני בעייה שהיא חוסר
נייר־ששמו־רשיון בלבד, משך 13 שנים. אולם
נהג זה, אשר לא עבר אף עבירת
תנועה ולא היה מעורב מעולם בתאונת
דרכים, זכאי, לדעתי, ליחס מיוחד מצד
השלטונות הנוגעים בדבר והלוחמים במניעת
תאונות דרכים והפחתתם.
״לא התברר לי כי סיבת חוטר הרשיון
היא התחמקות מתשלום ולולא הנסיבות המיוחדות
היה נאשם זה זוכה לחידוש אוטומאטי
של רשיונו עם קום המדינה, ככולם.
״אני מטיל עליו, לכן, עונש של ששה
חודשי מאסר על־תנאי למשך שלוש שנים,
ואמליץ על הענקת רשיון לנאשם.״
״עכשיו אני מבסוט,״ אמר השבוע חליל
לאנשים שבאו לברכו לאחר שקיבל את
רשיונו החדש ,״סוף־סוף אוכל ללכת לה״
רשם לתחרות נהג־זהיר.״

החי

מזון רוחני: באילת, הזעיק הרב הדייר,
את המשטרה בראותו שני מלחים סיניים
נכנסים, מצויירים באתי־חפירה, לבית הקברות
המקומי, הבין, לאחר הסברים ממושכים,
כי השניים באו לקבור מנת אוכל
למראשותיו של חברם, שנקבר במקום שבועיים
קודם, מאחר ולפי אמונתם ״על רוח
הנפטר לאכול ולהתחזק לקראת דרכה הארוכה
לשמיים סנדלרים יחפים :
בחיפה, הגישו שני פסיכולוגים, בעל ואשד״
בקשת גרושין לבית־הדין הרבני, בטענה
של ״אי־הבנה ואי־התאמה נפשית
החיים לאחר המוות: במבואות-ים,
השאיר נער, הלומד בבית־הספר לדיג במקום,
פתק, בו הוא מבקש לא להאשים
איש במותו, נתגלה למחרת כשהוא מבלה
בעפולה.

במחיר 30 אלו דולר

נקנתה תמונה זו, אשר ניתנה כתמורה
לסכום שנלקח מנוח סמוכוב בשעת מחלתו.
הכותרת על התמונה :״קרית צאנז נבנתה בעזרת ר׳ חיים. נוח סמעכוב שליט״א״.

עצמו נראיה כאילו לא טופל חודשים. מחיר הקיום בבית האבות 300 :לירות לחודש.

נהנו נהרוג אותך:״

צעקו לו

הבחורים לבושי הקפוטות.
״אם לא תלך מכאן, נשבור לך את הראש!״
אמר לו המנהל.
״עזוב את הכסף וסע הביתה!״ יעצו לו
ידידיו.
אך מקט ברנט, יהודי אמריקאי בן ,79
לא פחד.
הישיש, הנראה צעיר מכפי גילו, שעשה
את הונו כקצב בארצות־הברית, בא לבלות
טארית ימיו בארץ־הקודש. הואהאמין בחוק
ובסדר, בטח בהם שיגנו עליו. הוא
לא ידע דבר אחד: בקרית־צאנז אין החוק
הישראלי שולט. קרית־צאנז, קרית האמונה,
קרית הקודש — היא קרית הטרור.
מקט במט (מתחרז עם בר עט) לא רצה
למות בגולה. גבאי הרב מקלויזנבורג ב־ארצות־הברית
הבטיחו לו, שבקריית־צאנז
יהיה קרוב לשערי־שמיים יותר מבבל מקום
אחר עלי אדמות. תמורת זכות זו נדרש
להפקיד בידיהם 2500 דולארים. ברנט שמע
ועשה. אך כשעלה ארצה נוכח שמקום
מגוריו המיועד הוא מושב־זקנים של ישי־שי־ישישים.
הוא לא רצה בחברה זו. ברנס
ביקש שכספו יושב לו. העסקנים ניסו
תחילה להשפיע עליו. משלא עלה בידם,
החלו לאיים עליו. כשגם זה לא עזר, הסכימו
לתת לו את כספו :״אבל השער שניתן
לך הוא 1.80 לירות לדולאר.״
הוא לא הסכים. הוא רצה לקבל את
הערך המלא. אך גם הגבאים לא ויתרו.
החל הטרור הקדוש נגד היהודי הדתי. נערים
צעקו אחריו ברחוב :״משוגע! גוי!
לך מפה!״
במט רצה ללכת, אך לא בלי כספו. הוא
המשיך לתבוע אותו בקול רם. החלו לזרוק
אחריו אבנים ברחוב .״מה אתם רוצים
ממני?״ צעק ביידיש אמריקאית ,״הרי

אני יהודי דתי כמוכם!״
אחר שבוע ימים של סמר, הזמינו מנהלי
הקרייד, את במט אליהם. הם הסכימו
לתת לו 2.06 לירות לדולאר. ברנט הסכים
ופנה לביתו. אך דבר ההסכם טרם הגיע
לאזני קומנדו־הסרור־הקדוש.
ארבעה בחורי־ישיבה, בקפוטה ושטריימל,
עקבו אחריו. אחד מהם הרים אבן כבדה
והשליכה לעברו. כעבור שנייה שכב הזקן
על הארץ, כשראשו הקרח מגואל בדם. מישהו
מיהר לטלפן לרופא.
״מה קרה?״ שאל הרופא הנתנייתי.
״זרקו אבן בראש למישהו.״
״איפה זה?״ שאל.
״כאן, בקריית־צאנז.״
״בקריית־צאנז?״ שאל הרופא מבוהל ,״אז
אני לא יכול לבוא עכשיו. תפנו למגן־דויד
אדום!״
1מונית, שעברה במקרה, לקחה את ברנט
הישר לתחנת המשטרה בנתניה הסמוכה.
״זה מקרית־צאנז?״ שאל השוטר ,״אז
זה אנחנו לא מטפלים. קריית־צאנז זה משהו
אחר.״
מקם ברנט הגיע בסופו של דבר לבית־החולים.
אך האיש שיצא משם כעבור שלושה
ימים היה אדם אחר, שבור ורצוץ.
בנו, עובד ודאפ.בי.איי. בארצות־הברית, מיהר
לשגר לו כרטיס־טיסה. הישיש חדל לאכול,
הפסיק לחייך לעבר ילדים קטנים,
פסק להתעניין בכל הנעשה סביבו. ביום
שישי האחרון, בשעת הדלקת הנרות, פרץ
בבכי מר :״למה עשו לי זאת? למה? למה?״
השבוע ארז מקס במט את חפציו, עלה
על המטוס, המריא לארצות־הברית. בידיו
החזיק חולצה אחת, כולה מוכתמת בדם.
מקם ברנט נסע למות בארצות־הברית.
קריית־צאנז לא הזדעזעה. מקט במט אינו
האדם היחיד בקרייה האדוקה, שהם־

מאחורי המסווה של

רור הקדוש הפעיל עליו את מלוא כוחו
הגופני. כי קומנדו־הישיבה הפך לכוח קובע
באי׳ תה שכונה דתית, הנמצאת להלכה תחת
שיפוטה של עיריית נתניה ומשטרת־ישראל.
הגוזרים האמיתיים לחיים ולמזזת ב־קרית־צאנז
אינם המוסדות המוסמכים, אלא
שני אנשים שעל פיהם ישק כל דבר ב־קריית־הכפייה:
הרב יקותיאל יהודה הלבר־שטאם,
המכונה הרב מקלויזנבורג; ויהודה
בלז, המכונה יידל.

שליש רב מר,לוז׳

ך קותיאל יהודה הדכרשטאם היה
לפני מלחמת העולם השניה שליש רב
בעיר קלויזנבורג. עיר הונגרית זו יד עה
יותר בישראל בשמה הרומני — קלוד,
עירו של דר׳ ישראל קסטנר. מעיר זו
יצאה, בימי העיסקה המפורסמת קסטנר־אייכמן,
רכבת המיוחסים שניצולה.
הלברשטאם, שהיה רק אחד משלושה
רבני העיר, לא היה מיוחס דיו. הוא נשלח
עם אשתו ותשעת ילדיהם לאושוויץ. הרב
הצעיר ( )40 התבלט במחנה כמנהיג שמשב־מו
ומעלה. בימי השואה באירופה נספו
אשתו וילדיו. הוא עבר את המלחמה והגיע
למחנה פארנוזאלד בגרמניה, באזור האמריקאי,
עם שארית חסידיו. שם היה אחד המנהיגים
האנטי־ציוניים המוכרים, וכשנפגש
עם הגנראל אייזנהואר במפקדתו, השאיר
עליו רושם חזק באישיותו המקסימה.
הלברשטאם נסע עם חסידיו לארצות־הברית,
השתקע בניו־יורק ברובע ויליאמם־
בורג, המכונה ״מאה שערים של ברוקלין.״
באותה תקופה הגיע לארצות־הברית גם
רבם של נטזרי־קרתא, יואל טייטלבוים, איש
רכבת המיוחסים של קסטנר. למרות ה־קירבה
המשפחתית שביניהם, הסתכסכו שני
הרבנים האנטי־ציוניים, והלברשסאם החליף
את הסוס, הפך לציוני והחליט לעלות ל־ארץ־ישראל.
האיש
החשוב והקובע בחצרו באותה
תקופה היה יהודה בלז 45 יהודי הונגרי,
שהצטרף אל הרב בגרמניה וניהל עבורו
את כל עסקי הכספים של החצר.

אנשי החצר עצמם, שידעו לנצל את
שוק הנפט ומניות הנפט של ונצואלה,
עבו והתעשרו. כאשר החליטו לעלות ארצה,
כבר היו בידם כל האמצעים הכשרים
לכך. א.ך לא יהודי חכם כיידל בלז יחמיץ
את ההזדמנות שנפלה לידיו ולא יהודי
כשר כהלברשטאם יוזתר על להטוטי יידל.
בגלל מיעוט העליה באותן שנים, הפך
מנהל העליה של הסוכנות, שלמה זלמן
שרגאי, את עלייתו של הרב מקלויזנבורג
להינגא לאומית. הרדיו והעיתונות, הסוכנות,
האוצר, ועיריית נתניה — הפכו כולם
למחותנים בחג העליה. אך הנהנים האמיתיים
מעלית יהודי קלויזנבורג היו רק
מתי־מעט, שהיו להם אינטרסים ממשיים.

רווח בינלאומי

הממולח לשכנע אותה שאין לה צורך בכסף•
כשעמדה על דרישתה, התכעס, הרים
כסא, ושברו לרגליה של מלכה מילר, ששכבה
חולה לאחר מכן. משנוכח במשגר,ו,
הסכים להחזיר חלק מהכסף, מיהר לשלחה
לבית־אבות בבני־ברק.
חיים נח סמוכוב, יהודי קנדי אמיד (,)96
השאיר את שלושת ילדיו בקנדה, הפקיד 30
אלף דולאר בבנק, ובא למות בשלווה ב־ארץ־הקודש.
הוא נכנם למושב־הזקנים של
קריית־צאנז, סיפר בתמימותו הרבה למנהלי
הקריה על עושרו הרב.
יום אחד חלה הישיש בדלקת־ריאות,
שכב בדירת־החדר שלו, כשהוא נאחז אך
בקושי בחייו.
בחצות נפתחה דלת חדרו ושני אנשי־ציבור

יד נתניה, הזרועה פרדסים סביב,
היתד, חלקת פרדס, שהוחזקה בחלקה
בידי אנשי הגדוד העברי הראשון.
אותם אנשים לא הסתפקו ברווח הצנוע־יחסית
של פרדס רגיל, החליטו לעשות
כסף מספקולציות קרקעיות שונות. הם הצליחו
ב־ 1949 לגייס את תמיכתו של ראש־עיריית
נתניה, עובד בן־עמי, בנו בשטח
פרדס־הגדוד, שהיה מרוחק מכל מקום יישוב,
בנין ענק, אותו הועיד בן־עמי להיות
משכן הבורסה ליהלומים של ישראל.
בניין כה חשוב העלה אוטומטית את
ערך הקרקעות באיזור. שליחי בן־עמי בבלגיה
הצליחו לשכנע בעלי הון ויהלומנים
להתיישב במרכז היהלומים ״הבינלאומי״.
היהודים הבלגיים, שבאו ארצה להשתכן
בוילות, נרתעו מהשממה הרבה, מיהרו להסתלק
מהמרכז ״הבינלאומי״ ולחזור לארצם
או לעבור למקום אחר בארץ. הנהנים
האמיתיים מהעליה היו בעלי הקרקע, שמכרו
אותה בכסף טוב. בניין הבורסה עצמו עומד
ריק ושומם עד היום, אך בן־עמי, החליט
להקים במקום את קריית־הקודש, היא קר־יית־צאנז.

כסא
שבור לרגלי ישישה
מתיישבים המועטים מבין בעלי

/ההון הבלגיים שנותרו במקום היו
הימים הראשונים לבואו של הרב מקלויזג־בורג
ימי שמחה. מון סוף יהיה המקום
ליישוב. מפח הנפש לא איחר לבוא.
משאת־נפשם של עסקני קהילת־הקודש
צאנז היתד, להרתיח כסף. הם הבינו עד
מהרה שאת הרווח השמן ביותר יוכלו להפיק
מהשימוש הנבון בשמה של ישראל. מושב
זקנים של יהודים, שיבואו לבלות את שארית
ימיהם בארץ־ישראל
ואמנם מושב הזקנים הוקם עד מהרה.
כל זקן הבא למקום נדרש לקנות את חדר
מגוריו (ללא מטבח) ,בסכום המגיע ל־
6000 לירות ישראליות. נוסף לכך עליו
לשלם מדי חודש כ־ 400 לירות שכר דירה
וכלכלה. עם מותו של האיש חוזרת הדירה
לבעלותם של מנהלי הקריה, ללא טענות
ומענות מצידם של בני משפחתו.
אילו היו עסקני הקריה נאמנים להסכם
זה, אולי לא היה הדבר מגיע לידיעת הציבור
הרחב, שכן זכותו של אדם לעשות׳ ברכושו
כרצונו. אך חסידי קלויזנבורג לא
הסתפקו ברווח הצפוי, מה גם שהזקנים
לא מיהרו למות. הם החליטו לנצל שיטות
חדישות יותר, המתאימות יותר לסרטים
הוליבודיים מאשר לחסידים יראי״שמיים.
הם הנהיגו סחטנות קבועה מכל הזקנים,
פיקחו עליהם פיקוח חמור — בעיקר
על הוצאותיהם הכספיות השונות.
כאשר קיבלה מלכה מילר ( )79 מכתב
מקרוביה בארצות־הברית; פתחו אותו הצנזורים
של קרית־צאנז, הוציאו מתוכו
צ׳ק על סכום ששת אלפים לירות ישרא1
1 1 1 1 7 1שמואל ריין, יד ימינו ו־ ליות, מיהרו להפקיד אותו בבנק על שמם.
עושה דברו של יידל בלז כאשר באה מלכה מילר למנהל הקריה ו(השמאלי
בתמונה הנראית למעלה משמאל) .דרשה ממנו את כספה, ניסה בתחילה המנהל

מ?ן ס ברנט, הישיש יה־אמריקאי
שלא פחד, עד
11 ^ 1/1 1 1
שהקומנדו הדתי שבר את ראשו ואת רצונו.

דתיים מוכרים בנתניה נכנסו פנימה.
השניים ניגשו למיטתו של סמוכוב, העירו
אותו והחלו לדבר אליו בנימה מבשרת־רעות
:״אתה תמות הלילה,״ אמרו לו,
״ולא יהיה אף אחד בארץ הזאת שיגיד
אחריך משניות, שיאמר לך קדיש!״
הישיש המבוהל ניסה להסביר שיש לו
שני בנים בקנדה והם יאמרו אחריו קדיש.
הם לא הרפו :״רק הרב יוכל לומר אחריך
קדיש. אתה צריך לתת את כל הכסף
שלך לרב, והוא ידאג לך אחרי מותך!״
תחנוניו של הישיש שיעזבו אותו לנפשו
לא הועילו לו במאומה. השניים לא הניחו
לו, כשהם מתארים בפניו בצבעים שחורים
את הצפוי לו בגיהינום, אם לא יסכים
להעביר לרב את מלוא הסכום שנדרש ממנו.
לאחר שעתיים נכנע הישיש וחתם על שני
צ׳קים שהוגשו לו לחתימה. הוא נאחז
בקנה קש אחרון וביקש להסכים שהכסף
יימסר לרב רק אם הוא ימות מדלקת-
הריאות. השניים היו כה משוכנעים במותו
הקרוב, עד שנתנו את הסכמתם.
אך סמוכוב לא נפטר. מיד כשהבריא בא
למנהלי הקריה, דרש את כספו. העסקנים
סרבו. רק לאחר התערבות אנשי עירו של
סמוכוב, ביניהם ניצב המשטרה מתתיהו
סלע, הסכימו להחזיר לו 5000 לירות בלבד.
אך גם סכום זה לא הוחזר עדיין. תחת
זאת תלו בחדרו של סמוכוב תמונה גרועה,
המתארת בית בקריית־צאנז, ותחתיה כתבו
בכתב־יד מכוער :״קרית צאנז, עור בבנייתה
— חיים נח סמוכוב״.
גם רווח זה, מישישים, נכים וחולים,
לא סיפק את העסקנים. החזקתי הישיבה

עולה כסף רב. נוסף לזה הקימו בניני־פאר
לכל המנהלים, פתחו ח־ף־רחצה מיוחד
לגברים ואחר לנשים עם מצילה אשה.
הם החליטו לנצל מקור כספי נוסף —
הקרקע עליה ישבו.

קומנדו כפעולת תגמול
דירות •ן י ו״רי דנ^ר

1 1נרכשו על ידם בכסף מלא. אך למרבה
הפתעתם, בכל פעם שבאו לדרוש את
המסמך המוכיח את בעלותם על הרכוש,
נדחו בלך ושוב על־ידי מנהלי הקריה.
הטענה העיקרית של המנהלים היתד— ,
שהשטח עוד לא עבר פרצלציה. האמת המרה׳
שנתגלתה לעורך־דינו של אחד התושבים
במקום, היתה, שהשטח כן עבר פרצלציה׳
והרכוש נרשם על שמם של מנהלי
הקריה. אך העובדה שהבעלים לא רצו
להעביר את הרישום על שמם של הבעלים
החדשים העלתה שתי אפשרויות מעניינות:
•< מנהלי קרית־צאנז מישכנו תמורת
הלוואה הגונה, את רכושם הקרקעי הרב,
לכן אינם יכולים לתת לבעלים אתי רכושם.
•• הדירות נמכרו לבעלים רק לימי חייהם,
ומנהלי הקריה מתכוונים להחזירן לעצמם
עם מותם של הבעלים.
אפשרות זו כלל לא מצאה חן בעיני
אלתר רוזנפלד 78 שרכש דירה ב־11
אלף לירות בקריה. הוא דרש שירשמו את
הדירה על שמו. התשובה — מטר של חרפות
וגידופים מצידם של נערי הקומנדו.
אלתר רוזנפלד חושש ללכת ברחוב, פן
תפגע בו אבן, וחושש לצאת מדירתו בלילה,
מפחד הנערים המשתוללים.
מקרה דומה קרה לזאב פרנקל 50 שעה
שסירב לשלוח את ילדיו לישיבת קריית־צאנו,
מאחר שלא רצה שיידו אבנים בתושבי
הקריה. בתגובה הומטר מטר אבנים
על דירתו של פרנקל עצמו, שנאלץ למכרה
בהפסד ולהימלט לירושלים.
היחיד שהצליח להימלט מגידופי הקומנדו־הקדוש
היה קלמן זוננשטיין 84 שכל
חטאו היה שהעז לשאול אחד ממנהלי־ה־קריה,
שמואל רייך, מדוע הבטיחו לשכנו
את משרת מחלק־החלב וגתנוה לאחר. מטר
הגידופים, שליזדה את קלמן כבר ממחרת היום,
הופסק לאחר שקלמן הלך אל ראש־הישיבה,
הבטיח לשלם לו מדי חודש בחודשו
15 לירות תמורת שביתת הקללות.
אך לא כל תושבי הקריה היו מוכנים
להיכנע לטרור הקדוש. יחיאל גצלר, מתושביה
הראשונים, שהכיר את כל תככי העסקים
כיוון שנמנה בזמנו על אנשי ההנהלה,
תבע בכל תוקף את רכושו שהם־
תסכם ב־ 15 אלף ל״י, לפני שיסכים להסתלק.
העסקנים לא היו מוכנים לתת לו את
הכסף, והטרור הקדוש הופעל. הוילה של
גצלר, שהיתר, אחת הוילות היפות בשכונה,
הופגזה במטר אבנים בלתי־פוסק. דוד־השמש
המשוכלל נהרס. העצים הרכים נעקרו ו־גודעו
ורק הדלת החזיקה מעמד בפני אבני
המתפרעים.
המשטרה סרבה להתערב במה שכונה
על־ידה ״הענינים הפנימיים של קרית צאנז״.
ראש־עיריית נתניה, עובד בן־עמי, דאג שעיריית
נתניה תעניק לבן חסותו, הרב מ־קלויזנבורג,
הלוואה של 18,000 לירות.

מדינה כתין• מדינה*
***קם כרנט המריא לארצות הברית.
הרב ימשיך לארגן את׳ הטרור הקדוש
ולהגן על אנשי חצרו ומקור כספו בכח
הזרוע. המשטרה תמשיך לשמור על שמה
הטוב ולא תתערב ב״מדינה בתוך מדינה״
שבקרית־צאנז.
אך מי ידאג לנוח סמוכוב 96 לקלמן
זוננשטיין 84 לאלתר רוזנפלד ( )78 ולמלכה
מילר 79 מי ישיב את כספם,
שלומם ובריאותם?

בנות הארץ