גליון 1285 מתאריך 24 באפריל 1962

התלונות התחילו מיד אחרי ששמעון
צבר פירסם אתי המדור על המחזור הקטן
והמחזור הגדול של עכברי־השדד.,
התלונות הקטנות הופיעו בצורת מכתבים
למערכת, והתלונות הגדולות הגיעו בצורות
שונות בכתב ובעל־פד.,

סיפר על כך שמעון צכר:

בין התלונות היתד. אחת שהגיעה מן
האוניברסיטה העברית, המחלקה לזואולוגיה.
עיקרה של התלונה היתד בכך, ששיטת ספירת
העכברים, שמסרתי עליה במאמר, לא
היתה שיטה מדעית כלל. אי־אפשר לספור
אוכלוסיה של עכברים על־ידי זה שסופרים
רק את החורים. בסופה של אותה תלונה
היתד. גם הצעה, שאם רוצה אני לראות באמת
איך סופרים עכברים, הרי אני מוזמן.

קיבלתי אתי ההזמנה. קבעתי פגישה עם
סופר העכברים הרשמי, ששמו עוזי, ובאחד
4 3 ^ 1

הסוד לאיפור ללא פגם
ה איפור הטב עי ש אינו נראה באיפור
הזוהר הנ עי םשמב רי ק פ חו ת מפודר ה
ה גוז להנמרחבקלות וב שכב ה שוה
ב ש מונ ה גווני ם ו ביני הםהח די ש ביו תר

ששזוסס שמסמט * 7.55ל־•

0 6 1 6 1 1 3 , 11111(111816111
המנ וי -

מדוע ועדי
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

כי הן...

תפ 1ר\ ת 1ט חו ת י 1ת ר
קנינעלי ״ מרה ״ רק עם סמ ל ״ מרה ״
להשיג:
תל־אביב: פו־מרנץ אלנבי, פאי, ג לז ר׳ ס דיזנגוף *

נתניה: גזית

חיפה: דן גבייאלי
ירושלים: פ ריי מן א ת כיין, קו מ פו ר ט, פ רי ד מן.

נפתח קורס חדש
לקוסמטיקה

בהנהלת גב׳ גניה
מקודם מנהלת בי״ס הסתדרותי
לקוסמטיקה. השתלמות מעשית,
הלמוד בהשתתפות רופאים.

סלו! גני ה
כן־יהודה ,52 תל-אכיב

אין כמוהו לכביסת
משי, צמר ופל
האריגים העדינים.
אספו אריזות טקסטיל
שמפו והיכונו להפתעה

המכון ליופי פתוח גם ללקוחות,
טיפולים אינדיוידואליים.

״ העו לם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו׳׳ל: העולם הזה בע״מ.

הימים, מוקדם מאוד בבוקר, יצאתי אתו
לחירבת־סעידה. חירבת־סעידה היא מין שמורד׳
קטנה של אדמת בור בהרי ירושלים,
לא רחוק מן המושב עמינדב.
ספירת העכברים בחירבת־סעידה, שהחלה
עוד בשנת ,1959 מתנהלת כך: עוזי בא
בבוקר למקום עם 200 מלכודות. מציב אותן
על פני כל 20 הדונמים, ולמחרת בבוקר
חוזר לאסוף את השלל. מוציא את העכברים
שנלכדו, שוקל אותם ונותן לכל אחד ומהם
תעודת־זהות, שתקל על זהותם בשניה.
תעודת־זהות של עכבר אינה דומה לתעו־דת־הזהות
שלנו, כי לעכבר אין כיסים
כמו לקנגורו, והוא יכול לאבד את התעודד.
מהר מאוד. את תעודת־הזהות העכברית
חורתים ממש בבשרו. כלומר, מסמנים אותה
כך, שלא תוכל ללכת לאיבוד ועושים
את זה על־ידי קיצוץ אצבעות.
כיוון שלעכבר יש ארבע רגליים ו־ 18 אצבעות
( 4אצבעות בכל רגל קדמית ו־5
אצבעות בכל רגל אחורית) ,הופכים את
האצבעות לחשבוניה רגילה: יד ימין ליחידות:
יד שמאל לעשרות, רגל ימין למאות:
רגל שמאל לאלפים. אם יקצצו לעכבר
אצבע ראשונה מכל יד ומכל רגל, יתקבל
המספר ( 1111 אפשר להעזר בציור).
אחרי שממספרים אותו ורושמים אותו
בספר, משלחים את העכבר לחופשי בדיוק
באותו מקום בו צדו אותו וחוזרים ומציבים
את המלכודות שוב באותו מקום.
למחרת חוזרים על הפעולה פעם נוספת,
וכך במשך ארבעה לילות רצופים. אחרי
זה עושים מנוחה קלה ואחרי חודש וחצי
חוזרים וסופרים שוב את העכברים הנתפסים
במלכודות. ככה עושים כבר שלוש
שנים ומזה הסיקו המדענים מסקנות:
בשטח של 20 דונם אדמת־בור כמו ב־חירבת
סעידה נמצאים באופן פחות או
יותר קבוע בין 100ל־ 150 עכברים ממינים
שונים. אחד מהם הוא עכבר הבית הרגיל,
השני הוא קרוב־משפחד, אחד שלו, הנקרא
בשם יערן גדול. השלישי הוא הקוצן, והרביעי,
הגדול שבכולם, הוא ר,מדיון המצוי.
כמובן שמיפקד־איוכלוסין זה איננו שלם,
כי יש מכרסמים שאין להם נטיה להיכנס
למלכודות, כמו נברן השדה שמעולם עוד
לא נתפס או הבר־אוגר שעד עתה נתפסו
ממנו רק שניים.

אחרי ששמעון צבר ראה במו עיניו את
הדרך המדעית לספירת עכברים הוא בא
למסקנה שאבן טעה, והשיטה (ספירת חורים)
שנמסרה לו על־ידי משרד־החקלאות ושעליה
הסתמך בכתיבת המאמר הנ״ל אינה מדעית
ואינה נכונה. הוא מבקש בזה את סליחת כל
הנוגעים בדבר, ומבטיח, שלהבא ייזהר שלא
ייכשל ולא יכשיל אתי הציבור.

תוצרת ״נקה׳ — 4תוצרת איכות
1המפיצים היחידים: חב, נורית ב׳ע״נז

העולם הזה 1285

מכתבים
פשיזם בישראל

ג?יו! העו?ם הזה 1280 הנין א?י?•.וערי,
באיחור.
בכל זאת הייב אני להגיב על שני מכתבים
שהתפרסמו בו, של הגברת לרסי וה־קורא
קוניצפולסקי, המהייבים את חוק לשוז
הרע. מכתבים אלה פנלים כי התנועה הנאצית
עושה חיל ונפשות בישראל.
דאגתה העיקרית של הנברת, מסתבר, נר
כעת מהעובדה שמא תצטייר בעיני התיירים
תמונה נכונה של המדינה. והאטת כואבת
לגברת, עד שבכדי לא לראותה היא מוכנה
לשלוח את החושפים אותה לבית־הכלא.
לדעתי, כשם שאיז הבדל ביז רוצחי כפר
קאסם לבי! רוצחי אושביץ, כ! לא קיים
הבדל ביז התומכים בחוק לשוז הרע לבין
חסידי המשטרים הפשיסטיים למיניהם. העם
יאבק ננדם ויטאטא את נבלותם. אם חברי
כנסת מכל הסיעות לא יטלו לידיהם את
הסאסק — יעשה זאת הציבור, הממורמר
בלאו־הכי ממעשי ההנהגה חסרת המוסר ...
פאול ניפר, ברלין

לאירופה ־־
ביזו הצרפ תי
ב אני ההצ רפ תי ת
פנסה 10500 טון

גמיזה לשימחה!
סוף־סון* התעורר מישהו להעיף! לגמזו
גמיזה.
עוד לא קראתי אה פעם אצל גמזו משהו
טוב על הצנה. הוא נומז תמיד. השתלטותו
היא מסוכנת. לא רי שהוא מנסה להשליט
את טעמו הקלוקל על התיאטרון, עכשיו הוא
עובר כבר לציור.
וצדק ינאל תומרקין, שכתב בפלקט שלו
(העולם הזה :)1283״נמזו חמור(״ כי הרי
החמור קופץ בראש ונם גמזו קופץ בראש
לכל תואר.
חובב אמנות, ירושלים

שיר לשלום

ה״שיר לחייל״ שפירסמתם במדור מכתבים
למערכת (העולם הזה )1282 מעורר מחשבות
רבות, פשוטות ונוגעות ללב. מאוד אני שמח
שהצטרף עוד מישהו למחנה העצום הדוגל
בשלום.
אני מאחל למשוררת הצלחה ומקווה שהשיר
שלה ישפיע על מצפונם של השליטים
בישראל ובמדינות השכנות.
סלמאן פרג /האוניברסיטה, ירושלים

תרומה לפילדסופיה

חן־חו על תרומתכם
(העולם הזה .)12*4
הצטערתי רק שלא
הנפלא של השחקנית,

הנכבדה לפילו־סופיה
הבאתם את הפורטרט
אשר פאר את השער

ה הפלגו ת הב או ת מ חי פהו

* לנפולי -מרסייל ב־27.4

* לקפריסין -מרסייל כ* * 8.5לפיראוס -גינואה -מרסייל ב־21.5

* מטבח צרפתי מעולה ויינות, כמובן, ללא ת שלום)

בדור, נופ ש ושעש<ע>ם

שדות לפי מי טבהמ סו ר ת

אנו נדאג שבמרסייל או ונציה תועמד לרשותך מכונית בשכירות במחירים עממיים.

מערכת ״אתגר״ מובנה לשלוח מרצים

לורן ב״טיים״
של טיים מ־ .6.4.62 זו תשובה ניצחת לאגודת
ה״פי — לא סופיה״.
אראל גיל, תל־אביב
סופיה בשער של טייס — ראה תמונה.
ויוה סופיה! הכתבה שלכם המחישה בצילומים
כל מה שנאמר בה. לא קשה להבין
את הזדהותה של סופיה עם האמא
שלה — הדמיון ביניהן מפתיע. נם קרלו
פונטי נראה כמו מהדורה מוקטנת, אם כי
יותר אנושית וחביבה, של אביה־מולידה של
לורז. ברגע הראשון חשבתי שטעיתם, ותחת
תמונתה ש? סופיה עם קרלו כתבתם ״המולידים״.
גאולה
לנדמן, חיפה

פולחן הבעל

לא במקרה כותב אני שורות אלה דווקא
אליכם, וזאת על אף שכבר הנכם מושמצים
בלאו־הכי, ומוחזקים בעיני אנשי השלטון
כאויבי העם והמדינה. אולם הנושא שברצוני
לדון בו הוא עדין ומקודש ודורש
אומץ־לב והעזה רבה, אם כי בטוח אני כי
במסתרים הוגים בו רבים־רבים אחרים. הכוונה
כמובן לנושא: הצבא ומכלול היחסים
והקונפליקטים עם האורח.
האם היחס בין הצבא לאזרח צריך להיות
כיחס שבין מעמד הכהונה וקודש הקודשים
לבין הנתינים הנבעתים החייבים במעשרות
ובקורבנות? האם היחס ביניהם צריך להיות
יחם של פולחן ויראה טמירה, כאל דבר
טאבו, האסור בנניעה ובהרהור? צריד לקבוע
פעם אחת לתמיד טי כאן הבום, מי
נוצר לטובת מי? האם הצבא נוצר למען
האזרחים, או להיפר? תפקיד בירור מעין
(המשך בעמוד ;4
העולם הזה 1285

לחוגי בית

שייערכו ביוזמת הקוראים. לצורך זה יייטנו להזמנות חברי־המערכת —

נתן ילין־מור
גבריאל מוקד
בנימין עמרי

אורי אבנרי
ד״ר יעקב ירדור
בועז עברון

כל קבוצה של לפחות 25 קוראים, המבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד מהם, מתבקשת להודיע
על כך למערכת, ת .ד ,3006 .תל־אביב, לפחות שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצה
__הרציי לה זאת הנושא המבוקש. וכן לצרף המחאה בסך 50ל״י לקרן ״אתגר״.

,לא שה בהריון המתנה הנאה ביותי:
ספרו של פרופ׳אשרמ!

,,לקראת א מ הו ת׳

•פקידות שנות קדימה

לומדים היטב בביה״ם

• אנגלית וצרפתית למבוגרים
ולתלמידי בתי־ספר( .שפד יומיומית,
דקדוק, סגנון ושיחד,
א£118^ 710ז 00
עברית, שיפור הכתיב, קורם־
פונדנציה, דקדוק, סגנון.

לקשיג ככל חנויווז הספרים •י ;;

בן־יהודה ,74ת״א, טל 220314 .

הנחלת השכונות לימוד
מרוכז בקורסי בוקר וערב, הכנה
לבחינות.
כתיבה כמכונה עברית
בשיטה עיוזרת.

קורסי ערב לפקידות, למבוגרים ולנוער

(בהנהלת חשבונות, מזכירות, קורספונדנציה וכתיבה במכונה)
הוזיעצות והר שמה 12—9 :ל פנ ה״ צ; 9—3בערב

מכתבים
(המשך מעמוד )3
זה וחובת ניתוח רעיוני־ציבורי רק אתם
מסוגלים וחייבים לקבל על עצמכם! אין
זה נבוז — ואסור — שמכשיר ממלכתי בזה
יהיה נחלתם של מעטים, הנותנים בצבא
כבחור שלהם, והכניסה לזרים — במחשבה,
בדיבור או בהרהור — תהיה אסורה.
אי! קנייז יותר משותף לכלל העם מאשר
הצבא, וזכותו של כל אזרח להביע דעתו
ורצונו בעניי! זה בגלוי ובבטחוז!
אתם התחכמתם וחילקתם את הבעייה לשניים
— הצבא, ומערכת הבטחוז — אולם
איז להטריד בין הצבא לבי! מערבת ד,בטחון.
בכל דבריכם ומאמריכם נזהרתם מלפגוע
ב״שם המקודש״ ,נם כשצריך היה לבקר.
למעשה, הייתם כוהני הריסוס והפולחן הגדולים
של הצבא, ופיכם היה תמיד מלא
שבחיו והללו.
אמנם כמה קוראים שטחיים, ובתוכם אנשי
״המערכת״ הנ״ל, האשימוכם בזילזול בערד
הצבא, אולם האמת היא שהנכם עובדי
״בעל״ כשרים
בכדי שאובן כהלכה, עלי לציין שאיני
נמנה על אף קבוצה מן המכונות ״אויבי
העם״ .אדרבה, אני חבר ובעל תפקיד במפלגה
לאומית ויהיה קשה לכפור במהימנותי
לעם ולמדינה.
נסים אפרתי, קרית־אתו

פריטה על מכונת־כתיכה

פרסוס ד ר •עקבס!/

על מנת למנוע נזק אישי, עלי להעמיד
על דיוקם את הפרטים שנתפתיתם לפרסם
אודותי במדור ״אנשים״ (העולם הזה :)1282
( )1הירידה הרשמית
היחידה שביצעתי
מאז בואי ל־ארה״ב
היתה מדירה
בקומה הרביעית לדירה
בקומת הראשונה
בבית מגורי.
( )2מעמרי באר־ה״ב
לא היה מעולם
כשל ״סטודנטית״ או
כשל ״מהגרת״ ושום
שינוי לכאז או לכאן
לא נעשח בדרכוני
במשך שהותי
במקום.
( )3מלבד העובדה
שבדירתי הנ״ל תמיר מצוייה גיטרה, שהמרחק
הניאונראפי
בין ניו־יורק לתל-אביב הופר יום כאז ללילה
שם, ושבין שעה תשע בבוקר לשעה חמש
אחר־הצהרים (שעון ניו־יורק) אני מלווה את
פריטתי על מכונת הכתיבה במשרד הקרז
הקיימת בזימזום חרישי — הרי כל קשר אחר
ביו עבודתי לבין זימרה במועדוני-לילה
תינו לא רק מקרי, אלא גם כפוי ושרירותי.
מרים תמיר, ניו־יורק

הפסנתרן והלאום

במדור ״אנשים״ (העולם הזה ,)1283
כתבתם על הצלחתו של מעדרו ב״ץ בבריטניה
וציינתם שהפסנתרן מתאר את עצמו
כ״רומני״.
בראיון שהעניק מעדרו כ״ץ לתוכנית העברית
של שידורי בי־בי-סי, אחרי הקונצרט
שלו בלונדון, נשאל האמן מדוע כמה
מן המבקרים ציינו אותו כבעל לאום רומני.
מעדרו כ״ץ הצביע על כר, שבדרך-כלל אין
המבקרים המוסיקאלייס בקיאים דיים בחייהם
של האמנים הזרים. הוא הוסיף, שבכל
מקרה שהיתה לו האפשרות לכד, כמו, למשל,
בעת הסיור האוסטראלי שלו, הוא הרגיש
שהנו אמן ישראלי .
ארוין ביננשטוק, מארגן התכנית
יהעברית, בי־בי־סי, לונדון

הרס באכזיב

לאעוה
בהריון המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פרופ׳אשרמן

״לקראת אמהות״
להשיג בכל חנויות הספרים

רגע!
קשרים הפותחים עולמות
אנו מעמידים לרשותך. אפש רות
לקשור קשרים עם אספני
בולים, מטבעות, מזכרות, מכל
ארצות תבל• פנה עוד היום
אלינו —
״ישר אל״

המכון להתכתבות בינלאומית
תל־אביב, ח.ד11015 .
צרף 20 אגורה בבולים לפרוספקט.

בימים אלה משנים עובדי ״מועדוז הים
התיכון״ סיררי בראש ת באכזיב. הם משמידים
על־ידי פיצוצי ן קטע סלעים פראי
ויפה, במטרה להכניס
את הים ליבשה.
ניתוח
אכזרי זה
הוא תקדים לפיצוצים
נוספים ולהפקדות
פושעת ביתם
לנוף ארצנו. סוגרים
את הנוף האהוב בגדרות
בטוז ותייל
גבוהות ומסועפות ו־פונעים
ברוחו של
המקום, אחד השרידים
המעטים שנותרו
לפליטה בישראל
המתפתחת בקצב שגעוני.
אכזיב
הוכרה ע״י אביבי הציבור והעיתונות
פנינת נוף מיוחדת. אגף התיכנוז במשרד
;פנים עשה רבות לטובת המקום, הכיר בו
פארק לאומי והקפיא את השטח כולו לפי
ועיף 13 לפקודת בנין ערים ,1936 האוסר
:ו כל הרם וכל בניה חדשה.
אבל זורים חול בעיני כל שוחרי הנוף
מזלזלים בהישני עשר שנוח טלחמת על
:טירתו.
נוסף על כד סגר המועדון את כל הטבו־וות
אל חוף הים היחיד בצפון האר׳ו
זראוי לרחצה, למרות פסק־דין עקרוני, שהו־וא
על-ידי בית־ריז מחוזי, האוסר בפירוש

:סגור חופים.
אני פונה אל כל בעלי ההשפעה בציבור
בממשלה למנוע גזירות אכזריות אלה
אכזיב ושלילת זכויות הציבור — כי לא
כוחי הדבר.
ידידיי. מרזיר

ההזדמגות שטרם הוחמצה

על בטי קנוט (העולם
להתווכח: יש המעריצים
מבינים אותה. אבל היא
של שנ״ם־עשר בתריסר.

הזה )1284 אפשר
אותה ויש שאינם
לא מז הטיפוסים
אילו נתתם לקור

בטי קנוט ובעלה
איכם הזדמנות לראות אותה — בוודאי היו
מסכימים עם דעתי.
תמיתני על העתונאי הצרפתי שכתב עליה
בסיררה ״כד נומרים המיואשים״ .אמנם
היא קראה לבאר שלה בשם ״ההזדמנות האחרונה״
,אבל מי קבע שהיא תחמיץ הזדמנות

אריק לוין, תל ־אביב
בטי ב״הזדמנות האחרונה״ — ראת תמונה.

להיזוק
הטיעון

למכתבו של הקורא ־בר שירא בעניו ,.ניבוי״
(העולם הזה :)1278 משתמשים ב״ני-
בוי״ כתרגום למלה האנגלית ״בקינג״ להוראת
״עמידה מאחרי״ ,כרי ליתן תוקף לדבריו
ולסייע לטענותיו.
נם לי יש מה לומר ננד העתקתו של
״בקינג״ האנגלי לעברית :
( )1באננלית משתמשים במלה זאת בציו־ריית
ובהשאלה ואין מז ההכרח לעברים
לקחת לשפתם מושגים ציוריים מועתקים,
מאחר שלכל שפה רוחה שלה המיוחדת, ואם
נמשיך ככה, תהיה לנו שפת עילגים, עמקי-
שפד, וכבדי״לשוז.
( )2אין צורר ללכת בעקבות האנגלים
המשתמשים יותר מדי בשמות, תחת אשר
בשפתנו רווח יותר השימוש בפעלים להבעת
מושגים כגון אלה.
מי מאלץ אותנו לחדש כשאי; כורח חיוני,
התובע מלה חדשה? למה לתת גבוי
לתביעת הקורא בר־שירא, אם אפשר לומר,
כמו ער עתה: למעוז לתביעת בר־שירא, או
— לחזק את תביעת בר־שירא?
משה הזיק הכהן, ירושלים

עכבר חתר

דע לד, טומטום בר־מיאו, לא חכחידני!
אכלת שלושה עכברים — ועוד תתפאר בכר?
רוצח!
לא אשתוק ולא
אנוח עד אשר אנקום
את דם אחי השפוד.
אני מכריז
עליד מלחמת תורמה,
מלחמת עכברי־אור בחתול
י־חושד.
בשיניך הרצחניות
ביקשת לשים קץ לוויכוח
חופשי ושליו
בינינו — בוגרי המחזור
הקטן. אבל
חופש הבימוי לא
מת. והוא לא ימות
כל עוד נשמה באפי!
לא אלחם בד מלאתה
חמה
סדירה,
כי ארד ספידוקובסקונאד
חזק ממני. אבל
למחתרת, ותראה מת שאעשה לד!
ויתרתן ספידוקובסקונאל,
במחתרת

נדכה לנכים

טענה אחת לי אליכם: מדוע אינכם מושיטים
יד לנכים ואינכם מתעניינים בנורלם.
כדאי שתבדקו מקרוב את מצבם ותראו איך
שהם מושפלים באגף השיקום, כאילו באו
לבקש נדבות. אבל אפילו את הנדבה לא
נותנים להם.
אני בטוח שאחרי פעולה נמרצת שלכם
ישתפר מצבי ומצב אלפי חברי.
נכה צה״ל, ירושלים
אסף אד דא־אסף ך
במדור ״תצפית״ (העולם הזר )1274 ,כתבתם
על התנהגות מבישה של סגן שר החי־נור,
מר עמי־אסף, שכאילו סרב לקחת
פציעים במכוניתו. מאז נם הופיעו כמה
וכמה תנובות זועמות של קוראיכם לידיעה
זו. עד כמה שידוע לי, ידיעה זו אינה
משקפת נכונה את מה שאירע באותו מעמד.
ב־ 26 לפברואר נתפרסם נם בעתון ״מעריב״
מכתבו של סמל דן פרידמן מקיבוץ נלעד,
שהיה עד־ראיה למקרה, יהמאשר את גיר-
סתו של עמי-אסף בנידון.
גדעון ליכטנשטיין, תל־זזביב

שוערים כברם
חוץ מדויד בז־נוריה, איו במדינה כולה
אדם המסוגל להלל את עצמו בכנות כה
גמורה כמו אורי אבנר׳ .בכל מאמרו על
הקומנדו (העולם הזה )1282 היה רק משפט
אחר המתקרב לאמת, אם כי לא מיצה את
התופעה :״הם לוקים כבטחון עצמי מופרז,
ביהירות כלשהי.״
ענת׳ בת־אורן, חיפה
..אני מציע להעניק לחברי מערכת ה-
עולם הזה את התואר :״שועלי שבועוז״!
בנימין בונה, ירושלים
״שועלי השבועון שוב פשטו בנורחב /
ונושאים השלהבת בליל / .מאילת ועד דן
! שוב נטוש זה הקרב /לחרות ישראל.״
העולם הזה 1285

ף 6מיקרה העיוור הוביל אותי, בערב
( | הסדר, לקבוצת כינרת. ישבתי בקצה
חדר־האוכל, הקשבתי למקהלה המצויינת• של
המשק, דיפדפתי בהגדה־של־פסח המיוחדת
לקבוצה זו. מסורת יפה היא, שכל קיבוץ
מחבר לעצמו הגדה לפי סעמו, לרוב בחוברת
משוכפלת.
באמצע הסכם המרהיב, אחרי שהזנתי את
עיני בציורים היפים שעל הקירות ובפניהם
השזופים של בני המשק הוותיק, נתקל מבטי
בציור בעמוד שלפני. הוא הראה כבש תמים
וחסר־אונים, המוקף זאבים השוחרים לטרף.
הציור בא, כמובן, לקשט את אחד הפסוקים
המרכזיים של ההגדה:

״והיא שעמדה לאבותינו ולנו,
שלא אחד כלבד עמד עלינו לבלו•
תנו, אלא שבבל דור ודור עומדים
עלינו לכלותנו, והקדוש-כרוך־הוא
מצילנו מידם.״
איני יודע מדוע — אולי בשל היותנו על
גדות הכינרת, קרובים לאורות הרומזים של
כפר נוקייב — נזכרתי בדיון שהתנהל לפני
ימים מעטים במליאת הכנסת. דיון זה נועד
להגיב פה־אחד על החלטת מועצת הבטחון.
הוא היה כולו ואריאציה על נושא זה:
ששכנינו קמים עלינו לכלותנו, שעמי העולם
כולו מסייעים בידם, שמועצת־הבטחון
היא סמל הרשע, שאין לנו ידיד ורע עלי
אדמות.
וההמשך הישיר:

״שפוך חמתך על הגויים אשר
לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמד
לא קראו! כי אפל את יע•
קוב ואת נווהו הישמו! שפוד
עליהם זעמך, וחרוף אסד ישיגם!
תרדוף באך ותשמידם מתחת שמי
אדוני! כי יום נקם לאדוני, שנת
שילומים לריב ציון!״

בדי הכנסת — מלבד קומץ הערבים
1 1הם כולם יהודים טובים. כולם — אף
הקומוניסטים שבהם — גדלו בבתים יהודיים•
כולם קיימו, בימי ילדותם, את מיצ־ודת
הסדר. הם ישבו ליד השולחן והקשיבו
לפסוקים, בשנים המכריעות של עיצוב נפשם׳
בשעה שהיו נוחים יותר מבכל גיל
אחר לקלוט רשמים ולספוג השקפות.
הסדר של פסח הוא טכס החודר למעמקי
הנפש. מסופקני אם יש טכסים רבים בעולם
— טכסי דת, אומה, צבא או שבט —
המחוננים בכוח־השפעה כה עצום. מחברי
הטכס הצטיינו בהבנה פסיכולוגית מפליאה.
כל החושים — חוש הראייה, חוש השמיעה,
חוש הטעם, חוש הריח וחוש המישוש —
נוצלו להנחלת חווייה מרכזית אחת. אדם
שהשתתף בסדר — ולוא רק פעם אחת בילדותו
— לא ישכחנו לעולם.
הסדר אינו טכס ריק. אין הוא בא להנחיל
חוזייה לשמה. מטרתו העיקרית היא להטביע
בלב הילד (ולרענן מדי שנה) את הש־קפת־העולם
היסודית של היהדות. שני הפסוקים
שהזכרתי הם עמודי־התודך של הש־קפת־עולם
זו: בכל דור ודור עומדים עלינו
לכלותנו, וכל הגויים אכלו את יעקוב והחריבו
את נווהו.

השקפה זו טבועה עמוק בלב כל
יהודי, בלב המנהיגים וחכרי־הכנ
פת. דרושה רק החלטה אחת של
מועצת־הבטחון של האו״ם בדי שתאחד
את הכנסת מקיר אל קיר.

ף* יטה להאשים את מחברי ההגדה על
| /הכללת שני הפסוקים בהגדה של פסח.
י כי במשך אלפיים שנה יכול היה באמת
להידמות ליהודים בארצות הפזורה האירופית
כי בכל דור קמים כל הגויים
לכלותם.
גורלו של מיעוט זר מר תמיד. ההתעללות
בזרים היתד, תמיד — והינה גם כיום

— הספורט הלאומי החביב של כל האומות.
כל שלטון הנתון בצרה מבקש להסיח את
זעם ההמונים ולשסותם במיעוט כלשהו.
כל רודן, השולח את ידו אל השלטון המוחלט,
מתרץ זאת בטעמי בטחון — בטחון
כלפי חוץ, או בטחון כלפי פנים.
ואילו היהודים היוד באירופה לא רק מיעוט,
אלא גם גוף זר — עדה בעולם של
אומות, גוף כל־עולמי בעולם של גופים מו־לדתיים.
על כן היוו כמו הצוענים, שעיר־לעזאזל
אידיאלי.
קל להבין, איפוא, לרוחו של היהודי שהסב,
אחת לשנה, ליד הנרות הדולקים של
שולחן־הסדר, והתפלל ליום נקם ושילומים.
לבו היה מלא פחדים וחששות. אך הוא
ינק בטחון כלשהו מן הידיעה שבכל דור
ודור קמו לכלותנו, ובכל זאת החזיק מעמד.

כל הגויים שונאים אותנו! כולם אנטישמים!
כולם רוצים לכלותנו! אנחנו עומדים
לבדנו, עם לבדד ישכון! מובן מאליו
כי הזאבים הערביים רוצים לכלותנו!
נעים מאד להסיק מסקנות אלה. שהרי
הן מטהרות אותנו למפרע מכל אשמה. איננו
צריכים לפשפש במעשינו.

נוח מאד להאמין בהן. שהרי הן
פוטרות אותנו מראש מן הצורר
לנהל מדיניות, לפעול למען יצירת
עובדות פוליטיות חדשות, לרכוש
כני־כרית, להבקיע בקיעים כחד
מת אויבינו. אם בולם זוממים ל־כלותנו,
אם מן השמיים הוא -
מה הטעם לפעול ולהתאמץ?
ויש בכך גם הגאה נפשית כלשהי. טוב

תחות. אומות אחרות התאחדו ויסדו מדינות
חזקות, שעה שגרמניה נשארה מפולגת. אומות
אחרות, קטנות ממנה, כבשו להן אימפריות
עולמיות, שעה שגרמניה נשארה
בלי שטחים מעבר לים.
תחת להבין את הסיבות לכך ולשפר את
דרכיה, פיתחה לעצמה גרמניה תסביך לאומי
והחלה להיות תוקפנית ודורסנית.
לבסוף הצליחה להשניא עליה את כל העולם
ולהתמוטט במלחמת־העולם הראשונה.
אז הפך התסביך למחלת־רוח דוהרת.
אדולף היטלר, הפסיכופאת הגאוני, השתלט
על המדינה שייחלה לו.

זוהי, במובן, דוגמה קיצונית. אף
היא מראה לאן יכולה להוביל
אורגיה לאומית של רחמנות-עצ-
מית ושל ״שפוד ח מ תו על הגויים״.

ביבבות ׳ מ 0 1

ולבן /,לא

א) זח ד3. .ל־־ג

ו\ 8רצליח -

עו 4ך ס

לבל לכלן תנן.

וחרן דן/ע 1ח-ן ד׳וא לאילן• נלדגז( .יי:9

ין זה נכון שכל הגויים שנאו תמיד
את ישראל החדשה. נכון ההיפך: ישראל
החדשה קמה, בין השאר, הודות לכך שלמעלה
משני־שלישים מחברות האו״ם חייבו
את הדבר בהצבעתם. יתר על כן: הודות
לכך ששתי המדינות החשובות ביותר בעולם
שיתפו בעניין זה פעולה — בפעם
הראשונה והאחרונה בתולדות האו״ם.
כדאי לזכור זאת. כדאי שבעתיים לזכור
את הסיבות. ברית־ה,מועצות, למשל, שהיתר,
תמיד אנטי־ציונית קיצונית, הצביעה למען
הקמת ישראל וסיפקה לה את נשק־ההצלה
בשעתה הקשר, ביותר. מדוע? בגלל סיבה
פוליטית מובהקת. מלחמת־השיחרור העברית
שיכנעה את סטאלין המנוח שהמדינה העברית
אמנם תביא לסילוק הצבא הבריטי מארץ
ישראל. האינטרס הסובייטי גבר על
כל סנטימנט. ברית־ד,מועצות נשארה ידידת
ישראל — עד אשר השתלבה ישראל במחנה
המערב, בעוד שבארצות ערב קמו מישטרים
אנטי־מערביים•
דוגמה זו מוכיחה כי ישראל אינה שונה
מכל מדינה בעולם: היא מסוגלת לרכוש גם
ידידים וגם אויבים על־סמך שיקולים של
אינטרס פוליטי. מעשים מסויימים רוכשים
ידידים מסויימים ואויבים מסויימים.

כך הסך הסדר לביטוי עליון של עדה־ להיווכח כי אמת ישנה, אותה למדנו עוד
ללא־מולדת, עדה נרדפת שנאלצה להתפלל בילדותנו, מתאשרת מחדש. מכאן התופעה,
לקדוש־ברוך־הוא שיצילנה, מאחר שלא יכלה עליה יכולנו לעמוד לא פעם בימים המכאן
שתפקידה של ההנהגה ה-
להציל את עצמה. בעדה, שאין לה מדינה, אחרונים — שיהודים טובים רבים מפיקים פוליטית של ישראל -במו של
מעין הנאה פרברסית, מאסוכיסטית
באה התפילה במקום המדיניות.
אותנו ממש, אלבאניה ובוליביה ופאקיסטאן ורוח
ההגדה היתה טבעית ב מן העובדה שכל הגויים גינו
פה־ בל מדינה אחרת -הוא לגבש
פזורה. במדינת ישראל היא הופ אחד. בבחינת :״הה! מה אמרנו תמיד? הנה
אתם רואים מה פרצופם של הגויים! קדמו־ מדיניות שתרכוש מכסימום של
כת לאסון.
ידידים, ולמנוע עד כמה שאפשר
נינו צדקו בהחלט!״

רכישת אויבים. השאר הוא ענין

** ומני שזו ההוכחה הטובה ביותר ל ך* גאה פרכרסית מסוג זד, ידועה הי של בשרון.
ן נכונות הטענה שהשמענו פעמים כה ן | סב לפסיכולוגים. נכתבו על כך ספרים
איך אפשר לעשות זאת כאשר מניחים מרבות:
שיש למתוח קו מפריד ברור בין מלומדים, הגדושים דוגמות מן החיים.
ראש שאין הבדל בין ישראל הריבונית לבין
העבר היהודי לבין ההוזה הישראלי. שהאומה
ישנו טיפוס של אדם הנהנה מכשלונותיו. עדה מיסכנה, שנרדפה על צוואר, ושבכל
העברית, שהקימה את מדינת ישראל, אינה אדם כזה אומר לעצמו :״כל העולם רודף
דור ודור עמדו לכלותה? איך אפשר לגבש
המשך ההיסטוריה היהודית, אלא התחלה
אותי, כי אני סוב מכולם. לכן רוצים כולם מדיניות כאשר השרים וחברי־הכנסת בטוחים,
בעומק לבם, כי ממילא כל הגויים
חדשה. שכל המנסה להעמיס על הגוף לחסל אותי-.
החדש את עומס המסורות וההשקפות של
ואכן, איש כזה צודק תמיד. המורים ב־ שונאים אותנו ומבקשים להשמידנו.

בית־הספר מחלקים לו ציונים רעים. המפקהפזורה
היהודית, חוטא חטא שלא יכופר.
כי הנה יושב הילד העברי ליד הנרות דים בצבא דופקים אותו. המנהלים במקו־ך*
חלטת מועצת־הבטחון היתר״ בלי
המסורתיים, ולומד את התורה הישנה: ש מות־העבודה מסלקים אותו תדיר. אשתו | 1ספק, חד־צדדית מאד. זכאים אנו להתבכל
דור ודור עומדים לכלותנו. שכל הבוגדת
בו. ילדיו שונאים אותו. לעולם אין ווכח עמה. יכולים אנחנו לשלול אותה —
גויים וכל הממלכות עושים יד אחת ומבק האיש מצליח להיקלט במקום כלשהו.
ולא נהייה הראשונים או האחרונים. אך
שים לאכול את ישראל ולהחריב את נווהו.
הפסיכולוגים אומרים שהאיש ויכוח זה חייב להיות ענייני, פוליטי. והשהננו
דומים לכיבשה חסרת־אונים, המומביא
את כל הפורענויות על עצ שלילה חייבת להיות הגיונית.
קפת עדת זאבים טורפניים.
ההחלטה מהווה -קודם כל ומו,
מפני שהוא מרגיש כנחיתותו
ואז, כאשר מתחוללת פרשת־נוקייב, וכא ופוחד מפני מלהמת-הקיום. הוא מעל לבל -כשלון מדיני ממדרגה
שר מחליטה מועצת־הבטחון פה־אחד
לגנו־ מכין לעצמו תירוצים מראש. אין ראשונה. כשלון זה מחייב ביקורת
תנו, שוב אין האדם העברי שואל את עצמו:
שמא זה נעים להודות :״נכשלתי!״ עצמית נוקבת, בדיקת טיב ההנשמא
שגינו? שמא יש צד שני למטבע?
לא הסברנו את עמדתנו כראוי? שמא אין נעים יותר להאמין :״הכשילו אר הגה שהובילה לבד, הסקת מסקנות
מדיניות מדחיקות-לבת.
מדיניותנו נבונה? שמא לא פעלנו כראוי תי כזדון!״
כל זה לא יקרה אם נשקע, תחת זאת,
כדי לרכוש ידידים בעולם? שמא לא עשינו
על כן יוצר האיש עצמו, בצורה בלתי־די
הצורך כדי לקנות אחיזה בעולם ה מודעת, את הנסיבות המביאות לכשלונו, באורגיה של רחמים־על־עצמנו, לפי מיטב
המסורת היהודית. יתכן שאורגיה כזאת תגערבי?
שמא יש להחליף את המנהיגים ש והמצדיקות את שגעונו.
תופעות כאלה ידועות גם בחיי האומות. רום לנו הנאה. יתכן מאד שהיא תביא רווחה
הביאונו למצב־ביש זה?
לא. האדם העברי, אשר פסוקי ההגדה לדעתם של כמה וכמה פרשנים, הדוגמה והצלה להנהגה הכושלת.
אך במו כל אורניה, היא תעלה
היהודית חרוטים על לוח לבו עוד משחר
הבולטת לכך היא האומה הגרמנית. מסיבות
ילדותו, אומר לעצמו: הנה, מה הפלא? שונות, פיגרה אחרי שאר האומות המפו ביוקר.

888

במדינה
העם
מה טובו אוהליך
אחד הכשרונות הפוליטיים החשובים הוא
הכשרון להוציא את העוקץ ממפלה.
בעבר הצטיינה ממשלת ישראל בכשרון
זה יותר מאשר בכשרון לראות את הנולד.
כך קרה לגבי מלחמת־השיחרור של קפריסין.
הממשלה לא עשתה מאומה כדי לעזור
ללוחמי־החופש באי השכן. להיפך — היא
אירחה בארץ את החיילים הבריטיים, שביקשו
להינפש בימי המאבק, ואת מפקדיהם.
אולם ברגע שמלחמת־השיחרור ניצחה, וקפריסין
זכתה בעצמאותה, מיהרה הממשלה לתקן
את המעוות.
ואמנם הצליחה למעלה מן המשוער: על־ידי
שורת מעשים נבונים, נרכשה ידידות
השליטים החדשים. הגבול הרביעי של ישראל
— גבול הים — נשאר פתוח.
מוטב מאוחר. השבוע נפתחה בפני
ישראל הזדמנות קטנה, אך חשובה, לתקן
במקצת את הנזק העצום שגרמה הממשלה
למדינה על־ידי התייצבותה המוחלטת בצד
תלייני אלג׳יריה. ארגון הסעד לפליטים של
האו״ם פנה אל ישראל, ואל שאר חברות
הנהלתו, בבקשה לספק לו אוהלים וסעד
אחר, לשיקום פליטי אלג׳יריה החוזרים למולדתם.

תיענה ישראל במהירות ובנדיבות לפנייה
זו, היא לא תתקן את הנזק שנגרם,
לא תמחוק במחי־יד מישקע של שנים. אולם
יהיה זה מחווה שיעשה רושם עמוק בעולם
ובחוגי ממשלת אלג׳יריה.
יהיה זה, מעל לכל, בטוי מאוחר — אך
חשוב — לאהדה הטבעית אשר רוחשים הטובים
באזרחי ישראל ללוהמי־השיחרור באשר
הם שם.

יחסים מרחביים
דו״דו סוד•

הילחם כעוד מועד
בהשתלטות
הקרחת

א !7; 7סיר
ש 5הביוקוסטטיקאי

טרם נשתתק הוויכוח שעוררו בעולם דברי
מוחמד בן־בלה והתגובות המסתייגות
של ממשלת אלג׳יריה החופשית (העולם
הזה ,)128 כאשר זכתה המדינה לאופנה
חדשה: גורמים שונים ומשונים גילו כי היה
להם מגע עם הפל״ן, ובזכות כך הצטרפו
למקהלת המגיבים על דברי־הבלע.
בלטה בין אלה מפ״ם, שגילתה כי מרדכי
אורן, אסיר פראג לשעבר, קיים מגע עם
״אישיות מדרגה גבוהה״ של הפל״ן ב־שווייץ,
החליף עמה דעות בעניין יחסי יש־ראל־אלג׳יריה.
אורן, המשבח את יחם הנציג
האלג׳ירי לישראל, לא ניסה להסביר מדוע
סירבה מפ״ם לאחר מכן להצטרף לוועד
הישראלי למען אלג׳יריה החופשית, וגם לא
נקטה שום יוזמה נפרדת משלה בעניין זה.
בהגיבו על הודעת אורן, אמר דובר מש־רד־החוץ
שלא ידע על מגע זה, אך שאין
פסול בכך. לא איכפת למשרד־החוץ אם
גופים ״עולמיים״ ,כמו הקונגרס היהודי העולמי
או מפ״ם, מקיימים מגעים בחוץ־
לארץ. הדובר לא הגיב על המגע היחיד שפורסם
ברבים — המגע של שליחי הוועד
לגזען אלג׳יריה החופשית עם חברי הממשלה
האלג׳ירית הזמנית.
מעניין במיוחד היה הרמז ביחס למגע
בין הפל״ן לבין הקונגרס היהודי העולמי.
מגע זה לא פורסם עד כה ברבים. אין
ספק כי דר׳ נחום גולדמן דיווח על כך
למשרד־החוץ הישראלי. אך ספק אם הדיווח
שלו הגיע לאותה מסקנה כמו הדיווח של
הצד השני.
הדו״ח הזה נמצא מזה כמה חודשים בישראל.
הוא לא הגיע אל משרד־החוץ, אלא
נמצא בידי הוועד הישראלי למען אלג׳יריה.
נציג הפל״ן, שנפגש עם גולדמן, חיבר דו״ח
רשמי זה למען הממשלה האלג׳ירית בתוניס.
הוא ראה חובה לעצמו להעביר העתק של
הדו״ח הזה לידי הוועד הישראלי.

להלן הדו״ח המלא של נציג הפל

ה פ כנו הי שראזיי

,ג ר פי ק ה
שי פנ שי ת
כ־ 6רמאי

נפתח קורס חדש
סרטים והרשמה 5—7בערב
חיפה: רחוב ביאליק 17
תל־אביב: רחוב בלפור 6
ירושלים: רחוב הלל 6
בסמטה מול מלון /,עדן״

בדו״ח הקודם שלי, שהוקדש בעיקרו לעבודתי
בחוגים מדיניים יהודיים באנגליה,
הזכרתי את כוונתי לפגוש את דר׳ נחום
גולדמן בשווייץ, בסוף חודש יולי. למעשה,
התקיימה פגישה זו ב־ 16 באוגוסט זה.
אני מוצא לנכון להזכיר את הסיבות שדחפו
אותי להבהיר לו את דעותי ולבקש
תמיכה יהודית, שהיא בעלת חשיבות ראשונית
למאבק האלג׳ירי. בעולם היהודי, מייצג
נחום גולדמן, זה מספר שנים, אלטרנטיבה
למדיניות של בן־גוריון. משך זמן רב דגל
גולדמן, כנשיא הקונגרס היהודי העולמי ו־
(המשך בעמוד )10

^ שאלה המרחפת כיום על פני ישראל היא :״מה יקרה כאשר ״1 --
( | דויד בן־גוריון מתקרב ליום הולדתו ה־ .76 הוא אחד השליטים הזקנים ביותר המושלים
עדיין עלי אדמות. אמנם, שליט גרמניה המערבית, קונראד אדנואר, זקן ממנו בעשר
שנים — אך הוא יוצא מן הכלל. שארל דה־גול, הנחשב לזקן מאד, צעיר מבן־גוריון
בארבע שנים. כל האנשים הקובעים כיום בעולם — ג׳ון קנדי, הארולד מק־מילן, ניקיטה
כרושצ׳וב — הם צעירים ׳מבן־גוריון, אם במעט, אם בהרבה מאד.
איש אינו מעלה על דעתו כי בן־גוריון יפרוש עוד פעם מתפקידו מרצונו החופשי. הוא
לא ירצה לחזור על פרשת שדה־בוקר, הזכורה לו לשימצה. אולם יכולות להיות סיבות
אחרות רבות שיכריחו את המנהיג הקשיש לרדת מן הבמה המדינית — כגון סיבות
בריאותיות.
אין לדעת בבירור מתי יקרה הדבר — אם בעוד חודש, אם בעוד שנה, אם בעוד חמש
שנים. מצב בריאותו של ראש־הממשלה הוא אחד הסודות השמורים ביותר במדינה. גם
ההתרשמות של בני־שיחו שונה: לעתים נדמה כי הוא צעיר בהרבה מכפי גילו, ער
ורענן ; ולעתים נראה כי הוא עייף, מנותק מכל מציאות, מרחף בעולמות דמיונו.

בך או אחרת, אין אדם בחיי־־הציבור של ישראל שאינו שואל את
עצמו, בתביפות הולבת וגוברת, את השאלה הגורלית: מה יקרה
כאשר כך־גוריון יירד מן הבמה?

שליט יחיד לכל דבר

ן צם השאלה היא עדות לחשיבותו העצומה של דויד בן־גוריון במערך המדיני
׳י• של ישראל. הוא תופס מקום כה מכריע במרכז הבמה, עד כי רבים מתקשים לתאר
לעצמם את המציאות בלעדיו.
אין פלא בכך. למעשה נמצא בן־גוריון בשלטון המדינה במשך 29 שנים רצופות,
מאז רצח ארלוזורוב ב־ . 1933 כיושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית, ולאחר מכן כראש-
הממשלה, ריכז בידיו סמכויות גוברות והולכות. קודמיו ומתחריו הלכו לעולמם בזה
אחר זה — חיים ארלוזורוב, ברל כצנלסון, חיים וייצמן. עסקני מפא״י, שהיוד פעם הנהגה
קולקטיבית יציבה, נפטרו אף הם (כמו אליעזר קפלן, דויד רמז, יוסף שפרינצק, אליהו
גולומב) או איבדו את חשיבותם המדינית (כמו משה שרת, פנחס לבון).
כך, כתוצאה מאוי־ך חייו ומכשרונו הפוליטי, נשאר בן־גוריון למעשה לבדו —
״אחד בדורו״ .בעיני דור ,״שלא ידע את יוסף״ ,ירש בן־גוריון למפרע את כל ההישגים
והזכויות של דור שלם של מנהיגים, מוייצמן ועד גולומב, ששמותיהם איבדו כל תוכן
באוזני הדור הצעיר.
על כך נוספה העובדה כי בן־גוייון היה מצביא מלחמת תש״ח, וירש את כל ההישגים
והזכויות של דור שלם של לוחמים, שעמד במיבחן ההיסטורי. גם בעמים אחרים קשה
להתמודד עם מנהיג שהצטייר בהילת־הגיבורים של ׳מנצח במלחמה. בן־גוריון המצביא,
יוצר צה״ל, אף שאינו אלא אגדה, הנו אגדה רבת־כוח.
לפני שש שנים נשאלה אישיות מסויימת, הממלאה תפקיד מרכזי ביהדות העולמית,
מדוע אינה לוקחת חלק בחיים המדיניים
כארץ. ענה האיש :״כל עוד בן־גוריון נמצא
בזירה, אין כל טעם להילחם. כל מלחמה ב־בן־גוריון
היא דון־קישוטית. שורר קפאון
גמור במערך הפוליטי. רק כאשי ייצא בן־
גוריון מן הזירה, יתחילו העניינים לזוז
מחדש. אז אשקול אם להיכנס למאבק
הזה.
בשנה שעברה היה נדמה כאילו קביעה זו
אינה נכונה. בפרשת לבון נחל בן־גוריון
כשלונות ממאירים. הוא איבד לחלוטין את המוניטין של טכסיסן גאוני. אולם דווקא
הפרשה הוכיחה כי גם בתנאים האידיאליים ביותר אי־אפשר לנצחו. לבון השתמט מן הקרב
ברגע המכריע. כל ה״מועדונים״ — הארבע והשש — התמוטטו בשעה שהיה צורך
להקים ממשלה בלי בן־גוריון.

נסתבר בי איש אינו מובן לקבל על עצמו -לבדו או במסגרת הנהגה
קולקטיבית -את האחריות העצומה שגן־גוריץ הפקיע לעצמו במרוצת
השנים.
כיום מהווה בן־גוריון שליט־יחיד בכל עניין חשוב. הוא המחליט לבדו על מלחמה ושלום,
על פעולות צבאיות, על התקשרויות מדיניות מרחיקות־לכת. אם שלטונו מורגש פחות
בשטח הכלכלי — הרי זה רק מפני שהכלכלה משעממת אותו.

אין יורש לשלטון־היחיד

ך רג עזה אין על הבמה המדינית אלטרנטיבה רצינית, ריאלית, לשלטון־היחיד של
^ בן־גו ריון. כל הדיבורים בשטח זה הם ריקים מתוכן, מליצות נבובות לסבר אוזני
בוחרים. שום כוח במדינה אינו מתכונן ברצינות להפיל את שלטונו של בן־גוריון.
המאבק האמיתי, המתנהל כיום במדינה, הוא קרב־מאסף אופייני. מטרתו לעכב, עד
כמה שאפשר, את ריכוז שלטון־היחיד של בן־גוריון, להאיט את התדרדרותו לתהום
הרודנות, לחסום את עליית בני־חסותו האישיים. על רקע זה היתד. לפרשת־לבון משמעות
של ממש.

אולם בכל שהופך מנהיג פוליטי ״אחד בדורו״ ,בכל שהוא מרכז בידיו
עוצמת־־הכרעה רבה יותר, בן גדל החלל הריק שהוא משאיר אחריו
בדירתו מן הכמה.
כאשר מת יוסף סטאלין, השאיר אחריו חור עצום, ועברו שנים לפני שנמצא לו
יורש. ההיסטוריונים מאשימים את אוטו פון־ביסמארק, מייסד הרייך הגרמני השני, בכך
שנטל לעצמו סמכות כה רבה, עד כי אי־אפשר היה למצוא לו ממלא מקום מתאים אחרי
סילוקו, והדבר הביא לשואה של מלחמת־עולם.
טבעם של מנהיגים בלעדיים שאין הם אוהבים יורשי־עצר, מחשש פן יהפכו יורשים
בעודם בחיים. דויד בן־גוריון הוא דוגמה קיצונית לכך. לא זה בלבד שחיסל במרוצת
השנים את כל מתחריו הפוטנציאליים, אלא שהחליף לעתים קרובות גם את היורשים
שבחר בעצמו. כך דחף הצידה את משה דיין, שנחשב פעם ליורשו המיועד, וטיפח
לאחרונה את שמעון פרם. אם יאריך בן־גוריון ימים, אין זה מן הנמנע כי תבוא גם
שעתו של פרס, וכי הזקן העקשן יעדיף על פניו צעיר חדש.

על בל פנים, דבר אחד ברור לגמרי: באשר יירד כן־גוריון מן
הבמה, לא יבוא כמקומו אדם אחר. השינוי לא יצטמצם בהחלפת שליט
יחיד אחד כמישנהו, ובוודאי אין להשוותו לחילופים רגילים של
ראשי־ממשלות.
יהיה זה משבר מעמיק בצמרת המדינה. שלטון אחד ישבוק חיים, ובמקומו יצטרך
לקום שלטון אחר, שיהיה גזור על פי אופיים ושיעור־קומתם של היורשים.
אין פירוש הדבר שחסרים במדינה מנהיגים הנושאים את עיניהם אל שלטון־יחיד. גם

המרחפת על בל חיי הציבור במדינה
שר־בטחון אחר יוכל להשתלט על מערכת־הבטחון, בה שולטים אנשי פרס? האם לא
נועד לכל שר־בטחון אחר גורלו של פנחס לבון בימי עסק־הביש?

יתר על כן, המחזיק כמערכת חכטחון קדכע כמידה רכה את מידת
״המתח הבטחוני״ כארץ, וכיכולתו ליצור אווירה שתשים לאל כל
התקפה עליו.
מכאן שכמעט וזדאי כי בשעת־האפס יתמנה שמעון פרם לשר־הבטחון בממשלת־הירושה.
קרוב לוודאי כי לוי אשכול יהיה ראש־הממשלה המוסכם. חלק ניכר מן השלטון יהיה
מרוכז בידי שני דוכסים אלה. כל עוד יצליחו לשתף פעולה, תוך חלוקת השלטון ביניהם,
יוכלו להחזיק מעמד.

שמעון פרס וגם משה דיין היו מסכימים ברצון להתמנות לדיקטטורים, והוא הדין
גם לגבי ייגאל ידין. אולם אף לאחד מן האנשים האלה אין הכוח הדרוש כדי להמחיש
חלום זה — לפחות לא בשלב הראשון של המאבק הצפוי.

מישטר פיאודלי חדש

ץ^ה תהיה דמות השלטון למחרת יום ירידתו של בן־גוריון מן הבמה? איך יתחלק?
מי יהיו היורשים?
בן־גוריון משול למלך בשלב הראשון של המלוכה האבסולוטית. מלך זה התגבר על
הפיאודלים וביצר לעצמו מעמד של שליט־יחיד. אולם הוא לא הספיק לבסס בית־מלוכה,
ולא הבטיח, בעודו בחיים, העברה מסודרת של השלטון לידי מלך חדש.ברידתו מן
הבמה, יקום שוב — לפחות זמנית — מישטר פיאודלי.
במלים אחרות: ברגע שייעלם השליט־היחיד, הוא יותיר אחריו מספר גדול של שליטים,
השולטים איש איש על נחלה מסויימת, קטנה או גדולה, ואשר אף אחד מהם לא די
חזק כדי• להתגבר על האחרים. הם יבינו שהם חייבים לשתף פעולה, כדי לשמור על
אחוזותיהם. לא תהיה זאת הנהגה קולקטיבית במובן האמיתי של׳ המלה, אלא ברית
של דוכסים, שכל אחד מהם ישמור על ריבונותו, ושכולם יחד ידאגו כי המלך החדש
לא יהיה שליט אמיתי, אלא רק ״ראשון בין שווים״.
במצב חדש זה, יתחלק השלטון לפי הכוח הממשי הנמצא בידי כל אחד מן הדוכסים.
בזמן הראשון תיתכן )מעין הפוגה, בה לא ינסה איש להשתלט על שטחו של השני.
ואשמור לך״ ,והשלטון המעשי יהיה נתון בידי קומץ
הסיסמה תהיה :״שמור לי
הדוכסים החזקים ביותר. השעה הדוכסים עדיין לא נקבע סופית.שעת־האפס תהיה
הכוח בידי כל אחד מן
בו יירד המנהיג הקשיש מן הבמה ממש. עד אז יכול כל אחד מן הדוכסים להגביר את

כוחו, או אף להפסידו.

מכה אחת של כן־גוריון יכולה כיום לחסל דוכס, ולהוציאו מן המשחק
ברגע המכריע מחר. לעומת זאת יכול כן־גוריון לחזק במידה ניכרת
את הדוכסים החכיכים עליו.
עובדה זו מסבירה את התופעה הבולטת ביותר כיום: תחרות החנפנים סביב המנהיג
הקשיש. לא רק נערי־החצר, אלא גם דוכסים ותיקים, משתדלים לרקוד לפי חלילו של
הזקן הקאפריזי, למלא את כל משאלותיו, להתקרב אל אוזנו, להימנע מכל ביקורת או
התנגדות. הם עושים זאת בעיקר מתוך המחשבה ״מה יקרה כאשר הם
מבקשים לבצר את מעמדם לקיאת שעת־האפס.

** ה הכוח

הדוכסים העיקריים

המרוכז כיום בידי הדוכסים? מי מהם חזק ביותר? מי עולה ומי מפסיד

בתחרות?

אילו היה בף גוריון יורד מחר בבוקר מן הבמה, היה חלק הארי של
השלטון כמדינה מרוכז בידי שני אנשים: לוי אשכול ושמעון פרם. להימנע כשלונו השלטון מנגנון־

דוכסות ללא דוכס

ן • חות כרור מצבם של הרוזנים האחרים, בעלי האחוזות הקטנות יותר. האם יוכלו
* 2להתאחד, להקים כוח שישווה לכוחם של שני הדוכסים הגדולים? או שמא יתפצלו
לסיעות רבות?
בשעת־האפס יקבע רק הכוח הממשי שבידי כל דוכס. משה דיין, למשל, על אף
הילת־הגיבורים שרכש בתקופה מסויימת, יהיה דוכס קטן למדי. בידיו לא יהיה אלא
משרד־ד,חקלאות, שכוחו ׳מועט, בגלל ריכוז הסמכויות בידי תנועות־ההתיישבות ומחלקת־ההתיישבות
של לוי אשכול. תוך שנים מעטות מאד עבר עיקר כוחו של דיין לידי
שמעון פרס.

ההסתדרות היתה יכולה להוות דוכסות רצינית מאד, שווה ככוחה
לדוכסות הכלכלית והבטחונית. אולם זוהי דוכסות ללא דוכס: אהרון
כקר לא הצליח להשתלט על הכוח העצום. פרשת־לכון נראית, למפרע,
כתמרון מוצלח של שני דוכסים -אשכול ופרם -לחסל דוכס שלישי,
שהיה תובע את חלקו.
לא מן הנמנע שעד שעת־האפם יצליח מישהו — למשל, יוסף אלמוגי — לסבר את
אוזנו של הזקן ולקבל לידיו אחוזה אדירה זו. אם כן, הוא יהוזד, מתחרה רציני מאד על
שלל הדיאדוכים.
שאר הדוכסים ישתדלו, קרוב לוודאי, לתמרן בין הגדולים, להציע את כוחם הדל (או
הפתות־דל) לכל המרבה במחיר. אנשים כמו יוספטל, גולדה מאיר, פנחס ספיר, דויד
הורוביץ, אבירי ההסתדרות, רוזני המשק ההסתדרותי, נציגי ההתיישבות העובדת, יוכלו
ויצטרכו לתמרן בין הגושים הגדולים. מטרתם תהיה להשתבץ במיסגרת, לקבל נתח מן
השלטון — אך לא להביא למלחמת־אחים שתביא כלייה על כולם.
עגום יותר יהיה מצבם של הוותיקים, שאין בידם שום כוח ממשי, והמתקיימים למעשה
על השם שרכשו לעצמם בימים עברו.

קשה להניח כי משה שרת יהווה גורם רציני כשעת־האפם. יתכן כי
פנחס לבון ימצא את עצמו במצב דומה.
אמנם, הטכסיסים של לבון בשלב האחרון של הפרשה היו מבוססים על ההנחה כי
כדאי לנתק כיום את המגע, כדי לחזור אל הזירה ביום שיסתלק ממנה בן־גוריון.
אולם היה זה חשבון קצר־רואי. כי בינתיים איבד לבון את שליטתו המעשית על מנגנון
ההסתדרות, והוא נותר ללא שום כוח ממשי בידיו. בתנאים של ישראל, אין מיטען
רעיוני מהווה תחליף לכוח, ודו־השבועון, שלבון מתכוון להוציאו, לא ישפר את מצבו.

ספק רב הוא אם יוכל לחזור לזירה

חילות
העזר המפלגתיים

ץ *,ה יהיה מקומן של המפלגות האחרות במאבק זה? באיזו מידה יוכלו להשתתף
בו ולהכריע בתוצאותיו?
בשלב הנוכחי, כאמור, אין בידי המפלגות כוח מכריע, מלבד תפקידן החשוב בעיכוב
תהליכי הרודנות של בן־גוריון. הן מהוות חילות־מאסף, הנסוגים תוך קרב. קצב הנסיגה
תלוי בעוז־רוחן (או בפחדנותן) .הן ויתרו סופית על כל תפקיד אחר, כאשר נמנעו
מלהקים קואליציית־ניר בשנה שעברה.
אולם מצב זה בא, במידה רבה, הודות ליוקרתו האישית המכרעת של בן־גוריון. עם
ירידתו של בן־גוריון, ישתנה מצב זה במידה רבה. המפלגות יהפכו שוב גורמים פעילים.
באיזו מידה?
כיום שולטת מפא״י על כל מרכזי־הכוח החשובים במדינה, אף שיש לה רק שליש
ממספר הבוחרים. מצב זה נוצר, בין השאר, מפני שהמפלגות האחרות אינן מסוגלות
להתאחד נגד בן־גוריון. האם תוכלנה לעשות זאת נגד יורשיו?
הדבר נתון בספק חמור. בכל המפלגות שולטת שיכבה של מנהיגים קשישים, הנושאים
על גבם עומס של סיסמות ומליצות מלפני דור. קשה לחזות קואליצייה של מפ״ם
וחרות — גם אחרי שהפחד האינסטינקטיבי מפני חרון־אפו של הזקן ימוש מלבן. כמעט
בשום מפלגה אין שיכבה מבטיחה של מנהיגים צעירים.

לוי אשכול שולט כיום שלטון מוחלט בכל מערכות המשק. בפרשת־לבון הצליח
מכל התנגשות עם הזקן, ותמורת זאת זכה בחופש־פעולה גמור באחוזתו.
המונומנטאלי בתיכנון הפיחות ובביצועו, לא הזיק לו. הוא מרכז בידיו את כל
העצום הנובע מחלוקת המיליונים הזורמים למדינה מבחוץ, וכן מן השליטה על
המיסוי, מחלקת־ההתיישבות, ועוד ועוד.
אשכול הגיע לשלטונו בהדרגה, במרוצת שנים רבות. לא כן הדוכס השני: שמעון פרם.
עלייתו היתד, מסחררת, מהירה, תלוייה כולד, בכשרונו לנגן על דויד בן־גוריון כעל
כלי־נגינה.
מעטים במדינה מבינים גם כיום מה עצום הכוח שפרס הצליח לרכז בידיו תוך שנים
מעטות מאד. משרד־הבטחון, המהווה במדינות אחרות מעין זנב אזרחי של הצבא, הפך
בישראל אימפריה גדולה. פרס שולט על חלק עצום מתקציב המדינה. הוא חולש על כל
בשטח התעופה, ועל
הפעילות הישראלית בשטח המחקר,
יחסי־החוץ עם כמה וכמה מדינות. יש לו תחנת־שידור פרטית משלו.
מעולם לא היה הצבא כפוף כל־כך למשרד־הבטחון כמו כיום. הרמטכ״ל הוא מקורבו
האישי, הוא הדין לגבי המפקח הכללי על המשטרה. יחסיו עם מנגנון־החושך הדוקים
פחות, אך אין ספק כי בבוא היום יתייצב המנגנון מאחריו. מכונת־התעמולה של פרם
היא מן המשוכללות בארץ.

אילו היה קיים דוכס הסתדרותי חזק, ייתכן ושיקול זה היה נכון. בהעדר דוכס כזה,
תהיה ההשפעה פחותה. באחדות־העבודה יש מחנה — בהנהגת יגאל אלון ויצחק בן־
אהרון — המאמין כי יוכל לקבל חלק מן השלל אם יצטרף למפא״י ממש עוד לפני שעתר,אפס,
וכי יהוזה אז דוכסות בפני עצמה.
על כל פנים, דוכפי מפא״י ישכילו לעשות אם ישתדלו כבר עתה לרכוש לעצמם
חילות־עזר במפלגות האחרות. אשכול עושה זאת, במידה מסויימת, במפלגות הימין.
בשטח זה מפגר פרם אחריו בהרבה.
האם יש עתיד לדר׳ נחום גולדמן במצב החדש שיווצר? גולדמן עצמו ׳מאמין בכך,
והוא עוסק לאחרונה בכמה נסיונות הססניים בכיוון זה. בין השאר הוא מנסה לקרב
אל עצמו את העסקנים הצעירים של כמה מפלגות, החל מבטיח להם תקציבים ובטאון
כלשהו.

מזה שנים אין שום מחשכה מדריכה את פרס זולת זו: מה יהיה
מצבו ביום בו יישאר לבד, בלי חסותו של הזקן, אותו העלה לגדולה?

אף קרוב לוודאי כי גולדמן איחר את המועד. הכוח הממשי שבידיו
קרוב לאפס.

על כן דאג פרס בשיטתיות להשתמש בסמכותו — בשטח התקציב וחלוקת הג׳ובים —
כדי להחדיר את אנשי־שלומו לעמדות־מפתח, לרכוש את נאמנותם של מקבלי־ג׳ובים.
למרות ששום סיעה פוליטית מאורגנת אינה עומדת מאחורי פרם, כמעט אי־אפשר יהיר,
לסלקו מתפקידו למחרת ירידתו של בן־גוריון מן הבמה. אפילו יהיה מישהו מעוניין
בכך — ושונאיו של פרס בחוגי השלטון רבים מאד — הרי יצטרך לשאול את עצמו: האם

בפרשת ג׳ו גולן, בה התנהג בחוסר אומץ־לב משווע, שיכנע רבים כי אין טעם לתלות
בו תקוות רציניות ליום מאבק. יתכן שמצבו היה שונה אילו הגשים את התוכנית
שרקם בשעתו: להקים מנגנון של משקיעים ותורמים יהודיים, שיחזיק בידיו את השליטה
על הכסף הזורם לארץ.
כיום אין גולדמן מהווה אלא אחד מחילות־העזר הקטנים.

על כן יש להניח פי המפלגות ימלאו כשעת־האפם תפקיד של חילות*
עזר כמאבק של דורסי מפא״י. מפ״ם ואחדות־העכודה (וגם לבון)
מקווים כי תמיכתן תחזק במפא״י את כוחם של אותם הדוכסים
הקרובים יותר לשמאל.

| שלום כהן נ. שר הבטחון ואחרים -הפרוטוקול המוקלט מבית המשפט העליון _

אולם בית־המשפט העליון כירושלים היה שרוי
באווירה של ציפיה. הפרקליטים, אנשי הצבא והעתו־נאים
שהתכנסו בו ערב חג הפסח ציפו להתמודדות
משפטית בעלת חשיבות עקרונית ממדרגה ראשונה.
היה להם כל היסוד להאמין, כי באותה ישיבה
של כית־המשפט תוכרע השאלה: כאיזו מידה יכולה
רשות ממלכתית להפלות אזרח, כשל השקפותיו
הפוליטיות.
כפני שלושת השופטים שישבו ב דין-נ שי א בית־המשפט
העליון יצחק אולשן, השופט העליון אלפרד
ויתקון והשופט העליון חיים כהן -עמדה להתברר
בקשתו של ראש מערכת ״העולם הזה״ ,שלום כהן,
כי בית־המשפט יצווה על שר־הכטחון, הרמטכ״ל,
וסגן שר־הכטחון לחזור בהם מביטול האמנתו ככתב
צבאי. כהצהרתו, כשם המשיבים, הצהיר דובר צה״ל,
דב סיני, כי לא היו טענות נגד מהימנותו הבטחונית
של שלום כהן, וכי האמנתו בוטלה בשל הקו הפוליטי
ש״העולם הזה״ נקט כלפי ראשי מערכת הכטחון.
,אולשן

שופט כהן ״״״ר״

כשופט שלישי, הסכים לדעת שני חבריו.

(מצביע על כרני העולם הזה

שהוערמו על שולחן הפרקליטים) :מר. כל
הספרים האלה? אני מבין שתהיינה כאן
טענות. אבל קודם יש כאן צד משפטי. אני
אתן דוגמה: קראתי בעתונים מפעם לפעם,
שראש הממשלה מוזמן להיות סנדק בברית-
מילה. יש כבר הרבה משפחות כאלה, והנה
יבוא אחד אלינו ויגיש צו־על־תנאי כי ראש
הממשלה סרב להיות סנדק לבן שלו. אז
בשביל זה יעשו משפט? נדמה לי שזו הבעיה
המתבקשת לבעיה שלפנינו.
ירדור: אם תפקידו של כתב צבאי
ותפקידו של המוסד הזה, ותפקידו של המוסד
בו עובד המצהיר העומד כאן היום
(סא״ל דב סיני) דומה לתפקידו של סנדק
בברית־מילה אז —
אולשן (מפסיק אותו) :אני אשאל אותך
שאלה אחרת. דברים שקורים יום יום. יש
עתונאים שמראיינים שר ויש שר תעבורה
שנותן ראיון לעתונאי מלמרחב, אולי בקושי
גם לעל המשמר. ודווקא עתונאי מחרות
ירצה לקבל ראיון. אז יבואו ויגידו שיש
אפליה? אתה יכול לטעון שזה אפליה, כשהמענה
שלך יש לה איזו אחיזה בחוק, יש
לה איזו זכות מוקנית. ואל תשכח שבסעיף
7של חוק בתי־המשפט /יש סמכות לבית־משפט
זה להוציא צווי עשה בקשר עם
מעשים ודברים שבמסגרת הדין. אני גם
יכול להגיש צו־על־תנאי נגד שר שמזמין
הרבה אנשים לתה ואותי לא מזמין? זו
אפליה? אולי באמת נדון בבעיה זו לפני
שנכנס לכל טיעון אחר.
ירדור: בכל הכבוד, נדמה לי שדוזקא
הצירוף הן של הנימוקים העובדתיים והן
של השאלות הנוספות שבחוק שביקשנו
להן תשובה, מכודן להבהיר נקודה זו. מפני
שכאן לא מדובר על —
אולשן (מפסיק אותו) :עכשיו נזכרתי
מתי דנו בבעיה כזו. לפני כמה שנים היתר.
לפנינו בקשה לצו־על־תנאי נגד שר האוצר.
הוכיחו במלים או בעובדות ששר האוצר
הקציב במקרים אחדים מטבע זר, כדי לתת
אפשרות לילדים לצאת לשויצריה. בא אותו
אדם וטען :״הנה כאן, בשני מקרים, הקציב
שר האוצר מטבע זר ואני, שגם רוצה
לשלוח את בני ללמוד בחו״ל, לא מקבל
הקצבה כזאת.״ אז אמרנו: בבקשה —
איפה יש לזה אחיזה בחוק, שהוא מחוייב
להקציב? אז לשניים הוא הקציב ובשבילו
לא הקציב. אז שהכנסת תביע לו אי־אמון
בגלל זה. אבל איפה האחיזה המשפטית?
אנחנו אפילו לא התחלנו לבחוש בדבר.

ירדור: אני רוצה לברר מתוך הפרטים
הנוספים קודם כל — אם אי־אפשר מתוך

הדבר אשר פרקליטו של כהן, עורך־הדין יעקב
ירדור, ביקש עתה לברר, היה: באיזו מידה ניתן
להפלות את בהן כשל הקו הפוליטי של עתונו,
ובאיזו מידה יכולים ראשי מערכת הכטחון לשלול
ממנו את הזכות היסודית של קבלת אינפורמציה,
זכות המוענקת לכל אדם, על פי הצהרת זבויות־האדם
(סעיף )19 של עצרת האו״ם, משנת ,1948
הקובעת :״לבל אדם הזכות לחופש הדעה והביטוי;
זבות זו כוללת החופש להחזיק בדעות ללא התערבות,
ובן לבקש, לקבל ולמסור אינפורמציה ורעיונות
בכל האמצעים״.
אולם לבאיו של כית־המשפט העליון ציפתה אכזבה.
בית־המשפט העליון לא היה מובן כלל לגעת
בשאלה עקרונית זו. פרטיבל הישיבה, המובא בעמודים
אלה, מתאר כיצד ומדוע התנגדו השופטים לכד.
לבל אורך הדיון מבצבצת העובדה המתמיהה: זבדי
יות-אדם יסודיות, המוכנות מאליהן, אינן מוכרות
על-ידי החוק הישראלי.

החקירה — שהכתבים הצבאיים זה מוסד
קבוע, עם מסגרת קבועה, על הוצאות תקציב
המדינה, שזה תפקידיה הציבוריים —
אולשן (מפסיק אותו) :איפה, תראה לי
בדין לחיים כהן) תן לי את חוק בתי־המשפט
הנה הוא אומר על פי
דין!״ איפה הדין?
ירדור: קודם כל אני מסתמך על ההתערבות
לצורך הצדק שנמצאת בסעיף קטן

אולשן (מפסיק אותו) :אבל אמרנו כבר
אלפי פעמים שהתערבותנו לצורך הצדק צריכה
להיות בהתאם לחוק. ולא מחוץ לחוק.
אחרת צריך בכלל לפטר את הממשלה ואנחנו
כאן ננהל את המדינה.

ירדור: אחת השאלות שביקשתי תשובה
עליהם, היא: האם חלים על ״גורם
מערכת הבטחוך דינים הדורשים שלטון החוק,
שלטון הצדק, או האוסרים פגיעה באזרחים,
במקצועם או במעמדם, הפליה מפאת
השקפות פוליטיות, חריגה מסמכו ת...
אולשן (מפסיק אותו בכעס) :דברים
בטלים!
ויתקון: ואת זה אדוני רוצה לשאול
את העד?
חיים כהן: אדוני לא מצפה שהעד הזה,
או כל עד אחר, יאמר שמערכת הבטחון לא
נוהגת לפי הדין של צדק ואי־אפלייה. אבל
השאלה היא אם יש איזה דין מיוחד אשר
לפיו יש לבית־דין כזה סמכות לצוזת לעשות
את אשר אדוני מבקש.
אולשן: אני אלך יותר רחוק — שתהיה
לפחות איזה אחיזה בחוק.
י ר דו ר: ובכן, אם לא מדובר על חובה
סטטוטורית מפורשת, אני אסתמך על שני
צדדים. אני אסתמך על תקציב המדינה —
אולשן (מפסיק אותו) :ובכן אדוני, הסברתי
לך שאם שר מראיין עתונאים, זה
גם על תקציב המדינה.
ירדור: אני אומר שמכיוון שזה מוסד
קבוע —
אולשן (מפסיק אותו) :אדון ירדור,
נשיא המדינה זה גם מוסד קבוע, והוא
מזמין אנשים לתה על תקציב המדינה. ואני
לא מוזמן, או מוזמן פחות מאחרים, אז
זה אפליה? מובן, מלבד השאלה אם ניתן
להגיש צו־על־תנאי נגד נשיא המדינה.
ירדוו* :אני לא אמרתי מוסד קבוע
במסגרת הכנסת־אורחים. אני אמרתי מוסד
במסגרת תא כתבים צבאיים, המאורגנת על־ידי
המשיבים, שממנה — אחרי שהמבקש
אומן לכך במשך שנים — הוציאו אותו אל
מחוץ למסגרת.

חיים כהן: יש תקציב משרד התרבות

והחינוך לבתי־ססר. האם אדוני חושב שעל
סמך חוק תקציב המדינה יכול מנהל בית־ספר,
שאינו נכלל במסגרת מתן עזרה כזו,
לבקש צו עשה נגד משרד החינוך והתרבות?
י ר דו ר: נדמה לי, לפי עניות דעתי, שאם
הוא יבקש את בקשתו על סמך הפליה
מסיבות דת, לאום, גזע, השקפות פוליטיות,
נדמה לי שכן.
אולשן: במקרה — זוהי דעתי כמובן
— במקרה שאיזה שר או פקיד שעושה
אפליה ואין עליו כל צווי עשה, זהו עניין
לתקוף אותו בכנסת ולא כאן. בית־המשפט
מתערב רק כשיש אחיזה בחוק, שאנחנו
מופקדים על שמירתו. ולא על התנהגות
סתם, אפילו של שר שמבחינה זו או מבחינה
אחרת, איננו בסדר. לכל היותר זה
העניין של הכנסת.
ירדור: בכל הכבוד, אני חוזר: חוץ
ממקרה שהאפליה הזאת היא מסיבות כפי
שאמרתי.
חיי םכהן: אולי אדוני יכול להראות
לי מקרה שבית־המשפט דן בבקשה שהיה
מדובר בה לא על עבירה סטטוטורית, ומה
היו התוצאות.
י ר דו ר: לא אוכל -
או ל שן (מפסיק אותו) :אבל לעומת זאת
אני אתן לך דוגמה. יש בג״צ, אני זוכר את
זה. שם כתוב כי קודם כל צריך בית־המשפט
הזה לברר אם יש לו סמכות לפי
החוק לתת החלטה כזאת. ובכן, כמו שאנחנו
אמרנו, שני דברים( :א) שעשיית הצדק
על־ידי בית־משפט זה תהיה בגבולות
החוק, בהתאם לחוק, ולא בניגוד לו ולא
בהעדרו.
ויתקון: הנה, אדוני, נדמה לי שאני
הולך עד לקיצוניות הליבראלית האפשרית.
יחד עם זאת נדמה לי, באמת, שיש פה
עניין של מתן הקלות ללא כל בסיס משפטי,
וזה בעיקר מבחינה של רצון טוב, למטרות
של יחסי־ציבור. אני מאוד מתקשה לראות

אולשן: אני אשאל שאלה אחרת. יש
לפעמים שצה״ל מסדר תמרונים ומזמין אנשים
מבחוץ, ולפעמים היו מזמינים גם
שופטים. והנה פתאום לא מזמינים אותי.
האם אני אגיש צו־על־תנאי? יוכלו לפנות
לשר הבטחון, ואם לא — לכנסת. אבל ל־בית־המשפט?
על סמך מה?

ירדור: ברשות בית־המשפט, אעזור לו
בעובדה של מעשה שהיה. מה שהיה פה
(בפגישת הכתבים הצבאיים עם שמעון פרס)
שבה קשור כל המקרה, היה בקשר לזה
שרק אחד מהכתבים הצבאיים הוזמן לשילוח
הטיל, והאחרים לא. לכן היתד. ישיבה, שבה

דנו עם אחד המשיבים (שמעון פרס) על
העניין הזה. ברור —
או ל שן (נופסיק אותו) :בקשר עם זה —
י ר דו ר (ממשיך, על אף שהופסק על־ידי
הנשיא) :זו השוואה ...זה דומה —
או ל שן (מפסיק אותו בכעס) :אל תפריע

י ר דו ר: סליחה.
או ל שן: ייתכן שמשרד הבטחון מצא
לנחוץ לא להזמין כתבים אחרים. אני במקומו
לא הייתי עושה את זה. אבל זה לא
אומר שיש יסוד משפטי לבית־המשפט הזה
להתערב בזה.
י ר דו ר: בהחלט לא. אבל אני אומר,
מכיוון שבפקודת הפרשנות, בפירוש שניתן
למלה ״דין״ ,נכלל לא רק דין חוקי, אלא
גם החוק המקובל ודיני הצדק שקיבלנו —
או ל שן (מפסיק אותו) :אם אתה כבר
מדבר על החוק המקובל, אז אין לך אפשרות
להופיע כאן לרגע אחד. מפני שאם תלך
לפי החוק המקובל, לא רק שלא היו נותנים
לך צו־על־תנאי, אלא שגם לא היית מעז
לבקש צו־על־תנאי. כי שם הכלל, שאין
מבקש יכול לבקש צו־על־תנאי אלא אם
הוא מצביע בפרוש על דיומי (חובה) .לא
ישמעו אותו. אנחנו נעשינו קצת יותר ליבראלים.

ר דו ר: זה ביחס למסגרת של בג״צ.
אני מדבר על הצד של החוק המקובל בדינים
של איסור אפליה.
או ל שן: איסור אפליה לא מדובר סתם.
זה בקשר לחובות סטטוטוריות, בקשר עם
כוחות סטטוטוריים, בקשר עם דבר שהאזרח
יכול להצביע באצבע ולומר: הנה כאן אתה
חייב לי ואינך ממלא את זה.
ירדו!* :אבל אני אומר שבפסקי־הדין
שלנו מדובר על אפליה בלתי־חוקית. נדמה
לי שלא מדובר רק על אפליה במסגרת החובה
הסטטוטורית.
או ל שן: תראה לי! במקום לדבר, תראה
לי אסמכתא!

י ר דו ר (מצטט) :״ודין הוא שאין לפגוע
באזרח או ברכושו, אלא על פי החוק.״
ואז אני אומר, שלו היתר. גם חובה —
או ל שן (מפסיק אותו) :אמור לי, המעמד
של כתב צבאי, שאתה אומר שהוא כאילו
נפגע, איפה יש אחיזה בחוק למעמד של
כתב צבאי, אשר צד,״ל הוא אשר יצר אותו
והוא שומר אותו לזכותו?
י ר דו ר: אני מבקש לראות שמדובר במסגרת
שנוצרה מזמן, ולא בקשה לאמנה
חדשה שסירבו לתת לו אותה. הוא ישב
שנים במסגרת מסויימת והוציאו אותו משם.
או ל שן: אני שואל: לקול ישראל יש
פעם בשבוע ראיון עם עתונאים. וזה בודאי
על תקציב המדינה. ואם הם לא יזמינו
עתונאי אחד או שניים, האם הוא יבוא ויגיש
בג״צ נגד קול ישראל?
חיי םכהן ( :בלחש לאולשן) :עלול
לבוא.
אדל שן: בודאי! יש הרבה עורכי־דין
שירוצו (צחוק כללי) .על כל פנים, אדוני,
תיגש לעניין.
ירדור: בבקשה, אגש לחקור את המצהיר.
(סא״ל
דב סיני, דובר צה״ל והממונה על
יחסי־הציבור של מ׳ערכת הבטחון, עולה לדוכן
העדים ונשבע על התנ״ך).
ירדוו* :סגן־אלוף סיני, אמור לי בבקשה,
מה זאת מערכת הבסחון.

המשיבים

יוצגו על־ידי דובר מערכת הבטחון, סגן-
אלוף דוב סיני (שני משמאל) .הוא אשר
השיב בשמם, לאחר ששופט בית־המשפט העליון צבי ברנזון נתן
או ל שן (בגערה אל העד) :אל תענה!
י ר דו ר: במה מתבטאת פגיעת העתון בכושר
הלחימה של צד,״לי
סי ני: על־ידי פגיעה בנכונות של מפקדים
וחיילים למלא את תפקידיהם. על־ידי
השפעה.
י ר דו ר: אמור לי בבקשה, איזה סירסו־מים
למשל יש בכוחם לפגוע בכושרו של

או ל שן: אני אומר לך, אדוני. אם עתון
יכתוב, למשל, שמפקדי צה״ל הם חמורים
ומטומטמים גמורים ושלא איכפת להם חיי
החיילים — הא לך דבר שיכול להרוס את
המוראל.
ירדור: האם אתה התכוונת לסוג פרסומים
כזהז
סיני: יכולות להיות כל מיני צורות.
אני הבאתי דוגמאות של פרסומים שהתפרסמו
ב ע תון...
אולשן: אבל האם תסכים לדעתי, סגן־
אלוף סיני, שתלוי גם בצורת הכתיבה? אני
אתן לך דוגמא. נניח שהיתר, פעולה של
נוקייב. יש אחד שיש לו דעה שהיא היתר,
מוגזמת. יכול להיות אדם הגון, נאמן,
ואפילו אוהב צד,״ל, ויש לו דעה כזאת. האם
דעתכם היא, שזה כבר אלמנט הורס?
סיני: לא. ישנן דרכים שונות להבעת
ביקורת. איננו נגד ביקורת. אנחנו לעיתים
משתפים פעולה בביקורת. היו כבר הזדמנויות
של ביקורת על צד,״ל שנעשתה בשיתוף
עם צד,״ל. הבעיה היא הצורה, הבעיה
היא המידה והבעיה היא, אני חושב, השיטה
שבדבר.
או ל שן: האם ההבדל הוא כמו בין נאום
הסברה ונאום הסתה?
סיני: בדיוק.

י ר דו ר: מה ברצונך להוסיף, או לתת
דוגמאות של פרסומים הנכנסים למסגרת
זו של הסתה נגד צה״ל?
סיני: המדובר במאמר על מי שהיה ה־רמטכ״ל
של צד,״ל, בתקופה שכיהן בתפקידו

המבקשים

אורי אבנרי ושלום כהן באולם בית־המשפם. לפניהם, על שולחן
הפרקליטים, מונחים כרכי העולם הזה של 2ו השנים האחרונות.
מכיסן שנושא המשפט היו המאמרים שפורסמו בד,עולם הזה, הובאו הכרכים לצורך דוגמות.

את הצו־על־תנאי שביקש שלום כהן. לימינו סא״ל מאיר שמרנברג,
פרקליט ראשי של צה״ל. מימין :׳עורך־יהדין יעקב ירדור, בא־כוחו
של כהן, בשיחה עס סגן פרקליט המדינה פליכס לנדא, המזוקן.

(מצטט מתוך העולם הזה :)1228״דיין דגל
בשיטה של זבנג — וגמרנו. בעיניו היה גס
בן־גוריון הססן מדי. הוא הייה בטוח כי
הערבים לא יסכימו לעולם לשלום עם ישראל,
וכי שלום זה — אילו הושג — היה
אסון לאומי. לדעת דיין היה שלום כזה
מביא להתפרקות המתח הלאומי ולהתנוונות
המדינה. על כן דגל דיין במלחמה כלומר,
הרמטכ״ל רצה להחריף במתכוון את המצב
הבטחוני.
א׳לשן (לירדור) :אולי תתרכז בפרטים
הנוגעים לשאלה המשפטית שלך. מפני שאם
אנחנו נראה שהחקירה שלך לוקחת
יותר מדי זמן, אנחנו נפסיק אותה ונתחיל
בשאלה המשפטית. אחר כך נראה אם יש
צורך להמשיך בחקירה.
ירדור: אני בידי בית־המשפט.
אולשן: בגלל זה אני מסביר לך. אני
לא רציתי להתערב, כי עוד לא התיעצתי
עם חברי. אבל בשבילי, כל הדבר הזה הוא
לא רלוונטי. אני מפקפק מאוד אם יש פה
סמכות לבית־הדין לדון בכך, לכן כל החקירה
לא מעניינת. אני נותן לך הדרכה
בלבד. אם תוכל לגמור את החקירה בקיצור,
אנחנו לא נפריע לך. אך אם לא, אנחנו
נפסיק אותה ונתחיל לדון רק בהשגות משפטיות.

ר דו ר (ממשיך בחקירה) :מהו המאמר
שבו כתובים הדברים שקודם קראת?
פיני (מצטט את כותרת המאמר) :
״ — 1954 שנת עסקי הביש.״
ירדור: האם אתה תסכים אתי שזה
קשור במה שהיה נקרא פרשת לבון והעסק
הביש, הקשור בפרשת לבון?
אולשן (בריתחה) :אז זה עוד יותר
גרוע! אז זה עוד יותר גרוע! יש עניינים
עם פרשת לבון אז מערבבים גם אתי צד,״ל!?
זה עוד מחזק, נדמה לי, את עמדתם.
ירדור: האם עסק הביש ופרשת לבון
נגעו לצה״ל?
אולשן (בכעס, לסיני) :על תענה לדבר
הזה!
ירדוו* :האם הקצין הבכיר היה מעורב
בכל פרשת לבון, האם היה לו תפקיד חשוב
בצה״ל?
אולשן (בכעס, לסיני) :אל תענה! שום
שאלה הנוגעת לעניינים פנימיים של צד,״ל
לא תורשה פה! אם יש לך שאלות לעניין,
תשאל. אנחנו לא נרשה לך לנצל את זד,
בתור זירה למטרות שאינני יודע מה הן.
ירדור: כבוד הנשיא, כוונתי העיקרית
בבקשה זו היא —
אולשן ( :מפסיק אותו) :תמשיך לשאול
שאלות!

ירדור (לסיני) :תואיל בטובך להקריא
עוד דוגמאות.
ויתקון: אולי אנחנו נקבל מידי העד
את כל החומר. אנחנו הרי צריכים לקרוא
את זה כמו שחייל קורא את זה.
ירדור: אם כך, יואיל בטובו סגן־אלוף
סיני להגיש את כל החומר שהוא חושב
שפוגע, ואני אגיש מאותו גליון את כל
החומר שפורסם על־ידי אותו כתב צבאי המבקש
היום —
אולשן (מפסיק אותו) :לא מעניין אותי
אם מפרי עטו של אותו כתב צבאי או לו.
לפי התשובה שלהם, הם מתחשבים בעתון
כולו.
ירדה* :נכון. וזאת כדי להראות איזו
תועלת הביא, מביא וממשיך להביא אותו

ואז את

עתון לצד,״ל ולמוראל חייליו,
הנקודה הזו אנו נגמור.
חיים כהן: סגן־אלוף סיני, האם תפקידך
הוא בין השאר גם להגיע לידי מסקנה
מה עשוי לפגוע בחיילים או להביא להורדת
המוראל?
סיני: כן.
חיים כהן: ואתה, בשבתך בתפקיד זה,
שם עצמך טוראי ובודק מה יכולה להיות
ההשפעה ממנו?
פיני: אני מנסה, אינני יודע אם אני
מצליח תמיד.
ירדור: האם זה איננו תפקידו של קצין
חינוך ראשי של צד,״ל?
סיני: אנחנו עובדים בשיתוף פעולה
הדוק. אמנם התפקיד לא משותף מבחינה
תקנית, אבל מבחינת הליכי־עבודה — כן
וכן.
חיים כהן: אם כן, דר׳ ירדור, השאלה
העומדת לפנינו היא לא אם אנחנו, בתור
חיילים, היינו מושפעים על־ידי משהו בעתון
הזה, אלא השאלה היא באמת אם שיקול־דע־תו
של העד הזה, והאנשים הממונים על
כך בצבא, קובע שהוא מזיק.
ירדור: כאן אני אומר ששיקול־הדעת
הזה הונחה על־ידי זדון, נקמנות ואפליה.
חיים כהן: אבל עליך להגיע לכלל
נקודה.
ירמו״ :טוב, זאת הנקודה. הוא הרי
העיד על מד, שהוא חושב כמזיק. אני אנסה
לשכנע אתי בית־המשפט, אחרי שהחומר הזה
יהיה מונח לפניו, שזה חומר פוליטי. פוליטי
גרידא. זאת הבעת־דעה, שלפי עניות
דעתי, איננה צורה של הסתה, כי אם צורה
של הסברה. מצד שני, אני אראה חומר
ששם את צד,״ל באור החיובי ביותר בעיני
הציבור, ועד כמה שזה יכול להשפיע על
חינוך — ישפיע לטובה על חינוך צד,״ל.
ואז אני אגיד —
אולשן (מפסיק אותו) :המשיך בשאלות,
אם יש לך.

ירדור: יש ויש( .לסיני) ובכן, במאמר
זה, זה הכל מה שיש לך? אם זה הכל,
תואיל להגיש את המאמר לבית־המשפט.
פ י ; י: זה לא הכל. יש פה רשימה של
כרוניקה של דברים שארעו, ובסוף סיכום
מסקנתי של דברים שארעו :״אשה ושני
ילדים נרצחו במסיבות מסתוריות בכפר
יהוד הותקף הכפר הירדני קיביה ..
לפי המסקנה המתבקשת, צה״ל עשה מעשה
בלתי־מוצדק, כי לא היתר, לו כל עילה לכך.
או ל שן: ואין פה רמז על זה שקיביה
זה היה מתוך הגנה, מתוך תגובה?
פיני: פה כתוב, כי לדעת העתונות, בוצע
המעשה על־ידי מסתננים
אולשן: לא לרצח התכוונתי. אני
מתכוון לקיביה...
פיני: כן, פה כתוב שזו היתד, הסיבה
לקיביה — אבל לדעת׳ העתונות, לא
לדעת העתון והכתב. הוא לא מזכיר שהיו
פה עיקבות ומשטרה שהתחקתה אחריהם.
אולשן: אני מבין.

סיני: יש פה בעמוד השני, עמוד של
כרוניקה עם עובדות. למשל 15.2.54
סיעה קיצונית במפלגת־השלטון השמרנית
בבריטניה תובעת להפסיק כל משא־ומתן עם
מצרים, תוך הסתמכות מפורשת על עמדת
ישראל.״ הידיעה הבאה היא מתוך מצריים,
(המשך בעמוד )20

תצפית

כל הזכויות מסורות

• תשולם תוסם ה־היוקר כיולי, אס כי ייעשו מאמצים
נואשים להקטינה כ5ל האפשר. שר האוצר הופתע סן העלייה התלולה

של מדד יוקר־המחיה בחודש נדארס, על אף ההזרקה המאסיבית של סובסידיות
למיצרכים חיוניים. הוא יגדיל את הסובסידיות בשלושת החודשים הקרובים,
כדי לרסן את עליית המחירים המצופה.

לשם פך, אף! יתיר יכוא חופשי של סחורות מחו״ל, גם אם
זה יפגע כמפעלים ישראליים. אולם יבוא זה לא ייקבע לפי צרכי
המשק בכללו, ני אם לפי צרכי האוצר לאילוף האינדבס. יובאו, איפוא, סחורות
שמחירן הנמון־ ישפיע במיוחד על מדד יוקר־המחיה.

• האוצר ינסה להתנות תשלום תוספת־היוקר כיולי, כהסכמת
ההסתדרות לכיטול שיטת תוספת־היוקר לאחר מכן.

במקום להצמיד את שכר הפועלים ליוקר המחיה, יבקש האוצר להקפיאו למעשיה,
בהבטיחו תשלום תוספות עונתיות, לפי כללים מעורפלים של מצב סוציאלי
ופריון־עבודה.

• תנופת חכרי הכנסת למען חקיקה פרטיזנית של סעיפי
חוקה הולכת וגוכרת. שר הדתות, זרח וורהפטיג, משתדל לשכנע את
חברי ועדת־חוק־חוקה־ומשפט להציע לכנסת, בשם הועדה, הצעת־חוק שחוברה
על ידו, שנועדה לתת תוקף חוקי למכלול ההוראות הקשורות בסמכות
הממשלה ונוהליה, כחלק מחוקה עתידה. ח״כ הליברלים, הפרופסור יצחק

במדינה
(המשך מעמוד )6
ההסתדרות הציונית העולמית, במדיניות ישראלית
פחות עויינת לברית־המועצות. אולם
בזמן האחרון הדגיש בעיקר את הצורך בשלום
בין ישראל והארצות הערביות. היה
זה, בין השאר, על־ידי פיתוח שיטתי של
תיזה זו (הגם שלא חרג ממסגרת ההצהרות
הכלליות) שמילא תפקיד חשוב במערכת
הבחירות האחרונה בישראל, שם הופיע בדמות
המתנגד מספר 1של המדיניות הבעד־צרפתית
המסורתית.
מבלי להאמין שגולדמן יתחייב במהרה ובצורה
כמעט־מהפכנית למדיניות של תמיכה
במאבק האלג׳ירי — ובצורה ממשית היתד,
תמיכה זו צריכה להתבטא בקריאה אל
יהודי אלג׳יריה ליטול חלק פעיל בגורל
הארץ — נדמה היד, לי שאוכל לשכנע את
גולדמן לנקוט עמדה מציאותית וגמישה לגבי
בעייתנו.
דעות גולדמן. במשך השיחה שקיימתי
עמו ועם עוזריו, פיתחתי באריכות את ה־תיזות
הידועות לכם. גולדמן ועוזריו השיבו
באריכות. אני מביא כאן בקיצור נמרץ את
נקודות ההשקפה שלהם:

אשר גישתם המתקדמת ידועה. אני מזכיר
גם, כי עבודתי באנגליה השיגה תוצאות
מעודדות ביותר ואף בלתי־מקוזת (בעיני כל
מי שידע עליהן) בשים לב לזמן ולאמצעים
המוגבלים שעמדו לרשותי. עליכם עתה לנצל
הישגים אילה, במידה שנראה לכם כי אמנם
חשוב להשיג תמיכה יהודית.

הכנסת

עבודה דבטדה

״תקנות־שעה־חירום לגיוס כוח אדם,
תש״ח — בטלות.״ במשפט בודד זה התבטא
כל החוק, אותו הציע הח״כ המשפטן
הליברלי, יצחק קלינגהופר, לכנסת, בעקבות
שביתת המהנדסים.
כיוון שהיתר, זו הפעם הראשונה לאחר
מלחמתי העצמאות שנשקף איום ממשי להפעלת
החוק לגיוס כוח אדם בניגוד לאמנת
העבודה הבינלאומית, האוסרת שימוש בעבודת
חובה ״כהענשה על השתתפות בשביתות״׳
הציע הפרופסור לחוקה ולחוק אדמיניסטרטיבי
לבטל את החוק, למנוע בכך
אפשרות הישנות האיום הבלתי דימוקראטי.
לאחר דיון קצר בממשלה, החליט שר העבודה
להודיע על ביטול החוק, ללא דיון
בכנסת.
אז ביצע ד,ח״כ החדש יחסית צעד פרלמנטרי׳
היכול לשמש דוגמה לתכססנות פרלמנטרית
נבונה. בהצעה חדשה, שהניח לא
מכבר על שולחן הכנסת, הציע קלינגהופר
לשנות סעיף אחד בחוק הפיקוח על מצרכים
ושירותים. לכך כבר לא היתה הממשלה מוכנה
להסכים בקלות.
התברר שלפי חוק השירותים יכולה
כמעט כל עבודה להיות מוגדרת כשרות,
אשר שר כלשהו יכול לחייב כל אדם למלא
אותו. בכך, למעשה, נוטל חוק השירותים
לעצמו אתי תוקפו של חוק גיוס כוח-
אדם. קלינגהופר הציע תיקון קל :״השימוש
בסמכות (של שר) לא יהיה סותר הוראותיה
של אמנת העבודה הבינלאומית.״ הסביר
קלינגהופר :״לו הייתי מגיש את שני החוקים
יחד, היתה הממשלה מתנגדת גם לביטול
החוק הראשון. הם מיהרו וביטלו ונשאר
רק החוק השני, שאיני מציע לבטלו אלא
להגבילו במסגרת שלא תאפשר שימוש בו
כאמצעי להענשה על שביתות, או במשמעת
עבודה, או להפלייה גזעית, חברתית, לאומית
ודתית — ממש כהגדרת האמנה.״

שכיתו ת
מאמץ וחצ -מ א מץ

״איך תגתכים את גזונב?״
האנס קלינגהופר, מכין חוק־יסוד חדש, שנועד לקבוע הסדר חוקי ממצה
להרכב צה״ל וארגונו — דברים המוסדרים יעד היום רק על פי תקנות שר־
•הבטחון, או אינם קבועים כלל בחוק. הכוונה היא לקביעת מסגרת חוקית
כללית, אשר בתחומה תקבע ועדת־החוץ־והבטחון, בשם הכנסת, את הפרטים.

• פנחס לכון ישתדל לחזור לצמרת מפא״י כדיר של
פשרה. תוכנה: הוא יסכים לחזור ולהשתתף בישיבות מזכירות מפא״י,
אם זו תחזור בה מן ההחלטה הרשמית שהדיחה אותו מתפקידו כמזכיר
ההסתדרות. לבון יבטיח כי במקרה זה לא יבקש ליהתמנות מחדש לתפקיד
המזכיר, וכי יוותר על איומו להופיע בראש רשימה חדשת נפרדת בבחירות
הבאות להסתדרות. לא מן הנמנע כי בן־גוריון ישכח את זעמו, יסכים לפשרה.

• הדתיים ככנסת יצטרכו ללחום שום למניעת קכלתו של

חוק, שיתן סוף־סוף כסיס חוקי למועצות הדתיות. במרוצת
השנים הצליחו הדתיים למנוע חקיקת חוק כזה, מאחר שהמצב הנוכחי מקנה
ליהם, למעשה, שליטה בלעדית בשטח זה. מזה כמה חודשים לוחצת אחדות־העבודה
בממשלה לקבלת החוק, שיבטיח ייצוג כלל־מפלגתי במועצות הדתיות,
השולטות על תקציבים נכבדים.

• תכיעה מחודשת לחקירתו של ח״כ שלמה לורנץ תוגש
כ ק רו ם. בעיקבות הפרסומים האחרונים בעתונות, שנעשו בשמו של הרב
לורנץ, עומד פרקליטה של משפחת הילד החטוף, עויך־הדין שלמיה כהן־צידון,
להגיש תביעה נוספת להסרת חסינותו של לורנץ וחקירתו בדבר הפרטים
הידועים לו על החסיפיה. עורן־הוין יטען שהפירסומים האחרונים, בהס טען
הרב כי החוטפים מסכימים להחזיר את הילד רק בתנאי שתובטח אי־העמדתם
למשפט, מעידים כי ללורנץ ידועים פרטים על מקום המצאו של יוסל׳ה.

• הידע הטכני שמספקת ישראל למספר ארצות אפריקה.

יורחם כנראה גם לשטח התיאטרון. מדינה אפריקאית פנתה לאחרונה
לאישיות־במה ישראלית השוהה כיוס מחוץ לישראל, בהצעה לבוא ולהדריך
תיאטרון מקומי.

(א) העמדה אותה נקט הפל״ן לגבי היהודים
אינה משביעה רצון. גישה ליבראלית
תעניק ליהודים לאו דווקא נתינות אל-
ג׳ירית, כי אש הזכות לבחור בנתינות הרצויה
להם:
(ב) קבלת מדיניות כזו תביא להפשרת
האווירה היהודית־מוסלמית באלג׳יריה עצמה
ותרגיע את יהודי אלג׳יריה:
(ג) לגולדמן נראה כי התקדים המרוקאי
והתוניסאי (יחם ליבראלי בתחילה אל היהודים,
אך הרעה מתמדת כתוצאה ימן הבעייה
הישראלית) ישוב ויישנה במוקדם או במאוחר
גם באלג׳יריה:
(ד) הוא מעוניין בקידום השלום בין
ישראל לבין המדינות הערביות, אך אינו
מאמין כי ההרגעה בסיכסוך הישראלי־ערבי
תבוא באמצעות תמיכה באלג׳יריה. הוא
סבור כי השלום בין ישראל והמדינות הערביות
יושג על־ידי הסכם בין המדינה
היהודית וקולונל נאצר (אותו הזכיר במפורש
כשותף המיוחל).
התהום. אני מוסיף, כי גולדמן הזכיר
את פגישתו עם ז׳וקס ודברה, ובמיוחד את
העובדה שז׳וקס הבטיח לו כי בתוקף החוקה
הצרפתית תגן צרפת על יהודי אל־ג׳יריה,
כאזרחים צרפתיים.
תשובתי יכלה להיות, לצערי, רק קצרה
מאד. במסגרת הצרה של שיחה זו יכולתי
רק להצביע על ההבדל היסודי בין נקודות־הראות
של גולדמן ושלי. העובדה שלא
הביע רצון לברר אתי הלאה את העניין (על
אף שהוא היה יוזם הפגישה) ,מצביעה כנראה
על אמונתו, שאין לגשר בין שתי השקפות
אלה. אני חושב שהוא צודק, למעשה.
הדבר אינו צריך למנוע — במדה שתרצו
שאמשיך ״לעבד״ חוגים יהודיים — קיום
מגע עם אישים מהקונגרס היהודי העולמי,

אחד המיברקים האחרונים שנמסרו השבוע
לתעודתם על־ידי שליחי המיברקה בתל-
אביב, היה מיברק שהם עצמם חיברו .״לצערנו
לא קיבלנו מה שהובטח לנו,״ הבריקו
השליחים למנהל הדואר .״אנו מחכים לתשובתך
המיידית והחיובית. הוחלט שבאם עד
יום א׳ שעה שבע בבוקר לא נקבל מענה
חיובי מצדך, אנו פותחים בשביתה.״
במועד שקבעו, הוכרזה השביתה.
תביעתם הפשוטה: שתשולם להם התוספת
של לירה וחצי ליום, שהוענקה לדוורים
אחרי שביתתם מלפני חודשיים. מכיזזן
שהאוצר לא רצה אז לפתוח בתגובת־שרשרת
של העלאות־שכר, לא קרא לתוספת זו בשם
העלאת־שכר, כי אם ״תוספת מאמץ״ .לחדרים
לא היה איכפת איך קוראים לכסף —
העיקר שקיבלוהו. הם דרשו, אמנם, כי
התוספת תשולם עבור ימי עבודה, ימי.
שירות במילואים וימי חופשה בתשלום. אך
כאשר הסכימה ההסתדרות, כי התוספת
תשולם רק עבור יום עבודה בפועל, בו
מחלקים החורים מכתבים, קיבלו החזרים
את הדין.
והנה, הסתבר לפתע לשליחי המיברקה
ולמחלקי מכתבי אכספרס, כי הממשלה התפעלה
כל כך מן ההתחכמות, שהחלה מתייחסת
אליה ברצינות. השם ״תוספת מאמץ,״
כך הסבירו נציגיה, לא הומצא לתפארת
המליצה, כי אם התייחס למאמץ של ממש:
אותו מאמץ הכרוך בנשיאת שקי־דואר של
15 קילוגרם. מאתר שמחלקי המיברקים והמכתבים
הדחופים אינם נושאים משא כזה
— אין הם זכאים ל״תוספת מאמץ״ של
לירה וחצי, כי אם של 75 אגורות ליום־
עבודה בלבד.
הנציגים סגדו. השליחים נדהמו מטענה
זו. הם ראו את עצמם חדרים לכל דבר,
תבעו את תוספת־השכר שהושגה על-ידי
שביתת החזרים הגדולה. על אחת כמה
וכמה, שמנהל דואר תל־אביב־יפו, ברוך
רוהלד, הבטיח להם חגיגית, בפרוץ אותה
שביתה, כי *מה שיקבלו הדוורים, תקבלו גם
הפולט הזח 1285

אתם.״ הוא הבטיח זאת, בפנותו אליהם שלא
יצטרפו אל השביתה הכללית, שהרי חלוקת
מיברקים היא עניין של חיים ומתת.
במשך שלושה ימים נמנעו 500 השליחים
מלהצטרף אל שביתת חבריהם החזרים,
הסבו לעצמם גינוי כמפירי־שביתה. ביום
הרביעי הפסיקו גם הם את עבודתם, נכללו
במסגרת ההסכם לתשלום ״תוספת מאמץ״.
על כן היה להם כל היסוד להאמין כי הדיבורים
על מאמץ וחצי־מאמץ, אינם אלא
פיטפוטי־סרק.
הם לא לקחו בחשבון את הועד שנבחר
על־ידם, לשמירה על האינטרסים שלהם.
מבלי להודיע על כך מראש, וללא התייעצות
עם העובדים, חתמו נציגי ד,תעד על הסכם,
בו הכירו כי לשליחים מגיעה תוספת של
75 אגורות בלבד.
היתד, זו חזרה על הטכסיס המקובל, כאשר
ועד־עובדים מוכר את האינטרסים של
העובדים אותם הוא מייצג, כביכול, נכנע
ללחץ ההסתדרות, שמטרתה העיקרית היא
להגן על הממשלה מפני תביעות־שכר של
העובדים.
גם כאן קרה מה שקרה במקרים דומים
אחרים: העובדים התכחשו לבגידת נציגיהם,
הודיעו כי אינם מכירים בהסכם.
השוטרים דא נחפזו. ביום בו פרצה
השביתה, נקראה מסיבת עתונאים בבית
סוקולוב בתל־אביב, בה עמדו נציב שירות
המדינה ומנהלי הדואר להוקיע את השביתה
כשביתה פראית, ובהפרה של ״הסכם שנעשה
עם הנציגים המוסמכים״.
שעה קלה לפני מועד התחלת מסיבת״
העתונאים הופיעה ניידת ליד המיברקה. בכניסה
עמדו כמה עובדים, חילקו כרוזים.
המשטרה עצרה שניים מהם: משיח שרב
ועוד אחד. המעצר בא בשעה בלתי־נוחה
לשובתים. כי קודם לכן הוחלט ששרב וחברו
ילכו לבית סוקולוב, יסתרו באזני העתונאים
את טענות דוברי הממשלה. מעצרם הכשיל
את התוכנית.
השוטרים לא נראו נחפזים במיוחד. תחילה
התעכבה הניידת במוסך המשטרה, ורק
כעבור שעה הביאה את השניים לנפה הצפונית,
שם נחקרו בעצלתיים. בשעה שש
שוחררו. היה זה בדיוק אחרי שנסתיימה
מסיבת העתונאים, וכבר לא היה באזני מי
לסתור את האשמות מנהלי הדואר.

באר־ שבע
אופוזיציה בלתי אחראית
לרגע אחד נדמה שהנסיון נכשל. הלחישות
שעברו בכל העיר הפכו ללחץ מפלגתי
מאורגן. מזכיר מפא״י, ראובן ברקת, הזמין
אליו את ראש עיריית באר־שבע המפ׳׳מי,
זאב זריזי, לשיחה פרטית. אנשי מפא״י
עברו מנציגי הדתיים לליברלים, כשהם
מתרים בהם למהר ולהצטרף אליהם לקואליציה,
כל עוד מפא״י ׳מסכימה לקבל אותם.
נתקבל הרושם כאילו הכל מוכן להתמוטטותה
המהירה של קואליציית ניר, הראשונה
הפועלת במדינה. אך למרבה הפתעתם
ואכזבתם של אנשי מפא״י ושני׳ גרוריהם
במועצת העירייה, נכשל השבוע נסייונם
המעשי הראשון להפיל את הקואליציה שהורכבה
על מהרת מתנגדי מפא״י.
פעולות לעם. התרחשויות באר־שבע
הדגימה ימה יקרה במדינה אם תורד מפא״י
לאופוזיציה בכוח קואליציה כזו או אחרת.
הריב בין ראש העירייה המפא״יי היוצא,
דוד טוביהו, לבין סגנו, יוצא עיראק דויד
חכם, שגרם לסילוקה של מפא״י מהשלטון
בבירת הדרום, לא שכך ונמשך במסתרים.
אנשי מפא״י, שבנו את סניפם המקומי על
בסיס של עדתיות ותועלתיות הניתנת מידי
השולטים בעיר, הפסידו כל אפשרות להמשיך
ולהעניק טובות הנאה לאנשי חסדם,
החלו נוכחים בהתמוטטות מהירה של סניף
המפלגה בעקבות הסילוק מהשלטון.
לחצה של מפא״י הופנה בראש ובראשונה
לכיוזנה של מפ״ם. לאחר שבמשך שנתיים
סירבה מפא״י לשתף את מפ״ם בהוא־ליציר,
החלה לפתע לפרוט׳ על מיתי אחדות
הפועלים, ללחוץ עליה במרכז יבסניף, לעבור
לקואליצייה פועלית עם מפלגות ההסתדרות.
כדי להמחיש את דרישותיה ולהוכיח
פעילות מינימאלית, החלה לפתע מועצת־הפועלים
של העיר, בה שלטת מפא״י, לגלות
פעילות מזורזת, תבעה מידי שבוע
מהעירייה את אולם בית־העם להופעות
אמנותיות.
בתחילה אישר זריזי הופעות מספר, למרות
שידע על התנגדותם של הדתיים. אך
משראה שמועצת הפועלים, כלומר מפא״י,
ממשיכה לדרוש את בית־העס במגמה לסכסך
בין מפ״ם לדתיים, החליט להפסיק
את ההופעות האמנותיות במקום, העביר
חעולס חזח 12*1

אותן לאולמות פרטיים בהם מותרת הוסעה
בשבת, קבע את אולם בית־העם כמקום
להרצאות תרבותיות בשבת.
מפא״י ניצלה את ההזדמנויות רדי להוכיח
את כניעתה של מפ״ם ללחץ הדת.
אך הסברתה לא שיכנעה ועד מהרה פיארה
מלחמת כרוזים חדשה את קירות העיר.
אחד במיקום חמישה. כאשר נכנסו
אנשי הקואליציה למשרדיהם, גילו כמעט
בכל מקום הזנחה, ולעיתים אף בזבזנות
ברורה. איש חרות, ישראל שילת, למשל,
שקיבל לידו את תיק המנגנון בעירייה, עשה
במהירות חישוב גס, לפיו היו לפחות 100
עובדים מיותרים מתוך 700 העובדים של
עיריית באר־שבע.
בתקופה הקצרה של שלטון שילת במנגנון,
עזבו את העירייה 12 עובדים כהתפטרות
או בפיטורים מרצון. אך כדי לנהוג
הגינות בעובדים היבים שהתקבלו לעבודה
על־ידי אנשי מפא״י, החליטה העירייה להעניק
קביעות לכל העובדים הזמניים. אנשי
מפא״י ניפחו עובדה זו, מיהרו להודיע שהעירייה
הגדילה את המנגנון ב־ 17 אחוזים
— דבר המצוץ כולו מן האצבע.
צעדים בלתי מקובלים. נוסף לכל
נסיונות החבלה וההפרעה בטחו אנשי מפא״י
בקלף החזק ביותר שעדיין נמצא בידם:
כל פקידי העירייה הבכירים היו אנשיי מפלגתם.
גם אנשי הקואליציה ידעו זאת ונהגו
בהם, לעת־עתה, בכפפות משי. אך משהגיעו
מים עד נפש, החליטו אנשי מפא״י להפעיל
גם קלף מסוכן זה.
הפקידים, שהורגלו תחת ידי טוביהו הנוקשה
להיות נתונים תמיד בלחץ מתמיד,
החלו לפתע להרגיש את עצמם ברווחה
הולכת וגדלה תחת אנשי הקואליציה החדשה.
הם החלו לאחר לישיבות עם אנשי
הנהלה, עיכבו בטענות שונות תוכניות חיוניות
ונקטו חבלה ממשית על־ידי תכסיסי
השהייה ועיקוב בתכנית שלא נראתה להם.
כך הועלו בחדרי חדרים האשמות כבדות
על עיכוב תכניות סלילת הכבישים של העיר
העתיקה.
מצב זה גרם לכך שאיש הנהלת העירייה
הדתי, שמואל פרנקל, התפרץ באחת הישיבות
כלפי הפקידים הבכירים, דרש מהם
למלא את כל העבודה המוטלת עליהם ולתת
תמורה מלאה למשכורתם. פקידי העירייה
התכנסו להתייעצות, החליטו להודיע לראש
העירייה שהם מנתקים כל מגע עם פרנקל,
עד שזה יחזור מדבריו.
אך בעוד אנשי מפא״י משפשפים את ידיהם
בהנאה נוכח מצב הביש אליו נקלע ראש
העיר, נפלו מבלי משים לפח אותו טמנו
במו ידם. זריזי העמיד את הפקידים הסרבנים
בפני הברירה: להתפטר ולקבל את
מלוא הפיצויים, או לצאת לחופשה בתשלום
עד בירור אצל מבקר המדינה — בינתיים
ימונו להם מחליפים.
הפקידים המפא״יים נבהלו, חששו לתפיסת
מקומותיהם, דאגו למנוע אפשרות כזו
באמצעות ועד העובדים. פרנקל כתב מכתב
משתמע לשתי פנים, בו הודיע שהוא חוזר
בו מהטון, אינו חוזר בו מהדברים שאמר.
הפקידים כתבו מכתב חוזר, הודיעו שהם
רואים מכתב זה בהתנצלות, חוזיים בהם
מניתוק היחסים.
תלמיד מפגר. במצב שנוצר כיום, מנותקת
מפא״י מכל השפעה ממשית על בניין
העיר. לאחר שנציגיה נקטו צעד חסר תקדים

נציג חרות שידת
יד לפה

של החרמת כל הוועדות העירוניות, נותר
לה התפקיד האומלל להופיע אחת לשבוע
במועצת העירייה, לנסות לחבל בהגשמת
תכניות לבניין העיר, אותן תיכננו אנשיה
שלה במשך שנים. אך העיר ממשיכה להתפתח,
בעוד שלאופוזיציה טרם נמצא ממלא
מקום מתאים. מפא״י לא למדה עדיין
למלא אותו בהצלחה ועד אשר תלמד אותו,
יעברו, כנראה, שנים רבות.
דת רומן בהמשכים
לדעת רוב הציבור הדתי בארץ, קיים
פתרון אחד ויחיד להחזרתו של יוסל׳ה
שוחמכר ולסיום הפרשה המעסיקה מזה
שנתיים את כל אזרחי המדינה וחוגים רבים
בעולם: הבטחת אי־העמדתם לדין של המעורבים
במעשה.
מתוך חרדה כי הדעה המגנה את המעשה
עלולה להתחזק בקרב הרוב הדתי,
שלחו השבוע נטורי-קרתא את שר־החוץ
שלהם, היב ישעיה שיינברג, למרכז בני-
ברק, לשכנע את תושביה החרדים.
אם היו כאלה שקיוו לשמוע דברים לגופו
של עניין, הרי שנתאכזבו. כי הרב, עוטה
גלימה בצבע עור־נמר, הצטמצם בדרשתו
בעוול שנעשה לר׳ נחמן שטרקם בלבד.
״כל הסיפור התחיל, תסלחו לי,״ הסביר
הרב ,״כמו רומן בהמשכים. שטרקם לא
רצה לתת לבתו להתחתן עם אלתר. אבל
הוא היה בכל זאת בא לביתם ואכל ליד
שולחנם.״
״איפה זה נשמע?!״ זעק הרב הדור־הזקן
,״במו עיני ראיתי כשהוציאו את
שטרקם בפעם האחרונה לכלא. זרקו אותו
על רצפת האמבולנס, הניחו עליו את המיטות
ועליהן ישבו השוטרים. השוטרים?
הקלגסים! והרי הוא לא סטודנט שחתך בן
אדם לשלוש חתיכות, אחרי שקיבל חינוך
של מפ״ם בהשומר הצעיר!״
איפה אהרון בהן? לאחר שהציג הרב
תרגומי מכתבים, אשר נשלחו, לדבריו,
על־ידי משפחת שוחמכר לקרוביהם ברוסיה,
בהם הם מבקשים לחזור לשם, סיכם את
עיקר דעתו :״אם צועקים לנו, יופלה!׳ ברחוב׳
הרי שרק בנו האשמה. אסור לנו
להתבייש ולהודות שנחמן שטרקס — המתענה
בכלא במסירות־הנפש למען מטרה
קדושה — אמנם עשה מעשה פשע. כמו
מפ״ם, גם הם לא אמרו אף פעם שאהרונצ׳יק
כהן אמנם בגד במדינה. הם ליוד אותו בכבוד
לבית־המשפט ונשאו אותו על כפיים לבית־הסוהר.
בגלל זה אף אחד לא צועק להם
ברחוב: איפה אהרון כהן?!״

מ שפט
שליש• לרפואה
לגבי תושבי שכונת קריית־שלום שבדרום
תל־אביב, האביב הוא עונת פרחים ופרח-
חים. לא אחת קורה שתושב המקום מציץ
מחלון ביתו ומגלה כי עצי הפרי שבחצרו
עמוסים, מלבד פירות, גם כמה דרדקים
הממלאים את כיסיהם מפריו.
ייתכן שחמתם של הדיירים לא היתד,
בוערת בהם כל כך, אלמלא היו החומסים
שוברים בטפסם את ענפי העצים ומחבלים
בגזעיהם. לא פעם התלוננו בעלי הגינותי
בפני הורי הנערים, אך ההורים היו חסרי.־
אונים.
סטירה אגב ריצה .״תשבור לו את
הידיים והרגליים,״ אמר פעם אחד ההורים
למיכאל נפתלי, תושב שכון צבא הקבע
במקום, אשר בא להתלונן לפניו על בנו.
נפתלי קיבל עצה זו כפשוטה. כעבור
כמה ימים, בשעות אחר־הצהרים של יום
השבת, גילה כארבעה נערים תלויים על
ענפי אחד העצים בגינתו, קוטפים מהפרי
להנאתם. הוא פרץ מביתו, החל רודף אחר
הנמלטים. עד מהרה השיג אחד מהם, ולאחר
שהעניק לו סטירת־לחי מצלצלת אגב ריצה,
המשיך לרדוף אחר היתר.
במנוסת הבהלה לא השגיח אחד הבורחים
באבן שהיתה מוטלת בדרכו. הוא השתטח
ארצה, נחבל בראשו. נפתלי נעצר לידו.
בינתיים הגיע למקום שכן נוסף, בנימין
לוין 32 מששמע את הצעקות הנוראות׳ הבוקעות
מהרחוב, וויתר על שנת אחר־הצה־ריים
שלו ולמרות הפצרות אשתו, מיהר
החוצה. הוא הציע לנפתלי לקרוא לרופא ולחכות
במקום, כדי למסור את כל העניו
לטיפול המשטרה.
גם הוא כאשמים. נפתלי החליט לשמוע
בעצת שכנו, שלח מישהו לקרוא לניידת.
אלא שבינתיים נמצא גם שליח מצווה
שהביא את הבשורה להורי הנער הפצוע.
הם הגיעו בריצה, בלוזיית בן נוסף.

ראש־עיריה זריזי ואזרח
מכתב לפקידים
משראתה האם את בנה החבוש על הארץ,
החלה לחבוט בנפתלי בכל כוחה .״הרגת את
הבן שלי!״ צעקה לעומתו.
בנימין ניסה להפריד בין השניים, ביקש
מהם לחכות בשקט עד בוא המשטרה, אולם
באותו רגע זינק לעומתו אחיו של הפצוע,
נמרוד, הכה אותו וקרע את חולצתו. לולא
הגיעה המשטרה למקום, היה אף בנימין
זוכה, ללא ספק, למהלומות נוספות.
אך אם המשפחה חמומת המוח איבדה
את כושר השיפוט שלה, הרי שהמשטרה לא
הטיבה לעשות מהם. היא עצרה גם את
בנימין, האשימה אותו בקטטה במקום ציבורי.
דבר שאין לעודד. השבוע הובאו
הנאשמים בפניי שופטת השלום התל־אביבית
הדסה בן־עיתו. בא־כוח התביעה, סמל אוטו
גיפם, המשיך לעמוד על כך כי בנימין לוין
אמנם השתתף בקטטה ועל כן על השופטת
להרשיעו בדין.
אולם לאחר שמיעת העדויות, ציינה השופטת
בפסק־דינה:
״באשר לנאשם בנימין לוין, נראה לי
שהרשעתו של אדם כזה רק תמנע אזרחים
מלהתערב בקטטה, אפילו כדי למנוע נזק
לרכוש או לגוף. וזה ודאי שאין לעודד.״
השופטת זיכתה את בנימין, הרשיעה את
כל השאר. באמירה צדדית, שלא הופיעה
בפרוטוקול, העירה השופטת לבנימין בחיוך:
״פעם שניה, אם אשתך אומרת לך משהו —
תשמע בקולה.״

]ימ 1סי ם
חיסון טעות
״האם על האשד, החוזרת• מחו״ל להביא
מתנות לבני המשפחה?״ ,היתד, השאלה,
שמילאה לפני שבועיים את המדור החדש
״נימוס ונוהג״ ביומון הארץ. התשובה הי־תה
אכזרית ביותר :״זמן הצנע והמחסור
במדינה עבר, ושוב אין צורך לחזור עם
מתנות. יש כמובן, להוכיח תשומת־לב, וזאת
תוכלי לעשות בכתיבת גלויות או
מכתבים.״
כעבור שבוע הופיע באותו מדור ״תיקון
טעות״ :״הכוונה היתד, לידידים, ולא לקרובים.
לאחרונים עליך להביא תשורות.״
מה גרם לטעות האיומה הסבירה השבוע,
עדיין נרגשת, עורכת המדור, חנה בבלי,
רעייתו כסופת־השיער של יצחק בבלי, ציר
ישראל לשעבר בדרום־אפריקה :״ברגע שפתחתי
את העתון וראיתי זאת, הייתי מזועזעת.
הוי, ריבונו־של־עולם, אמרתי לעצמי,
זה יפגע במשפחות רבות! ימה עשו לרשימה
שלי? הלא כתבתי, לידידי־משפחה׳
ולא לבני משפחה! עוד באותו יום קיבלתי
טלפונים מידידים, :חנה מה זה אתך ,,הם
שאלו אותי נדהמים ממש, ,את ממש מתכוונת
ברצינות? מה יש לך נגד משפחה׳?״
חנה בבלי מודה שהיא חשה אז כי נטל
האחריות רובץ רק על כתפיה:
״אני, שחונכתי בפריס, ושהיו לי שתי
מחנכות בצרפתית ובגרמנית, ושחמש שנים
הייתי אשתו של ציר, לא יכולתי להרשות
לעצמי להטעות את הציבור הרחב.״ האצילות
מחייבת. עוד באותו שבוע נשלח תיקון
הטעות. וכך הוענקה מחדש, לאשה החוזרת
מחוץ־לארץ, הזכות הלגיטימית לקנות מתנות
למשפחה.

לפ;י חודשיים העמידה אישיות ציבורית; שחתמה כשם מיכאל אכידור,
שאלה פרובוקטיבית: האם העירום 3עתון פסול? (לזעולם הזח .)1277
השבוע עגה ר!ורא אחד כמאמר ממצה, שהוא הניתוח האיגטליננסי
כיותר על גושא זה שהופיע עד כה כישראל. הל!ורא, החותם כשם
דניאל ספיד, לא זיהה את עצמו, והמערכת תשכח אם יעשה זאת.

מ*ת דניאל
לום יפה מאד. אבל — זה הכל. הוא משאיר
את הצופה אדיש וחסר־ענין לחלוטין.
אפקט זה עוד מוגבר על־ידי המבט הצונן
והדוחה־במתכוזן שבפניה.
אם כבר מתעורר איזה שהוא רצון לגבי
גברת חשופה זו — הרי זה הרצון לעטוף
אותה במעיל עבה, ולתת לה לאכיל איזה
סטייק בריא. זהו עירום פסיבי לחלוטין•
אין הוא חורג משני המימדים בהם
הוא מצוי. אין הוא מעורר בצופה שום
יחם אישי !
לעומת הרוזנת הצוננת, הרי דוגמה בולטת
(תרתי משמע) לעירום אקטיבי —
הוא תצלום ״נערת־השעשיעים״ ,המיועדת
ל״נער־השעשועים״ .נערה זו בפירוש אינה
נשארת בעיני הצופה כתמונה על גבי ה־עתון.
ראשית, מבחינה טכנית: התצלום הוא
פלסטי מאד. בנגוד לצלום הראשון —
הוא שופע קימורים ושקעים, שצולמו בתאורה
ובזוויות המתאימות. נוספת לכך, בהקשר
לעץ, האסוציאציה הטבעית של ״הפרי
האסור״ זכו׳ .העלמה וחמוקיה יוצרים אפקט
אקטיבי מאד :״אפשר לתסוס את זה ביד״,
כסי שמתפעלים לפעמים למראה ציור המצוייר
באופן מוחשי .
כל זה מבחינת הטכניקה של הצלום. אם
בתמונה זו, הערוכה במקצועיות ובערמומיות
רבה — הוטמנו עוד סממנים רבים שאינם
כל־כך מזדקרים לעין, כגון מומנט החיכוך
של הנערה בעץ המחוספס, ומעל לכל :
הבעת הנכונות בפנייה — שלא לדבר על
הצורה בה היא מחזיקה את רגליה.

מאנספיוו *- 01111׳ *גדה?
ן* אם יש פסול בתמונת־עירום? זוהי
( | שאלה חסרת משמעות, שכן המושג
״תמונת־עירום״ הוא מושג רחב מדי, הכולל
דברים שונים להלוטין, ואפילו מנוגדים.
שהרי ברור שלא כוונוס של בוטיצ׳לי —
הוא תצלום פורנוגרפי של מלחים, למרות
שבשניהם מצויירת אשה במערומיה. וברור
שלמדונה המיניקה את התינוק יש ׳משמעות
שונה לגמרי מחתיכה עם מחשוף נדיב,
המודבקת על קטנוע — למרות ששתיהן
מגלות אותו הלק גוף עצמו.
שכן ההבדל אינו נעוץ בפרטים אלא
במשמעותם. כי תמונה של עירום א־נה
אובייקט• אובייקטיבי — אלא תלויה ביחס

שיש לצופה כלפיה. משום כך יש להבדיל
בין עירום לעירום. באנגלית קיימות שתי
מלים שונות ל״עירום״ — ההבדלה היא בין
ו* £ם סז ל ,1שאפשר אולי לתרגמן
בעירום ומעורפל.
ישנה קריקטורה ׳מפורסמת מאד, המראה
שתי נשים טרום־היססוריות שמנות וערומות,
בפתח מערה, מצביעות על חתיכה
משגעת שהיא, בדיוק כמותן, אינה לבושה
במאום. הן אומרות :״א־ך היא מצליחה
להיראות תמיד מעורטלת ולא סתם ערומה?״

הרוזנת ונערת־השעשועים

*י הבדל הנו יסודי — והוא ההבדל
1 1בין עירום פסיבי ועירום אקטיבי .
כהדגמה יוכלו לשמש התצלומים במאמרו
של מיכאל אבידור :
התצלום של הרוזנת פאולוצ׳י הוא ללא
ספק אמנותי מאד (שצולם על־ידי אייבדין,
שהוא מטובי הצלמים באמריקה, ומפורסם,
בעיקר בתצלומי־הצבע שלו) וללא ספק תצ־

תמונת עירום כזו מדברת ישר אל לב
הצופה, ובפרט שהבעת הפיתוי שלה מכוונת
באופן אישי לכל אחד המתבונן בה. בנגוד
לתמונה הראשונה — היא יוצרת מתח מיני.
היא אירוטית. למרות שהיא חושפת
הרבה פחות (באיפן אובייקטיבי) מהדוגמנית
של באזאר.
אם כך — הלא ברור שבודיכוח ״האם
העירום פסול?״ זו טעות יסודית לדבר על
סתם עירום. שהרי בודאי איש לא יתנגד
להדפסת הוונוס ממילו או המתרחצות של
רנואר, למרות שהן ערומות לגמרי. אלא
ברור שהכוונה היא לתמונות אירוטיות
—וברור, אם כך, שלא כל עירום חייב
להיות אירוטי.
כדי למנוע עירבוב תחומים גמור זה,
צרייך להבדיל בין השנים לפני שבאים
בכלל לדון באם הדבר פסול או לא. יש
לראות מה יוצר את המתח המיני בתמונה,
לברר מהי ה״אנטומיה של האירוטיזם״ —

ולמצוא מהם
שלו.

באמת הגורמים היסודיים

מאנספילד: מי מציץ כמי?
יי עקרון הראשון הוא העקרון של
מים גנובים ימתקו״ .טיבם של בני־אדם,
שנמשכים הם אל הדבר האמור או
השייך לאחר ז ולא־כל־שכן במקרה זה.
שכן האיסור, או ההצצה במה ששייך לאחר,
יוצרים מתח אירוטי. משום כך נוצרו
כל אותם תצלומים או סרטים פורנוגרפיים
— מבעד לחור המנעול״ או ״דרך הווילון
השקוף של השכנה״ וכו׳ ובו׳ .ומשום כך
זכו להצלחה כל אותן סצנות־אמבטיה חוזרות
ונשנות.
בתחילה הן נוצרו רק כתרוץ :״מה יש?
היא רוצה להיות נ קי ה אבל הרעיון
להציץ למקום שבו גברת זרה מתרחצת
או מתלבשת (ומכאן הצלחת הסטריפ־טיז,
שאינו נמאס לעולם) — הוא ללא ספק
מחשמל והפך להצלחה בטוחה.

3 0־ 1

ואגב — זה שכלל לא חשוב מה חושפת
אותה גברת — כל עוד שחלק זה מכוסה
בדרך כלל. לכן חתיכה בביקיני (התלבושת
המיועדת והשייכת לשפת־הים, למשל) תגרה
הרבה פחות מאשר תצלום ״פורנוגרפי״
משנות התשעים, בה גברת עם כובע, שרוולים׳
נעלים גבוהות ושמלה עד לקרסול
חושפת חלק קטן מירכה. תמונה כזו יכולה
להיות מסעירה — ומהסיבה היחידה שברור
שירך זו לעולם אינה גלויה לעין השמש
ולעין הבריות.
דוגמה אחרת הם התצלומים של ג׳יין
מנספילד שהופיעו בוזעולס הזה (.)1253
תצלום מאד אירוסי שלה מראה אותה מתכופפת,
וממחשופה — כאילו לא בסדנה —
למרות שבוודאי ערכה אימונים לפני הראי,
מציץ יותר מכפי הראוי( .אגב, הבסוי
״לציץ״ עצמו מראה כאן על תסביך אשמה•
שכן ברור הוא שלא החזה של העלמה
״מציץ״ אל המסתכל, אלא ההיפך הוא

לעומת האירוטיקה בתמונה זו, הרי בתמונה
בה היא עימדת בשמלה שקופה
לחלוטין (עם קצת ריקמה איסמרמגית) ישר
מול המצלמה — היא נראית כמו גוש
בשר באטליז.
באותה מידה אין שום אירוטיזם בתמונות
״הנועזות״ של אליזבס טיילור המסתובבת
בקימבינזון (כשמתחתיו ניכר היסב המחוך
ושאר קונסטרוקציות התמיכה) ,או מרטין
קרול העלובה, המנסה להיוושע בחישוף
מסמוניה. הן אינן מגרות יותר מאשר האשד,
הזקנה המסת־בבת בבית בחלוק מרוסט וטי-
כות־תלתלים. כי הכל מוגש ישר לעיני
הצופה.
קריקטורה צרפתית מראה אשה עירומה
ולידה גבר המציץ דרך חור מנעול, באשה
המתמסו* בחדר הסמור• (הקריקטורות, דו־קא
משום שהן מראות דברים ״בצחוק״,
כביכול — משמשות כמדד לגבי תת־ההכרה
הקיבוצית, שבצורות אחרות אינה מוצאת
את בסויה) .קריקטורה זו, ורבות דומות
לה, מסמלות יותר מכל את העקרון של
״הציץ ונפגע״ .משום כך גם רוב תצלומי־העירטול
מצולמים ב״פוזות ביישניות״ כביכול,
כל בזיני טריקים של התכווצות, כיסוי
חלקי או הסתתרות־כביכול, שרק מגבירים
את המתח האירוטי.

עאוילין *הדו עירומה(ער לוס ש1ח

ברינ׳יט: איד מפעילים דמיון ץ

ך* ד 3ר השני, היוצר מתח מיני: תצ־
1 1לום־העירום מפעיל את הדמיון. הקונץ
היסודי כאן הוא א־סימטריה. ברגע שמר־

הרוזנת פאולוצ״ ״יוצרת אדישות״ ,ג״

אים רק חציו של גוף סימטרי, הרי שמבלי
להרגיש, משלים הדמיון את החסר
הוא הדין לגבי איברים שקוו׳יהס נקטעים
באמצע ע״י דבר אחר, או שחלקם מוסתר
בעזרת יד וכו׳.
דוגמא קלאסית להפעלת הדמיון הוא אחד
הסרטים האירופיים ביותר, שזכו משום כך
להצלחה לא־תיאמן: הסרט סי ברא את ה־אשה,
עם בריג׳יט בררו. הקטעים האירוטיים
בסרט זה הם לא קטעי ההתעלסות שלה עם
טריטיניאן המסכן, אלא דווקא הקטעים בהם
היא עומדת עירומה מאחורי סדין דק ונלחצת
אליו, בי תמונה זו מפעילה באופן אקטיבי
מאד את הדמיון.
לא פחות אירוטי הוא הקטע בו היא
מסתובבת לבושה לגמרי, בשמלה שאפילו
אינה דקה או מהודקת, אלא שבסרט נרמז
שהיא לבשה את השמלה בחפזון ישר על
גופה המעורטל לגמרי. בדמיונו, ממשיך
הצופה לראות אותה מסתובבת עירומה.
זוהי דוגמה לקטע בו בחורה לבושה

לגמרי יוצרת מתח אירוטי — רק משום שהיא גור •:
עלת הדמיון. דוגמה אחרת לסרט אירוטי ביותר, למר•ז
בו אף תמונת עירום אחת, הוא •הרשת עם רוזאנה
הלבושה ברוב הסרט• בשמלה רטובה מאד (המסכנה) ,ש5
נדבקת אליה פה ושם. תמונות אלו פועלות על דמיון ד
ומשפיעות הרבה יותר מאשר אשה עירומה לגמרי ״׳
משאירה דבר לדמיון״.
היסוד השלישי, היוצר מתח אירוטי, הוא יסוד הפעילות.
הסיבות שבגללן כל אותן וונוס ואפרודיטות קלסיות הן ו
אירוטיקה — היא שהן עשויות כאילו קפאו בעמידה מסו
ממנה לא זזו אלפי שנים, ולא תזוזנה. קפאו ן זה יוצר
טאנס, שהוא בדיוק מה שדרוש לאלה, ובדיוק מה?
שתחדל להיות אשה נחשקת.
הסיבה היא שכאשר אשה, אפילו בתצלום, נמצאת ב
פעולה — יוצרת אוטומטית אצל המסתכל רציפות והס?
התנועה. אקטיביות זו גוררת להחייאה, להיפשה של ^
היא חדלה להיות תמונה, ומתחילה להיות כר־פעולה, שהו
משמשת לו רק כבסיס.
משום כך מופיעות בדרך־כלל נערות בתצלומי־עירטול
מתכופפות, מתלבשית, מפתלות גופן או ידיהן (.זהו גם 1
האירוטי כל־כך בריקודי־הבטן) ,וכן מבליטות איברים י
(לאודוקא אירוטיים מטבעם; זו יכולה להיות הבלטת כתף,

כורסה, סולם או השד־יודע־מה. את התגו פירסום ת־יונות 1:ירוסיות בעתון הנו
בות שמעוררים העיסוקים התמימים והיום־ פסול, בלתי־מוסרי ומזיק — או לא. כדי
יומיים האלה — אפשר לראות על פני לענית על כך, יש לראית למי מיועדות
הקהל המתנשף.
תמונות אלה, ומי וכיצד מסתכלים בהן.
הדורס שהוא אולי החשוב ביותר ביצירת
ובכן, תמונות אלו מיועדות* בראש ובראמתח
אירוטי בתמונה ה־א ההבעה. בדיוק שונה, לגברים־חסרי־נשים (מכל הסוגים).
כפו שיכולה להיות הבעה קרה, קפואה, לאלה מעניקות תמונות העירום מתח נעים.
נוגה, לדחות את המסתכל וליצור חייץ — עבור א יתד, א־כלוסיית־גברים, שעבורה אי־כך
יכולה הבעה בלבד, כשהיא מלאה נכו אפשר לבנות דמ־ת פרטית לכל אחד, אלא
נות — לעורר את יצריו של המסתכל.
יש צורך בדמות בסיסית, נוצר טיפוס ה־הסיבה
היא שכאן נוצרת אווירה של סקס־אפיל הממוצע.
שתיף־פעולה, היוצרת מין קשר כמוס ויחם
דמות זו תלוייה, יותר מכל, ברוח התקואישי
ביותר בין האדם המתבונן והאדם פה. כך, למשל, בטי גרייבל, שדמותה הסהמצולם.
יחס זה הוא־הוא המתח האירוטי• עירה רבבות חיילים בימי מלחמת־העולם —
משום כך כל אותן הבעות שהפכו כבר היא כיום מגוחכת ומסורבלת — שלא לדבר
שגרתיות לגמרי, כמו הסתכלות לתוך עיני על קלרה באו או ג׳יין הרלאו.
הצופה, מבס לאה בעיניים מצועפות, פה
סמל כזה של דמות סקסית־קיבוצית היא
פתוח קמעה, עם שפתים לחות או פנים כיום, למשל, בריז׳יס ברדו. היא הסמל המושטות
קדימה. הבעות־פיתוי אלו הן ה חי של תת־ההכרה הקיבוצית, ומסיבה זו
מוסיפות לתמונה את היחסהאישי. אין אפשרות להצביע על הדבר הממשי
משום כך יכול להיות צלום של פנים שהום ך אשד, מסויימת בתקופה מסויימת
בלבד, עם אותה הבעת ״בוא אתי לחדרי ,-לאלילת־ההמונים. אפשר לשער רק שזהו
כגון זו של מרילין מונרו או בריג׳יט ברדי
אותו גורם עצמו — דמות האשה־הילדה —
— להיות הרבה יותר מסעיר ומיני מתמו שהעלה את לוליסה לאותן פסגות הצלחה.
נות עירום ״אסורות*.
ומשום כך ברדו עצמה כה מבוהלת ונבו־כד
— .כי לא ברור לה עצמה מהו המנ
גנון
שהעלה אותה ומדוע נפל הפור דווקא
פורגוגראביה לבושה
עליה.
לאותה מסרה קיימת גם דם־ת־סקסית־
**כל זאת נוכל לראות שתמונת עי־ש
ימושית: זוהי נערת הפין־אם. זוהי
רום, ה״אסורה״ בפי כל מיני צדקנים
שוחרי״מוסר, יכולה להיות מוסרית ביותר דמות נשית פיקטיבית לגמרי. יש לה הכל
ונייטרלית, כמו כל עצם אחר (זה קורה כמו לאשר — ,רק הרבה יותר, והכל בנדיגם,
למשל, כשציירים מציירים מודל־עירום, בות רבה. דמות זו מייצגת אניטה אקברג,
ההופך להיות לא יותר מאשר נושא לציור) למשל, ולא לחינם היא מופיעה בפלאקאם
— ומאידך יכולה תמונה של נערה לבושה לסרסו האחרון של פליני, שכה הצליח
— או אפילו תמונת פנים — להיות פורנו להציגה בעבר — משום שתפס את הפרינציפ.
גרפית
ביותר.
כדי לא להרחיק לכת בדוגמאות, אפשר

לקחת כהדגמה את שתי התמונות של
ההדמץ של הארסהעני
הדוגמנית האמריקאית, שהופיעו ליד מאמרו
של מר אבידור. בעוד שהתמונה העין
י<* וגשני של ״לקוחות* נערות־הערטול
רומה נשארת רק כצלום אמנותי של דוגמנית
הם חובבי־עירום. אלה האנשים שקפואה,
סימטרית לגמרי, שאינה לבושה, פשוט נהנים למראה תצלומי עירום —
והיחס אליה היא בדיוק כמו יחס לתמונת לאו דוזקא משום שהם מזדקקים לאשה.
נוף — הרי דודקא התצלום בו היא לבושה בדיוק כשם שגסטרונומים מובהקים נהנים
הנו מאד סוגסטיבי וכולו סקס.
גם מקריאת ספרי־בשול.
עבורם ההסתכלות — ההנאה הראשונית,
זהו תצלום של אשה. היא מסתכלת
ישר בעיני הצופה במבט אפל ומלא משמ הטבעית והפשוטה שאדם נהנה למראה מעעות.
היא מפתלת את כל גופה, ידיה ורא רומים מרתקים של אדם שני. בקטגוריה
שה, ובגדיה יוצרים המון קפלים זעירים זו של נהנים אפשר לכלול אף נשים, אשר
מסביב לקמורי גופה, ומלאים הנחיות ורמ למרות מחאותיהן — הבאות להעיד על
זים. כך נוצר מצב שאת הדוגמנית הלבושה נימים וצניעות — הן נהנות, בעיקר משום
רוצים להפשיט — ואילו את העירומה רוצים סיפוק סקרנותן, בנוסח :״מה לעזאזל יש
להלביש במשהו ולשלוח הביתה.
לה שאין ליי* או :״מעניין לברר מה הם
כך שבסיכום נראה מהאנאטומיה של ה־ הדברים שאותם אוהבים הגברים!״
אירוטיזם, שלא כל אנאטומיה היא אידו־סוג
שלישי הם אותם שתמונות־עירום
הן עבורם בסיס לחלומות ומיפלט מהמציטית
(ולא כל אירוטיקה היא אנאטומית).
אות. בעזרת תמונות אלה יכול כל אחד,

ארירת־המין הקיבוצית ללא כל מאמץ, להתפרקד בכירסתו ולשקוע
בהזיות מתוקות ובדמיונות א־דות המון
5 5ברור שאי־אפשר לדבר על חתיכות סוג א*א להנאתו המרובה, ולהזות
פסילת תמונות־עירום, אלא לשאול האם אודות כל מה שלבו חפץ, באין מפריע.

זיוה דורן ־ בת המהום שוגה
תמונות אלה הן ההרמוןשלהאדם
הע נ י .
סוג רביעי של צרכני תמונות פורנוגרפיות
הם פרברסיים מכל הסוגים. והרי
לכל אדם כמעט יש סטיות קטנות פה
ושם, אלא שבדרך־כלל — או שאינן ידועות
לו עצמו, או שאין לו הזדמנות לספק אותן,
או שהוא פשוט מתבייש בהן.
עבור אנשים אלה מלאות תמונות־העירום
כל טוב. עבור הפטישיסטים מצויירות רוב

מאנספילו -״ 1*3מוצגובאטריז

1 ובן׳
יפה,
!ינה

רות
מת, יסודם זצע
יות

צד,ן סוד ינים

פנים)
,מפזרות שערן, נשענות או נושאות
דברים, או עוסקות בכל פעילות אחרת,
ותהא זו ד,־שגרתית והבאנאלית ביותר. כי
באותו רגע חדלה התמונה להיות סטאטית,
וחדלה להיות ״תמונה״.

הגערה עד

ה: מ7

ן• ורם נו פ ף ההופך תמונה לאירוסית,
ושאין לו שום קשר לכמות האובייקטיבית
של העירום, ה־א הגורם הסימבולי.
העלמה הימצולאת, למשל, יכולה לעסוק
בעיסוק התמים ביותר, כגון אכילת בננה,
נשענת על תדרן י או מקרבת סיד, לברז
(.פשוט כדי לשתות מים) .די בכך כדי שהפעולה
תעורר את הסימבול הסקסואלי
(המתוכנן והיזום, כמיבן) .העיסוק (־כל
התמונה) מקבלים לגבי הצופה משמעות
שונה לגמרי. גם אם העלמה לבושה בכל
בגדיה, ואפילו בצרוף סינר וצניף. התמונה
הופכת אירומית, ואפילו גסה.
דבר זה מנוצל היטב בעסקי־השעשועים,
מקום שרוצים להראות יותר מאשר מרשה
הטעם הטוב או הצנזור. משוס כך מלאות
תכניות של מועדוני־לילה בעלי־רמה בנערות
הרוכבות על גמלים (ימין ושמאל, רק
חול וחול, וכן הלאה, הלאה, בקצב קבוע
וקצוב המתחככות בדברים שוגים
(כמו נערת הפל״־בוי שהוזכרה לעיל*
מעשנות (באיטיות משגעת) או נלחצות ל
בויג״ט
נ אווו נ״אלוהים בוא אה האשור -הניסוי החלקי.אירופי יותר מן העידו המלא

נערות־העירום בכל האביזרים הקלאסיים —
גרביים, ביריות, עקבים, מחוכים, כסיות,
מטריות, נוצות, כובעים ועוד ועוד. הרבה
פחות מסובך מאשר לבוא הביתה ולומר
״פייגד — ,הישארי, במטוטא ׳ממך, בגרביים
שחורות עם נעלי עקב וכובע שחור עם
נוצת־יען״ .בתמונות עירום נמצא הכל, ב־מיבחר
עצום, והכל משופרא־דשופרא.
עבור בעלי תסביך האדיפום מציעות התמונות
כל מיני תופעות נשיות המצויירות
בכל מיני גידולי־פרא (עתון אמריקאי זכה
לתפוצה עצומה כשהביא תמונת שער של
בריז׳יט׳ בררו בהבלטת חזה נוראית, עם הכותרת
:״מאז נהייתי לאם, נעשיתי עוד
יותר סקסית ומסתבר שהיו קונים
רבים מאוד לאותה סחורה מפוקפקת) .עבור
אקסהביציוניסטים וסקרנים ישנו מיבחר
גדול של תמונות פורנוגרפיות לשמח את
לבם, ועבור הומו־סכסואליסטים זוהי הזדמנות
לאסוף וליהנות למראה בני־מינם —
מבלי להזיק לאיש.

״ ל ר או תרה ״ ?זיוו ה
* * שמעותוהשפעה אחרים לגמרי יש
לתצלומי־עירום של נערות ישראליות.
זוהי פרשה מסוג שונה לחלוטין. מר אבידור
מתפלא ש״הקורא יכול היה לקבל את הרושם
שהמערכת רואה פסול במעשי זיוזה.״
המערכת צודקת בהחלט. כי כל תצלום
עירום של נערה ישראלית, ויהיה זה האמנו-
תי, התמים או הדיסקרטי ביותר — יוצר
מסביבו אווירה אירוטית־זדונית, והרבה
פעמים גם פוגעת בטעם הטוב. כי אין זו
״תמונת־עירום״ סתמית, אלא אלה הם מערומיה
של בחורה מסויימת, המוכרת כמעט
באופן אישי (בגלל קטנות הארץ) מסיפורים,
מתמונות, מראייה ברחוב או מהכרת משפחתה
וידידיה.
ההתבוננות בתצלום מעורטל שלה הנה
שונה מאשר בסתם תמונת עירום, מה שמכנים
ילדים קטנים, בניגוד ל״לראות אותה״
— לראות ל ה״ ואם רואים לזיוה את ה
או רואים לדליה את ה אז לא
חשוב בכלל מה רואים, אך נוצרתי מסביב
לתמונה אוזירה של מיניות, מתיחות, ולפעמים
אפילו אי־נוחיות.
אפשר לבוא ולהאשים שזוהי׳ אווירת־גטו
— אבל אפילו באמריקה הגדולה רגשו
כשנתגלה תצלום העירום המפורסם של
מרילין מונרו — למה? הרי הופיעו אלפי
תצלומים כאלה, אבל ההבדל היה שמרילין
היתד, נערה מוכרת, ולכן קיבלו זאת
אנשים כעלבון א יש י .
אגב, גם מוטיב זה נוצל להכנסת נופך
אירוטי לתצלומי עירום — כמו, למשל,
עתון־שעשועים ישראלי בשם גמד, שהביא
תצלום רגיל ובלתי־מסעיר של בחורה
מצולמת מצד גבה, על החוף. התצלום נלקח
מעתון אמריקאי, אך לידו נכתב שזוהי
פקידת עורך־דין ידוע בתל־אביב (עם ראשי־תיבות
ושם רחוב) שהמשכורת לא הספיקה
לה, ולכן היא מצטלמת בעירום על שפת־הים.
הרמאות הזו הפכה את התצלום הסתמי
ביותר למשהו מרתק ומעורר סקרנות.
ובכן, אם תצלום עירום יכול להיות
סתמי לגמרי, והאירוטיזם כלל לא מותנה
בעירום, אז מדוע מתנגדים אנשים לצילומי
עירום בעתונים?

ה פו ר נו ג ר פי השדאפלט ון
ך י 8סי כההעיקרית היא שלאנשים קשה
| 1לעקוב אחרי רוח הזמן. שכן — פור נוגרפיה,
י ותר משה יא שאלה
של גאוגרפיה — היאשאלהשל
היסטוריה.
דברים, הנראים היום תמימים וטבעיים,
ניראו פעם כגסות מדהימה. אך גם ההיפך
הוא הנכון. בעינינו מגוחך הדבי־ שהפסלים
היווניים והרומיים הקלאסיים, מימי
פראקסיטלס ופופיאוס — כוסו על־ידי ה־וואתיקן
בעלי־גפן מגבס, אך אנו נוהגים
בדיוק כך.
למרות טענתו של מר אבידור, ש״היחס
השלילי אל גוף האדם הוא אחד מתוצאותיה
השליליות ביותר של הדת ...התוצאה
היתד, התנוזנות גופנית ועיודת נורא
של הגישה אל האהבה והמין״ — הרי ספק
גדול הוא אם בחבורה ישראלית המתקדמת
ו״ד־,חופשית״ ביותר היו מדברים על ענייני
גוף, אהבה ומין באותה טבעיות וחפשיות
כבשיר־השיריס( .וביחס למקומות אחרים ב־תנ״ך
אפשר להתעניין אצל כל תלמיד תיכון)
,בתלמוד או בשולחן־ערוך.
והאם ידוע למר אבידור שהכנסיה עצמה
המליצה על מיטות ״צרות וקשות״ — כדי
שיישנו פחות טוב, ויעסקו יותר במצוזת
פריה ורביד?,שבעצם ״חשכת־ימי־הביניים״
נהג הרופא המהולל גאלן להמחיש לתלמידיו

את ״המין״ בעזרת זוג מדגימים חיים (!)
כמתואר בתמונה. והבתולה עצמה, סמל
הטוהר והתום, צרירה במשך מאות שנים
כשהיא חולצת שד — בצורה שאף כוכב־נית
נועזת לא היתד, מעזה להצטלם כיום.
כך שטעות מרה היא להאשים את הדת
בהחנקת היצרים הטבעיים, בדיוק כפי שטעות
היא להאשים את הדורות הקודמים
בצניעות מוגזמת. להיפך — אנחנוהמ
חמיריםבצניעות יצירות קלאסיות,
שנכתבו בטבעיות רבה, היו נחשבות
כיום לפורנוגרפיה פרועה — והמשטרה
היתה מחרימה אותם בדוכנים, ורק הודות
לערכן הקלאסי הן השתמרו עד ימינו,
החל מתיאורי היחסים ההומו־סכסואליים במשתה
של אפלטון היווני, תיאורי ההתעלסות
בסטיריקון של פטרוניוס הרומי, ועד
להשתוללות העליזה של גבורי הדקמרון
של בוקצ׳יו וההפטמרון של מרגריט, מלכת־נבר,
או בספורים הטוזריס של בלזק.
אף אחד מהם לא היה יכול להתפרסם,
אילו נכתב בימינו, בה׳עולם הזה, למשל,
שלא לדבר על ההתפעלות בה מספר ראבלה
על הפרשות גופניות שונות, או ההתלהבות
בה הוא מתאר חלקי־גוף שונים. תיאורים
אלה, אילו נכתבו היום, היו נחשבים כ־

מערומי הוד מעלתה הרוזנת לבית פאוליצ׳י,
שהיא, בדיוק כפי שצויין ,״בהתאם לרוח
הקלאסית, הנמשכת מאז פראקסיטלס ועד
מאטים״.
חזקא תמונה כזו אין לה מקום בעתון כ־העולם
הזה. כי מה לעתון־אינפורמציה שוטפת
ולתצלומי־אמנות? כי אם באמנות
עסקינן — למה שלא ידפיסו רפרודוקציות
של יצירות אמנות מפורסמות? (בעתון כמו
באזאר עוד אפשר להבין זאת, כי העתון
מלא יומרות אמנגתיות — שאינן מוצדקות,
בדרך־כלל — כמו שבצורה גרועה עוד
יותר ה״ג — המבקש להשיג בכך הילה
של אצילות ותרבות).
עבור העולם הזה היה פירסום תמוניזז
כאלה זיוףוצביעות, בדיוק כמו
העתונים אותם מזכיר מר אבידור, שפיר־סמו
תמונות־עירום מתקופת הרנסנם באיצ־טלה
של ״יצירות אמנות״ .הכוונה, אם כך, אלא אינה לתמונת־עירום במסווהאמנות,
לתמונות עירום חיות, מוחשיות, אירוטיות.
ומדוע לא? הם מהנים את המסתכל, הנם
בלתי־מזיקים לחלוטין, ומדוע לא לתת לאדם
את הדבר בו הוא מתעניין ואליו הוא
שואף? לפחות כאן העניין הוא טבעי,
אנושי וכנה, בעוד שהעתונות האמריקאית
— העוסקת — בדיוק כמו הסרטים האמריקאיים
— בתעשיית החלומות— מספקת
לאדם חומר לחלומות והזיות מכל סוג —
בגדים, דירות, רהיטים, כלים, מכוניות,
ארצות רחוקות — הכל הכל סחור־סחור,
חוץ מן השאיפה הראשונית ביותר, היסודית
ביותר והבסיסית ביותר — המשיכה
הסקסואלית אל בן המין השני.
והרי על כך שקיים יצר מיני אין כל
ויכוח ומי שמפקפק — יקרא את
ספרו המשעשע של תרבר האמנם יש צורך
במין?) .ובכן — למהלאלפרסם
תמונות אירוטייות???

אמצעי ומטרה

ללא מילים
מוקצה־מחמת־מיאוס על־ידי החוגים הנועזים
ביותר.

אצבעות מאה־שערים

ף },עות היא גם להאשים את הפורי-
טניס. הם טענו לטוהר־ר,מידות, והתנגדו
לעירום רק במידה שהוא בא לפגוע
בטוהר זה. דווקא הדוגמה שמביא מר אבי־דור
בתור ניגוד: המקלחת המשותפת בקיבוצי
השומר־הצעיר, היא הנסיון העיקרי
ליצור תנועה פוריטנית בארץ. שהרי האידיאל
שלהם היה לבטל את המתח האירו־טי
בין המינים (בדיוק כמו במושבות הנודיסטים,
או בבתי־המרחץ ביפאן) ,ולהביא
לטוהר הגוף, טוהר המידות, דיכוי וריסון
היצרים (ואגב — העובדה שהנסיון נכשל
גם היא אומרת דרשני).
כר בודדאי אין להאשים את הפוריטנים
בפסילת־עירום, אלא הכח־נה היא, אולי,
לכל מיני מתחסדים וצבועים, מאלה המכסים
עיניהם בתיעוב — ומשאירים סדקים בין
האצבעות.
איך להסביר זאת, בשעה שברור שהאנשים
להוטים אחרי תמונות־עירום, ושכל
הגילים והמינים נהנים מהן? יש להניח שמי
שמתנגד לתצלומי העירום גם הוא מעוניין
בהם, אלא סובל מתסביכי־אשמה, בושה או
חוסר־כנות. תלמידי בצלאל צילמו פעם
יהודים ממאד,־שערים שבאו למחות נגד
העניין הגדול של ציור דוגמניות־עירום.
ההבעה שלהם למראה הדוגמנית, כפי שהופיעה
בתצלום — היתד, רחוקה מאוד
מהבעת־תיעוב!
כי, כפי שראינו, העירום הוא לא בהכרח
אירוטי, זהאירוטיזם — גם בו עצמו אין
פסול עקרוני. כי, כנזכר לעיל, העניין שמוצאים
אנשים בתמונות אירוטיות, הוא
טבעי ובלתי־מסוכן בהחלט. להיפך: תמונות
אלו יכולות לשמש מרזב לכל מיני רצונות
מודחקים — וזה בודאי טוב הרבה יותר מלהשאיר
את כל הייצרים האלה ללא פורקן.
עובדה ידועה היא שכאשר סתומים גם השסתום
הראשי וגם השסתום הרזרבי —
מתפוצץ סיר־הלחץ.

״ ה א מנ םיש ציי ד ב מין? ״
* כ כן, למהלא לפרסם תמונות־עירום
ן בעתונים? והכוזנה אינה לתמונות כמו

•י ש, כ מו כן, להקפיד שלא יחרגו הדב־רים
ממסגרת הטעם הטוב. ראשית, דרוש
חוש פרופורציה. ברור שאם תופיע חוברת
של העולם הזה גדושה תמונות אירוטיות
— הרי שהדבר יפגע באופיו של העתון.
כן צריך שיהיה הקשר בין התמונות ובין
תוכן המאמר, כמו למשל, התמונות המלוות
כתבה זו — אילו היו מופיעות סתם בנפרד,
היו צורמות ומגוחכות; ואילו כאן
הן עוזרות להבנת הדברים ומשמשות כאילוסטרציה
והמחשה.

למה לא ליהנות ץ
* >6ר אכידר כותב ש״יש הרואים בתצ־
*ס) לומים אלה רעה שבהכרח הדרושה
ל ע תון ...על־מנת להתקיים״ .אבל למה לא
לראות זאת כטובה שבהכרח? ברור כי
עתון חייב לפרסם תמונות עירום או נושאים
אירוטיים כדי למשוך קהל — והדבר תמיד
נוצל להפצת רעיונות חשובים — החל
מהגליון הסנסציוני של ״ימה אתה יודע
על המין״ — שהכילה ככתבה ראשית דוזקא
את בעיית ערביי אבו־גוש — שהרי ברור
וידוע שחוברת כגון זו, שהכילה את תצ־לומי־העירום
של זיודה שפיר — נמכרה
יותר מכל חוברת שחשפה שערוריה ציבורית
ממדרגה ראשונה.
אבל אין זאת אומרת שהחלק האירוטי
הוא פסול, או רק תירוץ. למה לא ליהנות
ממנו, כמו סתם אקזיסטנציאליסטים טובים?
מר אבידור מסכם ש״תמונת־עירום יכולה
להיות פורנוגרפית וטבעית, להתכוון
לגירוי בלתי־בריא ולהנאה אסטטית,
לעורר רגשי, חטא ורגשי קדושה״.
כך מתבטא אדם המוחה ש״הפוריטניות חזרה
לישראל״? והמדבר גם על ״לגרות ולהשחית
את המידות״ ועל הפחתת ״המתח המיני
המופרז״ ולעומתם, על ״טוהר הגישה״ —
האין ז ה ״פוריטניזם
תמונות עירום נועדו במקרה זה לא
להנאה אסטטית ולא לעורר רגשי קדו שה
— לשם כך יש ספרי־אמנות ואיקו־נינים.
להיפך, למה לא ליהנות מתמונה
פורנוגרפית או מגרה? זהו רגש טבעי, אחרי
הכל, ובפירוש לא ״רגש־חטא״.
אלא — בעתון־חדשות צריך להייות לתמו־נות־העירום
קשר לאינפורמציה השוטפת.
הוא צריך לעניין את כל הקוראים, וכל
זה בתנאי שלא יחרוג מן המוסר המקובל
(לא מעוות, מסולף, לא סאדיסטי, וכדומה)
וממסגרת הטעם הטוב.
ובסיכום — האינפורמציה יכולה
בהחלט לכלול מינפורמציה — בתנאי ו שלא תהיה בה שום דפורמציה.

ספ 1רט כדורגל שבע השני הרעות
״ד,ך! הך! הכח!״ שאגת עידוד זו, שהר״
עידה בחודשים האחרונים את יציעי ליגה
א׳ בכדורגל, תהפוך בשנה הבאה לחלק מהנוף
הקולני של יציעי הליגה הלאומית.
טרגדיה של שבע שנים הגיעה אל סיומה.
אחרי שבע שנים בהם עמדה קבוצת הכדורגל
של הכח תל־אביב על סף הליגה הלאומית,
אולם אליה לא הגיעה, הושגה השבת
המטרה שנראתה בעיני רבים כבלתי אפשרית
בשל קללה הרובצת על הקבוצה. הכח תל־אביב
זכתה באליפות ליגה א /תעלה בעונה
הבאר, לליגה הלאומית.
שאגות שמחה, כרזות ענק, רעש תיפוף
על הפחים, בכי ודמעות, חיבוקים ונשיקות,
ציינו את המאורע. כאשר חזרו השבת שחקני
הכח מהאיצטדיון בקריית־חיים, שם רכשו
ברגליהם את הנצחון שהיקנה להם את האליפות,
הם לוו בשיירת ענק של אופנועים
ומכוניות, בראשה נישאה כרזה :״הכח
לליגה הלאומית — אחרי אלפיים שנה!״
שימי פגי דוליגה. למעשה חזרה ה־כח
לליגה הלאומית רק אחרי תקופה של
30 שנה. אלא שלפני 30 שנה היתד, זו הליגה
הלאומית של אוסטריה, שם התפרסמה
קבוצת הפאר היהודית הכח וינה — הורתה
הרוחנית של הכח תל־אביב.
מכל קבוצות׳ הכח שהוקמו בארץ על־ידי
נושאי המסורת של הכח וינה, נותרה
רק הכח תל־אביב. במשך שנים התנועעה
הקבוצה אי־שם בתחתית ליגה ב /מבלי
שאיש ישים אליה לב. אולם לפני שבע שניים
עלתה לפתע הקבוצה לכותרות במהירות
מפליאה. שחקניה, צעירים ונוקשים, ששיחקו
יחד במשך שנים, קצרו בשנה אחת
פרי אימון ממושך, טיפסו לליגה אי, זכו
להגיע גם שם למקום בצמרת. אולם בתקופה
בה היתד, הכח הקבוצה היחידה בארץ שלא
היתד, קשורה למרכז אגידתי, היא קופח־.
מדי שנה בשנה על ידי המרכזים והעסקנ-ם,
שהפעילו נגדה אמצעים של טרור גלוי.
כאשר ניסתה הקבוצה להתגבר על מכשול
זה, התאחדה עם מכבי רמת־גן והשתייכה
למרכז מכבי, בגד בה מזלה. היא הובילה
עד לסיום העונה בראש הטבלה, ובמשחקים
המכריעים היה מזלה בוגד בה.
אולם דוזקא השנה, בה לא הפגינה הקבוצה
כדורגל מעולה כבשנים הקודמות, הצליחה
לזכות באליפות.
צירופה של הכח לליגה הלאומית משנה
כליל את פני הליגה. בעונה הבאה תהיינה
מחצית הקבוצות בליגה תל־אביביות, כששלוש
מהן הן קבוצות פרברים מובהקות:
שמשון של כרם־התימנים, בני־יהודה של
שכונת־התקוזה, והכח של שכונת שפירא.

צחוק הגורל
דראמה גורלית התחוללה השבת על מגר־

גביע רמי לוף
חולצות לילדים
חפולס חזח 1*84

חברי מספרי על
ץ נה׳לה מרון חזרה אל הבמה. אחרי הפסקה
ן | של כמעט שנה, בה ילדה חנה בת, שבה השחקנית
הפופולרית ביותר בתיאטרון הישראלי אל קרשי הקאמרי•
וכאילו כוי לפצות את קהל מעריציה על תקופת
העדרותה, גילתה היא שוב את כשרון המשחק הססגוני
שלה, בהופיעה בערב אחד בשני תפקידים שונים זה
מזה, בשני מערכונים המועלים במסגרת הצגה אחת,
תחת הכותרת במזל נשים.
למרות ששני המערכונים, שליח הגורל לג׳ורג׳ בר־נארד
שאו והשעות הקטנות לשון או׳קייסי, הם מערכונים
קומיים של מחזאים איריים — אין כל דמיון ביניהם.
הופעתה של חנה׳לה בתפקיד ראשי בשניהם, המחייבת
אותה לגלם בערב אחד שתי דמויות שונות זו מזו,
היא מאמץ פיזי ונפשי כביר. אף־על־פי־כן עמדה בו
חנה מרון בהצלחה, כבשה את הקהל מחדש בקסמה האישי
ובחינניות משחקה.
לצידה של חנה מרון בתפקידים ראשיים מופיעים,
זלמן לביוש ואילי גורליצקי. בין חזרה כללית אחת
לשניה, ערב הצגת הבכורה, העלו שני הפרטנרים הרגשות
וחוויות של רגע־לפני־עלות־המסך.

יוררן ת חום כעיגיים
* למן לכיוש: הופעה יחד עם חנה׳לה מגרה אותי
( תמיד לשחק. עד כה שיחקתי עמה פינג־פונג דרמתי
בבעלת הארמון, בנורה ובמרי סטיוארט.
אולם אף פעם עוד לא שיחקתי אתה בקומדיה. זוהי
למעשה הפעם הראשונה. ההרגשה אינה רק זו של משחק
צוות עם שחקנית גדולה. עבורי זה תענוג ממש להרגיש
איך שאני נדלק על ידה, ואני מקווה שזה רגש הדדי.
פשוט אי־אפשר לשקוע לידה בקו אחד של משחק, שעלול
להפוך משעמם, חס וחלילה. היא זורקת אותך מתגובה
לתגובה, ותגובה אחת אינה דומה לשניה. יש משהו
מיוחד בשחקנית שבה. התגובות שלה, הרפליקות שהיא
זורקת ואיך שהיא זורקת אותן, הן מדהימות כל כך,
עד שהן מביאות אותך לעשיית דברים שלא היית עושה.
שלא ידעת כלל שהם
אתה מוצא בך לפתע דברים,
קיימים בך.
אילי מרליצקי: אני עוד לא שיחקתי ממש לצידה
של חנה׳לה. אני מוכרח להתוודות, שמאז שאני קשור
לתיאטרון השתגעתי לשחק לצידה. זה התחיל כשהייתי
צופה בתיאטרון, תלמיד גימנסיה, ואחר־כך בתוך התיאטרון.
לראות אותה בהצגה, ואחר־כך להשתתף בהצגה
שהיא מופיעה בה, זה היה שיא. כי חנה׳לה זו
חנה׳לה.
הופעתי, אמנם, בהצגה בה שיחקה היא, בלילה ה־ 2ו.
אבל שם לא היה בינינו, כשחקנים, מגע אישי ורצוף
כמו כאן, במערכון של שון או׳קייסי.
אני מוכרח להודות, שכאשר היא מופיעה על הבמה
נוצר בי מתח עצום. היא יורקת חום כזה בעיניים,
שאוחז בי רעד.
עד כמה ששחקן עשוי להיות טוב, תמיד קיים אצלו
חשש לגבי הפרטנרית שלו. חנה׳לה היא פרטנרית פאנ־טסטית.
כשאתה רואה אותה משחקת, אתה מוכרח להודות
שהיא, באיזה מקום, עומדת מעליך. אבל ברגע
שהיא משחקת אתך, היא מרימה אותך, עד שאתה כאילו
במישטח אחד עמה.
ל ביו ש ז כשהופעתי במטאטא, הייתי רגיל לשיר פזשי
הכדורגל של הליגה הלאומית. אחרי ש־תריסר
קבוצות עמלו במשך שנה שלימה
לזכיה באליפות או להנצלות מנשירה, אחרי
שנחלי דם וזיעה נשפכו על המגרשים, לעג
הגורל לשחקנים. הוא קבע כי שתי בעיטות
11 בשני משחקים שונים, הם שיחרצו למעשה
את גורל הליגה.
הבעיטה הראשונה נבעטה במשחק בין
שתי הטוענות לכתר האליפות, הפועל פתח־תקוזה
ומכבי יפו. אחרי שכדורגלני הפועל
הובילו בתוצאה ,0:1פסק השופט בעיטת
11 לזכות היפואים. אילו הוחדר הכדור לרשת,
היו הפתח־תקוואים מאבדים נקודה יקרה,
שהיקנתה להם למעשה כבר השבוע את
האליפות. אלא שבוחוס ג׳וגוסיאן החמיץ
את הבעיטה הגורלית.
הבעיטה השניה נורתה במשחק בין הפועל
ירושלים לבין מכבי פתח־תקוזה, שלחה את
מכבי נתניה ישר לליגה א׳ .שוב היה המצב
דומה למשחק הראשון. הירושלמים הובילו
.0:1בעיטת , 11 שנוצלה על־ידי ה־פתח־תקודאים
לפני הסיום, היקנתה להם את
נקודת היתרון, שקבעה שמכבי נתניה, ולא
הם, תרד לליגה הנמוכה.
נצחון ליד השולחן. אלא שלא רק
הגורל בלבד לעג לשחקנים. עשו זאת גם
עסקני הכדורגל. היה זה כאשר נקראו להחליט
מה יהיה גורל המשחק בין בני־יהודה
( פתח־תקוזה, שהופסק לפני שבועיים
1:2לפתח־תקוה, אחרי שקהל פרוע
יש ומנע את המשכו.

ח *•12

מונים. היו שם פסנתרניות, שכאשר היו מתחילות לנגן,
היית אתה מרגיש כאילו אתה סוחב לא רק את הפסנתרנית,
אלא את הפסנתר כולו. אבל היו פסנתרניות
שהיו מרימות אותך. וזה בדיוק מה שקורה במשחק עם
חנה׳לה, הפסנתר נוסע וכולם נוסעים.
אי לי: בהתחלה, לפני שאתה עולה על הבמה, אתה
חושש מה עלול לקרות. אבל ברגע שהיא זורקת את
המשפט הראשון, אין לך ברירה, היא זורקת אותך
למיים — או שאתה טובע, או שאתה מצליח לשחות. אין
אצלה דפוסים קבועים של משחק. כל פעם נדלק אצלה
משהו אחר. ההגבות שלה אינן קבועות, הן תיאטרליות
טבעיות, כך שאתה צריך להשאר במתח כל הזמן. זה
קשור לא רק לחנה׳לה, אלא גם לזלמן לביוש. יש בשניהם
משהו בעיניים שמדביק אותך. אפשר להסתכל על שחקן
שטוען משהו על הבמה, ושום דבר לא נדלק אצלך. אבל
אצלם, מספיק שאחד מהם יסתכל בך — ואתה נדלק.
תוך כדי הצגה יש לי לפעמים רגעי חולשה. אני אומר
לעצמי: נפסיק לרגע במשחק ונסתכל עליה, מה היא
עושה. היא הרי משגעת. אבל ברגע שני אני תופס את
עצמי: לא, אתה מוכרח להמשיך.

אבסורדים ברצינות
ס ביו ש: אם אני הולך לראות סרט, הרי לא התוכן
/הוא שמושך אותי. אני רוצה לראות חתיכת חיים,

מרון ולביוש כ״שליח הגורל״

כיודן שלא מתקבל על הדעת שקהל אוהדיה
יפסיק את המשחק דווקא בשעה שה-א
מובילה ביתרון, וכיוון שנמצאו עדויות ברורות
שהפורצים היו בעיקר אנשי בני־יהודה,
נקראה ועדת המשמעת, המורכבת מעורכי-
דין נייטראליים, להכריע בעניין. הועדה פסקה
שלא ניתן לקבוע מי אחראי להפסקת
המשחק.
למרות קביעה זו, החליטה ועדת הליגה
של ההתאחדות לכדורגל, ברוב קולות, להעניק
נצחון בשיעור 0:3להפועל פתח-
תקודד.,
אם כי יתכן והחלטה זו מוצדקת לאור
מה שאירע במגרש, הרי התעלמותה של
ועדת הליגה מהחלטת ועדת המשמעת היא
זלזול מחפיר ושימוש לרעה בסמכות. יש
בר, כדי ליצור את ההרגשה שהפועל פתח־תקווה
זכה באליפות ליד השולחן הירוק
ולא על המגרש הירוק.

אלופת הקיץ מלמטה

על המשחר, שנעיד חשכת כין
הפועל חיפה ומכבי תל־אכיג, שהסתיים
כתוצאת התיקו ,1:1כד
תב שייע גלזר:
השבת קיבלנו חופש פסח. יכולנו לקחת
את האשד, והילד ולנסוע איתם למכון וינגייט
כדי לנוח ולראות את יום־ד,ספורט של אגד.
אחרי שניצלנו מסכנת הייידה, החליט המאמן
להוציא את רוב שחקני ההרכב הראשון
ולהופיע נגד הפועל חיפה בהרכב

חנ ה׳ ד ה

סיטואציה ואנשים חיים. מבחינה זו, מעניין לראות שחקן
המשחק במערכון אחד תפקיד אחד ובמערכון שני תפקיד אתר.
זהו מעמד הנותן השלכה על כל אמנות המשחק. כי לא
די שאנחנו, השחקנים, נדמה לעצמנו שאגו חיים בסביבה
אחרת. אנחנו גם צריכים להיות אחרים.
אי לי: אני משתתף רק במערכון אחד, לא כמו זלמן
וחנה׳לה, המופיעים בשניהם. כשאני מסיים את התפקיד,
אינני יכול לתאר לעצמי איך אחד משניהם יכול
להתחיל הכל מחדש. זה לא כמו שחקן משחק פה מערכה
ופה מערכה. זה מאמץ עצום מבחינת האנרגיה הרוחנית
שיש להשקיע בשני מישטחים שונים. אני הייתי משתגע!
לביוש: זה סוחט. בדרך־כלל משחק הבמה הוא מאותם
סוגי אמנות הדורשים מסגרת קבועה. אתה, בתור שחקן,
מתאים עצמך למסגרת ובתוכה אתה יוצר את התפקיד.
והנה פתאום כאן, אחרי רבע שעה, עליך להרוס כל
מה שבנית, לעשות סטיטש שלם בפנים ולהתחיל סגנון
אחר. אילו היו אלה לפחות שני מערכונים של צ׳כוב
או של שאו, אז יש לך מסגרת סגנונית׳ לפחות של סוג
מחזאות. אבל כאן יש מערכון של או׳קייסי שהוא פארסה,
והמערכון של שאו שהוא קומדיה עם רקע רציני, ולא
קיימת מסגרת אחת שלתוכה יכול השחקן להתאים את
עצמו.
אי לי: הבעייה היא, שאפשר לשחק פארסה לפי המסורת
המקובלת — לתת יחס של שחקן לגבי החומר.
אבל מהקולגים שלי למדתי דברים אחרים. אתמול בחזרה,
למשל, אני רואה לפני שחקן מבוגר, העושה את הדברים
ר,אבסורדיים ביותר ברצינות מופלאה, שמוכרחה היתד,
להוציא אותי ממצב הרוח. אני סבור שמשחקם של השניים׳
חנה׳לה וזלמן, הוא מורד,־דרך מצויץ איך צריך
לשחק קומדיות מסוג זה.

של צעירים, כדי לנסות כשרונות וכוכבים
לקראת ההופעה בשנה
הבאה.
הפועל חיפה היא
אומנם קבוצה עם
שם של קבוצה חזקה,
אבל זה רק בחורף.
בחורף הם
היו אלופי הליגה.
ואילו בקיץ הם אלופי
הליגה מלמטה.
זאת קבוצה נורא
משונה שיותר משהיא מתעסקת בכדורגל,
היא מתעסקת במסחר. היא כמו חנות מכולת
לשחקנים. כל הזמן קונים ומוכרים.
קונים עולים חדשים עוד לפני שהם יוידים
מד,אוניה ׳ומוכרים שחקנים ותיקים לקבוצות
מליגה א׳ כדי להציל אותן מירידה.
אבל על המגרש לא ראו את הקניות
שלהם בכלל. הם בשביתה. סאבו לא קיבל
שיכון וטנדלר לא קיבל מניה. אז במקומם
הביאו שני עולים חדשים אחרים. השחקן
היחידי שנשאר להם זה שלמה לוי.
תודה לאלוהים. שלמה לוי חשב לו
שאנחנו פריירים, מפני שבסיבוב הראשון
הכניס לנו בעצמו 4חתיכות. אבל אז שיחק
עמוסה סטופר, ושלמה לוי שכח שעמוסה
עכשיו במילואים. מתניה סגר אותו ככה
והכניס אותו כל הזמן לאופסייד עד שהוא
השתולל מרוב כעס וכל הקהל צחק.
עכשיו, כשנקבע כבר שמכבי נתניה יורדת
לליגה א׳ ,אני מודה לאלוהים שלפני

כמד, שנים היה לנו שכל לתת־ להם נקודות
ולהשאיר אותם בליגה הלאומית. אם לא
היינו משאירים אותם בליגה, היינו אנחנו
נופלים השנה.

מפעלי ם
הנצחה לספורטאי גדם
ירמיהו (״רמי׳) לוף היד, דוגמה לספורטאי
בדם. הצעיר החסון, בנו של שחקן אהל
יהושע לוף, לא השאיר גם ענף אחד מענפי
הספורט השונים שלא עסק בו. לפני שנה
נפגע לוף בשעת־ אימון כדורסל עם קבוצת
הפועל תל־אביב. כעבור חדשיים נפטר כתוצאה
מהחבלה שנגרמה לו.
הוריו וחבריו של רמי באגודות ספורט
שונות החליטו להנציח את זכרו במפעל
ספורט מיוחד וקבוע. המפעל הראשון במסגרת
זו יערך השבוע, ביום רביעי, ב־אייצטדיון
המכביד, בתל־אביב. במסגרתו יערך
משחק כדור־יד בין קבוצות מכבי תל־אביב
ומכבי צפון, בהן שיחק לוף בספורט זה.
לאחריו תיערך תחרות כדורגל בין קבוצות
הפועל תל־אביב ושמשון, אשר בשורותיה,ן
הופיע.
גביעים מיוחדים במינם, מעשה ידי הפסלת
לאה פוגל, ימסרו במעמד זה לקבוצות המנצחות.
אולם מלבד המפעל, יונצח שמו
של רמי בצורה נוספת: קבוצת כדורגל של
ילדים בד,פועל תל־אביב תקרא על שמו, תקבל
באותו מעמד חולצות, הנושאות את
השם: הפועל רמי.

בם דינה
ע ת תו ת
כותרת הו מ בו ע
בהארץ, מעל למאמר על תנועת התיירות:
״הפשיטה במקייב לא הזיקה לתיירות״.

ד ר כי *ידם
כו סו שרא לי הו
״במהלך משפט אייכמן הוטל אור על
עשרות דמויות אציליות, בנות כל העמים,
שחרפו את נפשן כדי להציל יהודים, מעבר
לצו התפקיד ומעל לקריאת החובה,״ כתב
׳העולם הזה ( )1236.במאמר, בו הציע להעניק
״עיטור הצלה״ לכל אותם אנשים שסיכנו
חייהם להצלת יהודים בשנות השואה.
שבוע לאחר מכן התפרסם במדור ״מכתבים
למערכת״ מכתבו של עורך־הדין התל־אביבי,
אבא בן־אפריים, שכתב כי הוא
תומך ברעיון וכי אף הוא ניצול על־ידי
סולני, יחד עם ידידו דויד בובילסקי, מהנדס
חימאי בבית־החרושת גומעדין. אולם בניגוד
לאזרחים אחרים, שתמכו ברעיון באופן
פאסיבי בלבד, החליטו משפחות בן־
אפרים ובובילסקי שלא להסתפק במס שפתיים,
אלא להביע את תודתם הלכה למעשה.
הכרותכגטו. כיום נחשבות משפחותיהם
של אבא בן־אפריים ודויד בובילסקי
למשפחות מבוססות. שניהם גרים עם בניהם
ובנותיהם בצפון תל־אביב, עוסקים במקצועות
אקדמאיים. אולם לגורל שאיחד
אותם לפני שבע־עשרה שנה, היה רקע אחר
לגמרי. הם גרו, יחד עם עוד שמונים אלף
יהודים, בגטו וילנה. אבא בן־אפריים, התפרנס,
כעורך־דין, עסק בעיקר במשפטים
פליליים קלים, שלא היו חסרים בהווי הגטו,
יואילו דויד בובילסקי, מהנדס חימאי
לפי מקצועו, עבד בעבודת־כפייה באחד מבתי
החרושת.
תוך חודשים ספורים הלכה אוכלוסיית
הגטו והצטמקה. רבבות נשלחו למחנות השמדה,
מאות הוצאו להורג. מעשרים ואחד
הדיירים שהתאכסנו עם בן־אפרים בחדר
אחד, נותרו ארבעה בלבד. ומשמונים אלף
דיירי הגטו — נותרו שניים־עשר אלף.
רק מעטים ידעו מה עלה בגורלם של
אותם אלפים שנעלמו בלילות מבלי להשאיר
עקבות, סיפורי הבלהות עברו מפה לאוזן.
כמה ימים בלבד לפני חיסול הגטו, כאשר
משמרות הגסטפו כבר הטילו עליו מצור
סביב, הצליחו בן־אפריים ובובילסקי לחמוק
עם נשותיהם מעל גגות הגטו ודרך חלונות
הבתים, אל תוך השטח הארי.
הכלב לא נכח. השעה היתר, שבע
בבוקר יום ראשון, כשבן־אפריים התדפק עם
אשתו על דלתו של יוזף אוודיאוס, פולני
נוצרי שעבד במשרדו לפני בוא הגרמנים
כעורך־דין מתמחה. אוודיאוס מיהר להכניסם
פנימה, החביאם במרתף ביתו .״לא הייתם
צריכים להמס ביום,״ לחש לבן־אפריים,
״לוא היו השכנים רואים אתכם — היו
מודיעים לגסטפו וכעבור זמן קצר הייתי
תלוי בקצה החבל. למזלכם לא נבח הכלב
שבחצר כשנכנסתם. זה כנראה סימן משמיים
שעלי להחביאכם.״
באותו זמן מיהר אף דויד בובילסקי לאחד
מידידיו הפולנים, באמצעותו הוגנב חרש ל
ביתו
של יאן פטקון, פולני נוצרי שהתגורר
בחצר המנזר בו כיהן אחיו ככומר. כדי
שלא יתגלה הדבר, שלח יאן את ילדיו להורי
אשתו, על מנת שלא יפטפטו בפני חבריהם
על היהודים המסתתרים בבית.
עשרה חודשים הסתתרו בובילסקי ובן־
אפריים בבית מציליהם. באחת הפעמים, כאשר
כמעט ונתגלתה זהותו היהודית של
בובילסקי, נאלץ פמקון להציגו כחשמלאי
ולהשקותו שלוש כוסיות של יין־שרף עשוי
מתפוחי־אדמה, כדי להוכיח לסוכן הגסטפו
שהעומד לפניו הינו פולני.
מחווה ׳אנושי. מיד עם תום המלחמה
עלו הניצולים על אניות המעפילים, הגיעו
לארץ־ישראל. אולם קשר המכתבים בינם
ובין מציליהם נמשך. בן־אפריים המשיך לשלוח
חבילות לידידו אוזדיאוס, עד שיום
אחד נעלם הלה מביתו, מבלי להשאיר כתובת.
ואילו בובילסקי, אשר המכתבים בינו
לבין יאן פטקון יצרו לבסוף קשר כמעט
משפחתי בין השניים, יפנה לבן־אפריים הציע
לו לממן במשותף את הבאתו של מצילם
ארצה, כדי לארחו בביתם.
כאשר סעדו השבוע שתי המשפחות סעודת
פסח חגיגית בחברתו של אורחם, כגמול־מעט
לחסיד אומות העולם לו חבו את
חייהם, היתד, זו, ללא ספק, חוויה אנושית
מרטיטה למציל ולניצולים כאחד.

השופט נשפט
רוכב־הקטנוע האיט את מהירותו ועצר
את הרכב בשפת הכביש. הוא אף לא טרח
להסתכל אם החניה במקום מותרת. כאשר
חזר, דקות מספר לאחר מכן, כבר מצא
שוטר עומד ליד רכבו, ורושם לו דו״ח על
חניה במקום אסור.
הוויכוח בין איש־החוק והאופנוען התחמם
והלך, עד שברגע של ריתחה הפליט האזרח
כלפי השוטר :״אתה נבזה!״
השוטר לא היסס. מיד בגמרו לרשום את
הדו״ח על עבירת־התנועה, רשם לקטנוען
תלונה על העלבת שוטר.
כשהובא הנאשם בפני שופט־השלום, לא
כפר בהאשמה. טען הוא להגנתו :״אני בן
47 שנה, וזה לי המקרה הראשון מסוג זה.
אחרי שקיבלתי את ההזמנה לבית־המשפס,
לא יכולתי לישון מרוב התרגשות. זאת
היתד, פליטת־פה אשר מיד הצטערתי עליה.״
שופט־השלום הרשיע את העבריין, קנם
אותו בעשרים לירות. אלא שלאחר גזר־הדין
ציווה השופט, לבקשת התובע המשטרתי
מקסימיליאן שטיינברג, לאסור את פירסום
שמו של הנאשם. הסיבה: העבריין לא היה
אלא שופט־כדורגל ידוע, המייצג את המדינה
גם במישחקים בינלאומיים .״הדבר
עלול לגרום בעקיפין לכך שהקהל והשחקנים
יזלזלו בנאשם ובשיפוטו.״

החי

ואתא שונרא: בפרדם־כץ, פגעה מונית
בחתולה, החתולה הפצועה נחתה על
ראשו של נער, הנער נפצע והועבר לבית
חולים כל עצמותי תאמרנה:
בתל־אביב, נפל תייר, שבא לבלות את חג
הפסח בארץ־הקודש, לתוך בור, חולץ ממנו
על־ידי הכבאים כשעצמותיו שבורות
וישמע את זעקתם: בישראל, ירד
גשם שוטף בדיוק כאשר החליפו המתפללים
בבתי־הכנסת את תפילת־הגשס במוריד הטל.

״הכורה שכזאת״ כעת ההפרטה *
צברים אינם נברתנייס
קולנוע סרטים
לב, נשמת וכשרון
הכורה שכזאת (בן־יהודה, תל־אביב;
הביריה, ירושלים; מאי, חיפה) הוא סרט
המנפץ אל הכותל את כל הטענות וההסברים
שבתנאי הארץ לא ניתן להפיק סרט
ראוי לשמו. זאב חבצלת עשה זאת. הוא
עצמו לא הספיק לחגוג את נצחונו. הקיבוצניק
מבית־אלפא, תלמידם של במאי האסכולה
הניאוריאליסטית האיטלקית, נהרג
בתאונת טרקטור במשקו לפני שלושה שבועות•
סרטו הוא המצבה המכובדת ביותר
שיכול אדם להקים לעצמו, מצבה צנועה
המדברת בעד עצמה: פה חי אדם עם נשמה
וכשרון.
שבועות מספר בלבד אחרי שאיבאן לנג׳־
יאל הוציא לאור את סרטו סיניה, והוכיח
כי ניתן להפיק בארץ סרט עלילה לפי
האיכויות המקובלות בעולם הקולנוע, בא
סרטו של חבצלת והקפיץ את הקולנוע הישראלי
שלב נוסף קדימה. חבורה שכזאת
מתעלה לדרגת יצירה שחותמו האישי של
יוצרה טבוע עליה, יצירה המדברת לא רק
אל עינו של הצופה אלא גם אל ליבו.
אולם חשובה יותר מכל האיכויות הקול-
נועיות שהושגו בחבורה שכזאת היא עובדה
אחת: זהו סרט ישראלי מקורי מתחילתו ועד
סופו, סרט שצמח מהוזי הארץ הזאת ושאי-
אפשר להשוותו לשום סרט זר משום שגם
סגנונו הקולנועי הוא ישראלי אופייני.
הגיבורים הבטלנים. זהו לכאורה
סרט על הפלמ״ח. תסריטו, שנכתב בידי
ישראל (״פוצ׳ו״) ויסלר, שאול ביבר ויוסף
(״בומבה״) צור, מבוסס על ספרו של
פוצ׳ו באותו שם. אולם אין זה סרט שבא
להנציח את הפלמ״ח ואת מעללי הגבורה
שלו. למעשה זה סרט על בני־אדם, הנקלעים
במקרה או שלא במקרה למסגרת ארגונית
אחת, זו של הפלמ״ח.
גיבוריו אינם הצברים הסמליים, גברים
נוקשים העשויים ללא חת, שידם האחת
עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח. הם
בסך הכל נערים החדורים בחדות חיים עמוקה׳
שהמתח החיצוני בו הם חיים יוצר
בהם סגנון־חיים מסויים, שאינו מעיד כלל
על אופיים האמיתי.
ארבעת גיבורי הסרט, ארבעת היוסל׳ך
(יוסף בנאי, יוסף צור, אבנר חזקיהו ועודד
תאומי) ,אם יופרדו לרגע מהרקע המיוחד
שלהם יראו כחבורת לצים חסרי תועלת. הם
בטלנים המתחמקים מעבודה, סוחבים תרנגולות
לקומזיץ ומתפלחים מהאימונים. נראה
יהיה שכל עולמם בנוי סביב למעשה קונדס,
לציניות ילדותית ולמתיחות אחרים. תוך
כדי כך הם אינם מצליחים אפילו להשתתף
בפעולות שמבצעת יחידתם: הורדת מעפילים
או פיצוץ משטרה בריטית.

מציל פטקון (מימין) וניצול כן־אפרים
יהודים אינם שותים יין שרף

אין ספק שהרבה יראו בכך מעין חילול
שם הקודש של הפלמ״ח. האם אלה הם
נציגי הפלמ״חי ישאלו. אולם הסרט אינו
מתיימר לרגע להציגם בתור שכאלה. הארבעה
הם נציגים של רוח הנוער של התקופה׳
שהישגיו ומבצעיו יסופרו במקום אחר.

כאן הם מוצגים אחרי שנשרה מהם קליפת
ההירואיזם.
זאב חבצלת הצליח, וזו היתד, משימתו
העיקרית, לקשור את סידרת המתיחות וההלצות
שמהם מורכב למעשה הסרט לתוך
מסגרת שעל רקעה המיוחד, שוב אין ארבעת
ד,יוסל׳ך נראים כפרחחים אלא כגיבורים
על אף כשלונותיהם. ואם הצליח במשימה
זו הרי זה הודות לכך שהוא, וכל שאר
יוצרי הסרט, החל בכותבי התסריט וכלה
בשחקנים, היו חדורים אהבה עמוקה לאנשים
אותם הציגו, אהבה שהצליחו להעבירה דרך
הבד אל הצופה.
הווי תוסס ואנושי. למעשה אין לסרט
עלילה מוגדרת. זוהי קומדיה ריאליסטית,
לפי׳ נסוחו של חבצלת, קומדיה המתהווה
מתוך מצבים ריאליים. החוט המקשר
את חלקיה השונים הוא סיפור קליטתו
של יוסיניו (יוסף בנאי) ,פלמ״חניק ירוק
להכשרה מגוייסת.
גישה פיוטית הנמנעת ברוב המקרים מ־רגשנות
זולה, חוש הבחנה ופרופורציה,
ובעיקר אהבה לנושא, הם שהצילו את הסרט
ממלאכותיות והפכו אותו לתיאור
הודי תוסס, אנושי מאוד ואוטנטי, המשעשע
את הצופה ומביאו להזדהות מליאה עם הגיבורים.
בצוות
השחקנים, שרובם ככולם לא רק
שיחקו את תפקידיהם, אלא חיו אותם׳ בולטים
יוסף (״בומבה״) צור ויוסף בנאי. שניהם
מתגלים כדמויות קולנועיות טבעיות,
יוצרים מימד שלישי לתמונה שעל הבד.

ת ד רי ך
אלה חסרטיס המוצגים בשבדע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
י• חבורה שבזאת (בן־יהוזה, תל•
אביב; הבירה, ירושלים; מאי, חיפח) —
ראה לעיל.
פיניה (אורגיל, ירושלים) — התנגשות׳
בין שני חיילים ישראליים על היחס
כלפי בדואית פצועה וילדיה, על רקע
מבצע סיני. סרטו של איבאן לנג׳יאל. דינה
דורון.

ס יוהאנה של המלאכים (ארמון-
דויד, תל־אביב) — כומר פולני הופך לרוצח
בנסותו לגרש דיבוק מגופה של נזירה. מסה
פילוסופית קולנועית אודות היחסים בין
אדם, אלוהים ושטן.
0האמריקאית היפה (מקסים, תל-
אביב) — מכונית־פאר כסמל המעמד החברתי,
בקומדיה שנונה ומטורפת של רוברט
דארי.
• אהובי חזור אלי ( הוד, תל-אביב)
— רוק הדסון ודוריס דיי משחקים ב״תפוס
כפי יכולתך״ בקומדיה משעשעת על רקע
ממלכת הפירסומת׳ האמריקאית.
סעודה כטיפאני (ציון, ירושלים)
— אודרי הפבורן מקסימה בתפקיד נערת־הטלפון
התמימה, המתבצרת מאחורי מחיצה
של חלומות ורודים.
על סן? החיים (אוריון, חיפה; —
אינגמר ברגמן חושף בסרט אכזרי כיצד
הופכת הלידה במאה העשרים מפונקציה טבעית
לפונקציה חברתית.
* משמאל לימין: עודד תאום
חזקיהו, בומבה צור ונערת
העו,$

^ ר צ1

מבצע בעור חמ ץ
מי שרוצה לדעת איך לעשות כסף, לא
צריך לנסוע לאמריקה ולשאול את רוקפלר.
זה לא רק ביזבוז של כמה אלפי ל״י, שיהיו
דרושות בודאי בתור התחלה, אלא בעיקר
ביזבוז של ומן, מפני שהמומחה הכי גדול
לעשיית כסף יושב אצלנו ושמו: אילנשיל־פוליו,
והכתובת של הסניף התל־אביבי היא:
רחוב פרישמן ,69 תל־אביב.
אילו היה האילנשיל־פוליו איש פרטי או
חברה בערבון מוגבל, אז יתכן ואי־אפשר
היה להוציא ממנו את הידע. המזל הוא,
שאילנשיל־פוליו היא חברה ציבורית ואין
לה סודות. ברגע שתפסתי את גדעון ריבלין,
המזכיר התל־אביבי, ורציתי לדעת איך,
מיד הניח את כל שאר העניינים בצד, ואמר
בגאווה, שמה ששייך להוצאת כסף מכיסי
הציבור, אז אילנשיל פוליו היא מפעל חלוצי,
שכל יום ממציא שיטה חדשה ואין הוא
כמו האגודות האחרות או הממשלה, שהולכים
בדרכים סלולות, או שמוציאות את התרומות
בכוח בעזרת חוקים, צווים, פסקי-
דין והתראות נוטריוניות.
כל הנחשונים המפלסים דרך חלוצית,
צריכים קודם כל להקים ועדה, שתחשוב כל
היום על רעיונות. הועדה הכי טובה היא
ועדה של שמונה אנשים, כמו שיש אצל ה־אילנשיל.
הועדה יושבת וחושבת כל היום
ואחרי שיש לה מספיק רעיונות, בא המזכיר
ומחלק אותם לשניים: מפעלי הוצאת
כסף טהור ומפעלי הוצאת לא־כל־כך־כסף־
טהור( .נא לא לערבב את זה עם המפעל להוצאת
כסף לא כל כן טהור, שאינו שייך
לאילנשיל־פוליו).
מפעל הוצאת כסף טהור זה דבר פשוט
מאוד. כמו, למשל, מפעל מגילות הכבוד
— לוקחים כסף ונותנים מגילת כבוד. לפעמים
קורה אמנם שיש הסתבכויות, זאת
אומרת שהמפעל לא מוכן לקחת מגילת כבוד
עד שלא מביאים לו איזה קליבר שינאם
לפניו, אבל לא עושים מזה בעיות מפני
שלרשות האגודה עומדים אנשי־ציבור המחכים
להזדמנות כזו בהתלהבות.
מפעל כסף טהור אחר הוא מפעל תוי־מפתן.
כאין כבר לא נכנס כל כך הרבה
כסף במכה אחת. כאן שולחים חוליות,
הפושטות על פני האיזורים ודופקות בדלתות
וכאשר הדלת נפתחת לוקחים כסף ומשאירים
תו על המפתן. זה גם מעודד את
האנשים לתרום, וגם מונע שהמתרימים
יבואו פעמיים למקום אחד מה שלא כל־כך
נעים. חוץ משני המפעלים האלה יש גם
מכירת סיכות ומכירת תוי־דלק. את זה,
האחרון, עושים על־ידי מארבים שמניחים
בתחנות הדלק וכאשר בא נהג לקחת בנזין
— קופצים עליו מהצד ומוכרים לו תו
שמחירו לירה בלירה אחת. בנקודה זו הפסקתי
את גדעון ריבלין, מפני שלא הבנתי

זזזנמרף למגעי חפרוסווו

ברטים חשבונות לשבת עם ארבע
פינות לקיפול. על בל פינה מודפס
מחיר אחר ואפשר לעשות צרופים
שונים, בנדבת לכו של התורם.

על. צלל^^לר^ר

איפה כאן הרווח: אם מוכרים תו שמחירו
לירה בלירה, לא נשאר ממה להרוויח. על
זה צחק ריבלין ואמר שהחכמה טובה, אבל
התו עולה להם בסך הכל כמה מילימים.
במסגרת זו יש גם מבצע אחד שבו מתרימים
בשבת את היהודים האדוקים בבתי־הכנסת.
בעזרת מכתב המלצה של הרב
אונטרמן אל השמשים והגבאים, מתרימים
לאימשיל-פוליו, בזמן העליה לתורה. אמנם
אסור לתת כסף בשבת ואסור לכתוב ולעשות
חשבונות, אבל למה יש ועדה החושבת
כל היום על רעיונות? ועדה זו המציאה מין
פתקה כזאת, שכל המחירים כבר מודפסים
עליה בפינות וכל מה שיהודי אדוק צריך
לעשות, זה רק לקפל פינה אחת או שתיים
וכל החשבון בסדר. כמובן שהמצאה זו
תחזיק מעמד כל עוד לא החליטו ברבנות
שאסור לקפל פינות בשבת, אבל יש להניח
שהחלטה כזו לא תתקבל עד שלא יבחרו רב
ראשי וזה בודאי לא יהיה בעתיד הקרוב.
אחרי שגמרנו את מפעלי הוצאת הכסף
הטהור, עברנו למפעלים שהם לא־כל־כך־
כסף־טהור. אני לא רוצה שתבינו מזה ש־במפעלים
האלה לא מחזיחים כסף. אלא אני
רוצה שתבינו שכאן צריך להשקיע גם עבודה.
הנה, למשל, מצעד הפרוטות. מי שלא
יודע מה זה, יכול לחשוב מי־יודע־מה, ומה
עוד, שבסוף היום מלא כל המשרד כסף.
לא סתם כסף, אלא ערימות של כסף, הרים
של כסף. אי־אפשר פשוט לזוז מרוב כסף,
אבל מה? אחרי שסופרים את הרי הכסף,
לא מוצאים יותר מכמה־אלפי־לירות, מפני
שכל הכסף הזה מורכב בסך־הכל מגרושים
ואגורות. ותארו לעצמכם שבשביל הכמה־אלפים
העלובים האלה צריך לעשות תהלוכה
ולחסום את רחוב דיזנגוף עם תנועות־נוער
וראש העיר ותזמורת ולפעמים, אפילו
סדינים גדולים. הבשביל הכמה העלובים
האלה כדאי לגייס את הלשכה הצעירה
ולצבוע פסים לבנים לאורך המידרכה ולשים
סלים שזורקים לתוכם כסף וקופות־ענק
בככר דיזנגוף? אם בכל זאת עושים את זה,
למרות כל הטורח והעמל המייגע, אז כמובן
שלא עושים את זה בגלל הכסף, שממילא
יש מזה רק קצת, אלא בגלל הצד
החינוכי שהוא החשוב מאוד. הנה, למשל,
מתחילים בעוד כמה שבועות במפעל שרשרת
מסיבות הבית: אשת הנשיא תזמין למסיבה
את נשי ראשי העיריות והמועצות המקומיות
ואלה, מצידן, יזמינו כל אחת לביתה קבוצה
של מארחות, שכל אחת מהן תזמין
ביום ה־ 6למאי בשעה חמש אחר־הצהרים,
בין 10ל־ 20 נשים לכוס תה. כל הפעולה
הזו תיעשה בהתנדבות, כמובן. אשת הנשיא
לא תקח כסף, נשי ראשי העיריות לא
תקחנה כסף וגם המארחות לא תקבלנה תשלום.
חברה אחת תתן את התה ואחרת את
העוגות ובסוף יהיו כעשרת אלפי נשים
שיוציאו מהן תרומות וגם יום עבודה
למצעד הפרוטות שיתקיים כמה ימים יותר
מאוחר, ב־ 12 למאי.
כאדם שאינו שייך לענף, לא תיארתי לי
מעולם שהוצאת כסף מכיסי הציבור כרוכה
בכל כך הרבה בעיות חינוכיות. תמיד הייתי
סבור ששניים אלה מנוגדים אחד לשני, אבל
על אילנשיל־פוליו אפשר לסמוך, והדוגמה
של מפעל הסיכות תוכיח: הנה היתד, בעייה
של יום סרט. בדרך כלל יום סרט אינו
כרוך בבעיות: שולחים את ילדי בתי־הספר
לעשות את זה. אבל כשבא אילנשיל, החליט
שמסיבות חינוכיות יותר כדאי להוציא לרחוב
מאתיים וחמישים נשים מתנדבות ולהשאיר
את הילדים בבית. מה יצא בסוף?
בסוף התברר שגם מבחינה פיננסית זה השתלם,
מפני שלילדים נתנו לכל היותר שילינג,
בו בזמן שלגברת מהודרת שילמו
לירה ולא דרשו ממנה שום דבר תמורת

נוסף לכל מה שאמרתי עד עכשיו, צריך
גם חוש נוסף שכל מי שרוצה לעשות כסף
מוכרח שיהיה לו, וזה חוש האקטואליות.
הנה בא הפסח. מי שאין לו חוש היה בטח
מבזבז את כל החג על אכילת מצות. אבל
באילנשיל־פוליו לא עשו כך. ברגע שגוטמן
רבינוביץ׳ (אחד מחברי ועדת ממציאי הרעיונות)
נזכר שעושים לפני החג ביעור

חמץ, מיד לחש לגדעון ריבלין באוזן וגדעון
מיהר וגייס תנועת נוער למיבצע מיוחד
במינו: איסוף בקבוקים ריקים ועתונים ישנים
בצפון תל־אביב.
למרות שכל תנועת נוער היתה מוכנה
להוציא לפועל מבצע מעניין כזה, פנה המזכיר
לתנועת נוער דתית דוזקא, לא כל
כך בגלל הדתיות שלהם, כמו בתור פצוי,
מפני שקיפחו אותם לפני שנה ולא צרפו

עי ל

ותבעו את הבקבוקים הריקים ואת העתונים
הישנים ולא נרתעו משום דבר, אפילו לא
מזה שבבית אחד שאלו אותם איפה יוסל׳ה
שוחמכר. ככד, הצליחו לאסוף במשך יומיים
טון וחצי עתונים ישנים וחמשת אלפים
וחמש מאות וחמישים בקבוקים, שהכניסו
סך של 820 לירות נקיות, מינוס הוצאות
מינימליות של מאתים וחמישים לירות. זה
אמנם לא רווח גדול וגם קשה ללמוד מזה

למרות שאשה אחת שאלה איפה יוסלה שוחמבר, לא נפסק האיסוף.
אותם לתהלוכת מצעד הפרוטות שהתקיימה
במוצאי־שבת.
מבצע בעור החמץ של חובשי הכיפות
נתן לי הזדמנות יוצאת מהכלל להעמיד
את התיאוריה של הוצאת כסף מכיסי הציבור
לעומת הפרקטיקה, וזה לא הכזיב:
בדייקנות פרוסית ממש חילקו את צפון העיר
לשניים וכל חלק חילקו עוד פעם לשניים
ואחר־כך חתכו את קווי האורך בקוי רוחב,
עד שלא נשאר בית אחד שלא היה מסומן.
אחרי שגמרו לסמן, פלשו עשרות ילדים
דתיים לתוך השטח, התדפקו על הדלתות

איך לעשות הרבה כסף, אבל צריך לקחת
בחשבון שמבצע בעור חמץ שייך לקטי־גוריה
של הפעולות החינוכיות, זאת אומרת
שאיך שהוא, בעתיד הקרוב או הרחוק, העסק
עוד ישתלם.

כה אמר גווסבראהינדי
לעזאזל החיים העיקר היהירות.

לגלות מה קרה. כאשר הגיעו למקום, התברר
שכל המהומה היתר, על־לא־מאומה והמכוניות
הדוהרות מיהרו למצוא את חיים
יבין, איש קול ישראל, שהסתיר את אוצר
התכנית חפשו את המטמון, אשר שודרה
אותו יום בקול־ישראל לחוויה מיוחדת
במינה זכו לפני ימים אחדים באי
מקסים, מועדון־הלילה של ארים סאן.
לאחר חתונתו של המשויר הצעיר מאיר
ויזלטיר, המשיכו חלק מהמשתתפים בטקס
הכלולות את השמחה במועדון־הלילה, עודדו
את המחזאי יוסן! מונדי, העומד להעלות
כמה מערכונים קצרים משלו בבמה חדשה,
שתקרא מצב, לעלות על השולחן ולרקוד
ריקודי בטן עם הרקדנית היווניה, לקול
מחיאות הכפיים של עורך במחנה, יצחק
לכגי ואשתו דליה (אהבת תפוח זהב)
רביקוביץ תקרית משעשעת אירעה
לשני שחקני אהל, שלמה פז ורינה
פז, שעה שנסעו להופיע בהצגת
׳הכתובה בטבריה. הנהלת התיאטרון הזמינה
לכל שחקן חדר נפרד בבית־מלון מקומי.
כאשר הגיעו שלמה וי־ינה, הממלאה כעת
את תפקידה של שפרירה זכאי, התברר
שהנהלת המלון היקצתד, להם חדר זוגי.
שלמה לא התבלבל :״אנחנו אמנם בעל ואשתו,
אבל בדרך רבנו,״ הסביר, כאשר
ביקש חדר נפרד לכל אחד מהם.
אנשים הפרם הגדול
בכל מה שנוגע לשפה העברית, מודה,
כנראה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית,
נחום גולדמן, בעליונותו של יושב־ראש
הנהלת הסוכנות, משה שית. השבוע
פנה לגולדמן הגיזבר החדש של הסוכנות
בטרוניות׳
היהודית, אייהפינקוס,
רבות על משכורתו הנמוכה כאיש החולש
על כספים כה רבים. הנחמה היחידה אותה
הבטיח גולדמן לפינקוס :״כסף אמנם לא
תעשה פה, אבל עברית תוכל ללמוד
חיפה האדומה אינה יכולה להירגע מהעובדה
המעציבה שנציגה הנכבד של העיר,
השר יום;! אלמוגי, הושאר ללא תיק.
לאחר שירדה מעל הפרק הצעת הנפל לעשות
את אלמוגי לשי הייעול, במגמת לראותו
באחד הימים כמזכיר ההסתדרות,
שאלו מספר חברים חיפאיים את החבר
אלמוגי מה תפקידו הממשי. השר, שעדיין
כמעט ולא חיוזה דעה בעניין כלשהו בישיבות
הממשלה הרבות בהן השתתף, הסביר
לידידיו :״ראש הממשלה זקוק לי כל כך,
עד שהוא הושיב אותי בבניין משרד ראשי
הממשלה, ממש בחדר על ידו, שיוכל בכל
רגע לקרוא לי ולהתייעץ אתי!״ אלמוגי
שכח, כמובן, להוסיף שזהו החדר היחידי
הפנוי בבניין, ועד כה ישבו בו כל השיים־
ללא־תיק תושב אחר של עיר הנמל
החשובה, ראש עיריית חיפה, אבא חושי,
אשר הצהיר כל השנים כי יש להתנגד להקמת
בארים ומועדוני־לילה בעיר פועלים
שעל תושביה להשכים קום — הפתיע
השבוע את חסידיו הפועליים כאשר הופיע
לפתיחה חגיגית של מועדון מפתח מקומי.
את המחווה המפתיע של ראש העיר האדומה
ניתן לתרץ, כנראה, בשמו של המועדון:
התחנה ׳האדומה (מולין־רוז הפרם
היקי ביותר ללבו של ממציא הסרפטומיצין
וחתן פיס נובל, זלמן אברהם וקסמן,
הוא זר פרחים פשוט, אותו הביאה אליו
נערה שבדית צעירה .״היא הביאה לי אותו
לאות תודה,״ סיפר השבוע ווקסמן למאר־חיו
בישראל ,״היא הראשונה שניצלה בעזרת
תרופתי ממוזת בביקורת חריפה
על הבור,ימה האמנותית הישראלית,
יצא השבוע הצייר ראובן ראובן, שעה
שטען שציי>־ חייב לעבוד בדיוק כמו פקיד.
עליו לעבוד שעות, מדי יום ביומו, עד
שההשראה המיוחלת תתפוס אותו במכחולו.
אך בימי נעוריו לא היה גם הוא נאמן לגמרי
לתיאוריה הפקידותית שלו, כך, על
כל פנים, מסתבר מזכרונותיו על פיסול דיוקנו
בידי חנח אורלוף. סיפר ראובן:
״ישבנו בחדר הצפוף — כשבפינה אחת׳
משחקים ילדים ובשניה מתבשל בורשט רוסי
אמיתי — ואילו חנה פיסלה את פסלי
תוך שירת •אל יבנה ׳הגלילה, בהפסקות
צחוק לבדיחות שסיפרתי לה בזמן העבודה״.

היפוך היוצרות

נשואים כו *71 כורחם
לתשובה תמוהה זכו אותם אנשים שהת־פלאו
לראותי את ספיח הזקן של כתב
ידיעות אחרונות, יחזקאל אדירם, ושאלו
אותו מדוע אינו מתגלח .״זר, בגלל המכונית!״
נענו. התברר שלאדירם יש הרגלי
גילוח מוזרים: הוא מתגלח שלוש פעמים
בשבוע בסכין גילוח ושלוש פעמים במכונת
גילוח חשמלית, אותה הוא מפעיל בעזרת
סוללה חשמלית במכוניתו, בדרך למערכת.
לפני שבועות אחדים נשרף אחד החלקים
המחברים את המכונה לסוללת המכונית
ויחזקאל לא הצליח עדיין למצוא חלק
חילוף למרות שעדיין אינו תלוי בהחלטות
ההסתדרות על תוספת היוקר ושאיננו
פנטומימאי, הצליח השבוע אריק לביא
להביע בארבע פי־צופי־פתע שצולמו ב״מצל־מת
בן־רגע״ ברחוב, את דעתו בצורה הקולעת
ביותר על הפיחות׳ והמצב הכלכלי.

״דעה זו לא לפירסום,״ הודיע אריק לידידיו,
שמיהרו לתלות את התמונות על קיר קפה
קליפורניה במתיחות רבה נמצאה השבוע
דיילת אל־על, גלי כן־סופר, כאשר
בנסעה במכונית צוזת מלוד ראתה עשרות
מכוניות, דוהרות כולן לכיוון אחד, מבלי
להשגיח בכללי הזהירות בדרכים. נלי היתה
משוכנעת שקרתה תאונה או אסון, הפצירה
בנהג לשנות את כירון הנסיעה, למהר בכיוון
המכוניות. הנהג הסכים אך נוסעי
המכונית סירבו. לאחי שהורדו הנוסעים
האחרים במחוז חפצם, נחפזו נלי והנהג

פ סו קי ה ש בו ע

*י ארצית אפילו

אנשים החוק!״

אריק לביא
דו־פרצופיות כפולה

וגה שר״הבטחון שמעון פרם, בכנס המועצה השל
תנועת הצופים :״אני נגד מיליטאריזם — אני
למען השלום!״
הסופר יהודה בורלא, על הסופרים הצעייים :״הם
חסרי כשרון, וחבל שאי־אפשר לפעול נגדם על סי

• המשורר הערבי ראשד חוסיין, במיברק לוועידת
| אגודת הסופרים :״אף על פי שתעריפי הדואר עלו, יכלו גם טופ:רים
ערביים לשגר מיביקי־ברכה, אילו הוזמנו לפתיחת ועידתכם!״

כיצד הצליח חיים טופול, שחקן החו־שיטרון,
להיכנס לעורו של כדורגלן ולהציג
אותו בצורה משכנעת, התגלה השבוע
במקיה בבית־קפה בחיפה, בשעת פגישה
של טופול וכדורגלן הפועל חיפה, שלמה
לוי. כשראה טופול את לוי, מיד נעמד
מאחוריו, והחל מחקה אותו בהליכתו, בתנועותיו
ובצחוקו המיוחד. כשהרגיש בו
לוי, סיפר :״חצי שנה הוא לא נתן לי
מנוחה. לאן שהלכתי — הלך אחרי, לאיפה
שבאתי — בא אתי, ובסוף הלך ועשה
ממני צחוק על הבמה אגב, את
סיום הצגת אנדורה בחיפה, חגג טופול בצורה
מקורית. כל זמן ההצגות בחיפה
נהגו ארבעה משחקני החושימרון, יוסף
(״בומבה״) צור, אילן דר (בלוויים),
דרמן אוניקוכסקי וטופול לנהל ביניהם
מאבק גסטרונומי, כשעל כל אחד מהם
לסירוגין לכבד את חבריו במעדנים בשעת
ההפסקה. כשהועלתה ההצגה בפעם אחרונה
בחיפה, הדמין טופול בחשאי באחת המסעדות
אמחת־מלכים, שגם היין, הקפה
והסיגריות לא נעדרו ממנה. כאשר ירדו השחקנים
להפסקה, הופתעו לראות בהדר
האיפור של טופול את השולחנות העמוסים.
הם התאוששו עד מהרה, חיסלו את הארוחה
כשהם מספיקים בקושי להגיע לבמה
להמשך ההצגה למרות שאינו משתתף
כלל בהצגה החדשה של ׳התיאטרון
הקאמרי, בטזל נשים, קיבל השבוע שחקן
התיאטרון, אברהם חלפי, זר פרחים ערב
הבכורה. הסיבה המשוערת: טעות של מעריצה
אלמונית הפתעה אחרת נגרמה
בבכורה לאילי גורליצקי, המשתתף באותה
הצגה ואשר ציפה לראות באולם את
אשתו, גילה אלמגור, שעמדה לחזוי
אחר־הצהריים מחופשה בקפריסין. עד לתחילת
ההופעה לא הגיעה גילה ארצה, ורק
לאחר ההצגה, כשמיהר אילי המבוהל לטלפון,
נמסר לו משדה־התעופה שהברד הכבד
בקפריסין עיכב את גילה והיא הגיעה לתל־אביב
רק לאחר גמר ההצגה את
הפתעת ההצגה מהוזים שלושה שחקנים,
הנראים על הבמה בסוף מערכונו של
או׳קייסי, השעות הקטנות, מבלי שיוציאו
הגד, מפיהם. מגלמי שלושת הדמויות: שוטר,
מפא ואחות, הם שלושה עובדי במה:
פועל במה, מנהל במה ומלבישה. כאשר
נשאלה המלבישה על־ידי מכריה, בתום ההצגה,
מי מלביש אותה, השיבה בתמימות:
״מה זאת אומרת מי? חנה מרון:״

• הסופר חיים הזז, בוועידת הסופרים :״ישראל היא בת
14 בסך הכל, אך היא דומה לזקנה בת דורות רבים. אין איש
מתגאה בה, אין איש שמח עמה, כל יום לבנו גס בה יותר.״
י• ״איגרוג לחברים״ של איחוד הקיבוצים והקבוצות:
״פעם ראו בקיבוץ את השוזיון כדבר מובן מאליו — כיום מדברים
עליו!״
• עורד־־הדין יהושע רוטנשטרייך־ :״האדם שחיבר
את חוק לשון הרע הוא מלאך — כי בן־אדם וזדאי שאיננו!״
• דדהשכועון ״אתגר״ :״השמועות על סיבות פעולת
נוקייב גרמו לכך שכולנו שקועים במישחק ניחושים לאומי,
נחשון־ענק, טוטו־נוקייב!״

ילד שאינו משקו-סובל

**•רוע ילדי משקר ז״
1*3מעטים הם ההורים שיעזו להעלות י שאלה מעין זו על שפתיהם בפומבי, למרות
שאין כמעט הורה ששאלה זו אינה מטרידה
אותו. שקריו הראשונים של ילד, המופיעים
בדרך כלל בתקופת לימודיו הראשונה, נתקלים
לרוב בתגובות נזעמות של הוריו ומחנכיו.
תגובות כמו :״הכל אני יכול לסלוח,
רק לא שקר!״; או ,״למה שיקרתי האם
אי־פעם הענשתי אותך על כך או ,״לשקר
לי? לאמא שלך?! אין דבר גרוע
מזה הן תגובות אופייניות למחנכים,
כשהם נתקלים לראשונה בשקריו של הילד.
הורים, מורים, מדריכים וכל אלה הרואים
עצמם, בצדק או שלא בצדק, כשייכים למחנה
המחנכים, יוצאים למלחמה בשקר, בלי
להבחין במשמעותו, בלי להענות לקריאת
העזרה שהוא מבטא ומבלי להתחשב בתפקידו
המרגיע לגבי הילד עצמו. ההתקפה
על הילד המשקר מעמיקה רק את החרדה
שבו, מוסיפה על מטען האשמה הרובץ עליו
ומעוררת שקרים נוספים.
בניגוד למקובל, יש להתיחס לשקר של
הילד תוך הבנת משמעותו, ותחת להתקיפו,
יש לנסות ולהוריד ממטען האשמה, תוך כדי
ראיית המעשה שממנו בורחת האישיות באמצעות
השקר, לא כחטא אלא כשגיאה
הכרחית בתהליכי הסוציאליזציה של האישיות.

להתייחס אל השקר כשם שרופא מתיהם
אל הכאב, כלומר: כאל סימפטום, סימן
לאיבוד שווי משקל מסוים, המצדיק הגשת
עזרה. המחנכים אינם צריכים להתקשות
בכך במיוחד, ביחוד לנוכח העובדה שאצל
אישיות מבוגרת נהפך השקר לטכניקה אוניברסלית
מקובלת, המאפשרת קיום קשרים
בינאישיים תקינים.
אם נהרהר לרגע, מה עלול היה להתרחש
אילו גזר אדם על עצמו לעבור יום אחד
ללא שקר, נבין את האוניברסליות של
טכניקה זו. אחד מסימני הבגרות בתרבות
המערבית, ותנאי בל יעבור בתרבות המזרח
הרחוק, הוא העלמת רגשות מסויימים והודאה
ברגשות אחרים ביחסים בינאישיים.
בני־אדם חייבים לנהוג לפי חוקי התנהגות
מסובכים, הדורשים מהם לחזור על משפטים
מסויימים כחלק מטכס מקובל ומחייב, ללא
כל התחשבות באמת כפי שהיא. לאור נסיון
עשיר זה בשקר על כל צורותיו, נראים
שקרנים מסויימים, המאמינים שהם דוברי
אמת, תמימים להדהים.
אמונה מתמיהה זו היא המאפשרת להורה,
המלמד את ילדו לשקר במאה צורות שונות,
לבוא אליו בטענות כאשר הויא משקר ביוזמת
עצמו, כדי להמלט מרגשות אשמה. מי
אם לא ההורים הם אשר דרשו מן הילד
שלא לעוט על העוגות בנוכחות אורחים
ולאמר ״שאינו רוצה״ ,שעה שהאמת היא
הפוכה לחלוטין?
ומי אם לא הם שאמרו לו להשיב בטלפון
שאבא איננו בבית כאשר הוא נמצא שם?
השקר הוא, איפוא, טכניקה שאין לוזתר
עליה בעולם החברתי, ואילו מבחינה חינוכית
הוא איתות למחנך שעזרתו נחוצה.

הבדור האסור

11111י*
ך* שקר אינו רק תופעה נורמלית, ה)
| מופיעה אצל הילד בשלבי התפתחות
שונים, אלא גם יותר מזאת. במידה שהשקר
אינו מופיע בתקופת החביון — התקופה
בה מתחיל הילד ליצור קשרים בעלי משמעות
עם העולם הרחב מחוץ למשפחתו
ומתחיל להתאים את עצמו לחברה — הרי
לרוב יש לראות בכך התפתחות לקויה. אם
השקר אינו מופיע אף בגיל ההתבגרות,
הרי אין ספק שהאישיות זקוקה לעזרה
פסיכולוגית, מאחר שתהליכי התפתחותה
הופרעו.
מה מגלמת, איפוא, הטכניקה של השקר
אצל הילד?
בתקופה הפאלית (גילים )6—3פועל הילד
לפי עקרון הקנין, שבהפשטה הוא עקרון
ה״יש לי״ .בשלב זה הוא יוצא למלחמות
על אנשים ועל דברים אותם הוא רוצה
להשיג. בתקופת החביון פועל הילד לפי

מהבועה נהתנתחות אישיותו!״ קובע נסינולוג, בסנו ש 1ועז רעווו משכים למחשבה

עקרון חברתי, העקרון של ״אני בסדר!״.
ההתנגשות, שעד כד, היתד, חיצונית, עוברת
לתוכו פנימה ומתרחשת בין עצמו הראשוני
לבין עצמו החברתי.
עד כה לא נזקק הילד לשקר, מאחר שלא
חי במערכת ערכים של רצוי ומותר. כשהיה
נתקל באיסור, הרי לא ראה אותו כשייך
לו: לא היה זה צו פנימי, אלא צו חיצוני
כפוי. הוא לחם על הדברים שחשק בהם
עם כל גוימי האיסור החיצוניים, גילה את
רצונותיו ולא הבחין שהם אסורים.
אחרי שהילד, תוך הזדהות טוטאלית עם
נושא המסורת, מפנים לתוכו עקרונות מוסריים
בסיסיים, יוצרת בו הפנמה זו מערכת
חדשה, המכונה ״האני העליון.״ כל דרישה,
רצון או צורך המתעוררים בו, חייבים לעבור
לא רק דרך המסננת של בדיקת המציאות
(ה״אני״) המאשרת שאסור לו לטפס
על עץ משום שהוא עלול ליפול ולהפגע,
אלא אף דרך מסננת שניה של בדיקה מוסרית
(״האני העליון״) האומרת כי אסור
לקחת את הכדור משום היותו שייך לאחר.
כך קורה שהתהודת ה״אני העליון״ מעבירה
את נקודת התורפה של הקיום מן המאבק
החיצוני למאבק פנימי בין כוחות
מנוגדים — בין הרציה או הצורך לבין
הקביעות המוסריות שנוצרו בו.

השקר המבוגר

ך* רדת הקיום שהתבטאה עד כה אצל
| | הילד, זוכה עתה לבעל־ברית רב כוח
— תחושת האשמה. תחושת האשמה נוצרת
בין אם הרצון ביטא את עצמו במעשה וקופח
משום כך על־ידי גורמים מבחוץ, ובין אם
לא ביטא את עצמו במעשים וקופח על־ידי
ה״אני העליון״ .עצם הרצון האסור לפי
מושגי ה״אני העליון״ ,דיו ליצור באישיות
תחושה קודרת של אשמה.
אולם יש לזכור כי התפתחות ה״אני
העליון״ המבוגר היא תהליך ולא אירוע חד־פעמי,
על כן גם בתקופת החביון וגם בתקופות
מאוחרות יותר יפנה הילד לסרו־גין
ל״אני העליון״ שלו ולנושאי המסורת
מחוץ לו, כדי לבדוק אם רצונותיו עולים
בקנה אחד עם דרישות האסור והמותר.
לעיתים תבוא פניה זו בצורת בקשה
להיתר, על אף ההבחנה הפנימית הקובעת
שהדבר אסור. פניה זו אפשרית, כיוון שרוב
ההורים והמחנכים מנסים לשמור על
זכותם הבלעדית לקבוע את תחומי האסור
והמותר לגבי הילד. בצורה זו הם מחלישים
את ה״אני העליון״ שלו ומאפשרים לו התחמקות
מוסרית מסויימת, כשהם מרשים
דבר העומד בניגוד להבחנה הפנימית שלו.
מצב זד, גורם לילד ליצור טכניקת הגנה
חדשה. די לו עתה להצליח ולשכנע את
הסמכות החיצונית שמותר לו לעשות או
לרצות דבר מסויים, למרות שלא הצליח
לשכנע בכך את הסמכות הפנימית שלו.
בצורה זו הוא מוצא דרך להתחמק מהתחושה
הקודרת של האשמה.
כדי להצליח בטכניקה זו, כלומר לשכנע
את הסמכות החיצונית בעוד הסמכות הפנימית
נשארת בלתי משוכנעת, יש לשנות את
העובדות, כלומר: לשקר. השקר מופיע, אי-
פוא, יחד עם תחושת אשמה כגורם מרגיע,
* המחליש את הסבל הפנימי. השקר דרוש
לילד לשיכנוע הסמכות החיצונית, כדי שזו
תשכנע את הסמכות הפנימית.
מבחינה חינוכית יש לראות בשקר סימן
להתפתחות ה״אני העליון״ ופעמון אזעקה
המודיע על סכנה של סבל נברוטי.
אולם אין לראות בשקר מטרה חינוכית.
כשהמחנכים מצליחים לעזור לאישיות הילד,
הנאבקת עם ד,״אני העליון״ שלה,
יורד הצורך בשקר עד למינימום. הילד
במקרה כזה לא זו בלבד שהוא מפסיק לשקר
ללא צורך, אלא אף לומד לשקר כמבוגר:
תוך ויסות עצמי מוסרי, של הצריך
העלמה והניתן לגלות.

הבו -שעיר?עזאזז

וגמה אופיינית, שיש בה כדי להבהיר
את סימפטומטיות השקר הילדותי:

אפרים, הלומד בכיתה ב׳ ,חזר הביתה
וסיפר כי נבחר לועד הכתה. האמת היא
שלא זו בלבד שלא נבחר, אלא אף לא היד,
מועמד כלל. נשאלת השאלה: מדוע דווקא
אפרים, מתוך 40 התלמידים שבכיתה, היה
צריך לספר להוריו שנבחר לועד הכיתה?!
הדבר יוברר, אם נתבוננן במצב בביתו.

היא מעולם לא הבחינה בכך, שעצם הלחץ
הבלתי פוסק שהיא מפעילה על בעלה הגביר
בו ללא ספק את הצורך להינתק ממנה
ולמצוא מנוחה בקשרים פחות משעבדים.
מה שלא השיגה האשד, מבעלה בעזרת הלחץ,
החלה להשיג תוך פיתוח מחלות כרוניות.
כך הצליחה, איכשהו, לנתק אותו מסביבתו.

האחות התבטאה בהתנהגות פרועה מן הרגיל.
התנהגות זו הביא את האם לפתח
תיאוריה ״תורשתית״ ,דהיינו: שאפרים מתנהג
בדומה לאביו.
תיאוריה זו עזרה לאשר, להעביר את
התרעומת שהיא חשה כלפי בעלה אל אפרים
וממילא לשחרר את בעלה ממטען זה. למן
הרגע בו נעשה אפרים לבעיה המרכזית
במשפחה, השתפרו יחסי ההורים להפליא.
מצד שני ראתה האם את אחותו הצעירה
של אפרים כחלק נוסף של עצמה, והאחות
התפתחה ללא קשיים מיוחדים. עד מהרה
החלו ההורים להציג אותה כדוגמה בפני
אפרים.
הוא גדל חשוף לרוח פרצים ריגשית שהצטרפה
מיחס דו״ערכי של אמו, ניתוק
ונסיגה מצד אביו וצל אחותו, המתחרה המצליחה.
לאור תמונה זו, לא קשה להבין
את תופעת השקר ״הבלתי נחוץ״ של אפרים,
המספר בבית כי בבית־הספר הריהו
בגדר אישיות רצויה.
ברור שהתקפה פורמלית על עצם העובדה
שאפרים שיקר לא תהווה מעשה חינוכי. המסקנה
החינוכית חייבת להיות אחרת. יש
לנסות ולשנות את מצבו בבית ולהתעלם
מהעובדה הטכנית של השקר. יש ליצור
אצלו את התחושה שהוא רצוי וטוב במידה
מספקת אף אם לא נבחר לועד הכיתה.

נחיתות בת הדיפרומאט
ן* וגמה אחרת המאפיינת שקר ילדותי:
1עליזה היא בתו של דיפלומאט זר. היא
לומדת בכיתה ג׳ באחד מבתי־הספר הנוצריים
בארץ. לבנות כיתתה היא מספרת שהיא
ומשפחתה מתגוררים בבית בן 12 חדרים׳
אשר בגינתו מצויה בריכת שחיה. כן
סיפרה לחברותיה שהיא עצמה דוברת ארבע
שפות.
אף אם המציאות שונה מן הסיפורים, הרי
בכל זאת ביתה של עליזה הוא גדול ומרחה•
יש להם שתי מכוניות, והאב הוא
גבר נאה ומצליח שכל בת צריכה היתד, להתגאות
בו. האם היא אשה תרבותית ונאה,
המחנכת את עליזה ברוח חופשית ונבונה.
ובכן, מד, גורם לעליזה לשקר?
ילדים זקוקים למאמץ רב כדי להסתגל
בצורה תקינה לחברת ילדים אחרים בכיתה.
הם נאבקים על מקומם ונמצאים בתחרות
בלתי פוסקת עם בני גילם. הסכנה בתקופה
זו, של השנים הראשונות בבית־הספר, היא
בתחושת הנחיתות, הנובעת מההשוואה שהילד
משווה את עצמו לבני גילו, בתחרות
על רכישת כלים חדשים — כלי המבוגר.
בשלב זד, הילד הוא יצור תחרותי מובהק,
המבחין בהישגים לא תוך בדיקת יכולת
יצירה, אלא תוך השוואה עם תוצרתם של
אחרים.
זהו מצב הרה סכנות ומביא ילדים רבים
לתחושת כשלון וחוסר־אונים, המובילה לנסיגה
של צורות ההתנהגות לשלב התפתחותי
קודם. גם אם הילד מצליח להשיג את
למרות שכיום אין עוד עוררין על כך שהפסיכולוגיה והחינוך הם שני מטרותיו, כלומר להתגבר על אחרים בהשגת
מדעים הצועדים זה בצד זה, כשהאח הכבוד, החינוך, נתמך על־ידי מטרות חדשות, אין תופעה זו משמחת
האח הצעיר -קייס פער גדול בין הישגי הפסיכולוגיה המודרנית לבין אותו, משום שתוך כדי התחרות איבדה השיטות
החינוך המקובלות. ספר חשוב, שנועד לגשר על פני פער זה, מטרה הרבה מערכה המקורי. כך אפשר
הופיע כימים האחרונים כישראל כהוצאת ״יזרעאל״ .הספר ״ילדות למצוא הרבה תלמידים טובים, הצוברים
ומאבקי הנעורים״ ,פרי עטו של הפסיכולוג הישראלי דר, דויד דודי, ידיעות מבלי שיהיו מסוגלים לקבוע יחס
אינו ספר מדעי טהור, אלא נושא אופי אינפורמטיבי פופולרי ומטרתו. כלשהו כלפיהן. מצב זה מוביל לקראת
לימוד לשם יצירת מעמד חברתי, במקום
בדברי המחבר ,״לעורר מחשבה וויכוח לגבי דרכי החינוך המקובלות ״.לימוד לשם ידיעה.
שמו של דר׳ דויד דודי מוכר לקוראי ״העולם הזה״ משורה של הארות
עליזה הועברה מדי שנה, עקב מקצועו
על רקען הפסיכולוגי של תופעות הכרתיות ואישיות שהתפרסמו על המיוחד של אביה הדיפלומאט, לא רק מבית־דפי
העתון. ספרו של פסיכולוג זה, יליד מוסקבה, בוגר אוניכרסיטות ספר אחד לשני, אלא אף מארץ לארץ, מצבע
וילנה, ירושלים ובולוניה, ומי שהיה אחרי מלחמת העולם השניה פסי עור אחד לשני ומשפד, לשפה. אין פלא שכולוג
בשרות אונר״א (המוסד הבינלאומי לפליטים) באיטליה, מבוסם היא התקשתה בלימודים וביקשה טכניקה
על קובץ הרצאותיו בפסיכולוגיה, שנישאו בפני תלמידי קורם למורים. מיוחדת לשם תפיסת מקומה בחברה.
אולם באותה מידה שיש בו עניין מקצועי למחנכים, הוא מהווה ספר־היא
חשה בכל שנה מחדש את תחושת
הנחיתות בגלל השונה והמיוחד שבה ומנסה
יסוד מרתק ומרחיב אופקים להורים, בתארו את התפתחות האישיות
לפי התיאוריות המקובלות ביום בפסיכולוגיה המודרנית, תוך פירוט־ תוך התרברבות להקטין את הפער שהיא
חשה ביחס לשאר הילדים.
יתר של הבעיות החינוכיות המתעוררות בבל תקופה ותקופה.
היא איננה שקרנית פאתולוגית, כפי שסקירה
זו מבוססת על פרק אחד של הספר, העוסק כבעיה שהורים
רבים נאלצים להתמודד עמה, אך לא תמיד מתוך ידיעה והכנה. התבטאה אמה, אלא ילדה מסכנה, המבודדת
מסביבתה ומנסה בכל כוחותיה שלא לחוש
אבל הינתקות זו שהושגה, היוותה רק את הסבל הכרוך בכך.
אפרים הוא ילד ראשון להורים שעמדו
למעשה, נעוצה צרתה בקאריירה של אביה,
להתגרש פעמים אחדות. הוא נולד רק אחרי מעין פשרה, שכן הבעל סיגל לעצמו תעסועשר
שנות נשואים. אמו היא טיפוס שתל קה שחייבה אותו לקום בשעות הלילה ה המקשה על הסתגלותה התקינה לחברה בטני
ואילו אביו הוא טיפוס נסוג. הקושי מאוחרות ולעבוד עד הצהריים, וכמובן תקופת החיים הפלאסטית ביותר. אם עליזה
תותקף על שקריה, יעמיק הדבר את רגש
בהסתגלות ההדדית של ההורים ניזון מ לישון בשאר שעות היום.
לאפרים היתד, אחות, הקטנה ממנו ב הנחיתות שלה ויביא אותה לחיפוש אחר
טענות האם כי האב מרבה לצאת עם
חבריו, משחק בקלפים ומשקר לה על כל שנתיים. הבעיות בענין אפרים התעוררו פיצוי נוסף, שקרוב לודאי יתבטא בצורת
אחרי הולדת אחותו. מחאתו על הולדת שקר נוסף.
צעד ושעל.

ל*ת דין
(המשך מעמוד )9
על נאצר. אחר־כך, ידיעה :״ישראל מבצעת
פעולה נגד הכפר הירדני נחלי!.״ כלומר,

61€3רתל £ /י /י ^

נגס

הוא מביא כאן כרוניקה שכל החיוב הוא
עלינו. אבל הסבר מה קרה, מה הביא לפעולת
נחלין — זאת לא כתוב כאן. עוד
קטע שמתחת לזה :״יהלך והחמיר מצב תבטחו!
בגבולות. סל כמה ימים הנחית צה״ל
פעולת־תגמול כלומר, החרפת המצב

בגבולות — זה דבר שצה׳׳ל עשה אותו. אני
ממשיך :״השם פעולת־תגמול מטעה במקצת,
כי פעולות אלה היו חלק ממדיניות
מחושבת, שנועדה להגביר את המתח הבט״
חוני כלומר, כל מה שקרה בגבולות

היה כדי להגביר את המתח הבסחוני. אני
עובר לגליון .1236 שם המאמר ״זאב זאב״.
אדלשן: האם שמו הפרטי של הרמסכ״ל
זאב?
סי ני: לא. זה שם של בדיחה, משל.

פרסום מלניק

עז רצונךבסיגריה
יקאיוז -למה לא תעדיף
המעולה ביותר?

פי לי ם נווריס
מצטיינת בתערוכת עלי
הטבק המובחרים בתבל

״ראש •המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל
מנהיג את העתונות, כפי שהנהיג פעם את
שועלי שמשו 1הוא לא הסתפק בקביעה
השיגרתית כי ״נאצר זומם להשמידנו״ —
מילים שהפכו פסוק־חובה בכל נאום של
אלוף, כמילים ״בימים טרופים אלה״ בנאום
של עסק! ציוני. בנאום רב־רושס תוסיף כי
צבא רע״ם תתקדם התקדמות אדירה מבחינה
כמותית ואיכותית, שהוא שופע נשק
חדיש, וכי יער של בתי־חרושת משוכללים
צומח במצריים. לולא ידענו מי המדבר,
יכולנו לחשוש כי הוא מצטטחוברת־תעמו־לה
של גמאל עבד אל־נאצר.
״אחרי הסול! ,באה המקהלה. לפי פקודת
שרביטו של מנצח אלמוני, פצחו סוכני
משרד־הבטחו! בחצי תריסר עתונים בשירה
אדירה. בדה אחר זה החלו בפירסום סידרות
מאמרים, מלאות סטאטיסטיקח מפורטת ו־דברי־פרשנות
ארוכים, שבאו להוכיח כי המלחמה
תפרוץ בשנת .1962
״מתקבל הרושם שלולא חובת הסודיות
הבטחונית, היו מודיעים גם על התאריך והשעה
המדוייקים בהם יעברו צבאות רע״ם
׳המפוארים את גבולות ישראל כדי לקפד את
פתיל חיינו.״

כבוד בית־המשפם, אנחנו גורסים שמצבו
הנפשי של החייל או המפקד אינו פחות
חשוב ממצבו של הנשק, אם לא יותר. ולשם
כך אנחנו מקדישים מאמץ לא קטן, זמן רב
ואמצעים להסברה. אני חושב שההסברה שלנו
מבוססת בכל הנוגע לפחות למצבה של
ישראל בחלק זה של העולם, על אינפורמציה
שדומני אין טובה ממנה. אני חושב
שצה״ל משקיע הרבה מאמצים בהשגת אינפורמציה
זו, משום שהשגת אינפורמציה זו
היא בשבילנו מפתח לבטחוננו בארץ הזאת.
על סמך אינפורמציה זו אנחנו מקיימים הסברה,
משום שאנחנו מאמינים שאנחנו חייבים
לדעת מה מצבנו ואין לחיות באשליה
בנקודה זו. חייב כל אזרח ואזרח לדעת
זאת.

ישתדלו מישטרי הריאקציה במרחב לחסל
את המדינה, לפני שזו תחסל אותם.
״ובכן, אפילו במיקרה קיצוני זה, אפילו
כאשר יעמדו בראש המדינה אנשים שיראו
בכיבוש השלום את משימתם העליונה והעילאית
— הרי יהיו זקוקים לצבא איתן,
מקצועי, ממושמע ובעל מוראל גבוה.
״אם אנו מסכימים על כן, הריני חוזר
ושואל: האם הנאום באמת מעלה את המוראל?-האם
איננו משמש תחליף למוראל?״

אפשר לומר משהו בקשר לזה?
אולשן: כן.

סיני: אני חושב שזה רק מחמיר את
את העניין. משום שהקורא אומר :״בבקשה,
כותב המאמר אומר שצריך צבא חזק
אבל אתם, המפקדים על הצבא, הרמטכ״ל
וכל האלופים המפקדים על היחידות, אינם
יודעים את אשר הם אומרים. גם אני
לטובת העניין, אבל הבוסים שלכם אינם עושים
את מה שצריך( .ממשין לחפש בתיק
המונח לפניו) הנה עוד מאמר. הכותרת היא
״יגאלון — לך לישון!״
אולשן: איך, איך?
סי ני: יגאלון, יגאל־און. יוד, גימל, אלף,
למד, וו, נון. גליון . 1237״מזה מספר
שבועות אנו עדים למבצע ביהלה מאורגן,
שתפקידו להשכיח את פרשת לבון והעסק
הביש, את הזיופים והקנוניות, את עדויות־השקר
ומעשי־הסחיטה, את תעלולי ביג׳י
וחבר נעריו. עומדת לפרוץ מלחמה — הכריז
הרמטכ״ל. המלחמה תפרוץ ב־ 962ו —
חזרו אחריו כתבלבי מנגנון החושן בכל
׳העתונים. האויב בשער הכריז בן־נוריון והסתמן
על נוסח מזוייף של נאום נשיא
תוניס, בידעו שהוא מזוייף. מלחמה! מלחמה!
— ׳עולה המקהלה ׳הססגונית אני

רוצה להעיר לבית־המשפט בענין זה הערה:
צה״ל אינו גורס שתפרוץ מלחמה בתאריך
מסויים. צה״ל גורס שבשנה מסויימת,
והיא לא רחוקה מתאריך זה של היום
או ל שן (מפסיק אותו) :האם מותר לך
לדבר באופן גלוי על הדברים האלה?
י ר דו ר: אלה דברים שמדברים עליהם —
או ל שן (מפסיק אותו בצעקה) :זה שאתם
מדברים עליהם זה עוד לא מוכיח שמותר
לדבר עליהם!

סי ני: אני מקבל את ההערה. אני חושב
א־א־אני אהיה יותר זהיר בלשוני.
אנחנו גורסים שבתאריך מסויים צבאות ערב
יגיעו לשיא מסויים ביכולתם הצבאית. אין
לנו, מאידך, ספק בכוונותיהם של המעצבים
את המדיניות באותן ארצות. אולם אף פעם
לא אמרנו שהמלחמה היא בלתי־נמנעת. אנחנו
אמרנו שאם אנחנו נהיה מספיק חזקים,
והדבר הזה יהיה ידוע לאויבים שלנו, הרי
שזה ימנע את המלחמה. לכן בכל ההסברה
השתמשנו כחוט השני בביטוי: צה״ל ככוח
מרתיע. אם לא מרתיע — אזי מכריע.

חייסכהן (לירדור) :האם באמצעות
ירדה* :ברצונך להגיש עוד קטעים?
חומר זה רצית להוכיח את שיקול־הדעת
סי ני: כן, הנה מאמר בשם ״מוראל המוטעה?
גבוה״( .מצטט נואמר של אורי אבנרי, מתון
י ר דו ר: לזב זה החומר שמביא העד.
העולם הזה , 1267 בו התריע על קצינים החיי
םכהן: טוב, טוב, אני מבין.
מנסים להרים את מוראל חייליהם, בעזרת
י ר דו ר: תיכף אני אבקש ממנו להביא
נאומים על סכנת ההשמדה הצפויה בכל את החומר הנגדי, ואני בסיכומים אראה
רגע).
שזה —
או ל שן ( :מפסיק אותו) :אבל השאלה
אולשן ג מה אתה רואה רע בזה?
סיני: אנחנו מנהלים הסברה על המצב שאני הצגתי לאחרונה היא: האם יש איזו
הבטחתי, וכאן נאמר שהממונים — כלומר, שהיא אחיזה בחוק לבקש את מה שמבקש
הרמטכ״ל — משמיעים טענות־שודא. אם ה־ המבקש? מה שנוגע להעולם הזיה, אנחנו
רמטכ״ל מרצה לפני קצינים, הם צריכים מניחים לצנזורים שהם יודעים מה להוריד.
י ר דו ר: אבל כאן עושים המשיבים מלהתיחס
לעיניין באמון ובהבנה והם חייבים
להסכים לדבריו. אי־אפשר לדעתי להתיימר עצמם צנזורים, על־ידי התנכלות לשלום
כהן -
להציג את הדבר בצורה הפוכה מזה.
או ל שן (בצעקה) :שוב פעם?! אני מוכרח
י ר דו ר: רגע אחד, סגן־אלוף סיני, הואיל
בטובך להקריא את הקטע המופיע באותו לחזור: מהי האחיזה בדין?
ירדור: האפליה —
עמוד, והמתחיל במלים ״קודם כל
א 1ל שן: ובכן, לא אפליה. אני שאלתי
0יני (מצטט) :״קודם כל יש לחזור ולהדגיש:
למדינת ישראל דרוש צבא חוק, מה אחיזתו בדין?
ירדור: איסור האפליה —
בריא ומוכשר. על כן מסכימים כולנו, מלבד
או ל שן (מפסיק אותו) :איפה? בבקשה,
הפאציפיסטים העקרוניים (ואולי, בתנאים היש
לך עוד שאלות?
נתונים כיום, גם מלבד הקומוניסטים).
י ר דו ר: כן, כן( .לסיני) בבקשה, תמ״תהיה
דענו על עתיד המדינה אשר תהיה,
יהיה היעקרו! המדיני המנחה אותנו אשר שיך.
או ל שן: אתה יכול להגיש מה שאתה
יהיה — איננו יכולים להתעלס מ! צורך
רוצה להקריא, מבלי לאבד זמן.
בצבא טוב.
״לא רק פאשיסט יהודי מעוניין בו, ולא
רק חסיד הבטחוניזם. מעוניין בכן גם החבר
הקיצוני ביותר של הפעולה השמית, הדוגל
במדיניות־שלום ובאיחוד מרחבי.
״יתכן כי דווקא הוא מעוניין בכן יותר
מכל אחר, כי דרכו זרועה סכנות ברורות.
אם יגיע הרעיון השמי לשלטון בישראל,
ואם תעודד ישראל למחרת היום את תנו־עות״השיחרור
המתקדמות בכל ארצות המרחב,
עשוי להיווצר, זמנית, מצב בו

(העד מגיש את העתונים שהביא עמו).

י ר דו ר: ממתי אתה מכיר את העולם
הזה, את הקו הפוליטי שלוי

סיני: מאז כניסתי לתפקיד, בפברואר
.1959
י ר דו ר: לפני זה לא הכרת?
סיני: שמעתי עליו, אבל לא קראתי
אותו.
י ר דו ר: ואם אני אומר לך שמה שהק־העולם
הזה 1285

ראח ומה שהגשת פה הוא קו פוליטי קבוע
של המערכתי הנוכחית של העתון, הקיימת
מאז , 1950 תסכים אתי, או לא?
אולשן: נניח כך. נצא מתון ההנחה שזה
כך. אז מה?
י ר דו ר: ואף־על־פי־כן, ב־ , 1956 על־ידי
המוסד שאותו מייצג כעת סגן־אלוף סיגי,
הואמן שלום כהן בתור כתב צבאי של אותו
העתון —
או ל שן (מפסיק אותו בכעס) :נני ח...
נניח ואחר כך שינו את דעתם, לרגלי
החמדה בדרך כזו של הסברה.
י ר דו ר: השאלה היא —
או ל שן (מפסיק אותו) תציג שאלות!
ירדור: בבקשה.
חיי םכהן: תראה אדוני, אנחנו יוצאים
מתוך הנחה שאדוני צודק. הנשיא אמר
לו שהקו הפוליטי של העתון הזה לא
השתנה מאז שנוסד ועד היום הזה, עכשיו
מה השאלה?
י ר דו ר (לסיני) :ובכן, תגיש בבקשה ל־בית־המשפט
את אותם העתונים שבהם
אמרת —
(כאן מגיש ירדור כמת עשרות גליונות
של העולם הזה, בהם פורסמו כתבות על
חילות צה-ל ומפקדיו, על פעולותיו במלחמה,
על קורסים ותמרונים. כתבות אלה
הופיעו מאז מינויו של שלום כהן ככתב
צבאי, והן שיקפו באור חיובי ובהרחבה את
הישגי צה׳׳ל, את בעיותיו ואת כושר חייליו
ומפקדיו. אך נשיא בית־המשפם לא הניח
לפרקליטו של כהן להגיש את המאמרים,
כחומרינגדי למאמרים אשר צוטטו על־ידי
סגן־אלוף סיני).
או ל שן (לשמש בית המשפט) :אל תקח
ממנו שום דבר! אנחנו לא נרשה. לזרוק
עלינו חומר? בשביל מה? מה אתה רוצה
להוכיח בזה?
ירדו!־ :אני רוצה להראות איזו תועלת
הביא העתון הזה לרוח צה״ל ול —
או ל שן (מפסיק אותו) :על הנזק או
התועלת, ואם יש בכך נקודה משפטית, זה
שלהם ולא שלכם.
י ר דו ר: אז שיקריא —
או ל שן (מפסיק אותו בקוצר רוח) :אתה
רוצה להמשיך בחקירה, או שאינך רוצה?
י ר מו * :כן( .לסיני) האם זה נכון ש־העתון
הזה, באותה ההתמדה בה פירסם את
דעותיו הפוליטיות, פירסם חומר ממדרגה
ראשונה על צה״ל? ,לטובת המוראל ורות
החייל?
סי ני: היו כאלה בהעולם הזה. בהחלט,
של אותו סופר. בודאי.
ירמר (מגיש מכתב שכתב מפקד גייסות
השריון, אלוף חיים בר־לב לשלום כהן, בו
הוא מביע את הערכתו על כיסוי תמרון
השריון הגזול שאליו צירף סמל מוכסף
של חיל השריון, כמתניה).
או ל שן: לשם מה אתה מגיש את ה־מיסמך
הזה? הרי (סיני) בתשובה שלו לא
אומר מלה רעה על שלום כהן. ואני מזהיר
אותך עוד פעם: אם החקירה לא תיגמר
תוך רבע שעה, אנחנו תיכף ומיד מפסיקים
אותה ומתחילים לדון בבעיה המשפטית.

רדור: תוך רבע שעה אינני יכול.
או ל שן: אז אנחנו קודם נחליט על הבעיה
המשפטית.

ירדו!* :בבקשה במקרה או שלא במקרה,
בימים האחרונים הופיע כרך נוסף
של האנציקלופדיה העברית, ובו הערך הפליה,
פרי עטו של הפרופסור בנימין אקצין.
או ל שן: אתה מתבקש עכשיו לא לדבר
על אפליה. אתה מתבקש, קודם כל, לדבר
על הבעיה העיקרית: האם יכול אדם לבוא
לבקש צו־על־תנאי כשאין לו אפשרות להצביע
על איזו זכות המגיעה לו בדין?
י ר דו ר: אני טוען, בכל הכבוד, שיש
איסור חריגה מסמכות, בהתאם לפסיקה של
בית־משפט נכבד זה. אני אומר שהתערבות
מטעמים פוליטיים בעניינים של הצבא היא
חריגה מן הסמכות, בדיוק כמו בעניין של
קרדוש־נגד־רושם־החברות. אני טוען, שאין
לחרוג מן הסמכות מסיבת השקפות פוליטיות,
ויכוח פוליטי, ביקורת פוליטית. כל
זה אינו צריך, ואסור לו לגעת בכושרו
הצבאי של צה״ל. תהא ביקורת על מדיניות
אשר תהיה, אסור לתת לביקורת זו להשפיע
על שיקולי־הדעת ביחס לחינוכו של צה״ל,
ביחס להסברה, וביחס להוצאת עתונאי, כתב
צבאי — אשר מביא תועלת מן המדרגה
הראשונה, מוכרת על־ידי אותם הגופים —
מאותה המסגרת מפאת הביקורת הפוליטית
כלפי עתונו. ומכיוון שזה, לפי דעתנו,
מבוסם על חריגה מסמכות מפאת השקפות
פוליטיות, ואפליה מסיבות פוליטיות, אני
טוען שזה נוגד את הדין היסודי שעליו
מושתתת כל מדינה דמוקראטית.
העולם הזה 1285

אולשן: צטט לי את הדין שאתה מדבר
עליו, אם אפשר לצטט אותו!
י ר דו ר: בשביל הדין הזה פתחתי את האנציקלופדיה
בערך ה פליה של הפרופסור
אקצין, המצטט גם פסקי־דין של בית־דין
זה( .קורא את היערן).
או ל שן: מה הקשר בין מה שאתה קורא
ובין צו עשה?
ירדור: לי נדמה, בכל הכבוד, שגם החומר
שהביא העד וגם הפרשנות שנתן העד,
זה דבר ברור של הבדלי השקפות פוליטיות.
אני טוען שהמקרה של קרדוש דומה למקרה
שלי, אבל אני יודע ששם —

או ל שן: המקרה הזה דומה למקרה שלך
כמו צפון לדרום!
וי ת ק ון: אינני יודע, אדוני, באמת, אם
לא צריך להבחין כאן בין דברים שהאזרח
זכאי להם מכיוזן שזה דבר לזכותו, ובין
דברים שהשלטון נותן מכיוון שהשלטון
מעוניין בכך. כאן שמענו שהצבא מחזיק
מנגנון מסויים, לצורך ולענייני הצבא. מנין
לנו שאין להם הזכות עכשיו לתת אותם
פאסיליטיס (השירותים) לאותם אנשים שהם
חושבים שהם יעילים לכך?
אולשן: אילו נניח שהיה חוק כזה,
ששרות הבטחון יקיים בארץ, וגם בחוץ
לארץ, אם ימצא לנחוץ, קשר מיוחד, במסגרת
מיוחדת, עם עתונאים.
ירדו!* :כבוד השופט ויתקון הזכיר
את המלה פאסיליטיס. מה פה פאסילימי?
הפאסיליטי פה: חופש האינפורמציה, גישה
למקורות האינפורמציה. ופה הצבא הקים,
במשך שנים, מסגרת קבועה — לא על פי
חוק קבוע, אבל זו מסגרת הקיימת מזה
שנים, עם האמנה וביטול האמנה. ואני הייתי
חוקר את העד על ביטול האמנה, כמה מקרים
כאלה קרו ואיזה מקרים היו אלה. על־ידי
כך הייתי מראה שפה הולכים לערער
מסגרת מסויימת, מפאת השקפות פוליטיות
שונות. וכאן אני נכנס לד׳ אמות של אפליה
ולפסק־דינו של כבוד ממלא־מקום הנשיא
בענין קרדוש.
או ל שן: אלף פעמים אמרתי לך שאין
שחר להשוזאה עם קרדוש! שם לא התעוררה
בעיה זו תראה לי אסמכתא של מעמד
חוקי של תא כתבים צבאיים!
בחיוכה כבשה את העולם

שי ט ה
מקסימות תודות ל־

י ר דו ר: ברגע זה בא לי רעיון של כוחו
המחייב של הנוהג, בדין הישראלי, מכוח
הנזג׳לה (החוק התורכי)...
אולשן: אבל אם אתה מדבר על נוהג,
זה כבר עניין לגמרי אחר. כי נוהג צריך
להיות מימי קדם, לא מלפני שנים בלבד.
חוץ מזה יש, למשל, שרות דתי בצבא,
ובכל יחידה סמלי דת. והנה פתאום יחלים
צה״ל שלא צריך סמלי דת, מספיק קצינים.
אז יבואו ויגידו נוהג, ויעשו צו על תנאי?
הלוא זה אבסורד!
ירדור: אם יבואו רק לבטל את המוסד
הזה, זה דבי אחד. אבל אם יבטלו את מעמדו
של סמל אחד, מכיוון שהשקפותיו הפוליטיות
אחרות, אז זו תהיה אפליה, שנדמה
לי, בכל הכבוד, הוא יהיה רשאי לבוא בפני
בית־המשפט, אף כי מעמדו של סמל דת
איננו מופיע בשום דין. נדמה לי שלית
מאן דפליג, שכל העניין הזה שלפני בית-
המשפט הוא עניין ציבורי. ועכשיו אני
אומר, האם העסקתו של המבקש —
או ל שן: האם הוא מועסק על־ידי הצבא•?
האם הוא מקבל משכורת מהצבא?
י ר דו ר: הוא מועסק לא מבחינה זו שהוא
מקבל כסף משם, אלא שפרנסתו תלויה
במידה ניכרת בכך, שצה״ל מעסיק אותו
ככתב צבאי ועתונו משלם לו.
או ל שן: אבל גם אם הוא מוען על
פרנסה שנפגעה, הוא צריך להראות שיש
לו אחיזה בחוק, שצה״ל חייב לו. אז הוא
יוכל להצליח שנתערב. אתן לך דוגמה.
עתונאי שאיננו מצליח לראיין שר, המערכת
תפטר אותו. האם הוא יבקש צו נגד השר
למה הוא נותן ראיונות לאחרים ולא לו?
ירדו!* :יורשה לי רק להוסיף, שכאן
מדובר על האמנה קבועה של אדם קבוע —
או ל שן (מפסיק אותו) :לגמרי לא מתפעל
מהמלה האמנה.
י ר דו ר: זו לא המלה שלי, זו המלה של
המשיב זה מעמד וזה מעמד פרנסתי,
ואינני רואה במה גרוע חלקו להתפרנס. זו
הפליה מסיבות פוליטיות...
(נשיא בית־המשפט מתייעץ עם השופטים
חיים כהן ואלפרד ויתקון. לאחר מכן הוא
כותב את ההחלטה, עלייה חותמים כל השלושה).

ל שן: החלטנו לדחות את הבקשה
ולבטל את הצו הזמני. נימוקים יינתנו במועד
מאוחר יותר. על המבקש לשלם 300
לירות הוצאות המשפט.

משחת שיניים שד יח יא ־
בשפופרת עם הראש החדש
פרסום מלניק

ת ש בץ ה עוד ה 1ה 1265
תשבץ זה נשלח אלינו על־ידי ירדנה עיני מיד־אליהו.
כותבת לנו ירדנה :״את תשבצי זה התחלתי לכתוב
בשעור אלגברה (לכן הגיע, כנראה, על ניר משובץ)
וסיימתיו בשעור אנגלית.״ חבל, ירדנה, שציונייך ב אלגברה
ובאנגלית אינם נכללים בין נעלמי תשבצך.
םאוזז )1 :פצצה
קטלנית )4 :הווי
העם )10 .מנעול
יטהוז; )11 גור;
כוהנים;
עיר

)14 ביח״ר בגדים;
)15 הוכרע משקלו;
)17 שהת; )10 אדם
המתקוטט כננר משהו;
)20 ביח״ר לכלי
בית; )22 משרת
הרב )32 :מסתור
מפני השמש;
)33 בבקשה 134 :ממהר;
)30 ממציא -ה
טלפוז; )37 הלק ץ ב־תערוכה;
)39 מעיו
נובע מים חמים; )41
כואב; )42 קריאת
כאב; )44 כלי קיבול
נוזלים; )40 שמח;
)48 תינוקות; )50
מאותיות האלר־בית;
)51 ראש; )53 פרה;
)55 החלק העליוז
בפה; )57 לא מתוק;
)58 בתוכה; )59 בה
נערד משפט פושעים
נאציים; )00 מדינאי
צרפתי.
מאונד )1 :שר
חוץ בריטי )2 .רסיסי
לילה; .)3יורד
הים הפורטוגלי)5 .
ארוז בהולנדית; )0
שערו לבו; )7מילת
שלילה; )8משד וטו
שאדם עובד; )9חודש הצום המוסלמי;
)12 קרם; )15 תבליז; )10 המכה השמינית
במכות מצרים; )18 סדר היהוסיז; )21 על־ידי
בר״ת; )23 ענף; )24 סימז; )26 ריקנות;
)28 שופט )29 :מיליון טוו ט.נ.ט;.
)31 מקום משלוח לטבוקים; )32 שממון;

)35 אוניות )37 :שדור )38 :בא לעולם;
)4)1נוזל; )41 מסולם הטונים )43 :כינוי
לאלוהים )45 :ר״ת ארבע מכות; )46 רמש
ארסי; )47 מפקד האו־א־אס באוראז)49 :
מנד; )52 נוזל בעורקים; )54 אם המרגלית;
)50 דשא )58 :ממנו תופרים בגדים.

טוס מיו!
1109 מז ר.־ >2ן*4 6 ! ,538׳״ ~

ההמראה

בבקר

10* 1־7

פנהלסובןהגסיעות שלך או
טלפן .11.11.11 תל-אביב, טל 67364 .

36ן 0ז.3 0ט
03 /\5!3ח
חס ])ח 8ק116

^ ? 0מ 011 3

מבוןישרא לי
להב שד ת ט בנ אי ס
״ ם ^ 1£א 101מ ״

מרחיק

קשקשים

״ ע ם לנוליר מטפח שער

ומיפה
רגיש

ב־ 26 לאפריל
כפתחים קורסים חדשים
ש ר טו ט מ כונו ת
ש ר טו ט בנין
א ר כי ט ק טו ר ה
נכולל עצוב פנים ושתווט רהיטים)
חיפה, רחוב ביאליק 17
תל־אכיב, רחוב בלפור 6
ירושלים, רחוב הלל 6
בסמטה, מול מלון. עדן״
פרטים והרשמה 5—7 :בערב
דחף

ספרים
מ קז ר
ה אי מהשמא חו ר • ה ד מויו ת
עשן (סיפורים מאת אהרון אפלפלד, הו־צאת
עכשיו) נושא השואה אינו מקובל
בדרך כלל בספרות העברית הצעירה. קיים
מרחק נפשי גדול בין נופי־הזוזעד, הנאציים
ובין עולמו הרוחני של סופר עברי בן־
ימינו.
גם פליטי השואה לא הצליחו בדרר־כלל
לבטא באופן אמנותי את חוויותיהם ואת
זכרונותיהם. הנושא היה גדול ומהמם מדי,
משהו שהוא בחיים הרבה יותר מאוים מאשר
באמנות.
מצד אחד קיבל הקורא העברי מיבחר גדול
של ספרים תעודתיים מסמרי־שיער, שעם כל
כוחם הגדול היו יותר בבחינת מיסמכים
מאשר יצירות־ספרות. מצד שני ניסו סופרים
רבים, בינוניים וקטנים, לעטוף את
מידת־כשרונם הטבעית בתכריך השחור של
השואה ולהגדילה לאין שיעור. אך אם יש
חילול־שם אמיתי, הרי הוא ניצול נושא
כזה לשם קידום יומרות אישיות. אימת
ברגן־בלזן, למשל, גדולה מכל רושם, שמעוררת
יצירה קטנה על טחנה־הריכוז.
היוצר היחיד שחרג מדרך כתיבה תעודית
גרידא ולא נתפש לספרותיות מיותרת וצורמת,
היה ק. צטניק.
איש נחבא א ל הכלים. לכן, שעד.
שהחל אהרון אפלפלד, הסופר הצעיר ()29
יליד רומניה, לכתוב את סיפוריו על השואה׳
שיערו רק מעטים שלפניהם יוצר, המסוגל
לגאול את הנושא מבחינה אמנותית.
אפלפלד, שבא ארצה כילד עם עליית־הנוער,
וגמר גימנסיה ולימודי ב״א בירושלים, החל
את פעילותו הספרותית בכתיבת שירים.
עבר זמן לא מועט עד אשר הבחינו יוד-
עי־דבר בכוח הרב, הטמון בכתיבתו הפרוזאית
האפורה. לאט־לאט קנתה לעצמה מהלכים
הדעה, כי אפלפלד הוא אחד היוצרים
הצעירים הכשרוניים ביותר בפרוזה, הרבה
מעל לבקעת־הכתיבה הרדודה של שמירים,
מגדים ושחמים, שנחשבה עד כה כייצוגית
לגבי ״הספרות הישראלית הצעירה״.
פתאום נתגלה מספר, שהוא גם כישרון
אמיתי וגם מוסמך לחלוטין מבחינה נפשית
לכתוב על מה שהוא כותב. אופייני
הוא, שהסופר הצעיר נמנע בכל סיפוריו
מלכתוב על האימה בהתגלותה, על המתות,
רצח ועינויים. סיפורי השואה שלו מתחלקים
לשני סוגים: אלה הדנים בשואה עצמה
ואלד, המתארים את גורל שרידי השואה.
אך גם הסוג הראשון נמנע מלהטיל את האימה
למרכז יריעת התיאור.
דוגמה טיפוסית לכך הוא סיפור קצר:
שלושה. שלושה נמלטים ליער מההרג הגדול.
המבוגר, המנהיג אותם, קוטל בגרזן
״גוי״ וילד, הוא עצמו נפצע ונוטה למות.
הרעב מכרסם את מעיהם, אך הכל קורה במעמקי
יער, שעה שהשמש מבליחה מעל
עלי העצים והשיחים :״החשבון הגדול
התאפק, איזה טמטום קשוח רבץ עליהם,
ביהוד על המבוגר. יושב היה רוב היום
למולה של השמש, ובערב היה מעטף את
רגלו בפרוזה של גויים. את השלל היד.
מחלק מנות־מנות, וגם זאת תמורת׳ הביצים
שהיו ׳מביאים לו. וכך היו זורמים להם
הימים. היער החל מתכסה פריחה ועלים.״
רוב סיפורי השואה שלו נימנים דווקא
על הסוג השני. אנשים קטנים, אודים מוצלים
שנהרסו באש הגדולה ולא שבו
לאיתנם, מוארים על־ידי אפלפלד ברגעיהם
הקטנים.
משרפות כרקע. סיפורי אפלפלד היו
מפוזרים כמה שנים על־פני כתבי־העת והמוספים
הספרותיים, בלי שתהיה לקורא
אפשרות לבחון את הרושם המקובץ שלהם.
עתה הופיע קובץ־סיפוריו זה. השם הסמלי
עשן מבטא היטב את להט המשרפות, המצוי
כאן תמיד ברקע האחירי.
נוסף לתיאורי־השואה עצמם ולעלילות
שרידיה בולט הסיפור פיצויים, הדן בשיבת
עולה זקנה מגרמניה לעירה לשעבר, לצורך
דיון משפטי על פיצוייה. כן חשוב הסיפור
נסיון רציני, שהוא, מעבר לערכו האמנותי,
אולי הפריצה המוצלחת ביותר לתחום לא-
נודע לרוב מספרינו: העלית החדשה: והרבגונית
שהגיעה ארצה.
גם בסיפור זה בולס ריחוקו של אפלפלד
מה״ציונות״ המקובלת של תיאור דמויות
עולים. הוא אינו מחליט לתאר את העלייה,
את ״המעשה ההיסטורי הגדול״ ,וכר; קודם-
כל קיימות אצלו הדמויות עצמן. אולי מתוך
כך לא יכלו הפוליטרוקים מהוצאת
הקיבוץ המאוחד לקבל את כתב־היד של
אפלפלד כלשונו.
העולס הזה 1285

עולם ה ספרו ת

עולם ה ס פרו ת

עולם הספ רו ת

עול םהספ רו ת

עול םהספ רו ת

צעד קדימה ולפתע חייך חיוך ביישן .״חוודג׳א דוד?״ שאל. נענעתי בראשי .״ברוך הבא״,
אמרתי לו. עם חריקת בלמים שהזכירו לי ייללת חתולים, הגיח מאחורי אוטובוס כבד,
ומשום שהמכונית שלי חסמה לו את המעבר ברחוב הצר, החל לצפור את צפירת האימים
של האוטובוסים. פתחתי את הדלת ואמרתי לו ״הכנס אבו־יוסוף״ .ראיתי היסום בעיניו,
אבל האוטובוס גנח שוב והוא קפץ לתוך המכונית וכשהתכופפתי מעליו, כדי לסגור את
הדלת, הרחתי ריח קל של פחד .״לאן?״ שאלתי. .לא חשוב,״ ענה ,״באמת שלא? בוא״,
הצעתי, כדי להפיג את המתת .״נלך לאכול משהו. נלך ונשב באיזה בית־קפד תודה
רבה״ אמר ,״אינני רעב״.
עצרתי את המכונית מול שפת הים. כיבדתי אותו בסיגריה. הוא הודה לי ונתן לי אש.
הגפרורים היו מתוצרת מצרית .״טוב לראות אותך שוב״ ,אמרתי לו. הוא שתק. חשתי
שגופו רועד מהתרגשות. סגרתי את החלון .״ספר לי מה שלומך,״ ביקשתי .״אני חי,
תודה לאל״ ,אמר. לאחר שתיקה קלה פנה אלי :״ואתה?״ ״גם אני חי,״ עניתי לו.
״לא התראינו זמן רב מאוד, חוזאדג׳א דוד״ ,נאנח .״זמן רב מאוד״ ,אמרתי גם אני .״מה
שלום הגברת שלך?״ שאל לפתע .״היא כבר מזמן לא הגברת שלי. זד. נגמר״ ,אמרתי.
הוא משך בכתפיו .״באמת חבל״ .נדמה היה לי שהוא מצטער באמת. פתחתי את החלון
וזרקתי את בדל הסיגריה בין עשבי הבר. שתהיה שריפה, חשבתי. למה משלמים משכורת
למכבי אש? ומן רב ישבנו בשקט. לפתע תפס בזרועי שהיתר, מונחת על ההגה ולחץ:
״חוזדנ׳א דוד, חוזדג׳א דו ד הקול שלו צלצל כמו שיהוק. נתתי לו להרגע ואחר־כך
שאלתי אותו מה מעשיו, כי נדמה היה לי שעזב את יפו מזמן .״באמת עזבנו,״ אמר.
חיכיתי שיאמר יותר, אך לא אמר. .מה שלום יוסוף בנך?״ שאלתי .״תודה לאל, הוא חי״.
״בן כמה הוא?״ ״חמש־עשרה שנה מלאו לו הקיץ״ .״הוא עובד?״ ״היתד. לו עבודה
אצל ירקן אחד ברפיח, אבל זה נגמר. עכשיו הוא מסתובב, מחפש מ ש הו ...אבל אני
לא מתלונן, הוא בן יוצא מן הכלל טוב.״ ״כמה ילדים יש לך, אבו־יוסוף?״ ״יש את
איברהים, בן עשר, מתלמד אצל הכמרים, ומוסד, הקטן, בן שלוש וחצי ויש גם בת אחת״
במכונית היה נעים. ישבנו כמו עוברים ברחם המחכים להיוולד. בינתיים שוחחנו והרהרנו.
הוא סיפר לי את קורותיו, שהיו די שיגרתיים: מחנה פליטי* קיצבה אפסית, בסלה,
וכשהמצוקה היתד. כבדה משאת היה עובר את הגבול, באחד הערוצים החוליי* קוצר
בחפזון בשדות וחוזר הביתה עם שק שחור של תבואה על הגב. פעם עבר עם קבוצה שלימד,

סיפור מאת ורם מטמור
אני כבר רגיל לאכול חומוס שהחמיץ:
לקטוף שקדים. עבדו בשקט ובמהירות כדי
לפני עשר שנים פרסמתי ספור עלינו ועל הערבים בבטאון ספרותי שהיתזז לו
מה שהפריע לי, היו יללות החתול. מזמן לא
שהשומרים הדרוזיים של מטעי האומד, לא
זיקה למפא״י. עכשיו חזרתי וכתבתי את אותו הספור מחדש. לא נשתנה שוס
שמעתי יללות כאלה. בעל המסעדה, מסכן
ירגישו בהם. ריח השקדים המבשילים העביר
דבר במשך יעשר שנים — מלבד העלמותס של הבטאוניס הספרותיים — והבסאונים
אחד ממוצא בולגרי, ניגש לשולחן .״אתה
אותו על דעתו, כי לפתע, בלי כל מחשבה
הספרותיים בעלי זיקה למפא״י במיוחד.
רוצה משהו טוב?״ שאל .״למה כתוב בחוץ
מוקדמת, הניח את השק המלא למחצה והחל
אוכל מזרחי כשאתה מגיש אוכל בולגרי?״
ללכת ליפו. שלושה לילות הלך ורק יללת
שאלתי. הוא צחק .״מה יש, בולגריה זה לא די מזרחי בשבילך?״ החתול המשיך לילל.
תנים ונביחת כלבים ליודתה אותו בדרכו. במשך היום הסתתר וישן. כך הגיע ליפו. את הבית
״החתול הזה, ימח שמו -,אמר הבולגרי ,״הזנב שלו נתפס בדלת, עכשיו הוא בוכה. היה שם נולד הוא ובנו בכורו, לא מצא עוד. הרוס הבית עד היסוד. רק את המסעדה שלו ראה.
צריך להיזהר.״ לא עניתי .״אז מה אתה רוצה?״ שאל .״לשלם,״ אמרתי. הוא גרד את
הרים כתפיו ושאל מבלי להסתכל עלי :״מה אפשר לעשות?״ ״זה כל מה שבאת
״אני לארעב,״ אמרתי.לאם־לאט הפסיק החתול לבכות.
סנטרו הבלתי־מגולח .״מה יש?״
לעשות?״ שאלתי אותו. הרגשתי שהיא מביט בי. לא הגבתי. הוא נשבע בכל היקר לו,
היה היה פעם מקום שנקרא מסעדה לאומית. בעל המסעדה היה אבו־יוסוף ואני הייתי שבא בתמימות והולך בתמימות, שאין הוא עוסק בפוליטיקה ושאינו אוהב את המצרים,
רזה, אך היתד, לי לעומת זאת, חברה בשם יונה. אחות, אחות קטנה (פגשתי אותה לפני שהם לדבריו ,״אנשים חסרי שכל״ .הדברים צלצלו מאוד כנים ״ומד. הן התוכניות שלך
חודש, יש לה שני ילדים והיא נשואה לאיזה רופא; אבו־יוסוף ברח עם כילם בזמן מלחמת עכשיו, אבו־יוסוף?״ שאלתי .״לחזור״ ,אמר .״חפשתי משהו ולא מצאתי. עכשיו אני יודע —
העצמאות, אני הסתדרתי) .היינו באים לכאן בשבתות ולפעמים, כשהיא עבדה במשמרת מה שהיה נגמר.״
לילה, לארוחות ערב. היה לנו שלחן קבוע בפינה, ליד העציצים ואבו־יוסוף היה ניגש
העתיד עמד להתחיל בכל רגע.
לשרת אותנו ומדבר אלינו בעדינות, כאלמשהו שביר, ואומר לנו ״ברוכים הבאים״ ואנו
״מה שהיה — נגמר״ ,אמר אבו־יוסוף .״אין בית — יש אוהל. זה רצון האל. לעומת
הרגשנו בנוח, כמו בבית. היינו מסתכלים בתמונות מלך בריטניה שעל הקיר, על
הצנצנות השמנות גדושי החמוצים ובכדורי הגבינה שעל הדלפק, וזה בעיני זה והיינו מחזיקים
ידיים. ככה כבר לא החזקתי ידיים מאז וגם לא חייכתי, אבל החיים נמשכים, והעיקר
הבריאות.
מכונית של בית־חרושת למשקאות קלים נעצרה לפני פתח המסעדה. הנהג הוריד ארגז
אחד ונכנס פנימה. הסתכלתי עליו משום שלא היה לי מה לעשות. את העסק שהביא אותי
ליפו, סיימתי זה מכבר, ולא היה לי שום ענין לחזור הביתה. לפתע הבחנתי באיש העומד
על המדרכה ממול ומתבונן במסעדה.
הבולגרי סיים את עניניו עם הנהג, ניגש אלי והניח את העודף על המפה המלוכלכת.
מכונית הגזוז נסעה. האיש המשיך לסקור את המסעדה. הוא עשה זאת באופן די גלוי,
מבלי לבקש הסתר. סתם ניצב באמצע המדרכה והביט. אף על פי שהשתנה במרוצת השנים,
הכרתי אותו. אבו־יוסוף, בעלה הקודם של המסעדה. לא זזתי ממקומי. חכיתי. רציתי
לראות מה יעשה. הוא הסתכל כאלו עלי, אבל לא היה מסוגל להבחין בי מבחוץ, מפני
שהמסעדה היתר, חשוכה .׳השבתי שיכנס ואז אשוחח אתו, אבל טעיתי — הוא רק עמד
והסתכל פנימה. אותם תווי הפנים, אותו השפם הקטן, אותה העמידה, אותו מבנה הגוף,
ובכל זאת — לולא עמד מול המסעדה שלו — אפילו אני, ספק אם הייתי מזהה אותו.
הכל מזדקן כנראה, אפילו הזכרונות.
לפתע העביר האיש את משקלו מרגל לרגל, כמחליט ללכת למקום אחר. כשהחל לנוע
הייתי גם אני מוכן: קמתי ויצאתי. הבולגרי צעק אחרי ״שלום ותודה רבה!״ לא עניתי לו.
שילמד להכין חומוס כמו בן־אדם.
אתי המכונית השארתי עומדת לפני המסעדה והלכתי אחרי אבו־יוסוף ברגל. השמש
עמדה לשקוע, אבל האור הספיק לי כדי לא לאבד אותו. הוא לא מיהר. הרחובות היו
מלאים: אוטובוסים, מכוניות, אופניים של פועלי בניין, נשים דוחפות עגלות ילדים, ילדי
רחוב משתי־בבים. זרם של מיץ ממותק, צבעוני ודביק.
הוא עבר לאורך שדרות ירושלים. ראיתי אותו מציץ לתוך חלונות הראוה של חנויות
השרשרת, ומעיין במודעות הקולנוע המודבקות לקירות. תחילה הייתי סבור שהוא מחפש
כתובת, או מצפה להפגש עם מישהו. במרוצת הזמן נתחוזר לי, שזה טיול סתמי. הוא
לא נפגש עם איש.
לאחר שעה של הליכה מתמדת, בקצב איטי אך קבוע, שכאילו הוכתב ע״י רגליו, חזר
אל המסעדה. הפעם לא נעצר אלא המשיך לכוון הנמל.
בינתיים שקעה השמש והזונות יצאי. נגני תזמורות הריקודים של הבארים החלו להגיע
למקום ובידיהם מזוודות עם כלי נגינה. בבית קפה אחד ישבו אנשים ושחקו שש־בש. אכו־יוסוף, עם השפם הקטן, כעלה הקודם של המסעדה, עמד ממול.
היה ריח של חמסין באויר. אבו־יוסוף חזר שוב לכוון המסעדה. היא כבר היתד, סגורה.
כנראה שד,בולגרי התיאש והלך הביתה להציק לאשתו. אבו־יוסוף המשיך בדרכו מבלי זאת נתן לי בנים טובים. אשוב אליהם. הדרך חזרה תהיה קשה יותר, אבל אני אגיע
איכשהו. את אבו־יוסוף לא יתפסו״.
לזרוק אפילו מבט כלפי ד,בנין.
״עברת על החוק כשבאת לכאן,״ אמרתי .״המשטרה לא תתפוס את אבו־יוסוף״ ,השיב.
החלטתי שהגיע הזמן לפעול. נמאסה עלי ההליכה ברחובות. קפצתי למכונית, אבל כמו
כל דבר שהמשרד מחלק, המכונית לא נדלקה מיד ועד שהנעתי אותה הוא נעלם. הייתי ״לא עשיתי כל רע לשום אדם — באתי לראות אם הביתי שלי עומד, זה הכל.״
״לא יקרה לי שום דבר,״ אמר אבו־יוסוף ,״אני מוכרח לחזור הביתה לילדים שלי. מי
נאלץ לעשות סיבוב גדול עד שמצאתי אותו שוב. בדרך ללב העיר יש שטח הרום.
חלק ממנו נוקה והפך למגרש משחקי* עם נדנדות והכל, אבל בחלק השני עדיין נותרו ידאג להם אם אשב בבית הסוהר?״ ״חוזדג׳א דוד,״ אמר אבו־יוסוף בקול צרוד ,״אתה לא
תמסור אותי למשטרה, נכון?״
אבנים מהבתים המפוצצים. אבו־יוסוף עמד על ערמה קטנה של מפולת כשגבו לכביש.
עצרתי את המכונית, אך הוא לא שמע .״אבו־יוסוף״ ,קראתי.
אפלה של ליל חמסין סמיך היתד, מרוחה על העיר כמו משחת נעליים שחורה. מרחוק
הוא נפנה. ראיתי שמהסס הוא אם לברוח או לאו. הוצאתי את ראשי דרך חלון המכונית, נשמעה צפירה עצובה של ספינה שנפרדת מנמל הבית. את הסיגריות שלנו גמרנו מזמן,
וכבר לא היה פנאי להצית נוספות .״אבו־יוסוף״ ,אמרתי ,״אני המשטרה״.
כך, שאור הפנסים יאיר את פרצופי .״אבו־יוסוף — אתה כבר לא זוכר אותי?״ עשה

עולת העמדות

עולנו מעמתת

עולנו העמדות

עולם העמדות

עולם הספרות

מ׳ספר 128 5

שנ ה 25

כ׳ ניסן תשכ״ג24.4.1962 ,

מאמר שני בוויכוח עד העירו ב ע תונו ת