גליון 1303 מתאריך 29 באוגוסט 1962

מספד 1303

החדים

ישראל *

כ״ט אב תשפ״ב29.8.1962 ,

המחיר 75אגורות

כאשר המריאו ניקולאייב ופופוביץ אל
על, מלאו גם טורי העתונות הישראלית
חלליות. ידיעות, מאמרים ראשיים, דברי-
פרשנות והלצות העלו על נם את החלליות
הסובייטיות, ניחשו את עתיד החלליות האמריקאיות.

מעטים מבין כל הכותבים זכרו —
אם בכלל ידעו אי־פעם — כי המלה
חללית אינה מופיעה בתנ״ך ובגמרא, וגם
לא בפירסומי האקדמיה?לשון העברית. כמו
אמרגן, בדרז, טיפש״עשדה, ו ,ש־פנית,
יופיינית ועשרות מלים ומונחים
אחרים, היא נולדה במערכת השבועון ה־מסויים.

היתד, זאת לידה מיקרית.
בגליון הראשון של שנת 1953 החליט
העולם הזה לפתוח בפני הקורא הישראלי,

שער ״העולם הזה״ 792

בקופסת 1מכסובב

הבכתי נמעכת

״ ה עו ל ם הזה״ ,שבועוןהחד שו ת הישרא לי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,

זו הפעם הראשונה, את האשנב לתוכניות
החלל החיצון.
את כתבת־הענק שלו, שהשתרעה על גבי
ששה עמודים, פתח העולם הזה (92׳!) במלים
הבאות:
״בעוד 47 שנה יגיע לסופו האלף השני
מאז לידת לנוצרי. לפני תאריך זה
יפרוץ האדם את כבלי כדור־הארץ, יבקיע
לו דרך אל החלל החופשי, ייצור כוכבי־לכת
חדשים, יגיע אל הירח כעמודים
הבאים מגיש העולם הזה, זו הפעם הראשונה,
לקורא העברי את תיאורו של איש־מדע
מ־סמך, המפרט את הצדדים המדעיים
של הטיסה אל הירח
העתונים האחרים בזו לחומר מסוג זה,
שניראה אז אוטופי לגמרי. כיום, אחרי
עשר שנים, אפשר רק להתפעל מן הדיוק
של התיאור המדעי דאז. הוא חזה מראש
את כל הבעיות, ובעיקר את הבעיה הכרוכה
בהפגשת בני־אדם בחלל — היעד העיקרי
של מיבצע תאומי־החלל האחרונים.

כאשר ניגשנו לערוך אותה כתבה, נית־קלנו
בבעיה חמורה: המונחים שהיו דרושים
לתיאור הטיסה לא היו מצויים בלשון
העברית.
כינסנו ישיבת־מערכת מצומצמת, שהקדישה
כמה שעות לקביעת המינוח הרצוי.
רשימת המונחים החדשים הופיעה במיסגרת
מיוחדת, בעמוד 5של אותו גליון.
המונח העיקרי — חללית — נתקבל
בציבור כמעט אוטומטית, במקום המונח
המגוחך ״ספינת־חלל״ ,שקול־ישראל עדיין
דבק בו. קשה היה לקבוע שם לטיים־החלל.
אז עוד לא דובר על ״קוסמונאוטים״ ו־
״אסטרונאוטים״ ,שתי מלים שאי־אפשי לקבלן
בעברית. הפתרון שקיבלנו אז —
״חלליש״ — אינו מוצלח ביותר. ר יס נוטה
המערכת לקבוע את המונח חללן (להבדיל
מחלילן, הנגן בחי־ל).
מונח שימושי ביותר שטבענו אז הוא
תחלל. מן הראוי לכנות בשם זה תחנת־חלל
קבועה, שתוקם בחלל כבסיס למיבצעי
החלליות. את מקום שיגור החלליות יש
לכנות בשם נמל־חלל.
איך לקרוא ללבושו המיוחד של החללן
בחלליתוי דעותינו נחלקו אז בין ״חללבוש״
לבין ״חלליפה״ .הפור נפל לטובת המונח
הראשון, אך כיום נידמה לנו כי המלה
חלליפה שימושית יותר.

העולם הזה 1303

מכתבים
השבת־גוי שובת

הדרמה האישית שי׳ו דר׳ סובלז והטרגי־קומדיה
הלאומית יטה יצנח על־ידי התנהגות
הממיטלר. בפרשה זו
הפכו לטרגדיה
ליהדות. אולם המבוכה
הגדולה ביותר
עוברת עתה
על יהודי אנגליה.
דווקא בימים אלה.
כשיהודי אנגליה נערכים
להתקפה, בעזרת
החונים הליברליים
ואנשי היטמאל
הלא־יהודיים, על ה־חנוים
הניאו־פישיסם־
•ים שהקימו ראש
בריטניה (העולם הזה
— )1300 הפכה
פרשת סובלן לנשק
ה־קונבנציונאלי
לכל אילת אנטי־יטמיים. דעת־הקהל,
שבאה לביטוי בעתונות, הנדירה את
התחמקויות ממשלודי ׳טראל באמריה של ״היהודים
תמיד מחפש ים שבת־גוי
משה אילת, לונדון, אנגליה

העירום המכסה

הנעתי למסקנה, שתמונות עירום מהוות
כיסוי נאות לשער האחורי. אם מלבישים
את בנות החווה המקשטות אותו — נשאר

הנליו: ערום.
צ. א ,.תל-אביב

פריטי ערם ואליג׳יריה

כיוון שהעולם הזה בכלל ואורי אבנרי
בפרט מעלים מדי פעם רעיונות מקוריים
ונועזים בשטה המדיניות הישראלית, באתי
אף אני להציע פתרון לבעייה מדינית
כאובה.
נוכח העובדה שמאות ואלפים מתושביה
היהודיים יכל אלנ׳יריה הפכו לפליטים ולא
מתכוננים לחזור אליה, הריני מציע שישראל
תעשה מאמץ מיוחד ליישובם יטל פליטים
אלה, ותציע בעצרת הקרובה של האומות
המאוחרות את העברתם ויישובם המיידי של
אלפי פליטי י פלסטין הערביים באלנ׳יריה.
אלנ׳יריה היא חברה בלינה הערבית ואולי
אפיטר יהיה לפתור את הבעייה בצורה זו.
אבניאל זקלנסקו, רמת־גן

להם חסד בימינו

ריבוי המענקים ומענק הלחם בראשם, או
כפי ׳טאורי אבנרי קרא לו ״לחם חסד״ (העולם
הזה ,)1301 מצריד, לדעתי, הקמת
מיטרד מיוחד.
בראש משרד המענקים צריך לעמוד שר
מפא״יי. זה יפתור את בעיית התעסוקה של
השר־בלי־תיק ואולי אף יתן אפשרות למפלגה
מקופחת זו עוד שר ותרדשר (משרד זה
לא יפול בח׳טיבוחו ממשרד האוצר) לשם
חיזוקה של הממשלה.
אין נם לזלזל בהמצאת תעסוקה למספר
ניכר של פקידים בפוטנציה.
מנהיג האומה יוכל באמצעות משרד זה
לגשת להנשמת ״הסוציאליזם בימינו״ לאלתר.
לעומת
הדמנוניה של נאצר על הסוציאליזם
הערבי, יזדקר במלואו טישטר הצדק
האמיתי בארץ הקודש.
דויד שקלי, ירושלים

הלוואי

שמחתי לקרוא במרור ״במרינה״ ,תחת הסותרת
״מה הניד הנניד?״ כי ״הוא (דולק
הורוביץ) תבע מאשכול לבצע פיחות חריף
בהרבה על שלושה דולרים ללירה ישר
ראלי ת״.
סקופ ע תונ אי, טעות של הבחור הזעצער
או סתם 8!1) 01 13110006ו

דויד רחמן, ירושלים

עדות ניצחת

בכמה גיליונות נתקלתי במלה ״עדי״.
חיפשו/י במילון ומצאתי שני פרושים:
( 11 עדי — תכשיט, דבר המשמש לקישוט
ולנוי 2עדי — ער (מתחרז עם כד)
בסמיכות, בצורה מליצית.
שני הפרושים לא עזרו לי להבין את
״עדי״ שהופיע במכתב השני תחת הכותרת
״הבוז, לחיים והאמצע״ (העולם הזה ,)1300
בו נאמר ״וטק־שין־בית עדי״.
יונתן זרלחסיד, ירי שלים
צורה שלישית — עדי, עד שלי( .עדך, עדו

בן־גוריון ענה לראשי מיסדר ז׳בוטינסקי
י אין צורר לישראל ביהודים מתים, אלא
ביהודים חיים״ (העולם
הזה .)1302
אם בן, מדוע היד־שתה
הממשלה להעלות
420 מעפילים
מתים, אישר אונייתם
התנפצה בלב־ים?
איר אמר נ׳ .ב.
שאו אנשים
זקנים הם מסוכנים
בתכלית. נורל העולם
שוב אינו חשוב
להם.״
יהודה כהן, חיפ ה
פרט מעניין ביותר
בצוואתו של
זאב ז׳בוטינסקי (הכהן
עולם
הזה )1302
היו המלים הבאות; ״רצוני שיקברוני או
שישרפו את נופתי (אחת היא לי)״ ובו׳.
זאת הובחה שהמנהיג הרבזיוניסטי המנוח
לא עמד על שמירת צורות קבורה מסור-
תיוודהלכתיות דווקא.
לכן, אולי, מותר לי לפנות לתנועת החרות
בשאלה תמימה:
העזלס חזה 1303

מדוע תנועת החרות, המגדירה את עצמה
כ״תנועת ז׳בוטינפקי״ ,תומכת בהתלהבות
כזאת בכפייה הדתית האיומה השוררת במדינה?
מדוע היא דוריטת שהאומה העברית
החדישה תייטאר צמודה נם להבא לדת
היהודית ולדיני ההלכה, כמו מ״טכנתאות
מסויימות לרולר או כמו זבובים לנייר־דבק?
דר׳ אלכסנדר זק, תל־אביב

תודה שבועית

...תודתי לכם. אני מאוד נהנית מכל
גיליון של העולם הזה, המספק לי אינפור1.
מציה
ש: עי על ה.עשו
אלישבע זוירא, ניו-יורק,ארצות־הברית

נוער ככד ;וער

יותר מזעזע מיגון המשפחה, יותר מסעיר
מסערת רוחו של האח, יותר מעטה קלו:
מדיני המימשל־הצבאי, יותר חודר חדרי-
בטן מזעקת האם הוא כינוי הננאי ״ערבי
מלוכלד!״
עד מתי, ער היכן?
כולנו — אני, אתה והוא — אשמים;
על ראש כולנו תרד חרפת דור ההפליה,
הגזענות, היהירות התרננולית.
לא משרד החינוד, לא הכנסת, אף לא
ממשלת יישראל. יד כל אם ובל אב עבריים
היחה במעל הזהו נמהר לעשות, פן נחמיץ
לאה רבינוב ץ, חיפה
המועד.
בקשר עם הכתבות על הנעשה בתוככי המוסדות
לעבריינים צעירים בישראל (העו־הזה
1301 ,1209
זה נוער ככל נוער.
אלא שנוער זה נדל
בצורה אחרת מכל
אחד מאתנו. נוער
זה ראה איר שאבות
רוצחים אמהות. נוער
זה ראה רק עוני
וסבל בחייו וכל
אלה הביאו אותו
אל בין כותלי המוסדות.
אמנון(״נדני״)
כהן,
תל־אביב

ראשד אחי:

קראתי את דברי נוני הקינה של המשורר
הערבי־ישראלי ראשד חוסיין על מאסרו של
אחיו ,״ריאד אחי, אחי!״ (העולם הזה
ואינני יבול אלא לצטט את שירו
11301
של שאול טשרניחובסקי:
ארץ / ,ארץ שכורת
אומרים :״ישנה
שמש איה אותה ארץ איפה אותה
ישמיט
אלי מעין, באר־שבע
...ראישד חוסיין דורש כמעט שיתנו פרס
לאחיו על עוון חציית־נבול בלתי־חוקית.
לפי דעתו, פריצה לחנות ופריצת הנבול
חד הן.למה לא? זוהי פילוסופיה נוחה
מאוד בשבילו
א. הר־זהב, חיפ ה
אנא, הואילו להדפיס מכתב נלוי זה שלי
לראשד חוסיין, ממני, הבונד במדינה:
קראתי שיריך ונגעו ללבי. שירי ארם
מבי! ואוהב, שירי גבר. אף כי לא אכיר
אותו, ראשד, את אהיר ריאד, ארע כי פחדן
הוא כמוני.
אף אני קיפלתי זנב, ערקתי מצה״ל, בגרתי
בחברי הטובים, במפקדי, בהורי. בכל
בגדתי. מפליא עד אנה, אני כאחיך, הרד־דרנו.
סיבות
נוכל אני כאחיך, ככלהנמושות,
למצוא לאלפים.
יודעים אנו, אני כאחיך, כי מיטב עלומינו
נישכב בתא בודד.
ומניע לי הדבר, לי כלאחיך.
וסלה-נא, ראשד, לי ולריאד. כי נמושות
אנו. ואולי שיות טועות?
אולי תרשה לי, ראשר, לסיים אף אני
בשיר, שיר הבודדים.
שתיים ניטים בוכות מרה / .שתיים, אמי
ואמך / .אבות עצבניים יקיאו חלאת/ ,
שניים שלי ושלד/ .
באזיקים מבית־המשפט למכלאה נעולים
בחוזקה. סתומים /בלבותינו / .בין רוצחים,
מועלים, חוטפים / ,הוטו, חשישניקים
וחלאה. ואני ואתה, לבד / ,עם מכתבים,
/לבד.
נאהב הכל / ,אפילו סירחון בחוץ נאהב/
שדות מזובלים, גנים מושקים / ,אד מכל
אותה נאהב — /את העדינה, היפה, האמיצה.
הערביה, או היהודיה / ,נאהב.
ט ראי לשעבר בצה״ל
יש עם נפשי לברד לשלום את ראשד חום״
:ולומר לו:
קראתי את ׳טורותיד ואת שיריך. וכבן
העדה היהודית כיסתה את פני הבושה.
בושתי וניכלמתי על העוול, או נכון יותר,
העוולות, שנעשו על־ידי שלטונות מדינתנו

המשותפת.
לד, לאחיך הצעיר (שבני היה לפני שנתיים
בגילו, בכל תסביכיו) ,לאטד, אשר
כיעקב אמרה :״אותי שכלתם: יוסף איננו
ושמעו; איננו ואת בנימין תיקחו? עלי היו
כולנה.״ ולאביך העומד לפני בית־הטיטפט
המחוזי בחיפה (שגיסי הוא אחד משופטיו)
,נייטבר וקובל מרה :״אבל זה בגי!״
הבא, ראשד יקר, נחמה ללבות הנשברים
שבבני ביתד, וללבד אתה.
״אסור לא לקוות!״ לד, על בז, בכוח שאיפותיך
וכוח שירתך והושע את ישראל!
אחד המקוזים

הקוראים השולחים מכתבים למדור
זה מתבקשים לצרף את
תמונתם למכתב.
זכות־׳קדימה תינתן למכתבים
המלווים בתמונות כותביהם.

אנ*ר* 7ו ה

על ט ״ ס י
החלל

( ״ 7ת ! ךוררת *

הוטל לשדר לכדור״הארץ
ספרי הרדיו
מאת המהנדס מולצ׳ נוכסקי
(מהנדס ב״קול ישראל״)
ספור שיר ־ 1 אגדה !
תצלום׳;

* ספר המשדרים
* תורת הרדיו חלקא׳ו-ב׳
* הטרנזיסטור
ההפצה

המחיר עד ראש השנה בלבד
10.75ל״י

הראשית:

א. פרידלנדר
רחוב נחלת־בנימין ,52
תל־אביב, טל 63 1 89 .

בהוצאת המכון לתרבות אסיה ואפריקה ההפצה: הוצאת קרני

בר־כהן

כול רוצי
להצטלם...
אין דבר, צלם את כולם—
הפיתוח הוא ללא תשלום!
וההגדלה ס״ה 18 אג׳
לתמונה.
פוטו־פספורט, בן־יהודה .4

תצפית

במדינה

כי הזרויות ששורות

• צפויים ויכוחים חריפים כתנועת החירות על שליחת
אנשיהם כיועצי משלחת ישראל לאו״ם כעתיד. אנשי תנועת

העם
עהסבר

החירות יציידו את נציגם, אליהו מרידוד, בהנחיות חד־משנועיות לפעולה
למען החלטות ברורות בשאלת הפליטים וריכוך הקו המדיני הישראלי כלפי

הגוש המזרחי. מתנגדי הנסיעה לאו״ם יעמדו על כן, שכדאיות השיגור של 13
נציג תיקבע רק לאור תוצאות ממשיות של השפעת היועץ. חברים אלה
יצביעו על חוסר התועלת של צירוף איש התנועה, ידרשו לא לשלוח להבא
| נציג מפלגתם האופוזיציונית כנציג ממשלה ומדיניות אותם אין הוא מייצג.

• לעומת זאת, לא צפויים כמעט קשיים כעתיד מצידה
האופוזיציונית השניה כגודלה, המפלגה הליכי
של המפלגה
דלית. מפלגה זו אף לא תצייד את נציגה בהוראות כלשהן ויהיה עליו
לפעול לפי ראות עיניו במקום. המפלגה היחידה שתנסה לפעול, בנוסף
לתנועת החירות, בכיוון ריכוך המדיניות נגד הגוש המזרחי תחיה מפ״ם.

• היחסים הפנימיים כתוף אחדות־העכודה יחריפו וילכו.
הגורם לכן: בן־אהרון. בן־אהרון מסתגר לאחרונה בקיבוצו, מסרב לעסוק
בכל פעילות מפלגתית המוצעת לו. השליחות היחידה שהסכים לקבל טל

עם ישראל הוא״ כידוע, עם הספר.
דבר זה לא נשתנה במשך אלפיים שנה.
אך לאחרונה מתעוררת השאלה: איזה
כפר?
ספד הספרים. לאורחים נכבדים מחלק
עדיין נשיא־המדינה ספרי תנ״ך. ראש־המנד
שלה מתעמק, בסיורו הנוכחי הסקנדינבי,
בכתבי־יד של שפינוזה, דוחה בתוקף את
ההאשמה שהוא קורא בלשים.
אולם יותר ויותר מסתבר כי ספר־הספרים
של עם ישראל המודרני הוא קיטש מונומנטאלי
בשם אכסודוס. זהו תנ״ך חדש —
אם אמנם תנ״ך הן ראשי־התיבות של
תעמולה־נשיקות־כזבים.
הדייסה הספרותית של הסוחר־הסופר לי־א
ן יורים, שהיא מעין תערובת של מלחמה
ושלום ודזירה, ושהוסרטה על־ידי הסוחר־

שייהסו למנוח אר, כל המידות הטובות של
בן־אנוש, וגם כמה של המלאכים.
מודעות־ענק עטורות־שחורין מילאו עמודים
ללא־ספור של העתונים, הכניסו רבבות
לירות לקופותיהם. בצידן הופיעו רשי־מות־אזברה
ונאום ׳־הספד, שהפכו אר. המנוח
לאחת הדמויות בנות־האלמזזת של
דברי ימי ישראל.
כל זה קורה, בארץ נורמלית, רק ב־מיקרה
של פטירת ראש־המרינה איו ראש־הממשלה.
אולם בישראל זכה לכך השבוע
שד הפיתוח והשיכון, גיורא יוספטל, שהלך
לעולמי.
חיש־דמידה הוא אחת התכונות העיקריות
של הטעם הטוב. הטעם הטוב הוא
אחת התכונות העיקריות של אבל אמיתי.
ההגזמה חסרת־הטעם, בה נהגה הממשלה
השבוע באבלד. על מות יוספטל, שאף לא
היה מן השרים החשובים ביותר בממשלה,
היתד, תופעה מוזרה ביותר.
מיכשוד דאמביציות. יוספטל היה

1111

הלוויית יוספטל: שרת ואשכול

יופק, אכן• ,טפירא, ספיד ושיטדית

עצמו: משלחת האבל של הקבוץ המאוחד להלוויתו של יוספטל. פעילים
צעירים של המפלגה אינם מוכנים להשלים עם התנהגות תמוהה זו של ח״כ
מפלגתם, ידרשו מהמפלגה ללחוץ על בן־אהרון לחזור לפעילות נורמאלית,
או להבהיר את גישתו הוא לעניינים.

• המאבק כין מפא״י והאופוזיציה כסוכנות על כהידת
מכקר הסוכנות יסתיים בנצחון מפאי״י. הדתיים הלאומיים הסכימו
לתמוך בבחירת ראש לשכתו של נבנצאל המפא״יי לתפקיד מבקר הסוכנות,
תמורת בחירת סגן מבקר הסוכנות מאנשי מפלגתם. רווח נוסף לדתיים: מנהל
לשכתו החדש של נבנצאל יהיה מאנשי הדתיים הלאומיים.

• לעומת זאת, יתעורר ויכוח ביך־מפדגתי על מינויו שד
מנהל ״עמידר״ החדש, כמקום המנהל הנוכחי, אליעזר פדי,
הפורש לפנסיה.
• צפויה יוזמה ככנסת לחקיקת חוקים שיכטיחו הקלות
ניכרות לכני המעמד הכינוני מדרום־אמריקה הרוצים לעלות
ארצה. לאחרונה גברה התיירות מארצות אלה ותיירים רבים אף רוכשים
דירות בארץ. אך בגלל התנאים הקשים ליבוא הון בינוני, חוששים הדרום־
אמריקאים לעלות. ההקל ות יכוונו בעיקר לשטח רכישת הדירות ופיטורים
נוספים על רכוש מיובא.

• הכינגו, משחק ההימורים שהפך לאחרונה למגיפה הכרתית
כבריטניה, עומד להגיע לישראל. במשחק זה מקבל כל משתתף,
תמורת תשלום, כרטים־משבצות, שבכל אחת מהן רשום מספר אחר. הקופאי
11 מעלה מתון קלפי סגורה מספרים בזה אחר זה. הראשון שהמספרים שהועלו
על־ידי הקופאי התאימו לכל המספרים שבכרטיסו, זוכה באחוז ניכר של
:ההשקעות שהוכנסו על־ידי רוכשי הכרסיסים. מועדון־לילה ישראלי עומד
| להנהיג משחק זה, ומכונות מיוחדות כבר הוזמנו לצורך זה משמיץ.

מי קיווה להרוויח?
המפיק אוטו פרמינג׳ר (לשעבר פרמינגר),
הפכה זה מכבר לסמל רשמי של המדינה.
מורים ישראליים מאלצים את תלמידיהם
בגימנסיה לקראה, אירגונים ציוניים מחלקים
אותו לתורמים פוטנציאליים.
בפסטיבאל הנוער בהלסינקי (ראה עמודים
5־ )14 חילקו אנשי מפ״ם ואחדות־העבודה
טפסים של אכסודוס, באנגלית,
לחברי המשלחות האחרות, יחד עם סימלי
המדינה ופרטי מישפט אייכמן. משרד־החוץ
עצמו דאג להמציא להם מיסען של ספרי
אכסודוס, על חשבון המדינה.
ג׳יהאד. השלב הבא הגיע השבוע. אחרי
שממשלת ישראל אימצה את אכסודוס ל־תנ״ך
שלה, החלו הערבים מכריזים עליו
מלחמת־קודש, כאילו מתחרה הספר בקוראן.
שגרירי
ערב תבעו רשמית מממשלת קפריסין
לאסור את הצגת הסרט. אחרי שממשלה
זו דחתה את דיחביעה הסרת־התק־דים,
שהיא התערבות* גסה (ומגוחכת) בענייני
מדינה זרה, דאיגו הערבים להטיל
פצצה על אחד מבתי־ד,קולנוע. הם לא פגעו
באיש — אך הסרט הורד מן המסך.
יתכן שזה רק שלב ראשון של מיתקפה
ערבית עולמית. אם כן, תיאלץ מדינת ישראל
להירתם כולה למילחמת־קודש למען
הרומאן־הזעיר הענק.
לישראל אין מה להפסיד במערכה זו —
פרט לאניני־הטעם המעטים בעולם. וכמה
דיביזיות יש לאניני־הסעם?

הממ של ה
המצ פון הרגו
שידורי הגל הקל ניפסקו. שעות ארוכות
משידורי הגל העיקרי הוקדשו לדיברי־הספד,

זרב גורן ודיין
דמות טראגית מכמה וכמה בחינות, אולי
הדמות הטראגית ביותר בממשלה.
לא קל היה לו להשתלב בחברה. גם
במיפלגה לא היו לו ידידים רבים מדי.
העריכוהו כעסקן מן המניין, ההולך בתלם,
התומך במנהיג (כמו בפרשת לבון, כאשר
הצטרף לקבוצת נערי־החצר) והמוכן לעשות
את העבודה השחורה בדייקנות גרמנית.
אולם ביסודו נישאר בודד, מסוגר ומכונס
בעצמו.
כאשר לקד. בפעם הראשונה בהתקפת*
לב, סברו רבים כי יפרוש מתפקידיו. אולם,
כמו עסקנים רבים במפלגות הישראליות,
דבק בתפקידיו בכל כוחותיו, כאילו היו
חייו תלויים בזה. יתכן שאחרת היה מאריך
לחיות.
עקשנותו של יוספטל הרגיזה את חבריו
יותר ויותר. הוא הפך מיכשיל לכל תוכ ניות
חילופי־הגברי בצמרת השלטון. לשווא
השקיעו ראשי המפלגה מאמצים רבים כדי
לשכנע את יוספטל לודתר על משרותיו. הוא
לא היה מוכן לוותר אפילי על אחד משני
תיקיו.
תוך כדי ויכוח כבר החלו חבריו מחלקים
ביניהם את אחוזתו. יוסף אלמוגי תבע את
כולה לעצמו. אחרים קיוו להעביר חלק
ממנה לאהרון בקר, תמורת סילוקו של
בקר מן ההסתדרות. אולם איש לא העד
לנשל את יוספטל החולה מנחלתו בעודו
בחייו, בניגוד לרצונו.
רגש פתום. כאשר נפל יוספסל הצעיר־יחסית
( )50 השבוע קרבן להתקפת־לבו ה אחרונה,
נפתרו כל הבעייות האלה במחי־יד.
לא היה כמעט איש מבין עסקני מפא״י
העיקריים שלא קיווד״ בסתר לבו, להרוויח
משהו מן האסון.
(המשך בעמוד )6
העולם הזה 1305

:1 1 1 1 1 1

ך* סנוב הישראלי המצוי הוא יצור צנוע. זוהי חיה
ן | ממשפחת הבורגנות הזעירה׳ ולכן קל מאוד לספק אותה.
יצור זה אינו דורש הרבה. אשתו רוצה בבית בן ארבעה
חדרים באזור נורדיה־פיתוח. בגלל המיקום ייקרא לבית זה
בשם ״וילה״ ,וחשוב מאוד שיהיה בו ״הול מואר״.
מבחינת הריהוט, אין לסנוב המצוי דרישות מיוחדות. אין
הוא מתעקש לרכוש רהיטים בסגינון ריג׳נסי או לואי־קאטורז,
איולי מפני שאינו יודע מה זה. די לו בכך שאדרי־כל־פנים
מפורסם ירהט את הוזילו? כראות עיניו — היינו,
בסיגנון שהוא בליל רב־רושם של סיגנונות, תקופות וטעמים,
עם דגש על כורסות מודרניסטיות שאי־אפשר לשבת
בהן.
הסנוב המצוי מסתפק במכונית גדולה אחת. אשתו זה
עתה למדה לנהוג, ועדיין אינה דורשת מכונית שניה.
מבחינה חברתית, מסתפק ד,סנוב המצוי בקבלת הזמנות
למסיבת־הקוקטייל של שר הטיול והתיור, או של מנהל
מישרד הייעול, או של שגריר פוריטאניה. חוץ מזה הוא
חבר במועדון־הגולף של אבא אבן ,־ ובקרוב גם ילמד את
המישחק.
מדי פעם הוא משתדל להצטלם בחברת ראש־ד,ממשלה
ושר־הבטחון, ותמונות אלה מוצגות בגאווה מאחורי הזכוכית
של המזנון בסאלון.

יש לנו ביצועיסטים המשיגים נשק והמשגרים שביטים.
יש לנו ביצועיסטים המוציאים מיליונים מכיסיהם של יהוד
ם טובים ועשירים, סוחרי־ויסקי בקנדה ותופרי־שמלות
במנהאטן. יש לנו ביצועיסטים המביאים ארצה מיטענים גדולים
של תיירים וצליינים. אז מה יש? יהיו קנו גם ביצועים־
טים העוסקים ברכש של תרבות.
מה זאת תרבות? אם נתעלם מכל הפיטפוטים והבילבולים,
אז תרבות זה לא יותר מאוסף של שחקנים ומוסיקאים,
להקות־ריקוד ומשוררים.

התרבות, כפי שהיא מצטיירת לעיני הסנוב
הישראלי המצוי, היא מעין סופר־מארקט עולמי.
הסולנים והתיאטראות עומדים שם על

אחדים מסרבים, אחדים מסכימים. מכיוון
שממילא אין בל קשר כין ״אירוע״ אחד לשני,
והאוסף הוא מיקרי לגמרי -גם לא חשוב
בל־כך מי מסרב ומי מסבים. העיקר שהסך־
הבל של הקאלוריות התרבותיות יספק את
התיאבון הסנובי.

ך*< ך, ככשרון ובזריזות, הוכן הכל בשביל הסנובים
באל הישראלי למוסיקה ולדראמה.
החלק השני של השם הוא, כמובן, מיקרי. אם לא תימצא
להקה דראמתית מפורסמת, אלא דווקא להקת־באלט ידועה,
זה ייקרא הסנוביבאל הישראלי למוסיקה ולבאלט. אם הסולן
העיקרי אינו פסנתרן אלא זמר, אפשר לקרוא לזה הסנובי־באל
הישראלי לבאלט ולאופרה. זר, לא חשוב, בעצם.
דווקא החלק הראשון של השם גורם קצת לכאב־ראש.
כל אחד יודע מה זה סנוביבאל — אירוע הנערך למען ה־שיכבה
השלטת בחברה הישראלית, שהיא הסנובה (על מיש־קל
אצולה, כמורה, קצונה וכו׳).

יש לו הכל, לסנוב המאושר. רק נקודה אחת
כאובה עדיין, ועליה הוא נותן עתה את דעתו:
התרבות.

ך* אמת המרה היא, כי הסנוב הישראלי המצוי לא
} 1הירבה לקרוא ספרים בחייו. הוא בכלל לא קרא ספרים.

אין בכך בושה. אדרבה -הדבר מעיד על
דרך־חייו רכת־הפעליס.
אביו, חייט בגאליציה או עגלון באוקראינה, החליט להתחיל
בחיים חדשים בארץ חדשה, עמל קשה בסלילת כבישים
והפך לבסוף לפקיד קטן בקרן ׳היסוד. הוא ביקש להנחיל
לבנו הרבה מידות טובות וערכים אנושיים. אך הוא לא
יכול היה לשוחח, ליד שולחן האוכל, על הפילוסופיה של
קאנם ועל המחזות של סופוקלס.
הסנוב המצוי עצמו היה עסוק גם הוא משחר ימיו. אם
החליט לטפס בסולם המפלגתי, הרי נאלץ לרוץ מאסיפה
לאסיפה, להשתתף בישיבות ללא־ספור, לרקום קנוניות סבוכות
לסילוק מתחרים.
אם טיפס בסולם הביורוקראטי, הרי היה עסוק במנגנון
של ההגנה, בשליחויות של רכש ובאירגון עלייה ב׳ —
ולכל הדעות, קשה לספוג תרבות באזור הנמל של מרסיי.
ואם טיפס ידידנו בסולם הכספי, הרי בנה מחנות לצבא
הבריטי (תוך שיחוד המפקחים והעלמת המלט) ,עסק בשוק
שתור בימי הצנע הגדול, סחר בסוכר ובזהב והתמחה
בשערי־מטבע. כל העיסויקם האלה לא הותירו לו
ומן להתעמק בשירת פראנסואה ויון.
אומנם, מאז שהה הסנוב המצוי בשליחויות רבות ב־חוץ־לארץ,
למען• המדינה, המיפלגה, ההסתדרות או המגבית.
הוא היה יכול לנצלן כדי לחזות בהאמלט באולד ויק, או
בחליל הקסמים באופרה של וינה. אולם מה לעשות? ברגע
שנוחת ידידנו על אדמת הנכר, מתעוררים בו הגעגועים
לציון. על כן הוא ממהר אל הידיד הישראלי הקרוב ביותר,
כדי לבלות עמו את הערבים בשיחה נעימה על גירושי
הזוג ירחמיאל .,
נישארות רק האגודות השונות לתנ״ך, לידיעת הארץ,
לעתיקות ארץ־ישראל ולחזון המשיחי. אפשר להופיע בכינו־סיהן
ולהאזין להרצאות מלומדות. אפשר להיתקל שם ב־רמטכ״לים
משוחררים ובמפכ״לים משומשים, לצוד את עינו
של הזקן וללחוץ את ידיו של המנהל הכללי. זה עוזר ל־קאריירה,
וגם מוביל להזמנות למסיבות־קוקטייל. נוספות,
בהן אפשר להיתקל בנשיא בית־המשפט העליון וללחוץ את
ידו של השגריר האלבאני.

אולם לאחרונה ביצכץ כלבו של הסנוב המצוי
החשד הנורא שתרבות זו אינה מספקת.
באחת המסיבות האחרונות, בווילה של שפירא (סליחה:
שפריר) ,ממועצת התישבוץ, הוא ניתקל במזכיר השלישי
של השגרירות האוסטרית. השיחה נתגלגלה לאלקטרה, ובמשך
כמה דקות איומות סבר ידידנו שמדברים על מפעל
מכשירי החשמל.

כף הגיע הסנוב הישראלי המצוי לכלל מסקנה
שהגיעה העת לעשות למען התרבות.

מה הבעיה? התגברנו כבר על בעיות יותר
> 4קשות. השגנו אקדחים בימי ההגנה. השגנו מסרשסיטים
בעצם ימי הקרבות, כשבחורינו האמיצים לחמו על כל שעל
של אדמתנו. השגנו נזיסטרי׳ם וצוללות.

עכשיו דרושה תרבות? אם כך, נשיג תרבות,
לכל הרוחות.

(״הסנסציה האחרונה של ניו־יורק. חצי טור בטייס נוסיף
לכך את ילד־הפלא הצרפתי שניצח לא מזמן בתחרות
הכינור בבריסל, ומחזה קאבוקי יפאני, בביצוע הלהקה המקורית
מקיוטו — והרי יש לנו כל הדרוש.
כמובן, אין המיבתר תלוי כולו בנו. לא כל הרצוי הוא
מצוי. לא כל גאון מסכים מייד. דרוש שיכנוע. אבל הביצו־עיסטים,
אלופי השנור והתיירות, יודעים ״למכור״ את הארץ,
לפי מיטב כללי שדרות מאדיסון :״זאת תהיה חוזייה
כבירה. אצלנו נמצא הקהל התרבותי ביותר בעולם. ארץ
הקודש. פליטי השואה הנאצית. אקלים נהדר. חופי־רחצה
מצויינים. למה לך לנסוע לריביירה? בוא אלינו, על חשבוננו,
תן שניים־שלושה קונצרטים, ובשאר הימים תוכל
לבלות חופשה נהדרת.״

אכל מה ישראלי באן?
מבחינת התוכן — אין לזה שום קשר עם ישראל. ה־סנוביבאל
כולו יכול היה להיערך בהיכל התרבות של טימבוקטו
או בבנייני האומה של קאמצ׳אטקה, מבלי לשנות
דבר בהרכבו האמנותי.
נכון, הקהל הוא ישראלי (״הקהל התרבותי ביותר בעולם״)
.אך האם הקהל קובע את אופי האירוע?

אכל אין דבר העומד כפני כשרונו המיוחד
של הכיצועיסט. גם לכעייה זו נמצא פתרון.

גץ\ גילגוד והנזהב הישראלי וזגזצך
המדפים, ערימות-ערימות, ארוזים באריזות
יפות, מתחת לשלטי המחירים.
הסנוב המצוי התקדם די צורכו כדי לדעת איך קונים
בסופר־מארקם. אשתו נוסעת לשם כל שבוע, ולעיתים הוא
הולך מאחוריה, במקום הנהג של המישרד, וגורר את העגלה.

ז זה ככה: קודם כל צריכים להרכיב איזו משלחתו
קניות, כמו במישרד־הביטחון.
מי יהיו חבריה? רק לא אנשי מועצות־התרבות למיניהן
שקמו במדינה, וגם לא אנשי מישרד־החינוך־והתרבות.

בי התרבות היא דבר יותר מדי רציני מכדי
להפקיד אותה בידי תרכות׳ניקים, שהם בולם
בטלנים מיסכניס.
כאן דרושים ביצועיסטים מוכשרים, היודעים לקנות מכסימום
של סחורה מבריקה, במינימום של הוצאות.

לא חשוב שהכיצועיסט התרבותי יהיה בעל
תרבות כעצמו. להיפך, זה רק מפריע. בי איש
תרבותי יבול להתפתות לרכוש קופסת־תרבות
מפירמה שאיש לא שמע עליה, שלא כתבו
עליה עדיין בשבועון אמריקאי, בקיצור -
סחורה שלא תוסיף כבוד ומעמד לסנובים המצויים.
ובכן:
חברי המישלחת מצטיידים איש־איש בעגלה של
הסופר־מארקט, ואוספים את הסחורה. העיקר הוא הגיוון —
משהו מכל דבר, משהו מכל מדף.
למשל: להקת־הריקוד הממלכתית המהוללת של הרפובליקה
האסקימוסית הסובייטית (״בשנה האחרונה היא שיגעה
את לונדון. המלכה עצמה הלכה אל מאחורי הקלעים
כדי לברך אותה!״) והזמר הראשי של האופרה השבדית

מאת

אשד, טובה אחת, חדורת אידיאלים שאבד עליהם הכלח,
טרחה לארגן להקות־פולקלור של כל שבטי ישראל. מצויין!
ניתן לה להציג את זה אחרי הופעתו של אנטוניו בארבריני
המהולל (אריות איטלקיות מהמאה ה־ )17 ולפני הופעת הלהקה
היפאנית.
זה טוב. זה יוכיח לגאונים הזרים שכאן יש קיבוץ־
גלויות ואחוזת־עמים יהודית־ערבית( .האורחים לא צריכים
לדעת כי לשלושה מן הרקדנים הערביים, שהם בני הכפר׳
סכנין, ממתין בבית צו־מאסר מינהלי של המושל הצבאי).
האם זה מספיק? לזב יש לנגן גם שתי יצירות של מלחינים
ישראליים( .אין דבר, אפשר לצאת בינתיים למסדרון
]סליחה: לפואייה[ ולשוחח על הסטיות המיניות של סר
פיצג׳ראלד מונטגומרי, הכנר המפורסם, וללחוש איש לרעותו
את שמות הצעירים הישראליים המתלוזים אליו).
חוץ מזה, יש גם פתרון סטאטיסטי. אם משתתפים ב־סנוביבאל
36 אומנים זרים, ו־ 264 סטאטיסטים ונגנים ישראליים,
הרי נכון לומר כי הסנוביבאל מורכב ב־ 88 אחוזים
מכוחות ישראליים, ורק ב־ 12 אחוזים מכוחות זרים. האם
אין זה הרבה?
נישארת רק בעיית הכרטיסים. ברור שבהופעות הסנוביות
מגיעים הכרטיסים לבני הסנובה, המסוגלים למלא את כל
האמפיתיאטרונים שנתגלו עד י כה בחפירות הארץ. כי יש
לדאוג לתיירים, לדיפלומטים ולנדבנים.
אם יישארו כמה כרטיסים בשורות האחרונות (ואיזה סנוב
רוצה לשבת בשורה האחרונה?) ,הרי אפשר למכור אותם
לקהל הרחב.

אחרי בבלות הכל, לשם מה דרושה תרבות
לקהל הרחב? זה רק יקלקל אותו.

ך* מוכן, מי שעושה — נופל גם קורבן לביקורת אר-
סית. זה תמיד כך, וכל ביצועיסט יודע זאת.
אין להתפלא אם מיפעל מבורך זה, התורם תרומה עצומה
ליצירת התרבות הישראלית המקורית, המועיל לארץ מכל
הבחינות, והמבוצע על־ידי אנשי משרד ראש־הממשלה בכבודם
ובעצמם — מעורר את חמתם של כל היסודות השליליים,
החותרים תחת אושיות הציונות, התבוסתנים,
שונאי הביטחון והפיתוח, כפויי־הטובה, מרי־הנפש ואכולי־הקינאה.

אין
דבר, נתעלם מדבריהם. עוד יבוא יום
ונדפוק אותם.

אור*

במדינה
(הנזשן מעמוד )4
׳תכן שז, הסיבה לחוסר־הטעם של ההספד
המוגזם. רגש סת ם של אשמה כירסם
בלב המספידים — ואין כמו המצפון הרע
כדי להביא אדם לשבח את הברו.

פרשת סזבלן
אחדע 1לאפחד
ר,אם כל יהודי ארצות־הברית ניתקפו
פחד, אימהי והיסטריה בשיא פרשת סובלן?
עת ני ישראל, שניזונו ממקורות־התעמולה
הממשלתיים, הש בו בחיוב. השבוע הגיע
לישראל קול שהוכיח את ההיפך.
העתון היהודי־האמריקאי ג׳ואיש וואים
״(קול יהודי״) ,המופיע בקליפורניה, פיר־סם
מאמר של בעליו ועורכו, סמואל גץ׳,
שהביע דעות נוגהת בצורה שאינה משתמעת
לשתי פנים. כותב גץ׳ :
א ני יכול להבין את החפזון בו
אצה ישראל למצוא חן (בעיני ממשלת
ארצות־הברית) ,עוד לפני שנתבקשה לכך.
״חוק השבות אומנם קובע כי ישראל
לא תנוצל כמיקלט לפושעים יהודיים
אולם דבר זה לא היה צריך לשלול מסוב־לן,
המרגל ר,נימלט, את הזכות החוקית
להגיש בקשה — דווקא בישראל, הידועה
בשל דבקותה הקפדנית בחוק.״
״ מחבר חו ק גז עני״׳ .אחרי שגץ׳ סו־

ג׳יפ מס׳ 5923 על שפת ים־המלה
דהירה בסלע
כיושב־ראש ועדת־חקירה של הקונגרס.
״נאומיו על פרשה זו בקונגרס הוכיחו,
כי הוא בז לא רק לחרויות האזרח בארצות־הברית,
אלא גם לחוק הבינלאומי.
״כוונתי לחבר־הקונגדם פראנסיס ודלטר,
אחד משני המחברים של חוק־ההגירה הגז־עני*
,ויושב־ראש ועדת־הקוננרס לחקירת
פעולות בלתי־אמריקאיות
״עד רגדיו האחוריות״ .גץ׳ לא היסס
לתקוף בחריפות את חבר־הקונגרס רבד,
כוח :
״וולטר קם על רגליו האחוריות ודרש מן
הקונגרס וממשרד־התוץ לבטל את זכויות־הנחיתה
של אל על, אם ישראל לא תחזיר
את סובלן לארצות־הברית. העובדה שישראל
לא הפרה ש! ם חוק ושום חוזה, לא
מנעה בעד וולסר לנקוט דרך של סחיטה
שפלה.
״אחר־כך דרש וולטר שסובלן יובא חזרה
מבריטניה. כאשר משרד־החוץ האמריקאי
הודיע לו שפשעיו של סובלן אינם בני-
הסגרה, הפגין וולטר שוב את זילזולו בחוק,
בקבעו כי לדעתו זה לא נוגע יעניין
של סובלן.
״וולטר אינו מסתפק בתפקידו כסחטן,
אלא רוצה גם לעסוק בחטיפה. הוא דרש כי
הבלש האמריקאי יוביל אותו למיתקן צבאי
אמריקאי בבריטניה, ויחזיקו שם עד שיגיע
מטוס אמריקאי. אכן, סמל של איש־חוק!
״וולטר לא אמר אם הוא דורש לבטל
גם את זכויות־הנחיתה של חברות־התעופה
הבריט׳ות, אם יסרבו הבריטים להביא את
סובלן לאמריקה. גם איני זוכר שהוא נבח
למען הסגרתו ליוגוסלביה של ארטוקוביץ,
נאצי החי בנוחיות באמריקד״ והמבוקש
במולדתו בעוון רצח מאות־אלפים בשעה שפעל
למען היסלר.״
דג כמים עכורים. סיכם העורך ה-
יהודי־האמריקאי האמיץ את התקפתו המוחצת:
״נידמה
כי ודלטר והוועדה שלו, שירדו
לשפל המדרגה בעיני הציבור האמריקאי,
נאלצים עתה לדוג דגים במים עכורים
בנכר. אין הוועדה מצליחה ביותר בדייג
במי המולדת.״

כבי שים

הראשונה, עם קבוצת בדואים, עזב מזמן
את ים־המלח, נפטר ממחלה ממארת ב־מצפה־רמון.
נעדר גם סגנו־ידידו של אריאל,
מוסיק, אשר עבר את כל הדרך מסדום
לעין־גדי, תוך סלילתה — יחף. עתה
הוא אחד הגיאולוגים הצעירים והמבטיחים
ביותר במדינה.
אף עמנואל רבינוביץ עם חוליית מודדי
המים שלו (העולם הזה )860 לא היו פה.
עמנואל לא רק מדד את המעיינות בסביבה,
אלא אף גילה את מידת כוחם הרפואי —
לאחר ששקע פעם בבוץ כמעט עד הצוזאר,
ריפא תוך כדי כך פצע כרוני ברגל. בהזדמנות
אחרת הרוזית חמישה בקבוקי
קוניאק מאריאל ומוסיק, משט׳ פס בג׳יפ
שלו >מס׳ ת־ )5923 אל הקיר מעל קאסר
אל־זוארה (מצד זוהר) ,שם נפרצת עתה
דרך חדשה — מערד לסדום. עתה בינה
עמנואל מכשירים הידרומטריים מדוייקים
לשירות ההידרולוגי בירושלים.
לא היו כאן גם דני הר־הבית ו״עמנואל
השני״ (פרת) ,אשר פעם דיקלמו איש לרעהו
שירי לרמונטוב וז׳בוטינסקי — כל
הדרך מסדום עד לפסגת המצדה, תוך כדי
דהירה באותו ג׳יס עצמו עם עמנואל רבי־נוביץ׳
(״הראשון״) ,ובודדאי לא היה פה
אותו בדואי, אשר השכיר לחוליית מודדי-
המים את גמלו ואת שירותיו כמורה־דרך
ומומחה לענייני המים בסביבה. גם הבדואי
גם גב קבוצת הסוקרים כמעט ומתו מצמא
באותו סיור.
פיחות הקילומטר׳ם. משפך זוהר
דהרו המכוניות צפונה, לקיבוץ עין־גדי, שם
נערך טקס נוסף (נ, סף לטקס ביניים, ליד
שלוחת כביש מצדה) .בזנב השיירה דהר
גם הג׳יפ המרופט והמאובק משהגיעו לנקודה
הסופית, חייך אחד הבחורים :״מעניין,
היתד, לי הרגשה שגנבו לי את המרעל
הספידומטר רשום כמו
תקים• אך
תמיד: סדום — עין־גדי 52 :קילומטרים.״
בזמננו כל
ענה חברו:״גנבו, ג נ בו...
קילומטר היה קילומטר. עכשיו גם בקילומטרים
עשו פיחות
משחזרו בערב הפקידים והכתבים, דיזזחו
בהתלהבות על המאורע לעתוניהם וידידיהם
. :היה טקס עצום. מי לא היה שם!״

מ׳ ר א הי ה ע? 31

עייר

דיסנצ׳יק

קפיצה לים

קר את המשך הפרשה בבריטניה• ,הוא
קובע :״כל העניין ד, א ,שבריטניה רוצה
כי ישראל תעשה עבורה את העבודה המלוכלכת.״
אולם
עיקר חיציו של העורך היהודי
מ יפנים דווקא כלפי ממשלתו שלו —
ובעיקר נגד חברי הקונגרס האמריקאי,
שיצאו נגד ישראל בפרשה זו. כותב גץ׳ :
״בארץ זו אנו שומעים הרבה דברים
רותחים על סירובה של ישראל לקבל עליה
את המעמסה של העברת סובלן לארצות־הברית.
וכפי שאפשר היה לצפות, המבקר
בעל הקול הרם ביותר הוא אדם שנאשם,
בעבר, על כך שהוא בז לחוק האמריקאי.
ה א ידוע כאדם חסר־מעצורים בתפקידו
• השבוע סירב בית-המשפט הבריטי לבטל
את צו־הנירוש, וסובלן עומד לזנרער
טל נך בפני בית־הלורזים.

איש לא שם לב לג׳ים מרופט ומאובק,
שנעצר ליד שיירה ססגונית של מכוניות
מפוארות, ארוכות־הכנף, שהנו לצדי כביש
שחור וחלק בשפך נחל־זוהר, מטרים ספורים
משפת ים־המלח. ארבעת הבחורים שישבו
בג׳יפ (חוליית מודדי מ׳ ם בנגב) לא
הוזמנו לטקס פתיחת הכביש החדש סדום־
עין־גדי, נקלעו למקם במקרר״ האזינו בחיוך
אירוני־במקצת לנאומי הפותחים•
לשווא תרו הבחורים אחרי מישהו מוותיקי
הערבה וים־המלח, שאמנם לא סללו את
הכביש, אולם ס לקו את סלעי־הענק הראשונים
שהיו פזורים בשטח, חסמו אפילו
התקדמות של ג׳יפ. מבטם נתקל בפניהם
ה, .וזריינים של פקידי משרדים מתל־אביב
ומיה שלים, וכמובן בפני יהודה אלמוג,
ראש המועצה האזורית, אשר לא נשתנה
מאותם הימים: אז דיבר, ודיבר עתר״
בו ץ וקו שיאק. את פני אריאל איצקין
לא חיפשו הבחורים: האיש שסלל את הדרך
• החוק האמריקאי המצמצם לנדניסום
את כניסתם של מתגרים שאינם בני הגזע
הלבן.
•• ועדה הידועה לשימצה בחוגים ליב-
יליים בשל צייד־המנשפות שלה, שקום ל־מק־קארתי.

ת 1מ ת
בוקר טו ב
עתונאים רבים בישראל זכו בימים האחרונים
לחוזיה: עורך מעריב, אריה(״צ׳יק״)
דיסנצ׳יק, צילצל להם אישית, כדי להזמינם
לעבור לעתונו. הודיע להם צ׳יק, בסודהת
רבה: עב! דתם דרושה לתוכנית חדשה, שעדיין
אינה ניתנת לפירסום.
התוכנית הסודית: עתון־בוקר חדש.
המכונה דעכה. מזה שנים, מאז ניכשל
הנסיון להוציא לאור עתון־בוקר בשם
זסניס, לא נוסף יומון עברי למדינה. בי
גם היומונים הקיימים נאבקים קשה על
עצם חייהם, שעה שקהל־הקוראים נודד
מן הבוקרונים לצהרונים.
מדוע, בכל זאת, החליט סטריב על
נסיונו החדש?
הסיבה הראשונה היא כלכלית. עוד בימי
העורך הראשון של מעריב, עזר אל קרלי־בך,
רכש הצהרון מכספי־השילומים מכונת־דפוס
חדישה ביותר, בעלת הספק עצום.
אפילו תפוצת מעריב, שהיא גדולה בממדי
ישראל אך מבוטלת בממדים אנגליים, אמריקאיים
או גרמניים, לא יכלה לספק למכונה
.הרעבה עבודה בכמות מספקת.
בוקרון יקל על מעמסה זו, יקסידיחסית
את הוצאות האחזקה.

סיבה שנ ה: למעריב, המשגשג מבחינה
כלכלית, יש עודף גדול של כטף. בע/יו
( 50 אחוז של העתון שייכים לע בד בן־
ע,.י, ראש עיריית נתניה 1 ,הש״ר לכמה
מן העורכים) סבורים כי בוקרון ד״ א השקעת
ט! בה.
מאתר שמעריב חזק מאד בשטח המודעות,
הוא יוכל להפעיל לחץ על מ.־רטמיו לפו טט
את מ! דעותיהם גם בבוקרון שלו.
ם וז 4ד ון ה ע בו גג רי ע. אלם השיקולים
המעשיים האלה אינם הקובעים. כמו בכל
החלטה גדולה ,׳ש גם כאן מישקל רב
לשיקולים אישיים וריגשיים.
מאז היוזסדו, סובל מעריב מתסביך של
כב,ד. הצהרון הצליח בשנותיו הראשונות
הודות לאופייו הסנסציוני, שהיה אז יחיד־במינו
בארץ. מאז ר,.א משתדל להת״בו
על עבר זה, לרכוש הילה של כבור, כפי
שהיתר ,,פעם, להארץ.
משום־מה נהוג בארץ לכבד בוקרון, בעל
תפוצה זעירה, יותר מאשר צהרון, בעל
תפוצה והשפעה גדולה פי שלישת או
ארבעה. קול־ישראל נוהג לצטט בהר!ובד,
את המאמרים הראשיים של בוקרון בעל
תפיצה אפסית כמו שערים או המודיע,
מבלי להזכיר כלל את ידיעות אחרונות
או מעריב, אותם הוא מחרים כאילו*היו
סניפים של העולם הזה.
על־ידי ייסוד׳בוקרון יכול מעריב להתגבר
על מכשול זה, להיכנס סוף־סוף למ!עדון
המכובדים.
נגד עם ״הארץ״ .זהו שיקול חשוב
בשביל צ׳יק וחבריו. אך יתכן כי יש
שיקול סמוי, שהוא המכריע: השינאה הלוהטת
שלהם לעורכי הארץ. שינאה זו היא
הדדית, ורק שינאתם המשותפת להעולס
הזה יכולה להשתתת לה.
בעוד שעם הארץ בז למעריב, הניראה
לו וזלגארי, הרי שבית מעריב בז להארץ,
הניראה לו חסר־כישרון ומייושן. בוקרון
של מעריב מכוון, בהכרח, בעיקר נ״ד
הארץ. כי מעתוני־המפלגות, דלי־התפוצה,
אין מה לקחת. ואילו דבר מתבסס על מחנה
מאורגן ועל מנויי־כפייה, וקשה לפגוע בו..
כך יהפוך הדו־קרב מעריב־הארץ למלחמה
על חיים ומתת.
מתי יקפוץ צ׳יק לתוך המים? לפי שעה
ניקבע האחד ביגואר הקרוב ליום היו״ד של
המיבצע.

ה מי סבר הזונ ה
העצרת הרבתי היתד. המונית וסוערת.
מאות מתושבי באר־שבע התכנסו לאספה
שנערכה על־ידי מפ״ם, כדי למחות על הגזרה
הלוחצת ביותר — התייקרות מחיר
הלחם.
בתום האסיפה פרשו כתבי העתונות של
העיר הדרומית מתוך הקהל, פנו איש לביתו,
על־מנת להעביר בטלפון את הידיעות לעתוגיהנב כמה אנשים היו נ למחרת פרצה׳ה־סערה.
בעוד שכתב על־המשמר, נחום סנה,
המשמש גם ככתב עתי״ם בבאר־שבע, העביר
לעתונו רשימה מלאה על האספה, ציין כי
מספר הנוכחים בה הגיע לאלף, כתב
ידידו, סופר הג׳רוסלם פוסט הרברט בן־עדי,
כי מספר הנוכחים לא עלה על .45
לגבי הקוראים לא היתר. לעניין, אולי,
חשיבות רבה. מה גם שמעטים הם הקוראים
שני עתונים אלה כאחד, והעלולים, אולי,
לגלות את הסתירה. אך לגבי כתבי באר-
שבע היתד. לכך משמעות רבה. מה עוד
שברשימתו של בן־עדי סולפו דבריו של
נחום סנה, שנאם אף הוא באותה אסיפה.
כי הם ידעו שעתי נאי ותיק כבן־עוי לא
ייתפס לשטות מעין זו, אלא אם כן בכוונתו
להכשיל את ידידו, אשר ה.ול עובד במשרדי
קבועה בעתונו רק כחודשיים קודם
לכן.
אבן היתד. לבן־עדי אדום־השער גם סיבה
אישית לנטור טינה לכתבו המזוקן של
לפני שלושה חודשים נבחר
על־הנזשנזר.
סנה כיו״ר תא־כתבי באר־שבע במקומו של
בן־עוי, שגרם לבזיונות לא מעטים בארבע
שנות כהונתו.
גם ועדת עורכי העתונים, ייחסהלעניין
חשיבות רבה, התכנסה מיד בתל־אביב,
כדי לדון בו. ההחלטה שנתקבלה בתום
הישיבה הטילה על כתב על־המשנזר להתנצל
על המקרה, או להוכיח את צדקת גיד־סתו
על־ידי עד נאוטרלי.
קול אדמוני מטלפץ. למזלו של
נחום נכח באותה אס פה גם כתב חרות
יצחק (ש. טיל) שתיל. נחום
בבאר־שבע,
פנה אליו, ביקש לקבל ממנו אומדן של
מספר הנוכחים .״לפי אומדני היו שם בעיר
700 עד 750 איש,״ קבע שתיל.
סנה לא היה זקוק לאישור כשר מזה
(הסשך בעסוד ) 10

חעזל• הזה ו**<

החום הסבוומא שהסירה אינדונזיה ער
׳שואר היה נגע סט! עהעובדה שראו
מדינה אסיאתית רא היה הדבר איכפת
ן*יטירתהד חי המצלצלת ביותר ש־הוענקה
מור -זמן רב למדיניות הישרא־ל׳ת,
הנחתה עליה השבוע בג׳אקרטה, בירת
אינדונזיה.
באיצטדיון המפואר והחדיש, שנבנה במיוחד
עבור משחקי אליפות אסיה, הצטופפו
רבבות אנשים. הודלק לפיד, ה פרחו הנ ס,
זיקוקין די־גור נורו לרקיע במיטב המסורת
האולימפית, ואלפיים ספורטאים, נציגי
17 מדינות אסיאתיות, צעדו בסך במצעד
חגיגי.
העובדה שמשלחת ספורטאי ישראל לא
צעדה בין המשלחות, והדגל הישראלי לא
הונף בג׳אקרטה, היתד. ודאי מהל! מה כבדה
לספורט הישראלי וליוקרה הישראלית בזירה
הבינלאומית בכלל. אולם המיון האמיתי
התחולל רק כשכבר היה ברור שישראל
רומתה בצורה מחפירה וגורשה בעורמה
ממשחקים אלה.
זה היה הרגע בו היתד. המדיניות הישראלית
צריכה להכנס לפעולה במקומם של
עסקני הם פ!רט. וברגע זה היא התגלתה
בכל חדלונה ואפסותה. לפתע התברר שלאיש
בעצם לא איכפת איך נוהגים כלפי
ישראל, ביושר או במירמה, בצדק או
בעוול משווע. מכל 17 המדינות האסיאתיות
המשתתפות במשחקים לא נמצאה גם
מוינה אחת שהיתה מוכנה להרים את
קולה, להלחם את מלחמת ישראל. כולן

מוכן למצוא נחמה בתגובות. אלה, התעלם
מהמציאות הפשוטה: המשחקים מתקיימים
בלי שיתופה של ישראל, מבלי שישראל
תוכל להפעיל מדינה אסיאתית ידידותית,
או לנקוט צעד כלשהו בזירה הבינלאומית
נגד החרפה חסרת התקדים של התנהגות
הממשלה הא נדונזית — חרפה שהגיעה לשיאה
בהצהרתו האחרונה של שר הספורט
האינדונזי. :הבעיה של שיתוף ישראל במשחקים
אינה עומדת כלל לדיון, מכיוון
שישראל הודיעה על פרישתה מהם.״

האינרונזיס סרבו בעפר
י״ א פי פ ד לייחס את חרפת ג׳אקרטה
רק למישור הספורטאי, שכן הפרשה
היא פרשה מדינית. מובהקת, ואין למעט
בחשיבותה. אינדונזיה אינה סתם מדינת
איים רחוקה, שאפשר להתייחס אליה בסימון
״ג׳אקרטר, יוק* .עם מאה מיליון
תושביה היא המדינה השישית בעולם במספר
אוכלוסיה, ו־ 3000 אייה — עוד
לפני סיפוח איריאן המערבית — משתרעים
על שטת הגדול יותר משטחה של
ארצות־הבריוב
•כדי להבין את הרקע המדיני להתפתחות
חרפת ג׳אקרטה, יש לזכור כמר. עובדות
יסוד :
• אינדונזיה, שנשיאה אהמד סוקארנו

שהשפעתו ר,יא שקבעה בעיקר את שלילת כניסתם של ספורטאי
1 88 ישראל מ׳אקרסה, הוא נשיא מצריים גמאל עבד אל־נאצר, הנראה
בתמונה זו בחברת ידידו ושותפו הפוליטי, נשיאה של אינדונזיה אחמד סוקראנו.

\יאקארטה !3 1
השלימו עם החרם שהוטל על הישראלים
כדבר לא נעים, אך מובן. וכך, בפעם
נוספת, זוהתה ישראל, בעל כורחה, עם
משטרים שנואים ומאוסים, שאיש אינו מו
חולם
על הנהגת העולם האסיאתי, היא
מדינה מוסלמית מובהקת, ש־ 90 אחוז מתושביה
הם מוסלמים.
• סוקארנו אינו רק שותף פוליסי ל־

פנים, שאין הם
קשרי ספורט עם
הגרלת משחקי
היה על ישראל

יכולים להרשות לעצמם
ישראל. היה זה, כשלפני
הגביע העולמי בכדורגל,
להתמודד בשלב מוקדם

כאשר נערכו אז דיונים על מקום הכינוס
הבא, התחרו ביניהן אינדונזיה ופא־קיסטאן
על הזכות לעריכת המשחקים. כבר
אז הועלתה בעיית השתתפותם העתידה של
ספורטאים ישראליים, אם יערכו המשחקים
באחת משתי ארצות אלה. בעוד שד,פאקים־
מאנים סרבו לתת תשובה בר! רה אם יתירו
כניסת ישראלים לארצם, היה זה דוזקא
שר הספורט האינדונזי שהבטיח כי לא
תהיינה בעיות בשיתוף ישראל במשחקים שיערכו
בארצו. ישראל פעלה אז והצביעה
בעד עריכת המשחקים בג׳אקרטר -י

מדיניות מרחפת כאוויר
•יי שבוע, כאשר נפתחו מ*חקי ג׳א־

״גז 2ן תו ך -שם!״
כן להכיר בקיומם, דוגמת זד, של של סין
הלאומנית.
נכון. פה ושם נשמעו קולות ענות*
חלושה רפים בתגובה על החרמתה של
ישראל. הוזעד האולימפי אסר להניף את
הדגל הא לימפי במשחקי ג׳אקרטה. התאחדות
האתלטים החובבים איימה לסרב לשתף
במפעלים בינלאומיים אתלטים שישתתפו
במשחקים. כמה מעסקני הספורט של המדינות
האסיאתיות הביעו צער על אי־שיתופה
של ישראל. אולם כל מי שהיה

נשיא מצריים, אלא גם ידידו האישי. אין
לשכוח גם שהחלטות הגינוי החריסות נגד
ישראל, שהתקבלו על־ידי ועידת עמי אסיה,
ביוזמתו של גמאל עבד אל־נאצר, התקבלו
בוזעידה שנשאה את שם באנדונג — שאינה
אלא עיר שכנה לג׳אקרטה הבירה.
9בעת ההכרעות באו״ם במאבק בין
אינדונזיה להולנד, ניצבה ישראל יחד עם
ידידותיה של הולנד, נמנעה מד,צבעה•
עוד לפני ארבע שנים הבהירו ה־אינדונזים,
בצורה שאינה משתמעת לשני

עם אינדונזיה. ד,אינדונזים סרבו לקיים את
המשחקים באינדונזיה או בישראל, הציעו
התמודדות בארץ שלישית, הכשילו לבסוף
את המשר־והמתן ופרשו מהמשחקים.
עובדות אלה היו ידועות גם לעסקני
הספורט הישראלי, שעה שעלתה לדיון
בעיית עריכת משחקי אסיה באינדונזיה.
עד כה השתתפה ישראל בשניים ממשחקי
אסיה, אלה שנערכו ב־ 1954 במאנילה, בירת
הפיליפינים, ואלה שהתקיימו בטוקיו
בירת יאפן, ב־.1958

1ן קרטה, התברר לכתבי־החוץ שנוכחו
במקום, כי האינדונזים מעולם לא התכוונו
להרשות לישראלים להשתתף במשחקים,
דבר שה ה מערער את יחסיהם עט ארצות
ערב, וזאת, גם מבלי שהיה לחץ ערבי
ישיר עליהם.
אולם הם שיחקו את משחק התופסת
המגוחך ור,אווילי עם הישראלים מסיבה
פשוטה. לו היו מגלים את כוונתם בעוד
מועד, היו מותירים לישראל די זמן כדי
לפעול במוסדות הספורט הבינלאומיים, מאפשרים
לה להעביר החלטה להעברת משחקי
אסיה למדינה אחרת. אין זו תופעה
יוצאת דופן בעולם הספורט. כך אירע כבר
בעבר, כאשר ארצות הברית סירבה בזמנו
להתיר כניסת ספורטאים מהונגריה וט זרח
גרמניה לתחרויות שנערכו שם. בעקבות
צעד זה הועברו התח תי ת למדינות אחרות.
ממשלת א נדונזיה החליטה סופית, עוד
לפני מספר חודשים, נגד התרת כניסת המשלחת
הישראלית. אולם מארגני משחקי
אסיה ד,אינדונזים עשו את כל המאמצים
להסתיר החלטה זו עד למועד פתיחת המשחקים.
בשבוע
בו הודיע ראש ממשלת ישראל
רשמית על הסתלקותה של ישראל משאי־פתר,
להצטרף לשוק האירופי, וזאת אחרי
שהתברר סופית שאין כל סיכוי שמדינות
השוק תסכמנה לקבל את ישראל, הותירה
פרשת ג׳אקרטה את המדיניות הישראלית
כשהיא מרחפת באוויר, מנותקת משני הגשרים
שניסתה לגשור מעל לאזור בו
שוכנת ישראל.

באצ ה האטום בשמי המרחב

מאמו ראשון בסורה: כל חימוש אשמי שר מוינה אחת במרחב יביא בהנוח

התתכן הרתעה מוחלטת*
ך* פצצה האטומית הראשונית התפוצצה ב־ 16 ביולי ,1945 ,בשעה 5.30 בבוקר,
| | במידבר ניו־מכסיקו בארצות־הברית. אחד הנוכחים תיאר את הרגשות שגאו בלב
המדענים והחיילים המעטים שהיו עדי המחזה ההיסטורי. הם חשו יראת־כבוד עמוקה,
כמו בפני אלוהות. מועקה סתומה כירסמה בלבם. הם ידעו: תחת ידם נולד כוח חדש,
מרהיב ומחריד, שישנה את תולדות המין האנושי.
ובפני הכוח החדש, עטור ההוד והאימה, הם הרגישו את עצמם קטנטנים.
משהו מן הרגשות האלה אוחז בי בבואי לכתוב על הבעייה האחת העשוייה להדביר
את כל שאר בעיות קיומנו, ואף את קיומנו עצמו: בעיית החימוש האטומי במרחב השמי.
במלחמת־העולם הראשונה אמר וינסטון צ׳רצ׳יל על האדמיראל ג׳ון ג׳אליקו, מנצח הקרב
הימי ליד יוטלאנד :״הוא היה האיש היחיד שיכול היה להפסיד את המלחמה כולה בשעה
אחת.״ על בעיית־האטום המרחבית אפשר לומר :״זאת הבעייה היחידה היכולה להביא
לאבדן המדינה בשעה אחת.״

בל אשר ניבנה כארץ־ישראל העיברית במשך שלושה דורות, בל
אשר הושג כעמל חלוצים ובעוז לוחמים, קיום החרות העיכרית

מאת

מחיר -ב ל מחיר -בדי להשיג את הפצצה גם לעצמה. בי ההנהגה
המיצרית דאז -תהייה אשר תהייה -תאמין כהכרח כי עצם קיום
העם המיצרי נתון בסבנת־מזות.
כאשר הקיום הפיסי נתון בסכנה כזאת — מוכנה אומה לשלם כל מחיר, כולל חלק
מעצמאותה. מאחר שאז תהייה גם למעצמות הגדולות גישה אחרת, אין ספק שמצריים
השיג את הפצצה — ולוא (למשל) במחיר השתעבדות מוחלטת לאחד הגושים.

***אללי אחרתלגמ רי היא זו הנוגעת לפוטנציאל המיצרי העצמי בשטח האטומי:

!4/האם מסוגלת מצריים לייצר כעתיד הניראה־לעין פצצה אטומית
משלה, ללא עזרת המעצמות?

אוד• אבנר

התשובה היא: בן, בהחלט.
ייצור הטילים המצריים חייב לפקוח גם את עיניהם של שונאי־הערבים המובהקים ביותר,
הרגילים לראות בדודנינו השמיים גזע נחות, מפגר־לנצח וחסר־תקנה.

וחרות הקיום העיכרי -בל אלה יבולים להימחק במחי־יד על־ידי
החלטה כלתי־נכונה אחת כשאלה זו.

מצריים מסוגלת — עם או כלי עזרת מומחים זרים שבירים —
לייצר בל טיל או מיתקן גרעיני הנמצא בתחום ההשגה של מדינה
קטנה, במו שבדיה, כראזיל, ישראל וקובה.

אך מה היא ההחלטה הנכונה? מי יעז להביע דער, על כך ללא רטט בלב?

ני מקנא מעומק לבי באנשים שיש להם תשובה קלה, מוכנה מראש, לשאלה נוראה
^ זו. אני מקנא באנשים הששים לכתוב עליה מאמרים שיטחיים, בעד ונגד, מבלי
שיחושו כי עוסקים הם בדיני נפשות — דינן של עשרות מיליוני נפשות, עיבריות וערביות.
מי שקופץ לתוך זירת הוויכוח הזה בלב עולז ובדעת קלה, מי שמתנצח כאן ברשימות־פולמוס
עוקצניות וחמודות, תוך קריצת־עין של פיקחות ופזילה לעבר מחיאות־הכפיים של
ההמון — הריהו מעיד על עצמו שחסרה לו בגרות אנושית יסודית.

מול אימת הטיל האטומי, מול הסופיות הנוראה של השואה הגרעינית
כל קלות־דעת היא פשע, ובל חוסר־אחריות אינו אלא מעשה שלרצח־עם.

אילו היינו אנשים דתיים — כאן היינו מצווים לכרוע ברך, להינזר מאכילה ומשתייה,
לעשות יום ולילה בתפילה חרישית, לטהר את עצמנו מכל מחשבת־זדון ומכל יוהרה
אנושית, ורק אז לשאול את עצמנו את השאלה הגורלית, הנוראה, החד־פעמית.
מאחר שאיננו דתיים, ואיננו יכולים להעביר לשום כוח עליון את האחריות המפחידה
המוטלת על עצמנו כאזרחים, כאנשים פוליטיים, כמעצבי דעת־קהל — הרי שומר, עלינו
להשתמש במעט השכל הישר שהוענק לנו, במעט ההגיון, במעט כוח־ד,שיפוט האובייקטיבי.
השאלה הגדולה, האחת, מתחלקת לכמה ולכמה שאלות הגיוניות מישניות. הבה ונגדיר
אותן לעצמנו ונשתדל — בהכנעה ובאומץ־לב — לגבש לעצמנו תשובות עליהן.

שאלה הראשונה, ואולי החשובה ביותר — מאחר שבה תלוייות כמעט כל
( | שאר השאלות — היא זאת :

האם \ ת כן חימוש אטומי חד־צדדי במרחב? האם יתבן מצב בו
יהיו? נשק אטומי בידי אחד משני הצדדים היריבים בלבד, מבלי
שיהיה• גם כידי הצד השני?
יש שני צך דים לשאלה. נבדוק־נא כל צד לחוד.
קודם כל: הייתכן נשק אטומי בידי המצרים, מבלי שיימצא גם בידי ישראל?

השאלה היא רק אם מוכנים שליטי מצריים להשקיע בכך את הסכומים העצומים.
בהעדר הסכמה (או החלטה) מפורשת לפירוז האטומי של המרחב, תוך פיקוח יעיל, אין
כל בטחון שמצריים לא תייצר, תוך חמש עד עשר שנים, פצצה גרעינית משלה.
גם אז לא תוכל ישראל להשיג פצצה גרעינית מידי אחת המעצמות הגדולות.

ם נסכם את התשובות לשאלה הראשונה, לפי מיטב הבנתנו והכרתנו, הרי יתקבלו
הכללים הבאים:
• יכול להיווצר מצב בו תהייה הפצצה בידי המצרים, אך לא בידי ישראל. אולם
אפשרות זו אינה סבירה ביותר.
• לא יתכן בשום פנים מצב בו תהייה הפצצה בידי ישראל, אך לא בידי מצריים.
ומכאן הכלל שהוא הקובע:

• בל חימוש אטומי במרחב פירושו, למעשה, חימושם האטומי של
שני הצדדים .
במלים אחרות: אם צד אחד במרחב יחליט להשליך את יהבו על החימוש הגרעיני, הרי
אין שמץ של ספק כי במוקדם או במאוחר (והדגש הוא, בפירוש, על המלה ״במוקדם״),
יעשה זאת גם הצד השני.

^ מיקרה זה, הרי יתחלף איזון אחד באיזון שני. תחת מצב בו משוללים שני הצדדים
_ 1נשק גרעיני, ייווצר מצב בו יהיה נשק גרעיני בידי שני הצדדים. האיזון הגרעיני יבוא
אז במקום האיזון הנוכחי בנשק שיגרתי.

יש להבהיר נקודה זו: כל חימוש אטומי דו־צדדי יביא בהברה
לאיזון־בוחות. בעוד שבנשק השיגרתי יתכן יתרון־חימוש מכריע לצד
אחד, לא יתכן יתרון מכריע כזה בנשק אטומי.
כי במלחמה אטומית, המינימום אינו נופל מן המכסימום. אין כל הבדל, למשל, אם
יטילו המצרים שלוש או שלושים פצצות על ישראל (בתנאיי שדיוק הקליעה יהיה סביר).

היתבן*הדכר, לפחות כתיאוריה? התשובה האחראית: בן, אם בי
הסיכויים לכף קלושים כיותר.
למצריים ״ש עמדת־מפתח מדינית בעולם. שני הגושים הגדולים נאלצים להתחרות על
חסדיה. הודות לכך היא משיגה דברים רבים — כסף, מפעלי־פיתוח, נשק. אם יעלה בידי
מצריים, בחמש השנים הקרובות, לאחד סביבה את כל העולם הערבי, או חלק נכבד
ממנו — עוד יגבר כוח־מיקוח זה.
האם תוכל מצריים בעתיד הניראה־לעין — נניח, בעשר השנים הקרובות — לנצל
עמדת־מיקוח זו כדי לרכוש נשק אטומי מידי האמריקאים, הסובייטים או מעצמה
אטומית אחרת?
התשובה היא, במידה רבה של בטחון: לא. לא רק במצב הנוכחי, אלא גם בכל מצב
סביר הניראה־בעין, תושב כל בקשה כזו ריקם. ולאו דתקא מתוך התחשבות בישראל, אלא
מתוך האגואיזם של המעצמות הגדולות עצמן.
מעצמות אלה חיות באימה מתמדת מפני מלחמת־עולם גרעינית. הן מאמינות כי
יוכלו לסייג סכנה זו כל עוד נמצא הנשק הגרעיני בידי המדינות הגדולות והאחראיות
בלבד. נשק בידי מדינה קטנה, סכסכנית ובלתי־אחראית יגביר עד ללא־נשוא את הסכנות
הקיימות.
(לא מיקרה הוא שכל התיאורים הדימיוניים של מלחמת־העולם השלישית, שנתפרסמו עד
כה במערב, מאוחדים בכך שהמלחמה פורצת בגלל טעות, בעיקבות שיגור פצצה אטומית
בידי מדינה קטנה. בתיאור המפורסם ביותר של סוף העולם, בספרו של נודיל שוט על החוף,
פורצת המלחמה בעיקבות פצצה אטומית מיצרית, שהאמריקאים חושבים אותה בטעות
לפצצה רוסית).
שום מחיר שהמיצרים יהיו מסוגלים לשלם — כולל הפיכת מצריים עצמה למדינה
קומוניסטית — לא יהיה שקול כנגד הסיכון הנורא הזה.

על בן אפשר לקבוע: מצריים ל א תקבל פצצה מידי מעצמה זרה.

ך ש לכלל זה חריג מכריע: המצב ישתנה לחלוטין אם יאמינו המעצמות הגדולות כי
יש פצצה אטומית בידי ישראל.
אם אי־פעם ישתכנעו בכך מנהיגי וושינגטון ומוסקבה, יחול שינוי מכריע במצב
הפסיכולוגי והפוליטי. או שתיעשה פעולה בינלאומית כדי לשלול מישראל את הפצצה
בכוח (ועל אפשרות זו עוד נדבר להלן) — או שישתנה היחס לבקשות המיצריות.

ברור לחלוטין בי במיקרה זה תהייה מצריים מובנה לשלם כל

פצצות אטומיות בידי הקטנים — בקאריקטורה של שים ב״ל׳אכטפרס״ הצרפתי,
מלפני שנה. בקטע זח נראים עבד אל״נאצר ודויד בן־גוריון כשהם מנופפים בפצצות
אטום. הקאריקטורה השלמה מכילה כמת וכמה מנהיגים של מדינות קטנות אחרות.

4וחימוש הצו השג׳
וגם להיפך: די בשלוש פצצות כדי להשמיד
את מצריים. מחיקת שני המרכזים העירוניים
— קאהיר ואלכסנדריה — מן המפה
תסיג את מצריים במאתיים שנה אחורה.
ופירושה יציאת מצריים מן ההיסטוריה
לדורות רבים.
(כפי שדיווחתי בשעתו, יש הסבורים כי
די גם בפצצה אחת. ארסקין צ׳ילדרס, הפרשן
האירי־הבריסי הנודע. הנמנה עם מקורבי
המישטר המיצרי הנוכחי, אמר לי בשנה
שעברה: השמדת הסכר הגבוה ב־אסואן,
אחרי השלמתו והפעלתו, תביא
כלייה על מצריים. כי מאחורי הסכר יווצר
האגם המלאכותי הגדול ביותר בעולם. אם
יירדו מימי אגם זה במפתיע על מצריים,
הם ישמידו את שתי הערים הגדולות ואת
מרבית האוכלוסיה הכפרית, הערוכה לאורך
היאור).
וכך אנו מגיעים אל השאלה הגדולה השנייה:

האם
יביא חימוש אטומי דד
צדדי במרחב למניעת כל מלחמה
נוספת כין ישראל והערכים? האם
הוא ישמש הרתעה סופית
הדדית?

זוהי, למעשר״ הטענה העיקרית בפי המתנגדים
לפירוז האטומי של המרחב. הם
אומרים: כאשר יגיע המרחב לחימוש אטומי
דו־צדדי, שוב לא יוכלו המיצרים להתקיף
את ישראל (ולהיפך) .כי יהיה ברור
פצצה אטומית נופלת
להם שאפילו יצליחו להחריב במכת־פתע
את תל־אביב וחיפה, ולהשמיד בכך את הבק)
,שנתלוותה לכתבתו של אורי אבנרי מלפני שבע שנים, שתיארה
מדינה, הרי עדיין תוכל ישראל להשיב למלחמה
אטומית דימיונית גיו ישראל לביו מצריים בשנת .1975
מצריים כגמולה ולהשמידה בעזרת הפצצות
שלא נפגעו.
(כי גם במכת־פתע אי־אפשר לחסל כוח אטומי המאורגן כראוי. הפצצות של כל מדינה
יש הבדל בין ניקיטה כרושצ׳וב לבין גמאל עבד אל־נאצר. ויש הבדל
אטומית מוגנות כיום מתחת לפני האדמה,
במחסנים ניידים ביבשה או בים, או במפציצים כין ג׳ון קנדי לבין דויד כן־נוריון.
הנמצאים באויר בסיור ניצחי, על־פי תורנות).
אין המשל דומה לנימשל. ליתר דיוק: אין המשל דומה למימשל.
יש לשקול שאלה זו במירב האחריות. אם התשובה היא חיובית, הרי דווקא הדוגלים
מה יקרה אם יירצח עבד אל־נאצר מחר? האם קיים בטחון כי לא יבוא במקומו אדם
בפעולה שמית חייבים להתנגד לפירוז האטומי, מתוך חשבון כי ההרתעה הסופית תעניק
למדינה את הזמן הדרוש כדי לכבוש את השלום ולהשתלב במרחב. ובמיקרה זה, דווקא מי בלתי־אחראי לחלוסין, ואף מעורער בנפשו, כמו עבד אל־כרים קאסם העיראקי?
שח־לם על הרחבת גבולות המדינה בכוח הנשק, על כיבוש הירדן או חצי־האי סיני, חייב
מה יקרה אס יירד דויד בן־גוריון מן הבמה? אם השלטון המעשי בשטח זה יעבור
לתמוך בפירוז שיאפשר מלחמה שיגרתית.
לידי איש כמו שמעון פרס, או משה דיין, או יוסף אלמוגי?
אף האומנם התשובה לשאלה זו היא חיובית?
בעידן האטום, הכל תלוי בשאלה: ידיו של מי על ההדק?

האם יובל מישהו במרחב השמי לישון כשקט בידעו בי האצבעות
על ההדק -הדק המוות לעשרות מיליונים -הן האצבעות של משה
דיין ושל עבד אל־חמיד פראג /למשל?

ך מבט שיטחי, נידמה שאומנם כך הדבר. במאבק העולמי בין שתי המעצמות הגדו־
^ לות הושגה ההרתעה הטוטאלית, המבטיחה את השלום. מדוע לא יושג אותו מצב
עצמו גם במרחב השמי?
אולם בלבי מכרסמים שני ספקות לגבי הנחה זו:
ספק מס׳ — 1איני משוכנע כי אומנם ההרתעה הטוטאלית ההדדית בין ארצות
הברית לבין ברית־המועצות היא קבועה וסופית.

האם תהייה זאת הרתעה הדדית טוטאלית? האם קיים בטחון מוחלט שמישהו לא
יחליט, אי־פעם, על סמך אינפורמציה לקוייה או אינטואיציה בלתי־אחראית, כמו בימי
מיבצע סיני, כי הגיעה הזדמנות חד־פעמית שיש לנצלה?
האומנם נכונה טענתו של אחד הדוברים נגד הפירה האטומי (אברהם שווייצר בהארץ) כי
במיקרה זה ״תהייה התוצאה תיקו גרעיני בלבד. המצב שיוזצר בצילה של הפיטריה הגרעינית
לא יהיה גרוע מזה השורר עתה״?
האומנם? האין מובאה זו לבדה מוכיחה כי יש הבדל מהותי בין רמת־המחשב של שר־הבטחון
האמריקאי ושל תת־שר־הבטחון הישראלי?

ספק מם׳ — 2איני משובנע בלל ועיקר שהזירה המרחבית דומה,
מבחינה זו, לזירה העולמית.
מקובל להניח כי שוב לא תיתכן מלחמת־עולם. אפילו ישיג צד אחד במאבק העולמי
יתרון טכני מסויים על הצד השני ויוכל להשמידו, הרי יידע כי עדיין יוכל השני להשמיד
גם אותו. לכן עבר המאבק העולמי לפסים אחרים — פסים של מאבק כלכלי וחברתי,
ולפסים של מלחמות־גרילה מקומיות.
זה המצב כיום. אך האומנם בטוחים אנחנו כי זה יהיה המצב גס מחר ומחרתיים,
לעולמי עד?
מה יקרה אם צד אחד ימציא מערכת־הגנה שתעניק לו, זמנית, בטחון מוחלט מפני
הטילים האטומיים של היריב? למשל: אם יעלה בידי ברית־המועצות להתקין תחנות־חלל
קבועות, שתוכלנה לגלות ולהשמיד כל טיל יריב לפני הגיעו למטרתו?

האם קיים בטחון כי במיקרה בזה לא ינצל הצד הזובח את יתרונו
הזמני המוגבל, בדי לחסל אחת ולתמיד את האיום של הצד השני?
ברגע זה אין אפשרות זו נראית סבירה ביותר. אך יש להביאה בחשבון כדי לזכור
עובדה יסודית: ההרתעה ההדדית הטוטאלית קיימת בעולם רק מזה שנים מעטות מאוד,
וזמן כה קצר אינו יכול לשמש ערובה לכך כי אומנם זהו מצב קבוע וניצחי. אפשר רק
לקבוע כי כזהו המצב כיום, וכי הנחה סבירה היא שמצב זה ימשיך להתקיים.

^ רכה יותר חשוב
* 1האומנם אפשר להשוות את וושינגטון ומוסקבה לירושלים ול
קאהיר?
הספק השני, והוא המכריע לגבי כל קו־המחשבה הזה:

דומני שכל בר־דעת ישיב על כך: לא. אין שום דמיון.
על מושלי שתי המעצמות העולמיות מוטל נטל עצום של אחריות. אחריות זו, שחדרה
עמוק להכרת השכבות השליטות משני הצדדים, גרמה לבחירת מנהיגים המצטיינים
בריאליזם קר, בחוש־מידה ובצלילות־דעת. לא מיקרה הוא שניקיטה כרושצ׳וב וג׳ון ׳קנדי
באו בעידן דו־הקיום הגרעיני במקום יוסף סטאלין וג׳ו מק־קארתי.
עם כל השוני הרב בין שני המישטרים, הרי ניתן לומר ששניהם מישטרים אחראיים. לא
יתכנו בהם החלטות פזיזות, הרפתקניות, בעניין מרכזי. בכל מישטר יש מערכת של
שכבות פנימיות, שלא יאפשרו לו לשחק פוקר בקיום ״המחנה הסוציאליסטי״ או ״העולם
החופשי״.
אם בכל זאת יש לנו ספקות לגבי ערך ההרתעה הטוטאלית לצמיתות בעולם — איך
נוכל להאמין בערך זה במרחב המסויים שלנו? !

ותו דובר כלל במאמרו, המשקף את טענות מתנגדי הפירוז, עוד פסוק הנותן מזון
למחשבה. הנהו:
״עבד אל־נאצר חושש מפני מירוץ חימוש גרעיני, שיביא יתרון מכריע לישראל. יתרון
זה עלול להתבטא, מנקודת־ראותו של מדינאי ערבי, בהתקפה גרעינית על ארצו. אם
בלחץ איום זה ישלימו עבד אל־נאצר או מנהיגים ערביים אחרים עם ישראל, הרי חייבים
(המתנגדים לחימוש גרעיני) לצדד בייצורו של נשק כזה אצלנו.״

באן מבצבץ רעיון •טל אולטימטום אטומי ישראלי למצריים. בכר
הוכחנו בי זהו רעיץ תעתועים: לא ייתבן יתרון ממשי של ישראל
על מצריים.
כדי שאיום ישראלי כזה ישפיע, הוא יצטרך להיות גלוי, לעיני העולם. ובמיקרה זה
תיזכר, מצריים בלי כל ספק לאספקת פצצות מידי ברית־המועצות או מידי ארצות־הברית.
אם, לעומת זאת, יוזצר תיקו גרעיני, היינו, חימוש דו־צדדי, הרי לא יהיה בכך
משום גורם שיכריח את הערבים ״להשלים״ עם ישראל. במקירה הטוב ביותר יעבור
המאבק פשוט לפסים אחרים — כפי שקרה למאבק בין שתי המעצמות העולמיות, שגם
הוא לא נפסק לרגע. אך, כאמור, גם זה מוטל בספק, לאור מהות המישטרים ואופי
המנהיגים הפוטנציאליים משני הצדדים.
ועוד ספק: מי אומר לנו שמדובר על שני צדדים, על ישראל ומצריים בלבד? אם כבר
יחדור הנשק הגרעיני למרחב — מניין לנו שישאר מוגבל לשתי מדינות? מדוע לא יגיע,
במצב מדיני מסויים, לידי מדינה חסרת־אחריות כמו סוריה? או עיראק? אחרי שניפרץ
הסכר, מדוע ישאירו הרוסים והאמריקאים לשליט ערבי מסויים אחד מונופול אטומי
בעולם הערבי — היינו: הגמוניה בעולם הערבי! — ולא יציידו את גרוריהם (הנוכחיים
והעתידיים) באותו נשק?

סיכומו של דבר: אין בל בטחון כי החימוש האטומי של הצדדים
כמרחב אמנם יביא להרתעה הדדית טוטאלית. כל הסומף על בך,
הריהו משחק פוקר כקיום המדינה.
המאמר השני בסידרה: האם
יתכן פירוז אטומי של המרחב?

במדינה
(המשך מעמוד )6
של כתב חרות, אשר לבטח לא ייתפס להגזמה
בקביעת מספר הנוכחים באסיפה
מפ״מית. הוא ביקש מטנו להבל את חוות־דעתו
בכתב
שתיל הסכים, הבטיח להכין לו את האישור
למחרת, לאחר שיודיע תחילה לעורך
עתונו. למחרת אחר־הצהריים, צילצל הטלפון
בביתו של כתב חרות. שתיל עצמו
לא היה אותה שעה בבית ואשתו, בעלת
סוכנות הפירסום מיל בבאר־שבע, הרימה
את השפופרת.
תגידי בבקשה לבעלך,״ אמר הקול מעברו השני של הקו- ,שאם הוא לא רוצה
להסתבך בצרות, שיפסיק להתערב בעניינים
לא לו.״ היא עוד ניסתה לברר מיהו הדובר,
אך באותו רגע נותק הקו.
שתיל עצמו לא נרתע מן האיום. הוא
הכין את האישור, מסר אותו לידידו.

הכנס ת

סן ־ צ ו ^ ע רו א ל ״

הסכם גינטרמנ

1חו 6 8רט

כ 60י ס 8 / 0 6
כ ; א ם1

0 9י ס

2קי די ! 8
ת ל מי די ם !

סטודנטים1

תרשמו עוד חיים ל קו רסהחדשל׳

ק צ רנו ת

עצדית ו/או אנגלית
׳,שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולסן ג רג 0 0מ )0
המנהל: ה .בר־קמא >קמשי1סקי)
ת ל ״ א צי ג: רחוב גורדון א.
וזי ע ה: בביח־הססר ״במעלה ,־,
רחוב שמריהו לוין 38

הצלחה

מובטחת!

אנ טו קול ס קי 4
ל׳ד אבו גניוזל ־
אולוזירוב

״ל54<> .ו>2

בגרות

מוקדמות

דצמבר 62
מאי דצמבר
יולי 63 63 קורם בגרות מזורז למאי 63
קורם מוקדמות מזורז לדצמבר 62
פרטים וחרשמח:
בטעות : 0.00— 17.30

בפקוח
ה מ חלק ה לחנוך

עירית תל־אביב
בעגתוף עם הסתדרות הקסודנס״ם עול האוניברסיטה עול תל אביב

מפרכת ״אתגר״ מוכנה לשלוח מרצים
בית
לחוגי
שייערכו ביוזמתהקוראים. לצורך זח ״ענו לחזמנות תברי־חנתנרכת —

אורי אבנרי
ד״ר יעקב ירדור
בועז עכרון

נתן ילין מור
גבריאל מוקד
בנימין עמדי

כל קבוצה של לפחות 25 קוראים, זזמבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד
מהם, מתבקשת להודיע מל כך למערכת, ת״ד 3006 תל־אביב, יפחות
שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצה הרצוי לח ואת הנושא
המבוקש, וכן לצרף המחאה בסך 50ל׳י לקרן -אתגר״.

לשר התחבורה ישראל בר־יהודה אין
מזל עם ועדת הכספים של הכנסת. רק
תמה פרשת השאלות והתשובות בעניין
סובלן (העולם הזה ,)1500 וכבר שקע בסבך
הדש של חקירות אנשי הוועדה.
באמצע פגרת הקייץ, כשרוב חברי הכנסת
האחרים בילו את החופשה בחוץ־
לארץ, בבתי־הבראה או בפעילות פוליטית
חסרת מתיחות, נאלצו חברי ועדת הכספים
להתכנס יום יום, שש פעמים בשבוע, לישיבה
בת שש שעות, כדי לדון בעניינים
העומדים על הפרק. בתחילה הבטיח, אומנם,
יושב־ראש המערה, ישראל גורי, חודש
מנוחה לפחות. השבוע התברר שתחזית זו
היתה מוקדמת מדי. גם הפעם, כמו במקרה
של עיכוב אישור התקציב, גרם לכך במידה
לא מועטה משרד התחבורה.
גרי, דנות מראש. הסעיף בדיון היה
פרוזאי למדי ולא הבטיח עניין מיוחד: העברות.
מאחר שחלק מהכספים המוקצבים
להוצאות שונות במשרדי ממשלה שונים
אינו מנוצל, פונה לעיתים קרובות אותו
משרד ממשלתי בבקשה לאפשר לו להשתמש
בכספים אלה למסרה אחרת. בין
הפונים הפעם היה גם משרד התחבורה.
לאחר שאישרו כמה עשרות סעיפים קטנים
של העברות במסגרת משרד התחבורה,
התפוצצה הפצצה: נציג משרד התחבורה
ביקש לאשר העברת 80 אלף לירות, שנחסכו
בנמל אילת מחופשות וכספי ביטוח
לאומי שלא נוצלו, לכיסוי גרעוגות חברת
שירותי נמל אילת בע״ס.
לרגע שררה דממה בחדר הישיבה, כשכל
חברי הוועדה מעיינים בהצעה. אחר־כך,
כאילו לפי אות, פרצה הסערה. כולם
שאלו בבת אחת, ברוגז ובקול רם: איזה
מין נ־הג משקי הוא זהז מי תיכנן את זהי
איפה המאזן? מי אחראי לזה?
נושא המהומה היה כמובן החברה, שחציה
הון ממשלתי וחציה הון של חברת
שירותי נמל חיפה. נציגי משרד התחבורה
סרבו לענות לשאלות המימטרות, הצהירו
רק שהשר הסכים לשלם לחברה את כל
הגרעונות.
הודעה זו הרתיחה את חברי הכנסת.
הם הודיעו שהם אינם מובנים לאשר את
ההעברה, עד שיתבררו להם הפרסים הבאים:
האם היה מיכרז לעבודות בנמל אילת? אם
כן, איזה מין מיכרז הוא זה, בו מבטיחה
הממשלה מראש לכסות את הגרעונותז מה
היר. כתוב בחיזר, בין הממשלה לחברה הקבלנית?
אם הגרעונות היו מובטחים מראש,
מדוע הסכימה הממשלה להכניס לשותפות
את החברה הפרטית, שרק תרוויח
מהגרעונית?
התקדמות אחורנית. כאילו עוד לא
מלאה סאת חיסורים של משרד התחבורה,
וכבר בא סעיף ההעברות הבא: שר התחבורה
ביקש לאשר העברות של 3.5מיליון
לירות מתוך 19 מיליון הלירות שאושרו
לנמל אשדוד, לצורך שיפור נמל חיפה בעונה
הנוכחית.
תמהו הח״כים הכלכליים: שר התחבורה
עצמו הצהיר בכנסת שהשנה ישיגו את כל
הסינורים מן השנים שעברו בהקמת נמל
אשדוד. מדוע, אם כן, מעביר שר התחבורה
כספים שנועדו לאשדוד — לחיפה?
האם פירוש הדבר עיכובים חדשים באשדוד?
שלא
כמו בפרשת סובלן, לא דרשו הפעם
הח״בים ששר התחבורה אישית ישיב

על השאלות. הם יסתפקו בתשובותיו של
מנהל רשות הנמלים, רב־אלוף חיים לסקוב.

ארכיאולוגיה
ק בו רתח מו ד
משחפרו מניני רמת־רחל במלחמת קוממיות
את עמדו תיהם, נתקלו בשרידי העמדות
של אחיהם לנשק מימים עברו: כי
מטבע הדברים עבר באותה גבעה קו ההגנה
של מניני ירושלים מפני היסוס והדריאנוס.
שרו החברה :״רבותי, ההיסטוריה התרת!״
בשבוע שעבר, עם התקרב העונה החמישית
של החפירות הארכיאולוגיות הגדולות
ביותר במדינה, התברר סופית כי ההיסטוריה
חזרה על עצמה באותו מקום עצמו
ארבע פעמים.
תיק ון טעות. עם גמר העונה הרביעית
של החפירות (לפני שנה) ,סבור היה
דר׳ יוחנן אד,רוני, הממונה על החיפרות, כי
הישוב העתיק ביותר לא היה אלא ארמונו
מבוצר של מלך יהודה המצורע, עודה,
אותו בנד, לו בקירבת ירושלים ואשר נהרס
בהתקפת לוחמי נבוכדנאצר על בירת יהודה.
סברה זו התערערה במקצת משנמצא
השנה חומר מאוחר יותר על רצפת האר־

ארכיאולוג אחרוני (שמאל)
העלה חרס
מון. והיא נהרסה כליל כאשר נמצא חומר
מתקופת מלבי יהודה האחרונים גם מתחת
לרצפה.
סיכם דר׳ אהרוני בפני בחב העולם חזה
את סברתו המעודכנת- :מבחינה ארכיאולוגית
אפשר לומר, כי ר,מצידה שייכת
לתקופת מלכי יהודה האחרונים, ואילו
מבחינה היסטורית אפשר להצביע עליה כעל
מצודתו האפשרית מאד של המלך יהויקים,
אשר על בנייתו ממד, אותו ירמיהו,
בדברים בוטים :
הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו
בלא משפט. ברעהו יעבוד חינם ופועלו לא
יתן לו. האוסר -אבנה לי בית־מידות ועליות
מרווחים וקרע לו חלוני וספון בארז
ומשוח בשטזר לכן כה אמר ח׳
על יהויקיס בן יאשיהו מלך יהודה: לא
יספדו לו הוי אחי והוי אחות ! לא יספדו
לו הוי אדון והוי הודה ! קבורת חמור
יקבר. ,סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים
(ירמיהו כ״ב: י״ג, י״ח<
את הסיבות לגינוי המלך על״ידי הנביא
יכלו להבין דווקא אלה אשר לא הבינו
את הערך המדעי של החפירות 70 :־80
פועלי הדחק שהועסקו יום־יום בחפירות.
אך הס לא התעמקו בבעיות היסטוריות־פילוסופיות,
חפרו בשקידה ובזהירות, ניקו
את החרסים, הביאו אותם לאהרוני ולשני
מדענים מאוניברסיטת רומא: פרופסור פס־קואלה
טסטיני ודר׳ אנטוניה צ׳יאסקה,
המומחית האיטלקיה לארכיאולוגיה הארץ־
ישראלית.
לבסוף נקבעו הישובים האחרים, שקמ1
ונחרבו באותו מקום:
העולם הזח 1503

9ישוב מרכזי (לא ארמון מבוצר)
מתקופת שיבת ציון.
מטבעות הנושאות תאריכים המקבילים
לשנת 69 לפני הספירה הנוצרית — שנה
אחת לפני חורבן הבית השני — מעידות
על כי הישוב נהרס במלחמת היהודים נגד
טיטוס, והיה לישוב יהודי אחרון — עד
קום קיבוץ רמת־רחל 7 ,פני 30 שנה.
9משלט מבוצר של הלגיון העשירי,
שהנה במקום לאחר כיבוש ירושלים. בית
המרחץ המשוכלל של המשלט נבנה ממש
על הריסותיו של הבניין המרכזי הקדום.
• כנסיה ביזנטית, שהיוותה, כמו רוב
הכנסיות הצלבניות, גם מבצר. הכנסיה
ידועה בשם קנויסמה. היא נבנתה במאה
ה־ ,5עם כיבוש המקום בידי לוחמי האיסלאם.
האפתעה
הגדולה. חרם רב עלה
בידי אהרוני במשך חמשת העונות של
החפירות: נוסף לפסיפסים עשירים של
רצפות הבניינים (אשר ה •עברו לבניין מחלקת
העתיקות) נמצאו לבנים נושאי נשרי
הלגיון העשירי. מאות טביעות של חותמות
עבריות — חלקן מימי הבית הראשון,
חלקן מתקופת שיבת ציון. לא חסרות גם
חידות.
למשל, מי מכיר מי יודע מיהו האיש
המצוייר על שבר חרס (כ־ 10 מרובע) ,כשהוא
יושב במרכבת־קרב? יכול להיות כי זוהי
דמותו של יהויקים עצמו, המצוייר על־ידי
צייר מקומי (״מאשור היו מביאים דברים
יפים יותר, על חרם טוב יותר.׳׳)
אולם ההפתעה הגדולה באה דווקא בשבוע
שעבר, כאשר אהרוני וראיטלקים
התכוננו לפרידה סופית (החפ-רות ברמת-
רחל יפסקו בתום עונה זו, מחוסר תקציב
של שתי האוניברסיטאות) :בעת בדיקה
שיגרתית של הכתף הצפון־מערבי של התל,
כחמישים מטרים מן החפירות, נתגלתה
חומת אבנים מסותתות עבה, בגובה של
כ־ 4מטרים. בדיקה נוספת גילתה, כי כל
התל לרגלי החפירות, אשר נחשב כל
הזמן לגבעה טבעית, איננו אלא גג של
ציביליזציה קדומה עוד יותר.
אמר אחרוני, המתכונן להמשיך בעונה
הבאה בחפירות מרתקות בתל־ערד :״האפתעה
הזאת ברגע האחרון היתד. ממש מהלומה.
אך אין מה לעשות. התקציב נגמר,
ואנחנו עוזבים את התל. אבל הוא לא
יברח. ואנחנו עוד נחזור אליו.״

ח קל או ת
מגביד ־ ס, ד א עו ב די ם!
כל פעם שמישהו מזכיר את השם נחלאות,
נדלק אור אדום במשרדים של מחלקת
ההתיישבות בסוכנות היהודית. ראשי המחלקה
רגישים מאד לשם זה, ולא בלי
סיבה.
הם החלו להראות סימני רגישות לפני
כארבע שנים. אז גילה הארץ לראשונה,
כי 100 פקידים בכירים של הסוכנות,
משרד החקלאות והקרן הקיימת לישראל
קיבלו 2000 דונם של אדמת עדית יקרה
בעמק יזרעאל.
האדמה ניתנה בתנאי שאותם פקידים בכירים
יתנחלו עליה, יק מו שם נקודת־התייש־בות.
אך תנאים פורמליים לחוד — ומצי־אית
לח־ד. איש מכל 100 חברי האגודה
לא הראה כל סימן שהוא עומד להתפטר
מז הג׳וב הנוח שלו. מה עוד, שבהיותו
פקיד בכיר באחד המיסדות המופקדים
על טיפוח החקלאות, יכול היה להקל על
נחלאות ולמנוע ממנה את הקשיים הסיג־הליים
והתקציביים בהם מתלבט כל יישוב
חקלאי במדינה.
אך התפרסם העניין, מיהרה הסוכנות
לדרוש מחברי האגודה לעלות על הקרקע.
היא אף איימה, שאם לא יתיישבו, תפקע
זכותם עליה והיא תחולק לישובי־הסביבה
הרעבים לקרקע. ביחוד למושב העולים
אליקים, שאדמתו דלה ובעלת תכולה גבוהה
של סיד, דבר הגורם לניוון מזורז של
מטעיו.
״ הזהרתיאתכם חברי האגודה
התכנסו למסיבה סוערת בבית החלוצות
בחיפה. חלק הביע את נכונותו לעלות להתיישבות,
אך מחשבות הרוב מצאו ביטוי
דווקא בדבריו של אחד החברים, לוטן:
״כולני יודעים שלא ניהפך לעובדי אדמה.
יש אמנם לעזור לחברים היוצאים לפנסיה
והרוצים להפוך עובדי אדמה — אבל כמה
כאלה יש לנו? צריכים לומר בפירוש: זה
לא יהיה כפר של עובדי אדמה — אלא
של מעבידים! למר, לאלץ אנשים שיעזבו
א-רח־חיים שהתרגלו אליו, כדי לעבור לחיים
קשים? ובכלל — איפה כתוב שחננולם
חזה מגו

צריכה להיות עבודה עצמית? נגמרו הזמנים
האלה!״
הזהיר אותם ראש מחלקת ההתיישבות,
רענן וייץ :״ההתנחלות היא חובה, משום
לטישת עיניים מכל הצדדים. אל תחיו באשליות.
הזהרתי אתכם!״
האזהרה לא הועילה. עד ששוב צצו
מאמרי ביקורת, והסוכנות נאלצה, לפני
כשנה, להגיש אולטימאטום: או שהחברים
יעלו מיד, או שהאדמה תילקח מהם.
תיקו. הפעם עשו חברי נחלאות משהו.
47 מהם ענו עקרונית שהם מוכנים להתנחל.
כשלב ראשון אף הכניסו לבנק סכום
של 1000ל״י לאיש, להתחלת הבניה במקום
.״תתחילו לבנ ת את בתינו,״ אמרו
לסוכנות ,״נשלם את היתר בתנאים המקובל
ם לגבי מתיישבים.״
בזה, למעשה, גרמו לתיקו. כי הסוכנות
דחוקה לכספים, ותקציביה דרושים ליישוב
עולים חדשים חסרי־כל. חשוב עוד יותר:
בעוד שהעולים לו חצים עליה כל הזמן לזרז
את יישובם, אין חברי נחלאות מעוניינים
בזירוז. יש להם בתים נוחים, אינם מחו-
סרי־עבודה, והאדמה הפוריה נותנת כל
שנה ייבולים מצויינים של פרי טוב ומכניס.
איש בסוכנות לא חשב לדרוש מהם כי
יממנו את בניית בתיהם באותה צורה שכל
תושב ותיק מממן רכישת בית חדש: מכספו
שלו. שהרי לגבי נחלאות והפקיד ם הבכירים
שזכו ב־ 2000 הדונם, נהוג הכלל: אם
קיבלו את הקרקע מבלי להשקיע, יקבלו
את כל השאר באותה צורה.

ירמה הלפרן(כאמצע) עם רוזנברג ופעמוני* ()1929
בביתו של מפקד מחתרת

דמויות
הרבהא מי ץודם
ביום האחרון של חייו ביקר את ירמיהו
הלפרן ידיד נעוריו, יוסף פעמוני, מנהל
מכון ז׳בוטינסקי. פעמוני סיפר לו על ספר
שקרא: מובי דיק, המספר על ציד לווית־נים.
ירמיהו הלפרן, ירמה (מתחרז עם
קידמה) בסי ידידיו, רגז :״איך אפשר בכלל
לכתוב על מעשים אכזריים כל־כך כמו
ציד לויתנים?״
האיש שהוא אביו המעשי של הארגון־
הצבאי־הלאומי, לא היה מוכן להאזין למעשי
אכזריות. הוא, שארבעים משישים ואחת
שנות חייו הקדיש למלחמה וללימוד
המלחמה, היה כל ימיו צמחוני ובביתו
אסור היה להרוג מקק, לכל היותר מותר
היה להשליכו מבעד לחלון — כזה היה
ירמה.
לא הפכים לרצוח. את דרך חייו
קיבל ירמה הלפרן מאביו מיכאל. מיכאל
הלפרן, האב, יליד רוסיה, שהיה בין מקימי
נס־ציונה ומראשוני פועלי ציין, נדד
כל ימיו בארץ ובעולם. בכל מקום אליו
הגיע הפגין את יהדותו ואת ציוניותו.
כאשר, לפני מלחמת העולם הראשונה, הגיע
ארצה קרקס שהציג אריות, נכנם מיכאל
הלפרן לכלוב האריות בלתי מזוין, רק
משום שערבי עשה את זאת לפניו.
ירמיהו גודל בארץ־ישראל, אך כל דרך
חייו היתה דרך הנדודים. בגיל 19 סיים
הנער בית־ספר ימי באיטליה ובגיל עשרים
כבר השתתף במשלחת שחקרה את ים
המלח. באותה שנה החל בקריירה הבטחונית
שלו, כשהצטרף לזאב ז׳בוסינסקי, כשלישו
בהגנת ירושלים. הגבר גבזדהקומה ויפה־המראה
הצליח להתחמק כאשר ז׳בוסינסקי
ו־ 15 מאנשי הגנת. ירושלים נאסרו ונשפטו.
הוא הפך להיות מפקד העיר העתיקה.
אך הצעיר, שהגן בהתלהבות כה רבה
על ירושלים, לא השלים עם דרך הטרור
האישי שהונהגה באותה תקופה. הוא לא
קיבל על עצמו לרצוח את דר׳ די האן,
נסע במקום זה. למצריים, בשירות ימי.
נגד ההפלגה. חמש שנים מאוחר יותר
הוזמן ירמה, על־ידי נציב בית״ר זאב
ז׳בוטינסקי, להיות מפקד בית־הספר למדריכי
בית״ר בתל־אביב.
בית־ספר זה היה פרי רעיונו של ירמה.
הוא היה הראשון שהקים והנהיג בבית״ר
את המשטר של ההופעה החיצונית, יחסי
ד,נ מוס והיחס לנשק והחדיר את האידיאולוגיה
של לאומיות צרופה, כפי ־שהיא
נהוגה בתנועה זו עד היום.
באותם הימים היה בית־הספר כפוף להגנה
ובשעת סכנה של התקפה על תל-
אביב, קיבל ירמה נשק מההגנה ונקודה
להיערך בה.
כאשר שמע ירמה באותם הימים, בשנת
,1929 את פקודתו של אליהו גולומב על
ההבלגה, כינס את חניכי בית־ספרו, הודיע
להם שהם פורשים מן ההגנה ויוצאים לשכונת
שפירא, להתקיף את הערבים. כך
הניח ירמה את היסוד להגנה הלאומית,

הנ״ל -בעבור 30 שנה
אסור להרוג מקק
שהיתר. אמו הורתו של הארגון הצבאי
הלאומי.
אחרון על הסיפון. ארבע השנים שלאחר
מכן היו מוקדשות להקמת בתי-ספר
למדריכי בית״ר בכל אירופה. שלוש שנים
נוספות למד האיש הצמחוני באקדמיה הצבאית
הרוסית. ב־ 1936 הצליח ירמה להגשים
את אחד מחלומות נעוריו. בהסכמה
אילמת של הממשלה האיטלקית, הקים בעיירה
קטנה ליד רומא את בית־הספר הימי
העברי הראשון. בית״ר רכשה גם את אניי־תה
הראשונה, שרה א׳ ,וירבה היה מפקדה.
האניה הפליגה בים התיכון, הגיעה לארץ־
ישראל ויצאה לסיור נוסף, כאשר נקלעה
לסערה שהעלתה אותה על שרטון. אניות
ההצלה פינו את התלמידים ואת כל הצוות.
שלושה אנשים נשארו בספינה: תלמיד שהצליח
להתגנב ולהישאר על האניה, סגנו
של ירמה וירמה עצמו. יומיים שלמים של
שיכנוע היו דרושים כדי להוריד את ירמה.
הוא ירד לבסוף, אך גם הספינה ניצלה.
חניכיו הרבים משמשים עד הי ם בתפקידים
בכירים בצי הסוחר הישראלי, אך
הוא עצמו עזב אחרי שרה א׳ זמנית את
הים ועבר לארצות־הברית.
לאחר פטירת ז׳בוטינסקי התנדב ירמה
לעלות על מיכלית נ־רבגית, שהסיעה דלק
לבריטניה, עבר את הים ופעל שם להקמת
צבא עברי. פעולתו תרמה גם להקמת הבריגדה
היהודית הלוחמת.
^טכר אלטלינח. ירמל״ שכל מביתו
חיבבוהו ושכל חניכיו העריצ הו, הציסד
חוני שידע לגמוע בקבוקי לן האחד אחרי
השני מבלי להשתכר, האיש אוהב המלחי״
מות שהיה מרכז של כל מסיבת רעים
בקולו הערב ובגיטרה שבה ליווה עצמו,
לא חזר לארץ־ישראל אחרי מלחמת העולם.
הוא נסע לארצות־הברית, הצטרף לחונו
של פיטר־ברגסון, שאירגן בשנת 48ע 1את
הבאת אמולינה לישראל.
הפגזת האניה ופיצוצה, בהם נוכח, שברו
אותו.־ הוא שנא -מאז את דויד •בן־
גוריון שינאה איש ת עזה, וכאשר פיקד
במדי רב־חובל על המיפקד לזכר ז׳בו־טינסקי,
שנערך באיצטדיון המכביה בהשתתפות
שלושים אלף איש, פקד עליהם

ירמה: נעמוד דום לזכר חברינו שנרצחו
באלסלינה, לפי פקודת ראש הממשלה.
גם שנותיו האחרונות היו רוויות הרפתקאות
ותחרויות. בהיותו כבר למעלה מחמישים
ירד לאילת, ייסד בה את המוזיאון
הימי, השתתף אישית בצלילות עמוקות אל
תוך הים. מאמץ זה חיסל אותו. ירמה
קיבל התקפת־לב, חי מאז הודות לטיפולו
העקשני והעל־אנושי של רופאו המסור.
אך האיש שהיה חלוץ הספנות העברית,
שיזם ואירגן את האירגון הצבאי הלא־מי,
שלחם כל ימיו והכניע אחרים — נכנע,
לבסוף, ללבו המאומץ, השבוע, בשעת־צה־ריים
של יום קייץ חם.

מ ש מר ה
ת• פ סו אתז־.יי 1וטר!
בשדרות מוצקין שבצפון תל־אביב שוכן
בית משרדים ענקי, באמצע שטח המגורים.
לילה־לילה כבים האורות בבניין הענק, אך
למרבה הפלא ולמגינת תושבי הבית ה־סמ
ך, הטלפונים ממשיכים לצלצל במשרדים
האפלים והריקים, כמעט כל הלילה.
ואם לא די בכך, נשאר מרחף הבית הענק
מואר כל הל לה, כשהוא מאוכלס טלפוד
אים, המעבירים כנראה את הצילצולים הרבים
והממושכים.
כמעט כל ערב שני יוצא אחד מדיירי
הבית השכן, בשעות הקטנות של הלילה,
כדי לצעוק אל הטלפונאים האלמונים, שאינם
׳טורחים לעתים׳ להפסיק את הצילצול
הטורדני והממישך.
בכל בית אחר בתל־אביב, היו השכנים
יורדים לרחוב, מוצאים את השוטר הקרוב
ביותר ופונים אליו בבקשה שיורה לטלפוני
איס להפסיק את הצילצולים המפריעים את
שנתם.
אך דיירי הבית בשדרות מוצקץ אינם
יכולים לעשות זאת. כי בית המשרדים
הענק, בו מצלצלים הטלפונים, הוא בניין
מטה מחוז תל־אביב של משטרת ישראל.
• בבית־ספר של בית״ר. משה רוזנברג,
מי שהיה המפקד הראשון של אצ״ל, יושב
מימין. יוסף פעמוני יושב רביעי מימין.

הדחטוים חנוו בשקט
ף• יום רבי?ן י האחרון עוד הידהדו
^*בחלל האוויר הצהרותיהם של תושבי
סכנין ועראבה ,״רק על גופותינו!״ על
כן, כאשר התכנסו בעכו נציגי המשטרה,
הש.ב. והמימשל הצבאי לישיבה דחופה,
לקחו בחשבון כי אמנם יישפר דם, כאשר
יתחילו לנוע דחפורי־הענק של מקורות, ב־התחילם
לכרות את מנהרת המוביל הארצי.
באותה
ישיבה נקבע מה יעשה כל אחד
משלושת הגורמים כדי למנוע את ההתנגשות
— או לדכאה, אם תפרוץ. על המושל
הצבאי הוטל לעצור ולהגלות את מנהיגי
הפלחים, שעודדו אותם להתנגד להפקעת
אדמתם בעמק בית נטופה, לחפירת

כי ג״פים, נושים, מעצרים וה^ן

השוטרים לא נשאו נשק חם, אלא היו
מזויינים באלות ובכובעי־פלדה. במכוניות
היו מונחות ערימות של מגינים ושל רימוני

גז־מדמיע.
פייפר של המשטרה הופיע מעל לעמק
הרגוע. ממבט שטחי אפשר היה לחשוב, כי
אין בכל השטח הרחב יותר מחצי־תריסר
אנשים. דיווח הסייר שישב במטוס: למעלה
מאלף איש מרוכזים בשטח.

ההתגנדות גשברח
ן • תו ךהעמק, על אדמות היישובים
^ העב ריי ם, עמדו עשרה דחפורי מקורות
מוכנים לפעולה. עם בוא הכוח המשטרתי

חדש!
1הפגנת־־כח

שוטר ליד ג׳יפ,
שעה שפייפר מש־מסייר
מעל לאדמות עמק בית־נטופה.

תעלת המוביל הארצי.
קרוב לחצות הופיעו בכפרים המתיחים
מכוניות צבאיות. במהירות התדפקו חוליות
המימשל על דלתי האנשים ששמותיהם נכללו
ברשימה השחורה. הוצגו בפניהם צווים
אדמיניטטראטיביים, לפיהם פקד המושל הצבאי
לעצרם או להגלותם מביתם.
על המשטרה הוטל תפקיד נכבד יותר:
לרכז כוח חזק ככל האפשר, שירתיע את
הכפריים מהתנגדותם. ולא — שיהיה כוח
זר, מסוגל לשבור את ההתנגדות בכוח. עם
שחר נראה כוח של 250 איש נוהר לעבר
הבקעה השלווה: על ג׳יפים וניידות, או
רכובים על גבי סוסים. לא חסרו גם מכוניות
להובלת עצורים. כי הכל ניבאו
שהכפריים יטילו את עצמם בפני הדחפורים,
ויהיה על המשטרה להרימם ולהשליכם לתוך
מכוניות העצירים.

החלו חורקות ופולטות עשן. מלפנים נסעו
ג׳יפים ; משני הצדדים דהרו 15 שוטרים
רכובים, ששיוו לכל העניין מראה של מל־חמת־בוקרים
במערבון.
בשמונה בבוקר נתן אורי טהון, מפקד
המיבצע מטעם מקורות, את האות. סקרייפר
צהוב נעץ את שיניו באדמה השחורה.
שרשרות חרקו, פצע ראשון נראה באדמת
עמק בית נטופה. השוטרים הביסו בדריכות.
עוד דחפור נכנם לפעולה. הנגיסה הפכה
לפס שחור, שהתארך עם כל כלי נוסף
שהוכנס לפעולה. והפלחים? היכן היו הפלחים
שנשבעו ״רק על גופותינו?״ מה עם
אלף ראנשים שעליהם דיווח מטוס הסיור?
הם לא נראו בשטח. רק פה ושם פרחה
כפייה לבנה, או ביצבץ ראש סקרן. לפתע
התקדם לעבר הדחפור ערבי זקן. תחילה

נוח זה מיאן רעזוב או!

התקדמות

שני שוטרים רוכבים לאורך תווי התעלה,
נמישמר לדחפור המתקדם.
לאחר שפה קלה חוסר המישמר והדחפור התקדם ללא חיפוי.

נסיגה

אשה זו נרגזת מאוד. היא מקללת ומניפה את ידה, מפני
שנאלצה לארוז את כל כלי המטבח שלה, לוזעמיסם על
ראשה, ולסגת מן האוהל המשפחתי כמה דקות לפני שעלו עליו הטרקטורים.

מפלס דוו

מודד ממקורות מתבונן
שיר־המדידה, קובע את
לדחפוריס. זהו חלוץ המחניה: אחריו התקדמו שאר ו

4הוכיחו רעוב״ בית נסוכה שנר התנגדות תהיה לשווא
הביט לצדדים, כאילו מחפש גיבוי, אחר-
כן־ רץ אל הטרקטור כאילו לא האמין
למראה עיניו. הוא נופף בידיו וצעק משהו.
אך לפני שיכול היה להגיע אל הדחפור,
ניצב מולו סמל על גבי סוסו .״רד מהשטח!״
ציווה הסמל בערבית רהוטה.
״אבל זאת האדמה שלי!״ השיב עלי יוסף
כליל בעקשנות.
״אל תפריע ורד בשקט!״ ציזזה הסמל.
הפלח בן וד ,65 שכבר נטל את נפשו
בכפו והעז לפעול, לא היה מוכן לוותר.
הסמל שלף את אלתו מנדנדה ונופף בד,
מעל לראש הפלח. יחד עם זאת תימרן את
סוסו שידחוף את האיש הצידה. עלי המשופם
עמד רגע, מהסס. הנה, עכשיו
הרגע לזרוק את עצמו על האדמה ולומר:
״רק על גופי המת!״ אבל הוא היה לבד,
ומולו ניצב הסמל הרכוב, ואחרי הסמל
עוד סמלים רכובים, ואחריהם עוד ג׳יפים
ושוטרים. הוא הפנה את גבו והסתלק.
הנסיון הראשון — והיחיד — להתנגד
נשבר.
אחד המוכתרים הנוצריים של סכנין, ש־אוהולו
ניצב בעמק, נראה כסהרורי. הוא
נפגע פגיעה כפולה: לא רק שחלק מאד־מותיו
הופקע לצורף התעלה, אלא שיוקר־תו
ירדה פלאים. יחד עם יתר מובתרי
כפרו הבטיח מאבק עד הסוף — והנה באו
הדחפורים ולא היה בידו לעצרם או לעקבם.

דמעה כתעלה

* * א ו תו רג ע הלכה המתיחות ונמוגה.
ג*/המודדים קבעו את התודי, פועלים
הניחו דגלים ומתחו חבלים, והדחפורים
חפרו. בשדות השוממים הופיעו משפחות
שלמות, אם כי מספר האנשים לא עלה על
כמה עשרות. איש מהם לא ניסה להתנגד
או להפריע. רק מחשבה אחת העסיקה
אותם: להציל כמה שניתן להציל מן התבואה
העומדת בדרך הדחפורים.
ילדים ומבוגרים התרוצצו בשדות, כשהם
תולשים שיחי שומשום או אוספים אבטי־חים
ומלונים. פה ושם לא היו די זריזים,
ולהבי הכלים הכבדים גרפו את האדמה
עם יבולה. אוהל אחד עמד במרכז התווי;
יושביו מיהרו להעבירו למקום בטוח.
איש סכנין התבונן במרירות במחזה.
לנגד עיניו הפכה מרבית אדמתו מקרקע
חקלאית פוריה לחלק של תעלה סגורה.
״למה לא אמרו מן היום הראשון שאינם
רוצים ערבים כאן?״ רטן ,״למה לא אמרו
לנו לברוח ישר מהמדינה? זה היה יותר
טוב מאשר להשאיר אותנו כאן — ואחר-
כף לקחת לנו את האדמה כדי שנמות.״
האם חשב להתנגד?
״יא סיד ,,מי יכול להתנגד לחוכונזה?
מי יכול לעמוד בפני ממשלה? אנחנו פלחים
קטנים, אנחנו. איך נוכל להתנגד למשטרה
ולאודירונים? איך נעמוד בפני
צבא?״
בלי אדמתו — אינו יודע מה יעשה. האם
יצא לחפש עבודה בעיר? ילמד מיקצוע?
דבר אחד ברור: אדמה אחרת לא ימצא .״כי
מערבים בישראל רק לוקחים אדמה; אף
פעם לא נותנים להם!״
תם יום־ד,עבודה הראשון, ואחריו חלף

הדחפור נבר מתקרב. משפחה

| 1 1 11 1 /1זו תולשת בקדחתנות את שיחי
השומשום, לפני שלהב הפלדה הרחב יגרוף את האדמה.

11י 11 סגל מקורות, המפקח על העבודה.

1 ^ 1 /1 1 1במרכז, מסיר את כובעו: אורי טהון,
מנהל מחלקת הנכסים של מקורות. על פניהם חיוך ניצחון.

|ן תושב סכנין מתבונן —
| ושותק. הדחפורים החופ11/111
רים
לקחו, לדבריו 24 ,מתון 30 הדונם שלו.
שבוע שקט. אפשר עתה לומר כי הופרך
החשש, שמי התעלה יהיו קצת אדומים,
מדם הפלחים הסרבנים. אבל אם מחר ירתה
איכר בנגב את צמאונו ממי הירדן, וירגיש
כי הם מלוחים מעט — יהיה זה בגלל
הדימעה ששפכו אנשי סכנין ועראבה אל
תוף התעלה, ביום חפירתה.

המנוצחים

שתי נערות מסכנין נושאות את מטלטלי
׳המשפחה מאוהלן העומד בדיוק
בתווי התעלה. הראשונה נושאת ראדיו, השניה כלי מטבח.

־ 13י

חבר המשלחת הישראלית מדווח על פסטיבל הנוער הדמוקרט׳ בהלסינקי, שסיסמו

ש.ב. מכד השל
התאחד!
8מישהו מהחברה חושב שמסע מאה
הישראלים לפסטיבאל הידידות של הנוער
והסטודנטים בהלסינקי היה מסע־תע־נ
גות בלבד, יתפלא אולי לשמוע כי אינו
אלא טועה.
הצרות התחילו עוד בארץ. יום אחד אמר
אחד מפקידי הקונסול׳ ה של ארץ מערבית,
כי הם כל־כך עמוסים בסידורי ויזות, שעד
שיגיע תורנו כבר יסתיים הפססיבאל. הוא
עוד הוסיף ורמז כי הקומוניסטים בכלל
— וכל אותם ההולכים לפסטיבאלים ש־קומוניסטים
מארגנים — אינם טיפוסים
רצויים ביותר.
נאלצנו לשלם לבחור המיסכן כמה עשרות
לירות ישראליות טובות (בשער של
שלוש ל״י הדולר) כדי שיעשר. לילות
כימים ויטביע את הויזות בדרכונים שלנו,
במקום לחלום על ריקודי־בטן ושאר התענוגות
להן זכה במועדוני־הלילה של מולדתו.

שוטרים
וגנבים בתורכיה
•לוד עוד היינו שתי משלחות, אחת
.קומוניסטית ואחת חלוצית, אשר ברא־

לא רצינו להוציא כסף על מלון בלילה
הראשון שלנו בא סטנבול. תחת זאת שטנו
על הבוסם רום כל הלילה. היה קור כלבים
והחברה התחילו לרקוד על סיפון הספינה
הורה, טוויסט וכל השאר.
ברכבת התורכית זכינו גם להכיר את
אופי המשטרה התורכית. אחד הצעירים
הערביים שבמשלחת קפץ בתחנת־רכבת ש״
בקירבת הגבול היווני מהחלון, מפני שרצה
להספיק להביא מ ם לחברה. פתאום ניצב
ליד חלון זה שוטר תורכי בדמות של
פיל, וליטף את פניו של אותו צעיר בנוסח
אימפריאליסטי מובהק. אחד הקומוניסטים
במשלחת תיכף הגדיר זאת :״התורכים
האלה עוד סובלים מהשפעת תקופת
הסולטן!״ על כל פנים, מאז ירדו כולם
רק מבעד הדלתות. מה שבטוח, בטוח.
בסופיה חשבנו שנעבור לרכבת הפסטי־באל,
היא רכבת השימחה שהיתר. צריכה
להוביל את כל משלחות־הנוער מהמרחב
לפסטיבאל. אלא שקיבלנו הוראה לעלות מיד
לרכבת הרגילה ולהמשיך בדרך. אחר־כך,
בהלסינקי, סיפרו לנו כי כל זה בא מפני
שאסרו חלק מהמשלחת העיראקית, ברגע
שעמדה לעזוב את גבולות עיראק, ומפני
שהמצרים לא הגיעו, ומפני שבכלל רצו

עמנו. זה היה ככה. בכל תחנת־רכבת
גדולה ירדו הישראלים, שרו ורקדו, כדי
שכולם ידעו שיש להם כאן עסק עם
ישראלים. הערבים רצו גם־כן לעשות רושם.
הם התחילו לשיר ולרקוד, אבל לא
הלך להם. הם לא מצאו קהל, והסתלקו ברוגז.
ידוע
הסיפור של דיאוגנס היווני, שהלך
לחפש את האמת עם נר ביד. ברגע שהגיע
לרומניה, גנבו לו את הנר. אז לנו
קרה משהו דומה. בכל התחנות שעברנו לא
הצליחו לגנוב מאתנו דבר, חוץ אולי מהחברה,
שסחבו אחד מהשני סמלים שקיבלו
במתנה. ביאסי שברומניה גנבו תיק־עור
יפה ועבה. למה? הגנבים לבטח חשבו
ששם כל הכסף שלנו.
האמת היתה יותר מוסיקאית. היו אלה
התווים של התזמורת, אשר ליוותה את
לה,קת־ר,ריקודים החלוצית. היו אלה שירים
ציוניים מובהקים, כמו הודה, דבקה־אוריה
וכו ,,כך שהגנבים אפילו לא יוכלו למכור
את התווים לרדיו בוקארשט, מבלי להסתכן
שייאסרו בתור תועמלנים ציוניים. על כל
פנים, התזמורת נאלצה לנגן במשך כל
הופעותיה על־פה. כשאחד הנגנים היה מזייף,
היה נחום (״נחשצ׳ה״) היימן, האחראי
לתזמורת, מנהם ״יאסי!״ זה הספיק.
באונגי, עיירת־גבול סובייטית בגבול רומניה,
עברנו לרכבות־שינה סובייטיות, זכינו
במלווים מטעם הקומסומול הרוסי, וב־קבלת־פנים
רשמית. דני רוזוליו מאחדות

ביים מאד. המגישות בקרון המסעדה, שהיו
בגיל העמידה, התייחסו אלינו כאילו
היינו ילדים שלהם, ואם אחד מאתנו לא
גמר אתהאוכל, ממש כעסו, ואמרו שאם
לא נאכל, לא יהיה לנו כוח. אחת אפילו
לעברי :״אם לא תאכל יפה,
הפליטה
לא תגדל!״ אולי היא צודקת, מפני שהגובה
שלי באמת רק מטר ששים וחמש.

משמיץ במבטא שד רובינא
•84מעטככל תחנת־רכבת גדולה כקטנה,
בה עברנו בדרכנו לעבר מוסקבה, פגשנו
יהודים. לעיתים באו ממרחק של כמה
שעות נסיעה ברכבת, אך ורק כדי לפגוש
ישראלים.
הפגיש ת היו חטופות מאד. כי הרכבת
נעצרה לדקות ספורות. הם ק־בלו מאתנו
סמלים, והמשלחת החלוצית חילקה להם לוחות
שנה דתיים, ששם היו כמה פרטים על
הכור האטומי לצרכי שלום, ד,ניבנה בסיוע
ארצות־הברית, את נאום־ד,תביעה של גדעון
הא זנר במשפט אייכמן, וחוברת על
תנועות־הנוער החלוציות בישראל. י
קשה לדעת אם חומר זה עיניין את היהודים
הרוסיים במיוחד. הם לחצו ידיים,
ולא פעם פרצו בבכי מרוב התרגשות. הם
ם יפן ו כי לא רע להם, או לא סיפרו דבר,
סתם רצו לשמוע מה נעשה בישראל, או
אפילו רק רצו לומר לנו שהם יהודים.

המשלחת הישראלית רוקדת כתחנת־רבבת רוסית
אחוות עטים מרבה גניבה

שה עמדו חלוצי מפ״ם ואחדות־ר,עבודה.
אבל אחרי שהגענו לתורכיה, כבר התחיל
הבלאגן ונתערבבו היוצרות.
נסענו באישון לילה מנמל־התעופה של
איסטנבול לתחנת־הרכבת של העיר, כדי
לאכסן שם את המימען שלנו במחסן משותף
לשתי המשלחות, עד בוא הרכבת שתוביל
אותנו לבולגריה. קיבלנו מחסן קטן,
בו הוכנסו המזוודות החברה היו מורידים
את החבילות מהאוטובוס, כשהם נעזרים
על־ידי תורכים חרוצים מאד.
פתאום ראה אחד החברה איך שתירכי
צעיר ויפר, טועה. פשיט, במקום לצעוד
לעבר המחסן, צעד בכיוזן הפוך. עד שגילינו
את העניין, כבר היה הברנש במרחק
עשרות מטרים. הוא הלך לו בשלוזת־נפש
גמורה. רדפנו אחריו, והוא בעצמו החזיר
את המזוודה למחסן. טעות לעולם חוזרת.
ידוע שבתורכ ה ישנם הסוחרים הכי
ממולחים והגנבים הכי פקחיים שבעולם.
אלא שהתורכים האלה עוד לא עמדו, כנראה,
על סיב הישראלים. עוד אנו פורקים
את המיטען שלנו, הצליח אחד הישראלים
להרצות בפני סוחר סיגריות תורכי על
טיב הסיגריות הישראליות. ההרצאה היתד,
כר. משכנעת עד שד,תורכי הממולח החליף
את קוסות הדפנה הישראלי־ת לם יגריו־>
ת-רכיות מובחרות ביותר, חצי דולר הקופסה,
ומייד ברח מהמקום, כדי שהישראלי
ה״מרומד.״ לא יתחרט על העיפקה.

שלא נתמהמה, ונגיע ; מה שיותר מהר
לפסטיבאל. טוב או לא טוב, ראשי המשלחת
החלוצית היו משוכנעים בסופיה שדפקו
אותנו, מפני שאנחנו ישראלים, ומפני
שלא רצו שניסע יחד עם הערבים. אבל
אחר־כך חזרו בהם, והבינו שזה כנראה
לא ככה.
אחד הרוסים אמר לנו שיש לנו, הישראלים,
שגעון־הרדיפה. לך תתווכח אתם
על פסיכולוגיה.

כל אחד פוחד
*רכבת מסופיה פגשנו ערבים. אחד
**מהם היד. מירדן, אחד מלבנון, אחד
מעיראק. ,אחד מסוריה ואחדים ממצריים.
התחלנו לשוחח עמם. אמרנו :״בלי פוליטיקה,
סתם שיחה על מנת להבין ולהכיר
זה את זה. סוף־סוף נוסעים לפסטיבאל של
ידידות.״ הם סירבו.
אחד מהם ניגש אלינו אחרי זה ואמר:
״דחילק, תבינו. היינו רוצים להידבר אתכם,
אולם יש לנו הוראות שאסור לבוא עמכם
במגע. כשנחזור למולדתנו, יחקרו אותנו
שירותי־הבטחון למה דיברנו אתכם, יאשימו
אותנו במסירת אינפורמציה לאוייב.
כל אחד מאיתנו פוחד מהשני, כי אנחנו
לא יודעים מי מאתנו עובד בשביל שרותי
הבטחון..״
הערבים הללו ניסו פעם אחת להתחרות

חברי משלחת ערכית מנסים לרקוד כתחנת־רככת רוסית
קינאת פסים מרבה ריקוד
העבודה נאם בשם משלחת ישראל. זה
היד, נאום שחובר על־ידי הקומוניסטים ו־החלוצים
ביחד, והיה ארוך מאד. את
הנאום תירגמה סטודנטית חברת מק״י, הלומדת
באוניברסיטה של מוסקבה. עם ה־תירגים
היד. הנאים עוד יותר ארוך. לא
חשוב, הרוסים היו מנומסים ומחאו כף,
כאילו היתר, זאת הופעת־ד,בכורה. של ה־חללן
יורי גאגארין.
עד רוסיה היו החיים שלנו ברכבת חיי״
כלבים. לא היו קרונות־שינה, לא היו מים
לרחצה, ה ה דוחק והיד, חם. ברכבת הרוסית
הרגשנו כמו בבית־הבראה. חמישים
מיטות היו בקרון אחד. נוצרה הרגשת
אחווה הדדית, והחברה, כולל הבנות, אפילו
ישגו בפיג׳מות. בכלל, הרוסים אנשים לב־

רבים מהם כבר לא ידעו מלה אידיש או
עברית, ואף־על־פי־כן, לא שכחו שהם יהודים.
בין הבאים היו גם צעירים רבים.
קשה לדעת אם היה מי ביניהם שרצה
לעלות ארצה, אך איזושהי כמיהה לחיים
יהודיים יש בהם, אפילו אינם יודעים בעצמם
כיצד לבטא כמיהה זו, כי אחרת
כיצד נוכל להסביר אותה להיטות לראות
וללח ץ ידו של ישראלי, ולו לדקות ספורות
בלבד?
נוסף לקבלת־פנים על־ידי כמה עשרות
ילדי ״פיונרים״ רוסיים, חיכה לנו במוסקבה
אדיארד לויטה, אותו צעיר לשעבר,
חבר בנק״י, שבא ארצה, ירד, ואחר־כך
השמיץ בעיתונות הסובייטית את ישראל.
הוא טען בפני שלא השמיץ, אבל כידוע

היתה יכולה לה
יש למר בן־גוריון ולמר מיקוניס ממק״י
דעות שונות על המונח השמצת ישראל.
הוא הדגיש בפני שהוא רק חצי יהודי,
אבל רוסי שלם, שהתחתן עם נערה שהיא
גם כן רק בת לאס יהודיה ואב רוסי,
שהוא לומד מזרחנות באוניברסיטה של
מוסקבה. הוא לבוש כמו לורד צעיר הלומד
באוכספורד, ומדבר עברית רהוטה בניב
רוסי, כמו חנה רובינא.
הוא היה המדריך שלנו בסיור במוסקבה.
השבנו שנישאר יום וחצי. לבסוף נשארנו
פחות מיום. בכלל, מוסקבה לא
האירה לנו פנים. היה גשום, הקרמל וחנויות
הכל־בו הגדולות היו סגורות, וכאשר
הגענו לאוניברסיטה של מוסקבה, ס ר
האדריכלות של תקופת סטאלין, הדומה לתפארה
עלובה מתיאטרון אידישי המציג
בברוחזאי, אמרו לנו שנחוור למחרת בבוקר
לשעת־הסיור. כל התחינות שלנו, שיראו
לנו אותה כעת, נפלו על לב אבן של
משגיחה, שרידה עלובה שנשארה מתקופת-
סטאלין.
בכיכר האדומה ראינו חילופי־משמחת.
!מי שלא ראה חילופין אלה, לא ראה חילופי
משמרות מעולם. אפילו אנשי משמר
המלוכה בלונדון יופיעו כאן כטירונים בלבד.
זה בכל זאת שונה לחלוטין כשרוח
מהפכנית מפעמת בלב המשמר. החילופין
בוצעו בצעדת־אווזים מיוחדת במינה, בדיוק
של חצי שניה, והחיילים השומרים דמו
לפסלי עץ המונעים על־ידי מנוע.

שפות זרות ושרות בטח ץ
**י חד הביטויים החביבים ביותר של
י * עילם־המהפכד. הוא: שהמהפכה יוצרת
אדם מטיפוס חדש. המלווים שלנו ברכבת
הרוסית בוודאי נימנים על סוג זה.
בדרכנו דרך ברית־המועצות היינו אורחי
הקומסומול המקומי. הקומסומול שלח לנו
ששה מלווים, שידריכו אותנו, יתרגמו עבורנו
את מה שיש לתרגם, כי לא ידענו
רוסית, ובכלל ידאגו לכל מחסותו במשך
המסע. לנו היתר, עוד איזה הרגשה נוספת,
שהם גם משגיחים עלינו מטעם שתתיר,בטחון
הסובייטיים, או שחשבנו ככה רק
בהשפעת הש״בי בסך־הכל היו צעירים אלה
חביבים בייחר ואינטליגנטיים מאד. הס
התעניינו בכל הנעשה בישראל. דעתנו על
בעיית־היהודים בברית־ר,מועצות וכד. הם
היו רחבי־אופק, וכמה מהם אף הצדיקו
את גישתגו כלפי הבעייה היהודית ב־ברית־ד,מועצות,
כלומר דעתנו שעל היהודים
להחליט בעצמם אם יהיו ויחיו כיהודים
או לא.
בדרכנו דרך ברית־המועצות פגשנו עשרות
בלשים בכל תחנות הרכבת. הם היו
לבושים חליפות זולות, עישנו סיגריות,
ואפשר היה להכירם מרחוק. הם דמו כשתי
טיפות מים לש״ב־ניקים שלנו, וכעסו נורא
בדרד כלל כשראו אותנו מחלקים חומר
ישראלי.
פעם היתד, התנגשות בין המלווים הידידותיים
לבין הבלשים, כאשר רצינו לצלם
שוק של איכרים שליד תחנת־רכבת. איזה
בלש מטופש התעקש ולא נתן לצלם את
האיכרים. המלוזים התערבו וחזרו אלינו
במפח־נפש .״איננו יב־לים להתערב בהוראות
שלהם,״ אמרו לנו בטון של התנצלות
ומבוכה.
שלושה מחברי המשלחת של מק״י (הם
לא היו קומוניסטים, כי אס הצטרפו רק
לצורך המסע למשלחת) ירדו בלנינגראד
והסתובבו בעיר, בשעה שנערכה קבלת־פנים
וארוחה דשנה למשלחת כולה. הם
סיפרו כי הסתובבו כשעה־שעתיים בחוצות
לנינגראד, כששני בלשים עוקבים אחריהם
במשך כל טיולם. כאשר חזרו, ניגש אליהם
האחראי הרוסי למסע המשלחת, ושאל אותם
למה הסתלקו. הוויכוח היה חריף ביותר,
ונסתיים באיום שאם זר, יקרה עוד פעם,
יוחזרו לגבול הרוסי. זהו זה, סדר צריך
להיות.
אגב, אותם מלווים דיברו גרמנית ואנגלית,
והיו תלמידי המכון לשפות זרות
במוסקבה.

המשלחת הישראלית (הקומוניסטית) בהלסינקי
ידידות הוא כנס של נוער בו שולטות
תנועותיה,נוער הקומוניסטיות, וכל הימין
הפיני (וגם הסוציאל־דמוקראטים) החליט
להחרים את הפסטיבל על כל אירועיו.
אולם בנות פינלנד לא יכלו לעמוד בפני
קסמיהם של כ־ 15,003 צעירים מכל רחבי
העולם, שבאו לפסטיבאל זה. כעבור ימים
אחדים ניתן לראות בנות סיניות גבוהות־קומה
חבוקות עם כושים מאפריקה המשוחררת
ופחות משוחררת (כמו אנגולה) ,עם
קובאים כהי־עור, עם אלג׳ירים צעירים
דוברי צרפתית או עם ישראלים בני־קיבו־צים.
לשיא ההצלחה זכה דווקא ערבי ישראלי׳
שגילה שיטה מיוחדת כיצד לצוד
סיניות בשיטת הסרט הנע. לא נרבה בפרטים
— הוא הבטיח בעצמו לכתוב על
כל כך ספר.
על כל פנים, לא מן הנמנע שבעוד
כעשרים שנה ניתן יהיה לערוך פסטיבאל
ידידות בין־לאומי בהלסינקי מצאצאי באי
הפסטיבאל הנוכחי, אלא שהפעם יהיו אלה
אזרחים פיניים מבטן ומלידה, כי הידידות
עומדת מעל לכל,
לאור עמדתן האמיצה של בנות המין
היפה (בפינלנד כל צעירה היא חתיכה,
ואם איננה כזאת, סימן שאינה פינית) ,שינו
לאט־לאט גם הפינים את דעתם. מה שכתבו
על הפגנות נגד הפסטיבאל ועוד כיוצא
בזה, היה מופרז מאד, אולם עשרות אנשי-
ר,במתון המערביים והעתונאים המערביים,
שבאו במיוחד להשמיץ את הפסטיבאל, היו
צריכים להצדיק את קיומם, במיוחד לאחר
שמילאו את כל בתי־המלון סוג א׳ שב־הלסינקי.
אגב,
כתב מערבי כינה פסטיבאל זה
״פסטיבאל שרותי־הבטחון״ ,כי כל משלחת
מערבית היתד, חדורה כמר, סוכני שרותי
הביון של ארצה, כדי שיפקחו וידווחו על

אלוף הבנות היה מרבי
הנעשה. ואשר למשלחות מארצות הגוש
הקומוניסטי, הרי שבוודאי היו שם אנשי-
בטחון בשפע, כי גם שם יש בעיות ״בס־חוניות״
.על המשלחת המצרית, למשל,
סופר, כי לפחות מחציתה נמנית על שרות
ד,בטחון של נאצר.
על המשלחת שלנו לא נדבר, מטעמי
בטחון.

שיתוף עברי״ע רבי
**שלחת ישראל אכלה יחד עם מש-
לחת תוניס במסעדה אחת. ישבנו ליד
אותם השולחנות, ויחסי הידידות נרקמו
מאליהם. בעיקבותה משלחת התוניסית הלכו
משלחות אחרות. אותו יחס עויין, שהיה
קיים בין באי הפסטיבאל הערביים לבין
משתתפי הפסטיבאל הישראליים בפסטיבאלים
הקודמים, נעלם. שיחות על כום־קפה, פגישות
בלתי־רשמיות עם ראשי משלחות
ערביות, נערכו ללא־ספור. פגישות רשמיות
של משלחת ישראל עם משלחות ערביות
לא נערכו. הערבים חששו בפני ההוראות.

בדרך חזרה נפלו כל המחיצות.
ברכבת הרוסית, שהובילה אותנו מהלסיד
קי, נסענו יחד עם עשרות משלחות אחרות.
בין המשלחות היו גם משלחות ערביות.
שניים מאתנו ישבו תחילה בקרון של המשלחת
האלג׳ירית, ואחר־כך נקשרו קשרים
כה הדוקים בינינו לבין הערבים,
במיוחד האלג׳ירים, עד שהיו רוקדים עמני
בתחנות חורח, או משתתפים בריקודי הדבקה
של הערבים הישראליים. האלג׳ירים
היו הידידותיים שבין אנשי המשלחות
הערביות, הם ערבו תחילה בקור נימוסיו
בקרון המשלחת הישראלית, ואחר־בך סתם

טכס ע? הקומוניזם

בנות?ז?

הסרט הנע

** אשרהגענו להלסינקי, היה קריר
^ מאד. מכל הבחינות. התושבים המקומיים
שונאים את הרוסים, חלקם הגדול
בגלל מלחמת רוסיד,־פינלנד. פסטיבאל ד-,

ביקרו מתוך ידידות ורצון לשיחה עמנו.
אפילו כמה פליטים מארץ־ישראל ביקרו
את הקרון שלנו והתיידדו עמנו, אם כי
הבדלי הגישה לבעייה הארצישראלית נשארו.
בדרך כלל היתד, לנו הרגשה כי אם כולם
היו חושבים, כפי שחשבו אותם הערבים
שנפגשנו עמם (ולו גם המנהיגים שלנו לא
היו קופאים על שמריהם) אז ניתן היה
להשיג שלום. כמעט כל הערבים הדגישו,
״לכם היינו מאמינים, אולם לבן־גוריון
שלכם איננו מאמינים. עוד לא שכחנו את
סואץ.״
אחוזת־העמים הגיעה רחוק מאד. למשל,
בגבול פינלנד־רוסיה נעצרנו בעיירת גבול.
במשך למעלה מחצי יום לא בא אוכל
אל קרבנו, והיינו רעבים ככלבים. מצד
המשלחות האחרות היה דומה. הכל עטו
על חנות מכולת פינית אחת, שהיתר,
היחידה בכל המרחב.
הפינים לא השתלטו על מאות הקונים
הרעבים וכעבור דקות אחדות החל שרות
עצמי מסודר. המתחילים במלאכה היו מספר
אלג׳ירים, ש:-יד חשדו בבעלי־החנות שהם
מתומכי האו־אה־אס וראויים לעונש
של החרמת רכוש. כמה מהישראלים שלנו,
הנמנים על אוהדי הפל״ן, תמכו מיד
במיבצע, וכך יצא שקופסות פיחת מיובש
ם, ביסקח־יטים ושימורים נדדו במהירות
ראוייה־לשבח מאיצטבעות החנות אל קרונות
רכבת הפסטיבאל, כשכמה אלג׳ירים
וישראלים מסייעים זה לזה באחוות־עמים
נהדרת.
מובן שגם עמי אפריקה לא רצו לפגר.
רק כמה עקשנים מטומטמים לקחו את ה־מכולתניק
הפיני ברצינות, ושילמו מחיר
יקר עבור כמה דברי מאכל עלובים, שבקושי
השביעו שן אחת.
אגב, אהדה כללית עורר אפריקאי אחד,
שמדד בחנות זו מעיל גשם ולבשם אותו
בגאווה רבה, כשהוא צועד לעבר הרכבת•
היה יום חם, ושמש פינית האירה מעל.
הוא התפלא מאד כאשר פיני אחד ביקש
שיוריד את המעיל או ישלם בעדו. ומה עם
סיוע טכני לאפריקה?

יהודים מקבלים את פני המשלחת בתחנודרככת רוסית בדיד
חנזדרין היה יהודי

ך* ך חזרנו בדרך ארוכה לאיסטנבול.
שם נאבקנו מאבק הירואי בבית־מלון
אחד עם הפישפשים (הצבא האדום התורכי)
על מקומנו במיטה . .ניצחנו. נרדמנו הרוגים
מתלאות הדרך, אולם הפישפשים נקמו
בנו על פלישה לא־קרואה זו, ואכלו בנו
בכל פה.
במטוס אל־על, שהחזיר אותנו למולדת
הדווייה, שוב נחלקנו לשתי משלחות, אם
כי הופענו כמעט תמיד כמשלחת אחת. אבל
סדר צריך להיות. כמה מחברי המשלחת החלוצית
סיפרו לי כי החלוקה נעשתה על
מנת שבמכס לא יחשבו את כולם לקומוניסטים.
משום מה נידמה היה לו כי אצל
הקומוניסטים גובים מכס יותר גבוה. לכן
דרשו החלוצים שהם יצאו מן המטוס אחרונים
— ובנפרד.

הצגת בטרה
אמנות מוסיקה
א־ן נ בי א ב עי רו
ישר^ל היתד, כל־כך עסוקה השבוע ב־כתירת
כתרים לאמנים זרים שהופיעו במסגרת
פסטיבאל אשר התיימר להיות ישראלי
(ראה הנידון) ,עד שלא הספיקה לשים לב
להישג בינלאומי אמיתי, אותו השיגה תזמורת
הנוער של הגדנ״ע: היא זכתה בפרס
הראשון, נבל זהב, שנתרם על־ידי יוליאנה
מלכת הולנד בתחרות בינלאומית של תזמורות
חובבים, הנערכת אחת לארבע שנים
בעיר המיכרות ההולנדית קירקראדה.
תזמורת הגדנ״ע, בהדרכתו של מנצחה הצעיר
שלום רונלי־ריקליס 40 מביאה את
הנבל ארצה כבר בפעם השניה .״כאשר באנו
יישם בפעם הראשונה, לפני ארבע שנים,״
סיפר השבוע שלום רונלי ,״לא הכיר אותנו
איש. אך בגלל האהדה לישראל הסכימו לתת
לנו להופיע, בנוסף לתחרות, גם בקונצרט
ראווה, בו מופיעות בדרך כלל רק תזמורות
מקצועיות אורחות.״
השנה היתד, זו התחרות הרביעית ב־קירקראדה,
אך היא עלולה להיות גם התח־

רונלי־ריקליס עם גדנ״עים כהולנד
המתנגדים שמו רגל

רות האחרונה. כי מתנגדיו של ראש עיריית
הכורים השאפתני והראוזתני, שביוזמתו האישית
אורגן המיפעל, מנסים להכשילו ולחסל
את התחרות. הפעם התארחו בעיר הכורים
הקטנה* 215 תיזמורות, שנהרו לשם
במשך חודש ימים. התחרות עצמה נערכה
יומיים בשבוע, משעות הצהריים עד השעות
הקטנות של הלילה.
התיזמורות המיתחרות מתחלקות לארבע
קבוצות: כלי נשיפה ממתכת, כלי נשיפה
ממתכת ומעץ, תזמורות מנדולינות ותזמורות
סימפוניות. בפעם שעברה, לפני
ארבע שנים, זכתה התיזמורת הישראלית
הצעירה, שכונתה בקירקראדה בשם תזמורת
הנוער הלאומית של ישראל ולא
תיזמורת הגדנ״ע, בפרס הראשון — היא
לא הפסידה אף נקודה, זכתה בכל 360
הנקודות האפשריות, הקדימה תיזמורות של
ותיקים ומבוגרים. היצירה תרועה לישראל
של פאול בן־חיים, אותה השמיעה התיז־מורת,
הפכה להימנון בלתי מוכתר של הפסטיבל
ושודרה בכל הכתבות המוקלטות
מהמקום כנעימת רקע.
פסנתר או כדורגל. הפעם היה האתגר
רציני יותר: לזכות שנית במקום
הראשון ובנבל הזהב ולא לבייש את ההישג
של זכיה במאכסימום האפשרי של
הנקודות.
המנצח הצבר, שבגיל 11 סירב לנגן בכינור
״כי אהבתי יותר כדורגל״ ,למד

לאחר מכן לנגן בכלי נשיפה ובפסנתר,
עבר לניצוח בתום מלחמת העולם השניה,
כשהחל לנצח על תיזמורת הבריגדה העברית
באירופה. הוא החליט לא לוותר על
הישגו בפעם הקודמת למרות שמ־ 76 הנגנים
המיועדים השתתפו רק 26 בנסיעה
הקודמת.
מאחר שכל תיזמורת בוחרת את מועד
בואה לפסטיבאל, בחרו הישראלים לבוא
הפעם לסופו של האירוע משתי סיבות: ה־תיזמורת
אינה יכולה להתכנס לחזרות אלא
בחופשות, בגלל לימודי חבריה, ולכן רצו.
להקדים תקופת הכנה אינטנסיבית לפני ההופעה.
הסיבה השניה היתד, שאפתנית
יותר: הנערים, שגמרו בלבם לזכות פעם
נוספת בפרס, רצו לקבל אותו הפעם בעצמם
ולא להשאיר תפקיד נעים זה, כמו
שקרה בפעם הקודמת, בידי שגריר ישראל
בהולנד.
538 מתוך .540 מיד בתחילת הקיץ
החל רונלי לעבוד על היצירות אותן עמד
להשמיע. שיטת עבודתו היא חינוכית ומותאמת
במיוחד לתיזמורת נוער, שונה משיטות
העבודה של תיזמורות מקצועיות.
לפיה לומדים כל נגני כלי מסויים את כל
תפקידי הכלי. כך יכול הכנר האחרון בקבוצת
הכינור השני לקום ולנגן כמעט
בלי הכנה את כל קטעי הסולו. שיטה זו
הוכיחה את עצמה, כשהפכה את הנערים
לצוות נלהב ורענן, חדור כולו רוח נעורים.
כשהגיע
המועד, עלו כל הנערים בהתלהבות
למטוס. קבלת הפנים לה זכו ב־קירקראדה
הורידה להם בקצת את המוראל.

תושבי העיר, שאירחו את הנגנים
בבתיהם, סיפרו על תיזמורת כל נשיפה
ניו־זילאנדית, שהלהיבה את כל המאזינים
וזכתה כבר ב־ 537 נקודות מכלל 540הנקודות
בהן אפשר היה לזכות הפעם בתחרות.
ההשתתפות
בצער הישראלים היתד. כה
רבה, עד שראש העיר הזמין אליו את
רונלי, הבטיח לו שבפעם הבאה יפרידו בתחרות
בין כלי הנשיפה, לתיזמורות הסימפוניות.
רונלי לא התנחם, ניסה למרות
הכל להלהיב את הנערים. עזר לו בכך
קונצרט הראווה שערכה התיזמורת שלושה
ימים לפני הופעת־התחרות ושנתקבל בתשואות
אדירות.
ביום התחרות עצמה, הגיע תורה של
התיזמורת רק ב־ 11 בלילה. הם ניגנו את
הקלע החופשי של וובר, סויטת פלוטוס
של מחבר הולנדי׳ ואת הקרנבל הרומאי של
ברליוז. בשעה 00.30 יצאו השופטים כדי
להודיע את תוצאות תחרויות היום. כשהודיע
הכרוז שישראל זכתה ב־ 538 נקודות,
נקודה אחת יותר מהניו־זילאנדים,
פרץ הקהל בתרועה כה אדירה וממושכת,
עד שהכרוז לא הצליח להודיע את שאר
התוצאות. התשואות נפסקו רק כדי לאפשר
לתיזמורת להריע :״כיפק היי״ ולנגן כהדרן
את תרועה לישראל.
כלי כן 76 ידיים. השבוע, כשירדו
הנגנים הצעירים בנלל־התעופה בלוד, לא
המתינו להם עתונאים כה רבים כפי שהמתינו
לתיאטרון היזדני, למשל. אך באמתחתה
של התזמורת היו מונחים חמישה
פרסים:
• נבל הזהב, שניתן כפרס למצטיינת
מכל התיזמורות, מכל הסוגים.
• מדליית זהב, שניתנה לכל תיזמורת
שזכתה ביותר מ־ 432 נקודות.
• דגל מיוחד, שניתן על־ידי העיר
קירקראדה לתזמורת הסימפונית הזרה שתיזכר,
במירב הנקודות.
• צלחת כסף, שניתנה בכל יום ל־תיזמורת
שזכתה באותו יום במירב הנקודות.

פרס אישי לרונלי, שנתרם על־ידי
נשיא אוסטריה למנצח המחונן ביותר
בתחרות.
אך את הפרס הגדול ביותר רואה המנצח
הצעיר, בעצם נגינתה המשובחת של התיז־מורת
:״לנצח על תיזמורת, זה ממש כמו
לנגן על כלי מוזיקלי. אך התיזמורת היא
כלי גדול יותר, מורכב יותר ומסובך
בהרבה, וכשהוא משיג הישגים — זוהי
הנאה בפני עצמה.״
* בעיר, בת 50 אלף התושבים, יש 12
תיזנזורות נשיפה, תשע להקות חלילים, מג־דולינות
ותופים 18 ,מקהלות גברים ותיז־מורת
סימפונית חובבת.

עם צלב
ץ וכרים את

אודרי הפבורן בדמותה של

( אריאנה?
אי־אפשר שלא לזכור אותה. זה לא היה
כל כך מזמן. רק לפני ארבע שנים, באותה
קומדיה רגשנית, ספוגת אווירתה הרומנטית
של פאריס, שנקראה במקור אהבת אחר־הצהריים.
אודרי, גדולת העיניים ושטוחת
החזה, היתד, שם הפאריסאית הקטנה וזד
ממולחת, בתו של בלש פרטי, הנוטשת
את הצ׳לו שלה כדי ליפול לזרועותיו של
מאהב קשיש, בדמותו של גרי קופר.
אריאנה של אודרי הפבורן היתד, מקסימה
ונוגעת ללב. בלי ספק, היה זה מתפקידיה
המעולים. אבל האמת היא, שהתפקיד לא
נועד לה. הוא היה מגיע לאחת, אריאנה
גולדמן, ולו רק. בזכות העובדה שהיא
פשוט נולדה להיות אותה אריאנה, גיבורת

האחרונות שלפני הלידה בילתה בבליעת
ספרים. היה מנוי וגמור עמה, שאם תיוולד
לה בת, יקרא שמה קארי׳ן.
ואז הזדמן לידה ספרו של קלוד אנה.
היא הוקסמה מדמות הגבורה עד כדי כך,
שלא יכלה שלא לקרוא לבת שנולדה לה
בשמה — אריאנה. את השם קארין שמרה
לבת השניה, שנולדה כעבור 12 שנה.
קשה לדעת אם זה רק בשל השם המחייב.
אבל עובדה היא עובדה: כאשר היא רוקדת
טוויסט בסערת חושים במועדון־לילה; כאשר
היא מתיישבת במסעדה ואומרת למלצר :״יש
לך מיץ אשכוליות?! קר קר כן?
אז תן לי בקבוק קולה!״; או כאשר היא
מבצעת תרגילי אקרובטיקה גופנית על
חוף הים, בגוף נערי מחוטב להפליא —
נדמה שזו היא בדיוק אותה אריאנה של

בת טובים

תמונה משפחתית מצ׳ילי, ארץ מגורי הוריה של אריאנה. אריאנה,
מימין, בחברת אחותה קארין, הצעירה ממנה ב־ 2ו שנה. האחות,
שאף לה יש ציוד שאין מה להתבייש בו, היא יפתה דוגמנית מצליחה בסאנטיאגו דה צ׳ילה.

הרומן הפאריסאי הקליל של קלוד אנה, לפיו
נוצר הסרט.
זה התחיל כך: לפני 28 שנה, באסטוניה
— מדינה שאינה קיימת עוד לגבי רוב
אזרחי העולם — שכבה אמה גולדמן, נוצריה
קתולית ובלונדית יפהפיה, שנישאה למהנדס
יהודי, על מיטת ההריון שלה. את השעות

קלוד אנה ושל אודרי הפבורן, שזה עתה
קפצה לרחוב מתוך הבד.

מנהרת המחלקה
^ רי אנ ה היא הנערה שאינה ניתנת
להגדרה. לרגע, עם הרבה עצבות בעי־

111ן ך ^ אריאנה גולז־מן בראשית דר־
11 1111 כה בדוגמנית בצ׳ילי, מדגימת
בצילוס־אופנה תלבושת לבת ה־.17

ןןןן | י ך בבגד ים, לפיני נשות החב־
1 1רה הגבוהה בצ׳ילי, צועדת 1111 אריאנה גולדמן על מסלול הדוגמנות הנישא.

גערת אוגוסט

ב ימיו

לטפוח לה טפיחה הגונה על השכם, בלי
לחשוש. ברגע אחד היא נשמעת צינית,
ובמשנהו רומנטית עד לדמעות. חמקמקת,
תהיה אולי המלה הנכונה בשבילה.
הנוף התל־אביבי קלט אותה לפני חצי
שנה. אבל היא לא היתד, חדשה. היא
היתה כל כך שייכת ומוכרה, עד שנפוצו
אודותיה האגדות :״הא, זאת הרי אריאנה,
מהצ׳יזבטרון.״ ואלה שלא ראו את ה־צ׳יזבאטרון
חי, קיבלו סיפור זה כאמת
מובנת.
אלא שהקשר היחיד שלה עם אותו מוסד,
היו קשרי הידידות שקשרה אריאנה עם
כמה מהאנשים, המייצגים עדיין בתודעת
הצבור את הפלמ״ח, בעת ששהתה כאן
לראשונה.
אריאנה ניים, היא נראית רצינית ומאופקת, שקולה
ומפוכחת כזו, מהסוג שאומרים להן
שלום מנומס. ברגע שני, עם חיוך קונדסי
בזוויות העיניים, צחוק מתגלגל והבעה של
״עוד רגע הולך לקרות כאן משהו שמח,״
היא נראית השובבה של הרחוב, שאפשר

היא באה אז כחלוצה, חניכה נלהבת של
תנועת השומר־הצעיר בצ׳ילי, שהחליטה
לצאת להגשמה. עבדה חדשים ארוכים בסיקול
ובמטבח בקבוץ רמות־מנשה. כמו
אצל רבים אחרים, התנדף גם לגביה החלום
די מהר. עברה לעיר, שימשה מתור-
גמנית לספרדית עבור ויצ״יו, הפכה תוך
זמר קצר למזכירה ולמנהלת של המחלקה
לאמריקה הלאטינית במשרדי ויצ״ו העולמית.

הילסון
בסאנטיאגו החליטה להגיש לאורחיה
ערבים של פולקלור מכל העולם.
ידידים ביקשו מאריאנה לייצג את ישראל.
מבלי ששרה קודם לכן, הופיעה במלון
המפואר, שרה שירי פלמ״ח, זכתה להצלחה
כה נלהבת, עד שנאלצה להופיע בערב
נוסף.

הדרכת קבוע עם ישו
יא הלכה אז ללמוד דראמה באוניברסיטה
המקומית, נימנתה על הקבוצה
שהורכבה ממורי המוסד ׳ותלמידיו ואשר
ייסדה תיאטרון חדש. היה זה תיאטרון
רציני, שהציג מחזות של יונסקו ומולייר.
שם רכשה אריאנר, את נסיונה הבימתי.
אלא שהתיאטרון לבד לא הספיק. אריא־נר״
עצמאית ובלתי תלויה מטבעה, החליטה
כי הגיעה השעה שתעמוד ברשות עצמה.
מה שעשתה היה בבחינת סנסציה בסאנ־טיאגו
— היא הקימה את בית־הספר
הראשון בעיר זו לדוגמניות, היתה מנהל־תו
הראשונה.
חזחיה מעסק זה היו מספיקים דיים
כדי• שיום אחד תחליט אריאנה לשרוף את
הגשרים, להשאיר את בית־הספר לרשות
המורות, לארוז את החבילות ולצאת לפאריס,
כנציגת התיאטרון הצ׳יליאני באקדמיה
הבינלאומית לתיאטרון, שנערכה ליד
תיאטרון האומות.
פאריס היתה העיר שאריאנה כאילו נולדה
לחיות בה. היא למדה, ראתה תיאטרון
בקבלנות, טיילה, בילתה, רכשה המון ידידים
אישיים, כמו למשל אלן (הירושימה
אהובתי) רנה. בקיצור, ניתן לה כל מה
שנערה בגילה וביופיה עלולה לדרוש מן
החיים — לחיות.
אבל הארץ היתה יותר מדי קרובה לפאריס
ואריאנה חידשה את הרומן שלה עם
ישראל, שאת דרכונה היא נושאת.
כאן שימשה זמן קצר כבאר־מייד בבאר
של הריביירה בבת־ים, עד שנזכרו בה ידידים
ותיקים כמו חיים חפר ודן בן־אמוץ,

במקום האהוב עליה ביותר — חוף הים.
שם, קשה לדעת מה מושך יותר את תשומת
לב נועצי העיניים המקצועיים: הביקיני
הקצר, או צלב הזהב הגדול המשתלשל
על חזה, שבעצם אינו אלא חלק מאביזרי
תלבושת הבמה שלה.

אשת החנוה
בוונציה, שם

ן ־ ן ־ ך אריאנה מגישה בושם כשי לשחקן הראשי בסרטו החדש של
1 1 1 *1אלן רנה, בשנה הבאה במאריאנבאד, בפסטיבל הסרטים שנערך
צגה אריאנה את התיאטרון הצ׳יליאני, כשהיא נוכחת במופעים השונים.

תלבושת כלולות מודגמת עלן

11 /ידי אריאנה, שהפכה בעצמה למנהלת
של בית־ספר לדוגמניות אופנה.

היא היתד, יכולה אז להינשא, להשאר כאן
לצמיתות, ואיש לא היה שומע עליה. אלא
שלתפע אירע אסון. ידידה הטוב, לו עמדה
להנשא, מת. ואריאנה הרגישה צורך דחוף
להיות ליד מישהו קרוב, חזרה לסאנטיאגו,
אל הוריה.
משפחת גולדמן הגיעה לצ׳ילי אחר
המלחמה. כשפלשו הרוסים לראשונה לאסטוניה,
בתחילת מלחמת העולם השניה,
הוגלו הגולדמנים לרוסיה, חזרו רק בתום
המלחמה. משם, בדרך בלתי חוקית, יצאו
במסע נדודים דרך פולניה, צ׳כיה ואוסטריה,
שהסתיים בצ׳ילי.
אריאנה, התחנכה בבית־ספר קתולי לנערות,
אבל קיבלה גם חינוך ציוני. ולמרות
האהבה העזה שהיא שומרת לצ׳יליאנים כעם,
נטשה את הנוחיות ואת הבית והפכה
חלוצה.
בחזרה, בסאנטיאגו, גילתה אריאנה לפתע,
כי מה שהיא רוצה בעצם, זה להיות
שחקנית. אבל לכך הגיעה לא לפני שניסתה
שורה ארוכה של עיסוקים: דוגמנית אופנה,
דוגמנית צילום שצילומיי. קישטו מודעות
מפוארות בעתוני צ׳ילי, דיילת קרקע בחברת
התעופה בי. או. איי. סי ,.ואפילו זמרת
לשני ערבים.
הדבר האחרון קרה, כשהנהלת מלון

על קטנוע בשפת־הים, בהבעה הקונדסית האופיינית לה, ובתסרוקת
ילדותית, בה קשורות שתי צמות קצרצרות בשני
סרטים צבעוניים. אריאנה היא ספורטאית בדם ובנפש. בצעירותה אף שיחקה כדורגל.

והיא עצמה

הציעו לה זזת התפקיד הראשי במחזה
שהם עומדים להעלות בחמאם: הסנדרגוליה
של מאקייבלי, שבתיאטרון זירה קראו לו
בזמנו נחטוף אותו בשקם, ובחסאם יהיה
שמו: שורש כל רע.
עד להצגת הבכורה, שתיעדו בעוד שבוע,
אפשר למצוא עוד את אריאנה בין החזרות

״או,״ אומרים המשתוממים למראה הצלב
שהיא עונדת ,״אנחנו רואים שאת
נשואה לישו.״
ואריאנה, באותו חיוך רווי עליצות, שאינו
מגלה אם היא רצינית או מתבדחת,
משיבה מייד :״לא בדיוק. אנחנו רק הולכים
קבוע.״

מוסף מיוחד המוקדש לשני בספטמבר, יום פתיחת בתי־הספר בישראל, מביא קטעים מנאומו של שר החיגוך והתרבות, מר אבא
אבן, בכנסת ומתעכב במיוחד על שתי בעיות בוערות בשדה החינוך, שדה המקיף 600 אלף ילדים ובני־נוער, זאת אומרת

כל אזרח רביעי במדינה
יסודי! 40,000 במערכות החינוך הערבי! וב־
14,000 במוסדות בעלי רמה אוניברסיטאית מו כרת.
רובם של אלה הם בני הארץ, ראשית־תבואתה
של מדינת ישראל העצמאית, בשנת
הלימודים הבאה ייכנסו לאוניברסיטאות שלנו

ב־ססס 600,ילדים ובני נוער, למעלה מרבע
מניין אזרחי המדינה, מצויים בתוך שרשרת
החינוך שחוליותיה נמתהות מגני־הילדים ועד
למוסדות ההשכלה הגבוהה. מהם 470,000ב חינוך
היסודי היהודי 77,000 ,בחינוך העל-

^ דרךל חי נ׳7

ת ע עיו ד *

^ ,.לזז ד

.ב בי

ג:ו ך

י ק -ב?1

תבע 1ן 0על׳

6־;>,י״י׳ לל״יייי *ביוזסהעל-יס/י־י

בחייס ^

סל־אריאל*

חיי סצמוד

טבני 113
ני תו ־ ת
לאנ

בנקר 1 /1ר ב
סטתי

תל־אביב
תל־ אביב

רחוב לפור
בלפור

חיפה

נפת חי ם קו ר סי םחד שי ם

בגרות ומוקדמות

כיתות מיוחדות לבוגרי י ,,י״א, י״ב

רחוב ביאליק 17
ק* 1של >ס ספרי לימוד בהוצאת בית הספר

רחוב יפו .33 בית יואל
דחף

אינו מסוגל לקרוא
אחר הניתוח הסטטיסטי היבש, עבר השר
לאהד המסמכים המזעזעים שהוזכרו אי־פעם
בכנסת:
לפני חודש ימים קיבלתי דו״ח המשתרע
מאשדוד עד אילת. המדובר בילדים שלמדו
בבתי ספר יסודיים בישראל מהגן ועד לכיתה
ח /כלומר תוצר של 9שנים. המפקח על הדרום
(המתמודד עם בעיה זו זה עשר שנים)
כותב דברים קולעים ונמרצים מחובתי
להעמידך על חומרת המצב בשדה החינוך של
בני השכבות הנחשלות, על דלות ההישגים ועל
מיעוט ההתקדמות העומדת בחוסר יחם מדאיג
לצרכי המדינה. אחוז התלמידים שאין מגיעים
להישגים מינימאליים הנו 35 עד 40״ .וכאן יש
הגדרה למונח זה אי־השגת הישגים מיני מאליים
:״המושג חוסר הישגים מינימאליים
פירושו שילד מסויים (פירושו למעלה משליש
מ־ 3,045 הילדים המסיימים כיתה ח׳ ביית־ספר
יסודי) מסיים את בית־הספר היסודי ואינו
מסוגל לקרוא עתון או ספר פשוט ולהבינו״,
אינו מסוגל לכתוב מכתב באותיות קריאות וב לשון
מובנת! אינו מסוגל להשתמש בארבע
פעולות החשבון! הוא נעדר מושגים ברורים
וראשונים על עם ישראל, מדינת ישראל והעולם
הסובב אותו — משמע — תוצר בחינוך
של 8־ 9שנים בארץ, שכן חלק ניכר של ילדים
שבהם מדובר החל את חינוכו בגן חובה או אף
בגן גילאי — 4הינו לעתים קרובות נער שלא
קנה אף את היסודות הפשוטים הנדרשים לאז רחות
במדינה דמוקראטית והוא מלא רגשי
קפוח ואכזבה ולא פעם — איבה נגד החברה,
שאין ניתן לו להשתלב בה שילוב יוצר ומעורר
סיפוק״.

אינו צריך רשיון

בני־נוער שראשית הינוכם נתקבלה בכיתה א׳
של בתי־הפר יסודיים בישראל הריבונית, אחרי
קום המדינה.

ואחר הדו״ח העגום הזכיר השר בסייר, חשו בה
•לא פחות, הלא היא בעיית בוזי־הספר ה תיכוניים
עליהם אי! השגחה:
מערכת החוקים בישראל מטפלת טיפול מפו רט
ומחייב בחינוך היסודי. היא גם כוללת חוק
הקובע מעמד חשוב לממשלה בהכוונת החינוך
הגבוה. האזרח בגיל 18־ 14 נעלם כליל מעיני
המחוקק ואינו משמש נושא לדאגתו ואחריותו.
זוהי תופעה נדירה מאד בעולם. אפילו באותן
מדינות בהן החינוך העל־יסודי אינו חינוך
חובה או חינם קיימת תחיקה הקובעת אחריות
ממלכתית לקיומו ולהכוונתו של חינוך זה. המשמעות
של היעדר חוק מבחינת המעמד וה משק
הציבורי רשאית להדאיגנו. אך בבואי
לקבוע צורך בחוק לחינוך על־יסודי אני מונחה
ע״י שיקולים מעשיים ביותר. אין בידי הממש לה,
להלכה או למעשה, שום מעמד ביזמת הק מתם
של בתי״ם על־יסודיים. משרדנו קורא
בעתון על הקמת גמנסיה פה ובי״ם מקצועי שם.
אין על מוסדות אלה שום חובה לקבל רשיון או
תעודה שתעיד על מילויים של תנאים יסודיים
מבחינת הרמה החינוכית, סמיכותם של מורים,
יעילותו של ניהול, מצבם הבריאותי של מיב־נים.
אין בידי המשרד אפשרות להמליץ על
הקמת מוסד מסוג זה או אחר לאור שיקולי
מדיניות חינוכית לאומית. רוב בתי־הספר ה תיכוניים
המעולים מוקמים והולכים בריכוזי־היישוב
העירוניים הגדולים. משתכנעים הורים
כי חינוך תיכון משובח הוא קניין שאפשר ל השיגו
רק בערים הגדולות והמבוססות.

ממ 7חזה ,*#5

קזדנוע סרטים הגזע הדכחז־הדוור
השלומיאל (אסתר, תל־אביב;
בריטניה) למרות היותו סרט קומי עליז,
אינו אלא הספד על דמות העוברת וחולפת
מן העולם. מה שהיה פעם, וקיים עוד כי!ם
בקהיליות קטנות, מוסד בפני עצמו, האישיות
באמצעותה קיים הקשר עם העולם הגה
ל, האדם המביא את הבשורות הטובות
והידיעות המרות, קורא את המכתבים ומשתתף
בחוזיותיהם של מקבליהם, הוא גזע
שהולך ונכחד. נושא המכתבים של היום
הוא אלמוני, שליח, פקיד ממשלתי במדים
ותו לא.
באמצעי המיכון החדישים, בשיטות ייעול
העב דה, נעשים אמנם קשרי הדואר מהירים
ומדוייקים יותר — אך כלום יכולים המהירות
והדייקנות לפצות על הפסד המגע
האנושי?!
התחרות ברובוט. ספייק מיליגאן,
כוכב טלביזיה בריטי, מעלה את הבעיה
בקומד ה שקטה ונעימה, שלאורכר, שזורות,
במרחקים מתקבלים על הדעת, הברק-ת
הומ.ר אנגלי.
הוא מגלם את דמותו של דוור בעיירה
קטנה, מן הדור הישן. טיפוס שחלוקת
המכתבים לגביו אינה רק עניין של פרנסה,
אלא גם ובעיקר עניין של מסורת משפחתית,
כבוד עצמי, טקס מדוקדק ואפילו
ייעוד, ממש כמו זה של עובד ס-ציאלי.

אינדיאנים בעריסות. סרטו של ג׳ -ן
(שבעת המופלא ם) סטרוג׳ם, אינו, איפוא,
מערבון, אלא מהתלה מערבונית. שלושת
הסרג׳אנטים (פרנק סינטרה, דין מרטין ופיטר
לאופורד) הם פרחחים במדים, חבורה
שבמקום לשמ ר על החוק מנצלת כל הזדמנות
כדי להפר אותו.
בתחילת הסרט הם מספקים לצופה מנה
גדושה ומרוכזת של אלימות, לה מצפים
בסרט מסוג זה. בקרב אהד במסבאה יש
יותר מהלומות והתגוששויות מאשר בחמישה
מערבונים רגילים, ובס־צ נה נוספת של
לוחמה, מצליחים השלושה לחסל ערימות
של אינדיאנים, בכמות שהיתר, מספיקה כדי
להעמידם לדין על פשע השמדת־עם.
רק אחרי שהשביעו את רעבונו של הצופה
לאלימית, מתחילה העלילה. השלושה
מופקדים על כוח השומר על עיירה, שתושב
ה הושמדו בידי שבט אינדיאני גזעני,
שהחליט לחסל את כל הלבנים שבעולם.
שלא מרצו נם הם נהנים מעזרתו של הבר
נוסף של הכנופיה — סמי דייוו־ס הבן,
כעבד כושי משוחרר, העושה הכל כדי להצטרף
לצבא.
יחד הם מארגנים קרב המוני, בסיגנון
מלחמה ושלום, בו הם מוכיחים לכל האינדיאנים
שהיו וישנם את עליונותם של הלבנים
והשחורים עליהם.
מגרעתו הגדולה של הסרט היא התסריט
הלק, י ,חסר המקוריות וההומור, אף שאינו
חסר שטויות למכביר. ציל,מי הנוף

כיתות מיוחדות לבוגרי ט׳ ,י׳ ,י״א

אלקט רוני ק ה

טלויזיה

פרטים והרשמה :
10־ 12 בבקר5 ,־ 7בערב,
תל־אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל

דחף

חפיפת ראש
מעוררת בעיות

״שלושה סרנ׳נטים״ לאופורד, סינטרה ומרטין
משחק פרטי בלבד
כאשר דוור זה מועבר אל לונדון הבירה,
למשרד דואר ענקי, מנסים להפכו לבורג
במכונה גדולה, למשרת של אוטומטים.
הוא מתמרד, מוכיח למנהליו שגם בדור
של רוב-טם יש עוד מקום לסיסמה :״מיטב
הנוער — מקומך בדואר!״
חבל רק שנ!שא אנושי זד, לא פותח
דיו בסרט. תחת זאת ניסו יוצרי הקומדיה
לד,עמ ס מטען של מתח, באמצעות סיפור
משעשע על כנופית שודדים מטופשים,
המנסה לשדוד בדואר, וחבורת שוטרים מטופשים
לא פחות, המנסה למנוע זאת מהם.
אין זו ק, מריה מטורפת ומפוצצת. כמרבית
הקומדיות הבריטיות ההמיניות יש
בה לא מעט טכסיסים קומיים מיושנים,
בסיגנון הסלאפסטיק. אולם יש בה עדיין
לספק מנה הגונה של בידור.

ת !.חקהח !-ר ה רפנינו
שלושה סרנינטים (בן־ייהודה, תל־אב
ב; ארצחדהברית) הוא השני, אחרי
האחד־עשר של דני אושן, בסידרת סרטיהם
של חברי הכנופיה ההוליבודית של פראנק
סינטרה. אם לשפוט לפי שני מוצרים אלה,
הרי הנוסחה של הכנופיה היא פשוטה למדי.
נוטלים נושא נדוש, כמו סיפור שוד
נועז או מערבון, משבצים את חברי הכנופיה
בתפק דים ראשיים ומניחים להם
להשתולל כאוזת נפשם, ללעוג לגיבורים
שהם מייצגים, להתבדח ולהתחכם. הסיג־נון
החדש, שנוצר כאי,׳ ,מכוון לגרום ל־כך,
שלא העלילה או הברקות התסריט הם
שיביאו להנאת הצופה, אלא מראה פני
אנשי החבורה כשהם נהנים האחד מחברתו
של השני.

ח> 171 חזה

המרהיבים הם פיצוי הוגן, אך לא מספיק.
אך כל זה אינו נראה חשוב, לפחות ליוצרי
הסרט. הקהל רואה שהם נהנים ממנו,
אז מדוע שלא יהנה גם הוא? !

ת דריך

כיוון שהמדע הוכיח כי כל חפיפת שיער מסלקת
מעור הראש המרים טבעיים הדרושים להזנת שרשי
השיער, קיימת התנגדות חריפה כקרב המומחים לחפי־פות
ראש תכופות המגבירות את הנשירה.
התכשיר החדיש לחפיפה ״אליקסיר ,״2מכיל המרים
טבעיים המסייעים לחיזוק שרשי השיער, לכן אפשר
לחפוף בו אפילו יום־יום, ללא חשש.
ההפיפד, ב״אליקסיר ״ 2מסייעת לסילוק קשקשים
ומעניקה לך נקיון, ברק והופעה.
המשתמש ב״אליקסיר 2״ מרגיש מיד את ההבדל
בינו ובין התכשירים האחרים שבהם השתמש עד היום.
מי שיער ״אליקסיר 2״ מיוצרים בהתאמה לתנאי
האקלים שלנו והם פרי מחקר ונסיון ממושכים של
הביאוקוכמטיקאי ד״ר אלכסנדר רובין, המומחה לבעיות
שיער.
להשיג בבתי מרקחת ובפרפומריות.

אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• החליל והחץ (זמיר, תל־אביב)
— באיזו מידה תלוי אושרם של בני
האדם בקידמה האנושית? — זוהי. השאלה
המרחפת מעל סרט תעודתי נפלא של
השבוי ארנה סאקסדורף, אודות חייהם
ומלחמותיהם של בני שבט מוריה ההודי
העתיק.
בעלת הכית המוזרה (מוגרבי,
תל־אביב) — קומדיה בלש ת, בה מנסה
קים נובאק להפחיד ואילו ג׳ק למון מ*ליח
להצחיק.
טקסי לטוברוק (ארמון, חיפה)
— ארבעה צרפתים וגרמני אתו מנסים
להוכיח בסרט — שאינו מעמיק ומ״כנע,
אך מרתק ומבדר — שהמלחמה היא עניין
בין צבאות, לא בין חיילים. לינו ונטורה,
שארל אזנאבור.
הלילה (אורלי, חיפה) — שקיעת
האהבה של זוג אינטלקטואלי על רקע גיוונה
של החברה המודרנית. ז׳אן מורו, מרצ׳לו
מאסטרו יאני ומוניקה ויטי, בסרטו של מי־של־אנג׳לו
אנטוניוני.

• אחת, עת י ים הופ, עברנו

(ציון, ירושלים) — בילי ויילדר מעמיד
פנים כלועג לגרמנים וקומוניסטים, צוחק
למעשר, לאמריקאים, בקומדיה המתחוללת
בברלין החצויה. ג׳ימס קמי.

מאשר לעלות!״

ה כנ ר תי קן עקב

כרמלה גולדברג ב״עלי בבא״
חופשה באיטליה

אנשים
בדשפ שו ט
השר הראשון שהגיע לנמל־התעופה בלוד
כדי לשגר את ראש הממשלה דויד
בן־גוריץ למסעו הממושך בארצות סקנדינביה,
היה שר החינוך והתרבות אבא
אבן. השר הגיע לנמל שעה לפני המראת
ראש הממשלה כשהמקום היה ריק כמעט
מאנשים, כשבידו ספר ביודנית: אלקטרה
לסופוקלס. כשנשאל שר התרבות מה פתאום
הוא מחזיק ספר ביודנית, הסביר :״כשאני
רוצה לנוח מקריאת דו״חות ומכתבים
רשמיים, אני קורא ספרים כאלה
שאר השרים ניצלו את הזמן הרב שנותר
עד בוא ראש הממשלה כדי להחליף דעות
בינם לבין עצמם. שתי פגישות שמשכו
תשומת־לב היו פגישתם של שר האוצר
לוי אשכול ונגיד בנק ישראל דויד
(״דולק״) הורוביץ, ופגישתם ההפגנתית
של שר החקלאות משה דיין, שפנה הישר
למקום עומדם של סגן שר הביטחון,
שמעון פרם, והרמטכ״ל, צבי צור
• י • כשעבר ראש הממשלה ולחץ לפרידה
את ידיהם של אלופי צה״ל, שמת במיוחד
למראהו של מפקד חיל האוויר אלוף
עזר ויצמן ג ״אוה!״ קרא אליו ,״גם
אתה פה?!״ לפתע נעץ מבט כעוס בעזר,
שהרכיב משקפי שמש, ורטן אליו :״מה
זה אתה עם משקפיים? מה פתאום אתר.
מרכיב משקפיים שחורים שמסתירים לך את
כל העיניים?!״ עזר חלץ את ידו מלחיצתו
של ביג׳י ומיהר להסיר את המשקפיים. הם
היו ירוקים בעוד שבן־גוריון היה
נלהב ונימרץ, לא ויתר על החלפת דעה
ומלה עם איש מכל המלווים, נראתה פולה
כן־גוריון עייפה למדי כבר מעומס הפרידה
בנמל־התעופה. כאשר צעדו הנאספים
עם ראש הממשלה למטוס, ניצלה פ^לה רגע
קל של הפוגה, נשענה על סגן שר־הביטחון
שמעון פרם, כשהיא לוחשת אליו :״אוף!
אין לי כבר כוח לכל זה לאי־נעימות
קלה גרמה בתו של ראש הממשלה,
רננה לשם, המלטה אותו במסעו הנו־כחי.
כאשר נילוותה אל אביה בסיורו בחנויות
הספרים בהן רכש ספרי יוגה מעשית
ופילוסופיה עיונית, ניגשה אף היא
אל מדף הספרים וקנתה ספר בלשי משל
אגאתה כריסטי. בן־גוריון הציץ בספר, הגיב
למראהו בבוז .״מה אתה רוצה?״ השיבה

ע לי ה צו ר ך רידד.
על פגישה לא כל כך מלהיבה מביקורה
באפריקה סיפרה רעיית הנשיא, רחל
ינאית בן־צכי. באחד המקומות בקונגו-
בראזאביל שמחו אנשי המקום להציג בפני
האורחת בגאווה מרובה קבוצת נערות, שחזרו
זה לא מכבר מהשתלמות חקלאית בישראל
.״נו,״ שאלה רעיית הנשיא ,״מה
אתן עושות פה למען ארצכן?״ ״אנחנו
פקידות,״ הודיעה אחת הצעירות בגאווה
מיקצועית אמיתית היסטוריה יהודית
על רגל אחת ניסתה רעיית הנשיא ללמד
את ראש ממשלת קונגו, סיריל אדולה,
ואת רעייתו הצעירה במסעם בחוצות ליאו־פולדביל.
האורחת קיצרה בסיפורה וכך
הגיעה עוד תוך כדי נסיעה לסיפור חורבן
הבית השני על־ידי הרומאים. בנקודה זו
הפסיק אותה ראש הממשלה הקונגי בקריאה
נלהבת :״את רואה, זה בדיוק מה שהבלגים
עשו אצלנו!״ ״לא בדיוק,״ ניסתה
רעיית הנשיא לרכך ,״אצלכם השאירו הבלגים
לפחות קצת תרבות.״ ״לא, לא,״
הפסיקה אותה אשתו של אדולה ,״זה היה
בדיוק כך. אך באיזו רשות העזו הרומאים
לעשות לכם את זה פגישה מפתיעה
אירעה לראש מחלקת תיכנון ומיבצעים במטה
הארצי של המשטרה, ניצב־משנה אלי
דקל, כאשר נסע בלוויית בנו לבחון את
בניין השיכון בו הוא מתעתד להתגורר.
להפתעתו גילה שם את פנחס לבון ורעייתו,
הבוחנים גם הם את אחת הדירות.
לניצב המשטרה, חניך תנועת גורדונ״ה ו־חניכו
של לבון, התברר שהוא עתיד להתגורר
עם מדריכו בבית אחד. עוד הם עומדים
ומחליפים דעות, עלה בנו הקטן של
דקל למקום גבוה, ממנו לא הצליח לרדת.

פ סו קי ה שבוע

רננה. מיד ,״הרי למדתי את זה ממך, כשראיתי
אותך קורא ספרים משל אגאתה
כריסטי.״ ראש הממשלה חש לא בנוח,
מיהר להסביר :״נכון, עכשיו אני נזכר שקראתי
לפני עשרים שנה ספר של אגאתה
כריסטי. אך לא נהניתי ממנו כלל. כל העקבות
הובילו מראש אל הרוצח ולא היה
בו כלל מתח אחרי שזאב און
התפטר באופן הפגנתי, זו הפעם השלישית
תוך שנה וחצי, מתפקידו בניהול חברת
העובדים, בגלל חילוקי דעות עם מזכירי
ההסתדרות (שהתחלפו בינתיים) ,נאמר עליו
הפסוק הבא במסדרונות של הוזעד הפועל:

• ראש הממשלה דויד כן־גוריון

:״אני לא איש מדע, לא כלכלן ולא !

מדינאי — אני רק יהודי זקן!״
• הנ״ל, במברק לדה־גול על הינצלו מהתנקשות :״אנו אסירי תודה להשגחה
העליונה החוסה עליך מפני מטורפים!״
• עורך ״הבוקר״ גבריאל צפרוני :״מסכנים האמריקאים. אפילו את
ואן קלייבורן גילו הרוסים לפניהם!״
• הסטודנט יגאל לביב :״בן־בלה ובן־חדה נלחמים מפני שכל אחד מהם
רוצה להיות הביג בן!״
• דר׳ תיאודור ג3ירץ, על טיסת תאומי החלל :״הרוסים קראו חללויוז,
והאמריקאים זעקו חס וחללה!״

נראה שלזיווה רודן מתחיל ללכת. לאחר
שהוזמנה להשתתף בסרטו של היצרן
יהושע לוין צעירות ממשפחות טובות, הוצע
גם לה תפקיד קטן באחד מסרטיו של
טטנלי יקרמו־ .זיווה, השואפת לתפקידים
גדולים, הודיעה לקרמר שאינה עוסקת בקטנות.
קרמר הבין את הרמז, הבטיח לר,
לא לשכוח אותה אם יזדמן לו משהו
ישראלית אחרת שזכתה בתפקיד די חשוב
היא כרמלה גולדברג (ראה תמונה) ,שהזדמנה
לאיטליה. הסרט הוא עלי בבא, המופק
על־ידי איטלקי, שהפיק כבר סרט עם
אורסון וולס ישראלי אחר עשה אף
הוא צעד מכריע בחייו דווקא באיטליה. הסופר־
הצעיר מפתח־תקווה, גדעון תלפז,
נשא לו לאשה את ידידתו האמריקאית אן
מרקהם בבית־הכנסת העתיק של פירנצה,
הנחשב לאחד היפים ביותר בעולם
שעה תמימה התעכבה הקלטת תקליט ארך־
נגן בהד ארצי, כי הזמר לא היה צרוד במידה
מספקת. כני ברמן, המתכונן לצאת
לסיבוב בעולם, התבקש על־ידי המלחין
והמלטה חנן וינטרניץ לא לעשן זמן־
מה, כדי לא לפגוע בהקלטה, שנועדה לימים
אלה. הוא מילא את הבקשה, אך כשהגיע
לאולפן התברר שקולו אינו מתאים
להקלטה כאשר אינו צרוד במקצת. בני מיהר
למזנון, קנה קופסת סיגריות, עישן
אותן בזו אחר זו ולאחר שחזרה הצרידות
הטבעית לקולו, התחיל בהקלטה בחדר
ההמתנה, לפני הופעתה על במת הפס־טיבאל
בפינלנד, נפגשה נחמה הנדל ב־ג׳אן
כראל, זמרת שאנסונים ידועה מצרפת.
נחמה וג׳אן, שלמדו יחדיו לפני
חמש שנים בפאריס, התנפלו האחת על השניה,
התחבקו והציפו זו את זו בשאלות.
רק לאחר הפגישה הנרגשת הנרגשת, מיהרה
כל אחת אל המלטים, לשאול לשמה של
חברתה באותו חדר המתנה אירעה לנחמה
תקרית לא נעימה במיוחד. כאשר
חיכתה יחד עם זוג רומני לתור הופעתה
על הבמה, פתחו הרומנים בניגון טוינג
סוער. נחמה פתחה בריקוד וכעבור כמה
רגעים, דקות ספורות לפני מועד עלייתה
על הבסה, נשבר עקב נעלה. מיד יצאו
מלויה של נחמה אל מחוץ לתיאטרון, לחפש
סנדלר. בכל הסביבה הקרובה לא
נמצא כזה. נחמה היתד. אובדת עצות, לא
ידעה מה לעשות, עד שנטל את הנעל הכנר
הרומני, שהלהיב אותה לפני כן לריקוד
הפורלי, הניח בצד את כינורו ותיקן
במומחיות סנדלרית ראויה לשבת את עקב
נעל הזמרת ישראלי אחר שעשה חייל
בפסטיבאל הוא יהודה שבק, איש הנהלת
התיאטרון הקאמרי. שבק ניצח בתחרות
הלא־רשמית, שהתנהלה בין חברי המשלחת
הישראלית, על איסוף המספר הרב ביותר
של סמלי מדינות זרות. שבק אסף 250
סמלים, זכה להישג מיוחד כשרכש דגל קטן
משל המשלחת האלג׳ירית לפסטיבאל
לחסיד נלהב של חולצות הריקוד התימניות
הפך כוכב הקולנוע אלן דילון, לאחר שראה
את יונה לוי, המופיעה לצידו במרקו
פודו, בחולצה כזו. השבוע, כאשר
הכינו אנשי להקת הפעמונים, בה מופיעה
יונה, את חולצותיהם החדשות לקראת הופעתם
בתוכניתם החדשה בשבוע הבא, הזמינה
יונה חולצה נוספת, שלחה אותה במתנה
לאלן דילון למחמאה בלתי־צפויה
זכה המחזאי הצעיר יוסף מונדי
מפי במאי התסכיתים אפרים סטן. כאשר
הציע יו מךברמץ, כוכב התיאטרון
החיפאי לשעבר ושחקן החמאם כיום, לסטן
לתסכת אחד ממערכוניו של מונדי, קיבל
תשובה חד־משמעית :״מסוכן מדי להציג
מערכון כזה הזדמנות בלתי חוזרת
צפויה לנסיעה ולעבודה מעניינת נפלה בחלקו
של צלם אולפני כרמל הרצליה, מרקו
יעקוכלביץ. הבמאי אינגמאר
יעקובסון, אשר חזה בסרט מיניה, התפעל
מעבודתו של מרקו, הזמינו לעבוד
עבורו בקופנהאגן.

בדיחתהש בו ע
• סיפר אורי זוהר: חבר של יוס-
קוביץ מתל״ם נפטר. בהלטיה הספיד אותו
יוסקוביץ במלים נירגשות, כפי שרק יוס־קוביץ
יודע להספיד. כעבור שבוע בדיוק
נפטר חבר אחר של יוסקוביץ. התנדב יום-
קוביץ להספיד גם אותו, ופתח את הספדו
באלה המלים :״ובכן, חברים, כמו שאמרתי
כבר בשבוע שעבר...״

שוגר קנדי בחדר־ההלכשה
השערות לא הלבינו
**יתינערות סטריפטיז, תוצרת־חוץ,
הסעירו והעסיקו בשלושת השבועות
האחרונים את הארץ. הן עלו לכותרות ה־עתונים,
תמונותיהן התנוססו על דפי רוב
השבועונים, הן סייעו למשטרת תל־אביב
לבצע מיבצע־פירסומת מרעיש, העסיקו לב־׳
סוף אף את שופטי ישראל.
אולם הן עשו דבר נוסף. הן עוררו מ־תרדמתם
את חיי הלילה של תל־אביב, את
אנשי הבוהמה ואת הדון־ג׳ואנים הטתיקים
והמפורסמים ביותר של העיר הגדולה ביותר
בישראל.

התג לי ת ה איו מ ה
• ץובבהנ שי םהראש ון שהקיץ מן
ן תרדמתו הזמנית, היה אייבי נתן, טייס
לשעבר, ובעל מסעדת קליפורניה כיום. השעון
המעורר שלו היתד, מריים מיכאל־זון,
החשפנית בת פינלנד הקרה, שר,פ־שירה
את הקפאון העסקי ששרר במועדון־
הלילה אדריה (העולם הזה .)1298
ימים מספר אחרי שהגיעה ארצה, כבר
ניראתה החשפנית, בעלת הגוף המושלם,
בחברתו של אייבי. מיד אחרי תום הופעתה
היתד, עולה מן המרתף, בו שוכן המועדון,
ניגשת ישר למסעדתו של אייבי,
השוכנת באותו הבניין עצמו, כדי לנגוס
אבטיח קר בחברתו של בעל המזללה. איי־בי
אף דאג לקחתה יום־יום מביתה לעבודה,
במונית מיוחדת, ולהחזירה לישון.
אולם הוא לא היד, עושה זאת טרם היו
עורכים, שלובי זרוע, סיור בשאר מועדו־ני־הלילה
של תל־אביב.
יחסי פינלנד־ישראל יכלו להימשך בשל־טה
אידילית גמורה, לולא גילה אייבי יום
אחד עובדה שהכתה אותו בהלם. משך
השבועיים האחרונים, ברגע שהיד, עוזב את
בית ידידתו בשעות הקטנות של הלילה,
היתר, דלתה נפתחת שוב, מאפשרת למחזר
חדש לחמוק פנימה. ייתכן שהתגלית לא
היתד, משפיעה על המאהב הטתיק בצורה
כה קשה, אלמלא היה המאהב הנוסף רפי
פרדו 22 צעיר יליד צפת — העובד
כמלצר במסעדה של אייבי.

_ ידעכזבקוג הו

ן * ס עו בדה זו לא יכול היה אייבי
להשלים, ותושבי מועדוני־ הלילה האחרים
זכו לראות את תגובותיו המיידיות.
באחד הלילות ישב לבדו במועדון־הלילד.
צברה( ,שנשאר מייותם מסטריפטיז אחרי
שתמר אלקיים לא קיבלה רשיון להופעתה),
כשלפתע נכנס למקום אחד מתאומי ה־

הנסאות ענו במועדון־הלילה, הידיד ברח עם הכסף ושני שונם ים עסש בשטויפטיז

נרי סט מס טוזינס, המופיעים ב אדויה. אייבי
הבין כי הכושי מגולח־הקרקפת אינו אלא
הסייר, שנשלח על־ידי מריים וידידה החדש,
על־מנת לברר אם הוא בפנים. הוא הניח
לו לצאת, וכעבור כמד, דקות זינק למונית,
מיהר לדירתה של מרים.
הוא הגיע לשם בדיוק כאשר הזוג עלה
במהירות במדרגות. אייבי ניסה לדפוק על
הדלת הנעולה .״אני רק רוצה לדבר איתך,
תפתחי לי,״ ביקש. אך מאומה לא עזר.
השניים הסתגרו בדירה, ורק הכלבה הקטנה
בקי, אותה קנה אייבי למרים במאתיים
לירות, שלושה שבועות קודם לכן, ייבב ביאוש
ושרט את הדלת מבפנים.
עד להתנגשות הבאה בין שני הזאבים
לא עבר זמן רב. ביום השישי האחרון
ישב אייבי במועדון־הלילה היפואי עומר
כאיים. לפתע נפתחה הדלת ולתוך המועדון
נכנסו רפי וידידתו החשפנית. איש לא
הרגיש כיצד התחשמלה האזזירה בין שני
הגברים, עד שלפתע לא שלט אייבי בעצמו
והעניק לידידו סטירת־לחי מצלצלת. באותו
רגע זינק עליו ידידו של רפי, עוזי, כיבדו
במכת אגרוף בפניו.
תוך שניות הפכה האווירה השקטה והמהוגנת
של המועדון, אשר מעולם לא
זכה לתופעות מעין אלה, לשדה־קרב, בו
התעופפו שולחנות וכסאות מקיר אל קיר.
שלושת ילדיו של שר־ד,חקלאות — יעל,
אודי ואסי דיין, שהיו בין הנוכחים, עקבו
אחרי הקרב בהתלהבות, תוך מחיאות כפיים.
רק בעמל רב הצליח בעל המקום, שלמה
צפריר, להחזיר למועדונו את האווירה המקובלת,
ביקש מן הניצים לעזוב.
כשנשאל אייבי, המקושט בפנס בולט,
אם הוא מתכונן לפטר את רפי, תמה :״מה
פתאום? הוא באר־מן טוב!״
אלא שרפי התפטר בינתיים בעצמו.

הפרשה שהעלתה את שמה בתיק כחול
אל דוכנו של שופט־השלום יוסף מגורי־בהן
אירעה לפני כשבועיים, כאשר הוציא
נגדה השופט צו־עכוב־יציאה מן הארץ, בהתאם
לבקשתו של הצלם התל־אביבי מכם
(״מקי״) ורטהיימר 42 שטען כי מרים
הזמינה אצלו סידרת־צילומים ומסרבת לשלם
עבורם.
כבכל פרשה משפטית, היו גם לזו שתי
גירסאות. לפי גירסתו של מקי, העוסק בצילום
שחקנים ואומנים במועדוני־לילה,
צילצל אליו בעל המועדון אדריה, הודיע
לו כי מרים מבקשת שיבוא לביתה לצלמה.
מקי ניגש אליה תחילה במקום עבודתה,
הראה לה דוגמות מצילומיו, קבע
עמה לבוא למחרת לביתה, עם כל הציוד,
ולבצע את הצילומים.
משך שעה וחצי צילם מקי קרוב למאה
תצלומים. הוא הסכים עם מרים על המחיר,
הבטיח אף לתת לה הנחה מסויימת, אם
תזמין יותר העתקים. אולם כאשר בא
כעבור כמד, ימים, לאחר שנתן לה כארבע־עשרה
תמונות מוכנות כדוגמה (אחת מ הן:
ראה שער אחורי) ,טענה מרים כי המחיר
יקר מדי, והיא סרבד, לקבלן. מקי הזהיר
אותה כי יפנה לבית־המשפט, היות והכין
בינתיים את שאר התמונות שהוזמנו, ועליו
לקבל את כספו. אולם מרים עמדה בסרובה.
לטענתה, היא לא ידעה כלל כי מקי
הוא צלם מקצועי, חשבה כי הוא צלם־
עתונות, המבקש לצלמה למען שבועון כלשהו,
ודרך אגב הוא אף מוכן למכור לה
תמונות.
השופט, ששמע את שתי הגירסות, החליט
להוציא את צו־עיכוב־היציאד, מן הארץ.
אולם כמה שעות לאחר מכן, הגיע למקום
אייבי, שאז עוד היה ידידה — חתם על
ערבות בגובה הסכום הנתבע.

וחוו!ז 11־

*י א היתד! זו התסבוכת היחידה אליה
/נקלעה החשפנית הפינית בת ד,־.21

שופט־השלום יוסף בן־חנוך עסוק ב
אינטרמצו
עם מקי

הצרות ש? שוגר
חות משבועיים אחר־ כן, כבר היה

מרים מיכלסון ב״אדריה״
המאהב לא וזיתי
תיקה של סטריפטיזאית אחרת — שוגר
קנדי האמריקאית.
אל דוכן הנאשמים נאלצה שוגר להיקרא
שוב בשמה המקורי, גלאדיס ח־רד (.)24
היא הובאה בפני השופט יחד עם מעבידה,
חיים לוי, אחד מבעלי מועדון־הלילד. היפואי
כליף, שהואשמו בניהול הצגה ללא רשיון־
הופעה מתאים.
חמישה ימים אחרי שמשרד־הפנים שלה
לבעלי כליף הודעה כי רשיון ההופעה של
קנדי בוטל עד לבוא ועדת־ד,ביקורת של
הצנזורה, חדר למועדון־הלילה כוח משטרתי
בלבוש אזרחי, בפיקודו של שלום ירקוני,
עצר את שוגר ברגע שעלתה על הבמה.
יחד עמד, נעצרה באותו מיבצע גם החשפנית
ג׳ולייט מאנדרז בחינגא בר (העולם
הזה .) 1300

עד ליום המשפט היססה שוגר אם להודות
באשמה, העדיפה לבסוף לעשות כן,
מחשש שההליכים המשפטיים הארוכים יעכבו
את יציאתה הקרובה מן הארץ. לאחר
שהודתה ונקנסר, במאה לירות, עלתה שוב
על הדוכן — הפעם בתור עדה במשפטו
של מעבידה, שלא הודה באשמה.
אך דקות מספר לפני כן, התנהל ויכוה
קטן בינה לבין חיים לוי. שוגר ביקשה
ממנו שישלם עבורה את הקנס, אך חיים
סירב. בכעס עלתה הסטריפטיזאית לדוכן
העדים, טענה כי מעבידה הורה לה לעלות
לבמה ולבצע את הופעתה ,״והוא כבר יזהיר
אותה אם השומרים יבואו.״
עדות זו כבר לא היתד, יכולה לסייע לה
במאומה. היא נאלצה לשלם בעצמה את
הקנס. היד, זה הסכום שעיגל את הפסדיה
הכספיים בישראל ל־ 1000 לירות בדיוק מאחר
ששבוע קודם נפלה, ברוב תמימותה,

קרבן לנוכל בריטי בשם ג׳ו זיטי, שד,ב־ |
טיח לד, להחליף את כספה למטבע זר, נמלט 6
מהארץ עם ידידו — האמריקאי ג׳ק בל,
עמו התאכסן במלון שרתו! — כשהוא
משאיר אחריו חובות בסך עשרות אלפי
לירות.
אותו ג׳ו אף ניהל בזמנו שיחות עם
שר השיכון והפיתוח, גיורא יוספטל ז״ל,
בקשר לבניית מספר גדול של בניינים,
בהציגו עצמו כאחד ממנהלי רשת מלונות
גדולה באנגליה ואמריקה. השיחות נכשלו
משום־מה.

השערות ש? כורך
עובדה היחידה שיכלה, אולי, לו
| נחם את שוגר היא שבתחילת שבוע
זה פנה אליה, בהיותה במועדון, אדם שהציג
את עצמו כאחד היצרנים של הסרט
לילות העולם, ביקש ממנה כמד, תמונות
של עצמה, כדי לצרפה לסרט השלישי ב־סידרה,
אותו הם עומדים להפיק. שוגר האמינה
לו ללא היסוס.
מרים מיכלסון, לעומת זאת חששה כנראה,
ששערותיה ילבינו עקב צרותיה,
מיהרה לצבוע אותם מחום־בהיר — לשחור־עורב.
אך לשוגר קנדי לא היו בעיות
כאלה. כי תסרוקתה ד,פיקנטית, אינה אלא
פאה נוכרית. אחת מיני רבות אותר, מרכיכמה
חודשים על ראשה
בה קנדי מדי
העטור שיער קצר ומקורזל, האופייני לבנות

בם די]ה
ה תיי ש בו ת
קינ אתו תיקי

ב צ לו םהסרט קו ב ע!
3ק א -לצלוםב תנו עהוב תו ך או ל ם ״ 34
3ס? -הסרט בעל הגרעיו העדיו ל הגדלו ת 240
* 8ז£ק ה חז 0זו? $6100ל צלו מים מו צ ל חי ם ״ 30
להשיג בבל בת• נזסחר לצרב• צילוס.

8וזו 1ו? ?011ז £רדזריו 3 5
סו כני ם :
א. ברנד, ת־א. שד־ רוט שילד 5ו. טל 65421 .

השבץ תשלם הזה 1303
תשבץ וה ח־ובר ער־ירי ישראר נוינזן 1ז\זר־אביב.
מתב רת ישראר בן ת־ : 17 כתן שאני
אגתב, תפבב רפננגן, ריבת2־ סורנזונז וררבר
תשבץ, תרי שרא תבכתי בתר ותב ובששת
פנאי נאותה ח־יברתי יצירת ת שרפתכב.
מאוזז <1 :חבמת
הנסתר טח־זאי;
)10 רסיסי
לילה; )11 שליח;
)13 חצי מבושל;
)14 נקיוז; )15 מש־כיל;
)17 צייוז שלילי;
)19 בתו בו; )20
ביוב; )22 נתור;
)25 זז; )26 מקל,
אלה; )27 ירושלים
הקדומה; )30 ויזה;
)32 לחם המדבר;
)33 בהמת עבודה;
)34א בר ב גור; )36
מידה קדומה; )37
שר־צבא 9בטוח,
ברור; )41 חכם מ־חכמי
המש נה; )42
חלר, גז; )44 כרדשא;

(ספרו של
׳יאוז
יורים); )48ק ים;
)50 מלת קר יאה;
)51 פחד, א ימה;
)53 בחילה; )55 תל,
קיר; )57 נר, יטב!;
)58 להיכז; )50 מלכת הולנד; )00 רקמת
עצם רכה.
מאונד )1 :בשמים הנשרפים על מזכה;
)2לא, אל; )3ממבצע י מלחמת־השחרור;
)5שר, זמר; )6מדינה חריפה באפריקה;
)7יחידת הספק חשמלי; )8צוללת ישר-
אלית; )9תאור מגוחך ומשונה; )12 פקו־דה;
)15 רעיה מרכזי; )16 זקוק י ת; )18

מי לא שמע ישראלי ותיק אומר בקינאה:
״בחיי שכדאי לי לנסוע לחיץ־לארץ לכמה
שנים ולחזור לכאן כעולה חדש! יתנו לי
שיכון, עבודה, הלוואות!״
השבוע אפשר היה לשמוע ישוב ותיק
שלם אומר וברים אלה, ודבריו מילאו את
חעתונים. הטיח יושב־ראיש ר,מועצה המקומית
של ראש־פינה, דוב גולדשטיין, בהגישו
את התפטרותו והתפטרות הוועד כולו:
״הסוכנות היהודית מפלה את ישובנו הוותיק
לרעד.,״ הוא ביקש משר־הפנים למנות ועד
חדש מטעמו, שינהל את ענייני המושבה.
וזאת, בדיוק שבוע אחרי שהיישוב הגלילי
חגג את שמונים שנות יסודו.
לאשכול אין כפף. הפרשה החלה
לפני קצת למעלה מארבע שנים, כאשר
החליטו 270 המשפחות של ראש־פינה להרחיב
את יישובן. הוועד היקצה שטח ל־40
מיבני מגורים, לקליטת תושבים חדשים.
אולם לא די היה בבתי המגורים. לשם
קליטה ממשית היו דרושים מים, קרקע,
אמצעי ייצור — כל אותם הדברים הניתנים
ליישובים חדשים על־ידי הסוכנות היהודית,
מתוך התקציב ההתיישבותי.
במאי לפני שנתיים נפגשו נציגי המושבה
עם לוי אשכול, בתפקידו כראש המחלקה
להתיישבות של הסוכנות היהודית. שר־האוצר
ידע כי דרישותיהם של האיכרים
יכולות להסתכם בסכום עגול, שכן תקציב
הסוכנות ליחידת־משק נע בין 26ל־ 35 אלף
ל״י. לאשכול לא היה כסף כזה — על
כל פנים לא לפיתוח המושבה הוותיקה.
הוא אמר להם זאת, הוסיף כי יחזרו וידברו
בנידון כעבור שנתיים.
מכל מקום, דבר אהד תעניק להם: הדירות
עבור 40 המשפחות הנוספות ייבנו
על־ידי אגף השיכון של משרד העבודה,
והמשתכנים יחזירו את רבע מיליון הל״י
בתשלומים הנוחים, הנהוגים במיקרים אלה.
נגד הקיפוח. לחברי הוועד ׳לא היתה
סבלנות לחכות שנתיים תמימות, אן אשכול
השיב: חכו שיעברו השנתיים. כאשר
הגיע המועד, ואנשי ראש־פינה תבעו תשובה,
השיב אשכול: בשל קשייה הכספיים,
והצרכים הדחיפים יותר של יישובים צעירים,
אין מחלקת ההתיישבות רואה אפשרות
לכלול את הרחבת ראש־פינה במיסגרת
הטיפול (והתקציב) השוטף של הסוכנות.
ה־תה זו תשובה שלא נתקבלה על דעת
הוותיקים, שהטיחו מיד כי אשכול הפר
הבטחות. הם חיכו עד לחגיגות יובל ד,־,80
כדי להמחיש את טענתם של קיפוח הוותיקים׳
יצאו למערכה ציבורית. אולם, על אף
האהדה שוותיקים רבים גילו לעמדתם, נראה
היה השבוע כי לא יקבלו מבוקשם מאשכול.

דרכי אדם
ש רו ש ח תו גו ת ביו םאחד
סלעי מצפה־רמון שובים ביופיים כל עובר
אורח. לפני חמש שנים שועבד להם כליל
דויד צור. הוא השתקע במקום, הפן לחלק
מהנוף ונעשה לצייר הראשון של עיירתי הפיתוח.
השבוע הועלו קטעי נוף מצפה־רמון
ודמויותיה בתערוכת רישומיו בבית
ציוני־אמריקה.

לוחם הרות איטלקי; )21 אומה )23 :שור;
124 תן!; )26 יבש; )28 סמל נצחוז; )29
עיר נמל יוונית; )31 חריצות; )32 שאינו
ריק; 35 אריג; )37 שז הפיל )38 :אזור
בארץ; )4)1אשה לבניה; )41 מדור קטן;
)45 אחורי הגור; )45 אויב; )46 בריקדה;
)47 טין פרי; )49 מאבני החשן; )52 נצח;
)54 טנא; )56 שפט; )58 מלת־ברירה.

״אני הונגרי, אבל אני לא אשם,״ מתנצל
צור 32 בסיגנון הדיבור האופייני לו. בן
למשפחת אומנים, אם פסנתרנית ודוד במאי,
ניצול אושוויץ והניר עליית־הנוער, לא
חשב תחילה על הציור ברצינות. הוא לא
ראה בו יעוד. גם התנאים לא עודדוהו לחשוב
בכיוון זה. הוא היה נגר עסוק בקיבוץ
וההזדמנות הבלעדית לאחוז בעיפרון
נפלה בידו כששבר רגל.
הוא הפסיק להיות ילד טוב בקיבוץ
דביר לאחר שלוש שנות חברות. הפרנסה
לא עמדה בחוץ והמתינה לו. צור, הנשוי
ואב לבת, נעשה מדריך ספורט ובידור ב־בתי־הבראה
בקורסים מזורזים. זה היה בחופשים.
בחורף הדריך ילדים מפגרים ב־פרדס־חנה,
יצר לו את השקפת החיים הלא
מקורית במיוחד :״במוסד הזה למדתי שאני
לא פחות פרובלמאטי מהתלמידים.״ ואומנם
נעשה מיד לבן הפרובלמאטי של אשתו.
דויד הלך ללמוד במידרשה לציור בתל־אביב
ואשתו עם התינוקת ירדו למצפה־רמון.
יש סוגים לסייד .״גרתי בחדר שכור.
אסור היה לדבר בקול רם, מפני שבעלת־הבית
היתד, חולת־לב. רעבתי ללחם. יום
אחד הציעו לי להכין רישומים לספר זואולוגיה.
נתנו לי עשרים קרפדות, טריטונים
ולטאות בפורמאלין יבש ואמרו לי: צייר.

אני לא יודע אם הספר יצא לאור. וזד, גם
לא איכפת לי. כסף קיבלתי.
״במצפה־רמון,״ אומר הצייר ,״מצאתי
שלא חסרות אבנים. התחלתי לצייר עליהן.
עשיתי מהן מזכרות די גועליות בהתחלה,
כיסיתי את האבן יותר מדי. אבל לומדים
מהנסיון והמטיילים התחילו לקנות. לקחתי
חלק מן האבנים־הסיכות, שמתי אותן על
לוח והתחלתי למכור בבתי־קפה שטון ופאריס.
הייתי רוכל, כדי לכסות את ד.וצ־

צייר צור
הספיק להיו ת ילד טוב

אות הנסיעה למצפה־רמון. אבל כמובן שלא
נשארתי יותר משנה בבית־הספר. פחדתי
שאם אלמד יותר, יתברר שאין לי
כשרון. חזרתי לאשתי.״
במצפה־רמון יש אווירה. הוא נתן לנוף
לבלוע אותו. הוא התחיל לצייר .״התמונה
הראשונה שלי הוצגה בבית המלון, בתערוכת
ציירים כללית. בגזית כתבו שאני הצייר
היחידי שהוא מובן. נורא נפגעתי, כי
תמיד רציתי להיות אבסטראקט.״
כל זה לא הגדיל את החשבון, אם בכלל,
בבנק .״אמרו לי ברמון, :שמע, תשאר באן,
יש המון עבודה לבחור מוכשר במוך. יש
הרבה בתים לסייד׳.״
אף איש כפתיחה. אבל דויד צור
מצא שאבנים הן עסק יותר טוב. הוא הפך
אותן לסיבות, הקים דוכן. בחודש הראשון
היו לו מהן מאתיים לירות .״אני מודה שלא
ציירתי את הרצל בפרופיל, לא ערביה
בכד ולא את צפת בלילה. ציירתי משהו
שהתאים לצורת האבן. חצי פנים, עינים.
וזה הלך. עברנו למכור בפונדק נבטים.
דויד יודע שיש אנשים המשמיצים אותו
שהוא מסחרי מדי, שהוא מסלף את האמנות
בשביל ביזנס .״מה רע בזה, אני
רוצה לדעת? איפה זה כתוב שאמו -לאמן
להרוויח כסף? כריסטיאן ז׳אק אמר לי,
כשביקר כאן, :היה מאושר אם אתה גם
יכול להתפרנס מיצירותיו׳.״
לא תמיד הומה מצפה־רמון מטיילים.
אבל בעונות מתות, נעשה צור לרוח החיה
של המקום. בעונות באלה הוא הקים חוג
דרמתי, קבוצת כדור־עף. בשדר,־בוקר שמעו
עליו והזמינו אותו, השנה, לביים את ההצגה
בחג העשור שלהם. בעונות כאלה
הוא מצייר ממש, ובהן הוא הכין את תערוכת
הרישומים שלו בבי ת ציוני אמריקה:
״ביום הפתיחה באו יותר מאלף איש. היו ב־
2 .0 שלוש חתונות אותו יום.״

החי
מ חי רהס רו ס: בנצרת, שבר נוסע
את שתי שיניו של נהג אוטובוס, לאחר
שהלה סרב לפתוח את מכשיר הרדיו כפי
שביקש עי קרשכחתי: בבאר־שבע,
פרצו אלמונים למסעדת צפרא־באר,
גנבו את קופת־הברזל כולה, זרקו אותה
לואדי סמוך לאחר שלא מצאו בה אלא
צ׳קים, לא השגיחו שבתחתיתה היו אותה
שעה כמה מאות לירות במזומן ל א
סו ב לי םמסק רי ם: בעפולה, הוכה קשות
צעיר תושב המקום, לאחר שהעז להשמיע
ביקורת שלילית על סרט ערבי שהוצג במקום,
בנוכחות קהל צופים ליד הקופה.
העולם הזה 1303

—— 1—1111— 1

ע. ל ,.ת. ד ,1035 .תל־אביב.״
סליחה, מה זה סלונית־עממית?

מסתבר שיפה, הסטודנטית לגיאוגרפיה, זו שכתבה אלי
וביקשה לפרסם •אח תמונתה, לא היתה בכלל היא. מי שהו
אחר עשה זאת בשמה. הפעם שלחה יפה 1הא מיתי ת את
המכתב:

״תמונתי וכתובתי פורסמו במדורו, בגיליון . 1301 אני
דווקא לקחתי !•.ת כל העניין כבדיחה. סתם סידור, בעצם.
היו אלה ידידי ואנשים אחרים שלא
קיבלו זאת כבדיחה. הם אמרו שאסור
לי לשתוק לוה שעשה צחוק
על חשבוני. שהם במקומי היו מגישים
תביעה. חלק המליץ בפני להזמין
חבר׳ר, מפלוגת שריון, שיכניסו
לו קצת מכות. צחקתי בדיוק
כשם שאבי צחק.
״אני אפילו מוכנה להודות, שאין
לי ספק בזהות הכותב. ואני
מקווה שתתני לי ליהנות מהנקמה
הקטנה בפרסמי את שמו, כמו שנתת

״הוא חושב שיש לו חוש הומור,
אבל אני בטוחה שהוא לא יותר מלמדעי״הרוח
שנה
נתי בוטקובסקי, ידיד שלי, סטודנט
.רביעית, הגר ברחוב בר־אילן , 11 שכונת רחביה, ירושלים,
בדיוק מול דירת הסטודנטיות שלנו. הסטודנטים בבית ממול
נהגו לבקר אותנו. זו לא בעיה גדולה לסלק תמונה
שלי מהשולחן. ניגשנו אז כולנו לבחינות מועד א׳ .היינו
כולנו מתיהים. אני מייחסת את המכתב לאחת מצורות
ההתפרקות של נתי.
״אגב, לנתי יש מאז ומתמיד נטייה עזה לשחק במכתבים.
אני עצמי זוכרת מקרה חמוד אחד,כשנתי ביקש מחברו
שיעשה לו טובה ויכתוב בכתב ידו מכתב השמצה. את
המכתב שלח לחברה, שעלתה לו על עצביו, והוסיף מלים
בכתב ידו, :זאת קיבלתי היום. אני מתפלא עליך.׳ הוא
הצליח. מאז הוא לא ראה אותה.
״האמת היא, שהפרטים במכתב ששלח בשמי למדוירך,
היו נכונים. פרט לטעות פאטאלית אחת. אין לי חזה ,96
גם כשאני נפוחה מגאווה וגם זה כמעט שלא קורה לי.
אני היא, מה שקוראים — הטיפוס הצנוע.״
וזה, אתס מבינים! ,זה שנקרא — הומור אוניברסיטאי.

כמו בקבור! ״טמפו״

אחד 1303/3החותם במלים :״ללא מורא
ובריתמום הזמן,״ מתחיל דווקא ב:
״משהו על עצמי? באמת שום דבר מיוחד.
אדם בודד, עם נפש פייטניודקאטאס־טרופאלית.
לא צעיר זועם העונד מש־קפי־לילה
אופטיות־כהות. אפילו לא אחד עם מסרק בכיס
השמאלי האחורי וסיגריות של מישהו־שהוא־משהו בכיס השני.

מה בכל זאת? צעיר בגיל המדובר ביותר, כידוע
לכל. מתעניין רק בשערים ובכתבות הפוליטיות־רציניות
של העתון. מה עוד?! שונא פולחני האישיות — מחבב
פולחני נשיות. יש ברירה? שונא משחקי לשון, אוהב מעשי
רצון. על אף כל זאת, אני תל־אב׳בי, תלמיד תיכון וחבר
בתיזמורת ג׳אז, המופיע בתוכניות רבות. למעוניינות בלבד
— גיטארה חשמלית, פסנתר, אקורדיון, תופים. דרך
אגב, מחפשים סקסופוניסט צעיר, חובב — וטוב.״
״אני, אם זה נחוץ, הדראמר, כמו שאומרים.
״תחביבי הגדולים, אם הנ״ל לא מספיקים: עתונאות,
גראפיקה. לפיכך אני לומד גם צילום אופסט. העיקר היקר
— הייתי מעוניין להכיר באמצעותך אחת כזאת — אני
מבצע כעת עם היד צורה: כמו בקבוק טמפו — אבל בכל
זאת שלא תהייה סתם. כאלה ישנן כבר מספיק בסביבה.
״אם תוכל, שתישלח תמונה. אם לא, שתישלה העתקת־שמש
— של עצמה, כמובן. נוסף לכל זאת, שיהיה לה
קצת שכל. רק קצת.״
אין דבר — הוא• עוד יתבגר.

׳— 1רגיז—— 1ו—יי
כל החברה התגייסו, יצאו למשקים, וה א צריכה לסבול
את הידידה וחצי שנותרה לה. נורא, לא? אומרים על (/4־
)1303 שהיא די בסדר מכל הבחינות, והיא תוהה אם אתה
סקרן להתכתב עם אחת שהעזה לחיות במשך שמונה־עשרה
שנה. אני, למשל, הייתי משתגעת מסקרנות.

״מה ׳עשיתי אתמול,״ היה נושא החיבור בן 50 המלה,
שהטילה המורח על כיתה אלף. מירה כתבה :״ אתמול

נערת המבוע

רק לא מתוסבכים

״רק אל תיבהלי,״ מרגיעות אותי שתי הגימנזיסטיות
( ,)1303/2״זה לא מכתב משתי טיפש־עשרה.״
לרגע נבהלתי, חשבתי שזה החמסין שעירער את חוש
השיפוט שלי. נרגעתי בשורה השניה, כשנוכחתי שוב שאני
תמיד היא הצודקת :״טוב, מספיק לנדנד לך, רק ששניהם
יהיו סטודנטים. רק מהאונ ברסיטד, בירושלים. חול-
שד, שלנו. ע ד משהו: רק בלי זקנים, או/ו שפמים. ורצוי
נחמדים, וחס וחלילה לא מתוסבכים.״
נידמה לי שבכל זאת טעיתי. נכון, הן לא טיפש־עשרה.
הן סופר־טיפש־עשרה.

הגובה עד 162

><)1X111־ ו₪ו 1ז ו1
לא נעים לו לתאר את עצמו, לכן שלח תמונה. מסביר
את מעשהו סטודנט, מורה, אוהב מוסיקה, ספורט ונסיעות.
גם נישואים, אני מפחדת. אחרת לא
היה מבקש להתכתב מפלורידה הרחוקה
עם ישראלית עד גובה 162
בדיוק.
אם תהיי גם נעימה, בגיל 24־,20
הוא ירשה לך אפילו להשתמש בכתובתו:

^ 51׳.,־510, 31^ 1111
\.נ . 5.ס 1.01111(^,ס ם אעי ^-ס

סזוגית־עממית

נתבקשתי לפרסם את המודעה הבאה:
ווקר
״בנים ובנות בגיל 21־ ,17ה־מעוניינים
להצטרף לחברה סלונית־עממית מסביבות תל־אביב־רמת־גן־גבעתיים,
יפנו בכתב, בתוך מעטפה, אל:

שיעמום כרוני

הוא אומנם בן 17 וחצי וקצת גבוה, אבל קשה לו ל-
היפרד מכתיבה על דף ממחברת־שתי־שורות. עם זאת הוא
מתעניין מאוד, החל בספורט וכלה בתיאטרון וסובל תמיד
משיעמים. נערה בת ,16 נידמה ל( ,)1303/5תשנה את מצב
העניינים.

כנות עם דם
לא איכפת לי שיש ל( )1303/6חוצפה תהומית, אך הרעיון
שלו בכל זאת קצת מרגיז:
בדעתי לבלות חופשה בת־שבועיים בקפריסין עם
חברי. דרושות שתי בנות עם דם ועם צורה. הכסף לא
חשוב. אנו בני 24 ובחורים טובים.״
יש לכן דם?

העיזה לחיות

מי שהו מו כן להסביר לי מדוע כ שחזיר וילד מקבלים נוח
שהם רוצים, התוצאה היא תמיד — חזיר טוב וילד ר עי

מעולם לא עלה בידי להבין לטעמן המנוון של נערות
רבות הרואות בתוך כל חלוק לבן את נסיך חלומותיהן.
במיוחד אחרי שקראתי את מכתבם השחצני של שני סטודנטים
לרפואה 1303/1המבקשים להכיר שתי בחורות
יפות בגיל 18־ .17 למועמדות שתעבורנה את הקונקורם,
מבטיחים מנתחי העתיד, טיפול רפואי חינם. מזה אני רק
מבינה שנערות בריאות אינן באות בחשבון.
והלכתי מיצי,
מיצי,
מיצי,
מיצי,
לחצר מיצי,
מיצי,
מיצי,
מיצי,

לקרוא לה.
מיצי, מיצי,
מיצי, מיצי,
מיצי, מיצי,
מיצי, מיצי,

מי שמתלוננת שלפני שמונה שנים היו צילומיה טובים
יותר, צריכה להתח שב בעובדה הפ שוטה שהצלם שלה היה
צעיר אז ב ש מונה שנים.

לא העיקר הבריאות
חזרתי מיאו,
מיצי,
מיצי,
מיצי,
מיצי,

הביתה ואיבדתי את
מי־או, בואי, מיצי,
מיצי, מיצי, מיצי,
מיצי, מיצי, מיצי,
מיצי, מיצי, מיצי,
ומיצי לא ענתה.״
מיצי מיצי,
מיצי,
מיצי,
מיצי,

יפה, לא? גם היא סבורה כן. מאוד. היא באה עם תמונה
וביק שה לה שמיע פרטים מאלפים מקורות חייה של חו־לונית,
העולה ל שמינית ריאלית. ב שעתיים הקרובו ת היה
לי הכבוד לדעת שהיא גם מנגנת בגיטרה, מציירת, מ שתתפת
ב חוגי ם דראמתייס ו שונאת ב אופן מיוחד את התיאטרון
הישראלי וסיגריות. האזנתי גם לסיפור על ה שן ה קיו מי ת
ה שבורה שלה, יצירתו הניצחית של בן אחד שאהב־אותת״
והיא־לא בגיל חמש־עשרה. חוץ מזה היא תלמד כימיה בטכניון
אחרי הצבא. אחרי שעתיים ת מי מו ת של האזנה
מנו מסת מצידי להגיגי לבה הסוערים, שמעתי אות ה לפתע
מצהירה :״אני מתחרטת. לא רוצה פירסום ב ע תון.״
ולכן לא ע שיתי זאת.

מילון שיסוש•
בחור טיוב, הטוען שהוא מהחברה הטובים, חמל עלי
ושלח לי כמה מונחים חדישים שהשתרשו לאחרונה בסלנג
העברי. שילחו נא לי, אם יש לכם נוספים.
$1מם, כסך עם השכל — פסיכי, מופרע.
9אף עוצר טרמפים — אף גדול.
>9המוח שלו עולה על גדותיו — מנסה להיות חכם.
$המוח ממש נוזל לו על הפנים — כנ״ל.
• רוטנשטריין — טיפוס רוטן, אף פעם לא מרוצה.
9הולן כמו רגש נחיתות — טיפוס מיסכן.
9מחבקת יותר טוב מתמנון — בחורה עם טמפראמנט.
׳ 9חמה כמו מי־רידינג — כנ״ל.
9יש לו מכת־מוות — נותן מכה ומת.
9אחד העם — נהג עומד על־פרשת־דרכים ואינו יודע
לאן לפנית.
• חלק כמו צלופח בוואזלין — ערמומי.
• חתיכה אוף אוף — חתיכה רצינית.
9חתיכה לא נורמאלית — כנ״ל.
@ פול חתיכה — כנ״ל
9צריכה רישיון לצאת לרחוב — מכוערת.
צ׳יטה — מכוער.
9עין אחת אומרת לשניה להתראות בוונציה — פוזל.
ס פרצוף פאנצ׳ר; פרצוף אתרי אקסידנט — מכוער.
9פרצוף אומר דפקני — אחד שמתחשק להרביץ בו.
9אחת כמו חמאה בחמסין — רגשנית.
• בקבוק טמפו — אחת עם גוף טוב.
• תעשיית חבלים ירושלמי — אחת עם רגליים שעירות.
9צמודים כמו אצבע וציפו רן — זוג שהולך חזק.
9גרן ש וחצי — גבוה שהולך עם אחת נמוכה.
9לעשות ממנו קוקטייל — לפרק לו את הפנים.
9להאכיל בחאנמאשיס — לצ׳אזבת.
@ בגללו סגרו את אוסם — מוכר לוקשים.
9תתקלף ממני — תוריד ת׳ידיים.
9תקפיץ בדלה — תן סיגריה.
>9לתפוס ולקאס 61001116 לצאת עם תיירת.
9בייסבול — אחד שמוחו נמצא בבסיס הרגליים.
9זורקת — מנענעת את עכוזה.
׳ 9תתקפל, תתגלגל, תשתחל—מכאן — ׳סתלק מכאן.
פנייה ישירה למשקל: נורמאלי, שמן, רזה. התוספת במהלך
רביעי באה במקום: חת־שתיים.
9לצאת ממשהו ברברס (86ע6זו 6לצאת מטושטש
מסרט, הרצאה, שיחה וכו׳ מייגעים.
9שיכור כמו כסא נוח — שיכור כלוט.
@ מאסטול — שיכור.
9לתפוס קריזה — לקבל התקפה, להתעצבן.
9משלשל — מפליט שטויות בקצב מוגבר.
9זוג — חזה.
9מרעיד — כל מה שפעם נקרא עולמי, עצום, אלוהי,
אדיר, פאנטאסטי.
9קרם באוואריה — אישיות מגעילה.
9פיין 1116 בא בכל מקרה של או־קיי.
9קילר 1)11161 מושג מתקדם יותר מפאיטר.
9צ׳או, ביי, ביי־ביי, סי־יו — מה שהיה להת׳ לפני
שנה, ולהתראות לפני שנתיים.

מספר

כ״ט אג תשב״ג29.8.1962 ,