גליון 1276 מתאריך 21 בפברואר 1962

פך[ סיו־ן ךר

היא אק 11 טיח

מבעה תמה
כשסעריץ 1י

ער הקזיבה שאל
ענווה היא
במשל:

£ז ע ^\.י ! 6דיס
!זכן,£8 ,י -3ן10 ,׳ 0 6וי( 1-אס-ע?רו!״
הגחלת הזפבת
ללהבה

לאשה
בהריון המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פרופ׳אשרמן
להשיג ככל חנויות הספרים

ליאון

בית הספר הידוע
לרקודים מודרניים
ואקסצנטריים

הצטרן ן גם אתה :

גמול חסכו! לחינוך תיכח
ר חו ב א לנ בי

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות
>9 0 8 *״6 3ן* 0 3

עמי לא־אסן ן

מסתבר כי יונת־השלום הלבנה אינה המצאה
של פיקאסו, אלא דבר הנמצא בישראל
האימפריאליסטית זה מיליוני שנים, מעשה
ידי הטבע.
יצירה זו של הוד מעלתו הטבע גיליתי
בטיול לננב, בזמן האחרון. רמות היונה
הלבנה מהווה פתה לנקיק, הנמצא בנוף
הפראי של הנגב המרכזי, בנחל משוש ליד
מעבר מחמל, דרומית־מערבית לטיצפה-רמוז.
אני שולח לכם תמונה זו, פרי מצלמתי,

6000 הורים כבר הבטיחו
חינוך תיכון לילדיהם.
החסכון ב״גחלת״ צמוד
למדד שכר הלימוד.

מ״א״ רת׳ שינקין 17

וזל יד 1נ ל 1 3ר 6
מכתבים קראתי שמר עמי (לא)-אם ף נתקל לפני
ומדמה נמקרה־ביש: חייל נפצע בתאונת
דרכים בנוכחותו, ומכונית הלארק שלו (מודל
,61 אני משער) היתה קצרה מלהכיל
את החייל הארוך (העולם הזה .)1274
יש לשער שלאדם כמותו נגרמה משום
כד עונמת־נפש רבה
חשוב, אם כז, שידע, שזה עתה הופיעה
בשוק מכונית לארק מודל ,62 הארוכה מן

״לקראת א מ הו ת״

פרום.

״בית המשפס עוד יפסוק בפרשת שפאק.
בינתיים יושב האיש בביתו, כשהוא משמיע
רק משפנו אחד באוזני מכרים וקרובים
המבקרים אצלו, :עד כה לא חקרו אותי
שום חקירה לעניי! בקשר להאשמות נגדי.
אני דורש מהם שיחקרו אותי מייד, נדי
שאוכל לטהר את שמי׳!״
במלים אלה הסתיימה הכתבה הראשונה
שהקדיש העולם הזה 166( .י) ,לפני למעלה
משנתיים, לפרשת אריה שפאק. רק החודש
נתמלאה מישאלתו. כפי שסיפרנו בגליון
האחרון, טוהר שפאק על־ידי שופטיו מכל

אשמה.
לנו היתד, זאת שמחה משולשת. טבעי
הוא לשמוח על זיכויו של כל נאשם. טבעי
עוד יותר לשמוח על זיכויו של אדם
שהיה מפקדנו בימים המרים ביותר של
המלחמה, שישב עמנו בג׳ים אחד במטר
הכדורים של גבעה , 105 ושאחריו הלכנו
לתוך הגיהינום של נגבה.
אולם כעורכי העולם הזה שמחנו שמחה
שלישית. כי פסק־הדין הצדיק את עמדתנו
בפרשה זו, שנראתה תמוהה לקוראים
רבים.

כשאך שוחרר מן הכלא, אחרי מעצרו
המפתיע באשמת קבלת־שוחד, עוד טרם
הספיק להתייחד כראוי עם משפחתו, נפגש
שפאק עם שלום כהן ועמי. הוא קיווה
שנעזור לד בצרתו, כחברים־לנשק. ואמנם,
האינסטינקט הראשון שלנו היה לצאת להגנת
חבר. גם לא שכחנו שבתור מנהל
מינהל יפו עזר לנו שפאק לא פעם למצוא
סידור לאדם מוכה־גורל, שנזדמן לנו במהלך
עבודתנו.
אולם גם באותו רגע לא שכחנו את סיסמת
העולם הזה — בלי מורא, בלי משזא־פנים.
היה מנוי וגמור עמנו שלא לנקום
עמדה לזכותו אלא אם כן נשתכנע אנחנו
עצמנו תחילה בצידקתו הגמורה.
ישבנו עם שפאק, באותם הימים, שעות
ארוכות. שאלנו שאלות. בדקנו מיסמכים.
ערכנו חקירות. כתבת־השער הגדולה באותו
גליון היתה תוצאת בדיקה מדוקדקת ואחראית.
היה
ברור לנו כי קוראים רבים לא
יאמינו לנו במקרה זה, וכי יחשדו בנו
בכך שהפעם אנו מחפים על שחיתות מתוך
דבקות סנטימנטלית בחבר. מנגנון־תעמולה
גדול הופעל להשמיץ את שפאק, אשר של־טון־העיר
החדש ביקש לסלקו מעמדת־המפתח
שלו. ואילו אנו לא יכולנו לספר את הסיפור
המלא, מחשש פן יזיק הדבר לשפאק
בניהול המשפט או יהווה בזיון בית׳משפט.

כאשר הפסיד שפאק את המערכה ב־בית־משפט
השלום, ונידון לעשרה חודשי
מאסר, נראה היה כאילו התאמתו כל החשדות
כלפי העולם הזה בעניין זה. משטרת
עמוס בן־גוריון, שהפעילה את כל שיטות־הלחץ
שלה בפרשה זו, שמחה לאידו של
העולם ׳הזה לא פחות מכפי ששמחה לאידו
של הנאשם עצמו. אולם לא שינינו את
עמדתנו. מתוך לימוד החומר היינו בטוחים
כי בית־משפס גבוה יותר יהיה מוכרח
לזכות את שפאק.
ואמנם, בשבוע שעבר נחל סוף־סוף שפאק
את נצחונו המזהיר. הוא זוכה פה־אחד מחמשת
פרטי־אישום, וברוב־דעות מפרס־האישום
הששי.
בין השאר היתד, זאת תעודת־כבוד לשי-
טות־החקירה של העולם הזה, שנשארו,
קפדניות ואובייקטיביות גם כאשר היה המדובר
בידיד אישי.

סוף־סוף הפכה לילי גלילי אישיות בינלאומית
— או לפחות כל־מרחבית.
הדבר קרה ביום הראשון, השבוע. רדי!
קאהיר קרא, בתוכניתו העברית, קטע מתוך
העולם הזה. זה רגיל. אלא שהפעם
הוא בחר דווקא בחומר של העולם הבא.
כך שמעו המאזינים המופתעים את הסקופ
האחרון של העולם הזה: מר שמעון
פרס הכחיש בכנסת נמרצות כאילו סופקו
תת־מקלעים מדגם עוזי לחיילי צה״ל. הוא
טען כי התצלום, המראה חיילי צה״ל חמושים
בעוזים, אינו אלא זייף (״עולם העוזי׳׳
,העולם הזה .)1275
רדיו קאהיר לא קרא את הדברים כפילי־טון.
חם ושלום. הוא התייחס אליהם ברצינות
איומה, כדוגמה חדשה של שחיתות
וצביעות.
בפגישותי האחרונות בחוץ־לארץ עם אנשי
רוח ערביים, ועם פרשנים מערביים שיש
להם גישה לנשיא רע״ם, אמרתי להם :״למען
השם, שכנעו את ממשלת מצרים להפסיק
את שידוריה העבריים! הם מגיעים לרמה
של דביליות המביאה נזק לאין־ערוך לשמה
הטוב של מצדיע איך יכולים אנחנו להטיף
לשלום במרחב כשממשלת רע״ם מציגה
את עצמה באוזני הציבור הישראלי בדמות
מוקיון מגמגם?״

סיטים והישמר

| תי כון ערב
8חיסת י.וביא > י ק

• ת ל -א בי ב > 13

67631

״יונת השלום״ של הקורא וידרמן
המודל הקודם ב־ 13 אינטש (״0 32,5מ!)
איז הזדמנות טובה מזו להחליף את המודל
הישן שברשותו במודל חדש זה, ולח־סוד
מעצמו, ומהחיילים הפצועים, העלולים
להיקרות בדרכו להבא, צער מיותר.
נ. שמואל, צה״ל
מעשה בסנו־שר, שמו אסף,
שחזר מסיור של חטף.
״הלארק בה קצר!״
התנצל ואמר.
ועל בז — הפצועים לא אסף.
ש. נחמיאם, ירושלים

יונת־שלום ישראלית
איז זה מחזה־תעתועים או פאטה-סורננה
זו סציאוח. ז

בתקווה שימצא לה מקום מתאים בעתונכם.
דן וידרמן, ירושלים
יונת השלום של הקורא וידרמן (ראה
תמונה).

נחל כספי קישון

בקשר לדבריכם על אפרים קישוז (העולם
הזה ,)1274 מחבר ובטאי ״הכתובה״ ,ה-
מוצנת זה קרוב למאתיים פעם, נשמח אם
תואילו לפרסם את הפרטים הבאים:
בחוזה שנחתם ביו הנהלת ״אהל״ לביז
מר קישוז, נאמר ני טר קישוז יקבל בעד
50 ההצגות הראשונות ארבעה אחוז מההכנסות,
ובעד כל הצנה שלמעלה ט־50
— חמישה אחוז.
לבז נראה לנו כי חישובי הרווה שנעשו
תעולם חז ה 1276

על־ידכם בטעות יסודם, וזאת בלי לגרוע
מז העובדה המשמחת שמחזה ישראלי חוזר
ומופיע מדי ערב כפני אולמות מלאים
בבל קצווי הארץ.
הנהלת תיאטרון״אהל״ ,תל־אביב
העולם הזה ומפקחי מס־ההמסוז מצטערים
על ירידה זו במימי נחל־הכסף הקישתי.

שטן, אייך ץ
בהפתעה רבה קראתי במדור ״אנשים״
(העולם הזה ,)1273 שמכרתי את נשמתי
לשטז עבור 500ל״י.
לצערי הרב עדייו
לא נזרם! לי לפנוש
את השטן, ואם קיים
אדם שפנש בו —
אבקשכם להפנותו אלי,
הואיל ואני במצוקה
כספית מתמדת.
מצד
שני אני מקווה
לעבוד עם להקתו
של פיטר פריי,
ואשמח מאר לראות
טחזותי במסגרת להקה
צעירה ורצינית•
יוסף
מונדי,
תל־אביב

האס הסודהממשלה לעשתעסקים?׳
ההצעה לי סו דחברהממשל תי ת ל בי טו ח ־
מובנ ה ש לי ל ת היזמה ה צ בו רי תוהפר טי ת.
קיים בארץ פקוח על הביטוח עם סמכויות בלתי
מוגבלות, קיימת התחרות על מחירי הביטוח
שהודות לה הממשלה וכל החברות בבעלותה
קבלו גם כן את התנאים הזולים והנוחים ביותר,
על אף העובדה שאין חברות הביטוח מקבלות
איזו שהיא סובסידיה או תמיכה ממשלתית אחרת.

בושות בחז־״ל
. ..מאז דרכו רנלי לראשונה על אדמתו
של הדוד סם, מנסה אני לא לפגוש, לברוח,
להתחמק, לעצום עיני מראות את התנהגותו
המבישה של הסטודנט הישראלי בנכר. ביצר
לא יפקחו הם את עיניהם לראות ולהביז את
העוול אשר הם עושים בשחקם את ה״ישראלי
העליון מכל״?
הנה אותו סטודנט, אשר את שעות הפנתי
שלו מבלה כסוכן ה 8.1.קרה המקרה
והבחור נכשל בקורם. כסוכן בולשת טוב,
מוצא הוא את הסיבה לכשלונו באנטישמיות.
שנאת־ישראל וכדומה. הוא רע לדיקן ושופר
לפניו את לבבו. הדיקן, בטובו, מכנם
את הבר־המרצים ואלה דנים בזעקת החמס
של היהודי הנרדף. בסיכום, חוייב הסטודנט
לעשות את הקורם שנית. אכן, דעת־הקהל ב־טיכללה
לא התפעלה ביותר פשיטות הלחימה
של הסטודנט הישראלי.
ושוב אנו יושבים באותו מקום חביב,
הידוע לצבור בשם ״מרכז הסטודנט הזר
בלוס-אנג׳לס.״ המקום מלא סטודנטים מכל
קצות תבל. האווירה המיטה ואוהדת. פתע
מופיעה הבריה הטכריזה ברבים בקול גדול
כי מישראל היא. ומיד, ללא מחשבה
שניה היא פותחת בויכוח ער וצורמני עם
צעירוז בז אפריקה, אוי הוא בן רח משה,
על הנושא: ישראלי או יהודי, מי עדיף?
הוויכוח הולד ומחריף, הרוחות משתל־הבות
ואני רוצה לקבור עצמי טרוב בושת־פנים.
החיוכים
הרבים שהתפשטו על פני בני־ערב
העידו שאכן נהנו מערב זה הנאה
רבה. את הויכוח סיכם סטודנט אננלי :״קשה
להאמין שרגשות אנטישמיים שוררים בין
ישראלים ויהודים״.
דן פולני, אינגלנד
קליפורניה, אריה״ב

הממשלה הבריזה לא פעם מעל במת הבגסת שהיא לא תיזום ולא תקים חברות בלבליות, אלא
במקרים שההון הצבודי והפרמי לא יעשה זאת, ואס ימצאו בעלי הון אשר יהיו מובנים לקבל
לירם הברות אשר הוקמו על־ירי הממשלה, היא תהיה מובנה להעבירן להם.

הקמת חחברה הממשלתית לביטוח סותרת את
קוי היסוד שהותוו על ידי הממ שלה הנוכחית.

אין סבסוד

חברות הביטוח של כל הסקטורים, הפכו בשנים
האחרונות לגורם רציני של השקעות במפעלי פיתוח
והלוואות לאוצר ולעיריות לזמן ארוך. הקמת
החברה הממשלתית לביטוח תפגע ביתרונות אלה.

מחובתי לציין שאיו אמת בשמועה שפר־סמתם
ב 6דור אנשים (העולם הזה )1271
כאילו עומד לפרוץ סיכסוד בין עובדי
הסוכנות היהודית בניו־יורק, לביז יו״ר
ונשיא ההסתדרות הציונית דר׳ נחום נולד-
מו, בעניז תצוגת נרות־הזכרון של יד
ושם בתערוכת הספרים שלנו כאז.
סם בלוך, הסוכנות היהודית
ניו־יורק

פחח מובשר, דווקא
מכוון ששמי מוזכר בקשר ל״גאונותו״
ץ/ 1וו
צוני להבהיר לקורא ולכל בר־דעת׳ בכל
התקיפות את דעתי
על תומרקין ושות׳.
יש להזעיק ולקרוא
בכל הזדמנות
לציבור לבל ילד שולל
אחרי כל מיני
המצאות מחוכמות של
מוקיונים באמנות,
הרוצים בכל מהיר
ובצורה גסה ביותר
לשכנע אותנו שמעשיהם
חסרי־הערד הם
אמנות. תוטרקין אמנם
בחור מוכשר
מאד, אבל להדביק
לו בחפזון כזה את
תואר הגאוניות —
זה יותר מדי מהר, ברנשטיין ובלי שיקול-דעח.
ז ברנשטיין, תל־אביב

אגוד ישראלי של חברות לביטוח

מי שיקר

,העולם

סוף כל סוף נילה השר הנכבד, לוי אשכול,
את פרצופו האמיתי! ובכן, המחירים
עולים. אולי עוזר פיחות כזה לממשלה, אד
לתושביה איו הוא עוזר.
וחבל מאד שלא הכתרתם את הכתבה שלכם
(העולם הזה )1275 בכותרת ״אתה שקרן,
טר אשכול האם לא הוא היה זה
שהצהיר ש״פיחות — לא יהיה!״? האם
לא הוא הוליד שולל שני מיליון איש?
המסקנה — אסור להאמין לשרים שאותם
אנחנו בחרנו!
אתה דגן, ירושלים

המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון *226785ת. ד.

העודס הזה 276ו

שבועון

החדשות

הישראלי

• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפום משה שהם בע״ם, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנדי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

במרינה
; ^ רו >ו ח 7ה

נ מ, נ ה

ערבות

לטיב
העם אחגר מ שול ש

תוצרת

דובקי

פ ר סז ם ד״דיעקב סו!

הישג גדול בשדה הביטוח
עם סגירת הגליון נודע לנו שמשלחת איגוד חברות הביטוח
שנפגשה בראשית השבוע עם שר האוצר, מר אשכול, וראשי
משרד האוצר, בירושלים, הצליחה במשימתה: האוצר החליט
לעכב את ההכנות לקראת הקמתה של חברת ביטוח ממשלתית
לשנה.
החלטה זאת נובעת מן הרצון הטוב לבדוק את האפשרויות
שהציעו חברות הביטוח הפרטיות — להגיש לממשלה שירותי
ביטוח זולים ונוחים בתנאים ששום חברה ממשלתית לא היתד.
יכולה לתתם. שלא לדבר על החסכון לממשלה בפקידות,
מנגנון וכר.
הצלחתם של נציגי חברות הביטוח בשכנועו של האוצר
באה במידה לא מעטה הודות לליכודן של החברות, כגדולות
כקטנות, ועירנותן נוכח משימתן החשובה והצודקת.

שלושה אתגרים הצטלבו השבוע לנגד
עיניהם של אזרחי ישראל. בשלוש זירות
שונות, ארעו מאורעות הצופנים בחובם
סכנות חמורות לגורל המדינה ולדמותה.
האתגר המדיני: צרפת. מעברו
השני של הים התיכון התקרבה סוף סוף
מלחמת־ד,שיחדור האלג׳ירית לסיומה. כתוצאה
מהפגנה חסרת־תקדים בתולדות צרפת
(ראה עמוד 5ו) מיהרה ממשלת דה־גול לחתום
על זכרון־דברים, העומד לסיים את
המלחמה הנוראה, בת שבע השנים.
מלחמת־אלג׳יריה היתד, מאז נובמבר 1954
אבן־הפינה של מדיניות־החוץ הישראלית.
היא ששיכנעה את הגנרלים האנטי־שמיים
של צרפתי לכרות ברית עם מדינת־ישראל,
לספק לה כמויות רבות של נשק חדיש,
ליזום את מיבצע־סיני. על רקע המלחמה
המשותפת נגד שאיפות־השיחרור הערביות,
הגשימה ישראל בשנים אלה את שאיפתה
העיקרית בזירה החיצונית: השגת ברית איתנה
עם מעצמה מערבית.
מדיניות זר עומדת בפני פשיטת־רגל, שקשה
כיום אף לנחש את עוצמתה. ההגיון הצרפתי
יסיק מסקנות מן המצב החדש.
מטרתו העיקרית של דד,־גול תהיה עתה
לרכוש חזרה את ידידות העם האלג׳ירי, כדי
להבטיח את האינטרסים הכלכליים העצומים
של צרפת במדינה החדשה, ואת שלום
מיליון האירופים דוברי־הצרפתית בה. האינטרסים
הצרפתיים בישראל הם כאין וכאפס
לעומת אינטרס חיוני זה.
ואילו אלג׳יריה החדשה, שתהיה המעצמה
החזקה ביותר בעולם הערבי מבחינה חברתית,
כלכלית וצבאית, תוכל לזכור רק
במרירות את התנהגותה של ממשלת ישראל,
שנעצה את הסכין בגבה במשך כל ימי
מלחמתה העקובה־מדם.
עמוד־התווך של המדיניות׳ הישראלית עומד
להתמוטט. שום משענת דומה לו אינה
נראית באופק.
האתגר הכלכלי: הפיחות. האתגר
הכלכלי ברור עוד יותר. לפי דברי הממשלה
עצמה, אין כלכלת ישראל יכולה להתקיים
מחוץ לשוק משותף גדול (ראה הנידון).
הסיכויים להתקשר עם השוק האירופי, בצורה
שתספק את צרכי• ישראל, קלושים
מאד, ועם התקררות היחסים עם צרפת
יהיו קלושים עוד יותר.
התוצאה המעשית הראשונה של המצב
החדש היא הפיחות, שהוסיף השבוע לעמוד
במרכז החיים בישראל. שטיפת־המוח הממלכתית
נמשכה ללא הפוגה בכל ימי השבוע
בכל בטאוני הממשלה, ובעיקר בקול־ישראל.
אולם דוברי הממשלה לא הסתירו את האמת:
המצב הוא רע, ועלול להיות יותר גרוע.
האתגר המוסרי: המימשל. יתכן
כי האתגר השלישי חמור עוד יותר. הוא
נוגע לדמותה של ישראל, לנפש המדינה.
אומה בריאה, השלמה עם מצפונה, יכולה
להתגבר על משברים כלכליים, לתקן שגיאות
פוליטיות. אולם אומה העושה שקר בנפשה,
הקיימת על חמס ועושק, המפעילה שיטות־דיכוי
בזויות, מאבדת בהדרגה את הבטחון
בצדקתה, את מקור כוחה הפנימי.
זאת חשו המוני ישראל במעמקי נפשם,
כאשר הכריחו בבחירות האחרונות את כל
המפלגות הלא־מפא״ייות להכריז מלחמה על
המימשל הצבאי, ואף נתנו למפלגות אלה
רוב מכריע של שני שלישים. השבוע הגיעה
שעת המיבחן. כמו תמיד, היו אלה הדתיים
שמכרו את מצפונם בנזיד עדשים.
מה דמות תהיה לישראלי מדינה לאומנית־קולוניאלית,
או מדינה בד, מהווים כל האזרחים
שותפים שווים? מדינה המשליכה את
יד,בה על כוחות השחור הבינלאומיים, או
החותרת לשיחרור עמים? מדינה הפונה לעבר
ריאקציה כלכלית וחברתית, או המבקשת
לבנות כלכלה יעילה וחברה לדוגמה?
למעשה היו כל שלושת האתגרים צדדים
שונים של אתגר אחד.

המשק
לדא תוכד ת
ברגע הראשון הצליחה התעמולה הרשמית
ליצור תמונה של מיבצע כמעט־צבאי, מתוכנן
לפרטי־פרטיו, המתקדם במהלומות מהירות
לעבר יעדו, בכוח האפתעה וד,הטעייה.
תוך
שבוע ימים נמוגה תמונה זו של
פיחות הלירה. במקומה באה תמונה של
אנארכיה כמעט־מוחלטת. מסתבר כי שום
דבר לא היה מתוכנן, זולת התעמולה עצמה.

מתכנן פיחות כוכב
עובדי כוכב ומזל
כל צבא עוסק ללא הפוגה בהכנת תוכניות
לכל מיבצע אפשרי, אפילו קיימת כמעט
וזדאות שלעולם לא יצא לפועל. בהינתן
האות למיבצע כלשהו, מוציא המטכ״ל מן
המגירה את התוכנית המוכנה מראש, שהותאמה
מדי שנה ליחסי־ד,כוחות המשתנים.
משרד־האוצר, אחד המשרדים העשירים
והמנוסחים ביותר בישראל, לא היד, מסוגל
לנהוג כך. שום תוכנית לא היתד, מונחת
במגירתו. קומץ אנשים החליט מתי שהחליט׳
על פיחות הלירה, שירטט כמד, קווים
כלליים — ונתן לעסק להתגלגל.
היתד, זאת דוגמה מודרנית של עכו״ם
— שסמכו על (דויד) כוכב, מתכנן־המיבצע,
ועל המזל.
אנשי אי־מופת. התוצאה היתד, אנדרלמוסיה.
האוצר,
שתלה את כל תקוותיו במניעת
בהלה של עליית מחירים — נחפז ראשון
להעלות את מחירי הנפט וד,בנזין, נחרד
ממעשי עצמו, ביטל את ההעלאה בחלקה.
האוצר תבע מכל חוגי המשק להימנע
מצבירת הזחים ספסריים על חשבון הפיחות
— אך צעד בעצמו בראש הספסרים.
בניגוד להבטחתו להוריד את הנן כסים וההיטלים
בשיעור השווה לעליית ערך הדולר,
כוי לשמור על המחירים, הוריד
את ההיטלים אך במעט, העלה את רזזחיו
שלו מרוב סוגי הסחורות• .כך גרם לעליית
המחירים ב־ 20 אחוז ומעלה בסחורות
רבות.
כל החוגים הנפגעים פתחו בזעקה מרה
ובפעולות־לחץ להעברת רוע הגזירה .״כל
חוג דואג רק לעצמו, ורק מעטים דואגים
לטובת המדינה כולה!״ זעק דויד הורוביץ,
נגיד בנק ישראל. אולם הממשלה עצמה
עלתה על כולם באנוכיותה: תחת לצמצם
עתה את מנגנונה המנופח, להגביל את בז־בזנותה
המחרידה, הגיש האוצר הצעת־תקציב
חדשה, שעלתה בהרבה על תקציב
השנה האחרונה, ושלא הצטמצמה אף בעלייה
של 10 אחוזים (אשר שר־האוצר
הגדירה כמוצדקת לגבי עליית המחירים).
שלוש אסכולות. כל הליקויים האלה
היו גלויים לכל, גרמו השבוע לביקורת
חריפה ולאי־אימון גובר במדיניות הכלכלית
החדשה. אולם המחלוקת העיקרית
היתד, יסודית יותר, ורק מעטים ירדו ל,
עומקה.
למעשה
התחרו שלוש אסכולות יריבות
על הכוונת המשק הישראלי:
$האסכולה הטפילית, שביקשה
פשוט להמשיך את המשק הטפילי הקיים,
מבלי להתחשב בעובדה כי הוא יוביל בהכרח
להתמוטטות תוך שנים מעטות. אסכולה
זו מצאה לה בני־ברית מוזרים בדמות
השמאל הציוני ואף מק״י. אלה דגלו בקו
(המשך בעמוד )•6
• מאחר שהאוצר הוא הסוכר את הדולר
ליבואנים תמורת לירות, מרוויח האוצר
מעצם שינוי שער הדולר, נוסף על
המכס וההיטלים.
העולם הזה 1276

הנדון .

*** ני פרעושים יצאו מבית־קולגוע.
שאל הפרעוש את הפרעושית :״האם
נלך הביתה ברגל, או שנקח כלב?״
קברניטי הכלכלה הישראלית דומים, במידה
מסויימת, לגיבורי בדיחה צברית זו.

הם מחפשים בלם.

* ה יקרום לתריסר שנים אנו חוזרים
| כמעט׳ מדי שבוע, מעל עמודי עתו! זח,
על עקרון־יסוד אחד:

מדינת־ישראל לא תוכל להתקיים,
לאורך ימים, מחוץ למרחם.
כשאך נולדה המערכת הנוכחית של העולם
הזה, נוסחה הכרה זו במלים הבאות:
״בשנת 1950 אין עוד אפשרות למדינה
קטנה להיות בת־חורין כשהיא מבודדת מן
המרחב הסובב אותה. אין עוד קיום למדינת־גטו,
אפילו יהיה שטחה סי כמה משטח
מדינת ישראל, ומספר תושביה פי עשרה.
ואם אין קיום למדינה, אין גם קיום גופני
לאזרחיה — לא חרות, לא מזון, ולא חד־וות־חיים.

יוכלו
אי־פעם למלא את החבית שאין לה
תחתית.
הם לא הכינו את השינויים הטכנולוגיים
שאירעו במאה הנוכחית, החל בסרט־הנע
של ד,נרי פורד וכלה באוטומציה
המאפשרת כיום לחצי תריסר פועלים לעשות
אתי עבודתם של אלפים ורבבות.
הם לא הכינו כי תהליכים אלה מאפשרים
הוזלה מהפכנית של מחיר הייצור —
בתנאי שייצור זה מבוסס על כמויות עצו מות,
וששוק אדיר מוכן לקלוט כמויות
אלה.
הם לא הכינו כי בתנאים אלה שוב
אין מדינה בת שני מיליון נפש, ואף בת
עשרים מיליון נפש, מסוגלת להתחרות עם
גושים כלכליים, המקיפים מאות מיליונים
צרכנים.

הם צחקו מאתנו. בשם שצחקו
אבירי ימל-הכיניים באשר ראו,

חבי משותף. ישראל המפותחת מעוניינת
בכך עד אין שיעור יותר מסוריה הנחשלת
וממצריים הבלתי־מפותחת.
כל זד, לא עניין את ראש־ד,ממשלה, וממילא
גם לא את עדת משרתיו ואומרי הכן״
כן שלו. כאשר צחק הזקן, צחקו גם הם.

ישראל זקוקה למרחב? הה־הה־הה!
ישראל חייבת להשתלב כיחידה
בלבלית גדולה? הה־הה־הה!
הבלבלה הישראלית כנוייה
על חול ז הה־הה־הה!

הנההםחד לו לצחוק. לפתע הם
1החלו בוכים. כשדמעות זולגות מעיניהם,
הם באים אלינו וקוראים:
השוק האירופי המשותף מהווה אתגר
מסוכן לכלכלה הישראלית! אתם צריכים
להוריד את רמת־המחייה! דרושים אמצעים

*...מדינתי ישראל קמה בעולם של התרחבות
האידיאלים ושקיעת הלאומנות. זקני
הדור, המעצבים את דמותה, עודם חיים
ברוחם בתקופה בה היו ליטא ולאטביה
מדינות עצמאיות, וצ׳כוסלובקיה ופולין
מעצמות גדולות. הם משלים את עצמם
באמונה כי יש קיום עצמאי למדינת־גטו,
כשהיא מבודדת בתוך מרחב עויין.
״זו תפיסת־היסוד של המדינה.
״...ו אילו (הדרך הנכונה) היא: למצוא
את הבסיס ההוגן לחיים משותפים עם המרחב
שמסביבנו.״•

ג׳סטה גדולה, נדיבה, מלהיבה,
היתה מספקת לשינוי האווירה כמרחב,
לרכישת ליבם של כל שוחרי
הקידמה והמהפכה במרחב,
דור שלם של עבד-אל-נאצרים וכך
חדאים וג׳וואדים.

כל זה היה ברור לנו. אבל קברניטי ה־מישטר
הקיים קיבלו את דברינו בבוז
ובלעג.

הם הטיפו לתורה של ״עם לבדד
ישכון״ בי בך למדו בחדר של
פלונסק, בשנות התשעים של המאה
ה־.19
הם ציחצחו את החרבות׳ — ולא הבינו
כי הסכנה הכלכלית של המצור הערבי
חמורה שבעתיים מכל סכנה צבאית.
הם היו עסוקים במיבצעים מזהירים של
שנור — והישלו את עצמם כי הביליונים
הנוצצים של המענקים, המגביות והשילומים•
• הצד השני של המטבע, מאת אורי
אבנרי 1950 עמודים 245 והלאה.

ובך הם עומדים עתה, כשערי
השוק האירופי, בעניים בפתח,
מחזיקים בידיהם את כובע הפיחות
ומתחננים: תן לנו להשתלב

ך* כה ונבדוק מה משמעותה של בק־
( |שד, זו, אשר בשמה ולמענה הכריז
שר־האוצר על מדיניותו הכלכלית החדשה.
השוק האירופי המשותף מורכב מענקים
כלכליים. איש מהם אינו מוכן לקבל את
ישראל כחברה שוזת־זכויות׳ ליד השולחן.
לוי אשכול גם אינו חפץ בכך, ביודעו
היטב כי הגמד הישראלי ייחנק בין הענקים.

הוא רוצה כ״הסדר מיוחד״ .כמלים
אחרות: הוא מבקש בי יינתן
לגמד להסתובב כין רגלי
השולחן, ולחטוך כמה מן הפירורים
שיפלו ממנו.
מה יהיה מצבנו הלאומי, אם תתקבל
בקשה זו?
אנחנו נהייה תלויים בנדיבותם של ענקי
השוק — וביחסים כלכליים בינלאומיים,
אין סנטימנטים. אם נזכה לפירורים, נצטרך
לשלם את המחיר. מחיר זה הוא: תלות
גמורה.
כלכלתנו תצטרך להיערך כל־כולה מחדש,
לפי תנאים מוכתבים, כדי להתאים את
עצמה לשוק האירופי. נקים מפעלים לא
לפי צרכינו, ולא לפי דרכי מרחבנו. אלא
לפי החורים שנותרו לנו במערך האירופי
המגובש. אחרי היערכות זו, על פי מתכונת
זו, שוב לא נוכל להינתק מעולם. אנחנו
נהייה מושבה של אירופה המערבית.
מבחינה זו אין אותה בדיחה צברית
קולעת למציאות. פרעושים העולים על כלב,
אין הם משתעבדים לכלב. יכולים להחליף
כלב אחד במשנהו, אם יודעים הם לקפוץ.

״...לאומה קטנח נשארו רק
שלוש דרבים: או שתשתעכד למעצמה
גדולה, או שתנסה להיות
לאומה גדולה על־ידי מלחמת־טי־רוף,
או שתתלבד עם מדינות
כנות-חורץ אחרות לשותפות מר
הכית.

זהרתנו זו לא היתה בגדר נבואה.
\ ! היא היתד, אך בגדר קביעת עובדה,
הסקת מסקנה פשוטה מן התהליכים הטכנולוגיים
והכלכליים שהתבררו היטב עוד
לפני קום המדינה.
כאשר השמענו אותה, בשנת , 1950 היה
עוד קל יחסית לגשור גשר אל המרחב. זה
עתה נסתיימה המלחמה, בה יצאנו מנצחים.
יחסי־השינאה טרם הספיקו לגבש דפוסים־
של־קבע. עוד היינו עטורים הילה בעיני
הערבים, כאומה הראשונה במרחב שפרקה
מעליה בכוח הנשק את עול האימפריאליזם.
כל עמי ערב עוד היו משועבדים לסוכנים
אימפריאליסטיים שנואים. ברית־המועצות עוד
היתד, ידידתנו, לא פחות מאדצות־הברית.

הוא. אפילו מרחב שאינו מתאים לנו. ובלבד
שיסכים לקלוט אותם.

זדוון ההנותוטיים: וזימון \2בון בגיאוגרפיה*
בפעם הראשונה, תותח. הצחוק
נקטע רק באשר התפוצץ הפגז
הראשון.

^•אש ממשלת ישראל מתפאר בכך
| שאינו מבין מאומה בכלכלה. לפני
שנים קבע, פשוטות :״מדע כלכלי? אין
דבר כזה!״ בשבוע שעבר אמר, בסיגנון
קצת יותר צנוע :״אינני מבין לא בכלכלה,
ולא בכספים, ולא בעסקים.״
הוא חשב שזו בדיחה פנטסטית, וחייך
בעליזות.

אולם באשר מנהיג, הקובע לכדו
את בל קווי המדיניות והאידיאד
לוגיה של המדינה, מודה בבק שאין
לו מושג בבלבלה (ועוד חושב
שזו בדיחה!) הרי זה אסון.
כי במאה ד,־ 20 אין מדיניות בלי כלכלה.
אין איסטראטגיה בלי׳ כלכלה. ואין תרבות
בלי כלכלה. כאשר מדינה שלמה קובעת
את דרכה תוך זילזול שחצני בנתונים כלכליים,
הרי סופה לשלם את המחיר.
רק בור בענייני כלכלה יכול היה להאמין
כי התרומות של תשעה מיליון יהודים
בעולם, השייכים לכלכלות זרות, יכולות
לבוא במקום שוק מרחבי גדול ומוגן.
אבל נדבנים אינם צרכנים.
רק בור בכלכלה יכול היה להתייחס ל־בעייה
הערבית בלי לקחת בחשבון את
הצד הכלכלי. צרכינו הכלכליים אינם באים
על סיפוקם בהשגת ״שלום״ פאסיבי, שיביא
רק לסיום מצב־הלוחמה בין ישראל ועמי
ערב. הם מחייבים שלום אקטיבי, יצירת
מסגרת לשותפות כלכלית, גיבוש שוק מר״

אכזריים, כמו הפיחות, כדי לחסל עניים
שלמים של המשק הישראלי! אם לא נעמוד
בהתחרות, נמות!
מה קרה?

קרה משהו מאד-מאד פשוט. כני
המאה ה 19-גילו, לפתע פתאום,
את המאה ה־ .20 בני הגטאות
הסתבלו מבעד לחלון הפרוץ וגילו
בי היחידה הקובעת בעולם של
ימינו היא המרחב.
אירופה מתאחדת לשוק משותף יעיל
— וישראל נשארת בחוץ. לפתע מסתבר
כי המדינה עומדת להישאר ללא שוק. בזו
אחר זו מוקמות בעולם חרמות גבוהות
של שוזקים מרחביים — וישראל הקטנה
נשארת מחוץ לכל המחנות.
יתכן כי מישטר אחר היה, במאוחר,
מתגייס לנסיון אדיר לשלב את ישראל
במרחב הכלכלי שנקבע לנו על־ידי הגיאו־גראסיה.
אולם איך יעשו זאת מנהיגים הזרים
למרחב זה, הבזים לו, שלחמו בו
כל ימי חייהם?
אותם המנהיגים, שסירבו להשתלב במרחב
השמי לפני תריסר שנים, כשהדבר היה עוד
קל יחסית, כשד,מרחב היה עוד כולו משועבד
לאימפריאליזם ולסוכניו, כשעמי. המרחב נכספו
לדגל חדש של שיחרור. ואיחוד —
כיצד ינסו להשתלב במרחב כיום, כשהמשימה
קשה עד אין ערוך?
לא, לכך אין הם מסוגלים, לא הם. על
כן הם יוצאים לחפש מרחב אחר להשתלב
בו. הם מחפשים מרחב — כל מרחב ש•
קאריקטורה של העולם הזה ()803
מחודש מארס( 1953 ,מאת דוש).

ואילו קברניטי המשק שלנו מבקשים
להיות זנב של בלב.׳׳ זנב
התלוי בו והקשור בו. הבלב מכשכש
כזנב. הזנב אינו מכשכש 1
בלב.
שוק האירופי אינו מבנה כלכלי
} | גרידא. אפילו אינו מיבנה כלכלי בעיקרו.
השוק האירופי המשותף הוא ביטוי
כלכלי של שאיפה מדינית מובהקת: איחוד
המרחב המערב־אירופי למעצמה מדינית־צבאית־כלכלית,
שלא תיפול בכוחה מן המרחב
הסובייטי או המרחב האמריקאי.
על כן, אל ישלה את עצמו איש שנוכל
להיותי עבדים כלכליים של אירופה, מבלי
להיות לעבדיה המדיניים.
ממשלה זו מבקשת לקשור את גורלנו
בגורל אירופה, לשבט או לחסד. תר,יד, זאת
התקשרות חד־צדדית. מפלותיה ונסיגותיה
של אירופה האימפריאליסטית תהיינה מסלו־תינו
ונסיגותינו. אויבי אירופה יהיו אויבינו.
שונאי אירופה הקולוניאלית, שונאינו.

נקרא-נא לילד בשמו: מדובר
באן כאבדן עצמאותה של מדינת
ישראל.
השלטון הזר, שסולק מאדמתי הארץ בדם
בניה, יחזור אליה בדמות חדשה. דמות
יותר סימפאטית. יותר ידידותית. לגברת
תהייה אדרת אחרת.

אך תהייה זאת אותה הגברת.
זאת משמעות ההחלטה. למראית־עין היא
הוחלטה כאשר הוכרז על הפיחות. אך למעשה
הוחלט עליה עוד לפני 12 שנה.

באשר החליט המישטר הקיים
בפעם הראשונה בי אינו רוצה
להיות ראש המרחב השמי, הוא
החליט (ביודעין או שלא ביודעין)
להיות זנב של הכלב האירופי.

אור* אבנר*

תצפי יוו

כל הזכויות שמורות

• המאבק על ביטול המימשל הצכאי יכנס לשלב חדש.

אחרי הכשלון המחפיר של ׳המפלגות ביצירת אווירה מתאימה שתכריח את
הכנסת לבצע את רצון הבוחרים על־ידי ביטול המימשל הצבאי, עומדים כמה
אישים לצאת בדרישה להקמת תנועה לפעולה ישירה, מחוץ למסגרת המפלגות,
במתכונת של מרי אזרחי. בין ההצעות שתועלינה; הפגנות של אישים עבריים
בכפרי המימשל ללא רשיון על מנת להיאסר.
$אל תצפה לגל גדול של עליה מאלג׳יריה. אפילו יביא הסכם־
השלום להגירה גדולה מן המדינה החדשה, לא תהייה תנועה זו מכוונת לעבר
ישראל, אלא לעבר צרפת. מלחמת הנוער היהודי המאורגן באלג׳יריה נגד
הפל״ן, בהשראת ישראל, הביאה ליהזדהות רבה עוד יותר מצדו עם הלאומנות
הצרפתית, להרחקתו מישראל. במידה שתהיה בכלל עליה ניכרת מאותה ארץ,
תהיה מוגבלת לשכבות העניות והנצרכות ביותר, שאינן דוברות צרפתית.
• הצעת החוק ״נגד לשון הרע״ תידחה לזמן מה. מפא״י
החליטה כי די לה במאבקים על ׳הפיחות ועל המימשל הצבאי, ולא כדאי לה
ברגע זה להיכנס למאבק נגד חופש העתונות. דווקא הדתיים הלאומיים מצדדים
בפעולה מהירה למען העברת החוק, מתוך תקוות לחסום את פי העתונות
בקשר לכמה וכמה גילויים הנוגעים למנהיגים דתיים. לעומת זאת מתכוננים
כמה וכמה עתונאים לפרסם את כל הידוע להם על מנהיגי המפלגות הקואלי־

במדינה
(המשך מעמוד )4
זה מתוך שיקולים תעמולתיים, או מתוך
כוונה לשמור על האינטרסים של ההתיישבות
העובדת.
• האסכולה הימנית, שביקשה להנהיג
בארץ כלכלה ליברלית, מן הסוג שהיה
קיים באירופה לפני מאה שנה. אסכולה
זו, שבראשה התייצב אליעזר ליבנה ועורו־הארץ
גרשום שוקן, רוצה בפיחות קיצוני
ואכזרי, כדי להביא להתמוטטות המשק
הבלתי־יעיל, ליצירת אבטלה המונית ולירידה
דראסטית ברמת־המחייה.
בעלי אסכולה זו סבורים כי בהיוזצר
׳מצב זה, כששכר־העבודה יירד וההמונים
יסתפקו במועט, תבוא היוזמה הפרטית
ותקים מפעלים יעילים, שיכניסו לא רק
רווחים הגונים לבעליה, אלא יוכלו גם
להתחרות בשוק העולמי.
שר־האוצר התנדנד בין שתי אסכולות
אלה, כשהוא פוסח על כל הסעיפים. בתיאוריה
דגלו חוגי הבורגנות באסכולה השנייה,
אך כל תעשיין וסוחר זעק חמס

״את זאת אין הם מעזים לומר. הם מבקשים
לתקן את המשטר, כיוון שהם עצמם
שייכים אליו, כיוון שאין הם יכולים להתייצב
בחזית של שוללי המשטר.״
רעיונות כאלה נראו השבוע כאוטופיים.
הנהגה כלכלית כושלת, שאינה מסוגלת אף
לתכנן מיבצע פשוט־יחסית כמו פיחות המטבע,
בוודאי שאינה מסוגלת לתכנן מהפכה
יסודית שתקיף את כל שטחי המשק.

המימשל הצבאי
מכירת המצפון
הליקופטר קטן ריחף מעל לרחבה המושלגת•
ערפל סמיך כיסה את הגבעה הנמוכה
ואפילו בנייני האוניברסיטה הקרובים לא
נראו מבעדו.
טייס ההליקופטר ניוזט את מטוסו בזהירות
והנחיתו על הרחבה המושלגת. השר
ללא תיק, יוסף אלמוגי, יצא מבעד לפתח
הצדדי כשהוא משפשף את ידיו המאדימות
מקור. כך הסתיים מבצע ריכוז חברי־הכנסת
המקיף והיסודי ביותר מזה שנים רבות.
מבצע ריכוז הח״כים לקראת ההצבעה על
גורלו של המימשל הצבאי, נתקל בקשיים
בלתי צפויים, כאשר דוזקא ביום הדיון השתוללה
בירושלים סערת שלג שניתקה את
הבירה מהשפלה.

ער ח־רבר השערה
ציוניות במקרה שהחוק יוגש לכנסת, ולפני שייכנס לתוקפו.
• ספרו של אהרון בהן לא ייצא לאור בזמן הקרוב. הספר,
הרביעי בסידרה על בעיות ערב, מטפל בנסיונות השלום שהוכשלו על־ידי בך
גוריון בשלושים השנים ׳האחרונות, ובשעתו הועלתה סברה שכל פרשת כהן
לא באהאלא כדי ל מנו עאת הו צ א תו. א ף

שהספרסוכן מז מן מתמהמהתמפ ״ ם

בהוצאתו, מחשש פן ירגיז הדבר את דעת־הקהל הבטחוניסטית. לאחרונה מינתה
מפ״ם ועדת של שלושה חברים, שתפקידה כביכול, לקרוא את כתב־היד בעיון
ולהחליט אס ומתי להוציאו.
• מקור חדש לזרימרדהון לארץ: דרום־אמריקה. שעה שהשי־לומים
הגרמניים מתקרבים לשלב הגסיסה, גוברת נכונותם של יהודי דרוס־אמריקה
להשקיע חלק ניכר מהונם הרב בארץ. המניע העיקרי הוא סכנת
התפשטות המהפכה הסוציאלית, בחסות פידל קאסטרו, בדרום היבשת, דבר
העלול להביא להפיכות ארציות ולהפקעת הון השיכבה העשירה. כבר בשלב
זה מגיעות ההשקעות לעשרות מיליונים, ועם הפיחות, יגבר זרם ההון ממקור

• חלקים לא-ישראליים של הקונגרס היהודי העולמי תובעים
להגיש מהאה נמרצת בענין הנסיון לשלול את דרכונו
של יוסן* גולן. גולן, שהוא מעין שר־חוץ של הקונגרס, נחל לאחרונה
הצלחות ניכרות בארגון גוף כל־אפריקאי, בדומה לוועידה הים־תיכונית בפירנצה.
פעילות זו עוררה את זעמם של פקידי משרד־החוץ הישראלי, הרואים בכן
התחרות לעצמם, והרוגזים גס על קשריו של גולן עם פל״ן, מרוקו ותוניס.
הם השיגו את הסכמת שר־הפנים להפעיל את סמכותו לביטול דרכונו הישראלי
של גולן, ורק אחרי שתדלנות רבה עלה בידי נחום גולדמן לבטל את רוע
הגזירה לשנה אחת. חוגי הקונגרס רואים בכך התערבות זידונית של המדינה
בפעילות מוסד יהודי בינלאומי. לעומת זאת עלולה הפרשה להזעיק גס
חוגים שונים בארץ, הדואים בהפעלת סמכות שר־הפנים תקדים מסוכן לשלילת
דרכוניהם של אנשים, שנוכחותם בחו״ל אינה רצויה לשלטונות.

כשהדברים נגעו דווקא בו. זוהי תופעה
אופיינית לליברלים של ישראל: כל אחד
מהם רוצה בליברליזם לגבי הזולת, בתנאי
שהוא עצמו ימשיך ליהנות מתמיכה ממשלתית
גלויה או מוסווית.
לעומת שתי אסכולות אלה, נשמעו השבוע
הרמזים הראשונים של אסכולה שלישית, שנולדה
מחוץ למסגרת המפלגות:
• האסכולה השמאלית, שראתה
את עיקר העיקרים ביצירת מישטר של
תכנון כלכלי מרחיק־לכת, כדי לבצע אתי
השינוי הקיצוני הדרוש במשק הלאומי תוך
סדר, חשבון מפוכח ושמירה על רמת־המחייה
של ההמונים.
אסכולה זו לא פסלה את רעיון הפיחות
כשלעצמו. אולם לדעתה היה צורך במישטר
אחר, שהיה מבצע את הפיחות בצורה אחרת,
כחלק מתוכנית רצינית. בכל שלב של
הביצוע היה מינהל־התיכנון גוזר דין־מוות
על סוג של מיפעלים בלתי־יעילים, תוך
חישוב מספר העובדים שיובטלו על־ידי
כך, והבטחת תעסוקתם במפעלים חדשים,
שיוקמו ביוזמת המדינה (אך לא בבעלותה),
תוך ניצול התנאים החדשים שיזזצרו על־ידי
אותו שלב עצמו.
כתב השבוע הפרשן הכלכלי אריאל רגב,
בדו־שבועון אתגר :״הטפילות בשעור 14.50/0
היא מחלה רצינית של המשטר הכלכלי.
מחלה כזאת מחייבת ביקורת קטלנית, אופוזיציה
קיצונית, דורשת ריפורמות ראדיקא־ליות.
וזוהי אמנם עמדתם של ה״ה פטנקין,
הורוביץ, ליבנה. אולם טפילות בשיעור של
/0״ 28 היא דבר בסדר־גודל אחר לחלוטין.
משטר כלכלי כזה חייב לא ריפוי, אף לא
ריפוי ראדיקאלי. משטר כזה חייב חיסול.

למרות זאת הצליחו כל הסיעות לרכז את
כל חבריהם הבריאים שנמצאו בארץ. בסך
הכל נעדרו מהכנסת 6ח״כים: משה שרת,
הרב פרוש ומשה אונא, ממחייבי הממשל;
ויוסף סרלין, יוסף פרלשטיין ומרדכי בנטוב
— חברי הסיעות שדרשו את ביטול הממשל,
שהיו ביום הדיון מרותקים למיטותיהם ב־בתי־חולים.
אולם
גם לוא הצליחו שוללי הממשל להביא
את חוליהם לכנסת לא היה זה משנה
מאומה. ההכרעה על גורל הממשל לא נפלה
בכנסת, בנאומים, שיכנועים ובנימוקים מצפוניים
או בטחוניים. היא נחתכה מאחורי
הקלעים בקנוניה מבישה.
אגודת־ישראל, שבארבעת חבריה היה תלוי
גורל הממשל, מכרה את קולותיה לדוד בן־
גוריון יום אחד לפני ההצבעה בכנסת. תמורת
מצפונה קיבלה האגודה אתנן של רבע
מיליון ל״י לכיסוי חובותיה, הבטחה לחנוך
עצמאי והבטחה נוספת להקלת הלחץ על
חבריה החשודים בנטילת חלק בחטיפת
יוסלה שוחמכר.
הסכם ברגע האחרון. למרות הידיעה
המוקדמת שהגורל כבר נחרץ שררה אוירה
של מתיחות בכנסת. עשרות אזרחים שבוססו
בבוץ בכניסה לבנין הכנסת בתקווה לזכות
בכרטיסים ליציע הצופים הושבו ריקם. כל
המקומות ביציע הוזמנו זמן רב מראש
עבור הפקידות הממשלתית הבכירה, המושלים
הצבאיים ועוזריהם, מקורבי השלטון
בישוב הערבי ועסקני המפלגות.
שעה קלה לפני הדיון נפגשה משלחת של
נציגי 4המפלגות שהציעו הצעות לביטול
המימשל: הליבראלים, חרות, מפ״ם ואחדות-
העבודה, נפגשו עם סיעת מק״י, שיכנעו
אותה להסכים להצביע בעד הצעות של
ביטול המימשל לאלתר — אחרי שיחוקקו
תקנות בטחוניות מיוחדות. הסכם זה הביא
לכך שכל שוללי הממשל הופיעו כגוף
מלוכד, הצביעו בעד כל הצעות הביטול.
כאשר עלה על הדוכן ראשון מציעי
הבטול, ח״כ מק״י שמואל מיקוניס, הש תררה
דממה באולם. היה ברור לכל שהמערכה
אבודה עוד לפני שהחלה. הנאומים
השונים נשאו ללא מתח באווירה הרגילה
של הכנסת.
גם כאשר עלה לדוכן דוד בן־גוריון
להשיב להצעות לסדר היום לא עלה המתח.
ביג׳י קרא את דבריומהכתב בשקט,
לא הגיב על קריאות הביניים. בקול מונוטוני
הכריז ראש־הממשלה כי המימשל הוא
חלק בלתי נפרד מצה״ל, החל למנות את
רשימת החטאים הקדומים של שוללי ה־מימשל
החל משנות העשרים של המאה.
הרוחות התלהטו רק שעה שביג׳י עלה
שוב לדוכן לענות לתשובות נציגי האופוזיציה
לנאומו. אולם היו אלה יריות סרק.
כשהורמו הידיים נפל הפור: ההצעות
לביטול הממשל נפלו ברוב של ארבעה
קולות 55 .ח״כים הצביעו בעדן— 59 .
נגד. הצת מק״י זכתה ב־ 51 קולות בלבד.
קרב נוסף על ביטול הממשל הסתיים
בכשלון. אולם עדיין לא היה זה הקרב
האחרון.
העויס הזה? 6גו

וגו שר יוסדה ועוולה שאלה מחרדה:
• משרד הסעד המשיך להעסיק את עורך־הדין עזרא
בלום, כראש לשכתו של שר־הסעד, למרות שעורך־דין זה
מייצג את הסבא החוטף, נחמן שטרקס.
ס המפקח הכללי של משטרת־ישראל, יוסף נחמיאם,
קיבל לראיון את הרב יצחק ידידיה פרנקל, מי שמינה את
עצמו בורר בין ההורים לבין הסב. מצד שני דחה נחמיאם
כל בקשה של פרקליט ההורים, עורך־דין שלמה כהן צידון,
לקבלו לראיון, בטענה שהוא אינו מטפל בענינו של יוסל׳ה.
0אחרי שבית־הדין העליון דחה בקשה נוספת של
הסבא נחמן שטרקס להשתחרר ממעצרו, נתגלתה המזימה
שבנסיון הבוררות של הרב פרנקל.

״סחיטה שד חוטפים״
האם והאחות מביטות באלבום
האם יראוהו שוב?
ביום שני השבוע, דמן קצר אחרי מהדורת החדשות של
שעה שבע בערב, פתחה איטה שוחמכר את הרדיו. מן
המקלט בקע קול דרמתי רווי כאב וצער, שהיגר, משפט
שהעביר זעזוע בחדר :״טרוף טורף יו ס ף ...חיה רעה
אכל ת הו ...טרוף טורף יו ס ף

״מאין זי שהוא חיץ,,

ך • עיניה של איטה שוחמכר נקוו הדמעות. היא קפצה
_ 1א ת אגרופיה. שנתיים וחצי מאז נפרדה מבנה יוסל׳ה,
בשבוע בו הגיעה פרשת הילד החטוף לשיאים חדשים,
קיבל באזניה הפסוק התנ״כי משמעות מחרידה: האם טרוף
טורף גם יוסף בנהי!
מחשבה איומה זו. לא פסקה לקנן בליבה מרגע בו
נעלמו עקבותיו של יוסל׳ה וכל המאמצים למצאו עלו
בתוהו. סיפרה האם המתיפחת לכתב העולם הזה :״חששתי

ך • פרשההמתרה של ד,״בוררות״ של הרב פרנקל,
( | רבה של שכונת פלורנטין, החלה לפני כארבעה חדשים,
כאשר אדם בשם כוכב לב, פקיד משרד הסעד, שנחקר כמה
פעמים על־ידי המשטרה על קשריו לאחת החוליות שבחטיפת
יוסל׳ה, הציע להוריו לפנות אל הרב פרנקל .״הוא יוכל
לעזור לכם למצוא את יוסל׳ד״״ טען. אולם התנאי היה
שההורים יפנו לרב פרנקל ללא פרקליטם, כהן־צידון.
בהסכמתו של הפרקליט, פנו ההורים אל הרב, שביקש
מהם לחתום על שטר בוררות, בו הם מתחייבים לקבל את
הכרעתו. היתה זו מלכודת שנטמנה בכשרון רב. מינויו של
הרב פרנקל כבורר יחיד, הפך את פרשת חטיפתו של
יוסל׳ה שוחמכר מעניין פלילי לסכסוך משפחתי שבין
ההורים לבין הסב בענין החזקת הילד. מינוי זה היה
מפקיע את סמכות בית־המשפט האזרחי להתערב בענין.
על־ידי כך אפשר היה להשיג את שחרורו של הסב נחמן
שטרקם ממעצרו, מבלי שבית־משפט כלשהו יוכל אחר־כך
להחזירו לכלא, באם לא ימצא הילד.
כהן־צידון, שהבין את המלכודת הנסמנת להורים, דאג
שחתימתם על שטר הבוררות תיעשה באופן שיבליט שהם
חתמו על השטר תחת אונס, מאחר שכל הסכם הנעשה
תחת אונס אינו תופס. לכן הסכימו ההורים לכל מה שדרש

מהם הרב פרנקל, הצהירו בפניו כמה פעמים :״אפילו אם
תידרוש מאתנו להיות בודהיסטים, נהיה בודהיסטים!״
מצד שני עיכב כהן־צידון את הבוררות בשלבים שונים,
כך שעד אשר הוציא הרב פרנקל את פסק־דינו חלפו למעלה
מ־ 90 יום מתחילת הבוררות. פסק־דין המוצא אחרי תקופה
זו, אינו מחייב.
כאשר הוציא לבסוף הרב פרנקל את פסק־דינו כבורר,
התגלתה המזימה המשולשת שב״בוררות״ זו. מישהו דאג
להעביר את פסק־הדין במהירות לאנגליה, כדי שישמש כראיה
בידי פרקליטיו של שלום שטרקס, אחיה של איטה, הנתון
במעצר על חלקו בחטיפה, ממתין להסגרתו לידי ישראל.
בעזרת פסק־דין הבוררות קיוו פרקליטי שלום שטרקס לשחררו
ממעצרו שם. הצהרה של כהן־צידון, שכינה את פסקי,דין
כ״סחיטה של חוטפים״ ,פורסמה בעתונות הלונדונית,
שמה לאל את נסיון השחרור של שלום שטרקס.
בפסק דינו, מינה את עצמו הרב פרנקל לאפוטרופסו של
הילד, בציינו :״למרות שהדבר קשה לי, הריני מוכן למען
טובת הענין ושלום המשפחה לקבל על עצמי תפקיד זה,
והנני מקווה שבעזרת השם אעמוד בו לטובת כל הצדדים.״
מאחר שהחוק הפלילי קובע ש״חטיפה״ פירושה לקיחת
קטן למטה מגיל ארבע־עשרה מרשות אפוטרופסו החוקי,
הרי שמרגע בו מינה עצמו לאפוטרופסו של הילד יוסל׳ה יכול
היה הרב פרנקל לטעון ששום חטיפה אינה קיימת, ושהוא
מסכים שיוסל׳ה ימצא במקום שם הוא נמצא. ממילא

״מנ״ן שהוא לא מתי״
כבר מזמן שמשהו קרה לילד. שהוא לא קיים יותר. יוסל׳ה
שלי היה ילד חולני. בכל פעם היה מתאונן על כאב בטן
ועל כאבים אחרים, מגיל שלושה חדשים היו לנו תמיד
צרות עמו. הוא היה ילד מאוד רגיש. היתד. לו נטיח
לקבל מחלות בקלות. עם הבת זה לא היה ככה, אבל
אתו זד. היה נורא. מאין לי שהוא חי עדיין?! מאין שלא
קרה לו משהו ואלה שחטפו אותו מפחדים לגלות זאת?!״
לאם האומללה היתד, עצם העלאת האפשרות שבנה אינו
נמצא עוד בחיים, טרגדיה מזעזעת. אבל לגבי הציבור הרחב
היה טמון הזעזוע באפשרות שילד שנחטף בידי קנאי־דת
חשוכים במדינת חוק אינו חי עוד, מבלי שאמו, השלטונות,
או כל אדם אחר ידעו על כך.

היו אז כל האשמות נגד חוטפיו של הילד בטלות ומבוטלות.

״ידידים טובים״

היחלצות?עזרת הרב

**ול השערה אכזרית ר׳ת זו, נראות ההת־
1*4פתחויות האחרונות בפרשת יוסל׳ה שוחמכר באור מוזר
ביותר. בזה אחר זה אירעו בשבוע האחרון כמה מאורעות
שלא זו בלבד שהם מוכיחים בפעם נוספת את אזלת ידה
של משטרת ישראל בטיפול בפרשה זו, אלא שמתוכם מבצבצים
גילויי פשרנות ואפילו ציניות:
• משטרת ירושלים פתחה בסידרת מעצרים חדשה בקרב
תושבי מושב אגודת־ישראל קוממיות, שם נמצאו עקבותיו
האחרונים של יוסל׳ה. תוך כדי מעצרים אלה הרימו
חיילים במדי צד,״ל, מתושבי המקום, יד על שוטרים,
מבלי שמעשיהם יזכו לתגובה מתאימה.
• כאשר משטרת־ישראל ניסתה לעצור את הרב מנדל־סון,
רבה של קוממיות, מתוך הנחה שלא יתכן היה
להחביא את יוסל׳ד, במושב בלי ידיעתו של רב המקום,
התערבו שני ראשי אגודת־ישראל, הרב יצחק מאיר לוין
ושלמה לורנץ אצל דויד בן־גוריון, כדי למנוע את מעצרו.
ביג׳י, שהיה זקוק לקולות אגודת־ישראל בדיון על המימשל
הצבאי בכנסת, ניסה לפייס את דעתם, התערב אישית כדי למנוע
הפעלת לחץ על אנשי האגודה.
גם שר הדתות, זרח ורהפטיג, רבה של העיר תל־אביב, הרב
יהודה איסר אונטרמן, התערבו כדי למנוע את המעצר. הרב
מנדלסון לא נעצר. אף לא אחד מהאישים שטרחו והתאמצו
למנוע את מעצר הרב גינה בפומבי את חטיפתו של יוסל׳ה
ודרש את החזרתו להוריו.
* היה זה קולו של שרגא פרידמן בסרט בעל החלומות
(ראה קולנוע) ,שקרא את קריאתו של יעקב, שעה שבניו הביאו
לו את כותונת הפסים מוכתמת הדם של יוסף.

מטרה לרוק
״אוי לכלבים שאינם מסוגלים אפילו
לנבוח!״ אמר פעם השייך הזקן נחלה
מכפר ואמה, בצטטו פיתגם ערבי. היתר,
זאת תשובתו לשאלת עתוגאי, ששאלו
הינולוז חזר* ,לגו

סב שטארקס
מה הוא יודע?

מדוע אין חברי־הכנסת הערביים פועלים
כלפי פעולה שרירותית צזסויימת של מס־ההכנסה
בכפרו.
השבוע הוכיח בן משפחתו של השייך
כי מאז קרה משהו בציבור ערביי ישראל.
בד,תרומם הידיים בהצבעה על המטישל

ך* רקליטיו של נחמן שטרקס ניסו להגיש לבית־הדין
צו תביעה לאיכוף שטר הבוררות, שהיה מקנה את
מעמד האפוטרופוס לרב פרנקל. אולם יחד עם צו כזה
צריך היה הרב פרנקל להגיש הצהרה בשבועה, דבר שהיה
מאפשר לעורך־הדין כהן־צידון לחקרו על כל הידוע לו
אודות יוסל׳ה.
כאשר הודיע ־כהן־צידון על כוונתו לחקור את הרב
פרנקל, בוטלה הבקשה. הרב פרנקל לא היה מעוניין לעמוד
בחקירה שכזו. הבוררות איבדה את ערכה.
השבוע שלח כהן־צידון בקשה למשטרודישראל לגבות
עדות מהרב פרנקל, בהסתמכו על ציטטות מדברי הרב,
המוכיחות שהוא יודע פרטים רבים על הפרשה, אותם
הוא מסרב לגלות. עד כה לא מילאה המשטרה את
הבקשה. הרב פרנקל לא נחקר.
בצורה זו, כשאבדו הסיכויים הקלושים להחזרתו של
יוסל׳ה והסב שסרקס סרב לשדר בקול־ישראל קריאה
לחוטפים לשחרר את הילד, אלא אם כן יבטיחו לו להשתחרר
מהכלא ושלא יוחזר עוד לשם, התחזקו ההשערות שיתכן
והחוטפים אינם מחזירים את הילד לא רק משום חשש
מנקמת החוק, אלא פשוט מפני שאינו עוד בידם.
לפני חדשים מספר קיבלו הוריו של יוסל׳ה גלויה אנונימית
שמסרה להם כי יוסל׳ה נדרס על־ידי• מכונית והוא
שוכב פצוע קשה ורוצה לראותם. על הגלויה היתה חתימה:
ידידים טובים.
באותה מידה שיתכן ואירעה ליוסל׳ה תאונה, שחוטפיו
חוששים לגלותה, יתכן גם ונפל למשכב כתוצאה ממחלה.
מיררה השבוע אמו של יוסל׳ה :״אולי הוא היה חולה והם
פחדו להזמין רופא?״
הוסיף על דבריה אביו של יוסל׳ה, אלתר שוחמכר• :יתכן
והם פשוט הרגו אותו, כדי שלא יספר מי היו האנשים
שחטפו אותו. אם הם טוענים שעבור מטרה כזאת מותר
לשקר, מדוע שלא יחשבו שמותר להם גם לעשות יותר״.
יתכן והמסקנות הקיצוניות של ההורים הם פרי יאוש מר
המכרסם בהם מזה שנתיים וחצי בהם לא זכו לראות את
בנם. אולם כל זמן שלא הוכח שאמנם חי יוסל׳ה, חייבים
חששותיהם של ההורים האומללים להזעיק את הצבור
והשלטונות לפעולה נמרצת נגד אלה המשלימים את ימי-
הביניים בישראל של המאו;־העשרים.

הצבאי, כשהופנו כל העיניים לעבר ספסלי
ארבעת ניבחרי המימשל הצבאי, הרים
אליאס נחלה, ח״כ סיעת ד,קידמה והפיתוח,
את ידו למען ביטול המימשל.
הוא היה אחד משני חברי־הכנסת הערביים
שנבחרו מטעם מפא״י, ושהקריבו

השבוע בג׳סטה יפה את הקאריירה הפוליטית
שלהם למען עמם. רק הגרור הערבי
השלישי של מפא״י, והגרור הדרוזי, בלעו
את הרוק שלהם והצביעו למען המימשל.
השאלה היא אם גם בני עמם יבלעו את
רוקם, או ישלחו אותו אל יעדו הטבעי.

במדינה מפלגות דין המתים
״איש יהודי היה בירושלים, יצחק ברגר־ברזילי
(ז׳לסניק) שמו, קומוניסט גמור, חבר
הועד־הפועל המרכזי של המפלגה הקומוניסטית
הפלשתינאית, ואהר־כך, מנהל מחלקת
המזרח־התיכון בקומינטרן במוסקבה.
בירושלים עבד יחד עם ודלף אברבוך (אבו
זיאם) .פתאום הפך להיות אדוק בדת, וגידל
זקן ופיאות, והצליח לחדור אל הסתדרות
,המזרחי׳ ולהיות לה למזכיר.
״יום אחד נתקבלו בדרך מצריים, שלוש
חבילות של כרוזים על פי הכתובת של

הגכלז

ד ל גי!/

דון בדבר, לא יכלה להיפטר בטענות הרגילות
:״זוהי השמצה אנטי קומוניסטית.״
כי הספר יצא לאור בהוצאה ממלכתית של
הריפובליקה הדימוקראטית־עממית הפולנית
ונכתב על־ידי קורבנות הטירור הרואים
את עצמם קומוניסטים לכל דבר ואזרחיה
של מדינה סוציאליסטית. היתד. זו
אי־הנעימות השניה שבה נתקלה החודש
הנהגת המפלגה.
כמד. ימים קודם לכן התפרסם בדבר
מאמר ארוך, המפרט מה עלה בגורלם של
מנהיגי הקומוניסטים הפלשתינאים. שלא
כדרכה עברה מק״י על הענין בשתיקה, כי
מנהיגיה ידעו כי אכן פרטיו מדוייקים ואמיתיים.
הם גם הכירו את מחברו: י.

ה נבזה

לישרא ־ ל !

.או נ קי ד מודל 818. 120
הטרנזיסטור בעל עצמה מיוחדת
)> רמקול 8,5ס״מ, בעל צליל טבעי
־<> אנטינה פנימית בעלת יעילות גבוהת
* 8טרנזיסטורים 2 ,גלים, טווח קליטה נרחב
* מופעל ע״י 4סוללות של /ר 1,5כ״א
)> תעודת אחריות לכל טרנזיסטורלהשיג בחנויות רדיו וחשמל מובחרות

ארנק יו

הטרנזיסטור המבוקש ביותר ביפן

מיוצג בי שראל עי י אלקטרוניקה בע״ם ת־׳א פינסקר 2

ישאלו אותך

איפה קנית את הקפה הנפלא הזד
ישאלו אותך כיצד הכינות את הקפה המצויין הזה.
ספרי להם שאפשר להשיג קפה אספרסו ״אלך,
בעטיפה הכחולה אדומה, בכל חנות מכלת; ספרי
להם גם שקפה נמס ״אלן״ מוכן תוך שניות.
״אלן״ — באמת שיא הטיב.

לא הועלה המחיר המיקסר המשוכלל ביותר בישראל

אוללורה־מיקס
שורק־אביטל

סיעת מק״י ככנסת*
קשר השתיקה

אייזנר. מצאנו את הקשר שבין, אייזנר׳ ב־אידית
ל,ברזילי׳ בעברית, ושמרנו את צעדיו,
וכשבא לבית־הדואר לקבל את חבילותיו,
תפסנוהו.
״הוא גורש כמה פעמים מן הארץ, אבל
שב אליה בשבע דרכים. פעם הלכתי ברחוב
הרצל בתל־אביב וראיתי אדם בעל זקן גדול
ומשקפיים רכובים על אפו. האיש היה חשוד
בעיני, והלכתי אחריו. על פי תנועות הגב
הכרתיו. ניגשתי אליו ואמרתי: מה שלומך,
ברזילי? ברגע הראשון נדהם, וכשהתאושש
אמר, :עברתי את כל אירופה, ולא ראיתי
טביעת עין חדה כשלך. איך הכרתניז׳ ,זה
סוד מקצועי, חבר ברזילי!׳ אמרתי לו.
״,מדוע אתה רודף אותי טען אלי
— ,הלא אנו מגינים על כל דל ואביון ומבקשים
צדק ויושר בעולם!׳ עניתי לו:
,הצדק של מוסקבה ידוע לנו, רצח מיליונים,
עבודת כפייה, שילוח יהודים לארץ
גזירה על עוון ציונות׳.״
כך מתאר הבלש דויד תדהר אחת מעלילות
עבודתו בשרות המשטרה הבריטית. עלילה
שהתרחשה ב־ 1926 ואשר לא הגיעה לכלל
סיום במשך 36 השנים שעברו מאז. גיבוריה,
שמספרם הגיע לעשרות, נדדו מארץ לארץ,
נאסרו, עונו ,׳חלקם נטרפה דעתם וחלקם
התאבד. כי עבודתו של תדהר היתד, רק
חלק קטן ממסע הרדיפות אותו ניהלה המשטרה
הבריטית נגד המפלגה הקומוניסטית
הפלשתינאית, שהיתר, אז בלתי חוקית,
ואשר בעקבותיו עזבו והוגלו רבים ממיס-
דיה וממנה,יגיה את הארץ.
מלאי התלהבות מהפכנית הגיעו קומוניסטים
יהודיים רבים לברית־המועצות מתוך
רצון לתת יד ל״בנין הסוציאליזם״ .הטירור
הסטאליניסטי גרף בשיאו את• מרביתם והותיר
כיום לפליטה את אלמנותיהם שצוירו
עתה במיטמכי ריהביליטציה מצד השלטון
הסובייטי. הנהגת מק״י, שלא פצתה
פיה במשך השנים, לא מעזה גם כיום לנסות
ולחשוף פרשה עגומה זו הנוגעת
לתולדותיה במישרין. לגביה ״מה שעבר —
מת״ ו״אסור להעלות היום בעיות שאינן
אקטואליות, אינן קונקרטיות, אשר תשמשנה
חומר הסתה בידי הריאקציה.״ אולם
למק״י אין מזל. הבעיה שבה ומתעוררת.
השבוע הגיע לארץ ספר שנכתב אידית,
המספר בדייקנות מפליאה מה עבר על עשרות
הקומוניסטים הפלשתינאים שנרדפו
בברית־המועצות. הנהגת מק״י, שנתכנסה ל
ברזילי.
כי ברזילי, קורבנו של תדהר, שנרדף
במשך עשרים שנה במחנות מעצר
סובייטיים, שוחרר ב־ , 1956 טוהר, נסע לפולניה
ומשם עלה לישראל. פה הכזיב האיש
את מטהריו, והפך ליועץ משרדה,חוץ
לעניינים סובייטיים.
תחיית המתים. ברזילי מונה עשרות
אנשים, ביניהם רבים אותם ידע מיקו־ניס,
מזכירה הכללי של מק״י, אישית,
מתוך פעילות פוליטית משותפת:
• דולף אכרבוף, הנחשב למנהיג
פ.ק.פ( .המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית),
ייצג את המפלגה במשא־ומתן אותו ניהלה
עם הנהגת האינטרנציונאל הקומוניסטי בדבר
הצטרפותה אליו, שנסתיים בהצלחה. ב־1930
נקרא למוסקבה. נאסר על־ידי הנ.ק.11.ד. ב-
1936 ונאשם בריגול לטובת ״הבריטים והציונים״;
חוסל ב־ . 1941 אחד מבניו הומת בעינויים
אחרי שסירב להעיד נגד אביו. בן
שני נהרג כחייל בצבא האדום במלחמת
העולם השניה. ב־ , 1956 לסי דרישת אלמנתו,
טוהר ו״הוחזר״ לשורות המפלגה.
• מנדל אלקינד, מראשי גדוד״ד,עבו דה
על שם טרומפלדור, עמד בראש קומונה
של חברי הגדוד שיצאה להתישבות בדרומה
של קרים. עבד במערכת העתון הסובייטי
האידישאי דער מסעם. ב־ 1938 נאסר והוצא
להורג
• הלל כן יהודה היד. פעיל מטעם
פ.ק.פ. בתנועה המקצועית. נשלח על־ידי המפלגה
לברית־ד,מועצות ושם למד באוניברסיטה
לעמלי המזרח. נאסר ב־ 1937 והומת
ב־ . 1948 בשנת 1956 נבדק תיקו מחדש
ושמו טוהר.
• מאיי קוסרמן, חבר הועד ה מד
כזי של פ.ק.פ. עבד בסלילת כבישים עד
שנאסר על־ידי המשטרה הבריטית וגורש
מהארץ. נסע לברית־ד,מועצות, נאסר והוצא
להורג. בתו הבכירה מיה, ילידת תל־אביב,
יצאה מדעתה ואושפזה בבית חולים לחולי־רוח.
ב־ 1956 טוהר שמו.
זה רק חלק קטן מרשימת עשרות הקומוניסטים
המסורים שנפלו קורבן לטרור ה־ססאליניסטי
וטור,רו על־ידי מוסדות המשפט
הסובייטיים. לגבי מרביתם של הקומוניסטים
הישראליים, יהוד גילויים אלה אפתעה מהממת׳
לא כן להנהגה. היא, יודעת ושותקת.
• מימין: משת סנה, מאיר וילנר, תופיק
טובי, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה.
העולם הז ה *127

מאמו אחרון בס־ווה: ניצר !8קים שמעון נו ס גני־ירויס ובוזי־קורנוע בנצרת,
דואג לקבורת תשיגו בשוהיבוקו בעוון בחיים, וקובע את תורת
הלחימה של צבא הגש לישראל מברי לשאת נשום אחויות
ך • ויד בך־גוריון לא השאיר מעולם ספק כי הוא השליט העליון בממלכת הבטחון.
| ואומנם, הוא המחליט בכל העניינים הגדולים והעקרוניים של משרד־הבטחון ושל הצבא.
אך בעניינים של יום־יום, נתן יד חופשית לשמעון פרס. ומאחר שעניינים גדולים נחתכים
לרוב על־פי העניינים הקטנים של י-ום־יום, יש לשמעון פרם השפעה ישירה על כל החלטותיו
של שר־הבטחון. מה עוד שהוא המוסר לבידי את הדו׳׳חים והערכות־המצב

מאת

שלו הן

שעליהם הוא מבסס את החלטותיו; והוא המסנן את מרבית הידיעות, לפני שהן מגיעות
לשר.
פרם הוא המחליט, למעשה, על מינוי פקידים בכירים במשרד־הבטחון. אלה הם, כמעט
ללא יוצא מן הכלל, אנשים שהוא בוטח במהימנותם האישית עליו. הוא גם מעדיף שב־מישרות
המרכזיות ישבו אנשים מדרגה ב׳ ,כדי שתלותם בו תהיה מוחלטת, ושלא יוכלו
להחלים החלטות חשובות בלעדיו.

ובין סוגי הנשק והלוחמה שיונהגו בהם.
בימי הנשיא אייזנהואר, למשל, הושם הדגש
על הכוח האטומי.
נמצאו אז גנראלים שהתרעמו על כך,
טענו כי אין לשים את הכל על הקלף
האטומי, אלא יש להקציב כספים וכוח־אדם
מספיקים גם לפיתוח שוטף של אנד
צעי־לחימה מקובלים. כך שלא בכל מקרה
של תוקפנות מקומית תעמוד ארצות־הברית
בפני הברירה: מלחמה גרעינית, או כניעה.
זוהי, כמובן, הנחה תיאורטית בלבד,
במה שנוגע למשל הישראלי. אולם יש בה
כדי להדגיש את הכוח המרוכז בידי איש־התקציבים,
ואת השפעתו על עניינים צבאיים
טהורים — עד כדי קביעת תורת
הלחימה, שיטות הלחימה ויכולת הלחימה.

כדי להחדיר להכרת עובדי המשרד כי הוא ובידי הם היינו־הך, סיגל פרס לעצמו
ן בקפידה רבה כמה מן הגינונים המובהקים של דויד בן־גוריון. במכתביו, למשל, הוא
שוקד להשמיט את המלה ״את״.

מעבר 7גבו? המותר

כאשר כיהן כמנהל כללי של המשרד, היה המנהל הכללי עושה את הכל, נושא בכל
האחריות, קובע כל דבר. עכשיו, כסגן השר, יושב הוא באותו חדר שהיה לו מקודם וממלא
כל תפקידיו הקודמים. המנכ״ל החדש, אשר בן־נתן, אינו מתערב. הוא ידוע כ״ארתור
היפה״ ,ומסתפק בתחומים שתחם לו שמעון פרם.

^ פשד לשאול: מה רע בכך? הרי
למישהו צריך בכל זאת להיות אחראי;
מישהו חייב ליטול לידיו את הסמכות והאחריות.

מעניין,
שעם כל הגיבוי שהוא מוכן לתת לו, ולאחר שהפקיד בידיו תחומים כה רבים
וחשובים, שמר דויד בן־גוריון על אחוזת־שלטון אחת, שבה אין דריסת־רגל לשמעון פרם.

במשטר דמוקראטי, הבנוי על מפלגות,
אין מנוס מכך שבראש משרד־הבטחון יעמוד

נ צ חונו
שד הגיובביה
הסתננות, הרי שבמרכזי־בוח
אולם אם נאלץ פרם לכבוש מרכז־כוח זה בפעולת
אחרים הוא כבר שולט גלויות, ללא צורך במסווה. עמדות אלה אינן מוגבלות דווקא
בתחום המוגדר של הבטחון. פרם, למשל, נטל על עצמו הקמת המדרשה שליד שדה־בוקר,
שלפי כל הסימנים נועדה לשמש מקום־מנוחה אחרון לבן־גוריון, כדוגמת הר־הרצל בירו שלים
ואוהלו על חוף הכינרת, שם קבור ברל כצנלסון. הוצאות הבניה הגדולות כוסו
מתקציב הבטחון, על־פי החלטתו האישית של פרס. אך משה שרת — שהוא יושב־ראש
בתי־ברל מטעם מפא״י — חשש דווקא מהתחרות זו. על כן ביקש לדעת מאיזה כספים
הוקמה המדרשה ולפי איזו החלטה. ח״כים מוועדת חוץ־ובטחון החלו מתעניינים אף הם
בפרשה. אז הודיע משרד הבטחון, כי מידרשה זו הוקמה למען הגדנ״ע. כך קרה, שה-
גדנ׳׳ע, אשר לא היה לו תקציב מספיק להחזיק כהלכה את חוותו בבאר־אורה, קיבל מוסד
מפואר סי כמה, שהחזקתו תעלה עוד יותר.
עובדה מעניינת לא פחות היא, שנצרת־עילית — עיר בת ששת אלפים תושבים קבועים —
נחשבת לאחד ממפעלי משרד־הבטחון. בשנתון הממשלה האחרון, בו דיודח כל משרד על
פעולותיו במשך השנה, מסר משרד־הבטחון על בית־ספר חדש שנוסף בנצרת־עילית, על
שלושה גני־ילדים חדשים שנוספו לשלושה הקיימים, על הקמת מרכז מסחרי גדול שיכיל
גם בית־קולנוע, ועל בניית 60 דירות מהודרות למכירה. מה לכל אלה ולבטחון? קשה
למצוא את הקשר. אולם זהו מרכז־השפעה נוסף, עליו חולש אדם צמא־לכוח.
פרס חולש אישית גם על קשרי־החוץ עם צרפת ועם גרמניה־המערבית, ובתחום סמכותו
נמצאים גם ענייני האטום במדינה.

דיין, ל 0ר!וב, צ׳רה
ך * א ם הוא שולט נ ם על הצבא? התשובה אינה חד־משמעית. הוא אינו יכול לתת
1ן פקודות מיבצעיות לרמטכ״ל, למשל; אולם הוא חולש על כמה נקודות־מפתח, הנותנות
בידו השפעה מכרעת על עניינים צבאיים.
במישור האישי, קיימים בינו לבין הרמטכ״ל הנוכחי יחסי־ידידות כפי שלא היו קיימים
בימי דיין ולסקוב. כי צ׳רה הינו, מטבעו, איש־חברה נוח. מאידך, עמדות שדיין הרחיק
מהן את פרם, ושלסקוב נלחם על החזקתן, היו כבר בבעלותו הבלעדית של פרם כאשר צ׳רה
התמנה לרמטכ״ל.
נקודת־המפתח בהשפעתו של פרם על הצבא היא תקציב הבטחון. שמעון פרם הוא
השולט במאות המיליונים הללו. אומנם, הוא כפוף לפרטי־התקציב; אולם הוא עצמו עיבד
את הצעת־התקציב והוא הממונה על ביצוע ההוצאות. כך, שהוא יכול לקבוע סדרי־עדיפות,
לגרוע מסעיף מסויים או להוסיף לו. יושם כוחו.
מטעמי בטחון מובנים, אי־אפשר להביא כאן דוגמאות ממשיות. אולם אפשר ללמוד משהו
על הבעיה העקרונית של חלוקת תקציב־בטחון, מן הנעשה בארצות־הברית, למשל. שם יש
לכל אחד מן החילות — הקרקע, הים והאוזיר — רמטכ״ל משלו ושר משלו. מעליהם
עומד שר ההגנה, האחראי, יחד עס הנשיא, לחלוקת תקציבי־הבטחון בין החילות

איש־מפלגה. במדינות מתוקנות לא יעז
אומנם איש לנצל את המנגנון הבטחוני ל־צרכי
מפלגתו או משפחתו, כפי שביג׳י
מנצלו לעיקוב ולהאזנה אחר יריביו הפוליטיים,
וכשם שפרם ניצלו בשעתו בהקשר
עם עסקי אחיו. אולם זה עניין של אופי,
לא של עקרון.
עם זאת, יש גבול, שאסור לאיש־המפלגה
לעבור אותו. גבול זה מפריד בין העסקים
האזרחיים של המשרד, לבין הצבא. את הגבול הזה עוברים לאחרונה דויד בן־גוריון ושמעון
פרס לעתים קרובות יותר ויותר. ביג׳י יכול היה לכנס את ראשי המפלגות כדי להטיף
באוזניהם נגד ביטול המימשל הצבאי. זוהי זכותו כראש סיעת מפא״י בכנסת. אולם אסור
היה לו, כשר הבטחון, לשלוח את הרמטכ״ל לפגישה רשמית עם ראשי מפלגה מסויימת,
לשכנע אותם לשנות את דרישתם לביטול המימשל. כי בזאת גרר את הצבא לתחום
הפוליטיקה.
פרם יכול היה להתפאר כאוזת־נפשו בנשק החדיש שרכש למען צה״ל. זה עדיין בתחום
המותר, מבחינה בטחונית. אולם אסור היה לבידי ולו לערוך את מחזה הפירסומת של
שילוח שביס .2כראשי מפלגה שעמדה בעיצומה של מערכת בחירות, קיוו להפיק תועלת
תעמולתית מן השילוח. אך שאיפה זו דחפה אותם לגלות אחד הסודות השמורים ביותר
במדינת ישראל. בלחיצת־כפתור אחת ויתרו על היתרון העצום של ההפתעה, סיפקו
למודיעין הערבי׳ ידיעה בטחונית ממדרגה ראשונה.

צבא וסולימיקה
* הו תהליך מסוכן. הוא החל ביום בו חדלו לדבר על צבא לחוד ובטחון לחוד,
| ועל משרד הבטחון לחוד, ויצקו את המונח החדש — ״מערכת הבטחוך. כי בעזרת
מונח זה ביקשו פקידים ׳ועסקנים מפלגתיים להפקיע את שם צה״ל והבטחון לעצמם.
מאחר שהם עומדים בראש ״מערכת הבטחון״ ,הפקיעו לעצמם את כל הזוהר והכבוד המגיע
לצה״ל ולבטחון המדינה. בדיוק כמו אותה ציפור במשל הידוע, שישבה כל היום על גב
השור החורש, התפארה ברוב לושיבות־עצמית :״אנו חורשים!״
תחילת התהליך נראית אומנם תמימה ביותר: נסיונו של ג׳ובניק להתפאר בנצחונותיו
של איש־חזית. אך ההמשך לא היה תמים כלל ועיקר: העסקנים והג׳ובניקים דחקו את
רגליהם של אנשי־הבטחון המקצועיים, והכניעו אותם למרותם.
השלב השלישי עומד על הסף: גיוס הצבא למלחמותיהם הפוליטיות של העסקנים.
אתמול עשו זאת בענייני המימשל הצבאי. מחר יכולים לעשות זאת להטלת דיקטטורה
צבאית.
על כן חשוב כל כך להפריד בין צבא ובטחון מצד אחד, לבין משרד־הבטחון והפוליטיקה
מצד שני. צבא שפוליטיקאים מתערבים בענייניו — סופו שיתערב בפוליטיקה. ואין
פגיעה חמורה יותר ביעילותו הצבאית.

י3י

במדינה
פרשת העחים
ת פ אדל, פי ד רו
תת־מקלעים מדגם עוזי צצים לבקרים
במקומות התמוהים ביותר בעולם. כך הופיעו,
עד כה, בגרמניה המערבית, בהולנד,
בבלגיה, באנגולה, במוזמביק, ולדברי עתון
אנגלי גם בקטנגה. השבוע נודע, באקראי,
על הימצאותם במקום נוסף על־פני כדור־הארץ:
קובה של קאסטרו.
בעל התגלית היה יצחק זילבר, חבר קיבוץ
השומר־הצעיר געש, מי שהיה שליח
התנועה בקובה. הוא בא לתומו לקיבוץ
אחר של תנועתו, המעפיל, כדי להרצות על
״קובה בעבר, בהודה ובעתיד״ .תוך כדי כך
סיפר סיפור מפתיע.
במחסן המיליציה. בעת שהותו בקובה
הוזמן זילבר לבקר במחנה של המיליציה
(שהיא גם צבא וגם משטרה) .תוך
כדי כך העיף מבט במחסן־הנשק, גילה שם
לתמהונו כמות גדולה של תת־מקלעים עוזים•
הדבר עורר את תמהונו, כי כאיש
מפ״ם ידע זילבר, כמובן, שממשלת ישראל
קשורה לחיים ולמוות בארצות־הברית, ש־קאסטרו
שנוא עליה יותר מכל אדם אחר
עלי אדמות.
על כן החל זילבר עורך חקירה מקיפה
בחוגי משרד־הבטחון הקובאי. אט־אס הצטרפו
הפרסים להסבר מלא.
כשפתח פידל קאסטרו במלחמת־השחרור
שלו נגד הרודן באטיסטה, הטילה ארצות־הברית
אמבארגו* על משלוחי־נשק לקאסטרו.
באותם הימים קיבל באטיסטה משלוחים גדולים
של ציוד אמריקאי חדיש.
קאסטרו שלח אז איגרת לארצות־הברית,
ביקש להתיר משלוח נשק אמריקאי גם
לצבא־השיחרור שלו — או לחדול ממשלוח
נשק לבאטיסטה. כתוצאה מכך שינתה אמנם
ארצות־הברית את עמדתה: היא הטילה
אמבארגו על משלוח־נשק לשני הצדדים.
ללא סימנים. סוכניו של באטיסטה
החלו לחפש בקדחתנות מקורות חדשים לאספקת
נשק. תוך כדי כך הגיעו, כנראה,
לישראל. התוצאה: הרודן הריאקציוני קיבל
משלוחים ניכרים של תת־מקלעים מדגם
עוזי, תוצרת ישראל.
אולם באטיסטה לא הספיק להינות מנשק
זה לאורך ימים. כאשר מוגר משטרו, נפל
הנשק שלל בידי צבאו של קאסטרו, יחד
עם כמויות אדירות של נשק מסוגים ומ־ארצות־ייצור
אחרים.
רובם המכריע של החיילים הקובאיים אף
אינו יודע מה סוגו ומה מקורו של התת-
מקלע היפה, שאינו נושא סימנים כלשהם
— לא ישראליים, לא גרמניים ולא בלגיים.
רפואה רמאים מדי־ציניים
שום עונש לא הצליח עדיין לחסל את
המקצוע הכמעט־עתיק־ביותר בעולם: רפואת
אליל. הוא ימשיך להתקיים כל עוד
מצויים אנשים תמימים המשלמים עבור
הרצפטים של הרמאים המדיציניים. אולם
מי נחשב לרופא אליל? איך אפשר להבחין
בו? לאחרונה נחלץ לעזרתם של המונים
נבוכים דר׳ הרי גיר, המזכיר הכללי של
ההסתדרות הרפואית העולמית. בהוראותיו
שהגיעו גם לישראל, הוא מייעץ לחשוב על
סימני ההכר הבאים לאבחנת הרמאי:
״א. רופא האליל ערב לטיפול מהיר.
״ב. הוא מכריז שהוא משתמש במכונה
מיוחדת או סודית, בפורמולה מיוחדת או
סודית, שלדעתו יכולה לרפא מחלה.
״ג. הוא משתמש בתולדות מקרה ובעדויות
כדי להוכיח את מהירות הטיפול.
״ד. הוא נלחם בקביעות בעד הכרה.
״ה. הוא טוען שהוא נרדף על־ידי רופאים,
או שהם חוששים מתחרות מצידו.
״ו. הוא טוען שניתוחים, קרני רנטגן,
או תרופות יזיקו יותר משיועילו.״
התגובה הישראלית על עצתו לאנושות
של דוקטור גיר היתה קצרה. הרפואה, עתון
הסתדרות הרופאים בישראל, שאל החודש
רק שאלה אחת :״האין גם רופאים שמשתמשים
בשיטות של רופאי־אליל?״
* אמבארגו (ספרדית) :החרמת מטען של
אניה, בימי מלחמה, לשם מניעת אספקה
לאוייב. כיום משמש המונח לאיסור משלוח
אספקה, ובעיקר נשק, למדינה עויינת.

בוערים זועמים נטשו את עבודתם, חוסמים את ״כינו עלית״
יום רביעי 14 לפברואר.

שעה 7.00 בשבון עממי ביפו.
יהודה פוזנר, פועל בניין 46 בעל פנים
חרושי קמטים וגוף מוצק, קם מאוחר הבוקר.
הוא כלל אינו מתכוון ללכת היום
לעבודה. בניו, אריה 13 וחיים 10 אוכלים
ארוחת־בוקר ומתכוננים ללכת לבית־הספר.
יהודה הולך להשיג כסף. הוא שמע
אתמול ברדיו שאם ישלם את המשכנתא
שלו תוך שבעה ימים, לא יצטרך להוסיף
את הפרשי השער החדש. הוא הולך לקרובי
משפחה לקבל מהם את 2370 הלירות הדרושות
לכיסוי המשכנתא. סכום כזה יוכל
למנוע את התוספת הגדולה של הפיחות.

שעה 7.45

-צפון תל־אביב.

אוטובוס מספר 5בתחנה. אלי מורן (,)25
מהנדס צעיר נשוי, אשה בהריון — עולה
לאוטובוס עם חברו לעבודה בחברה לשכון.
החבר :״נו, נגמרה השביתה?״
אלי :״זה נגמרה זה? מה הרוזחנו מזה?
— שום דבר.״
החבר :״לא נורא, כעת במילא כולם
יקבלו תוספות בגלל הפיחות!״
אלי :״אני מוותר לך על התוספת ביחד
עם הפיחות. רציתי לנסוע השנה לביקור
קצר בחוץ־לארץ ועכשיו אפשר להגיד שלום
לכל הנסיעות.״

שעה - 8.52 לפני בנק החקלאות
כרחוב החשמונאים בתל־אביב.

שני
גזברי קיבוצים משוחחים ביניהם:
״כמה אתה חייב?״
״יש לי פיגור בתשלומים של 2500 לירות
על חשבון צמודי דולר. אני מוכרח להשיג.״
״הבנקים לא נותנים אף פרוטה.״
״אז איפה משיגים?״
״תנסה בלילינבלום. אומרים שפתחו גם
רחוב חדש.״
״מה יהיה הסוף?״
״אני יודע? רצתי כל הבוקר להוציא
את המקצרה החדשה. אף אחד לא רוצה
פתאום כסף, כולם רושמים לך על החשבון,
אבל לא אומרים כמה זה יעלה.״
״אחרי הצהריים יש פגישת גזברים ב־בית־הסופר,
תבוא?״

לקבל מקרוביו. שתי המעליות של הבית
עובדות במלוא כח הכבלים. דלת המעלית
נפתחת וחמישה אנשים ממהרים להדתק
פנימה .״לא יותר בבקשה,״ מכריז נער המעלית.
״אבל
אני הייתי קודם,״ מנסה אשה שמנה
להידחף בכוח.
״תיכף אני חוזר,״ מרגיע אותה הנער,
״ואוכל לקחת גם אותך!״
הדלת נסגרת. הנער לוחץ על הכפתור
לקומה הרביעית. לאחר שהמעלית מתחילה
לנוע, הוא שואל באירוניה :״אני מבין שכולם
לבנק?״
שתיקה של הסכמה. חיוך על השפתיים.
הנער ממשיך :״היום שם שמח כמו בחתונה.״
האנשים
צוחקים צחוק עצבני. הנער אינו
מנסה אפילו לחייך: הוא חוזר על אותה
בדיחה כבר בפעם השלושים. בתנועה מרושלת
הוא ניגש לגליון נייר התלוי על
קיר המעלית ומסמן :״מעלית מספר — 60
5נוסעים.״
״אתמול היו בכל מעלית בערך 650 איש,״
משיב הנער ,״וחוץ מזה הרבה עלו ברגל.
יחד היו בערך 1500 איש.״
שתיקה. המעלית נעצרת :״הבנק!״ מכריז
הנער. כולם יוצאים. יהודה פוזנר
נעמד לפני דלת הברזל של הבנק, מחכה
שיכניסוהו פנימה.

שעה - 11.30 מועדון התאחדות
כעלי התעשייה, רחוב מונטיפיורי,
תל-אכיב.
12 אנשים יושבים סביב השולחן. מזכירות
בעלי בתי־החרושת לנעליים התכנסה
כדי לקבוע עמדה ביחס להעלאת המחירים
או הורדתם.
היושב־ראש, אף גבנוני, שיער מאפיר,
פותח קצרות :״האוצר רוצה מס־יתר על
הסחורה שיש לנו במחסנים. הם עובדים
מהר מאד ואתמול כבר ביקרו אצל כמה
חברים וביקשו מהם להצהיר על המלאי.
תוך זמן קצר יהיו אצל כולם. מה שברור,
שאם הם יקחו מם־יתר הדבר ייקר לנו

את ההוצאות על הייצור. השאלה היא מה
אנחנו צריכים לעשות: לא לשלם אף פרוטה,
ואז גם לא נעלה את המחירים, לפחות
לעת עתה, או שנגיד להם — ,אתם רוצים?
בבקשה, אבל שתדעו לכם שזה יהיה על
חשבון המחיר של הנעליים׳!״

״משכורת צמודה למכולת״

אדם צעיר, שיער אדמדם, שפם קצר,
לבוש בסוודר חום, מפסיק את הפותח בכעס
:״אתה יודע מה יגידו אחר כך על
זה? אנחנו נהיה הנבלות, אלה שמעלים את
המחירים. כולם, גם האוצר וגם הקונים,
יגידו שאנחנו הספסרים שעושים כסף מהפיחות
ומנצלים את כולם בשביל הרווחים
שלנו. אנחנו צריכים להודיע שאנחנו לא
רוצים להעלות את המחירים, ולדאוג לזה
שהממשלה לא תעלה לנו את המיסים.״
בחור צעיר אחר, לבוש חליפה שחורה
עם עניבה כחולה, מרים את קולו :״כל
הטפילים האלה מהבורסה ומהבנקים, שהרוויחו
הון תועפות מהפיחות, הם לא ישלמו
אף פרוטה על הרווחים שהם קיבלו.
אבל אנחנו שמייצרים, אנחנו נהיה הספסרים
ונצטרך לשלם את ההפסדים.״
יום חמישי 15 ,לפברואר.

שעה - 12.40 בנק אפותיקאי,
תל־אביב.

הדוחק לפני דלת הברזל הסגורה של
הבנק הוא נורא. אשד, נמחצת אל הדלתות
הנעולות ובקושי מצליחים סדרני הבנק
לחלצה אל תוך הבנק, שרוטה ומרוטה, כשהיא
נושמת בכבדות
״מה שמך גברתי?״
״חנה הנדלמן.״
״כמה משכנתא את חייבת?״
״בערך אלף חמש מאות לירות!״
־ולמה לא שילמת עד עכשיו את הכסף!״
״לא היה לי.״
״ומאיפה יש לך פתאום עכשיו כסף?״
״מי אמר לך שיש לי עכשיו כסף? בעלי
פועל בבית־חרושת ובקושי מרוויח שלוש
מאות לירות לחודש ויש לנו שלושה ילדים.

שמח במו בחתונה

שעה - 10.00 לשכת המסחר
תל־אביב.
11111111111

שלשה אנשים מקיפים את אחד ממזכירי
לשכת־המסחר, העוסק בעניני המשא־ומתן
על היבוא.
״מה לעשות?״ שואל אחד מהם .״הודיעו
ברדיו שאם לא נוציא את הסחורה מהנמל
עוד היום, אז הם יכניסו אותה למחסני
ערובה על חשבוננו.״
״אני צריך את הסחורה בשביל העבודה
בבית־החרושת,״ מסביר השני ,״מה אני צריך
לעשות?״
האחראי, שלו וקר־רוח, עונה להם:
״לעת עתה אל תוציאו שום סחורות. אנחנו
מנהלים משא־ומתן על המס, וזו רק שאלה
של סבלנות. במחסני ערובה אין במילא
מקום וינצח מי שיש לו סבלנות!״
״על חשבון מי יהיו המיסים?״ שואלים
השניים .״מי יתן לנו להעלות את ה־מחיר?״

זה תשאלו בבקשה את ספיר בעצמו.
אני רק יודע שיש משא־ומתן.״

שעה - 11.15 בנק אפותיקאי,
רחוב אחוזת־כית, תל־אכיב.
פועל הבניין יהודה פוזנר מגיע לבנק.
בידו מעטפה ובה סכום המשכנתא שהצליח

בעלי המשכנתאות

שמספרם מגיע לכדי עשרות אלפים, צובאים
בחמוניהם על פתחי הבנקים לשם תשלום
חובותיהם. בדר! זו הם מנסים ליהציל. את עצמם מתשלומים מוגדלים בעתיד הקרוב.

תצלומי וגע מימי הכיתות הראשונים: עוד נוסו לבער׳ המשכנתאות שנד רטערים

מי אוהב את א שכולי
הכניסו אותנו לשיכון ואמרו, :אין דבר,
במשך הזמן תשלמו.׳ עכשיו פתאום מודיעים
לנו שכל מה ששילמנו לא שודר, פרוטה.
צריך לשלם את הכל מהתחלה. אצלנו המשכורת
לא צמודה לדולר — היא צמודה
לחנות מכולת, ושם כבר עולים כל המחירים.
הלכתי לקרובים שלי ובקושי נתנו
לי את הכסף — מה אפשר לעשות?״
חנה הנדלמן, בעלת השער המאפיר, הנושאת
על זרועה מספר של מחנה ריכוז,
קמה וניגשת לאשנב הבנק :״אני רוצה ל־שיים
אח כל הכסף, אדוני הקופאי!״

שעה ,17.52 ברחוב אלנבי בתל־אביב.
אלי
מורן, המהנדס הצעיר, סיים לפני
כמחצית השעה את עבודתו והולך לכל אורך
הרחוב, כשהוא מחפש ציפורן למכשיר
הטוש בעזרתו הוא משרטט.
הוא נכנס לחנות מכשירי כתיבה בפינת
אלנבי שדרות־רוטשילד.
״איזה מספר של ציפורן, בבקשה?״ שואלת
הזבנית.
״מספר שבע!״ עונה אלי.
״או!״ מצטערת הזבנית ,״בדיוק המספר
הזה חסר לנו!״
אלי ממשיך לחנות הבאה וממנה לחנות
הבאה — בכל מקום ״דוזקא המספר הזה
איננו.״
אלי מורן פונה לביתו בלי הצפורן.
הערב אי־אפשר יהיה לעשות עבודה נוספת
בבית.

שעה - 21.00 בשפון עממי ביפו,
בביתו של יהודה פוזנר.

נוספות, כשהמלחים מבלים על החוף. כל
יום שהיה של אניד, בנמל עולה שלשת
אלפים דולר.
המטען היחידי שנפרק, הוא מטען גפרית
שמובל בתפזורת לבית־החרושת הממשלתי
לדשנים. המכוניות המעמיסות מטען זה הן
היחידות היוצאות עם משא משטח הנמל.
כל המשאיות האחרות מביאות דברי יבוא,
המועמס מיד לאניות, ונוטלות מהנמל עולים
שהגיעו זה עתה מארצות אירופה ואמריקה.
במחסן מספר 15 מסתובבים הפועלים
מחוסרי כל עבודה. עקיבא יהודה (,)41
שעבד בנמל 23 שנים בכל מיני עבודות,
מסבלות ועד מנופאות, אינו זוכר עדיין תקופה
כמו זו, בה לא היתד, בכלל עבודה בנמל.
יצחק כרמל, חברו של יהודה, מגיב
בשמחה :״מה יש? עושים חיים!״ יהודה
מתקיף אותו מיד :״איזה חיים אלה?
נצטרך לעבוד יותר קשה אחר כך!״
מסביר יהודה עקיבא את סיבת כעסו:
״אנחנו עובדים על פרמיות, תוספת משכורת
בשביל יותר עבודה. אנחנו נהנים בי־חוד
מהעונה הבוערת של היבוא, וזה בדיוק
עכשיו. כעת, מפני שלא עובדים, תהיה לנו
עבודה כפולה כשתגמר השביתה הזאת.״
נחמן רב, איש יחסי־ציבור של נמל
חיפה, מסביר את מצב העניינים :״הנמל
כיום מלא עד אפם מקום. כל המחסנים,
שיכולים להכיל 25 אלף טונות, מלאים.
חוץ מזה יש עוד 25 אלף טונות באניות
שעוגנות מחוץ לנמל ומחכות. אנחנו תובעים
היום מהיבואנים שיוציאו את כל
הסחורה שעומדת ללא תזוזה במחסנים.

כול לגרדום!״ קולו של אחד מליצני ה חבורה
עולה על כולם :״מי אוהב את
אשכול קול תרועת צחוק אדירה.
כיצד ולמה הוחלט על השביתה מספר
אברהם חכם 21 מבונאי־מסגר בעלית
בשש השנים האחרונות :״החלטנו בשבוע
שעבר שאי־אפשד להמשיך בצורה כזאת,
כשכל הדברים מתייקרים כל יום יותר
ויותר.״
״אתה עצמך כבר הרגשת את ההתיק־רות?״
״אני
אישית עוד לא, אבל אם כולם
אומרים בוודאי גם אני ארגיש את זה על
עצמי.״

הבטחות אשבול לילדים

מכונית של נהג עצבני מנסה לעבור
בכל מחיר את המחסום החי. הפועלים
עוצרים אותו ומאיימים להפוך את מכוניתו:
״מה יש?״ צועקים לו כולם ,״לא היית
אף פעם פועלי״
הוא נכנע ונשאר במקום.
הצעקות מתגברות והולכות. הפועלים אי נם
מאזינים כלל לקריאות הקרב הבוקעות
מהרמקול הרועם. כל אחד עסוק בדאגותיו
האישיות. פועלת עסיס מזל ברכה, למשל,
אמם הצעירה למראה של שלושה ילדים,
הנאלצת לעבוד כדי להשלים את משכורתו
של בעלה העובד כחקלאי בפרדם, כועסת
על ההעלאות החדשות במכולת :״התה עלה
ב־ 15 אגורות. האורז ב־ 25 אגורות. אז מה
אני אתן לילדים שלי לאכול? — את ה הבטחות
של אשכול?״

גם לאילנה ששון, העובדת שבע וחצי
שנים בחברת מסדה יש בעיות משפחתיות :
היא מפרנסת ממשכורתה את אביה ואמה
הזקנים. מספרת אילנה :״הגענו לארץ לפני
עשר שנים. אחרי שגרנו במעברה נתנו לנו
שיכון ברמת־עמידר עם משכנתא. מאז שי למנו
כבר אלפיים לירות ועכשיו הכל כאי לו
מהתחלה. מאיפה אני אחזיר את הכסף 1״
ניידת משטרה מצליחה להגיע לשטח.
קצין משטרה מתקרב למיקרופון, רוצה לק חת
אותו לידיו. פועל מבוגר, לבוש חולצה
חומה בהירה, חבוש כובע טמבל ומשקפיים,
מצליח להקדים אותו ולקרוא קריאה חטו־פה
למיקרופון, לפני שהוא מסתלק במהי רות
מהשטח :״אם הם באו לעשות סדר,
בבקשה. אבל אם הם חושבים לשבור אותנו,
אז שידעו שלא יצליחו.״
הקצין ״מבקש מהקהל להתפזר״ — ה קהל
מסרב.
הקצין חוזר לניידת להתיעץ ויוצא כעבור
דקה עם הוראות לשוטריו :״אין להתנהג
בכה. להתנהג באדיבות ובשקט״.
קול צפירת בתי החרושת נשמע — ה שביתה
מסתיימת. הפועלים חוזרים לעבו דה.
מספר ליצנים עדיין נמצאים על הכביש,
כשהם קוראים במרץ :״עוד שעה! עוד
שעה !״ אך איש כבר לא נשאר אתם.
הככר מתרוקנת. האוטובוסים ממשיכים
לנסוע. אחרון הפועלים נעלם מאחורי שער
הברזל הכבד של עלית. איש ועד הפעולה
מקפל את חוטי המיקרופון, כשהוא מאנפף
מתחת לאפו :״זה עוד כלום לעומת מה
שאפשר לעשות. אבל אין דבר, יהיה המ שך
בשבוע הבא!״

י 1ייייי!

האוניות מצטוננות בנמר חינה ומחוצה דו, שעה שהמחשים עמוסים ₪ווות(למטה)
כל דיירי הבית התאספו. יושבים להקשיב
לשכנם, המספר להם :״לא הלכתי היום בכלל
לעבודה ובאתי לבנק. עם הכסף. עמדתי
יותר משעה בתור יחד עם כולם עד שנכנסתי,
ואחר כך חיכיתי עד שהגעתי לקופה.
הקופאי אמר לי שהוא רק מוכן
לקבל את הכסף שלי והם יחזיקו אותו
אצלם עד שיחליטו מה לעשות עם המשכנתאות.
אם יחליטו שזה בסדר אז יעשו לי
את החשבון. אם לא, אני אוכל להוציא את
כל הכסף מהבנק.״
״ומה אני אעשה אם אין לי ממי לקחת
את הכסף?״ שואלת פניה אלמרט.
״אנחנו צריכים ללכת לשר האוצר ולהגיד
לו שאנחנו לא מסכימים לכל מה שהם
עושים עם הכסף. אני לא קיבלתי מהבנק
אף דולר, רק לירות, ואני אחזיר להם רק
לירות!
״אני מציעה שאנחנו נתארגן ונגיד את זה
לשר האוצר, כל המשתכנים ביחד. ואם הוא
לא יסכים, אנחנו יכולים לעשות שביתה
שאף אחד לא יוכל לעשות נגדה שום דבר.
״קראתי היום בעתון מודעה של שכטר
אהד. הוא מודיע לכל המשתכנים להתקשר
אתו כדי לפעול ביחד נגד הענין הזה עם
המשכנתא. אני מציע שמחר ילכו שני חברים
אל שכטר וידברו אתו וישמעו מה
הענין.״ ההצעה נתקבלה.
יום שישי 16 לפברואר.

שעה - 08.00 נמל חיפה.

הנמל סתום לגמרי. אניות המשא עוגנות
ליד הרציף, כשאף אחת מהן אינה יכולה
לפרוק את מטענה, שהובא ארצה על־ידי
יבואנים מקומיים. לרציף קשורות שבע
אניות כאלה. מחוץ לנמל עוגנות עשר

אם הם לא יוציאו אותה עד יום רביעי —
נצטרך להוציא אותה בעצמנו.״

״אשכול מרדום;״

יום שני 19 לפברואר

שעה - 10.00 בכר עלית.

עשרות פועלים מסתערים מאיימים להרוס
את שעריו של בית החרושת לממתקים עלית.
השער הגדול נאנק תחת כובד המשא של
הפועלים, המנסים לטפס עליו ולעקרו ממקומו.
ברגע האחרון מצליח אחד השוערים
להסיט את השער וזרם הפועלים הלבושים
בסינורים ובכובעים לבנים נוהר אל הככר
הבנויה כאוטוסטרדה והמסומנת כולה בפסים
לבנים.
מכל הכיוונים נוהרים מאות פועלים נוספים
והכחול־כהה של פועלי המוסכים הסמוכים
מתערב בלבן של פועלי עסיס ועלית ועד
מהרה הופך ההמון לקהל אלפים מגובש.
כולם מסתערים על המכוניות הנעות בכ ביש
המוליך לתל־אביב. תוך שלוש דקות
נחסם הכביש, כשאוטובוס חדש ומפואר של
דן ׳מתמלא כולו פועלים החוסמים את ה שמשה
הקדמית, מטפסים על הגג ומוציאים
!מן הנהג כל חשק להמשיך בדרכו. הכביש
חסום. הפגנת השעה של פועלי תל-אייב
גגד הפיחות וההתייקרות החלה. באותה
שעה עצמה עוזבים כל פועלי תל־אביב את
בתי־החרושת ויוצאים לחסום את כל הכ בישים
המובילים מהעיר ואליה.
שני פועלים מוציאים רמקול עם מיקרו פון
מתוך בית־ההרושת הגדול ומכוונים
אותו אל ההמון. הפועלים מעדיפים, לעומת
זאת, לרקוע על גגות המכוניות, כשהם
קוראים במקהלה :״אשכול לגרדום! אש־

במדינה
דרכי חיים
פיקוח נפש
בין המכתבים שהונחו השבוע על שולחנו
של דובר המשטרה, סגן־ניצב דויד בן־
ישי, היה גם המכתב הבא, שהופנה אליו
ישירות:
״הנידון, חטיפת הקטינה הדודה חיימוב.
בשם אביה של הקטינה הנ״ל אני דורש
ממך לגשת מיד לחוטפיה, משפחת מרים
ישראלי בתל־אביב, ולקחת אותה ולהטיסה
על המטוס הבא לאילת ביחד עם שומרת.
״מסדרים לה חתונה בחשאי ובאופן חוקי
כשתתבגר. אין כל פיקוח על מעשיר״ יציאותיה
עד אחרי חצות לילה, על שימושה
באודם צבע ואבקה כדי לעודד משיכת
הבחורים המיועדים לה.
״אביה, מר ברוך חיימוב מאילת, בא
פעמיים לקחתה ונאלץ לחזור באין אונים,
אבל לא טרם שהשקו אותו משקאות חריפים
והחתימו אותו על שטרות נדוניה
של אלף לירות. הוא החליט להציל את
בתו אפילו בכוח האקדח כל הזמן שלא
ישאר אמצעי אחר. על החתום, עורך־דין
יצחק דויד, אילת.
היא מפריעה כבית. חדווה חיימוב
( ,)15 עצמה ישבה אותו זמן, בבית דודתה
ופחדה לצאת החוצה. סיפורה היה שונה
במקצת. לטענתה, מאז מות אמה נהג בה
אביה באכזריות רבה. אב המשפחה, יליד
בוכרה, אשר הגיע לארץ בהיותו בן , 13
לא התאקלם בה במרוצת השנים. הוא נדד
עם משפחתו ממקום למקום, החליט לבסוף
לרדת לאילת.
לנער השחיתות. יום אחד הגיע עם
בתו לתל־אביב, לבית אחות אשתו .״אין
לי אפשרות להחזיקה בבית,״ התחנן ,״אשלם
לכם כדי שתחזיקו אותה אצלכם.״ כעבור
כמה ימים אף הביא, לדברי הבת, בחור
שהועיד לה, ערך במקום טכס ארוסים עם
שתיה וכיבוד כדת.
אולם לאחר כמה שבועות התחרט כדרכו.
הוא שלח שליחים לבית גיסתו, פקד על
בתו לחזור לאילת. אולם חדוזה, אשר ארוסה
החדש מצא בינתיים חן בעיניה, סרבה.
האב הנזעם פנה לעורך־הדין היוגיסט
האילתי, יצחק דויד, הגיש באמצעותו צחי
הביאס־קורפוס (הביאו את האיש גופו) נגד
גיסתו.
״נשק רמחסנו של היכל המשפט והעתונות
לרשותי לנער השחיתות הזאת מן היסוד,״
הוסיף במכתבו לבן־ישי, אליו צירף העתק
הצוז. בית־המשפט הגבוה לצדק, הוציא
בינתיים צוו, הקורא למשפחה החוטפת קטיני׳
ומשכרת את אביה, לבוא ולנמק מדוע
לא יחזירו את חדוזה לבית אביה.

הצגת במרה

היא מב(ן ע<ת
ילדה מגודלת כבת 15 הטיחה מלת עלבון
כלפי ילדה בלונדית צנומה כבת . 11
היא כינתה אותה בשם ״קייק!״ (יהודי
מזוהם, בסלאנג האמריקאי) ניסתה לתלוש
את מדליון מגן־דוד מעל צוזארה. הילדה
הבלונדית, בעלת המראה הנערי, שהיה זה
לה השבוע הראשון בבית־הססר התיכון,
לא בלעה את העלבון. היא התנפלה על
יריבתה המבוגרת ממנה, הלמה בה באגרופיה,
בעטה בה ברגליה ומרטה את שערותיה
בחמת זעם.
למחרת, פחדה הילדה היהודיה לחזור
לבית־הספר. אימת הנקמה רבצה עליה.
למרות זאת אזרה אומץ והופיעה. מתוחה
ונפחדת צעדה לאורך החצר השוקקת ילדים,
חלפה על פני הנערה אותה היכתה יום
קודם לכן. זו חייכה לעברה, הושיטה לה
יד לשלום, כאילו לא אירע דבר.
עשר שנים ועוד משהו, בקירוב, מאז
אותו יום, ניתן היה לראות אותה ילדה
בלונדית על בימתו הקטנה של תיאטרון
החמאם ביפו. כשרגליה החטובות הדוקות
בתוך מכנסי־טייטס שחורים, גיזרתה הדקה
מובלטת בתוך חולצת־במה קצרה,
ועגילים מצועצעים ארוכים לאוזניה, הופיעה
ג׳יל פרידמן יחד עם שתי צבריות
בתוכניתו החדשה של שייקר, אופיר האדם
הצוחק. היא שרה ורוקדת, זוכה אפילו
לומר משפט אחד בעברית :״אולי אתה
יכול לתת לי מלפפון חמוץ, בבקשה?!״

כרת ג׳יל ,״היה מראה הילדים היהודיים
בני כיתתי שהחלו לברוח ברגע שהחלו
המכות.״ התקרית לא הפכה את ג׳יל ליד,ודיה
דתית או לציונית נלהבת. להיפך,
מעולם לא השתייכה לשום אגודד, יהודית־ציונית
ולא נטלה חלק בפעילות הקהילתית,
פרט לביקור בבית־הספר של יום ראשון
במשך זמן מה. היא גדלה במשפחה זעיר־בורגנית
ככל נערה אמריקאית אחרת, העריכה
את התרבות היהודית לא משום שהרגי
זא?הפסיד
כ?ו18
ך* קשר בין יטכי המאורעות הוא,

| | כקשר שבין משפט דרייפוס לבין
מדינת היהודים. אלא שאצל תיאודור הרצל
היה זה קשר מודע, ואילו אצל ג׳יל פרידמן,
בתו של נציג מסחרי של מפעל תעשייתי
בעיר פיטסבורג במדינת פנסילבניה ב־ארצות־הברית,
היה הקשר תת־הכרתי. היא
חשה על בשרה, באמריקה של המאה־העש־רים,
את לקח הספרות הגדושה של סופרי
ההשכלה היהודים באירופה המזרחית של
המאה התשע־עשרה.
״הדבר היחידי שהשפיע עלי אז,״ נז

^ 1 !׳1111811
המנוי - קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

ותו!נון וחנ!נווייקירור1
א. אברמוביץ עכגאי
לן טה-מכירה -נעות־ תלן ונים
בני ת מקררית טסודריעז
רוז׳ נוזל ת בע מ ץ 1 39ך-א
יעל 3 ,ז 6 5 7

המשחק הגדול החל כאשר האניה האמריקאית׳
החכורה על־ידי חברת אוליסס,
הרימה את עוגנה בנמל הבית. באחד מתאי
הצוות התכנסו ארבע־עשרה ידיים של
שבעה שחקני סוקר.
בסמוך הצטופפו בדריכות שני מלחים
נוספים. הם היוו את העתודה החייבת לשמור
על שלהבת המשחק במקרה ואחד המשתתפים
יקרא לעבודה.
זו היתד, מסורת בין מלחי האניה האמריקאית:
משחקים מנמל — עד נמל.
עברית וחיי קימץ. בין שבעת בעלי
זרוע־הזהב, ישב גם ליאון קיין (,)35
מלח יהודי שבילה שבע־עשרה משנותיו על
גבי הגלים. כאשר ירד בנמל חיפה, היו
בכיסו שש־מאות דולר אותם בזבז בטיוליו
בארץ. כשסיים את טיולו התברר לו שאיחר
ואוניתו הפליגה בלעדיו.
אך לא מהמר כליאון יתייאש ברגעים
קריטיים. הוא החליט לומר פאס, פנה ונרשם
כעולה חדש. הסוכנות דאגה להעבירו
לקיבוץ דגניה, מקום שם החל לומד עברית
באולפן. אולם ליאון למד יותר מכך. הוא
למד לאהוב את חיי הקיבוץ, החליט לנטוש
את הים והפוקר ולהשתקע במקום.
הפסד ורווח. ליאון הוא כיום חבר
קיבוץ מן המניין. הוא מוכן להושיט ״יד
רביעית״ לכל עבודה שהיא, אבל רק לא
לפוקר. כששואלים אותו כיצד הצליח להתגבר
על הלהיטות למשחק, הוא משיב:
״אמנם זה קצת קשה, אבל עם מי יש פה
לשחק? מי יכול להתמודד אתי? 17 שנה
על הים — 17 שנות פוקר!״
למי שמוסיף להקשות ולשאול: האם
אינך מצטער על שהפסדת את האוניה? משיב
ליאון :״זה היה כדאי. בפוקר הפסדתי את
האוניה — אך לעומת זאת הרווחתי מולדת

משענת איתנה

נראית נ׳יל לשיין
הלקוחה יותוך אחז
החדשה במועדון החמאם ביפו. שתי הצעירות הנוופיעוו

כתו בבית

בחולצת האוניברסיטה
של מישינאן ובמכנסי
ג׳ינס דהויים בהם מופיעה ג׳יל,
היא מעוררת רושם מוטעה של בימניקית.

שה כאילו זו שייכת לה, אלא כדבר יפה
ונאצל בפני עצמו, כמו שמישהי הוא חסיד
נלהב של יוגה, למשל.
״כשהתבגרתי והרגשתי שאני יהודיה,״
משחזרת ג׳יל ,״הרי היה זה לא מפני שנולדתי
יהודיה, אלא מפני שבחרתי להיות
כזאת.״ אבל האמת היא שהרגשה זו תפסה
חלק קטן מאוד בחייה. כבת למשפחה אמריקאית
דור שלישי, שאבות אבותיה הגיעו
כמהגרים מגרמניה ומרומניה בראשית המאה,
גדלה ג׳יל באוזירה של פינוק ומותרות.
אולי דווקא אווירה זו היא שגרמה
לג׳יל להיות טיפוס של טומ בוי —
כינוי שמדביקים בארצות־הברית לנערות
המתנהגות בצורה פרחחית־נערית. בילדותה
לבשה תמיד מכנסי ג׳ינס וחולצה רחבה,
שיחקה בייסבול עם הנערים.
בגיל שבע נזרקה משעורי הבאלט, וכעבור
שנתיים גם מאגודת הצופים. האם, אחות
במקצועה, עמדה חסרת אונים לנוכח ג׳יל
הצעירה החוזרת בלי שיניים ולנוכח ג׳יל
המתבגרת השבה לביתה בלווית טיפוסים
מוזרים, אינטלקטואלים, שכתבו ספרים וחיברו
מוסיקה.
מלבד התעסקות בלתי פוסקת בספורט
נמשכה ג׳יל גם אחרי תיאטרון, אחרי מוסיקה,
ו א חרי ...בעצם, אחרי מה לא?! נולד
בה מין דחף עצום לדעת כל דבר, לנסות
כל דבר, לא להפסיד כלום.
כשהגיע זמנה ללמוד באוניברסיטה, בחרה
במדעים, יצאה ללמוד דזזקא באוניברסיטה

של מי נולדתי קצר נ!
שוב לז
בחום
יש תיא
משהו,
העיר1 ,
לא יכו
ברחוב

ף: יו
ניו־יורק עבדה כוכבים, התעסקו ביזיה,
זרקו א
ואפילו
כל ו מהשקפו במסג נ!?
כך זה
אות חו
ג׳ז, ד,כ ואיך מסכת
באוניבר

נערת פברזאר

מלפפזן חס1ץ
גיל פרידמן

אבל יום אחד ארזה את המווורה, צררה
שמלות, חצאית ישנה, ואת
בתוכה שתי
מכנסי הג׳ינם הדהויים שהילכה בהם מיום
שהיא זוכרת את עצמה בגודל הנוכחי, והפליגה
לישראל.
למה? ג׳יל מתקשה להשיב .״לא היתר,
לי ברירה. הייתי מוכרחה לבוא לכאן.
זה היה כמו טירוף פתאומי. אילו לא הייתי
באה, הייתי חושבת תמיד, עד סוף ימי, שהפסדתי
משהו. עכשיו, כשאעזוב, אדע ש
לפחות
ניסיתי גם את זה.״
הסיפורים שקלטה בחצי אוזן על ישראל,
הידיעות שריחפה עליהן בעתונים, הישראלים
שפגשה פה ושם, מכל אלה הצטיירה
בפניה ישראל כארץ של חלוצים ולוחמים
החיים במתח מתמיד. היא לא יכלה להרשות
לעצמה להחמיץ הזדמנות חווייתית שכזו.
היה צריך לחלוף פרק זמן כדי שתיווכח
שהמציאות אינה בדיוק כפי שהיא מתוארת
במודעות המגבית. עוד בנמל חיפה קיבלה

את פניה מנגינת רוק־נ׳רול סוערת, שהיתיה
לה לסיוט בארצות־הברית. האנשים חמושי
הטרנזיסטורים ברחובות הערים, נראו לה
בדיוק כמו היצורים בעלי האנטינות מתוך
הסיינם פיקשן, אותם היא כה מרבה לקרוא.
מיד הבחינה שכאן קיים הכל בדיוק
כמו שם. שמלות הפאר, האיפור, עיר כמו
תל־אביב שהיא פאריז קטנטנה או ניו־יורק
זערורית אבל לא תל־אביב .״זה מוכרח
להיות כך,״ היא מודה. אבל זה לא מה
שהיא חשבה.

גאף ע? כיטארה

דו, יוזן דפנה דן (שמאל) וברוריה אביעזר. בעת לימודיה באוניברסיטה
בפיטסבורג, שיחקה ג״ל במשך שנתיים בתיאטרון. ההופעה במועדון
החמאם היא רק שלב ביניים בדרכה, אולי לפאריס, אולי למקום אחר.

אופיר בתמונה
ן ןטעי 8בתכניתו
ך עמה בתכנית

לחודשים דז ר א שוגי ט היתר, באולפן
[^בקיבוץ עין־השופט. היא נהנתה לעבוד
במטבח, בקטיף פרחים, בבציר. אבל החיים
לא היו מספיק קשים. נוסף לזה ק־בוץ ו־אולפן
לא הלכו אצלה ביחד. היא עברה
לירושלים .״זאת היא עיר.״ היא הרגישה
טוב, כמעט כמו בניו־יורק: הלכה הרבה
ברגל, ליקקה המון גלידה, והיתד, עם אנשים
שאהבה להיות אתם.
אלא שצריך היה לעשות משהו כדי להתקיים.
ג׳יל, שכבר החלה במסע הניסויים
שלה גם בציור, וגם פריטה על גיטארה
(״רציתי לנגן את באך על גיטארה״) ,ניצלה
את קולה הערב, החלה להופיע בבית
ודאמנים בירושלים. יש לה קול לא מקצועי,
אבל היא שרה שירי פולקלור אמריקאיים
ובלדות גסות בצורה ערבה מאוד, כשהיא
מלווה את עצמה על גיטארה.
הדרך מירושלים לתל־אביב היתד, קצרה
מאוד. כאן המשיכה לשיר במועדון של
אילקה ואביבה, כשצורתה הביטניקית מתעמת
אחרי שקיבלה את חבילת בגדיה
מהבית. אבל זה לא שינה את אופיה. כשקיבלה
את משכורתה הראשונה, הוציא את
כולה על קניית מעיל עור, נשארה שוב
בלי פרוטה.
ואז גילה אותה שייקר, אופיר, או ליתר
דיוק — נעמי פולני, שהשתתפה בהכנת

תכניתו. ג׳יל פרידמן הפכה לכוכבת במה-
זעירה בישראל. אמא בבית תשתגע. היא
לא תאמין.
אבל, לכמה זמן? ג׳יל, שאינה בשום פנים
טיפוס של אינטלקטואלית מקצועית, וש־בתוככי
נשמתה היא ילדה אמריקאית טובה
האוהבת ספרים, מוסיקה, ילדים קטנים,
גורי כלבים והרבה מאוד בדידות; ג׳יל
השונאת מליצות, מטריות וקבאב עשוי מלחם,
לא תתקע במקום׳אחד. נשואין אינם
מופיעים כלל במילון שלה (״זה יהיה הסוף.
יש עוד כל כך הרבה דברים שעלי
לעשות!״) היא תמשיך לנדוד ולנסות, לטעום
מכל דבר, לחיות תמיד בהרגשה שלעולם
לא תספיק הכל.

•ן. למה? ״מפני שפיטסבורג שיעממה אותי.
וגדלתי שם. היה לי די.״ אלא שכעבור זמן
האב, וג׳יל נאלצה לחזור לפיטסבורג. אבל
לה עוד לשבת במקום אחד.
הקיץ יצאה לניו־יורק. ניו־יורק, זאת עיר. שם
:ים, שם יש כל מיני אנשים, שם תמיד מתרחש
כמו בפיטסבורג .״מהרגע הראשון אהבתי את
זי• את הלכלוך, את האבק. זה מקום בו אדם
׳היות לבד. אומרים שבניו־יורק אפשר למות
ש לא יעצר להסתכל. זה לא נכון!״

דוכמגות, מרצדות וכוטבים

״ק, כמעט כמו מרג׳ורי מורנינגסטאר, נמשכה
דם כל לגרוסינגר — מרכז הנופש היהודי ליד
ם הצטברו כל הברק והזוהר, כל הכוכבים. היא
שבועיים, זכתה להיות מנושקת על־ידי כמה
דה צ׳ה־צ׳ה־צ׳ה ותפסה את הפרינציפ. אחר־כך
:ל דבר שאפשר רק להתעסק בו: דוגמנית בטלנית
ברדיו המסחרי, מלצרית (״אחרי 8ימים
אכלתי יותר מדי סטייקים זבנית, פקידה,
דת סוציאלית עם נוער עבריין.
לות הגדולה הזו של הנערה הקטנה, שנבעה
ולם שמכל דבר אפשר ללמוד משהו, הסתיימה
£ורות ששלחה ידה בכל, לא למדה שום דבר.
ך כמה פעמים. כל דבר ניסתה פעם אחת. משקם
עד שיכרות, גריניץ׳ וילג׳ ,שירה במועדוני
פעם אחת ודי.יא, כמעט בלי הכרה, השתרבבה גם ישראל לתוך
ונות הגדולה של ג׳יל. היא סיימה את לימודיה
ר .,יכלה לד,שאר ולקבל דוקטוראט שם.

^ ך על סלע מול
מות — בך

הפנאי שלה. אילו ידעה
סוציולוגי באוניברסיטה.

חוף הים, לבד, שקומה בנזחשבות, בחלו־אוהבת
ג׳יל פרידמן לבלות את שעות
עברית, מוענת היא, היתה עושה מחקר
בינתיים הפכה ג׳יל פרידמן לשחקנית.

בשעת בילוי במועדון עומאר־כייאם ביפו,
ןךן 1ןףן
נטלה ג׳יל מידי מתופף התזמורת את מקומו,

החלה להקיש בתופים בידע ובכשרון של מתופפת מקצועית —
למרות שזו הפעם הראשונה שניתן לה להוסיף פעולה זו לעיסוקיה.

כדורגלן חושף את הנני העסקנים המחסרים את ווה הספורט

.הצלואת תסער תזוז
4פני שנה זכתה קבוצת הפועל תל׳
/אביב בגביע המדינה. הנשיא הושיט לי
את הגביע הענק, כי אני הייתי אז ראש
קבוצת הפועל תל־אביב. זה היה אחד
הרגעים הגדולים בכדורגל הישראלי וב־הפועל
תל־אביב. הייתי גאה להיות אחד
מאותם 11 שחקנים שהפכו את החלום למציאות
והיו שותפים לרגע הגדול. אותו
זמן הייתי בן 21 ועמדתי כבר למעלה
משנה בראש הקבוצה שזכתה בגביע, לאחר
שנבחרתי לתפקיד זה על־ידי חברי.
לא בחרו בי מפני שהייתי השחקן המצטיין,
אלא מפני שהייתי שחקן מסור.
דרשתי תמיד אך ורק את טובת הקבוצה.
היו שחקנים יותר מפוארים ממני שלא זכו
לכבוד הזה ואילו אני ראיתי תמיד בבחירה
זו לראש קבוצה זכות שמטילה חובה.
באותה תקופה לא היה הבדל אצלנו בין
שחקן אחד לשני והדבר התבטא בתוצאות.
עלינו ממקום שישי־שביעי, בו ישבנו שנתיים,
למקום שני בסוף משחקי הליגה, וזכינו
בגביע המדינה. דווקא באותה תקופת
שיא של הישגים ספורטיביים החלה פעולתה
של ההנהלה הנוכחית. הנהלה זו לא
נבחרה על־ידי הברי הקבוצה ולא הוצעה
על־ידם. היא מונתה על־ידי מספר עסקנים
בסניף הפועל תל־אביב.
באותו זמן גם ראיתי בפעם הראשונה
בהפועל תל־אביב את צבי ברים.

הוא החל לקרב אליו מספר שחקנים
כוכבים על־ידי טובות הנאה שונות, שהיה
נותן להם באופן אישי בשם הפועל
תל־אביב, ובזה קנה אותם. כך הוא הצליח
לפצל את הפועל תל־אביב לשני מחנות:
רובם של השחקנים עמדו לצידי ונגד

מאת דו גודדשט״ן
כוכב חדש דרך לפתע בקבוצת
הפועל רמלה. שחקן חדש החל
להוביל את קבוצת ליגה א׳ מנצ*
חון לנצחון והיקנה לה 3הישגים
מכובדים עם תחילת הסבוב השני
של הליגה. אולם שמו של אותו
שחקן לא היה חדש לחובב הכדורגל
הישראלי. דני גולדשטיין

דרשתי שיחזירו אותו
ך י #וא הופיע אצלנו עוד לפני גמר ה!
) גביע, כדי לשמש כחבר הנהלה זמני.
כידוע, צבי ברים הוא סגן יושב־ראש ההתאחדות
לכדורגל, אך לאמיתו של דבר
הוא איננו ״סגן״ אלא האדם הכל־יכול
בכדורגל הישראלי. הוא האיש הקובע את
פני הכדורגל במשך השנים האחרונות.
ברים אינו נבחר לתפקיד זה בבחירות חפ־שיות
או אגודתיות — מרכז הפועל ממנה
אותו. אך כדי שימנו אותו הוא זקוק לגב
של קבוצה חזקה. באותה תקופה התערער
מצבו במרכז הפועל והוא היה זקוק ל-
הפועל תל־אביב בתור גב חזק במרכז.
במשך השנה האחרונה, בה היה ברים
חבר הנהלה, הוא התפטר פעמיים מתפקיד
זה. אך הוא חזר להנהלה דרך כניסה
צדדית. בפעם הראשונה זה היה באשמתי.
אני החזרתי אותו. באתי למזכירות הסניף
ודרשתי את החזרתו.
בפעם השניה הוא התפטר עקב התנגדות
הקבוצה לרצונו. הוא דרש את פטורי ראש
קבוצת הפועל: דני גולדשטיין.
בין שני המקרים הפרידו, בסך הכל, פחות
מחדשיים. אך תקופה קצרה זו הספיקה לי
כדי לעמוד על אופיו האמיתי של האיש
שאני גרמתי להחזרתו לסניף התל־אביבי.
ההתפטרות השניה באה יומיים לפני נסיעת
הקבוצה לסיור בחוץ־לארץ, בחודש
אוגוסט האחרון. את ההתפטרות הזאת כבר
אף אחד לא ניסה לבטל. להיפך — השחקנים
קיבלו אותה בחיוב רב. אך אני הרגשתי
מיד שצבי ברים לא ויתר על מקומו
בקבוצה החזקה. הוא היה זקוק לה גם הלאה
וידעתי שיעשה הכל כדי לחזור אליה.
•לזה הוא כבר לא יכול היה להגיע בדרכים
רגילות. אנחנו חסמנו לו אותן. אך הוא
נכנס מאחרי גבנו. ללא שום בחירות הוא
הפך לנציג סקצית הכדורגל במזכירות הפועל
תל־אביב. כעת הוא כבר לא חזר
על השגיאות הקודמות ולא התפטר.

( )23 התל-אכיבי מוכר יותר לאוהדי
הפועל תל-אביב מאשר לאנשי
עיר העולים רמלה.
בטורים אלה מספר דני גולדשטיין
מדוע נאלץ לעזוב את קבוצתו,
ולעבור לקבוצה נמוכה יותר.

שהמפתח לשליטה הוא בהשפעה על
חבריה. הוא החל לרכז סביבו את אותם
חברי הנהלה שחששו למקומם ושהתמנו
לתפקיד זה רק בזכות קרבתם אליו, ודאג
שיהיו מוכנים למלא אחר הוראותיו. כך
השתלט על ההנהלה ועשה בה כרצונו.
בעזרת שמשיו אלה התחיל להרחיק לאט־לאט
את כל השחקנים אשר דרשו בזמנו את
פיטוריו ואת פיטורי אנשי הנהלתו.
תוך זמן קצר הוצאו אותם שחקנים מההרכב
הראשון של הפועל תל־אביב. עכשיו
פיתח לו ברים שיטה חדשה כדי להשתלט
על הקבוצה עצמה.

ברים ושיטותיו, בעוד שחלק קטן יותר —
הכוכבים, לא העז לפתוח את פיו מסיבות
מובנות.
בהפועל תל־אביב הביא הדבר בשנה האחרונה
לתוצאה המרה ביותר לקבוצה:
הפסדנו את הגביע. כי באותה תקופה
בדיוק הוכנסו להרכב באופן מפתיע מספר
שחקנים צעירים, שיהיו אי־פעם ללא ספק
כוכבים בכדורגל הישראלי, אך קבוצת הפועל
לא היתר, זקוקה לעירוי דם כה
חמור ערב מפגש כל כך חשוב דודקא.
אפשר היה לעשות זאת בהדרגה בצורה
הרבה #חות קיצונית, אלמלא האינטרסים

טובת־־הנאה לכובכים
*י* שנכנס להנהלה החדשה, מיד הבין

האישיים שהיו למספר עסקנים בעניין.

כרטיסי כניסה חינם
י לאותם עסקנים לא היתה למעשה

^ ברירה. חברי הקבוצה התנגדו להם
התנגדות נמרצת והיו כל הסיכויים שיעיפו
אותם מההנהלה בעתיד הקרוב. לכן הם
דאגו להכניס את הצעירים, שלא העזו ואולי
לא היו מסוגלים, לדרוש דרישות ולהשמיע
תביעות. בצורה זו יצרו את הרוב הדרוש
כדי להישאר בהנהלה.
בעקבות אותו מסע טיהור נפתחה רשימה
שחורה ממש של שחקנים שהעזו אי־פעם
לפתוח את הפה נגד אותם עסקנים. לשחקן
כזה ניתן ימיד שחרור והוא הועבר לפי
רצונו לקבוצה אחרת. אם זה היה שחקן
פחות מסוכן, הרחיקו אותו באופן זמני
מההרכב הראשון, עד שיתחנך מספיק לפי
הקדם של ברים ואנשיו. בצורה זו הצליח
שמעון כהן לקבל בקלות שחרור ולעבור
לשמשון תל־אביב וכך קיבלתי גם אני,
שהייתי ראש קבוצת הפועל תל־אביב ממש
עד היום האחרון, העברה כל כך קלה
ותמוהה להפועל רמלה מליגה א׳.
לעומת זאת הצליחו אותם עסקנים, שעוד
לפני שנה וחצי היו עומדים על־יד הגדר
ואנחנו בטוב ליבנו היינו מעניקים להם כרטיסי
כניסה חינם, להתגבר ולפגוע באחדים
מאתנו. קחו, למשל, את משה סקל, שהוא
לדעתי אחד הכשרונות הגדולים בארץ. הוא
נסע עם נבחרת ישראל ליוגוסלביה והיה
מועמד להחליף את המקשר השמאלי ב־מישחק
זה. שחקן זה הוזנח בגלל התנגדותו
לחברי ההנהלה, ולמרות בקשותיו המרובות
לא דאגו לסידורו האישי ולהעברתו מהעבודה
המסוכנת בה עבד. עד שבאמת
קרתה לו תאונה.
או, למשל, חברי הטוב אורי קויאטק —
אחד השחקנים המסורים בקבוצה. למרות
שהצטיין באימונים, לא ניתן לו על־ידי
חברי ההנהלה להוכיח את עצמו על המיג־רש.
רק כשהגיעו מים עד נפש והפסדי
הפועל סיכנו את מקומו בראשות הטבלה
ומספר שחקנים נפצעו ללא מחליפים רציניים׳
רק אז הוכנס גם קויאטק, ופתאום באמת
הראה את עצמו. אז הפכו לפתע כל
חברי ההנהלה לידידיו וכולם התחילו לחפש
את קירבתו.
שחקנים אחרים שמצבם היה דומה לשלו
עד לפני זמן לא רב, הם זאב סגל, יצחק
מנחם ומיכאל ושמואל כהן.

7צאת מבוץ העסקגות
ך* יום נתונה הפועל תל־אביב בידיהם

} | של מספר עסקנים, שבחלקם הם אמנם
אנשים המעוניינים ורוצים בהצלחת הפועל
ואילו הנותרים הם אינטרסנטים המעוניינים
רק בכבוד־העסקנות ובנסיעות לחוץ־לארץ.
שאיפתי שלי היתה מתמיד להנהיג בקבוצה
דברים שלא היו נהוגים בשום קבוצה
אחרת. אני רציתי שכל חברי הקבוצה
יהיו שווים, וזה היה בניגוד לכוונתו של
צבי ברים. רציתי להקים קרן לעזרת חברים
במצוקה וברור לי שהדברים היו מתקבלים
יפה. במקום זה מעניקה ההנהלה לחלק
מהקבוצה דברים שאין היא מעניקה לחלק
האחר. ככה היא נכנסת למעגל קסמים, כי
כל המתחיל לתת אינו יכדל להפסיק —
הוא חייב להוסיף כל פעם יותר. אני רציתי
להנהיג שוויון בין השחקנים.
לפני זמן מה באה אלי משלחת של שחקני
הפועל תל־אביב וביקשה ממני לחזור לקבוצה
אחרי העונה הזאת. אני הודעתי להם
שאני לא מוכן לחזור כל זמן שהמצב הוא
כזה. לבי נשאר, אמנם, בהפועל תל־אביב
ואני כואב את כאב הקבוצה ואת צרותיה,
אבל איני מוכן לשחק בקבוצה המנוהלת
על־ידי אנשים שהטיוהר בספורט הוא מהם
והלאה.
כיום אינני איש קבוצת הפועל תל־אביב,
אך כשחקן וכקפטין הקבוצה זמן כה רב,
אני מרשה לעצמי לחשוב שהגיע הזמן
ששחקני הקבוצה יקומו פה־אחד וידרשו את
הדחת ההנהלה הקיימת. ואני קורא בזה
לאותם שחקני־עבר ועסקני־עבר מצליחים לשוב
ולעשות יד אחת עם שחקני ההווה
בל עוד העתיד ניצב עדיין לפני הקבוצה.

ספח־ט כדורגל מציפים את המגרש
על המשחק שנערך השבוע, בו
הפסידה מכבי תל־אביב למבכי יפו
כתוצאה ,0:2כותב שייע גלזר :
די, עכשיו אני ב טוח
שלא ננצח ל עולם
שום משחק.
אחרי שהפסדנו ל מכבי
יפו באמצע
השבוע היינו בטו חים
שבזה נגמר ה פרק
של ההפסדים
של הסיבוב הרא שון.
לקראת הסי בוב
השני, שהיה
צריך להתחיל !בשבת במשחק נגד מכבי
פתח־תקוה, החלטנו לפתוח דף חדש יפה
כזה, לשכוח איך מפסידים ולהתחיל לנצח.
אז ׳מה עושה אלוהים — הוא שולח גשם.
גשם יורד בכל הארץ, על ׳כל המגרשים.
הוא לא מפריע להפועל פתח־תקוה לפתוח
דף חדש בסיבוב השני בנצחון על הפועל
חיפה. הוא לא מפריע אפילו לבני־יהודה
לדפוק את הפרטנרית שלנו למשחק גמר־הגביע
— מכבי חיפה. רק במגרש שאנחנו
צריכים לשחק, לא רק שאי אפשר לנצח,
אי־אפשר לשחק בכלל. לא הבנתי למה. הרי
כשהמילואים שיחקו על אותו מגרש הוא היה
בסדר, ובינתיים לא ירד שום גשם. עד שהסבירו
לי שכאשר רואים בפתח־תקוה שלא בא
קהל, פותחים את הברז של הבריכה והמגרש
מתמלא מים.
קהל מפחיד — למכבי יפו אין לי
טענות על זה שלקחו מאי׳תנו נקודות שהם
לא צריכים בכלל ולנו הן חסרות כמו דול רים
במחיר של לפני הפיחות. זהו זה, עבד
הזמן של הסנטימנטים, כששתי קבוצות
מכבי היו כמו שני אחים מבית־טוב. עכשיו
הם עוד כמו שני אחים אבל כאלה שלא היו
הרבה ז,מן בבית. היום זה ענין של ׳פרס-
טיג׳ה. אם מכבי יפו לא היו מנצחים אותנו
היו צריכים בטח לשלם קנס לאוהדים
שלהם.
אל מי שיש טענות זה לשופט של המש חק
— פריזנר — לא לי, חס וחלילה. אבל
באו אלי כמה אנשים, דווקא מפא״יניקים,
שאם הם אוהדים של מכבי תל־אביב אז
אני אוהד של הפועל רסת־הטייסים. הם
אמרו שהשופט דווקא היה בסדר: לא עשה
שום דבר נגד החוק. רק שלנו לא, נתן
להגיע אל קו ה־ , 16 ותמיד שכח את חוק
היתרון. ואילו כשהכדור היה אצל מכבי
יפו, נזכר תמיד בדבר הזה ששמו חוק
היתרון.
בסדר, רק שלא כל יום פורים. תראו
שיגיע עוד יום שמכבי יפו יתחננו לפנינו
לא להכניס להם יותר מדי גולים. אז גם
אנחנו נשכח שבאנו מבית טוב אחד. ממה
שאני מפחד זה מהמשחק בשבת נגד בני־יהו־דה.
הם בטח עוד זוכרים לנו שהכנסנו להם
חמישיה כשעמדו לרדת לליגה א׳.
במסלול הגולים מצליחים
רפי לוי, הכדורגלן הישראלי שהיגר לאוסטרליה,
החליט לאחרונה להתבסם מבחינה
כלכלית גם מחוץ לספורט המקצועי בו
הוא עוסק: הוא פתח בכספו מספרה מפוארת
בסידני ספורטאי גולה אחר,
שחקן הבדורמים אדו זורגר, שיצא לשחק
בקבוצה דרום־אפריקאית, מוציא בינתיים רווחים
מדוגמנות. תמונותיו מפרסמות מוצרים
שונים בעתונות הדרום־אפריקאית
שלושה בדורגלנים ותיקים של מכבי
תל־אביב הוזעקו לחלץ את הקבוצה מהמשבר
בו היא נתונה. השלושה, צבי סטו־דינסקי,
שמואל ישראלי ויצחק חליבנר הכינו
תכנית בה ביקשו בין השאר לעצמם סמכות
לקביעת הרכב הקבוצה, והענקות לשחקנים
בסכום של 30ל״י עבור כל נצחון,
15ל״י לתיקו. שחקני הספסל היו צריכים
לקבל, לפי התכנית 5 ,לירות לכל משחק. ההצעה
התגלתה כבלתי מציאותית ביחוד לאור
העובדה שבחוזה עם המאמן הנוכחי
של הקבוצה, איגנאץ מולנאר נקבע שהוא
יהיה המרכיב היחיד של הקבוצה
קבוצת הכדורסל של הפועל תל-אביב
נתונה עתה במשבר חמור. כתוציה מהפסדה
של הקבוצה לאלופת תורכיה דרושאפאקה
במסגרת משחקי גביע אירופה, שנבעה
משיפוט עוין, נשברו הכדורסלנים מבחינה
מוראלית, הפסיקו לבוא לאימונים.
העזים חזוז 1276

מראות מיום המוות: שוטרי המחץ המיוחדים מסתערים על המפגינים הצופת״ס, מכים בפצועים המוסרים על הארץ
״דולפין -איזה שם יפה כדי להציל
את צרפת!״ קרא העתונאי הצרפתי
ז׳אן־ז׳אק סרבאן־שרייבר .״ז׳אן ד׳ארק היתד,
בת עשרים, כאשר אומץ לבה וקורבנה החזירו
לצרפתים את החשק להתערב בענייני
עצמם. דולפין רינאר היתד, בת ארבע,
בשבוע האחרון, כאשר היא — הקורבן
החף־מפשע של הרוצחים — הפכה קדושה
למען העם של פאריס...״
ההשוואה לז׳אן ד׳ארק, הבתולה מאור־ליאן,
לא היתד, מופרכת לגמרי. כי מעטים
המאורעות בחיי צרפת שזיעזעו את מצפון
הצרפתים כמו המאורע שאירע לפני שבועיים׳
ביום הרביעי בערב.
רוצחי האו־אה־אם, המחתרת הפאשיסטית,
הטמינו פצצה בביתו של הסופר אנדרה
(גורל אדם) מאלרו, שר־התרבות של ממשלת
דד,־גול. כרגיל, הוטמן המטען הפלאסטי
בשעה שלפי ידיעת המתנקשים לא נמצא
קורבנם בבית. כי הפאשיסטים, שרצחו
ועינו אלפים באלג׳יריה עצמה, נזהרו עד

ף 0 *1 *1נראית צעירה זו, ש־
#1-1י 1 1י י ^ נשארה בוררת בשטח
אחרי שהסתערות־הרצח של השוטרים עברה.

#!888

כה מלהרוג אנשים בצרפת עצמה, מחשש
פן תקום נגדם דעת הקהל הצרפתית.
ואמנם, מאלרו לא היד, בבית. אבל הפצצה
היתד, חזקה מכפי שחישבו המתנקשים
מוגי־הלב. הנפץ האדיר הגיע עד לקומה
הראשונה שם גרה משפחת פועל.
בחדר־הילדים נמה דולפין רינאר הקטנה
במיטתה, עם בובתה בזרועותיה. כשהתעוררה
הילדה החיננית, עגולת־הפנים, כבר
נחרץ גורלה. למעלה ממאתיים רסיסי זכוכית
חדרו לפניה ולשאר חלקי גופה הבל־תי־מכוסים.
הפנים הושחתו ללא תקנה.
רופאים נואשים ביקשו להציל את ראייתה.

למחרת היום הופיעה תמונתה של
דולפין הקטנה בעתונים — ומשהו קרה
להמוני פאריס.
חמשה,־עשר אלף מהם יצאו מיד לרחוב,
להפגין את זעמם נגד הרוצחים. קרה מה
שקרה פעמים רבות: המשטרה, שאינה עושה
כמעט מאומה כדי לתפוס את רוצחי ה־או־אה־אס,
גייסה את מלוא כוח־המחץ שלה
כדי לדכא את זעם הקורבנות. בקתות־רובים,
באלות, כקפיצים בעלי גולות־עופרת,
בשולי־מעיליהם המלאים עופרת, היכו בפועלים
ובסטודנטים הזועמים.
הפעם היה הקרב אכזרי. תוצאותיו: שמונה
מפגינים הרוגים ביניהם שלוש צעירות
ונער בן .15
אלא שהפעם הגדישה המשטרה את הסאה.
מפקדיה הפאשיסטיים לא חישבו את התוצאות.
שרשרת המאורעות, שהחלה בקור־בנה
של דולפין הקטנה, התקדמה לשיאה.

מול פני דולפין השסועות וגופות המפגינים
וד,מפגינות, התאחד בפעם הראשונה
השמאל והמרכז של צרפת. מן הקומוניסטים
ועד הקאתולים, התאחדו ארגוני הפועלים,
התלמידים ואנשי־הרוח. הם קראו להפגנת־עם
אדירה, ללוות את הקורבנות.
ביום השלישי, ה־ 13 בפברואר, אירע
המאורע הגדול. למעלה מחצי מיליון פארי־סאים
הצטרפו להפגנת־לווייה צפופה, שאורכה
הגיע לקילומטרים רבים. מזה דור
לא ראתה צרפת הפגנה כזאת. היא הוכיחה
בצורה שלא נשמעה לשתי פנים: העם הצרפתי
רוצה בשלום באלג׳יריה, בחיסול
הסכנה הפאשיסטית.
הממשלה הבינה את הרמז. היא מיהרה
לחתום על זכרון־דברים עם הפל׳׳ן לסיום
המלחמה. דולפין רינאר, שאושר חייה נהרס,
חוללה מיפנד. בחיי צרפת.

פני הזוועה

שתי תמונות של דולפין רינאר, הנערה שגרמה למהפכה הגדולה
של השבוע האחרון. מימין: תמונה מן האלבום של משפחת
רינאר, המראה את רינאר בת ה־ .4משמאל: אחרי התפוצצות שהרסה את עיניה ופניה.

מקום הזוועה

מיטתה של דולפין, למחרת ההתפוצצות הנוראה, שנועדה
להרוס את דירת הסופר אנדרה מאלרו. תמונות אלה
של הקורבן החף מפשע של המאבק האכזרי, הרעידו את מצפונה של פאריס נולה.

אנשים
מודעת הסתז־רות־ח
באסיפה׳ פומבית בתל־אביב, בה הסביר
השבוע את סיבות הפיחות, נזכר שר האוצר
לוי אשכול בשני משקיעי־הון זרים שבאו
אליו ושאלו אותו כיצד לעשות בישראל
הון קטן .״פשוט מאד,״ ענה להם ,״באים
ארצה עם הון גדול ובאן כבר נשאר מזה
רק הון קטן תמים לגמרי נשמע
השבוע ח״ב מפא״י ישראל קרגמן, בשעת
הדיון בכנסת על הפיחות. באמצע
נאומו בזכות המיבצע הפסיקתהו קריאת
ביניים :״הרי גם שר המסחר והתעשייה
פנחס ספיר היה נגד הפיחות!״ קרגמן
השיב בתימהון :״מה פתאום ספיר מתנגד?
— תראו איו הוא עוזר לאשכול להתגבר
על הבעיות על מודעות התעמולה
של המהנדסים, שהתפרסמו מדי יום
בעתיונות, הגיב שר האוצר לוי אשכול
באחת מפגישותיו אתם :״דפקתם אותי טוב,
הא? אבל אין דבר.״ על מודעות אלה, אותן
כתב עבור המהנדסים הפיליטוניסט יוסף
(י. נץ) ויניצקי, אמר שר־העבודה יגאל
אלץ :״הייתי שמח לו היה לי איש יחסי־

כשקיבל על כך אישור הודיע לזריזי בשמחה
:״אם כך, מגיעה לכם מתנה ממני.
אני נותן לכל עיר בישראל שעברה את
חמישים אלף התושבים — עוגב!״ זריזי
הנבוך שלא ידע מה לעשות בעוגב מצא
לבסוף מוצא :״אנחנו באמת מודים לך,
אבל אולי אפשר לתת מתנה מועילה יותר
לעיר עולים מתפתחת?״ האורח הרהר רגע
ואחר הציע :״אשתי נפטרה לפני זמן לא
רב. לכן במקום עוגב אבנה בעיר בית-
ספר למוסיקה על שמה לקבלת
פנים משפחתית זכה איש תנועת המושבים,
חבר נהלל שמואל דיין, שעה שערך
ביקור במושב בית־עזרא ליד גדרה. אנשי
המושב ערכו יומיים לפני כן הפגנה לפני
משרדי הסוכנות בירושלים, קיבלו את פני
דיין בקריאות :״אנחנו לא צריכים אותך!
שיבוא במקומך דיין אחר — שר־החקלאות

משה דיין:״

מבחן האש
סערה בכוס המים של החיים הדיפלומ־

במסמר, שבסיציליה. לפני עשרים ושש שנה
ניצח שם רספיגי על אותה יצירה. כתב
אותו מבקר עצמו, שביקר בזמנו את
רספיגי :״הנגינה של הכנר הראשון אברהם
קומפורט הזכירה לעתים את רס־פיגי
עצמו בזכרון מוסיקאי. ישן
אחר נזכר פרנק פלג, לקראת הופעתו
הקרובה באודיטוריום וייז בירושלים. פלג
היה נוהג לנסוע בכל הארץ עם הצ׳מבלו
שלו ולנגן. לפני שנתיים התקלקל הכלי.
כעת, משהביא כלי חדש, נזכר בהופעתו
הראשונה באולם בצלאל בירושלים, שם ניגן
את וריאציות גולדברג ליוהן סכסטי־אן
באך. כשסיים את היצירה ב־ 11 בלילה
הריע לו הקהל וביקש הדרן. פלג לא
התעצל וניגן את כל היצירה מתחילתה
שעה שביקר בבית־הספר לציור
אשר בבת־ים לא הציץ אפילו הצייר
מארק שאגאל בציורים. לעומת זאת
הביט שעה ארוכה בציורים שהיו תלויים
לכבודו על הלוח, כאשר הגיע לבית־ספר
גורדון בעיר. הצייר שבציוריו התבונן
שאגאל: מארק שאגאל החיפושים
הרבים אחרי הקריינית הנזכרת בסיפורו
של אלי אביבי ״הצבריות יפות בטבע״
(העולם הזה )1273 הובילו אל הקריינית
ראומה אלדר. ראומה עצמה הודתה רק
בכך שהיא הציעה לאביבי להעמיד כל
בחורה המגיעה למקום במבחן אש: להציע
לה להתפשט ולרקוד על הגג בעירום. ראו־מה
עצמה לא עברה, לדבריה, את המבחן.
עיטור גלביץ, כתבו של השבועון
עולם הקולנוע באירופה, הנראה בעצמו
ככוכב קולנוע, חזר השבוע ארצה. עיטור,
שסיים בפאריס לימודי יחסים דיפלומטיים,
עומד לנסות את כוחו בקשירת קשרים עם
כוכבים גם בזירה הדיפלומטית.

*ץ אז חטיפתי בבואנוס־איירם שוב
( /אין לי מגע אנושי נורמלי, איני יכול
לדבר עם איש, אינני יכול להתייעץ עם
נפש חיה, חוץ מדיונים ענייניים, משפטיים,
עם פרקליטי. אדם שהוא תמיד לבד עם
עצמו, מאבד את היכולת למצוא את המידה
הנכונה. אני חושש שאיבדתי מזמן תכונות
אנושיות רבות, הנחשבות לנורמליות.
קודם כל: התקוזה.

החולה המדומה

ג׳יין מאנספילד אחר המקרה
נתח לכרישים
ציבור שהיה מחבר לי מודעות כאלה!״
שני השרים הפועליים לא ידעו שנץ השתמש
במודעות שפירסמה ההסתדרות בשנות
השלושים בעד זכות השביתה ונגד מפיריה.
הוא רק הכנים את המלים ״ממשלה פועלית״
במקום ״מפירי השביתה״ סתם. תקרית משעשעת
קרתה לנץ בעקבות הערתו של שר
העבודה, כאשר לצורך עבודתו הלך להשתתף
במכרז לתפקיד ממונה על יחסי־ציבור
של משרד התעסוקה, השייך למשרדו של
אלון. באותו יום עצמו בו התפעל אלון
מיכולתו של איש יחסי־צבור האלמוני, דחה
משרד התעסוקה את מועמדותו של נץ,
(שלא סיפר לפקיד המכרז שהוא עתונאי),
בטענה :״נמצאו מועמדים שעלו עליך ולא
נמצאת כשר לתפקיד הנ״ל כיצד
החליף כלי אחד תמורת בית־ספר שלם למוסיקה,
סיפר השבוע ראש עיריית באר-
שבע המפ״מי, זאכ זריזי. באחד הימים
בא למשרדו של ראש העיר הדרומית איש
עסקים מצ׳יקאגו, שאל אם מספר תושביה
של העיר עבר את חמישים האלף הראשונים.

טיים בארץ, עורר שגרירה של חוף השנהב
בישראל, ג׳ון בפטיסט מוקיי, שעה
שהחליט להגיב על היעדרם של דיפלומטים
שונים ממסיבות הקוקטייל שהוא עורך בירושלים.
מוקיי הכועס פנה למשרד החוץ
הישראלי, התלונן שאנשי הסגל אינם באים
אליו. הדבר עורר את רוגזם של כל הדיפלומטים,
הטוענים שמוקיי לא היה צריך לפנות
למשרד הישראלי, שאינו ממונה על איש
מהם, אלא לכל היתר ללכת לזקן הסגל
הדיפלומטי, שגריר ברית־המועצות מיפאיד
כודרוב צניעות ההולמת את רוח
ארצו הצפונית גילה שגרירה כחול העיניים
של דנמרק בישראל, פאול דניאל סטיג־כרגר,
שעה שהגיב על דברי שבח על
התנהגותם של הדנים בימי המלחמה נגד
הנאצים .״באיזה עולם אנו חיים,״ אמר
השגריר ,״כשהצלת חיי אדם הופכת לדבר
יוצא דופן לחודיה מיוחדת ולביקורת
מקורית זכו אנשי התזמורת הקאמרית
הרמת־גנית, שעה שניגנו את היצירה מחולות
עתיקים של אוטוריני רספיגי

אחד מבעליו של תיאטרון החמאם היפואי,
אברהם (פשנל) דשא, החל להחיות מחדש
את התכנית שלושה בסירה אחת, שעה שהזמין
את משתתפיה הוזתיקים של התכנית
לחזור ולהשתתף בהפלגה מיוחדת של הסירה
שתבוצע בפורים השנה שני מאורעות
חשובים אירעו בעת ובעונה אחת
לדוגמנית, שהיתר, גם ציירת אופנה, נורית
כת״יער, שעה שילדה את בתה
במחצית הדרך בין ניו־יורק ללוס־אנג׳לס.
נורית נסעה אותה שעה לטקס קבלת הס־מכת־המהנדם
של בעלה, רמי צוריאנו,
הלומד מקצוע זה בארצות־הברית
פטנט מקורי המציא השבוע יצחק ספרן,
אחד מבעליו של מועדון־הלילה הירושלמי
בנחום, שעה שהרגיש ברע ורצה לעבור
בדיקה יסודית, מבלי שיהיה חבר בקופת־חולים
ההסתדרותית. ספרן התיישב בניצן
הירושלמי, ביים התקפה קשה, שעה שחברו
טילפן למגן־דוד־אדום והזעיק אמבולנס.
הוא נלקח למרפאה, עבר שם מיד בדיקה
יסודית חולה אחר שעלול להצטרף
לספרן, הוא שותפו בבכחוס, יהושע
קופרשטוק. סיבת המחלה: ראיר אלי*
אס, אשר ניהל את בנחום בהצלחה רבה
(העולם הזה ,)1269 הודיע השבוע על
כוונותיו לפתוח באר משלו בירושלים ועל
ידי כך להכנס להתחרות המתנהלת בירושלים
בין מועדוני־הלילה, בנחום וסורמללו.
אין ספק שהנהנים הראשיים מתחרות זו,
יהיו קודם כל השתיינים הירושלמיים
נסיון אמנותי מעניין ערך השבוע הזמר
צדוק סביר בעת הופעה בחולון. סביר,
שהשתתף בתחילת השבוע בהקלטת תכנית
משלו בבידור ,62 רצה לשמוע גם הוא
את התכנית. לכן הודיע באמצע ההופעה
בחולון :״כעת תשמעו ביצוע נדיר, :דואט
בביצוע סביר׳.״ הוא הוציא מכיסו רדיו
טרנזיסטור, קירבו למיקרופון ושר יחד עם
קולו שבקע מן המקלט האם הפסידו
הכרישים נתח־בשר אשר מיליארד בני־אדם
מייחלים לטרפו? זו השאלה שהטרידה השבוע
את כל עתוני העולם, אחרי שג׳יין
מאנספילד חובבת־החישוף נעלמה בים
ונמצאה כעבור 24 שעות, בריאה ושלמה,
בחברת בעלה איש־השרירים. טענה ג׳יין:
היא נהגה בהגה הסירה בעת שבעלה עסק
בסקי־המיים. לפתע ראתה כרישים, נבהלה,
גרמה להפיכת הסירה, מילטה עצמה בקושי
אל האי. העתונאים, היודעים כי באזור זה
אין כרישים בכלל, היו אחוזי־ספק. כמה
מהם אף העזו להעלות שאלה מחפירה: האם
היה זה תעלול־פרסומת? השיב הבעל המרוגז:
ג׳יין. אינה זקוקה לתוספת פרסומת!.

נותרו לי רק כמה שביבים לוהטים. יתכן
שגם זה אווילי. אך אחרי ככלות הכל, התקווה
היא תוצאה נורמלית של בדידות
אנושית.
כך אני דוגר על ענייני העבר. איך יכול
אני, כאדם יחיד, המבודד לגמרי, אחרי חקירות
קשות ללא־הפסקה, לקבל תמונה נכונה
מ־ 1500 המיסמכים שהונחו לפני בעת המשפט
ולפניו?
כאשר התחילו לחקור אותי במיבצר ליד
הר כרמל, אחרי נפילתי בשבי והעברתי
לישראל, הבטחתי לעזור גם לתובע הכללי
וגם לסניגורי. החלטתי לספר את האמת.
כמובן רק במידה שהיתר ידועה גם לי.
אני טוען שמלאתי הבטחה זו כמיטב
יכולתי.
שוב ושוב חיטטתי בכל פינה של מוחי.
גם היה ברור לי שאין כל טעם להתעסק
בשקרים. בלי ספק היה הדבר מסבך אותי
בסתירות, והייתי נתפס.
יכול להיות, כמובן, כי זכרוני נכשל
בכמה נקודות. תמיד יש טעויות. גם אצלי.

יום

״ראסזי במוד העניבה״
0 /י הללתי

| | ממונה על ״הפתרון הסופי של הבעייה
היהודית״ ,שיש לזקוף על חשבוני לבד
את מחנה־ההשמדה אושודיץ, את הגאז
ציקלון ב /את הרכבות הבלתי־ספורות שהובילו
גברים, נשים וטף אל המוות.
ובכן, מאמינים כי אני, כאדם יחיד,
רצחתי מיליונים — אני, לגמרי לבדי, ללא
עזרה מצד אחרים המסתמכים על שבועתם:
קצינים, עסקנים, פקידי־מימשל, אקדמאים,
פרשני־חוקים* ,שגם הם מילאו את ״חובתם״
ושוב ממלאים אותה כיום — והמסתכלים
בבוז ומגבוה על אייכמן הרשע, כאילו לא
דבק דם יהודי בידיהם.
4והרי אני רק מילאתי פקודות, וקיבלתי
תמורת זה את שכרי כחייל. האחרים נדחפו
לעניין, והרוויחו ממנו. בוודאי ובוודאי
איני רוצה לשים עצמי כשופט עליהם. אבל
• רמז ברור למנהל משרד ראש־הסמשלח
הגרמני, דר׳ האנס גלובקה, שכתב את הפירוש
הרשמי לחוקי נירנברג.

איך הרגיש אייכנזן בתא הנווות? האם
השתנה בצל הגרדום? נראה שלא — כי
בכתבה וו, אותה כתב אייכהן בהו ידיו
אזורי פם\2־הדיג התגלה שוב אייכהן הישן, מאת אחרי ככלות הכל, מותר לי לחשוב את
מחשבותי, כשאני נאלץ לשים את ראשי
בחוד העניבה למען אחרים.
יחשבו־נא עלי מה שיחשבו. יחשבו־נא
שזה צבוע, או פאראדוכסי, או תוצאה של
בדידותי: אני טוען, ואני נשבע, כי בעת
שאירעו המאורעות הנוראים של השמדת־היהודים,
לא ידעתי אף רבע ממה שאני
יודע כיום.
אילו ידעתי אז את• ההיקף המלא של
השמדת העם היהודי, הרי אז הייתי בורח
עוד ביום הראשון אחרי שנפלתי בסוף
המלחמה בשבי הצבא האמריקאי. אפילו
הייתי נהרג אז. כי מ!זת כזה — יריד,
בשעת נסיון לברוח — היה נעים יותר מאשר
המוזת בתליה.

״אחות י 8ה וה 3מח״
ן * מ חנ דדה 7בוי? ! ל £לילןלהכת ! ?
* .א חו ת צעירה של הצלב האדם, וגיליתי
לה את האמת על עצמי ללא הסתייגות.
היא לא היתד, רק יפה, אלא גם נבונה.
היא הביאה לי זר־פרחים. תמהתי כשלקחתי
אותו מידיה. אחר כך נתברר לי שהכיל
שקית קטנה של אבקת־צביעה. צריכים לזכור
עד כמה קשה היה להשיג דבר כזה בימים

ההם, מיד אחרי ההתמוטטות.
ובכן, יכולתי עתה לצבוע את המדים שלי,
ולהפוך את עצמי מקצין למין צייד. החלפתי
כמה זוגות של גרבי־צמר לבנות תמורת
מקטורן מיותר. כשהרמתי את מכנסי עד
לברכיים וקשרתים שם, הם נראו כמו מכי
נסי־ניקרבוקר. זה היה מראה די מגוחך, בל־תי־רגיל,
אך בשנת 1945 התהלכו רוב האנשים
בגרמניה, בעל כורחם, כמו בנשף־
מסיכות.
האחות, שדאגה לשיחרורי בלהט רב,
הביאה לי לבסוף כמה כפתורים מקרן־אייל,
וגם קצת בד ירוק בשביל הצווארון וה־חפתים.
לבסוף גם השגתי עניבה.
חליפת־הבריחה שלי היתד, מוכנה. עוזרתי
סיפרה לי איך נראים העניינים בחוץ, וממה
•ש לי להיזהר. תוך כדי כך שלחה בי
מבטים רוזיי־געגועים, כדי לרמות את השומרים
האמריקאיים. איני שחקן טוב, אבל
הייתי מוכרח להיכנס לתפקיד, וכך שיחקנו
זוג אוהבים ליד הגדר. היאנקים קינאו בנו
אבל הם גם צחקו, כי בינינו הפרידה התייל.
מסיבות של הסוזאה גידלתי בימים ההם
זקן קטן, דוגמת זקנו של המרשל האיטלקי
הפאשיסטי באלבו. תחילה הפריע לי, אבל
אחר־כך מצאתי שזה יפה. החלטתי לגלח
אותו רק ערב הבריחה.
ועדת־החקירה לפשעי־מלחמה עמדה לבוא
למחנה כי לסנן פעם נוספת את יושביו.
משום־מה התעכב בואה, אך החלטתי לפעול.
בכל זאת דחיתי את הבריחה בגלל
סיבה מטופשת. רציתי לבלות את חג־המולד
עם חברי, מאחורי גדר־התייל.
העמידו במחנה עץ־אשוח אדיר. האמריקאים
נתנו לנו במתנה נרות צבעוניים. בחג־מולד
זה של 1945 עמדו שלוש הפלוגות
דום, כאשר מפקד המחנה, מי שהיה רב־סרן
של הס״ס, עמד במרכז המרובע הפתוח
ודיבר על אהבה, תקוזה ונאמנות.
לאחר מכן שרנו, מבלי שהאמריקאים שמו
לב לכך, את שירנו הישן:
״עת כולם ייהפכו לבוגדים
אחר־כך ניגש הסגן־אלוף האמריקאי אל
• שיר של פלוגות־הסער הנאציות.

ההם וגל לתכנן הובלת יהודים להוות באותה
ים וריות כהו בגין לול לתרנגולות, ולהישאר
באוהה שנוה גרהני ם נהיהנבולי. אייכהן
כתב וכרתות אלה לשבוננון הגמוני ״רביו״

אדולף אייכמן
מפקד־המחנה שלנו, ואיחל לנו חג שמח.
שרנו את השיר מבלי שזה העיק על
מצפוננו. גם הטיפשים ביותר בינינו הבינו
שאין עוד קשר בין המישטד שהיה, לבין
השיר הזה. המישטר מת, עם כל מעשיו
וכוונותיו. יתכן ששרנו את השיר רק מתוך
זכרונות רומנטיים, בחשבנו על רייך
עליו חלמנו פעם.

״הייתי כמו ירד..״
ף יום ה* 5כינואר - 1945 ,לעולם

* .ל א אשכח תאריך זה — שיחררתי
את עצמי ממחנה שבויי־המלחמה האמריקאי.
אבל מה עושים, כשרגילים למשמעת ו־לציות,
להכנעה־עצמית־מרצון ולנוהל צבאי?
לא יכולתי לעשות אחרת. פניתי אל הממונים
עלי במחנה, וביקשתי רשות לברוח.
בעצם, לא היה איכפת לאיש מה עושה
זולתו. אבל חששתי שפיקוד המחנה האמריקאי
יפעיל, אולי, פעולת־עונשין נגד חברי.
פניתי אל מפקד־המחנה הגרמני, והוא אמר
לי לנהוג כראות• עיני.
יתכן שיחשבו את התנהגותי זו למוגזמת,
ואף למגוחכת. אבל אז, אחרי ההתמוטטות,
כשעמדתי לפתע ללא פקודה, הייתי חסר
ישע כמו ילד נטוש. לציית לפקודות —

זה הפך אצלי, במרוצת השנים, לטבע
שני. חוץ מזה, שבועת־ד,אמונים של הס״ס
הכילה את ההתחייבות לציית ללא תנאי
וללא התנגדות להוראות המפקדים. זה היה
עקרון משמעת־הברזל, כמו במיסדר הישועים.

״השוערים אהבו אותי״
** כעתי את חליפת הציידים. החב־רים
עזרו לי בחשאי לעבור את גדר-
התייל. זה היה יותר קל מכפי שציפיתי.
לפתע עמדתי בחוץ, חופשי, למרות שחופש
זה יכול היה להסתיים בסינר, הבאה. יעדי
היה אזור לינבורג — אזור הביצות והיערות
בצפון־מערב גרמניה.
איני זוכר בדיוק איך הצלחתי להגיע
לשם. בכל אופן, עקפתי את כל המחסומים
והגעתי. במשך ארבע שנים הייתי פועל
יערות ומגדל־עופות.
כיום, ביושבי בתאי, נראות לי שנים
אלה כקשות אך גם כיפות. חייתי חיים
שקטים והגונים. כמו חפרפרת, חייתי כ־אילו
מתחת לפני האדמה .״צללתי״ ,כמו
שנהגו אז לומר בגרמניה.
קראתי לעצמי בשם אוטו הנינגר.
עבדתי בגרזן ובמשור, כמו שעבדתי

קודם לכן בעם. ידי החלו להדמות לקליפת
העץ. הן היו קשות, מיובלות ומחוספסות.
אי־אפשר לגדוע עצים בידיים מטופחות.
כאן, בדממת הנוף הנאדר, בין היערות
האינסופיים, בחברת צבאים, איילות ושועלים,
הסתגרתי כולי בתוך עצמי.
היו אלה חיים של שינוי־ערכים פנימי.
הפכתי אדם חדש. אך לצערי לא השתנתה

חיצוניותי. זד, היד, מסוכן.
למרות שלא דיברתי עמם בקול רם, הרי
הרגשתי כי עצי־האשוח הגבוהים מעל לראשי,
והשועלים הקטנים מתחת לרגלי,
הבינו אותי. כולם הבינו אותי, החיות
וצמחי־הבר, והם השיבו לי תשובה אילמת,
כאילו אהבו אותי, כמו שאני רחשתי להם
חיבה. לולא כן, לא הייתי יכול להיות
כל־כך מאושר בבדידותי.

״היער הפחיד אותי...״
ומני שהיתה זאת שנת , 1948 שעת

| הריפורמה של המטבע בגרמניה, כאשר
שהיתי באזור־היערות של מילה — ליתר
דיוק, באלטנזאלסקט ליד העיר צלה.
עבדתי שם, ולעתים קרובות הירהרתי
מה לעשות בזמני החופשי. אז — שלא כמו
היום — נמצאתי במצב גופני מצויין. הייתי
לגמרי לבדי, רחוק מאשתי ומילדי.
באחד הימים מצאתי חוברת על גידול
עופות. מחוסר חומר־קריאה עיינתי בה.
החוברת העלתה בי את הרעיון להקים
חווה לגידול עופות. אצל גברת לינדהורסט
אחת חכרתי דונם אחד של קרקע. מן היערן
קניתי כמה עצים צעירים, אותם גדעתי
בעצמי, דבר שחסך לי הרבה כסף.
התחלתי בעבודה. לול נקי, חם, הוא תנאי
מוקדם לביצים בריאות. קניתי לי לוחות
כדי לאטום אתי הלול. בגלל חיות־הטרף
יצקתי ריצפת בטון. השגתי הישנים טובים
בגידול העופות, כי מילאתי בדיוק נמרץ
אחרי הוראות החוברת.
במשך כמה שנים היה המצב טוב. אבל
פתאום התחלתי להתענות במחשבה שאני
מסתתר ונרדף. השגתי מכשיר־רדיו משומש,
ושמעתי שכמה מחברי־לשעבר בס״ס נאסרו.
היער, שכל־כך הרגיע אותי, החל מפחידני.
היה עלי לקפל את אוהלי, למכור את
תרנגולותי, להסתלק לאן שהוא, להסתלק
מגרמניה, אם אפשר להסתלק מאירופה,
כמה שאפשר יותר רחוק. התחלתי לחשוב
איך להגיע לדרום־אמריקה, איך להחליף את
היער הגרמני בערבה הארגנטינית.
היער הגרמני יפה יותר, אך הערבה בטוחה
יותר.
כך, על כל פנים, סברתי, כשערכתי את
תוכניותי

במדינה
עסקים
כלבה ללא ב ע לי
כששני מחברים רבים ביניהם על זכות־ד,מחבר
של ספר מסויים — הרי זה בחזקת ״כלב
נשך אדם״ .אולם כששני מחברים מתנצחים על
אי־זכות־המחבר של ספר, זו כבר ידיעה בחזקת
״אדם נשך כלב״ .השבוע זה קרה בישראל.
הספר הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ
יצא לאור בהוצאת עשת — שלהמו״ליצחק
גוטמן, והוחרם על־ידי המשטרה במסעה
נגד ספרות פורנוגרפית. יוסי ספרא וצפי
רירה לוין, שתי דמויות מוכרות לתושבי
הבור,ימה התל־אביבית שבץ כפית לקליפורניה,
נאבקו על זכות אי־יצירתו של הספר.
הראשון שהסתייג מכתיבת הספר היה יוסי
ספרא, יוסי ( )29 נולד בקזבלנקה להוריו
ילידי ארץ־ישראל שעסקו שם בהוראה, חזר
אתם ארצה בגיל צעיר, סיים בתל־אביב

כל מד, שקורה לה בזמן שהיא נמצאת בביתו
של הקולונל. הוא הבטיח לי תמורת
הסיפור מאה לירות. כמובן שהייתי מוכנה,
כי הייתי זקוקה מאד לכסף. כשגמרתי את
הספר הבאתי אותו אליו. הוא טען אחר
כך שמה שכתבתי אינו מתאים עבורו. אני
אמנם כתבתי ספר על אשד, ועל כל המקרים
הסדיסטיים שקורים לה בביתו של הקולונל
אבל אני לא כתבתי ספר פורנוגרפי. אצלי
בסיפור האשד, היא בחורה צעירה ולא
אשד, מבוגרת, והיא מתאהבת בבנו של
הקולונל, שמציל אותה ונהרג תוך כדי כך.״
בספר שיצא לאור זוכה כלבת הקולונל
לכל מטעמי הטיפול הסדיסטי והמיני שרק
דימיון חולני ומעוות יכול להעלות על
הדעת. היא נאסרת בשלשלת בצוארה, נאלצת
לנבוח שלוש פעמים ביום. לדברי צפ־רירה,
מסתבר שהדמיון שלה לא הספיק
עד כדי כך. כשנשאלה כיצד עלו בדעתה הרעיונות
הסדיסטיים אותם הכניסה לפחות

הבולטת כנציגות ישראל בהוליבוד,
זיוה רודן, עלתה שוב לחדשות.
מזה מספר שבועות שטורי
הרכילות כעתונות האמריקאית
מלאים רמזים שקופים כאילו הי־תה
זו היא שגרמה לפירוד בין
הזמרת דינה שור, לבין בעלה
ג׳ורג׳ מונטגומרי. אולם הפרשה
הגיעה לשיאה כאשר נפלה זיוה
כין מלתעותיו של גדול עתוני הרכילות
האמריקאים ״קונפידנשל״
עתוז זה הקדייט לנושא זה את
עמודיו הראשיים, דבר שמצד
אחד העלה את זיוה למרכז הפיר־סומת,
אולם מצד שני שילח בה
רמזים ורכילויות בלתי נעימות.
להלן מתפרסמת הכתבה המקורית
של ״קונפידנשל״ ,בסגנון המיוחד
האופייני לעתון זה.

יום אחד מצא אותו. היה זה ברנש בשם
פיטר 25 כבן לאם נוצריה ואב יהודי,
נכלא פיטר במלחמת העולם השניה במחנה
ריכוז — ועל גופו נערכו נסיונות רפואיים.
כשהשתחרר משם, היתד, נפשו אכולת
תסביכים וקומתו לא עלתה על מטר וחצי.
הוא הגיע לישראל, נשא אשד, וניסה להתאקלם.
אך ההלכה היהודית קובעת את דתו
של האדם אחר האם, והוא נחשב לנוצרי.
לבסוף התייאש ולאחר שהסתבך עם החוק,
עזב את אשתו וברח חזרה לגרמניה.
אלי התידד עמו, החליט להעלות את
סיפורו על רקע חיי גרמניה של היום. עוד
בדרכו חזרה לישראל כתב את ראשי הפרקים
ותוך חודש וחצי היה סיפורו של
הקברן המתוק מוכן.
אנטישמיות ופורנוגרפיה. אלא שגישתה
של המשטרה לספר, שלטענת מחברו
נכתב על סמך עובדות ומציאות, היתד,
שונה. הוא הוחרם מעל הדוכנים בטענה של
פורנוגרפיה ואנטישמיות.
״רדיפת המשטרה אחרי ספרות פורנוגרפית,
הפכה לציד־מכשפות,״ קבל אלי השבוע
,״אבל על זכות קיומו של ספר
זה אלחם עד הסוף.״

משפט

״זה מסתובב אצלי בראש!״
בחלקם לאותה גירסד, אותה, חיברה היא
עצמה — השיבה :״אני יודעת? הם התרוצצו
לי בראש, וכתבתי!״

בית־ספר עממי והמשיך ללמוד בחברת נוער
בקיבוץ ביתיאלפא. מאוחר יותר למד ספרא
משחק בתיאטרון הקאמרי, שיהק בזירה והקים
להקה משלו להצגת מערכונים אותם ריאל•! או גו עדיז ם?
חיבר בעצמו.
באותה עת בה הכחישו בזעם סופרי־כיס
משנוכח בכשרונותיו הספרותיים החליט
צעירים את השמועות בדבר חלקם בכתיבת
שהוא חייב להשתלם, בילד, שנה וחצי בהספר
׳הייתי כלבתו הפרטית של, קולונל
פריז, כשהוא ממשיך תוך כדי כך לכתוב
שולץ (ראה לעיל) ,התהלך בתל־אביב צעיר
ולהשלים בעברית מחזות מודרניים שונים.
כעוס נוסף: אלי קידר 25 מחברו של
אשה ולא נערה. את אחריותו לספר ספר־כיס הנה בא הקברן המתוק, שהוחרם
על כלבת הקולונל אין ספרא מסיר מע אף הוא השבוע על־ידי מפלג־המוסר של הליו.
לדבריו, צץ בו רעיון הסיפור עוד משטרה. אולם לכעסו של אלי היתד, סיבה
בהיותו בבירת צרפת .״שם פגשתי,״ סיפר, אחרת .״זהו ספר ריאליסטי,״ טען ,״אין
״בצרפתיד, שקולונל גרמני חשק בה ולקח
כל הצדקה להחרימו.״
אותה לביתו על מנת שתשמש לו לצרכיו
שלושה סיפורים כיום. תחילת דרכו
הביתיים והאישיים. מאחר שסרבה לעשות של אלי, הצעיר השחרחר המקפיד בהופעתו
זאת, עשה את הכל כדי להשפיל אותה
ובלבושו, לא היתד, ספרותית כל עיקר. הוא
ולהביא אותה ליאוש!״
״סיים את בית־הספר המקצועי מכס פיין
בתחילה רצה ספרא לכתוב, לדבריו, ספר דווקא, החליט לבחור במקצוע המכניקה.
בכריכה קשה. אחר כך ויתר על הרעיון, אולם תוך שרותו הצבאי נשתנו מאווייו.
הכתיבה, שבה עסק עד אז כתחביב בלבד,
הסתפק בכיסון. גוטמן היה מוכן לתת לו
הפכה למטרת חייו.
250 לירות תמורת ספר גמור.
עם שחרורו ניסה להתקבל ככתב ב״קודם
כל ניסיתי לכתוב אותו לבדי,״
סיפר ספרא ,״אבל הצלחתי לגמור רק את שבועון רימון, אולם נכשל משום־מה. כעבור
כמה שבועות ארז את מזוודותיו, יצא
ההקדמה. אחר כך מצאתי סטודנט וסטולאירופה
כשבכיסו עשרה דולר בלבד. כשדנטית
והם כתבו לי את כל הספר פרט
חזר, כעבור חצי שנה, היו באמתחתו חוולהקדמה
ולסיום. כל אחד מהם קיבל 50
יות למכביר. מצוייד במרץ ודמיון, פנה
לירות בעוד אני עצמי קיבלתי רק חמישים
לירות על החשבון. עכשיו בגלל ההחרמה למו״ל תל־אביבי, החל כותב עבורו סדרת
של המשטרה לא קיבלתי את יתרת הכסף מערבונים וחוברות מרון. הוא כתב אותם
שהבטיח לי המו״ל ונדפקתי מכל העסק.״ בקצב של שלוש חוברות ליום, כשהכנסתו
מגיעה עד לשלושים לירות לכל סיפור.
גירסה שונה מסרה הטוענת השניה לתוך
זמן קצר עמד על סוד הכתיבה שכתר
אי־האבהות, הסטודנטית הצעירה צם־ שכרה בצידה, הגיש למו״ל שני ספרי־כיס
רירה לוין, שכתבה לפי בקשתו של ספרא
ראשונים שלו, רוץ עד הסוף וסטאלג גו,
את חלקו הפנימי של כלבת הקולונל.
כשהם חתומים בשם ״מייק באדן״ .לאחר
סיפרה לוין, הלומדת פילוסופיה וספרות מכן ארז את מזוודותיו, חזר לאירופה —
באוניברסיטה של תל־אביב ומדריכה נוער
לגרמניה.
בשעות הפנאי שלה :״יוסי ספרא ידע שהקברן
המתוק. ככל ישראלי בארץ
אני כותבת ויום אחד כשפגש אותי הציע
הבידור של היום, למד גם הוא להכיר
לי לכתוב עבורו כיסון. הוא סיפר לי את את חיי ההוללות של אזרחי גרמניה ובעיקר
התוכן, לפיו אשה צרפתיה מרגיזה קולונל היהודים שביניהם. אולם, לדבריו, הוא חיגרמני
והוא נשבע קהפוך אותה לכלבתו פש מישהו יוצא דופן. מישהו שאפשר
הפרטית. הוא ביקש ממני לכתוב רק את
לכתוב אודותיו.

ם הגיע לאוזניך לאחרונה צליל ה־
^ דומה לקול ד,אויר הפורץ מבלון נפוח,
אל תטרח לרוץ אל רופא אזניים. האזניים
שלך בסדר. הקול אינו אלא שריקת ד,אויר
החם היוצא מבובת־חימום הוליבודית, כתוצאה
מטיפול בדורבנות של קאובוי.
קאובוי הסרטים הוא, כמובן, ג׳ורג׳ מונט־גומרי,
בעלה במשך שנים רבות של דינה
שור, הגבר שהטריף את דעתם של סוחרי
החלומות בהוליבוד שעה שפרש ממועדון־
דינה.
התפרקות ״הנשואים האידיאליים״ האלה
(מספר ,)1125697 לא הפתיעה את כל הוליבוד,
כפי שאפשר היה לחשוב. כמו קפה
אספרסו על להבה קטנה, זה ארך הרבה זמן
עד שהגיע לנקודת הרתיחה. אך הוליבוד
הופתעה מההסתעפות הכפולה שנחשפה
פתאום.
מה היתד, הסתעפות זו, שהקפיצה את
אדוני הטלביזיה? ובכן, התקבצו והקשיבו
לרכילות האחרונה של קתפידנשל. קודם
בל, הבה נהרהר ביפר,פיה שחורת שיער,
שאומרים עליה שהיא שחקנית מבטיחה.
שמה של התופעה החדשה והנאה הוא
ויוה רודן, שהתחילה את הקריירה שלה
בתל־אביב, כששיחקה את התפקיד הראשי
בתשוקה בצל האילנות גם באנגלית וגם בעברית,
אותן היא דוברת בשטף. יש לה
גם כשרונות בכוונים אחרים, כגון ריקוד,
אותו למדה בתיאטרון הביתה, ובפנטומימה,
אותו למדה אצל הגאון הצרפתי הנודע מרסל
מרסו.
פנטומימה, כפי שאתם יודעים לבטח, היא
האמנות לרמוז על דברים מבלי לומר מלה.
ואכן, חבריה, אמנות זו דרושה לזיוה
בימים אלה. מפני שלוחשים שהיא המשהו
שהקאובוי ג׳ורג׳ מעדיף על פני דינה.
כיוון שהיא פנטומימאית, חבריה, זיוה
אינה מרבה לדבר. אולם סביב למדורות
הקוקטייל מספרים כל הקאובויים של הוליבוד
כי במשך שלושה חודשים היתד, זיוה
הגברת הראשונה של ג׳ורג׳ בפיליפינים,
כשעבדו יחד על סרט. ולא מכבר הוא גם
נראה סועד בחברתה בניו־יורק, לפני
שהפירוד מדינה פורסם ברבים.
אירע מאורע ששפך שמן על הלהבה, כפי
שנזכרו לפתע רבים. זה היה כאשר זיוה
וג׳ורג׳ קפצו להונג־קונג בצוותא. אחד ממעריצי
היפהפיה הישראלית כמעט והתעלף
כאשר נתקל בזוג כשהם סועדים את ליבם.
טרם הספיק ג׳ורג׳ לומר :״,סתלק אמיגו!״
תבע אותו אורסיני לדו־קרב( .הנסיך האיטלקי
ריימונד אורסיני נמנה על מחזריה
של זיוה).
הדו־קרב לא התקיים, אבל הידיעות הגיעו
להוליבוד, וכאשר הודפס הסיפור הוא כלל
גם את תמונתה של דינה.

צילומי נ־ או־ רי אליסט••

מחברת לוין (כריקוד)

״לא ידעתי בדיוק מה יעשו את י אמרו
לי שהבמאי, אליו ישלחו את תמונותי, יקבע
סופית אם אהיה נערת־פרסומת, שחקנית
הוליבודית או סתם תגלית־צברית חדשה
סיפרה השבוע רחל קהלני 21 בעדותה
בפני שופט השלום התל־אביבי, עזריאל
גרשוני, בפניו הובא מנות קומרוב —
כתב וצלם בשבועוני אביו קולנוע ועולם
האשה — באשמת עשיית מעשים מגונים
בכוח בגופה, באמתלה של צילום.
הסקרנים פונו. הסקרנים הרבים שמלאו
את אולמו של השופט בציפיה לעדותה
של רחל, נאלצו לפנות את המקום,
לאחר שהשופט נעתר לבקשת פרקליטו של
הנאשם, עורך־דין אלכסנדר טל, והחליט
לשמוע את המשפט בדלתיים סגורות.
במשך שבע שעות עמדה העדה על דוכן
העדים וגוללה את סיפורה. לאחר שהשמיעה
לבקשת בא־כוח התביעה את גירסתה, עמדה
במשך שלוש שעות בחקירתו הצולבת של
פרקליט הנאשם.
הפרקליט הנמרץ לא חסך מאמץ, ביקש
להציגה כנערה נאיבית־מופרעת, אשר כבר
בעבר הצטלמה בתמונות עירום, שנעשו לפי
בקשתה האישית. הוא הציג בפני בית־ד,משפט
חמש תמונות עירום של רחל, שנועדו
לחזק את טענתו כי אין להניח שמרשו
צילמה בניגוד לרצונה, מאחר ולא היתר׳
זו לה פעם ראשונה לחשוף את מערומיה
בפני צלמים.
״כל חיי חיפשתי״ .יחד עם זאת
נגולה בפני בית־המשפט פרשת חיים טראגית
של צעירה שגורשה מביתה, בו גרה עם
עשרה אחים בחדר אחד, ונדדה ממוסד למוסד
וממלון למלון.
״האם נכון שלא פעם ישנת בחדרים מחוץ
לבית?״ שאל עורך־הדין. ורחל השיבה:
״נכון. תמיד חיפשתי חדר משלי. כל חיי
חיפשתי
יחסה לתמונות העירום שצולמו לפי
בקשתה, מצא את ביטויו כאשר נתבקשה
לזהות את חתימתה על גב התמונה .״את
לא מוכרחה להראותה לכולם,״ העיר לה
השופט, כשהפנתה את התמונה לכיוון הנמצאים
באולם, שהתמלא מחדש לאחר שהשופט
שינה החלטתו והתיר את הכניסה.
״מה יש?״ השיבה רחל ,״אני מוצאת
שהן דווקא יפות מאוד.״ השופט גיחך. הוא
רשם את תשובותיה של רחל, דחה את
המשך החקירה לישיבה נוספת.

החי

רק קוגים פרווה

לא״יסולע כפז: בחבל־ערד, השיב גי-
אולוג לאנשי שבט בדווי, שבשטחם ערך
חפירות, כי הוא חופר במקום מכרה זהב,
נדהם למחרת להיווכח כי אנשי השבט
קיבלו את הלצתו ברצינות, איימו עליו
בנשק לבל יעז לגזול את הזהב הנמצא
באדמתם מדד העלבונות: בתל-
אביב, קבע שופט השלום בנימין קורנגולד,
כי הביטוי ״דיקטטור״ ,בו כונה שוטר על־ידי
אזרח, אינו בגדר עלבון אלא ״הבעת
טרוניה״ בלבד הכנסת אורחים :
בחלץ, ריחמה תושבת המקום על נערה
ירושלמית שנתקעה בדרך מחוסר טרמפ,
אירחה אותה בביתה ללינת־לילה, גילתה
בבוקר כי האורחת נעלמה יחד עם תכשיטיה.

ף* ?ן רף כאותו זטן; שברה זיוה אח.
_ 1נדר הפנטומימה שלה והתחילה לדבר.
היא מחתה נמרצות נגד ההאשמה שהיא
הורסת משפחות, ושהיא רוכבת בחווה לאלה.
אמרה זיוה:
״נכון שאני רוצה בעל, אבל רק בעל
משלי לא בעל של מישהי אחרת
מכאן שאינני מעוניינת בבעלה של דינה.״
לדבריה, הצייד היחיד שעסקה בו היה,
למעשה, צייד אחר מתנה מתאימה לדינה.
״ג׳ורג׳ תמיד דיבר על דינה,״ אמרה
זיוה ,״אז עזרתי לו לקנות לה מעיל פרוזה
ויקונה
אמר אחד מידידי השחקנית :״מישהו
היה צריך להגיד לזיוה שויקונה היא חיה

פראית. ג׳ורג׳ מאולף יותר ובטוח יותר.״
אך כך זה היה: זיוה הודתה שהיא וג׳ורג׳
מצאו ענין משותף כלשהו, בעריכת קניות
לאשתו שלו. זה כל מה שהיה דרוש להו־ליכוד
כדי לגלגל רכילות. אולם הן תזכרו
חבריה, שאמרנו שישנה הסתעפות נוספת
בענין, כל אחד יודע שבכל גט הוליבודי
ישנו צד שלישי המתחבא בין הצללים.
ישנו כזה גם בהתפוצצות שור — מונטגומ־רי,
וזה לא ינשוף.

כדכד אחד נפר

**רץ זה, הוא יצור
* /שדרות מדיסון* .תן
היללות של תן זה דירבנו
נשואים של שור־מונטגומרי
ודאגו שלא תיעצר בדרך.
האפנדים של הקולנוע והטלביזיה רצו
שהמרכבה תמשיך להתגלגל, אבל גלגל אחד
נפל. גלגל זה הוא ג׳ורג׳ — אבל אל נקדים
את סיפורנו. איש לא מכחיש שדינה היא
בעלת כשרון ושג׳ורג׳ הוא קאובוי חולי-
בודי מוכשר — כשיש לו חשק לעבוד.
אולם בדרך כלל עבד ג׳ורג׳ בהנאה רבה
בסדנה הפרטית שבביתו.
עד לפירוד היו כל תשוקותיו של ג׳ורג׳
מכוונות אל כלי עבודה חשמליים רבי-
עוצמה, בהם מצא פורקן מסויים.
בעוד שדינה נתנה את כל שלהבת ליבה
בשיר, היה ג׳ורג׳ ,בין סרט לסרט, מקדיש
את כל ליבו לשלהבת המרתו החשמלי. הוא
אהב להשאר בבית ולייצר רהיטים, שעה
שדינה הזיעה על כתיבת מכתבי תשובה
ל־ 15 אלף מכתבי מעריצים בשבוע, קיבלה
15 פרסים מדרגה ראשונה ובכלל עסקה
בבנין קריירה אגדתית לעצמה.
הקריירה הקולנועית של ג׳ורג׳ נכנסה למבוי
סתום, או ליתר דיוק, לרהיטי עץ
— אבל לו לא היה איכפת. אבללדינה
היה איכפת מאוד מה קורה לקריירה שלה.
מצב זה התאים מאוד ליצרני האידיליות־מכוער
הגר בבחליפה
אפורה.
את מרכבת הבמשך
18 שנים,

4 £1<8£86ז 1א £

אורסיני המיני

אוי לקאו־בוי

שני הנסיניס האיטלקיים ההוללים
לבית אורסיני, כפי שהם מופיעים
על שער הקונפידנשל, באותו גליון בו מתפרסמת הכתבה על זיוה.

אפשר לשבץ אותם במסגרת מושלמת, הרי
הם ממטירים מטר של זהב לקופות הקולנוע.
לכן הביא חלום־התרמית שלל רב גם ל־אפנדים
וגם לדינה. הוא הכנים כל כך

בורג׳ מונטגומרי, קאו־בוי במערבונים
הוליבודיים מדרגה שניה, מחזיק
בזרועותיו את זיוה רודן, בעת שהסריטו את סרטם סאמאר.

עד כאן הכל בסדר. הנשואין האידיאליים
הוסיפו להתגלגל.
הצרה היא ששמן הסיכה של הפרסומת
אינו יכול לשמור על אגדת הנשואין כשזו

כל זה היה, לדבריה, שטות.
אבל לכל אשד, יש גאוזה משלה.
דינה רצה לנערי המשפט המתמחים בגי־רושולוגיה.
בינינו לבין עצמנו, מה שהריץ

זיוה לא החריבה!
בפרוטה. הם חשבו שמונטגומרי הוא די
שקוע ברהיטיו כדי לאפשר להם להפיץ
את האשליה שאין נשואין יותר אידיליים
מנשואיו לדינה.

המיטה רועדת

ן 1מעשה, גשוא 7אדל?להם
/יהלום

נדיר

בהוליבוד.

אבל

כאשר

• רחוב חברות הפירסום הגדולות בניו־יורק.

הרבה
כסף שהוא נסך בלב יצרני הרימום
הרגשה של בטחון כוזב. כך שהם לא שמו
לב לסימני הסכנה.
יצרני הדימום שפכו על הקהל מטר של
תצלומים: דינה וג׳ורג׳ מחובקים ליד האח
המשפחתי, דינה וג׳ורג׳ עם בתם מליסה,
כעת בת , 13 ועם בנם המאומץ ג׳ון, בן
השבע, דינה וג׳ורג׳ צובעים ביחד את
קירות חדר המיטות; מחזיקים ידיים בפי־דמות;
ודינה אפילו מתמוגגת מנחת כש־דורג׳
מנסה כלי עבודה חדש במרתף.

05 1116 זרו 9 0 1 11105 <11ז? 0

^ < 9חו 1<)1ו ק זס 5ז 510(6חו
! <100 ) 111ץ 6011ז !) 051 )301
י<0׳• 34ז״ס .׳לסס׳י 0 :י.-ס<2? .0סא *x44.041 >>04** 1י *1* 51 55.4 4.מג 03* 3י * 5א 3*$א > 0 0י ־1 10׳<אוד 1** >0:0> *0

5*001

*.<01* 5:׳קר״־ק! *סייס־זס

>1, ׳1א*ק

י• ניססס-יצ;{( א >1

•׳*x0. 0ז -5.ס י־ס ייזא ו י • 1510
X0 ס זאס* *נסיו א ייי ז*1 ,
יניא<1* 1* 3 11.13 :0515* 5*1 1

י1מ* 3,א*י*א&צס

>* *0י1

>*8 51י 54־5x3 *7
<<5א׳0אי 150־

*אד *סגא )יי0>1\1וי*X1 4־0

*034־48׳< י־יי

4 * 50* * 8511ג ״.

י>•1־04. 0י 5*454
א! 55.^ 1105,ץ י5ר 5; 1 38ס*4ס0־י א ס אאאסס״ 1

5315111

1X5 151

*1*** 87* 0ינד**0*05*>.
:־׳0*1 17

עומדת להתפרק. זמן רב לפני שזיוה רודן
השחרחורת הרעידה את הקרקע מצאו ד,מונ־מנומרים
שהמיטה שלהם אינה יציבה.
קודם כל, מפני שהנשואין החלו להפריע
לקריירה. זאת אומרת, לקריירה של דינה.
בעוד שדורג׳ התחמק יותר ויותר מדרישות
מפיקי הסרטים, החלו קטעי העתונות מצטברים
על שולחנה של דינה. היא גרפה הצלחה
אחרי הצלחה, ביחוד אחרי שהתחילה
להופיע בטלביזיה לצד בתה ולהדגים דוגמה
מושלמת של אושר ביתי. כל זה היה קשה
לדורד לבלוע, כמו סנדביץ׳ מרוח בוזזלין.
הוא הסתלק לפיליפינים כדי לייצר שם
סרט. זה היה בסדר עבור כולם כל זמן שאפשר
היה להציג זאת כמו :״אבא נמצא
מחוץ לבית בעבודה.״ אלא שהביזנס החל
נראה כמו מונקי־ביזנס.
מן החור הפסיפי הרחוק החלו להגיע
סיפורי עתונאים על הנסיך אורסיני יפה־התואר.
נסתבר שהוד מעלתו, מעריץ מתנשף
של זיוה רודן, נתקל בג׳ורג׳ כששתה
עמה ויסקי־סודה בהונג־קונג, רחוק רחוק
מאיי הפיליפינים. אורסיני הגיע לנקודה כזו
של ריתחה, עד שתבע את דורג׳ המסכן
לדו־קרב.
יחסי כוחות בלתי הוגנים בהחלט. תארו
לעצמכם סיום כאשר סייפן מעולה כמו
אורסיני עולה על דורג׳ ,כשהלה מנסה
להתגונן מפני הסייף במקדח חשמלי.
בשדרות מדיסון החל המחשב האלקטרוני
של יצרני הרימום להתפוצץ בכל הטרנזיס־טורים
שלו. הכחשות, הסברות, דברי ארגעה
הופצו לכל עבר. אך התחזית אמרה:
גשום היום ומחר, עם סערה באופק.

הקאובוי ימשיך לר 3ב

מה הבינה דינה?

אלה העמודים המקוריים של הקונפידנשל, בהם עוסק
הסיפור הראשי של עתון הרכילות בזיוה רודן. מש־מאל
נראה ג׳ורג מונטגומרי ואשתו לשעבר, דינה שור, כשמהעמוד השני ניבטת זיוה.

*ולס אנשי הפירסז־ם של דינה אי-
\ ! נ ם מעוניינים בתחזיות עגומות. אסור
היה להזכיר את הסערה המתקרבת. כל
שמועות הגירושין טושטשו. בכל זאת איבדה
דינה את החוזה לחמש שנים בתכנית
של חברת שברולט בטלביזיה.
חתולת המין הישראלית, זיוה רודן, מיהרה
הביתה מן הפיליפינים לתת פורקן ל־זעמה.
כמובן, ליחששה החתולה, היא ו־דורג׳
הם ״ידידים טובים,״ אבל לא יותר.
ואשר לדו־קרב של מונטגומרי־אורסיני, הרי

את דינה היה דבר־מה שנפלט מפיה של
זיוה, לאמור :״דורג׳ ידע, כנראה, שמשהו
עומד לקרות בינו לבין דינה.״
לדעת דינה, זה היה מחיר גדול מדי.
עבור נשואין אידיאליים — שהבעל יספר
לגברת אחרת, אבל לא לאשתו, שעגלת
הנשואין עלתה על סלע.
אנשי הטלביזיה כמעט הצליחו לעצור
את דינה במרוצתה. הם צעקו לתוך אזניה:
״את לא יכולה לעשות זאת! מה עם מאה
אלף הדולר שאת מרתיחה בתכנית הטלביזיה?
זה יהרוס את התכנית — שלא
לדבר על רצונו הטוב של המממן!״
אבל שום דבר לא עזר. דינה ניערה
אותם מעליה ועברה את קו הסיום — ישר
לתוך השער של העתונים, שהודיעו על
גירושיה.
נביאי הוליבוד עדיין טוענים שהקריירה
של דינה תחזיק מעמד גם אחרי התפרקות
הנשואין האידיאליים. אשר לג׳ורד, הוא
יכול תמיד לעלות על הסוס, לטעון את
אקדח התופי ולרכב לתוך שקיעת השמש
של מערבון מסוג ב׳ .לא שאיכפת לו.
עסקי־הרהיטים מתקדמים יפה. ואם הוא
יעדיף משור חשמלי על אקדח של כדורי־סרק,
מילא — הוא יכול לקבל את זה.
בינינו לבין עצמנו, האפנדים של הוליבוד
טוענים כי אגדת הנשואין האידיאליים עומדת
להתנדף ממילא. זה כבר לא מושך
יותר.

במכתבי לוואי לרשימה שפורסמה
ב״קונפידנשל״ ,ששלחה זיוה
למערכת ״העולם הזה״ כתבה
היא :״אין לי ולא היה לי מעולם
שום קשר לנסיבות שהביאו את
דינה שור ובעלה ג׳ורג׳ מונטגומ־רי
להחלטתם להתגרש.
״אני מתראה הרבה עם ידידי
קרי גראנט ולעיתים רואה את
קליפטון אודטם הסופר ואת השח קן
דן מרי, אבל עדיין אני מחכה
לאיש המיועד לי. הייתי מאוד
רוצה למצוא את הגבר שאוכל
לאהוב כולי״.

מינק

ש מ> נ ק

אין לנו כל סיבה להתרגז על שאשכול
פושט מאתנו את העור, כי בקרוב נוכל
לכסות את בשרנו החשוף בעור חדש, יפה
יותר וטוב יותר מן הישן. הוא גם יהיה
שעיר יותר, כי לא יהיה זה עור סתם
אלא פרתה של מינק.
העיתוי היה בסדר. בד בבד עם פשיטת
עורנו, החלו לגדל בירושלים את המינק,
שבעברית קוראים לו חורפן. זאת היא
חיה קטנה בעלת 60 עד 80 סנטימטר אורך,
זנב שהוא רבע מן הגוף ו־ 34 שיניים

לא יותר.
כאן קבור הכלב <8 .דולר לפרווה זה
לא דבר שהולך ברגל, ולכן מובנת ההתרגשות
שתקפה את האוצר, כאשר בא אמריקאי
בשם הופס והציע לגדל את ההורפן
בכלובים של ברזל ולהאכיל אותם יום יום
בנזניו של כבד, בשר, דגים, מינרלים, כוס־פה,
סויה, סובין, חיטה ואספסת.
ההצעה היתד, מפתה, אך לא ידעו אם
החורפן יקבל את התנאים. לכן הקימו
תחילה חתת גידול נסיונית. הכניסו את
החורפנים לתדך כלובים. כל חורפן לחוד,
מפני שגילו, שאם מכניסים שנים יחד הם
מתחילים לאכול אחד את השני. גם זה
שמכניסים כל חורפן לחוד זה לא כל כך

חורפנים בצבע כחול-כסף ובצבע ספיר. אין
כמעט צבע שאין לו חורפן ואין שני חורפיים
שיהיה להם אותו צבע בדיוק. עבודת
המיון היא קשה מאוד. לא רק בגלל זה,
אלא גם בגלל העובדה המצערת שאין דבר
השנוא יותר על החורפן ממיון לפי צבעים.
יש לו שכל לחורפן והוא יודע שכל המיון
הזה לפי צבעים, אינו בא אלא לצרכי זיתג
ולזה הוא מתנגד בכל תוקף: בועט, צועק,
מקלל ונושך והממיין צריך להזהיר מאוד,
כי אפילו הכפפות הכפולות שהוא לובש —
עור וצמר — אינן מצילות את אצבעותיו
משיניו החדות של הממזר.
אחרי שעשו את המיון (על אפם ועל
חמתם של החורפנים, הסבורים שהם זכאים

השד כעל פני המלאך שאיננו כוחל משום דכר אכיל כולל זנכו שלו עצמו ורגל כת זוגתו.
חדות. בשיניים האלה החורפן נושך ונשי־כתו
מפתיעה, כי לפי פרצופו התמים יכול
היה להיות אזרח כבוד בכל אגודה פציפיסטית
וביחוד בברית־שלום, כי הזנב שלו,
מזכיר בסבך שערותיו את זקנו של מרטין
בובר.
אם נצרף את כל תכונותיו אלה לאלה,
יצא לנו שד קטן עם פרצוף של מלאך, המצוי
מאוד באמריקה הצפונית והנושא על
צווארו את השם הלאטיני? 0101-103 ¥13011
בעזרת השם הזה הוא מתגורר לו בקרבת
נהרות ואוכל מכל הבא ליד: עכברים,
צפרדעים, שבלולים ודגים. הוא מסוגל
גם, כשהרעב מציק לו מאוד, לפתוח קופסת
בשר ולהתנפל על תרנגולות וברווזים.
בקיצור, דמיון מפתיע לאותה הגברת שעל
צווארה הוא כרוך כשהוא מת. דמיון זה,
אם כי יש לו שרשים עמוקים בספרות ובאמנות,
עדיין לא מסביר את עובדת העלאתו
לארץ הקודש והשתקעותו בחוות־ד,לימוד
של האוניברסיטה העברית בירושלים בשטח
המפורז ליד מסה או׳׳ם שבארמון הנציב
העליון.
כדי להסביר גם את הדבר הזה, יהיה
צורך לסגת כמה שנים אחורה ולסקור את
התפתחות התנועה הציונית בגולה. את
כשלון המשא ומתן בענין אוגנדה, את
עליית הבילויים, את גירוש האנגלים, את
הקמת המדינה, את מיבצע סיני ואת מיזוג
הגלויות. עובדות היסטוריות שהביאו את
אוצר המדינה למצב כזה, שהוא כבר לא
מתבייש לאזן את תקציבו על ידי פשיטת
נבלות של זזורפנים ומחירת פרוותיהם לכל
דיכפין תמורת 48 דולר לפרווה לפחות, אם

בסדר, מפני שאם אין לחורפן מישהו אחר,
הוא מתחיל לאכול את עצמו. תחילה הוא
נוגס חתיכה קטנה מד,זנב ואחרי שהוא
רואה שזה טעים, הוא ממשיך עד שגומר את
כולו. ניסו תחילה להפריד את החורפן
לשניים — הזנב לחוד והחורפן לחוד —
אבל אז הזנב לא התפתח יפה ואיבד את
הצבע הטבעי שלו. ככה שלא היתה ברירה
אלא לקבל את הסיכון ולהכניס את ר,חורפן
יחד עם זנבו לכלוב אחד.
לאחר תקופת הרצה שנמשכה שנה, הגיעו
למסקנות מעודדות: מתוך 340 חורפנים,
339 נשארו במצב טוב, פרט לכמה זנבות
נגוסים. כיח־ן שהנסיון הצליח, התחילו בגידול
עצמו. בררו מתוך ד,־ 339 את החורפ־נים
המוצלחים ביותר ואת השאר הוציאו
להורג. לא הרג סתם, אלא טבח לצרכי
מסחר ופשיטת־עור. הצרה היתד״ שלא יודעים
עדיין כיצד לפשוט עור של חורפן,
אז לקחו את כל ה־ 266 גויות והכניסו אותן
לבית־קירור במקיור־ברוך, שיחכו שם עד
שיבוא מומחה לפשיטת־עור מחוצלארץ. בינתיים
לקחו את ד,־ 73 שנשארו בחיים וצרפו
אליהם את המשלוח החדש שהגיע לא מזמן
מאמריקה, ואת כולם יחד מיינו לפי צבעים.
אסור לשכוח, שהמעלה הכי גדולה של ה־חורפן
היא, שבו בזמן שבטבע כל החור־פנים
צבועים בצבע אחד — חום אדמדם
ההולך ומשחיר בזנב וכתם לבן בסנטר —
הרי שבשבי, כל חורפן נולד בצבע אחר.
יש כאלה שהם שחורים לגמרי, יש כאלה
שהם שחומים־כהים וחומים בהירים, יש
כאלה שהם לבנים בצבע הפנינה ויש כאלה
שהם לבנים בגון ורוד וגם אסור. יש גם

לבחור להם בת זוג בהתאם לנטיות לבם
או לפי גודל הנדוניה ׳ולא לפי צבע העור)
מחכים עד לתקופת הייחום, אשר צרי
כה להתחיל — אם להאמין לדברי הרכילות
שמפיצים עובדי החווה הנסיונית — בעוד
כמד, שבועות. מה בדיוק עושים החורפנים
בתקופת הייחום, אי־אפשר כמובן לדעת,
מפני שזו תקופת הייחום הראשונה שלהם
בארץ. אבל אפשר לנחש משהו לאור ה־נסיון
שכבר עשו: היה מטפל אחד שלא
היתד, לו סבלנות וניסה לזווג שני חורפנים.
תפס את הנקבה בכלוב קטן, הנקרא כלוב
מלכודת, והכניס אותה לכלובו של הזכר.
איך שראו אחד את השני ועוד לא הספיקו
לעשות הכרה פורמלית וכבר תפס כל
אחד את הרגל של השני והתחיל לאכול
אותה. אף על פי שהפרידו ביניהם מיד,
עלה הדבר בשתי פרוטזות.
אם למרות התחזית השחורה תעבור תקופת
הייחום בשלום, יש להניח שבבוא היום
המליט האם 6גורים בממוצע ותניק אותם
בין חודש לחודש וחצי. העיקר הוא שלא
תאכל אותם לפני זה — מפני שאז תפסיד
המדינה 48 דולר על כל חתיכה ואולי
אפילו יותר, כי לכל צבע של פרודה יש
מחיר אחר. אם הכל יעבור בשלום כמו שמקווים,
ופושט העורות׳ יבוא מאמריקה
בזמן, ולא ישכחו להכניס את גידול ה־חורפנים
תחת־כנפי־השכינה־של־שר־ד,חקלאות,
אין כמעט ספק שבעוד שנתיים יהיה עודף
גדול של פרוות שיזרקו אותן לאלפים למזבלות
וכל מי שירצה יוכל לבחור לעצמו
פרוות כאלה, שכל מיליונר יצאו לו העיניים
מרוב קינאת

היה לילה בפאריס, ובסאן־מישל, מול קפה
דה־מאגו, פגשתי את לני כשהוא מחזיק
גיטארה ביד. יתכן גם שזה היד, להיפך ופגשתי
שם גיטארה המחזיקה את לני ביד.
אצל איש כמו לני ואצל כלי מוסיקאלי
כמו גיטארה, אף פעם אי־אפשר היד. לדעת
מי החזיק את מי ביד.
היה גם ירח באותו לילה והוא התפתל
לו בשמים מפני שמישהו קשר אותו בקורי
עכביש לאנטנת הטלוויזיה של מגדל איפל.
כבר ברגע הראשון חשדתי בלני שהוא עשה
את זה, מפני שהיו לו לפעמים רעיונות
אורגינליים, אבל לני הכחיש את הדבר בכל
תוקף. רעיון אחר העסיק אותו, לדבריו,
באותו לילה. רעיון אורגינאלי לא פחות
והוא: כמה מרוויח מנגן גיטארה נודד, המנגן
בפתחי בתי־הקפה ואוסף את המטבעות
בכובעו. כיוון שדעותינו בענין זה
היו חלוקות׳ ,החלטנו לנסות ולראות. התחלנו
לעבור מבית־קפד, לבית־קפה כשלגי
מנגן ושר ואני עובר עם כובעי בין הקהל
ואוסף את הכסף.
כשעתיים וחצי עסקנו במלאכה זו וכיסי
מלאו מטבעות כסף ונחושת, השד יודע
כמה. רצינו להמשיך כך עד חצות הלילה
ורק אז למנות את הפדיון. כך נדדנו ממקום
למקום עד שהגענו לככר אודיאון.
לני מתחי? לנגן ולאוזננו מגיעים פתאום
צליליה של גיטארד, אחרת, מהקצה השני
של הככר. הפסקנו והלכנו לראות מי הם
המתחרים בנו. היו אלה שני צעירים
רזים כשחיפי עץ וקרועים ובלואים כקלוש־רים.
אחד מהם ניגן על בנז׳ו, השני ליווה
אותו בזמרה ואסף כסף בין העוברים והשבים
כשהוא מושיט לפניו קופסת שימורים
ריקה שהמכסה שלה נתלש בצבת.
ברגע שנגשנו, הפסיקו השניים את מלאכתם,
נעמדו זה בצד זה ותקעו בנו עיניים
בוחנות. עמדנו אלה מול אלה ולטשנו עינים.
היה זד, כאילו עמדנו בפני ראי׳ וכל
אחד רואה את בבואתו שלו ממול. עוברים
ושבים נעצרו אף הם והקיפו אותנו במעגל,
כי היו סמוכים ובטוחים שהנה נשע־שע
אותם בתיגרת רחוב. לאחר כמה שניות
של דממה, פתח מנגן הבנז׳ו את פיו ואמר:
״אני רואה שגם אתם מנגנים.״
״כן,״ ענה לני .״גם אנחנו מנגנים.״
״אתם עושים את זה להנאתכם, או בשביל
פרנסה?״ המשיך.
״רק להנאתנו,״ אמר לני.
״אבל אנחנו עושים את זה בשביל לחיות,״
אמר מנגן הבנז׳ו.
הראי התפוצץ לרסיסים כאילו ידו בו
אבן, הרסיסים התפזרו על פני מרצפות הכיכר.
שוב לא עמדנו מול עצמנו.
״תן לו את הכסף!״ אמר לני, כשהוא
פונה אלי ,״הם עושים את זה בשביל
לחיות.״
ד,ורקוד את כיסי לתוך קופסת הפח והלכנו.
הלכנו לגדות הסינה ושם, תחת אחד
הגשרים, המשיך לני לנגן, בלי קהל ובלי
מטבעות. בינתיים הצליח הירח להתיר את
עצמו מקורי העכביש והמשיך בדרכו אל
האופק ואני לא הייתי נזכר בכל הסיפור
הזה שקרה לפני שלוש שנים ויותר, אילמלא
באו וגילו לי שראו השבוע את סור־מללו
בוכה. סורמללו, האיש השמח תמיד,
ישב ובכה, מפני שמגן ברושי סיפר לו,
שלני, זה שהיה מסתובב ברחובות ירושלים
ומנגן על גיטארה, איבד את עצמו לדעת
במדינת מולדתו קנטוקי שבארצות־הברית.

כהאמר טו סברא הינ ד *
כבד את בניך ואת בנותיך למען לא
יקצרון ימיך.

במשאל
״המוצר המובחר״

ניומן וגליסון כ״אדי פלסון״
המטרה — כסף והצלחה
קולנוע ישראל
חלו בהתג שמותו
האם מסוגלת ישראל לפתח ולקיים תעשיית
סרטים משלה? היוכלו סרטים ישרא ליים
להתמודד עם סרטים של מעצמות קולנוע
בשוק העולמי?
התשובה לשתי שאלות יסוד אלה לעצם
קיומו של הסרט הישראלי, ניתנה השבוע,
בעת שנערכה הצגת הבכורה של סרטם
של עלינה ויורם גרום בעל החלומות.
בעל החלומות הוא סרט בובות צבעוני
באורך מלא, המבוסם על עלילת הסיפור ה־תנ׳׳כי
אודות יוסף ואחיו. כל שחקניו הן
בובות עץ, הנעות לא בעזרת משיכה בחוטים
כבתיאסרון בובות, אלא בכוח חצי
מיליון צילומים בודדים, היוצרים את אשליית
התנועה, על רקע תפאורה של שולחן
חול. הסרט חורג מגדר נסיון קולנועי ונכנס
לתחום היצירות הקולנועיות האמנו־תיות.
למרות
מגבלותיו, בעיקר בתחום הנפשת
הבובות, הוא מצליח ליצור חוזיות דרמתיות
וחזותיות, ההופכות אותו למוצר
אמנותי בעל נתונים מסחריים בינלאומיים.
עלינה ויורם גרוס, צמד עולים מפולין,
שבעבר יצרו סרטוני פרסומת מצויירים ו־סרטון
של בובות עשויות נייר כסף (העולם
הזה ,)1047 הוכיחו שעתידו של הקולנוע
בישראל אינו תלוי בחישובים כלכליים. כמו
בכל יצירת אמנות אחרת, גם כאן הגורם
המכריע הוא — הכשרון.

סרטים
זה הכל עדן שד או׳
אדי פלפון (תל־אביב, תל־אביב; אר־צות־הברית)
נחשב, ובצדק, לאחת היצירות
הקולנועיות הטובות ביותר שהפיקה
הוליבוד בשנים האחרונות.
עלילתו של הסרט מתרחשת סביב השולחן
הירוק של הביליארד. אדי פלסון
(פול ניומן) הוא שחקן ביליארד רב כשרון,
המנצל את מומחיותו כדי להיות
״צייד־פתאים״ .צייד־הפתאים מופיע ליד
שולחן המשחקים, מסתיר את בקיאותו
במשחק. כאשר הוא מוזמן להצטרף, אין
הוא ממהר לגלות את יכולתו, נותן ליריביו
לזכות במשחקים ובהימורים הראשונים.
כאשר ההימורים מגיעים לסכומים גבוהים,
הוא מפתיע את יריביו, מכה אותם שוק
על ירך ונוטל את כספם.
זוהי השיטה בה מתקיים אדי פלסון. הוא
סובב בערים עם שותפו צ׳ארלי (צ׳ארלי
במס) ,צד פתאים וגורף כספים. כך מגיע
צעיר זה לאחד מבתי המשחק של ניו־יורק,
כדי להכות שחקן ביליארד מפורסם בשם
״השמן ממיניסוטה״ (ג׳ק גליסון) וליטול
את כתר האליפות. אולם למרות הצלחתו
בשלבים הראשונים של המשחק, הוא מוכה
לבסוף, מאבד את כל כספו ונוטש את
שותפו.
אדי, שכל חייו מרוכזים סביב שולחן הביליארד,
מקדיש כל עתותיו כדי׳ להתכונן
לסיבוב הבא. אלא שבינתיים הוא פוגש ב־בשתיינית
נכה (פיפר לורי) ,נכנס למיטתה
ולנשמתו* ללא שום סיבה מלבד הצורך למלא
צרכים פיזיים.
בריונים שוברים אצבעות. בשלב
העולם הזה 1276

זה נכנם לתמונה הנבל המקצועי. זהו בעל
בית־ביליארד גדול (ג׳ורג׳ סקוט^ ההופך
את עסקו לראקט. ג׳ורג׳ שם עין על אדי,
רוצה לגייסו ולהעבידו תמורת 25 אחוז
מהרווחים. אדי מסרב, אולם בריונים השוברים
את פרקי אצבעותיו משכנעים אותו
שכדאי להסכים.
הוא נסחף לסחרחורת של המשחק, עד
שהוא מגלה כי הסך עבד בידי נבל.
זהו הסרט. מוסרט לפי תסריט מצויין ו־מבויים
בכשרון ובידע רב בידי רוברט
רוזן, טעון מתח מתחילתו ועד סופו גם
עבור אלה שאין להם מושג במשחק הביליארד.
משחק ברמה גבוהה של כל ה־צוזת,
וביחוד של פול ניומן ושל ג׳קי
גליסון השמן. מזכיר באופיו וסגנונו את
חשמלית ושמה תשוקה.
אולם ייחודו של הסרט אינו רק ברמת
ביצועו הטכנית והאמנותית הגבוהה. הוא
מצטיין בכך שהוא סרט פעולה ואהבה מרתק
מחד, ואילו מאידך אפשר למצוא בו, אם
רוצים בכך, מעין ביקורת סמלית על דרך
החיים האמריקאית. מוסר ההשכל שלו מנוגד
בתכלית לכל מה שר,ולימד מגינה עליו
ונלחמת למענו בכל קיומה.
אדי פלסון הבור למחצה, אך בעל הכשרון,
הרמאי אך בעל המצפון, מגלם את
כל האופייני לחברה האמריקאית: רדיפה
מתמדת אחרי הכסף וההצלחה בלי שים
לב לאלה הנדרסים תוך כדי כך.
אם הוא נכשל, מלמד אותו ג׳ורג׳ הנבל,
הרי אין זה משום שאינו מוכשר, אלא
משום שאין לו אופי. העולם נחלק לשניים
מלמד ג׳ורג׳ ,למנוצחים מלידה ולמנצחים
מלידה. המנוצחים מלידה אינם נופלים מ־המנצחים,
אלא שבתת־הכרתם הם רוצים
להפסיד ומחפשים רק את העילה. דרושה
קשיחות, אכזריות, התעלמות מרגשות־אנוש,
כדי להמנות על המנצחים.
״פרכרסים: עקומים:״ כשאדי פל-
סון הולך בדרך זו, הוא דורך על גוויותיהם
של שותפו הזקן ונערתו. הוא מביא
את נערתו עד לידי התאבדות, שלפניה היא
עוד טורחת לרשום בשפתון על ראי את
כל טענות הסרט נגד החברה האמריקאית:
״פרברסים! עקומים! הפכפכים!״
בסופו של הסרט מורד אדי בתפיסת חיים
זו. בשכלו המוגבל הוא תופס את העיוות,
הסילוף והרשע שבדרך זו, מוצא שגילוי
האופי האמיתי הוא היכולת לזעוק נגד
צורת חיים זו ולנטוש אותה.
סרט חשוב, מרתק ומאלף.

זו ה שנ ה
ה ח מי שי ת!

811ב 4.11,? 01 וי
מ׳פזוו 8 ? 8 4 .¥

1? 00ו ^ 1מ 00 8פ
פהג 4.ס8

׳ ד א ^גנ ססספס
זסס אנ *

מוצרים

מובחרים

הלן

קרטיס —

פרי ידע עולמי מו תאסל תנ אי האר ץ
תדריך אלח הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:

• יום הדין כנירנכרג (שדרות,

תל־אביב; מאי, חיפה) — בעיית אחריותם
של שופטים הדנים לפי חוקי רשע. סטנלי
קרמר מזהיר מפני תחיית הנאציזם בכל
מקום שהוא, בסרט על משפטם של השופטים
הנאציים. ספנסר טרייסי, מקסמיליאן
של, מרלין דיטריך.
9האיטלקיה והאהבה (חן, תל-
אביב) — הניאו־ריאליזם האיטלקי קם לת־חיה
בי״א אפיזודות קצרות מחיי האהבה
והסבל של האשה האיסלקיה. שחקנים אל״
מונים, במאים בלתי ידועים תחת פיקוחו
של ציזארה זאבטיני.
• על ם ן? החיים (מקסים, תל־אביב)
— אינגמר ברגמן מוכיח בסרט אכזרי כיצד
הופכת הלידה במאה העשרים מפונקציה
טבעית לפונקציה חברתית. משחק מצויין.

הוצאת ספרים אחיאסח בע״ם ירושלים
יצא לאור הספר

כ א ין זרגש

העולם

גדולי הסופרים והעתונאים מספרים על המאורעות
שזיעזעו את העולם בשנים 1793 — 1961

בעריכת ־ ל. סניידר ור. מורים
עברית: י .ט ן ־ פ י
ספר שנקרא בנשימה • עצורה !
320 עמודים בפורמט גדול, מלוים תמונות
המחיר 6.75ל״י
__להשיג בהוצאה ואצל כל מוכרי ספרים בארץ __

ספרים מקור הבט אחורה בעצב
חטאות נעורים >מאת ראובן קייץ,

הופיע תרגום עברי של יצירת הפאר
שהיתה ״אסורה״ משך דור שלם־

זס סוקסזוז

,,חששרסרטן״
מאת: הנרימילר

פקידים :

תלמידים !

ם טודנטום ,

הרשמו עוד היום לקורס החדש ל*

רב־מכר עולמי שעורר ויכוחים סוערים:
האם זו בשורה חדשה -או דברי תועבה?

קצר נו ת

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן ג רג 0 8 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפיגסקי)
תל״אכיב: רחוב גורדה .5
חיפה: בבית־הספר. במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

הוצאת ״דשא״.

מתכונת־כים.

1.20ל״י

מובטחת!

שפות ••מהבקידוח

בן־יהודה ,74ת״א, טל 220314 .

לומדים היטב בביה״ס

הנהלת חשבונות
• אנגלית וצרפתית למבוג׳
בכיתות בוקר וערב מרוכזות
בכי!
רים ולתלמידי בתי־ספר.
בתיבה כמכונה עברית
#עברית, שיפור הכתיב, קורם־
| בשי
בשיטה עיוורת.
פונדנציה, דקדוק, סגנון.
כל הקורסים מתנהלים בקבוצות קטנות ע״י
מורים מעולים בכל שעות הבוקר והערב
התיעצות והרשמה 12— 9 :לפנה״צ; 9— 3בערב

הוצאה פורה) צריך היה להיקרא הבט אחורה
בעצב. כי זוהי מצבה לדור האחרון של
ארץ־ישראל, בטרם עלתה הארץ בלהבות
והולידה את המדינה.
המחנה הגדל והולך של חובבי ראובן
קריץ מכיר כבר את כל גיבורי הספר
הזה — כי הם התוודעו אליהם בספריו
הקודמים, בוקר טוב ושנים טל תכ?ת.
אלא שעתה מגיעה חבורת תלמידי המוסד
החינוכי של קיבוץ השומר הצעיר — עוזא
הצולע, אורי הפלאח, רפי המשורר, עוברה
המצפונית, רותי הצוחקת וחבריהם —
אל המשבר הגדול של חייהם.
זהו משבר כפול — משבר פנימי ומשבר
חיצוני, המתמזגים יחד על רקע היישוב
של .1947 בני ה־ 17 עורכים אתי סיוריהם
ההססניים הראשונים בעולם האהבה והמין,
בשעה שענני מלחמת־החלוקד, מתקבצים באופק.
בראשית הספר טומנת תלמה ארוכת־הריסים
את מכתבי־האהבה הפאתטיים שלה
בארון־הבגדים של אורי, מתוך תקווה שיעריך
אותה בשל נפשה היפה, ולא בשל
גופה התמיר. בסוף הספר שוכבים השניים
על הארץ בצריף חשוך, אתרי הפגזה קטלנית,
מאוכזבים מן המגע המיני הראשון.
פצצה במערה. יתכן כי ראובן קריץ
הוא הסופר הצעיר המוכשר ביותר הכותב
עתה בארץ, אחרי פשיטת־הרגל של הסוס־רים־הצעירים־המקצועיים.
אין כמוהו המסוגל
לחדור לעולמם הנפשי של צברים בגיל הנעורים,
לחשוף את ביישנותם המפתיעה,
את תמימותם המזעזעת, אך גם את הגרעין
הקשה המתגלה בשעת־חירום. אין כמוהו
המסוגל לכתוב דו־שית צברי פשוט ומשכנע,
מבלי לפגוע בשפה העשירה והשופעת
של הקטעים התיאוריים.
תכונה נוספת מבדילה בין קריץ והצעי־רים־המקצועיים:
אין הוא שייך לשום כת
או מפלגה. על כן הוא מתקיים מחוץ
למעגל האגודות־לחלוקת־פרסים־הדדיים. את
הספר הזה, כמו את ספריו הקודמים, הוציא
בעצמו, בהוצאה שייסד למטרה זו.
אין ספק שיש בספר יסוד אוטו־ביוג־ראפי
חזק. קריץ היד, תלמיד — ולאתר
מכן מחנך — במוסד החינוכי של קיבוץ
מזרע. למרות שעבר, לאחר נשואיו, למושב
שיתופי (מולדת, ליד עין־חרוד) ,ולומד
כיום באוניברסיטה, אין בספריו ביקורת
שלילית על הקיבוץ. ליהפך, הגיבור האמיתי
של ספר זה הוא המוסד החינוכי
של הקיבוץ, בדמותו של המחנך הממושקף
ישראל, היוצא בחשאי לפוצץ מערה, מפני
שאין דרך חינוכית אחרת למנוע בעד
חניכיו להסתכן בעצמם בחומרי־נסץ.
בחטאות
״זהו, ידדים, גמרנו
נעורים אין חטאים רבים. גם אין בה עלילה
רצופה ומגובשת. כמו מהדורה צברית
של מלחמה ושלום, זוהי סידרה של לבטים
ואירועים, המצטרפים יחד לדמותו של דור
בשנותיו היפות ביותר.
בתום הספר, שואל הקורא את עצמו,
בעל־כורחו: מה קרה לדור הזד. לאחר מכן?
קריץ מבטיח לעקוב אחרי גיבוריו בספר
נוסף, בו יתחתנו ויקימו משפחות. אך
המשך כזה יוכל להיות רק אישי, לא
קיבוצי. כי דור זה אבד במלחמה.
אלפים מבניו — ודזזקא הטובים שבהם —
ניספו בחודשים הראשונים של המלחמה,
בהגנה על משקים, בקרבות התחבורה, בהתקפות
הראשונות על צבאות ערב. אותם,
שנותרו בחיים, נפלו קורבן למדינה. דד
מישטר החדש, שקם בעורף מאחורי גבו
של הנוער הלוחם יצר אווירה ששוב לא
נשאר בד, מקום לאנשים כמו עוזא ורפי.
קריץ עצמו מרמז על כך, בכנותו האופיינית.
על כן לא סיים את הספר ברגע
בו בא הפלמ״ח לשחרר את הקיבוץ המנותק
וההרוס מן המצור. בסצנה אחרונה
ומזעזעת עומדים הילדים, שהתבגרו בהפגזה,
על גג בית־ספרם ההרוס, ורואים
מרחוק כיצד משמידים חבלני צה׳׳ל את
הכפר הערבי השכן, שהיה חלק מעולם
נעוריהם, חלק מן הרומנטיקה הנהדרת של
ארץ־ישראל. פיצוץ זה של הכפר הנטוש,
שתושביו נמלטו, הוא סופה של תקופה.
״,הבית של אבו־סלים עוד עוסד,׳ אומר
יוסי. אבל — כאילו אך פתח פה לשטן —
בו ברגע עולם הבית בסערה, בברק ובנפץ.
״ביתו של אבו־סלים חיה האחרון.
״,זהו, ילדים, גמרנו עם החינוך שלנו,
ועכשיו אנחנו גדולים,׳ אומר עוזי.״
העולם הזה 1276

אז מה אתה רוצה עוד? כל זד, לא
מספיק לך?

סתם ברבריות
אולי את תביני את
אותו ורוצי מפה.
שולפת את הסכין.
אותו גם להכניס

לאחרונה זורמים אלי סלגרמות בנוסח :״גילי הוא
משעומם/ת״ ,״יש לי עיניים״ ,״שערות״,
״מעוניין/ת״ ,״רצוי״ ,ו״הנני״ .כל זה נמאס לי כבר. מה
זד, כאן, מדור שידוכים? מעכשיו, מי שלא כותב מכתב
הגון וכמו שצריך, יצטרך, וזה במקרה שלא אזרוק אותו
קודם לסל, לחכות הרבה עד שאענה לו. זה אולטימטום
אחרון. שתדעו.
(:)1275/1
״אני בן ,24 גבוה, בעל דרישות ושאיפות נרחבות.״
תגיד, מה זד, איכפת לי?

את, שחורת השיער

״בכל אותם ערבים /כשכל אותם כוכבים /משכבר
הימים, קורצים /אזכרת הרגעים הנפלאים /כשאותם
למדתי להכיר /לחישות, אהבהבים, פרחים / .המוכנה
את, נערה שתורת שיער / ,לחדש לי ימי עבר? /לספר
לי על אותן נקודות ברקיע האפל /שעל מחשבותי
תוכלנה ליהל / .ליד מטר־שישים־ושמונה /עדיין נצעדה
באותה רמה /ובשנות טיפשותך־עשרה אחרונות /בצח־תא
נוכל לבלות.
״הדקי נא עפרונו /על גבי הנייר /שיגלה, שיספר —
על מה? /על עצמך, על כל דבר / .ואחת כבר אבטיחך /
בתשובה לפחות אזכך.״
והוא ( )1275/2כבר בן .22 קורה.
כאילו זה לא הספיק לי. אחרי שהתעלפתי חמש פעמים,
הזלתי דמעות־תנין, שולח הגבר מכתב נוסף. פרוזה, הפעם.
שם הוא מוסיף את הפרטים החשובים שלא יצאו לו
בחרוזים.
שאת, שחורת־השיער, תגורי בתל־אביב־והסביבה. ושלא
תהיי מכוערת כזאת, כדי שלא יתבייש בגללך ברחוב. וש־תביני
באופן פנימי אתי ליבו החם. כי הוא היה כבר
בקיבוץ, בעיר, בקורס־טייס ובים. ועכשיו הוא מחפש צורת־חיים
חדשה. ושתעזרי לו למצוא אותה. ושתביני אותו, כי
הוא בודד נורא.
בסוף עוד יש לו כוח ליילל :״רותי, בואי נתערב שאף
אחת לא כותבת אלי.״
לאמר לך? לא אתפלא.

יש לה עיניים ירוקות, היא מבטיחה בענווה. שתיים,
אפילו. והיא תרשה לך לראות שזה אמת, בתנאי שלא
תהייה שוויצר. אבל שתהייה בן 17 ומעלה. ותכתוב על
ספרים וסרטים, ולפני שאני שוכחת: על חיי יום־יום.
אני מקודד, שהבנתם ש 1275/3לומדת כבר בתיכון.

סיפור נורא. זבן אחד אמר לבחורה אחת שתמדוד את
השמלה בחלון. וכך עשתה.

משהו מיוחד

משהו מיוחד. באמת שכן )1275/4( .משוחררת מנח״ל
כבר שלושה חודשים. אוהבת הצגות, מוסיקה ובילויים,
כותבת בלי שגיאות, מסודרת, ומשתגעת בפרט לטיולים,
מה אמרתי? מעוניינת לחלק את כל זה עם בן 24־,23
דומה לה. גם משהו מיוחד.

הוא מגגן בסקסופון

( ) 1275/5מצהיר:
״גילי הוא . 17 אני לומד אלקטרוניקה בערב, ולומד
גם מכניקה עדינה. אבל גם עובד בחברת החשמל בחיפה.
אני קורא מכל הבא ליד. כן יודע אני לנגן על סקסופון,
אשר קיבלתי מתנה מדודי. לפעמים החברה סוחבים אותי
למסיבות או לטיולים. אבל בדרך כלל אני נמנה על חוג
יושבי הבית.״

והכל ביום אחד. אבל
.)1275/6אז קחי לך
׳תתישתיים. לפני שאני
ככה, בהזדמנות, למדי
זזים בעברית.
ובכן, פלונית, כדי שלא תמצאי בי את שאינך
מחפשת, אציג עצמי כאחד שבכל 27 שנותיו אסף 173ס״מ
גובה, כשהפדחת סרוקה. צביון הפנימיות המושחתת׳ רק
בחלקה: לא יורק, כאחרים, לבאר המושכלות, ממנה שתה
ושתו אחרים בתקופת טרום־החמישים. עסוקי: מקצועי בו

צפור(ן0טז לחמיה ל׳
רומיאו ויוליה יחווירו לעומת סיפור האהבה
הסרטיט־לב-נליות־ובטן — שאירע השבוע בפסג׳
דיזנגוף. לא תוכלו לקרא אותו, אני מבטידדה לכם,
בבסאונו של אייכי נתן, מה נשמע כקלי־פורניה.
בבקשה: שילגיה (במהדורה מעובדת
ומתוקנת).
היה היתה ילדה קטנה בת 23 שנולדה והוטבלה
במאדריד אשר בספרד. היה לה שיער שחור כעורב,
עור צחור כשלג וגם רגליים, וכולם קראו לה —
שילגיה או בספרדית — נייבז׳ אסטראדה. יום
אחד עזבה את לימודי הפילוסופיה בספרד ובאה

משתלבים הרמונית גלים חדשים, אופקים נרחבים ורוחניות
של ממש. כלומר, ימאי!״
וזה לא הכל, יש לו החוצפה גם להציג לך תנאים, לפני
שתהיי שלו:
״כימאי וותיק, אבין ולא אטרידך בתביעה להיות האחד.
אסתפק בתפיסת מקום של יחיד מני כמה.
״אני אמנם תל־אביבי, אולם כאיש ים אבכר היותך
חיפאית.
״הסיכוי שמנטאליוחך רבודה סימפטומים בטוחים של
אינטיליגנצייה פנימית, או למצער סתם משכילה. ואם את
בכל אופן סטודנטית הרי, בשם אלוהים, לא מאותו גודש
מסכילות הנע להרצאות לפי סקס־אפיל המרצים.
״יש לך גישה לאמנות? ניחא, ובלבד שלא יהא זה
ראוותני, ותו לא.
״אמר מי שאמר: לאהוב אחת בלבד זו סתם ברבריות,
שכן היא באה על חשבון כל הנותרות.״ ברם, לא איכפת
לי פעם להיות ברברי בקטגורייה האמורה, אם אמנם
תימצא כזאת שערכה לא יסולא בפז האחרות, ולא תהא
פז־גז.״
אוף !

טיפש והכסף שדו מוצאים טהר כלה. ואת יודעת טוב
מאד שזה ככה,

סתם מורות

אם תכתבו ל 1275/7הן יגלו לכם על נייר ירוק כמה
שהן אוהבות לכתוב ולקבל מכתבים. רק שאני לא תופסת
מדוע בשביל זה הן רוצות אתכם גבוהים. סלחתי להן,
כשקראתי לפני מי אני עומדת :״אבל מי אנחנו, בעצם?
סתם שתי מורות.״

שיעורים פרטיים

אתם שם. אתה בן 25־ ,30 ויש לך תמונה. עשה טובה,
ותודיע זאת תיכף ומיד ל 1275/8מטבריה. היא תשמח.
לדבריה, היא בחורה. ואפילו בת .22 בשעות הבוקר
ואחר־הצהרים היא עוסקת גם בהוראה פרטית. ושתכתוב
לי מה היא לימדה אותך, טוב?

כנ ״ ל
( .)1275/9אבל מצפת.

לעבוד בקליפורניה כדי לשמוע תורה מפיו של
ייי״יייי ייייי• יי״ יי״ ה״זי ,״ילר״י. הוד״יריח

ופיתה את שילגיה התמימה וחברתה ללכת למו־עדון־הלילה
ביפו. עד מהרה הגיע הנסי אייכי
רכוב על חצי־בקבוק־ויסקי לארמונו — קליפורניה.
״איפה שילגיה?״ שאל נסער את שבעת הגסדיס בחזיות
האדומות. והמלצרים 1הטובים ענו לו ש־המכשף
גנב אותה. הנסיך היה מעוצבן מאד
כי גנבו את המלצרית שלו. הוא קרא למונית הקרובה
ביותר ומיהר להציל אותה. אבל שילגיה כבר
לא היתה ביפו. משס דהר על ויסקי נקי למאורה
הפרטית של המכשף. הוא קרא לו למטה בדרישת
הביאם קורפוס .״אין מה להתרגש,״ אמר המכשף
הרשע ,״היא אצלי למעלה אבל הוא לא הספיק
להגיד ״עם החברה שלה״ .כי באותו רגע שלף
הנסיך המיואש את חרבו ונתן לו סטירת־לחי.
למחרת טס הנסיך האבל, הלום יין !אהבה, לאי לת.
אבל היה רעב. מיד טילפן, בכל זאת, אל
שילגיה וציווה שתבוא לאילת להגיש לו תה. היא
טסה. ולא תאמינו, מאז הם חיים עד היום הזח.
וסיום ראשון זה, כבר אפשר לנגוע בהם שוב*
בקליפורניה.

סדוע על אגשיס לחיגשא?
הפעם, לא מפני שאני עצלנית, מלאתי יותר מסור שלם במכתב אחד. יום אחד אני
מקבלת מעטפה. היו בה ארבע מפיות־נייר מכוסות בכתב. גשי, אני חושדת. המון מחיקות
ותיקונים. אני מוכנה להתערב, שהמכתב נכתב בבית־קפה, ב״סערת מחשבות״ ,כמו
שכתוב בו. וודאי באופן בלתי־צפוי גם לבעלתו האלמונית, המורדת. יחד אתה, תרשו גם
לי לשאול :״מדוע על אנשים להנשא?״
״אתם נוהגים להעלות על דפי עתונכם בעיות מבעיות שונות, נלחמים למען מוסר
מוחלט, ללא חשש מפני דעת־קהל של יום־יום, או דעת־קהל של רמי־מעלה. מדוע
לא תעלו את בעיית הנישואים — עקב הסרט הנפלא, אך השטחי במידת־מה: הצמאה
לאחבה? (עם סימון סיניורה).
״ מדועעלאנשיםלהינשא? הרי הנשואין הם מוסד להבטחה סוציאלית, בפרט
לאשה, ובפרט לעת זיקנה. ואם אדם — אשד, או,גבר — אינו מרגיש צורך בהבטחה
מסוג זד״ וברצונו להביא ילד לעולם, הרי משום כך צריך הוא להינשא? ולשאת אחר־כך
בכל הבעיות הכאובות הנובעות מכך?
״חיי הנשואין מבוססים על שיגרה. ואם אין ביכולתו של אדם לשאת שיגרה, האם
חייב הוא לסבול לכל שארית חייו? הנשואין גורמים להגבלה פאטאלית. בעיות שיגרתיות,
פגשה מתמדת עם אותו אדם. כי הרי מקובל הוא שבחיי נשואין קיים ערוב־תחומים
מוחלס בין שני בני־הזוג. זו הלא ההוכחה הניצחת להבנה הדדית ולהרמוניה המשפחתית.
״ועד כמה אין הדברים נכונים! עד כמה חשוב הוא שלכל אחד מבני הזוג יהיה
העולם — הפנימי והחיצוני — הפרטי שלו.
״אם רוצים שני אנשים לחיות בצוותא — אדרבא. אבל לשם מה חותמת הנשואין,

מכירת סון ק־העוגה

מונחות לפני שלוש ערימות של ״אגו צעירים מעוניינים״.
בזול! בזול! בחינם, אבל קחי, לפני שאני זורקת אותם
לפח. הלא גם את תוכלי תמיד לעשות את אותו הדבר.
אלה ״אנו הצעירים״:
(א) בגיל 19־.)1275/10( 20
(ב) בגיל .)1275/11( 17
(ג) בלי גיל 1275/12 מעוניינים שאתן תהיינה מ־18
עד .22 כולם, כולל למעלה, מבטיחים לראות אתכן רק
בחברה.
זאת הפעם האחרונה. יותר אני לא נוגעת במודעות
כאלו. ברור?

עושה רושם

מה זה יכול להיות?
31118 10 .00111301 3 001 11131

;0001 031

אני לא רוצה להיות כזאת, אבל ( )1275/13 הוא בכל
זאת צבר. סתם עושה רושם, ואני גם חושדת שהוא לא
יודע לקרוא מה שהעתיק. קוראים לו בעברית׳ ובכסית:
זוזו.

ר? תוצרת חוץ

השתיים מודות בגילוי־לב שהן חמודות נורא, בגיל , 17
ושהשעמום אוכל אותן, למרות הכל. זאת הסיבה הבלעדית
מדוע הן מעוניינות להתכתב עם שניים, נחמדים ומשכילים,
20־ ,22 יהודים כמובן, רק בחוץ־לארץ, כמובן .״כי בארץ
יש לנו מספיק.״

אפילו לא מתביישות למסור את הכתובת. בבקשה: חסידה
ארגלזי, רחוב מקור חיים * 4 ,תל־אביב.

שאם נרצה ואם לאו, אין להתעלם ממנה?
״על שום מה שנו מושג הנקרא, :בגידה׳? מהי בכלל בגידה? אם גבר נשוי מוצא
עניין באשד, אחרת וחושק בה, או להיפך, אם אשד, נשואה מוצאת עניין בגבר שאינו
בעלה ואבי ילדיה, והיחסים האינטימיים משלימים את ההרמוניה — האם זו בגידה?
הרי תהיה זו בגידה בעצמה אם לא תעשה כן. שכן נפשה נמצאת הרחק־הרחק מאותו
אובייקט, המסתובב בבית בסטאטוס של ״בעל״ ,ומה תועלת מכך? האם זו אשד,
נאמנה? האם לגבר כזה ייקרא נאמן?
״מדוע לא תצאו חוצץ נגד מושגים מסולפים אלה על נשואין, על נאמנות, על
יחסים שבינו לבינה?
״אם החליטו שניים להתקשר ולהקים משפחה, למה על המוסר המקובל לחייב אותם
להיות אחד בתוך השני? אם בשעתו רצו בזה, הרי זה משום שעניינו איש את רעהו,
צפנו הפתעות בחובם. אבל במשך הזמן החיים הופכים באנאליים ושיגרתיים, ומדוע
שלא לצאת ולשאוף אוויר צח לנפש ולגוף? מדוע זד, חורג מהמוסר המקובל?
״כתבתי כאן סתם כך, ללא סדר, שיטחי מאד. בעצם, ראשי־פרקים• אלא שברצוני
לשלוח אליכם את המפיות הכתובות האלה. כי אם אחכה עד שארגע מסערת מחשבותי,
ואנסח ואפתח את הנושא, הרי יתכן שלא יישלח כלל. פשוט, מפני שגם אני אדם
שאינו מצוייד ברוח־לחימה מיוחדת במינה.
״סליחה, אבל ברצוני להוסיף דבר־מה. לא פעם עלתה בעיית הנשואין האזרחיים,
בנוסף על נשואין דתיים. לדעתי, אין צורך בנשואין אזרחיים כלל. אם אנשים רוצים
להטביע עליהם את חותמת הנשואין, הרי אין זה משנה כלל, אם לאו, למה עליהם
להנשא נשואין אזרחים? למה עליהם להנשא בכלל במובן החוקי של המילה???״
לא אתנגד בכלל לשמוע את תגובותיכם על נושא כאוב זה. אני מחכה. אבל לא
על מפיות של בית־קפה. בעלי בתי־הקפה עוד יכולים להאשים אותי בחבלה.