גליון 1277 מתאריך 28 בפברואר 1962

מספר 1277

כ״ד אדר א׳ תשכ״ב28.2.1962 ,

ודרו חשגויו הונעוכרשדרכונו

גו גול

שרת החוץ של מדינת ישראל

שד החוץ של הקונגרס היהודי

המחיר 65 אגורה

נשלל*

אנן נדאג שכמרסייל או ונציה תועמד לרשותך מכונית
כשכירות כמהירים עממיים. פנה לסוכן הנסיעות שלך !

ס ע באניוז

פוסה -לבטחת הנ ה.

1ו3¥193)10א 031$6116 וו 116 173 זן זהנן1חס 0

המנוי - קיבלת חשבונך.
נא פרע
אותו בהקדם.

גברתי !
באם

רצונך

ליהנות

מ מלו א הערך של כ ס פך

בהריוו

דרשי

״תלוה ־ כו ודלש
מלו ת

ח לי פו ת

מ עי לי ם

אל תתפלא אם יהיה נדמה לך כי
הכתבה ״מוות בסלביויא״ במדור במדינה
(עמוד )8כבר מוכרת לך. כי היא אמנם,
הופיעה גס בגליון הקודם. דומני שהיא
זכתה להיות הכתבה הראשונה בתולדות
העולם הזה שהופיעה כלשונה בשני גליונות
רצופים.
הסיבה לכך נעוצה בתהליכי־העכידה המסובכים
של שבועון זה.
הטפסים הראשונים של העולם הזה מופיעים
בחוצות תל־אביב בשעות הערב של
היום השלישי בשבוע. אותה שעה פולטת
מכונת־הדפוס זרם בלתי־פוסק של טפסים,
העוברים מייד לידי מנגנון־הפצה מסועף,
המעבירם בלילה לכל פינות הארץ, ממטולה
עד אילת.
אולם ביום השלישי האחרון התחולל מאורע
שייחסנו לו חשיבות רבה מאר: הוויכוח
בכנסת על ביטול המימשל הצבאי. לא רצינו
לדחות לשבוע שלם את הדיווח על מאורע
שבו יש להעולס הזה עצמו חלק לא־מבוטל.
אמנם, התוצאות כבר היו וודאיות בבוקר!
אך בעינינו היתד, חשיבות רבה דווקא
לפרטים הקטנים — מי נמנע, מי שינה את
דעתו ברגע האחרון, מי נעדר, מי אמר מה
— ומדוע.
ההצבעה עמד־ להיערך בערך בשעה שבע
בערב — שער, בה נמצא תהליך ההדפסה
שלנו ככי בעיצומו. אי־אפשר היה לעכב את
הדפסת העתון עד אז, מבלי לגרום לאנדרלמוסיה
ארגונית גמורה ולשבש את כל
נתיבי ההפצה.

כדי להתנכר על הקושי, נעזרנו ב־כשרון־האילתור
הישראלי המפורסם.
ההדפסה התחילה — כרגיל. בעמוד 6
של הגליון הופיעה הכתבה ״מוות בטלבי־זיא״
.אותה שעה עמדה חולייה מיוחדת של
המערכת במצב הכן בשני עברי קו טלפוני
בינעירוני פתוח, שחיבר את בניין הכנסת
בירושלים לבית־הדפום בתל־אביב. ברגע שנגמר
הדיון בכנסת וסוכמו תוצאות ההצבעה
המכרעת, מיהר הכתב הפרלמנטרי אל השפופרת,
הכתיב את הדו״ח שלו לתוך הקו.
בצד התל־אביבי הועתק וסומן הדו״ח קם-
עים־קטעים, וכל קטע הוחש בנפרד אל
מכונת־הסידור. כעבור דקות מעטות הושלמה
המלאכה כולה. הכתבה ״מודת בטלביזיא״
הוצאה, ובמקומה באו שתי כתבות חדשות:
״מכירת המצפון״ על מהלך ההצבעה, ו־
״מטרד, לרוק״ על עמדת הח״כים הערביים.
בשעה שהושלם השינוי בעמוד 6היו
כבר מוכנים כמה אלפי גליונות מודפסים
של המהדורה הראשונה. אלה הופיעו בשוק
ונמכרו בשעות המוקדמות של הערב. בשעה
עשר וחצי• בערב כבר הופיעה ברוב מקו-
מות־המכירה בתל־אביב המהדורה השנייה,
שכבר הכילה את הדין וחשבון על הדיון
בכנסת.

אילו סיפרתי על כך לעורך שבועון
אמריקאי, בריטי או צרפתי, לא היה מאמין
לי. כי כל השבועונים באותן ארצות מודפסים
לפחות 24 שעות לפני הופעתם, ואצל
רובם עוברים שלושד,־ארבעה ימים בין סגירת
הגליון לבין הרגע בו הוא מגיע לידי
הקורא הראשון.
בפולקלור העתונאי מצויים סיפורים רבים
על תוצאות הסידורים המסורבלים האלה.
גליון של שבועון אנגלי חשוב מאד, שכלל
מאמר המותח ביקורת על המלך ג׳ורג׳ השישי
(בשל ביקורו המתוכנן באפריקה הדרומית
הגזענית) — הופיע בשוק יומיים
אחרי מותו של המלך ועורר רוגז ציבורי
עצום. השבועון האמריקאי טייס הופיע יום
אחרי פרוץ מלחמת־קוריאה, כשהוא כולל
מאמר על האידיליה השוררת באותה ארץ.
וכן הלאה.
מערכת זו פעלה במשך שנים לחיסול
פער־זמנים זה. הצלחתה בכך נובעת הן מקוטן
שטחה של הארץ והן מסידורי־מערכת
יחידים־במינם. התוצאה היא שהעולם הזה
דומה לעתים קרובות לעתון יומי מבחינת
אקטואליותו וכמות הסקופים שלו — בעוד
שהנו שבועון מבחינת יכולתו לתת
תיאור כולל, רצוף ומלא.
יתכן שכמה מחברי־הכנסת, שמכרו את
מצפונם בשבוע שעבר, היו מעדיפים ש־הדו״ח
המודפס הראשון על מעשם המחפיר
יבוא דווקא בבטאון אחר, ולא בשבועון
בלתי־תלוי ולוחם זה. אך למען האמת ההיסטורית,
אולי מוטב כך.

תלוה ־ מודל ־ ה או פנ ה לכל ת ק צי ב

העולם הזה 277י

מכתבים
שוד יאור היום!
מעולם לא הייתי מסוגל?האטי קברנ יטי מדינה ינהגו באזרחיה כמו ׳!!ורדים.
זו אמנם מלה חריפה מאוד, אבל אין לי
ביטוי אחר להתנהגות האוצר כלפי בעלי
המשכנתאות וההלוואות צמודות הדולר. נם
אחרי כל ההקלות וההנחות ל״צטודים״ עדיי!
נשארה עובדה אחת: רימו אותנו. נכוז,
כשלקחתי הלוואה צמודת דולר כדי להכנס
לדירה משלי, ידעתי מה שאני עושה בהכרה
מליאה. אבל מדוע קבעו שההצמדה תיעשה
בשער של 1.80ל״י לדולאר, בשעה שהערר
הריאלי של הלירה היה הרבה פחות. בזמז
שהאוצר עצמו מכר לי דולארים לנסיעה
לחוץ־לארץ בשתי לירות ועשרים, הוא קנה
ממני את הדולאר בלירה ושמונים! ואיזו
ברירה היתה לי?! נכון שאחרי הפיחות
אנחנו צריכים לשלם את ההפרש, אבל יש
לחשב לנו כאילו כל שתיים וחצי לירות
היו רולאר ולא פחות ם זה1
יוסף ורדה, תל־אביב
התיאוריות הכלכליות של העורר, אותם
העלה מחדש במאמריו אחרי הפיחות, נראות
הגיוניו ת מאוד ונבונות מאוד. אולם
כיצד אפשר לבנות כלכלה ישראלית המותאמת
למרחב, כשאין כל סיכוי לשלום קרוב
עם הארצות השכנות?! אפילו לפי התיאוריות
שלכם השלום יושג רק אחרי פעולת
הכשרה ממושכת וארוכה. או כיצד עלינו
לבנות את המשק עד או?1
ישראל כגן, תל־אביב

יגאל וגועל
חבל מאד שאותו כתב, שערר כתבה על
יגאל תומרקין (העולם הזה ,) 1275 לא הד

כלי קרניים
בכתבתכם ״שני תרנגולים״ (העולם הזה
על המאבק הנטוש, כביכול, כין
,) 1271
ניסיא אינוד־הטאטנים, שמואל סוחר, לבין
ראש ההתאחדות לכדורגל,
צבי ברים, לא
רק שלא דייקתם בעובדות,
אלא שחטאתם
כלפי אישיות
כאלוף־משנה סוחר.
אתם, שבזמנו שי־בחתם
אותו על חלקו
באוחי מסע־בשלונות,
שכחתם כנראה מה
כתבתם אז, והפלטתם
כאילו סולק בעקבות
אותו מסע, דבר שאינו
נכון.
טגוחר גם לכתוב
שסוחר חיפ ש באינו ד
המאמנים קרן כדי
לננוח בה את ברים.
ידוע שהמאמנים הם סוחר שפנו אל סוחר וביקשו
ממנו, בנינו ד
לרצונו, לעמוד בראש ארנונם, בתקווה שאישיות
מכובדת כמוהו תעלה את קרן האיגוד
ומעמדו.
כדורגלן הנבחרת לשעבר, תל־אביב

אמרה המח־ה לחשסין
נשמה רמה:
בננה אחח
נשר שת;ם
רי1 כמה?
ס ל מי ד

הרים אז
א^בע

נבטים

זעזוע? תמיהה!
תמיהה — יותר מאשר זעזוע — גרם לנו
מאמרו של חברנו דני גולדשטיין (העולם
הזה .) 1276
אנו מכירים היטב את טחרחרי־הריב, המדברים
מגרונו של דני גולדשטיין. הם
שנשאל השיב לה
נימשל:

,,זלבגות0.ז 0 6 ליס

ח ״י ם

תמונת הקוראה פלונית: הצד השני של הצכרית
כיר את התפאורה להצגת ״הסירוב״ ב״או־הל״
.היא צויירה עד-ידי תומרקין, והראתה
את הבנתו הרבה את המחזה, שאת בעייתו
ביטא בעוז ובזעקה.
על תפאורה זו, הירד ליגאל תוטרקין!
חיים גורמן, ירושלים
איני יודע. איד להביע כעסי עליכם בגלל
יצוץ מכתבי (העולם הזה .) 1276 אני לא
אפסיק לדרבן אתכם
בגלל מעשים אלה.
ממתי
זה צריד
קורא, הפונה אליכם,
להתמודד עם כתביכם
בסגנונם ״המבורר״?
האם מכתבי,
בן כמה השורות, כלל
דברי השמצה,
קללות, גידופים, שהיה
צריד לשנות
את צורתו? מה, למשל,
הייתם אומרים
אילו הייתי ניגש
אל עורככם הנכבד
ומקצץ לו חתיכת
זקן, רק בגלל זה
ברנ ש טיין
שזה נראה בעיני
ארור יותר מדי ולא טוב מסודר האם
מכתבי קוצץ על חשבון המקום בשביל אחת
רודן, שאת כל נופה כבר מכירים מכל
הצדדים ובכל המצבים, שהתחממה על דפי
עתונכם הנכבד?
גישתכם לקוראים ויחסכם ממש מגעילים
אותי!
משה ברנשטיין, תל־אביב

גיטו כירושלים
ההחלטה לחסום את התנועה בחלק מרכזי
של רחוב המלד ג׳ורג׳ בשעות לפני־הצהריים
של שבת, מהווה פגיעה חמורה בחופש התנועה
של אזרחי ירושלים.
החלטה זו מהווה תקדים מסוכן.
אל יאמר :״אין דבר, אין זה אסון באם
קטע אחר ברחוב יהיה סגור כדי למנוע
פגיעה ברגשות המתפללים״ .דוברי הדת ה־מפייגתיים
אינם מתחשבים ברגשותיך, הם
אומרים בריש גלי כי המדובר בשלב אחד
של אופנסיבה מתוכננת לכפית שבת של מאה
שערים על כל המדינה.
אופיה של ירושלים כעיר מתקדמת וחופשית
בסכנה! החלק הארי של אזרחיה
לא יסכים להפיכתה לניטו חשוד בסגנון
ימי הביניים!
מאחר ואת דברינו השקטים אין שומעים,
וברגשותינו אין מתחשבים, החלטנו להפגין
בשבת 3 ,למרץ ב־ 10.00 לפגה״־צ. נקודת
המוצא: ככר פאריס.
הליגה למניעת כפייה דתית, ירושלים

העולם הזיה־ 1277

הפועל ח״א,
וכיום מכהנת
אה לדעת חוהמוצלחות

המתיימרים
״לדאוג״ לפניה
הורחקו מפעילותם ה״מסורה״
הנהלה שלדעתנו (ולשמחתנו,
גים רחבים אחרים) הנה מן
היו באנודה.
אנו דוחים בשאט נפש את דברי הבלע
של דני גולדשטיין, שעל אה מסירותו ל־
״הפועל״ תל-אביב, חרג הפעם ממסגרת הטעם
הטוב והעמיד עצמו באור מאוד מגוחך
בעיני אלה המכירים יותר טוב מדני את
כושרם, יכולתם ומסירותם של צבי ברים
וחברי הנהלת סקציית הכדורגל ב״הפועל״
תל־אביב, העושים עבודתם שלא על מנת
לקבל פרם.
בברכת הספורט.
מאיר מיברג, מזכיר הפועל תל־אביב,
תל־אביב

ס ס 1 0״ו^ו

דו־השבועון לאיש החושב
דמי מנוי לשנה 10 ל״י ; לחצי־שנה 5.50 :ל״י
ת. ד ,3006 .תל־אביב

הצד השני

רווחת הטענה שהצבריות אינן יפות ו /או
אינן חתיכות. אד לאור התמונה, אשר
נמצאה על־ירי באחת מפינות רחוב ירושלמי,
מופרכת טענה זו מיסודה.
אמנם אין אנו רואים את הפרצופים בבירור,
אך ניתז להניח, לפי הצר השני,
שהן חתיכות לגמרי לא רעות.
פלונית, ירושלים
התצלום האהוב על הקוראה הפלונית —
ראה תמונה.

בלי שמץ מין
יש להצטער באמת אם הקורא נמיר מפתח-
תקוה (העולם הזה )1275 ורבים אחרים, שכתבו
אלי אישית, הבינו את מאמרי שלא
כלשונו ובמקום לחשוב על התוכן והכוונות
הפנימיות נתנו דעתם לתפל.
זהו אולי המאמר היחידי, מכל שכתבו
אודות הנערה הישראלית, שהיה נקי מכל
שמץ של מין, רחוק מראיה חיצונית בנופה
או לבושה — הוא כולו היה מכוון בתכליתו
להסב את לב הצבור אל נפשה, תכונותיה,
יופיה הרוחני ושאר מעלותיה הפנימיות.
מאמר שבו ניסיתי שלא לדוש את הצברית
במעשי חולין וממשות למיניהם המסלפים
את נפשה הרומנטית הצמאה לאור וחופש
בחיק הטבע ובאווירה מתאימה מעל הדרכים
המקובלות והמאוסות של רב האדם שהיו
לה לזרה.
בל יסיחו הקוראים את דעתם מבעיה
רצינית זו, שהבנתה הוא תנאי ראשון ליסוד
משפחות בריאות ובפתרונה תלוי הרבה
עתיד העם והמרינה — אל יתפתו ם־
צלומי עירום, תיאורי נוף וספורים תמימים
ויראו בהם משהו אישי, נם או מזכיר חדר
מטות! לא זו היא הכוונה, ומחשבתם היא
בלבד בלתי הגונה. במה אשם מאמרי, אני
או הצבריות, אם מבט שטחי כזה מוריד
אותם למדרגה זולה וקלת ערד?
אלי אביבי, אכזיב

7מי יודע?
עם ״ג״ התחלת,
עם ״ר״ גמרת...
על מה ישנת?
עכגאייקירורד אברמוביץ ח מ
א.וומ

שבץ את 5האותיות החסרות,
והוכחת שאתה יודע ליהנות!

קניה־ מכירה-נעווז-תקוגש
בני ב מקדרינז טסווריים
רוז׳ כודלרג בעטין 39 ולא
ע ל6 5 7 1 3 ,

!1ס1ש 1!11א!!!
׳?,א_,וש.ם .11ם

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות וכנרות
תג!־ אביב • דת׳ 1ל מ 1ד

תיכון ערב

במדינה
העם
מכתבר שו ם
איש החלל האמריקאי הראשון הקיף את
כדור־הארץ. מיטב המוחות במערב ובמזרח
שקדו על מדע שלם חדש: פיתוח מערכת
לוויינים, שיחוללו מהפכה באמצעי־התקשורת
האנושיים.
אותה שעה הגיעו אמצעי־התקשורת במדינת
ישראל לחדלון גמור. במשך עשרה
ימים שבתה תנועת המכתבים, הגלויות,
המחאות־הדואר, ולשעה קלה אף המיב־רקים
(ראה להלן).
חברה מודרנית אינה יכולה להתקיים
בלי הזמנות־לנשואין, תזכורות של מם־
הכנסה, מכתבי אהבה, כתבות דואר־אוויר
לעתונים, חשבונות חשמל, מיברקים על
מועדי־טיסות. על כן הצליחו הדוורים יותר
מן המהנדסים, שלא העזו לעצור את כל
הגלגלים.
בשביל אזרחי המדינה היתד, השביתה
מעין מכתב אכספרס רשום: זעזועי עבודה
עלולים לעמוד בחודשים הקרובים במרכז
החיים, להעמיד בסימן שאלה את
דמותם של הממשלה, ההסתדרות והמפלגה.

עבודה
חו מ ר נפ ץ

בקר טו ב...
התחלה טובה ליום החדש עם ספל קפה
נמס אספרסו ״אלן״ .הארומה הנפלא אשר
ריחו ממלא את החדר והטעם המצוין של
הקפד, עושים כל לגימה להנאה שלמה.
תגי גם לידידיך להנות וספרי להם מה
טעים קפה ״אלך׳ באריזה הכחולה אדומה.
פעם ״אלך — תמיד ״אלן״.

כרזות הנייר התנופפו מעל לשורת השוטרים
הדלילה, שניסתה לעצור את גל
האנשים שעלה עליהם. ההמון, שהצטופף
ברחבת הרברט סמואל על שפת־הים בתל־אביב,
נהר לכיוון מרכז העיר, כשהשוטרים
המעטים אינם מצליחים לעצרו.
עשרת אלפים איש, שהפגינו נגד הפיחות,
עלו במעלה רחוב אלנבי, חסמו אותו לכל
רחבו, שיתקו בו כל תנועה, הטביעו כל
קול בסיטמותיהם הרעשניות :״אל תתנו

לאשכול — לקחת הכל!״
המארגנים, שרובם הזדנבו בסופה של
התהלוכה, שלטו רק בקושי רב בהמון
הסוער. את גל האדם הענקי הוביל ג׳ינג׳י
צעיר, לבוש בגדי חאקי מטולאים, וחבוש
כובע־טמבל ענקי, שהוביל יחד עם עוד
עשרה פועלים לא־ממושמעים את אנשי הקיבוצים
והפועלים הרבים שריכזה מפ״ם
בכיכר הרחבה.
מטר יבש. בתחילה נועדה ההפגנה
להיערך ביום הרביעי לפני שבוע.
מארגניה קראו את עתוני הערב של יום
שלישי, מצאו בתחזית מזג־האויר כי צפויים
מטרות ביזם הרביעי. מיד נשלחו מברקים
והודעות טלפוניות לכל הקיבוצים, שאנשיהם
התכוונו לבוא להפגנה.
אחד המארגנים, שכעס על החלטת הביטול,
שנתקבלה שלא בנוכחותו, טילפן מיד
לחזאי בלוד. בפי החזאי היתד, תשובה
ברורה :״אין סיכויים למטרות מהר בתל־אביב!״
הנסיון
לעכב את המארגנים האחרים היה
אבוד מראש, הם כבר היו במכוניות, שהובילום
חזרה הביתה, לקיבוצים.
ההפגנה נדחתה ליום השני. הפעם לא
איימו עליה מטרות כלשהם. עסקני מפ״ם
היו מוכנים לכל — אך לא להשתתפות ההמונית
הבלתי־צפוייה. הם גם לא היו מוכנים
לטיפוסים מסויימים, שעמדו מן הצד
כל עוד הושמעו הנאומים, אך החלו להנהיג
את הזרם האנושי ברגע שהוא נע
ממקומו.
הרמקולים שתקו. מי היו מנהיגים
אלה? אנשי מק״י? סתם חמומי מוח? לפי
סברה אחת, היו אלה אנשי מפ״ם מן
הסניפים, שעלו במרצם על המארגנים ה־הססניים.
המשטרה
עזרה להם להגשים את שאיפתם.
כי המארגנים הכינו מראש רמקולים
גדולים בכיכר מוגרבי, על מנת להשמיע שם
את ההימנון, לבקש מן המפגינים להתפזר.
אולם המשטרה החרימה אותם.
,כשהגיעו המפגינים למקום המיועד, כלל לא
(המשן בעמוד )6

שפותק ד•י מ הפקידות

לומדים היטב בביר,״ס

• אנגלית וצרפתית למבוגרים
ולתלמידי בתי־ספר( .שפה יומיומית,
דקדוק, סגנון ושיחה
ז*1׳10׳ £1134.ז\נז )00
• ע ב רי ת, שיפור הכתיב, קורס־פונדנציה,
דקדוק, סגנון.

בן־יהודה ,74ת״א, טל 220314 .

•הנהל ת חשבונות לימוד
מרוכז בקורסי בוקר וערב, הכנה
לבחינות.
• כתיבה כמכונה עברית
בשיטה עיזזרת.

קורסי ערב לפקידות, למבוגרים ולנוער

}בהנהלת חשבונות, מזכירות, קורספונדנציה וכתיבה במכונה)

התיעצות והרשמה 12—9 :לפנה״צ; 9—3בערב

פגישות־סתר של ועד־הפעולה כחצר אחורית
— חשבונות חשמל, מכתבי אהבה

העולם הזה 1277

ך* מימש? הצבאי הוא כשר למהדרין.
( | אלוהי ישראל רוצה בו. דת ישראל תומכה
בו. המוסר היהודי מעלה אותו על

כך הודיעו לנו שומרי־הראש האישיים
של הקדוש־ברוך־הוא, חברי־הכנסת של אגו־דת־ישראל,
פועלי־אגודת־ישראל והמפלגה־הדתית־הלאומית.

אנחנו. שנפקפק בדבריהם של ;אנשי־מוסר
מדופלמים. כאלה? כיצד נטיל ספק
בחוזת־דעתם של גדולי־התורה, אנשי־החוב־מה
המופלגים, היודעים כל רז של אל שדי?

אלוהים רוצה במימשל צבאי!
מנהיגי הדת אישרו זאת ! לנו לא
נותר אלא להגיד ״אמן!״

כל אם המימשל הצבאי כשר למהר־

על כן: יכריז־נא שר־הבטחון ל־אלתר
כי כל אדם דתי כישראל
הייב ברשיון־מעבר במקרה של
יציאה מכפרו ומשכונתו!
יוטל־נא פיקוח חמור על תנועותיהם של
אנשי העדה הזאת!
ידאגו־נא השוטרים הצבאיים של צה״ל
לעלות לכל אוטובוס הנע בדרכים, ויתבעו־נא
מכל בעל פיאות, חובש שטריימל, לובש־קאפוטה,
ומכל אדם אחר שיש חשד כי
הוא דתי בתחפושת, להציג את תעודת
הזהות ואת רשיון־המעבר שלו!
וכדי להקל על הביקורת הבטחונית ה
מימשל
הצבאי בכל חומרת הדין?
לא ולא!

יוקמו-נא כתי־משפט צבאיים
מיוחדים בדי לשפוט מפגיני שבת,
חוסמי כבישים וטרוריסטים דומים,
הפוגעים כבטחון הציבור!
יתן־נא שר־הבטחון הוראות המורות לשופטים
הצבאיים, שיענישו כל עבירה כזאת
במאסר של שלוש שנים לכל הפחות!
כמובן, אין לשלול מן הנאשמים את
זכות העירעור בפני בית־משפם צבאי ל־עירעורים.
לא, בהחלט לא — אך בתנאי
ששר־הבטחון ידאג לתת לפקודיו, הוראה

\ 8רין, אם הוא מוסרי, אם הוא בגדר
מצודה דתית — אל נגביל אותו לחלק קטן
מאזרחי המדינה.

אותו מוסר, אותה דת, אותו הגיון
-הם מחייבים אותנו ללכת
עד הסוף כדרך זו. אל נסתפק כקטנות.
כי המתחיל כמצווה, אומרים
לו גמור.

הכה ונגיד על כולם :״אמן!״

על כן: יוטל המימשל הצכאי
על שכונת מאה־שערים, ועל חלקים
מסויימים של כני־כרק! יוטל
עליהם עוצר-לילה!

הבה ונגיד :״אמן !״
אבל הנה ישנו במדינת ישראל מחנה
גדול הכופר בהחלט בחובת השרות בצה״ל.
מחנה זה מנהל תעמולה שיטתית ועיקבית
למען ההשתמטות.
מיטב הבנים של מחנה זה אינם מגויי-
סים לצה״ל. ראשי העדה החליטו שאסור
להם להתגייס, ועל כן אין צבא ההגנה
לישראל מגייס אותם.
זהו המחנה הדתי האדוק של נטורי־קרתא
ואגודת־ישראל, אשר אברכי־המשי
שלו משוחררים משרות, בדיוק כמו ערביי
טייבה וטירה.
לגבי שרות הבנות מחפיר המצב עוד
יותר. מדי שנה בשנה משוחררות אלפים
רבים של בנות משרות בצה״ל, על סמך
הכרזה פשוטה כי הן דתיות.
מחנה זה אינו נושא, על כן, בחובות
המדינה. באיזו זכות הוא מעז לתבוע
לעצמו את זכויותיה?
הנה כי כן, אחת מצוותה של דת ישראל
כלפי מחנה זה: יש להטיל עליו מימשל
צבאי חמור וקפדני.

הנה כי כן: יוכרזו-נא כל ה־
״ישיבות״ בארץ, כל משקי אגודת
ישראל ופועלי אגודת־ישראל, כל
הקרקעות של נטורי־קרתא, כל
הנכסים של מוסדות הדת _ ל•
״איזורים סגורים״.
חיונית הזאת: יירשם־נא בתעודת־הזהות של
כל אדם כזה, בצורה ברורה ובולטת:
״הלאום — דתי״.

* 6ל מדיגה חייבת להגן על עצמה מפני
^ אויביה מבית, מערערי הסדר הציבורי,
החותרים תחת אשיות החוק והמישטר.
כך אמר ראש־הממשלה, באישורם של גדולי
התורה.

הבה ונגיד :״אמן !״

אולם ישנו במדינה מחנה העורך הפגנות
לעתים קרובות יותר מאשר ערביי נצרת,
מחנה החוסם כבישים לבקרים, המפריע
לתנועה החופשית של כלי־רכב אזרחיים
וצבאיים כאחד.
זה המחנה של שומרי־השבת התוקפניים.
הם מכריזים בפירוש על זכותם ועל
כוונתם לקעקע אתחוקי המדינה, לערער
את בטחון הנוסעים בכבישים בשבת, למנוע
בשבת אספקה חיונית מיחידות צה׳׳ל
החונות בקירבת השכונות הדתיות, ואף
את הובלת פצועיהן.
המרשה לנו אלוהי ישראל לסבול סיכון
בטחוני זה? המתיר לנו המוסר היהודי
לעמוד מנגד, מבלי להפעיל כאן את ה־

מפורשת להכפיל את עונשו של כל פושע
שיגיש עירעור כזה!

ף ם לה אינו מספיק כלפי עבירות חמו־
^ רות במיוחד, הפוגעות בעצם קיומה
של מדינת־ישראל, המורידות את המוראל
שלה, הזורעות אי־בטחון בכל בית בישראל.
ראש־הממשלה
אמר, באישור גדולי הדת,
כי אין לשלול מן המימשל הצבאי את הסמכויות
הדרושות לו כדי להילחם בתופעות
כאלה.

הבה ונגיד :״אמן!״
נעשה בישראל מעשה פשע, שלא היה
כדוגמתו בכפרים הערביים בכל 13 שנות
קיום המדינה. זהו מעשה־נבלה, ששום
מוסלמי או נוצרי בישראל לא העז עדיין
לעשות כמותו. כוונתי לחטיפתו של הילד
יוסל׳ה שוחמאכר.
מעשה זה מוכיח שקיימת במדינה מחתרת.
מחתרת זו היא כל־כך מסוכנת, עד כי
כל מאמצי משטרת־ישראל, שרות־הבטחוך
הכללי ושאר מוסדות מנגנון־החושך, לא
הצליחו ללכדה במשך שלוש שנים ארוכות.
חלק אחד של מחתרת זו נתגלה, במקרה,

גואו3

המימשל הצבאי קיים כדי למנוע בעד
הערבים לחזור לאדמותיהם, שהופקעו לפי
חוקי־החירום וחוקים אחרים. אם יבוטל
המימשל, כך אמר ראש־הממשלה, יש סכנה
שיפרצו סיכסוכי־קרקעות בגליל, במשולש
ובנגב.
אבל ממשלת ישראל זקוקה לאדמה. רבבות
הדונמים העלובים של ערביי ישראל אינם
מספיקים. התיישבות גדולה, תכליתית, מתוכננת׳
זקוקה לאדמות נוספות. מניין נקח אותן?
ישנם בארץ דונמים רבים שאינם מנוצלים
כראוי למטרות קונסטרוקטיביות וחלוציות.
בכל רחבי הארץ פזורות ״ישיבות״ ,שאינן
משרתות שום תכלית, זולת חינוך משתמטים
נוספים מצה״ל.
ובכן, למה אנחנו מחכים? מדוע לא
נפעיל נגדם את מצוות הדת היהודית? מדוע
לא נגייס נגדם את המימשל הצבאי הקדוש?

הכה ונגיד :״אמן!״

יישלח־נא גדוד של צה״ל לכתר את מושב
קוממיות בחשכת לילה! יעלו־נא חיילים
חבושים קובעי־פלדה על הכפר עם שחר,
יאסרו נא את כל הגברים!
יובאו־נא כל תושבי הכפר למחנה־המעצר
בג׳אלמי, או לפחות לכלא שאטה!
יוציא־נא המושל הצבאי צו־הגלייה נגד
כל העסקנים הפוליטיים שלא גינו את הפשע,
ושלא שיתפו פעולה עם השלטון! יוגלה
נא כל אחד מהם לכפר אחר בארץ, רחוק
ככל האפשר מביתו, כפי שנעשה הדבר לעסקני
קבוצת אל־ארד, שלא עשו דבר מלבד
הוצאת עלון פומבי!

אולם יש בארץ אזור אחד, שכל תושביו,
ללא יוצא מן הכלל, אינם משלימים
עם קיומה של מדינת־היהודים, ואינם מכירים
בה. תושבים אלה הביעו לא פעם את
כוונתם להינתק מן המדינה ולהצטרף לממלכת
ירדן.
הנה קיימת סכנה בטחונית ממדרגה ראשונה.
הנה גייס חמישי פוטנציאלי, העלול
לנעוץ סכין בגב צה״ל בעיתות המלחמה.
דת ישראל מחייבת לנקוט אמצעים נמרצים
ביותר.

הבה נפעיל נגד מחתרת זו את
מצוות הדת היהודית! הבה נראה
להם את נחת זרועו של המימי
של הצבאי המקודש!

א. גם בפך לא די. ישנם צדדים נוספים
למימשל הצבאי. את כל אלה
הצדיק ראש־הממשלה בנאומו בכנסת, באישורם
של חכמי־הדת.

לפי דברי ראש הממשלה, באישורם של
גדולי הדת, דרוש המימשל הצבאי באזורים
הערביים, כי מיעוט מסויים מקרב הערבים
אינו משלים עדיין עם קיום מדינת
היהודים.

ך* אש הממשלה אמר, באישור גדולי
| התורה, כי אין שוויון של זכויות ללא
שוויון של חובות.
בראש כל החובות של אזרחי ישראל
העמיד את חובת השרות בצה״ל. עדה אשר
אין בניה ובנותיה משרתים בצה״ל, חייבת
להיות כפופה למימשל הצבאי. רק עדה
שבניה מגוייסים לפי החלטת ראשי העדה
עצמה, אפשר להוציאה בעתיד מתחום ה־מימשל
הצבאי.

בכפר קוממיות — וכאשר באו השוטרים
לעצור לחקירה את הרב המקומי, היכו התושבים
את השוטרים, איימו בשפיכת דמים
— ואמנם מנעו בכוח את המעצר עד עצם
היום הזה.
מרד כזה לא הצליח עד היום בשום כפר
ערבי.

!1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1

יוטל־נא על צה״ל להתאמן בשטחים אלה,
ולירות ללא אזהרה בכל אברך־משי שיראה
את פרצופו בשטח!

יוכרז־נא שכל עסקן דתי, שעזב
אי־פעם את המדינה בדי לאסוף
בספים לקרנות דתיות (ולגזול כספים
אלה מן המגבית היהודית
המאוחדת) הנהו ״ניפקד״ במובן
החוק, שנכסיו הם הפקר!

^ חדי כמה שנים של מימשל צבאי
\ 4כזה, תחול הבראה ניכרת במצב. פגעים
ממאירים, אשר אזרחי המדינה סובלים
מהם מזה 13 שנה, יבואו על תיקונם.
השכונות הדתיות של מאה־שערים, בני־ברק,
צפת, וכן כל הכפרים הדתיים, שיהיו
נתונים למימשל צבאי, יתנו בבחירות הבאות
את קולותיהם לרשימות שיקבלו אישור
מטעם המושל — למשל מפ״ם, מק״י ורשימות
אחרות שיפעלו נגד מפגעים שפורטו
לעיל.

לכנסת הששית לא ייבחר עוד
אף ח״כ דתי אחד.
ואז — על אפה ועל חמתה של הדת
הזאת — יוזצר רוב לביטול המימשל הצבאי.

או רי
111111

אבני

שמואל הרככי כעת החטיפה
עילוי לעתיד
(הנושר מענווד )4
שמו לב שכאן היה עליהם להתפור. הם המשיכו
בדרכם לכל אורך רחוב אלנבי, עד
כיכר המושבות.
בין אם היה וה מקרה או לא — הוא
הוכיח דבר אחד: פועלי תל־אביב קיצוניים
כיום אף מעסקניהם הפוליטיים. זעמם על
הפיחות הפך לתומר־נפץ, שכל קבוצה בעלת•
החלטה מסוגלת להדליקו.

פר שת יוסלה
משטרה פו לי טי ת

שורק־אביטל

בשעה שתים־עשרה בלילה, ביום ראשון,
צילצל הפעמון בדירת משפחת שוחמאכר בחולון.
כאשר נכנם פנימה צעיר מגודל, זלגו
דמעות מעיניהם של איטה ואלתר שוחמאכר,
הוריו של הילד שנחטף בידי קנאי דת
חשוכים.
הם לא יכלו לדבר, הקיפו את הבא כאילו
היה בנם האובד. אבל זר, לא היה יוסל׳ה.
שמואל הרכבי , 18 ,תושב רמלה, התרגש גם
הוא .״מהרגע הזד״״ אמר ,״אקדיש את כל
חיי כדי לעזור לכם למצוא את יוסל׳ה.״
כי הצעיר בעל הבלורית המטופחת, הנראה
כאחד מבני הנוער העירוני החפשי,
עבר בעצמו לפני שש שנים את מה שעובר
עתה על יוסל׳ה. הוא נחטף מידי הוריו
על־ידי קנאי הדוב
עוד חטוף לרשימה. סיפורו של הרכבי
התגלה רק במקרה. אשתו של משד,
ואגנר, ראש הועד הצבורי להחזרת יוסל׳ה
שוחמאכר להוריו, ביקרה בשבת אצל קרובי
משפחה ברמלה. בין הנוכחים היה גם
קרוב־רחוק של האשה, יהודה הרכבי. כאשר
התגלגלה השיחה המשפחתית לפרשת יום־
ל׳ה, הודיע לפתע האיש :״מה, את לא
יודעת?! הרי גם את שמוליק שלי חטפו!״
כאן גולל האיש סיפור טראגי, שהזכיר
את פרשת יוסל׳ה בפרטים רבים. שמואל,
יתום מאם, הצטיין בלימודיו בחדר ברמלה,
!ומלמד, אשר הצביע עליו כעילוי, דרש
שאביו יסכים לשלחו לישיבה בירושלים.
האב סרב. אולם כשהיה הילד בן ,10 נילקח
לישיבת שומרי אמונים, במאה שערים

_ רהיטים מודרניים
בקווים חדישים
מוצאים, משיגים וגם רוכשים אצל

הרהיט
תל־אביב, רחוב בן־יהודה 78

עם הפיחות חלה עלייה באיכות ובביצוע -
לא חל פיחות בערך הלירה שלך, כי -

נשתנו

המחירים

ואפשר לרכוש כתשלומים נוחים

מערמת סווו-ספוח-מזנונים מרהיבעין י

בחנויות
לב ל י -בית
ל שטיחים
למוצרי גומי
לצרכי מ שרד
ובתחנות דלק

שמואל הרכבי כיום
״את כל חיי אקדיש למציאת יוסל׳ה״

הצ1ל 8חזה זמט

במדינה
בירושלים. מספר פעמים הצליח האב להחזיר
את בנו אליו, ובכל פעם היו אלמונים
מחזירים את הילד לישיבה.
לבסוף נעלם הילד מבלי שאיש יידע היכן.
רק אחרי פירסום תמונתו, כמבוקש על־ידי
המשטרה, התברר כי שמואל הוסתר בשם
בדוי במושב קוממיות, הוחזר לאביו רק
אחרי משא־ומתן מייגע.
המשטרה הכחישה. הגברת ואגנר
מיהרה לספר את הסיפור ששמעה זה עתה
לכתב ידיעות אחרונות, יחזקאל אדירם, ש־סירסם
את הידיעה בכותרת ראשית של
עתונו, אולם ללא ציון הפרטים והשמות.
הידיעה הסעירה מיד את הרוחות. במיוחד
היתד, רגישה לד, המשטרה.
בעוד שמצד אחד הכחיש דובר המשטרה
כאילו התקבלה אי־פעם תלונה כלשהי על
חטיפת ילד, וכאילו טיפלה אי־פעם המשטרה
בנושא זה, מיהרו קציני משטרה לבקש
מידיעות אחרונות את הפרטים אודות
הילד החטוף, מלפני שמונה שנים.
מה שדובר המשטרה לא ידע שעה שהכחיש
את טיפול המשטרה בפרשה הוא שבידיו
של שמואל הרכבי נמצאה מודעת
המשטרה, שפורסמה בשנת , 1954 שביקשה
פרטים על הילד שנעלם מישיבת שומרי
אמונים. כאשר נודע פרם זה למשטרה, התגלה
סוף־סוף התיק, אולם לא נמצאה בו כל
תלונה וכל דיווח על חקירה. יהודה הרכבי,
אביו של הילד, זכר בפירוש כיצד מסר
את התלונה למשטרת ירושלים.
עתה, אחרי שמונה שנים, נזכרה סוף-
סוף המשטרה בפרשה. שמואל הרכבי הוזמן
למשטרת רמלה, שם נגבתה ממנו עדות.
קשר נוסף בין פרשתו של הרכבי לפרשת
יוסל׳ה התגלה, כאשר התברר שהאיש שהעביר
אותו מירושלים למושב קוממיות,
סנדלר ממאה־שערים בשם אלי חיים רוזין,
נמנה על ידידיו של הסב נחמן שטארקס,
נגדו ביקשו ההורים צו־על־תנאי, בחשדם
בו שהוא העביר את יוסל׳ה מהסב לחוטפים.
פרשת הרכבי היתה הוכחה נוספת להפקרות
השוררת במשטרת ישראל. אם תלונה
על חטיפת ילד נשארה ללא טיפול במשך
שמונה שנים, גם לאחר שהילד נמצא ונקל
היה להעמיד את חוטפיו לדין, מעורר הדבר
מחשבות נוגות, שלא סעיפי החוק,
אלא שיקולים פוליטיים מנחים את המשטרה.

ד,־ 15 בחודש לא זכו החזרים לקבל תשובה.
למחרת בבוקר, כאשר התאספו החזרים
לעבודה במרכז המיון, ליד שכונת ד,תקוזה,
פרצה סערת־הרוחות. מאתיים החורים הנזעמים
של תל־אביב, שהתמרמרו על דרך
מאבקו של הוועד, ערכו אסיפה ספונטאנית,
בחרו בוועד־פעולה, החליטו לשבות.
עובדי מחלקת־המיון, אשר אף תביעותיהם
לא באו על סיפוקן, חיכו באי־שקט
לראות כיצד יפול דבר.
כדוד השלג. כעבור שבוע ימים נידלק
הניצוץ שפוצץ את שלוזתם הדרוכה של
עובדי המיון. ב־ 21 בחודש, בשעה עשר
בלילה, הכריזו עובדי מחלקת המיון בתל-
אביב על שביתת אהדה לחורים כתגובה
על החלטת הנהלת הדואר לשבור את המאבק
על־ידי גיוס עובדי־לישכד. ארעיים לצורך
חלוקת מכתבים.
אולם למחרת, ביום החמישי, התכנסו עובדי
המיון בחצר הגדולה ואחרי הצבעת אמון
בוועד־ר,פעולה שנבחר לילה קודם, החליטו
להעלות את דרישות השכר שלהם. כדור
השלג המשיך להתגלגל. כל סניפי הדואר

כ? רזבויות שמורות

ת צ פי ת

• משכר חמור צפוי כתוך סיעת מפא״י ההסתדרות. אחרי
שאהרון בקר הוכיח את עצמו ככלי־שרת נאמן של שליטי מפא״י הנוכחיים.
ויתרו אלה על כחנתס הקודמת לסלק את בקר בהקדם, בשל תמיכתו בפנחס
לבון בימי הפרשה. מנוי וגמור עם בקר להפעיל גם להבא את מלוא כוחה
של ההסתדרות נגד כל דרישה להעלאת שכר. לעומת זאת מתגבשת בקרב אנשי
מפא״י בהסתדרות הדשה שקו זה עלול להוביל את מפא״י לשואה בהסתדרות,
לעזור לסיעות השמאל לקחת ממפא* ,בבחירות הבאות את האחוזים המעטים
הדרושים כדי להפכה למיעוט.

על רקע זה, צפה להתנגדות נמרצת של מפא״י להקמת

הסתדרות ארצית של פועלי התעשיה. השמאל, וביחוד אחדות־העבודה,
יתבע את הדבר בתוקף, תוך תקווה שפועלי התעשיה יהיו האלמנט
הקיצוני ביותר בצבור ׳הפועלים, וכי הנוף ידרבן את ההסתדרות לקו הנוגד את
עמדת אשכול.

• השכיתה הגדולה הכאה, כפי הנראה: שכיתה כללית

של פועלי הפרדסים. פועלים אלה סבורים כי הפיחות, המגדיל בצורה
ניכרת את רווחי הפרדסנים (שהרוויחו גם קודם לכן יפה) ,פותח פתח לעליה
בשכרם. בעוד שהשמאל יתמוך בשביתה זו, תשתדל מפא״י לדחות את התביעות
לעונה הבאה, מתון חשש פן תביא השביתה לתגובת שרשרת בסוגים אחרים

שביתות דוו רבעתו
.מיטב הנוער — התגייס לדואר!
מובטחים מדים זתואר!״
סיסמה היתולית זו היתד שגורה בפי
הנוער, למחרת מלחמת־העצמאות, כאשר נקראו
הצעירים במודעות להתגייס לשרותים
ממלכתיים שונים ומשונים.
במשך עשרה ימים נדמה היה כאילו
עובדי־הדואר החלו מתייחסים לסיסמה זו
ברצינות. הם לא דרשו, אמנם, מדים ותואר,
אך משכורת ותנאים סוציאליים, שיעלו
את מעמדם החברתי.
תשעת חודשי לידה. המאבק נפתח,
למעשה, בשתי חזיתות נפרדות.
עוד באפריל בשנה שעברה, זמן רב לפני
שמישהו חלם על המועד המדוייק של הפיחות׳
,החל ועד עובדי מחלקת־המיון של
אזור תל־אביב והמרכז לנהל שיחות עם
ההסתדרות ואיגוד עובדי המדינה. הם התלוננו
על תנאי־עבודתם הקשים של עובדי
המיון, העובדים בשלוש משמרות. ביקשו
להגדיל את התוססת של עובדי משמרת הלילה
ל־ ,50 אחוז במקום 25 אחוז שקיבלו
עד אז ולהוסיף 25 אחוז למשכורתם של
עובדי משמרת הצהריים.
חבלי הריונה של תביעת החזרים ארכו
בדיוק תשעה חודשים. בסוף חודש דצמבר
61 נולדה גם אצלם תביעה להטבת שכרם.
דרישתם: שתי לירות ליום, כתוספת־מאמץ.
.אין להשוות את המאמץ שלנו 7מאמץ
של פקידים רגילים,״ טענו 200 החדרים, רובם
בעלי דרגה , 10 המשתכרים כמאתיים
ושלושים לירות לחודש. .אנחנו סוחבים
מדי יום עשרים קילו, בגשם ובשמש.״
מאתיים זועמים. אולם איגוד עובדי
המדינה לא יכול היה להסכים לדרישה זו.
תוספת של חמישים לירות לחודש לדוור
היתד, מעלה, למעשה, כל עובד בחמש דרגות׳
,עושה את סולם הדרגות פלסתר.
נציגי האיגוד הציעו להוסיף לירה ליום עבודה,
החזרים דחו פשרה זו, איימו בשביתה.
בראשון לפברואר השנה הודיע ועד־הדוו־רים,
שהמשיך לנהל משא־ומתן עם הנציבות,
כי הובטחה תשובה סופית תוך שבועיים.
אולם עד לשעה שתיים־עשרה בלילה של
הנול 8וזזה ללגו

כוזגז ווון ץ חי?\2
בתל־אביב הצטרפו לשביתה. רשת הדואר
של המדינה נותקה מן העולם החיצון.
אור במרומי הבגיין. עתה עמדו ההסתדרות
ואיגוד עובדי המדינה בפני מצב
קשה שבעתיים. החזרים הוסיפו בינתיים
לתביעותיהם דרישות לקבלת מעמד של פקידים,
שעות־קיץ והעברה לתפקיד קל יותר,
ללא בחינות, אחרי שמונה שנות חומת.
עובדי השרות הבולאי קבלו על קיפוח
דרגות ועל גזילת שעות נוספות׳ ,להן היו
זוכים על־ידי הדבקת בולים ב״יום בול״ —
עבודה הנעשית היום באמצעות קשישי ״ס־שקם
— ועובדי הסניפים הגישו אף הם
רשימת דרישות־הטבה ארוכה.
אולם התוהו־ובוהו שהשתרר במדינה חייב
את נציגי המוסדות לפעול במהירות. נציגי
ועדי־ר,פעולה, ובראשם אברהם אמריו (,)38
צבר דור שישי ועובד־דואר מזה 18 שנה,
התכנסו בבוקר יום שישי בבית הוועד־הפועל,
בנסיון להניע את המוסדות למלא
את תביעות עובדי הדואר. אולם הדבר היחידי
שהתמלא היו המאפרות, שנגדשו בדלי
סיגריות. כל פתרון לא הושג.
ביום הראשון, בשעה שבע בערב, שוב
נקראו נציגי השובתים לבית הוועד־הפועל.
האור במרומי הבניין דלק כל הלילה. בשעה
חמש לפנות בוקר הגיעו הצדדים לפשרה.
לפי ההסכם שנחתם, זכו החורים בתוספת
1.5ל״י ליום־עבודד, בפועל ואילו עובדי
המיון זכו בהגדלת התוספת — 50 אחוז
לעובדי לילה 15 ,אחוז לעובדי צהריים.
נציגי איגוד עובדי המדינה וההסתדרות
התחייבו למנות וועדת בוררות, שתקבל על
עצמה להביא ולסכם את מסקנותיה בכל
הנוגע לשאר תביעות עובדי המדורים, תוך
שבועיים מאקסימזם.

של פועלים. גורם מעכב נוסף: קיבוצי כל המפלגות, המעסיקים פובדינז שכירים
בפרדסיהם, אינם מעונייניס גס הם בהעלאת שכרם.

• המערכה לדחיקת רגליו של השר פנחס ספיר תימשך.
אחרי שנכשל הנסיון למנוע את כניסת ספיר לממשלה הנוכחית, על־ידי מסירת
משרד המסחר והתעשיה למפלגה אחרת, איפשר הפיחות לקצץ באופן
דראסטי את הקרנות, שהניעו בשנת שעברה ל־ 160 מיליון ל״י, שנתנו לספיר
שלימה רבה בחיי המשק. ביאולן של קרנות אלה בתקציב החדש אינו משאיר
ביזי ספיר אלא תקציב מינימאלי לפעולה השיגרתית של משרדו.

•:עדיין לא בטוח מה יהיה האתנן שתשלם מפא״י לאגודת

ישראל תמורת הצבעתה בעד המימשל הצבאי. הידיעות, כאילו
נמסר תפקיד שגריר ישראל בווינה לח*כ שלמה לורנץ או לברון פנחס פון
פרוידיגר, מנהיג יהודי הונגריה שהעיד במשפט איינמן, עדיין מוקדמות.
האגודה מעוניינת לשגר את פרוידינר לתפקיד זה, מאחר שבתפקידו הנוכחי,
כראש החינוך העצמאי של האגודה, הוא גורם צרות לצמרת המפלגה.

גם הצעת־החוק החדשה של פנחס רוזן לביטול המימשל

הצבאי לא תהיה האחרונה. למעשה קיבלו כל המפלגות, התובעות את
ביטול הסימשל, את הקו של רוזן, המתכוון להגיש הצעה אחרי הצעה, ללא
סוף, מתוך תקווה שבאחת ההצבעות יביא ריב בין מפא״י לאגו״י ליצירת
רוב מקרי לביטול המימשל. למעשה יתן הדבר בידי האגודה אפשרות לסחיטה
מתמדת כלפי מפא״י, דבר העשוי להתיש בהדרגה את סבלנותה של מפא״י.

• התסיסה במפ״ם בענין אהרון כהן תגבר ותלך, מאחר
שפשטו בקרב צעירי המפלגה חששות כאילו מתכוונת הצמרת לנטוש למעשה
את אהרונצ׳יק הכלוא. בהקשר זה אפשרית נם יוזמיה ציבורית מחוץ למסגרת
מפ״ם, דבר שיעמיד את המפלגה במצב קשה ביותר.

• הטענות נגד הספורטוטו לא ירדו מדיוני בית־המשפט.
למרות שהשופט יוסף לאס דחה בקשה לצו־מניעה נגד מפעל ניחושי תוצאות
תחרויות הכדורגל, החליט אב בית־הדין העליון לקבוע ערעור דחוף בבקשתו
של שלמה רון, הטוען שקופח בחלוקת הפרסים.

במרינה

מטרטויס

מתכוננים השתים

מ:ות בטדיביזיא
קריית צאנז הישראלית
השוכנת ליד נתניה, יכולה עוד ללימוד הרבה
מאחותה הגדולה, המפרנסת אותה בכסף
וברוח, מארצות־הברית. הדמיון העשיר,
כושר ההמצאה המגוון, הרעיונות הגאוניים,
מלווים ללא הפסק את מעשיהם של אנשי
הרב מקלויזנבורג בניו־יורק. מעשי הטרור
של אנשי הקריה בישראל, שהכריחו את כל
המתנגדים להם לעזוב את המקום, מחווירות
לעומת סיפורי ניו־יורק. אחדות משיטות
אלה למד על בשרו הרב מאיר אמפעל,
לאהר שפירסם בשבועונו, המאור, היוצא
בניו־יורק, שחסידי צאנז הם ידידי הציונות
— ובניו־יורק אין חטא גדול מזה.
מיד למחרת הפירסום החלה הרדיפה אחרי
הרב העורך.
סיפר על כך הרב אמסעל עצמו :״כ״ג
ימים לפני הפסח, התלקחה אש התופת
בכל שגעונה. הוגברו הקריאות והקללות.
בערב יום טוב אחרון של פסח הביא לי
הדואר 12ה בי לו ת ...והנה חבילות של
כל סחורות ובהן כבדוני לכבוד הפסח בחמץ
ובנבלות וטרפות. משלוח החבילות
נמשך ועד היזם הזה מגיעים חבילות בדואר
שעלי להחזירן.
״מיד בחול המועד התחילו בטקטיקה חדשה.
מדי יום ביומו צלצלו אלי נציגי
חברות גדולות ובעלי מסחר, למתי ישלחו
לי׳ את הסחורה שהזמנתי. לדוגמא, קראני
סוחר אחד לעשיית תכריכים, למתי ישלח
לי את השחורים. וכן בית־מסחר לספרי
גלחות. כן קראתני חברת הבייבל״ ,וקידמו
אותי בברכה רבה לרגל כתבי להם, שרצוני
להיכנס לחברתם...״
,,אני נקרא לבוא להלוויתי״ .״לפני
ואחרי׳ הפסח התחיל זרם של משלוח
מכתבי איום להרוג ולאבד, מבושמים בקללות
ובגידופים, המראים לדעת את השכלתם
ובגרותם הגבוהה של אותם בני
שלושים ויותר, ועל הצעירים מהם אין
להתפלא עוד, שהרי יש להם מורים מצו־יינים.
מתוך שהקיצוני בלילות חיברתי את
תשובתי שנתפרסמה. הגם שלא הזכרתי
שמות, נדמה לאנשי קלויזנבורג שהדבר
נוגע להם, והמטה הארצי שלהם נועץ כדת
מה לעשות.
״אור ליום ב׳ פרשת נשא, אחרי חצות
הלילה, ואני הייתי בקליבלנד לקחת חלק
בחתונת בתו של אחד האדמו״רים, והנה
תרועת צלצול בפעמוני ביתי. אשתי נתעוררה
משנתה והנה שני׳ אנשים בלבוש
שרד לפניה וישאלו איה הרב אמסעל. אשתי
שאלה מה לכם ולרב אמסעל ויענו
שרוצים לקחתו לאמבולנס המחכה למטה
ברחוב. אשתי הוסיפה לתמוה ולשאול מה
זה אמבולנס. האנשים ענו ברוגזה, אנחנו
מבית־חולי־הרוח ברידזשוועי, ולפני שעתיים
טלפנו מביתך בבקשת רחמים, למהר לבוא
לקחת את רבי׳ אמסעל הנמצא במצב אנוש.
אשתי הרגיעה אותם אבל הם בכעסם קראו
למשטרה והופיעו שני בלשים שרשמו פרוטוקול.
״אבל
הם לא הסתפקו במעשה העוול
הגס של שליחת האמבולנס. ביום ב׳ בבוקר
קראו לי את תחנת הרדיו בניו־יורק,
וביקשו להודיע שהרב אמסעל קרהו אסון
בחצות הלילה והלוויתו תהיה בחצות היום
מביתו.
״אין בביתי לא טליביזיא ולא ראדיו
ואשתי לא שמעה את הידיעה. אולם מיד
אחר כך התחילו להרעיש בטיליפון להיוודע
מה זה ואיך זה נעשה. מתחילה סברה שהקוראים
מאנשי קלויזנבורג וענתה בגסות,
אבל אחרי כן שקראו לה מכרים ואמרו לה
מה שהודיע הרדיו, והגם שידעה שהנני
בקליבלנד, נתנה אמון לבשורה הפתאומית
ומרוב פחד ובהלה לא יכלה להוציא הגה
מפיה, ונפלה אין אונים על מיטתה, מלאת
צער ויגון, כשכל גופה רועד מפחד.
״כבר בשעה 11 בבוקר קראני אחד מידידי,
שהיה מאמין ואינו מאמין לידיעה,
ומסר לי הנעשה בניו־יורק. קראתי מיד
לתחנת הרדיו בניו־יורק ושאלתי איך זה
אפשר להודיע ברבים ידיעות בלתי אחראיות.
הוא נבהל מפחד, והבטיח להודיע
מיד את הטעות. אולם הפחד והעצבון שעוררה
הידיעה הראשונה אצל ידידים, גזלו
מהם את תאוות החיים ולא האזינו עוד לרד-
(העולם הזה ,) 1273

חברת אס פי ל ם גאה להציג את גדול סרטי השנה

אל סיד
שהוסרט עם צ׳רלטון הסטון, סופיה לורן, צוות מעולה

ביותר 7000 ,ניצבים ובמחיר של 12 מיליון דולר
על הרקע הנהדר של ספרד
כשיציג השבוע בקולנוע אלנבי
בתל־אביב סמואל ברונסטון, ה מפיק
היהודי הידוע ומגדולי ה תורמים
למגבית היהודית המאו חדת
בארצות־הברית, את סרטו
האחרון ,״אל סיד״ ,תהיה זאת
גולת הכותרת בקריירה של ברוג־סטון,
המפיק הרגיל בייצור סרטי־ענק,
במחירים הגבוהים ביותר, עם
הצוותות המעולים ביותר (כמו,
בתמונה למעלה הלקוחה מתוך ״אל
סיד״ ,סופיה לורן וצ׳רלטון הסטון,
בתפקידים הראשיים).
הסרט ״אל סיד״ שיוצג בעת
ובעונה אחת בקולנוע אלנבי בתל־אביב
ובקולנוע ארמון בחיפה,
הופק על־ידי ברוגסטון לזכר גי בור
ספרדי לאומי שחי מלפני
כ־ 900 שנה ושהגן על מולדתו
מפני הפולשים המוסלמים שבאו

מעבר לים וזכה לקבל מהם את
תואר הכבוד אל־סייד (האדון)
ששובש לאל סיד.

״הקמפיאדור״
אספילם* ,יבואן הסרטים ה ישראלי,
הקשור עם גדולי מפיקי
הסרטים בעולם (ושהביא ארצה,
בין השאר, את סרטי חוזליטו וא־ליקי)
גאה להציג את ״אל־סיד״,
בו מראה ברונסטון, שייפגש ה שבוע
עם נשיא המדינה ועם ראש
הממשלה, את הגיבור הספרדי
הלאומי, הקמפיאדור (המנצח ב שדה
הקרב) אל־סיד, הלא הוא
צ׳רלטון הסטון, על רקעה הנפלא
של ספרד, אותה עברו מצלמותיו
של ברונסטון (הנראה בתמונה ל יד
מצלמות 70 המילימטר המיו חדות
בהן הוסרט
הסרט) לאורכה ו לרוחבה.
קרבות
מרים
ואהבה נאמנה, אצילות
לב וגודל
הנפש הם הרקע
החי לאגדת עם
נפלאה שקמה ל תחייה
על בד ה קולנוע.

שם החברה
מורה לא רק על
המובחר, ה״אס״
שבקלפים, אלא
גס על ראשי ה תיבות
של שמות
מנהלי החברה,
אהרון שייר ושמ ט
וב ששון.

(המשך בעמוד ) 10

חברה מיסיונרית. נוצרית.

90$צבעמנון מנון הוא האיש!״
״? 9״הסמל שלך — שני שוורים תחת עול,
זהו סמלו של מנון!״ מעל קירות, לוחות־מודעות,
עמודי־השמל וחלונות־ראווה עולה
הקריאה אל תושב בומביי להצביע בעד
מועמד מפלגת הקונגרס, שר־הבטחון 1ז.ק.
קרישנה מנון. בין כל שתיים־שלוש מודעות
של מנון, מתנשאת קריאה של מתחרהו ה־בלתי־תלוי,
ג׳.ב. קריפאלאני, שסמלו —
לאלה מבין הבוחרים שאינם יודעים קרוא-
וכתוב — הוא המאזניים.
אם להאמין לעתוני בומביי — הגדולה,
הרועשת, המפותחת והמושחתת שבערי
הודו — הרי ששום דבר אינו מעסיק את יל
בני העיר מלבד הבחירות. ידוי אבנים במכוניתו
של מועמד לבחירות זוכה לכותרת
ראשית׳ בעתוני־הערב; הכרזתו של קרי-
פאלאני, כי קרישנה מנון, עם כל הכבוד
הראוי לו אישית, אינו אלא משתף־פעולה
עם הקומוניסטים, קודמת לידיעות על הצעותיו
של ניקיטה כרושצ׳וב לפירוק נשק.
ואמנם, יש משהו בזה. בצפון בומביי,
מחוז בחירתו של מנון, קשה ליהנות מן
המוסיקה ההודית המסחררת העולה מכל
עבר. מתחרים בה קשות קולות הבוקעים
מרמקולים המותקנים לג׳יפים, והקוראים
לעוברים־ושבים — לרוב באנגלית — לד,צ־ביע
בעד מועמד זה או השני. קשה אפילו
לשמוע את לחישות׳ הסרסורים הצעירים,
המציעים ״בת הודית יפה מאוד. צעירה.
בת משפחה טובה. רק תראה ׳ותחזור.״
עורך טייטס אוף אינדיה, שהסביר לי
את בעיות הבחירות, הבטיח :״זה עדיין לא
כלום. ההצבעה תתחיל רק בעוד שבוע
ימים. ואז יהיה ישמח. עכשיו אינך יכול
למצוא אף שר בעיר. כולם מסתובבים בכפ־

--מאת

ש לו ם כ הן
רים. בעוד יומיים־שלושה ירכזו את מאמציהם
בעיר. ואז יהיה שמח.״
יותר מכל יהיה שמח בצפון בומביי, על
אף ששם ייבחר רק אחד מתוך 44 נבחרי
מדינת מהאראשטרה לבית־הנבחרים המרכזי
בדלהי. כי האחד הזה יהיה קרישנה מנון,
או מתחרהו קריפאלאני.
מאחורי מנון עומדת כל הפרסטיג׳ה של
ג׳ואהרלאל נהרו, ראש ממשלת־הודו וראש
מפלגת־הקונגרס. בנאום אחרי נאום הבהיר
§ נהרו כי החזרת ידידו מנון לבית־הנבחרים
כמוה כהצבעת־אמון בו. אי־בהירתו של מנון
תתפרש בהודו כאילו היה מרכז מפא״י
בישראל מחליט לפתע להעביר את שמעון
פרס ומשה דיין, למשל, מראש רשימת מועמדיה
לכנסת, אל תחתית הרשימה. ואילו
מאחורי קריפאלאני עומדים חוגים רבים
שמאסו במנהיגות נהרו בראש הקונגרס, ואלה
הטוענים :״מאז שקיבלנו את עצמאותנו,
לפני 13 שנה, עומד הקונגרס בשלטון.
זה יצר שחיתות ורקבון. אנחנו רוצים שנהרו
ימשיך לעמוד בראש המדינה, אבל
אנחנו גם רוצים שתהיה לו אופוזיציה חזקה
ויעילה.״

430 מי ליון בעיות

ף* ג, זאת, הרושם של קדחת־הבחירות
לחיצוני בלבד. מתחתיו מתנהלים החיים ״יי
בבומביי באורח רגיל ונורמאלי — אם
אמנם יכול ישראלי לראות חיים אלה כרגילים
ונורמאליים בקנה־המידה שלו.
הרושם הראשון שעושה עיר זו הוא
רושם מהמם. אין אנשים ברחובות; יש
המונים. כשמתחלפים אורות הרמזורים ומגיע
תור הולכי־הרגל לחצות את הרחוב,
משתפך נהר אדיר של אנושות לבושה
בלבן. עשרים פעם ביום הייתי מוכרח לומר
לעצמי שאין זו תהלוכה או הפגנה הצועדת
לפני, כי אם סתם אלף איש החוצים
את הרחוב.
כששמעתי הרצאה מפי מנהל לשכת־העתו־נות
הממשלתית על תוכניות־הפיתוח של
כפרי הודו, ועל הצורך להעשיר את האדמה
ולהבטיח מקורות השקיה, ראיתי לנגד
עיני איזה שיכון־עולים במבואות תל־אביב,
או כמה דונם המקבלים מים מצינור

הרמקולים שר הנחיוות-נמיגדריהדתתה
דאוותתס -ואיך אפשו להתאפק?
ינסו לעשות נפשות לדתם. הפארסים הסכימו.
כיום הם מדברים הינדית, לבושם
כלבוש יתר בני־הארץ — ויחד עם זאת
הם נפרדים מהם לחלוטין. כדי לשמור
על דתם הנפרדת, לא התחתנו עם זרים.
כדי לשמור על חייהם למדו, התעשרו ובימי
האנגלים שיתפו פעולה הדוקה עם
המנגנון הלבן.

עופות הטרף

גנה שר מנון

כך הופיע קרישנה מנון — שר הבטחון של הודו, עוזרו
הקרוב של נהרו ומנהיג הגוש האפרו־אסיאתי באו״ם — על
שער השבועון האמריקאי טייס. השבוע היה מנון מועמד מפלגתו באחד משכונות בומביי.

•״#מכונית שהסיעה אותנו אל ה(
| קצה הצפוני של העיר טיפסה במעלה
הר טובל בירק. בין חורשות המאנגו והקו־קום
ניצבו ארמונות, חווילות ומקדשים. בפתח
כל מיקדש ניצב פעמון; המתפלל צלצל
בו, כדי שתפילתו תתקבל. קרוב לראש
ההר נעלמו הבתים. מצד שמאל השתרע
הים, מימין חורש־עד סבוך .״אלה מגדלי
הדממה,״ הסבירה פרוזיז.
מגדלי הדממה אינם, למעשה, אלא שש
בארות גדולות שנחפרו בתוך ההר. הם
שייכים לכת הפארסית ומשמשים להם לביצוע
אחד המינהגים המוזרים ביותר בעולם.
לכאן הם מביאים את מתיהם. ההינדו
שורף את גופת המת; היהודי קובר אותה
באדמה; מלחים בלב־ים מטילים אותה למצולות.
אך הפארסים, הדבקים בעיקרי דת
זאראתוסטרא, מתפללים לאש, לאדמה ולמים.
לשרוף, לקבור או להטביע גופת מת
תחלל את יסודות־הקודש. הם מצאו פתרון:
מגדלי הדממה.
ירדנו מהמכונית ועלינו בשביל מרוצף,
בין הירק. בראש ההר הגענו למעין שער־נצחון
מאבן .״לזרים מותר להיכנס רק
עד כאן,״ הסבירה מדריכתי ,״הלאה מותר
רק לפי היתר מיוחד. והעיקר — אסור
לצלם.״
היא החליפה כמה משפטים עם גבר
צמוק, וזה הסכים להובילני הלאה. עד שהגענו
למרחקי מטרים אחדים מן המגדל הראשון
.״זהו,״ הודיע .״מכאן אסור להתקדם.
אפילו לפארסים הרגילים. רק לעובדי
המקום מותרת הכניסה למגדלים. בנקודה
זאת הם מקבלים את הגופה מידי קרובי
המשפחה, נושאים אותה על כתפיהם ויורדים
עמה לבור הגדול.
שם הם מניחים אותה — כדי שהעורבים
יטרפו אותה. בצורה זאת הם ״קוברים״
את מתיהם מבלי לטמא אתי אליהם: האש,
המים והאדמה.

שיו אוס

הנחש המוסיקלי, המסמל את הודו, ושקישט גס את שער מנון
(בתמונה שבראש העמוד) אינו קיים רק בדמיון. זהו חזיון רגיל
בהודו. בתצלום זה של שלום כהן נראה אחד ממאלפי הנחשים כשהוא מנגן על חלילו.

יני יכול לסיים את סיפור מגדלי
^ הדממה בנימה כה מדכאה. אך יצאנו

סמביי

ירקון־הנגב. אבל המספרים שסיפק בן־שיחי
לא דיברו על 100 אלף מ״ק מים לחודש,
כי אם על אלפי מיליונים ליום; לא על
דונם פה ודונם שם — כי אם על אלפי
קילומטרים מרובעים ועל הרים שלמים, שאדמתם
נסחפה על־ידי הגשמים והשאירה
מאות אלפי איכרים נטולי־פרנסה .״כל בעיה
בהודו,״ אמר ,״יש להכפיל מיד ב־430
מיליון.״
אבל מכיוון שקשה לעקוב אחרי 430
מיליון איש, הבה נתלוזה אל אדם אחד
מתוך המון אינסופי זה, כדי להכיר דרכו
מעט את ארצו ויושביה.
השם: פרוויז סקרוואלה. הגיל .19 עיניים
שחורות וגדולות, חיוך נעים — והכל
עטוף בקפידה אלגנטית בתוך סארי ממשי
ורוד. העלמה פרוויז היא בת הכת הפארסית.
זזה, כפי שלמדתי לדעת, כבר אומר משהו.
זה אומר, קודם כל, שהיא בת של מיעוט
זעיר בהודו 100 :אלף בסך הכל, מהם כ־65
אלף בעיר בומביי. מקורה של הכת היא
פרם, ממנה ברחו ראשוני הפרסים לבומביי
במאה השביעית, מפחד, הכיבוש המוסלמי.
בהגיעם לבומביי העניק להם המהראג׳ה
זכות־מיקלט — בתנאי אחד: שיקבלן ..את ,
השפה ההינדית המקומית כלשונם, ושלא

תמונה רגילה של רחוב
בבומביי, כפי שצולמה מתוך
מכונית נוסעת 430 .מיליון תושבי הודו, המתרבים במהירות

תהלוכה נצחית

הגן הפאדסי

משם ועלינו מעט במעלה ההד, הגענו לגן
ציבורי מרהיב־עין. הוא היה מכוסה כולו
מידשאות ושיחים, אך לא עמד בו אף עץ.
כי הגן נטוע בשיכבה דקה מאוד של
אדמה, על גג מאגר־המים הגדול של
בומביי.
עד לפני זמן לא רב היה מאגר המים
פתוח. ואז שמו לב חושבי העיר כי העורבים
שעפו מעל מגדלי הדממה הפילו
לעתים בשר־אנוש אל תוך מימי העיר.
הפארסים, כמו כל מיעוט רגיש, מיהרו
לתקן את הפגם. הם יצקו על חשבונם
גג בטון למאגר־המים, וכדי ליפות את הנוף
נסעו מעליו גן והגישוהו כמתנה לעיר
בומביי.

הפרי האסור
•ץ ם, חם מאוד אפילו. בערך כמו
1ן ביום חמסין הגון אצלנו. אבל בני־שיחי
כאן מתפעלים מהאקלים .״באמת קריר בתקופה
זו של השנה,״ אמרו לי לא פעם .״אם
אתה רוצה להרגיש מה זה חום — בוא
הנה בעוד חודשיים־שלושה.״
לא, חודה רבה.
בכיכר המרכזית — בעצם: באחת מעשרות
הכיכרות המרכזיות — עומד רוכל
ומציע מיץ אננס טרי וקר. גושי הקרח
משקשקים בדלי הלבן. הלשון כבר בחוץ
מרוב צמא וחום. כמה מאות אלפי פעמים
בחיים שלי ניגשתי לרוכל כזה וההזיתי
אח צמאוני? בתל־אביב, בקהיר, באיסטנבול,
בהבאנה. אבל פת אני מתאפק. האחות י
היקרה של משרד־הבריאות בקריה הזהירה
אותי בכל חומרת הרפואה :״אל תאכל
שום פרי. ואל תשתה שום מיץ שם. חבל
על הבריאות.״
לכן התאפקתי. אבל כמה זמן, אלוהים,
כמה זמן אפשר להתאפק בחום הזה? ומשום
מה, אין לבקבוק הסטרילי של קוקה־קולה
אותה משיכה מהפנטת כמו למיץ הטרי הזה.
עוד כמה צעדים מהבילים, והנה רוכל
שני. הוא אינו מציע מיץ, כי אם פרי חי.
הפרי מוכך לפניו על צלחות קטנות, מקולף
וטרי. סליחה, אחות יקרה במשרד־הבריאות
בקריה. איני יכול יותר. חוץ מזה, לשם מה
נתת לי שתי זריקות נגד חולירע והרכבה
נגד אבעבועות, אם אינני יכול אפילו
לאכול מעט פרי טרי? תגידי את בעצמך:
יותר כדאי למות כאן בניכר למראה חפירות
האסורים?
ניגשתי לרוכל והצבעתי על צלחת אחת.
(המשך בעמוד )22

בומבה

נוראה, מהווים 430 בעיות חמורות. הרפואה החדישה מחסלת
את תמותת־הילדים, בעוד שרמת־המחייה הנמוכה אינה מאפשרת
עדיין להמונים לקלוט את רעיון הילודה המתוכננת ושיטות המניעה.

במדינה
(המשך מעמוד )8

יו ולא ידעו, על־כן, מההודעה השניה והתכוננו
להלוויה. מאות רבנים ובעלי בתים
הלכו לתת לי את הכבוד האחרון. רק
לפני ביתי נודעה להם הבשורה הטובה,
שברוך השם חי וקיים אנוכי.
מעשה כטלפון .״פעם, בהיותי בשי-
קאגו, קראתי הביתה והנה הטלפון הופסק.
קראתי את מחלקת המסחר של הטלפון
בניו־יורק ומסרו לי שמישהו קרא ואמר
ששמו הרב אמסעל וביקש להפסיק את
הטלפון ואם תקרא אשתי להחזיר את
הטלפון, הרי ידעו שמפאת מחלוקת עמה
אני הולך מביתי לזמן רב ולא אשלם.״
סיפורו של הרב אמסעל, מוכיח כי
גם בחו״ל, חסידי קלויזבורג עדיין
ממשיכים בתעלוליהם, כשאחיהם בישראל

ניהם במתח מתמיד, ומרשימים בהתמזגותם
עם הנוף. היה צורך לחצוב אבנים חדשות.
לצורך הכנת בסים הזכוכית הגדול של
האנדרטה, הדמין האבר לוחות זכוכית מיוחדים
בעובי שלא יוצר עד כה בשום בית־חרושת.
למרות האזהרות המוקדמות עמד
האבר על יצירת הזכוכית בעובי המיוחד.
כאשר התקררו לוחות הזכוכית הם נסדקו.
לא נותר אלא להכין את הבסיס מלוחות
זכוכית דקים יותר.
בינתיים המשיך האבר לטוס ללא הפסק
בקו תל־אביב־פאריס, על חשבון תקציב
המדינה. כאשר הושלמו לבסוף עבודות ההכנה,
התברר שהאנדרטה תעלה למעלה ממאה
אלף ל״י.
ילדים יצטרכו רשיץ. באחת ההזדמנויות
הסביר האבר את האופי המיוחד
של פסליו :״פסל אינו רק מצבה של יופי.

ן * י די עהשל סוכנות היריעות היהורית פורסמה בכל העתונים הישראליים. וזו לשוגה:
ן 1״חוגים מדיניים בצרפת מרוצים מעמדתה של ממשלת ישראל, שהגבילה את תוקף
דרכונו של מר יוסף גולן, וסבורים כי בכך הסירה את העוקץ מן היחסים בין צרפת
לישראל — כך כתב עתון־הערב הפאריסאי לה־מונד׳.
הקוראים הישראליים, שעקבו בתמיהה גוברת אחרי פרשת גולן, קיבלו את הידיעה
כפתרון של תעלומה. היה נדמה להם שסוף־סוף הבינו את פשר העניין.
הם לא יכלו לדעת כי הידיעה היתה לקוייה מבחינה אחת: לא היה בה שמץ של אמת.
לה־מונד אמנם פירסם בשבת ידיעה על שלילת דרכונו של גולן, אך ידיעה זו הוכתרה
במלים ״מאת כתבנו המיוחד בירושלים׳ .והיא לא הכילה מלה אחת על עמדת ממשלת
צרפת. בידיעה דובר אך ורק על עמדת ממשלת ישראל, בפרשה זו, שלה־מונר החשיבה
עד כדי כך שפירסם אותה בראש עמוד חדשות־החוץ שלו.
זיוף קטן זה היה אופייני לכל האווירה שאפפה פרשה מסתורית זו. כל הצדדים, כולל
יוסף גולן עצמו, היו מעוניינים לטשטשה. אך לגבי האזרח הישראלי היחה לה חשיבות רבה
מאוד. היא היוותה צעד גדול נוסף לקראת דיקטטורה גלויה בישראל.

משרד״חוץ פרטי

ן* גיכור־בעדיכודחו של הפרשה היה גבר גבוה מאוד, בעל כתפיים רחבות, המכופף
1 1דרך קבע את קומתי כדי להגיע לרמת בני־שיחו.
יש דעות רבות על תפקידו המדוייק של יוסף (״ג׳ו״) גולן־גולדין, הצבר בן ה־ 39 מכפר
אביחיל. יש שראו בו שר־חוץ של מדינה שאינה קיימת, או מנהל של משרד־חוץ פרטי.
יש שראו בו סוכן־בדרג־גבוה של ממשלת ישראל, העושה את העבודה השחורה אשר
הממשלה עצמה אינה מסוגלת, מסיבות שונות, לבצעה. יש שראו בו מתחרה בלתי־נעים
של שגרירי ישראל בעולם. יש שראו בו גאון של יחסי־ציבור. מנגנוני־החושך של תריסר
מדינות עוקבים בעניין אחרי מעשיו. מנגנון־החושך של מדינת־ישראל נכלל ברשימה זו.
לעומת זאת אין ויכוח על תפקידו הרשמי של גולן: הוא פקיד הקונגרס היהודי העולמי,
הגוף המתיימר להיות המוסד העליון והבלתי־תלוי של העם היהודי העולמי. בשם הקונגרס
הוא הקים משרד מדיני, שמושבו היה — בזו אחר זו — בפאריס, רומא, ג׳נבה ושוב פאריס.
הקונגרס היהודי העולמי הוא אחוזתו של הד״ר נחום גולדמן. אולם גולדמן יושב גם
על תריסר כסאות אחרים. אין לו פנאי, וגם לא חשק, לעסוק בדיפלומטיה היומיומית של
הקונגרס. על כן נתן לגולן חופש־פעולה רחב למדי. חופש זה הצדיק את עצמו, כי

הקמת אנדרטה כחזית הכור האטומי
רושם על האורחים
למדו שיטות שהן משוכללות אמנם פחות,
אך מביאות לתוצאות הרבה יותר מהירות.

מדע
ו 1לחש בו ןהבא רו ן
שלושה מנופים גדולים התאמצו בשבוע
האחרון להעמיד עמודי גראניט ענקיים בחזיתו
של הכור האטומי הנסיוני בנבי־רובין.
לעיני המתבונן הזר עשויים עמודים אלה,
שמשקל כל אחד מהם הוא כמה טונות,
להיראות כתגלית חדשה בשדה המחקר האטומי.
אולם המציאות אינה כה מסתורית.
העמודים אינם אלא חלק מאנדרטת ענק,
הגדולה, המרשימה והיקרה בישראל.
כאשר תעמוד האנדרטה על תילה, יהיה
זה מבנה מרהיב עין, עשוי בסגנון החדיש
ביותר של אמנות הפיסול המודרנית. גושי
האבן הענקיים יושתתיו על בסים זכוכית
גדול, וביניהם תקלח מזרקת מים.
במדינה העניה כל כך באנדרטות, עתידה
אנדרטת האטום בנבי־רובין להוות נכס אמנות,
חשוב. סימן השאלה היחיד המרחף מעליה
הוא: בשביל מי, בעצם, היא הוקמהז
הזכוכית התבקעה. שטח הכור האטומי
בנבי־רובין, הכפוף לאגף המחקר במשרד
הבטחון, אינו רק שטח חולי, המרוחק
ממקום ישוב. זהו גם שטח סגור,
שהכניסה אליו מותרת רק לעובדי הכור ולאלה
הזוכים לרשיון מיוחד מטעם משרד
הבטחון.
הקרן למימון האנדרטה ניתנה על־ידי
הברון ג׳ימס דה־רוטשילד, הקשור בישראל
בעסקים שונים. הברון רוטשילד גם בחר
את הפסל שהקים את האנדרטה: שמאי
האבר.
האבר, בעל הזקן המגודל, מי שהיה נוטר
במשטרת הישובים העבריים ויושב מאז
1948 בפאריס, התפרסם לפני שנים מספר
בעתי שזכה בפרס הפיסול הצרפתי החשוב,
פרם בורדל (העולם הזה .)1195 במשך חדשים
ארוכים תיכנן האבר, בן ה־ ,40 את
האנדרטה בנבי־רובין, קבע גם את הסכום
המשוער הדרוש להקמתה. האומדן הסתכם
בכמה רבבות דולרים.
אבל מן התכנון עד הביצוע גדל הסכום
פי כמה. האבר הזמין את אבני הגרניט אצל
חברת אבן וסיד בבאר־שבע, לא טרח להיות
נוכח בשעת ביצוע ההזמנה. כשהגיעו האבנים
הגדולות למקום, התברר שאינן מתאימות
להאבר, שפסליו אינם אלא מבנים
מורכבים של כמה גושי־אבן, השרויים בי-

הוא גם אנדרטה של חינוך, שילדים מטפסים
עליה ומשחקים לידה.״
צחוק הגורל הוא, שאם ירצה פעם איזה
ילד לשחק ליד האנדרטה הראשונה של האבר
בישראל, הוא יהיה זקוק לרשיון מטעם
משרד הבטחון. כי בעיני שמעון סרס חשוב
יותר להעמיד אנדרטה כזו במקום שתעשה
רושם על אורחיו, מאשר כמקום בו תשמש
אתר אסתטי ואמצעי חינוכי.

הבזימשל הצבאי
ה קו׳ז לינ ג
ח-כ דיאב עביד ישב מסוגר בבית־האבן
שלו בטייבה. מסביב לבית הסתובבו הגברים
ממשפחתו, כשהם חמושים אקדחים.
פטרולים של משמר הגבול סיירו בסמטאות
הכפר הערבי בגבול המשולש, וכוח משטרה
מיוחד רוכז בתחנת המשטרה המקומית.
כולם חששו לחייו של הח״כ הערבי,
היחיד שהרים את ידו בעד רמשכת ר,מימ־של
הצבאי על בני עמו*.
הסיבה לחשש היתה הפגנת זעם שכונסה
בשבת האחרונה ברחבת בתי־הקפה של
טייבה. מארגני ההפגנה לא ביקשו אומנם
רשיון לקיימה, ואילו היו מבקשים, לבטח
לא היו מקבלים: אך הם השתמשו בטכסיס
כדי לקיימה: נערכה אסיפה קטנה בבית־קפה,
המותרת לפי החוק. הנאומים הועברו
ברמקול לקהל 500 הגברים בכיכר.
נציגי כל המפלגות התומכות בביטול
המימשל, שפכו את כל החרפות האפשריות
על ראשו של עביה בעוד שאחד
מהם הזכיר כי יעוד במלחמת העצמאות
נחשד עביד במסירת ידיעות על בני־כפרו
ליהודים, קראו אחרים להטלת חרם חברתי
על הח״כ.
כאשר הסתיימו הנאומים, רצו כמה צעירים
חמומי מוח להמשיך בהפגנה לביתו
של עביה אולם סאלאח בראנסי, איש אל־ארה
האישיות המרכזית בין מתנגדי המימ־של
בכפר מנע זאת מהם, מחשש לפרובוקציה•
האסיפה התפזרה בהחלטה :״אנו מגנים
את עמדת שני חברי הכנסת הערביים,
אשר תקעו חרב בגבם של הערבים הנלחמים
למען שיווי זכויות וביטול הדכוי וההפליה׳.
ח״כ עביד המשיך להסתגר בביתו, הסביר
למקורביו מדוע הצביע בעד המימשל:
״רציתי למנוע גיוס צעירים ערבים לצה״ל.״
* הזז*כ הערבי השני שהצביע בעד ה־מימשל
הוא הררוזי ג׳אבר רהאיש, שבני
עריתו שוחררו מעול המינזשל.

בפעולתו החופשית השיג גולן עבור גולדמן הישגים חשובים מאוד, שעזרו להפוך את
גולדמן לדמות מוכרת בעולם המדיני, ובמרחב הערבי.
כל אחד מההישגים האלה היה בדקירה בבשרו של משרד־החוץ הישראלי.

פצצה בפירנצה

ך* עולתו של גולן נעשית בשקט, בדימדומים השוררים בשטח־ההפקר שבין דיפלומטיה
£4רשמית לבין עיסקי־חושך.
לעתים קרובות קורה ששתי מדינות מעוגיינות לקיים ביניהן מגע, אך אינן יכולות להידבר
בגלוי זו עם זו, מפני שהן מעמידות פנים של אויבות־בנפש.
הקונגרס היהודי העולמי הוא פירמה מצויינת למגעים מסוג זה. בשנים הראשונות של
המהפכה המצרית, לפני שבן־גוריון ועבד אל־נאצר הכריזו מלחמת־חורמה אישית זה על
זה, היה המישטר המצרי החדש מעוניין למשש את הדופק הישראלי לגבי אפשרות של
הסדרים חלקיים. התפקיד הוטל על סוכנים מצריים שונים ברומא ובפאריס. הם באו במגע
עם גופים יהודיים שונים, וביחוד עם הקונגרס היהודי. גולן קיים שיחות ודיווח לגולדמן.
אחת התוצאות הגלויות של מגעים אלה היה כינוס ועידות־פירנצה הראשונות. בעל־החסות
היה ראש־העיר־לשעבר ,״הפרופסור הקטן׳ ג׳ורג-ו לה־פירה. ממשלת איטליה העניקה
לועידות גושפנקה כמעט רשמית. אולם הרוח החיה, הכוח האמיתי מאחורי הקלעים, היה
המזכיר הכללי — ג׳ו גולן. ועיקר התקציב בא מן הקונגרס היהודי העולמי.
המצב כולו היה עדין ויוצא־דופן. שליחים מצריים השתתפו בוועידות, ושגריר מצריים
ברומא, אוקאשה (כיום שר בממשלת עבד אל־נאצר) לקח חלק פעיל באירגונן. הוא ידע

עם המאווקאיס

תמונה זו מדגימה את היחסים שקשר גולן עם ראשי
הציבור באפריקה הצפונית. בתמונה: סדי בן־ברקת,
ראש הפרלמנט המארוקאי וראש הפלג השמאלי של מפלגת איסתיקלאל (במשקפי שמש).

1^111

עם מרו מאווקו

ג׳ו גולן (קיצוני מימין) מקשיב בעניין לדברי
מולא׳ חסן, שהיה אז יורש־העצר של מארוקו,
בעודדו לפני דגל העיר. בטכס הממלכתי המפואר, שנערך בארמון הישן, ישבו ליד

שולחן הנשיאות, הפרופסור לה־פירה (משמאל, יד טל האוזן) ,ראש ממשלת איטליה
אמינטורי פאנפאני, ומושל העיר. כמזכיר הקונגרס, ישב גולן ליד שולחן הנשיאות בכל
הישיבות. החיילים, הנושאים את דגלוני העיר, נועדו להוסיף לחגיגיות המעמד, שגולן יוזמו.

כי גולן מכמן את הוועידות, ומניין בא הכסף. בכל זאת האמין כי הדבר כדאי — מתוך
תקודד, כי הד״ר נחום גולדמן יהווה חוליית־קשר בלתי־רשמית בין קאהיר וירושלים.
אך קשר זה לא האריך ימים. אחרי כמה וכמה נסיונות של הידברות, הגיעו המצרים
לכלל מסקנה כי גולדמן אינו מסוגל להשפיע על בן־גוריון, וכי המגעים עמם אינם
נושאים פרי ממשי. אם נותר להם ספק בכך, הרי באה ההתפוצצות בפירנצה והוכיחה זאת.
למעידה החשובה ביותר, לפני ארבע שנים, שלחה גולדה מאיר את ראובן שילוח המנוח
על מנת לפוצצה. שילוח, שנחשב בכל רחבי המרחב לאיש מנגנון־החושך ולאחד מראשי
המלחמה בלאומיות הערבית, תבע לעצמו מעמד של ציר. כשסירבו מארגני המעידה להעניק
לו מעמד זה, בטענה שגם שום שליח רשמי של מדינה אחרת לא זכה לכך, הכריח שילוח
את הנציגים הישראליים לנטוש את המעידה. אך גולן הפר את מרותו, בטענה שאינו מכהן
מטעם ישראל, אלא מטעם נשיאות הועידה.
כבר אז היה מנוי וגמור עם משרד־החוץ לחסל את גולן. אפילו גולדמן נאלץ לנזוף בו.
אך הצעד הקיצוני נמנע. גולדמן הצליח לשכנע את בן־גוריון כי פעולתו של גולן
חשובה מדי מכדי לשים לה קץ בשלב זה.

אחרות, החלו שותים קוקטיילים בחברת הצבר גבה־הקומה. יעדו: הקמת ועידה ״תרבותית״
כל־אפריקאית, בדומה לודעידת פירנצה הים־תיכונית, שמזכירה יהיה ג׳ו גולן הישראלי.
בצורה זו היה נפתח גשר ישראלי נוסף לאפריקה — גשר שיכול היה להביא תועלת
מיוחדת לגבי אותן המדינות שאינן מעוניינות ביחסים רשמיים הדוקים מדי עם ישראל
בגלל יחסיהן עם מדינות ערב.

כעל מכולת והחנווני ממור

** י בינתיים פרץ לו גולן אפיקים חדשים. הוא הפך לנציגה העיקרי — אך הבלתי־
^ רשמי — של ישראל בארצות המאגרב, המערב הערבי.
בשיא התככים של שילוח, באותה ועידת־פירנצה חסרת־המזל, נפל לה־פירה למשכב
מרוב התרגשות, ותפקיד היו״ר עבר לידי האורח החשוב ביותר — המולאי חסן, אז
יורש־העצר (וכיום מלך) מארוקו. חסן וגולן עבדו בשיתוף־פעולה הדוק.
לא היה זה הכיבוש היחיד של הצעיר מאביחיל. הוא בנה לו רשת מסועפת של קשרים
אישיים בתוניס ובמארוקו, בחוגי השלטון ׳והאופוזיציה כאחד. בשעה שממשלת ישראל
שמה את הכל על הקלף של מלחמת־נצח באלג׳יריה, טיפח גולן יחסים הדוקים עם ראשי
הפל״ן, עזר להם בעניינים שונים, הקנה להם מעמד במעידת פירנצה.
כך קרה שבעוד חביב בורגיבה או ראש ממשלת מארוקו משמיעים הכרזות אנטי־ישראליות
בפומבי, נכנסו ויצאו אישים תוניסיים ומארוקאיים בביתו של גולן. מגעים אלה
היו תמיד סודיים — וכך היו תוצאותיהם.
אין ספק שכל האישים הצפון־אפריקאיים היו משוכנעים כי גולן פועל בשליחות בלתי־רשמית
מטעם ממשלת ישראל. יתכן כי התפעלו בסתר ליבם מחוכמתם של הישראליים,
המקיימים בגלוי מגע הדוק עם צרפת, אך אינם זונחים אותה שעה את הצורך ליצור מגע
עם אלג׳יריה של מחר. הם לא יכלו לדעת כי משרד־החוץ מתייחס אל השליח העצמאי כמו
בעל חנות־מכולת אל החנווני ממול.
בשנה האחרונה החליט גולן להרחיב את תחום פעולתו. הוא פלש לאזור השחור של
היבשת השחורה. נשיא סנגל, לוחמי־שיחרור מאנגולה, נציגים מחצי תריסר מדינות שחורות

ערירות ש 7סר5זי״רן ו?3וע

^ י|* הצליח איש צעיר מעמק־חפר ליצור רשת מסועפת כזו של יחסים דיפלומטיים,
ללא עזרה מאיש זולת תקציב הקונגרס? התשובה נעוצה באופיו המיוחד של ג׳ו גולן.
הצעיר, שבילה כמה משנות ילדותו בדמשק, שם ניהל אביו סוכנות של מכונות־התפירה
זינגר, מדבר ערבית שוטפת. באותו שטף הוא מדבר צרפתית ואנגלית. הוא מתאים במידה
שזזה לטרקלין של מלון מפואר בלונדון, למסיבת־קוקטייל בניו־יורק, לבמת הנשיאות של
ועידה מדעית ולחדר־ישיבות במרכז או״ם. ובכל הנסיבות, הוא נשאר צבר אופייני.
מוזר שגולן לא הפך לאחד מצעירי בן־גוריון. בגיל, ברקע, בכשרונות המיוחדים, אין
הוא שונה במידה רבה מצעירים כמו שמעון פרם, טדי קולק או אהוד אבריאל. כמוהם,
גדל בש״י של ההגנה ובענייני. הרכש של ימי המלחמה. כמוהם, למד להכיר את העולם
לראשונה כשליח נודד של ההגנה. אחיו הוא כיום עסקן מפא״יי מובהק בקרב ציבור
הסטודנטים. הוא עצמו יכול להיות כיום מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד־החוץ, או
שגריר בבירה כמו רומא.
אם לא הלך גולן בדרך זו, אין סיבת הדבר נעוצה ברקע אידיאולוגי דווקא. כאיש־מעשה
מובהק, לא עסק גולן מעולם בגיבוש מצעים רעיונים או בפעילות מפלגתית שיכלה להרגיז
את ממשלת ישראל. יתכן כי הסיבה האמיתית היא שאיפתו לנהל פעולה עצמאית, ללא
המיגבלות המרגיזות של מנגנון ביורוקראטי מסורבל וחסר־תנופה.
ואכן, בפעולה מסוג זה אין כמו גולן. בתפיסתו המהירה, הוא מסוגל לתפוס מיד במה
מעוניין בן־שיחו. בזריזות מפתיעה, הוא מסוגל למלא את מבוקשתו — תהיה זאת היכרות
עם אישיות פלונית ממדינה אחרת, הזמנה לישיבה פוליטית, בילוי נעים בכרך חדש.
בעיקר מצטיין גולן בידידות בלתי־רגילה. הוא זוכר תאריכים החשובים לזולתו, מסוגל
לשלוח לפלוני מתנה שהלה ייחל לה כל זזייו, מוכן תמיד להקריב מזמנו וממרצו כדי
לעזור למישהו. והחשוב ביותר: מקבל הטובה אינו מתרשם שגולן עושה זאת מתוך
חשבון, על מנת לקבל בפעם אחרת תמורה. אשתו, אסתר, אף היא צברית הנשארת בכל
הנסיבות ישראלית מובהקת, מצטיינת בתכונות דומות. יחד עם בתם הקטנה (שהחלה בימי
שהותה בפאריס דוברת צרפתית{ ,היא נודדת עם גולן מארץ לארץ, ללא דירה קבועה.

כל האנשים שגולן מקיים עמם מגע — יהיה זה שר צרפי, דובר של הפל״ן, שגריר
מצרי, מלך מארוקאי, נשיא סנגלי, קארדינאל רומאי או אלינור רוזבלט — הם קודם כל
ידידיו האישיים. כל אחד מהם מוכן לעשות הרבה מאוד בשביל גולן. על כן מהזזה גולן
איש־ביניים אידיאלי, מקשר בין אנשים, יוצר מגעים פרטיים וסודיים.
הפרשות שגולן מעורב בהן יכולות למלא ספרים מרתקים — אף כי רובן ככולן אינן
ניתנות לפירסום. כמה מהן דומות לעלילות קולנוע. הן הפכו את שמו של גולן לשם דבר.

מה מדכיז את גולדה?

עם לה־פיוה

גולן עומד דוס ליד שולחן הנשיאות, בשעה שמחצצרי
העיר משמיעים את אות הפתיחה, של ועידת־פירנצה. יחד
מם ראש־העיר, ג׳ורנ׳ו לה־פיוה ומושלה של העיד, זכה רק ג־ו גולן לכבוד רב נוה.

**דינה אחרת היתד, מאחלת לעצמה שיהיו לה פירמות רבות כמו הקונגרס היהודי
0העולמי, ופעילים רבים מסוגו של גולן. כי כל מגע נוסף, כל קשרים נוספים הם
הון פוליטי ראשון־במעלה המונח בכספת, והעלול להיות חשוב ביותר בהשתנות המצב
הפוליטי. לא כן מדינת־ישראל.
בשביל גולדה מאיר, מחזה מרגיז הוא לראות את ג׳ו גולן מסתובב בטרקלין־הנציגים
האדיר של מרכז האו״ם, שקוע בשיחה חייכנית עם נציג זר שאינו מוכן אף להגיד שלום
לנציג ישראלי רשמי. הישגיו של גולן מרגיזים בהכרח פקידים הפועלים על פי דרך השערה,
והנאלצים לפעול בדל״ת האמות של הוראותיהם הרשמיות.
יתר על כן, משרד־החוץ הישראלי מחונן בתסביך־נחיתות מיוחד־במינו. כתוצאה מכך
גיבש לעצמו מושכל־ראשון: לשום אזרח ישראלי אסור לקיים מגע מדיני עם זרים, אפילו
(המשך בעמוד *)1
יהיה מגע זה מסוגל ברבות הימים להביא למדינה תועלת לאין־ערוך.

במדיוה
תל־אביב
מקום לי דהצמרת
•אני יודע שיש לכמה מכם נשק מוסתר
בבית, ואמרו לי שאתם רוצים לירות אם
יבואו להרוס את הבתים שלכם. לכן אני
מזהיר את כולכם לא להשתמש בכוח, כי
זה יכול לקלקל את השם הטוב שלנו בכל
העיר !״ קו א חבר ועד שכונת גבעת־עמל
הצפון תל־אביבית, באסיפת תושבי השכונה.

דברים אלה נפלו על אזניים אטומות.
״אצלי אין נשק בבית,״ הודיע אחד התושבים
הנזעמים ,״אבל אם יבואו להרוס את
הבית שלי — יישפך דם!״
הכרזת מלחמה כזו עוררה את ראשי
260 המשפחות שנוכחו באסיפה. כי על
אותן משפחות, השוכנות בחציה המזרחי של
השכונה, איימה סכנת נישול. חברת סולד־בונה,
שקנתה את 83 הדונמים עליהם ישבו,
איימה לסלקם בכל מחיר.
עוד בו בערב יצאו תושבי החלק המזרחי
של השכונה, גבעת עמל ב׳ ,והרסו את
כל גדרות־התייל שהוקמו בשבוע האחרון
על־ידי פועלי החברה ההסתדרותית. הקרב
בין החברה הענקית לבין התושבים הדלים
נכנם לשלב מכריע.
כמה דרוש לפקיד? אדמות גבעות־עמל
מחולקות מאז מלחמת־העצמאות לשלושה
חלקים. לפני־כן ישבו במקום ערבים,
גידלו פרות שחורות בביצות הירקון הסמוך,
וקראו לשכונתם על שמן — נ׳נזוסין.
כשפרצו הקרבות בתל־אביב, ברחו תושבי
הגבול היפואי לג׳מוסין, גירשו את הערבים
יחד עם הפרות. המקום התחלק לשכונות
לפי מוצא התושבים. יוצאי השכונות
היפואיות התיישבו בג׳מוסין א׳ ,פליטי שכו־נת־התקווה
וברם־התימנים התיישבו בגבעה
ממול — ג׳מוסין ב׳ ,החליטו באסיפת־שכונה
לקרוא למקום גבעת־ענזל. השם נדבק
לשתי הגבעות, והוכר כשמן הרשמי.
כעבור פחות משנה נוספו לתושבים הדלים
שכנים מסוג אחר. מוסדות המדינה,
שזה עתה הוקמה, החליטו להעניק לפקידיהם
הבכירים קרקע במחיר זול, כדי להקים עליה
שיכונים. הקרקע שנבחרה היתד, סמוכה לגבעת
עמל א׳ ,ופקידים רבים כמו דויד
(״דולק״) הורוביץ, כיום נגיד בנק ישראל,
פנחס לבון, ופקידים רבים אחרים, קיבלו
חלקות־קרקע של חמש מאות מטרים מרובעים
במחיר הסמלי של שלוש לירות
למטר.
בעקבות הרעש שפרץ, קבע שר־המשפ־טיס
דאז, פנחס רוזן, שחלקה בת שלוש
מאות מטרים מרובעים תספיק בהחלט לפקידים,
אליהם הצטרפו בינתיים גם פקידים
בכירים של עיריית תל־אביב.
רוב קוני הקרקעות באותה תקופה לא
התיישבו במקום, מכרו בינתיים את חלקתם
במחירים הריאליים שלה, המגיעים כיום כבר
ליותר ממאה לירות למטר מרובע. הנותרים
הקימו ווילות נאות, נטלו לעצמם את השם
היומרני ״שכונת הצמרת.״
אך לפשוטי־העם שהתיישבו במקום, שביקשו
לקנות את חלקתם, ולוא גם במחירים
הריאליים שלה, סירבו אנשי האפוטרופוס
על הרכוש הנטוש להיענות, והם נשארו
יושבים על הקרקע. הם החלו מרחיבים לאם־
לאט את דירותיהם העלובות, הופכים אותן
למשכן אנושי.
סיפר מאיר ימיני 40.עובד עיריית תל־אביב,
שבא לגבעת עמל א׳ מיפו :״אני הייתי
במלחמה ואשתי, בחודש התשיעי להריונה,
עברה למקום. קיבלתי מאחי ליפט עלוב,
והעמדתי אותו על חלקה זרועת קוצים.
במשך הזמן הוספתי חדרים, אך כל הזמן
סבלו הבנים שלי מהרטיבות, ועד היום
הם אינם בריאים לגמרי. אבל כיום יש
לי חלקת קרקע קטנה, עם עצי פרי שנטעתי,
ודירה קטנה עם חדר וחצי.״
סלילה ובנייה. לפני זמן לא רב נמכרו
אדמות גבעת־עמל ב׳ לסולל בונה. האדמה
נמכרה לחברה הקבלנית הגדולה במחיר הסמלי
של 22.5ל״י למטר מרובע, בסך־
הכל מיליון ו־ 800 אלף לירות. אחד התנאים
החשובים בתנאי המכירה: שהחברה תדאג
לפתרון בעיית התושבים. הקרקע נמכרה ללא
מיכרז, דבר שהמריץ את מבקר־ד,מדינה
לפתוח בחקירה. אך בינתיים החלו אנשי
החברה עושים הכל כדי לפנות את התושבים
מהשטח, בדומה לפעולות דומות בשכונת
מחלול ובשכונת נורדיה.
הם הסכימו לתת לכל תושב 3000 לירות
תמורת חדר. מאחר שהדירה הגדולה ביותר

מאת

היא בת שני חדרים, לא יכלו התושבים לעשות
בסכום זה דבר. בינתיים הוקמו גדרות
לאורך ולרוחב, כדי להפריע את התנועה
הסדירה. אנשי החברה אף קנו את הבית
של גן־הילדים של ארגון אמהות עובדות
בשכונה, השאירו בכך את הילדים הצעירים
לשחק בסימטאות העפר.
אך בידי התושבים היה העתק החוזה החתום
של החברה, לפיו התחייבה לפתור
את הבעיות. הם נעמדו על דרכיהם של המגדרים,
התנגדו בכוח להורסים, הודיעו לחברה
שהם ימכרו את דירותיהם רק תמורת
שיכון שווה־ערך — ממש כפי שצויין בחוזה•
אך לסולל־בונה יש סבלנות. חברת־שיכון
פרטית כבר הציעה לקנות ממנה את
השטח, באותם התנאים, תמורת ארבעה מיליון
לירות.
הכל מותר. כשנשאל השבוע סגן מנהל
מינהל המקרקעים כיצד נמסרה קרקע המדינה
לסולל־בונה בסכום מבוטל וללא מיכרז,
ענה קצרות :״זה מותר לנו.״
מדוע לא נמכרה הקרקע באותו מחיר
לתושבים עצמם? ״מפני שסולל בונה תפתור
את הבעייה של תיכנון האזור. לא היה
טעם למכור את הקרקע לתושבים שימשיכו
לשבת עליה כמו עד עכשיו.״
כאשר הרסו התושבים השבוע את הגדרות,
נתברר גם פירוש התיכנון לגביהם. כששאלו
את מנהל העבודה מה יעשו בכסף הדל
המוצע להם, השיב :״לכו לשייך־מואנים!״
תשובת התושבים: מה הערובה שתוך
שנה לא יקרה אותו דבר עצמו בשייך־
מואניס?

דרכי חיים
ש אל ה שר טע
כאלפיים מתושבי ישראל שינו לאחרונה
את שמותיהם. זאת פירסם עתה משרד הפנים
ברשומות.
בין האלפיים שלא היו מרוצים משמם
הקודם, היה גולשן אמנון מנתניה. שמו הקודם:
גולשן נאצר. קל להבין מד, הציק
לאזרח זבל עזרא, ששינה את שמו למצליח
עזרא. מובנת גם הסתייגותה של זין פורטונה,
שהלכה למירשם התושבים והחליפה
את שמה הפרטי — פורטונה — לשם עברי
טהור: מזל.
אולם לא ברור מה הציק לויסמן אברהם
בשמו הקודם לבני. מזרחי שמעון היה משוכנע
שהעולם יסביר לו פנים יותר בשמו החדש
— שפירא שמעון. השקפת־עולם נוגדת הי־תה
לנורילוביץ אברהם ממחוז תל־אביב, שהחליף
את שמו לרחמים אברהם.
לזליקוביץ הינדל בלומה נידמה היה ששמה
קצר מדי. היא בחרה בשם הבא:
זליקוביץ איליה הינדל בלומה. מסתפק במעט
היה מילהופר חיים. שמו הקודם: מיל־הופר
שמואל היינץ פאול ארוין.
לא מעט אנשים היו בטוחים כי משנה
אות, משנה מזל. בלעדי אליעזר שינה לגלעדי
אליעזר. מעלם חנוקה למעלם חנוכה.
קרניול טלמן לקרניול קלמן. שפיר דורה
לשפיר דובה. פתחי פתחי לפתחי יפתח.
צבמני נעמי לזבדני נעמי.
קשה לדעת מה מניע את האזרח לבחור
דווקא בשם זה ולא באחר: מוצרי מרים
שינתה למוצרי מירה. צמח רות הפכה צמח
ריטה. שוחתים זוליכא הפכה שוחתים לאה.
יעקב ריימונד — יעקב רחל. מורדוקוביץ
זאב — מורדוקוביץ אריה. חקיקי אירג —
חקיקי הרצל. גוטמן רוזה — גוטמן יוכבד.
תם סלימאן — תם שלמה. קובי ירדנה —
קוץ ירדנה. קקואן מהראנגי — קקיאן עדנה.
יהודה צבייה — יהודה אור־לי.
בין המחליפים בלטה הקבוצה ההיסטורית־גיאוגרפית:
האיש פורמן אילת החליף את
שמו לפורמן אילת מצדה. חזון חוזה —
חזון חוזהאל. נקאש שלום — בן יהוידע
בניהו.
טבעית ביותר סיבת השנוי בקבוצת האנשים
הבאה וים כסיאל — וים מאיר. נוימן
לולו — נוימן אריה. סלח טורקיה —
צדוק יהודית. אקאקה גאק — כוהן יהודה.
ארץ קדושאי אגא בבא — ארץ קדושת
יהודה.
לגולדוסר פייגה שולמית היו, יתכן, מניעים
חשובים מאד, אם הלכה באופן מיוחד
למשרד־הפנים והחליפה את שמה לגולדוסר
שולמית פייגה.
שאלה של טעם, כמובן.

מיכאל אב־דוו־
** ין עתונים שמרניים יותר מאשר
כתבי־העת האמריקאיים, המכוונים אל
מיליוני הפוריטאנים המד,ודים את אוכלוסיית
ארצות־הברית. בין אלה, אין עתונים שמרניים
יותר מעתוני־הנשים, המכריזים על
עצמם כעל ״עתונים למשפחה כולה״ .לעולם
לא תמצא בהם דבר שאינו מקובל על הכל,
שאינו זוכה לאישור אילם של כל הכנסיות
ואגודות־המוסר.
בחודש שעבר עשה אחד משבועוני־נשים
אלה מעשה שהיכה גלים ברחבי העתונות
האמריקאית, וגרם מאז לוויכוח בלתי־פוסק.
באזאר, אחד השמרניים ביותר מבין עתונים
שמרניים אלה, פירסם על גבי עמוד שלם
תצלום ענק של אשד, עירומה.
התמונה הראתה את הרוזנת כריסטינד,
פאולוצ׳י, דוגמנית־אוכנה אמריקאית ידועה.
היא פורסמה כפתיחה לסידרה של תמו-
נות־אופנה רגילות, בהן הופיעה הרוזנת
כדוגמנית יחידה.
ככותרת לתמונה כתב העתון :״יצירה
צילומית של ריצ׳ארד אייבדון היא בהתאם
לרוח הקלאסית הנמשכת מאז פראקסיטלס
ועד מאטים. רוח זו מתעבת את הצניעות
* ־,כוזבת, ופונה לעבר גילוי־הלב הישיר,
הסוגד ליופי האלגנטי והמסתורי של הגוף
האנושי.״

העירום לאמנות

— כפי שמוכיחה גם תמונה זו של הצייר מתי קלו

האם העירו

איש־צבוד ישראלי החותם בשם־עט מעגג׳
כמה ממתנגדי התצלום הסתפקו בציון
הדיעה שד,רוזנת יפה במלבושיה יותר
כי הבינו שמאורע עתונאי זה מהווה סימן־
דרך בתולדות העתונות האמריקאית ואם
העירום כשר מעל עמודי באזאר,
הריהו כשר בכל עתון.

או אם
דרני.
כי מת
בין קו
דיעות

צגריר. בחי? ה3זמ!
ך מקרה הוא שכמעט באותו יום,
בו יצא לאור גליון היסטורי זה של
באזאר הופיעה בהעולס הזה ( )1273 כתבתו
של אלי אביבי על ״הצברית בחיק הטבע״,
בתוספת תצלומי־ד,עירום שצולמו על־ידו.
אין זו הפעם הראשונה שהעולם הזה
מפרסם תצלומי־עירום. מזה כמה שנים
הוא עוסק בשטח זה בנסיונות, שעקבתי
אתריהם בעניין.
אולם כל הנסיונות האלה היו הססניים.
לעתים קרובות מצאה המערכת לנכון להצטדק
ברמז. תחילה אף עשתה זאת בנימה
פוריטאנית כלשהו. למשל, כשפירסמה את
תצלומי־העירום של זיוה רודן. הקורא
יכול היה לקבל את הרושם כי המערכת׳
רואה פסול במעשיה של זיוה. גרוע מזה,
בתמונה שהופיעה על שער אותו גליון
כיסה העולם הזה חלקים מגופה של זיוה
בפסים שחדרים — שאולי הניחו את דעת
הפוריטאנים, אך ששיוו לתמונה אופי כמעט־פורנוגראפי,
שלא היד. לה כלל במקור ה־בלתי־מצונזר
(שגם הוא הופיע, דומני,
באותו גליון).
לאט־לאט, תוך היסוסים בולטים, גברה
ההעזה של העתון, כמו בסידרת תצלומי
הנודיסטית האנגלית ששהתה בארץ. אולם
אי־אפשר היה להשתחרר מן הרושם כי המערכת
אינה משוכנעת די צורכה בנכונות
דרכה.
דומני שהכתבה המצולמת של אלי אביבי
היתד, מיפנה, כי הפעם לא הורגשה שום
נימה של התנצלות או היסוס, וגוף האשת
הופיע בד, בהערכתו הנכונה: כדבר יפה
כשלעצמו, אסטתי ומקסים, שלא זה בלבד
שאין בו כל חטא או דופי, אלא שהנהו
חלק מהוד רוממות הטבע.
אני שמח שמיפנה זה בא דווקא כחלק
מן הודיכוח שהתעורר בעקבות הכתבה שלי
על השאלה :״האמנם הצבריות יפות?״

בריגייט

העירומה הפכיה זה מכבר
סוכרת לצופה הישראלי.
כאן היא נראית מתרחצת בים.

פוריטאנים ופורנוגראפים

•יי• כל זאת, לא העז עדיין איש להעמיד
ולבירור ציבורי את השאלה אם מותר
הו מתון

מאליו
שראלי
(ראה

אמנות) .תמונה סוריאליסטית זו של קלרוויין־הבן צויירה במא־יורקה,
בעזרת שתי דוגמניות־עירום — האחת לבנה, השנייה
שחורה. אם העירום מותר לפירסום בציור, מה פסול בו בצילום?

ם פסולי

לדיון גווי שאוה שעווה וימה

תצלומי־עירום בעתון מו־
,אסור להתחמק מוזיכוח זה.
בחברה נסתבר לי כי אפילו
העולם הזה עצמו אין אחידות־זה.
יש אוהדים מושבעים של

העתון, הרואים בתצלומים אלה רעה שבהכרח,
מעין פשרה הדרושה לעתון בלתי־תלוי,
תוקפני, על־מנת להתקיים בתנאים
המיוחדים של המדינה.
אני סבור שגישה זו פסולה. תצלומי־

עירום אינם רעה־שבהכרח, וגם לא רעה־שלא־בהברח.
אין שום צורך להצדיק את
פרסומם, כי גוף־האדם מצדיק את עצמו. מי
שחושב אהדת, מוטב שיערוך בדק־בית בעולם
מושגיו וגישותיו.
היחס השלילי אל גוף האדם הוא אחת
מתוצאותיה השליליות ביותר של הדת —
היהודית, הנוצרית, ודומני גם המוסלמית.
גישה זו, שהגיעה לאחד משיאיה בתנועה
הפוריטאנית האנגלו־אמריקאית, רואה בגוף
עצמו משהו פורנוגראפי, פסול מעיקרו,
בלתי־מוסרי ומשחית. בניגוד ליוונים הקדומים,
שראו קדושה בגוף יפה, ושפיתחו
על כן במיוחד את האמנות הפלאסטית,
יצרה הגישה היהודית־נוצרית ניגוד בין
קדושה לבין עירום. התוצאה היתד, התנוונות
גופנית (אצל היהודי בגולה) ועיוות
נירא של הגישה אל האהבה והמין (ביחוד
אצל הנוצרים).
רק עם התמוטטות הדת בדור האחרון
החלה מעין שיבה אל האידיאלים האסתטיים
בשטח זה. הקולנוע, בייחוד בארצות
שמחוץ לתחום הצביעות האנגלו־סאב־סית,
התקדם בהרבה. העתונות היתה מוגת־לב
יותר. עתונים ״הגונים״ העזו לפרסם
תמינזת־עירום רק בא־צטלה של ״יצירות
אמנות״ ,בפרסמן תמונות של ציירים מפורסמים
מימי הריניסאנס והלאה. תצלומי-
עירום ממש נשארו מוגבלים לעתונים נו־דיסטיים־בביכול,
ולכתבי־עת פורנוגראפיים־
למחצה.
אני חושב שזה היה עוול מבעית. הפקרת
גוף האדם לגליונות מלוכלכים, חיזקה את
האסוסיאציה כאילו אמנם הגוף הוא דבר
פורנוגראפי, שאין תפקידו אלא לגרות
ולהשחית את המידות.
רק לאחרונה החלו באמריקה כתבי־עת
בעלי רמה להתגבר על הריעות הקדומות.
תחילה עשו זאת כתבי־עת בידוריים־למחצה,
כמו פליי־בוי, נ׳נסלמן ועוד, שאינם רציניים
ביותר, אך הגם בכל זאת אינטליגנטיים
ומכובדים. עתה בא באזאר השמרני,
ואין ספק כי בעקבותיו ילכו, במוקדם או
במאוחר, עתונים המוניים כמו לייף וסא־טורדיי
איבנינג פוסט, החוששים עדיין מפני
קבוצות־הלחץ הדתיות־מקצועיות.

טשרניחובסקי והמקלחת
ך* ישראל ״נוצר מצב מוזר במיוחד.
/,״ אין לשכוח כי כל התנועה הציונית

נעות השעשועים

כך מגדיר כתב־העת האמריקאי פליי־בוי
את הנערות, שונצלומי־העירום שלהן מקשטות
בכל חודש את עמודיו המרכזיים,

גתות שעווה את חסעוה יצג
ווסף ת מונו תי ה המפורסם של הרוזנ ת פאולוצ׳י, אשר יו ר ס מו בכתב־

העת השמרני באזאר. בין המתנגדים היו גם שטענו כי הרוזנת יפה
הרבה יותר במלבושיה, ואף טענו ש״הדבר מוכיח כי הידיד
הנאמן ביותר של האשה אינו היהלום הנוצץ, אלא הלבוש!״

נולדה כריאקציה לאידיאלים המנוונים של
הגולה. היא שמה את הדגש על הגוף, על
״יהדות השרירים״ של נורדוי, ושאול טשר־ניחובסקי
השתחווה בפני פסל אפולו.
התנועה הקיבוצית הנהיגה, בשחר ימיה,
את המקלחת הקיבוצית מתוך הנחה (נכונה)
כי ההתרגלות למראה גוף האדם תפחית
את המתח המיני המוכרז ותיצור אווירה
חינוכית ובריאה יותר.
אולם הפוריטאניות חזרה לישראל, יחד
עם הכפייה הדתית והתרופפות האידיאלים
של הדור החלוצי. בקפיצה אחת חזרנו
אל ימי הסיניים. כל פוריטאניזם בימינו הוא
מזוייף ומכוער, אך לעתים נדמה כאילו
דווקא הפוריטאניזם הישראלי הוא הכוזב
והמכוער ביותר.
לאחרונה חלה התקדמות מסויימת בשטח
זה. הצנזורה הקולנועית בישראל החלה
מתירה סצנות־עירום, לא רק בסרטי אינגמר
ברגמן, אלא גם בסרטי בריג׳יט בארדו. עד
היום איני מבין כיצד יכול אדם ליהנות
מתמונות־עירום של בריג׳יט בארדו על
היד, ולפרוץ בזעם פוריטאני למראה אותה
תמונת־עירום בעתון. אין גבול לצביעות.
הגיעה השעה לשים קץ לכל העמדת־הפנים
המכוערת הזאת, ולהכריז בגלוי כי
אין כל פסול בתמינות־עירום. הכל תלוי
בטעם הטוב ובטוהר הגישה של המפרסם
והקורא.
תמונת־עירום יכולה להיות פורנוגראפית,
והיא יכולה להיות טבעית. היא יכולה להתכוון
לגירוי בלתי־בריא, והיא יכולה להתכוון
להנאה אסטתית. היא יכולה לעורר
רגשי ״חטא״ ,והיא יכולה לעורר רגשי
קדושה.

גולדה 1ג ד גו לן ו
(המשך מעמוד )11
היו ימים כאשר המצב היד, שונה. בימי
מלחמת־ד,עצמאות, כשקיום המדינה היה מונס
על כף המאזניים, לא היסס בן־גוריון
לשלוח את מנהיגי מק״י למזרח אירופה,
כדי להסדיר את אספקת־הנשק מצ׳כוסלו־נקיה.
אנשי מפ״ם, מסוגם של מרדכי אורן
ואהרונצ׳יק כהן, ניצלו אף הם את קשריהם
באותו כיוון. אנשי חרות, לעומת זאת, טיפחו
את קשריהם עם צרפת כדי לעזור למדינה.
מסכת גדולה של יחסים, שנרקמו
באופן פרטיזני על־ידי גופים וחוגים שונים,
גוייסו למען המדינה.
כך צריך להיות, וכך פועלת כל מדינה
דמוקראטית. לא כן מדינה רודנית. כל שליח
של ברית־המועצות הוא שליח הממשלה הסובייטית.
כל שליח של גרמניה ההיטלר־אית
היה פעיל נאצי. ואילו לדעת שליטי
ישראל, כל ישראלי בנכר צריך להיות שליחם
האישי המוסמך — או להישאר בבית.
מסיבה
זו פוצץ ראובן שילוח בשעתו את
ועדת־פירנצה *.מסיבה זו נכלא, כנראה,
אהרונצ׳יק כהן. ומסיבה זו החליט עתה
משרד־החוץ להרוס את אוצר־הקשרים של
ג׳ו גולן, בשעה שהוא דרוש ביותר.

_הדרכון הוא פיסת־גייר
פשר חוה לחשוב כי דווקא עתה,
\ £כאשר ברית צרפת־ישראל עומדת בפני
התמוטטות עם סיום מלחמת אלג׳יריה, יהיה
עניין מיוחד בקיום קשריו של גולן. כי
מלבד נציגי הוועד הישראלי למען אלג׳יריה
החופשית, שאינם מקובלים על השלטון בישראל,
אין עוד אדם, פרט לג׳ו גולן, המסוגל
ליצור קשר עם ממשלת אלג׳יריה
החדשה ולדון עמה בצורה דיסקרטית על
בעיות המיעוט היהודי.
אמנות תיאטרון
מ חזו תבתב ני ת
לפי הכרוניקה צפוי היה שבוע של חג
לתיאטרון הישראלי. בעת ובעונה אחת הועלו
השבוע שני מחזות מקוריים: הסירוב באהל,
ובית במצב טוב, בזווית. יחד עם המחזות
המקוריים המוצגים העונה בהבימה (״בגדי
המלך״) ,בקאמרי (״כינרת, כינרת״) ובזוטא
(״מחיר הקרן״) ,הצטיירה, לכאורה, תמונה
מעודדת של המחזאות המקורית.
אלא שלא תמיד דומה הכרוניקה למציאותי.
על הבמה טופחת המציאות במגלב
אכזבה אכזר. כי מחזות אלה, להוציא את
בגדי המלך של ניסים אלוני, אינם רק כשלון
מבחינה דרמתית פשוטה, אלא הם גם
יוצרים את הרושם שמחזאות ישראלית כלל
אינה בנמצא, וקיים רק מחזר,־אב ישראלי.
מחזה אחד, מעין תבנית לתוכה יוצקים
המחזאים הישראליים את סגנונם האישי.
המוצרים המוגמרים הנשלפים מתוך התבנית,
שונים זה מזה בשמות הגיבורים ובנוסח
דיבורם, אולם אותותיה של המתכונת
המשותפת, גלויים לעין כל.
כלי מסקנות. למחזה־ד,תבנית הישראלי
נושא אחד: ההתנגשות בין המציאות החברתית
הקיימת בישראל, שסמליה הם הקאר־ייריזם
והניוון המוסרי, לבין העבר. העבר
החיובי, ההירואי, האידיאליסטי והמוסרי מתגלם
בדמותו של הקיבוץ. לא הקיבוץ של

אבל אין זה מחזה על קציני הקבע. דן
ורות הם טיפוסי־אב למשפחה צעירה ממוצעת
של ילידי הארץ. בעיותיהם הם בעיות
כל זוג צעיר שהוא. הבעל טרוד בעבודה,
האשד, בסירי המטבח. האשד, חשה את
עצמה מוזנחת, הבעל עייף. הבעל רוצה
לנוח, האשד, רוצה לבלות.
שמיר טוען כי התכוון להציג לפני הצופים
את דמות עצמם על הבמה. במערכה
הראשונה, המציגה את הגיבורים,
הוא הצליח בכך. למרות שסרט לחילופי
דברים, לא קורה דבר על הבמה, נהנה
הצופה במידה בלתי רגילה. מקורה של
ההנאה בדו שיח השנון, בהתחכמויות ה־צבריות
ובעקיצות ההדדיות ששם שמיר
בפי גיבוריו.
בגידהבח לו ם. המתיחות בין בני הזוג
מגיעה לשיאה בסוף המערכה הראשונה.
האשד, רוצה לצאת למסיבה ברחובות.
הבעל מעדיף לד,שאר בבית. הבייבי־סיטר
עומדת להגיע בכל רגע. דן עוזב את הבית
ברוגז, אשתו מתייפה לקראת ה
מסיבה.
ואז, במערכה השניה, מגלה שמיר את
מקור הרעה. מתברר שדן בנארי היה חבר
קיבוץ במלחמת העצמאות. העובדה שעזב
את הקיבוץ, שהוציא משם את אשתו בימי
הקרבות באמתלת הריון, מעיקה על מצפונו.
לא מסיבות מוסריות חלילה, אלא כיוון
שהוא חושש שיסלקוהו מקבוצת ״אנשינו״
— אנשי ד,בטחון שבמפלגה.
כשהוא חוזר הביתה ומוצא שהבייבי-

אולם משרד־החוץ ׳אינו״ שוקל׳ שיקולים
מסוג זה. דווקא בשל הנסיבות החדשות,
המגדילות את חשיבות פעולתו של גולן,
החליטו אדוניו שהגיעה השעה לשים קץ,
אחת ולתמיד, לפעולתו של מתחרה בלתי־נעים

הדרך הפשוטה ביותר היתה, כמובן, להעמידו
לדין בעוון מגע עם סוכנים זרים. אך
ראשי ישראל לא רצו ליצור סיכסוך גלוי
עם הקונגרס היהודי העולמי ולריב יתר על
המידה עם נחום גולדמן. אולי גם חששו כי
גולדמן, בניגוד ליעקב חזן, ייצא למלחמה
של ממש למען עוזרו.
אולם לא היה צורך בחוק בטחון המדינה׳
דווקא. במרוצת השנים דאגו חיים כהן
וחבריו להחדיר לחוקי ישראל עשרות סעיפים
המאפשרים לשלטון לשלול כל זכות
שהיא מאזרחיה. אחד מסעיפים אלה חבוי
בחוק הדרכונים. הוא מאפשר לשר־הפנים
לשלול מכל אזרח את דרכונו ,״כראות
עיניו״.
כאשר בא גולן לקונסוליה הישראלית ב־נידיורק,
כדי להאריך את דרכונו הישראלי
באופן שיגרתי, הופתע להיתקל בסירוב
מוחלט. דרכונו נלקח ממנו, ותחתיו הוענקה
לו תעודת־מסע שאיפשרה לו רק לבוא
לישראל.
כך, במעשה קטן אחד, הוכיח שר־הפנים
כי הדרכון הישראלי אינו שחיה את הנייר
שהוא מודפס עליו. הוא הוכיח גם כי
בישראל של 1962 שולטת השרירות הרו־דנית
הבלתי־מוגבלת: האזרח נתון, לשבט
ולחסד, בידי הקבוצה הקטנה, החולשת על
המדינה ועל שר־הפנים.
גולדה עצמה הגיבה על הענין באופן
ציני ביותר, תוך שימחה גלוייה לאיד:
״מה הרעש? סוף־סוף לא אסרו אותו, אלא
רק מצאו שמוטב שיישב קצת בבית!״ סלי־טת־פה
פוקחת־עיניים, כשל עצם הזכרת
רעיון המאסר.
לא פחות צינית היתד, גולדה כאשר יעצה
לגולן לפנות לבית־המשפט הגבוה לצדק.
היא ידעה (או היתד, צריכה לדעת) כי ה־חוק,
המאפשר לשר לפעול ״כראות עיניו״,
שולל מבית־המשפט מראש כל סמבות של
התערבות.
במדינת ישראל, ממש כמו בברית־ד,מועצות
ובספרד של פראנקו, אין לאזרח הזכות
האלמנטרית של חופש־ר,תנוער .,השלטון
יכול לכלאו בבית — ללא דין וללא דיין.
* ומאותה סיבה קילקל שילוח במזיד את
הקשרים עס המחתרת הלאומית העיראקית,
•ליהם דיווח העולם הזה לפני שלוש שנים.

המריד את הצופה נגד הבריחה — בריחתו
של המחזאי עצמו.

מ ת עד הבמה
הסירוב (אהל; פאת יהודה האזרחי; ביים
ניסן נתיב) היא יצירה המסרבת בתוקף
להיות מחזה.
דד אריאל רבינא (ליאו פילר) הוא בן
דמותו של דן בנארי בחיבורו של שמיר.
רק המקצוע מבדיל ביניהם: הוא איש מדע,
לא קצין בצבא. כמו לדן יש לו גם אשד,
(טובה פרדו) ,דירה ועבר בקיבוץ. אלא
שהבעייה שלו חמורה מזו של דן. עליו להחליט
אם לקבל את משרת המנהל הכללי
במשרד הבינוי והייצור.
לעומת זאת מקורו של הקונפליקט אינו
בתבנית של בית במצב סוב, אלא בנוסחה
של ערת, כנרת. כמו במחזהו של אלתר־מן,
מרגיש גם גיבורו של האזרחי נקיפות
מצפון על שחברו הטוב (נפתלי בינשטוק)
הקריב למענו את חייו, בעת שחיפה על
נסיגתו תחת כדורי הערבים. זה מפריע
לו לקבל את המינוי, כיוון שאותו אדם
שהיה אחראי באותה תקומי, למחסור בתחמושת
בקיבוץ( ,יהודה גבאי) ,אינו אלא
שר הבינוי המציע לו את המשרה.
המת החי אם יצירתו של שמיר היתד,
לפחות ספרות טובה, לא ניתן לומר על
יצירת האזרחי אף את זה. הוא מערבב זמנים,
מעלה את החבר המת על הבמה, מפליטי
מליצות נבובות ובמשפטים חסרי משמעות.
אלא שכל זה לא הפריע לו לברוח בדיוק
כמו שמיר: למרות לבטי המצפון מחליט
אריאל רבינא לקבל את המינוי.
שוב לא נשאר לשחקנים אלא לדקלם.
אלא ששחקני האהל הוכיחו גדולות. הדקלום
שלהם לא הותיר ספק כי גם לו
נדרשו לשחק היה נבצר מהם הדבר. היחידי
שגילה סגנון משחק כלשהו, היה
נפתלי בינשטוק.
לאורך כל ההצגה הורגשו מאמציו ופיתוליו
של ניסן נתיב למצוא פתרונות בימתיים
מתקבלים על הדעת לערבוב הזמנים.
עזרו לו תפאורותיו של יגאל תומרקץ.
אם לא היד, מה לשמוע בהצגה, לפחות היה
מה לראות.

ציור
מ הו דו עדמ איו רקה

עצמון וגרי כ״כית במצב טוב
שליפה מתוך השטאנץ
היום, אלא זה של ראשית המאה, של ימי
המנדט, או של מלחמת העצמאות.
נתן אלתרמן בכנות, ננרת הסתפק בהצגת
העבר הזוהר, השאיר את ההשודאה למציאות
לדמיונו של הצופה. נתן שחם, יהודה
האזרחי ומשה שמיר, העמידו את העבר
ואת ההווה, זר, מול זה, על הבמה.
אין לחשוד במחזאים הישראלים שנזקקו׳
לאותה נוסחה משותפת מתוך חוסר דמיון
בלבד. הקונפליקט שהם מעלים, שריר וקיים,
בעיקר בשכבה של חברי־קיבוץ־לשע־בר.
אולם הפיכת קונפליקט זה לבעית הבעיות
של החברה הישראלית מעידה רק
על תלישות.
לא נדבר על כך שהמחזאים לא השכילו.
להוציא את נושא־ו־,תבנית מגדר פובלצים־
טיקה ולהפכו לדרמה, אולם גם בתור סוב־לציסטיקה
חיבוריהם הם עקרים. הם מגלים
תופעה, הגלויה בלאו הכי, מבלי לחפש
פתרון, צודק או לא צודק, כלשהו.
הדרמה היחידה במחזות מקוריים אלה,
אינה הדרמה של הגיבורים הבורחים מפני
עברם, אלא זו של המחזאים הבורחים מפני
הסקת מסקנות.
שני מחזות־התבנית, שהועלו השבוע, הם
דוגמא מאלפת לאמור.

בנין ללא סוד
בית כמצב טוב (זוית; מאת משה
שמיר) הוא מחזה במצב ירוד. גיבוריו הם
סגן־אלוף דן (שמואל עצמון) ורות (פנינה
גרי) בנארי. דן הוא קצין בצבא־הקבע.
יש לו שני ילדים, מכונית, שיכון מרוהט
בסגנון זעיר בורגני וצרות עם אשתו, שאינה
מבינה לרוחו.

סיטר (לבנת שלם) אינה אלא חברת אותו
קיבוץ שנטש, הוא שופך החוצה את כל
המעיק עליו. אז מתברר שיסורי העבר
הם הגורם לאי־הסיפוק בחיים, להתנגשויות
בינו לבין אשתו.
למה זה מוביל? שמיר אינו מהסס לענות.
רות מזמינה אלוף־משנה לדירתה כדי לבגוד
בבעלה. דן חושק בבייבי־סיטר. הפורענות
בשער. אבל, לא. דן מתעורר. מתברר
שהכל היה חלום רע. דן הולך עם האשד,
למסיבה, הבייבי־סיטר מהקיבוץ רוקדת צ׳ה־צ׳ה

מי בו ר ח ¥שמיר אינו מצליח לשכנע
שההווה המעוות הוא תוצאת העבר. אך לא
רק בכך מגרעתו של המחזה. היא טמונה
בעובדה שהקונפליקט המועלה על הבמה
הוא קונפליקט סטאטי, שאינו מוביל לשום
מקום. בסיום המחזה נמצאים הגיבורים בדיוק
במקום בו נמצאו בתחילתו. דבר לא
קורה. חושבים אמנם, מתלבטים, אפילו
רבים, אבל כל זה אינו מוביל לשום מקום.
שום דו־שיח אפילו המבריק ביותר, אינו
יכול לבוא כתחליף להתפתחות דרמתית.
אי לכך אי אפשר להעריך את רמת הבימוי
(של שמיר עצמו) והמשחק. השחקנים
הם נחמדים, משעשעים, שולטים בטקסט,
אבל הם אינם משחקים, כיוון שאי
אפשר לשחק ספרות על הבמה. דמויותיהם
אינן מתפתחות בחומר המחזה. ואם
אין התפתחות כזאת, אין גם לבמאי
מה לעשות, פרט להכוונת הכניסות והיציאות.
בדברי
ההקדמה למחזה, כותב שמיר:
״המחזה הוא רק נגד דבר אחד — נגד
הבריחה מעצמנו.״ ואכן הצליח שמיר ל
אחד
הציירים הישראליים המצליחים, והבלתי
ידועים בארץ, הוא מתי קלרוזיין (.)30
כיוון שמתי, בנו של האדריכל הירושלמי
יוסף קלרוויין, לא היה בארץ מזה 12 שנה.
בשנים האחרונות אפשר היה למצאו כשהוא
מסתגר במשך חדשים ארוכים בחוזילתו
הפרטית שבאי הנופש הספרדי מאיורקה,
ועובד לעיתים שנה שלימה על ציור אחד;
בניו־יורק, כשהוא מצייר לפי הזמנה פורטרטים
של אישים ידועים ועשירים; בהודו,
שם לימד ציוד במרכז היוגה הגדול אנדי־שירי;
או בפאריס, בה הוא אוהב לבלות.
לציוריו של מתי סגנון שאינו נפוץ כיום
ביותר (ראה תמונה בע׳ 12־ .)13 זהו סגנון
קלאסי, עם הרבה השפעה סוריאליסטית.
״אני קורא לזה,״ אומר מתי, שקפץ לאחרונה
לביקור קצר בארץ ,״סגנון קלאסי אבסטרקטי.
הצרה היא, שאף אחד אחר חוץ ממני
אינו קורא לזד, כך. בשבילי אין הבדל בין
אבסטרקטיות וצורניות. מה שאני רוצה להגיד
בציורים שלי זה לא איכפת לאף אחד.״
ספר עם שתי לקוחות. בהיותו בן
15 החל מתי ללמוד בבצלאל בירושלים,
משם נסע לצרפת, למד בסקול דה בוזאר.
שלא כציירים אחרים, לא בחל מתי לצייר
בצד ציורי חוזיותיו גם פורטרטים לפי הזמנה,
רכש במשך הזמן חוג לקוחות מכובד,
מאלה היכולים לשלם 1500 דולר עבור פורטרט.
בין אלד, נמנים השחקן האנגלי דויד
ניבן ואשתו, והספר האמריקאי המפורסם
קנט, הספר היחיד בעולם שיש לו רק שתי
לקוחות: ז׳קלין קנדי ומרילין מונרו.
גבר,־קומה ויפר,־תואר נראה מתי כמו
אציל סלבי צעיר, צייר מסוג הציירים שנשים
עשירות אוהבות להיות מצוירות על-ידיהם.
אולם ציורים אלה נועדו רק ליצור מקור
פרנסה, כדי שיוכל לנסוע ולצייר במקומות
בהם הוא רוצה לצייר.
סיבה טובה נוספת מדוע לא יצייר כל
הזמן בחודילתו שבמאיורקה, היא העובדה,
ששכנו בכפר הספרדי הנידח הוא הסופר
רוברט גרייבם, שגם את הפורטרטים שלו
מצייר קלרוזין .״אי־אפשר לחיות בשכנותו,״
מתרעם מתי על הסופר הישיש, אב לתריסר
ילדים ,״הוא לוקח לי את הבחורות.״
העולם חזה 1277

. .חפש את האשה חפש את האעה חפש את

האטה חפש את האשה חפש את האעה חפש

אליקיבשלושה חלקים

שסעוגח

במערכת הכוללת
מכנסיים באדום
בהיר, החושפות חלק מהמותן.
החולצה מבאטיסם לבן ותחרה שחורה.

היא אפרסק בביקיני וחצאית קצרה
רחבה, צמודה לו. עשוי מבד באטיסט
לבן רקום. מעל הביקיני באה חולצה קצרה
הרקומה גג היא, משובצת בבד תחרה.

עם כל הרצון הכן להשמיץ, זה לא ילך לגברת הפעם.בטענות לפנות, בבקשה,
לאה גוטליב, רחוב המלך ג׳ורג׳ 43 .בגדי-
הים שלה, שצעדו על מסלול אולם־העצ־בשרתון
ביום ראשון — היו בסדר מאות לפי המושגים המקובלים. גמור שעה וחצי לטשתי עיניים, חיפשתי אובייקט.
התוצאות היו מייאשות:חוט לבן
מונח על הביקיני של ג׳ון, ושערה אחת של
זיתה תלוייה באוויר. חוץ מזה הכל היה
במקום, יותר מדי. לאשר, ממול היתר, רגל
ימנית ורגל שמאל, כל אחת בצד המתאים.
לגבר שלידה היה חיוך סימפאטי בדיוק
באמצע הפנים. הקפה היה מזוג בספלים על
השולחנות. המנחה לא גימגמה, והמלצרים
הסתובבו עם ראש על הכתפיים.
כל זה היה, כמובן, מדכא. רק האשד,
שישבה מאחור שינתה את הסטאטוס הכללי.
היה לה קול מסמר שיער, שפעל
שעה וחצי ללא הפסקה. לפי כל חוקי הצדק
שבעולם הגיע שיסתמו לה את הגרון בצמר-
גפן ויורידו עליו גרזן. ועצם המחשבה שבכל
האידיליה המושלמת של תצוגת־בגדי־ים־וחוף־קיץ־
1962 ישנה בכל זאת מועמדת
אחת למוות, רוממה את מצב הרוח ד,מלאני
כולי שלי.
בעלה״היד״,-שיקוע בספר קאריקאטורות של
אדאמס גם כשאליקי בשלושה חלקים חלפה
על המסלול. טוגה מכותן סאטן בפסי שחור
זהב. תחתיה חצאית. תחתיה בגד־ים, עם
כתפייה אחת, שהכיל את זיוה שמרת.
״פסססססס,״ חרקה האשה. שמעונה ה־שמנמונת
צעדה במקסיקו. מכנסיים אפורים
ארוכים עם כתפיות וחולצה כתומה• ! מפ״זס
היה צריך, אבל האשד, פלטה ״אוהההההה״
מחריד.
.יהההההה.״ הפעם לכבוד אגוז קוקוס.
לאה בבגד־ים ג׳רסי אפור, עם חגורת־בטן־
גומי־סקאנדל בחלק הפנימי .״תגיד, זה
יתאים לי?״ היא ציפצפה .״אהממממממ״,
השיב הבעל, בלי להרים את הראש מהספד.
״או־יו־יוי״ .הקול צריך היה להביע התפעלות
שמימית, כנראה. ג׳ון ריחפה על המסלול
בסארי לבן מקרפדשין־טהור־שזכה־להערכה־בתצוגת־דיור־ישראל־בפאריס.
מתחת
למטרים הלבנים של הסארי הסתתר בגד-
ים־בלוזון. המלה האחרונה של כולם. החלק
העליון לא צמוד לגוף. יכול להיות מעניין
כשהוא רטוב. היתה לו כתיפייה אחת
מלוכסנת.
נריזנטסררזיוה כתומה חייכה עכשיו ל־

מאות הצופות. זו היתר, שמלת־חוף ממגבת
עם כפתורים שחורים בגיזרת הצ׳ארלסטון.
שום תגובה לא נשמעה הפעם מאחור. קרה
מישהו? מישהו כבר ביצע בה את גזר־הדין?
הייתי מלאה תקוות בהירות. העולם נעשה
יפה כל כך, מלא עניין. הסתובבתי. אבל,
איפוא! הגברת ישבה בפה פעור. מוקסמת.
לא היו מילים בפיה, זה הכל.
אולם היא הסתגלה במהירות מאכסימאלית
למצב, ועוד לפני שתכריזנססה נבלה בדלת,
נשמע ברור ״יזזוווווזוווזוד״ צורמני ומאושש.
הסוויסם, מכנסיים ארוכות וחולצה עם
עיטורי ספאגטי בקצוות — בצהוב לימון —
הצליחו לסחוט ממנה רק ״סססססס״ עלוב.
אבל לעומת זאת זכתה הבננה — ביקיני
וז׳אקט — ב״אוחחחחח״ נלהב. ה״יואוווווו״

| 1 | 1ן היא אליקי בשלושה חלקים. החלק
י העליון טונה יוונית בשחור־והב. כשמורידים
את הטוגה נחשפת חצאית. השכבה השלישית
היא בנד־ים שלם, בעל כתף חד־צדדית.
הבא הוקדש אישית לביקיני מסטרץ׳־הלנקה־בפסים,
וכפינאלה היא פלטה ״אהההההה־׳
סוער.
״בכלל לא שמת לב -,היא חרקה בתלונה.
שום תגובה.
צבעי האופנה הנועזים הצהוב־כתום, אדום־
כחול־כהה, ירוק־כחול־כהה, סורקיז־חום —
עזבו את האולם.
•אולי תפסיק כבר עם הקאריקטורות
שלך?״
הגבר היה תקוע בספר:
״אהמממממ?״
״שמעת או לא?״ קולה היה היסטרי
משהו.

הן מארן, שמעונה, מימי, ג׳וין, לאה
| וזיוה בבגדי־יס משיפון, עשויים

פליסה. לבגדי הים שנראו בתצוגה בפינאלה צורפו גס צעיפים
בצבעים מקבילים שונים: כחול, צהוב, ירוק, כתום, אפור, אדום.

מדגימה את אמי־אילת, מע־רכת־חוף
במשבצות תורקיז־לבן.
החולצה בגזרת חבית עשויה מוסלין
פליסה. תחתיה בגד־ים מאותו חומר.

ויצ״ו עשתה הגרלות. נשים אלגנטיות
סחבו פרחים הביתה.
״תגיד, אאאאאה?״
״אבל, מותק, אני חושב עלייך הרבה,״
היה כתוב מתחת לקאריקטורה בה היה
שקוע. בציור עמדה אשר, בפתח החדר. הגבר
שהרגיע אותה ישב ליד שולחן מכוסה
אביזרים: גרזן, חבל־תלייה, סכין־קציצות,
בקבוק ציאן־קלי. על הריצפה היתד, מונחת
מזוודה ענקית.
אולם הבעל החי מהתצוגה של גוטקס
הרים ראש ורק כיעכע בגרון:
״חחחחחחחחחחחח.״
בעיניו היה ברק מוזר. מצונן, בטח.

ג׳ון ושמעונה בחולצת־מלחים לבנה ועיטורים
באדום־כחול סביב הצווארון.
היא מכמה על ביקיני חדיש מסטר?׳ ,אשר חלקו העליון גזור
בצורת גופייה קצרה. הביקיני תפור מבד בצבע כחול־לבן־אדום.

התאוסות

אשה ...חפש את האשה חפש את ; 1אשה חפש את. האשה. ..חפש את ן. אשה חפ ש •את האשה .,.חפש אתי האשה וזיפי.

במדינה חנק
מקום המיקיג ש
איש מבין היושבים סביב שולחנות־העץ
בבית־הקפה הקטן שברחוב בן־יהודה 149
בתל־אביב לא הרגיש בדבר יוצא דופן באותן
שעות אחר־הצהרים של יום רגיל.
אך מעבר לגדר הבית שממול ישב שוטר
לבוש אזרחית, כשמצלמה בידו. הוא לחץ
על הדק המצלמה, צילם תוך כמה שעות
29 תמונות, שהנציחו את באי בית־הקפה.
כשעזב את מקומו, נשאר במקום שוטר
אחר, שהמשיך לרשום את תנועת הלקוחות.
לא היו אלה לקוחות רגילים. רובם היו
״לקוחות״ מוכרים למשטרה — פרוצות
וסרסורים.
איך מרגישים לקוחות £־ שבוע
ימים לאחר מכן, הוזמן בעל הקפה, דוד
וידובסקי, למיפלג הסמים והמוסר במטה
הנפה הצפונית של משטרת תל־אביב.
״הבט, אדוני,״ הסביר לו ראש המיפלג,
פקד חיים גליק, שישב בחדרו יחד עם
לוכד־הפרוצות הנודע, ממ״ש יונה סירקים.
״בית־הקפה שלך משמש ׳מקום־מיפגש ל
טרה
את כוחה נגד דגי־רקק. אם היו מרשי
מעורבים ישירות בעסקי־הזנות, הייתי מבין
את עמדת המשטרה. אבל הם לא יכולים
להיות אחראים לעיסוקיהם של לקוחות הסרים
לבית הקפה לשם שתיה או אכילה!״
שופטת השלום הדסה בן־עיתו, בפניה
הוגש השבוע תיק תביעה־נסיונית זה, תצטרך
להחליט אם ליצור תקדים משפטי לגבי
החוק המוזר — שריד מימי המנדט —
המופעל לראשונה מאז קום המדינה.

דרכי אדם
ח ע 1ד בנ ע לי צנ חני ם
״לשקר אין רגליים,״ אומר פתגם נודע,
אבל מסתבר שלחשד יש. לפעמים הוא אפילו
נועל נעליים לרגליו. השבוע היו אלה
נעלי־צנחנים משומשות, שמחירן בשוק המציאות
אינו עולה על שמונה. לירות.
כאשר עזב שבתאי מוכתר את מקום־
עבודתו בסולל בונה, השאיר את נעליו על
האצטבא שליד שולחנו. הוא החליט שהן
בלות. לכן, כאשר עבר לעבוד ביציקת
בטון בחברת רסקו באבו־כביר, קנה לו זוג
נעליים חדשות. אולם גם הנעליים החדשות

ישראלי שהשתתו
לעיונים קרוכות הופכים קוראי
״העולם הזה״ לכתכי העתון. כאשר
הם נמצאים כמרכז התרחשויות
חשוכות ומסעירות, אין הם
מתעצלים, מדווחים לעתון ולקוראיו
על המאורעות להם היו עדים,
או שהשתתפו כהם.
הסטודנט הישראלי מיכאל נתן
מרחוכות, השוהה לצרכי לימודים
כהמכורג שכגרמניה, נטל חלק
פעיל כמיכצע ההצלה של נפגעי
שטפון־הענק שהצין? חלק מעיר
זו, שגרם למאתיים אכידות כנפש
ולנזקים כשיעור של מיליוני דד
לאריס. כפתכתו זו מתאר נתן את
מחזות הכדהה שעכרו על העיר
הגרמנית.

ף• משך שכוע ימים השתוללה ת ח
*2סערה על פני אירופה. היא חלפה במהירות
של 100 קילומטר לשעה, העיפה גגות
והשמידה קודי טלפון והשמל.
באותו יום ששי, ה־ 16 בחודש, ציפו בנמל
המבורג הגדול לגאות המים בלילה.
המכשירים ההידרוגראפיים הצביעו על כך
שהפעם יעלו המים בארבעה מטרים מעל
לגובהם בגיאות ממוצעת. אנשי התחנה ה־הידרוגרפית
עצמם ניחשו שהגיאות תהיה
אפילו חצי מטר יותר מכפי שהראו המכשירים.
המציאות
היתד, גרועה יותר. כאשר הגיע
השטפון לשיאו, כעבור יומיים, העלתה

מאת

מיכאל 1תן

התמונה שהוגשה לכירדהמשפט*
29 לחיצות על ההדק
פרוצות. דע לך שזה בניגוד לחוק. לטובתך,
סלק אותן משם ולא — נאלץ לתבוע אותך
למשפט!״
״אבל מה אני יכול לעשות?״ שאל בעל
בית־הקפה הנדהם ,״אם באים אלי קונים
ויושבים לשתות קפה? אני לא יכול לגרש
אותם בכוח!״
״זהו החוק, אדוני,״ השיב לו הפקד ,״לפי
פקודת החוק אסור לבעל רשיון למכירת
משקאות חריפים להרשות׳ שעסקו ישמש
בית־מועד לזונות.״
עברו שבועות נוספים, והמצב לא השתנה.
הלקוחות, שהיו רגילים לאכול בבית־הקפה,
לא ׳ שינו ממנהגם. וידובסקי, שעלה ארצה
מפולין אחרי קום המדינה, ושעבד כעשר
שנים כפועל בית־חרושת עד שחסך את
הכסף הדרוש לקניית בית־הקפה שלו, גם
לא התאמץ לגרש את הקונים, שהיוו מקור
פרנסתו.
0 {?93 הראשונה. לבסוף הפעילה המשטרה
את החוק הנידון: סעיף ( )2( 27 הי)
לפקודת מכירת המשקאות החריפים. התובע
המשטרתי, שהתכונן לקרב משפטי זה
בכל המרץ, עומד אף להביא לבית־המשפט
פרוצות אחדות, שתעתה כי הן עוסקות
בזנות ונוהגות להתאסף בבית־הקפה שבבן־
יהודה.
מאחר ואין כל חוק האוסר על אשה לעסוק
בזנות, אין כל חשש שמי מהן תיתבע
למשפט על סמך הודעתה זו*.
״זו היטפלות של המשטרה לאדם הקטן,״
טען, לעומת זאת, פרקליטם של בעלי בית־הקפה,
עורך־הדין אהרון וילנר .״במקום
לפעול ממש לחיסול הזנות, מפעילה המש*
החוק הפלילי אזסר מל קיוס בית״
בושת בו עובדות ״שתי זונות או יותר,״
ועל שידול למטרות זנות, אך אינו אוסר
על אשה לעסוק בזנות ללא שידול ובמקום
שאינו בית־בושת לפי ההגדרה שהוזכרה
למעלה.

בלו, והוא שלח את חברו לעבודה, מחגוף
פדידה 27 להביא לו את הזוג הישן,
שהיה עדיין ראוי לנעילה.
״מצטער,״ אמר לו מחלוף למחרת בעצב,
״חיפשתי ולא מצאתי אותם.״ כעבור שבועיים,
ימים מספר לאחר שמחלוף עזב את
מקום העבודה, החליט שבתאי לחפש את
הנעליים בעצמו. אך גם הוא לא מצא אותם.
מציאה כשור,־הפשפשים. חלף עוד
שבוע, ושבתאי הזדמן לתחרות כדורגל במגרש
באסא ביפו, שם פגש גם את מחלוף.
״מה זה?״ קרא לפתע בהתרגשות ,״הנעליים
שאתה נועל הן אלו ששלחתי אותך
לחפש אותן.״ אולם מחלוף הכחיש :״מה
פתאום? אלה נעליים שלי! קניתי אותן
בשוק הפשפשים ביפו!״
שבתאי היה משוכנע כי אמנם אלה נעליו.
הוא ניגש לתחנת המשטרה, התלונן על
גנבה.
אולם גם בשבא השוטר לביתו של מח־לוף,
המשיך להכחיש כי גנב את הנעליים.
״אני מוכן להראות לך באיזו חנות בשוק־הפשפשים
קניתי אותן,״ טען. הוא עלה
לניידת, נסע עם השוטר לשוק. הוא היה
בטוח שאפילו אם לא יזכור אותו המוכר,
אצלו טען כי קנה את הנעליים, הרי שגם
לא יזכור אם מכר נעליים אלה או לא.
הפטנט הוא מפולין. אך מסתבר שגם
בשוק הפשפשים יש סדר. מוכר הנעליים
המשומשות היה בעבר בעל בית־חרושת
לנעליים בפולין, מולדתו. כמזכרת
מאותם ימים נהג לסמן את הנעליים בחנותו
באותיות הפולניות שסמלו את שם בית־החרושת
שלו. הוא בחן את נעליו של מח־לוף,
הודיע לשוטר :״מצטער, לא שלי.
אין עליהם סימן!״
מלכודת הנעל נסגרה לרגליו של מחלוף.
הוא נעצר מיד, הואשם ב״החזקת רכוש
שיש רגליים לחשד כי הוא גנוב.״
* מימין: בעלת בית הקפה בשיתה עם
לקוח,

הגיאות את רמת המים לגובה של 11,70
מטר. הגיאות הגבוהה ביותר הרשומה היא
משנת .1825 אז הגיעו המים לגובה 11,20
מטר.
המבורג אינה שוכנת לחוף הים. היא
שוכנת על גדות נהר האלבה, רחוקה מהים
הצפוני בערך כמו שתל־אביב רחוקה מראש
ד,ניקרה. כאשר בחוף המערבי של גרמניה
כבר החלה הגיאות, עדיין לא הרגישו
אותה בהמבורג. נהר האלבה הענקי זרם
עדיין בנתיבו.
הידיעות הראשונות על השואה המתקרבת
הגיעו ביום הששי בצהרים מאזור הגדה
הדרומית של האלבה. שם כבר היו פעולות
ההצלה במלוא עוזם. סכרים נבקעו,
שטחים נרחבים הוצפו, בתים ורפתות נשטפו
ונעלמו מתחת לפני המים, ועמהם יחד
הכבישים ודרכי התחבורה האחרות.
בערב אותו יום צילצלתי לידידי, רב־סרן
בצבא הגרמני, ושאלתיו אם אוכל לעזור
לו ולהצטרף למצילים .״בוא מיד!״ היתה
התשובה הקצרה. מונית הביאה אותי עד
לבית העיריה במרכז העיר. משם והלאה
לא היד, הנהג מוכן לנסוע.
אותה שעה כבר הוצפה סביבת בית-
העיריה לגמרי. בשביל ההמבורגאים, שנאספו
במקום בהמונים, היה זה מחזר,־ראווה
משעשע. אותה שעה לא תיארו לעצמם מה
עומד להתרחש, טיילו במכוניותיהם באזורים
המוצפים והתפעלו מהמים הרבים.

היזרים צעקו ,,הכיתה!״
צלחתי לטעם על ג׳ים צבאי, ש

| דהר בסערה. את חברי הרב־סרן לא
ראיתי עד היום. אבל איש לא שאל אותי
מה אני רוצה ולאן אני נוסע. כל זוג ידיים
היה יקר. העיקר היה לחצות את הנהר הגועש
ולהגיע דרומה. שם כבר נפגעו אזורי
המגורים הראשונים, שתושביהם החלו
להימלט בבהלה.
כעבור שעתיים הנחית אותי הליקופטר
של הצבא האמריקאי בהרבורג, משם המשכתי
במשאית עד לוזילהמסבורג, האזור
שכבר הוצף. אותה שעה כבר נכנסו הליקופטרים
של הצבא הבריטי, האמריקאי והגרמני
לפעולה, חילצו תושבים שטיפסו
על גגות בתיהם.
ישבתי עם שני חיילים גרמניים בסירת־הצלה
עשויית גומי, ויחד חתרנו לעבר אחד
הבתים. גובה המים הגיע שם למטר אחד.
בדירה שבקומת הקרקע עמדו שלושה ילדים
על ארון וצרחו. ההורים היו אותה שעה
בקולנוע בעיר. הילדים נזרקו לתוך שמיכות,

ההליקופטר הגואל

הליקופטר של הצבא ׳הגרמני מפנה ניצולים
מגג של בית, הנמצא במרכז האזור
השטוף. על גג הבית נראים שני אנשים
הקושרים ילד, שיועלה להליקופטר. מי
השטפונות הגיעו עד לקומה השלישית.

ומשם לסירה. הם צעקו רק :״לשתות!״
ו״הביתה!״
כל הזמן המשיכו המים לעלות. כשחזרנו
לפעולת־הצלה בבית שני, כבר הגיעו המים
לגובה הקומה השניה. בחלון עמד בעל
הדירה ואותת בפנס. הוא היד, מוכן לתזחה.
כשראה את המים עולים, הכין את הכל.
את הניצולים שאספנו בסירה העברנו
למשאית אמפיבית, שעברה במקום. במרחק
עשרים מטר מאתנו ראינו פנס כיס נדלק
ונכבה חליפות. מעץ גבוה הצלחנו להוריד
שתי צעירות בנות עשרים. הן צרחו בהיס־טריה,
ולא רצו לרדת אלינו. היינו נאלצים
להוריד אותן בכוח. כשהיו בסירה 15 איש,
העברנו את הסחורה החיה למשאית.
כשהתרחקנו מהמשאית, הפכנו בעצמנו
לניצולים. סירת הגומי נדחפה בכוח גלי
המים, שהעידו כי סכר נוסף נפרץ, אל
גדר־תיל דוקרני. משאית חילצה אותנו,

בפעולות ההצרה

בהאמסוג מדווח :

הביאה אותנו לאי בו נוחתים וממריאים
הליקופטרים ללא הפוגה.

שה ילדים אחרים. סיפר המסגר :״באמצע
הלילה הרגשנו פתאום שהמים חודרים מתחת
לריצפה. אשתי תפסה את הקטן בילדים,
שמד, אותו בעגלה וברחה לבנין
בית־הספר. אני לקחתי את התינוקות על
ידי. שאר חמשת הילדים, מגיל 4עד ,10
אחזו יד ביד והתקדמו אחרי.
״התחלנו ללכת במים. המים הגיעו עד
לכתפי הילדים. הגענו לכביש המוצף. הרבה
מכוניות עברו לידינו, כשהן עמוסות׳ מב־שירי־טלביזיה,
ארגזי־עץ ושמיכות־פוך. אף
אחת מהן לא עצרה. עמדתי באמצע הכביש
וניסיתי לעצור מכונית. איש לא
הסכים לעצור. המשכנו ללכת.
״פתאום שמענו קול רעם אדיר. הדייק
שלידינו נשבר בכוח־מחץ עצום, וגל של
מים הסתער עלינו. כשעליתי מעל פני המים
החזקתי רק את התינוקות. את שאר
הילדים לא ראיתי. לרגע ראיתי שניים מהם
צפים כשהם מחזיקים יד ביד. אחר־כך
נעלמו גם הם. אני הצלחתי להגיע עם
התינוקות לבית אבן קרוב.״
לעומת אלה היו גם סיפורים על אזרחים
שגילו אומץ לב בעזרה לנפגעים, תוך סיכון

״ונציה ש 7זוועות״

•ן והי ונציז־ו של זוועות!״ אמר מישהו
(//במקו ם. קיבלתי מתנה יקרה: זוג מגפי-
גומי, וחזרה לדיו בסירה חדשה. חתרנו
במרץ לאורך הרחובות המוצפים. לא כולם
רצו לעזוב את בתיהם. הם טיפסו לקומות
העליונות, סירבו לנטוש את המקום. כל
מה שהם רצו זה רק מים ושמיכות.
על אהד הגגות הנמוכים מצאנו חמישה
ילדים. שניים מהם, כבני שנתיים, היו קפואים
ומתים. שאר השלושה לא הוציאו הגה
מפיהם. רק ישבו ורעדו. הם סירבו לרדת,
דרשו את הוריהם. ההורים היו אותה שעה
בתוך הבית, שם חיפשו את בנם השישי.
אין טעם לחפש. המים בפנים מגיעים כבר
עד התיקרה.
לפנות בוקר החלה העזרה הפרטיזנית
לקבל צורה מאורגנת יותר. מכבי־האש, המשטרה
ושלושים אלף חיילים גוייסו לפעולות
ההצלה.

״המשטרה מזהירה ברמקולים: ייפתח באש על בוזזים!״ מכריזה
כותרת צעקנית של עתון ערב המכורגי בשיא ימי השואה, כצירוף
ההודעות :״רעב כאזור השטפון 125 -חללים 50 -מארק לכל
מפונה״ למחרת היום הכחישו השלטונות שניתנה פקודה לפתוח באש
על שודדי החנויות. לדבריהם, לא נתקבלה כל החלטה כזאת, וההודעה
היתה פרי יוזמתו של פקיד־משטרה, שרצה להוסיף חשיבות לעצמו.

אני הצלתי גרמנים ו
הליקופטר החזיר אותי העירה. נחתתי
בבנין האוניברסיטה. המקום הפך למחסן־
מזון ענקי. משם מעמיסים מזון על המטוסים
— בעיקר חלב, לחם ומי־שתיה. אזרחים
הביאו למקום שמיכות ובגדים יבשים.
כשחזרתי כעבור שעות מספר בהליקופטר
אמריקאי, מדגם בננה, לאזורים המוצפים,
היה המחזה שנגלה לעיני זוועתי. בכל מקום,
על הגגות, עמדו אנשים שפרשו את ידיהם
וצעקו מרעב. על כמה גגות היו מונחים
גוויות קפואות מקור. בתוך המים הזורמים
בגעש צפו גוויות, ואיש לא יכול היה
להושיע.

לחיילים את סירותיו לפעולות־הצלה. רק
כשבאה המשטרה נפרץ המחסן והסירות
הוצאו. האיש קילל כל הזמן.
בבית־ההוצאה של מלך העתונות הגרמני,
שפרינגר, לשם הגעתי, ישבו כתבים
וצלמים רטובים, סיפרו סיפורי־זוועה המזכירים
ימי־מלחמה.
באחד המקומות המוצפים גילו המצילים
על אחד הגגות שתי דמויות. כשהתקרבו,
הבחינו באשה זקנה שוכבת על הגג, עירומה.
היא היתד, מתה. לידה עמד גבר

זקן, לבוש כותונת־לילה, והחזיק אותה
בחוזקה. מכבי־האש שבסירת הגומי צעקו
אליו לרדת. הוא סירב. רק בכוח הצליחו
לנתק אותו מאשתו המתה. הוא צעק והתנגד,
כנראה שדעתו נטרפה עליו. כל הלילה
ישב בקור על הגג, ואשתו מתה לנגד עיניו
מקור, עשר דקות בלבד לפני שהגיעו
המצילים.
מסגר בשם ארנסט בנודיץ, בן ,32 שגר
בפרבר בצריף־עץ, הצליח להינצל עם אשתו
ושני תינוקות קטנים. אבל הוא איבד חמי־

חיי עצמם. סיפרו על ילד בן שמונה, שהציל
מטביעה את אחותו בת העשר שקיבלה
התקפת־עצבים, ועוד ועוד.
היום כבר מקבלים תמונה הרבה יותר
ברורה מן האסון. בהאמבורג לבד נשארו כמאה
אלף איש מחוסרי קורת־גג. העיר הודיעה
על שלושה ימי אבל, וחשבונות־בנק
מיוחדים נפתחו לעזרת הניצולים. פעולות־ההצלה
והתיקון נכנסו כבר לשיגרה. אבל
יעברו עוד חודשים רבים עד שהחשמל יזרום
שוב בהמבורג, והרחובות יוצפו אור.

אודי היה נאצי
ם שני ארגזי*חלכ וחבילת שמיכות,
^ הנחית אותי ההליקופטר על גגו של
בית. הטייס נתן לי מכשיר קשר זעיר והבטיח
לחזור לקחת אותי. על הגג עצמו
היו שלוש משפחות. שבעה הילדים שבמקום
קיבלו את החלב ונעטפו בשמיכות. היה לי
בכיס בקבוק קוניאק קטן, והוא הועבר
מפה לפה. גם הסבתא, בת ,76 קיבלה
לגימה. אחד האנשים היה רופא. הוא ביקש
ממני להתקשר עם הטייס ״שלי״ ,שיבוא
לחלץ אותם.
הרופא היה חיוור, אבל שמר על קור־רוחו.
משפחתו כבר היתד, בחלק היבש של
העיר, אצל קרובים. הוא לקח אותי הצידה
ושאל :״כמה מתים כבר יש?״ שמעתי
על מאות, אבל את המספר המדוייק אין
איש יודע.
מכשיר־הקשר גילה חלק מהתמונה: אין
אוספים מתים, רק מושים אותם מהמים כדי
למנוע מגיפות. תחילה יש להציל את החיים,
הנמצאים בסכנת מוות.
הייתי לבוש במעיל־צנחנים (מקורו ב־שוק־הכרמל,
אבל הוא מוכר בתור כזה
גם כאן) .הרופא רצה לדעת אם אני מכיר
את בנו ביחידה זו וזו .״לא, אני לא חייל,״
אמרתי לו ,״אני סטודנט ישראלי.״ הוא
רצה לומר משהו אבל במקום זה נתתי
לו סיגריה.
פתאום התחיל לבכות. הוא לא אכל ולא
ישן מזה 28 שעות, והאיש הראשון הנותן
הוא דווקא סטודנט ישראלי.
לו סיגריה
מה עשה בזמן מלחמת־העולם? האם היה
נותן סיגריה ליהודי? לא היה זה המקום
לשאול.
שוחחנו עוד קצת. מלמעלה ריחפו חמישה
הליקופטרים. עליתי על הגל של אחד מהם,
מעל הבית.
והוא נעצר
לפני שטיפסתי, נפרדתי מכולם והשארתי
להם את הסיגריות. במטוס היו רק ילדים.
השבעה שעל הגג ״שלי״ הצטרפו גם כן.
נפרדתי מכולם ב״שלום!״ והסברתי להם
מה פירוש המלה בעברית.
בעיר היתד, פאניקה. טורי המכוניות של
התושבים, שיצאו לחזות במחזה המחריד,
חסמו את הדרכים בפני מכוניות העזרה.
סיפרו על משכיר־סירות אחד שסירב לתת

עתה ער הגג

כבאים מתנדבים מגיעים בסירה
אל בית מוצף, שעל גגו נמצא
זוג זקנים. האטה העירומה קפאה בקור העז ששרר באיזור ומתיה.

הבעל, אשר אשתו מתה לנגד
מסרב לרדת. אל המצילים, מבקש
ולמות לידה. צוות המצילים הוכרח

במדינה
דר כי אדם
האיש שהצמיח שד״

הנערה
ב ח לון הראווה היא הנערה המציעה את סחורת
אהבתה למכירה בבית־הבושת ב אמסטרדם
של הולנד, בו יושבות
הנערות בחלונות הבתים לביקורת
כל עובר ושב.

אף סרט לא הצליח לחדור ל סודות
האהבה כסרט זה, המוצג
ממוצאי השבת הקרובה על־ידי
חברת סנפילם בקולנוע אוריון
בתל־אביב. בסרט, לו צוות מובחר
ביותר, בולטים מרינה ולאדי (בח לון
הראווה למעלה) ,לינו ונטורה,
מגאלי נואל.

״הנערה בחלון הראווה״ היא
דרמה העולה על כל סרטי האה בה
עד כה, סיפורם של אנשים
העובדים וסובלים והמחפשים את
אשליית החיים, כי מחשבתם האחת
היא לחיות, ולא חשוב באיזה
מחיר.

״יום אחד הכרתי על שפת הים בחורה
שכמעט ולא היה לה חזה. היא היתד.
הולכת עם חזה מלאכותי ולא ראו את זה
ברגע הראשון, אבל אני הרגשתי בחושים
שלי שמשהו כאן לא בסדר.
״היינו נפגשים כל פעם, ויום אחד, בשיחה,
הרגשתי שהיא עצובה ועיניה ממש
נפוחות מדמעות. שאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה שיש לה בחור שהיא טיילה
אתו זמן רב, ושהיא אהבה אותו. הם היו
מתחבקים ומתנשקים. יום אחד, כנראה,
חיבק אותה יותר מדי. בכל אופן, לפגישה
הבאה הוא לא בא עוד.
״לא התביישתי ושאלתי אותה ישר, :אולי
אין לך שדיים, במקרר,ז׳
״,נכון׳ ,ענתה לי.
,״זוהי הסיבד״׳ הסברתי לד״ ,הוא הרגיש
בכך ונבהל.׳
״הזמנתי אותה אלי. כעבור ארבעה שבועות
כבר היה לה חזה נורמלי, והיא לא
סובלת מכל התופעות שנבעו מחוסר חזה.׳׳
הרגע הגדול. האדם שסיפר סיפור זה
לא היה קוסם או מאסאג׳יסט. יוסף ורם
( )59 פשוט הקדיש את חייו להיפנוזה. הוא
זנח כל דבר שעסק בו אי־פעם, החלים שייעודו
האמיתי׳ לרפא אנשים סובלים, בעזרת
המאגייה הטמונה לדעתו, בעמקי עיניו
החודרות.
לא היה זה הייעוד הראשון בו בחר האיש
בעל הפנים המקומטים והבשריים. בגליציה
זנח את בית הוריו שומרי המסורת,
נדד עם קבוצת החלוץ שלו לארץ-
ישראל. כאן היה מוביל זיפזיף בגמלים,
סבל, נגר, בנאי, שוטר־רוכב בג׳נדרמריה
של הרברס סמואל, הנציב הראשון ליהודה.
הוא למד חשמלאות, ומבלי לסיים את לימודיו
המשיך לעבוד כחשמלאי. בין הזמנים
הפך דייג, חייל בצבא הבריטי, צלף ב־צה׳׳ל,
ומאוחר יותר נהג צבאי.
אחרי מלחמת־העצמאות החליט, כנראה,
להיות אדם יציב יותר, לסחור בחיפה ב־חמרי־בניין.
אך עד מהרה מצא את ייעודו
האמיתי. הרגע הגדול בא במפתיע, בעת
הצגת סרט בלשי.
״הלכתי עם אשה אחת לקולנוע,׳׳ סיפר
ורט ,״על הבד היה סרם־מתח, אבל היא
כל הזמן החזיקה את הראש בידיה וטענה
שהוא כואב. הסתכלתי בה בשקט׳ ואמרתי
לה, :תירגעי, זה שום דבר, זה מיד יעבור!׳
״אחר כך עברתי עם היד כמה פעמים על
המצח שלה, ופתאום היא אמרה לי שהכאב
עבר לה.
״זה לא היה הפעם הראשונה שהרגשתי
שיש לי כשרון להשפיע על אנשים. אבל
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי שאני
יכול להשפיע השפעה היפנוטית יממש על
בן־אדם. החלטתי שזה הדבר שאני צריך
לעשות בחיים. עזבתי את כל הדברים האחרים
והתחלתי לעסוק בהיפנוזה.׳׳
קונצים הכל. יוסף ורט אסף את כל
חסכונותיו, ארז את חפציו, עבר לגור
בחדר מרוהט בתל־אביב.
המהפנט־החובב לא הסתפק בידע שרכש
על ראשה של מכרתו. בזמן הרב שעמד
לרשותו, התחיל לקרוא ספרים מקצועיים
וחוברות פופולריות. סיפר האיש בקול העמוק
:״קראתי אלפי ספרים וחוברות, אבל
הרוב זה זבל. הם פשוט לא יודעים את
האמת, ומספרים רק סיפורים על כל מיני
קונצים בהיפנוזה. אני לא עושה קונצים.
אני מרפא. לכן בחרתי רק בספרים הטובים,
וזה יש מעט מאוד. אבל אלד, שישנם מסבירים
בדיוק מה זה היפנוזה.׳׳
בין המקרים אותם הצליח זרט, לדבריו,
לרפא:
0״ילדה שסבלה מאסטמה קשה, וכל
הרופאים לא הצליחו להקל על סיבלה. אני
טיפלתי בה שלושה־ארבעה טיפולים, ומאז
היא לא סובלת מזה.״
• ״אשה שסבלה מהפרעות בשינה. היא
היתה לוקחת כדורי־שינה, ובקושי מצליחה
לישון שעתיים בלילה. אחרי הטיפול שלי,
היא ישנה שש שעות בלילה, בלי הפרעות.״
9״ילד צעיר מאוד סבל מפריחה ומפצעים
על עור־היד. אני טיפלתי בו כמה
פעמים בזמן שהוא ישן, והוא הבריא לגמרי
מכל הפצעים.״
אך בעיקר מתפאר ורם כי הוא מצליח
לשנות את מידות הגוף של נשים שמנות
או רזות מדי .״זה חשוב מאוד בשביל
נשים!״ הוא מסביר לכל המעוניין בכך.
״אני עושה דברים שעוד לא הצליחו לעשות
בכל העולם!״

ספורט

מלבד הצלחתו עם אותה צעירה לה הצמיח
שדיים, זוקף ורט׳ לזכותו מספר נשים נוספות,
שבגופן הצליח לבצע, לדבריו, את
פלא הנעורים המתחדשים.
מתח ונחשים, ורט עדיין לא יצר
תיאוריה מדעיה רפואית משלו. את יכולתו,
הנראית בעיניו מופלאה, הוא מסביר בצורה
פשוטה :״אני מכנים את עצמי לסוג מתח.
אני מתאים את חיי היום־יום שלי כדי
להיות בכושר.״
יורם מודה שלא תמיד מאירה לו ההצלחה
פנים :״פעם היה לי מקרה של בחורה, שפחדה
מנחשים. לא קיבלו אותה לצבא,
והיא פשוט לא היתד, יוצאת מהבית, מפני
שבכל חור היתד, רואה נחש. היא באה
אלי, והספקתי לעשות לד, רק שלושה טיפולים,
ולא הצלחתי אתה. בכלל, מקרים
של פחד הם המקרים הקשים ביותר.״
מחלה וסימסטום, פסגת גאוותו של
ורם היא תקופת עבודתו בבית־החולים תל־השומר,
אליו הגיע בנסיונותיו להעניק
מכשרונותיו המיוחדים לאנושות הסובלת.
סיפר דר׳ שלמה קולצ׳ר, מנהל המחלקה
הפסיכיאטרית, שתחת פיקוחה ביצע ורט
את נסיונותיו :״הוא הציע את שירותיו
למחלקה האורטופדית, ומשם שלחו אותו
אלי. אפשר לאמר שהוא הצליח מבחינה
מסויימת, אך אין לו כוח מיוחד. דבר כזה
אינו קיים. כל רופא לומד כיום להפנט, ומסוגל
לעשות זאת כמעט עם כל חולה.״
האם פעולתו של ורט היא בתחום החוק?
השיב דר׳ קולצ׳ר, העוסק ברפואה פסיכולוגית
קרוב לשלושים שנה :״בהיפנוזה מותר
לעסוק רק בפיקוחו של רופא. הצרה
שמעלימים עין מזה, ועד שיקרה אסון לא

מהפנט ורט
בכל חור יש נחש
יעשו כלום. אם אדם עוסק בהיפנוזה באופן
פרטי, הוא ישרוף את אצבעותיו. הוא אינו
מכיר את מחלות־הנפש, מטפל רק בסימפטומים,
ולא במחלה עצמה.
״יש מקרים רבים בהם מעוררת ההיפנוזה
פסיכוזה, שהיתר, עד אותו רגע חבוייה
אצל החולה, והאיש בו טיפלו נזקק לאיש־פוז
מיידי. זד, מסוכן מאוד לחובב, ומוטב
להיזהר!״

החי
:.011.4X1.4X11X18 4118 ביפו, סירב
מבקר במועדון־לילה, שאשתו השתכרה והתלה
רוקדת ריקודי־בטן, לשלם עבור בקבוק
הקוניאק שהזמין, טען כי ״אשתו
הגישה תוכנית אמנותית עבור זה
לכלהרוחות: בתל־אביב, עלה חזאי הנמל
לטיגדל־ר,תצפית כדי למדוד את משב־הרוח,
הועף משם בכוח הסופה, הובל לביתר,חולים
כשהוא חבול בכל חלקי גופו
כעליאשכולות: בחיפה, נאלצה
הנהלת בית־הקולנוע אורה להפסיק באמצע
את הקרנת היומן, בו נראה לוי אשכול
מודיע על פיחות הלירה, מאחר ונוער באולם
החל להשמיע קריאות קצובות :״לא
רוצים אשכול — רק שוקולד בזול

כדח־־גל
כ חזי ת ש כונ תהת קו ה
על משחק הכדורגל *נ עיד חשכת
בו נכרה מככי תל־אכיכ על
כני״יהודה כתוצאה .1:2כותכ
שייע גלזר:
איך שהגורל מתהפך — אי־אפשר להאמין.
רק לפני שנה היתד, קבוצת בני־יהודה מועמדת
לירידה לליגה א׳ וממש בכו לפנינו,
לפני המשחק שלנו אתם, שלא ניקח את
הנקודות. השנה היה המצב הסוך. אנחנו
היינו בסוף הטבלה וזקוקים לנקודות. אלא
מה? אז לא היו סנטימנטים וניצחנו אותם,
ולעומת זאת גם השנה דפקנו אותם.
עוד לפני המשחק
החלפנו שאנחנו
הולכים לנצח. עשינו
אסיפה במועדון והחלטנו
לקחת את
העניינים בידיים. עד
עכשיו השם של ה קבוצה
נילחם בשבילנו
— עכשיו נילחם
אנחנו בשביל השם.
ראינו שמשחק
יפה ב״ססים״ אינו נצחון. הסתכלנו על
הדגלים והגביעים שבמועדון והחלטנו שלא
יפה שקבוצה עם עבר כה מפואר תרד בבת־אחת.
אם כבר, אז לאט־לאס.
בחזית שכונת־ד,תקווה המשחק הוא כרגיל
קשה. ביחוד הפעם, כשבני־יהודה הם אמבי-
ציודם מאוד, הולכים לאליפות. אבל ניצחנו
כבר קבוצות גדולות מהם. בהתחלה חשבתי
שיקבלו אותנו יפה. אבל כנראה שהמחלה
ד,מדבקת של מכבי יפו עברה גם לשם.
כל הזמן, לפני ובזמן המשחק, צעקו לנו
בלי הפסק :״מכבי לליגה א׳!״ ואחרי שהם
הבקיעו את השער הראשון, כבר צעקו:
״מכבי לליגה ב׳!״
אבל כשנוח רזניק הישווה את התוצאד״
וכעבור כמה דקות גם תקע אתי גול הנצחון,
נעשו לי פתאום כולם אדישים. משחק
יפה לא היה. אבל היד, משחק חזק.
כסאות ובקכוקים. כשנגמר המשחק
התנפלו עלינו האוהדים ונישקו אותנו, כאילו
זכינו בגמר הגביע. אם היינו מנצחים את
ריאל נזאדריד לא היו עפות נשיקות כאלה.
אבל אם תחשבו שבעצם קבוצה מהמקום
האחד־עשרה ניצחה את המובילה בטבלה,
אז תראו שהם צדקו.
כשחזרנו העירה כבר חיכו, כרגיל, אנשים
על המדרכות, כדי לשאול מה התוצאות.
אמרנו להם: שתיים — אחת! .אז הם
אמרו :״יופי, היום לא קיבלתם הרבה!״
כשאמרנו להם שאנחנו נתנו יותר משקיבלנו,
צחקו לנו. חשבו שמותחים אותם.
אבל הדבר הכי מעניין היה כשירדנו
מהמגרש. כל אחד מהצופים לקח את הכסא
שלו הביתה. הם היו, אולי, מחוממים על
השופט, אבל ד,משמרה הגנה עליו. אנחנו
הלכנו בשקט, אז התנפלו עלינו. פתאום
התחילו לעוף כסאות ובקבוקים. מזלי׳ שהלכתי
ראשון ולא קיבלתי כסא בראש. השחקנים
ברחו לאוטובוס וגם שם עסו אבנים
ושברו חלונות. לא בכוונה תקעו גם מכות
למילואים. חשבו שהם מהקבוצה. הראשוני״
עד היום בטוח הקהל של בני־יהודה
שהקבוצה שלו מכרה לנו את המשחק. ברחוב
שאלו אותי :״נשאר עוד כסף בקופה
שלכם?!״ עניתי :״ברוך השם!״
עכשיו, אחרי המשחק הזה, שמעתי שאומרים
שהנשיא כבר מחכה לי בגמר
הגביע. אבל אל תספרו את זה. הבן שלו
עובד יחד אתי.

במסלול
אי מ ה חיוזו די ם *
יעקב חו־דורוב ונחום סטלמף,
שני כדורגלני הנבחרת הוותיקים, הפכו לאחרונה
בעלי רכוש מכניס, פרט להיותם פקידים. לשיפור
מצבם הכלכלי הם קיבלו בעזרת
ההתאחדות לכדורגל הלואר״ הפכו לבעלי
מוניות העוסקות בהסעת תיירים
״ היכן המתאגרפים היהודיים המפורסמים׳
כמו טד לואיס, קיד ברג, הרי מאסון,
ג׳ו פוקס וכו׳ וכו בשאלה זו נפתח
ביולטין מיוחד של אחד מגדולי אמרגני
האיגרוף בבריטניה, ג׳ק סולומונס, בו הוא
מודיע שיגיע השבוע לישראל, כדי לסייע
כאן בפיתוח האיגרוף המקצועני. הוא מתכוון
לערוך באיצטדיון באסה קרב אליפות עולמי
בין אלפונם חאלימי לבין אלוף אירופה
פייר קוזמינם.
חיגולנז חזה 1277

הבנייה הפרטית בארץ עומדת לפני צעד
מהפכני גדול, שיהיו לו הדים לא רק בהרצליה
אזור ג /אלא בכל העולם כולו: מהיום
ואילך, שוב לא יהיה הבית החדש
צמוד למשכנתא צמודת־דולר, אלא לבית־קברות
פרטי.
החברה הקבלנית הראשונה שהנהיגה את
השיכלול החדש הזה היא חברה ציבורית,
לא הסתדרותית, הנקראת רסקו, שהצמידה
מאוזולאום חצוב באבן לכל יחידת מגורים,
בשיכון החדש שהיא בונה עכשיו
בגבעת הכורכר, הגובלת בחלקו הצפוני של
כפר שמריהו. חלקת־קבר זו, שיהיה בה
מקום לשניים־שלושה ארונות מתים, נמסרה
לכל משתכן, כמתנת חינם וכאות לרצון
טוב מטעם החברה. הצרה היא, שאף על סי
שהקבר הוא זול, השיכון בעצמו עולה ביוקר
(60־ 70 אלף לירות) ולא כל אחד,
המתכונן אי־פעם למות, יכול להרשות לעצמו
לוקסוס כזה.
כמו כל המצאה מהפכנית — כמו המצאת
הגלגל, הדפוס, התיבה המזמרת ותשלום
המשכורת ב־ 15 לחודש — כן גם המצאה
זו לא היתה תוצאה של מחשבה עמוקה
או מחקר שיטתי, אלא פרי המקרה העיוזר.
היה זה מנהל־העבודה שלמה דויטש שעלה
לפני כמה שבועות על גבעת הכורכר ה־נ״ל,
לחפור את היסודות לווילה מפוארת
בעלת שלושה חדרי־שינה, סלון גדול, הול
מואר ונוחיות (לא משותפת) ,שתוכננה בידי
זוג האדריכלים — יעקב ואורה יערי.
עשר בורות חפר דויטש בשקט, ולבו לא
ניבא לו דבר. כאשר התחיל לחפור את
הבור ד ,11-,התמוטטה פתאום האדמה,
והבור נפל לתוך בור. הפתעתו של מנהל־העבודה
היתד, גדולה, כמו הפתעתו של
עכבר שגילה חור בגבינה שוויצית. הוא
מיהר להודיע על כך להנהלת החברה. היא,
מצידה, מיהרה להודיע על כך למחלקת־העתיקות־הממשלתית.

במחלקת־העתיקות־הממשלתית היתד,
הפתעה גדולה, אם כי לא כל כך מוצדקת,
כי עוד לפני שנתיים הודיע להם הממונה
הארכיאולוגי של האזור, הדוקטור פריץ
ברגר, על החורים האלה בגבעת הכורכר,
צפונית לכפר־שמריהו, שאחדים מהם אפ־

מראה הוילה המושלמת

אחוות דורות :
למעלה בונים
וילות מפוארות
ושרים
״הבו לבנים״
ולמטה מציצים
מתוף הקבר הרומאי והעתיק,
שברי חרס,
קורי עבכיש
ועצמות של מת
שים וטוריות. צוות החופרים, בפיקוחו
של הדוקטור ברגר, גילה מיד שהחור האפל
אינו אלא פתח בתיקרה של מערת־קבר
רומאית, מהמאה ד,־ 3לספירה. חיטוט נוסף
בקרקעית המערה חשף אולם מרכזי, וסביבו
שני כוכים מקושתים מהסוג הנקרא ארקו־זוליום.
כוכי הקבורה היו ריקים, בלי
הסארקופאגים. אך לעומת זאת נמצאו בהם
שברי־חרסים מהתקופה הביזנטית, שהעלו
את הסברה, שהקברים שימשו בתקופה מאוחרת
יותר גם מתים חדשים.
לאור המימצאים האלה, אי־אפשר היה
לומר שהתגלית היא עולמית, מפני שמצי-

את פרצופם, אבל מיהרו לכסות אותם בחול,
לפני שיגלה אותם שר־החקלאות.
יתכן אמנם שחפירות יסודיות יותר היו
מגלות עוד כהנה וכהנה, אך אי־אפשר היה
להפסיק סתם כך אתי עבודת הבנאים של
השיכון, ולפנות את הגבעה מהבניינים
שכבר הספיקו לצמוח.
כיוון שאי־אפשר להפריע לבניית השיכון,
החלה לצמוח אחוזת דורות מפליאה: למעלה
מערבלים את הביטון ומכופפים ברזלים תוך
כדי שירת הבו לבנים, אין פנאי לעמוד אף
רגע — ולמטה חורקת עצם של אחד, שמת
לפני למעלה מאלף שנה. למעלה מובילים

מערת הקבר הפרטית מתחת לחדר השינה. השכיל מקצר את דרך ההלוויה.

שר היה לראות גם בלי חפירת יסודות
לווילה. מוצדקת או לא מוצדקת, אבל כל
אחד במחלקת־ד,עתיקות עשה את עצמו מופתע.
בינינו לבין עצמנו, היה בזה הגיון
רב, כי אילו לא היו עושים עצמם מופתעים,
היה מישהו עוד שואל מדוע אישרו לחברת
רסקו בניית שיכון במקום שהוא מלא בורות
ושברי חרם עתיקים.
לאחר שנפקחו העיניים שהיו עצומות
במשך שנתיים, התחילה ריצה מבוהלת של
מומחים, שהציצו לתוך הבור האפל. הממונה
הארכיאולוגי האזורי הוזעק ממקומו,
ובמשרד התחילו לחפש תקציב.
לא היו צריכים לחפש זמן רב, כי חברת
רסקו הסכימה מיד לממן את הוצאות החפירה.
לא עבר זמן מרובה וליד זימזום
מערבל־הבטון נשמעו נקישות אתים, מכו
אות
כאלה כבר מצאו בכל מיני מקומות.
המענין הוא, שהקבר לא היה בודד. לכל
אורך המדרון נמצאו קברים, פחות או
יותר כמו הקבר הראשון, והיו רגליים
חזקות לסברה, שכל הגבעה מלאה מהם,
והמקום אינו אלא בית־קברות גדול, הידוע
בציבור בשם נקרופוליס, אשר שימש את
העיר הקרובה באותם הימים, אפולוניה.
במשך השבועיים שעברו מתחילת החפירות
הספיקו לחשוף, לגלות ולצחצח כמה
וכמה קברים, וביניהם אחד שאבן־גולל גדולה
וכבדה כאבן־ריחיים סגרה על פתחו.
ערימות העפר ששפכו החופרים מסביב,
הלכו וגדלו, ולידם התגוללו, באי־סדר מדעי,
שברי־חרסים וקטעי עצמות שעדיין לא הצליחו
לברר אם אלה הן עצמותיו האמיתיות
של בר־כוכבא. גם שני קטעי פסיפס הראו

שתהיה מצורפת לכל וילה ותהווה חלק
בלתי־נפרד ממנה.
המימרא התלמודית :״איזהו עשיר? זה
שבית־הכסא סמוך לו לשולחנו״ ,תפנה את
מקומה למימרת רסקו :״איזהו עשיר? זה
שבית־הקברות סמוך לו למיטתו״ .למימוש
מימרה זו מוכנים להזיז את הבתים כך, שבית
הקברות ישתרע בדיוק מתחת לחדר
השינה.
בתוספת כספית קטנה, אפשר יהיה גם
לרצף שביל מהבית אל בית המנוחות, שיקצר
את מיצעד ההלוזייה ביותר מ־ס/ס.90
אם נקח בחשבון שדרך הלוויה ממוצעת,
מרחוב דובנוב לתל־ברוך, אורכה יותר מעשרה
קילומטר, וזד, אומר ביזבוז של שעה
(אם אין תחרות כדורגל באמצעה הרי שמחיר
השביל המרוצף הוא די משתלם,
בטווח ארוך.

הקטר שרק והרכבת יצאה בדרכה לחיפה.
הנוף ברח מבעד לחלון כמו משוגע, ואני
נזכרתי פתאום ששכחתי לקחת אתי ספר
או תשבצון. שעה ועשר דקות של שיעמום
אינם סכוי מעודד בשביל אדם שהולך לסדר
משהו בעיר של אבא חושי. הסתכלתי
סביבי לחפש פתרון, והנה מה רואות עיני?
איש יושב וקורא ספר, והמושב לידו ריק.
תפשתי מיד את המקום הריק, כשעיני פוזלות
ימינה וקוראות בגנבה את הספר:
...ה שריף גחן מעל סוסו על גוויתו
החמה עדיין של מאק, שהכדורים נקבוהו
ככברה .״בחור טוב היה, לעזאזל, אף על
פי שהיה סובא לשכרה ונטפל לנערות בסאלון
של מק־נבארה,״ סינן מבין שיניו.
״בחור טוב היד״״ הסכים עמו צ׳רלי ,״חבל
על דאבדין. נצרך לנקום את דמו כמו ש־נקמנו
את דמם של רובי, פני־הסוס׳ ,של
או׳ברייאן, של שני האחים או׳קונור, של
הכומר סוינדון, של העלמה ג׳וליה, של
התאומים, של טום מקקי, של ג׳ימי ה־
,ינוקה׳ ,של מרלון, של טימוטי ברי, של
משפחת פליק, של האינדיאני, של ג׳וני
סמולי ושל הזמר הנודד פרנקי.״
״שכחת את השמן הקרח הזה, מה שמו?״
״אתה מתכוון לגרי קו?״
קנה של פלדה קרה ננעצה בין צלעותיו,
וקולו של השריף לחש :״ידיים למעלה,
צ׳רלי, גם תורך הגיע. זרוק את האקדח!״

חצץ במריצה — ולמטה, מתחת לרגליים
ממש, מנקים ארון־מתים מקורי־עכביש. וזה
עדיין לא כלום לעומת מה שיהיה כאן
אחרי שיגמרו לבנות. תארו לעצמכם שאותם
האנשים שיקנו את הבית ויערכו מסיבה,
ירקדו סווינג או רומבה או טוויסט על קברו
של מת.
חברה קבלנית אחרת לא היתד. בוודאי
משלימה עם מצב עניינים כזה. אנשים אינם
אוהבים להשקיע את כספם בתיקרה של
בית קברות. רסקו לעומת זאת, לא רק
שהשלימה, אלא הצליחה אפילו להפוך את
העניין למסע־נצחון גדול: מימנה את התצלומי־
בה אמר 17 וסבראהינד>
חפירות, הזמינה עתונאים, הפיצה,
קברים, ומתכוננת גם — במידה ומחלקת
כל ישראל ערבים זה לזה אבל איש אינו
העתיקות הממשלתית לא תתנגד — להפוך
כל נזאוזולאום רומאי לאחוזת־קבר פרטית, פורע את השטרות.

אנשים

אצדנ1

נחת וכ שף
לפחות שניים מהמוומנים להצגת־הבכו־רה
של מחזהו של משה שמיר, בית במצב
טוב, בתיאטרון זוית, לא הרגישו את עצמם
בנוח. השניים: סגן שר־הבטחון, שמע]*
פרם, ומזכיר ההסתדרות לשעבר,
פנהם לבון. במתכוזן או שלא במתכוון,
הושיבו מארגני הצגת־הבכורה את שניהם
זה מאחורי זה, כף שגבו של פרס פנה
אל פניו של לבון. היתר, זו הפעם הראשוני׳
מזה חודשים רבים ששניהם נוכחו
תחת קורת גג אחת. בפעם האחרונה היה
זה באותו מקום: בישיבת מפא״י, בה נאם
לבון את נאומו האחרון לפני הדחתו, באותו
אולם בו נערכה ההצגה, בית מפעל
הפיס. האדם השלישי בהתקרבות שנערכה
השבוע היה שר החקלאות, משה דיין,
שהושב ליד פרם ולבון. הוא החזיק מעמד
רק מערכה אחת. במערכה השניה עבר
לשבת שש שורות מאחור, כשהוא צופה
בהנאה בשני היריבים. העירה על כך אביבה,
אשתו של אלוף פיקוד־הדרום אברהם
יפה :״זה היה הבידור האמיתי של משה
דיין בתום ההצגה, כאשר עלה הסופר
משיה שמיר על הבמה להחוות קידה לקהל׳
העיר שכנו של דיין :״שמיר נראה
שמן קצת.״ השיב לו דיין :״הוא משמין
מנחת ומכסף!״

המחירים אינם משתנים

הו לךע דני
רק מספרהקונים

משעה לשעה
מ י ום ל י ום
בגדות סוף העונה

אל תמתין למועד האחרון.

סור אלינו עוד השבוע,

אוד ו חו ש ך

ותהנה מהנחה ממשית של

השלג הכבד, שכיסה את ירושלים ביום
הדיון על המימשל הצבאי, גרם להפסקות
חשמל תכופות בבניין־הכנסת. הפסקה כזו
היתה באמצע קבלת־הפנים השמחה שערך
לעצמו השר־ללא־תיק יוסף אדמוגי ב־מזנון־הבנסת.
אלמוגי עבר במזנון משולחן
לשולחן, כשהוא מברך את כל אחד מהנוכחים
ומחליף איתם הלצות על מסעו
בארצות־הברית. כשהגיע לאחד השולחנות
סביבו ישבו אנשי חרות, נפסק החשמל ואלמוני
העיר לח״כים היושבים :״אתם רואים?
הבאתי עליכם את החושף
מיד לאחר גמר הדיון על המימשל הצבאי
הביא שר־המשפטים לשעבר, ח״כ פנחס
רוזן, למזכירות המפלגה הליברלית את
הצעתו החדשה לביטול המימשל הצבאי.
ההצעה נתקבלה כשאחד מחברי המזכירות
מעיר בהלצה :״הח״בים של מפא״י והדתיים
לא יוכלו לנסוע לחוץ־לארץ. יהיה עליהם
לעמוד במצב הכן מתמיד לקראת הצבעה
בחוק. תוף זמן קצר תהיה אחת הסיעות
נאלצת לבטל מצב זה אסיפות השבוע
האחרון עסקו בעיקר בפיחות. באחת
מהן, שנערכה דווקא מטעם המפלגה הליברלית,
החל אחד השומעים לצעוק נגד
הפיחות ונגד הגזל שנעשה לו בהצמדה
למשכנתא. כשניגשו אליו הסדרנים להשקיטו,
סילק אותם הנואם, ח״כ יוסף
ספיר, שהסביר :״תנו לו לצעוק. הניתוח
כואב לו!״ כשהמשיך האיש לצעוק שעה
ארוכה, מצא ספיר דרך מקורית להרגיע
אותו :״זה אמנם ניתוח וזה כואב,״ קרא
לעברו ,״אבל לא אני הרופא שעשיתי אותו,
ואין בידי כרגע לרפא בסימפוזיון
שערך פרלמנט הסטודנטים, התזזכחו ביניהם
הכלכלן החירותי ח״כ יוחנן כאדר ומנהל
הלשכה לייעוץ, דויד כוכב, על
הפיחות. כשטען באדר שהתאריך שנבחר
לפיחות אינו מתאים לביצוע, ענה לו כוכב:
״בעצם היינו צריכים לעשות את הפיחות
לפני חצי שנה. אבל איך אפשר לעשות
דבר כל־כך בלתי פופולארי בדיוק לפני
בחירות מתיחה קטנה חיכתה לח״כ
אידוב כהן, שעה שנכנס לביתו אחד
מילדי השכנים ושאל אותו :״ראית את
החצי לירה החדשה?״ כהן, שלא ידע על
שום החלפה של כסף, התפלא ושאל את
הילד :״איזה חצי לירה חדשה?״ ״תסתכל
בלירה הישנה,״ ענה לו הילד ,״ותראה
חצי לירה חדשה!״

פקידים !
תלמידים :
סטודנטים :
הושמו עוד היום לקורס החדש ל־

ה א דנו ת

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג״ ( 0 0פ מ .)0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון .5
היפה: בבית־הספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מובטחת:

המנוי -
?יבל ת
ה־פזבווך,
83 פריו

8ג\ז\ בוזן ןדם.

שמעון ופוניה פרם, פנחס ולוסי לבון כהצגת הבכורה
ד״! נהנה
בתרועות־צחוק בכל עת שנראה חיים השבוע מסע־תעמולה נרחב בארץ מולדתה,
טופול על הבמה, למרות שתפקידו היה לקראת סרטה החדש אותו היא מסריטה.
רציני לחלוטין. השחקנים העצבניים סירבו הצעד הראשון היה דחיקא בלתי־פופולארי.
לעלות לבמה, והבמאי יוהן? ג״פפו״) מי השחקנית הסוערת יצאה בקריאה חריפה
לוא העלה אותם אישית. באמצע ההצגה נגד הטוויסט הכובש את אירופה, ובעד הנסגר
המסך ויצחק שילה הוציא את טנגו השקט, הנראה לה יותר. כדי להפגין
ראשו מבעד למסך וקרא לעבר הקהל :״איזה את אמיתות הכרזותיה, הפסיקה ג׳ינה בכל
מין קהל אתם? אני מקיא עליכם!״ מילוא מקום בו הופיעה את מחול הטוויסט, החלה
עצמו עמד מאחורי הקלעים, הרגיע בקושי לרקוד טנגו עם המלווה, אלוף הטנגו האראת
השחקנים, דאג להמשך ההצגה. כשחוד־ גנטיני ארייד מוריוני מבולבל
שה זו, קרא פפו אליו את מנהל התיאטרון, מאוד נראה השבוע שתקן תיאטרון אוהל,
יעקב יס?ן ור, שבילה אותה שעה בהצגת מאיר מרגלית, שעה שכשל בלשונו מסבכורה
של פנטסטיק במועדון החיפאי ש פר פעמים במשך המערכה השניה של
במרתף התיאטרון. הוא צעק על יסעור, הכתובה. רוב הצופים שהתפלאו לשמוע
האשימו שקילקל את הבכורה, ושהוא מביא אותו טועה אחרי כמאתיים הצגות, לא שמו
להרס התיאטרון. למחרת היום צילצל ליס לב לסיבת הטעויות: מרגלית עלה בטעות
ראש עירית חיפה, אבא חרטי, לבמה כשהוא נועל שתי נעליים בצבעים עור הזמין את יסעור אליו והודיע לו שהוא, שונים, התרגש בשל כך עד שבקושי שם
אבא חושי, מתפטר מהנהלת התיאטרון בגלל לב לטקסט קורבן לשביתת הדיורים
התקרית עם חצי תמונה נשאר השבוע היתד, השבוע עורכת התוכנית כבקשתך
לשירים ישראליים, רבקה מיבאלי, ש־הצייר
עקיבא מודלינגר, אחרי שתערוהוזעקה
ממיטתה בזמן מחלה, לשם הקלבת
תמונותיו הוצגה בגלריית צ׳מרינסקי.
טות של הרגע האחרון, בגלל שיבוש קשרי
אחד הצופים בתערוכה רצה לקנות תמונה
מסויימת, אך הודיע לצייר שהוא רוצה רק הדואר בין מחלקות קול־ישריאל בירושלים
ובתל־אביב לשיחה מיוחדת זכתה השח־בחצי
מהתמונה, ביקשו לחתוך חצי זה
חקנית גילה אלמגור בהרצליה. כשיצאה
בעצמו. מודלינגר הסכים במסיבת
עתונאים, שנערכה השבוע לרגל חגיגות־ גילה לסעוד במסעדה סמוכה, בעת צילום הפורים
הקרבות, פקדו המארגנים את ד,עתו־ סרט אף מילה למורגנשטיין, עצרו לידה
נאים הנוכחים, כששמו לב לפתע לחסרונו שני תלמידי גימנסיה מקומית והתלחשו
אחד :״איפה דבר?״ שאל המארגן. בינהנב לבסוף העז הנער לגשת אל גילה

״דבר איננו,״ ענה לו מיד איש יחסי־הצבור, ולשאול אותה :״את דוגמנית?״ ״לא,״ ענתה.
אורי סלע ,״יש היום שביתת דוודים״ ״אז למה האיפור?״ שאלה הנערה .״כי אני
לטיסת הסיור בהמאמים של תורכיה, עובדת בסרט,״ השיבה גילה .״באיזה סרט?״
יצאו אברהם (״פשנל״) דשא, אירי שאל הנער .״באף מילה למורעשטיין״ השיבה
זוהר ואריק איינשטיין, במכונית ה גילה .״ומי משתתף?״ ״אריק אייגע־הדורה
של מרקו תורג׳מן, כשהם מדיי מיין, גילה אלמגור, יו מה, גם גילה
נים ביניהם כמה כוסות ויסקי יהיה מותר אלמגור משתתפת?״ שאלה הנערה כולה מללכל
אחד מהם לשתות. פשנל, שהרגיש את את התפעלות :״איך היא? איך היא? ספרי
עצמו אפוטרופוס שלהם, התנה את הנסיעה לנו!״ גילה, שהיתה רק ״אחת שמצטלמת
באיסור שתייה מלא, ורק לאחר איום הס בסרט״ ,נבוכה והשיבה תשובה לא מחייבת:
לכוסית אחת לאיש ליום. השלושה ״בסדר.״ ״אנחנו נורא אוהבות אותה בכיכים
ייפרדו
כשאריק ייאלץ לחזור בשבת הקרו תה,״ המשיכה הנערה בהתלהבות נעורים,
בה, להופיע מחדש עם אילנה רובינא שנע ״יש לנו אחת שגוזרת כל תמונה שלה
דרה בשבועיים האחרונים בגלל מחלה, ואת מהעתונים ומדביקה אותה באלבום שלה.״
מקומה מילא בעלה, אורי זוהר עצמו, כש לבסוף שאלה הנערה ״ומה את עושה?״
הוא חבוש מטפחת־ראש נשית ומנסה לשיר ״משחקת בתיאטרון.״ ״באיזה הצגה?״ שאל
בקול סופראן סקסי.
הנער .״בכינרת, כינרת בקאמרי,״ השיבה
גילה .״באמת,״ שוב התפעלה הנערה ,״גם

גילה אלמגור משתתפת בזה.״ גילה הזמינה
טווי ס ט וטאגגו
אותה להצגה, הבטיחה להכיר לד, את גילה
ג׳ ינה לו רו כ רי ג׳ידה האיטלקיה, פתחה אלמגור.

ביגיי ואצלא טון
באחד הוויכוחים במזנון קול ישראל בירושלים
הביע מישהו את דעתו על המדרשה
המוקמת ליד שדה־בוקר :״מה אתם רוצים
מדויד ב ן ־ גו ריון שאל ,״כל מה שהוא
רוצה זה שיתנו לו לבוא פעמיים
בשבוע למדרשה להרצות על אפלאטון!״ ענה
לו מיד קריין האנגלית של קול ישראל,
א דו וארדא די סון :״מה שהוא רוצה
זה שיתנו לאפלאטון לבוא פעמיים בשבוע
להרצות על בן־גוריון מחזה מקורי
הוצג בתיאטרון החיפאי — החושיטרון —
בעת הצגת הבכורה של אנדורה. לאולם
הוזמנו מאתיים חיילים סדירים, שפרצו
העולם הזה 1277

קולנוע סרטים מין! אי די או לו גי ה
חגספר די (מוגרבי, תל־אביב; צרפת)
הוא הסרט בו התפשטה דליה לביא לראשונה.
בפומבי, הכוונה. סקרנותו של הקהל
לראות עירום ישראלי על הבד, כאילו הוא
שונה מעירום צרפתי או איטלקי, גורמת
לחוסר סבלנות לחלקיו האחרים של הסרט,
שהם, למעשה, עיקרו.
אין זה סרט אירוטי. זהו סרט פוליטי,
המנסר. לתאר ולהסביר מדוע נכשלה מלחמתם
של הרפובליקאים ותומכיהם מבחוץ ב־פאשיסטים
של פרנקו, במלחמת האזרחים
הספרדית. מאופן הצגת הדברים ניתן לשער,
שמחבריו של התסריט הם בעלי נטיות
טרוצקיסטיות. כיוון שכל שאר הלוחמים
לצד הרפובליקאים — הקומוניסטים וה־אנארכיסטים,
מתוארים בצורה שלילית. האנשים
ההגונים היחידים הם הטרוצקיסטים.
מאולצת במיטה. פטר ואן־אייק המופיע
כאוקראיני שהיה חייל בצבא האדום,
התאכזב מהקומוניזם הסטאליניסטי, ברח
לבלגיה והתנדב ללחום במלחמת האזרחים
הספרדית ביחידה רוסית.
תוך כדי המלחמה הוא מתאכזב מחוסר
הישע של הרפובליקאים ומאכזריות הקומוניסטים,
מחליט לערוק. בשעת חציית

אחרי שנהדפו שלוש פעמים, הצליחו המק־סיקאים
לכבוש את המבצר, שם המשיכו
המגינים ללחום בקרב כידונים, עד שנפלו
עד האחרון בהם.
אולם עמידת הגבורה של מגיני אלאמו
איפשרה למורדים הטקסאניים לארגן צבא
ולאמנו. כעבור 30 יום הביס צבא זה את
הגנרל סנטה אנה, בסיסמה :״זכרו את
אלאמו!״
לא סופרים הרוגים. ג׳ון ויין הפיק
מאגדה זו סרט מונומנטאלי. אלא שנראה
שיחד עם אגדת הגבורה דאג גם להנציח את
עצמו. הוא לא רק הפיק וביים את הסרט,
שייצורו עלה 12 מיליון דולר, אלא גם
משחק בו את התפקיד הראשי, זה של
הדמות האגדית מטנסי, דייבי קרוקט, שהצטרף
למגיני המבצר בראש קבוצת ציידים.
קרב
אלאמו המפורסם ממלא רק את חלקו
של הסרט. רובו ככולו מוקדש לתיאור
היחסים בין שלושת מפקדי המבצר; הקולונל
סרבים (ג׳ון הרביי) ,האידיאליסט הנוקשה;
הקולונל בואי (ריצ׳ארד ויידמארק),
בעל האדמות האינטרסאנט והשתיין, ודייבי
קרוקט השקול והפיקח.
מבחינה זו עלול הסרט לאכזב את אלה
הבאים לספור את ההרוגים. אם כי לא
חסרים הרוגים בשעת הקרב עצמו, הרי
בחלק הראשון מצליח ויין לתת תיאור כן

כ חיו ב ה
כבשהאתה עו ל ם

שי בי ה
מ ק סי מו ת
תודותל•

ימשחת שיניים ש ל ״ תיא ־
בשפופרת עם הראש החדש

פרסום מלניק

דליה לגיא וואן־אייק ב״חג ספרדי״
מישחק מאוזן
הגבול הוא נתפס בידי האנארכיסטים, המתוארים
בנבלים הגדולים ביותר, המוציאים
אותו להורג.
דליה לביא הודבקה לסרט בצורה מלאכותית,
בעיקר כדי להפכו לסרט מסחרי.
היא מספקת את המין לאידיאולוגיה, בתפקיד
עתונאית אמריקאית נימפומנית, ה־מתאהבת
בואן־אייק בצורה ילדותית, ממתינה
לו ממיטה למיטה בין הקרבות.
על כן מופיעה דליה כמעט תמיד במצב
מאוזן על הבד, ורק לעתים רחוקות בצורה
אנכית. היא גם אינה סובלת בגדים.
קטעי העירום והאירוטיקה שבסרט הם
מהנועזים ביותר שהועלו על הבד. אלא
שהם עומדים ביחס הפוך לרמת משחקה
של דליה. דליה נראית כעתונאית אמריקאית
כמו שכושי מאפריקה נראה כנשיא
ארצות־הברית. היא חסרת הבעה במידה
מעוררת רחמים, ואפילו סצינות המיטה
שלה נראות מאולצות. אם הנסיך האיטלקי,
שבגללו התגרשה מבעלה, עומד לשאתה
לאשה, מוטב שיראה את הסרט תחילה.

שדתאדאמורא תי מו ר!
אלאמ( 1פאר, תל־אביב; ארצות־הברית)
היא מצדה של האומה האמריקאית, או
מעין גטו־ורשה של טקסס. הסיפור אודות
מבצר המיסיון הספרדי הוא אגדת גבורה,
שהעובדות והדמיון משמשים בה בערבוביה.
אלאמו,
המכונה ״ערש העצמאות של
טקסס״ ,הוקפה ביוני , 1836 בימי מלחמת
העצמאות של טקסס, על־ידי צבא בן
חמשת אלפים חייל של הגנראל המקסיקאי
סנטה אנה. במשך 13 יום החזיקו 187
המתנדבים הטקסאניים שבמבצר החרב מעמד
מול צבא אדיר והפגזות תותח כבדות. רק
העולם הזה 1277

של יחסי אנוש, הבא, לפעמים, על חשבון _
הפעילות שבעלילה. הוא אינו מתפתה ל־הירואיזם
שבאגדה, מציג את גיבוריו על
החיוב והשלילה שבהם.
המוסיקה המרשימה של דימיטרי טיומקין
והצילומים המרהיבים בשיטת טוד־אי־או,
חברו יחד עם הבימוי והמשחק, כדי להעלות
את הסרט מעל לרמה של מערבון.
תדריך אלה ׳הסרמיס המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
6ב?ן ל החלומות (ארמון־דוד, תל־אביב;
הבירה, ירושלים) — הסיפור התנ״כי
על מכירת יוסף, בסרט בובות ישראלי
צבעוני. מרהיב ומרתק. סרטים של עלינה
ויורם גרוס.
@ יום הדין כנירנכרג ( מ אי, חיפה;
שדרות, תל־אביב) — בעיית אחריותם של
שופטים לחוק לפיו הם דנים, בסרטו
המעמיק של סטנלי קרמר אודות השופטים
הנאצים השפוטים. ספנסר טרייסי,
מרלין דיטריך.
9אדי פלסץ (תל־אביב, תל־אביב)
— דרכו של שחקן ביליארד מקצועי למרי
נגד הרדיפה אחר העושר וההצלחה.
פול ניומן, פיפר לורי, ג׳קי גליסון וג׳ורג׳
סקוטי.
• עד סף החיים (מקסים, תל-
אביב) — אינגמר ברגמן חושף בסרט
אכזרי כיצד הופכת הלידה במאה העשרים
מפונקציה טבעית לפונקציה חברתית.
• הצמאה לאהבה (אורנע, ירושלים)
— שלוש נפשות נקברות תחת
מפולת של יצרים ורגשות. סימון סניורה.

עור פניך -באקלים ארצנו
באקלים ארצנו, כל יום שבו את מזניחה את עור פניך, את חוטאת
לעצמך,
עורך רענן וחלק כאשר הרקמות מייצרות תאים חדשים בלי הרף.
העור נעשה בלה ומקומט אם ייצור התאים החדשים אינו מספיק
והתאים הבלים לא הוחלפו בחדשים.
כיום, לאור הישגי המדע הקוסמטולוגי החדיש, ברור שאינך יכולה
להסתפק בהזנת העור בשומן בלבד.
כיום מופעלת לעזרת יופיך השיטה המדעית החדישה של טיפול
בעזרת תאים פעילים (א 150112£;1,1,13 אץ)• תאים אלה מפעילים את
הרקמות לייצור תאי עור חדשים.
לרשותך התכשיר המהפכני של הביאוקוסמטיקאי ד״ר א. רובין —
אם עורך רענן ויפה —
׳ ד ס ^ ד ד ^ז 081,1,8
״אמבריונאל״ ישמור עליו. אם בעורך סימני התבלות, קמטים ושקיות
מתחת לעינים — ״אמבריונאל״ יחזיר לעורך את המראה הצעיר
והחלק.
את ״אמבריונאל״ תוכלי להשיג בבתי מרקחת ובפרפומריות עם
הוראות שמוש. פרוספקט ינתן חינם לכל דורש.

.העולם הז ה ״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת.ד.
. 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין . 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

1כו מ ב ״ הי * בו מבה
(•הנושן מעמוד )9
הוא הגיש אותה בעדינות. ממש תאווה לעיניים:
פלחים־פלחים של טאנגו, אנאנם,
בנאנות, פאפאיה, קוקוס, אבטיח, תפוחים,
מלון, אנונה, דובדבנים — לא היתה לי
סבלנות — וידיעה אגרארית — לבדוק עד
הסוף. ברגע בו עמדתי לפתוח את הפה,
שלף המוכר כלי קטן מן העגלה, והחל
זורה ממנה אבקה צהבהבה על הצלחת שבידי
.״בטח קינמון או משהו ריחני כזה,״
אמרתי לעצמי בהנאה כפולה ומכופלת
ואחר־כך מילאתי את פי בפרי .״ינעל
אביך ואבי אביך!״ קיללתי בעברית אחרי
הנגיסה הראשונה ,״הרסת אותי!״
כי אותו בן־בומביי זרה על הפרי המתוק
והטוב חופן של תבלין־קארי, פילפל ומלח,
שלא לדבר על חומצה גופרתנית.
טפו!

מור ובשמיס

אנו קונים:

• מצלמות חדישות, אביזרי הם,
כל צרכי צלום ומשלמים
מחירים טובים # .העתקת
מסמכים במקום! • ימי חורף
יפים ביותר לצלום! כל המצ לם
מעשיר את חייו.

י טי -ב רנ ר

האם הנך נהג זהיר?

חי פ ה, ר חז ב החלונץ זב

ב הדג ש תך

תסתפק

ה טו ב ה

ב ל בד !

ה שתתף

בתחרות הגדולה

11111117,

נ הג זהיר 1962
ו חז קתאתי דינו במאבק נג ד

המוות

בדרכים!

פרסים >קר> ערך

יוגרלו ביו הזוכים:

טיסה

במטוס סילון של חב׳ ״אולימפיק״
לפרים וחזרה — עם דמי חופשה.

טיול

באנית צי״ם בים התיכון.

ופרסי ם רבים נו ס פי ם
הפרס הי ק ר ביו ת ר, אשר בו יזכה כל נהג זהיר —

שצו 7ה(1נת
צמו.משיונ״>זן
אשר הצהיגוו
ח 0ז8 )13

שנת נהיגה ללא תקלה!
מקומות ההרשמה:

בכל סניפי המועצה הלאומית למניעת תאונות ;
בעיריות, במועצות מקומיות •ואזוריות ;
בכל תחנות ״דלק״ ,״סונול״ ,״פז״ ;
בכל בתי הדואר בארץ.

הרשע 1דהי 1ם !

״שוק״ מבטלים חימ״ס ביי״

המועצה הלאומית למניעת תאונות

הוצאת ספרים אחיאסח ב ע ״ מ ירושלים
לאשה גהריוו
המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פרופ׳אשרמן

.לקר את אמהות״
להשיג ככל חנויות הספרים

יצא לאור הספר

כ א ין 7רגש

העולם

גדולי הסופרים והעתונאים מספרים על המאורעות
שזיעזעו את העולם בשנים 1793 — 1961

בעריכת: ל .סניידר ור. מורים
עברית: י .ט ן ־ פ י
ספר שנקרא בנשימה עצורה!
320 עמודים בפורמט גדול, מלוים תמונות
המחיר 6.75ל״י
להשיג בהוצאה ואצל כל מוכרי ספרים בארץ

כן, ידידי, אם תזדמנו להודו, אל
/תחפשו מאכלים מקומיים. אל תבקשו
קארי ותבלינים פיקאנטיים. בקשו אוכל
אנגלי נייסראלי וחסר־טעם. כמו, למשל, עוף
מבושל במים. הוא כבר יהיה מתובל וחריף
מספיק כדי ששעתיים אחרי־כן תחפשו
את תחנת מכבי־אש הקרובה ביותר.
ואם יציע לכם מישהו בידידות מעם באן
לעיכול נעים יותר, סרבו באדיבות ובתקיפות.
את הבאן מוכרים בכל פינת־רחוב
בהודו. עומד רוכל ליד מגש גדול עשוי
נחושת נוצצת, ועל המגש ערימה של עלים
ירוקים ואוסף של קערוריות קטנות מנחושת.
הוא נוטל עלה אחד ומתחיל למרוח
עליו את תוכן הקערוריות האלה. בכל קערו־רית
משחה בצבע אחר. וכך הוא מורח:
קצת משחה חומה (שוקולד?) ,קצת מריחה
לבנה (שמנת מתוקה?) ,קצת משחה ורודה
(ריבת דובדבנים?) ,קצת משחה צהובה (מאג־גו
משומר?) .ועל כל אלה הוא מפזר עלים
מיובשים וטחונים (הל? ציפורן? מור? בשמים?
הלבונה?) בקיצור — משגע. הריר
כבר יורד מהפה.
את כל זה הוא מקפל היטב ומגיש בחיוך
רחב .״אים גוד, ראג׳ה, זה טוב.״
ברגע האחרון, כשכבר היה העלה המקופל
בדרכו לשפתי, הוא הוסיף עוד סופרלאטיב
אחד להמרצה :״זה פיקאנטי מאוד!״
לכן אני מעדיף לעכל את האוכל שלי
בלי עזרה. ביהוד אם מסתבר שאחר־כך
יורקים את תוצאת המציצה של העלה. כל
יריקה — למרחק שני מטרים, וצבעה אדום.
אפשר לראות את הכתמים מקשטים את
הרחובות.

קריקט
ף־ ין בית־המשפט העליון לבין ה-
ל אוני ב ר סי ט ה בבומביי משתרעת שדרה
ארוכה ורחבה. משני צריה עצים, ובמרכזה
מידשאות מרהיבות. בכל שעות היום אפשר
לראות אנשים משחקים קריקט על
מידשאות אלה. הם עושים זאת לפי כל
כללי־הטכס האנגליים: בלבוש לבן מבהיק,
בקרירות אנגלית, תוך קריאות־התפעלות
אנגליות .״זה בכלל לא משחק אנגלי,״
הסביר אחד השחקנים .״הם לקחו אותו
מאיתנו.״
השחקן היה קצין־זוטר בצי ההודי, שבא
עם קבוצתו למשחק ידידותי נגד קבוצה
של יחידה אחרת בצי. בעוד יומיים יתחילו
משחקי הליגה. הוא דיבר אנגלית לא רק
אתי, אלא גם עם רוב חבריו. כי אין בינו
לבינם שפה משותפת, פרם לזו שהשאיר
אחריו הרא.ג׳ האנגלי. הממשלה המרכזית
רוצה אמנם להנהיג את השפה ההינדית
כשפה רשמית בכל הודו, שכל תלמיד בית־ספר
יהיה חייב ללמוד אותה. אולם עד
אז מדברים תושבי כל מדינה ממדינות
הודו בשפה משלהם. וגם כאשר תונהג
השפה האחידה, קשה יהיה להשתמש בה
מיד כשפת־הוראה באוניברסיטות ובמיכללות
הטכניות. שפת הכובש הלבן תמשיך זמן
רב לשמש שפה שתאחד את בני הארץ
הענקית הזאת.
אפילו קרישנה מנון, למשל, נושא את
כל נאומי הבחירות שלו באנגלית, ורוב
מודעות הבחירות כתובות באנגלית.
וזה מביא אותנו, בעצם, לנקודת המוצא
שלנו: שכל דבר בבומביי כיום מתחיל
ומסתיים עם הבחירות.
העולם הזה 277ו

בעריכת לילי גלילי
מדזמנים משתתפים. אחד מן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזכה
בפרס של עשר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
השבוע בפרס הוא הקורא ד. ליבל, איטליה.

מז ה צו ח קי םהס טז דנ טי ם הי שר אלי ם ב אי ט לי ה

שני מאורעות היסטוריים, שקרו השבוע, הגיעו למערכת העולם הבא בצורת
קשקשות. שלח אותן הקורא היקר רחמים ששון, ששכח לציין את כתובתו. מי שרוצה
להתאמץ ולמצוא את הכותרת הנכונה לכל קשקשת, יכול לעשות את זה, אבל מי
שאינו רוצה — יכול להפוך את השורות הבאות :

•ן<!נ< 10 ם נ 1ן<.ום<.ס 1.ם צנ 1ם נוסזם ם ;01.1.01.1

מסס) 1.א1.1ם 1עא ם בוסס ס^ם זסם, ס ^ סעג 0X1. ).01.1ע £!.3 *.3

ט עו ת

לעולם צזד7ן ת
גיזנגה: הנני מוחזק כחיה בקלוב

נפש תחת נפש
מכתב למערכת
לכבוד לילי גלילי,
עורכת נכבדה מאוד!
פליאה רבה היא בעיני הזעקה שהחופשים
והכופרים, רחמנא ליצלן, זועקים
על המעשה הטוב והמבורך שעשה
הקדוש רבי נחמן, שהציל את נפשו של
יוסל׳ה משמד. כל הצועקים האלה, אל
תתני אמון בהם כי צועקי חמס רמיה
הם, כאותם הצבועים והתנים שאין
עליהם יראת השם יתברך. מה להם
זועקים על הצלת הנפש הקטנה הזאת,
כאשר הם בעצמם חוטפים כל יום גודיות
משלנו, לעשות בהם חילול המת על־ידי
ניתוחין וחיטוטין הנקראים בלע״ז פוסט
מורטס.

לו היתד, יראת ה׳ לנגד עיניהם, היו
חוטפים תמורת יוסל׳ה רק מת אחד
אחד ובזה היינו נקיים, כמו שכתוב:
,נפש תחת נפש ועין תחת עין וגומר׳.

״או, סלח לי, חשבתי שזה החלבן!״

(ישיבת מליאת הכנסת. אשכול עולה
על הבמה ונואם)

א ש בו ל: הממשלה הזאת יש לה
תכנית כלכלית. הממשלה הזאת, שיש
לי הכבוד להיות שר־האוצר שלה,
עושה מאמצים על־אנושיים לייצב את
כלכלת הארץ ולהעלות את ערך המטבע.
הצרה היא שהאוכלוסיה מסרבת
להוריד את רמת־החיים
נ צי ג

(בקריאת

ביניים)

מי מסרב?
א ש כו ל: לא אליך התכוונתי
נציג א ח דו רדהע כו ד ה: גם אנחנו
לא מסרבים!
אשכול ז אל תתחמם. גם אתה בסדר.
התכוונתי לאלה! (מראה באצבעו

(הכתובת שמורה במערכת)

א>ן דבר העומד בפנ> הרצו!

מ חזה ה שבוע

מפא ״י נ

ד. ליבל,

איטליה

ממני הקטן איצ׳ה זליג
מנהם קווערץ, מאה שערים

האופוזיציה).

נציג מפ״ם: אבל
אמרנו מלה אחת נגד!
א ש כו ל: אז בטח החברים שלך!
נציג מק״י: אנחנו?
א ש כו ל: כן, אתם.
נציג מק״י: אנחנו דווקא לא.
תמיד קיבלנו בחיוב את התוכניות
הכלכליות שלך, ואם אתה אומר שאין
ברירה אלא להוריד את רמת־החיים,
אז כנראה שלא רק שאין ברירה, אלא
שזו היא הדרך היחידה העשוייה להוציא
אותנו מן המיצר.
אשכול ( :אובד עצות) אז זה
בטח אתם שאתם נגד הורדת רמת
החיים! (מצביע על נציגי חרות, הליאנחנו

ברלים
והדתיים. הס קמים מיד ומוחים
בכעס. אשכול מסתכל סביבו אובד
עצות, עד שעינו נופלת על השמש
המעביר את הפתקאות) זה אתה ה
מתנגד!

שמש ( :בגימגום) אנננני? אננני

א.ף ף פפעם לללא התתתתתנגדתי לשום
דדדבר!
יושכ״ראש ( :לאשכול) אני רואה
שאף אחד לא מתנגד.
אשכול: אם ככה, אז אין לנו
מה לדון יותר. החל ממחר נתחיל בביצוע
התוכנית הכלכלית החדשה. נוריד
את רמת החיים ונייצב את הלירה.
להתראות בגן־העדן!
(סו ף

מערכה

מערכה שניה :

ראש ונ ה)

(כעבור. עשרים שנה. בדירת משפחת
מחלוף בשיכון רסקו בצפון. בוקר
סגריר בחורף רוח וגשם חודרים דרך
החלון, שהוא סגור אמנם, אבל אין
בו זכוכית. משפחת מחלוף מצטופפת
בפינה, מכוסה בפרוות־דוב)

אמא מהלוף: אתה ישן, מוי-
שה? אתה לא רואה שהבוקר אור
והילדים מתים מקור? הדלק את האש!
(אבא מחלוף יוצא מאחורי פרוות הדוב.
תופש את הגרזן המונח בצד ומכה
בשולחן. מערס את גזרי. העץ ומד־ליקט
על ידי שפשוף שני מקלות).

אמא מהלוף: מה אתה עומד
כמו גולם? אתה לא רואה שהילדים
רעבים? לך ותביא משהו לאכול.
(אבא מחלוף חוגר חגורה קטנה למותניו
ותוקע בה את הגרזן. לוקח סל
עשוי קני קש קלועים ויוצא. כעבור
שעה הוא חוזר ומגיש את הסל לאמא
מחלוף. היא מוציאה משם קצת פטריות,
גרגירי שדה, חמציץ ושורשים וכן שני
צפרדעים. היא צולה על האש את הצפרדעים
ואת השורשים וכל המשפחה
מתחילה לאכול).

אמא מהלוף

שות בעיר?

:שמעת קצת חד

המשמר)
אסף כץ, עין המפרץ
משחקים בי גולף

הר בלי תיק, אלמוגי, חזר מחוץ־
לארץ (הארץ)
אמנון שי, תל־אביב
נא לתקן את המפות.
הצגת הבכורה של במגעל הנשואין
(מודעה במעריב)

יואב צבר, תל־אביב
ששששש ! !

פעוט נחנק מבליעת גולה (על המשמר)

עוזי
בן־רוני, ניר עוז
שזה לא יקרה לעם ישראל!
נשלחו ביצים לצבא האמריקני, מאת
סופר למרחב (למרחב)
רבקה גרינפלד, ירושלים
תמורת שלוש לירות לדולר, זה
כדאי.
הבנק האופטיקאי הפסיק לתת הלואות
(הארץ)

שלמה פינס, ירושלים
כי הוא לא ראה את הריבית בלי
משקפיים.

מז ה צו ח קי םהצרפ תי ם

אבא מהלוף: חדשות ממש לא,
אבל יש שמועות שהחל משנת התקציב
הבאה תתחיל הממשלה להעלות את
רמת־החיים.
אמא מהלוף: מה אתה שח? !!
אבא מהלוף: כמו שאת שומעת.
יתחילו להעלות את רמת־החיים. אשכול
אומר שהלירה כבר יציבה מספיק
ולא צריכים להדק יותר את החגורה.
אם השמועות נכונות, אז יש להניח
שמחודש אפריל נוכל כבר לצאת לציד
עם חץ וקשת, ואולי גם ימציאו את
הגפרורים. אין לי כבר כוח לשפשף
גזרי עצים. תראי את הידיים שלי: הכל
מלא יבלות.
אמא מהלוף: אל תתלונן. זה
לא מתאים לך. שכחת כבר שבזמן
העליה השניה אפילו זה לא היה?
אבא מהלוף: באמת שכחתי.
אמא מהלוף: יש לך מוח של
חתול. הכל אתה שוכח. בטח גם
שכחת לשלם החודש אתה המשכנתא.
אבא מהלוף: אוי ואבוי. באמת
שכחתי!
אמא מהלוף: אז מה אתה יושב
לך בשקט ומוצץ את הרגל של הצפרדע,
כאילו היתד, זו סוכריה? קפוץ
לבנק ושלם אתי המשכנתא! אתה רוצה
שיטילו עלינו עיקול?
אבא מחליף: רק אל תתחילי
שוב. מיד אגמור לאכול, ודבר ראשון
אסדר את תשלום המשכנתא. אל תג־אגי.
(גנמר
לאכול, לובש פרונת חתול-
בית, תוקע את הגרזן בחגורה, נותן
נשיקה לאשתו ולשני הילדים ויוצא
לבנק לשלם את המשכנתא).

מסך

במערב הפרוע

מספר 1277

שנה 25

ב״ד אדר א׳ תשכ״ב28.2.1962 ,

המחיר 65אגורה