גליון 1281 מתאריך 28 במרץ 1962

מיוחד

חצנו׳ עד״ו לטוענות

לאיי

ו סה

יון

לפגי יטביע יי ם גילה שגריר ישראל
ת י בלונדון תגלית בלתי־נעימה.
10.500 טוו
באחת המסיבות הופתע כאשר עתונאי
בריטי מכובד מאוד שאלו על חוק לשון
הרע. השגריר גימגם, הפליט לבסוף כי אין
מה לחשוש, מאחר שהחוק כולו מכודן אך
ורק נגד שבועון מטויים אחד, העולם הזה.
ואז גילה השגריר הנכבד — כפי שכיהודעה

גילתה
מאז ממשלת ישראל
זו רק שפכה שמן על המדורה. נסתבר
כי לא זו בלבד ששם העולם הזה ידוע
בחוגי העתונות הרצינית ברחבי העולם —
אלא שעתונאים חשובים, הקרובים לענייני
המרחב, רואים בו קרן־אור בארץ בה נמצאים
חופש הביטוי והביקורת זד, מכבר
במצב של דימדומים.
התגובה הראשונה לדברי השגריר היתד.
מאמר ראשי, חריף במידה בלתי־רגילה,
של סיימם הלונדוני — העתון החשוב ביותר
בעולם. לא היה זה מקרה: כי עורך
טיימס לענייני המרחב היה המארח שהפגישני
לפני שלושה חודשים עם שני אנשי־הרוח
הערביים בלונדון (העולם הזה .)1270
סיימם לא הזכיר במפורש את שם העולם
הזה. אך עתון בריטי אחר התאפק פחות.
ניו סטיים סמן, אחד משלושת השבועונים
החשובים ביותר בבריטניה, פירסם מאמר
מאת קינגסליי מארטין, מי שהיה עורכו
הראשי, אחד הידידים העיקריים של ישראל
בבריטניה. מארטין לא היסס לשים את
הדגש על עניין העולם הזה. הוא כתב, בין
השאר:
שום טענה של במזזון או, אינטרס המדינה׳
אינה יכולה להסתיר כי הצעת חוק
העתונות, שהונחה לא מכבר על שולחן
הכנסת, אינה אלא תירוץ לסוסאליטאריות.
יוזמי הצעת־החוק מעמידים פנים כאילו
היא נועדה להגן על הפרם, אן מטרתה העיקרית
אינה להגן על היחיד מפני השמצה,
אלא להגן על הממשלה ספני ביקורת.
אפשר לסלוח מידה של צנזורה צבאית
במדינה המוקפת אויבים במידה כזאת.
אולם לא זו הסיבה לכך שהמדינה, אשר
כה רבים באו אליה מתון שאיפה לחופש,
מתדרדרת עתה לרודנו ת ...תשובה אחת
לשאלה ססוייסת רמזה סל כן כי המוח
הרשמי חושב סל שבועוניס בלתי־פופולא־ריים
מסויימיס.
בחודש האחרון, בכינוס של קצינים,
דיבר ראש־הממשלה על קבוצות החותרות
תחת בסחון המדינה, והזכיר את חבריה של
קבוצה מסויימת, שהיתר! פעילה מאוד בהתקפה
סליו בימי פרשת־לבון. השבועון
העולם הזה, בעריכת אורי אבנרי, מייצג
אתונה -סנטוריני -קרטה -חיפה.
קבוצה זו במיוחד. שבועון זה הוא פופולארי,
גלוי־לב, ואפילו תוקפני. הוא גם
פוגע בקוראים פורימאניים, על־ידי פיר־מי
טבהמ סו ר ת * בדור, נופש, ש ע שו עי ם
סום תמונות מן הסוג העוזר למכור עתו־ניס
בכל מקום בעולם.
הדרן הבטוחה ביותר לשים קץ לסיעות
שלך
חרות! של כל אחד היא להרשות פגיעה
בעתון אחד, או בקבוצה אחת, שדעותיהם

פ ר אינן פופולאריות.
יתכן כי מאמר זה החריד את יוזמי

הצעת־החוק יותר מכל המאמרים האחרים,
שהציפו לאחרונה את עתוני־העולם במסעם 23 נגד חוק לשון הרע. כי אין הוא מוכיח רק
שעתוני העולם חרדים לחופש־העתונות בארץ,
ואף מוכנים ללחום למענו. הוא מוכיח
דבר מרגיז עוד יותר: שבכל רחבי העולם
יש כיום להעולם הזה ידידים נאמנים, שלא

חיפה -

רודוס -

איזמיר -פיריאום -

נאופליון -

סדרפסחמ סו ר תי מטבחצרפ תי מ עו ל ה שרות לפי

פנה

עוד

היום

למשרד

א 10ז 4 ¥ 1 6 4א

מ בו ןיטר אלי

להבעות! טכנאים

ניל
.להחלקת קמטים
בפנים ;
• לסילוק שקיות
מתחת לעיניים .
.למתיחת עור
רפוי בסנטר

1 3-1

ביקורת נוקבת

ארכיבו\2בוגרגז
(כולל עצוב פנים
ושרטוט רהיטים)
פרטים והרשמה 5—7 :בערב

תכשיר מהפכני
של הביאוקוסמטי-
קאי ד״ר א. רובין.
מכיל תאים
פעילים.

כל פעולת-חגמול מחריפה, אמנם, את המתיחות
בגבולות, אולם מדיניות הבלגה מסוג
הושטת־הלחי־השניה אינה מסייעת לחיסולה
של מתיחות זו, ולעתים אף ממריצה את
הצד שכנגר להגביר את התנרויותיו.
הפשיטה בנוקייב (העולם הזה )1280 אינה
נראית כקשורה במדיניות טסויימת כלשהי
לטווח ארור, ומבחינה זו היא דומה לפעולות
התגמול כננד ירד! וסוריה בשנים 50־
,1953 אשר לא היה להן קשר כלשהו עם
מדיניות־חוץ ומעצמות זרות, אלא באו אף
הן בתנובה על התגרויות.
חיים שטיין, תל ־אביב
אחד הדברים שאיני יכולה לסלוח למערכת
שלכם, ודווקא מפני שאינה תלויה, זה שיר
ההלל שאתם שרים לצה״ל ולכל פעולות
התגמול שלו, כולל מבצע־סיני.
...נכון, יודעת אני וקוראת בעתונבסעל
מלחמתכם במערכת־הביטחון. אבל לצערי, ברגע
שאתם כותבים באהדה על החיילים המשתתפים
בפעולה, אתם פשוט משתפים פעולה
עם מערכח־הביטחון. כי רוב הקהל הישראלי,
השומע על פעולת־תגטול, מתרנש
ומתמלא בטחון ושוויץ.
ההשפעה של העתונות והרדיו במקרים
כמו אלה היא פשוט למעלה מהמשוער
ואיו, ולו נם עתון אהד, המעו לבקר את
פעולות התנמול. כשזה מניע לבקורת על
פעולה צבאית של צה״ל — כל העתונים טצ־

להשיג ככתי־מרקחת וכפרפומריות כלווית פרוספקט
דחף

העולם הזה י 128

יעברו גם להבא בשתיקה על פגיעה בו.

מסורת קדושה היא בהעולם הזה:
ללוות את חללי צה״ל בדרכם האחרונה,
להנציח את דמותם, להביע בצורה צנועה
זו את תודת האומה לאותם שמסרו את
חייהם בשליחותה.
עוד לפני היוזסד המערכת הנוכחית,
היה המדור ״נפלו למען תחי המולדת״ סימן
דרך בעתונות העברית. כשעבר העולם הזה,
לפני 12 שנה פחות שבוע, לידי קבוצה של
חיילים קרביים, שהשתחררו זה עתה, עוד

שוחח עם קרובי ההרוג (משפחתו המיידית
אינה נמצאת בארץ) .הוא היה הצלם היחיד
שטרח להשתתף במאורע עגום זה.
לפתע הופיע רב־סרן. תוך הפרת השקט
במקום, לעיני הקרובים הנדהמים, גער
בצלם בגסות שאין למעלה ממנה, אסר עליו
לצלם. משהשיב כי ימלא את תפקידו,
כשליח הציבור, קרא הקצין לשני חיילים
ולסרן, למען ימנעו בכוח בעד הצלם את
מילוי תפקידו. הסרן קרא לשוטר צבאי,
עצר את הצלם באופן בלתי־חוקי.
מספר יעקוב אגור :״בכל עת התקרית,

קרובי רב-סמל חנן דויד וחבריו בלוויה
גברה נימה זו בעתון. המלחמה למען זכויות
הנכים והמשפחות השכולות ודתה המאבק
הגדול הראשון של מערכת זו.
בימי פעולות־התגמול הגדולות, אותן
שללנו שלילד, מוחלטת, הנצחנו את החיילים
האמיצים שנפלו בהן. כמה מהספדיס אלה
— כגון המאמר על ירמי בורדנוב, חלל
פעולת קלקיליה — הובאו בספרי הזכרונות,
הפכו חלק מהספרות העברית של ימינו.
למחרת מיבצע־סיני (שגם אותו שללנו),
הקדשנו את גליון־האלף שלנו למיבצע־ענק
להנצחת 77 חלליו. כל חברי המערכת לקחו
אז חלק במיבצע זה, בילו ימים ארוכים
בבתי המשפחות השכולות, עזרו להן להתגבר
על ההלם הראשון של האבידה.
בשבוע שעבר הנציח העולם הזה את
דמויות חללי קרב נוקייב. חברי המערכת
השתתפו בלוויות, שהו לאחר מכן בבתים
השכולים. התוצאה היתד, הכתבה ״חמש
דמעות לכינרת״.
נראה כי מיבצע זה עורר את זעמם של
הבוסים הפוליטיים, המבקשים בכל מחיר
לשים חייץ בין עתון זה לבין חיילי צה״ל.
רק כן אפשר להסביר את התקרית המבישה
י המחפירה שאירעה השבוע.
כדבר מובן מאליו, יצא צלם העולם
הזה ביום החמישי לבית־החולים, ממנו עמדה
לצאת לווייתו של רב־סמל חנן דויד, חלל
הכינרת שנשאר בשדה והוחזר על־ידי הסורים•
בהגיעו למקום נכנס הצלם לשיחה
ידידותית עם החיילים, חבריו של דויד,

שנמשכה למעלה מרבע שעה, דאב לבי למראה
הקרובים, אשר אבלם השקט הופרע
בצורה כה גסה. לכן, אחרי צילום כמה
תצלומים (ראה תמונה) ,ויתרתי על המשך
השתתפותי בלווייה, שלא יכלה לצאת לדרכה
בגלל השתוללות זו*.
אותו קצץ, שהתייחס בצורה פרועה
זו ללווייתו של חייל ולכאבה של משפחה,
יכול לזכות לעלי־דפנה מידי ה״ד, דויד בן־
גוריון ושמעון פרם. הוא למד היטב את
התורה מפי ״הזקן״ ,שהסית לא מכבר
בנאום פומבי לעיני קהל רב, נגד העולם
הזה. הוא הלן בעיקבות סגן מפקד גייסות
השריון, שלימד את קציניו בטכס פומבי,
בנאום ששודר ברדיו, כי יבוא יום ויצטרכו
לפעול נגד ״האויב הפנימי״.
אך אם משלים את עצמם הבוסים הפוליטיים
כי יצליחו להפריד בין שבועון זה
לבין חיילי צה״ל, הם טועים טעות חמורה.
מערכת זו, שנולדה בתוך צה״ל, תמשיך
להיות צמודה לחיילים בנצחונותיהם ובכש־לונותיהם,
בשמחותיהם ובאבלם. לא יועילו
דברי הסתה, לא מאסרים בלתי־חוקיים, וגם
לא ביטול האמנת הסופר הצבאי של
המערכת. את זאת אנחנו מבטיחים.

למיצו 1ו ת 1 1 1 *1 8נ ו ! ו ך
10 מא{.ר מגר $10.

מכתבים

ייי

טרפים לתזמורת הכללית ומנגנים לפי הוראות
המנצח.
לדעתי, אם איז אתם יכולים, מכל מיני
סיבות אישיות וסנטימנטליות, לבקר ולקטול
פעולות מעיז אלה, היה הטוב ביותר,
אילו הייתם עושים לפחות טובה למדינה
ולא כותבים בכלל על פעולת התגמול האח•
רונה.
...אין הפעולה שווה את החיים הצעירים
שנקטפו באיבם, ואפילו לא חייו של

גרת המדינית של הפעולה לבין החיילים
שביצועה. לדעת העולם הזה חייבת כל האומה
תודה עמוקה לחיילי צה״ל, המחרפים
את נפשם בפעולה שהוטלה עליהם מטעם
מוסדות המדינה. החייל היחיד, המבצע פקודה,
אינו אחראי לתוכנה, לשיקוליה ולכת־נתה.
על כן העלה העולם הזה על נס את
חיילי נוקייב, תוך מתיחת ביקורת נוקבת
על הממשלה שפקדה עליה.

לשון־הרע

סמל הקורא אגמון
אחד מהם. לפחות כאז, אולי, אקבל את
הסכמת הורי החללים וקרוביהם.
רחל דור, ירושלים
העולם הזה מבחין בין ביקורת פל המסהעולם
הזה 281ו

נדמה שנמצא הפטל החלוצי של ״חוק
לשו! הרע״ (העולם הזה .)1278 תפקידו להקנות
את הערבים של עולם־הדממה לכל
נושאי הרעיונות המיושנים של חופש הדיבור.
יעקב
אגמון, לונדון
הסמל המוצע על־יזי הקורא אגמון —
נחש מקסיקאי בעל שני ראשים מן המאה
ה־ — 14 ראה תמונה.

פיתוח על־ידי נישול

ב־ 2לדצמבר 1961 החליט הבינום היהודי־ערבי,
אשר התקיים בקולנוע ״מונרבי״ בתל־אביב,
לאחר ששמע פרטים על הסכנה אשר
(המשך בעמוד )4

מעשה בנהג ושמו חיים
שחשב שצמחו לו כנפים.
על הדרך הוא עף,
לפני צומת עקף !

נ הג נכבד!
נסה כוחך בשירה. השלם החמשיר ושלח בגלויה את הצעתך לשורה
החמישית עד 10.4.62 לפי הכתובת: תחרות חמשירים, ת .ד.
15018ת״א—יפו, בציון השם, הכתובת ומם׳ רשיון הנהיגה.
עבור שלושת ההצעות המצטיינות יוענקו פרסים: אחד בסך
20ל״י ושנים בסך 10כ״א.
התשובות׳ תתפרסמנה בעתונות.

המועצה הלאומית למניעת תאונות

י<ניעג

מכתבים

במדינה

(המשך מעמוד )3
מאיימת על אדמות ״אלשנור״ (בגליל) ״לתבוע
הפסקת הנסיונות לנוול אדמות הפלחים
בטענות פיתוח ובד׳.״
בישיבתו האחרונה דו הועד היהודי־ערבי,
שנבחר בכינוס זה, בבעיה זו מחדש, והוא
רואה בצו שר־האוצר, בדבר הפקעת 5550
דונם מאדמות אלו, השייכות לתושבי דיר־אל־אסד
ובענה ועוד, התנקשות בזכויות
האזרחים הערבים, ונסיוז לסתום מקורות
פרנסתם והפקרתם לעוני וחוסר־כל.
לאור העובדות מז העבר, ונוכח מדיניות
נישול הפלחים הערביים מאדמותיהם, רואה
הוועד שהטענות ברבר צרכי פיתוח, שהעלה
שר האוצר להצדקת צעדו, אינו נשענות
על בסים של אמת כלשהי, ושהו סותרות
את זכויות תושבי הכפרים הללו לחיות בשלווה,
כשהם בטוחים בזכות על אדמותיהם,
ובזכות לעבדם ולהפיק את השיש והאבנים
בהם הו עשירות. אי־לכד אינו יכול הוועד
שלא לראות בצעד זה, אלא נשלני נזעני.
איז זה פיתוח ואיו זו קידמה, להרוס
עתידם של תושבי כפרים שלמים. ..
הוועד שלנו תומר במאבק תושבי כפרי
״אלשנור״ ותומר בכינוסם הציבורי, על
קיומו הודיעה ועדתם, ב־ 31 למרס ,1962
למען ביטול צו ההפקעה. הוא קורא את
כל האזרחים, יהודים וערבים, לתטוד באזרחים
אלה.
הצלחתם תהיה הצלחת המערכה למעז ביטול
הממשל הצבאי, ולמעז שוויוז זכויות
שני העמים וביצור האחווה ביניהם.
שוכרי אל כאזן, הוועד היהודי־ערבי
לביטול הממשל הצבאי, חיפה
העם נצחון בקרב
הדמוקרטיה הישראלית נחלה השבוע נצי
חון מזהיר. ממשלת ישראל נאלצה לקחת
חזרה את הצעת חוק לשון הרע, אותה
הניחה לפני שלושה שבועות על שולחן
הכנסת (ראה להלן).
גורמים רבים חברו במערכה זו להגנה
על חרות האדם הישראלי. העתונות הישראלית,
שנפגעה במישרין, התאחדה כמעט
כולה* .מפלגות האופוזיציה התכוננו ללחום
בו בעקשנות במליאת הכנסת ובזזעדות.
דעת־הקהל הישראלית התעוררה במידה רבה.

אשכול לדוד׳י

אם טוב הדבר בעיניכם — הרי שיר
לכבוד חג הפורים:
היה היה איש גדול /ושמו היה לוי
אשכול / ,וכפי שהיה בעל־נכסים — /
היה ונעשה לשר־הכספים / 1ובשבתו על
כיסא ממשלתו / ,חשבוהו לנאמן, לפי הוד
רוממותו / .ואם שאלוהו :״מה בלירה?״ /
היה משיב :״בני, אל־תיראן /הלירה תהיה
בשלמותה / ,כמו שהיתה בקדמותה!״ /
אך עד מהרה התחרט / ,והפיל גורל במחתרת
/ .הגורל נפל בחודש אדר /והקול
נשמע עד כרמל־הדר / :כי הלירה, המסכנה
/ ,נפלה ואבדה ממשקלה! /ואשכול,
הכופר, ידיד של ־מי? /אני לדו׳די, ודו׳די

סבא א. גורפיל, נתניה

סירה טובעת

פרסוםדר ׳ עקב סון

ההופעה שאורגנה על־ירי ועדת־שוש! של
תל־אביב
עירית תל־אביב באולם קולנוע
(העולם הזה )1280 עוד תכה הדים בציבור.
אין מילים בפי להביע את שאט-הנפש
ולתאר את הטעם הרע שנשתייר בפי אפילו
כעת 24 ,שעות אחרי ההופעה. בזיון כזה
לא היה עובר בשתיקה בשום מדינה תרבותית
בעולם.
ישבו להם על הבמה אלופי ההומור הישראלי
שתו כל העת משקאות חריפים
כמו בבית־טרוח, ניבלו את פיהם בכל ניבו־לי־הפה
שאפשר להעלותם על הלשון ולעגו
לקהל האלפים בשטויות.
אתמול חזיתי בלוויה מפוארת (שעלתה
לי במיטב כספי) להומור הישראלי. ולואי
וסירה זו היתה טובעת בימה המזוהם של
תל־אביב העיר לפני הפלגתה.
א. עצמון, רמת־גן
פורים בפתח
הגבירו מתח (הרווחים)!
הפלט״ח פורק זה מכבר, אולם אחדים
מ״גיבוריו״ ממשיכים עדיין לקצור, ללא
כל נקיפת מצפון, פירותיו, בנצלם את ה־ז׳רגון
החברה־מני שנוצר על־ידי הלוחמים,
ליד מדורה דועכת, לאחר ימים של אי־עצימת
עין.
אחד הגיבורים, אולי הגיבור מכולם, הינו
ללא ספק רז בן־אמוץ, הטורח מדי פעם
לרענו את זכרונותיו באימרותיו השנונות.
ואם מותר לעשות זאת על־יד המדורה, מדוע
לא בקולנוע תל־אביב או בהיכל־התרבות,
מה עוד בחסות מטה חגיגות שושן, קרי
עיריית תל־אביב?!
למעלה ממחצית הרבבה של שוחרי הבידור
הקל, או לא הקלוקל, שילמו מחירים
מפולפלים עבור הישיבה על כסאותיו המרופדים
של ההיכל. שילמו וקיוו, אד לשווא...
טוב הגדירו את העסק אנשי רביעיית־התי־אטרוז
באחד משיריהם הנדושים ביותר:
״חוטפים והולכים״ ..
ב. אילון, כפר־סבא

איגוד לקשרי ידידות
ישראל-קובה
ביום החמישי ,29.3.1962 ,שעה 8.30
בערב באולם בית־החלוצות׳ ,תל־אביב
המלך ג׳ורג׳ .37
ערב מוקדש לנושא

קו בהשל היו ם

בהשתתפות

מזכירת צירות קובה
בתכנית: דברים, רשמים מביקור
בקובה, סרטים דוקומנטריים ותערוכת
תצלומים וכתבי־עת קובאניים.

אסף לא אסף

נפתח קורם חדש לקוסמטיקה בהנהלת גב׳ גניה
מקודם מנהלת בי״ם הסתדרותי
לקוסמטיקה. השתלמות מעשית,
הלמוד בהשתתפות רופאים.

ס לון גני ה
בן־יהודה ,52 תל־אביב
המכון ליופי פתוח גם ללקוחות,
טיפולים אינדיוידואליים.

״ העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת.ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס סשה שהם בע״ם, ת״אי
פין . 6העורך הראשי: אורי אמרי • המו״ל: העולם הזה גע״ם.

נאלצתי לכתוב את מכתבי בעניין התקרית
בין סגן־שר-החינוד והטייס הפצוע, בלשון
סני-נהור (העולם הזה .)1274 הואיל
ויתכן שבינתיים יתקבל חוק לשון הרע,
אינני רוצה שאורי אבנרי ילד בגללי לבית־הסוהר.
בכלל
לא זועזעתי למקרא הידיעה בעתו־נים
על התנהגותו של סגן־שר־החינוד, מר
עטי אסף. התנהגותו הבלתי־פרועה של תת־השר,
בסרבו לקחת את החייל הפצוע לבית־החולים,
אינה מוכיחה שהוא עבריין מוסר,
וכמו כן אינה מוכיחה כלל שאינו מתאים
לתפקידו כתת־שר החינוך. כמו כן, כאזרח,
אינני רוצה לדעת איזה צעדים חושב ה־מטכ״ל
לנקוט נגד תת־שר־החינוד, שלדעתי
יש לו חינוך מעולה.
אינני נוטה לקבל את נירסת הקצין, הואיל
והצטדקותו הבלתי־עלובה של מר עטי-
אסף היא מספקת בהחלט. הואיל ובאמת
קשה לקחת פצוע במכונית ...מי שמוסמד
לכד לא חייב לברר את הפרשה, ואם ימצא
האיש אשם, אסור לפטר אותו תיכף וסיד,
כי כל יום נוסף בו הוא מכהן כתת־שר־החינוד,
אינו מעטה כלל כלימה על החינוך
העברי.
גבאי אברהם, בת־ים

פותרות עתונים על חוק לשון הרע•*
הפסד של כסה מיליונים
אך לכל הדעות הושג הנצחון בעיקר על־ידי
כוח שפעל מחוץ לגבולות המדינה:
העתונות העולמית.
ההתערבות הישירה של דעת־הקהל העולמית,
בצורה שלא היה לה תקדים מאז
קום המדינה, גרמה לתוצאות מרחיקות־לכת.
מנהלי המגביות הציוניות שיגרו קריאות
ס.או.אם ,.ניבאו כי הפירסומת השלילית
תעלה למדינה מיליוני דולרים, דווקא כשהיא
זקוקה להם ביותר. משרד־החוץ קלט את
זעקות השגרירים הנדהמים, שעמדו במצור.
הם הודיעו כי תיאור ישראל כמדינה טוטא־ליטארית
יהרוס את מערכתה להשגת נשק
ועזרה. כי עד כה היתה הטענה העיקרית
של ישראל במערכה זו, שהיא מהווה מיב־צר
יחיד של הדמוקרטיה במרחב.
לא מקרה הוא, על כן, כי בתוך מפא״י
עצמה באה דרישת הגניזה דוזקא מצד שני
השרים הקשורים ביותר בענייני־חוץ. גולדה
מאיר הרימה את קולה בישיבת הממשלה,
וכמוה גם אבא אבן, מי שהיה שגריר
ישראל בארצות־הברית, ומי שמתכוזן להיות
שר־החוץ הבא. אבן קיבל מכתב פרטי מידי
עורכו של וושינגטון פוסט, העתון אדיר־ההשפעה
בבירת ארצות־הברית, שגינה בחריפות
את הצעת־החוק.
הסתירה הפנימית. המערכה כולה
עוררה מחדש שאלה ישנה, המנסרת בחלל
המדינה מזה שנים.
הוגי־דעות רבים במדינה סבורים שאם
כי בן־גוריון ואנשי־חצרו שואפים אמנם
להקמת• דיקטטורה בארץ — לא יעלה הדבר
בידם בתנאים המיוחדים של מדינת ישראל.
כי המישטר הקיים במדינה תלוי בתרומות
היהודים וברצון הטוב של הציבור בארצות
המערב. רודנות גלויה תערער יסודות אלה.
לכן יאלץ גם בן־גוריון לשמור על הסממנים
החיצוניים של דמוקראטיה פורמלית —
כגון קיומם של עתונים בלתי־תלויים.
היו שהטילו ספק בנכונות תיאוריה זו.
אולם מאורעות החודש האחרון חיזקו אותה
במידה רבה.
סיבוב אחד. הדמוקראטיה הישראלית
(המשך בעמוד <6
* להוציא את ג׳רוסלם פוסט, עלון־התע־מולה
המפא״יי לדוברי האנגלית, שהוסיף
להגן על החוק עד הרגע האחרון.
* מלמעלה :״ישראל דנה בחוק דראסטי
להגבלת העתונות״ (ג׳ואיש אקספוננט, פיל־דלפיה)
,״צנזורה בישראל״ (כנ׳־ל) ,״חוק
מחריד״ (טייסס, לונדון) ,״מערכה בישראל
נגד הצעת־חוק על העתונות״ (לה־סונד,
פאריס) ,״איום חדש״ (ניו סטייטסמן, לונדון)
,״חוק לשון הרע בישראל״ (גארדיאן,
מאנצ׳סטר).

העולס הזה 1281

חוקה חלקית -חוקה המבטיחה
את זכויות־האדם ואת חרויות־האזרח
היסודיות.

פנחס רוזן הוא אדם הגון. בעיני
^) ר בי ם ממעריציו, הוא התגלמותה של
ההגינות בישראל.
על כן לא ייפלא, בי מר רוזן עשה השבוע
מעשה אמיץ לדוגמה. הוא יצא להגנת
הצעת חוק לשון הרע. הוא הודיע על
כך לכל העתונים, ואף נימק את עמדתו
בראיון רשמי, אותו פירסם בבטאון מפלגתו
הליברלית, הבוקר.
מר רוזן לא רצה כי יחשדו בו, חס
וחלילה, שהוא מנער את חוצנו מהצעת־חוק
עצמו ניצח על ניסוחה, יחד עם שהוא ליברל מופלג אחר, היועץ המשפטי גדעון
האוזנר. הוא לא רצה לתת למישהו פתחון
פה להגיד כי דעותיו השתנו ביום בו יצא
מן הקואליציה והפך לראש מפלגה אופוזיציונית.

נוהג אדם הגון. וגם אדם חכם.
אחרת יכול היה יורשו של מר שהרי רוזן, שר־המשפטים דוב יוסף, לשלוף מתיקי
משרד־המשפטים את הטיוטות הקודמות
של החוק, הנושאות את כתב־ידו של
מר רוזן.

לתמיכתם הבלתי־מסוייגת.
רבים מכותבי המאמרים הראשיים קראו
את הנוסח המילולי של הצעת־החוק. בעולם
כולו אין מומחים טובים מהם לבעיות הממשיות
הכרוכות בחופש־העתונות, לחוקים
של לשון הרע ולענייני צנזורה.

והנה מסתבר בי בל המערכה לא
היתה אלא אי־הבנה גדולה אחת.
הכותבים פשוט לא העלו על דעתם
בי מנסח הצעת-החוק היה
מר רוזן ההגון, הליכרלי והפרוגר־סיבי,
לכן לא עמדו על מהותה
האמיתית -ההגונה, הליברלית
והפרוגרסיבית -של הצעת־החוק.

**ר דהן הוא אדם הגון. לכן דאג
}/להעמיד את כולנו על עובדה חשובה
— שחלקים מסויימים של הצעת חוק לשון

מדינה פאשיסטית לא היתד, מתביישת בה.
היא לא הבטיחה אף אחת מחרויות האדם
— לא את חופש הביטוי, לא את חופש
ההתארגנות, לא את חופש התנועה. הכל
היה תלוי בשרירותו המוחלטת של הנציב
העליון•

* * ר רו ץ הוא אדם הגון. על כן נמסר
^ /ל ו, ביום קום המדינה, תיק המשפטים.
מאותו יום היה אחראי, עם הפסקות קצרצרות,
ועד לכינון הממשלה הנוכחית, לכל
החקיקה הישראלית.

מה עשה רוזן? האם ניגש לבטל
מייד את בל חוקי הדיכוי
והשרירות של הדיקטטורה הקולוניאלית?

ושלום.
אף אחד מן החוקים האלה (פרט לחו־

תמיד בדאי להיות הגון.

אדם הגון אינו יכול להתחשב
כקטנות כאלה. הוא חייב להישאר
עיקכי בהגינותו -אפילו יביא
הדבר לחיסול מוחלט של כל זכויות
האזרח.

**ר רוזן הוא אדם הגון. לכן קרה
^ /,לו מה שקרה לאנשים הגונים רבים
לפניו: אין מבינים אותו.
הנה חיבר מר רוזן הצעת־חוק ליברלית,
פרוגרסיבית, שכולה מוקדשת להגנה על
האזרח הקטן חסר־הישע מפני הזאבים הנוראים
ביער העתונות. האם מודים לו על
כך? האם מברכים אותו על יוזמתו הליברלית
והפרוגרסיבית?
לא ולא. אין הבנה למלאכתו ההגונה.
משמיצים את הצעת־החוק ומעלילים עליה
כאילו היא נאצית, פאשיסטית וקולוניאלית.

מעולם לא עמדה ממשלת ישראל בפני
התקפה נזעמת וקטלנית כזאת בעתונות
העולמית כמו בשבועיים האחרונים. תוך
ימים מעטים איבדה יוקרתה שהצטברה במשך
שנים ארוכות. בכל רחבי העולם המערבי
יצאו חשובי העתונים נגד הצעת־החוק
של מר רוזן ההגון.
• טיימס של לונדון, העתון החשוב
ביותר בעולם, הכתיר את מאמרו הראשי
בכותרת :״חוק מחריד״.
ס גארדיאן של מאנצ׳סטר, העתון
השני בחשיבותו בבריטניה, קבע כי הוא
מחסל את הדמוקרטיה.
• וושינגטון פוסט, העתון החשוב
ביותר בבירה האמריקאית, הנקרא על־ידי
הנשיא, כל חברי הממשלה וכל חברי הקונגרס,
קבע שהוא ״סותם את פי העתו־נות״.

טיימם של ניו־יורק, העתון האמריקאי
האחראי ביותר, טען כי החוק
ישים קץ לכל ביקורת הוגנת במדינה.
9לה מונד, העתון מס׳ 1של צרפת,
עמד על הזדעזעות כתבי־החוץ.
עשרות עתונים ושבועונים בכל רחבי
העולם הצטרפו למסע. בלטו ביניהם דווקא
העתונים היהודיים בארצות־הברית ובבריטניה,
הרגילים לרקוד לפי חליל התעמולה
הציונית. מאמריהם גרמו אי־נוחות׳ מרובה
לממשלת ישראל דווקא בשעה שהיא זקוקה

ככל שנות־שרותו הארוכות כשר
המשפטים, לא ראה מר רוזן הה גון
צורך לפעול להגשמת הצעה
פשוטה זו.

ץ^ר רוזן הוא אדם הגון. הוא לא מצא
}*ן פסול בהמשך קיומם של חוקי־המנדט
הקטלניים. וגם בכך היה עיקבי: שהרי
מר רוזן התנגד בשעתו לכל מאבק נגד
השלטון הבריטי, תמך למעשר, בהמשך
קיום המנדט והתנגד להקמת המדינה כאשר
מיטב הנוער העברי כבר שפך את דמו
למענה.
מר רוזן קיבל, איפוא, את חוקי המנדט
כבסים לבנות עליו — כנקודת־מוצא בדרך
טובה שראוי להמשיך בה.

מכאן העובדה שבמשך כל 14
שנות קיום המדינה לא הביא שר
המשפטים לכנסת אף הצעת־חוק
אחת שיש בה הרחבה של זכויות
האזרח.
הביא שר־ד,מששל
חוקים חדאת
חרות האדם
לדיקטטורה של

גם כשהגינות זו מחזקת את מחייבי
החוק ברגע המכריע של הדיון על הצעת־החוק
בממשלה, כאשר דרשו כמה משרי
מפא״י עצמה לגנוז אותה, נוכח ההד שעוררה
בחוץ־לארץ.

וכראש המשמיצים עומדים דווקא
אלה שהיו צריכים להבין
לרוחו של אדם הגון, כעל רמה
בינלאומית, במו מר רוזן -העתו•
נות העולמית.

אילו היתד, קיימת חוקה כזאת, היו
כל חוקי הרודנות מתבטלים מזמן. בית־המשפט
היד, מבטל אותם בסיטונות. היה
נקבע סייג ברור להחלטותיו של רוב מיקרי
בכנסת — כי בניגוד לחוקים, וגם בניגוד
ל״חוקי־יסוד״ ,ניתנת חוקה לשינוי
רק על־ידי תהליך מיוחד, ברוב של שלושה־רבעים.

פבח־ם־
חזן: הה היה \\2־ך\ז רורא \זזז\זור השן זגר?
הרע אינם אלא חזרה על סעיפים דומים בחוק
הקיים.

וזה באמת נכון.

כאשר גירשה מלחמת־השיחרור העברית
את הכובש הזר מן הארץ, נשארה בארץ
מערכת־שיפוט שהגיעה ברמתה למיטב המסורת
הבריטית. עובדה זו הסתירה פרט
אחר, חשוב הרבה יותר: כי האנגלים גם
השאירו אחריהם מערכת חוקים ותקנות שאין
כדוגמתה אלא במדינות של דיקטטורה
חשוכה.
בארץ נהוג לדבר על חוקי המנדט כעל
״חוקים בריטיים״ ,כאילו הנהיג המנדט ב־ארץ־ישראל
את החוקים ששררו באותה שעה
בבריטניה הגדולה עצמה. אין טעות גדולה
מזו.
מלאכת־החקיקה של שלטונות־המנדט היתד,
כפופה למשרדיו,-מושבות הלונדוני, ולא
למשרדים האחראים לחקיקה בבריטניה. הם
הנהיגו בארץ רבים מן החוקים הבריטיים,
בצד החוקים התורכיים.

אולם כצד בל אלה, חוקק המחוקק
המנדטורי מערבת שלמה של
חוקי דיכוי קולוניאליים, החל בחוק
העתונות ובלה בתקנות ל־שעת־חירום.
זוהי מערבת חוקים
רודניים, שמטרתה היחידה היתה
להבטיח את הדיקטטורה המוחלטת
של הנציב העליון, פקידיו
וקלגסיו.
כאשר ירד הדגל הבריטי מן התורן של
נמל חיפה, היתד, קיימת בארץ חקיקה ששום

קים אנטי־ציוניים מובהקים) לא בוטל.
כולם נשארו שרירים וקיימים. אולם מאחר
שמר רוזן ההגון, הליברלי והפרוגרסיבי
אוהב סדר, דאג להעביר רשמית את בל
סמכויות הנציב העליון לשרי ממשלת ישראל.
למראית־עין
לא היתד, דרך אחרת, עד
להחלפתם ההדרגתית של החוקים.

אולם היה פתרון פשוט: אפשר
היה לחוקק חוקה, ולתת בידי
בית־המשפט העליון את הסמכות
לבטל בל חוק הפותר חוקה זו.
כך היה עושה שר־משפטים אחר — פחות
הגון, פחות ליברלי ופחות פרוגרסיבי ממר
רוזן.
אולם הדבר לא נעשה. לא ניתן אפילו
תוקף חוקי למגילת־ד,עצמאות, המבטיחה חופש
ושוויון והרבה דברים טובים אחרים.
מגילה זו, התלוייה על קירות משרדי־הממשלה,
אינה שווה את הנייר היפה שהיא
מודפסת עליו. מבחינה משפטית, היא שווה
כקליפת השום.
יש טענה ניצחית נגד חקיקת חוקה בישראל.
נאמר כי נסיון כזה היה מעורר
מלחמת־אחים בין דתיים וחילוניים. גם מר
רוזן ההגון אימץ לעצמו גירסה זו. אחרת
אפשר היה לחשוב כי היא מהווה אמתלה
אווילית ושקרנית.

כי חוקה אינה חייבת להיות
שלמה. אין היא חייבת לנגוע בכל
פרד הבעיות הברוכות בהפרדת
הדת מן המדינה. די היה כ
במשך
כל השנים האלה
פטים סידרה בלתי־פוסקת
שים, שצימצמו עוד יותר
במדינה, אפילו בהשוואה
המנדט.
היה זה מר רוזן ההגון שדרש מדי שנה
להאריך את תוקף התקנות לשעת־חירום,
המאפשרות מאסר ללא משפט, גירוש, הג־לייה
ואלף ואחת תועבות אחרות.
היה זד, מר רוזן ההגון שלחם כארי למען
קבלתו של חוק העבירות נגד בטחון המדינה
— החוק הנאצי שעל פיו נכלא
אהרון כהן.
היה זה מר רוזן ההגון שניסח את חוק
לשון ׳הרע והתכונן להניחו על שולחן הכנסת
— לולא עבר החתול השחור של
פרשת־לבון בינו לבין מר בן־גוריון, והביא
להתפרקות הממשלה בה כיהן.
הצעת חוק לשון הרע היא דוגמה נאה
לשיטת פעולתו הליברלית וד,פרוגרסיבית
של מר רוזן ההגון. ביסודה מונחים הסעיפים
הקטלניים של ימי השלטון הקולוניאלי
— סעיפים שאינם קיימים דוגמתם
לא בבריטניה, לא בצרפת ומובן שלא באר־צות־הברית.
סעיפים קטלניים אלה — וביניהם
הסעיף המאפשר סגירת עתונים באופן
שרירותי — לא הופעלו בדור האחרון, כי
בית־המשפט הישראלי לא האמין שהם
משקפים עוד את רצונו של המחוקק הישראלים

עתה
ביקש מר רוזן ההגון רתת
לסעיפים אלה תוקף מקורי ישראלי
-ובצורה זו להבריח את
בית־המשפט להפעילם.

הוא לא הסתפק בכך. על גבי הסעיפים
הקטלניים של המנדט הערים עוד כמה וכמה
שכבות של סעיפים קטלניים ׳מתוצרת
ישראל. ואת הסאלאט המורעל כולו התכונן
שר־המשפטים ההגון, הליברלי וה־פרוגרסיבי,
להגיש לאומה, לולא אותו חתול
שחור.

**ר רוזן הוא אדם הגון. הוא גם אדם
ליברלי ומנהיג של מפלגה ליברלית.
אלא שהליברליזם של מר רוזן הנהו,
כנראה, ליברליזם מסוג חדש. הוא לא היה
ידוע לעורכי האנציקלופדיה הבריטית, כאשר
ניסחו את הרעיון הליברלי כלהלן:
״ליברליזם פירושו האמונה בערך האישיות
האנושית, הדעה כי מקור כל קידמה טמון
בהפעלה החופשית של מרץ אנושי, הרצון
לשחרר כל פרט וכל קבוצה, כדי שיוכלו
להפעיל את כוחם באופן חופשי.״
כללים אלה חלים, מן הסתם, על ליברלים
פשוטים. לליברלי הגון כמו מר רוזן
ישנם כללים משלו.

אלוהים יצילנו מן האנשים ההגונים.
על הכלתי-הגונים נתגבר
בכוחות עצמנו.

תונוני ־ ת

במדינה

כל רזכויות שסורוח

#מאחורי הקלעים תעלה בחוגי הממשלה ההצעה לבצע

את פפק־דין אייכמן בירייה, ולא בתלייה. בעלי ההצעה מעדיפים
צורת הסתה שלא תהיה קשורה במקום קבוע, בתליין מקצועי ובמיתקן של
קבע. הס מבקשים לשכנע את ראש־הממשלה לקבל את דעתם בשני נימוקים:
(א) הדבר יעורר בעולם רושם פחות שלילי מאשר תלייה, ו(ב) אפשר יהיה
להרכיב כיתת־אש מיוצאי בל ארצות הפזורה, ובצורה זו להפגין את אחדות
יהודי העולם במעשה זה.

• מפ״ם עומדת להגיש הצעה לתיקון מקיף* של חוק העכי־ר
ותנגדבטחוןהמדינה. הצעה זו לא תצטמצם בסעיף שעל פיו נשפט
אהרון כהן, אלא תעבי ר רביזיה כללית על כל סעיפי החוק. יתכן כי פעולת
מפ״ס תהייה מתואמת עם פעולות של מפלגות אחרות, כגון מק״י והליברלים,
המתכוונות אף הן להציע הצעות לתיקונים נרחבים.

(המשן מעמוד )4
נחלה נצחין בקרב, מפני שלוחמי־החופש
במדינה הצליחו לעורר את שוחרי־החופש
בעולם. לקח זה ייזכר לעתיד.
כי נצחון בקרב אחד אין פירושו נצחון
סופי במערכה. החזרת חוק לשון הרע
לממשלה אינה סוף פסוק. היא רק מוכיחה
כי נצחון כוחות הרודנות בישראל אינו
בטוח ואינו מחוייב־המציאות. הוא אפשרי
רק אם לוחמי־החופש יתפטרו מתפקידם, אם
ישתמטו ממאבק, אם לא יעמוד להם אומץ־
לבם.

הממ של ה
אנאטומיה ש ד הוק

• יתפן מאד כי ״חוק לשון הרע״ לא יונח שוב על שולחן

הכנסת בעתיד הנראה לעיין. שגרירי ישראל בחוץ־לארץ הבטיחו
לעורכי עתונים חשובים, בשיחות פרטיות, סי ההצעה תיגנז בכלל. גם שרת״
החוץ סבורה שכל הצעה מתוקנת תעורר מחדש את זעם העתונות העולמית,
שהיא עתה ערה לעניין זה. לעומת זאת ישתדלו אנשי בן־גוריון להעביר
בקרוב הצעה מתוקנת, מתון תקוות שחוק המופנה רק נגד העתונים המקומיים
לא יעורר תגובה בעתונות העולמית.

• אם תוכיח שביתת ארבע־השעות ביום רביעי זה, כי
פועלי ישראל מוכנים ברצינות למאבק למען שמירת רמת־השכר,
עלולה לפרוץ בקרוב שכיתה כללית לזמן בלתי־מוגבל.
לגבי יוזמי השביתה השבוע, אין היא אלא חזרה־בללית, שתעמיד את הכוחות
במיבחן ממשי. לעומת זאת ינסו המפלגות המתונות, ובראשן אחדות־העבודה,
להפסיק את השביתות, להחזיר את המאבק למסלול של דיון בהסתדרות, כדי

הצעת חוק לשון הרע בנוייה שכבות-
שכבות, כמו תל ארכיאולוגי. השיכבה התחתונה
הונחה עוד לפני שמונה שנים.
זקן ירושלמי בשם מלכיאל גרינחילד
הפיץ עלון משוכפל קטן, בו השמיץ קשות
עולה הונגרי בשם ישראל קסטנר, שהיה
דובר משרד המסחר והתעשיה. העלון לא
עורר שום רושם. קסטנר לא הגיב. אולם
הבום שלו, שר המסחר והתעשייה דוב
יוסף, הכריח את היועץ המשפטי להגיש
משפט פלילי נגד גרינודלד.
משפט קסטנר הוכיח דבר אחד: במצב
החוקי הקיים, אסור לאדם להגיש משפט
דיבה אם ידיו אינן נקיות. אמנם לא היו
בידי גרינוולד הוכחות ממשיות לאמיתות
האשמותיו בשעה שכתב אותן. אולם פרקליט
מוכשר שבר את קסטנר בחקירת שתי־

וזננין הנודדת
למנוע התפרקות הקואליציה הממשלתית, ואולי גם פירוד רציני בהסתדרות.
• ארגון המשתכנים עשוי להפיד לגוף של קבע. ארגון זה,
שקם באופן ספונטאני לטיפול בבעיית המשכנתאות הצמודות־לדולר למחרת
הפיחות, הצליח עד כדי כן, שכסה מיוזמיו דנים באפשרות להפכו לארגון ארצי
קבוע, שיטפל בכל בעיותיהם של דיירי שיכונים ותיקים וחדשים, כגון איכות
הבנייה בשיכונים חדשים, צפיפותם, צורתם, תנאי המשכנתאות וכר. נדונה
גם האפשרות להקים בצד הארגון קרן למתן הלוואות למשתכנים בריבית
נמוכה.

• הסערה הציבורית סביב פרשת חטיפתו של יוסל׳ה
שוחמכר תתעורר מחדש כשבוע הבא. אס לא יוחזר הילד עד יום
חמישי הבא, המועד שנקבע כהפוגה במערכה להחזרתו, עומדים מספר ארגוני
נוער, בצירוף תלמידי בתי־הספר התיכוניים, לערוך הפגנות מחאה. כמו כן
קרוב לודאי שחוריו של יוסל-ה יגישו שורת תביעות אזרחיות פרמיות נגד
תושבי מושב קוממיות, אותם הס רואים כאחראים להיעלמו של בנם.

• קיימים סיבויים רציניים פי יועלו תעריפי־הדואר לחו״ל.
פיחות הלירה גורס להפסדים ניכרים לדואר הישראלי, החייב לסלק את הפרשי
הדואר הבינלאומי בפרנקים שווייציים. לעומת זאת, אפשר להניח כי תעריפי•
הדואר בפנים הארץ לא יועלו בינתיים.

וערב, הוכיח שהיד, יסוד רב להאשמות
נגדו. ואילו העולם הזה, שנתן פרסומת מכסימלית
למשפט עוד מיומו הראשון, הפך
אותו למאורע המרכזי של המדינה.
מבחינת האינטרס הציבורי, היה משפט
קסטנר מועיל ביותר. הוא חשף בפני
אזרחי המדינה בפעם הראשונה עולם שלם
של תגליות: שליחות בראנד והסגרתו,
פעולת אייכמן, בעיות ההצלה והמגע עם
הנאצים. אין ספק כי הוא דירבן את ממשל
ישראל לפתוח במסע לתפיסת אייכמן.
אולם היועץ המשפטי דאז, חיים כהן, לא
שכח מעולם את המפלה המוחצת שספג.
שתי תוצאות. פרשה שניה החריפה
עוד יותר את החלטתו של חיים כהן.
גילוייהם של העולם הזח ושורת המתנדבים
על השחיתות בצמרת המשטרה הכריחו
את עמוס בן־גוריון, בניגוד לעצת
כל ידידיו, להגיש משפט דיבה. שוב הצליח
הפרקליט, שמואל תמיר, לגלות גילויים
מרעישים בחקירות שתי־וערב. ושוב דאג
העולם הזה כי הגילויים יחדרו לתודעת הציבור
הישראלי.
התוצאה: טיהור בצמרת המשטרה, סילוק
המפקח הכללי והרשעתו בדין. תוצאה שניה:
החלטת השלטון לסתום פירצד, זאת.

כך חיבר חיים כהן את הטיוטה הראשונה
של חוק חדש. חידושיו, שנבעו במישרין מלקח
משפטי קסטנר ועמום:
•י הגבלת חקירת השתי־וערב, כך שאי
אפשר יהיה להבא לעמוד על יושרו של העד
ועל אופיו.
• י חיסול פומביות המשפט, על־ידי איסור
פירסום העדויות ופסק־הדין.
9הטלת עונש גם על פירסום דברי
אמת.
4הדרישה כי הנאשם יוכיח כי כבר
בעת הפירסום היו בידיו כל הראיות —
כדי להכריחו לגלות מקורות אינפורמציה.
אילו היו סעיפים אלה קיימים בימי משפטי
קסטנר ועמוס, היתד, התביעה מנצחת
בשניהם באופן אוטומטי.
מומחה לעסקי־ביש. הצעת-חוק זו
לא הובאה מעולם לקריאה בכנסת. היו לכך
כמה סיבות.
אחרי מפלותיו הנישנות כיועץ המשפטי,
נתערער מעמדו של חיים כהן. גברה הדעה
כי לכהן חסר חוש פוליטי, וכי הוא מסתבך
תמיד בעסקי־ביש. הממשלה חששה
כי הגשת הצעת־החוק שלו רק תעורר
סערה נוספת. בימים ההם, לפני השתלטותו
הגמורה של בן־גוריון במפא״י ועליית
נערי־חצרו, לא הוכשרה עדיין הקרקע לחוק.
גם הצורך המיידי נעלם. אחרי משפט
עמוס בן־גוריון, לא בא משפט חדש מסוג
זה. כי העזלם הזה, והחוגים הקרובים לו
בדעותיהם, החליטו כי שוב אין טעם לשים
את הדגש על פרשות־שחיתות בודדות, ותחת
זאת יש לחשוף את מהות המישסר המולידן.
עונת המשפטים הציבוריים הגדולים חלפה,
והצעת־החוק נגנזה, למרות שעברה
כמה וכמה עיבודים.
הכרזת מלחמה. היא נשארה במגירה
עד למחרת פרשת־לבון. אז הוצאה שוב —
אולם הפעם היו לה כתנות שונות לגמרי.
בפרשת־לבון בלט תפקידה המכריע של
העתונות החופשית, שגיבשה את חזית הלוחמים
נגד קנוניית נערי־החצר. בשיניים
חורקות קרא בן־גוריון מדי בוקר את
העתונים, שהכריחו את המפלגות להיאבק,
ושהקימו תנועה ציבורית אדירה. ביחוד
גברה שינאתו להעולם הזה ולמעריב.
כבר למחרת יום הבחירות לכנסת החמישית,
כשרק הסתמנה המפלה הגדולה של
מפא״י, ועוד טרם הובטח כי מפא״י תצליח
להקים קואליציה חדשה, סיכם בן־גוריון
את דעתו בפומבי. בהודעתו הודיע כימפא״י
נחלה מפלה, יען כי ״קמה חזית של שינאה
והשמצה של כל המפלגות נגד מפא״י, שהתנהלה
בסגנונו של שבועון מסויים.״ (העולם
הזה 250ו) .זאת היתד, הכרזת מלחמה.
למשרד המשפטים ניתנה הוראה פשוטה
ומפורשת: להביא לחיסולו של העולם הזה,
ולקצץ את הכנפיים גם לשאר העתונים
במדינה, כדי שפרשת־לבון לא תישנה.
שיבבה על גבי שיפכה. דוב יוסף
וגדעון האוזנר שלפו מן המגירה את הטיוטא
האחרונה, שהוכנה בימי כהונתו
של פנחס רוזן (ראה הנידון) ,והתאימו אותה
לתפקיד החדש. כך נוספה לשיכבה ה־קודמת,
שנועדה למטרה אחרת, שיכבד,
חדשה לגמרי.
דוב יוסף אינו יודע חוכמות. אילו עיבד
הצעת־חוק פשוטה וחדשה, המכודנת
נגד העולם הזה בלבד, יתכן ולא היה מעורר
תגובה כה מוחצת. אולם שר־ד,משפטים,
המצטיין בפסיכולוגיה של מושל־מחוז קולוניאלי,
החליט לנצל את ההזדמנות כדי להרוג
את כל הזבובים במכה אחת.
על כן הכניס לחוק לא רק את כל החומרות
הקיימות בחוקים המנדטוריים הישנים
(ושנשכחו מזמן, מפני שלא הופעלו מעולם)
,ולא רק את המצאותיו של חיים כהן,
אלא הוסיף כמה וכמה נקודות חדשות.
בין השאר:
סעיף המאפשר לכלוא אדם בשל
השמצת מת — דבר שימנע כל אפשרות
לכתוב היסטוריה חופשית.
• הוראות חדשות לסגירת עתונים.
• סעיף מוזר המאפשר לכלוא אנשים
המוציאים לשון־הרע על ״המדינה״ בחוץ־
לארץ.
כוורת דבורים. סעיף אחרון זה היה
פיסגת הטימטום הפוליטי. כי הוא הושיב
* הודיעה תצפית העולם הזד) 1263( ,
באמצע נובמבר : 1961 ,״מתגבשת מערכה
גדולה חדשה של נערי החצר של בן־גוריון
נגד העולם ה זה בין השאר הוטל על
היועץ המשפטי, גדעון האוזנר, למצוא בכל
מחיר דרך חוקית כלשהי כדי להנחית מכה
על העתון. האוזנר שוקד על מדוכה זו מזה
כמה זמן.״

היוד* הזח 12*1

נשיא אודישן

שופט אגרנט

שופט זילכרג

מי אשם יותר — המבצע או המחוקק?
את הממשלה בכוורת הדבורים העוקצניות
ביותר בעולם: כתבי החוץ.
העתונות הישראלית התלבטה שעה ארוכה
איך להיאבק בהצעת־החוק. היא לא
עשתה את אשר היתר. עושה במקרה כזה
העתונות בכל ארץ חופשית: להכריז מייד
על שביתת־מחאה. אולם עתונאי־החוץ, שאינם
כפופים למפלגות, היססו פחות. הם
קיבלו החלטה מוחצת, הודיעו עליה לעתוני־הם
ברחבי העולם. כך החלה המערכה הגדולה
בעולם, שהכריעה השבוע את הממשלה.
כשקראו
עורכי העתונים בעולם את נוסח
הצעת־החוק, נדהמו. כי בצורתה הסופית,
על כל שכבותיה, היתד, יצירה פאשיסטית
מובהקת. משרד־המשפטים ניסה לסתור עובדה
זו, אך הודעותיו רק הגבירו את הסערה.
כי הוא לא יכול היה להשתמש בטענה
העיקרית, המושמעת בישראל עצמה: שחלק
גדול מסעיפי הצעת־החוק החדשה כבר
קיים גם כיום בחוק הישראלי.
אילו ידעו עורכי־העתונים בעולם כי גם
כיום אפשר לסגור באופן שרירותי כל
עתון ישראלי, וכי קיימים במדינה עשרות
סעיפים קטלניים אחרים שהפעלתם היתד,
מחסלת כל זכר לחופש־העתונות — היה
זעמם קובר תחתיו את שמה הטוב של
המדינה.
על כן לא השתמשו דוברי ישראל בטענה
זו בחוץ־לארץ — ונשארו, למעשה,
ללא תשובה למבקרים.
לא נותרה ברירה: הממשלה הודיעה, שתחזיר
את הצעת־החוק לוועדת השרים,
כדי להכניס בה *תיקונים״.

מ שפט אייכם!
חמש כורסות
האם משפט הנוגע לפשע המתועב ביותר
בדברי ימי אנוש יכול להיות משעמם?
השבוע, בהישמע עירעורו של אדולף בן
אדולף קארל אייכמן, ניתנה לכך תשובה
ברורה: כן.

מדווח בתם ״העולם הזה״ מאולם
כית״המשפט :
למראית־עין, לא השתנה כלום. לשלוש
כורסות השופטים נוספו עוד שתיים. מישהו
דאג לשפר את הנוף על־ידי תוספת כמה
שוטרות נאות במדים יפים, היושבות על
כסאות במעברים.
חוץ מזה נשאר הכל על כנו. אדולף
אייכמן עודו לובש את אותה החליפה,
עודו יושב באותה צורה, עודו׳ מקנח את
אפו באותן התנועות. רוברט סרבאציוס איבד
את עוזרו ואת שתי מזכירותיו החינניות,
ואת מזוודתו הכבדה סוחבת עתה
מזכירה מבוגרת ויעילה יותר. הצופים הקבועים
יושבים כולם במקומותיהם: כתבי
העתונות, הרב מרדכי נורוק בחליפתו הכחולה,
יצחק טבנקין המזוקן בחולצתו הפתוחה,
ואשתו של חבר־הכנסת יוחנן באדר.

העתונאים הזרים חסרים כמעט לגמרי.
המשפט הגדול שוב אינו מעניין אותם.
העיקר: להרוויח זמן. רוברט סר-
באציום משמיע את נימוקי העירעור. וכבר
אחרי הרגעים הראשונים, גוברת האכזבה
בין יודעי־המשפט.
כי הסניגור הגרמני המאסיבי אינו מנסה
כלל להביא נימוקים חדשים. הוא חוזר על
נימוקיו הקודמים, שכבר נפסלו על־ידי השופטים
המחוזיים. הדברים ידועים על־פה.
העוזי 1חזך1x1 ,

תפקידו של הפרקליט המערער הוא להתמודד
עם פסק־הדין, לשבור אותו מבפנים,
לגלות בו סתירות, לערער את יסודותיו•
כל זה לא נעשה על־ידי סרבאציום.
אין הוא מדבר כמעט על פסק־הדין כשלעצמו.
הוא משמיע את דבריו, ונדמה כאילו
הוא עושה זאת בחצי לב. ברור לגמרי
ששוב אינו מאמין בהצלחה.
כנאה לסניגור של אדם שנידון למודת,
הוא מנסה בעיקר להרוויח זמן. הוא מבקש
להזמין עדים חדשים — דבר בלתי־רגיל בשלב
של עירעור. הוא מודיע על פנייתו
לבית־המשפט הגרמני העליון לענייני מינה,ל,
כדי שיכריח את ממשלת גרמניה המערבית
לדרוש את הסגרת אייכמן. ואם הדבר לא
יצליח, הוא יפנה אל ועדת האו״ם לזכויות
האדם.
זמן, זמן, זמן. לכל הצעדים האלה אין
שמץ של סיכוי להצלחה. אך האם תעז
ממשלת ישראל להוציא להורג אדם המנהל
עדיין הליכים משפטיים בארץ אחרת, או
שפנה אל האו״ם? קרוב לוודאי שלא. הנאשם
ירוויח עוד כמה שבועות, עוד כמה
ימים.
יום הסכינים הארוכות. בינתיים
עוסק סרבאציוס בסילוק חשבונות. יום הסכינים
הארוכות הגיע. הוא נועץ את הלהב
בכל מי שהעיד נגד שולחו.
בא יומו של האלוף הנאצי קורט בכר,
ידידו של ישראל קסטנר .״רכושו החייב
במס מגיע עתר, למיליון מארק לאיים־
מן היה חסר הכשרון המיוחד הזה
בא יומו של הנציב הנאצי בבודפשט,
ווזמאייר .״הוא אינו יכול להיזכר במאומה

בא יומו של הפרופסור זיקס, מומחה
הס״ם לענייני היהודים :״הוא מבלה עתה
את ימיו ב שלוו ה...״
ובעיקר: בא יומו של דר׳ האנס גלוב־קה,
פרשן חוקי נירנברג, כיום מנהל משרד
ראש־הממשלה בבון. הוא סירב לדרוש את
הסגרת אייכמן. הוא סירב לממן את הגנתו.
עתה מבקש סרבאציום להזמינו כעד, כדי
שיעיד על החוקים האנטי־יו־,ודיים של הנאצים.
ואכן, אין בעולם מומחה גדול יותר
לשטח זה מאשר עוזרו הראשי של דר׳
אדנואד.
״אייכמן היה איש משטרה. אין המשטרה
אלא מוסד המוציא לפועל. לגביה
קובעים החוקים, קובעות הוראות הממשלה.
המחוקק אשם יותר ממבצע החוקים!״
כל מלה — אמת ויציב. אבל הדברים
שוב לא יעזרו לאדולף אייכמן.
שגי צדדי האוזנר. יתכן כי משפם
אייכמן לא היה מתדרדר מעולם למעמקים
כאלה של שיעמום וחוסר־תכלית, אילמלא
צומצם במתכוון לעניינו של האדם הקטן
בתא־הזכוכית.
גורלו האישי של אייכמן אינו מעניין.
בירושלים, בירת ישראל, שוב אינו מושך
קהל אף כדי למלא את האולם. אילו השכילה
התביעה, בעת ניסוח כתב־ר,אישום
וגיבוש קו הקטיגוריה, לשים את הדגש על
עצם מהות המישטר הנאצי, על מכלול גורמיו,
על כל תופעותיו — יכלה להפוך
את המשפט למאורע היסטורי, לאירוע
עולמי.
אולם התביעה לא רצתה בכך. היא
רצתה לדבר רק על צרת היהודים, ורק על
חלקו של איש אחד בצרה זו.
המאורעות, שקרו בין סיום המשפט המחוזי
ובין התחלת העירעור, רק הגבירו את
הספקות לגבי התביעה. כי התובע הראשי

של אדולף אייכמן הוא אותו איש שניסח
את חוק לשון הרע — אשר לדעת ר,עתו־נות
החופשית בעולם כולו הנהו חוק
רודני וטוטאליטארי. בדיוק כמו אותם החוקים
שאיפשרו את עלייתו של איש כמו
אדולף אייכמן ברייך השלישי.
קו זה של אירוניה דקה נשזר בכל
הופעתו של גדעון האוזנר. כאשר התלונן
סרבאציוס על הפירסומת המוגזמת שליוותה
את המשפט, קרא האוזנר בהתרגשות :
דווקא הפירסום בעתונות וברדיו הוא המבטיח
את הגינות המשפט. האם שכח האוד
נר כי הוא עצמו ניסח זה עתה הצעת חוק
הקובעת כי בישראל יתנהלו נגד העתונות
משפטים סודיים, שאף פסקי־הדין שלהם
יהיו אסורים לפירסום, אלא במקרה שהשופט
יתיר זאת בפירוש?
קול האוויר היוצא. בתנאים אלה
אי־אפשר היה לדרוש מהאוזנר להבריק ב־עירעור.
גם הוא, כמו הסניגור, רק חזר
על נימוקים ישנים, ללא התלהבות יתרה.
למזלו, לא היה צורך ביותר מזה. עיר-
עורו של אייכמן היה כה קלוש מבחינה
משפטית, שמוטב היה להסתפק בתשובה
בת חמש דקות מפי אחרון הפקידים של
התביעה.
אפשר היה לסלוח לחמשת השופטים העליונים
אילו נרדמו בכורסותיהם. אבל הם
לא נמו. להיפר: שאלותיהם הנוקבות הוכיחו
שליטה מצויינת בחומר. לא פעם,
כאשר אחד הפרקליטים ניפח באלון של
טענות, הספיקה שאלה קטנה אחת של
משה זילברג, או של יצחק אולשן עצמו,
כדי לנקבו כמו בדקירה של סיכה. בדומיית
האולם כמעט ואפשר היה לשמוע את
קול האוויר היוצא.
אולם גם שיכלם החריף של חמשת המשפטנים
העליונים במדינה לא יכול היה
לתת תשובה לכמה שאלות, המרחפות על
משפט אייכמן בשלביו האחרונים: מה היתד,
התועלת במשפט זה? לאיזו תכלית שימש?
האם תרם תרומה כלשהי לחשיפת האמת?
האם היתד, לו איזו שהיא השפעה חינוכית
בת־קיימא בעולם או בישראל?

המ שק
שביתת מס* 2
הפור נפל. ביום רביעי זה תיערך שביתת
פועלים המונית בכל רחבי הארץ. כאשר
יצפרו צופרי בתי־החרושת להפסקת־הצהריים,
לא יזרמו הפועלים אל חדרי-
האוכל, אלא החוצה — לרחובות ולכיכרות.
המחזה חסר־התקדים של ה־ 19 בפברואר
ישוב ויישנה — הפעם במשך ארבע שעות
במקום שעה אחת.
החליטו על כך כמה עשרות גברים שהתכנסו
השבוע באולם־מסיבות קטן בגבעתיים.
היו אלה נציגי ועדי עובדים מכל הארץ,
שהוזמנו לאותה אסיפה על־ידי הועדה המארגנת
של גוש דן. הם בחרו באולם העשור׳
כי אולמות ההסתדרות היו נעולים
בפניהם.
בפינת־הרחוב, מול אולם האסיפה, התרכזה
קבוצה בת שני תריסרי גברים. היתר,
זו משלחת מטעם ועדת הפעולה של ועדי
העובדים. חבריה לא ידעו אם יורשו להיכנס
לאולם העשור. ערב קודם לכן, כאשר
נדברו להיפגש בגבעתיים, היו ביניהם כאלה
שהציעו שאם לא יורשו להיכנס בשקט
— יחדרו בכוח. מדוע רצו כל כך להיכנס?
״כדי להבהיר לועדה המארגנת שהחלטנו
לפעול. שתהיה שביתה!״

שופט זוסמן

שופט ויתקון
האם יש השפעה חינוכית?
תו קומוניסטי. עצם קיומם של שני
גופים פועליים, שכל אחד מהם התכנס בנפרד
כדי להחליט מה לעשות נוכח גל
ההתייקרויות, נראה כנצחון לשלטון. ועדת
הפעולה, המתיקה שבשני הגופים, החלה במאבקה
עוד לפני ארבעה חודשים, כאשר
אירגנה התנגדות פועלית להחלטת ההסתדרות
להעלות את המס האחיד. כאשר צצה
לפתע הועדה המארגנת, בעקבות קריאת
ועד עובדי אלקו, למחרת הפיחות, ויתרה
ועדת הפעולה על זכות־ד,בכורה שלה,
הצטרפה לשביתת־ר,אזהרה של שעה אחת.
אולם כבר למחרת השביתה נפרדו הדרכים
מחדש. ועדת הפעולה — התוססת
והקיצונית יותר — הוכתרה מיד כגוף
מוסמר, של מק״י, ועל כן מוקצה מחמת
מאוס. בין מרכזי ועדת הפעולה בלטו אמנם
כמה קומוניסטים, אך פעם אחר פעם קמו
חברי מפלגות אחרות, ואף בלתי־מפלגתיים
כדי להסיר מעליהם את התו הקומוניסטי
שהודבק לועדה כולה. לשוא. איכשהו, לא
הצליחה ועדת־הפעולה להיטהר לגמרי מהחשד.
בועדה המארגנת היה רוב למפ״ם ולאחדות
העבודה, וחבריה היו יותר נוחים
להשפעת דברי־נועם והגיון. הם הסכימו
להקפיא למשך חודש את המאבק על תום־
פת־היוקר, עד אשר תפרסם הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה את תנודות האינדכס
לחודש פברואר.
הועדה המארגנת עמדה בהבטחתה. כאשר
הודיעה ועדת הפעולה על שביתה של
חצי־יום, שבוע לפני תום שביתת־הנשק
שהוסכם עליה בין הוועדה המארגנת לבין
ראשי ההסתדרות, התערבה הועדה המתונה,
גרמה לביטול השביתה.
״נשבות כבד תנאי!״ בא יום ד16-,
(המשך בעמוד )8

במדינה

ך * ף ך * ף ף * ן £ףיך * ףףי * נתגלה לקוראי עיתון הערב ״ידי־
1 1 ( 11י^ עות אחרונות״ ,אשר נהנו בגליון
!זל ערב השבת של השבוע שעבר מפרסומת מקורית שתוכננה על־ידי משרד
;פרסום שורק־אביטל עבור חברת ״אמקור״ :בתמונה נראים קוראים הנושפים
׳תוך הוילון הצבעוני שהודבק על־גבי כל גליון וגליון של ״ידיעות אחרונות״
המגלים בכך את מזגן־האויר של ״אמקור״ .שיטת פרסום זו, המוסיפה מימד
עלישי לעיתון, הונהגה בכך לראשונה לא רק בישראל, אלא בעולם כולו.

(המשך מעמוד )7
במארס. הלשכה לסטטיסטיקה פירסמה את
תנודות האינדכם. הסתבר כי במשך חודש
פברואר הסתכמה העליה בסך הכל ב־ס /ס0.6
(העולם הזה .)1280״עזרנו לאלוהים לשמור
על האינדכס,״ הודה לאחר מכן שר
האוצר. וכל אותה עת התנהל בצמרת
מפא״י, סיבוב אחרי סיבוב, הויכוח אם
ולמי יש לשלם תוספת־יוקר. כאשר הוחלט
לבסוף לשלם תוספת של ״ 30/לבעלי משפחות
(לפחות ילד אחד) המשתכרים עד
300ל״י, ולמשתכרים עד 350 לירות שיש
להם שני ילדים ויותר, לא היה בכך כדי
לספק איש.
באודירה זו של אי־אמון וחוסר־סבלנות,
קראה ועדת הפעולה לחבריה להתכנם ב־בית־קפה
עטרה בתל־אביב. נציגי הועדים
טיפסו בזה אחר זה לקומה השניה של בית־הקפה,
ושעה שהמלצרית הגישה כוסות תה
וכריכים לפועלים שבאו ישר מעבודתם,
השמיעו המשתתפים דרישה עקבית אחת:
לשבות!
״נשבות גם אם הועדה המארגנת לא
תלך אתנו!״ קרא מישהו.
״נחליט כאן על שביתה ומחר, באסיפה
של הועדה המארגנת, נודיע להם על ההחלטה
ונקרא להם להצטרף אלינו. נודיע להם
ברורות שאנו בעד אחדות הפועלים. אבל
אם הם אינם רוצים לשבות — לא נדהד, את
השביתה.״
חשש מתכנסי עטרה התבסס על הנחה
יסודית אחת: מפ״ם ואחדות־העבודה, השולטות
בועדה המארגנת, לא ירצו לתמוך
בפעולה הפוגעת בהנהגת ההסתדרות. כי
במאבק על תשלום תוספת־היוקר נקטו מזכיר
ההסתדרות אהרון בקר ועמיתיו עמדת־פשרה
בין תביעות הפועלים לבין דרישות
שריהאוצר. הפשרנות לא סיפקה את ועדי
הפועלים, והשביתה החדשה שהוצעה על־ידם
היתה מתפרשת כמחאה לא רק נגד
עמדת האוצר, אלא גם נגד פשרנות הנהגת
ההסתדרות.
נראה היה שמפ״ם ואחדות־העבודה לא
ירצו לתת את תמיכתן למחאה המונית
כזאת. שהרי השביתה עשויה להיות אך
צעד ראשון במאבק חריף, שיעמיק את הקרע
בין הנהגת ההסתדרות לבין המוני
הפועלים — דבר שהיה מערער את יסודות
רהסתדרות. והרי שתי מפלגות אלה, בעלותי
תנועות־ההתיישבות, יונקות מלוא
פיהן מחלב התקציבים והאירגון של הסתדרות

שני כרוזים מוכנים. כאשר נפתחה
האסיפה באולם העשור, נראה היה כי חששות
אלה היו מוצדקים. למשלחת ועדת
הפעולה, בת 22 איש, הורשה אמנם להי-
כנס לאולם ללא קושי. אך נאמר להם, כי
רק שניים מחבריה יורשו לנאום.
דבריו של הנואם הראשון של הועדה המארגנת,
חבר ועד עובדי אלקו, נשמעו
כמבוא לנסיגה כללית :״יש כאלה החולמים
על שביתה של ארבע שעות, ואחר כך על
שביתה של יום שלם. ואילו שביתה של חודש
ימים היא בשבילם שיא החלומות. הדבר
הזה לא יהיה ולא יקום. לא באנו
להקים הסתדרות חדשה ...תפקידנו לא לשבת
כאן ולא להחליט על שביתות. אנהנו
צריכים לחשוב על התפרקות.״
אך באולם ישבו פועלים, לא עסקנים.
הם לא רצו להקים הסתדרות חדשה, אבל
אם ההסתדרות אינה עומדת בראש מאבקם
— גמרו אומר להמשיך להתארגן ולפעול
מחוץ להסתדרות. בזה אחר זה קראו
לפעולה אחידה של כל ועדי העובדים. כאשי
הציע נציג ועדת הפעולה תיאום הדוק,
מחאו לו כפיים.
הוא הודיע כי׳ ועדת הפעולה החליטה כבר
על קיום שביתה לאותו שבוע. אולם הוא
לא סיפר להם כי מפאת אי־הודדאות לגבי
מה שיוחלט באולם העשור, הדפיסה ועדת
הפעולה שני כרוזים הקוראים לשביתה.
הכרוזים היו זהים, להוציא פרט אהד. האחד
הודיע כי הוחלט לערוך שביתה השבוע;
השני קבע כי הוחלט לערוך שביתה ביום
ב׳ של אותו שבוע. בין הפועלים חולק רק
הנוסח הראשון. והיה, אם יוחלט באולם
העשור לקיים את השביתה באחד מימי הכרוז
משותף,
שבוע —יודפס ויופץ
הקובע את התאריך המדוייק. והיה, אם לא
יוחלט על קיום שביתה,יופץ הכרוז שהוכן
מראש, הקורא לקיום השביתה ביום

בתום האסיפה הסתבר כי הכרוז השני
היה מיותר. הוחלט כי השביתה תתקיים
ביום הרביעי, וכרוז משותף יודיע על כך
לכל פועלי המדינה.

כגבור המתיחות לאורך הגבול
הצפוני, יצא לבם של אזרחי ישראל
אל דייגי הכינרת, המסכנים
את נפשם כדי לעסוק במלאכתם
הקשה והמפרכת, תחת אש המוצבים
העויינים. חוליית־הכיסוישל
״העולם הזה״ ,שבילתה השבוע
בחברת הדייגים, נוכחה לדעת כי
האש הסורית היא רק אחת הצרות
המעיקות על הדייגים -
ולדעתם אך לא הגרועה כיותר.
לא פחות חמורות צרת מחסור
הדגים כשנה זו, צרת התחרות
הקיבוצים והקואופרטיב, המשתמשים
בשיטות אינטנסיביות משוכללות
וצרת קנוניית הסוחרים. גורמים
אלה הוסיפו השנה מרירות
מיוחדת לסיכם וך הדייג עם הסורים.
״אני
לא יודע מה זה סורים. אני לא
יודע מה זה חיילים. הלכתי אל הפולשת
ואמרתי להם שאני רוצה לדוג ליד החוף
הסורי. הם אמרו לי שכל הים זה שלנו,
וגם החוף הסורי. אני לא יודע דבר אחר.״
סיפר הדייג לוליטו עזאר 43 קט׳ן־קומה
וצמוק־פנים, שעה שעמד והתבונן בדייגים
המתכוננים להפליג לדייג.
״רק זרקתי את הרשת שלי בים, וכבר
התחילו היריות. היום יש שם, ליד הסורים,
רשתות שלי השוזת יותר מאלפיים לירות,
ואני מפחד ללכת שמה ולהוציא אותן. לפני
שנה הלך האח שלי שמה לבדו, ואחרי זה
חתכו לו את הרגל מהכדורים. היום הוא לא
עובד יותר בדייג, רק מקבל כסף מהביטוח־הלאומי.
״אני
לא יכול לא לעבוד בדייג. זה הפרנסה
שלי. זה החיים שלי. אבל היום כל
הרשתות שלי שמה, ואני עובד יומית בתנובה.
זה מוציא את הלב שלי. אני בא כל
בוקר אל המזח, מסתכל על הדייגים שיוצאים
אל הים, והלב שלי הולך אתם. וכש

חוזרים בערב, והם מביאים אתם רק
שלושה־ארבעה ארגזים, כואב לי הלב. אין
דגים השנה בצד המערבי של הכינרת. כולם
ניגמרו.
״אני, אין לי ברירה אחרת. אני דייג,
אני.״
לוליטו פנה ללכת לתנובה. לפני שבוע
ימים היה גם הוא יוצא כל בוקר, עם כל
הדייגים, אל הים הפתוח. אך לפני שבוע
התחילו היריות.
״תמיד בפורים מתחילות היריות בכינרת,״
הסביר יעקב דיבו־כהן, דייג צעיר בן ,33
״כי בפורים מתחילה תמיד עונת ההטלה
של הדגים. אנחנו, הדייגים, יוצאים לעבוד
ביום ובלילה, ואז לדייגים הסורים, שעובדים
גם הם בכינרת, אבל רק בלילה, אין
מתי לעבוד. הם מפחדים מאתנו, והולכים
לחיילים שלהם שיגרשו אותנו. החיילים
שלהם יורים ישר בראש שלנו: בסירת המשמר.
הם יודעים שאנחנו דייגים, ולא
אוהבים לירות בנו. אבל אנחנו מפחדים
מהם, כי לפעמים הם יורים גם בנו.
כל דייג יש לו על־ידו סכין חדה. תיכף
׳כשמתחילות היריות הוא חותך את החוט
שמחבר את הרשת שלו לסירה, ומשתטח על
הקרקעית של הסירה. זה העמדה הכי בטוחה,
כי זה תחת המים.
״איך שנפסקות היריות לרגע, מוציאים
את הראש ויד אחת. מתניעים את המנוע,
מכוונים את הסירה לטבריה ושוכבים בחזרה
על הקרקעית. רק כשמגיעים לאמצע
הים, מוציאים שוב את הראש, לראות לאן
הגענו. אבל בינתיים נשארו רשתות, העולות
כמה אלפי לירות, בחוף הסורי. ומי
יודע מתי נבוא לקחת אותן?״

שלושה בסירה אחת
כינרת היה, עד לפני שלוש־עשרה
שנים, ים ערבי. הדייגים העבריים מטבריה
היו מעטים, שלוש משפחות, שהמשיכו לעבוד
בדייג עד היום.
אחרי מלחמת־העצמאות הפך ים כינרת ים
עברי. הדייגים שבאו עם העליה הגדולה
מכל רחבי העולם, החלו עובדים בשיטות

1וחו— 11 יאוו
ורצו גס הם לרכוש את הציוד היקר. לשם
כך היו צריכים רשת ענקית, אותה מעלים
במנוף מיוחד אחרי הטלתה על ציבורי הדגים
הגדולים, שנמשכו אל אור הלוקסים.
אך הדייגים הפרטיים לא הצליחו להגיע
להישגי הקיבוצים. רשיון הדייג, שהיה עד
אותה תקופה כללי, הפך לפתע להיות
מסוייג. הדייגים הפרטיים לא יכלו לקבל
ממנהל מחלקת־הדייג בטבריה באותה תקופה,
חבר עין־גב מאיר בר־אילן, שום רשיון
לדייג בסאקאלוזה. הסיבה: יותר מדי יחידות
של דייג בלוקסים ידלדלו את הים. וכך,
לילה אחר לילה, נאספו הדגים בהמוניהם
אל הלוקסים, ושלל הדייגים הפרטיים ירד
והלך: שרפו להם את הים.
כאילו לא די בכך, הנהיגו דייגי הקיבוצים
את הדייג במכשיר להאזנה תת־מימית. ה־אקו־סאונדר,
כפי שנקרא בפיהם המכשיר
השולח גלי־קול ומאזין להד, הפך סיוטם של
דייגי טבריה.
סירות־המנוע של הקיבוצים ושל קואופרטיב
הדייגים הטברייני רקת *,היו יוצאות
אל הים, פונות ישר לציבורי הדגים, ותוך
זמן קצר מחסלות אותם. לדייגים הבודדים
לא נותר אלא הדייג החופי הדליל, וההסתב־נות
המתמדת מול חופי הסורים.

האוייב השלישי: הסוחר

מסעוד אזואילוס
״כל הדגים הלכו מפה!״
העתיקות, אותן למדו מן הדייגים הערביים
והעבריים.
״אני דייג כבר ארבעים שנד״״ סיפר בנימין
מופסנזון 60״באתי לפני שלוש
שנים מוילנה. שם הייתי דייג בספינה גדולה׳
והיתד! לי עבודה טובה. אבל אני לא
יכול ללכת כל ימי חיי על קברות ודמים.

אותה כמעט כל הקיץ בחכות וברשתות.
״כשאנחנו רואים את הציפורים צוללות
אל המים ויוצאות עם דג בפה,״ הסביר
יעקב דיבו ,״אנחנו יודעים שהביני רודף
אחרי הסרדין כדי לטרוף אותו. אז אנחנו
יוצאים אחרי הביני לאמצע הים, ודגים אותו.
במשך עשרות בשנים חיו דייגי הכינרת

ך־* ע יי ת מחסור הדגים הדאיגה לא רק
^ א ת הדייגים. גם אנשי מחלקת־הדייג של
משרד־ההקלאות חיפשו פתרון לבעייה. הוחלט
להטיל לים דגים חדשים, למען יתרבו
בו ויפרנסו את הדייגים כל השנה. בתחילה
זרקו לים את הבורים, המוכרים לכל דייגי״
הנחלים בארץ. אך עד מהרה התברר שה־בורים
אינם מתרבים בכינרת.
נסיון אחר עשו אנשי המחלקה בקרפיונים
המפורסמים. אלה הוכיחו את רצונם הטוב,
החלו להתרבות וגדלו, תוך תקופה קצרה,
לממדים ענקיים. אך אנשי קיבוצי הצפון,
החיים על דיג־בריכות, הקימו קול זעקה נגד
התחרות החדשה, ואנשי משרד־החקלאות
הפסיקו את הנסיון.

עוברת שלבים נוספים רבים לפני שתמורתה
נכנסת לכיס הדייג. סוחרי טבריה ממולחים
לא פחות מאנשי הקיבוצים. הם מיטיבים
להוציא מן הדייג, שאינו בקי בערמת המסחר,
אתי חלקם בשלל.
רוב הדייגים אינם מאמינים בשיוזק מאורגן,
באים בעצמם לשוק למכור את דגיהם
לכל המרבה במחירם. הסוחרים עושים יד
אחת, אינם מעלים את מחירי הדגים, מכריחים
את הדייגים למכור את סחורתם במחיר
שנקבע ביניהם מראש.
לפני שבוע עשה אחד הדייגים, אברהם
תורג׳מן, נסיון לפתוח מחסן דגים, כדי להכריח
את הסוחרים לקנות את הדגים במחיר
שהוא יקבע. אך הסוחרים החרימו
אותו, שברו אותו תוך שבוע ימים.
סיפר אברהם :״אני לא דייג מלידה. ההורים
שלי הם ירקנים. אבל אני יליד
טבריה, ולפני עשר שנים לקחו אותי חברים
שלי לילה אחד לדייג. למחרת הייתי לדייג.
זה היה קסם כזה, לילות־ירח על מים שקטים.
אתה נמצא כל הזמן בתוך ימין קסם
של יצירה, ואתה לא יכול לעזוב את הים.
״אני חלמתי באותם הימים. לחיות מה־דייג,
לבלות, לצאת עם החברים לקומזיצים.
אבל כל זה היה חלום, והיום כבר איננו.
הנה אני ניסיתי להקים פה חנות, כוי שלא
יסדרו את הדייגים, ובאו הסוחרים ושברו
אותנו.
״אבל לא זה העיקר. לפני עשר שנים
היתה רשת אחת עולה מאה לירות, והיית
מוציא מהים מספיק פרנסה. היום עלה המחיר
של כל הציוד. רשת עולה חמש מאות
לירות, וציוד של סירה עולה הרבה אלפים.
אבל בכל זאת מוכנים אנשים למכור את
הסירות שלהם בחצי מחיר ולברוח מן הדייג.
היום כל המשפחות הוותיקות בורחות
מן הדייג. סירה, שלפני שלוש שנים לא
היית מקבל אותה בעשרת אלפים לירות —
תן היום שלושה־ארבעת אלפים לירות, והיא
שלך.
״לפני כמה שנים היית יכול לחיות מן
הים. היום — הים שרוף. אין ממנו פרנסה.
אני מכיר דייגים שיוצאים לעבוד בבניין וב־

שרפו את ה׳!׳׳
מאה אנשים מבני משפחתי נהרגו שם, ב־
״היתה לי אשה וארבעה ילדים. היו לי
עוד שישה אחים ודודים ודודות. את כולם
הרגו שם. נשארתי רק אני ואשתי השניה,
שהתחתנתי אתה ביער, כשהייתי פרטיזן. לא
יכולתי לשבת שם יותר, ובאתי ארצה. דוד
שלי מאמריקה שלח לי את הכסף וקניתי
לי סירה כאן בכינרת. עכשיו אנחנו עובדים
שלושה על הסירה. כבר לא דגים ברשתות
ענקיות ובאורות — רק ברשתות ערביות
ובקושי מוציאים פרנסה מן הים.״
דגי טבריה מפורסמים אומנם בכל הארץ
בטעמם הטוב אבל אין בהם כדי להשביע
את הדייגים. דייגי טבריה מתפרנסים מן
הים רק מחצית השנה. החורף הוא עונת
הדייג, ובקייץ חיים מן החורף. העונה מתחילה
בחנוכה. במשך ארבעים יום עולה הסרדין
ממעמקי הים, ולהקותיו נוהרות אל
החופים להטיל שם ביצים. ארבעים ימים
אלה היו הימים הגדולים של דייגי טבריה:
״אנחנו היינו יוצאים אל הים, זורקים ארבע־חמש
רשתות ומוציאים מאה, אילי מאה
וחמישים קילו, והיינו יכולים ללכת בשקט•
הביתה,״ סיפר יעקב המוצק .״השבוע אנחנו
עובדים אפילו עם שישים רשתות, ובקושי
מוציאים מאה קילו ביום.״

אמנון ושפמגון

ץ* שנעלם הסרדין, מופיע הדג האציל של
הכינרת: אמנון הגליל, המושט בפי הדייגים.
מחנוכה עד פסח מטיילים האמנונים
ליד החופים, מפלרטטים עם בנות זוגם
ומחפשים מקום להטלה. קרוב לחג הפורים
מתרבים האמנונים ביותר, ואז גם מתרבים
הסיכסוכים בין הדייגים. האמנון עולה מהמעמקים
רק בחורף ובתחילת האביב.
בתום הגידול של הקיץ, חוזר האמנון למעמקיו
הקרירים, ואת מקומו בשוק הדגים
הטברייני ממלא דג הבינית, הביני, בפי
הדייגים הערביים, למיניו השונים. באותה
עונה עולה גם דג נוסף, עליו מוותרים הדייגים
העבריים: השפמנון. דג זה, שאינו
כשר לפי דיני הדת היהודית, אינו נמכר
על ידי רוב הדייגים, ומושלך חזרה לים.
הבינית היא דג טורף, והדייגים דגים

מפרנסת הים בשובע. אבל תקופת שובע זו
הפכה כבר נחלת ההיסטוריה. הדייגים הזקנים
של טבריה אינם זוכרים שנה רעה
בדייג — גם בלי התקריות — כמו השנה.
סיפר מסעוד אזואילוס 72 זקן דייגי
טבריה, המשליך רשתותיו עד היום :״אבא
שלי עבד פה עם הדייגים, וסבא שלי, וגם
הבנים שלי. אבל אני אין לי כבר סירה
משלי. אני עובד שכיר בסירה ועוזר להם
לדוג ביומית. אני לא זוכר אף שנה שבה
היו הדגים כה מעטים כמו השנה. כל הדגים
הלכו מסה. לא נותנים לנו לדוג ליד החוף
הסורי, כי יורים שם יריות. הקיבוצים מפריעים
לנו לדוג בשקט. אין דגים בים. שרפו
לנו אותו, ואין לנו מה לדוג.״

אולם גם הדגה המגיעה לבסוף לרשת,
* רקת (מתחרז עם שבת) — שסה העתיק
של טבריה.

מקורות, רק שיברחו מן הדייג. כי היום לא
נשארו לא רומנטיקה, לא יופי ולא קסם.
היום יש רק קור ורטיבות ויריות מן החוף
הסורי. ומזה לבד אי־אפשר לחיות.״

גס קיבוציס, נס סורים

**צרות של דייגי טבריה אינן נגמרות
1 1בתקריות בחוף הסורי אך בעיות החוף
הסורי הן הבולטות ביותר.
כיום קיימים ארבעה משטחי דייג טובים
בים כינרת. הטוב ביותר הוא ליד החוף
הסורי, מול שפך נחל הקורסי, ליד עמדת
הסורים. שם, בתוך המים, יש מישטח של
חלוקי־אבנים, שאורכו ורוחבו מאתיים מטרים,
ובשטח זה מרבים הסרדינים, האמנונים
והביניות להטיל. המישטחים האחרים קטנים
יותר ועשירים פחות: אחד מהם נמצא ליד
קיבוץ כינרת, בדרום האגם. אחד ליד עין־
גב, מול התיאטרון של הקיבוץ, ואחד בצפון
הכינרת, ליד כפר נחום. אך כל ה־משיטחים
האלה אינם מספקים את מספרם
הגדל והולך של הדייגים.
רוב הדייגים, ביחוד הפרטיים, דגים ברשתות
הקטנות, אותן ירשו מהערבים. אך
הקיבוצים, שהחלו לשכלל את הדייג מיד עם
הקמת המדינה, לא הסתפקו ברשתות הקטנות.
כי אלה מספקות פרנסה בדוחק ל־שלוש־ארבע
משפחות. הם הכניסו לכינרת
את שיטת הדייג בלוקסים: הנדאקאלווה, בפי
הדייגים.
הדייגים הפרטיים ראו והתקנאו בשכניהם
הקיבוצים. הם ראו כיצד אלה מעלים בלילה
אחד שש־שבע טונות של סרדינים;

רוריטו עזאר ובנימין מופסגזון
״זה החיים שלי!״

במדינה
עיריות
ק בר קודנווו׳
הפגנת מחאה מיוחדת במינה תיערך
השבוע בקולנוע תל־אביב בתל־אביב. לא
בצעקות ואף לא בנאומים, אלא בהקרנתו
של סרט ישראלי חדש, סיניו;.
הצגת הבכורה של סרט זה צריכה היתר.
להתקיים בעוד שבוע. אלא שלפתע קיבלו
יצרני הסרט הודעה מהאיגוד הבינעירוני,
שהוא גוף משותף לשלושת העיריות הגדולות,
תל־אביב, ירושלים וחיפה, בה
מודיעים להם כי הוחלט לבטל את השחרור
ממיסים עירוניים בשיעור 50 אחוז, שהיה
נהוג עד כה לגבי כל סרט ישראלי.
החלטה זו של העיריות אינה אלא סתימת
הגולל על קברה של תעשיית הקולנוע
הישראלית. גם במצב הקיים, אפילו מצליח
סרט ישראלי למשוך קהל ואפילו הוא נהנה
משחרור חלקי ממיסים, גם אז מצליחים יצ״
רניו לכסות בקושי את הוצאות יצורו.
הטלת מס על סרט ישראלי כמו על סרט
מתיצרת זרה מחסלת כל כדאיות לייצור
סרטים בארץ.
הקירקם עדיף. החלטה זו של האיגוד
הבינעירוני נראית תמוהה ביחוד לאור
העובדה, שאותן עיריות עצמן משחררות
ממסים הופעות להקות זרות, שלא תמיד
הן עומדות על רמה אמנותית נאותה. כך,
למשל, נהנה קירקם הרדיו הצרפתי, המופי
ע כיום בתל־אביב, משיחרור ממס בשיעור
ניכר.
החלטתן המוזרה של העיריות גרמה לכך
שיצרני סיניה החליטו לא להעלות את סרטם
על הבד, אלא בהקרנת מחאה בלבד, שני
אולפני ההסרטה בישראל החליטו לקיים השבוע
שביתת־אזהרה. כחצי תריסר יצרנים,
העומדים בשלבים שונים של הסרטת
סרטים ישראלים חדשים, החליטו לשקול
מחדש את כדאיות ההסרטה.
אין ספק שבלחץ הקהל תחזורנה בהן
העיריות מהחלטתן, אלא שבינתיים תצליח
המהומה סביב הפרשה להבריח את הבודדים
שעדיין נכונים היו להשקיע כספים
בפיתוח תעשייה זו בארץ.

ד ר כי חיים
הפקידה מאחור• הסורג
רחובות חזרה השבוע לחדשות. לאחר המורה
מרחובות (העולם הזה ,) 1222 הלוליטה
ונהג המונית (העולם הזה ) 1266 אפשר
היה להניח שיונח לה, לעיר הדרומית הקטנה.
אולם השבוע נוכחו תושבי המקום
שדרך לא סגי.
כשהופיעו חוקרי המשטרה בביתה של
זיודה מושקיביץ ועצרו אותה לחקירה באשמת
מעילה בכספי הסניף הרחובותי של
בנק לאומי לישראל, נדמה היה שאין זו
אלא מעילה זעירה ושיגרתית. ביחוד נוכח
משפטו של המועל הפאריסאי הגדול, אפריים
מרגלית, שהתנהל באותו שבוע עצמו בירושלים.
אך ברחובות לא עיברים לסדר היום
על כגון אלה. תוך שעות ספורות היה
סיפורה של ״הפקידה זיווה״ על שפתי כל.
מעשיה והליכותיה בעבר הרחוק והקרוב,
נופחו וקושטו. הצטיירה תמינה של מעילה
חסרת תקדים, כשפרשת חייה של הנערה

משמשת רקע להבנת המעשה בפי כל רב־לניות
המקום. ואילו הסיפור עצמו היה
פשוט ועצוב, ממש כמו זיתה מושקוביץ
עצמה.
;סין* על סוס. זיתה, בת 26 ואם לילדה,
אינה מועלת מיקצועית. הבחורה החיננית,
שחורת השיער ניהלה את עסקיה
הבנקאיים בחובבנות מרובה. בדיקה שיג־רתית
ורגילה במחלקת שטרות הגוביינא,
בה עבדה, הספיקה כדי לגלות שבמשך
שלושה חדשים העלימה זיתה מקופת הבנק
סכום של אלפיים לירות ישראליות.
זהו סכום אסטרונומי לנערה שלא ידעה
מותרות מימיה. ילידת הארץ, בת רמת־גן,
למדה פקידות אחרי סיום בית־הספר העממי,
התכוננה לעשות חיים, לאחר שתסיים את
שירותה הצבאי, בכסף שתשתכר. בנס־ציונה
הקטנה, אליה עברו הוריה עוד שנים רבות
לפני כן, היו אפשרויות הבידור והבילוי
מועטות למדי. אך זיתה אוהבת החיים
ניסתה לנצל אותן עד תומן. היא בילתה
במסיבות, הרבתה ללכת לקולנוע וחלמה
על נסיו שיבוא על סוס לבן ויוציאנה
מהמקום לחיי עושר ואושר.
מותה הפתאומי של אמה ניתק באכזריות
את חלום הנערה. על משכבה האחרון ציוו־תה
עליה האם שתמהר ותתחתן תוך חודש
ימים. הבת עשתה כמצתת אמה, נישאה
לחבר מנס־ציונה, המשיכה לגור בבית הוריה
יחד עם אחותה הצעירה. אביה התחתן
מחדש, עבור לגור כעבור זמן, במקום
אחר.
החתונה החפוזה סיפקה חומר ללשונן
הרעה של השכנות. אך זיוה לא התרגשה.
היא עבדה בבנק, הירבתה לבלות, סיפקה
חימר רב לרכילותם של תושבי המקום
בגלל הבחורים הרבים שהיו כרוכים אחריה
ובגלל מראיה והתנהגותה החביבים.
מלואים בנהריה. בעלה הקנאי של
זיווה מצא פסול בהתנהגות זו של אשתו.
בינתיים נולדה להם בת, אולם המריבות
התכופות המשיכו להרעיד את כתלי הבית
הקטן. לעיתים קרובות סירב בעלה של
זיווה לתת לה כסף לקניות או לחיסול
חובות המכולת או הבנק.
המצב הגיע עד משבר משגונבו לאזני
הבעל שמועות כאילו מאוהב באשתו בעל
אחד המוסכים בעיר, המבלה אתה את כל
שעות הפנאי שלו ושלה. אותן שמועות
ידעו לספר כאילו יצא האיש לנהריה בדיוק
באותה תקופה בה שהתה שם זיווה
בהבראה. ידיד משפחה דאג למסור לאשת
בעל המוסך את מקום הימצאו של בעלה.
עוד באותו ערב שוחחה האשד, שיחת־חוץ
עם בית המלון בנהריה.
משנקרא הרחובותי המופתע לטלפון, נדהם
?שמוע מעבר לקו את קול אשתו :״זה
המילואים שלך?״ הוא לא הספיק לענות,
כשטריקת הטלפון סיימה את השיחה.
נסיעה מהירה לרחובות גילתה לו שאשתי
נטלה את שני הילדים, נסעה להוריה
הגרים כעיר אחרת. הוא פייס את אשתו,
מכר את חלקי במוסך ואת דירתו ברחובות,
עבר עם משפחתי לעיר אחרת.
המעגל נסגר. זיווה הכחישה את השמועות,
הסבירה את הידידות בינה לבין
בעל המוסך כידידות טבעית, הקיימת גם
בינה לבין אשתו של האיש.
אר הבעל התקשה להאמין לה. המריבות
הס; ערות גברו. הבעל סירב לתת פרוטה
הסעיפים מאחור• הד
שני סגני־אלופים צעדו מחוף הים התיכון עד לחוף ים כינרת. מדי פעם התעורר ביניהם
ויכוח ידידותי קצר, אחר־כך סימנו קו אדום על גבי מפות טופוגרפיות שנשאו עימם.
כך, באביב , 1922 צוייר לראשונה הגבול המפריד בין פלשתינה (א״י) לבין סוריה.
קצין אחד היה צרפתי, השני אנגלי; הם ייצגו את הממשלות האירופיות שחבר־הלאומים
העניק להן מנדאס על חלק זה של העולם. עד גמר מלחמת העולם הראשונה היה האזור
כולו חלק מן האימפריה העותומנית, וחולק רק לווילאיאת, או מחוזות. השליטים החדשים
ביתרו את הירושה למדינות, הפרידו בין אחת לשניה על־ידי גבול בינלאומי מוכר.
היה זה אותו גבול, שעל חלק ממנו נשפך לפני שבוע דם סורי וישראלי — ולפי כל
הסימנים עוד יישפך שם דם נוסף.

חופש השייט והדייג
לפי ההידעות הרשמיות, נשפך דם זה כתוצאה מסיכסוך־דייג. לא היתד, זו גם הפעם
הראשונה שנורו יריות ונפגעו אנשים על חופי הכינרת, בגלל הדייג. משני הצדדים של
לועי המקלעים והתותחים ניתן הסבר זהה: שהיריות נורו כדי להגן על זכויות הדייג.
מה הן זכויות אלה?
בסוף המיסמך היבש שערכו סגן־אלוף ם. פ .ניוקומב (אנגליה) וסגן־אלוף נ. פולה
(צרפת) נכתב :״תושבי סוריה והלבנון ייהנו באגמי החולה והכינרת, ובנהר הירדן בין שני
אגמים אלה, מאותן זכויות דייג ושייט אשר יש לתושבי ארץ־ישראל. אולם ממשלת ארץ-
ישראל תהיה אחראית לשיטור באגמים אלה.״
בסעיף אחר של אותו מיסמך, אשר אישר על־ידי ממשלות אנגליה וצרפת במרס , 1923
נקבע במפורש כי הכינרת כולה כלולה בשטחה של ארץ־ישראל .״משפך הירדן עד למעיינות
הגפרית במסיפר, יתמשך קו הגבול לאורר החוח, במסביל לקו־המים של ים כינרת ובמרחק
?ישרה מטרים ממנו.״ במיקרה שיעלו פני המים, כתוצאה מבניית סכר על הירדן מדר
לכינרת, יזוז הגבול במקביל. כך שתמיד תישאר רצועת־חוף ברוחב עשרה מטרים, אשר
תפריד בין הגבול הסורי לבין מימי הכינרת.
באותו חוזה, שהכיר בזכויות הסורים לדוג ולשוט בכינרת, אף ניתנה להם זכות להקים
מזח בצמח, בקצה הדרומי של האגם. קבע ההסכם :״אנשים או סחורות העוברים בין
המזח הנוכחי, או מזח שיוקם בעתיד, לבין תחנת־הרכבת בצמח, לא ייחשבו — לצרכי
מכס ותקנות אחרות — לאנשים או סחורות הנכנסים לפלשתינה, וזכותה של ממשלת
סוריה או סיכניה לגישה חופשית אל המזחים הנ״ל, מוכרת בזאת.״
כי בצמח עברו פסי־הרכבת לדמשק, ושתי הממשלות המנדטוריות לא רצו להכביד על
הסורים שלחוף הכינרת, אם ירצו לנסוע לעיר הבירה שלהם.
קשה לדעת כמה סורים השתמשו בזכות הנחיתה החופשית בצמח. אולם דבר אחד ברור:
עשרות סירות־דייג סוריות שטו על־פני הכינרת ועסקו בדייג באופן חופשי. השליטה
היחידה של ממשלת ארץ־ישראל על האגם התבטאה בכך, שדייגים אלה היו צריכים להצטייד
ברשיון־דייג, שהוצא על־ידי מחלקת הדייג בטבריה. גם על זכות זאת לא שמרו פקידי
המנדט הטברייניים בקפידה יתרה, כפי שאפשר ללמוד מדו״ח רשמי על מצב הדייג בכינרת,
שחובר ב־.1934
כתב מחבר הדו״ח :״לפני ארבע שנים הוצאו 60 רשיונות־דייג. בשנה שעברה ירד המספר
ל־ .42 השנה לא הוצא עדיין אף לא רשיון אחד. וזאת על אף העובדה שמספר העוסקים
בדייג במימי הכינרת הינו בסימן עליה.״
הדייגים הסוריים הרגישו את עצמם, איפוא, חופשיים לגמרי על הכינרת, אף כי ים זה
היה שייך למדינה אחרת. הם המשיכו להתנהג כשם שנהגו בשנים שהכינרת וחופיה
סביב־סביב היו שטח עותומני, וזכות־הדייג בה נמכרה על־ידי הפאשא השליט לדייגים־
קבלנים, בלי שים לב למקום מגוריהם.

מה פירוש הפירוז?
המנדט מת ובסוריה קמה מדינה עצמאית שירשה את חובותיה וזכויותיה של ממשלת־המנדט.
במאי 1948 הסתיים גם המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. במקום ההידברות הצרפתית־אנגלית
בשתי המדינות, פרצה מלחמה בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הסורית. כאשר
נחתם ביולי 1949 הסכם שביתת־נשק, על גבעה 272 ליד מחניים, רווחה ההנחה כי אין זה
אלא צעד ראשון לקראת שלום קרוב.
ישראל עמדה על כך, כי הכוחות הסוריים יפנו את השטחים שכבשו, וכי קו שביתת־

ירקנית אבולוף כעת סגירת חנותה

לאשה שבגדה בו, לדעתו. החובות המשפחתיים
הגיעו ל־ 700 לירות בחודש, מה גם
שתק־פת־מה שכב הבעל חולה, המכונית
אותה קנה עם שותפים גרמה לו הפסדים,
והוא נאלץ למכרה תמורת שטרות.
זיווד היתה אובדת עצות. הפיגור בן
החושיים בתשלום החובות לא הניח לה.
יום אחד צץ במוחה הרעיון. מכר שהתעצל
ללכת לקיפה להכניס את תמורת השטר
לגוביינא, השאיר אצל זיווה את הכסף, ביקשה
להכניסו לקופה במקומו. הכסף נשאר
אצל זיווה. היא החליטה להחזירו כעבור
ימים אחדים, כשתקבל כסף מבעלה.
שטר רדף שטר, סכום רדף סכום. הכל
התנהל במחזור. זיווה היתד, מחזירה סכום
מסויים — נוטלת אחר תמורתו. היא

קיוותה לסגור את המעגל, אולם נסחפה
לתוכו יותר ויותר.
יום אחד, בשעת ביקורת שיגרתית, נתגלה
בקופה צ׳ק פרטי של זיווה. בה בשעה שהיה
צריך להימצא שם כסף מזומן או צ׳ק
בחתימתו של אדם אחר. החקירה היתה
קצרה. זיווה, שחוקרי הבנק הבטיחו לה
להימנע מפירסום, גילתה מיד על כל הסכום
החסר. כעבור יומיים נמסר העניין למשטרה.

ד ר כי אדם
סדר מוכרח רהיות
עשרה שוטרים זינקו מתוך שתי הניידות.
הם רצו במהירות אל חנות הירקות
הקטנה ברחוב מאפו התל־אביבי, התעלמו

״אולי אס9י #לסיים את בחינות חבנרות״
תגנזיס ודווי 1281

שר ישראל ושר סוריה נים כינרת?
מייחסות חשיבות כה רבה לדו״חים אלה, או לגינויים הכרוכים בהם. הועדות המעורבות
הפכו, למעשה, לשכות־קישור, המופעלות להפסקת־אש בהסכמה הדדית, או להסדרת בעיות
שוספות של חיי־הגבול.
כך קרה בשבועות האחרונים, עת התבשלה פעולת־התגמול על נוקייב. הסורים ירו על
סירות ישראליות, פולשות משטרתי ישראל פתחו באש על עמדות סוריות — כשהמשקיפים
עומדים מן הצד, נטולי כל חשיבות. רק כאשר הגיע הקרב לממדים של טרום־מלוזמה, עם
הפעלת תותחים ומטוסים, התבקשו המשקיפים להתערב ולהסדיר הפסקת־אש.

כמו מסתננים
אם בשאלת האזורים המפורזים מסתמכים הסורים על סעיפי הסכם שביתת־הנשק, שונה
עמדתם לגבי סיכסוך הדייג בכינרת.
העמדה הישראלית היא, שהמלחמה שפרצה ב־ 1948 שמה קץ להסדרי הרצון־הסוב שהיו
קיימים בין הממשלות המנדטוריות של ארץ־ישראל וסוריה. ברגע שישררו יחסי־שלום
תקינים, תהיה ישראל מוכנה לשוב ולהעניק זכות זו לסורים.
הסורים מסרבים בכל תוקף לקבל הנחה זו. טענתם היא, כי זכותם לדוג ולשוט בכינרת
עברה אליהם בירושה מממשלת המנדט הצרפתית — ובמקביל לה עברה בירושה לישראל
ההתחייבות׳ שהתחייבה ממשלת המנדט הארץ־ישראלית להבטיח לסורים תנועה חופשית
בכינרת. כאשר פורקו האימפריות העותומנית והאוסטרו־הונגרית, ובמקומן קמה שורה
ארוכה של מדינות עצמאיות חושות, ירשו מדינות אלה את התחייבויותיהן של הממשלות
הקיסריות. טענת הסורים — שלא הוכרעה בשום בית״משפם בינלאומי — היא שגם התחייבויותיהן
של ממשלות מנדסוריות עוברות למדינות־היורשות׳ ומחייבות אותן. במיקרה
זה: מחייבת הסכמתו של סגן־אלוף ניוקומב את ישראל, ללא התחשבות ביחסה של ממשלת
ישראל לסוריה.
באחת מפגישות ועדת שביתת־הנשק המעורבת, בהן הועלתה בעייה זו, הביעה ישראל
נכונות לוויתור מסוייג, לאחר שייערך משא־ומתן. הוויתור: היא מוכנה להעניק רשיונות־דייג
אישיים לדייגים סוריים. אך הסורים דחו את ההצעה, בהטעימם כי קבלתה היתד,
מתפרשת כהכרה בזכותה של ישראל לא רק להעניק את הרשיונות — אלא גם לשלול
אותם כרצונה. הדבר היה גם מאשר את טענת־היסוד הישראלית, כי אין לסורים זכות
לדוג בכינרת, אלא שהדבר ניתן לדייגים כחסד מרצון, על־ידי ישראל .״זכותנו לדוג ׳,השיבו
הסורים ,״ואנחנו נדוג בלי לשאול אתכם.״
1 ^ 1 0 1 1 1 1 *11 *1ל 1 | 1ן ״1 1 1שתי פולשות, שעל ירכתי הימנית נראה
סמל משטרת ישראל, עומדות מול החוף

^ # 1 / 1 111111 # 1
המזרחי של הכינרת. מולן: הבתים הלבנים של הכפר נוקייב, לרגלי הרמה הסורית. תפקיד!
של הפולשות כפול: להבטיח את סירות־הדייג הישראליות, ולהניס את סירות הסורים.
הנשק יהיה קו הגבול הבינלאומי — אותו קו שסומן על המפה בידי סגני־האלופים ניו־קומב
ופולה. שלוש המובלעות שפונו על־ידי הסורים הוכרזו כשלושה אזורים מפורזים.
על הכינרת לא נאמר שום דבר מפורש.
זרע הפורענות העתידה נזרע בעצם ההסכם הזה לשביתת־נשק. מתוך אופטימיות בלתי־מוצדקת,
שממילא ייערך הסדר סופי וכולל בועידת־שלום, הושארו דברים רבים סתומים.
שום חוזה שלום לא נחתם, ובמקום הרגעה בגבולות, עלו ׳מידות החום בהתמדה. חילופי־יריות
הפכו שיגרה, התפתחו לא פעם לקרבות של ממש.
לא חסרו עילות להתלקחויות אלה. העילה הראשונה היתד, מעמדם של האזורים המפורזים.
הסורים טענו כי אזורים אלה — או לפחות חלק מהם — כלל אינם שטח ריבוני של
מדינת ישראל. בהסכם שביתת־הנשק כתוב, כי האזורים המפורזים נקבעו ״כדי להפחית עד
למינימום את האפשרות של חיכוכים והתנגשויות, ולהבטיח תוך כדי כך את האפשרות
להחזיר בהדרגה את החיים האזרחיים באזור המפורז למסלולם התקין, בלי שייחרץ בזה
מראש גורלו של ההסדר הסופי.״ בפיסקה זאת, טוענים הסורים, אין כל אישור לכך כי
החזרת החיים האזרחיים למסלולם התקין תיעשה דווקא תחת שלטון ישראלי.
ואילו העמדה הישראלית, כפי שסוכמה על־ידי משרד־החוץ, אומרת שעל־ידי הסכמתה שלא
להכניס כוחות מזויינים לאזורים המפורזים, לא נתבקשה ישראל לוותר — והיא גם לא
וויתרה — על זכותה המלאה לנהל ולפתח אתי האזורים האלה. פרט לנקודה זו, של אי־הכנסת
צבא, אין מעמד האזורים המפורזים שונה ממעמד כל חלקי המדינה האחרים.
״מעמדה של ישראל באזורים המפורזים,״ סיכם דובר המשרד ,״יכול להשתתת למעמדה
של יתן באיי הדודקאנז ושל פינלנד באיי אאלנד, שפורזו ב־ .1947 הפירה לא הוציא את
האיים מתחום השלטון המלא של יתן ופינלנד, ואין דבר בהסכם שביתת־הנשק הישראלי־סורי
המצדיק פגיעה במרות ישראל בשטח זה.״

מה ערך המשקיפים?
לכאורה, נמצאת ההכרעה בידי יושב־ראש ועדת שביתת־הנשק המעורבת, או בידי ראש
מטה משקיפי האו״ם בארץ. הם צריכים לשקול את טענות׳ שני הצדדים, ולקבוע מה הוא
הפירוש הנכון של הסעיפים הסתומים של הסכם שביתת־הנשק. אולם הועדות המוערכות
איבדו כל ערך מעשי, מבחינה זו. אם בתחילה עוד נטלו יושבי־הראש על עצמם את
אחריות ההכרעה בעניינים עקרוניים, נואשו במהרה מלעשות זאת, כאשר הותקפו לפרקים
על־ידי צד זה או אחר, הואשמו כמשוחדים ונושאי־פנים. ואם בשנים הראשונות עוד
התרגשו ישראל וגם סוריה מדו״ח היו״ר או המשקיף, לטובת הצד שכנגד, שוב אין הן

מהאם הקשישה ומכל האנשים האחרים בחנות,
פנו אל הנערה בת ד,־ 17 שישבה
נפחדת. המשטרה באה לסגור את חנותה
של שושנה.
לשושנה לא היה כוח למאבק נוסף.
היא פנתה אל השוטרים בקול שקט :״טוב,
אני יודעת שאתם צריכים לסגור את ה,זנות
בגלל הצו מבית־המשפט. אבל 7א כתוב
בצו הזה שאסור לי להישאר בתוך החנות
הסגורה. סיגרו אותה עלי.״
רק אחרי שכנוע ממושך הסכימה לצאת
מהחנות. ארגזי הירקות הושלכו על־ידי הסמלים
בריאי הגוף החוצה, שושנה משכה
אחריה את הטלפון והשוטרים נעלו את
המקום. לאחר תשע שנים הצליחה עיריית
תל־אביב להתגבר על הנערה הצעירה, על
אמד, ואביה החולים ועל ארבעת אחיה. שו חפולס
חזה 1?81

שנה אבולוף עמדה ברחוב אובדת עצות.
פטיציה לראש העיר. עוד לפני
שבוע ימים היתד, דרוכה כולה למאבק. שושנה,
ילידת ירושלים, אך עברה בגיל צעיר
לתל־אביב. אך הספיקה לסיים בית־ספר
עממי, התחתנה אחותה הבוגרת ואילו אחותה
השנייה סירבה לעבוד בחנות הירקות
של האב. שושנה נחלצה לעזור לאביה שהשל
רק עתה להתבסס בחנות.
היא ויתרה על כל חלומות הנעורים, על
לימודים ובילוי. משעה שבע בבוקר ניצבה
הילדה בחנות הקטנה, הנמצאת לא הרחק
ממלון דן ומד,שגרירות הצרפתית, כשהיא
מתבוננת במכוניות החולפות, לומדת להכיר
את כל עסקני המפלגות החשובים ואת האורחים
התדירים במלון דן.
בשעה מאוחרת יותר, היתד, מתמקחת עם

בשיחה פרטית, הסביר השבוע משפטן ישראלי, מומחה למשפט בינלאומי :״נניח שהשאלה
היתד, מובאת להכרעתו של בית־הדין הבינלאומי בהאג. ונניח שבית־הדין היה קובע כי
אכן, שמורד, לסוריה הזכות לדוג בכינרת, כפי שהוענקה לה על־ידי הסכם . 1923 הרי
שמבחינה פורמאלית, אין הסורים יכולים עדיין למצות בפועל את זכותם. כי אין להם
גישה ישירה למימי הכינרת. שהרי עשרה מטרים לאורך החוף הינם, לכל הדעות, שטח
ישראלי ריבוני. ומאחר שישראל לא תרשה להם לחצות שטח השייך לה — משמע שאינם
יכולים להגיע לכינרת. ואם ימצאו סירות־מישמר ישראליות סירות־דייג סוריות בכינרת׳
— מעמדן של אלה כמעמד מסתננים, שחדרו לשטח ישראל באורח בלתי־חוקי. זכותה של
ישראל, במקרה זה, להעניש את המסתננים בכל האמצעים שהיא תמצא לנכון.״
אגב, טענה זו מזכירה את העמדה המצרית, לגבי זכות־המעבר של אניות ישראליות
בתעלת־סואץ. אמנם נאמר באמנת קושטא משנת , 1888 כי זכות המעבר החופשי בתעלה
שמורה לאניות כל המדינות — גם אלה הנמצאות במצב מלחמה עם מצריים — אולם כדי
להגיע לתעלה, חייבות אניות ישראל להיכנס תחילה למים הטריטוריאליים של מצרים.
במקרה זה, מאיימת מצרים להשתמש בזכותה כצד לוחם לטבע את האניות הישראליות —
מבלי לפגוע באמנת קושמא.

הסכם אילם
אילו ישבו הסורים על החוף הדרומי של הכינרת, יתכן שלא היה פורץ שום סיכסוך־
דייג. כי אזור זה עני בדגה; הישראלים לא היו טורחים לצאת לדוג שם והיו עוזבים את
הדייגים הסורים לנפשם בפינתם. אך הכפרים הסוריים יושבים דווקא באזור העשיר ביותר
בדגה. אזור זה מתמשך כקשת, לאורך החלק הצפוני של הכינרת, מטבחה במערב, עד
קורסי ונוקייב במזרח. שם נשפכים מימי הירדן, הנחלים והמעיינות העשירים בחומרים
אורגאניים ובחום.
תושבי הכפרים, על אף היותם חקלאים המעבדים אדמה עשירה במיוחד, אינם יכולים
לוותר על הדייג הקל מול ביתם. הם אף פיתחו שיטות־דייג מיוחדות, כדי לא להיתקל
בכוח ישראלי. הם תמיד יכולים להכניס את סירותיהם לנחל קורסי, או אף לגרור אותן
לחוף, בראותם סירה ישראלית מתקרבת מן העבר השני של הים. וכאשר מניחים דייגים
ישראליים את רשתותיהם וחוזרים לטבריה, אוספים הסורים לא רק את השלל שנלכד
ברשתות, אלא לעתים גם את הרשתות עצמן.
קיים אמנם הסכם אילם, לפיו מחולקים אזורי הדייג בחלק זה של הכינרת, בין ישראלים
וסורים. לפי הסכם זה נמנעות הסירות הישראליות ׳מלהתקרב לנקודות מסויימות, והסורים
אינם גונבים רשתות שהונחו בנקודות ״הישראליות״ .אולם אין מקום בעולם בו נשמרים
הסכמים כאלה במאה אחוזים. אפילו תושבי אותו כפר אינם יכולים לעמוד בפני הפיתוי
להטיל עוד רשת, או לחדור לשטח הדגה של השכן. כך קורה גם בחוף הצפון־מזרחי של
הכינרת.
לעתים עוברות הסגות־גבול אלה בשקם. אך לא פעם הן גוררות אחריהן יריות והפגזות.
אם צד אחד — או שני צדדים — מעוניין מסיבה כלשהי לנפח את העניין, מתפתח סיכסוך•
הדייג הקטן לקרב של ממש, ללא כל יחס או קשר לחשיבותו של הסיכסוך עצמו.

מביאי הסחורה, עמלה כל היום כדי למכור
ירקות ללקוחותיה, שהבירור, כולם בשמה,
הפכו ידידי הילדה האמיצה ומעריציה.
רק אוייב אחד לא השלים עם חנותה של
שושנה: עיריית תל־אביב. אביה קנה את
חנותו בידעו שהיא ללא רשיון, קיווה להתחשבות
במצבו הסוציאלי הקשה.
מוסדות העירייה התעלמו שנים רבות
מהמצב. לפני כשנה פקעה סבלנותם. משום
מה, דווקא כאשר בעל הבית עמד למכור את
הבניין להריסה וכשהיו למשפחת אבולוף
סיכויים לזכות במעט פיצויים שיאפשרו להם
לפתוח חנות ברשיון, החלו פקחי העירייה
לעמוד על קוצו של יוד, דרשו בתוקף
את סגירת החנות.
לשופטי העירייה לא היתד, ברירה. הם
ציוו על סגירה. אז נתברר לשושנה מד.

רבים ידידיה. עורכת־דין שכנה, נעמי שטיין
קניצפולסקי, ניהלה עבורה את המערכה
המשפטית. מזכיר מפא״י, שרגא נצר, ניסה
גם הוא להפעיל את השפעתו, למען יניחו
למשפחה להחזיק בחנות עוד זמן קצר.
שכני החנות אף אירגנו פטיציה לראש העיר,
ביקשוהו למנוע את סגירת החנות.
אך הלב האנושי לא הכריע את מאזני
המשפט. השבוע הצליחה העירייה לנשל את
שושנה מפרנסתה. אך הנערה לא אמרה
נואש. היא הוציאי־ את כל הסחורה אל
הרחוב, עמדה שם למכור אותה ללקוחותיה
הקבועים — עד שעה שבע בערב. בשעה
זו היא ממהרת לביתה להכין את שיעוריו,
בהשכלה בנתב :״אולי עוד אספיק השנה,״
היא מקווה ,״אולי עוד אצליח לסיים השנה
את בחינות הבגרות!״

עו ארך וחמש!!;אות
₪₪־ בדוגמניות

הן נורות דהווויח
בנו-ובנו 1את יש
״מי גנב־ את הגרביים שליי״
״מנוולת שכמותה
״אולי לא תדחפי
הראי עמד באלכסון, מלא אבק וטביעות
אצבעות ותשע פרצופים מטושטשים. סמרטוט
טוב זה מה שהיה נחוץ באותו רגע.
שישפשף חזק את הראי, את הפרצופים, את
תשע החזה־מותן־ירכיים, את הקילוגרמים
המיותרים, את כל הסמרטוטים הנוספים, בעצם׳
שנידחסו בחדר הקטן של קולנוע
תל־אביב.
כל האברים המפוזרים שם היו נרגשים
כולם: שושנה, מירי, אוריליז, אביבה, זיוה,
קארין, אניטה, נאלי, נילי. כל דבר כזה
היה משוכנע, ובשיא הרצינות, שרק הוא
יזכה בתואר המצחיק ״שגרירת דוגמניות
ישראל .1962״
״מגיל קטן מאד נמשכתי לזה. אני לא
יודעת למה. אולי זה באופי שלי. כי עוד
מגיל קטן אמרו לי בחנויות שיש לי גוף
טוב,״ הסבירו את עצמן בחוסר פרופורציה
משווע 96־61־ 94 שנקראו יחד: נאלי ביטון.
המועמדת השאטנית פתחה את עיניה הכחולות
לראשונה לפני 21 שנה בקאסאבלאנקה.
הן אינן חדלות מאז לרגע להעריץ את
עכוזה המוצק, התלוי אי־שם בין ה־168
סנטימטרים שלה.
״הרבה אמרו לי שאני מתאימה להיות
השגרירה. כן, בהחלט, אבל איך שלא יהיה,
כל הבחורות כאן, בלי יוצא מהכלל, נחמדות.
בהחלט, כמובן. בשביל התחלה אני

קארין קלוצקד — ,מספר נעליים 38 וחצי,
יצאה מקולנוע תל־אביב אותו ערב כ־
״שגרירת דוגמניות ישראל 1962״ .השופ־טים־ר׳סוחרים
זיכו אותה ב־ 2075 נקודות.

חמצן כמו בריג׳יט

שגרירת הדוגמניות הישר־

אליות לשנת . 1962 היא לא

1| /ו1 1
רצתה לחיות דוגמנית, אלא זמרת סופראן.

ארין, בת העשרים, בטוחה שזכתה ב־
\ /תואר לא בגלל צעדי האווז שלה. היא
י אף נשאלה אם היא עומדת על כך שיפנו
אליה דווקא ב״הוד מלכותה״.
״לא,״ היא ענתה ,״באמת לא חשוב.״
לשגרירה, בת ה־94־59־ 92 על 168ס״מ,
היו תלונות מרות על חברותיה בערב התצוגה:
״הרגשתי
שהן שונאות אותי, עוד לפני
שבחרו בי. הן התנפלו עלי כמו זאבות בחדר,
ודחפו אותי בכוונה. הן הרגישו שאני
לא מתרגשת ושאלו אותי, :תגידי, את לא
מתרגשת?׳ אמרתי להן, :לא, למה שאתר-
גש?׳ כי באמת לא התרגשתי. יממה יש להתרגש?
אז לא היו בוחרים בי. אפשר לחשוב
כבר. גם בלי זה יש עבודה בדוגמנות.״
יש לשער שגם בריג׳יט בארדו שוטפת
את שערותיה במי־חמצן כמו קארין. חוץ
מזה דומה קארין ירוקת העיניים באופן
מיוחד לעצמה. שברירית, אנמית, עם הופעה
של לולב. כך תיוצג ישראל באיטליה, אליה
תמריא הזוכה המאושרת. קארין תשהה שם
שישה שבועות ותעבוד, ללא תשלום, בבית־האופנה
של גוגנהייסימינגוליני המפורסם.
זה הפרס עבור המאמץ והסבל שעמדה בהם.

מרוצה מעצמי. איך שלא יהיה, דוקטור
גוטסמן מאילנית תיכף הציע לי לעבוד
אצלו.״
בתיר פקידה, כמובן.
הנאלי הזאת, יחד עם שמונה האחרות
שנאבקו על התואר החשוב, נרשמה לקורס
דוגמניות לפני חודשיים. פעמיים בשבוע
היתד, הפקידה מקריית־שמונה נוסעת בעקשנות
לתל־אביב, ללמוד ללכת. ההופעה
בקולנוע תל־אביב בשבוע שעבר, היתד,
הבכורה שלה. החובבת הופיעה על הבמה,
לפני אולם חצי־ריק, בשלושה מצבים: בביקיני,
בבגד־ים, ובשימלת־ערב. הקהל המנומס
הציע לה — באריקל.
הן כולן בעצם היו חובבות, שתלו בערב
הזה תקוזת מקצועיות: כי ששת השופטים
שישבו על הבמה, לא היו אלא
בעלי בית־חרושת להלבשה.

אניטה
ן א1

בת ה־ 24 קיבלה דיפלומה
של מתכננת אופנה בשוויץ.
ן הקהל שנכח באולם טען כי הגיע לה הפרם.

אביבה

היא העתק מושלם של הדוגמנית
ממוצא סיני העוברת אצל קארדן -
עד לפני חודש לא העזה אביבה ללבוש ביקיני באו

הבלונדית׳ שעלתה לפני 12 שנה מגרמניה,
מודה בגאווה שאינה מחזיקה דיאטה:
״אפשר לציין שאני אוכלת כמו סוס. זה
משפחתי אצלנו. בעצם לא שאפתי לדוגמנות.
כי יש לי סופראן ואני יכולה להגיע גם
למצו, כך שחשבתי להיות זמרת. למדתי
פיתוח קול ופסנתר. מפני שלדעתי האמנות
הקלאסית הולמת את אישיותי.״
״מה גרם לשינוי השקפתו?״
״פרוטקציה. קרובים שלי הציעו לי לעבוד
אצל מכירים שלהם, בתלווה מודל, כדוגמנית,
והסכמתי. אחרי הכל יש לי נתונים
לזה.״
״מה אמרו בבית?״
״מה זאת אומרת, רגילים! במשפחה שלי
כל הילדים מוצלחים. גם לאמי יש סופראן
וגם חצו.״

שירת הברבור

מהדק ההונאה הו5י*

ף* חדרהק טן, מאחורי הבמה׳ התחוללה
דראמה של סמרטוטים. חזיות עפו באוויר,
רגליים ניכגסו לשרוולים, ומכנסיים
נילבשו על הזרועות.
בהזדמנות החגיגית הזאת, הודיעה אישיות
בשם דגנית שושנה, כי הדוגמנות גורמת
לה המון סיפוק מאז ומתמיד, כבר רבע
שעה .״החבר שלי קצת מתנגד לכל העניין,״
אמרו הפה והעיניים הלוהטות של הזבנית
מנתניה ,״אבל אני לא שמה לב אליו, כי
באופן אישי אני חושבת שזה מקינאה. זה
גם מובן, אנחנו יוצאים קבוע כבר כמעט
שבועיים.״
ראשה האקזוטי של שושנה, בת ה־,23
היה תלוי על צוואר ברבור מופלא, והיא
נראתה מרהיבה מהראש עד הירכיים. היו לה
גם רגליים. הם שרו לה בעצם את שירת
הברבור — לדוגמנות.
״זה לא דוגמנות — זה קירקס!״ הדוגמנית
הוותיקה, לאה שווארץ, נראתה צוהלת
כשהעירה זאת. שום מתחרות. היא היתד,
אורחת־כבוד של התחרות, יחד עם הדוגמנית
מימי מארגולים, שזכתה לפני שנתיים בתואר
הניכסף: הדוגמנית המושלמות
השתיים הרגישו יותר מדי טוב. בצדק.

* * ארץ היתר, רק אחת מ־ 300 הנערות
שנרשמו לקורס לדוגמניות, בעקבות
י מודעה שפורסמה לפני חודשים מספר
בעתונים. המודעה המפתה אמרה :״הזדמנות
בלתי חוזרת לנערות בין הגילים 24־, 18
רווקות, להשתלם חינם במקצוע הדוגמנות.
קורם נרחב בארץ והשתלמות בחו״ל. יתקבלו
אך ורק נערות נאות ובעלות נתוני
גוף מתאימים לדוגמנות. על המעוניינות
לפנות בכתב לפרסום אבני, ת.ד.1865 .״
עוד לפני שזרם המכתבים הציף את סוכנות
הפירסום, הופיעה המשטרה — מחלק
ההונאה. היא חשדה שהמודעה מיועדת למטרות
לא מוסריות. זו היתד, טעות.
מאות המכתבים שהגיעו נשאו חותמות-
דואר מכל הפינות הנידחות והלא־נידחות
בארץ. הציעו את מועמדותן נערות מאפקה,
מקיבוץ גבעת״ד,שלושה, מבית־ברל בצופית,
מנם־צ־ונה, עכו, חדרה, באר־שבע, והערים
הגדולות. פקידות, מזכירות, אחיות, לאבו־רנטיות,
מורות וגננות — כולן ביקשו
להיות דוגמניות.
הביקוש למקצוע הזוהר נעשה למגיפה.
כי היום דוגמנית מובחרת יכולה להשתכר
לעיתים בעבודה אינטנסיבית עד 1500 לירות

אוויליז

בעלת ה־89־60־ 98 היא גרפיקאית
במקצועה, ילידת
איטליה, השואפת מזמן לקריירה בדוגמנות.

גיל

חנות 1

לחודש. עבור תצוגה גדולה אהת היא מקבלת
כ־ 75 לירות. תצוגה קטנה לתיירים
מכניסה 30 לירות. במו־בן נערכות מדי
שבוע עשרות תצוגות פנימיות, עבורן מקבלים
30 לירות ויותר. גם שטח צילומי־אופנה
הוא עסק מכנים. כדי להרוויח את
ה־ 1000 לירות לחודש אין צורן לדעת לכתוב
בלי שגיאות או להבין שפות. צריך
גוף וצריך לדעת להלך.

אביכים, הייצים, שנים

** פ כל יתרונות המקצוע, קיים מח־
*7סור רב בדוגמניות טובות בישראל.
המעטות שישנן מתגברות בקושי על עומס
העבודה שלהן. בשבוע שעבר הופיעה מיימי
מארגולים בבאר־שבע, עוד באותו ערב נשכרה
עבורה מונית מיוחדת, כדי שתוכל
להופיע בחיפה, באותו לילה.
מקומות עבודה פנויים והמשכורת הפאג־טאסטית
קרצו לנערות שקראו את המודעה.
הן שלחו תמונות. הגם שלא נתבקשו, מסרו
מידות מדוייקות. יותר מדי. ז׳קלין סימונה
מגבעת־עליה כתבה כי ב־ 28.4.61 מלאו לה
עשרים אביבים. אסתר בורמן לא שכחה להוסיף
כי היא דור שלישי בארץ.
רותי ברזילי מחולון כתבה :״שאיפתי
הגדולה להיות דוגמנית. גילי הוא .15׳׳
שושנה אלמקיס מבני־ברק ביקשה לציין:
״אני גרושה בת 21 ומדברת צרפתית, ערבית,
וגם עברית. אני גם עולה ממרוקו.״
כמעט כולן חשו צורך פנימי להודיע ב־

בחדר ההלבשה: עם התקרבות שעת האפס, מצפות תשו! המועמדות לתצוגת! הדאשתה

מכתבן לסוכן הפרסומת, כי ״לא פעם
דחפני, רצוני העז, לדרוך על המסלול. עוד
בגיל צעיר חשבתי על עתידי בתור דוגמנית.״
״אמי
ציירת אופנה,״ כתבה הסטודנטית
אמירה אבילאה מרמת־אביב, שביקשה אף
היא להיות דוגמנית.
״לפני שנתיים סיימתי בית־ספר לדוגמניות
מרים. למרות שהייתי אחת החניכות
המצטיינות, אני מרגישה שיש לי עדיין
הרבה ללמוד במקצוע.״ המכתב נשלח על־ידי
חנה עוזיאלי מתל־אביב.
שושנה דגנית, אחת מתשע המועמדות
האחרונות שנותרו לאחר סינונים מרובים,
כתבה :״הנני בעלת מבנה גוף תמיר ויפה
לכל הדעות. אשמח מאוד להפגש אתכם,
ואז תוזכחו ותראו את הסגולות שישנן בי.״
״יש לי טעם טוב וגוף מתאים,״ מרגיעה
נירה שץ מחדרה.
״אני ׳מציעה מועמדותי לדוגמנות,״ כתבה
אסתר בר־און מקיבוץ גבעת־השלזשה.
לודיאולט חאלאבי מאפקה היו מסתבר,
דעות מקוריות׳ על דרישות המקצוע :״ברהבלונדית
תהיה הדוגמנית הגבוהה ביותר בישראל. צוני להציג את מועמדותי. שערי. שחור
180 גובה. יש לה ילדה בת 4וחצי. מקודם ניהלה ארוך, עיני חומות וריסים שחורים. צבעי
!לה לאופנח. בשעות הפנאי היא עוסקת בציור ופיסול. ברונט. אני ילידת הודו, ואבי אנגלי יהודי.״

ך * כותה צי עו את עצמן בצורה הרשו
מית ביותר, כאילו מילאו שאלון צבאי
או רפואי שהוכן בידי מומחים לסטטיסטיקה:

קורבן הכנרת

חייל קרבי

שמעון לוויה (במשקפיים, כורע, שלישי משמאל) במדי צה״ל
ביחידה קרבית, זמן קצר לפני שיצא לפעולת התגמול בכינרת,
ממנה חזר מוכה הלם, מכה שהשפיעה קשות על מבנהו הנפשי עד הזמן האחרון.

ף יארבד! הגיכור, מספרת אגדה פלא־
^ מית עתיקה, הביס את אנטיגונוס הענק
העריץ, כרת את שתי ידיו והשליכן לנהר
הסחלדה. מאז נקראת העיר הבלגית השוכנת
על שפן נהר הסחלדה בשם אנטוזרפן
— שפירושו: השלכת ידיים.
שלושה פועלי נקיון, שעסקו בשבוע שעבר
בניקוי תעלת ניקוז ליד שפך הסחלדה,
דימו לרגע כי גילו את ידיו של אנטיגונום.
משק הניילון שמצאו במקום ביצבצו שתי
זרועות כרותות מגואלות בדם. אלא שמל־בדן
היו בתוך אותו שק גם שתי רגליים
כרותות. בשני שקי ניילון אחרים, שנמצאו
באותו מקום, נמצאו גם שאר חלקי הגוף:
גופה וראש, כל אחד בשק נפרד.
המשטרה הבלגית, שהוזעקה למקום, לא
יכלה לזהות את הגופה המכותרת. אולם
בחיפושים שנערכו מיד בסביבה נמצאו
שני חלקי לבוש חמוצי דם, שהיו שייכים,
כנראה, לגוויה המכותרת. על רצועת המגבעת
שצפה על פני המים, נמצאו ראשי
תיבות: א .מ. ובתוך מעיל תחתון, ספוג
בדם אף הוא, נמצא תיק תעודות שפיענחו
את ראשי התיבות.
קרבן הרצח האכזרי ביותר שבוצע בבלגיה
מזה עשרים שנה, זוהה כארמאן
מייסלם 32 בן למשפחת יהלומנים יהודים,
הגרה ליד אנטוורפן. הוא היה שסוע כולו.
שש דקירות סכין התגלו בחזהו. גולגלתו
פוצחה במכשיר חד, כנראה גרזן. אצבעות
ידו הימנית נקטעו, גם הן כנראה במכת
גרזן. אבריו נוסרו בעזרת מסור קצבים.
עוד טרם התגלתה זהות הרוצח ומה יכלה
להיות סיבת הרצח, החלה רוח רפאים
דמיונית מרחפת מעל לבלגיה, היא זכתה
בעתונות ובפי ההמונים לכינוי :״המפלצת
מאנטוורפן!״ ,כינוי שלווה חלחלה וסיוטים,
שלא היו כמותם באירופה המערבית מאז
הסיוט של ״הרוצח מדיסלדורף!״

הקריאה הטלפוגית

עה שהעתונות המקומית הלעיטה
^ את קוראיה בסיפורי אימים א דות הגוויה
שהתגלתה, ושעה שהקהילה היהודית
במקום, שארמאן מייטלס היה מוכר וידוע
בה, היתד, אחוזת זוועות, ניסו חוקרי המשטרה
הבלגית לשחזר את שעותיו האחרונות
של הנרצח, כדי להגיע אל עקבות הרוצח.
הפרטים שנאספו בבית הוריו של מייטלס,
אצל מכריו, עדויותיהם של האנשים שראוהו
ביום שלישי האחרון, הצטרפו במהרה לפסיפס
שאיפשר את שיחזור הרצח.
בבוקר יום שלישי שוחח ארמאן מייטלס
טלפונית, מחווילתו שבבארכם, עם כמד. אנ
שים.
בשעות הצהרים נטל מאביו היהלומן
כמות של יהלומים, שהיתר, שייכת לאחד
משותפי האב, על מנת למסרה לקונה בבורסה
של אנטוורפן. בשעה אחת וחצי, לאחר
שסעד צהרים בביתו, יצא ארמאן במכונית
הפולקסוואגן התכולה שלו העירה. ראו איותו
בבורסה בשעות אחרי הצהרים. בארבע וחצי
בערך טילפן אליו אלמוני לבורסה,
ובעקבות שיחה זו עזב את המקום כשברשותו
יהלומים במשקל של 922 קאראט.
מה קרה בין יום שלישי אחר הצהרים
ועד ליום הרביעי בשעה תשע בבוקר, השעה
בה התגלתה גוויתו של ארמאן? בתשובה
לשאלה זו קיוז החוקרים למצוא את
המפתח לרצח.
בכיסו של הנרצח נמצא פנקס כתובות
קטן, בו רשם שמות מכריו וכתובותיהם.
חוקרי משטרת אנטוורפן הלכו מכתובת לכתובת,
לפי הרשימה שבפנקס. ארבעה אנ־שים
אצלם ביקרו הכירו אמנם את ארמאן,
אולם לא ראוהו באותו יום והצליחו להוכיח

אליבי משכנע•
הכתובת החמישית היתד, באות ״ל״ :״לי
ריר״ רחוב לאמורנייר .213״ כאשר הגיעו
לשם חוקרי המשטרה, מצאו את הדירה נעו־לה.
זד, כבר היד, ביום חמישי. שוערת
הבית סיפרה לשוטרים: לוריד, מכר אתמול
את מכונית הפולקסוואגן שלו ונסע עם אש־תו.
לאן? הוא אמר שהוא חוזר לתל־אביב.
האמא של אשתו חולה.
התברר עוד, שלפני שיצא ברכבת של
שמונה בערב מאנטוזרפן לבריסל, הספיק
שמעון למכור את המכונית, לחסל את חובו
בחנות המכולת. אשתו הודיעה בבית־הספר
בו לימדה עברית שלא תבוא לעבודה למחרת,
שמעון נפרד משכניו.
החיפושים אחרי הזוג לוריד, בין אנשי
הקהילה היהודית באנטוורפן ובין הישראלים
השוהים במקום, לא העלו דבר. היה ברור
שהזוג הצליח להימלט, לצאת מגבולות המדינה.

ישראיל
עמד לצאת רק למחרת, בשבת בבו־קר.
הם שכרו חדר במלון שדה־ד,תעופה ,
הספיקו אף לסעוד צהרים במסעדה המקו מית.
בשעות
אחר־ד,צהרים הקיש מפקח משטרה
צרפתי על דלת חדרם במלון .״אתה
שמעון לוריה?״ שאל. שמעון, גבה קומה,
ממושקף וג׳ינג׳י השיב ב״הך רפה .״אנחנו
מהמשטרה,״ אמר הקצין .״כן, אני
יודע,״ השיב שמעון מיד, בקור רוח ,״זה
בקשר עם האיש שהרגתי.״
כאשר הוזעקו למקום שוטרים, ששמו
כבלים על ידיו, התחנן שמעון שיניחו לאשתו
ולילדתו להמריא לישראל :״אשתי
לא ידעה דבר, היא חפה מפשע!״ זעק.
אולם השלושה נלקחו במכונית לפאריס,
לכלא.
שמעון לא גילה כל התנגדות, שיתף
פעולה עם חוקריו. התברר שהיה זה הוא
שטילפן אל ארמאן מייטלס אל הבורסה,
ביקש אותו לבוא לדירתו על מנת לשחק
שאח־מת, משחק בו היו השניים מתמודדים
לעיתים קרובות. שעה שהגיע ארמאן, שלח
שמעון את אשתו לטייל בחוץ עם הילדה.
בשעת המשחק הנחית שמעון לארמאן מת
אמיתי. הוא דקרו בסכין והכה אותו בגרזן.
את הגופה נטל שמעון למעבדתו שבדירה.
שם גם ביתר אותה. את הדם שטף בכיור
המתקשר בצינור פלאסטי עם כיור במטבח.
הוא טחב את אברי הגופה המכותרת לתוך
שקי הניילון המיועדים לכבסים מלוכלכים
הנמסרים למכבסות, הכנים אותם בהסתר למכוניתו
של ארמאן והובילה אל שפך
הסחלדה, שם השליך את השקים לבור ביוב.
כשחזר הביתה כבר הכינה לו אשתו
ארוחת ערב. לדבריו, לא הבחינה כלל במה
שהתרחש בינתיים בדירה. למחרת, כשיצאה
לעבודה, השלים שמעון את מלאכת ניקוי
כתמי הדם בדירה. את היהלומים, שהיו
ארוזים אצל ארמאן בשקיקי ניילון, החביא
בכיסו.

״האם את חודה ץ״

יז1־<1־ 111 וי ^0 ) 1 111
** ה הביא בעצם את הסטודנט ה־ישראלי,
בן ד,־ ,26 לביצוע הרצח המחריד?
האם היה זה רצח מתוכנן בדם
קר למטרות שוד? האם היתה ערה אשתו

שותפתי לפשע, או האם ידעה על הפשע?
מי הם שמעון וערה לוריה?
חלק מהתשובות לשאלות אלה נמצא מעבר
לים, בישראל, מולדתם של שמעון וערה.
בשעת לילה מאוחרת, בליל שבת האחרון,
התדפקו שוטרים במדים אזרחיים על דלת
דירתה של גיטה לישבסקי, אלמנה ומורה
למלאכה, ברחוב נחום 8בתל־אביב .״האם
את חולה?״ שאלו אותה .״מה פתאום? אני
בהחלט בריאה!״ תמהה האשה .״זה הכל,
רק רצינו לדעת.״ ״מי אתם?״ נזכרה גיטד,
לשאול .״אנחנו מהמשטרה,״ השיבו השוטרים
והסתלקו.
כעבור שעה שוב הופיעו שוטרים בדירה,
הפעם במדים, ובפיהם אותה השאלה.
הם באו לברר, לפי בקשת האינטרפול,
מה האמת בטענת הזוג לוריד, שהם מיהרו
לישראל בגלל מחלת אמה של ערה.
גיטה לישבסקי עדיין לא ידעה במה
המדובר. למחרת בבוקר מיהרה אל דירת
הוריו של חתנה, משפחת לוריד״ סיפרה
להם על הביקורים המוזרים. צמת לוריד״
אביו של שמעון, העובד כסוכן פרסום,
מיהר למשטרה. שם נודע לו כי קושרים
את שם בנו עם רצח היהלומן בבלגיה.
״אבל אין עדיין שום אימות לזה,״ הודיעו

מבלי לדעת ששמעון וערה עצורים כבר
שלח האב מברק לפי כתובתם
בפאריס,
באנטוורפן :״מזועזעים מהשמועות. הראש
למעלה. מכתב בדרך. ההורים.״

מ 5ה מוכתמת קקאו
ך* ק ביום^ 5אשו^בוקר״נודע^הד

1רים פרטי מעצרם של שמעון וערה
מהעתמים. לראשונה סרבולהאמין לעובדות,
ניסו להתנחם ששמות ילדיהם השתרבבו
לפרשה במקרה. אולם לאט־לאט התגנבו
הספקות מבעד להלם הראשון. כי בני
של שמעון לוריד, ידעו אודותיו משפחתו הרבה פרטים שלא היו ידועים לאחרים,
ושהציגו באור שונה לחלוטין את פרשת
הרצח באנטח־רפן.
הוא בנה הבכור של משפחת שמעון לוריד .,הוא נולד בתקופה כשאביו, צמח,
היה עוד פועל בנין, שנדד במושבות אחר
עבודה. הוא היה בן ארבע כשהתגלה לרא־

שאח־מת

ריאות טלכרפיות דחופות שוגרו
באמצעות האינטרפול לכל המשטרות ב!
אירופה, הודיעו כי ״פושע בשם שטעון
לוריד, עלול לנסות לצאת במטוס לישראל,״
וביקשו לעצרו. בינתיים החלו החוקרים ל־ש,זזר
את מעשה הרצח בדירתם של בני הזוג
לוריה.
אותה שעה טסו שמעון וערה לוריה, עם
ילדתם בת ששת החדשים, טל, מבריסל
לפאריס. הם הגיעו לשדה התעופה אורלי
בשעות לפני הצהרים, אולם המטוס הבא ל
.עוד
מעט קט...

וה ופ וגס אנחנו הורים,״ כתבו שמעון ועו
על גבי תמונה זו, שצולמה בדירתם באנטוורנ
ביולי . 1961 דירתם רוהטח בצניעות, בעיקר מבולי עץ אותם חטב שמעון ברחוב מסו

שונה אפיו המיוחד.
הוא שהה אז במעון־יום בחדרה. סביב
לשולחן גמאו תריסר ילדים קקאו. אחד
הילדים שפך את הקקאו על המפה. הגננת
הנזעמת מיהרה להרים את קולה על הילדים
:״מי שפך את הקקאו?״ אף לא אחד
מהילדים הנפחדים פצה את פיו .״אתם
תשארו כאן עד הערב אם לא תגידו מי
שפך את הקקאו!״ צווחה הגננת. שמעון,
בן הארבע, קם והודיע :״אני שפכתי אותו!״
כשבאו הוריו לקחתו מהמעון, פרץ בבכי:
״זה לא אני ששפכתי את הקקאו, אבל
לא רציתי שיענישו את כולם!״
בבית־וזחינוך בצפון תל־אביב בו למד,
היה ידוע כנער חלוש, שתמיד הוכה בידי
חבריו. בבית היה מתייפה בפני הוריו על
שמכים אותו .״תחזיר מכות!״ יעץ לו האב.
רק בסיום כתה ג׳ ,כאשר באו ההורים
לקבל את התעודה, ניגשה אליהם המהנכת,
שושנה דקל, ואמרה :״אני מברכת אתכם,
היום בפעם הראשונה העז שמעון להחזיר
מכות למכיו.״
כהניך התנועה המאוחדת בצפון תל־אביב,
שם שימש גם כמדריך, למד שמעון בביתה,ספר
התיכון העירוני ד׳ ,נאלץ להפסיק
את לימודיו בכיתה השביעית, בשל מצוקת

לוקהת אותם הביתה, מאכילה אותם שם
באמצעות מזרק.
כאשר נפגשו שמעון וערה היו הם ומשפחותיהם
מחוסרי כל. הם התאהבו, ומכיודן
ששמעון עמד לצאת ללמוד בחו״ל, החליטו
להינשא ולנסות לבנות את חייהם בחוץ.
הם נישאו ב 8למאי , 1958 וכעבור
חמישה ימים הפליג שמעון לאנגליה, שם
חשב ללמוד רפואה באוניברסיטה של גלאזגו
בסקוטלנד. ערה נשארה עד לסיום לימודיה.
כשבכיסו סכום פעוט של עשרה דולר,
יצא שמעון באניה עד מרסייל, משם המשיך
ברכבת לקליי. אולם כאשר נחקר על־ידי
פקידי ההגירה הבריטים, שאלו אותו:
״הלימודים מתחילים באוקטובר, מדוע באת
במאי?״ כדרכו שק צבר שאינו יודע חכמות,
השיב להם שמעון :״אני רוצה קודם ללמוד
יותר את השפה ולעבוד קצת, כדי
שאוכל לשלם את הלימודים.״ בו במקום
בוטלה אשרת הכניסה שלו לאנגליה, שאינה
מתירה לסטודנטים זרים לעבוד.

שפן־נסיונווז

ך* הוסר כל נשאר שמעון בפאריס.
2״ חברים שפגשו אותו שם העידו, כי היה
נובר בפחי אשפה כדי למצוא מזון למחיה.
לבסוף החליט לנסוע לבריסל, שם גרה
אחותה הבכירה של ערה.
בבריסל הצליח להתקבל לאוניברסיטה
המקומית, למרות שלא ידע מילה צרפתית,
(הנושך בענזוד 08

^ 4 1 ״1נחר שמעון לוריה מסתיר את
פניו בידו כשהוא מובל

אל השופט. מאחוריו אשתו ערה ובתם טל.
מוזר בהתנהגותו, ולמרות שזכרונו חזר
אליו, היה חוזר ואובד לעיתים. לפרקים
היה נתקף גם בהתפרצויות של היסטריה
חמורה. הוא היה בטיפול פסיכיאטרי מתשנהרצופה.
מיד,
במשך
פעם, באחד מרגעי הפכחון שלו, אמר
שמעון :״אני יודע שאני מטורף, אינני
רוצה להמשיך לחיות כך.״ רק טיפולו האינטנסיבי
הוציא אותו בהדרגה ממצב דב־זה.הרופאשטיפל
בו אמר:
און ודכדוך
את שלי גמרתי, אני מקיזה ש״אני
הבחור
בסדר.״ ואמנם ניראה היה כי הוא
בסדר. עתה רצה להגשים את שאיפתו
מילדות ולהיות רופא. למטרה זו נסע להבחן
בבחינות הכניסה של הפקולטה לרפואה
באוניברסיטה בירושלים. הוא לא התקבל.
בתקווה להתקבל לשנת הלימודים הבאה,
הלך שמעון ללמוד מדעי הטבע בא־ניבר־סימה
של תל־אביב. אולם כעבור שנה, כשניסה
שוב להתקבל לפקולטה לרפואה,
נדחתה בקשתו .״ידיעותיך אינן מספיקות,״
נאמר לו.

חברת ידידות־חיילות באחד הטיולים בארץ.

ההורים. אולם הוא לא הפסיק ללמוד. בשעות
היום היה נותן שיעורים, עבד בדפוס,
ובערב המשיך להתכונן לבחינות הבגרות,
אותן עבר בהצלחה.
ואז גויס לצה״ל.

הלם ככיגרת

ך • יה זה שנה בערך לאחר גיוסו.
| | שמעון היה אז קשר בחיל הקשר. בתפקיד
זה צורף לפשיטה על מוצבי הסורים,
מעברה השני של הכינרת, שנערכה
בתחילת . 1956 בשעת הפשיטה התפוצץ לידו
פגז. הוא לא נפצע, אולם הוכה בהלם
קשה.
כאשר ביקרוהו הוריו לראשונה בביתי־החולים
בתל־השומר, התבונן בהם שמעון
כאילו היו אנשים מעולם אחר. הוא לא
הכיר אותם. זכרונו אבד לו. הוא שכב
כך, באבדן חושים, שבועות מספר. ואז,
בהתיעצות עם הרופאים הצבאיים, הסכים
האב לחתום שאין לו כל תביעות לצה״ל.
עקב פגיעה זו שוחרר שמעון מהצבא לפני
תום תקופת השרות ונלקח הביתה .״המדינה
הפסידה חייל, אבל אני לא רוצה
להפסיד בן,״ אמר אז האב.
במשך תקופה ארוכה התהלך שמעון בבית
הוריו כמתעתע. הוא היה מבולבל ו״

$$81161011616 0

>£*>4נ* 46ז* 144 זז**\*6י 04ז׳ז
40 מג >ו\י•40 *04^ * 4״ 44

14006י* יז

.)0/4*01** 01 יויי־י/

6 810118116

65 1111 1זו 360 0זז6ו01ז>{זן 168880, 0
| *6 31106^60 31( 310פ 1ז:111׳!0$11181
״05 315011ק 0זס 16ק 6א ״ 01011? .
? 16 500501081ס 6 !׳001001 0נ

>.מ**11מ>^*6^ 0186030 מז
א ן 15 :ג,ד< 5

#**8801

•: {888י !;.זז סז ^י־ו? 4,ו0/יס 9* * 1 0 0 04 #0ז *#פ־11 ימי>יאא

16516

עכברים כחופש הנדוד

* \ בלשמ עון ל א התיאש. הוא שיגר
בקשות להתקבל ללמודי רפואה לחצי
תריסר אוניברסיטות בעולם. משלוש אוני־ברפיסות,
בקנדה, צרפת ואנגליה, קיבל
תשובה חיובית. הוא החל להתכונן לנסיעה.
הצעיר החברותי, שהיה ידוע כרקדן טוב,
שיחק טניס ואף ניגן כאקורדיון, התחיל
לעבוד כמכופף ברזלים אצל קבלני בנין.
תוך דמן קצר התמחה במקצוע זה ואף הצליח
לצבור כסף.
יום אחד פיטר הקבלן אצלו עבו את
חברו, מכופף ברזלים גם הוא. שמעון
ניגש אל הקבלן ואמר :״אני רווק, הוא
בעל משפחה ואב לחמישה ילדים. מחר
אני לא בא לעבודה, תן לו להמשיך לעבוד.״
הקבלן השאיר את שניהם. אותה
תקופה התעמל שמעון אצל דר׳ פלדנקרייז,
רופאו של ראש הממשלה. שם פגש את
ערה לישבסקי, תלמידת סמינר הקיבוצים
וחניכת השומר־הצעיר. ערה הייתה הצעירה
בשלושת בנותיה של המורה האלמנה, שחינכה
גם את בנותיה להוראה. היא היתר,
יתומה מגיל ארבע, גדלה בתנאי מצוקה.
את דמי הלימוד שלה בסמינר הקיבוצים
שילמה בעבודה במקום. היא היתד, הממונה
על פינת החי, טיפלה בנחשים ובעכברים
כשחברותיה לכיתה יצאו לבלות את החופש
הגדול. כשהיו העכברים בפינת החי של
הסמינר מתעקשים ומסרבים לאכול, היתה

) 08118880

י,ס• • 1ז*״ז״\. 1זידי ו, 6*>1

>זץ ר4״ז^״א: י ז*רי* *0ז

>8ממ$מ

_4זי4-ג>מ51י * 0״<\ 1״01י< 0־

״•סייס-זימי 4מס ־

•6*1 4* 0*4*4

<6,ץ י1,ס 4.י4ס0 י0*4

4>6 14י 4*40>1יי• די
44ז>6 י איחמס*

יס׳ייי* מס* *040 146.

>/־זאגגמ

•י<!04 זי>* 4מ י41י מ׳ ס /מסאמ *(.ן־ *;יז • 45*40 *.44(4 • 4 *00 יאמין
•(.סיזיה ז 004*0• 04י*•׳*

1111 6 0 ) 301 !181*8111 81308 16 811*3016
31 ) 5 118013( 18 116116ן ^ ו ס ^ )
״המפלצת מאנטוורפן שנעצרה באורלי קראה, אחי׳ לזה שביתרח אותו״ ,זועקת נותרת
ראשית בעת!ן הצרפתי הנפוץ פראנס מואר, שהקדיש תיאור נרחב למעשה הפשע המזעזע.

המפלצת ו7אנטווופן

אנשים
#וער

הכל בגלל מסמר

המחעיגר

מסיבה

רבת

משתתפים

ערכה השבוע

רעיית הנשיא, רהל ינאית כן־צכי,
לאיש המרכז החקלאי, ח״ב אכרהם
הרצפלד, לרגל הופעת ספרו של שמעון
קושניר, שדות ולב, המספר על חייו ו

הכוזרי *
חו בו ת הל ב בו ת
מורה נבוכים
ספרה עי ק רי ם
מקור חי י ם
המחשבה היהודית כפי שהיא
מתגלה בספרים אלה היא
היצירה הקלסית השלישית
של האומה אחרי התנ״ך
והתלמוד.

דפוס מהודר, נוסח מתוקן,
נקוד מלא, פירושים קצרים
על ידי חוקרי הזמן

מחיר הסירה .

במקום — 71.ל״י
מפעלי ״ידיעות אחרונות״
הפצה ראשית:
י. וייס, רח׳ מקור. ישראל ,12ת״א

להשיג בכל
חנויות הספרים כארץ

פועלו של הח״ב בסוף הבלורית, והנקרא
כך בשל תרגומו העברי של שמו. למחרת
המסיבה, בה זכה הרצפלד לתשבהות מחבריו
לכנסת, למרכז החקלאי ולמפלגה,
נאם הח״ב בכנסת בויכוח על התקציב.
נוכחו באולם שני אנשים: יושב־ראש הכנסת
וח״ב מפ״ם ישראל כרזילי
האריות של קרקס הרדיו הצרפתי, המופיע
עתה בישראל, אינם אוהבים, כנראה,
אנשי משטרה. אחרת אין להבין מדוע בחר
אהד מהם מכל יושבי השורה הראשונה,
בהצגת הבכורה של הקירקס, דווקא במפקח
הכללי של המשטרה, יוסף נחמיאס,
כדי להרטיבו במימיו. נחמיאס קפץ ממקומו
כנשוך נחש, אבל אחרי שהסבירו לו שזה
יורד בכביסה, נרגע, חזר למקומו
שנים רבות תמהו כל מבקרי המוזיאון
החיפאי העירוני לאמנות עתיקה מה מסתתר
מאחורי הפסל המכוסה סדינים והניצב זד,
כמה שנים בקרן זוית, בחדר נעול במוזיאון.
השבוע גילה מי שהיה מנהל המוזיאון,
אלכפגדר ראש, שפרש מתפקידו
לאחר שנים רבות, ימה מסתתר מאחורי
התעלומה. הפסל הוא פיסלו של הפסל
היהודי־רוסי המפורסם מארק אנטוקול•
סקי והוא מתאר את ישו הנוצרי ניצב
לפני פונטיוס פילאטום כשהוא קשור בעבותות.
ראש, שהיה אספן אמנות יהודית
גילה את הפסל, רכש אותו והעניק אותו
יחד עם כל אוספו למוזיאון החיפאי, לאהר
שהובטח לו על־ידי דויד הכהן שהוא
יהיה מנהל המוזיאון כל ימי חייו. זמן
קצר לאחר פתיחת המוזיאון ביקר בו נציג
פועלי אגודת־ישראל בעיריית חיפה, ח״ב
יעקוכ ב ״ץ, וערך בו סיור. כשראה
כ״ץ את פסלו של ישו, זינק מאולם המוזיאון,
הנמצא בבניין העירייה, ומיהר בדהרה
לחדרו של ראש העירייה אכא חושי,
כשהוא זועק :״צלם בהיכל! צלם בהיכל!״
חושי, שהיה זקוק באותה תקופה לכל קול
כדי להבטיח את הקואליציה בעירייה, מיהר
להבטיח לכ״ץ להסדיר את העניין, ציווה
להוציא את הפסל, לעטפו ליתר בטחון בסדינים
דרישת־שלום אישית מקרובי
משפחתו יקבל ראש־הממשלה, דויד כ ך
גוריון, אם יצליח שלמה נקדימון, כתב
חירות, שחזר זה עתה מארצות־הברית, להגיע
אליו. דרישת־השלום נמסרה לנקדימון
רק דרך אגב, בשעת לגימת׳תה באחד מבתי־הקפה
בניו־יורק. למקום נכנם שוטר בשם
מורי ברגר, שהתיישב ליד נקדימון
במקרה ופתח אתו בשיחה. כששמע שנק־רימון
נוסע לישראל, ביקש ממנו :״טוב
מאד. אז תמסור שם דרישת שלום לדודי ! ״
״ומי זה דודך?״ תמה נקדימון .״מה, אתה
לא מכיר אותו?״ התפלא השוטר ,״זה
ראש־הממשלה שלכם, דויד בן־גוריון!״ האיש,
שאמו היא אחות אשתו של ראש־הממשלה,
פולה, ביקש מנקדימון למסור
את פריסת־השלום אישית, דבר אותו מתקשה
בינתיים כתב העתון החירותי לעשות
לאחר ששכב בבית־חולים שבעה
חדשים, חזר סוף־סוף המשורר אלכסנדר
פן לביתו. כעבור יומיים ביקר בהצגת
הבכורה של הבימה — המלנ^ה והשודדים.
כשנשאל המשורר לדעתו על ההצגה, השיב:
״אני חוזר מיד לבית־החולים!״

שת עקירות חינם
השם העברי אבן־עזר, לא סיפק את הדיפלומטים
הגאנאיים, שהחליפו את שם

מלכת אסתר רולי אדלר
סינדרלה בלי נעליים

משפחתו של המזכיר הראשון בשגרירות
ארצם בלונדון ממויצ׳ה למוישה, לקראת
התמנותו של אכך עזר (״מוישה״) מוי
צ ׳ה למזכיר ראשון בשגרירות גאנה בישראל,
במקום המזכיר הראשון הפורש,
קודו קורסה, שהתמנה לתפקיד רם מעלה
בארצו. אמו של המזכיר החדש, שגדל
בבית מטודיסטיי אדוק, ליוזתה אותו לשדה
התעופה, התרגשה מאד לקראת צאתו של
בנה לארץ התנ״ך הגננות, תחביבו
של הנספח לעתונות בשגרירות ארצות־הברית,
ג׳יימס מק־פרלנד, מהתה מקור
הכנסה רציני לשתל״ם — אגודת נכים משותקים
מלידה. מק־פרלנד מגדל, בעזרת
רעייתו אודרי, תירס מתוק בחלקת השדה
שליד ביתו באפקה, אותו הוא מוכר במחירים
מופקעים לאנשי השגרירות האמריקאית,
המשלמים את המחיר הנדרש ברוח טובה,
בידעם שהכסף מיועד לילדים הנכים. השנה
תרם מק־פרלנד למעלה משלוש מאות לירות
מיבול התירס והחל למכור, לאותה
מטרה, זרעי פרח ציפורן־החתול מזן נדיר
הזמנה מיוחדת במינה קיבלה השבוע
צברית ,56 אופירה ארז, העומדת לקבל
השנה תואר דוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת
קולומביה. היא הוזמנה לייצג את
ישראל בערב שיוקדש לתרבות עמים שונים׳
ואשר מטרתו להבהיר לאמריקאים
מדוע נכשלו בהבנת אומות אחרות. למרות
שהערב מוקדש לתרבות אפריקה, הוזמנה
אופירה משום שמארגני הכנס הכירו בתרומת׳
ישראל לפיתוח היבשת השחורה
ערב צאתה לישראל לתקופה של חצי
שנה, להדרכה ולהקמת תיאטרון באלט
קטן, זכתה הרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית
הידועה, אנה סוקולוכ, בפרס
עתון הריקוד האמריקאי דאנס סאגאזין.
הפרס ניתן לה על תרומתה לאמנות הבאלט
המודרני בארצה ומחוצה לד יוזמה
נועזת גילה השבוע ראש עיריית אילת,
יוסף לוי. כשראה לוי שההכנסות מנשף
שנערך לכבוד פורים על־ידי אילנשיל־פוליו
באילת, אינן מספיקות, קרא לנוכחים לתרום
פרסים נוספים להגרלה. בהיענות ה

סו קי ה שבוע

מחיר הסדרה בתשלומים :
4 .ל״במקום — 71.ל״י

• ח ״ כמפ ״ ם ויקבור־ ש ס ־ טוכ :־הנורמות הישראלית ועושי דברה |
פתחו בקרב המכריע להצלת הפיחות והם מוכנים לעשות זאת עד הפרוטה האחרונה !
שבכיס הפועלים ! ״

ההפצה בתשלומים:

9פו עלבית ״ חרושת ״ ליכד ככה זה היום: להיות פועל זה עוד י
לא בושה, אבל כבוד גדול — כבר לא!״

רח׳ לוינסקי ,87 תל־אביב

0ח ״ בחירות יו ס ף שו פ מן, כ דו ־ ש כו עון ״ אתגר מה צריכה !
היתד, הכנסת לעשות לאות התנגדות לפיחות? להעמיד את הכיסאות על השולחנות י
ולקפוץ למעלה? הכנסת יכולה רק לדבר, זה תפקידה — לדבר!״

9״ טיימס ״ הלונדוני על ״ חו ק לשון הרע זו התקפת מחץ על !
החירויות, שגם בלאו הכי יש להן נקודות אחיזה מועטות מדי במזרח התיכון!״ 1

א. שטאובר בע״מ

שורק־אביטל

מיידית תרם בעל בית־מלון מקומי שבוע
נופש, בעל בית־קפה 25 :כוסות אספרסו.
נדיב במיוחד היה רופא השיניים המקומי:
הוא תרם שתי־עקירות־שיניים־חינם לזוכים
כוכב קבוצת• הכדורסל של
בהגרלה . .
מכבי תל־אביב, תנחום (״תאני״) כהן׳
מינץ, כמעט ולא יצא עם קבוצתו לחו״ל,
אחרי שניכשלו מאמצי הנהלת הקבוצה
למצוא עבורו זוג נעלי כדורסל שמספרן
13 וחצי. חודש לפני הנסיעה התבקשו
חברות התעופה לתור בעולם אחר זוג
נעליים ענקיות כאלה, אך לשיזא. לבסוף
יצא תאני עם נעליו הישנות, בתקווה שאי-
שם באירופה יצליח למצוא נעליים כמידתו.

הארוך 1הקצי־הד
הפגזת עין־גב נשמע גם במדרכות
דיזנגוף. אמני תל־אביב הודיעו מיד על
נכונותם לצאת לקיבוץ המופגז, להופיע שם
להנאת חבריו. מספר המועמדים היד, רב
ורק המקדימים זכו. בעל סוכנות הכרטיסים
לאן, מרקו תורגימן, לא ויתר, הודיע
לכולם שגם הוא נוסע למקום .״אבל מה
אתה יודע לעשות?״ שאל אותו בזילוול
אריק איינשטיין .״אני יודע לנהוג!״
ענה מרקו .״טוב מאד!״ התלהבו כולם וגייסו
את מכוניתו של מרקו, על בעליה,
להסיעם לעין־גב בקשיים בלתי־צפו־יים
נתקלו מבצעי מסע הפירסומת לסרט
חבורה שכזו, העומד להיות מוצג בקולנוע
בן־יהח־ה בתל־אביב. המארגנים התכוונו
להכין בובות עץ של משתתפי הסרט, בגודל
טבעי, התלבטו בהתאמת הגבהים של
גדעון זינגר הארוך ויוסף (״בומבה״)
צור קטן־הקומה. לבסוף הוחלט שכל הבובות
יהיו בגודל הטבעי של בומבה הד
ט ור הזמר היווני בעל מועדון מקסים,
ארים סאן, הוזמן להופיע בסרט ספרדי
בשם יווני בספרד, שיוסרט בספרד קרוב
אמן ישראלי אחר, ג׳ו עמאר, הוזמן
השבוע לטהראן, לסידרת הופעות בבירת
פרס. האמרגן שהזמינו שמע ברדיו את
שירו השיכור, התרשם ממנו כל־כך, שלח
לו מכתב הזמנה, עם חוזה להופעה מיידית
סוף־סוף נפטר אמנון אחי־נעמי
מהחותנת שלו. לאחר שיצחק (״צחי״)
שמעוני נתן את האות, הלכו בעקבותיו
שני אנשי קול־ישראל נוספים: אמנון, ומל
קלר, שהחליטו השבוע להיפרד מנשותיהם
חוש הומור מיוחד גילו שני
ילדיה של הזמרת אכיפה רווה. ליום
האם קנו לה השניים מתגה — בגד־ים
ביקיני עוד שעה קלה לפני שנבחרה
למלכת אסתר בתחרות העתון לאשה, נראתה
רולי אדלר כשהיא יושבת מיוגעת
מהמאמצים, אותם היא עושה כבר חודש
ימים לזכות בתואר ובנסיעה לביקור בטהראן.
כדי להקל על רגליה שלא הורגלו
לנעליים הצרות בעלות העקבים הגבוהים,
התיישבה בת ה־ 17 מאחורי הבמה, חלצה
את נעליה ונחה עד שיקראוה לבמה.
חעזלנז הזח 12*1

הצגת בכורה

בתנור

חטמות
ך -שעות הקטנות של הבוקר, כשאח־
^ רוני יושבי בתי־הקפה של ־רחוב דיזנ־גוף
משתרכים לבתיהם, יש סיכויים רבים
שתמצא ביניהם נערה קטנה בעלת תסרוקת
בלונדית מוגבהת.
אלא שלא כמותם, אין יעל גורפינקל ()24
חוזרת מהביבר האנושי שבצל אורות הניאון
המרצדים. כשהיא נועלת את דלת
דירת הקרקע שלצד קולנוע ארנזון־דויד, היא
נפרדת מעולם פרטי ומיוחד — מביבר הקרמיקה
שלה.
שם, בשלושה חדרים עמוסי איצטבות
וארונות, שוכנים היצורים עמם מבלה יעל
לעיתים קרובות את הלילה — צפורים,
סוסים, מסכות מחייכות, קונסטרוקציות
מופשטות וסתם כלים כמו קערות, אגרטלים,
צלחות וקוביות. חלקם אפורים־חומים,
כצבע החומר ממנו עוצבו זה עתה. אחרים

גדולה, שלושה חדרים עם כל הנוחיות ברחוב
מרכזי, רכשו ציוד הכולל תנור
שריפה גדול, ויעל הפכה לבעלת סטודיו
משלה.
שם היא עושה הכל בעצמה, החל מהרכבת
החימר היסודי, יצירת הרכבי הצבעים,
שהם סוד מקצועי הידוע רק למעטים,
וכלה בעיצוב המוצרים.

יעל גורפימן ל
בר ויעל היתד, טובעת בהם .״מאז אפשר
לקנות אותי בפרח,״ היא מגלה.

דבש ועקיצות
תחושה אמנותית או כשרון
יצירה אמנותי באים בתורשה, הרי שיעל
ירשה זאת מסבה. הוא היה יהודי
דתי בפולין, ותחושתו האמנותית זרמה ב
גורפינקל
האב גידל דבורים בעין־ורד,
וגם כאשר עזבה המשפחה את המושב ועברה
לתל־אביב, בהיות יעל בת שמונה,
הוא נשאר כתרן, רדה דבש במכוזרת בתל־ליטוינסקי
ובבית ג׳מל. יעל נעקצת לא
אחת כשד,יתד, משתתפת ברדיד״ אולם בכל
זאת נשארו זכרונות טובים. בעיקר בזכות
התקופה שאחרי הרדיד .,אז, כמו אחרי
עונת הגז אצל הגוזזים, היתד, המשפחה
חוגגת בפיקניק ארוך ובטיולים בחיק הטבע.
זה היה הרקע ממנו באד, יעל אל הקרמיקה,
כשהיתה בת .15 יתכן שהפגישה הראשונה
היתד, בנזיקרא סטודיו, גלריה קטנה ברחוב
אלנבי, בה מוצגות יצירות אמנות ובה
אפשר לשבת ולקרוא על אמנות, שם
היתד, יושבת בשעות הפנאי שלה. פעם
הציגו בגלריה מוצרי קרמיקה של כהנא
וקצת אחרי זד, החליטה יעל שגם היא רוצה
לעסוק בזה.

״מבלבלת את הראש״

עם סטן ביד

מזכרת מתקופת השירות בצה״ל — יעל גורפינקל (ימין)
מול חברה בעת אימוני הטירונות. את רוב תקופת השירות
הצבאי עברת יעל כפקידה במטכ׳׳ל מבלי להפסיק גס אז את התעסקותה בשטח הקרמיקה.

מבריקים ונוצצים בשלל צבעים. זהו עולם
של צורות וגוונים, שאת בריאתו מחדשת
יעל מדי יום.

אפיק שהדת היתרתו — הוא היה אמן
מצבות. כאשר מקצועו של הסב מוזכר
בנשימה אחת עם מקצועו של האב :״הסב
היה עושה מצבות והאב היא קברן
חשים מין רתיעה אינסטנקטיבית מסויימת.
רק אחרי זה מתברר שהכוונה היא, בעצם:
״האב הוא כוורן.״

״אפשר לקנות בפרח״
^ ם רוצים אפשר לחפש את רא-
\ £שית בריאתו של אותו עולם הרבה

האב, חקלאי ובעל נגריה, הביא עמו את
תכנית הבית מגרמניה. בחצר הבית היה
בור סיד ריק וגדול, מכוסה בסבך של
שיחים מטפסים, שיצרו מעליו מעין סוכה.
כשאבא ואמא היו עסוקים בעבודתם, הי־תה
יעל הקטנה נוהגת להחליק למעמקיו,
רחוקה מעיני אדם, מוסתרת אפילו מהשמש,
היתר, שוהה שעות בבור, שהפך להיות
״הבור שלי״ .באצבעותיה הקטנות היתד,
מגרדת את שרידי הסיד, ומעצבת אותם
לצורות דמיוניות ילדותיות.
אחר־כך, בגן הילדים, כה התפעלו מכשרון
הכיור שלה, עד שערכו תערוכות מיוחדות
של יצירותיה. הילדה נמוכת הקומה כיירד,
בעיקר דברים גדולים. חולשה זו לדברים
גדולים ניכרת עד היום. אין היא יכולה
לעסוק ביצירות קרמיקה מיניאטוריות כ־חרוזים
ותכשיטים, מעדיפה מבנים מסיביים
וגדולים. ואם היא אוהדת ספורט, הרי זה
ספורט הענקים — כדורסל, מעריצה נלהבת
של הפועל תל־אביב. אבל אז העריצה
דובים. דובים גדולים מחימר, מצויירים
באביזרים שימושיים כמו שולחנות וכסאות.
מלבד הבור היה ליעל גם הר שלה.
כמו הבית הגדול עם הגן הענקי, שכיום
הוא נראה קטן מאוד, כך גם ההר לא
היה בעצם אלא גבעה קטנה, בדרך לתל־מונד,
לשם היתד, נודדת יום־יום לבית־הספר
האזורי. ההר שלד, היה מכוסה תמיד פרחי

ו1יייויוחזו>

ך י ״ משרדהחי נו ך ; שם הלכה להתעניין
היכן ללמוד קרמיקה, עמד תור גדול
של מורות. הפקידה צעקה עליה :״ילדה, אל
תבלבלי את הראש!״ יעל מצאה לבד כתובת
של אשד, מפורטוגל, שהדריכה תלמידים במקצוע
זה. דמי הלימוד היו 15 לירות, המון
כסף. בבית, למרות גילויי ההבנה, התנגדו
תחילה. והיה זה האח הגדול שהוציא את
הסכום מכיסו, איפשר ליעל ללמוד במשך
שנה.
אחרי זה למדה פיסול במכון על שם
אבני, ועוד בטרם גמרה בלבה במד, תעסוק,
מצאה עצמה במדי חיילת. היא לא היתד,
לוחמת גדולה, מהסוג שמצהיר הצהרות על
לחימה בערבים עם סטנים ביד. בסך־הכל
פקידה במטכ״ל, קרוב לבית, כדי שתוכל להתעסק
בפיסול ובקרמיקה.
פקידה במשרד פירסום היד, השלב הבא
בקריירה של יעל, אבל רק בשעות היום.
בערבים היתד, מבקרת בסטודיו של משה
(״מיקי״) קרייזלר, הונגרי שהעמיד דור של
אמני קרמיקה. אצלו למדה ועבדה, עד שהציע
לה להפוך לשותפתו. יחד יצרו
מוצרי קרמיקה מסחריים, מאלה הניצקים לתוך
תבניות. וכעבור שנה, או משהו כזה,
כבר עמדה ברשות עצמה. אבא שכר דירה

שלשה ילדיפ-ארזים

* ה משהו הנע בין אמנות לאומנות,״
אומרת יעל על מקצועה ,״אלא שבקר־מיקה
יש פחות תנועה, זה משהו יותר
דקורטיבי. צריך ללמד את הקהל לאהוב
את זה.״
וכבר היא עומדת ללמד את הקהל. ראשה
גדוש תכניות. הנה חדר אחד יהפוך
לגלריה עם חלון ראווה. שם יוצגו המוצרים
המוגמרים. אבל לא רק זה. ציירים ופסלים,
אמנים צעירים ובלתי מוכרים, שירצו להציג
את יצירותיהם — יוכלו להציג אותן שם.
מהגלריה אפשר יהיה לראות כיצד היא
מפסלת את תבניות הקרמיקה שלה, שולפת
תבניות מתוך התנור, או יוצרת את
הצבעים במכונת הטחינה המיוחדת. ביבר
הקרמיקה הפרטי שלה יצא באופן כזה
לרשות הרבים.
בגיל בו צעירות אחרות עוסקות בעיקר *

11¥באולפנה צובעת יעל קונסטרוקציה מופשטת מחימר.
1 1 #1 4 1/־ש 1>1 681 העיצוב מוכנסת התבנית לתנור, נצבעת ומוחזרת
לתנור. שס, בטמפרטורה של כאלף מעלות, היא מקבלת את צורתה הסופית. מוצרים
הם לדבריה ,״משחו הנע בין אמנות לאומנות״ ,שצריך ללמד את הקהל לאהוב
אחרי שוב
אילו,
אותם.

ליד התנור

יעל ליד תנור
האפיה לקרמיקה
שלה. מאחר שזרם הכח החשמלי מופעל
רק בלילה, היא מבלה לילותיה ליד התנור.

לרופא ואצטרך להיות אצלו בטיפול בשלושת
השנים הבאות. ולכן באם כבר יש
הזדמנות, מדוע לא לנצל את הזמן?״

נסיוגות באבקת יהלומים

(המשך מעמוד ) 15

בתנאי שתוך שנה ירכוש את השפה. ניתנה
לו זכות ישיבה והוא קיבל עבודה בקייטנת
ילדים של הפדרציה הציונית. אשתו הצטרפה
אליו עד מהרה, הועסקה גם היא
באותה קיטנה עצמה. במשך הקיץ הצליחו
השניים לצבור מעט כסף. כשהחלה שנת
הלימודים הצליח שמעון סוף־סוף להתחיל
בלימודי הרפואה. ערה קיבלה משרת מורה
לעברית בבית־ספר יהודי במקום, והיא
שמימנה למעשה את מחייתם.
במשך שנה אחת נראה היה כאילו הכל
כשורה. שמעון שלט בצרפתית, עמד בכל
הבחינות ואף עורר סנסציה באוניברסיטה
כשזכה באחת משתי המילגות הניתנות לסטודנטים
זרים. בשעות הפנאי שלו הדריך
אנשים בהתעמלות לפי שיטת דר׳ פלדנקרייז,
ואף שימש כאסיסטנט• למרצה שלו
לכימיה.
אולם רק עם התחדש שנת הלימודים השניה
התחדשו גם הצרות. במשך שנה
תמימה לא ידעו ההורים בארץ דבר על
כך. שמעון וערה לא רמזו על כך דבר
במכתביהם. רק בקיץ, כשאמה של ערה
יצאה לבקר את הזוג בבלגיה, גילתה שמשהו
אינו כשורה. שמעון לא היה מסוגל
לשקוד על לימודיו, היה קם מדי פעם מעם
ספריו, שוטף את פניו ונמלט החוצה. שוב
נתקף בהתקפות של איבוד זכרון, ואז
היה מאבד גם את השליטה על חושיו, ולפעמים
אף לא יכול היה למצוא את דרכו
הביתה. בעיקר סבל מחוסר ריכוז, אפילו
את המכתבים הביתה היה כותב בהמשכים.
רק אחרי שאמה של ערה חזרה לארץ,
נודע להוריו של שמעון על מצבו. לקרובת
משפחה סיפר שמעון על מה שאירע:
״העניין התחיל כשהיו לי אבנים בכליות,״
כתב במכתבו מהארבע־עשר לדצמבר . 1961
״בסופו של דבר השתנתי אותן. אחת
מהאבנים האלה היתד, בעלת חידודים נחמדים
למראה, אך פצעה את כלי הדם שלי.
אם כתוצאה מכך או לא מכך, נוצרו אצלי
התקרשויות• דם שהלכו והתרבו (טרומבוציטים)
,טיילו להם בזרם הדם ובסופו של
דבר נתקעו להם ברגל וחסמו את זרם
הדם.
״הציעו לי כמה הצעות ואני הייתי צריך
להחליט באיזו לבחור, מאחר ששלושה רופאים
הציעו כל אחד משהו אחר. קבלתי
טיפול מתאים, שלפניו חתמתי שאני מקבל
טיפול זה מרצוני הטוב. ידעתי שאני שפן־
נסיונות*.
״הטיפול היה חזק מדי (האדם יותר רגיש
* הרופא שטיפל בשמעון ניסה לרפא
את הטרומבוזה שלו באמצעות קרניים רדיו־אקטיביות,
שיטה שנוסתה עד בה רק לגבי
חיות.

מחיות, כנראה) ומערכת העצבים הלא־רצו־נית
שלי נפגעה. זה פגע ברפלקסים שלי,
ברוב האברים הפנימיים. בקיצור: דייסה
שלמה שלא היה לי מושג באם אוכל
לצאת מזה אי־פעם.״

*י* שנאלץ שמעון לנטוש את לימודי
הרפואה, פנה לעיסוק אחר, שהחל לעסוק
בו עוד קודם לכן. באחו מחדרי
דירתו התקין לעצמו מעבדה כימית קטנה,
בה ניסה למצוא שיטה להפרדת אבקת
יהלומים.
אבקת היהלומים היא הפסולת המצטברת
בעת ניסור היהלומים יליטושם ובה מעורבים
גרגירי יהלום בגודל מיקרוסקופי בכל
מיני חומרים אחרים. אבקת יהלומים נקיה
משמשת לעיבוד יהלומים, אולם בדרך כלל
מקבלים אותה על־ידי פירור יהלומים גל־מיים.

בשנים האחרונות ניסו להוציא אבקה
כזו, שהיא יקרה מאוד, מפסולת היהלומים
והצליחו להגיע לאחוז תפוקה מסויים. סוד
ההפרדה ידוע רק למעטים וגם יכולת הניצול
היא קטנה מאוד.
שמעון חיפש שיטה שתאפשר להפיק מן
הפסולת אחוז יותר גבוה. אולם כדי לרכוש
את הפסולת היה זקוק לכספים שלא היו
ברשותו.
כתב הוא על נושא זה, באחד ממכתביו
האחרונים, לפני כשלושה חדשים :״בזמנו
כתבתי על נסיוני בהפרדת אבקת יהלומים.
ובכן, סוף־סוף הצלחתי במשימה זו ואף
הגעתי לתוצאות די מפתיעות ביחס לתוצאות
שמקבלים שאר האנשים העוסקים בכך.
מכיוון שהפרינציפ היה בידי, הקמנו מעבדה
קטנה בבית ואף החלנו מעט בעבודה.

אשתו, שהיתר, מורתה של בת אחותו של
היהלומן. קשריו עם חוגי היהלומנים ונס־יונות
התקשרותו עם יהלומנים ישראליים
בקשר לסיכויי ניצול אבקת היהלומים בארץ,
הם שעוררו כנראה את גל השמועית
כאילו עסק שמעון כביכול בהברחת יהלומים,
שמועות שלא נמצאה להם כל אחיזה.
בינתיים נולדה בתם של שמעון וערה,
סל. מה שאירע בשלושת החדשים האחרונים
לוטה בערפל. אך ברור ששמעון שוב
לא היה אדם נורמלי. ההלם בקרב על הכינרת
והפגיעה במערכת העצבים שלו בעת
הריפוי הנסיוני, הפכוהו לחולה נפש, שהיה
בטיפול מתמיד אצל פסיכיאטר, למרות
שבין התקפה להתקפה היה ככל האדם.
מה אירע בשעת הרצח? האם הוא בוצע
בשעת התקפת טירוף, בה לא היה שמעון
אחראי למעשיו? האם היתה זו פעולת יאוש
מתוכננת, ברגע שהתברר לשמעון כי אפסו
התקווה להחלמתו? מה האמת בשמועות כאילו
בוצע הרצח על רקע של ״עסקי
נשים?״ האמנם היו לשמעון עוד שותפים
במעשה הרצח? או שהיה זה מעשה ספונטאני
בלתי מתוכנן?
את המענה לשאלות אלה יצטרך למצוא
בית־המשפט הבלגי, בפניו יתייצב שמעון
לוריד״ הצבר מרחוב ארבע־ארצות בתל-
אביב.
להוריו נשאר בינתיים רק מכתבו האחרון,
אותו כתב כנראה באחד מרגעי הצלילות
והשתפכות הנפש שלו:
״את יודעת מה, אמא, בואי ונשוחח
מעט הנה תארי לעצמך, שאת ישובה
עתה למולי. על הספה בחדר השני טל
נמה לה במנוחה, ואנו משוחחים ככה סתם
על דא ועל הא. מנסים להתבונן עמוק
אחד בעיני השני ושותקים

מערכת העצבים ג5געח
כי פוסח עתה על הרבה שלבים,״
לממשיך שמעון במכתבו ,״שנמשכו
חדשים לא מעטים. אך תוך כל הזמן הזה
לא הפסקתי לנסות ולהמשיך את החיים והלימודים
עד כמה שאפשר, אף־על־פי שהרופא
הזהיר אותי שיש מספיק רופאים בעולם
ולא יקרה שום דבר אם יהיה רופא
אחד פחות.
״כשהזמן המשיך וקלח לו, הרגשתי שהרופא
צודק. מאחר והיו לי התעלפויות
פתאומיות לאחר התרכזות של חצי שעה
בלבד, כל מיני תופעות שאני קורא להם
זרמים בגוף וכר. וביום בהיר אחד החלטתי
שאף־על־פי שעברתי כבר את מחצית
הדרך, מוטב להפסיק את לימודי הרפואה
ואעשה רק את החלק השני שבו התחלתי,
כלומר, אקבל תואר במעבדות מחקר בביוכימיה
מה שחשוב הוא, שעכשיו
אני פחות או יותר בסדר, כלומר: שומר
לקבל את הרפואות, נח בזמן, ואוכל
בסדר. וזה למעשה הכל מה שאפשר לעשות.
צריך פה רק ים של סבלנות, ויתכן
שפעם אחזור ואהיה כאחד האדם. על כל
פנים, כרגע עדיין אין רואים סיכויים לכך.
מה שמעודד אותי, שעכשיו גם הרופא שלי
אופטימיסט, לאחר שבזמנו הוא לא נתן
לי יותר מאשר שלושה חדשי חיים (הוא
אמר לי זאת לאחר מכן, כמובן).״
במכתב אחר למשפחתו, כותב שמעון:
״מכתב זה הוא אחד המכתבים הגורליים,
אולי מאחר והוא בא לסכם ולספר לכם על
תוצאות ומעשים ובכן, כבר בשיחותי
הראשונות עם הרופא לאחר, הטיפול המוצלח׳
שהוא נתן לי, כבר אז ניסה לדבר
על לבי שאשכח מרעיון הרפואה, כי לעולם
לא אוכל לעמוד במאמץ של הלמודים,
ואפילו אם אצליח — במאמץ היומיומי של
רופא. אני מתכוון למאמץ מנטלי, לכוח
ההתרכזות העיוני שלי, שאבד ברובו. אני
כמובן צחקתי לזה, כי ידעתי שחזקא בבעיית
ההתרכזות אני מסוגל לעשות הרבה.
״עבדתי על עצמי מבחינה זו ועשיתי
תרגילים ללא ספור במשך חדשים מאוד
ארוכים, חדשים שלא כל כך נעים להזכר
בהם. אך בסופו של דבר ניצחתי לפחות
מבחינה מסויימת, כאשר עברתי את הבחינות.
הרגשתי אפילו השתפרה מעם וחשבתי
שאני כבר על הסוס. אך לא עברו ימים
אחדים לאחר הבחינות והתוצאות הורגשו,
כל הסימפטומים חזרו אני עדיין קשור

זהו חתן של דירת שמעון וערה לוריה באנטורפן, שם בון

11111 11 1 1 1צע, לגירסת המשטרה, הרצח. הדירה מורכבת מחדר אורחים

(במרכז) ,חדר שינה (ימין) ,מטבח (שמאל) ,שירותים (למעלה משמאל) ומעבדתו של
שמעון (למעלה מימין) .הרצח בוצע בסלון. הנופה בתורה במעבדה וכתמי הדם נשטפו
בכיור שבמעבדה, המחובר באמצעות צינור פלאסטי (קו מקווקו) לכיור הנמצא במטבח.
״הזמן הראשון של הקמת הקשרים עם
האנשים, השגת הסחורה, מכירתה וכו׳ היה
זמן לא כל כך קל, כמו בכל עסק בראשיתו.
אך נדמה לי, שעתה אנו נמצאים
במצב שבו אני יכול לומר שכאן יהיה
העתיד שלנו. אני מתכוון לניקוי האבקה ולא
למקום.
״אני צריך להיות כאן את התקופה שבה
אגמור את הטיפול, ובמשך זמן זה נצליח
להחזיר את החובות שהצטברו מהטיפול
בבית־החולים אושרם של בני־אדם הוא
דבר שכלל וכלל אין לזלזל בו, ולאט־לאט
נתרגל לרעיון שלא אהיה רופא בעתיד
ובטוחני שנהיה מאושרים גם בעיסוקי
החדש.״

״אמא, בואי ונשוחח״
^ צו ר ה זו הגיע שמעון לעסקי היה־ג
לומים וכאן כנראה אף קשר את הקשרים
באמצעות מייטלם, עמו התידד באמצעות

״ואני נכנס קצת לדבריך ומספר לך
קצת עלינו, על ערה ועלי וגם קצת על
החוויה שנקראת טל. כן, אמא, שינוי רב
חל בנו. דומני שעשינו כמה צעדים קדימה
בדרך חיינו. נדמה לי שהחיים העניקו לנו
מתנות רבות, לפעמים נעימות, לפעמים
פחות נעימות, אך השתדלנו ומשתדלים ללמוד
וללמוד ועוד פעם ללמוד. כן, הכמיהה
הזו ללמוד מהכל, להיעשות ל,ידענים׳ מוצאת
אותנו בחברות שונות, בסביבת אנשים מכל
הסוגים, בקיצור: חיים ערים.
כשנפגש, ודאי לא אפסח על מה
שאני קורא, סיפורה של ערה׳ .זוהי בכלל
פרשה הראויה לד,כתב ביד אמן. לתאר את
אותה ערה, יוצאת סמינר הקיבוצים, היודעת
להפוך בין לילה לאשר, במלוא מובן
המלה. וכאן אני מתכוון לכל אותם שלבי
הלמוד הראשוניים שלי, בעיות הפרנסה,
יצירת הבית וכל אותו מכלול הדברים הקרוי
חיי־משפחה, שלערר. היה בו חלק
רב. ואת הרי יודעת, אמא, שאינני מאותם
הטיפוסים שכל כך קל לחיות אתם. ובכל
זאת, תמיד הבנה, תמיד אושר, תמיד טוב.״

ספורט
כ דו רגל

נביילה ש 91ו 11 ון
על משחק הכדורגל שנערף השבוע
בין מכבי תל־אביב להפועל
טבריה, בו ניצחה מכבי בתוצאה
,3:0ועל משחק גמר הגביע, כותב
שייע גלזר :
פעם היו אומרים:
״אד! ני נתן ואדוני
לקח.״ עכשיו אני
שומע שיש כמה
אוהדי מכבי שאומרים
:״שייע נתן ו־שייע
לקח.״ הם מתכוונים
כנראה למאמן
הכדורגל שלנו
לשעבר, איגנץ מול־נאר.
אבל
זה לא כל כך נכון. אני באופן
אישי הייתי רגיל עד עכשיו לראות איך
זורקים שחקנים, ביחוד מהנבחרת, אבל עוד
לא ראיתי, עד השבוע שעבר, איך זורקים
מאמן. נכון שאני הייתי בין אלה שהביאו
את מולנאר לקבוצה, אבל לפני שאתם
מאשימים אותי, תנו לי להסביר.
מולנאר בא אלינו בתקופה שהוא עשה
עוד רושם די טוב. כולם חיפשו אז מאמן־
חוץ, אבל רק אנחנו לא הצלחנו למצוא
אחד כזה. היחידי שהיה בשוק היה מולנאר.
אז הבאנו אותו. בהתחלה הוא היה דווקא
בסדר בתור מאמן. אבל אחרי שראינו שעם
מאמן־חוץ אנחנו כמעט בחוץ, החלטנו לחזור
לתוצרת־הארץ.
קבוצה מפחידה. מולנאר בטח כועס
עלי שהייתי בין אלה שהחליטו לזרוק אותו,
אבל לא צריך לספר לכם שטובת הקבוצה
היתר, לנגד עיני, כמו תמיד. הבאנו את
חלאולה (ישראל חליבנר) ,שיאמן אותנו.
חלאולה התחיל לשחק בקבוצה הרבה אחרי
והפסיק גם הרבה לפני. אבל זה לא משנה.
החלטנו כולנו, שחקנים ותיקים וצעירים,
לעזור לו להוציא את העגלה מהבוץ, כמו
שאומרים.
ובשבת האחרונה היתד, ההוכחה שמשנה
מאמן, משנה מזל. מולנו עלתה לשחק אחת
הקבוצות הכי מפחידות בליגה — הפועל
טבריה. לי באופן אישי עוד לא היה הכבוד
לשחק נגדם. אבל ממה ששמעתי, קיבלתי•
רושם נורא.
מספרים שבטבריה בכלל אי־אפשר לשחק
נגדם. מצד אחד יש הכינרת ומצד שני יש
הרים ומרגישים כמו אריה בסוגר. אבל כשהם
יוצאים החוצה, הם כמו שמשון הגיבור
שמורידים לו את השערות — בלי כוח.
החצי הראשון של המשחק היה די שקיל.
רק דקה לפני סוף המחצית הצלחתי להבקיע
את הגול הראשון מקרוב, זה היה
הגול השני שלי בליגה השנה. את הגול הראשון
הכנסתי למכבי חיפה. כבר מזמן
שכחתי איך מרגישים כשהחברים מתנפלים
עליך בנשיקות. מה להגיד לכם?! זה היה
אוסם.
כמו שמן לרגליים. כדורגל גדול לא
ראיתי אצל טבריה, אבל מה שנכון, שהם
מהירים מאוד ונלחמים חזק. הכי מצא חן
בעיני השחקן הוותיק סוסנובסקי, שבונה
להם את כל המשחק.
אבל אחרי שצפדיד, הכניס להם את הגול
השני, הם התמוטטו לגמרי ואנחנו התחלנו
לשחק כמו בימים הטובים. חלאולה נתן
הוראה לחלוצים לרדת לקבל כדורים, וכש־מאחוריך
יש כבר שני שערים, זה כמו שמן
לרגליים. הן הולכות לבד ואת השער השלישי
לא היה צורך להתאמץ להבקיע.
הייתם צריכים לראות ימה היה אחר־כך
בחדר־ד,הלבשה. האוהדים הזקנים של הקבוצה
בכו כמו ילדים קטנים. אותנו לקחו
לארוחה, אבל זה רגיל. גם אחרי הפסדים.
מענק לא נתנו לנו, ואני לא מבין בעצם
למה.
המשחק שלנו נערך הפעם בשעה מוקדמת.
וכאשר עלו המתחרים שלנו לירידה,
מכבי נתניה, לשחק נגד הפועל פתח־תקווה
שם, אנחנו כבר גמרנו לשחק. אז אתם יודעים
מה עשו המנג׳רים של נתניה?! כדי
לא לייאש את השחקנים שלהם, סיפרו להם
שהפסדנו .2:1זאת לא בדיחה, סטלמך
בעצמו סיפר לי.
עכשיו היה לנו המון מוראל לקראת משחק
גמר הגביע. האמת היא שלדעתי מכבי חיפה
היא היום קבוצה יותר טובה מאיתנו. אבל
הכדור הוא עגול והנשיא אוהב ללחוץ את
היד שלי לא פחות מהיד של מנצ׳ל.
חפולם הזה 2* 1ו
חבסיטן האיואלי

ה שה

דוג מ או ת שונו ת

״־ 7 9ל-יעד־ 0 .ן 2

.ש 01ס 1*1 .

שינוי

כ תו ב ה

טיר

המנוי המשנה את כתבתו, מתבקש להודיע
על כך למחלקת המנויים שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

בתל־אביב

הסתד רו תהס טו דנ טי ם של האומנרסיטה של תלי א בי ב
/ 77^ / 7994מ כ

ת ושב יתל -אביב
התחילו לראות את
ה, טיל ״ ,אבקת
הכביסה החדשה
והזולה ,

תוצרת

״ קויק ״ 3 .מנות
טל• 5 4 6ו > 2
נפ ת חו ת כתות חד שות
מוקדמות דצמבר

פרטים
ת ל־ א בי ב,

והרשמה
ר חוב

בפקוח
הלמוד ׳ ם

המחל יו הלחנוך
ת ל ־ אביב
עירית

בגרות

בשעות 5 >0

מ חיר

1.10

דצמבר 62 63 מאי

באריזה

אחת .

בערב

אנטוקולסקי 6ול יד אבו גבירול־ארלוזורוב)

הטובה באבקות הזולות
בקרוב כערים אחרות

ישל £בו 1לןו ^ ש יבך׳^*לויצל שיל

דרך נשר ב שמים
כשהולכים בתל־אביב ברחוב, מה פוגשים?
לא פוגשים תאו ולא יחמור, ולא
ראם ולא יען. במקום זה, פוגשים את
רבינוביץ׳ ,את נוימן, את צימרמן ואת
אפשטיין. מה הדבר הזה אומר? זה אומר,
שהתרבותם של היהודים, העולים ארצה
לפי חוק השבות, הביאה להתמעטות מקבילה
של חיות, עופות ופרחי־בר, שמלאו

מיים. מה זאת אומרת אנדמיים? מיוחדים
למקום זה בלבד, ואין עוד כמוהם בכל
העולם כולו.
כאשר התחילו לחפור בטבחה את מוביל
המים הארצי, היתד, סכנה שהסרטנים העיוורים
יברחו משם. הסרטן העיוור הוא
עיוזר. נגד זה אי־אפשר לעשות שום דבר.
כשסרטן עיוזר יוצא לחפש לו מקום חדש,
אי־אפשר אף פעם לדעת לאן הוא יגיע,
ביחוד כשהוא הולך לבד, בלי עזרה של
כלב־מדריך. הסכנה שסרטנים אלה יעברו

אלה הצבאים שכה עמלים לשמור עליהם לכל ילכו לאיגוד
פעם את הארץ (ועל זה יש הוכחות בתנ״ך).
הנה היו פעם נמרים בגליל. איפה הם
היום? בקושי תופסים שם נמר פעם בעשר
שנים. רבים עוד זוכרים את הכלניות וה־רקפות
במבואות תל־אביב. היכן הן היום?
ולאן נעלמו התנינים מנחל־ר,תנינים ואלכסנדר
מנחל־אלכסנדר?
נגד התופעה הזאת, הוקמה כבר לפני
שנים מספר החברה להגנת הטבע. כפי
שהשם מעיד עליה, יצאו חבריה להגן על
הטבע. המילה יצאו, בלשון רבים, עלולה
קצת להטעות את הציבור, מפני שבסך־הכל
יצא אחד וזה אמוץ זהבי, המזכיר הכללי
של החברה. ולאן יצא על זה יש כמה
גירסות. גירסה אחת אומרת שהוא יצא אל
השדה ממש להגן. ז״א, כאשר ראה אהד
יורה בצבי או ביחמור — מיד היה נעמד
בין הצייד ובין הצבי או היחמור חושף את
החזה, ואומר לו :״רק על גוזיתי המתה!״
ויש גירסד, אחרת, האומרת שאמוץ יצא
אל משרד־החקלאות, תר,״ל והקרן־הקיימת,
והקים שם סקנדלים.
בלי להיכנס לנכונות הגירסות השונות,
אפשר לסכם שגם החברה להגנת הטבע
וגם אמוץ זהבי הגיעו מהר מאוד למסקנה,
ששיטות פרטיזניות כאלה אין בהן אלא
תועלת קטנה מאוד. הנה היתה בעייה של
ואדי־עמוד, שתה״ל סלל בתוכו דרך למכוניות.
אמוץ צעק, בכה, היכר, על השולחן,
ושום דבר לא עזר. הנה היה העניין הזה
בעין־גדי, שהמשק היה צריך את מי המעיין
בשביל להשקות את הגינה. אמוץ
ניסה לשכנע, לצעוק, להכות על השולחן,
ובכל זאת העבירו את הצינורות בתוך הנחל.
באותו מקרה אומלל, כאשר הקרן־
הקיימת, בשיתוף עם הצבא, סללה את הדרך
למרומי הג׳רמק, אפילו לא נתנו לאמוץ
את ההזדמנות לעשות סקנדל, מפני
שעד שזה נודע לו, היתד, כבר הדרך סלולה
ומזופתת.
נכון, היו גם הצלחות. בהשפעת החברה,
הסכימה הממשלה להפוך את פסגת הגלבוע
לשמורת טבע, בה אסור באיסור חמור
לקטוף את איריס הגלבוע, שהוא פרח־בר
מפונק, שלא רוצה לחיות בשום מקום אחר
בעולם מלבד פסגת הגלבוע.
הצלחה דומה היתה גם בעניין הסרטן
העיוור בטבחה. סרטנים מוכי גורל אלה,
שאור עיניהם ניטל מהם, הם יצורים אנד־

את הגבול, או יטבעו בים, או יידרסו על־ידי
מכונית, היא כה גדולה שהחברה להגנת
הטבע נחלצה מיד להגנתם. בהשפעתה, הוכרז
מקום משכנם של הסרטנים כשמורת־טבע
מוגנת וגם בנו להם בית, מעל למעיין בו
הם שוכנים. בדעת החברה היו גם לספק
לכל סרטן מקל־הליכה צבוע בצבע לבן־
פוספור, ואפילו לעזור להם לפתח תעשיית
מברשות. כי התמיכות העלובות של משרד־הסעד
אינן מדביקות את קצב ההתייקרות.
אבל לא הצליחו למצוא לזה תקציב.
ברגע שהזכרנו את המילה תקציב, נגענו
בשורש הבעייה. אין כל קושי לפתור את
כל ענייני ההגנה על הטבע אם יש מספיק
כסף. נקח, למשל, את בעיית האלמוגים בים
אילת. כבר כמה שנים, שחוף אילת הוכרז
כשמורודטבע ואסור להוציא משם אלמוגים.
אבל מה זד, עוזר? האלמוגים הולכים

כבר; והשניה, פתיחת מפעל התרמה המוני,
והשלישית, החשובה ביותר, היא ארגון
מפעלי חסות להגנת הטבע.
אס הדגשתי את החשיבות שבפעולה השלישית,
הרי זה לא היה בגלל עצם החסות,
כמו בגלל אפשרות היוצאת מהכלל
שהיא נותנת לציירי שלטים לנסות צבעים
חדשים, העומדים בפני רוח, גשם ושאר
פגעי הזמן. מה זאת אומרת מפעלי חסות?
מפעל חסות פירושו שאיזה שהוא מוסד —
מפעל, חברה, אירגון, בית־חרושת או סתם
איש פרטי — יקחו על עצמם לממן, ובזאת
יפרשו את חסותם על נושא אחד בטבע,
שישא את שמם לנצח.
הנה יש, למשל, ענין של נשרים. פעם
היו בארץ המון נשרים. בהתחלה היו אל•
פים, אחר כך מאות, והיום נשארו בקושי
חמישים זוגות, אם נספור את כל הנשרים
כולם, כולל את אלה של הנגב. מה גרם
להתמעטות הנשרים? האם פסו הנבלות מן
הארץ? תתפלאו, אבל באמת פסו הנבלות.
זה כבר שלוש עשרה שנה ששום בהמה
אינה מתה בישראל מוות טבעי, מפני שהיהודים
משתדלים שכל סגר ימות בעוד
מועד בבית־המטבחיים, ולא ימצא את קברו
בשדה, אלא בבית חרושת לנקניק. אם כבר
קורה הנס ומוצאים איזה פגר בשדה, אז
אפשר להגיד בבטחון של 990/0שהפגר הוא
מורעל, ושהניחו אותו שם בכוונה, כדי
להרעיל את התנים, שלא יעבירו כלבת.
כיוון שבקיאותו של הנשר בכימיה אורגנית
קטנה מאוד, נופל הוא קרבן להרעלה
בדיוק כמו התן, ולפעמים אפילו יותר,
מפני שהתן לא מוצא לפעמים את הפגר,
דבר שכמעט לא יכול לקרות לנשר, שהראייה
שלו חזקה מאוד ושיכול לקרוא
מרחוק, בלי משקפיים, אפילו לעת זקנה.
עכשיו באה החברה להגנת הטבע ורוצה
שהנשרים יתרבו שוב. הצרה היא, שאף אחד
איננו יודע איך אפשר לשכנע אותם להתרבות•
בשביל לדעת את זה צריך להעמיד
איש מיוחד, שיחקור את חיי הנשר בטבע.
בואדי־עמוד, למשל, יש כמה נשרים. כמה
מהם דוגרים? האם רק זוג אחד דוגר, או
שניים, או שלושה? האם אוכלים הם את
הנבלות רק אצלנו, או גם בסוריה? האם
הרעש שמקימים הבולדוזרים מפריע לנשרים
לקנן?
כל אלה שאלות חשובות, שרק אדם
מיוחד, שיסתובב בשטח עם משקפת ו

כל המיבצע הזה, שצריך לעלות כסב
אלף לירות לשנה, יממן מפעל או איש
מסויים, ותמורת זה יפזרו בשטח שלטים
גדולים שיעמדו בפני רוח וגשם ועליהם
יהיה כתוב :״מפעל הנשר מיסודו של ראובן
בן אבולעפיה גרינברג. תעשיית מברשות
שיניים בע״מ לזכר אשתו יוכבד מנוחתה
עדן שנפטרה בשנת תשי־׳א בבית־החולים
משגב־לדך בירושלים בז מן ניתוח כיס המרה״.

לא תמיד מוכרח להיות שלט. יתכן
מאוד שמועצת הלול תהיה מוכנה לממן את
הפעולה, בתנאי שיחתימו את ביצי הנשר
בחותמת הנשך. גם זה דבר שיכול לבוא

הנשר הבודק את רעש הכודדוזרים
בחשבון. מספר האפשרויות לתמורה מתאימה
לכספו של המפעל המממן הוא כמעט
בלתי־מוגבל, כיוזן שמספר הנושאים הוא
גדול. מי שלא ירצה לתמוך במפעל הנשרים
יוכל לתמוך במפעל הצבאים ( 20 אלף
לירות) ,או במפעל היעלים ( 16 אלף לירות),
או בשימור פרח־בר מסויים ( 20 אלף
לירות).
כאלה שאינם אוהבים חיות, פרחים, או
ציפורים, אבל אוהבים נוף יפה, יש להם
גם כן הזדמנויות, ואפילו יותר בזול. הר
הגלבוע, למשל, עולה רק 12 אלף לירות.
שמורת אלמוני אילת — רק שמונת אלפים.
נחל או מעיין — אלפיים.
יתכן שיהיו גם מציאות יותר זולות,
אלא שעדיין לא עשו את כל הקלקולציות.
זה דבר שיקח הרבה זמן והרבה נסיון,
עד שיהיה תעריף מלא לכל הטבע. התעריף
הנוכחי כולל רק 20 פריטים, במחירים
שבין עשרים אלף לאלפיים לירות, לפי
החישוב שלפני הפיחות( .לעת עתה לא העלו
אה המחירים).

הסרטן העיוור מטכחה מטייל עם מקל לכן ופלג מדריך
ונעלמים בקצב מסוכן, ועוד מעט לא יישאר
אלא אלמוגי אחד.
אילו היה מספיק כסף, לא היו בעיות.
אפשר היה להחזיק שומר, שיתפוס את
מפירי החוק, ובמקרה הכי גרוע אפשר היה
לקנות אלמוגים ולהחזיר אותם לים. הצרה
היא שאין תקציב. וזה מה שהביא את
החברה להגנת הטבע לשנות את כל האים־
טרטגיה שלה. לנטוש את ההגנה ההיקפית
ולעבור להסתערות מחץ.
אם ההגנה ההיקפית התבססה על חיזור
על פתחי המוסדות והממשלה, אז הסתערות
המחץ מורכבת משלוש פעולות אופרטיביות
שונות, שהראשונה בהן היא גיוס עוד כמה
אלפי חברים׳ נוסף על ה־ 4000 הקיימים

טלסקופ במשך זמן רב, יוכל לענות עליהן.
אחרי שנדע את התשובות נוכל, אולי,
לעשות משהו בנידון.
נניח שרעש הבולדוזרים מפריע לנשר לקנן.
במקרה זה אפשר יהיה לדאוג שסביב
קן הנשר יעדרו רק בשקם, בטוריות. יכול
להיות שזה לא רעש הבולדוזרים שמפריע
להם, אלא דווקא עשן הסיגריות של הפו עלים,
שנכנס לנשר בעיניים ואינו מניח
לו לדגור? את כל זה יכול למצוא רק האיש
במקום, שייקראו לו: איש הנשר. הוא יהיה
גם האיש שיביא להם פגרים טובים מפעם
לפעם, יסלק את הפגרים המורעלים וידריך
את המטיילים, שירצו לראות את הנשר,
למקום תצפית נוח, ולא יותר מדי קרוב.

יש להניח שכל החברות והיחידים שיש
להם כסף מיותר לא יחמיצו את ההזדמנות
להיכנס להיסטוריה ותוך כמה שנים נראה
לפנינו ארץ־ישראל חדשה. ארץ מלאה
שלטים כרימון, ובין השלטים מקפצות
חיות־בר ובהמות־פרא, כשמתחת לרגליהם
ומעל לראשם
צומחים פרחים מרהיבי־עין,
מעופפים נשרים בהמוניהם.
כשנגיע לרגע המאושר דזה, נוכל ללכת
עוד צעד אחד אחורנית ולהחזיר לארץ את
כל החיות שאבדו לנו במרוצת הדורות: את
הפיל, את הקרנף, את המסטדון, את הדינו־זאיר,
את האורכיסיאון, אתי החרקים הקדומים,
את הבקטריות והבצילים ואולי, אפילו,
את עצי השרך.

כה אמר טו סברא הינ די
אל תהיה ראש לשועלים, גם לא זנב
לאריות, מפני שתגמור את הקריירה בכלוב
של גן־חיות.

קולנוע
כו כ בי ם
ב עזר ת השם
אחד מחוקיה הבלתי כתובים של הוליבוד
גורם, שאחד הגורמים ההופכים שחקן
לכוכב הוא שמו. מסיבה זו ידועים רוב
רובם של כוכבי הוליבוד בשמותיהם המסחריים,
שהודבקו להם על־ידי מומחים שעיסוקם
בכך, מבלי שיוכר שמם האמיתי.
כאשר פירסם השבוע השבועון האמריקאי
טייס את רשימת שמותיהם המקוריים של
הכוכבים, התברר, בין השאר, שאחת הסיבות
להמרת השם היא המוצא היהודי המבצבץ
ממנו. קירק דאגלס אינו אלא איסר
דניאלוביץ׳ ,טוני קורסים הוא בעצם ברני
שוורץ, ג׳ודי הולידיי היא יהודית טובים,
ופרדריק מאיץ׳ הוא פרדריק ביקל.
אפילו שחקנים שגם שמותיהם המסחריים
מעידים על יהדותם, היו במקור יהודים
בולטים יותר. כך למשל היה שמו הקודם
של אדי קנטור, איזי איצקוביץ, ג׳רי לואיס
היה ג׳די לביץ׳ ואדוארד ג׳ .רובינסון אינו
אלא עמנואל גולדנברג. יהודים אחרים
ברשימה הם נתן בירנבוים (ג׳ורג׳ במס),
רוזטד, יעקב (שייסר לורי) ,ואתל מרמן
(אתל צימרמן).
אפשר להבין מדוע שינתה אתל אלים
פינקלה את שמה לסיד צ׳ארים, ואהרון
חוואט הפך לרד בוטונם — השמות המקו
ריים קשים לביטוי. אבל אם שמואל גולד־פיש
הפך לסים גולהזין ופאולין לוי הפכה
לפאולט גודארד, הרי זה רק מתוך
תסביך נחיתות יהודי. סבר טיים. :אם מרביתם
היו דבקים בשמותיהם המקוריים, היה
בכך כדי להפחית את הדעות הקדומות.״
סרטים הדיבוק ב מינזר
יוהאנה של המלאכים (ארסון־דדד,
תל־אביב; פולין) היא אחותה התאומה של
לאה׳לה, גיבורת הדיבוק של אנסקי. הדיבוק
השוכן בנשמתה של אם מנזר פולני,
והדובק גם בכל גזירותיו, אינו אלא תופעה
שהפסיכיאטרים יגדירוה פשוט בסכיזופרניה.
אולם בידיו של במאי־גאון כירז׳י קבלרו־ביץ׳
הופכת המחלה לחומר גלם ליצירה
פילוסופית עמוקה׳ מרהיבה ביופיה הקולנועי,
פיוטית ומסחררת בעוצמת ביטויה.
יוהאנה של המלאכים (ל! צינה ויניצקה)
היא גם יוהאנה של השדים. בהתקפות הטירוף
שלה הופכת אם המנזר הצחורה והטהורה
להר געש של יצרים ותשוקות,
פורקת מעליה את כבלי הדת והמוסר ומדביקה
גם את הנזירות האחרות בטירוף

הצגת בכורה ישראלית השבוע

אותם מתוכן באמצעות הכמרים שבמיגזר.
אל המקום נשלח כומר חדש (מיצ׳יסלב וויט)
שתפקידו להוציא את הדיבוק מנשמת אם
המינזר.
הכומר, בן של נזירה שגודל בממזר,
מגלה עד מהרה שמקור השדים אינו אלא
בהחנקת תשוקות אנוש טבעיות ובבדידות
הנוראה, אולם הוא חסר אונים להושיע.
אותם השדים מקננים בעצם גם בקרבו, אלא
שהוא מצליח לגבור עליהם בעינויים מאזו־כיסטיים
ובהלקאה עצמית.
בהגיעו למבוי סתום, מנסה הכומר להיכנס
לפרדם־הרזים בעזרת הרב המקומי,
(שגם את דמותו מגלם וזיט עצמו) .הרב,
המספר באותה הזדמנות את עלילת הדיבוק
של אנסקי, מנסה אמנם להורות לכומר שהשדים
כמו המלאכים הם שליחי אלוהים,
אלא שבסופו של דבר מודה אף הוא, :גם
אני איני יודע מאומה.״
למרות זאת למד הכומר טורין מהרב כי
״על כל פשעים תכסה אהבה.״ הוא מניח
לרגשותיו להתגבר על שכלו, מנסה להביא
ישועה ליוהאנה בהתפרצות אהבה.
המוצא — מוות. כאן מגיעה לשיאה
ההתנגשות בין תשוקת החיים לבין חוקי
המסגרת החברתית בה כבולים השניים.
האם להכנע לדחפים ולהפר את חוקי עולמם?
אחת
הנזירות בוחרת בפתרון זה, בורחת
אל בית־המרזח הקרוב, שם היא מבלה
לילה במיטתו של אציל המבטיח לקחתה
עמו. בבוקר הוא מדהיר את סוסו ונוטשה
לנפשה.
כמו אנסקי מגיע גם קבלרוביץ׳ למסקנה
שמהתנגשות זו אין מוצא אלא המח־ת. ב־הדיבוק
מתה לאד,׳לה משום שאינה יכולה
לגשר בין מציאות החברה היהודית בה
חיה לבין אהבתה. סורין מוצא אף הוא
את המוצא במוות, אבל בצורה אחרת. כדי
לעשות את יוהאנד, לקדושה, הוא מעביר
את השדים אל עצמו, והם מתפרצים בפשע
מחריד — רצח שני איכרים חפים מפשע.
הארוס הרכוס. אילו היתד, שפת
הסרט שבדית ולא פולנית, ניתן היה לשער
שהסרט אינו אלא פרי יצירתו של גאון
הקולנוע השבדי, אינגמר ברגמן. סגנונם
של השניים דומה להפליא, ביחוד בתחושת
המיסטיות, בהתעמקותם במאבק הנצחי בין
הטוב לרע, בחדירה לנבכי נפש האדם, ובאי-
רוטיקה מודגשת.
כך, למשל, בתמונות הנזירות המכוסות
מכף רגל ועד ראש בסרטו של קבלרוביץ׳
יש יותר מיניות מאשר בסרט עירום צרפתי.
כאשר יוהאנה מתלבשת, יש בה אותה
מידה של אירוטיות כמו בב.ב. המתפשטת.
אולם זהו רק אחד המוטיבים בסרט
מסוגנן להפליא, שצילומיו הם
מלאכת מחשבת של קומפוזיציה,
בו מוקדשת תשומת-לב גם
לפרטי פרטים תפלים. רמת־משחק
נדירה.

בקולנ ע ״ ח ן ״ ירו שלים

הסרט הדוקומנטרי אשר נוצר ביוזמת גב׳ מרים נוביץ׳ מקבוץ
לוחמי הגיטאות. אין להחמיץ סרט זה, המראה את דריסת אירופה
תחת המגף הנאצי ומסמכים רבים מארכיונים גרמניים סודיים,
שעדיין לא הוצגו בפגי הקהל. הבמאי: ארווין לייזאר (במאי הסרט
״מיין קאמף״)•
כל הכנסות הסרט בישראל נתרמו על־ידי המפיקים וקסלר ובראונר
לבגיח בית־יתומים לילדי קרבנות הנאצים בישראל.
בהקדמה לסרט פרקי חזנות על־ידי החזן העולמי קוסוביצקי,
המבקר בלויית הרב הראשי הרצוג ז״ל את חרבות גטו ורשה.
בקרוב בקולנוע ״פאר״ ,חיפה•
מופץ על־ידי חברת אל־אור אלן.

פקידים! תלמידים1 סטודנטים1
הרשמו עוד היום לקורס חחדש ל
קצרנות עכרית ו/או אנגלית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולסן גרג* (סספמס).
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורוון 5
חיסח: בבית־הססר ״במעלה*,
רחוב שמריהו לוין .30

חטלחחטופמחת:

ת דריך
אלה הסרטים המוצגים השבוע
בערי הארץ אשר העולם הזה

!זמליץ לראותם:
• סעודה כטיפאני (אופיר,
תל־אביב) אודרי הפבורן
במשחק מצויין בתפקיד נערת-
הטלפון התמימה החיה בעולם
חלומות אגדי משלה.

• מראה מעל הגשר
(חן, תל־אביב) מחזהו של אר־תור
מילר אודות סוזאר איטלקי
בניו־יורק הממיט שואה על עצמו
ועל משפחתו בשל תשוקתו
לבת אחותו, בעיבוד קולנועי
מצויץ.
• אל סיד (אלנבי, תל־אביב;
ארמון, חיפה) עלילותיו
של גיבורה הלאומי של ספרד
בסרט־ראווה משובח. סופיה לו־רן,
צ׳רלטון הסטון.

״יוהאנה של המלאכים״
הכומר אהב ורצח
חושים. כאשר אוחזת רוח התזזית בכלן,
הופך המנזר לבית־חולי־רוח.
כומר מאזוכיסט. הכנסיה, המאמינה
ששדים נכנסו בנזירות, אינה מצליחה לגרש
העולם הזח 1281

•י אלאמד (פאר, תל־אביב)
מצדה של טקסס. הירואיזם בדרגה
גבוהה בסרט־ראוזה על
הקרב ההיסטורי בין חלוצי המערב לבין
צבא מכסיקאי. ג׳ון וזיין, לורנם הארזזי ר
ריצ׳ארד וידמארק.
• אדי פלסץ (אמפיתיאטרון, חיפה)
צייד פתאים בביליארד מתקומם נגד תפיסת
החיים האמריקאית של רדיפה ללא מצפון
אחרי העושר וההצלחה. פול ניומן.

אמנות

חי סו ל
מ שננו ת שני
תיאטרון הגור

בתכניתהעיריה להקים
השנה 1000דירות
לחיסול משכנות הע וני .
ארנה דואג לשיכונך שלך,
העיריה דואנוז לחיסול
משפנות העוני כעיר פולה!

היה שותף לפעולותיה ־

ל נ 1י

תלא בי ב

חוד שמארס הוא ה מו עד האחרון לת שלום ה מ סי ם לעיריה
ת שלומים מתסב לי ם בכל ה בנ סי ם בעיר ובסניפי הגביה של העיריה
פקידים1

תלמידים 1

סטודנטים ז
הרשמו עוד היום לקורס החדש ל*

ק צו־נו ת

עכרית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג״ (ססניומס).
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכים ! רחוב גורדון .5
חיפה ג בבית־הספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

הבלחה

מובטחת!

המנוי - קיבלת חשבונך,
נא פרע
__ אותו בהקדם.

לא שה בהריון המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פחפ׳אשרמן

״לקראת אמהות״
להשיג ככל חנויות הספרים

תשבץה עו ד ה! ה 1261
זהו נסיוני הראשון בחיבור תשבצים, כותבת רינה זילברשטיין בת השש־עשרה
מחולון, הדבר עלה בידי ערב אחד, עת ישבתי על מרפסת ביתי, כשעל
שולחני מפחרים ספרי עזר ומשק. אז נחה עלי רוח היצירה והרי לפניכם
תשבצי — לשבט או לחסד• תמונה לא שלחתי. פשוט, אין לי תמונה מוצלחת.
מאווז )1 :הנציב
הצרפתי הלאלנ׳יריה.
עליון
)4מאכל
פורמי)10 .
שאינו קדוש)11 .
מיז )13 .כר)14 .
גשר הנמשד מהים
אל החוף )15 .בקיע. כה יחידת

חשמלי )19 .צבור
אבנים )20 .כלי
ידיה )22 .פנטומי־מאי
ישראלי)25 .
מלת זרוז )26 .משבטי
ישראל)27 .
נדון )30 .משתוקק
לנלות כל סוד)32 .
בבקשה )33 .ממציא
הטלפון )34 .רקבו!.
)36 תור )37 .שטו
הפרטי של אלוף ה־תנ״ד
)39 .ישראלי.
)41 גוף מוצק)42 .
מגש )44 .כוכב־לכת.
)46 אי בים התיכון׳
)48 נרו יאיר.
)50 שטח )51 .אלה
יוונית )53 .אומות מאוחדות )57 .עני.
)58 בתוכו )59 .על חופו שוכנת ארצנו.
)60 אגם שסביבתו הופגזה לאחרונה.
מאונו )1 :ירידת הלירה )2 .נהר
באפריקה )3 .תושב )5 .צח )6 .אדנוז
פעולות )7 .מלת גוף )8 .תערובת )9 .צפור
שיר )15 .אופז דיבור המביע התרגשות.
)16 קהל )18 .עוסק בטכניקה )23 .אות

הנצחוז )24 .מסמר )26 .בשפע )28 .זקן.
)29 סוחר )31 .קוטר של כלי ירמז• )32
הסית את אדם וחוה )35 .טקל הליכה לצולע
)37 .צעצוע ילדים )38 .נושא על
כתפיו את העולם )40 .עני. )41 .יהיר)43 .
מערכת )45 .חלק מהאוזן )46 .אליל)47 .
הואיל )49 .חלק היממה )52 .קיר מים)54 .
נפטר מהעולם )56 .נמשר בי! שתי נקודות.
)58 נאסר באשמת ריגול.

המרכז הישראלי של המכון הבינלאומי
לענייני תיאטרון, גוף בו מאוגדים כל תיאטרוני
ישראל, החליט השנה להשתלב בפעולות
המכון, להקדיש השבוע, ביום התיאטרון
העולמי, ערב לתיאטרון הקלאסי,
בו יוצגו קטעים נבחרים של מחזאים קלאסיים
כמו אוריפידס, שקספיר, מולייר ו־שילר.
אדם
אחד החליט להתייחס אל העניין כאל
בדיחה טובה. ומאחר שבכל בדיחה טובה המספרת
על אנגלי, גרמני, צרפתי ויווני, שנפגשו
במקום אחד, מוכרח להופיע גם יהודי,
שאל האיש: איפה היהודי? מדוע לא
מציגים יצירה של מחזאי קלאסי יהודי?
אפשר היה להתייחם אל השאלה עצמה
כאל בדיחה, לולא נשאלה על־ידי גרשון ז׳ק,
יושב־ראש המועצה הציבורית לתרבות ואמנות
שליד משרד החינוך. לז׳ק, אחד הקו־מיסארים
המפא״יים על ענייני התרבות בארץ,
ששר החינוך מתייעץ בו ושומע לו,
בין השאר, גם בקשר להקצבות ותמיכות
לתיאטרונים, מוכרחים להתייחם ברצינות.
בניגוד לדעתם נאלצו תיאטרוני ישראל להוריד
מהתכנית קטע מתוך אילוף הסוררת
לש׳קספיר, להציג במקומו קטע מתוך הגולם
למחזאי היהודי־רוסי ליוויק.
השאלה ״מה להגולם ולתיאטרון הקלאסי?״
היא שאלת־תם, באותה מידה כמו השאלה:
מה לגרשון ז׳ק ולתרבות?

אופרטה ב די מוסי?ה
המלכה והמורדים (הבימה;
מאת אוגו בטי; בימוי: מנחם גולן) באים ללמד
שאישיותו ואופיו של אדם הם קנה המידה
האמיתי להערכתו ולא מעמדו החברתי. כדי
להמחיש תגלית גדולה זו בחר אוגו בטי,
משורר ומחזאי איטלקי שכיהן במשך מחצית
יובל כשופט פלילי ברומא, בזונה לגיבורת
המחזה. על רקע מהפכה פרולטרית, המתחוללת
בארץ אלמונית, שם רודפים המורדים
אחרי המלכה הבורחת, הופך בטי זונה למלכה
ומלכה לזונה.
המלכה (פנינה פרח) והזונה (מרים זוהר)
נקלעות יחד לחבורת פליטים, הנעצרת על־ידי
המורדים על הגבול. היצאנית, המגלה
ראשונה את זהותה של המלכה המחופשת,
חושבת תחילה להתנכל לה, בשיתוף פעולה
עם מאהבה המתורגמן (אבנר חזקיהו) .אולם
ברגע האחרון מתעוררים בליבה רגשות־אנוש,
היא מחפה על המלכה ומגלמת את
תפקידה בפני קומיסאר המורדים (ישראל
בקר) .כאשר היא רוצה לחזור בה, כבר
מאוחר מדי. גורל המלכה נכפה עליה, היא
מקבלת אותו ומצדיקה את תוארה החדש.
אין מקום לדמיון. הטריק של גילום
כל התכונות הנאצלות דוזקא בדמות שהיא
סמל הנחיתות החברתית — הזונה — הוא
נדוש ומאולץ. אולם המחזה הוא גרוע גם
בלאו הכי.
בטי, ששאב השראה מתוך המשפטים שנערכו
לפניו, בנה אומנם את המחזה לפי
כל כללי התיאטרון. יש בו התפתחות דרמתית
נכונה ושפע, אפילו עודף, של אירועים
על הבמה.
מוטיב אחד חוזר ללא הפסק: שום דמות
אינה כפי שהיא נראית לכאורה — המלכה
מתגלה כזונה, הזונה כמלכה, המלוכני מתגלה
כמורד וגנרל המורדים האידיאליסט
כמטומטם, המתורגמן הוא בעצם נוכל והפליטים
הם השופטים.
אולם למרות כל אלה נשאר הקהל אדיש
למתרחש על הבמה, כי כשרונו הספרותי
של בטי, לפחות כפי שהוא מתבטא במחזה
זה, הוא חיוור, נסיונות ההתחכמות שלו
תפלים, אוצר מילותיו מצומצם, והוא ממלא
את חסרון האיכות בכמות.
המלל הוא כל כך פשטני עד שאינו
משאיר כל מקום לדמיונו של הצופה, ואחד
מיסודות התיאטרון — הקשר בין השחקן
לצופה, הולך לאיבוד לגמרי. בסופו של
דבר דומה המחזה לאופרטה ללא מוסיקה.
המשך מחנה פנש. המחזה, שנועד
להחזיר את מרים זוהר אל הבמה, מחזיר
אותה ברגל ימין. זוהר מגלמת את היצאנית
רק במשחק רגליים ובעישון סיגריה,
בכל היתר — היא מלבה מהרגע הראשון.
אם כי משחקה מלודרמתי יתר על המידה
ואינו מעורר אהדה לדמות שהיא מעלה.
בקר כחוקר, נראה כאילו הוא ממשיך את
תפקידו מחנה סנש וחזקיהו ממשיך לשחק
את המלך מבגדי המלך של אלוני. סירבול
ומלאכותיות מציינים את כל המשחק, ואשם
בכך, לא מעט, הבמאי.
חעולס הזה 1281

ס הדרך הבט חוני ת:
לא, רינה — גם במכונת־אמת לא תוכלי
לסחוט ממני את האמת אודות הלילה. נשבעתי
לשמור על סודיות, כי חיי אדם
תלויים בזה. הוא פליט מעזה. מתי אוכל
לספר לך? כנראה, אף פעם לא, אבל אשאיר
לך מכתב עם כל הפרטים, שתוכלי לפתוח
אותו אחרי מותי.

• הדרך הצב אי ת:
אדישות מצידנם, השפיעו
ישראל שרגל, תל־אביב,
לכס, חירוי אהבה לוהט.
לשמוע ממך שהפרסום
לא יפגע ביחסינו בעתיד.

ההתראות האחרונות שלי, על
בכל זאת. אחד, החותם בשם
הואיל לשלוח, לי אישית, תארו
ישראל שרגלו אהיה מאושרת
חסר־הסאקס של המכתב בציבור
״רותי שלי,
את בוודאי תמהה מהיכן זה נטלתי את העוז, החוצפה
היית את אומרת, לפנות אליך.
״אסביר: במקורות נאמר, ,ריסני לך, לחברך לא תעביד׳.׳
כיוון שאין לי סיבה להניח לגביך סירת אינטליגנציה גבוהה,
אתרגם, :מה ששנוא עליך, אל תעש לרעך.׳ אם להמשיך
רעיון זה, אפשר לומר: מה שאהוב עליך, אתה רשאי
לעשות לרעך. וכיוון שמימיו לא נמנעת מדברים שבחוצפה,
ומעיסוק באנשים שלא הכרת אי־פעם, הרי שראיתי לעצמי
היתר לנהוג בך באותה דרך.
״כך או כך, נראה לי שהיכרות בין שנינו מבטיחה להיות
רבת־עניין. הערר העקרונות המוסריים, ההתעלמות סן
ההגינות האישית, והנטייה להפקרות — מה שמשותף
לשנינו בעצם, יש בהם, כך מאמין אני, כרי להבטיח זאת.
״הבה עזרי עוז ותוכיחי כי אומץ־ליבך אינו מופעל
רק בתחיבודחוטים לקרירות אחרים, אלא גס בשטחים
מהותיים יותר. מתי ניפגש?׳׳
באחד הגילגולים, מן הסתם.

רק עם שכל

( ) 1281/1מבטיח לא לאכזב, בתנאי שיש לך 23־ 20 ושכל.
יש לך? אז קחי לך משהו יותר טוב.

לא ראשון

בדיו אדומה, בכתב עגול ומסודר, מודיעה לי () 1281/4
שהיא מאוד בודדה, וזה מאוד מכאיב לה, כי היא מאוד
בודדה:
,בקוראי את המדור מכתבים לרותי, עיני מתערפלות.
מדוע? כן! מפני שאני לא מבינה, כי זה מבולבל, כי
כיצד אפשרי הדבר להתכתב אם הכתובות לא מופיעות?
ומה מסמלים המספרים שלפני כל מאמר?
״ראי, בקשתי היא שתעני לי. האם מרמז לך הדבר
הזה משהו? כן! זה ברור בהחלט. רצוני גם להשתתף בזה,
ולנסות, אולי יעלה בחכתי איזה בחורון נחמד? כרגע אני
בטוחה שחיוך מלא הבנה מסתמן בזוויות פיך, אבל עכשיו
אכתוב לך מה רצוני ואיך שהוא ייראה. כן! גיל לא חשוב
לי. שיהיה מבוגר ממני. כי בדרך כלל אינני אוהבת צעירים
מדי, כי הם לא מבינים.
״או, כן! בחור מבין, זה העיקר. שיהיה נחמד, אבל
ככה, איך שצריך, ולא סתם. אולי ברצונך שאכתוב את
תאורי? אבל רק שלא ישעמם אותך מכתבי. ראשית:
צברית. גובה לא יודעת, אך בכל אופן לא גבוהה ביותר,
אך נראה לי שזה מתאים לגילי. צבע שיער — חום, ככה
ערמוני כזה. כן! עיניים — חום ירוק. אף יפה, שכולם
מקנאים בי. הוא סולד ומזדקר, כמו אף אנגלי או צרפתי.
לא אני אומרת, אלא כך אומרים לי. כן! גוף רגיל ונחמד
מאוד, אבל לא ביותר.
״רגע, שיער ארוך, ובאמת זה נורא יפה. אוף, נמאס לי
לכתוב על עצמי, אבל בכל אופן אני נחמדה, והעיקר
שמספיק שאני מעוררת תשומת לב.
״אגב, זה לא המכתב הראשון שאני שולחת, ותמיד עונים
לי. למשל, במחנה גדנ״ע. או, כן! יצאתי פעם אחת עם
מזכיר המערכת, שקיבל אז את מכתבי. אבל הוא לא מצא
חן בעיני, בשל דמותו הלא מתאימה לי.
״אני מבקשת, שנית, שלא לאכזב אותי.״
אז מה — אתם הייתם יותר טובים בגיל?15

לבעליה בלבד
151 דרכים לחזור אחרי חצות כדי לקכל על
הראש.

ההומוריסט האנגלי הרולד פרוי מביא לפניכם, הגברים,
19 דרכים שימושיות, המופיעות בספרו האחרון :״כיצד
להישאר בחיים אחרי הנישואין.״ ספרו הראשון נקרא:
״כיצד להימנע מנישואין.״

• הדרך ההיסטרית:
את שואלת איפה ביליתי את הערב? בחוץ! כן, שתיתי!
את עוד שואלת למה! ובכן, רינה — זה הכל בגללך. מפני
שכמה שקשה אני עובד, אני לא יכול לתת לך את כל
הדברים היפים המגיעים לך! כמובן שלא התלוננת. אני
מאשים יותר את עצמי. פשוט הייתי מוכרח הערב להשקיע
את כל הצרות שלי בוויסקי...״

• חדרך המיסטית:

הלכתי לתחנת האוטובוס, כשפתאום הרגשתי כאילו אני
צועד על מרבד של פרוזה. לפני שידעתי מה קורה לי, התרוממתי
באוויר ועפתי כעשרה סנטימטר מעל המדרכה. המראתי
170 מטר, פחות או יותר, והתחלתי להקיף את תל־אביב.
זה גרם לי סחרחורת והדבר הבא שידעתי, היה אדם
שצעק עלי :״הגיע הזמר, חבר!״ בכלל, חוסר־משקל גורם
לפעמים לתופעות משונות!

טיפש שכמוני, חתמתי על הפטיציה שלו.
לפתע אני רואה שאנחנו נמצאים בשערי מחנה צבאי, והוא
מנסה להכניס אותי. נו, את יודעת איך אני — חשדן.
קראתי עיד פעם את גליון הנייר, וראיתי שהוא ניסה
להחתים אותי לצבא הקבע.

• הדרך הספורטיבית:

בחור מוזר זה, אפריים. משוגע למיפרשיות. על כל פנים,
נשבה רוח די ח זקה

+הדרך המשטרתית :

כל האשמה הזאת נגדי היתד. מבויימת...

• הדרך ההירואית:

מישהו נפל לירקון. חיכיתי כדי לראות אם הבחור, שקפץ
להציל אותו, יוצא בשלום.

• הדרך האסטרונומית:
לפני שאת אומרת משהו, רינה, תארי לך את עצמך
כבעלת וילה בהרצליה־פיתוח. ועכשיו, האם עדיין איכפת
לך אם באתי באיחור של ארבע שעות? בסדר, אז בקיצור,
פגשתי את רבינוביץ. איפה? נו, באמת, מדוע את סוטה
תמיד מן הנושא!
טוב, אחרי כל השנים האלה הוא שמח נורא לראות אותי.
ואני שמחתי נורא לראות אותו גם, כשגיליתי מדוע הוא
מחפש אותי כבר שנים. אני יודע שאת לא מבינה בענייני
כספים, וזד. די מסובך י, אבל רבינוביץ הכנים אותי לעסק
מצויין.
בסדר, את רוצה לדעת מה זה עסק מצויין, לכל הרוחות.
או קיי, שמעת על רוטשילד, לא? לא, זה לא אתיו או דודו
או בן־דודו, אבל הוא יצליח כמוהו. אם תבטיחי לי שלא
לדבר, אספר לך. זה עסק גדול. הרבה כסף. זד, בוטנים.
למען השם, אולי תשתקי רגע, כשאני מדבר אליך? אלה
בוטנים מסוג שעוד אף אחד לא שמע עליו. כן, אני משער

נערת השבו0
לרגע גם אני חשבתי ככה. וכבר הוצאתי נרגשת את
פנקס האוטוגראפים שלי. התכוונתי ללחוץ את ידה, לומר
לח שאני עוקבת אחריה בחרדה והערצה, מאז סירבה לתת
כסף לסחטנים של האו־אה־אס. הכנתי לי אפילו לשאול
מהו צעדה הבא להקלת סיבלן של הבהמות.

אבל היא זרקה עלי פצצה פלאסטית, כשאמרה בשפתיים
משורבבות :״קוראים לי מאתיקה לוי. את חופפת, או גם
מסתפרת?״
החתיכה בת ה־ 17 מהסלון בבוגרשוב כימעט בכתה כפו־התוודתה
כמה קשה להיות דומה לחתולת־מין אחרת. ועוד
לב.ב ,.דווקא. לא נותנים לה לעבור בשקט בדיזנגוף. מבקשים
חתימות. מזמזמים לה בריג׳יטה־בארדו־בארדו. איום.
בסך הכל היא נולדה שחורה בסופיה, ללא כוונות רעות
להיות בארדו. כזאת היא בסך הכל שנה וחצי. מאז שפכה
לה חברתה הטובה על הראש, לא בכוונה, דלי חמצן .״אחרי
זה התחלתי לראות את הסרטים שלה כמה פטמים כל אחד,
כדי לראות את עצמי. קניתי כמה תמונות שלה, חצי לירה
כל אחת, ותליתי אותן בין התמונות שלי מעל המיטה. לא
מבדילים בינינו.״
הי לא בטוחה, אבל יתכן שתשלח איזו תמונה לרוז׳ה
וואדים. עם הפה חצי פתוח, כמו שב.ב. לימך ה אותה. אומרים
לה שהיא שמה בכיס את שרה עציוני, ויכולה להיות
כפילה שווה ממנה .״אני מוכנה ללכת עד סוף העולם אחרי
בריג׳ים. רק לא להתפשט או להתאבד. החבר שלי ״הרוג
אותי.״
מה היא חושבת על הפל״ן, הייתי מתה לדעת. היא פתחה
זוג עיניים חומות עגולות :״מה. ,שוב פעם דבר חדש 7אגיד
לך את האמת, מכל מה שעשו עד עכשיו, ספריי הלן קרסים
הכי טוב לשערות. תשמעי לי.״

שאת יכולה לאכול אותם, אם את מוכרחה. אבל יש להם
גם שימושים אחרים — הרבה יותר מועילים: נייצר שמן.
לא רק למכוניות, גם למטרות הרגילות — לסאלאט, לחימום,
ולבישול — לכל דבר.
איך אני יודע שזה ילך ושנהיה מיליונרים? בסדר גמור
— ידעתי שלא תאמיני לי. אבל תשמעי, רבינוביץ יכול
להיות שיכור, אבל לא שקרן.
את רוצה הוכחה? בסדר, את רואה את זה? את חושבת
שאלה סתם בוטנים רגילים מהבאר? חכי כשתראי שזה
יכניס מיליונים...

• דרך הפשע:

אני הולך לי, חושב על העבודה למחר, כששוטר מחורבן
אחד עוצר אותי ולוקח אותי למיסדר־זיהוי. הבחור שעמד
שם לידי, זה היה הרוצח. אבל הם לא יכלו לתת לי ללכת,
את מבינה, עד שהיו ב טו חים...

• הדרך הרפואית:
איבדתי את ההכרה, לא יודע לכמה זמן. הנהג שדרס
אותי הביא אותי לבית־החולים. אין מה לדבר, הרופאים
האלה פנטאסטיים. ממש לא רואים את הפצע!

• הדרך התחכורתית:
אה, מה איכפת לך? ובכן, זאת הפעם האחרונה שאני
הולך את כל הדרך ממוגרבי עד רמת־גן ברגל כדי לחסוך
כסף לשימלה שלך!

• דרך השקר:
״לא, שמואל,״ אמרתי לו ,״אני משער שאתה חושב אותי
למטורף, אבל אני לא אקח את הג׳וב הזה. לא היה איכפת
לי לעבוד ששה חודשים במקום המבודד הזה בחבש, ולא
אעמיד פנים כאילו 50 אלף הדולרים שאתה מציע לי אינם
דרושים לי עכשיו, אבל בשום פנים לא אסכים לנסוע בלי
אשתי. התנאי הזה קובר את כל העניין. לא איכפת לי להגיד
לך, אני שונא להיפרד מאשתי אפילו ללילה אחד. על כל
פנים, אני מודה לך, שמואל. מה תשתה?״

• הדרך הפיתגמית:
אני מסופק מאד אם האדם, שהמציא את הפתגם ההוא,
באמת ניסה פעם להוציא קיסם מעיני רעו! — זה לוקח
שעות!

• הדרך הסיפרותית:
לא, רינה! אל תורידי זאת לרמת קטטה המונית של חדר־מיטות.
את זוכרת את הלנדואים, שגרו בדירה ממול? לא,
לא אלה שמשמאל, אלה מימין. תפסת עכשיו? או קיי. ובכן,
היה נוהג לבוא אליהם חבר שנקרא דויד. דויד משהו, או
דומה, אני חושב. זוכרת אותו? או קיי. ובכן, הוא הכיר
רואה־חשבונות אחד, בשם עמוס. לא זוכרת אותו? או קיי.
אז פגשתי את עמוס זה בתחנת האוטובוס. הוא שאל
עליך. הוא גם שאל על דויד והלנדואים, אבל לא היה לי
הרבה מה לספר לו עליהם, כך שעמדנו שם סתם כמה
דקות, מפני שלאף אחד מאתנו לא היה ימה לומר. בסוף
הוא אמר :״איכפת לך לשתות כוסית?״
הוא הכיר מקום קטן ביפו. הוא הזמין את הסיבוב הראשון,
אבל כשהזמנתי את שלי, אמרתי :״זה האחרון, מפני
שאני צריך לחזור הביתה.״ ואו, איך שאת רואה אותי,
הוא התחיל לבכות.
כנראה שאשתו עזבה אותו .״אני מצטער מאוד,״ אמרתי,
״זה דבר נורא, כשקורה דבר כזה למישהו.״ יכולתי להבחין
שהוא היה במצב איום, כך שבשום אופן לא יכולתי לעזוב
אותו. איך יכולתי?
הוא סיפר לי הכל. הוא אמר שהוא יודע שאשתו עדיין
אוהבת אותו, אבל לא תלך לגור אתו בחזרה, מפני שזה
לא מספיק רק לאהוב את אלה שצריך לחיות אתם, אנחנו
חייבים לחיות עם אלד, שאנו מאוהבים בהם, אלא אם כן
שני הדברים האלה שווים והבעל והאשה באמת מבינים
לגמרי זה את זה, והאחד לא יכול לחיות בלי אהבת השני,
ואף השני לא, ולהיפך. מה את חושבת?
בקיצור, סיפרתי לו ששום דבר מהסוג הזה לא מפריע
לנישואין שלנו, אבל, שלדעתי, עם מעט רצון הדדי והבנה,
יסתדרו כל הדברים האלה.
הוא היה כל כך מבסוט לשמוע אותי מדבר, עד שהתחנן
לפני ללכת אתו לאשתו ולהשפיע עליה שתחזור אליו.
טוב, אז הלכנו לראות אותה. היא נראתה תקיפה מאד,
אבל אני מצאתי לשון משותפת אתה, ובסוף השפעתי עליה
לראות את הדברים כמו שהם. היא היתד. כל־כך אסירת
תודה לי, על שקישרתי אותה שוב עם עמום, שחיבקה
ונישקה אותי.
את רואה, רינה? זה השפתון שלה על הצווארון שלי.

• הדרך הבעייתית:
נו, כמובן, עד שראיתי מה קורה, כבר הייתי בחיפה.
בחיי, עד עכשיו אני לא מבין איך שד,סדרן יכול היה
להכניס אותי לישיר חיפה, במקום לאוטובוס לרמת־גן.

• הדרך התינוקית:
הייתי בייבי־סיטר אצל הבום שלי. למה לא צילצלתי? הבייבי
לא נתן לי.

• הדרך הגרעינית :

אז מבלי לשאול אותי בכלל, דחפו אותי לתוך האמבולנס
ואנחנו נוסעים לבית־החולים הזה, אני לא יודע איפה, אישם
בנגב. נו, ואז אומרים לי להתפשט ומתחילים לבדוק.
בחיי שאינני מבין איך חשדו דווקא שאגי גגוע בראדיו־אקטיביות!

הדרך המיסחרית:
וברגע שעמדתי לקחת את המעיל, נכנס הבום עם
שני האורחים ואומר :״קח אותם, לדן או לכל מקום אחר,
והשקה אותם בדברים הכי טובים, עד שהתיסקי ייצא להם
מן האוזניים. הם די מטומטמים, אבל נחוצים לנו.״
״אבל אני לא מדבר אנגלית!״ אמרתי.
״אנחנו יכולים להיראות מטומטמים, אבל שגינו יכולים
לדבר עברית די טובה,״ אמר אחד מהאורחים. אחרי זה
הייתי חייב לעשות מה שהוטל על י

• הדרך הרוחנית:

מבחינה רוחנית הייתי כאן, לצידך, כל הזמן