גליון 1302 מתאריך 22 באוגוסט 1962

מספד 1302

כ״ב אב תשכ״ב22.8.1962 ,

״אוטו!״ רחץ
על ההדק -
(1מון
את האקדח?
אבא חושי
מג היג

חושיסטאן

רעננת- מנגוול ומצוינת

ד וב ק

תוצרת

ערבות

לטיב

פ ר סו ם ד־ריעקבסון

פ 0ידי 18

תלמידים 1
שטודכטים1 מושמו עוד היום לקורס החדש

קצדנות

עברית ו/או אנגלית

(#גי חודשים, פעמיים בעבוע)
ב״אולפן גרג* ( 1!:0 0מ ) 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמסינסקי)
ת ל ־ אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה״,
רחוב שמריהו לוין 38

חצלחח

מובטחת!

20 סיג.
75 אג.

תוצאות ההגרלה ״תלוה מודל״ — יריד המזרח 1962
המספרים דלהלן זפו בהגרלת פרסי ״המחאות קניה״ למוצרי
״תלוה מודל״ על סף כולל של 1000. -ל״י.
בהמחאות קניה על ס ן — 100.ל״י זכו המספרים :

.09687 — 70942
בהמחאות קניה על ס ן — 50.ל״י זכו ה מספרי ם:

07479 — 70265 — 66184 — 72004 — 12504 — 79373 — 08078
. 1506 — 75067 — 71877
בהמחאות קניה על סך — 25.ל״י זכו המספרים :

70105 — 17637 — 3577 10840 — 69626 — 12072
.3287 — 17848 — 66747 — 09460 — 09351

המנוי- קיבלת חשבונך,
נא פרט
אותו בהקדם.

12891 -

ביח״ר ״תלוה מודל״ מציע לגברת האלגנטית את מבחר אפנת העונה.
אמיתי. שמלות וחליפות
שמלות קייץ קלילות לכל גיל מבד
אמיתי. שמלות קוקטייל מבד
מבדי כותנה — בטיסט ו־
014י 11׳1ט .0

וזרווז־גזורר רוזשיג בוזנויווז אופ וגז גזגבוזרות

דו־השבועון של מר פינחס לבון, מי שהיה
המזכיר הכללי של ההסתדרות, ג לד.
השבוע תגלית סנסציונית, חדשה ומגתיעה:
בחיפה קיים גאנגסטריזם, הקשדר במר חושי.
סקופ מרעיש זה, אסור שיאבד בעמודיו
של בסאון סיעתי מצומצם. לכן יורשה לי
לצטט כאן את הפסוקים העיקריים:
״בוסיזם, גאנגסטריזם ושחיתות, ההולכים
יד ביד, אינם תופעה יוצאת־דופן בעולם
הגדול. אולם מציאותם בישראל, בצורה
ובססדים שנחשפו עתה בחיפה, היא בבחינת
חידוש, אף לאותו ציבור המיטיב
להתמצא בדרכים העקלקלות של החיים ה חברתיים
בישראל.
״כבר היו פרשיות קודמות, בהן נרמז
קשר בין המישטר החיפאי לבין חוגים על
גבולו של העולם התחתון לא פעם
נמצאו גס כאלה שדיברו, על טאמאני הול
בחיפה. אן אלה היו בגדר רמזיםמעו רפלים.

האווירה האופפת עולם זה נצ טיירה
במלוא אימתה בפני הציבור ר ק
עתה, נאשר הגאנגסטריזס עבר את השלב
האחרון של התפתחותו וחשף את עצמו
במעשה רצח מזוו ע

הרשיתי לעצמי להדגיש כמר. מלים, שאינן
מודגשות די צורכן במקור .״עתה״,
״חידוש״׳ ״רמזים מעורפלים״ ,״זר, עתה״.
״רמזים״? איזה רמזים?
ביום ה־ 12 במאי — 1955 לפני שבע
שנים וחודשיים — הופיע גליון מס׳ 917
של העולם הזה, כשעל שערו מתנוססות המלים
:״הגאנגסטריזם בעיריית חיפה —
כיצד התבצרו הטרור והשחיתות בעירי של
אבא חושי.״
היה זה גליון היסטורי בתולדות העתו־נות
העברית — פתיחתו של מסע־גילויים
חסר־תקדים, שנמשך חודשים רצופים מעל
עמודי העולם הזה, ושכבר הפך מאז לדוגמה
קלאסית של מערכה עתונאית נועזת
בישראל.
אולי כדאי לצטט כאן כמה פסוקים מ־סידרה
זו. הם הופיעו בראש המאמר השני
(העולם הזה 8ו .)9הקורא אותם כיור יכול
לחשוב שהם נכתבו בשבוע שעבר.
״מישטר מושחת זקוק לאנשים מושחתים,
כדי שיקיימוהו. אנשים מושחתים זקוקים
לכספים מושחתים. ולהיפך — להשגת כספים
כאלה, שבלעדיהם לא ייכון המישטר,
יש צורן באנשים לא־הגוניס. כך נלכד ה־טישטר
ברשת שהוא עצמו ארג אותה.
״אבא חושי אינו יכול לקיים שלטתו
ללא נספים, שנזקורס בלתי־חוקי, מנוגד
למוסר הציבורי, ואף פלילי. לכן זקוק
שלטונו לאנשים המוכנים להפר את החוק.
גורם אחר מעורר את השני, ובסוף נעשה
ראש־העיר שבוי בירי אנשיו שלו, יותר מ כפי
שהוא שולט בהם
בסוף אותו מאמר הובטח :״המשך הסיד־רה
אודות הטאמאני הול החיפאי.״

ביום הופעת הכתבה הראשונה, פקדו
פקחי העירייה של אבא חושי על קיוסקאי
חיפה להטיל חרם על העולם הזה (,האיש ש פיקח
על מיבצע זה הורשע, לאחר מכן,
בשורה ארוכה של מעשי טרור ושחיתות).
כעבור כמה ימים הונח במערכת העולם
הזה מיטען של חומר־נפץ. מעבדת המישט־רה
גילתה כי רק קילקול מיקרי — שאי־אפשר
היה לתכננו מראש — מנע את הפ עלתו.
הבלן המישטרה אישר שאילו התפוצץ,
היה ממוטט את כל הבניין, קובר
תחתיו עשרות דיירים.
ימים מעטים לאחר מכן התפוצץ מיטען
שני בדפוס, הבקיע קיר בטון ופצע פועל.
לא היה שמץ של ספק כי הפצצות הונחו
על־ידי הגאנגסטרים של חיפה. בכנסת פרץ
ויכוח סוער, ושר־המישטרה הבטיח הגיגית
כי תיערך חקירה נמרצת. אולם המישטרה
של יחזקאל סהר (שהורשע לאחר מכן ב־שבועת־שקר)
ועמום בן־גוריון (שפרטי מעלליו
נתגלו במישפט הגדול) לא עשתה דבר.
עד היום לא הועמד איש לדין על פשעים
אלה, המישטרה לא פירסמה את חקירותיה.

מה עשה מר פנחס לבון באותם הימים?
כיצד השתמש במישרתו הרמה, תחילה כ־

ממשלת סעדיה
במאמרו ״לחם חסד״ (העולם הזה ,) 1301
הצטער אורי אבנר׳ על כי אי-אפשר לקרוא
למדינת־ישראל, בימי מישטר הסעד, בשם
״סעודיה״.
מה רע בשם העברי סעדיה?
ע. בז, תל־אביב
העולם הזה 302ו

חבר הממשלה ואחר־כך כמזכיר ההסתדרות?
האם בדק את גילויי העולם הזה? האם קם
נגד מפעילי הטרור? האם חסם את דרכם
של הגאנגסטרים?
המאמר של ביטאון לבון׳ שפסוקיו ציטטתי
לעיל, נושא את הכותרת. :תקום
ועדת חקירה הסתדרותית!״ נשאלת השאלה:
מדוע לא תבע מר לבון ועדת־חקירה כזאת
כאשר פורסמו ההאשמות המפורטות
עד לפרטי־הפרטים של העולם הזה, תוך
שימוש באותן המלים עצמן בהן משתמש
עתה מר לבון עצמו? מדוע לא מינה בעצמו
ועדה כאשר הפן מזכיר ההסתדרות?
אין תשובה לשאלות אלה. על כן נאלץ
לבון להעמיד עכשיו פנים כאילו העניין
כולו ״חידוש״ ,שנתגלה ״זה עתה״ ,בעוד
שעד כה הושמעו רק ״רמזים מעורפלים״.

לא פחות מוזרה עמדת יריביו של מר
לבון במערכת הארץ.
למחרת הרצח המזעזע בחיפה פירסם הארץ
מאמר ראשי, שהכותרת שלו אינה

עתה לבקש את סליחתנו. איננו זקוקים
לכך. אך אולי זקוקות לכך המשפחות השכולות
— הנשים והילדים.

לעורכי הארץ, במיוחד, יש על מה להרהר
בקשר לפרשה זו.
קורבן הרצח, צבי שימנסקי, שהיה איש
מפאי מסור ונאמן, לא פנה מעולם אל
העולם הזה. אולם הוא פנה לעתון אחד,שלא היה רחוק מדי מהשקפתו המפלגתית.
הוא ניסה לגייס דווקא את הארץ למלחמתו
נגד הגאנגסטריזם בחושיסטאן.
על כן פנה שימנסקי, באחד משלבי מאבקו,
לכתבו החיפאי דאז של הארץ, אליהו
מרקוביץ. הוא מסר לו את כל החומר העצום,
גדוש העובדות הסודיות, שהצטבר
אצלו. אילו התפרסם אז, באכסניה זו, אין
ספק שהדבר היה מונע את הרצח, כי המאבק
כולו היה עולה על פסים חדשים.
מרקוביץ הכין סידרה של כתבות ארוכות,
שלח אותה למערכת שלו בתל-אביב.

8י ט 4>1
ביו מקלטיהר דיו
ון ןן ןן ןן ן!וווו1ווו1ווווו!וו!וווווווווווווווווווו ווו

ביודנאדר וודק

^ גנגסטויזס בבית
.1מי־ייק
ניז• מיץ עיר־ת ״•שי. י־זו ׳׳ס ר>׳רזז. ור.ירח א• זק
ירנישיגיש״ידס.שר הקמת בל ינדוד סהם סלייר. ם יסיסת ורחבי•.
•.׳-ס נסדס. ראז׳יי י״זיליס• פניוזיס נדריי. וי פעש־ש שיאו ים
יי-־נדס יו נירלד״ •יתר סאיהם ם־בזדם סכל ן הץ ובילל הכייס
י.׳י•; וויי !,יי.ללס. ך חיש• רלש־ם אלי* .ת *י* נ•זב ללי־-ם-
יד־רת האיר ומיק של ויקירי־רסיסיפש הסריני עי •זס הניח
יי־ר•• .ר-סלה באן בכוח הזריז. דלי. כביד, ר־ס לס הושגריז
ני ־.י. ידל־ה קסודת ני. סב־מ־ ,הפיס־פ־• ,סי נתנו. לזד*־ .יה
י־.ה סי רנזזילי. מיי״י ישרדו.
נ• נייסר. י-סרסיה־ .יי נסה* .לס ש-דקד —.ייב•
• ר״ נד .!.רפכי-ז נסנן #תנוס ן־ריית ויי*׳״ סיגל בהכות 0ס*י.
יינו• נאלתי סר

נסה עי הנדסאית ל״י. וסי־ססתה נסזיי
סל ז׳גישי. זי הגזוז אלד לירי.
נסענלד. פימזין יסתזית להקפת יניגז־ם
קי׳סקיס קינלי. הסב לסזשר -פתני. בשיי•
סל נפאתייס אלף ל״י.
זפק לא יז•

וזר, עוד לא כרום
הלקרזהק־ובקיס ולסקרים סיזיא•

־זיכן ק־כר המהנדס חע־דז! ,כהן אח *כודתו ז ־
יד ן הי• לכר-לר ד1בו *1הלידיח לדירתו נוס•!
בעורם ז -אח רתעווכר. ל*אלות אלה אין ר>ו1א
בפדסוי ן עול •ידית תיפח

יהי* זזנו לקת יכונית קסנה. זיף אליי•
את אהתו. ויחי י1אי לססז נן שלושד. חושים
נאמזליד -היז-ץ. זיסת. נלנית, אנגליד-
תפיק ושזיייי-
בסהר שלישי. חוסים אלך. סילפה לי
רזיריד, ססנירת פלאי -אף ני תניז לי
יק חידש חיפשו. אחו. אן תן לפי״לז
נז ונת. יסכת יודז תם ז
פוס לקשריו זם סוסיי! קהיר סייילין־ נם
זם קילייז כימיו -אשי נזייי תלו בשד
תי נ• ת־א כשלם לו פאתי־ס לירה לחורש,
סמלית חותן סר״ל־ו. נזל־תפיסד ראינן
פלז. כד• האיש לא ישים לב לבר שהיא
כיכר כרס־סים נד >00 סריסי. נפחיר של
140 1תסרוסות
* 406־יסד -פנלי להלם *י
הגיספות סל פס זירוד וממשלתי (תפוסה
ומזאת זתי. בדיון ילד נוסיף ונחזור ליד.
נקריג<
ונאסר לסיבבים— נשזתו נאשם סרייליד
נפת! יפחד. רוסי־שלס לפיסר חיפו ג״ הל
שיזארזני. ס•שנאשם נשיתף לתביחיתיי של
אליהו סלזזקי, תנרחית גחן תיעד גם שבי
שי תת־שר י מי. תיב ישך אל שלפת ריוד

״העולם הזה״ )12,5.55( 917

אלא העתקה מדוייקת של כותרת העולם
הזה מלפני שבע שנים — ״גאנגסטריזם
בחיפה״ .הנה כמה מפסוקיו:
״הפרשה מזכירה את הימים הרעים של
הגאנגסטריזם בארצות־הברית, על אמצעי־הם
ועל ההגנה מצד מנגנונים פוליטיים.
״האחריות רובצת באופן ברור על עיריית
חיפה ועל מוסדות הביקורת של מפא״י
מדוע לא אמר זאת הארץ לפני שבע
שנים? טרחתי השבוע לעיין במאמר ראשי
של הארץ — מאמר שהתפרסם נד 13 במאי
, 1955 למחרת הופעת גילויייו הראשונים.
במאמר זה אומנם תקף הארץ את החרם הטרוריסטי
שהוטל על העולם הדה מטעם
עיריית חיפה — אולם לא מבלי להסתייג
בפירוש ממאמרו של העולם הזה:
״בגליון האחרון של השבועון המצוייר
העולם הזה, נתפרסמה התקפה אישית חריפה
ביותר על ראש עיריית חיפה, אבא חו שי,
רעל נמה מבכירי הפקידות בעירייה
זו התקפת השבועון חריפה ופוגעת
מאוד, אפילו בהשוואה מם המקובל אצלנו
חופש־העתונות מנוצל לעיתים לרעה,
ואולי היה ניצול לרמה כזה כאן.״
בימים ההם עמד העולם הזה בודד במערכה,
מול גאנגסטריזם מוחץ ובלתי־מרוסן.
לא נמצא בארץ אף עתון אחד שהתייצב
לימיננו. אילו נערכה אז הצבעה
בין עורכי העתונים (למשל, אילו היתד,
קיימת אז ״מועצה לעתונות״) ,בוודאי היו
מצביעים בעד סתימת פינו, כדי למנוע
״ניצול לרעה״ של חופש־העתונות. אך ב־מערכת־יחיד
זאת — תוך סיכון גופם של
הברי־המערכת — עקרנו את השיניים המסוכנות
ביותר של חושיסטאן — והקלנו
על אחרים, שבאו אחרינו, לגלות פה ושם
טפח מן הנעשה בחיפה.
היום אנחנו נמצאים בחברה טובה. ניראה
שהיו דרושים כמה הרוגים כדי להוכיח
לאנשים מכובדים שקיים גאנגסטריזם בחיפה
— וכי גילויי העולם הזה, שהעמידו
בשעתם את הארץ על ראשה, היו דברי־אמת
אחראיים, שקולים ומתונים.
איננו דורשים שמשמיצינו דאז יבואו

היא סירבה לפרסמה. רק קטע קטן, בלתי
מחייב, פורסם בצורה קטועה ועלובה, אחרי
צנזורה קפדנית של העורכים.
מרקוביץ הסיק את המסקנה, התפטר ועבר
לצהרון. כיום אפשר להרהר מה היד,
קורה אילו מסר שימנסקי בעוד מועד את
החומר להעולם הזה, כפי שיעץ לו אחד
מידידיו הקרובים, יתכן שהיה חי היום.
בזה לא נסתיימה עמדתו המוזרה של
הארץ בפרשה זו. אחרי מעשה־הרצח, שלח
כתבו הראשי של הארץ בחיפה, אריה נשר,
למערכת שלו כתבה מפורטת; בד, האשים
בגלוי את המישטר החושיסטי במה שאירע
בבית־המטבחיים.
איכשהו נודע לנשר כי המערבת מתנגדת
לפירסום הדברים. על בן נקט אמצעי קיצוני,
לגבי וזארץ: הוא הזעיק את גרשום
שוקן עצמו, התווכח עמו ארוכות. כתוצאה
מכך פורסמה הרשימה — יחד עם המאמר
הראשי שציטטתי לעיל, תחת הכותרת
״גאנגסטריזם בחיפה״.
אך גם זה לא היה הסוף. כמר, מ חבריו
של שימנסקי, אזרחים חשובים וידועים
בחיפה, שיגרו להארץ מודעת־אבל
בתשלום, בנוסח הבא :״על קברו של הבר־נעורינו,
צבי שימנסקי, שנפל שדוד בידי
בני עורלה, במערכה רוויית סבל וגבורה,
לבעור מעשי בצע ושררה של מתנשאים
לשלטון האגרוף.״
למרות חתימותיהם של עשרה אזרחים
מכובדים, ביניהם אלוף־מישנה של צה״ל,
סירב הארץ לפרסם את המודעה (אחרי
שמחירה כבר שולם) ,אלא אחרי צחורה
קיצונית. בתום משא־ומתן של כמר, ימים
ויתרו החותמים על הפירסום בהארץ, פיר־סמו
את המודעה באחד הצהרונים.
המסקנה: לא די בקיומם של עתונים, כדי
להבטיח את חרות האדם וטוהר השלטון.
יש צורך בעתונים אמיצים.

הגורל חסד לו לצוז מריר בטיקצת. העובדה
שמשפט א״כמו חולל תמורה עסוקה
בחייו של ובטנברוד הצעיר, שלימד עליו
סניגוריה (העולם הזה ,) 1301 חייבת לעורר
מחשבה. כי למרות כל התחזיות וההצהרות,
לא שמעתי על הרבה מקרים של
העולם הזה 1302

$מנורות י אנ טנ ה פרריט מ ס תו בבת
שני רמקולים • צליל היי -פיי 1י*11ו
תיב ה מ הו דרתעם פולי אס טר

המינוי -
\ 1יבל\ז חיפזבגון־ לחירדפז הנזיגגי ( ,א 3יך גו
.ב־\יס\־ג ב וו.בי!ן חמ לטיהגץ, ל 8

ודבל לאפפזז־ בל נזפזלגזז ללא \ז פז ל \ ג\.

}המטות טמאים

נפתחות כתות חדשות
כיתות מיוחדות לבוגרי ט׳ ,י א

שרטוט מכונות
שרטוט בניו
ארכיטקטורה
(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)
ממזבים אייכמן לקח
או: לקח אייבמן

תמורות אורודחיים ומחשבה בעקבות משפט
אשר כה! ,תל־אביב

עצה י עו צ ה לי
שי שתמש בלקח
מי קרה של עוול,
אדם באדם, ביו

לו ב טנ ב רו ד:
שלמדב תו רנרמ ני ה, בכל
של אי־צדק ו של סכנ ה לאם
הו איהו די, ג ר מני או
( המשךבע מו ד )4

טכנאות מכונות
טכנאות בנין
פרטים והרשמה:
12— 10 בבוקר 7—5 ,בערג
ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו , 33 בית יואל,

מכתבים
(המשן תעמוד )3
הוטנטוטי. אם ינהג בר — יביא תועלת
רבה יותר, מאשר אם יחפש כפרת עוונות
אישית על מעשים שאין לכפר עליהם. צריד
רק לעשות למניעת הישנותם.
הלנה זיגלמן, חיפה
אם עורד־הדיו סגרטני הצעיר מקווה למצוא
בישראל חברה של ל״ו צדיקים, שהשכינה
שורה עליה והיא שקועה כל־כולה
בהתקנת האדם והבריאה — נכונה לו אכזבה
רבה.
א. רייכברט, תל-אביב

מהשפה לא תחיה
בעקבות הכתבה על ציד הטחשפות (העולם
הזה ,) 1300 אבקשכם לפרסם את הירהורי
באותו נושא:
טרוד ומיוגע, זעף
וסר /טורח ועמל
— עד כלוח אונים
/באלה הימים, הוד
מעלת השר /אשר
על תיק הפנים.
עוד טרם מעליו
ירדה פרשת אי־סובלנות
/ ,ואת מוחו
כבר מטרידה /
אימת החשפנות.
לחשוף, או לא לחשוף
— /כזוהי הפרובלימה
/ ,המד־אינה
עתה בלי סוף
/מועדוני בוהימה.
ג רו ם
בי — אויה לה,

לכלימתנו — /נוכח
לו שר הפנים /כיצר הפכו פה יהודינו /

לחשפנים בני השפנים.
ולא הועילה כלל לבעלי הבאר /סיסמת
דיקרט, הפילוסוף והאדם אשר נטל
רוטט השמיע ואמר אני חושף — משמע
אני קיים״.
השר בזעם אף דבריו התיז :״החשפנות
— סופה לתופת כי מלחמה לנו מקדם
בסטריפטיז /ומאבק בכל סוני מחשופת״.
וכר, אחר רוב מחשבות /בלב השר
הוחלט /מבעיות היום להיפנות / ,להי,
לחם

ואף בספר התורה / ,כיאות וכיאה/ ,
מצא במפורש מקרא מהשפה — לא

תחיה!״.
יצאו, איפוא, שוטרי קרתא /באלה הלילות
/וחיש החלה הפשיטה /על כל

המתפשטות.
כי זאת לדעת — לבנות אי! סוף /בזו
החשפנות האיומה / ,העלולה לפתע עוד
לחשוף /את ה אמת העירומה.
יהושע גרוס, תל־אביב

א ר מונו ת על א ר מונו ת שעל ע מו די ם
דירות גג מרווחות בשלב גמר, כנוה דוד המלך וכנדה שרמה המלד
(פנת בן נון) בתל־־אביב
שטח הדירות גדול במיוחד
אויר צח, ארבעה כווני רוח
בידוד טרמי על־ידי קירות כפולים
נוף מרהיב, רחוק משאון הרחוב
שתי מעליות חדישות לבל דירה
מים חמים והסקה מרכזית
מגדל בטחון
טלפון פנימי
אינסטלציה לטלפון חוץ

מי אשם ברצה?
וכל זה בביצוע מעולה ובהשגחה קפדנית
הביצוע: צבי או רגן
החברה הכלכלית לא״י — ניו״יורק

למכירה ג ם מספר דירות רגילות
משכנתאות לעשר שנים

חברת

בעי׳ מ

בניו

ר ח׳ דיזנגוף > 16טלפון . 223082ת ל ־ אביב

כמה

תמונות

אפשר

לצדבטיול?

כמה שאתה רוצה,
בתנאי שעבוד הפיתוח אין
צורן לשלם, ומחירי ההגדלה
אינם עולים על 18
אגורה לתמונה.
פוטו־פספורט, בן־יהודד .4

״ הב >דור שבעונה
בבכר המדינה״
מתיר העתונות על התכנית המלאה של

פסטיבל על קוח

משנה מקום
בכתבה שלכם על המצב בחופי הארץ,
״רצח בים קר״ (העולם הזה ,) 1300 הת־

ב״בכר המדינה״

״בערבי קיץ חמים אפשר להתרענן במשך שעתיים למראה
עשרות צעירים וצעירות רזים ויפים המחליקים על הקרח
בזריזות ותנועות חן ונועם.׳*
אשר נהור — ״ידיעות אחרונות״
״הופעת צודת — מרהיבת עין. זהו ערב מלא הנאה.״
זוש — ״ג׳רוסלם פוסט״
נעים היה לראות את התכנית החדשה באוהל הגדול הנטוי
ב״ככר המדינה״ .זהו רוויו של ממש שיש בו מן החן, מן
המרתק ומקצב שוטף ללא הרף.

מנוי שנ תי
עבור ״העולם הזה׳
בארץ ולבל ארצות
תבל, בדאר רגיל :

בזמנה של פרשת יופלה, האשמתם, יחד
עם המחנה החילוני התרבותי כולו, את כל
המחנה הדחי. יוסלה הוחזר הביתה, תודה
לאל, בריא ושלם וכולם יודעים כי לא עשו
טצות מרטו.
מעשה הרצח, שהתרחש ביטים אלה בכפר
ויתקין (העולם הזה ,) 1801 בו ניסה אב
לרצוח באכזריות את ילדיו ולאחר מכז
איבד עצמו לדעת וכן שרשרת מעשים דומים
שארעו לאחרונה בארץ, עוררו בי את השאלה:
הרי
הרוצחים־הטתאברים לא היו קנאים
חשוכים מטאו!-שערים או טבני-ברק, אלא
אנשים תרבותיים.
ואז נשאלת השאלה השניה: טי הינד
אותם?
מי הוא זה שהעניק למדינה עצמאות קרי־טינאלית?
התשובה ברורה: אשמים סופריו
הקלאסיקונים של העם הזה, אשר שנאו את
תורת משה רבנו ותמורתה נתנו לעם הזה
את חורת ניטשה.
הענקתם, סופרים נרולים, את המטריאליזם
התיאורטי לנוער העברי. והנוער
אומנם קיבל את תורתכם בשתי ידיים. אלא
שבמקום לשקוע במטריאליזם התיאורטי,
מעדיף הוא לפנות אל המטריאליזם המעשי,
דהיינו — תענוגות החיים, מבלי
להתחשב באותו נורם עלוב הנקרא ״חוקי
החברה״.
הדור הזה אינו אשם. אשמים סופריו
ומחנכיו, שלא השכילו לטעת בו מעט יראת
אלקים.
חיים צבי קורניק, תל־אביב

30ל״י

בדאר אויר :

ליי

לקפרי סין
לדרו ם אפריקה, חב ש,
ליבריה, ניג רי ה, רו־דסיה,
גאנה, בורמה,
ארי ת ריא ה
סיאם,

ו ה פי לי פיני ם

״מעריב״

״הבידור ההולם ביותר את ימי הקיץ.״

״העולם הזה״
רפאל ניסל (משמאל) בהצלה

פססיבל על

סרח

יום יום 2הצגות
ב״בכר המדינה״ :ב־ 5אחה״צ וכ־ 8.45 בערב.
מוצ״ש 2הצגות .9.30 - 7.15 :
בימי ראשון הצגה אחת ב־.8.45
בדבר הזמנת מקומות נא לפנות טלפון 47888

כ ר טי סי םבמשר די םוב קו פו ת כבר ה מ דונ ה

פרסמה תמונה עם הכותרת ״מוחו של
חסיד״ .בהסבר לתמונה כתבתם כי המקרה
אירע בתל־ברור. טעיתם. המקרה אותו תארתם
קרה בחוף ימה של עיז־התכלת, שעל־יד
נתניה. אחד מנושאי האלונקה (ראשוז משמאל)
תינו מנהל תחנת מנז דויד אדום
בנתניה, מר רפאל ניסל
מ. נחשון, נתניה
נושאי אלונקה ההצלה — ראה תמונה.
העולם הזה 302ו

*• וול משווע נעשה לדוקטור אריה אלטמן, חבר־הכנסת
הדגול של תנועת החרות, אי האיש ששמע על
כן, ולבו לא דאב?

הגיע הקיץ. רמות כארומטריות מהלכות
אימים על פני הארץ. זו העת כה עולה כנפש
העסקן הישראלי השאלה הגורלית: לאן?
הפקיד הבכיר א! רז את מזוודותיו, ושם את פעמיו אל
הוועידה הבינלאומית הרחוקה ביותר, שם יתעד עם פקידים
בכירים ממדינות אחרות, שהרגישו אף הם בדחף הפנימי
ויצאו לטיול על חשבון ממשלותיהם.
המנהיג הפוליטי זוכר את בני תנועתו בגולה הדתיה׳
ולבו יוצא אליהם. הוא עצמו יוצא בעקבות הלב.
עתונאים נכבדים, הקרובים למישטר, ששמורה להם זכותם
הטבעית לכרטיס־חינם בחברת אל־על, יוצאים להרחיב את
אופקיהם בחופי הריביירה.
אפילו ראש־הממשלה זנח את חידוני התנ״ך ואת מכתבי
בר־כוכבא ויצא להאדיר את שם ישראל החמה בסקנדינביה
הקרה.

כקיצור: כל מישהו שהוא משהו מנער
את אכק הארץ מעל רגליו, ומצטרף לאכסודום
הגדול, שעדיין לא מצא לו את ליאון יורים
שלו, שינציחו.

ורק עסקן־חרות כפוי־טובה, אכול קינאה ושינאה, יכול
היה להתנגד לשילוח הטיל המושלם הזה לחלל מנהאטן.

*^\שר למשרד־החוץ — כאן ידע הדוקטור אלטמן
^ שאין לו מה לדאוג. פשוט מגיע לו.

לא לחינם הקדיש את השנים האחרונות
למיכצע מרוכז של מציאת־חן כעיני מפא״י.
מה לא עשה למען מטרה קדושה זו? אלו
קרכנות לא הקריב?
כאשר הצטרפה תנועת־החרות לחזית הלאומית הגדולה
למען ביטול המימשל הצבאי ומחיקת כתם בזוי זה ממפת
הארץ, היה הדוקטור אלטמן היחיד במפלגתו שהכריז בפומבי
כי הוא תומך בהמשך קיומו של המימשל, מטעמים
לאומיים ובטחוניים.
שהרי המימשל הצבאי הוא עמוד־התוזך של שילטון
הכנופיה הבטחוניסטית, בבת־עינם של דויד בן־גוריון
ונערי־חצרו. מדוע לפגוע באנשים חשובים כאלה?
כאשר הגביר דויד בן־גוריון את מערכתו לחיסול שיטת־הבחירות
היחסית, והיה חסר לו רק קומץ של קולות

לשכנע את האמריקאים כי ישראל (ולא הערבים) תשמש להם
בסים ומיבצר במרחב, וכי הימין (ולא מפא״י) ישמש להם
משרת וסוכן בישראל.
אולם האמריקאים, כמו הבריטים לפניהם, לא הבינו. על
כן התבצר בישראל שלטונו של בן־גוריון.
הדוקטור אלטמן הבין את הרמז. הוא גם הסיק את
המסקנה. מאז הוא עסוק במאמצו לשכנע את בן־גוריון
ושות, שהוא — ולא מנהיגים אחרים של חרות — מהווה
בן־ברית נאמן לשלטונם.

האנגלים היו כפויי־־טוכה. האמריקאים היו
כפויי־טוכה. אך הדוקטור אלטמן קיווה כי
מפא״י, לפחות, לא תהיה כפויית־טוכה.

^ ולם גורלו של איש גדול הוא להיתקל במחסום של
אנשים קטנים, שהצלחתו המזהירה היתר, להם לרועץ.
וכך קרה לדוקטור אלטמן.
אחרי שכבר הודיע ברבים כי הוא עומד לנסוע לניו־יורק,
כיועץ מטעם חרות למשלחת ישראל, ניתקל במיכשול
מבעית. דוקטור חרותי אחר, יוחנן באדר, שהוא מרכז
סיעת חרות בכנסת, כינס את הסיעה והעביר בה החלטה —
בשמונה קולות נגד שלושה — למסור את השליחות דודקא
לידי ח״כ אליהו מרידור.

אמר הרוב: מה יש? אלטמן ככר נסע מספיק.
גם למישהו אחר מגיע פעם לנסוע.

ך ף עמד לו גם הדוקטור אריה אלטמן, ובפניו הזדק־
*/רר, השאלה הלאומית בכל חומרתה: מנהיג לאומי —
לאן?
אחרים מתלבטים ומתחבטים קשות, לפני שהם מגיעים
אל התשובה הנאותה. לא כן הדוקטור אלטמן. הוא ידע
בדיוק: אל נהרות ניו־יורק.

למשל, למרידור הצעיר, שהוא ח״כ חדש ומקדיש לתפקיד
זה את מיטב מרצו.
לא היתד, זאת הבגידה היחידה. עיני הרנטגן של אלטמן
גילו כי באדר החזיק בכיסו מכתב סודי של משרד־החוץ,
בו נמסר כי גולדה מאיר רוצה אף היא במרידור.
״נקמנות!״ זעק אלטמן, בשיא הסערה שקמה בישיבה.
״באדר שיכנע את משרד־החוץ להעדיף את מרידור עלי!״
לאלטמן קמו בני־ברית. ח״כ אליעזר שוסטק אינו רק איש
שנון, אלא גם הבום של הסתדרות העובדים הלאומית,
גוף אנכרוניסטי שמנחם בגין משתדל זד, מכבר לחסלו.
שוסטק אינו רוצה בחיסול אחוזתו, מקור כוחו והשפעתו.
על כן הוא תומך באלטמן, כמנהיג אלטרנטיבי.
״לא ניתן למפא״י לקבוע מי יהיה הנציג שלנו!״ קרא הוא.

אחת לשנה נוהג משרד־החוץ להזמין כמה
חכרי־כנסת לטיול נחמד, נעים ומכוכד.
יעדו של טיול זה הוא מגרד־שחקים יפה באי מנהאטן,
בעל מיזוג־אזזיר וכורסות־עור נוחות, בו שוכן ארגון
האומות המאוחדות.
זהו טיול נעים — כי ארצות־הברית היא ארץ מעניינת,
ניו־יורק שופעת כל טוב׳ ויש בה אווירה יהודית חמימה
וביתית.
זהו טיול נחמד — כי משלם־המיסים הישראלי משלם
ברצון את כל ההוצאות הכרוכות בו. ומניין יקח חבר־כנסת,
המרוויח בקושי 800 לירות נטו לחודש (אחרי
ניכוי המיסים) את הכסף לטיול פרטי — בייחוד אחרי
שהכנסת הטילה מס־נסיעות כה גדול על טיולים פרטיים?
זה טיול מכובד — כי משרד־החוץ מעניק לכל ח״כ
משוטט מעמד רשמי של ״יועץ למשלחת ישראל באו״ם״,
דבר העושה רושם עז על ידידים ומכרים בארץ ובחו״ל.
יתר על כן: אין זה טיול מפרך. כי משרד־החוץ מקפיד
שלא לעייף את יועציו. אין הוא נועץ בהם, אין הוא
מטיל עליהם תפקידים של ממש, והוא מניח להם להסתובב,
ברוחות רפאים, בבניין הגדול.

השנה, כפעם הראשונה, החליט משרד־החוץ
לכלול כמשלחת גם יועץ מטעם תנועת־החרות.
כרגע ששמע על כך, ככוח־ההחלטה האופייני
לו, החליט הדוקטור אלטמן: זהו זה.
ף י• עניינים כאלה, אין טעם להרבות במלים. הביצוע
^ ,הוא הקובע. הדוקטור אלטמן נתגלע כאן כביצועיסם
מזהיר.
קודם כל דאג כי עתונאי אוהד יפרסם את הידיעה כמה
פעמים, עם ובלי תצלום רב־רושם. נאמר בה בפשטות
עילאית: הדוקטור אריה אלסמן ייצג את תנועת־החרות
במשלחת ישראל לעצרת האו׳־ם.

אומנם, לא משרד־החוץ ולא סיעת־חרות הספיקו
למנות את אלטמן. אך מה הטעם לחכות
לפרטים ולהסתכך בפורמליזם, כשהעניין כה
פשוט וכרור?
אחרי ככלות הכל, יש לדוקטור אלטמן זכויות. הוא עצמו
דאג, בענוותנות האמיתית המציינת איש גדול, לפרט אותן
מעל עמודי העתון :״דוקטור אלטמן הוא בעל נסיון של
עשרות שנים בפעולה פוליטית בינלאומית. הוא היה ממקו־רוביו
של זאב ז׳בוטינסקי בשטח זה. איש בעל מצע
פוליטי רחב, קשרים מצויינים בארצות־הברית. מכיר ויודע
את המשלחת האמריקאית החשובה. ייצג את חרות באורח
המושלם ביותר ויביא תועלת ממדרגה ראשונה למשלחת
ישראל בייעוץ ובפתיחת דלתות נעולות. זהו המועמד הטבעי
ביותר לתפקיד זה, ואין טוב ומוכשר ממנו.״ (מעריב,
יום א׳).

גם פירסומאי מזהיר לא יכול היה להציע
את סחורתו כמלים מושכות יותר -אפילו
כשהסחורה היא הוא עצמו.

המלחמה למען אלטמן, העסקן הה רוחי ה קרוב
ביותר למפאי״י, הפכה לפתע למלחמה
נגד התלות במפא״י.
אולם הרוב קבע: שום
להתערב בהחלטות הסיעה,
רשאי למנות יועצים. אם
אלטמן לבלות את הפגרה

מוסד מפלגתי אחר אינו זכאי
ומשרד־החוץ טוען שהוא לבדו
לא יקרה נס, יצטרך הדוקטור
במולדת.

ל הסיפור יכול היה להיות משעשע, אלמלא היתד,
צפונה בו שאלה שאיש לא טרח לשאול אותה:

מה ככלל מקומו של איש חרות במשלחת של
משרד ממשלתי מפא״יי?

דהן טור אריה ארבוגזן: נזגיע רג
להפיכה זו — שוב היה זה הדוקטור אלטמן שתמך בכך,
בניגוד לקו מפלגתו שלו, שידעה כי השינוי יביא לחיסולה.
לא איש כמו הדוקטור אלטמן יתחשב בנימוקים אנוכיים
ומפלגתיים, בשאלה הנוגעת לגורל האומה.

אחרי כל אלה, האם לא הגיע לו הפרם
הנאה מידי משרד־החוץ המפא״יי?

ל יאמר איש כי הדוקטור אלטמן אינו עיקכי או
שהוא רוקד בשתי חתונות.

כי כל חייו היה עיקכי כיותר, ורקד על
חתונה אחת כלכד: חתונת השלטון.
בשנות קיומו של השלטון הבריטי בארץ, הקים הדוקטור
אלטמן ״משרד מדיני״ רביזיוניסטי, שכל מטרתו היתד
לשכנע את השליטים שכדאי להם להעביר את תמיכתם
מן הסוכנות היהודית אל ״ההסתדרות הציונית החדשה״
(הרביזיוניסטית).
כי, כך טען הדוקטור אלטמן באלפי תזכירים ונאומים,
ראשי הסוכנות הם סוציאליסטים, ממש קומונסיטים חשאיים.
לבם בברית־המועצות, ואין לסמוך עליהם שישמרו על
מעמדה של האימפריה הבריטית. ואילו הוא, אלטמן, איש״
ימין נאמן, דוגל בקדושת האימפריה. אפשר לסמוך עליו.
האנגלים, לרוע מזלם, לא שעו להפצרותיו של הדוקטור
אלטמן. קם אברהם שטרן, ואחר־כך מנתם בגין (שני
אנשים שהדוקטור אלטמן השתדל בכל כוחו למנוע את
עלייתם) ,והחלה המלחמה שנסתיימה בסילוק הבריטים.
אולם הדוקטור לא התייאש. הוא הבין כי האמריקאים
באים במקום הבריטים. על כן הקדיש את כל מאמציו

נו אנו

תפקידה של האופוזיציה הוא למתוח ביקורת על קו
הממשלה — בייחוד בשטח כה חיוני כמו מדיניות־החוץ.
איך היא יכולה לבצע משימה זו, אם היא עצמה שותפת
במוסד המבצע את המדיניות?
אמנם, מבחינה פורמלית אין הח״כים המטיילים אלא
״יועצים״ .אין הם אחראים למעשי המשלחת עצמה.

אך זוהי התחמקות. אי־אפשר לאדם נורמלי
לשבת כמשלחת, להשתתף בדיוניה, ליהנות
מזכויותיה, ולהתקיף אותה למחרת היום כ־שצף־קצף
ככנסת.
מפא״י יודעת זאת. על כן היא נדיבה במשלוח הח״כים.
היא אומרת לעצמה :״הם יקבלו מאתנו טיול נאה. הם
ירצו לטייל עוד פעם. כך יהפכו, בהכרה או שלא בהכרה,
לאנשים שלנו במפלגותיהם.
ואכן — ח׳׳כים שהשתתפו בעבר בטיולים אלה אמנם
הפכו לסוכנים של משרד־החוץ במפלגותיהם ולדוברים
מובהקים של הקו הממשלתי במחנה האופוזיציה. כמו,
למשל, ח״כ יזהר הררי הליברלי.
אפשר להבין את נימוקי חרות. להבין — מבלי להצדיק.
במשך שנים רבות היתר, מבודדת, מחוץ למחנה. היא ששה
לכל הזדמנות להיכנס פנימה, לזכות בהכרה רשמית, להוכיח
כי גם היא יכולה לשחק מישחק קואליציוני. היא
גם סבורה שזה יעזור לה לרכוש קולות.

אולם השיטה בולה פסולה מעיקרה. אנשי
אופוזיציה, אין מקומם במשלחות ממשלתיות.
מכל העניין נודף ריח של חלוקת־שלל.
הקטטה הבלתי־נעימה, שפרצה סביב מינוי נציג חרות,
צריכה לשמש אות אזהרה למפלגה. עבירה גוררת עבירה —
והשתתפות בחלוקת־שלל מוכרחה להביא בעיקבותיה קטטות
על השלל.

אות

א בנ ר

במדינה

> *-חז כויו ת ע סו רו ח

9קרוב לוודאי שהצעת תוספת לתקציב תועלה בכנסת
בבר כפתיחת המושב הבא, כחודש דצמבר. האבטלה ההולכת
וגדלה, וצרכי השיכון שעלולים לגדול מחדש בחודש הבא, יכריחו כנראה
את הממשלה לדרוש — פחות משלושה חודשים לאחר אישור התקציב —
תוספת.

9על א!ז הרעש הרב ולמרות דרישות האוצר לחיסכון,

יאושרו בקולות הקואליציה, ובלחץ שר־החקלאות, כל ההוצאות על
בנייני הפאר של מינהל מקרקעי ישראל, שעלו י תר ממיליון לירות.

9מפ״ם תיסוג לעת עתה ממלחמתה הגלויה והתקיפה

בעד פירה גרעיני של המרחב. לאחר שבמעדת החוץ והבטחון נעשה
ויתור למפ״ם בצורת הקמת ויעדה שתבחן את מצב החימוש במרחב, הצליח
מנהיג המפלגה יעקב חזן לשכנע את חברי מזכירות המפלגה, שיש צורך
לפחות

להרפות

זמנית ׳ ממאבק עקשני על

פירוז

גרעיני.

9בל המיבנה המורכב של הקואופרציה ההסתדרותית
יסבול קשיים רציניים, בעקבות רצח כית־המטבחיים. המועמד
הראשון לסילוק יהיה אחד ממנהלי הקואופרציה, המפריע כבר זמן רב,
לדעת אחדים מראשי ״חברת העובדים״ ,לפיתוח מנגנון הקואופרטיבים. צעד

אחר

יהיה

הפסדים

צימצום

ניכרים

דרסטי

מאז

פתיחת
כל חנויות

הצרכניות

בערים

השופרסל.

הגדולות,

הסובלות

נוספת

שתעלה:

הצעה

חיסול מעמד השכירים בקואופרטיבים והפיכת השכירים לבעלי־מניות זעירים.

9הבחירות להסתדרות יידחו לעת עתה לשנה אחת
כלבד.

אחדות־העבודח מסרבת להצביע בעד דחייה ממושכת והתקנון אינו

מאפשר דחייה גדולה משל שנה, מבלי שיהיה לכך רוב של שני שלישים,

9מפא״י תנסה לבחון את בוהה, בשורה של בחירות
לאירגונים מקצועיים. היא תיזום עריכת בחירות בגופים שבחם לא
נערכו בחירות מזח שנים רבות, כדי לקבוע, טל פי התוצאות, בעיקר דבר
אחד: באיזו מידה השפיעו המדיניות הכלכלית החדשה וההתייקרויות השונות,
על מעמד המפלגה

בקרב ביעלי

ההכנסות הבינוניות.

9גם כמפד״ל לא תשקוט הסערה סביב מינוי אחד מח״כיה

כיועץ למשלחת ישראל כאו״ם. למרות שכל ראשי המפלגה הצביעו
פה־אחד שלא לשלוח את מיכאל חזני (שנתמנה על־ידי משרד־החוץ) אלא את
ישראל בן־מאיר, הרי בפי תומכי בן־מאיר האשמה חמורה. הס טוענים כי
אחד משרי מפלגתם הסית את נולדה מאיר נגד בן־מאיר, שיכנע אותה כי
׳הופעתו בארצות־הברית

תגרום לשערורייה על

רקע אישי,

9הקמת הסוכנות העולמית לחיניד יהודי, עליה הוחלט
השבוע, תגרום לתגובה שלילית כהוגי האוצר. הס כבר מוענים
(בחשאי) פי כל העניין אינו אלא תחבולה חדשה של דר, נחום גולדמן כדי
להשתלם על נתח שמן יותר מסכום מאות המיליונים, אשר הגרמנים עומדים
לשלמם לחיסול תביעות היהודים.

9מתנהלת חקירה פנימית נגד אחד מראשי תנועת
המושבים. האשמה נגדו: מעילה בעשרות אלפי לירות, מכספי מושב בנגב.
ברגע שייאסף החומר, תיקרא המשטרה לפעולה.

העם
מ צ פון תיפתח הטולכה
כל אחד מבין מדוע קיבלו מדינות אפריקה
בזרועות פתוחות את פני נשיא ישראל,
בביקור שנסתיים השבוע (ראה להלן).
הן זקוק ת לעזרה, וביקורו של נשיא לבן
מהווה, עדיין, מחווה המוסיף לשליטים המקומיים
יוקרה וכוח.
אולם מה מקור האהדה הנלהבת בה
התכוננו מדינות סקנדינביה, השבוע, לקבל
את פני ראש ממשלת ישראל — מדינה
קטנה ורחוקה, שעמה אין להן שום אינטרסים
ממשיים משותפים?
התשובה לכך מצביעה על אחד מאוצרות־הכוח
העיקריים של מדינת ישראל — אוצר
שאינו נופל מבארות־נפט ומיכרות־זהב. כמו
הנפט והזהב ושאר חומרי הגלם, גם אוצר
זה ניתן לבעליו כמתנת טבע.
נכס חד״פעמי. בעיני הסקנדינבים, ישראל
היא קודם כל סמל.

הם זוכרים את זוועות הנאצים. ישראל
היא, בעיניהם, המדינה של הקורבנות.
הם רואים חובה מצפונית לעצמם לצאת מכליהם
(במידה שהדבר אפשרי לסקנדינבי)
בהפגנת אהדה לישראל — כדי לכפר, במעט׳
על העוול שנעשה בדור האחרון —
ובכל הדורות — ליהודים.
רבים מהם עדיין רואים בישראל מדינה
מתקדמת, ליברלית, סוציאליסטית, מולדת
הקיבוצים המהוללים — תכונות המעוררות
הערצה טיבעית בלב האיש ברחוב הסקנדינבי.
זהו
נכס יקר. בשגרה את ראש ממשלתה
לביקור הפגנתי בארצות הצפון, מנצלת
ישראל נכס זה במלוא ערכו. אך בשעה
שהיא עושה זאת, כדאי לאזרחיה לזכור
עד כמה קל לבזבז נכס חד־פעמי זה.
הרפתקות צבאיות כמו מיבצע־סיני, חו קים
כמו הצעת חוק לשון הרע, מעשים
מחפירים כמו גירוש סובלן, עלולים לבזבז
אוצר זה במהירות רבה מאד — מבלי•
ליצור במקומו שום נכס אחר.
ביצועיסטים שיטחיים נוטים, מם־בעם,
לזלזל בנכס שאין למששו, למדדו ולהפכו
לכסף ולברזל. אולם בעולם, בו ממלאה
דעת־הקהל תפקיד יותר ויותר חשוב, זיל־זול
זה הוא סימן של טיפשות.

החלדה פני מי
במוסקבה דיברו על הצעדים המעשיים
לכיבוש נוגה והמאדים.
בוושינגטון החליטו להחיש את ההכנות
לטיסה בחלל החיצון.
בירושלים דיברו על הקמת בית־המ-קדש.
הרב המפוצץ. הדבר בא כמעט ב־מיקרה.
בשעה שדויד בן־גוריון הפקיע את
התנ״ך, נטל ידידו, הרב יהודה לייב מיימון

המנוח, את התורה שבעל־פה. מוסד הרב
קוק, שהוקם על־ידו, החלעורך כינוסים
למטרה זו. בכל כינוס נידון אחד מששת
הסדרים.
השנה התכנס הכינוס החמישי. אתרי
זרעים, מועד, נשים ונזיקין, הגיע כדר תור סדר קדושים* .סדר זה כולל את
כל הדינים הקשורים בבית־המיקדש.
סדר־היום היה שיגרתי — שבע ישיבות,
בכל ישיבה שלושה נואמים. איש לא ציפה
לאפתעות. אנשי יחסי־ציבור שברו את
ראשם איך להחדיר את הכינוס לטורי
העתונות.
ואז עלה בראשו של הרב שלמה גורן
האוהב להצרעיון
גאוני. הרב הצבאי, גילה כשהוא מקושט בתת־מיקלע, טלם חומר־נפץ. הכריז הוא: כשבר־כוכבא כבש
את ירושלים, הוא החל מקריב קורבנות.
גם בימינו, אילו כבשנו את ירושלים העתיקה,
היינו מחוייבים להקים את בית
המיקדש ולזבוח זבחים. הדבר גם נידון
במלחמת תש״ח, כשהיו סיכויים לכיבוש
העיר העתיקה. שנאמר :״ועשו לי מיקדש,
ושכנתי בתוכם.״
כוהנים לפי מפתח. מייד קמו נואמים
אחרים לסתור גירסה זו. טען הפרופסור
האמריקאי שמואל מירסקי: אסור
לבנות את בית־המיקדש ולהיכנס לתוכו,
אלא על־פי צו מיוחד משמיים. כל הדינים
בעניין זה הם בחזקת הילכתא למשיחא,
שאין להגשימם לפני בוא המשיח.
אולם בינתיים כבר התפוצצה פצצת גורן,
והדיה התפשטו. היא העלתה שאלות רבות:
9אם אי־פעם תיכלל ירושלים העתיקה
במדינת־ישראל, האם יהיו המפלגות הדתיות
חייבות לתבוע את הריסת מיסגד עומר,
העומד על חורבות בית־המיקדש, ולהקים
במקומו בית־מיקדש לפי המידות המדוייקות
שנקבעו ב תנ ״ ח
9האם ידרשו אז הדתיים לחדש את
זביחת הזבחים, אשר רוב אזרחי המדינה
רואים בה, בלי ספק, שריד של פולחן פגני?
9האם אין הדבר חייב להביא את
הדתיים למחנה הבטחוניסטי, התובע את
הרחבת גבולות המדינה בכוח הנשק?
אלה שאלות מרתקות, בייחוד בשעה ששר
דתי — משה חיים שפירא — עומד
להתמנות לשר־הבטחון בפועל, בהעדרם של
בן־גוריון ולוי אשכול. אולם ליצנים הוסיפו
ושאלו שאלות נוספות:
9איך יתמנו הכוהן הגדול ושאר ראשי
המיקדש? האם לפי מפתח מפלגתי? האם
יהיה הכוהן הגדול נציג מפא״י, עם שני
סגנים — האחד מאנשי המפד׳׳ל והשני•
חבר־קיבוץ של אחדות־העבודה?
כל הוויכוח הו״מי
ביקש זאת
כיח כי התנ״ך נישאר בכל זאת ספר אקטואלי.
כי התשובה הטובה ביותר למתווכחים
ניתנה, לפני למעלה מ־ 2500 שנה, על־ידי
ישעיהו בן־אמוץ :
שיסעו דבר אדוני, קציני סדום!
האזינו תורת אלוהינו, עם עמורהו
״למה לי רוב זבחיכם?״ יאמר אדזני,
״שבעתי עולות אילים וחלב מריאיס,
ודם פרים וכבשים ויעתודים לא חפצתי.
מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?
כי תבואו לראות פני,
לא תוסיפו הביא מינחת־שווא
קטורת תועבה היא לי,
חודש ושבת קרוא מיקרא —
לא אוכל אוון ועצרה!
חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי,
היו עלי לטורח,׳ נלאתי נשוא.
ובפרשכם כפיכם — אעלים עיני מכס;
גם כי תרבו תפילה — אינני שוחע :
ידיכם דמים מלאו.
מנגד עיני! חידלו הרע!
רחצו! היזכר! הסירו רוע מעלליכם
לימדו היטב! דירשו משפטו אשרו המוץ!
שיפטו יתום! ריבו אלמנה!״
ספק אם אדם בעל דעות אפיקורסיות
כיום, למישרה
כאלה היה יכול להיבחר,
אחראית במפלגה דתית בישראל.

מפלגות
כ ש רונו ת !מדד*
״איני חייב להכחיש את העולם הזה כל
פעם שהוא מפרסם דברים לא־נכונים, אני.
צריך מישרה מלאה כדי להכחיש את
העולם הזהו״ במלים אלה, בסגנון צברינו
החמודים והעוקצנים, הכחיש משה דיין ההזה
,) 1300
שבוע את ידיעת העולם
בדבר האשמות חסידיו, כאילו שמעון פרם
* הסדר הי שי של הי״ס: סדר טהרות.
ה פו ל! תזח ג•*!

הטמין בחשאי מכשיר האזנה בדירתו.
בח גים של יודעי־דבר לא עוררה הכחשה
זו אמון רב. היא הזכירה יותר מדי הכחשות
טוטאליות דומות בעבר, שנתגלי במאוחר
ככוזבות. השמ עות על המכשיר
גברו והלכו. אחד היומונים אף סיפר כי
בעיקבות התקרית איים דיין להחרים את
ישיב, ת הממשלה.
נום,ז ההכחשה עצמו לוקה בחסר: אין
הוא מכחיש את קיומה של מתיחות קיצי־נית
בין משר, דיין ושמעון פרס. הקרב
בין השניים על הירושה הגיע לסיב ב חדש.
הפלד ומשול. השבוע גילה מקור
אמריקאי בלתי־רשמי פרט מאלף.
לפני למעלה משנה ביקרה אצל בן־גוריון
מישלחת של דיפלומטים אמריקאיים בכי־רים,
שערכו מסע־סקר במרחב. השיחה
היתד, כה סודית עד שלא נוכחו אף מקי״
רוביו של בן־גוריון. מזכירו ושלישו הצבאי
עזבו את החדר בתחילתה.
אחת השאלות ר,עיקרי,ת שרצו האורחים
לדעת: מי יהיה יורשו של בן־גוריון ב־תפק׳
ד ראש־ד,ממשלה?
השיב בן־גוריון, מילולית :״יש לנו
כשרונות צעירים רבים. הרי לא תירצו
שאגיד לכם שם, ושאסכסך בכך בין האנשים?״
היתד,
זאת תשובה מחוכמת. היא הורידה
במחי־יד את מועמדותם של כל ותיקי
מפא״י. אך היא נתנה לכל נערי־החצר
תקווה שוזר — ,ובכך יצרה פתח לסיבסו־כים
שיקיימו ביניהם שווי־מישקל.
הסיכסוך הנוכחי בין דיין ופרס הוא
חלק ממערכה זו. אך שני האנשים יודעים
שלא כדאי להם, בשלב הנוכחי, לתת לדבר
פירסום רב מדי. קרוב לוודאי שינהלו גם
להבא את מאבקם בסתר, יפגינו כלפי חוץ
סולידריות חייכנית.

יחסים מרחביים
מ׳ סבר 13
המיספר 13 מביא, לדעת רבים, מזל-
ביש. כאשר נתקבלה השבוע ד,קד,יליד, ה־אלג׳ירית
כחברה מס׳ 13 לליגה הערבית,
ראו בכך רבים חיזוק לאמונה הטפלה.
אולם, כמו תמיד בעניינים מדיניים, אין
הדברים פשוטים כל־כך.
מרכז עצמאי. הליגה הערבית שימשה,
מיום היווסדה, מכשיר־עזר בידי מצריים,
כשם שהציונות היא מכשיר בידי ממשלת
ישראל, והקומוניזם העולמי הוא מכשיר
בידי הממשלה הסובייטית. גרמה לכך עובדה
פשוטה: מצריים היתד, הרבה יותר
גדולה וחזקה מיתר מדינות ערב.
למראית־עין מהודה הצטרפות אלג׳יריה,
על כן, חיזוק של מכשיר מצרי. מאחר
שממשלת ישראל סבורה כי מצריים היא
אויבתה העיקרית במרחב, עורר הדבר חששות
כבדים בחוגי משרד־החוץ הירושלמי.
אלא שזה חשבון קצר־טווח. אלג׳יריה
תהיה, אחרי שתתגבר על קשייה הנוכחיים,
מדינה ערבית חזקה מאד — לא כחות
חזקה ממצריים. מובטח מראש כי תוך זמן
לא־ארוך תהווה העיר אלג׳יר אחד ממרכזי-
הכוח העצמאיים בעולם הערבי.
כשיגיע יום זה, לא יסכימו שליטי אל־ג׳יריה
שהליגה תשמש מכשיר בלעדי בידי
מישהו אחר. הם יהוו מוקד נגדי, ואין
ספק כי יריבי מצריים — כולם או חלקם
— יתלכדו סביבם. כך, בפעם הראשונה,
יתכן בליגה גוש שיתחרה בגוש המצרי,
ואולי אף יעלה עליו.

נשיא המדינה כלאופולדוויל (קונגו)
איש ם פא״י יהיה מועמד
מתחרהלגמאל. במידה רבה יהיה
הדבר תלוי באישיותו של מוחמד בן־בלה,
במעמדו הפנימי והחיצוני.
בעבר ניסה בן־בלה לנצל את גמאל
עבד אל־נאצר במאבקו על השלטון בפל״ן.
הוא לא הצליח בכך. השליט המצרי הפיקח
נישאר מסוייג וניטראלי. אין ספק
שעשה זאת מתוך חשבון מפוכח: בן• בלה
הוא צעיר, דינאמי ושאפתן, לא פחות מנשיא
רע״ם עצמו. הוא יד,וזה מתחרה אישי
רציני על כתר המנהיגות בעולם הערבי.
לבן־בלד, ולחבריו אין כל סיבה להיות
פרו־ישראליים, אחרי כל מה שקרה. אולם
גם אין להם מישקע של שינאד. לישראל,
וכל העניין הישראלי אינו מעניין את
הציבור האלג׳ירי. אם ישתלטו בליגה, יצטרך
הארגון להתעסק פחות בעניין זה, המעניין
את מצריים, ויותר בעניינים אחרים,
המעניינים את מדינות המאגרב הערבי.
מי אוהב את ישראל? האמנם יוכל
בן־בלה למלא תפקיד מרכזי בעולם
הערבי? הדבר תלוי בשאלה קודמת: האמנם
יהפוך בן־בלה שליט יחיד במדינתו?
בשבועות האחרונים ניצח הצעיר הנימי
רץ את כל יריביו במישור הממשלתי,
הפך שליט־יחיד במישור זה. אולם גם
עתה אין זה המישור היחיד במדינה.
כי גם אחרי נצחון בן־בלה, נישאר חלק־הארי
של הכוח הממשי במדינה מרוכז בידל
אלופי־הפיקוך, שאינם מקבלים כל
מרות מרכזית ללא הסתייגות (העולם יחזה
.0298 בשלב הנוכחי נאלץ בן־בלה להתפשר
עמם. המועמדים לבחירות הקרובות
באלג׳יריה נקבעו מתוך הסכם עם האלופים.
בן־בלה מקוזה, כנראה, שהזמן פועל
לטובתו, וכי יעלה בידו להשתלט על
אלופי־ד,פיקוד ולהכניעם בהדרגה.
ההכרעה המעשית תהיה, לפי כל הסימנים,
בידי הקצינים הצעירים של צבא־השיח־רור
— הן הקצינים של הפיקודים, הן
הקצינים של הצבא הסדיר שחנה לאורך

הגבולות. טען השבוע אדוארד סאבלייה,
עתונאי צרפתי־יהודי־עיראקי, הידוע כחסיד
נלהב של ממשלת ישראל: קצינים אלה
רואים בישראל דוגמה מהפכנית חיובית
מבחינה חברתית, והם יביאו בהדרגה להתקרבות
עם ישראל.
הערכה זו בוודאי אופטימית מדי. אך היא
נכונה מבחינה אחת: הצטרפות אלג׳יריה
לליגה יוצרת מצב חדש, שיתגבש רק במשך
הזמן, ושאיש אינו יכול לקבוע מראש
בבירור מה יהיה טיבו.

הנשיא
ה מו עמדהבא
נשיא המדינה חזר מטיול ארוך ומפרך.
והוא חזר עייף, חולה ורצוץ.
גם אדם צעיר היד, סובל קשה בטיול
מסוג זד״ על נסיעותיו המתמידות והארוכות׳
החום הקיצי הטרופי, האירועים הממלכתיים
המשעממים והחובות הייצוגיות
האינסופיות. לאדם המתקרב לגיל ,78 האוהב
פרטיות, היה זה מאמץ מפרך במייוחד.
בחוזרו ללוד, לא קרא הנשיא בעצמו
את ההצהרה שהוכנה מראש. הוא מיהר הביתה
והסתגר שם. במיסדרונות ייושלים
נפוצו שמועות רבות על מצב בריאותו.
״לאמלל אותי?״ מצב זה מעלד״
באופן סבעי, את השאלה הבוערת: האמנם
יציג יצחק בן־צבי שוב את מ,עמדותו לתפקיד
הנשיא?
אין ספק שדויד בן־גוריון לוחץ עליו בכל
כוחו לעשות זאת, כי אין לו אדם קרוב
ונאמן יותר. אולם יתכן כי הפעם יעמוד
בן־צבי על שלו, יסרב בתוקף.
אם כן, מי יהיה המועמד של מפא״י?
בימים האחרונים עלתה מחדש אפשרות
נשכחת: משה שרת, יושב־ראש הנהלת הסוכנות
היהודית.
בעבר סירב שרת לקבל תפקיד זה, שאינו
אלא ייצוגי. הוא ראה בכך סיום
הקאריירה הפוליטית שלו. אך נידמה כי
בינתיים התרכך מעט. סילוקו מכל הכרעה
פוליטית מעיק עליו. סיכויים לחזור לכם
ראש־ד,ממשלה קלושים. בזמן האחרון היו
לו התפרצויות רבות. כך, כאשר נשאל ב־מסיבת־עתונאים
אמריקאית שאלות אדיבות
אך עדינות, התפרץ באוזני העתונאים הנדהמים
:״מה אתם רוצים? לאמלל אותי?״
מם׳ . 3אם שרת יסכים הפעם, יתכן
שדרכו תהיה סלולה. בן־גוריון מוכן להשלים
עמו, כאפשרות שניה אחרי בן־צבי.
השאלה תהיה: האם תיוזצר חזית של מפלגות
אחרות כדי להתנגד למסירת התפקיד
בידי איש מפא״י?
מנהיגי מפא״י מקודם כי לעסקני שאר
המפלגות יהיה קשה להתנגד למוילמדותו
של שרת דוזקא, אדם שאינו מעורר שום
שינאה, אלא רק השתתפות בצער. הוא
עשוי להיות לנשיא השלישי של ישראל.
חזק מסך ב בי ת־ קהה
הכית הראשון
איש אחדות־העבודה יהיה סגן הכהן
וגולם חזה 11*2

כל מערכה נגד חופש־האזרח מתחילה בפינה
נידחת. לפי כל הסימנים עומדת מע־

הצגה לכבודו במונרוביה(ליבריה)
ליברל יהיה אלטרנטיבה
רכה חדשה להתחיל בפינה נידחת מאד:
בבתי־הקפה של הכפרים הערביים.
ברבים מהם הוצבו, בשנה האחרונה,
מכשירי הטלביזיה. מכשירים כאלה משמשים
כלי־בידור בבתים עירוניים רבים,
ולאחרונה גם החלו חודרים לחדרי־האוכל
של הקיבוצים. אולם בבתים ערביים הם
ממלאים תפקיד נוסף: לקרב את הצופים
למתרחש בעולם הערבי.
על כן החלו אנשי המימשל הצבאי יושבים
על המדוכה — איך לנפץ את מסך
הטלביזיה?
דרושות: תקריות. לפי שעה, לא
העז המישטר לחוקק חוק האוסר על
אזרחי ישראל להאזין לתחנות־רדיו זרות.
כי חוקים כאלה נתקבלו בעולם כסימני-
היכר מובהקים של מישטרים פאשיסטיים.
מבחינה חוקית, לא יתכן הבדל בין טלביזיה
ורדיו. גם מבחינה הגיוינת אין הבדל
בין האזנה לשידורי קול ערב מקאהיר,
הערוכים במכוון לרכישת לב הערביים שמחוץ
למצריים, לבין צפייה בשידורי הטלביזיה,
שהם פחות לוהטים ומסעירים,
בהיותם ערוכים לצורך הקהל הביתי בלבד.
לאחרונה צץ רעיון מחוכם, האופייני
לערמומיות של החוג הבטחוניסטי: אין
צורך לאסור את ההאזנה בתור שכזאת.
די לביים כמה תקריות בעת ההאזנה —
למשל בין פרו־נאצריסטים ואנטי־נאצרים־
טים — כדי לאסור את הצגות הטלביזיה
בבתי־הקפה, לפי הסעיף למניעת הפרעת
הסדר הציבורי. ואין קל מאירגון תקריות
בכפר ערבי.
אם תתקבל תוכנית זו, תונחת מכה
מסוכנת על חרות אזרחית חשובה. וכמו
כל מכה, לא תוכל להישאר מוגבלת לטלביזיה
ולרחוב הערבי. סופה להתפשט לכלי־ביטוי
אחרים, ולרחוב העברי.

ראש הממשלה
זאב והכב ש
רצוני שיקברוני או שיש רפו
את גופתי (אחת היא לי) בו
במקום שימצאני המוות; ואת עצמות(
,אם אקבר מחוץ לארץ־ישראל)
אין להעביר לארץ־ישראל אלא לפי
פקודת הממשלה היהודית של ארץ
זו כי תקום.
מדוע זה 14 שנים — מאז הפקיד צחוק ו,גורל
דווקא בידי דויד בן־גוריון את
קיום צזזאתו של זאב ז׳בוטינסקי — מסרב
(המשך בעמוד ) 14

,מכרתי!

״ סיפר נוחזמז־ סא־לח
אחמד, מוכ״

תר עראבה. הוא לא רצה בעיות עם השלטונות,
מנר חלק מאדנוותיו למקורות.

.אתנגד!

הבטיח הצעיר דרוויש מ־סכנין.
לו אין אדמה, ו177
אינו
בטוח כי יוכל להשפיע על אביו. נימוקו:
אכזבה מיחס שלטונות המדינה כלפי הערבים.

רא ייוורוי״

חזר ואמר מוכתר
עראבה, תופיק חנא
1 1 1ן

שקור, הנראה בשדה השומשום שלו, בעמק בית־נטופה.
הוא חושש מצעדים נוספים לנישולו.

1.ה דמנו!

חזר ואמר איכר
זה מעראבה, כשהגיש
ספל קפה לאורחיו. הוא יושב
עם משפחתו במאהל ארעי בלב העמק.

האם ׳נטוו דם בעמנו בית נטונה? בעלי הקדקעות נשבעו לשכבנלפני הטוקטודיס,
** ל מורדות של הר גלילי שוכנים
* ג שני כפרים — והרבה פחד. אין זה
דווקא פחד גופני, אם כי תושבי סכנין
ועראבד, אינם יודעים מה בדיוק יקרה
להם, כאשר יתחילו דחפורי־הענק בפעולה
והם ייקראו לקיים את איומם, כי הדחפורים
יעשו את עבודתם ״רק על גופותינו!״
הפחד השורר בעראבה ובסכנין הוא פחד
אחר — הפחד מפני הבלתי־מודע.
בפניהם עומדת בימים אלה סכנה, אותה
הם מכירים ושבצילה חיו מזה שנתיים
ויותר. סכנה זו מתממשת והולכת. היא
תוצא לפועל כאשר ינגסו שיני הפלדה של
דחפורי מקורות באדמה השחורה של עמק
בית נטופה, וקטע באורך של כ־ - 12 קילומטרים
מן המוביל הארצי ייחפר על אדמות
שני הכפרים. זאת סכנה אותה הם למדו
היטב מכל צדדיה, סכנה שכל אחד מבעלי־האדמות
במקום כבר הספיק לחשבה במונחים
של דונמים וממרים מופקעים.
כל אחד מהם יודע שזה יסבך את
עיבוד החלקות הקטנות, שכדי לעבור מצד
אחד של החלקה לצדה השני יהיה צורך
לעבור גשר, תוך איגוף של כמה קילומטרים,
אולי. השטח המוקטן יתן כך־וכך

1י ״1 1 ^1הגורף טונות של אדמה מתווי

התעלה. העבודה באדמות סכנין

ועראבת הופסקה עד להכרעת בתי־המשפט, אך הציוד הכבד הויעבר
טונות פחות של חיטה בחורף, וכך־וכך
פחות אבטיחים בקיץ. מה שאינם יודעים
הוא: מה הלאה? מה צפוי אחרי התעלה?
״שום דבר!״ השיבו דוברי המשרדים
הממשלתיים למיניהם .״נחפור את התעלה,
נמתח גדר לאורכה, נבנה גשרים מעליה,
מי הכינרת יזרמו בשלווה לנגב — ותושבי
סכנין ועראבה יוכלו להמשיך בחייהם כמ קודם.
יחסרו להם כמה דונאמים — אבל
מה אפשר לעשות? טובת המדינה ופיתוח
הנגב מחייבים זאת!״
כלומר: סתם פחד עיוור. אך מה לעשות
ופחד זה הוא הגורם הממשי בעמק בית-
נטופה כיום — ממשי לא פחות מלהבי
הפלדה של הדחפורים ומאלות המשטרה?
אותה משטרה שתבוא עוד מעט להבטיח את
ביצוע פסק־הדין של בית־משפט השלום
בעכו, אישר קבע כי האוצר זכאי לצוות על
בעלי אותן קרקעות לסלק את ידיהם מן
השטחים הדרושים לחפירת התעלה.

מח יהיה מחר?

מוזעק על־ידי מרעי מוחמד
\־ 11 / #שחאדה, שיתערב לטובתו.
האיכר מסכנין עומד באפיק התעלה, שנחפר

**.ה כפי התושבים עצמם? כיצד מם־
^ /בי רי ם הם את פחדם? כדאי תחילה
להתבונן בשטח. עמק בית נטופה, או סהל
בטוף בשמו הערבי, הוא אחד העמקים היפים
והכרוכים בארץ. יש בו הכל, פרט
למים. על כן נוטעים בו רק תבואות חורף

לקצה המערבי של העמק, עסק שם בחפירת התעלה באדמות ה נטושות
השייכות לקיבוץ הסוללים ולמושב ציפורי, שאינם חוששים
מהפקעות נוספות, למרות שאיבדו יותר אדמה מהכפרים הערביים.

וגידולי בעל. אורכו כ־ 17 קילומטרים, רוחבו
כארבעה. הוא נמצא כמעט במחצית
הדרך בין מיפרץ חיפה וים כינרת; מצפון
לו מתנשאים הרי צפת.
לכל אורכו, מצפון ומדרום, מתמשכות
שתי שרשרות של גבעות תלולות. השרשרת
הצפונית מפרידה בין הכפרים סכנין
ועראבה, לבין אדמות התושבים בעמק בית
נטופה. כדי להגיע לאדמותיהם, חייבים התושבים
לעבור את הגבעות הסלעיות ברגל,
או רכובים על גבי בהמות.
מיפעל המוביל הארצי שואב את מי הכינרת
בטבחה, מזרים אותם על־פני ההרים
של הגליל התחתון, דרך מינהרה גדולה
ליד הכפר עילבון, ומשם לאורך עמק בית
נטופה. התווי עובר לרגלי שרשרת ההרים
הצפונית. כלומר, לדברי אחד מבני סכנין:
״אנחנו רק עוברים את ההר ומתחילים
לדרוך על אדמותינו בעמק — ומיד תבוא
התעלה.״ היא תפריד בין תושבי הכפרים
לבין חלק הארי של אדמותיהם — והם
פוחדים שהיא לא תהיה רק מוביל של
מים, אלא גם גבול.
״אנחנו פוחדים מדבר פשוט אחד,״ הסביר
אחד המוכתרים של סכנין, תופיק חנא
שקור :״שהתעלה תהיה גבול שאסור יהיה
לנו לעבור אותו. שרק השטחים הקטנים
שיחתרו בין רגלי ההר לבין התעלה יישארו
שלנו — והשאר יילקח מאתנו. כי תעלה

ברוחב כזה, זה גבול טבעי.״
אבל יהיו בכל זאת גשרים פתוחים?
״כן, אמרו שיקימו ארבעה גשרים, והם
אפילו מוכנים לבנות עוד אם נרצה. אבל
מי אומר שמחר לא ישימו שערים ומנעולים
על הגשרים — ויגידו שצריך רשיון
מהמושל הצבאי בשביל לעבור לצד השני?״
מה הכניס רעיון זה לראשם? הלא אין
איש מתכוון לגזול את אדמתם, כי אם
רק להשתמש בחלק קטן ממנה, כדי להעביר
מים לנגב?
המוכתר, וכמוהו מאות תושבים אחרים,
השיבו במבט למוד־נסיון. בשנה ה־ 14לקום
המדינה, הם מסוגלים להאמין רק
בדברים הגרועים ביותר בכל הקשור בכוונות
המימשל הצבאי וממשלת ישראל
בכלל. דברים כמו: הפקעה, החרמה, הגבלת-
תנועה, ייהוד הגליל.
״עכשיו ברור למה אנחנו פוחדים מהתעלה?״
שאלו.
ברור מאד: אין אמון.

אץ אמון

^ 0נאחזים בכל פרט ופרט,
] 1להוכיח שהם צודקים בחוסר־אמונם.
>•< לפני הבחירות האחרונות, כאשר
מסר להם מנהל מחלקת הנכסים של
תקורות, אורי טהון, על תוכנית התעלה,
אמר להם כי מדובר בפס ברוחב של 20־30

כדי

עראבה מתון בהרבה מסכנין. תושבי ערא־בה,
אשר ברשותם כ־ 10 אלפים דונם בעמק,
נדרשו לסלק את ידם מ־ 600 דונם
הדרושים לצרכי המוביל הארצי. בעלי 200
דונם מתוך ה־ 600 עשו זאת מרצונם, מכרו
את האדמה כדת וכדין, במחיר 350ל״י
לדונם, ותשלום מיוחד של 100ל״י לדונם
עבור היבול שיושחת על־ידי הדחפורים.

״חס וחלילה!

הזדעק מנהל
בית־ה־ספר
תנפיק חוסיין, כשנשאל אם אין מאחו־רי
התנגדות התושבים נימוק של לאומיות.

תופיק חוסיין, אף הוא מן המתונים
שבכפר עראבה, הוא מנהל בית־הספר המקומי•
״אם המוכתר היה מוכן להניח ש־5
אחוז ממתנגדי התעלה עשו זאת מטעמים
לאומיים? הרי הלאומיות שלנו היא יש
ראלית! אין אף אדם כאן המתנגד להעברת
המים לנגב. אדרבא! זה מיפעל קונסטרוקטיבי
גדול. לבנו שמח כשאנחנו חושבים
על כך, שמי הירדן יפריחו את?ממות
הנגב. אלה שמתנגדים, עושים זאת רק

אם תיתנו התערה באדמותיהם. מדוע?
צוו־הפקעה

מטר. והנה עתה, הוצא
פס ברוהב של 93 מטרים.
בכל הארץ מניחים צינור־ענק מתחת
לפני הקרקע, בו יזרמו המים ושמעליו
יוכלו בעלי־הקרקע להמשיך בחריש ובקציר•
ואילו כאן, דדדקא כאן בעמק נטופה,
החליטו כי תהיה תעלה פתוחה, שתפקיע
בצורה זו, לצמיתות, את האדמה מבעליה.
הוזה אומר, שלגבי בית־נטופה קיימים עיקולים
מיוחדים, כוונות נסתרות מיוחדות.
אנשי תה״ל ומקורות הסבירו כי רק
שיקולים טכניים־הנדסיים קבעו שהתעלה
בעמק בית נטופה תהיה תעלה פתוחה. כי
לאורך 17 הקילומטרים של העמק יזרמו
המים בכוח הגראביטציה, ללא מכוני־שאי־בה.
לולא זאת יהיה צורך להניח צינורות
בקוטר שאינו קיים בעולם, ולא ידוע אם
אפשר לייצרו. שלא לדבר על ההשקעה הכספית
האדירה, שהיתר, כרוכה בהנחת צינור
ובכיסוי התעלה.

מפני שחבל להם על האדמה

שתבהבז.״

״יבוא יום החשבון״

*ץ*עה שהמנהל הירצר, את דבריו,
\1 /ישב לידו צעיר בן ,20 שפעם היה
תלמידו. דרוויש סבאח לא הסכים עם דברי
מורו. בתחילה הצליח להתאפק, אבל לבסוף
הפליט :״לא, יא סייד תופיק, אל
תגיד שאין סיבות לאומיות. יש ויש.״
המנהל ניסה להשתיקו בדברי תוכחה, אך
הצעיר התעקש. הוא דיבר בקול הממורמר
של המשכיל הערבי הצעיר, חניך בית-
ספר תיכון בנצרת, שקיוזה למישרה וכיום
הינו מובטל. הוא עצמו אינו בעל קרקעות.
אולם כאשר החליט אביו למכור לנזקורות
את החלקה הדרושה לה, ניסה דרוויש להניאו
מכך. הוא לא הצליח ; האב מכר.
״רוב האנשים כאן מוכנים כבר שהמדינה
תקח את אדמתם. הם לא רוצים כסף.

כפי שאפשר עדיין לראותו בכפר סכנין. זוהי בריכת־מאגר למי־הגש־מים,
המקילה על המחסור החמור במים. גם בחודשי הקיץ נשארים
מיס בבריכה, להשקאת הבהמות ולהנאתם של זאטוטי הכפר. המאגר מתמלא עם בוא הגשם.
בבקשה, שהמדינה תפקיע את האדמה! אבל
הם לא יחתמו על חוזה מכירה. שתיקח
המדינה את החלקות האלה כמו שלקחה
הרבה דברים אחרים מערביי ישראל. יבוא
יום לעשיית החשבון.״
צעיר אחר, תושב עראבה שביקש לשמור

את שמו בסוד, מפחד המושל הצבאי,
הסביר :״אנחנו לא יודעים מה יהיה סוף
המצב שלנו. אבל אולי יבוא יום לעריכת
חשבונות. כן — אולי לתיקון גבולות.
אנחנו לא רוצים שבאותו יום תוכל מדינת
ישראל להציג קושאנים ולומר* :אדמת
התעלה היא אדמה שלי, כחוק. בעליה
הערביים מכרו לי אותה תמורת כסף.׳ רוצים
להעביר מים לנגב? בבקשה, גם הנגב
הוא חלק מהארץ. אבל אנחנו לא ניתן
למדינת ישראל חעודת־בעלות עליה!״

נוסף לזאת, הם מצביעים על העובדה
שלא רק הקטע העובר בבית נטופה יהיה
פתוח; גם ברמה, שבין הכינרת לעמק בית
נטופה, יעברו המים כמה קילומטרים של
תעלר, פתוחה. הכל מתוך חישובים הנדסיים.
ומדוע דרושים 93 מטרים, כשרוחב התעלה
עצמה יהיה 33 מטרים בלבד?
כי משני צידי התעלה ייסללו כבישים
למכוניות האחזקה; העפר שייחפר יוערם
בשתי סוללות מקבילות, ותיכרה גם תעלה
מיוחדת לניקוז מי הגשמים, כדי שלא יתערבבו
במי המוביל ולא יזהמו אותם.
סיבות הנדסיות כנות. אבל לבני סכנין
ועראבה בכל זאת אי־אמון.

בגלל עבד אל־נאצרז
ו * ד כאן, דברים שכל אחד יכול לראות
או לנחש. אבל מה מתחת לפני
ז,״טח? מה מסתירים תושבי עראבה ו־סכנן?
האמנם מתנגדים הם למוביל הארצי
רק מפני שיגזול אלף וכמה דונם מתוך
כ־ 30 אלף דונם שיש להם, או יהווה צעד
לקראת נישולם המוחלט?
בקיצור: האם אינם מתנגדים למוביל
הארצי מפני שמדינות ערב מתנגדות לוז
מפני שגמאל עבד אל־נאצר מתנגד לו?
המבוגרים המתונים הרימו את ידיהם
לאללה ונשבעו :״אין שום דבר כזה! אין
כאן שום עניין של פוליטיקה.״
המוכתר של עראבה, למשל, קבע ברורות
:״אין כאן שום עניין של לאומנות.
מה לפלחים שלנו ולעניינים בינלאומיים?
אם יש כאן אנשים המסרבים למכור את
אדמתם בשביל התעלה, מסיבות לאומיות
— זה לבל היותר חמישה אחוז.״
מוחמד סבאחא חמד ,״מוכתר אמיתי״ —
כלומר עוד מימי האנגלים — כנה כלפי
עצמו. לכן מכר למקורות את חלקו באדמה
הדרושה לתעלה. בכלל, מסתבר שכפר

1נראה כך: ציוד הנדסי כבד חפר תעלה בעומק של עשרה מטרים. על שלד של
קשתות־הברזל יוצק בטון, והמים יזרמו בתוכו. הכל יכוסה מחדש באדמה —
דבר שגם תושבי הכפרים סבנין ועראבה היו רלצים בו, בבחינת הרע במיעוטו.

וי• אחסרוגם תופעות אופייניות ל׳׳
-חברה הערבית הישראלית. האיש הקונה
את אדמות סכנין ועראבה, בשם מקורות,
היה ידוע עד לפני זמן קצר כערבי
לאומי שרוף. הוא אפילו הוגלה למשך
שישה חודשים מביתו בעראבה, בפקודת
המושל הצבאי. מאוחר יותר החליט חסן
עבד אל־מג׳יד כי חלקו של משתף־פעולה
קל יותר. במערכת־הבחירות האחרונה הצטיין
כפעיל של אחדות־העבודה, משם ועד
לסוכן־קניות של מקורות היתה דרך קצרה.
לעומתו, מצביעים התושבים על עסקן
אחר, שייך עאווד אל עבד א׳-לה ג&כנין.
בבהירות האחרונות היה שלישי ברשימה
הערבית של מפא״י. שני המועמדים שלפניו
נבחרו; הוא נכשל — ורבים בכפרו
רואים בכך פגיעה מכוונת מצד מכא״י.
לכן, נאמר, הוא עומד בראש המתנגדים
למכירת האדמות למקורות, והוא אף הצטיין
במערכה המשפטית נגד ההפקעה.
שייך עאווד, גבר מוצק ומשופם, המבלה
את שבועות הקיץ באוהל ארעי בשדותיו
שבעמק בית־נטופה, ממהר גם כיום להצהיר
אמונים למפא״י .״אם אני עומד בראש
המתנגדים לתעלה,״ הסביר השבוע ,״זה לא
מפני שאני רוצה להתנקם במפא״י על
שאינני חבר כנסת. אני פשוט נלחם על
הדבר היקר ביותר שיש לנו. כי בשביל
פלאח ערבי — האדמה היא נשמתו.״
האם אינו מושפע, למשל, מתעמולה קומוניסטית?
שייך
עאוזד הזדקף :״הקומוניסטים רכבו
על הסוס הזה בבחירות, וקיבלו תוספת
כוח בעראבה ובסכנין. אבל אם הם רוכבים
על הסום הזה, זה לא אומר שהעניין
לא צודק. גם הם וגם הלאומנים לא• היו
מצליחים ללכד מאחוריהם את כל התושבים,
אם התושבים עצמם לא נלחמו על
אדמתם. זאת האמת. אנחנו לא מנהלים מלחמה
פוליטית. אנחנו חרדים לגורלנו. אנחנו
יודעים שהמיפעל הזה חשוב ושהוא
עולה מאות מיליונים של לירות. אבל
עד עכשיו להרגיע אותנו.
זוהי הטרגדיה האמיתית של עמק בית
נטופה 14 :שנות הפליה הולידו חוסר־אמון,
פחד והסתייגות. כל אלה יחד
יולידו בשבוע הבא, מן הכתם, דם ודמעות.

•ן* כי שימנפקי, מוביל הבשר החיפאי,
שביום שישי לפני שבועיים שירם בחייו
על שהעז למרוד בשלטון הטרור
של כנופיה גאנגסטרים חושיסטאנית, חזר
השבוע אל מקום הרצח בחצר בית־המם־
בחיים בחיפה.
משאית קירור ענקית בצבע צהוב נכנסה
ביום ראשון בבוקר אל חצר בית־המטבחיים,
כשעל דפנותיה מתנוסס שמו
של צבי באותיות ענק אדומות כדם.
חבריו למאבק של שימנסקי, שיחד עמו
ניסו להקים קואופרטיב מתחרה לקואופרטיב
הובלת הבשר החושיסטאני, החליטו

היד, ברור לכל, כי רצח בית־חמטבחיים
לא הפעיל את פעמון האזעקה רק בזכות
עצמו, אלא שהוא מהווה רק את הקצף מעל
למערבולת איתנים הרוגשת עדיין בתוככי
חושיסטאן.

המאבק מן הקבר

ולס בעוד שהעתונות והמוסדות הם־
תפקו בתביעות שנועדו להבטיח פיקוח
צבורי בעתיד על ענף הספקת הבשר, דרשו
חבריו ובני משפחתו חקירה מדוקדקת בכל
מה שקדם לרצח, על־מנת לחשוף את שר־

הרקע לרצח, על־ידי הרעלת האווירה, הסתה
פרועה ויצירת אי־שקט מתמיד בין כותלי
בית־המטבחיים?
״בשלב זה אין יבדינו הוכחות על שותפים
ישירים לאוטק בביצוע הרצח, אולם יש
יסוד למחשבה, שאוטק גילה לחלק מחבריו
על בחינתו לבצע את הרצח. ואם כך היה,
הרי העובדה שאיש מהם לא הזהיר את
המנוח על כוונתו של אוטק, מהווה הסכמה
וגובלת עם שותפות עקיפה לכוונות לרצות
בהמשך להודעה זו, הודיעו חבריו
של שימנסקי על פנייתם לשר המשטר־רה
לפתוח בחקירה משטרתית בכיוון

מה שהביא את חברי שימנסקי לדרישות
אלה, שהועלו לפני שבוע גם על
דפי העולם הזה, היה שיחזור מחודש של
מעשה הרצח. כאשר צורפו הפרטים שקדמו
לרצח אחד לאחד, הועלו לפתע כמה תיאוריות
חדשות, שהעלו את השאלה: האמנם
התכוון הרוצח, יהושע (״אוטק״) כהנא, מלכתחילה
לרצוח את צבי שימנסקי ולאבד
את עצמו לדעת, או שמא היתד, תוכניתו
שונה לגמריז!

האם התכוון הרוצח 7מות?

ן ן / 1יךי מכונית ׳הובלת הבשר החדשה של קואופרטיב ליכוד נושאת עליה את
שמו של צבי שימנסקי, מארגן הקבוצה שנרצח על־ידי אוטק כהנא. בקריאת

שם הקואופרטיב על שמו, התכוונו חבריו של הנרצח להבהיר כי הס ממשיכים במאבקו.
לקרוא לקבוצתם על שמו של חברם שנרצח.
היה זה מחוזה סמלי, שהעיד על
המשך מלחמתו של שימנסקי גם אחרי
מותו.
אולם המשך המערכה לא היה סמלי
בלבד. שום רצח בישראל, פרט, אולי,
לרציחתו של דר׳ ישראל קסטנר לפני
חמש שנים, לא זיעזע את המדינה ולא
הוליד שרשרת של תגובות זעם צביריות
כמו מעשה זה. עשרה ימים אחרי רצח
שימנסקי, עדיין עסקו העתונים בפרטיו וברקעו.
משרד המסחר והתעשיה הודיע על
כוונתו להוציא את עסקי הבשר מידיהן של
הקבוצות המונופוליסטיות וההסתדרות הודיעה
על מינוי ועדת חקירה מיוחדת בפרשה

ממשיכי המאבק

שיה הצבוריים והסתעפויותיה של כנופית
הגאנגסטרים.
חיים אברמיביץ, יורשו של שימנסקי בקואופרטיב
ליכוד וישראל שמעוני, אחיו
של הנרצח, ניצבו השבוע בפני נציגי ה־עתונות,
הודיעו להם:
״החלטנו, שלמרות דרישת מועצת פיעלי
חיפה לבטל את משפט ברור החשבונות
של קואופרטיב יחד, נמשיך את משפט
ברור החשבונות, על־מנת שיעשה כל מאמץ
אפשרי לחשוף את העבר המכוער של קואופרטיב
יחד.
״ברור וידוע לנו, שהאהדח שירה ישי־מנסקי
היה מוחזק ישירות בידי אוטק כהנא,
אולם השאלה נשארת תלויה: האם אין מקום
להאשים את חברי הנהלת יחד בהכשרת
אליעזר עורן־הדין
פיכנזן, פרקליטה של
קבוצת ליכוד, ואיים אברמוביץ, מודיעים סל הגושד המאבק.

אח׳ הנוצה

ך 1פי עדויותיהם של עדי ראיה, פגש
/אוטק את שימנסקי לראשונה ביום הרצח
במיזנון בית־המטבחיים, הנמצא בקומה
השניה של הבנין, שבקומתו הראשונה נמצאים
חדרי ההלבשה של עובדי בית־המטב־חיים.
אם אמנם התכודן אוטק לרצוח את
שימנסקי באקדח הטאוזר הגדול, שהיה מוחבא
בתיקו, מדוע לא עשה זאת מידי! במקום
זה עלה וירד אוטק מן המזנון ואליו
פעמים ורק אחרי ששימנסקי יצא החוצה
ועמד לגשת למכוניתו, ירה בו בגבו.
דווקא צורת ביצוע זו של הרצח מעלה
את הסברה שאוטק לא רצה לרצוח את
שימנסקי בגלוי, לעיני כל. הוא קיווה ש־שימנסקי
ירד לחדר־ההלבשה, כדי להחליף
בגדיו וארב לו במסדרון.
אם אמנם היה שימנסקי נכנס לחדר ההלבשה׳
יכול היה אוטק לירות בו שם, מבלי \
שאיש יבחין בכך, היה
מספיק להסתלק מהמקום.
אולם שימנסקי לא
נכנס לחדר־ההלבשה, צ עד
תחת זאת ישר למכוניתו.
לאוטק לא נותרה
ברירה אלא לירות
בו בגבו, לפני שיסתלק.
זוהי גירסה אחת. גירסה שניה מצרפת
את העובדות שהתרחשו באותו בוקר, מאז
הגיע אוטק למקום. שעתיים לפני הרצח

ישראל שמעוני, אחיו של צבי שימנסקי, תובע*
במסיבת עתונאים משר המשסרה לפתוח בחקירת,
נדי לגלות אם חיו שותפים בידיעח לתחלסת אומק לרצוח את אחיו.

ניגש אוטק למקום עבודתו של חיים אברמוביץ,
שותפו של שימנסקי, ישראל שמעוני,
מקום בו לא היה נוהג לבקר בורך
כלל, סקר גם אותו והסתלק.
סיורים מוקדמים אלה של אוטק, בצרוף
העובדה שהוא הביא עמו לבית־המטבתיים,
נוסף לאקדח ולמחסנית שבתוכו גם מלאי
של 30 כדורים, מעלים את הסברה שאוטק
התכוון בעצם לרצוח באותו יום לא רק את
שימנסקי, אלא גם את אחיו ושותפו. לפי
סברה זו חיכה אוטק להזדמנות בה ימצא
את השלושה בצוותא, כדי לגמור את חשבונותיו
עמם. אולם למזלם של השניים הם
לא הזדמנו ביחד עם הנרצח, עזבו את
בית־המטבחיים כל אחד בנפרד. אופק הסתפק
ברצח צבי שימנסקי בלבד.
אילו היה מצליח לחסל גם את שני האחרים,
קרוב לוזדאי שבכך היה מגשים
את המטרה העיקרית — ביטול משפם
בירור החשבונות של קואופרטיב יחד.
משפט זה, המתברר בבית־המשפט׳ המחוזי
בחיפה, נמצא עתה בשלביו האחרונים•
בזמן הקרוב צריך בית־המשפט להח ליט
אם יש מקום לתת צו לבירור
החשבונות של קואופרטיב יחד. אם אמנם
ימצא בית־המשפט לנכון לתת החלטה כזו,
ימונה מטעמו רואה־חשבון רשמי, שיצטרך
לחשוף את העיסקות והקשרים המפוקפקים
של קואופרטיב זה ב־ 15 השנים האחרונות.

__השופט הורה?א?ענדת

ולס תהיה החלטתו של בית־המשפט
>ד£אשר תהיה, ישנם צדדים רבים לפרשה

הנמצאים מחוץ לתחום ההתעניינות וההתערבות
של בית־המשפט. באחד השלבים של
המשפט חקר עורך־דינו של צבי שימנסקי,
אליעזר פיכמן, את ראש הקואופרציה בחיפה,
אריה לביא, שהוא למעשה האחראי
ישירות מטעם מרכז הקואופרציה לגבי
קואופרטיב יחד.
עוד בשנת 1951 קבע אריה לביא, אחרי
שחקר בפרשת יחד, בצורה שאינה משתמעת
לשתי פנים :״הוברר לנו, כי ישנם בקואופרטיב
כמה סטיות רציניות מהדרך הישרה
ואי־אלה נוהגים פסולים, שלא ידענו עליה
ם הנהלת הקואופרטיב הנהיגה, שאין
חבר רשאי לגלות לחבר אחר את הסכומים
שהוא מקבל כתשלום עבור עבודתו
החברים היו חותמים בספר הקופה, מבלי
שיהיו רשומים בו כל סכומים שהם
הספרים לא שיקפו נאמנה את דווחי הקואופרטיב
ואת התשלומים האמיתיים אשר
החברים מקבלים כל הנימוקים אשר
שמענו מהנהלת הקואופרטיב להצדקת מעשים
אלה, לא היה בכוחם להחליש אף
במשהו את התרשמותם הקשה של כל
חברי המזכירות מאופן הנהלת העניינים
וראינו אותם כחמורים ביותר.״
כעבור 10 שנים, כאשר הופיע לביא כעד
במשפט בירור החשבונות של קואופרטיב
יחד, ניסה פיכמן לחקור אותו ולשאול
מדוע לא מצא לנכון בתור יושב־ראש
מרכז הקואופרציה בחיפה להודיע על גילויים
אלה לשלטונות מס־ההכנסה או למשטרה.
כאן התערב השופט המחוזי, אריה
סלוצקי, והורה ללביא לא להשיב על
השאלות :״זה לא משפט נגד ההסתדרות,
לא נגד מרכז הקואופרציה ולא נגד גופים
ומוסדות. זה משפט רק נגד קואופרטיב
יחד.״
אולם דווקא אספקטים אלה של הפרשה,
שלא ניתן היה להעלותם בבית־המשפט, הם
מעניינו של הצבור. שכן כנופית בית־המטבחיים
לא היתד, יכולה לפעול במשך
שנים כה רבות לולא ניתנו לה גיבוי וחיפוי
מצד אישים ומוסדות.

ממנו לא להופיע לעבודה, אם כי זכותו
לקבלת משכורת כחבר הקואופרטיב עומדת
בעינה. שימנסקי סירב להישמע להחלטה
מוזרה זו. הנה דו״ח מישיבת הנהלת יחד,
מתאריך :2.8.60
״ אוטק כהנא: למרות ההודעות והאזהרות
שניתנו לשימנסקי, הן בכתב והן
בעל־פה, שעליו לא להופיע לעבודה, אבל
הוא ממשיך בשלו ובזה הוא פועל בצורה
הגורמת למתיחות וקשיים בעבודה. שימני
סקי הופיע בתאריכים הבאים לעבודח: ב־סה״ב
16 פעם (פירוט התאריכים).
״הוחלט: להטיל על החבר צבי שי-
מנסקי קנס בסך 10ל׳׳י בעד כל אחת מן
ההפרות הנ״ל ובסה״ב 160ל״י. לדרוש מהחבר
שימנסקי שלא יופיע לעבודה מהיום
והלאה ולהתרות בו שבעד כל הופעה נוספת
הוא עלול להיקנם עד ל־ 50ל״י, בהתאם
לתקנות ולחוקה.״

בצורה זו נקנס שימנסקי עבור כל יום
בו הופיע לעבודה בסכום כולל שהתקרב
ל־ 900ל״י.

פניות ללא מעגה
*(•צב העניינים בקואופרטיב לא היה
( ונ ס תר מעיני האנשים שבתוקף תפסידי־הם
הם חייבים לפקח על שמירת החוק והצדק
במוסדות כמו קואופרטיב יחד. שימד
סקי וחבריו שלחו במשך השנים עשרות
תזכירים ובקשות לברור ולחקירות בענייני
הקואופרטיב, אולם כל בקשותיהם נוחו.
הנה, למשל, מכתב שנשלח ביוני , 1960
אל יוסף אלמוגי, אז מזכיר מפא״י וכיום
שר בממשלת ישראל. :המוסד לביקורת של
מפלגתנו הוציא מסקנות בקשר לענייני קואופרטיב
יחד ניסינו מספר פעמים לפנות
אל החבר ישראל מרום, מהמוסד ל
ביקורת
של המוסדות המשקיים של ההסתדרות,
בקשנוהו להיכנס לבירור ענייני
הקואופרטיב ואנו מצדנו הצהרנו שנקבל
את החלטות המוסד. לצערנו עד היום לא
נענינו. למרות העובדה שאנו נמצאים בשלב
של בירור משפטי, ויתכן וד,רחקנו
לכת, אנו, כחברי מפלגה, מוכנים לחענות
לפנייתך, בתנאי שהחבר מרום יקח על עצמו
להזמין אותנו בהקדם ולתאם את דרכי הטיפול
בעניין הנדון.״
אלמוגי, שעוד בהיותו מזכיר מועצת פועלי
חיפה התעלם מפניות שימנסקי וחבריו,
הודיע בתשובה שפנה אל ישראל מרום לקבל
את הקבוצה לשיחה. אולם כעבור
שבועיים התקבל מכתב מישראל מרום :״כידוע
לכם, אין המוסד לביקורת דן ומברר
שום דבר התלוי ועומד בפני בית־המשפט.
אין המוסד לביקורת הכתובת אליה צריך
לפנות בדבר מינוי בוררים.״
נוסף לאלמוגי, שוגרו במשך השנים בקשות
ותזכירים לאבא חושי עצמו, אולם
(המשך בעמוד ) 18

מסחר שחור 3זמן הצנע
משטר כחושיסטאן דומה לתמנון
\ | ענק, שכל אחת מזרועותיו יונקת ומוצצת
על מנת להזין את הראש. כנופית
בית־המטבחיים היתד, רק אחת מזרועותיו
של תמנון זה. כעת, כאשר מתבררות במלואן
דרכי פעולתה ושיטותיה של זרוע
זאת, כאשר אלפי מיסמכים ועדויות מצטרפים
לפסיפס שלם, ניתן להבין בצורה
מלאה כמעט כיצד פועלות גם הזרועות
האחרות.
על סמך החומר שהצטבר בפרשה זו, אפשר
לכתוב ספרים שלמים. הנה רק מעט
משפע הגילויים על דרכי הפעולה של מה
שנקרא קואופרטיב יחד:
׳סי על הדרך בה הוכנסו כספים לקופה
מסתורית על־ידי אוטק כר,נא וחבריו, מבלי
ידיעתם של שאר חברי הקואופרטיב, מסר
בעדות בשבועה בבית־המשפט חיים אברמוביץ
:״בשנים 53־ ,1952 כשהיה קיצוב
בשר לכל האוכלוסיה, כולל הערבים, היו
הקצבים הערביים מהכפרים מוכרים את
הבשר שקיבלו לחלוקה. אחד מחברי ההנהלה,
ביחד עם ערבי שלא היה חבר בקואופרטיב,
עסק בקניית הבשר מהקצבים הערביים
ובמכירתו. זה היה עד שנת . 1954
את הרזזח ממסחר זה היו מוסרים לידיו
של אוטק. בהתחלת שנת , 1954 כשהייתי
חבר בוועדת הביקורת, חשדתי שהאיש המתעסק
בזה מביא מעט כסף בתור רתח
מהמסחר הזה. הפסקנו את עבודתו וקיבלנו
על עצמנו את המסחר.
״נוכחנו שד,רתח מהמסחר היה יותר
גדול מאשר הוכנס קודם. האיש שעשה זאת
קודם עבד עם ערבי אחד וקיבל 50 אחוז
מהרתח והיה מכניס לקופה 250ל״י מכל
חלוקה. אנחנו עבדנו בשותפות עם שני
ערבים והיה לנו רק שליש מהרתח, אבל
הכנסנו לקופה מכל חלוקה 600ל״י.״
>•׳ אחרי שצבי שימנסקי הגיש את ה־

בית המטבח״ס בחושיקאגו: לא וק בקו הובל פה לשחיטה

קומץ שר מעריצות

בוכיות נועצות עיניים נועבר לגדר בארונח
של מרילין, המובא לקבורה. לקהל, ואפילו
לכוכבי הוליבוד, לא ניתנה רשות כניסה לבית־הקברות. בכל זאת נכחו שם כ־ 300 איש.

ך* שרודולן? ולנטינו מת לפני ישלו^
שים שנה, דמתה הלוזייתו למלחמת אזרחים
זוטא: הרחובות היו מוצפי אדם, אלפים
התמוטטו וצנחו מעולפים, מאות אלפים
אחרים התגודדו ונאבקו על הזכות לחזות
במסע ההלוזייה, ואמרו כי אפילו המדרכות
היו רטובות מדמעות, כמו אחרי הגשם.
הלווייתה של מרילין מונרו דמתה לטרגד יה
משפחתית קטנה בה מתאבלים ומצטערים
קומץ קרובי משפחה. שלושים ואחד
מוזמנים בלבד, כמה עשרות צלמים ועתו־נאים,
וכשלוש מאות׳ איש שנעצו עיניים
בוכיות מעבר לגדר של בית־הקברות בווסט־וזד
וילג׳ ,ליוו את מלכת הבד, וזאת במרחק
של חמש דקות נסיעה מהוליבוד.
רק זימזום מצלמות הטלביזיה, שנשמע
כרחש בלתי פוסק של צרעות, העיד כי אכן
כאן נערכת הלווייתה של האשה שהעתונות
העולמית הקדישה בשבועיים האחרונים לחייה
ולמותר, יותר שטח מאשר הוקדש
אי־פעם לאיזה שהוא נושא אחר, כולל מלחמות
העולם, פצצות האטום וטייסי החלל.
מרילין הובאה לקבורה ארבעה ימים אחרי
מותה. היה זה ג׳ו דימאג׳יו, שחקן ה־בייסבול
הנודע לשעבר ומי שהיה בעלה השני
של טרילין, שאירגן את הטקס. הוא
דאג לדחותו בכוונה תחילה כדי למנוע הפיכת
ההלווייה לטקס המוני .״אינני רוצה שהעניין
ייהפך לקירקס,״ אמר. כאשר נערכה
הלווייתה של מרילין, כבר עסקה הוליבוד
במותה של אשתו של אדי קאנטור, והכותרות
הראשיות בעתונים סיפרו על הוצאתה
להורג בתא־הגזים של אם קנאית,
ששכרה רוצחים כדי לרצוח את כלתה ההרה•
הידיעה על הלווייתה של מרילין הופיעה
בשולי העתונים.

מאג׳יו ובנו, חייל המארינם, ספרה של מרילין והמאפו
נהגה ומנהלת משק הבית שלה, מזכירתה, הוריה ה
בביתם התגוררה לראשונה, אחרי שנימסרה לטיפולם
אמה, והאשה המטפלת באמה במוסד חולי־רוח ליד לום״
במשך שעות ארוכות המתין קהל קטן של מעריצים
גדול של צלמים ועתונאים ליד מישטח הדשא של בית־ה
הזמן עבר בבדיחות, צילומים וחילופי דברים עם ה׳
מעבר לגדר. האווירה היתר, מזיגה משונה של פיקניק קי־הטבע
ושל ערב הצגת־בכורה, משל מרילין מונרו החיה
לצאת עוד רגע לחלק אוטוגרפים.
רק כאשר הגיע מסע ההלווייה למקום הקבורה, השא
מת־מוות במקום. איש מבין הנוכחים לא זע. האח

פיקניק כצל האילנות

1 1\ 1

בקאדילאק שחוו

מובא ארונה של מרילין סתרו, מהכנסייה בה
נערכה תפילת־האשכבה, אל,בית הקברות. שוטרים
כחולי־מדים ליוו את המכונית, אחריה צעדו כשלושים מלווים, מקרוביה של מרילין.

ך• כנסייה הקטנה הבנויה בסיגנון
| כפרי והמוקפת עצים גבוהי קומה,
נאספו הקרובים והידידים המעטים שהוזמנו
למסע ההלוזייה. שמש קייץ קפחה על ראשי
הנאספים שהזיעו בחליפות בחום של 40
מעלות ויותר. שוטרים כחולי־מדים, שנאספו
משערי כל האולפנים שבהוליבוד הסתובבו
במאמץ למצוא פינת צל. צלמי׳ עתונות
רמסו את הדשא והקברים בבית־הקברות,
המסומנים רק באמצעות מרצפת שיש קטנה
הטמונה בתוך הדשא.
אף כוכב קולנוע או אישיות הוליבודית
אחרת׳ לא הוזמנו אל הטקס, מלבד השחקן
פיטר לאופורד. בשעה אחת בצהרים, יצאה
החבורה הקטנה של גברים ונשים עוטי
שחורים בעקבות ארון הברונזה שהונח
בתוך קאדילאק שחור, למסע של מאתיים המטר
האחרונים. היה זה חוג האנשים שהיה
קרוב למרילין מונרו שנים רבות: ג׳ו די־

הצלמים חיכו בחוץ
לצלמי העתונות והטלביזיה, הנראייז יי

ואדה הדנויס שו/וידיו 109־ 11 דפיוסוס,
יומיים למי שאיבדה עצמה לדעת:
ף* פעמים אני יוצאת לרחוב, לערוך
/קניות, או סתם להסתכל על אנשים,
כשאני לבושה בחליפה פשוטה וצעיף על
הראש, ללא איפור. למרות זאת נמצא תמיד
ילד אחד, קצת יותר פיקח מהאחרים, הקורא
לחברו :״הי! חכה רגע! אתה יודע
מי זאת?!״ ומיד מתחילים לעקוב אחרי.
בעצם, לא איכפת לי. אני מבינה טוב
מאוד, שאנשים רוצים להיוכח שאת באמת
קיימת. צריך לראות אותם, את הילדים —
אפילו הזאטוטים — כאשר פניהם מאירות
והם מפליטים :״יא אללא!״ ורצים לספר
לחבריהם. הגברים, לעומת זאת, פונים אלי
כך :״חכי רק רגע פה. אני הולך לקרוא
לאשתי.״ זה משנה להם את כל יומם.
בבוקר, כשאני מוציאה את אפי לרחוב,
מוקדם מאוד, ואני חולפת על פני המטאטאים
של רחוב ,57 הם תמיד אומרים לי:
״שלום מארילין! מה שלומך הבוקר?״ זה

כבוד עבורי ואני אוהבת אותם בשל כך.
כאשר אני עוברת ברחוב, מתחילים הפועלים
לשרוק. ראשית, מפני שהם א־מרים
לעצמם :״חתיכה, בחיי!״ ושנית, מפני שלפתע
הם מגלים את האמת וצועקים :״היי!
זאת מרילין מונרו!״ ברגעים אלה, אתם
מבינים, אני מאושרת כשאני א ־מרת לעצמי
שכל האנשים האלה יודעים מי אני.
אינני יודעת איך בדיוק, אבל אני בטוחה
שהם מבינים שאני מקדישה את עצמי כולי
למה שאני עושה — על הבד וברחוב —
וכשאני אומרת להם, בוקר טוב /או, מהנשמע׳
,אני באמת מתכוזנת לזאת. לעצמם
הם א מרים :״פאנטסטי, פגשתי את מרילין
והיא אמרה לי ׳בוקר טוב׳.״
אבל, כשאדם מפורסם, הוא גם נתקל בטבע
האנושי במצבו הגס והגולמי. הפיר־סוס
גורר אחריו תמיד את הקינאה. יש
אנשים שאתה סתם פוגש אותם ואשר

5לה,
וגים,
:־ידי
:׳לס. קהל רות.
זרים
:חיק
מדת

בא אל הכותל בו עמדו להטמינו והמלווים
התיישבו דוממים שורות שורות אל מול
הארון, כאילו חזו בהצגה.
ג׳ו דימאג׳יו, ששהה במשרד הכנסייה הקטנה
משעות הבוקר, נראה רצוץ, עוצר
את דמעותיו בקושי רב. דקות מספר לפני
כן ראה את גופתה הקרה של מרילין בתוך
הארון. היא היתד, לבושה בשימלה ירוקה
כשצעיף ירקרק על פניה. דימאג׳יו שם זר
שושנים ורודות בידה ולחש :״אני אוהב
אותך אני ־זוהב אותך
הארון הושם בקיר, ולוח שיש אדמדם,

אל הסוו ־ באיפור

נושאי ארונה אל הקבר. היא הולבשה בארון בשמלה ירוקה, אופ
הועמד
ארון הברונזה הירקרק של
י תוך הכנסייה לא הותרה אף
נתקעה לתפוס אירוע כלשהו.

חסר סימון או כתובת, הונח עליו. המלוזים
חזרו למכוניותיהם. אז ניתן האות. שלוש
מאות המעריצים קפצו מעל לגדרות, דרך
הפתחים, רצו מכל העברים אל הקבר. רובם
הוציאו מצלמות חובבים קטנות .״איפה היא
קבורה?״ צעקו.
שני שומרי בית־הקברות, לבושי חליפות
שחורות, עישנו באדישות והצביעו לעבר
הקבר. אשה זקנה פילסה לה דרך בין המצטופפים,
בכתה והתייפחה בקול קטוע :
״מעולם לא הייתי כה קרובה אליה כמו
עכשיו.״
כמה קרוב אפשר להיות אצל כוכב? וכמה
קרוב אפשר היה להיות אצל מרילין? ה־עתונות
עדיין עסקה בפיענוח תעלומת ההתאבדות
ובהסברים פסיכולוגיים וסוציאליים.
אולם קרוב לוודאי שהתמונה האמיתית
ביותר ממצב הרוח של הכוכבת שהביאה
להתאבדות מצטיירת מתוך ראיון
שמסרה לכתב הלייף, שבועות מספר לפני
ההתאבדות. היא אסרה לפרסמו, נתנה את
אישורה לפרסם אותו יומיים בלבד לפני
שאיבדה עצמה לדעת.

הידיד

רה וסורקה באילו היתה עומדת להופיע שוב בפני מצלמות ההסרטה.
את רכושה צ וותר, מרילין לפני מותה ללי שטרסברג, מורה
הדראמה שלה, שנשא את היהספד האחרון על קברה של המנוחה.

ג׳ו דינואנ׳יז, הבעל לשעבר,
והידיד האחרון, אותו הזכירה
תכופות, בופה על קברה של מרילין,

ברור שהם שואלים את עצמם :״א־זה דבר
מיוחד יש לאשר, האת? מי היא חושבת את
עצמה?״ יש להם רושם שעובדת היותי
מפורסמת נותנת להם את כל הזכויות —
אפילו הזכות לגשת אלי ול, מר לי כל מה
שעובר בראשם, כל מיני דברים. אבל זה
לא פוגע בי. זה קצת כאילו היו פונים
לבגדים שלי, לא לי.
יום אחד, אני זוכרת, חיפשתי בית לקניה.
ראיתי שלט ברחוב. צילצלתי. הופיע
גבר נחמד מאוד. הוא אמר לי :״הכי רק
רגע. אל תז, זי. אני רוצה שאשתי הפגוש
אותך.״ האשד, יצאה ואמרה לי בקרירות:
״הואילי ברוב טובך להסתלק מפה.״
קחו, למשל, שחקנים או במאים מסויימים.
אם יש להם טענה נגדי, הם לעולם לא
פונים אלי, אלא מספרים על כך לעתונאים
— כי כך זד, עושר, הרבה יותר רעש. אילו
היו באים להעליב אותי בארבע עיניים,
הייתי צוחקת מכל העניין. אבל אם יאמרו
זאת לעתונאים, זד, מסתובב סביב הארץ
והעולם, ואז הם ׳מרוצים. אני, כשלעצמי,
(חטטן בוננזוד ) 14

! £ו ו דוייה שלמאר ־ ל ־ ן
(המשן מעמוד ) 13
קשה לי לתפוס שאנשים לא יהיו קצת
יותר נדיבי־לב האחד לשני.

כמו קישוט
אנעיםלי לומר זאת, אבל אני
/חושבת שיש שינאה רבה במיקצוע
שלנו. כל מה שאני יכולה לעשות, זה ל נחם
את עצמי, שאני אינני קנאית. אינני
יודעת אם קראתם פעם מה ששחקן מסויים
אמר עלי. לדבריו, כאשר היה מנשק אותי,
היתר, לו הרגשה שהוא מנשק את היטלר.
זה, כמובן, עניינו האישי, אבל כשהייתי
צריכה אני לשחק סצנת אהבה עם גבר, שחשב
כך עלי — נו, היו לי כלפיו אותן
הרגשות שיש לי למוט של מטאטא.
ככל שאנשים חשובים, או ככל שהם
פשוטים, עושה עליהם פחות רושם אם
אדם הוא מפורסם. הם אינם חשים חובה
לעצמם להיות תוקפניים או׳ מעליבים. הם
רוצים לדעת מי את באמת. ואז אני מנסה
להסביר להם. אינני אוהבת לפגוע בהם ולומר
להם :״אינכם יכולים להבין אותי.״
יש לי הרגשה שהם סומכים עלי שאביא
להם דבר הנעדר מחיי היום־יום שלהם. זה
נעים לתת לאנשים לחלום, אבל הייתי רוצה
שיקבלו אותי גם בשל עצמי.
מעולם לא חשבתי את עצמי כסחורה
שמוכרים וקונים. לעומת זאת, יש אנשים
רבים, שמעולם לא הביטו עלי אחרת, כולל
חברה מסויימת, שאת שמה לא אזכיר. אם
לעיתים אני עושה רושם כאילו אני נרדפת,
או משהו כזה, ובכן — זה בלי ספק מפני
שאני באמת נרדפת. זה תמיד אותו הסיפור.
אני מתארת לעצמי שיש לי כמה חברים
נפלאים וטרחחחחח !..זהו !..הם מהחילים
לעשות המון דברים. נוראים: לדבר עלי
לעתונ-ת, או לידידיהם, מספרים סיפורים.
זה באמת מאכזב. זהו סוג הדברים שאין
כל חשק לרא־ת.
כמובן, זה תלוי בבני־האדם, אבל לפעמים
מזמינים אותי לאיזה מקום, כדי להוסיף
חיים לארוחת־ערב — כמו מנגן שמזמינים
כדי שינגן בפסנתר אחרי הארוחה. אני
תמיד מרגישה, שמזמינים אותי לא בשביל
עצמי ושאינני אלא קישוט.

במדיוה
(המשך מעמוד )7
ראש ממשלת ישראל לכבד רצון אחרון זה
של יריבו המנוח? ומדוע בירד לפתע,
בשבוע שעבר, את יוזמת אירגון ותיקי
הגדוד העברי (של מלחמת העולם הראשונה)
להעלות את עצמותיו של ז׳בוטינסקי
לקבורה בארץ, אף הבטיח לצרף משמר־כבוד
של קציני צה״ל ללוויה?
תמימי־לב רבים ידעו להשיב על שתי
השאלות בתשובות נדושות: ידוע כי ב ך
גוריון נוטר טינה מעבר לקבר, וידוע כי
הוא רוצה לנקות את במת ההיסטוריה ה־טרום־מדינית
מכל גיבור — זולת עצמו.
וידוע גם ידוע כי הוא פוחד מז׳בוטינסקי
מת עוד יותר מאשר הוא שנא אותו חי.
תמימי־לב פחות ראו בברכת בן־גוריון
לאירגון ותיקי הגדוד העברי לא יותר
מתכסיס פוליטי ערמומי — לפי האימרה
הישנה :״הזאב (המת) שבע והכבשים שלמים.״
כי בשביל בן־גוריון לא היו עצמותיו
של ז׳בוטינסקי מעולם אלא קלף
פוליטי, אחד הקלפים אותם הוא שומר
בשרודלו לעת מצוא. עתה החליט, לפי גיר־סה
זו, להניח קלף זה על השולחן, ב־מישחק
על היבחרו של יצחק בן־צבי מ חדש
לנשיא המדינה (או החלפתו בנשיא
מפא״י אחר — ראה לעיל) ,העומד להתפתח
בחודשים הקרובים.

ראשי מסדר ז׳בוטינסקי לא הסתפקו ב־ביריר,
פירסמו את מימצאיהם במסיבת-
עתונאים, בה חולקו לכתבים העתקים פוטו־סטטיים
של צוואתו של ז׳בוטינסקי• ורשימת
פניות רשמיות ובלתי־רשמיות של
ח״כים ואנשי־ציבור אל ראש־הממשלה, בדרישה
לקיים את רצונו האחרון של המנהיג
המנוח. חולקה גם תשובתו האחידה
הצינית של בן־גוריון :״אין צורך לישראל
ביהודים מתים, אלא ביהודים חיים.״
זרק אחד הנוכחים :״אילו אמנם חשב
בך גוריון את ז׳בוטינסקי למת, מזמן היה
מוכן לקבור אותו, כמו את סוקולוב,
את צ׳לנוב ואת רוטשילד. האמת היא, שבעיניו
ז׳בוטינסקי חי — אולי הרבה יותר
מאשר בעיני רבים מתלמידיו.״

המשק
מהה גי ד הנ גי ד *
במשך שנים מתנהל דו־קרב של עקיצות
בין נגיד בנק ישראל דויד (״דולק״) הורו-

הטודם גפתח בגי 11 7
ף* אשר הייתי בת חמש — אני גם
^ סבורה שהיה זה הגיל בו התחלתי לח שו
על קאריירה שי שחקנית — אהבתי
לשחק. לא אהבתי במיוחד את העולם סביבי,
כי מצאתי אותו עצוב. אבל אהבתי
לשחק באמא. הרגשתי שאני יוצרת עולם
משלי. הייתי מרחיקה לכת עוד יותר, ויוצרת
בעצמי דמויות למשחק. כשלמדתי
אחר־כך שזוהי קומדיה, אמרתי לעצמי שזה
בדיוק מה שאני רוצה לעשות כל החיים.
כלומר: לשחק, להשתעשע. אבל גדלתי, ונוכחתי
לדעת שלא כל כך קל. יש תמיד
מי שמקשה עליך. קשה מאוד להשתעשע.
כאשר הייתי קטנה, היו שולחות אותי
המשפחות שאימצו אותי לקולנוע, רק כדי
להיפטר ממני. הייתי יושבת בשורה הראשונה
ומבלה שם את כל היום וחלק
הגון של הערב. ילדה קטנה, לבדה מול
המסך הענקי. ואהבתי את זה. אהבתי כל
אותם גברים ונשים שהתנועעו לפני עיני.
כל אותן שנים היתה לי ההרגשה שאני
חיה מחוץ לעולם. שהכול היה סגור לפני.
לפתע, כאשר הגעתי לגיל ,11 נפתח
־ 1פני העולם כולו. אפילו הבנות התחילו
׳שים לב אלי. הן חשבו :״ הממם ...זהי-
יי ת ! הנה מתחרה !״
כל הנערים שחילקו עתונים היו מבקרים
י־כיתי. אני נהגתי להיתלות על ענף אחד
העצים, לבושה בסוודר. בימים ההם לא
ידעתי להעריך עדיין את ערכו של סוודר
בשביל בחורה — אבל בכל־זאת ניחשתי
הצת. הנערים היו באים לראות אותי, רכובים
על אופניהם, והיו נותנים לי עתונינ
חינם. זה מצא חן בעיני המשפחה. אני
ישבתי על העץ ובוודאי ניראתי כמו קוף
לא העזתי לרדת, אבל כשהייתי יורדת
הייתי מטיילת עם הנערים לאורך המדרכה,
ייייים שלובות מאחור, האף למטה, בועטת
יעלי השלכת, לפעמים מדברת — אבל ב־בעיקר
מקש יבה
לפערים היו רוגזים עלי האנשים שאצלם
שהיתי מפני שצחקתי בקול רם מדי. חשבו
שהייתי היסטרית. הם לא הבינו שהיתה
לי הרגשה נפלאה של חופש, מפני שיכולתי
לומר לילדים :״השאל לי את אופניו,״ והב
זינו לי :״בטח, קחי.״ הייתי דוהרת ברחוב
וצוחקת כמו מטורפת, כשהרוח לפני,
שעה שהילדים ישבו על המדרכה וחיכו
(חמשך בפנזוד ) 22

גם לאפסון
במעט: לתומו
נכשלו גדולים
למכשיר בידי

היה מופתע ומאוכזב לא
חשב כי הצליח בדבר בו
ממנו, גילה לפתע כי הפך
בן־גוריון.

שר האוצר ושל נשיא קרן המטבע הבינלאומי
שהפיחות הוא צורך חיוני ימשק
הישראלי. למען הפיחות הוא היה מוכן לוותר
אפילו על אחד מראשי עובדיו ולהשאיל
את דויד כוכב למשרד האוצר. אך
האיש שהחל את דרכו ככלכלן שמאלני
בהשומר הצעיר, היה עיקבי בדעתו עד
הסוף גם כאשר עסק בפיחות. למרות שהכחיש
זאת, הוא תבע מאשכול לבצע
פיחות חריף בהרבה על שלושה דולרים
ללירה ישראלית. אך שר האוצר, חניר
וילנה, לא קיבל את עצתו של הנגיד, תלמיד
לבוב ווינה, אשר בשעתו כיהן גם
כיועץ כלכלי של הממשלה, לפני שנתמנה
למשרתו הנוכחית, עם ייסוד הבנק.
בלית ברירה, נותר לדולק להדגיש את
הזהרתו המפורשת של נשיא קרן המטבע
הבינלאומית: מכיזזן שישראל לא השאירה
לעצמה פער של שינויי שער לערך ריאלי
במקרה של התייקרות, חובה עליה למנוע
בכל מחיר את עליית השכר.
עלית שכר בלי עליה תלולה של המחירים
תזרים כסף חופשי לשוק. כסף זה
יופנה לצריכה. את סחורות הצריכה מייבאים
מן החוץ, במטבע זר. היבוא המוגבר
יגרום להרעה מחודשת במאזן המסחרי, ישים
לאל את כל מטרות הפיחות, שנועד לשפר
את המאזן המסחרי על־ידי הקטנת היבוא

צוואתו של זאב ז׳כוטינסרן י*
קלפים בשרוולו של ביג׳י
אך עדיין הוא לא שם את הקלף עצמו,
אלא רק קלף מזוייף.
קלף מזוייף. כי במשך הזמן השתרשה
טעות קלה בהכרת הציבור. הטעות: רבים
האמינו כי בצוואתו של ז׳בוטינסקי נאמר
כי נשיא המדינה הוא הגורם המכריע
במתן ההוראה, אשר בלעדיה אסר ז׳בוטינס־קי
להעביר את עצמותיו ארצה. ברכת הנשיא,
בדומה לברכת בן־גוריון, ליוזמת
ארגון ותיקי הגדוד העברי (כפי שפורסמה
בעתונוח) ייתר, מעלה את הייי של חוצבי,
מוציאה את הרוח ממיפרשי חרות
והליברלים, העומדים לפתוח במערכה לטובת
מועמד אלטרנטיבי, כגון פנחס רוזן.
אולם לעמדת הנשיא בעניין זה אין בל
ערך. דרושה החלטת הממשלה — ובן־גור־יון
לא נתן סימן שהוא מוכן ליזום כזאת.
טכסיס זה לא ניתן היה לביצוע, בלי
מסך כבד של הסוואה וגניבת דעת־הקהל.
לכן הופיעו במעריב ובדבר סקופים אחר
סקופים, אשר באו להודיע לציבור כי —
9צוואתו של ז׳בוטינסקי איננה בנמצא,
ואין כל אסמכתא או תעודה העשויה
להצביע על בקשתו המפורסמת !
׳ 9ערי ז׳בוטינסקי, בנו של המנהיג
המנוח, הסכים, כביכול, ליוזמתו של ארגון
ותיקי הגדוד, שבאה במקום יוזמת
הממשלה עצמה!
9מעולם לא הוגשה לממשלת ישראל
בקשה כלשהי בעניין העלאת עצמאות ז׳בו־טינסקי.

יהודים מתים. הפעולה הנגדית
לא איחרה לבוא: ראשי מיסדר ז׳בוטינסקי,
דר׳ יוסף גורבי, דר׳ יוסף פעמוני ואליהו
גלעזר, התקשרו עם ערי ז׳בוטינסקי, הנמצא
עתה בוזעידת המתימטיקאים בשטוק־הולם,
ועם חיים לאפסון, יוזם היבצע
העלאת עצמותיו של ז׳בוטינסקי, ביררו
את העניין עד תומו.
ערי אישר, אמנם, כי הסכים שלאפסון
יטפל בעניין אצל בן־גוריון, אך הדגיש כי
העברת עצמותיו של אביו צריכה להתבצע
בהתאם לתוכן צוזאתו ולרוחה.

ביץ לבין שר האוצר לוי אשכול. השבוע
עבר הקרב מעקיצות לשלב רציני יותר.
היה זה כאשר הניח נגיד הבנק על שולחן
הכנסת וועדת הכספים שלה, דין וחשבון,
שהזהיר את כל מומחי הכלכלה הישראלים
שכלכלת ישראל ממשיכה לעמוד על כרעי
תרנגולת. הדבר אירע ארבעה ימים לאחר
שמומחי האוצר הצהירו על הצלחת הפיחות.
מעל לכל הויכוח ריחפו שתי מלים מסתוריות,
שמשמעותן לא נהירה ביותר לאזרח
הממוצע: אמצעי־התשלום. צירוף מלים זה
כולל בתוכו את כל הכספים הנמצאים
בשוק והעומדים לרשותו של בעל הכסף
לצורכי קניה או מכירה — אם בצורת
כסף מזומן ממש ואם בצורת כסף בבנק,
צ׳קים, שטרות או אגרות חוב, המשמשים
כתחליף לכסף מזומן. עליה באמצעי התשלום
אין פירושה שמספר שטרות הכסף
בשוק גדל, אלא שמחזור הכסף בשוק,
הנקבע על־ידי גובה השכר ומחירי המצרכים
משתנה — גדל (או קטן).
מה רצה הנגיד להגיד?
עקביות כמסקנות. לפי חוק בנק
ישראל, חייב נגיד הבנק למסור דין וחשבון
מיוחד בכל מיקרה בו עולים אמצעי־התש־לום
במדינה, במשך תקופה של 12 חודשים,
בלמעלה מ־ 15 אחוזים. מאז הקמתו, של הבנק,
ב־ , 1954 הספיק הנגיד להגיש כבר
תשעה דו״חות כאלה — אך הפעם היה
הדו״ח החמור מכולם.
דולק הורוביץ ( )63 היה שותף לדעתם של
• ההעתק נעשה בכתב־ידה של אלמנת
זאב ז׳בוטינסקי בלונדון, ארבעה ימים לאחר
מות בעלה, ונשלח לערי ז׳בוטינסקי לינו־יורק.
המקור הופקד בידי עורך־דין לונדוני,
הושמד בשריפה באחת מהתקפות חיל־האוויר
הגרמני. הצוואה, אותה חיבר בפאריס,
חמש שנים לפני מותו, כוללת
חמישה סעיפים. ארבעה מהם מטפליס בירושת
רכושו, ואילו האחרון מדבר על
העברת עצמותיו למדינה יהודית, לפי פקודת
הממשלח. הצמאה חוברה בשפת האנגלית.

והגדלת היצוא.
גימגומים ותרוץ. דולק הורוביץ, הדוגל
כבר מזמן במדיניות של עליית מחירים
בצד הקפאת שכר, לא היה מוכן להשלים
עם מדיניותו הפשרנית של אשכול.
לכן בא הדו״ח האחרון שלו כדקירת סכין
ולא כעקיצה.
מה אמר הנגיד?
9משרד האוצר לא קיים את הבטחתו
המפורשת לספוג כספים, ולעקרם על־ידי
הפקדתם בבנק ישראל ללא שימוש.
י 9׳ גם את הכספים דרבים שספג מתשלום
מוקדם של משכנתאות, גביית מסים
מעל לסכום החזוי ועוד, לא עיקר משרד
האוצר, אלא השתמש בהם למטרות שונות,
שאינן נכללות בתקציב.
שני אלה היו לדעת הורוביץ הסיבות
העיקריות לעליה באמצעי התשלום הגוררת
סכנה ברורה של אינפלציה.
יחד עם הביקורת, הגיש הורוביץ רשימה
של הצעות לתיקון המצב.
אשכול לא נשאר חייב. טענתו הראשונה
היתד, המשעשעת ביותר. הוא התקיף את
הורוביץ על שלא אמר לו מראש מה יכתוב
בדו״ח, במלים אחרות — על שלא
התייעץ עם אשכול מה לייעץ לאשכול.
לאחר שורה של גימגומים ותירוצים —
בהם טענו מומחי האוצר שהאוצר כן
עיקר כספים, אך עשה זאת עוד לפני
הפיחות — הבין שר האוצר שאת הציבור
הלא־מבין יוכל אולי לבלבל, אך עם הנגיד
יתקשה להסתדר בדרך זו ועליו להגיע
אתו להסכם כלשהו. לאחר שאחדות העבודה
הכשילה את נסיונו לכפות את מרותו המוחלטת
על הורוביץ, שהמשיך לעמוד על
דעתו, החליט אשכול לטשטש את הקרע,
לייחס את חומרת חילוקי הדעות ביניהם
לעתונות ,״שלא הבינה בדיוק את דו״ח
הנגיד.״
אנשי האוצר נטלו על עצמם מלאכה מגו חכת
זו. הורוביץ שמר בינתיים על שתיקה.

הקטע שתורגם בראש ד!כתבח.
העולם הזח 302

אמנות

כי הוא מעדיף יותר את הקונצ׳רטו בפה
שלו, על הרפסודיה בתכלת.
אמר מארק שוברט, הדיקן של האקדמיה
המפורסמת למוסיקה ג׳וליארד, בה למד
קלייבורן :״הוא צריך ללמוד יותר סונטות
של בטריובן. הוא צריך לעבוד על שוברט,
שומן, דביוסי וראוול. אין הדברים באים
להפחית מערכו; שום אמן צעיר כל כך
אינו מכיר את הקומפוזיטורים כולם.״
אמר סיר ארתור בליס :״אם ואן יוכל
להתפתח לאט וקצת בהחבא, כמו יין משובח,
הוא יהיה אמן גדול. אבל אם יושפע
על־ידי הפירסומת העצומה אותה רכש, הוא
עלול ליהפך לאחד מאותם שזכו בפרסים:
יהנה מתקופת תהילה קצרה ויבול. אני
מקווה שידידיו יהיו נבונים למדי כדי לומר
לו: עכשיו הגיע הזמן שתתבגר.״
רוב האנשים המקורבים לוזאן מסכימים
עם המבקר אברהם צ׳זינס, שכיוון שהדחפים
היסודיים שלו הם ״אלה של כהן במיקדש
המוסיקה,״ יכול ואן להתגבר על חתחתי
ההצלחה. אולם המוסיקה של ארצות־הב־רית
לא תהיה לעולם מה שהיתר, לפניו.

מוסיקה
אליל בין ־ גו ש׳

שני נציגים דיפלומטיים נכחו השבוע באולם
בו ניפגש הרביי לאודאן קלייבורן
ג׳וניור, המוכר יותר בשם הקיצור שלו —
ואן קלייבורן — עם נציגי העתונות הישראלית.
האחד מהם היה איש השגרירות
האמריקאית, ארץ מולדתו של ואן. הנציג
הדיפלומטי השני היה הנספח הכלכלי בשגרירות
ברית־המועצות בישראל, שבתודעת
חובבי המוסיקה בעולם היא מולדתו
השניה של הפסנתרן הצעיר.
כי אם ארצות־הברית היא המדינה שיצרה
את ואן, הנחשב כיום לפסנתרן הפופולרי
ביותר בעולם, הרי ברית־המועצות היא המדינה
שגילתה אותו, הפכה אותו לאלילם
של מיליונים.
כי ואן קלייבורן 27 יליד שרבפורט
שבמדינת לואיזיאנה, בנם של מורה לפסנתר
ואיש עסקי נפט, שגדל מגיל שש בטקסס,
זכה לתהילה עולמית רק בשעה שזכה בפרס
הראשון בתחרות העולמית לפסנתרנים
על שם צ׳ייקובסקי, שנערכה במוסקבה ב־
. 1958
האהבה בין ואן והרוסים התחילה להתלקח
כשהופיע בתחרויות המוקדמות של
תחרות זו, ומאז לא התקררה. לא רק
רוסיה הרשמית חיזרה אחריו, אלא גם המוסיקאים
שלה ולהקות מעריצים בני טיפש־עשרה.

ואן
קלייכורן מחייך
הופך סוס מלחמה עייף —

בידור
ה די םמט ריני ד ד

אנשים זרים ברחוב, גברים ונשים, חיבקו
ונישקו אותו בחוצות, הציפו אותו במתנות,
במכתבי הערצה, ובפרחים (זר אחד הגיע
ישר מהגברת ניקיטה כרושצ׳וב) .הנשים
הזילו דמעות בלי בושה בקונצרטים שלו;
בלנינגראד, במקום בו עמדו חסידיו שלושה
ימים ולילות בתור כדי להשיג כרטיסים׳
נפלה אשה אחת מהמושב כאולם הקונצרטים
— מעולפת.

כשהטלביזיה המוסקבאית תיכננה לתת רק
את המחצית הראשונה של הופעתו בשלב
הסופי של התחרות, היא נישטפה בגלי
מחאה של תושבי מוסקבה הנזעמים, עד
שנאלצה להציג את כל ההופעה, בתוספת
ההדרנים. לאחר מכן, בכל אחת מארבעת
הערים בהו ניגן ואן בסיור הרוסי שלו,
הועברו כל הופעותיו בטלביזיה המקומית
וברדיו. מיליוני רוסים למדו להבחין ממרחק
בסימן המסחרי שלו — הבלורית המתולתלת
המתנוססת מעל לגוף ענק ( 1.90 מטר)
וכחוש ובמשד כל סיורו ברוסיה ניסה ללא
הצלחה להחליק את שערותיו באמצעות שמן׳
שיער ולאלף אותו באמצעות גרב ניילון,
אותה הידק על ראשו בהיותו ביחידות).
התלהבות של סייח. הרוסים מעריצים
את דמית ההתלהבות המעונה אותה
מייצג ואן כשהוא יושב ליד הפסנתר. בדרך
כלל הוא תוקע מבט בחלל, כשראשו מומה
אחורנית בזוזית של 45 מעלות, וגופו נמצא
במדחק מכסימאלי מן המנענעים. בקטעים
ליריים הוא מנענע את ראשו מצד אל צד,
במעין אקסטזה איטית תחת השפעת המוסיקה.
בקטעים
לוהטים יותר הוא גוחן סמור לפסנתר,
מעווה את פניו, ומרפקיו בולמים
אח־רנית. כשהתיזיורת מנגנת לבדה, הוא
מתבונן במנצח בהתלהכית גדלה והולכת,
מנענע את כתפיו ולבסוף נפנה אל הפסנתר
בהתרגשות קפצנית של סייח.
הציוד הטכני שלו הוא מעולה. כפות הידיים
הענקיות שלו מכסות טווח של שתי
אוקטאוות כל אחת. יש לו טכניקה מהממת
של התחממות באימון. הוא שומר על
כושרו על־ידי פריטת סקאלות, אוקטאוות
ועשיריות מהירות, כשידיו צלובות. לדבריו,
זה טכסיס נפלא לפיתוח היד השמאלית.
כאשר סיפר לו חבר על תעלול של הפסנתרן
הסובייטי ריכטר, הידוע בשל כפות
ידיו הגדולות, בו הוא מנגן עשיריות בד
בבד עם ניגון שלישיות בין האגודל והאצבע׳
ביצע ואן מיד את התעלול, ללא
כל קושי, פלט :״הא, זה כלום.״
את הקונצרט השלישי של רחמנינוף,
אותו ינגן בהופעתו בישראל, הוא מנגן
בנוסח המקורי, בעוד שרחמנינוף עצמו חיבר
נוסח חדש לצורך הופעותיו, משום שהנוסח
הראשון היה קשה מדי לביצוע
עבורו.
נזכר השבוע ואן, בהגיעו לישראל כדי
להופיע בפסטיבל השני למוסיקה ודראמה:
״היתר. לי הזדמנות אחת לשמוע את רח־מנינוף
עצמו מנגן. הייתי אז בן .5רחמני-
נוף הופיע ברסיטל בעירוי ואמי נמנתה
וזפולם הזוז 502ו

״מה שהוא תרם לה,״ אמר הפסנתרן
יוג׳ין איסטומין ,״הוא הזוהר. הוא הזכיר
לכולם שאיננו עוד ארץ הקאובויים מבחינה
מוסיקאית.״

ומסביר את השקפתו המוסיקלית
— לסוס מרוץ רענן
על ועדת מארגני הקונצרט שלו. בדיוק באותו
זמן עברה עלי אחת ממחלות הילדות
שלי ולא יכולתי ללכת לקונצרט. בכיתי,
אבל שמעתי את נגינתו ברדיו, זה בל מה
שהבייבי־סיטר שלי הניחה לי לשמוע.״
סבכות ההצלחה. ואולם אמנותו של
ואן היא מן הסוג המתחיל במקום שה טכניקה
נגמרת. כושר הביטוי שלו מצטיין
בעיצמתו בכל מצבי הרוח והביצועים. הוא
יודע לעצב קטעים במתח וסערה, הופר את
סוס המלחמה העייף לסוס מירוץ רענן.
הוא גם אינו נרתע משינוי המקור, כמו
בקטע המקהלה אצל שופן בסקרצו בסי מינור,
שם הוא מוסיף מספר תווים (״אני
חושב ששופן היה סולח לי״).
ואן מתייחס ללא הצטעצעות אל נגינתו,
מגיע לאקסטזה כשהוא חושב שהוא בפור־מה
טובה. אבל יכול להיות קשה מאוד
כלפי עצמו כשאינו חושב כך( .״האם שמעתם
אי־פעם ביציע מזופת כזה באותה
מידה הוא יכול גם שלא לחום על מנגנים
אחרים.
בנתיב התפתחותו לאמן בעל שיעור־קומה,
כפי שמנבאים לו רוב האנשים,
עשוי ואן להעזר או להיפגע על־ידי מסע
הצלחותיו. הודות למסע הניצחון המוסקבאי
שלו, הוא יכול לדרוש סכומים עצומים
עבור הופעותיו, לנגן מעט או הרבה,
כפי שמתחשק לו, ולבחור בעצמו את הרפרטואר
שלו.
אולם באותה עת עצמה מעמיד אותו מצב
זה בפני משימה מוסיקאית מיוחדת .״הוא
עשוי להיות האדם הראשון בהיסטוריה,״
אמר עליו ידיד ,״שיתפתח להורוביץ, ליב־ראצ׳ה
ופרסלי בעת ובעונה אחת.״ מה שמדאיג
כמה מידידיו הוא, שלאורה המסנוור
של ההצלחה הקלה, עלול ואן להיגרר לחזרות
מתמידות על הרפרטואר הרומאנטי־המבריק
שבו הוא מצטיין כל כך, להזניח
את כושרו להתפתח.
״מה אני יכול לעשות,״ הודה קלייבורן
השבוע ,״נישמתי אינה כה מודרנית. אני
אוהב יותר את עולמם של רחמנינוף וצ׳יי־קובסקי.
זה כל כך יקר לי.״ אולם מאידך,
אין הוא מהסס לנגן גם את גרשווין, אם

קאריכיין סטיר כנד, היא להקה
שה! זעקה אל בימת מועדון הלילה כליף
ביפו, כדי לשמור על המשכיות ההופעות
נוסח סרטי לילות העולם למיניהם.
זוהי להקה המונה שלושה מנגנים כהי־עור,
ילידי טרינידד, אשר הגיעו ללונדון
לפני שנים אחדות, כל אחד בנפרד. לפני
כחמש שנים, אסף אותם אמרגן, יליד
טרינידד אף הוא, גיבש אותם ללהקה המבצעת
שירי פולקלור סרנידדים, קאליפסו
ושלאגרים, בליווי הקשה על תופי לימבו
וחביות פח.
ריקוד מימי העבדות. האטרקציה
העיקרית בתוכניתם, המזכירה את סרטי
לילות אמריקה ולילות העולם מס׳ ,2היא
הלימבו הוא הריקוד ה־ריקוד
הלימבו.
כמעט־לאומי של האי טרינידד. בין שני
עמודים נמתח רף אלומיניום, ועל הרקדנים
לעבור תחתיו כשגבם כפוף לאחור.
ראשיתו של הריקוד היא בתקופת העבדות
בטרינידד. העבדים, שביקשו לברוח ממכלאו־תיהם,
היו מניחים את סל המטלטלים על
מצחם, מתכופפים לאחור, ובצורה כזו
עוברים מתחת לגדר.
יכולת גופנית עצומה מגלה הנמוך ברקדני
הקאריביין סטיל בנד, כאשר הרף
מורד לשלב הנמוך ביותר. אז נמצא גבו
של הרקדן במקביל לרצפה, ברווח של סנטימטרים
ספורים ממנה.

טעם כבר היום

שלגון
חדש
לאניני
הטעם

בושר כלתי מוגבל. מלבד ריקוד ה־לימבו,
מבצעת הלהקה גם מקצבי קליפסו
וצ׳ה־צ׳ה־צ׳ה, כשהיא מדגימה כושר מדהים
בהפקת צלילים על־ידי הקשה בחביות־הפח,
כלי הנגינה שנולד בטרינידד. מהנים במיוחד
הם אותם השירים, המעטים אומנם, בהם
מחקים חברי הלהקה את זמרי הפלטרס.
אלה שהתחילו לחזות במופעים נוסח
לילות העולם, אשד הפכו לאחרונה חלק
בלתי נפרד מלילוודתל־אביב, לבטח לא
יחמיצו הופעה זו.

מאחורי הקלעים
ערבותד דו ש פנו ת
בין בל הנוכחים בהופעת הבכורה
של סר ג׳ון גילגוד, בלט אדם אחד, שבמשך
כל ההופעה החזיק את כתבי שקספיר על
ברכיו, עלעל בעמודים, עקב אחרי התמליל.
היה זה רב־אלוף חיים לסקוב לה׳
קת ״התרנגולים״ שינתה את הסטאטוס
שלה. האמרגן אברהם (״פשנל״) דשא רכש
את הזכויות על הופעות הלהקה, משלם
לחבריה משכורות קבועות. פשנל עומד
לארגן עתה מסע הופעות של התרנגולים,
בתוכניתם החדשה באירופה ובארצות־הב־רית
צו עיכוב היציאה מן הארץ,
שהוצא נגד החשפנית הפינית מרים מיכל
זון, בעקבות סיכסוך כספי עם צלם, בוטל
כמה שעות אחרי הינתנו, כשבעל מזללת
קליפורניה, אייבי נתן, הפקיד ערבות מתאימה
עבור החשפנית הזמר הבריטי
המפורסם קליף ריצ׳ארד ולהקת
הצלליות שלו, יקדימו את הופעתם בישראל,
יגיעו ארצה עוד לפני תום השנה האזרחית.

דורש טפול מיוחד, כדי
שיראה תמיד רך ורענן.
שיער קצר, מבריק כמשי
וקל לסרקו לאחר
חפיפה בכל

נוזלי
או בשפופרות
המפיצים היחידים

במרינה
3וער
פי קני קבחורשה דדנית

המנוי - קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותובהקדם.
ספור שיר אגדה תצלום

המחיר עד ראש השנה בלבד
10.75ל״י
בהוצאת המכון לתרבות אסיה
ואפריקה
ה הפ צ ה: הוצאת קרני

קערעזזע ק ד׳י

לאדם המודרני
נחוץ שתהיה מצלמה !
כמו שנחוץ מקרר או רדיו.
לפוטו־ברנר הגיע מבחר
גדול של מצלמות, באיכות
גבוהה ובמחירים עממיים
! יעוץ והדרכה חינם !

פ1נו 1ברנד
חינ ! ה,ו ח 1בהת לו נ ן 31

1- 1 0 -6 2
11911ל
הפקדו !
לטנ11
פ ר טי םוהרשמה
בב ללשכותההרשמה
של מפעלהחיסכון לבנין.
משרדה שיכון

שני צעירים לא־צברים היו השבוע נושא
לקנאתם והערצתם של כל חבריהם הצברים
בגבעת רמב״ם שבגבעתיים. אריה (״לולי״)
סנד וזמיר (״זינגל״) מוזס, שניהם בני , 16
חזרו מטיול בן שלושה שבועות, במקום בו
אף לא חלמו להיות — בירדן.
״היום, כשאני חושב על זה,״ סיפר זמיר,
״כל העניין נראה כחווייה עצומה, למרות
ששם טיילנו רק בעיניים עצומות. אבל,
למען האמת, פחדנו כהוגן זלא ידענו אם
נחזור אי־פעם.״
הוא צעק ״יקומח, הטיול ההרפתקני
החל לפני שלושה שבועות, ביום שישי,
כשהשניים נסעו לבקר חברה, שהיתר במחנה
של נוער שוחר־אמנות בבית־הכרם.
״לא היה שם מקום ללון באכסניה,״ סיפר
לולי ,״אז החלטנו שאין שום הבדל בין
שינה באהלים ושינה בחוץ. לקחנו את שקי
השינה שלנו והלכנו לכיודן חורשה ש נראתה
קרובה, על הרכס השני.״
השניים עברו את מסילת הברזל לירושלים,
עברו את ואדי הביוב של העיר וראו
לפתע, על הרכס ממול, חורשה קרובה. הם
מצאו בד, מישטח מתאים, התכוננו לשינה.
״פתאום ניגש אלינו ערבי. אנחנו לא
ידענו ערבית, אך הוא אמר כל כך הרבה
פעמים, הונה ערב — הונאב ישראיל!׳ עד
שהבנו שאנחנו מעבר לגבול. שמנו מיד
את התרמילים על הכתפיים והתחלנו ללכת,
אבל הוא עצר אותנו, חפר בור קטן
באדמה, שם בפנים אבן, כיסה אותה בעפר,
דרך עליה ברגל, צעק בום ועשה את עצמו
נופל. הבנו שיש מוקשים בשטח.
״הוא אמר לנו לבוא אתו ואו כבר
פחדנו כהוגן,״ ממשיך לולי .״שאלתי את
זינגל מבין השפתיים אם כדאי לתת לו
משהו בראש, אבל זינגל אמר שלא נרוויח
כלום, אם באמת יש שם מוקשים. הלכנו
אחריו בשקט, עד שהגענו לחבר שלו. אז
קשרו לנו את העיניים והובילו אותנו עד
למשמר של משטרה ירדנית.״
עברית על הקיר. זינגל, יליד טאש-
קנט הרוסית, ולולי, יליד רומניה, שהגיעו
שניהם ארצה לאחר קום המדינה, הסתדרו
עם הירדנים בלי כל בעיות :״שהינו לילה
אחד בכלא בבית־לחם ולמחרת לקחו אותנו
לכלא בירושלים. שם היה כבר תא מיוחד
בשביל הישראלים. על הקיר חרותות כל
מיני כתובות שסיידו אותן. הבחנו בכמה
מגיני־דויד ובמלה, לוד. כמובן שגם אנחנו
חרתנו את שמותינו.״
בכלא התיידדו השניים עם שני אסירים,
שהיו להם לעזר רב. הידיד הראשון היה
אחד מטבחי הכלא, שנידון לשנת מאסר.
הוא קנה להם בכספו חומוס ומסטיקים
ועודד את רוחם בשעות של יאוש, כשהוא
משוחח אתם מבעד לחלונם הפונה אל החצר.
ידיד אחר עבד במשרד בית־הכלא.
הוא נשפט על רצח בן־אחיו :״הוא היה
קונה לנו בשק״ם את תוספת המזון לאורז
ולשלוש הפיתות היומיות והיה מספר לנו
את החדשות, בתוספת דמיון מזרחי, כמובן.
כך נודע לנו על מותר, של מרילין מונרו,
על שיגור חמישה ספוטניקים רוסיים ועל
הריגת חמישה ישראלים בכינרת.״
את הזמן בילו השניים במישחקים שונים,
בעיקר משחקי כתיבה על הנייר שהגניב
להם עובד המשרד, ובגעגועים. יום־יום הב טיחו
להם שמחר יוחזרו הביתה. כשבא הקצין
האחראי, בסוף שבוע שעבר, והודיע
להם על החזרתם, שמחו השניים והחלו
לארוז את המדרון ואת הבגדים המועטים
שהיו להם. לפתע הבחינו שכל האסירים
מסביב צוחקים .״מותחים אותנו,״ החליטו
השניים והתירו את כל הדברים. צעקות
זירוז מן המשרד הבהירו להם שהמדובר
אינו במתיחה ואומנם כעבור פחות משער,
כבר היו במעבר מנדלבאום.
עם הילדים שרו .״לעת עתה איני
מדבר על טיולים,״ הצהיר זינגל, כשה־א
מציץ באמו ,״איני רוצה לקבל נעל בראש״
האם לא התעקשה :״לא גידלתי אותו
כדי לקשור אותו בסינור. טיולים, בבקשה
— אבל רק בקבוצות מאורגנות.״
אמו של לולי היתד, ותרנית פחות :״טיולים?
רק עם הילדים שלו!״

פיתוח
ח רו צי 1962
כבר עשו זאת יותר מדי פעמים במדינה׳
כדי שאפשר להתייחס לרעיון בביטול.

באשדוד, בדימונה — ולפני הרבה דמן,
בעפולה — הציב מישהו שלם שאמר:
כאן תיבנה עיר חדשה. עתה עשו זאת בלב
מדבר יהודה, בין באר־שבע למצדה, ורשמו:
כאן תקום העיר ערד. אפילו תקעו המרור
של תחנת אגד בלב הישימון. כאן ירדו,
בעוד שלוש שנים, תושבי העיר הבלתי־קיימת,
אחרי נסיעה ברחובות בלתי־נראים.
בתחילת החודש אפשר היה לראות ב־עתונים
מודעות גדולות מטעם משרד העבודה,
שקראו לצעירים להתיישב בערד.
התשובות הגיעו לידי מנהל חבל ערד,
אלוף־מישנה יצחק פונדק, והוא צריך לבחור
מתוכן את 140 המתיישבים הראשונים
של העיר. מועד כניסתם לבתים: בעוד
פחות מחודשיים.
להציע פיתוי. החלוצים של אוקטובר
1962 שוב אינם החלוצים של הדור
שעבר, או אפילו של קום המדינה. הגרעין
הראשון אף לא יהיה מורכב מעולים חדשים,
שיורדו ישר מהאניה. מתכנני ערד
רוצים למשוך וותיקים בעלי־מקצוע —
מאלה המסוגלים להסתדר גם בתל־אביב
ובחיפה. לשם כך, יש להציע להם פיתויים
׳חומריים. על האתגר החלוצי אין איש
מדבר; כי מי שאינו מוכן לו, ממילא לא
יעבור לערד גם בתנאים המפתים ביותר.
על גבי המפות, קיימת כבר ערד מתוכננת
ומתוחמת. יש אזור תעשייתי, מרכז
המגורים, שכונת הווילות ואזור בתי־המלון.
מכל אלה אפשר לראות בשלב זה רק
כמה בניינים נאים ומאווררים, המשמשים
במשרדי החבל, רמז לסיגנון של העיר העתידה.
עד שיועתקו תוכניות־ד,בנייה מן
הנייר אל הגבעות הצחיחות, ישוכנו 140
המשתכנים הראשונים בבתים של אסבסט.

מנהל־חכל פונדק
רד לערד, צעיר
לא האסבסטונים הזכורים לדראון מימי מע־ברות־הדחק,
כי אם בתים בני שניים או
שלושה חדרים, תוצרת בית־החרושת ב־נהריד.,
כאן
יגורו הראשונים, תמורת שכר הודשי,
עד להקמת השיב! נים הקבועים, אותם יוכלו
לרכוש בתנאים נוחים. לרשותם יעמדו,
כבר מן היום הראשון: בנק, חנות ירקות,
צרכניה, חנות ספרים, בית־קפה.
מקורות פרנסה, צוות מהנדסים ואדריכלים
עיבד צורות מיוחדות של תנאי־מגורים,
שיתאימו לאקלים המקום. זהו
אקלים נוח להפליא. גם כאשר מגיע! ת
מידות החום ל־36־ 37 מעלות, קל יותר
לשאתו מאשר חום של 30 מעלות בתל-
אביב. כי ערד גבוהה ( 640 מטר מעל לפני
הים) ויבשה. בלילה שורר בה קור מדברי,
ובחורף קרובה מידת החום לא פעם לאפס.
כדי להתגבר על סופות־החול, הפוקדות
לעיתים את הרמה החשופה, תיכננו האדריכלים
בתי־מגורים, שכל דירה בהם מזכירה
את החצר המוקפת של הבניה הערבית. העיקרון:
הרבה צל, הרבה אוויר, בלימת הרוח.
אבל מתכנני ערד אינם מתעכבים במיו חד
על הצורה האדריכלית, או על התוכנית
להקים קולנוע ובתי־קפה על רמה דיזנגו־פית.
כי אלה הן הפרפראות שמעל לעוגה.
העיקר הם מקורות הפרנסה לתושבים של
העולם הזה 1302

אזור ערד עשיר במיוחד בחומרי גלם.
על כן מבוסס כל ת כנון העיר על תעסוקה
תעשייתית׳ ללא רקע חקלאי.
רה הגי< : 1כבר עתה מצויות
בסביבות העיר 11 בארות מפיקות, בשלושה
ריכוזים. זאת א,מרת: חומר־דלק
לכל תעש׳ ה עתידית, כבר מצוי במקום
בשפע !בזול. צינור שהונח עד סדום מספק
את מרבית צריכת המיפ> ,7חוסך את הדלק
הנוזלי הרב שר,יה דרוש מקודם. אולם
צריכה זו אינה עולה על 5אחוזים מתם! קת
שוות הנפנו.
!4ט טיס: במרחק 18 קילומטר׳
ם מהעיר נתגלה מירבץ עשיר, העולה
בטיבו וכהיקפו על מירבץ הפוספאטים
באותן. לפי א! מדן מקצועי, יכולים להתפרנס
מבריית הפ,ם פאט׳ט 400 או 500 פועלים.
הפוספאטים יכולים לשמש את ה־תעשיה
הכימית בחיפה, או א״שר לייצאם
דרך אילת או אשדוד. אפשר גם לנצלם
כגרעיון לתעשיית יסוד בערד עצמה.
ז • מינרליםסיסהמלח: כביש קצר
ונוח של 24 קילומטרים יחבר בקרוב את
ערד עם סדום. החומרים מובלים עתה
ברובם למיפרץ חיפה; אם תוגדל התפוקה,
אפשר להקים בערד מיפעלים פטרו־כימיים
לעיבודם. הייצוא דרך אשדוד יחסוך דמי־הובלה
יקרים.
• חומריבניין: אלה כוללים, בין
השאר, מלט לבן, ש׳ש צבעוני, חול לבניה
ולבני סיליקט, חצץ, חלוקי צור.
• מיפעלסריגה: יחיאל פדרמן כבר
הגיע לידי הסכם עם המשביר המרכזי, להקמת
מיפעל סריגה בערד. מושכים אותו
התנאים המיוחדים: קרקע זולה, כוה־אדם
שיוכשר על חשבון משרד העבודה, הקצבות
מתקציב הפיתוח. לפי התוכנית, תתחיל
הבניה בסתיו, לאחר שיסופקו למקום מים,
חשמל, כביש וגאז. תוכנית ההעסקה 400 :
פועלות. הערכה זהירה של פונדק: לפחות
. 150
0נופש ומרגוע: קופת־חולים רוצה
להקים בית־הבראה, שינצל גם את מעיינות
הגפרית של עין בוקק. פדרמן כבר בחר
את המקום להקמת בית־מלון מפואר של
45־ 50 חדרים. יש לו משם נוף מלא־הו ד,
המשקיף על ביקעת סדום ועל ים המלח.
סחע שי ם מי ט. דבר אחד חסר כמעט
לחלוטין בחבל ערד: מים. חבל זה, המשתרע
על 700 אלף דונם, הוא אחד הצחיחים
במדינה. כמות הגשמים היורדת שם,
אפילו בשנה גשומה, היא אפסית. נערכו
כבר קידוחי נסיון, ורק אחד מהם הצליח.
נתגלו מים מתוקים — אבל בעומק של
425 מטרים.
בארץ נהוג לשאוב מים מעומק מקסימאלי
של 300 מטר ; יותר מזה, דרושים
מכוני־שאיבה גדולים, הצורכים יותר דלק
וחשמל, ומייקרים את המים עד כי לא
כדאי לשאוב אותם מן האדמה.
קיימות גם תוכניות לשפץ את בורות־השתייה
של הבדואים, לאגור מי־גשמים
בשכבות תת־קרקעיות לנצל ניקוז מי־נשם
להשקאה, על פי השיטה הנבטית, לערוך
קידוחים חדשים. אולם אפילו מנהל החבל
פונדק אינו מרשה לעצמו לבסס על כל
אלה תקוות של ממש. ביחוד לא תקוות
לפיתוח חקלאי .״כל עוד אין לפחות 400
קוב לשעה,״ הצהיר ,״אין מה לדבר על
חקלאות כלשהי.״ התפוקה כיום 100 :קוב
לשעה, בעומק שלא כדאי לשאוב ממנו.
חללריקכמפה. אפשר עדיין לשאול
אתה שאלה: האם זה כדאי? האם הקמת
העיר ערד היא מעשה רנטבילי? האם היא
תקל על הכלכלה הלאומית או תכביד
עליה?
השיב פונדק :״הבעיה איננה כלכלית
טהורה. אין כאן רק שאלה של רנטביליות.
במשרד הפנים תלויה מפה של פיזור ה״
אוכלוסיה בארץ, כאשר תגיע האוכלוסיה
לשלושה וחצי מיליון. כאן, בחבל ערד,
יש שטח ריק לגמרי, מופקר מיישוב עברי
— חלל ריק מבחינה בטחונית ויישובית.״
זוהי האידיאולוגיה שהדריכה את הקמת
ההתיישבות בכל רחבי המדינה, את באר־שבע
המונה כיום 50 אלף תושבים ואת
דימונה ( 10 אלפים) .באר־שבע מתפתחת
עתה בכוח עצמה; דימונה מתבססת על
מיפעלי הטקסטיל שלה ושוב אינה זקוקה
לעובדי מיפעלי ים־המלח, שחיפשו בה
מקום־מגורים קריר.
עכשיו בא תורה של ערד לסתום חלל
במפה ההתיישבותית .״פקיד בים המלח יוכל
לנסוע לביתו בערד תוך חצי־שעה, לאכול
צהריים ולנוח. פועל יחזור אחרי הצהריים
לאוזיר הקריר של הרי ערד, כדי שיוכל
לחזור למחרת לחום של סדום,״ הסביר
פונדק .״אבל כל זד, לא יהיה עדיין הכל:
ערד תתבסס על מקורות פרנסה משלה,
העול חזח 1*02

הטמונים בטבע. מבחינה זו — תהיה זו
עיר שלא כרוב הערים האחרות בישראל.״

תולדות
ג ר שון אנ פו פ ר סו מ ת
אחד היוזמים העיקריים של הצעת חוק
לשון הרע היה שמעון פרס. אולם לאחיו,
כך נסתבר השבוע, אין דעה כה תקיפה.
הוא מוכן למחול למעליביו — בתנאי
שהמחילה תהיה שקטה, ללא פירסומת.
כי בניגוד לאחיו, שזכה לתואר ״שמעון
פירסומת״ ,שונא גרשון פרסומת. אפשר
היה לכנותו בתואר ״גרשון אנטי־פירסומת״.
כעלים מתחלפים. עוד לפני שנה
בדיוק נידמה היה כי גרשון אינו מתנגד
לפירסום — אלא רק לפירסום מסויים.
אז פירסם ה׳עולם הזה, יחד עם עוד עתו־נים׳
גילויים ששפכו אור על פרשת עיסקות
1מפוקפקות של חברת הבוכנות נווביליה,
שגרשון פרם עמד בראשה, עם משרד הבט־חון
(העולם הזה .)1247 עורך־דינו של
גרשון, סלומון ודלף, מיהר אז לשגר מברקים
למערכות העתונים, היתרה בכל אחד
מהם כי יתבע אותו על הוצאת דיבה.
אולם גל האיומים הוליד תביעה אחת
בודדת. היא הוגשה נגד היומון על המש־

ערד -כיום
נסיעה באוטובוס לא״קיים, ברחובות בלתי־נראים
היה פשוט: עורכי הבוקר אומנם הסכימו
לבסוף לפרסם תיקון־טעות — כולל שם
החברה האמיתית — בתנאי שהתביעה תבוטל,
אולם בעוד שבמקרה כזה תובא ה־גירסה
האמיתית בעתון אחד, הרי שהדיון
המשפטי יזכה את ביסקול בפירסומת טובה
חינם במירב עתוני הארץ.
משפט לדו ם ושגור!

כית בערד של מחר
בילוי בקולנוע ובית־קפה על רמה דיזנגופית
מר, על־ידי חברת מוביליה, שתי החברות
הזרות המחזיקות במניותיה וגרשון פרס
מנהלה.
בכתב־ה,תביעה, נאמר, כי הפירסום שנעשה
על־ידי העתון גרם לחברה נזק בסך
של 60.000 לירות. כתב התביעה לא כלל,
כמובן, אף במלה אחת את הסיבה האמיתית
להגשתו: גלויי העתונים התפרסמו
בדיוק שבועיים לפני הבחירות לכנסת הנוכחית,
והנזק הפוליטי אותו היו עשויים
לגרום לשמעון פרס, היה גדול עשרת מונים
מהנזק המשוער לחברת מוביליה.
בינתיים נרשמה התביעה בתור לדיון
והעניין ירד מכותרות העתונים. אלא שבמשך
החודשים האחרונים ארעו כמה שינויים
בהנהלת בית־החרושת. שתי החברות,
מחזיקות המניות, החליטו לסלק ידיהן מ־מובילייה.
הודיעו על נכונותם למכרה. גרשון
פרס אף הוא הסתלק מניהול דחברה׳
שנמסרה לבעלותם של בעלי־הון חדש־ם.
משפט אקטואלי. לבעלים החדשים,
אליהם הועברה גם רשימת המשפטים אותם
מנהלת החברה, לא היה כל עניין להמשיך
במשפט הדיבה, הודיעו על נכונותם לבטלו.
״בתור בעלי בית־החרושת הנוכחיים, ביטלנו
את התביעה, שכללה גם את גרשון
פרס כתובע,״ אמר השבוע עורך־הדין
גבריאל מאירי, בא־כוחם של הבעלים החדשים
.״היד, באפשרותו של פרס להמשיך
לבדו בתביעה, או להגיש תביעה חדשה, אך
מאחר שעיקר הפרשה היה באקטואליות שבה,
אין להניח כי יעורר אותה מחדש.
מסיבה זו לא דרש פרס שום התנצלות
והעתון לא חזר בו אף ממלה אחת מגילו ייו,
שכה העליבו את פרס הצעיר.

ע ח תו ת
ידיעה ש מנ ה, הכחשת רז ה
״אפשר לבלבל רק בני־אדם — אבל לא
את בני־המעיים אומר השיר המפורסם
של אורי זוהר, העושה פארודיד, מסיסמות
הפירסומת למיניהן. לאחרונה התברר שיותר
משיש למשפט זה משמעות פארודית ,׳הרי
לפחות חציו הראשון קרוב מאוד למציאות.

השם הפופולארי ביותר. בזאת נוכח
כתבו הירושלמי הזריז של היומון
הבוקר. כאשר ביקר באחד הבקרים במשרד־הבריאות
בירושלים, צדה עינו מכתב, שהיד,
מונח בארגז הדואר היוצא. הוא אימץ את
עיניו, קרא את הכתוב במהופך.
היה זה מכתב שנשלח על־ידי משרד־הב־ריאות
לאחת מהחברות המיצרות מזון הרזיה.
במכתב הוזהרה החברה, כי בבדיקה
שנערכה לתוצרתה נמצא כי תכולת המזון
הארוז לא התאימה למה שנרשם על האריזה,
ובאם יקרה הדבר שנית, יאחז מש־רד־הבריאות
באמצעים נגדה.
את הפרטים העיקריים זכר הכתב היטב.
הוא שכח רק פרט קטן אחד: מי היא
בדיוק החברה המוזהרת. השם שהתקשר עם
תוכן המכתב באופן הטבעי ביותר, היה
שמה של החברה שסיסמתה היא הפופולארית
ביותר• :ביסקול. הוא הוסיף את השם,
שלח את הידיעה למערכת.
המכירות ירדו. למחרת צילצלו הטלפונים
בביתו של צדוק לוי, בעל בית־החרושת
ביסקול, ובמשרדו של סוכן הפיר־סום
שלו, מיכאל פלשקס. לקוחות ותיקים
ביקשו הסבר מדוייק על הידיעה בדבר
התראת משרד־הבריאות.
עוד באותו יום התקשר בעל בית־החרו־שת
עם משרד הבריאות, גילה כי שם
מפעלו השתרבב לידיעה על־ידי כתב בלתי-
אחראי. אולם את הנזק כבר אי־אפשר היה
למנוע. אחוז המכירות החל לרדת במידה
ברורה, ואנשים התחילו להתייחס בחשדנות
לתוצרת המפעל.
צדוק פנה אל עורך הבוקר, גבריאל ציפ־רוני,
דרש ממנו לפרסם הכחשה לידיעה,
באותו מקום ובאותה צורה בה הופיעה הידיעה
הראשונה, תוך ציון שמה המפורש
של החברה המוזהרת. תחת זאת הובעה
אומנם התנצלות, אך היא הופיעה באחד המדורים
הנחבאים, בעמוד הפנימי של ה־עתון,
בלי ציון שם החברה אליה נשלח
המכתב באמת.
פירסומת חינם. תיקון־טעות יד. לא
השביע את צדוק. הוא פנה לעורך־דין, הגיש
תביעת פיצויים על הוצאת שם־רע נגד ה בוקר
בסך של 30 אלף לירות. חשבונו

במשך שנים רבות היה זליג מרקוביץ
( ,)45 דמות מוכרת בין מבקשי הנדבות
של תל־אביב. כשהגיע ארצה לפני עשרים
ושש שנה, היה אדם בריא ושלם בגופו.
אולם לפני כחמש־עשרה שנה לקה במחלת־דם
ממארת והרופאים נאלצו לקטוע את
ידיו ורגליו.
זליג נאלץ לנטוש את עבודתו כקצב, קבע
מושבו, בפינת הרחובות רוטשילד־אלנבי.
אולם יום אחד החליט כי עליו לדרוש
מעירית תל־אביב לשקמו. על עגלת הנכים
שלו התגלגל עד ללישכת ראש העיר,
דרש לבנות לו ביתן קטן למימכר עתו-
נים, סיגריות ומפעל־הפיס, באותו גקום
בו נהג לקבץ נדבות.
שכיתת־שבת. בקשתו של הנכה האומלל
נראתה מופרזת בעיני ראש העיר.
מהנדסי העיריה טענו כי ביתן במקום המבוקש
פשוט איננו בתיכנון הוועדה־לבנין־
ערים. ראש העיר הציע לו, לעומת זאת,
תמיכה חדשית בסך של מאד, לירות. זליג
סירב .״אני רוצה לעבוד ולהרוויח,״ אמר.
משלא זכה לקבל את מבוקשו, סובב
מרקוביץ את כסא הגלגלים שלו, הכריז
על שביתת־שבת ליד בית העיריה. ש>,שה
ימים ישב על כסאו, כששלט מסביר את
מאבקו בשלוש מליט ״לחם, עבודה, לחיות•״
ביום השלישי הוזמנה ה_ שטרה למקום,
העלתה את הנכה לניידת, האשימה
אותו בהפרעת הסדר הציבורי.
בפני שופט השלום משה דואר, אליו
הובא זליג, שטח עורך־דינו הפתח־תקודאי,
בנימין שטרן, את כל כל הפרשה. למרות
שעניינו של השופט היה בצד הפלילי בלבד,
פנה לנאשם :״הרי הציעו לך מאד, לירות
לחודש, זה מספיק בשביל הלחם אותו
אתה דורש.״
״לא!״ התעקש זליג ,״זד, לא מספיק !
אני צריך הרבה יותר.״
השופט נד בראשו .״אם כך,״ הש־ב לו,
״אני רואה שאתה לא רוצה לחם, אתה
רוצה כסף בשביל עוגות!״
זליג מרקוביץ שתק לרגע, ואמר :״ואתה,
שופט נכבד, אתה אינך אוהב עוגות?״

החי
ניקוייסודי: בתל־אביב, מסרה אשה
את מכוניתה לרחיצה, נוכחה לדעת בשובה,
כי יחד עם מנקה המכונית נעלמו גם של שמאות
הלירות שהשאירה במושב האחורי
עונשחינוכי: בבאר־שבע, הטיל
שופט שלום מקומי על בעל לקנות מתנה
לאשתו, כעונש על כך שהיכה אותה מכות
נמרצות יסודיהתקווההטוכה :
בירושלים, נמצאה רימון פיאן, צרפתיה
קתולית, על־ידי המישטרה, כשהיא מוטלת
בשוחה שלצידי הכביש, הסבירה לש!טרים
כי היא השליכה עצמה לבור, מאחר והיא
מאמינה כי ״ביכולתו של אדם לזכות בחיי
העולם הבא, אם הוא מתייסר בעולם הזה.״

(המשך מעמוד ) 11
כל התערבות לא באה. היתד״ אומנם, הת־ערבות
מאורגנת, אולם זה אירע רק כאשר
שימנסקי וחבריו ניסו למרוד בגלוי, הקימו
קואופרטיב מתחרה משלהם. אז נכנסה המכונה
החושיסטית לפעולה במלוא המרץ.
כאשר ניסו חברי הקואופרטיב החרש לי־נן
ד להעזר בעבודתם בבית־המטבחיים ב־פועלים
שכירים, בעלי רשיונות עבווה ב־בית־המטבחיים
מטעם העיריה, אסרה עליהם
העיריה להעסיק שכירים, בעוד קואופרטיב
יחד העסיק למעלה מ־ 20 שכירים אותה
שעה.
סיטונאי הבשר סרבו לתת לקואופרטיב
הד,דש בשר לשחיטה. יבואני הבשר הספ,א
ד!,דיעו לאנשי ליכוד שא ן להם עבורם
בשר לחלוקה, והקצבים, למרות שהוצע
להם להוביל את הבשר במחצית המחיר ממחירי
ההובלה של קואופרטיב יחד, לא
הסכימו לקבלו. אצל קצב אחד, שהסכים
לקנות בשר מאנשי הקואופרטיב החדש,
הופיעו כעבור כמה ימים אנשי יחד, הקימו
שערוריה וניפצו לו את חלון הראווה.
שתיק תיאטרון

שהופיע כבר כניצב באכסו־דוס,
הינו שחקן מקצועי באוהל,
הופיע גם בתילון־תליל.

עוסקות טרפות כבשר כשר
ף*־ אן מתגלית תופעה האופיינית כל־
^ כך לחושיסטאן. אנשי ענפים שונים,
שהם לכאורה בעלי אינטרסים כלכליים מנוגדים,
מתלכדים למטרה אחת, כשהמדובר
הוא בהגנה על המשטר החושיסטי.
קרוב לוודאי שהקצבים היו מוכנים לקבל
את הבשר במחירי ההובלה המוזלים, אולם
כאן מתגלה האירגון החושיסטי. בראש
אירגון הקצבים הכשרים עומד אדם הנימנה
על אנשי חושי, מנחם גרינברגר.
לכאורה צריך גרינברגר זה להיות מעוניין
שחברי אירגונו ישלמו עבור הובלת
טונה בשר 50ל״י במקום 150ל״י. אולם
מה קורה באמת? — מספר קצבים מזמינים,
למשל, בשר קפוא אצל ליכוד, במחיר
הובלה של 50ל״י הטונה. כאשר נפתח במחסני
הקירור חדר חדש עם בשר קפוא,
#ופיע גרינברגר, קונה בבת אחת עבור הארגון
עשרות טונות של בשר. כאשר מגיעים
אנשי ליכוד למקום, נאמר להם שכל
הבשר נמכר. גרינברגר ממשיך להחזיק את
הבשר במחסני הקירור ואנשי ליכוד נאלצים
להחזיר את הכסף לקצבים. אותם הקצבים,
שנשארו ללא בשר, חוזרים אל
גרינברגר ועליהם לקנות ממנו את הבשר
במחיר הובלה של 150ל״י הטונה, מהם
נמסרים 100ל״י לאנשי יחד ו־ 50ל״י
לקופת הארגון של גרינברגר.
חרם זה נמשך עד היום. כאשר פנו השבוע
לקצבי חיפה וניסו להחתימם על פטיציה
להעברת השחיטה והובלת הבקר לידי
העיריה, לא העז איש מהם לחתום עליה.

בראש מבצע זה עמד יהושע (״אופק״)
כהנא, שלקח בו גם חלק פעיל. כעבור 28
שנים היה זה אותו אוטק שירה בשימנסקי
בגבו. חוט אחד מקשר בין כל מבצעיו באותן
שנים, החל מפיקוד על פלוגות האגרוף,
דרך מעשי שחיתות ורמאות, גניבות
וזי.פים מאז הקמת המד נד״ ועד למעשה
הרצח. החום המקשר הוא ההרגשה שתמיד
יימצא לו גיבוי וחיסוי, ההרגשה שהוא
וחבריו נמצאים מעל לחוק ולהם מותר
הכל.
ובעצם, מדוע לא?
אם מוסדות הפיקוח של מרכז הקואופרציה
מגלים שחיתות ומתעלמים ממנה; אם
מבקרים הנשלחים מטעם מרכז הקואופרציה
מסכימים לקבל משכורת מטעם המבוקרים,
הופכים לבסוף לרואי־החשבון שלהם ועוזרים
להם להעלים כספים ממס־הכנסה; אם
גדולים וטובים ובהם ראש עיר ואדם שהגיע
עד למישרת שר בממשלה, אוטמים
את אוזניהם ומסרבים לשמוע תלונות המופנות
כנגדו וכנגד חבריו — מדוע לא
תהיה לאוטק ההרגשה שהוא כל־יכול?!
זהו, אולי, הלקח האמיתי של פרשת הרצח
בבית־המטבחיים. אופק לחץ על הדק
האקדח. אבל הרצח היה פרי משטר של
שחיתות. השחיתות היא שהולידה את השחיטות.

ך הופיעה בעתוני הערב ובעתונים
לועזיים המודעה המפתה, בגודל שלושה
אינץ׳ על חמישה :״הסוכנות הישראלית
לאמנות מחפשת עבור הופעה בסרטים
שחקנים מקצועיים, חובבים ניצבים, דוגמניות,
רקדנים, זמרים.״
נקבעו להם ראיונות. הם מילאו שאלונים׳
שלחו שלוש תמונות כל אחד —
פרופיל וכל הגוף — וחתמו על הצהרה

אינה סתם זמרת, אלא
1 1 *1 ¥ 1 1 5 1
גם רוקדת, לדבריה. ב ת
11 1 / 1 1 1 1
ה־ 28 צירפה גם תמונת־פוזה חוצלארצית.
יהודה ,״אני בת , 16 אבל אני התפתחתי
טוב.״
רקדנית־בטן משכונת שפירא ציינה :״אז
ככה, הופעתי במצרים בסרטים עם יוסף
בק. אני שחקנית מקצועית עם המון כיש־רון
ומאד מפורסמת. ואני מקווה להופיע
בסרט ישראלי.״
לפי הפרטים האישיים בשאלון, מתקבל
הרושם שמדינת ישראל עמוסה חלבנים
וחשמלאים השולטים בעשר שפות, שערם
ערמוני והם שחקנים מקצועיים מגיל חמש.

אחת שוה בכמה שנות, שני שיחס ב״טונית

ך 1 * 1כפי שהוא מכנה את עצמו,
! / 1 ( 1ן הינו עובד יהלומים בן .42
מבין במוסיקה ובזימרה, יהיה שחקן ברומניה.

רוצי ל היו
מרשימה בשחור על לבן :״אם אקבל תפקיד
דרך הסוכנות הנ״ל, בסרט או בכל
יצירה תיאטראלית כלשהי, הנני מתחייב/ת
לשלם לנ״ל 10 אחוז מכל שכר שאקבל
עבור הנ״ל.״

מבין דבר במוסיקה, רוצה להתקדם בחיים.

לאלפים היה נידמה כי חתמו על חוזה
לשבע שנים לפחות, ולא על סתם פיסת־נייר
לבן, חסרת כל משמעות. הם היו
נירגשים. הופיעו בחליפות הכי טובות שלהם
לראיון. נהרו מהגליל, מהנגב, מירושלים,
ממעברות ומכפרים, מתוך הכרה והשלמה
כנה עם יום עבודה שהלך לאיבוד.
היתד, זו התנפלות מוזרה. פסיכוזה. עוד
היום היו המונים מוכנים לנטוש את נזקצו־עם
ומגוריהם, להקריב הכל, עבור זוהר
מפוקפק של סטאטיסט בסרט. אפשר היה
לצחוק, לולא היה זה פאטתי כל־כך.
דידו — עם מקלות — למשרדי הסוכנות
ישישים מעל לגיל ,60 שאמרו בקול
מעוות כי מאז ומתמיד שאפו להופיע בסרטים.
עוד מימי הסרט האילם. הם הגישו
תמונות בפרופיל, פנים וגוף של עצמם
מתקופת מלחמת העולם הראשונה. באו
ילדי־פלא בגיל חמש, עם הורים מלאי גאוזה
על תוצרתם העצמית.
השתרכו בנות חמישים־פלוס, שטענו כי
הן יודעות לשיר ומתאימות לתפקיד דראנד __
ביד אחת ופרווה בשניה. הופיעו משפחות
שלמות, שהעידו על עצמן שיש להן שמיעה
אבסולוטית. אז־מתי־יופיעו־בסרם־הראשון.
בין אלפים הנרשמים בלטו ״הגל החדש״
מיוצאי רומניה. כל אחד מהם ציין בשאלון
שהיה השחקן הראשי בתיאטרון הממלכתי
של בוקארשט. כל אחת מהגברות
הזכירה שהיתר, הפרימאדונה הראשית של
האופרה הרומנית לכולם אבדו התעודות בגבול.
חברי להקות מקומיות, המופיעים
בקיבוצים, תלמידי חוגים דראמתיים ובית־הספר
לאמנות התיאטרון של גמזו, באו
בהמוניהם, בתקווה לקבל אתי תפקיד הניצב
הראשי.

״התפתחתי טוב!?׳
הטכנאי דית ויוונית.

חלומות אילמים

* * שנת ±934 התחוללה בחיפה סערה,
^ סביב מה שכונה אז פרשת בית בו־רובסקי.
היה זה כאשר קבלן רביזיוניסט
העסיק פועלי בניין בלתי מאורגנים. בתגובה
על כך פשטו אנשי פלוגות הפועל על
רביזיוניסטים בעיר, הלבישו שקים על ראשיהם
וחבטו בהם. שיאו של המיבצע התחולל,
כאשר נתפסה צעירה רביזיוניסטית,
הופשטה ערומה, נמרחה בזפת, ואחרי שהודבקו
עליה נוצות, נזרקה לרחוב.

חורף עוד הסתובבו כמה מטו-
) ,״רפים ברחוב דיזנגוף, שהאמינו באוטופיה
של הסרט הישראלי. באופק הבטיחו
חגיגית את ניני, חבורה שכזאת, אף מלה
למורגנשטיין. ועוד דיברו ברצינות על הסרטת
חמישה סרטים נוספים בקיץ. הסרטת
המינהרה ושני שבויים היתד עובדה קיימת.
ובכלל, הבדיחה הטובה ״תעשיית הסרט
הישראלי״ ,כמעט חדלה להצחיק. בתור
הזהב הקצר הזה החליטו שני אנשים
להקים, את מה שהם קראו, הסוכנות הישראלית
לאמנים.
קבעו השניים: גילה אלמגור ושות׳ נמאסו,
גם התייקרו. הסוכנות נטלה על עצמה
/גלו ת ולהכין פרצופים חושים לסרטים
הישראליים המובטחים. הם, המארגנים —
פרסומאי גרט שפט ואיש הטלביזיה בן
עויזרמן — קיוו גם להכין מלאי גדול
של ניצבים, שחקנים מקצועיים ורקדנים.
כולם רשומים וממויינים בכרטיסיות, דבר
שיחסוך חיפוש ממושך בעת ההסרטה אחרי
טיפוס מסויים, או אחרי קבוצות אנשים
גדולות עבור סצינות המוניות, כפי שזכור
לרעה מהסרטת שני או״בים.

לאלקטרוניקה, פתח׳תקר
אי, יודע אנגלית, ספר־כשרונותיו;
זימרה ומוסיקה.

ף* שה לומר ששחקני העתיד גילו איג־
טליגנציה גבוהה .״אני יודעת לשיר
ו בלי תמים,״ כתבה בשאלון אחת מאור-

מישהי אחרת שלחת
את תמונתה, בתקוח
שמישהו יחשוב שהיא דומה לאניטה אקברג.

כתב חשמלאי בן , 18 מרמלה:
״הייתי שחקן חובב בעממי. אפשר להגיד
על עצמי שני דברים: הדבר הראשון זה
שיש לי קול יפה. אני בדרך כלל גם שחקן
מקצועי, אבל לא כל כך מצויין. הצגתי
בטוביה החולב בתור קצין. יש לי שיער
ערמוני.״
בדף אחריו, ציירה בכתב צפוף־שגיאות
תופרת בלונדית מתל־אביב, בת : 47״יש
לי כישרונות מיוחדים. כן. אבל אמסור בעל
פה. אני שולטת בשש שפות.״
ברנש בן 22 מעקרון, שציין ליד הסעיף
מקצוע ״בולדוזר״ ,המשיך בעוז־רוח :״אני
גם יכול לעמוד בכל המצבים והקשיים.
הייתי בעממי מציג בכל סרט אשר היצג
שם, ואני מרגיש שאוכל לעמוד גם להבא
בתנאים האלה.״
ליד עקרת־בית מרמת־גן, שלמדה 20

האשה

שתמונתה נשלחה על־ידי בעלה,
תון ציון שהיה רוצה
מאוד להופיע בניצב (סטטיסט) בסרט לצידה.

שנה פיתוח קול, כתבה פקידה בת : 16
״אני שרה בכמה שפות. תמיד הייתי שרה
סולו. בכל מסיבה או נשף או חגים לאומיים
הייתי על הבמה. גם לאחותי יש
כישרון כזה.״
לעומתה הופיעה אחת, מיפו, שכינתה
עצמה דוגמנית :״כמו־כן אני בת ,24 בעלת
מצו־סופראן וכישרון לציור.״ ליד הציון
ניסיון קולנועי, הוסיפה בענווה :״עדיין לא.
מקווה.״
לאנשים רבים תהא זו בוודאי הפתעה

ספורט

מיספר לא מבוטל של מתאבקים־מתאג־רפים
המליץ על עצמו ככישרון שיתרום
רבות לתעשיית הסרט הישראלי. אחד מהם
הוא ויקטור לוי ( )21 מפתח־תקווה, שהוא
גם מסגר :״רקדן — חובב אבל לא יודע.
כישרן ן מיוחד — מתאגרף, מקום שני
בארץ. שחקן — אפשר להגיד שלא רע.
מוסיקאי — בהחלט. זמר — בערך. הערה
— אני אוהב כל דבר, אבל אין לי אפשרות
להתקדם, אין מי שיעסיק אותי.״ מתאבק
אחד שלח, כהוכחה, תמונות של
עצמו בפעולה, מהכינוס השביעי של הפו על,
כשהוא מציין: ואני גם שולט בארבע
שפות.״
גזע מיוחד הן אלה המכנות עצמן, משום
מה, דוגמניות־מזכירות, אשר באו בערימות.
אפילו בתמונות לא עשו רושם פוטוגני עז
במיוחד. שלא לדבר על שאר האברים.
אבל כולן כמעט מציעות סופרן אלוהי,
דיקלום, הקראה, וליד המלה גובה מפרטות:
עם עקביס/בלי עקבים. קחו, למשל.
את לאה ש ,.פקידה מתל־אביב:
״גובהי 166 על עקבים. בלי עקבים —
158 סנטימטרים. נולדתי ב־ , 15.1.44 זאת
אומרת אני בת 18 אביבים. אני מנגנת
על חליל בלי תוזים. ורוקדת סלוניים במסיבות.
אוהבת לשיר פחות או יותר. נישרו־נות
מיוחדים: סיימתי עממי ופיטמן ואני
חובבת, אם אפשר לומר. הערות: עדיין
גרה אצל ההורים. מדברת עברית וקצת
אנגלית. הייתי מאד מודה לכם אם תעשו
את כל הנחוץ להוכיח את עצמי.״

יחסי חוץ
גיו ק ר־ םמגיאקרטה

לא שונה הרבה ממנה היא דוגמנית־מזכירה
בת ,22 מרמת הטייסים :״יש לי
נטייה למשחק דראמתי. הופעתי בדוקומנ־טריים.
אמנם לא היה לי ניסיון בדראמתי,
אן אני בטוחה שאוכל להתנסות בשטח זה.

החולב״ ,שלישי הוא מתאגרף מצטיין־ונולם
ארטיסט אני

נישרון מיוחד:
בכישרון.״
רק אחת העזה לכתוב ליד כישרון מיוחד
:״לא כישרונית במיוחד.״

מאמינה

נבר הספיקה ללמוד
הדהד1י|1
שלוש שנים בססו־
11 1 1 \ 1 1 1 1
דיו של אלישבע מונח. נסיון: בית־הספר.

כי ניחנתי

תואר: שחקן־מאובזב

ה 1 | 1ח ה 1י ח למדה בפקולטה ל
תיאטרון וקולנוע ב־
11ש 1ו 4 | /
בוקארשט, שואפת ליותר מתפקיד של ניצב.

נעימה לשמוע, כי בדואר ישראל מתחבא
כישרון דראמתי גדול, בצורת פקיד בן
35 בעל שיער ערמוני. הוא כתב :״הייתי
סטאטיסט חובב בעממי. אני שולט באידיש
ועברית ולפעמים שר.״

גסיון בינלאומי
סרט ״שני אוייבים״ הופיעו ל- 1״ פחות מאתיים סטאטיסטים ישראליים.
הודות לו הם רושמים היום בגאווה ליד
ציון שמם :״שחקן מקצועי. הופיע בסרט
האיטלקי שני אוייבים.״ כזהו גם סטודנט
( )26 למדעי המדינה בירושלים, שהוסיף:
״יש לי ניסיון אירגוני במסגרת חגיגות
מקומיות, בימוי וחיקוי. כתבתי תסריטים
מקוריים.״ ליד המלה זמר :״קול טוב. לא
מפותח.״

ף 0״אקסודוס״ ,מסתבר, נטע תקוות
רבות בלב ססאטיסטים ישראליים. כך
כתב צייר שלטים בן 42 מחיפה :״היה לי
נסיון קולנועי באקסודוס עם פרמינגר. הייתי
בקפריסין בתור סטאטיסט, ויש לי
המלצות.״
גרבאי אריה ( )23 מכפר עקרון כתב:
״מקצוע: אופנואיסט. נישרון מיוחד: אופנו־איסט.
רוצה להיות ארטיסט.״
באו גם מחוסרי עבודה ומקצוע. טיפוסים
תמוהים, מצולקים :״אין לי מקצוע מיוחד,״
אמר נער בן , 18 אבל אני מחקה הכל.
למשל צחוק פרוע, או נירגז. בקיצור הכל.
הערות: אני גם מחבר פתגמים או שירים.״
או החולוני בן ה־ , 55 שהדגיש כי שערו
ערמוני והוא מחוסר עבודה, ויכול להתפנות
לסרטים.
״אני שולח את תמונת אשתי לפני 7
שנים כשהיתה בת ,48 מפני שאין לה
חדשה,״ כתב מורה לצרפתית ואנגלית בן
69 מבת־ים. לא שכח לציין ששערו ערמוני,
כמובן. הוא ביקש להיות ניצב ולהופיע,
אם אפשר, לצידה של אשתו.
״שערי ערמוני,״ הודיע יהלומן קרה בן
40 מפתח־תקודה, ציין כי דייה שחקן ראשי
כמובן בתיאטרון סאבו• ברומניה. הוא
הוסיף :״טיפוס אופי: עליז.״ כשכנתו לשאלון
מופיעה גברת בת ,56 בעלת נסיון
בפיגורצייה ברומניה, עם ״טיפוס אופי:
שיער לבן.״
רומניה, בכלל תרמה לסוכנות האמנים
הישראלית את מרבית הכוחות האינטלקטואלים.
הכשרונות הופיעו אצל כל אחת בזוג.
כך ר,ן הגדירו עצמן: משוררת־שחקנית,
שחקנית־סופרת, במאית־שחקנית, זמרת־תס־ריטאית,
סטאטיסטית בתיאטרון הראשי־עתונאית,
רקדנית־ציירת.
עכשיו יכולים כולם להוסיף תואר ־כפול
נוסף: שחקן־מאוכזב. כי סוכנות האמנים
הישראלית, לצערה, אינה יכולה להציע להם
שום תפקיד. היא לא אשמה. פשוט אין
תעשית סרטים.

ספר

עממי.

הוא

רקדן,

יודע

ל שיר.

1 | 71ל בן ה־ 34 נזרסת־השרון אינו
סצסיין בשום כשרון, על־כן
אין הוא רוצה אלא להיות סתם ניצל.

״צריך להעלות את כל המשלחת על המטוס׳
לשלוח אותה לאינדונזיה בלי ויזות
ובלי כלום, ורק אז נוכל לדעת מה קורה
באמת,״ הציע השב ע אחד מעסקני הספורט.
למרות הגיחוך שבהצעה זו היא נראתה
הגיונית למדי לאור המצב המג, חך עוו
יותר שהצטייר השבוע, בפרשת השתתפותן
של משלחת ישראל במישחקי אליפות א ס /
העומדים להיפתח השבוע בג׳אקרטה, בירת
אינדונזיה.
האינדונזים מצאו שיטה מקורית מאוד
כדי למנוע את השתתפותה של ישראל במשחקים
אלה. מצד אהד ידועה עמדתם
כלפי ישראל — הם אינם מקיימים כל מגע
עם נציגויות המדינה, תומכים באו״ם מבחינה
פוליטית בארצות ערב. אולם מצד שני
לא יכלו האינדונזים לאסור על -שראל להשתתף
במשחקים האסייתיים, שכן אז היתה
צפויה פרישה של מדינות ידידותיות לישראל
ממשחקים אלה, והסרת החסות וההכרד
האולימפית בהם.
לפיכך נהגו הא־נדונזים כאילו הכל מת
נהל כשורה. למרות כל החששות, השמד
עות והלחישות על לחץ ערבי חזק המופעל
עליהם, הם שלחו לישראל הזמנה רשמית
כתובה על קלף להשתתף במשחקים. יושב־ראש
הועד האולימפי הישראלי אף זכה לקבל
אשרת כניסה לאינדונזיה, הכין שם
את הופעתה של המשלחת הישראלית ואף
קיבל הבטחות אישיות מראשי השלטון, שלא
יוצבו כל מכשולים בדרכם של הספורטאים
הישראלים.
ככל שהתקרב מועד המשחקים, גבר זרם
המכתבים, המברקים, ההוראות והתקנות ש־הגיע
בדואר ממארגני המשחקים באינדונזיה
לועד האולימפי הישראלי. ישראל מצידה
מילאה אחר כל התקנות, נרשמה כחוק בכל
ענף בו התכוזנה להשתתף (כדורגל, אתלטיקה
קלה, שחיה, קליעה למטרד.),
הומור אינדונזי. הכל היה מוכן לנסיעה
ביום ראשון השבוע. חסרו רק כרסיסי
המשתתף, שרק באמצעותם ניתן לקבל
אשרות כניסה לאינדונזיה. ד,אינדונזים, מ־צידם,
התעלמו לחלוטין מכך שכרטיסים
אלה טרם הגיעו לישראל, למרות גל של
מחאות ומברקים מצר הוזעד האולימפי הישראלי.

המשיכו לשחק משחק של ג׳וקרים,
שלחו הוראות כיצד למלא את הטפסים,
ביקשו להודיע באיזה בתי־מלון רוצים אנשי
המשלחת להתאכסן, ונציגי ישראל בפדרציה
האולימפית האסיאתית אפילו התבקשו
להודיע על מיעד בואם המדוייק, כדי שאפשר
יהיה לקבל את פניהם.
כאשר התברר לישראלים שהאינדונזים
משחקים עמם משחק שאינו כלול בתוכנית
המשחקים האסיאתיים, החלו להרעיש עולמות׳
איימו כי אם לא יגיעו ההזמנות במועד׳
תבוטל יציאת המשלחת, וישראל
תפעל להענשתה של אינדונזיה על הפלייתה.
האינדונזים קיבלו את האזהרה בחוש ההומור
האופייני להם: הם הודיעו שהם
מקווים שישראל תחזור בה מהחלטתה לא
להשתתף במשחקים.
איטריות מול אתרוגים. ישראל
לא היתד, היחידה שזכתה ליחס מוזר זה
מצד האינדונזים. המשלחת הפורמוזית לא
קיבלה אף היא את כרטיסי המשתתף, המקנים
את זכות הכניסה לג׳אקרטה.
אולם העדר כל קשר ישיר בין ישראל
לאינדונזיה סיבך כאן את המצב. כל מגע
בין הוועד האולימפי הישראלי למארגני המשחקים
בוצע רק באמצעות מברקים, ללא
כל אפשרות לשיחה טלפונית ישירה. במצב
זה דיברו הישראלים על איטריות וד,אינדונזים
ענו באתרוגים.
כדי לקיים שיחה טלפונית ישירה עם
מארגני המשחקים, נאלץ שלום זיסמן,
יושב־ראש הוועד האולימפי בישראל, לטוס
לשוזייץ על מנת להשיג משם קו.
רק 24 שעות לפני פתיחת המשחקים,
החליט הודעד האולימפי לבטל את נסיעת המשלחת.
היה זה לאחר שעד אותה שעה
פסחו על שתי הסעיפים. מצד אחד היססו
לנקוט צעד קיצוני שלילי ולהודיע על ביטול
יציאת המשלחת. מצד שני חששו גם
מתוצאותיו של צעד קיצוני אחר — יציאה
לג׳אקרטה בלי כרטיסי משתתף ואשרות,
על מנת להעמיד את האינדונזים בפני עובדה
קיימת, ולזכות ביתרון תעמולתי עצום
אם לא תורשה כניסת הישראלים.

הו א תו ר ם, האמתרימה
כשירד נשיא המדינה יצחק בן־צכי

3 1 9־ 0ג ע־נז

שי רו ת • חלפים
ת ל ־ א בי ב
חיפה
י רו שלי ם

• א חריו ת
טל• 41525
טל• 54475
טל 22440 .

המנוי ־ ־
קי בלת
ת פז בתך,
ו א פבנו
א \ ת \ בתקרת.

ב צלו ם
הסרט קובע!
8רד׳ 011 )=11.א

£רוורח 3 5
3קא לצלום ב תנועה ובתוך
אולם ״ 54

ה סר ט בעל הגרעין העדין
להגדלות ״ 24
16 זו 0יוו $ 6 1 0 € 1

לצלומיס מו צ ל חי ם 300
ל ה שי גנבלנתימסחר
לצרה• צי לו ם.

א. ב רנ ר

סו כני ם .
תל־אביב, שד• רוטשילד ! 5
טל 45421 .

מהמטוס שהחזירו מסיורו בארצות־אפריקה,
הסתכל עליו ראש הממשלה דויד כן״
גוריון ואמר :״ואת זה רצה חסן־בק
לגרש מהארץ סוף־סוף נוקה ראיש
הממשלה מאשמה כבדה. במשך שנים רבות
נחשב הוא כמארגן השביתה הראשונה ביקבי
ראשון־לציון. השבוע, בפגישה עם חבריי׳
לעבודה מאותם הימים, הכחיש ראש־המנד
שלה שמועה זו סופית. מארגן השביתה
האמיתי, גילה דויד בן־גוריון, ירד מהארץ
לרוסיה אתרי השביתה, היה שר הרכבות
בממשלתו של לנין והוצא מאוחר יותר ל־ד,
ור ג זיכרון אחר שהועלה באותה
פגישה, היה תאור קבלת־הפנים בה נתכבד
בזמנו ראש הממשלה בטעות. איכרי יא שיר
לציון חיכו אז לביקורו של דויד דולס
סוד ומשראו מרחוק שתי דמויות המתקר־בות
למושבה, נערכו התושבים לכבודם וצעירי
המושבה יצאו לקבל בדהרה את פני
המנהיג הציוני. כשהתקרבו לשני הצעירים,
שאחד מהם היה בן־גוריון, הפנו את סוסי־הם
בזעם, כשהם מטיחים לעבר ראש הממשלה
לעתיד :״שמנדריק במחשבות
לעתיד חזקא, עוסקים שומייי של ^ ב יג׳י•
אותם מעסיקה בעיית בטחונו של שר
הבטחון בשעת ביקורו הקרוב בסקנדינביה.
מסתבר שההכנות הבטחוניות לקראת ביקור
זה הן המסובכות ביותר מבין אלה שנערכו
בארצות הצפון, מאז מלחמת העולם דישנירי׳
למנהיג מדינה כלשהי. הסיבה: השלטונות,
חוששים מהתקפות של נאצים לשעבר, או
של גורמים אוהדים להם, העלולים לנצל
את ההזדמנות ולהפגין נגד הוצאתו להורג
של אדולף אייכמן אזרחי אשקלון
רבים תמהו לדעת כיצד יצליח שר המסחר
והתעשייה, פ;חס ספיר, להימצא בשני
מקומות בעת ובעונה אחת. הסיבה: זוג הז־מנות
שונות, בהן הוזמנו אותם אזרחים
לקבל את פני השר לקראת ביקורו של
ספיר השבוע באשקלון. שתי ההזמנות
היו לשעה שמונה בבוקר, אך כל אחת
היתד, מיועדת למקום אחר: האחת למועצת
פועלי אשקלון והשניה לעיריית אשקלון.
מסתבר שמזכיר מועצת פועלי אשקלון,
מיטה מרגלית, הקדים את ראש העירייה,
אריה תגר, ושלח הזמנות לקבלת פני
השר. ההזמנות נשלחו לכל נכבדי העיר
פרט לראשה. מלשכת ראש העיר מיהרו
להתקשר עם משרד השר, הודיעו שקבלת
הפנים תתקיים בבניין העירייה ולא במועצת
הפועלים. השר עצמו העדיף לא להיכנס
למחלוקת המקומית, הופיע בשעה מא-חרת
יותר משנקבע בשתי ההזמנות, ביקר ב
שעות הבוקר במפעליה של העיר. רק בשעה
מאוחרת יותר ניאות להילוות לראש י׳עיר׳
שבא לבית־החרושת אילי! באשקלון׳ אך
לא לפני שדרש ממנו להביאו אל ספר
ב ״ ,ייו אשקלוני, היודע לם פר ש י
רות שר החקלאות משה דיי!
הצלח שוב להיות הראשון. הוא יהיה הארכיאולוג
החובב הראשון המוסר?.יי
בחייו מתנות מאוספו למוזיאון הלובר
הפריסאי. כאשר שהה השר לאחרונה באי
רופה, לשיחות בענייני השוק המשותף׳ לא
בא לשם בידיים ריקות. באישור מחלקת
העתיקות הממשלתית, הביא למוזיאון יי״
צרפתי המפורסם כותרות בניין עתיקות,
מנורות חרס ומימצאים אחרים: י ב״י
של השר, הסופרת יעל דיין, גילתה
השבוע בהרצאה, כמה מסודות המתרימים
המקצועיים בארצות־הברית. אחד מהם: באחד
ממועדוני ההימורים בלאס־ווגאס שיכנעו
את בעל המועדון היהודי להגדיל את
תרומתו למגבית בעזרת ההבטחה שימ]
שיכו אליו לקוחות יהודים, הידועים כמרים
רים גדולים. הסופרת עצמה, שעזרה גם
היא בגיוס כספים, נתבקשה על״ידי האח״
ראיס להציג את עצמה בהופעותיה כשו־מרת
מסורת ומבקרת בבית־כנסת
במסיבת פרידה מפוארת, שנערכה השבוע
על סיפון פלריוור, אוניית קו הכוכב השחור
הגנאי־ישראלי, נאם שגריר גאנה׳ בדיאקו
פוקד, שאמר בין השאר :״אומנם גאנה
אינה שולחת לישראל נשיאים, אבל היא
שולחת אניות המקיימות קשר מסחרי בין
שתי המדינות,״ אחר המשיך השגריר בנוסח
דיפלומטי ,״בימינו, חילופי מיצרכים
הם עורק־חיים חיוני יותר מאשר חילופי
נשיאים.״

חמש דקות למען הנצח
ולדרמה, יצא השבוע לסייר בארץ. בסיוריו
נילוזה אליו גם צלם. כאשר הגיעו, בתחילת
ביקורם, לעתיקות אשקלון, פנה הצלם
לשחקן ואמר :״סר ג׳ון! לשם מה שאפריע
לך בלי הרף בצילומים שליי אני מציע
שבכל מקום אליו נגיע תקדיש לי את
חמשת הדקות, הראשונות ואחר־כך לא
אפריע יותר.״ השחקן הסכים וניצב במשך
חמשת הדקות הראשונות לפני המצלמה כמעט
בכל פוזה אותה ביקש הצלם. כעבור
חמש דקות בדיוק היה מפסיק ופונה להתבונן
בנוף צרור של הלצות הספיקה
לשגר עוד בערב בואה לישראל אמו של
ואן*קלייבורן, שבא אף הוא לפסטיבל.
בין השאר :״יום אהד, בניו־יורק, פנה
עובר אורח במקרה לואן קלייבורן ישאלו:
,איך מגיעים לקרנגי הול?׳ השיב לו ואן,
בפיזור הדעת, :בעזרת אימון רב
באותה הזדמנות סיפר גם פרגק פלג :
״למוטיקאי ישראלי לא כל כך מפורסם
היה אמרגן בשם מנדלסון. יום אחד נכנסו
המוסיקאי ואמרגנו לחנות תקליטים יביקשו
תקליט מהקלטת אותו מוסיקאי. בעל החנות
הסתכל עליהם בביטול ואמר, :אין מוסיקאי
כזה בארץ!׳ המוסיקאי נעלב, :מה זאת
אומרת, הרי אני לפניך׳ .שוב חייך בעל
החנות והצביע על האמרגן, :ועל זה בטח
תגיד שהוא בטהובן?׳ ,לא,׳ השיב האמרגן,
,אני מנדלסון אגב, המעריצה הראשונה
שציפתה לואן קלייבורן ליד מלונו,
היתד, צעירה אמריקאית, בת טקסס ותושבת
עיר מולדתו של קלייבורן. כשנשאלה מדוע
עשתה דרך כה ארוכה כדי לזכות באוטו־גרף
מבן עירה, גילתה שפעם כבר עמדה
לקבל ממנו חתימה, אך באותו קונצרט, במקסיקו,
היה תור כה ארוך של מבקשי
חתימות, עד שהתיאשה והחליטה לחכות
הזדמנות הבאה.

מ כו ני תכמתנה
הפיזמונאי חיים וו&ר והפיליטונאי
אפרים קישץ אינם חס וחלילה אויבים
בנפש, אך אין הם נוהגים להחליף מחמאות
בדרך כלל, או, כמו שנוהג חיים לומר:
אנחנו מברכים אבל לא מתחבקים. משום
כך׳ כאשר שמע חיים חפר מפי הז׳מר אריק
לביא כי הפיזמון בגידה אותו חיבר
לתוכניתו החדשה הוא והיא, בה יופיעו

אריק ואשתו שושיק שני, מצא־חן בעיניו
של קישון, לא האמין למשמע אזניו.
קישון שמע שחפר אינו מאמין וגם הוא
לא האמין למשמע אזניו. מיד ישב המחזאי
וחיבר הצהרה בשבועה, בה נאמר:
״הח״מ, אפרים קישון, מאשר בזה שהפיז־מון
בגידה, מאת המשורר חיים חפר, הוא
יצירה מוצלחת מאד וראויה להערצה מכל
הבחינות. את המיסמך המקורי אפשר לראות
כל יום בידיו של חפר, בין השעות
12ל־ 2אחרי־הצהריים במשך שקושר,
שבועתו הצליחה, הנהלת מועדון, התיאטרון
החיפאי לנהל בגניבה ובהסתר הצגות ערב
״שישי של המחזה צפורי לילה,׳ מפחד שהדבר
יוזדע בחוגים הדתיים החיפאיים. ו אמנם,
משנודע הדבר בשבוע שעבר לח״כ
אגודת ישראל, יעקוב כ״ץ, המכהן גם
כחבר מועצת העירייה, הפעיל את כל השפעתו
על ראש העירייה אבא חושי, אשר
נכנע ופקד לסגוד את שערי המועדון.
כמאתיים וחמישים צופים, שהכינו כרטיסים
מראש, נאלצו לבלות עוד ערב משועמם.
כשבאו לחזות בהופעה כעבור שבוע,
ביום השבת, נאלצו גם הפעם לחור כלעומת
שבאו: מיזוג האוויר באולם התקלקל,
וההצגה בוטלה לאחר סיור מוצלח
בדרום־אמריקה, חזרו השבוע הפנטומימאי
הישראלי טמי מולכד ואמרגנו לקלן,
שם יעבוד מולכו כדוצנט אורח באקדמית
הקיץ למחול. בערב השני לאחר בואו, אחרי
שבילה עם ידידים ישראליים, חזר מולכו
בשעה מאוחרת למלונו, השאיר במכונית
האופל החדשה שלו את רוב חפציו, ביניהם
מזוודה ענק ~ המכילה את כל החומר על
הופעותיו, מיום הופעת הבכורה שלו בארץ.
בבוקר חשכו עיניהם: המכונית, על הכל
שבה, נעלמה. כעבור שלושה ימים נמצאה
המכונית החדישה חבולה, שרוטה וריקה.
מולכו ואמרגנו הבטיחו לתת במתנה, לגנב
שיחזיר את החומר — את המכונית
באותה אקדמית מחול גרמנית עבדה
כדוצנטית אנה טוגן! לו ט, מייסדת התיאטרון
הלירי הישראלי. כשנשאלה הרקדנית
לדעתה על הגרמנים, השיבה קצרות וב רורות
:״איי הייט דזם אני שונאת
אותם סופר פורה למדי הוא
ראוכן קריץ. תוך כדי סיום לימודיו
באוניברסיטה ובחינות הגמר, הכין כבר
את ספרו השישי: נפנוף של מטפחת.

הכרלמ ען ח תי מ ה
השחקן השקספירי, סר ג׳ון גידגוד,
שבא

סר ג׳ון גילגוד מול הצלמים ומול ההיסטוריה

ארצה

לפסטיבל

הישראלי
למוזיקה הינול! תזה 1202

קולנוע
סרטים
הו מו ר ב רי ט• ו 1ערות
מוסמך לאהבה (מגדלור. תל־אביב;
בריטניה) הוא תדריך מקצועי לסטודנטים,
המתכוננים לקנות דעת באתת משתי המפורסמות
שבאוניברסיטות בריטניה. אולש בניגוד
למקובל אין תדריך זה מציג את
קמברידג׳ כמקום אידיאלי לרכישת תואר
במדעי הרוח או החברה — אלא במדעי
האהבה דוזקא~
שיעור מאלף בשטח זה מקבל הרדי
קריגר, סטודנט גרמני למתמטיקה, הלוקח
את האנגלים יותר מדי ברצינות ובא ללמוד
מתמטיקה בקמברידג׳ .תוך זמן קצר מתברר
לו, שלימודים הם פרט קטן בחיי סטודנט.
אחרי סדרות של תעלולים, ניאופים, עיסוקי
ספורט וחברה הכרחיים לא נותר עבורם
זמן רב מדי.
קרח מכאן ומכאן. למעשה משמש

שום מגע עם בנות המין השני, הופך
להיות משרתם של עדרי הכוכבניות. מאחר
שהוא אלטרואיסט קיצוני, שאינו יכול לראות
בסבל הזולת, הוא הופך לעבד נרצע
לשגעונותיהן של הנערות.
מכול של חתיכות. אבל אם היד, מי
שסבר כי לקומדיה המטורפת יש משמעות
סמלית, והיא באה להציג בדרך ההפרזה
את אופיו של עידן שלטון הנשים, יתברר
לו מהר כי טעה. ג׳רי, כנציג הגבריות, לא
רק שאינו מורד בשלטון הדיכוי הנשי,
אלא אפילו נכנע לו מרצונו הטוב.
מבול החתיכות הזורם בסרט זה וכשרונו
הקומי הבלתי מוגבל של ג׳רי לואים, עדיין
אינם מספיקים להפוך את הסרט לקומדיה
מוצלחת. הוא לוקה בחוסר עלילה מגובשת
וסיגנון אחיד. דוזקא הסצינות הקימיות
המצחיקות ביותר אינן שייכות לעלילה, וחוברו
אליה בתפרים גסים. מה שמתחיל
כקומדיה מטורפת, עובר אחר־כך לפסים של
סרט ראתה, יצירה סוריאליסטית, או אוסף

!ב שתוף עםהסתד רו תהס טו דנ סי ס שי ה אוני ב ר סי ט ה של ת ל אביב

המפלגה ה קו מוני ס טי ת הישראלית
סניף תל־אביב

אסיפה על הנושא

הטיסה אל יכוכבים
והמאבק על יאדמות

ג׳רי לואים ב״לנשים נולד״
עבדים מרצון
הרדי קריגר הגרמני רק כמכשיר, מעין
מורה־דרך לתיירים בסרט, שיעודו האמיתי
הוא להציג את התי האוניברסיטה ותלמידיה
לא באופן תעודתי אלא במיסגרת עלילתית.
לצורך זה משוחזרים האירועים המרכזיים
של חיי הסטודנטים במשך שנת לימודים:
תחרות במכוניות ישנות ללונדון, תחרות
החתירה המפורסמת כנגד תלמידי
אוקספורד או מצעד ההילולה של יום
הפרג, המסתיים בהטלתו של סטודנט בוער
למים.
לזכותם של יוצרי הסרט ניתן לומר,
שהם עטפו את השיעור במאקסימום של
הומור בריטי ובשפע נערות, הנחשבות כנראה,
לפי מושגים בריטיים, ליפות. הסרט
מגיע לשיאו בסצינה הארוכה, בה משילבים
שני אלמנטים אלה יחד: קריגר נוטל על
עצמו להביא לנשף האוניברסיטה לא פחות
משבע נערות, שחבריהן גזרו על עצמם
נזירות מנשים עד חצות, מצליח לנהל עם
כל אחת מהן רומן פרטי.
אלא שבסופו של דבר נשאר הסרט קרח
מכאן ומכאן. הוא אינו קומדיה טהורה וגם
לא סרט תעודתי על קמברידג׳.

סטדג גיר לו א־ ס
לנשיםנולד (אלנבי, תל־אביב; ארצות־הברית)
הוא מעין סטלג קולנועי, שאת
מקום התיאורים הסאדיסטיים והפורנוגר־פיים
משתדלים למלא בו בהומור.
ג׳רי לואיס, שקנה לו כבר זכות כמוסד
בפני עצמו בענף הבידור הקולנועי, הוא
שבוי בסטלג של נשים. אומנם, אין זה
סטלג של גדרות־תיל, מגדלי־שמירה וזרקורים,
אולם הוא אינו שונה במהותו. זהו
מוסד הוליבודי לחינוך כוכבניות לעתיד,
שחדריו גדושים מטעני־נפץ של נערות זוהר,
שלא מציינים בפירוש שהן מטורפות,
אבל נותנים להבין שגם נורמליות אינן.
ג׳רי המסכן, שזה עתה סיים את הקולג׳
בעיר העצבנית הקטנה ביותר באמריקה,
והחליט, בשל אהבה נכזבת, לא ליצור יותר
העולם הזה 1302

ביום ו׳ 24 ,אוגוסט ,62 בשעה 8:30 בערב
באולם קולנוע מוגרבי

של התחכמויות ישנות, שכבר נוסו בהצלחה
בקומדיות של הסרט האילם.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזר, ממליץ לראותם:
• טקסי לטוברוק (חן, תל-אביב)
ארבעה צרפתים וגרמני אחד מנסים להוכיח
— בסרט שאינו מעמיק ומשכנע אך
מרתק ומבדר — שהמלחמה היא עניין שבין
מנהיגים וצבאות, לא בין לוחמים.
לינו ונטורה, שארל אזנאבור.
• החליל והחץ (זמיר, תל־אביב) —
האם תלוי אושרם של אנשים בקידמה המדעית?
— זוהי השאלה המרחפת מעל
סרט תעודתי נפלא אודות חייהם של בני
השבט ההודי הקדום — מוריה. סרטו של
הבמאי השבדי ארנה סאקסדורף.
ס פנים רכות לאהבה (אסתר, תל־אביב)
— הרתיעה מפני דמות הצעיר המופרע
כאידיאל, כפי שהיא משתקפת בסיפורה
של משפחה אמריקאית חולנית. וורן ביטי,
אווה מרי טיינט.
• בעלת הכית המוזרה (מוגרבי,
תל־אביב) — קומדיה בלשית, בה מנסה
קים נובאק להפחיד, בעוד ג׳ק למון מצליח
להצחיק.
• זר דופק כדלת (מקסים, תל
אביב) — מה קורה כשאלמנה בודדה
מגלה, כי הגבר שנועד לגאול אותה אינו
אלא רוצח בעלה? משחק מעולה בסרט
מתח דני.

9אחת, ש תיי ם ...הופ עברנו
(ציון, ירושלים) — בילי ויילדר מעמיד
פנים שהוא לועג לקומוניסטים, צוחק למעשה
לאמריקאים, בקומדיה המתרחשת בברלין
החצויה. ג׳ימס קגני.
9רומנוף וג׳ולייט (סמדר, ירושלים)
— אהבתם הבלתי אפשרית של אמריקאית
ורוסי במדינה דמיונית. קומדיה מבריקה,
כתובה, משוחקת ומבויימת על־ידי
פיטר יוסטינוב.

המרצה :

ח״כ משה סנה

טן ןר

*,ישיישיר

מערי .6 2 3ך.כ

וידו״ השלמא רי דין
להיות טוב. צריך גם להצליח להיות טוב.

( המשךמע מו ד ) 14

לשובי. אהבתי את הרוח בפני. היא ליטפה
את גופי ברוך.

״ שו כי יעייד ! ״
^ שהתחלתי להבין יותר, נוכחתי
לדעת שאני משחקת מישחק מסוכן
ושלגברים עוברות בראש כל מיני מחשבות.
לא מספיק להם להיות נחמדים. במהרה,
הם נעשים נחמדים יותר מדי. הם מצפים
תמיד לקבל משהו, בשביל מעט מאוד.
כאשר גדלתי, הייתי מבקרת לעיתים קרובות
בתיאטרון הסיני של גראומן — תיאטרון
בלוס אנג׳לם, שהכוכבים הגדולים של
הוליבוד מטביעים בו את טביעת־רגליהם
וידיהם הערומות, כאשר הם כבר מוכרים
כגדולים ומפורסמים. הייתי מניחה את כף
רגלי על אחת הטביעות, ואומרת לעצמי:
,,זה גדול מדי. מיסכנה אחת, זה אף פעם
לא יקרה לך!״ היתה לי הרגשה נורא
משונה, ביום בו הטבעתי את כף רגלי על
אמת. היה זה היום בו הבנתי שאין דבר
בלתי־אפשרי.
קשה להיות שחקנית. אבל אני אוהבת
לשחק, ביחוד כשאני מרגישה שמישחקי
נכון. אני חושבת שהיה לי תמיד יותר מדי
דמיון, מכדי להיות אשת־בית. וחוץ מזה,
הייתי צריכה לאכול. נדבר גלויות: מעולם
לא החזיק אותי גבר בכספו; תמיד פיר־נסתי
את עצמי. לום אנג׳לס היא גם עיר
הולדתי, וברגעים הקשים של הקאריירה,
כשהיו אומרים לי :״שובי לעירך!״ הייתי
עונה :״אני נמצאת בעירי!״

אגי הבלונדית;

סינן־ 0 7 3ותיקן

החדשות הישראלי
שבועון
״ העולם הזה*,
המערבת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

* * ניחושבת שתפסתי לראשונה משמו
עות היותי מפורסמת, ביום בו חזרתי
משדה־התעופה וראיתי לראשונה את שמי
באותיות גדולות על חזית של קולנוע.
עצרתי את המכונית ואמרתי לעצמי :״אלוהים!
זה לא יתכן! זאת טעות!״ אבל לנגד
עיני, באותיות ניאון ענקיות, ניצנץ השם.
הירהרתי בלבי :״אז זהו זה, אני כוכבת!״
באולפן עוד היו מזהירים אותי :״אל תקחי
את כל העניין ברצינות. שזה לא יעלה לך
לראש. את עוד לא כוכב.״ גם אני הייתי
אומרת כך לעצמי. אבל מה לעשות ואותיות
הניאון קבעו אחרת?
למען האמת, חדרה בי ההכרה שאני
כוכבת או משהו כזה, רק הודות לעת. נאים.
הם תמיד היו נעימים ונחמדים אלי. הגברים,
לא הנשים. הם היו אומרים לי :״את
יודעת? את כוכב גדול. הכוכב היחידי!״
ואני הייתי אומרת :״כוכב?״ הם היו מביטים
בי, כאילו פתאום נטרפה עלי דעתי.
אני מאמינה באמת שהיו אלה העתונאים,
שהבהירו לי, בצורה זו, שאני מפורסמת.
כאשר קיבלתי את התפקיד בגברים אוהבים
בלונדי ות, שיחקה ג׳יין ראסל את השחורה
ואני את הבלונדית. היא קיבלה 200
אלף דולר עבור חלקה בסרט — ואני 500
לשבוע, אבל לא התלוננתי. בשבילי וה היה
סכום אגדי. אני צריכה לומר כאן, שג׳יין
ראסל היתה נורא נחמדה אלי בזמן ההסרטה.
הדבר היחידי שלא יכולתי לקבל, היה
תא הלבשה פרטי. ואני דווקא רציתי. הייתי
אומרת לכל מי שרק שמע אותי :״בכל זאת,
זה לא הגיוני. אני הבלונדית והסרט נקרא
גברים מעדיפים בלונדיווז.״ אבל הס היו
חוזרים ועונים :״אל תשכחי שאינך כוכב.״
אני הייתי משיבה :״אני לא יודעת מה
אני — אבל אני בכל זאת הבלונדית!״
אני חייבת לומר, שאם אני כוכב — הרי
שאני חייבת זאת לקהל. הייתי מקבלת דואר
בזרם אדיר. וכשהייתי מבקרת בקולנוע, ל־הצגת״בכורה,
היו הבעלים מבקשים תמיד
להכיר אותי. לא ידעתי למה. היו רצים
ונדחפים לקראתי, ואני הייתי תמיד מביטה
אחרי, לראות מי זה המושך תשומת־לב
כזאת. הייתי נתקפת פחד־מוות. לפעמים
היתה לי הרגשה, שאני סתם עושה צחוק
ממישהו, אני לא יודעת מי, אולי מעצמי.
תמיד ראיתי לתת לאנשים תמורה מלאה
לכספם. כך נהגתי בכל סצינה שבה הופעתי.
אפילו אם תפקידי היה רק להיכנס
לחדר, לומר ״שלום,״ ולהסתלק, התאמצתי
לתת כמיטב יכולתי. כמובן יש ימים נוראים.
אותם בהם רובצת עלי האחריות לסצינה
חשובה מאוד, שעליה מונח הסרט
כולו. באותם ימים, בדרכי לאולפן, הייתי
רואה את עוזרת־הבית מנקה את הדירה והייתי
אומרת לעצמי :״זה מה שהייתי רוצה
לעשות. השאיפות שלי בחיים נעצרות
כאן.״ אני מניחה שכל השחקנים עוברים
מדי פעם משברים כאלה. כי לא די לרצות

ח שו ב ל היו ת 7ב ד

* • ד ב רי םתמיד על פחד־הבמה אצל
שחקנים. אבל כשאמרתי למורה שלי,
לי שטראסברג ,״אני לא יודעת מה יש לי,
אני קצת עצבנית,״ היה עונה לי :״ביום
שלא תהיי עצבנית יותר — תצטרכי לעזוב
את המקצוע. דווקא עצבנות זו, היא המוכיחה
את רגישותך.״
יש דבר שמעטים מאוד יודעים עליו.
זהו המאבק המתמיד שכל שחקן חייב לנהל
נגד ביישנותו. יש קול פנימי בתוכנו, האומר
לנו עד היכן אנו יכולים ללכת, בדיוק
כמו ילד המשחק והמפסיק לפתע בעצמו,
כאשר הוא מרחיק לכת. אנשים
מתארים לעצמם שדי לעלות על מישטח ההסרטה
ולעשות מה שיש לעשות. אבל
זהו מאבק ממש, שאנחנו חייבים לנהל
בתוכנו. אני תמיד הייתי ביישנית חולנית,
אני באמת חייבת להיאבק.
שחקן אינו מכונה, ואדם יוצר הוא קודם
כל בן־אדם. ובן־אדם — זה דבר המרגיש,
הכואב, עצוב או חולה. כמו כל האנשים
היוצרים, הייתי רוצה שתהיה לי קצת יותר
שליטה על עצמי. הייתי רוצה שיהיה לי
קל לקבל את הוראותיו של הבמאי. כאשר
הוא אומר לי :״מיד, דימעה!״ הייתי רוצה
שדימעה זו תיזל ושנגמור.
פעם, זלגו שתי דמעות אחרי הדימעה
הראשונה. כי שאלתי את עצמי :״איד הוא
מעז לבקש ממני דימעה לפי הזמנה?״
אתם יודעים מה אמר גיתה? הוא אמר:
״הכשרון מתפתח באינטימיות.״ וזה כל
כך נכון. אנשים אינם מתארים לעצמם כמה
נחוץ לשחקן להיות לפעמים לבדו. כשמשחקים,
זה קצת כאילו מרשים לאנשים להשתתף
למשך רגע קטן בכמה מן הסודות האינטימיים
ביותר שלנו. לכן חשוב שנוכל
להיות לבד, כשאנו לא על הבמה.
אבל האנשים רודפים אחריך תמיד. כאילו
הם באמת רוצים להשתלט על חלק ממך.

עייפות
לא על מה שהינה
איני יודעת אם הם מרגישים זאת, אבל
זה כאילו אמרו לי :״ גרר עשי זאת;
גרר עשי אחרת.״
כאשר נעשית מפורסם, כל אחת מחול־שותיך
מנופחת למאכסימום. תעשיית הקולנוע
היתד, צריכה להתייחם אלינו כמו שמתייחסת
אם אל בנה, שזה עתה ניצל מ־תאונת־דרכים.
אבל במקום לאמץ אותנו אל
לבו ולנחם אותנו, מעניש אותנו הקולנוע.
לכן איננו מעזים אפילו להצטנן. מיד נשמעות
הזעקות :״איך את מעזה׳ להצטנן?!״
היצרנים יכולים לתפוס לעצמם את כל ה־הצטננויות
בעולם, ולבלות את שארית ימיהם
בבית, ליד הטלפון. אבל כשאנחנו, השחקנים,
נתחצף ונצטנן — זה כבר יותר
מדי בשבילם.
אתם יודעים, כשאדם חולה, הוא אינו גאה
העולם הזח 1302

במיוחד. אבל אני הייתי רוצה שהם, היצרנים׳
ישחקו פעם סצינה אחת כשהם מנוזלים׳
או סובלים משפעת. אולי אז יבינו.
איני מסוג השחקניות הבאות לאולפן רק
כדי לציית להוראות. אין לזה כל קשר עם
האמנות. מובן שהייתי רוצה להיות קצת
יותר צייתנית — אבל כשאני באה לאולפן
— זה בשביל לשחק, לא בשביל לקבל
שיעורים במישמעת! אחרי הכל אין זה
בית־ספר צבאי, זה אולפן קולנוע. הקולנוע
הוא אומנות. האולפן הוא המקום בו עוסקים
באומנות זו, לא בית־חרושת. איזק
שטרן מספל בקנאות בכינורו. מה היה
קורה, אילו היה כל העולם דורך עליו?
האם שמתם לב לכך, שבהוליבוד, העיר
בה הרתיחו מיליונים ומיליארדים, אין בניינים
ציבוריים, או מוזיאונים? איש לא הש־

הזה, אפילו אם יהיה זה הדבר האחרון
שאעשה בחיי. ואשיר אותו למען כל העולם.״
וכשפניתי לעבר המיקרופונים, אני
זוכרת שהתבוננתי באולם הענקי לכל הכיוונים
ואמרתי לעצמי :״הנה, איפה שהייתי
יכולה להיות היום; אי־שם למעלה, אחרי העמודים,
סמוך לתיקרה, אחרי ששילמתי
את שני הדולר שלי.״
אחרי ההופעה, נערכה קבלת־פנים. הייתי
עם חותני־לשעבר, איזידור מילר, ואני חושבת
שעשיתי מישגה, כשהציגו אותי בפני
הנשיא קנדי. במקום לומר :״שלום, אדוני
הנשיא,״ אמרתי :״נא להכיר את חותני לשעבר,
מר איזידור מילר.״ כי הייתי סבו רה
שאגרום לו תענוג, אם אציג אותו בפני
הנשיא. הוא הגיע לאמריקה כמהגר, והוא
כיום בן קרוב ל־ 75 או 80 שנה. חשבתי
שזה סוג הדבר אותו הוא יספר לנכדיו
ולניניו. אתם מבינים? לא? אין דבר, איש
לא הבחין בכך ממילא.
הפירסום, זה לא תמיד דבר נעים, ואני
רוצה לעמוד על כך. זה לא מפריע לי
שאני מפורסמת בגלל החן שלי, או מפני
שאני סקסית. מה שמפריע לי, זה מה ש מסובב
סוג זה של פירסום. לא אשכח
לעולם, למשל, אותר, אשה, שעל סף ביתר,
אמרה לי :״הואילי להסתלק!״
זה באמת משונה, כשאני חושבת׳ על כל אין אותן בחורות המנסות להידמות לי.
להן — איך לומר זאת אוה! אני יודעת
שאפשר לומר המון שטויות כשאומרים
שאין להן מה שצריך מלפנים, או מד, ש צריך
מאחור, אבל לא זה החשוב. אין
להן מה שצריך בתוך־תוכן.

דבאון
אלא טל מה שהיא מרגישה
איר דבר אחריו. כל מי שבא לכאן, ידע
לעשות דבר אחד בלבד: לקחת.
לכל אחד יש בעיות משלו. יש אנשים
שיש להם אפילו צרות נוראות, שלא היו
רוצים כי יתגלו בשום מחיר. אבל לי יש
בעיה קצת גלויה. אני תמיד מאחרת. אנשים
חושבים שזה מתוך גאוותנו, אבל לדעתי,
זה בדיוק להיפך. אני חשה שאינני חלק
— ולעולם לא אהיה חלק — מן הדהרה
האמריקאית הגדולה, בה אנשים מבלים את
חייהם תוך ריצה ממקום אחד לשני, מהר,
מהר מאוד; וללא סיבה טובה. מה שחשוב
לי, זה להיות מוכנה, כשאני צריכה לשחק
קומדיה. אני צריכה להיות בטוחה באמצעים
שלרשותי.
אני מכירה המון אנשים, המסוגלים בקלות
להגיע בזמן, אבל כשהם מגיעים, אין הם
עושים דבר חוץ מלשבת ולספר סיפורים
מטומטמים. קלארק גייבל אמר עלי :״כשהיא
פה — היא פה. היא פה כל־כולה, היא
פד, בשביל לעבוד.״
כאשר ביקשו ממני להופיע במדיסון
סקוויר גארדן, במסיבה לכבוד יום ההולדת
של הנשיא קנדי, הרגשתי את עצמי
באמת גאה. כאשר עליתי על הבמה כדי
לשיר יום הולדת שמח, השתלטה דממה
על האולם, כאילו הופעתי בתחתוניה. שאלתי
את עצמי בבהלה :״אלוהים, מה יקרה
אם לא אצליח לשיר?״

הפירסום זה כמו קאביאו־

יי* ממה כזאת, מצד קהל כזה, מחממת
1לי את הלב. זה כמו נשיקה. ברגע
כזה את אומרת לעצמך :״אשיר אח השיר

ההשמ צו תבע תוני ם
11^1^1111—11ו!111071
ך • כיו ש ל בעלי־לשעבר נשאו יחד עמי
^ את נטל היותי מפורסמת. לפעמים היו
והייתי מתקוראים
דברים מבהילים עלי
רגזת נורא, כי פחדתי שזה יכאב להם.
ביקשתי מהם לספר לי הכל, לשאול אותי
על הכל. העדפתי שישאלו אותי את השאלות,
מאשר שילכו לחפש תשובות בעתוני
השערוריות. רציתי גם שידעו כיצד חיים
אחרים. הייתי מספרת להם, למשל, איך
הייתי עובדת עבור דולר לחודש, ורוחצת
מאה צלחות, והילדים היו שואלים :״מאה
צלחות?״ והייתי עונה :״לא רק זה, אלא
שהייתי גם צריכה לשפשף ולנקות אותן.
לפני שאשטוף אותן. אחר־כך הייתי צריכה
לייבש אותן. תודה לאל שלא הייתי צריכה
גם לנגב אותן.״
הייתי אומרת לילדים :״אל תעריכו מישהו
מפני שהוא אדם גדול, או מפני שהוא
אומר לכם דבר זה או אחר. התבוננו בו
תחילה.״ זה בלי ספ?ן העצה הטובה ביותר
שנתתי להם. הייתי אפילו אומרת להם לעשות
כך גם כלפי :״קודם תבררו אם כדאי
לקחת׳ אותי כידידה. אחר־כך תיוזכחו.״
הפירסום, כשלעצמו, אינו כל אושרי. זה
דבר חולף, אפילו בשביל יתומה. וגודלתי
כיתומה. הפירסום, זאת לא מנת יומי, היא
לא משביעה אותך. זה קצת דומה לקאביאר,
אתם יודעים. טעים לאכול ממנו, אבל לא
בכל ארוחה.
מעולם לא הורגלתי לאושר. חשבתי לרגע
שהנישואין מביאים את האושר. כי, אתם
מבינים, לא גודלתי כמו יתר הילדים האמריקאים,
להם, מיום היוולדם, מגיע אושר.
הם זכאים לו, וזה נורמאלי. אבל אני,
רק הודות להיותי מפורסמת, הצלחתי לפגוש
ולהינשא לשניים מהגברים הנפלאים
ביותר שהיכרתי.
אני לא חושבת שאנשים יתעקשו דווקא
לשנוא אותי. אני אוהבת את האנשים. ה־
״קהל״ מפחיד אותי, אבל האנשים — אני
מאמינה בהם. מובן, יכולים הם להיות
מושפעים מהעתונות, או מהסיפורים שה־האולפן
מפיץ אודותי. אבל אני חושבת,
שכאשר אנשים הולכים לקולנוע, הם שופטים
בעצמם.

זהו, זחגגמר
* * פאהד אמרו עלי שאני כבר מחוסלת.
1שזה הסוף של מרילין. זה היה, כשמר
מילר נדון על בזיון הקונגרס. הוא סירב
למסור את שמות חבריו, שיכלו להיות
להם קשרים עם קומוניסטים. מנהל חברה
בא ואמר לי :״אם את לא מצליחה לשכנע
את בעלך — את גמורה!״ עניתי לו :״אני
גאה בעמדה שנקט בעלי. אלך אחריו עד
הסוף!״
בעצם, להיות גמורה — זה בטח הקלה.
בטח מרגישים כמו רץ 100 מטרים, שחתך
את חוט הסיום ואומר לעצמו באנחת הקלה:
״זהו, זה נגמר.״

־ערל

<ז 1רנ 1נ- 1

א ת הריח הנפלא. המדזיטז
והמבריא, אף א ת הצבע היר קרק
הנ עי ם ל עיניי ם ־ א ת בל אלה מבי א ה
בתיאורן ישר לביתך, ללא טיר ח ה,
ללא עמל. מעט מן המעט
על ספוג רטוב מ ס פי ק

ולניקוי כל הגוף -
מכף רגל ועד רא ש.

נסה בת־אורן עוד היום
תווכ חות הנ ה!

תשבץ העול הזה 1302
״יננניין אתכם נדאי ררננונ נזי אני?״ מת־בת חגזזז־ברת
,״ובכן נזנבי ננ\2רג1־בית, אם, נזבתא רשרגשת
נכדים נם\2ירת1 .נם ף רכר ארת, יש רי גם תם ביבים
שתים נביניתם פתרת תשבצים. רפנננזים אני גם
תנם ת 2־ם בר אנתם. נרראית תנגי שנ2־ם ת תשבץ ז־ת.
בכר הכבוד, פנינת גרף, פתם־תגן תה ״
תתד איך תננניין!
טאוזז )1 :פילוסוף
אננל׳ 1588־
)4 ;1670 סלו יהודה;
)10 מטבע צרפתי;
)12 אות; )13
בכי, מיספד; )14
אם, פן; )15 כינוי
לגויה נוכריה; )17
לירה ישראלית; )19
מלת שאלה; )20 התקנת
מצעים; )22
צמה (שופטים ט״ז);
)25 מכם־ בבניין;
)26 חופר בארות;
)27 מדינאי וסופר
צרפתי; )30 אמירה,
הרצאת דברים; )32
חלק בולט בפנים;
)33 מלת יחם; )34
אות הניצחון; ) 36
שיח הגדל בארצות
ערב, משמש כבושם
ורפואה; )31 אימה
ופחד; )39 ענק לצוואר;
)41 שדה
שנקצר ועדיי! לא
נחרש; )42 חצי נל־נל;
)44 מכונה ההופכת את האנרגיה המכנית;
)46 יצירה לשני קולות; )53 ביטוי
בכדורגל; )55 כינוי לאחר ממזלות הכוכבים;
)57 נוכרי; )58 היין הטוב; )59 בירת
רוסיה הצארית; )60 נוזל שנם בו חומר
מסויים (כתיב הסר).
סאונד )1 :פרוש; )2קרם; )3מדינה
יבדתיכונית )5 :כן; )6מלת קריאה לצער;
( 7כלל הדברים; 38 תאריך חוזר; (9בירת
קניה; )12 אלה (בראשית י״ט); )15 לשה,
אפה; )16 התרגשות; )18 נחמד מאוד)21 :

נמם; )23 שר, אציל; )24 התנשאות טבעית:
)26 פיזר שיעמום; )28 ניל בר־מצווה:
)29 מרינה באירופה; )31 קיצרת קומה;
)32 שם אות; )35 גיל בת־טצווה; )37 פרי
עץ אלון; )38 מחשבה, הגיון; )40 מצבת
זיכרון; )41 רמיזת מקום; )43 מלת שלילה;
) 45 יעורר לעג; )46 שכנת לחדר;
)47 נער באנגליה; )49 מדינה בדרום בל־קו
)52 :מידת נוזלים (כתיב חסר); )54
היסטוריון אנגלי יהודי; )56 מושל, שליט;
37 )58 בגימטריה.
23 העולם הזה ! 302

מספר 1302

פ״ב אב תשכ״ב22.8.1962 ,

מאדילין 0171־1