גליון 1280 מתאריך 21 במרץ 1962

פ 7ז ח

7ז > ו ר

18 .4.62

חיפה -

איזמיר

רודוס -

-פיריאום

אתונה

פ ו 7ז ה

10.500 טוו

26 .4.62

נאופליון

סנטוריני -קרטה -

היפה.

סדרפסחמ סו ר תי מטבחצרפ תי מ עו להש רו ת לפי מי טבהמ סו ר ת בדור, נו פ ש, שעשו עי ם

פנה

עוד

היום

למשרד

א 0ו ז 0 4ו * 7א

הנסיעות

לזאת קיימות עכשיו שיטות!
בכל ענייני מבחנים —
גרפולוגיים על יסוד מדעי
וגם בעת בחירת מקצוע
או החלפתו פנה אל:
ת.ד ,911 .ת״א עבור ״גרפולוגיה״

מצלמות לפי מידה
״אמור לי מי ידידיך
ואגידך מי אתה״

שלך

לעונה המתחדשת, דאגנו במיוחד
גם לבני הנוער ! קבלנו מבחר גדול
של מצלמות חדישות וטובות במחירים
העממיים
— 200 25ל״י •
בפורים זה, כל אחד עם מצלמה
מפוטו ברנר !
צלם היום — תהנה גס מחר !

13ט 1ברנר
חיפ ה, ר חו בהח לונן 31

פקידים !
תלמידים :
סטודנטים :
הרשמו עוד היום לקורס החדש ל־

ק צ רנו ת
עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 2 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל״אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מובטחת!

רהיטי אושינסקי

הניתוח הנוקב של חול! לשון הרע, שהתפרסם
לפני שבועיים מעל עמודי העולנז
הזה 1278 שם את הדגש על העיקר :
חוק זה מגן על השלטון בפני השמצות
האזרח (גם כשהן אמת) ,אך אינו מגן על
האזרח בפני השמצות השלטון (גם כשהן
שקר גמור).
דוגמה מאלפת למצב זה ניתנה עוד
באותו שבוע, כאשר פורסם ברבים נאום
שנשא דויד בן־גוריון במעמד ממלכתי
חשוב. בפתח דבריו אמר:
״בזמן האחרון נעשים נסיונות לזלזל
בערן הצבא, ולא רק בחוגים כנעניים,
ואנשי הפעולה השמית ועתונאים מופקרים...״

נתעלם לרגע מן הדיקדוק הלקוי,
שאינו נאה לחכם תנ״כי־אפלטוני־בודהיסטי,
נשארת העובדה שראש־המממשלה ושר־הבט־חון
נקט כאן לשון של השמצה גסה. השמצה
זו היתד, פחדנית שבעתיים, כי:
$י׳ ראש־הממשלה מחוסן פעמיים מפני
כל תביעה פלילית או אזרחית — פעם בהיותו
מחוסן אישית בתוקף תפקידו, ופעם
הודות לחסינות שמעניק החוק לדברים
שנאמרו, כביכול, בתוקף תפקיד.
9ראש־הממשלה לא קרא בשמות המושמצים,
אף כי לא היה באולם אפילו
איש אחד שלא הבין למי מתכוון הנואם.
בדברו על ״עתונאים מופקרים״ בנשימה אחת
עם ״כנענים״ ו״הפעולה השמית״ ,לא השאיר
ספק שכוונתו לחברי מערכת העולם
הזה. ואם היה מישהו כה כבד־תפיסה עד
שלא ירד לעומק הדברים, הרי נאותה מערכת
דבר לפרסם, בתוך נאומו זה של
בן־גוריון, את הקאריקטורה של אריה נבון,
שנקבה בפירוש בשם העולם הזה.
הנה כי כן, השמיץ ראש־הממשלה את
עורכי השבועון הזה. אם להשתמש בלשון
הצעת־החוק שלו :״נתן פירסום ...בדפ 1ס
או בדיבור לדבר הפוגע באדם אחר,
או בכבודו, באחת הדרנים האלה עלול
להזיק לו במשלח־ידו, במקצועו או במשר
תו ...עלול לעשותו ברבים מטרה ל־שינאה,
לבוז או ללעג ...עלול לגרום לכך
שבני־אדם יתרחקו ממנו.״
ולראייה: כמה ימים לאחר מכן בא אחד
מחניכיו של ראש־הממשלה, סגן מפקד גייסות
השריון, וחזר על הדברים בטכס צבאי
רשמי, ששודר ברדיו (העולם הזה
.)1279 בנאום זה קרא למפקדי הטאנקים של
חיל־השריון לעמוד על המשמר מול ״האו־ייב
הפנימי״ ,״המזלזל בערך הצבא״.

מה יכולים עורכי העולם הדה לעשות
כדי לעמוד מול השמצה זדונית זו?
לא כלום.
אלא אם כן יואיל ראש־הממשלה בטובו
לצאת לקרב בתנאים שתים, פנים אל פנים,
לתתר על חסינותו האישית, לחזור על
הדברים בצורה בלתי־חסוייה ולקרוא בפירוש
בשם האנשים להם הוא מייחס התנהגות
בוגדנית וחתרנית זו.
ואכן, נמצא מי שפנה אל מר בן־גוריון
בדרישה זו. בגליון האחרון של הדו־שבו־עון
אתגר, פורסמה הקריאה הבאה של
רשדל:
אינני יודע אם אמר פעם מישהו על מר
בן־גוריון שהנו אדם אחראי. אן מאד הייתי
רוצה להעמיד אחריותו בנסיון ולדרוש
ממנו במפגיע, שיאמר בפומבי:
(א) מי הס, החוגים הכנעניים׳ שעשו
אי־פעם נסיון כלשהו לזלזל בערן הצבא?
(ב) מי הם אנשי הפעולה השמית שעשו
אי־פעם נסיון כזה?
(ג) מי הם, העתונאים המופקרים /שאליהם
מתייחס מר בן־גוריון, ושעשו נדבר
הזה?
(ד) במה התבטאו נסיונותיהם של אותם
,חוגים כנעניים, אנשי הפעולה השמית ועתו־נאים
מופקרים׳ לזלזל בערן הצבא?
תשובה ברורה, לא של ראש־ הממשלה אלזג
של הרועה משדה־בוקר, לארבע השאלות
דלעיל, עשוייה היוזת לתרום הרבה לדמות
המוסרית שתיוותר הימנו בעוד מאה ועש רים
שנה, כשאחרים יצטטו דבריו, ולו*
הוא עצמו, כמנהגו המוזר במקצת.״

מאז עברו שבועיים, ואין קול ואין עונד,
— לא באה תשובה מראש־הממשלה של
מדינת־ישראל ולא מן הרועה משדה־בוקר״
אף ששניהם קוראים את אתגר באותו להט׳
כמו שהם קוראים את העולם הזה.

ת ל ־ אביב, רחובהרצל ,5 6טלפון 86797 :
מסחר הריהוט המודרני: מערכות סלון חדישות -
ספות מרהיבות עין -שירות נאה -מחירים נוחים.

העולם חדה 1280

מכתבים
״חוק סתימת הפה״

מזמן הנני מתהלר בהרגשה כי לא נעשה
דבר כדי לרסנכם
אם חופש הדיבור פירושו מתן חופש
אפשרות לכתוב בסגנון של העולם הזה, הרי
מוטב להגבילו. חבל רק שהחוק הנזכר
בושש לבוא, לפי שבינתיים הספקתם להשחית
לא מעט את נפש הנוער.
בהזדמנות זו אביע נם קורת־רוח מהצעדים
שנעשו לריסונו של נ׳ו נולן (העולם
הזה .)1277 אם אתם מרבים בשבחו, הרי
הוא כבר חשוד בעיני.
אגב, האם האם לא הניע הזמן לשים
יד על כתפו של אבנרי עצמו ולבקשו שיתכבד
וישב בבית?
ש. קונציפולסקי, משק יגור

יאמר לחברי הכנסת: חוק ״סתימת הפה״
(העולם הזה )1278 המוגש לפניכם, הוא
חוק העובר כל נבול!
המאבק לביטולו יחרוג מבין כותלי הכנסת,
ויעבור לכל אתר ואתר. פה לא
גרמניה: הכלל לא
יענה ״אמן״ ולא
יתייצב כמו גלמים
אחריו.
חוק זה הוא ביטול
תמצית חוק החופש
וכמובן שאצלנו
הוא לא יחזיק
מעמד!
...דוב יוסח תתמיד
כשמתרנשת איזו שהיא נזירה על
רם כבר להגברת
כוחם של הכלליים. מערכת העולם הזה, אני פותח את התנ״ד
הפעם, כנראה, יג ומוצא בו נחמה ועידוד. בגזירה זו של
ביר את כוחה של ״לשון הרע״ מצאתי פסוק נפלא:
״כל כלי יוצר עליר לא יצלח, וכל לשון
האלטרנטיבה הכללית
לשלטון, ובגללו תקום למשפט תרשיעי.״
העולם הזה זה לא רק עתוו, מערכת,
מפא״י תצטרך לטוס יוסף נייר ודפוס — זו משפחה גדולה, עניפה
לאופוזיציה.
על כ! רבותי חב־ ונאמנה, דתית וחילונית כאחת, וכולה אהבחיסולו
של החוק. בה גדולה לעתו! זה ולאנשי טערבתו.
רי הכנסת, לכולנו
לא אתם לבר, כולנו יחד — נאמנים, חזא.
גולדמן, תל־אביב קים, בעלי אמונהבצדק ובאמת. קול האמת
חיזקוואימצו!
חזק הוא.
מעשה בשלטון יקר,
יצחק בר־כובבא, ירושלים
על לשון טצויינת שטר.
אד מפחד אסון,
פז תורע הלשון,
המחתרת ההומו־סכסואלית
לשונו, על פי חוק, הוא עקר.
המאמר על ההומו־סכסואליות (העולם הנ.
נ״ תל־אביב זה )1278 עמד על רמה נאותה. לטרוח שאדם
המצוי בעניינים יגלה ללא כל מאמץ
אינני יודעת, לצערי, מי הציע ״חוק כמה אי־דיוקים, הצליח כתבכם בכתבה ראסתימת
הפה״ ,כפי שאתם קוראים לו, אבל שונה על הנושא לדווח בצורה אובייקטיבית
רבר אחר ברור לי לחלוטין, אדם זה הוא על תופעה שכיחה מאוד בחברתנו.
חכם מכל אדם ...
י. א ,.תל־אביב
אני רק מקווה כעת כי אותו אדם, ואולי
אחר, ימצא לנכון לבקש מהנוגעים בדבר
לסגור לחלוטין עתוז, שלא רק שלא מביא
שתלכו לעזאזל, פרזיטים ומוצצי דמנו!
לנו כבוד מיותר, אלא שמבייש אותנו לעי האם יש לבם סיפוק מזה שאתם טאטללים
ני מאות התיירים בארץ.
בני־ארם?! ברכותינו לחיים כהן והאוזנר
מ. לרסי, תל־אביב על החוק שמוציאים נגדכם. כשיסתמו לכם
את הפה, ישמחו כל האנשים הטובים בסבורני
כי סכנת חקיקת חוקים פשיסטיים, מדינה.
כחוק ״לשון הרע״ וחוקים רעים אחרים,
הומו, ירושלים
חייבת ללכד ולעורר בראש ובראשונה את
קהל קוראי העולם הזה.
בתור חבר ״המחתרת״ עליה דיווחתם,
על כולנו לדעת כי אם יעלה בידי
הכת ברצוני להעיר כמה הערות. הסתטכותכם,
הבטחוניסטית להשתיק את העולם הזה, יהיו
כנראה, על מודיע מסויים בכתבתכם על
כל זכויותינו בבחינת שקר.
ההוטו־סכסואלים, כמוה כאילו כתבתם על
על קהל הקוראים לרעת כי סעיפי
החוק טלחמת־השיחרור מפי אחד מסרסורי רחוב
יכולים לחול גם על מדור מכתבים למערכת.
לילינבלום באותה תקופה. אדם אחר ממעודדת
ביותר העובדה, כי נם
בימים תוכנו היה מביא את ענייננו ביתר הבנה
אלה ממשיכה המערכת, כתמיד, לשקוד על
ובצורה חיובית יותר, בכדי ש״הנורמלים״
טיפוח רמת העתוז והעלאתה.
יבינו אותנו יותר. ואילו הוא, באמצעותכם,
כבשו את עיני במיוחד השערים
האחרו הזיק לנו מאוד.
נים של העתוז, כשבכל שער ניכרים מקו
לפני מסקר שנים היו חיינו שקטים בריות
והעזה נם יחד. גם האותיות שעל
אום; יחסי. עד אשר פירסם אחד ה••,הרמים
גבי השער מצודדות את העין.
סידרת מאמרים בנידון, ולאחר הפירסום
יובל רותם, תל־אביב החלו להסתנן לתוכנו יסודות מפוקפקים ואנשי
העולם התחתון הממררים את חיינו.
ועכשיו באים אתם ומפרסמים קבל עם
מה אתם רוצים? הנה מנשים בז־גוריון
את שאיפתבם העיקרית: הוא משתלב במר וערה את מקומות המיפנש שלנו, ושאר
פרטים, שיביאו בעקבותיהם גל של ״נורחב.
אם כי, אולי, בצורה אחרת מכפי
שרציתם.
מלים״ ל״שטריק״ — כולל פושעים וטיפוסים
״חוק לשון הרע״ הוא העתק טדוייק של אפלים מכל הסוגים.
חוקים הקיימים בכל מרינוודערב הריאקציו־אנו
יכולים למצוא את אושרנו (אמנם
רק לעיתים רחוקות מאוד) בטחתרת, ואתם
הפניתם מולנו את זרקורכם, שירחיק מאתנו
יותר את תקוותינו. אני בטוח שביטאתי
את רעות רוב חברי, נם כאלה שעדיין לא
הספקתי לשמוע תנובתם פירסום מכתב זה,
יחד עם תשובתכם, יהיה פיצוי מה על
העוול שנרמתם לנו.
סטודנט חבר ״המחתרת״ ,ירושלים

שער ״אר־דבור״
ניות. אם יתקבל, תדמה ישראל סווי-סוף
לשכנותיה — כגון ירדו, לבנון וערב הסעודית,
ויווצר הרקע להבנה הררית.
יחזקאל יערי, טבריה
שער העתון הלבנוני אל־דבור, בעת קבלת
חוק לשון הרע ׳הלבנוני — ראה תמונה.
...מאמרו של אורי אבנרי ,״עידן האופל״
(העולם הזה ,)1278 לא עשה עלי
כל רושם. היפוכו של דבר: כל אימת שעודנו
של ״השבועון הטסויים״ רוגז וקוצר,
הריני נהנה הנאה יתירה, שכן סימן הוא
שפגעו בו, או שנעשה טעשה שעתיד להביא
ברכה לישראל.
אני דווקא מברר על החוק הנדון. כבר
העולם הזה 12*0

אני הוא אותו ״חבר מחתרת״ שכתב לכם
מכתב לפני כמה ימים (ראה לעיל) .ברצוני
לבטל את בקשתי לפרסמו, כי ממאמרכם
השני על בעיית ההומו־סכסואליות (העולם
הזה )1279 עומד על רמה גבוהה ומתאר
אותנו באור חיובי יותר.
קראתי הסברים פסיכולוגיים רבים ל•
בעייה זו, אילם הסברו של דר׳ רורי הוא
הראשון שאני מוצא בו דברי טעם ביחס
לנסיוני האישי. אני ממש רואה את עצמי
מבער לשורות. נם דברי הלוואי שלכם מצטיינים
הפעם באובייקטיביות ובטעם טוב
ואה בחוש מידה.
עתוז כשלבם, המניע לרבבות קוראים,
הוא בעל השפעה רבה, היכולה להיות ברוכה,
אולם עלולה גם להיות קטלנית ומזיקה.
לכן אני מברר אתכם על צורת טיפולכם
בבעייתנו.
במאמר הראשון התייחסתם אלינו כאל מוצג
מוזיאוני או ביברי. במאמר השני אנו
נראים כבני-אדם אני מקווה שגם בעתיד
תביאו את עניינינו בצורה כזאת (נם
בכרוניקה).
היחס הכללי אלינו הוא כאל פושעים
וחולי־מין, ואילו מאמרכם השני מהווה
נקודת אור באחד השטחים שנשארו עדיין
אפלים בתודעת הציבור במאה העשרים.
המשיכו בדרר זו!
סטודנט חבר ״המחתרת״ ,ירושלים
חשוב מאוד להסביר לציבור הרחב שמבחינה
מהותית אין ההומו־סכסואליות נבדלת
מאיטרות, למשל. אולם בעוד שהחברה
אינה רואה כל רע בארם שהוא שמאלי,
בניגוד לאנשים הנורמלים המשתמשים ביד
ימינם, היא מגנה אח ההומו-סכסואלים, רק
משום שסטייחם מהנורמה היא בתחום הטין.
רק נישה ליבראלית יותר לענייני טין,
והשתחררות מכבלי הרת והפוריטאניות,
עשויים לשנות את דעת החברה על ההומו־סכסואלים
ואמנם, בארצות הסקנדינביות,
שם הנישה לענייני מין היא נאורה, שונה
הוא היחס לחלוטי!.
י. מושקוביץ, פתח־תקווה

המשקה הרא 01׳ • הסשקה הלאום׳ • ר,פשקה הרא 01׳ • המשקה היאוס׳ • המשקה הלאום

המשקר, הלאומי • המשקר, הלאום׳ • הסשקר, ר,ראום׳ • המשקר, הלאומי ^

המשקה הלאומי • המשקה הלאומי • המשקה הלא1נוי •
המשקה הלאומי • המשקר, הלאומי • המשקה הלאומי • המשקה ר,לא 1נ | (יי
המשקה היא המשקר, הדאוס * ,המשקה הראזם * ,ר.ם שו,ר. הראש * ,ר.ם שר,ר, ר ,י/

ה<>> 13א 1€ל -מינן

במרחב

פ ר סו ם ד־ו־ • עיו ב סיז

אלגיריה

דוגמות חדישות • ביצוע ותכנון מעולים
בית־חרושת לרהיטים

את א. דוינשט״ן בי!״ ״
נוסד ב־1921
בתי־הנזסוזר: ת״א, הרצל 43 ודיזנגוף ( 85ע״י הככר)
בית־הזזרושת: ת״א׳ מרכז וולובלסקי, רחוב מם׳ 2

׳ 1החג
קריאת הסולדת עולה משדה־הקרב,
הקשב ואמור: הנני!
בדם גיבורים נרשמה הקריאה,
דורות רבים יזכרוה.
הושטנו לך ידינו, בת תפארת!
נשבענו למות למען תחי אל־נ׳זאיר!
זכור!
זכור!
מאוראן ועד בון, מחוף הים עד לגבעות
החול של אל־צחרה, עמדו השבוע
גברים ונשים, הביטו בדגל ירוק־לבן, שרו
ברטט את ההמנון של המדינה החדשה ביותר
במרחב ובעולם: קהיליית אל־ג׳זאיר•.
הם לא התקהלו בהמונים צוהלים, כמו
בני ארץ־ישראל העברית בליל ה־ 29 בנובמבר
. 1947 ,הם לא הרימו קולם בשירה
עליזה. כי האומה האלג׳ירית עברה נהרות
של דם עד שהגיעה ליום הזה — יום של
חג בלבו של כל שוחר־חרות מקזבלנקה
עד בגדאד, מתל־אביב עד טאנג׳יר.
עצמאות אלג׳יריה, כמו עצמאות ישראל,
ניתנה על מגש־הכסף של מלחמת־שיחרור.
אולם מאבקי הגבורה של אצ״ל, לח״י וההגנה
מחמירים לעומת המלחמה הנוראה
של צבא־השיחרור האלג׳ירי, בה ניספו לפחות
300 אלף נפש — מספר השמה, באופן
יחסי, לאובדן 70 אלף נפש בישראל.
רב־סמל בן . 28 לא היתה מלחמת־שיחרור
בעת החדשה שארכה זמן כה רב,
ושבה נשפך דם כה רב, כמו מלחמה זו.
שום אומה אחרת לא נדרשה לשלם מחיר
נורא כזד״ להוכיח גבורה רבה כזאת,
כמו האומה הצפון־אפריקאית הזאת, המורכבת
מערבים, ברברים ויהודים.
״קשה לזכור מה בדיוק הרגשנו כאשר
התבשרנו כי המרד עומד לפרוץ,׳׳ סיפר
לפני שנה אחד ממנהיגי המלחמה לעתונאי
אמריקאי .״אילו ידענו כמה זמן יארך המאבק,
כמה דם יישפך בו, כמו קורבנות
נצטרך להקריב, היינו מתייחסים לבשורה בחרדה.
אך אני חושב שגם אילו ידענו כל
זאת, היינו יוצאים לדרך זו!׳׳
הבשורה הגיעה ללוחמים הראשונים באוקטובר
, 1954 אחרי כינוס סודי של
ששת אלופי־הפיקוד של המחתרת. הם קבעו
את שעת־האפם: האחד בנובמבר .1954 ,התאריך
ביום שהוא יום חג לצרפתים, וראשי
המחתרת הקטנה קיוו כי ביום זה
תפוג עימות הצבא והמשטרה.
באותו יום יצאו הלוחמים הראשונים למארבים
ולהתקפות קטנות. יחידה קטנה
חדרה לעיר בטנה, הרגה במרכזה שני
זקיפים צרפתיים. התקפות דומות נערכו
בשבעים מקומות.
הצבא הצרפתי הופתע לחלוטין. אמנם
היה ידוע בי בשנת 1947 קם ״אירגון
חשאי״ ,בהנהגת אחד אחמד בן־בלה, בנו
הצעיר ( )28 של סוחר אמיד, שהשתתף ב־מלחמת־העולם
כרב־סמל בצבא הצרפתי.
ארגון זה אסף 500 לוחמים, עסק בפעולות
קטנות. בן־בלה עצמו הנהיג שוד־בנק, בו
הוחרמו שלושה מיליון פראנקים.
אולם ארגון זה נתגלה לשלטונות ב־,1950
מנהיגיו נאסרו ותאיו נשברו. בן־בלה אמנם
הצליח לברוח מן המאסר, אך שרותי־המו־דיעין
היו בטוחים כי המחתרת שבקה חיים.
מועדון התשעה. הם לא ידעו כי בינתיים
הצליח בן־בלה להקים גוף יעיל הרבה
יותר. היתד. זאת הנהגה של תשעה צעירים
— ״מועדון התשעה״ — מחברי המחתרת
הקודמת. הפעם הוכן המרד ביסודיות.
בניגוד לנסיון הקודם, הוחלט להסתפק
תחילה בגרעין מוצק קטן, שינחית
את המכה הראשונה, ושסביבו יקום רק
בהדרגה צבא גדול.
הסיכויים נראו אפסיים. מארוקו ותוניס
עוד עמדו בעיצומן של מלחמות־השיחרור
שלהן, לא יכלו לעזור. כל מדינות העולם
הכירו בטענת צרפת, כי אלג׳יריה היא חלק
בלתי־נפרד משטחה, וכי ״הים התיכון חוצה
את צרפת, כשם שהסיינה חוצה את פאריס.״
מלבד מצרים, שם התגבשה זה עתה המהפכה
של עבד אל־נאצר, לא היתה אף מדינה
אחת שאפשר היה לקמת לתמיכתה.
גרוע מזה: הצרפתים צדקו בטענתם כי
״מעולם לא היתד, קיימת אומה אלג׳ירית״.
עסקן אלג׳ירי מתון בשם פרחאת עבאס
כתב :״לא אמות למען מולדת אלג׳ירית,
כי לא קיימת כזאת. לא יכולתי לגלותה.
חיפשתי בהיסטוריה. שאלתי את החיים ואת

המתים. חיפשתי בבתי־הקברות. אי־אפשר
לבנות על האמיר.״ ואכן: מעולם לא היתר,
קיימת מדינה אלג׳ירית חופשית ומאוחדת.
הזוועה העליונה. אולם התשעה לא
עסקו בעבר. הם עסקו בעתיד, ביסודיות
ובשיטתיות. הם חילקו את אלג׳יריה לששה
מחוזות, עליהם הציבו ששה אלופי־פיקוד.
שלושת החברים הנותרים של ההנהגה שוגרו
לקאהיר, לניהול הפעולה המדינית.
גורלם של התשעה היה אופייני לגורל
המרד: ארבעה מהם נהרגו בקרב או במרתפי
העינויים. ארבעה נלכדו או נחטפו.
רק אחד מבין המייסדים — בלקאסם כרים
— החזיק עד הרגע האחרון, ניהל את המשלחת
האלג׳ירית בשיחות שביתת־הנשק.
איש לא הצליח עדיין לתאר את כל מוראות
המלחמה. מיליונים גורשו מאדמתם.
מאות אלפים נטבחו בדם קר, בפעולות
עונשין. מאות כפרים הושמדו מן האמיר.
עשרות רבות נשפטו לממת והוצאו להורג.
אך הזמעה שהטביעה את חותמה על
מלחמה זו, יותר מכל זוועה אחרת, היתר,
זוועת מרתף־העינויים. שום צבא בעולם,
כולל הצבא הנאצי, לא עסק בעינויים בצורה
כה שיטתית ושיגרתית כמו הצבא
הצרפתי. כל חשוד שנאסף ברחוב, אשם או
לא־אשם, ללא אבחנה, עונה בעת חקירתו.
לפי הערכת עתונאי אמריקאי נייטראלי עונו
כ־ס /ס 40 מבין 80 אלף תושבי הקאסבה בעיר
אלג׳יר. השיטה המקובלת: הלם חשמלי,
באמצעות טלפון־שדה שהותאם לכך
במיוחד, ושחובר לאברי־המין. נערות ונשים
עונו, בדרך כלל, על־ידי החדרת בקבוקים
לאבריהן האינטימיים.
הצבא הצרפתי הודה בעינויים אלה בגי־לוי־לב
.״אין ברירה,״ אמר אלוף־הצנחנים,
הגנרל מאסי, ידידו של משד, דיין .״אנו
עושים זאת כדי לחסוך חיי אדם.״
קולה של ישראל. כמו תמיד בד,ים־
מוריה, היתד, תוצאת הדיכוי הפוכה מזו
לד. קיוו המדכאים. האומה האלג׳ירית, שלא
היתד, קיימת מעולם, נולדה במלחמה .,מר־תף־ה,עינויים
הפך לחדר־הלידה.
בראש האומה התייצבה הנהגה, שידעה
לשלב רוח־קרב בקור־רוח מפוכח. היתר,
זאת הנהגה קולקטיבית, ללא מנהיג־יחיד,
ששיכללה בהדרגה את שיטות הלחימה, הגבירה
את האספקה ותיכננה את העתיד.
היא הביאה את המלחמה אל האו״ם. כמה
פעמים הפסידו את ההצבעה בקול אחד (קולה
של ישראל) ,אך אי־אפשר היה לעצור
את זרם ההיסטוריה.
מרתף־העינויים, שהוליד את האומר, ה־אלג׳ירית,
הרקיב את רוחם של מיליון ה־נחלנים
האירופיים, הרעיל בהדרגה את
גופה של צרפת עצמה. הדמוקראטיה הצרפתית
התמוטטה, פינתה את מקומה לדיק־ -
טטור קשיש, הססני ורב־פרצוסי. פאשיזם
רצחני השתלט על הנחלנים.
זהו שכר מלחמת־החופש: אחרי שבע
שנים ושלושה חודשים של מלחמה, מאוחדת
האומה האלג׳ירית יותר מכפי שהיתר, במשך
שלושת אלפי שנה, ואילו צרפת אכולה
שינאה הדדית, פילוג ותככים יותר
מכפי שהיתר, אי־פעם.

• אל־ג׳זאיר (״האיים״) הוא השם הער־בי
המקורי של העיר וודארץ, בשל האי
הקטן השוכן מול העיר.

• מימין: בן־יוסוף בן־חדה, ראש חמס־שלה
האלג׳ירית הזמנית, עומד שני משמאל:
בלקאסס כרים.

לוחמי* השיחויור* 1954 ,
מרתף־העינויים הפך לחדר־לידה

העולם הדח 1280

* * תימתלקח הגבול הישראלי? יש
לבך חוקים קבועים, הפועלים כמעט בדייקנות
מאתמטית. הגבול עולה בלהבות:

כאשר ממשלח של אחת מארצות
המרחב, או של כמה מהן,
מבקשת להסיח את דעת ההמונים
מכשלונותיה ומכוונותיה.
כאשר היא זוממת להוריד את רמת־המחייה
של ההמונים.
כאשר משתלטות בה מגמות ריאקציוניות,
הזקוקות לחיפוי של הסתה לאומנית.
כאשר היא מבקשת לחוקק חוקי־דיכוי,
לצמצם עוד יותר את החרויזת האזרחיות.
כאשר מדיניות־החוץ שלה מתמוטטת.
כאשר מדיניותה הכלכלית פושטת רגל.

כל התנאים האלה קיימים כיום.
בסוריה.

ומכוערת. מר בן־גוריון הוזעק משדה־בוקר,
והפך שליט־יחיד מוחלט בענייני
חוץ ובטחון. כעבור 11 יום כבר יצאו חיילי
צה־׳ל לאותה התקפה היסטורית על עזה.

מדוע?
המיפנה הגדול אירע שלושה חודשים
לפני כן. ב־ 1בנובמבר , 1954 ,פרצה מל־חמת־השיחרור
האלג׳ירית. היא יצרה ברית
אוטומטית בין ממשלת צרפת לבין ממשלת
ישראל, נגד הלאומיות הערבית. ברית זו
הובילה בעיקביות הגיונית, צעד אחר צעד,
למלחמת־סואץ־סיני, שמטרתה היתד, להפיל
את שלטון גמאל עבד אל־נאצר ולהנחית
מכת־מוות על התנועה הלאומית הערבית.

פעולת־עזה לא היתה, איפוא,
תגובה מיקרית ובלתי-מחושבת.

את ישראל, לפחות זמנית, מבדידותה.

מהי האיסטרטגיה הגדולה שהדריכה
את פעולת השבוע?

ף־ ׳טבועות האחרונים הודיעה ממש-
^ ל ת סוריה בגלוי על רצונה להדק מחדש
את יחסיה המסורתיים עם צרפת,
אחרי שזו תסיים את מלוזמת־הדיכוי באל־ג׳יריה.
ההודעות מצאו אוזן קשבת בפאריס.
ברור לגמרי כי השלום האלג׳ירי יביא
לשינוי־ערכים מוחלט בצרפת. ההסכם האל־ג׳ירי
מבוסס כולו על הכרת שני הצדדים
באינטרסים הכלכליים העצומים שיש לצרפת
באלג׳יריה ובנפט של אל־צחרה. אינטרסים
אלה יהיו מעתה תלויים ברצונם הטוב של
המוני אלג׳יריה.

ך יי נה כי כן, יש לנו הסבר להתנהגות
| והסורית בפרשת כינרת. אך חסר לנו
הסבר לתגובת ממשלת ישראל.
ההסבר הרשמי הוא שצה״ל נשלח להגן על
זכותם של דייגים ישראליים לדוג בכל רחבי
ים־כינרת, המצוי כולו בשטח ריבונותנו.
אם אומנם זו היתד. המטרה — האם
קיים יחס סביר בינה לבין האמצעי שנבחר?
האם אין כאן דיספרופורציה משוועת
— בקרבנות אדם, בנזקים חומריים?

האם פיצוץ של כמה תעלות ובונקרים
במוצב כלשהו משתק את
כוחו של הצבא הסורי לחזור למורו
כעבור יומיים־שלושה?

ך* יום ה־8צ בפברואר 55 ,ע , 1פשטו
לחיילי צה״ל על עזה, ופתחו בסידרה
של פעולות־תגמול שנמשכה, בקצב גובר
והולך, עד למלחמת־סיני.
אין כיום בעולם אף פרשן רציני אחד
המאמין כי היה לפעולות־תגמול אלה קשר
כלשהו לאמתלות שניתנו להן בשעתו.

לדעת כל הפרשנים -ובכללם
איש־אמונו של מר בן־גוריון, דר׳
ישראל כר -היוו פעולות-התג-
מול דאז הכנה שיטתית, מחושבת ומחוכמת, למיבצע-פיני.
כדאי מאוד להיזכר ברקע. באמצע שנת
1953 פרש מר בן־גוריון מן הממשלה,
אחרי שזו סירבה לקבל את תוכניתו להתקפה
יזומה על מצרים — תוכנית שנקראה
השם ״הרתעה אקטיבית״.
במשך השנה־וחצי של העדרותו מן הממשלה,
אירעו כמה פעולות־תגמול, ביניהן
השחיטה בקיביה. פעולות אלה לא היו
קשורות בשום מדיניות שהיא. כעבור שנים,
בימי הוויכוח של פרשת־לבון, האשים
דוברו של מר שמעון פרס את מר פנחס
לבון בזה שיזם את פעולות־תגמול מיותרות
ויצר מתיחות בטחונית מלאכותית, כדי
לרכוש את לב קציני צה״ל.
כל זה השתנה בראשית .1955 מר לבון
סולק ממשרד־הבטחון, בעזרת קנונייה צינית

״לא אתפלא אם מזמן לזמן ירבו
תקריות בגבול הצפון!״

ן* ם סיום שיתוף־הפעולה הישראלי־צר־
* פתי תעלה בכל חריפותה בעיית אספקת
הנשק לישראל.
במשך חמש שנים ארוכות שרר שקט
מוחלט לאורך גבולות ישראל. היתד, זאת
הזדמנות נהדרת, חד־פעמית אולי, לפעול
למען הקפאת מירוץ־החימוש במרחב.
ממשלת ישראל, שבטחה באספקה הצרפתית
המשוכללת, החמיצה הזדמנות זו.
פרט לכמה הכרזות סתמיות באו״ם, לא
עשתה מאומה בכיוזן זה. להיפך. כמה
פעמים אף נתנה בעצמה דחיפה להגברת
המירוץ — כמו, למשל, כאשר שיגרו ראשי
מפא״י את הטיל שביט ,2ערב הבחירות.
עתה עולה הבעייה בכל חומרתה. נשק הטילים
יחדור, כנראה, למרחב עוד לפני שיחדור
אליו הנשק הגרעיני. המירוץ יכריח
את שני הצדדים להזדיין בנשק הדיש יותר,
יקר יותר, כדי לשמור על מאזן כלשהו.
לא ארצות־הברית ולא בריטניה נוטות
לספק נשק כזה לישראל. שתיהן מבקשות
לשמור על עמדותיהן הרופפות בעולם הערבי.

האם אפשר להכריח אותן? כיצד
ישפיעו עליהן תקריות, שיפגינו
כצורה דרמתית את צרכי
ישראל ואת הסכנות המאיימות
עליה? האם יהווה הדבר לחץ
מוסרי ופוליטי? האם תהיינה
שתי מדינות אלה מוכנות למכור
נשק תמורת שקט?

האם יש בפעולה מסוג זה כדי להכריח
את ממשלת דמשק לנקוט קו אחר? או
שמא, להיפך, היא מכריחה את ממשלת
דמשק להחריף את עמדתה, פן תאבד את
יוקרתה בעולם הערבי?
השאלות עצמן נושאות בחובן את התשובה.
טרם היתד, בהיסטוריה של ישראל
פעולת־תגמול שהרגיעה את המתיחות בגבול.
תמיד היה ההיפך נכון. כל פעולת־תגמול
החריפה את המתיחות, המריצה
את הצד שכנגד לנקוט קו תוקפני יותר,
וממילא זרעה את הזרע של סעולת־תגמול
נוספת, חמורה יותר.
כל זה מובן מאליו לכל בר־דעת, להוציא
את העתונאים שיצאו השבוע במאמרי־התלה־בות
היסטריים, מן הסוג הידוע. אין ספק
שהדבר ידוע היטב לשר־הבטחון ולעוזריו.

על כן נשארת השאלה בעינה:
מה ביקשו להשיג כפעולה זו?

ניבא כי התעצמות אלג׳יריד ,״יתכן, אולי,
שהיא תביא לידי שינוי במדיניות צרפת
בכלל.״ מיד לאחר מכן עבר מר בן־גוריון
לסקירת מצבה הצבאי של סוריה, וסיים
את סקירתו בתשע מילים נבואיות ממש:

יתכן שכן. אך במקרה הטוב ביותו;*
פתר י ,45> 4
זהו אמצעי לזמן מוגבל• איז זד
הבעייה מחריפה והולכת.

ישראע* ,

ן י מצכ״הביש בו *!מצאת
^ כ תו צאה מהתמוטטן ת*מדיניות־ד,חוץ של
המישטר הקיים, יש ׳עריו^רב ליוקרתו הצבאית
של צה״ל. כל ^!ויב ׳פוטנציאלי חייג
לדעת כי צה״ל עודנו עדיף סר,רבה על כל
צבא אחר במרחב. זה ברור.

פעורה־הגהור - 1956 ,זחרה מזסום היציאה?
אפשר לחייב את המדיניות הב!״
גוריונית או לשלול אותה. אך אי־אפשר
להכחיש כי במסגרת מדיניות
זו היתה שרשרת פעולות
התגמול בשנים 1955/56 הגיונית.

^ אם נכון הדבר גם לגבי פעולת)
| התגמול של השבוע? האמנם יש דמיון
בין פעולת־נוקייב לבין פעולת־עזה, שאירעה
לפני שבע שנים ושבועיים?
למראית עין, רב הדמיון. הסברי הממשלה,
המאמרים הראשיים בעתונים, הטון
הכללי של הנאומים וההכרזות, דומים עד
כדי כך, שאפשר היה לחשוב שכל אחד רק
שלף מן הארכיון את דברי עצמו.
אך זהו הדמיון היחידי.

מבחינה מדינית, יש הבדל מכריע
בין המצב בפברואר 1955
לבין המצב כיום. כמעט ואפשר
לאמר: המצב הפוך.
פעולת־עזה בוצעה בימים הראשונים של
מלחמת־אלג׳יריה, עם התחלת שיתוף־הפעו־לה
עם צרפת.
פעולת־כינרת בוצעה השבוע בימים האחרונים
של מלחמת־אלג׳יריה, ערב ניתוק
שיתוף־הפעולה עם צרפת.
אז היתה הפעולה חלק מתוכנית איס־טראטגית
גדולה, בעלת מעוף, שהוציאה

עובדה זו לכדה תביא בהכרח
לניתוק יחסיה של צרפת עם ישראל
-כי ישראל שנואה כיום
באלג׳יריה בתור בת־ברית של
הדיכוי הצרפתי. זהו פאראדוכס
אף פאראדוכם שמדינאי ישראל היו צריכים לחשוב עליו מראש.
אולם לא די בכך. צרפת לא השלימה
מעולם עם אובדן עמדותיה במרחב —
בלבנון, בסוריה, וגם במצריים — אותן
בנתה בעמל ובעקביות במשך מאות רבות
של שנים. שום אינטרס שיש לצרפת בישראל
אינו שקול כנגד אינטרסים אלה.
המסקנה: אבד! גמור של כל היתרונות
שהשיגה ממשלת ישראל משותפותה בת־שבע־השנים
עם צרפת — ובייחוד בשטח
אספקת הנשק החדיש.

האם קיווה מישהו כי התקפת
צה״ל בסוריה, כימיה האחרונים
של כרית צרפת-ישראל, תקים
חייץ בין דמשק ופאריס? שהמעשה
יזעיק א ת דעת־הקהל הצרפתית,
האוהדת את ישראל? האם
יש ממשות כלשהי לתקווה כזאת?
או שמא נכון ההיפך?
על רקע זה יש עניין רב בנאום שנשא
מר דויד בן־גוריון לפני שבועיים, עוד לפני
התקרית הראשונה על הכינרת, במעמד ממלכתי
חשוב, על הנושא ״יעודו של צה״ל״.
בנאום זה, שקטעים ממנו הועתקו בדבר,

השאלה הי א: ו*אם דרושה לכך
הוכחה מוחשית, לבצורת פשיטה
גדולה מדי שנה־שנתיים?
סבורני שלא. כל מדינאי ואיש־רוח ערבי״
שנתקלתי בו בשנים האחרונות, ידע כי
צה״ל עולה — ויוסיף לעלות בשנים הקרובות
— על כל ברית אפשרית של
צבאות ערביים. גם אויביה המושבעים ביותר
של ישראל במרחב אינם משליכים
את יהבם על התקפה צבאית קרובה.
הם משליכים את יהבם על בדידותה המדינית,
הגוברת והולכת, של ישראל.

* זו, באמת, נקודת־התורפה. האם פעולה
| זו היא חלק ממיבצע מחושב ונבון לפריצת
טבעת־ד,בדידות? או שמא זאת פעולה
של ממשלה שאין לה מדיניות ותוכנית,
המשלימה עם הבדידות, ששוב אינה מסוגלת
אלא להתגלגל ממשבר למשבר?
נאומו של מר בן־גוריון על ״יעודו של
צה״ל״ ,אותו הזכרתי לעיל, מזעזע בעקרותו
המוחלטת. אין בו זכר למחשבה רעננה,
לתוכנית חדשה, למדיניות כלשהי. זה נאומו
של אדם זקן מאוד, החי בעולם משלו,
החוזר על סיסמות של שנים עברו, ללא
יכולת להבין את האתגר של תקופה חדשה.

״יעודד של צה״ל״? לצה״ל יש
יעוד אחד: להגן על המדינה. אולם
גם הצבא המשוכלל ביותר,
המפואר ביותר, אינו יכול לשמש
תהליך למדיניות שאיננה.

אורי אבנרי

#962

דויד כן־גוריון עם לוחמי נוקייב
מי 1החליט 7
במדינה העם
מנ היג בחופשה

אילסרתנזיהס
ו ־י לויוין 7 0

הוו ^ו ל / /לויות !

ו ^יקלא /

ת שבץ העוד ה!ה 1260
גמרה ארגזגניגז שרזזה מו \זט 1בץ פורימי. גזיא
כה הקפידה לשהגר מל אלהגני^הה, שאפילג ההגגה
פגריגזיגז לא צירפה.
\2צ\ 1ההר אגהץ־לב אוחזי, בב2ן שה!
0אוזז )1 :היא
אסתר; )4בכור רסן;
)10 ישז; )11 אדון;
)13 מנעול בטחון;
)14 לבנה; )15 בה
נערך משתה; )17ח־מש־עשרה;
)19 שם
שמים, בר״ת)20 :
מ!כירה של ההסתדרות
לשעבר; )22
אנרת; )25 מרבו הדם;
)26 נידח ברוח;
)27 עובד מס־נריה;
)30 אילמלא;
)32 אוח; )33 מילת
ברירה; )34 אנם מלוח
בתורכיה; )36
הנבול המערבי; )37
יונק ממשפחת המכרסמים;
)39 מוסר־כתב־וה;
)41 אשת
המו; )42 אבר הזרוע;
)44 בירת יון;
)46 פליט; )48ה־היפו
מאיו; )50 מחבר
״האיש מנערת״;
)51 יסוד בימי; )53
חצי־אי בדרום־מערב בריטניה; )55 הסתיים;
)57 שוטר נדודי; )58 דורון )59 :קיבוץ ב־קירבת
מנדל־אשקלוו; )60 בגללה פרצה מלחמת
טרויה.
מאונו )1 :מחבר האורטוריה ״אסתר״;
)2ממכות מצרים; )3ערב־וב; )5מאתיים
ועשר; )6תואר צבאי; )7מספיק; )8מסריסי
הטלו בשושן; )9מכתיר אסתר לטלכה; )12
אניח; )15 שולי הבגד )16 :נהדר 1ני•

שווי; )21 ממציא הטלפון; )23 משקה הפקידים;
)24 פלא; )26 עול ימים; )28 יהיר;
)29 עצמאות; )31 צעיר נני המו; )32 מסריסי
אחשורוש; )35 מלת זירוז )37 מעצמה; )38
מיסד ניה״ם הריאלי בחיפה; )40 עשרים
ואחד; )41 סוג; )43 מספיק; )45 גרושת
אחשורוש; )46 טועה; )47 סרח; )49 ביזה;
)52 עני; )54 רעל; )56 מפקד פלוגה)58 :
שלוש אות וחוזישים.

מי החליט על עריכת הפעולה בחוף
הכינותי
זה מכבר חדלה ממשלת ישראל ׳מלהיות
מוסד המכריע בעניינים גורליים. כאשר
מסר לה דויד בן־גוריון דו״ח על המצב
בגמרה זו של הגבול, יצאה ממשלת ישראל
ידי־חובה על־ידי החלטה פשוטה; היא
ייפתה את כוחו של ראש־הממשלה ושד־הבטחון
לפעול כפי שימצא לנכון. בן-
גוריון לבדו החליט על הפעולה.
לא יכול היה להיות אישור טוב יותר
לעובדה כי קיים בישראל שלטון־יחיד.
דויד בן־גוריון לא העלים את הבוז שהוא
רוחש למוסד שהוא עומד בראשו. גם אחרי
הפעולה הוא נשאר ״בחופשה״ .היה לו
פנאי לבקר את הלוחמים, כשהוא מלווה
עדה של צלמים וכתבים, שהנציחו את המאורע.
אך לא היה לו פנאי להשתתף בישיבה
של ממשלת ישראל, שדנה על הפעולה
אחרי ביצועה.
כמו ועדת־החוץ־והבטחון של הכנסת, הסתפקה
גם הממשלה בשמיעת דו״ח של
הרמטכ״ל. לא נותר הבדל רב בכוח-
ההשפעה של שני המוסדות.
ביקורת כרוכה. אם סבר ראש־הממ־שלה
ששוב אין צורך להסביר את החלטותיו
לציבור, הרי זו הוכחה נוספת עד כמה הוא
מנותק מן המציאות הנפשית של הארץ.
כי הגבת הציבור היתה, השבוע, שונה
מאוד מהגבת אותו ציבור לפני שבע ושש
שנים, בימי פעולות־התגמול הגדולות.
הציבור נעשה ביקורתי יותר. אחרי פר־שת־לבון
נעלמה הילת־הקדושה המזוייפת
שעטרה את ״מערכת הבטחוך. האזרח המפוכח
הוכיח השבוע שהוא מסוגל לחשוב
על ענייני בטחון כמו על כל עניין אחר
הנוגע לגורלו. תוך כבוד לצה״ל, התזזכח
הציבור בכל שדרותיו על רקע הפעולה,
ועל הנימוקים בעדה ונגדה.
בכך אין כל רע. להיפך: קיומו של ציבור
נאמן אך ביקורתי, רק יועיל לצה״ל.
אות אזהרה. אם היתד, ברכה בתופעה
זו, הרי תופעה אחרת היתד. שלילית עד
להדאיג. היא הוכיחה כי קיים בארץ משבר
של מנהיגות, וכי תעלולי הכת הבטחתים־
טית, המנצלת לרעה את שם הבטחון למען
שאיפותיה האנוכיות והמפלגתיות, הורסים
בהתמדה את עצם הבסיס של בטחון אמיתי.
בחוגים מסויימים בציבור היתד, התגובה
הראשונה על הפעולה צינית לחלוטין. ה־אימרה
:״זה נעשה למען הפיחות,״ היתד.
שגורה בפיות רבים. פעולה צבאית, בה
צעירים עבריים את נפשם השליכו מנגד, ובה הקריבו חמישה בנים יקרים
את חייהם לפי צו האומה — נראה לרבים
כתחבולה מחוכמת של שלטון חסר מעצורים.
כאילו רצו להחמיר משבר־אימון זה,
מיהרו כמה מדוברי מפא״י לנצל את הפעולה
בצורה גסה למען האינטרסים של
מפלגתם. כך נשמעו השבוע דרישות מן
הפועלים לוזתר על תוספת־היוקר — בגלל
פעולת נוקייב.
היה זה אות־אזהרה. מדינה בה אין ההנהגה
מסוגלת לרכוש את אימון האזרח הנאמן,
בעל הרצון הטוב — אין בסים איתן
לבטחונה. סתימת פי העתונות החופשית לא
תרפא מחלה זו — היא רק תכסה אותה

בתחבושת מלוכלכת, שמתחתיה ירקב הפצע.

יחסים מרחבים
קולות מי שראל
תנועת־השיחרור האלג׳ירית פירסמה הכרזות
רבות על יחסה ליהודים, אותם היא
מבקשת לשלב באומה האלג׳ירית החדשה,
מתוך תקודד, שימלאו את הפרצות שיתהוו
במינה,ל החדש והמשק עם הסתלק הצרפתים.
אולם רק הכרזה אחת התייחסה לישראל.
אמר בשעתו נציג ממשלת אלג׳יריה ב־ניו־יורק,
עבד אל־קאדר צ׳נדרלי, לשליח
הוועד הישראלי למען אלג׳יריה חופשית:
״איננו יכולים לשכוח את התנהגותה של
ממשלת־ישראל בכל שלבי מאבקנו. אך אנו
יודעים להבחין בין ממשלת־ישראל לבין
אזרחיה שוחרי־החופש!״
הוזעד הישראלי, המוסד הישראלי היחיד
שקיים קשר ישיר ורשמי עם מוסדות פל״ן,
יכול היה לעשות רק מעט למען השיחרור*.
תרומתו העיקרית: הכרזות בזכות שיחרור
אלג׳יריה, שפל״ן פירסמן בהרחבה, במסעו
לרכוש את עזרת יהודי אלג׳יריה למאבקו.
ארגעה מיכרקים. השבוע שיגר הוועד
ארבעה מיברקים לראשי אלג׳יריה החדשה.
לשונם:
• לבן־יומוף בן־חדה, ראש הממשלה
האלג׳ירית הזמנית, תוניס: הצדק והחרות
ניצחו. כל שוחרי־החופש בישראל מצדיעים
• בין השאר, לא יכול היה 1הוועד, בגלל
תנאי ישראל, למלא אחרי מישאלה שהובעה
באוזני שליחו לפני כמה שנים; לשגר מוסחים
לחבלה, בשטח הכימיה והחשמלאות,
להדרכת לוחמי הפל״ן במחנות־האימונים.

כתוך שוחה כמוצג נוקייב
מי מנסח לנצל?

היווי חזר! !2*3

לאומד. האלג׳ירית הגיבורית. הצליחו־נא
בשלום ובכבוד. הוספתם פרק מזהיר נוסף
להיסטוריה של המרחב המשותף. תחי אל־ג׳יריה
החופשית והדמוקראטית! חתום: הוועד
הישראלי למען אלג׳יריה החופשית.
• לאחמד בן־בלה, הממשלה האלג׳ירית,
תוניס: ביום שיחרורך, אנו מברכים אותך,
יוזם המאבק הגיבורי. דוגמתך המפוארת
תשמש השראה לכל שוחרי־החרות בישראל
ולכל העמים במרחב המשותף שלנו. תחי
אלג׳יריה! חתום: הוועד הישראלי למען
אלג׳יריה חופשית.
• לבלקאסם כרים* ,־הממשלה האלג׳י־דית,
תוניס: שוחרי־ החרות בישראל מברכים
אותך עם סיומו המוצלח של המשא־והמתן
שלך. אנו מצדיעים לך כלוחם וכמדינאי,
על פעולתך למען עמך ולמען המרחב
המשותף לנו. חתום: הוועד הישראלי
למען אלג׳יריה חופשית.
• לעבד אל־קאדר צ׳נדרלי, המשלחת
האלג׳ירית, ניו־יודק: ביום עטור־תהילה זה,
משתתפים כל שוחרי החרות והצדק בשמחתכם
ומתפללים למען נצחונבם הסופי.
תחי אלג׳יריה! תחי הידידות בין עמינו!
חתום: הוועד הישראלי למען אלג׳יריה
חופשית.
בחברה טובה. גם דויד בן־גוריון
שלח מיברק — אבל לכתובת אחרת. הוא
בירך את נשיא צרפת, שארל דה־גול, אולי
מתוך תקווה לרכך עד כמה שאפשר את
התוצאות הבלתי־נמנעות של השלום לגבי
מדיניות צרפת (ראה הנידון).
אולם גם במיברק זה נשאר ראש מט־שלת־ישראל
נאמן לעצמו. הוא החמיץ הזדמנות
אחרונה זו לכלול במיברק לנשיא
הצרפתי כמה מלים טובות על אלג׳יריה החדשה,
ולו גם ברכה סתמית לעצמאותה.
ספק אם מיברק זה ישכנע את מנהיגי
או־אה־אס, המתעקשים לראות בישראל בת־ברית
במלחמתם נגד ממשלת צרפת. הכריז
בשבוע שעבר דובר המחתרת הפאשיסטית
באוזני כתב איבנינג סטאנדארד הלונדוני:
אחרי שאו־אה־אם יתפוס את השלטון בחלק
מאלג׳יריה, עם הסתלקות הצבא הצרפתי,
הוא יבקש עזרה ״מישראל, מפורטוגל,
מבלגיה ומדרום־אפריקה״ כדי להשתלט על
המדינה כולה.

דות. בקולות מפא״י והעובד הציוני החליטה
אז ההסתדרות כי לא מגיעה הוספת־יוקר,
עוררה את חמת מקבלי־השכר. עתה
תבעו מפלגות האופוזיציה — ובעיקר מפ״ם
ומק״י — כי תשולם תוספת־יוקר מיד, מבלי׳
לחכות עד ד,־ 15 ביולי.
• ׳הנהגת ההסתדרות ידעה על התסיסה
הגוברת בחוגי הפועלים. היא גם ידעה
שהתייצבותה נגד תשלום תוספת־יוקר היתד,
משמיטה מידיהאת רסן השלטון על
מאות אלפי הפועלים הממורמרים. על כן
הודיעה שהיא דורשת להפעיל סעיף סודי
בהסכם תוספת־היוקרהאחרון, שנחתם עם
התאחדות בעלי־ד,תעשיר .,סעיף זה, שנשמר
בסוד כדי לא לעורר בהלת־פיחות, קבע כי
״אם יחולו התרגשויות במשק״ תשולם
תוספת־יוקר לפני המועד שנקבע.
• שר האוצר התנגד בתוקף לתשלום
תוספת־יוקר, בהטעימו כי הדבר עלול לסכן
את המדיניות הכלכלית החדשה, וישים לאל
את התקוזת שנתלו בפיחות הל״י .״יש
להקפיא את השכר!״ קבע, אחרת יתחיל
מחול־שדים חדש של התייקרות, אשר שוב
ייקר את הייצור ויפגע ביכולת התעשיה
הישראלית להתחרות בשווקי העולם.
הקנוניה נרקמת. ככל שהתקרב ה־

נ 5הזכויות שמורות

תצפית

ס הסימן הראשון להרעת־היחסים בין ישראל וצרפת יהיה /
ז׳וקס, האיש
ס. ז׳וקם,
בפאריס.
מינויו של לואי ז׳וקם למישרת שר־החוץ בפא רי יו שניהל את המשא־והמתן עם ממשלת אלג׳יריה, ייצג את הקו
במשרד־החוץ הצרפתי: רכישת לב אלגייריה החדשה ושאר
הסתייגות גוברת מישראל. הפקידות הקבועה של משרד־החוץ
זח מכבר בקו אנטי־ישראלי, אחראית בין השאר להימנעות
בישראל בבעיית הפליטים באו״ם.

החדש שיתגבש
עמי ערב, תוך
הצרפתי דוגלת
צרפת מלתמוך

• פנחס לבון עשוי להציג רשימה משלו בבחירות שתיע רכנה
כשנה הכאה כהסתדרות. לבון החליט כי זו הדרן היחידה
שנותרה לו לחזור אל הזירה הציבורית, לגבש סביבו את חוגי מפא״י המתנגדים
לקו האנמי־פועלי של בן־גוריון ואשכול. הוא מקווה לעזרה של פועלי הנמל
בתל־אביב ושל כמה עסקנים מפא״יים מן הדרגה השניה בהסתדרות. מפא״י
חוששת מאד מפני התפתחות זו, מאחר שהישג כלשהו של לבון עשוי להוות
את לשון־המאזניים בהסתדרות, להוריד את מפא״י עצמה למיעוט .

על רקע זה גוברים גם חששות מפא״י מפני פרישה אפשרית
של אחדות־העבודה מן הממשלה לפני הבחירות להסתדרות, והופעתה
בבחירות להסתדרות כסיעה אופוזיציונית.

צמרת מפא״י עוסקת עתה בשיחוד בל עסקן חשוב העשוי
להשפיע על לבון שלא ילך בדיד זו.

מדתמה,

המשק
תוספת היו ק ד
״נחכה עד ה־ 16 במארס,״ הודיעו נציגי
הפועלים למזכיר ההסתדרות אהרן בקר.
״אחר־כך, נראה.״
מזכיר ההסתדרות נשם לרווחה. הודעת
העובדים לא פתרה אמנם את הבעיה, אבל
היא לפחות הבטיחה הפוגה של חודש ימים
במלחמה שפרצה עם הכרזת הפיחות. היתה
זו מלחמה שהדאיגה מאד את מזכיר ההסתדרות
וראשי מפא״י. התארגנותם העצמאית
של עשרות ועדי־עובדים, הכרזת שביתת
אזהרה המונית, והאיום בהפגנות המוניות
ושביתות חסרות־תקדים לא היה לפי רוחם.
על דגל הפועלים היתד, חרותה דרישה
יסודית אחת: תשלום תוספת־יוקר מיד.
לבסוף הסכימו לשביתת־נשק עד ה־16
במארס, כי ביום זה נועדה הלשכה לסטטיסטיקה
לפרסם את תנודות אינדכס יוקר־המחיה
של חודש פברואר. על סמך הסטטיסטיקה,
יחדשו את מאבקם. עד אז, הבטיחו
למזכיר ההסתדרות, לא ייגררו אחרי
פעילי מק״י, שיעצו מאבק רצוף וקיצוני.
מחול־שדים חדש. מלבד ועדי העובדים
פעלו בחזית תוספת־היוקר ארבעה
כוחות עיקריים:
• התאחדות בעלי־התעשיה, עמה חתום
ההסכם על תוספת־יוקר. היא הסתמכה על
ההסכם האחרון שנחתם עם ההסתדרות,
לפיו יש לשלם תוספת־יוקר רק פעם לחצי־שנה,
וזאת רק במקרה שהאינדקס עולה
ביותר משלושה אחוזים משך אותה תקופה.
המועד הבא לתשלום יחול רק ב־ 15 ליולי;
עד אז, טענו התעשיינים, אין לשלם שום
תוספת. הם גם נופפו בסעיף סודי של
ההסכם עם משרד־המסחר־והתעשיה, בו התחייבו
לא להעלות את מחירי תוצרתם. בסעיף
זה נאמר, כי אם ייאלצו לשלם תום־
פת־יוקר יוכלו גם להעלות את המחירים.
• האופוזיציה צעקה כי כל עניין תום־
פת־היוקר גובל עם רמאות גלויה, וכי ממילא
מגיעה לפועלים תוספת־יוקר שלא שולמה
בחודש ינואר. כאשר נערך חישוב
האינדכם בינואר, נקבע כי חלה עליה של
2,8נקודות, ועל כן אין לשלם תוספת־יוקר.
אולם עליה זו לא כללה את עליית מחירי
הפירות והירקות, שהסתכמה בעוד 1,8נקו*
שנפנש עם שליח הוועד הישראלי ו׳
הודה לו על פעולות הוועד.
ה>ז?> בוזה 13*4

האבו לא וזיית־י כאן כבר פעם?
16 במארס התחממו העניינים. המאבק על
תשלום או אי־תשלום תוספת־יוקר לא ירד
מכותרות העתונים, מדיוני הממשלה והמפלגות.
ואז הפליט אשכול ברוגזה :״מה כל
הרעש הזה? הרי האינדכס עלה בסך הכל
פחות מנקודה אחת בפברואר!״
היה זה אות־אזהרה לועדי העובדים, כי
נרקמת קנוניה אדירה נגדם. הם עקבו אחרי
התמרונים בתוך מפא״י, במאמץ לנחש כיצד
תיפול ההכרעה.
הנהגת המפלגה נראתה חלוקה לשניים:
מצד אחד עמדו בקר ואנשי ההסתדרות,
וכנגדם השרים הכלכליים ומצדדיהם. כאשר
נערכה הצבעה ראשונה בועדה הכלכלית של
המפלגה, היתד, ידו של אשכול על התחתונה.
ברוב של ארבעה נגד שלושה, החליטו
חברי הועדה כי יש לשלם תוספת־יוקר.
מה שלא הוכרע עדיין היה: איזה תוספת?
הברירה: תוספת של 3לשכר כל
הפועלים, או תוספת של 3רק למשתכרים
עד 300ל״י לחודש. תוספת זו תשולם
מיד, תיחשב כמיקדמה על חשבון תוספת־היוקר
שתיקבע סופית ב־ 15 ביולי. אך
אשכול לא נכנע, העביר את ד,ויכוה למזכירות
המפלגה.
ואז בא ה־ 16 במארס, ועמו הודעה יבשה
מטעם הלשכה לסטטיסטיקה, כי אינדקס
יוקר־המחיה לא עלה במשך חודש פברואר
אלא ב־ס /ס.0,6
אחיזת״עיניים )׳ לאיש־ד,מקצוע קל
היה להבין מה קרה. הוא ידע על נוהג
״אילוף״ האינדכס — הורדת־מחירים מלאכותית,
על־ידי האינדכס מחדש. גם הפעם
קרה דבר דומה: במחצית הראשונה של
(המשך בענזת 1ז)

#יש כל הסיכויים שיתחדשו הפגנות ושביתות פועלים,
על רקע הדרישה לתשלום תוספת־יוקר. כבר עתה רווחת בקרב
ועדי־הפועלים הדעה כי הוויכוחים הממושכים במוסדות מפא״י אינם אלא
תמרתי־השהיה, שיאפשרו למנגנון התעמולה וההפחדה של ׳המפלגה לשבור את
דורשי התשלום. גם עמדתו של מזכיר ההסתדרות בדיונים אלה לא סיפקה את
הפועלים, ואפשר לצפות כי במהלך מאבקם יגערו מעליהם את מדות ההסתדרות.

• כמסגרת מלחמתה של צמרת מפא״י כתוכעי תשלום
תוספת־היוקר, יתרבו הכרזות של ״ועדי־עובדים מטעם״ ,כי
הם מוותרים על תוספתייוקר. דבר זה עשוי לגרור אחריו התנגשויות
במקומות העבודה, בין העסקנים לבין הפועלים שבחרו בהם.

• יגכר הלחץ הפנימי בתוך אחדות-העכודה להציג אולטימטום
ברור ומפורש למפא״י, שאס לא תשלם את תוספת־היוקר,
תפרוש אחדות־העבודה מן הקואליציה. התסיסה הפנימית
במפלגה זו עלולה למצוא את ביטויה בזמן הקרוב בסניף התל־אביבי של
המפלגה. העסקנים העירוניים, התומכים ברובם בקו האנטי־מפא״יי, מתמרמרים
לאחרונה על מזכירי הסניף חברי קיבוצים, עומדים לתבוע את הכנסת העירוניים
לתפקידים המרכזיים, עלולים אף לדרוש את סילוקו של מזכיר הסניף, חבר
הקיבוץ־המאוחד.

• קריאות־אזעקה עומדות להגיע לירושלים מכל שגרירוייות
ישראל כעולם המערבי, בקשר עם ״חוק לשון הרע״ .העתונות
העולמית, שהזדעזעה מן החוק, עומדת להגביר את מערכתה נגדו בגל של
מאסרים ראשיים ותגובות אחרות. המסע, שהתחיל כבר בחשובי העתונים באר
צות־הברית, מתפשט בימים אלה לבריטניה, יעבוד משם גס לצרפת. שגרירי
ישראל נתקלים בשאלות חריפות מצד עתודאים, אינם מסוגלים לתת תשובה
משכנעת. כן הגיב שגריר ישראל בלונדון, על שאלתו של עתונאי חשוב, כי
״החוק מכוון רק נגד שבועון מסויים, המפריע לממשלה.״

ף* ז 2נג אחד גדול קפצה ישראל הש־
^ בוע שבע שנים אחורה, אל ימי הפשיטות
ופעולות־התגמזל.
הרקע היה שיגרתי: פגיעה סורית בסירות
דייג ישראליות, שגררה אחריה חילופי־יריות
בין סירות־מישמר ישראליות לבין
עמדות־חוף סוריות. ואילו התגובה היתד,
רחוקה מלהיות שיגרתית. היה לה רק
תקדים אחד: כאשר תקפו, בדצמבר ,1955
כוחות ישראליים את המוצבים הסוריים בכל
הגיזרה הצפון־מזרחית של הכינרת.
הפעם התרכזה ההתקפה הישראלית בקטע
מצומצם יותר של אותה גיזרה: הכפר
הערבי נוקייב, והמוצב הסורי הסמוך. נקודה
מעניינת: הכפר עצמו עומד מדרום
לקו־הגבול הבינלאומי הישן — כלומר,
בתוך תחום השייך רשמית למדינת־ישראל
— ואילו המוצב עומד מצפון לקו־הגבול
הבינלאומי.

שימש לסורים אות־אזעקה נוסף, כי אמנם
נעים כוחות צה״ל בשטח.

מכת־אש נוראח

ך* מיקרה זה לא נותר למפקד הכוח
^ ה עי ק רי — כוח א׳ — אלא לפקוד על
חייליו לפתוח בהסתערות על המוצב, מבלי
לחכות שכוח ב׳ יגיע לנקודת־ההסתערות
שלו על הכפר, או שכוח ג׳ יגיע לנקודת־החסימה
שנקבעה לו.
אך כאן התערב גורם בלתי־צפוי: תושבי
נוקייב שברחו מכפרם. במנוסתם חלפו על
פני כוח א׳ ,בינו לבין המוצב. הסתערות
על המוצב במצב זה פירושה היה לכידת
הכפריים באש הצולבת של המסתערים והמגינים
גם יחד. על כן דחה מפקד הכוח את
מתן הפקודה להסתער .״חכו שיסתלקו
הכפריים,״ הורה. נשמעו כמה רטינות.
כי ברור היה, שכל שהייה רק תגביר את
דריכות הסורים. אולם למחרת בבוקר, אחרי
ההתקפה, התוודה אחד החיילים הצעירים,
שזו היתד, לו טבילת־אש ראשונה :״אני
מרגיש יותר טוב שלא הרגתי אזרחים.״
המתנה זו עלתה לכוח א׳ 15 דקות יקרות.
את מחירן המדוייק יכלו להעריך
כאשר ניתנה לבסוף הפקודה לקום ולהסתער•
הסורים ציפו להם, ידעו בדיוק
מניין יופיעו. על שרשרת המסתערים נפתחה
אש־תופת מרוכזת מכל כלי־הנשק במוצב.
מכת־האש היתד, חזקה והמסתערים
נצמדו כולם לקרקע. רק לאחר מכן התאוששו
וחידשו את הסתערותם.

שגי מארבים

חד היסודות החשוכים להצלחת
פעולת־תגמול לילית הוא יתרון־ההפ־תעה.
בפעולה נגד נוקייב, קשה היה להבטיח
יתרון זה. כי מזה שבוע ימים היתד,
הגיזרה כולה מחוממת ודרוכה. כפי שהסתבר
מאוחר יותר, כאשר נלכד השבוי היחיד
של כל הפעולה (טוראי אחמד יחיא
חסיין ,21 ,איש הפלוגה המסייעת של הגדוד
השלישי) ציפו הסורים להתקפה הישראלית,
החישו תגבורת רצינית לגיזרה.
מתכנני הפעולה יכלו רק לקוות, כי
הסורים, גם בהיותם דרוכים לקראתי פעולה
ישראלית, לא יוכלו לדעת מראש היכן
תבוא. ואמנם, ראשית הפעולה אישרה תקווה
זו. הכוח העיקרי יצא בלילה מנקודת־היער־כותו.
המרחק עד מוצב נוקייב היה שלושה
וחצי קילומטרים בקו ישר. אך הכוח

הרוחץ הראשון -חי
ך* התקפה על המוצב בוצעה על-ידי
| | שתי זרועות. הזרוע שעלתה על הקצה
הדרומי של?־,מוצב הצליחה להתקדם במהי־

שוב יצאו חיילי צה״ל לפשיטה על מוצב ערבי ־ עם חידוש פעולות התגמול

ביצע פעולת־איגוף ארוכה, ובמקום להתקדם
לעבר המוצב בדרך החופית, פנה ימינה אל
הגבעות המקיפות את הכינרת בטבעת טרשית
תלולה. תוך הליכה מאומצת בשטח
הקשה, עקף הכוח את הכפר נוקייב וגם
את המוצב עצמו. כאשר עמד מול היעד,
התפלג לשתי זרועות, שהתפרשו בעורף
המוצב. חוליה קטנה נשלחה לחסום את
הדרך צפונה כדי למנוע נסיגה או תגבורת.
החיילים הגיעו, למעשה, לנקודת־ההיערכות,
מבלי שהסורים ירגישו בהם.
ואז נגמר המזל המיוחד. כי כוח זה —
כוח א׳ — היה הכוח היחידי שנע אותו
לילה מבלי להיתקל במפתיע באויב, ובצורה
זאת לאבד את יתרון־ההפתעה. זמן קצר
אחר־ צאת כוח א׳ לדרכו, יצאו שתי יחידות
נוספות, כוח ב׳ וכוח ג׳ .יעדו של
כוח ב׳ היה הכפר נוקייב, ואילו על כוח
ג׳ הוטל לחסום את הדרך המחברת את
מוצב נוקייב עם המוצבים שממזרחו.
במחצית הדרך בין עין־גב לבין הכפר
נוקייב עלה כוח ב׳ על מארב סורי.
היה זה בערך קילומטר וחצי מצד זה של
הגבול הסורי, וכאשר פתחו באש על
הטור הישראלי הרגלי, השיגו הסורים את
מבוקשו הראשון של כל מארב: להפתיע.
הם השיגו גם תוצאה נוספת: קרב־היריות
שהתפתח בין המארב לבין הכוח הישראלי,
איפשר לאתר במדוייק את הגיזרה בה בחר
צה״ל לפעול ולהזעיק תגבורת נוספת מן הבסיסים
הסוריים שבסביבה.
להיתקלות זו היתד, תוצאה נוספת, בלתי
צפוייה: פגז מרגמה ישראלי נפל בתוך
הכפר נוקייב, גרם לבריחה מבוהלת של
תושביו. בריחה זו הקלה, אמנם, על כיבושו
המהיר של הכפר, אבל היא נועדה
להפריע לשלב אחר של המיבצע.
גם כוח ג׳ ,שיצא לחסימה במזרח, נתקל
במארב סורי, לא הרחק ממקום היתקלותו
של כוח ב׳ .קרב־האש הקצר שהתפתח

מכתש בעיויגב

המעיד על אחת מאלפי הפגימות של פגזי הסורים.
י לאחר לילה במיקלטים, יצא ילד זה לשחק בחצר המשק.
התברר לאחר מכן כי הנזק לא היה רב כל־בן, נפי ששיערו תחילה, עם גמר 1ההפגזה.

רות יחסית: הזרוע הצפונית נתקלה בהתנגדות
נוקשה הרבה יותר.
מוצב נוקייב הוכן ביסודיות ובקפדנות
על־ידי הסורים: בונקרים של בטון, עמדות־הגנה
מוגנות היטב ותעלות־קשר שנחפרו
עמוק באדמה הסלעית. הקרב דמה יותר
ללוחמה בשטח בנוי מאשר לפעולת־שדה.
הצרורות נורו מטווח קצר, ולא פעם התנהל
קרב־מגע פנים־אל־פנים. סיפר אחד החיילים
הפצועים :״התקדמנו בתעלה, אני
ועוד חבר שלי. ראיתי חייל סורי לפני.
לחצתי על ההדק בלי לחשוב. הוא נפל.
התקדמנו עוד קצת. הפעם לא אנחנו ירינו
ראשונים. סורי אחד הסתתר בסיבוב של
התעלה. לפני שיכולתי לעשות משהו, ראיתי
להבה צהובה ונפלתי. אחרי נפל גם
החבר שלי. ככה זה היה: מי שלוחץ ראשון
— נשאר בחיים.״
מתעלה לתעלה, מפינה לפינה השתילל
הקרב האיטי. החיילים הסוריים התגלו כלוחמים
עיקשים, אולי גם מפני שחשו את
עצמם מכותרים ולא היתד, להם ברירה אלא
להיכנע או ללחום. על הבונקרים יכלו
המסתערים הישראליים להתגבר רק בפיצוח
שיטתי על־ידי פצצות באזוקה.
בפינה הצפונית של המוצב התבצרה
יחידה סורית קטנה, שלחמה עד הכדור
והרימון האחרון. כאשר הודיע לבסוף
צביקה, מפקד הכוח, למיפקדת הפעולה
״העסק בידי!״ היתד, השעה קרוב לאחת־אחר־חצות.
הקרב האכזרי על המוצב הקטן־
יחסית ארך כמעט שעתיים — דבר המסביר
את המספר הרב של נפגעים משני
הצדדים: כ־ 37 הרוגים סוריים, חמישה הרוגים
ועשרה פצועים ישראליים. בין הפצועים:
הרופא שנלווה לכוח התוקף.
בינתיים נכנס לפעולה כוח אחר, בין עין-
גב לבין הכפר נוקייב ומוצבו. היתד, זו
העתודה, שנסעה על זחלמים לאורך דרך
החוף. היא הספיקה לעבור בשלום רק כמחצית
הדרך בערך, לפני שנתקעה בתוך

בשדה המוקשים: זחל שר צודל נעזב בשטח לאחו שהחבלנים נוצצו את מ1ועו

על החוו

זהו הזחלס המצולם בתמונה למעלה. כאשר הסתבר לחיילי צה״ל
כי לא יוכלו להחזירו איתם כשלל לבסיס, חיבלו בו קשות, פוצצו
את מנועו והשאירוהו זומס על חוף הכינרת. הסורים טענו, לעומת זאת, כי היו אלה
הם שהוציאוהו מכלל פעולה, תוך כרי הזיפת ההתקפה הישראלית על המצב שלהס.

שדה־מוקשים. לפי הסימנים היו אלה מוקשים
שהונחו שם לא מזמן — כנראה כחלק
מן ההכנות הסוריות לקראת התקפה
ישראלית אפשרית. אבדות גבוהית נמנעו
רק הודות לעובדה שהשדה מוקש רק במוקשים
נגד רכב ולא נגד בני־אדם.
מיד נעשו נסיונות לחלץ את הרכב שנפגע.
הוזעק טרקטור של עין־גב, אן
גם הוא עלה על מוקש והוצא מכלל פעולה.
כלי הרכב הופעלו, והצליחו לגרור
שני זחלים חזרה לעין־גב. אולם כאשר
הגיע הזמן לפנות את כל השטח ולסיים את
הפעולה, נשארו עדיין ארבעה זחלמים והטרקטור
תקועים בשדה המוקשים. ניתנה
פקודה לחבלנים לפוצצם.
לבסוף, בגמר ההתקפלות, אחרי שאספו
את הנשק הסובייטי בו היו מצויידים חיילי
נוקייב, ואחרי שאחרון הפצועים נאסף בעמל
רב ונשלח לטיפול בבית־חולים, קיבלו אנשי
הפשיטה הוראה לחזור לבסיס. מעל רכס
הרי הגולן האדימו השמים בשחר המתקרב.

המסקגות

** ה השיגה פעולת התגמול? מבחינה
}*) צבאית טהורה השיגה את המטרה ה־

•כתב צבאי אתר שהגיע לעין־נב היה
איש מעריב, אורי דן. אך מאחר שהגיע
ללא רשות, הורה הפיקוד לעצרו .׳הוא נכלא
על־ידי אנשי המקום בבונקר, הצליח להשתחרר,
נכלא שוב, ושוב השתחרר.

* 1 1 8 8

י יי :

המטוסים מתערבים

— 8שמים האדימו גם מסיבה אחרת:
| ן מאש התותחים הבלתי־פוסקת. דקות
ספורות אחרי שעה אחת, עם תום כיבוש
נוקייב, פתחה הארטילריה הסורית בהפגזה
שיטתית. הופנו אמנם פגזים לקיבוץ
האון ולשכונת פוריה, מעברה השני של
הכינרת. אך המטרה העיקרית היתה משק
עין־גב. במשך 35 הדקות בהן הגיעה ההרעשה
לשיאה, הונחתו הפגזים והפצצות
בקצב של 12 לדקה. נפגעו בתי מגורים,
בית־הספר, רשת החשמל, המזנון החדש
של המשק, הרפת והמוסך. אך התושבים,
שירדו למיקלטים בתחילת הלילה, לא נפגעו.
אלה מבני־הנוער במקום, שבמשך כל
זמן הפעולה הסתובבו בחוץ, מצאו מחסה
בטוח כאשר החלה ההפגזה הכבדה.
מדי כמה מטחים, ירו הסורים פגזי־תאו־

רה שניהלו במיצנחים מעל השטח והפיצו
אור של צהרי יום. סיפר כתבו הצבאי של
הארץ, שסופה לפעולה על־ידי הצבא כנציג
העתונות* :״בשעה שרצתי בחצר
המשק נפלו לי המשקפיים. כעבור כמה
רגעים ירו הסורים פגז־תאורה. האור היה
כמו ברחוב אלנבי. ניגשתי והרמתי אותם.׳׳
לאור פגזים אלה לא היה לסורים כל קושי
לכוון את אש תותחיהם, שכבר קודם
לכן טווחו באופן כללי על המשק. כשהחלה
הנסיגה מן המוצב הכבוש, יכלו הסורים לעקוב
מהרכסים אחר כל תנועה של הכוח
הישראלי — ופגזיהם נלוו אל חיילי צה״ל
כל הדרך, עד לתוך חצר הקיבוץ.
תותחי,,צה״ל נכנסו אף הם לפעולה,
ניסו להשתיק את אש האויב. אך הפגזת
הסורים הלכה והתגברה, עד אחרי עלות
השחר, ולא נראה כל סימן כאילו הם מתכוונים
להפסיקה. עד אשר הוכנסו לפעולה
מטוסי־סילון של חיל־האזזיר הישראלי. הם
טסו בגובה נמוך מעל לרמה הסורית, הטילו
פצצות ונפל״ם על ריכוזי התותחים בפיק
ובחמה שבעורף המיידי, ועל חירבת חארב,
הרוכבת על עין־גב. היתה זו אזהרה חד־משמעית,
שאם לא תיפסק האש הסורית,
עלולה הפעולה להתלקח לממדים של מלחמה
ממש. בזאת לא היה הפיקוד הסורי
מעוניין, כנראה. שכן ההפגזה הופסקה.
או מוגבלת שנקבעה לה על־ידי המטה: לחסל
מוצב שממנו ירו הסורים על סירות־הדייג
ועל סירות־המשטרה הישראליות. היא
גם סיפקה חומר לפיקוד העליון של צה״ל,
שיאפשר לו להסיק כמה מסקנות מעשיות.
• ראשית, נבדקה באופן ממשי יכולת
הפיקוד והלחימה של יחידה לוחמת של
צה״ל, זו הפעם הראשונה מזה כשנתיים.
הפעולה הממשית האחרונה היתד, בחירבת
תוזאפיק, אף היא נגד הצבא הסורי, בעת
שירותו של רב־אלוף חיים לסקוב כרמטכ״ל.
• נבדקה גם יכולת הלחימה של החייל
הסורי, מידת שליטתו בנשק הסובייטי
ובשיטת־הלחימה הסובייטית. הפעולה הוכיחה
כי רמה זו גבוהה משהניחו תחילה.
• חיילי צה״ל, שאומנו בשנתיים האחרונות
ללחום נגד חיילים ערביים, המצויירים
בנשק סובייטי והמאומנים על־פי הדוקטרינה
הסובייטית, הוכיחו באופן מעשי
את יכולתם בתנאים אלה.
• הוכח כי מבצעי הפעולה, הנמנים על
יחידת חי״ר רגילה של צה״ל, אינם שונים
ב־ 1962 מאחיהם הבכורים של 1956 או
.1948 בכושרם האישי, בנכונותם ובמוראל
הגבוה שלהם, היו שווים בהחלט ללוחמי
חולייקאת והמיטלה.

כפו ]31 וייב

במרחק כשלושה קילומטרים מקיבוץ
עין גב. לפני מלחמת תש״ח ישבו
תושבי נוקייב קרוב יותר לעין־נב, אך בעקבות הקרבות נטשו

מדרום 1
את כפרם הישן, בנו את הכפר החדש הנוכחי. הכפר עומד דרום
לגבול הבינלאומי הישן, בתיד שטח השייך רשמית לישראל,
הנמצא בשלטון הסורים. המוצב הסורי מתנשא מיד מאחורי הכפר.

משפחת אלפסי ג

לבית־הקברות. גדעון הועלה לדרגת סמל לאחר מותו.
התזמורות ניגנו בחוצות העיר, הרמקולים
הרעישו ברהובות, זיקוקי די־נור זינקו
אל־על והאירו מאות אלפי חוגגים שיצאו
אל הרחובות. מעגלי ענק של רוקדים,
קבוצות של צעירים צורחים ואינסוף של
תלבושות ותחפושות ססגוניות ציינו כי
השנה נחוג חג פורים בישראל מקצה עד
קצה, כשם שלא נחוג מזה זמן רב.
חמש משפחות לא היו בין החוגגים.
בחמישה מקומות שונים בארץ, בקיבוץ
שמיר בגליל העליון, בחפצי־בה שבעמק

71111¥1ח 1ך 1ליד קבר בנם. מפקד ה
פעולה סיפר לדויד הה1
1 1 1 ^ 111/1
רוג, כיצד נגמרה הפעולה ממנה לא זכה לשוב בחיים.

בן ,65 ומבטו הקפוא תקוע בקיר, ממול.
הוא לוחץ את ידיו אל לבו, כשמפיו נפלטת
מדי פעם אנחה כבדה. סביבו, ישובים
כל קרובי משפחת יאדו רבת הנפשות, מתבוננים
בדומייה בזקן הקפוא.
לפני ארבעים ושמונה שעות נכנס לחדרו
של הזקן חולה־הלב, אחד הדודים
והודיע לאב השכול על נפילת בנו. רק עשרים
שעות אחרי נפילת הבן העזו לבשר
לאב את בשורת האיוב. מאז הוא לא
עצם את עיניו. האיש, שחיכה במשך עשר

משפחת מוצאפי״״״^ד,־י;
אשר

מפקדיו

נקרא לחזור, לשרת בצה״ל. כשחזר הנער
ארצה, נגלתה לפניו תמונה עגומה.
אביו חולה הלב היה מחוסר עבודה, חי
בתקווה ליום בו יחזור בנו הביתה, יתחיל
לפרנסו מעמל כפיו. האם הזקנה השתעשעה
ברעיון לראות יום־יום את בנה היחיד
לצד בתה, שעבדה כל השנים לפרנסת
הדחק של המשפחה. דברים אלה לא היו
ידועים לנער שלמד באנגליה הרחוקה, לא
הניחו לו להמשיך את חייו כפי שהוא תיכ־ננם.

הכתירוהו

כחניך

וקצין

מצטיין
בקורס.

ארבע פעמים חזר על עקבותיו כשהוא אינו
מוצא עוז בנפשו להודיע לאב הזקן והחולה
על האבידה. לבסוף חזר למיפקדה, חיפש
את קרובי דויד, הפקיד בידיהם את התפקיד
הקשה.

החלום ופשרו
ף* לילה שלפני חגיגת ברית המילה
^ 1ש ל יוסף מוצאפי, חלמה אמו חלום.

גם ההורים הופתעו בראשונה בראותם בחלומה ראתה את בנה, יוסף, כשהוא יושב
יזרעאל, בפתח־תקווה, בצפון תל־אביב ו שנים לשובו של בנו הביתה, איבד את
את בנם. הילד, שנסע לפני שמונה שנים, על כסא־מלכות מפואר וצבא גדול של
בדרומה, התאבלו חמש משפחות על בניהן. תקוותו האחרונה.
חזר מבוגר יותר, מעשי יותר, שתקן ומ אנשי צבא במדים, כולם בעלי דרגות, גנלא
היה קשר כלשהו בין המשפחות והן אף לפני העיראקית בבגדאד נולד
דויד יאדו
אופק. את כל מטען חוויותיו שמר לעצמו רלים ומרשלים, כורעים לפניו ברך ומשלא
הכירו זו את זו. הדבר היחיד שאיחד היה במקום, מכם פקיד
אביו,
שנים. 22 וכל סיפוריו הצטמצמו בסיכום המעשי תחווים לו.
אותן היתד, העובדה שבניהן נפלו בקרב אחד מעובדי הממשלה המכובדים בין בני
העדה היהודית. האיש האמיד התגורר ב של הישגיו בלימודים.
אחד — הקרב על משלט• נוקייב.
חלום זה לא גנזה אמו של יוסף בלבה.
השרות הצבאי הרחיק מחדש את הבחור מאז חלמה אותו, לפני כעשרים ואחת שנה,
חמשת הנופלים היוד חתך אופייני לחומר ביתו הקטן, כשהוא מגדל בחלקת הקרקע
ממשפחתו. הוריו ידעו רק שבנם משרת הפך החלום לאחד מנכסי המסורת של משהאנושי
של לוחמי צה״ל. שניים מהם, טור שמסביב עצי פרי ונוי למשפחתו.
פחת מוצאפי הענפה. ומשגדל יוסף, דובר
יאדו הקטן גדל באווירה שלווה, היה בן ביחידה קרבית. הם חשו שהוא מתקשה
אי מיכה גדליהו וטוראי גבריאל ברסקי,
היו צברים בני קיבוצים. מיכה, בן קיבוץ התפנוקים של המשפחה. אחותו היחידה, בגלל השפה העברית שלא היתד, שגורה בו לא אחת.
שמיר של השומר־הצעיר, היה חניך המוסד ריימונד, הבוגרת ממנו, העריצה אותו גם על פיו, אך הבינו שהוא מתגבר על הקשיים
השבוע התממש החלום, חלום האם, ההחינוכי
בגליל העליון. למעשה הוא היה היא. הילד הלך לבית־ספר אליאנס המקומי. ומצליח במעשיותו ובפעילותו לכבוש לו קרובים והידידים, בצורה אכזרית ביותר.
עוד בגדר של טירון בצבא, אליו גויים רק בהיותו בן עשר, טרם הספיק לגבש את מקום ביחידה.
קבוצה גדולה של מפקדי צבא, רבי־סרנים,
לפני חמישה חודשים. הוא נפל בעת הסת אופיו ואורח חייו, טולטלה משפחתו והגיע
להוריו סיפר שהוא, בסך הכל, חובש סגני־אלופים ואלופי־משנה, הצדיעה לו וערות
על מוצב האוייב בנוקייב, בעת שפרץ בחוסר־כל לישראל.
במרפאה שבבסיסו. אך יום אחד הופיע הלקה לו כבוד — כבוד אחרון לסגן־משנה
עם חבריו אל תוך תעלת קשר לטיהור
קרובי המשפחה בארץ דאגו לה. רכשו כשעל זרועותיו שני סרטים של רב־טוראי יוסף מוצאפי — בעת שארונו הורד לקבר.
המוצב. ב החדרים
שלושת בת הדירה את עבורה
וכעבור
זמן לא רב ענד על חזהו כנפי
יוסף נולד בבגדאד שבעיראק. שם, בהיות
גם בן הקיבוץ השני, גבריאל ברסקי מ־ רחוב ז׳בוטינסקי ,42 בתל־אביב. הבן החל צנחן.
אמו בחודש השביעי להריונה איתו, פרץ
חפצי־בה, נפל בצורה דומה. גבי, בנו של ללמוד בבית־הספר לדוגמא הקרוב. אך
דויד יאדו היה מ״כ ב המרד המפורסם של ראשיד עלי. המוסלמים
מזכיר המשק, הספיק אף הוא לשרת רק מחלתו של האב, גילו הקשיש ואמצעיו ה יחידה קרבית.
ניצלו את תקופת התוהו ובוהו כדי לפרוע
חמישה חודשים בצה״ל, אחרי שקודם לכן מצומצמים הכתיבו לבן חיי עבודה קשים
פרעות בשכניהם היהודיים. גם משפחת
שבועיים לפני קרב נוקייב, נערכה בהיה
מדריך בתנועת מחנות־העולים בתל־ כבר מגיל צעיר.
ביתו־ מועצה משפחתית. תוך חודש ימים אנואר מוצאפי, שהיה מנהלו של אחד מבתי־אביב.
משפחת
יאדו המסונפת נחלצה שוב ל עמד דויד להשתחרר מהצבא והיה עליו הספר היהודיים הגדולים בעיראק, הותקפה.
להחליט אם להמשיך בלימודיו בלונדון שכן מוסלמי פרץ לביתם, שדד את רכושם.
עזרה, הפעילה את הדודים באנגליה, שהז
מינו
את דויד בן ה־ 13 אליהם, שלחוהו ולהשאיר הלאה את הוריו לחסדי הקרובים, חייל במדים איים לפגוע באם. היא הצליחה
הצעדים בוששו לבוא ללמוד בבית־ספר תיכון במנצ׳סטר. שוב או לזנוח ומנית רעיון זה, לעבוד ולסדר להיחלץ, במשך יום שלם קפצה מגג אל גג,
עבר על הילד הצעיר המשבר הקשה של את הוריו. דויד החליט לוזתר על שאיפותיו דרך שני רחובות, עד שהוסתרה בבית
** ל הקיר תלוייה תמונה מארכת של מעבר לארץ חדשה ולסביבה שונה. אך הפרטיות. הוא הודיע להוריו שבעוד שבו ידידה ערביה. שם נולד יוסף.
? 3תלמידי בית־הספר סאות פורט במג־ דויד הצליח להסתגל במהירות. העידו על עיים הוא מקבל את חופשת השחרור שלו,
הוא היה בן עשר כשעלתה משפחתו לצ׳סטר.
פניו של דויד יאדו, בוגר בית־ כך ציוניו המעולים ומכתביו, בהם היה יחפש לעצמו מקום עבודה.
ארץ והתיישבה בבית־שמש שבהרי ירושלים,
הספר האנגלי, מחייכות ביניהם.
מספר להוריו על הצלחותיו ותיקוותיו ללההורים
המאושרים חיכו לרגע בו ישמע האב התמנה שם למנהל הישוב. יוסף
על הרצפה מונח מזרון, מכוסה בשמיכת מוד הנדסה מיד לאחר סיום לימודיו התי קול צעדיו של דויד במדרגות. במקומו עצמו, השני בבני משפחת מוצאפי, נשלח
צמר כהה. אשד, זקנה, אמו של דויד, מו כוניים.
לכפר הנוער בן־שמן. שם התגלה כבעל
בא קצין להודיע על המוות.
טלת עליה מתייפחת.
כשרונות בולטים בתחום המקצועות הריהשגריר
הישראלי בלונדון דחה הגשמת
ארבע פעמים עלה הקצין במדרגות, ו׳ אליים, ביחוד במתמטיקה.
על הכסא בחדר השני, יושב אביו, אדם תיקוזתיו של הנער המתבגר. דויד יאדו

בצה״ל זכה יוסף לכינוי ״איילת השדה״
בפי חבריו וחניכיו
הודות לחוש ההתמצאות המצויין שלו. חוש
זה, בצירוף כושר מנהיגות וכושר גופני
גבוה, עשה אותו לחניך מצטיין בקורם
המ״כים ובקורס הקצינים, אותו סיים לפני
כשנה לערך. במעמד סיום הקורס, כשלחץ
הרמטכ״ל את ידו של החניך המצטיין, אמר
לו :״כבר מזמן שלא ראינו לא־חזבוז מצטיין״1
אלא
שיוסף לא היה החייל המצטיין הראשון
במשפחה. אחיו, רס״ר בצבא הקבע,
זכה לשלושה ציונים לשבח, אחד מהם בתקופת
מערכת־סיני.
בשבוע האחרון העתיקה משפחתו של
יוסף את מקום מגוריה מבית־שמש לפתח־תקחה,
לשיכון חדש. יוסף קיבל חופשה
מיוחדת כדי לעזור למשפחתו בהעברה.
הוא עצמו תיכנן את הדירה החדשה, קבע
בה כל פרט, החל מסידור העציצים וכלה
בצביעת הקירות.
ביום שישי האחרון ביקש מהוריו :״אל
תזיזו דבר בדירה עד שאחזור ואמשיך
לסדרה.״ למרות שחופשתו טרם הסתיימה,
הריח את ריח הפעולה הקרובה, מיהר לחזור
ליחידתו.
בעוד שלושה שבועות עמד לסיים את
שירותו הצבאי. למעשה טרם החליט אם
לחתום על שירות נוסף בצבא הקבע, שכן
הוא היה מעוניין להמשיך בלימודים גבוהים
בטכניון.

קרח. שום דבר לא יכול היה לזעזע אותה,
גם לא זעקתו המתפרצת של אביו השכול:
״אני עברתי מלחמות שלמות באש ולא
נפגעתי — ואתה הלכת פעם אחת וגמרת!״
איש מבין עשרות ידידיו של גידי —
כך כינוהו בשם חיבה — לא יכול היה
להאמין כי הנער הבלונדי והתמיר לא ישוב
עוד להיות ביניהם. ולגידי היו הרבה ידידים.
הוא אסף אותם בעשרים שנות חייו בבית
הספר ביל״ו, בו למד עד כיתה ז׳ ,בבית
הספר אוליפנט, בו סיים את לימודיו העממיים
ובבית הספר המקצועי שבח, שם רכש
את מקצוע המכונאות.
כרוב נערי תל־אביב, נמנה גם גידי על
חברה סלונית. ולא אחת. הוא התחיל בחברת
הקרן הקיימת, עבר אחר כך לחברת
ניו־יורק.
״הוא היה המסמר של כל מסיבה,״ מספרים
חברי׳ו .״לא היתד, מסיבה שהוא לא
היה בין יוזמיה ובין הקומיקאים הבולטים
בה. כשהיה מחליט לעשות משהו — היד,
עושה בלי לחשוב פעמיים.״
כשהתגייס גידי לצבא, נתמנה כסמל־רכב
באחת היחידות הקרביות. היה לו רשיון נהיגה
אזרחי ואפשר היה לסמור עליו. כעבור
שנה וחצי הועבר ליחידה אחרת. בדיוק באותו
זמן, נתמנה לתפקיד סגן־מפקד־היחידה
קצין בכיר, שכנו של גידי לרחוב. הקצין
מיהר לקפוץ על המציאה, סיפח אליו את
גידי כנהג אישי .״הוא היה פירחח עם לב
של זהב,״ סיפר המפקד האבל,

שקוראים אצלנו, ברדקיסט על הגבול׳.
אבל לא היה מסור ממנו לתפקיד. הוא
עבד בלי חשבון של שעות.״
״אני זוכר, באחד הימים הראשונים באימונים,
נתקע הטנדר שלנו בבוץ, ושלחתי
את גידי בג׳יפ להביא רכב־חילוץ. הוא

במדינה
(המשך מעמוד )7
פברואר, לפני הפיחות, חלה ירידה באינדכם,
בעיקר הודות למכירות סוף־העונה של
בגדים והנעלה. במחצית השניה של החודש,
עשתה הממשלה מאמצים נואשים לשמור על
יציבות המחירים על־ידי סובסידיות ושיח־רור
ממסים. בצורה זו הסתכמה העליה
בשבר אחוז בלבד.
זאת הבין בקלות הכלכלן המקצועי. אך
האיש הפשוט הוכה תדהמה. הוא לא התעמק
בניתוחים סטטיסטיים; הוא ידע מה
מתייקר במכולת ובחנות־ד,ירקות. חומרים
יסודיים כמו מוצרי־ברזל, עץ וחימיקלים —
התייקרו אף הם, אך מכיוזן שאינם כלולים
בסל המזונות — לא השפיעו על האינדכס.
אילו שולמה תוספת־יוקר כבר השבוע
לשכיר, היה שכרו עומד בסך־הכל על רמת־המחירים
של סוף פברואר. זאת אומרת:
מפגר אחרי המציאות של מחצית־מארס.
על כן אפשר היה להבין את דרישת מפ״ם,
למשל, כי תוספת־יוקר תשולם מדי חודש,
עד לייצוב המחירים. לעומת זאת המשיך
אשכול לתבוע כי השכיר יקבל את שכר
דצמבר גם במארס, אפריל, מאי, יוני ויולי,
כאשר ברור לחלוטין כי בחודשים אלה
צפויה עלייתם המתמדת של מחירים.
דרישה זו אף זכתה לרוב קולות במזכירות
מפא״י. מתוך 29 מצביעים, צידדו בה
.14 ואילו 15 סברו כי יש לשלם תוספת־יוקר.
אך בטכסיס מפוקפק, פילג יוסף
אלמוגי את קולות המחייבים תשלום, כך
ששני פלגיהם נשארו במיעוט מפוצל.
בקר מיהר אמנם להצהיר חגיגית כי ימשיך
להיאבק על זכות השכירים לתוספת־יוקר.
אך מאבקו לבש יותר ויותר צורה
של אחיזת־עיניים, להרגעת רוחות הפועלים.

רפואה
ש תי א חיו ת

הרוג?׳ פצוע?׳

קבוצת לוחמים שהשתתפו בפשיטה על הכפר הסורי
נוקייב נושאים על גבם, בדרכם חזרה לבסיסם, חבר ש־נפגע.
האס יחיה? האס כבר מת? זאת אין לדעת. מסירותם של החיילים לחבריהם הנפגעים
היתח אתת מנקודות האור בפעולת הכינרת, הזכירה את אחוות־הלוחמים של העבר.

הכל עבר בשלום עד לשעת הנסיגה. בעת
החזרה לגבול ישראל, נאלצה היחידה,
אליה צורף יוסף לעשות את דרכה תחת
אש האויב. כדורים ופגזים התעופפו מכל
עבר. יוסף נשא את מכשיר הקשר כאשר
פגז התפוצץ לידו. הוא כרע במקום, הספיק
עוד לזעוק :״נפצעתי!״ ומת.

פירחח עם לב״זהב

* ורות החשמל ככיתן הלבן שבתל
,4השומר בערו כל הלילה. הן היו חמות.
אולם גופתו של גדעון אלפסי, אחת משלושת
הגופות שנחו בשלושת הארונות שהיו
מוצבים על הרצפה — היתה קרה כ

כך מיהר, עד שבאחד הסיבובים התהפך
עם הג׳יפ. חרדתי שמא נפגע, אבל אחרי
שהתברר שלא קרה לו כלום, הוריתי לו
לחזור לתפקידו הקודם כנהגי. הוא פשוטי
לא יכול היה להאמין, .הרי הפכתי לך אתי
הג׳יפ! אתה לא זורק אותי׳?״
את אותה הנאמנות לתפקידו ולמפקדו,
גילה גידי גם בליל הקרב. הוא עמד ליד
ביצע את תפקידי־המכונית,
הקשר
והעברת הידיעות שהטיל עליו מפקדו.
כשלא היה לו מה לעשות, עמד פשוט
ליד מכשיר האלחוט שניצב על הטנדר,
והאזין לקשר. פגזי התאורה, שנורו מתותחי
הסורים אל מעל לשמי המשק, לא
הרתיעו אותו. אלא שלפתע נורו מלועות
תותחי הסורים הפגזים האמיתיים הראשונים.
גידי לא שם לב להבדלי הקולות שבין
פגזי־התאורה לבין פגזי־הנפץ. הוא נהרג
מרסיסיו של אחד הפגזים הראשונים שנחתו
והתפוצצו.
״כזה היה האופי שלו,״ נאנח, לאחר הל־חיתו,
ידידו הטוב, אלי בכמן, .הוא היה
מוכרח לעזור ולפעול בכל מקום. הוא הכניס
את שמו בכוח לרשימת המתים, למרות
שבכלל לא היה מגיע לו לד,מצא בה.״

למרות שהן אוהבות בעיקר ילדים, הן
אינן סולדות מאנשים מבוגרים. אך כשאחת
מהן נדבקת לאדם מבוגר, היא עושה זאת
ברצינות. הצרה אתן שהן אינן מניחות
לבן־חסדן להסתכל אפילו על מישהו אחר.
ולא — הן יתחברו מיד לאדם החדש.
בצורה זו כבר הצליחו השנה להידבק,
בתל־אביב בלבד, ל־ 5757 גברים, נשים, ילדים
וילדות במשך שלושה חודשים.
שתיהן אחיות — לפחות בשם האנגלי
שלהן. למעשה הן אחיות תאומות, ועד
לפני ששים שנה לא ידע אף אחד להבדיל
ביניהן, וקראו לשתיהן בשם אחד. בעברית,
כיום, שמותיהן אינם דומים. אבל חוץ
מרופאים לא יודע אף אחד להבדיל ביניהן.
לאחת קוראים אדמת, לשניה חצבת.
מוטב אצל שכנה. כשלשתיהן היה
עוד שם אחד, קראו להן חצבת. השם ה)
11011811,1,1
לטיני שלה (גם כיום:
פירושו: האחות הקטנה של האבעבועות
השחורות. אבל מחצבת עוד אף אחד לא
מת. אין זה אומר שבמשך הזמן אי־אפשר
למות גם ממנה. כי אחרי חצבת אפשר לקבל
דלקת־ריאות, דלקת־אוזניים, ואפילו דלקת־המוח
— ומזה בטח שאפשר למות. הסימנים
הראשונים של החצבת מופיעים על
גוף החולה שבועיים אחרי שחולה אחר
שם לו את הוירוסים של המחלה בפנים.
אז מופיעות על הגוף נקודות אדומות תפוחות.
נקודות אלה הן הסימן העיקרי לפיו
ניתן להבדיל בין החצבת והאדמת. באדמת
הנקודות האדומות אינן תפוחות, אלא
דומות לחורי סיכה.
באנגלית קוראים לאדמת — חצבת גרמנית.
בפעם הראשונה גילו אותה בגרמניה,
והם אינם מוכנים לוותר על זכות היוצרים.
האדמת היא הרבה פחות מסוכנת מן ה־חצבת,
אלא אם החולה היא אשה בהריון,
בין החודש הראשון והרביעי. עוברה של
אשה כזו עלול ללקות במום מלידה, כמו
עיוורון, חרשות, או ליקוי בלב.
הילדים מקבלים את החצבת והאדמת בצורה
הרבה יותר קלה מהוריהם, ומכיתן
שעדיין לא קיים בכלל חיסון נגד המחלות
האלה, הכי בטוח לשלוח את הילד
לשכנים. אצלם הוא בודאי יידבק.

אחריה. אולם שני הילדים, שרגע קודם
לכן הציעו לבעל־הבית בקבוקים ריקים
למכירה, נעלמו. שרה סאבאטון היתד, בטוחה
שאחד מהם הוא אחיה, שנעלם לפני
שנה ומחצה מביתם, שעל שפת־הים ביפו.
הזיות רודפות. גודיתו של יוסי בן
ה־ 8לא נתגלתה מאז עד עתה. עשרות פרשי
משטרה, אמודאים, גוייסו אז לסרוק את
קטע החוף הרצליה,־ראשון־לציון. הופעלו
זרקורים, רקטות, כלבי־גישוש — לשווא.
חיוורת חזרה השבוע שרה לביתה והודיעה
להורים :״ראיתי את יוסי. הוא היה עם
חבר מהכיתה.״ אליהו סאבאטון, האב,
מיהר לבית־הספר בו למד פעם בנו .״איפה
הוא?״ שאל את המורה הנדהמת.
זה לא היה יוסי.
היתד, זאת אחת מהזיות השווא החוזרות
אצל משפחת סאבאטון. כי עשרת הנשמות
האומללות מאמינות עתה שיוסי חי.
תקוות ההורים התמימים גברה, כשהגיעה
לאוזניהם פרשת יוסל׳ה שוחמכר.
יחף כחולות .״יוסי שלנו חי. חטפו
אותו. הוא היה יפה, בלונדיני,״ אומר האב
בן ה־ ,39 יליד מצרים, עובד נקיון ,״יש לי
גם הוכחה שהוא חי: הרבה ילדים שטבעו
בים, נפלטו אחרי כמה ימים. למה יוסי

כשיוסי נעלם, פלטה האם, שלא יכלה
לשבת שקטה כל עוד לא נמצאה גוויתו:
״אלוהים נתן. אלוהים לקח.״ זה היה בחודשים
הראשונים כשהמשפחה כמעט השלימה
עם מותו. אולם במשך הזמן, כשהודיעו
העתונים על ילדים חטופים שנמצאו
בישיבות, החל הספק הנורא לכרסם את
עצבי ההורים. נוצר מצב מבעיט. אליהו
וריבקה נכנסו לאחרונה לטראנס של ציפייה.
נדבקו בה גם שמונת הילדים — שבע
בנות ובן אחד. הם חולמים בלילות על
שיבת האח האבוד, על הנשף שיערך אז
לכבודו.
״יוסי יבוא עוד מעט, הוא אמר לי,״ הודיעה
בשמחה בוקר אחד גם אחותו בת
השלוש.
בגדים מכובסים ומקופלים. לאחר
האסון העתיקה המשפחה דירה, הצטופפה
בשיכון סלמה ג׳ ,ליד רמת־גן. כי מראה
הים נעשה לסיוט בעיני האם. רעש הגלים
גורם לה להתקפות עצבים. רק האב חוזר
אליו מדי פעם, בהפסקות עבודה, בשבתות.
הוא בטוח, כי יום אחד, ימתין לו בחולות
של גבעת־עלייה בנו האהוב יחף, בתחתונים
לבנים, כמו שהיה רגיל להתרוצץ.
הם מחפשים גם ברחובות העיר. עיני
הילדים משוטטות סביבם בדרך לביתר,ספר
ובחזרה. האב תר בדרך לעבודה.
לעיתים נראית להם מרחוק צללית מוכרת.
ואז הלב מתחיל לפעום. הם רצים
אחריה — כדי להוזכח ברגע הבא בטעות
המרה. לפני חודשיים ראתה הבת, שרה,
בתחנה המרכזית את הצללית המוכרת לה.
היא זינקה אחריה בכל הכוח. גם אז היא
צעקה :״יוסי, יוסי!״ כשדמעות שמחה מטשטשות
לעיניה את המדרכה עמוסת האנשים.
הילד שמע, הסתובב והמתין לה.
כשהתקרבה אליו, התבונן בה בפנים זרות.
טעות. אולם לילד קראו — יוסי.
עשר נפשות מחכות בשיכון סלמה ג׳ ליוסי.
בגדיו מכובסים, מקופלים בארון.
״כדי שיראה שדאגנו לו כשיחזור,״ אומרת
האם. איתה שעה משוטטת דמות בחולות
גבעת־עליה. אליהו סאבאטון ממתין לבנו.

דרכי אדם
לד ברחוב
״יוסי, יוסי!״ הזעקה הנואשת פלחה השבוע
את קפה אספרסו ברחוב אילת בתל־אביב.
שרה סאבאטון, בת ה־ , 15 מדיחת
הכלים בקפה, רצה נרגשת לדלת .״האח
שלי, האח שלי,״ זיעזעו הקריאות ההיסטריות
שלה את יושבי הקפה. הם מיהרו

נעדר סאכאטון(עומד במרכז)
יוסי אחרי יוסדהד

במדינה
מו דעתהשב׳ ע

אחת: גרמניה נוצריה. השניה: צברת ממוצא שוי. הן ננגש!

ביומון וזאדץ:
המלון החדש והמודרני

״ אקסצל סיו ר ״
פרנקפורטע־נ מיין
ליד חי צי אחהד רו מי ת של ת חנ ת חרכב ת
ה מ רכזי ת . 7זו• ז*!ז;׳*8011>1ו של• 339276
בכל חד ראמב שי ה, מקלחת, חד ר
שימוש, רדיו ו טל ביזיה• ה הרג ש ה
כמו בבית -דוווי ׳יורדי דיברי
עבריו•
ה מנ ה ל * יוליו ש לבנהארד ש
הב עלי םימ אי רואסתר שולץ

תל־אביב
מ הנדס חלם
הבדיחה החלמאית המפורסמת מספרת
על חלמאי שפגש את שכנו, כשהוא מחפש
דבר־מה לאורו של פנס־רחוב .״מה אבד
לך?״ שאל החלמאי .״ארנקי,״ השיב הידיד.
״היכן בדיוק?״ המשיך החלמאי להקשות.
״במורד הרחוב, מאתיים מטר מכאן,״
השיב לו חברו.
״אם כן, מדוע אתה מחפש אותו כאן?״
התפלא .״מפני שכאן יותר נוח. פה יש אור
ושם חושך,״ היתד, התשובה.
השבוע נדמה היה כי מהנדסי עירית תל־אביב
נמנים אף הם על תושביה של אותה
עיר חלמאים מפורסמת.
;•ולים ויורדים. כאשר חיפשה הוועדה
המיוחדת של העיריה דרכים לפתרון
צפיפות הולכי־הרגל בהצטלבויות, החליטה
כי הפתרון הסביר ביותר היא: התקנת
מנהרות תת־קרקעיות בנקודות הרגישות.
תחילה הוקמה המנהרה התת־קרקעית ב־כיכר־המושבות,
המצויירת במדרגות אבן
בלבד. מיד לאחר מכן הוחל בתכנון מנהרה
משוכללת יותר בכיכר מגן־דויד* ,שתכלול
— נוסף למדרגות־אבן — גם שלוש מערכות
של מדרגות נעות••.
כיום, כאשר מוצבות כבר שלוש המערכות
בצירו הדרומי של רחוב אלנבי —
האחד ליד קולנוע אלנבי, השניה ליד שוק
הכרמל והשלישית ליד חנות הנעליים פיל
— מתברר כי • המתכננים, שהשקיעו 300
אלף לירות ברכישת המדרגות והתקנתן,
לא הגיעו לרמה עליונה של שיקול־דעת.
המצב מגוחך. עקרות הבית, שתגענה
מצירו הצפוני של הרחוב ותבקשנה לעבור
לשוק הכרמל, תרדנה ברגל במדרגות האבן
ותעלינה במדרגות האוטומאטיות לשוק.
כל זאת — כשבידיהן סלים ריקים.
אולם בדרך חזרה, כשסליהן מלאים, לא
תעמוד לרשותן אפילו אחת משלוש מערכות
המדרגות הנעות — בהיותן מדרגות
עולות בלבד — והן תיאלצנה לכתת רגליהן
חזרה במורדות המדרגות ובמעליהן,
כשבידיהן הסלים העמוסים לעייפה.
איפה שיותר נוח. כשנשאל דובר ה-
עיריה, צבי איכט, לסיבת המקום, השיב:
״המהנדסים טענו שבצד הדרומי המדרכות
יותר רחבות, ולכן יותר נוח להתקין את
המדרגות הנעות שם.״
אין ספק כי כאשר תיפתח המנהרה לשרות
הקהל, בראשית אפריל השנה, תעדפנה עק־רות־הבית
ללכת סחור־סחור, לחצות את
הכביש ברגל, ולהפריע לתנועה, מאשר לגרור
את הסלים הכבדים במדרגות המנהרה.

שורה הראשונה של הדוגמניות הישראליות,
הצטרפה לאחרונה יריבה
מסוכנת. יופייה הבלונדי משכנע. היא כובשת
בתנופה את הקהל מעל המסלול.
הפסיעה שלה מקצועית. שמה: מארן פרוי־דנברג.
קשה
להאמין שפרצוף הבייבי־דול הזה,
שהיא כולו פלאקאט־פירסומת של בריאות,
מרותק למיטה חולה, צמוד לפרשת חיים
קודרת.

פעמים בשבוע, משך 19 חודש, רצה לבית־הסוהר,
נמלטה מבושר, מהשכנים בשיכון
השוטרים ביפו. העובדה שבעלה ישב בכלא
לא שינתה במשהו את מצבה הכלכלי.
הוא היה תמיד גרוע, וגם בימים הטובים
שלפני המאסר היא נאלצה תמיד להיות ה־מפייסת,
לעבוד במשק־בית ולכלכל את
שני הילדים והבעל. כבר מזמן חדלה
לשאול :״למה לא תלך לעבוד?״ בפעם האחרונה
כששאלה, הוא אמר :״בסדר, תיכף
אבוא.״ כעבור רבע שעה הוא חזר עם
שלוש לירות. הוא התערב עם החבריא
ב״לשבור קרשים על הראש.״ היה לו
ראש ברזל. החבריא התפעלו.

ארית׳ אד לא לגמרי
^ ארן היא גרמניה גזעית. אמנם, לד•
•׳ כריה, היה סבה יהודי. עיבדה זו אילצה
את אביה, כך היא אומרת, להימלט להולנד
בזמן המלחמה. אולם היא עצמה נשארה עם
אמה השלווה בלייפציג, במשך כל ימי
הרייך השלישי, וכיום משרת אחיה בצבא
גרמניה המערבית.
למארן בת ה־ 16 לא היו שאיפות גדולות.
לא היו לה בכלל, בעצם. היא למדה קצר־נות,
רצתה להיות קוסמטיקאית. עד שיום
אחד הוגש לה הפרם הראשון בתחרות
דוגמניות טירוניות, אותה ערכה חברת־הל־בשה
גדולה.
זה לא כבוד — זו בושה, טענה המשפחה
השמרנית שלה. האב, בעל משרד
לביטוח, כעס. אבל למארן לא היה איכפת,
היא נעשתה דוגמנית. וזה לא היה קשה
עם ה־92־62־ 91 שלה, שהיו פזורים כהלכה
ב־ 171ס״מ. היא סובבה באירופה ובצרפת
הוכתרה כמיס מאניקן הגרמנית.
אז כבר ישבה המשפחה בטרייר, העיר
הגרמנית־העתיקה, והמתינה, בחוסר סבלנות
קמעה, לחתן טווטוני עבור מארן בת ה־.18
זה היה טבעי. אולם הדיאגנוזה היתה מוטעית.
הגבר שדפק בדלת ולקח את מארן
שלהם, לא היה תכול עיניים וזהוב־שיער.
הוא היה ישראלי, שחור, שזוף, בשם יהושע
(״ג׳ו״) כ״ץ. היה לו הכל: אשה בתל־אביב,
שני ילדים 33 ,שנים, כרס, וחור
רציני בכים.

ראש סרזל כמאסר
ך* שכל זה נודע להם — כבר היה מאו־חר.
מארן היתד, מאוהבת. היא עמדה
ללדת.
מדוע דווקא יהושע? אנשים תהו, תוהים,
ויתהו.
כשיהושע הגיע לראשונה לגרמניה, לפני
ארבע שנים, היה בכוזנתו לא רק לקבל
פיצויים, המגיעים לו כיליד ברסלאו. הוא
רצה, כמו שהוא מכנה זאת ,״להסתדר בחיים״
.הוא ניסה להסתדר בחיים עשרות
פעמים. אולם תמיד סידרו החיים אותו.
האיש לא נקלט מעולם בעבודה .״פשוט
לא יכול,״ היה ההסבר המשכנע שלו. הוא
היה הטיפוס שמסתובב. לא לבד. היה לו

״הישארי נאמנה לי:״

מלווה קבוע, כשלא ליוזתה אותו בחורה
— אקדח. בזכותו יכול היה בעל הבית
בו גר, לספר לאנשים :״הטיפוס הזה לא
השאיר תיקרה. הוא השאיר מסננת.״
תלמיד בית־הספר תחכמוני, היה גאפיר
בטול־כרם, מכונאי, מסגר, מציל, נהג ושוטר.
בן 19 כבר היה נשוי, ובגיל 23 כבר
היתד, מונחת ברבנות בקשה לגט. הוא —
הטיפוס הקשוח, התמים משהו, חסר היציבות
והאחריות, הלא־מרוסן, לוחם חטיבת־הנגב
במלחמת־העצמאות — היה אדם
מחוסל בעיני עצמו בגיל .28 זה היה
לאחר שהסתבך, יחד עם חבורת פארקאש,
בשוד תנובה, נידון למאסר, ופוטר מתפקידו
כשוטר.
המקרה הרס גם את מזל, אשתו. שלוש

ני נחנק כאן ״,הודיע האסיר ה״
א משוחרר לאשתו
״רק תרשי לי לנסוע מכאן, מזל. אני
אעשה אותך מאושרת. את תהיי מלכה, עם
הרבה כסף.״
לרבנות היתד, עבודה גדולה אצל הזוג
כץ, כל השנים. הם חיו בין שלום־בית
אחד לשני, בין בחורה אחת לשניה. אשתו
קיוזתה שיסתדר בגרמניה, שהכל ישתנה
כשיחזור. הוא נסע, עבד כפועל בבית־חרושת
לגרבי ניילון — לא הסתדר, חזר
כעבור שלושה חודשים, שוב הבטיח לה
אושר ומלכות, והיא מכרה את הרהיטים,
ושיפשפה יותר רצפות כוי לממן את נסיעתו
השניה, לפני שלוש שנים. מזל לקחה
את הילדים ועברה לגור בחדר אחד עם
הוריה בשכונת מכבי. הדירה בשכון השוטרים
נלקחה מהם אחרי שפוטר מהמשטרה.
הפעם ניסה יהושע כ״ץ את מזלו בענף
הבארים המשגשג של גרמניה. אבל לא. הוא
הציף את אשתו בעשרות מכתבים מקסימים,
במקום דולרים:
״מי אני ומה אני שזכיתי באשה מסורה
כמוך!? האמיני לי, נשמתי, איני שוכח זאת.
יקירה, האמיני לי, שלא פעם ולא פעמיים,
אלא ערב ערב, רוצה אני לעזוב הכל ולברוח.
מדוע? משום שאיני יכול בלעדייך.
את חסרה לי כחמצן לנשימה. מרוב געגועים
אליך אני הולך ומיטמטם.
״אבל מה אעשה? לאן אחזור? מה מחכה
לי? כלום, כלום, וכלום. אין לי בית, ולא
אגיע לבית בעבודה כשרה. ולגנוב איני
מסוגל. כל מה שנותר לי הוא לנפות
להגיע בכוחות עצמי כאן. והאמיני לי, מתו-
קתי, חיי כאן כגהינום. מה שיותר שמח
בחוץ, ומה שיותר באלאגאן — יותר מתגעגע
אני הביתה ולפעמים יושב אני ותוהה,
האם אני הוא זה? או אולי שוב אני
טועה?
״טוענת את שכבר נמאסו לך החיים האלה,
שכל ששה חודשים אנו נפרדים. אבל
האמיני לי, אילו היתד. לנו דירה, הייתי
מזמן חוזר. אבל אל דאגה, נשמתי, רק

החי
ההכדלהקטן: בחיפה, לא הרתיע
חמור, שהוכנס לכיתה על־ידי תלמידי הקורם
השלישי בטכניון את המרצה, שקבע, לאחר
שהעיף בו מבט :״מילא, ההבדל אינו כל־כך
גדול מי ש ח קי םאסורים :
בהרצליה, פרצו שני תאומים בני תשע
וחצי לסניף בל״ל המקומי, טענו במשטרה
שרצו כסף לקניית אקדוחים לפורים
ס. או. ס : .בבאר־שבע, הוזעקו שתי מכוניות
מכבי־אש לשיכון מרוחק, גילו, לתדהמתם,
כי השרידים החרוכים לא היו
אלא ארוחת־הערב שנשרפה במחבתו של
המזעיק.
• הנקראת כן משום שששת רחובותיה
משווים לה צורה של כוכב משושה.
•* מנהרות נוספות תוקמנה בניכר מוג־רבי
ובהצטלבות הרחובות אלנבי־יהודה-הלוי.

צועדת מארן הזוהרת, שבנזשן תקופה קצרה כבשה
לעצמה מקום נכבד בשורה הראשונה של הדוגמניות
הישראליות. במשכורתה יכלו השניים לעזוב את חדרם הדולף, לעבור לרחוב בלון.

עד המסלול

בבית

— דירת חדר חשופה מכל רהיט, ממתינה
ג׳ני. מארן לומדת דיני כשרות, מתל
הרצינות להתגייר, כשהיא מקווה שיותר לה להנשא לא

בישראל -כשהן לוחמות ער גבו אחד
מחבבים אותך, אתה יודע. שמענו שיש לך
אתה גרוש? איפה הגט?*
ילדים.
זה היה אולטימאטום מנומס. כשהחלים
עזב את העיר, עבר לבאר אחר. אשתו
שלחה לו את הלירה האחרונה שחסכה מ־ספונג׳ה,
ומארן עברה לגור אתו. היא
השלימה עש עובדת היותו נשוי. הוא חדל
לכתוב הביתה, לא מסר את כתובתו החדשה.
הוא לא ידע שבתו הקטנה כמעט
גוססת בבית־החולים, אחרי שנשפך עליה
חלב רותח. מזל עצמה שלחה בראש השנה
כרטיס־ברכה לילדיה, בשמו.
משהו התהפך אצלו, סוף־סוף. גרמניה
נמאסה עליו. הוא הואיל להתגעגע לתל־אביב,
לילדיו. הוא קיווה להשלים עם אשתו
כשכתבה לו פעם :״אני מתאבדת בלעדיך,״
והודיע למארן ההרה מזה שבעה חודשים:
״אני לא בטוח שאחזור.״
האיש חזר לישראל בדיוק באותו מצב
בו עזבה: ללא פרוטה. הוא ידע יפה לצייר
את עצמו לפני אשתו, באחד ממכתביו
הנרגשים האחרונים :״אומר לך שאיני שווה
יותר מהזבל השוכב ברחוב. להפך, בזה
עוד אפשר לזבל את האדמה, אך אני?
אינני מסוגל לדאוג לזבוב מת. איני יודע
מדוע העניש אותך האל עם בעל כמוני?
כאשר אני נזכר כיצד היינו הולכים לים,
אני שוחה ומשה יושב על גבי. הא, כמה
יפה היה אז

הצגה לעיני־ הילדים
*•* אשה, אות״ה מצאן^?ב?^דתה
1 1זרה לו. לא היתד, זאת האשה אשר
אליה היה נידמה לו שהוא רוצה לשוב.
הוא הגיש לה במתנה בשורה :״אסור לי
לעבוד, אני חולה. אני לא גבר.״

ההרה התעל
מטוס.
ביפו.
הלכה מארן

שובה :״אני באה.״ הדוגמנית
כרבלה במעיל עבה, ועלתה
שבועיים אחר־כך נולדה ג׳ני
שלושה שבועות לאחר ׳מכן,
לחפש עבודה.
הם גרו בחדר דולף, בבית ערבי ברחוב
לווינסקי, וקנו לחם בהקפה. ג׳ו היה חייב
לפרנס גם את אשתו מזל וילדיו. הוא בנה
סירה, התחיל לעסוק בדייג, להסתדר בחיים
בפעם האלף.
למארן לא היו בעיות כאלה — בתחילה.
מידות גופה לא השתנו אחר הלידה, והיא
קיבלה עבודה בחנות ההלבשה הראשונה
אליה נקלעה. הגרמניה מלייפציג התחילה
לדבר עברית, רכשה חברות באופייה החביב,
הופיעה בתצוגות־אופנה גדולות, נעשתה
לדוגמנית זוהרת.
המציאות באה והזכירה למארן משהו לא
נעים, משהו שהשכיחו ממנה ומבני גילה
בגרמניה. באחת החנויות, אליה הוזמנה להשתתף
בתצוגה, עבדה זבנית שאיבדה
את משפחתה במלחמה .״אני מתפטרת, אם
היא תופיע כאן!״ הודיעה. מארן נתבקשה
לעזוב. בירושלים התנהל אז משפט אייכמן.
גם במקומות אחרים סירבו לתת לה עבודה.
הסבירו לה גלויות, באדיבות, שהיא פוגעת
בלקוחות בעצם נוכחותה.
לא בכל מקום היו גלויים. היו אומרים
לה שהיקף החזה שלה גדול מדי, ומסלקים
אותה.
מארן שותקת. היא משתדלת להבין .״אני
מבינה. אבל גם לא. הרי אני רק בת ,20״
היא אומרת בעברית.
בכל אותם חודשי הסבל של מארן, נאנקה
בחשאי אשד, אחרת. מזל המשיכה לשפשף
חדרי נוחיות, ולקרוא בעתונים כי דוגמנית

שיפשה רצפות במשך שתיים עשרה שנה,
חסכה פרוטה לפרוטה ומימנה את נסיעת

! לגרמניה. הכל היה לשווא. הוא זזזר, אולם לא לבדו.
שמרי על עצמך. זה הבי חשוב בשבילך.
השארי נאמנה לי, כי זה כל חיי. אף אני
נאמן לך. דווקא הזונות הרבות שבאן הן
שנותנות לי להתגעגע אליך.
״יודעת את מה הייתי נותן עכשיו בשביל
לילה אתך? חמש שנים מחיי. אין לך מושג
כמד. אהבתיך. יודע אני שחושבת את כי
קל לי לכתוב מכיוון שאני רחוק. אבל רוצה
אני שתאמיני בכך, כי זו האמת.״

החיים הכפולים

ה הבת,
ת בכל
ילדתה.

כתביו הלוהטים היו הבנזין ש-
?3התניע את מכונת־העבודה ששמה מזל.
״הכל כדאי, הוא אוהב אותי, הוא שייך
רק לי,״ היא היתד, מרוצה.
״הוא אוהב אותי, הוא שייך רק לי,״ היתד,
מרוצה במקביל מארן הגרמנייה, אותה
הכיר אז. במאי־סרטים היה חוצה במקרה
כזה את הבד לשניים.
יהושע כ״ץ הכיר את מארן בשטייר,
כשביטח מכונית אצל אביה. הוא הוזמן לביתה,
הלך לחזות בתצוגות שלה. היא
היתד, טרייה, בת 18 ובלונדית.
כעבור חודשיים קנה לה טבעת.
מארן הנאיבית והעליזה ביקרה אותו יום־
יום, במשך ארבעה חודשים, כששכב בבית־חולים,
לאחר התקפת־לב. גם הוריד, תמכו
בו> כשהם גם משטחים את הקלפים לפניו:
״אין לנו שום דבר נגדך באופן אישי. אנחנו

וטסה לישראל בחודש התשיעי להריונה.

11ל 111 סלע המחלוקת של הישראלית והגרמניה — ניסה את מזלו במשטרה,
111 בבארים בגרמניה, בדייג — העלה בחכתו את מארן. זנח עבורה את
אשתו הראשונה מזל ואת שני ילדיו. מארן ילדה ליהושע בישראל את ילדו השלישי.
אבל זה לא מנע בעדה מלהיות מאושרת
לראותו, אחרי שנתיים תמימות.
רק במקרה, שבוע אחרי זה, היא מצאה
בכיסו מכתבים טבועים בשפתון. השפתון
של מארן. מול האשד, בת ה־ ,29 הסחוטה,
המנוצלת והנאמנה — חייכו פניה ד,רענ־נות־היפות
של מארן, מתמונה שצנחה על
הריצפה. הפנים הודיעו לה רשמית ש־12
שנות הימורים שלה שוזת לפח. מזל החביאה
הכל. גם את דרכונו. היא סרבה להחזיר
לו .״עכשיו, לא, בשום אופן לא!״
הוא שלף סכין .״את נותנת או לא?״
אמה נכנסה לחדר, ניסתה לחטוף את
הסכין — ונפצעה אגב כך בידה. הילדה
בת ר,־ 8והילד בן ר,־ 10 צפו בהצגה אסורה
לילדים. הם ראו דם קולח, הם קיבלו
הלם. התוצאה נתגלתה בחודשים הבאים,
כשאחות בית־הספר קבעה :״הילדה סו
בלת
מריגשי־אשמה כבדים. נדמה לה שהיא
אשמה במה שאירע. היא זקוקה לטיפול.״
האשד, הזועמת, שעדיין אהבה אותו,
הגישה נגדו בקשה לצו־מניעה, שיאסור
עליו לעזוב את הארץ.

שערות על הארץ
ו,זו 11 זתו ! והן!זן ז 1 1ן־וו

ף *ו אי ״ ,הוא טילגרף למארן. היא היתד,
״ —1בסוח החודש התשיעי, וטילגרפה בת־בשם
מארן כ״ץ, קצרה הצלחה בתצוגות
אופנה. הגירושין לא בוצעו. זה הכאיב
לה. בהתפרצות בפני אנשים, היא כינתה
את מארן :״זונה!״
הדבר אירע לבסוף: שתי היריבות נפגשו
בחדר־מדרגות. שתיהן ממורמרות, נוקשות,

שהכירו את החיים מצידם הדוחה. הדבר
לא יכול היה אלא. לגרום להתלקחות. שערות
בלונדיות ושערות שחורות נמרטו,
התערבבו על ד,ריצפה. פנים נשרטו, זב
דם. מזל צעקה :״נאצית! אייכמן!״ הופיעה
משטרה.
יהושע כ״ץ קיבל את הגט לפני חודשים
ספורים. מארן החליטה להשתקע סופית בארץ,
והזוג שכר דירת־חדר ברחוב בלוד•
החדר חשוף מרהיטים.
שום דבר לא השתנה, בעצם. מזל גרה
בתנאים נוראים בחדר אחד עם ילדיה והוריה,
מארן גרה בחדר עירום קטן. ויהושע

לי? כלום, כלום וכלום. אין לי בית, ולא
אגיע לבית בעבודה ישרה, ולגנוב איני
מסוגל.״

העיקר האהבה
ארץ נורמלית היו השנים הול־כים
י להירשם במשרד־הנישואין הקרוב
ביותר. אולם לא בישראל. אין הם יכולים
אף להינשא מחוץ לגבולותיה. עליו
אסורה היציאה מהארץ, כל זמן שהוא חייב
בדמי מזונות לילדיו.
הברירה היחידה שנותרה: התגיירותה של
מארן. אלא שלמארן לא איכפת. משה רבנו,
ישו, רבנות או אפיפיור — העיקר שיהושע
יוסיף לאהוב אותה.

במרינה
יחסי חוץ
זהירות: צ בו! !
אכזבה קשה חיכתה השנה לאלפי ילדים,
שהתכוננו להתחפש לכושים. אין תחפושת
קלה מזו. אך מוריהם הודיעו, כי הפעם
לא יוכלו להתהדר בה. על פי הנחיית מש־רד־החוץ,
הסבירו, נקבע כי ״הדבר יפגע
ברגשות האזרחים האפריקאים הנמצאים בארץ.״
אמה
של אחת התלמידות המאוכזבות
אף טרחה לשלוח מכתב־לעתונים. הקורא
המופתע ביותר נוכח מכתב זה היה שגריר
גאנה, בדיאקו פוקו .״למה שישראלים לא
יתחפשו לאפריקאים?״ שאל ,״הבת שלי
התחפשה למלכת אסתר.״

כפיה דתית
צלילים רו ג עי ם.
שתי המשפחות, שהתגוררו בווילה שעל
אחת מגבעות החול בפאתי בני־ברק, לא
היו שומרות דת ומצודת כל עיקר. אם יש
הגורסים ״שינה בשבת — תענוג הרי
שמשפחת קאמל שירי — אחת משתי המשפחות
שהתגוררו בווילה — גרסה *האזנה
בשבת — תענוג!״
זאת היתה, כנראה, הסיבה שהניעה את
קאמל לפתוח באחת השבתות את מכשיר
הרדיו שלו. השעה היתר, כמה דקות אחרי
אחת בצהריים, והוא ביקש להאזין לצליליה
הרוגעים של תזמורת־הבידור של קול-
ישראל.
שלשה שוטרים כרגל. את אותם הצלילים
קלטה גם אוזנם של תלמידי ישיבת
פוניבז׳ ,השוכנת לא הרחק משם .״מישהו
מחריד את קדושת השבת!״ עברה הזעקה.
תוך דקות ספורות כבר נערך חיל־החלוץ
של הקוזקים־של־הקדוש־ברוך הוא, צעד לעבר
מקור הקול. הם הקיפו את הבית,
החלו קוראים בקצב :״שא־בם, שא־בס!״ ו־
״שלא עשני גוי!״
משפחת שירי מיהרה להנמיך את קול
המקלט, אך הדבר לא סיפק את נוטרי־הדת.
משראו כי דיירי הבית אינם מתכוונים לסגור
את המכשיר, החלו לרגום את הווילה במטר
אבנים ושברי־בקבוקים .״שא־בס!״ צעקו
הצעירים המזוקנים, שמספרם כבר עלה על
מאה ,״מחללים שבת קודשינו!״
במאמצים רבים הצליח קאמל לפלס לו
דרך בין שיברי־השמשות, להימלט מדירתו
המופגזת דרך הדלת האחורית, על־מנת להזעיק
את עזרת המשטרה. רק בשעה שלוש
עלה בידו לחזור לביתו, כי שלושת שוטרי
הניידת השאירו את ריכבם מחוץ לתחום
שומרי־השבת, באו ברגל.
תוך כדי הערכת־מצב מהירה התברר כי
יש להזעיק תגבורת. שוטר אחד הושאר
במקום, והשניים האחרים חזרו לתחנת־מש־טרת
רמת־גן. השוטר הבודד ניסה, בינתיים,
להרגיע את הרוחות ולפזר, בדברי שיכנוע,
את הצרים על הבית. אולם בתשובה ניתך
עליו מטר אבנים, שאחת מהן פגעה בגבו.
״לא נזוז מבאן,״ צעקו חובשי השטריימלים,
״עד שלא יפסיקו לחלל את השבת ! ״
המשטרה הסוברנית. רק בשעה שש
בערב, עם צאת השבת, העזה המשטרה להיכנס
למקום, שיחררה את דיירי הבית המנופץ
ואת השוטר שנמלט הרחק מאזור הסכנה.
הכוח, שהגיע בניידות, הסתער על
המפגינים, רובם בני 16 עד ,20 עצר מתוכם
אחד־עשר.
השבוע הובאו התריסר־פחות־אחד בפני
שופט־השלום התל־אביבי יוסף בן חנוך.
השופט, כסוף־השיער, התייחס בחומרה רבה
לשני סעיפי־האשמה בהם הואשמו המפגינים:
גרימת מפגע לרבים( ,עונש מכסימלי:
שנת מאסר) והתנהגות פרועה (חודש מאסר)
.הוא אף נזף במשטרה על עמדתה
הסובלנית כלפי המיעוט הקנאי, ועל כך
שלא הביאה לפניו את הנאשמים לפי סעיפי
אישום שהיו מאפשרים לו הטלת עונש
כבד יותר.
כתב השופט בפסק דינו :״יש להתפלא
על כך שהמשטרה הביאה בפני את הנאשמים
לפי הסעיפים הנ״ל, כי לפנינו מקרה
חמור של נסיון להכריח אדם באלימות,
שלא לעשות דברים שהוא זכאי לעשותם
על פי החוק, דהיינו, שמיעת רדיו בשבת.״
הוא הרשיע את הנאשמים, הטיל עליהם
קנסות של , 100 ,50ו־ 200 לירות.
שום עתון לא סירסם את פסק־הדין. רק
(המשך בעמוד •ו)

פירט ר
בשעה אחת־אחר־חצות בדיוק, הפכה כיכר
משתה המלך לכיכר של פאניקה והיסטריה
המונית. בקול רעש עמום קרסה
לפתע במת העץ הגדולה, שהוצבה מעל
לבריכת המיזרקה בכיכר דיזנגוף. מגדל
צנורות המתכת, שהתרומם מעליה לגובה
של 20 מטר, התמוטט תחתיו כמגדל גפרורים,
כשעשרות בני־אדם צונחים מעליו
אל תוך שברי ההריסות.
במקום מנגינות הרקודים וקריאות הצהלה,
שמילאו עוד לפני רגע את הכיכר —
פילחו את האויר יללות בהלה של אלפי אנשים
שנסו מפני המגדל שקרס, וזעקות הפצועים
שנקברו תחתיו.
ההתמוטטות הגדולה אירעה בדיוק שעה
שמנהלי במת הבידור הגדולה עמדו להגיש
לקהל החוגגים את הפתעת־פורים. ברגע זה
היו צריכים לשחרר מראש המגדל מאות
בלונים צבעוניים, שכמה מהם היו ממוספרים.
מי מהקהל שהיה מצליח לתפוס בלון
ממוספר, עתיד היה לזכות בפרסי תקליטים.
כששוחררו הבלונים, הם לא פרחו לכל
עבר כמתוכנן, אלא נשרו אל תוך המגדל.
מאות ילדים ובני־נוער הסתערו על הבמה,
החלו לטפס על שלבי המגדל כדי לתפוס
את הבלונים. רגע אחד עוד התנודד המגדל
— ואחרי כן נבלע כמעט כולו בתוך הבריכה
שמתחתיו, יחד עם מאות האנשים
שעל הבמה.
זמן קצר קודם לכן אירעה תאונה המונית
שניה, שנגרמה, כנראה, במזיד בכיכר מלכי-
ישראל. דקות מספר אחרי שהודלקו במקום
זיקוקין די־נור, זרק אלמוני אל תוך ההמון
רימון תאורה צבאי. הרימון, שבהתפוצצו
הוא מתיז רסיסי־פח ואלומת אש בהירה,
גרם כוזיות קלות לכשמונים איש ופצע ב
מיווץ
הריקשות

צורה רצינית יותר תריסר צעירים. כמה
ילדים נפצעו כשנדרסו בעת שהקהל פתח
בבריחה המונית ממקום ההתפוצצות.
לולא התוצאות הטראגיות שנרגמו עקב
התמוטטות המגדל והתפוצצות הרימון, אפשר
היה לראות בתקלות אלה מעין סמל
למה שאירע לחגיגות פורים בתל־אביב כולד
— ,תכנון מזהיר שהתמוטט והתפוצץ
לחלוטין בזמן הביצוע.

שאינם נוטלים חלק פעיל בשמחה.
כל מאמצי המרקידים והתזמרות להרקיד
את הקהל, לא הועילו. במקרה הטוב ביותר
סבבו כמה חבורות נוער במעגלים. החג
נשאר בעיקר חגם של הילדים, היחידים
שהתחפשו, התרשמו מהאוירה הקרניבלית
ועלזו בכל לב.
בצורה זו של חוסר שיתוף פעולה מצד
הקהל, התמוטטו בזה אחר זה גם תוכניות
הבידור המקוריות ביותר.

הקהל עמד מן הצד
ך* ודים תשכ״ב היה שונה מכל חגי-
£4גות פורים שנערכו בעיר עד כה. מתוך
שיקול הגיוני, שכדי לעורר את ההמונים
לשמחת פורים אמיתית לא די בעדלאידע,
ולוא גם מפוארת ביותר, שונה לחלוטין
התכנון הכללי של החגיגות. במקום שרבבות
אנשים יעמדו במשך שעות ארוכות
ברחובות כדי לחזות במסע תחפושות קצר
ויקר, ניסו מארגני החגיגות לערוך מעין
קרניבל המוני.
למטרה זו הפך בליל סורים חלק מצפון
תל־אביב לעיר בידור, קושט בשלל אורות
ובבובות ענק, עם מרכזי בידור והרקדה ב־

העגלות המיוחדות שנועדו לתחרות
ציבורית, עוברות ב־קהל
הוזנוונים ברחוב, שחסס את המסלול, לא איפשר תנועה.

מידוץ היופי

פינות רבות ככל האפשר. באולמות, שבתוך
עיר הבידור, נערכו אותה שעה הופעות
מגוונות. בקיצור, הוכנו כל התנאים האפשריים
כדי לאפשר להמונים לצהול ולשמוח.
אלא שדבר אחד לא נלקח בחשבון: מי
מוכן לשמוח? כך הפכו החגיגות למסע
המונים אדישים ברחובות, ששוטטו מבמה
לבמה, נשארו בכל מקרה בבחינת צופים

חביות חסימה הפוכות
ך• שער המלך, ברחוב המלך ג׳ורג׳,
^ עי מ ד לצאת מרוץ ״בן־חור״ .לפי התכנית
המקורית היה זה צריך להיותי מרוץ של
ריקשות מתוצרת בית־חרושת לעגלות ילדים.
בתחרות נדרשו הגברים להוביל את
נערותיהם במסלול סביב אזור השמחה, כדי
לזכות בפרס: כרטיס (בודד) לטיסה לקפריסין.
אולם ברגע בו הזניק הקומיקאי,
אברהם ארגמן, את העגלות, הסתבר שאיש
לא דאג לפנות את הקהל ממסלול המירוץ.
המתחרים, ברובם צעירים ללא בנות לחייה,
אבדו תוך דקה בין הקהל. אומרים שכמה

מירוץ המקוונים

טקס בחירת מלכת שושן, בכיכר היכל-
התרבות. עשריס המועמדות התחרו ביניחך,
•ותר דמי 9חות מכוערת, שימשו נוטרת לחיצי הלעג של חקחל.

תחרות באכילת מקרונים בכיכר
היכל־התרבות. בתח־רויות
אלה השליכו המתחרים את האיטריות על ראשי הקהל.

אנשי לשנת חמטזזי ו י

צפירה רוכבים סי אופני

ילדים בגן־חשעשוטים שחוקם בגינת נורדון והיווה לונה־סארק קטן.

מבין המתחרים לא הגיעו לסיום, נעלמו
יחד עש העגלות.
בכיכר היכל־התרבות נאספו 40 אלף איש,
כדי לחזות בתחרות בחירת מלכת שושן.
על גשר העץ המתוח בין שתי בובות ענק,
המייצגות את אחשוורוש ואת ושתי, הבהיקה
הקרחת של המנחה אורי לוי, לצד
עשרים השמלות הנפוחות של המועמדות
לתואר. מאחר שגשר העץ עליו ניצבו המועמדות
היה מורם מהכיכר, יכול היה
הקהל לסקור אותן עד למקום בו מסתיימות
גרבי הניילון שלהן. אלא שבשלב זה
לא היה עדיין הקהל, מורכב רובו מילדים
מתחת לגיל ההתעניינות במלכות־יופי, מו־להתלהב
.״אמא, מתי יהיו הזיקוקין?!״
צרח בקול ילד בן שבע, מחופש לשוטר
צבאי.
שלוש נשים מחבר השופטים, שלקחו את
העניין ברצינות נוראה, הודיעו מי מהמועמדות
זכתה לעבור לשלב השני. כאשר קרא
אורי לוי את המספרים בקול רם, ציפו
כולם שהנכשלות תפרוצנה בבכי. אלא שאף
לא אחת מהן טרחה להוזיל דמעה אפילו.
כעבור שעתיים נערך השלב השני של
התחרות. בינתיים הלכו כבר הילדים הביתה
והמבוגרים שנשארו לא היו מוכנים לראות
את רגלי המועמדות מרחוק. תוך דקה
נהפכו כל חביות החסימה, והקהל בחן את
המועמדות בזוית־ראייה ישרה, מלמטה למעלה.
דולי אדלר, דוגמנית בת ,17 הוכתרה
כמלכת שושן, זכתה בפרס הגדול :
הזדמנות להשתתף בתחרות ניספת על
תואר מלכת אסתר למחרת היום, אבל
הפעם לא תחת כיפת השמיים, אלא באולם
סגור.

אלופים שהכזיבו

ך* אטרקציה של החגיגות היתד, ללא
ן | ספק תכנית כולם בסירה אחת, שנער־

המגדל -רגע לפני, ד,ד־=ג;

מתרומם בתוך ים של אורות באמצע כיכר־ דיזנגוף, דקות מספר לפני

שכרע תחת לחץ ההסתערות של הקהל. אלפי האנשים שהצטופפו
סביב המגדל היו אדישים, לא נענו למרקידים שעל הבמה. מלבד האדישות,
שלטו במקום חוסר־משמעת ומתפרעים עשו כטוב בעיניהם.

בשלבים הבאים נעשות הבדיחות תפלות
יותר וגסות יותר. הקהל נעשה חסר סבלנות.
מדי פעם פרצו קריאות :״את־ה־כ-סף!״
או ,״איפה הבדיחות?״ ״בשביל שש מאות
לירות לערב אתם רוצים עוד שנספר לכם
בדיחות?״ משיב דן בן־אמוץ לקריאת ביניים.
קורא הקריאה אינו משתתק :״דן,
נראה אם יש לך דם וניפגש בחוץ.״ דן
אינו נשאר חייב :״גבירתי, אם יש לו דם,
אז נדחה את הפגישה לפעם אחרת.״
בחלק אחר של התכנית התבקשו אנשי הצוות
להשלים פסוקים כמו :״עברו עשר
שנים מאז נדרסתי על־ידי איטובוס ומאז

״...ו מ אז עוד לא הצליחה המשטרה להוציא
את גופתי מבני־ברק,״ השלים רוזנפלד.

ומאז אני חלק מנוף ארצנו!״ הציע
ביבר.
״...ורק היום הצלחתי לדרוס את הנהג!״
הוסיף בן־אמוץ.
בהפסקה מתפעלים כולם מהקהל הישרא

שנשאר לשבת בשקט בהופעות כאלה
ואינו זורק עגבניות. אבל משהו בכל זאת
קרה. אחרי שצוות המשיבים סיים את תפקידו׳
עלתה יונה עטרי על הבמה להשמיע
פזמון שחובר במקום. היא לימדה את הקהל
לשיר עמה את הפזמון החוזר :״אי,
אי! זה לא טוב!״ משום מה מצאה הסיסמא
חן בעיני הקהל. הוא המשיך לשיר את
הפזמון החוזר תוך מחיאות כפיים, פוצץ
את ההופעה לפני סופה בשירת :״אי,אי!
זה לא טוב!״
הופעת בידור אחרת, שהחלה בחצות בהיכל
התרבות תחת הכותרת היה היו
פורים, הסתיימה אף היא בכשלון אחרי שהקהל,
ששילם סכומים גבוהים עבור הכרטיסים,
התאכזב מרמת המופע, שיסע את
האמנים בקריאות לעג ופוצץ את ההופעה
לפני סיומה.
בתום החגיגות התברר שסיסמתן ״לא
כל יום פורים״ לא הלמה אותן ביותר.
המימרה :״פורים זה לא חג ונזלת אינה
מחלד״״ היתד, מתאימה יותר.

הרח | 1 | 4 | 4 | 9ה המגדל, העשוי צינורות מתכת, ממוטט בתוך הבריכה ש־
1 01 1 1 118111 מתחתיו. בין השברים נראים אנשים שצנחו יחד עמו, כאשר
ניסו לטפס עליו. השוסרים, שחנו על סף הבריכה, מושיטים את עזרתם לנופלים ולמוכיס.
כה בקולנוע תל־אביב. הקהל, שזכר למשתתפי
התכנית את חסד השתתפותם בשלושה
בסירה, תכנית הבידור המקורית הטובה
ביותר שהוצגה אי־פעם בארץ ושבקה חיים,
כמעט והרס את דלתות הזכוכית בנסיונות
פריצה. אלא שכעבור זמן קצר יחסית,
שאלו רבים את עצמם מדוע, בעצם, נדחקו
פנימה.
על הבמה ישבו אלה המוגדרים כאלופי
ההומור הישראלי: דן בן־אמוץ, שאול ביבר,
שלום רוזנפלד, דידי מנוסי, אורי סלע,
מידד שיף ואמנון אחי־נעמי. התכנית נערכה
במתכונת הישנה.
״מה הם ראשי התיבות של תקציב?״ שאל
המנחה, עמיקם גורביץ.
״ש. ק .ר.״ משיב אורי סלע.
רוזנפלד: זה ראשי תיבות של תמיד קרן
ציונית יוצאת בהפסד.״
דידי. :תדי קולק צריך יותר ביורוקרטיה.״
״מדוע הכריז דיין שהפרה היא אוייב המדינה?״
שאל עמיקם.
״הצרה עם שר החקלאות היא שהוא
מסתכל רק על צד אחד,״ השיב דידי.
דן בן־אמוץ :״אני חושב שהיא התחילה
קודם, הייתם צריכים לשמוע מה שהיא
אמרה עליו.״
התשובות נופלות כאילו בחלל ריק. ב
אולם
שררה דממה, ללא תגובות של צחוק,
אלא במקרים בודדים. המשתתפים עצמם
התחילו להרגיש לא בנוח. אבל הקוניאק
שעל השולחן עזר להם להתגבר ולפלוט שפע
של דברי ניבול־פה בטעם גרוע, עד שראש-
העיר, מרדכי נמיר, עזב את האולם בהפסקה.

משותף יותר מהשוק המשותף?״
היתד, השאלה הבאה.
״שמעון פרס,״ השיב בן־אמוץ ,״זה לא
שייך אבל זה בכלל מצחיק להגיד שמעון
פרס.״
״המגבת של ברל׳ד״״ זרק מידד שיף
לתוך המיקרופון.
בין השאר, התבקש הצוזת למצוא סיסמת
פירסומת למפעל הביוב העירוני.
״זה טוב, זה בושם!״ הציע דידי.
״ישר מהיצרן לסרחן!״ אמר אחי־נעמי.
״לריח אין כסף!״ הפליט סלע.
״כל הנחלים הולכים אל הים, והים
מלא,״ דרש מידה
לועידה השנתית של הארכיאולוגים, הוצעו
הסיסמות הבאות:
רוזנפלד :״בעבר עתידנו!״
דידי :״חפור ואכול — בין כה ידין יקח
הכל!״
מידד :״אותם שאינם יכולים לחשוף ישבנים
צעירים — חושפים ישובים עתיקים!״

ן ף ״ ךןן * ן י * ף קבוצת מצילים מוציאה פצוע מתוך הריסות מגדל המתכת שהתמוטט.
| | 2 1 1 1 1רוב הנפגעים נשלחו לבתיהם, אולם ארבעה אנשים נפצעו בצורה
רצינית יותר, נשארו לטיפול בבית-חולים. מכבי־אש ואנשי מגן־דויד־אדום עזרו אף הם.

קולנוע
סרטים
האהבהכס פו ר ט
פיקניק כצד אילנות מת, תל-אביב;
צרפת) היא קומדיה פילוסופית בעלת שליחות,
שביסודה מונח הרעיון שקידמת האדם
מכוונת, למעשה, נגד עצמו. ז׳אן
רנואר, מהידועים בבמאי צרפת, בחר להמחיש
את רעיונותיו באמצעות הבאת המציאות
לאבסורד מגוחך.
במרכזו של הסרט עומד פרופסור מכובד
ונערץ, שבשל גאוניותו, שאינה מוטלת
בספק, הוא מועמד לכתר נשיאות אירופה־המאוחדת.
גאוניותו של הפרופסור מתבטאת
בכך, שהוא פיתח ושיכלל את שיטות הד,פ־ראה
המלאכותית, פיתח גם תיאוריה של
הפראה עצמית, נלחם להגשמת תורתו,
לפיה תהרה כל אשד, באמצעות מבחנה
בלבד. לפי תורה זו לא תתבטל האהבה,
אלא יעסקו בה כבספורט. בדיוק כמו ש־שהצד,
שהיה צורך חיוני בתקופה קדומה,
הפך במאה העשרים לספורט בידורי בלבד.
ילד בלי מבחנה. לצורך קידומו של
הרעיון מחליטים קרוביו של הפרופסור,
שהם בעלי מפעל כימי, המתעתדים להפיק
הזהים לכשתתקבל תורתו, לשדך לו אצילה
גרמנית, שהיא, למרות יופיה, סמל הקשיחות
הגברית וחוסר המיניות. אלא שברגע
המכריע אין הפרופסור עומד בנסיון.
בעקבות סערה, המתרחשת תוך כדי
פיקניק בצל אילנות, חושק הפרופסור בצעי
ועוד:
אם האנגלים מוכנים לאמץ מערבון
לעצמם, מדוע שהאמריקאים לא יאמצו להם
את מגבעת הבאולר הבריטית המפורסמת?!
זהו סרט במתכונת המערבון הקלאסי למהדרין.
ביתר דיוק אפשר גם לומר שהוא
עשוי במתכונת מערבון קלאסי מסויים
מאוד — בצהרי היום. אלא שאותו גברתן,
הנאלץ להגן על עיירה שלימה מפני חבורת
פושעים, מבלי שאיש מאנשי העיירה יאזור
אומץ לעזור לו, הועתק מטקסם לדרום־
אפריקה. וכתחליף לגרי קופר הענק הוצב
ריצ׳ארד טוד נמוך הקומה.

מאקאכריות כמקום הירואיזם.
טוד, שהוא רק סמל משטרה ולא שריף,
נאלץ להגן על עצמו ועל אזרחי עיירתו
מפני אבא הליון וארבעת בניו, כנופיית
רוצחים מטומטמים, המתחרים זה בזה ב־אלימותם
ובזוהמתם.
למרות זהות העלילה והדמויות, שונים
חמשת המושחתים מצהרי היום, כשם שחצות
הלילה שונה מהצהרים. מול האפוס
ההירואי האופף את המערבון האמריקאי,
מתלבטים הבריטים בתיאורי אכזריות מעוררי
צמרמורת והומור מקאברי למכביר.
מול קורבנות אקדוחים מסחררים והתכתשויות
גבריות מעמיד המערבון הבריטי
עיצוב מצויץ של טיפוסים, החל בגיבורים
וכלה בשחקני המישנה. לעומת זאת, נראים
הרומנים הזעירים, המשתלבים יפה במער־בוני
הוליבוד, נלעגים ביצירה זו.
למרות שהסרט אינו חסר מתח וקצב, אין
זה אותו דבר. שמפניה ישראלית היא גם

ף* ידיעה הסנסציונית חישמלה את
( ן דמיון קוראי העתונים. לדברי המשטרה,
נלכדה בצפון תל־אביב ובמרכזה רשת שלמה
של בתי בושת לחברה הגבוהה, שהיו מים־
ווים בצורה מחוכמת בסוכנויות לתיווך
מכוניות. צוינו בפירוש שלוש כתובות בסביבה
אלגנטית.
אולם ידיעה זו, שהיתה מעניינת כשלעצמה,
היתד, כאין וכאפס לעומת פרט נוסף
שהוסיף נופח סנסציוני לסיפור. סיפר החוקר
המשטרתי לשופט, שנתבקש להוציא
צוזי־מעצר נגד הנאשמים: בבתי־המסחר המדומים
נמצאו אלבומים גדולים של מכוניות:
אך בעוד שעל צידן האחד של
העמודים התנוססו דוגמות המכוניות המהודרות,
הודבקו מצידם השני תמונות של
בחורות עירומות.
כל קורא יכול היה לתאר לעצמו, כיד
דמיונו הטובה עליו, את הדירות המפוארות,
בהן הושבו הלקוחות בכורסות מרווחות,
דיפדפו בניחותא באלבום מהודר של עוב־דות־המקום,
כשכל לקוח בוחר לו מבין
תמונות־העירום המושכות, על פי טעמו האישי,
את הגברת הנראית לו.
כי כך, כפי שיודע כל קורא של רומאנים
זולים, נהוג בבתי־הבושת המפוארים והיקרים
ביותר בבירות העולם.
הקוראים הרומנטיים ביותר ציפו בקוצר־רוח
לקראת המשפט, בו תתגלה האמת בכל
מערומיה, קידד, בח־דאי, כי תינתן לקהל הזדמנות
לחזות בחומר־הראיות המצולם. הם
יתאכזבו: האלבום המפואר, שעל קיומו
עוד נטוש הוויכוח, לא יוגש כלל לבית־המשפט,
מאחר שאינו ״רלבנטי״ .הצדדים
יתווכחו רק על השאר: אם אמנם היו
בשלוש הדירות בתי־בושת.

קול זכוכית מנופצת

ך* בית כרחוב אררוזורוב מס׳ 35
( | היה מוקף שוטרים. על דלת דירת ה־

הצגת ״פולי ברז׳ר״ נפלאה הוצגה
אמש באולם תיאטרון במוכרי. מטא טא
אחד הפך קודם לגריר גרסון ומיד
לאחר מכן לבינג קרוסבי. מים הפכו
לויסקי ושמפניה. העבר חזר והיה
להווה׳ וכשעזבו הכל את האולם קפץ
לפתע בחור מנומנם אחד בצעקות:
״גרעינים! בטנים! פופקורן!״ זה לא
היה חלום ליל קיץ, ורק שבעה מבין
400 האורחים באולם ראו את כל
הנסים והנפלאות. השבעה היו מתנדבים
אשר שמשו למקם קולי במשך
שעתיים להצגה שהוא קורא לה ״הצד
הבידורי של המדע״.

אמן ההיפנוט מקם קולי הגיע ליש־אל.
הופעות הבכורה בת״א באולם,מוגרבי״ בימים ראשון ושני ,26.3
25.:ב־8.30

כ ו תיאר קצין המשטדרו לשופט

בישראל

מירל נהנתה יותר באותו ערב.
קודם נגנה מנגינה נפלאה בכנור נע לם•
אחר כך עשתה מקלחת והתנגבה
היטב במגבת גדולה. ואז חיבקה מטא טא
גדול. זה היה בינג קרוסבי ולא
אחר. כשדפק המהפנט קולי באצבעו
והעלה לפני המתנדבים את הצגת
״פולי ברז׳ר״ מצאה מירל את המחזה
למביש ביותר :״איך אין הן מתביי־עזות,
הנערות הללו״ קראה• אך פרנק
קצא שהן נחמדות מאד, וארטור מל־על
בקול צרוד ״הבא עוד אחדות!״
:ולם אכלו בהנאה ותיאבון תפוחי
*דמה לא מבושלים בחשבם כי הם
*וכלים תפוחים עסיסיים, השתכרו
:מקצת ממים — הם חשבו שהם
עזותים ויסקי ושמפניה, לטפו בובות
׳צבטו והקניטו אחת את השני — כי
זרי הן בנות שבע שנים! וכל אחד
ען המתנדבים׳ בשובו למושבו החל
קורא :״גרעינים! בטנים! פופקורן״.

בצידו האחד של הדך ־ תמונות

רה כפרית שופעת נשיות, המועסקת כמשרתת
באחוזתו, שוכח את ארוסתו ואת
תורתו עושה לה את ההיפך ממה שהוא
מטיף: ילד בלי תיוזך של מבחנה.
תערוכה כמקום קולנוע. סרטו של
רנואר הסר את היסוד הראשוני של קומדיה
אמיתית — הקלילות. הוא מסורבל
וזוחל בעצלתיים, גדוש הסברים רעיוניים
החוזרים על עצמם. כל הסצינות הקדמיות
המטורפות הן כה מעושות, עד שבקושי יש
בהן כדי לסחוט חיוך.
מה שלא הצליח רנואר בצד הקומי והרעיוני
של סרטו, הוא עושה בחלקיו הפיוטיים.
כאן מתברר בפעם נוספת שאם
תואר הוא תסריטאי גרוע ובמאי בינוני,
הוא צייר גדול, שמכחולו הוא המצלמה ו־צבעיו
הם סרטי הצולולוייד.
סצינות מסויימות נראות כתרגום קולנועי
של יצירות האימפרסיוניזם הצרפתי,
ובמיוחד של אביו, הצייר הנודע פייר אוגוסט
תואר. אלא שלרוע המזל תערוכה,
ולוא גם טובה ביותר, עדיין איננה קולנוע.

כ ח צו ת ה די ר ה
חמשת המושחתים (מוגרבי, תל-
אביב; בריטניה) מעורר את התקווה שישראל
תזכה עוד לייצא ספאגטי לאיטליה וגבינת
קאממבר לצרפת. ולמה לא, בעצם, אם האנגלים
שמשחקים מערבונים לאמריקה? זאת

משקה, אולם אין היא שמפניה צרפתית.
ולא באשמת היוקבים. הגפנים, פשוט,
גדלות על קרקע אחרת.

ל*לא הסכרי
השנים המתוקות (ארמון דויד, תל-
אביב; נורבגיה) הוא סרט המוכיח כי סרטים
במתכונת ניני, הסרט הישראלי שהורד
אחרי שבוע מאותו מסך עצמו* ,אינם
פאטנט ישראלי בלעדי.
לא רק הדמיון ברמה מפתיע. הדמיון
מפתיע עוד יותר במנטאליות של יוצרי
שני הסרטים ודרך מחשבתם. אותם הסממנים
עצמם, שנדחסו לתוך ניני מתוך מגמה
למסחרו, מופיעים באותה צורה בסרט הנורבגי,
בגלל אותה מטרה.
ניני־הנורבגי עוסק ברומן אהבים מבולבל
ובלתי־ניתן להבנה, בין מלח מטורף־
למחצה ובעל יומרות ספרותיות לבין יפה־פיה
צפונית. עוד לפני שהם מספיקים להתאהב,
מוצאת הנערה את עצמה בהריון
והשאלה העומדת בפני הזוג היא: להפיל
או לא להפיל?
לפני תמונת־הסיום עוד מספיק הסרט להציג
נסיון לרצח קטן, שאף הוא, כמו שאר
מאורעות הסרט, וכמו עובדת הסרטתו,
בלתי סביר לחלוטין.
* ניני הורד לפי החלטת מפיק הסרט,
שרצה לשקול אם קיימת אפשרות לשפרו.

מרתף נשמעה דפיקה חזקה, וקול שהכריז
בנוסח הבינלאומי המוכר :״פיתחו! כאן
המשסרה!״
הדלת נפתחה. בחדר הראשון נראה יושב
אדם ליד שולחן, הסתכל במבוכה בשוטרים:
״מה קרה?״ שאל האיש.
״איפה היא?״ ענה לו הקצין, שעמד
בראש הפורצים. הוא לא חיכה למענה.
הדלת ממולו הבהירה לו את התשובה. אך
גם החדר השני היה ריק. היתד, בו מיטה
קטנה, שמיכה, מספר סדינים ומגבות.
לפתע נשמע קול נפץ של זכוכית מהחדר
השלישי. הקצין ושוטריו מיהרו לכיוון הרעש,
גילו בבית־השימוש, מאחורי הדלת
הקטנה, בחורה שניסתה לנפץ את החלון,
להימלט מבעדו החוצה. הסורג מעברה השני
של הזכוכית המנופצת מנע את הדבר.
היא פנתה אל השוטרים, נכנעה.
הקצין מיהר לחזור לשולחנו של האדם
בחדר הראשון. האיש היה מוכר לו היטב.
כי מרדכי סורוקר היה במשך שנים רבות
שוטר בפיקודו של הקצין הפורץ. האיש הנמוך,
בעל השיער המשוך לאחור, ישב
חיוור ליד השולחן .״מה אתם רוצים ממני?״
טען מול השוטרים ,״יש לי כאן סוכנות
למכירת מכוניות. מה אתם רוצים ממני?״
הקצין חייך בביטול, דיפדף בחוברת שהיתר,
מונחת על השולחן. התמונה שנפלה
מאלבום תמונות המכוניות הסבה את התעניינותו
מיד: היתה זאת תמונתה של
;זליזבט קנופקה, שהיתה אף היא מוכרה
היטב לקצין החקירה הוותיק.
תמונתה של הסטריפטיזאית הפולניה, שעבדה
זמן רב בזזינגא באר התל־אביבי,
המריצה את הקצין לחיפוש נרחב אחרי תמונות
נוספות. גם אוסף התמונות המגרות,
אשר קישט את קירות החדר לצד תמונות
המכוניות, הונצח על־ידי צלמי המשטרה.
ואילו תמונת הפולניה, שעזבה את

!?מניות־־באו ובצדו השג׳

תמונות־ עירום של נערות

את האלבום שנמצא בביש

של החשוד אר מה האמת?
בעל שלושת החדרים, של סורוקר.
רדו,
לדעת המשטרה, העלתה החקירה כי במשרד
של סורוקר, ולפני כן גם בדירות
האחרות, עבדו במשך היום נשים שונות
בארבע משמרות נפרדות. בין בעלי העסק,
לפי אותה גירסה, היתד, חלוקת עבודה,
לפיה היה אחד מהם אחראי על המשרד, שני
דואג לגיוס לקוחות ברחוב אלנבי, היה ליד קולנוע מוגרבי, ושלח אותם כשבפיהם
סיסמה מסויימת ומוסכמת, כגון :״שמעון
שלח אותי!״ לאחת מן הדירות האלה.

הארץ אחרי הרפתקות רבות (ביניהן אהבה
נכזבת לסופר הפולני מרק חלאסקו) ,נאספה
בזהירות על־ידי החוקרים.
באותה שעה עצמה שאנשי המשטרה לקחו
את מוסקה סורקר לבית־הסוהר, התייצבו
חוליות נוספות בביתם של שני אנשים
אחרים: שמעון פרידמן אדום־השיער, תושב
שכונת שפירא, ודויד פינגר, שהתגורר גם
הוא בצפון תל־אביב, נלקחו לבית הסוהר.
עילת המעצר המשולש: החזקת רשת בתי־בושת
בתל־אביב וניהולה.

סורגים חתוכים
ך * ומר הראיות וההוכחות בידי המש(
| טרה איפשר לחוקריה להביא את התיק
לבית־המשפט, לטעון בפני השופט החוקר
שיש בידם חומר מספיק להבאת החשודים
לדין.
שוטרי הנפה התל־אביבית עקבו ימים
ולילות אחרי שלוש דירות — האחת ברחוב
ארלוזורוב 35 השנייה ברחוב מאז״ה
,9והשלישית בבית מגודר בן קומה
אחת ברחוב הגדוד העברי.
מיד כשהשתכנעה המשטרה שיש חשד
מבוסס של קיום בתי־בושת בשלוש הכתובות,
החלו שוטרים במדים ובלא מדים
עוצרים כל אדם היוצא מאחת הדירות. הם
שאלו לשמו, למעשיו, לסיבות ביקורו שם,
השיגו לבסוף 21 עדויות מאותם אנשים
שהיו מוכנים להעיד על מעשיהם בדירות
החשודות.
בדרך זו התחקתה המשטרה במשך חודש
ימים על שיטות העבודה של בתי־הפגישות,
שהיו מוסווים בצורה מקורית כל־כך. אך
העיקובים הממושכים, והחקירה הנמרצת,
הגיעו בנראה גם לידיעתם של מחזיקי הדירות.
הדירה ברחוב מאז״ה והדירה ברחוב
הגדוד־העברי נעזבו. נשארה רק הדירה ברחוב
ארלוזורוב.

היא אליזבט קנופקה, שתמונתה נפלה מתוך אלבום
! ן ןן ךיף
המכוניות בדירה החשודה. מאחר שהנערה איננה

בארץ, לא יכול להיות לה כל קשר למעשים בהם נחשדים ומואשמים מחזיקי הדירה.
קר. אך הוא יכול גם לשמש כחוט אזעקה
לשוכני החדרים האחוריים, במקרה של
התקרבות או כניסת גורמים בלתי־רצויים
לשטח המשרד הדו־תפקידי.
המשטרה הבחינה כיצד נוסד הברזל ה־

החלון, עשתה זאת מתוך בהלה, כפי שטוענים
הנאשמים. אך יכול גם להיות
שהיא פשוט לא הבינה את הוראות־החירום,
לפיהן היה עליה פשוט לפתוח את החלון
וללחוץ על הסורג. מראה סורג, שנראה

אך הבעייה שהעסיקה את החוקרים היתרי:
האם השתמשו בעלי המקום בתמונות
של הבחורות, כדי לפתות לקוחות ולהדגים
להם את טיב החומר העומד לרשותם?
ברגע הראשון, נטו אנשי המשטרה להניח
אפשרות כזו. מה גם שבידי אחד מהחשודים
מצאו תמונות של בחורות יפות. אך תמונות
אלה נתגלו, מאוחר יותר, כתמונות של
שחקניות הוליבודיות מפורסמות, או מפורסמות
פחות, והעניין ירד מן הפרק. אך
לא לפני שקיבל אותו פירסום גדול רעשני.
הבחורים, שהרוויחו לדברי המשטרה קרוב
למאה וחמישים לירות ליום כל אחד, הכחישו
כל שייכות לעניין בית־הבושת. לדבריהם,
הם פתחו את המקום למטרת מסחר
במכוניות, ואם גם נמצאה בחורה במשרד,
אין זה עסקו של איש מלבדם.
אך בינתיים גבתה המשטרה את עשרות
העדויות, ביניהן עדויות של בחורות
שעבדו, לדברי המשטרה, בדירות החשודות.
גם הבחורה שנמצאה במקום, בעת החיפוש
בדירה ברחוב ארלוזורוב, היתר, יכולה
לשמש סיוע רציני לתביעה, כאשר תוגש.
בדבר אחד הפסיקה, בינתיים, המשטרה
לעסוק: באותו דבר שגרם להתעניינות המרובה,
ושעורר את סקרנות הציבור סביב
ארגון בתי־הפגישות: התמונות המפורסמות,
או, בלשון איש המשטרה: אלבומי חתמו־

אלבום המכונינת
אחרי דירה אחת הרבה יותר קל לעקוב.
אנשי המשטרה ראו כיצד הותקן חוט החשמל,
המוביל מהחדר הראשון של המשרד
אל החדר האחרון שלו, המשמש בית־שימוש,
אך יכול לשמש מטרות־ אחרות.
חוס החשמל עלול היה להיות חוט של
טלפון, כטענת מחזיק המשרד, מוטקה סורו־

עבה של הסורג האחרון, וכיצד הוחזר למקומו
בחוטים דקים כל־כך, עד שלחיצת־יד
קלה דיה היתד, כדי להוציא את הסורג
המנוסר. בשעת־דחק יכול היה הפתח שנוצר
לשמש יציאה לשעת חירום כדי לדי׳
מלט מתוך החדר.
יתכן כי הבחורה, ששברה את זכוכית

1ן | 1 ¥ן 1 111ן | 1 ד הוא הדירה התחתונה ברחוב ארלוזורוב. בתמונה רואים
111111111 111 | 7 #111 את החלון (הקיצוני מימין) בו נוסרו הסורגים. כן
רואים את חום החשמל, היוצא מהחלון המנוסר, עולה למעלה, יורד לחלון השמאלי.

שלם, בילבל אותה והיא נשארה בחדר.
זוהי גירסת המשטרה.

חובם התמונות

^ ד העניין הרב ביותר היה בתמונה,
שנמצאה בין דפי ספר המכוניות במש־

נות. אלה ירדו ימן הפרק. המשטרה לא
מצאה שום קשר בין התמונות ובין הטענה
שהמקום שימש בית־בושת.
איך הגיעה, בכל זאת, תמונתה של אלי-
זבט קנופקה למקום? טען מוטקה סורוקר:
״מה יש? גזרתי אותה מתוך השבועון ל־אשה.
אני אוהב תמונות יפות.״

זוהי התמונה שצולמה על־ידי המשטרה, אחרי שחדרה

1 1 111/1 11411/1למקום, ערכה בו את החיפוש והמאסרים. בצילום:
לוח שניה של חברת רדיו, עליו הוסיף מישהו בכתב יד: משרד תיווך מכוניות.

במדינה
(המשך מעמוד )14
כאשר הופעל לחץ על קול־ישראל, נאות
זה לשדר את הפסק — ארגעה ימים אחרי
הינתנו. רק אז הזדרזו גם העתונים לפרסמו.

קו ה חדי ש

היצואן הגדול כיותר
כבגדי־־ים לשנת

א. ג ו 17ליב
0חנות הבדים בראון את
בילר מתל־אביב, רחוב נחלת־בנימין
( 43 טלפון )64005 מזמינה
אתכם לבקר אצלה. לרשותכם
מבחר גדול של בדי־קיץ מתוצרת
הארץ ומתוצרת חוץ לגברים ולג ברות.
בדי בראון את בילר
מבטיחים נוחיות מלאה והליכה
גאה. שירות מעולה ומחירים מיו חדים.
9עם
פרום האביב הזדמנות
ללא תקדים — החנות האלגנטית
ויקטור מתל־אביב, רחוב בן־
יהודה ( 6על־יד מוגרבי) מציעה
לך מבחר עשיר להלבשת גברים
לעונה החדשה: חולצות ספורט׳
מכנסיים נאים מטרילין, ז׳קטים
ספורט בגיזרה חדישה וכן מבחר
רבגוני של עניבות מרהיבות־עין
ומתנות לחג לבן־זוגך. הזדמנות
מיוחדת ומחירים נוחים.
• האביב בשער — לטיולים
מתכוננים כבר. אל תסכן את ברי אותך.
התקן מגן־רוח בקטנוע שלך
— אצל המומחה לקטנועים מנחם
מתל־אביב, רחוב הרצל .82 אם
ברצונך לעשות חיים רק עם מגן־
רוח סע על גלגלים. זה שווה אוצר
שלם — מגן־רוח אצל מנחם.

עתונחז
ה רו מן ה די פ לו מ ט
ספק אם ויליאש שקספיר המנוח היה
מסוגל לקבל תעסוקה בעתונות הישראלית.
דמיונו היה מוגבל מדי. אפילו עלילת
רומיאו ויוליד. שלו, מחווירה לעומת סיפור
דומה שהופיע השבוע בכל העיתונים בישראל.
הטרגדיה,
עליה סיפרו, היתד. טרגדיה
מודרנית, שזירת ההתרחשות שלה היא
אדים־אבבה, בירת חבש. שם, במלון מפואר
בו מתאכסנים הזרים הבאים לבירה, נפגש
צמד חדש. היא: צברית בלונדית גבוהת־קומה
מחיפה, אשת דיפלומט ישראלי. הוא:
דיפלומט לבנוני מביירות, שחום ונ מוך
קומה. האהבה בין השניים פרחה תוך כמה
מבטים.
אלא שכאן נעשתה הטרגדיה חמורה יותר,
לא רק משום ששני הנאהבים הם בני
מדינות שמצב מלחמה שורר ביניהן, אלא
גם בגלל העובדה הפשוטה שהישראלית
היתה כבר נשואה, ואפילו אם לילדה בת
ארבע.
דמיץ מקרי כהחלט. הרומן הדרמתי
הגיע לשיאו כאשר נכנסו שתי המדינות
לתמונה. משרד החוץ הישראלי החזיר את
הישראלית ארצה. הלבנונים החזירו את
נציגם אליהם.
אולם כאן, לדברי הכתבים הישראליים,
רק התחילה הטרגדיה. השניים לא יכלו
לשאת את פרידתם. בעלה של הישראלית
הגיש נגדה תביעת גירושין. ואילו הלבנוני
יצא לקפריסין, המשיך משם להציף את
הישראלית במכתבים ובקריאות טלפוניות
בין־יבשתיות.
לדברי העתונות, עתיד הרומן אף להסתיים
בהפי־אנד, כאשר תצא הישראלית לקפריסין,
אחרי שעתה תקבל את הגט מבעלה.
אלא
שלרוע המזל היד, כל דמיון בין המציאות
לבין בבואתה בעתונות — מקרי
בהחלט. הישראלית היפהפיה והתמירה, בת
למשפחה מכובדת ומוכרת בחיפה, אמנם
הכירה את הלבנוני בבירת חבש. היא הגיעה
לשם לפני מספר חודשים, כאשר בעלה,
שאינו שייך כלל לשרות הדיפלומטי של
ישראל, קיבל משרת מורה לאנגלית באחד
מבתי־הספר באדיס־אבבה.
נראה שיחסי הזוג הישראלי, הנשוי מזה
7שנים, לא היו כשורה כבר מקודם. שכן
במשך כל תקופת הנשואים לא הצליח הבעל
לקיים את משפחתו, שהיתר. סמוכה
אל שולחן הורי אשתו. על רקע זה פרצו
מריבות תמידיות. הבעל ניסה ללמוד משפטים,
אולם לא הצליח לזכות בתואר
עורך־דין. המשפחה יצאה לחבש, למרות
שהבעל לא עבד מעולם בהוראה וגם ידיעתו
באנגלית אינה מושלמת.
האקלים לא התאים. ושם, בבית-
המלון, הכירה הישראלית את הלבנוני באמצעות
ישראלית אחרת, שניסתה באמצעי
זה להיפטר מטרדנותו של האיש .״לא היה
בינינו שום דבר״ ,ציינה השבוע הצעירה החיפאית
,״דיברתי עמו כשם שכל הישראלים
האחרים שהיו במלון שוחחו עמו.״
אלא שלא בדיוק כך חשב משרד־החוץ
הישראלי. כאשר הגיעו ידיעות על הפגישות
בין החיפאית לביירותי למשרד־החוץ, התבקשה
הישראלית באדיבות לחזור ארצה,
מחשש פן תסתבך בקשריה עם הלבנוני.
נראה שדעה דומה היתד, גם למשרד־החוץ
הלבנוני, שהחזיר את האיש למולדתו.
הפרשה כולה נראתה כגמורה כאשר חזרה
הצעירה עם ילדתה לפני כשלושה חודשים.
״חזרתי משום שהאקלים החבשי לא התאים
למצב בריאותי,״ סיפרה החיפאית הסובלת
מריבמטיזם. אולם לאט־לאט הודלפו ידיעות
על מה שאירע בחבש לחיפה. באיחור הגיעו
הדברים גם לעתונות. מבלי להתקשר עם
הבחורה, פירסמו עתונים ידיעות שאין
להן שחר, כיד הדמיון הטובה עליהם. ביחוד
הצטיין בכך מעריב, שכתבו טרח אף להרחיב
את הקשרים בין השניים עד כי ציין
שהם עומדים לתכנן עתיד משותף. דובר
גם על תביעת גירושין, למרות שהבעל
לא הגיש כל תביעה כזו ועומד לחזור בעוד
כחצי שנה ארצה.
ספורט כדנרגל
ל ה כין אתהכובעים
על משחק השבת, בו נוצחה מכבי
תל־אביב עד־ידי מבכי נתניה
כתוצאה ,0:1כותב שייע גלזר :
אם אתם רוצים לעשות עסק טוב ול־הרויח,
יש לי הצעה מצויינת בשבילכם:
תתחילו למכור כובעים ומגיני־שמש לאוהדים
של מכבי תל־אביב. אחרי המשחק
שלנו השבת, הם
כבר מתכוננים לראות
בשנה הבאה
משחקים בבוקר —
בליגה א׳.
בחיי שאי אפשר
כבר ללכת ברחוב.
להרבה זה כואב מה
שקרה לנו ופשוט
בושה להראות את
הפנים בחוץ. אבל
תגידו מה שתגידו, אם המצב שלנו כל־כך
גרוע, זה לא כל־כך בגלל שאנחנו לא
יודעים לשחק, כמו בגלל המזל הרע שנדבק
אלינו השנה. אני לא יודע, איזה מין
שטן נכנס אלינו ושום דבר לא עוזר.
הנה, לי בעצמי היו במשחק השבת לפחות
שלוש הזדמנויות זהב להכניס גולים.
פעם כל הזדמנות כזאת היתר, בפנים בלי
בעיות בכלל. עכשיו, אני בעצמי לא יודע
להסביר איך לא הכנסתי אותם. תמיד קל
להגיד אחרי ההזדמנות :״הייתי צריך לעשות
כך וכך ואז הגול היה ברשת.״
אבל זה כמו אדם שהולך ברחוב ופתאום
בא אוטו שדורם אותו ואז הוא חושב:

מאמן מודנאר
הביתה עם משכורת
״הייתי צריך ללכת על המדרכה ואז זה לא
היה קורה.״
לא הכי חלשים. אין בעצם הרבה מה
לכתוב על המשחק. תקעו לנו גול, וגמרנו.
לפי התוצאה אפשר לחשוב שאם הקבוצה
האחרונה בליגה מנצחת אותנו, אז אוי
ואבוי כבר למצב שלנו.
אבל זה לא בדיוק כך. קודם כל נתניה
אינם קבוצה כל כך גרועה כמו שמספרים.
לדעתי הם עוד לא הכי חלשים בליגה. יש
להם אויר, ויש להם אמביציה, וכשהם נלחמים
הם ממש מסוכנים.
האמת היא שגם אנחנו לא שיחקנו הכי
חלש במשחק הזה. בחצי הראשון אפילו
פיתחנו התקפות מהירות, כמו שלא עשינו
כבר הרבה זמן.
אלא שד,שגיאה היתד, שבחלק השני ירדנו
להגנה והשתמשנו בשיטת הבונקר. והאוהדים
של נתניה התחילו לצעוק כאילו
אנחנו שהמצאנו את הפאטנט הזה, ולא
הם. כמו בכל המשחקים האחרונים, צעק
חלק מהקהל גם הפעם :״ליגה א ליגה
א אולם במשחק הזה אי־אפשר היה
לדעת למי הכוונה, לנו או לנתניה?!
הכי מצחיק שכולם פחדו שהמשחק הזד,
יגמר עם דם. השופט פריד לא רצה לשפוט
ויוסקה דגן, מזכיר ההתאחדות־לכדורגל,

אפילו בא לנאום לשתי הקבוצות לפני המשחק,
ודיבר שלא נרביץ מכות יותר מדי חזק.
כאילו שאנחנו מעוניינים להרביץ. איך אפשר
להרביץ כשאין כוח להכניס גולים?!

ז רי קהלמאמן
הפסדה האחרון של מכבי תל־אביב (ראה
לעיל) ,שצימצם את הפער בינה לבין יריבתה,
האחרונה בטבלה, לשתי נקודות בלבד,
היה הקש ששבר סוף־סוף את גבם
של אוהדי הקבוצה ומנהליה. סכנת הירידה
לליגה א׳ נראתה עתה כה מוחשית, עד
שהיה ברור שכל זריקות ההחיאה, שניתנו
לאחרונה לקבוצה, לא יצילוה אם לא יבוצע
בה ניתוח מידי.
הניתוח נעשה 24 שעות אחרי המשחק.
באסיפת הקבוצה, שכונסה בבית המכבי ב־תל־אביב,
היו הרוחות סוערות ביותר. הכדורגלנים,
העסקנים וציבור גדול של אוהדים,
שהתאסף במקום כדי לחזות במתרחש,
הטיחו האשמות חמורות. אלא שהפעם כוו־נו
כל האשמות לכיוון אחד — אל המאמן
ההונגרי של הקבוצה, איגנאץ מולנאר.
בו במקום הוחלט להדיח מיד את המאמן
מתפקידו, למנות מאמן חדש. אלא ש־מולנאר
לא היה במקום. כנראה שהמאמן
כסוף־השיער הרגיש במה שעומד להתרחש,
לא הופיע גם למחרת בבוקר לפגישה עם
אחד מחברי הנהלת האגודה.
כי מאז החלה ההתדרדרות של מכבי תל־אביב
בעונה האחרונה, ניסו אנשי הקבוצה
למצוא את שורש הרע בגורמים שונים,
אולם התעלמו מאחריותו של המאמן לירידה
המפתיעה. רק כאשר התברר שמצבה של
הקבוצה מסוכן, הוצאה סמכות קביעת ההרכב
מידיו של מולנאר.
מולנאר, הזוקף לזכותו את זכייתה של
הפועל פתח־תקוזה באליפות, לפני שנה, שעה
שאימן את הקבוצה, איננו מאמן גרוע. אך
הוא היד, בלתי מתאים לחלוטין להבראת
קבוצה הנתונה במשבר.
אצל מי להתאמן ז ביום שני אחרי
הצהרים, הופיעו שחקני מכבי לאימון ב־איצטדיון
המכביד״ מבלי לדעת אצל מי
להתאמן. כיתן שלאימון הופיעו שני מאמנים:
ישראל (״חלאולה״) חליבנר, לשעבר
כדורגלן מכבי תל־אביב בתקופת הזוהר
שלה, ואיגנאץ מולנאר. אלא שאחד מחברי
הנהלת הקבוצה מנע מהם את ההתלבטות.
הוא ניגש למולנאר, הודיע לו שהוחלט
לפטרו.
מאחר שלמאמן יש חוזה עם האגודה,
לפיו הוא מאמן את הקבוצה עד סוף די׳
עונה, הודיעו לו כי ימשיך לקבל את
משכורתו, המסתכמת ב־ 1200ל״י לחודש,
עד תום תקופת החוזה בחודש אוגוסט.
נראה היה שהקריירה של מולנאר כמאמן
כדורגל בישראל הגיעה אל סיומה.

ד חי פהלמא מן
״הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת״
,היא סיסמא מקובלת מאוד בספורט
הכדורגל. גם הכדורגלן המוכשר והמלהיב
ביותר מאבד את ערכו ברגע שהוא מאבד
את כוח רגליו. זוהי הטרגדיה של כוכבים
רבים. עם הגיעם לגיל בו שוב אין הם
יכולים להפגין את יכולתם כבימי זוהרם
— הם נשכחים בין לילה.
אולם בכדורגל הישראלי יפה סיסמא זו
גם לכדורגלנים שאינם נמצאים בסוף הקריירה
שלהם. אם שחקן מסויים, ולוא גם
צעיר ומבטיח, אינו ראוי לשימוש בטווח
קצר, נעלמים כל הדאגה והטיפול של
עסקני הכדורגל והיו כלא היו.
מציאות זו הרגישו על בשרם מספר רב
של כדורגלנים ישראליים, שנפצעו ותקופה
מסויימת לא היו מסוגלים לשחק. אפילו אם
היו אלה כוכבים, הם טעמו את טעמה של
השיכחה וההזנחה.
גורל מעין זה זומן למשה סקל, כדורגלן
צעיר מהפועל תל־אביב, שנפצע באחד
המשחקים, ובתקופת פציעתו התעלמו ממנו
ראשי אגודתו כמעט לחלוטין. סקל
חזר לאימונים אכול מרירות. כאשר פרץ
ריב זעיר בינו לבין מאמן הקבוצה, קאל-
מאר, התפרץ סקל, דחף את המאמן, חבט
בו והפליט לעומתו ביטויים פוגעים.
השבוע, החליטה אגודת הפועל תל־אביב
להרחיק את סקל לשלושה חודשים ממשחקים,
אחרי שהאשימה אותו ב״גרימת אוירה
בלתי ספורטאית״.

העוד• הזז־!2111 ,

>ן וצר של צצצ ^ #

^ וצו של צ צו קו צו של צבר ^ ,קו צי

ת* א • 01 פור0
כבר אין וויכוח על זה שפורים איננו חג
שמח אלא אימון מוקדם לצעדה. העיקר
הוא ללכת דלצעוד ברחובות. מבחינה זו
דומה חג הפורים ליום העצמאות, לסוכות,
לפסח וליום הכיפורים. החג היחידי היוצא
מכלל זה, זה יום התשעה־באב, שאותו
הצליחה העיריה להפוך לחג עצוב. מה עשוי
שלחו פקחים לסגור את כל המסעדות ומי
שלא סגר בשבע בערב, קיבל רפורט.
הצלחתה של העיריה בקביעת צביונו העצוב
של תשעה־באב מוכיחה, שעדיין לא
אבדה תקוותנו. מה שצריך לעשות, הוא:
להוציא חוק עזר עירוני, שכל מי שאינו
מתחפש, אינו שותה, אינו מעשן, ואינו
עושה שמח, ומקבל 5לירות קנס.
אתם כבר תראו איך זה יעזור!

הפל התמוטט בכיבר־דיזנגוף
ורק זה מה שנשאר לפליטה.

אחד משני האחשתרנים העומד
בשער האחשתרנים כפינת דיזנגוף
וגורדון ומה יין״ לכוכות ״איווניר.״

אנשיט, אנשים, אנשים. כמעט כמו כיום העצמאות. המונים זורמים
לפינת גורדון־דיזנגוף וקשה לאנשים להחליט, איזה חג מצחיק יותר.

בחסות המלך אחשוורוש, מעיזים רוכלי הקבאב והששליק לעזוב א ת
מקום המבטחים הקבוע שלהם במבואות תל־אביב ולפלוש למרכז הצפון.

הזיקוקין די־נור שהגיעו לככר הפור (ככר מלכי ישראל לשעכר) מצרפ:
במסגרת העזרה הטכנית לארצות נחשלות -זכו למחיאות כפיג

אנשים
מ׳ 1כ 1ס ל בו ץ?־
הבדיחה, אותה מספר השר־ללא־תיק יוסף
אלמוגי על ראש הממשלה דויד כן*
גוריץ: כאשר החליט בנו של ביג׳י,
עמוס כן־גוריון, להתחתן בלונדון עם
מרי קאלאו האנגליה, בימי מלחמת־העו־

צרתה של אשה
״הריני מוכנה ומזומנה בלשון מדעית: נימפומאנית.

גילויים מרעישים אודות חייה ואהבותיה של אשה נימפומאנית (מילן
דימוגג׳ו) בסרט האהבה יוצא הדופן המיוחד במינו והמזעזע באירועיו:

אהבה ברומא
( ״ יצרים

רסן ״ )

ללא

אשר הותר להצגה רק בפני מבוגרים׳ בקולנוע ״ תמר ״ בתל אביב

ויי

מדי לילה 1היא מחליפה מאהב אחר במיטתה
י י\ג

א ז \ א ו״ל־

4ז ו /ה? יהי־

זי׳הג ־

19ד ע׳ 1ן ו

בי אה ע אתר. לגי^ ,זלר

אבל אהבת־אמת.

(את זח אי־אפשר לפרסם)

מילר ומוראט
חינגה לאינגה
הדובר שבר את אפו לפני הסיור, נאלץ
להיעדר ממנו. כשסייר השר בשטח התערוכה,
עבר עם פמלייתו על פני חלקת־קרקע
רטובה, התקשה מנהל היריד יצחק רול
לחלץ רגלו מהאדמה הרטובה :״אתה רואה,״
העיר בצחוק לשר ,״נכנסתי לבוץ לא
רק אתה השיב השר אינסטינקטיבית,
למרות שרגלו לא שקעה ,״גם אני!״

מהמ רגי ש הודי?
״אני חי משירה ומתקיים מדיפלומטיה״,

סיפר השבוע ציר ונצואלה וינסנטה
ח רכסי, במסיבה שנערכה לכבודו לרגל
הופעתו הקרובה של אחד מספרי שיריו
בעברית. הרבסי, בניגוד לדיפלומטים אחרים,
התחיל את הקאריירה שלו בשירה,
ועבר ממנה לדיפלומטיה, לפי בקשתו של
נשיא מדינתו. לשאלות ידידיו, הזכיר להם
שהוא אינו הדיפלומט הראשון הכותב שירים.
קדם לו חתן פרס נובל, סנט־ג׳והן
פרם הצרפתי. אך לעומת זאת הוא הדיפלומט
הדרום־אמריקאי הראשון הכותב שירים
על חג־הסוכות, ריקודי־עם ישראליים
ויום־העצמאות בישראל נושאים יהודים
אחרים, העושים כיום רושם בעולם, הם
נושאי ציוריו של מרדכי ארדון, המציג
בגלריה נזרלבודו בלונדון. מבקרו האמנותי
של אובזתור העריך את ציוריו של ארדון
כמעולים, אך באשר לנושאים, הלקוחים
מהמיסטיקה היהודית, טען המבקר שקשה
לנוצרי לרדת לסוף חוויתו המיסטית של
הצייר הישראלי מכתבו האחרון של
״עבד העברית״ דניאל פרסקי, נכתב
לאגודת הסופרים בארץ, ובו הודיע לאכ*
רחם כרוידם, מזכיר האגודה, על תכניתו
להשתקע בארץ. כתב הסופר בן ה־ ,74 לפני
שנפטר בניו־יורק :״גמרתי את החשבון עם

פ סו קי ה שבוע

א־ר^באי־ ליי ׳יז גי, ג* ־׳

.׳פגי וייריי

י ו, יי ׳יי

לם השניה, טילפן להודיע על־כך לאביו,
שהיה באותה תקופה יושב־ראש הנהלת הסוכנות
היהודית. ביג׳י שמח לבשורה, מיהר
לברך את הבן. עמוס רצה להכין את
אביו לקראת העובדה שמרי אינה יהודיה,
אמר לו בטלפון :״אבל היא לא משלנו!״
״מה?״ הגיב ביג׳י בבהלה ,״היא ממפ״ם?״
זכרונות ישנים אחרים העלו השבוע
חברי־נעוריו של ח״כ ^מק״י משה סכה,
באותן שנים היה סנה (אז קליינבוים) חבר
ארגון־הנוער הציוני, ותפקידו האישי היה
לפעול נגד פעולות התועמלנים הקומוניסטיים
בקרב הנוער היהודי. פעם נוכח סנה
באחת האסיפות הקומוניסטיות, כשהנואם
החל להתקיף את הציונות ואת רעיון ה־עליה
לארץ־ישראל. סנה השתלהב והחל
לקרוא לעבר המרצה :״אתה חולה! אתה לא
נורמלי! אני יודע את זה, כי אני רופא!״
הנואם לא נשאר חייב, וענה מיד :״משנינו
אתה החולה. אני יודע את זה — אני
וטרינר אדם נוסף אשר העלה
זכרונות השבוע הוא כצלאל ש״ץ, בנו
של מייסד בית־הספר לגרפיקה ורישום
בצלאל בירושלים, הפרופסור כורים
ש״ץ :״אבא היה איש שופע מרץ, אופטימי
ועליז תמיד. היה מספר לי על הימים
שבא לירושלים ומצא עיר מתה, עיר שהולכת
לישון בשבע, עם התרנגולות. אז
הזמין מאירופה כתריסר גיטארות, הפקידן
בידי תלמידיו מבצלאל, ויחד יצאו לרחוב
לסרנאדה לילית — להעיר את ירושלים
מתרדמתה השחקן ריצ׳רד טוד
לא פסח בסיורו בארץ כמעט על שום
באר תל־אביבי הראוי לשמו. הוא ערך את
ביקוריו אלה בחברתם של מארחים נודעים,
כמו שר־החקלאות משה דיין וראש חב־רת־התיירות
טדי קדדק. טדי, מצידו לא
ויתר על התעמולה הציונית, הסביר לטוד
שעה ארוכה את מעלות חיי הקיבוץ בישראל.
שאל אותו טוד :״מדוע, אם כן,
אתה עצמך אינך חבר קיבוץ?״ ענה לו
קולק :״זה המועדון היחידי בעולם שבו
אי־אפשר לשמור על החברות על־ידי תשלום
דמי־חבר בלבד בעקבות מאמרו
ביומון הארץ, בו התקיף אורי קיסרי
את הטייס שנוכח בשעת תקרית־התאונה
של סגן שר־החינוך עמי אסף, על חוסר־נימוס,
האשים אותו בין השאר בשחצנות,
הזמין מפקדו של האיש, עזר וייצמן,
את קיסרי לשיחה, הכנים אותו לאחד החדרים
בבסיס בו נוכחו עשרים טייסים,
ביניהם כאלה שנפגעו בשרות, ואמר לקיסרי:
״הנה השחצנים שכתבת עליהם!״ קיסרי ישב
בחדר נבוך, החל מדבר עם הבחורים, הוציא
מטפחת מכיסו והתחיל לנגב את דמעותיי•
בסוף השיחה ביקש קיסרי סליחה מהטייסים,
הודה שהוא שינה את דעתו והבטיח
להם לפעול רבות לעידוד הטובים לטייס
ביקורו של״שר״המסחר־והתעשייה
פנחס ספיר ביריד המזרח, נתקל השבוע
בכמה קשיים, בלתי״צפויים. הקושי העיקרי
היה חסרונו של דובר המשרד והממונה על
עידוד הסרט הישראלי, אשר הירשכרג.

• שר האוצר; לוי אשכול :״אינני יכול יותר להטיל מסים. בכל הארצות
מתלוצצים על שר־האוצר המטיל מסים. אנחנו הגענו בנקודה זו לסוף.״
• שר המשטרה ככור שיטרית, לחבר־כנסת אדוק, שגינה את המשטרה
על שהרביצה למפגיני בני־ברק :״אלא מה רצית — שתחלק פרסים?״
• שר המשפטים דוכ יוסף :״הצעת חוק לשון הרע חיובית, ועשוייה
לקדם את חיי המדינה!״
• כטאון המשכיר המרכזי ,״המשק השיתופי״ ,על הצעתו של
משה דיין לחסל את המשביר כמוסד מתווך לחקלאים :״משה דיין דיבר על, הישראלי
ה׳משוייץ׳ באפריקה ובאסיה. עתה אנו קובעים, לדאבון לב, שיש לחפש את הישראלי
המשוויץ לא רק באפריקה, אלא גם בתוכנו!״
• כ תכ ״קול ישראל״ טוכיה סער, על ציוריו של יגאל תומרקין :״לא
ידעתי שבשביל להיות צייר צריכים לגמור בית־ספר למלאכה!״
• המשוררת שולמית הר־אכן :״מה זה אשה מודרנית? נשכבת כמו
חתול, קמה כמו נמר ובשבת הולכת לכדורגל!״
חכר מרכז הקיכוץ המאוחד, אמיתי כן־צור :״הבדואי נותן
שליש מיבולו לשייך. אנו נותנים שליש מעמלנו לריבית, אז מה ההבדל בינינו
לבין הבדואים?״

העולם הדת 1280

#הי ה )

815001

££?3 701; 511\ 1מ ^ 1מ £ 8150017 7א1

הורידו המשקל כדי 1!/2ק״ג לשבוע בצורה נעימה, מהנה וללא
הרגשת רעב, בעזרת השיטה החדישה ביותר בדיאטות להרזיה,
שכבר התקבלה בעולם כולו ואשר

ממש

אכילה
מבוססת ביסקול ־ ארוחה שלמה בתוך ביסקניט אחד
ללא ערבוב, ללא מדידה וללא שטיפת כלים.

מארילין ומלאכו
תחזית לחוזה
אמריקה. אני אורז את חפצי ובא ארצה.
הכינו לי באנקט ראוי לפרסקי
מלאי רוגז ותמיהה על הרבנות הראשית
היו יורשי הרב אייזיק הדוי הרצוג,
על שלא טרחה לקבל את רשותם להדפסת
מאמריו בשאלת עדת בני־ישראל. היורשים,
המתכוונים להוציא בעצמם את כתבי הרב,
רצו לתבוע את הרבנות לדין, שלחו לה
הודעה על כך, לא זכו למענה. השבוע
התבררה להם הסיבה: מאחר שהבחירות
לרבנות עדיין לא התקיימו, טוענים יועצי
המוסד שאין שום גוף שאפשר לתבעו
לדין.

מ קונ הרה־ ט• ?
בשביל סגן־ראש־העירייה בתל־אביב, כדצה
גולדשטיין, התחיל הפורים שבוע ימים
לפני הכרזתו הרשמית. סגן ראש העיר,
שהתעתד להופיע בחוצותיה ערב החג רכוב
על סוס לבן, נטל במשך שבוע שיעורי
רכיבה, כשמדריכו הוא אחד ממנהלי החגיגות,
אשר חפקין הופעת החושי־מרון
במשך שלושה ימים בתיאטרון הקאמרי
בתל־אביב (תמורת הופעת הקאמרי באולם
החיפאי) שברה את החרם של במאי
החושיסטרון יוסף (״פפו״) מילוא על הקאמרי.
כל תיאטרון בירך את האורח שהופיע
באולמו. חנה מרון בירכה את ה־חושיטרון
במלים :״לכם יש אבא, האבא
שלכם הוא הדוד שלנו!״ ואילו אכא
חושי בירך את הקאמרי בבניין החיפאי
במלים :״אני אקצר במלים. כי אם לא
אקצר, אוכל לדבר עד מחר, כי הרי אין
פה אף אחד שיעז להפסיק אותי
קבלת־פנים מקורית ערכה המדריכה המוזיקלית
של הגפרורים, נעמי שמר. לחניכה,
אייל! איינשטיין, כשבא השבוע
לשיעור בביתה. על דלת הדירה ראה
אריק את כל התמונות, הרשימות, הביקורות
והמודעות שהתפרסמו בעתונות על
הסרט ניני, בו הוא מככב. מלמעלה הופיעה
הכרזה :״אין מה לדבר, אריק טוב יותר!״
לעשרות טלפונים ולחיצות־יד זכה
השבוע הזמר ישראל יצחלי. הסיבה:
הקריינית אלישבע מיכאלי שברה את
החרם שהכריז קול ישראל על שיריו של
יצחקי מזה שבע שנים, השמיעה בתכנית
הבוקר המסחרית שלה את שירו הנווד
בני הזוג המפורסם ביותר בכל אר־צות-הברית,
ארתור מילר ומרילין
מונח, נראו השבוע קונים רהיטים. הם
עשו זאת במרחק של אלפי מילין האחד
מהשניה. מילר קנה רהיטים ישנים לסטודיו
הצילום של אשתו החדשה, אינגה מו*
ראט, הודיע שאינו מתכוון יותר לעסוק
בסרטים. לעומת זאת קנתה מרילין רהיטים
במכסיקו, פגשה שם את הסופר חוזה
בולאנוס, שמאז לא נפרד ממנה לרגע.
היא הביאה אותו עמה לארצות־הברית, הודיעה
בינתיים שהרהיטים אינם מספיקים
לה :״בחודש הבא אני יוצאת למכסיקו,
לקנות רהיטים נוספים!״ גילתה.
העולם הזה 1280

ביסקול הוא המילה האחרונה בשיטות הדיאטות להרזיה בדרך
מדעית. ביסקול מכיל את האלמנטים התזונתיים החיובים לגוף:
ויטמינים, מינרלים, פרוטאינים, פחמימנים, שמנים ועוד...
הכל מה שדרוש לבריאותך ולחיסון גופך, נמצא בתוך

ביסקויט

אחד

ביסקול

ביסקול הוא הדיאטה היחידה הנותנת את הסיפוק שבאכילה ממש,
ועם זאת מפחיתה את המשקל באופן מדעי וקל.
עם ביסקול אפשר לרזות תוך כדי אכילה של ביסקויט טעים,
וזאת מתוך הנאה שלמה, הרגשת שובע מושלמת וללא כל תופעות
לואי או בחילה.
את ביסקול נוח לטלטל לכל מקום: למשרד, למפעל, לטיול
ועוד וזאת בגלל האריזה המיוחדת השומרת על הטריות והאיכות
למשך שנתיים תמימות.
ביסקול הוא גם הדיאטה החסכונית ביותר, היות ואריזה של 6
ביסקויטים מהווה שלוש ארוחות שלמות.

ה ת חי לו כבד הי 1םבהפחתתהמשקלבאמצ עו ת
להשיג בבתי מרקחת ובחנויות מכולת בכל הארץ.

1 3בדזי 1נ

מוצר

סוכרזית — מוצר

ביסקול

איכות

הסוכנים הכלליים לחנויות מכולת: חלימר את סרוקה בע״מ, החלוצים , 10 טל ׳82196 .תל־אביב • .לבתי מרקחת: ספופדם,
רש״י ,16 טל ,63094 .תל־אביב . .הסוכן לחיפה ולאזור הצפון: מיכאל דרזנר, רחוב סירקין ,8טלפון ,65232 חיפה.

״העולם

הזה״,

שבועון

החדשות

הישראלי

המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת.ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

מ 13ן יו! 1ד א לי
להכ שרת ט כנ אי ם

ספרים
בגלוני31

נפתחים קורסים חדשים
שרטוט מו כגנג ת

שרטוט בגין
ארכיטקטורת

להחלקה קמטים
בפנים ;
לסילוק שקיות
מתחת לעיניים :
,למתיחת עור
רפוי בסנטר

(כולל עצוב פנים
ושדטוט רהיטים)
פרטים והרשמה 5—7 :בערב

) 11 ווזווו[1
)06113 [ 11) 110
תכשיר מהפכני
של הביאוקוסמטי־קאי
ד״ר א. רובין.
מכיל תאים
פעילים.

להשיג ככתי־מרקחת ובפרפומריות כלווית פרוספקט
דחף

המנוי- קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.
קדימהפקידות שפות •

לומדים היטב בביה״ם

• אגגלית וצרפתית למבוגרים
ולתלמידי בתי־ספר( .שפה יומיומית,
דקדוק, סגנון ושיחה
7ז10 מי^£115ז \)0017
• ע ב רי ת, שיפור הכתיב, קורס־פונדנציה,
דקדוק, סגנון.

בן־יהודה ,74ת״א, טל 220314 .

•הנהל ת חשבונות לימוד
מרוכז בקורסי בוקר וערב, הכנה
לבחינות.
• כתיבה במכונה עברית
בשיטה עיוורת.

קורסי ערב לפקידות, למבוגרים ולנוער

(בהנהלת חשבונות, מזכירות, קורספונדנציה וכתיבה במכונה)

התיעצות והרשמה; 12— 9ל פנ ה״ צ; 9— 3בערב

חג שמח עם רהיטי ארקו
לאשה
ב ה ריון
ה מ תנ ה

הנ א ה בי ותר :

ס פ רו של פרופ׳ אשרמן

״לקראת אמהות״
להשיג בכל חנויות הספרים

תל־אביב, רחוב כן־יהודה ,43 טלפון 222136
תרגום אלוהי האונקורונקודו
מיכחר הכיפור האפריקאי (בעריכת
דויד שחר, הוצאת הדר 271 ,עמ׳< יהווה
חידוש לכל אותם הישראלים הסבורים עדיין
שתושבי אפריקה השחורים הם חבר
פראים אוכלי־אדם וחסרי אינטליגנציה, המסוגלים
רק לשרת את האדם הלבן. ספר
האגדות העתיקות, המסופרות מדור לדור
עד עצם היום הזה בשבטי הכושים השונים,
יגלה להם שעוד לפני הופעת האדם
האירופי הראשון ידעו שבטי הבאנטו לצקת
תחריטים מברונזה, ההוטנטוטים לצקת ברזל
ולצייר ציורי סלע, ואילו אנשי שבט זולו
לא גנבו את האלהים השמימי מן התנ״ך:
הם המציאו אחד כזה בעצמם. רק שמו
הוא הרבה יותר מסובך: אונקולונקולו !
אגדות־העם הכושיות מוכיחות שאין גבולות
גיאוגרפיים בין האמונות התמימות של
שוכני היבשת השחורה. בעיית מקור המוות
העסיקה לא רק את הבושמנים, השוכנים
כיום בצפון מדבר קאלאהארי, אלא גם את
בני שבט אקאמבה, שוכני גדות האגמים
הגדולים של מרכז אפריקה, ואת אנשי
שבט קראצ׳י, תושבי ארץ טוגו. ההבדל הוא
רק בגירסות: בני הקראצ׳י רואים את המתת
בדמות ענק רדום ורעב, שצעיר שוטה
הצליח לעוררו. בני־השבט התגברו עליו,
הציתוהו באש. אך הצעיר השוטה שפך
מעט אבקת־קסמים על עינו השרופה של
הענק, והיא קמה לתחיה, וכל מיצמוץ שלה
— פירושו מותו של אדם.
לבני אקאמבה גירסה הקרובה לזו של
התנ״ך: אלוהים ברא את האדם בן־אלמתת,
אך ציפור־האורג מילא את תפקידו של
הנחש, בלי תפוח, בעזרת לשון־כחש פשוטה:
הוא פיתה את בני־האדם להאמין שהם
ימותו, ובטפשותם התפתו להאמין לו והחלו
להזקין ולמות.
גם אצל ההוטנטוטים יש גירסה דומה, אך
את התפקיד של הבורא הטוב ממלאה הלבנה,
ואת תפקיד המפתה השקרן ממלא
הארנב דתקא. מרוב כעס על הארנב היכתה
אותו הלבנה על חוטמו, ומאז הוא מפוצל.
אבל לבני האדם זה לא הועיל: הם מאמינים
למה שסיפר להם הארנב.
איוב שחור. לא כל הבעיות שהדאיגו
את שבטי הציידים, הדייגים ואוכלי־האדם
מדאיגות גם את האיש הלבן. אבל מדוע
נפרד האלוהים מן האדם מנסים להסביר
לכל הילדים כבר בכיתה אלף, מדוע השמש
והלבנה שוכנות בשמיים מספרים כל רושמי
האגדות, ואיך נדלקו הכוכבים לא ברור
עדיין אף לאנשי־המדע.
קשה אמנם לקבל את ההסברים כפשוטם,
אבל ללא ספק מעניין לשמוע שלפי דעת
האפריקאים הומטר הגשם הראשון מדמעותיה
של נערה מסכנה, שעשו לה עוול ב־בית־חותנה;
או שכל המחלות הרעות התרגשו
על בני־האדם בגלל רשעותו של אלוהי
השמיים, שהכריח אשר, לרקוד בעל־כורחה;
או כיצד הצליחה הצרעה־הבונה,
ולא פרומטיאוס, לשכנע את האלוהים לתת
אש לבני־האדם.
אחרי קריאת הספר ברור אפילו מדוע לא
מסוגל ראש־הנפחים לברוא בני־אדם בלי
עזרתה של אשתו.
מלבד פרקי בריאה ואלוהות, פרקי הסבר
לתופעות הטבע (״איך אירע הדבר שעכוזו
של העכביש תפח ויגדל, ואילו ראשו הצטמק
ויקטן״) ,ישנם גם סיפורי הווי של
בני־אדם, על אופיים האמיתי ומעשיהם מלאי
הצביעות או היושר (אין אירע שחילקו
ילדים לראשונה, מקרה החכם והכסיל, מדוע
חייבת נערה להינשיא לאיש אשר לו נועדה).
פרק הסיום של הספר מספר על האדם
הקטן, הלכוד ברשתו הנוראה של
הגורל העיוור והאכזר, והאפילוג מזכיר את
איוב בלי הפי־אנד :״היא היתד, אשה
ז קנ ה ...ספו תמו כל שארי ב שר ה...
נכנסה בליבה משאלה לשאול את אלוהים
לפשר כל זאת. אי שם בשמיים משכנו
החלה לכרות עצים ולחברם הרקיבו
הקורות ונ פ לו ...החלה לנדוד למצוא את
קצה הארץ. האשד, הזקנה לא מצאה את
קצה הארץ שאלה את כל האנשים: היש
עוד אחד שיסבול את שסבלתי אני? השיבו
לה , :במה שונה את מכל האדם? האל
יושב על גב כל אחד מאתנו ואין בכוחנו
להיחלץ׳.
״את מבוקשה לא השיגה לעולם! היא
מתה בשברון לב.״
העולם הדה 1280

ויי

זהו הגבול המפריד ביו הונג־קונג וסין: נחל הסן שאבשר לעברו בלי בישות, במרכז שהל: סירה העומדת לחצותו

מול מסר
זוג התקדם לאיטו לאורך דרך ה!
1עפר. שניהם היו לבושים בבגדי האברים
השחורים וכל אחד מהם נשא שני
סלים תלויים על מוט במבוק דק. מדי
פעם חלף על פניהם רוכב־אופניים, או עגלה
רתומה לצמד שוזרים. בסך הכל: מחזה
שלוו ורוגע, בלב אזור חקלאי מנומנם.
הדרך הסתיימה על שפת נחל קטן, שהתפתל
בשדות. הזוג פנה למעגן זעיר, בו
עגנו כמה סירות. תמורת פרוטות אחדות
היה בעל הסירות מוכן להעבירם אל הגדה
השניה. הם שילמו את הפרוטות, העמיסו
את סליהם ואת עצמם על הסירה הקטנה
וכעבור שתי דקות עמדו על הגדה שמנגד.
שם אספו את מיטלטליהם, יישרו את בגדיהם
והמשיכו בדרכם, אל הכפר הסמוך.
בצורה רגועה ובלתי־דרמתית זו עברו
השניים את מסך הבמבוק, מן ״העולם החופשי״
אל סין הקומוניסטית.
המקום: לוק מא צ׳ון, על הגבול בין
מושבת הכתר הונג־קונג לבין מחוז קאנ־טון
של סין העממית. עמדתי על גבעה
נטועה אורנים, במרחק עשרה מטרים בלבד
מן המעברה. לידי עמד סמל משטרת הונג־קונג
מתחנת המשטרה הסמוכה .״אין שום
ביקורת?״ שאלתי ,״כל אחד יכול ללכת
ולבוא כרצונו?״
הסמל חייך .״כן, למה לא? אלה בסך
הכל איכרים מן הכפר השכן. הם באים
למכור או לקנות משהו בשוק שלנו. למה

האם אץ כאלה העוברים את הגבול להונג־קונג
ואינם חוזרים יותר למולדתם?
״כן, אבל לא הרבה. פעם היו באים מאות
אלפים. עכשיו כבר פחות. בראש השנה
עברו אפילו כמה חיילים סיניים. הם

נסעו עד מרכז העיר הונג־קונג לבלות קצת.
למי זה הפריע?״
״האם גם אני יכול לעבור לצד השני בלי
בעיות?״ שאלתי.
״לא, לא. בשביל זרים יש מקום אחר
למעבר, עם שוטרים וחיילים ובדיקת דרכונים.
שם יש גבול רשמי. כאן — אין
גבול. רק הנחל הקטן הזה.״
הקשר ההדוק הזה בין האי הונג־קונג
לבין סין העממית ניכר כמעט בכל מקום.
בקבוקי היין המעוגלים, המוגשים במסעדות
הסיניות הנפלאות של הונג־קונג, נושאים
עליהם את כתובת היקב שלהם: טיינטסין
שבסין העממית. המשי, שממנו תופרים
חייטי הונג־קונג שמלה מהודרת תוך שלוש

מאת --

שדו כהן

--הו:י,־ ק1נו-- .שעות, מיובא לעתים קרובות משאנגהאי. עד
כדי כך, שתיירים אמריקאיים מוזהרים
לבל יקנו כל חפץ שהוא בהונג־קונג, אם
אין המוכר מוכן לתת להם תעודה המעידה
על מוצאו של החפץ. אם הוא מסין הקומוניסטית,
לא יורשו להכניסו לארצות־הברית
בשובם הביתה.
הייתי בנמל של הונג־קונג שעה שהגיעולשם שלוש ספינות קטנות, שדגל סין
העממית התנוסס על תרניהן. בטניהן היו
עמוסות מיצרכי־־מזון. בשובן לנמל־האם,
יחזירו מכונות, אוטומובילים, ציוד תעשייתי.
כי הונג־קונג היתה מתמיד נמל־היבוא
הגדול של סין האדירה. עתה, כשסין ה
אשר
ברחו בשנים קודמות מסין העממית, שוכנו
ושוקמו על־ידי שלטונות הונג־קונג. זהו בית־פליטים
טיפוסי בקאולון, אחד מעשרות בתים דומים בשיכון אחד. בכל בית: כאלפיים דיירים.

המוג׳ הפליקים

קומוניסטית מתקשה לקנות סחורות טסו־יימות
מארצות מערביות, היא עושה זאת
בהונג־קונג, בלי כל בעיות. עליה רק לשלם,
ולהעמיס.
מלבד המזון שהיא שולחת ( 650/0מתצרוכת
המזון של הונג־קונג) תורמת סין
העממית ׳את המיצרך החשוב ביותר לקיומה
של המושבה הבריטית: מים. צינור של
שישה צול מוביל מים, על פני קרוב למאה
קילומטרים, אל המושבה הבריטית. מעל כל
ברז שראיתי, היה תלוי שלט שהודיע:
״מים בין השעות 6־ 10 בבוקר4.30 ,־8.30
בערב.״ לולא הצינור הסיני, אי־אפשר היה
להבטיח לשלושת מיליוני התושבים, בחודשי
היובש של השנה, יותר משעתיים מים

ליום. בעוד חודש, יתחילו גשמי המונסונים,
יתמלאו המאגרים — אך לא במידה
מספקת לכל חודשי השנה.
״הקומוניסטים הציעו לספק את המים
חינם״ ,הסביר לי בעל־מסעדה סיני ,״אבל
הממשלה האנגלית סירבה. היא הודיעה
שהיא רוצה לשלם עבור המים, כדי שהתעמולה
הקומוניסטית לא תוכל לנצל את
המתנה הזאת.״ וגם, מן הסתם, כדי שלא
תהיה לסין העממית חזקה כלשהי במושבה.

אופיומ זהמוגים

ת היחסים עם סין העממית מסמל
\ £ר חו ב קטן בהונג־קונג. זהו רחוב ה־מצטלב
עם רחוב נתין, הרחוב הראשי במושבה.
כאן מתחיל גבול השטחים החדשים.
מבחינה חיצונית אין שום הבדל בין חלק
אחו של הרחוב לחלקו השני. שורת החנויות
מתמשכת, קו החשמליות אינו נפסק,
אנשים עוברים ושבים בזרם שוטף. אולם
כאן, בעוד 35 שנים, יעמוד גבול סין
העממית. כי באותו מועד יפוג תוקף חוזה
ההחכרה, שנחתם בין בריטניה הגדולה
לבין ממשלת סין ב־. 1898
כאשר התיישבו האנגלים לראשונה ב־הונג־קונג,
לפני כ־ 130 שנה, ביקשו רק
בסים שממנו יוכלו לנהל את סחרם עם
סין. הם קנו בעיקר תה ומשי, מכרו אופיום
להמונים. סחר האופיום הגיע לממדים
כאלה, שממשלת סין הקיסרית החרימה את
מלאי הסם שהיה מונח במחסני הסוחרים
הבריטיים בעיר קאנטון, ואף גירשה את
הסוחרים מאדמתה. בתגובה המקובלת של
אותם הימים, שלחו האנגלים שתי אוניות
מלחמה ו־ 3000 חיילים, שכבשו חלק ניכר
מחופה הדרומי של סין. לבסוף נחתם חוזה
בין השתיים, שלפיו הועבר האי הונג־קונג
לשלטון הבריטים, כדי שינהלו ממנו בלא
מפריע את סחרם.
אבל שוב נמצאה אמתלה למלחמה, ושוב
פלשו חיילים אנגליים לטין. הפעם, במחיר
הפסקת־האש, שילמו הסינים תוספת קילומטרים
מרובעים של אדמה: חצי־האי קאו־לון,
מול האי הונג־קונג. ב־ 1898 קיבלו
האנגלים נתח נוסף, הפעם רק בהחכרה, ל־

99 שנה. היו אלה השטחים החדשים.
מך, יהיה כאשר תסתיים ההחכרה? האם
תוארך, או שמא יעתיקו הסינים את גבולם
עד ללב האזור המסחרי של הונג־קונג?
בעצם, מי אומר שלא ידרוש, מהאנגלים
מחר או בעוד שנה, לפנות את כל המושבה,
ש־ 990/0מתושביה הינם סיניים?

קנה, קנה, קנה

• 0 1מישהו חישב על׳הבעיה הזאת
בהונג־קונג, אין הוא מניח לה להטרידו.
כי כולם עסוקים מעל לראש בהונג־קונג.
הפועלים עובדים בקדחתנות — חלקם
בתנאי־ניצול נוראים — בבתי־ד,מלאכה הקטנים
או בבתי־ד,חרושת הגדולים, שהוקמו
שם בשנים האחרונות. המפעלים עובדים
כולם 24 שעות ביממה, במשמרות של
שמונה או 12 שעות. השכר: מספיק בקושי
למחיה.
רבבות פועלים אחרים מועסקים במיב־רות
הברזל של חברה יפאנית גדולה.
הם גרים בכפר מיוחד משלהם, תנאיהם
טובים יותר מתנאי הפועל הממוצע. ואילו
אלפים רבים אחרים מועסקים בעבודות
ציבוריות מסוג מסויים: כיבוש אדמה
מן הים. אפשר לראות מכונות ופועלים
מעתיקים הרים שלמים ושופכים אותם
לים. כך הם מגדילים מדי יום את
שטח המושבה, על חשבון הים. האדמה הנכבשת
בצורה זו עוברת לבעלות הממשלה,
וזו מחכירה אותה בעיקר לפיתוח
אזורים תעשייתיים. יש רק תלונה אחת
נגד פעילות זאת: אנשים שבנו וילה על
חוף הים, מגלים לפתע שהים התרחק בכמה
מאות מטרים, ושבינם לבין המים מפרידים
עתה כמה עשרות בתי־חרושת מכוערים.
אבל עיקר הונה ותפארתה של הונג־קונג
הוא המסחר. את הכל אפשר לקנות בה,
החל בטראנזיסטור יפאני ובקאוויאר רוסי,
וכלה במפעל־פלדה אנגלי ובגבינה הולנדית.
והמיוחד במסחר זה, הוא שרוב הסחורות
האלה נמכרות בזול יותר מאשר בארץ
ייצורן. כי אין בהזנג־קונג שום מכס או
מסים על סחורות.״ זהו גן־עדן של קונים.
אתה רוצה חליפה מצמר אנגלי משובה,
לפי מידה? בבקשה 30 :דולר. אפילו
פחות, אם אתה יודע לעמוד על המקזז.
היכנס בבוקר למדידה ראשונה, תקבל את
החליפה הגמורה בו בלילה.
קאדילאק? בבקשה, יותר זול מאשר באמריקה.
כי שם מטילים עליו ׳ מס־קניה
וכאן אתה מקבל במחיר בית־החרושת.
מטריה? ראדיו? מצלמה? חולצות? אתה
יכול לחסוך 1000 ,15 ,10 לירות בהשוואה
למחירים בארץ. קנה, קנה, קנה. קנה ו־חסוך
— עד שאתה פושט את הרגל מרוב
חסכונות. וכשאתה כבר גמור, ואינך יכול
להרשות לעצמך להביט יותר על חלון־
ראווה נוסף, צא לראות את הנוף של
הונג־קונג, של קאולון ושל השטחים ׳החדשים.
זהו אחד הנופים הפראיים והנפלאים
ביותר על פני כדור הארץ. והוא אינו עולה
לך בכסף. זה הדבר היחידי שאין קונים
ומוכרים בהונג־קונג. נותנים לך אותו חינם.
* המס היחיד: מס־הכנסה שאינו עולה
על 2}0/0ו.

כיצד נוצר הסיטו הסנסציוני עד תמונות !עדות העירום באלבום המכוניות