גליון 1283 מתאריך 11 באפריל 1962

ספר

1283

שנה 25

ז׳ ניסן תשכ״ב11.4,1962 ,

המחיר 65אגורה

ה נימי נ

ש ערורי ת המיליונים שלבעדמבעד הטקסטיל בנ צרת

המתנות
שבכלמתנהרגילה יש שמחיםו יש שאינםשמחים
במשקה של שטוק באריזת השי המפוארת -כולנוש מח י ם

ע7י כ1

<׳$4ו 0סי 51
דמי מנוי ל״העולם הזה״ לשנה:

• העולםה זה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
. 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע*מ, ת*א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו*ל: העולם הזה בע*מ.

בארץ ובכל ארצות העולם בדאר רגיל — 25ל״י בדאר
אויר: לארצות אירופה (כולל תורכיה) ,פרס ומושבת הכתר
עדן — 40ל* י לשנה ; לדרוס־אפריקה, חבש, ליבריה, ניגריה,
רודסיה, גאנה, אריתריאה, בורמה, סיאם והאיים הפיליפיניים
— 50ל״י לשנה ; לארצות־הברית, קנדה, קובה ומכסיקו —
60ל״י לשנה; לארצות דרום־אמריקה — 70ל״י לשנה;
לאוסטרליה וניו־זילנד — 60ל״י לשנה.

פעמיים כחודש האחרון,
עמדו הכתבים הצבאיים
במרכזן של תקריות בלתי-
נעימות. בפעם הראשונה,
היה זה כאשר נעצר אורי
דן, כתבו הצבאי של נועריב,
במשק עין־גב. דן הגיע למשק
ערב הפשיטה על נו־קייב,
כדי למלא את התפקיד
שהצבא עצמו הכשירו
למלאו: לדווח על אירוע צבאי.
הוא היה מצוייד בתעודת־עתונאי
ממשלתית, וקציני
פיקוד הצפון הבכירים הכירוהו
אישית ככתב צבאי
ותיק. הוא עבר את הביקורת
הבטחונית החלה על כל
כתב צבאי, וכחבר וועדת
הכתבים הצבאיים אף היה
אחד ממרכזי המגע השוטף
בין הצבא לבין העתונות.
ובכל זאת נעצר.
הוא רתת — ובצדק. שהרי
מעצרו, בעת מילוי תפקידו,
העלה את השאלה:
מה מעמדו של כתב צבאי?
מה ערך האמנתו?
המאורע השני, בו היו
מעורבים הכתבים הצבאיים,
היה ביטול פגישת חברי התא
עם אליעזר ליבנה, ממנו
ביקשו לשמוע פרטים על
המאבק לפירוז המרחב מנשק
גרעיני (׳העולם הזה
.)1282 ברגע האחרון ממש,
על פי התערבות גסה של
אישיות ממשלתית, נאלצה
אגודת העתונאים לבטלה.

שתי תקריות אלה
עוררו בכל חריפותה את השאלה:
מה מעמדו של הכתב
הצבאי? האם הוא רק נער־שליח
צייתני, שהצבא מטיל
עליו למסור לעתונו כתבות
מן הסוג ״אמש נערך מיפ־קד־סיום
של קורס לטבחים
פלוגתיים. במיסדר הסיום
הסביר המפקד, כי על חיילי
צה״ל להיות דרוכים בכל
עת, כדי לסכל את מזימות
האויב״?
אם כן, לשם מה מכשירים
את הכתב הצבאי על־ידי
אימונים, הרצאות, תדריכים
מקצועיים וסיורים? לשם מה
עליו לעבור בדיקה בטחו־נית
קפדנית?
כאשר החליט שמעון
פרס, לפני חודשיים, להשעות
את האמנתי שלי ככתב
צבאי, נימק דוברו את הצעד
בכך, ש״העולם הזה
כותב ברוח המנוגדת לרוח
חינוכו של צה״ל *.בשיחות
אישיות עם הכתבים
הצבאיים, הוסבר להם כי הצעד
מכוון אך ורק נגד העולם
הזח, באשר הוא העולם
הזה. אבל האם גם מעריב
״פועל בניגוד לרוח חינוכו
של צה״ל״? האם גם תא הכתבים
הצבאיים בכללותו
אינו מהימן על פרס?
או שמא מצביעות שתי
תקריות אלה על פחדם של
ראשי מערכת הבטחון, כי
דווקא הכתבים הצבאיים —
שהוכשרו ואומנו על־ידי הצבא,
והבקיאים בבעיות ה־בטחון
יגיעו למסקנות בט־חוניות
שהן לרעת עסקני
הבטחוניזם? האם זאת הסיבה
שמצרים את צעדיהם ומונעים
מהם קבלת אינפורמציה
מקיפה, ממקורות שאינם
כפופים לשמעון פרם?
דבר אחד הוכח: שכל מי
שפוגע בחופש העתונות, באמתלה
שהוא מתכוון לפגוע
בהעולס הזה בלבד, סופו
לפגוע עד מהרה בזכויותיה
של העתונות כולה.

העולם הזה 1283

מכתבים
לחיי המאבקים שבדרן•

התייצבותה של מערכת העולם הזה לימין
תובעי תוספת היוקר מהווה תמרור נוסף
בדרר התפתחותו החיובית של העתוז.
. ..ואחרון אחרון — בפרוש היענה הי״ג
לקיומה של המערבת הנוכחית — שלוחה
לה ברכה חמה לחיי המאבקים שנדרר.
יובל רותם, ירושלים
הנני קורא ותיק, שמבחינה פוליטית
מזדהה עם אנשי מפא״י, אולם נמנה על
אחת ממפלגות הפועלים האחרות (לא הקומוניסטית).
מקריאת
העולם הזה בשנים האחרונות
הוברר לי, שמשימת העתון למצוא אה
הפסול במפלגה, או בקואליציה השלטת, או
למצוא את הפסול בכל חברה, נוף, או פרט
ולהתריע על כד לפני הציבור.
נכון, וזוהי דעתי הכנה, צדיר שיהיה עתיז
כזד. אבל רקלהראותאת השלילה אי:
זה מספיק.
ב. א ,.תל־אביב
זמן רב מתכונן אני להביע לכם את תודתי
העמוקה על כל החיוב שבהעולם הזה —
על השלילה אפשר להתווכח.
אני רוצח להודות לכם על הרעיון השמי,
על הוקעת המדיניות השחורה של ממשלות
בן־נוריוניות, על נילוי הרקבון בחוגי הממשלה
(דיין נגד פרם) ,עבור נילוי השקר
במשפט אהרונצ׳יק כהן, נילוי משלוחי העוז
ים לאנגולה ועל מאבקכם נגד יוק סתימת
הפה.
למרוח שהעולם הזה אינו מייצג תנועה
פוליטית מגובשת עם פרוגרמה ברורה —
אני רואה בו כוח לוחם. יישר כ!חכם!
איצקוביץ גדליהו בן־יעקב, ענו

שעדיים בפאריס

לפני כמה שבועות שלחתי לכם מכתב נגד
הישערים האחוריים שלכם. נא לראות מכתב
זה כמבוטל.
מה ששינה אח דעתי, זה מאמר שפורסם
בגליו! האחרון של השבועון הצרפתי ״ל״
אכספרס״ ,המגנה בחריפות את השבועונים
המצויירים הצרפתיים. שבועונים אלה, ובראשם
השבועון רב-התפוצה .,מאץ׳ ״,הופיעו

61^ 11£8א1£5 8£

יזכה בוודאי ל״עלי־דפנה״ טהבוסים הפוליטיים
...אכן, משלים את עצמם הבוסים
של מדינתנו בחשבם שיצליחו להפריד
בין שבועון העולם הזה לבין צה״ל ...
רוחמה אפטיקר, ראשון־לציון

נערת החלומות

נערת החודש האחרונה, יעל גורפינקל
(העולם הזה ,)1281 היא בערר כמו חלום
חיי, האופי, ררד המחשבה
ואורח החיים
׳עלה — קוסמים

אילו היו גערות
מסוגה שולטות ב־דיזנגוף,
אותו רחוב
בו שולטות נערות
הזוהר, היו חיינו
יותר בריאים ונעימים.
מהי
הכתובת ה־מדוייקת
של הסטודיו
לקרמיקה שלה?
דני ברנשטיין,
תל־אביב
שמחנו להכיר את
גו ר סינ ק ל
נערת מארס, יעל.
נדמה לי שבחרתם בה בגלל העיסוק המעניין
שלה — עיצוב בקרמיקה. אם כר —
מדוע הראיתם כמעט רק אותה ולא הדגשתם
את עבודותיה? היא באמת נהמדה, אד
מעניין לראות גם כלי קרמיקה שהיא עשתה.
יצחק רונן, תל־אביב

אלטרנטיבה לזקן ז

תור מעקב מתמיד אחרי מאמרי הביקורת
של העורר הראשי על השלטון במדינה,
אותו הוא כינה לא פעם כשלטון אם,.
הצוער אט־אט לקראת רודנות, עלה בדעתי
כי אמת לא מבוטלת טמונה בדבריו. וכי
מעוף ראייתו לגבי הבאות הנו בעל סיכויים
להגיע, בעטיו של הזמן, לידי מימוש.
או יותר מאשר מטרידה אותי העובדה
כשלעצמה, מטרידתני המסקנה אליה חייב
הקורא־האזרח להגיע, והיא: הקיימת אלטרנטיבה
נאותה לאישיותי
ההיסטוריה מוכיחה כי שלטון דימוקרט
זקוק יותר מכל למנהיגות חזקה ...אני
מאמינה שאפילו אורי אבנרי, שהעניק לבך
נוריון לא פעם את התואר של ״זקן קשוח ,
מאמין שהוא הנו דוגמא של מנהיג חז ק...
האם רואה אבנרי כיום במדינתנו אישיות
חזקה, אשר יהיה בכוחה להוות אלטרנטיבה
~דנף לוו
משוכנעתתי ״,
אני ו5ם ל
המתדרדרת?זק ׳״
מתאימה לאיתי - שיש קרטית
עמדה מגובשת בנדון, והייתי רוצה שיסביר
אותה באופן חד-משמעי לי, ולעוד מספר לא

מבוטל של קוראים.
חל־אביב
ו ״ויזואלי.

שער ״מאץ ,״31.3.52 ,
באותו שבוע כשעל שעריהם תמונת גריים
קלי. היה זה באותו שבוע בו פרצה המלחמה
ביו הצבא הצרפתי והאראה־אם, וניסכו
מאות אנשים.
דוגמה זו שיכנעה אותי ששיטת שני־השערים
שלכם נבונה מאד. כי כר אתם
יכולים להקדיש את השער האחורי לנושא
הדרוש לתפוצה המונית, כמו ״מאץ־״ ,ובאותו
זמן להקדיש את השער הראשי למאורע
המדיני העיקרי של השבוע, כטו ״ל׳אכס־פרס״.
דויד
שפירא, חיפה
שער השבועון הפאריסאי מאץ׳ בשבוע
של מרד האו־אה־אם — ראה תמונה.

עוד על נוקייס

עתון ״דבר״ מוסר, שביום — 10.3.62
כל-מר שבוע לפני הפשיטה הישראלית האחרונה,
הודיע מטה או״ם על רצונו להקים
נקודת תצפית נוספת בגרה המזרחית של
הכינרת, בקרבת הכפר הערבי אל־קורסי.
דבר זה היה מכביד מאד — ואולי אף
מונע — את הפעולות התוקפניות של הסורים,
אשר בגללן בא המיבצע הישראלי.
אם כן, למה לא חיכתה הממשלה עד הקמת
הנקודה של הא-״ם
מ. שידלובסקי, ירושלים
הזדעזעתי עד עמקי נפשי בקראי את מכתבה
של רחל דור (העולם הזה )1281 שדרשה
מן המערכת שלא לכתוב בכלל על פעו־לת־התגמול
האחרונה.
אחד הדברים הראויים לציון מבין פעולות
מערכת העולם הזה, הוא גילוי ״המסורת
הקדושה״ (העולם הזה .)1281 ברכה
תבוא עליכם דווקא בגלל פירסום שירי
ההלל, אשר כל מלח ומלה שלהם ממש קולעת
למטרה.
אינני מבינה כיצד מעזה מרת דור לעוץ
למערכת עצה כזאת, וכי מרוע שלא יכתנו?
האם כל זה צריך להשמר בסוד? האם נם
זו ״פרשה מדוע לא לכתוב כיצד
מעז רב־סרז, המכבד את עצמו, לעורר שע־רוריה
פרועה בשעת לוויתו של אחד מחללי
הכינרת?
צודק אורי אבנרי בזה, שאותו קצין
העולם הזה 1285

המחזור החוזר

זמן רב כירסמתי את הספק בלבי אם
לפנות אליכם. אבל בסופו של דבר אמרתי
יאללה, לא עכברא גנב, אלא חורא גנב:
אם יאשימו אתכם
על קשרים עם סוכן
זר, אז אני הוא שהתקשרתי
אתכם ולא
אתם אתי.
ולעצם העניין, שלא
יחשבו כל ה־שמנרריקים
למיניהם
שכיוון שנעלמתי —
משמע נפטרתי. להווי
ידוע שהשלישי
משמאל, שורה שניה
זה אני ורק אני.
ובל יעז כל עכבר־פרחי
לייחס את
זהותי לעצמו. חכו,
חכו עד שיהיה שלום
ואנחנו נחזור, חביבי!
עכבר־אל־יום,
קהיר
אינשאללה !

כריתת עצי הזית

אני פינה אליכם בתור קורא קבוע של
העולם חזה, מתיד רגשות של כבוד לעמי
דחכם התקיפה כלפי שחיתות ודיכוי בכל
מקום.
הנני תושב כפר ראמה, השוכן בצפון
הארץ וידוע בטיב מוצרו העיקרי — שטר
זית וזיתים. אולם היום עומדת ראמה בפני
סכנה של חיסול מטעי הזית שלה. כד רוצה
שר החקלאות. כפר שלם עומד על־סף ההתמוטטות.
בפר
ראמה קורא לעזרה, ומושיט את
היד לכל שוחר דימוקרטיה ודו־קיום. כפר
ראמה רוצה שהציבור ידע את האמת.
עיסה חלף, ראמה

ןופים -

ח 7ן1 1

ארו

אשכול -בול

שר האוצר הפד בעקבות הפיחות ל״שר
טולידאנו״ במהדורה חדשה. וזאת לפחות
^א: בין אלפי הסטודנטים הישראליים בניו
יורק המפליגים בבדיחות, שהדמות המרכזית
שלהן היא תמיר השר אשכול.
והרי לכם הלצה אחת לדוגמא: אשכול
היה כה גאה מרעיון הפיחות, ער שפנה
לשר הדואר בבקשה לצייר את דיוקנו על
בול מיוחד שיוצא לכבוד המדיניות הכלכלית
החדשה. לאחר ששר הדואר מילא את בק־שתו,
ניגש אשכול לפקיד, בסניף הדואר
הקרוב, ושאל :״נו, מה מצב הבול החדש?״
אגיד לד,״ השיב הפקיד לתומו ,״הכל היה
בסדר, אילמלא זה שהבול לא נדבק.״ ״וכי
מדוע זה?״ תמה אשכול .״פשוט,״ ענה
איש שיחו ,״כולם מושיטים לשון לצד
ישראל חבצלת, ניו-יורק
והזקן הארוך לא מפריע להם?

תעודת אישור עם

7דמ > ד ה

הנה ערובה שהמוצר
הוא מתוצרת

פ קי די ם .

רג ע!
אם אתה מעוניין בקשרים עם
אספני בולים, מטבעות ומזכרות
מכל ארצות תבל ובכלל — אם
אתה מעוניין להתכתב עם בני
ארצות חוץ מכל הגילים — התקשר
עוד היום עם ״ישראל״,
המכון להתכתבות בינלאומית, תל־אביב,
ת .ד , 11015 .וצרף 20
אגורה עבור פרוספקט•

תלמידים1
פ ט דדג מי ם 1
הרשמו עוד היום ל קו רסה חדז* ל*
קצרנות עכרית ו /או אנגלית
;שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולסן גרג.) 0 8 £ 0 0 ( -
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־יאביב: רחוב גורדון .5
היסח: בבית־הססר ״במעלה*,
דחוב שמריהו לוין .30

הצ לחה

מ וב טחת !

במדינה
העם
דח ש ר ניסן
ים כינרת — מהו?
דברים שונים — לאנשים שונים.
לקצינים ישראליים וסוריים: בעייה סאק-
טית על גבי מפה טופוגראפית. לחברי מד
עצת־הבטחון: נושא לנאומים, המאפשר לצבור
מעט הון פוליטי. לדייגים: פרנסה
קשה. לזוג נאהבים: מסגרת מתאימה במיוחד
לבילוי ערב־אהבה, לאורו הכסוף של
ירח ניסן העולה.
אולם לישראלים רבים, היה השבוע ים־
כינרת אחד מן היעדים הרבים הבאים בחשבון
לבילוי סוף־שבוע או פיקניק בחיק
הטבע. כמו בכל שנה לקראת פסח, גברה
המשיכה המסורתית של נוף המולדת.
רבבות צעדו בו במאורגן, במסגרת הפולחן
הדתי־כמעט של הצעדה. אלפים נעו בו
במכוניות קטנות ובמשאיות כבדות, עלו
לפיסגת המצדה, קפצו לבריכות הטבעיות
של עין־גדי והסחנה, טיפסו בהרי הגליל.
שמש אביבית זרחה בשמי הארץ, חיממה
מחדש את האופטימיות הטבעית של האדם
הישראלי. הוא ידע כי השמים הפוליטיים
מתקררים, כי בעיות פנימיות וחיצוניות
יטרידו את מנוחתו. אך מול הרי הנגב וגלי
הכינרת, נדמה היה — איך שהוא — שאין
הן חשובות כל־כך.

מדיניות
אנ א טו מי השד גינוי

ההנך צפוי לקרחת?
האם שערך נושר?
הצטרף לאלפים שנוכחו ביעילותו של
אליקסיר מוצר של הביאוקוסמטיקאי ד״ר א. רובין
להשיג בבתי־המרקחת והפרפומריות

נשק התעמולה מסוכן לבעליו. כי תמיד
קיימת הסכנה שהתועמלן ישכנע קודם כל
את עצמו, תחת לשכנע את הזולת. כאשר
קורה הדבר, מאבד התועמלן בהדרגה את
הקשר עם המציאות הסובבת אותו. במקרים
קיצוניים נדמה לו כי העולם כולו מתנכל

סכנה מעין זו איימה, השבוע, על מנהלי
התעמולה הרשמית של ישראל. הם היו
כה משוכנעים מדברי עצמם, עד כי היו
בטוחים כי כל מדינות העולם קשרו קשר
זדוני כדי לסלף את המציאות ולפגוע בישראל.

אחרת, איך אפשר היה להבין את החלטת
מועצת־הבטחון, שגינתה את ישראל
בחריפות, מבלי לומר מלה רעה על סוריה
המרשעת (ראה הנידון)? מאחר שכל ילד
בישראל יודע כי ישראל רק התגוננה, וש־סוריה
היא שפתחה בהתקפה ללא כל הצדקה,
לא היה הסבר לתופעה זו — פרט
לציניות התהומית של המעצמות, שמכרו
את ישראל לערבים.
ריבונו של הים. לאמיתו של דבר,
היו הדברים רחוקים מלהיות כה פשוטים.
אמנם מושפעות חברותי מועצת־הבטחון משיקולים
מדיניים אנוכיים, אך הן לא היו
נוהגות כפי שנהגו אילו היתר, צידקת
ישראל כה ברורה.
לפי התעמולה הישראלית הרשמית, כל
עניין הכינרת הוא מאבק פשוט על הריבונות
הישראלית. הסורים פגעו בריבונות
זו, ועל ישראל היה להנחית מכה נגדית,
כדי להוכיח שאינה מוותרת על ריבונותה.
טענה זו שיכנעה ישראלים רבים — אך
רק מעטים מן המדינאים הזרים. כי סוריה
מעולם לא טענה לריבונות על הכינרת.
השבוי הסורי, שנלכד בפעולת נוקייב, אף
סיפר לשוביו כי נאסר על החיילים הסורים
להתרחץ בכינרת, מפאת היותו שטח ישראלי.
דייג
כמים מעורפלים. בעיני זרים,
שונה מהות הסיכסוך לגמרי. הם רואים בו
סיכסוך־דייג נישן, בו מסתמכים שני הצדדים
על טענות משפטיות מסובכות ביותר
(העולם הזה ,)1281 אשר רק משפטנים
מנוסים יוכלו לבררן אתרי בדיקה
ארוכה. תנועת סירות־המשמר הישראליות
בים־כינרת, שהוא ״איזור הגנה״ ,מעוררת
אף היא שאלות משפטיות מעורפלות.
על כן נוטה העולם להתייחם בסלחנות
לתקריות מקומיות הקשורות בדייג ובאיזו־רים
המפורזים. תקריות כאלה אינן מעוררות
רעש — הן עניין שבשיגרה.
ליחס שונה לגמרי זכתה ההתקפה של
צה״ל על מוצב נוקייב. בעת ביצוע משימתם
עברו חיילי צה״ל בשטח סורי, והתקיפו
מוצב הנמצא בעיקרו בשטח סוריה. עובדות
אלה אינן נתונות בספק, מאחר שפורסמו
במפה דווקא בבטאון של צה״ל עצמו.
מסורת ההגנה. בעוד שבעיני התעמולה
הישראלית, מוביל קו ישר מתקריות־הדייג
אל התקפת־נוקייב, הרי בעיני זרים
אלה שני דברים שונים לגמרי, שמקומם

במישורים שונים. התקריות היו סיכסוך
מקומי מצער. ההתקפה היתד, פעולה ממלב־תית־צבאית
יזומה, התקפה של מדינה על
מדינה.
״פעולת התגמול״ היא המצאה ישראלית
מובהקת, שמקורה בתקופה הטרום־מדינתית,
כאשר כיתות ההגנה פשטו על כפרים ערביים
כתגמול על מעשה־רצח. מזה שני
דורות לפחות אין שיטה זו נהוגה בין
מדינות. שום מוסד בינלאומי אינו יכול
להכיר בה, מבלי לחולל שינוי עצום לרעה
ביחסים בין המעצמות.
במקרה נוקייב רואים המדינאים הזרים
את הפעולה בעין זועמת במיוחד, כי ישראל
לא נקטה שום שיטה בינלאומית מקובלת
כדי להתלונן על ״ההתגרות הסורית״.
היא לא ביקשה לכנס את מועצת־הבטחון
לדיון על התקריות. מעולם לא נקטה בשום
יוזמה משפטית לבירור זכויות־הדייג השנו־יות־במחלוקת.
הפעולה באה במפתיע, ולדעת
מדינאים זרים — ללא הצדקה.
פירה כים. חולשת העמדה הישראלית
מתגלה ביתר חריפות בתגובתה על הצעות
מנגנון או״ם.
הגנרל פון־הורן הציע להשיק בכינרת
סירת־משמר של האו״ם, שתבטיח את שלוות
הדייגים. ממשלת ישראל מתנגדת לכך, בטענה
כי הדבר יפגע בריבונותה על הכינרת.
בעיני המדינאים הזרים, זוהי מענה
תמוהה ביותר. כי בשום מקום בעולם אין
משקיפי או״ם פוגעים בריבונות המדינות
בהן הם פועלים. כך, למשל, אין נוכחותם
של 5000 חיילי האו״ם ברצועת־עזה פוגעת
במאומה בריבונות המצרית בשטח זה, ומצריים
זכאית בכל רגע לדרוש את סילוקם.
כמו במקרים דומים, חושדים המדינאים
כי טענת ישראל אינה כנה, וכי חיסול
התקריות׳ הקטנות אינו המטרה המדינית
העיקרית של ישראל כלל ועיקר. טענה זו
היא שגרמה לחריפות עמדתם של נציגי
ארצות־הברית ובנות־בריתה.
הזילזול כאו״ם־־שמום. אפשר לחלוק
על עמדת כל אחת מחברות מועצת־ד,בטחון,
ולהתנגד בחריפות להחלטתה. אולם
איוולת היא להעמיד פנים כאילו פעלו
כולן מתוך קנונייה אנטי־ישראלית זדונית.
הצדק בפרשת הכינרת רחוק מלהיות חד־צדדי
ומעל לכל ויכוח.
דבר אחד ברור: כמו במקרים רבים,
כאשר התנהלה מדיניות־ישראל על־ידי נערי־החצר
של בן־גוריון, לקתה ההכנה המדינית
וד,תעמולתית גם בפרשה זו בחוסר־כשרון
מדהים. הזילזול באו״ם־שמום עבר
אליהם בירושה. משום־מה סבורים צעירים
בלתי־מנוסים אלה, כמו רבם, כי אפשר
לטמטם את דעת־הקהל הזרה כפי שאפשר,
לדעתם, לשכנע את דעת־הקהל הישראלית׳,
על־ידי מטר של שידורי־רדיו והודעות עתו־נאיות

לרוע המזל, הם מצליחים בינתיים רק
לשכנע את עצמם.

בדיס 1טיו 11טיס
הפרט החשוב ביותר בדיוני מועצת־ר,בטחון
(ראה לעיל) הוא הקו של נציג
צרפת.
היו ימים, כאשר היה זה מובן מאליו
כי בדיון כזה יטיל נציג צרפת ויטו על
החלטה אנטי־ישראלית מובהקת. אך ימים
אלה עברו זה מכבר. כבר בדיון על בעיית
הפליטים הסתייג הנציג הצרפתי מן הקו
הישראלי. השבוע נימנע מהצבעה — דבר
שהפך את הגינוי להחלטה פה־אחד.
יומיים לפני כן הפסיקה מצריים במפתיע
את המשפט נגד ארבעת הדיפלומטים הצרפתיים
שנאשמו בריגול, החזירה אותם
לפאריס. היתד, זאת הפגנה דרמתית, בעלת
משמעות ברורה: נשיא רע״ם מבקש לשכנע
את צרפת, למחרת השלום האלג׳ירי, להתקרב
למחנה הערבי, לנטוש אתי ישראל.
נוכח התפתחות זו, שוררת בירושלים
פסימיות גלוייה. מדי פעם מתפרסמת בעתוני
ישראל ידיעה כי ״לא יחול שינוי בידידות
צרפת־ישראל״ .אך המציאות ברורה
גם למנהלי המדיניות הישראלית: לישראל
שוב אין מה להציע לצרפת.
ואילו הצרפתים, יותר מכל מדינה אחרת
ביבשת אירופה, מאמינים שיש לנהל מדיניות
— כמו אהבה — ״בלי סנטימנטים״.

יחסים מרחביים
היטלדליד הני לו ס
אחת האגדות הנפוצות ביותר בישראל
היא, כי בקאהיר יושבת׳ חבורה של נאצים
(המשך בענזוד )6

העולם הזה 1283

היתה שיגרתית, טבעית, במעט מובנת־מאליה.
לפני תריכר שנים היתר. ידיעה כזאת מעוררת תמיהה
או גיחוך. אולם מאז אירעו מאורעות רבים.
תת־מיקלעים מדגם עוזי נתגלו במקומות שונים —
ותמיד במקומות הלא־נכונים, תמיד בידי מדכאים, אף לא
פעם אחת בידי מדוכאים. שום איש בעולם אינו מאושר
מחימושה־מחדש של גרמניה — אך ראש ממשלת ישראל
נתן לה תעודת־הכשר בלתי־מסוייגת. מלחמות־שיחרור סערו
בעולם, מקפריסין ועד אלג׳יריה — ותמיד התייצבה ישראל
בצד המשעבד, עד לרגע האחרון.
* <6ועצת ״ בטחון של האומות המאוחדות גינתה בחרי^
/פות רבה את מדיניות ישראל. היא הציגה אותה,
למעשה, כמזזרחרת־מלחמה וכמפירת־שלום כרונית.
דעת־הקהל הישראלית לא תזדעזע מן הגינוי הזה. ישראל
כבר גונתה פעמים רבות, והדבר לא הביא לה נזק ניכר
לעין. עוד גינוי אחד לא ישנה דבר.
מבחינה מסויימת, זוהי תגובה מוצדקת. מועצת־הבטחון
אינה מוסד משפטי א־בייקטיבי, הדן על פי חוקי המוסר.
היא מוסד פוליטי, הכפוף לשיקולים פוליטיים. היא מחליטה
לפי האינטרס המדיני של חברותיה.
כל זד, נכון. ובכל זאת —

עצם קיומה של ישראל אינו תלוי כדעת
הזולת. אולם בל בעיות קיומה יהיו חמורות
עד אין שיעור אם נאבד אהדת הזולת.
על כן חייבים אנחנו לשאול את עצמנו, מדי פעם: איך
נראית המדינה בעיני העולם? מה דמותה בעיני האדם
הפשוט בלונדון ובלוס־אנג׳לס, בלימה ובלאגוס?
האשפים של שדרות מאדיסון, מישכנם של אילי הפירסומת
ס 881ס? .היינו:
בניו־יורק, יצרו את המושג

הוא הדין לגבי התגובות שעוררו פעולות־התגמול שקדמו
למיבצע — הזעזוע מקיביה, התמיהה על עזה, מורת־הרוח
על חוסאן וקלקיליה וד,כינרת. הישראלי הממוצע ראה את
הצד הצבאי של פעולות אלה, את גבורת החיילים, את
יעילות המפקדים. אולם האדם הממוצע בעולם ראה מדינה
המגיבה ביריית־תותח על פגיעה של רוגטקה. אט־אט
נוצרה תמונה של ישראל תוקפנית, מיליטריסטית, שוחרת־דם,
מחרחרת מלחמה. לא קשה היה לממשלות לסרב לספק
נשק למדינה שנצטיירה כך. ולא קשה לעורר חשד עמוק
לגבי תוכניותיה האטומיות.

4הודי הגטו חיו בפחד מתמיד מפני ״מה יאמרו הגויים״.
׳ כל ישראל היו ערבים זה לזה, ופשעו של אחד היה
פוגע בשמו הטוב של הכלל. הכלל היה חלש ותלוי בחסד
הגויים. מכאן באה השאיפה החולנית לשאת חן בכל הנסיבות
ובכל מחיר. דעתם של ״הגויים״ נעשתה חשובה יותר
מן ההכרעה הפנימית של הקהילה.
מדינת ישראל נרפאה ממחלה זו במידה רבה. לעתים
נראה כי אכן הגענו אל הקצה השני.

החלטת־הגינוי של השבוע ניתנת להבנה רק
על רקע תמונה זו. היא תוצאת מישקע של
שנים. עדלי סטיבנסון לא היה מעז לנהוג בד,
והוא לא היה זוכה לתמיכת יתר המדינות,
לולא ידע בי דעת-הקהל העולמית שוב לא
תזדעק לעזרת ישראל.

במקום ״מה יאמרו הגויים״ באה התעלמות
גמורה מדעת העולם. התעלמות זו הפבה, בעיני
רבים, חובה לאומית ומידה גברית.
מה הטעם בעצמאות אם איננו יכולים לצפצף על כל
העולם? לשם מה כבשנו ארץ והקמנו מדינה, אם איננו
מוכנים להגיד סוף־סוף לגויים, אחרי אלפיים שנה :״לכו
לעזאזל?״ וכל אותם המטיפים להתחשבות בדעת העמים —
האם אין הם נושאי המחלה היהודית, יורשי תסביך־
הנחיתות הקולקטיבי של האבות?

העתונים החשוכים כיותר בעולם המערבי
השתמשו, לגבי ממשלת ישראל, כמונחים
״טוטאליטרית״ ,״רודנית״ ,״מחסלת חופש
האזרח״ ,״סותמת פי העתונות״.

ן ! עליונות הם היינו הך, סימפטומים לאותה מחלה.

אם בן, יתבן בי אין הבדל מהותי כין ״מה
יאמרו הגויים״ לבין ״שישקו לנו״ .שניהם
מעידים על אי־הבושר למצוא את היחס הנבון
אל חכרת העמים. יתבן בי הפסוק השני אף
מסובן יותר.

ושוב: לפני תריסר שנים, לא היה מעז איש להשתמש
בשמות־תואר כאלה לגבי ממשלת מדינת־היהודים. הדבר
פשוט לא היה עולה על הדעת. ואילו עתה פורסמו לא
בארץ אחת, ולא בעתון אחד, ולא בבטאונים קלוקלים.

הצעת־חוק אחת, ולוא גם המתועבת כיותר,
לא היתה יבולה לעורר תגובה כזאת, לולא
היוותה רק גולת-בותרת לשורה ארובה של
התרשמויות קודמות.

מחרת מיכצע נוקייב פירסם היומון הפאריסאי

כי בעולם של ימינו, שום עם אינו שוכן לבדד — לא
כל שכן עם קטן. כל מעשה לאומי נעשה לעיני מאות
מיליונים סביב כדור־הארץ. העתונות, הרדיו, הטלביזיה,
מתארים אותו לעיני המונים בלתי־ספורים.
המונים אלה שוב אינם פאסיביים. הם מורכבים מאזרחים
אקטיביים, הבוחרים בממשלות. הממשלות עצמן כפופות
לדעת אזרחיהן. בדמוקרטיה כבדיקטטורה, במישרין או
בעקיפין — תמיד נאלצת הממשלה להתחשב, איכשהו,
בדעת הקהל שלה.

/לה־מונד, אחד משלושת העתונים החשובים ביותר
בעולם, מאמר שהכיל את הקטע הבא :
״מנהיגי ישראל יבקשו ללא ספק לנצל את תקריות־הגבול
האחרונות כדי לבצר את ה,חזית הפנימית /שבחודשים
האחרונים יש בה נטייה של התרופפות. מאחר שהסכנה
החיצונית קהתה בשנים האחרונות, נתרבו התביעות,
השביתות וההפגנות הסוערות של שכבות־פועלים שונות,
על אף אזהרות הממשלה ובניגוד להסתדרות.״

החבם התנ״בי אמר :״טוב שם טוב משמן
טוב״ .בימינו נבון הדבר גם לגבי מדינות.

זהו אחד הפאראדובסים הטבועים במהותו
של המישטר הקיים.
מישטר זה הקים משק התלוי כל־כולו בזרם מתמיד של
הון מן החוץ. חלק מהון זה בא מכיסי התורמים היהודיים
— ועל כן תלויה ישראל בדעתם של התורמים ושל
סביבתם. חלק שני בא מכיסי ממשלות — ועל כן תלויה
ישראל בדעת משלמי־המיסים של ממשלות אלה.
מבחינה מדינית, יצר מישטר זה מציאות של מדינה־במצור,
מדינה המוקפת אויבים מכל עבריה, שאין לה אף
בן־ברית אמיתי אחד, העומדת במירוץ־חימוש מתמיד.
מדינה כזאת תלוייה תלות רבה בדעת־הקהל העולמית. כי
רק זו יכולה להכריח את הממשלות הזרות לעזור לישראל
בניגוד לאינטרסים שלהן, לספק לה נשק בניגוד לרצונן.

* * מיטלת ישראל הופתעה לחלוטין מן התגובה
^ /ה מו חצת של עתוני העולם הדמוקראטי על הצעת
חוק לשון הרע.

זוהי גייטה מקובלת. היא העלתה לגדולה את
האיש המגלם אותה: דויד בן־גוריון.

יי* פשיבודוגים טוענים כי תסביך־נחיתות ותסביר

מדינה בעלת שם טוב יכולה להשפיע על אזרחי מדינה
אחרת, ובצורה זו להכריח את ממשלתם למלא אחרי
בקשותיה. מדינה בעלת שם רע אינה יכולה לקוזת לעזרת
ממשלה שניה גם כשזו עצמה רוצה בכך — כי היא תחשוש
מפני תגובת אזרחיה. על כן, מוציאה כל מדינה סכומים
אדירים על תעמולתה הבינלאומית.
דוגמה מאלפת ביותר ניתנה לעולם לאחרונה על־ידי דרום
אפריקה, שהשניאה את עצמה על דעת־הקהל הטובה בעולם
כולו. ממשלות רבות (ובכללן ממשלת ישראל) נאלצות
לנזוף בה ואף להחרימה — למרות שמבחינת האינטרס
הקר יתכן והיה כדאי להן לנהוג לגמרי אחרת.

** ין בל מדינות העולם, אין מדינה הזקוקה לשם טוב
,. 2יותר ממדינת ישראל. גרם לכך דווקא מישטרו של אותו
דויד בן־גוריון, המייעץ לנו לצפצף על דעת הגויים.

ה ו נות של נצחונות צבאיים מזהירים. בעיני האדם הרגיל
בעולם הוא מעלה תמונה שונה לגמרי: התקפה זדונית
של שתי מעצמות קולוניאליות על מצריים החלשה —
התקפה בד, נראתה ישראל כפרובוקסורית וכשותפה־לפשע.

השאלה אינה: האם זו תמונה נבונה? השאלה
היא: מדוע נוצרה תמונה כזאת?

ובבל זאת טעות גדולה היא להתעלם מן
ההשפעה של החלטה זו.

ושוב -לא ניבנס באן לסיבות. חשוב הוא
כי העולם התרגל לראות את ישראל בחכרה
זו, כמצב ז ה. ובמו במשל המפורסם אודות
הזרזיר והעורב, נידונה ישראל על פי ידידיה.

ץ* יבצע סיני מעלה לנגד עיני הישראלי הממוצע זכרו
דומני
שזהו הקטע הנורא כיותר שפורסם
אי-פעס על ישראל כעתון חשוב, אחראי ואובייקטיבי.
הוא אומר, בלשון ברורה, שממשלת
ישראל פעלה בפי שפעלה על הגבול -ללא
ספק -בדי להסיח את דעת ההמונים מן
הבעיות הפנימיות.

דויד בן־גורהן: בנז\־ ידה עשה
הדמות הציבורית, התמונה המצטיירת אוטומטית בעיני
הציבור לשמע שמו של אדם או חברה.
מהו ה־ 881€ 1^ 0 £ס? של ישראל?
ףקףלףל
*מים מעטים לפני חתימת חוזה־השלום באוויאן, העניק
* דובר האו־אה־אס ראיון לכתב בריטי. המנהיג הפאשיסטי
הסביר, כי אירגונו יקים מדינה עצמאית באלג׳יריה, וכי
זו תזכה לעזרתי ״ישראל, פורטוגל, בלגיה ודרום־אפריקה.״
לא היתד, זאת הכרזה ראשונה מסוגה. עוד בימי מרד
הגנרלים באלג׳יריה הודיעו הקצינים — כולם אנשי הימין
הקיצוני — שהם סומכים על עזרת ישראל.
לא נבדוק כרגע באיזו מידה היתה תקווה זאת מוצדקת,
ומה היה מקורה. לגבי ניתוח זה חשוב רק פרט אחד:

חבורה פאשיסטית מובהקת, ששמה כלבד
מעורר תיעוב ברחבי העולם, ראתה בישראל
כת-ברית טבעית בצאתה למסע רציחות המוניות.
ועתוני העולם הדפיסו ידיעה זו באילו

מאת
על נגד
דעת

זהו בדיוק מד, שאמרנו אנחנו במשך דור שלם
האפנדים הערביים — שהם מסיתים את ההמונים
המפעל הציוני וגורמים לשפיכת־דם, כדי להסיח את
ההמונים מן הדיכוי הפנימי. עתה הסתובב הגלגל
והאשמה מחרידה זו מוטחת בפני ממשלת ישראל.

ץ* אשר נולדה מדינת־ישראל, היה לה סספס?
יחיד־במינו. היא דמתה כמעט לממלכת־מלא־

כים: מדינה קטנה ואמיצה של נרדפי־חרב, פליטי הרשע
של כל התקופות, ניצולי הזוועה הנאצית, שהפכו חלוצים
מפריחי־שממה, שעמדו בגבורה מול התקפת ״שבע מדינות
ערב״ ,ושפניהם עתה לשלום, לחרות ולקידמה.
מתמונה זו נשאר אך מעט. שרידיה עוד קיימים פה
יושם, ביחוד בארצות הזוכרות את זוועות הנאצים. זהו רקע
ידידותן של מדינות כמו שבדיה והולנד. אך התמונה
נמוגה ומיטשטשת, ובמקומה באה התמונה החדשה, האחרת.

מבל עוונות המישטר הכן-גוריוני, יתבן שזה
העוון המחפיר ביותר: שבשלוש-עשרה שניים
קצרות כיזכז הון עצום של אהדה ורצון־טוב.

או ד *

א בנ ר *

וייי פי ת

כ 5הזכויות ״;.ם•,רוח

ס הגבול הסורי לא יחזור למצב של שקט. למרות החלטת
מ! עצת הבטחון (ואולי בגללה) ,יוסיפו מחוללי המאורעות האחרונים לחמס
את האווירה, דבר העשוי לגרום לתקריות אשר יעלו בחומרתן על ההתנגשויות
האחרונות. ככל שיחריף המצב, ידחק עניין הכינרת לקרן זווית, ויושם הדגש
על בעיית ה מוביל הארצי וחלוקת מי הירדן.

ישראל תחזור ותודיע כי ביצוע התבנית להטיית מי
מקורות הירדן כלבנון לאפיק הלאטיני -יהווה פגיעה כאי:
טרפים יטלה.
• בעיית האטום במרחב תעלה לסדר היום של הכנסת
ב מו שבה

בסדינה

הקרוב. הצעת אנשי־הרוח, שישראל תנקוט מדיניות פעילה לשם

פירוז אטומי של המרחב, תמצא הד בהצעה לסדר היום של מפ״ס ותזכה
לתמיכת הקומוניסטים, ואולי גם הליברלים. לעומת זאת תתיצב חירות באופן
קיצוני לימין הקו של דויד בן־גוריון, השולל יוזמה זו לחלוטין.

כבר במושב הבא של הכנסת תצוץ מחדש בעיית
המימשל הצבאי. פנחס רוזן יגשים בו את הבטחתו להגיש הצעת חדשה
לביטול המימשל, בכל פעם שנידחית הצעה קודמת. התוצאה: מפא״י תצטרך
לשלם שוב מחיר מופקע עבור קולות אגודת־ישראל.

חוק האחריות הקולקטיבית לא יתקבל במהרה. למעשה
משתפות כמעט כל ׳המפלגות פעולה בוועדת־החוקה־חוק־ומשפט של הכנסת
בתכסיסי השהייה. גס אחדות־העבוזה משתתפת במערכה זו, אף שהתחייבה

(המשך מעמוד )4

ותיקים, המנהלים את המדיניות המצרית
ומכוונים את צעדי גמאל עבד אל־נאצר.
מכאן שמדיניותו של נשיא רע״ם היא
נאצית ואנטי־שמית מטבעה.
מה האמת בתמונה זו?

על כך דיווח לא מכבר היומון
הגרמני החשוב ״די וולט״ ,ככת״
כה מקאהיר:
שום דבר אינו כוזב יותר מאשר ההנחה
כי מצרי משכיל־למחצה יברך כיום גרמני
בברכת ״הייל היטלר״ ,כי אלפי נאצים
מנהלים מאחורי הקלעים את המדיניות ואת
שרותי־ד,בטחון המצריים, וכי שליטי קהיר
משתמשים במיין קאמפף בתור ספר־תפילה.
מאז קשרה מצריים יחסים מדיניים וכלכליים
הדוקים יותר עם הגוש הקומוניסטי,
יודעים בקאהיר היטב כי במלחמת־העולם
לא היו הגרמנים משחררים, אלא כובשים.
זוהי תוצאת השיחות הרבות, הנסיעות והתעמולה
היעילה המתנהלת לא רק מצד הקומוניסטים.
אמנם,
עוד ישנם מצרים קשישים המסוגלים
לומר, תוך כדי שיחה :״בשעתו היינו
שמחים אילו שיחרר אותנו רומל מן האנגלים!״
אבל לדור הצעיר, הקובע כיום
את הסגנון, אין עוד זכרונות מ״ברית ה־

במהנות־ד,ריכוז גם רוסים, פולנים, סלובקים
ואחרים. ואילו באל־גמהוריה. דרש
יוסוף אידרים להכיר בעובדות העבר הגרמני*.
במשך
זמן רב האמינו בגרמניה כי ידידות
המצרים בטוחה. הדבר שוב אינו נכון.
הדוגמה המדינית והכלכלית של הדור המצרי
החדש היא יוגוסלביה, ולא גרמניה, ובוודאי
לא היטלר. דור זה גדל בימי מלחמת־ר,שיחדור
האפרו־אסיאתית נגד הקולוניאליזם, עורך
עתה בעצמו ניסויים בשטח הסוציאליזם.
הוא רואה את עצמו קשור במחנה ר,״סוציאליסטי״
,ולא ב״עולם הקאפיטליסטי״ ,אליה
שייכת גרמניה המערבית.
יש גם נימה מסויימת של זילזול. גם
בחוגי השלטון בקאהיר אפשר לשמוע פסוקים
כגון :״אנחנו השגנו את עצמאותנו
במלחמה נגד הבריטים והצרפתים. אתם,
שהנכם המעצמה הכלכלית העיקרית באירופה,
אף אינכם משגלים להשיג לבדכם
את איחוד גרמניה. תחת זאת אתם מבלבלים
את המוח לעולם כולו, ואף מסוגלים
לגרום למלחמת־עולם חדשה. אתם אריה
המצייץ בקול של עכבר.״
כאשר שואלים אותם מה יכול להשיג
עכבר השואג בקול של אריה, הם עונים
בחיוך דב־משמעות.

המ שק
מתעשר׳ הפיחות

״אבר אני ר \2דגאוז אגז השורגז התזזתגבגז!״
לתמוך בקבלת החוק, וזה בטענה שגם מפא״י לא מילאה עד כה את התחיי־בויותיה

כלפי

אחדות־חעבודה,

בייחוד

בשטח

׳החזרת

תנויעות־הנוער

לבתי־

הספר
ובענייני מדיניות השכר.

לא מן הנמנע בי כל תנועות ההתישבות הקיבוצית

יאיימו בשביתת תשלומיס, כדי לתת תוקף לדרישה לפטור אותן מן
הצמידות לדולר. המניעה: כלכלתן של תנועות אלה תלוייה בבנקים יותר
מאשר תלויים הבנקים בהן.

0משטרת ישראל מנסה לברר מדוע עזבו את שורותיה
שוטרים בה רבים כשנים
מחקר

מיוחד,

׳המנוהל

ביו

מימצאי המחקר יוכל לרסן את
המשטרה למלא את תפקידיה.

האחרונות. לצורך זה יזם המטה הכללי
מתפטרי השירות. המטה מקווה שבעזרת

קצב

העזיבות,

שפגעו קשה ביכולתה

@ צעירי המפלגה הליברלית יעוררו שוב ויכוח במפלגתם -
הפעם בשני כיוונים שונים ואן? נוגדים. מצד אחד מבקשים
הצעירים להכריח את המפלגה לקבל רשמית את הקו של נחום גולדמן, התובע
השתלבות במרחב. מצד שני מציעים הצעירים גיבוש חזית ימנית מאוחדת,
יחד עם חירות. מסע הצעירים יסתכם בדרישה להכריז על בחירות כלליות
לכל מוסדות המפלגה מתוך תקווה להגביר את השפעתם במוסדות, בהם אין
להם נציגים נבחרים.

קבלת הלוואה ממשלתית לא תהיה סו!? פרשת מפעל

הטקסטיל של ג׳ימי לוי. מזכיר מועצת פועלי נצרת, אדם סל, שהואשם
על־ידי לוי כגורם היעיקרי לצרותיו, מסיבות ׳אישיות, לא ענה עד כה להאשמות
לוי. הוא מחכה שהפועלים יקבלו את שכרם מתוך ההלוואה הממשלתית,
ורק לאחר מכן יגלה את הידוע לו על ג׳ימי לוי ועסקיו.

מאבק״ בין גרמניה ומצריים נגד הבריטים
במלחמת־העולם. ממילא לא נשאה ברית
זו שום פרי, זולת נסיונות מצריים קלושים
לבוא במגע עם גייסות רומל.
נערות עירומות־דמחצה. בקאהיר
שומעים כיום שירים של הוורמאכט. אבל
שירים אלד, נשמעים בקולנוע — בעת
הצגת הסרט יום הדין בנירנברג.
כאשר יוצאים מן הקולנוע, אפשר לקנות
בקיוסק הסמוך כתב־עת מצוייר, שעל שערו
מלקה נערה עירומד׳,־למחצה, הענודה צלב־קרס,
שבויים עירומים־למחצה. לידה עומד
קצין הוורמאכט, הצוחק צחוק סאדיסטי.
מקים ההוצאה: ניו־יורק. התאריך: מארס
*.1962
מה דעת המצרים על גרמניה? אפשר ללמוד
זאת מן הוויכוח שהתנהל כאן בעתונות
על הסרט יום הדין בנירנברג.
העכבר השואג. תחילה דרשה הליגה
הערבית לאסור אתי הצגת הסרט, בטענה שזו
״תעמולה ציונית למען ישראל״ .האדון
נאשאשיבי מארץ־ישראל דרש מעל עמודי
אל־גומהוריה להפסיק את הצגתו. אך התשובות
הפתיעו.
לוטפי חולי שיבח באל־אהרם את הצנזור
לסרטים שהתיר את ההצגה, כי סרט זה
משקף את ההיסטוריה אשר חשוב למצרים
לדעתה. אחרי ככלות הכל, הרגו הגרמנים
* תמונות אלה הועתקו בישראל, שימשו
כאן נושאי מגיפת ספרי הסטאלג.

כאשר צירף דר יצחק ארנסט נבנצאל
אתי חתימתו המסולסלת על שטרי־הכסף הישראליים,
איל זו של נגיד בנק ישראל, כיהן
עדיין כיושב־ראש המועצה המייעצת של
הבנק. הוא לא שער אז, כי עליו יוטל התפקיד
הבלתי־נעים לבדוק, אם לא נגרמה
באמצעות שטרות אלה מעילה רבתי באמון
הציבור.
בשבוע שעבר הכריז נבנצאל, הפעם כמבקר
המדינה, כי משרדו יבדוק את כל
עניין הפיחות, יטפל באותם שטחים הנוגעים
לתיכנון הפיחות ולביצועו, שיימצאו
דורשים ביקורת. בראיון עם עתונאי ירושלמי
אמר המבקר, כי יבחן אם אמנם נעשו
כל הצעדים הדרושים וד,אפשריים להבטחת
האינטרסים של המדינה.
הכרזה זו הנחיתה את המהלומה הכבדה
ביותר למפחיתי הלירה, שנבנצאל נמנה בשעתו
על חסידיהם המושבעים. הוא הטיל
ספק רשמי ביותר על אופן תיכנונו של
המיבצע הכלכלי בהא הידיעה ובביצועו,
אישר בעקיפין פעם נוספת כי כל אותם
מאות כלכלנים ופקידים ממשלתיים שנועדו
לתכנן מבצעים חד־פעמיים כמו הפיחות,
אכלו משך שנים לחם־תסד.
בלשים בשבת. הומר הראיות שהצטבר
על שולחנו של המבקר היה עצום ורב.
כל פרשת ההצמדות המבישה, צרותיהם
של המשתכנים, מיסי־היתר המאולתרים והכרזותיהם
הנוגדות של המפחיתים עצמם,
יכלו למיא כרכי אשמה כבדים. היתד, גם
פרשה אחרת, ממנה לא יכול המבקר להתעלם.
היתד, זו פרשת הבנקים.
עוד בערבו של הפיחות העלה אהד מ־כלכלני
האוצר הצעירים הצעה, לפיה יועמדו
שוטרים בפתחי הבנקים בשבת שלאחר
הפיחות, ימנעו הסתננות מנהלים ובכירים
לשם סידור ספרים של הרגע האחרון, תוך
ספיגת רווחי השער הישן. להצעה זו, שאינה
מקורית, אלא היא שיטה הנהוגה
בכל ארצות העולם, התנגד נמרצות המפקח
על מטבע־חוץ, אהד מקברניטי הפיחות,
דר׳ צבי (צ׳ סגילד ).דינשט־ין. קבע הוא
בפסקנות: משטרה במוצאי הפיחות תקלקל
את הרושם הטוב.
כרגיל נמצאה פשרה. הוחלט להעמיד
בפתחי הבנקים שוטרים בבגדים אזרחיים,
שתפקידם הצטמצם ברישום תנועת הנכנסים
והיוצאים בשבת, לא כלל אפשרות
למנוע תנועה זו. שוטרי־החרש עשו מלאכתם
נאמנה, הזכירו את הילד ששם עין על
החתול צמא־החלב, דיווח אחר־כך לאמו, כי
אכן הרווה החתול את צמאונו. מספר
המכוניות שהגיעו לבנקים נמסרו לא צר.
שמותיהם של מחללי־שבת נרשמו אף הם,
כשאחרים נענים אפילו לקריאות טלפון
מן החוץ, משיבים יותר מאוחר באירוניה,
בתשובה לשאלות, :כיצד אפשר להעמידנו
בנסיון, לדרוש שלא נתקן את הניתן ל־
(המשך בעמוד ) 10

* השבוע אסרה ממשלת ירדן את הצגת
הסרט, דבר המבליט את ׳ההבדל הרב בעמדת
שתי המדינות כלפי הנאציזם.
חעולם חזת 1283

פקידה כעסה עליו, מבקר המדינה נתבקש לחק׳ד והפשטות עצות אותו
ף • ראש הטבלה המראה את הרכב משרד העבודה,
עומד שר העבודה. ממנו מוביל קו ישר למשבצת של
מנהל שרות התעסוקה — הפקיד היחידי בכל הטבלה המסועפת
המקבל את הוראותיו ישר מהשר, ואיך ורק ממנו.
אדם חשוב זה ישב השבוע בכלא המשטרה, מואשם
בעבירות פליליות חמורות.
שמו זלמן מילשטיין, ומאחוריו משתרעת קאריירה ארוכה
של עסקן פועלי. הוא היה האיש שקבע איזה חלק מ־40
אלף דורשי־העבודה, שהתייצבו מדי יום בלשכות העבודה
ברחבי המדינה, יזכה לפרנסה. הוא היה אדם מרכזי במנגנון
הממשלתי, עסקן בכיר של ההסתדרות, עסקן מפורסם
של מפא״י.
על כן, לא היה מעצרו דבר של מה בכך.

מילשסיין, דאג יוסקה לשיפוצה על חשבון הממשלה.
אילי אין כל קשר בין שירותים מסוג זה, לבין העובדה
שי פקד, נהנה ממעמד מיוחם במיוחד. לרשותו עומד סטיישן,
המשמש לו כרכב פרטי, ללא הגבלה. וכאשר התגלתה
פעילותו הצדדית כמפיץ ספרים, ולאחר שנידון על־ידי ביתי־המשפט,
לא נקט מילשטיין כל צעד נגדו. יתכן כי הדבר
נובע מכך, שיופקר, ידע את הסוד שמאחורי העובדה, שכל
המכוניות שנרכשו על־ידי מילשטיין עבור שרות התעסוקה
לא הי־ מכוניות חדשות, שמחירן קבוע, אלא מכוניות
משומשות, שנרכשו מסוחרים ומתווכים פרטיים.

שינאת השר

שני מתווכים קבועים
ז 1ווו יווו*עווו1ווי 16* 1

ףמעשה, לא הופתע כמעט איש ממקורביו של מיל/שטיין
50 מהפירסום על מעצרו. חודשים קודם לכן
נפוצה הידיעה, כי שר העבודה דאז, גיורא יוספטל, החליט
לחסלו. נקיטת צעדים ממשיים נגדו נראתה אז שאלה של
זמן בלבד. הסבירו זאת מילשטייין ומקורביו: יוספטל
מתאנה לו בשל השתייכותו לקבוצה יריבה בתוך מפא״י.
נעצר מילשטיין בשבוע שעבר על־ידי המשטרה, וכאשר פוליטית נגדי.
טענתו הראשונה :״זוהי קנוניה
היתד,
מתנקמים בי, כי הייתי לבוניסט׳׳!
מפה לאוזן הוגנבה גירסה שניה של קנוניה פוליטית.
טענו ידידי מילשטיין: העסק כולו הורכב נגדו על־ידי
מנדל חייקין, עסקן מפא״י בבני־ברק, שהתחרה עם מילש־טיין
על המקום הראשון במערך המפא״יי במקום. אך שום
הוכחה לא ניתנה לרמז זה.
ההאשמות שהועלו על־ידי המשטרה היו פרוזאיות לחלו־מין,
ללא כל רמז של רקע פוליטי או מפלגתי. בשנים
54־ — 1955 כך טענה המשטרה בפני שופט השלום התל־אביבי
שלמה רוזנפלד, בבקשה להוציא פקודת־מעצר —
עשה מילשטיין קנוניה עם שני מתווכים מבני־ברק, כדי
להוציא ממרכז הלשכות כסף בטענות שוזא.
באותן השנים טרם הוקם שרות התעמקה. היו קיימות
בארץ לשכות־עבודה משותפות של כל ארגוני ד,פ עלים,
ו־מילשטיין מונה מטעם ההסתדרות כראש מרכז הלשכות.
בתפקיד זה היה אחראי גם לרכישת דירות בכל רחבי הארץ,
לשיכון הלשכות. הוא עשה זאת באמצעות שני המתווכים
מבני־ברק עירו. גם כאשר היה צריך לרכוש דירה בקצה
המדינה, עשה זאת מילשטיין באמצעות שני המתווכים
הקבועים. המתווכים אף שותפו על־ידי מילשטיין בעיסקה
שבוצעה בתך הבית בו שוכנים משרדי שירות התעסוקה.
היה זה כאשר רכש השרות מספר חדרים נוספים באותו
בנין. גם אז היה למתווכים חלק בביצוע העיסקה.
טענה המשטרה: המתווכחים לא הסתפקו בדמי התיוזך
המקובלים. אלא היו מחתימים את מוכרי הדירות על
סכומים מנופחים, מוציאים מקופת מרכז הלשכות את
הסכומים הללו, מתחלקים בהפרש עם מילשטיין.
הסכום בו נקבה ד,משמרה עבור שנים אלה היה פעוט.
אולם היא מיהרה להסביר, כי היא חוקרת גם את הטרנז־קציות
הכספיות שבוצעו בידי מילשטיין בשנים שלאחר
מכן, וביחוד החל נד , 1959 כאשר הוקם שרות התעסוקה
הממלכתי, כיורשו של מרכז הלשכות.

זלמן מילשטיין נואם
״מבחינה׳ פיזית,״ אסר השר

המתווכים נשכרים

י -לוחש —
״זה לא יהיה הוגן,״ לחשו הידידים

ידידו של יוסדה

ץ ^ חדחף את המשטרה לפעול? לפי כל הסימנים, התהיל
העניין ביום בו התקלקלו היחסים בין מילשטיין לבין
מזכירתו, רבקה רנדור.
המזכירה התלוננה על כי נהגו של מילשטיין, יוסף
דינדושנסקי, השתמש ברכב המשרד ובזמן העבודה כרי
להחתים עובדי הלשכות בכל רחבי הארץ על סידרת
הספרים המצולמים, פני ׳עולם המקרא. בינה לבין הנהג
התפתחו דין ודברים חריפים, והמזכירה תבעה אותו לדין.
מילשטיין וחברי ועד העובדים לחצו עליה שתבטל את
התביעה. משלא נכנעה, הודחה מועד העובדים.
הנהג חוייב בדין, נקנס והוטלה עליו ערבות, כי לא• ייתפש
למעשה אלימות או הוצאת שם רע. כל אותו זמן לא
הותיר מילשטיין כל ספק, כי אהדתו נתונה דווקא לנהג ולא
למזכירה. בהשראתו אף ה טל חרם על הפקידה, וחבריה
לעבודה מיררו את חייה.
ליחסים ההדוקים בין מילשטיין לבין נהגו היו כמה
סיבות טובות. הנהג, למשל, היה האיש שהכין את מכוניתו
של מילשטיין להערכה. היתד, זו פלימוט , 1957 ששרות
התעסוקה העמיד לרשותו של ראש השירות. על פי החלב .
נציבות המנגנון, היה על מילשטיין, כפקיד נדרש, לרכ ש
את המכונית. כאשר הובאה המכונית להערכה, בפני מומחה
מטעם הממשלה, היה מצבה גרוע למראית־עין. אך. רק
למראית־עין. לכך דאג יוסקה הנהג. המחיר שנקבע 4800 :
ל״י. עוד באותו יום היתד, שווה לא פחות מ־סססד ל״י.
לאחר ההערכה, ולפני שהמכונית הועברה על שמו של

י בו ש הי ח סי ם בין רבקה רנדור, הפקידה הותיקה
*/י יודעת־ר,סודות, לבין מילשטיין, הוליד פניה אל מבקר
המדינה ואל המשטרה. מילשטיין ידע על פניה זו, אולם לא
ד,ודאג ממנה במיוחד. שהרי כבר נשלחו תלונית׳ רבות נגדו
אל ועדת הביקורת המרכזית של הועד הפועל בהסתדרות, י
ו־ף נפתחה חקירה בה הוזמן להעיד. אך מאום לא יצא
מכך. גם כאשר שורבב שמו במשפטו של יוסקה, כאילו
הוא ש תפו של הנהג ברווחי הספרים, לא פורסם על כך
דבר בעתינים. ידידיו פנו אל עורכי העתונים, הסבירו להם
כי עירבובו בפרשה זו בא רק מתוך קנוניות בתוך מפא״י,
מפני שהיד, מתומכי פנחס לבון, בעת הפרשה .״לא יהיה זה
הוגן להרוס בן־אדם רק בגלל ריב פנימי בתיך מפא״י,״
ו ידידיו, והעורכים השתכנעו.
מילשטיין, שהתנסה בתככי עסקנים בתפקידיו השונים —
מזכיר לשכת עבודה, מייסד מועצת הפועלים בבני־ברק,
סגן ראש עיריית בני־ברק מטעם מפא״י — יצא חלק מכל
הוסיונות לפגוע בו. אפילו גיורא יוספטל לא הצליח לעשות
לו דבר. והרי ידוע היה, כי יוספטל שנא אותו שינאה
אישית עזה .״אינני סובל אותו מבחינה פיזית,״ התוודה
פעם ץ מזה, רמתו איננה מתאימה לתפקיד הממלכתי
שהוא ממלא.״
אז פנה מילשטיין לפנחס לבון, מזכיר ההסתדרות, בבקשת
הגנה. הוא. זכה לה, כי יוספטל לא הביא שום נימוק לרצונו
שמילשטיין יעוף משרות התעסוקה. עובדה זו הספיקה
למילשטיין לפתח את הסיפורים על היותו איש לבון. אולם
אלה שעקבו מקרוב אחר כל שלבי פרשת לבון יודעים, כיי
מילשטיין לא היה מעולם לבוניסט, וכי באותה תקופה לא
התראה ולא התקשר עם לבון. אולם טענה זו סיפקה לו
הגנה ציבורית מכובדת, בפני התנכלויות השר יוספטל.
היה לו איפוא, יסוד לקוות, כי גם הפעם, אחרי הפניה
למבקר המדינה ולמשטרה, יוכל לצאת בשלום מן העניין.

מצביע״מפני שאני לבוניסט!״ טען זלמן

ולס הפעם היתה למשטרה עזרה מבפנים. שוב לא
\ * היו אלה החדשות בעלמא, אלא הצבעה לכיוזן מסויים
מאד, היא החלה בודקת את עסקי הקניה של עשרות הבניינים
השייכים לשרות התעסוקה. כאשר נראה לה כי עלתה
על הקו הנכון, החליטה לעצור אית שני המתווכים. היה זה
אות אזעקה למילשטיין.
תחילה סירבו השניים לגלות דבר. אולם משהובאו שוב
לפני שופט, והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם, נמאס
להם להתעקש. הם חששו שיוחזקו במעצר ללא הרף,
הסכימו להפוך עדי המדינה. הם שוחררו ממעצרם לפני
סיום הארכתו.
אותו זמן גילה מילשטיין חריצות מיוחדת בבדיקת
הארכיונים של השרות. המשטרה טענה לאחר מכן כי מים־
מכים מסויימים, הקשורים בעיסקות מפוקפקות, נעלמו
משם. החומר שהיה בידיה נראה לה מספיק לפעול. אחרי
שנכוותה בפרשת מעצרו של מהנדס עיריית בני־ברק, אלכסנדר
כה;־ ,שז כה לאדר מכן, החליטה משטרת תל־אביב
להיות זהירה במקרהו של מילשטיין. היא הודיעה על
כיו: זה לשר המשטרה ולשר העבודה. בכור שיטרית לא
התנגד למעצר, רק הורה למשטרה לא לספק ידיעות
לעת נ:־ת, כדי לצמצם ככל האפשר את הרעש הציבורי
עיקוב סביב מעצרו של מילשטיין, שהינו, נוסף לכל, גם
חבר מרכז מפאי׳י.
יגאל אלון, לעומת זאת, לא אמר דבר. ההגיון המפלגתי
אף חייבו לשמוח. כי ראש שירות התעסוקה יכול להביא
תועלת רבה למפלגתו. ערב הבחירות, למשל, כוונו תעסוקה
ועב דות יזומות לאותן לשכות, שם היתה מפא״י מעוניינת
בכך. מקור־כוח נוסף: כל מנהלי לשכות־העבודה, שפעלו
תחת מילשטיין, היו אנשי מפא״י.
כבר למרת מעצרו של מילשטייין, הזדרז השר להשעותו
מתפקידו, עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדו. המנהל הכללי,
איש אחדות העבודה עודד מסר, אף מסר כי יחולו
שינ יים בחלוקת הסמכויות של שירות התעסוקה. מעתה
יהלוש ראש השירות על חלוקה יומיומית של עבודה, אך
מדיניות התעסוקה הכל־ארצית תעבור לידי השר.
כך, שבכל זאת היה מעצרו של מילשטיין קשור בתמרונים
מפלגתיים כלשהם, אף כי לא היתד, זו קנוניה פוליטית,
שנבעה מהיותו איש לבון כביכול.

לאחדים עלולה הכותרת של מאמר זה להיראות
בהילול־הקודש. שבן ״הכרים מספרים על ג׳ימי״
המקורי, היה סיפורו של לוחם מלחמת העצמאות,
שנפל כקרב על הקסטל. ואילו הג׳ימי שעליו מסופר
כעמודים אלה הוא איש העסקים־הכינלאומיים

החנו: נ1חמ ספיר במפעל
**חוגי השעון החשמדי הקפואים

הורו על השעה — 8.29 השעה בה
נעצרו כל גלגלי מפעל־הענק של טקסטיל
נצרת. בשעה זי, ביום ראשון האחרון, הספיקה
אף חברת החשמל את הזרם למפעל,
שלא יכול היה לפרוע לה את חובו.
קריאה טלפונית בהולה למשרדי חברת הטקסטיל
בתל־אביב הזעיקה את המנהל הכללי,
נסים (״ג׳ימי״) לוי. אולם כאשר הגיע
במכוניתו לנצרת, גילה כי הפסקת החשמל
היתר. דווקא הקטנה שבבעיותיו. חמורה בהרבה
היתד, בעיית מאות הפועלים שהצטופפו
סביב המפעל המובטל, קראו לעומת
לוי :״רוצים כסף! שלם את המשכורת!״
ג׳ימי, נער־שעשועים כבד־בשר בשנתו ה־
,48 יכול היה רק להשיב :״אין לי כסף!״
אל חדר המנהל נדחקו עשרות פועלים
נרגזים. הם סיפרו לג׳ימי סיפורים שהיו ידועים
לו היטב: שזה חודשיים לא קיבלו
שכר, שהמכולת מסרבת לתת להם יותר
מזונות בהקפה. גם תשובתו של המנהל
היתד, כבר ידועה לפועלים :״תנו לי להוציא
את הסחורה מהמחסן — ותוכלו לקבל את
שכרכם.״
כי במחסן הסחורות המוגמרות ש! 5ה־מיפעל
היו מונחים בדים בשווי של כ־200
אלף ל״י. אך ג׳ימי לא יכול היה להוציאן,
מאחר שמועצת הפועלים הטילה עליהן
עיקול .״שלם קודם את שכרנו, ונבטל את
העיקול!״ אמרו הפועלים.
מה דחף את הפועלים להטיל עיקול? הסביר
אחד מהם :״הגענו למסקנה, שזו האפשרות
היחידה להבטיח את שכרנו. כבר
היו הרבה סימנים שהעניינים הכספיים של
המפעל לא מסתדרים. תמיד היו בעיות,
אבל הסימן הרציני הראשון היה עם הפועלים
שג׳ימי לוי הביא מספרד.״
הוא הביא אותם בהסכמת כל הגורמים
האחראיים: ההסתדרות, משרד העבודה, מש־רד
המסחר והתעשייה. כי, לדבריו, אין בנצרת
מספיק פועלי־אריגה מקצועיים. הספרדים,
כך הסביר, יועסקו לתקופה של

טי 8

שלוש שנים, יכשירו פועלים חדשים. הספרדים
באו, עבדו, קיללו את גי׳מי לוי ואת
מפעלו, וחזרו לארצם בשאט־נפש.
הפועלים המקומיים טענו כי הספרדים לא
היו אורגים מומחים, אלא פועלים מדרגה
שניה ושלישית — שיתרונם היחידי היה
בשכרם הנמוך. אולם גם שכר זה התקשה
ג׳ימי לוי לשלם. המסעדה בה אכלו הספרדים
בהקפה, הפסיקה לתת להם אוכל.
חבריהם הישראליים ערכו מגבית פרטית,
תרמו כמה מאות לירות לספרדים, שעברו
לאכול באחד המינזרים בנצרת. לבסוף שבתו
בפתחו של ג׳ימי, התלוננו אצל הנציג הספרדי
בירושלים וקיבלו כרטיסים חזרה למולדתם.
״אחר
כך,״ הסביר חבר ועד עובדי המפעל
,״ראינו שמה שקרה לספרדים קורה
גם לנו. הפסיקו לשלם לנו שכר.״
סימן מדאיג שני: מחסן חומר־הגלם התרוקן
והלך. כאשר עבר כל החומר את
תהליך הטוויה, ולא בא חומר חדש, פוטרו
עובדי מחלקת הטוויה. משם עבר החומר
ד,טווי למחלקת האריגה, ומשם למחלקת ה־אשפרה,
ממנה יצאו בדים מוגמרים. כל
אותו זמן לא נתקבל חומר־גלם חדש במפעל.
היה ברור, כי בגמר עבודת האריגה
והאשפרה, תוך שלושד,־ארבעה ימים, לא
יהיה יותר מה לעשות.
כל העינים הופנו לעבר מחסן הסחורה
המוגמרת: מה יעשה ג׳ימי לוי עם 200 אלף
הל״י שיקבל תמורתה? יקנה חומר־גלם
חדש, כדי להמשיך בייצור — או ישלם את
שכר־העבודה והחובות הבוערים, וישאר ללא
חומר־גלם? בשני המקרים, חשו הפועלים
כי מאיימת עליז•,ם סכנה. לכן הטילו עיקול
על הסחורה, כערובה לתשלום שכרם.

המפוקפקים, שידע לחלוב מיליונים מכספי ממשלת
ישראל. אולם אם ג׳ימי מהפלמ״ח היה סמל של דור
מסויים, הרי ג׳ימי לוי הינו סמל של דור אחר:
דור האנשים הבונים את עסקיהם על חשבון משלם
המיסים, המתעשרים על השכונה של המדינה.

אפשר את נצרת הערבית. הוחלט, על כן,
להקים עיר יהודית שתחלוש על העיר הערבית.
כך נולדה נצרת עילית, בביצועו
והשגחתו של משרד הבטחון.
הצעד המעשי הראשון היה פשוט: הוקמו
בניינים ושיכונים, לצרכי האוכלוסיד, החדשה.
בחלקם היו אלה עובדי המנגנון —
פקידי המימשל הצבאי, שוטרים, פקידים
ממשלתיים — שממילא נמצאו כבר בנצרת,
בגלל עבודתם. אך אלה לבדם לא הספיקו
לאכלס עיר. לשם כך היתר, דרושה התיישבות
המונית — קליטת עליה.
אולם כדי לקלוט עליה, לא די לספק
שיכון לעולים החדשים. דרוש להם מקור־פרנסה
קבוע. אפילו עבודות־דחק יזומות
אינן אלא פתרון קלוש, לזמן מוגבל. קליטה
של ממש מחייבת הקמת מפעלים חדשים.
כאן השתלב חזונו של פנחס ספיר עם
חזון משרד ד,בטחון. ספיר האמין בכל לבו
כי הישועה התעשייתית תבוא לישראל
דווקא ממפעלי טקסטיל. הוא אף ביסס אמונה
זו על שלוש הנחות־יסוד:
• אופיר, ה״יהודי״ של תעשייה זו, ה
מבטיח
שגם בארץ יגיעו העוסקים בה להישגים
גדולים;
• היחס המניח־את־הדעת בין ההשקעה
לבין התעסוקה. חישב השר ומצא, כי ההשקעה
למועסק בתעשיית הטקסטיל מסתכמת
בכדי 12 אלף ל״י בלבד.
#צרכי התעסוקה של אזורי הפיתוח.
תעשייני טקסטיל מנוסים, כמו סם זקם
(בעל משי זקס) ומכס רוזן, יצאו נגד פעולותיו
של ספיר. הם התריעו כי הקמת
מפעלים חדשים, ללא חשבון של כדאיות,
תהרוס בסופו של דבר את משק הטקסטילים
הקיים .״עם הוספת 250 אלף הפלכים שיושלמו
בקרוב במטוויות,״ הזהיר רוזן בשעתו
,״ניאלץ לייצא 60 אחוז מתוצרתנו,
כי השוק המקומי מוגבל.״ זהו אחוז־ייציא
ששום תעשיית טקסטיל בעולם אינה מסוגלת
לבצעו. אך לספיר לא הפריע הדבר. מדוע
לא ייצאו 60 או אפילו 80 אחוז מן הייצור?
קשה להתחרות בשווקי חו״ל? יקבלו סובסידיה!
העיקר שהמפעלים יוקמו.
כך קרה, שללא כל התחשבות בנתונים
הכלכליים היסודיים, נוצרו התנאים שנועדו

חילוץ משטרתי
^ ותו יום ראשון היה ג׳ימי לוי
נתון ללחצם של הפועלים, עד אחרי
חצות. כאשר ניסה מדי פעם לעזוב את
משרדו, הודיעו לו הפועלים ברורות :״לא
ניתן לך לצאת, לפני שתשלם! לנו.״
בשעות הלילה המאוחרות עשה הקור
הגלילי את שלו. מאות הפועלים ובני־משפחותיהם
התפזרו. נותרו רק כמה עשרות.
ואז החליטה המשטרה, שהחישה כוח
ניכר למקום, לחלץ את ג׳ימי הנצור. חלק
מהשוטרים הסתדר בשני טורים, לפני הכניסה,
שער, שחלק אחר סילק את הפועלים
מחדרו של ג׳ימי. בחסות שוטרים נושאי
אלות ומגינים, הוצא ג׳ימי מן המפעל. בקטטה
שפרצה בין השוטרים לבין הפועלים,
נפצעו מספר אנשים מכל צד.
אבל גם חילוצו בידי השוטרים לא הוציא
את ג׳ימי מן הבוץ. לשם כך היתה דרושה
התערבות נוספת של השלטון. ג׳ימי פנה
לכתובת הנכונה: אל שר המסחר והתעשייה,
פנחס ספיר. כי ספיר הוא שהעמיד את ג׳ימי
לוי על רגליו, והוא נדרש עתה לדאוג לו,
שלא יתמוטט.

בית המיליונר: מרפסת בית ג׳ימי לוי עם ברכה ופסל 11־1־01

חזון משתלב בחזון
**דינת ישראל אינה המקום הראשון
#ז בעולם בו מקימים מפעלי תעשייה חדשים.
בתי־חרושת מוקמים בכל מקום, עלפי
חוקים כלכליים מגובשים:
היסוד הראשון הוא בעל ההון והידע
המקצועי. הוא בוחר את המקום המתאים
מבחינת ד,קירבה למקורות חומר־הגלם או
לקווי־האספקה. שם הוא מקים את המפעל,
ושם מתרכזים הפועלים הדרושים לו.
בישראל, מתבצע הכל להיפך. המיקרה של
טקסטיל נצרת, עם היותו קיצוני, משמש
דוגמה מאלפת לדרך שבה מפתחים תעשייה
בארץ.
בתחילה היתה ההחלטה לייהד את הגליל.
לשם כך היה צורך לרסן ולנטרל ככל ה־

מיפעל המיליונים :״מקסם־ל נצרת׳ המשתרע על

דונם

להצמיח את מפעל־הבדים של ג׳ימי לוי.

מלך• הדולצ׳ה ויטה

ע ק רון העומד מאחורי מפעל פיתוח
1 1הוא עקרון מפתה מאוד. אומרת הממי
שלה לחרשתן :״מכיוון שאתה הולך להקים
מפעל במקום שההגיון הכלכלי הפשוט לא
היה מביאך להקימו שם; ומכיוון שאנחנו
מעוניינים לקלוט ולהעסיק עולים דווקא שם
— נעזור לן בכספנו להקים את המפעל.
תקבל הלוואות אדירות. הכסף בכלל אינו
בעייה! אתה רק צריך לקבל את ההלוואות,
ולהכניס סכום כלשהו משלך לעסק. לא
הרבה. רק כדי שתהיה הצדקה לכך שהמפעל
יהיה שלך.״
בתנאים אלה, לא התקשתה ממשלת ישראל
למצוא בתריסר השנים האחרונות מסתרים
פטריוטיים לרוב לפיתוח דימונה וקרית־שמונה,
בית־שאן וקריית נצרת.
הראשונים שבחנו אפשרות להקים מפעל
טקסטיל בנצרת היו קבוצת תעשיינים לא-
יהודיים מאנגליה. אולם גם התנאים המפתים
לא שיכנעו אותם. העסק נראה להם חסר
הגיון כלכלי, והם סירבו להיכנס בו.
ואז הופיע ג׳ימי לוי: גבר גדול, רחב,
נאה, בעל עיני תכלת ושיער בלונדי מכסיף.
כולו אומר עושר, בטחון עצמי, יכולת
ביצוע. עוד לפני שהגיע ארצה, ב־,1956
נרקם סביב שמו שיר הלל מפי שלישו
לשעבר של הנשיא ווייצמן, אלוף־משנה דויד
ארנון, שפגשו בפאריס. הרושם שעשה היה
מהמם. הוא נהג בקאדילאק, בחשבון הבנק
שלו היה חצי מיליון לירות ובפיו היו
סיפורים על חיי ההוללות של החברה הגבוהה
באירופה. הוא היה מלך הדולצ׳ה
ויטה בישראל, עוד לפני שנוצר מושג זה.
ג׳ימי לוי, איש־הזוהר, הציג את עצמו
לכל גם כג׳ימי לוי התעשיין. הוא סיפר כי
כבר הקים מפעלי טקסטיל באיסטנבול מולדתו•
הוא לא דיקדק בסרטים. כי אז היה
נאלץ להסביר שעזב את איסטנבול בחיפזון,
כדי להימלט מן המשטרה התורכית; וכי
המפעלים הוחרמו על־ידי הממשלה התורכית•
כאשר נשאל על כך, כעבור שנים,
הסביר בנימה של אדון־עולם :״היה משהו
עם החלפת מטבע, בקשר לייבוא לוחות
פח. אבל בעצם גם לא אני הייתי מעורב.
זה גי סי

אהבה ממבט ראשון

ף*ן רטים אלה לא היו ידועים בארץ.
לכן, כשנפגש ג׳ימי לוי עם פנחס ספיר,
הוקסם• השר מן האיש הגדול. היתד, זו
ממש אהבה ממבט ראשון. ספיר, איש־מעשים
דינאמי, שאינו מרבה להרהר ול־הסם׳
מצא בג׳ימי לוי התקיף איש כלבבו.
כאשר שמע כי הוא מומחה לטקסטיל, הושיט
לו יד ידידותית, מלאה כסף ממשלתי.
בינואר 1958 נחתם הסכם בין משרד המסחר
והתעשייה לבין קבוצה מגוונת של
איטלקים, אותם הציג לוי כמשקיעי־חוץ לא־יהודיים,
להקמת מיפעל הטקסטיל בנצרת.
החברה הוקמה כעבור שלושה חודשים, עם
הון־מניות של 2.7מיליון ל״י. כוי להפגין
את יחסה הטוב, העניקה הממשלה הלוואה
של שבעה מיליון ל״י למפעל החדש. מנהל
מרכז ההשקעות, דניאל שטרן, אף ביקש ממשרד
האוצר כי ידחה לחמש שנים גביית
אגרות־הרישום של החברה. האוצר נענה
לבקשה זו, והאגרה — בסכום של 16200
ל״י — לא נגבתה.
במשך השנתיים שחלפו מיום בואו של
ג׳ימי לוי ץ לישראל, ועד להקמתה של החברה׳
נפוצו שמועות רבות על אופיו ועברו
של האיש. פעם אחר פעם הוזהר פנחס
ספיר שהוא מסכן כספי ציבור, על־ידי תמיכתו
בלוי .״הוא כבר מעורב בעיסקות מפוקפקות
באירופה. הוא יסדר גם את ממשלת
ישראל.״
אך ספיר עמד בשלו והכסף זרם לג׳ימי,
שהקים את בית־החרושת. גם כאשר הודיע
יום אחד לספיר, כי שותפיו האיטלקיים
סידרו אותו ופירקו את השותפות עימו, ולכן
לא יוכל לקבל את הכספים שקיוזה
להם, לא שינה ספיר את גישתו. יתכן, כי
אז כבר היה שבוי בידי ג׳ימי לוי. כי נוסף
לשני מיליון הל״י שהשקיעה כבר הממשלה

במפעל, הושקעה בו הפרסטיג׳ה של ספיר.
במסיבת־עתונאים, ערב פתיחת המפעל,
נשאל ספיר מדוע הופקדו סכומים כאלה
בידי אדם בעל עבר כזה .״אנחנו יודעים
עליו הכל,״ השיב השר ,״אבל מה אעשה
אם פרומצ׳נקו מעלית אינו מוכן ללכת לנצרת,
וג׳ימי לוי מוכן?״
ואז התברר כי לשמועות היו רגליים.
שמו של ג׳ימי לוי נקשר לא רק בחקירה
משטרתית תורכית, אלא גם בחקירה מטעם
משטרת ישראל. נושא החקירה: החשד כי
לוי מסר קבלות כפולות על ציוד שרכש
בחוץ־לארץ, כדי לקבל הלוואות מוגדלות מתקציבי
הפיתוח. נפתחו שלושה תיקים, ול־׳
אחר שלבי־החקירה הראשוניים הועברו לידי
מתתיהו סלע, ראש אגף החקירות במטה
הארצי של המשטרה. הוא העלה את פרטי
החקירה בישיבה של המטה, בנוכחות המפקד
הכללי של המשטרה, הביע את דעתו
כי יש לעצור את ג׳ימי לוי ולהעמידו לדין
באשמת השגת אשראי ממשלתי בטענות-
שווא.
אך שוב התערב שר המסחר והתעשייה.
״בשלב זה מוטב לא לעורר רעש,״ נרמז
לסלע. הקצין התרעם, דרש ממשרד המסחר
והתעשייה הודעה רשמית בכתב. אך בסופו
של דבר נכנע, והתיקים נגנזו.

תמימות ציגית

וי אשכול ביטא את עמדת הממשלה
בגילוי־לב :״ידוע לנו עליו הרבה. אך
לא איכפת לנו, כי תמורת הכספים שהשקענו
במפעל, הביא לנו ג׳ימי לוי מכונות
המבטיחות את השקעתגו במקרה והוא לא
יוכל להחזירן.״ היתד. זו תמימות מפתיעה,
מצידו של ציניקן מפוכח כלוי אשכול.
בנקאים ותעשיינים, שעקבו מקרוב אחר הקמת
המפעל, לא היו בטוחים כל כך.
הצהיר בשבועה אויגן מנדל, המנהל האדמיניסטרטיבי
הראשון של המפעל הנצרתי,
בפני בית־המשפט המחוזי בחיפה :״בית־החרושת
משותף לממשלת ישראל ולמשקיעים
פרטיים. הממשלה השקיעה 3.46 מיליון
דולר. על המשקיעים הפרטיים היה להשקיע
1.4מיליון דולר. על־ידי הטעיית גורמים
ממשלתיים, באמצעות חשבונות כוזבים ו־מיסמכים
כוזבים אחרים, הושג, כי מתוך
הסכום שעל המשקיעים הפרטיים היה להש
קיע,
לא הושקעה אף פרוטה. גם מתוך הסכום
שהממשלה העמידה לרשות המפעל
חסרים סכומים ניכרים — כך שלמעשה
הושקע במיפעל פחות מאשר הסכום שהועמד
לרשותו (של ג׳ימי לוי) על־ידי הממשלה,
בתורת חלקה בהשקעה.״

ל אן כעלם הכסף?
ף* עתמתן מהלוואה הממשלתית, באמ־
1״צעות~־ מוסד ישראל
אמנם שמר לעצמו המוסד את הזכות ״להתנות
מתן כל סכום מתוך ההלוואה הנ״ל
לחברה בקבלת הוכחות כדי הנחת דעתו,
כי אותו סכום נוצל ו/או ינוצל למעשה
למטרת ביצוע תכנית ההשקעות בשלימותה״.
אולם פיקוח זה היה, כנראה, על גבי הנייר
בלבד.
לפי ספרי החברה הוקצו עד היום 2520
מניות, שערכן 2,520,000ל״י. מתוך סכום
זה רשומות 2400 מניות על שם חברת
רינדרקנכט השווייצית. זהו בנק שבו החזיק
לוי את הכסף שהוציא מתורכיה, ושעמו
הוא מקיים עד היום קשרים הדוקים. לדעת
אנשי כלכלה, רישום המניות על שם הבנק
השווייצי הוא רישום פורמלי בלבד, וג׳ימי
לוי הוא בעל המניות למעשה. בספרי החברה
הוא רשום כבעל 119 מניות בלבד,
שערכן 119 אלף ל״י, אך הוא הבוס הבלעדי
והמוחלט.
נוסף לסכום המניות, של 2,52 מיליון
ל״י, ניתנו לחברה למעלה משמונה מיליון
לירות, כהלוואות ממשלתיות. מכיוון שכל
הכסף הושקע במפעל, פירוש הדבר שהוא
שווה, לפחות 11 ,מיליון ל״י.
זאת קובעים הספרים. מומחי תעשייה קבעו
אחרת. כאשר שקע המפעל לפני שנתיים
באחד ממשבריו הכרוניים, ניסה פנחס ספיר
לעניין קבוצות שונות של בעלי־הון ברכישת
המפעל, או חלק ממנו. נמצאו בעלי־הון
שהיו מוכנים לכך, אך העיסקה התפוצצה,
כי לא יכלו להסכים על שוויו הריאלי של
בית־החרושת. בעלי־ההון, שהסתמכו על
חוזת־דעתם של מומחים, קבעו כי המפעל
אינו שווה יותר משמונה מיליון ל״י —
וזהו הסכום שהם מוכנים לשלם. אולם אילו
מכר ג׳ימי לוי את המפעל בסכום זה, היה
כל הכסף הולך לכיסוי הלוואות הממשלה.
הוא היה מוכן למכור את המפעל, או חלק
לתעשייה בננ״ט•,

ממנו, רק על בסיס של 11־ 12 מיליון.
נשאלת השאלה: מניין נובע ההפרש? האם
מתוך כך שבוזבזו קרוב לשלושה מיליון
ל״י בעת הקמת המפעל? או שמא לא היה
כאן ביזבוז כלל, אלא רק ניפוח חשבונות,
וכי למעשה הושקעו במפעל של ג׳ימי לוי
רק כספי ההלוואות של הממשלה, בעוד
שבספרים רשום שלוי ואחרים השקיעו למעלה
משניים וחצי מיליון ל״י?
בכל זאת בא היום שהותנעו מנועי המפעל
בנצרת. לאי דווקא יום הפתיחה הרשמית,
בו הופעלו נולים ״סמליים״ ,כי אם
יום התחלת הייצור. הכריז אז ספיר :״איש
לא ערב לנו ואיש לא יערב לנו כי לא יהיו
כשלונות
הוא לא ידע כמה צדק בנבואתו. דרכו של
המפעל החדש היתד, רצופה כשלונות מן
הרגע הראשון. לוי הכריז כי המפעל ייצר
מדי שנה סחורה בשווי של 16 מיליון ל״י.
אולם כדי לייצר כמות כזו, היה זקוק להון
חוזר של חמישה־ששה מיליון ל״י. איש לא
היה מוכן להלוות לו כסף — כי המפעל
ממילא מושכן כבר בכל ערכו הריאלי לממשלה.
לכן שוב ושוב מצא את עצמו
מסובך ומסוכסך.

בפר טוב וכפר רע

ייו די ע ה אז החכרה, במודעה בעתו!
1נות :״בניגוד למה שנכתב בעתונים, לא
פנתה ההנהלה לממשלה בקשר לבקשת הלוואה
נוספת. המפעל התחיל בייצור לפני
חודש ימים והעבודה בו מתקדמת בצעדי
ענ ק ...הנהלת המפעל מקווה כי בעוד
כחודשיים יוכל המפעל לשמש דוגמא למפעלים
אחרים...״
מאז עברו 19 חודש. טקסטיל נצרת איננו
ולא היה דוגמה למפעלים אחרים — כי אם
רק אזהרה ואתראה. ואם היד, שמו קשור
השבוע בנושא כלשהו, היה זה בפנייתו
למשרד המסחר והתעשייה ששוב יבוא לעזרתו
ויעניק לו הלוזאה נוספת, לסילוק חובותיו
המיידיים. פנחס ספיר נזעק שוב להצלת
האיש, שכבר הוציא מיליונים כה רבים
מקופת המדינה, הבטיח הלוואה נוספת בסך
חצי מיליון לירות.
הוא היה נאלץ לעשות זאת, כדי להציל
את המפעל מטמיון. הפתגם האנגלי קורא
לזאת ״לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע.״

במדינה
(המשך מעמוד )6
תיקון?״ האוצר, לעומת זאת, נעלב. הגיב
דינשטיין על חשדות העתונים :״אין להניח
שהבנקים עבדו בשבת.״
בשבוע שעבר נסתם מעיין ההכחשות.
הבנק לחרושת ולמסחר נאשם בקלקלת
פיחות, ורשיונו לסחור במטבע־חיץ נשלל
ממנו. היה ברור שהוא איננו היחידי.
הפקידה נתפסה. היתד, גם פרשת
הדליפות ערב הפיחית. הסתבר שהבנת הפיחות
נודעה בטרם עת לאחד מגדולי הבנקים
ולחברה גדולה להשקעות, שמיהרו
וקנו איגרות־חוב צמודות־דולר בבב־מי ענק,
הבטיחו לעצמם התעשרות קלה ומהירה.
את מקור הדליפה קשה היה לאתר, בעיקר
לאחר שבנק ישראל והאוצר הכחישו בכלל
אפשרות כזו. הכחשה נמרצת זו נראית
תמוהה בעיקר נובח הידיעה שבנק ישראל
מכר ביום הששי — יום סגירת הבורסה —
שעות מספר לפני הפיחות, אגרות־חוב
צמודות־דולר של חברת החשמל בסכום של
350 אלף לירות, בעוד המחזור היומי הרגיל
בעסקות אלה היה כ־ 20 אלף לירות.
לעומת זאת, הופנה כל זעם הציבור
לעבר כתבנית זוטרית, שהושאלה ליום אחד
מרשות ההשקעות, הואשמה בביצוע עיס־קה
בסך ששת אלפים לירות, תוך מעילה
באמון שנתנו בה.

החיום ווו הו מתק
עיוותי ביצוע הפיחות (ראה לעיל) היו
משניים בחשיבותם. עיקר כשלונם של ה־מפהיתים
התרכז בתוצאות הפיחות, שלא
עמדו בשום יחס למטרותיהם המוצהרות
של מבצעיו. אופיינית היתד, שאלת צימצום
הגרעון במאזן התשלומים, שהלך והתרחב,
הגיע בשנה שעברה ל־ 380 מיליון דולר.
לכאורה, בוצע הפיחות במטרה לצמצם גר־עון
זה. אך כבר למחרת ה־ 9בפברואר
הכריז שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר,
שהתנגד לפיחות׳ מנימוקים פרטיים משלו,
כי הייצוא לא יגדל והיבוא לא יקטן כתוצאה
מן הפיחות. כלומר, אין סיכוי לצמצום
הגרעון במאזן התשלומים.
אחריו החרה־החזיק מנהל משרדו, מיכאל
צור, שטען לאחרונה בכנס מכון היצוא הישראלי,
כיי ״האמת היא, שאינני מאמין בגידול
היצוא כתוצאה מהפיחות, מעבר לתחזית
היצוא שחזינו לפני ה־ 9בפברואר.״
תחזית קודרת זו הרגיזה את המפחיתים,
שמיהרו להכחישה, גייסו לעזרתם אתי קול
אדונם הנאמן, שמאז יום הפיחות עשה
יותר מכל גורם אחר להצלחת המבצע.
ציטטו כלכלני קול ישראל במהדורת החדשות
של מוצאי־השבת האחרון את נגיד
בנק ישראל, דויד הורוביץ, בנאומו בפני
מרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים, שנתכנס
במשק דורות: בחודשיים פברואר־מרץ הצטמצם
הגרעון המסחרי של ישראל ב־20
מיליון דולר במקום להתרחב — לפי התחזית
שמלפני הפיחות — ב־ 40 מיליון דולר.
היתד, זו שטות גמורה, שאילו נתגשמה
היתר, מחסלת בקצב דומה את ד,גדעון כולו
תיו שנה בלבד.
היעוה האופטי. הורוביץ קצף למשמע
השידור. הוא דיבר באותו כנם על

נהג כוצונית־האסון עזריאל
שברי עץ

ומוטות

צימצום הגרעון לשנה כולה, נאלץ להאזין
לה,מתקר, שהוסיפו לחלומו עורכי החדשות
של טדי קולק.
כלכלנים אחרים פיקפקו גם בסיכויי ה־התגשמית
של החלום המקורי. הם ידעו שהחודשים
שעברו מאז הפיחות גררו עמם
אנדרלמוסיה שמנעה יבואנים רבים מלבצע
עיסקות עד שיתפזר הערפל. הס ידעו עוד,
כי עיקר ההפחתה המצופה בגרעון נובע
לא מהקטנת הצריכה והביזבוז, שהיא
מטרת הפיחות, אלא מהקיצוץ בהזמנת אוניות
ומטוסים חדשים.
כך, למשל, לא היה זה סוד, שהשנה
הוזמנו אוניות בשמונה מיליון דולר בלבד,
לעומת 41 מיליון אשתקד, וכי בשנה הבאה
יגיע סעיף זה ל־ 60 מיליון דולר, יבטל
ממילא את כל הרווח האופטי שבפיחות.

אסתות
ה מוו ת הגי עבאכספרס
״אוויר גנח הפצוע, שלא יכול היה
לזוז ממקומו .״אוויר ...לוחץ לי בחז
ה האחות בביתן ,39 בבית־ר,חולים
אסף הרופא, מיהרה למיטתו. היא הידקה
לאפו את צינור הגומי ופתחה את בקבוק
החמצן. מן המטה השניה הביט בו בעין
אחת הפצוע השני, צבי עזריאל. עינו השניה
היתד, תפוחה ואדומה, והעפעף כיסה
על האישון. היה זה קטע קטן מתוך תמונה
מזעזעת של אסון משפחתי מחריך, אשר
תחילתו וסופו היו נעוצים במוות.
׳מכאן יותר מהר. ליד ביתה של משפחת
אברמוביץ ,,במשמר־השבעה, התקהלו
למעלה מתריסר בני משפחה. הם נתקבצו
למקום כדי לעלות לקבר אמו של אברהם
אברמוביץ׳ ,במלאת שלושים לפטירתה.
השעון הורד, על שלוש אחרי־הצהריים
— השעה שנקבעה לתזוזה — אולם הנוכחים
לא זזו. הם חיכו לבנו של אברהם,
יוחנן, אשר הבטיח לבוא במכוניתו
מירושלים, כדי להסיעם לבית־הקברות הסמוך
שבשדה־חמד, מקום שם קבורה סבתו.
רק בשעה ארבע הגיע יוחנן לבית אביו,

מזדקרים —

יחד עם גיסו, צבי עזריאל, שותפו לחלוקת
תוצרת חלב טרה באזור ירושלים. בני
המשפחה מיהרו להעמיד במכוניתי הסגורה
ספסלי עץ ארעיים ומכונית הפרגו הישנה
— ששימשה בעבר באוטובוס ציבורי של
המקשר — יצאה לדרכה, כשבתוכה 16
איש, למרות שלנה,גר, לא היה רשיון להובלת
נוסעים.
צבי, שנהג במכונית, לא הכיר את הדרך.
אולם אברהם, שישב מאחוריו על ארגז עץ
הפוך, הפנהו אל שביל העפר, המתמשך
מצידו האחורי של המושב לעבר הכביש
הראשי .״זה יותר מהר מכאן,״ הסביר לו,
״כבר בין כך התאחדנו הרבה
ראיתי שזה מאוחר. הנוסעים עוד
טרם הספיקו להתמקם על מושבי העץ הקשים,
כשהמכונית התקרבה אל מסילת הברזל
שבקצה שביל העפר המוקף פרדסים.
חלונות המכונית היו סגורים בלוחות פח
— שד,ולחמו אליהם שעה שהאוטובוס לשעבר
הותקן להובלת תוצרת — ואיש
מהם לא שמע את צפירות רכבת האכספרם,
שהתקרבה מכיוון ירושלים וצפרה שגרתית
בהתקרבה אל הכביש הראשי החוצה את
המסילה, במרחק. מאה מטר משביל העפר.
היא חצתה אותו, התקדמה בכל 80 הקילומטר
לשעה שלה, ו־ 1430 כוחות הסוס
אל עבר השביל, כשנהגה, דוב זינמן ממשיך
לצפור.
ואז, לפתע, כאשר הגיעה הרכבת למרחק
של שישים מטר מהצטלבות השביל והמסילה,
הגיחה מכונית מבין הפרדסים,
החלה מטפסת׳ בכיוון הפסים.
על מה שקרה באותן שניות סיפר בפרטות
נהג הקטר:
״מיד כשראיתי את המכונית יוצאת מהשביל,
התחלתי לצפור בחזקה. אני צפרתי
והמכונית המשיכה לנס־ע לעבר הפסים
במהירות של עשרים קילומטר לשעה, בערך,
מבלי להראות סימן של עצירה או
האטה. כל שניה התקדמה הרכבת במהירות
עשרות מטרים ראיתי שהמכונית עולה
על הפסים ובכל כוחי משכתי את ידית
המעצורים. ידעתי שזה כבר מאוחר מדי, כי

הקטר היה במרחק של 15 מטר מהמכונית,
שעמדה בדיוק במרכז המסילה. קיוויתי רק
שהמכונית מלאה סחורה ולא אנשים
כמו חלום בלהות .״אותם שברי
שניות היו איימים. גלגלי הקטר וחמשת
הקרונות חרקו ועם קול החבטה נתמלא
תא נהג הקטר בחול וחתיכות עץ של המכנית
שהתרסקה. במרחק של מאה וחמישים
מטר נעצרה הרכבת כליל, כששלד המכונית
המעוך מוטל לימינה. קולות האימים
שבקעו מתי־כה נדמו מיד.
״אני התקשרתי תיכף במכשיר האלחוט
עם הפיקוד בתחנה והודעתי להם להזעיק
מיד עזרה. עוזרי ירד בינתיים למטה והחל
מסייע בהוצאת הפצועים על גבי מכוניות
פרטיות, שהחלו מגיעות לעשרות מכל
הכיוונים והשבילים. הוציאו ק ־דם אתי אלה
שראו שעדיין זזים, אח״כ הוציאו את
הגוויות. כעבור עשרים וחמש דקות פונו
כולם וקיבלתי הוראה להסיע את הרכבת
עד תל־אביב.״
על מה שקרה באותן שניות במכונית
סיפר חיים בוים, חתנו של אברהם אברמוביץ,
אשר נחלץ בנס בפצעים קלים:
אלה שישבו בפנים לא יכלו לראות
מה מתרחש בחוץ ולכן רק כשהתקרבנו
שמעתי צעקה מהמושבים הקדמיים:
זהירות, רכבת! הספקתי עוד לשמוע איך
הנהג נותן גז והמכונית מתאמצת, כשהכל
החשיך פתאום.
״כשהתחילו להרים אותי מתוך ההריסות
התעוררתי לכמה שניות, אבל כל מה שאני
זוכר זה מוטות ברזל וקרשים, שהזדקרו
מעלי כמו בחלום בלהות. אחר כך התעלפתי
שוב. רק במכונית הפרטית, שהעבירה אותי
לבית־החולים, חזרתי להכרה.״
מתים אינם חוזרים. קציר המוות
היה מחריד. חזית הפלדה של קטר הדיזל,
מספר ,110 שמשקלו 76 טון, מחצה לרוות׳
אחתי־עשרה נפשות, כולן — בנות משפחה
אחת. אחרים מפרפרים עדיין ונלחמים על
חייהם בעזרת בקבוקי חמצן.
וועדת החקירה שתקום בעקבות תאונה
זו, תוכל, אולי, לקבוע מי האשם. היא
לא תוכל להחזיר את אלה ששלמו בחייהם
עבור רשלנות פושעת.

האטום
סיבותבדת— תלויות
הכרוז שהפיץ הארץ, ביום חמישי האחרון,
נועד לצודד את עיני האזרחים שהתעניינו
לאחרונה בבעיית פירוז המרחב מנשק גרעיני
(העולם הזה .)1282 האיצה מערכת
הארץ; ״קרא בגליון יום ששי מאמרו של
עמוס אילון — דילמה גרעינית.״
הדילמה הגרעינית לא הופיעה, כמובטח.
במקומה הופיעה מודעה קטנה, בעמוד בי
של אותו גליון :״מפני סיבות שאינן תלויות
במערכת, נדחה פרסום מאמרו של
עמוס אילון, הדילמה ׳הגרעינית. אנו מקוזים
שנוכל לפרסם המאמר בימים הקרובים.״

לשון
ה נו צחה
חברי האקדמיה ללשון העברית, יש לשער,
לא היו מעולם כה מלוכדים כמו השבוע.
למצב מופלא זה גרמה אות לטינית
קטנה: ז\ .כולם חברו נגדה.
מזה שנתיים שוקדת וועדה מייחדת ייל
פיתוח כתיב אחד ויחיד לעברית מנגמתד. למנוע
בדרך זו קריאת מליט עברי ג-ם
שונים. כי גם מי שבקי בשפה עלול לעמוד
לרגע ת הה מול השלט הצועק ברחוב אלנבי
בתל־אביב :״בית־ספר יומי לספרות נשים״.
ליטראטורה או פריזורה, זאת השאלה.
הצעה מהפכנית. שמונת חברי הוועדה
הניפו, לכן, את הסיסמה הבאה:
״׳ותן בכתב העברי מקום לתנועה — שיהא
מעמדה של זו קבוע בכתיב ושתה למעמדו
של העיצור ההצעה שהגיש פרופסור
זאב בן־חיים בשם הוועדה השביע למליאת
האקדמיה, היתר, מהפכנית: ביטול הניקוד
— הגוזל הדפסה מסובכת. השיטה החדשה
גורסת כת־ב מלא, תוך הוספת סימנים חד־ש־ם,
נוחים להדפסה.
(א) כל ר.נ עת 1נכתבה ב״״ד וסימן.
ככימן הציעו נקודה אי קו מאוזן קטן מעל
ליו״ד. למשל:
טיד . ,פיי) ווח, ע 0ביגר . 6 1

וי* הקםן זד*!3ון 1
— כמו בחלוס בלהות

י׳ ללא כל סימן אינה מציינת אלא את
העיצור. כגון: גוי.
(המשך בעמוד )15
חעולם הזח 1283

קניול!

אין עשן —
ספק רב הוא אם קיים עוד אדם בישראל
המרכז בידיו מספר כה רב של משרות
וסמכויות כמו דר׳ (לפילוסופיה) חיים
גמזו. הדר׳ נמוך־הקו&ה וחריף־המבט, שבעוד
חודש תמלאנה לו 53 שנים, אינו
רק המבקר האמנותי (בהארץ) רב ההשפעה
ביותר בארץ. הוא גם מנהלו של בית-
הספר לדרמה ברמת־גן, נשיא האגודה לידידות
ישראל־צרפת, פוסק יחיד מטעם משרד
החינוך והתרבות לגבי משלוח של
יצירות ציירים ישראלים לתצוגות בחו״ל,
אהד מראשי קרן נורנזן, יו״ר בועדה לשיפור
פני ת״א, יו״ר הועדה לקישוט אניות שהם,

טיבי של המוזיאון הוא משה קניוק, אין
לגמזו דריסת רגל במקום. משה קניוק
( )63 הוא איש המוזיאון מיום יסודו, מזה
31 שנה, תחילה כמזכיר ואחר־כך כמנהלו
האדמיניסטרטיבי. קניוק, בוגר אוניברסיטות
פראג, ברלין והיידלברג, חבר קבוצת דגניה,
שעבר להיות מורה בבית־ספר עממי בדגניה,
זכה במשרה זו באמצעות ידיד המשפחה,
חיים נחמן ביאליק. ביאליק הציגו בפני
מאיר דיזנגוף והמליץ עליו, וכשתרם ראש־העיר
הראשון של תל־אביב את ביתו שבשדרות
רוטשילד, כדי שישמש כמוזיאון
לעיר, היה קניוק העובד הראשון שלו.
בתקופה בה נכנס דר׳ גמזו לכהן כמנהל
האמנותי של המוזיאון התגלעו חילוקי
דעות חריפים בין השניים, שהסתיימו בריב
קולני. עד היום טוענים ידידיו של
גמזו, כי היה זה קניוק שהביא לסילוקו
מתפקידו. מאז לא הציב גמזו את רגלו
בפתח המוזיאון. לא היה גם מקום לתקווה
שמשה קניוק יעזוב אתי משרת המנהל האדמיניסטרטיבי
כל עוד חיים באפו, שכן
באחד הסעיפים של הצוואה שהותיר אחריו
מאיר דיזנגוף, קבע הוא במפורש שמשה
קניוק ימשיך לנהל את המוזיאון כל חייו.
ואמנם, מאז נפטר לפני כשלוש שנים
מנהלו האמנותי של המוזיאון, איגון קולב,
הפך קניוק לכאורה לשליטו של המוסד.
סעיף א,זד לטובת גמזו, שלא נלקח בחשבון
הוא, שקניוק היא מנהלו של המוזיאון
רק לכאורה. למעשה יש למוזיאון
׳מנהל אחר, וזהו הגוף המכונה בשם
הקורסוריון של המוזיאון.

ובהצגת יצירות אמנות, לבין מנהלי המוזיאון.
אסור להם לשכוח כי הם כולם כאהד
משרתי הציב־ר ולא אספנים פרטיים, המבזבזים
מקרנות הציבור בנושאים שהם
רוצים ביקרם.״
אנשי הקורטוריון של המוזיאון בתל־אביב
שכהו עובדה זו. ועל רקע זד, פרצו מריבות
בינם לבין משה קניוק. דוגמא אפיינית להמחשת
נישאי המחלוקת שנודעו בציבור,
למרות שמשה קניוק מסרב בתוקף לומר
מלה על כך:
• בזמנו, בעת שנמזו היה מנהל המוזיאון,
הוא דחה הצעת רכישה של אוסף
מפסליו של הפסל היהודי המפורסם ז׳אק
ליפשיץ. לאחרונה נתרם א־סף זה למוזיאון
בצלאל בירושלים. הדבר עורר את קנאת
הקורטוריון התל־אביבי, שהחליט להקים אגף
מיוחד במוזיאון, בו יוצבו פסליה של הפסלת
הנה אורלוף. רכישת 30 הפסלים
לאוסף, במחיר של אלף דולר הפסל, היא
הוצאה ניכרת. לדעתו של קניוק, עם כל
ההערכה לאורלוף, יהיה זה משום הוסר
פרופורציה לגבי מוזיאון עני כמוזיאי־ן תל־אביב,
לרכוש אוסף של פסלי אמנית זו
בלבד. הקורטוריון קבע אחרת.

מארק שא;א 7הזדעזע

ך ץ ילוקי דעות אחרים היו בין קניוק
• י לקורטוריון בקשר לבנייני המוזיאון.
הוא התנגד לתכנית בנין הלנח רובינשטיין,
הקורטוריון אישר אותה. התוצאה: אולמי
תערוכות, הנראים מבחוץ כמוסך ענק ואינם

—בלי אש

לקבל את מועמדותו של גמזו. רבים מחבריו
עדיין זכרו את הביזיונות שאירעו בעת כהונתי,
כאשר התברר שתערובת תחריטים
שהביא והציג ברעש גדול במהיאון, אינה
אלא תערוכה של צילומי תחריטים, או בעת
שהתברר שתמונה שהציג כציור מקורי של
הצייר ז׳אן בפטיסט קורו — מזוייפת.
מרדכי נמיר היה צריך להפעיל את מיטב
לחציו, להבטיח לקורטוריון הגדלת הקצבת
העיריה למוזיאון כדי לשכנעם לבחור בגמזו.
לבסיף, ברוב של 12 קולות נגד ארבע,
כשחמישה נמנעים, אושרה מועמדותו של בן

גמזו לאלטובה

יו״ר הועדה להענקת מילגות למהזאים ישראליים,
חבר המועצה לתרבות ואמנות ועוד
חצי תריסר תוארים. מלבד זאת הוא מרצה
לאמנות וכותב ספרים אודות אמנות. למעשה
הוא הקומיסאר הבלתי מוכתר של
חיי האמנות בארץ.
למה עוד יכול אדם עתיר תוארים ומשרות
כמוהו לשאוף? אלה שתמהו על כך
יתפלאו ודאי לשמוע, שקיים עדיין תואר
אחד הקוסם לדר׳ גמזו יותר מכל תאריו
גם יחד. זהו התואר של המנהל האמנותי
של מוזיאון תל־אביב.
ולא לחינם יש בתיאר זה קסם כה רב
עבור האיש שהוא אוייבם המוצהר של רוב
שחקני ישראל וצייריה. כי תפקיד זה מסמל
לגבי גמזו את הכשלון הבולט ביותר
בקריירה שלו בארץ. שכן, רק מעטים זוכרים
היום שחיים גמזו נשא כבר פעם את
תואר המנהל של מוזיאון תל־אביב. אלא
שהוא נאלץ להשאיר תואר זה לאחרים,
בבושת פנים, אחרי שראש עירית תל־אביב
דאז, ישראל רוקח, פיטר אותו ממשרה זו
באמצעות שיחה טלפונית באחד הימים של
.1948 עובדה זו מסבירה את להיטותו של
דר׳ גמזו אחרי משרה זו.

הצוו אה ציוו תה

ך* מ שך^ ש ני ם רבות לא היתה כל
ל ת קוו ה ״ שאמנם יצליח דר׳ גמזו להגשים
את שאיפתו — ניהול המוזיאון.
היה ברור שכל עוד מנהלו האדמיניסטר־

הקורטריון הוא מועצת נאמנים המורכבת
הם עסקנים
ככולם
מ־ 21 איש,שרובם
ציבוריים, והקשר שלהם לאמנות הוא מקרי
בלבד. כך, למשל, נמנים על הקורטריון
של המוזיאון עסקנים כמו שושנה פרסיץ,
דויד שפירא — מנהל חברת־החשמל, חיים
לבנון — ראש עיריית תל־אביב לשעבר
וכף. מתפקידה של מועצתנאמנים זו
לדאוג לבסיסו הכלכלי של המוזיאון, לממן
רכישות ולפקח על פעולותיו.
אולם בעוד שבעולם התרבותי נחשב ה־קורטריון
במוזיאון כחבר יועצים, שהם
אנשי כלכלה בעיקר, הפועל תוך תיאום עם
מנהל המוזיאון, נוצר בשנים האחרונות במוזיאון
תל־אביב מצב של חיכוכים מתמידים
בין הקורטוריון לבין מנהל המוזיאון. הקור־טוריון
נטל אית סמכויות הנהול הבלעדי.

ה רן ו ר טו ריון י ח לי ט וי אשר
י 111 ותנוחו 1 1 1וורד1~ 1)1

—־וווז)1

*־־ןרנ פי סהנ רי טיי לו ר, אחד מברי
*/יו הסמכא בעולם לענייני מוזיאונים, מזהיר
בספרו מגדל בבל, הדן בבעיות המוזיאון
בתקופה המודרנית, מפני סכנה מעין זו.
כותב הוא בין השאר :״הנאמנים נסבלים
בדרך כלל בשמחה, בקישוטים בעלי ערך ולפעמים
שימושיים כפרות קדושות שיש לחלוב
אותן בשעת הצורך. אבל ישמרנו האל
מלתת במוחם דעית על אמנות שמעבר לסמכותם
צריכה להיות הפרדה מוחלטת
בסמכויות בין הקוראטורים, שהם אנשים המתעסקים
בראש וראשונה ברכש, בהשגחה

הולמים דרישות של מוזיאון מודרני. קניוק
מתנגד גם לתכנית הבניין של מוזיאון תל־אביב,
שצריך לקום בין היכל התרבות ובית
הבימה. כאשר ראה מארק שאגאל את תכנית
הבנין הוא לא הסתיר את הזדעזעותו. אולם
אין הקורטוריון שומע לדעות אלה.
הדברים הגיעו לידי מלחמה גלויה. הקור־טוריון
מינה שניים מהעובדים המשניים של
המוזיאון כמנהלים אמנותיים זמניים. מתנגדיו
של קניוק טענו כי הוא טירן, שאינו
מניח לאחרים להתערב בעבודתו. קניוק, שבמשך
שנים ניסה להפוך את המוזיאון למוסד
דינאמי ומחנך, אירגן במשך שנים
רבות׳ ביוזמתו את הקונצרטים הקאמריים במוזיאון,
שיצרו קשר חי מתמיד בין הקהל
למוסד, אירגן מספר רב של תערוכות זרות
ולמעשה הקדיש את כל חייו למוזיאון, ראה
בכך פגיעה חמורה.
המשבר פרץ בעת שקניוק החליט לדרוש
תוספת שכר עבור ארגון הקונצרטים במוזיאון,
מחוץ לשעות העבודה. הקורטוריון
סירב. קניוק הודיע על התפטרותו. הקור־טוריון
לא רק שלא חזה את ההתפטרות,
אלא אף הביע נכונות להקל עליה באמצעות׳
הענקת פנסיה מוקדמת. עתה נתממש לפתע
הסכוי להגשמת חלומו של חיים גמזו, ידידו
האישי של מרדכי נמיר, איש מפא״י ותיק,
ששמעון פרם היה מוכן להטריח בזמנו את
עובדי משרדו כדי לכבוש עבורו את משרת
נשיא האגודה לידידות ישראל־צרפת (העולם
הזה .)1114

היה חשש שמא לא יסכים הקורטוריון

הסיפוחים.

החרטה פה אהד

ך* אפשרות שדר׳ חיים גמזו יתמנה
1י כמנהלו של מוזיאון תל־אביב, מהודה
סכנה כפולה לחיי האמנות בארץ. בראש
וראשונה יתצר מצב חסר תקדים, שאדם
אחד, שהוא בלאו הכי שליט על חיי האמנות
בארץ, יהפוך לשליט בלעדי, כאשר יוסיף
לתפקידיו הרבים את תפקיד מנהל המוזיאון.
מצד שני צפויה סכנה למוזיאון עצמו.
מקובל בעולם שמנהל מוזיאון הוא בראש
וראשונה אדמיניסטרטור, והוא הקובע הבלעדי
של מדיניות המוזיאון. מתחתיו ישנם
ראשי מחלקות, שהם מומחים לאמנות בשטחיה
השונים, והמנהל קובע את פעולות
המוזיאון על סמך התיעצות עמם.
אפילו אם יהיה אפשר לקבל ללא ערעור
את הטענה שגמזו הוא המומחה בר־הסמכא
ביותר לעניני אמנות בארץ, עדיין אין זה
מכשירו לתפקיד מנהל המוזיאון, כשם
שמהנדס מכונות מצטיין אינו מסוגל עדיין
להיות מנהל בית־חרושת.
כבר היום מתקוממים ציירים רבים נוכח
האפשרות שאכן יהיה גמזו מנהלו של המוזיאון.
ואם אמנם יקבל את המינוי, קשה
להניח שהסערה הציורית בין כותלי ה־המוזיאון
תשכח על נקלה. י
נראה שגמזו מבין זאת. הוא עדיין מתלבט׳
אם להכנס לתפקיד, בטענה שאינו מוכן לכך
כל עוד לא יחליט הקורטוריון פה אחד.

נאן שונן המוזיאון-המוסד אשר גמזו חורחק גמזו לפני תריסר עוזים ואליו חזו כמנצח

הם סימפטומים שונים שר מחלת־חנפש
לישבן! רחל טיירור, המיפלצת ה־קדושה
של הקולנוע, האשה עליה
אמרו שהיא הראשונה שהצליחה להפוך
את הנשואין למוסד בלתי מוסרי, נכנסה
שוב לפעולה.
שלוש שנים בלבד עברו מאז ביצעה את
המעשה שאיש לא יכול היה לסלוח. היא
נטלה את אדי פישר, סמל הבעל המסור
והאב הנאמן לכל שבועוני המשפחה האמריקאיים,
הוציאה א־תו מזרועותיה של דבי
ריינולדס, ובתום שבעת חודשי האלמנות
שלה מבעלה השלישי, נשאה אותו לבעל.
שלוש שנים הן תקופת זמן ארוכה. די
ארוכה כדי שאנשים יספיקו לשכוח וינסו
להבין. מחלותיה התכופות של ליז, התנו־דדותה
בין החיים והמרת לאור הזרקורים,
רכשו עבורה מחדש את אהדת צופי הקולנוע
בעולם .״אולי,״ אמרו האנשים ,״אין
היא נוראה כפי שנראתה, אולי היא בחורה
אומללה שסוף־סוף התאהבה באיש הנכון.
אולי שפטנו אותה בחומרה, המסכנה.״
השבוע באה הודעת הגירושין של ליז
ואדי וטפחה על פני כל האשליות. היא
הרתיחה את דמם של מיליונים, שהתביישו
על שהתפתו להאמין לה. הנה היא ניצבת
עתה בפניהם בסטריפ־ליז מושלם: מיפלצת
יפהפיה, אנוכית וחסרת מוסר. הנה היא
האשד, שהסבה לב גבר מעל אשתו האוהבת
וילדיו, שיעבדה אותו ככלבלב, הפכה אותו
לאומנת לילדיה, לשומר מיטת חוליה, לעבד
נרצע לשגעונותיה, הרחיקה אותו מהקריירה
שלו, מפירסומו, מעצמו.
ואחרי כל זה היא זורקת אותו כנעל בלה.
ובעבור מהי! בשביל נעל משומשת אחרת
— ריצ׳ארד ברטון הוזלשי, נשוי ואב
לשתיים. איזה מין יצור היא? ערפד צמא
גברים, שטן הרודה נחת מהשמדת אושרם של
אחרים, תינוקת קפריזית ומפונקת?! התשובה
הסולדת ייחסה לה כל אלה ואפילו
יותר.

היא נולדה בלונדון, כבתם של סוחר־לדברי־אמנות
ושחקנית בינונית, שהופיעה
תחת שם הבמה שרה סאותרן, ושהקדיירה
שלה הסתיימה עם נשואיה.
אמא טיילור, פיקחית ושאפתנית, טיפחה
בליבה בקנאות את המשאלה, שאת אשר
לא הצליחה היא להשיג על הכמה, ישיגו
ילדיה. תחילה ניסתה לעשות זאת באמצעות
בנה הבכור, הודארד, הבוגר מליז בשנתיים.
מכיוון שהמשפחה עברה לגור בהוליבוד,
ניסתה להפוך את הבן לילד־פלא, להחדיר
אותו לעולם הקולנוע, שהיה אז, בתחילת
שנות הארבעים, להוט במיוחד אחרי שחק־נים־ילדים.
אלא
שהווארד גילה מספיק כח התנגדות
כדי לא לקחת את משאלות אמו בהשאלה.
הדברים הגיעו עד לידי כך, שכעבור שנים,
כאשר הצליחה אמו לסדר עבורו מבחן־בד
באחת מחברות הסרטים, הוא גילח את
שער ראשו, כדי להכשיל את הנסיון.
אליזבט היתד, נוחה יותר, כחומר בידיה
השאפתניות של האם.

סתמים מתחת לכו

א היתה זו הפעם הראשונה בה
׳ ניסו מומחים והדיוטות בכל רחבי העולם
להסביר את פשר התנהגותה חסרת
המעצורים של ״הגברת שוברת הלבבות״
של הקולנוע. אלא שבדרך כלל היה ההסבר
שטחי ביותר ובלתי משכנע. הוא התבסס
בעיקר על אימרה השגורה בפיה של ליז
עצמה :״יש לי גוף ופנים של אשה, אבל
אינני אלא ילדה קטנה.״ בגיל 30 נשארה
ליז אינפאנטילית. זו עובדה. אולם זו
אינה סיבה, אלא תוצאה.

ך• כר בגיד שמונה, כאשר פתחה אמה
^ במלחמה נואשת כדי להציגה בפני
במאי קולנוע ויצרנים, על מנת שיגלוה,
אהבה ליז להופיע בפני קהל, לשיר ולרקוד׳
למשוך תשומת־לב ולשעשע.
היה זה רק טבעי לגבי ילדה שגדלה בודדה
מאוד, בת לאב שקט ומתון, שלא התעניין
בה ביותר, ו־לאם שהיתה עסוקה לא
בה, אלא בהכשרת הקרקע להפיכתה לכו־כבת־ילדה.
היא
היתה צעירה מאוד, בערך בת שלוש,
כשגילו הוריה שהדרך הטובה ביותר להענישה
ולהשתלט׳ עליה היא באמצעות התעלמות:
לא לדבר אליה, לא לשים לב, לא
לשמוע ולא לראות, פשוט להתעלם ממנה.
כיוון שאמא טיילור ראתה עד כמה יעילה
שיטה זו לגבי ליז — היא המשיכה בד,
שנים רבות. כשהלכה ליז לבית־הספר, עדין
היתר, השיטה היחידה בה יכלה לפייס את
אמה, אחרי שהוענשה בצורה זו, לשים פתק
של התנצלות מתחת לכר השינה של האם.
עד היום שומרת אמא טיילור אוצר של התנצלויות
בכתב, מהתקופה בה היתד, ליו
בת שבע.
מקובל לחשוב כי היא התחילה את הקריירה
הקולנועית שלה בלאסי שובי הביתה׳
כשהיתה בת עשר. למעשה היא התחילה
את הקריירה הרבה יותר מוקדם. שנה

״אשד, מסוגה של ליז,״
ניסו להסביר אחרים ,״אינה
מסוגלת׳ לחיות אלא בלהבות. כל אחת מיצירותיה
אינה יכולה להיוולד אלא בתוך
משבר של קאטסטרופה חדשה.״ אלא ששוב,
לא היה זה מניע, אלא תוצאה.
מעולם לא התפרסמה אנאליזה פסיכולוגית
מוסמכת על ליז, שעברה תחת ידיהם של
פסיכולוגים ופסיכיאטרים לאין ספור. כל
המסקנות המשוערות יכולות להתבסם רק
על עובדות חייה הידועות. אך אלה יש
בהם די והותר כדי להצביע מה בדיוק
מתחולל בנפשה של אשה־ילדה זו, מה
מסתתר מאחורי שערוריותיה, המרעידות
סיפי עולם, ומאחורי מחלותיה, העוצרות
נשמת מיליונים? ומה עלול להתרחש בפרשת
אהבתה החדשה.
כמו כל מקרה מסוג זה, נעוצים שורשי
אישיותה ואופייה של ליז מיילור בתקופת
ילדותה הראשונה, ואפילו בתקופה שלפני
לידתה.

קודם לכן הוחתמה ליז טיי־לור
על חוזה עם אולפני חב׳
אוניברסל, הופיעה בתפקיד קטן בסרט בדרגה
שניה, בשם ׳אדם או עכבר. במשך
שנת החוזה, לפני שעברה לאולפני מטרו,
הוכרחה ליז לקבל כל יום שיעורי זימרה.
כתוצאה מכך הושחת קולה לגמרי והיא
איבדה את כל ד,שימחה שבשירת ילדות.
במשך שנים רבות אחר־כך ניסו להחזיר
לה את קולה, אולם שוב לא יכלה להיות
זמרת, כפי שאמה קיותה שתהיה. אולם
זה לא הפריע לה בקריירה שלה. שום
דבר בעצם לא הפריע. באחד הסרטים הראשונים
שלה, סירב הבמאי לתת לה את
התפקיד שאמה רצתה שתגלם משום ש־היתה
נמוכה ב־ 8סנטימטרים מהגובה הדרוש
לו .״אל תדאג,״ אמרה האם לבמאי,
״עד תחילת ההסרטה היא תגדל.״ ואומנם,
במשך החודשיים שנותרו לד,סרטה צמחה
ליז בעוד 8סנטימטרים, בסיוע תרגילי
התעמלות נמרצים.

סטריפ־ליז

אדי־פוס

הרא התסביך האחרון של ליז טיילור שאמרה ״פוס״ למשחק האהבה שלה עם אדי פ
כאן נראה הזוג בתקופה הרומנטית שלו, בעת שהשניים ערכו סיור קניות ברומא,
תחילת הצילומים של קליאופטרה. כתוצאה מיחסיה של ליז לריצ׳ארד ברטון, קיבל אדי התמוטטות
הופעתה בלאסי שובי
הביתה הפכה אותה
לכוכבת. אולם
עבור ילדה בגילה גילם
מושג זה לא רק
תהילה, פירסומת׳ והצלחה.
ד,כוכבות מגיל
כה צעיר הכניסה

על במת ההסרטה, נתנה לליז הוראות מיש-
חיק באמצעותי תנועות ידיים מוסכמות: יד
על הלב סימנה — אין הרבה רגש; אצבע
על הלחי — אין מספיק חיוך; אצבע על
הראש — אין לך מספיק תשומת־לב לעבודה
וכר.
האם חיתה עמה כל הזמן. היא העירה
אותה משנתה, סעדה עמה, עבדה אתר, ו־

אותה למין גטו נפשי, ממנו לא השתחררה
ובו בילתה 22 שנים משנות חייה. היא
היתד, קשורה לאולפן ולאמה. הם תיכננו
את צעדיה. הם החליטו עבורה ודיברו בשמה.
לכאורה
לא היה בזה כל רע. היה לה
שם הכל. היא למדה בבית־הספר של האולפן,
וכל מאוויר, סופקו לה. אם לא שיחקה
עם ילדים, או לא עברה את משברי
הילדות האופייניים לילדים אחרים, היה זה
רק מובן וטבעי לגבי אורח חייה של ילדה־כוכבת.

השכיבה
אותה לישון. כי ליז היתד, כבר
אז רכוש יקר מפז, שיש לשמרו.
כך גדלה והתפתחה בעולם חלומות, ללא
כל קשר עם המציאות. בגיל 13 היה לה
סום משלה, ובגיל 14 מכונית פרטית,
קיבלה במתנה מהאולפן. בבעלות זות
עצמה אין רע, מלבד העובדה ׳שהיא 11
להרחיק ממנה אית המציאות, שכן במ1י<^
ילדות בנות 13 אינן בעלות סוסים, ובגיל׳
14 לא עומדות לרשותן מכונית פרטית.
במשך השנים הלכו והסתמנו אצל לין
שתי נטיות אופייניות, שהמשיכו ללוותה
כל חייה עד עצם היום הזה. האחת היתד,
נטייתה לחיות, והשניה נטייתה לחלות.
אהבתה הגדולה הראשונה, בגיל , 13
היתד, לסוסים. לצורך הופעתה באחד הסרטים
למדה לרכב, התקשרה לסוס עליו
רכבה. מאז הפכו החיות למלוויה הקבועים.
לא זו בלבד שגידלה את הסוס הפרטי שלה,
אלא גם כשלא היתה רוכבת העדיפה מכנסי
רכיבה וחדרה היה מוצף בתמונות

מסלול תאונות

ך ם בשנות התבגרותה לא הס־כימה
אמה של ליז להתחלק בפיקוח
עליה עם אחרים. בכל סרטיה המוקדמים
היו לליז שני במאים למעשה. האחד היה
הבמאי אשר שכר האולפן, אולם הבמאי
החשאי׳ היה חשוב ממנו. האם ישבה תמיד

בוטו לשחקני

סוסים. במרוצת השנים התקשרה גם אל
חיות אחרות. ב־ ,1949 מזכיר כתב שראיין
אותה, היו לה: חמישה כלבים, שני חתולים,
סנאי, קוף שימפנזה ושני סוסים. ואילו
עתה, בחווילה שרכשה ברומא לצורך שהותה
שם להסרטת קלי-אן פטרה, היא מחזיקה
שלושה כלבים, שני חתולים סיאמיים וקוף
אחד.
נטייתה למחלות היתד מוקדמת יותר.
ע ד בגיל שלוש הפכה אצלה דלקת גרון
פשוטה למתלה המירה, שסיכנה את חייה.
מאז המשיכו מחלות ותאונות להיות בני״
לווייתה הקבועים. והמעניין הוא, שהן
פקדו אות־ דווקא בתקופות של הצלחה ושקט
נפשי.
בת 11 מעדה עם סוסה בעת קפיצה ו־נפצעה.
כעבור שנה נתקלה במפתן של
דלת, החליקה ושברה את רגלה בשלושה
מקומות. בת ,20 נשואה למייקל ויילדינג,
היה צורך בשני ניתוחים מסובכים כוי
להצילה מעיוורון.
מאז פקדה אותה מחלה חמורה כמעט בכל
שנה. פעם היתד זו דלקת ריאות, פעם
שבר בעמוד השדרה, ולפני שנה שפעת
ודלקת קרום־המוח, שרק בנס ניצלה ממנה.
כמה ממחלותיה, שצויינו כמחלות רגילות,
ביחוד בזמן האחרון, לא היו, למעשה,
אלא נסיונות התאבדות. כך, למשל, בעת
הסרטת קליאופטרה ברומא, הובלה ליז פעמיים
לבית־החולים. פעם אחת צויין כאילו
זאת הרעלת קיבה, ובפעם שניה סיפרו כאילו
נפגעה בעת ההסרטה. האמת שהיא ניסתה
להתאבד, פעם ברעל ופעם על־ידי חיתוך
ורידיה.

הנערים עמדו כצד

דשה כ 9ני עצמה הם יחסיה עם
^ £בני המין הנגדי. עד גיל 16 לא נפרדה
מהוריה ולו רק לפעם אחת. כל נער שהיה
רוצה לפגשה, היה צריך 1לקבל אישור האי
לפן ואת הסכמת האם. כעבור זמן, כשרצתה
אמד, לקבוע ראיונות עבורה, והביאה
אותה למסיבות, היתר, ליז רוקדת עם אחיה
הבכור. הנערים האחרים עמדו מסביב והס־

חיוך של מונה־ריזה

ריצ׳ארד ברטון, המשחק את תפקיד מארק אנטוניוס בסרט, התקשר

תכלו בה, מבלי להעז לגשת אליה ולשוחח
עם הכוכבת המפורסמת.
ואז החלה פרשת שערוריות האהבים והנשואים.

אחרי שהיתר מאורשת לשלושה בחורים,
נישאה לניקי הילטון, נער שעשועים

יעם ליז בעת ׳ההסרטה, תינה עמה אהבים בפומבי בחוצות רומא.
כתוצאה מכן עזבה אשתו, שחקנית הקולנוע לשעבר סיביל וויליאמס
(מימין) את העיר. ריצ׳ארד טס אליה לפאריס, ניסה לפייסה.

ריקני. עוד בחודש הראשון לנשואיהם פרצו
ביניהם מריבות. הנשואין הסתיימו אחרי
שבעה חודשים.
בעלה השני, שחקן הקולנוע האנגלי 8 מייקל ויילדינג, היה מבוגר ממנה, כפליים
מכפי גילה. בחמש שנות נשואיהם ילדה ליז
שני ילדים, שלא הפריעו, כפי שאפשר לחשוב,
לחיבתה לחיות.
י• בעלה השלישי, המפיק היהודי מייקל
סוד, היה רציני ושקול משני בעליה הקודמים.
היא הספיקה ללדת לו בת, בניתוח
קיסרי, לפני שהתרסק בתאונת מטוס. יחסה
לילדתו של מייק היה כיחסה לילדיה מ־מייקל
ודילדינג — קשר אמהי קלוש ביותר
ללא שום התיחסות .״אני בעצם
הילדה של הילדים שלי,״ העידה ליז על
עצמהאדי
פישר.
• ריצ׳רד ברטון.
אלה הם תולדותיה בקודים כלליים, בצורה
שיטחית מאוד, שכן סיפורה המלא יש בו
כדי למלא ספר עב כרס. על־סמך עובדות
אלה ניתן לקבוע כמעט בוודאות, כי המקרה
של ליז טיילור הוא מקרה כמעט קלאסי שהיא נרקיסיסטית,
אישיות של הבולטת ביותר מכל שאר התסביכים וה־חבלות
הנפשיות׳ המבצבצות ממנה.
ן!ן ז|ן ׳ 4

הנרקיס היווני

ן נוחו את הסוו

אליזבט טיילור בחברת ריצ׳ארד בונוס על במת הצילומים של
קליאופטרה. הרומן ביניהם התחיל בסעודות משותפות שנערכו
תו, וכתוצאה מכן פרצו מריבות בין ליז לאדי. לאחר מכן היה ריצ׳אוד מבלה בוילה של ליז.

ך 1כק שת ״העולם הזה׳׳ הסביר ה/פסיכולוג
הישראלי, דר׳ דויד רודי, את
פשר התופעה הנקראתנארקיסיזם:
״זה מושג פרוידיסטי, אותו שאל פרויד
מאגדה יוונית על רועה יפה־תואר בשם
נרקיס, שהתאהב במראהו שעה שראה את
דמותו משתקפת במים. שם זה מציין,
שהמדובר כאן ביחס האדם אל עצמו.
לגבי האישות הנרקיסיסטית לקויה הבחנת
קיום העולם מחוץ לתחומיה עצמה.
״קיים נארקיסיזם ראשוני, בתקופה הראשונה
בתיי האדם. התינוק אינו מבדיל
בין העולם הסובב אותו לבין האורגאניזם
שלו, ומתיחס אל עצמו כאל העולם הקיים
היחיד. בשלב הבא מתחיל התינוק לצבור
רשמים ונסיונות ומתוך כך הוא לומד
לפעול. מתחיל תהליך של הפרדה בין
האורגניזם לבין העולם החיצוני.
מכאן ואילך מתחיל התינוק לנסות את
כוחו בכיבוש העולם החיצוני באמצעות
קשירת קשרים בינו לבין אחרים. במידה
שהאחרים, האוביקטים, ממלאים תפקידם בנאמנות
ועוזרים לתינוק למצוא את מק־מו
בעולם החיצוני, הולכים קשריו עם עולם
זה ומתרבים. נסיונו מתעשר ותהליך הסוציאליזציה
נכנס למסלול תקין.
אולם במקרה והאוביקטים של העולם החיצוני
מאכזבים, כלומר מסרבים להגן עליו
במידה מספקת או נעדרים לזמן מה או

לתמיד, מפנה התינוק את גבו לעולם החיז
צוני וחוזר לראות בעצמו את העולם וד
ממשי היחידי.
למצב זה קוראת התיאוריה הפרוידיסטית
בשם נארקיסיזם מישני. למרות שהסבר זה
מתאר את המצב הקיים הוא אינו מספיק.
אחת התחושות הראשוניות והיסודיות
של האדם, היא ירושה מהתקופה הטרום־
לידתית, שבה העובר הוא חלק מאורגאניזם
גדול יותר. הצורך להיקלט, להיות חלק
מגוף אורגאני, נשאר טבוע באדם. לשם
הפשטות נכנה צורך זה בשם אינטגראציה
— כלומר, השתלבות.
כאשר נוצר לראשונה ה״אני״ האינפאנטי־לי
של התינוק, שהוא סיכום הידע הראשוני
שרכש לעצמו מתיך למידה, נוצרת
הפרדה בין ה״אני״ לבין האורגאניזם. ה־
״אני״ נמצא בין המציאות האורגאנית לבין
המציאות החיצונית כמו בין הפטיש והסדן.
כדי להגן על עצמו מפני גירויים הבאים
מהעולם החיצוני, מנסה ה״אני״ למצוא
מקלט באורגאניזם עצמו, כלומר, אינטגרא־׳
ציה פנימית. הקשר בין ה״אני״ לאירגאניזם
הוא אומנם באמצעות אובייקטים מבחוץ,
כמו פטמת האם, אולם אובייקטים אלה
קיימים עבור התינוק רק כאמצעי עור.
אם תהליך השתלבות זה, בין ה״א-יי״
לאורגאגיזם, שהוא הנרקיסיזם הראשוני,
מסתיים בהצלחה, מגיע שלב התפתחותי
זה לשיאו. האישיות, כלומר ה״אני״ שהשתלב
עם האורגאניזם, מתחיל לפנות אל
העולם החיצוני ולחפש שם אובייקטים כדי
להשתלב עמם. תהליך זה של השתלבות
חיצונית נקרא סוציאליזציה.
במידה שיחס ההורים מגן בצורה מספיקה
על האישיות הפלאסטית בתקופה זו, מתחיל
הילד להבחין ביתר מהירות בקיומו
של עולם חיצוני. אילם אם נסיונות ההשתלבות
החיצוניים של הילד עם האובייקטים
החיצוניים — במקרה זה, ההורים —
יכשלו, נוטה האישיות לחזור לתהליכי
השתלבות פנימית. העדרות שלמה או חלקית
של האם בתקופה הראשונה, העדרות
האב בתקופה יותר מאוחרת, או איבוד
אובייקט האהבה בימי הבגרות, הן תופעות
העלולות להביא ליאוש מהשתלבות חיצונית
ולהחזיר את האישיות לטכניקות
של השתלבות פנימית.

אהכהו שנ אהעצ מי ת
ווי ויו —וור/ו

ן י* ד נו צרהנר קי סי ס ט. זוהי אישיות
שנכשלה במאמציה להשתלבות חיצונית
וחזרה לטכניקות של השתלבות פנימית,
מתוך יאוש. בשביל הנרקיסיסט אין
העולם החיצוני קיים אלא במכלול מכשירים,
מהם חיוניים, הניתנים לשימוש ב־
(המשך בעמוד )14

0( 4ר

מערכת ״אתגר״ מוכנה לשלוח מרצים

לחוגי

בית

שייערכו ביוזמת הקוראים. לצורך זה יייענו להזמנות חברי־תמערכת —

אורי אבנרי
ד״ר יעקב ירדור
בועז עכרון

;תן ילין־מור
גבריאל מוקד
בנימין עמדי

כל קבוצה של לפוזות 25 קוראים, המבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד מהם, מתבקשת להודיע
על כך למערכת, ת .ד ,3006 .תל־אביב, לפחות שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצת
הרצוי לה ואת הנושא המבוקש. וכן לצרף המחאה בסך 50ל״י לקרן ״אתגר״.

(המשך מעמוד ) 13

תהליך ההשתלבות הפנימי, ומהם בלתי־־
חיוניים, ולכן אינם קיימים לגבי האישיות.
אם המשבר במאמצים להשתלבות חיצונית
ארע בזמן מוקדם מאוד ובעוצמה רבה,
נוצרת קביעה של מתכונת נרקימיסטית
וכל התפתחות האישיות קשורה במתכונת
זו. האישיות תתפתח, תיצור יכולת אינטלקטואלית
ואורגאנית, אבל תשאר אינ־פאנטילית
מבחינה רגשית.
יחס הנרקיסיסט לאנשים הוא יהם של
ניצול בלבד. רופא, השמח שהדיאגנוזה שלו
נכונה, אף על פי שהיא מראה שהחולה
עומד למות, הוא דוגמא קלאסית של השתלבות
פנימית ללא כל התיחסות לאחר
בקיים בפני עצמו. הדון־ז׳ואן מפתה נשים
כדי שדרכן יוכל להוכיח לעצמו את יכולתו
הגברית. הוא משיג בזה השתלבות פנימית
מבלי שיהיה איכפת לו מה מרגישות
וחושבות הנשים אותן כבש.
בכל שטחי החיים אפשר לפגוש אנשים
שאינם מסוגלים להבחין באחרים כקיימים
באמת, ולשם השגת חופש מחרדת הקיום,
משתמשים בכולם לשם הבטחת ההשתלבות
הפנימית שלהם. במקרה שנרקיסיסט מתאהב,
או אם זו נרקיסיסטית המתאהבת
בגבר מסויים, מפסיקים כל שאר הגברים
להוות לגביה מכשיר חיוני. אם אינה מצליחה
להשיג את המכשיר המסויים בו התאהבה,
בא משבר נרקיסיסטי. זוהי תחושה
של התנגשות בין ה״אני״ לבין האורגאניזם
המביאה במקרים קיצוניים לשנאה המופנית
פנימה והעלולה להביא לנסיון התאבדות.
יכל התהליכים הנרקיסיסטים אינם הכרתיים.
הנרקיסיסט אינו מבחין שהוא מתייחס
אל האחרים כאל ׳מכשירים. גם כאשר ה־נרקיסיסטית
מצליחה להשיג את אותו גבר
מיוחד, שהוא עבורה מכשיר להשתלבות
פנימית, הדי גם להבא לא תבחין בקיומו
הנפרד. היא תזהה אותו כחלק ממנה עצמה.
היא תזהה אותו עם האורגאניזם שלה
או אם ה״אני שלה״ ולא תהיה מסוגלת
לקבל כל תופעות המעידות על קיומו הנפרד.
אם הוא ירצה ללכת לסרט והיא
תהיה עייפה, היא לא תבין שהוא אינו
עייף. אם הוא ירצה לאכול והיא שבעה,
היא תבקר בחריפות רצון בלתי־סביר זה.
במידה שהנרקיסיסט מזהה את אובייקט
האהבה עם ה״אני״ שלו, נעשה המצב
בלתי־נסבל. הנרקיסיסטית, במקרה זה, תהיה
שתייה במתח מתמיד, תנסה להבטיח, גם
באמצעי טרור, שהגבר יחשוב כמוה.

כשלון צפוי מראש

ו! אור הסברו זה של הד״ר רודי,
< מובן וברור כיצד הפכה ליז לאישיות
נארקיסיסטית בצורה קיצונית. חוסר חת־ענינותם
של הוריה בה בתקופת ילדותה
הראשונה, עונשי ההתעלמות שהטילו עליה
במשך שנים ארוכות, כפו עליה פניה זו.
בידודה המוחלט במשך שנים ארוכות
באולפן רק הגביר את התפתחות הנארקי־סיזם,
שכן בשנים אלה נמנעה ממנה כל
אפשרות לתחושת העולם החיצוני וה־קל
לה לראות, בכל אדם או חפץ, רק מכשיר.
אולם באיזה שהוא מקים נוצרו בה
געגועים אל איזו שהיא התיחסות לעולם
החיצוני. התיחסות זו נוצרה בקשריה עם
החיות מילדותה עד היום. החיות הם מכשירים
זולים, שלא קשה להשיגם, הם נחוצים
לה אבל היא אינה אוהבת אותם, כשם
שאינה יכולה לאהוב אהבת־אם את ילדיה.
לא ברור בדיוק מה היא סיבת התפתחות
מחלותיה המשונות והנוראית דווקא בשיאי
הצלחתה. המחלות הן בדרך כלל תוצאת
המאבק בין ה״אני״ לאורגאניזם. יחס שלילי
של ה״אני״ לאורגאניזם מרשה לו לחלות
ואינו מגן עליו. יתכן שהמחלות נובעות
כתוצאה ׳מרגשי האשמה של ליז כלפי אמה
על שהיא הצליחה להגשים בקריירה שלה
מה שלא הצליחה אמה, לכן יביא תמיד
אסון שימעיט את ערך ההצלחה.
מצד שני, יתכן שגם בהגיעה לשיא
הצלחתה עדיין אין היא מרגישה שרכשה
מספיק תשומת לב והמחלות נועדות, באופן
תת־הכרתי כמובן, להגביר את ה־התענינות
שמסביבה.
דבר אחד ברור: שום רומן סוער חדש,
שבעצם אינו אלא רכישת מכשיר חדש
עבורה, אינו יכול להחזיק מעמד. שכן
אישיות כמו ליז סובלת גם מרעב מתמיד
לדמות האב אותו היא מחפשת בכל
גבר. אולם ברגע שהגבר ממלא את תפקיד
האב, יפעל המעצור הנפשי למניעת הקשר
עם האב המדומה והרומנטי שביחס־ם יאבד.
בך נדונה ליז טיילור לכשלון צפוי מראש
בכל נסיונותיה לקשירת קשרי אמת עם
גבר כלשהו.

העולם הזח 1283

במדינה
(המשך מעמוד )10
(ב) כל תנועת 0ו־!ז נכתבת בו״ו חלומה
או שרוקה: קודקוד, קומקום. ו״ו ללא
סימן אינה מציינת אלא עיצור.
ג) הדגש הקל מופיע באותיות ב. כ ,פ.
(ד) ביטול גמור של הפתח והקמץ ובמקומם
הכנסת האות הלטינית ע לאלף־בית
העיברי:

שלוש שיים אף כתב חוברת, בה פרט שיטה
מיוהדת לכת־בת עברית בכתב לטיני מורחב,
ללא כל שינוי בדיקדוק העברי. החוברת
הודפסה לפי שיטתו החדשה.
את המכתב הבא״ לידידו ארנון כתב ב־עברית־לט־נית׳
במכונת־כתיבד, מיוחדת, אותה
בנה בעצמו:

4 . 2.61

>)3135ז1111221 5
(ה!) ביטול הצירה והסגול ובמקומם תיכנס
6.הפוכה):

118. 111133111

6113

תגובתו המהירה של חבר האקדמיה, המשורר
אורי צבי גרינברג, על ההצעה,
שוגרה בצורת גלויה :״העדרותי מן המליאה
היא מחאה לעצם הצעת הכתוב, המחבל ב־חוכמת
החוקה של לשוננו, ופוסל זכות
האקדמיה כמוסד מחוקק.״
נסער היה חבר אקדמיה אחר — ד,סופר
ש״י עמון :״לכער את הכתב העברי אסור.
לכן אני מתנגד לחידושים שאינם אלא גורעים׳
אני שומר את העברית כמו שניתנה
לנו מהתורה. אתמול לקחתי סיפור של צעיר
שיתכן אפילו שהוא מוכשר מאד, אבל לא
יכולתי לקרוא בגלל הכתיב שלו. לפי הצעת
הוועדה כותבים עין בשני יו״דים. אם כף,
אני שואל, מדוע לא כותבים חיים בשלושה
יו״דים?״
חבר האקדמיה, המבקר ברוך קרוא, שהיה
הנואם הראשון בוויכוח באותה ישיבה :״באנגליה
מתלבטים יותר מאשר כאן, בכל זאת
לא הוסיפו שם איתיות חדשות, אף על פי
שדרשו זאת גדולים כברנארד שאו. גם הרוסים,
שהם מגדולי המהפכנים, לא הוסיפו
אף אות; להיפך, השמיטו שלוש. אם נחנך
ילד לקרוא כך, הרי בעוד 10 שנים לא
נוכל לקרוא את התנ״ך. הצעתי אלטרנאטי-
בה: להנהיג חוק ממשלתי של ניקוד בקולנוע,
בעיתונים ובפירסומים. כך ישננו
את העברית, ויוכלו לקרוא גם בלי נקודות
אחר־כך.״
באקדמיה הסתמנו שלוש מגמות: נגד כל
שינוי בכתיב. בעד שינוי׳ אולם לא כפי
שהוצע. בעד קבלת חלקה הראשון של ההצעה.
אבל כולם שללו בלי רחמים את
ה־ע הלטינית, שוודאי לא תעבור בהצבעה
שתערך בעוד חודשים מספר.
המשורר שמשון מלצר הודיע בינתיים,
כי עשה חשבון ומצא שחידושי הכתיב יוסיפו
שליש מהוצאות ההדפסה.
לאטינית עדיפה. בעוד האקדמיה לוחמת
נגד הזזעדה, עורך מלחמה פרטית
משלו מרצה צעיר ללשון העברית באוניברסיטה
בירושלים, נגד האלף־בית העברי.
עוזי אורנן מציע לאמץ את הכתב הלטיני:
״חבל על מאמצי האקדמיה, הפותרת, למעשה,
בעיות קטנות מאד שיש לנו בכתיב.
מוטב פתרון אחד טוב מאשר טלאי־טלאים.
הכתב הלטיני עשוי לפתור את כל הבעיות
שאנו מתחבטים בהן. בכתב הלטיני אין
דדמשמעות בקריאה. הוא נפיץ, ברור, וציוד
ההדפסה שלו מצוי בשפע ובזול.״
מצדד נלהב אחר לאימיץ כתב לטיני
הוא הכימאי דר׳ מיכה אב׳־נור מחיפה. לפג*

1 30611 £ 3 .1ז 306

¥181*3361

301

x 8 3״.מס־נס 5״ 10 x1111 36
׳X301ט 6ז^ז3.ן< 6מ 8(5 111811161111
113 1^81181.

6 0 3 8 X 8 .6

אורנן ואבינור אינם חלוצים. לפני כארבעים
שנה כתב הסופר־הבלשן־העתונאי איתמר
בן אב׳׳י, ספר עברי בכתב לטיני״״,
שהודפס בירושלים, ממנו מתברר שגם אביו,
אליעזר בן־יהודה, הסכים לשיטה זו:

)\1<013־1!16801163ח3־3 נ!ז3!1613 נן?311311 חזו״1>3ז7.€113
61)1 10 ן ג3ץ 10 סייס^ 3?.וזוחז3דוו ן!ח!ץ13־ \¥3וחאתזסץ1ז׳\ו״113-013״\ץ3ג1נ051 וח 3101-110)׳ 1<0 <}3?£!111-יזוח 3!*-ג3)16 וחח1׳34י!—תז׳חן 16:וז
— 04301 וד 01׳>??ו1וזו.זז!? !3-ת3״11ת14033! \¥0-
132ח3-£״ו

00111!:סי1\*-3-׳\1)110-3ח3נן
דת הקלה ה ת עלפ ה פסמ״ם
איש לא הכין את ההג ח ־דשים מראש.
ועדת חגיגות לא דאגה להרקיד את הקהל.
הרמקול לא חילק הוראות שימחה להמונים
ולהקת המנגנים לא הופיעה כלל לרחבה
הענקית שלפני בית הרב מויז׳ניץ שבבני־ברק.
אף־על־פי־כן שר כל הקהל שירי חסידים
במשך שלוש שעות לפני הטקס, וליד
במת הבטון הקטנה שבראש ככר החול רקדו
עיגולים־עיגולים של חסידים, כשהם שרים
בדבקות ובהתלהבות את שירי רבם: אודה
לאל לבב חוקר, ברון יחד כוכבי בוקר.

״שא, שא, שא! דה רבי גייט!״ היסה הלחש
האדיר מפיותיהם של האלפים שצרו על
ביתו של הרב את קולות השרים והרוקדים,
שהתעייפו מההמתנה הממושכת ליד החופה
היצוקה.
פלוגות־הסער של הרבי מויז׳ניץ, כולם
עוטי קפוטות ארוכות ובעלי זקנים מעוררי
יראה, דאגו לפנות את השטח, כדי שבעלי
השימחה יוכלו להגיע לחופה. בשעה שבע
בערב החל הטקס. עשרה אנשים נשאו את
* חיפה ,4.2.61 ,עוזי ידידי, חן־חן על
השידור בקול־ישראל בתוכנית ״בצרור אחד״.
נקווה שמשהו יחדור לתודעת הקהל.
** זה ל.י ארבעים שנה פחות ארבע, שאני
הוגה בכתב העברי יומס ולילה ממש. מעודי
לא יכולתי להבין מדוע לעברים אלף־בית
כה קשה ומסובך ולנוכריס — כה קל ונעים
לשימוש? יום אחד — ואני אז בן עשר —
פניתי לאבי ואשאלנו:

הדרך לשמיים

הנרות־האבוקות בדרכו של החתן לחופתו.
שבע נשים היו דרושות כדי להוביל את
הכלה הבתולה המהוללה אל מתחת לחופה
וכילו יחד נחפזו להרימה כאשר הצליחה
להתעלף פעמיים במשך הטקס. ואילו ק־ל
הנפץ של הכוס מתחת לרגלי הבחור החתן
המו״מ בתוי״ש הרב משה יהודה שליט״*
בן הרה״ג אשר זאב ורנר זצ״ל אב״ד דעי-
ה״ק טבריא תע״א״ ,איים להרוס את כל בתי
הסביבה בנהמת ה״מזל־טוב!״ שבקעה מגרונותיהם
של כמה אלפי חסידים שנאספו למאורע
מטבריה, היפה ובני־ברק.
שיירי ההלה. בית ויז׳ניץ לא יחתן
את נכדת הרב האדמו״ר•• חיים מאיר״ל האגד
סתם ככה. כאשר התחתנה הבת הבכירה,
לפני שנתיים וחצי, הביאו לה חתן מאמ־ריקא
הרחוקה. לאחותה, מרת מרים תחיה
לאורך ימים, לא נמצא חתן מתאים מבית
אצולה חסידי. לכן נערך הזיווג עם קרוב
משפחה, שהוא גם צדיק וגם עילוי וכבר
בגיל 19 הוא מנהל־ישיבה בטבריא. לחתונה
המפוארת באו כל תפוצות בית ויז׳ניץ הרומני,
שהקים שלוחות בחיפה, בבני־ברק
ובירושלים.
האולם הענק של פנסיון וגשל הצליח להכיל
את אלפיים החוגגים, שהתכנסו סביב
השולחנית שנערכו לאלף אורחים בלבד. הפתרון
היה ספונטני לגמרי: אלף המיותרים
נעמדו על השולחנית, ובעוד אלף
מסובים מזין ליבו במעדני רבע־עוף, זכתה
המחצית האחרת להזין נפשה במראה הרב
האצילי המזוקן, כשהוא תוקף את העוף
שלו בין נשימה ונשיפה בלתי פ־סקת של
עשן סיגרית דובק .10
החסידים עמדו בדבקות על השולחנות,
הזינו עיניהם ברב הפורס מהחלה הענקית
שנאפתה במיוחד, מוכנים לזנק כל רגע כדי
לחטוף את שייריה שפוזרו על־ידי מורם.
נדחקו כולם ללחוץ את ידו, ומשנבצר מהם
— להושיט ממרחק של חמישים מטרים את
ידם אל הרב, ניסו, אם לא לנגוע
ממש, אולי לחטוף מרחיק את גלי האויר
של תנועת היד הברוכה של הצדיק.
כל אותו זמן היו החתן וכלתו סגורים
ומסוגרים בחדר פרטי בפנסיון וכאשר הופיע
החתן לאחר מעשה, פרצה שנית קריאת
ה״מזל טוב!״ ושוב נתחדשו השירים והריקודים
לפי קצב הרב־הסב וכרצונו.
כאשר התפזרו בשעות. הבוקר המוקדמות
חסידי הרב, שריקדו עמו עד הבוקר, היה
ברור לכולם שחתונה כזו לא היתד, ולא
תהיה מאז החתונה האחרונה כמיבן ועד
החתונה הבאה — ללא ספק.

הגבול
״ דאלירה -ז י; משחרה ״
גדר התיל הנמוכה, אשר ביתרה זה שלוש
שנים את הכפר הערבי בית־צפפה, שליד
ירושלים, לשני חלקיו — הישראלי והירדני
— התאזר,־!ה במקומה ודומה היה כי נועדה
לשכון בו קבע. תמצית חיי הכפר רוכזו
דווקא סביב אותו ספיח דוקרני, שחצה את
הכפר לשנים. ילד שנולד בכפר — מיד
ונתפלא בתורה

הגדר החדשה כפית צפפה
עוברת בגבול
העולם הזח 1283

* הבחור החתן המופלג
ויראת שמים הרב משה יהודא שיחיה לאורך
ימים טובים אמן בן הרב הגאון אשר זאב
ורנר זכר צדיק לברכה אב בית זין דעיר
הקודש מבריא תבנה ע־ר האלוקים.

** אדוננו מוחנו דרבנו.

הביאוהו אל הגדר, כדי שהקרובים מן העבר
השני יוכלו לחזות בו; אם נערכה
חתונה באחד מחלקי הכפר, עברה התהלוכה
ברחוב בו מתוחה הגדר, ואליה הצטרפה
מיד תהלוכה מקבילה מן העבר השני; כאשר
מת אדם, הובא לדרכו האחרונה לאורך
אותה גדר, כשהייללות בוקעות משני צדדיו
בקינה אחת גדולה.
גדר יותר גכוהה. במשך שלוש-
עשרה השנים הגליד הפצע הדוקרני. הכפר
הסכין לדלקת, השלים עם גורלו, חי את
חייו היומיומיים בשקט ובשלמה, שהוציאו
לו מוניטין של הכפר השקט ביותר בגבול
ישראל־ירדן.
מאידך טענו אחרים, כי השקט בבית־צפפה
תעו שקט מדי, ולא חסרים בו פורצי
גדר שקטים, שאינם נזקקים לסידורים רשמיים
כדי לקיים את מצוות איחוד המשפחות,
וביחוד בלילה.
לכן, לא מעטים היו אלה שהתפלאו כאשר
בשבוע שעבר נכנסה לכפר משאית צבאית
וקבוצת חיילים שירדה ממנה, החלה עוקרת
את הגדר. לרגע נדמה היה שהמחיצה בין
שני חלקי הכפר נפלה כליל. אולם המשאית הנוספת,
שהגיעה בעקבות הראשונה, איב־זבה
את האופטימיסטים: היא הביאה עמה
מוטות ברזל גבוהים וסלילי תיל דוקרני
חדש. חיש מהר מלאו מהלומות פטיש את
האוויר ולנגד עיניהם של חובשי הכפיות
האדומות, שעידו משני עבריה, קמה גדר־תיל
בגובה של שלושה מטר.
אחכה ושנאה. באותה עת ישבו ליד
אחד הבתים שברחיב המבותר, זקן וילדה
קטנה .״מה הם עושים שם, סבא?״ שאלה
הנכדה .״הם עושים את הגבול!״ ענה.
הוא חשב לרגע והוסיף :״אבל בשביל
אהבה ושנאה זה לא גבול. הגבולות עשויים
בידי בני־אדם. בשביל אללה — זה
מסחרה!״

מ שפט
מ צו פי ה ל צו פיו תלילה
עברות מוסר הן עניין של יום־יום בדיוני
בתי־המשפט. המאזינים הקבועים, הממלאים
את אולמות השופטים, אף הפסיקו לגלות
עניין בעשרות המשפטים המוגשים כנגד
פרוצות וסרסוריהן. אך מדי פעם מועלית
בפני השופט פרשה מזעזעת של נערה צעירה
הנופלת ברשתו של סרסור ומתדרדרת חיש
מהר לדרגתה של כרוצת רחוב.
לפני מספר חודשים העידה צעירה בפני
שופט השלום בנימין קורנגולד נגד סרסור
שהתפרנס מרווחיה, לאחר שהכריח אותה
לעסוק בזנות בהיותה בת 16 בלבד. הנאשם
הורשע בדין, נידון לשלוש שנות מאסר
(העולם הזה .)1246

רק כימי חול. פרשה מזעזעת לא פחות
נגולה לפני שבועות אחדים בכני שופט
השלים יהודה טרייביש. המתל ננת, שהאשימה
את דויד קמחי ( )25 בחיים על רווחיה
כפרוצה בעודה בת , 14 כיפרה בעדותה :
״הכרתי את דויד קמחי בצריף של מקובי,
ליד רחוב הכושים. הייתי אז במוסד
צופיה, וכשיצאתי לחופש ביקשה אותי המנח
ת ל ;פש הברה אחרת. ,שברחה מהמוסד
ולכי השביעית ,־רה אבל מקובי. כשנכנסתי
לצריף היה שם דויד, הנאשם, אבל את חברתי
לא מצאתי. התחלנו לדבר והוא הציע
לי לצאת אתו. הסכמתי.
״ביום הראשון שהלכנו; לקח אותי ל־נהמשך
בעמוד )16

במדינה

שו שנת הכרמל
(יין שולחני, מתאים לכל סעודה)

קונקורד

(יין מתוק מיוחד, לדסרט וקנוח)

ס קר מננול

(יין טקסים, וקנוח)

מוגשים לצרכן
הישראלי

לקראת הפסח.

כרמל #מז ר חי
מיקבי ראעז־ן ן. לעיון וזכיזן

תשבץ

ה עו ל

הנ ה

1263

תשבץ וה, בצרוף תגזונגז1 ,ש לזוג לבג נול
ירי אבי \2וצ׳ו \2גזוול־אביב, רוווב זזיובבי
ציון .61 וזורה לך, אבי.
אבו תבגן שיב וזכל וזרבר תשבץ, שישלף
לבו בובף נול יצירוזו ווזגזובוז נבצבזו, גב
כתת פרבויב אישיים־.
םאוזז )1 :ני־פוי
)4 .השמות הפרטיים
של זוג שחקני
קולנוע מפורמט.
)10 נוסו* לכד)11 .
די, מספיק )13 .ישז.
)14 צלע במשולש.
)15 מנהל נימנסיה
.הרצליה׳׳ לשעבר.
)17 לא חד, טעונל.
)19 גיל הניום)20 .
הטלת אימה על־ירי
אלימות )22 .משמיעה
קול צורם אז־ניים
)25 .קול נבר.
)26 בירה אירופית.
)27 עיר סקוטית.
)30 שכוב )32 .שניים
)33 .מספר השחקנים
בקבוצת כדורגל
)34 .ירד)36 .
נע )37 .רומם)39 .
יסתיר )41 .כלב צעיר
)42 .מערב)44 .
מבקשת בתוקף)46 .
הנברת הזקנה.
)48 ילר )50 .רמז
לנוף ממין נקבה )51 .מכשיר קירור)53 .
ליה הפה )55 .לא עדיז )57 .טון מסולם
הטונים )58 .חי במים )59 .סיום הנישואין.
)60 צבע מסוים.
מאונו )1 :מושר מתכות )2 .נישא.
)3תפקיד המקרר• )5שהה במשד הלילה.
)6הועבר לבעלות חדשה )7 .אות באלפיבית
האנגלי )8 .מלת שאלה בקשר לזמן )9 .בז
יהויקים (ירמיהו ל״ו) )12 .מנת אוכל.
)15 לא בשל )16 .נקי )18 .ענף ליסוד ב

לשון
)21 .תואר כבוד לאמוראי בבל)23 .
תואר הולנדי )24 .הב )26 .לעג, זילזול.
)28 רב )29 .משורר ישראלי )31 .פזרנות.
)32 רדנה אחת בתולדות משפחה )35 .ידיעה,
הבנה• )37 קושר את הסום )38 .יסור,
בסים )40 .אבר בנוף )41 .קרב הנה)43 .
קול הפרה )45 .מצב הים בחורף )46 .לא
חולה )47 .זורק אבנים )49 .יופי)52 .
מתעורר )54 .לא חם• )56 כן באיטלקית)58 .
שניים.

(המשך מעמוד )14
קריה והשפיע עלי לעבוד בזנות. הייתי עוצרת
מכוניות פרטיות ובשדה שאחרי הקריה
הייתי שוכבת עם הנהג של הפרטית. הייתי
מקבלת מכל אחד עשר לירות וכאשר הייתי
חוזרת, היה הנאשם לוקח ממני את הכסף.
״הייתי עובדת, בערך, משעה שש עד
עשר, ובל יום הייתי מרתיחה יותר. הגעתי
לבסוף עד לאחד־עשרה גברים במשך ערב.
כך זה נמשך בערך שלושה שבועות. בשבתות
לא עבדתי, אבל במוצאי־שבת כן.
״במוצאי־שבת אחת הלכתי לעבוד והבאתי
לדויד את כל הכסף — 30 לירות. לא רציתי
לעביד יותר. דויד לקח את הכסף ואחרי
שהשתכר לקח אותי לרחוב צדדי, נתן לי
סטירה והכנים לי אגרוף בפנים. אחר כך
הלכנו לרציף הרברט סמואל וכשעברנו שם,
היד, איזה בחור, שאמר עלי משהו, והנאשם
הרביץ לו. באה המשטרה ועצרו את כולנו.
מכולם לקחו עדות ואותי הזמינו ליום
ראשון. כשבאתי ביום ראשון מסרתי עדות
על המקרה של המכות וסיפרתי גם על כל
מה שהיה ביני ובין דויד. מסרתי את
העדות בגלל ששמעתי שדויד הולך עם
בחורות אחרות ולא רציתי שיוציא את הכסף
שהיא מקבל ממני, על בנות אחרות.״
כאשר נתבקש הנאשם להשיב על האשמה,
הודה בשלושה מתוך חמשה פרטי האישום
בהם הורשע, ביניהם: מתן מחסה
ביודעין לנערה שנמלטה ממוסד .״זה הבל
בגלל החברה שהיתר, לי במוסד צופיה,״
טען להגנתו ,״כשנפרדנו — לאחר שהמשטרה
אמרה לי שארפה ממנה — היא הפיצה
במוסד שמועות שאני גבר וחתיך, והבחורות
היו באות לבד לשאול עלי.״
שתי נקודות מבט. שופט השלום
מצא לנחוץ להתחשב בעברו של הנאשם —
אשר גדל בבית־יתומים, התחתן ונפרד מאשתו
ומאז החל יורד אל הפשע — הטיל
עליו מאסר ממש של 15 חודש ומאסר־על־תנאי
של 21 חודשים.
אולם השבוע החליטה הפרקליטות הראשית
כי העונש קל מדי, הגישה עירעור על
גזר־הדין. מכלא תל־מונד עירער, לעומת
זאת, דויד קמחי, טען כי העונש — חמור
מדי.

מס חר
ועל•• שמאליות
לקוחה הטובעת בים של קופסות וזבניות
הנה מחזה־אימים שיגרתי בחנות נעליים.
פומראנץ אליעזר, בעל בית־חרושת לנעליים,
תל־אביבי, נטל על עצמו לשים קץ לדבר.
השבוע הוא פתח ברחוב דיזנגוף את ה־סופרמארקט
הראשון לנעליים בארץ.
אלף נעליים גלויות מוצגות לראווה על
מדפים המכסים את שלושת קירות החנות.
צד אחד מוקצב לנעלי־ספורט וסנדלי נשים,
שני — לנעליים אלגאנטיות, ואילו השלישי.
— לגברים. הנעליים מסודרות לפי צבעים
ומספרים. המחיר מופיע על הדגם.
נוף קופסות הקרטון, האופייני לחנות
כזאת, נעלם. בסוסרמארקט החדש ממלאים
את החלל נעליים בלבד. מספר הזבניות ירד
בו לחצי הכמות הרגילה.
לפי שיטת השירות העצמי, סוקר הלקוח
עצמו את המבחר, בוחר את הדוגמה הרצויה,
ומודד אותה. שיטה זאתי פוטרת אותו
מהחובה להגיש את הרגל לזבנית, כדי
שתואיל לפזר עליה אבקת טלק. הוא עושה
זאת בעצמו.
היא או הוא יכולים למדוד אפילו חמש
מאות זוגות, לבזבז קופסת טלק, לצאת
מהחנות בלי לקנות מאום, וכל זה — בלי
נקיפת מצפון על שהריצו זבנית חמש מאות
פעם. בכל זאת כשמתעוררת בעייד, במדידה,
בגודל — אצה הזבנית לעזרה.
הסופרמארקט לנעליים, שנולד לפני 15
שנה בארצות־הברית, חוסך זמן. בחנות
רגילה, מוסרת הסטאטיסטיקה, חולפות 20־30
דקות עד שהקונה מחליט לקנות או לעבור
לטריטוריה מתחרה. בשיטה החדשה עובר
הלקוח על כל המבחר, המונח לפניו, בשלוש
דקות.
בכספים הנחסכים ע־ידי העסקת פחות
עובדים, וברווח הנוסף ממחזור גדול יותר,
מבטיחה החברה לספק נעליים במחיר מוזל
עד לעשרים אחוז.
על המדפים מוצעות למדידה רק נעליים
ימניות ,״לכן,״ בטיוח בעל העסק ,״אין סכנה
של גניבה. מי יגנוב נעל אחת?״
התיאוריה שלו נכונה כמובן, אם חנות
מתחרה לא תציג נעליים שמאליות בלבד.

אנשים

שכון קבע
קנה־מידה מקורי להכרעת חילוקי־דעות׳
מצא שר המשפטים המפא״יי, דוס יוסף,
בעת הדיון על מינוי שופטי תעבורה לזמן
מוגבל. כאשר טענו בכנסת חברי וועדת
חוקה, חוק ומשפט, שנשיא בית־המשפט
העליון, יצחק אולשן, מתנגד למינוי
שופטים כלשהם לזמן מוגבל או על־תנאי,
מחשש שהדבר ישפיע על שיפוטם, הודיע
דוב יוסף כי לא כן, וכי אולשן תמים־
דעים דווקא אתו. כאשר עמדו חברי הועדה
על דעתם, התרגז דוב יוסף, שהוא שר
ממונה מבלי להיות חבר כנסת נבחר, וקבע:
״יש הבדל גדול אם חבר־כנסת־סתם, או אם
שר מסתמך על חוזת־דעת של שופט
קנה מידה אחר הציע אדיקום דרויאנוב,
בנו של מחבר ספר הבדיחה והחידוד אלתר
דרויאנוב, בשעת דיון בוועדת הכספים על
פתרון שאלת המשכנתות הפרטיות. כאשר
טענו אנשי הקואליציה שיש להקל רק על
משתכנים ששטח דירתם אינו עולה על
גודל מסויים, התרגז דרויאנוב, שהשתתף בדיון
כאחד משליחי המשתכנים, והטיח :״לפי
שטח אחיד מודדים את שיכונו של
האדם רק במקום אחד: בבית־ר,קברות. לאנשים
עם צרכים שונים,״ הסביר המהנדס
הכימאי ,״דרושים שטיחים שונים למגורים!״
כשביקר איש אחדותי־העבודה המזוקן,
יעקב זרובכל, בארצות־הברית, דרשו
ממנו הוכחות של מימש לקיומו של מעמד
פועלים אמיתי בארץ־ישראל. אלא שהדבר
קרה לפני חמישים שנה, עת ביקר שם לראשונה.
באותן שנים צריך היה השליח מארץ-
ישראל לחטט בזכרונו כדי להיזכר בשתי
שביתות בודדות: שביתה ביקב בראשו!־
לציון ושביתה בבית־דפום בירושלים .״כאשר
ביקרתי השנה בארצות־הברית,״ דיודח
זרובבל השבוע על נסיעתו האחרונה ,״היו
לי דווקא שביתות רבות לספר עליהן, אך
לא נמצא מי שיהיה מעוניין בהן שם!״
למחמאה בלתי רגילה זכה השבוע
אסיר כלא רמלה, אהרונצ׳יק כהן,
מפי מנהל העבודה שלו בנגריית הכלא.
אהרונצ׳יק, שהחל לעבוד כמחסנאי בנגריה,
השליט סדר בערבוביה ששררה
שם, זכה להוקרת מנהלו :״אתה עובד
כל כך טוב, עד שאני מצטער שדנו אותך
לתקופה קצרה כל כך!״

גירסא ד־נקותא
עוגמת־נפש רבה והפסד כספי ניכר ניגרם
השביע לתיאטרון אהל בחיפה, כאשר עמד
התיאטרון להציג שם את מחזהו של יהודה
האזרחי, הסירוב. הכל התנהל כשורה: ה־קהל
רכש את כל הכרטיסים, התפאורה הוצ־בה
על הבמה, השחקנים התאפרו והתכוננו
לעלות לבמה — כאשר גילה לפתע מנהל
הבמה שסרט המייפ־רקורדר, שהקלטותיו הן
רקע להצגה וחלק בלתי׳ נפרד ממנה, נשכח
בתל־אביב .׳מיד טילפנו לתל־אביב ביקשו
לשלוח את הסרט במונית, בעוד השחקנים
המעוצבנים מנסים למצוא מוצא אחר. הזמן
עבר. הסרט לא הגיע והשחקנים לא יכלו
להופיע בלי ההקלטה. לאחר שעה של המת־נה׳
כשהחל הקהל לגלות עצבנות, עלה נציג
התיאטרון על הבמה, התנצל על התקלה
והודיע על ביטול ההופעה היחסים
הפנימיים בתיך מפא׳׳י יונצחו גם במישור
הספרותי. המשורר משה גיורא כותב
עליהם רומן. שם הרומן: בני הכלבה
במסיבה שערך בביתו שחקן הקאמרי, אורי
לוי, לרגל ביקורה של מורתו מאנגליה, ה
פסוק*

ג3רל קרר פון הורן :״אם
ישראל כועסת עלי, סימן שאני אובייקטיבי!״

ח״כ מק״י טופיק טובי
לח״כ מפ״ם יוסוף חמים :״אתה ה־שאבס־גוי
של הש.ב!.״

0חכר מועצת עיריית תל־אביב
המם״מי, חייקל רמות:
״לדתיים אין מונופול על התורה. כאשר
אני רוקד — זה עם התורה ב־ליבי!״

העולם
הזח 1283

ת ח רו תפר סי ם של ביח״ר

״ קויק׳

מקלס* רדיו שגיידר
למשתתפים
בתחרות

קו>ק

תנאי ההתשתתפות :
יש לשלוח אריזה אחת
מפין ח מש תהמוצרים
המופיעים במודעה בצרוף
המודעה עצמה ל:

ת. ד ,11094 .ת״א
אפשרות ההשתתפות היא
יותר מפעם אחת, וזאת על־ידי
שליחת מספר רב יותר
של אריזות.
מועד אחרון להשתתפות
הוא יום ששי .27.4.62

ג׳וקי ארקין עם הלן פרקר
לא יודע עוד

במאית ג׳1הן ליטלווד, התפלאו כל הנוכחים
לראות את יוסי בנאי כשמשקפי
קרן עבות רכובות על חטמו .״מה קרה יוסי?״
שאלו אותו כולם .״מה יש?״ התחמק
יוסי בזריזות ,״אולי יש לה תפקיד עם
משקפיים?!״ אך הבמאית האנגליה החשובה
עורכת בארץ ביקור פרטי וכל רצונה לראות
את התיאטרון בישראל. גם המסיבה
לא נערכה לצרכי בחירת שחקנים, אלא
כדי לאפשר לה להכיר את הווי הארץ ושיריה.
אריק לביא ונהמה הנדל לקחו
תפקיד זה ברצינות, החלו לשיר במרץ ובקולניות,
כשהבמאית ומלווה, מנהל התיאטרון
שלה ג׳רי רפלס, מאזינים להם בחיוך.
לפתע התעורר ג׳רי ושאל את אריק:
״אולי אתם מכירים את השיר רוז׳ינקס
ומאנדאלאן?״ רק לאחר בירור יסודי התברר
שהוא מתכוון לשיר היהודי צימוקים ושקזים,
אותו אף הטיב לשיר משני הזמרים.
בשארית הערב האזינו המארחים הישראלים
לשירי האידיש, אותם מכיר ג׳רי עוד מ־בית־הוריו
אגב, את מקומה של
נחמה הנדל, היוצאת בימים אלה לארצות-
הברית, בהצגת׳ קפיטן קרגיוז בתיאטרון
הקאמרי, תמלא אילנה רובינא, שתופיע
שם במקומה כזמרת יווניה פרס מיוחד
קיבלה המשוררת־העתונאית שולמית הר*
אכן מספריית פועלים, העומדת להוציא
בקרוב לאור את ספר שיריה האחרון. מכיוון
שהספר יופיע כאשר שולמית תהיה כבר
בפאריס, לשם היא יוצאת עם בעלה בשליחות
המדינה, כרכה עבורה ההוצאה עשרה
טפסים בכריכה מיוחדת, לפני שהוחל בכריכה
הכללית פחות מאושרת היתר,
העתונאית תמר אבידר. תעלומה מיס־תורית
העסיקה אותה לאחרונה, והפתרון
טרם נראה באופק. מדי בוקר היא מבחינה
כי אשכול הבננות, הנמצא במטבחה הסגור,
נגוס בצורה מוזרה על־ידי יצור
בעל שיניים חדות, המשאיר חצאי בננות
טרופות. כל המאמצים לגלות את המכרסם

ה שבו ע
0שר המסחר והת;?שייה! ,

פנחס ספיר, במכתב לעובדים ש־ !
וויתרו על תוספת היוקר :״החלטתכם !
היא כמשב רוח רענן במדבר של דרי־ :
שות!״

• איש המרכז החקלאי, ח״ב !

אכרהם הרצפלדז ״בחמישים השנים (
האחרונות חלו בקיבוצים רק שני שינו־ !
יים: העצים הקטנים גדלו והצעירות |
הנאות הפכו סבתות.״

תיאודור

״בענה, בענה, תקל ופרסין!״

גכירץ; :

המסתורי עלו בתוהו, ותמר שוקלת אם
כדאי להתחיל להאמין ברוחות.

תבן לווופר־י
נרגש מאד היה בשבוע החולף שחקן
החושיטרון חיים טופול, לרגל הצגות הבכורה
של תכנית להקת פיקוד מרכז, שנערכו
בתיאטרונו החיפאי. התרגשותו נמשכה
גם בעת הצגת אנדורה בתיאטרון החיפאי
וטופול, השוטר בהצגה, הכניס בהיסח
דעת מכה שמאלית ישירה לפרצופו
של יוסף כרמץ, המשחק את היהודי.
תוצאות ההתרגשות: הצגת בכורה מוצלחת
ללהקה הצבאית וטיפול דחוף אצל רופא
שיניים ליוסף כרמון אומץ לב אזרחי
ותעוזה רבה גילה ראש עיריית דימונה,
עמנואל לרדו, שעה שנטל כמתנת
עירו לראש עיריית פאריס: בושם. היה זה
כאשר יצאו השבוע ראשי העיריות של
ירושלים, נצרת ודימונה לכנס ראשי ערים
בבירת צרפת. ראש עיריית ירושלים נטל
עמו מנורת כסף ומדליון ברונזה. ראש עיריית
נצרת לקח מפתח־זהב של עירו ואילו
ראש העיר הצעירה נטל בושם של לולה
כר, הנושא את השם: דימונה לאחר
שלא זכה להצלחה רבה בהופעותיו בארץ,
החל הפסנתרן מינדרו כ״ץ, שעלה ארצה
מרומניה, לקצור הצלחות בבריטניה, קיבל
שם ביקורות נלהבות, בהן הגדירו אותו —
בין השאר — כאחד מעשרת הפסנתרנים
הטובים בעולם. כ״ץ נוטר איבה לישראל על
יחסה הקריר, וכאשר הוא נשאל לארצו,
הוא עונה תמיד :״רומניה במצב
לא נוח ביותר נמצאו השבוע צמד הרעים
נתן גכעול ואריה פוקס, המקליטים
בימים אלה משיריהם במקנלית. ימים מספר
לפני ההקלטה קיבלו השניים מכתב משכניהם,
בו הם מתרים בהם שאם לא יפסיקו
מיד את השירה בשעות המאוחרות של
הלילה, ינקטו נגדם צעדים משפטיים. השניים
נאלצו לעבור משכן לשכן, להסביר
לכל אחד את מצבם ולהבטיח לכל סובל
תקליט־חינם למזכרת, מיד לאחר ההקלטה
אלה שנהנו מזמרתו של הזמר המוזר
מורט שומן, שביקר לפני שבועות מספר
במועדון־הלילה היפואי עומר כאיים, יוכלו
להאזין לו בקרוב שוב. במכתב ששלח שומן,
מלחין פזמוניו של אלכיס פרסדי,
לבעלת המועדון זחכח כרלינסקי, כתב:
״עדיין לא שכחתי את ישראל. באחד הימים
הקרובים אדפוק שוב על דלת המועדון
ואגיד שלום, כשבידי הגיטרה ג׳וקי
ארקין אינו יודע מתי יוכל לבקר בארץ.
בינתיים הוא עסוק מדי בהכנת תכניות
לטלביזיה, מהן כבר השלים שתיים לעונה
הקרובה. בתכנית נוספת, המחזה לילה ב־סמרקנד,
מתכונן ג׳וקי להופיע לציידו של
ג׳יימם מייסון, בתפקיד הקריין־הליצן,
אחד התפקידים הגדולים בהצגה. לצורך זה
לומד ג׳וקי אצל מורה פרטי, המלמדו מבטא
אמריקאי ודיקציה. ואילו את זמנו החופשי
תופסת השתקנית הצעירה והיפה,

הלן פארקר.

העולם הזח 1283

״טיל״ מוצר חדש של ״קויק״
האבקה הזולה הטובה
מסוגה בשוק
3ח, בקופסת קרטון אחת ב־ 1.10 ליי

הפסח קרב העבודה
רבה מסרי ל״קויק־־ העבודה הק שה

״ קסק ״ לכביסה לא מזיק

ב צלו ם
הסרט קובע!

1וחזו 9וזו
5רד! 6 1* 011 1=11 רוזרח 3 5
3קא לצלום בתנועה ובתוך
אולם 340

3ק=ז
הסרט בעל הגרעין העדין
להגדלות 240
א 4ק 11€ו 0ז ו5610€1

לצלומים מוצלחים ״30
להשיג בכל בתי מסחר
לצדבי ונילוס.

סוכנים .

א. ב רנ ר

תל־אביב, שד׳ רוטשילד 5ו
טל 65421 .

נפתחים קורסים חדשים
שרטוט מכונות
שרטוט ב סן
ארכיטקטורה
(כולל עצוב פנים הסרטוט רהיסים)
חיפה, רחוב ביאליק 17
תל״אכיב, רחוב בלסור 6
ירושלים, רחוב הלל 6
בסמטה, מול מלון ״עדן״
פרסים והרשמי 3—7 :בערב

1^101 *1*15

ספורט
כ דו רגל
כמו ב*מ מורנאר
על משחק הכדורגל שגערך חשכת,
כו הסתיים המיפגש כץ
הפועל ירושלים לכין מככי תל־אכיב
כתוצאה תיקו 1:1כותב
שייע גלזר:
תראו אותי, איך שאני איור,ב לדבר אז
הפעם, על המשחק הזה, אין הרבה מה
לספר. קודם כל, מפני
שמבחינת משחק
כמעט ולא היה
דבר כזה. זה היה
מין משחק שהזכיר
לנו את המשחקים
מהתקופה של מ, ל־נאר.
ושנית, תיכף
בהתחלה, עוד לפני
שהספקתי בכלל לנגוע
בכדור, נפגעתי
בברך ולא יכולתי להמשיך.
הלכתי אל הכדור, אבל הסטופר של ירושלים
הצליח להוציא אותו לפני ואז הסתובבה
לי הרגל. הרופא אמר לי שזה כלום,
אבל לי זה כואב, מה אני יודע?! ניסו להרדים
לי את המקום, אבל שום דבר לא
עזר. לא יכולתי לתת אפילו סטארט כמו
שצריך. הייתי כמו מכונה עם מנוע, שהמה־לכים
שלה שבורים. רק אחרי המשחק התברר
שזה בסך הכל שטף דם קטן בברך.
אבל נפסיק כבר לדבר עלי, לפני שהחברים
שלי יתחילו לצעוק למה אני כותב
תמיד רק על עצמי. החברה מירושלים שיחקו
עם אמביציה, והצליחו לתת לנו את
השער הראשון במחצית הראשונה. המשחק
היה מת. כל פעם היו ׳מפסיקים אותו
בשביל פאולים ודברים כאלה. הוא• היה כל
כך משעמם, עד שראינו פתאום את שופט
הקו, ברבש, נופל ונרדם מרוב שעמום. אחר
כך התברר שהוא לא נרדם, אלא התעלף.
באלאגאן כליגה. לא היה רחוק מזה
שהפועל ירושלים יצליחו להכניס לנו גול
שני. אבל השופט איבד בסוף את השליטה
במשחק, ואיך שהוא הצלחנו להבקיע את
שער השוויון ושמחנו שלקחנו נקווה.
עכשיו תראו איזה באלאגאן יש בליגה.
כל הזמן שניצחנו ולקחנו שתי נקודות נשארנו
תמיד באותו מקום, מקום 11 בטבלה.
והנה השבוע, כשלקחנו רק נקודה אחת,
עלינו למקום העשירי. אמנם באי פן תיאורטי
עדיין אנחנו נמצאים באזור הסכנה,
אבל, כמו שאתם יודעים מבחינות הנהגות
שלכם, אז מה שלומדים בתיאוריה זה לחוד
ומה שעושים בכביש זה לחוד.
בינתיים, אני קורא ששמואל סוחר מציע
לצרף אותי לנבחרת במשחק נגד תורכיה.
באמת תודה לך מר סוחר. אני מעריך הצעה
זו במיוחד לנוכח העובדה, שבזמנו, כשהיית
מרכיב הנבחרת, רצית לזרוק אותי. עכשיו
אני לא אתפלא, אם בעוד כמה שנים יכתוב
מאנדי, כשלא יהיה כבר מאמן, מכתב להתאחדות
ויציע להכניס אותי לסגל.

כל הלילה בקעו קולות השירה ביער
חולדה. זרקורי ענק שלחו אלומות אור אל
השמיים. המזרון היה קשה והקור חדר
מבעו לפתחי האוהל.
אביבה סלע לא יכלה לישון.
היא נעלה את נעליה, חבשה את כובע הטמבל
האדום שלה !יצאה החוצה. אבל הרבה
כבר היו בחוץ, רוצים להתחיל מהר בצעדה
ולסיים אותה מהר. העיקר שיעבור.
לא נותנים. הזינוק רק בשעה ארבע.
כשהתחילו לצאת שורות ארוכות של אלפי
צועדים, משתתפי צעדת ארבעת הימים,
יצאה אביבה סלע עם קבוצה קטנה של בני
קיבוצה, קיבוץ השומר הצעיר — ניר־עוז
— שעל גבול רציעת עזה. דרך העפר החשוכה
התפתלה במקביל למסילת הברזל,
מח לדה בואכה רמלה. צעדו שם קבוצות
מגובשות של מוסדות ומפעלים בתלבושות
פאר, תופים, חצוצרות ודגלים. צעדו חיילים
בגושים גדולים, כהים, כאילו היו גוף אחד.
צעדו מושבניקים ותיקים, שכבר אחרי מאה
המטרים הראש,נים החלה הזיעה לבצבץ על
חולצותיהם, וצעד ערב־רב של בודדים. מסע
ארוך לתוך הלילה.
נדמה היה לה, לאביבה, שהחבורה עמה
היא צועדת זוחלת. הם הלכו בנחת, כאילו
יצאו למקלחת של שבת. כך לא תגמר הדרך
לעולם. היא הרחיבה את צעדיה, נטשה את
חבורתה מאחור והחלה לגמוע מרחקים.
הצעדה הפכה למעין תחרות פרטית שלה
עם כל אחד. היא, שלפני אותם אימונים
בודדים שערכה בשדות ניר־עוז לפני הצעדה
לא ידעה טעמו של מסע רגלי מעולם,
חלפה על פני גברים חסונים, שכפות רגליהם
זרועות יבלות ותיקות.
חייל בי דד הלך בצד הדרך. היא התאי־מה
צעדיה לצעדיו והם מצאו את עצמם צו־
•;ידים זה לצד זו ..״אוביבה.״ נעים מאיד.
״ארי בן־כנען ארי בן־בנען?!״
לא. לא זה מת־ך אקסודוס. ארי בן־כנען
מחדרה ומחיל־ה־ם. חייל צעיר כבן ,20
מ־צק אך במוך קומה ובעל שפם עבות.
ביחידה שלו נבחרו יק הגבוהים לצעדה
הקיביצית. איפה הצדק?! הוא הולך לבד.
כ:׳האיר השחר על מסלול הצעדה, המשיכו
אביבה סלע וארי בן־כנען לצעוד יחד
הלאה, ללוד, לרמלה, זוזרה לחולדה. אבל

3ל אחד לחוד

לעונה

החדשה

נחדש

לבושך

ב מ חי רי הישנים.
קשת מנקה וצובעת.
מניפים בכל הארץ.

ראו צופדת
ברברה אן?
הצעדה הצועדים הוותיקים רגילים להיפגש מדי
שנה עם חבריהם מהצעדות הקודמות כעם
ידידים ותיקים. ביחוד אמורים הדברים
בקבוצות המתחרות מדי שנה על התואר
והכבוד של המקום הראשון.
השנה הרגישו ותיקי הצעדות בחסרונן
של קבוצות אחדות, שלא הופיעו, רש ם
מה, לצעדה. התמהון גבר, כשנוכחו לדעת
שצועדי הקבוצות של חברת החשמל וחברת
האוטובוסים דן ה־פיעו לצעדה, אך
אינם הולכים במסגרת קביצתית — כבשנים
הקודמות — אלא כבודדים.
הסיבות, כפי שהתברר עד מהרה, היו
חמדניות למדי: חברת החשמל היתה מעוג־יינת
מאוד בקבוצת צי־עדיה, הסכימה להשקיע
10 אלפי לירות בצעדה, בתעמולה
לקניית מכשירי ׳חשמל. אך סירבה לשלם
את הסכום הפעוט של תשלום ימי־עבודה
לפועלי החברה, שצעדו ועשו את התעמולה.
התוצאה: אנשי החברה צעדו כבודדים.
גורל דומה אינה לצועדי דן, שחברתם
לא נאותה לעזור להם בכסף, כנהוג בשנים
הקודמות. לרגע היה נדמה שהקבוצה
תינצל, כאשר הציע להם בעל בית־חהשת
לשוקולד עלית, פרומצ׳נקו, ימים אחדים לפני
הצעדה סכום כסף גבוה, תמירת צעידה
בגופיות עלית. אך מצפון בעלי־הגלגלים
התגבר על פתיון־השוקולדה ואנשי דן
צעדו כבודדים.

שוב לא היו לבד, אלא חוליה קטנה בנחש
ענקי של אנשים צועדים לאורך כל הדרך.

ת רו מהל שגו רריהודי
* טמכ ; סיהחאקי הקצרים שלה, ב־ .
_ 1בו ב ע הטמבל האדום, בשערה הבלונדי
ועיניה התכולות, נראתה אביבה כחלק נפרד
של השדרה הענקית הצועדת.קיבוצניקית
אופיינית. חסר היה רק שאבא יראה אותה
כך, היא היה מתפוצץ מרוב זעם.
אבא היה אותה שעה רחוק, מעבר לים,
רנהל פרסונל בחברת אניות גדולה בניו-
ג׳רסי ב;.דצות־הברית. אותה שעה, ביום
ראשון, ודאי ה,א הולך לכנסייה הקתולית
שבשכונה עם האם ואולי גם עם האח,
חייל בצבא ארצות־הברית,שאולי חזר הביתה
לחופשה.
האם הם חושבים עליה? האם זוכרים הם
את ברברה אן קרייג?!
ברברה אן קרייג אינה קיימת יותר. הקתולית
תכולת העיניים מניו־ג׳רסי היא
עתה אביבה סלע, חברת קיבוץ ניר־עוז.
הכל התחיל לפני שנתיים ומשהי, בערך.
ברברה אן קרייג, אז בגיל קרוב לעשרים
שנה, ישבה מובטלת. היא, שנולדה בניו־יורק
וגדלה שם עד שנתה ה־ ,13 סיימה
בית־ספר תיכון והחלה לעבוד כזבנית ב־סופרמארקט,
עזבה את העבודה אחרי חצי
שנה. למה? כי לא היה לה חשק. בין
כה וכה קיבלה את הקיצבה הממשלתית
למובטלים.
מישהו צילצל בדלת. ברברה אן פתחה.
זה היה יהודי. ברברה אן לא אהבה יהודים.
לא בשל סיבות מיוחדות, סתם ככה.
בבית לא אהבו יהודים. אבא אפילו שנא
יהודים. היא היתד, קתולית אדוקה, כזו
שהולכת בכל יום ראשון לכנסיה ושאינה
אוכלת בשר ביום שישי.
היהודי שבדלת בא לשנורר, לבקש תרו־מה
עבור בית־יתומים יהודי בארץ־הקודש,
על־יד חיפה. ברברה אן נתנה תרומה.
תוך כדי כך התפתחה שיחה בינה ובין
המתרים. הוא שמע שהיא מובטלת, הציע
לה לבוא ולעבוד בבית־היתומים ליד חיפה.
אן הבטיחה תשובה.
היא לא ידעה דבר על ישראל וכמובן
אף לא מלה עברית אחת. הלכה לידידה׳
שידעה משהו, אחרי ביקור בישראל, וזו
סיפרה לה על הארץ. בין השאר, כולל
הסיפור גם את הפרק קיבוץ.
זה היה החזיון לו המתינה ברברה אן
שלא מדעת. הוא כבש אותה מהרגע הראשן.
סוף־סוף מצאה את עצמה. היא הולכת
לקיבוץ, ולא איכפת לה איפה נמצא
מוסד כזה.

הקיבוץ זה אלוהים

ידיד עם

1ל 7 [ 1 9 1ך ברברה בחברת
סיום למודיה בבית־הספר
18 1 1 /1 1 1
הגבוה, תמונה אפיינית של אמריקאית בת .17

קיבוץ כשבילי זו ״אמונה,״ אומרת
( | אביבה סלע בעברית צברית במבטא
אמריקאי ,״זה בדיוק כמו דת. כשהלכתי
לכנסיה זה לא היה סתם ככה, בשביל שיראו
שאני הולכת. רציתי להיות בדיוק כמו
שכתיב בתנ״ך ובברית־החדשה. כל אחד
מצא לו את האלוהים שלו. יש הרבה
א ם שהאלוהים שלהם זה הכסף, כמו
א:א שלי. ואני בחרתי בקיבוץ.״
היא !:זרד, לעבוד בסופרמארקט כדי לצבור
כסף?נסיעה. כשחסכה מספיק, ארזה תריסר
כ -:וי• ,.מוצרי נוחיות שימושיים, הודיעה
שהיא נוסעת לעבוד בבית־יתומים בארץ
הקודש, אמרה ״שלום,״ ונסעה.
אבא לא סלח לה על כך אף פעם. עד
היום הוא• אינו מתכתב עמה. אבל היא אינה
לוקחת ללב.
כעבור שבועיים הגיעה לחיפה. היא לא
הכירה איש ולא ידעה לאן לפנות. פנתה
לנציג הסוכנות בשאלה איפה תוכל ללמוד
עביית. הציעו לה אולפן בקיבוץ דתי. זה
היה הדבר האחרון שהיתר, מוכנה להסכים
לו. קיבוץ כן, אבל לא אולפן .״לא רציתי
להיות עם כל המשוגעים האמריקאים האלה•״
היא ראתה שמישהו בא לקבל מכרים
שהכירה באוניה. היא סיפר שהוא מקיבוץ

נערת אפריל
הבקר של קיבוץ השומר־חצעיר, גלאון. זד,
היה קשה. לקום בשתיים בלילה, לקחת את
הסוסה ואת הכלב, ולצאת למרעה עם העדר.
לשבת לפעמים שש, שמונה או יותר
שעות על האוכף. ביחוד היד, זה קשה לנערה
בת ,20 שלא עבדה עבודה גופנית
בחייה. אבל ברברה לא היתד, ציונית שבאה
לארץ מתוך אידיאלים, ולכן נשארה בקיבוץ.
״זה היה קשה,״ היא מודה ,״אבל כשרוצים
משהו חוק, שום דבר לא קשה. חשבתי
על זה שבארצות־הברית מקבלים בשביל
עב דה כזו שלושת דולר לשעה, וזה נתן
לי סיפוק.״
שמונה חודשים נשארה ברברה אן קרייג
בגלאון. זד, הספיק לא שתבחין שהמציאות
אינה כפי שהדמיון מצייר אותה. היא התאכזבה,
לא• מרעיון הקיבוץ, אלא מהקיבוץ.
בגלאון היו הרבה אמריקאים. היא הסתדרר.
שם בלי ללמוד מלה עברית והחבר׳ה אכזבו
אותה .״ידעתי שאני מוכר,זה למצוא
קימץ אחר — עברתי חצי עולם בשביל
קימץ, ולא בשביל משהו שדומה לקיבוץ.״

אביבה סלע
גלאון .״אני נוסעת אתך,״ הודיעה ונסעה.
כעבור שבוע ככר מצאה את עצמה בעדר

סוסים וחזירים
ך יייפשו לח קיבוץ חדט. אבל היא
} | העמידה תנאים. זה מוכרח להיות קיבוץ

של השומר־הצעיר (״בשביל זה שהם פאנא־תיקים״)
,קיבוץ שד צברים (״לצברים יש
הורים בארץ ואפשרויות להסתדר בחוץ,
הם לא מוכרחים להיות בקיבוץ ואם הם
הולכים אני רוצה אתם״) ,ובנגב.
לדרישות אלה התאים רק קיבוץ אי!ו —
ניר־עוז. אבל שם לא התלהבו כל כך מהרעיון
לקבלה. היו להם מכ.פ-ק צרות
מבנות בודד, ת ,ש;א נמצא־ להם תעשו־קח.
רק אחרי שידולים הסכימו.
היא באה כמו עולה חדשה, עם מכנסי
שלושת־רבעי וגרביים ארוכות. א-מרה שרוצה
לעבוד עם בקר. צחקו ממנה. זו לא
עבודה בשביל בת וחוץ מזה הגבול קר ב.
שמו אותה בק מונה, שם הספיקה לשמוע
את כל הרכילויות של המשק. בכל פעם
היתה באה ובוכה שרוצה לעבוד עם בקר.
בקר לא נתנו, אבל הסכימו לבסוף לנס ת
אותה בחזיריה.
בינתיים הפכה ברברה לאביבה. את השם
החדש מצאה בדרך פשוטה. תמיד
היתד, מחפשת את המכתבים שהגיעו עבורה
בין כל התאים. לבסוף השליטה שבתא הראשון
ישימו את מכתביה. מאשר שהשם
אביבה מתחיל בא״ב, בחרה בו, כדי לזכות
בתא הראשון. את שם המשפחה שינתה לסלע
סתם. זד, שם יכה.
עד אז לא ראתה אביבה סלע חזיר חי.
בחזיריר, של ׳ניר־עוז היו מאה וחמישים
כאלה. ביום הראשון נתג־ לה לנקות את
הזבל. היא בכתה .״לא רציתי לעבוד,
רציתי למות. אמרו שבקר זה לא עבודה
בשביל בת, וזה כן עבודה בשביל בת?!״
אבל אחרי העבודה שאלו אותה :״איך היה?״
היא ענתה :״נפלא!״ והיתד, מוכרחה לד,שאר•
כעבור זמן קצר הפקידו את החזירים
בידיה. מרכז החזיריה עבר לענף אחר .״מה
עשה הממזר?! עבר לעבוד בבקר. כל בוקר
ראיתי אותו עם הפרות ליד החזיריה ורציתי
להרוג אותו. אני בתוך הזבל והוא על הסוס!״

היא
היתה בפטרה

!י׳ י! ! 1 *1למחנה הצעדה צועדת
8,״ 11 111 3אביבה עם ארי בן־כנען,
חייל צעיר אותו הכירה בשעת הצעדה.
בכלל. זאת תרנגולת. אני שונאת אותם.
אוהבת רק על הצלחת.״
היום איי־אפשר לתאר את ניר־עזז בלי
אביבה, ואביבה לא יכולה לתאר את עצמה
בלי ניר־עוז. כאן מצאה את הטעם לחייה.
היא אחראית על ארוחת הצ׳יפם והקבאב,
כל יום ב־ 11 בלילה, מרכזת חוג לאנגלית,
וכשיש לה מצב־רוח כותבת שירים באנגלית.
היא מקללת בערבית, הולכת תמיד יחפה,
במכנסיים קצרים, ואפילו עושה מה שחבריה
רוצים לעשות ואינם יכולים — הולכתי לפטרה.
נסער, לשם דרך מעבר מנדלבאום
והביאה מזוודה מלאה אבנים מפטרה. החברה
לועגים :״אבנים כאלה יש גם בקניון
האדום,״ וזה מרגיז אותה. אבל חוץ מזה
אין צרות איתה. יש לה הרבה פחות בעיות
מאשר לצברית רגילה שקיבלה הכשרה.
״אצלנו שיטת הקליטה היא פשוטה,״ הסביר
הג׳ינג׳י מרכז המשק ,״אנחנו מדכאים כל
מי שבא אלינו. אם הוא מחזיק מעמד בזה
הוא כבר יחזיק מעמד בכל ויתפתח.״
אביבה־ברברה מחזיקה מעמד. אבל זה לא
מספיק לה. היא רוצה אתגרים חדשים, מבצעים
קשים חדשים שתוכל להוכיח בהם את
עצמה. כמו הצעדה, למשל. כששמעה אביבה
עליה, התנדבה מיד .״אני שונאת ללכת,״
אמרה ,״אבל אין לי אופי. אני מוכרחה
לנסות כל דבר קשה.״
אם היא• מחזיקה עדיין בדרכון האמריקאי,
הרי זה רק מסיבה אחת :״כל זמן שיש
לי פספורט אמריקאי, אז זה סימן שאני
בקיבוץ מכני שאני רוצה להיות סאן, ולא
מפני שאין לי ברירה!״

0 1 1ח אביבה סלע וחזיריה בקיבוץ ניר־עוז. עם כמה מהחזיריס כמו זה
1 ] 1 1 *1 * 1המלקק. את רגלה, קשרה קשרי ידידות ואף העניקה להס שמות כמו:
״זלמן״ ו״סמוך״ .החוק הקובע את איסור גידול החזירים מהווה עבורה מכה קשה מנשוא.

** תאום התחילה להבין שלגדל חזי-
רים זה לא עסק פשוט. צריך לנקות
ולהאכיל ולדעת מתי לסרס, כדי שהזכרים
יהיו יותר שמנים ולא יעברו לוליטות הזירות
לפני זמנן. בהתחלה ביקשה מאיש ה־חזיריה
הקודם שיבוא לסרס, אבל לא
תמיד היה בא בזמן, והיא נאלצה לעשות
זאת בעצמה .״כולם חושבים שאני מבסוטית
מזה. אני לא רוצה לסרס, אבל אין לי
ברירה!״
לעומת זה שחיטת החזירים טרם נמסרה
לידיה. בפעם הראשונה בה ראתה אביבה
איך שוחטים חזיר קיבלה הלם. בא חבר,
לקח חזיר ודפק לו כדור בראש מתת־המקלע
שבידי. החזיר שתת דם, קפץ, רץ קצת
ונפל. שוב בכתה אביבה כמו ילדה קטנה.
אחרי זה התרגלה למראה, היתד, מוכנה לבצע
את ההוצאה להורג ביריד, בעצמה. אבל שוב
חשבו החברים, זאת לא עבודה לבת. לגדל
את החזירים כן, אבל לתת לד, עוזי ביד?
זה לא.
וכך, תיו זמן קצר, הפכה את החזיריה
של המשק מענף נחשל לענף מסודר ומכניס.
עתה העבירו בכנסת את חוק החזיר,
צריך לחסל את הדיר, ואביבה סלע רוצה
שוב לבכות. השבו להקים בשבילה לול
של תרנגולי הודו. אבל זה אינו פיצוי:
״חזיר זד, בעל־חי, יש המלטות, יש גורים,
יש מחזיר חיים. תרנגול הודו זאת לא חיה

צועדי הצעדה בקבוצות וביחידיס. בנזרכז נראית אביבה סלע בחברתו של ארי בן־

כנען .״אני מרגישה כמו בגן חיות,״ אמרה אביבה בחיוך ,״כולם מסתכלים עלי.״ למרות
שליא צעדה קודם לכן מימיה למרחקים כה גדולים, הצליחה אביבה לעבור את המסלול
הארוך בן שלושים וחמישה הקילומטרים, במהירות ובקלות וללא כל בעיות מיוחדות.

אמויסאית בין הצברים

״חיכיתי מספיק, וגם את. צריך להעז.
את רוצה להביט בתיקרה ולראות ך...״
ולא רק זה. יש לי הרגשה שתצטרכי
גם לטפס עליה בקרוב. בתנאי שתהיי בת
20־ ,25 כמובן.

בצער רב וביגון קודר השלמתי ביום מר אחד עם זה,
שלעולם לא אמצא את האומץ להשתתף בצעדה. אני
מקבלת רגליים נפוחות רק מהמחשבה. לכן זרקתי הכל
הצידה בשביל שלוש הצועדות — חנה, שרה, ויפה מתל־אביב
— ששלחו את מכתבן ממש לפני שעת האפס.
( ) 1283/1משתתפות בצעדת־ארבעת־הימים זו הפעם השנייה.
וכשאני מתארת לי אותן עכשיו קרבות לירושלים, שרו פות׳
שדופות, חרוכות, נפוחות, מיובלות — אז באמת,
כל הכבוד.
בהזדמנות חגיגית זאת הרשו לי לשתות לכבודכן כוס
מים קרים, ישר מהפריג׳ידר. והופה —

״היי, אתם המעוניינים לכתוב לנו, עליכם להיות משוחררים
מצה״ל, בעלי השכלה, נחמדים, וחברמנים. אם אתם
משתתפים בצעדה, לא נתנגד אם תצטרפו אלינו.״
הצועדים! תוכלו לזהות את יפה, שרה וחנה, לפי סימן
ההיכר החיצוני שמסרו לי: הן חובבות כדורגל.

כחור נהדר

הוא בחור צנוע ושקט, אומר על עצמו
( ,)1283/8השוקד, לדבריו, על יצירה אמנו־תית
ארוכה־ארוכה־ארוכה־ארוכה רק שהוא זקוק למוזה,
כמוך בדיוק.
ברררר ...בחור נהדר, תשמעי לי. וסלקי אותו חת־שתיים
מהעיניים שלי.

הצעה חדשה
חשתי את עצמי גדולה וחשובה נורא כשהזוג הנשוי
( )1283/9הואיל לפנות אלי. תארו לכם:
״מדורך מיועד אמנם לבודדים, אולם אנו זוג נשוי,
הגרים באור־עקיבא, ליד קיסריה, ומוכנים להכיר עוד זוגות
המעוניינים לבקר האחד את השני, ולבלות מחוץ למקומם
בסופי שבוע — אז גם אנו פונים אליך.
״כרגע נוכל להיות יותר מארחים מאשר אורחים, משום

נערת חשבזע

רככ פוטוגני

ישנו כאן סטודנט ישראלי, הנמק בפלאצות של רומא.
אין לי רשות להתערב. בכל זאת. ראי, הוזהרת
״אם מי שרוצה לכתוב אלי היא קיבוצניקית, השונאת
להצטבע עבור גברים סנוביים, האוהבת יופי טבעי בלבד,
כבר עברה את ה־ 23 השנים הראשונות, אוהבת רק מוזיקה
עממית או בידור קל, או מוזיקה סאלונית, או שלושתם
יד,דיו, יודעת בדיוק מה היא מחפשת בחיים, ושונאת
ויכוחי־סרק, פילוסופיים׳ על, עניינים שברומו של עולם׳,
וחושבת רק על, קצר, דוגרי, ולעניין׳ — אזי
אולי את כזאת במקרה? כן? כן?
אזי, מתרה בך הסטודנט מרומא, שלא תעזי לענות לו.
בכלל ( )1283/3אומר בהמון טאקט, מוטב שתבלעי את
העט שלך. את• לא באה בחשבון. את הסיוט האיום ביותר
שרדף אותו אי־פעם.
מה את רוצה ממני, הוזהרת, לא?

רק שתהיי מסוגלת לשמוע מוסיקה קלאסית מבלי לעקם
את האף. יותר הוא לא רוצה ממך כלום, נשבע (.)1283/6
הוא בן . 17 מותר לו.

יה ירח, מה עשית ז

מיד תווכחו בעצמכם שהמקרה טראגי ביותר)1283/7( .
שולח אלי את מכתבו ישר ממשק בית־השיטה.
״אני מנסה, אולי זו תהייה השכנה שמעבר לרחוב, ואולי
זו, שפשוט לא העזתי. אבל אני מבטיח שאספר, כמו
שביקשת
״כבר קורא, מאוחר. את ישנת? או אולי כמוני מנסה?
כן! גם אני לבד ועצוב, ומה יהיה מחר?
״הביטי לתיקרה. אינך רואה? חבל. בחוץ ירח. איני
רוצה להיות לבד. אבל, נכון, חשבת כמוני. נרדמת? עוד
לא. הקשיבי! כן, את. את שבבוקר תקומי לקראת יום
חדש, ושוב לבד. ואולי כבר מספיק לחפש? הן איננו
יודעים מה רצינו, ואולי כבר מספיק לברוח? ממי?
מעצמנו!...

כשם שחשוב לדעת אין לנשק, חשוב לדעת מתי וחשוב
יותר — מתי לא. ובכן, ברגע שאתה מרגיש שאשתך
מרשה לך יותר מדי, נקוט את הצעדים הבאים:

ס הנשיקה בהיסח־הדעת

דווקא נורמליים

מותר לו

איו מתנשקים

• הנשיקה האוטומאטית

הן לא טיפש־עשרה, הן סופר־טיפש־עשרה .״אנחנו לא
פצצות כמו ב.ב. או מ.מ. או פ.פ. או ק.ק.״ לוחשות לתוך
אוזני השתיים 1283/5הממשיכות ללא בושה ב״אבל אנחנו
באמת נחמדות. כך אומרים אחרים, ואם תשאלי לדעתנו,
אזי נאמר בגילוי־לב שאנו יותר מז ה ...עם המון נדיבות
ורוחב־לב, תכונות צנועות בימים טרופים אלה
״מה שאנחנו רוצות, זה כמובן בחורים, חברה לעניין.״
מסביר את עצמו הצמד החכם, החותם :״בעלות העיניים
הירוקות והשיער החום״ .הן שונאות נורא זקנים. ולכן,
שיתקשרו אתן רק חברה גבוהים מתל־אביב והסביבה,
בגיל 23־ ,20 בלי קונפליקטים ותסביכים. נורמאליים, הן
דווקא רוצות.
הן מזהות עצמן כ״בוגרות תיכון, הלומדות עתה בסמינר
בארצנו הקטנטונת״ .יש להן בטחון עצמי כאילו חיברו את
התנ״ך, לפחות, ולא מכתב עם שגיאות.

לבעליה בלבד
קשה לי, באופן מיוחד, לשאת את השתעבדותו הבזויה
של הגבר הישראלי לאשתו. הגיע ׳הזמן, דומני, לעשות
משהו בנידון. לחנך את הגבר! בפעם שעברה הוגשו לו,
מעל גבי המדור, תשע עשרה דרכים שימושיות לחזור
הביתה אחרי חצות, בלי לקבל על הראש מהאשה. הפעם
ישא השיעור את הכותרת ׳הבאנאלית משהו :

זו כמעט אינה שייכת למושג נשיקה, והיא מתבצעת על
הלחי או המצח, אם כי מומחה אמיתי יכול לבצע אותה
ישר על השפתיים. מובן שהיא חייבת להיות מהירה, יבשה
וחסרת־רגש. ישנה גם נשיקת קצה־האף. גם היא מהירה,
אולם טומנת בחובה סיכויים להתפייסות, מד, שבהחלט לא
רצוי.

לא חסר לך כלום בבית. מה מריץ אותך בכל זאת
לחנות לקנות, לבזבז? חשבת פעם? מישהו, שעשה את
המחקר החברתי הזה, מצא שאת רצה מפני ש נא)
בעלך אנסר עליך לקנות( ,ב) הבגד ירזה אנתך( ,ג)
זה מפאריס( ,ד) השכנים שלך אינם יכולים ליהרשות זאת
לעצמם( ,ה) לאף אחד אין כזה( ,ז) לכל אחד יש זאת( ,ז)
זה שונה, נח) סתם, ככה. אסנר?

כמה שהזמנים השתנו. פעם היו מכירים לי אחת עם
תסרוקת. היום מכירים לי תסרוקת עם אחת.

למשך ימים אחדים הזנח לגמרי את הפעולה הזאת. אם
האשד, הורגלה לה, היא עלולה, מתוך נוהג בלבד, להעמיד
את עצמה מולך במצב של נישוק — שפתיים משורבבות,
ראש מוטה אחורה, פנים מלאי הבעה. התנצל לפניה מיד:
״מצטער, רינה. אני לא רוצה להדביק אותך בנזלת הזאת.״
״לא ידעתי בכלל שאתה מצונן!״
״היית יודעת, בובה, לו נישקת אותי.״
בהזדמנות הבאה, שעות ספורות לאחר מכן, תן לה
תירוץ שונה. זה חשוב.
״אוהה, מצטער, מותק. לא רוצה שתקבלי גרון נפוח כזה.״
״חשבתי שזו היתד, נזלת.״
״מאיפה, לעזאזל, גירדת את הרעיון חזה?״

״קצי; דוגרי, ולעניין״

שימו לב (:)1283/10
״לבת זוגתי: חמודה, תדאי רצוי שתהיי. ויותר מזה:
שאפשר יהיה להחליף עמך מלי ם על משברים מדיניים
ותיאטרון. בקשר אלי: אני חייל עם עבר של 20 אביבים.
ובפי ההברה, :אתה קטן, אתה ממזר.׳ מה תגידי את?״

ס הנשיקה המוזנחת

השלישיות האלה כבר עולות לי על העצבים. הן ()1283/2
מתל־אביב ״משתגעות נורא להכיר שלושה צברים גבוהים,
בגיל ,25 בעלי השכלה ורכב. אנו מבקשות תמונה.״
של מה, אם מותר לדעתי

משכרים מדיניים

דווקא לא קוראים לה רותי, נורית, ציפי. אלא — דליה.
דליה תן־עמי, אם זה מעניין את מישהו. בשבילי היא יכולה
בשקט להיות גם שוש, ונאווה, דפנה, ואלפי צבריות בנות

בחיוך מלא רז ׳היא תגלה לכם שהחיים נורא משכו אותה,
עממי תל־נורדוי. כך שהיא הלכה לקיבוץ דורות, אחרי והיתה שם כוח שנה שלמה, אבל לא סיימה, כי נרשמה
לפקידות — אלפא — שלא סיימה, כי התחילה לעבוד
במשרד, אותו עזבה תיכף, כי הציעו לה תפקיד חשוב
בסרט: סטאסיסטית בחבורה שכזאת. עובדה!
שיום אחד ניגשאליה רוני המאפר, והציע ליה רק להיות העוזרת שלו. ואחר־כך היא כבר היתה מוכרחה,
ונכנסה לטיפוח חן של פלטשר, ויצאה כזאת חתיכה,
שתיכף הצ״עו לה לעשות צילומים לקריסטל מיקס. אבל
היא עוד רוצה לפתח את הקול, כי יש לה קול. גם
עיניים חומות, שיער חוס, גבות חומות ושפתיים מבעיות.
ומתנגדת באופן עקרוני להיות דומה למישהי. כי היא
להיות פרסונאליטי, כמו בלינדה לי או דליה לביא, רוצה שקצת דומות לה. לכן היא משתדלת לא להתחשב בדעת
הקהל, ולא תצבע אף פעם לבלונד, כי יביטו עליה. ואלה
בינתיים תוכניותיה לעתיד, בערך.

שאנו הורים לשני ילדים קטנים. בטוחני שימצאו מועמדים
כאלה.
מה דעתכם?

כדי פרצוף

(:)1283/4
״למען האמת, זה זמן רב שאני קוראת את מדורך. עתים
משעשע, עתים פחות, אך בסיכום נחמד מ אוד...״
באמת?
בכל זאת, מי שחש צורך רוחני לכתוב לה, שיהיה רק
בן 25־.30
פרצוף לא חשוב.

נשק אותה כמעט בלהט, ואז בבת־אחת הפסק, ושב
לכתוב משהו ליד השולחן.
״מד, אתה כותב?״
״אוה, כלום.״
״תגיד, נו, באמת.״
״שום דבר, באמת, כלום.״
(עזוב את השולחן וחזור אליה) ״אז איפה היינו?״
או, למשל, באמצע החיבוק הלוהט, נסה לזמזם משהו —
באדישות.
״מה אתה מזמזם?״
״את השריקה שלנו.״
״ ז את ל א השריקה שלנו, עמוס!״

(הפסק לזמזם והמשך לעסוק במה שהיית עסוק).

@ נשיקת־הכוקר המושהית
שבועות מספר של טיפול הולם יקצצו לה את הכנפיים.
אם היא עשוייה, כמובן, מהחומר הנכון. במקרה זה, היה
נדיב. החזר את המצב לקדמותו. מוטב לעשות זאת בצורה
דראמתית, כמו שיטת נשיקת הבוקר המושהית:
צא לעבודה כמה דקות יותר מוקדם, עשה סיבוב קצר,
ואז חזור במרוצה הביתה.
״שכחת משהו?״
״בטח ששכחתי. הנה!״
נשק אותה ברעש, אולם אל תגזים. הפעולה הזאת היא
אפקטיבית ביותר רק אם הזנחת אותה קודם לכן למשך
עשרה בקרים. אחר צא לעבוד. היא תחכה לשובך חסרת־סבלנות.

הנשיקה בעלת הצפייה
זו למעשה הקודמת, אבל בגירסה אחרת. העמד פנים
שאתה עומד לנשקה. ד,רכן לאט את ראשך לעומתה, ואז,
ברגע ששפתיך כמעט נוגעות בה, התפרץ בצחוק. לא גם
במיוחד.
״אוה, נזכרתי, אני מוכרח לספר לך מה שקרה היום
במשרד.״
ספר לה. כשסוף־סוף תנשק אותה, היא תעריך זאת
כפליים.

6נשיקת האש
המכניקה שלה פשוטה לגמרי. אתה יכול לעשות ככל
העולה על רוחך, אבל עשה זאת לאט .
אפשר להוסיף אחר־כך נימה נערית, כגון :״בחיי, אמא,
זה היה חזק!״
האם עליך לנשק את ידה?
בהחלט לא. נשיקת היד הוא נכס בלעדי של ידידתו.

דינה דורון ב״סיניה״
בדואית עצורה ופורצת
קולנוע סרטים
מי כצעס־נ־ההצליח
סיניה (חן, ירושלים; ישראל) הוא סרט
ישראלי, שכל הבא לחפש בו מגרעות ו־כשלונות
לא יתקשה למצאם, כרגיל בסרט
ישראלי. אבל מה שאינו רגיל בסרט ישראלי
הוא, שבסיניה נקל למצוא גם מעלות רבות.
ובשיקול אובייקטיבי. ניתן לומר לא רק
שמעלות הסרט מחפות על מגרעותיו, אלא
אף שסיניה הוא הסרט הישראלי השלם ביותר
שנוצר עד כה.
כדי למנוע אי־הבנות: אין זו יצירת
מופת קולנועית והיא גם אינה מתיימרת
להיות כזו. סיניה הוא בראש וראשונה
סרט של מתח ופעולה, בתוספת מגמה הומאנית
צנועה והתייחסות־אגב לבעיית יחסי
ישראל־ערב.
הוא מספר את סיפורם של שני חיילים
ישראליים במלחמת סיני. האחד (יפתח ספק־טור)
הוא טייס קרבי, שמטוסו נפגע והוא
נוחת במצנחו במדבר, מגיע למאהל בדואי,
עליו נפל מטוסו שנפגע.
האנשים היחידים החיים במאהל הם בדואית
צעירה ויפה (דינה דורון) ושני ילדיה.
למקום מגיע קצין רגלים ישראלי (שמעון
ישראלי) ,שיחידתו הושמדה במארב. אחרי
שהשניים מצליחים להשמיד פטרול מצרי
המחפש אותם, תופשים מטוס מצרי, הם
ניצבים בפני הבעייה: מי ייצא במטוס.
בעוד שהטייס עומד על כך שכולם, כולל
הבדואית וילדיה, הצפויים לנקמת המצרים
בשל עזרתם לישראלים, יעלו במטוס, רואה
בכך הקצין שטות ואיוולת. דעותיו האנטי־ערביות
ואחריותו החיילית מעוררים בו
התנגדות לרעיון, התנגדות היוצרת קונפליקט
בינו לבין הטייס.
הקצין הרגלי, שבתחילה אינו מתיחס אל
הבדואית וילדיה כאל יצורים אנושיים,
מתעלם במתכוון כאשר בנה מכודן אליה את
אתי תית־מקלע העוזי, מתרכך לבסוף ומוותר•
על מקומו במטוס. כאשר מנסה המטוס
להמריא עם הבדואית וילדיה הוא מתרסק.
הקצין נשאר לבדו עם התינוקת הבדואית —

סיניה.
היה טוב, ושתוק. תסריטו של משה
הדר, איש חיל־האודיר, בנוי בצורה דרמתית
נכונה ומרתקת. הצד החלש הם הדיאלוגים.
על הבד הם נשמעים מלאכותיים ומגוחכים.
תורמת לכך העובדה ששני בעלי תפקידי
המלל, ספקטור וישראלי, הם טובים שעה
שהם שותקים, אולם גרועים כשהם פותחים
אתי פיהם.
בנקודה זו מפתיע לטובה דווקא יפתח
ספקטור, שחקן לא מקצועי יפה־תואר, העולה בהרבה על חברו המקצועי. שמעון ישראלי
יממש צורם על הבד, וביחוד כשהוא
מופיע אחרי קטע הפתיחה המצויין, ומוריד
בבת־אחת את הרמה.
דינה דורון, ללא הרבה מלים, היא מצו־יינת,
כובשת במשחקה העצור והמתפרץ
גם יחד. גם שני הילדים המופיעים בסרט,
ביחוד הילד אהוד בנאי, הם טובים.
איזדאן לנג׳אל, הבמאי, הוכיח ידע טכני
רב. סרטו הוא סרט שלם, רצוף ומצולם
ברגש קולנועי, אף כי לא בהשראה. אולם
הוא נכשל בכל הנוגע לבימוי קטעי המשחק
שבסרט.
עם כל זאת אין סיניה נופל באיכותו

מסרטים טובים רבים המיוצרים בארצות
בעלות תעשייתי קולנוע מפותחת. ניתן להמליץ
עליו, ללא לבטים, כסרט שכדאי
לראותו.

פי קנ יקב מו א ר סי ל
פאני (חן, תל־אביב; ארצות־הברית) נראה
בדור של טרגדיות פסיכול גיות ודר־מות
אוזנגארדיות כמו אגדה לילדי גנון.
זהו ספור פשוט ותמים, שכאילו התרחש
על גבי כוכב לכת אחר, שכן הוא מסופר
במושגים שאינם ידועים עוד לציפה של
היום: אהבת־נעורים, נאמנותי, יושר, כבוד
ואבירות.
אבל דודקא דברים אלה מעוררים את
יצר ההתרפקות על העבר עד כדי כך,
שהצופה יכול להתייחס אל חזיה בסרט
כאל סילוק מס למצפון. זוהי אולי הסיבה
מדוע מחזה כמו מריוס, אחד מהמחזות
בטרילוגיה של מארסל פאניול עליהם מבוסם
הסרט, יכול למשוך צופים זו השנה
השלישית בישראל, וסרט כמו פאני שמבחינה
אמנותית אינו אלא מלודרמה קיטשית
למדי, יכול להיחשב כסרט בידור
משובח.
סופריה על מקל. הפשטות הזועקת
והאנושיות המלאכותית שבמחזותיו של
פאניול, מקבלים הדגשת יתר בעבוד הקולנועי
של יהושע (פיקניק) לוגאן. למרות שרובו
של הסרט צולם במרטייל עצמה, הוא
מתקבל כאילו צולם על רקע תפאורות
באולפן. ודווקא גישה זו של הבמאי, שנמנע׳
במתכוון או שלא במתכוזן, מלנסות
להפוך אתי הסרט ליצירה ריאליסטית למחצה,
מוסיפה למעלותיו של הסרט.
פאני, אגדת אהבתה של מוכרת דגים לבנו
של המוזג, המקריבה את עצמה כדי לאפשר
לאהובה למצוא את אושרו בים, מוגשת
בנוסח קליל כמו פיקניק במרסייל.
לסלי קארון כפאני, הורסט בוכהולץ כ־מריוס,
מוריס שבלייה כמסייה פאניס, הרי־קא
האציל והזקן הנושא את פאני לאשה,
ושארל בואיה כציזאר, אביו של מריוס,
הם צוות מושלם להגשת סוכריה־צבעונית־על
מקל.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם;

• יוהאנה של המלאכים (ארמון־
דויד, תל־אביב) — כומר פולני מנסה לגרש
דיבוק מנשמות נזירות, הופך לסכיזופרן
בעצמו, בסרט מעמיק ובעל צילומים נפלאים.

• האמריקאית היפה

(מקסים, תל-

אביב) — מכונית דה־לוקם כסמל המעמד
החברתי, בקומדיה שנונה אך רווית אהבת־אנוש.
סרטו של רוברט דארי.

• אהובי חזור

אלי ( הו ד, תל-אביב;

מאי, חיפה) — רוק הדסון ודודים דיי בקומדיה
הוליבודית משעשעת על רקע קרב
משרדי הפירסומת האמריקאים.

א די

פלסץ (אורנע, ירושלים) —

שחקן ביליארד וצייד פתאים מורד נגד
תפישת החיים האמריקאית של רדיפה אחר
הכסף וההצלחה. פול ניומן, ג׳קי גליסון.
פייפר לורי.
• מראה מעל הגשר (תל-אור,
ירושלים; פאריז, תל־אביב) — סוור איטלקי
בנמל ניו־יורק ממיט• שואה על עצמו
ומשפחתו בשל תשוקתו לבת אחותו. לפי
מחזהו של ארתור מילר. ראף ואלונה.

ישראל-ארה״ב
דיל ארצות סקנדינביה
אותו

מחיר-יותר

הנאה

הידעת כי תוכל להתעכב בשטוקהולם ההדורה, קופנהגן
הנפלאה ואוסלו היפה ללאבלתשלוםכדםןש?
ההזדמנות לבקר את פלאי הצפון: שמש חצות לילה,
הפיורדים האגדתיים, ארץ הלפים ועוד ועוד -משולב
בהכנסת האורחים הסקנדינבית המסורתית.
לקבלת פרטים נוספים, פנה לסוכן הנסיעות
או טלפן למשרדי

וזל־אביב, טלפון 57111

שלן,

ירושלים, טלפון 23341

£א £ 6108111 0 1 1מ 7

בית־הספר

היחידי

לדוג מנו ת

אופנה

מנוהל מ״י מורה נופריז

״קולט״ (בס שר)
11:8־8 1 1 ) 11

הנהוגה

עתה

* שיטה חדשה
באירופה.
* למצטיינות — עבודה מובטחת
(הסכם מיוחד עם מארגני
התצוגות).
* קורס לדוגמניות צילום, דיילות

ההרשמה: קולט גליש
ת״א, רחוב כוגרשוב 62
7—4בערב.

שעורים פרטיים לפי הזמנה.
21 העולם חזה 283ו

הננו שמחים להודיע לצבור שפתחנו מחלקה

במדינה
ד רכי אד
דוי דובת ־ שבע

^ 1נוו 7 #7נ ו 1 7 7

* המכון היחידי בישראל
המאפשר למשתלם בכתב
להשתתף במספר שעורים
בכתות ערב, כדי ללמוד ביסודיות
הומר בו הוא מת״
קשה במיוחד, וזאת ללא כל
תשלום נוסף.

* חוד ש נסיון
כל המעוניין יכול להרשם
לחודש נסיון ללא התחייבות
להמשיך.

* שי טו ת הדרכה ח די שו ת
כל החומר הלימודי הוכן במיוחד
עבור ״בחן״ על־ידי
מורים ותיקים ותוך ניצול
הנסיון הרב מכתות הערב.

פגישות תלמידים ומורים
הדרכה אינדיבידואלית
קורסים לבחינות בגרות ולמוקדבזות
בכתות ערב נמשכים.

תלו ש הנחה

תלוש זה מזכה אותך בהנחה בסך — 10.ל״י בעת ריהרשמה ללמוו בכתב.
נא לשלוח את הפרטים הבאים לתל־אביב, רח׳ שמרוק ,8ת.ד , 16259 .לשם קבלת פרוספקט
ותכנית למודים, ללא תשלום.

שם ומשפחה:
הנני מעונין להשתתף בקורס

לאשה בהריזן
ספרו של פרופ׳א שרמן

.לקראת אמהות׳
להשיג בכל חנויות הספרים

קו ד ם הרכב מימין
חובתך לתת זכות קדימה גם להלש ממך.

01216111

62 19 / 3 12

החי

המחנה הנאה ביותר :

הסויק 19

חלום חייו של דויד שלמה אסטמקר היה
— בן זכר .״אני רוצה שיהיה לי בן, שאם
ישאלו אותו: מי אביך? יענה: דויד שלמה,״
היה אומר.
אולם עד גיל שלושים לא נשא דויד אשה.
הוא גר לו בבומבי שבהודו, עסק בנגרות.
שלוש לידות ומוות. יום אחד המליץ
בפניו ידיד של נערה צעירה ויפה .״כבר
דיברתי על כך עם אביה,״ סיפר לו ,״והכל
בסדר.״ כעבור זמן קצר נשא דויד את רחל
לאשה. היא היתד. אז אך בת שש־עשרה,
אולם בקרב בני־ישראל בהודו לא נחשבו
נשואיהם כיוצאי דופן.
לאחר שלוש שנות נשואים נדמה היה לדויד
כי חלומו מתגשם. אשתו הרתה, ילדה
לו בן זכר. אולם כעבור שמונה־עשר יום
חלה התינוק ומת. דויד ניסה מזלו שנית,
אך כאשר הרחה אשתו שוב. ילדה לו בת.
הוא המשיך לקוות לבן הנכסף. כעבור
שנתיים וחצי הרתה אשתו בשלישית. היה
זה הריון הרד. אסון. בחודש הרביעי הפילה
רחל, נפטרה לאחר זמן קצר בבית־החולים.
דויד נשאר לבדו עם בתו הקטנה.
כמקום הבעל. באותו זמן התכונן
אחיו לעלות לישראל, וכבר ארז את מזוודותיו.
אולם ברגע האחרון בוטלה הנסיעה,
לאחר שהוזעדה הרפואית של הסוכנות במקום
פסלה אותו מסיבות רפואיות. כעבור
שלוש שנים נפטר האח. אז החליט דויד לקחת
את אלמנת אחיו, בת־שבע 37 וילדיה,
לעלות לישראל כמשפחה אחת.
הם הגיעו ארצה, הועברו מיד לקריית־שמונה.
בפנקס העולה רשום היה דויד כאבי
משפחת אחיו. במקום מגוריהם החדש עבד
דויד בעבודות ייעור, פירנס את משפחתו
המקובצת כאבי משפחה לכל דבר.
כעבור כמה חודשים התברר, כי דויד הח ליט
למלא את מקום אבי המשפחה לא רק
בפרנסת הבית. אלמנת אחיו הרתה לו, ילדה
בת. במשרד הפנים נרשמה הילדה על שמו
של דויד, מאחר והבטיח כי הוא עומד לשאת
את בת־שבע לאשר, כדתי וכדין.
לפי עצת הרב המקומי פנה לבית־הדין
הרבני בצפת, הסביר את מצבו המיוחד וביקש
להתיר לו לשאת את גיסתו.
עד לכן זכר. לאחר כמה שבועות
צפייה, הגיע מכתב תשובה מבית־הדיז
הרבני :״לאחר שהובאו בפנינו המסיבות,״
נאמר בו ,״נראה שאין צורך בדיון. האשה,
בת־שבע אססמקר, אסורה למר שלמה אסט־מקר
כיוון שהיא אשת אחיו שמת והשאיר

לבניה של בת־שבע יש עתה אב שמאכיל
אותם ומלביש אותם — הם אינם יכולים
להבין על שום מה יהיו דווקא הם הגורם
המאיים להרוס את הקן המשפחתי.
״אני לא רוצה שיקראו לבנים שלי ממזרים,״
אמר השבוע דויד, אשר בת־שבע
הרתה לו בשניה .״אני אנסה עד שיהיה
לי סוף־סוף בן זכר, ואז אפסיק.״

המועצח הלאומית למניעת תאונות

סליחה, טעות כראש: בחיפה, הודיע
אזרח למשטרה כי הוא נשאר ליד
מכוניתו הגנובה במטרה לארוב לגנב, הלם
בראשו של גבר אלמוני שהתקרב למכונית,
גילה מיד כי היד, זה בלש משטרתי שהגיע
למקום בעקבות הודעתו הפרד
והצמד: בחיפה, הודיע אזרח שהסכים
לתת גט לאשתו, כי הוא מתחרט על הסכמתו
הפזיזה, התנה את מתן הגט בהצמדת
הסכום הכספי שהבטיחה לו אשתו לשער
האחרון של הלירה פתיחת ה״
עונה: בתל־אביב, גנבו שני נערים מס־נסיים
של צעיר שירד לטבול בים, הובאו
לדין ונשפטו לקנס ולמאסר סוחר
מסוחר לא פטור: בתל-אביב, גנב
סוחר קשיש, שהתארח בחנות ידידו, ,דופי־סת
סיגריות וצינצנת ריבה, נקנס על־ידי
שופט־השלום בשלוש מאות לירות
תכיעת אצכע: ביפו, חתמה זקנה בטביעת
אצבע על הודעת תשלום קיצבת
זיקגה שהיתר, מיועדת, למעשה, לחברתה
שנפטרה ימים מספר קודם לכן, נעצרה על־ידי
המשטרה ונידונה לשלושה חודשי מאסר
על־תנאי רפואה שלמה: בירושלים,
התהפך סטודנט לרפואה על אופנועו
ברחוב עמק רפאים ונפצע קשה
המחאה מחמיאה: בתל-אביב, הודה
אזרח לעורך דינו על שהצליח לזכותו מאשמת
מסירת צ׳קים ללא כיסוי, שילם לו
שכרו בצ׳ק, שהתברר כי אף לו אין כסוי.
העולס הזה 1283

ה מתנדבים בונם
החלוציות לא פגה

בשעה חמש לפנות בוקר הגיעה המשאית,
שהיתר! צריכה להוביל את הבדואים המתנדבים
להוצאת הבצל, לאוהלו של השייך עודה
אבו־מועמר. פרט לשייך ולבני ביתו, היה
כל המאהל, הנמצא שבעה קילומטר מזרחית
לבאר־שבע, שקוע בשינה עמוקה. השייך,
שהבטיח המוני מתנדבים, ראה את כל
יוקרתו בסכנה, שילח בו במקום שני רצים
— אחד ברגל ואחד על גמל — שילכו ויעירו
את הנרדמים. שני הרצים אצו־רצו ותוך
חצי שעה התייצבו כעשרים גברים, שלא
הצליחו להימלט בעוד מועד .״אין דבר,״
אמר השייך .״אני עוד אתפוס את כולם!
בינתיים עלו כולכם על המשאית.״
כל העשרים איש עלו על המשאית יחד
עם הכבש, ובהדרכת השייך, שישב ליד
הנהג, התחילה רדיפה דרמטית אחרי האוטו־

רוח ההתנדכות החלוצית לא הודכרה עדיין. אנחנו לא נתקפים
כח יותר, מפני שקיבלנו חיסון טבעי מילדות. הבדואים,
שלא חוסנו כמונו, נתקפים כה רק עכשיו ונופלים חללים כמו
זבובים. המקרים הקשים הראשונים הופיעו לפני שבוע בנגב,
אצל השבט הבדואי אכו-מועמר, שהעתונות הודיעה עליו שהחליט
להתנדב לעזרת משק עין־גדי ולהוציא להם את הבצל חינם.
לא עניין, ומיד הורה לנהג להמשיך בדרכו הביא אותו לעשות ממנו קומזיץ בסוף יום
לעין־גדי, אף־על־פי שלא הגיעו למספר
העבודה. התכנית היתד, גרנדיוזית: אחרי
המקווה של ארבעים וחמישה מתנדבים, שיגמרו להוציא את הבצל יבעירו מדורה
ויכינו כרה, כזו בדואית אמיתית, להוכיח
אלא לשלושים ושניים בלבד (מלבד הכבש).
המשאית מיהרה לעין־גדי. הכבש פעה לבני השבט שיש להם אבא דואג. היחד.
עמוקות וכולם נדחקו אל הפתח, לראות גם תכנית אמנותית ואולי פנטאזייה, אבל
את הנוף. בקיאותם של בני המדבר במדבר, בלי סוסים. בינתיים הכתה השמש על
היתד, קלושה מאוד .״הנה ים המתת!״ אמר הראש והבצל הלך ונערם ערימות־ערימות
השאתיש והצבעי באצבע .״מה, באמת?״ ולפני שגמרו להוציא את כל ה־ 5דונם
קראו אחדים בהתפעלות. מזל שהתנדבו, בצל, שלח כבר השייך את רב־הטבחים ואחרת
לא היו זוכים לראות את המקום עוזרו לשחוט את הכבש.
בו הם חיים כבר כמה וכמה דורות.
שחטו את הכבש, פשטו ממנו את העור,
בעין־גדי חיכה לנו הבצל. המתנודבים, חתכו אותו לחתיכות ששליק קטנות ואת
שלא הספיקו לאכול ולשתות מפני שתפסו הכבד הטמינו בתוך חומץ. מיכסת חמשת
אותם יותר מדי מוקדם, הלכו ישר לעבו הדונמים נעקרה לגמרי וארוחת הצהרים,
דה. דבר אחד מוכרחים להודות: התנודבו שהיתר, מורכבת מברבור צלוי ואורז, הוגאו
לא התנודבו, מילא, אך ברגע שתפש שה לכל אחד על צלחת נייר. המצחים המיואותם
השייך, גמרו עם החוכמות .״מה זעים נוגבו בשרוול, גרגירי האבק הדקים
נשטפו במי ממטרות וכל אחד לעס את

השייך עודה אבו-מועמר משגיח בשבע עיניים והבדואים מוציאים את
בום מתל־ירוחם. השייך, המכיר את כל
השבילים בעל־פה, הפנה את המשאית בדרך
הקצרה ביותר אל הכביש הראשי ושם
שמו מארב. איך שהתקרב האוטובוס, עלו
כמה בדואים על הכביש והרימו יד. ברגע
שהאוטובוס עצר עלו עליו הגברים והורידו
את רוב היושבים בו, שלא היו אלא בני
השבט אבו־מועמר, שניסו להימלט מרוח
ההתנדבות ולהגיע לשוק באר־שבע, לפני
שתגיע אליהם ידו הארוכה של הגורל, אבל
ללא הצלחה יתירה.
כיוזן שלא היינו בטוחים שהצלחנו לתפוס
את כולם, המשכנו מהר לבאר־שבע עצמה,
אבל כשהגענו לשם, לא גילינו אף בדואי
נוסף. או שהתחבאו, או שעדיין לא הגיעו.
בינתיים הריחו כמה מתנודבים שכבר היו
במשאית את ריחה של באר־שבע וניסו
לרדת, אבל איש המימשל הצבאי, שכולם
קראו לו שוזיש, לא נתן לאף אחד אפילו
לזוז ממקומו .״אין לך רשות לעכב אותי!״
קרא לעומתו אחד ״אני מתנדב כאן מרצוני
החופשי, או לא?״ השאוזיש ראה שזה

שהבטיח השייך למושל הצבאי, זה הכבוד
של כולנו. מלה שלו — זה כמו מלה
שלנו. זה הכבוד של השבט!״ מרגע זה
ואילך, לא היו עוד מתנודבים כמוהם מאז
עליית הבילויים. רעבים וצמאים התנפלו
על הבצל ועקרו אותו במרץ, כשהם מזרזים
את עצמם בשירה ריתמית. להגיד שלא
היד, משתמט אחד או שניים, יהיה מוגזם,
אבל שייך עודה אבו־מועמר השגיח על
הכל בשבע עיניים, כשהשוויש מסתובב לצדו.
מדי פעם בפעם, היה השייך בעצמו
מפשיל את שמלתו, יורד על ברכיו, ומדגים,
בפועל ממש, כיצד צריך לעקור את
הבצל. בעשר וחצי, אחרי שהעבודה נכנסה
כבר לשדדנג מלא, הרים את ידיו והכריז
על הפסקת־ארוחת־בוקר, שהיתר — ,לשנד
חת־לב כולנו — על חשבון המשק הימנודב.
אחרי ארוחת־הבוקר חזרו כולם לעבודה,
חוץ מהכבש. הלה נשאר כל הזמן במשאית
וחיכה לתורו, שלא היה משמח ביותר. שייך
עודה, יוזם שורת המתנודבים הבדואים,
לא הביא את הכבש לעקור בצל, כמו ש־

הפרידה היתד, סנטימנטאלית, אבל לא
הגיעה עד כדי דמעות בצל. המשאית יצאה
לדרך חזרה והגיעה למאהל השבט לאחר
החשיכה. אך האור הנפשי לא כבה, כי
המושל הצבאי חיכה לחוזרים, הגיש לשייך
את הפרס הנעלה ביותר על רוח ההתנדבות
שגילה — את ברכתו.

* ש ר מתוך הסל
מדי שבוע מוצפת המערכת תזכירים,
חוזרים וחוברות, שאיש אינו קורא אותם
והם נזרקים ישר לסל המערכת. בין החומר
הזה ישנו חוזר אחד של אגודת חקלאית
לגידול עזי בית בע״מ, המתקבל אצלנו
בקביעות כל כמה חודשים.
השבוע החלטתי לגאול את החוזר הזה
מאלמוניותו, לתועלתם של קוראים המגדלים
עזי בית:
עזיזה

אגודה חקלאית לגידול עזי בית בע״מ

חוזר טס 19)51/62.2 .

• לקראת תערוכת העזים העומדת להת קיים
בקרוב, מכריזים בזה על תערוכת
צילומים. הצילומים חייבים להבלים את מב נה
הגוף או 1העטין של העז.
• הסניפים יודיעו לנו. מיד על בקשו־

הבצל בזריזות בשהם שרים שירים ריתמיים לשמירת קצב העבודה
הברבור הצלוי שלו בלסת צחיחה. לאף
אחד כבר לא היה כוח ולא תיאבון לקומזיץ
או לפאנטאזייה. רב־הטבחים אסף את
הבשר ואת השיפודים. כל אחד קיפל את
הזנב שלו בין הרגליים וטיפס בשארית
כוחותיו על המשאית, כדי לחזור הביתה,
מה שיותר מהר.
כיצד סיכמו הבדואים את יום ההתנוד־בות,
אין איש יודע. השייך דווקא היה
מבסוט מאוד טפח לאנשי עין־גדי על השכם
ואמר שמפעל חלוצי כזה לא ראה מימיו
ומי יתן וירבו כמותם בישראל. התפעלותו
מכיבוש השממה לא היה לד, גבול. נראה
היד, בעליל שרכש את דת העבודה ישר
מהמקור: מא.ד. גורדון או מאחד מתלמידיו
הקרובים. הוא רמז אפילו, שיהיה מוכן לדון
באימוץ המשק על־ידי שבטו, ואנשי עין-
גדי הבטיחו להעביר את הדבר לאסיפת
הקבוצה להכרעה. יש להניח שההצעה, לא
תתקל בהתנגדות, לאור העובדה שהספק
עבודתם של הבדואים הוא כמעט כפול מזה
של אנשי המשק עצמם.

תיהם ביחס לצפירים ותיישים, לקראת
עונת ההרבעה 962ו. ללא הודעה מראש,
לא נוכל להבטיח השאלת תיש.
• אפשר להזמין במזכירות האגודה
מכשיר לצריבת קרניים (באש) עבור גזיים
וגדיות, שמחירו שתיים וחצי לירות.
• יש להחזיר ללא דחוי את אישורי
ההרבעה שלא נוצלו עד .1.5אחרי תארין
זה לא נזכר, את בעלי התיישים יעבור החז רת
וזאישורים. אין כל אפשרות להשתמש
באישורים הישנים בשנה הבאה, כיוון שדבר
זה מהווה עבירה על החוק.
9אגודת עזיזד, וחבריה מברכים את
מרים ורפאל ברנע להולדת בנם הבכור
אופיר, ומאחלים להם רוב נחת.
בברכת חברים, המזכירות.

כה אמר טוסבראה>נד>
תגיד לי מה אתה אוכל ואגיד לך מי
החברים שלך.

מספר

1283

ז׳ ניסן תשב״ב11.4,1962 ,

זוללת גבוים או(;וחוו חסו
מווע חיא מופועת?

רגשות 1