גליון 1282 מתאריך 4 באפריל 1962

מארץ שמש חצות־הליל בצפון הרחוק עד לשפלה הפורייה
בדרום, מהפיורדים המקסימים על חוף האוקינוס האטלנטי ועד
לרבבות האגמים השלווים של פינלנד, מזמינה אתכם חברת
התעופה הסקנדינבית ס.א.ם בעלת שם־העולם בשירותיה לביקור.

חופשת
>ן ין ו-
1962

סקנדינביה היא הרבה יותר מאשר
מושג גיאוגרפי. סקנדינביה היא מצב ת
ה ודרך־חיים. סקנדינביה החדשה
היא מן האזורים המתקדמים, הפורחים
והשלווים בעולם. בסקנדינביה תמצא
מסעדות משובחות׳ גלריות לאומנות
מופלאות ותיאטראות ידועי־שם במר חק
נסיעה של דקות מספר מיערות
שקטים, נהרות גואים והררי־פרא.
אתה יכול להצטרף להמונים במועדוני
הלילה או להתבודד בחיק הטבע. ובכל
מקום שתלך בסקנדינביה תמצא מלונות
נוחים, אוכל נפלא וכבישים מצו־יינים.

הרבה
דברים גאים במחירים נוחים כל
כך, ובמבחר עצום ורב אשר כזה?

איסטי״ — הוא מאכל תאווה אפילו
לחך המפונק ביותר של כל תייר.

ובסיכום: בין ברוח, בין בחומר;
בין מבילוי אומנותי ובין בקניות;
בין במנוחה ובין בטיול — סקנדינביה
לקיץ .62

וב מיוחד

הזה

ת הלוכ ת אופנה סקנדינביה מציעה לך כל מיני בי לדים
מענגים. אתה יכול ליהנות מפס טיבל
המוסיקה הסקנדינבי באביב —
הצגות האופירה בתיאטרון בן המאה
ה־ 18 המקסים בארמון דרוטנינגהולם
בשטוקהולם, להאזין למוסיקה של
סיבליוס מבוצעת בהלסינקי על־ידי
התזמורת הסימפונית הפינית הלאומית
ולשמוע בברגן את יצירותיו של אד־וורד
גריג. ובקופנהאגן תמצא, כמו בן,
את הבאלט המלכותי המפורסם
בעולם כולו• ובסתיו — תהלוכת
האופנה הסקנדינבית.

ואשר למשקאות — הבירה המק ציפה,
ה״אוקאויט״ הקר כקרח והשרי
בראנדי המתוק טעימים יותר בסקנדינביה
מאשר בכל מקום אחר.

מסע משולב הוא אחת ההצעות של חופשה סקנדינבית

אלפי ישראלים בילו בקיץ שעבר
בארצות סקנדינביה• הם חזרו ובאמ תחתם
סיפורים מופלאים על חופשה
של ממש בתנאים של ממש. הנוף הנפלא
— ההרים והיערות, האגמים וה־כרכים
המהודרים, האנשים הנעימים
והמעניינים, אפשרויות הקניות המוב חרות
בחנויות הנאות עם השירות
האדיב — הכל, מכל כל אומר: הקיץ
לסקנדינביה.
רבים הם האומרים: היינו בארצות
הקרובות, בילינו בקפריסין וברודוס;
התארחנו בארצות המערב׳ ביקרנו
בפאריס ובלונדון, אבל הפעם אנו יוצ אים
לגלות עולמות חדשים: את אר צות
הצפון המרתקות.

מערכות כלי הזכוכית וכלי הבית
הזולים (כגון לחיתוך גבינות) מעץ
טיק, מפות השולחן וקישוטי החדרים
הם רק מעט מן המזער מן המבחר
הסקנדינבי הגדול שהובא לאחרונה
מישראלים ששהו בצפון ארצה.

הדברים
הנ אי ם

אפילו

האם לא ידעת כי סקנדינביה היא
מרכז אופנה חשוב? בשטח אחד,
פרוות, היא הראשונה בעולם. ובכלל
— הקווים הסקנדינביים החדישים
הפכו לשם דבר. עבודות החרסינה וה־צורפות
הדאנית והנורבגית זכו לשם
עולם. האיכות הגבוהה ברהיטים, דב־רי־כסף,
קרמיקה ואריגים מבוססת על
אומנות ומסורת דורות. האם יש עוד
מקום בעולם היכול להציע כל כך
המפונלן ואשר לאוכל• הלא לסקנדינבים
מאכלים נפלאים: ה״סמורבורד״ הדא־ני
או ה״סמרגסבורד״ השבדי —
נתחי בשר וירקות קרים מכל המינים;
מזונות הים הנורבגיים הטעימים; הסטייק
הפיני הנפלא -ה״פותנפ-

חופשה של ממש מתאפשרת בחופים המטופחים של הצפון

מכתבים
לשון הטוב

מספר מלים נפי למשתתפי מדור מכתבים
למערכת — הנברת לרפי, מר קוניצפולסקי
(העולם הזה )1280 ודומיהם שקידמו בברכה
את הצעת חוק לשו! הרע.
לא מהעולם הזה יש לפחד, אלא מאנשים
ססונכם. אתם המסוכנים! בגל? אנשים כמוכם
קיימות וקטות דיקטטורות. בנללכם מניעים
ההיטלרים והמוסולינים לשלטוז.
תחזקנה ידי עורכי העולם הזה וכתביו.
האם חושבים הנכרת והארון הנכבדים כי
כתבי העתו! נשמתם צוהלת ועולצת בכתבם
את ״דברי הבלע״* קראו בתנ״ד, קראו את
הנביאים— אתם ודומיכם וודאי דברי רונטים את ישעיהו, ומברכים את הייתם פשחור על הכותו את ירמיהו.
ולסיום — אוי לה למדינת בה אני —
ולא אתם — כבר איני מעז לחתום בשמי
על מכתבי זה.
קורא וותיק, חי9ה
אל חתנו לרועה משרה־בוקר להשמיץ את
(העולם הזה 1280 עתוננו לחמו בו והוכיחו את האטת, כמו שהו־כחתם
עד עתה. אנו, הקוראים, דרוכים תמיד
לצדכם.
אמנון כהן, תל-אביב

שיר לחייל

חייל, מעברו השני של הנבול / ,לא
שנאתיד! /אמרו לי כי אתה שונא אותי/ ,
וכי על כן אני מצווה להורנד! /חייל
מעברו השני של הנבול / ,על מה תשנאני?
חייל / ,איני יודע טי אתה / ,אד יש
ברצוני לספר לד / ,איני רוצה למות! /
יש לי שני ילדים / ,ילדים קטנים הם
ילכו יחפים אם אמות / .חייל, יש לי
אשה חביבה /וחייה קשים נם בלי שאמות.
חייל, מעברו השני של הגבול / ,הנם לד
מחכים ילדים בבית / ,ואשתד תגהץ ב,
לילות?
אתה
/ ,האם היית אי־פעם בקרב? /אני
לא / .אד סיפרו לי, כי רבים המתים/ .
הו, הרבה אנשים וילדיהם נשארים יתומים
/ ,ונשותיהז אלמנות...
סטודנטית, ירושלים

השחורה והכרונדית

קראתי את הכתבה על מזל מול מרן
(העולם הזה )1280 ונזדעזעתי.
די להרים כתמונה של מול כדי לראות
כמה היא סחוטה ואומללה,
אחרי שתים
עשרה שנות סבל ומרירות.
אני בטוחה
שיד הנורל עוד תג־מול
ליהושע, ה״דוז
ז׳ואן״ הנצחי, כגמולו.
מרן עוד צעירה
מאוד. בנלל זה
לא איכפת לה שום
דבר, והיא אפילו
מוכנה להתגייר בשבילו.

הכבוד למזל,
שהיא אשה הגונה ו
שאהבה את בעלה
אהבה נאמנה וטהורה.
אני משוכנעת
שרל הקוראים מאחלים
לה שפע של טוב בעתיד.
ל.ק ,.רמת־אביב
...אכן, מספיק להעמיד את מזל טול
מרן כדי לדעת שלא בגלל ישו העדיף הבעל
את הנרטניה. ומי אנו שנלי! על הטבע?
חיים גבעולי, נהריה

טיימם וסקס

שוב הוכחתם זריזות עתונאית, שהיא כה
אופיינית לכם, בביקורתכם על רומני ,״על
דאטפת״ (העולם הזה .)1260
לא מכל העתונים זכיתי לתנובה מהירה
כזו שלכם, או לתנובה כלשהי, מה שמוכיח
שלא כל עתון נולד וכפית־של־כסף בפיו.
הצרה, שנם כאשר שמים את הכפית בפיהם
— אינם מבחינים בבד.
ואם אני כבר טורח לכתוב, רוצה אני
להביע צערי על ירידה ברמת העתון, בכיוון.
סיפוק היצרים של ההמון. קורא אני
את עתונכם זה שנים רבות וממרחק טוב
יותר.
משר השנים התפתח העתון לשני חלקים
מנוגדים: חלק פוליטי רציני, העומד ברמתם
של עתונים בינלאומיים חשובים כ״טיים״,
״טייטס״ הניו-יורקי ואחרים, מבחינת ההיקף,
הדיוק והעומק העתונאיים; וחלק
שני, ברמתם של עתוני הגברים בני הסקס״
עשרה.
משה פלאי, ניו־יורק

כנען וחזרכן הכית

אשר לרעיון הכנעני בכלל: יש להצטער
מאד שלא עטר לישראל בעת החדשה מנהיג
גדול, שרעיון ההשתלבות במרחב פיעם
בו. בטוחני שאילו היה כזה, היתד, ישראל
של היום במצב כלכלי ומדיני שונה לחלוטין.

זמן שמנהיגי ישראל יעמידו בראש
דאגותיהם את הפרסטיג׳ה האישית שלהם
בעולם היהודי והישראלי בפרט, וכהים־
טוריה העולמית בכלל, איו שום סכוי למדינת
ישראל כמות שהיא להתקיים לאורך
ימים.
היהודים, במרה ויהיו כאלה, ימשיכו
כרגיל טחורבדביח אחר למשנהו.
צמרת שרון, ניו־יורק

זיוף כניד־יז־רקזו

אנשים רבים פונים אלי ומטרידים אותי
בטלפון ברבר המכתב של הקורא ש. או.
הלוי, בעניין התקיפה של הזמרת אסתר
טובי (העולם הזה ,)1278 מכיוון שראשי
התיבות של החתימה רומים לשלי.
לא אני כתבתי את המבתב הנ״ל, ואין
לי כל קשר וידיעה בעניין המובא בו.
שרה אוסנת ד,לוי, נידיורק
העולם הזה 1282

״אמור לי מי ידידיך
ואגידך מי אתה״

מחזור חוזר

רגשי צער וזעם עמוקים תקפוני, כאשר
בפעם השלישית הנני קורא ששלושה ברג־נשים
מחוצפים רבים
על המקום השלישי־משטאל־בשורה־שניח.
אני
הייתי אחד
המורים של מחזור
זה, ובני, עצמי ובשרי,
היה באותו
מקום.
אם דבר זה אפשרי,
אני מבקש מהמערכת
לשלוח לי
תמונה מוגדלת של
בני, אשר נימפה באימונים
(ריטון התפוצץ
בתור מאורתו).
אשילר שנישמורה,
בור־או־אסיה
שנישמורה ז
במסיבת הסיום של מחזור 31/32 באותה
מסיבה שבה צילמו אותנו, הוחלט שלא
לדבר עליה יותר.
אני מתפלאת, ויחרי יקירי, ששמר שוב
הופיע מעל דפי העתונות (העולם הזה
.)1278 אני מקווה שמה שהיה בין פאינג־פלינג
ואמטלל יזכיר לד משהו. ואם כתבת,
ויחרי, שאתה נר בשדה־בור, והעולם הזה
האמין לד, דע שאני יודעת היטב היכן
אתת מסתתר וידי עוד תשינר!
פלאחקבאת פארבחאת (מקודם
ספידוקובסקונאל) ,באר־יעקב

צברית על רגליה

לצערי רק עתה הניעה לאניה הכתבה של
אלי אביבי על הצברית הטפוסית (העולם
הזה .)1273
...הי ו ויכוחים לאין סוף על הנושאים:
האם הצבריות יפות? האם הן יודעות להתלבש,
להתפשט, לאהוב, לבשל ובו׳ .אד על
נושא אחד לא מצאתי זכר לשום ויכוח —
על כר שהישראלית של היום עומדת חזק־חזק
עם שתי רגליה במציאות. רי להזכיר
את ״נשואי הפספורט״ שהם תופעה של יום־
יום (אנב, ראיתי בניו־יורק פלקט של חברת
נסיעות, היודעת לנצל עובדה זו יפה־יפה
ובז תביעותיה של בת־זמנגו זו
בענייני לבוש, רכוש, בילויים, חיי־לילה
וכו׳.
בין טיפוס זה לבין הטיפוס, אותו מנסה
אלי אביבי להציג, קיים מרחק כמו בין
סיפרו זה לבין המציאות...
יעקב ירדני, קצין שני, פנמה

לזאת קיימות עכשיו שיטות!
בכל ענייני מבחנים —
גרפולוגיים על יסוד מדעי
וגס בעת בחירת מקצוע
או החלפתו פנה אל:
ת.ד ,911 .ת״א עבור ״גרפולוגיה•

אויבי

מחלות המין
(מהדורה מנייה)

רביס חמנסימ
לח>ן ותה
אך איש לא
הצליח לייצר כדוגמתה דרוש
סיגריות

מכתבים למערכות

קורא ותיק אני של כל מדורי ״מכתבים
למערכת״ של כל כתב-עת המגיע לידי, כי
סבורני שאלה הדעות המתהלכות בציבור
באמת.
ברם, הנחתי הנה רק מחצית האמת, שכן
טנסיוני אני יכול לומר, בי הניפוי של
המכתבים גדול מאד במערכות. וממילא אין
זו דעת הקהל השלמה לאמיתה.
לכן, ובהקשר ל״חוק סתימת הפה״ ,לו שותפים
זה מכבר — לפני ההצעה להעלותו
על הנייר — מספר עתונים בישראל, הנני
והצעתי לפניכם לפתוח מרור בשם ״מכתבים
שלא פורסמו״ ,בציון שמות העתונים הסרבניים.
ישעיהו
תומא שי״ק, אלוני־יצחק

מאת חד״ר מרדכי זיידמן
לאשה גוזריון

המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פחפ׳אשרמן

״לקראת אמהות־

דויד ובת־המים

אני, אמנם, לא מתכוון להצטרף ל״נודיזם
באילת״ (העולם הזה ,)1279 אבל הכתבה
היתה יפה מאוד.
ברם, יש לתקן פרט אחד: הרחצה המשותפת
לא היתה של דויד ובת־שבע, כפי
שגורסת הכתבה האנגלית, אלא של דויד
ואביגיל, אשת־נבל. כי בזמן שדויד לקח את
בת־שבע הוא כבר לא היה בעין־נדי, אלא
ישב על כיסא המלכות ולא היה זקוק למחתרת
כזכור, היה דויד במחתרת נעין־גדי,
כאשר ברח משאול.
יוסף קורבמן, תל־אביב
אולי חשבה ברברה היפה על רזזצת בת־שבע,
בה השתתף דויד המלך רק כצופה?

הנוער

להשיג בכל חנויות הספרים
פרסום יעל

פינת אוכל משפחתית משמשת כרהיט להול
צפוי מפורמאיקה לשלחן
ופלסטיקה לבסאות לפי
בחירת הלקוח

פשע בצל השיקמים

אבקשכם בכל לשון של בקשה לעזור לעורר
את דעת־הקהל על הוואנדליזם שבעקירת
עצי השיקטים בחצר היכל־התרבות וביתן
הלנה רובינשטיין.
ההניוז הישר אומר שכל תוכנית לבניינים
נוספים במקום חייבת להתחשב בעצים,
שהם, לפי רעתי, הנכס החשוב ביותר בסביבה.
ורבותי, בכל ארץ בעולם היו כבר
מזמן מטפלים בעצים אלה בצורה ראויה.
אני מאמין שהעולם הזה יעשה הכל למניעת
הפשע.
אהרן פלדמן, תל־אביב

כפר במצור

אחרי התעללות בטשד שנים מצד השלטונות,
באמצעות המימשל הצבאי, המשטרה
וכל מיני תקנות קולוניאליות שמהן סבל
העם היהודי הרבה שנים, מתכננים לתת לנו
את המכה האחרונה.
לפני זמן קצר פורסם בעתון הרשמי צוו,
המפקיע את אדמותינו.
צוו זה ינשל פלאחים מאדמותיהם ויגרום
לאבטלה של מאות נעלי משפחות המתפרנסים
מעבודתם במחצבות שעל אדמותינו.
קראנו לכנוס מחאה בהשתתפות אישים
יהודים אר המיטשל הצבאי הודיע על
סגירת הדרכים לכפר לשם מניעת קיומו.
לכן, לאחר שהעתונות הכזיבה אותנו, אין
לנו כמעט על מי לסטור. אני מעביר מכתב
זה ערב הכנס, בתקווה שיניע אליכם בזמן
ושתספיקו לשלוח אלינו מישהו מאנשיכם
שיוכל לספר לציבור היהודי על מצבנו.
חקלאי, כפר בענה
דו״ח העולם הזה על מאורעות בענת —
ראה בגליון.

בידז״ר לרהי טים מתקפ לי ם ורהיטי ילדים
שורק את אביטל

במדינה
הי א

מוגה ׳

נמיני׳

העם
ב צל האטום
״עובדה מעציבה של החיים בימים אלה
היא, שכמעט כל אהד — כל מדינה תעשייתית
או תעשייתית־למחצה — יכול לבנות
כוח גרעיני, כולל נשק גרעיני. הטכנולוגיה
הבסיסית מובנת היטב. הבעיות ההנדסיות
נעשו פשוטות, והמחיר, שהיה כה
כבד בימים הראשונים, הופחת לנקודה שאפשר
לייצר באנג ב־ 500 מיליון דולר
״דרוש רק מעט פלוטוניום, בעיקר כנפץ.
האומה המייצרת או רוכשת כמה נפצי־פלו־טוניום
יכולה להגדיל את עוצמתם עד כדי
פצצות־מימן מחסלות־ערים.״
קטע זה, שהופיע לפני כחודש בשבועון
טייס האמריקאי, הוא רק האחרון מתוך
שורה ארוכה של מאמרים מדעיים וידיעות
עתונאיות, ולא רק באמריקה, על יכולתן
של מדינות לייצר פצצה אטומית. במידה
שהיו חילוקי־דעות בין כותבי המאמרים,
היה זה רק סביב פרט אחד: מתי בדיוק
תוכל מדינה נוספת לייצר את הפצצה. על
עצם יכולתה הטכנית לעשות זאת באחת
השנים הקרובות, לא היה עירעור.
פירוז גרעיני. על רקע זה מעניין היה
לעקוב אחר ויכוח שהתפתח בישראל במשך
החודשים האחרונים. הוא הגיע לידיעת
הציבור הרחב באמצעות כרוז צנוע,
שעליו חתמו כמה אישים ומדענים ישראליים.
קרא הכרוז:
״אנו רואים סכנה לישראל ולשלום המזרח־ה
תיכון באפ שרות פי תו ח נשק גרעיני בחבל
עולם זה. הננו קוראים לציבור הי שראלי
לפעול בעוד מועד כנגד ה תפ ת חו ת איומ ה
הצטרפות לשלוש 1ה תביעו ת
זו, על־ידי
הבאות:
א) הי מנעו ת מייצור גרעיני־צבאי בכל
ארץ מזר ח־תיכונית, אס אפשר תוך הסכם
הדדי.
ב) בק שת פיקוח או״ם על האיזור, לשם
מניעת ייצור גרעיני־צבאי.
ג) הסתלקות ה מדינות ה מזרח־ תיכוניות
מרכי שת נשק גרעיני בחוץ.

דובלז

תוצרת

ערבות

לטיב

פ ד סז ם ד־ו >עי1בס>1

.העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8סלסון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמסרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו״ל: העולם הזה נע״מ.
הסתדרותהסטזדנסינז של

ה או ניבר סי ט ה של תל־אביב

טל 2 * 1546 .
נפתחותכ תו תחד שו ת
מוקדמות דצמבר
פרטים
תל־אביב.

להכנה
מ חל ק ה בגרות לבחינות
ולמוקד נו ו. ת

בגרות

דצמבר 62 63 מאי

והרשמהיבשעות 0י 5
רחוב

בערב.

במקרה, פורסם הכרוז באותו זמן ש־17
מדינות ערכו בג׳נבה ועידה לאיסור החימוש
הגרעיני. אהד מסעיפי סדר־היום שהוצע:
קבלת החלטה מפורשת, שתכריז
על המרחב כאיזור מפורז מנשק גרעיני.
אקטואליות זו זיכתה את קריאת אנשי־הרוח
הישראליים בתשומת־לב רבה יחסית.
הפגישה כוטלה. השבוע חזר נושא
זה ועלה לחדשות. הפעם עמד במרכז הידיעה
הפובליציסט אליעזר ליבנה, אחד מיוזמי
הכרוז. על פי הזמנת אגודת העתוג־אים,
הופיע בבית סו קולוב בתל־אביב, לפגישה
עם חברי תא הכתבים הצבאיים. באב־סדרת
הבית מצא חבורה מגוזנת: מזכיר האגודה
משה רון, הכתבים הצבאיים ונציג
ממשלתי.
כל אלה היו טרודים בשאלה אחת: האם
תתקיים הפגישה של ליבנה עם הכתבים
הצבאיים?
כי עוד בבוקר קרה דבר מוזר: הופעל
לחץ כבד ובלתי־רגיל על ראשי אגודת ה־עתונאים
לבטל את הפגישה. הפעיל את
הלחץ גורם ממשלתי.
יושב־ראש האגודה מיכאל אסף כסוף-
הזקן, שהוכיח בחודשים האחרונים כי הוא
יודע ללחום על עקרונות חופש־העתונות,
נכנע הפעם לדרישת הביטול. הנימוק הפורמלי
ששיכנעו: פגישת ליבנה עם הכתבים הצבאיים
נועדה להיות פגישה סודית, אשר
תוכנה — ועובדת קיומה — לא יפורסמו.
והנה, יומיים לפני מועד הפגישה, פורסם
בידיעות אחרונות, כי ליבנה עומד להיפגש
עם תא הכתבים הצבאיים, כדי למסור להם
אינפורמציה על פעולות הועדה הציבורית על
סכנת החימוש הגרעיני במרחב.
על כן, טען הגורם הממשלתי, יש לבטל
את הפגישה.
הכתבים הצבאיים, שעמדו על זכותם לקבל
אינפורמציה מכל מקור הנראה להם,
נאלצו לבסוף להיכנע להחלטת יו״ר האגודה
ומזכירה הכללי, והפגישה בוטלה. אך
כבר למחרת היעלתה דרישה לכנס את כל
העתונאים לאסיפה כללית, לדון בכניעת
ראשי האגודה ללחץ משרד ממשלתי, שבצורה
זו פגע ביסוד שעליו בנוי בית העתו־נאים:
הזכות לאסוף אינפורמציה.
בעת הויכוח בבית סוקולוב, הכריז משה
רון :״הידיעה (בידיעות אחרונות) פורסמה
במתכוזן כדי להכשיל את הפגישה .״
טענה זו מקבלת חיזוק מן העובדה, שמפרסם
הידיעה לא היה אלא ישעיהו בן־

פורת, שכבר שירת לא פעם את נערי החצר
בפירסום ידיעות־מטעם.
לא פאציפיסטים. מה דחף את ליבנה
והפרופסורים לחיבור הכרוז? הסביר אחד
מהם בתקיפות :״בוודאי לא מטעמים פא־ציפיסטיים.
פרופסור בובר הינו אמנם פא־ציפיסט
ידוע, אך ה! א הצטרף אלינו יותר
מאוחר.״ כאשר נשאל אם יש קשר בין
הקבוצה הישראלית לבין תנועת איסור
האטום של הפילוסוף האנגלי לורד ברט־ראנד
ראסל, השיב :״אין כל קשר, ואיננו
מתכוונים ליצור כל קשר. בכלל, אין לנו
עמדה אחידה בעניין החימוש האטומי בעולם.
אנו רק נגד החדרת נשק אט! מי לאזור
שלנו, ונגד השימוש בו על־ידי כל צד
שהוא באזור.״
ליבנה עצמו הינו בעל רקע בטחוני
מובהק, היה אחד ממניחי היסוד של הספרות
הצבאית העברית. יחד עם אל״מ לסיר,
גלילי יסד את מערכות והיה עורכו הראשון,
הגיש את התזכיר הראשון על אירגון
המטכ״ל. גם כאשר ניגש לעניין איסור
השימוש באטום במרחב, לא חדל להיות
מודרך על־ידי חישובים בטחוניים.
אין צורך להיות פרשן צבאי גדול, או
מדינאי מזהיר, כדי להבין חישובים י אלה.
המיוחד בנשק האטומי הוא מימדי ההרס
שהוא גורם. אם תפרוץ מלחמה גרעינית
במרחב, ייגרם ללא ספק נזק איום לכל מדינה
שתהיה מעורבת בה. על ישראל תאיים
סכנה של חדלון. כי ישראל היא מדינה
קטנה, שאוכלוסייתה ותעשייתה מרוכזות
בצפיפות קיצונית.
בין חותמי הכרוז נמצאים פיסיקאים,
כימאים ומדעני אלקטרוניקה, שהתמחו ב
חקר הגרעין. הם יכלו לתפוס את מימדי
הסכנה הצפויה למדינה כמו ישראל, ממלחמה
גרעינית. על כן היה מישקל לקריאתם
לפירוז המרחב מנשק אטומי.
פצצה מציית? מה כוחם של הערבים?
האם הם מסוגלים לייצר כוח גרעיני
תוך שנים?
מכל המדינות הערביות, באה בחשבון
בשלב זה רק מצרים. אמנם, הקימה מצרים
מועצה לפיתוח האטום, ואף נמצאת בשלבי-
סיום של הקמת כור אטומי מחקרי, בדומה
לכור הישראלי בנבי רובין. אך שום דבר
לא התפרסם על כוחה הממשי, ובסקירות
המתפרסמות בכתבי־העת המדעיים, אין היא
נכללת בין המדינות בעלות הפוטנציאל
הגרעיני־צבאי, כמו שוודיה, יפאן, גרמניה
המערבית, סין העממית, שוזייץ, הודו, ברא־זיל
וארגנטינה.
ידוע כי עוד לפני חמש־שש שנים עלתה
במצרים השאלה אם לגשת לייצור נשק
אטומי. מאז נידונה בעיה זו מספר פעמים,
וכל פעם היתד, החלטת המצרים שלילית.
וזאת מתוך שלוש סיבות:
• ייצור פצצה אטומית — או רכישתה
בכסף — הינו עסק יקר מאוד. הסכום
המינימלי ההתחלתי, הנקוב בידי אנשי מקצוע
350 :מיליון דולאיר. הוצאה זו היתד,
מסכנת את תוכניות הפיתוח של מצרים,
שמצבה הכלכלי־חברתי קשה ממילא.
• למצרים אין הכוחות הטכנולוגיים והמדעיים,
הדרושים לייצור נשק גרעיני.
• ייצור או רכישת נשק גרעיני היה
מחייב את מצרים להתקשר באופן מוחלט
עם אחת המעצמות הגדולות של הגושים
העולמיים, אף שאין בטחון שמעצמה זו
היתה מסכימה לספק את הנשק המבוקש.
בכך היתד נאלצת מצרים לוותר על עקרון
הנייטראליות, ממנו הפיקה תועלת מדינית
וחומרית רבה עד כה.
הדעה השקולה של פרשנים מדיניים היתה:
מצרים לא תסתבך בייצור נשק גרעיני,
אלא אם תראה את עצמה נאלצת להיכנס
למירוץ־זיון גרעיני.
על כן, אין בשלב זה סימן או הוכחה,
כי מצרים מסוגלת לייצר פצצות אטום בעתיד
הקרוב. אולם אם אין היא מסוגלת
לייצרן — האם לא תוכל להשיגן ממקור
אחר?
״סין תספק 1״ עד כה לא מסרה שום
מעצמה אטומית (ארצות־הברית, ברית־ה־מועצות,
אנגליה וצרפת) נשק גרעיני למדינה
אחרת, ולוא גם המקורבת אליה ביותר.
רוסיה, למשל, לא סיפקה נשק גרעיני לסין
העממית, וחוקי ארצות־הברית מנעו מסירת
אינפורמציה על ייצור פצצות אטום אפילו
לבת־ברית כמו אנגליה. גם צרפת וגם אנגליה
נאלצו לפתח את פצצותיהן בכוחות
עצמן.
על פי אותו הגיון, אפשר לקבוע כי אף
אחת מארבע חברות המועדון האטומי לא
(המשך בעמוד )7

אנטוקולסק 4ל ׳ דאבו גנ יר ול ־ארל וז ור וב !
העולם הזה 282ו

מאת

ף־־אחד באפריל(2 ,א! ,1מלאו תריסר
^ ,שני ם למערכת הנוכחית של

העולם

הזה.

היה זה באחד באפריל , 1950 ,כאשר רכשו
כמה צעירים שבועון ותיק וטוב־לב, כדי
להפכו נשק במלחמה על דמות המדינה
החדשה.
באחד באפריל ,1950 ,נעלמה מעל שער
השבועון סיסמתו התמימה והבלתי־מחייבת:
״ריתמוס החיים — דופק הזמן״ .במקומה
הופיעה, כעבור זמן מה, סיסמה הדשה,
תוקפנית ויומרנית :״בלי מורא — בלי
משוא־פנים״.
האחד באפריל — תאריך סמלי. כי רבים
חייכו בנוטלם לידיהם את גליוננו הראשון,
גליון מס׳ 651 של העולם הזה כאילו היו
עדים לבדיחה, ולא המוצלחת ביותר.
צעירים לובשי־חאקי, שהשתחררו זה עתה
משורות צה״ל, ללא נסיון בעריכת עתון,
ללא פרוטה בכים — כיצד יחזיקו מעמד
מול מתחרים עשירים וחזקים?
קומץ קטנטן של אנשים, ללא קשרים,
ללא עורף ציבורי, ללא מפלגה או אירגין
— כיצד יגשימו את מטרתם להיאבק באדוני
הארץ?
היו שהיטיבו עמנו, שלא נ באו לנו
חורבן מהיר או כשלון חרוץ. הם היו
סלחניים יותר, מנוסים יותר. הם אמרו איש
לרעהו :״ישחקו נא הנערים לפנינו. תחילה
ירעשו קצת. אבל במרוצת הימים תתיישב
דעתם. ההצלחה תביית אותם. הם יתברגנו.
הם יהפכו אנשי שלומנו. תנו להם שנה,
שנתיים, לכל היותר שלוש שנים. אז
ישתבצו במסגרת, כמו כולם.״
עברו תריסר שנים — 626 שבועות, בהם
הוצאנו 631 גליונות. העולם הזה לא השת־בץ
במסגרת המישטר הקיים. להיפך.
דווקא בימים האחרונים של השנה ה־12
עמדה המערכת במאבק החמור ביותר מאז
קיומה. ביוזמתו האישית של ראש־הממשלה,
ביקשה ממשלת־ישראל לחוקק חוק, שנועד
במיוחד לסתום את פיה. שרים, פקידים
בכירים, דוברים רשמיים, ואף שגרירי ישראל
בחוץ־לארץ, הסבירו כי החוק דרוש
כדי לחסל אחת ולתמיד את השבועון ה־מסויים.
תופעה מוזרה ונדירה: מישטר
שלם מתגייס כדי לחסל עתון אחד, כאילו
היה זה אוייבו העיקרי.
אותה שעה התארגנה מערכה בינלאומית
להגנה על העולם יחזה. כמה מגדולי העתו־נאים
בעולם חשו לעזרתו. אחד המכובדים
ביותר ביניהם, קינגסליי מארטין, אף נתן
מעל במתו החשובה תשובה ניצחת להשמצות
הרשמיות הניתכות על ראשינו ימשך
כל שנות קיום מערכת זו.
כך העידו אויבים וידידים כאחד כי
במלאות 12 שנים לקיומה, רחוקה מערכת
העולם הזה יותר מאשר אי־פעם מהתבר־גנות,
מהסתיידות העורקים ומהשלמה עם
הקיים. חרבה חדה יותר, רוחה רעננה
יותר, החלטתה נחושה יותר מאשר ביומה
הראשון.
איך נתאפשרה תופעה זו?

דכ *1אפשרי כי העולם הזה אינו
( | עתון רגיל, ורוב קוראיו אינם קוראים
רגילים. תחת היחסים הפאסיביים הרגילים,
הקיימים בין עתון וקורא, באו יחסים
אקטיביים, התקשרות פנימית שקשה להגדירה.
איש
אינו מתייחס אל העולם הזה כאל
עתון רגיל — לא עורכיו ולא קוראיו, לא
חסידיו ולא שונאיו, לא ידידיו ובוודאי
לא אויביו.
לא פעם נשאלנו על־ידי זרים: מה זה
העולם הזה, בעצם? יכולנו לענות רק
בדרך השלילה: העולם הזה אינו שבועון
מן הסוג שאתם מכירים. העולם הזה אינו
מפלגה. העולם הזה אינו בטאון של גוף
כלשהו. העולם הזה אינו עסק כלכלי,
הקיים כדי להעשיר את בעליו.
אם כן, מהו? על כך יכולנו להשיב רק

בגימגום: העולם הזה הוא מוסד ישראלי,
פרי מיוחד־במינו של נסיבות מיוחדות־במינן
במדינה מיוחדת־במינה. אין דומה לו בעולם
כולו.
האם תיתכן תשובה ׳מספקת יותר, מדו־ייקת
יותר? אולי כן. אך לצורך זה חייבים
אנחנו לחזור שנים רבות אחורה — לא
רק לשנת ,1950 אלא עד לשנת .1948 לא
לרגע הלידה, אלא עד לרגע ההולדה.
דמותו הפנימית והחיצונית של בן־אדם
נקבעת במידה רבה מאד ברגע הולדתו,
על־ידי התכונות התורשתיות המצויות בזרע
המיקרוסקופי. יתכן שכן הדבר גם לגבי
אורגניזם חברתי, לגבי מוסד. יתכן כי
הנסיבות המיוחדות של הולדתו, האווירה המיוחדת
שהולידה את רעיונו המקורי, קבעו
מראש את דמותו לעולם ועד.
דברי ימי השבועון המסויים עשויים לשמש
הוכחה לכך. סיפרנו אותם פעמים

שניים מאנשי הפלוגה שהתרחקו מעם מן
האחרים, רבצו בין הצברים כאשר הופיע
המטוס המצרי שנית. שעה שהספיטפייר
חג לו בעצלתיים מעל לשדות, בתורו אחרי
הלוחמים, עיינו השניים בהיסח־הדעת בעתון
יומי, שהגיע איכשהו מתל־אביב. הם החלו
משוחחים על הפער ההולך וגדל בין רוח
החזית לבין סגנון העורף; בין המאוויים
והתשוקות של הנוער העברי, שהתלכד בחטיבות
הקרביות, לבין אופיו של המיש־טר,
שהתגבש בינתיים מאחורי גבו.
בשיחה זו לא הוחלט מאומה. לא נרקמו
שום תוכניות ממשיות. אולם כבר אז היה
ברור לאותם צעירים, שנפגשו במקרה בין
שיחי הצבר של שדה אלמוני, כי בבוא היום
ינסו לעשות משהו, משהו, כדי למגר
את רוח המישטר ולהטביע על המדינה החדשה
את רוח הלוחמים שהקימור.,
עברו 21 חודש עד שיכלו לגשת להגשמת

רבות. אולי מותר לחזור עליהם גם הפעם,
בחינת ״כל המרבה לספר, הרי זה
משובח.״

תשעת הולדתו של העולם הזה
אפשר לקבוע בדיוק נמרץ. זוכרים
אנחנו לא רק את היום, אלא אף את הרגע.
הדבר אירע בכפר סואפיר, ששוב אינו קיים
עוד, במרחב נגבה. אביו היה מטוס מצרי,
ואמו היתד, פלוגת הקומנדו של חטיבת
גבעתי. התאריך היה ד,־ 14 ביולי.1948 ,
שעות מעטות לפני כן חזרו הג׳יפים
של מחלקותיו,-קומנדו מן הפעולה המכרעת
ביותר של מלחמת תש״ח — כיבוש הגבעה
. 105 הם פתחו את הדרך לנגבה הנצורה,
ומיגרו את חייליו של קצין מצרי בשם
גמאל עבד אל־נאצר. כאות הצטיינות על
כך, זכתה פלוגת־הקומנדו באותו יום לתואר
״שועלי שמשון״.
עם שחר נרדמו האנשים בפרדם. הם התעוררו
מרעם הפצצות שהתפוצצו ביניהם,
ושהומטרו על־ידי מטוס מצרי שגילה את
בסיסם הקרבי. אחרי הוצאת הפצועים, עברו
הלוחמים לקצה השני של הכפר הערבי
הנטוש, שכבו בין שיחי צברים.

הגדול על דמותה של החברה והמדינה.

ף פ לול א רצינו בכך, היתד, רוח ה־
^ קומנדו נכפית עלינו על־ידי יריבינו,
אנשי המישטר. מן הרגע הראשון ממש
עשו את הכל כדי להכריחנו לסגל לעצמנו
אווירה קרבית דרוכה.
הם הכריזו עלינו מלחמה כשאך צעדנו
את צעדינו הראשונים, שבועות מעטים בלבד
אחרי הופעת גליוננו הראשון. מאז נערכה
ההסתערות על מוצבנו גלים־גלים, בעוצמה
גוברת והולכת, כשכלי־הנשק המופעלים
נגדנו משתכללים והולכים. אפשר
היה לשרטט באופן גראפי את עקומת מעשיר,איבה,
את השיאים וד,הפוגות.
הדבר מוזר, אך נכון: בכל שלב ושלב
היה זה המישטר שפתח בסיבוב חדש של
המלחמה, שהפעיל נגדנו שיטות חדשות וחריפות
יותר. וכל התקפה כזאת אך הג־

ס ני מו •
החלטתם. בינתיים קרו דברים רבים. ה־מישטר
שבר את רוח אצ״ל באמצעות פרשת
אלטלינה, את רוח לח״י באמצעות פרשת
ברנאדוט, את רוח החטיבות הקרביות באמצעית
המישטר והנוהג החדשים, כאשר
כפה עליהן את ההפרדה המעמדית בין הדרגות,
את תוארי הקצונה ואת חובת ההצדעה.
פירוק מטה הפלמ״ח שבר את
המעוז הסמלי האחרון של רות תש״ח.
כזה היה המצב באחד באפריל, 1950 ,
כאשר הקימו השניים את המערכת החדשה
של העולם הזה. הם לא היו עוד חלק של
מחנה גדול. המחנה הגדול כבר מוגר ונפוץ
לכל עבר. הם דמו יותר לחוליית
קומנדו במוצב מנותק.
דומני שזו ההגדרה הקולעת ביותר ליצור
הזה ששמו מערכת העולם הזה, ההגדרה
היחידה המסבירה איכשהו את מהותה האמיתית,
את רוחה, את סגנונה.
היא נולדה ביחידת קומנדו. בתהליך מסתורי
אך מוחשי, ירשה את התכונות המיוחדות
של יחידה כזאת, על כל המעלות
והמגרעות. מאז, במשך שתים־עשרה שנים
ארוכות, היא פועלת כיחידת קומנדו, במאבק

בירה את כוחנו, חיזקה את אהדת ידידינו,
גיבשה את השקפתנו.
תחילה בא החרם הכלכלי המוחלט, שנועד
לקצץ את תפוצתנו ולדלדל את מדורי
המודעות. הוא עלה לנו, במשך תריסר
השנים, למעלה ממיליון ורבע לירות. אך
מעז יצא מתוק: הוא אילץ אותנו לסגל
לעצמנו מלכתחילה מערך כלכלי ששוב אינו
ניתן לפגיעה על־ידי המישטר. עד כמה
שידוע לי, אין במדינה כולה גוף או מוסד
המחוסנים כמונו חיסון מוחלט מפני כל
הסאנקציות הכלכליות של המישטר.
זוהי תכונה קלאסית של יחידת־קומנדו:
אין היא זקוקה לקוזי־אספקה בטוחים. אין
לפגוע בה על־ידי ניתוק מן העורף. האפסנאות
היא חלק מן המערך הקרבי שלה.
אחרי המצור, באה האלימות. גם היא
הופעלה גלים־גלים. בדצמבר 1952 התפוצצה
במערכת הפצצה הראשונה, שפצעה
את צייר־המערכת דאז, דוש, בפניו. כעבור
שנה בדיוק שמו אנשי־קיביה מארב לראשי
המערכת. המארב הוכשל על־ידי ירמי בור־דנוב
המנוח וחבריו הצנחנים, שנזדמנו במקרה
למקום. האורבים מוגי־הלב רק הספיקו
לשבור את שתי ידיו של העורך הי

ראשי, ולגרום לראש־המערכת זעזוע־מוח
במהלומות של ידית־טוריה.
במאי ,1955 בשיא המערכה על חושים־
סאן, הונח מוקש אדיר בפתח המערכת.
הוא היה גורם לעשרות אבירות, לולא
אירעה תקלה בנפץ — תקלה שאי־אפשר היה
לצפותה מראש. כעבור ימים מעטים התפוצצה
פצצה בדפוס, פצעה פועל. בדצמבר
1957 נחטף אלי תבור.
כל המעשים האלה הכריחו את המערכת
לנקוט אמצעי־בטחון, שהגיעו מדי פעם לממדים
קיצוניים. במשך תקופות ארוכות לא
זזו חברי־המערכת ללא אקדח טעון בכיסם
או בחגורתם, עם כדור בבית־הבליעה. בזמנים
מסויימים הופעלו סידורי־שמירה מיוחדים
על המערכת ועל אנשיה, ננקטו אמצעים
חמורים להכשלת מארבים.
כך הנחילו לנו אויבינו תכונה קלאסית
שניה של הקומנדו: התחושה המתמדת של
סכנה גופנית, הנכונות לחיות עם הסכנה
— לא לשעה ולא ליום, אלא כמצב־קבע,
כחלק בלתי־נפרד מן החיים ומן התפקיד.
נוספו על כך סידורי־בטחון מסוג אחר.
עוד בראשית דרכנו הופעלו נגדנו כל אמצעי
הבילוש וההאזנה שבאמתחת מנגנון־
החושך. הצורך להגן על מקורות־האינפור־מציה,
לקיים מגע עם מודיעים במרכזי ה־מישטר
מבלי לסמם, להיזהר מפני פרובוקציות
ומלכודות, לסלק סוכנים שהוחדרו
מדי פעם למערכת — כל אלה כפו עלינו
כלליי־זהירות שהפכו זה מכבר לטבע שני.
כל אחד מאתנו יודע שהוא אוביקט מתמיד
לעיקוב, לבילוש ולהאזנה — והתרגל לכך.
כל אלד. הוסיפו לעיצוב רוח הקומנדו.
כי לאיש הקומנדו אין חיים פרטיים של
ממש — אין לו אף שעה אחת ביממה בה
הוא ״מחוץ לתפקיד״.
לקראת סוף 1957 התגבשה התקפה רבת־ממדים
על המוצב. היא באה מכמה כיוונים
בעת ובעונה אחת. שבועון־רפש בשם
רימון, בו השקיע המישטר כחצי מיליון
לירות מקרנות סודיות, נועד להכשיר את
האווירה. חטיפת תבור וחקירתו נועדו לספק
את ה״הוכחות״ .המחזה זרוק אותו
לכלבים, שהוצג לפי פקודת ראש־הממשלה
ובנוכחותו האישית, בא לגייס את דעת־הקהל.
אולם ההתקפה התמוטטה באמצע,
הודות להתעוררותו הנאדרת של הציבור
שחש לעזרתנו. כל מי שהיה קשור במיבצע
המביש, נקבר בקבר מוסרי.
כל אותו זמן הוטרדנו בשרשרת בלתי-
פוסקת של משפטים. אין כמעט חבר־מערכת
שלא נאסר בזמן מן הזמנים תוך ביצוע
תפקידו. נעשו נסיונות נואשים למנוע את
יציאתנו מן הארץ, ולנתץ את הקשרים שלנו
עם העתונות העולמית ועם גורמי־חוץ,
על־ידי הפיכתנו לפושעים פליליים. הואשמנו
בבזיון בית־המשפט ובגרימת בהלה ציבורית,
בגניבה ובהפרעת הסדר הציבורי,
בתקיפת שוטרים בעת־מילוי־תפקידם ובכניסה
לאזורים אסורים•.
היתד, זאת הקדמה להתקפה האחרונה,
החמורה ביותר: הנסיון לחוקק את חוק
לשון הרע, בפקודתו האישית של ראש־הממשלה,
תוך כוונה מפורשת וגלוית־לב
לחסל את העולם הזה. גם התקפה זו התמוטטה,
לפישעה, באש הזעם הציבורי,
שהיתר, בפעם הראשונה כל־עולמית. כל
גיבור של עוצמת ההתקפה — הגביר עוד
יותר את כח ההגנה.
כך חישלו אויבינו, במשך תריסר שנים,
את תודעת־הקומנדו — את התחושה שמערכת
זו חייבת להיות מוכנה בכל רגע
להתקפה, העלולה לבוא מכל כיוון שהוא.
הכל אפשרי בכל עת: מיטיען פלאסטי או
אישום פלילי, התקפת אקדחים או פקודת-
מאסר, פרובוקציה או מכה כלכלית. כל
חבר־מערכת יודע זאת, וחי עם ידיעה זאת.
זוהי רוח הקומנדו. אין היא קיימתי עוד
בשום מקום אחר במדינה — להוציא את
משקי־הספר באזורים המסוכנים ביותר,
את היחידות הקרביות ביותר של צה״ל,
ואת משמר־הגבול.
רשימה מאלפת. כי העולם הזה הוא משמר
הגבול של הדמוקרטיה ד,ישראלית, משק-
ספר מול כוחות־החושך, כיתת־צנחנים של
מלחמת חרות ישראל.

ן * פקידו של הקומנדו הוא לפעול
| ,4הרחק מעבר לקווים. אין הוא פועל
* ביו ם האחרון של ה שנה ה־ 12 נעצר
חבר־המערכת שלנזה אלינב, בעוון חדירה
ללא־ר שיון לאזור המימ של הצבאי, שעה ש כיסה
את מחאת תו שבי בענה. יחד יעמו
נאסרה א שתו, שנלוותה אליו בתפקיד קשה
זה — ו שסימלה בכך את כל נ שות חברי־המערכת,
שסבלו למענם כה רבות בתריסר
ה שנים האחרונות.

בחזית מגובשת, כששני אגפיו מובטחים
על־ידי יחידות שכנות, כשמימיו מוגנים
וכשעורפו בטוח.
איש־הקומנדו מכיר את תחושת הבדידות,
כשהוא לבדו, עמוק בשטח עויין,

רחוק מכל סיוע ותגבורת. אם יאיר לו
מזלו, יצליחו הגדודים הסדירים להגיע אליו
ולהתחבר עמו בעוד מועד — כפי שקרה
במיצר המיטלה. אם יצליח בתפקידו, יוכל
לחזור, מבעד לקווי האוייב, אל בסיסו —

עו רן־ ה ת בני ת קריאל (״דוש״) גרדוש מקבל עזרה רא שונה
אחרי שנפצע מרסיסי פצצה שהוטלה למערכת ב שעות
הלילה. חדר־עבודתו של דוש ניזוק מעוצ מת ה התפוצצות, שמבצעיה לא נתגלו עד היו ם.

דצמבר 1952

דצמבר 1953

ב שעת נ סיון בלתי־מוצלח לחטוף את העורך הראשי לפני
המערכת ב חצו ת לילה, נגרם לשלום כהן (שמאל, בבית־החולים)
ז עזו ע־ מו ח קשה, בעת שחש בח שיכה לעזרת אבנרי, שידיו נ שברו בידי ת טוריה.

כפי שנהגו לעשות שועלי שמשון. אולם
עליו להיות מוכן תמיד להילחם לבדו,
מבודד ומנותק, ימים ארוכים.
אנחנו מכירים תחושה זו היטב. כמה
פעמים הרגשנו כי היריב עולה עלינו בכל
כוחו, מכל עבר, בעודנו מבודדים לחלוטין
במערכה, ללא עורף ציבורי מאורגן, ללא
הבטחת עזרה מידי איש? כמה פעמים נערכו
עלינו דיונים בכנסת, מבלי שאף ח״כ אחד
יעז להתייצב בגלוי ובפירוש לצידנו? כמה
פעמים תפסנו עמדה קיצונית וחשופה,
כשגם הציבור הטוב ראה בנו עדת חמומי־מוח
המפריזה ללא שיעור?
אולם ידענו גם את התחושה ההפוכה —
כשחיל־החלוץ עם התגבורת מופיע באופק,
כשהמחנה הגדול מצטרף אלינו ברגע המכריע,
כשאנו הופכים בין לילה מעדת־מטור־פים
לעמוד־התווך של חזית ציבורית אדירה.
כך היה בפרשת־לבון, בה הוכחה לפתע
צדקת דברינו שנראו במשך שנים כפאנטא־זיה
מגוחכת — קיומה של קנוניית נעריה,חצר,
היד השחורה של הרודנות הזוחלת.
כך היה, לפני כן, בפרשת קסטנר, וכן
היה זה עתה, במלחמה על חוק לשון־הרע.
איש־הקומנדו יוצא לפעולתו החיונית,
גם כשהוא יודע כי סיכוייו אפסיים. מעולם
לא שאלנו את עצמנו, בראשית של מסע
ציבורי: האם נצליח לגייס את דעת־הקהל,
או שמא נישאר מבודדים? אנחנו שמחים
להיות בחברה טובה — אך אנחנו מוכנים
להיות בודדים. זה אולי ההבדל המכריע
בין הקומנדו לבין כל יחידה צבאית אחרת.
יצאנו למאבקים ללא־ספור, גדולים וקטנים.
מאבקים גדולים על דמות המדינה,
ומאבקים קטנים נגד עודל ושרירות. איני
זוכר אף מקרה אחד ויחיד בו שאל חבר־מערכת
אי־פעם: שמא אין הדבר כדאי? שמא
זה מסוכן מדי? שמא אנו מזמינים התקפה־נגדית
שלא נוכל לעמוד בה?
על כך גאוותנו.

* 11 נשי הקומנדו אינם גיבורים ואינם
מלאכים. שום דבר אינו מבדיל בינם
לבין שאר האדם, זולת הנכונות ללכת קדימה
תחת אש. הם פוחדים ככל האדם, אך
הם מתרגלים להתגבר על הפחד. הם מקו־ללים
בכל הליקויים של בשר־ודם, בתוספת
כמה ליקויים מיוחדים משלהם. הם לוקים
בבטחון־עצמי מופרז, ביהירות כלשהי (המתבטאת,
בלי־ספק, גם במאמר זה).
אך יש צדדים אחרים לאופיו של אישר,קומנדו.
יש בו חדוזת־פעולה, שמקורה
בהרגשה שהוא ממלא תפקיד חיוני, תפקיד
בו אין לו תחליף. יש בו הומור מיוחד,
המאפשר לו להתלוצץ גם כאשר המצב
נראה קודר ביותר. אפשר היה למלא ספרים
בהלצות הפנימיות של מערכת זו. הוא
חובב חיים, כפי שרק אדם החי במתח מתמיד
יכול לאהוב לחיות.
בניגוד לדעת רבים, אין איש־ד,קומנדו
מר־נפש, ואין הוא שונא את יריבו. הוא
פועל מתוך אהבה לדברים שהוא מאמין
בהם — לא מתוך שינאה לאוייב המקיף
אותו. מעולם לא ראיתי חבר־אנשים הרחוק
כל כך מכל שמץ של שינאה כמו מערכת
העולם

מכונ ת־ תופ ת

קיעה את קיר דפוס

1 9 3 3

ישראל ב שעת הדפסת ה ע תון, פצעה פועל.

דצמבר 1957

סנגנון־החו שך, שוחרר ונעצר בידי המ שטרה.

הזה.

(לא פעם נמסר לנו כי פלוני תוהה בפומבי:
מה הם רוצים ממני? מה עשיתי
להם? מדוע הם שונאים אותי? התשובה
היא: איש אינו שונא אותו, לאיש אין כל־יחס
אישי אליו. אנו פועלים מתוך דבקות
בעקרונות, ומתייחסים לאדם על פי מעשיו
ומגמותיו. וכפי שהוכח במקרה של פנחס
לבון, משתנה יחסנו בהשתנות מעשי האיש).
לעתים,
בהעיפנו סביבנו מבט, גם ברג־עינו
הקשים ביותר, נדמה לנו שאין במדינה
אנשים מאושרים מאתנו. כי אנו עושים
את אשר אנו רוצים לעשות. ממלאים אנו
תפקיד האהוב עלינו, המעניק לנו סיפוק
עמוק. איננו אוכלים את עצמנו בסתר, כדרכו
של הקארייריסט המתפלש בעפר. איננו
לוקים באולקוס, כמו מלחך־הפינכה,
שעלה לגדולה הודות לכשרונו להחניף לזקן.
מעולם לא ביקשנו חסד מאיש. כשאנו
מביטים אחורה על תריסר שנים אלה, נראה
כאילו כל רגע היה טוב, למרות ההתרגשות
המתמדת, למרות המתח הנצחי
(ואולי דווקא בגללם).
אכן, ככל שגוברת ההתרגשות, ככל שגובר
המתח, כן משתפרת פעולת מערכת
זו. היא מגיעה לשיא כושרה רק תחת
לחץ. גם זו תכונה — טובה או רעה —
של קומנדו.
היו תקופות ארוכות של שקט, של ירידת
מתח, של אוירה לא־איכפתית סביבנו. בכל
תקופה כזאת נראה כאילו ירד כושרנו,
כאילו נס ליחנו. ברם, אך הופיע האתגר
(המשך ב ע מו ד ) 10

במדינה
(המשך מעמוד )4

תמסור גם להבא נשק גרעיני למצרים, או
למדינה אחרת במרחב. אלא שבחוגים מסו־יימים
בישראל מופצת טענה אחרת: שמדינות
אשר אינן כרגע חברות המועדון האטומי,
ואשר ייצרו בקרוב פצצות משלהן,
לא יהססו למכור — או למסור חינם —
נשק גרעיני למצרים.
מדינה כזאת, המובאת לשם דוגמה, היא
סין העממית. מחזיקי דיעה זו מבססים
אותה על התחרות הגלויה הקיימת בין
בריודד,מועצות לבין סין, ועל העמדה הסינית
המוצהרת, שיש לנהל מלחמה ללא-
רתע נגד הקאפיטליזם המערבי בכל חזיתות
העולם. במקרה זה, עלולה פקינג לספק
פצצות אטום למצרים, בראותה בה
חזית נגד המערב — על אף התנגדותה של
ברית־המועצות
ככל מיקרה -סבנה. זוהי בלי ספק
בעיה חמורה, בה תלוי עצם קיומה של
מדינת ישראל. השאלה הנשאלת, במקרה
זה, היא: מה על ישראל לעשות? האם התשובה
היא בייצור פצצה אטומית משלה,
או דוזקא לדאוג שהאזור כולו יוכרז בעוד
מועד כמפורז מאטום?
לפי ההנחה היסודית של המדיניות הישראלית,
נשקפת סכנת־קיום אם הערבים יצליחו
להשיג פצצה אטומית. הסביר אחד מ־חותמי
הכרוז :״הערבים לא השאירו שום
ספק שהם רוצים להשמיד את מדינת ישראל•
אם ישיגו פצצה — לא יהססו להפעילה.״
יוצא, איפה, שבכל מקרה עומדת ישראל
בפני סכנה לקיומה, על־ידי הכנסת נשק
גרעיני למרחב. פירוז המרחב מנשק אטומי
לא יפתור אמנם את הסיכסוך הישראלי־ער־בי,
ולא ישמש ערובה שלא תפרוץ בו
מלחמה מחדש. אן לפחות יסיר מעל ישראל
את סכנת החדלון האטומי.
״המועדון הקטן״ .על רקע זה, מקבל
ביקורו של ראש ממשלת שוודיה בארץ משמעות
מיוחדת. כאשר נפרד השבוע מישראל,
הדגיש סאגה ארלנדר את הבעייה האטומית
במיוחד. שוודיה הנייטראלית, בעלת
התעשיה המפותחת והתחושה הבטחונית,
עומדת בשורה הראשונה של המדינות המסוגלות
לייצר פצצות גרעיניות ללא־קושי.
לפני שלושה חודשים הציע ארלנדר בפרלמנט
כי סקנדינביה כולה — ובתוכה
שוזדיה, תוכרז כאזור מפורז מנשק אטומי
— הצעה הדומה להצעת חותמי הכרוז הישראלי.
ערב
פתיחת ועידת ג׳נבה, הציעה ממשלת
ארלנדר כי ארבע חברות המועדון הגרעיני
יתחייבו להפסיק את הניסויים האטומיים, ויתאחדו
כדי להבטיח שהמדינות הקטנות
לא ייצרו פצצות משלהן.
תוכניתו: לארגן את המדינות הלא־אטו־מיות
במועדון משלהן, שילחץ על ארבע
הגדולות לאסור את הניסויים והשימוש
בפצצות אטומיות. אולם ארלנדר לא התכוון
להכניס למועדון החדש כל מדינה בלתי־אטומית.
הוא חשב דרדקא על אותן מדינות
קטנות, שאינן מצויירות כיום בנשק אטומי
— אך היכולות לייצרו תוך שנים אחדות,
אם רצונן בכן.
״המועדון הקטן״ יפנה ל״למועדון הגדול״
בדרישה אולטימטיבית :״הפסיקו לייצר
ולנסות נשק גרעיני — ולא, נייצרו
גם אנחנו.״
זהו רעיון שגופים ישראליים, פרט לחות־מי
הכרוז, מתחילים להתעניין בו. כבר
נערכו בירורים על־ידי ועדות מצומצמות
של מספר מפלגות.
נושא זה חייב להיות נחלת כל אזרח
בישראל, באשר הוא עשוי לקבוע את
גורלו וגורל המדינה.

מדיניות

איר לגמול לגמאל
״יש רק אדם אחד בעולם המסוגל לאהד
את העולם הערבי,״ אמר פעם מדינאי
בריטי .״שמו דויד בן־גוריון.״
השבוע היה נידמה כי כלל זה נתאשר
מחדש.
ר; ,״ם כיום שקט. הרפובליקה הערבית
המאוחדת קמה כתוצאה ישירה ממיב־צע
סיני. מטרתו של המיבצע היתד״ אמנם,
להפיל את שלטונו של גמאל עבד אל־נאצר•
ולהנחית מכות־מוזת על תנועת־האיחוד
הערבית. אך התוצאה היתד, הפוכה:
עבד אל־נאצר, שהתגבר על הפלישה*
* עדות נוספ ת לא מיתו ת גירסה זו,
למרות כל ההכח שות, נתן ה שבוע בבית־הלורדים
הבריטי הגנראל ברנארד מונט־גומרי.

הפולט
הזה 1282

המשולשת, הפך גיבור ההמונים הערביים
מבגדאד עד קזבלנקה. כעבור שנה קם האיחוד
המצרי־סורי, לשמחת ההמונים בכל
ארצות ערב.
באותו זמן השתרר השקט במרחב. המתיחות
בגבולות ישראל רפתה. במשך שלוש
שנים ארוכות לא היו התגרויות הדדיות,
פעולות־תגמול (להוציא את פעולת תאופיק
הקצרה) וג׳סטות מלחמתיות.
תקופת־שקט זו היתד, בעוכרי רע״ם. בהעדר
לחץ חיצוני, הושם הדגש על הלחצים
הפנימיים. בעיות של כלכלה, פטריוטיזם
מקומי וקינאה אישית גרמו להתרופפות
פנימית של האיחוד. לבסוף התפרקה רע״ם
בשנה האחרונה.
בסוריה השתלטה קבוצת פוליטיקאים ריאקציוניים,
שהשליכו את יהבם על המערב
וביקשו להתרחק, ככל האפשר, ממצריים.
משוריינים כדמשק. לפי ההגיון,
היה מישטד זה צריך למצוא חן בעיני מעצבי
המדיניות הרשמית של ישראל. כי מאז
ומעולם הם בנו את תקוותיהם במרחב
דוזקא על מישטרים מסוג זה.
ואז קרה דבר מוזר ביותר: דויד בן־
גוריון נתן את הפקודה לפעולת נוקייב.
סיכסוך־דייג מקומי שיגרתי, שאפשר היה
לטפל בו בשיטות שיגרתיות, הפך לפתע
למאורע מרחבי ראשון במעלה.

תצפית

כל רזכויות שסודות

#מעמדו של לוי אשכול כיורש כלתי־מעורער של כן־
גו ר מן —

מתערער

והולך. על רקע זה גוברת והולכ ת האנדרלמוסיה

בצמרת מסא״י, יעם סימנים של סיכסובים אי שיים ו שינויי־חזי תו ת פנימיים. בעוד
האמתלה העיקרית של אוייבי א שכול היא אי־הצלחת ה מדיניו ת הכלכלית החד שה
וירידת יוקרת מפא״י כתוצאה מ כן, הרי הסיבה האמיתית היא, כנראה, מורת־רוחו

בן־גו
ריון

מעצם

קיו מו

וה ת עצ מו תו

יורש־עצר

מוכר,

הע שוי

להתקבל על דעת רבים כ מנ היג אלטרנטיבי.
כמישור אחר, מחריפים היחסים כסניפי מפא״י. תהליך
ההתעצמות של מנהיגים מקו מיים ועדתיים, הע שויים לשבש לחלוטין את יחסי־הכוחות
בצמרת הוותיקה, העמיד בספק את מעמדם של המנהיגים ה מקו מיים
הממונים, הק שורים עם חברי המרכז. על רקע זה באה ההחלטה ה שרירותית,
שמטרתה למנוע להבא הדחת רא שי־עיריות, ונבחרים מפא״יים אחרים, על־ידי
הסניפים ה מקומיים.

• התלות הגו־כרת וחולפת של ישראל כגרמניה המערכית
עומדת לעלות לדיון ככנסת, אם לא תצליח מפא״י לצמצם את הדיון
לוועדת־החוץ־והבטחון. כמה מפלגו ת ׳עומדות להתקיף את מפא״י ב חריפות על
רקע העברת האוריינטציה של קבוצת בן־גוריון־פרס מצרפת לגרמניה, נוכ ח
ה ת מו ט טו ת הברית ישראל־צרפת.

אחת מנקודות־ההתקפה

תהייה

נכונו ת

הממ שלה

לשלם

לגרמניה

שילומים בסך עשרה מי ליון דולר, ת מורת הרכו ש הגרמני שהוחרם בארץ בפרוץ
•מלחמת־העולם ה שניה. התנגדו ת לכך תובע גם בוועדת הכספים וגם ב מליא ת
״׳הכנסת.

• אחרי כשלון ״חוק לשון הרע״ והתגוכה השלילית החרי־

״הדרך היהירה להצלה הוזשגן הישראלי היא הגברה גזהגזדה טזר פריון העבודה
עדיין לא ברור מד, היו שיקוליו של ראש
ממשלת־ישראל. אך התוצאות התבררו בינתיים
מעל לכל ספק.
התוצאה הראשונה היתד, סילוק המישטר
האזרחי־ד,ריאקציוני בדמשק, ונטילת השלטון
על־ידי הקצינים. פעולת־נוקייב נתנה
לקצינים אלה הזדמנות כפולה: הם יכלו
להופיע כמנצחים עטורי־הצלחה בשדה־הקרב
(בעזרת משורייני צה״ל שהוצגו לראווה
בדמשק) ,וכן יכלו לטעון כי יש צורך באחדות
ערבית הדוקה יותר לשם הגנה.
פצצת הזמן. השליטים החדשים היו
מוכנים להפגת המתיחות בין קאהיר ודמשק,
אף הפליגו בשבח האיחוד. אולם
הם לא היו מוכנים עדיין להתקרבות מכרעת.
השבוע
התפוצצה ברעם אדיר פצצת־הזמן
השנייה שהונחה בנוקייב. קבוצת קצינים
שנייה התמרדה בחלב, נופפה ברמה בתמי־נותיהם
של גמאל עבד אל־נאצר, תבעה
להחזיר על כנו את האיחוד המצרי־סורי.
שני הצדדים לא ששו לקראת מלחמת־אזרחים,
ביחוד בשעה שחלק ניכר מן הצבא
הסורי עודנו רתוק במצב של כוננות
לאורך הגבול הישראלי. הם פתחו במשא־ומתן,
במגמה להשיג פשרה בין נקודות־ההשקפה
שלהם.
עדיין לא ברור מה יהיה תוכן הפשרה
שתושג. דבר אחד הוברר לחלוטין: דויד
בן־גוריון שוב גמל חסד גדול לגמאל עבד
אל־גאצר. מניות השליט הונצרי עלו שוב.

פה שעורר כעולם, יתכן שמפא״י תעכיר את נקודת־הכוכד
כמסע נגד העתונות החופשית להצעה להקים ״מועצת עתונ
ו ת. מזימה זו מבק שת, באיצמלה של ׳הענקת אוטונו מי ה־כ ביכול לעתונאים
עצמם, להטיל על הע תונו ת הבלתי־תלוייה את מרות העתונאים הכפופים ל מפלגות
הקואליציה ונ רו רי הן, עד ג זי חיסול זכו ת ם של עתרנאיס בלתי־תלויים לעבוד
במקצוע.

שלוש מערכות־הכחירות הכאות העומדות לרתק את
תשומת־הלכ הפוליטית: הכחירות כהסתדרות המורים, כאיגוד
עוכדי המדינה וכהסתדרות הסטודנטים. כדי למנוע הכרעה גלוייה,
כבר הציעה מפא״י למפ״ם ולאחדות־העבודה הקמת רשימה מ שו תפ תבהס תדרו ת
המורים, אך נתקלה בסירוב מפ״ס. לעומת זאת מקווה מפא״י להצליח לבדה בין
עובדי המדינה, אולי בעזרת מענקים שונים ו תו ספו ת שיוענקו ערב הבחירות.

$הממשלה תשתדל למצוא שיטה חוקית להעלאת הריכית
על הלוואות פרטיות, כדי להמריץ בעלי כספים פרטיים להזרימם למשק
על־ידי מ תן הלוואות. כדי למנוע הגדלת האשראי של הבנקים, ע שוי ׳האוצר
להר שות הקמת אגודות־מילווה חד שות, שי מ שכו כספים פרטיים מל־ידי תמורה
גבוהה, לצורך זה. מו מחי כלכלה, שחיברו דו ״ ח על נו שא זה, המליצו בפני
הממ שלה לדון באפ שרו ת של שינוי חו ק הריבית והגדלתה.

• הממשלה תצטרך להיאכק ככנסת על זכותה לקכל הלוו־אות
צמודות, מאחר שכמה סיעות בוועדת־הכספיס רראות בהצמדה, אחרי
הפי חות, תקדים מ סו כן לבאות. ה מיב חן הרא שון הוא כוונת הממ שלה להוציא
מה שוק את כספי בעלי ה שילומים ו מ טבע זר, שהרוויחו מ שינוי ערך ׳הדולר.
לצורך זה מבק שת הממ שלה לנפק מילווה הצמוד למדד יוקר המחייה, בסך
מאה וע שרה מי ליון ל״י.

המשטרה פיזרה אותם ככוח /תוף שפיבות־דמים. ההסתדרות הודיעה
שתעמידם לדין על הפרת משמעת. הממשלה גינתה אותם כמהרסי
המדינה וכלכלתה. ואילו הם דרשו דכר אחד כלכד: תוספת־יוקר
ריאלית. הם דרשו שעליית־המחירים הדוהרת לא תפגע כסל־המזונות
של העובד השכיר. מהו הרקע לדרישה זו? כיצד נקבעת תוספת
היוקר? המתאימה היא למציאות -או שמא היא רק אחיזת עיניים?
* * ד ר גו ת ו עו ד מדרגות. רגליהן על
הקרקע, ראשן אי־שם בשמים, מעל לעננים.
במדרגות מטפס סל גדול, גדוש
אוכל, בגדים, נעליים, כלי־בית, רהיטים.
אחריו עולה פועל בבגדי־עבודה. הסל עולה
ללא הרף, והפועל עושה מאמצים נואשים
להשיגו. אך תמיד, ברגע האחרון, מתחמק
הטל מהישג ידו. מדי פעם נמצאים שניהם
על אותו שלב־מדרגות, ונדמה שהנה סוף־
סוף הדביק הפועל את סל המזונות — אך
תמיד מתחמק־בורח הסל, והמירוץ מתחדש
ביתר שאת.
זהו הסיוט החודשי החוזר של מאות
אלפי מקבלי־השכר בישראל. תעלה משכורתם
כאשר תעלה, מחירי־המחיה עולים מהר
יותר. מדי פעם, מקבלים הם אמנם תוספת
יוקר־המחיה, אך ברגע שתוספת זו מגיעה
לכיסם, כבר נמצאות הוצאות־המחיה כמה
שלבים מעליה. במירוץ המטורף של מחירים
ושכר, לעולם אין מקבל־השכר מדביק את
המחירים.

צנע ומותרות

ך* רעיון של תשלום תוספידיוקר נבע
( | מכוונות טובות. כאשר הזריקה מלחמת־העולם־השניה
תעסוקה מוגברת וכספי חיילים
למשק הארץ־ישראלי, ויחד עם זאת
גרמה לצימצום הסחורות המצויות בשוק,
החלו מחירי המיצרכים מאמירים במסלול
תלול. הלירה קנתה בקושי מה שנמכר
קודם לכן ב־ 80 גרוש. ואז הנהיגו האנגלים
את תוספת יוקר־המהיה.
העקרון פשוט והוגן: נקבע ״סל מזונות״
— מיכלול המיצרכים שצורבת המשפחה
הממוצעת — ומדי חודש נערכה סטטיסטיקה,
שקבעה באיזו מידה עלו מחירי הפריטים
הכלולים בסל. מימצאי האינדכס
הזה קבעו את שיעור העליה האוטומטית
של השכר.
התאחדות בעלי התעשיה אז נקבעה כגוף
המייצג את משלמי־השכר. מקבלי־השכר יוצגו,
לצורך זה, על־ידי ההסתדרות הכללית.
נציגי שני הארגונים האלה הסכימו ביניהם,

זוהי עקומת העליה
של אינדבס יוקר*
המחיה, מאז .1951
בספטמבר אותה
שנה נקכע איג־דכם
חדש, כמספר
ההתחלתי של 100
נקודות. העקומה
מראה את האינר
דכם בהודש פברואר
של בל שנה מאז.
כ־ 1959 שוב
נקבע בסים חדש
של 100 נקודות,
אך לצורך עקומה
זו נמשך החישוב
לפי הבסיס הישן.

נת ישראל ירשה את סל המזונות המנדטורי,
הכניסה בו שינויים ששיקפו את
התנודות שחלו ברמת־המחיה של אזרחיה.
בתחילה החזה המזון אחוז ניכר (כמעט 40
אחוזים) מתוך מכלול פריטי הסל. כי השנים
הראשונות היו שנות צנע וקיצוב,
כאשר דאגתה העיקרית של המשפחה הממוצעת
היתד, כיצד להשיג ביצה נוספת,
וכיצד למתוח את מנת הסוכר החודשית.
אותה משפחה ממוצעת, שלפי צריכתה נקבע
סל המזונות, לא חלמה אז על מותרות
כמו נסיעות לחו״ל, אגסים, חליפות ושמלות
ללא הגבלה. ואם חלמה — לא השיגה
אותם. ממילא היוו פריטים אלה אחוז
מבוטל בסל המזונות דאז.
לפני שש שנים הורכב סל־מזונות חדש,
בהשגחת הועדה הציבורית של נציגי המשרדים
הכלכליים, הצרכנים, ההסתדרות והתאחדות
בעלי־התעשיה, שתפקידיה לפקח באופן
שוטף על תנודות האינדכס. נבחרו
7000 משפחות מכל רחבי הארץ ומכל השכבות
החברתיות. מדי יום ביומו, משך
חודש שלם, נרשמה כל פרוטה שהוצאה
על־ידי משפחות אלה, כדי לקבוע את פריטיו
של סל המזונות המייצג. לבסוף הורכב
סל, הכולל קרוב לאלף פריטים. חלקם היחסי
של פריטים אלה בסך־הכל של הסל
שונה ועודכן מדי שנה, בהתאם למחקרים
שוטפים.
כיום, מתחלקות כאלף נקודות סל הימזו־

נויים התכופים בשכר־העבודה אינם מאפשרים
יציבות בחישוב הוצאות־הייצור, מקסחורה
לחו״ל. לגביהם,
על ייצוא שים היה ההסדר החדש הרע במיעוטו.
לא כן לגבי הפועלים. מכיוזן שאינדכס
יוקר־המחיה בישראל הוא בקו עליה מתמדת,
יוצא כי הממוצע של ששר, חודשים
משקף את המחירים של החודש השלישי,
ולא של החודש ד,ששי. מכאן, שכאשר
מקבל הפועל את תוספת־היוקר בחודש
דצמבר, למשל, מתאימה התוספת, למעשה,
למחירים של יחודש ספטמבר. השכירים התמרמרו,
וסיעות המיעוטים בהסתדרות הרעישו
אולמות־ישיבה, אך קולות מפא״י
הכריעו, וההסדר נכנס לתוקפו.

נות כך: מזון — 303.7נקודות( .כמה פריטי
סעיף זה: לחם 25.1נקודות, בשר 30.7
נקודות, חלב 18.9נקודות, ביצים 28.8
נקודות, משקאות חריפים 16.9נקודות,
פירות וירקות 84.7נקודות).
דיור — 116.9נקודות. ריהוט וציוד-
בית — 84.4נקודות. הלבשה והנעלה —
109.2נקודות. בריאות — 35.3נקודות.
חינוך, תרבות, בידור — 80 נקודות. תחבורה
ודואר — 57 נקודות. החזקת דירה
— 98 נקודות. שונות 30.8נקודות.

אילוף האינדבם

מדי שלושה חודשים מה
הוא שיעור העליה בתו־ספת־היוקר
לאותה תקופה.
עקרון זה נשאר בתוקפו
עד היום. מדי-

השנה, עד לתיקונו על־ידי הממוצע החדש,
של השנה שלאחר מכן.
הממשלה לא היתד, גורם ישיר בהסכם
תוספת היוקר. אולם כמעביד מספר אחד
במדינה, ומתוך חישובים של הכלכלה הלאומית,
היתד, מעוניינת להימנע ככל האפשר
מתשלום תוספת־יוקר. אינטרס זה הוליד
את ״אילוף״ האינדכס: בהתקרב החודש
הקובע, היתר, הממשלה משליכה מיצרכים
זולים לשוק, משלמת סובסידיות, ומורידה
באופן מלאכותי את מחירי הפריטים המכריעים
בסל המזונות — בדומה לזריקות
שמזריקים לחולה, המורידות את חומו
לשעתיים־שלוש, מבלי לרפאו ממחלתו.
התמרמרות הפועלים הביאה, בסופו של
דבר, לשינוי השיטה. לפני שנה נקבע, כי
במקום ארבעה חודשים קובעים לצורך
תשלום תוספת־היוקר, תשולם התוספת רק
פעמיים בשנה. בדצמבר וביולי יסוכמו תנו־דות
האינדכס במשך ששת החודשים שחלפו,
ואם יימצא כי הממוצע עלה ב־ב אחוז
לפחות — תשולם התוספת.
בדיעבד, היו המעבידים מרוצים מהסדר
זה — אף כי היו מעדיפים שהסכם תוספת־היוקר
יבוטל כליל, וכי השכר ייקבע ב־חוזה־העבודה
הדו־שנתי הנחתם בין כל
ענף משקי לבין ההסתדרות. טענתם: השי־

* 6ד לפני חמש שנים, שולמה תוספתא
היוקר אחת לשלושה חודשים. נקבעו
ארבעה חודשים קובעים — ינואר, מרם,
יולי וספטמבר. אם נמצא בחודש הקובע
כי המדד עלה בשלוש נקודות לפחות —
שולמה תוספת־יוקר. ולא: המתינו מקבלי־השכר
הבלתי־עצמאיים, עד לחודש־הקובע
שלאחר מכן.
כדי להתגבר על התנודות העונתיות של
מחירי פירות וירקות, נקבע כי פעם בשנה
יחושב ממוצע המחירים של השנה כולה.
ממוצע זה יצורף לאינדכס של כל חודשי

ואז -הפיחות
ן* הסדר החדש היה צריך להיכנס
| 1לפעולה בחודש דצמבר האחרון. כתנאי
לתשלום תוספת־יוקר, צריך היה המדד לעלות
בשלושה אחוזים לפחות, שהם 3.18
נקודות. ואכן, עלה המדד ב־ 4.6נקודות. אך
חישוב זד, כלל את העליה הריאלית של מחירי
הפירות והירקות באותם ששה חודשים.
בעלי ד,תעשיה העירו כי לא הגיע עדיין המועד
(יולי) לקביעת הממוצע השנתי של
מחירי הפירות והירקות, שהיה נהוג עד
כה, ולכן אין לכלול את העלית העונתית
הזאת באינדכס. לפי טענה זו, הסתכמה
העליה ב־ 2.8נקודות בלבד — ולכן לא
היה מקום לתשלום תוספת־היוקר.
שוב נתעוררה התמרמרות בקרב הפועלים,
ובתוך מפא״י הזחה הדעה כי יש

לפעול לפנים משורת הדין ולשלם את התוספת
של 2.8נקודות. היה כבר תקדים
לכך, שהרי פעם שולמה תוספת־יוקר לאחר
התייקרות של 2.9נקודות. אך בסופו של
דבר הכריעו שיקולי האוצר, ולא שולמה
תוספת־יוקר כלשהי.
היתד, זו ההחלטה שזרעה את זרע ההפגנות
וההתנגשויות של השבוע. כי בגללה
התארגנו פועלי אלקו ומפעלים אחרים, שכל
כוונתם אז היתד, רק להבטיח תשלום תום־
פת־יוקר של חודש דצמבר. כאשר הוכרז
הפיחות, פיגר השכר אחרי תוספת־היוקר
(ב־ 8.6אחוזים, כולל פירות וירקות, וב־5
אחוזים בלי פירות וירקות).
היה ברור, כי חרף הצהרותיו המרגיעות

318

של האוצר, תחול אחרי הפיחות עליה
כללית במחירים. במצב זך״ לא היו הפוע־לים
מוכנים לחכות עד ליולי כדי לקבל
תוספת יוקר. הם דרשו תשלום מיידי,
ומדי חודש, עד לייצוב המחירים במידה
שאפשר להנהיג את התשלום החצי־שנתי.

_היש 3כביכול
לנקודה זו עשו ועדי העובדים את
לטעותם הראשונה והעיקרית. הם הסכימו
לחכות עד לפירסום מספרי האינדקס של
חודש פברואר, הוא חודש הפיחות. כי ב-
חודש זה חברו כמה גורמים, שעזרו לסלף
לחלוטין את התמונה האמיתית של האמרת
הוצאות־המחייה.
בתחילת החודש חלה ירידה עונתית שי1
מחירי הלבשה והנעלה, בגלל המכירות
הכלליות. ואילו במחצית השניה של ה־חודש
העניק האוצר סובסידיות ושיחרורים
ממס, כדי לייצב את סל המזונות במקומו.
היה זה שוב אילוף האינדכס, לפי השיטה
הבדוקה.
כך קרה, שב־ 16 במארס נודע לפועלים
ההמומים שבמשך חודש פברואר עלה ה־אינדכם
ב־ 0.6נקודות בלבד. וזאת, שעה ש־ניכרו
בבירור מימני השתוללות המחירים
הצפוייה בחודשים הקרובים. שוב הוחלט
על שביתות והפגנות ברוב חלקי המדינה
(ראה ענולדיס .)13-12 אך הדחף הראשוני
אבד. מלבד זאת הוציא האוצר את הרוח מ־מיפרשי
דורשי־התוספת, בכך שתימרן ב־תוך
צמרת מפא״י עד שהוחלט על תשלום
פיצוי־יוקר של שלושה אחוזים, לבעלי־משפחות
המשתכרות 300 לירות או פחות.
הדבר התקבל כהחלטידפשרה, עם כל
הגינונים הדרמטיים המלווים הכרעה בקרב
קשה וממושך. הכל נעשה כדי להראות
להמונים שיש מי שדואג להם ולוחם את
מלחמתם בצמרת השלטון.
מזכיר ההסתדרות יכול היד, להתייצב

במדינה
יחסי מרחביים
משך מ ות

בפני הפועלים, להצביע על מאבקו החריף
והממושך נגד אשכול, ולהתגאות בהישב
שהשיג עבורם. לא חשוב שהישג זה לא
היה, למעשה, אלא מתת־צדקה עלוב לחלק
קטן מן השכירים, במקום סיפוק תביעתם
הסבירה של הפועלים לתשלום המגיע
להם כזכות. העיקר, שהודות להישג המדומה,
יכול היה להפעיל את נאמני מפא״י
במפעלים השונים, לדרוש מהפועלים לבל
יצטרפו לשביתה.
ומכירן שאי־אפשר לפתוח מחדש את
הפרשה מדי חודש, יישאר הסדר זה בעינו,
עד אמצע חודש יולי, כאשר ייקבע סופית
מה היתד, עליית מדד היוקר במשך חודשים
אלה. לפי חישוביהם של אנשי־מקציע, תסתכם
העליה ב־ 15 נקודות לפחות. ומכיוון
שכל נקודת־א־נדקס פירושה כמעט אחוז
אחד מן המשכורת, עד 500ל״י, משמע,
שכל מקבל־שכר נדרש לוותר על 50־22
לירות מדי חודש, במשך ארבעת החודשים
הבאים.

הידוק החגורה

ץ• ל זה נעשה בשם התוכנית הכלכלית
^ החדשה, אשר צריכה להבריא את המשק
הישראלי החולה־כרונית. העקרון: מדינת
ישראל חייבת להקטין את הפער בין הצריכה
שלה לבין ייצורה. עליה לעשות זאת
בשתי דרכים: הקטנת הייבוא והגדלת הייצוא.
הפחתת ערך הלירה מאפשר להקטין
את הוצאות־הייצור במונחים של דולרים,
מוזילה את מחירי הסחורה הישראלית המוצעת
בשווקי העולם.
מצד שני, מעלה הפיחות את מחירי סחורות
הייבוא, בצורה שתוציא מהישג ידם
של אזרחים רבים את א־תם המיצרכים שהיו
רגילים אליהם. ממילא, תצומצם הצריכה.
לשם כך, אסור להגדיל את השכר —
אחרת שוב יוכל כל אזרח לקנות את אותם
הדברים שקנה מקודם, והייבוא לא יקטן.
יחד עם זאית, עלולה הגדלת־שכר לחזור
ולנפח את הוצאות הייצור, ושוב לא יוכלו
הייצואנים הישראליים להתחרות בשווקי
העולם.
הסיסמה, איפוא, היא: להדק את החגורה.
סיסמה זו, כמו המדיניות הכלכלית החדשה
כולה, נוסתה כבר יותר מפעם על־ידי
מדינות אחרות. אלא שבאותן מדינות
קיימת כלכלה יסודית בריאה, שבגלל מלחמות
או אי־יעילות נידרדדה למצב של
משבר זמני. הידוק החגורה וצימצום ד,וצ־אות־הייצור
היה בהם כדי לתקן את הגר־

עין•
בישראל שונה המצב לגמרי. אין בה כמ־עט
ענפי״ייצור הנושאים את עצמם, או אשר
יוכלו לשאת את עצמם לאחר הפיחות. כל
ענפי התעשיה והחקלאות חיו עד כה על

בסים הקוסט־פלוס ועל הסובסידיות. לא
היה כמעט מפעל אהד אשר פשט את הרגל
בעשור האחרון. אם בכל זאת הגיע מפעל
למצב נואש, נרכש מיד על־ידי ההסתדרות.
גוף אדיר זה יכול להרשות לעצמו להחזיק
מפעל בלתי־רנטבילי. כי בכוחו להשיג סובסידיה
ממשלתית ישירה, או סובסידיה עקיפה,
מתוך ההון הזורם להסתדרות בכללותה.

עוד
שכיתה ז עוד הפגנה ז

** כ הנהגת מכ״ח — המדיניות ה־
/ן* כלכלית החדשה — הודיע שר האוצר
בתרועת חצוצרות, כי מעתה לא ישולמו
סובסידיות, וכי מפעל שאינו יכול לשאת
את עצמו — ייאלץ לפשוט את הרגל.
היו אלה מלים רמות ומצלצלות. המציאות,
לפי כל הסימנים, תהיה אחרת.
כבר עתה ברור, כי האוצר ימשיך לשלם
סובסידיות לסקטורים גדולים של המשק.
קבוצות־הלחץ קרובות מדי לצמרת השלטון
כדי שהאוצר יוכל באמת לעמוד בפניהן.
ההסתדרות תמשיך לרכוש מפעלים גדולים
כושלים ולכסות את גרעונם מהון המגביות
השונות. שיטת הקמזט־פלוס תמשיך לפעול,
אולם בשם אחר. תקוותו המוצהרת של האוצר
היא: שהמוני מקבלי־השכר יהיו כה
דחוקים לכסף, שלא יוכלו לקנות סחורה,
יאלצו את היצרנים להתחרות ביניהם על־ידי
הורדת המחירים וצימצום מתח־החזחים.
אולם אין כל סימן להורדת־מחירים. לחי־סך:
הם עולים ויעלו בהתמדה. היצרן,
שנאלץ לשלם יותר עבור חומרי־הגלם, לא
צימצם את מתח־רווחיו כדי לשמור על רמת־מחירים
נמוכה. הוא רק העלה את מחיר
המוצר המוגמר, בהתאם לעליית מחיר הדולר.
היחיד
שנדרש לשאת בתוצאות מכ״ח,
היה מקבל השכר. למפא״י לא היה אומץ־לב
לומר לו מפורשות, כי נגזר עליו להיות
חמור־המשאות שעליו ת־עמס המדיניות
החדשה. היא אמרה שהיא מכירה בצידקת
דרישותיו ועל כן העניקה לו תוספת־יוקר
חלקית. שר האוצר, שנשבע כי כל תשלום
תוספת־יוקר כמוהו כחבלה במכ״ח, קיבל
את החלטת מפלגתו ללא התרגשות מיוחדת.
הוא לא התפטר, כפי שנרמז באותיות של
קידוש לבנה. בסיכומו של דבר, היה די
מרוצה מן. ההסדר.
היחידים שלא היו מרוצים, היו הפועלים
עצמם. הם ידעו כי כל עניין תוספת־היוקר
לא היה אלא רמאות אחת גדולה. אכל
מה יכולים הם לעשות, כשההסתדרות חברה
עם הממשלה ועם בעלי־התעשיה כדי לכפות
עליהם את הסבל הממשי היחידי שנגרם
על־ידי המדיניות הכלכלית החדשה?
עוד שביתה? עוד הפגנה? הרי כבר ניסו
זאת. ובכל זאת יצאו מרומים.

כאשר הודיעו השבוע הרדיו והעת־נים
הישראליים על ההפיכה האחרונה בסוריה,
מיהרו רבים מתושבי הגליל לעכי, כדי
לחזות במהומות הצפויות בבירת סוריה
מבעד למסכי מקלטי הטלויזיה, המצויים
בבתי־קפה אחדים בעיר העתיקה. בעלי
בתי־הקפה, שחיפשו דרכים להגדיל את מספר
הלקוחות, התקינו עוד לפני שנה מקלטים,
הקולטים היטב את תחנות הטלויזיה ה־מרחביות:
דמשק, בירות וקהיר.
אך האנשים, שבאי לצפות בנעשה, ניתקלו
בהתנגדותם העקשנית של בעלי בתי־הקסה,
שסרבו להעביר את שידורי החדשות, יומן
החדשות, או נאומים פוליטיים מדמשק
ומקהיר. רק לאחר לחץ קשה ניאות בעל
אחד מבתי־הקפה להסביר :״בא אלינו קצין
המשטרה, יצחק שוזילי אבו־חדר, ואמר לנו
שמי שיסתכל על החדשות מדמשק או
מקהיר — יסגרו לו את בית־הקפה. מוסיקה
— בבקשה, סינימה — בבקשה, אבל חדשות
— לא. אבו חדר אמר, מוכרחים לקיים!״
כי אבו־חדר הינו הקצין לתפקידים מיוחדים
באזור זה, ומה שהוא אומר — אומר
הש.ב.

דרכי אדם
עוגן האכזב
״הרי את מקודשת לי,״ אמר אלכסנדר
טאליק ( )54 כאשר נשא את אשתו, חוה
רוטשטיין 44 בבית־הכנסת הגדול של בוק-
רסט ברומניה. כמה שעות קודם לכן אף
נרשם במשרד הנשואין האזרחיים, כשהוא
מעביר לרשותו את הנדוניה של אשתו, בסך
כולל של 200 אלף לירות, סכום שאיפשר
לו לפתוח בית־מסחר סיטוני למכשירי־כתיבה.
מ?ן יל רחצה. אולם תשעה חודשים
לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה.
אלכסנדר, שהיה ידוע בנטיותיו השמאליות,
נאלץ לברוח מביתו מדי פעם, מפחד הסריקות
שערכו השלטונות הפאשיסטיים.
באחד הלילות, כאשר נשארה חוה לבדה
בבית, ארעה לפתע רעידת אדמה. היא ניסתה
להימלט מהבית, הפילה בחודש השלישי להריונה
ואושפזה בבית־חולים.
בעלה לא מצא לנחוץ לבקרה משך כל
זמן שהותה בבית־החולים. רק פעם אחד
שלח אחד מידידיו לדרוש בשלומה, ביקש
ממנו לברר היכן הניחה אשתו את מעיל
הרחצה שלו, כיוזן שלא נוח לו לצאת ערום
מן האמבטיה. כאשר חזרה חוה הביתה —
לא מצאה את בעלה.
גט רבני. בתחילה לא היה איכפת לה
במיוחד, אולם לגבי השלטונות היתה עדיין
אשתו לכל דבר. היא הוכרחה לשלם את
חובותיו ולענות לשאלות הקלגסים שבאו
לחפשו בביתה.
לאחר חיפושים ממושכים מצאה אותו
סוף־סוף, קיבלה ממנו גט אזרחי. את הגט
הרבני הבטיח לתת לה במועד מאוחר יותר.
משך שנים אחדות לא שמעה ממנו חוה
דבר. עקבותיו נעלמו. רק בשנת 1952 נודע
לה כי בעלה הגיע לישראל, פתח חנות
למכשירי כתיבה ברחוב נחלת־בנימין בתל-
אביב. היא מיהרה ארצה.
כאן התברר לה, להפתעתה, כי בינתיים
נשא אשה חדשה על פניה. חוה לא רצתה
עניינים .״נסדר את הכל ותקבלי גט,״ הבטיח
לה אלכסנדר. עייפה מן הדרך, נסעה
חוה לאחותה בצפת, כדי לנוח מעט. כשחזרה
לתל־אביב, אחרי שלושה שבועות,
התברר לה שהיה זה בדיוק הזמן הדרוש לאלכסנדר
לחסל את עסקיו ולברוח לבראזיל.
קפה בלי סימפטיה. היא נשארה לבדה
בעיר הגדולה, התפרנסה מעבודות־בית.
בשבוע שעבר 20 ,שנה לאחר גירושיה האזרחיים,
נתקלה לפתע חוה בבעלה ואשתו,
כשהם יושבים להנאתם בבית־קפה.
צליל סטירות הלחי שהעניקה חוה לבעלה
הזעיק את שוטר המקוף, שהעביר את השניים
לתחנת המשטרה. חוה סיפרה את
סיפורה, אלכסנדר נעצר, דרכונו נלקח והוא
הואשם בביגמיה.
ספק רב אם תצליח המשטרה להרשיע
את אלכסנדר בביגמיה, היות והעבירה נעברה
שלא בתחומי הארץ ואלכסנדר עצמו הוא
עתה בעל אזרוזות זרה.
אך מאידך, יפעל עתה פרקליטה של חוה,
עו״ד נורברט פלדר, לשחרורה מעגינותה על־ידי
תביעת גט־רבני מאלכסנדר, והחזרת דמי
הנדוניה.

צבעוני וחדיש
מבהר גדול של אריגים ארוגים
מסיבי דו־פויט הוצגו על־יז־י בתי־האופנה
והחנויות המעולות באיטליה
בתצוגה של ״התפירה המעולה״ שק
נערכה לאחרונה בפלורנץ•
האספים כללו למעלה מ־ 125 דברי[
הלבשה עשויים מן הסיבים של דוק
פונט. הוצגו אריגים מעולים מסוגים
שונים של ״אורלון״ ,״ניילון״ של דו־פונט
וכן ניילון ממין ״אנטרוך וארג
גמיש מסוג ״ליקרה״.
מתכנני האופנה האיטלקיים הירב!
השנה להשתמש ב״אורלון״ מגווניב
עליזים והסריגים החדשים מצטיינינ
בצבעים נועזים ובדגמים בלתי רגילים(
.בתמונות: אפודת גבר חסרתי
שרוולים באפור־לבן מעל לחולצה לב
נה סרוגה ודוגמת־ספורט לגברות עי
רקע תכול בניגוד עליז לפסים אלכסוניים
לבנים).
לבגדי ספורט ולבגדי יום בחר
בתי אופנה רבים באריגים העשויה
על טהרת ה״אורלוך:
המתכננת גאליצין, למשל, בחח
בגוונים כחול־לבן ובגדילים מצמו
בוקלה בשביל אהת ממערכות החון
שלה• מערכת דו־חלקית סרוגה בצב!
אדום היא יצירת בית האופנה שי
מרוסלי ממילאנו. החלק העליון הנל
בש על גבי החצאית תפור בגזרו
בולירו המגיע עד למתניים. ביצירוו
ה״בוטיק״ של ברטולי בולט מקטור
ארוך, בעל שני טורי כפתורים מגוו
ירוק, תפור בתפר יד מוסיף הידור
את מקום הכפתורים ממלאים קשר
עניבה סרוגים לאורך הקפל המאונך

קומנדו

הילחם כעוד מועד
בהשתלטות
הקרחת

אלי 7ן סיו
של הביוקוסטטיקאי
ר ״ ר א• רוביו

המנוי- קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.
לאשה בהר>ון

(המשך נזענווד )6

הבא, או ירדד, עלינו שעת־חירום נוספת —
והנה הזדקפה המערכת, כסוס־מלחמה ותיק
לשמע תרועת־החצוצרה.
עם כל יוהרתו, מחונן הקומנדו מטבעו
במנה גדושה של ביקורת עצמית קולקטיבית.
אין לו ברירה: כי רק בדיקה כנה
ומדוקדקת של השגיאות שנעשו, ביקורת
מתמדת של שיטות הפעולה, מבטיחות אית
בטחונו בפעולה הבאה. על כן אין, אולי,
בארץ כולה מקום בו נמתחת ביקורת כה
רצופה, כה חריפה, כה מרחיקת־לכת על
פעולות העולם הזה, כמו בישיבות המערכת
עצמה.
ביקורת עצמית זו מהודה גם היא תרים
מפני שביעות־רצון־עצמית, העלולה להקהות
את חוד המערכת ולהרדים את עירנותה.
היא הגורם העיקרי לכך שבתום תריסר שנים
ששה המערכת לחדש חידושים, לנסות שיטות
חדשות, לשכלל ולהתפתח.

ך* וח הקומנדו אינה תלוייה ברוחו של
1פרט זה או אחר. הלוחמים באים והולכים,
אך רוח היחידה אינה משתנית.
גם זו תכונה אופיינית ליחידה כזאת.
יש בה מחזור גדול. יש לה אבירות בקרב.
יש ולוחמים אינם יכולים עוד לעמוד במתח,
וחוזרים לעורף. יש ולוחם עובר ליחידה
אחרת. יש ולוחם מרגיש :״די,
עשיתי די והותר. הגיעה שעתי לדאוג לעצמי,
לנוח, להסתדר. אני רוצה בשקט.״
לוחמים הולכים, וטירונים חדשים באים
במקומם. עוברים ימים מעטים, והטירון שוב
אינו טירון. רוח היחידה משתלטת עליו.
כי לקומנדו יש אישיות משלו — העומדת
מעל לאישיות כל חבריה. יש לו נשמה,
יש לו לב קיבוצי.
זה ועוד: בקומנדו אין תפקיד גדול ותפקיד
קטן, אין פעולה חשובה ופעולה
פחות־חשובה. כל הפעולות וכל התפקידים
חשובים במידה שווה — אם דרושים הם
להצלחת המיבצע.
אחרון המדורים בעתון חשוב לנו כמו
המדור הראשון. העמוד הקל ביותר חשוב
בעינינו כמו העמוד הפותח במאבק ציבורי
נועז. השער האחורי אינו נופל לדידנו מן
השער הקדמי. כי הוא הכרחי להצלחת הפעולה.
הוא מאפשר לנו למלא את התפקיד.
הוא דרוש.
גם זהו לקח הקומנדו.

ך• מה ניצחנו? במה נכשלנו? האם
עולים נצחונותינו על כשלונותינו, או
להיפך? מהו המאזן?
מכל המחנה העצום של תש״ח, מכל אותו
צבא־נעורים עולז וצוהל שיצא לשדות-
הקרב, הרינו היחידה העצמאית היחידה ששרדה
בחיים. אולם סביבנו גדל דור חדש,
דור שהושפע מרוחו של השבועון המסויים.
דעותינו, שהיו במשך שנים ארוכות בחזקת
טירוף יוצא־דופן, הפכו בשנים האחרונות
נחלתם של חוגים רבים. גופים
חדשים קמו על פיהן. רבים דוגלים בהן,
אף מבלי לדעת מניין ינקו את הדברים.
יש החוזרים כיום על סיסמותינו, מילה במילה,
תוך התנכרות לנו. איננו רוגזים
עליהם. הקומנדו אינו זקוק לתודה.
הרעיון העיקרי שהנחיל לנו דור לוחמי־תש״ח
היה רעיון השלום. לא שכחנו אותו
אף לרגע אחד בתריסר שנים אלה. עדיין
לא הצלחנו להשליטו במדינה. אבל עזרנו
ליצור אווירה של שאיסת־שלום, הרחוקה
מאוד מאווירת ציחצוח־החרבות וההיסטריה
המלחמתית, שהיתר, כה אופיינית ללוחמי־העורף
בשנים הראשונות של המדינה.
הרעיון הגדול השני של מחנה תש״ח
היה רעיון השוויון, הדמוקרטיה, ההתנגדות
לשררה ולשרירות. גם אותו לא הצלחנו
להשתית במדינה לבטח. אך לכל הפחות
עצרנו במידה מכרעת את המיצעד אל הרודנות.
הטרדנו את הדודנים במאורותיהם.
האם זה הרבה? האם זה מעט?
אינני יודע. הדבר גם אינו #שנה לגבינו.
לולא היינו משיגים בכל תריסר השנים האלה
אפילו הישג אחד, גם אז היינו ממשיכים
במאבק. ואילו ניצחנו אזורו כל
החזית, לא היינו מרפים ממאבקנו. גם זו
דרכו של קומנדו.

המתוח הנאה ביותר :
ספרו של פרופ׳אשומן

״לקראת א מ הו ת׳
לדשיג נעל חנו יוה /.ספ; פ

ץץח יביא המחר? מן הסתם מאבקים
׳*4ומבחנים חדשים. אנחנו מוכנים.
לא חגגנו השבוע את יום־השנה. הוא
היה לנו יום־עבודה, כמו 4383 הימים שקדמו
לו. אך לרגע זכרנו את התאריך,
והצדענו ברוחנו לידידינו, שעמדו לימיננו
בימים טובים ורעים, לרבבות הקוראים־
השותפים בעבר, בהתה ובעתיד.
לכל אחד מהם חלק חיוני במיבצע זה
שלא נגמר.

״כרם היח לגבות היזרעאלי אצל היכל המלך אחאב כך היה
גכיא מודרני פותה את קינתד על מעשה של שרירות הגזל שהתרחש
השבוע בכליל, ומן הסתם היה נם הוא זוכה לתשובת המלכות:
״עוכר ישראל!״
זהו סיפורה של העיר כרמיאל, שלפי תכנית הממשלה נועדה ליישב
עולים הרשים בין עכו וצפת.
האדמה שהמתכננים הועידו לכרמיאל, שייכת מדורות לאנשים
שעיבדו אותה והוציאו ממנה את להמם. אך השליטים לטשו אליה
?זיו ודין בעליה: חרץ, כדין גבות היזרעאלי של ימי אחאב ואיזבל.
ף* ארבע לפנות בוקר, הקיפו שלו-
שים שוטרים את ביתו של נבות המודרני,
תושב כפר בענה בגליל התחתון,
בשם בולוס בולוס. הם קפצו על חומת האבן
הגבוהה, המקיפה את החצר הענקית,
היכו בנעליים מסומרות על דלת הברזל וקראו
:״צא אלינו, יא בולוס! באנו לעצור
אותך!״
בולוס סירב להיענות .״איני פותח את
דלת ביתי בשעה זו של הלילה,״ קרא
אליהם מבעד לדלת הנעולה .״בואו וקחו
אותי, כמו שהתפרצתם לחצרי!״
מכות הכתף של השוטרים החסונים לא
הועילו מול הדלת הכבדה. השוטרים פנו
אל דלת העץ האחורית, החלו להלום בה
במרץ מחודש. כשהצליחו לשבור לבסוף את
צירי הדלת ולהפילה על שולחן הזכוכית
שהתנפץ לרסיסים, ניצב מולם בולוס בו־לוס,
מביט בהם בחשיכה, כשלידו אתיו
המהנדס, יוסף בולוס. מן החדר הסמוך בקע

לי את האדמה שלי — זה המוות שלי.
בלי האדמה שלי אין לי מה לחיות!״

אדמה משוחררת -סגורה

רמתם של תושבי בענה ודיר אל־אסד
היא סלעית וקשה לעיבוד. במורדותיו
של הר הקמאנה, היורד אל בקעת
בית־הכרם, בד, עובר כביש עכו־צפת, משתרעות
אדמות בני הכפר, אליהן היו
יוצאים מדי בוקר, לעבד את חלקותיהם
במחרשת העץ הערבית.
בין עצי הזיתים, הנטועים בשפע, היו
זורעים חיטה, פול ודוחן, מוציאים מחיתם
בימי התורכים ובימי המנדט. הבריטים
המציאו לבני הכפרים, המרוכזים בבקעה
הפוריה, פרנסה חדשה. הם מצאו שאדמות
ההר מעל הבקעה מתאימות לאימוני צבא.
אך הדרך להרים מובילה בבקעה, והצבא
הסכים לשלם לאנשי הכפרים סכום קבוע
תמורת זכות המעבר והשימוש בקרקעו־

ן מזהיר שלט שהוצב על־ידי ה שוטרים מבעוד יום, כדי ל מנוע את כניסתם
; של כל תו מכי מלחמת בני ׳הכפר ואוהדי ה ב של טונו ת אשר ועשקו או ת ם
נטלו א ת פרנסתם. היה ז ה רק מחסום אחד מ ת ון רבים שסגרו את האזור.
עצור ואשר

קול בכי חנוק של ילדים .״יפה, קצין לוי,״
העיר בולוס ,״הצלחת להפחיד את כל
הילדים!״
קצין המשטרה, שאול לוי עמד רגע
דומם ואחר הפליט בזעם :״אין דבר, מבית
הסוהר כבר תוכל לשלוח מכתבים לאו״ם
שמקפחים אותך!״
בולוס נכנס לחדרו, לבש את בגדיו, נשק
לאשתו ולילדיו ויצא עם השוטר אל ניידת
המשטרה. לכל אורך הדרך רץ אחריהם
אחיו של בולוס, יוסף כשהוא לבוש בגדי
השינה הקלים .״לא הייתי בטוח מה רוצים
לעשות אתו,״ סיפר למחרת לחבריו, שבאו
לבקרו ממיטת חוליו, בד, קדח כתוצאה
מהלילה הקודם ,״פחדתי שהם יירו בו
ויגידו אחר כך שהוא ניסה לברוח. רציתי
לפחות להיות עד!״
אך השוטרים לא ירו בבולוס — ולא
מפחדו של נביא אלמוני, שיקום ויזעיק
בנוסח אליהו :״ד,רצחת דגם ירשת?״ הרצח
לא היה דרוש. האדמה שנגזלה ממאות הפלחים
הערביים, תושבי הכפרים בענה, דיר-
אל־אסד ונח׳ף, כבר היתד, בידיהם של היורשים
העבריים. המוות יהיה טבעי, כדבריו
של כאלד טיטי בן ,6071 שאמר :״אם יקחו

תיהם לתקופת אימונים קבועה. הסכום שולם
לכל בעל חלקה, לפי מספר הדונמים
הנמצא ברשותו.
מלחמת העצמאות הביאה לכפרים לוחמים
מסוג אחר. אנשי פאוזי אל־קאוקג׳י, מפקד
צבא ה שיחרור הלאומי, נכנסו לכפרים,
הכריחו את תושביו לכלכלם על חשבונם,
כאשר, במסגרת אחת ההתקפות שלהם,
עזבו אנשי קאוקג׳י את הכפר, מיהרו כל
נכבדי בענה ודיר אל־אסד לכביש עכו, עשו
ברגל את הדרך בת עשרים הקילומטרים עד
לקווי צה״ל, הזמינו את אנשי ישראל להיכנס
לכפרם בטרם יחזרו לשם לוחמי
קאוקג׳י.
צה״ל נכנס לכפרים רק לאחר חקירה ממושכת
של הנכבדים.
ביום בהיר אחד, כשנה אחרי הכיבוש,
הופיעה מכוניתו של המושל הצבאי ב־כיכרה
של בענה. הרמקול הקטן הזעיק את
כל תושבי הכפר ההררי, שמיהרו להתכנס
סביבה .״המושל הצבאי מודיע,״ ד,ידהר בעברית
קול הכרוז ,״שכל השטח מדרום
לכביש עכו־צפת הוא מהיום והלאה שטח
סגור והכניסה אליו אסורה למשך כל החודש
הקרוב.״

אנשי הכפר קיוו, שהכניסה האסורה לא
תקפח את פרנסתם כליל ותכניס להם לפחות
את הלירות שקיבלו בזמנו מידי הבריטים.
ליתר בטחון המשיכו להיכנס לשטחים ולעבדם,
כשלא נשמעו יריות בשטח.
ביום האחרון של אותו החודש נכנסה
שוב מכוניתו של המושל הצבאי לכפר
דהכרוז חזר וקרא את ההכרזה כמו בחודש
הקודם.
כך, במשך קרוב לשנתיים, חודש אחר
חודש, נכנסה המכונית לכיכרות כל כפרי
בקעת בית־הכרם, כשהכרוז קורא בשיע־מום
את ההכרזה הקבועה, המשתנה רק
במלה אחת: שם החודש.
הפלחים הפסיקו לשים לב להודעות,
עיבדו את אדמתם. כעבור שנתיים הפסיק
גם המושל הצבאי לשלוח את כרתו. עד
שבשנת 1954 היממה הפצצה את תושבי
הכפרים. המושל הצבאי הכריז על שטחים
שמדרום לכביש עכו־צפת כעל שטח סגור
לחלוטין, שהכניסה אליו אסורה ללא רשיון
מהמושל הצבאי. אחאב הישראלי החל
ללטוש את עיניו וידיו לכרם הזיתים של
נבות.

שר״הבטחון הכחיש
כרזת המימשל הצבאי על מאות
| | אלפים של דונמים במרכזו של הגליל
הערבי כעל שטח סגור, גילתה בפעם הראשונה
את הסיבות האמיתיות לקיומו של
המימשל בשטחים הערביים של המדינה.
הסיבה האמיתית לא נבעה משיקולי בטחון
ולא שום כורח מוצהר אחר באותן השנים.
היא הסתתרה 1מאחורי ההגדרה, שנשמעה
תמימה וציונית׳ לכל תושבי ישראל העברים,
שרובם הגיע ארצה אחרי הקמת המדינה
:״ייהוד הגליל!״
מאחורי הגדרה זו הסתתרה הכוונה ליישב
את כל מרכזי הערבים בגליל בישוב
עברי צפוף, שישמש כשומר לערבים תושבי
האזורים מזה מאות שנים.
אך כל הקרקעות הראויות לעיבוד באזור
זה היו תפוסות על־ידי התושבים
הערביים. אחאב הישראלי, כמו אחיו מ־התנ״ך,
לא העז עדיין לגזול את קרקע
אחיו תושב ארצו ללא משפט, ולו מדומה.
לכן הומצא משפטו של המושל הצבאי,
שמטרתו האמיתית היתר. גזל אדמות הערבים.
רק כעבור שנים רבות, ב־ , 1962 הודה

! 11 —1 * 11 1111111ל? | 1 1 | 1 | 11^1

מסביר אחד מזקני בענה לחברו, כשהוא מצביע על הנוף הגלילי,
ב! חמשת אלפי הדונם. הכפריים מסרבים לקבל פיצוי כספי בטענה
המיעוט הערבי קוצצו והוחרמו רבות במשך •השנים האחרונות.

1411^ 0111י

1 19 111 | #111 | 1
שאין באפשרותם לרכוש בכסף זה קרקע אחרת, כי קרקעות
ספק, שאין בכוונת הממשלה להפקיע את
קרקעות בקעת־הכרמים. המכתב שמור עד
היום בביתו של חסן בקרי.
ההצהרות הועילו בכל זאת. המושל נאלץ
לתת לכל תושב ותושב שביקש זאת רשיון־
כניסה לשטח הסגור, וכל העניין הפך
למהתלה מרירה בין הכפריים, שהבינו את
מוזנת המימשל.
אך גם הגורמים ששאפו לנשל את הכפריים
מעל אדמתם לא שקטו. הם חיפשו
כל הזמן כיצד להפחיד אותם. בשנת 1958
מצאו דרך. הם המציאו את רשיונות המוות.

רשיונות המוות
ן* פלאח הראשון היה מכפר דיר אלן
| אסד. כשפנה אותו כפרי למושל הצבאי
בבקשת חידוש רשיזן־הכניסה, נתקל בהסכמה
מהירה, בלי החקירה הממושכת, אותה
ניהלו בדרך כלל נציגי המושל כדי ללחוץ
על המבקשים .״רק תחתום על הנייר הזה,״

פוט לשופט מחוזי.

הצעה מסחרית הוגנת
^ ך שיטת הגזל החוקי היתה איטית
מדי לחומדי האדמה. הם חיפשו להם
דרכים מהירות יותר, מה גם שבינתיים נתגלה,
שמחצבות האבן הרבות באדמות כפרי
בענה ודיר אל־אסד, אותן העריכו המומחים
שנים רבות כבעלות ערך פעוט בלבד, אינו
אלא מחצבות שיש יקר, הנדרש ליצוא מיד
לאחר עיבוד ראשוני קל.
האיכרים, ששנים רבות הוציאו אך בדוחק
את פרנסתם מאדמתם הסלעית, גילו
לפתע את האוצר הטמון באבנים הקשות.
רבים מהם היו מביאים מכונית לחלקתם,
מוציאים מספר טונות אבנים וחיים מהן
שנה שלימה. כשהוקמו כמה מחצבות גדולות
יותר, מצאו בהן פרנסה למעלה מ־400
מפועלי הכפרים, והרוזחה הכלכלית החלה
נושבת בבקעה.

לעשות. על פי הסמכויות שירש מהנציב
הבריטי העליון, החליט שר האוצר, לוי
אשכול, להפקיע חמשת אלפים וחמש מאות
דונם מקרקע בקעת בית־הכרם, להקמת העיר
החדשה, כרמיאל.
כל תושבי דיר אל־אסד מצאו את עצמם
בין יום מחוסרי קרקע. דבר כזה קרה גם
למחצית תושבי כפר בענה ולחלק מאנשי
הכפר נח׳ף הסמוך. הוועדה החליטה גם
הפעם לפעול נגד הצו בדרכים המקובלות
של מחאות ופניות למוסדות חוקיים. עשירי
בענה, שהיו בחלקם נוצרים ורובם היו
בעלי הקרקע והמחצבות הגדולות, עמדו בראש
הוועד, החלו לפעול נמרצות נגד
ההפקעה.
אנשי הוועדה נסעו במשך חדשיים בכל
רחבי הארץ, פנו לסיעות שונות בכנסת,
לשופטי בית־המשפט העליון, לפרופסורים,
לסטודנטים ולהמוני עם — לבוא ולהשתתף
בכנס־מחאה, שייערך מטעם הוועדה
למניעת הפקעת אדמות בענה ודיר אל־אסד.

כרמיאלהה לגבות
בכך סגן שר הבטחון, שמעון פרס, במאמר
בדבר, ממנו הובן שאת האידיאלים של
הציונות אי־אפשר להגשים אלא על חורבותיו
של העם הערבי בישראל.
אך קציני המימשל הצבאי לא היו זקוקים
להודאה בפומבי. עבורם הספיקה הכוונה.
וכתנת הכרזת המימשל הצבאי היתד,
לנשל •ולנתק את בני כפרי בקעת הכרמים
מאדמתם, אותה עיבדו שנים ודורות.
בני הכפר לא ויתרו. הם הקימו ועד
ציבורי, שלחו משלחות לכנסת, כתבו מכתבים
לעתונים בארץ ובעולם והבריקו למזכיר
האו״ם בניו־יורק.
המימשל הצבאי לא הסתיר ציפורניו: שני
ראשי הוועד, חסן בקרי וחנא איברהים,
שהיו ידועים כפעילי מק״י באיזור, רותקו
למשך ששה חודשים לתחנת המשטרה ב־מג׳ד
אל־כרום ,,בה היו חייבים להתייצב
שלוש פעמים ביום. התייצבות זו שללה
כל אפשרות פרנסה ממשפחות השניים,
ולא נותר להם אלא לעבד את השדה הצמוד
לגדר המשטרה, בגלל המרחק הרב של
התחנה מחלקותיהם ומבתיהם בכפר בענה.
אך הלחץ הכללי, אליו הצטרפו גם סיעות
אחרות בכנסת, נשא פרי, כאשר הכריז
ראש הממשלה ושר הבטחון דויד בן־
גוריון, בכנסת, בתחילת שנת , 1956 שאין
כוונת המימשל הצבאי לגזול את קרקעות ה־אכרים
הערבים או להפקיען.
פנייה נוספת של התושבים לודעדה לפניות
הציבור הביאה לאישור מחודש של ההצהרה
באותה תעדה. הודיע ח״כ מרדכי נורוק, שנציג
משרד הבטחון הבהיר לוועדה ללא
מגד הכרמים ולא מגדל הכרמים, נפי
שתירגם בטעות שר המסחר והתעשיה את
שמה הערבי של העיירה המרכזית באיזור.

אמרו לו במתק שפתיים ,״ותקבל את הרשיון!״
מהירות
ההסכמה הפתיעה את הפלח. ידיעתו
בקריאה ובכתיבה הפתיעה כעבור רגעים
אחדיג את נציגי המושל .״אני מתחייב
לתתר מראש על כל תביעה,״ נאמר במסמך
שהוצג לפלח לחתימה ,״שתבוא בגלל פגיעה
פיזית, כתוצאה משימוש בחומרי נפץ
צבאיים שיימצאו באיזור!״
״זהו רשיון מוות!״ קרא הפלח, לנציגים
שדיברו אתו עד כה בערבית ,״אתם נותנים
לי רשות למות מפגזים, או מחמרי נפץ
אחרים, על אחריותי!״
האיש לא חתם, וכמוהו עשו כל תושבי
הבקעה. רשיון־המוות הפך לסיומם של הפלחים
והם חדלו לבקש את חידוש הרשיון.
תביעת צו־על־תנאי נגד משרד הבטחון הביאה
לביטול מהיר של החתימה על המיסמך
ולהחזרת נוסח הרשיון החוקי הרגיל, לפי
תקנות החרום המנדטוריות של המימשל
הצבאי.
אנשי השלטון המשיכו לחפש סעיפי חוק
שיעזרו להם בגזילת כבשת הרש. לצורך
זה השתמשו בצילומי אויר משנת .1944
אנשי המשרד להסדר הקרקעות היו מופיעים
בפני פקיד המשרד בדרג של שופט,
טענו בפניו שלפי הצילומים לא היתד, הקרקע,
שעל בעלותה מתנהל המשפט, מו־ברת
שנים רבות. לרוב היה מחליט הפקיד,
לפי חוק הקרקעות המוברות ועל
יסוד צילומים ישנים אלה, להפקיע את
הקרקע מידי בעליה, ולהעבירה לרשות השלטונות.
שופטים אלה היו פקידים שהיו
צפויים לפיטורים ממש כמו פקיד רגיל, ולא
כמו שופט רגיל, שאינו נתון לסכנה זו.
רק כאשר נתפס אחד הפקידים־השופטים
האלה בלקיחת שוחד הועבר תפקיד השי־

עם זאת אי־אפשר היה להשלים. לבסוף
נמצא הסעיף, שאיפשר להפעיל בצורה מלאה
ושלימה את שיטת הגזל החוקי. עוד לפני
הבחירות האחרונות לכנסת, הודיע שר המסחר
והתעשיה, פנחס ספיר, בקולנוע יתיעם
בעכו, על התכנית להקים עיר עברית במרכז
בקעת בית־הכרם הערבית. בעזרת עיר
זו אפשר היה לצוד שתי ארנבות במכה
אחת: לייהד את הגליל, ולהשיג את קרקעות
הערבים באיזור.
ביום הבחירות עצמו פרץ ריב אחים ודמים
בין שני הכפרים הסמוכים, בענה ודיר
אל־אסד. אנשי המימשל החליטו להבנות
משעת הכושר. למחרת הקרב בין שני הכפרים
הופיע בהם איש המימשל, בלוזיית
איש הקרן־ד,קיימת באיזור, זשנ׳־הח הרלו
לנהל משא ומתן עם המשפחות על שיחדור
העצורים. הרמז הדק שניתן ליאש כל
חמולה וחמולה: אם תתן לנו את האדמה
שלך, תמורת סכום כסף שנקבע, ישוחרר
בנך או אחיך או בן דודך מבית־הסוהר.
איש לא הציע לאנשי הכפר למות ברעב,
הם הציעו פתרון אחר: לכל מוגר קרקע
תינתן הזכות לחכור את אדמתו מהממשלה.
למוכר נחצבה תינתן זכות קדימה בחכירת
מחצבה. פרט שני, שהאורחים שכחו להזכירו:
הצעת המכירה למחצבות חושבה
כאילו היתד, הקרקע אדמה חקלאית סלעית,
קשת עיבוד.

סולחה ללא תיווך

^ לך ושכע מאות תושבי בענה ואל־פיים
וחמש מאות תושבי דיר אל־אסד,
הבינו היטב את הרמז. הסולחה בין שני
הכפרים נערכה מייד, וללא תיוזך ממשלתי.
הוקם תעד פעולה כנגד היוזמה החדשה.
כעבור שלושה חדשים היה לוועד מה

הכנס עמד להתקיים בבענה בשבת האחרונה.
אנשי התעדה ידעו שהמימשל לא יאשר
שום בקשה לכינוס, החליטו לקיימו בבית
סגור, בביתו הגדול של בולום בולוס הבלתי
׳מפלגתי. כינוס בבית פרטי סגור אינו
זקוק לרשיון מהמשטרה, אך עצם הכניסה
לכפר בענה, הנמצא בשטח המימשל הצבאי,
מחייבת רשיון.
שבוע לפני הכנס, החלו אנשי המימשל
בפעולה מונעת. הלחץ העיקרי הופעל על
מפ״ם. בטענת חבלה בפיתוח ישראל וכניעה
להסתת מק״י דרשו אנשי הממשלה מ־להימנע
מהשתתפות בכינוס. רק
מפ״ם
ברגע האחרון, כאשר היה ברור לגמרי ש־המימשל
לא יירתע אפילו משפך דמים, ובלבד
למנוע את הכינוס, נרתעו עסקני מפ״ם.
טענו לצידוקם בשפה רפה, שאיש מק״י,
עמו ישבו בוועד, לא ביקש רשיון לכינוס
— וזאת למרות שידעו שלכינום בבית פרמי
אין צורך ברשיון.
את ראשי תעדת הפעולה עצרה המשטרה
יומיים לפני הכינוס. פעילים רבים ברחוב
הערבי, ביניהם קצין מבחן לנוער מעכו,
וסטודנט לרפואה הנמצא בירושלים, ריתקה
המשטרה לביתם בעכו או בכפר מרוחק.
ביום הכינוס עצמו נמתח מחסום דרכים בכביש
המוביל לבענה ונמנעה כניסה כמעט
מכל אדם שחפץ להיכנס לשטח במכונית.
אנשי הכפר עצמם נאלצו להשאיר מכוניות
ריקות ליד הכביש, עד חצות הלילה, לפי
דרישת המשטרה. ואילו בכפר בענה ישב
יוסף בולוס, המהנדס לכימיה, בוגר הטכניון
המחוסר עבודה מזה חמש שנים —
מפני ששום מפעל בארץ אינו מוכן להעסיק
כימאי ערבי — כשהוא משלים כמעט
עם גורל הכינוס להצלת תדמותיו.
ולא נמצא הנביא שיקום ויזעק לאח אב
על הגבלה שנעשתה בישראל.

האדישות

ניכרת על פניהם של פועלים אלה, העומדים בפתח מפעלם
בגבעת־הרצל. שני שובתים קוראים להם להצטרף לשביתה,
אך הפועלים החליטו לבסוף לא לשבות .״יש ׳עלינו לחץ הסביר אחד מהם.

ן״ | ך ! ?ף 1י ך י 1מול בית־חרושת עלית ברמת־גן היתה נקורת־המיפנה. בתמונה
$ ( 11 $ 1 8 8״*״ 81$נראית קבוצת שובתים שירדה לכביש, עצרה את התנועה הסואנת
מאד במקום זה. לפניהם, מצד ימין, נועדאיס ארבעה שובתים אחרים שתי כרזות־בד גדולות.

נו ביוקר

נאשר יוצאים מאות פועלים להפגין למען הוספה יוקר -ונתקלים במשטרה
• * פשר היה לחשוב כי השעה 12.00
^ £ש ל יום רביעי האחרון אינה שונה מכל
שעת־צהרים אחרת: המכוניות נסעו ברחובות,
העסקים בחנויות התנהלו כרגיל. שום

ןןןן \ ן ך מובל ברגליו וידיו על־ידי חמי־
18 שה שוטרים, כשהוא זועק מכאב
ומבקש מן השוטרים שישחררו אותו.

79־ י י נגרר לכיוון מכונית־
1 8 111 8 8 £ 4 8העצורים. השוטר מימין
מניף את ׳אלתו כדי ליהזוף את השובתים.

סימן מיוחד לא העיד על כן, כי בשעה זו
החלה השביתה הגדולה של פועלי התעשיה
בכל רחבי הארץ. אותה שביתה שדובר בה
כה רבות, ושאף שני אירגונים של ועדי״
עובדים הסכימו לקרוא במשותף לקיומה.
כשנקראה שביתת־המחאה הקודמת של
פועלי התעשיה, עשרה ימים אחרי הכרזת
הפיחות, עמדה הארץ על רגליה. רבבית
הפועלים שהניחו את כליהם זרמו לרחובות
ולכיכרות, עצרו את מהלכם התקין של היי
העיר תל־אביב. הפעם, משנקראה שביתה של
ארבע שעות, אפשר היה לצפות למיפגך
כוח גדול בהרבה.
תחת זאת שרר שקט. עסקני פועלים, שהסתובבו
בריכוזי התעשיה, הסבירו :״עכשיו
שעת־צהדים. קודם יגמרו לאכול, יתרחצו —
אחר כך יצאו לרחוב.״ או :״קודם נערכות
אסיפות בתוך המפעלים. אחר־כך יצאו החוצה.״
הסנונית
הראשונה הופיעה בגבעת־הרצל,
על גבולה הדרומי של תל־אביב. כמה עשרות
פיעלים בבגדי־עבודה הופיעו ברחוב, כשלפניהם
נישאת כרזה מבד :״הצטרפו לשביתה!״
הם צעדו בין המפעלים הממלאים
אזור זה, נופפו בכרזה, ומדי פעם קראו
במקהלה :״הצטרפו לשביתה!״
הקריאה לא עשתה רושם, כנראה, על
פועלי המפעלים האחרים. הלק מהם אמנם
שבת, אך העדיף לשבת על המדרכה ולהסתכל
בתהלוכה הקטנה. חלק המשיך לעבוד,
כאילו לא היתד. השביתה מעניינו. פה ושם
הוחלפו כמה עלבונות, בין השובתים לבין
העובדים. כמה שובתים נכנסו למפעל לפיד
הגדול, בו עסקו הפועלים במלאכתם כרגיל.
כאשר קראו •להם השובתים לצאת החוצה,
עזבו אחד אהד זית עבודתם — והלכו לרחוץ
את ידיהם. אחר־כך עלו לחדר־האיכל
של המפעל, בקומה השניה .״הצטרפו לשבי־תה!״
קראו המפגינים .״תנו לנו לאכול!״
השיבו פועלי לפיד.
השובתים הלכו אחריהם עד לחדר־האוכל.
״הועד שלכם אומר לכם יא לשבות ואתת
נשמעים לו!״ הטיחו ,״התביישו! איפה ה־סולידאריות
שלכם? האם המאבק שלנו לא
ניגע לכם?״
״תראו חברים,״ השיב אחד הסועדים,
״הועד שלנו לא החליט שלא נשבות. אם
מישהו צריך להחליט — זה כל הפועלים.
צאו עכשיו החוצה. תנו לנו לאבול —
ואנחנו נחליט אס להצטרף אליכם או לא.״
שקט כבד ירד על חדר־האוכל. שיניים
איטיות נגסו בשקידה בכריבים העבים. לב סוף
קרא אחד יי חושב שצריכים להצטרף
לשביתה. אנחנו פועלים כמוהם וגם
אנחנו דורשים תוספתייוקר.״
״אני מצטער מאד!״ קרא לעומתו חבר
היעד, שקם על רגליו בקצה דשני של
חדר־האוכל .״איי לא מסכים שיאמרו. לי
אחרים מה לעשות. אם מישהו רוצה להצטרף
לשביתה — הוא צריך לעשות זאת
מחוך הכרתו האישית. אף איחד לא יגיד לי

מה לעשות. ובכלל. לגו יש בעיה מיוחדת.
עכשיו אנחנו מנהלים משא־ומתן עם מרכז
הקואופרציה ועומדת לפנינו אפשרות גדולה,
ואנחנו לא. רוצים לקלקל אותה בגלל עניין

שניים נגד אהד

כזה. אתמול היו אצלנו אנש־ם מועד הפעולה
והסברנו להם את זה, והם אמרו
שאם ככה, הם מושכים את ידיהם מאתנו.״
החבר הראשון התעקש :״בכל זאת, צרי־

השוטר הראשון תפס את הצעיר, הפסו לכיוון גדר המדרכה. רג
הבחור התרוממה תוך כדי כך, עלתה על כתפו של !השוטר, אוחז
שכאבו ניכר בפניו המו
אותו רגע הופיע שוטר שני מאחור, הנחית את אלתו על גב הצעיר העצור,

העבודה, שהשביתה לא תחרוג מתחום המחאות
המאורגנות המקובלות בארץ.

עלי כאריקדרת
ך כידי אחדות־העבודה ומפ״ם לא
היתד, שליטה בלעדית במצב. גם לפועלים
״הפרטיזניים״ וגם לועדי־ד,עובדים
של ועד ׳הפעולה היה מה לומר. הם ניצבו
מול עלית, קראו לפועלים לצאת החוצה ולהצטרף
לעצרתנב ״תשלחו את הועד שלכם
לעזאזל וצאו החוצה !״ קרא פועל בריתהה.
עובדי עלית הביטו בסקרנות מבעד לחלונות
של הקומה החמישית .״התביישו לכם! בוגדים
! פחדנים !״
הצועקים התחממו למראית־עין. כי היה
ברור לגמרי, שאס אלפי הפועלים של המפעלים
הגדולים לא יצאו לרחיב — לא תתקיים
שום עצרת, והשביתה הגדולה תעבור
מבלי להשאיר רישום חיצוני כלשהו על
חיי המדינה.
כל אותו זמן דאתה המשטרה לדבר אחד
בלבד: שהתנועה תימשך ללא הפרעה. ברחו־בית
סמוכים עמדו הכן ריכוזי שוטרים וניידות,
אך מול בית־החרושת עצמו סיירו רק
שוטרים בודדים, ללא אלות וללא נשק. מדי
פעם, כאשר השתפכו הפועלים הממורמרים
מן המדרכה לרחוב, ביקשום השוטרים לעלות
שוב למדרכה — או לכל היותר
דחפו אותם חזרה בידיהם. פועלי עלית
החלו יוצאים משער בית־ההרושת. אחדים
מהם הצטרפו להתקהלות הקטנה אך הנרגשת;
הרוב המשיך בשקט את דרכו הביתה.
לפי קצב העניינים, היה כל העסק נגמר
בשקט, תוך חצי שעה.
ואז קרה הדבר. צעיר שחרחר טיפס על
הגדר שמול עלית, משך אחריו הצי־תריסר
מחבריו, שצעדו עד איז עם שתי כרזות־בד
בידיהם. הם עשו זאת כמו לוחמים המתכוננים
להסתער על באריקאדות. היד
שניות נוצרה באמצע הכביש פקעת אנושית
של 15־ 20 איש. המכוניות שבאו מכיוון פתח־תקוזת
נאלצו לעצור.

^ ^ 1 ^ 1 1 1 1 7 1 1של כו חו ת המשטרה, בפ קודתו האי שית של עמוס ב ך גו דיון,
1 1 1 1 1 1 / 1 1 1 1באה מיד אחרי שה שובתים ירדו לכביש הראשי. השוטרים פ תחו
בהסתערות חזי תי ת, שהתפתחה לע שרות קרבות־מגע חריפים בין שוטרים ו שובתים בודדים.

סולידאריות.

אנחנו

פועלים

כה להיות
כמוהם
הוא אמר זאת בחצי־פה, כי הרגיש ש־האווירה
הכללית עויינת. לחש לו שכנו־לשולחן
:״אתה יודע איזה לחץ יש עליני.
למה לך כל העסק הזה ...י
כך קרה, שגבעת־הרצל, אשר כולם ניבאו
כי תיערך בה הפגנה סוערת, עברה את
שעות־תשביתה בשקט מוחלט .״שם חברה
שבאמת כואב להם המצב. הם לא ישתקו.
לא איכפת להם משטרה או לא משטרה,״
אמרו מנבאי האלימות. אך המשטרה סיירה
בשני ג׳יפים ואיש לא הפריע לתנועה לזרום
בשקט.

הקשה ביותר בכל הפרשה,״ הסביר. כי לא
קל להיות בממשלה, וגם להגהיג תנועת-
מחאה פועלית נגד מכא״י.
הדבר קל הרבה יותר למפ״ם האופוזיציונית׳
אם כי גם היא לא יכלה להרשית לעצמי׳
חופש־פעולה מוחלט. היא אמנם אינה
בממשלה, אך היא חיה בהסתדרות — ומן
ההסתדרות. לכן שקדה, יחד עס אחדות־

שדה הקרב

— • שוטרים, שעד אותו רגע שמרו על
ן | הסדר ליד שער טלית, נצטוו על־ידי
היתה ת שובת ה שובתים
מפקדם להיסוג לכיוון הכיכר. אותו רגע
בדיוק, לפי תוכנית־פעולד, שנקבעה מראש,
להסתערות המשטרה. תוך
1 1 / 1 81 ! 11
התקדמה מכיוון פתח־הקווד, מחלקה של
שניות מספר כוסה הכבי ש באבנים ובלוקים.
ש־טרים נושאי־אלות. אילו ניסו השוטרים,
כבתחילה, לדחוף את הפועלים חזרה למד־ על הכביש. לרגע ניטלטלו שתי הכרזות הרכה,
יתכן שהכל היד, עובר בשלום. אך לבנות מעל לראשים, כימיפרשים של סירה
מפקד מחוז תל־אכיב, עמוס בן־גוריון, ש־ בים סוער. אחר כך נשמטו מיידי מחזיקי־,ן
ונרמסו ברגלי השוטרים והפועלים.
פיקד אישית על המערכה, החליט כי הפוע־השובתים
שלא ירדו לכביש, לא עמדו ב־לים
הסיגו את הגבול שנקבע להם. הוא
חיבוק־ידיים. אך נקשו האלות הראש נית ב־החליט
להפעיל כוח.
השוטרים הסתערו על הפועלים באלות גופות הפועלים שעל הכביש, התעופף לעבר
מורמית. פועל ראשון נסחב הצידה, שני השוטרים מטר אבנים מן המיגרש הריק ש(המשך
בעמוד )16
ספג חבטת אלה. שלישי השליך את עצמו

טחאה ומשטעד,
ך * מו קדהש ;י שנקבע לעצרות־מחאה
| 1היה ליד בית־מעריב, שם מרוכזים הרבה
מפעלים שונים, ובשביתה הקודמת נחסיר.
ההצטלבות הגדולה על־ידי ;.מ ני שובתים.
גם הפעם יצאו השובתים לרחוב. אך
מספרם נפל ממספר המפגינים בשביתה ה״
הקודמת, והם נמנעו מלהפריע לת: עת.
״אנחנו לא מחפשים צרות עם המשטרה, ולא
מבקשים להפריע לסדר,״ הסביר חבר אחד
מוועדי־העובדים .״אנחנו רוצים רק שהממשלה
יההסתדרות יבינו שאיננו מוכנים לסבול
יותר את הורדת רמת־המ;ייה שלנו.
לכן נתנו הירא ת לכל החברים לא להפריע
לתנועה ולא לתת שום אפשרות להתפרעות.״
גם בכיכר עלית, במבואות רמת־גן, שרר
שקט יחסי. התנועה חלפה ללא הפרעה, כשמשני
צידי הכביש מצטופפים כמאתיים שובתים.
המוני הפועלים של המפעלים הגדולים
בסביבה לא יצא• לרחיב. חברי הועדים
שלהם נאמו בפנ־ד,מ ,׳׳הפועלים עצמם חזרו
והדגישו שלא יתנו לממשלה לפגוע במעמד
הפועלים.
חבר מרכז אחדות־ד,עבודה ותן אלמוזלמו,
שסייר במיפעלים, נראה מרוצה. השביתה
הצליחה והמשמעת הפועלית לא נפגמה. אפשר
היה להבין לרוחו של העסקן הפועלי
הוותיק. מצד אחד לא יכלה מפלגתו להתכחש
לדרישת המוני הפועלים, ומצד שני חייבת
היתד, להיזהר מפני קרע קיצוני וגלוי עם
ם. מפא״י בממשלה ובהסתדרות .״מצבנו הוא

אבן תחת אבן

שוטר זה, הנראה כאילו נתפס
בשיעת ביצוע תנועת באלט ס ר
׳ידה זה עתה אבן על ה ה מון שעמד על המדרכה. ה שוטר,

שדקה קודם לכן עמד תחת מטר אבנים שנזרקו על־ידי ה שובתים,
הרים אבן מן הכביש, ה שליכה בחזרה לכיען הקהל. אחר כך הסתער
קדימה באלה שלופה על ה שובתים הקרובים אליו ביותר.

ספורט ׳
כדורגל

ולפני הסוף נפל יחד אתי. אבל זה היה
התענוג. מה אתם יודעים?! במגרש הזה
לא הרימו אותי כבר משנת . 1951

על משחק גמר הגביע, אותו
סיימו מבכי תל־אכיב ומכבי חיפה
בתוצאה תיקו ,0 :0ועל המשחק
שנערך השבת, בו גבר
מבכי תל-אכיב על הפועל תל
אביב כשיעור ,0:1כותב שייע
גלזר:

שערוריות

הנשיא ואני

רק ראיתי את נשיא המדינה בא לאיצ־מדיון
ברמת־גן, הייתי בטוח שניקח את
הגביע. למהז למה שהוא רגיל לתת אתי
הגביע רק לי. עמדנו בשורה והנשיא בא
אלי עם שלישו :״זה גלזר המפורסם!״
אמר לו השליש ,״מחיאות הכפיים שאתה
שומע, לא מכוונות אליך אלא אליו.״ אבל
הנשיא לא נעלב, ולקח אותי שאכיר לו
את השחקנים. פתאום הוא בא להחליף
שמות. שיגע אותי, בחיי, אני חושב כל
הזמן איך לקחת את הגביע, והוא בא לי
פתאום בלהחליף את השמות.
עם השם שלי לא היתה בעייה. עוד במשחק
נגד רוסיה החלפתי, כידוע, את השם
מגלזר לגל־זר. אבל היו גם שחקנים

נ צווון או מ וו ת
דבר כזה עוד לא היה. קהל פרוע המסתער
על שופט כדורגל, מכהו ומידה בו
אבנים, מקרים של הכאת שופטים על־ידי
שחקנים, שחקנים מכים שחקנים, אילו הן
תופעות מוכרות ובחלקן נפוצות. אולם
מקרה, בו מתפרץ קהל ביתי לעבר שחקני
קבוצתו וחובט בהם, טרם היה עד כה.
השבוע זה קרה. בדקה ה־ 38 של המשחק,
שנערך בין הכוח תל־אביב להפועל רמלה
ברמלה, הסתער הקהל הרמלאי על המגרש
והחל בהכאת שחקני הפועל. היד, זה אחרי
ששחקני הכוח הובילו ביתרון של 0:1ואחרי
ששחקן הפועל החמיץ בעיטת 11מ׳.
״המשחק מכור!״ שאג הקהל, שלא יכול
היה לראות בהפסד קבוצתו. צופים קפצו
מעל הגדרות ועלו למגרש. סדרנים עזבו את
משמרתם והרימו אגרופים אף הם. אפילו
חברי ההנהלה של הקבוצה הצטרפו למת־

נשיא המדינה עם שייע
למי מכוונות מחיאות הכפיים?
שלא היו ברוסיה והוא רצה שיחליפו את
השמות לעברית. למה? — אני לא יודע.
מה יש, שרשטינסקי זה לא שם יפה?!
קבענו פגישה לאחרי המשחק, והתחלנו
לשחק. הפתיחה היתד, טובה בשבילנו, אבל
אחר כך נאבד לנו הכוח. אמנם מכבי חיפה
שלטו במרכז המגרש, אבל מבחינת הזדמנויות
— אז לנו היו יותר. כי למזלנו גרשוני
אינו שוער גדול והיציאות הפזיזות
שלו נתנו לנו הרבה שאנסים.
פעם אפילו היה צריך להיות פנדל. גרשוני
תפס את אהרונסקינד בשתי ידיים ברחבת
ה־ .16 אבל מה, אהרונסקינד פחד
שיקבל עוד מכות מהשוער, חשב שהולך
לתת לו מכה בראש, והתחיל לבררח.
אצלי לא יכול לקרות דבר כזה. תיכף
הייתי נופל והשופט היה פוסק פנדל. אבל
אהרונסקינד ברח, אפילו לא ראה שהוא
תופס אותו בידיים.
ככה היו צריכים להאריך את המשחק,
ואת הפגישה עם הנשיא ועם הגביע דחינו.
גולים קדים. בשבתי היה המשחק
עם הפועל תל־אביב. הם עלו למשחק על
בטוח, אחרי שבסבוב הראשון נצחו ,0:3
והם רצים לאליפות. אבל בדרבי אין על־בטוח.
מהתחלה שלטנו במצב והמשחק היה
שלנו. חלאולד, החזיר אותנו לשחק באסכולה
הישנה של פסים קצרים, ומכיוון שכולם
בארץ משחקים היום כדורגל מודרני,
זה בילבל אותם לגמרי.
כל הזמן כמעט ישבנו בשער, אבל הגולים
לא נכנסו. אני לא יודע מה קרה לי בזמן
האחרון. גולים קלים לא הולך לי להכניס.
אבל לפני הסוף קיבלתי כדור עם הפנים
להגנה, הסתובבתי ובעטתי. מזווית קשה
לשער. חודורוב לא הספיק לחסום. הוא
רק הושיט את היד, והיא נכנסה יחד עם
הכדור לשער. אני עפתי לאאוט. לא ידעתי
מה אתי. רק כל הקהל באיצטדיון רץ אלי,
והשופט היה צריך להפסיק את המשחק עד
שיחזרו למקומות.
כשהמשחק הסתיים, תפס אותי סדרן אחד
והרים אותי מאמצע המגרש עד חדרי ההלבשה.
כל השבוע הוא סוחב פריג׳ידרים,
כמו כלום. אבל אותי לא יכול היה לסחוב,

פרעים, וכולם יחד הסתערו על שחקני
הפועל רמלה. האוהדים, הסדרנים, והעסקנים
הרימו ידיים. בן־ציון ריידר, מקשר
הפועל רמלה, הוכה בידי יחבר הנהלת קבוצתו.
כשהתנגד למכות והחזיר מהלומות,
הזעיק העסקן אתי המשטרה. חולי לוי, מאמן
הקבוצה, הוכה אף הוא.
בחסות המשטרה ניצלו השחקנים מידי
אוהדיה,ם. המשחק הופסק.
אלוהים, שמרני מידידי. מה גרם
להתפרצות זו? היו לכך כמה סיבות:
י• מזה זמן נפוצו שמועות בקרב הקהל
הרמלאי ששחקני הפועל, שמצבם בטבלת
ליגה א׳ (מקום שביעי) אינו מסכנם בירידה
ואף אינו משאיר להם סיכוי לזכיה
באליפות, מוכרים בכסף את המשחק ליריבים
הזקוקים לנקודות. שמועות אלה התחזקו
לנוכח האשמות ההדדיות בין שחקני
הקבוצה עצמם, אחרי שהמגינים האשימו
את החלוצים כי אינם מבקיעים שערים
במתכוון. הדברים הגיעו עד לידי כך, שבמשחק
נגד הפועל רמלה נאלץ מאמן הקבוצה
להחליף חלוצים במגינים.
• מכיוון שהקהל הרמלאי הוא אוהד
גם של קבוצת מכבי המקומית, היתד, לו
טינה מוקדמת נגד קבוצת הכוח, שניצחה
בשבוע שעבר את מכבי רמלה ״בברוטליות״
,לדברי האוהדים. כשהחלה המהומה,
מצאו חלק מהצופים, אוהדי מכבי, הזדמנות
לנקום בשחקני הכוח, היכו גם אותם.
• הסתה של מהמרים מקצועיים. ברמלה
נפוץ מאוד מנהג ההימור על תוצאות
המשחק, בסכומים גבוהים. מהמרים,
שהניחו את כספם על נצחון הפועל המקומי,
האשימו את שחקניהם בעצלות, החליטו
להיפרע מהם.
• מספר צופים משעריים, המעונייניט
לפוצץ אתי משחקי הכוח, שקבוצתם, מכבי
שעריים, מתמודדת עמה על זכיה באליפות.
הפרשה לא הסתיימה בקטטה ההמונית
על המגרש. אחרי שהעסקנים והאוהדים היכו
את המאמן, החליטו שלא די בכך. פיטרו
אותו בטענה :״הוא היה מעורב ביצירת
אווירה נוחה לנצחון הכח תל־אביב על הפועל
רמלה.״

הצד הפסיכולוג .
שר הוצח באנסווונן:
*•רדבי פוגל ,33 ,פרץ מדלת דירתו ברחובות, יצא לגינה, תפס טוריה, חזר במרוצה
הביתה ופיצח בכמה מהלומות את גולגלתה של אמו החורגת.
רצח מזעזע זה, שאירע ביום ששי האחרון ברחובות, זכה לידיעה צנועה בלבד בעתונות.
כעבור יום לא זכר אותו איש מהקוראים. אותה שעה המשיך מעשה רצח אחר, רצח
היהלומן מייטלס, שבוצע בידי הסטודנט הישראלי שמעון לוריד, באנטוורפן הרחוקה
שבבלגיה, להעסיק את העתונות ולסקרן את קוראי החדשות מדי יום ביומו.
התיחסותם השונה של קוראי החדשות ועורכיהן כלפי שני מקרי רצח אלה נבעה לא
רק בשל הצורה האכזרית של הרצח בבלגיה, עובדת היותו של הרוצח סטודנט ישראלי,
או בשל הקרב המשפטי סביב הסגרתו של לוריד, לבלגיה. השוני בגישה נגרם, משום
שכאשר הסגיר מרדכי פוגל את עצמו למשטרה, התברר שהוא חולה־רוח, שהיה באישפוז
וטיפול פסיכיאטרי. כאשר נתפס שמעון לוריד, בשדה התעופה אורלי, הוא נראה כאדם
נורמלי.
בתודעת הציבור היה מרדכי פוגל חולה. ראוי לרחמים. שמעון לוריד, היה פושע,
מפלצת. והפשע מסקרן, מהמם ומעניין יותר מאשר מחלה.

נשים, שוד או הברחה
***בוע אחרי שהתברר כי אמנם היה זה שמעון לוריה שרצח את היהלומן מייטלס,
* /ה מ שי כ ה העתונות האירופית והישראלית לדוש בפרשה, מתוך נסיון למצוא אתי
המניע לרצח. מתוך ים של שמועות, חצאי אמיתות ועובדות, צפו ועלו כמה גירסות.
• ״עסקי נשים,״ היתד, הגירסה הראשונה. אחרי שהשמועה — כאילו קיימה ערה
לוריה, אשתו של שמעון, יחסים עם ד,קרבן, שהביאו את בעלה לרצחו — ,נפלה מעצמה,
דאג מישהו למצוא את הצלע השלישית במשולש.
היתה זו צעירה ממוצא ישראלי בשם רחל ד,ולנדר 26 המתגוררת כיום באנטוורפן,
באותו בית בו התגוררה משפחת לוריד, ובו בוצע הרצח.
אחרי שרחל, צעירה ממוצעת, לא־יפה, בעלת שיניים בולטות וחוטם גדול, נחקרה
פעם אחת על־ידי המשטרה, נפוצו שמועות כי החוקרים חושדים שיחסיה האינטימיים עם
לוריד, מצד אחד ועם מייטלס מצד שני, הם שהביאו לרצח.
אלא שלא נמצאה כל עדות או חיזוק לגירסה זו. אין שום הוכחה שלרחל הולנדר אמנם
היו קשרים אינטימיים עם השניים, וקשה להניח שאדם כשמעון לוריה, אפילו היו לו
קשרים עמה, יבצע רצח על רקע כזה דווקא כשהוא אב לתינוקת בת חמישה חודשים
ומכתביו הביתה רוויים הערצה ואהבה לאשתו.
ס ״עסקי הברחת יהלומים״ ,אמרה גירסה שניה. גם היא ניזונה יותר משמועות מאשר
מעובדות. שום הוכחה לא נמצאה כי אמנם עסק שמעון קודם הרצח בעסקי הברחה וגם
מצבו הכלכלי הגרוע אינו מעיד על כך.
• ״רצח למטרת שוד״ ,היתר, הגירסה השלישית, שנראתה כסבירה ביותר. מצבו הכלכלי
הדחוק של לוריד, מחד, והעובדה שבשעת מעצרו נמצאו בכיסו 922 קאראט של יהלומים
שהיו שייכים לנרצח, חיזקו סברה זו. אלא שגם בהסבר זה היו נקודות חלשות: קשה
להניח שאדם המתכנן רצח לשם שוד יבחור כקרבן דוזקא בידידו הקרוב ודוזקא בשעת
ביקור בביתו, כאשר ברור שהעקבות יובילו ישר אליו, ועוד ישאיר בדירתו שרידים של
כתמי דם.
מול שלוש גירסות מפוקפקות אלה קיימת אפשרות רביעית: ששמעון לוריד, היה חולה־נפש,
שביצע את הרצח בלחץ דחף פנימי שלא יכול היה להתגבר עליו. אפשרות זו
אמנם הוזכרה בעתונות, אך בחשדנות, כאל נסיון של פושע שנתפס לד,מלט מעונש. הדברים
הגיעו לידי כך, שכמה עתונים אף פרסמו ידיעות כאילו עבר שמעון בדיקה פסיכיאטרית
בכלא הצרפתי ונמצא בריא בנפשו. כעבור יומיים התברר שאין כל יסוד לידיעה זו, ושום
בדיקה פסיכיאטרית לא נערכה בצרפת.
כאשר יועמד שמעון לוריד. לדין בפני בית־משפט בלגי ויטען כי היה בלתי־שפוי בדעתו
בשעת ביצוע הרצח, יהיה זה מתפקידו של בית־המשפט לקבוע מה האמת בטענה זו
וכיצד היא עומדת במבחן החוק הבלגי. אולם על סמך הנתונים שהצטברו עד כה אודות
אישיותו של לוריה, עברו ואפיו, ניתן כבר היום לקבוע כי הסברה שרצח היהלומן מייטלס
בוצע על־ידי אדם חולד,־נפש, בלתי אחראי למעשיו, היא המתקבלת על הדעת ביותר.
כי סיפור חייו של שמעון לוריא הוא דוגמה, כמעט קלאסית, להתפתחותו של חולה
במחלת הפאראנויה.

מה היא פאראנויה?
ך* איוגות מיוחדים עם מספר פסיכיאטרים ידועים במדינה, ביניהם אחד שבתקופה
1מסויימת היד. לוריד. בהשגחתו העקיפה, גיבשו תמונה ברורה לגבי שמעון לוריד״
רקעו ומניעיו.
הסביר פסיכיאטר ידוע :״הפאראנויה* היא מחלת־דוח כרונית, המתפתחת במשך תקופה
ארוכה. הסימן האופייני למחלה, הוא קיום קבוצה של תעתועי־שווא, המתרכזים סביב הנחה
מרכזית אחת מוטעית. אופייני למחלה זו, שהזכרון והסגולות השכליות נשמרות בה במצב
נורמלי. החולה הפאראנואי מפתח בקרבו רגשי חשדנות, רדיפה ואיבה לגבי אלה שעמם יש
לו מגע, אך אין זד. מונע שיקיים במשך זמן רב יחסים ידידותיים כלפי חוץ עס רודפיו
המדומים.
״הערכה מוגזמת של כשרונותיו מחד ואי־הצלחה להגשים את שאיפותיו או להסתדר
בחיים מאידך, עשויים לשמש היסוד הראשוני ליצירת הרגשה של קיפוח ורדיפה על־ידי
אחרים. בהמשך התפתחות המחלה נוצרת בקרבו ההרגשה, שכל עולמו מלא אויבים
ושונאים, ומכאן שהוא עשוי לפרש כל פעולה הנעשית על־ידי אחרים כפגיעה באינטרסים
שלו. בשבילו נושאים חייו אופי של מאבק ממושך ומתמיד כלפי רודפיו.
״כשהתפתיחות המחלה מגיעה לשלב קשה, או מתקדם, עשוי החולה הפאראנואי לבצע
עבירה רצינית, כולל הריגת אדם, מחמת הרגשה שהוא נאלץ לפעול בהתאם לתעתועיו.
״יתכן כי יבצע את העבירה על פי תכנית ערוכה מראש, או כתוצאה מדחף פתאומי. אך
• פאראנויה — מלה המורכבת משני שרשים ביוונית ״על״ ו״נורמלי״ .הגדרה זו
ניתנה למחלה משום שסימניה החיצוניים הס נורמליים והחולה אינו מגלה כלפי חוץ שום
סימפטומים המוכיחים את קיומה.

בשני המקרים ההתפרצות הפלילית יסודה באיבוד השליטה על הרצון, או החלשתו במידה
ניכרת.״
כיצד נולדת הפאראנויה?
הסביר פסיכיאטר ישראלי ידוע :״יש להבדיל בין אישיות פאראנואידית לבין מצב
פאראנואידי. למעשה כל אחד מאתנו עובר בשלב זה או אחר של חייו מצב, בו הוא
אישיות פאראנואידית.
״אישיות כזאת מתפתחת כתוצאה מרגשי נחיתות, היוצרים מתח בין האדם לסביבתו.
אדם כזה, המוצא בעצמו ׳מומים חיצוניים או נפשיים, מפתח הרגשה שאחרים רואים את
מומיו אלה וצוחקים עליו. כאן נוצר קונפליקט בין השכל, שהוא בעל יכולת שיפוט,
לבין הרגש, הנוטה לחשוד ולעמוד על המשמר. בדרך כלל, באישיות פאראנואידית נורמלית,
משתלט השכל על הרגש ומשכנע אותו שאין יסוד לחששותיו.
״אולם במקרים מסויימים, כאשר משתלטים רגשות הנחיתות והרגשת הקיפוח על יחסיו
עם העולם החיצוני, מתפתחת תגובת שרשרת, שבאופן פשטני אפשר לתאר אותה כך: יש
בי מום ואחרים צוחקים ממני. אם הם צוחקים ממני — אני שונא אותם. אם אני שונא
אותם, משמע שהם שונאים גם אותי. אם הם שונאים אותי, הם מתנכלים לחיי. אם הם
מתנכלים לחיי, עלי להתגונן. כדי להתגונן, עלי להתקיף.
״כך נוצר המצב הפאראנואידי, בו כבר לא קיים ספק בלב החולה שמתנכלים לחייו
ושעליו לעמוד על המשמר. שורה של כשלונות בחיים מחזקת בלב החולה את הפסיכוזה
הפאראנואידית שלו.
״הפאראנויה מסוכנת יותר מכל מחלות הרוח האחרות, משום שבכל שאר הפסיכוזות
נפגע האינטלקט, החולה נכנם למצב של בילבול וניתן להבחין בסימני המחלה במוקדם. אצל
הפאראנואי נשמרת האינטליגנציה וזה מה שעושה אותו מסוכן באופן מיוחד. הפאראנואי
מסוגל לכסות את מחשבותיו. הוא יודע שאם יגיד למישהו כי פלוני זומם להרגו, עשויים
לשלחו לבית מטורפים. האינטלקט שלו מזהיר אותו להסתת את חששותיו. כך, שהמחלה
מתגלית לראשונה ברגע בו נוצרת כבר הקטסטרופה.
״הפאראנואי מסוגל לתכנן את מעשה הפשע שלו מאלף עד תו ולהסתירו. הוא מסוגל
גם לברוח. אולם לא כל פאראנואי הוא רוצח. צריכה לבוא חרדה קיצונית ביותר כדי
שיבצע מעשה רצח.״

הלם מפעיל נוורוזות
הו, כצורה פשטנית, תיאור המחלה. פרטי התפתחותו של שמעון לוריד ,.כפי
( שהתגלו לאחרונה, תואמים כמעט בדיוק צורת התפתחות של פאראנואי מסוכן.
הסביר אחד הפסיכיאטרים :״אי־אפשר לקבוע הבחנה מדוייקת אלא על־ידי הסתכלות,
ומבחנים פסיכיאטרים יסודיים. אולם ניתן להסיק, כי הגילויים באישיותו של לוריד,
עשויים היו להוביל ליצירת מצב פאראנואידי.״
אישיותו הסאראנואידית של שמעון לוריה מתגלה בשני מקרי ילדות. הוריו העמלים
מוסרים אותו למעון יום, שם הוא נמצא משעות הבוקר עד שעות אחר־הצהרים
המוקדמות. נוצרת בו הרגשה של קיפוח. הוא מרגיש עצמו נחות מילדי השכנים, הנמצאים
בבית עם הוריהם. ואז, יום אחד שופך ילד, היושב לידו בשולחן במעון, את ספל הקק<
שלו על השולחן. המטפלת׳ תובעת מהילדים לגלות מי שפך את הקקאו. אף ילד לא קם.
לבסוף קם שמעון, נוטל את האשמה על עצמו ונענש. כשבאים ההורים לקחתו הוא
מתפרץ בבכי. בפעם הראשונה נולדת בו ההרגשה שרודפים אותו על לא עודל בכפו,
מבלי להבחין שהוא עצמו היה הגורם לכך.
עוברות שנים ושמעון הולך לבית־הספר. התופעה חוזרת ונישנית: חבריו מכים אותו,
מבלי שיעז להשיב להם מכות. כך זה נמשך מכתה א׳ עד סוף כתה ג׳ .חולשתו הגופנית
וחוסר האומץ שבו מפתחים בו רגשי נחיתות עמוקים. הוא משמש מטרה ללעג ולצחוק
בעיני חבריו לכתה, מבלי שיוכל להתקומם.
מה אירע במשך השנים שחלפו מאז ועד לסיום הכתה השביעית של בית־הספר התיכון,
אין לדעת. אך ללא ספק התפתחה בשנים אלה האישיות הפאראנואידית שלו. שכן בתום
השנה השביעית הוא מחלים לעזוב את בית־הססר. מדוע? משום שהוא סבור שהמורה
להיסטוריה רודף אותו ומכשיל אותו בכוונה תחילה.
ושוב עוברות שנים, עד שמתברר שהאישיות הפראנואידית יצרה בו נברוזה סמויה.
בשעת פעולת התגמול בכינרת, משמש שמעון כקשר. פגז מתנפץ לא רחוק ממנו והוא
מוכה בהלם, ממנו אינו מצליח להשתחרר במשך כמה שבועות בבית־החולים.
כאן כדאי להתעכב קצת על פרשה זו של ההלם. בזמנו, עד מלחמת העולם השניה,
נהגו לכנות הלם מסוג זה בשם ״הלם פגזים״ .כיום מושג זה לא קיים עוד. היום
יודעים הפסיכיאטרים, שאותו הלם הנגרם בשעת קרב, קיים לא רק במלחמה, אלא גם
בחיים האזרחיים, אצל אנשים בעלי אופי חלש, אחרי שנגרמות להם חבלות מסויימות,
נפשיות או גופניות.
הלם זה פוקד בעיקר אנשים שהיו להם תכונות נברוטיות. אבל במצב מאוזן הם היו
מסוגלים להכריח את עצמם לחיות חיים נורמליים. בתנאים של חבלה פתאומית, נשברים
אנשים כאלה באופן זמני, ואז מפעיל ההלם את הנודרוזות שהיו חבויות בקרבם כבר
קודם לכן.
הסביר אחד הפסיכאטרים :״במצב כזה קיימת גם תופעה שכיום קוראים לה נוזרוזה
שאפתנית. לדוגמא, אדם שעול הפרנסה הכביד עליו. בשעת קרב נופל לידו פגז ואז
הוא מוכה בהלם. כל הלם אמיתי מתבהר מיד אחרי שהסימנים של הנזק האורגני במערכת
העצבים נעלמים. אבל הוא נשאר עדיין במצב של הלם נפשי, משום שבמצב זה הוא
מוצא מקלט מהבעיות, כמו בעיות הפרנסה, שלא יכול היה להתמודד אתן. אין כאן
עניין של רמאות. זוהי היסטריה תת־הכרתית. זה מעין פיצוי לכבוד העצמי שלו. הוא יכול
מעתה תמיד לטעון :״אני הייתי בסדר, הייתי בריא, אבל עכשיו איני מסוגל עוד
לשאת בעול, בגללם.״
תופעה מעין זו אירעה גם אצל שמעון לוריה, בעת שהתפוצץ לידו הפגז בקרב
הכינרת. ההלם הפעיל את הנודרוזות הנסתרות שבו, וגם אחרי שנרפא מהסימפטומים
הפיזיים וד,ביוכימיים של ההלם, עדיין נשאר במצב של הלם נפשי. הרופאים קבעו שזוהי
נוורוזה שאפתנית. מעין מקלט מהבעיות שלא היה יכול להן. היתר, דרושה שנה של
טיפול פסיכיאטרי ממושך, רצוף משברים, כדי להחזיר את מצבו הנפשי של שמעון לקדמותו.
באותה תקופה סבל שמעון בעיקר ממלנכוליד — ,מצב של עצבות שבו איבוד עצמי לדעת
נראה כאחד הפתרונות.
אלא שאז לא נעלמו הנודרוזות שלו, הן רק שקעו. שורה ארוכה של כשלונות
רצופים, שבאו אחר־כך בזה אחר זה, פיתחו בו ביתר שאת אישיות פאראנואית.
תחילה ניסה להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה בירושלים. בקשתו נדחתה. הוא
היה בטוח שדחו אותו משום שאק לו פרוטקציה, ולא ייחוס — הוא אינו בן של רופא

ואף לא עולה חדש. הלך ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה של תל־אביב וכאשר חזר לירושלים
כעבור שנה, ניסה להתקבל שוב לפקולטה לרפואה, נדחה בפעם שניה.
אולם הוא טרם נכנע. ההרגשה שהוא נחות, ששונאים אותו ושמתנכלים לו, התפתחה
מיום ליום. היא הגיעה לשיא נוסף כאשר עמד לשאת את ערה לאשה, ונתקל בהתנגדות
ההורים לנשואים אלה מסיבות שונות. רק התגבר על מכשול זה, יצא לאנגליה ללמוד.
אולם גם שם נתקל ברדיפה. שלטונות ההגירה לא התירו לו לד,כנס, אחרי שהצהיר כי
הוא מתכוון לעבוד בתקופת לימודיו.

קרבן על מזבח המדע
ך* ך גוצר בקרב* מצב פאראנואידי, בו נראה לו עולמו גדוש אויבים, המתנכלים
^ לו על כל צעד ושעל.
תקופה מסויימת נראה היה כי ההצלחה מאירה לו פנים. הוא התקבל לאוניברסיטה
בלגית, הצליח בלימודיו. אבל אז שוב אירע אסון: התגלו אצלו אבנים בכליות. כתוצאה
מפעולת הריפוי הוא לקה בטרומבוזה ברגלו.
זאת היתד, תקופת משבר, שדמתה בכל למשבר הראשון, כתוצאת ההלם שקיבל בקרב.
לטענתו של שמעון, ניסו לרפא את ד,טרומבוזה שלו באמצעות קרניים רדיו־אקטיביות,
ושכתוצאה מכך נפגעה מערכת העצבים שלו. רופאים שבחנו בארץ את סיפורו, סירבו
להאמין בכך. קשה לתאר שטיפול כזה ברגל עשוי לגרום לפגיעה במערכת העצבים.
קרוב לודאי שכאן אירע משהו אחר. ד,טרומבוזה ברגל היוותה חבלה חמורה, שהביאה
להלם נפשי, אשר עורר מחדש את הנוורוזות, עליהן הצליח להתגבר מאז ההלם הקודם.
אולם שמעון נטה להאשים במצב הפאראנואידי בו נמצא את הרופא שטיפל בו, צירף
אותו לרשימת האוייבים שהתנכלו לו. הוא החל לראות את עצמו כקורבן על מזבח המדע.
התנהגותו בתקופה שלאחר מכן, מצבי הרוח המלנכוליים שלו, חוסר האפשרות להתרכזות,
איבוד זכרון זמני, הם סימפטומים אופייניים לחולי פאראנויה.
בשלב זה, בו הגיע למצב פאראנואידי מסוכן, עשה שמעון נסיון אחרון להתמודד עם
בעיותיו. הוא החל בייצור אבקת יהלומים במעבדה פרטית שבנה בביתו. אלא שכדי
לרכוש את פסולת היהלומים, ממנה מפיקים את האבקה, היה זקוק לאמצעים כספיים,
ואלה לא היו לו. ועל רקע זה ביצע את הרצח.
אין לדעת בדיוק מדוע בחר במייטלס כקרבן. יתכן כי מייטלס היה האיש שסיפק לו
את פסולת היהלומים וסירב להמשיך לעשות זאת. יתכן ששמעון לוריד, ראה, משום מה,
במייטלס את אוייבו העיקרי, את האיש המתנכל לו חומם להרגו — מצב שהיה קיים
בדמיונו החולני של שמעון בלבד. ואו ביצע את הרצח.
מבחינה פסיכיאטרית ומשפטית אין זה משנה כלל אם תיכנן את הרצח במשך תקופה
ארוכה, או ביצע אותו כתוצאה מאימפולס פתאומי, אם הסתפק ברצח או גם שדד את
קורבנו. צורת הרצח היתה התפרצות קטסטרופאלית אופיינית של חולה פאראנויה.

מה אומר החוקי
*^ילר היה שמעץ לוריה מועמד למשפט בפני בית־דין ישראלי ועדויות של
פסיכיאטרים מומחים היו מאשרות כי אמנם הוא פאראנואיד, קרוב לודאי שבית־המשפט
היה מחליט לשחררו מאחריות פלילית בשל המעשה שעשה, ומצווה לאשפזו
בבית חולי־נפש.
החוק הקיים בישראל מתבסס על הגישה המשפטית המקובלת, הרואה כבלתי צודק
להעניש אדם, שכוח השליטה שלו על דחפים בלתי רצוניים נפגע באופן רציני על-ידי
מחלת נפש. לא קיים שום צדק בהענשתו של אדם בגלל דבר שלא יכול היה למנעו —
אדם הסובל מדחף שאין לשלוט בו, אי־אפשר לעצרו, ועל כן אינו בר אחריות פלילית עליו.
סעיף 14 מפקודת החוק הפלילי, המבוסס על תחיקה אנגלית מאמצע המאה ד,־ ,19 קובע:
״לא ישא אדם באחריות בשל מעשה או אי־מעשה, אם בשעת עשותו את המעשה היה
בלתי מוכשר להבין את אשר עשה, או לדעת שאסור היה לו לעשות את המעשה,
מחמת מחלה שפגעה בצלילות דעתו.״
אולם תקדים משפטי ישראלי מרחיב את תחולת אי־האחריות הפלילית גם מעבר ללשון
החוק. היה זה השופט העליון שמעון אגרנט שקבע, במחקר משפטי מזהיר אודות בעייה
זו, כלל שלישי לאי־שפיות דעת, נוסף לשני הכללים של אי־הבנת המעשה ואי־הידיעה
שהמעשה אסור.
היה זה בעת שהשופט אגרנט, יחד עם השופטים העליונים זילברג וגוייטין, ישב בדין
בערעורו של זלמן מנדלברוט. מנדלברוט, פועל בית־החרושת אוזא, רצח בשנת 1951 ביריות
אקדח את חברו לעבודה. הפסיכיאטרים שבדקוהו קבעו כי הוא פאראנואי. אולם בית־המשפט
המחוזי בחיפה מצא אותו כנושא אחריות פלילית ודן אותו למאסר עולם.
בערעור נמצא מנדלברוט כמי שאינו בר־עונשין ונשלח לאישפוז. פסק־הדין במשפט זה
היווה תקדים ששינה את כל התפיסה המשפטית בארץ לגבי הפאראנואים. הוא קבע:
״הרגשתנו המוסרית מתנגדת לכך ששני מבחנים אלה יקבעו באורח בלעדי את
שפיון דעתו או טירוף דעתו של העבריין בבואנו לבדוק את שאלת אחריותו הפלילית...
כללים של חוק זה עלולים להדריך את מנוחתו של השופט המומחה שלנו ולהעמידו
בפני דילמה מוסרית קשה ...ננהג כאן מעשה חקיקה מבפנים ונחיל את כללי החוק
דרך האספקלריה המדעית של זמננו גם על שגעון שאינו אינטלקטואלי בלבד. או ביתר
דיוק: נראה גם את בעל היצר שאינו בר כיבוש, אם אך במחלת הנפש יסודו, כמי
שאינו יודע את טיב המעשה שהוא עושה.״
פירושו של תקדים זה הוא, שגם פאראנואי, שהיה מסוגל להבין את מעשה הרצח
שהוא מבצע וגם לדעת שאסור לו לעשותו, משוחרר מאחריות פלילית, כיוזן שביצע
את הרצח כתוצאה מיצר שאינו בר כיבוש.
גישה ליבראלית זו של המשפט הישראלי אינה קיימת, לרוע מזלו של שמעון, בבלגיה.
שם אומר סעיף 71 של החוק הפלילי :״אם הנאשם או האסיר היה בשעת מעשה במצב
של שגעון, אשר עשה אותו בלתי מסוגל לשלוט על מעשיו, מותר לפטרו מכל עונש.״
כלומר, רק מצב של טירוף מוחלט בשעת המעשה, ולא יצר בלתי ניתן לכיבוש שנבע
ממחלת רוח, נותנים בידי השופטים הבלגיים, אם ירצו בכך, אפשרות להתייחם אל הנאשם
כאל חולה־רוח ולא כאל פושע.

600הדס אינו (3יקד־
(המשך

אנשים

מעמוד ) 13

בפינה. אחד הפועלים אף השליך במאמץ
רב חצי־בלוק לעבר הקו הכחול של המשטרה.
שוטר הרים את הגוש האפור,
השליכו בהתאמצות חזרה, לניוון הפ עלים.
האבנים פגעו בשוטרים ובמכוניות־הבי׳ט
שנתקעו בתוך שטח־ההסקר. נהג מכונית פרטית
אפורה, שעצר את מכוניתו כדי לא
לדרוס שופר ופועל שנאבקו באמצע הכביש,
יצא ממכוניתו וכרע מאחוריה על הכביש.
נהג אוטובוס הוציא את ראשו מן החלון,
צעק לעבר השוטרים והפועלים, כשהאוטובוס
מתקדם בזחילה :״תנו לעבור! תנו
לעבור!״
תוך פחות מדקותיים פונה הכביש. בעל
המכונית האפורה נחפז אל מאחורי ההגה,
הסתלק במהירות. האוטובוס יצא אף היא
משטדו הקרב. על הכביש נשארו שתי כר־זות־הבד,
גל אבנים, וכובע מעוך של שוטר.

״טפו:״ צעקה הבחורה

ך* פועלים נסוגו מן המדרכה, אל הו
{ מיגרש הריק. אך השוטרים לא הניחו
להם. הם יישרו את שורותיהם, פתחו בהסתערות
מחודשת. פה ושם התנהלו קרבות־מגע
קצרים ואלימים, אך רוב הפועלים נפוצו
בבהלה מפני השוטרים. מדי פעם נגרר
מישהו אל מכוגית־משטרה, כשהוא׳ בועט,
מיילל או מתחנן. פועל שעמד בפינה ביקש
מהשוטרים שיניחו לו .״החבר שלי בצד
השני ואני רוצה שיראה אותי כאן!״
השוטרים ציוו עליו להסתלק .״קודם תשמע
מה שיש לי לומר לך!״ התעקש הבחור.
השוטר דחף אותו בחוסר סבלנות .״אל תיגע
בי!״ זעק הבחור. שוטר שני דחף אותו
הלאה .״אל תיגע בי, אמרתי לך!״ חזר
הבחור.
קצין נטלו בצוורונו מאחור וניסה להשליכו
הלאה. אך הבחיר המשיך לעמיד על
דרישתו :״אל תדחוף אותי! שמע מה שאני
רוצה לומר לך!״ למשטרה לא היתה הסבלנות
לשמוע. שני שוטרים נטלו את הבהיר
ברגליו ובכתפיו, החלו גוררים אותו
למכונית המעצר. הבח־ר התפתל בידיהם.
שומר שלישי הנחית עליו את אלתו. הבחור
עיוות את פניו בכאב :״אתם מחניקים אותי!״
השוטרים העבירו אותו מעל לגדר, גררו
אותו לצד השני של הכביש.
עשרות הפועלים שעמדו מן הצד החלו
מקללים א.ת המשטרה .״אפילו אייכמן לא
עשה ככה!״ קרא אחד מהם. שתי בחורות
ניגשו לסמל נבוך, שנשא מכשיר־אלחוט:
״באתם נגדנו עם סוסים ומקלות? ״הטיחה
אחת מהן בפניו ,״למה לא הבאתם טאנ־קים?
טפו!״
הוסיפה חברתה :״אתם חיים מהכסף שלנו׳
ועכשיו אתם מכים אותנו! תתביישו!״

הנאה בי ת• מצונזרת
רגע של דומייה עמד בחלל האיצטדיון
הרמת־גני לכדורגל לפני משחק גמר הגביע
בין קבוצת מכבי חיפה ותל־אביב, שעה
שנשיא המדינה, יצחק בן־צבי, עלה ל־מערש
ולחץ את ידי השחקנים. החיפאיים
נדהמו לשאלתו של הנשיא, שנכח גם
בשנה שעברה במישחק הגמר :״כימה שחקנים
באיתם לשחק מחיפה?״ הציל את המצב סגן
יושב־ראש ההתאחדות לספורט, צבי
כרים, שזינק אל הנשיא ומיהר להסביר
לו :״כדורגל משחקים אחד עשר שחקנים,
אדוני הנשיא מדברי בני ליוזייתו
של ראש ממשלת שבדיה, טאגה אדלג״
דר, שביקר השבוע בישראל, מסתבר, שראש
ממשלתם פופולארי בארצו יותר מאשר
דויד בן״גוריץ בישראל. כאשר נוכחו
שני ראשי הממשלות ונשותיהם בקבלת הפנים
שערך שגריר שבדיה האריסטוקרטי,
הוגו דה־טאם, בחוילתו הרמת־גנית, סי־פר
אחד מהם לפולה בך גוריץ :״בשבד
יוסף
תמיר, שעה שאחד מחברי מרכז
המפלגה התקיף את שיטת הכיבודים הנהוגה
בחיים הפוליטיים. טען אותו חבר מרכז:
״מה הטעם, למשל, לשלוח זר פרחים לכל
אירוע פוליטי, כאשר ברור לגמרי שפרחים
נובלים כבר למחרת היום?״ ״דח־קא לכן!״
הבהיר לו תמיר בקריאית־ביניים.

פ־טוס 9 !1!3ע 1ים
בעת שהותו האחרונה בגרמניה המזרחית,
סיפר אגאפטאס מיקויא[ ,סגן ראש
ממשלת ברית־המועצות, כמה בדיחות, המעידות
על הרוח החדשה הנושבת במולדתו
— ועל התפתחות ההומור הארמני
בדור האחרון. המדובר בתכנית שאלות ותשובות,
כביכול, בתחנת־השידור של ירי״
באן, בירת ארמניה הסובייטית. שאלה :״אני
חבר־מפלגה נאמן. מאז הבעיות האידיאולוגיות
שהתעוררו בין ברית־המועצות וסין
העממית, איני יודע אם לשתות תה רוסי

ארקין.

הזכרומת

ברי נשיקת־מוות
*3פתע נראה צעיר בחולצה צהובה
/חוצה את הכביש בדהרה, כששני שוטרים
דולקים אחריו. הבחור נכנם לחצר של
אחד המפעלים, ושם השיגוהו שני רודפיו.
אחד מהם הנחית מכת־אגרוף בפניו; השני
היכה בו באלתו. מה עשה? יחד עם כמה
מחבריו התנפל על שוטר שהוביל בחור
למעצר. העצור אמנם נמלט, אך השוטרים
רדפו אחרי הבחיר שעזר לו להימלט, כילו
בו עתה את חמתם.
תוך חצי שעה נאספו 23 עצורים. חמישה
שוטרים ושלושה עצורים נשלחו לטיפול,
עשרות פועלים אחרים נפצעו והסתלקו. כיכר
עלית חזיית ריח השוקולד המתקתק,
נראתה כשדה־קטל טרי, כששומרים רכובים
עוזרים לחוליות רגליות לפזר כל התקהלות•
מעל גג בית־חרושת אלקו הצטופפו
פועלי המפעל לחזות מרחוק בתוצאות השביתה,
שהם עצמם היו יוזמיה הראשונים.
למחרת, בהודעה רשמית, מסרה המשטרה
כי העצורים הנם מפעילי מק״י, טענה שהעצורים
עצמם הכחישו מיד לאחר שהשתחררו
בערבות.
העצורים המשוחררים ציינו כי שלושה מביניהם
הנם בעלי כרטיס־חבר של מפא״י,
ואף חבר חרות אחד נמנה עליהם.
אחד מהם, זקן שעלה לא מזמן ארצה,
הצהיר ברגע מעצרו :״יצאתי מבית החרושת
והלכתי לאוטובוס מספר .40 בא אלי שוטר
וצעק עלי. שאלתי אותו אם הוא מדבר
אידיש, כי אינני מדבר עברית. דוא צעק
עלי, :אידיש! וח־וח!׳ ועצר אותי.״
כאשר שכך הקרב, והפיעלים חזרו הביתה
עם פצעיהם ורשמיהם, קשה היה לקבוע
מה השיגה השביתה הגדולה. אבל דבר
אחד היה ברור: המאבק על תוספת־היוקר
לא מת במיתת־הנשיקה שאיימה עליו, אילו
עברה השביתה בשקט.

להשיג את האמריקאים עד שנת?1970״
תשובה :״לצערנו נגמר זמן השידור
חוש הומור שונה, גילה השבוע שגריר
ברית־המועצות בישראל, מי כ אי ל כוד*
רו ב, באחת המסיבות הדיפלומטיות. כאשר
הציע, ברוב אבירותו, לאחת האורחות
הישראליות ללמוד רוסית בהדרכתו, סירבה
הישראלית בנימוס :״ברצון, אילמלא חששתי
שגורלי יהיה כגורלו של אהרונצ׳יק
כהן!״ השגריר היה רציני לגמרי כשפקח אית
עיניו הכחולות, ושאל בתמיהה :״אהרונצ׳יק
כהן? — מי זה ממישחק הגמר על
גביע המדינה, שנסתיים בתיקו מאופס, הר־ויח
רק כתב הספורט החיפאי{? ,מום כ רמ
לי. כאשר ראיין הכתב את מאמנה הסקוטי
של מכבי חיפה, אלכם פו רבס, היה
המאמן כה בטוח בנצחונה של קבוצתו,
עד שהצהיר לכתב :״אחרי המישחק איני
לא נותן שום ראיון אם אתה לא מביא
אתך בקבוק ויסקי לקבוצה.״ כרמלי הכין
את הויסקי, אך הוא פתח אותו בביתו,
לאחר שבראיון, שלמחרת התחרות, הסכים
פורבס לדבר אתו מבלי להזכיר כלל אתי
התנאי המוקדם לאחר שהשתתף
אישית בקרב נוקייב, שכב חשוף תחת הפגזת
הסורים והקליט את תכניתו על הפעולה
בחוף הכינרת, זכה כתב גלי צה״ל, אבר־ה
ם מרץ, למקלחת צוננים ארסית מפיו
של מנהל התחנה, בגו צור. לנוכח השבחים
שהעדיפו מאזינים רבים על תכניתו,
נדהם מרון לשמוע מפי צור :״לא היה מספיק
ריח של קרב בתכנית!״ מרון, שסיכן
את חייו בהקלטות, יצא בזעם מחדרו של
המנהל, פרץ בבכי, נרגע רק לאחר שיחה
ממושכת עם כתב אחר של התחנה, דני

זיוה רודן בין פרסלי ורוכרטס
טוב שם משם טוב

יה מיחסים לראש הממשלה הכל: רווחה
כלכלית, תעסוקה מלאה ואפילו מזג אוויר
יפה. האימרה הנפוצה ביום נאה, היא:
,בואו נכתוב מכתב תודה לראש הממשלה
על השמש הזורחת זכרונות אקדמ־איים
העלה השבוע הנשיא החדש של האוניברסיטה
העברית בירושלים, אליהו אילת,
מיד לאחר בחירתו. הוא גילה שאך
לפני זמן קצר סיים מורהו, פרופסור יעקב
טלמץ, את בדיקת עבודת הדוקטוראט
שלו ,״על בעיות דרכי התחבורה במזרח
התיכון במאה ה־ 19״ ,אותה התחיל לפני כזב
שנה. העיר הנשיא בבדיחית דעת :״מזל
שהוא סיים את הבדיקה לפני בחירתי, עוד
היו טוענים שזו פרוטקציה למקום
נכבד זכה השבוע שר הפנים הישראלי,
משה חיים שפירא, בעתונות ארצות־הברית.
בעל הטור הפופולארי, וולטר
ווינצ׳ל, הזכיר אותו במדורו בניסח זה:
״בין האורחים החשובים שביקרו לאחרונה
באחד ממועדוני־הלילה הפופולאריים, היד,
השר הדתי משה שפירא, שנהנה במיוחד
מהופעות העירום של רקדניות, שעל הופעתן
אוסר משרד הפנים בהקשר אחר
הועלתה ישראל בארצות־הברית, בשעת קבלת
פנים ניו־יורקית לטייס החלל האמריקאי,
קולונל ג׳ץ גל] ,כאשר יושב־ראש מועצת
הרבנים בניו־יורק, הרב ישראל מופשו־פיץ,
התפלל לשלום הטייס. כתום התפילה
ניגש גלן לרב, הודה לו על התפילה והתוודה
בפניו :״לעוד מקום אחד הייתי רוצה
להגיע — למדינת ישראל הסבר מתאים
מצא השבוע מזכיר המפלגה הליברלית
ויושב ראש סיעתה בעיריית תל־אביב,

או תה סיני. מה עלי לשתות, כדי להיות בסדר
מבחינה רעיונית?״ תשובה :״שתה
קפה.״ שאלה :״האם יכולים פישפשים לחולל
מהפכות?״ תשובה :״כן, כי בעורקיהם זורם
דם האיכרים והפועלים.״ שאלה :״האם
תהיינה עוד מלחמות כאשר יהיה כל העולם
סוציאליסטי?״ תשובה :״לא. אבל מא־בקי־השלום
במחנה הסוציאליסטי עשויים
לקבל ממדים כאלה, שלא תישאר אבן על
גבי איבן.״ ש-אלה :״האם יתכן בניין הסוציאליזם
בארץ בעלת תעשייה מפותחת?״
תשובה :״כן. אבל חבל על התעשייה המפותחת.״
שאלה :״העתונים מודיעים כל הזמן
כי אמריקה צועדת בצעדי ענק לקראת האבדון.
אם כן, מדוע רוצה החבר כרושצ׳וב

הפתעות נעימות נכונו לכל החוזים בהצגה
הסגורה של הסרט עץ או פלסטיין,
המורכב מיומני כרמל ישנים של נתן
אכסלרוד. בעיקבות אחד הקטעים בסרט,
נזכרו אחדים מהנוכחים במכות אותן ספגו
בנעוריהם. אורי זוהר גילה כיצד נגמל מן
המכות :״אחרי שאבי היכה אותי, סגרתי
אייתו בחדר האמבטיה לכמה שעות. מאז
עבר לו החשק להרביץ בי!״ חנה מרון
ספגה מכות מאמה, לאחרונה, כאשר היתה
בת .17 היה זה כאשר התגנבה להצגת
הבימה ללא רשות. כשמצאה אותה האם באולם׳
סטרה לה לעיני כל הנוכחים .״נעלבתי
נורא,״ סיפרה חנה׳לה ,״וסירבתי לחזור
הביתה. אמי כל כך נבהלה עד שהפסיקה
מאז להכות אותי.״ האחרון להיגמל היה
דן כן אמוץ. לדבריו, ספג מכות עוד
לפני חודש ימים, היה זה כאשר אמו שיח־זרה
את מעשי שובבותו, נתקפה זזימה ל-
מפרע׳ והרביצה לו במטאטא הפתעה
אישית היתד. באותה הצגה לחנה׳לה מרון,
שזיהתה את עצמה באחד היומנים כילדה
בת , 12 השרה אית השלאגר על הימים ההם:
״מוכר שרוכי׳ הנעליים ישראלית
לשעבר, קריינית הרדיו מריס תמיר,
ירדה רשמית מהארץ, שינתה בדרכונה את
מעמדה בארצות־הברית מסטודנטית למהגרת,
הפכה לזמרת במועדוני־לילה, בהם היא
מלווה את עצמה בגיטרה במישאל, שערך
שבועון קולנוע אמריקאי פופולארי,
התברר, ששני הרווקים המבוקשים ביותר
בהוליווד, אלכיס פרסלי ופארנל רו־כרטס,
מתחרים שניהם על חסדיה של
השחקנית הישראלית, זיווה שפיר־רודן.
לפי אותו שבועון מבלה זיווה עם שני
הבחורים במקביל, אינה מסרבת להזמנות
של שמות כסופים יותר, כגון השחקן קרי
גרנט, או, בזמנו, עלי חאן המנוח.

פסוקי השגוע
• מזכיר תא הסטודנטים של חרות, עקיבא בדף, על חוק לשון
הרע :״מה שדרוש הוא לא החזרת החוק לממשלה — אלא החזרת הממשלה
לחוק !״

@ מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, רענן וויץ:
״אם יעניקו לחקלאים את התוספת של הדוקטורים — תירפא החקלאות.״
*> שופט עליון דר׳ משה זילכרג :״כיום אין כבר איש רוח
המדע הרג את אייש הרוח.״

איש ״קול־ישדאל,׳׳ מיכאל אוהד, על המחזה המקורי :״פעם היו
כותבים כולם בנוסח בערבות הנגב, :חברה! אנחנו מוקפים!׳ היום כותבים כולם
בנוסח, :חברה! אנחנו בוגדים!״

חעולס הזח 1282

מודעת הפרסומת של 4x2אינצ׳ים, שהופיעה השבוע
בעתונים, הבטיחה להמונים כי ״החל מחודש אפריל שנה
זו, אנו מביאים לסידרת הופעות את אליקי, דאלידה, מורים
שבאלייה, ולהקת קאן־קאז ועוד ועוד ועוד.״ בשחור על
גבי לבן צעקה עוד המודעה :״נערוך נשפים וערבי בידור
בחברת אמנים בעלי שם עולמי. ההופעות יהיו מיועדות
להמונים רבים. אנו נערוך בפני הציבור תצוגות־אופנה.״
כל האינצ׳ים המרובעים הללו לא היו מסעירים אותנו
במיוחד, לולא ניראתה שם תמונה חייכנית. תחתיה היה
חתום: בכבוד רב, דליה ליאון ושות׳.
הצירוף — מלכת־יופי־אמרגנית נשמע מסחרר מאוד. חזון
נפרץ. דהרנו ישיר לחיפה, לראות אותו בעיניים ממש. דליה
ליאון ושות׳ ,בשמלת הריון שחורה, פתחה את הדלת. קשה
לאמר שהיא סינוורה. מלכת־היופי ,1961 בת ה־ 20 מינוס,
עשתה בעצם רושם מוזנח משהו. היא הסבירה שאת חמש
השעות האחרונות בילתה במונית בחברת בעלה.
.דליה לא תוכל לדבר,״ הודיע הבעל. לרגע טרפה אותנו
דאגה איומה, וזה כשהאמרגנית נכנסה באיטיות לחדר
והתפרקדה אילמת על הטפה. בריכוז בחננו אותה. הדיאוג־נהה
היתד ,׳מעודדת. שום פלסתר לא מתם לה את הפה,
שום מזלג לא ביצבץ ממנו.
״אם היא תדבר, זה רק יזיק לעניין ולשותפים שלה.״,
הוא קבע .״אני אדבר, ותכתבו בעתונות כאילו זה היא
אומרת״.
״כן, כאילו אני אומרת,״ אישרה מלבת־היופי מהספה.
אחרי לא יותר משתי דקות כבר שחינו מצויין במצב
הלא־נורמלי: אנחנו שואלים את דליה השוכבת על הספה,
וקול גברי יחזק עונה לנו מהכסא.
״׳מתי תבוא דאלידהי״ נשאלה האמרגנית.
״למה אתם שואלים דוזקא על דאלידה?״ ענה בעלה.
״סתם, משתגעים אחריה,״ אמרנו על הזמרת השנואה
עלינו ביותר.
שבאלייה
״אבל דליה כתבה במודעה גם עלמורים
ואליקי. אפשר לדעת למה אתם שואלים דווקא על דאלידה,

דליה ליאון ובעלה
שבאלייה יבוא בשנים ח קוו בו ת

אה?״ עצבני מאוד.
״זהו. משתגעים אחריה.״
״אתם בטוחים שזאת הסיבה?״
״מאד, אחוז!״ הפעם זה עזר. אלף טון דאגה ירדו ממנו.
״טוב, אז על דאלידה קיבלה דליה רק הבטחה בעל־פד,
שהיא תבוא. לכן לא כדאי שתזכירו אותה, למרות שדליה
כתבה אותה במודעה. אבל עם האחרים, למשל, יש לדליה
הסכמים בכתב. השותף שלה, אמרגן מקצועי אחד שאני
לא יכול למסור את שמו, התחיל בחליפת־מכתבים עם
האמרגן של מורים, והתשובה שלו היתד, חיובית. הוא

שוב קו ישראלי מקורי לא בלט בתצוגה של
המכון ליצוא. בנקודה זו איכזבה התצוגה ל־חלוטין.
הדגמים שנראו איפייגו את יצירתם
של מתכנני האופנה האירופיים. בתמונה: זיוה
מדגימה את יצירתה של ציירת האופנה היל־

דה שלי, שהשתתפה בתחרות. מעיל החוף
שלה עשוי כד־מגכת בבתום־לכן. נציג המין
הגברי בתצוגה היה גדעון אוברזון, שהראה
משלו מערכת קוקטייל שהורה, אותה מדגימה
ג׳ון. יורה הדגימה את יצירת הלינה אבילאה.

יבוא בשנים הקרובות,״ סיפר לנו בקול מלא חשיבות.
״וגס פראנק סינאטרד״״ התפרצה האמרגנית ליאון.
הבעל זרק בד, מבט — מאיים, נדמה לנו. מה היא מתערבת
.״איזה פראנק סינאטרה בראשך? הוא לא שייך בכלל.״
״בכל אופן אליקי כן תבוא לארץ,״ התנצלה האמרגנית,
״אני בעצמי נוסעת לקחת אותה. תשעים אחוז בטוח.
יתכן שזה יהיה עוד השבוע. אנחנו מחכים רק לאישור.״
דליה ליאון ושות׳ הודתה שאמנם לא נחתמו עדיין שום
חוזים עם הכוכבים וזה לאחר שביקשנו לגעת באחד מהם.
אבל, לעומת זאת, הבטיחה אשת העסקים חגיגית, היא
השיגה כבר חוזר, ל־ 14 הופעות של אוהל ואמנים מעולים
נוספים מישראל. בינתיים
מתלבטת האמרגנית
באיזה משרד עליה
לבחור 3 .מועמדים לרשותה,
וזד, קשר״ כידוע.
בתוכניתה לפתוח משרד ראשי בחיפה, ואת הסניף בתל־אביב.
״ואלה כל הפרטים שהיא יכולה למסור לעתונות,״ הפסיק
אותה הבעל ,״מי השותפים שלה, ואם בכלל דליה שותפה
או רק תרמה את השם שלה, את זה היא תודיע במסיבת
עתונאים, אני מקווה, כשתדע בעצמה איפה היא עומדת
בכלל. עוד לא ברור כלום. הרי אנו חדשים במקצוע.״
״לא נכון. התחלנו באמרגנות לפני החתונה שלנו,״ תיקנה
אשת־העכקים, שנישאה לפני חודשיים.
כל הדיאלוג התרבותי רק עודד אותנו לשאול בחוסר־דיסקרטיות
את האמרגנית מה היא, בעצם, עושה כל היום.
״תגיד, נו. מד, להגיד להם?״ היא קראה לעזרת הבעל,
שנחלץ להצילה.
״מה יש, תגידי שאת עובדת באמרגנות. זה ברור, לא?״
״לא רק זה. השבוע גם סיידתי את הדירה בעצמי,״ אמרה.
המלכה, שקיבלה על עצמה להביא לישראל את דאלידה
ואת שבאלייד״ גילתה כי מאז ומעולם שאפה לעבודה בלתי-
שיגרתית .״אבל אחרי שבעלי אסר עלי להיות דוגמנית,
החלטתי לפחות לעזור לאמנים. תמיד שאפתי לאמרגנות.״
בעלה של מלכת־היופי חטף את הנייר שהחזקנו, ברגע
שעמדנו לעזוב .״אני רוצה לראות אם כתבתם בדיוק מה
שאמרתי!״ הוא בדק בקפדנות את הכתוב .״אנחנו לא מעוג־יינים
שיחשבו אותנו לילדותיים. בכל אופן, אם יכתבו
עלינו בליגלוג, אני מוכן להשתמש בכוח ממש!״ והוא
הוסיף בנימוס :״אני לא רוצה לאיים, אבל כמה נהגים,
חברים שלי, כבר שברו לכמה אנשים את העצמות.״
לכן ציטטנו בדיוק מלה במלה, מה שנאמר. אנחנו אוהבים
את העצמות שלנו.

רויות הזרות בארץ, שנכחו במקום, הרגישו כמו בבית.
50 הדגמים הוכנו על ידי 11 מתכננים, שזכו לפני
חודש בתחרות ציירי אופנ ה , 1962 אותה ערך המכון.
התנאי הראשון, שנלקח בחשבון על־ידי חבר־השופטים,
היה פשטות־ד,ביצוע.
בין 11 הזוכים בלט גדעון אוברזון, בן ד,־ ,18 כגבר יחיד.
הנער המזוקן, שקיבל את שלושת הפרסים הראשונים, למד
בפאריס. האמן החיוור גאה שאינו מצייר בלבד. הוא גוזר,
תופר ורוקד באלט.
הזוכה בחמישה פרסים היתד, העולה החדשה מרטה וידה,
בת ד,־ ,29 שהגיעה לפני תשעה חודשים לארץ.
לאחותה התאומה, אגנם שרבן, לא העיר המזל. גם היא
אחת מ־ 11 הזוכות. אולם אגנם ממשיכה עדיין למכור
אספרסו ברחוב המלך ג׳ורג׳ 31 בתל־אביב.

קו פאריס־תל-אביב
ה שאפיין במיוחד את תצוגת־האופנה של המכון
1*0הישראלי לייצוא — שהיתר, על טהרת המתכננים הישראליים
— היה העדר מוחלט של קו ישראלי מקורי.
זו היתד, אכזבה לרבות מהצופות, שקיוו למשהו חדש 18 .
הפירמות לסריגים, בגדי־ים וחוף, מעילים ושמלות — הראו
דגמים מרהיבים, בתצוגה שנערכה ביום רביעי בשרתון.
אולם בכולם, בלי יוצא מהכלל, שלט עד הפרטים הקטנים
ביותר, קו־האביב של אירופה: פארים־רומא. נציגי השגרי-

מערבת החוף, העשויה בצורת קופסת גפרורים,
היא פרי יצירתה של מדתה וידה. ציירת
האופנה ואחותה התאומה -אגנם שרכן -הן
עולות חדשות, שבארץ מוצאן למדו באקדמיה
לאמנות ועבדו בתיאטרון. השתיים צברו את
מספר הפרסים הרב ביותר כתחרות הציורים.

הא שה חפש, את האעד>^^ 1:.ז פ ^ את:.האשה חפ ש א; ת;;>ה^ן ז חפמ> :את האשך חפש, את האשה ח ^ :א; ה׳ וי-אשה חפי;

במדינה
תאונות
מ׳ אחראי *

/ #כ 7מי.

נקניהג ־ ר 1נ י
לקראת הפסח

המסיבה בבית שברחוב הילל בתל־אניב
נסתיימה בשעה תשע בערב. תלמידי כיתה
ח׳ שלישית של בית־הספר דובנוב החליטו
לרדת לרחוב, להצטרף אל ההמונים המחופשים,
שהיו בדרכם לעבר הבכרות הראשיות,
בהן עמדו להפריח את הזיקוקים.
הם בחרו בכיכר מלכי ישראל ואף הספיקו
לרקוד מעט לפני שחזו בזיקוקים המרהיבים.
לפידים חיים .״אולי ראיתם את החברה
מהכיתה שלנו?״ שאלו כמה מתלמידי
הכיתה המקבילה את הבנות והבנים שהתאספו
עם תום הזיקוקים באחת מפינות הכיכר,
כשלפתע החרידה התפוצצות את הבכר.
עשן סמיך וזעקות־כאב מילאו את
המקום. עשרות הנוכחים החלו נסים בבהלה
מתוך ענן העשן, שממרכזו בקעו להבות
צבעוניות. אחרים החלו מגלגלים בחול כמה
נערים ונערות שהפכו בן־רגע ללפיד חי.

פז טו •ק ס

לטהור וחיטוי כללי של
הבית מחרקים למיניהם

לינדו ל

לחיטוי ארונות׳ מזווים׳
מגירות ופינות נסתרות

קורבן סורים שני
ממי אפ שר לתבוע?

לניקוי והברקת חלונות
פורמאיקה, חרסינה ואמאיל

בי״ס ללווסמגויקה ואיפור
עם דיפלומה של
מנהלת:

X01711^ , 1 1

ה לן הלוי

רח׳ פרוג ,5תל־אביב

חיפה: גב׳ ענבר
רח׳ מסדה 31א׳

מפריז

פוגל

למחרת, כאשר הודיעו העתונים כי יד
בלתי אחראית הטילה רימון־תאורה לתוך
קהל חוגגי סורים, שכבו בבית־החולים איני־לוב
חמש נערות ושני נערים, כשכל גופם
עטוי תחבושות. החומר הדליק שמילא את
הרימון כיסה אותם בנתזים בוערים, הטביע
בגופם ובפניהם כוויות קשות.
סכום סמלי. רק השבוע עזבה הנפגעת
הראשונה, ברכה שני, את בית־החולים. הרופאים
קבעו כי לא תוכל לחזור ללימודיה
במשך השבועות הקרובים, עד שהצלקות שכיסו
את פניה יבריאו כליל. בינתיים התאחדו
ההורים, שבניהם עדיין שוכבים בבית-
החולים, פנו לעורך־הדין התל־אביבי צבי
לידסקי, בבקשה לברר מה הם סיכוייהם
בהגשת תביעת פצויים על הסבל שנגרם לבניהם,
ואשר הצלקות, על פני אחדים מהם,
ייתכן ולא יימחו לעולם.
קשה להניח כי חברת לויד, אצלה ביטחה
החברה המאוחדת לאירועים את חגיגות הפורים
במיליון לירות, תסכים לשלם עבור
נזק שנגרם באופן בלתי ישיר. לכן תכוון,
כנראה, התביעה, בעיקר נגד עיריית תל־אביב
— שביוזמתה ובהזמנתה נערכו החגיגות
— כדי לזכות בפיצוי ולו גם סמלי.

דרכי חיים
הרע בו ת ה או ר בו ת

113*3283

תימן עעואנסטתיס

נפתחות כיתות חדע

תו* א 1י 1ר ח 6 1 1 3 *11
חיפהדת׳ ביאייהד 1

מוקדמות דצמבר 62

בסמטהמנימלון ״ ע דן•
פדטיסזהד/נמוה 1 7-5עדג

דצמבר 52
מאי 53

י דנ שיי סרתהלל 6

״האם נחוץ הדבר להכניס ארצה נשים
גרמניות קלות־דעת עם ילדיהן הבלתי חוקיים,
שנולדו להן מבעלים ישראליים? האם
נחוץ הדבר כי ילדי ישראל יגדלו באווירה
כזאת? האם חינוכי הוא כי הילדים שלנו
כאן יגדלו בצל אחיהם הבלתי חוקיים?״
משפטים אלה, שהופיעו השבוע במכתבים
שהגיעו למדור הקונסולרי של משלחת ישראל
בקלן ולמשרד ראש הממשלה בירושלים,
נתנו מקום להשערה שהם נכתבו בידי
לאומני יהודי־דתי או גזעני ישראלי חסר
תקנה. אך הצצה קלה בחתימה הבהירה, שהחותמת
היא ישראלית שירדה לפני שנים
אחדות לגרמניה, חזרה זה לא מכבר מהארץ
שנגד נשיה כתבה במרירות כה רבה.
הישראלית, ילידת גרמניה בעצמה, הגיעה
ארצה בימי נעוריה, למדה בבית־ספר ישראלי
ושירתה אחרי מלחמת העולם בפלמ״ח,
העודם הזה 1282

בתל־יוסף, הכירה שם חבר׳ יליד גרמניה גם
הוא, שהפך עד מהרה לבעלה.
לאחר שספגה את האווירה האנטי־גרמנית
בבית הוריה אולי לא היתה מסכימה לרדת
עם בעלה, בן ה־ ,38 לגרמניה, לולא שלושת
ילדיהם ולולא הקשיים הכספיים החמורים
בהם הסתבך בעלה בעסקיו המסחריים.
בשנת ,1955 כשהחלו לזרום תשלומי השילומים
לתושבי ישראל, הודיע הבעל שהוא
מתכוון לנסוע לגרמניה, לגבות שם את דמי
השילומים המגיעים לו, ולהתחיל לחיות כבן
אדם בארץ רבת אפשרויות.
האשה לא היתד, מוכנה להישאר לבד
בארץ, עם שלושה ילדים ושק מלא חובות-
הבעל, הודיעה לו שבלית־ברירה תצטרף גם
היא אליו. הדירה והחפצים נמכרו והחמישה
יצאו לדרך.
מכונית וכיס ריק. העיר המבורג הזעיפה
לזוג פנים. כאשר חיפש הבעל עבודה
דרשו ממנו אישור ממרשם תושבים על
דירה קבועה; ואילו כדי לקבל דירה קבועה,
היה עליו להוכיח שיש לו עבודה בעיר.
בעזרת המוסדות היהודיים הסתדרו השניים,
רכשו דירה קטנה והחלו לבנות
חיים חדשים בגרמניה. עד מהרה התברר
שגם בהמבורג לא מתעשרים בין־לילה. סכום
השילומים היה פעוט למדי, אולם כמו רוב
הישראלים היורדים, נסחף האיש אחרי הברק
הנוצץ, רכש מכונית מהודרת, מיהר
לקנות חליפות ובגדים ועד מהרה נעלם הכסף
כאילו לא היה.
עם עסקי הבידור, שהם בור השומן של
היורדים בגרמניה, לא היה לאיש שום קשר
ועד מהרה מצא את עצמו מחפש עבודה
כסוכן־נוסע לחברות מצרכים שונות.
האשה, הבעל והמאהכת. גם ה-
אשה ניסתה לעבוד, אן חוסר מקצועיותה
הקשה עליה מאד. באחת מנסיעותיו כסוכן,
פגש הבעל ספרית גרמניה בת ,30 שהיתה
גרושה וצמאה לאהבה. היא ידעה שהוא
נשוי, אך זה לא העיק עליה, כנראה.
״בכלל, הנשים בגרמניה,״ סיפרה הישראלית
לאחר שחזרה ארצה ,״סבלו מאד ממחסור
בגברים, שנהרגו במספר כה רב במלחמה.
אני הכרתי משפחה שהיתר, מורכבת מבעל,
אשתו ואהובתו ואף אחת מהן לא היתה
מוכנה לוותר לחברתה!״
עבר אמנם זמן עד שנודע דבר המאהבת
לישראלית, אך שלא כמו הגרמניות היא
הגיבה מיד, הודיעה לו שהיא נוטלת את
שלושת הילדים, דרשה ממנו לעזוב את הדירה.
הבעל לא ביקש מחילה. הוא המשיך
להתגורר עוד זמן מה בדירה, ערך בינתיים
מסיבת אירוסין מפוארת עם ידידתו.
״ 0ה חטאנו?״ מצבה של האשד, החמיר.
היא החלה לעבוד בעבודות שונות,
השתכרה כסדרנית בקולנוע, מניקוריסטית
וכרטיסנית בחשמלית בעת ובעונה אחת,
ניסתה לאגור כסף כדי לחזור לישראל. היא
גם ניסתה לחזור ארצה בעזרת הסוכנות,
ניתקלד, בסירוב. שיגרה מכתב לראש־הממ־שלה,
דויד בן־גוריון, שהתפרסם לפני למעלה
משנתיים בעתונות הישראלית והיכה
גלים. במכתב התרעמה האשה :״מה חטאנו
שגדלנו בארץ ישראל ואין באפשרותינו להגיע
ארצה כעולים, אלא כחוזרים בלבד?
מדוע לא תעזור הסוכנות גם לישראלים הנמצאים
במצב קשה כמו שלנו?״
המכתב עזר, לפחות חלקית, האשה הצליחה
להגיע ארצה באמצעות כספה המועט
ובתמיכת מוסדות יהודיים.
כשנה לאחר שובה ארצה, שמעה האשד,
שבעלה, ממנו הצליחה להתגרש סופית אך
לפני חדשים אחדים, מתכונן לבוא ארצה
עם אשתו הגרמניה ובנם, שנולד בינתיים.
שמועה זו הניעה אותה לכתוב את המכתב,
שנשמע כל כך גזעני, בתיקווה למנוע
את בואה של צרתה לישראל.

הנמר האנגלי הנודע 11110 .שהוא איש-המערה הקדמון בגילגול חדש
5׳ 2 1ששכן בפינה השניה, והיה ידוע ומפורסם כבית־יוצר
לכוכבי טיפש־עשרה. אמנם ווילי כבר היה מעבר לגיל זה, בן ,24
אבל הקהל אהב אותו. הוא שר ״שלאגרים״ ,חיקה זמרים אמריקאיים
בלעג בריטי אופייני.
אז החל גם להופיע בתכניות טלוויזיה, כשעל גב מעילו הירוק
מתנוססת הכתובת :״וזי ודילי האריס•״ .לפי עצת מנהלו אף צבע את
שערו באדום, כסמל מסחרי.
בעקבות הצלחתו, הוצע לו להשתתף בסרט המפורסם, לילות
העולם, שהופק על־ידי משקיעים איטלקיים.
״זאת היתד, עבודה איומה,״ נזכר וזילי ,״בתחילה רצו לשלב
בסרט רק קטע מהשיר אני ה!פן לקוף, אבל אחר־כך זה מצא חן
בעיניהם והוא מופיע שם פעם וחצי. העובדה שהטכנאים היו

ן*!* שו ל ח נו תהת רו מ מו? התנודדו ונקשו זה בזה שעה
( 1שגבירות נכבדות וסתם חתיכות אספו רגליהן, השמיעו צווחות
אימה מפחד היד שתפסה בקרסוליהן .״ווואאאווז נשמעה
השאגה מתחת לשורת השולחנות .״אני הוא הקוף הגדול, בן דודו
של השימפנזה לשמע שמך אני הופך לקוף בואי אתי
ונבנה את ביתנו בגן־ד,חיות
לפתע הגיח אדום־השער, עוטה עור ברדלס, נועל נעלי לכה
שחורות וגורב גרביים אדומות, קיפץ ועלה על הבמה, כשהוא
גורר אחריו את חוט המיקרופון .״ייייאאאוזו חזר ושאג,
כשהוא מגרד בצדדיו ,״אני הוא האדם הקדמון, איש המערות...״
הקהל יצא מכליו. הוא מחא כפיו לאדם הפרהיסטורי, שענד
על ידו שעון משובח תוצרת המאו•,־העשרים, להתנודד ושר לקצבן
המטורף של שתי גיטרות חשמליות, כשהוא מפנה מדי פעם
את עכוזו האדום לעבר הנוכחים. כי האיש שהתפלש על רצפת
מועדון־הלילה, לא היה אלא ווי ורילי האריס, אחד מכוכביו הבולטים

הוי. מיי
של הסרט לילות העולם, אשר הגיע לישראל על מנת לשגע את
יושביו הדחוסים־עד־אפס־מקום של מועדון כליף ביפו.

ף ילי האריס לא נולד במערה. הוא פקח את עיניו לראשונה
1בלב ליבה של לונדון: משקלו היה ממוצע בתכלית, שלושה
וחצי קילוגרם, ועל קודקודו ביצבצו שערות חומות דווקא. הוריו
העניקו לו את השם צ׳ארלם וויליאם האריס. גם בנעוריו לא
נתגלו בו שום סימפטומים מדאיגים. הוא סיים את לימודיו העממיים
והמשיך ללמוד הלאה. אלא שאת לימודיו התיכוניים לא סיים.
אביו לקה במחלת לב והוא נאלץ ללמוד מקצוע, על מנת לעזור
לאמו, שעבדה בבית מלון, בפרנסת הבית.
זוילי החל לומד מלצרות, ובלילות היה מסתובב עם ידידיו
בבתי־הקפה של הרובע, כשהוא מנסה כוחו בשירה תמורת משקה
חינם. כעבור כמה חודשים עמד בפני הגיוס לצבא.
״לא היתד, לי ברירה,״ הוא מספר ,״כשטומי סטיל היה צריך
ללכת לצבא, הוא הפיץ שמועה בטורי הרכילות כאילו הוא טובל
מלב חלש. זה היה בלוף, אבל לצבא כבר לא קראו לו. עלי לא
שמע אז איש טרם הייתי מפורסם כמוהו, אז נאלצתי לשרת
שנתיים מלאות.״
כך קרה שוזילי הקטן, בוגר בית־הספר למלצרות, הפך להיות
טבח צבאי. בערבי הווי היה שר בשק״ם ומקיש על סירים.
כשהשתחרר, מאם בסירים ובמלצרות. הוא מצא עבודה בבית־חרושת
למוצרי־מזון ובשעות הערב הופיע על במת מועדון־לילה.

ך*אז, יום אחד, קרה לו מה שקורה לכל הכוכבים הגדולים.
1מישהו גילה אותו. במקרה זה היה פול לינקן, בעל מועדון בשם

בין וגליה שד הרקדנית!זנושית אודו׳ ג ון

דץ ודיי!
השוטר שכיוון את התנועה הרבה למסיבת
קבלת הפנים לראש ממשלת שבדיה, סאגה
ארלנדר, נרתע בבהלה לשמע חריקת המעצורים
של המכונית. מהחלון הציץ ראשו של
שר החקלאות, משה דיין, שהאיץ בשוטר
לפנות את הדרך .״סלח לי, אדוני השר,״
העיר השוטר באדיבות לדיין ,״אתה ממלא
את תפקידך ואני ממלא את תפקידי!״
״מי אתה, בסך הכל?״ נשמעה התגובה
שהפתיעה את המאזינים הבודדים שחזו בבאים

השוטר חייך, שתק, נתן לשר לעבור.
אחר פנה לאחד הצופים במקום והסביר
לו :״אתה יודע למה הוא כועס עלי כל
כך? אני השוטר שלא נתן לו להזיז לפני
כמה חודשים את החביות שהוצבו בכביש,
וכאשר עשה זאת למרות הכל — הגשתי
נגדו את התלונה!״
מנוול 0חזה •13*3

איטלקיים הקשתה על העבודה, מפני שמתי שהם צעקו י״ל ס 0״
באיטלקית, אף אחד לא הבין אותם .״

** יום ווילי הוא בן ,31 לפי חשבונו. כשקיבל את ההצעה
לבוא לישראל — אותה תאר לעצמו — בהשפעת סרטים דוקומנטריים
ישראליים — כארץ מדבר, היה בסיבוב הופעות בספרד.
הוא קפץ על ההזדמנות כיוון שנמאסה לו הצנזורה הספרדית
הדתית, שאסרה עליו להופיע על הבמה בלבוש עור הברדלס.
הוא צבע את שערו בצבע בהיר יותר כדי שלא יקלוט את ״שמש
המדבר הישראלי״ ,והגיע ישר לכליף.
בערבים הוא מופיע בכליף, וביום הוא יושב על צינור הביוב
של תל־אביב ודג דגים .״זה מרגיע את העצבים,״ הוא אומר.
לפעמים הוא אפילו יוצא לטייל בדיזנגוף, או מתיישב לשתות קפה
בתול, כשהוא לבוש בעור הברדלס. כשעשה זאת בשבוע שעבר
וגרם להתקהלות רצינית, רטן לאחר מכן בחיוך :״מה כולם
התאספו? אני בסך־הכל ישבתי לשתות כוס קפה. לא תפסתי ולא
נשכתי אף אחד!״

אל עבו קרחתו שר אורח בשעת ההובעה

זגץ — פי רו שו בסלנג האנגלי:
של ווילי אינה עולה על 1.65 מי.

קטן, נסוך קורה.

קו ר תו

קולנוע סרטים החיים כבדיחה
האמריקאית היפה (מקסים, תל־אביב;
צרפת) היא סמל הדרגה העליונה
בסולם החברתי — מכונית קאדילאק דה־לוקס,
מודל אחרון, מפוארת, משוכללת וארוכה
מכל מה שיש לשכנים.
מרס פריניון (רוברט דארי) ,פועל תעשיה
פאריסאי, הולך לקנות אופנוע .״האופנוע
שלך נראה קצת עייף!״ הוא אומר לשכנו,
המציע את האופנוע למכירה .״מה פתאום
עייף?!״ רוטן השכן ,״הוא נח כבר
שלוש שנים.״ ומכיון שאינו יכול להרשות
לעצמו לקנות אופנוע ישן, קונה פרניון
ומכונית חדישה.
וכך מתחילים השניים, דארי והקאדילאק,
במסע ארוך של צחוק ובידור, במיטב המסורת
של גדולי הקומיקאים הקולנועיים, מ־צ׳אפלין
ועד טאטי. זו דרך העוברת דרך
סאטירה על המיכניזאציה המודרנית אל ה־סנוביזם,
המצוי אצל הפרולטריון באותה

ת/נו סן הונול הזה 1262
נזנחים ברולגביץ, בן ה־ ,18 אינו ר \2בע2
חיזזזז נאה כפי שוזוזווחו וועידה טריו,
כי אם גם נזוזברז של וזשבץ וזוצלזו זה.
נזגזח־ים אנז כי פותרווז ההשבץ ההווה
גם נזנזראהז של נזנזזם זגם ווהשבצו זה.
מאוזן )1 :שר
בממשלת אלג׳יריה.
)4ארנון או״מ לחינוך
)10 .עור דורם
)11 .מוקר מים.
)13 קטן מז האד
קיינום )14 .בית־סו־הר
)15 .מלוכלך י.
)17 יחידת נוזלים.
)19 נועם )20 .תואר
אצילות )22 .מרינה
בצפון מזרח הודו.
)25 מלת זרוז)26 .
גזיר עץ לאחר שריפה
)27 .מעיק)30 .
בירת איטליה)32 .
הרם )33 .שיירת
אוניות )34 .עיר
עתיקה )36 .שש)37 .
לעז )39 .שר חוץ אמריקאי
לשעבר)41 .
עם הארץ )42 .בעל
דם קר )44 .קטיגור.
)46 נשיא ארה״ב בשנים
1929־)48 .1933
סוג ארמה )50 .מרכז
)51 .בלי עבודה חקלאי )53 .נת)55 .
אוניברסיטה אמריקאית ידועה )57 .מסולם
הטונים )58 .קול גברי )59 .רכס הרים
גבוה )60 .סובב.
מאונך )1 :עצום )2 .תעלומה )3 .השוואת
חשבונות )5 .קריאת כאב )6 .סמל החריצות
)7 .טרח )8 .לעג )9 .שינוי מנגינה
)12 .מכינויי אלוהים )15 .רפואה)16 .
הקדמה )18 .מדינאי מצרי )21 .שמו הפרטי

רוק הדסון ודורים דיי כ״אהובי חזור אלי״
דו־שיח שני בחדר ה מי טו ת

מידה כמו באצולה. יש בה תחנה להצלפה
על טימטומה של המשטרה ותחנה לדקירה
לשליטים על בורותם.
אולם למרות עיקוליה הרבים של הדרך,
עליותיה וירידותיה, דוהרת בה מכונית
ההומור במהירות ובנחת, מעלה את הסרט
לשורה הראשונה של הקומדיות הקלאסיות.
שניים־עשר כתריסר. רוברט דארי,
שכתב את הסרט, ביימו, ומשחק בו את התפקיד
הראשי, מעצב על הבד דמות חדשה
של קומיקאי. הוא אינו מוזר ואינו מגוחך,
רגליו אינן עקומות וגם לבושו אינו מרופט•
תוי פניו הם כה שיגרתיים, עד שבקושי
אפשר לזכרם. הוא גם אינו מתחכם
ואינו מתאמץ להצחיק. כדי להביא את הקהל
לצחוק, הוא אינו צריך אפילו לבנות עולם
דמיוני משלו. הכל מצוי בחיים עצמם. בכל
מצב אפשר למצוא טרגדיה וקומדיה, תלוי
רק מאיזו זווית מסתכלים.
ודרך משקפיו של דארי אין צורך לעוות
את המציאות כדי שתראה מגוחכת. היא כזאת
גם בלי עיוות — מליאת ניגודים
משעשעים, טמטום ואירוניה. דארי אינו
צוחק לבני־האדם, אלא לעולם בו הם חיים.
בהשקפת עולם זו יצר דארי קומדיה נפלאה,
מצחיקה מתחילתה עד סופה, אך רוויה
אהבת אנוש עמוקה במהותה.

דו־שיח במשרד הפירסומת
אהוכיחזיראלי (הוד, תל־אביב; אר

צייר הולנדי )23 .מצבת זכרוז.206 )24 .
126 מלת סיום בתפילה )28 .כלי מלחמה
קדום )29 .מצב של שלמות )31 .בה נחתם
חוזה ידוע בטלחה״ע ה )32 .1-זמר)35 .
הגיע )37 .שאינו חי )38 .מטורזן )40 .שופט
ישראלי )41 .בתוכי )43 .יהיר)45 .
דרר צרה• )46 שרפרך )47 .ראש ועדת המאה
בבריטניה )49 .ספורט החלקה)52 .
אחר המשתתפים במשפט )54 .בהם )56 .לירה
ישראלית )58 .מנה.

וכאן התרחש הבלתי־צפוי ביותר —
מספר שניים טוב יותר מאחד. הוא שנון,
חריף ובעיקר משעשע הרבה יותר.
כלי ל א מפריע. הרעיון היסודי נשאר
כמות שהוא. דוריס דיי, מנהלת צעירה של
משרד פירסומת, מכריזה מלחמה על מנהל
משרד פרסומת מתחרה (רוק הדסון) .היא
מחליטה לגזול ממנו לקוח בכל מחיר, אפילו
במחיר הכניסה למיטה עמו. אלא שדקה
לפני זה מתברר לה שהלקוח אינו אלא היריב
עצמו. היא מצליחה להפשיט אותו,
אבל היא נשארת לבושה, מה שלא מפריע
לו להכניסה להריון ואחר־כך גם לשאתה.
כוחו של הסרט הוא בעיקר בתסריט ה־מצויין
שלו (של סטינלי שפירא ופול הניג).
זהו תסריט משובץ במצבים קומיים בקצב
של שניים לדקה, ובדיאלוג שוטף וחריף.
בימויו של דלברט מאן הוא מספיק מתוכנן
כדי להניח לצופה לצחוק בין בדיחה אחת
לשניה. טוני רנדל, כבעל משרד הפירסומת
המתוסבך, נוטל על עצמו את עול המשחק,
שהיה עלול להכביד על דיי והדסון.
רק עתה, כשההצלחה כבר מובטחת, נש־

צות הברית) טעות לעולם חוזרת וגם סרט־קופה
הוליבודי. אין הצלחה כספית בסרט
הוליבודי שלא תשכנע את בעליה להכפילה
וליצור מוצר נוסף באותה מתכונת. אלא
שלרוב מאבדים במהדורה השניה גם את
רווחי המקור. אם לא בכסף אז באשראי.
רוק הדסון ודוריס דיי, בני ה־ 40 הצעירים
ביותר של הוליבוד, הפתיעו את הקהל
ואת עצמם בדו־שיח בחדר המיטות —
קומדיה מפולפלת, שחרגה מהשיגרה ההו־ליבודית
בעיקר בטוב טעמה. ההצלחה,
כולל בישראל, חזרה והצמידה את השניים
ליצירה דומה, בהשתתפות אותו צוות, אלא
בתנאים אחרים — מירב ההכנסות יגבירו
הפעם את רכוש המיליונים של השניים.

אר רק להמתין למספרים נוספים באותה
סידרה.

הכיפה והירושה
זעקת הפחד

(מוגרבי, תל״אביב; אר-

צות־הברית) מרגיע ממבט ראשון כמו סיפור
כיפה אדומה באזני מבוגר. יש בו זאב טורף
המחופש לסבתא מירשעת, התאב מאוד
לזלול את סל המתנות של כיפה אדומה,
הגדוש בירושה עשירה.
ומכיון שהזאבים של ימינו הספיקו כבר
ללמוד את תורת הטריפה מהקולנוע, משתמש
הזאב בטכסים שנוסה בהצלחה בתריסר,
סרטי־מתח, טובים ופחות טובים. על
מנת לזכות בירושה, עליו לבצע רצח מחריד
אחד וטירוף־דעת קטן.
אבל דווקא ברגע שנדמה לצופה כי הכל
ברור לו, והוא חוזה את התפתחות העלילה
עשרה מהלכים מראש, מתחיל הסיפור האמיתי,
המשיג את המטרות היחידות שיש
לסרט אימים מסוג זה: להחזיק את הצופה
במתח, להקפיץ אותו מכסאו מדי פעם,
ולהפתיע אותו, עד שיתוודה באזני כל:
״על זה לא הייתי מסוגל לחשוב!״
סוזאן שטרסברג המשחקת את הכיפה־האדומה
ביער הזאבים והכבשים, מבלי שתהיה
לה היכולת להבחין מי הזאב ומי הכבש,
בצורה כובשת לב, מספקת את מעט
האנושיות בסיפור בלהות מזוויע.
תדריך אלה הסרטים ה מוצגי ם ב שבו ע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:

• יוהאנה שי המלאכים (ארמון־

דויד, תל־אביב) — כומר פולני נטרף בסכיזופרניה
בנסיונו להציל עדת נזירות מצפורני
הדיבוק שדבק בנשמתן. מסה פילוסופית
קולנועית, בעלת צילומים נפלאים, אודות
היחסים בין אדם, אלוהים, והשטן.
• האמריקאית היפה (מקסים, תל-
אביב) — ראה לעיל.
• סעודה כטיפאני (אופיר, תל-
אביב) — אודרי הפבורן מקסימה כנערת
טלפון תמימה, הבונה סביבה מחיצה של
חלומות וורודים.
העולם הזה 1282

/קוצושלצבל קוצו של צבר קוצו של זנבר ק ל 1ר של

גם הפיגור הוא התלזדמות
בעוד כולנו חרדים לגורלו של יוסל׳ה, לא שמנו לב
כיצד נעלמו לנו, במשך שנת 1961 ובנסיבות מסתוריות
מאוד, קרוב לשלושת אלפים וארבע מאות איש. תגלית
זו, שרק השבוע הגיעה לתודעת הציבור, מועזעת לא רק
בעצם עובדת ההיעלמות — סוף־סוף שלושת אלפים
ארבע מאות איש זה לא דבר שהולך ברגל — אלא בקשר
הזה של שתיקה ושאננות. שהעלמות של כל בך הרבה
אנשים לא גרמה להקמת ועד־ציבורי, לא להפגנות־תלמידים־ונוער,
ואפילו לא לחדלון מעשים מצד המשטרה.
מי הם אותם ה־ 3400 איש, וכיצד נעלמו?
הכל התגלה במקרה. אחד מאנשי משרד הסעד, מהמדור
הממונה על מוסדות החינוך לילדים מפגרים, ערך עלון
מסוים לצורך מסיבת עתונאים ופתאום התברר לו,
שהחשבונות ביחס לאנשים מפגרים בשכלם אינם תואמים.
לפי סטטיסטיקה רשמית, המבוססת על נתונים שהובאו
גם מחוצלארץ, כוללת האוכלוסיה 0,003 אחוז של מפגרים
בשכלם. כלומר: שלושה דבילים ואימבצילים על כל אלף
תושבים. לפי חשבון זה, יוצא שבמדינת ישראל צריכים
להיות לפחות ששת אלפים איש מהמין הזה. אבל דא
עקא, שהמספר אינו מסתדר עם הספרים של משרד הסעד,
הכוללים בסך־הכל אלפיים שש מאות מפגרים בלבד, לפי
הפירוט הבא:
מספר הנפשות במוסדות ממשלתיים 700
מספר הנפשות במוסדות פרטיים 900
לא התקבלו לשום מוסד מחוסר מקום 1000

סה״ב 2600
אם תורידו עכשיו את המספר שהתקבל בסיכום מ־ששת
האלפים שצריכים להימצא, ישארו לנו שלושת אלפים
וארבע מאות מפגרים שנעלמו מהספרים, אך ללא ספק
קיימים באיזה שהוא מקום והשאלה היא רק — איפה?
כמובן שהמחשבה הראשונה העולה על הדעת, היא :
שהם נחטפו על־ידי חוגים דתיים קיצוניים, בשביל ללמוד
בישיבות. השערה זו מקבלת חיזוק מכמה וכמה עובדות
צדדיות. השלכת אבנים על המשטרה, הסירוב להחזיר את
שוחמכר, ההימנעות מגיוס לצה״ל, צווחות ה־שעבאס
בימות החול וסגירת הכבישים לתנועה, אינם מעשים שאפשר
לשייך אותם לפעולת מוח שפוי דווקא, אלא שכל אלה הן
רק הוכחות נסיבתיות, ועל זה בלבד אי־אפשר להתבסם.
יתכן מאוד שרק חלק מאותם נעלמים נקלט בישיבות
והשאר נטמעו בתוך קהל נורמלי.
מנקודת ראות קלינית, יתכן שיש בדבר הזה משום פתרון,
מפני שעל־ידי כך הופך המפגר בשכלו לחלק אורגני
מהחברה, ואינו זקוק יותר לאישפוז. אך מנקודת הראות
החברתית, ובעיקר הבטחונית, יש בזה משום סיכון גדול.
מפני שחלק מד,מפגרים לא רק שלא יודע להבדיל בין
ימין לשמאל, אלא גם בין טוב לרע.
אילו היתד, לני משטרה היודעת גם למצוא אנשים חטופים
או נעלמים, אפשר היה למסור את המשימה הזו לידיה. אבל
במצב הנוכחי, אין לנו ברירה אלא לגלות את המפגרים
הנעלמים בכוחות עצמנו.
קורא מדור זה, מתבקש איפוא להתבונן היטב בידידיו
ובמכריו — לגלות את הלקויים בשכלם, ולדווח עליהם ללא
דחוי למר מירומי או לגב׳ זיוה ויסמן, הפסיכולוגית של
משרד הסעד, כדי שיאשפזו אותם במוסד המתאים. הסימנים,
שעל פיהם אפשר להכיר את המפגרים, הם פשוטים
מאוד. אתי הנזונגולואידיס אפשר להכיר לפי צורתם החיצונית:
עינים מלוכסנות, מצח נמוך, גולגולת צרה ועורף
ישר. את שאר המפגרים אפשר להכיר לפי מנת שכלם.
המשמעת בין המפגרים היא בדרך כלל טובה ואין
להניח שיגלו התנגדות לאישפוזם. במקרה שכן, אל תשתמשו
בכוח, אלא בדברי שיכנוע שיאמרו בנחת. מוסדות
החינוך הקיימים לאנשים ולילדים מפגרים, הנמצאים בבעלות
משרד הסעד, הם מוסדות נעימים מאוד. ביקרתי השבוע
באחד מהם, במוסד שקמה, ברעננה, ומצאתי אותו נחמד
למראה, עם בתים יפים, דשא, עצים, צפירים ופרחים. האוכל
שם טוב (ארוחת־צהרים: מנה ראשונה — רגל קרושה,
כבד קצוץ, חזרת; מנה שניה — מרק־עוף עם כיסוני
בשר; מנה עיקרית — ברוזז צלוי, תפוחי אדמה מטוגנים,
כרובית מטוגנת, גזר אפוי, מלפפון כבוש, חסה במיץ
לימון; מנה אחרונה — סלט פירות; קינוח — קפה עם
עוגת קרם) והסגל הפדגוגי מצוין. מלמדים שם להתרחץ,
לקנח את האף, לנגן על פסנתר, לקרוא, לכתוב, לסרוג,
לבשל, לצייר את בן־גוריון ואת ביאליק ולהאכיל בהדזים.
לאוו כל האמור לעיל, אין להניח שהדבילים והאימבצי־לים,
במקרה שעוד נשאר להם קצת שכל ישר, יסרבו
לבוא ולד,רשם. הסכנה היא רק שלאנשים בעלי מנת שכל
נורמלית, יתחשק גם כן לחיות חיי אושר בלי בעיות
פרנסה. על זה אני רוצה להזהיר אותם, שיש שם מיון
מוקדם. הפסיכולוגית ויסמן בודקת כל אחד לחוד, וקובעת
לא רק את רמת המשכל, המיומנויות וההכשר שלו,
אלא גם את המצב הסוציאלי בבית. ואני לא מתאר לעצמי,
שאדם בלי כל הקוואליפיקציות הדרושות יצליח לעבור
את המסננת הזאת.

עליך להתיצב מיד ! (אם אתה שייך ל־ 3400 הנעלמים שבלעה אותם הסטטיסטיקה)

בעין בלתי מ שו חד ת
בזמן האחרון מרבים לפחד מהסכנה הסינית ויש אפילו
בדיחות על הפסימיסט והאופטימיסט, המתערבים ביניהם
איזה סיני יבוא קודם. ועוד אנחנו מספרים בדיחות, כבר
פלשו הסינים למזרח־התיכון, ואחד מהם יושב אפילו
בירושלים.
נסעתי לירושלים, במסגרת הקורסים להשתלמות בכתב
״דע את האויב״ ,לתהות על קנקנו של הסיני. כשעליתי
לקימה השניה, למסעדת מנדרין, קיבל את פני המלצר
מיכאל, שהושיב אותי ליד שולחן עם צלחות, מקלות־אכילה
ותפריט סיני כתוב עברית, שהיה מלא מטעמים
מן הסוג: צ׳ופ סואי, סרטנית מטוגנת באפונה, זנב
כריש, ביצים וירקות וברווז מבושל עם שורשי במבוק.
אחרי שטעמה מזה ומזה, ביקשתי שיראו לי את הסיני
בעצמו, מר טאנג קודאי מהונג־קונג. אף־על־פי שזה לא
היה רשום בתפריט, הביאו לפני את טאנג קודאי, חגור

סינור לבן, שנוסף על שתי עיניו המלוכסנות נחון גם
בחיוך ביישני, החושף דרך־אגב שן זהב.
י ״שלום,״ אמרתי לו.
הסיני חייך בביישנות, וקרץ לי בשן זהב.
״הוא לא מבין עברית,״ העיר לי המלצר מיכאל.
״האו דו יו דו ״ שאלתי אותו באנגלית.
הסיני חייך בביישנות, וקרץ לי בשן זהב.
״הוא לא מבין אנגלית,״ העיר לי המלצר מיכאל.
״תם מאכסט דו?״ שאלתי אותו באידיש.
הסיני חייך בביישנות, וקרץ לי בשן זהב.
״הוא לא מבין אידיש,״ העיר לי המלצר מיכאל.
״ני האו מה?״ שאלתי אותו בסינית.
הסיני חייך בביישנות, וקרץ לי בשן זהב.
״הוא לא מבין מה שאתה מדבר אליו,״ העיר לי
המלצר מיכאל.
זה שהוא לא מבין עברית, אנגלית ואידיש, אני עוד
מבין, אבל זה שהוא גם לא מבין סינית, זה כבר למעלה
המלצר מיכאל לעזרתי, ואמר שאם אני
מבינתי. כאן בא
רוצה, הוא יוכל לתווך בינינו. טרם הספקתי לענות,
ומיכאל כבר התחיל :״תאטה לומפה קוקלי טאנקי? ואיפוה
לומפה טאנקי ודאהר?״
עיניו של טאנג קתאי אורו. סוף־סוף יש עם מי לדבר.
אחרי שדיברו ככה כעשר דקות, תירגם לי מיכאל את
הסיני: הוא בא מהונג־קונג, יש לו שם שתי דברי נשים, אחת מהן שמה לו סנג 11 והיא בת ,44 והשניה
היא לי פו קום, שכתובתה — רחוב שאנהאי מספר ,53
והיא עומדת לבוא ארצה בעוד כמה שבועות, כדי לעזור
לו לבשל.
״באיזו שפה אתה מדבר אתו?״ שאלתי את מיכאל.
״איני לא יודע. אני מדבר אתו בשפה שהמצאתי מאז
שאני עובד כאן.״
״אולי תוכל לשאול אותו גם משהו על סין?״ ״אנסה,״
מיכאל, וחזר לקשקש אתה אבל הפעם לא יצא אמר מזה כלום. איצר המלים המשותף נתדלדל.
אלד, הם הסינים. עם חרוץ, קשה־עורף, שאפילו סינית
לא יודעים וזה לא מפריע להם לחיות שנתיים בארץ בלי
לדבר עם אף אחד, וכל הזמן לבשל, לבשל ולבשל. אם
כאלה לא יכבשו את העולם — אז אני כבר לא יודע
מי כן.

כה אמר טו סבראהע די
הסיני הבודד: טאנג־קוואי מהונג־יקונג

טוב שם טוב משמן טוב, אבל גם זה לא מחזיק הרבה
זמן מעמד.

במדיוה

בגדים לתינוק

משטרה

מאורלון

ה מי גיו ר מ צוו ת

14011
• רכים, עדינים, שומרים על
איכותם וצורתם לאורך ימים.
* קלים לכביסה ־ אינ ם מאבדי ם
תכונותיהם.
• מתיב שים מהר, קלים ואוריריים.

• * סיבות מצוינות מדוע

בגדי תינוק מאורלון עדיפים
ושמושיים יותר.
דרשי מוצרי אורלון בכל חנו ת
סוב ה לבגדי תינוקות.

בגדי

תינו קו ת מ אודלוו מיו צ רי ם בי שר אל
מ די ג ת

תי פ די גנג יי
גורדון לוינסון אילון

גי ל
להחלקת קמטים
בפנים ;
לסילוק שקיות
מתחת לעיניים ;
.למתיחת עור
רפוי בסנטר

[[011111ן!ו16ו!
0) 11$ [ 11)30
תכשיר מהפכני
של הביאוקוסמטי־קאי
ד״ר א. רובין.
מכיל תאים
פעילי ם.

להשיג ככתי־מרקחת וכפרפומריות כלווית פרוספקט

מכוןישרא לי ־

!ובנאים

;פתחים קורסים חדשים

שרטוט מכונות
שרטוט בנין
ארכיטקטורה
(כולל עצוב פנים ושרסוט רהיטים)
חיפה, רחוב ביאליק 17
תל׳אכיג, רחוב בלפור 6
ירושלים, רחוב הלל 6
בסמטר״ מול מלון •עדן״
סרטים והרשמה 5—7 :בערב

המפקח הבללי של משטרת ישראל, יוסף
נחמיאס! ראש אגף האירגון, ניצב אהרון
סלע! סגנו, ראש מחלקת ההדרכה ניצב־משנה
מאיר נוביק וסמל ראשון אברהם
ליבי, יצטרכו להפריש באחד הימים חלק
ממשכורתם להקמת טרקלין בידור לשוטרים.
פעולה זו לא תהיה פרי יוזמתם. אם
אמנם יתרמו הקצינים והסמל הראשון למטרד,
זו, יהיה זה כתוצאה מצוואתו של
שוטר פשוט במשטרת ישראל: אברהם
כהניו (כהנוב).
שני מפקדי הובלה. כהניו (,)57
יליד רחובות ובוגר האוניברסיטה האמריקאית
בבירות, מי שהיה אחו מפעילי ההגנה
באזור הדרום, מוכר לאלפי חיילים ששירתו
בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה וב־בריגדה
העברית, פשוט בשם: מיג׳ור כה־נוב.
הוא היה מפקדה של יחידת תובלה
.650
אולם בעוד שמפקד יחידת תובלה מקבילה,
מיג׳ור יחזקאל סחרוב, הפך עם הקסת
המדינה למפקדה של משטרת ישראל, החל
מיג׳ור כהנוב לשרת במשטרה כשוטר פשוט.
אלא שחוש המנהיגות שלו, נסיונו העשיר
ובעיקר סמכויותיו בעבר, הפריעו לו להשאר
רק שוטר פשוט. הוא הועבר מתפקיד לתפקיד,
כיוון שמפקדיו, בעלי הדרגות הנמוכות,
לא יכלו לשאת את עצותיו והתערבותו
במעשיהם.
הדברים הגיעו עד משבר, כאשר עבר
כהנוב לשרת בספריה של המטה הארצי.
הוא הגיש למפקדיו הצעה לייעול סדרי
העבודה במקום. מפקדו דחה את ההצעה.
כהגוב לא היה רגיל ליחס כזה. הוא ראה
בדחיה עוול ועלבון צורב, הגיש תלונה.
כל שלבי הדיון בתלונתו נערכו בצורה שהיתר״
לדעתו, זילזול בכבוד האדם. כך,
למשל, טען בפניו ניצב־מישנה נוביק:
״אילו לא היית שוטר מבוגר, הייתי נוהג
בך ביתר חריפות. ההצעה שלך לייעול —
כולה בילבול.״
כאשר נדחתה תלונתו, נוצרה בספריה
אוירה של לעג ובוז לשוטר הקשיש, והוא
נאלץ לבקש העברה ליחידה אחרת.
הגופה השרף. על יחס זה לא סלח
כהנוב לקציני משטרת ישראל ולמפקדיה.
הוא חיבר צוואה, בה כתב בין השאר:
״אני החתום מטה, אברהם, פייבל כהגיו
(כהנוב) ,בהיותי בדעה צלולה ומיושבת,
מצודה בזה בלב שלם ובנפש חפצה, ללא
שום אונם וכפיה:
• שגופתי תימסר לביוז־הספר לרפואה
שעל־יד האוניברסיטה העברית בירושלים,
למטרות לימוד ומחקר. לאחר שלא יהיה
בל צורך בגוסתי, אני מצווה כי זו תישרף,
באם יהיה הדבר מותר ואפשרי. באם הדבר
לא יתאפשר, מצודה אני לקבור את שארית
גופתי בקבר משותף עם אחרים, אולם בעילום
שם וללא ציון מיוחד.
• לאחר פטירת אשתי אני מצווה את
כל רכושי לקרן הנועד לשוטר ומשפחתו,
ולהקים באחד מבתי־המרגוע של משטרת־ישראל
טרקלין בידור על שם יקותיאל
קרן, אשר עשה עמי חסד רב.
• ה״ה יוסף נחמיאס, אהרון סלע,
מאיר נוביק ואברהם ליבי, או יורשיהם,
יתרמו באופן יחסי להכנסותיהם ולפי הכרתם
ומצפונם סכום שזזה לעזבון, כדי שיגאלו
מדראון עולם על אשר עוללו לי
בזמן שרותי במשטרה.
• מלבושי יחולקו בצירה הבאה: הטובים
והיפים בין בני משפחת אשתי, והשאר
בין אנשי המשטרה הנ״ל.״
בשלב זה עדיין אין הצוואה מעיקה על
תקציבם של קציני המשטרה. כהנוב, שפיר־סם
את צוואתו בחיים, ממשיך לשרת כשוטר
פשוט במשטרה.

הווי
ה פ רי האסור: בשדרות, עצר נהג
אוטובוס לפני תיבת קרטון לאריזת פרי־הדר,
נגש לסלקה מן הכביש, נדהם למצוא
בפנים פעוט בן שנתיים הניית ״
או נ ם: באילת, עשה אזרח המקום קפנדריה
במסלול הנחיתה, אילץ מטוס להפסיק נחיתתו,
לחזור ולחוג מעל לשדה־התעופה,
נעצר על־ידי המשטרה באשמת הסגת־גבול
כי עו ר ־ חמץ: בתל-אביב, נשפט
פועל נקיון, בעל שלל הרשעות קודמות, לשלוש
שנות מאסר, על גניבת ארנק שהכיל
תשע לירות, ביקש וקיבל מן השופט דחיית
ביצוע פסק־הדין עד לאחר הפסח.
העולם הזה 1282

מ חז ההש בו ע

ככה בוני ם ה מול ד ת
(או: איך להפיק מרגליות)
(ישיבח סל יורן מיסוד, בסשרדי ה־וזברה
בסונטה קרל .1וזקרופ״ה משמן
את גלגל הרולטה).
היו ״ ר: התאספנו כאן הערב, כדי
לדון בהרחבת פעולתה של קרן־היסוד.
צרכי קליטת העלית הולכים וגדלים ואין
הקומץ משביע את הארי. מפעלי
ההתיישבות של חבל לכיש וערד, אסון
הבצורת בנגב ופיחות המטבע, מטילים
על כתפינו אחריות רבה. וכשם שלא
הכזבנו עד עתה, כן לא נאכזב להבא.
היש למישהו הצעות?
] 50 היו ״ ר ( :מצביע) יש!
היו ״ ר: רשות הדיבור לסגן היושב־ראש.

] 50 הי ו ״ ר: אני מציע לשים על
האדום במקום על השחור.
היו ״ ר: למה דווקא על האדום? אני
חושב שהשחור יותר מבטיח.
] 50 היו ״ ר: החשבון שלי הוא
כזה: חמש פעמים שמנו על האדום והפסדנו.
לפי תורת הסכויים, יש תקווה
גדולה שהפעם יצא האדום.
היו ״ ר: אם חמש פעמים הפסדנו על
האדום, אז דווקא כדאי לשים על השחור.
כדאמרי אינשי: משנה מקום,
משנה מזל.
המזכיר: אולי נוותר הפעם על הצבע
ונשים על מספר? אני חושב ש־למספר
חמש יש סכויים טובים.
]50 היו ״ ר: למה דווקא חמש?
המז כי ר: יש לי הרגשה כזו.
היו ״ ר: מכירים כבר את ההרגשות
שלך. פעמיים האמנו לך והפסדנו חמישה
מיליון פראנק. אני מציע לשים על
השחור.
] 50 היו ״ ר: אדום!
המזכיר: מספר חמש!
חיו ״ ר: נצביע.
(כולם מסכיכויס. עורניס הצבעה. השחור
זנה רע בקולו של היו׳׳ר. ארבע
קולות לטובת האדום, שני קולות לטובת
מספר אמש, שני נמנעים).
היו ״ ר: בסדר, נשים על האדום.
אצל מי הכסף?

לאחר הפסקה ארוכה, שוב מצאתי
במגרה כמה קשקשות ללא כותרות. ל־אחת
מהן (הקשקשת מצד ימין) הצלחתי
ארך שהוא למצוא כותרת מתאימה והיא:

זכרה שעברה 5יתוח אפנדיציט
(מראה מקרוב)

לעומת זאת, לא

מכתביס למערכת
אני מתפלא על התמרמרות הציבור
בנוגע למשכורות הנמוכות. אני בעצמי
פועל־דחק ומרוויח לא יותר מ־ 58 לירות
לחודש, כיוון שאין עבודה בכל יום,
אלא רק פעם או פעמיים בשבוע. מזה
אני צריך לפרנס משפחה של 13 נפשות,
והנה החשבון :
אוכל (לחם) 6 לירות
שתית (עראק) 31 לירות
סה״כ 37 לירות

ב ע ריכ ת לילי גלילי

(שתיקה)

היו״ר

:אצל מי הכסף!

(שתיקה)
ח י 1״ ר ( :פונה לגיזבר) אתה הגיד
בר, לא כן?
ה5יז 0ר: אני הגיזבר, אבל אין לי
כסף בקופה. הכל מלא פתקים.
היו״ר: מה זאת אומרת, אין לך
כסף?
ה 5יזכר: אין כסף, זאת אומרת אין
כסף. אתמול הוצאתם, שלשום הוצאתם,
לפני שלשום הוצאתם. אין כסף.
היו״ר: אם אין כסף, צריך להביא
כסף. היי אתה! (מצביע על סגן היו״ר)
לך לרוטשילד וקח ממנו תרומה לבנין
הארץ( .הסגן קם ויוצא. היו״ר פונה
שוב לגיזבר) מה יש לך בקופה ב׳י
ה 5יזבר: שנים וחצי מיליון פרנק
בשביל נטיעת יער על שם רבינוביץ׳.
חיו״ר: תוציא!
ה 5יזכר: אבל רבינוביץ׳...
היו״ד: תוציא, אל תפחד. אתן לך
פתק( .רושם קבלה ומוסר לניזבר. ה־גיזבר
נותן לו את הכסף. חקרופייה
גמד בינתיים לשמן את הרולטה. היו׳׳ר
שם את כל הכסף. גלגל הרולטה מסתובב.
כולם דרוכים וקשובים. הגלגל
מסתובב, מסתובב, מסתובב, נ ע -
צ ר. הכדור נופל על שחור! הקרופייה
אוסף את הכסף ומעביר אותו לאיש
שמן במשקפי שמש, שהניח את כספו
דווקא על השחור).
היד״ר: כאשר נידפקנו — נידפקנו.
נחכה עד שיביאו את התרומה של רוטשילד

(הדלת נפתחת בחיפזון וסגן היו״ר
מופיע כשהוא נושם ונושף וסוחב אתו
תיק פור שחור).
היו״ר: הגעת בזמן. כמה חרם?
0ב] היו״ר: מיליון.
היו״ד: למה רק מיליון?
]50 היו״ר: אמר שבשביל הקמת
מרכז חקלאי בסדום זה מספיק. איפה
לשים את זה, על הצבע או על המספר?

מוזמנים משתתפים. אחד מן הסניתתפיט
בחיבור החוסר המתפרסם בעמוד זר ,.יזכה
בפרס של עשר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
ה שבוע בפרס הוא הקו רא: שולץ, נהריה.

מזה צוחקים הצרפתים

המסד יורד

הצלחתי בשום פנים ואופן למצוא כו־תרת
לקשקשת השניה (מצד שמאל)
ואני פונה בזה אל הקוראים, ממש בתחינה,
שיבואו לעזרתי ומובנה אפילו
להבטיח את הפרם של 10 לירות למי
שימציא כותרת באמת בומבה.

מזה יוצא, שאני חוסך לי כל חודש
21 לירות, שאני משקיע באיגרות־חוב
ממשלתיות צמודות דולר. זה גם מראה
שתביעת הפועלים לתוספת יוקר באמצע
השנה היא דרישה מופרזת, שתביא
את המשק לקראת חורבן סופי,
גמור ובטוח.
מי שלא יכול להתאפק ורוצה דווקא
לדרוש, שידרוש ביטול תוספת היוקר
בכלל והמשכורת המחורבנת בפרט.
(השם

ירוחם בולבול, רחובות
והכתובת שמורים בנזערבת)

ט עו ת--
לעולם צודלות*,

0גד 90/

סוף סוף נחתם הסכם החלום ב־אלג׳יריה
(חרות)
יעקב שולץ, נהריה
שלום שלום ואין חלום.

תורת ה א חוזי ם

איגוד עובדי המתיר. התכנס לדון
(על המשמר)
עזי בן־רוני, ניר עוז
טל הנושא: כיצד לחרחר ריב.
פניה לשר ההוצר (מודעה בהארץ)
א. כהן, ירושלים
הכוננה, כנראה, להשכול.
מרכז מפאי הצביע נגד תוספת־בוקר
(קול־העם)
אלמוני, תל־אביב
(יהי ערב ויהי יוקר יום שני.
המגדל התמוטט מפני שהקהל הצטער
על הבלונים (ידיעות אחרונות)
שלמה דב, תל-אביב
ואחר־כך הצטער על הפצועים.
הסורים קידמו את סירת המשטרה
בביריות (ידיעות אחרונות)
שלמה דב, תל־אביב
נפגעו ישר בגרב.

הרשו לי, כסטטיסטיקאי, להפריך את
ההשמצות שמפיצים כל מיני טיפוסים
על שר אוצרנו החביב, מר אשכול, שכאילו
הוא מזייף את האינדכס. אם נאמר
לכם שבחודש פברואר עלה האינדכס רק
ב־ 0.6נקודות, אז זה 100 אחוז נכון.
בי אם הלחם והאורז והנעליים והפודינג
והגפרורים והשמן והלקרדה והדגים המלוחים
והירקות והפירזת עלו בין עשרה
לעשרים אחוז, אז לעומת זה ירד
מחיר האוירונים, הנוצות, מחבטי הזבובים
(בגלל החורף) ,בגדי אמוראים ומקלות
אכילה סיניים, ביותר מ־35
אחוז.
כמובן שאם נעשה חשבון אריטמטי
פשוט, יצא לנו שהאינדכם עוד ירד בחודש
זה ב־ 20 אחוז ולא עלה. אבל
זה רק חשבון למראית עין. ניזון שמשקל
האוירונים, הנוצות, ובגדי האמוראים
תופס הרבה פחות נקודות בסל
המזונות מאשר לחם ואורז, יוצא שבאמת
היתד. עליה, אבל קטנה בלבד.
אילו לא חרד כל כך שר־האוצר לפרנסת
האיש הקטן, בלי ספק היה קובע מעמי
שווה בסל לכל המיצרבים. אבל
עובדה שלא עשה זאת.

ראוכן כן אכולעפיה 5רינ 0ר5

כ״ט אדר ב׳ תשכ״ב4.4,1962 ,

מספר 1282

שמעון לודיה ־
רוצח היהדומן

דופאי־נפש ישראליים
נודעים מחווים דעתם
על אישיותו שר
האסיד בפאריס

הפדטים בעבדו של
הצעיר התל־אביב
שהובילו אל הפשע