גליון 1287 מתאריך 8 במאי 1962

בגדים לתעוק

זה היה בשבת השחורה — שבת ההדחה
של פינחס לבון. מרכז מפא״י התכנס באולם
אוהל, מרחק כמד, צעדים ממשרדי המערכת
שלנו. עשרות אזרחים, רובם סטודנטים,
התקהלו באופן ספונטאני בפתח הבניין, כדי
למחית נגד הקנונייה, שהחרידה את הציבור.
חברי המערכת לקחו חלק רב במאורעות
אותו יום. אלי תבור התחבא עוד בערב
הקודם בעליית־הגג, מעל לבמת הנואמים.
הוא נתפס במקרה באמצע הישיבה, נאסר,
הועמד לדין וזוכה מכל אשמה. שלמה אלי־נב
ניסה להיכנס לבניין בהסוואה של חשמלאי,
כשהוא נושא מיקרופון גדול. הוא
נתפס, נעצר, אך לא הועמד לדין.
אותה שעה עמד צלם המערכת, יעקוב
אגור, ברחוב שמול הבניין וצילם את הפג־נת־המחאה.
ההתקהלות כשלעצמה היתד, חו־

• רכים, עדינים, שו מ רי ם על
איכו תםו צור ת ם לאורך י מי ם.
* קלי ם לכביסה -אינ םמא בדי ם
ת כונו תי ה ם.
#מ תי ב שי ם מהר, קלים ואוריריים.

סיבו ת מ צוינו ת מדוע
בגדי תינו קמאורלון עדיפים
ו ש מו שיי ם יותר.
דר שי מוצרי אורלון בכל
טובה לבגדי תינו קו ת.

בגדי

תינוקות

עיי

חנו ת
ירקוני מזגי, אל המצלמה

מאורלון

מיוצרים

בי שראל
חברת גורדון לבינסון אילון

לאע\ה
בהר>ון
המתנה הנאה ביותר :
ספרו של פרופ׳אשרמן

.לקראת

א מ הו ת,׳

להשיג ככל המיות הספרים

מדוע נעלי
כי הן...

א1פנתי 1ת בעסת חרסיס מיוחד
קני

נעלי

״ מרה ״ ר ק עם סמל

״מרה״

ל ה שי ג;
תל־אביב: פומרנץ אלנבי, פאר, גלזר׳ ס דיזנגוף *

נתניה: גזית

חיפה: דן גכייאלי
ירושלים: פריימןאתכיין, קומפודט, פרידמן .

קית: ,מאוזר שלא הפריעה לסדר. לא פחות
חוקית ממנה היתד, פעולת הצלם.
אולם לא לשוא יש לדויד בן־גוריון בן,
ולא לשוא מכהן בן זה כמפקד המשטרה
במחוז החשוב ביותר בישראל. הוא החליט
לשבור את ההפגנה, שהשחירה את פני
אביו ונערי חצרו. לצורך זה השתמש כ שליחו
העיקרי: שלום ירקוני, שעשה קאר־יירה
תלולה מאז ריכז את פעולות עמום
בימי משפט שורת־המתנדבים.
ירקוני, לבוש אזרחית, הופיע בשטח, יחד
עם שוטרים נוספים ללא־מדיש. הוא התנפל
על עתונאי של על המשמר. אגור, שעמד
סמוך למקום, הרים את מצלמתו וצילם את
המאורע. משראה זאת ירקוני, הניח לקרבנו,
התנפל על אגור וניסה להוציא מידו בכוה
את המצלמה. אגור עוד הספיק לצלם את
ירקוני בשעת ההתנפלות, כשידו של הקצין
זונקת לקראת המצלמה (ראה תמונה).
לא היה זה סוף הפרשה. אגור הוזמן
להעיד במשפט המפגינים שנעצרו באותה
הזדמנות. בפסק־דינו, שפורסם השבוע, הועיד
שופט־השלום עזריאל גרשוני, כמה שו רות
להתנהגותו הפרועה של ירקוני וקבע:
מר ירקוני אישר מפורשות כי הנא שמת
גינה שס־נווב הקימה את צעקותיה
סמוך לעת שהוא, שהיה אותה שעה לבוש
בבגדים אזרחיים, ניסה להוציא מידי צלס
אחד — והוא העד אגור — את מצלמתו.
״מר ירקוני לא פירש כיצד גרס הצלם
להפרת השלום או להפרת הסדר, ומדוע
מצא לנכון בשל כך להוציא מידיו דווקא את
׳המצלמה. כן לא הוברר מה היה היסוד
החוקי למעשה זה.
״הנאשמת עצמה טענה כי הבחינה
לברר
על־מנת
והתקרבה,
בהתקהלות
מה פשר הרעש והמהומה. אך כאשר הנאש מת
הגיעה ליד קולנוע תל־אביב, ראתה
ששני אנשים לבושי אזרחית תפסו צלם
והיכוהו, ואחד מהם היה — כפי שהתברר
לה לאחר מכן — רב־פקד ירקוני. הנאשמת
טוענת כי השמיעה את המלה, פשיסטים׳
כלפי שני אזרחים, ולא כלפי שו ט רי ם...
״רב־פקד ירקוני, שהועלה בינתיים לדרגה
של סגן־ניצב, לא חלק בעדותו סל כך כי
הנאשמת השמיעה את קריאתה סמוך לרגע
שהוא ניסה להוציא מידי הצלם את מצלמתו.
התוצאה מכל האמור היא שיש לזכות אח:
הנאשמת, מהאשמה המובאת נגדה.״.

העולם הזה 1278

מכתבים
חטא בי יכופר
איני יודע איד מעזים קוראים מסויימים
לכתוב מכתבים למערכת ולבלבל את ראשיהם
של קוראים אחרים, טבלי לטרוח תחילה
את העוברות עליהז הם מדברים.
כוונתי בעיקר למכתבה של הגברת נהרה
אוסטרל (העולם הזה ,)1286 הטוענת בכל
הרצינות כי לא הצבענו ננר אלג׳יריה
החופשית באו״ם, אלא רק נמנענו מהצבעה.
ובכן, לידיעתר, הגברת אוסטרל: ישראל
נמנעה רק בענ-יז שביתת־הרעב של בך
בלה, ונם אז רק מפני שצרפת עצמה לא
דרשה יותר. אולם בכל ההצבעות החשובות
על עצמאות אלנ׳יריה, שנה אחרי שנה, ישראל
הצביעה נני אלנ׳יריה החופשית, בעד
התליינים הצרפתיים, ואף הוסיפה להצבעתה
רברי־בלע והשמצות.
האם מוכנה הנברת אוסטרל, לאור עובדות
אלה, להכיר כי אמנם, כדבריה, עמדה
כזאת היתה ״חטא בל יכופר״?
חיים עציוני, חיפה

עוד עד בלע
חיכיתי בקוצר־רוח ממש להופעת הנליוז
האחרון של העולם הזה 1284 בציפיה ל־תגובתכם
על דברי מוחמר כדבלה. לא
איכזבתם אותי בעוד שכל האחרים גיטנמי,
נתתם את החשובה הנכוגח והיאה, בלי
מורא ובלי משוא־פנים.
חיים נלר, תל־אביב
...במקום הבריחה על היהודי היוצא
לחזית התורכית, אפשר היה להשתמש בבדיחה
על הילד שהרג אה חוריו. כי היום
מתלוננת ממשלת ישראל על התוצאות שמעשיה
שלה עצמה גרמו להן.
שמואל שפיר, נהריה
הקורא שפיר נזתכוזן, כנראה, לבדיחה ש נוסחה
בהעולם הזה ( )969 כלהלן:
מעשה בצעיר, עלנדחן,
שרצח אב ואס בנרזן.
הוא קרא :״אללי!
רחסו־נא, שופטי,
על יתום ערירי וסיסכן!״

טעות לעולם חוזרת
במדור ״אנשים (העולם הזה )1285 בידיעה
על אבא חושי, כתבתם התחנה הארומה (מר
לי: רוז׳) וצריד לכתוב ב־ט׳.
ד. בן־מנחם, מכון ויצנזן למדע
טורה רבה.
בדס־ מ־ מיאו :
אין לכם מושג איזה זעזוע עבר על עכברי
אמריקה, כאשר הגיעו הנה הידיעות
הראשונות על הרצח ההמוני, שביצע פושע
המלחמה טומטום בר־מיאו. הטלביזיה היתה
מלאה. מיד הוקמה תנועה לעזרה לעכברים
הנאבקים על נפשם בישראל, בראשותו של
העכבר הדגול, כוכב הסרטים והטלביזיה,
מיסטר מיקי מאום.
בנאום שנשא מיסטר מאום במחסן המזון
של מאדיסון סקווייר גארדן, הוחלט לגייס
בשלב זה כספים, תרופות ומזון, למשלוח
מיידי למחתרת העכברים בישראל. כבר
נתקבלו הצעות של כמה צעירים, ותיקי
מלחמת קוריאה, הרוצים להתנדב למלחמה
בישראל. אם יהיה צורר, נשלח אותם באוניה

כי אז לא תהיה לנו ברירה, אלא להשיב
מלחמה שערה ולחסל כל עכברסינז.
ב. רוגז חתלסטוי, פרדס אביבה

המספר שהופתע
לראות את סיפורי ״מלחמה״ (העולם הזה
)1284 מודפס בהעולם הזה — זוהי ההפתעה
הנפלאה ביותר
לה יכולתי לצפות.
את הכבוד שבהופעה
מעל דפי העתוז לא
הייתי ממיר בכבוד
של שום במה אחרת.
להדפיס
ספור כזה
ובפורמט כזה, זהו,
לדעתי, גילוי של
אומץ ואחריות המתנשאים
כל־כר מעל
השיקול העתונאי הרגיל,
עד כי איו לי
אלא לכנותם בשם
— אישיים בהחלט.
אם הבנתי כהלכה,
הדפסתם את סיפורי
מאתר שהבנתם
אותו כהלכה. כלומר,
עברתם את התהום
הרבה של הניהליזס על החבל הדק של
ההומניזם. אין לי ספק שקוראים רבים ימעדו,
שלא לדבר על המחנה הנדול של הסוקלים
המקצועיים, העומדים הכן לכל הזדמנות שבזו.

בכל זאת, החלטתם לפרסם סיפור זה,
איו זאת כי האמנתם כי בסופו של דבר
יתרום נם הוא את תרומתו הצנועה לחיזוק
ההכרה ברבר חוסר השחר שבמלחמה, ולערוד
שלום והבנה ביז אנשים ועמים.
על עצמי אוכל לומר רק שאני בן 24
וחצי, הייתי בסיני, וזהו סיפורי השני.
מיכאל מרגולין, תל־אביב

איך זה התחיל

קראתי את הסדרות שלכם על בעיית ההומוסקסואליות
(העולם הזה 79 1278 והחלטתי
לכתוב לכם בנלוי מה שקרה גם אתי.
היה זה לפני כשנתיים, ב־ 31 בדצמבר. אני
זוכר יפה את היום הזה. סוף שנה. טיילתי
חרש בסביבת האופרה, כלומר על הטיילת
בשפת הים. לפני חודשים מספר נחלתי אכזבה
די קשה עם בת אשר ״סדרה אותי״
כביכול. לפני שנתיים הייתי בז .25
ובכן טיילתי לבדי על־יד המעקה של שפת
הים. לפתע ארם נעצר על־ידי והביט עלי.
לא הבינותי את כוונותיו. הוא שאל אותי
מה השעה וכשאמרתי לו, המשיר לעמוד
לידי והציע שנטייל לאוהד החוף החשור.
...ב די להודות ולהיות נלוי־לב, איו
זו בפעם הראשונה. מקרח דומה קרה לי
בצבא עם בחור פרסי, אשר הזמין אותי
לחדרו ללוז אתו באותה מיטה. הוא היה
סמל והיה לו חדר משלו במחנה.
כעבור שבוע שוב הלכתי לשם, כלומר
לשפת הים, להפש אותו. חיכיתי לו אבל
לא ראיתי אותו. המשכתי הלאה לכיוון
מלון דן. כשהנעתי לאותה כבר קטנה, ראיתי
שם אנשים רבים שמסתובבים, צעירים ויותר
מבוגרים. באותו ערב היו לי הרבה ״הצעות״
.מאז אני מבקר שם תכופות.
היתה תקופה שסבלתי נורא. הייתי ממש
מיואש. אט־אט התגברתי. ניסיתי אף להתרפא
ועלה לי הודתועפות, אבל ללא בל
תוצאות.
נבון מה שכתבתם שהתעוררויות כאלה
קורות ביו 14־ 12 שגה. חשתי זאת בגיל 13
בפעם הראשונה.
מאז גיליתי אותו מקום, פגשתי רבים:
חיילים, רופאים, מהנדסים, אנשי־רוח וסטודנטים.

ב ,.תל־אביב

קשה להאמין בל
מוב מאוד עשיתם בכתבה ״לית די!״ (העולם
הזה )1285 שהבאתם בפני הקורא
תאור נאמן של מה שהתרחש בבית־המשפט
העליון
אלכם נאמן, תל־אביב
...האם חושבים הבוסים הפוליטיים כי
בצורה זו או אחרת הם יצליחו להפריד בין
שבועון זה לבין חיילי צה״ל? אני בטוח
שלא. הם טועים טעות חמורה, לא יועילו
דברי ההשמצות של ליצני החצר ולא מאסרים
וחטיפות בלתי חוקיות — וגם ביטול
האמנתו של שלום כה! כסופר צבאי לא
יועיל.
...עמדתם במאבקים יותר קשים וני־צחתם.
אל תכגעו במאבק הזה. אנו, הקוראים,
מוכנים להושיט את מלוא עזרתנו.
אמנון כהן, תל-אביב

כומב וחפלאקאט
הראשונה — עד שתחסלו את החתול המתועב
האחרון!
רוצ׳סטר ק.ב. בדמב, סגן נשיא
מ.מ.נז.נז ,.ניו־יורק
קורא ב ו סב, סגן נשיא מגבית מיקי מאוס
המאוחדת, נואם לפני פלאקאס המראה את
— ראה
טומטום בר־מיאו רוצח עכבר
תמונה.
מזועזעים סטופ אתכס במלחמתכם סטופ.
איגוד המכרסמים, אנטוורפן
זה באמת עובר כל גבול! או מה יש אם
מר בר־מיאו ההליט כי הגיע ומז לפעולת־שיטור
משמעתית? האם לא סבל מספיק
מהתנרויות העכברים, טצעקנותם, מהנזק
שהם מביאים למוראל המדינה? ובכלל —
ממתי יכול כל עכבר-בי-רב להכריז מלחמות
ולהקים מחתרות? מוטב שהחוגים המתונים
יותר יתנו את דעתם, שהתקרית הקטנה
הזאת לא תתפתח למלחטודשינאה על רקע
גזעני, בי! גזע העכברים וגזע החתולים.

. ..ה ״קומנדו״ הכריז מלחמה על משרד
הבטחון. נניח לרגע שהמלחמה איננה אי שית,
אלא רעיונית־פוליטית, והנבט תוקפים
את מדיניות הבטחון ואת מדיניות
החוץ הנלוות אליה בלבד. מה עושה הצד
השני, דהיינו, מר פרם ואנשיו? הם מתגונ
נים ...ראשית הוא מונע בל אינפורמציה
רשמית משלום כהן. שנית — מנסה להעביר
בכנסת את חוק לשון הרע.
האמצעי השני, דהיינו החוק הנ״ל, נישל
(אולי לעת עתה בלבד) .האמצעי השני
פועל. והקומנדו — אותה יחידת לוחמים
קשוחה — פונה לבית־הטשפט העליון. מה
רציתם להשיג בזה? להכריח את פרם שירשה
בטובו לעתונכם לרכוש אינפורמציה
אישית מטנו, כדי שתורשו אחר־בד להשתמש
בה נגדו?
א. צור, רחובות
איד אפשר לשתף כתב כמור בפעולה צבאית,
בו בום! שאתה נגד הפעולה ואיש
כמור יכול למסור דבר כזה לאויב קשה
להאמין על איש שנלחם בגבעתי שיהפד לבוגד
זול.
אני עצמי מתנגד חרוץ לפרס ולבז־נוריוז,
אבל לא במובן הזה.
פ.ש ,.צ׳יקגו, ארצות־הברית

ישראל-ארה״ב
די! ארצות סקנדינביה
אותו

מחיר-יותר

הנאה

הידעת כי תוכל להתעכב בשטוקהולם ההדורה, קופנהגן
הנפלאה ואוסלו היפה ללאסלתשלוםנוסף?
ההזדמנות לבקר את פלאי הצפון: שמש חצות לילה,
הפיורדים האגדתיים, ארץ הלפים ועוד ועוד -משולב
בהכנ סת האורחים הסקנדינבית המסורתית.
לקבלת פרטים נוספים, פנח לסוכן הנסיעות שלן,
או טלפן למשרדי ם. א .ם.

תל־אביב, טלפון 57111

ירושלים, טלפון 23341

£ז 8 £ 0 1 0 6 /1 1 / 116111ז

שערותיך נושרות?
הנךצ פו׳ לקדחת? *
הצטרף לאלפים שנוכחו ביעילותו של
אלייןשיד מוצר של הביאוקוססטיקאי ז״ר א. רובין

העולם הזה 287ו

במדינה העם יוד־דלת
י״ד שנים הן תקופה קצרה מאוד לעומת
הנצח. אך השבוע, כאשר יתייחדו אזרחי
ישראל עם המאורעות הגדולים שאירעו לפני
14 שנה, תיראה התקופה ארוכה מאוד.
כי בינתיים קם בישראל דור, שעצם
עובדת העצמאות הישראלית — אחד הפלאים
הגדולים של הדור — הוא כה מ בן
מאליו לדידו, עד כי כלל אינו מעלה על
דעתו שעוד לפני זמן קצר התהלך בארץ
שליט זר.
העצמאות דומה לאוויר — כל עוד נושם
האדם, אין הוא מרגיש בקיומו. ואילו ב־היחנקו,
אין דבר חשוב ממנו בעולם.
14 אינו מספר מכושף. שנודר,עשור נח־גגה
בתרועה עולמית. תריסר. שנים עשו
רושם, ואילו יום־העצמאות הי״ג היה חג
של בר־מצווה. אך גם לי״ד יש ערך סמלי
בשפה העברית, כמו בכל שאר השפות
השמיות. הוא מסמל את היד האנושית.
על כן יעמוד יום־העצמאות הי״ד בסימן
היד:
יד לבנים, שנפלו במערכות השיחרור.
יד ליצירה, למען תתפתח המדינה ו־תשגשג.

לשלום.

פו־סזס ד ר •עקנסון

שואת היו

8ט 0 1

מו ע דו! ה עז ה תיכון

מודיוו ונד פתיחת ההרשמה
לכפר הנופש הצרפתי באכזיב
הרשמה כל יום פרט ליום ג׳ בין השעות 4— 6אחד,״צ
רח׳ מקוה ישראל , 12ת״א, טל 64395 .
בחיפה: רח׳ כיאט . 1

מספר

המקומות

מוגבל
הישראלי החדשות
שבועון
״ה ע ול ם הזה״,
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
. 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו״ל: העולם הזה בע״מ.

״מי שלא ראה את שמחת יום־השואה,
לא ראה שמחה מימיו!״
בדיחה תפלה זו היתד, רק אחת מני רבות,
שנפוצו בארץ ביום השלישי האחרון, הוא
יום־השואה. היה מי שסיפר, כי ראה בכבישי
הארץ אוטובוסים מלאים מטיילים חוגגים,
שנשאו את הכתובת ״טיולי יום ה שואה״
.לשיא הגיע האזרח ששאל :״מדוע
הביאה ממשלת ישראל את ורה אייכמן
ארצה ערב יום־השואה?״ וענה :״כדי ש תברך
את בעלה ב,חג שמח׳!״
הבדיחות התפלות הביעו ארת פשוטה:
יום־השואה של תשכ״ב הפך ליום חג בכל
רחבי הארץ. הודות לחג האחד במאי, שחל
באותו יום, השתחררו רוב הילדים מביתר,ספר.
מבוגרים רבים נעדרו מעבודתם.
עובדה זו השרתה אוזירת חג בכל הארץ.
חופי הרחצה המו מרוב אדם. בריכות־השחייה
היו מלאות וגדושות. המונים טיילו
ברחובות הראשיים.
הטלאי הצהוב. יותר מכל, היה זה
כשלון גמור וחרוץ של המוסדות, אשר
הוטל עליהם להחדיר את ״תודעת השואה״
בציבור. יד ושם4 ,זוסד השופע קרנות אר
שאינו יודע בשביל מה בדיוק הוא קיים,
נתגלה בכל אזלת־ידו. אם חשב מישהו כי
די לחוקק חוק של יום־אבל, על־מנת שיום
כזה ישתרש בהודי הארץ ובתודעת הציבור,
הרי נוכח השנה בטעותו.
יתכן שצביון היום היה משתנה לגמרי,
אילו מצא מישהו בטוי סמלי פשוט, בעל
דמיון ומעוף, לעיצוב ההזדהות ולהבעתה.
אפשרות אחת היתד, לחלק ביום הזה טלאי
צהוב לכל אזרח, ובייחוד לכל ילד, כדי
לשנות את נוף הארץ ולתת נושא מרכזי
נראה לעין להסברה. אולם הממונים הסתפקו
בהשמעת נאומים חדורי שביעות-
רצון־עצמית ברדיו, אשר רק הוסיפו לאווירה
המבודחת של היום.
יתכן כי סיבת הכשלון היתד, עמוקה עוד
יותר. עוד בימי הזעזוע הלאומי העמוק
של משפט אייכמן היו שניבאו לכך. אולי
פעל משפט זה כקאתארזיס, כזעזוע סופי,
המשחרר את התסביכים והמוציא החוצה
את הרגשות הנדחקים? שמא אין העם
רוצה עוד לשמוע על השואה?

רא ש הממשלה
עוד האריה
״בן גוריון עומד ליטול לידיו את הנהגת
המערכה למען המדיניות הכלכלית החדשה!״
הכריז קול ישראל בשעה 13.30 ביום ד,ששי,
בראש מהדורת החדשות. הוא חזר על כך
בשעה , 17.00 ובשעה .19.00
ואז קרה משהו מוזר. בשעה ,21.00
במר,דורת־ר,חדשות העיקרית של הערב, נעלמה
הידיעה. גם במהדורה האחרונה, בשעה
,23.00 לא הופיעה מחדש. הידיעה,
שעמדה בראש המהדורות הקודמות, נמוגה
כלא היתה.
הטלפונים צילצלו. מד, קרה בין
השעה 7והשעה 9בערב? כמה טלפונים
צילצלו. עוזרי ראש־ד,ממשלה הודיעו כי

ח״ב קלינגהופר
אתגר לביג׳י
לידיעה אין שחר. בן־גוריון אמנם החל מת עניין
בנושא הכלכלי, על־מנת לשלבו בנאומו
הגדול ערב יום העצמאות — אך לא
היה לו שום חשק לקבל על עצמו את
האחריות לכשרונותיו של לוי אשכול.
ככל שנתגלתה עוצמת הכשלונות, כן
פחת חשקו של ראש־הממשלה להתערב
ברצינות. השבוע עבד אשכול שעות נוספות,
כדי להעביר שורה של פעולות (ובראשן:
הטלת מלוזה־חובה על כל השכירים והעצמאיים)
,שכל מטרתן היתה למנוע את
התוצאות הרות־השואה של הפיחות. נסתבר
סופית כי הפיחות, לא זה בלבד שלא הביא
שום תועלת רצינית למשק, אלא שנתן ל אסון
הכלכלי תנופה חדשה. מאורעות השבוע
עמדו בסימן הנסיון הנואש לעצור
תנופה זו.
מכה ליורשים. ביטול ההודעה היתד.
מבד, גלוייה וחמורה ללוי אשכול. אך היד.
זה רק אחד המעשים בהם התנקש ב ך
גוריון השבוע בעוזריו.
אוזנו החדה של בן־גוריון קלטה רחש
גובר והולך סביבו. מעשים שונים (וביניהם
הכתבה ״יום לאחר בן־גוריון״ ,העולם
הזה ) 1286 הוכיחו לו כי עוזריו ומלחכי־פינכתו
אמנם עסוקים כיום בחלוקת עור
האריה, בעודו בחיים.
כך פשטה השבוע שמועה על היערכות
הדשה בצמרת המדינה. בן־גוריון, כך נרמז,
שוב אינו מסוגל לרכז את ענייני המדינה.
על כן יש צורך למנות את לוי אשכול
לסגן ראש־ד,ממשלה, שיהיה שליט עליון בכל
העניינים השוטפים, פרט לענייני בטחון.
אילו יצאה ההצעה לפועל, היה הדבר
נותן גושפנקא רשמית לחלוקת השלטון בין
לוי אשכול, כדיקטטור בכל ענייני הכלכלה
והמינהל, לבין שמעון פרס, כדיקטטור
של ענייני בטחון ומדיניות.
בן־גוריון פעל נמרצות. הוא הביא ל הכחשת
השמועות על מינוי סגן־ראש־ממש־לה,
שלח את פרס לחו״ל בשליחות מגוחכת
(ראה תצפית) ,הסיר מעצמו את האחריות
למדיניות הכלכלית האשכולית.
לחש ברמקול. אך השמועות לא פסקו.
מפה לאוזן נמסרה בצמרת המדינה והמפלגה
ידיעה מבהילה: בהופעתו האחרונה, באז כרה
לזכר הבר ותיק של מפא״י, היה בך
גוריון כה חלוש, למרות חופשתו הממו שכת,
עד כי לא היה כמעט מסוגל לדבר.
דבריו נשמעו רק בקושי, למרות שהועברו
ברמקול חזק.
לא היה מחסור ביורשים שאפתניים. ו דויד
בן־גוריון אינו אוהב יורשים.
הכנסת אוטופיה מציאותית
הוא פנים חדשות בכנסת. אך בתקופה
קצרה זו כבר הספיקו הצעותיו של הח״כ
הליברלי, פרופסור יצחק הנם קלינגהופר,
( ,)54 לזעזע מספר פעמים את כסאות מחו קקי
הממשלה. תכסיסיותן והגיונן הפשוט
הצביעו על אישיות משפטנית אמיתית ה־
(המשך בענווד ; 6

העולם הזה 1278

*** מעתי אותה לראשונה בחדר*
/האוכל של קבוצת חולדה. סיפרו ב מאהל
כי זה עתה הכריזו בתל־אביב על
הקמת המדינה, וכי קוראים ברדיו את ההכרזה.
לרוב
החברים לא היה פנאי להקשיב.
הרגמים ביקשו פצצות. הקשרים בדקו את
מכשיריהם. מישהו חילק רימונים. המפק דים
התייעצו אי־שם. רבי־סטלים מטורפים־
למחצה התרוצצו בשטח בחיפוש נואש אחר
פריטי ציוד שונים ומשונים. רק אחדים
מאתנו, טוראים פשוטים שגמרו את סידוריהם,
ניגשו למקלט.

מסופקני אם מישהו מאתנו ידע
אך את התאריך -ה־ 14 במאי,
.1948 כוודאי איש לא ידע את
התאריך העברי -ה׳ כאייר,
תש״ח. היה זה יום בכל הימים.
עמדנו להתקיף כפר בשם קובאב, בין
לטרון ורמלה. אחרי הקרב הגדול בלטרון,
בו איבדנו למעלה ממאה איש תוך שעות
מעטות, היתד, זאת פעולה במעט שיגרתית.
רבצנו בחדר־האוכל, חבורה מרושלת ו־חסרת־מנוהה,
והקשבנו לדברי המיסמך, שנקרא
לאחר מכן ״מגילת העצמאות״ .הוא
סיקרן אותנו אך במעט. לא התרגשנו. לא
שמענו את משק כנפי ההיסטוריה. אינני
בטוח אם שמענוהו עד הסוף. באוזן אחת
הקשבנו לנעשה בחוץ. חיכינו לשריקה, שתקרא
אותנו למיפקד היציאה.

אך בדבר אחד לא צדקנו. מלחמת־השיח־רור
נראתה לנו, באותם ימים של תמימות
עילאית בין חיים ומוות, כמאורע חד־פעמי.
האמנו כי החרות הלאומית, הריבונות הממלכתית,
הן סוף־פסוק, יעד קבוע וסופי.
ועברו ימים רבים עד שהבינונו: אין זה

וכך הצטרפה אמת גדולה שניה
לאמת הראשונה: שמלחמת־השח•
רור אינה מסתיימת לעולם. שמל
חמת־נצח היא. שרבים שלביה ד
מערכותיה. ושאין המערכה על ה עצמאות
הלאומית אלא שלב ראשון

חשנו בכך בעוד המלחמה בעיצומה. אך
עברו שנים עד שתחושה עמומה זו הפכה
בלבנו להכרה ברורה ומגובשת: מלחמת־השיחרור
נמשכת. היא לא פסקה לרגע.
יעדים חדשים קוראים ללוחמים חדשים, והנהגת
השלב האחד אינה הנהגת השלב
הבא אחריו.

החרות הלאומית, לא היה כל טעם
ובל ערך לכל היעדים האחרים.
ביום זה נביט אחורה בגאווה. אך לא רק
אחורה. כי אין טוב מיום זה לסיקור הדרך
אשר לפנינו. אין טוב ממנו לסימון היעדים
הבאים, לתיכנון המערכות הבאות של מל־חמת־השיחרור
הישראלית.
יעדים רבים קוראים לנו. הם כרוכים
זה בזה, משולבים זה בזה. אין האחד
בלעדי השני, ואין האחד קודם לשני בזמן
או בחשיבות. מה הם יעדים אלה?
השלום: חיסול המלחמה בין

ישראל ושכנותיה, הכרה סופית של האומה
הערבית בקיום ישראל. זהו היעד המרכזי,
החשוב ביותר.
>#המרחב: פתיחת האפיקים הטבעיים
להתפתחות המדינה ולשיגשוגה, על־ידי
יצירת מסגרת של שיתוף־פעולה מרחבי.

יצירה: חיסול המשק הטפילי,

המרוקן כיום את עצמאותנו מתוכנה, וקי
בעוד
הרדיו מטרטר, יצאתי החוצה. מפקד
צעיר, דרוך ורציני עמד לפני מחלקתו והסביר
לה את פקודת המיבצע. השמש השו קעת
האירה אותו. היכרתיו — שמו היה
איסר ברסקי. עד עתה חרוטה התמונה ב־זכרוני.
בעיני היא מסמלת את היום ההוא
יותר מכל טכס. איסר ברסקי, שנועד למות
תוך חודש, ילד מגודל שעמד לפני מחלקת
נערים, ערב היציאה לקרב.

איפר ברסקי היה חשוב באותו
רגע יותר מכל דבר בעולם. דבריו
היו חשוכים. מעשיו היו חשובים.
איזו חשיבות היתה, באותו רגע,
לנוסח של הכרזה כלשהי בתל•
אביב ז

* ל כן לא הקשבנו ברצינות לדברי ה־
£הכרזה. לא היה איכפת לנו מה שם
ייקרא למדינה, ומה יהיה המישטר בה,
מה יהיו יחסיה החיצוניים והפנימיים.

בל עוד לא נכבשה החרות הלאומית,
לה הקדיש דורנו את בל
חייו עד אותו רגע -היו בל אלה
פרטים מישניים, במעט תפלים.
היום, אחרי 14 שנה, עודני סבור כי
צדקנו. היתד. זאת אמת גדולה — והיא
אמת גדולה גם כיום.

מנסחי המגילה דאגו לבטל בו
במקום את בל החוקים ״הנובעים
מן הספר הלבן״ ,אך הם לא עשו
את הדבר שהיה נראה ממש מובן
מאליו: לקבוע כי מגילה זו היא
חוקת ישראל, ובי בל חוק הסותר
את עקרונותיה, בטל ומבוטל מאליו.

בשעה שהכריזו את ההכרזה החגיגית,
ובאותו מעמד עצמו, נתנו מנסחי מגילת־העצמאות
תוקף חוקי לכל חוקי־הדיכוי של
השלטון הקולוניאלי, והנחילו לשליטי המדינה
החדשה את חוקי הדיקטטורה של
הנציב העליון הזר.
רק בשנה ה־ 14 של עצמאותנו הבינונו
את כל עומק המשמעות של מעשה זה, את
כל מוראות• הסכנה הכרוכה בו. הבינונו
מדוע דאג מי שדאג כי לא תהיה חוקה
לישראל. הבינונו כי התירוצים בהם פוטמנו,
כאילו החוקה תסכן את אחדות האומה ו־תכרה
תהום בין דתיים וחילוניים, אינם
אלא אחיזת עיניים.

* א ם חסרה לנו יראת־הכבוד מפני
( | ההיסטוריה? האם היינו אדישים לנס הגדול
של הריבונות העברית? להיפך. היה
לנו חוש־מידה נהדר.
ידענו: ההיסטוריה אינה נעשית בתל־אביב,
אלא כאן, בחולדה, ובעשרות בסיסים קרביים.
ידענו: המדינה העברית לא נולדה באולם
של מוזיאון, ולא בתאריך זה. היא נולדה
ברגע שקומץ חיילים עבריים הגשים את
הריבונות העברית בפינה אחת מפינות הארץ
— והיה מוכן למות למענה.
ידענו: גבול המדינה לא ייקבע במיסמ־כים
על נייר. הוא צועד עמנו, נסוג עמנו.

וגב זאת ידענו(אך שלא חשבנו
על כך, כי הדבר היה מובן מאליו
לאותם שהיו מובנים למות כאותו
לילה) :אין דבר כחיים החשוב
מחרות לאומית. חרות ישראל,
עצמאות ישראל, ריבונות ישראל
-זה עיקר העיקרים.

מגילת העצמאות, אותה שמעתי בחצי־אוזן
באותו יום בחולדה, כוללת מליצות
יפות ונאצלות .״מדינת ישראל ...תשקוד
על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא
מושתתת על יסודות החירות, הצדק והש
לו ם ...תקיים שוזיון־זכויות חברתי ומדיני
גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע
ומין! תבטיח חופש דת, מצפון, לשון,
חינוך ותרבות אנו קוראים לבני העם
הערבי, תושבי מדינת ישראל ...ליטול
חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה

בשעתו לא היתד, דעתנו פנוייה לפרטים,
ועל כן לא הבינונו שהיה כאן מעשה של
גניבת־הדעת. כי מגילת־העצמאות לא הפכה
חוקה, ומבחינה חוקית אינה אלא פיסת־נייר
מצויירת.

2ן בוננ נוהגירגז־הצצנזאהז ההצרירגז ט 1ר הצייר ארהגר ט 1י\2
החרות הלאומית נכבשה. המדינה
הוקמה וקיימת. אך את העצמאות
יש להבטיח ולבצר ולבסס.
ואת החרות יש למלא כתוכן, שיתן
טעם לחיי האומה והאדם.
ואת המדינה יש להפוך למסגרת,
כה יוכל כל אדם להגיע לפיסגת
יכולתו המוסרית והמעשית.

ך קרב על חרות האומה — הקרב לגי!
§ רוש השלטון הזר, למיגור האויב החיצוני
— מה ישווה לו?
איזו מטרה מכל מטרות החיים יכולה להצית
לבבות כמוה, להעלות מנבכי הנפש
הלאומית צהלה המונית כפי שראינוה פעם
אחת בחיינו — במוצאי ה־ 29 בנובמבר,
?1947 למע;־ איזו מטרה, זולת החרות הלאומית,
מוכנים צעירים שוקקי־חיים למסור
את חייהם בפשטות כה עילאית, כמו שעשו
איסר ברסקי וחבריו?
השלב הראשון של מלחמת־השיחרור, זה
שהגיע לשיאו בשדות־הקרב של תש״ח,
יישאר השלב ההירואי ביותר, המאיר לדורות.
אשרי דור שזכה להשתתף בו.

בצדק הפך חגו -חג יום העצמאות
-לחג העליון של השנה.
כי הוא מאחד את כולנו, והוא
מזכיר לנו את העיקר: שאילמלא
השגנו את היעד הראשון, את

טום משק לאומי בריא, יצרני, עצמאי, ש יפרנס
את האומה ויעלה בהתמדה את רמת־חייה.

צדקהסוציאלי: כינון
חברה חדשה של שוויון ושותפות.
• הדמוקרטיה: הבטחת חרות
האדם במדינה ללא הבדל השקפה, לאום,
דת, עדה ומין.

כל אלה צדדים שונים של אידיאל
אחד: חכרה חופשית של בני•
חורין, כבסים למדינה ריבונית נאורה,
התורמת את תרומתה לשלטון
השלום, השותפות והצדק בעולם.

רבע־עשרה
שנים קיימת המדינה
\ לללא חוקה. זהו מצב מסוכן ומחפיר,
המעודד את התופעות החמורות ביותר בחיינו
הלאומיים.
אומרים לנו: במדינות מסויימות — כמו
ברית־המועצות — ישנה חוקה שאינה מתגשמת
במציאות. זה נכון — אך איננו
אומה כזאת.
אומרים לנו: במדינות מסויימות — כמו
בריטניה — אין חוקה, ובכל זאת הדמוק־ראטיה
מובטחת. וזה איננו נכון. כי בבריטניה
קיימת חוקה (ה״בריטיש קונסטי־טיושן״)
,שהתגבשה במשך 747 שנה מאז
הסאגנה־כרם ה, אף שלא נוסחה מעולם ב־מיסמך
כולל אחד.

אולם אי־קיומה של חוקה במדינה
חדשה -זוהי תופעה בלתי־נורמלית,
יוצאת-דופן לחלוטין.
באיזו מוינה נאורה רשאי רוב מקרי בפרלמנט,
פרי קנונייה מפלגתית חולפת,
לחוקק חוק לחיסול חופש העתונות, או
להטלת מימשל צבאי על כל אזרחיה, או
להעלאת מתנגדיה לגרדום?
באיזו מדינה נאורה חייב בית־המשפט
העליון לבצע חוקים הנוגדים את מצפונו
ואת רוח המדינה — ולא תהיה בידו ה סמכות
לבטלם?

זהו יעד גדול. בגלל גדולתו הוא נראה
מופשט ורחוק. חייבים אנחנו לתרגמו לשפה
של מעשים מוחשיים וקרובים. חייבים
אנחנו לסמן את המשימה הראשונה,
המיידית — את הקילומטר הבא בדרך ה ארוכה
אשר לפנינו.

הנה בי כן, זו המשימה לשנת•
העצמאות הכאה: חקיקת חוקה
לישראל.

^ ילו הייתי יכול לקבוע את היעד
*י ל הלאומי לשנה ה־ 15 של עצמאותנו, את
:המטרה המרכזית לה חייבים אנחנו להקדיש
את כל מרצנו ממוצאי יום־עצמאות זה עד
ערב יום־העצמאות הבא, הריני אומר: הבטחת
הדמוקראטיה בישראל.

חוקה שתיתן תוקף־חוק לעקרונות־היסוד
של החברה החופשית. חוקה שרק רוב גדול
בכנסת, אחרי מישאל־עם מיוחד, יוכל לשנותה.
חוקה שתאפשר לבית־המשפט העליון
לבטל כל חוק (קיים ועתידי) הסותר את
עקרונותיו.
בקיצור: חוקה שתגשים, באיחור, את
מגילת־העצמאות של ישראל.

ובצורה מוחשית עוד יותר: מתן
חוקה למדינת ישראל.

תהא-נא השנה ה15-
החוקה לישראל.

-שנת

תצפין!

כ? רזכויות שמורות

• נסיעתו התמוהה של שמעון פרם, פדי לייצג את ממשלת
ישראל כמדינת־־הננם קוסטה־ריקה (אופלוסיה 650 :אלף),
נופעת מן היחסים כצמרת המדינה. נסיעתו, דחקא ערב יום העצמאות,
באה בגלל חילוקי דעות על

מקומו של פרס באירועים, בצד

שר־הבטחון

והרמטכ׳׳ל. מנוי וגמור עם בן־גוריון להיות גס הפעם המרכז הבלעדי של כל
האירועים ׳הצבאיים, ללא סגן או צל. בגלל סיבה דומה, העביר בן־גוריון בשעתו
את משה דיין מתפקיד הרמטכ״ל, ערב יום־העצנדאות הראשון אחרי מיבצע סיני.

• כן־גוריון עשוי להירתם ככל זאת למערכה הדשה נגד
משה שרת ופנחס לבון. הופעתם של השניים בכינוס עיוני סגור במעלה־החמשה
הרגיזה את בן־גוריון, שיכנעה אותו שעדיין לא פגה לגמרי הסכנה
הצפויה נדהם, ושדרושה מכה נוספת כדי לסלקם סופית, כל תירוץ מתאים
ינוצל למטרה זו.

• ישראל יוזמת כשקט את חידושה של המערכה כאו״ם
לקכלת החלטה שתקרא למשא־ומתן ישראלי־ערבי ישיר. ראש-
המחץ יהיו שוב כמה מדינות אפריקאיות. משרד־החוץ מקווה כי בספטמבר הבא
יעלה בידיו להשיג לפחות רוב פשוט להחלטה כזאת, אם יצליח להביא לשינוי
עמדתן של 20 המדינות שנמנעו בפעם שעברה ( 34 הצביעו בעד 44 ,נגד).

עליכן תתרכז המערכה בבירות המדינות הנמנעות הבאות: אירלנד, ארגנטינה,
אוסטריה, בוליביה, וונצואלה, חבש, טוגו, יוון, מכסיקו, נורבגיה, נפאל,
סנגל, פרו, פיליפינים, צרפת, קולומביה, קונגו (ליאופולדוויל) ,שבדיה, תאילנד.
האחרונה: ן אפריקה
שנעדרו בעת
ההצבעה

מערכה דומה תנוהל בבירות המדינות ...
הדרומית, גאבון ,׳הונדורס, טאנגאנייקה, לאוס ופורטוגל.

• הסיכסוף הסתדרות־ממשלה או הסתדרות־כנסת לא ישאר
מוגבל למפא״י. גס במפלגות אחרות ייווצר מצב של התנגשות גלוייה בין
נציגיהן בהסתדרות, התובעים הגנה יעל רמת־המחיח של הפועלים, לבין שאר
העסקנים, הדואגים לאינטרסים אחרים. בולט ביותר הסיכסוך בתוך אחדות־העבודה

בין

האופוזיציה

הפועלית

(ארס,

אלמוזלינו

ובני

מהרשק)

לבין

שליטי המפלגה (אלון ובן־אהרון, עס גלילי באמצע) .סיכסון מקביל עשוי
להיווצר גם בקרב המפלגה הליבראלית, בין הצמרת הימנית (עם ספיר
בראש) לבין הנציגים בהסתדרות, שדוברם הוא הלל זיידל.

$יגאל אלון יצטרף ללחום קשה על השינויים כשירותי
התעסוקה, שמטרתם היתה להעביר לו (ולמפלגתו) את עמדת^הכוח העיקרית׳
בשטח זה. מאחר שגם ההסתדרות וגס נותני־העבודה נוטים להתנגד בחריפות
לשינויים אלה, מתכונן אלון להופיע אישית בפני הוועדה המרכזת של
ההסתדרות, על־מנת לשכנע את חבריה לקבל את דעתו. צפויות לו שם
הפתעות.

• הטיסה חסרת־האחריות של עובדי מכון הבדק תעלה
בכנסת. הטיסה במטוס מיושן, שאינו שיין לשום חברה ושאין לו רשיו ן
תעודת כשירות, כמעט נסתיימה השבוע באסה המוני ל־ 77 עורדיוז דרירית,
כשהטייס התכונן להנחית את המטוס בלב יס. רק בנס עלה בידי הטייס להגיע
לשדה־תעופה צרפתי, רחוק מקו הטיסה שלו.
* צפויות במה שערוריות על רקע אמנותי. אחת מהן קשורה
בעסקי אמרגנות והבאת אמנים זרים לארץ, בקשר דאי־קיוס הבטחות. שניה
תתחולל על רקע היחסים בחוני ההסרטה, סשיצרני סיניה יטענו שלפחות
ביקורת שלילית אחת על סרטם נכתבה בידי מבקר שיש לו עניין אישי
בחברתיהסרטה מתחרה.

במדינה
(המשך מעמוד )4
ניצבת מאחוריהן. אך הזעזוע הקטן של
חוקי העבודה הוא כאין וכאפס לעומת
מה שמכין הפרופסור המומחה לחוקה
ולחוק אדמיניסטרטיבי לקראת מושב הכנסת
הבא.
קלינגהופר הצטרף למפלגה הליברלית כנציג
הבח השלישי ביום היווסדה, לפני
כשנה. שלא כמו עסקנים פוליטיים ותיקים,
הרואים במצע מפלגתם לבחירות שטר שלא
נועד לפרעון, לקח הוא את המצע עליו
חתם בכל הרצינות. הנקודה החשובה ביותר
לח״ב הליברלי, יליד גליציה וחניך האוניברסיטה
בוינה, היתד, נקודת התורפה של
החוק הישראלי: הבטחת זכויות הפרט.
זכויות הפרם בישראל אינן מוגנות לא
משום שבתי־המשפט אינם רוצים להגן
עליהן. הן אינן ׳מוגנות משום שחסר למשפט
הישראלי המכשיר החיוני, בלעדיו
אין כל אפשרות להגן על זכויות האזרח:
אין לישראל חוקה.
.תרמית אנטי־דתית. במשך שנים
רבית הצליחו חוגי השלטון לו רוע ב״ידיר

הישראלי את ההרגשה המוטעית, שהגורם
המונע את קבלת החוקה הוא הציבור הדתי.
וזאת בגלל סכנת התנגשות שעלולה לצוץ
לכאורה בשאלת הדת והמדינה. בעיקר הצטיין
במלאכת אחיזת־עיניים זו דויד בן־
גוריון עצמו.
דעה ׳מוטעית זו הסתתה את העובדה שהמתנגד
החריף ביותר להגנת זכויות האזרח
הוא ראש הממשלה, דויד בן־גוריון. כאשר
הועלתה לראשונה שאלת החוקה בתעדה
המיוחדת שנתכנסה לשם כך מטעם מועצת
המדינה הזמנית, נתקבלה לדיון הצעתו של
הפרופסור־החבר ליחסים בינלאומיים, יהו דה
פנחס נליאו) כהן הדתי, שנפטר ליפני
שנה. התעדה בראשותו של עורך־הדין (הדתי)
,כיום שר הדתות, זרח תרהפטיג,
קיבלה כבסים לדיון את הצעת כהן, שמנעה
כל התנגשות בשאלת הדת והמדינה.
אך לוועדת החוקה של מועצת המדינה
היה תפקיד מכין בלבד ועליה היה אך
להגיש את הצעותיה לאסיפה המכוננת,
שנועדה להיבחר רק לצורך קבלת החוקה.
כבר בישבה הראשונה הצליחו מתנגדי
החוקה, ובראשם בן־גוריזן, להעביר את
ההחלטה הקובעת שהאסיפה המכוננת תהיה
כנסת ראשונה ולא אסיפה מכוננת.
רק לאחר מכן החלה הוועדה, שעד היום
נועדה בשמה להיות וועדת החוקה חוק
ומשפט, להכין את טיוטת החוקה. כאשר
הביא יושב ראש הוועדה, הח״כ המפ״מי
(אז) נחום ניר, את הצעת החוקה, נתגלה
פרצופם האמיתי של האנטי־דימוקרטים הישראלים.
2סעיפים
גור,שים. טבעה של חוקה
שהיא נוקשה, כלומר אינה יכולה להתבטל
אלא ברוב מכריע ומוחלט של הנבחרים,
אשר יקבע מראש. הטעם לקיומה הוא
היותה עומדת מעל לחקיקה הרגילה, כלומר
היותה הסמכות העליונה שבכוחה יכול

בית־המשפט העליון להורות על ביטול כל
חוק שנוגד את החוקה. חוקה בנוסח זה,
הקיימת בארצות־הברית, למשל, עמדה לנגד
עיני המחוקקים שהציעו את החוקה לכנסת.
אך בן־גוריון חשש מחוקה כזו. לצורך
התנגדותו הפך לראשונה בתולדות המדינה
הצעירה לאנגלופיל (חובב אנגלים) ,החל
להצביע על מערכת החוקים הבריטית, שהיא
חסרת חוקה כביכול, כאידיאלית. נימוק
אחר שלו היה: ישראל היא ארץ המיועדת
לעליה ולא יתכן שהמיעוט הקטן היושב
בארץ יקבע את דרכי חייהם של מיליוני
העולים העתידים להגיע. הנימוק המגוחך
השלישי היה: חוקה נוקשה תשפיל כבוד
השופטים, תיאלץ אותם להתעסק בחוקים,
שהם עניינם של הפוליטיקאים הבזויים ב־דרך־כלל.
בכוח
נימוקיו ועוד יותר בכוח לחץ
פוליטי שיכנע בן־גוריון ח״כים כגון וורהס״
טיג, שתמכו בחוקה המוצעת — לבטל את
תמיכתם. העניין הפך למלחמת חיים ומוות,
עד אשר קם ח״כ פרוגרסיבים יזהר הררי
והציל את ענינייו של ראש הממשלה.
הוא הציע לפרוט׳ את המטבע לפרוטות,
לקבל את החוקה פרקים־פרקים במשך השנים.
הצעתו של הררי׳ התקבלה, מה גם
שהוא נמנע מלהעלות את עניין נוקשות
החוקה.
רק בשני סעיפים התאחדה הכנסת נגד
בן־גוריון וכעבור שנים אחדות נוכחה ב״
תבונת צעדה. היה זה בסעיפי חוק יסוד
הכנסת; בסעיף 4נקבע ששיטת הבחירות
לא תשונה אלא ברוב של 61ח״כים לפי
חות. בן־גוריון היה מוכן כעת לכל תש־לום
קואליציוני תמורת ביטול הסעיף הזה.
סעיף נוקשה שני בחוק יסוד הכנסת הוא
סעיף ,44 לפיו אסור לשנות את חוק יסוד
הכנסת על פי חוק חירום. לפי הסעיף הבא
באותו חוק — אין לשנות את סעיף 44
אלא ברוב של 80 חברי כנסת לפחות.
שאלה מכרעת. חבר הכנסת החדש
קלינגהופר הספיק בתשע שנותיו בישראל,
אליה בא מברזיל, אחרי נדודים על פני
חצי תריסר ארצות אחרות, לעלות בדרגה
בפקולטה למשפטים ממרצה, לפרופסור־חבר.
גם את עבודתו בכנסת הוא עושי־באותה
יסודיות המאפיינת את עבודותיו
המדעיות. כאשר החליט להגיש למפלגה
הליברלית, כשי ליום שנתה הראשונה,
הצעת חוקה, עבד על הצעה זו לילות כימים
והשקיע בה מחשבה מרובה.
״אינני רוצה להיות אוטופי,״ הסביר
קלינגהופר ,״אני רוצה להגיע לתוצאות
של יממש. הייתי מעדיף מגילת חוקה שלימה
ומליאה, שרענה על כל הבעיות. אך אני
מבין שבמצב הנתון זה בלתי אפשרי. לכן
אני מקבל את ההחלטה הקיימת ומציע רק
פרק אחד בחוקה הדרושה: את הפרק על
זכויות האזרח.
״אין טעם לקבל חלק זה,״ המשיך הח״ב,
״מבלי להפוך אותו לנוקשה ומחייב, על־מנת
ששום חקיקה רגילה לא תוכל לשנות
אותו. יש לכן לחסן תחומים אחדים של
זכויות האזרח מפני התערבות השלטון.״
כבסיס להצעתו לקח קלינגהופר את
אמנת זכויות האדם של האו״ם. אמנה זו,
שראתה אור בשנת קום המדינה בצורת
הצהרה, נערכת מאז על־ידי וועדה מיוחדת
של האו״ם בהצעת חוקה כלל־עולמית,
בצורת אמנה מחייבת.
הצעות תעדה זו נטל קלינגהופר, עובד
כעת על עיבודן והתאמתן לתנאיה של
ישראל ומתכתן להגישן לכנסת החמישית.
במושב הקרוב עלולה הכנסת לעמוד בפני
אתגר חמור ביותר מרוב אלה שעמדה
בפניהם עד כה. הממשלה תמצא במקרה
זה בקלינגהופר יריב ותכססן משפטי שטרם
היה כמוהו בכנסת.
כי השאלה האמיתית שתעמוד בפני הכנסת
תהיה: האם מוכנים חבריה להרים
את ידם נגד הצהרת זכויות האדם, לפיה
גם הוכרזה מדינת ישראל?

יחסים מרחביים
תרופו ת לאלגייריה
ההצהרה הכוזבת, שיוחסה למוחמד בן־
בלה, בדבר משלוח 100 אלף מתנדבים אל־ג׳יריים
לשיחרור פלסטין (העולם הזה ,) 1284
נשאה פרי חיובי ביותר. מעז יצא מתוק:
כתוצאה מבחזז־התעמולה המצרי, נאלצה
ממשלת אלג׳יריה החופשית לדון רשמית
ביחסי ישראל־ערב, לקבוע עמדה.
הסיכום: שר־ההסברר, האלג׳ירי׳ מוחמד
יזיד, הכחיש רשמית את הידיעה, אישר

העולם הזח 1278

בכך מחדש כי ממשלת אלג׳יריד. לא תתערב
בכל צורה שהיא בסיכסוך הישראלי־ערבי.
מוחמד בן־בלה עצמו נתן אף הוא
ראיון רשמי, קבע שמעולם לא אמר את
הדברים שיוחסו לו. כך הפך הסיכום לא
רק לעמדה מחייבת, אלא גם מאושרת מהאחד
על־ידי כל הזרמים בצמרת הפל״ן.
סיכום זה תואם בדיוק את העמדה שנמסרה
על־ידי דוברי תנועת־השיהרור האל־ג׳ירית,
במגעים השונים שקוימו בשנים
האחרונות, לנציגי, הוועד הישראלי למען
אלג׳יריה החופשית.
מדריכים לחבלה. השבוע התייצבו
חברי הוועד הישראלי בפני העתונות הישראלית,
סיפרו לה פרטים על מגעים אלה.
בפעם הראשונה גילו רשמית, כי אמנם
היתד, לפני שנתיים פנייה של הפל״ן אל
הוועד׳ הישראלי לשגר מומחים ישראליים
לחבלה כימית וחשמלית, כמדריכים למחנות־האימונים
של צבא־השיחרור ביוגוסלביה
ובתוניס. בגלל הנסיבות השוררות בארץ,
החליט ד,תעד בשעתו שלא לטפל במשימה
זו. הדבר הוזכר כאשר שאל אחד העתונאים,
כתב חרות :״מדוע מבקש הפל״ן ממצריים
לשגר קצינים להדרכת צבא־ד,שיחדור?״ תשובת
דובר ד,תעד :״האם מוכנה ממשלת יש ראל
לשלוח מדריכים כאלה?״
הוסיף דובר שני, בחיוך :״קשה להניח
כי צבא־השיחרור, שנלחם בהצלחה במשך
שבע שנים תמימות באחד הצבאות המשוכללים
בעולם, יזדקק להדרכתו של צבא,
שלא ניצח בחמש־עשרה השנים האחרונות
אף קרב אחד!״
מחווה של רצון טוב. דוברי הוועד
הישראלי לא הסתפקו בבירור הבעיות הקשו רות
ביחסי ישראל־אלג׳יריה. מסיבת־העתו־נאים
נועדה לשלוש מטרות מעשיות:
• פנייה אל יהודי אלג׳יריה להצטרף
למלחמה באו־אה־אס הפאשיסטי, שהפך חלק
בלתי־נפרד מן האינטרנציונל הניאו־נאצי העולמי*.

פנייה לממשלת ישראל להיענות לבקשת
אירגון הפליטים של האו״ם, ולשלוח
ציוד ואוהלים לקליטת הפליטים החוזרים
לאלג׳יריד, מתונים וממארוקו ,״כמחתד, של
רצון טוב וכצעד ראשון לקראת יצירת
מגע בין שתי המדינות״.
י • פנייה לכל המפלגות והארגונים בישראל
לשתף פעולה עם הוועד הישראלי
באירגון מפעל עממי לשיגור תרומה של
תרופות לפל״ן ,״כשי העם הישראלי לעם
האלג׳ירי הסובל״.

7/7חעצמאות

תער 1כ 1ת
בי ת־ ספד רדו ח מי ס
משאיות צבאיות יגיעו עד חומת המבצר.
לוחמים במדים יטפסו על הקיר. כעבור
דקה ישמע פיצוץ ותבזיק להבה אדומה.
שני שערי הברזל יפוצצו אף הם. באחד
המסדרונות של המבצר תועלה בריקדה של
אש. אותה שעה יפרצו האסירים הכלואים
דרך הביקוע שבחומה, יעלו על המכוניות
ויזנקו לדרך. במהרה יתקלו במארב, יתפתח
קרב קצר.
התפתחות דרמתית זו, שהיא תמצית של בי
פריצת מבצר עכו על־ידי אצ״ל לפני
15 שנה, תומחש החל מהשבוע במצודת
זאב בת״א, שם נפתחה תערוכת מבצר עכו.
לא יהיה זה קטע מתוך הסרט אקסודוס.
שיחזור הפעולה יעשה בצורה טכנית, שדוגמתה
טרם נראתה בארץ. על־גבי תבנית
מדוייקת של המבצר, ביחס של אחד לחמישים,
הותקנו מסלולים מיוחדים, מכוניות
צעצוע ובובות. שעה שמתקן מיוחד
יפעיל סרט קול של מקלט, שילווה את
הפעולה בהסבר מילולי, יפעיל פס הקול
גלי רדיו שישלחו פקודות למוח אלקטרוני
מיוחד, אשר יפקד על שלבי הביצוע של
המכוניות, הבובות והפיצוצים.
מאז נכלאו בתוכו ב־ 1920 אסירי הגנת
ירושלים, ובראשם זאב ז׳בוטינסקי, חלפו
בין כתליו אלפי שגות־מאסר של לוחמים
משלושת ארגוני המחתרת. עתה, מששונו
מבני המבצר בתהליך הפיכתו לבית־ חול ,־
רוח, נוספו מבנים ומבנים אחרים נהרסו,
יזמו אנשי הנהלת ברית חיילי וואצ״ל את
התערוכה, שנועדה להמחיש כיצד נראה
ומה היה המבצר, ששימש בית־ספר למח תרת
הלוחמת.
רק למשוגעים. באמצעות ציורים,
צילומים, תעודות ומוצגים אחרים, יובל
הצופה דרך כל שלבי הישיבה בבית־הסוהר,
החיי החיים בו, תולדותיהן של הקבוצות
(המשך בעמוד ) 18
* בפגישה הציגו דוברי הוועד כרוז של
המפלגה חפאשיסטית בארצות־הברית, נוף
אנסי־שמי ידוע, שקרא לתמיכה באו־אה־אס.

חפולם הדה 1287

השעץ הגדול ברחבת הקולנוע מוגרכי, תל־אביב,
מראה את השעה: אחת ורכע אחרי־חצות. לפני
דקות מספר הגיעה לארץ הידיעה הגדולה: עצרת
האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינה עברית
כחלק מארץ־ישראל.
זהו רגע רציני, חגיגי. ההמונים, שהתאספו במרכז
תל־־אביב דאז בדי להמתין לבשורה, הבחינו כבד.
בעוד כמה דקות יפרצו בצהלה רוננת, בנחשול של
התלהבות המונית, שתציך את כל הארץ במשך 24
שעות. אולם כרגע זה עודם עומדים המומים, מרצי
האדריכל

נים,
בשעה שילד מנופך את הדגל הלאומי כראש

עמוד השעון.
מה קרה לדור זה, שתמונה זו מנציחה את רגעו
הגדול ביותר? מה קדה לדור העצמאות? כיצד תפס
את מקומו במדינה החדשה? כעמודים הבאים מתאר
״העולם הזה״ שבעה מבני הדור, כשכעה שטחי־חיים
שונים. הם נכחדו לא כשל היותם ראשונים
במקצועותיהם, אלא בשל היותם אופייניים לצעירים
המתקדמים במקצועות אלה, שיקבעו מחר את דמות
המדינה. זהו סיפור דור העצמאות בשנת תשכ״ב.

העובדת הסוציאלית

התעשיין

הימאי

דוו העצמאות
השם:

אורי ליברמן.
הגיל. 2 7 :
מצב משפחתי:

נשוי, אב לגן
וכת.
יליד: תל־אכיב.
מקצוע: רב־חוכל.

סירת־המשא ויצא מנמל תל־אביב, ל׳עבר
האוניה שעגנה מחוץ לנמל .״תן לי להחזיק
בהגה קצת,״ התחנן אורי בן השש. ההגאי
זז הצידה, איפשר לילד, שפניו קרנו מאושר,
להחזיק יחד עמו את היהגה.

מי־ים בעורקים

ך* משיבה אל הים אינה רשומה ב־
| | ספרי הרפואה כמחלה־תורשתית. ההיסטוריה
האנטומית אף אינה יודעת יעל אנשים
אשר נולדו כשבעורקיהס זורמים, במקום
ך טרטור העמום /שבקע מבטן הכדוריות
אדומות ולבנות, מי־ים מלוחים.
| אניה, הלך וגבר. אל מנוע הגנרטור,
אך לגבי אורי ליברמן זו האבחנה המדוייקת.
שעבד ללא הפסק כל זמן פריקת המטען,
כי אורי •הוא בנו של יורד־יס ותיק,
הצטרפו עתה מנועי האוניה עצמם.
בנימין ליברמן, כיום רב־חובלו של נסל תל־בתא
הפיקוד שעל הגשר, אפוף ענני עשן
אביב. בנימין, יליד רוסיה, שהגיע לנמל
מקטרת, ניצב רב־החובל, אורי ליברמן
תל־אביב לראשונה לפני כארבעים שנה —
( .)27 הוא האיש האחראי על עשרת אלפים
לאחר שגמר בית־ספר ימי באורוגווי, בהיותו
הטון, עשרות חבלים ושרשראות, ציוד ו בן
— 15 החליט להשתקע בארץ, עבד
סחורה בשווי מיליוני לירות ואנשי צוות,
כמלח על אוניות בריטיות שיצאו מהארץ.
המהווים יחד את אניית־המשא שקמה.
לכן, בשעה שכל תינוק יבשתי לומד לרא שונה
לקרוא ״אבא״ ,הצליח אורי לבטא לדרך
חלון התא, שאורותיו כובו כדי להקל
ראשונה את המלה ״ים״ .כשילדי היבשה
על הראות החוצה, העיף מבט• חודר לעבר
השיטו סירות־ניר בשלוליות חצר, בילה
החרטום. לאחר מכן לחץ על כפתור המכאורי
את חופשות ׳הלימודים על סיפון
שיר שלפניו :״מה המצב אצלך, צ׳יף מייט?״
סירות־המשא שפרקו סחורות בנמל תל־קרא
לתוך המיקרופון .״הכל בסדר, קפטן!״
אביב, וחתכו בחרמומיהן את גלי הים
בקעה התשובה מתוך הרמקול.
. ..גלי הים התנפצו בשקיקה חד־גונית
אורי הסיט את מנוף ההילוכים8 1 ,0
אל דופן שיקמה. גוש המתכת הענקי הסביטא
את הפקודה בקול שקט
תובב בשטח הנמל והסנה חרטומו אל פתח
^ ״ 8 1 ,0חזר על הפובוטח
שובר
הגלים 8 1 <0 8 1 ,0״ קרא אורי
קודה האיש שליד ה הג ה...
אל צינור הברזל, שהעביר את הפקודה ל־
האיש שליד ההגיה הניע את מנוע

חדר המכונות. המנועים הגבירו את נד,מ־תם
והאניה החישה מהלכה אל מחוץ לשובר
הגלים. משיצאה אל הים הפתוח הסתובבה
והטילה עוגן לעגינת־לילה.
אורי ירד אל חדר המכונות ובדק אם הכל
כשורה. זהו הסיבוב היומי האחרון. בדרך
כלל עליו להשכים בשעה שבע בבוקר, לאכול,
ולערוך ביקורת משמרות. לאחר מכן
הוא מכין את הניירות הדרושים לכניסה
לנמל הבא או כותב מכתבים שונים. בצה־ריים
יש לקבוע את מקומה המדוייק של
האניה לפי תצפיות השמש. אחרי הצהרים,
לאחר ביקורת נוספת — ובמקרה שאין

אשתו רינה. בדרך כלל היתר, נוסעת יחד
אתו, עם ילדיהם. אלא שבהפלגה האחרונה
לאפריקה חלו הילדים והוא נאלץ להסיסם
יחד עם אשתו חזרה ארצה.
״בניגוד למה שחושבים, אשתו של רב־חובל
לא עושה חיים,״ הוא טוען ,״לרבי-
חובלים אמנם מותר להסיע אתם את ה משפחה,
אך כל זה טוב עד שהילדים מגיעים
לגיל בית־ספר. גם לילדים בגיל צעיר
אין האניה מקום אידיאלי להתפתחות, ביהוד
בגיל בו הם לומדים ללכת. אני׳ מתאר
לעצמי שאשתי חשבה ולקחה על עצמה
את כל הכרוך בחיי נשואין לרב־חובל. אני

עם אשתו וילדיו, כראש מגדל פיזה
הסיפון לא נוצר לחינוך ילדים
תרגיל סירות־הצלד — .הוא יכול לאכול את
ארוחת הערב בשש ולהתפנות לעיסוקיו.

מ כי לו די םדא שו ג ה
ת ה, משחזרה האוניה לנמל הבית
3 /ופרקה את מטענה, יש להכינה לעליה
על המבדוק לצורך תיקונים רגילים ו״גילוח
זקן״ .אורי נעל את דלתות׳ התאים וחזר
לתאו. לפני ששכב לישון, העיף מבט נוסף
לעבר מפרץ חי פ ה...
מפרץ חיפה נבר היה מאחוריהם.
שלוש מפרשיות של צופי־ים זינקו לשיוט־חוף
מחיפה לתל־אביב. הרוח היכתה במפרשים
והסירות חצו את המיס במהירות.
מד עתלית התנהל הכל כשורה, כשלפתע
החלת נושבת רוח מזרחית חזקה. הסירות,
שיצאו בהבדלי זמן מהנמל, איבדו במהירות
את קשר־הראיה ביניהן .״להוריד את המיפ־רשים!״
ציווה אורי, מפקדה של אחת ה סירות.
צתת הסירה נטל את המשוטים,
החל חותר במרץ חזרה לחיפה.
רק אחרי חמש שעות חתירה מאומצת
׳הגיעו לחיפה, שם חיכתה להם בשורת־איוב:
אחת משלוש ׳הסירות התהפכה ושלושה
מתוך 12 אנשי צוותה טבעו.
זו היתה סבילת־הים הראשונה של אורי.
רק אז למד להכיר את הסכנות הכרוכות
בכיבוש הים ואת המאמצים שיש להשקיע
כדי להגיע לדרגת קפטן
...קפטן! קפטן!״ קרא התוכי מתוך
הכלוב בתאו של אורי. השעה היתד, ארבע
בבוקר. הפעם צריך לקום מוקדם מהרגיל.
יש תור למבדוק. הוא פתח את הארון. כיבד
את התוכי בתפוח עץ. הכנריות צייצו בקנ אה•
יש להאכיל גם אותן.

א כי ה אי גגחמרדים

על גשר הפיקוד של ״שקמה״
אדון של 10.000 טון, מיליוני ל״י ו־ 45 מלחים

ך • צייד הו אאחד התחביבים העיקריים
1 1של אורי. כשהאניה מגיעה לאפריקה
המערבית, שם היא מטעינה בולי עץ, הוא
יורד לחוף, לוקח עמו אחד מילידי המקום,
ויוצא לצייד בג׳ונגלים. כשחור מן ההפלגה
האחרונה כבר היו עורותיהם של האיילה
והתנין, שנתלו בחדר הארובה, יבשים.
תחביב נוסף הוא בניית כלי־ירייה וסכינים•
במסגריה שבבטן האניה ומבלה אורי
ערבים לא מעטים, יוצר אביזרי־עזר לצייד
או חפצי אמנות שונים, אותם יביא ל־

רק חושש מאוד שעכשיו מתברר לה שזה
קצת יותר קשה ממה שחשבה...״

בוקר טוב, קפטן:

ך • דירתםהצנועה, ברחוב רמת־גני
^ שקט, מחכה רינה לבעלה. הם החליטו
שמיד כאשר יבריאו הילדים, יצטרפו שוב
אל אביהם. בינתיים היא יושבת אתם בחדר
המרוהט ברהיטים אפריקאיים מקושטי פילים,
חרבות וקשתות, ומראה להם את אל בום
התמונות .״הנה, אתם רואים,״ היא מסבירה
,״זה אבא בבית־הספר לקציני־ים
בבית־הספר לקציני־ים הפך אורי ל תלמיד
מן המניין. הוא לא אהב ביותר
תנ״ך, אבל הוא אהב את הים ואת כל ה מקצועות
הקשורים בו. בחופשות היו התלמידים
עולים כפרחי־קצונה על אוניות
נוסעים. אורי עלה על גלילה. כעבור 3שנים
עבר את מבחני החובל השלישי, נשא באותה
תקופה את אשתו, לאחר שמונה
חדשי חיזור. אין זה קרה? ״פשוט, לא
היה סרט טוב באותו ערב, אז החלטנו
ללכת להתח תן היה מסביר בהומור
צברי.
הנשואין הוסיפו לו משנה מרץ. תוך
שבע שנים עבר את מבחני הדרגות, הגיע
לצמרת: רב־חובל. כשקיבל את הדרגה, החליט
להפתייע את אשתו. הוא חזר בערב,
הניח את התעודה על השולחן והלן לישון.
רק למחרת בבוקר, כאשר התעורר משנתו,
ברכה אותו אשתו :״בוקר סוב, ק פ טן
בוקר טיב, קפטן!״ אמר האנגלי
בריא הגוף המפעיל את המבדוק הצף, שהגיע
לאוניה בסירה ,״אנחנו מוכנים לקבל אתכם.״
ערפל של שעה חמש לפנות בוקר כיסה
עדיין את חיפה, כששקמה החלה גולשת
חזרה אל תוך שטח הנמל. היא הפנתה את
חרטומה אל פתחו הרחב של המבדוק והח ליקה
פנימה בכוח התנופה.
אורי חיכה עד שתיקשר לגוף המבדוק
ואז סגר את׳ תא הפיקוד. כשירד למטר, כבר
היו ירכתי האוניה חשופים והפועלים החלו
לגרד מהם את הצדפות ועשב־הים.
רק עתה יוכל לעזוב את ד,אוניה ולחזור
למשפחתו לתקופה של שבועיים או שלושה.
לאחר מכן יחזור שנית אל תא הפיקוד,
למלא את תפקידו כאחד מרבי־ד,חובלים ה צעירים
ביותר של אניות הצי הישראלי.

דוד העצמאות
אלדד שרון.

גיל. 28 :
מצב משפחתי:

נשוי, ילד כן ,6
יליד: תל־אכיב.
מקצוע: אדריכל.
ך* טלפץ צילצל. לפני ארבע שנים,
\ 1בחודש ספטמבר, בתל־אביב. .פרם ראשון׳״
הודיע הקול ׳מעבר לקו, ולחדר
זרמו בבת־אחת תקוזת, יעוד והכל.
הוא נראה אז רק בן , 18 אבל כבר
הספיק לסיים את הלימודים בטכניון, והטלפון
אמר לו כי מאותו רגע הוא גם
האדריכל של בית־עיריית בת־ים. של 70
הדרים. של 100 פקידים. של רבבות אזרחים.
ברחוב בלוף נפתח משרד חדש: צבי
הקר, אלדר שרון — אדריכלים. כי תיכנון
בניין העירייה היה פרי עבודה משותפת
של השניים: אחד צבר אמיתי, חניך גימנסיה

נה של פירנצה, שסימלה את ׳השלטון
הדימוקראטי; כמו השווקים והתיאטרונים
של יערי יוון.

ר ץ כי ל, ש את פרופסור אלפרד נוי*
/מן, תלמידו של לה־קורבוזייה המהולל,
ולשעבר דיקן הפאקולטה לארכיטקטורה בטכניון,
לעמוד בראש המשרד. הפרופסור
הסכים להצטרף, אך רק כאחד מהם — שוזה,
מנהיג מקצועי. מאז הם טריאומוויראט, ה רואה
בעבודתו יעוד: הדגשת הגורם האסתטי
באדריכלות.
זה לא משרד בכלל. זה סטודיו. מארלן
דיטריך חורקת לילי מארלן מהפאטיפון ה מתפרק.
תבניות מוזרות, שאינן ניתנות
לתיאור בשום שפה מקצועית, תלויות על
הקירות. רעיונות משורטטים מקשטים את
החדר. אחד הכיסאות בנוי בצורת בית־שימוש
קליני. על הריצפה מונח גוש אבן,
פסל לא גמור של יצחק דנציגר.

י * סטודיו הכין תכנית חדשה לבית1
1העירייה. שרון הציע להחליף את ׳ה מקום
ממרכז העיר לקצה הדרומי, שיהיה

בונ ה
הפיר מיד ה

שלווה, עם ילדות ספוגה הווי של קיבוץ
(גן־שמואל) ושנת נח״ל. השני יליד פולין.
אבל שניהם — מוכשרים, בוגרי הטכניון
בחיפה. חיל־ההנדסה בו שירתו יחד אחרי
הלימודים, קישר ביניהם. הם עבדו אחר־כך
שנה במשרד של ארכיטקט ידוע:
אריה שרון, האבא. ביום העצמאות 1962
תעניק לו המדינה פרס ישראל.

• * חולות הצהוכים של בת־ים המתינו
} ) לדחפוריס, ורק אז התחילו הצעירים
בעבודה הקדושה שלהם. כצעד ראשון
קרעו את תומית־העבודה המוכניה. זו,
שהשופטיס בתחרות ראו בה הישג מזהיר.
לפיה, צריך היה להיבנות בית־משרדים מלבני,
בעל שתי קומות, נאה ובנאלי.
האדריכלים לא התכוונו מעולם לממש
אותה. היא תוכננה עבור שופטים בלבד.
שתעבור. הס ידעו שאסור להם לזרוק
ישר בפני ׳הוועדה השופטת רעיון מהפכני.
היא היתה פוסלת אותו מיד, קוראת להם
מטורפים.
הבנין כפי שרק הם ראוהו לפניהם, לא
היה כוורת של פקידים. הס ראו בית־משר־דיס
בעל משמעות סמלית: בית עירייה
כסמל לשלטון האזרחי, נמו העירייה היש־

בעתיד מרכזה החדש של בת־ים. שם, על
החולות, תשתרע כיכר ענקית, צומת חנויות
ובתי מגורים. ראש העיר, דויד בן־
ארי, שוכנע מחדש, הבין, אישר. מיליון
לירות.

ר ץ והצוות השלימו בינתיים שיכון
ע לערבים בעין־רפה ליד ירושלים. דש
נלחמו על כל פרט קטן בתכניתם, כשנדרש
מהם לוזתר עליו או לשנותו. הם חיו
מוכנים לוותר על כל העבודה, ולא על
צורת הדלת שנשארה כפי שתיכננו.
בצפון ניהלו מאבק קשה על כפר הנופש
של אכזיב. השקפת שרון הצעיר וחבריו
על תכנון הכפר, סתרה לגמרי את זו של
יועצי החברה הצרפתית. משרד התיירות
לחץ לוזתר. הם לא נסוגו. קבע שרון:
״באכזיב יצרנו ביטוי ארכיטקטוני למצע של
נופש! לשם באו אנשים בלי עתון, רדיו
וכסף.״
הם הקימו ביתני־קש משלושה קירות,
במקום ארבעת־הקירות והתיקרה הרגילים.
היה זה ניסוי ראשון בעולם של שיטה זו.

ך* ולות בודים עדיין חשופים. שרון
| | ממשיך במאבק מאראתוני על השקפתו.

כתיד עמוד הבטון
הבית עושה את האדם
הוא הוסיף בינתיים קומה לשתיים של
התוכנית המקורית .״בית־עירייה צריך לשמש
גם בני־אדם ולא רק פקידים,״ קבע
והרחיב את הגג, כדי שישמש רחבת קונצרטים
ואסיפות.
כך נולד, שלב אחרי שלב, בניין ה־פיראמידה
ההפוכה — הראשון בעולם. במרכזו,
אולם בן שלוש קומות, מוקף
משרדים. בכניסה מגינה על האזרח ה־פיראמידה
משמש וגשם. הקומות העליונות
הסוכנות עליו, נועדו להעניק לו תחושת
בטחון.
שרון הוסיף אמפיתיאטרון לקיר הבניין,
הקיף בספסל ענקי את כל קומת הקרקע.
בקירות קרע פתחים קטנים לציפורים, כמו
בסאן־מארקו בוונציה.
התוכנית החדשה הושלמה לגמרי, אושרה
ארבע שנים אחרי שקודמתה זכתה בפרס
הראשון. בעוד חצי שנה ייפתח בית העירייה
החדש.

ך*י ת אחד בתוף נוף גדול. יש לו
— 1לשרוז דעה מוגדרת על חלקו של

עם שותפו, ליד תכנית הפירמידה
רגע ראשון: קריעת תוכניות הפרם הראשון

— מי עושה את ׳הבית?
הבית בתוך הרחוב והנוף. המימרה הארכיטקטונית,
כי ״האדם עושה את הבית ו הבית
עושה את האדם,״ דלה בעיניו.
״הבית,״ הוא אומר ,״אינו אלא חלק מ הכלל,
צורת הרחוב, העיר ונוף הארץ.״
אם רוצים ״לעשות את האדם״ — צריכים
לעשות לא רק את ביתו, אלא את העיר
ואת הארץ כולה.
״במשך 14 שנה,״ קובע שרון ,״בנו
בארץ שכונות שאינן מצטרפות לעיר. הן
חונקות את תל־אביב וחיפה. שכונה כזאת
היא כל באר־שבע. הן מתות. הן מבזבזות
את הנוף.״
העקרון המנחה אותו בתיכנון ערים חדשות,
הוא הצעת לה־קורבוזייה לתיכנון העיר
ריו דה־ז׳נירו: עיר שתיבנה משורה
אחת של בניינים, באורך של קילומטרים,
מוקפת מרחבי דשא ונוף.
״ואז,״ חוזה שרון ,״יחיה הישראלי לא
בתוך קובייה של בטון, מוקף אינסוף של
קוביות משעממות ומחניקות — כי אם
בתוך בית, שיהיה גם חלק מהנוף ושאפשר
לחיות בו, לא רק לישון.״

ליד שלד הפירמידה כבודים
בסוף: צל לאזרח, קן לציפור

דוד חעצמאות
השם: דני אגרון,
הגיל .40 :
יליד: ניו־יורק.

קוטל המזיקים
המטוסים, ושיפוץ התיקונים
ההחזקה,
כשהם נזקקים רק למינימום של עזרה
מהתעשיה האווירית וממכון הבדק בל, ד.

מצב משפחתי:

נשוי, ילד בן .5
מקצוע: מנהל חברת
התעופה ״מרום״.
**סלול התעופה הקטן שליד הרצליה
הומה כל היום ככוורת. מטוסים ממריאים׳
מטוסים נוחתים, ובמיתקנים משפצים
מטוסים מקורקעים. למרות פעילותו
הגדולה, ספק אם רבים יודעים על הימצאותו
של נמל־תעופה זוטא במקום. כי
זהו נמל־תעופה פרטי בהחלט, אולי היחיד
במדינה — הוא שייך לחברת שרותי האויר
מרוס, בעלת שמונה מטוסי ריסוס.

הרוה שלא הוגשם
איש המפעיל חיל־אוויר אזרחי זה
| 9ומנהל את הצד הביצועי של פעולות החברה,
הוא גבר חסון וממושקף, בעל קול
באס תקיף, אך ערב לאוזן. י
מחצית היום אפשר לראות את דני אגרון
במשרדי החברה הצנועים שבבניין קולנוע
תל־אביב, שם עמום כל רגע מרגעיו בטיפול
באלפי בעיות קטנות, הצצות בתים־
עול חברת תעופה. פה שיחרור חלקי־חי־לוף
למנועים מהמכס, שם הזמנת עגלות־

מצא את עצמו, כצעירים רבים אחרים,
ללא מקצוע. הוא התחיל לעבוד בעתינו של
אביו, היה כתב בחיפה בתקופת גירוש
אוניות המעפילים, ובתל״אביב בעת שהוטל
עליה המימשל הצבאי הבריטי.
אלא שלא ניתן לו להמשיך במקצוע זה.
כשנה לפני הקמת המדינה גויים אגרון מח דש
לשרות הרכש. ארבע שנים הקדיש ל שטח
זה, תחילה כנציג חיל־האויר באיטליה,
אחר־כך כרוכש מטוסים באוסטרליה.
לבסוף נשלח למבצע מיוחד שנמשך
שבעה חודשים, בו נרכשו טנקים ופצצות־אוויר
בפיליפינים.
כשחזר דני לארץ, נטש סופית את עבודתו
ברכש. יחד עם שווימר, אותו הכיר
בעבודת הרכש בארצות־הברית, היה אגרון
שותף להקמת מכון הבדק בלוד, כיהן שם

היתה ד תקופה שהציבור הרחב שמע
בה רבות על הריסוס האוזירי. ודווקא ג רעה.
הפייפרים
של כים־אדר לא הותקנו במיו חד
לעבודה זו, ולתנאים המיוחדים השוררים
בארץ. לכן התרסקו כמה ממטוסי החברה
וטייסיהם נהרגו בעת ריסוס שדות בתנאים
קשים.
גם לחברת נזרום קרו תאונות עבודה
בעת הריסוס, אולם הן לא היו קטלניות,
וטייסי החברה יצאו מהן בעודם חיים.

בהשוואה לאמריקה

• • כרה דו מ ה למרוס, הפועלת בארצות!
) הברית, לא זו בלבד שהיא מקיימת
את עצמה בכבוד, אלא אף נושאת רודתים

אולם בעתיד הקרוב יהפך המקום המוצנע
לצומת אווירית קטנה. כאן יהיה בסים
של עוד שני מטוסי סטירמן, המועסקים
בהובלת עתונים מתל־איביב לחיפה ולגליל.
כאן יוקם מרכז הדרכה פרטי, בו יועסקו
שני מטוסים דו־מושביים בהדרכת אזרחים
שמתחשק להם לטוס. טייסים בעלי רשיונות
יוכלו לשכור כאן מטוסים ולטוס ל־תענוגם
הפרטי.
הצלחת תוכנית זו תהפוך את התעופה
למה שהינה בכל הארצות המפותחות: לא
רק אמצעי־תובלה של חברות־תעופה, או
ענף סגור של מועדוני טייס קטנים. יעסקו
בה אנשי־עסקים שירצו להחזיק מטוסים
פרטיים קטנים לצרכי עבודתם, חובבי־ספורט
מיוחד זה, שלא למדו אותו דווקא
בגדנ״ע־אוזיר, או במועדון־טיים בצעירותם.
מתחילת חודש מאי השנה, עברה לרשות
חברת מרום גם חברת התעופה הפרטית
אויתור, שהיתר, שייכת לבעלי סופרגז.
לפי תוכניות ההרחבה יהיו ברשות חברה זו
שלושה מטוסי־נוסעים, שיעסקו בתובלה
פנים־ארצית ובתיירות אווירית לאיזורים
בלתי־מפותחים.
צי של 15 מטוסים אינו עניין של מה־בכך.
ומה עוד, שטכנאי מרוס מבצעיס ב־מיתקני
החברה בהרצליה את כל עבודות

מטוס ״מרום״ בעת הריסוס
,׳בל ; שוויץ ובלי צניעות מזוייפת
גרר לטנדרים המובילים את החומר ל־מטוסי-ר,ריסוס,
ופה שוב תיכנון הסעתו של
פרנק סינטרה ממחניים בגליל לתל־אביב,
לפי הזמנה שהתקבלה ברגע האחרון ממארגני
סיורו הגדוש.
בחציו השני של היום הוא נמצא בשדה,
במיתקני החברה או בשדות מרוססים. לא
כדי לפקח על האנשים — צוותי מרום עצמאיים
לרוב — אך תוך כדי מגע אישי
עם האנשים בשדה מתפתחות שיטות ההע מסה,
ומצטמצם זמן שהיית המטוסים על
הקרקע. בצורה ביתית, חברותית, מנהל
אגרון את החברה, כשהוא חולש במגע
אישי ישיר על שלוש המחלקות העיקריות
מהן היא מורכבת.
דני אינו רק המנהל הארגוני והמבצעי
של החברה, הוא גם אחד משני בעליה. הוא
עצמו אינו טייס — אף כי היד, זה חלום
הילדות שלו, שלא יכול היה להגשימו.
הוא היה בן שנתיים כשהובא על־ידי הוריו
מניו־יורק לירושלים. אביו, גרשון אגרון
המנוח, יסד וערך את פלסטיי! פוסט, שהפך
לג׳רחלס פוסט, נבחר אחר־כך לראש
עיריית ירושלים.
עד גיל 14 למד דני בבתי־ספר שונים
בירושלים. אחרי שסילקו אותו מבתי־הספר
הטובים, נשלח לחיפה, ללמוד בבית־הספר
המקצועי שליד הטכניון. אותה תקופה כבר
היה חבר בהגנה כקשר. כאשר ניסה אז
להגשים את שאיפתו ולטוס, נפסל בשל
עיניו קצרות־הרואי.

הכוונה: לטוס בתורכיה
המשרד עתיד גס בלי ציונות

נה אחת למד אגרון בטכניון, עזב
א את הלימודים כדי להצטרף ליחידת
הובלה של הצבא הבריטי ב־ . 1941 בשנות
שרותו, שנמשכו עד תום המלחמה, הפך
אחד ממארגני הרכש של ההגנה בשורות
הצבא הבריטי. הוא עצמו היביל לארץ
שלוש מכוניות של נשק נטוש מהמדבר
המערבי, מבנגזי ומטריפולי. בשלבים המאוחרים
של המלחמה, כשהיה מפקד מחלקת
מקלעים בינוניים בבריגדה בדרגת סמל, שוב
היה פעיל בענייני בריחה והעברת נשק
מאיטליה.
כאשר השתחרר אגרון עם תום המלחמה,

כסגן המנהל הכללי עד . 1956
חברת מהנדסי הבניין וולברג־יודסין הקימה
אותה שנה בית־חרושת לכימיקלים בתורכיה.
בעלי בתי־החרושת היו מעוניינים בהפצת
תוצרתם, ולשם כך הוקמה מרום, במטרה
ברורה לקבל עבודות ממשלתיות בתורכיה
בקנה־מידד, גדול.
כי שם נמצאת החקלאות בשלבי מעבר
מן העיבוד המיושן אל השימוש בשיטות
מודרניות, על שטחים עצומים. להצלחת מעבר
זה, דרוש זה מכבר ריסוס מן האוויר
— פעולה שהתורכים לא היו מסוגלים עדיין
לבצעה בעצמם במלואה.

מוקש ליד עזה
גרון נמנה אז על שלושת השות־פים
של החברה. הוא רכש מטוסי
סטירמן ישנים של חיל־האויר, הפך אותם
למטוסי ריסוס, על־ידי החלפת מנועיהם
במנועים כבדים יותר וציפויים בפח במקום

זמן קצר לפני שעמדו מטוסי החברה לצאת
לתורכיה, הוזעקו על־ידי מועצת ה כותנה
להציל את היבול. שנה קודם לכן
פקדה שואה את יבולי הכותנה בארץ. חברת
הריסוס של המרכז החקלאי, כיס־אויר, לא
היתד, מסוגלת לבצע את עבודות הריסוס
הדרושות.
סם המבורג, האמריקאי שיזם גידול כותנה
בארץ, הצליח לשכנע את אנשי מרום
לקבל על עצמם את העבודה. היא החלה
במזל רע. העונה היתד, קשה, ועובדי מרום
היו ירוקים. בשבוע הראשון של העבודה
יצא דני אגרון במכונית, כדי למקם את
הדגלים שהיו צריכים להדריך מהקרקע
מטוס שירסס ליד גבול רצועת עזה. המכונית
עלתה על מוקש. דני נלקח לבית־חולים,
שם שכב עד תום עונת הריסוס. רגליו
נקטעה.
העונה שאחריה היתד, גרועה עוד יותר.
מועצת הכותנה לא קיימה את החוזה שלה
עם מרום, מסרה את העבודה לכים־אוויר,
שרכשה בינתיים מטוסים נוספים. אז החלה
תקופת התחרות קשר, בין שתי החברות,
בד, ספגו שתיהן מהלומות כבדות. רק
ב־ 1959 הגיעו השתיים להסכם על חלוקת
העבודה, לפי מפתח מסויים.

בשיעור של 50 אחוז מהמחזור שלה.
מרום, לעומת זאת, הפסידה בשלוש שנות
קיומה הראשונות 200 אלף לרו ת. לפני
שנה, אחרי ששני שותפיו האחרים של
אגרון הוחלפו בשותף חדש — מקס קרמר
מדרום־אפריקה, המנהל את הצד הפיננסי
והמסחרי של החברה — החלה ההתאוששות.
לפני שנה הראה כבר המאזן רודח של 7000
לירות. אולם יחלפו עוד שנים רבות עד
שיכוסו ההפסדים.
אי־הרנטביליות של חברה מעין זו נובעת
מכמה גורמים. בעוד שבארצות־הבר ת
יכולה חברה לשכור טייסים מתוך המבחר
המצוי, ולהעסיקם בעונות העבודה בלבד,
חייבת החברה הישראלית להחזיק טייסים
במשך כל השנה, גם בחודשים הארוכים
בהם אין תעסוקה למטוסיה. מצד שני אין
למשרד התחבורה בארץ תקנות מיוחדות
להפעלת מטוסים חקלאיים, והוא מחייב את
מרום להחזיק את מטוסיה לפי אותן תקנות־בט
חות לפיהן מחזיקה אל־על את הבואינג
שלה.
למרות כל אלה נשאר עדיין המחיר המוחלט
של הריסוס, גם אחרי הפיחות,
נמוך יותר מאשר בארצות־הברית.

כית־ספר קשה
• \ גרץ, שחברתו אינה מקבלת שום תמי־כה
או סובסידיה, מאמין בהצלחת
מפעלו. הצעיר הנמרץ והתקיף, טיפוס
מובהק של איש־ביצוע ישראלי, מאמין שגם
בלי ציונות יש עתיד לטייס פרטי בארץ.
״בלי שוויץ ובלי צניעות מזוייפת,׳׳ הוא
אומר ,״הרמה אצלנו, מבחינת כושר הטייסים
והחזקת המטוסים, היא הרבה למעלה
מהממוצע בעולם. לפני שנה ערכתי סיור
בארצות־הברית, כדי לשכור כמה טייסים
עבור החברה. בקליפורניה, שם פועלים
500 סטירמניס, עברתי ממפעל למפעל, מעיירה
לעיירה. יש מספר חברות שעולות
עלינו. אבל הרמה שלנו עולה הרבה על
הממוצע. שם זאת עבודה של ז׳לובים. אני
חושב שכאן, בגלל המגבלות המיוחדות של
השדות הקטנים ולחץ הזמן, עוברים טייסי
הריסוס שלנו את בית׳הספר הקשה ביותר
בעולם.״

7/7ר,עצמאות

^ £88 ויי

היה עד כה זר ורחוק ממנה: עולם הסבל
והמצוקה.

כמו כימיה וסיזיקח
שם: מלכה

מצב משפחתי :

אלמנה. ילד אחד.
ילידת: רחובות.
מקצוע: עובדת סוציאלית.
ס• מלכה בירנבאום יש מאתיים ואחת
/משפחות: אחת בתל־גנים ומאתיים בשטח
הגדול ביפו. כל בוקר, בשעה שבע,
מוליכה מלכה את בנה יוחי לגן ויוצאת
לחיות את המחצית האחרת של חייה. מחצית
חלקי מאתיים. מזה תשע שנים היא חיה
אותם חיים מפוצלים .״כאשר התחלתי לעסוק
בעבודה סוציאלית,״ סיפרה מלכה ,״היו
הצרות הרבות שמילאו את חיי החדשים
משאירות עלי רושם כל כך מזעזע, עד
שלא יכולתי להיפטר מהן גם לאחר שעות
העבודה. הן ליוו אותי לכל מקום. אך במשך
הזמן למדתי להשתחרר מהנטל הכבד ו לחיות
את חיי הפרטיים כחלק נפרד מחיי
האחרים — בעבודה.״

• • ובדת סוציאלית אינה בדיוק דמות
^ חלומותיהן של בנות המושבה רחובות.
בעיני דמיונן היא מצטיירת כזקנה טובת־לב
ורחמנית, שעובדת בין העניים המסכנים
ומחלקת להם אוכל ובגדים.
הפגישה הראשונה של סמלת־הסעד החד שה
עם תפקידה היתד, אחרת לגמרי :״את
הפגישה הראשונה שלי עם משפחה נצרכת,״
סיפרה מלכה ,״איני יכולה לשכוח עד היום.
ביחידה שלי היה חייל מדוכא שסירב לצאת
לאימונים ודרש כל יום ממפקדו ש ישלח
אותו לביתו, לעזור לאביו במושב.
,אבי אינו מסתדר לבדו עם המשק החקלאי,׳
טען. המפקד שלח אותי לבדוק את סיפורו.
״נסעתי למושב ומראהו של האב זיעזע
אותי. מעולם לא ראיתי אדם ירוד, חולני
ורזה עד־כדי־כך. בקושי החזקתי מעמד כדי
לנהל אתו שיחה קצרה ומיהרתי לחזור
לבסיסי, להמליץ על שיחרורו של החייל.״
מלכה נרתמה לשירותו של הסבל האנושי,
אך עדיין לא שוכנעה שזו תהיה דרך
חייה בעתיד. יום אחד הופיע סמל־סעד
במחנה וסיפר לה, למרבה תמהונה, שעבודה
סוציאלית הוא מקצוע הנלמד בבית־ספר
גבוה מיוחד, בדיוק כמו כימיה ופיזיקה.
זה הכריע את כף המאזניים. מלכה נרשמה
לבית־ספר לעבודה סוציאלית.

כבית, עם דו״ח
ועוד אחת
עבודה הפרטנית בשפת המקצוע. כלומר הטיפול
במשפחה ובבעיותיה. דווקא שטח אפור
זה מביא אותה במגע עם אנשים העוסקים
בעבודה הסוציאלית מכל בחינותיה: רופאים,
פסיכולוגים ואחרים.
אך עיקר העבודה נשאר כיתות הרגליים
האפור לבתיהם של הנזקקים ומציאת
פתרון לאלפי הבעיות הקטנות והגדולות
הצרות עליה מכל עבר.

דורש מהעובד שלא לשפוט את הפונה
לטיפולו. אסור להתייחם אליו בביטול בגלל
מקומו בשולי החברה ואסור לדרוש ממנו
את מה שלא עלה בידיו להשיג. העובדים
הסוציאליים המודרניים העוסקים בפרט, שו אפים
לדעת את סיבת הפיגור החברתי, וזו
גם עבודתה הקשה והמסובבת של מלכה.
מלכה החליטה לבקר בבית המשפחה.

ה מ חפ שתצ רו ת

לא היתה בתורה

לראשונה פגשה הצברית, ילידת רחובות,
אית הסבל בספרים :״קראתי את רפובליקה
שקיד ואת הפואמה ׳הפדגוגית של מקרנקו,״
סיפרה ,״בדיוק בתקופה בה הדרכתי נוער
בתנועת המכבי במושבה. באותה תקופה
קסם לי חינוך נוער עזוב כל כך, עד ש
החלטתי:
לא אהיה מורה או גננת או
פקידה. אני רוצה לחנך ולטפל בנוער עבריין
ועזוב.״
חלומות נעורים דרכם להיעלם עם השנים.
מלכה המשיכה לטפח את החלום שלה,
אך הצבא לא שאל אותה. הנערה שלא
רצתה להיות מורה, נשלחה ללמד חיילים
עולים חדשים, אי־שם בארץ.
אך לעתים עושה הזמן את שלו. לקראת
סוף שירותה הצבאי הונהג תפקיד של
סמלת־סעד ביחידות הצבאיות. היא ניצלה
את ההזדמנות, הצליחה להתמנות לתפקיד
הנכסף, החלה לגשש לראשונה בעולם ש
כיתות
רגליים אפור

נתיים בבית־הספר מלמדים אמ־
\1 נם הרבה,״ היא מסבירה ,״אך המבחן
האמיתי הוא בפגישה הממשית עם
הסובל עצמו. בחודשים הראשונים של עבו־

דה במסגרת אזרחית, שוקעים בצרות ובסבל
המתלווים לעובד בכל מקום. הוא מפסיד
את שמחת החיים שלו והוא מאבד יחד עם
זאת את כל העניין בעולם בו חי לפני
עבודתו. אני, למשל, לא מצאתי יותר שפה
משותפת עם החברות שלי. מה באמת
עניינו אותי הצרות הנוראות שלהן על
השמלה שאינה תפורה לפי המודה האחרונה,
או שהעוזרת לא באה בזמן והן נאלצו
לשטוף במו־ידיהן את הכלים?״
אם כי העבודה הסוציאלית כיום היא
מגוזנת ומסתעפת לשטחים רבים, בחרה
מלכה בשטח האפור מכולם לכאורה: ב־

״כאשר הגיעה אלי לראשונה, למשל,
מרים כהן עם ארבעת ילדיה והפתק הרפו־אי
בידה — נראה המקרה שלה כקל־ערך
וקל לסידור. בפתק צויין שמצב עצביה של
מרים גרוע, יש חשש לנסיון איבוד־לדעת
ויש לסדר את הילדים לפי דרישתה. היא
דרשה לסדר את הילדים במעון, נראתה מוז נחת
וילדיה היו בלתי מטופלים.״
לכאורה בעייה סוציאלית קלה . :הילדים
למעון, האשד, למרפאה לבריאות־הנפש של
קופת־חולים. כך אמנם עשתה מלכה בתור
שלב ראשון. אך כאן גם התחיל תפקידה
הקשה יותר. הטיפול הסוציאלי המתקדם

ך* אתי אליהם לפנות ערב,״ תיארה
״ * 2מלכה את הביקור בדין־וחשבון בכתב,
אותו מגישה כל עובדת למפקחת .״האב
ישב סגור בחדרו, שהיה מרוהט די יפה
וקרא עתון. אשתו וארבעת ילדיו היו בחדר
השני, בצורה עלובה למדי. האם פחדה להיכנס
אל האב, ביקשה ממני להיכנס לבדי.
״האב, בחור צעיר ונאה, עובד עבודה
מסודרת בבית־חרושת, קידם את פני בנימוס
והצביע על הנעשה, :נו, ראית את
החדרים?׳
״לא באתי לראות את החדרים,״ הודעתי
לו ,״אלא לשוחח על הבעיות שלך ושל
אשתך.״
,לי נמאס לחיות אתה,׳ הודיע הבעל, ,היא
תמיד לא בסדר. הבית מלוכלך והיא לא
מבשלת לי אוכל.׳
״הסברתי לו על מצב עצביה הרעוע של
אשתו, ואמרתי לו שאם לא יחדל מאדי שותו,
לא תצליח אשתו להחלים לעולם.
הוא הסכים לשתף פעולה, :אבל כסף אין
לי,׳ הסביר.
״הסברתי לו שהעזרה הכספית אינה הקובעת,
.האם חשבת פעם שאשתך עייפה?׳
אותו, ,לאחר שילדה לך ארבעה שאלתי ילדים?׳ ״
השיחה הועילה לתקופת זמן. האשה
עברה בדיקה והחלה בטיפול. היא החלה
להיראות מסודרת, עד שיום אחד חזרו ה מכות
לבית.
מלכה ערכה ביקור נוסף :״הפעם נתגלו
לי סוף־סוף,״ רשמה בדין־וחשבון ,״סיבות
יחסו של הבעל לאשתו. בשיחה הוא טען
שאשתו לא היתר, בתולה בליל הנישואין
כנראה, יחסו הגרוע.״
ומכאן,
לא הועילו שיחות הסברה וההפעם
מכות
הפכו לבלתי־נסבלות. כאשר הופיעה
האשד, יום אחד במשרד כשהיא זבה דם,
פנתה מלכה למשטרה והאיש נשפט ונאסר.

הסבל מ?רב

בשטח הסעודה
מאתיים נז שפחות...

*• א תיי ם המשפחות של מלכה אינן
}ו ע שויו ת מעור אחד. לכל אחת אלף
בעיות ולכל הבעיות מטפלת אחת: מלכה.
הם מכירים את מלכה, הם מכבדים ואוהבים
אותה. הם קמים למענה באוטובוס ומציעים
לה ספל קפה אחרון בבית. ומלכה
מסורה למשפחותיה.
עד לפני שלושה חודשים לא היתה העבודה
עניין של פרנסה בשבילה. היא עבדה
למען העניין עצמו. אך פטירת בעלה —
שעשתה אותה תלויה בעבודת חייה —
לא שינתה את יחסה לנצרכים.
אולם עתה גברה עוד יותר חיבתם אליה,
כי לדעתם רק מי שסובל יודע להעריך
את הסבל באמת, את סבל הזולת.

דור חעצמאות

ברשותו היה כסף מספיק והוא תחליט
לפתוח חנות גדולה למוצרי הלבשה. לצורך
זה רכש מסעדה ישנה ברחוב אלנבי,
הכשירה לתפקידה החדש. בתל־אביב של
סוף שנות השלושים, היוותה החנות החדשה
חידוש מהפכני. חלונות־הראח־ד. שלה
השתרעו על שטח נרחב והוארו בשפע נו רות
חשמל.
פרט לכך היה בה חידוש נוסף בשוק
המסחר התל־אביבי ,׳שהתבסס, עד אז, ברובו
על הרגלי המסחר הערביים. בחנותו
החדשה של איוניר היו כל המחירים קבועים.
רק לאחר תקופה ארוכה הצליחו
איוניר וטיב מוצריו, לשכנע את הקונים —
שהיו רגילים לעמוד על הימקח ולהוריד את
המחיר — כי הפעם מדובר בנוהג מסחר
אירופאי.

השם:
אברהם גיל. 2 7 :
מצב משפחתי:

נשוי, מצפה
לבכור.
יליד: האמבורג.
מקצוע: סוחר.

פולח

״הרגשתי את עצמי מאד לא בנוח,״ הוא
נזכר היום ,״כולם הסתובבו כבר במדים
והתחלתי לקבל ממש רגשי נחיתות. רציתי
גם להיות פייטר כמוהם.״ סיום הכתה השמינית
איבד עד מהרה את ערכו בעיניו.
מכיוון שעדיין לא הגיע מועד גיוסו, ניגש
ללשכת הגיוס, הצליח להתנדב עוד טרם
מלאו לו שבע־עשרה שנה.

ך* חיים מתחילים בשש בבוקר. הי
! שמש זורחת על השדות העצומים של
הנגב. ממערב, פחות מקילומטר — גבול,
גבול רצועת עזה. על המרפסת הקטנה של
הבית הארבע־משפחתי בקיבוץ נירים יושב
דובון — דב אגמון בשפת התעודות — ו נועל
נעלים. היום אפשר לנעול נעליים:
מכוונים את הטרקטור לזריעה, והמגפיים
יכולות להישאר בארון.
בשעה שש יוצא הטרקטור מהסככה, כ-
שמכשיר הזריעה רתום אליו ודובון נוהג
בו. בחלקת תפוחי האדמה כבר מעבירים
קו צינורות להשקאה. כל הנגב כבר ער —
או לפחות בל החקלאים בנגב — ודובון
הוא חקלאי.
״ממתי אתה חקלאי, דובון?״
״מהרגע שהגעתי עם ההכשרה שלי לכפר
מנחם. לפני זה הייתי חשמלאי. על כל פנים
זה המקצוע שלמדתי אחרי שגמרתי את הגימנסיה.
בכפר מנחם ישבתי בפעם הראשונה
על טרקטור, ומאז אני יורד ממנו
רק בהפסקות קצרות של שנתיים״שלוש. אבל
חוזרים תמיד אליו.״

הירושה באה במפתיד
ך* שהשתחרר אברהם מהצבא, כטו־ראי
בחיל הקשר, לא היה לו הרבה
זמן לחשוב על מקצועו בעתיד. אולם לאביו
היה ההמשך ברור מאליו. הוא הכניס את
בנו לחנות, החל ללמדו את העבודה. כיקר,

מלכיש החתיכות
ך י ני תל־אביב, שרבצו בעמדות המרו־
^ חקות והנידחות של חזית מלחמת־העצ־מאות,
חלמו על עירם כצרוף של שמות
כמו ויסמן, פיל, וברוקלין־בר
כיום נשתמרו שמות אלה רק בחרוזי
בתיהם של שירים נוסטאלגיים. את תל־אביב
תשכ״ב מסמלות׳ כתובות הניאון המרצדות,
כמו פיצה, קליפורניה ואיוניר.
שמות אלה מוכרים לכולם. גם לשוערים
שניצבו בפתחו של מועדון־הלילה ברמת־אביב
ושמרו על הנוהג שאין מדקדקים בו
במועדוני־לילה רבים בתל־אביב: על האורח
לענוב עניבה, ולא — לא יורשה להכנם.
אולם לגבי אחד האורחים נהגו אותו
ערב לפנים משורת־הדין .״בבקשה,״ אמרו
לעלם שנכנס בלווית אשתו, והציעו לו
כסא. האורח לא לבש חליפת־ערב ואפילו
לא ענב עניבה. הוא בא בתלבושת ספור טיבית
קלה, גזורה בהתאם למידות גופו.
הגבר הצעיר היה אברהם איוניר (,)27
מנהל סניף אלנבי של חנותי ההלבשה המפורסמת,
איוניר, השייכת למשפחה אשר
שמה הפך שם־נרדף לאופנה מעולה.
לגבי רוב תושבי החברה הגבוהה והזוהרת
של צפון תל־אביב, מסמלת שרשרת
החנויות של משפחת איוניר את המלה האחרונה
בקוי האופנה וטיבה. אברהם איו־ניר
יכול לסמל, מאידך, את דמותו של
איש העסקים הצעיר והמצליח של אותו חוג
נוצץ.

המסעדה הפכה חנות מפוארת
^ ברהם ודאי אינו זוכר כיצד הגיע
ארצה. הוא היה בן שבעה חדשים
בלבד כאשר עלה עם אמו ואחיו, הגדול
ממנו בשלוש שנים, מהמבורג. אביו, מרדכי,
שעבד כמנהל בחנות הלבשה בעיר מולדתו
שבגרמניה, בא כמה חודשים קודם לכן
ולאחר שהכין את הניירות הדרושים, העלה
אף את אשתו ובניו.

טיפוסי, המקפיד על הכלל היסודי של
— אחרון,
— ראשון ואחרון ראשון העביד אותו אביו בכל המלאכות, ללא משוא
פנים. הוא התחיל מניגוב אבק־מדפים,
עבר לשרות קונים והגיע עד להזמנה עצמאית
של סחורות לחנות.
ואז נתגלה לפתע, שלצעיר, אשר מימיו
לא מצא כל עניין במקצוע ההלבשה, יש טעם
מפותח בבחירתי בגדים וצבעי אופנה. אביו
הבחין בכשרון טבעי זה של בנו, נתן
לו יד חופשית בהזמנת סחורות וקביעת
צבעי האריגה לדוגמות חדשות. אט־אט החל
כל העניין לקסום לאברהם, הוא גילה מרץ
רב בעבודה ואביו אף החליט לשלוח אותו
לבית־המסחר המפורסם מקט אנד ספנסר
שבלונדון, על מנת להרחיב את אופקיו
במקצוע המשפחתי.
אולם אברהם לא הספיק להגשים תכנית
זו. כי סמוך לאותו זמן אירע האסון
שלא העלה ארוכה בנפשו עד היום. אביו
נפל בביתו מכסא ונחבל בראשו. לאחר
כמה ימים בהם שכב ללא הכרה בבית-
החולים, נפטר.
כך מצא עצמו אברהם כאחד המועמדים
הטבעיים לירושת החנות הגדולה.

כטיול גדנ״ע
״רציתי להיות פייטר כמוהם
בינתיים גדל אברהם כצבר לכל דבר.
בגיל שבע, כאשר למד בבית־הספר העממי,
נכנס לאגודת הספורט מכבי, זכה בפרסים
אחדים בענף השחיה. מבית־הספר העממי
עבר לבית־הספר התיכון גאולה.
אולם בסוף הכתה השביעית התברר ש לתנועת
מכבי היתד, לא רק השפעה ספורטיבית
עליו. מרבית חבריו היו גדולים
ממנו בכמה חדשים והחלו מתגייסים אחד-
אחד לצבא.

מי הביא את
* * דינת ישראל התפתחה באותן ה־
1* 4שנים במהירות רבה ושטח ההלבשה
לא יצא מכלל זה. אברהם יצא מספר
פעמים את הארץ, טייל על פני חנויות
ההלבשה הגדולות באירופה, המעצבות את
אופנת הגברים בחלק זה של העולם. כי
בניגוד לכל ארצות האזור לא מושפעת
ארצות־הברית, בעלת האופנה העצמאית, מיצרני
אופנת הנשים והגברים באירופה.
בכל פעם, נקל היה להבחין בשוק האופנה
הישראלית, ובעיקר באופנת הגברים,

דובון איננו חקלאי מלידה. בגיל תשע
הגיע ארצה מראדום הפולנית, חי עם הוריו
בחיפה עד שגויס לפלמ״ח ולהכשרה המגו־ייסת
.״ההכשרה האמיתית שלי כאותם הימים
היתד, קטיף תירס ועדשים. אבל את
עצמי כבר חשבתי לחקלאי ותיק. כשבאנו
כעבור זמן מה לקיבוץ תל עמל, כבר
הייתי מומחה ממש: עבדתי על קומביין.
אחרי שנה בתל־עמל הכריזו בשבת השחו רה
שאנחנו יוצאים לנגב, לקיבוץ עצמאי.
שלחו 12 אנשים — אני נשארתי בבאר יעקב
לעבוד בבית החולים לחולי־רוח. בחשמלאות,
כמובן!״
כיום מלאים חייו של דובון בחקלאות.
הוא השאיר סימנים חקלאיים בנגב כולו.
על הכביש המוליך מתל־אביב לנירים נשארו
עד היום חורשות של עצי שיצזים,
שאין איש מבין כיצד הגיעו לכביש. אנשי
הנגב הוותיקים יודעים את התשובה: חורשות
דובון! דובון יזם את נטיעתן בימים
שהיה מרכז משק נירים, ועדר הבשר הגדול
של הקיבוץ היה נודד בכל רחבי הנגב ו מחפש
מזון. החורשות נועדו לצל, למים
ולמנוחה לבהמות הנודדות. כיום הפסיקו
הבהמות לנדוד כה רחוק והחורשות מוזנ חות•
אך השיטים נאחזו בקרקע, הנציחו
את שמו של דובון באדמת הנגב לאורך
הכביש המוביל מגירים צפונה.

כד זה באוסטרליה
כל הארץ היתד,ך• שבאנו הנה
שלנו. היינו אדוני הנגב! אני ישבתי

מבוקר עד ערב על קומביין וקצרתי —
מה שהערבים זרעו. הם יושבים כאן על
גבול השדות שלנו ברצועת עזה. אנחנו
מעבדים את האדמות שלנו עד הגבול ממש
והם מעבדים את האדמות שלהם עד הגבול
ממש. אבל האדמות׳ הרבות כבר לא שלנו.
הושיבו שם קיבוצים — מגן, ניר־עוז, עין-
השלושה. היום יש לנו בסך הכל 14 אלף
דונם.״
14 אלף דונם של קרקע זה שטח עצום.
לפחות בעיני מי שאיננו חקלאי, או אפילו
בעיני חקלאי ישראלי שלא ביקר מעולם
בחוץ־לארץ. לדובון השטח הזה אינו נראה

מתי חזר אברהם מסיוריו. היה זה הוא
שהביא לראשונה ארצה את אוסנת החולצות
הספורטיביות המתכפתרות בשלושה
כפתורי צווארון ואת אופנתי הסוזדרים בעלי
צווארון ה־ .¥עיקר החידושים הביא עמו
אברהם תמיד מאיטליה, הנחשבת למדינה
החלוצית והמפותחת ביותר בעיצוב אופנת
גברים.

עם בוכה
אהבתו של איש טסקים

עם אשתו

צמחה בין דוכני מימכר

הוא לא הסתפק בכך שהביא את ה־דגמים
האחרונים של האופנה הארופאית.
תוך מגע הדוק עם יצרנים מקומיים, תיכנו
בעצמו הרכבי גוונים בדברי צמר וסריגה,
הוציאם לשוק .״הצרה היתד״״ הוא אומי׳
״שמיד לאחר שהיו מוציאים את המוצר ה־חדש,
היו צצים לו חיקויים זולים יותר
בחנויות מתחרות. אבל קהל הקונים —
וביניהם כאלו שהפכו קבועים מזה שנים
— נשאר נאמן לחנות בשל טיב הסחורה.
במיוחד אפשר היה להרגיש זאת במכירות
סוף־העונה, כאשר בקושי היינו מצליחים
להתגבר חנות.״.

אלנבי צ
מחירי 1 שברחוב מיוחד.

יוסף. אז
בבתי ד
לחוץ־לאו
תוך*?
אחת׳ ע1
פיפט א1
בציריך. הסניף נערות ה

שדות
עצום כל כך. הוא הספיק לראות שטחים
גדולים יותר, מעובדים על־ידי שלושה או
ארבעה אנשים בסך הכל.
לאחר שהספיק להיות מאז מלחמת העצשלוש
שנים גזבר, שנתיים מרכז מאות ענף הפלחה ושנתיים־וחצי מרכז המשק
נשלח דובון לפני כשנתיים וחצי
כולו,
בשליחות השומר הצעיר לעבוד ב־ן הנוער
הספיק לסייר בתקוהיהודיבאוסטרליה,

שהותו שם גם באזורים החקלאיים של
הארץ.
״ביקרתי באוסטרליה באיזורים דומים לשלנו
*,סיפר דובון ,״שם יש לכל משפחה
5000 דוש. כשיש למישהו שם יותר מעשרים
אלף דונם הוא לוקח פועל או שניים
לעזרה — מזה אפשר להתקיים!•
״ואצלכם?״
״אצלנו יש לכל משפחה 40 דונם. מזה
רק 15 דונמים מושקים בקביעות וכל ה שאר
תלויים בחסדי שמיים, בגשמים.״
לדובון, בעצם, אין טענות, כמו לשאר
חברי קיבוץ נירים :״אנחנו הלכנו
לחקלאות מרצון ולא בגלל שאבא שלנו
היה חקלאי. אבא שלי דוזקא היה פקיד.
עשינו זאת מתוך הכרה. לכן נמשכנו נם
אל המיכון המסובו — זו היתד, נטייה
טבעית שלנו. לנו גם לא היתר, הירושה
השמרנית שרובצת על כל איכרי העולם,
לכן הישגנו הישגים כל כך טובים.״
אצל דובון, כמו אצל כל חבר קיבוץ
אחר, אין ״השגתי, הגעתי, עשיתי.״ אצלו
כל ההישגים. הם בלשון רבים :״עשינו.״
וההישגים מדברים בעד עצמם ש בלשון
רבים :״כאשר התחלנו לעבוד בחקלאות,״
ממשיך דובון ,״השקענו בכל דונם חצי יום
עבודה. היום בדונם אחד, במשך עונה
שלמה, משקיעים שעה ורבע עבודה. דבר
כזה, אני חושב, לא נשמע בשום מקום
אחר בעולם.
״מיבול של 80 קילו חיטה לדונם ב־1949
הגענו בשנים גשומות ליבול של 250 קילו
לדונם. באוסטרליה, למשל, הגיעו ל־180
קילו והם מאוד מרוצים מזה.״
למרות זאת יש משבר בחקלאות — מדוע?

ץ* ולס חושבים שרק החקלאות שלנו
נמצאת במשבר ויש לד׳ צרות. זו
טעות. כשהייתי באוסטרליה ראיתי שגם שם
יש צרות בחקלאות, אבל שם המדינה
עוזרת לחקלאים — בלי ציונות. שם הקהל
מלזזה את כל הבעיות האלה ושותף להן.
בשנת 1961 ידע החקלאי שם מה יהיה
המחיר המובטח לו עבור חיטה בשנת
. 1963 ואילו אצלנו — עכשיו רק קובעים
את המחיר של סלק הסוכר שנשלח כבר
מזמן לבית־ד,חרושת והפך להיות סוכר
בקפה שלנו.״
זו אינה הסיבה היחידה, לפחות לא בנגב.
החקלאים הצעירים שבאו לנגב עם קום המדינה
הביאו איתם את כל שיטות העיבוד
שלמדו בצפון הארץ, העשיר יחסית
במים. דובון מכיר במשגר, הזד, ויש לו
הצעות לשינוי. את ההצעות העלה בפני
אנשי משרד החקלאות, בכנס חקלאי הנגב,
וחלק מהן ינוסה כבר השנה על כחמשת
אלפי דונם של חברת זריעה פרטית. הציע
דובון :״אנחנו צריכים להתחיל לעשות

מניח צינורות בנירים
״מיס?

111111 11

הזרם

— רק במקלחת!״

הבלתי

פוסק

חקלאות עצלנית

דור העצמאות
שם: דם אגמון.
גיל.37 :
מצב משפחתי: נשוי
+שתי ילדות.
יליד: פולין.
מקצוע: חקלאי.

מה שאני קורא חקלאות עצלנית. כולנו
רוצים להשיג יבולים גבוהים של 250 קילו
לדונם, אבל בתנאים של הנגב זה בלתי
אפשרי. אם חשבנו שקו הירקון־נגב יעזור
— הוא עזר רק בהתחלה. עכשיו כולם מקווים
שקו הירדן יציל — גם בו אני לא
מאמין יותר מדי. צריך להתרגל לעובדה,
שמהאדמה הזאת מוציאים רק מאה קילו
ומזה צריכים לחיות. כלומר — להשקיע
פחות כדי לא להרוויח פחות.״

הנגב
״אני אישן ת אוהב מים רק במקום אחד —
במקלחת. אבל אם החליטו שאני צריך להשקות
שדות — אני הולך. כיום אלה ענפים
חדשים: כותנה, סלק־סוכר, תפוחי אדמה.
חבל שלא נתנו לנו לפני עשר שנים גם
לעשות פרדס. אבל אז לא נתנו לנו לש תול
אותו מכיוון שאמרו שעל האדמות
שלנו אי־אפשר להקים פרדסים. איש לא
הסתכל לצד השני של הגבול — שם, כל
הרצועה זרועה בפרדסים. אני חושב ש־ענפים
כמו פרדסנות, היו עוזרים לנו מאד
כיום. אני גם יודע שכולם מדברים על
משבר בפרדסנות, אבל אני עוד מאמין
שרוסיה תקנה את התפוזים שלנו.
״מאתיים מיליון רוסים, כל אחד רק תפוז
אחד — וזה בלי להביא בחשבון את ה סינים.״

חקלאי קיבוץ נירים אינם יכולים להרשות
לעצמם להרוויח פחות .״אנחנו חיים
ברמת־חיים גבוהה מאוד,״ טוען דובון .״לערמת
רמת־החיים של חקלאי באוסטרליה
לא חסר לנו שום דבר. אין לנו אמנם טלביזיה׳
אבל זה טוב — הטלביזיה מחסלת
את כל חיי התרבות. אין לנו גם שני חדרים
בדירה — אבל זה גם טוב: אני שונא לשטוף
רצפה.״
את החלק העיקרי של ההוצאות גוזל חינוך
הילדים. כל אחד זוכה לחינוך תיכון וה דבר
מביא לשמירה על רמת חקלאות גבוהה
— בטכניקה ובמדע. קולנוע ותיאטרון יש
מספיק .״אני כמעט לא הולך לסרטים —
רק אם יש סרטים טובים במיוחד!״ מסביר
דובון ,״הצגות יש פחות, אבל אני לא
חושב שהחברים שלי בעיר הולכים יותר
ממני להצגות״

תפוז לכל סיגי
ן מקום כל הדברים האלה אני קורא
— 1 ..ספרים: ספרות יפה וספרות פוליטית.״
פוליטיקה יש בקבוץ מספיק — אולי
מפני שהם חקלאים. יש גם דיעות פוליטיות
עצמאיות :״כל העניין הזה של מלחמת צעירים
וזקנים,״ מסביר דובון את דעתו ,״הוא
עניין לא מדוייק. הדור המבוגר גדל בבית
אחד עם החברים שלו מהמפלגה השניה.
הזקנים זוכרים שהם היו פעם צעירים
ויפים ולחמו יחד, ואינם מוכנים לצאת
האחד נגד השני. הם לא מכירים בזד, שמאחורי
הצעירים לא עומד משהו סנטי-
׳מנטלי. זה לא מעניין אותם, ולכן גם לא
מעניין אותי. אם הם באים עם מקל — אז
גם אני. אני ציוני גדול — בלי מדכאות
— אבל כששרים התיקווה אני לא נעמד
דום לפני שאני מסתכל מי בדיוק שר איתי.
אני לא אוהב שמרמים אותי.״
אבל מה שמחליט הרוב קובע לגבי דו בון•
כאשר החליטו שהוא יסע לחוץ־לארץ,
נסע. כאשר החליטו שהוא יעבור לעבוד ב־שלחין
לאחר שחזר מחו״ל — הלך לשלחין.
בגיל ,37 כאשר בעיר מהססים לפני שנכנסים
לעבודת פקידות, עבר דובון לענף
חקלאי חדש.

משקיף לעבר רצעות עזה
— עד הגבול

חקלאות

עם אשתו ובתו באוסטרליה
ציוני

— אבל בלי מרכיאות

— י *<31י 8 0 0י>*?!8853

הלקוחות,

שזרם ל

שנים בקירוב, נעשתה לפתע החנות שברחוב
; מלהכיל את לקוחותיה הרבים, שלא נרתעו מוצרים,
שהיו מן הגבוהים בעיר. המגרש הריק
:ורדון פינת דיזנגוף בתל־אביב, נראה מתאים ב־

מחנות אחת?שרשרת

נילתה משפחת איוניר יוזמה מהירה. המגרש
1והוקמה חנות מפוארת, שנמסרה לניהולו של דודו,
י הגדול, יצחק, לעומת זאת, הקים רשת של חנויות
!ון המפוארים במדינה, דאג גם לייצוא סחורות
*״קצר עלה שם העסק של משפחת איוניר לשורה
שמותיהם של בתי עסק מפורסמים, כמו סאקס
ו בניו־יורק, גאלרי דה לה פאייט בפאריס ויארמולי

:רחוב דיזנגוף של בית־העסק המשפחתי הלו ושיגשג.
הר ונשות החברה התל־אביבית עשו להן כלל ברזל

לד,עצר בפני חלונות הראווה המהודרים,
בדקו את מלתהתן לאור המוצגים המתחל פים.
זרם התיירים היה נוהר מרחוב הירקון,
מצנן עצמו בחנות המצויירת במיזוג אוויר,
נהנה מאדיבות הזבניות ומוסיף פריטים
תוצרת־הארץ למלתחתו.
בינתיים הפך אברהם שליטה הבלתי־מעור־ער
של הממלכה בסניף אלנבי. מדי בוקר
היה פותח בשבע את החנות, מפקח על
עבודתן של 14 עובדות. כך קרה שאהבתו
של האיש הצעיר צמחה אף היא בתוך בית־המסחר,
בו היה שקוע רובו ככולו.
למשך תקופה ארוכה רוכזו כל חייו של
הצעיר בבית המסחר. לשם הופנתה כל
תשומת־לבו שסבבה סביב הציר של אהבה
ועניין בעבודה.
האהבה התחילה ברגע ששתלה אילנה, ילידת
גבעתיים, את עצמה בין דוכני המכירה
של הסניף בדיזנגוף. הנערה החיננית, שהיתר,
אז בת שבע־עשרה שנים בסך־הכל,
בחרה לעבוד בבית־מסחר זה דווקא. היא
אהבה הערב, כפתח מהודר

אופנה, למדה ציור ופיסול בשעות
ובית המסחר של איוניר נראה לה
הטוב ביותר לעולם דקוראטיבי וזה.

הזבגית
הפכה כלה
^ ולס כעבור זמן מה התברר כי מקום
עבודתה יביאנה לחופה יותר מהר מאשר
לכל מקום אחר. כמו בסיפורי הסרטים,
התאהבה עד מהרה בבוס של העסק —
והוא בה.
תגובתו של אברהם היתה מפתיעה. הוא
שלח לאילנה הודעת פיטורים בלתי־ מסו־ייגת.

הסיבה גילה רק כאשר השניים עמדו
מתחת לחופה :״לא רציתי שיגידו שהבוס
מתחתן עם אחת הזבניות שלו.״ זאת גם
היתד, הסיבה בגללה דחה אברהם את הצעו תיהם
של שבועונים שונים, שביקשו בשעתו

לפרסם את סיפור חייהם ונשואיהם של בני-
הזוג הצעירים.

קפיצה מעל הקורקבן
ך יום מתגורר אברהם עם אשתו
| 1בת ה־ , 19 הנמצאת עתה בחודש התשיעי
להריונה, בדירה בת שני חדרים ברחוב
צפון תל־אביבי שקט. הוא ממשיך • לבלוע
ספרי אופנה מכל העולם ואת קשריו עם
עולם הספורט, אותם לא ניתק אף פעם,
הוא מקיים על־ידי מילוי תפקיד מזכיר
ועד הכדורגל במכבי.
כשהוא נשאל על רמת חייו, המסקרנת
אנשים לא מעטים, הוא משיב בחיוך :״יש
לי רדיו־פטיפון עם מתקן סטראופוני, מכו נית
פרטית טריונזף ובגדים בלי הגבלה. אני
יכול להרשות לעצמי כל רמת חיים, אבל
אני לא מנסה לקפוץ מעל לקורקבן. זו
שאלה של חינוך.״

בדרך אל המיליון
השם: נים ים
ניסימוב.
הגיל .37 :
יליד ; סופיה.
מצב משפחתי:

נשוי,
בן ובת.
מקצוע: תעשיין.
* 18ל אחד יודע כיצד נוצרים מיליון
נרים באמריקה. אפשרות אחת, כמובן,
היא להיוולד למיליונר. אך על מיליונרים
כאלה אין מרבים לספר, לכתוב רומנים או
להסריט סרטים.
ידועים יותר הם אותם ילדים שמתחילים
את הקאריירה כמחלקי עתוני־מנויים ומוכרי
לימונה עוברים לקניית גרוטאות והופכים
לבסוף לאילי־תעשייה.
אך מי אומר שרק אמריקה היא ארץ
האפשרויות הבלתי־מוגבלות? שרק שם יכול
אדם בעל מרץ ויוזמה להיות למיליונר ול־תעשיין?
הדבר ייתכן גם בישראל תשכ״ב.
סיפורו של ניסים ניסימוב יכול לשמש
דוגמה. אומנם אין הוא מיליונר, אבל הוא
כבר בעל שלושה מפעלים, ששניים מהם
ראשונים מסוגם בארץ. הוא חי ברווחה
בדירה מרווחת, יש לו שתי מכוניות פרטיות.
בעיני
ישראלים רבים ייראה ניטים ניסי״
מוב, מן הסתם, כעומד כבר ברום הסולם.
הוא עצמו מאמין כי הוא רק באמצע הדרך.

המשיבה לאדמה

*ק רק חייו המכריע של ניסים החל
כשמלחמת העולם השניה היתד, בעיצו מה.
הוא היה בן 15 בלבד, כאשר החליט
לעזוב את הוריו בסופיה ולעלות ארצה.
לנער הצעיר, בנו של יושב־ראש קרן־היסוד
בעיר, לא היה ברור עדיין אם הוריו ואח יותיו
יעלו אף הם ארצה. אך הוא לא דאג.
הוא סידר את דרכונו במהירות, הגיע ארצה
כחבר הכשרת תנועת צופי־ציון עקיבא —
בדיוק יומיים לפני חדירת הגרמנים לבולגריה.
כשעלו
הוריו ארצה, כעבור חצי שנה,

מצאו את בנם ניצב ערום־למחצה ומנכש
בטוריה את שטחי הגידולים של קיבוץ
כפר־יהושע (שהפך בינתיים למושב).
עיסוקו זה של ניסים לא מצא כלל חן
בעיני אביו. הוא עמד על כך שבנו ישלים
את חינוכו התיכון, שלח אותו לכיתה השביעית
בגימנסיה הרצליה. אך המאורעות
בזירה העולמית התסיסו את תלמידי השביעיות.
הוקם וועד תלמידים, אשר ניסים
כיהן בו כיושב־ראש. הועד פנה לבן־גוריון,
ביקש כי יורה על הפסקת הלימודים ושליחת
התלמידים לעזרת המשקים, שמרבית
חבריהם התגייסו לצבא הבריטי.
הד ההתלהבות הוליד לבסוף עכברים
בודדים. מכל תלמידי השביעיות, היה ניסים
היחיד־כמעט שעזב את ספסל הלימודים, הצטרף
להכשרת עצמאות של תנועתו, במשק
שהוקם ליד פתח־מקווה ואשר חבריו התפרנסו
בעיקר מעבודות־חוץ.

מפתח לעולם חדש

הספקת מוצר אחד ויחיד לשווקי אירופה
ואפריקה: שרשרת לצרור מפתחות. אך על
שרשרת זו היה תלוי המפתח שפתח בפני
ניסים את הדרך לעולם התעשיה.

בחזית שכונת המקדח

ף*ינתיים חלו תמורות בישוב העברי
^ .בארץ: החלו חבלי־לידתה של מדינת
ישראל. איש לא יכול היה לדעת ימה ילד
המחר. ניסים עצמו חתם עם ערבי יפואי
חוזה־שכירות על שיפוץ טחנת־קמח ישנה
ברחוב יפו־תל־אביב, על מנת להעביר לשם
את מפעלו שגדל. למחרת חתימת החוזה
התפרסמה תוכנית חלוקת ארץ־ישראל, ויפו
— שהוכרזה כשטח ערבי — נותקה מתל-
אביב.
שוב התגבר רגש החובה הלאומית בלבו
של ניסים. מדי לילה, לאחר העבודה, היה
יוצא עם חבריו לעמדות שבחזית שכונת־

קעות נוספות. הוא לא רצה להמתין עד
שיצבור בעצמו הון זה, על כן התקשר עם
בעלי־הון. הוא הרחיב את מפעלו הקטן
ליצור שרשרות מתכת, הפכו למפעל מטל־פרס,
שהחל לספק חלקי מתכת ליצרני תריסול,
חלוצי התריסים הנעים בשוק הישראלי.
כאשר הוצף השוק המקומי המוגבל ביצרנים
מתחרים, החל לחפש שווקים חדשים.
הוא נסע לקפריסין, ניסה לבוא בקשרים עם
סוחרים מקומיים בדבר הרכבת תריסים במקום.
התוכנית לא יצאה לפועל. אולם תחת
זאת גילה ניסים, אצל סוחרים אליהם הופנה
בעניין, המצאה צרפתית לריצוף פלאסטי.
הוא חזר ארצה, ולאחר בירורים במשרד
המסחר והתעשייה, הופנה לקיבוץ העוגן,
שהחל כבר ביצור הריצוף־הגמיש, אחרי
שחתם חוזה עם החברה הצרפתית, בעלת
הפטנט. ניסים חתם עמם על חוזה לניהול
אדמיניסטרטיבי והפצת המוצר, החל מחפש

* יסים עצמו עבד כפועל במפעל דשנים
[^כימיים. אולם החיכוכים האידיאולוגיים
עם אביו התעוררו מחדש. האב סרב בכל
תוקף שבנו יהיה קיבוצניק. רק לאחר שנה
הגיעו לידי פשרה: ניסים חזר העירה ל השלים
את השנה השמינית בגימנסיה הר צליה,
המשיך עם זאת לעבוד כמדריך־נוער
בתנועה.
אבל שוב רצה הגורל אחרת. טרם סיים
את השמינית, נסחף ניסים בזרם המתנדבים
לצבא הבריטי, עבר את סידרת האימונים,
נשלח לחזית אירופה. משך שנה
וחצי טייל באירופה על חשבון המלך ה אנגלי
וכשהצליח להתקרב סוף־סוף לחזית
האמיתית, אוכזב קשות: המלחמה נגמרה.
לחזור לקיבוץ לא היה טעם. ראשית, משום
שהקיבוץ פשוט התפרק בינתיים;
שנית, אביו הלך והזדקן, וניסים התחיל
לחשוב על מקצוע עצמאי שיסייע בידו
לתמוך בו. בעזרת תחבולות־עורמה ובקשישים,
הצלית האב להסוות את הוצאת
המכונות לייצור שרשרות למפתחות ממפעלו
שבתורכיה במסיזה של משלוח־ספרים,
הביא אותן ארצה.
השוק העולמי שלאחר המלחמה היה רעב
לכל תוצרת, ומפעלה הקטן של משפחת
ניסימוב החל עובד 24 שעות ביממה ב־

עם אשתו וילדיו
התפתח היה בקצה
התקווה ומנשיה. באחת הפעמים אף ניצל
ממוות בטוח, שעה שלא הבחין בערבי ש זחל
לכיוון החדר בו שכב, העמיד את מקלעו
על החלון וטאטא את היושבים בו. ניסים
עצמו הצליח לזחול ברגע האחרון החוצה.
אולם המאמץ היד, רב מדי עבורו. הוא
החליט שאי־אפשר לנהל שתי חזיתות. בוקר
אחד סגר את מפעלו והתגייס לשרות. כשסיים
את האימונים, כבר התנהלה מלחמת
העצמאות במלוא עוזה. ניסים — גבר מגודל
ומרשים — נשלח למשטרה הצבאית, שרת
כסגן־מפקד המשטרה בטבריה.
באחד הלילות, כאשר הדריך שיירה ללא
אורות מול הגבול הסורי, התהפך הג׳יפ בו
ישב והוא הובא במצב קשה לבית־החולים.
כאשר יצא, לאחר כמה חודשים, והתכונן
לחזור לחזית, למרות נכותו׳ התברר לו
שנית כי המלחמה נגמרה בלעדיו.

מבית החולים יצאה יוזמה

כבית החרושת
הרעיון

נולד בבית־זזולים

* * 6וב חזר ניפים למפעלו, החל משפ־צו
וקונה ציוד נוסף .״מעניין איך הש תנו
הזמנים מהקצה אל הקצה,״ הוא נזכר,
״אז קנינו ציוד במחיר שלושה דולאר עביר
לירה ישאלית אחת.״
אט־אט החל המפעל עומד שנית על
רגליו. אך המיפנה המכריע בהקף יוזמתו
של נים ים חל לפני כשלוש שנים בלבד.
הוא היד, כבר נשוי ואב לילדה בת ארבע
וילד בן שנה, כשיום אחד נאלץ להיכנס
לבית־החולים בגלל סיבוך בחוט השדרה,
שבא לו כתוצאה מהתאונה שקרתה לו בעת
השרות .״התחלתי לחשוב על התפתחות
בשטחים נוספים,״ הוא מספר ,״אולי בעיקר
משום שראיתי בזה אתגר לעצמי.״
כשיצא מבית־החולים, החל בהגשמת ה החלטה.
הבעייה היתה: למצוא הון להש־

השרשרת

לו שווקים בארץ. עד מהרה החלו לזרום
למשרדו, אותו פתח במרתף בסמטה צפון־
תל־אביבית שקטה, עשרות הזמנות למו צרים
החדשים.

איד שותלים צמה
ץ לגל התנופה המשיך להתגלגל. ההר־גשר,
שבעזרת יוזמה ומרץ ניתן לעלות
בשלבי עולם התעשיה הישראלי דירבנה את
החקלאי־הלוחם לשעבר. הוא לא הסתפק
בכך שהצליח במפעליו, חיפש אפשרויות
ליצור מוצרים ארכיטקטוניים נוספים.
שוב גייס בעלי־הון. ניסים — המחונן
בכשרון גישה לבבית לאנשים — סיפק את
הניהול והמרץ, ונולדה תעשייה חדשה: תע שיית
אריגי־עץ נזיקאדו, בה הוא מעסיק
קשישים ומוגבלים בעבודות אריגה. מוצריו
הדקורטיביים של בית־ההרושת החדש, ש נועדו
לקשט קירות ולשמש כמפיות נאות
לשולחן, נקלטו במהירות ובכמויות גדולות
בשוק.
כיום חולש ניסים על שלושה מפעלי
ייצור, הגוזלים את מרבית זמנו .״כשאני
חוזר הכיתה בשמונה, אחדי שעזבתי אותו
לפני שבע בבוקר, אני בקושי מספיק לקרוא
עתון,״ אומר הגבר בעל העיניים התכולות.
גם בלשכה הצעירה, בה הוא חבר, הצטמצמה
פעילותו. אולם יש לו סיפוק בעבודתו.
כשהיא נשאל על קשריו למקצועו הקודם,
כחקלאי, השיב :״אם אתה שואל אותי היום,
אני כבר לא יודע אם שותלים צמח כשה־שורשים
למעלה או למטה.״
אבל אם תשאלו אותו כיצד אפשר לייצר
— הוא יטול עפרון ליד,
מוצר חדש
— וימצא
יערוך טבלת נתונים, יחשב
את התשובה הרנטבילית.

סינאטרה בישראל. בתוכנית המקורית
יעדו את תפקיד המנחה לאחד מקרייני
ק ל ישראל: עזריה רפפורט או אלי*
מלך ר ם. אך הנהלת קול ישראל, הודיעה
שאינה מסכימה להופעתם וזאת למרות שלפני
זמן לא רב לא התנגדה להופעת קריין
אחר של שירות השידור הממלכתי, משח
טימור (טרוייס) ,בקרקס הרדיו הצרפתי,
לתקופה הרבה יותר ממושכת.
ז״ר ״זל

הג בודים עייפי

אנשים
״לכל הילדים ש אבא״
״חלום חיי היה התיישבות בעמק יזרעאל,
בעין־חרוד,״ שח השבוע, בחצי שעה של
גילוי־לב, ראש עיריית תל־אביב מרדכי
נמיר, לא טרח להסביר מדוע לא הגשים
חלום זה. במקום זה סיפר כיצד הגיע
לראשונה לשולחנו של ראש עיריית תל־אביב.
הדבר היה עוד בימי מאיר ריזג־גוף,
ראש העירייה הראשון של העיר,
ונמיר — שהספיק להיות חוטב עצים במאפיית
המשביר ומחוסר עבודה לאחר פיטוריו
מעבודת משלוח עתוני דבר למנויים —
נתמנה לאחד ממזכירי מועצת הפועלים
שלה. בגלל האבטלה הרבה, פנתה המועצה
לעירייה, דרשה ממנה, להקציב ימי־עבודה.
משסרב דיזנגוף, הלכו נמיר ואחד מידידיו
לשבות בחדרו של ראש העיר דאז .״שולחנו
של דיזנגוף שימש לי אז כמיטה,״
סיים נמיר את סיפורו ,״ואילו כיום אני
יושב לידו כראש העירייה תמונתו
של הצייר נחום גוטמן, אוכל האבטיח,
לא תחליף בינתיים בעלים. לאחר שח״ב
אחדות העבודה, שר העבודה, חבר קיבוץ
גינוסר, יגאל אלץ נטל אותה ׳ מ איי בי
נתן כדי לרכשה ב־ 1001 לירות, החזיר
השבוע השר את האבטיח לבעליו הקודם
מקפה קליפורניה. הסיבה המוצהרת: אין
לי די כסף לרכוש תמונה כה יקרה. הסיבה
האמיתית: הרעש שעוררה רכישת תמונה
בסכום כה גדול על־ידי חבר קיבוץ, שליח
תנועה קיבוצית הצהרתו של ראש
המחלקה האסייאנית במשרד החוץ הישראלי,
יעקב שמעוני, אשר חיוזה את דעתו
שהנסיונות לגיור יפאנים אינם אלא אוזילות
גמורה, זכתה לתגובה נמרצת מצידו של
הגר היפאני, פרופסור אברהם קוצוג׳י,
שהוא יוזמה של תנועת הגיור. בראיון
בניו־יורק התקיף הפרופסור את שמעוני,
טעו שמעשהו הוא ״התערבות דיפלומטית
גסה בחיי יפאנים שמעדיפים את היהדות
כדרר חיית מסתבר שהפסנתרנית
פנינה זלצמן, ששהתה לאחרונה בבלגיה,
הרשימה את המלכה־האם הבלגית, אליז
כת, לא רק בנגינתה אלא גם באישיותה.
המלכה־האם הזמינה את הפסנתרנית לשיחה
ופגישתן ארכה כשעה וחצי. כשסיפרה לה
פנינה על אחיה יאיר, שנפל במלחימת ה־שיחרור
והיה גם הוא מוסיקאי מחונן,
זלגו דמעות מעיני המלכה. בשעת פרידתן
הודיעה אליזבת, שהיא מוסיקאית נלהבת,

העולם חזה 1267

לעומת השקט המופתי בו נתקבל סינאשרה
בישראל, עורר דווקא מופע אחר השבוע
התלהבות, הביא להתפרצות ולהדחקות ה קהל,
כאשר הופיע החזן מ•״ ה קו ם״
ביצקי באהל־שם התל־אביבי, הוכיח קהל
חובבי החזנות שהיא יכול להשתלהב לפחות
כמו חובבי הג׳אז הישראליים את
שוק ד,־זנות מתכוון לנצל גס חזן־זמר אחר,
ויטוריו >חיים) ווינכרג, יליד העיר
העתיקה ומוסמך לשחיטה, שכבר שנים
רבות משמיע את הטנור שלו בפומבי.
לפני עשרים שנה בילה שלוש שנים בישראל,
השתתף באו פירה הארצישראלית והו־פיע
בזמנו על בימת לה־סקליה במילנו.
על כוונתה לכתוב לפסנתרנית, ציינה שהיא
כרגע מתכונן וזינברג, שהוא חזן ראשי
מקווה לתשובה אחד מאלה שלא
בבית־כנסת בניו־יורק, להקים כאן מכון
שכחו כי האחד במאי הוא חג פועלים
לפיתוח הקול ולהופיע באופירות ובקוג־היה
קלמן וסרברג, אחד ממזכירי מועצת
צרטים כאשר נתבקש השבוע הזמר
פועלי רחובות. כאשר נודע לו שעובדי ביתי
וכוכב הסרט הישראלי סיניה, ש מ עו ןיש ׳
חרושת סוליאתן החליטו לא לשבות ביום
ר א לי, לצייר ציור אבסטרקטי, העלה על
זה מעבודה, מאחר שההסתדרות לא השיגה
הנייר דמות מופשטת של עין אנושית.
למענם את התשלום עבורו, הלך וסרברג
כאשר נשאל למשמעות ציורו, השיב :״זו
למפעל, ניסה לשכנע את הפועלים לחזור
העין הצרה של אוריזהר על-
בהם מהחלטתם .״מה אתה רוצה מאתנו?״
אף הלחישות ולמרות כל השמועות, חזר
הטיח מישהו לעומתו ,״אתם במועצת־הפו־השבוע
הבמאי גדעץשמר, בעלה של
עלים מקבלים שכר עבור האחד במאי!״ בו
נעמי, אל אשתו, לביתם בתל־אייב
במקום הוציא וסרברג מכיסו סכום השודד,
למרות שהצליח לפני מספר חודשים לתפוס
לעבודת יום שלו, תרם אותו לקופת עובדי
זוג נערים שגנבו את הקטניע שלו, לא
המפעל, שיכנע בכך את העובדים לקיים
שיחק השבוע המזל לזמר כניכרמו .
את יום השבתון הבינלאומי נסיון
כאשר חזר בני מהופעה בשעת לילה מאונוסף
להביא לשחרורו של האדם, החיתם
חרת, שם לב לדמות חשודה המתחמקת
על מכתביו דרך קבע :״יוסף מנקר,
מחצרו, החל לרדוף אחריה במכוניתו, הצאסיר
עולם חף מפשע,״ נעשה השבוע על־ליח
להאיר את האיש ולגלות בידו תיק
ידי בתו בת התשע, שביקשה את נשיא
שנראה לו כתיק מכשירי פריצה, קפץ
המדינה, יצחק כן־צבי, לחון את אביה
בעקבותיו ׳מהמכונית, אך האיש נמלט דרך
ליום העצמאות. כתבה הילדה :״אני בתו של
החצרות. הוא מיהר למשטרה הקרובה, הז יוסף
מנקס, שיושב בבית־הסוהר לכל
עיק ניידת וערך אתם סריקה ממושכת בכל
הילדים בכתה יש אבא ולי אין ...כששו חצרות
הסביבה״ ללא תוצאה הזמרת־אלים
אותי עליו אני לא עונה, רק הולכת
הישראלית הצעירה, טו בהפורת, זכתה
לצד ו בו כ ה ...כל הילדים של השכונה
למחמאות רבות על גבי מכתב ההזמנה להולכים
לטייל בשבת ורק אני לא, בגלל
הופעתה הראשונה במרכז הבינלאומי בשלי
אין אבא בבית. נשיא יקר, אני רוצה
בריסל. בין השאר צויינו קולה העשיר .
שתשחרר את אבא מבית־דסוהר. פנינה
והמגוון, חמימותה הטבעית, יכולתה הפולמנקם.״
קלוריסטית
וזימרתה האיפראית. שיא המח
מאות:
ג׳יכהלורובריג׳ ידה הסכימה
לשתף את טובה בשירה בסרטה הבא
״מה זה קאפו*״
זמרת הג׳אז הדרום־אפדיקאית, מריס די״י
לפני זמז־מה שלח המשורר־המחזאי, בד
כה, העומדת להגיע לישראל, זהרה בשמי
ציץ תומר, את המחזה החדש שלו,
הזימרה הבינלאומיים תודות לשני ישראלים.
קאפו, לבמאי הישראלי, א^רהם אפיאו,
השניים, לי או נלרוגוזיווא מי לקנבל,
לקריאה. השבוע קיבל תומר את תשובת
הקליטו והסריטו את קולה של מרים ב־הבמאי,
שהשתלם שנים רבות באנגליה ו סרטם
המשוחח שובי אפריקה, בו גילה
חזר לא מכבר ארצה :״קראתי את המחזה
איתר, איש הטלביזיה האמריקאית סטיב
והוא מוצא מאד חן בעיני. אד אולי תוכל
א לן, אשר לקח אותה לטיביב הופעות
להבהיר לי דיר אחד: מה זה קאפו
בארצות״הברית אופי הסתדרותי מיו רוח
ספורטיבית מיוחדת במיוה וילה השבוע
חד במינו נשא מפגש האומנים חברי הסהבמאי
האנגלי סאב כייפקוב, שתדרות
עם פרנס סינאטרה, אשר אורגן
בא לביים בתיאטרון הקאמרי. בחמסין
על־ידי דר׳ ויל ישור, יושב ראש אגודתח,
הנורא של השכוע האחרון נסע בייסקיב,
במועדון התיאטרון התל־אביבי. במיפגש
איש ארץ הערסל, עם עוזרו חיים תכלת
הלא־ארוך צעדו אמני ישראל לפני הזמר
קריית
לטיול באריז. היעד: סדום
האורח במצעד הופעות שלא היה מבייש
החיפרים של ראש עיריית חיפה, אבא חד
אפילו את מסיבת־היובל של יבנאל. המג־ש
י, מתחילה כניאח להתרוהז. ראשון
חה, קריין קול־ישראל יהודה ל ב, היה
העוזבים, המשורר שמשון מלצר, הודיע
בלי מיקרופון והופסק על־ידי קהל הנוכ שהוא
מתזיתד למכור את דירתו החיפאית,
חית הרב, שהשתיק את הערותיו בקריאית
לחזור לתל־אייי בהופעה מז ההפקי
קצובות :״וי ודאנט פראנקי!״ קריאות אלה
זכה הזמר אריק לביא, כשנקרא לשמש
ה׳יליחו לעודד את פתקי הסיכל, כשזייזר
כקונפרנסיה במופעיו של הזמר פראנק על־ידן גזבר ההסתדרות יהוש? 1לוי,
שניחם את סינאטרה כל עשר דקות :״איז
דבר! אנחנו זזים מייד!״ עוד יותר ממנו
היו זקוקים לעידוד מלויו של פרנקי, שנרדמו
בזה אחר זד. לצלילי בערבנת הנגב,
שהשמיע שמואל גוגול. כשנרדם
א ח ריי המלודיה. באמצע שירה השלישי של
נחמה הנדל, קמו פראנקי ופמלייתו
בהזדמנות זו נודע לכל
הביתה. והלכו הנוכחים שפראנקי נשכר סוף־סוף: היא
הודיע שהיא מבטל את ביקורו בצד,״ל, שנועד
למחרת היום. הסיבה: הוא עייף. מס־ייק
מסיורי ההסתדרות הקודמים
ייפייז הנבחר זכו חמש מלכות למרות היופי האירופיות שבמרכזי מלכת היופי
הבינלאומית. סטני ואדבר( ,ראה תמונה)
רק להצלחה יחסית ביפאן. נראה שהטעה
שונה מהטעם הישראלי והצלחת היפאני בקרוב
היופי, המתעתדות לבוא מלכות ארצה, היא רבת סיכויים.

הודעה חשובה
להורים

עירית תל־אביב מודיעה להורים
כי תנתן להורים האפשרות ל ר ־
שום את ילדיהם ל ״גחלת ״,
מפעל החסכון לחינוך תיכון ב־4
תחנות רישום לגני ילדים :

גן נ״ח, שכונת רסקו,
רחוב חוני המעגל.
גן קי״ג, רמת אביב,
רחוב יהודה קרני (ליד
רחוב רידינג)
גן נ״ו, רחוב חתם סופר

המחלקה לחינוך, שד׳
דוד המלך .39

בתחנות הנ״ל ירשמו את הילדים
הנרשמים לגן חובה ואת הנרשמים
לכתה א׳ ,גם כחוסכים ב־
״גחלת״ להבטחת שכר הלימוד
לחינוך תיכוני ומקצועי.
התשלום החדשי לגן־חובה 8.65
ל״י ולכתה א׳ 10.25ל״י. ההרשמה
בתחנות הנ״ל מתחילה ב־6
במאי והיא מוגבלת רק לימי
הרישום לגני הילדים ולבתי־הספר.

הורים
! רישום ילדיכם
עד סיום שנת הלימודים
( )30.6.1962 מזכה אתכם
כתשלום לפי תעריף ה תשלומים
הקיים -על
המאחרים תחול טבלת
התשלומים החדשה.
נובצע ברסיס

7ד,׳ 7ז ר 1ב 9ג

1000 פרסים

פרםראשון: מכונת
כביסה ״קריסטל לוקס״
דגם 1963 בשווי 800ל״י.

פרס

שני:

מיקסר

״קריסטל מיקם״ (כולל
כל החלקים) 2סרויסים
לקפה 3 ,סרויסים לאוכל
מתוצרת ״נעמן״ 5 ,סי פולוקס
5 ,טוסטרים
״דואר׳ מתוצרת מ.ד.ע,.
33 חבילות שי מתוצרת
״נקה״ בשווי 5ל״י כ״א
ו־ 950 מגבות פרוטה ל מטבח
מתוצרת ״ורדיגון״
תמנרת כל 10 עטיפות (של ״דקי״
עגול או מרובע) שתשלחנה עד
10.7.62 למשרד ״נקה״ ,ת.ד, 1560 .
ת״א, יקבל השולח כרטיס השתתפות
בהגרלת פרסים (אפשר לשלוח במעטפה
אחת למעלה מיסו עטיפות).
ההגרלה תתקיים ב־ , 25.7.1962במשרד
רואה החשבון צבי זילברמן,
תל־,אביב, רחוב אלנבי . 116

תוצרת ״נקה״ —
תוצרת איכות
פרסום או־קי

ספרים
תד מ ם

הלהקה הפיליפינית

סרטים

תברחי חחווירו ב עברי ת

חופשה מחגיהינו

פרחי הרע (שירים מאת שרל בודלר,
תירגס אליהו מייטוס, הוצאת צ׳צ׳יק) שרל
בודלר, נסיך משוררי צרפת ויוצר הזרם
הסימבוליסטי בספרות, שבעוד זמן־מה ימלאו
מאה שנים למותו, לא רווה נחת בחייו.
האיש הצעיר, שגדל תחת אפוטרופסות נוקשה
של אביו החורג, קצין הצבא אופיק,
ותחת׳ השגחתה ההיסטרית של אמו, לא
הצליח מעולם לחרוג מכלאו הנפשי למרחב
של בגרות־נפש מלאה. גם שעה שנתקשר,
בהיותו בן ,20 לאשה, היתד, זו יותר שקיעה
בגיהינום מיני מאשר אהבה במובן
המקובל. ז׳אן דיוזאל, המאהבת המולאטית
שלו, ששיחקה תפקיד גורלי בחייו, היתד,
טיפשה וחסרת־לב. אף־על־פי־כן היה המשו רר
קשור אליה כל חייו בעבותות קסם
מיני, למרות בגידותיה התכופות, סחיטות
הכסף וההיתדרדרות המוסרית שלה.

עי ןהשטן (גת, תל־אביב; שבדיה) ,מסרט,ן
האחרונים של גאון הקולנוע השבדי
אינגמר ברגמן, הוא תרגיל קולנועי, שברגמן
עצמו הדביק לו את התואר המוסיקאי רונדו
קפריצ׳יחו. נושאו מורכב משני מוטיבים,

החוזרים ונשנים בכל סרטי ברגמן
המאבק הנצחי בין טוב ורע ובחינה ביקור תית
של מוסד הנשואין.
זוהי מעין קומדיה, מוגשת בסגנון קליל
ומהתל, בנויה לפי המבנה המוסיקאי של
הרונדו — שלושה פרקים המסתיימים בחזרה
אל אותו נושא.
התוצאה: תיקו. על בסיס הפתגם
האירי, האומר כי צניעותה של אשה כמויה
כשעורה בעינו של השטן, בנה ברגמן אגדה
ציורית. בגיהינום יושב השטן, פקיד
בכיר בחליפה שחורה, ובעינו שעורה. על־מנת
לסלקה הוא חייב לפגוע בצניעותה
של אשה. למטרה זו נבחר דון ז׳ואן, גדול
המאהבים בהיסטוריה.
מבצע זה של דון ז׳ואן, המסתיים בתיקו
בין השטן לבין מלאכי השרת, מאפשר שוב
לברגמן להרצות את דעותיו הפילוסופיות
על מבנה נפשן של הנשים, על נשואין,
על בעלים ומאהבים. אלא שהפעם הוא עושה
זאת בצורה קלילה ושנונה, מגלה שוב את
יכולתו כאמן הקומדיה.
בסופו של דבר אין הוא לועג ומגחך
לאיש מגיבוריו: האשד, הבוגדת, הכומר ה תמים
הדוחף את אשתיו אל החטא, הבתולה
הבלתי־צנועה והמאהב המקצועי — כולם
בני־אנוש, הפועלים לפי חוקים שאין להם
שליטה עליהם.

התמוטטותו הפיזית והרוחנית של בודלר,
שהיה לרוב גם חסר־פרוטה, על־אף שזכה
בירושה לא מבוטלת, הגיעה לממדים כאלה
שאיפשרו למשפחתו להשיג עליו צוז־אפוט־רופסות
בהיותו כבר בן .30

שכבשה את ישראל לפני זמן לא רב —
להקת הבלט הפיליפינית — חוזרת למסע
כיבוש חדש, ב־ 24 למאי 1962 בהיכל
התרבות בתל־אביב, בערב גדוש של מחול רבגווני ובו השפעות ערב, הודו, סין,
יפאן, אינדונזיה וספרד. אחד המחולות הוא סויטה מוסלמית המאחדת את
סיפורי אלף לילה ולילה והשוק הפרסי (צילום למעלה) .מחול אחר הוא
ה״פולקה־בל״ ,זיווג של הפולקה, הוולס והמזורקה, שאף הוא יבוצע על־ידי
להקת ה״באיאנייהאן״ — להקת הבלט הפיליפינית (למטה) ,ששמה הולד לפניה.

קולנוע

״ אויכ החכרה״ .בד בבד עם צרותיו
האישיות, נסחף המשורר החיוזר והרומנטי גם
במערבולת׳ התנגשויות חברתיות, פוליטיות
וספרותיות. מעניין שחזקא המשורר הסימ-
בוליסטי, שיצירתו נועדה בשעתה רק למתי
מעט, צידד בשמאל הפוליטי ונטה למהפכנים
הרפובליקאים של . 1848 בצד מסות
בנוסח הביטניקים של היום ״על היין ועל
החשיש כאמצעים להכפלת האישיות״ ,ערך
בודלר את כתב־העת המהפכני שלום הציבור,
שאומנם רק שתי חוברות בודדות שלו ראו
אור. אך הוא לא נימנע גם לאחר מכן מהת נגשויות
סוערות עם משטר הרודנות הבו-
נאפארטיסטי, שהוקע גם ברישומיו הסאטיריים
של דומייה.
אולם רוב המערכות הציבוריות של בודלר
נשאו אופי ספרותי מובהק. ספרו העיקרי,
פרחי הרע, שהיה יצירת חייו, ושהוא הו ציאו
לאור ב־ , 1857 בהיותו בן ,36 נאסר
על שום ״פורנוגרפיה וקילקול מידות״ .הוגשה
תביעה משפטית׳ נגד המחבר, המו״ל
והמדפים. ההוצאה הוחרמה. על־אף המאבק
של ידידיו, שיצאו, לפעמים בהיסום־מה, נגד
ההאשמה, יצאו בודלר ופרחי הרע חייבים
בדין. הוא נקנס ושישה שירים, שהוגדרו
כבלתי מוסריים, הושמטו מתוך הטפסים. אך
המפורסם בין סופרי צרפת באותה תקופה,
ויקטור הוגו, תמך בבודלר בכל הלהט, הן
מתוך הגנה על חופש היצירה והן מתוך
התנגדות למשטר.
״שחיתות המידות״ .לקורא בין המחצית
השניה של המאה־העשרים נראית
החלחלה מפרחי הרע מוגזמת לא מעט. אפילו
בית־שיר כמו: אבל בין פנתרים, תניס,
כלבות הציד/ ,אפעים ועקרבים, קלפים ועיוניות
/ ,בין תיפלצות טבחות / ,צורחות
/ביבר־שחיתויותינו, של
— והומיות שיקוץ וטיט — אינו נראה היום כשיא
הזוועה.
תיאור כמו:
וכן זרועה, רגלה וגס שוקה, תותנה,
מורקו כמו בשמן וכברבור נפתלו,
הופיעו לעיני חדה, שאננה;
בטנה, שדיה, אשכולות־גפני הלל ו
אינו נראה לנו כשיא הפורנוגרפיה. אך אם
אין הקורא של היום מוכה תדהמה למקרא
השחיתות של בודלר, הוא יודע להעריך את
הגוון האישי והסמלי של יצירתו, שהעשיר
את השירה המודרנית, בדומה לחזיונותיו
והזיותיו החולדות׳ של אדגר אלן פו, רבו
האהוב של מחבר פרחי הרע.
צר רק שהתרגום העברי אינו מוסר ב צורה
מדוייקת ומשכנעת את רוחו האופיינית
של בודלר ואת גווני לשונו העשירה
והגמישה.
שורות כמו:
בשל פלאי־המאורות
׳הזוהרים בעמקי שחק,
עיני שוב אין רואות ברחק
אלא זכרי שמשות אורות,
— אינן עשויות לשכנע אותנו רבות ב־נימתן
המיושנת׳ (״שחק״ ,״רחק״) .כבר
בפתיחת התרגום צורמות את אוזנינו מלים
מסוג ״שגג״ ,״חלד״ (מתחרזות עם שלג).
המתרגם הקשיש, אליהו מייטוס, השקיע
כאן אמנם מלאכה רבה — אך הכלים הלשוניים
שאותם הפעיל אינם חדשים וגמישים
במידה הרצויה.

יוני ב כ לו ב
ליל אחכהאחד (אוריון, תל־אביב;
צרפת) היא קומדיה ריאליסטית המראה עד
כמה מסובכת וכמעט בלתי אפשרית׳ היא
הבגידה אצל זוגות נשואים בתקופתנו,
אפילו בעיר כמו פאריס. לא חלילה משום
התחזקות מוסד הנשואין, או ערכי המוסר.
אלה הם הכבלים הקלים ביותר לניתוק, אך
התנאים החיצוניים כובלים עתה פי כמה.
הנה צמד נשואים שנראה כאילו שום
דבר לא יעצור בעדם מלהגיע אל הרפתקת
האהבים הגדולה, הגנובה. הוא (רוג׳ה חא־נין)
,נשוי ואב לשני ילדים, מושך וציני,
שחיי הנשואין הפכו אצלו לשיגרה. היא
(פאסקל פסי) ,צעירה שופעת חיות ורעבה
לאהבה, שבעלה (פייר מונדי) מעדיף את
השרות׳ הצבאי על שרות חדר־המיטות. קודם
לכן לא ראו זה את זו מעולם. אפילו לא
חיפשו במתוכנן אחרי הרפתקת הבגידה.
לא פפית־מלון. זמן קצר לפני׳ שנפגשו
קנה חאנין לאשתו החוקית׳ יונים
בכלוב. אלא שלא עובר זמן רב והוא מוצא
את עצמו במצב של היונים — בכלוב.
היונים האנושיות משתוקקים למעט רומנטיקה,
אלא שסורגים טכניים ונפשיים מונעים
אותה מהם.
תחילה זה מעצור נפשי של הבוגדת,
שבגידה בחיק הטבע נראית לה טהורה
יותר מאשר במיטת בית־מלון קטן. אחר-
כך השוטרים המטרידים את הזוג במכו נית,
איבוד הדרך, שקיעת המכונית. ליל
האהבה חולף עוד בטרם החל. כך מצליח
הבמאי, הנרי וארנה, להציג באור מגוחך,
כמעט טראגי קומי, חולשה אנושית מקובלת
ונפוצה.
משחק מצויין של הצוות, ומשחק מצויין
לא פחות של המצלמה, הנוטלת חלק פעיל
בהצגת המאורעות מזוית מיוחדת, הופכים
אף הם את הסרט מפארסה בידורית לקומדיה
אנושית מאוד.
תדריך אלה הסרטים 1המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה מטליץ לראותה•
חכורה שכזאת (בן־יהודה, תל־אביב;
הבירה, ירושלים; מאי, חיפה) —
סרטו של זאב חבצלת, איש בית־אלפא,
שנהרג בתאונה. מתיחות, בדיחות והרפת-
קות, חושפים את האנשים שמאחורי סגנון
הפלמ״ח. יוסף צור, יוסף בנאי.
• אהופי חזור אלי ( הו ד, תל-אביב;
אורלי, חיפה) — רוק הדסון ודוריס דיי
משחקים את משחק החתול והעכבר בין
מסדרונות משרדי ממלכת הפירסומת האמריקאית,
בקומדיה המצחיקה ביותר שיצרה
הוליבוד בשנה האחרונה.

העולם הזה 1278

*• ש הו קרה לארץ הזאת. משהו מו־
^ /ז ר, אולי אפילו חולני. הנה מגיע ביום
בהיר אחד, אחד מכוכבי הקולנוע הפופולריים
ביותר בעולם, מלך הקולנוע, הטלביזיה,
התקליטים ומועדוני־הלילה האמריקאיים,
האיש אשר מיתרי קולו מעוררים
את פחד הנשים מפני עצמן, וכיבושיו —
את פחד הגברים.
והוא לא מתחבא, אינו נוסע אינקוגניטו.

1| 1 1 * 1 * 1 1 1ה במסיבת עתונאים עם סינטרה, מול ׳עדשות המצלמות,
11111 1 #1התגלה מנהל משרד ראש הממשלה, תדי קולק, נאפוט־
111 רופסו של השחקן, ניסה לצנזר שאלות. פרנקי התגבר על שנאתו המפורסמת לעתונאים.
מסויים הוא כותב על דלת חדרו את שמות
הנערות שבדעתו לכבוש, ואחרי כל לילה
מסמן צלב ליד שם אחר.
שומרי הראש המיוחדים, הג׳יפים של
משטרת התנועה שליוז אותו כדי למנוע פק קים׳
הפרשים ומכונות הכיבוי שהוכנו כדי
לפזר את הקהל, כולם בטלו ממלאכה.
היחידים שניסו להתרגש באמת היו מנהל
משרד ראש הממשלה, תדי קולק, שעזב
את משרדו ובא לקבל את סינאטרה אישית
ואף לא התבייש לשבתי בשולי הבמה עליה
שר פתקי, ועוד זמרת צעירה אחת שהמתינה
לו ליד חדר ההלבשה וזכתה להגיש
לו את הדבש שהוא גומע אחרי הופעותיו.

חופשה ממעריצות

.מיסטר נמיר, מה הן הבעיות שלך בניהול
העירי״ והתחיל להמטיר שאלות, זכר לימים
בהם היה פרח־עתונות, מיהר נמיר
להעביר את השיחה לאפיקים של קיבוץ־
גלויות וכור-ההיתוך.
״אני מקווה לבלות כאן תקופה נפלאה,״
אמר פתקי בן ה־ד ,4המתאמץ מאד להס תיר
את קרחתו, אך הנראה צעיר מכפי
שנותיו. ספק אם הסיורים המאורגנים, לפי
התכנית הקבועה של ההסתדרות, נתנו
לו הזדמנות לכך. אך אם התכוון לחופשה
ממעריצים תוקפניים, הרי זכה לכך.
״אני מתה,״ אמרה פקידה בעיריית תל-
אביב למראה פתקי, אותו פגשה במסדרון
בנין העירייה ,״איך אווה גארדנר השתגעה
אחריו? הרי היא הרבה יותר יפה ממנו!״

ך * רנקי?}צ מו, המיפלצת, הקול, ר
מנהיג. החבורה״ ההוליבודית, התנהג
הפעם כראוי לאורח ההסתדרות. הוא
לא ניסה לדרום עתונאים, לא נכנס בקרב
אגרופים עם המלצרים בשרתון, ואפילו
לא שכח לבוא להופעותיו, כפי שהוא נוהג
מדי פעם בממלכתו. הפעם הוא שיחק את
האדם הרציני, השקול והמוסרי, כיאות

אפשר לראות אותו באכסדרת מלון שרתון,
בכניסה ליהיכל־התרבות, אפשר לרוץ אחרי
מכוניתו בחוצות תל־אביב ואפילו לגעת
בו אם מתאמצים במיוחד.
והנה — מה קורה? שום דבר.
בהיכל-התרבות מוחאים לו כפיים אחרי
כל שיר, ומעריציו גם לפני כל שיר. אבל
פרט לזה הכל שקט. ילדי בתי־הספר של
צפון תל־אביב, שנטשו את הכיתות יחד

עם המורים כדי לחזות באליקי, המשיכו
לשבת כאילו מטוסו הפרטי כלל לא נחת
בלוד. התיזמורות הרעשניות של שכונות
שפירא והתקוזה, שקרעו לגזרים את לואי
ארמסטרונג או את בני בנט, השאירו את
החצוצרות בנרתיקים. ושיירות נערות הזוהר
הנדחקות תמיד אל כל כוכב לא מילאו את
מסדרוני המלונות והאולמות בהם שהה,
כאילו לא שמעו שבעת שהוא מגיע למקום

לפילנטרופ הנוסע מסביב לעולם כדי להקים
בתי־נוער על שמו.
אלא שמשום מה איש לא רצה להתייחס
אליו בתור שכזה. הדברים הגיעו עד לידי
פארסה בפגישה עם ראש עיריית תל־אביב,
מרדכי נמיר. נמיר הוצג בפני סינטרה גם

ה״מיפלצת־ מציג את ה״קוד-פראנק סינאטוה שר ומרעיד לבבות נשים בהיכל |

במדינה

הוא והיא
אלפי גערות ורבבות צעירים
בכל חלקי העולם מתמלאים רגשי
נחיתות ובושה, שעה שתקופת
חדוות הצמיחה אצלם הופכת ל עינוי
התבגרות.
הרבה שמות קראו לאותם ״פצעי
בגרות״ ,אך בשפת המדע הם
נקראים ״אקנה 006 פצעים
אלו מתהווים דווקא בשנות חיינו
היפות ביותר. סיבתן פשוטה: תאי
עוד צומחים במהירות, ותאי העור
המתים אינם נושרים אלא סותמים
את נקבוביות העור. מצד שני
הבלוטות שפעילותן גדולה מיצרות
שומנים. השומנים, שהיו צריכים
לצאת דרך הנקבוביות, נעצרים
ע״י העור הסתום וע״י כך מת הוות
נקודות שחורות ופצעים
מפוערים. מד, עוד שפצעים אלו
עלולים להשאיר את סימנם ל תמיד•
הלנה
רובינשטיין, אשר הקדישה
את חייה לטיפוח החן והיופי,
השקיעה מחקר של שנים במעב״
דותיה עד שהמציאה את התכשי רים
הבדוקים ־ ,810 01631 והביאו
רווחה למליונים של בגי נוער ב־ארה״ב
ובאירופה• כיום יכולים
כל נערה ונער ישראלים להנות
מגסיון בדוק זה ולהפטר מיסורי
פצעי ״אקנה״.
תכשיריה המרפאים של הלנה
רובינשטיץ יאפשרו לך בכמה
שבועות קצרים לקבל עור טהור
מפצעים ונקי מרבבים, בריא ויפה.
והדרך פ שו ט ה...
.1רחיצת הפנים ב־ ־810 01630561
בבוקר ובערב מטהרת את העור.
.2לרענן עור פניך ב־ ז\ ¥31:6
51011 8041011ז> 811 להורדת השו מנים
וליצוב העור.
.3משחת ־ 810 01631 משלימה את
הטיפול ומיועדת לריפוי העור.
.4ולשער ראשך 511301-־810 01631
ססק קשקשים הם אחד הגורמים
לאקנד-
חוברת הסבר מיוחדת על מלח מה
בפצעי אקנה ושמירת העור
תשלח חינם לכל דורש במעטפה
סגורה וחלקה עם סימון אישי. גא
לפנות בכתב למחלקת פצעי עור,
מעבדות הלנה רובינשטיין, ת .ד.
מס׳ , 1מגדל העמק.
אין לדחות למחר. כדאי להת חיל
היום• כל הדרוש לך יימצא
בחנויות התמרוקים הרשאים למ כור
את מוצרי הלנה רובינשטיץ.
שם ידעו גם ליעץ לך אישית.
הטיפול יעיל׳ קל ונוח. עור טהור
הוא לא רק יסוד למראה נעים
אלא גם להרגשה טובה.

0 6 16 1 1 3 , 111113111816111

(המשך מעמוד )7
הגדולות שנכלאו בו ועד לתא הגרדום
יגיע, בו ימצאו מוחם שמונה מלוחמי
המחתרת. לא רק מבנה התא• וצורתו משוחזרים
בתערוכה, אלא מצויים בה גם כתבי״
האשמה האוריגינליים, כתבי ההוצאה־לפועל
של פסקי־דין המוות, ואף הפתקים שהיו
צמודים לגוויות אתרי שנתלו.
התערוכה, המנוהלת על־ידי שניים מאכירי
עכו. ,איתן לבני וירח רום, ושבוצעה
על־ידי הצייר אלכסנדר בוגן, מבטאת בצד
ההמחשה המאלפת גם מחאה כלפי מצבו
הנוכחי, בו מותר רק למשוגעים לסייר בו.

דרכי חיים הזמיר היא גנבה כמו כלום את ההצגה לפראג־קי.
היא שיגעה את הקהל בלי שום כוס
תה ביד. היא בת .12
הכוכב החדש, נעמי לוי, מופיע בחלק
הישראלי של ערב סינאטרה, כסולנית מקהלה
הילדים על־שם צדיקוב. ימה שכל כך
הפליא את הצופים ביצור הזעיר, היתד,
קרירותו המקצועית בשעת השירה.
נעמי מכתה ו׳ חתמה אוטוגראפים לתיי רים
על תוכניה כמו וותיקה בעניינים.
״אמי עקרת־בית, ולאבא יש אופנוע,״
היא נותנת אינטרביו שוטף .״הורי מבול־

זמרת לוי
״פרימאדונה? מי זאת?״
גריה ואני נולדתי בחיפה. עכשיו אנחנו
גרים ביפו, ברחוב ויקפור הוגו. זה סופר
צרפתי אחד. יום אחד, לפני שנה, החלטתי
להרשם במקהלה, מפני שזה בדיוק על־יד
הבית שלי. בחנו אותי בשיר טיול ליעי.
למחרת שלחו לי מכתב שהתקבלתי.״
שותה דבש ונחה. היא לא שמעה על
זמרת בשם פרימאדונה, היא עונה, אבל
היא שמעה על עליזה קאשי ושושנה דמארי,
אותן היא מעריצה .״מכל הזמרים בעולם
אני אוהבת את שמעון בר וחוזליטו.
המופע בהיכל ׳התרבות לא היה מופע
הבכורה שלה. לפני קהל, היא רוצה שיבינו.
״לפני־כן שרתי בבית־ברנר, בבית־תבור:
ומשה היכה על סלע. בגלל זה לא התרגשתי
מהאנשים בהיכל התרבות. כשמחאו לי
כפיים, יצאתי צעד והישתחוותי, כמו שאמר
לי פעם לעשות המנצח גראציאני. כל הבנות
התנפלו עלי מאחורי הבמה ונישקו אותי.
והבנים צבטו אותי מרוב התרגשות.
״סינאטרה לא שמע אותי אבל אני שמעתי
אותו. ואני חושבת שהוא יפה גם בצורה
החיצונית שלו. מכל העניינים האלה אני
אפסיד לימודים, כי גראציאני נתן לי מכתב
שיחרור לשבעה ימים מבית־הספר, כדי שלא
אהיה עייפה. אני גם שותה דבש לפני
ההופעה ומדברת בלחש.
״אני שוכבת לישון כל אחרי־הצהריים,
רק לפני ההופעה בהיכל התרבות לא יכולתי
להירדם, אז רק נחתי.
״בכלל, מה מדברים עלי ועושים כזה
רעש? אני לא חושבת שאיי כזאת זמרת
גדולה. ואולי בכלל לא אהיה, מפני ש־גראציאני
אמר לי שאולי יתחלף לי הקול
בעוד שנה. אז אני אהיה מורה.״

ףמהדעתכם על התאומים הכושים?״
1 / /שאל הפקיד הבכיר את עמיתיו, בסוף
הישיבה.
ההבעה הרצינית שעל פניהם, היאה לפקידים
בכירים במשרד הבטחון, נעלמה•
במקומה השתלטה הבעה של תמיהה משוע־שעת,
כאילו הוסט מולם וילון של חדר״
מיטות והם חזו בשערוריה אינטימית סנסציונית
.״אני רוצה להגיד לכם,״ אמר אחד
הפקידים ,״סקנדל כזה עוד לא שמעתי!
כל הארץ מדברת עליהם.״
הוסיף חברו :״זה יכול לקרות רק ברחובות.״
ברחובות,
ניגש גבר צעיר לטנדר ה־וויליס
שלו. על השמשה הקדמית, לחוץ ת־ ת
המגב, מצא פתק .״שמעת?״ היה כתוב בו,
״אומרים ששולה חזרה מגאנה וילדה זוג
תאומים כושיים!״
בעל הטנדר התפלא מאוד. לאו דוקא מתוכן
הפתק, כי כבר הספיק לשמעו עשרות
פעמים בימים האחרונים. כי אם מן.העובדה
שהכותב מצא לנכון לצאת מדרכו, אחרי
שבמשך שלושה חודשים לא פגש את חברו
הנהג ולא החליף עמו מלה .״זה באמת בער
לו,״ אמר לידידתו ,״אם בא עד כאן בשש
בבוקר, כדי לספר את הרכילות הזאת.״

חזרה משזיהות
ך<* פקידים הככירים במשרד הבטחון
! 1בתל־אביב והצעירים הרחובותיים לא
היו היחידים שהתפעלו מן הסיפור אודות
התאומים השחורים. כתבי העתונים, כמעט
ללא יוצא מן הכלל, צילצלו אל מערכותיהם,
הודיעו כי הגיעה אליהם שמועה על
הלידה הסנסציונית. כמד, מערכות מכובדות
אף החליטו בכובד־ראש, כי לא נאה לטפל
בסנסציה זולה מעין זו. בין העתונאים אף
נפוצה השמועה, כי עתון אשר ערך את
הסיפיר וביקש לפרסמו, נתבקש, כנראה על־ידי
משרד־החוץ, לא לפרסמו.
נהגי מוניות בתחנה המרכזית בתל־אביב
קראו לעוברים ושבים :״האללו שרות לרחו בות!
סעו לעיר התאומים!״
על כוס קפה ברוול נשמעו גבירות מצחקקות
:״אני אומרת לך — כזה חרבון!
מסכנה!״
המסכנה שעליה דובר היתר, רחובותית
צעירה, אשתו של שליח ישראלי לאחת ממדינות
אפריקה. והנה יום אחד, אחרי שהזוג
בילה כשנתיים באותה ארץ אפריקאית,
חזרה האשד, ארצה לבדה, כשכרסה בין
שיניה .״אני רוצה ללדת את ילדי בארץ,״
אמרה לקרוביה.
לא עבר זמן רב והגיע יומה ללדת. היא
הוכנסה למחלקת היולדות של בית־חולים
קפלו ברחובות — ושם ילדה תאומים: שני
תאומים כושיים, שחורים כפחם.
וכל מי ששמע על כך חזר והכריז:
״זה יכול לקרות רק ברחובות!״

החותם המיוחד
רוע רק ברחובות ץ כי לסיפור
0 * 1זה היה חותם מיוחד, שרק סיפוריה
של עיר הדרום הצטיינו בו. כשם שקוראי
סיפור מתוך דקאמרון יכולים לקבוע ״את
זר, כתב בוקאצ׳יו!״ כך יכלו אזרחי המדינה
— שרותקו במשך השנתיים האחרונות
על־ידי סיפור המורה מרחובות, צלם־
העירום מרחובות ולוליטה מרחובות — לק בוע,
לגבי התאומים הכושיים :״זה יכול
לקרות רק ברחובות!״
ראשון בסידרה זו היה הסיפור על המורה
שהתאהבה כתלמידה הצעיר, ובשעה שהוא
נתן לה שיעורים באנגלית, גמלה לו על־ידי
מתן שיעורים באהבה. עד כדי כך, שבעלה
היכר, את התלמיד בכיתה, הגיש נגדה
תביעה לתשלום מזונות, על כי היא מזניחה
אותו וחיה עם התלמיד.
אחריה התפוצץ סיפורו של צלם־ד,עירום
מרחובות. הוא קפץ אל מרכז ההתעניינות
ברחבי הארץ, כאשר התלוננה צעירה, כי
אותו צלם צילמה ערומה בחברת חברה,
וכי החבר ניצל תמונה זו לסחיטה. מאז
צצו בעתונים חצי־תריסר סיפורים על סחיטה
בעזרת צילומי־עירום, אך אף אחד מהם
לא הגיע לרמה המושלמת של הסיפור מרחובות.
כי המדובר שם לא היה בסתם
צלם שצילם בחורה או שתיים. דובר בחובב
צילום בעל כשרון והתמדה, שהחזיק בביתו
אלבומים שלמים של נערות ערומות. ב־אולפנו
עברו מאות ממיטב בנות הדרום,
צולמו במערומיהן ותמונותיהן תוייקו ומוינו
בקפדנות.
לבסוף, לפני חמישה חודשים, באה סנ סציה
שלישית, אף היא נושאת חותם רחו בות,
בלעדי: סיפורה של לוליטה מרחובות.

דובר בו, בפרוטרוט, על נערה בת , 14
שהפכה להיות פילגשו של נהג מונית נשוי,
אשר במשך זמן רב היה ידידם הטוב של
אביה ושל אמה.

״האם יסלח?ה?״
ף ם הסיפור האחרון הצטיין באותו
משהו מיוחד לרחובות. לא דובר בו
על אשד, שילדה תינוק שתור ייחרץ י־
.נשואיה — כי אם על שני תינוקות בבת
— כי אם
אחת. ולא לאפריקאי בארץ
כתוצאה מהרפתקה בשליחות חוץ.
אף כי לא פורסמה עליו מלה אחת ב־עתונים,
הגיע הסיפור לידיעתם של רבבות
אזרחים, תוך ימים ספורים. היו בו כל
הסממנים הדרושים, כדי שיגע ללב שומעיו
— ובעיקר שומעותיו.
נשים שאלו זו את זו :״כיצד יגיב
בעלה? האם יסלח לה?״ ובנימה מעשית
יותר :״מדוע ילדה אותם בארץ? האם לא
יכלה לעשות זאת בשקט, באירופה? או
באפריקה — שם היתד, יכולה לתת אותם
לאימוץ? ובכלל — האם לא יכלה להפסיק
את ההריון בזמן?״
ואת עצמן שאלו :״כיצד הייתי נוהגת
במקומה?״
אף אחד משומעיו לא שאל אם אמנם
נכון הסיפור. שהרי הוא סופר בפרטים כד,
מלאים, עד כי לא יתכן שנמצץ מן האצבע.
לגבי הפקידות, האמהות, הנהגים,
העתונאים, העסקנים ועוברי־הבטל, לא היה
כל ספק באמיתותו.
בכל זאת היו כאלה שטרחו ובדקו. ואז
התברר, כי הסיפור הרחובותי מושלם הרבה
יותר משחשבו בתחילה: כל אחד שמע
אותו מחבר, שראה את התאומים במו עיניו,
או שדיבר עם מי שראה אותם. אבל לא
נמצא איש שיכול היה לומר בפירוש:
״ראיתי את התאומים.״ למחפשי האמת לא
נותר, איפוא, אלא לשקוע בעבודת־בילוש,
שלא היתה מביישת את שרלוק הולמס בכבודו
ובעצמו.

תלמיד שרדוק הוזמס
י י קבלת — או השמועות — הובילו
} 1ישר למחלקת היולדות בבית־החולים

על־שם אליעזר קפלן, בסיבוב ביל״ו. אולם
גם החקירה המדוקדקת ביותר לא גילתה
זכר של תאומים. קבעה אחות המחלקה:
״אני מצטערת מאוד, לא נולדו כאן שום
תאומים כושים!״ אך בהיותה מעורה בחיי
הסביבה לא יכלה להתאפק והוסיפה :״שמע תי
שנולדו תאומים כאלה לשולה מרחובות.
אבל לא כאן. באשקלון.״

1ך י לאה רכטמן שמעה על העניין
לראשונה מפי שכנתה, אחות ב־בית־החולים
קפלן .״׳היא סיפרה לי שראתה
את התאומים בחדר״הלידה במו עיניה. היו
להם, כך היא אמרה, שפתיים רחבות כמו
של כושי, ושערות שחורות מקורזלות.״ עד
היום איננה יודעת מי הפיץ את השמועות.

נדברו השניים ביניהם, לרגל עבודתו של
הבעל.

* ״הצבע לא חשוב;״
* * ת ה, מסתבר כי כל העניין לא היה
$ 7אלא רכילות חסרת־לב וחסרת־שחר,
אפשר היה לצחוק ממנו. וכך אמנם עשו
קרוביה של שולה, כיאה לצברים בריאים.
גם שולה היתד, רוצה מן הסתם לצחוק
ולשכוח. אולם היא לא יכלה. כי בני עירה
האמינו יותר לאגדה שהם עצמם יצרו,
מאשר למציאות. הם המשיכו לרכל בהנאה
על שולה ועל מזלה השחור — ואתם
רבבות אזרחים בכל קצוזי המדינה.
היו כאלה, מתקדמים במחשבתם, שלא ראו
כל פסול בכך שהתינוקות הדמיוניים הינם
דווקא שחורים .״מי שלא היה מזדעזע מכך
שאשה תלד ממזרים, לא צריך להזדעזע מכך
שהממזרים הם שחורים,״ קבעו ,״אנו, כיהו־דים,
צריכים להראות שאיננו מאמינים
בנחיתות של גזע או דת!״
אולם הם היו מיעוט. וגם הם גילגלו
את שמה על קצות לשונם, בהנאה בכל פעם
שחזרו על סיפורה. התוצאה היתר״ ששולה
התביישה להופיע ברחובות.

הכל התחיל כקפה

זו התעוזה שריחפה השבוע נצר תער לעיר רחובות -זוג
17977301 גדלים בעירם

תאומים כושיים, אשר
תלמידי שרלוק הולמס טסו לאשקלון.
וכאן העלו את התוצאה הממשית הראשונה
:״תאומים?״ השיבה האחות בבית־החולים
,־בטח. לפני שבועיים. כהים, אבל
לא כושים. ההורים שלהם גרים באשקלון.
שניהם מעיראק.״
החוקרים היטו אוזן גם לשמועות חלו שות,
שאמרו כי האם — תמיד אותה

כל מי שדיבר על העניין — ומי לא דיבר
על העניין? — נקב בשמה של אשה מסויימת
אחת. זוהי בת אחת המשפחות הענפות,
הוותיקות והעשירות ביותר ברחובות; משפחה
המצטיינת, בין השאר, ביופי בנותיה.
#י נאמר שהיא חזרה לפני כחודש מגאנה,
לאחר שהות של שנתיים עם בעלה,
מומחה טכני שנשלח לשם על־ידי משרד

פרס זה היה אף היא נכון.
משמע, אין עשן בלי אש. ואחרי שחיפשת
את האשד, ומצאת אותה, נותר רק לחפש את
התאומים.
אולם כאן נגמר מלאי העובדות הנכונות.
כי אותה שולה* היפה לא חזרה ארצה
הרה. היא גם לא היתד, הרה בגאנה. יש לה
בן־יחיד, כבן ארבע, ומאז שילדה אותו

אשת־דיפלומט מרחובות — ילדה את התאו מים
בבית־החולים רמב״ם בחיפה, רחוק
ככל האפשר מעירה הרכילאית. אך גם ב־רמב״ם
הסתבר: לא תאומים ולא יער.
לא נותר, איפוא, אלא לשוב למקום ה פשע
— או השמועות — ולרכז את החקירה
ברחובות עצמה. הפעם: סביב זהותה של
האם. לא היה קשה לגלות את הזהות, שהרי

— כושים,

מתחנת מוניות הנגב אף
הוא לא היה במוח כי השמו1111111

נכונה .״אין פה אף אחד שיודע בדיוק,״
מען ,״השמועות אומרות שהאם היתח סם
בעלח בחבש. לא, נדמה לי בגאניח. אני לא
יודע מה הוא עשה שם ובמת התעסק. נדמה
לי שהוא היה מהנדס או משהו דומה.״

** יצד׳ בכל זאת, נולד הסיפור הדמיוני?
^ הסביר זאת אחד מבני משפחתה של
שולה :״החברה ישבו ערב אחד בקפה
חבקין. סוף־סוף, לא כל ערב נוסעים לבלות
בתל־אביב, וברחובות אין מה לעשות, אז
יושבים בחבקי! .מישהו אמר, :ראיתם את
שולה? חזרה מאפריקה. אומרים שבאה בלי
בעלה.׳
״והשיחה נמשכה. אחר־כך מישהו סיפר:
,אתם יודעים? החברה שלי סיפרה לי, שאתמול
נולדו שני תאומים לאיזה זוג ו.י־ראקי
באשקלון. וואלה, אני לא יודע ימה
יעשו עם עוד שני ממזרים שחורים!׳
״וכך נזרקו לאותו חלל שתי עובדות
שאין כל קשר ביניהן: שובה של שולה
ארצה לבדה, ולידת תאומים כהים באשק לון.
״בגילגול
הבא של הישיבה בבית־קפה, או
של מסיבה בבית פרטי, או של מישחק קלפים׳
נזכר מישהו בשני הסיפורים האלה.
הוא החליט לעשות רושם על החברה; להשתעשע.
ואז זרק, :שמעתם? שולה חוויה

נולדו התאומים
החוץ, במסגרת התוכנית לסיוע־חוץ.
דבר זה הסתבר כנכון.
• נאמר עוד, שהיא חזרה ארצה לבדה,
ללא בעלה, שנשאר עוד באפריקה.
גם זה הובר כנכון.
• ועוד נאמר: בעלה חזר ארצה כשבו־עיים־שלושה
אחריה, לאחר שכבר נפוצו השמועות
על לידת התאומים.

* זהו שם בדוי, שבא למנוע את זיהויה
של גיבורת הפרשה. שונו גם פרטים
העשויים לדהות את בני משפחתה.

לבדה מגאנה. נולדו לה שני תאומים כושים.
בחיי! שמעתי את יוסקה אומר זאת. החברה
שלו — זו שעובדת בבית־החולים ליולדות
באשקלון — היתה המיילדת שלה. היא
סיפרה לו.׳
״וכך נולדו התאומים של אשת־הדיפלומט
מרחובות. לא במציאות — אלא במוחם
המשועמם של כמה בטלנים.״

1ן 1י י 1 | 1י צבי גינצבורסקי, בעל
| / 11י 1 1 #חנות במרכז רחובות.
״ברחובות הכל אפשרי,״ קבע בתחילה, באמון
מסוייג. לשאלה מדוע כל הדברים
קורים דווקא ברחובות, יש לו נם תשובה:
״רחובות היא עיר־הבירה של הדרוס. בגלל
זה קורים דווקא כאן כל מיני דברים יפים.״

8ידה רינה דרויאן, שנועה
11 1את הסיפור במסיבה.
״בת אחת קמה ואמרה, :חברה, את רוצים
לשמוע בדיחהל בחורה אחת מרחובות נסעה
עם בעלה לאפריקה, חזרה בהריון ונולדו
לח שני כושים! אני לא מבינח איך בחורה
ישראלית יכולה ככה. אני לא אסע לשם.״

שי ׳המאירי הוא עובד
1\ 1 • 1 1 1 1 8מכון וייצמן. את הסיפור
קלס אגב רכילות־שכנים ומיד החל לנתח
אותו בהגיון .״אם היא ידעה שהיא עומדת
ללדת כושי, אז למה באה לעשות את זה
בארץ? ונוסף לכל, בעיר מגוריה?״ השמועות
השונות הקטינו את אמונו בסיפור זח.

לא ילדה ילדים אחרים כלשהם
לבנים או ירוקים.
היא חזרה ארצה לבדה לא מפני שרצתה
להסתיר משהו מבעלה, אלא מפני שכך

ספורט כדורגל גור פ דו רגד

תשבץה עול ה?ה 1267
תשבץ זוז גשרזז אריגו ער ידי ד0 וזזזפץ בעירוגז שגזו.
כיוון שבי2ן שגו פרנועו אישיים־ ,הריהו תודיע רגו כי וזעו
שתת בוזר2ן ו. אכן תכונה ודירה, ותתהת את רח־יבוד
תשבצית יש תרת בה. אנא, תבריא, אר תהיו תיתתודיית
כר כך, תברו תצת ער עצתכת שתא נוכר רארגן בעת
תוג תבוע רתתברי תשבצית.
םאוזז )1 :שמו
הפרטי של שחקן
קולנוע יהודי הוליבודי;
)4שמו הטלא
(משפחה ופרטי)
של שוער ברית
המועצות; )10 שר,
מזמר; )11 אילז:
)13 גר; )14 שדה
מרעה; )15 שטיח;
)17 צמח; )19 נזכר
לעיל בראשי חיאנחה

בות;

פעולה
סרה;
הפוכה מהחלקה; )25
בתוכו; )26 אותו
מדביקים על המעטפה;
)27 יושב ראש
השופטים ;
אנודת
)30 שליט; )32ה־הפד
מכבד; )33שיירת
אוניות; )34
אבר פנימי בגוף האדם;
)36 מן טעם;
)37 בית ארעי; )39
הר געש באיטליה:
)41 טשכן לצאן; )42
יין שרוף בראשי תיבות; )44 דמות מפור־פמת
מסיפורי שלום עליכם; )46 נקיק בסלע;
)48 בסים, יסוד; )50 מקום משכן לציפורים;
) 51 מן נעל לימות הקיץ; )53 מלת
קריאה לזרוז; )55 להבה; )57 טון מסולם
הטונים; )58 זר, נכרי; )69 אי־השתייכות
לשום צד; )60 כלי נשק.
מאונו ׳ 1 :מן מנש; )2תואר הולנדי;
)3חלת דבש (שמואל א׳ פרק י״ר); )5
המים בצורת גז; )6מחשבה, הרהור)7 :
מלת בקשה; )8טננינה; )9ארץ באירופה;

)12 חיה זחלנית; )15 פה העוף; )16 שולחן
טרהליז קטן לגוי; ) 18 בלי שיט תת־מים י;
)21 ראש משפחה; )23 טנא; ) 24 זעף;
)26 נבער טדעת; )28 עוף דורם; )29 אחד
מעורכי ״העולם הזה״ )31 סקל חזרן; )32
כותל; )35 רחש בוז; )37 בית־ספר בראשי־תיבות;
)38 מתכת מבריקה; )40 יחידת
חשטל; )41 אות אנגלית; )43 מזמר; )45
אחד משחקני ״חבורה שכזאת״ )46 .בלתי
שכיח; )47 רקור עממי; )49 צמח בראשית
צמיחתו )52 :דגל; )54 מקום נבוה; )56
שור בלי סוף; )58 חלק בנוף האדם.

.אילו היה שחקן ישראלי משחק כמוהו,
היה הקהל שורק וצועק בוז ׳,אמר השבוע
אחד מן הצופים במגרש מכבי יפו. ,אבל
בשביל זה שהוא ססנלי מתיוס, מוחאים
לו כפיים.״
היה משהו בדבריו של אותו צופה, אם
כי לא האמת המלאה. ססנלי מתיוס, אחד מכוכבי
הכדורגל הגדולים שקמו אי־פעם בעולם,
השחקן הקשיש ביותר ( )47 המשחק
בליגה סדירה במקום כלשהו, והכדורגלן
היחיד בבריטניה שזכה לתואר סר עבור
משחקו בלבד, הופיע במשחק הראווה הראשון
שלו בישראל.
מארגני הופעותיו עם קבוצת מכבי פתח-
תקווה בישראל חששו, כנראה, פן לא יזהה
אותו הקהל במרוצת המשחק, ציוו לרקום
על גב חולצתו מספר גדול יותר (שבע)
מהמספרים הרקומים על חולצותיהם של
שאר השחקנים ששיחקו לצידו.
אולם לא היד. צורך בזה. מהרגע בו עלה
סר ססנלי, זקוף ומוצק, מקריח ומכסיף־
שיער למגרש, לא הוסרו ממנו העיניים.
וכאשר שחקני מכבי פתח״תקזזה ניסו לנהל
משחק מבלי להכליל את מתיוס בצירופיהם,
היה גל של התמרמרות עובר בקהל.
אלא שמתיוס הגדול התגלה כדריבלר
(מכדרר) ,מושג שהפך כינוי של גנאי בהוזי
הכדורגל הישראלי. משהיה נוסל את הכדור,
שוב לא היה דוהר עמו, מעמדת הקיצוני
הימני שלו, על מנת להבקיע שער. הוא
הצמיד את הכדור לרגליו, זיחד עמו היה
מנסה לעבור מקסימום של שחקני הקבוצה
היריבה, במקרה זה מכבי יפו.
הוא לא עשה זאת רק כדי להצדיק את
הסכום ששולם לו עבור הופעתו בישראל —
שמונה אלפי לירות עבור ארבעה משחקים.
זו היא שיטת משחקו האופיינית שהעלתה
אותו לגדולה, מאז הפך בגיל 15 לכדורגלן
מקצועי בשורות ססוק סיסי, בשכר של
לירה אחת לשבוע.
משכמו ומעלה. נכון הוא שכל דרי-
בדר ישראלי מתקבל בזעם על־ידי הקהל.
אלא בעוד שהכידרור אצל כדורגלנים אחרים
הוא מגרעת, הרי אצל סטנלי מתיום הוא
יתרון עצום. מכדררים אחרים מפסידים עלפי
רוב את הכדור. אצל מתיוס דבוק כאילו
הכדור לרגליו. במשחק גוף נפלא הוא מונע
מהכדורגלן היריב להגיע אל הכדור, ובטכניקה
מושלמת הוא עושה בו כרצונו.
כידרורו המדוייק של מתיוס, וניצולו הפנטסטי
״חורים״ בעמדת הגנת היריב,
מכסים על חולשתו בשטח אחר מתפקידי
הקיצוני המודרני — המהירות. סר סטנלי
מחפה בשליטתו המלאה בכדור ובתכסיסיו
התכליתיים על חסרון המהירות — שבלעדיה
אין קיצוני הגון זוכה כלל להיכלל
בקבוצה מדרגה גבוהה. המהירות, בכדורגל
המודרני, היא אבן היסוד למבנה המשחק
של קבוצות מפורסמות.
מכדררים אחרים נוהגים לכדרר על־מנת
לכבוש שערים בעצמם. למתיום יש מטרה
אחרת. על־ידי משחק זה הוא מושך אליו אתרחבתהשער פותח
את הגנת היריב,
שלו, ואז מוסר מסירה מדוייקת לאחד החלוצים,
היכול לכבוש בקלות את השער
החשוף כמעט.
בנו של ספר ומתאגרף לשעבר, ואביו
של אלוף הנוער של בריטניה בטניס, הגיע
להישגים חד־פעמיים לא רק בזכות כשרון
טבעי. לפחות 40מ־ 47 שנותיו עברו עליו
כשהכדור הוא חלק בלתי נפרד מגופו,
סדר יומו ועצם הווייתו.
גם את סידרת משחקי הראווה שלו על
פני העולם, בה החל לפני עשר שנים, הוא
מקיים רק מפני שהוא סבור, ש״אחד מ־סודותי
הוא להימצא בתנועה מתמדת. זו
היא הסיבה בגללה איני נוטל חופשת־קייץ,
ויוצא לסיורים אלה.״
הכדורגלן שמ־ 1935 עד 1957 הופיע 88
פעם במדי נבחרת אנגליה, אינו נמצא עוד
בשיא יכולתו. בשיא זוהרו הוא היה לפני
עשר שנים, כששיחק במדי בלקפול. אולם
גם עתה הוא משכמו ומעלה מכדורגלנים
מפורסמים אחרים.
כשחזר, באוקטובר של השנה שעברה,
לקבוצת האם שלו, סטוק סיטי, היא הזדנבה
במקום השלישי מתחתית הליגה השניה,
כשקהל הצופים הממוצע שלה הוא שבעת
אלפים וחמש מאות איש. מאז הספיק מתיום
הזקן להעלותה למקום הרביעי בטבלה, עם
קהל ממוצע של 25 אלף צופים למשחק.
*אני עדיין בכושר מצויין,״ אמר בהגיעו

לישראל .״לעולם אינני חושב כמה זמן
עוד אמשיך לשחק בליגה, אבל אני מקיזה
בבטחון שבעונה הבאה אשחק עוד בסטוק־סיטי.״
למרות
המגרשים הגרועים עליהם נאלץ

מתיזים מכדרר
אבא מתאגרף

חוסם הבן אביר

ובועטהנכד טניסאי
מתיוס לשחק בישראל, ולמרות החום שאינו
רגיל אליו, יכלו אוהדי הספורט בארץ
להשתלהב ולהתפעל, מהופעתו של אחד
הכדורגלנים הבודדים ׳בעולם השקול נגד
קבוצה שלמה.

חעולס הזר 287 ,ו

קוצו של צבו״1 ,

* ^ קוצו של צבר קרצו של צבר קוצו

׳*בל *י

ויזיז׳ ע^ל צ בו^י 1 .ק י־ 5י

7 37ד >/3״* 32י7
יובל ה עגלוני ם
לא כל עגלון יכול להרשות לעצמו לחוג
בגאווה את היום בו נכנס למקצוע, ועוד
להתקבל בכבוד על־ידי נשיא המדינה. בשביל
להגיע לזה צריך להיות עגלון מיוחד,
לא של סוסים אפילו, אלא של פרדות וגם
זה לא מספיק: צריך לעשות את זה מתוך
אהבת מולדת ולא מתוך רדיפה אחרי קריירה
אישית. אותם 28 נהגי פרדות שהתאספו
השבוע במועדון מנורה בירושלים,
כדי לחוג את יום השנה ד,־ד 4מאז הפכו
לנהגי פרדות, יש להם כל הנתונים הדרושים.
אף לא אחד מהם הלך לנהוג פרדות
מתוך הנאה, או בשביל להרוויח כסף. כולם
הלכו מתוך היענות למצפ ן, מתוך היענות
לקריאת המוסדות הלאומיים ומתוך היענות
לצוד השעה.
השעה היתר, צריכה להיות מוזרה מאוד
אם דרשה מאידיאליסטים שיהיו לנהגי פרדות,
ואמנם היא היתד, מוזרה. ולא רק
השעה כך, גם המקום: זה קרה באלכסנו׳,יי־.
של מצרים, כשטרומפלדור עוד היה חי ־־
הקללות העסיסיות שלו התעופפו בחלל ־,־
אויר כמו ברחש.
הוי כמה שהזמן רץ.
הוא רץ, ובעקבותיו הזקנים האלה. הוא
רץ ומגיע למועדון מנורה, ביום ראש־ן בשעה
אחד־עשרה וחצי לפני הצהריים, יחר
עם העגלונים הנושאים בדש בגדיהם תערוכת
עיטורים ומדליות. מדליות נחושת מצו פות
כסף וזהב, התלויות בקצה סרט משי
צבעוני. מדליות, המתנדנדות ומקישות זו
בזו וקול הנקישה מצטלצל למרחוק כקול
פעמונים קטנים.
אחד אחד נכנסים לתוך המועדון ובעיניים
סקרניות בוחנים זה את זה: מי בא ומי
לא בא? בגיל הזה כבר אי־אפשר לדעת.
בשנה שעברה היו כמעט שלושים וחמישה
איש והשנה רק כעשרים ושמונה. כל שנה
הולך מספרם ופוחת. העיניים בולשות.
ניסנבוים ורוזנברג לא באו. מדוע לא באו?
ניסנבוים נפצע ולא יכול ללכת. מילא,

שמואל זלוטניק כדרגת ״בומכרדיר
גבוטצ׳יר,״ בצכא הצאר הדופי*

הרגע הגדול הגיע: כחצי גורן עגולה מסתדרים סביב הנשיא ושותים כצמא את דכריו.
העיקר שהוא בריא. זה מזכיר משהו :״אני
זוכר שניסנבוים נפצע בכדור ברגל — כשהייתי
יחד אתו על־יד המעיין עם הפרדות.״
הזכרונות אינם קולחים כל־כן־ בנחת כמו
שאפשר לחשוב. שמואל זלוטניק מודה שכבר
נמאס לספר זכרונות. הוא אחד משני הקצינים
של הגדוד שהגיעו לכנס. רק
שניהם נותרו. היה קצין טוב. אפילי
הקולונל פטרסון מזכיר אותו לשבח בספרו.
הוא היחידי, מלבד טרומפלדור כמובן.
שהיה לו עבר צבאי. בגאוזה מספר זלוט־ניק
כיצד התגייס לצבא הצאר הרוסי והגיע
לדרגה הגבוהה ביותר שיהודי יכול היה
להגיע אליה: בומברדיר נבוטצ׳יק. הוא חו זר
עוד פעם על התואר — בונזברדיר
נבומצ׳יק! מפקד תותח!
אני שואל אותו אם זה היה יותר גבוה
מטרומפלדור .״מה אתה מדבר! טרומפלדור
היה קצין, וזה היה דבר אחר לגמרי. זה
היה דבר יוצא מהכלל. הוא נלחם ואיבד
יד, זה משהו אחר לגמרי! אני הייתי הכי
גבוה שיהודי יכול היה להגיע.״
״כשהגעתי לגדוד, עשו אותי לקצין, אחד
משבעת הקצינים. סגן־משנה. פטרסון אפילו
הציג אותי יחד עם שאר הקצינים לפני
המילטון. פלוגה שלמה היתד, לפקודתי,
ורוב החיילים היו יוצאי תימן וספרדים. אי־אפשר
להגיד שאלה היו חיילים כמו עכשיו,
הרי אפילו לא חלמו שיחזיקו רובה
ביד ובהתחלה באמת היה קשה, אבל אחר
כך, כאשר היו במקום והתרגלו לכדורים,
היו חזקים כמו שצריך.״
רימו אותנו. מכל הזכרונות שנשארו מאותה
מערכה אומללה של גליפולי , 1914 זה
הזכרון החזק ביותר. העלבון הצורב, ש אפילו
הזמן לא הצליח למחקו.
״חשבנו שאנחנו הולכים לכבוש את
ארץ־ישראל,״ אמר רפאל אבולעפיה .״לא
היה איכפת לנו להיות נהגי פרדות, אף־על־פי
שרצינו להיות חיילים, אבל מילא, העיקר
שנצא לארץ־ישראל. הכניסו אותנו
לאוניה והפלגנו. נסענו יום, יומיים. אמרנו
— מה זה? חשבנו שיורידו אותנו בעזה,
אז מה פתאום נוסעים יומיים? כשהגענו
לאיים האגאיים הבנו שרימו אותנו.״

כולם מזכירים את זה. אפילו עברו מאז
47 שנה, לא יכולים לשכוח ולא יכולים לסלוח.
רצו לשחרר את ארץ־ישראל, אבל
הביאו אותם לגליפולי .״ראינו את קמין
אליזבט יורקת אש וגם את הצלבנית הצרפתית
איך שהיא טבעה. האוניה הראשונה
התקרבה אל החוף ועלתה על שרטון. בלי
רחמנות הרגו את כולם. אחר־כך באו
בסירות ואנחנו, המזל שלנו היה, שבאנו
בסוף.״
לאט־לאט מתברר שזוכרים הכל. שאול
דניאלי זוכר שאבולעפיה חתם לו על ה־דיסצ׳רג׳
.אבולעפיה זוכר כיצד היה טרומ־פלדור
מטייל בין הכדורים ולא היה איכפת
לו וצוחק והאנגלים היו מתרגזים מזה
מאד. גם חיים צברי זוכר :״המנוח מרונד
פלדור היה באמת אמיץ ולא פחד משום
דבר. זה המנוח, טרומפלדור, בא אלינו
והסביר לנו שלא נעשה מרד כאשר שמעני
שלוקחים אותנו למקום אחר ולא לארץ-
ישראל.״
עלבונה הצורב של האכזבה מבצבץ שוב.
קשה להיפטר מזה.
בינתיים מארגן אבולעפיה את המיצעד לבית
הנשיא. שורה עורפית, שניים שניים
יצעדו ברחוב. בראש מורם וברגל גאווה
יצעדו, אף־על־פי שהדרך ארוכה קצת בשביל
בני השישים פלוס. אף אחד לא•
מתנגד, אבל אחד נזכר פתאום שלא קיבל
הזמנה. מדוע שכחו אותו? גם בן־ציון
שוחט לא קיבל הזמנה, נעלב ולא בא.
אבולעפיה, שהוא היוזם והמארגן, דוחה
את ההאשמות .״לכולם שלחתי, מלבד ל אברהם
פולני. הוא היחידי שלא שלחתי
לו הזמנה, מפני שהוא מזלזל בנו ואף
פעם לא מופיע!״
״סנוב! סנוב!״ בוקעות קריאות הסכמה.
התקרית חוסלה חיש ומצעד נהגי הפרדות
יוצא לדרכו. הרחובות שוממים. המונים
אינם מצטופפים על המידרכה, אבל ילדים
החוזרים באותו זמן מבתי־הספר, אינם
יכולים להתעלם מן המתרחש. השורה צוע דת,
והם מלוזים אותם .״לכבוד מה זה?״
שואלים זה את זה .״תראו כמה מדליות!״
אחד בודד מוחא כפיים ושני צועק ״בראוו!״

מגיעים לבית הנשיא בדיוק בשעה שתיים־
עשרה. מזכירה יפה וחיננית עומדת בפתח
ומודיעה שמסיבות בלתי צפויות מראש נדחית
הפגישה עם הנשיא לחצי שעה. נהגי
הפרדות נפגעים קצת, אבל לא אומרים
מלה. מחכים. הסיבות הבלתי צפויות מראש,
בדמות גבירות בגיל העמידה המדברות אנגלית
בניב אמריקאי, מתחילות לצאת מחדר
צריף הנשיא. הדחיה לחצי
ההמתנה של
שעה מתבטלת והגדודאים הקשישים מתחילים
להיכנס.
בחדר ההמתנה נדחקים כולם אצל ספר
האורחים. כל אחד רוצה לכתוב משהו.
השוטר מאיץ בהם להיכנס ולדחות את
החתימה לאחר הביקור. אין ברירה.
ביראת־קודש נכנסים לצריף הרחב. בזהי רות
פוסעים על השטיח. מסתדרים בחצי
גורן עגולה ומחכים לכניסת הנשיא. הרגע
הגדול הגיע. הנה הנשיא ורעייתו. החזות
מתמתחים, עמוד השדרה מזדקף. חיילים או
לא חיילים? הנשיא מדבר. הם. נאום קצר
ותשובה. מסתדרים בתור ללחיצת ידיים.
איש אינו מוזתר. הצלם הרשמי מכודן את
העדשה. בזריזות תופס כל אחד את מקומו,
בזריזות שאינה מתאימה לגיל. תיק־תאק.
יוצאים
מבית הנשיא וחוזרים למועדון
מנורה, לארוחת־צהריים משותפת. בדרך
ניגש אלי אברהם לוברסקי ושואל אותי
אם ראיתי כיצד הגיש לנשיא מתנה. לא,
יא ראייתי.
״חבל שלא ראית. הבאתי לו בקבוק שרי
דובדבנים שהכנתי ביום כיבוש סלמה.
ארבע־עשרה שנה היה אצלי השרי הזה.
עשיתי אותו כשהייתי בעמדות. בישלתי
דובדבנים והעמדתי לחצי יום להתייבש מ־המיים
ואחר־כך עירבבתי עם סוכר וספירט,
ועומד אצלי ארבע־עשרה שנה, עכשיו
הבאתי לו.״
חבל שלא ראיתי.

בה א מר טו ס בי א הי נ ד *
כל הטורח בערב שבת, עייף בשבת.

במדינה
דרכי אד
נכנס •ין • -צא סוד
לראובן מיבב, בעל חנות המכולת בשכון
סלע שברמת־החייל, היו קונים רבים. בעיקר
היו אלה עקרות־בית, אשר ערכו קניות
יומיומיות בחנותו. אך היה לו גם לקוח
מיוחד, שנבדל מכל שאר הלקוחות, זאב
רולניק.
מדי כמה ימים היה זאב נכנם לחנותו של
ראובן, קונה אצלו בקבוק יין .״יש אנשים
ששותים טמפו או בירה,״ היה מסביר,
״אני שותה יין.״
שהאשח לא תראה. במשך כל אותו
השנים בהן היה זאב קונה אצל ראובן,
השתנו הרגלי השתיה שלו כמה פעמים.
בתחילה היה שותה רק וודקה, אולם מאחר
וראה כי הדבר כרוך בהוצאה כספית לא
מבוסלת, החלים להסתפק ביין פשוט.
אולם אז פקדה אותו צרה חדשה. אשתו
החלה ממררת את חייו, טענה כי נמאס לה
לראותו מריק לקיבתו את בקבוקי המשקה
המשמח לבב אנוש. זאב מצא פתרון פשוט.
מאותו יום ואילך היד, יושב בחנותו של
ראובן, מוצץ בהנאה מן האדום האדום
הזה.
יום אחד, שעה שסר לחנותו כדרכו,
לאכזבו במקצת .״היין הנאלץ
ראובן
פשוט שהיית שותה עד עכשיו, אזל,״ אמר
לו ,״יש לי רק יין קצת יותר יקר, עלי־כד.
מחירו לירה תשעים וחמש.״
חובב הטיפה המרה עיקם את אפו .״טוב,״
השלים ,״תן לי מה שיש לך. אבל תביא
מחר מהיין הקודם.״ ראובן הבטיח למלא
את החסר, גבה את התשלום עבור הבקבוק
מהמין החדש.
המחיר היה מופרז. אולם למרות הבטחותיו
החוזרות ובשנות״ לא הביא יותר
ראובן מהיין הזול.
״היום יבואו אלי אורחים,״ אמר בוקר
אחד זאב לראובן .״לכן אקח אתי את הבקבוק
הביתה.״ אך דווקא הפעם, כאשר
יבול היה זאב להנות מן המשקה החביב
עליו בביתו בניחותא, סרב ראובן, משום־
מה, למכרו לו. רק לאחר הפצרות מרובות
נאות לתת לו בקבוק אחד.
הדבר החל מעורר את חשדו של זאב,
אשר החליט לברר את הסוד הטמון בבקבוק
היין. הוא נכנס לחנות המכולת שממול,
ולהפתעתו הרבה גילה כי מחיר אותו יין
הוא לירה ושמונה אגורות בלבד הבקבוק.
אך הוא לא הסתפק בכך. אם אספר זאת
לראובן — חשב לעצמו — אז הוא יגיד
שבחנות המכולת שממול מוכרים לי יותר
בזול כי רוצים לעשות לו קונקורנציה.
לכן לא התעצל, נסע לתל־אביב, ולאחר
שחקר בכמה חנויות, התברר לו כי אכן
•שילם מחיר מופרז. נרגז חזר לראובן, דרש
ממנו את הפרשי המחיר.
״אני מוכן להחזיר לך עבור המשקה שקנית
היום,״ נכנע הסוחר הממולח. אבל
זאב לא הסכים. הוא דרש הזרה את הפרשי
המחיר עבור כל הבקבוקים שקנה מראובן
מאז החל שותה את עלי־כד.
שיכור אכד ישר .״אם כר, לא תספיק
לי כל החנות כדי להחזיר לך את הכסף,״
השיב לו ראובן. זאב לא ראה טעם להמ שיך
במיקוח. הוא ניגש למשטרה, הגיש
תלונה.
כשהובא ראובן בפני שופט השלום, מאיר
רובין, טען כי אין להסתמך על דבריו
של שיכור .״אמנם אני שיכור,״ השיב לו
זאב ,״אבל אני אדם ישר.״
לאחר שמיעת העדויות, קבע השופט
כי אכן הוא מאמין למתלונן, הטיל על
ראובן 350 לירות קנם.

החי
שי,ן ר*חליפין נ ברמת־גן, התלונן אזרח
במשטרה כי לאחר שסרב להלוות לידידו,
אותו פגש ברחוב, כמה עשרות לירות,
הצליח הלה להוריד מידו בעורמה את שעון
הזהב שלו מחיר האהבה: באשקלון,
נעצר ישראל שיינמן בפקודת שופט־שלום,
לאחר שחבל קשות בסוסו של שכנו,
בטענה כי ״בא לתנות אהבים עם סוסותיו״
מורה ״ דרד: באשקלון, נעצר מורה
בשעה שתיים בלילה בעודן שוטטות, מען
כי שמע רעש מחנות סמוכה, הוביל את
השוטרים לחנות שנתגלתה פרוצה, טייע
בידם לתפוס את הפורץ שהסתתר עדיין בפנים
האוניברסיטאות שלו:
ברמלה, הגיש עציר בקשה להעברתו מהכלא
המקומי, טען כי אינו יכול לשבת בחברת
אינטליגנטים, הדוברים כללים שאינו מבין.

אמנות תיאטרון
כזדון רוצחים
צדיקים אנחנו( .הביסה; פאת זיגפריד
לאנץ; ביפוי: אפו מושקוביץ׳) הוא המחזה
הראשון מפרי עטו של סופר גרמני בן־
דורנו המועלה בתיאטרון הישראלי. ספק
אם תיאטרון כלשהו היה מעז לפרוץ את
החרם התרבותי על גרמניה רק בשל ערכיה
הדרמתיים־אמנותיים של היצירה, אילו־

התלבט באיכלום־היתר של הבמה. לא כל
הדמויות חיוניות להתפתחות העלילה, ו התלבטות
זו ניכרת על הבמה לאו דוזקא
בערבוב ובדחיסות, אלא להיפך — בהפרדה
מודגשת בין הדמויות, על מנת להניח
לכל אחת מהן מרחב גידול. הפרדה זו
פוגמת במקצת בקצב ההתפתחות הדרמתי
של ההצגה.
גישתו למחזה לא היתה כאל מחזה של
מצבים ריאליים, אלא כאל מבחנת זכוכית,

מישהו כבר הציע להם לכנות את עצמם
בשם קש ותבן (בגלל שערה הזהוב של
הזמרת שבצמד י) ,אך ההצעה נדחתה,
משום מה. בינתיים הם הפכו כבר לחלק
אורגאני מתוך נוף הבידור הקליל של ה ארץ.
איחוד״קולות.
ה־רלי שבצמד הוא רלי
לוין 21 צבר חיפאי, שירש את הנטיה
המוסיקאית מאמו הפסנתרנית. הוא מנגן
על גיטרה ומחבר את מרבית הפזמונים
והמנגינות של הצמד.
ה־אליס היא אלים בן־פלד, המוכרת יותר
כאלים בונדפילד 22 צברית תל־אביבית
דקת גו וירוקת עיניים.
מקום המפגש של השניים היה באזור
הלהקות הצבאיות. אלים החיילת השתייכה
ללחקת פיקוד פרכז, ואילו רלי ללהקת
פיקוד הצפון. במפגשי להקות צבאיות שרו
שניהם בנפרד, אבל איכשהו מצאו הקולות
דרך זה אל זו. כשהשתחררו מהשירות הצבאי,
ניסה כל אחד מהם להתחיל את
הקריירה האמנותית האזרחית לחוד, עד
שמצאו כי נעים יותר לנסוע להופעות עם
עזר שכנגד, וגם הקהל סבור משום מה כי
טובים השניים מן האחד.
הם הרכיבו רפרטואר, עבדו עליו ביחד
ויצאו לשוק הבידור, שם הם שרים גם את
סוף פזמונו של רלי:
אסרתי לה: לב חם יש בקרבי / ,אתן
לך אותו אס תבואי אתי / .את פתק
שפת״ן הגישי נא לי / ,כ׳ רק לנשקן יש
את לבי.
ענתה לו: יש לי פנאי, זה בדאי/ .
אינני פפהרת, בוא קח את ידי / ,לזאת
רק ציפיתי /אבוא ידידי.
עתתות כמוז עורה ביקור ת*

דלי ואלים
דף נוסף בסידרה חדשה
לא ניתן היה למצוא במחזה סימובליקה
ברורה לרגשי אשם וחרטה של בני העם
הגרמני.
הגרמנים עצמם אינם מוזכרים במחזה. אף
לא היהודים. העלילה מתחוללת במדינה
אלמונית, הנתונה תחת שלטונו של מושל
עריץ. שתי מערכותיו של המחזה הן מק בילות
מחד, אך ניצבות כל אחת בפני
עצמה מאידך. בחלק הראשון מושלכים
תשעה אזרחים נכבדים לכלא, אל חברתו של
מורד שניסה להתנקש במושל. חירותם
האישית תלויה במידת הצלחתם להוציא
מפי המתנקש מי היו שותפיו לפשע. חלקו
השני של המחזה מתרחש כעבור ארבע
שנים, אחרי שהמורדים הצליחו להביס
את המושל. הפעם מסוגרים שמונה מתוך
אותם תשעה אנשים ישרים ׳(אחד מהם
איבד בינתיים את עצמו לרעת) בחדר אחד,
כשעליהם מוטלת שוב משימה שתכריע את•
גורלם. הבעייה: מי מהם רצח באותו לילה,
בכלא, את המתנקש?
רוצחים ככוח. מבנהו הדרמתי של ה מחזה
אינו מקורי ביותר. הוא מזכיר את
12 המושבעים של פדי שייבטקי ואת סרטו
של ז׳וליאן דוביבייה מרי אוקטובר, שהוצג
בארץ לפני כשנתיים, בו מנסים חברי
מחתרת, עשר שנים אחרי המלחמה, לקבוע
מי מהם היה בוגד.
אף־על־פי־כן הצליח זיגפריד לאנץ, סופר
צעיר בן ,35 להטביע על יצירתו חותם
מובהק של מתח דרמתי ועמקות מחשבתית׳
ההורגת מתחומיה ומנסה לבחון אשמתם
של ״הגרמנים הטובים״ ,שלא נטלו הלק
בהשמדה במלחמת העולם השניה. בניתוח
פסיכולוגי כנה, ובשיח מצליף, חודר ולעתים
אף מבריק, מטיל לאנץ את האשם על
כל שכבות העם הגרמני, החל באיכר ה פרימיטיבי,
בנהג הברוטאלי וכלה בעילית
המיוצגת בדמותם של המהנדס, הרופא וה־בנקאי.
מוסר ההשכל שלו: אלה שרצהו ברוחם,
אשמים לא פחות מאלה שרצחו ב אורח
פיזי.
צוות מגובש. אמו מושקוביץ׳ ,במאי
יהודי־גרמני צעיר שמדברים בו גדולות,

בה נבחנות תגובות אנושיות. דוזקא גישה
זו, המודגשת בעיקר בהעמדה התיאטרלית
המופרזת ובמעברים החדים בין סצינה
לסצינה, יש בה כדי להבליט את המשמעות
הסמלית, הרחבה יותר.
הוא הצליח גם ביותר מזה — בגיבוש
צוות שחקנים, בצורה שתציג אותם לא
כשורה של דמויות, אלא כחטיבה אחת,
בעלת זהות משותפת. כל הצוות כמעט,
להוציא את שחקני המישנה הצורמים ואת
ארי קוטאי (בתפקיד המלונאי) שאי־אפשר
לשמוע את דבריו, תורם את מלוא יכולתו
למשחק הד,ארמוני.
מתוך אלה מתבלטים, לא כסוליסטים,
אלא במשחק מעולה במסגרת הצוזת, ישראל
בקר בתפקיד הברון הישיש, אבנר חזקיהו
בתפקיד הרופא, ושלמה בר־שביט בתפקיד
הסטודנט המהפכני.
אחרי שורת הצגות־נפל והצלחות בידו־ריות
מעטות, זכתה סוף־סוף הבימה במחזה
של ממש, שיש בו כדי להצדיק את יעודד,
כתיאטרון.
בידור טובי השניים מן האחד
באמצע הרחוב / ,בערב שלשום/ ,
פגשתי עלמה חמודה כחלום / .אסרתי לה:
בואי אתי לביתי / ,לרקוד ולשמוח רק
יש את לבי.
פנתה לי: אין לי פנאי, לא כדאי / .אני
ממהרת; יעזוב את ידי / ,לרקוד אין לי
חשק, שלום ידידי.
פזמון זה מבשר את לידתו של צמד
חדש, המצטרף לשורת צמדי הזמרים ש הפכו
למוצר הפופולרי ביותר בחיי הבידור
בישראל. אלא שבעוד מרבית הצמדים,
שהחלו מתקופת הדודאים, היו חד־מיניים
— שייך הצמד החדש לסידרה החדשה:
צמדים דו־מיניים, דוגמת רן ונעמה (ש נפרדו)
והעופרים.
עדיין אין להם שם, הם מכנים את עצמם
פשוט: אלים ורלי, לפי שמותיהם הפרטיים.

מזה שלושה שבועות׳ חדל התיאטרון
הממלכתי הביסה מלהתקיים לגבי קוראי
היומון הארץ. לוח ההצגות של התיאטרון,
שהיה מתפרסם בעתון בקביעות, נעלם מה עמוד
הפנימי, ולקוראים נשאר רק לנחש
אם הביטה יצאה כבר לחופשת־קיץ, או ל סיור
בערי השדה,
הסיבה האמיתית להפסקת פרסום המודעות,
היתד, סנקציה שהנהלת הביסה
החליטה להפעיל נגד הארץ. הגורם ל־
״ברוגז״ הפתאומי היתד, רשימה שהופיעה ב מדורו
של נתן דונביץ׳ ,״כוכבים ומזלות״,
תחת הכותרת :״תסיסה בהביטה נגד פיג־קל״
,בה נמתחה ביקורת חריפה על התיאטרון,
ש״נעשה מפעל חרושתי ליצור
מחזות,״ ובה צוין כשלונו של שמעון
פינקל, המשמש כמנהלו האומנותי של התיאטרון.
יומיים
אחרי פידסום הרשימה, הודיעה
הביסה שהיא מפסיקה את• פרטום מודעו־תיה.

3פיפיות. מבחינה כלכלית לא
היתד, זו תגובה דראסטית. בין כה וכה
נהנית הביסה מהנחה של 50 אחוז במחיר
המודעות. אולם פרשה זו חשפה מחדש דרך
מחשבה תמהונית, האופיינית לא רק במקרה
זה, אלא במכלול היחסים בין העתונות
ומוסדות האמנות בארץ.
אי־תלות מוחלטת, שהיא אחד מעקרונות
היסוד של עתונות חופשית, ואינה קיימת
בעתונות הישראלית בכל הנוגע לאמנות
ולמוסדותיה. מוסדות האמנות, המפרסמים
בקביעות מודעות בעתונות, רואים בזכותם
לדרוש תמורת מודעות אלה לא רק פירסום
תדיר במדורים המערכתיים, אלא גם אי־פירסום
חומר ביקורתי אודותם.
האמת היא שלאי במעט אשם ביחס זה
חלק מהעתונות עצמה. מספר עתונים נוהגים
להתנות פירסום כתבות על אירועי
בידור תרבות ואמנות בפירסום מודעות בתשלום.

רקע זד, מתנהל מאבק מתמיד בין
העתונות לבין אמרגני האמנות, כשהאמרג־נים
מנופפים בחרב המודעות והעתונות
בנשק הביקורת הבלתי־אובייקטיבית.
רק לפני ימים מספר סרב האמרגן גיורא
גודיק לפרסם מודעה על הופעותיו של פרנק
סינטרה באחד מעתוני הבידור, אחרי שאנשי
אותו עתון ציינו בפניו כי ״אינו יודע
להיות אמרגן,״ אם אינו מפרסם בעתונם.
כתוצאה מכך מתח העתון ביקורת קטלנית
על החלק הישראלי בהופעתו של
סינטרה.
הקורא התמים, שאינו יודע את הלהטו טים
מאחורי־הקלעים, עדיין מאמין באגדת
אי־תלותד, של העתונות.
העולם הזה 1287

לנפש סובה אחת לא נראתה ההתראה שלי, שתפסיקו
לוזתוב לי סלגרמות משעממות בנוסח ״גילי, מקצועי,

ז!יא כותבת :״מגיע לן הטלגרמות. בי אם מדורים
אזרים של העולם הזה אומרים משהו — מה את עושה?
״משדכת!
״מוסרת אינפורמציה.
״אז מה את בועטת כאשר מתייחסים אלין לפי מקצועך?
באינפורמטיביות עסקנית. הרי בכך קסמו של המדור שלן.
זהו מקצוע •עתיק וגאה יש לומר ששמחתי לאידן.״
שמיס לב? אני אפילו לא עונה לה!

שוער חתיך

אז מה אם אתה 1/1287 תל־אביבי, סטודנט למשפטים,
בן 181 ,21ס״מ, ואומרים עליך שאתה חתיך, נבון, בעל
חוש הומור, פיקח, שועל וביישן?

אישיות מ5ו 658ת
מה קרה לסטודנטים האלה, אני רוצה לדעת. ל(,)2/1287
למשל. היא בירושלים. את לא לומדת קצת׳ יותר מדי?
״כמאמר חז״ל שלח לחמך על פני המים, כי ברבות
הימים תמצאנו, מנסה אף אני כוחי׳ בתקח־ת, יגעת ומצאת
— תאמין׳.
״פרק ב׳ בבראשית נתפס עמוק בהווייתנו, .זכר ונקבה
ברא אותם.׳ ואין אלטרנאטיבה אחרת, אלא לנהוג כדרך
שנוהג העולם מימים ימימה.
״אי לכך, הגבר אשר יהלום את נתוני ה,עזר כנגדו׳,
לבד מהיותו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם׳ ,לחובתו מעל
חמש ועשרים שנה — יהא ניחן במתת טבע: פוטנציאל
אינטיליגנציה מפותח ומנוצל לכוון השכלה אקדמאית.
״בת חווה החתומה בזה חובבת אותך בעל הומור טוב,
וכן התנהגות טאקטית, שידועה לה הדימוי הפרימודריאלי
של יחם גבר לגברת.
״הריני לוקחת לתשומת לבי את, אין הנחתום מעיד
על עיסתו׳ ,ביודעי כי דעתי על עצמי משוחדת לחלוטין.
אניח ליצרו הסקרני של הגבר הנענה להתקרב אל פסיפס
אישיותי, שעוצבה וטופחה משך 20 שנה, מאז פקחתי
עיני לראשונה לראות באור הכרמל.׳׳
ועל כגון זה נאמר:
החסר משוגעים אנכי? (שמואל א׳ פרק כ׳׳ב, פסוק .)16

אנגלית -לנזתחיליב
כנראה נראה
צריך)

עוד פרט חשוב, עמדנו שנינו בתחנה המרכזית.
ובכן הנ״ל עלה לאוטובוס, התיישב
בכסא בודד. העיף עלי מבטים ואני
כמובן לא עמדתי בחיבוק עיניים והחזרתי
לו. הוא ראה שהולך לו והיה לבו טוב
עליו והתחיל לשרוק את המנגינה מתוך
הסרט הצרפתי זה הדוד שלי.
המנגינה הזאת נורא אהובה עלי (אולי
זה יעזור?) .אבל הצרה עם הבחור הזה
היתד״ שהוא שכח לפתוח את הפה.
שנזכר אחרי שירדתי. שכחתי להוסיף שגילו היה
לו (אם
בערך משהו בין 17־ . 18 לסיום אזכיר
שזו הכותבת מכתב זה הגיעה למסקנהשאם לא

0!162 163 1611111163־ — 01161 אז יהיה 0}162 168ע0!16
.11011111163 היא הנמוכה משתי הבנות, שנורא הצטערה שהיא
יורדת שתי תחנות אחרי מוגרבי ואתה המשכת לנסוע.
לטובתך ולטובתה, כמובן, ענה למכתב זה.״
ילדה, לכי מכאן, אב׳שלך קורא לך.

אין אגר מפ?צות
הזה הבטיח לי שייט מעניין אם יצליחו
אחרי שהצמד
בהתכתבות, אין לי ברירה אלא לציין שהם מולטי־סימ־פאטיים.
מה שאני חושבת עליהם, אשמור הפעם אצלי.
מדובר, מבטיחים נאמנה ( )4/1287 בשני׳ ספנים וזאבי־ים
מנוסים מתיל־הים הישראלי.
״בעומדיו על סף השיחרור מהשירות, מחפשים אנו שתי
בנות חמודות, אשר ידמו ביופיין לנימפות החמודות שפגשנו
בלב ימים, והנעימו לנו את שהותנו בים.
״אל הבנות המעוניינות, ברצוננו לציין שאנחנו אינם
הטיפוס השלילי, שמאפיין בדרך כלל את הימאים, וכן אין
אנו מפלצות המתוארות באגדות־הפלאים של העמים, אלא
בני תמותה חמודים. אה? מה דעתך?״
דרישותיהם מאכזבות יחסית לזאבי־ים. כל מה שרוצים
בני ה־ 20־ 21 מכן, בנות 17־ — 20 נכון — זה מכתבים.
ותמונה ״כדי שנוכל להשוות את רמת הנימפות ביבשה
לנימפות בים.״
הכרחי זנב?

אסירו די מקסיוג
והנד, עוד אחת גבוהה והשנייה חברת גרעין. במקום
לשבת בכיתה השמינית ולהקשיב לשיעור בתנ״ך ולתקן
את הבלתי־מספיק שלהן ( )5/1287 כותבות לי. אז — זותי
שגבוהה היא אפילו די סקסית, הן מציינות, היא חומה
ואוהבת לרקוד ובנים יפים וגבוהים, ואת הים ולבשל והיא
מודרנית ואומרים שיש לה עיניים חודרניות. וזותי מהגרעין
דווקא לא גבוהה, בלונדית ושובבה ונוטה חיבה לחיל ה־

נטרה השבוע

קודם־כל יש להם מכוניות ספורט. השאר לא חשוב.
הם שני אנשי עסקים עשירים מלונדון, הכותבים לי ה־
,1( 631- 1116)13111 כי שמעו שם על רותי. לכן הם פונים
אלי כדי להתכתב עם שתי ישראליות, מעל עשרים, המסוגלות
לדבר אנגלית בצורה מתקבלת על הדעת. מובן,
היכולות לשגר קודם תמונה. זאת כדי להחליט אם אתן
שוות לשבת לצידם בקיץ זה במכוניות הספורט שלהם
ולהראות להם את איזראל הנהדרת והנפלאה.
כחזן שאין לי ספק שאתן מספיק גועליות לענות
להם, ושכבר היום נירשמתן בברליץ — הנה הכתובת:
68 8131• & 1,61)6118011,ז 1655ג
37, ?13113 1,3116, 113111£>8163)1,

שבח לפתוח את הפה

חסרי או2ים

כשחמשת הנחלאים מעמק בית־שאן ( )6/1287 הודיעו לי
בפורסיסיסו דרמתי כי ״היתה זו שעת בין־ערביים, כאשר
טיילנו בחוצות המשק ואז ראיתי כבר בדמיוני התמים
שתי גוזיות לפחות.
איפה! ואז, כן אז, ניעור בהם רגש הבדידות, אומרים
הם, והחליטו נחושה לבקש את עזרתי, בדיוק אז, בין־
הערביים, כאשר טיילו בחוצות המשק אז, תארו לכן. למה?
למה הם בוגרי גימנסיות גבוהים ונאים, העומדים חסרי־אונים
מול חוסר הבנות המשזזע שבגרעינם.
כתבו להם על מה שתרצו. תהיו בגיל 18־ , 16 ואז הם
מבטיחים לכן מלא׳ בלתי מוגבל של מכתבים. עם תוכן, גם.
מהכ׳פת לכן? אני מכירה אחד שנותן עט עבור 50 בולים
ישראליים.

הילרות שלי
(כמו שאספר לילדים שלי)
כשהייתי קטנה, הייתי ילדה טובה מאד. עשיתי תמיד
דברים טובים וכל הזמן עזרתי לאמא. אף פעם לא אמרתי
מלים גסות. הייתי תמיד הכי־חרוצה בכיתה. ואהבתי מאד
את המורה והיא אותי. הציונים שלי היו תמיד טוב
מאד ומצויין. ידעתי לקרוא עוד לפגי שנכנסתי לכתה אלף.
ובכתה אלף ידעתי הכל מה שלומדים בבית, עד שרצו
להקפיץ אותי כתה. אבל הייתי מדי צעירה, מפני
שנכנסתי לבית־הספר בגיל חמש. מפני שאהבתי ללמוד.
הייתי מסודרת ונקיה. אף פעם לא התלכלכלתי. תליתי
את הבגדים בארון, עטפתי לבד את המחברות. עשיתי
חמש פעמים ביום אמבטיה. עשר פעמים ביום ציחצחתי
את השיניים וברגע שהורדתי את הבגדים המלוכלכים —
הייתי תיכף מכבסת אותם בעצמי. לא שברתי כוסות
כשרחצתי כלים אחרי ארוחה. אכלתי הכל בשמחה,
מפני שידעתי שמי שלא אוכל נשאר גמד. ציחצחתי את
הנעליים של כל המשפחה, וניגנתי חמש שעות בי! ם על
הפסנתר.
אף פעם לא נאבדתי ולא טבעתי, כי לא יצאתי בלי
רשות מהבית. לא הפחדתי זקנים, לא זרקתי אבנים וחול
על אנשים צולעים. לא הוצאתי לשון ולא הלשנתי. לא
נתתי שהדודים והדודות ינשקו אותי, ולכן הייתי בריאה.
גם לא לקחתי מפה לפה.
הייתי ילדה עדינה מאד. לא ירקתי ולא צבטתי אף
ילדה. לא משכתי בצמות, אם היא לא משכה לי. כולם
אהבו אותי. לא דרכתי על זנב של כלב בכוונה ולא
יריתי ברוגאטקה על ציפורים. אף פעם לא התחלתי מכות
ראשונה. אבל אם התחילו אתי — הייתי מנצחת. לא
רבתי אף פעם ובגלל זה היו לי המון חברים וחברות,
כי אכלתי גבינה והייתי חזקה ונקיה.

הייתי אחראית. לא הרבצתי לאתים שלי, גם אם היו
מרביצים לי חוק. הייתי מבקשת מגדולים שיעבירו אותי
את הכביש, כדי שלא ידרסו אותי. רצתי כל היום למכולת
ולא שכחתי׳ מה אמרו לי לקנות, ולא איבדתי כסף
בדרך. הייתי גם זהירה. לא שיחקתי בגפרורים ולא
פתחתי את הגאז. לא פחדתי ממכשפות ומכלום, ושמחתי
נורא כשאבא ואמא היו משאירים אותי לבד בחושך
והולכים לכל הלילה. כל יום הייתי מתעוררת באמצע
הלילה לראות אם האחים הקטנים ישנים ומכוסים והכל
בסדר.
בשבת הייתי שוכבת במיטה שלי •,ולא זזה עד הצה־ריים,
עד שאמא ואבא היו קמים.

1x111)1011. 11.

ממשיכות לזרום אלי חבילות החפצים האבודים. נפל
לידי מכתב מלא אותיות צפופות, ללא סימני פיסוק,
המון סוגריים. תלמדו פעם גם לכתוב. אני מתארת לי
את ( )3/1287 בולעת רוק אחרי כל שתי מלים ואב׳שלה
בטח עוד נותן לה בחגורה. על כל פנים אני במקומו
הייתי עושה זאת בשמחה.
היא עוקצנית ושחצנית כמוני, כך, כמובן, אומרים
עליה החברה שלה, היא פותחת ו״צוחק מי שצוחק אחרון״
.זו מסקנתה. היא סימנה כוכב על המלה מכתב,
כדי שאתבונן למטה, בהערה אינטלקטואלית :״עוד דבר
קטנצ׳יק, אבקש שהמספר שלי לא יתחיל ב־ 1וייסתיים
ב־ .3אני מאמינה באמונות תפלות, את לא?״
״מבוקש:
הצעיר הבלונדי־שאטני, בעל העיניים הכחולות־ירוקות
(היה חשוך מעט, את מבינה?) שלבש סוודר וי בצבע
ירוק, מתחתו חולצה בצבע צהוב או חרדל (התאמה נפלאה,
לא?) היה בחברת אחיו ואשתו או חברתו( .שלא יבואו
בטענות על הוצאת דיבה ).אם זה יעזור, פרט נוסף —
אחיו לבש סוזדר זהה. ובכן, הצעיר הלו נסע בערב
פורים, יום שני , 19.3.62 בשעה 9.30 — 8.30 בערב,
באוטובוס מספר .4היה תור ארוך נורא וחיכינו המוך
המון זמן. בינתיים העפנו מבטים — הוא עלי ואני עליו.

נשנדע בקולנוע, שתי שורות לפני :״אם לא תוריד את
היד תון רבע שעה — אקרא לסדרן!״

לא בילבלתי את המוח לגדולים ולא שאלתי שאלות.
ידעתי הכל לבד, מפני שקראתי כל היום המון אנציקלופדיות
והייתי חכמה. לא ביקשתי מועות מדודים והייתי
נותנת לשחק בדברים שלי. הייתי קוראת מהבוקר עד
הלילה ולא יוצאת לשחק ברחוב עם הפושעים. אם הדוד
היה מביא לי במתנה אקדח־מים הייתי זורקת לו בחזרה.
אני שנאתי משחקים במיים.

כשמדברים על בדיחות־זונעה, אני תמיד נזכרת בעדינות
הנפש של אותה אשה שהודיעו לה כי בעלה נדרס,
והיא בקשה שלא יצחיקו אותה, כי שפתיה סדוקות היום.

אוויר על כל הקשור, כך הן מודיעות. בסוף המכתב הן
כותבות — סוף — בלי אף שגיאה. בחיי.

אניטה סושיץ היא בלונדית גדולה, מחונכת, המורכבת
מרגליים גדולות, ריסים גדולים ולב ציוני גדול, הכל מן
הטבע, היא אומרת. פרט לזאת היא מתכננת־אזפנה וזכתה.
עכשיו בפרס משכית על חליפה בתחרות של המכון ליצוא.
אניטה האנמית משהו, בת ה־ ,24 היא תוצרת גרמנית,
חינוך שוויצרי, וליטוש אנגלי, שם למדה ארבע שנים
אמנות בבית־הספר סן מארטין בלונדון ויכולה לנופף
בדיפלונוה בין ילאומית•
בבית אמרו לה :״תשארי, תתחתני. נזה תלכי לתפור
שריון אנטי־טאנקי לישראלית ואחר כן תמותי בעצמן
בדזרט של ישראל?״ ון ואז היא כבר חיה שנה בתל־אביב,
עדיין רווקה! ,עובדת בבתי אופנה שונים.
כאילו כל זה לא מספיק, היא גם דוגמנית, מפני שחבל,
לדעתה, לבזבז 96 — 62 — 94 כשלה. כולם אומרים
וגם היא, שהיתר, צריכה להבחר למלכת הדוגמניות השנה.
אז לא צרין, היא עושה תצוגות אופנה קטנות פה ושם,
מדגימה על גופה את הביקיני המיקרוסקופי. בשבת לא.
היא דתית.

׳אהבתי נורא דייסות וביצים ושנאתי גלידה ועוגות
ובאלונים וסוכריות. כשהיו אורחים לא חטפתי שוקולד
מהשולחן. גם לא שאלתי רשות. פשוט עמדתי והסתכלתי
בשקם, או קראתי אנציקלופדיה. כי שנאתי שוקולד
שמקלקל את השיניים. לא הדבקתי גם מסטיק על החלון,
או מתחת לשולחן, או סתם בכוס. שנאתי גם מסטיק, כי
זה נידבק בבטן וילד אחד מת מזה.
לא אספתי תולעי־משי, פרסים, זהבים, ובולים. ולא
תלשתי לפרפרים יפים את הכנפיים ושמה בספר. ידעתי
שזה מלכלך את הדפים. גם לא יבשתי פרחים וחיפו שיות
מתות כל יום הזכרתי לאמא שצריך להוציא
עשבים מהגינה ובקשתי לעשות זאת בעצמי, גם להשקות
את החצר. כשאמא רצתה לקנות לי צעצועים, או
דברים טובים, אמרתי שאני לא תינוקת, ובמקום זה בקשתי
להרשם בספרייה. בפורים לא התחפשתי כמו כל הילדים
הטיפשים. לא לקחתי סוכריות מאנשים ברחוב, כי ידעתי
שהם רוצים לחנוק אותי. סרטים נורא שנאתי, כי הם
מפחידים. וגם יום הולדת לא רציתי שיעשו לי, כי לא
רציתי שאמא תעבוד.
חוץ מזה כבדתי מאד את אבא ואמא. ולכן, כשאבא
היה מרביץ לי בחגורה בשבת אחרי־הצהריים, לא הייתי
צורחת, כדי לא להעיר את אמא. וכשהייתי בגילכם גם
לא הייתי שקרנית.