גליון 1295 מתאריך 4 ביולי 1962

25 0 36

ב׳ תמוז תשכ״ב4.7.1962 ,

המחיר 75אגורות

עלה

שיטת־ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
כך סבור גם הקורא יצחק אוער, מרחוב
אלחריזי , 14 תל־אביב, שהתרעם על עמדת
העולם הזה בפרשת יעקוב בר־אור.
כותב הקורא אוגגר:
.אז מה ישי מה כל הרעש על ישראל
בר ועל יעקוב בר־אור? במדינה הזאת עובדים
מאות אנשים בתפקידים חשיבים, שלא
הוסמכו ולא זכו לתעודות מתאימות, הדרושות
כחוק.
״הגיע הזמן שתפסיקו להיגרר לסנוניות
של החוג הנוצץ, הרואה בפיסת־נייר את
האישור ליכולת.
״אגב, אורי אבנרי — האם הו א בעל
תעודת־בגרותז הרי פקודת העתונות המנדטורית
דורשת שעורך־עתון יהיה בעל
,השכלה גבוהה׳ .או אולי הוצאתם את
רשיון העולם הזה על שם אחר, ההז כמו
שעושים עתונים וחוברות רבים?
״בכל הכבוד — יצחק אתגר, בלי תעודות- .

בדעתך לטוס
לאירופה, לאמריקה או למזרח
הרחוק, כדאי לך לבדוק את
האפשרות לטוס באשראי. תוכל
לסוס לכל מקום ועם כל חברת
תעופה בנסיעה פרטית או
טיול מאורגן כולל טיולי
על־ידי
.אירופה ־ טורם־
תשלום שלישבלבד והשאר
בשעורים נוחים לאחר מכן.
תוכל לקבל את כל האינפורמציה
במשרדי סיתור, רח׳ ברנר
,2תל-אביב, טלפון .67959 :

פיילרינג לנולין קרם

אם סבור הקורא אתגר ״י הנה פגע בנקודה
רגישה, עלי לצזבו.
פקודת העתונג המנדטורית, שהוצאה על־ידי
הממשלה הקולוניאלית כדי לפקח על
עתוניהם של ז״נייטיבס״ ,אומנם קובעת כי
עורך־עתון יהי בעל תעודת־בגרות רשמית.
יחד עם זאת זא קובעת .,כי מושל־המחוז
(היינו, למעשה ־־הפנים כיום) רשאי לפטור
עורך מחובי זו, אם הוא. משוכנע כי
השכלתו הבלתי״ע־מלית של העורך מתאי־ >־
מה לרמה הדרושה.
לאורי אבנרי אין תעודת־בגרות, או כל
תעודה אחרת. השכלתו הפורמלית מצטמצמת
בשבע כיתות של בית־ספר עממי
(לבנים, על־שם אחד־דעם, תל־אביב) .כמו
רבים מבני גילו, נאלץ, בימי המשבר שפקד
את הארץ ב־ , 1936/39 לנטוש את בית־׳
הספר בגיל , 13 כדי לעזור בפרנסת משפחתו.
מאחר שהצטרף בגיל 14 לארגון הצבאי
הלאומי (הבלתי־מפולג דאז) ,גם לא
המשיר בהשכלה פורמלית בערבים.
על כן, כאשר נוסדה המערכת הנוכחית
של העולם הזה, נתבקש שר־הפנים לפטור
את העורך הראשי מן החובה להגיש תער
דות. מאחר שאורי אבנרי כבר היה ידוע
ככותב מאמרים ראשיים בהארץ, וספרו
בטדות פלטת הפך לרב־המכר הגדול ביותר
בשפה העברית עד אז (ודומני שגם מאז),
נענה שר־הפנים לבקשה זו. הדבר פורסם
בהעולם הזה עצמו.

המפורסם בעולם כולו

מסו יק 19
6 2 19 / 3 / 2

התחנה לייעוץ
בבעיות מין ונישואין פתוחה בימים שני וחמישי
בין השעות 6עד 8בערב׳
בבית הבריאות שסראוס,
תל־אביב, רחוב בלפור •14

מטפח, מזין ומיפה את עירך.
פיילרינג לנולין
בקופסת השפופרת החדישה,
קרם היופי האידיאלי
ליום וללילה,
לספורט ולחוף הים.
קופסה אחת מכילה נסות טל
2טפופרות רגילות. להסיג
בבתי מרקחת ובפרפומריות.

המפיצים היחידים:

חברת נורית בע״ם

קווסור!
תומב מל־אביב חסוך במים!

וזה עוקץ הוויכוח כולו. העולם הזה יהיה
הגורם האחרון בארץ שיטיף לבולמוס התעודות?
.עולם לא נתמוך בשיטת־חינוך
שכל מטרתה לדרבן את התלמידים לרוץ
אחרי תעודות, תחת לרכוש השכלה של
ממש.
ישראל בר הוא פרשן צבאי מבריק. יעקוב
בר־אור הוא לכל הדעות משפטן סוב,
ואיש לא עירער עד כה על הצורה שבה
ניהל את התביעה הכללית בתל־אביב. העובדה
שאין להם תעודות אינה מפריעה
לנו. להיפך: היא רק מעלה את קרנם בעינינו.
השאלה
היא: האם לחסרי־תעודות ישנו
אומץ־הלב להכריז על כך בפומבי? האם
הם תובעים כי השכלתם האמיתית תיחשב
לשקולה כנגד סממני־הסרק של השכלה
פורמלית? או שהם מסתירים את העובדות
ומסתמכים על תעודות שאין להם?
איש לא היה בא בטענות אל בר־אור,
אילמלא העמיד פנים שיש לו רשיון של
עורך־דין. על כך, ועל כל הנובע מזה, הוא
מואשם. בוודאי אפשר לדרוש מאדם, המופקד
על תביעת עבריינים לדין, שלא יפר
את החוק בעצמו.
בדבר אחד אין ההורא אונגר צודק: ה־פזלם
הזה לא הצטרף להתקפה ההיסטרית
ע, בר־אור. כל כתבותינו על פרשה זו היו
שקטות ושקולות, אף הדגישו כי העברות
המיוחסות לבר־אור, עם כל חומרתן, לא
פגעו באיש.
אם מבקש מר עמום בן־גוריזן לערוך
צייד־מכשפות פרטי, כדי לסלק חשבונות
אישיים, בודדאי לא ימצא תמיכה וסעד מעל
עמודי 1העולם הזה.

העולם • זה 5׳ו 2ג

מכתבים
כין הפטיש והסדן

שים בני עדות שונות מתור הרטוניה נטו־רה.
מיכאל
לוין, תל־אביב
...זוהי פניעה יסודית בטנילת העצמאות
של טדינת ישראל ובמגילת זכויות
האדם, שנתקבלה על־ידי האו״ם ב־ 10 לדצמבר
.1948 ולפניה! בהכרזת זכויות האדם,
שהוכרזה בצרפת, בשנת .1789
הייתי מציע לדיירי בית המריבה לקרוא
את המגילות הללו, ולהשוב שבע פעמים
על הנזק שהם גורמים לעצמם, לציבור ולמדינה.
יצחק
פריבולסק* ,תל־אביב

...מסתבר שנוהלו של היועץ המשפטי
(העולם הזה )1294 נחתה בי! יוסו* ליום-

אשר גולדנברג, תל־אביב

שתי יונים ביוני

נערת חודש יוני (העולם הזה :)1294
איזה עיניים!
יוסי קר, חיפה
כדלהלז*<

אגודת הסופרים והשירה

אבקשכם לפרסם את המכתב הבא, ששיגרתי
לאנודת הסופרים בישראל:
כסופר, ובנימנה על אנודת הסופרים,
הריני מתכבד בזה להביע את תמהוני הרב
וטחאתי על שמטעם אגודת הסופרים נערד
ערב לצאת האנתולוגיה ״שירתנו״ בעריכת
יוסר ליכטנבוים, שעל קיומו נידע לי רק
אמש — מהזמנת האגודה: מה עוד שבכד
נמצאת אגודת הסופרים נותנת יר להפצתה
של אנתולוגיה זו.
בלא להכנס להערכתו של הספר הג׳׳ל
בכללו, אי-אפשר שלא לקבוע, כי על הואלתו
של מר ליכטנבוים ליטול משירי נודע לי
אד ורק לאחר מעשה והוא נטלם ממקור
משובש: ואם מחוסר תשומת־לב מחמת זיל-
זול, ואם מתור אי־הבנד מחמת חוסר תשו-
מת־לב, סידרם שלא כראוי וכמכוון, ולא הקפיד
אוי על דיוקי ההדפסה שבמקור המשובש
והלא-מוסמר שלו.
אולי לא הייתי מעמיד על כד, לולא
היתה אגודת הסופרים, שיש לי הכבוד
להימנות עליה, אמורה, כעיקר חובתה, להג!
על זכויות יוצרים, ואי! צורר לומר,
אותם הנמנים עליה; ואילו אני — וכידוע
לי לא אני בלבד — לא נשאלתי, כאמור,
כלל להסכמתי לנטילה זו משירי לצורר האנתולוגיה
האמורה (אילו נשאלתי _ צא
הייתי מתיר זאת בשום פנים) — ועצם הנטילה
הזאת בלי רשות היא פגיעה שרירותית
ונסה בזכויות־יצירה אלמנטריות, שהאגודה
אמורה לשמר! ולהג! עליהן.
יונתן רטוש, תל־אביב

נערת יוני
בית המריבה

נדהם ומזועזע אני מפרשת בית־המריבה
(העולם הזה .)1293 ממש לא יאומז כי יסופר
על מעשים כאלה במדינת ישראל.
כיצד הוחק ההוק המפנה לועד זכות את
טי ליובל ואת מי לא?
כיצד הסמיך ההוע את הוער לעכל רע
את האנשים הרצויים להם?
כיצד נעלם מן המחוקק שניתן לנצל את
החוק לאפלייה נזעית?
זועזעתי שבעתיים ם! העובדה, שבראש
המפלים עמד מי שניצל ממוות מירי נושאי
דגל האפלייה באירופה, שלמה סלונימסקי,
שנושא מספר מקועקע על זרועו.
לא תיארתי לי שאי־פעם יהיה רשאי
אדם בישראל לדחות מישהו ולהעליב אותו
על עצם עובדת היותו תימני או בז לעדה
מזרחית אחרת. כל זמז שהמציאות היא
כזאת, אד לריק כל ההכרזות על מיזוג
ושיוויוז.
יוסף חלף, הרצליה

כים דגים רכים

כמו רבים אחרים זועזעתי מהיחס העויי!
שזכו לו בני עמנו יוצאי תימז מאותם האזרחים
רמי המעלה הדרים ברחוב דה־האז

אולם לא פחות זועזעתי מפיכקה אחרת
באותה הכתבה, הטוענת שמאחורי הדרמה
האנושית בבית המריבה מסתתרת ״מתיחות
בידעדתית השוררת בישראל.״
...כחייל בצה״ל, המשרת ביחידה שבה
משרתים ישראלים יוצאי מרוקו, תימז, רומניה,
עיראק, פולי! וכו׳ ,ברצוני להודיע
כי שום מתיחות עדתית אינה שוררת ביג־נו,
אלא ההפד הוא הנכוז.
אולם לא רק בצבא, נם בחיים האזרחיים,
שבהם כל אדם בוחר לו את ידידיו, ניפנ•

רק עתה נזדמן לידי גליו! ישן של העולם,
הזה 1284 בו מצאתי את מכתבו
של הקורא אופנהיימר. ברצוני לענות על
דבריו הנוקשים אודות הצבריוח :״היום התואר
דוקטור או מהנדס, או המכונית, משחקים
תפקיד הרבה יותר חשוב בהחלטתה
של נערה לענות ב,הן׳ על הצעת נישואין.
אילו היו בנות הארץ משנות אח המנטליות
החומרנית שלהן, הרי •פאר אנו היינו
חדלים לרעות בשדות זרים״.
אני מאמינה שאכן אופנהיימר כותב מתוד
נסיוז מר. אומנם יש ונתקלים בנערה כזאת,
אולם אסור לפסוק לפיה לנכי הכלל. זו
פשוט דיבה רעה על בנות הארץ.

וכי חסר צברים מסוג זה? בכל זאת,
לעולם לא אומר שכולם הם כאלה.
ידידי, הים הוא נדול ורגיש רבים בו.
מלכד, אסקיו, מגשימים

החכרה מהכד, לו

לפני כשנה פירסטתי מכתב במרור המכתבים
בקשר לתשלום חמורת הארכת דרכון
לסטודנטים השוהים בחו״ל. הדבר עזר
ומצא את פתרונו. כיון שכיום אני שוב
נמצא במצוקה, אקווה כי מכתבי ימצא אוזן
קשבת נם הפעם.
מזה ארבע שנים שאני לומד בחו״ל כסטודנט
מן המניז. בזמן זה מתנענע במקצת
הסטודנט ארצה, לפגוש את בני משפחתו,
את חברתו וכוי. ניגשתי למרור הקונסולרי
שלנו באן, על מנת לברר מה הם
הסידורים שצריד לסדר, אם הדרכון שלי
בסדר. הוברר לי, שכתושב ישראלי, עלי
לשלם, כמו כל תושב אחר, מס-נסיעה, שהוא
כרבע מהוצאות הנסיעה, נם אם אין לי
הכנסות כלשהן, שלא לדבר על ההוצאות.
אין אני צריד לספר לכם על חייו של
סטודנט ...נם בלי המם לא אוכל לבלות
את כל החופש בארץ. חודש ימים אצטרך
לעבוד, על מנת להרוויח את הוצאות הנסיעה.
צריד גם להביא דבר-ם ה לבני המשפחה,
או לחברה — לאחר ארבע שנים של
התכתבות בלבד, וממה נשלם את המס?
או אולי רוצה המדינה שנהרוג את חופשותינו
כאן? הדבר עלול להביא לדיטור־ליזציה,
שבסופה נשאר הסטודנט בארץ בה
הוא לומד, ולא מוצא את דרכו הזרד•
ארצה.
זאב פרנבך, גרמניה

אשה+שליש

כותרת הבתבה על בית־הספר ״עליריה״,
שפורסמה במדור ״חפש את האשה״ (העולם
הזה )1294 היא:
אשה ב־ 240 לירות.
ולא כן.
מחיר הקורס ב־בית־הספר
הוא 180
לירות. הווה אומר,
ב־ 240 לירות אפשר
לקבל אשר, פלוס
שליש.
240 לירות הוא
מחיר קורם הדונם־
ניות, כיוון שזה
קורם המקנה לאשה
מקצוע.
עליזה עולש +נדיר,
ברא=עלידיה,
תל־אביב
עול ש

רצ״ח כדם ר,ר

פקודת־יום מטעם מחתרת העכברים הלוחמת:
הצורר
הרצחני, טומטום בר־מיאו, חוסל.
יחידת קומנדו של המחתרת ביצעה את נזר־דין
הטווח שהוצא נגדו בשל פשעי המלחמה

ק 031ת
הו כי חהאתעצמהבא ריז ההמת אי מ ה ביז חרלש מי רהערטעם 1צ 1רתה סיג ריו תעדלאח רונ השב הן.
בכל תנאי האק לי ם.
ב ד אי גם רךלע בו ר

סנטור פי לטר
לסנטור ־ הי א

מי ש ה1
שה 1א

משה!

5126

-ה סיג רי ההמ עו להב קו פסההמשלה.

סיג רי ה מו שלמת.

בהם נתחייב. בר־מ-או ייזבר לדראון עולם
כחתול שהתחיל במלחמת ההשמדה.
נעלה על ראש נקמתנו אח הלוחם ללא־חת
פוספום דומברניק, שנפל בעת מילוי חם־

בר״מיאו בימי זוהרו
קירו, בפעולה שחיסלה את הצורר בר-ם יאו.
הוענקה לו דרנח רב-עכבר לאחר המוות.
עכברים, קדימה לנצחון הסופי!
בר־מיאו הוא בר־טינן!
על החתום: ספיסי, מע״ל
המטאטא הכללי של צ״ח עומר דום על
קברו של המפקד טומטום בר־סיאו, שנפל
קורבן לתחבולה בזויה של מחתרת העכברים.
שינאחם המעוותת לא הרתיעה אותם אפילו
מאכזריות כלפי עצמם. הם השפיעו על עכבר
בלתי־שפוי בדעתו לבלוע כמות גדולת
של רעל, ואחר-כר דחפו אותו להתייצב
בפני המפקד בר־מיאו. זה, כמינהנו, קפץ
עליו וטרד אוחו. בצורה זו בלע נם את
הרעל, וכעבור שעתיים של יסורים מת.
המטאטא הכללי מצווה על כל יחידותיו
לערוד טכסי אזכרה, בהם יוצגו תמונות המפקד
לעיני החיילים, לאות ולמופת.
על החתום: נסטור שרטוני צ״ח

תודה נאמגה

שמחתי לראות שוב את כתבתכם אודותי
(העולם הזה .)1293
אין הנושא כל דד תשמח, כט• נאמנותכם
לאמת ולעובדות. תודתי מקרב לב לכם.
זי! ה רודן, בוזרלי־היל,
קליפורניה, ארצות־הברית

בם דינה
העם
ג טו מ מדכ ת

*קידיס1

תלמידים :

סטודנטים ׳
תרשמו עוד היום לקורס החדש ל*

ק צו־נו ת

שינוי כתובת—

קגרית ו/או אנגלית

וו מנוי רימשנה את כתבתו, מתבקש לדיו־

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולסן גרס 0 8 8 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספד. במעלה׳׳,
רחוב שמריהו לוין .30

חצלחח

דיע טל כך למחלקת המנוייס שבועיים
מראש, כדי למנוע עיכובים במשלוח.

מובטחת:

בחינות בגרות
בניבו! ט תימן ערג ואבססרנים
ת ד׳ ^ בי בדת ביכרו־ 6
חיפה דחי׳ בי אויי ק ד1
ררהפוליס רח׳ יפו ,33 בית יואל

פ ר טי םוהרשמה :
. 10-12 בגונן ו־• 3 .1113 .5 -7

ליולי

נפתחות כיתות

בולור וערב
למועדים דצמבר ,1962 מאי 1963
כיתות מיוחדות לבוגרי ט /יי, י״א
ספרי לימוד כהוצאת ביודהפפר
דחף

את המשפט הנורא ביותר על מדינת ישראל
חרץ השבוע אורח נכבד. בעומדו על
כבש האוניה, בסיום ביקור ממלכתי, אמר
ויליאם טאבמן, נשיא ליבריה :״אין שני
עמים הדומים זה לזה יותר מאשר ליבריה
וישראל.״
ליבריה היא, לכל הדעות, אחת המדינות
המושחתות ביותר עלי אדמות. המישטר
שלה רקוב עד היסוד. בראשה עומד רודן
עריץ, השולט בה שלטון יחיד ללא מצרים,
המחסל ביד חזקה כל אופוזיציה, והנוהג
בה כבעל־עסק בחנותו הפרטית. השוחד
שולט בכל, ובעלי המישטר הם בעלי המדינה.
השבוע
עשו שליטי ישראל את הכל כדי
לזכות בשבחיו של הנשיא טאבמן. הוא
יכול היה להרגיש בישראל כמו בבית. כי
מעולם לא הראה המישטר הקיים בישראל
את צדדיו המכוערים ביותר בראש חוצות
כמו בשבוע זה.
החוק הוא סחורה. פרשת דר׳ סובלן
(ראה הנידון ולהלן) הוכיחה כי ממשלת
ישראל אינה ממשלה של מדינה, אלא ועד־גבאים
של גטו. הזחילה על הגחון בפני
הפריץ, הפחד ההיסטרי מפני זרועו הנטוייה,
הנכונ ת לוותר על כל זיק של כבוד לאומי
— הוכיחו כי ראשי המדינה, ילידי הגטו
וחניכי הגטו, נשארו נאמנים לכור
מחצבתם.
אפשר היה לקוות כי ההישג המזהיר של
שרותי־הבטחון, שגילו את מחבואו של
יוסל׳ה שוחמאכר בנכר, יחזיר מעט כבוד
לממשלה זו. אך התוצאה היתה הפוכה:
טרם הגיע הילד ארצה לחיק משפחתו, כבר
נחפזו מנהיגי המישטר להטביע גם על
פרשה זו את חותם כיעורם.
ח־ק המדינה, שחולל בזדון בפרשת
סובלן, הפך בפרשת יוסל׳ה לסחורה עוברת
לסוחר בחנות המפלגתית. ראש־הגטו בכבודו
ובעצמו נחפז להודיע כי הוא ימנע את
הענשת עשרות הפושעים, שפשעו בפרשה
זו נגד המדינה ונגד ההורים: כל אותם
שהעלימו את הילד, שהסתירו אותו בקוממיות
ובמקומות אחרים, שהבריחו אותו
לחו״ל, שהפרו עשרות חוקים בכמה מדינות.
מדינה
אמיתית אינה סוחרת בחוקיה.
מדינה אינה מוחלת על פשעים, למען ״שלום
בית״ עם שותפים קואליציוניים בהתה ובעתיד.
מדינה מבוססת על עליונות החוק.
וחוק המדינה — בניגוד לחוק הגטו —
עומד מעל לכל מקח־וממכר.
שלטון הגבאים. כלל הוא אצל גבאי
גטו: להתרפס בפני הפריץ, לעשות קנוניות
בתעד הקהילה — אך להראות יד
חזקה בתוך הגטו עצמו.
ראש־הגסו, שלא היה גיבור בפני הפריץ
וגם לא בפני החוטפים, החליט להראות
את גבורתו כלפי עובדים חסרי־מגן,
שהעזו למרוד במרותס של בוסים מושחתים
ומכורים. הוא החליט לפטר, להעניש
ולהרעיב את עובדי־המדינה בעלי הכבוד
העצמי, שאינם מקבלים בהכנעה את. דין
ביטול שעות־הקיץ.
ואותם גבאים המוכנים לסלוח לחוטפים,
תוך פזילה לעבר קולותיהם בכנסת, שולחים
את שוטריהם כדי למנוע בכוח וב־טענות־סרק
בעד אזרחים שומרי־חוק לנסוע
ברחובות ירושלים בשבת (ראה להלן).
בן לא נוהגת מדינה. כך נוהג גטו ממלכתי.

זד. יכול היה להתאים לרוחו של
נשיא ליבריה. וגם למשל הממשיל את ה־מישטר
לרוכב־אופניים, המתכופף למעלה
והבועט למטה.
עד למעמקי הנפש. אולם מישטר
זה אינו מסמל את העם.
אם ישנה קרן־אור בישראל, היא באה
מלב ההמונים. מעולם לא מאסו המונים
אלה בשליטיהם כמו השבוע. העם טוב ממנהיגיו,
וגם מרוב עתוניו.
הנהג במונית, עקרת הבית בחנות, הפקיד
במשרד, הפועל בסדנה — כמעט כולם
זועזעו על־ידי גירוש סובלן עד למעמקי
הנשמה. זעזוע ספונטאני זה התבטא כמעט
בכל שיחה שנשמעה השבוע בארץ.
טיב המדינה אינו בטיב שליטיה, אלא
בטיב העם השוכן בה. ולגבי טיב העם
הישראלי לא היה השבוע כל ספק. הוא
בא לידי גילוי בתלמידי בתי־הספר, אשר
יצאו למחות נגד חוטפי יוסל׳ה בשערי
(המשך בפנזוד )7
העולס. הזה 295ו

* 4רו חהרעה המכוערת ביותר בתולדות המדינה —
| | רוח הסיזון — הזרה השבוע לישראל.
אבן, היה זה מיקרה סמלי כי דר׳ רוברט סובלן נאסר
במלון סאבוי התל־אביבי — אותו מלון בו שהה מנחם
בגין בימי המחתרת, בחששו בכל רגע מפני חיל המלשינים
של דויד בן־גוריון.
נמצאו ברבות השנים תירוצים רבים לסיזון. אולם ביסודו
לא היה הסיזון אלא זה: שיתוף־פעולה של המנהיגים
היהודיים עם השלטון הזר. התרפה העליונה של הסיזון
היתר, בהפיכת המוסדות הלאומיים לכלי־שרת בידי זרים,
בוויתור על כל שריד של עצמאות לאומית אמיתית.

מאז עברו שנים רבות. בינתיים קמה מדינת
ישראל. המוסדות הלאומיים הפכו לממשלה.
אולם אותם המנהיגים נשארו על בנם -
והשבוע נסתבר כי לא השתנו במאומה. רק
השלטון הזר השתנה.

ךייוברט סו ב לן בא לישראל באורח בלתי־חוקי. בארן
צות־הברית נידון למאטר־עולם, בעוון ריגול למען
ברית־המועצות. מנקודת־השקפה אמריקאית היה עבריין
נמלט. על כך אין כל ויכוח.
מה היה רוברט סובלן מנקודת־השקפה ישראלית?
קודם־כל; פליט פוליטי. אדם שהצליח להימלט מן העונש
שהוטל עליו בנכר בעוון עבירה פוליטית מובהקת, שאין
בה שמץ של דופי פלילי.
שנית: אדם חולה במחלה אנושה, סרטן הדם, שימיו
עלי אדמות ספורים, ושביקש לבלות את חודשיו — ואולי
שבועותיו — האחרונים מחוץ לכתלי בית־הסוהר.
שלישית: יהודי, שביקר כמה פעמים בעבר בארץ־ישראל,
שהשיג בארץ רשיון געסוק ברפואה, ושהיתד, לו, בלי
כל ספק, זיקה לארץ זו.

על בן היתה הסגרתו לידי השלטון הזר
חרפה מרובעת -חרפה חוקית, חרפה אנושית,
חרפה יהודית, חרפה מדינית.

רפה חוקית: כי בעורמה מבחילה, ובכוח גס,

| | הצליח השלטון למנוע בעד סובלן לנצל את זכויותיו
החוקיות בארץ.
בין ישראל וארצות־הברית אין הסכם הסגרה.

אפילו היה קיים הפכם כזה, לא היה חל
על עבירות פוליטיות.
יתכן שבית־המשפט הישראלי היה מצודה, בסופו של דבר,
על גירושו של סובלן. אך הדבר היה בא אחרי כמה
חודשים, כמו במקרהו של יואנוביצ׳י, שגורש לצרפת.
ממשלת הסיזון לא רצתה בכך. היא מנעה בעד סובלן
את השהות לבקש צו־על־תנאי, או צו האביאס־קורפוס, או
לנקוט כל דרך חוקית אחרת. פרקליטו, איש־מפא״י נאמן
ומראשי אגודת הידידות ישראל־אמריקה, היה בתמימותו
בדרכו לירושלים, כאשר גורש לקוחו.
אין זו הפעם הראשונה שממשלה זו דורסת את חוק
המדינה במגף מסומר. מזה שנים היא מתעלמת מצווי
בית־המשפט העליון בכל הנוגע לערביי ישראל, ומונעת
בכוח מן הערבים לבקש סעד משפטי. ומה שמותר לגבי
ערבים, הופך למותר לגבי יהודים. כך פתחה המשטרה
את קבר הפעוטה בחלץ, שעה אחת לפני שבית־המשפט
אסר עליה את הדבר במפורש.

אולם כל הדוגמות המכעיתות האלה הן
באץ וכאפס כהשוואה לפעולת־הזדון כפרשת
סובלן. הממשלה ירקה על המשפט הישראלי,
כה כשעה שליקקה את נעלי הזר.
אפילו העתונות הוטעתה בזדון, ובכוונה תחילה, לגבי
מועד הגירוש. המשטרה דאגה להזעיק את הצלמים בשעת
המאסר, כדי לספק את תאודת־הפירסום החולנית של עמוס
בן־גוריזן ופמלייתו. אולם לגבי מועד הגירוש נמסרו
לצלמים ידיעות כוזבות.

ך * רפה אנושית: כי כלל מקודש הוא בארצות!
| התרבות, המבטיח מיקלט לכל פליט מדיני.

בסרבה להעניק זכות אנושית אלמנטרית זו
לסובלן, הוריד ממשלת ישראל את המדינה
לדרגת ממלכה חשובה, חסרת כבוד.
חרפה יהודית: כי בארץ של חוק־השבות גורש
יהודי מחפש־מיקלט ללא דין וללא דיין, כדי להתרפס בפני
ממשלה זרה, כמו בימים הרעים של המלשינות בגיטו.
חרפה מדינית: לעיני העולם כולו הופגן כי ישראל
אינה מדינה עצמאית, וכי כל עוד קיים בה המישטר
הנוכחי, אין כל סממני העצמאות אלא קישוטים חיצוניים.
איש לא העלה על הדעת כי ממשלת ישראל היתד, נוהגת
באותה צורה אילו הצליח להימלט לישראל יהודי ממוסקבה,
שנידון למאסר־עולם בשל עבירות כלכליות.

סוברן, כפי שצורגז בש\ז גזנזאנזר שר־ירי הצמזינו, ש הוונו שר־ידי גזישטדג!
וזר־אביב, כרי רפאר או 1שרום־ יראוני(ינזיין) ,נושא כרץ שר שגזוגז בן-גוריון
שוטרי ישראל התפארו כי לא האמריקאים גילו את
סובלן בישראל, אלא הם עצמם, על סמך הלשנה מקומית.

כך בדיוק התפארו בעלי הסיזון כימים
השחורים כיותר: שהם אינם סתם סוכנים של
הבולשת הבריטית, אלא שהם עושים את
מעשיהם ביוזמתם שלהם, ככשרון העולה על
בשרון פקידי הסי־איי־די.
** ך, כשעה אחת, הצליחה ממשלת ישראל לבזוח
את עצמה ולהשפיל את שם המדינה בעיני אזרחיה,
בעיני העולם, ואף בעיני ארצות־הברית.
כי שום אמריקאי אמיתי לא יכבד מדינה העושה פלסטר
את חוקיה שלה, כדי להתחנף אל בעלי הדולר.

איש אינו אוהב סובן, ואיש אינו מעריף
אותו. סופו להיות בזוי ושפל גם בעיני אדוניו.
מי הם האדונים? למען מי הקריבה ממשלת ישראל את
חוק המדינה, את צו האנושות, את המצפון היהודי ואת
התבונה המדינית?
קודם כל: למען ממשלת ארצות־הברית. המישטר הקיים
במדינה תלוי במענקיה ובהלוואותיה גם בשעה שהוא מתלונן
בקול רם על כך שהיא תומכת בגמאל עבד אל־נאצר.
על כן מיהר המישטר לשרת את אמריקה. מיהר כל־כף
עד שלא חיכה אפילו ללחץ אמריקאי רציני. ובעוד האמריקאים
עצמם הודיעו באותו יום שלא יחזירו לישראל את
יוסלה אלא אחרי טיפול משפטי הוגן — מיהרה ישראל
להחזיר לה את סובלן ללא דין וללא דיין. איזה הבדל!

פרשת סובלן נגעה ליהודי ארצות־הברית. רבים חששו
שבריחתו של המרגל היהודי לישראל תגביר את האנטישמיות
באמריקה. יהודי אמריקה היו מעוניינים בהחזרתו
המיידית, בכל תנאי ובכל מחיר.

כאן עמדו זה מול זה, כצורה חד-משמעית:
בבודה של מדינת ישראל והאינטרס של יהודי
אמריקה.
ליהודי אמריקה יש הרבה כסף, ובכסף זה הם מקיימים
את המישטר הקיים בישראל. כמה דולרים שודד, כבוד
המדינה? כמה דולרים שווים העצמאות, המצפון?

המישטר הקיים טוען בי ישראל היא ״מדינה
יהודית״ .השבוע נסתבר מה פירוש המושג
בעיניו. לא מדינה שבה יבול למצוא מיקלט
כל יהודי נרדן ,5שאינו פושע פלילי. אלא
מדינה המקריבה את עצמאותה ואת בבודה
על מזבח השנור היהודי. ספק אם יהודי אמריקה
יבולים להתגאות כמדינה שמנהיגיה נוהגים
בגנבים כלילה.
אנשי־הסיזון נשארו אנשי־סיזון. המלשינים נשארו מלשינים.
משרתי הזרים נשארו משרתי־זרים. השקרנים נשארו
שקרנים. רק הצביעות גדלה.
הם לא הסגירו את סובלן לאמריקאים. חם ושלום. הם
רק הושיבו אותו בכוח במטוס, יחד עם אנשי־בטחון אמריקאיים,
על מנת שיובילוהו לאמריקה.

על כך אמר התנ״ף, בספר דברים, כלעג
מוחץ :״נסתם -ואין רודה!״

האם אשמת אנשי-הסיזון הוא אם ניסה
האיש להתאבד? האם הם רצחו אותו?

ך אין זו התשובה המקאה. יש עוד סיבה, והיא
מטילה אור שלילי עוד יותר על המישטר בישראל.

הם אפילו נתנו לד תעודת־מסע ישראלית. זוהי התקדמות.
חטופי הסיזון, שנמסרו למרתפי־העינויים של הסי־איי־די,
לא זכו לקבל תעודת־משלוח בחתימת דויד בן־גוריון.

ן ןן ןן וון ו י״מוון ןן ן
הנק העזעד ו1ס הזמן
11)1ו!ו!1וו 11!11
מלאו ששים שנה מעת היווסדו של הבנק, בשנת ,1902
בשם חברת אנגליא־פלשתינה בע״ם.
תקופה ארוכה היא זו בארץ צעירה כישראל.
בארצנו הדינמית היו אלה ששים שנה של מאורעות ותהפוכות.
חיינו ועבדנו תחת שלטון תורכי, שלטון מנדטורי בריטי
ועתה במדינת ישראל העצמאית. עברו עלינו שתי מלחמות עולם,
מלחמת העצמאות ומלחמת סיני.
פעמיים הוצאנו אמצעי תשלום:
בפעם השניה היה זה המטבע הרשמי של המדינה.
בנק לאומי, עם היותו הבנק הותיק והגדול במדינה עודנו רענן ומתקדם.
הבנק ימשיך לתכן תכניות למען ספק את הצרכים המשתנים
של הפרט במדינה ושל המשק כולו.
אנו צופים מתוך בטחון לקראת האתגר של העשור הבא.

מערכת ״אתגר״ מוכנה לשלוח מרצים

לחוגיב ית
״העולם

שבועון

החדשות

הישראלי

המערכת וד,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״ט.

שייערכו ביוזמת הקוראים. לצורך זה ״ענו להזמנות חברי־המערכת —

אורי אבנרי
ד״ר יעקב ירדור
בועז עברון

נתן ילין מור
גבריאל מוקד
בנימין עמרי

כל קבוצה של לפחות 25 קוראים1 ,המבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד
אחד מהם, מתבקשת להודיע על כך למערכת, ת״ד ,3006 תל־אביב,
לפחות שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצה הרצוי לת ואת
הנושא המבוקש, וכן לצרף המחאה בסך 50ל״י לקרן ״אתגר״.

במדינה
(המשך מעמוד )4
״אסיפת הודייה״ שהתקיימה לכבוד הרב
מנדלסון בתל־אביב. הוא התגלה ברוח
הפקידים שסירבו להיכנע לשרירות הבוסים
ההסתדרותיים. הוא התגלה גם בדמותו של
השר ישראל בר־יהודה, איש הכבוד והחוק,
היחיד שהתנגד בממשלה לגירוש סובלן.
גועל־הנפש שאחז השבוע בעם הזה הוא
רגש קדוש. הוא מבטיח כי ימיו של הגטו
ספורים.

פרשת סובלן
מעשה 1כלה
בשעה שבע בבוקר, לאורך מסלול נמל
התעופה בלוד, גררו שני גברים חסונים
אדם, שהתנגד להם בכל כוחו :״באתי
לבקש כאן מיקלט ושקט לשארית חיי,״
התחנן האיש ,״תנו לי להישאר כאן!״
השניים לא שעו לדבריו. ניסו לשכנעו
שיעלה מרצונו על מטוס אל־על שהמתין
ליד המסלול.
האיש הוסיף להתנגד. השדה היה ריק
מאדם. בחדר־ד,ביקורת היו רק מספר מוכסים,
שהתבוננו במראה בדומיה. סבל, שהוביל
שתי מזוודות למטוס הממתין, נעצר
והסתכל גם הוא.
שני הגברים המשיכו לגרור את האיש
עד למדרגות המטוס. מבעד לפתח נראתה
דמותה של הדיילת, שהסתכלה במתרחש.
כשהגיע האיש אל המדרגות, התייאש לפתע.
התנגדותו פגה. הוא אחז בשתי ידיו במעקה.
אדם רצוץ ושבור עלה לאיטו, כשהשניים
מלווים אותו פנימה, מושיבים אותו
במקום. אחד מהם הסתלק.
נוסף לצוות היו במטוס האישומלוזהו,
אדם נוסף שישב ליד כסאו של האיש ושלושה
נוסעים סתם, שישבו במרחק־מה, התבוננו
בהשתוממות בנעשה.
הדלתות הוגפו. המנוע הופעל והמטוס
החל מתקדם לאיטו על המסלול. דר׳ רוברט
סובלן גורש מישראל.
או ר ח 0 רז. חמישה ימים לפניכן
צילצל הטלפון, סמוך לחצות הלילה,
בדירתה של משפחת סובולוביץ, ברחוב
דיזנגוף בתל־אביב. פריצ׳י הרימה את השפופרת
:״האם מכירה את את משפחת
רוזנטל מרמת־הדרז״ שאל בעל הקול באנגלית,
מעבר הקו, מבלי לזהות את עצמו.
״כן,״ התפלאה פריצ׳י סובולוביץ למשמע
השאלה.
״האם מר סובולוביץ נמצא בבית?״
״לא ״,השיבה האשה .״הוא יחזור מאוחר
יותר.״
מאוחר יותר צילצל הטלפון שנית. הפעם
הרים את השפופרת מר סובולוביץ עצמו,
שמע את הקול דובר האנגלית :״כאן מדבר
הבן של שמואל־אבא,״ הודיע איש־שיחו.
״איזה בן?״ התפלא סובולוביץ.
״חבקה. ראו-בן!״
״אבל הרי חבקה נמצא בבית־הסוהר באמריקה,
בגלל ריגול!״ נדהם סובולוביץ.
״לא,״ הצהיר הקול בטלפון ,״אני נמצא
כאן, במלון בתל־אביב.״
כך הזדהה דר׳ רוברט׳ סובלן בפני קרוביו
התל־אביביים, פחות משעתיים אחרי
שהגיע לישראל.
לאחר שקבע פגישה למחרת־היום במלון
סאבוי בו התגורר, יצא סובלן לטיול קצר
ברחוב דיזנגוף. כעבור חצי שעה חזר למלונו
ועלה לחדרו לישון.
שנה ומאם ר־ן ןולם. רוברט סובלן ()61
נעצר בחודש נובמבר 1960 בארצות־הברית,
באשמת ריגול לטובת ברית־המועצות ומסירת
אינפורמציה סודית על פיתוח נשק
גרעיני באמריקה, בזמן מלחמת־העולם השניה.
סובלן, שהיה עד אז פסיכיאטר ידוע
בניו־יורק, התנהג בקור רוח בזמן המעצר,
ונופף בידו לשלום לאנשי הבולשת שעקבו
אחריו שלוש שנים, ושעל קיומם ידע כל
הזמן :״מיסרו שלום ממני לבלשי*״ ביקש
מעוצריו ,״הם התנהגו עמי כהלכה״.
סובלן, יליד ליטא, שהגיע לארצות־הברית
מרוסיה בתחילת מלחמת־העולם השניה, טען
שכל אשמת הריגול נגדו מבויימת, ושאחיו,
ג׳ק סובל, שהואשם בריגול שלוש שנים
לפניו, העליל עליו עלילות כדי להינצל
מעונש־המודת הצפוי לכל מרגל.
האח ג׳ק קיבל רק שבע שנות מאסר,
מאחר שהסכים לספר את כל הידוע לו על
הריגול הסובייטי בארצות־הברית. סובלן
המשיך להכחיש כל הזמן את האשמה, לא
שיתף פעולה עם חוקריו, ולכן תבעו מא־שימיו
לגזור עליו עונש־מוות או מאסר־עולם.
למרות שהתברר במרוצת המשפט שסובלן
הטולם הזה 13*6

חולה אנוש בסרטן־הדם, ולא נותר לו
לחיות אלא שנתיים לכל היותר, לא ויתרו
השופטים על העונש החמור. סובלן נידון
למאסר עולם.
השנה האחרונה. ניתנה לו הנחה
אחת. הוא ביקש להשתחרר בערבות מיום
פסק־הדין שנגזר באוגוסט , 1961 ועד לתום
העירעור בבית־המשפט העליון. בית־המשפט
הסכים לשחרר אותו בערבות של 100
אלף דולר. אחרי מאמצים רבים נמצאה
הערבות, וסובלן יצא לחופש המוגבל.
העירעור נדחה. ביום הרביעי, לפני שבוע,
היה סובלן צריך להתייצב במשטרה, כדי
לרצות את שנת חייו האחרונה במאסר-
עולם, בבית־הסוהר האמריקאי.
סובלן לא התייצב. הוא עלה על מטוס,
שטם דרך פאריס ואתונה לישראל. היה לו
בארץ רכוש שירש מאביו, ורשיון־עבודה
כרופא בעל תוקף בארץ. הוא קיוזה שכיהו
ניר,
שבא לבקרו.
.הניחו לי, אני אדם חולה,״ ביקש קודם
לכן מהקצינים שעצרוהו .״באתי למצוא
כאן מיקלט ולמות בחופש,״ הסביר לשומריו.
אך לנימוקים אנושיים אלה לא היה
משקל.
תוך כדי חקירה קצרה הוברר לאנשי
המשטרה שסובלן לא נכנס לישראל בשמו
שלו. שר־הפנים מיהר להודיע שהוא שוקל
מה לעשות בעציר הבלתי צפוי. שגריר
ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, הוזמן
לארוחת־צהריים ולשיחה דחוסה עם סגן-
מיניסטר החוץ האמריקאי לענייני המרחב,
פיליפס טאלבוט.
מיברקים חצו את האוקיינוס בשני כיוונים,
וכבר ביום השישי התקבל שגריר
ארצות־הברית בישראל, דדלוורת ברבור, אצל
ראש ממשלת־ישראל דויד בן־גוריוך.
בתום הפגישה היה בן־גוריון מלא קצף.

די, וכפליט פוליטי, ימצא מיקלט בישראל. הוא התנפל על שר־הפנים המפד״לי, משה
ביום השלישי לפני שבוע ירד סובלן שפירא, דרש ממנו לחתום ללא דיחוי על
צו־גירוש, להפעילו עוד בו ביו* גם שרת־בנמל־התעופה
בלוד.
כותרת בעתון. שלושים ושש שעות החוץ, גולדה מאיר, העושה בבית־החולים
ארכה חופשתו האחרונה של רוברט סובלן. בבדיקות כלליות, לא שכחה לשלוח דרישה
צעדיו הובילו אותו קודם כל לקרובי מש תקיפה לגרש ללא שהות את סובלן החולה.
רק שר התחבורה, איש אחדות־העבודה,
פחתו ולאנשי עיירתו הליטאית הרבים
בישראל. הוא קיווה שיצליח להישאר כאן ישראל בר־יהודה, דרש דיון ממצה בממזמן־מה
בעילום שם, עד שידע בוודאות שלה לפני ביצוע צו גירוש. אך הוא נמצא
את מצבו ויברר כיצד יוכל להמשיך להישאר במיעוט מוחלט. שר־המשפטים, דוב יוסף,
בארץ. הוא ידע שאין הסכם הסגרה בין שטען תחילה שיש לאפשר לסובלן לנצל את
ישראל וארצות־הברית. אך הוא לא ידע ההליכים המשפטיים המקובלים בישראל, נכנע
עד מהרה, נוכח קיצפו של ביג׳י.
מספיק על מדינת ישראל.
שומרי שכת ומצוות. ההחלטה נפאשת
קרובו של סובלן, פריצ׳י סובולו־ לה. כדי לעקוף הליכי־משפט אפשריים לא
ביץ, היא קרובת משפחתו של שלום רוזנ נמסר לעורך־דינו של סובלן דבר. שרי
פלד, מעורכי מעריב.
ישראל רצו להגניב את סובלן מיד לידי
שלושים שעות אחרי שהגיע סובלן ל ארצות־הברית הזועמת. אך שר הפנים ה־ישראל,
כבר היו מוכנות כותרות־ענק בבית״ מפד״לי, משה שפירא, לא שכח את המצפון
הדפוס של מעריב :״רוברט סובלן נמצא הדתי שלו. לא היה איכפת לו שסובלן
בישראל.״
יגורש — אך לא לפני צאת השבת. למרות
אותה שעה נמצאו רוזנפלד ועורך מעריב, קצפו הרב, נאלץ בן־גוריון להסכים.
אריה דיסנצ׳יק, בחדרו של המפקח הכללי
הוחלט לנצל את הזמן שנותר כדי להששל
המשטרה, יוסף נחמיאם. הם סיפרו לו חיר את שמו של סובלן ככל האפשר, להכין
על החומר העתיד להתפרסם בעתונם. לאחר את דעת־הקהל. כבר ביום הששי נמסרה
מכן יצא החומר לרחוב.
הודעה לקול־ישראל לא להזכיר את סובלן
כעבור פחות משעה כבר נמצאה המשטרה במהדורות החדשות. כתבי יומך החדשות,
במלון סאבוי, בו ישב סובלן.
שחשדו בעומד להתרחש, נסעו על חשבונם
מעט חופש ומנוחה. אותה שעה קי לשדה־התעופה בלוד, התחבאו שם עד לאחר
בל שבתי פורטנוי, כתב־המשטרה של ידי־ צאת המטוס האחרון ערב־השבת, כדי לוודא
עות־אזזרונות הודעה מהמשטרה. צלם ה־ שסובלן לא גורש. באותו ערב נתקבלה
עיתון הגיע למלון בעוד מועד, כדי להנציח הוראה נוספת במערכת יומן־החדשות. משאת
סגן־ניצב שלום ירקוני, כשהוא מוריד רד ראש־הממשלה דרש להשחיר את סובלן
את סובלן מחדרו ומכניס אותו למכונית בתוכנית יומן השבוע, המשודרת כל שבת
המשטרה. עורך־דינו ובן־עירו של סובלן, בבוקר.
דר׳ ארי אנקוריון, שהוא יושב־ראש האנשי
יומך החדשות לא השלימו עם האגודה
לידידות ארצות־הברית־ישראל ואזרח
כבוד של בוסטון, הגיע למכונית ברגע
* פגישה ׳המזכירה פגישה היסטורית
האחרון, הספיק לשמוע את דברי שולחו קודמת, שגרמה לבנייה לדורות. בשעה
העצור במכונית :״זכור שהורשעתי על לא שחיילי צה׳׳ל הגיעו בסוף 1948 לאל־עריש
עוול בכפי. מה יכול איש זקן כמוני לבקש,
וכיתרו את כל הצבא המצרי ברצועת־עזה,
פרט למעט חופש ומנוחה לשארית חיי?״
מיהר השגריר האמריקאי אל בן־גוריון,
פגי עם תקדים .״אם אין חופש מעל לראש שר־החוץ המוסמך, הגיש לו.
— אין טעם לחיים!״ הסביר סובלן את אולטימטום, שכתוצאה ממנו ניתנה בבהלה
מניעי בריחתו לנציב בתי־הסוהר, אריה פקודת־נסיגיה.

הוראה, לא ביצעו אותה. ביום הראשון
בבוקר הוקמה ועדת־חקירה לבירור התנהגות
כתבי היומן, שהיו אחראים לעריכת
יומן־השבוע האחרון. הם הוזמנו בינתיים
לבירור אצל מנהל משרד ראש
הממשלה טדי קולק, שאיים עליהם בפיטורין.

גם מחווה מצפוני זה של עובדי
המנגנון הממשלתי לא הועיל לסובלן.
השבת נשמרה במלואה. הודעת הגירוש
נמסרה לאיש רק עם צאת השבת, כך שאיבד
יום שלם בו יכול היה לפעול להצלתו•
כבר ביום הראשון, בשבע בבוקר,
נגרר בכוח אל מטוס הגזירה. במטוס ישב
איש הבולשת הפדרלית מארצות־הברית,
שהגיע יום לפני כן מאמריקה. הוא התיישב
ליד סובלן במטוס, לא גרע ממנו עין,
שמר עליו יחד עם רופא משטרת ישראל,
שהצטרף גם הוא לטיסה.

מיץ מפנ י הארץ. דממה שררה במטוס
הריק כמעט. סובלן הציץ מבעד לחלון
על הארץ המתרחקת, ועל הים הגדול. הרופא
המשטרתי סקר את פנים המטוס.
הבלש הפדרלי שקד על משמרתו.
הדיילת ניגשה אל כל אחד מהנוסעים:
״מיץ, בבקשה?״ שאלה גם את סובלן.
״אינני רוצה לשתות מהארץ המגרשת
אותי,״ ענה לה האיש השבור ,״אילו ידעתי
שזה יהיה הסוף, לא הייתי בא הנה.״
הדיילת הסתלקה בראש מורכן.
כשהגיעו לאתונה, ניצנצה תקודד, בעיניו
של סובלן. אך מטוס אל־על נוסף, שחנה
על המסלול, כיבה גם שריד אחרון זה.
סובלן הובל על־ידי המשטרה היוונית למשרד
אל־על המקומי, ומשם נלקח על־ידי
הבלש והרופא אל מטוס אל־על הנוסף, שהיה
חכור לנסיעה מיוחדת לארצות־הברית, דרך
לונדון. במטוס היה מוכן כבר תא קטן,
חצוץ שמיכות, אליו הוכנסו סובלן ושום־
דיו. הוא נראה כמי שהשלים עם גורלו.
סבץ מוכתמת בדם. סוף המסע התחיל
בצורה שלווה למדי. סובלן נראה
כאילו שינה את דעתו, ביקש ארוחת־ערב,
אכל אותה בתיאבון. אחר־כך נינוח בכסאו,
ביקש שמיכה כמי שמבקש לישון.
הבלש לא גרע עין מסובלן. העציר נראה
כמתגרד מתחת השמיכה, ואחר כממשיך
לישון. הבלש המשיך לשמור.
כחצי שעה לפני הגיע המטוס ללונדון
נראה סובלן כמתעורר. הוא היה חיוור מהרגיל.
הרופא הדואג החליט לבדוק את דפקו
של האסיר השליוז. כשהסיר מסובלן את
השמיכה, פרצה מפיו קריאת תדהמה. חתכים
עמוקים נראו בשתי ידיו. בבטנו חור
גדול. על ברכיו היתה סכין מוכתמת בדם.
מברקים מהמטוס נשלחו מיד. בנמל־התעופה
הלונדוני כבר חיכו אמבולנס,
רופא ועשרות פקידים ושוטרים, שטרחו
לחסום את הדרך מפני עתונאים וצלמים.
בתוך המטוס טרחה הדיילת לייבש את
שלוליית־הדם הגדולה על השטיח. היא הצליחה
למחוק את השרידים כעבור שעתיים
— אך הכתם שנשאר על כבוד המדינה
לא נמחק.

901

ביום בו זוכה אלג״ויח לעצמאותה, כונה עודו ״השלם הזה״ אל שות החוץ

לגברת גולדה מאיר,
שרודהחוץ,
ירושלים.

השלום,
סילחי־נא לי, גברתי, על האיחור בכתיבת שורות אלה. אין הוא נובע, חס וחלילה, מזילזול
בחשיבות העניין, אלא להיפך. אני מחשיב אותו עד כדי כך, שלא רציתי להיגרר לתגובה

נחפזת.
כשקראתי בעתונות את הדו״ח על הדברים שאמרת בכנסת על בעיית אלג׳יריה, לא
האמנתי למיקרא עיני. אמרתי לעצמי: ראוייה שרת־החוץ של ישראל, כי לא תידון על־פי
תמסיר סתמי של דבריה בעתונות. מן הדין להמתין עד לקבלת הפרוטוקול הסטנוגראפי
המלא מן הכנסת. שהרי דבריה של שרת־החוץ מנוסחים בהקפדה. השמטת פסיק אהד בלבד
יכולה, לעיתים, לשנות את הגוונים הדקים של הדברים.
היססתי. שמא קרה הדבר גם כאן? שמא לא הבינו העתונים את המשמעות האמיתית של
הדברים? שמא חלה, בצורה כלשהי, אי־הבנה?
שהרי גברתי ידועה כאשה נבונה. מכיוון שהגעת לארצות־הברית בגיל 8ואף סיימת שם
את הסמינר למורים בעיר מילוזקי, אין ספק שידועה לך אימרתו הידועה של הנשיא אברהם
לינקולן:

״אפשר לשטות כחלק מן הבריות במשך בל הזמן, ובבל הכריות חלק
מן הזמן. אך אי־אפשר לשטות בבל הבריות במשך בל הזמן״.

על כן פיקפקתי, גברתי שרת־החוץ, בנאמנות תמסיר הדברים בעתונות. לא יתכן, אמרתי
לעצמי, כי את מאמינה באמת ובתמים כי כולנו, שני מיליון אזרחי ישראל, הננו שוטים
גמורים. לא יתכן כי מאמינה את שלא יימצא בינינו אף איש אחד שינתח את דבריך באופן
עקיב, ויסיק את המסקנות המתבקשות מהם.

ארשה לעצמי לנסות לעשות בן להלן, ולשאול את גברתי, תוך בדי
בך, במה ובמה שאלות. אין תאריך מתאים לבך יותר מאשר היום,
היום ההיסטורי בו זוכה אלג׳יריה הלוחמת לעצמאותה.

משפטים הקובעים בדבריך בכנסת מיום ה־ 25 ביוני, בישיבה מספר קמ״ו, כפי
( | שנרשמו בעמודים 2516ו־ 2517 של הפרוטוקול הסטנוגראפי, הם אלה:
״אני מקווה, ואני יודעת שאין זו תקווה קלה, שהעם האלג׳ירי, היוצא?דרכו העצמאית,
לא ייגרר באורח שיגרתי אל מענל השיטנה והאיבה הערבית, והוא ישמור על עצמאותו
הרוחנית וין ומדינית. אנו נהייה מאושרים אם עצמאות אלג׳יריה תהיה ניצן ראשון (ולו
צנוע) וסימן המבשר פרק חדש ביחסי ישראל־ערב״.
הבה נקרא את הדברים עוד פעם, בעיון הראוי. את, שרת־החוץ של ישראל, אמרת
אותם — ואין את נוהגת להשחית דברים לריק. את אמרת אותם בפני המוסד העליון
והריבוני של ישראל, מעמד המחייב אותך לאחריות יתרה ולשיקול־דעת כפול ומכופל. בוודאי
לא היה בכודנתך לגבב מליצות ריקות. שקלת כל משפט. מדדת כל מלה. גם להדגשה
הזעירה ביותר ישנה משמעות.
אם כן, הנה אמרת, כמעט בנשימה אחת, כי:
(א) יש תקווה ממשית שהעם האלג׳ירי לא ייגרר באורח שיגרתי ל״מעגל השיטנה
והאיבה הערבית״ .ולא סתם תקווה, אלא תקווה ש״אינה קלה״ .היינו: הדבר אפשרי ,
ויש לכך תקווה רצינית, חשובה, בעלת־משק./
(ב) יש תקווה (כנ״ל) כי העם האלג׳ירי ״ישמור על עצמאותו הרוחנית והמדינית״ .היינו:
שהוא מסוגל לנהל מדיניות עצמאית, בלתי־תלוייה בשאר מדינות ערב, עד כדי פניית
עורף לקו שהוא מקודש בעיני שאר מדינות ערב.
(ג) שהעם האלג׳ירי מסוגל לנהל כלפי ישראל מדיניות שתבשר ״פרק חדש ביחסי
ישראל־ערב״ .היינו: שלא יצטרף למצור הערבי, שיכונן יחסים עם מדינת ישראל, ואולי
אפילו יחסים ידידותיים.

ניתוח־אחר־המוות אינו יכול להחיות את המת. לא זו מטרתו. מבצעים
אותו כדי למנוע מקרי־מוות דומים בעתיד.

תרשי לי, איפוא, לפרט היום — יום־התג של עצמאות אלג״ריה — שוב את מעשייך
שלך, ושל שותפילך ופיקודייך, בשנים גורליות אלה, בהן היתד, קיימת — כדברייך! —
האפשרות המעשית כי העם האלג׳ירי ״יפרוץ את מעגל השיטנה והאיבה הערבית ויפתח
״פרק חדש ביחסי ישראל־ערב״.

ובכן, בתקופה זו עצמה :

(א) את הורית למשלחת ישראל באו״ם, שאת עצמך עמדת בראשה, להצביע שנה אחרי
שנה נגד עצמאות אלג׳יריה. לא פעם אף הכריע הקול הישראלי נגד החלטה פרו־אלג׳ירית.

בהעדר הנציג הצרפתי, שההרים באופן קבוע את דיוני האו״ם על נושא זה, הפך
נציגך, מר אבא אבן, הדובר העיקרי בעצרת או״ם נגד חרות אלג׳יריה. הוא אימץ
לעצמו את הטענה הארסית ביותר של המשעבד — כי אלג׳יריה היא *חלק בלתי־נפרד
מצרפת״ ,וכי על כן אין האו״ם מוסמך אף לדון בבעייה ״פנימית״ זו.
(ג) בשעה שהושמדו כפרים שלמים באלג׳יריה במיבצע של רצח־עם אייכמני, בשעה
שרבבות חפים־מפשע עונו באופן שיגרתי וגלוי במרתפי־העינויים של הצנחנים ולגיון־
הזרים, בשעה שכמה מפרשות־העינויים של נש י ם, זיעזעו את מצפון העולם כולו —
קיבלת את, גברתי, יחד עם חברייך הבטחוניים, את רבי־ד,טבחים שבאו לביקורים בישראל —
את הגנראלים והמדינאים שניצחו על הזוועות, ושרובם הפכו לאחר מכן ראשי האו־אה־אס.
(ד) ראש־ממשלתך, מר דויד בן־גוריון, יעץ בפומבי לנשיא דה־גול, והסיף לאחר־מכן
בראיונות רשמיים בעתונות הצרפתית, לבצע חלוקה באלג׳יריה — ביודעו היטב כי
הצעה זו מתועבת בעיני העם האלג׳ירי יותר מכל הצעה אחרת, ושאף הנשיא דה־גול
עצמו דחה אותה בשתי ידיו.
(.ה) גורמים ישראליים, שאת מכירה אותם היטב, עזרו להקים אירגון צבאי יהודי
באוראן, שהפך לראש־המחץ של האו־אה־אם בביצוע הזוועות, ושנתן את ידו לאירגונן
ולביצוען של פרובוקציות מחפירות, שנועדו לנעוץ סכין בגב לוחמי־השיחרור.
(ו) בשלב הסופי, כאשר כל דאגת העם האלג׳ירי היתד, להבטיח העברה סדירה ותקינה
של השלטון, אירגן מנגנון ההסברה הישראלי־הציוני, הקשור קשר הדוק עם משרדך,
מערכה עולמית של פאניקה מפוברקת, כדי לשכנע את יהודי אלג׳יריה שצפוי להם מרחץ־
דמים נורא, ולגרום למנוסת־בהלה של רבבות יהודים לצרפת (ולא לישראל!).

אכן, גברתי, אם סברת כי כדרך זו את מעודדת כקרב העם האלג׳ירי
מגמות של אי־הצטרפות ל״מעגל השיטנה והאיבה״ ,ושל פתיחת ״פרק
חדש כיחסי ישראל־ערב״ -הרי מושגייך מופלאים מהכנת בך־תמותה

רגיל.

ומאחר שאת, כשרת־החוץ, יודעת בעליל בי מדיניותו של בל עם
מנוהלת על־ידי ממשלתו, וכי החל מהשבוע תהפוך הנהגת הפל״ן
לממשלתו המעשית של העם האלג׳ירי -הרי מתייחסים כל הדברים
הנ״ל כהכרה להנהגת הפל״ן.

גברתי, לשאול כאן את השאלה הגלוייה הראשונה:

ף • רשי לי,
1 1אם כל זה נכון -ממתי זה נבון?

ממתי יתכן כי הפל״ן ינהל מדיניות עצמאית, ויפתח פרק חדש ביחסי ישראל־ערב,
מבלי להיגרר למעגל השיטנה והאיבה?
אם זה נכון ביוני — 1962 האם היה זה נכון גם ב־ ,1961 או ב־?1956
ליתר דיוק: אם זה נכון ביוני , 1962 האם היה זה יותר נכון או פחות נכון ב־, 1961נ
מחית נגדם בפומבי. מעולם לא הסתייגת מהם בצורה כלשהי. תסכימי עמי, איפוא, כי את
או ב־?1956
נושאת, כשרת־החוץ של המדינה, במלוא האחריות לכולם יחד ולכל אחד מהם לחוד.
בימים האחרונים, ואף בחודשים האחרונים, לא חל שום שינוי בהרכב ההנהגה העליונה
של מלחמת־השיחרור האלג׳ירית, וגם לא בהרכב מיפקדת צבא־השיחרור. אותם האנשים

עצמם שפתחו במרד באחד בנובמבר , 1954 ,ושניהלו אותו במשך כל השנים העקובות־מדם,
ך* דוברים של גברתי, המנסים להסביר את עמדתך בעתונות המשמשת לך שופר
הם העומדים גם כיום בראש העם האלג׳ירל.
( ! בלתי־רשמי, החלו לאחרונה להפיץ גירסה חדשה. לפיה, נאלצת לשרת במשך כל
אם בכלל חל לאחרונה שינוי כלשהו, הרי זה שינוי בכיוון הפוך: מר מוחמד בן־בלה,
השנים את צרפת, מטעמים ידועים, ורק עכשיו — עם שיחרור אלג׳יריה — חופשית את
שהוא בעל אוריינטציה כלל־ערבית יותר מחבריו, שוחרר מבית־הסוהר הצרפתי ותפס שוב
לקבוע עמדה ישראלית עצמאית בשטח זה.
את מקומו בצמרת הפעילה.
לצערי אין טענה זו מסוגלת, אך היא, לעמוד בפני ביקורת רצינית.
תסכימי עמי, על כן, כי לא חל לאחרונה בקרב העם האלג׳ירי שום שינוי המגביר
אף אם נניח לרגע כי ישראל היתד, נאלצת לקשור את גורלה לצרפת, מטעמים של רכש
את התקוות הנ״ל. אם נכונות תקוות אלה — ומלת־הכבוד של גברתי ערבה לנו כי אכן
וכדומה, הרי• אין הדבר מסביר את כל מעשייך.
נכונות הן — הרי היו נכונות (ואולי יותר נכונות) גם לפני שנה, וגם לפני חמש שנים,
צרפת יכלה לדרוש, בנסיבות אלה, שישראל תצביע למענה באו״ם, ושלא תעשה מעשה
וגם ביום פרוץ מלחמת־השיחרור.
הנוגד בפומבי את עמדת צרפת.
אם כן, מדוע לא שמענו את הדבר מעולם מפי גברתי, או מפי כל פקיד של משרד־החוץ?
אולם את, גברתי, פעלת הרבה מעל לצו התפקיד ומעבר לקריאת החובה של הידידות
חשוב מכך: מדוע לא עשית, גברתי, מאומה כדי לקדם תקוות
עם צרפת. את לא מילאת מישאלות של צרפת בלבד. במקרים רבים היתר, ממשלת ישראל
אלה, כדי למ.מש אותן?
היוזמת של פעולות נגד אלג׳יריה, ופעלה הרבה יותר מכפי שמתבקש אף מיחסים של
האם לא היה בו1ד לך כי פתיחת ״פרק חדש ביחסי ישראל־ערב״ ,על־ידי מעצמה ערבית
ידידות הדוקה עם ממשלה קולוניאלית.
חדשה העומדת מחוץ ל״מעגל השיטנה והאיבה״ ,היא התרומה החשובה ביותר האפשרית
אני מתכח־ן, בעיקר, לפעולות שמניתי לעיל בסעיפים (ב)( ,ג)( ,ד)( ,ה) ו(ו).
בדורנו למען ביצור ישראל, שלומה ובטחונה?
חלק מן הפעולות האלה — כגון התעמולה של מר בן־גוריון למען חלוקת אלג׳יריה,

והקשרים של גורמים ישראליים עם האו־אה־אס — אף היו בפירוש למורת ־ רוחד,
ן * אמיני לי, גברתי, שאיני להוט אחרי תפקיד המוכיח בשער. איני מפיק כל הנאה של ממשלת צרפת, עד כי משרד־החוץ הצרפתי נאלץ להתערב כדי להפסיקן. את,
1 1מכך שאני נאלץ לפרט, פעם אחר פעם, את רשימת מעשיו של משרד־החוץ בחזית גברתי, בוודאי יודעת על כך יותר מכל אדם אחר.
האלג׳ידית. הדבר מדכא אותי עד עומק נפשי. אך הנה אנו דנים בדיני הנפש של המדינה,
יש לציין כי נציגי הפל״ן עצמם יודעים היטב להבחין בין הדברים. בשיחתי האחרונה עם
ואין מנוס מלפרט שוב את הרשימה העגומה.
מר עבד אל־קאדר שאנדרלי, ראש משלחת הפל״ן באו״ם, עליה דיווחתי בהרחבה מעל

בלקאסס נרים וזוזר ראלג״ויה

עמודי העולם הזה 1269 הוא אמר לי בפירוש שחבריו מסוגלים להבין את המצב המיוחד
של ישראל, שאילץ אותה לקיים יחסים הדוקים עם צרפת. אולם אין הם מסוגלים להתייחם
בהבנה לפעולות הנ׳׳ל, שחרגו מתחום יחסי ישראל־צרפת, ושהפכו את ממשלת ישראל לגורם
פעיל ויוזם במלחמה נגד חרות אלג׳יריה. הוא הזכיר כי הפל״ן לא נקט מעולם כל יוזמה
שהיא נגד ישראל, ושמעולם לא השמיע אף מלה אחת נגדה.
אילו הקריבה גברתי את יחסי ישראל־אלג׳יריה על מזבח יחסי ישראל־צרפת, היה זה
דבר חמור. שהרי אם אומנם יכלה אלג׳יריה, כדבריי!־ ,לפתוח ״פרק חדש ביחסי ישראל•
ערב״ — מה חשוב יותר מזה?
אולם המציאות חמורה עד אין שיעור יותר. גברתי הקריבה את יחסי
את ״הפרק החדש ביחסי ישראל־ערב״ ,ללא כל צורך נראה לעין, מבלי שממשלת צרפת
דרשה זאת.

יבול להיות לבך רק הסבר סביר אחד: שאת, גברתי, כלל לא האט
נ ת כי הפל״ן עומד לנצח, שלא האמנת בי מלחמת־השיחרור האל*
ג׳ירית תצליח, ובי על בן האמנת שמוטב לקשור את גורל ישראל לא
רק לצרפת, אלא גס למחנה הקיצוני ביותר של האירופים באלג׳יריה.
למרבה הצער, יכול אני לאשר גירסה זו מגסיוני האישי. בשיחותי עם אנשי משרד־החוץ,
במרוצת השנים, נוכחתי לדעת כי איש מהם לא האמין, ממש עד הרגע האחרון, בנצחון
האלג׳ירי. העולם הזה קבע את הדבר כמושכל ראשון מן היום הראשון של המרד —
אולם בעיני משרד־החוץ הישראלי היתד, זאת אוטופיה גמורה. הוא לא האמין מעולם כי
תיתכן רק תוצאה אחת למלחמת־השיחרור הגדולה ביותר של דורנו: הפיכת אלג׳יריה
כולה, הבלתי־מחולקת, למדינה עצמאית.
אם כן, גברתי, אין מנוס מן המסקנה העגומה: ששלוש התקוות הנ״ל, אותן ביטאת
בשבוע שעבר בכנסת, הן חדשות לגבייך, וכי במשך שנים רצופות התבססה פעולת
משרדך, בגיזרה גורלית זו, על הנחות כוזבות מעיקרן.

היום, כיום עצמאות אלג׳יריה, באשר ה״אוטופיה״ שלנו הפכה מציאות
פוליטית, במה עלובים ניראים יועצייך ועצותיהם!

•בול לבוא מישהו לומר :״מוטב מאוחר מאשר בכלל לא! משרד־החוץ אומנם מפגר
7אחרי ההתפתחות בשבע שנים, אך עתה הוא מנסה לתקן את המעוזת.״
ואני שואל את גברתי, עם כל הכבוד הראוי לשרת־חוץ ולאשר: ,

״ האמנם?

האומנם מנסה גברתי, בכנות וביושר, לתקן את המעזזת?
איני רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו: שלא היבעת בדברייך, אף ברמז, צער על
עמדת ישראל כלפי אלג׳יריה עד כה. שהעמדת פנים כאילו האלג׳ ירים אשמים במצב
הנוכחי ביחסי ישראל־אלג׳יריה וכי עליהם חובת־ד,הוכחה ביחס לרצון בשיפורו.

אני רוצה לעורר באן שאלה רצינית עוד יותר -שאלת המודוס־אופראנדי,
השיטה של פנייתו•

יהיה זה בחזקת עלבון אם אנוכי, אזרח פשוט, אבוא ללמד את גברתי הלכות דיפלומטיות.
בוודאי בקיאה את בהן עד אין שיעור יותר ממני.
אין ספק, איפוא, כי יודעת את היטב את אחד מכללי היסוד של הדיפלומטיה: אין זה
נהוג להכריז הכרזות פומביות על הרצון לכרות ברית או לכונן יחסים, מבלי שן קדם לדבר
משא־ומתן סודי מוצלח.
אם תחליטי, למשל, כי ישראל זקוקה לברית צבאית רשמית עם ארצות־הברית, לא יעלה
על דעתך להכריז על כך תחילה בכנסת. את תבקשי את נציגייך בוושינגטון למשש את
הדופק בצורה בלתי־רשמית, ולאחר מכן לקיים מגעים רשמיים סודיים. רק אחרי שיודיעו
לך על הסכמת ממשלת ארצות־הברית, תקומי בכנסת, או בכל מעמד ציבורי אחר, ותביעי
בפומבי את המישאלה לכריתת ברית כזאת.
אחרת תהייה התוצאה, בהכרח, הפוכר״ שהרי אם תביעי את המישאלה בשעה שממשלת
ארצות־הברית כלל אינה מוכנה לכרות ברית כזאת, את תכריחי אותה לדחות את
פנייתך בפומבי, והדבר יביא להרעה ניכרת של היחסים בין שתי המדינות.

ין\ ם נכון הדבר לגבי ארצות־הברית, עמה מקיימת ממשלתך יחסים הדוקים וידידות
תיים — הרי נכון הדבר שבעתיים לגבי אלג׳יריה.

על בן אני שואל אותך, גברתי: מה קדם להצהרתך בבנפת?
האם האם
האם
ג׳ירית,

שלחת אנשים למשש את הדופק בחוגי ההנהגה האלג׳ירית?
קיימת עמה מגע סודי?
הצלחת לוודא, במגעים אלה, כי פנייה פומבית כזאת תהיה רצויה להנהגה האל׳
ושתזכה להד חיובי מצידה?

או שמא נבון ההיפךהגמור?

שמא נכון כי דוזקא בשבועות האחרונים הבאת בזדון לניתוק כל המגעים הסודיים
עם הפל״ן?
אין זה סוד ששום מוסד של ממשלת ישראל, ועל אחת כמה וכמה של משרד־החוץ,
לא קיים מעולם יחסים גלויים או סודיים עם הפל״ן. במידה שהיו בכלל מגעים כאלה,
הם נוהלו על־ידי מר יוסף גולן. ואכן, במשך שנים ארוכות נחל מר גולן הצלחות
מזהירות בשטח זה, קשר יחסים של ידידות אישית עם כמה ממנהיגי הפל״ן. שראו בו
נציג בלתי־רשמי של מדינת ישראל.
אך דוזקא את, גברתי, שמת קץ לריקמה עדינה זו של יחסים, את דרשת לבטל את
דרכונו של מר גולן, ולהחזירו בכוח ארצה. ולא די בכך: משרדך הודיע בפירוש שהדבר
בא בגלל יחסיו עם הפל״ן. והדבר לא נעשה בחשאי, אלא בגלוי, לעיני כל, תוך פירסום
הדברים בהבלטה בעתוני צרפת, למען יידע הפל״ן וישמע.
וכל זה, גברתי, אחרי חתימת הסכמי אוויאן.
אם כך, ברור לגמרי שלא קדם שום מגע סודי להצהרתך בכנסת. שלא היו שום
גישושים. שלא נתקבלה מראש שום חוזת־דעת מצד ההנהגה האלג׳ירית.

במלים אחרות: הצהרתך בבנפת לא באה אחרי מגע עם הפל״ן,
אלא במקום מגע זה.

איני רוצה להטיל חשד במוהר כוונותיה של גברת ושל שרת־חוץ. אחרת הייתי נאלץ,
לאור ניתוח זה, להסיק את המסקנה ההגיונית, שהמטרה האמיתית של הצהרתך לא היתה
לשפר את היחסים עם העם האלג׳ירי, אלא להרע אותם באופן פרובוקטיבי ותוך כדי כך
להעביר את נטל־האשמה משכמך שלך לשכם ההנהגה האלג׳ירית.
האמנם סבורה את שתצליחי בכך?
י צערי איני יבול לשחרר אותך, גברתי, מן האחריות האישית הישירה להצ־
/טברות אשמה זו.
חברי ואני נפגשנו במרוצת השנים עם ראשי המרד האלג׳ירי, עם מנהיגי המחתרת של
הפל״ן בצרפת, ועם חברי הממשלה הזמנית של הקהיליה האלג׳ירית. קיימנו עמם מגע
הדוק ורצוף.
בין השאר נפגשנו, בדרג הגבוה ביותר, עם שרי־החוץ של הממשלה האלג׳ירית. קיימנו
שיחות ארוכות עם מר בלקאסם כרים, שר־החוץ הנוכחי, שהוא אדריכל ההסכמים
האחרונים בין הפל״ן והאו־אה־אס. אפילו המגעים הסודיים של ה״ה גולן וגולדמן לא
הגיעו לדרג גבוה כזה.
כתוצאה ישירה מן המגעים האלה, ועל פי בקשת המנהיגים האלג׳ירים, יסדנו את הוועד
הישראלי למען אלג׳יריה החופשית, וזה מתוך כוונה לתרום את תרומתנו לפעולה שתשכנע
את העם האלג׳ירי ״שלא להיגרר למעגל השיטנה והאיבה• וכר, ולפתוח ״פרק חדש
ביחסי ישראל־ערב״ וכר.
מיד עם הקמת הוזעד, ימים מעטים אחרי הפגישה עם מר בלקאסם כריס, פנינו אל
הגברת במכתב, וביקשנו ממך לקבל אותנו לראיון, כדי למסור לך דו״ח על מטרותינו
ופגישותינו. בין השאר התסזנו, בשיחה כזאת, למסור לך אישית כמה פרטים של השיחות
שאי־אפשר היה לפרסמם ברבים, כגון הדברים שנאמרו לנו על יחסי אלג׳יריה־מצריים.

\וחה 3א ר
קיווינו כי פרטים אלה יעזרו לך לגבש מדיניות חדשה בשטח זה.
(ואוסיף כאן למען היושר: היינו חופשיים לעשות כן, כי המנהיגים האלג׳יריים לא
ביקשו מאיתנו מעולם לשמור את תוכן השיחות בסוד. הם הניחו, בלי ספק, שנחזח על
כך לממשלתנו. ואולי אף יהיו מעוניינים בכך).

את, גברתי, סברת בי מתחת לבכודך הוא לענות על מבתכנו. תחת
זאת הטלת על פקידונת קטנה במשרדך לענות לנו תשובה פורמאלית,
ואך לחתום עליה. כמשרד המקפיד על נוהל, פירושו היה עלבון מבוון.

בתשובה זו סירבת לקבל לראיון את חברי הוזעד, בטענה המגוחכת שאין לך מר,
להוסיף על הצהרותיך. המכתב הוסיף כלאחר יד, באותה נימה של שחצנות עולבנית,
שנוכל לשלוח לך חומר בכתב.
כך ביקשת להעביר את הטיפול באחת החזיתות החשובות לבטחון המדינה, על כל
הכרוך בכך (״לא להיגרר״ וכר ,״פרק חדש״ וכר) לחליפת־מכתבים עויינת בין פקידים
קטנים. מובן שלא נגררנו למעגל עקר זה.
לפני שבועיים כתב חברך־למפלגה, מר שלמה גרודזנסקי, בעתון־מפלגתך, דבר, מאמר,
בו האשים את חברי ואותי בקיום מגעים סודיים, המזיקים לבטחון המדינה. בין השאר
טען כי איננו נוהגים למסור לרשויות המוסמכות דו״ח על פגישותינו עם גורמים זרים.
ההיפך הגמור נכון. הקפדנו אחרי כל פגישה למסור, מעל עמודי עתון זה, דו״ח מפורט
לציבור הישראלי כולו. מן הדו״חות האלה לא השמטנו אלא פרטים אשר גילויים היה
עלול (כפי שרמזתי לעיל) להזיק לאינטרסים של המדינה. אך תמיד היינו מוכנים למסור
על כך למשרד החוץ.
אולם משרד־החוץ שלך, גברתי, סירב לקבל פרטים אלה. בקנאות האופיינית לך חששת,
שעצם קבלתה של אינפורמציה כזאת, בדרג רשמי או בלתי־רשמי, יהודה מעין הכרה
בקיומנו. לזאת לא היית מוכנה — ועל כן היית מוכנה לדחוף את העם האלג׳ירי ״למעגל
השיטנה והאיבה״ ,ולוזתר על ״פרק חדש ביחסי ישראל־ערב״.

הנה כי כן: מעולם לא נתבקשנו, על־ידי מוסד ממלבתי בלשהו, גלוי
או פודי, למסור פרטים על פגישותינו -כגלוי או בחשאי.

ל זה מעורר, גברתי, עשרות שאלות נוקבות ועגומות. חוששני שלא תעני עליהן —
כי אין עליהן תשובה.
דומני שקשה למצוא בהיסטוריה המדינית כולה פרשה אומללה יותר של עודרון מדיני,
של חוסר ראיית־הנולד, של הזדמנויות מוחמצות, של כשלונות. במשך שבע שנים וחצי
פעל משרד־החוץ כאילו היתה מטרתו המוצהרת להבטיח שעצמאות אלג׳יריה לא תהיה
ניצן ראשון, ואף לא הצנוע ביותר, ושלא תפתח פרק חדש ביחסי ישראל־ערב.

מי שאחראי לפרשה זו חרץ על עצמו את הדין: אין הוא מפוגל
לנהל מדיניות.
כי מדיניות, גברתי, אין פירושה ניהול שיגרתי של ״יחסי חוץ״ .אי־אפשר למצות אותה
ברשימה סטאטיסטית של המדינות המקיימות עמנו יחסים, במספר האיגרות ששוגרו
ושנתקבלו, במספר השגרירויות והצירויות שנפתחו, במניין הנשיאים הבאים לבקרנו.
כל זה בבחינת ״נשיאים ורוח — וגשם אין״.

המדיניות, גברתי, היא אמנות -יצירה בעלת דמיון ומעוך, החותרת
-תוך ראיית הנולד והבנת מגמותיו החבויות -לברוא ריקמה
חדשה של יחפיס.
יחסי־החוץ אינם אלא חומר גולמי ליצירה המדינית, כמו הצבעים לציור. בהעדר הצייר־האמן,
אין בהם תועלת. האבנים היפות ביותר לא יועילו, אם אין אדריכל־אמן, המסוגל
להפכן לארמון המרהיב את העין.
גברתי הראתה כשרון רב בניהול יחסי־חוץ. אולם, למרבה הצער, לא הראתה גברתי
כל כשרון ליזום מדיניות חדשה, לגבשה ולבצעה תוך דבקות במשימה.
תחת זאת השמצת ורדפת את אותם שראו את הנולד, שגיבשו בעוד מועד מדיניות חדשה
ואף הכשירו לך את הבסיס לביצועה. בהצהרתו מן ה־ 25 ביוני הודית כי מדיניות זו
שלנו היתה נכונה — אך במשך שבע שנים השמיצו אותנו פקידיך, באוזני אזרחי ישראל
ובאוזני זרים, כבוגדים וכמנודלים. לבי סמוך ובטוח שימשיכו לעשות זאת גם להבא.
בהסכמתך ובהדרכתך, ובמשכורת שאנחנו משלמים להם מפרי עמלנו.

** ם אמנם לא יצטרפו מנהיגי אלג׳יריה באורח אוטומטי אל מעגל השיטנה והאיבה,
הרי יהיה זה הודות למאמצים שהשקיעו אנשים וגופים בלתי־ממשלתיים — ובראשם
הוועד הישראלי למען אלג׳יריה החופשית, עורכי העולם הזה ואתגר — למען קירוב
המנהיגים האלג׳יריים למציאית הישראלית. הודות לנו הם מבחינים כיום רשמית בין
ממשלת ישראל — היכולה להשתנות מחר — לבין העם הישראלי. אין זה מקרה שדווקא
המנהיגים, אשר עמם קיימנו מגע, עומדים כיום בראש המחנה המתון.
אנו סבורים שבזאת תרמנו תרומה לשלום המדינה, ואני מבטיח לך שנמשיך בפעולתנו.
אך ברור כי מאמצינו הפרטיים לא יכלו לשמש תחליף למדיניות ממשלתית. על כן אין
לצפות ליחסים ידידותיים בין שתי הממשלות בעתיד הנראה־לעין. את זאת יודעת את,
גברתי, בדיוק כמוני. אם כן, לשם מה באה ההצהרה המפוצצת, שאת דאגת להבטיח ״לה
פירסומת כה סנסציונית?

האם אץ זה נפיון לתבוע את שברו של פנחס עכור מעשי זימרי?
בראש נייר־המכתבים שלך, גברתי, מתנוסס סמל המדינה — המנורה, ענפי־הזית והמלה
״ישראל״ .לעיתים נדמה לי כי למדיניות ממשלתך מתאים הרבה יותר סמל אחר — סמל
של מצח עשוי נחושת, ועליו המלים ״ללא בושה״.
בכל הכבוד,

רוק אחו׳ שהופעל השי ב בשלוש יבשות -נתגלו עקבותיו שר ׳וסלה שוחמאכו־״

חטוף בלב =1*1
״אמאלה ! אמאלהן״ זעק ילד קטן ככית־מלון ניו*יור?!י, וזררן עצמו
לזרועות האשה הבופיה שישבה לידו. כף, בפשטות אנושית עילאית,
הגיעה פרשת יופלה שוחמבר לשיאה. שנתיים וחצי אחרי שפית־המשפט
העליון כירושלים ציווה להחזיר את הילד להוריו -הוחזר.

אלא שבינתיים זרמו נחלים של דמעות וסכל, נערמו קיטוני כוז ולעג
על המדינה ומוסדותיה המבצעים. כץ המלים ״איפה יופלה?״ לבין
הקריאה ״אמאלה ! אמאלה !״ מקופלת אחת הפרשיות המבישות כיו־תר
כתולדות המדינה, שהסעירה את הרוחות בשנתיים האחרונות.

תצלומי הבן החטוף. השליחים הוציאו
מתיקם תמונות שהביאו עמם והחלו משווים
את הילד שבציממיהם עם הילד שבצילומי
ההורים .״אנחנו מאמינים שגילינו את
יוסלה,״ הודיעו בזהירות להורים הנפעמים.
יותר לא רצו לומר. פרט לזאת :״אנחנו
מקווים שעוד מעט תוכלו לראות אותו.״
בינתיים, נתבקשו ההורים לשמור על ביקור
זה בסוד כמום.
עוד ההורים נתונים באי־וזדאות, הופיע
שליח חדש, שהעלה אפשרות להחזרת בגם.
היה זה הפרופסור ערי ז׳בוטינסקי, חבר
הוועד הציבזרי להחזרת יוסלה, שפעל בשליחותו
של עורך־הדין שמואל תמיר. ההצעה
שהביא בפני חבריו־לועד לא היתד, חדשה:

זלבטחון בחו״ל, ושל שירות הבטחון בפנים
הארץ.
הם חזרו אל ראשית הפרשה, כפי שנרשמה
בתיקים. אל ראשית הסיכסוך בין
אידה ואלתר שוחמכר לבין הסב נחמן
שטרקס. אל חלקו של הרב אברהם אליהו
מייזיש, איש נטורי־קרתא משכונת מאד.־
שערים בירושלים, הידוע כקנאי מכל קנאי.
הרב מייזיש, שנפטר בינתיים, לא היה
אדם רגיל. הוא התנסה בגילגולים רב־ם
בברית־ד,מועצות, ישב בבית־סוהר סובייטי,
ברח לפאריס, הגיע לירושלים סמוך להקמת
המדינה. הוא היה מריר ופיקח. בין תושבי
מאה שערים נחשב לאיש העולם הגדול.

י *9עובדה המכרעת של השבוע היתה:
ן | יוסל׳ה שוחמכר לא הוחזר על־ידי חוט־פיו,
שותפיהם, משרתיהם, מתוזכיהם או
שכיריהם. הוא נתגלה על־ידי שליחי שרות
הבטחון של מדינת ישראל.
הם גילו את עקבותיו בלב לבו של רובע
וויליאמסבורג בניו־יורק, הקרוי ״ירושלים
הקטנה״ ,כל כך הוא מזכיר את רובע
מאה שערים הישראלי.
שליחי הש״ב לא יכלו להניח יד על הילד
החטוף ולהחזירו ארצה. הם יכלו לפעול רק
באמצעות השלטונות האמריקאיים. על כן,
אך יצאה השבת, נעצרו שלוש מכוניות של
מחלקת ההגירה הפדראלית, לפני בית בן
שלוש קומות, ברחוב פן , 126 ומתוכן

של עורך־הדין שלמה כהן־צידון. השעה
היתד, שתיים אחרי חצות ליל השבת. על
הקו היה ח״כ מפא״י מנחם כהן, חבר
הועד הציבורי להחזרת יוסלה .״אמור להורים
שלא יחתמו על שום בקשת חנינה!״
קרא לפרקליט .״החוטפים אינם •בולים
לקיים שום הסכם ;־החזרת הילד. זד, כבר
לא תלוי בהם. יוסלה כבר לא ברשותם.
״אפשר לצפות להודעה רשמית על כך בכל
רגע•״
ד ש. ב .נר!דא לדיג??רב
** י -דנתגלו עקבות הילד? שום הו־דעה
רשמית לא התפרסמה עדיין מטעם

הרב יואליש טייטלבאום, הרבי מסטמאר (שמאל) ,צועד עם שניים מחסידיי
בלב ממלכתו: רובע ויליאמסבורג בניו־יורק, המאוכלס קהילה צפופה

של יהודים חרדים וקנאים, אנשי נטורי־קרתא. ברובע זה הוסתר יוסלה שוחמכר לאחרונה.
יצאו סוכני המחלקה. שם גד החלבן אברהם
זנודיל גרסנר עם אשתו ו־ 11 ילדיו. אל
הסוכנים נלווה איש הש״ב הישראלי, שבא
להצביע על הילד ד,־ 12 בבית גרטנר: ילד
שנקרא בשם יענקלה גרטנר, שהוצג כבן־
משפחה שהגיע מישראל, ושלא היה אלא
יוסל׳ד, שוחמכר.
הוא הוכנס לתוך אחת המכוניות, גרטנר
המזוקן ( )50 לתוך מכונית שניה. אבי
המשפחה נלקח לחקירה ממושכת! הילד
הועבר לבית־מלון במאנהאטן, כדי להמתין
שם עד שיחליט בית־משפט אמריקאי אם
אמנם הינו יוסל׳ה החטוף, ואם יש להחזירו
לאמו, שד,ובהלה לצידו מביתה בחולון.

טלפון אחרי חצות
ך* ידי;?ה כי יופלה נתגקה ויוחזר
| 1בקרוב להוריו פשטה בארץ עוד לפני
למעלה משבוע. במיזנון הכנסת לחש שר
לאורחו :״אני מקידה שבעוד כמה ימים
יהיה כבר יוסלה בארץ.״ בחוגים חרדים
במקומות שונים בארץ נפוצה השמועה:
הילד כבר איננו ברשות חוטפיו.
היחידים שידעו דבר ממשי יותר היו
הוריו של יוסלה. שני שליחים של הש״ב
הופיעו בדירתם, ביקשו לראות את אלבום
התמונות המשפחתי, שם הדביקה האם את

שהורי הילד יחתמו על בקשה, כי תוענק
הנינה לשלום שטרקם, העצור בלונדון בשל
החשד כי היה מעורב בחטיפת דודנו
יוסלה. תמורת בקשה זו, יוחזר הילד.
תמיר, באמצעות ז׳בוטינסקי, אף היה מוכן
שההורים יגבילו את תוקף בקשתם לשבועיים
בלבד. משמע: כי הילד יוחזר תוך
שבועיים אלה.
העובדה שהפניה באה מצידו של תמיר
דווקא לא הפתיעה את חברי הועד. כי
הפרקליט לא גמר ללמד זכות על שולחיו
החרדים עם סיומו הדראמטי של משפט
הרב ושלושת תושבי קוממיות. שמו המשיך
להיות קשור עם אנשי אגודת־ישראל גם
מחוץ לכותלי בית־המשפט. ברחבי הארץ
התנוססו מודעות אשר קראו לעריכת מסיבת
הודיה באולם מלון שרתון ,״לכבוד
הגאון רבי בנימין מנדלסון שליט״א ותושבי
קוממיות, על העלילה והמשפט. תאמו:
הרב הגאון רבי בנימין מנדלסון שליט״א,
אב״ד קוממיות; הרב שלמה לורנץ, הבר
הכנסת; הרב מנחם פרוש, חבר הכנסת;
עו״ד שמואל תמיר.״
אלא שחברי הועד, ועמם ההורי* לא
נחפזו לקבל את ההצעה. שהרי כבר נחתמו
בקשות כאלה לרוב, ללא תוצאה. הוחלט,
איפוא, לדחות את הדיון לשלושה ימים,
עד לאחר קיום מסיבת ההודיה.
כעבור 24 שעות צילצל הטלפון בדירתו

מזודליוזןן רבה של קוממיות, אשר זוכה שבוע לפני כן מאשמת חטיפת יוסלה,
תון השמעת ביקורת חריפה עליו מפי השופטים, שקבעו כי ידע על
| 111 # 1 1 /1
ההסתרה, בחברת פרקליטו (חובש כיפה) ,שמואל תמיר, במסיבת־יהודיה במלון שרתון.
הש״ב או המשטרה, וטרם הספיק איש לחקור
את הילד עצמו ולהוציא מפיו את
עלילות החטיפה. על כן ישנן נקודות
הלוטות בערפל של אי־יזדאות או חוסר־ידיעה,
אך התמונה בכללותה ברורה למדי.
המיפנה המכריע בפרשה חל לפני ארבעה
ח דשי* באחת מן הישיבות ׳ הקבועות של
ראשי השירותים הבטחוניים, העלה המפקח
הכללי של המשטרה, יוסף נחמיאם, את ההצעה
כי הש״ב יטפל בפרשת יופלה. היתד,
זו נקודה כאובה מאוד עם המפקח הכללי,
כי קר־את־התגר ״איפה יוסלה?״ שרדפה
בשנתיים האחרונות אחרי הדתיים במדינה,
רדפה גם אחרי כל שוטר בנימה של
תוכחה.
רבים במדינה סבורים, כי הפרשה הגיעה
לממדיה רק עקב חוסר להיטותה של המשטרה
לטפל בר. ברצינות, בשלביה הראשונים.
בקשת המשטרה, כי בית־המשפט העליון
ישחרר אותה מצוז הביאס־קורפוס,
תיזכר זמן רב כאחת מנקודות־השפל בתול!
ות משטרת ישראל. לבסוף, כאשר השתכנע
נהמיאס כי יוסלר, שוב אינו בארץ, וכי
אין למשטרת ישראל הכוחות, גלותו ב־חו״ל,
פנה אל שרות ד,בטחון.
הממונה על שרותי הבטחון נטל את התפקיד
על עצמו אישית. לשם כך גייס את
מיטב החוקרים של המוסד המרכזי למודיעין

הוא שהכניס למאבקיהם סממנים מובהקים
של תנועות־מרי גדולות בעולם. היה זה
רעיון שלו, בין השאר, שמפגיני נטורי־קרתא
יקשרו את ידיהם בחבלים, לפני צאתם
להפגין, כדי שלא תהיה למשטרה עילה כי
הם התנפלו על שוטרים. בפעם אחרת
יעץ להם לצעוד ברחובות העיר לבושי שק.
הוא הכיר את נחמן שטרקס הזקן עוד
מרוסיה, ובירושלים היה שכנו. על כן,
כאשר אך התעורר הסיכסוך בין הזקן לבתו,
דחף אותו מייזיש לקיצוניות בלתי־מתפשרת.
על פי עצת מייזיש, ומצוייד במכתב בכתב־ידו,
נשלח יוכלה ממקום־מחבואים אחד למשנהו
על פני הארץ כולה: מקוממיות
לבני־ברק, מבני־ברק ללוד ומשם לירושלים.
עם כל שבוע שחלף, עם כל מקום־מחבוא
חדש, לבשה הפרשה ממדים חמורים יותר.
חיפושי המשטרה אחרי הילד, כדי להחזירו
לבית הוריו, נראו לציבור החרדי יותר
ויותר כרדיפה מאורגנת של הדת. המריבה
המשפחתית הפכה התמודדות בין הדת לבין
השלטון.
עד שלבסוף החליט מייזיש כי אין להחזיק
יותר את הילד בתוך גבולות המדינה. ה,־א
קבע, כי לצורך הצלת הילד מירידה לרוסיה,
יש להבריחו אל מחוץ לארץ. הוא גם חשש
שמי ממסתיריו יושפע ממועצת גדולי ה־

1ובן המחתות הקנאיו

תורה, שאחרי התחמקות ממושכת קרז
להחזרת הילד להוריו.
הוא מצא שליחה שרופה למיליי פקודת
גיורת צרפתיה בשם שרה בת־דויד, אוו
גייר מייזיש עצמו לפני שמונה שנים. ש!
חשבון של חוק או מוסר יסודי לא ע:
נגד עיניה המסונוורות. היא השאירה *
בתה בירושלים, הלבישה את יוסלה בבג
הבת, שמה פיאה נוכרית לראשו, והוציז
אותו מן הארץ, כאילו היה בתה. היא ני
ארה צמודה אליו עד ליום בו קנתה כ
טיס־טיסה בקופנהאגן, נחתה בלום־אנג׳ל
ומשם העבירה אותו הלאה.

_״חאוויר הציוגי מחגי;

סהוטלאגד יארד מתערב

ך* אן כדאי להקדיש תשומת־לב לתס־
^ קיד שמשחקת לונדון במסכת־החטיפה.
מאיר ליפשיץ הגיע ללונדון. שלום שטרקס,
דודו של יופלה, הגיע ללונדון. מטוס מיוחד
של חסידי חב״ד יצא מלוד לניו־יורק,
לפני כשנתיים, מלא ודחוס חסידים מכל הגילים
והגדלים. בדרכו חנה בלונדון. האם
ישנו קשר כלשהו בין עובדות אלה?
בסיפורים שהופיעו השבוע בעתונות הישראלית,
נאמר כי על אף כל ההשערות
הקודמות, הסתבר עתה שיוסלה לא היה
באנגליה. אולם ידוע מעל לכל ספק, כי
ביולי 1960 היה הילד יוסלה שוחמכר בלונדון,
בביתו של מנהיג אגודת־ישראל
הארי גודמן. כמו רבים לפניו בארץ, הכניס
גודמן את הילד לביתו בראותו בזאת מיצ־ודה
דתית. כאשר ביקר בארץ לאחר מכן,
נסע לכלא רמלה, כדי למסור ״דרישת־שלום
מיוחדת״ לסבא שטרקם הכלוא.
מאוחר יותר, בהיוודע לעורך־הדין כהן־
צידון כי יוסלה שהה בלונדון, פנה ל־סקונולאנד
יארד שיחקור את הארי גודמן.
הבולשת הבריטית עשתה זאת, אך הילד
כבר לא היה בבית גודמן. הוא נלקח משם
למקום שגודמן עצמו לא ידע עליו.
במשן־ שנה חי יוסלה ללא פיאות אצל
משפחה יהודית בשווייץ, ואז הועבר לצרפת.
כל אותו זמן גבר הלחץ בארץ, עלה
המתח בין חילוניים לדתיים. חלק מן הדתיים
כבר צידדו בהחזרת הילד; אפילו
אנשי אגודת־ישראל, שאצל חבריהם הוסתר
הילד בתחילה, סברו כי יש להחזירו, כי
הדבר החל להזיק להם בעיני הציבור ובקבלת
תרומות. אלא שהוא כבר לא היה
נתון לשליטתם הבלעדית. הוא עבר לידי
הקנאים של נטורי־קרתא, אויבי הציונות
ומדינת־ישראל.
להסתרת יוסלה נוספה מעלה חדשה: כל
עוד לא יימצא הילד, תוצג מדינת ישראל
בכל אזלת־ידה המבישה. המפלגות הדתיות
בישראל, השנואות על נטורי־קרתא, ייתקלו
ביחס עויין מצד הציבור הרחב ומצד שות־פיהן
הפוליטיים. על כן הוחלט להמשיך

!11 11

ך * מות נו טפת צדה את תשומת ל:
1של החוקרים: דמותו של מאיר לי
שיץ. זהו בן למשפחה דתית מתונה מת
אביב, אשר אביו הסוחר מטפח זקנקן מ
קדם, .פני כשמונה שנים פקד משבר נפי
עמוק את מאיר. הוא עזב את בית הורי
עבר למאה שערים בירושלים, .הוא גיו
פיאות וזקן, הילך בקפטן מרושל, הו
אחד מנושאי כליו של עמרם בלוי, רי
של נטורי־קרתא.
מאיר ליפשיץ היה קיצוני ,.א־פשרות.
כאשר הסתבר, למשל, כי הישיבה הוזתיקה
עץ חיים קיבלה הקצבה מהעיריה לסיוד
הכיתות, התפרץ ליפשיץ לתוכה בלילה, ליכ־לך
בזפת את הקירות המסויידים .״בוז!״
שירטט באותיות גסות .״מקבלים כפף מהציונים!״
פעם
אחרת נראה רץ כמטורף וצועק:
״אינני יכול יותר! האוויר הציוני מחניקני!״
לפני כשנתיים נעלם לפתע מירושלים. היא
הופיע בלונדון, מצוייד בדרכון ישראלי.
עתה ברור שהשיגו על סמך תעודת־שיח־רור
צבאית מזוייפת. בספרי ישראל הוא
רשום כעריק משירות צבאי. איש זה הוא
חוליה חשובה בפרשת יוסלה. יתכן, אפילו,
כי הוא אשר הוציאו מן הארץ.

חבריו שד יוסלה

קבוצת נערים חרדים באחד
מרחובות מאנהאמן בניו-
יורק. ברובע ויליאמסבורג, נערים אלה היום מחזח רגיל, על לבוולהסתיר
את הילד בכל מחיר.

סוחר תטשיטים מלוגדון
כראהד נראה בטוח: שהחוטפים לא
) יעזו להעביר את יוסלה לארצות־הברית,
שהרי שם צפוי עונש־מוות לחוטפי ילדים.
אך בכל זאת, הובילו החוטים יותר ויותר
אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, אל הקיבוצים
הגדולים של יהודים חרדים בארצות־הברית.
עד שלבסוף הצביעו על הקיצוני
שבחוגים אלה: קהילת הרבי מסטמאר, ב־וויליאמסבורג
שבניו־יורק.
עסקנים של אגודת־ישראל, שחוקרי ה־ש״ב
לחצו עליהם לגלות את תנועות הילד,
גוללו את האשם על קנאים קיצונים
עוד יותר מהם. אותו זמן נסע מאיר ליפשיץ
מלונדון אל חצרו של הרב יואליש
טייטלבאום, הרבי מסטמאר. קנאי אחר, רציני
יותר, שהחוקרים עקבו אחריו, נסע גם
הוא מלונדון לרבי מסטמאר. היה זה יוסף
יצחק דומב, סוחר תכשיטים מלונדון, איש
נטורי־קרתא ואנטי־ציוני שרוף, המוציא עלון
קבוע של הכת באנגליה.
עוד חוט הוביל לעבר טייטלבאום. אחד
מרבני נטורי־קרתא בירושלים, שהיה שותף
להברחת יוסלה וידע על העברתו ממקום
למקום, התחרט לפתע. הוא שלח אחד מ

המיוחד ופיאותיהם. אולם במאנהאנון, מעוררים הס סקרנות
ותמיהה. יעל פניו של השוטר השומר על הכניסה למלון מצטייר
חיוך משועשע למראה ויערים אלה, הנראים כאילו מעולם אחר.

חסידיו אל הרבי מסטמאר, לשכנעו שיורה
להחזיר את הילד. אך לשיא. גם לחץ אחר
שהופעל על הרבי כי יקבל את דעת מועצת
גדולי התורה למען ההחזרה לא הועיל.
גם לאחר שעקבות רבים הובילו אל הרבי
מסטמאר, קשה היה עדיין למצוא את
י סלה. שהרי הרבי טייטלבאום חולש על
ממלכה שלמה של אלפי משפחות ענפות.
חסידיו קוראים לו בתוארים רבים :״רבם
של אדמו״רים, קודש הקודשים, חסידא ופרי-
שא, בוצינא קדישא, עמוד הימיני, פטיש
החזק, גודר גדר ועומד בפרץ, כמלאך ה׳
צבאות תורה יבקשו מפיו, כבוד קדושת
שם תפארתו.״
פעם היה תושב אירץ־ישראל. היד, זה בעיצומה
של מלחמת העולם השניה. הודות
לעסקן הציוני ישראל קסטנר נכלל ברכבת
600 המיוחסים שהורשו על־ידי ר,ם.ם. לצאת
מהונגריה. הודות לעסקן ציוני אחר,
ראש מחלקת ד,עליה של הסוכנות היהודית
משה שפירא, זכה בתעודת הגירה לארץ-
ישראל המנדאטורית. אלא שבארץ לא מצא
כר מספיק נרחב לפעולתו וב־ 1946 היגר
לניו־יורק. שם כבר התרכזו אלפים מניצולי
הונגריה ורומניה, שהפכו במרוצת הזמן לקהילת
הרבי מסטמאר, אותה עיירה רומנית
בה משלו רבני בית־טייטלבאום מזה דורות.
קהילה זו, בעלת רשת חינוך ענפה של

קבוצת מבוגרים ותלמידי־גינונסיות נושאת כרזות,
על רקע מלון שרתון. הם הופיעו דקות מספר לפני
התחלת נזסיבת־ההודייה של אנשי קזממיות, חילקו ברחיס שחוברו לפני גילויו של יוסלה.

זעם בתל־אביב

בתי־מדרש וישיבות, מוסדות צדקה ותפילה,
הפכה למוקד השינאה החרדית למדינת ישראל.
נטורי־קרתא בירושלים, שחיפשו מנהיג
לפי רוחם, בחרו ברב יואליש סייטל־באום,
בן ה־5ד, הוסיפו ליתר תואריו את
תואר ״רבה של ירושלים׳׳.
אל ממלכתו של רב זה הובא יוסלה
שוחמכר, כדי לחנכו ברוח הדת — וחשוב
עוד יותר: כדי לשים לצחוק וללעג את
מדינת ישראל הציונית, היוצאת מתוך כליה
כדי למצוא את הילד.
אלא שגם בממלכה זו לא קל להסתיר
ילד בן עשר. הקהילות היהודיות בפזורה
הן עולם קטן בפני עצמו, וכל אחד חייב
לדעת במרוצת הזמן מה אירע אצל שכנו.
אם קיבל בן־בית חדש מישראל, לא ייתכן
לשמור על סוד זה לאורך ימים. כך היה
גם עם משפחת גרטנר. אברהם החלבן לא
הכנים את יענקלה לבית־ספר, אלא לימדו
תורה בביתו. הילד דובר האידיש והעברית
החלודה גם לא הורשה כמעט לצאת החוצה.
אולם אי־אפשר להחזיק ילד כלוא בחדר.
הוא יצא לשחק בחצר עם בני המשפחה.
הילדים, שיצאו לתלמוד־תורה, דיברו על
בן־הדוד מישראל. אוזני הש״ב היו דרוכות
בדיוק לקלוט לחשים כאלה — והן קלטו.

לשמוח ור ה שפי ח?
ץ* תיים רכים נשמו לרוזחה, כאשר
1נודע על מציאת הילד. היו כאלה שעשו
זאת מתוך אמונה תפלה. שהרי שורה
ארוכה ש, אנשים שטיפלו בפרשה זו מתו
בשלוש השנים האחרונות: החל ברב צבי
פסח פראנק, שהוציא את פסק־הדין הראשון
לטובת הסבא שטרקס, הרב מייזיש
שנפטר לפני שנה, יחיאל בנדיקט, מעשירי
בני־ברק, שהסתיר את יוסלה תקופה קצרה
בביתו, ונפטר באמצע תפילת ראש־השנה אשתקד,
וכלה בהארי גודמן, שנפטר מהתקפת־לב.
היו אחרים ששמחו מתוך תקווה, כי
מציאת הילד תחסל במחי־יד את כל הפרשה
הנוראה וספיחיה. קרא ח״כ אגודת־ישראל
שלמה לורינץ, במסיבה בשרתון; ״צריך לחסל
את העניין! צריכים לשכוח ולהשכיח!״
היו רמזים כי אומנם כך ייעשה. פה
ושם הודלפו כוונותיו של דויד בן־גוריון
לסגור את התיקים בפרשה מסועפת זו,
מתוך חשבונות פוליטיים משלו, ומתוך
חשש שמלחמה עם הדתיים תזיק למגבית.
היה גם רמז אחר, רב־משמעי: העובדה שלונדון
לא הוזכרה כתחנת־מעבר ברכבת
החטיפה. כי כך, שוב 7א תהיה כל עילה
לישראל להמשיך ולדרוש את הסגרתו של
שלום שטרקס והאשמתו כשותף לעבירה.
אלא שנשמעו גם קולות אחרים. היו אלה
קולות ההגיון הקר, שאמר כי לא יתכן
שפשע כזה לא יבוא על עונשו.

בסדינה
ה כנ ס ת
עוקץ גיג ט ל מג׳

הנאה שלמה...
...אחרי ההצגה -
בבית הקפה
או עם ארוחה טובה
שתה את האציל במשקאות
תירוש תפוחים תסיס:

גם אויביו הרבים של דוב יוסף מודים
כי הוא ג׳נטלמן .״אנחנו יודעים כי הוא
לא ישקר לעולם,״ אמר השבוע ח״כ של
חרות. ואכן: ליוסף אין צורך לשקר,
מאחר שכלל לא איכפת לו להיות בלתי־פופולארי.
יש הסבורים שהוא נהנה מזה.
בסכמו השבוע את הוויכוח בכנסת על
פרשת חילוקי־הדעות בינו לבין היועץ המשפטי,
לא סטה יוסף ממנהגו. דבריו היו
ג׳נטלמניים. אולם היה חבוי בהם עוקץ

מהכעד? טען יוסף: הוא כלל לא
פתח בוויכוח. פתח בו האוזנר. יוסף לא
אמר בפירוש כי האוזנר הדליף אותו ל-
עתונות — אך הדבר נסתבר מדבריו.
מדוע פרץ הוויכוח מייד עם גמר משפטו
של אייכמן והוצאתו להורגי טען יוסף:
הוא עצמו רצה לדחות את הדיון לתקופה
מאוחרת יותר, כדי שדעת־הקהל העולמית
לא תקשור את זכר המשפט עם מחלוקת
פנימית בישראל. אולם דווקא האוזנר עמד
על כך שהעניין יובא להכרעה מיידית —
וכך הגיע לממשלה ולפירסום.
שוב לא אמר יוסף מדוע עמד האוזנר
על דרישה זו. הוא השאיר זאת לדמיונם
של חברי־הכנסת. אולם המסקנה נתבקשה
כמעט מאליה: למחרת המשפט סבר האוזנר
כי פופולאריותו הגיעה לידי שיא. הוא
מיהר לנצל את הדבר למען האינטרסים
האישיים שלו. אולי גם חשב כי הממשלה
תפחד לנקוט קו הסותר את עמדתו, מחשש
כי למחרת משפט אייכמן יעורר היבר רושם
רע בעולם.
יתכן שלהאוזנר היה שיקול נוסף: אם
לא תתקבל דרישתו, והוא ייאלץ להתפטר,
כדאי לו לעשות זאת עכשיו, כל עוד שמו
טרי ומפורסם, כי הדבר יעזור לו בביסוס
פראקטיקה פרטית.
כך או אחרת: בצורה הג׳נטלמנית ביותר
נתן יוסף תיאור שאינו מוסיף כבוד להאוזנר.

הכני

••ש שלוש מדינות ננס עצמאיות: אנדורה, ליב
׳ ומונקו. בשקט מותר עתה לצרף אליהן ריבונות
אכזיב.
אכזיב, אהד החופים היפים ביותר של הים ק^1
שייך פעם למדינת ישראל. לפני שנהיים. דיג ״
החדש הוא בצבעי כחול־לבן־אדום. שפת־הדיבור: :
גבולה הטבעי במערב הוא הים. במזרח, צפון, ז
גדר־תיל דוקרני.
לריבונות החדשה קם והולך גרעין איתן של משם
פרש־ם צרפתיים מקומיים — בעזרתם האדיבה ש
משטרה ישראליים — דואגים לסלק כל אזרח יש!
מחלל בנוכחותו את קדושת המקום. לעתונאים י ן

כעס היתה אכזיב 1

עתזנות
צי פמצפצף

היו דעל חיו ת שו תהס ״ דרנ או ת

לגברות ולגברים
מגבות רחצה
כלבוש נאה

-ל.מ.קובע

בקורסי קיץ
עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וערד
כתות מיוחדות לתלמידי בתי׳׳ם יסודיים ותיכוניים
ת״א, נחלת בנימין ,2טל — 56347 .פתח־תקוה, מונטיפיורי 4

בין העתונאים הוותיקים בארץ, איש
אינו לאומני יותר מגבריאל (״ציפ״) צפור־ני,
עורך הבוקר. הודות לו, דעוה הבטאון
הליברלי קרובות יותר לדעותיו של דר׳
ישראל שייב, אביר מלכות ישראל וסופר
הבוקר, מאשר לדעותיו של דר׳ גולדמן.
אולם גם לסבלנותו הלאומית של צפרוני
יש גבול. השבוע פצח את פיו וציפצף בקול
רם. הנושא הבלתי־צפוי של תרעומתו:
מערכת הבטחון.
זריזות עתונאית. כתב ציפ, החותם
״קולמוס״ ,במדורו מבוקר עד בוקר:
״ביום הראשון בלילה פירסם דובר צה״ל:
״אמש בשעה שבע נפתחה אעז אוטומטית
מעמדות סוריות על משמר ישראלי, שנמצא
אותה שעה בשטח ישראל, מערבית לתל־דך.
אנשי המשמר השיבו אש, וחילופי היריות
נמשכו זמן־מה. לא היו נפגעים בין אנשי
המשמר. הוגשה חלונה לוועדת שביתת־הנשק
הישראלית־סורית״.
״העתונות בארץ ליוותה למחרת את ההודעה
בפרטים על ההתקפה הסורית. ההודעה
הסורית האשימה את ישראל בהתגרות, ביריות
ובהפגזת כפר נוחיילה, וקרב חריף
שנמשך שעה ארוכה.
״תחנות הרדיו בעולם והעתונות העולמית,
במידה שהגיעה לארץ, פירסמה את
דעת שני הצדדים. ההבדל בין ההודעה הישראלית
המתונה לבין ההודעה הסורית הקולנית
היה כה גדול, שמרבית העתונים
הניחו שהאמת באמצע.
״אולם עתונות להוד, ובמחנה, שבועון
צה״ל לחוד. עורכי השבועון סברו כי עליהם
להביא עדות מסייעת להודעת הסורים.
״לרוחב שני עמודים פירסמו כתבה מאת
כתבו וצלמו של השבועון שנילוזה באורה
פלא ממש, ליחידת ההבטחה שלהסיור
שהותקף. כותרת־הענק של הכתבה, :הקרב
ליד נחל דך. התמונות מראות את המשמר
שיצא והותקף על־ידי הסורים. את התכונה
לקראת יציאת היחידה, ואת פעולתה.
תיאור עתונאי. למעשה זרי״לכאורה,
ובלתי
שקולה.
זות תמוהה
״אני כשלעצמי מוסיף להאמין שהודעת
צה״ל היא הנכונה. אולם הקורא את הכתלפקפק
בכך. מתקבלהרושם
בה מתחיל
מהצילומים ומהתיאורים כאילו ההתנגשות
כולה לא נערכה אלא לכבוד ביקורם של
נציגי במחנה.״

המחנה המבוצר .$2־£
נה־המאות שבתוכנית. ביניהם עורכי־דין, רופאים,

את הגוף. לובשת אותם: נופשת פונזפו /פקידה

עדה!
]שטיין
ניעית:

|^היה
״ו מי
פתיח.

גבול.
פרשי
לי ה־יאליים

הכניסה
אסורה. לפני שבוע גורש משם
בחצות הלילה עתונאי מג׳רוזלם פוסט. מישראלי
אחר ניסו להחרים את תמונות ה־הווי
שצילם. האתרים ההיסטוריים של ה־כפר
הפיניקי־ערבי הסומים בפני תלמידים-
מטיילים. רק לנופשים זרים, חברי מועדון
הים התיכון, שמורה הזכות להביט בהם.

את צרפרדה, לא?

ף* שנפתח לראשונה כפר הנופש ב־אכזיב,
קיוו מארגניו להפכו למרכז נו־

״כת למדינת ישראל הריבונית -למי היא שייכת כיום*

ואתיים נופשים, חברי
;תיכון, במקום שמו־
!נדמים, בתבניות. הס

פרושים כל שעות היום, עם הפסקות אוכל, חומרים־חומרים על החוף, בין
סוכות הצל. אכזיב מוכיחה שלא כל נערת־ביקיני היא חתיכה, עובדה הסו־תרת
לחלוטין את דמות הצרפתית שהצטיירה בעיני הישראלי הממוצע.

פש פופולארי, רוחש אלפי תיירים בכל
עונה. כי הכפר מסוגל לאכלס 800 נופשים
במחזור אחד, הנמשך כשבועיים.
יש בו מטבח מצויין. צוזת מנגנים קבוע
שהובא לעונה שלמה מצרפת. הבידור המוגש
עומד על רמה. ברגע שעוברים את
השער, ניתק הקשר המינימאלי מכל ציווי־ליזאציה
מעייפת ועם זאת הנוחיות אידיאלית.
יש בו שילוב של חדש וישו — מבנים
ארכיטקטוניים חדישים — משושי קש
— צופים אל אכזיב ערבית הרוסה. היו
למקים כל הסיכויים להעשות אהד ממקומות
הנופש העמוסים ביותר.
העונה הראשונה היתה הצלחה יחסית.
העונה השניה כשלון מוחלט. במקום 800
איש, שוהים שם עתה, בראשית הפגרה
האירופית, כ־ 200 נופשים בלבד.
מדינת אכזיב נאבקת עתה על המשכיות
עצמאותה. אם משלוחי הנופשים לא יגדלו,
ייסגר המועדון. הטריטוריה היפה תוחזר
לישראל, אחרי שזו וויתרה עליה, קודם
לכן, לטובת הצרפתים. אולי עוד השנה,
חוששים מנהלי מועדון הים התיכון.
בינתיים נשמרים הגבולות בקפדנות. בחורים
ישראליים מתגודדים ליד השער. מנסים
ויב הס לשווא להתלבש על חתיכות הביקיני של
העוטף אכזיב. הם זוכרים בנוסטלגיה כי בשנה
ת .20 שעברה עוד ניתנה להם האפשרות. השוכר

לא ינום ולא ״שן

רים דאז העלימו עין, ואכזיב זכה לכינוי
חדש: חוף האהבה (העולם הזה .0259
על כל צרפתי נופש הסתנן ישראלי אחד
בעונה שעברה. הבחורים הישראליים זרמו
לשם, משוכנעים שאין פעולה קלה יותר
מאשר חטיפת הסבינות הצרפתיות. בגסות
היו נטפלים לנופשת קאתולית קטנה, המבקרת
בימי ראשון בכנסייה של אכזיב.
לתיירת נשואה היו הזדמנויות מאקסימא־ליות
להכיר מקרוב את הזן הישראלי השכיח,
אשר ביכר אותה על האחרות. הוא
ראה בה חומר נטול בעיות לחלוטין. ישר
לעיניין.
ההתנגדות שנתגלתה במשלוחי נערות הביקיני,
היתד, חדשה בשבילו. עובדה שלא
הפריעה לו, כמובן, לחזור למחרת
לדיזנגוף העליון ולספור על אצבעותיו את
הכיבושים. האגדות אודות גן־העדן בצפון
הביאו משלוחי גברים תל־אביביים חדשים
לחוף האהבה. אבל ההיא לא התפשטה.
בדרך כלל. הצרפתיות לא השטתחו לפניהם
על החול. את צרפתיה, לא? אבל זה
לא עזר.
הצרפתיות חזרו לצרפת, ממורמרות. למשרד
הראשי בפאריס הגיעו תלונות על
חוסר פרטיות באכזיב. על נידנודים, על
התפרצויות חסרות בושה של מאות גברים
ישראליים.
זו הסיבה מדוע הגיעו השנה רק מחזורים
מצומצמים, בטוח אבנר, מנהל הכפר
אכזיב .״שום כפר נופש בעולם אינו מגודר.
רק הכפר בישראל מגודר. מפני שרק
כאן יש פורצי גדר זדוניים.״
בקופת אכזיב יש סכום הוצאות ענק
תחת הסעיף — שמירה. ובמזרח המדינה

שומר אכזיב. כאביר מימי־הבי־ניים
משוטט איש הצוות הרכוב
ליד התעלה, הדומה לחפירה סביב מבצר בימי הביניים, עם גשר מורד.

11 גו כבו1
הנואשת שה א1כלת גלידה בבאר
שעל החוף המגודר. אחת הנציגות ׳החטובות
ששלחה צרפת לגרורה החדשה שלה, ישראל.
הצרפתית שוכן הבסיס הצבאי: אורוות הסוסים.
הקאוזאלריה מופעלת כל אימת שמופיעה
בשטח דמות חשודה המזכירה את
הגזע הישראלי.

מרחמת קיום
•ף ו נם הסיכה מדוע נצורה עכשיו
} אכזיב מבפנים, מדוע הגביהו את גדרות
התייל, מדקדקים בבדיקת מיסמכים, מחרימים
מצלמות ומסלקים עתונאים.
כך נאבקת אכזיב הצרפתית על קיומה.
יתכן שהאינטרס שלה צודק, אולם אר׳ז־ישראל
קטנה מדי מכדי לסבול בתוכה
מדינות אכסטריטוריאליות.
אם מנהלי אכזיב מפחדים כל כך שהבחורות
הצרפתיות יטומאו על־ידי הישראלים,
שיבחרו להן מקום אחר להתגדר בו. אוגנדה,
למשל.

משמו הגבול

של מדינת אכזיב כולל גס
פרשים ממשטרת ישראל. ב־תמונה:
שני שומרים בתפקיד, כשתייר מנציח את המחזה.

י13י

תצפית

במדינה

כ? רזבויות שטורות

9עוד ייתכנו מאמצים משפטיים נואשים להציל את דר׳
סוכלן ולהחזירו לישראל. כנוה עורכי־דין, שרגשותיהם נפגעו על־ידי
הפרשה המבישה, שוקלים את האפשרות לבקש צו־יעל־תנאי שיחייב את חברת
אל־על להחזיר את סובלן.לן שר^ל, כאשר יחזירוהו האנגלים למנווס. המכשול
העיקרי: חוסר ייפוייכוח, מאחר שעורך־יהדין אנקוריון מסרב להעביר ביוזמתו
את יפוי־הכוח לעורכי־דין אחרים. אנקוריון מצירו אינו מתכוון, כנראה, לעשות
מאומה. פתרון אפשרי: קבלת יפוי־כוח מבני משפחתו של סובלן בארץ.

חלקו של עורד־הדין אנקוריון כפרשה עשוי לשמש נושא
לויכוח נרגש. אנקוריון מכחיש את טענת משרד־הפנים, כי יכול היה לבקש
צו־על־תנאי עוד ביום השיש י, רוסו כי הוטעה ״במצח נחושה״ על־ידי משרד־הפנים.

תהיה תוצאת המאכק הפנימי כפל״ן כאשר תהיה -לא
ישנה הדכר את קו הממשלה האלג׳ירית הכאה כעניינים
עקרוניים. למעשה אין חילוקי דעות רעיוניים בין הסיעות, והמאבק הנוכחי
הוא טל רקע אישי גרידא: בין בן־בלה, חידר ומפקדי הצבא החונה בתוניס
ובמרוקו מחד, לבין בן־חדה, בלקאסם, בודיאף ואלופי הפיקוד בתוך אלג׳יריה

בטחו!
ר בי עי הבפאריס
גורמים רבים בישראל, וביניהם העולם
הזה 1292 תמהו ערב חג הביכורים מה
פשר בולמוס הביקורים, שתקף פתאום את
מערכת ד,בטחון. בעת ובעונה אחת שהו
בפאריס וברומא כל ראשי ד,בטחון בעבר
ובהווה: שמעון פרס, משד, דיין, צבי צור
ואשר בן־נתן.
בטאון אחד ניסה, השבוע, לפענח את
התעלומה. כתב אל־עמל, עתון תוניסי ידוע:
״שר החקלאות, מר משה דיין, קיים במשך
שהותו בפאריס מגעים עם חוגי האד־אד,־אס.״
לפי
העתון, הבטיח דיין למחתרת האירופית,
ערב מפלתה הסופית, עזרה ישראלית
תמורת עזרה לעליית יהודי אלג׳יריה

המשטרה שמד! ר,ץ להסעת־־השכוג כירושלים*
הדגל הלאומי אסור בהחלט
עצמה, מאידך. האוריינטציה הכלל־יערבית של בן־בלה היא תכסיסית בלבד.

• חלק ממצדדי שמירת מעמדו של היועץ המשפטי יעלו
ד רי שהחדשה: שהיועץ המשפטי ייבחר לתפקידו על־ידי הכנסת, כמו
הנשיא ומבקר המדינה. עמדתו של האוזנר בפרשת יוסל׳ה בימים אלה, כשברור
לגמרי כי בן־גוריון עצמו הוא המחליט על אי־הגשת משפטים, הוכיחה
לח״כים רבים כי במצב הנוכחי אין כל אפשרות שהיועץ המשפטי יהיה בלתי־תלוי.

יוסף אלמוגי מנסה לגבש לו סיעה עצמאית כמפא״י.
אחרי שלא הצליח להשתלב כראוי אף באחת מן הסיעות הקיימות, ון חליט
אלמוגי, כי ניבוש כוח עצמאי הוא תנאי מוקדם לשמירת עמדתו אחרי ירידת
בן־גוריון מן הבמה.

• שמעון פרם לא יצליח להשיג החלטה פה־אחד בוועדת
החוץ והכטחון, כעניין אשר למענו נקרא למסור דו״ח כוועדה.
כמעט כל הסיעות, פרט למפא״י ואחדות־העבודה, מסתייגות במידה זו או
אחרת מעמדתו של פרס.

• הממשלה תנסה לרפד את מכת ההתייקרות של הלחם,
על־ידי הגדלת המענקים למשפחות דלות־משכורת ומרובות־ילדיס, באמצעות
הביטוח הלאומי.

• חלוקת נצרת תהפף לעוכדה רשמית; כאשר יקים שרי
הפנים רשות מקומית נפרדת בנצרת היהודית, ללא כל קיטר
עם עיריית נצרת הערכית. לעומת זאת תקום בפעם הראשונה בישראל
רשות מקומית מעורבת! ,עם רוב ערבי. המקום: תרשיחה.
• השמועות על פרישת כן־גוריון לא ייפסקו. החוגים המעוג־ייניס
בהפצתן מגבירים את מאמציהם. הגירסה האחרונה: אשכול יהיה ראש־ממשלה,
גולדה תהיה סגניתו.

לישראל. אך כתבים צרפתיים פירסמו הנחה
הפוכה: שדיין ושות׳ שוגרו, לפי בקשת
ממשלת צרפת, כדי לשכנע את ראשי הארגון
הצבאי היהודי באלג׳יריד, להפסיק את
שרותם באו־אה־אס. לצרפתים היה עניין
בשקט באלג׳יריה.
תהיה האמת כאשר תר,יה: כעבור ימים
מעטים נפסקה התנגדות האו־אה־אם בעיר
אוראן, מיבצרו של הארגון הצבאי היהודי.

יחסים
מרחביים
קו חדשמקא דיי ר
הכל המתינו למוצא פיו של נשיא רע״ם.
במשך שבועות רצופים ניהל נגדו אכראם
חוראני, המנהיג הסורי שהיה פעם סגנו,
מערכה שזכתה לפירסומת אדירה בכל רחבי
המרחב. חוראני האשים את עבד אל־נאצר
בכך שמנע בעבר התקפה על ישראל, שפתח
בפני ישראל את מפרץ אילת, שהשלים
עם תוכניותיה,מים של ישראל ושהסכים
ליישוב הפליטים הערביים בארצות־ערב. בקיצור:
שנשיא רע״ם בגד בערביי פלסטין.
היה ברור כי השליט הקאהירי יצטרך
לענות. כאשר נודע כי הוא עומד לעשות
זאתי דווקא בפני משלחת של חברי המועצה
המחוקקת ברצועת עזה, גברה המתיחות.
הכל האמינו כי ברגע כזה, ובפני קהל כזה,
ישיב עבד אל־נאצר מלחמה שערה, ישתדל
לעלות על יריבו בהצהרות מלחמתיות מפו־צצות.

באמצע, מחזיק במגבעתו, מפגין דתי
שנפצע קל בתינרה. מימין: דתי מתקוטט
עם איש הליגה.

אך כאשר שידר ראדיו קאהיר את דברי
הנשיא, הם גרמו לאפתעה עולמית.
קוכיוסטום וכוגד. דבריו של עבד
אל־נאצר היו ההצהרה החשובה ביותר שהשמיע
על נושא זה מאז עלה לשלטוו.
סיכומם: אין כל סיכוי לשיחרור מוקדם
של פלסטין. בעתיד הנראה לעין, כל התקפה
על ישראל תהיה מעשה־טירוף. הערבים
יצטרכו לחכות לשיחרור פלסטין כפי
שחיכו, בשעתו ,״במשך שבעים שנה למיגור
הצלבנים.״*
הכריז נשיא רע״ם, בפני שליחי ערב-י
פלסטין:
$״אין לי שום תוכניות לשיחרור
פלסטין. אילו אמרתי לכם שיש לי תוכניות
כאלה, הייתי מרמה אתכם. כל מי שאומר
לכם שבאמתחתו תוכנית לשיחרור
פלסטין, לועג לכם ואינו אלא סוחר בפוליטיקה
למען מטרותיו האנוכיות.״
״במקרה של מלחמה תוכל ישראל

להגיע לדמשק, הרחוקה £0ק״מ מגבול
ישראל.״
״מלחמה היא עניין רציני, הנוגע

לגורלות בני־אדם לחיים ולמוות, ולא עניין
לפיטפוטים ולדיבורים ריקים.״
$״הגיע הזמו לשים קץ למסחר בבעיית
פלסטין.״
״בעיית פלסטין היא הבעייה. הקשה
ביותר בעולם״.
,,במצב שהיה קיים ב־ 1948 מוטב היה
לערבים שלא להילחם.״
י ״מי שקורא להילחם ואינו עושה כל
חשבון, הרי הוא קוביוסטוס ובוגד.״
״ קול י סראל, ח ב ריו. עבד אל־נאצר
לא הביע רצון להשלים עם קיום ישראל.
אך היא דחה כל פעולה נגדה לעתיד הרחוק,
אחרי השלמת אחדות עמי ערב וביצוע
רפורמה חברתית וכלכלית קיצונית. בכך
הוציא את בעיית פלסטין משטח המדיניות
המעשית, והכניס אותה לבעיות של אחריתי
הימים.
כאשר השמיע עבד איל־נאצר רמזי שלום
בעבר, היה מקום לטענה כי אלה הכרזות
מן השפה ולחוץ, לפיוס דעת־הקהל העולמית.
אולם הצהרה זו, בלשונה הקיצונית
והמפורשת, שהושמעה דווקא באוזני נציגי
ערביי פלסטין וששודרה בהרחבה ברדיו
קאהיר, לא היתר, מן הסוג הזה. כי יש
לה השפעה פסיכולוגית ארוכת־טת־ח.
האם התכוון עבד אל־נאצר לרמוז שיש
מקום להתקרבות שקטה בין מצריים וישראל?
הדבר יכול היה להשתמע מתלונתו
המפתיעה כי ״כל התעמולה של קול ישראל
מכוונת נגד מצריים. אני ־קורא כל מר, שמשדרת
ישראל. זה. חלק מעבודתי. ישראל
אינה תוקפת את חוסיין ואת חוראני, אלא
להיפך, משדרת את התקפות חוראני נגדנו.
היא גם אינה תוקפת את קאסם, שהכין
תוכנית לכיבוש פלסטין.״
קו אבסורדי זה של קול ישראל אינו
מעורר תמיהה בקאהיר בלבד. יש התמהים
עליו גם בישראל. הוא מבליט רק עובדה
אחת: שהכת הבטחוניסטית, המכוונת את
המדיניות ואת השידורים כאחד, אינה
מעוניינת בהפגת המתיחות עם מצריים**.
אילו רצתה בכך׳ יתכן שנאומו של עבד
אל־נאצר היה מהווה פתח להתחלת פעולה
שקטה אך גורלית.

כ פי ה ד תית
דגל ישר־א׳רוהשבת
דיירי רחוב מטודלה בירושלים יכלו להאמין
כי המשטרה גילתה מחתרת מסוכנת.
ניידות חלפו מדי כמה דקות ברחוב, ושוטר
לבוש בגדים אזרחיים שוטט על
קטנועו מול בית מספר ,36 רשם את מספרי
המכוניות שחנו בחזיתו.
באותה שעה בה התכנסו כ־ 300 שוטרים
בבניין מטה משטרת המחוז, ישבו כתריסר
חברי הליגה למניעת כפיה דתית בדירתו
של ברוניסלאב בלוך ברחוב מטודלה, תיב־ננו
את הפרטים האחרונים של מיבצעם,
שנקבע לאותה שבת: הסעה ציבורית ח־נם
של המבקרים לבית־ד,חולים הדסה.
* עבד אל־נאצר יודע, בלי ספק, כי
הצלבנים שלטו במשך מאתיים שנה בחוף
ארץ־ישראל, ובמשך מאה שנה בכל ארץ-
ישראל.
** למחרת הכרזתו של עבד אל־נאצר,
הזדרז הרמטכ״ל, צבי צור, להשמ״ע את
נאומו הסטנדרטי טל ההתקפה המצרית
הממשמשת ובאה, להזהיר את הציבור הישראלי
שלא יתפתה ל״נאומים מרגיעים״.
דבריו של צור, חייל מקצועי שאינו ידוע
כמדינאי דווקא, שודרו בהרחבה בקול־ישראל.
חעולם הזח 1295

המשטרה הבטיחה. עד הרגע האחרון
מנ?ש לא היו חברי הליגה בטוחים
אם יצליחו להוציא את התוכנית לפועל.
חברות ההובלה, אליהן פנו במשך השבוע
בדבר שכירת משאיות־נוסעים, סירבו להקצות
רכב, משהובררה להם מהות המיבצע.
רק ביום הששי אחר־הצהריים הצליחה
הליגה להשיג שני טנדרים, בעלי רשיון להובלת
נוסעים, אשר נהגיהם הסכימו להעמיד
את ריכבם לצורך השרות.
בשעה אחת־עשרה בבוקר כבר חנו הטנדרים,
שנשאו כרזות ״הליגה למניעת
כפיה דתית, הסעה לבית־החולים הדסה״,
ברחבת מיגרש־הרוסים, מול בניין המשטרה,
נקודת מוצא זו נקבעה מראש, בידיעה
המשטרה, על מנת לתת חסות לחברי
הליגה ולנוסעים, במקרה של שימוש באלימות
מצד החוגים הדתיים.
אולם הציבור הדתי, שעקב אחר הפרסומים
בעתונות, היה משוכנע כי ההסעה לא
תתקיים. הוא גם סמך על משלחות אנשי־הציבור
שלו, שהשיגו הבטחת המשטרה שתמנע
ביצוע התוכנית. כך קרה, שכאשר
עמדו המכוניות לצאת, נמצאו במקום רק
כמה עשרות בחורי־ישיבה, שהסתפקו בניהול
ויכוחים ובהשמעת קריאות גנאי.
הדלת סגורה. אולם לא הם עיכבו
את מועד היציאה. מפקד הנפה פנה לעורך־
הדין יוסף בן־מנשה, יושב־ראש הליגה ב־תל־אביב
שהיה במקום, הודיע לו כי
עליו להוריד את השלטים :״זה בניגוד
לתקנות התעבורה, האוסרות נשיאת שלטים
על מכוניות, ללא רשיון,״ הסביר.
עורך־הדין נשמע להוראה. השלטים הוסרו
והמכוניות יצאו לדרך. מיד התברר כי
אלה שציפו להתנגשויות לאורך המסלול —
התאכזבו. תצפיות השוטרים, שהוקמו על
גגות הבתים בדרך לבית־החולים, הודיעו
כי השיירה מתנהלת ללא תקלות.
התקלה הראשונה אירעה לפני דלת הזכוכית
של בית־החולים. שמשי־שער כחולי
מדים נעלו את הדלת, הודיעו שלא יתירו
.איש להיכנס. כי המצב בבית־החולים הדסה
הוא מוזר ביותר. מאז הפעלתו של בית־החולים
אין בו ביקורים רשמיים בשבת.
אולם למרות הכל, נהנה הנהלת ביתי
החולים לפתוח את שעריה באיפן בלתי־רשמי
בפני מבקרי־שבת.
הפעם היה ברור כי מחווה בלתי־רשמי
מעין זה יגרור אחריו תגובה רצינית של
היהדות החרדית האמריקאית, שעל נדבותיה
מתקיים בית־החולים, יסתום את מקורות
ההון הנתרם. גם העיריה והשלטונות הפעילו
לחץ. לכן נשארו הדלתות נע לות,
ומבקרים שהגיעו מנקודות מרוחקית ביותר
נאלצו להישאר בחוץ.
הדגל מרגיז. בלית־ברירה סבבו מכוניות
הליגה, כשעל אחת מהן הונף בינתיים
דגל המדינה, חזרו למרכז ירושלים על
מנת לאכול ארוחת־צהריים ולחזור על ההסעה
בשעה שתיים ושלושים. הם לא
ידעו כי בשעה שסעדו לבם במסעדת
אוריינט, ביקרה המשטרה בבתי הנהגים,
עצרה אותם ואת רכבם.
כששבו בשעה שנקבעה למיגרש הרוסים,
מצאו, במקום המכוניות, קהל רב של
תלמידי־ישיבות, שהגיע למקום לאחר שנודע
לו כי ההסעות בכל זאת מתקיימות. עורך־
הדין בן־מנשה, ויושב־ראש הליגה בירושלים,
דר׳ רם מואב, הוזמנו מיד ללשכת
מפקד־התחנה, שם הוסבר להם כי לא יוכלו
להמשיך בהסעות. הסיבה: חשש להפרת
השלום והסדר הציבורי. עורך־הדין, שניסה
לטעון כי השלטים הורדו כנדרש, זכה
לתשובה :״אבל תליתם דגל, וזה עלול
לעורר מהומות!״
לבסוף נאלצו חברי הליגה, אשר המשטרה
לא טרחה להסביר להם כיצד עשוי מעשה
חוקי — נסיעה במכונית נושאת דגל —
להוות עבירה, להכנע לדרישה, ביטלו את
הסעות אחר־הצהרים.
אהד פצוע, אחד עצור. כאשד יצאו
נציגי הליגה מבניין התחנה, היתד, כבר האמירה
בחוץ מחושמלת. הוויכוחים הסוערים,
שהתנהלו בין חברי הליגה והמת־קהלים
הדתיים, הפכו תוך כמה דקות ל־תיגרת־ידיים,
גרמו לפציעתו של תלמיד
ישיבה ולמעצרו של אחד מחברי הליגה.
רק אחרי התערב־ת כוח משכרה הושב
הסדר על כנו. חברי הליגה חזרו לביתו של
רם, על מנת לתכנן מיבצע הסעות לשבת

משפט
הו כחהמ סו כנ ה
למנחם בשארי ( )76 מרהיבות היתד, דירה
מטה לנפול. אולם בכל זאת נמצאו
אנשים שהסכימו לשכור תה חדרים.
אחת מהם היתה מניה גטסברג. מניה,
שהתגרשה מבעלה לפני כעשר שנים, שג־חעולם
הזה 1295

סטדג נאצי בבואנס־איידס מטיל חיתת! על יהודי ארגנטינה

צלב־סרס
•ץ חת הכל התלייה, דקות מעטות לפני מותו, קרא אדולף
ן 4אייכמן :״תחי ארגנטינה!״
הוא ידע את אשר הוא עושה. השבוע נבט הזרע.
נערה יהודית בבואנום־איירס התלוננה במשטרה כי פאשיסטים
צעירים לכדוה, היכוה, חרטו צלב־קרס על שדה הימני והש־אירוה
מעולפת. יתכן אף שביצעו בה מעשים מגונים, שאין
היא מוכנה לספר עליהם. כעבור כמה ימים התלונן צעיר
יהודי כי צעירים אנטי־שמיים תפסוהו, היכוהו, חרטו בסכין
צלבי־קרס על מצחו ולחייו.
האוניברסיטה סגרה את שעריה.
הקהילה היהודית שבתה.
אנשי הגנה יהודיים פתחו באש על שוטרים בבגדים אזרחיים,
פצעו מפקח. השוטרים השיבו אש.
היתד, זאת ההתפרצות האנטי־שמית החמורה ביותר בעולם
מזה שנים רבות. חשוב עוד יותר: סגנונה היה חדש.

נתונים בסכנה חמורה.
בכל היבשת, חיים ההמונים בעוני נורא, בעוד ההון מרוכז
בידי שיכבה קטנטנה של בעלי־אחוזות ובעלי־הון. שיכבה זו
מחזיקה בצבא. היהודים נמצאים בין שני הקצוות — הם
מהווים מעמד בינוני זר, עשיר אך חסר כל כוח פוליטי.
מאז עלייתו של פידל קאסטרו, נוצר מוקד לכל השאיפות
של השמאל הדרום־אמריקאי, השואף למהפכה בכל רחבי
היבשת. הצלחתו של קאסטרו הטילה אימה על הימין, שנעשה
יותר ויותר קיצוני, בנסותו למנוע את השואה הבלתי־נמנעת.
בארגנטינה נחל השמאל הפירוניסטי נצחון גדול בבחירות.
כתוצאה מכך סילק הצבא את הנשיא המתון, שם במקומו בובה
עלובה ונטל למעשה את השלטון לידיו. זהו שלטון ימני
קיצוני.
התפתחות זו נתנה עידוד עצום לחוגי הפאשיזם האנטי־שמי.

סאדיזם מיני

•יש סגנון קבוע להתפרצויות אנסי־שמידת, שנקבע עוד
בימי מאבקו של אדולף היטלר לשלטון. עיקרו: הכאת
עוברים־ושבים בעלי מראה יהודי, ציור צלבי־קרס על קירות
ועל חלונות־ראווה יהודיים, חילול בתי־קברות,
מניין באה שיטת חריטת הצלבים על עורם של בני־אדם,
ובייחוד של בחורות?
לא היה קשה למצוא את המקור. הוא כלול באותן חוברות
של סאדיזם מיני, שנודעו בישראל בשם הכולל ״סטלגים״ (העולם
הזה 90־.)1289

מגיפת הסטלגים מקורה בארצות־הברית, ומשם התפשטה על
פני העולם כולו. מקור זה אינו אנטי־שמי. להיפך, הוא
מתעטף, בדרך כלל, באיצטלה של גילוי זוועות הנאצים וגינוים.
אחד הציורים הידועים ביותר של הסמלגים הראה נערה צרפתיה,
בימי שיחרור פאריס, שאנשי המחתרת חרטו בסכין צלבי־קרס
על חזה והכריחוה לרוץ, עירומה למחצה, ברחובות (ראה
שער אחורי).

אולם האיצטלה הרעיונית של הציורים אינה חשובה. לא
המיטען הרעיוני משפיע על הקורא הצעיר, בגיל ההתבגרות.
מה שנחרט בלבו ובדמיונו הוא עצם החוויה המינית־הסאדיס־טית,
הקשורה בצלב־הקרס. למחרת היום היא יכולה לבצבץ
בלבו בצורה הפוכה: כתשוקה מינית מוסווית, בעלת גוון
סאדיסטי מובהק, המבקשת לה פורקן דווקא ברעיון נאצי.
זמ מה שקרה, כנראה, בביאנוס־איירס, כשהחל הסטלג ד,הי.

תלמידו ש 7הימלר

* 6אכמקרה קרה הדבר בארגנטינה — כשם שלא במקרה
/שהה אייכמן באותה ארץ, עת נתגלה על־ידי שרות־הבטחון.
בארצות
רבות קיימות קבוצות נאציות קטנטנות, בעלות מגמה
אנטי־שמית. הן פירחות בגרמניה המערבית, בבלגיה, בשוזייץ,
בארצות־הברית, בשבדיה ובארצות רבות אחרות. השבוע קיימה
קבוצה כזאת הפגנה קטנה אך רעשנית במרכז לונדון.
לא כן התנועה הפאשיסטית בארגנטינה. אין היא קבוצת-
שוליים מגוחכת־למחצה. היא ותיקה, מבוססת, וקשורה בכמה
מחוגי השלטון החשובים ביותר. מכמה בחינות היא דומה
לתנועה ההיטלראית בשנות העשרים.
בימי מלחמת־העולם השניה, היתד, ארגנטינה המדינה הפרו־נאצית
ביותר ביבשת הדרום־אמריקאית. רק ברגע האחרון ממש
הצטרפה לבעלות־הברית. אחרי המלחמה, כשהיה כמעט בלתי-
אפשרי להשיג אשרת־הגירה לארגנטינה עבור יהודי, קידם
הנשיא חואן סירון בברכה אלפי נאצים מכל הדרגות, ביניהם
סגן־אלוף ס״ם אדולף אייכמן. הוא תמך בגלוי בתנועה האנטישמית,
אליאנסה ליברטאדורה נאסיונאליססיקה.
תחילה היה משטרו של פרון אנטי־שמי קיצוני, עודד גונדות-
בריונים שהתעללו ביהודים ברחובות. כמו הסובייטים כיום,
העניש בחומרה ״קאפיטליסטים״ יהודים בעוון ״פשעים כלכליים״
.רק בסוף ימי שלטונו, כאשר רצה לרכוש את אהדת
ארצות־הברית, נגנז הקו האנטי־שמי. מאז נעו הפירוניסטים
שמאלה. כיום הם משתדלים להשתלב בחוגי השמאל, אוהדי
מוסקבה ואוהדי קובה, ושוב אינם דוגלים באנטי־שמיות.
תחת זאת התחזקה במדינה סכנה אחרת: האנטי־שמיות של
הימין, שהקים לאחרונה דיקטטורה צבאית בארגנטינה.

״פוגרום עצמי״

•עיית יהודי ארגנטינה ( 400 אלף נפש) אינה שונה
,מבעיית מיליון היהודים בכל רחבי אמריקה הלאטינית. הם
תיים אחרי שהגיעה ארצה מפולין, שכרה
ממנחם חדר בעל גג־פח.
פיתרץ מקורי. אולם משהגיע החורף,
החל הגג דולף. מנחם לא היה מוכן להוציא
מכספו לתיקון, מצא פיתרון משלו.
הוא העביר את מיטתה של מניר, לחדרו,
הציע לה לישון שם.
לא היתד, זו ההצעה היחידה. היחסים בין
השניים התפתחו במהירות ומניה הפכה
פילגשו של הזקן, יליד תימן. יום אחד
נמאס עליה הדבר, עברה לגור בבית סמוך.

ציור של סטלג אמריקאי, שהופץ בכל רחבי ה־
1 1 1 1י עולם, הגיעתם לידי מבצעי ההתעללות, שהמחישו
את הדוגמה. תמונה זו פורסמה בד,עולם הזה 1289 כדוגמה.

הנוער שלהם החל מגלה עוז־רוח חדש, חזר לתוקפנותו
הבריונית. הוא יודע כי ראשי הצבא והמשטרה תומכים בו
ויחפו עליו. ואכן, זה בדיוק קרה השבוע.
כאשר באו התלונות על ההתעללויות הסאדיסטיות, טענו ראשי
המשטרה שהן מפוברקות. על הנערה היהודיה, שהיתר, הקורבן
הראשון, נרמז שהיא קומוניסטית. המישטר ביקש ליצור את
הרושם כי העניין כולו מבויים למען מטרות אפלות, קומוניסטיות
או ציוניות* .בקיצור: שהיה זה מעין ״אוטו־פוגרום״.
במצב זה, יתכן מאוד כי הבריונים ישאבו עידוד נוסף,
יגבירו את פעולותיהם. הדבר עשוי לתת דחיפה חדשה להגירת
היהודים מדרום־אמריקה לארצות־הברית ולישראל.
כי מצבם של יהודים אלה נואש למדי. אם יתבצר הימין הקיצוני,
בעזרת חוגים צפון־אמריקאיינא תגבר האנטי־שמיות הגזענית.
אם, לעומת זאת, תנצח המהפכה הקאטטרואית, יבצע
המישטר החדש רפורמה כלכלית, העשוייה לפגוע קשה ביהודים
— בתור אנשי המעמד הבינוני.
על כן אין הסטלג של בואנוס־איירס תופעה שולית חולפת.
הוא מסב את תשומת־הלב לקיבוץ יהודי העלול למצוא את
עצמו, תוך זמן קצר, במוקד הסכנה.
* שיטה המזכירה את עמדת 1עמוס בן־גוריון, שטען בשעתו
כי עורכי העולם הזד, פוצצו, היכו וחטפו את עצמם.

מנחם לא הסתגל למצב החדש, היה מבקר
את מניה בדירתה החדשה, ביקש ממנה
לא להפסיק ביחסים. באחד מבקרי השבת,
בשמניה יצאה לטיולה הקבוע בשביל שבין
הפרדסים בסביבה, נטפל אליה מנחם.
כעבור שעתיים נמצאה שם על־ידי נהג מונית
כשהיא שוכבת ללא הכרה, מגואלת בדם.
סכין כתיק. המשטרה עצרה מיד את
הזקן, האשימה אותו בנסיון לרצח .״אני
לא דקרתי אותה,״ טען בחקירה ,״היא
התקיפה אותי בסכין. אני רק התגוננתי.״

בפני השופטים המחוזיים יעקוב גביזון,
מקס צ׳רנובילסקי ומיכאל הרפזי, שנקראו
לשפוט את מנחם, המשיך עורך דינו, משה
נחשון, להאחז בטענה זו. כשעלתה מניה,
שאושפזה זמן־מה בבית־חולים לחולי־רוח
ועדיין לא החלימה כליל, על דוכן העדים
— נפלה ההפתעה. עורך־הדין ביקש לערוך
חיפוש בתיקה, גילה בו אולר מתקפל.
המתלוננת טענה כי היא נושאת אותו
תמיד בתיקה ,״אבל זה רק בשביל לחתוך
את האוכל,״ הסבירה.

במדינה

ד ר כי אד
ג ר מני ברחוב דיזנגו ף
היושבים הקבועים בקפה קליפורניה ב־תל־אביב
מצאו את עצמם ביום הששי האחרון
משתתפים כסטטיסטים בסרט טלביזיה,
המופק עתה בארץ על־ידי השחקן
הגרמני הרדי קרוגר 35 בסרט, שיוקרן
בתחנות הטלביזיה באירופה כולה, משתתפים,
מלבד קרוגר, חברו דיטר זילמן, ונערה
ישראלית.
לתפקיד של הנערה הישראלית הוצע ל־קריגר
לקחת את גילה אלמגור. הוא ביכר
על פניה את אלה שפירא 17 תלמידת
שמינית יפהפיה, בעלת שער שחור וארוך,
שנתגלתה כשחקנית מוכשרת, אם כי אלה
הם צעדיה הראשונים בשטח המשחק.
״חייה נאצית!״ אך לפתע הפכו
יושבי קליפורניה מניצבים בסרט לעדים
ערים לסצינות שונות לגמרי. כנופיית גברברים
התאספו סביב קרוגר ואלה .״הולכת
עם נאצים,״ צעקו לעברה .״נשבור לך את
הפרצוף,״ קראו אליו. השניים חולצו משם
בעזרת המשטרה.

אנגליה, נתגלע סיכסוך על רקע עברו הנאצי,
בינו לבין אחד מחשובי מבקרי
הסרטים בלונדון, היהודי תומאס ויסמאן.
אותו ויסמאן כתב למחרת הצגת הבכורה
של האחד שהלך ביקורת נלהבת, בה ביקש
את סליחתו של קרוגר. בעקבותיו הלכו
שאר העתונים, והסרט זכה לצלחה.
אחר״כף — החומה. קתגר החלים
לעשות את צעדו הנועז ביותר, להסריט
בישראל, אליה הגיע בדרכון שזזיצי.
הסרט• מספר על שני צעירים גרמניים,
שבאו ארצה כתיירים. השניים מסתובבים
בודדים בארץ, עד שהם פוגשים בנערה
(אלה שפירא) ,בת קיבוץ הנמצאת בהופשה
בעיר. היא מסיירת אתם בתל־אביב על שתי
וספות שכורות, ואחר־כך לוקהת אותם
לקיבוץ שלה (,קיבוץ ארז, ליד רצועת
עזה) .השניים נשארים במשק עד תום
ביקורם בארץ.
למרות המקרים שאירעו ליד קליפורניה,
והאווירה העויינת בה נתקל קרוגר במקומות
שונים, הוא ממשיך בהסרטה. הוא
אף מתכונן להסריט, בשנה הבאה, את
החומה של ג׳והן הרסי, רב־המכר העוסק

בהגרלת הפרסים הקרובה, שתיערך כחודש אוגוסט, זכאים
להשתתף, בהתאם לתקנות המפעל, כל החוסכים אשר חסכו
1000ל״י לפחות, עד ה .31.7.62-יוגרלו בה פרסים כספיים
בני 1000ל״י 500 ,ל״י 300 ,ל״י ועוד.

פרטים בלשכות ההרשמה של מפעל החסכון לבנין.

תשבץ השוס הזה 1295
תשבץ זה חובר על־ידי שניים, לוי אב רהם
(משמאל) ,תלמיד הכתה השנוינית,
ומנחם שרעבי (מימין) ,המשרת בצבא.
שניהם בני שמונה־עשרה וחצי. הם אינם
מרבים לספר על עצמם, ומציינים רק כי
התשבץ חובר במנוחת־צהריים משותפת.

םאוזז )1 :כלי
להדלקת נרות)4 .
בינוי למושל פרובינציה
במלכוודפרס
הקדומה )10 .מרעה.
)11 תואר הולנדי.
)13 ראשי תיבות?־
ניזכר לעיל)14 .
רעדה )15 .אטום,
דחום )17 .עיר עתיקה
במצריים)19 .
חיית טרד )30 .מוגזם
(כתיב חסר).
)22 מחלת עיז)25 .
שם כולל לכלי־שיט
רבים )26 .כלי דישה
)27 .טיפת גשם.
הכעם שלה.

)32 עיר הכהנים.
)33 מתנה )34 .ידיר.
)36 סימי )37 .מיי־הר
)39 .כינוי ל־מלד
המוסלמים)41 .
לילה )42 .איחור,
התמהמהות )44 .הפחתה
)46 .מאנר־מים
)48 .דבר שמז.
)50 סימן, אות )51 .עיר במערב הולנד.
)53 פרה ורבה (בראשית מ״ח) )55 .אדם
(בארמית) )57 .חומה נמוכה )58 .נהר באיטליה
)59 .מחבר טרגדיות יווני)60 .
מגורה.
סאונד )1 :פקיק ויבש )2 .מיז בושם.
)3אבו־חז זהובה )5 .יופי, קסם )6 .עובר
שעודנו ברחם אמו )7 .מדף )8 .אסון)9 .
הור קטז )12 .מלת זרוז )15 .לוח אב!
לריצוף )16 .שיח ממשפחת השפתניים)18 .
עתוו יומי יוגוסלאבי )21 .התפשט, הת

פזר
)23 .מנת אוכל )24 .מרכזי )26 .שטים
בפי הבהמה )28 .מצוי )29 .גדול הפיזיקאים
הקדומים )81 .סרט הצטיינות לחייל.
)32 מכונת אריגה )35 .נכנס (בארמית).
)37 עושה אחרים ליהודים )38 .מדינאי
צרפתי, בשנים 1757־ )40 .1834 גיל בר־מצווה
)41 :פה הארי )43 .נח, שקט, נרגע.
)45 שתיל (ישעיה נ״ג) )46 .תפילה, תחנה
)47 .דשז )49 .נקיק, סדק )52 .רטיב.
)54 הפד בלי סוף )56 .שגיאה, שנגה)58 .
משקה ישראלי.

למחרת, כשצולמר, סצינה נוספת באותו
מקום, החלה אשה, שמספר כחול מקועקע
בזרועה, לצעוק לעבר קרוגר באנגלית:
״אתה אמרת בעתון שהיית נאצי! הסתלק
מפה, חייה נאצית!״
קרוגר הסמיק. הוא פנה אל האשה בקול
רפה :״נכון, גברתי, הייתי נאצי, אך תני
לי את האפשרות לכפר על אשר עשיתי
בהיותי ילד!״ ובפנותו אל הקהל שהתאסף:
״אנא, תנו לי כולבם את ההזדמנות!״
האשה, שסרבה להקשיב לדברי הנאצי,
לא נרגעה, והיה צורך להרחיק בכוח אותה
ואת צפורניה מהשחקן הגרמני.
נערב הי טלר־יוגנ ד. העדים לשני מקרים
אלה שאלו את עצמם מיהו הרדי
קרוגר, מה עשה במלחמת־העולב השניה,
ואם היה נאצי — כיצד העז לבוא ארצה?
כשפרצה המלחמה, היה קרוגר, הבן הצעיר
של משפחה אמידה בברלין, בן עשר.
ככל חבריו בני אותו גיל הוא הצטרף
בהתלהבות להיטלר־יועד, תנועת־הנוער ה־היטלראית.
בפלוגה, בה היה חבר, נתגלו
בו כשרונות מישחק, והוא החל מארגן
את החוג הדרמטי הפלוגתי. מאוחר יותר,
טען, שהשתתף בסרט קומי־עוקצני נגד ה־מישטר
אחרי שהחלו לקונן בו ספקות.
בשנה האחרונה למלחמה גויים קרוגר
לצבא ונפל בשבי האמריקאים, משם נמלט
וחזר לברלין.
במשך שנים מספר הוא שיחק כסטטיסט
בתיאטרון ועל בד הקולנוע. לאט־לאט החל
כוכבו דורך, והוא קיבל תפקידים חשובים
בסרטים גרמניים ושודיציים.
פיכסוך עם יהודי. אולם קרוגר חי
במשך אותן השנים עם מצפון לא נקי. הוא
החליט לעשות את כל אשר יוכל, במקצועו
שלו, לכפר על חלקו בזדדעות.
צעדו הראשון היה לנסוע לאנגליה, ולשחק
שם כשחקן־יחיד בסרט הנקרא האחד
(מהלך. הגיבור הוא חייל גרמני בתקופת
המלחמה, המתפכח מתעמולתו של גבלס
ועובר לצד בעלות־הברית.
במסיבת עתונאים, שערך עם בואו ל
יסריט

במרד
גיטו וורשה. את החומה
קרוגר בארץ עם שחקנים ישראליים.
״כל זאת,״ אומר הוא ,״עושה אני כדי
לנסות ולכפר על חלקי בשואה.״

מ ער

מ חי רהבל 3

הנער הצנום מקריית שלום הופתע כאשר
קיבל מהמשטרה הזמנה להתייצב בתחנה
בקשר למקרה גניבה פעוט שבוצע בשיכון
מגוריו. החקירה נערכה לאחר שאחד השכנים
התלונן כי אקוואריום הזכוכית, שעמד
על מעקה מרפסתו, נעלם. הנער ידע אמנם,
מי היו המעורבים בגניבה, אך מכיוון שלא
היה לו כל חלק בה, לא הלך למשטרה.
גלויים מלהיבים כעבור כמה ימים
הופיעו השוטרים בביתו, לקחו אותו לתחנה.
הוא נתקבל על־ידי הקציז החוקר,
נתבקש למסור עדות .״אני לא יודע מכלום,״
ניסה הנער בן השש־עשרה להתחמק.
החוקר לא ויתר. הוא ציזזה על אחד השוטרים
לקחתו לחדד הסמוך, לערוך חיפוש
על גופו. ואז התגלה דבר מעניין. בכיסו
של הנער נמצאו כעשרים דולר.
היה זה מקרי ביותר. כי הנער, שעבד
כעוזר בבריכה שבמלון שרתון בתל־אביב,
קיבל אותו יום שניים־עשר דולר מאחד
התיירים עבור גור כלבים שמכר לו. הדולרים
האחרים הצטברו מדמי הטיפ של
אותו יום. אולם הגילוי שילהב את המשטרה.
היא עצרה את החשוד לעשרה ימים,
ערכה חיפוש גם בביתו.
מה שנתגלה בבית, גירה עוד יותר את
דמיונם של חוקרי הנער המסרב לשתף
פעולה. היו שם כמה עשרות כדורי רובה, בעשר אותם אסף הצעיר מתוך שעשוע
השנים בהן שהה בקיבוץ גבע, וכן איסוף
של עוד כמה מטבעות זרות.
השופט זי 5ה. כשהובא בפני שופט
השלום לנוער, כלל גליון האישום שלו
שלושה סעיפים. אולם עד מהרה הוברר
לשופטי מה טיב העבריין שלפניו. הוא
נזף במשטרה על צורת הטיפול בפרשה
זו, זיכה את הנער מכל שלושת האשמות.
חעולס חזת ( 295

עונת האב טי חי ם

חרקירי בפרוטקציה

גוסטאב קוהלר, פקיד ראשי בחברת ביטוח,
הלך לשוק־הכרמל לקנות אבטיח. ד,לך
והגיע לפינת רחוב רמב״ם ומצא שם עריסה
של אבטיחים על הארץ ולידם, מוכר שחום,
הצועק בקולי קולות,, :אבטיחים! אבטיחים
באחריות! באחריות!״
שאל גוסטב קוהלר את המוכר, בכמה
האבטיחים? ענה לו המוכר, שזה חצי לירה
קילו, אבטיח על הסכין, באחריות. שאל
גוסטב קוהלר כמה עולה בלי אחריות?
ענה לו המוכר, שבלי אחריות זה ארבעים
וחמישה גרוש.
חכך גוסטב קוהלר בדעתו ובסוף החליט
שיותר כדאי לקנות אבטיח באחריות, אפי־

כשסייר שלום בהן במזרח הרחוק, ביקר
גם במעוזו של צ׳אן־קאי־שק בפורמוזה.
באותה הזדמנות קנה שם למזכרת שתי
חרבות סיניות, נתונות בנדני עץ מגולפים.
מאחר ושלום כהן עשה את דרכו באסיר,
שלח את החרבות לחוד, כדי שלא
יכבידו על המטען המוגבל שהוא רשאי
לשאת עמו. כך קרה, שרק כעבור חודשים
מספר, לאחר שכבר חזר ושכח מכל העניין,
קיבל הודעה מחברת התעופה, שנתקבלה
חבילה על שמו ושיואיל לקבלה בשדה־התעופה
בלוד, במחלקת המכס.
כשהגיע למכס בלוד, פתח הפקיד את
החבילה בנוכחותו ושלף ממנה שתי חרבות

אמר לו הסמל (לאחר שעיין בתקנות) ,שדבר
זה אינו בסמכותו ועליו לפנות למש־רד־הפנים
של מקום מגוריו ולקבל שם
רשיון להוצאת החרבות הסיניות, בהתאם
לחוק לתיקון פקודת נשק חם וכלי ידיה.
נסע שלום למשרד־הפנים בפתח־תקזזה,
וביקש רשיון להוצאת החרבות. אמר לו
הפקיד, שהוא ממונה אמנם על הוצאת
רשיונות לנשק חם ולכלי יריה, אבל חרבות
זה לא כלי יריה ולא נשק חם ושלח אותו
למשטרת פתח־תקווה.
אחרי שחיכה שעתיים לבואו של הקצין
במשטרת פתח־תקח־ה, נאמר לו, שאומנם
אפשר להעניק לו רשיון, אבל קודם צריכים
לראות את החרבות ולכן הכי טוב
אם יפנה למשטרת שדה־התעופה לוד,
שיראו שם את החרבות במקום.
.אבל כבר הייתי שם

ישאו אותם לשום מקום ולא יהרגו בהם
אנשים זרים (על חרקירי לא דובר) ,וכעבור
עוד כמה ימים, הועבר המטען המסוכן מהמטה
הארצי למכס ומהמכס שוב למטה הארצי
ומשם לידיו של כהן. והתברר שאף
אחד לא מת מזה. אף על פי ששלום כהן
בכל זאת נשא את החרבות מהמטה הארצי
של המשטרה אליו הביתה.

לחיי הסובל שבדרך
שלום לך, מר סובלן.
הרשה לי לברך אותך על הכבוד שנפל
בחלקך להיות מגורש על־ידי חבורה של
מלחכי־פינכה שכל דאגתם נתונה לזרם
הדולרים שלא ייפסק ואשר מוכנים להק־

החרב הסינית מפורמוזה עם להב 49 סנטימטר ונדן עץ מגילך!

לו אם הפרמיה של חמישה גרוש לקילו
היא פרמיה גדולה מאוד, הרבה יותר גדולה
מממוצע הסיכון. כיוון שהחליט, בחר
לו המוכר אבטיח גדול ונאה, ששקל 4
קילו. שילם לו גוסטב קוהלר את שתי הלירות
ולקח את האבטיח הב־תה! ואף־
על־פי שהמוכר הפציר בו לפתוח את האבטיח
על הסכין במקום, לא הסכים .״מוטב
לי,״ אמר גוסטב קוהלר ,״לפתוח את האבטיח
בבית, מפני שהוא עלול להתקלקל
בדרך.״
כשהגיע הביתה, פתח גוסטב קוהלר מיד
את האבטיח ומצא אותו שהוא ורוד ולא
אדום וטעמו חמצמץ .״אינך יודע לקנות
אבטיחים!״ צעקה עליו אשתו., .לשלוח אותך
לשוק, זה כמו לזרוק את הכסף לים!״ אבל
גוסטב חייך, ואמר שלמזלו הטוב קנה את
האבטיח באחריות ואם האבטיח לא בסדר,
יקבל את כל הכסף חזרה.
חזר גוסטב קוהלר עם האבטיח לשוק־הכרמל,
הלך אל מוכר האבטיחים בפינת
רחוב רמב״ם ואמר לו שיחזיר את הכסף,
מפני שהאבטיח לא טוב. אבל המוכר,
במקום להחזיר את הכסף, צחק לו בפנים
ושלח אותו לכל הרוחות יחד עם האבטיח.
״אבל קניתי אצלך את האבטיח באחריות,
ואפילו שילמתי לך חמישה גרוש לקילו
בשביל הפרמיה?״
״אז לך לכל הרוחות יחד עם הפרמיה!״
אבל גוסטב קוהלר, פקיד ראשי בחברת
ביטוח, לא הלך לכל הרוחות, אלא לעורך־
דין והגיש תביעה משפטית נגד מוכר האבטיחים,
על שלא עמד בהתחייבות האחריות.
שנה
וחצי חיכה משפטו של גוסטב קור,־
לר לתורו וכל הזמן היה האבטיח, שכעת
כבר לא נקרא אבטיח, אלא קורפוס ד׳ליקטי,
מונח במשמרת ומעלה עובש.
כאשר הגיע תורו של המשפט, הופיע
מוכר האבטיחים לבית־הדין בלוויית פרקליט
משלו וטען להד״ם, והשופט, בהתאם למסורת
המקודשת של בתי־המשפט, דחה
את המשך הדיון לשמיעת העדים.
בסופו של עניין נדחתה תביעתו של גום־
טב קוהלר ומוכר האבטיחים יצא זכאי,
כיוון שלא הוכח מעל לכל ספק, שה־אבטיח
הורוד והחמצמץ הוא הוא האבטיח
שעבורו שולמה פרמיית הביטוח באחריות,
בסך של חמישה גרוש לקילו.
בפסק דינו המנומק, ציין השופט, שאזרחים
הקונים אבטיחים באחריות, רצוי להם
שיקבלו פוליסה ככתב ויחתימו בחותמת
נוטריון ציבורי. כי לא מספיק לעשות צדק
— הצדק צריך גם להיראות ולהיטעם.

סיניות, נתונות מדני עץ מגולפים. מיד
הוציא הפקיד אמת מידה, מדד את להבי
החרבות ומצא שאורך הלהב הוא 38 סנטימטר
והלהב השני 49 סנטימטר. על זה
התכרכמו פניו והוא אמר לשלום שהוא
מצטער מאוד, אבל לפי דבר המלך במועצתו
ועוד כמה תקנות של הנציב העליון
לארץ־ישראל, שתוקפם הוארך ופורסם ב־עתון
הרשמי, אין ביכולתו לשחרר את
החרבות מהמכס ללא אישור משטרת ישראל,
והפנה את כהן לתחנת המשטרה בלוד.
בהגיע
שלום כהן למשטרת לוד וביקש
אישור לשיחרור החרבות הסיניות מהמכס,

וזה הקטן הוא כן 38ם״מ כלבד

״אין דבר,״ אמר הקצין ,״תחזור לשם
עוד פעם ותגיד להם ששלח אותך הקצין
זה וזה מפתח־תקווד, וזה כבר יריד, בסדר.״
חזר שלום כהן למשטרת לוד ופגש שוב
את הסמל .״זה לא שייך אלי!״ אמר הסמל,
״זה שייך למשרד הפנים.״
אף־על־פי שזה לא היה עניינו, עשה הסמל
מחוזה לפנים משורת־הדין וצילצל בעצמו
אל הלישכה המחוזית של משרד הפנים.
טיילפן, ואמרו לו שם שצריכים לבדוק
את זה. בדקו ומצאי, שמשרד הפגים ממונה
רק על כלי יריד, ונשק חם ועל חרבות חלה
פקודה אחרת בכלל, פקודת הנציב העליון,
האומרת, שאסור לשאת פגיון יותר מ־20
סנטימטר אורך, מחוץ לשטחים מסויימים
בנגב.
כיוון שסמל המשטרה רצה באמת לעזור,
חשב וחשב וגילה לבסוף שפקודת הנציב
העליון אוסרת לשאת פגיון. אבל אינה
אוסרת להחזיק פגיון. ומיד שאל את כהן
אם הוא רוצה לשאת את החרבות או להחזיק?
״חס ושלום!״ אמר שלום כהן.
״רק להחזיק!״ ״אם ככד״״ אמר הסמל,
״נעביר את זה ליועץ המשפטי של המשרד,
שיביע את דעתו.־,
אחרי שחיכה כמה ימים להבעת דעתו
של היועץ המשפטי, פקעה סבלנותו של
כהן והוא טילפן עוד פעם למשטרת לוד.
הסמל היה גם הפעם נחמד ונכון לעזור,
אבל מה לעשות כשהבעיה מסובכת ועדיין
מתייעצים. ככר, התייעצו עוד כמה ימים
ובסוף הודיעו בתרועת ניצחון, שהגיע
הסוף להתייעצות ואין למשטרה כל התנגדות
שיחזיק את החרבות הסיניות אצלו
בבית.
כאשר שמע שלום כהן את זה, קפץ מעורו
מרוב שמחה, ורצה למהר ולהגיע ללוד, כדי
לקחת את החרבות.
״זה לא! ברגע שאתה לוקח את החרבות
מלוד ולוקח אותן הביתה, זה כבר נקרא
לשאת. וזה אסור, מפני שהחרבות ארוכות
מ־ 20 סנטימטר.״
״אז מה לעשות?״
״פנה למז״פ והם יגידו לך מה לעשות.״
כאן פקעה סבלנותו של כהן והוא צילצל
לניצב בן־ישי, דובר המשטרה, וסיפר לו
את הסיפור ושאמרו לו עכשיו לפנות
למחלקה לזיהוי פלילי, כדי שהם יחליטו
כיצד יעביר את החרבות מלוד לפתח־תקוזה,
מבלי שיואשם בנשיאת פגיון שאורכו
יותר מ־ 20 סנטימטר.
״מז״פ?״ התפלא דובר המשטרה ,״מה
זה שייך למז״פ? אתה יודע מה? תן לי
לטפל בזה ואני כבר אודיע לך.״
ברגע שנכנסה מכונת ד,פרוטקציה לטפל
בעניין התחיל כל העסק לזוז וכעבור כמה
ימים כבר ביקשו מכהן לשלוח הצהרה
למנהל המכס, בה הוא מתחייב שהחרבות
הסיניות רק יוחזקו בבית כמזכרת ולא

ריב על מזבח הממון הזה לא רק את הכבוד
העצמי שעוד נותר להם, אלא גם את
כבודם העצמי של נתיניהם.
בתור אדם ישר וחף מפשע, אין לך מושג
איוו טובה עשו לך כשלא נתנו לך לחיות
במחיצתנו. אילו היית גנב או מועל, סמוך
שהיו משאירים אותך כאן או לפחות נותנים
לך סיכוי למשפט הוגן. אילו היית עד־שקר,
היית אפילו זוכה להשתתפות הממשלה
בהוצאות הגנתו בסך של 5000 לירות.
כיוזן שאתה לא זה ולא זה, אין לך באמת
מקום בינינו, והיית עושה יותר טוב לו
היית בוחר לך את קובה, או כל ארץ
נאורה אחרת. אני מבין, אומנם, שהשקפותיו
הציוניות ד,ינחו אותך דווקא למדינת
היהודים, אבל מה לעשות? את עובדות החיים
לומדים רק מנסיון.

הרופא וה שרברב התפוצץ והמים
הדירה. האומלל נואשים
צינור שנזלו בתחבתוך להציל

בשעה
ארבע לפנות בוקר
המים אצל דוקטור הושפיץ,
מהציוור המפוצץ שטפו את
תוניי לעורו עמד הדוקטור
בריכת מיים ועשה מאמצים
את הרהיטים.
״מה לעשות? מה לעשות?״ ילל הדוקטור
הנכבד.
״תרים את השפופרת וצלצל לאינסטל־טור!״
אמרה אשתו.
״לאינסטלטור? עכשיו? בשעה זו? באמצע
הלילה?״
״מה יש? כשהאינסטלטור צריך אותך,
הוא לא מצלצל?״
כיוון שהיה הגיון בדברי האשד״ הרים
הדוקטור את השפופרת של הטלפון וצילצל
לאינסטלטור.
״מי שם?״ נשמע קול חזי שינה מהצד
השני.
״זה דוקטור הושפיץ. תבוא מהר אלינו,
מפני שהתפוצץ הצינור במטבח וכל הדירה
מלאה מים ואני לא יודע מה לעשות במצב
כזד!,״
״זה שום דבר,״ הרגיע אותו האינסטלטור
,״שים לתוך הצינור המפוצץ שתי
טבליות אספרין וחכה קצת. אם זה לא יעזור,
צלצל אלי שוב ואני אגש לטיפול
בתשע וחצי.״

כה אמר טוסבראה>נד>
אכול ושתה כי מחר כבר לא נקבל הוספת־יוקר.

קן לנ 1ע
עיפת מלהחליף חילונים?
המלך מכוניו!!
962ו

קנח

סרטים
ט בי עהב גי גי ת
ספינת 1* 11 כלים

(תכלת,

תל־אביב;

ארצות־הברית) היא ספינה שנועדה להפליג
בים פוער של צחוק, אולם היא טובעת
בגיגית של חיוכים מאולצים.
הספינה יצאה לדרך עם אשראי בלתי
מוגבל — צוות של קומיקאים, שאמנם
אינם הכי מפורסמים, אבל כבר הספיקו
להתבלט בתריסרי קומדיות הוליבודיות,
ובראשם ארני קובאץ׳ ,מנוחתו עדן. לאלה
שאינם מסתפקים במזון מצחיק, יש גם
מזון משביע — שתי נערות (קרולין ג׳ונס
ודולורס הובט) ,שאולי אינן חתיכות הכי
טובות בהוליבוד, אבל יש בהן כל מה
שאפשר לחפש באשה — כשהיא מופיעה
על הבד, כמובן.
יש גם מסלול הפלגה קבוע: כנופיית
שודדים לא־יוצלחים, שודדת אניה־גרוטאה,
על מנת לסגת בה אחרי שוד בנק. כדי
ששוד האוניה לא יראה שוד כל כך, חוטפים
השודדים גם זוג נאהבים ממשפחת
בעלי האוניה, אותם הם עומדים לרצוח
בדרך. מה שצריך להצחיק בסיפור נורא זה

כותי הישן. לפתע הופיע הכומר על
במת הצילומים, דרש להפסיקם בטענה ש־הניצבים
המופיעים בסרט כתלמידי בית־הספר
לא היו מתקבלים בו לעולם, בשל
צורתם וחזותם. הגיב נים :״מקומו של
הכומר הוא בקולנוע; הוא יודע בדיוק
היכן נמצאת כל מצלמה ומה יש לצלם!״
כשהיא קרובה לגיל ,40 נזקקת
לטיפול פסיכיאטרי מתמיד, סובלת משגעון
גדלות, אך יפה וחולנית כמו שהיתר לפני
12 שנה, סיימה מארילין מונרו את ה־קאריירה
הקולנועית שלה. אחרי שפוטרה
מתפקידה בסרט משהו חייב להישבר, בו
עמדה להופיע לצידו של דין מרטין, אך
נעדרה כמעט מכל ימי הצילומים שנקבעו
לה, ספק אם מארילין תקבל עוד אי־פעם
תפקיד רציני בסרט. מפיקי הוליבוד, שניסו
לסכם את הקאריירה שלה, הגיעו למסקנה
שהיא הכוכבת היחידה שעלתה לגדולה בלי
שסרטיה יעלו עמה. אף אחד מן הסרטים
בהם הופיעה לא הפך רב־מכר, גם בימי
זוהרה פדריקו פליני ניגש להסריט
את האוטוביאוגראפיה שלו. בסרט יגלם
מרצ׳לו מאסטרויאני את תפקידו של הבמאי.
למרות שפליני שומר את תוכן סרטיו בסוד,
רמז הוא שיהיה זה סרט ״שיחשוף את

החנדנית ההולנדית חנחחדח
ללת החלפת הילוכים מקומות כוחות

ישיבה סוס

ליטר 100 /ק״ מ

^ תיס 1ןרם ;1
רחוב

מארילין עולה מן הבריכה

ר* ב״ל , 26ט ל׳ , 3324 5ת ל -אביב

הזוכי םהמ או ש רי ם

מה חסר בגיל?40

הוא, שלאיש אין מושג איך להשיט אניה,
איך לשדוד בנק, ולא איך להשיג אשה,
אפילו כשהוא נמצא עמה ביחידות בלב
אוקיינוס שטוף הוריקן.
קוקוריקו בבנק. אם בכל זאת טובעת
ספינת הנוכלים, הרי זה משום שחסרה
רוח הומור במפרשיה. התסריטאים המציאו
מצבים מגוחכים למדי, אולם לא הצליחו
למלא אותם בדיאלוגים מתאימים, והשחקנים
האומללים מנסים לשווא לשעשע בלי
עזרת בדיחות והברקות.
כאשר עולה כבר בידי כולם להפיק בכוחות
משותפים סצינה מבדחת, חוזר עליה
הבמאי עד שמתחשק לצופה לבכות.
שיאו של הסרט בסצינת שוד הבנק שלו.
התוכנית המקורית, לשדוד את הבנק כשהוא
ריק למחצה, נכשלת. השודדים השלו־מיאלים
מנסים לשדוד אותו דווקא כשהם
נאלצים לפלס דרך בין המונים המצטופפים
כדי לקבל בבנק תרנגולי הודו. השוד
מצליח, אבל לא להציל את הסרט.

כוכבי ם
בי דו רמשעמם
״הכומר האדום״
מר יצחק שאלתיאל ואשתו, מרחוב עמדן ,3תל־אביב,
חבר קואופרטיב ״צדה״ ,זבה ב־ 5000ל״י בהגרלה
25/62 של מפעל הפיס.
מספר הכרטיס . 105855

מקנטרברי,

החילם ג׳ונסון בן ה־ ,88 גילה השבוע
בקיאות רבה בקולנוע וכמעט זכה
במשרה. היה זה בעת שהבמאי האנגלי
רונאלד (צלילי תהילה) נים הסריט כמה
סצינות מסרטו הבמה הבודדת, בו מופיעים
ג׳ודי גרלנד ודירק בוגארד, בחצר הקתדרלה
בקנטרברי, שם נמצא בית־הספר המל-

שיעמומם הטראגי של העוסקים בהספקת
בידור להמונים!״

ת דריך
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• חבורה ש כ ! א ת (בן־יהודה, תל־אביט
— האנשים שמאחורי סגנון הפל־

מ״ח, בסרטו של הבמאי המנוח זאב חבצלת.
יוסף צור, יוסף בנאי, גדעון זינגר.

0זר דופק בדלת

>גת, תל-אביב)

— מהי תגובת אלמנת לוחם מחתרת, המגלה
כי האיש שנועד לגאול אותה מבדידותו,
ולהחזירה למעגל החיים אינו אלא רוצח
בעלה?! דו־קרב רגשי בין גבר ואשרי,
בסרט דני, המצטיין ברמת המשחק.
@ מה יפים הנעורים (אסתר, תל-
אביט — הדחפים והמניעים מאחורי פעילותם
של שני סמלי החברה האמריקאית
— כוכבת הקולנוע והפוליטיקאי, לפי מחזהו
של טנסי ויליאמס.
ס האמריקאית היפה (מקסים, תל-
אביב; הבירה, ירושלים) — מכונית פאר
כמכשיר לרכישת ידידים והצלחה בחברה,
בקומדיה צרפתית משעשעת של רוברט
דארי.

• צלמי תהילה

(אורגיל, ירושלים)

— מאבק יוקרה בין שני קצינים סקוטים,
בסרט אנושי מקסים. אלק גינם, ג׳ון מילם.

י• יום הדין כנירנברג

(בית־וזעם,

חיפה) — מידת אחריותם של שופטים, הדנים
לפי חוקי רשע, בסרט על השופטים
הנאצים. ספנסר סרייסי, מקסמיליאן של.
העולם הזה 1295

| 1ן ! 1״אלפונס האיום״ (מימין) מנסח להבקיע את הגנת האגרופים טל יריבו

פיירו רולו. מתחילת הקרב הצטיין חאלימי בתוקפנותו וביכולתו להחדיר
ייי ||/

את אגרופיו אל פניו וחזהו ׳המוגנים היטב של יריבו, לא ביזבז מכות לריק, הלם רק כשההגנה נפרצה.

חאלימי (שמאל) מעווה פניו כשאגרוף יריבו

הולם בחזהו. רולו, שעלה לקרב כשהוא מודבר
שהוסתר מעיני הציבור, גילה אדישות בתחילה, השתפר בסוף,
את חאלימי, לא בא איש. כך הצסבר ה־גדעון
של המאה אלף.
אלא שלפיין לא היה סכום כסף כה
גדול. למרות שהוא בן למשפחה אמידה,
שיש לה ביודחרושת לעיבוד מתכות עדינות׳
עלה בידו לגייס סכום של כ־ 30 אלף
לירות בלבד. את יתרת הסכום יצטרך
סולומונס לשלם מכיסו, בתקווה שביום מן
הימים הוא יוחזר לו על־ידי פיין. אמר
סולומונם, הידוע בבריטניה בהימוריו על
סוסים :״זה לא נורא. אז מה אם המרתי
פעם על הסוס הלא נכון?״
למרות ההפסד, לא אבד לו חוש ההומור.
״אני ג׳נטלמן,״ הדגיש ,״ג׳נטלמן אמיתי.
וההוכחה — בכל מקום שם מתנוסס שלט
ג׳נטמזן, נותנים לי להכנם בלי לבקש
תעודה.״
גם פיין עצמו לא התייאש. הוא עדיין
השתעשע בתקווה שניתן לחבב את ספווט
האיגרוף על הקהל הישראלי, הציע לסולו־מונס
עיסקות משותפות נוספות בשטח זה.
אמרגן האיגרוף הבריטי לא נראה נלהב
במיוחד. כוויה אחת הספיקה לו.
וכאילו לא די היה באכזבותיהם של
שני אלה, באה גם אכזבה שלישית. פיירו
רולו, האלוף שאיבד אח כתרו, ידוע ״מי
שמשקיע את כל הכספים שהוא. מרוויח בהופעותיו,
במיגרשים ונכסי דלא־ניידי אחרים.
לפני הקרב עם חאלימי, הביע את
רצונו לרכוש מיגרש בחולון .״אני מריח
שערך המיגרשים כאן יעלה בקרוב.״ ו,,׳א
אף נועץ בסרסורי מיגרשים בקשר לקניה.
עם הבתר אבד גם הרצון למיגרש. הוא
ביקש לקבל את שכרו בלירטות או בפראג־קים,
להעביר אותו ישירות לאיטליה.
ספורט איג רו ף
סליחה, ט עו תבסוס

בישראל אין רגילים לראות אנשים המפסידים
100 אלף לירות בערב אחד. לעיתים
עוד יותר רחוקות אפשר למצוא אנשים
המפסידים בערב אחד 100 אלף לירות שאין
להם.
בשבוע החולף התרחש הדבר לעיניהם של
שמונת־אלפים איש. האיש שהפסיד את הכסף
לא בכה ולא צעק. הוא אפילו לא התרגז.
אריה פיין ( )26 היה פשוט עצוב. באורם
המסנוור של עשרות הזרקורים באיצטידיון
באסה המחודש ביפו, עקבו הצופים אחוזי
התלהבות אחר הקרב בן 15 הסיבובים,
שהתנהל על הזירה, במרכז המיגרש. שם
געש קרב האיגרוף המרתק והמסעיר ביותר
שנערך אי־פעם בארץ, הקרב על אליפות
אירופה בין שני המתאגרפים במשקל תרנגול
— פיירו רולו ואלפונז חאלימי.
איש, פרט לאריה פיין — המתאגרף
לשעבר, שהגה את רעיון עריכת הקרב
בישראל ויזם או תו —-לא חישב אותה
שעה את מחיר המהלומות. לאריה עלתה
כל מהלומה שהונחתה על הזירה כמה מאות
לירות. הסיבה: הקהל פשוט לא בא לאחד
ממופעי הספורט המשובחים ביותר שהוצעו
לו ביום מן הימים בארץ. היצעים של איצ־טדיון
הענק, שנבנה במתכונת האיצטדיונים
החדישים ביותר בעולם, היו שוממים ברובם.
רק הכסאות שהוצבו על המגרש
מלאו צופים.
קרם ער ראשים. אלה שבאי לחזות
בקרב התרנגולים לא התאכזבו. במשך שעה
תמימה של פעילות גופנית מאומצת ובלתי־פוסקת,
שבסופה לא נותרו המתאגרפים
סחוטי־כוחות כפי שאפשר היה להניח מראש,
הם הוכיחו שספורט אלים כמו איג־רוף
יכול להיות גם ספורט אלגנטי, אציל
ומרהיב. אפילו קילוחי הדם שזרמו מגבתו
ומשפתיו של רולו במהלך הקרב לא קיל־קלו
התרשמות זו.
דו־הקרב חאלימי־רולו לא היה רק דוקרב
של אגרופים. זה היה קרב של עצבים,
של תחרות במהירות התגובות, של מחשבה
מהירה ותיכנון תחת לחץ. בו אפשר
היה לראות כיצד הולם חאלימי באגרופיו,
כשאף מכה אינה מסדנת למקום בו כוונה
קודמתה, די היה לראות כיצד רולו מחפש
את השרירים הבלתי־מוכנים להתגוננות של
יריבו — כדי להבין לאיזה מאמץ שכלי
נזקקים מתאגרפים ברמה כזאת בשעת הקרב.
שיעור
בחשכון. לו היו נמכרים
כל 24 אלף הכרטיסים, היו סיכויים לכיסוי
ההוצאות ואף לרווח מסויים. כי עריכת
הקרב עלתה למארגניו, לפי טענתם 155 ,
אלף ל״י. מזה שולמו כ־ 60 אלף ל״י למת־אגרפים
עצמם. האיצטדיון על מתקניו עלה
15 אלף. אירוח המתאגרפים, המאמנים והמארגנים
במלונות — 10 אלפים. יתרת
הסכום כללה את הוצאות הטיסה של המארגנים,
נשותיהם והמתאגרפים.
לעומת הוצאה עצומה מעין זו, שכמותה
לא הושקעה בשום מופע בישראל, הסתכמו
העולם הזה 1296

0 1 0 1 1 0חאלימי מחטיא מנה ימנית, שהונחתה מלמטה למעלה, לכיוון סנטרו של
רולו. בתחילת הקרב ני ס ה חאלימי מכותכ אל הכמהפע מי ס, י להכריע בנוק־אוט. כשווידא שרולו מיטיב להתחמק ממכות אלה, ויתר חאלימי עליהן.

בנ סיון

ההכנסות הנקיות ב־ .41,692 רק 4,900 כרטיסים
נמכרו. הצופים הנותרים קיבלו הזמנות,
או הצליחו. לחדור לאיצטדיון בדרך
מסתורית.
ההפסד שנגרם למארגנים הסתכם, איפוא,
בלמעלה מ־ 110 אלף לירות.
הימור והומו-ר. ג׳ק סולומונס, אמרגן
האיגרוף היהודי־בריטי, לא היה מסתכן
לעולם בעריכת קרב שעלול לגרור הפסדים
כאלה. הוא הסכים לארגנו רק אחרי ששותפו
הישראלי, אריה פיין, הבטיח לכסות
את כל ההפסדים, באם יהיו כאלה. פיין לא
פיקפק לרגע שכל הכרטיסים יחטפו ביום
הוצאתם למכירה. היתר, זו טעות בשיפוט
טעמו של הקהל הישראלי בספורט.
לא רק הקהל הישראלי ניפץ את חישובי
האמרגנים. גם חובבי האיגרוף האירופאים
הכזיבו. לפי חישוביהם המוקדמים של האמרגנים
היה עליהם לצפות לכמה מאות
תיירים שיבואו במיוחד למאורע זה מצרפת,
מארצות אירופה אחרות וכן מתורכיה
ומקפריסין. מלבד שני זוגות של תיירים
אנגליים, שציינו כי באו במיוחד לראות

0 1 1 ^ 0כשהוא נישא על כתפי אוהדיו, המריעים והמנופפים ידייס מרוב התלהבות
1י 1 # 1ושמחה, הוצא אלפונס חאלימי מן הזירה לאורן האיצטדיון עד לחדר ההלבשה,
כשמישמרות מישטרח מנסים לשווא לשמור על הסדר. חאלימי הוכרז אלוף אירופה.

דז״לאס:
שיחות

סטאלין שיחת־היום בפי כל החיים את חיי התקופה.
הספר המעסיק את גדולי המדינאים
והוגי־הדעות הפוליטיים, כמו גם
את שופטיו וסוהריו של מילובאן דז׳י־לאס.
אחת התעודות הגדולות של זמננו
הוגש לקורא העברי תוך חודש
לאחר הופעתו במהדורה הראשונה, ב־ארצות־ד,ברית
לעומת המהדורה האמריקאית,
הנמכרת בארץ ב־ 13.80ל״י,
מחיר הספר העברי הוא 5ל״י בלבד.

עםהספר בע־־מ

מ בון יעזדאזיי
לדכ/אזת טכנ אים
החודש נפתחים
קורסים חדשים

שרטוט מכונות בנין רהיטים
ט כנ או ת מ כונו ת
טכנאות בנין
אלקט רוני ק ה
טלויזי ה

פרטים והרשמה :

בקר ,12—10 :ערב —5 :ד
תל־אכיב: רח׳ בלפור 6
חיפה: רחוב ביאליק 17
ירושלים 1רחוב יפו ,33
__בית יואל
__דחף

ואלריה שטארק
והעת כנר ננרעת הספר החדש לשוחרי
הרומן המקורי, הטוב.
גילוי שובה־לב של
סופרת בשלה 251 .
עמ׳ 5.80 .ל״י

עם הספר בע״נז

פל תורס

אנשים
סטר די ב ריו ס ח רו צי
בשעת ויכוח סוער בוועדת השרים ל־ענייני־כלכלה
לפני שבוע, התרגז שר־התחבורה,
איש אתדות־העבודה, ישראל
כ ר ־י הו ד ה, והטיח לעבר שר האוצר:
״אילו עלה בידינו שהמשק שלנו יחיה מ־פרדוקסים
כלכליים, לא היו לנו בעיות.
לנו היתד, אז הכלכלה החזקה ביותר בעולם!״
הרגיע אותו לוי א ש כו ל :״אל
תדאג, אנחנו חיים על פרדוקסים כבר
חמישים שנה שעד, שהסביר את
מטרותיו ואת תפקידיו של המכון הגיאולוגי
הישראלי, המטופח למשרד הפיתוח,
הצהיר מנהל המכון, פרופסור יןןקכ
כנתור :״המכון מביא לגילוי אוצרות
טבע במדינה. כאשר מתחילים לייצר —
אנחנו מסתלקים.״ השלים מנהל משרד הפיתוח
המפ״מי, מנחםכאדר :״גם
כאשר מתחילים להסתבך — אנחנו מסתלקים!״
כאשר השתתף השבוע נשיא
האוניברסיטה העברית בירושלים א לי הו
אי ל ת, בטקס חלוקת התעודות והתארים
לבוגרים, נזכר בהשתתפותו הראשונה במעמד
דומה. הדבר קרה לפני 37 שנים,
כאשר היה פועל חקלאי ברחובות והלך
יממה שלמד, לירושלים כדי להיות נוכח
בטקס הפתיחה של המוסד, שנערך בהשתתפות
כל גדולי הארץ ונכבדיה. סיפר
אילת :״את ההשתתפות שלי בטקס הנציח
הצייר פיליכובסקי שצייר את המעמד. רואים
שם קבוצת סקרנים צפופה, המתאמצת להסתכל
בנעשה מבעד לעצים ולגדר. אני אחד
מאותה קבוצה זיכרונות אחרים
העלה המשורר אברהםש לוג ס קי, לרגל
נסיעתו הצפוייד, לועידת השלום במוסקבה:
״אני מקווה,״ הצהיר המשורר ,״שיזכרו
אותי ברוסיה בזכות הישגי הספורטיביים!״
למאזינים המשתוממים גילה המשורר, שעוד
ב־ 1918 שיחק בקבוצת הכדורגל הראשונה
של חרקוב והצטיין עד כוי־כך, שהשתתף
בנבחרת חרקוב בתחרות נגד קייב.
את הפעילות הספורטיבית שלו המשיך בגדוד
העבודה בעין־חרוד, שם תרם שתי
תרומות חשובות לחיי התרבות של הגדוד:
הוא תירגם את האינטרנציונל לעברית והקים
את קבוצת הכדורגל של עין־חריד — תל־יוסף.
פעילותו הספורטיבית נפסקה כשעזב
את המשק לעומתו המשיך נגיד
בנק ישראל דוי ד (דולק) הו רו כי ץ בפעילותו
הקודמת מימי עין־חרוד. עיסקתו
הבנקאית הראשונה של דולק בוצעה באותם
הימים, כאשר חלה בעבודות הכבישים ו־גדוד־העבודה
החליט לשלחו לחוץ־לארץ.
הוא קיבל צ׳ק של בנק הפועלים על סך של
10 לא״י והלך לבית הבנק בתל־אביב לפורטו.
כנראה שהיתר, זו אחת העיסקות
הראשונות של הבנק, שכן הקופאי הזמין
שניים מהעובדים שיצטרפו אליו לאישור
כשרות הצ׳ק. רק לאחר שגם כרל כצ*
נלסץ, שהיה אחד ממנהלי הבנק, אישר
את הצ׳ק, זכה דולק לקבל את הכסף
ונסע להבריא בחו״ל עין־חרוד מופיעה
השבוע גם בזכרונותיו של הכנר י & שה
רז פ ץ. לפני כשלושים וחמש שנים, קפץ
הכנר למספר ימים לארץ־ישראל, ניגן בתל־אביב.
כאן נאמר לו, שחלוצים, שנמצאים
בקיבוץ ששמו עין־חרוד, מבקשים שיבוא
אליהם לנגן .״לא הבנתי מד, לאיכרים ולמוסיקה
״,סיפר חפץ ,״אבל נאמר לי שהם
מעריצי והחלטתי לנסוע.״ הוא הגיע למקום
עם כינור הסטרדיבריוס היקר, נתקבל בהערצה
והובל אל פיסגת המחצבה, כש־למרגלותיה
מצפים כאלף מאזינים דרוכים.
למרות התראת מנהל עסקיו שלא לסכן
את הכינור היקר באבק המחצבה, לא ויתר
הכנר על ד,התייר, המיוחדת, התעקש לנגן
דווקא בכלי הנדיר, ניגן שעתיים והוסיף
הדרנים כל עוד יכול היה לעמוד על רגליו.

חוצפהשר גנ ב
על התוכנית המקורית של סיורו בארץ
סיפר המחזאי הצרפתי־רומני, מחבר הקרנפים
אוז׳ ן יו נ פ קו, כשנשאל, לפני פרידתו
מישראל, לרשמיו :״במקום להראות לי מד,
נעשה בארץ, הראו אותי לקהל הישראלי
י ולי הראו את המחזה שלי.״ כאשר התעקשו
השואלים לשמוע מד, ראה יזנסקו מנוף
הארץ, השיב :״ראיתי גלויות מצויירות!״
חוש סוציאלי הוכיח השבוע עורך
ידיעות אחרונות, נו חמהם, בשעת ביקורו
של מכר ותיק. ההכרות בין השניים
נעשתה שלא לפי כללי האתיקה, בעת ביקור
לילי של גנב, שחדר לפני שנתיים לדירת

יצחק דתמר ישר
האפי אנד

הזוג מוזס. אשתו של מוזס לכדה אותו,
כיבדה אותו במתנת ידה והתכוננה להובילו
למשטרה. האורח הלא־קרוא החל לבקש
רחמים על עצמו, על משפחתו ועל ילדיו.
לבסוף הוחלט לשלוח את האיש לחופשי.
אותו אדם ביקר את ממס גם השבוע. הוא
הצהיר שהוא פותח בימים אלד, עסק עצמאי,
ביקש מהעורך מודעת־חינם בעתון. מוזס
אישר את המודעה כאשר חלה השבוע
אחד מאנשי הלהקה הפיליפינית בישראל,
נזכרו חבריה במנהלם לשעבר, רודריגו
פרם, הנמצא כיום בישראל כמרכז הביתן
הפיליפיני ביריד המזרח. פרס נאות למלא
את מקום הזמר החולה והקהל אף לא חש
בהחלפה. כאשר נשאל פרס, בתים ההופעה,
אם ד,־וליט לעבור לשירה, השיב :״הגיע
הזמן שגם פרס שלכם, הישראלי, יתחיל
לשיר בלהקת עינבל בחזרה הכללית
של התיאטרון הלירי יצא רקדן הלהקה וחביבה
של אנה סוקולוב, יוסי קיפניס,
לבמה, התנצל בפני הקהל על שהמוסיקה
למעשה בחייל עדיין אינה מוקלטת .״במקום
ההקלטה,״ הודיע יוסי לתדהמת הקהל ,״ינגן
הקומפוזיטור.״ איש לא הבין כיצד יהיה
איגור סטרווינסקי נוכח במקום, עד שהתפרץ
נתן מישורי לבמה, תיקן את יוסי
והסביר שלא במעשה בחייל המדובר, אלא
שהמוסיקה להאוצר, אותה הוא עצמו חיבר,
עדיין אינה מוקלטת.

נשוא־ מחתרת
סיפור־אהבה בן עשר שנים הגיע השבוע
לשיאו המוצלח. תמר רפופורט, בת-
דודתה היפהפיד, של זיוזה רודן, שהקאריירה
הקולנועית שלה החלד, ונסתיימה בתפקיד
של בפילה לריטה הייוורת, התאהבה לפני
עשר שנים באדריכל יצחק ישר. אהבתה
לא פגה גם כאשר נשא ישר לאשה את
חנהמרץ, התגרש ממנה ונשא לאשה

את רמה פמסונוס. כשד,תגרש ישר גם
ממנה, חזרה תמר מארצות־הברית, שם
עבדה כפקידד. במוסד ישראלי. במשך למעלה
משנה התהלך הזוג בצוותא, גרם
לבולמוס של התערבויות אם כן או לא.
השבוע השגיחו הדי־עין שתמר עונדת
טבעת־נשואין, המוסתרת מתחת לטבעת רגילה.
מסתבר כי הזוג התחתן בחשאי לפני
שלושה שבועות המזל חייר לכתב
למרחב בארצות־הברית, יהושע תדמור,
כשנבחר מבין מאות העתונאים במרכז ה־או״ם
לקורס העוסק בבעיות מדיניות והמאורגן
על־ידי קרן פורר והמוסד האמריקאי
לבעיות־מימשל. תוכנית הקורס כוללת
סיורים בכל רחבי ארצות־הברית, לרבות
אלסקה והוזאי. גם אשתו של תדמור, לוי
טה תדמור, זובד, להצלחה, לאחר שסיימה
בהצטיינות קורס לאריגה אמנותית
באוניברסיטת קולומביה. לויטה, העורכת
עתה תערוכה של עבודות האופנה שלה,
כבר קיבלה מספר רב של הזמנות לתיכנון
בדים ולעבודה בחנויות מפוארות בניו־יורק
עדנה שכיט כובשת לבבות בהוליווד.
לאחר שהחלה לעסוק בכתיבת הדיאלוג
לסרט שתי פנים למראה, הציגה איתר. יעל
דיין בפני שחקן צעיר ומצליח בשם
כריסטופר נאייט, המתעתד לשחק בסרט
את התפקיד הראשי. עדנה ניקשרד,
אליו והוא ישב וטיפל בה כמו בן באמו.
בו בזמן כבשר, עדנה גם את לבו של
פטנלי סלטקין, שהוא אחד המיליונרים
והתורמים הגדולים בארצות־הברית. תחביבו
של סלטקין הוא הדאגה לניתוחים פלסטיים
לחסרי־אמצעים ובין הנהנים מחסדיו היתד,
גם עדנה, שעברה לא מכבר שיפוץ־אף.
הלב השלישי הוא לבו של בן־דודד, סטיב,
אתו כתבה עדנה מחזר, לטלביזיה. היא
נעזרה בסטיב, הלומד בייל, לשיפור השפה
האנגלית שלה, תוך כדי כך התאהב בר,
בן־הדוד ומקווה שהיא תישאר עמו. בינתיים
מתעתדת עדנה לחזור בקרוב לישראל.

פ סו קי ה שבו ע
• ואשהטסשלחוויוכףגוריוו • :שמיש שושו בש״״ ששווי. שקיו
שיודיע שהוא עובד לפי שעות החורף — ייכנס, האחרים לא ייכנסו!״

• שרת החוץ גולדה מאיר

כה ישנה במפ״ם.״

:״באפריקה אין מבוכה כלפי ישראל. המבו

פנחס לבון :״אילו היו מציעים לי להיות נציג האו״ם על הירח, היה
ראובן ברקת מקבל זאת כשימחה!״ *
• ח״כ מפאי״י דויד הכהן :״אין לנו העזה. הפכנו כלי לסטטיסטיקה.״
9ח״כ מפא״י זלמן ארן :״קם דור שלא ידע את (רב) יוסף!״
י• ח״ כ מפ״ם ויקטור שפ״טוס :״הפסימיסטים אומרים שהפיחות נכשל,
האופטימיסטים אומרים שטרם הצליח. התוצאה בשני המקרים — שוזר!,״
* 1חכר מרכז מפא״י, יעקב מרגלית :״מדברים אצלנו נוסח כפר־ויתקין
וחיים נוסח פרבר אמריקאי!״

ר,עו׳ 7ס ו,זה 1295

ב ע ריכ ת לילי גלילי

נ א מנו ת לא כפולה
תיתי לו, לוויכוח המתנהל בזמן האחרון
בכל מיני ועידות וכינוסים ציוניים
ולא־ציוניים, בהם מביעים רבים
את הסתייגותם מן הנאמנות הכפולה של
יהודי אמריקה. אני לא מבין מאין דרשתם
פתאום את הנאמנות הכפולה? הקיימת
בכלל נאמנות כפולה בין יהודי
אמריקה? אין דבר כזה! ולא רק בין
יהודי אמריקה אין. למרות שחיפשתי
הרבה, לא מצאתי נאמנות כפולה גם
בין יהודי ישראל. הנה יש לנו ממשלה
יהודית פה והיא כולה נאמנה אן ורק
לממשלת ארצות הברית. הלזאת נאמנות
כפולה יקרא? אתמהה.

מוזמנים משתתפים. אחד מן הנזשתתפיס
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זוג יזכח
בפרס משר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
השבוע הוא הקורא דויד ליבל, מילאנו, איטליה.

מזה צו ח קי ם הי ש ר אלי ם בנכ ר
אבראוז! מתי שאני כותבת שאין לכם
דם, מיד עולה וגואה גל מכתבי התשובה
לקשקשת. הפעם בחרתי בארבע הצעות
לקשקשת האחרונה (למעלה) :כו*
שי דוכש גופיה מאת משה קונה
ודוד בועז, קרית־חיים! שתי טבי
ראובן
אבולעפיה גרינברג.

כובתב>ם למערכת

עות אצבע באלבום הפושעים
של המשטרה,
שאנ ; ,גלגלי המטוס החדש שרכשה
״אייר־פרנם״ כיטדה-ה תעופה
אורלי, מרדכי דן, ת״א; כושית
מתכופפת, חנה שמורק, י״ם,

עדיין לא של מההמלאכה

כהן יהודה, נוה־

אני מודה למפלגת פועלי ארץ־ישראל,
להסתדרות ולממשלה, על שאזרו אומץ
וקבעו, סוף־סוף, את השעה המדו־ייקת
בה צריכים הפקידים לעזוב את
העבודה.
אני כבר הרבה שנים פקיד ממשלתי,
ואף פעם לא ידעתי בדיוק עד איזה
שעה אני צריך לעבוד. היו ימים שהייתי
עובד עד שתיים, עד שלוש, עד אה ת
ולפעמים לא הייתי עובד בכלל, והכל
היה מבחינה פורמלית בסדר, מפני שמעולם
לא היו הנחיות מדוייקות ב עניין
זה. עכשיו העניין בסדר, ואני לא
מתחבט יותר. אני רק מתפלא שהמוסדות
המתאימים לא השלימו את המלאכה
ולא קבעו גם באיזו שעה צריכים
אנחנו — הפקידים הממשלתיים —
להתחיל לעבוד.
עובדיה חבקוק, משרד
ראש־הממשלה

מה חדש במדע

רפי 2ן ה

מגדיר עונ ת ה שנ ה

לא עברו שבועיים מאז התגלית העולמית
הגדולה במכון לחקר האנרגיה
האטומית (העולם הבא )1293 והנה
נתבשרנו על תגלית עולמית חדשה
לגמרי והפעם מהמכון המטאורולוגי,
או, כפי שהוא נקרא בעברית, המכון
לחקר מזג־האמיר.
אחת הבעיות החמורות ביותר העומדות
לפני המדע בעולם, היא הקביעה
המדוייקת, ההגדרה המדוייקת וההבדל
המדוייק בין עונות השנה. השיטה ה־ישנה־נושנה
מימי הסבתא, לפיה מחכים
האנשים עד שיש חמסין בשביל
לקבוע שכבר יש קייץ, או שמחכים עד
שיורד גשם בשביל לקבוע שכבר הגיע
החורף, היא שיסה טובה אומנם מבחינה
מעשית, אך איננה מדעית ואיננה
מדוייקת, מפני שהחורף נמשך גם
כשלא יורד גשם וגם הקייץ אינו נפסק
עם תום החמסין.

גם השיטה המתקדמת יותר, הקובעת
את עונות השנה על־ידי לוח־שנה, אף
היא מלאכותית מאוד ובלתי־בטוחה, כי־ודן
שלא תמיד אפשר למצוא לוח־שנה
מעודכן דווקא בזמן הנחוץ.
התגלית החדשה של מדענינו הצעירים
במכון המטאורולוגי מתגברת בנקל על
שתי המיגבלות הללו של השיטות הישנות,
ופותחת פתח לקביעה מדוייקת
יותר ובלתי־ניתנת לעירעור. השיטה הזו
מבוססת על העובדה, שכמעט ואין מקום
בארץ שאין בו משרד ממשלתי. על
האיש הרוצה לדעת מהי עונת השנה
המתייקת להיכנס אל המשרד הממשלתי
ולראות באיזו שעה עוזבים הפקידים את
העבודה. אם הם עוזבים בשתיים אחר-
הצהריים — זאת אומרת שעכשיו
קייץ, ואם אינם עוזבים בשתיים אחר
הצהריים — זאת אומרת שהחורף עדיין
בתוקפו.

מז ה צו ח קי םהאמ רי ק אי ם

מחזה השבוע

ישראלח>

(כנס להצלת אחינו היהודים מהאנטישמיות
בצפון קוריאה. על הבמה יושבים
כל שרי הממשלה ונכבדים רבים.
שר הפנים נואם)

שרהפ ני ם: בשאט נפש אני נאלץ
להביע את הזדעזעותי העמוקה מהיחס
הבלתי אנושי, ואני כבר לא אומר
היהודי, כלפי מיעוט נדכא שסבל כה
רבות מחיאות כפיים סוערות. השר
נאלץ להפסיק ולחכות עד שיתנו לו להמשיך
לדבר. מחיאות הכפיים שוככות
לאט־לאט. השר ממשיך בפאתוס):

רק זאת רצוני עוד להצהיר: נפש היהודי
לא תהיה הפ קר ברגע זה
נכנס שלישו של השר. הוא עולה ל:
במה בצעדים מהירים ומגיש פתק לשר.
השר מעיף מבט בפתק, מפסיק את הנאום
באמצע ולוחש לשליש ):לגרש

שר הפנים: תגיד לו שאני עסוק.
היטלייט: הוא אומר שהאיש חולה
ונוטה ל מו ת...

שר הפנים:

שיפנה לשר ה
בריאות!

השליש

הפנים ( :צוחק) הא־הא־הא!
:הוא מבקש מיקלט מדיני...

גם אני מחפש מיקלט מדיני. רק זה
עוד חסר לי, שישאר אצלנו עוד כמה
ימים!

השלייט

:אז מה להגיד לו?

שרהפ ני ם: אל תספר לי מה ש־העורך־דין
אומר. אם ארצה לדעת,
אשאל אותו בעצמי! ועכשיו אל תפריע
לי, מפני שאני באמצע הנאום( .מגרש

שרהפנים ( :מהרהר) אל תגיד לו
כלו ם ...לא! כן תגיד לו. תגיד לו שהכל
יהיה בסדר. שלא יחשוד בכלום,
אני מתכונן לסלק אותו מחר בבוקר
ואני לא רוצה עניינים תגיד לו
שיתקשר אתי בעוד ש בו ע ...לא! בעוד
חוד ש ...לא! בעוד שנה. כן, בעוד
שנה! (השליש מסתלק מהבמה ושר
הפנים ממשיך בנאומו חז רנו ואמרנו
להם: שלח את עמי, שלח את
עמי, שלח את עמי! והם אטמו אזני־הם
משמוע, ובמקום זאת מעמידים
אותם למשפט ומוציאים אותם להורג.
אדרבא! אם אלה הם פושעים אצלכם,
פתחו את שעריכם ושילחו אותם אלינו.
אם אתם אינכם רוצים אותם, אנחנו
מוכנים לקבלם בזרועות פתוחות! אצלנו
אין יהודים פושעים ואין יהודים ספסרים.
אנחנו איננו מפלים בין יהודים
ליהודים ובין דם לדם מחיאות

המיקרופון כן נפש יהודי לא
תהיה הפקר! מספיק סבלנו ונרדפנו על
לא עוול בכפנו במשך אלפיים שנות
ג לו ת השליש חוזר שוב ולוחש

כפיים סוערות. כל כך סוערות, ששר
הפנים אינו יכול להמשיך יותר והוא
מפסיק את נאומו והולך עס חבריו
למפלגה אל בית־הכנסת הסמוך להתפלל
תפילת מינחה).

אותו ומיד!
ה ש ליי ט אבל הוא יהודי
שרהפ ני ם: אז מה אם הוא יהו־דיל
את רוצה שנסתכסך בגללו עם
אדצות־הברית?
ה ש ליי ט ז אני לא רוצה כלום, אבל
העורך־דין שלו עומד בחוץ ומנדנד לי.
הוא אומר שאין עדיין הסכם הסגרה

את השליש בתנועת־יד ונפנה שוב אל

לאוזנו)
המסך יורד

״הנה וזה ש ביז הו — ארוזזזז בז2ן ר בגויטה!״

השליש: העורך־דין רוצה לראות
אותך. הוא אומר שזה דחוף מאוד!

סו ף

במדינה
דרכי חיים
הי הכסף. הי ח ה *סרה
לאחר נשואיו עם סימה, קיבל נתן לידני
( )32 בהוריו חלקת אומה, שערכה כ־12
אלף לירות, מאדמותיהם שבזיכר, ן־יעקוב.
חמש שנים חי הזוג עם שלושת ילדיהם
ובאושר רב, בדירת הוריו של נתן.
לפני כשנה וחצי פגש נתן בצעירה נאה
בת ,21 מחפצי־בה. היחסים בין השנים התפתחו
במהירות לאהבה לוהטת. הוא החל
מזניח את אשתו, נעור מן הבית ימים
שלמים. תקופה ארוכה התגורר בביתה של
הצעירה, כשהוא מבטיח להוריה להתגרש מאשתו
ולשאת את בתם לאשה.
משנה קו — משנה מזל. הפרשה
כולה נתגלתה לפני שנה, כאשר ראה אותו
אביו מהלך חבוק עם נערה צעירה, ברחובה
הראשי של חדרה. האב הזועם סילק את
הבן מן הבית. נתן עבר לגור עם משפחתו
בבית שכור, באותו רחוב.
א־ הרז נר־ויי מייעדו זה של דיי ר ה יליט

מ• מכיר את הרב עם השריר? רפאל חרפרין חוזר לזירה עס^

אולם מאומד, לא הועיל. השניים התאהבו
ממש זד, בזו. כעבור זמן קצר התגרשה
דוריס מבעלה ונסעה עם יצחק לאילת. נזעק
להגנת כביד המשפחה, מיהר יעקוב לאילת,
הזהיר שוב את אחיו שלא יעז להתחתן עם
דודתו. משסרב יצחק לשמוע לעצתו, עבר
יעקוב בין כל בתי־הקסה ומקומות השעשועים
בהם נהג יצחק לבלות, סיפר לכולם
מי היא אהובתו של אחיו. לאחד מכן, כשחזר
לתל־אביב, ניגש לרבנות וזו העבירה
הודעה לכל רבניה כי דוריס ויצחק אסורים
זה לזו.
אח, כת, נכד, כת. זמן קצר יכול
היה יעקוב לנ־ח בבטחון כי כבוד המשפחה
לא יחולל. השבוע שמע כי אחיו ודודתו
מתכוננים לעזוב את הארץ על מנת להינשא.
הוא פנה מיד לסבתו, ביקש ממנה לשכנע
את השניים שיחזרו בהם מהחלטתם.
אך הסבתא לא היתר, מוכנה לסטות מעקרונות
המסורת המשפחתית .״מה יש בזה,״
הסיברה לו .״כמו שחיתנתי את אחי־אביך,
עם בתי־אמך, אני גם יכולה לחתן את
נכדי־אחיך עם בתי הקטנה־דודתו.״

תולדות
שת* פני למשרד

פימה לידני
ארוחת בוקר בנויטח
לנקום. ה-א מכר את אדמותיו, מתנת אביו,
והחל לבלות עם ידידתו במלונות מפוארים,
בבארים יקרים ובמסעדות לאניני מעם. הוא
נהג הפקרות גמורה בכספו וכל אשר חשקו
בו דתניים — קנו.
אחת ההנאות האהובות עליהם היתה: לגור
במלון שרת וו בתל־אביב ולקבל את
ארוחת־הבוקר למיטה. כעבור חודש של
בילויים אינטנסיביים מעין אלה, עבר כל
כססו של נתן לכיסי אחרים.
כל א תו זמן לא קיבלו ממנו אשתו החוקית
וילדיו אפילו פרוטה שחוקה, נאלצו
לחי ת מתמיכת סעד. סימה הגישה בקשה
לגט. אולם הדיון בבקשתה נדחה לחודשים
מספר, תוף תקווה שהזוג יתפייס.
ואכן, הזמן (וחוסר הכסף) עשי את שלהם.
נתן המרושש החל עובד כנהג שכיר
במונית, ידווקא בקו שבין תל־אביב לבין
עיר הפרשות האינטימיות: רחובות. נראה
כי המשיכה היתר, רבה, כי ה א שכר שם
חדר — בו גר לבד. כי ידידתו נטשה אותו
יחד עם הכסף.
השבוע השתדל נתן לעלות על קו חדש
— קי רחובות־זכרון־יעקוב. אם יצליח בכך,
יתכן שאשתו תבטל את בקשת־הגט.

! - 1*140 בנימי•
חום אילת לא השפיע עליו ומכיוון שעבודה
היתה שם בשפע, החליט יצחק צ׳י־טאייט
( )27 שלא לגור עם הוריו בשב נתר,תקווה,
ירד לאילת והחל עובד כפועל
בניין.
באחד הימים, כאשר בא הביתה לחופשה
קצרה, פגש בבית סבתו המתגוררת באותו
רחוב, את דודתו דוריס ריחנה 27 דוריס
היתד, נשואה והתגוררה עם ארבעת ילדיה
בירושלים. אילם עובדה זו לא מנעה ממנה
לצאת לבלות עם יצחק בעת שהותו בתל־אביב.

גושה למשפחה.״ הכל התנהל
על הצד הטוב ביותר, עד שנודע הדבר לאחיו
של יצחק, יעקוב• הוא תפס את יצחק
ודוריס ברחוב, איים עליהם שיפסיקו לצאת
יחד .״זה בושה למשפחה ׳,אמר לו ,״שבן־
אחות יצא עם דודה שלו.״

באיזו מידה יכול משרד הפנים לשמש
אינסטנציה משפטית עצמאית? זו תהיה ההשאלה
העיקרית שתועלה בפני בית־המשפט־הגבוה־לצדק
שייתכנס, מיד לאחר הפגרה,
כדי לדון בבקשת הצו־על־תנאי של הנרייטה
פונק שלזינגר.
הנרייטה, נוצריה ילידת בלגיה, הגיעה לארץ
כזמרת, התאהבה ביהודי ישראלי. מאחר
והרבנות סרבה לגיירה, נסעו השניים לקפריסין
ולאחר שנישאו בנשואים אזרחיים,
שונה דרכונה על־ידי הקונסול הבלגי במקום,
שרשם בו את מצבה המשפחתי החדש
(העולם הדה .<1286
צעד מוזר. הנרייטה ובעלה ישראל
חזרו ארצה כדי לשנות את תעודות הזהות
שלהם. פקידות המשרד התל־אביבי לא התמצאו
כנראה בחוקי רישום הנשואין, רשמו
לישראל את נשואיו האזרחיים בתעודה. רק
לאחר יומיים הרגישו בטעות, הזעיקו את
ישראל על מנת להסביר לו כי החוק מכיר
בנשואי ן אזרחיים רק לגבי אנשים שנישאו
בהיותם נתיני ארץ שהכירה בנשואין אלה,
שאינם קיימים במדינת ישראל. א לם ישראל
סרב להחזיר את התעודה לתיקון.
אז עשה משרד־הפנים צעד מוזר. הוא
הודיע להנרייטה כי לא יעניק לה תעודת-
זהות ואף לא יכיר בנשואיה האזרחיים.
היה זה צעד מוזר, כי נשואיה של הנרייטה,
כאזרחית בלגית, הם כשרים בהחלט.
מי מחליט? השבוע התקבלה במשרדו
של עורך־הדין יוסף בן־מנשה תשובתו של
משרד־הפנים לצו־על־תנאי שביקשה הנרייטה.
היה זה אוסף של טענות מתחמהיה, שנגעו
רובן לעניין הרישום הבלתי־חוקי שנעשה
בתעודתו של ישראל, למרות שבקשת הצו
הוגשה על־ידי הנריימה.
בן־מנשה החליט לא להסתפק בתשובה
זו. עם תחילת הדיון, הוא עומד לדר ש
מן המשיבים למסור הצהרה נגדית בשבועה,
על מנת שיוכל לחקרם ולקבל תמונה כיצד
מחליט משרד־הפנים למי יש להעניק אישור
נשואין חוקי — ולמי לא.
החי לאט־דאט וכזחירות: בחיפה. הגיעו
עשר ת נהגים במכוניותיהם לטקס חלוקת
תעודות נהג זהיר, חסמו את הרחוב בפקקי
תנועה, אילצו את קצין המשטרה
פיטר לנדאו לרדת ממכוניתו, להשליט סדר
הפורץ המיילד: בבאר־שבע,
הזעיק בעל־חנות את המשטרה, בטענה כי
חנותו נפרצה, הופתע כאשר גילה המומחה
המשטרתי כי הפורץ שפיזר את החפצים
בעירבוביה על ריצפת חנותו היה חתולו
של בעל המספרה הסמוכה שיני
כינה: ביפו, התרעם צעיר על מלצר שהפריז
בחשבון, ר,יכהו ושבר שתיים משיניו,
נקנס על־ידי השופט בסכום של 100 לירות
עבור כל שן ששבר לא מדובשך
ולא מעוקצך: בתל־אביב, התקבל במשרד
מם־הכנסה מכתב, שחזר בצרוף
הערה ״המוען מסרב לקבל״ ,הכיל בתוכו
400 לירות שהוחזרו לאזרח כהפרשי־מס
עבירה נודרת עבירה: באשקלון,
הובא נאשם בפני השופט בתיק
פלילי, תקף את התובע, גרם לפתיחת תיק
נוסף נגדו, נשפט בשלישית כאשר תקף את
השוטרים בעת גזר־הדין בתיקו השני.
מהלומות דמעו המו
**ץ 3ע ש ני ם אחרי שפרש מזירת ה־
14/התאבקות החופשית, כשבכיסו מונח
התואר של ״אלוף עולם״ ,חזר רפאל ד,לפרץ
לזירה. בפעם נוספת נקראו יהודי
ארצות־הברית וקנדה לבוא ולחזות בגבורותיו
ובעלילותיו של ״הרבי המתאבק״.
תמונות גופו השרירי, המכוסה רק סליפ
קצר, כשהוא מסתער בהבעה רצהנית ובתנועות
אקרובטיות על יריביו האלימים,
שילד,בו שוב את הקהל היהודי. פניו חזרו
,הופיעו בתוכניות הטלביזיה.
לפני עשר שנים, כאשר החל רפאל הל־פרין
להופיע לראשונה בזירת ההתאבקות
המקצועית החופשית, הוא היה צעיר בן
,25 בלתי מוכר וחפר רכוש כמעט הופעותיו
בזירה וזכייתו בתואר אלוף העולם
באותו סוג של תחרויות שלעולם אין לדעת
אם הן מבויימות או לא, קידמו את הקריירה
שלו בקפיצה נחשונית.
אולם לשם מה צריך היה רפאל הלפרין
בן ה־ ,35 המיושב והרציני, בעל הרכוש,
שנשא זה עתה אשד, חדשה, אחרי שהתגרש
מאשתו הקודמת, לחזור אל זירת
הספורט הברוטאלי?
התשובה לשאלה זו ממונה בהתאבקות
מסוג אחר, אף היא בשיטת תפוס כפי
יכולתן, שהתנהלה השבוע בבית־המשפט
בתל־אביב. יריבו של ר,לפרץ בזירה זו היה
תייר אמריקאי בשם נתן טייגר, שאינו
מוכר ביותר בישראל, אולם ידוע בניו־יורק
כמיליונר עתיר נכסים, שהתעשר בתקופת
מלחמת קוריאה.
תחילה הצליח הלפרין לשכנע את ביתד,משפט
להוציא צו עיכוב־יציאה מהארץ נגד
טייגר זה, בטענה שהוא חייב לו 4000 לירות.
טייגר הפקיד ערבות בנקאית בסכום
של 5000 לירות וצו העיכוב בוטל. כעבור
יום הגיש ד,לפרץ תביעה נוספת, בה טען
כי טייגר חייב לו סכום של 560 דולר,
שהוא סיכום חשבון הארוחות שאכל התייר
במסעדת ניו־יורק השייכת להלפרין. גם הפעם
הפקיד המיליונר ערבות כספית, כערובה
שיופיע לבירור התביעה.
לפני שד,לפרץ הצליח להוציא צו עיכוב
בשלישית, עזב טייגר את הארץ.

לדבר על שם המלון, שנהנה אז משיא
הפופולריות — אכסודוס.
אלא שדקה אחת לפני שיהודי אמריקה
עמדו לחטוף את המניות, התברר לד,לפרץ,
כי לסי החוק האמריקאי, חייבת כל חברה
המפיצה מניות בין יותר מ־ 5אנשים, לקבל
אישור מוקדם מטעם גוף ממשלתי, הנקרא
אס.אי.סי. גוף זה עורך חקירה מקיפה על
טיב האנשים המוכרים את המניות ועל
טיב העסק שהם מציעים, כדי למנוע הונאת
הציבור.
ר,לפרץ נאלץ להפקיד את תוכניתו בידי
מוסד זה. מאחר שפעולת חקירה זו נמשכת
כארבעה חודשים, חזר בינתיים לישראל,
כדי לגמור את הסידורים האחרונים
להקמת בית־המלון.

צו מניעה כאי״

ך ודש אחרי שהלפרין הגיע לארץ, ב!
י מרץ , 1961 הופיע כאן גם שותפו
טייגר, ביקש לצאת מהש תפות. הוא טען
שמצבו קשה ושאין ביכולתו לגייס את הכספים
הדרושים. הלפרין לא התנגד, קיווה
כי יצליח לגייס את ההון הדרוש בכוחות
עצמו, ביחוד אחרי שמספר משקיעים אמרי־

שני מיליץ על הנייר
ך* יה קשר הדוק בין שת־ התמודדו(
1יות אלה — ההתמודדות הגופנית בזירות
ארצ,ת־ד,ברית וההתמודדות המשפטית
בתל־אביב. המכנה המשותף שלהן היתר,
תוכנית להקמת מלון־פאר על חוף לידו
שבטבריה.
הלפרין, בעל יוזמה ודימיון, שאינם נופלים
מכשרונו הטבעי לפירסומת עצמית,
הגה רעיון להקמת מלון־פאר על שפת הכינרת,
הצליח לעניין בתוכנית את המיליונר
נתן טייגר, והשניים הפכו לשותפים.
לפני כשנה נראה היה כי הכל מוכן
להקמת המלון. טייגר התחייב בחוזה השותפות
שלו לגייס מיליון דולר אצל יהודי
ארצות־הברית למטרה זו ואילו ממשלת ישראל
חתמה עם הלפרין חוזה, לפיו היא
מבטיחה הלואר, של מיליון דולר נוספים,
אחרי גיוס המיליון הראש ן. שורטטו תוכניות,
הוצאו רשיונות, והלפרין זכה אפילו
לרשיון מיוחד לשם בניית חלק מהמלון על־פני
ים כינרת עצמו.
חוף־לידו נירכש בכסף טוב, ובסוף 1960
יצא הלפרין לארצות־הברית, כשבידו מחקר
כלכלי מקיף ומרתק על ד,רנטביליות של
המלון־העתיד־להיבנות, בעזרתו קיווה למכור
מניות ליהודי אמריקה.
מניות צבעוניות, מודפסות על נייר משובח,
הבטיחו לרוכשיהן שותפות בבית־מלון
חדיש, בן שבע קומות ו־ 120 חדרים, שיכיל
בריכת־שחיה, מגרשי גולף וטניס, אולמות
ריקודים, סירות ממינעות ומגלשי־מים, נוס״
לניח הריעי הנ״לא של טבריה, שלא

ך ך 1אשתו החדשח טל רפאל
הלפרץ, שטסה אליו לניד

יורק כדי להינשא לו שס, זכתה בפירסומת.

תובלת למדון ואשה חדשה
החוזה שנחתם בינה לבין הלפרץ על הל-
וזאת מיליון הדולר״ לתקופה של ארבעה
חודשים נוספים.
העסק התפוצץ שוב, כאשר נודע למשקיעים
החדשים על צו־המניעה שהוצא בחיפה׳
סילקו ידיהם מן העסק.

תצוגות אופנה מיי״ל

ך • הלוה היפה על מלון הפאר בטבריה
| 1נראה כאבוד. רפאל הלפרין, שבינתיים
התגרש מאשתו ונאלץ לוותר על חלק מרכושו,
שוב לא נראה כמנהלו הכללי של
עסק מיליונים. אבל הגבר החסון לא איבד
את כוח המצאתו ואת מירצו. הוא החליט
לצאת למסע כיבושים חדש, להשתמש הפעם
בתכסיסים חדשים — תכסיסי התפוס
כפי יכולתו.
מאז פרש הלפרין מהזירה הגיעו אליו
מדי פעם הצעות לחזור אליה. שכן דמות
,הרבי המתאבק״ היא מחזה בלתי־רגיל
ומ,שך קהל רב לזירות ההתאבקות החופשית.
עתה החליט• לחזור לזירה, לרכוש
באמצעות הופעותיו מאכסימום של פיר־סומת
ולנצל אותה כדי להגיע לא רק לליבותיהם
של רבבות יהודים אמריקאיים,
אלא גם אל כיסיהם — כדי לגייס את
סכום שלושת מיליוני הלירות ו,דרושים
להקמת המלון.
הופעת שעה בתחנת סלביזיה אמריקאית
עולה כ־ 30 אלף דולר. הלפרין הצליח להשיג
שעות רבות כאלה ועל־ידי כך זכה
בפירסורת רבה.
הפירסומת אינה מקפידה ביותר על דיוקן
של עובדות. הנה, למשל, דוגמה מהפיר־

הוא, היא וכל השאר צ״?,ע?
זירה (ראה למעלה) בעוד קהל סיפוסי של יהודים קנדיים עוקב

קאיים כבר הפקידו כספים על חשבון השקעותיהם
העתידות במלון בחשבון מיוחד,
שנפתח בבנק אמריקאי. לדברי הלפרין, הוסכם
בין השניים שכאשר יוקם המלון, ישלם
הלסרין סכום של 26 אלף לירות לטייגר,
תמורת יציאתו מן השותפות.
זמן קצר אחרי שד,לפרץ נסע לארצות־הברית
בשניד״ כדי לגייס את הנכפים התברר
לו כי טייגר הוציא נגדו בארץ צו
עיכוב, לפיו אסור לו למכור את השטח
שנרכש בחוף לידו, מאחר שלטענת טייגר,
יש לו תביעות על הקרקע וכי הוא יוזם
הרעיון להקמת מלון אנסודוס.
ד,לפרץ לא שם לב לצו, המשיך בפעולות,
עד שהתברר לו כי שותפו סגר בינתיים
את חשבון המלון, החדר את הכספים לכל
המשקיעים.
אדם אחר היה מתיאש מיד. לא כן הל-
פרין. הוא ניצל את הפופולריות הגדולה
שרכש בין יהודי ניו־יורק, הצליח מיד
לעניין מיליונר יהודי אמריקאי אחה תיאו־דור
סיירס, אחד מאילי הוזל־סטריס. שקיבל
על עצמו להפיץ מניות בסכום של מיליון
דולר. על סמך הבסחחו המפורשת של
סיירס הסכימה מיישלת ישראל להאריד את

מתיחה

בעוד ברמי מעיינת בספר במיסת הזוג הלפרין במלון קנדי, פוסק רפאל
עצמו במתיחת קפיצים לאימון שריריו, לקראת הופעה בתחרות התאבקות
בסגנון חופשי, תפוס כפי יכולתך״ .תמונה זו זכתה לפירסום בשבועון קנדי נפוץ ביותר.

לעיתים תכופות מונתה על־ידי הממשלה
לקבל פני אורחים רמי מעלה. לפני ארבעה
חודשים השלימה את שירותה הצבאי. הל-
פרין, שהיה אז באחד ממסעותיו להכנת
סרטי־קולנוע וטלביזיה, טילפן לברסינה וביקש
ממנה לבוא לניו־יורק לחתונה.
.הרבי הצעיר, בעל כוח ההבעה, מאמין
שבפעילותו בזירה יגיע לאנשים עם הפילוסופיה
שלו, .אין דבר כזה כמו להרוג

בהתפעלות אחרי מעשיו. בתמונה (מימין) נראית גם אשתו של
הלפרין. לידה, ראשי הקהילה היהודית במקום. הלפרין זכה לנצחו־נות
סנסציוניים בעיקר בשל זריזותו הפנתרית והעזתו הרבה.

סומת שאורגנה לכבוד ד,לפרץ. זהו קטע
ממאמר, שלווה בתמונת אשתו החדשה,
ברמי טיטמן, ואשר הופיע בעתץ הקנדי
הנפוץ טורונטו דיילי סנואר:
.האם פגשתם מימיכם מתאבק המפטפט
על כפתורים ולולאותז או אופנאית המתלהבת
מהעדינות שבהתאבקותז אנא, הכירו
את גברת ומר רפאל הלפרץ, שבאו
לטורונטו מתל־אביב.
.ברטינה הלפרין היא אחת מראשי מתכננות
האופנה בישראל, האופנה המעולה.
ד,לפרץ הוא רב מוסמך, המנצל את
יכולתו בדרה כחלק מגישתו לאנשים, וב־יחוד
לאנשים צעירים, במסגרת פעולותיו
הדתיות. מר הלפרין, שהוא גם אלוף ארצו
ומחדק בתואר מר ישראל, הוא חסר נשימה
כשהוא מדבר על מהירות המחט של
אשתו, :אני מביא לה הביתה פיסת בד,
ותוך שעתיים היא כבר עשתה שימלה
.מי אומר שאי־אפשר להתאהב בגיל ט?
זה הגיל בו נלקחה ברטינה לראות את התלמיד
הצעיר, שהיה ידוע כבר ברחבי ישראל
כגבר חזק וכמרים משקלות. בתקופת
שרותה בצבא היא אירגנה תצוגות אופנה
ומלאכת־יד, היתה מפקדת קבוצת בנות, ו־

זמן,׳ הוא אומר בלעג, ,לאדם ניתנו כשרונות
כדי לנצלם למילוי ייעודו האנושי. כל
לילה עליו לחשוב — היום אני קרוב יותר
לקבר. שמור את עיניך פקוהית למטרחך
בחיים. ואל תנהג במהירות, שמא תאבד
את הנוף שבצידי הדרך׳.״

ירחמ שו דשכדכש
* * ירסומתמע ין זו עושר, ר ,ע.1 *,
יחוד באמריקה. אין פלא, איפוא, שבטורונטו
שוב הצליח הלפרין לגייס קבוצה
של בעלי הון יהודיים, ובראשם המיליונר
סטנלי סובול, שהיו מוכנים להשקיע
מכספם להקמת אכסודוס. אלא שלא עב!
שבוע וקבוצת המשקיעים שהוקמה, קיבלה
מכתב ממרכז ההשקעות הישראלי, בו מודיעים
לה, כי קיים צו־מגיעה להקמת המלון.
עתה התברר להלפרין, שאין עוד טעב
למכור עוגה שמישהו אחר מחזיק בה. הוא
ערך עם אשתו החדשה מסע ירח־דבש ב!
שלושה חודשים במכונית שברולט חדשה,
חזר לארץ כדי להיאבק בזירה המשפטית.
עוד לפני שהתברר המשפט בינו לבי!
מייגר, החליט הלפרין לפתוח בהתקפה בחזית
שניה. הוא הורה לעורכי־הדין שלו
להגיש תביעות־פיצויים נגד נתן טייגר על
סכום של רבע מיליון לירות, בשל הנזקים
שנגרמו לו עקב פרישתו מן השותפות.
סכום זה כולל כמאה אלף לירות, שהלפרי;
השקיע, לפי טענתו, בהכנות להקמת המלון,
וכן 150 אלף נוספות, כדמי נזיקין.
בארץ, זמן קצר לפני שהשלים את התביעה,
התברר לפתע להלפרין שטייגר
נמצא כאן, עומד לעזוב בכל רגע. כדי
למנוע את יציאתו לפני הגשת תביעת הפיצויים,
הגיש ד,לפרץ תביעות־ביניים מהירות
על סכומים קטנים.
אולם המיליונר האמריקאי העדיף לשלם
את הסכומים שנדרשי ממנו ולא להסתבך
בארץ. הוא הצליח להתחמק מתפיסתו של4
ד,לפרץ. אבל אלוף התפוס כפי יכולתך־
בטוח בניצחונו, לפחות בסיבוב הבא.

תמונת מלון אכסודום בסברייה, שלמען הקמתו חזר רפאל הלפרין ל־
1 1 1 £ 1 11 1 1זירת ההתאבקות החופשית בארצות־הברית ובקנדה. למרות שהמלון קיים
על גבי התוכנית בלבד, מודפס על התמונה: אכסודוס גרנד הוטל, ישראל, על הכינרת.

נאצי! וסאדיז מיני מתפרצים בארגנטינה