גליון 1304 מתאריך 5 בספטמבר 1962

מספר 1304

ו׳ אלול תשכ״ס5.9.1962 ,

כפד־ויתקין

בקו ב סו! ה רוכסובב -הבלתי נמעכת
.העולם הז ד שבועוןהחדשותהישראלי
המערבת והמנהלי : .תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״ם ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו״ל: העולם הזר. בע״מ.

יזהר גפן, מרחוב עציון ,7רמת־גן, לומד
עתונאות במינללה העברית להשתלמות בכתב.
השבוע שלח לנו העתק של חיבור ראשון:
״בשיעורכם הראשון במסגרת שיעורי העתו־נאות,
שאני *לומד אצלכם, ביקשתם מאמר על
הנושא, מדוע אני רוצה לכתוב.׳
״אני רוצה ללמוד עתונאות על־מנת שאוכל
להביע את דעתי בשטחים שונים, בהם ניראים
לי כעוזל דברים הנעשים לאזרח ולעם. תקוותי
להיות עתונאי במערכת העולם הזה, שכן הוא
ניראה לי כעתון היחידי שאיני ירא לגלות
מעשים מסויימים וכתמים שחורים במדינה.
״בתור אזרה, כואב לי הלב לשמוע כל ה דברים
שנעשו כאן, ביזבוז, שחיתות ועוד.
אומנם, דברים כאלה נעשים בכל מדינה, אך
בארצנו, המתיימרת להיות דמוקראטית בה בשעה
שאינה כזאת, זה עובר כל גבול.
״אינני בא לתקן את המדינה, אך אני מקווה
שאוכל לתת יד לתיקון המצב הקיים, ולשנותו
מעט. זה מדרבן אותי ללמוד מקצוע זה, כדי
שאוכל לכתוב את אשר אני חושב, בלי מורא
ובלי משוא־פנים (סיסמתו של העולם הזה).״

דויד דקל, הנביאים ,31 תל־אביב, כותב:
״אחד הדברים המועטים במדינתנו שאתם
אני מזדהה ושאליו היתד, לי תמיד משיכה
מהנה, הינו העולם הזה.
״כך זה מאז ימי ילדותי, בשדיעתון היה מגיע
הביתה בידי אחותי הבכירה, וכל מה שנישאר
בזכרוני מאז הן הקריקטורות של רותי־שמותי.
התבגרתי בתקופה בר, הופיעו מערכות חושיס־טאן
וקסטנר, אותן ניסיתי להבין, אך מוחי
עדיין לא איפשר הבנת העניינים לעומקם, אלא
בש טחיות החיצונית, ולרוב הציורית, בלבד.
עד לגיל הבגרות, בו נפתחו עיני לראות ול הבין,
לקרוא ולהסיק מסקנות.
״עתר, רצוני עז מתמיד לא רק לקרוא ולהגות,
אלא גם לתת מכוחי ולהשתתף ולעזור,
להיות חלק מר,מנגנון שליווה אותי עד הלום.
מאוד הייתי חפץ להיכלל בתוך המערכת כחבר
בה. כי זהו הדבר שהיה מוחזק בגדר חלום
בשנותי הצעירות, ומאז הלך והתגלם יותר
ויותר כחלום העשוי להתגשם.״

שני מכתבים אלד, היו. בין שיבעת המכתבים
שהגיעו השבוע בלבד, ושכותביהם ביקשו להת קבל
לעבודה במערכת העולם הזה. עשרות
מכתבים כאלה מגיעים למערכת בכל חודש.
מאחר שאין לנו מנגנון ביורוקראטי, המסוגל
לטפל בכל הפניות האלה בנפרד, הייתי רוצה
להשיב כאן לכל הכותבים עד כה, ולכל המתכונן
לפנות בעתיד.
יתכן שיבוא יום ונוכל לחישות לעצמנו לה קים
בית־ספר משלנו לעתונות, לפי התפיסה
המיוחדת להעולם הזה. כיום עודנו רחוקים סכך.
אנו פועלים בשיטת־קומנדו, עם צוות
מרוכז ומצומצם, על פי תיכנון מדוקדק, המחייב
כושר אישי ניכר.
במרוצת השנים קלטנו לא מעט צעירים ו צעירות,
שהצטיינו בנתונים טבעיים ובהתלהבות
למשימה, וד,דרכנו אותם תוך כדי עבודה.
אין זה מיקרה שרוב הכתבים המצטיינים ב־עתונות
הישראלית כיום הם חניכי העולם הזה.
שלא לדבר על חברי המערכת עצמם, שרובם
באו אלינו כשוליות צעירים, חסרי ניסיון אך
בעלי רצון, אחרי שהתחנכו על בירכי העולם
הזה והיו חסידיו מאז ימי ילדותם.
כד• להצטרף לצוזת המיבצעי של העולם
הזיה, דרושות תכונות מסויימות: אומץ־לב
גופני ורוחני, כושר־עבודה, דבקות במשימה,
יכולת־ביטוי, חוש סיגנונ־ ,ועוד ועוד. אי־אפשר
לעמוד על תבונית אלה בשיחת פנים־
אל־פנים, וגם לא מתוך מכתבים. המיבחן ה יעיל
היחיד הוא בפעולה.
על כן תשובתנו לכל הפונה אלינו בעניין
זה: נסר, את כוחך בעצמך. הסתכל סביבך
ובחר באירועים העובדתיים הניראים לך כמתאימים
לכיסוי בהעולם הזה( .אם אינך רואה
כאלה, לך למקום שם קורים דברים — כגון
בית־משבט) .כתיב עליהם כתבות בנוסח, באורך
ובצורה המתאימים, לדעתך, להעולם הזה.
צרף שלוש־ארבע כתבות כאלה למכתבך.
באותם המיקרים (המעטים, בהכרח) בהם ניראה
כי הכתבות מגלות כשרון טיבעי כה בולט
עד כי אפשר לשלב את הכותבים והכותבות
ללא מאמץ בצוות הקיים, נשתדל לעשות זאת.
במיקרים האחרים, נחזיר את החומר לכותבים
(אנא, צרפו מראש מעטפה עם הכתובת).
לכל אותם מאות אוהדים שעו רצונם לעזור
לנו בביצוע משימתנו, מבלי שיוכלו להשתייך
לצוות המיבצעי עצמו, ישנה אפשרות חשובה
— להצטרף למחנה הגדול של אנשי הש׳׳מ —
אנשי השבועון ה־מסויים,
המספקים
לנו ידיעות
על אירועים ועל
פרשות שהם
נתקלים בהם.
העולםהזה 1304

מכתבים
איש השנה

האם אני הראי המציע ;•:עמר לאי!;,־
היענה תשכ״ב? אם כן, המועמד היחיד הבא
בחשבון: דר׳ דוברם סובלו, שעשה ב־תשב״ב
מה שלבו! עשה בחשב״א!
חיים נדון^( ,תח־תקווה
.. .ליעום ׳•:ראלי לא מני ע התואר ב
תשכ״ב. אנשי־השנה הם תאוסי־החלל,
ניקולייב ופופוביץ.
אבי המבורגר, ירושלים
השנה, כמו במי שנה, מוזמנים הקוראים
להציע למערכת מועמדים לתואר איש־השנה,
ולתוארי איש־העולם, איש־המרחב,
איש־המדיניות, איש־הכנסת, איט־הבטחון,
איש־המשפט, איט־היהדות,
איש־הכלכלה,
איש־הספרות,
.איש־המזע,
א־ש-העתונות,
אישיהרפראה, איש־הדת איש־האמנות, איש־התיאטרון,
אייש־הספורט, האיש הצעיר והאטה
של תשכ״ב.

תודה מן הכ-ז־פדדארי־ת
עורר יקר, אני רוצה להביע את תודתי
לד ולבל בתביד הטובים, אשר עשו אותי
לפופו לארית מאוד.
אני שאוד מאו־יי:
ר ת ונהניתי מאיד
כזבל הפירפומת א־
׳•:ר העולם הזה הנהדר
והנפלא שלד
נתז לי.
שוגר קנדי,
תל־אביב

נטורי־ג׳אקרתא

לנו ספורט־אים,
אבל איז לנו

י:ק יק
אילו
>1.וגר
היינו מעלים את בל
המשלחת על מטוס
ושולחים אותה ישר לניאקארטה. אז היינו
מעמידים את האינרונזים הצבועים (העולם
רזה )1303 בפני ברירה פשוטה: או להי־

נו ה

בנע, או לכגור בפנינו בגלוי את השערים.
אז לא יכלו לטעון כי ישראל ,.ביטלה את
השתתפותה״.
ישראל שרירא, באר־שבע
נדהמתי לקרוא כי ישראל הצביעה
בשעתה בעד ע ריי ת המישחקים ב אינדונזיה
— וזה בלי לקבל התחייבות ברורה בכתב
שיתנו לספורטאינו להיכנס לשם.
במירוץ של טיניטום. היו נ ציגינו מניעים
ראשונים אל קו הסיום.
אלי גרשוני, פתח־תקתה
בתחרות — צבועים נגד מצביעים?
האינרונזים הפנינו מזיגה נאה של צביעות,
פחדנות, ערמומיות, הוסר־יושר, שרירות
ונסות.
לכל אזרח ישראלי שהדבר אינו מוצא
ח! בעיניו, כדאי יזבור שזוהי בדיוק השיטה
בה אנו מטפלים בערבים שלנו,
ראובן ביבר, תל־אביב

הגילגוד המצוי

אני זאת המופיעה בתמונה המקשטת את
מאמרו האחרוז של אורי אבנרי, על. ה
סנוביבאל״ (העולם הזה .) 1308
לא איכפת לי שאתם מגדירים אותי בחור
״הסנוב הישראלי המצוי״ (אני שונאת
סנובים הטוענים שאינם סנובים) .אבל איכפת
לי שאתם מחליפים את סר נ׳ון (שאינו
מופיע בתמונה) במזבירו (המופיע

סנובית מצויה, תל־אביב
עורך התבנית, הטוען שאינו סנוב, טעה.
תצלוס המזכיר הפרטי (מימין, יחד עט הקוראת
הסנוב״ת) ותצלום ג׳ון גילגוד, על
אותה במה — ראה תמונות.
כפי ••:בבר אמר ויליאם מיקסים האקר״:
״במצב חברתנו, אי־אפיער שלא להיות, לעיתים.
סנוב״.
רוברט גורדון, תל־אביב
אם אורי אבנרי הוא מומחה כ זה ל•
כנובים מצויים ובלתי־־מצוייב אולי יואיל
להסביר לי מה זה ס נוב?
מרים שינברג, נתניה
סנוב: שחצן, המפריז בערן עצמו, והמע־מיד
פני אציל. מקור המלה, כניראה, בקי־

אתה

ג׳ון נילגוד (שמאל) ומזכירו (ימץ)
צור המונח הלאטיני .0־ 1ג ) 01(1]1זו,811101
היינו: ללא השקפה אצילה.

חקלאות מול שנור

קינאת ותיקים, כפי שכיניתם את הבהבה
על בעיית הישוב הוותיק ראיס פינה (העולם
הזה 130.אינה קינאה.
זוהי זעקת הקיפוח של אנשים, שהגישו
לאומה את המדינה על מגש של בפר. ואכן
עומדת מננד, אבל לא ביראה, לא האומה הערכה ואהבה— אלא בזילזול וב־בכבוד,
לא־איבפתיות.
במדינת
השנור אין לצפות ליחס של כבוד
לחקלאים המוציאים לחם מארמתם. רק הפנקס,
הפתק (צעטעלע ביע׳׳ז) הם בעלי הערר
בצינורות המקובלים.
א. גדעונית, חיפה

ריאד

אחי, אחי!

בעניין רב קראתי את הכתבה יעל ראשד
חוסי•;.
ניסי תי להבין לרגיטותיו ••:ל הא־ הבונר,

המקונן על גזר־הדין הקשה שחרצו שלטונות
ישראל על אחיו בן השבע־עשרה, ריאד.
אד חושבתני, שלו היה ראשד חוסיין מנסה,
לרגע קט בלבד, להשתחרר מן הסובייקטיביות
של עניינו המיספחתי הכאוב, ומנסה
להיות אובייקטיבי כבל האפשר, היה
מבין כי אילו הקל החוק בגזר־דינו של
אחיו ויעל דומיו, הרי ׳•:כל נורם ההרתעה
היה נעדר, והרי זהו הגורם הקובע לגבי
אותם צעירים ערביים המחליטים לחצות את
הגבול. דבר שלא היה מצמיח, ואף אינו
מצמיח, בל טובה למדינה.
נ. שמואלי, תל־אביב

הקוראים השולחים מכתבים למדור
זה מתבקשים לצוץ* את
תמונתם למכתם.
זבות קדימה תינתן למכתכים
המלווים בתמונות כותכיהם.

מחפש

בחליפה?
שתהא נעימה ללבוש, נוחה וקלה: שתשמור על צורתה ותשווה לן תמיד
הופעה הדורה. אתה מחפש חליפה מאריג עדין ורן — אבל בעת ובעונה
אחת אריג חזק וחסכוני, שאינו מתרחב ואינו מתכווץ בכביטה ועמיד בפני
קמטים. כל זאת בחליפה אחת — דקרון * 64 עם צמר — חליפה הניתנת
לכביסה בקלות וללבוש ללא גיהוץ, המעולה ביותר והמתאימה ביותר
לתנאי האקלים בארץ .״דקרון״ — 64 הרן ביותר מכל סיבי הפוליאסטר.

התשלובת המופלאה של 54־ 55״דקרון״
עם ״ 457 צמר היא תשובה לחיפושיו
וחזקה. טובה חליפה אחר למכירה גכל סניפי
תל-אביב
חיפה

ירושליס

דקרון הוא השם המסחרי הרשום לסיב הפוליאסטר של זו־פונט .״אורלון״ ,״דקרון״ ו״זו־פ תט״ ,הם שמות מסחריים רשומים של חברת
זו־פונט. שימוש בלתי חוקי בשמות הנ״ל יגרור אחריו תביעות משפטיות.

תצפית

במדינה

כ> הזכויות שסורוח

העם
ה אונ ההמתה

• משרד־־החוץ מתכונן לתקופה קשה ביחסים עם ארצות־ה
כרית. לפי סיכומי גולדה מאיר עצמה: ארצות־הברית תמשיך לצדד בעצם
זכותה של מדינת־ישראל להתקיים, אולם תוך כדי כך תצמצם
תבטל

או אפילו

את הזכויות השונות שהעניקה למדינת ישראל לפנים משורת הדיץ.

שני השטחים בהם חושש משרד־החוץ מפני קשיים: דיוני האו״ם בענייני
המרחב, וביטול ההנחות וההקלות הכלכליות.

+תשמע יותר ויותר על פעילותו של שר־העכודה יגאל

אלון כרחוכ הערכי. אלון החלים לנצל את אפשרויות משרדו, כדי
לרכוש ככל האפשר את לב הערבים. בין השאר: על־יד׳ צירוף נצ״גים ערביים
לכל מועצה ציבורית־מקצועית הנתונה למרות משרד העבודה ;.וסלילת
כבישי־גישה על ח שבון המשרד לכל כפר ערבי.

• ויכוחים סוערים מתנהלים כקרכ מוסדות מפ״ם ואחדות
העכורה. הרקע: האשמות חריפות כי משרד־החוץ ומוסדות אחרים של
הממשלה נתנו הוראות מסוכנות למשלחת הישראלית שהשתתפה בפסטיבאל
הנוער הדמוקראטי בהלסינקי. בקרב ספ״ם הושמעו אף דעות כי יש להביא

מסביב המה הסער — אך ישראל גרא־תה,
השבוע, כאי של שקט ושלוזת־רוח.
המרחב רעד כולו. באיראן היתד, זאת
רעידה פשוטה כמשמעה — רעש־אדמה
אדיר, בו ניספו רבבות. רעש מסוג אחר
מילא את החלל בקצה השני של המרחב —
באלג׳יריה הצעירה, ששקעה בסיבוב חדש
של מאבקיה הפנימיים (ראה להלן).
בין שני הקצוות, מסביב לישראל, התקוטטו
מדינות־ערב השכנות, כפי שלא התקוטטו
מזה שנים רבות (ראה להלן) .היה
זה בלי ספק אחד המשברים היסודיים ביותר
שעברו על המהפכה הערבית.
אחד לא שכת. התוצאות של כל הזעזועים
האלה ישפיעו על ישראל בשנים
הקרובות. אך המדינה עצמה היתד, שק!עה
בתנומת אלול, החודש המת ביותר של
השנה, כשהכל ממתינים לחגים המתקרבים.
עורכי הצהרונים שברו להם את הראש
כיצד לחבר כותרות ראשיות, ולא תמיד
בהצלחה. ראש־הממשלה הסתובב בצפון הרחוק,
ושוב לא יכול היה, בתעלוליו הרגילים,
לספק לאזרחיו עיסוק וחומר־קריאה.

,גזלזגדדרג
את הפרשה לידיעת הכנסת עוד במשך הפגרה הנוכחית — או לגלות את
הפרטים לציבור, מחוץ לבמת הכנסת.

• הקפאת תוספת היוקר, וחתימת חוזים קולקטיכיים לזמן
ארוך־ יסוכמו בין אשכול לאהרון בקר מיד עם שוכו של
שר האוצר מנסיעתו הנוכחית לארצות־הברית. במקביל להקפאת
שכר, הבטיח אשכול לבקר ה קפאת מחירים ולצורך זה אף זרז את השגת ההם־
גם בין ההסתדרות לבין התאחדות בעלי התעשייה. אשכול, שמטרתו העיקרית
בנסיעה זו ה״א לדאוג שהסיוע האמריקאי לישראל לא ייפגע בעקבות סימני
שינוי המדיניות האמריקאית כלפי ישראל, כבר קייים דיון עם בקר בשאלות
תוספת היוקר מאחורי גבה של השותפת הקואליציונית אחדות־העבודה. כוונתו
של אשכול, שתמיכת הליברלים בהסתדרות מובטחת לו בשאלות תוספת היוקר,
היא ללחוץ את אחדות העבודה אל הקיר ולכוון ״תר שיתוף פעולה עם מפא״י.

• שר החקלאות משה דיין יעורר סערה חדשה בהצעת
חוק התיבנון החקלאי שהוא עומד להביא לכנסת במושב הקרוב. חוק
תיכנון זה, המבטל למעשה את מועצות הייצור •המפורסמות, שהן עצמן פרי
יוזמתו של דיין, י הפוך את שר החקלאות לדיקטטור ולקובע הסופי בכל מקרה
של חילוקי דעות כלשהם בין משרד החקלאות והחקלאים.

• חברי הכנסת, שקיוו לבלות את חופשתם עד תום, עלד
לים להתאכזב בבר בימים הקרובים. כנראה שרוב ועדות הכנסת
תתכנסנה, למרות הפגרה, לדיון בעניינים בוערים על הפרק. חבר הכנסת יה־חרותי,
אברהם דרורי, כבר הגיש ליושב ראש ועדת החינוך דרישה לכנס את
הוזעדה לדיון בבעיות שהתעוררו כבר בימי הלימודים הראשונים. נושא נוסף
שיועלה ללא ספק על

שולחן הוועדה, הוא בעיית •חמנחלים־המועלים ב בתי־

הספר השונים.

• גם ועדת הספורט תזומן לדיון בענייני ג׳אקארטה
מאלאיה.

עסקני המפלגות טיילו בעולם, מנעו הכרעות
פוליטיות. משרד־החוץ הרגיע את התושבים
ביחס לעצרת־או״ם הקרובה, טען
כי אין לצפות לאפתעות בלתי־נעימות. ואילו
הדי פרשת סובלן, שהגיעו מלונדון,
נראו כזכר מן העבר.
הנימה הטראגית היחידה שהוכנסה להודי
שלוז זו היתד. טמונה במותן של דמויות
ציבוריות. מלאך־המודת לא נח גם בעונה
המתה. כאשר נפטר השבוע הרצל ברגר,
אחד האינטלקטואלים האחרונים של מפא״י,
שריד מן התקופה כשזו היתד, עדיין מפלגה
סוציאל־דמוקראטית, היתד, זאת הזדמנות
למחשבות נוגות.
כי למפא״י אין ברגר שני, אלא רק
אלמוגים. הרמה האנושית יורדת בהתמדה
— דבר שגם הוא סימן לבאות.

יח סי ם מרחביים?
ג מ אל ל א וגמל
קולם של סיכסוכים ערביים הוא תמיד
מוסיקה נעימה באוזני רוב אזרחי ישראל.
השבוע יכלו לשבת, כמו באופירה, לעצום
את העיניים ולהתמסר למנגינה הערבית
הערבה לאוזן. הליגה הערבית, שהפכה שם
נירדף לשינאת־ישראל המאוחדת, גססה ב־ברעש.
בכל רגע יכלה לנשום את נשימתה
האחרונה.
מעטים בישראל ישפכו דמעות על סבלו־תיה.
מוות
כפאדוג׳ה. הליגה (ששמה המלא
הוא חבר המדינות הערביות) היא

דוגמה לכלל מדיני נושן: מסגרת אחת
יכולה לשמש, בזו אחר זו, מטרות שונות
ואדונים שונים, בהתאם להתפתחות הנתונים
הפוליטיים.
המיילדת המקורית של הליגה היתד, שרד,חוץ
הבריטי, אנתוני אידן, בשלהי מלחמת
העולם השניה. אז היו כל מדינות ערב
כפופות למישטרים ששירתו את הבריטים.
האנגלים הקימו את הגוף כדי שיעזור לה
לסלק סופית את הצרפתים מן המרחב
המזרחי, ולמנוע חדירת מתחרים חדשים לתוכו.
המדינה
הערבית החזקה ביותר היתד,
מצריים, אשר מלכה המושחת, פארוק, היה
כלי־שרת ניכנע בידי הבריטים. קאהיר
הפכה מרכז הגוף.
אולם מן הרגע הראשון לא פסקו המריבות
הפנימיות. ד,קינאה והשינאה ההדדיות
שלטו בכל, למרות הכשרון הערבי לחפות
על כל פילוג בהחלטות חסודות ומליציות
של איחוד ואחוזה. השינאה המשותפת לציונות
היתד, הגורם המלכד היחיד.
בימים הראשונים עוד היתד, הליגה גוף
מתון. בתמונה מפורסמת אחת לחץ מזכיר
הליגה, עזאם באשא, את ידיו של
משה שרת. אולם בשנת 1947 החליטה הליגה
לפעול במשותף נגד הקמת מדינה
יהודית, ובחסותה תוכננה הפלישה לארץ־
ישראל.
פלישה זו נכשלה הודות למריבות הפנימיות,
שגברו על כל שיקול אחר. פארוק,
עבדאללה ונורי סעיד היו מוכנים למכור
איש את רעהו לציונים — ואמנם עשו
זאת.
בשדות פאלוג׳ה מתה הליגה בפעם הראשונה
— ועמה כל המישטרים העיקריים
שהיו חברים בה.
ר ע ״ םללא חזיז. הזרע של כיס פאלו־ג׳ה
נבט כעבור ארבע שנים, כאשר חולל
גמאל עבד אל־נאצר, שהיה אחד הקצינים
בכיס, את המהפכה הגדולה במצריים.
אחרי כמה שנים של היסוסים והתמצאות
בשטח, מצא גמאל את הגל הגדול עליו
החליט לרכב: גל הלאומיות הערבית והאיחוד
הערבי. אף שליט ערבי אחד לא
העז להתנגד לאידיאלים אלה בגלוי, והליגה
הערבית הפכה מכשיר בידי גמאל עבד אל־נאצר
ומדיניות־החוץ המיצרית.
מצב זה נישאר בעינו כל עוד התקדם
גמאל במסע־נצחונותיו. הוא יצא מנצח
ממערכת סואץ־סיני. סוריה הצטרפה למצריים.
בעיראק ניצחה מהפכה לאומית.
היה נידמה כאילו המישטרים השנואים בירדן
ובסעודיה יפלו בכל רגע.
אולם מסע זה הגיע לקץ פתאומי. בבט־חונו
העצמי הרב, הרחיק גמאל לכת, לא
חישב את מעשיו בתבונה ובזהירות. הפיכה
חדשה קרעה את סוריה ממצריים, הותירה
מרע״ם רק את השם המפוצץ.
דגל כמקום דגל. השליט ד,מיצרי הצעיר
אינו הוגה־דעות מרחיק־ראות, וחסרה
לו השקפת־עולם עיקבית, שתכלכל את
מעשיו ותאפשר לו תיכנון ושיטתיות.
אולם הוא מצטיין בכושר־האילתור, בתגובה
מהירה ומפוכחת בימי משבר וצרה.
כך נהג גם ביום התמוטטות רע״ם. תוך
שעות מעטות החליט כי הסיסמה הלאומנית
איבדה את כוחה במאבק על האיחוד
הערבי. מייד המציא לה תחליף, בעל כוח
פוטנציאלי רב: הסיסמה הסוציאלית.
אחרי שנכשל בנסיונו לאחד את כל
הערבים תחת שלטונו, בתפקידו כמשחרר
הלאום הערבי, החליט להגשים אותר, שאיפה
עצמה בתפקידו כמשחרר ההמונים הערבים
מעול עריצים ריאקציוניים. דגל
הלאום פינה את מקומו, בראש התורן,
לדגל המעמד.
באותו רגע היתד, מצריים צריכה לפרוש,
למעשה, מן הליגה הערבית.
חזרה לדמשק. כי הליגה, כמו האו״ם,
אינו ״חבר לאומים״ ,כי אם ״חבר ממשלות״
.זהו איגוד של ממשלות ערב הקיימות
— אותן הממשלות עצמן שגמאל
הכריז עליהן עתה מלחמה לחיים ולמוות.
אולם הוא לא רצה ליזום את הקרע,
לקבל על עצמו את כתם מפר האחדות
הערבית. הוא המתין להזדמנות. זו באה
כאשר מלאה כוס הרעל בסוריה.
מן היום שגורש מדמשק, לא נח עבד
אל־נאצר מנסיונותיו לחזור אליה. כי דמשק
היא סמל, עריסת הלאומיות הערבית,
קיברו של צלאח אל־דין האגדתי. היא גם
סמל כשלונו הגדול ביותר. שיבתו של עבד
אל־נאצר לסוריה היתד, מעלה את יוקרתו
לשיאים מסחררים.
בינתיים נזכרו שליטי ערב, באיחור רב,
(המשך בעמוד ) 10
העולם הזה 1304

קריות להחרים את חוברות העולם הזה.
לשם מה בא שלטון כלכלי זה? בין השאר
כדי להבטיח מצב המזרים לראש־התנד
נון עשרות מיליוני לירות, הנאספים בדרכים
של סחיטה ופרוטקציה, ואשר הועלמו
מעיני מס־ההכנסה של המדינה.

ה ה נקרא על שמו,
תולה ת חייו ופרטי מאבקו היו מונצחים
בעטו של סופר מכובד, והספר היה הופך
חיש מהר לרב־מכר.
הוליבוד היתד, מגייסת את מיטב שחקניה
כדי לגלם את גיבורי הפרשה על הבד. תוך
שנה היה שימנסקי, בדמותו של מארלון
בראנדו או ארנסט בורגנין, הופך מופת למיליוני
צופים צעירים. אוטק, בדמותו של
זכרי סקוט, היה מעורר גל של זעם.

התגובה הציבורית היתה מכריחה
את המפלגות לטאטא מן הבמה
הציבורית את הפוליטיקאים
שתמכו כגאנגסטרים. היא היתה
מעלה, לפחות לזמן־מה, קבוצות
של מחוללי־רפורמות.
,בראש המאבק היתה מתייצבת עתונות
חופשית, אמיצה ולוחמת.

זה היה קורה כאמריקה. מה
קורה אצלנו?

אצלנו מעז ראש־העירייה, שכל ילד יודע
את הקשר בינו לבין גיבורי העלילה, להספיד
פומבית את הגאנגסטר הרוצח.
אצלנו מעז ראש־העירייה לפרסם ברבים
כי הוא מסרב לקבל תזכיר מידי חבריו־למאבק
של שימנסקי, חברי ליכוד.

במחווה זה של חוצפה עילאית
רצח אבא חושי, השבוע, את צבי
שימנסקי שנית. כגלוי ולעיני כל.

^ יף אפשרי הדבר? איך מעז עסקן
מפלגתי, שאינו טיפש ואינו עיוור, לנהוג
כך לעיני בוחריו, לעיני כל הציבור
הישראלי, שלושה שבועות בלבד אחרי שניתז
דם אדם בחצר בית־המטבחיים?

על כך אפשר לענות ללא היסוס:
מפני שהעתונות הישראלית
לא מילאה את הוכתה.

היא דישדשה במקום, חיככה בגרונה,
השמיעה בלחש רמזים סתומים. אולם על
הקברות הרעננים היה צורך לקום כגברים
ולומר בקול רם מלים כדורבנות.
העתונים המכובדים שאלו, באדיבות נכנעת
:״איך זה קרה שמרכז הקואופרציה
שתק בכל ימי המאבק הנואש של שימנם־
קי? מדוע לא חקר את האשמותיו? ואיך
זה קרה שעיריית חיפה לא התערבה?״
באוזני כל המצוי בענייני חיפה, היו
אלה שאלות מגוחכות.
השאלה האחת הקובעת, מבין כל מאות
השאלות המתעוררות, היא זו:

ל אן הל ךהכסף?

זוהי שאלת־המפתח. הכסף שנשדד על־ידי
אוטק וחבריו במשך שנים ארוכות, מאז
קום המדינה, מגיע — לפי ערכו הנוכחי —
למיליוני לירות. אייהו?

וטק לא מת אדם עשיר. הוא לא
ג ! היה מיליונר. הוא לא בנה לו וילה ב־קאפרי.
הוא לא החזיק חשבון בבנק שווייצי.
הוא לא החזיק תריסר פילגשים עטו־פות־פרוות
בדירות־פאר על הכרמל. הוא
לא הפסיד הון במונטה־קארלו.
אין ספק שחי ברמת־מחייה גבוהה. אך
חלק הארי של המיליונים זרם למקום אחר.

לאן?

ה היה קורה, אילו אירעה פרשת(*
ז הרצח של בית־המטבחיים החיפאי ב־ארצות־הברית?
קל להשיב על כך, כי פרשות
רבות יצרו שם תקדימים ברורים.

התשובה על שאלה אחת זאת צופנת
בחובה את התשובות לשאלות רבות אחרות.
למשל: מי עמד מאחורי אוטק? מי
הפעיל אותו? מי כיוון אותו, מי נתן. לו
הוראות וחיפה עליו?
כי כך אומר ההגיון הפשוט: אם נשאר
כל הכסף בכיסיהם של אוטק וחבר־מרעיו,
הרי היתד, זאת כנופייה עצמאית, שפעלה
על דעת עצמה וברשות עצמה.

צבי שימנסקי מסר את חייו, בעיניים
פקוחות ובהחלטה נחושה,
אך אם העביר אוטק את המילבמאבק
ננד כנופיית טרור ושחיתות.
באמריקה היה הופך, בץ יונים לידי מישהו אחר, הרי אז
לא היתה בנופיית־אוטק אלא חלק
לילה, לגיבור לאומי.
הרחוב החיפא-י, בו שוכן בית־הטבח• ,טל כנופייה גדולה הרבה יותר.

אם כך — מהי הכנופייה הגדולה?
מי העומדים בראשה?
לשם מה שימש לה הכסף?

האם היתה כנופיית-אוטק הסניף
היחיד שלה -או שהיתה רק
אחת מכנופיות־מישנה רכות, שתפקידן
לסחוט מיליונים כדרכים
פליליות וליצור אווירה של פחד?

ילד היתה כאן ארצות־הברית, היה
הקונגרס ממנה מזמן ועדת־מישנה לחקירת
השאלות האלה.
חוקרים מקצועיים מעולים היו אוספים
את החומר הסודי ומניחים אותו לפנ־ ה־סנאטורים.
מאות עדים, החל בראש־העיר
ובממלא־מקום שר־השיכון־והפיתוח, וכלה
בחברי הקואופרטיבים, בקצבים, בפקידי העירייה
ומועצת־הפועלים, היי ניקראים להעיד
בשבועה בפני הוועדה, ונחקרים חקירת
שתי־וערב על־ידי פרקליטים מזהירים,
לעיני מצלמות הטלביזיה וכתבי־העתונות.
כי או היינו אומרים: צבי שימנסקי לא
מת לשווא.

אולם כארץ אץ ועדות-חקירה.
יש רק ועדות־טישטוש, המגלות
טפח והמכסות מאה טפחים.
על כן אין טעם שנמתין לתוצאות של
״חקירות״ .ננסה לבדוק ולנתח את העובדות
הידועות, לפי מיטב הבנתנו.
קודם כל: אין להשוזת את בית־המטבחיים
החיפאי לבתי־המטבחיים בשאר הערים הגדולות.
מסתבר שבכל ערי הארץ קיימת
הפקרות מוחלטת בבתי־המטבחיים, שגרמה
להיווצרות כנופיות מונופוליסטיות מושחתות.
אך בחיפה נוצל מצב זה באופן
מתוכנן על־ידי הבוסים המקומיים.

הם לא סבלו כנופייה עצמ אי ת-
אלא הקימו במו ידיהם כנופייה
משלהם ככית־המטבחיים.
אוטק, אגרופן ותיק של המישטר החו־שיסטי,
שותף פוליטי של צמרת חושים־
טאן מאז ראשית ימיה, נישלח לבית־המט־בחיים
במיוחד למטרה זו.

הכופים של הושיפטאן לא ״העלימו
עין״ ממה שנעשה בכית•
המטכחיים. להיפך: הם עצמם
היו העושים, כעין פקוחה, באמצעות
ראש-הכנופיה יטלהם.

ך* נופיית״אוטק הקימה קרן ב׳ ,בה

^ עברו המיליונים הגנובים לייעדם ה־מיסתורי.
אין זאת קרן ב׳ הראשונה שנודעה
לציבור.
לפני שבע שנים גילה העולם הזה את
קיומה של קרן ב׳ בעירייה עצמה — קרן
סודית של ראש־העירייה, בה רוכזו מיליונים
ללא־ספור, שניגבו בדרכי טרור
וסחיטה מידי קבלנים חיפאיים ואזרחים
אחרים. אחרי גילויים אלה התערב מבקר־המדינה,
ואבא חושי נאלץ לחסל קרן זו
— לפחות למראית עין.

כמה ״קרנות כ ,״ נוספות קיימות
בחושיסטאן? האם חמש?
או עשר? או עשרים?

צבי שימנסקי ניתקל, במיקרה, בזרוע
חמטנית. הוא ניסה לגדוע אותה. הוא לא
ידע כי אין זאת אלא זרוע אחת של תמנון,
ששלח את זרועותיו לכל שטחי המשק.
תמנון זה שולט על חברות כמו שרוחי
נמל מאוחדים, החולשת על עיסקי־המיליו־נים
של נמל חיפה. הוא חולש על חברות
רבות אחרות, שאחדות מהן הוזכרו ב־סידרת־הגילויים
שלנו בשנת
. 1955 הוא שולט על האיגודים
הכלכליים בעיר. הוא
יכול היה לצוות על הקצבים
להחרים את קואופרטיב ליכוד,
כשם שציווה בשעתו
על הקיוסקאים בחיפה וב־

לשם מה דרושים המיליונים?
כדי לממן את המישטר החושים־
טי, לאפשר לו לארגן מיבצעי־ראווה,
לקיים פלוגות-סער ומחתרת
טרוריסטית מזויינת, לשחד
יחידים וקבוצות, לקנות רבבות
קולות, לחלק אלפי ג׳ובים, לבצר
עמדות מפלגתיות וכיתתיות.
מי אינו זוכר את שיירות האוטובוסים
שירדו ב־ 1954 בכל שבת לשדה־בוקר והובילו
חינם מאות פועלים אנוסים לדויד
(המשך בעמוד )6

הנידון
(המשן מעמוד )5

בן־גוריון הגולה, כדי ״להפציר בו״ שיחזור
לשלטון? מי אינו זוכר את מאות
ביריוני הצבא החיפאי הפרטי, שהובלו בימי
הפגנות־השילומים לירושלים כדי ״להגן על
הכנסת״? מי אינו זוכר את הפצצות במערכת
העולם הזה בימי הגילויים?

זהו מעגל הקסמים של מישטר
מסוג זה: טרור למען השגת בם,?,
כסף למען הפעלת טרור.

ף* ימי שלטונו של בניטו מוסוליני ה־

^ ,מנו ח אמרו :״נכון, שיטותיו גסות.
הוא רוצח יריבים, משקה אותם שמן־קיק
ברחוב ומשליך אותם לכלא״ אך זה דרוש
למען היעילות אצל האיטלקים המנוונים.
הסתכלו ברכבת האיטלקית, הפועלת זו הפעם
הראשונה בדייקנות! חוץ מזה הוא גם
ייבש את הביצות הפונטיניות.״
אולם הנה ראינו את מוסוליני תלוי ברגליו
בכיכר של מילאנו — וקמה איטליה
דמוקראטית שהיא יעילה עד אין שיעור
יותר מאיטליה הפאשיסטית. בצפון קמה
תעשיית־ענק, בדרום החלה רפורמה רצינית
— והרכבת האיטלקית היא כיום מן
המשוכללות והמפוארות בעולם.

גם על אבא חושי נאמר: הוא
טרוריסט ומחפה על גאנגסטרים
-אבל הוא יעיל. האומנם?

סטייקים שרבות בוערות נצלים
לעיניך על גריל הפחמים
ריקודים לצלילי האכזוטי תזמורתו הריטמית של פיסי *
המשקה הראשון ללא תשלום
פתוח בכל
נוסף בימי חול
ימות השבוע, פרט לימי ראשון.

כשעברה משפחתי לגור בחיפה, לפני
שלושים שנה, אמר לי אבי :״תל־אביב היא׳
עיר של היום. היא שוקעת. חיפה היא
עיר המחר. היא תהיה מרכז הארץ!״
מאז עברו מים רבים בקישון. מזה 24
שנים שולט חושי שלטון מוחלט בחיפה
העברית — תחילה כמזכיר מועצת־הפועלים
הכל־יכולה, ואחר־כך כראש־העירייה. תל־אביב
התקדמה בצעדי ענק, נשארה מרכז
כל החיים בארץ. ואילו חיפה מתנוזנת.

העיר, הבנוייה בנוף היפהפה,
מתבערת והולבת. צעיריה השאפ־תניים
בורחים לתל-אביב. בנותיה
היפות נודדות לרחוב דיזנגוף. והדבר
האדום היחיד ב״חיפה האדומה״
הוא דמו של שימנסקי.
מדוע? מפני שכל מישטר כזה מוכרח
להוביל לדמוראליזציה, להתנוונות רוחנית.

פשר לומר: מה זה נוגע לשאר
לאזרחי המדינה? אם החיפאים עצמם
משלימים עם מצב זה. אם קרוב למחציתם
נתנו את קולותיהם לחושי גם אחרי הגילויים
המזעזעים — שיתבשלו במיץ שלהם.
מדוע נדאג להם? מה זה נוגע לנו?

זה נוגע לנו — בי חושיסטאן
שוב אינה מוגבלת לחושיקאגו.
אנשיה ושיטותיהם פושטים כארץ.
יש לה שאיפות בל-ארציות.

בכל המהומה של בית־המטבחיים נעשה
לאבא חושי עוול גדול: מי שטרח להזכירו
בכלל, הזכירו לבדו. וזה אינו צודק.
אבא חושי הוא המוח של חושיסטאן —
אבל אין הוא מנהיגה היחיד. הוא לא בנה
את המישטיר הזה לבדו, ולא הוא לבדו
אחראי למעשיו בעבר ובהווה.

ח ל 1ן ב טו ת 1ןתל אביב

עוזרו העיקרי, ולאחר־מבן שד
תפו העיקרי, הוא אדם בשם יוסף
אלמוגי.

אלמוגי היה מזכיר מועצת־הפועלים, האיש
מם׳ 2של חושיסטאן, בשעה שאוטק
התבצר בבית־המטבחיים, ובשעה שצבי שי־מנסקי
יצא למאבקו הנואש. אי־אפשר להאשים
את חושי מבלי להאשים את אלמוגי.
העובדה שאלמוגי הצליח בינתיים להחליף
את הזירה החיפאית המצומצמת בזירה
גדולה יותר, אינה משחררת אותו. להיפך:

באשר איש זה שולח את ידיו
אל תפקידים מרבזיים כמדינה,
נושא את עיניו אל* תיקי השיבון
והפיתוח ופוזל לעבר ביסא המזכיר
הבללי של ההסתדרות -
חייבת לקום קריאה ציבורית לחקירת
עלילות חושיסטאן וחלקו
של אלמוגי כהן.
כי מה שקרה אתמול בחיפה, עלול לקרות
מחר בארץ כולה.
אם קלגס עולה לגדולה לאומית הודות
להצלחותיו במישטר מקומי הבנוי על שחיתות
וטרור, שרירות ושרירים — הרי הלקח
לו ולאחרים יהיה: זאת השיטה לעלות
לגדולה בישראל.

שימנסקי נרצח. אוטק התאבד.
אבל חושי ממשיך לשלוט, ואלמו־גי
הוא ראש-ממשלה כדרך.

מונן וזינוק: אלמוגי
^ ות הזינוק ניתן בשודייץ הרחוקה.
> £פרם גדול ניצב בקצה המסלול: ארבעה
מיליוני לירות ישראליות. אך פרם גדול
עוד יותר היה חבוי בשליטה המוחלטת
ב־ 175 עובדים, הקובעים את תיכנונה העתיד
של מדינת־ישראל.
פעימת לבו האחרונה של שר־השיכון־
והפיתוח הזניקה למירוץ שורה של אנשים,
הבטיחה זירוז המערכה המתנהלת במסתרים
כבר למעלה משנה, .
מי ישלוט על תיכנון הבנייה בישראל?
שלושה אנשים לטשו השבוע את עיניהם
לשלטון זה: ממלא־מקום שר־הפיתוח־והשי־כון
יוסף אלמוגי, המנהל הכללי של משרד
השיכון, דויד טנה, וראש סיעת מפא״י בכנסת׳
עקיבא גוברין. כולם רצו חלק מאחוזתו
של שר אחר, שר הפנים משה חיים
שפירא, שסרב לוותר על חלק זה.
מדוע נאבקים שלושה אנשים, השולטים
כל איחד במאות מיליוני לירות, דווקא על
אותם ארבעה מיליונים עלובים, המהווים את
התקציב של מחלקות התיכנון? ובאילו
דרכים נלחמים השלושה זה בזה? במה
כוחו הגדול של תיכנון הבניה?

השלטון האמיתי

ך *-בו חטמוןבכך שהשולט על תיכן
| נון הבניה קובע את יחסי הכוחות
העתידים במקומות השונים בארץ, יכול
לפתח מקום בעל שלטון מקומי מתאים
או לנוון מקום עד שיקום בו השלטון
המתאים, וחולש כמובן על התקציב העצום,
בן מאות מיליוני הלירות, המוקדש
לבנייה. הוא קובע לאן יופנה כסף זה,
איזה מקום יגדל ואיזה מקום ימשיך להיות
קטן וחסר־חשיבות.
דוגמה טובה לשליטה כזו היא, למשל,
עיירת־העולים שלומי, בגליל המערבי. בעיירה
זו שלטת קואליציה בלי מפא״י. והנה
למרבה הפלא, למרות דרישותיה החוזרות
והנישנות של המועצה המקומית לפתח את
המקום, לבנות אותו ולהפנות אליו עולים,
כמעט שאין בנייה חדשה במקום בשנתיים
האחרונות.
אי־אפשר כמובן להאשים את אנשי ה־תיכנון
של משרד־השיכון בקיפוח מכודן.
כזה התיכנון. גם אי־אפשר להאשים אותם
בקיפוח דומה של אור־עקיבא (קיסריה-,),
שגם בה שולט רוב קואליציוני בלי מפא״י,
כוח כביר זה, היכול לשנות כל יחסי־הכוחות
בישוב כלשהו רק בעזרת הזרמת
אנשים איו אי־הזרמתם, כתוצאה מבנייה
מחושבת של שיכונים, היה חשוב לראשי
מפא״י כבר בשנותיה הראשונות של המדינה.
הם דאגו שכוח זה לא יישמט
מידיהם.

האוייב עוז ר
ך • מו לעיתיםר, רובוו ^ 5עזרז ^ פ א £
בעיקר על־ידי יריבותיה, קצרות־הראייה.
סמכות התיכנון היתד, מרוכזת במשרד־הפנים.
אולם כשנמסר משרד זה לידי
ישראל רוקח, שאף הלה לחסל סמכות זו.
כי קודם לכן, בהיותו ראש־עיריית תל־אביב,
רגז רוקח על אגף־התיכנון של
משרד־הפנים, שהפנה את העולים לנגב,
תחת לעירו שלו. ברגע שהיתר. לו האפ־

יוספטל נפטר -מ׳ ישתלט עד אחוזתו, שהיא עדדת־גפתח

מי ישכון במשרד השיסוי
שרות להתנקם במתכננים, עשה זאת: כשר־הפנים,
ציווה עליהם לעבור ירושלימה. רובם
התפטרו, והמחלקה כולה דלל כוחה.
בדיוק לכך המתין עסקן מפא״יי בשם
דויד טנה, שהופקד על־ידי גולדה מאיר
על השיכון במדינה. טען טנה: איך אני
יכול לבנות, מבלי שאוכל לתכנן?
אמנם, לפי חוקי המדינה זקוק כל בניין
חדש לרשיון מידי רשויות משרד־הפנים.
אולם בגלל חור ששרד מימי המנדט הבריטי*
קיים במדינה מצב חוקי אבסורדי:
שום בניין הנבנה על־ידי הממשלה אינו
זקוק לרשיון כזה. הבנייה הממשלתית
חופשית לגמרי.
כלל זה אינו חל רק על בניינים ממשלתיים
ממש — אלא על כל אלפי יחידות-
הדיור הניבנות על־ידי רשויות ממשלתיות
או למענן, כולל בניית סולל־בונה. במלים
אחרות: שמונים אחוז, בקירוב, של כל הבנייה
בארץ אינה זקוקה לשום רשיון
מטעם משרד־הפנים.
עבור 80 אחוז אלה הקים טנה אגף־תיב־נון
פרטי משלו, במיסגרת משרד־העבודה
המפא״יי. שבירת מכשיר־התיכנון של משרד
הפנים על־ידי רוקח פינתה לו את
הדרך. כאשר הבין רוקח את אשר עשה,
היה כבר מאוחר מדי.

המגה? רוצה?היות שר
*<* ם הקמת הקואליציה הנוכחית,
נאלצו־ ,מפא״י למסור את משרד־העבו־דה
לידי אחדות־ר,עבודה. אולם כלל לא
עלה על דעתה למסור לה גם את התיכנון
הכל־יכול.
על כן הוקם, זו הפעם הראשונה, מיניסטריון
מייוחד לשיכון בישראל. הוא נמסר
לידי השר גיורא יוספטל — וכמנהלו הכללי
נתמנה דויד טנה, שהפך בכך סופית
לדיקטטור של כל ענייני הבנייה בארץ.
למשרד־העבודה לא נותר אלא לסלול כבישים,
לשלוח פועלים למקומות־עבודה.
אולם גיורא יוספטל היה רק פתרון־
ביניים. כאשר חלה, נפתח כל המאבק מחדש.
היו כמה וכמה טוענים למפתח שלטו ני
זד, ששמו שיכון :
• שר־הפנים המפד״לי משה שפירא,
שלא ויתר עדיין על התקווה להחזיר סמכויות
התיכנון למשרדו, ולכונן את כל
תיכנון הבנייה על בסים הגיוני.
• השר בלי־תיק יוסף אלמוגי, שהיד.
אחד הראשונים שתפס את כל פוטנציאל־הכוח
הגלום בעמדה זו. יוספטל היה מוכן
למסור לו את תיק הפיתוח, אך סירב
למסור לו את השיכון דוזקא — כנראה
בהשפעת לוי אשכול, שחשש מפני עליית
כוחו של הקלגס מחושיסטאן.
עם מותו של יוספטל החריף מאבק זה.
* ושבא למנוע את כפיפת הנציב וו־עלייון,
נציג המלן, לרשויות מקומיות של
נייטיבס.

רו ת
א*!חר

ורק אז נתגלה כי יש עוד טוען לשלטון
— האיש השולט בו כיום, דויד טנה. ה־מנהל־הכללי
רצה להיות שר.
כי בינתיים התחזק טנד, יותר ויותר, אם
כי בשקט. הוא חיזק את אגף־התיכנון שלו,
הגדיל תוך שנה וחצי את תקציבו ממיליון
לירות לארבע מיליון. אגף־התיכנון של
משרד־הפנים נאלץ להסתפק, לעומת זאת,
בסכום העלוב של חצי מיליון לירות.
גולדה תמכה, מאחורי הקלעים, בטנה,
איש אמונה. היא נתנה לו גיבוי לא רק
נגד משרד־הפנים, אלא גם נגד הטוענים
החדשים לכס השר. עם אלה נימנית, בימים
האחרונים, דמות חדשה: עקיבא גוברין,
מוותיקי מפא״י, שקופח במשך שנים רבות,
נאלץ עד כה להסתפק בתפקיד המישני
של ראש סיעת מפא״י בכנסת. אחרי ש־גוברין
תמך בנערי־־החצר בעת פרשת־לבון,
מגיע לו שכר — ונערי־החצר מוכנים
עתה לעזור לו לקבל את התיק, אם
לא יימסר לאלמוגי. יתכן שגם לוי אשכול
יעדיף את גוברין על אלמוגי המפחיד.

פעם
גבוה8 ,עם כמור
^ י ש מבין המתחרים לא היה מוכן
^ לדבר בגלוי על הצד הפוליטי של המאבק.
תחת זאת נערך הוויכוח על הצד
הטכני, המקצועי, של התיכנון.
שר־הפנים העמיד במרכז התקפתו המחודשת
את השאלה: האם חייבת מחלקת-
התיכנון להשתייך למשרד ביצועי מובהק,
כמו משרד־השיכון — או שעליה להיות
מנותקת מהביצוע השוטף, ולשקול באובייקטיביות
ובחוסר־פניות?
הנסיון המר הכתיב את התשובה למתכנני
משרד־הפנים. נסיון מר זה משתקף
בעיר באר־שבע. עיר זו הוכיחה להם שהגורמים,
הקובעים לגבי המתכננים, שונים
לגמרי מהגורמים הקובעים לגבי המבצעים,
ואם המבצעים שולטים גם בתיכנון, נעשות
שגיאות שאין להן תקנה.
מה קרה בבאר־שבע?
כאשר עזבו הבריטים את הארץ, הורישו
אחריהם את הדעה שערים יש לבנות
בפיזור רב, בקומה נמוכה ועם הרבה חצרות
וגינות. דעה זו אימצו אנשי־התיכנון
של מדינת־ישראל בראשית• ימיה, ואותה
העבירו לאגף־השיכון של משרד־העבודה.
אך כבר ב־ 1952 הגיעו אנשי התיכנון למסקנה
שהגישה היתד, מוטעית. הם גרסו
מעתה בניינים גבוהים יותר, בצפיפות רבה
יותר, כדי להבטיח בניית עיר מודרנית
אמיתית.
מאותה שנה, במשך. שש שנים, הציפו
אנשי התיכנון של משרד הפנים את מש־רד־השיכון
בעשרות הצעות, בקשות ותזכירים,
בכתב ובעל־פה. בכולם דרשו את
שינוי הבניה. כל הדרישות נידחו במשרדו

הטוען לנס חשו: וויו ט1ה. הויקסטוו שר השינון

הזגזלים והגוזל: חשדיס שנירא, אלמוגי(*אחוד) ואלון
של טנה בטענה אחת ויחידה: כך זול יותר
לבנות !
הקרקע היתד. מצוייר. בבאר־שבע בשפע
ובזול, יסודות הבניינים הנמוכים זולים
יותר, וטנה החליט שכך יהיה, וחסל. וכך,
במשך אותן שש שנים, הקים אגף־ר,שיכון
בבאר־שבע את העיר המכוערת ביותר והפחות
יעילה בארץ.
אך אנשי הביצוע לא שקטו על שמריהם.
כאשר נוכחו סוף־סוף שגישת אנשי־התיב־נון
במשרד־הפנים נכונה יותר, גילו מונד
שגם יותר משתלם לבנות
חיהם לפתע
בתים בני ארבע קומות. כדי להוכיח שהם
לומדים משגיאות, קיבלו הפעם בא-ופן
טוטאלי את ההשקפה החדשה. וכדי להיות
נאמנים לעצמם עד הסוף, בנו ׳ השנה, בהמושבה
רעננה,
קצה הנידח ביותר של
בסביבה בה רוחב הכבישים מספיק בקושי
למכונית פרטית אחת, במקום בו
אין רואים בית גבוה בטווח של קילומטר,
וכל בית מוקף חצר מוריקה —
דוזקא שם, ולמרות התנגדות ראשי המועצה
המקומית, בנה משרדיה,שיכון שני.
בנייני־ענק, גבוהים ורחבים.
הכל, לפי מיטב כללי חלם.

ביצועיסטים מתכגגים
פני שנתיים ניסו אנשי התיכנון

/של משרד־הפנים לשים קץ לנוהג הפרוע,
שלחו מכתב־התראה למחלקת השיכון
על בניית בניינים המכערים את
הארץ ׳ונופה. בין שלוש־עשרה הטענות
העיקריות שלהם :
• כיעור הבניינים.
׳•> שטח זעיר מדי לחיי משפחה.
• קירות דקיקים שאינם מאפשרים
פרטיות.
!•< תיקרה נמוכה בצורה מסוכנת.
• חדרי שירות זעירים עד כדי סכנה
היגיינית.
אנשי משרדו של טנה אף לא טרחו
להשיב על מכתב זה. שר הפנים, שתמך
ועודד את מחלקת התיכנון שלו, והוציאה
לחלוטין ממצבה הקשה הממושך, העביר
את המאבק לממשלה, בצורת הצעת־החוק.
אך גם מפא״י וגם טנה לא הסכימו לוזתר
על השליטה בגורם התיכנון. גולדה היתד,
למייצגת העיקרית של מנהל משרד־השיכון
השאפתני.
במרוצת הוויכוח על החוק, ד,נימשך כבר
כמה חודשים, הציעה גולדה כמה פעמים,
כאילו בלי קשר לוויכוח בעניין החוק המוצע,
להקים חברות ממשלתיות לייצוא ידע

תיכנוני. משום מה, נזכרו בהצעותיה של
גולדה רק אנשי אגף־התיכנון של משרד־השיכון,
דבר שנועד להקנות להם, למעשה,
הכרה כסמכות מתכננת יחידה. בעליו החוקיים,
בינתיים, של התיכנון, אנשי משרד־הפנים,
לא נזכרו כלל.
שפירא מחה נמרצות, והיו חילופי־דברים
בין גולדה ושפירא. חילופי דברים אלה
הביאו גם לריסונו החלקי של טנה, ולהחלטה
שעד שיתקבל החוק, וכדי למנוע
כפילות וריב, תוקם ועדה בינמשרדית
לתיאום התיכנון.
ועדה זו הבהירה שאנשי־השיכון אינם
מתכוונים לוותר על התיכנון. היא הראתה
פעם נוספת את דרכי העבודה של משרד
ביצועי, כאשר הוא עוסק בתיכנון. איש־משרד
הפנים מוזמן לעתים קרובות לישיבות
הוועדה, מבלי שיימסר לו מראש הנושא
הנידון, ומבלי שיספיק לעיין בתוכניות.
לעתים קרובות רואה נציג משרד־הפנים
את התוכניות לראשונה בבואו לוועדה, וכאן,
בישיבה, נמסר לו ספק בבקשה ספק
באולטימטום: צריך לבנות כאן בשבוע הבא,
מוכרחים לאשר מיד.
כך, כאשר דנו לאחרונה על בניית השיכונים
לגל ד,עליה של החודשים האחרונים,
דחה איש משרד־השיכון את ההצעה להפנות
חלק מהשיכונים לעפולה או לעיירות־פיתוח
:״אין לנו זמן עכשיו להתעסק עם
תוכניות מסובכות. אני צריך מקום בשפלה,
בו אוכל להציב תותח ולצקת אלף
בניינים בבת אחת!״ לא יופי לא נוחיות,
לא חישוב כלכלי רחוק, אלא ״תותח ש־ייצק
אלף בניינים״.
אך המכשלה אינה נגמרת רק בתיכנון
מקומות. אנשי הביצוע רוצים תמיד להרחיב
את שטח הבנייה, על חשבון הכבישים,
ולכן כמעט בכל איזורי השיכון של
חולון ובת־ים סלל משרד־השיכון כבישים
צרים מדי, כדי שיהיה יותר שטח לבניינים.
גם שיקולי נוף ואוויר אינם קובעים
למבצעים, ולכן התעקשו אנשי משרד-
השיכון לא להשאיר את שטח מקווה־ישראל
כשטח פארק עתידי של תל־אביב, דרשו
בתוקף להשמיד את הגן הבוטאני הנהדר
הנמצא במקום, לבנות במקומו את שיכוני
קופסות־הגפרורים שלהם.
כמעט שאין ספק שהוויכוח בממשלה
לא ייגמר לטובת משרד הפנים. חשיבות
פוליטית גדולה מדי מונחת על כף המאזניים,
מכדי שמפא״י תוותר על השליטה
בתיכנון.
מן הסתם יגיעו לפשרה מסויי&ת, אך
הקרב עדיין לא הסתיים. הוא רק נסתבך
יותר עם מותו של יוספטל.

מאמר ש1י בסידוה: האם הפירוז האם ומ*

חורבנה המוחלט והמיידי — הרי ההיגיון מחייב כי לפני כל צעד נוסף ייעשה תחילה נסיון
תקיף והחלטי להשיג פירוז מרחבי יעיל ובטוח.

אם הנימוק היחיד למען החימוש הוא שאין בל בטחון שהצד השני
אינו מייצר ביום -או ייצר מחר -פצצות־אטום משלו, הרי ההגיון
מחייב נפיון בזה שבעתיים.

והנה: עובדה היא שממשלת ישראל לא עשתה מאומה בכיוון זה, אלא להיפך, היא
מתנגדת בפירוש ובפרהסיה לכל פעולה כזאת. בהצהרת ראש־הממשלה נאמר, למעשה,
כי ישראל שוא-פת לפירוק־נשק כללי במרחב, אך לא לפירוז אטומי בנפרד. כמילים
אחרות: שישראל תסכים לפירוז אטומי רק במיסגרת פירוק־נשק שיגרתי כללי ומוחלט
של כל מדינות המרחב — דבר שאינו מציאותי במצב הקיים. מר בן־גוריון יודע זאת,
כמובן, היטב.
יתר על כן, מתנהלת בישראל מערכה חריפה ביותר נגד כל המעזים לטעון למען פירוז
המרחב מנשק אטומי. שופכים עליהם קיתונות של לעג, פוסלים את דבריהם כעפרא
דארעא, משמיצים אותם כבוגדים החותרים תחת בטחון המדינה.

מסתבר, אפוא, בי חוגים חשוכים סבורים בי רעיון הפירה פסול
מעיקרו -לאו דווקא מפני שאינו מציאותי, אלא מפני שאינו
רצוי.
עמדה זו אומרת דרשני.

ף • יכמנו את הפרק הראשון בהגדרת החוק הבא: כל הסומך על כך שהחימוש
האטומי יהוזה הרתעה מוחלטת, הריהו משתק פוקר בקיום המדינה.
זוהי אמת. אך שמא קיימת גם אמת הפוכה, נוקבת לא פחות?

גמלים אחרות: האמנם אפשר לסמוך על פירוז המרחב מנשק
אטומי? האם אפשר לבטוח כבד כאשר נוגעים הדברים לחיי המדינה
או למותה? האם אין הדבר דומה אח הוא למישחק פוקר כקיום
המדינה?

^ 0מעשה קיים בכל הוזיכוח גורם אחר — נימוק החוזר ונישנה בכל הנאומים
/והמאמרים של מתנגדי הפירוז האטומי המרחבי.
הגדיר אותו היטב מר אברהם שווייצר, הקרוב לחוגים הבטחוניסטיים, במאמר שכבר
ציטטנו אותו :
״עבדול נאצר (כך!) יכול, למשל, לקבל בסיפוק את פירוז האזור מנשק גרעיני, משום
שהוא סבור שבחימוש קונבנציוני הוא עשוי להגיע לעדיפות מכרעת על ישראל.״

במלים אחרות: בין ישראל ומדינות־ערב קיים מירוץ של חימוש בנשק שיגרתי —
מטוסים, שריון, צוללות, משחתות. עד כה לא פיגרה ישראל במירוץ זה. אם אמנם
נופלים הכלים שבידיה מבחינה כמותית מן הכלים שבידי האוייב הפוטנציאלי, הרי
אנו מקווים כי חיילי צה״ל, בעלי הרמה הטכנית הגבוהה יותר, יחפו על כך ביעילות
התיפעול.

ברם, מחיר הנשק הילד וגדל. בבל שהכלים השיגרתיים (היינו:
הלא־גרעיניים) נעשים משוכללים יותר, בן עולה מחירם. האם תוכל
ישראל לעמוד כתחרות זו לאורו ימים?
ץ פ זו שאלה מכרעת, והיא מחייבת תשובה אחראית.
^ למעשה היא מתחלקת לשתי שאלות :

• האם יתכן הפירוז מבחינה טכנית?
• האם יתכן הפירוז מבחינה מדינית?

ננסה תחילה לענות על השאלה הראשונה.

פירוז יעיל פירושו -פירוז תחת פיקוח יעיל. פיקוח זה חייב לכלול :
(א) נשק גרעיני המיובא מן החוץ( ,כ) נשק גרעיני המייוצר כמרחב
עצמו( ,ג) אמצעי־השיגור המסוכנים ביותר.
לכל ישראלי יש יחם ספקני מאוד לפיקוח על ייבוא נשק. ישראל הצטיידה בנשק
במלחמת־העצמאות, תחת חוטמם של מפקחים זרים. כך עשו, מן הסתם, הערבים. קשה
לבטוח ביעילות של פיקוח, אם אחת המעצמות — למשל, ברית־המועצות — תרצה לצייד
את מצריים בפצצות אטומיות בחשאי.
אולם דווקא פיקוח זה אינו דרוש ביותר. פירוז אטומי מרחבי יתכן ממילא רק אם
.שתי המעצמות מעוניינות בכך, מפאת !,אינטרסים שלהןעצמן, ואינטרס זה הוא
שישמש אז ערובה אוטומאטית ובטוחה למניעת ייבוא גרעיני.
שונה המצב לגבי הייצור, המקומי. כאן יש בטחון טכני מוחלט — מבחינה טכנית יתכן
פיקוח יעיל ואבסולוטי. אי־אפשר להחביא כור אטומי, כפי שנוכחה ממשלת ישראל בדימונה•
כבר כיום קיים ריגול אנטי־אטומי מוחלט של שתי המעצמות, בעזרת לוויינים
ואמצעים אחרים. שום מדינה ערבית לא תוכל לייצר פצצות־אטום בהיחבא, כאשר יסתובבו
בשיטחה צתתות־פיקוח בינלאומיים נאמנים.
הוא הדין לגבי הפיקוח השלישי. כל פירוז יעיל חייב לכלול את איסור ייצורם של
טילים, את ביטול המפציצים הכבדים (ואולי גם הפיקוח על המטוסים האזרחיים הכבדים).

שילוב כל הפיקוחים האלה יאפשר פירוז יעיל מבחינה טכנית.
במלים אחרות: הסבם־פירוז בינלאומי, שיבטיח את תיפעול הפיקוח,
יהווה ערוכה בטוחה מפני אפתעה אטומית.
ואל נשכח: לגבי קביעת פרטי הפיקוח נמצאת ישראל בעמדה חזקה מאוד. שהרי איש
אינו מפקפק ביכולתה של ישראל לייצר נשק אטומי, אילו רצתה בכך. היא יכולה לנהל
משא־ומתן מתוך עמדה של כוח.
בכל הסכם יש לקחת בחשבון את האפשרות שאחד הצדדים ירצה אי־פעם להפר אותו.
אך אז יצטרך להתחיל בייצור חדש. והצד השני יוכל אז לעשות אותו הדבר עצמו.
מבחינה זאת לא ישנה ההסכם את שיווי־המישקל.

זה. היא
*!**אלה אחרת היא אם הפירה הגרעיני של המרחב אפשרי מבחינה פוליטית .

בלומר: אם תחליט ממשלת ישראל לנקוט יוזמה כרוח זה, האם
יעלה כידה לשכנע את המעצמות הגדולות להיענות ליוזמה זאת,
והאם יסכימו לכד מדינות־ערב?

על כך תיתכן רק תשובה אחראית אחת ויחידה:
נידמה
הדבר לא נוסה.
כל עוד לא ננסה, לא נדע בביטחה אם הדבר אפשרי בנסיבות הנתונות — אם כי ההגיון
מחייב שהמעצמות הגדולות מעוניינות בכך יותר מכל מדינה מרחבית, וכי גם הערבים
יסכימו לכך ברצון, מבחינת האינטרסים של עצמם, לאור יכולתה של ישראל.
לכן, אם נקבל את ההנחות הקודמות — היינו, שלא יתכן חימוש אטומי חד־צדדי של
ישראל, ושחימוש דו־צדדי לא זה בלבד שלא ישפר את מצבה של ישראל (על־ידי הרתעה
מוחלטת) אלא להיפך, יגביר בהרבה את הסכנות הצפויות לה, עד כדי אפשרות של

מן הטענה שציטטתי לעיל, משתמעת הדעה שישראל אינה מסוגלת לכך. הטוענים
אומרים, למעשה :״במוקדם או במאוחר נתחיל לפגר. בידי עבד אל־גאצר תתרכז בהדרגה
עדיפות כמותית עצומה, כך שגורם ההרתעה ייעלם, והוא יוכל להתקיפנו בראות עיניו.
אך אם יעבור המאבק המרחבי לפסים גרעיניים, תיעלם סכנה זו, ותיווצר הרתעה חדשה.״
על כך רומזים גם דברי מר דויד בן־גוריון בכנסת, כאשר פסל את הפירה האטומי
המרחבי הנפרד, ותבע לקשרו ברעיון של פירוז נשק כללי (כלומר, שיגרתי) במרחב.
הבה ונבדוק טענה זו בקפדנות ובהגיון.

^ ע לי הטענה נימנעו, עד כה, מלפרט מדוע טוב המירוץ האטומי מן המירוץ
^ ד,שיגרתי.
יתכן שהם סבורים כי בשטח הנשק הגרעיני כלל לא יהיה מירוץ — היינו, שיתכן
חימוש של צד אחד, מבלי שהצד השני יהיה מסוגל לכך.
כבר פסלנו, במאמר הראשון, אפשרות זו. כל חימוש במרחב יהיה בהכרח דו־צדדי.
אולי הנימוק הוא כספי? ישראל היא מדינה עניה. נשק שיגרתי עולה ביוקר. אולי
החימוש האטומי זול יותר?
כל הנתונים הכספיים בשטח זה הם, כמובן, בחזקת סוד המדינה. אך מכל הידוע בעולם
לגבי מחיר החימוש האטומי — מסתבר כי הוא יקר יותר מכל חימוש שיגרתי אפשרי.
מאת

אורי אבנד־י
מי שטוען בי ישראל ענייה מדי מבדי לעמוד בתחרות של מטוסים
ושריון -אינו יבול לדגול ברצינות בחימוש אטומי. הטענה כולה -
ריח של אי־כנות נודף ממנה.
יכול להיות נימוק הנוגע לצד המדיני של הרכש. למשל: עבד אל־נאצר יכול לקנות
נשק כאוזת נפשו, ממזרח וממערב, ואילו ישראל אינה יכולה להיות בטוחה בכך שתוכל
בכל עת לרכוש את הנשק הדרוש לה — בייחוד אחרי שנעלמו יסודות הברית עם צרפת.
אני כופר בהנחה זו. בניגוד למר שמעון פרס, איני סבור כי ההצלחה ברכישת־נשק
היא סימן־היכר של גאון. אני מאמין כי בן־תמותה בעל כשרון ממוצע, הפועל מטעם
ממשלה בעלת כשרון מדיני ממוצע, ישיג תמיד את הנשק השיגרתי הדרוש לישראל.
(ואל נשכח: עצם יכולתה של ישראל לייצר נשק אטומי נותן לה עמדה־של־כוח בשטח
הנשק השיגרתי
תמכרו לנו את
יכולה תמיד לומר, באוזני ספקי־הנשק :״אם לא
לבטחוננו, אתם מכריחים אותנו לייצר נשק גרעיני.״ טענה כזאת, כשהיא הדרוש הגיונית, תביא בהכרח לאספקה המבוקשת).

קיצורו של דבר: לא ברור מדוע המירוץ השיגרתי הוא לטובת
״עבדול נאצר־״ ,ואילו המירוץ הגרעיני יהיה לטובת ישראל. לא ברור
מה תובנה של טענה בזאת, ועל מה היא מנסה להסתמן*.
רושם

רב על מוחות
והעושות אותן,
לי שזו אחת מאותן טענות שקל להשמיע
שיטחיים — אך שאינן מסוגלות לעמוד בפני שום ניתוח ענייני.

ן•* עומת זאת — יש כמה וכמה נימוקים מדיניים נגד הכנסת המרחב לעידן הגרעיני —
/נוסף על הסכנה היסודית של השמדת ישראל (ומצריים) תוך דקות מעטות.

קודם בל: המרחב השמי אינו אי בודד. חימוש אטומי מרחבי משפיע
על העולם בולו -והעולם כולו יגיב על כך.

פצצת האטום ב ש מי המרחב
המרחב רצוי מבחינה ישראלית? האם אפשר להתנות בו את עצם קיום המדינה?

אפש רי ה פי חו! ?
אפשר לצפות לשתי הגבות בטוחות. האחת סובייטית, והשנייה אמריקאית.
מבחינה סובייטית, ישראל היא מדינה עויינת, חלק בלתי־נפרד מהמערך הצבאי
המערבי. הימצאותה של פצצה גרעינית בישראל פירושה, לגבי הממשלה הסובייטית,
הצטרפות מדינה גרעינית נוספת למחנה המערבי.

אי־שם בחדרי־המלחמה של המטכ״ל הסוכייטי ישנן מפות, כהן
מסומנים כל מאגרי הנשק הגרעיני הידועים בעולם המערבי. ברגע
שתהייה לישראל פצצת גרעינית, היא תיבלל אוטומאטית במפה זו.
מלחמת־העולם הבאה (אם תפרוץ) תתחיל במערכה של השמדת המאגרים האטומיים. כל
צד ינסה, בשלב ראשון זה של המלחמה, לחסל את הפצצות של הצד השני — הן כדי
להגן על עצמו, הן כדי להביא להכרעה צבאית( .אם, כתוצאה ממערכה זו, יישאר צד
אחד ללא נשק גרעיני, בעוד הצד השני יישאר בעל עוצמה גרעינית כלשהי, הרי הוכרעה
בכך המלחמה).

שוב, משלה את עצמו. אחרי הצעד הרביעי, שוב לא יהיה חופשי — מבחינה מדינית
וכלכלית — אלא להחליט לצעוד את הצעד הבא, המכריע.

ד באן סקרנו את הנימוקים העיקריים בעד ונגד חימוש אטומי. מה נובע מהם?
איזה קו חייבת ממשלת ישראל לנקוט?

יתבן ששאלה זו מנוסחת כצורה בלתי־־אישית מדי, ומפתה לחוסר
אחריות. יתבן שכל אחד מאתנו חייב לשאול את עצמו: מה הייתי
אני עושה אילו הייתי שר־הכטחון של ישראל, אילו רבצה עלי
האחריות הנוראה לבטחונה של המדינה?
אילו משלה כיום בישראל ממשלה הקרובה לדעותי, ואילו הייתי שר־הבטחון בה —
מה הייתי מציע לממשלה זו? אילו מסקנות הייתי מסיק מהניתוח דלעיל?

ישראל אטומית (בניגוד למיצריים אטומית או הודו אטומית) תיבנס
למפת הפצצות־־ההשמדה של מלחמת־יהעולם הבאה. היא לא תובל
להיות ניטראלית.

במלים אחרות: חימוש אטומי לא יעלה רק את יחסי ישראל־מיצריים למישור חדש,
אלא גם את יחסי ישראל־ברית־המועצות. הוא יסבך את ישראל בסכנות נוראות, שלא
תהיה לה שום שליטה עליהם.

את התגובה הסובייטית הצפוייה. מה תהייה התגובה האמריקאית? יתכן שכאן
| אורבת סכנה מוחשית עוד יותר.
כבר הסברנו כי המעצמות הגדולות מתאמצות, בכל כוחן, להשאיר בידיהן מונופול
גרעיני עולמי. הן חוששות שמלחמת־העולם השלישית, שתוריד אותן מבמת ההיסטוריה,
עלולה לפרוץ במיקרה. ככל שיתפזר הנשק האטומי בידי מדינות קטנות ובלתי־אחראיות,
כן תיגבר סכנה מחרידה זו.
ארצות־הברית ניסתה למנוע את החימוש האטומי של צרפת. היא לא הצליחה בכך —
כי צרפת היא מדינת־מפתח בנאט״ו ובמאבק העולמי. היא נאלצת להשלים עם שגעונותיו
של הנשיא דה־גול — בידעה כי דה־גול הוא, עם כל חסרונותיו, אדם אחראי.

אולם ישראל אינה צרפת, ובן־גוריון אינו דדז־גול. על בל פנים -
לא בעיני האמריקאים.
שתיקתה הנוכחית של ארצות־הברית לגבי הוויכוח האטומי במרחב נובעת, בלי ספק,
מן הדיעה שישראל רחוקה, לפי שעה, מלהיות מדינה גרעינית ממשית. אך דווקא שתיקה
זו מנבאה רעות ;־קראת העתיד.
קיימת סכנה מוחשית שאז תפעל הממשלה האמריקאית בזריזות וביעילות. היא עשוייה
לכפות פירוז אטומי על המרחב, כולל ישראל.

היא יבולה לתבוע לעצמה פיקוח יעיל ומכריע על הפעולה הישראלית.

והיא עשוייה לתת גיבוי מירבי לתביעה כזאת — עד כדי הגשת אולטימאטום ממשי
ואיום בהפסקת זרם־ההון הזורם מאמריקה לישראל.
אם תסרב ישראל לקבל את האולטימטום, הרי תזמין שואה כלכלית (שהרי עצם
החימוש האטומי יגביר עוד יותר את תלותה הכלכלית של ישראל בזרם ההון הזר) .אם
תקבל את הדרישה, יהיה פירוש הדבר, למעשה, סיום עצמאותה של ישראל, והפיכתה
גרורה מוחלטת של מדינה זרה.
יתכן שחוגים מסויימים בישראל חותרים למצב זה, מתוך חשבון שמעמד של גרורה
יטיל את עומס הדאגה לבטחון ישראל על ממשלת ארצות־הברית. אילם האם זאת שאיפתם
של אזרחי ישראל? האש מובנים הם למכור את העצמאות הלאומית תמורת הבטחה של
בטחון? ומניין הבטחון שבטחון זה אמנם בטוח הנהו?

דבר אחד ברור לחלוטין: חימוש אטומי מזמין התערבות זרה -
סובייטית, אמריקאית ואולי גם סוכייטית־אמריקאית משותפת.

הירושימה 1945־ או תל־אביב וקאהיר 1־? 1975
חד הנימוקים שיש לתת עליהם את הדעת הוא נימוק הנוגע לעיתוי ההחלטה.
^ חימוש אטומי הוא תהליך ארוך — תהליך הנמשך שנים אחדות. מקובל בעולם
להניח כי זה עניין של חמש שנים יפחות.
להבנת העניין כולו, יש לקחת בחשבון את העובדה היסודית הבאה :

יש פאציפיסטים, שעצם קיום הנשק הגרעיני מתועב בעיניהם. הם יגידו: אסור לנו
לנגוע בתועבה זו, אפילו יציל הדבר את חיינו. כדיברי הנוצרי בעת מעצרו :״כל אוחזי
חרב — בחרב יאבדו!״
ס 11 8 .£מי ך( . 8 £ ׳1היינו:
בארצות־הברית ובבריטניה יש הטוענים:
מוטב להיכנע לקומוניסטים, מאשר למות ).אפשר לסכם את דעתם של הפאציפיסטים
הישראליים בסיסמה :״טוב לחיות בלי החרות — מאשר למות.״ מבחינה זאת אני שמרני
ללא־תקנה. דעתי היא :״טוב למות — מלאבד החרות!״
איני מאמין כי פאציפיזם, המעודד תוקפנות, הוא מוסרי. אני שואף להחדרת המייסר
למדיניות. כלומר — לניהול מדיניות שהיא גם יעילה וגם מוסרית.( .והריני מאמין, בכל
לבי והגיוני, כי בטוזח הארוך, המדיניות המוסרית היא גם המדיניות היעילה, בחיי הכלל
כמו בחיי הפרט ).מתוך גישה זו אני ניגש גם לבעייה האטומית.
על כן הייתי מנסח את המסקנות דלהלן :
0ראשית — החימוש האטומי של המרחב הוא רעה מוחלטת.
• שנית — היעד העיקרי של המדיניות הישראלית צריך למנוע רעה זאת, על־ידי
השגת פירוז אטומי של המרחב, תוך כינון מערכת־פיקוח יעילה ובטוחה לחלוטין.
• שלישיית — את מדיניות־הפירוז יש לנהל תוך הפעלת האו״ם, המעצמות
האטומיות ומתווכים ניטראליים, ואפשר להגשימה תוך כפייה או תוך הסכמה.
0רביעית — יש לקבוע להצלחת מדיניות־הפירוז תחום ברור של זמן.
$חמייטית — אס תיכשל מדיניות זו תוך המועד שהוקצב לה, למרות המאמצים
הכנים והיעילים של ממשלת ישראל — הייתי מציע לממשלתי להחליט על חימוש גרעיני
מזורז של ישראל.

הצעד הראשון בדרך האטומית יבריח את הצועד לצעוד גם את
הצעד השני.

(המאמר הגא בסידרה: איך ישפיע החימוש

ברוב השלבים -ודווקא הראשונים -אין בל הבדל בין ייצור אטומי
לצורביישלום לבין ייצור פצצה אטומית. מרבית הבורים הפועלים
כעולם -בגון הבור ההודי -מתאימים גם למטרה זו וגם למטרה זו.
מבלי להיכנס לפרטים טכניים מסובכים, הדבר ניראה, בערך, כך: השנים הראשונות
של כל ייצור גרעיני מוקדשות להפקת חומר פציל. חומר זה יכול לשמש באותה מידה
הן להפקת חשמל, הן לפצצה גרעינית.

לאור מצב טכני זה, יבולים מצדדי החימוש לטעון :״למה לנו
להחליט עכשיו? בינתיים יש לקדם את התהליך, כדי ליצור תוך בך
ובך שנים מצב בו נובל להחליט באופן חופשי, לאור המציאות של
אז -לבאן או לבאן״.
יתכן שנימוק מסוג זה יכול להשפיע על פוליטיקאים, האוהבים מטבעם לדחות כל
החלטה. אולם דחייה זו אינה אלא אשלייה. כי דחייה מסוג זה — פירושה, למעשה, החלטה.
משני טעמים :
ראשית, מפני שמערכת יעילה לפירוז אטומי של המרחב יכילה להתבצע רק בשעה
שאין במרחב עדיין ייצור רציני. כאשר כמה מדינות (או מדינה אחת) במרחב יתקרבו
לסף ייצור פצצה בעתיד הקרוב, שוב לא ייתכן פירוז.
שנית, מפני שהשלבים הראשונים של הייצור הם היקרים ביותר. ישראל הילנייה פשוט
לא תוכל לגייס די כסף כדי לממן ייצור זה ולרכוש באותה שעה נשק שיגרתי בממדים
שיבטיחו את בטחונה בעתיד. מי שהולך בדרך אחת, יזניח בהכרח את הדרך השניה.
מי שצועד את הצעד הראשון מתוך מחשבה כי לפני הצעד החמישי יוכל לעצור ולהחליט

האטומי

במרחב

המישטר

במדינה ! )

במדינה

חזית

(המשך מעמוד )4

כי בעצם יש להם רוב בליגה, וכי הליגה
יכולה להפוך בידיהם למכשיר נגד הדינא־מיזם
המיצרי. כשהם בטוחים באד,דתן של
בגדאד, עמאן, ריאד ותוניס, תבעו שליטי
דמשק לכנס את הליגה לשם בירור ההאשמות
נגד קאהיר.
מחזה מקולקל. בדיוק לכך חיכה
גמאל. ברגע הדרמאתי החל תימרון גאוני
של סחיטה. באיימו לפרוש מן הליגה,
העמיד את יריביו בפני ברירד, בלתי־נעי־מה.
אם ייכנעו לאיום, יצטרכו לוותר על
מסעם נגדו. אם לא יכנעו, יתנו לגמאל
את התירוץ לפרוש מן הליגה ויקבלו על
עצמם את כתם מפירי האחדות. חוץ מזה
השכיח הצעד הדרמאתי את הנאומים גדו־שי־הגילויים
של הנציגים הסוריים, שהכינו
מחזה משלהם בבימוי קפדני: בריחתו של
ניספח צבאי מיצרי, עם ארגז מלא מיס־מכים
סודיים על עוזנות קאהיר.
שליטי ערב עשו, במצב זה, את אשר
הם רגילים לעשות מאז ומתמיד: הם דחו
את ההכרעה, השאירו את הליגה במצב של
דימדומים, בין חיים ומידת.
נאצר ללא איזם. עתה הגיעה השעה
למכה הנגדית של גמאל. הוא הכריז שיקים
גוף חדש :״חבר -העמים הערביים״ ,שיבוא
במקום ״חבר המדינות הערביות״ .העמים
יעמדו מול הממשלות.
אולם דווקא צעד כזה מגלה את החולשה
היסודית, העמוקה ביותר, של הנאצריזם:
חוסר השקפת־עולם מנוסחת, המסוגלת לשמש
בסים למפלגה מהפכנית כל־ערבית
מאוחדת.
במצריים עצמה נכשלו כל נסיוניותיו
של גמאל להקים מפלגה כזאת, ונישארו
רק מיסגרות ריקות. המפלגה הכל־ערבית
היחידה שהיתר ,,אולי, מסוגלת למלא תפקיד
זה — מפלגת התחייה הסוציאליסט״ת
(״אל בעת״) שקמה בסוריה — חוסלה על־ידי
גמאל עצמו, אחרי שהולידה את האיחוד
המיצרי־סורי. גמאל פחד שתהווה
מתחרה לקבוצת־הקצינים שלו.
לכן ברור כי הגוף החדש לא יהווה
מעין גירסד, ערבית של הקומאינטרן הקומוניסטי
— מרכז של מפלגה בינלאומית
אחת, מגובשת, ממושמעת, בעלת מצע
ברור, המקבלת פקודות מקאהיר.
תחת זאת יקום, מן הסתם, אוסף של
גופים וגופיפים אופוזיציוניים מכל המדינות
ומכל הסוגים, ימניים ושמאליים, פאשיס־טיים
וטוציאליסטיים, שיקבלו בקאהיר אמ־צעי־תעמולה,
כסף ונשק, כדי לעשות צרות
בארצותיהם. לא תהיה זאת מערכת־תעמו־לה
גדולה וייצרנית לשם בניין עולם ערבי
חדש, אלא רק מערכה של לוחמה פסיכולוגית,
לשם עירעור המישטרים הקיימים
בכל האמצעים.
מישנה היסטורי. כל זה מבטיח רק
דבר אחד: שהמוסיקה של סיכסוכי ערב
תוסף לסבר את אוזניהם של כל הישראלים
הסבורים כי ״מה שרע לערבים, טוב ליהודים״.
במשך
חודשים ושנים, יוסיפו ד,סיכמו־כים
הערביים למלא בשאונם את המרחב.
הם ימנעו כל אפשרות של התקפה רצינית
קרובה על ישראל נראה להלן) ,על אף שהם

חיילים,

אחים,

מפקדים!

בישראל אזרחים בדרגות ש מוח.
ס לננו הבסחוני והכלכלי סכתיב לגו תנאי הערמת קשים וסיוחדים נ ם *נ קני ייזיייילשויוןולמלחמהבחסימה

שזיון מלא לכד בני הב היושב בציון !
הפרת המזימה לקיים בי שראל אזרחים
בסול ההפליה העדתית !

יני זה נ י * הןל* ייי הם םה י׳ נ ל לי ילחזיתשויוןלאו מי ת, אשר קבל את ד רגי הסאבק ו חנ שי ד לוחסים. תין
התת שנית וליסוד כל סי ס הקשור נסלנ גו הבסחוני והכלכלי כדי ל הני א ^ ן * ן ן סלא לכי בגי חלם היו שב

ב שתידרגות! ן

בציון ללא הבדל עד ה ומוצא.
יא מר

בהתחשב בגודל הסשיפר ,.נאםי! מ הי שבה בחיי אם? מ הי שנה דבור לוחמי ס א שר נ שנ׳ ץ י* 1
לסג ת! כן! 3*3* 3י לא י ם גי• יי היי ם * זיגלי;ם יד יללחים לם זו ״י׳יז• לא תדעך האש אשר הוצתזד
על־ידי לו חסים ס בני העם ללא הבדל עד ה ו בי צא, נבצער צונ ם של ק דו שינו ישר נסלו על
אדמ ת ה מו לד תלמ ען תקומ ת ישראל, נג שי ם מ סר ת ם של קדו שינו אשר במותם צוו לנו את
החיים! חיי ם של חיפ ש ו שויון מלא. של חופש הפריז ב תו ך חופש הכלל !
יד ביד ״נלד ללי הבדל לדר. ו סונ א לד להשגת ד.ם סימ• ייי״י־ייז• נצחון אשר יביא שויון ־ שלום ־

אנו רוצים1

נ31ורן

א־ז סאמרי

של ג לג לי ם

נזכור

*יי י, חיס

אנו רוצים!

כילד נשכתו

בני

! אנו רוצים

ה: אנדי ם •וב יום לד קיים כ א פרותיהם ורוליס להיותן

נ שוים בן שוים.
נ? כו רן

את ישר לסרנו בם שך שנת ה לינו תנו והתארגניתנו וננ צ ל הסשיסד. נרם יייי* נם * זנס , 0 ,תברזל !

נביאאתבשורתההערכותהמאורגנתוהמלוכדתלעםעלמאבקנולש ריון.
ברכתי ״ לי חי־ דאי ם יני ם ח ״ ליי ,? 60־ ,חזית

גה מוני ם

בשר יון !

הסוני קבלנים

הגת סכים

על ייי

ה ם?נ לי 0יי? 71י גיבי* ם נילל אחי 3ייי י״ם י • מוסד לבטוח לאומי*.
לתרום כל היקר לנו לבען הבראת כלכלתנו הלאוסית תוך שסירת לדק ושויון.
י 1״ ׳ י בספסריהזסקנותהזנור

שערים נ ״,י־ כ ילל ׳ה ״ל רחיבו ת.
נז כו רן

בפעולה ממלכ תי ת, בצעדים נמרצים, ביחס כבוד, בזכות ול א
בחסד גיווני ם

הפפג-ס בפתפ ם ל 1רנ.ן! 0ו 1יגים פנג •

עדות יי סיייי י י! 0 *361,יית 0י ״ עבדכיימ שו ל *.

י י * ״ייי ת י ״ נ* שערים. ביו ב מנה של 1

את אחינו ר.אנוח לסשסחות כרוני ת ילדיב.

נ א לן ף

באיש המ ת אי ם במקום המתאים 1

אין אנו רולים ני ליר ת

היחס תטחסיר לבג• לדו ת המירי׳ |

*׳*י ריבי* לם איר׳יי ׳ז •ואדי־סליב*.
ייםל

יין אנו רולים גרמטכ ״ ל תיסגי בסיוחד נם לא
סי סי _ ססרדי _ לי רי קי או כל איש לדה אחרת.

רו קיי

-מ רד•

י 3* !,יייי ׳ם יי ״ רי ם יזילי י ם, י ת 3כנסת על רסת חינוכם הירודה של ילד• עדות סזרה.

ועצמאו ת בטחוני ת וכלכלי ת ז
הה שכלה

ב מ פו ר ש |

אנו רוצים!
אהיגו המרוקאים יאת

אזרחים!

ליחם יחזיתשויוןלאומית, קבלו לל לו ס ס יל חום סלח&תעןיןן ילנ* ל סלי לד סי חיס סר סויסה ו >י *וי

שנה עברה. שנת בענות !הערמת. שנת החארונות והנשרה לביצוע1
המשימה הנעלה אשר הינולנו על עצמנו

שויוןלאו מי ת .

ברכתי *ליחי• לי לינ יי ־ ואדי ־ ם ־ י ב • אשר סיים אסזניח ביסים אלה.
ברכתי ״ לי״י• ל ב ״ י ׳ מחזיר • ש ע רי ם -לססקדים;

בייצוג מל א בכל מו סדו תינו הממלכ תיים ו ה אז רייי ם, ייצוג על־ידי נבחרי ם
בני חורץ. בכנסי - ,בממ שלה -ב הנ הלת הם*כנות הי הו די ת -בהסתד רו ת
העובדים -בעיריו ת ־ במועצו תהמ קו מיו ת ו בנ ציגיו תיגו בחוץ לארץ.
אין אנו רולים בהחדרת שנאת אתים. בסדור ונהסליה.

אנו רוצים!

במיזוג גלויות פלא.
אין אנו רולים בססרדים — אשכנזים.

אגו רוצים!

בעםיחד בונה ויוצר.
ילידי
אזרחים!
אחי סי
צאצאי
כולנו
המזרח!
היום •שבם י הו ד ה בדוחק ובצער•.

עדות
ב ני
ה א רץ
זועקים
המכנים

לא את ב־זיני נותנים לנו לקבור קל סי מנהגנו. ולא ת רבנינו ט תני ם לגו לנחור על •י כרתנו וסעם ינני.
בשמכםח ״ ל־ ? 001 0י י • 3 0חזיתשויוןלאומית *

תחימדינתישראל1

ברכה

״ חי עםישראל1

לעם !

יחיה ״וויו זו
משוה ראש בוטה כללי

מדינתישראל קמה בדמם של קדושים ובמאמץ

״ייי 3י י ניזאימפ ל ״ י ייז• לכן נ אדי ר ז עק תנו ונ אמ ר *ציון הלא ת שאלי ל עויון בץ בני ך ז*
א ח, ם ! כיוס זר. סונים אנו אליכם לעמוד נ׳איחי־ס ום ל ינ יים י יי זיי ׳ חזית שויון ל או מי ת
ים יי שויון. ל א להאיזו ל שנ את אחים. לא יהגרר אחר מסי חי ם ו מסכסכים.
הכינו ל ס חו ף פ עול ה חוך מ שמעת ל או מי ת ע ליונ ה עם לוח מי חזית שויון ל או מי ת א שר
ס קר רנ ם יצאו ופועלים בתוככם.

לקראת חזית שויון ל או סית כו לנו כחו מהמ לו כד ת נ ענ ה •לפקודה ת מיד אנחנו*!
תחימדינתישראל ! יחיעםישראל ! יחיהמאמץל שויון !
תחיחזיתשוי ון לאומית !

מלכד
רא ש הל שכההמ דיני ת

כרוז מיסתורי זה, בסימון כרוזי המחתרת הלוחמת
בימי המאבק מד הבריטים, הופץ השבוע כירושלים.
עד בה לא הצליחו המישטרה ושרותי־הבטחון
עלולים להביא יבול של תקריות קטנות.
הסכנה הא-מיתית הכרוכה בהם לעתידה
של ישראל היא, שיש בהם כדי ליצור
אשליה. כי מתחת למעטה הסיכסוכים יקומו
בהדרגה כוחות חדשים, שיולידו את
השלב הבא של המהפכה הערבית. תנועת
האיחוד הערבי היא תהליך היסטורי, ואין
ספק כי בצורר, זו או אחרת, תחת דגל אחד
או שני, אחרי נסיגות וכישלונות, סופד,
לנצח.
יהיה זה מישגה היסטורי של ישראל אם
לא תנצל את תקופת־הביניים כדי להשתלב
בתהליך גדול זה, לפני שיגיע לגיבושו
הסופי.

ד עו ת
המלחמההק רו ב ה
המעשה הראשון שעשה הנשיא ג׳ון
קנדי, עם כניסתו לתפקידו, היה חריף ב

זאת עבודת כפייה?

עליון של כלל ישראל

ולא בהסדיס של מסלגים בודדים אשר
במאבקה הקדוש ואלודק

•רגשליס. מנ חםאבתש כי ב

נשיאי ישראל וקמ״א במיסדר נח״ל באמכייקי

לאומית

לגלות מי עומד מאחורי הדבר -אם מחתרת חדשה׳
אם איש בודד. הכרוז עורר סערה גחוגים רח־כים׳
עלול להחריף מחדש את הבעיות העדתיות.

יותר: הוא ציווה על כל קציני הצבא,
חיל־הים וחיל־האוזיר של ארצות־הברית
לסתום את הפה.
הרמטכ״ל של חיל־הים, שנהנה מיוקרה
עצומה, ניסה למרוד בפקודה זו. אולם
הממשלה החדשה לימדה אותו לקח נוקב.
מאז פסקו לגמרי הנאומים השיגרתיים על
המלחמה הממשמשת ובאה, ושאר דברי־סרק,
בהם אוהבים קציני כל העולם ״להעלות
את המוראל״ ולחמם את האווירה.
לעיתים נידמה כי כדאי היה להנהיג את
הפקודה של קנדי גם בישראל.
דבר והיפוכו. כאשר הצליח גמאל
עבד אל־נאצר לאחד את מצריים וסוריה,
והיה נידמה כי האיחוד הכל־ערבי יתגשם
במהירות, השמיעו כל דוברי הבטחון הישראליים,
ובראשם הרמטכ״ל, נאומי־אזע־קה
על הסכנה הגדולה הצפוייה לישראל.
הם קראו לכוננות בטחונית מוגברת,
לעליית המתח הבטחוני ולהגברת התודעה
הבטחונית. כי, כך אמרו, ריכוז הכוח הערבי
בידי הרודן ד,מיצרי מקרב מאד את
פכנת־ד,מלחמה. האוייב הזומם לכלותנו
עלול להתקיף כמעט בכל רגע.
מאז קפאה תנועת־האיחוד, וגברה תנועת
ההתפצלות הערבית. השבוע, כאשר איימה
מצריים לפרוש מן הליגה הערבית ולפתוח
במלחמת־אחים כל ערבית, הגיע תהליך זה
לשיאו.
אפשר היד, לצפות כי דוברי הבטחון,
ובראשם הרמטכ״ל, יודיעו לאור התפתחות
זו כי סכנת המלחמה התרחקה. אולם קרה
ההיפך. בנאום שנשא רב־אלוף צבי צור
השבוע, חזר על הנוסח הסטנדרטי שלו
על סכנת־המלחמה הגוברת. היה בנאום רק
חידוש אחד: דווקא הפיצול הערבי, כך
קבע הרמטכ״ל, מגביר את הסכנות הבט־חוניות.
מסתבר,
איפוא, כי דבר והיפוכו מביאים
תמיד לאותה תוצאה: הגברת סכנת ההתקפה
הערבית׳.
זאבים כפינה. ספק הוא אם קריאות

אחת האפתעות הבלתי נעימות ביותר שירדו
אי־פעם על המדינה היתר, כלולה ב־דו״ח
של משרד־ר,עבודה הבינלאומי, שהתפרסם
לפני כמה שבועות.
הדו״ח כלל פירוט המדינות בהן קיימת
עבודת־כפייה, בניגוד לאמנה הבינלאומית.
מקום־כבוד ברשימה תפסה ישראל. אחריה
הופיעו כל המדינות האפריקאיות והאסיא־תיות
בהן הקימו שליחים ישראליים ארגונים
המקבילים לנח״ל.
להט מיסיונרי. התדהמה הישראלית
היתד, מובנת. כי הנח״ל הישראלי רחוק
מאד מלהיות אירגון של עבודת־כפייה. הוא
נולד כתוצאה מנסיבות ישראליות מייוחדות
במינן: הצורך לג־יס לצבא חברים וחברות
של גרעיני־התיישבות, מבלי לפזרם״.
ישראל, המתגאה בצדק בהישגיה בשטח
ההתיישבות העובדת, שמחד, לייצא את הידע
המייוחד שלה בשטח זה. לכן היא
נאותה לכל בקשה לשגר למדינות חדשות
קציני־נח״ל המסוגלים להקים מסגרות כאלה
בנכר. הקצינים עושים א,ת מלאכתם בלהט
מיסיונרי, הקימו תנועות דומות בשורה של
מדינות.
רק דבר אחד לא חדר להכרת המיסיונרים
ה,נ,־!״לאיים: מדינות אפריקא ות שונות
מאד מישראל. מסגרת, שהיא חיובית
מאד בתנאי ישראל, עלולה לד.ין ת שונה

• גם דויד בן־גוריון, שהזהיר במשך
שנים כי האיחוד הערבי צופן בחובו סכנה
נוראה לבטחון המדינה, הביע השבוע בנורבגיה
את דעתו כי הפיצול הערבי מסכן
את ישראל, וכי האיחוד הערבי חית מקטין
את הסכנה.

* בימים הראשונים של צה״ל פנו תנו־עותיהנוער
החלוציות אל שר־הבטחון, טענו
בפניו כי פיזור חברי נרעיני־הת״ שבות בצבא
יביא בהכרח לחיסול הגרעינים ולהק־פאת
ההתיישבות הקיבוצית. הנח״ל נולד
כתוצאה מדיונים אלה.

מתמידות אלד, של ״זאב ! זאב אמנם
מוסיפות משהו לתודעה הבטחונית.
ברור כי ההיפך נכון. נאומו הסטנדרטי
של צ׳רה, שעוד לפני שנתיים זכה לכותרות
גדולות, נידחק השבוע על־ידי עורכי
רוב העתונים לפינות נידחות בעמודיהם —
כאילו הסכנה של השמדת ישראל שוב
אינה מעניינת איש במדינה.

יחסי־חוץ
שליחותבג וי אנ ה

העולם הזה 1304

לגמרי בארץ אחרת, בה אין קיבוצים ואין
תנועות־נוער.
כך קרה שכמה מתנועות־הנח״ל האפרי־קאיות,
שהוקמו על־ידי רודנים מקומיים
בעזרת מומחים ישראליים, ניראות בעיניים
זרות כהמשך עבודת־ו־,כפייה ההמונית, ש־היתד,
נהוגה באפריקה בימים קולוניאליים.
מציץ תצא גדנ״ע. השבוע הגיעו
שני קצינים ישראליים לגויאנה הבריטית,
הצועדת את צעדיה העצמאיים הראשונים
בהנהגת ראש־ממשלד, שמאלני. איחד משני
הקצינים היה אלוף־מישנה רם רון, מפקד
הגדנ׳׳ע לשעבר, ותפקיד המשלחת היה להכין
תוכניות לגדנ״ע גויאנאי.
אלא שבשטח הגדנ״ע קיימת אותה סכנה
כמו בשטח הנח״ל: שהנמשל לא יהיה
דומה למשל.
הגדנ״ע הישראלי בא כהשלמה לתנועות־נוער
עצמאיות. אין הוא מתיימר להיות
תניעת־נוער ממשלתיק בלעדית. אפילו דויד
בן־גוריון ויתר על רעיון זה, בו הגה פעם.
אולם מצבם של ארגוני־הגדנ״ע בארצות
אפריקה, שהוקמו על־ידי מומחים ישראליים,
שונה לגמרי. הם קמו במדינות
דיקטטוריות, בהן אין שום תנועת־נוער
עצמאית, כשם שאין בהן מפלגות חופשיות.
ארגונים אלה הופכים, במהרה, לארגוני־נוער
ממשלתיים, צבאיים־למחצה והדורים
פולחן־מנהיגים, הדומים יותר לבאלילה של
מוסוליני מאשר לגדנ״ע הישראלי.
שליטי המדינות החדשות הם אסירי
תודה לישראל על הקמת מסגרות אלה,
המחזקות עוד יותר את שליטתם, אך ספק

המושחתות ביותר עלי אדמות. המישטר
שלה רקוב עד היסוד. בראשה עומד רודן
עריץ, השולט בה שלטון יחיד ללא מצרים,
המחסל ביד חזקה כל אופוזיציה, והנוהג
בה כבעל־עסק בחנותו הפרטית. השוחד
שולט בכל, ובעלי המישטר הם בעלי המדינה.״
פסוקים
אלה לא מצאו חן בעיני השגריר
הליברי בישראל. הוא מחד, בפני העולם
הזה ומשרד־החוץ, דיווח על הדברים לממשלתו.
בליבריד,
אין מעליבים נשיא. לכן נקטר,
ממשלת טאבמן עמדה חריפה. היא פנתר,
למשרד־החוץ הישראלי* .גולדה מאיר נאלצה
להעמידה על המצב העובדתי: אמנם
גם היא היתד, חפצה לסגור את העולם הזה,
אולם לכך אין אפשרות חוקית בישראל.
שיהת נשיאים. דוגמה זו של חוסר־יעילות
ממשלתית לא הרגיעה את טאבמן.
כשאך הגיע אליו נשיא ישראל, יצחק בן־
צבי, לביקור־גומלין ממלכתי, עורר באוזניו
מחדש את בעיית העולם הזה.
אולם גם ידו של הנשיא, שאינו אוהב
את השבועון המסויים כלל וכלל, קצרה מלהושיע.
הוא נתן לנשיא הליברי את השיעור
האחרון בידע הישראלי: יש עתונים
המרגיזים את השלטונות, אך אין מה לעשות
נגדם.
יתכן שזה השיעור החשוב ביותר שכל
מדינה אפריקאית שהיא למדה מישראל.

מפע לי ם
מאנהכמקוםמא רי לין

״שנה טובה״ של מאנה פ״ץ
במקום מאהבים מלפני דור

לאניני־טעם הפך משלוח איגרות־הברכה
המסורתי, לקראת השנה החדשה, לעינוי.
כי לטונות הנייר שהוערמו בדוכני המכירה
מכנה משותף אחד: גועל־נפש.
משום כך מהווה מיפעל כרטיסי הברכה
של אגודת שתל״ם, לעזרת משותקים־ מלידה,
תופעה ראויה להערכה. במקום
מארילין מונרו ז״ל מאובקת בזהב —
יצירה של מאנה כ״ץ. במקום חיוכי השמאלץ
של מאהבים מלפני דור — נחום
גוטמן. במקום ערימות השטרות של בנק
לאומי — יוסי שטרן. במקום כל ציורי
הקיטש והתמונות הירחמיאליות — רמה
אמנותית של טובי הציירים והגראפיקאים:
אביגדור לואיזאדה, גוטל שמיר, יונה מך,
סטודיו רולי. הציורים הבלעדיים נתרמו על־ידי
האמנים. מאנה כ״ץ אף תרם את ה־אוריגינאל
לקרן.
תרומה לקרן־הקיימת. הראשון שתרם
מכישרונו היד, הגראפיקאי יעקב צים,
שזכה השנה בפרס על ציור בול השואה.
צים עצמו הינו אב לבן נפגע, וממייסדי
האגודה לפני ארבע שנים.
השנות־טובות המקופלות העלו את חמתו
של ציוני אחד: מנהל בית־חולים באזור
תל־אביב. הדוקטור טרח להחזיר לאגודה
את האיגרת, בצירוף תרומה והערר :,״שערו־ריה!
לעולם לא אשתמש בכרטיס המקופל.
גנבתם את הרעיון מהקרן הקיימת ומאז
הוא תורם לקק״ל.

כ ת בי ע ת
דלק -ל מ הז

״שנה טובה״ של נחום גוטמן
במקום קיטש ירחמיאלי
אם כדאי לישראל לעמול יתר על המידה
בביתן זה דח־קא.

שיעור חשוב
״אין ;שני עמים הדומים זה לזה יותר
מליבריה וישראל,״ אמר ויליאם טאבמן,
נשיא ליבריה, ערב צאתו מישראל.
אולם מאז למד כי יש נקודה אחת
בה אין שתי המדינות דומות: לפי שעה
אין ממשלת ישראל מסוגלת לעשות לעתו־ניד,
מה שעושה ממשלת ליבריה לעתוניה.
זעם ממשלתי. נושא השיעור היו כמה
פסוקים שהופיעו בהעולם הזה 1297למחרת
צאתו של טאיבמן מן הארץ, אחרי
ביקור ממלכתי. כתב השבועון המסויים:
״ליבריה הייא, לכל הדעות, אחת המדינות
העילון הזה 1304

אין דבר קל מלהוציא כתב־עת מקצועי
בישראל. לוקחים תקציב מגוף ציבורי,
ממלכתי או מונופוליסטי. מדפיסים 100
עמידים על נייר משובח ומבריק, מלא
חומר הלקוח מעתונים דומים בחו״ל. מבקשים
מסגן־שר־ד,בטחון לכתוב מאמר ראשון
— ושולחים ח־נם למי שדרוש.
אפשר להוציא, למשל, רבעון בשם עולם
היין. בעמוד הראשון: מאמר בשם ״בטחון
ויין״ ,מאת סגן שר־ד,בטחון מר שמעון
פרס, עם תצלום. או רבעון בשם עולם
התיאטרון. בעמוד הראשון: מאמר בשם
״בטחון ותיאטרון״ ,מאת סגן שר־הבטחון
מר שמעון פרס, עם תצלום.
גילויים. השבוע יצא הגליון השלישי
של עולם הדלק, בהוצאת מדעי נפט ופי־רסן
מים בע״ט 78 .עמודים על נייר משובת
עם מאמרים מאת חמישה מחשובי מפא״י.
בעמוד הראשון: מאמר בשם ״בטחון
ודלק״ ,מאת סגן שר ד,בטחון, מר שמעון
פרס, בתוספת תצלום התופס רבע העמוד.
מחצית העמוד מיקדשת לדברי סגן שר
(המשך בעמוד ) 16
* לעומת זאת לא עשתה ממשלת ליבריה
מאומה נגד מאמר־דיוקן גדול, בעל תוכן
משמיץ ביותר, שהוקדש לנשיא טאבמן,
ערב ביקורו הממלכתי בבריטניה, בשבועון
הבריטי החשוב אובסרבר.

פיקוד וילאיה 4במטהו
״בוז 4״בוז!״

במרחב
א לג׳י די ה
מ • סרקאתהפלמ ״ ח יד,מחזה
ניראה כאילו נלקח מסרט הומוריסטי,
בהשתתפות צ׳ארלי צ׳פלין. אך
הוא קרר, השבוע, על רקע טראגי למדי.
המקום: העיר אלג׳יר. ברחוב אחד
צעדה הפגנה המונית, שנופפה בסיסמותיו
של אחמד בן־בלה :״בוז למיליטאריזם!״,
״הצבא אל הקסרקטין!״ .ברחוב שני סערה
הפגנה שניה, שנשאה את סיסמות אלופי־הפיקוד
:״בוז לפאשיזם הקץ לפולחן
האישיות הריבון היחיד — העם !״.
בכיכר מרכזית ניתקלו שתי ההפגנות זו
בזו. האם נשלפו אקדחים ואלות? האם
נפלו חללים ופצועים? האם קלח הדם ברחובות?

דובים ולא יער. שתי ההפגנות פשוט
צעדו זו בצד זו, התמזגו והשתלבו. הסיסמות
היריבות נישאו זו בצד זו, באחווה
מופתית, בידי צעירים שלחמו יחד במשך
שבע שנים נוראות, עברו יחד את מרתפי
העינויים הצרפתיים ואת מוראות המחתרת.
מאורע זה אופייני לכל המצב באלג׳יריה
ברגע זה: המאבקים מוגבלים לשיכבה דקה
מאד של מנהיגים. הפעילים, שנשאו בעול
המאבק, רוצים באחוזת־אחים. ההמונים הרחבים
רוצים בעבודה ובלחם..
זה הוד, הגורם העיקרי למבוכה, שאפף
את המאבק כולו. הגורם השני למבוכה
זו: לא היו שום חילוקי־דעות אמיתיים
בין היריבים. אמר השבוע משקיף ערבי
לז׳אן דניאל, הכתב היהודי־האלג׳ירי של
ל׳אכספרס הפאריסאי :״קח את שלושים המנהיגים
המתקוטטים עתה, סגור אותם איש
איש בחדר נפרד, הטל על כל אחד מהם
לחבר בנפרד את מצע הקהיליה האלג׳ירית
— ותקבל שלושים חיבורים זהים!״
קל לשכור, קשה לשלוט. אילו
חזרה הממשלה הזמנית מתונים לאלג׳יריה
כגוף מאוחד ומלוכד, יתכן והיה עולה
בידה להפוך לשלטון מרכזי יציב. דעת־הקהל
היתד, מאלצת את אלופי־ד,פיקוד
ואת שאר הכוחות לקבל את מרותה.
אולם לאדם אחד לא היתה סבלנות לכך:
אחמד מוחמד בן־בלד .,ביודעו את חולשת
הממשלה הזמנית, חסרת־השרשים במולדת,
ניסה לחולל הפיכה. הוא הצליח לשבור
את הממשלה הזמנית, להפכה לצל עלוב.
אך הוא לא הצליח למלא בעצמו את החלל
שהוא יצר.
אמנם עלה בידו להגיע לאלג׳יר כמנצח,
להקים בה את לישכתו המדינית, שהתיימרה
להיות שלטון מרכזי. אולם ללישכה
זו, כמו לממשלה הזמנית, לא היד, שום
כוח ממשי. השלטון נישאר מחולק בידי
ששת אלופי הפיקוד של אלג׳יריה, שכל
אחד מהם עשה במחוזו כטוב בעיניו.
יריביו העיקריים של בן־בלה היו סי
חסן הצעיר ומוחנד אל־חאדג׳ הזקן, אלופי
הפיקוד של אלג׳יר וקאבילייה.
שניים אלה חשדו מפני מזימות של בן־
בלה. נפוצו שמועות כאילו רצה בן־בלה

לפתוח במלחמת־אזרחים נגד מחוז קאבי־ליה.
כאשר תבע בן־בלה ״להחזיר את הצבא
לקסרקטין״ ולפרק, למעשה, את כוחות
צבא־ד,מחתרת, חששו שני האלופים
כי הכוונר. היא לפרק רק את כוחותיהם
שלהם, כדי לאפשר לכוחות המחוזות הנאמנים
לבן־בלה להשתלט על שני מחוזו
תיד,ם.
כך החל המאבק. הצד האירוני שבו:
שני האלופים השתמשו נגד בן־בלה באותן
הסיסמות עצמן בהן האשים בן־בלה, קודם
לכן, את חברי הממשלה הזמנית. הם טענו
שהוא מכור לצרפתים ולריאקציה, שהוא
רוצה למנוע את המהפכה החברתית. כדי
להצדיק את אי־פירוק כוחותיהם, הם טענו
כי צבא־ד,מחתרת הוא הכוח המהפכני היחידי
במדינה, שיש לו תפקידים פוליטיים,
שהוא יבצע את המהפכה החקלאית. השניים,
שעמדו במאבק הנורא במשך שבע
שנים, בזו לבן־בלה, שבילה את המלחמה
בכלא נוח, ולבומדיאן, שהיה בתוניס.
״די כשבע שנים!״ לבן־בלה לא
היתד, ברירה, אלא לחזור למעוזו במערב
המדינה, ללכד סביבו את הכוחות הצבאיים
של שני הפיקודים המערביים הנאמנים לו:
אוראן וצחרה.
לרשותו עמד כוח נוסף: רבבות חיילי
הצבא הסדיר של אלוף־מישנה חוארי בומ־דיאן,
שבילו את המלחמה בתונים ובמא־רוקו,
לאורך הגבולות.
אולם אליה וקוץ בה. בשבועות האחרונים
לא הבליט בומדיאן את עצמו, עמד
מן הצד. בן־בלד, לא קירב אותו. עתה,
כשבן־בלה זקוק לו, אין כל בטחון מי
ישלוט במי.
כי לבומדיאן יש שאיפות אישיות חזקות
מאד משלו. כמו כל שאר המנהיגים ב־אלג׳יריה,
הוא מתיימר להיות מנהיג השמאל
המהפכני, המנהיג היחיד המוכן והמסוגל
לחולל את המהפכה החברתית
הדרושה.
ברגע שאלופי־ד,פיקוד המרכזיים מרדו
בבן־בלה, הם הפכו את בן־בלה תלוי באלופים
אחרים. בן־בלה ד,״אזרח״ נדחק
הצידה, והמאבק נטוש עתה בין האלופים.
אולם העם רוצה שלום, וסיסמתו היא
״די בשבע שנות מלחמה!״ מצב־רוח כללי
זה עשוי להעלות כוחות חדשים. כבר עתה
יש מועמד לתפקיד הכוח השלישי: תנועת
האגודות המקצועיות, המצטיינת בשיכבת־מנהיגים
צעירה ומרשימה, והנהנית מתמיכתם
של מאות אלפי הפועלים האלג׳יריים
בצרפת עצמה.
השבוע לא העז איש להינבא. האם יצליחו
כוחות בן־בלה להשתלט בכוח ובמהירות
על כל המדינה? האם תקום נגדו קואליציה
של אלופי־ד,פיקוד המורדים והאגודות המקצועיות,
תחת דגל שמאלני? האם יקומו
כוחות חדשים שיפרידו בין הניצ-ם, ימנעו
מלחמת־אזרחים?
שום תשובה לאי היתד, ברורה. אך יתכן
מאד כי בשנים הקרובות תהיה השאלה
הפופולרית ביותר באלג׳יריה הפוכה מזו
שריחפה במשך שנים בחלל של ישראל:
״מדוע לא פורק הפלמ״ח?״
* מימן: אלוף־הפיקוד אל״ט ס. חסן,
דבי־הסרנ״ם ללח־אר, עומר ומוחמד.

*י* נו שאהמקוכל והנפוץ ביותר ב!
1חוגי הבוהימד. התל־אביבית וסביבתה
בשבועות האחרונים אינו קשור בתרבות
או באמנות. זהו נושא פרוזאי מאד —
הגירושין.
בבתי־הקפה, במסיבות, ומאחורי הקלעים
מדברים על מי שהתגרש, על מי שעמד
להתגרש, על זוגות שנפרדו ולמעשה
כבר לא חיים ביחד אך אינם מעזים להתגרש׳
ועל כאלה החיים עדיין באושר —
עד לגירושין. במקום ״מה נשמע או
״מה שלומך שואלים ״מתי מתגרשים?״
וכששומעים אנשים המאחלים לחברם בחמימות
:״מזל טוב!״ יודעים — זהו, הוא
התגרש.
מה שגרם לכך, הוא גל של גירושין
העובר בימים אלה על מה שנקרא חוגי
הבוהימה. שחקנים, בדרנים, זמריות ועתו־נאים
נשטפו על ידו, ולרגע נדמה שהגירושין,
אם עדיין אינם מגיפה, הרי לפחות
הם עניין שבאופנה.
האמת היא, ששום דבר מיוחד לא קרה.
גירושין אינם תופעה הדשה בחוג הברתי
זה, ומספרם כיום אין בו כדי להעלות
את השיעור הארצי של המתגרשים. אולם
העובדה שהם באים במרוכז, ודווקא בקרב
האנשים הנמצאים כל הזמן באור זרקורי
הפירסומת וההתעניינות הציבורית, יוצרת
רושם של אופנה חברתית.

גירושי שרשרת

ן* אכן האחרונה שהוטלה אל תוך
1 1מי הבוהימה והעלתה מעגלים של
התרגשות, היתד, הידיעה על גירושיהם של
צמד שחקני התיאטרון הקאמרי — גילה
אלמגור ואילי גורליצקי. היא עוררה אולי
את הרעש הרב ביותר גם משום שהשניים
נמנים על הפופולריים שבשחקני הדור הצעיר
בתיאטרון הישראלי, וגם משום שהיא
לוותה בגירושין אחרים, הקשורים בקשר
הדוק עמם — גירושיו של מי שהיה מנהלו
של התיאטרון הקאמרי, יעקב אגמון. כי
מיד אחרי שהתגרשו מבני זוגם, שוב לא

לאה שוורץ, אם לילדה בת , 10 נון ה ה

וותיקות בדוגמניות ישראל ואחת המצ*י׳

׳ 4/1111 ,י*
ליחות. היא נפרדה לאחרונה מבעלה, ממשיכה לעסוק במקצועה כדוגמנית.

ןןן | 7ך ן | גאולה נוני, שהתפרסמה בלהקת הנח״ל ובסרט איי ל
י* נ״שאה לפני שנה לפנמומימאי הישראלי, הסובב בד

מולכו. אחרי נשואיהם הצטרפה אליו, נוכחה בכשלון הנשואין,
הגירוש הקאריקשריסט

קי אלי ד״״) גי

דוש #שנפרד לאח*
רונה
מאשתו שוש (למטה) ,לה שאיפות משלה.

הסתירו יעקב אגמון וגילה אלמגור את
ידידותם, החלו להופיע יחד בציבור ובמופעים
חברתיים.
אולם צמד גירושין זה, שבא לרבים
במפתיע, היה רק החוליה האחרונה בשרשרת
גירושין עליהם נודע בחודשים האחרונים

9גירושיהם של הפנטומימאי הישראלי
המצליח סמי מולכו והזמרת גאולה
בוני, שנישאו רק לפני שנה.
• גירושיו של הפנטומימאי הישראלי,
שחזר לא מכבר מארצות־הברית, שייקר,
אופיר והזמרת אוהלה הלוי.
>9גירושיו של הקאריקטוריסט הישראלי
המפורסם קריאל (״דוש״) גרדוש.
9גירושיה של הדוגמנית הישראלית
המצליחה לאה שוורץ.
נוסף לאלה דובר גם על גירושין קרובים
בין אופנאית וסופר ; בין אחת הזמרות
הישראליות המפורסמות לבין בעלה;
גירושיה של סופרת צעירה, של שחקנית
תיאטרון ידוע־ ושל במאי צעיר.
לכאורה קשה למצוא איזה קשר שהוא
בין פרשות הגירושין השונות. כל מקרה
והרקע הספציפי שלו וסיבותיו המיוחדות.
אף־על־פי־כן, קיים כנראה קשר סמוי בין
כל הסקרים. הדבר דומה למשחק חיילי העץ,
בו גורמת נפילתו של החייל הראשון
לנפילת שאר החיילים הניצבים בשורה.
זוגות רבים, העומדים במשך זמן ממושך

ההדרה לפני חמש שכיס, בעת נשו־איה
לאילי גורליצקי, נערה
וי 11#
בראשית דרכה, שאינה יודעת את סיכויי הצלחתה.

| ! ח *11111/111 גילה אלנזגור בחברת יעקב
(תמונה משמאל) .גילה 1אננ
ייוי^ /יי *
לצאת בצוותא. לאחרונה הפכה גילה לשחקנית נ

:300

בתדאניב איו שואלים ״מה שלומו?״ או ״מה נשמע?׳״ אלא ״מתי אתה מתגרש?״
על סף הגירושין ומהססים מסיבות שונות
לעשות את הצעד הסופי, מקבלים אולי עידוד
למראה זוגות אחרים המתגרשים בסביבתם,
מתגברים על החששות מפני ת צ־אות
הצעד האחרון.

מחיר ההצלחה

ולס לאקשר זה הוא המעניין. ב־למעשה
קיים מכנה משותף אחד לכל
פרשות הגירושין בחוגי הבוהימה, שאם
אינו הגורם העיקרי לגירושין בכל מקרה
ומקרה, הוא• בוודאי הבסיס היסודי שלהם.
אם לנסח מכנה משותף זה בכמה מלים :
ההצלחה מביאה לפירוד. אין זו כמובן
הפעם הראשונה בה מתגלה עקרון זה בחיי
החברה הבוהמית הישראלית. כמה מהדמויות
שעמדו בראש הסולם, כמו כוכבות הקולנוע
חיה הררית, דליה לביא וזיוה רודן,
כבר אימתו זאת בעבר.
מה שמתרחש כאן, הוא תהליך פשוט
ביותר. הזוגות נישאים בדרך כלל בגיל
צעיר, כשהם בראשית הקריירה שלהם. כאשר
הם מצליחים ומתקדמים בסולם המקצועי,
החברתי והכלכלי, מסחררת אותם ההצלחה.
הם מוצאים את עצמם מוקפים
מעריצים, הם מקובלים בחברה, הם מפתחים
את אישיותם באמצעות מגע מתמיד עם
יותר ויותר אנשים. אם לבן הזוג אין
קריירה מקבילה, הם מאבדים במשך השנים
את נושאי ההתעניינות המשותפים, את
התפיסות האחידות לגבי צורות בילוי ובי-
טויין, עד שמגיע היום שהגירושין הם
הפתרון הטוב ביותר לחוסר אפשרות הידברות.
הזוג
יש קריירה אמנותית
אם לבן
משלו, הולך בדרך כלל צל אחד מן השניים
בדרך משלו, אינו מוכן לחסות
בצלו של בן הזוג השני.

אובדן המשותף

מייק,
סמי
;רשה.

ץ* י להתכונן בכמה מפרשות הגירוי
שין האחרונות שאירעו בארץ, כדי
להיוזכח בכך.
גילה אלמגור יאילי גורליצקי נישאו לפני
חמש שנים. שניהם היו אז צעירים מאוד,
בראשית דרכם האמנותית, חסרי כל רכוש.
הם הבקיעו במשך חמש שנים אל השורה
הראשונה במהירות מסחררת. גילה הפכה
כוכבת קולנוע, השחקנית הזוהרת הצעירה
הבולטת ביותר על הבמה הישראלית.
אילי, שסיים לימודי פילוסופיה בהצטיינות,
הפך אף הוא לדמות בולטת בתיאטרון.
כאשר נוכחו שלכל אחד יש דרך משלו
ושאיפות נפרדות לעתיד — נפרדו.
יעקב אגמון נישא עוד כשהיה קיבוצניק
בהראל. הצעיר שהתבלט כעסקן מפלגתי,
איש שמאל מובהק במפ״ם, עזב את הקיבוץ
ובאי העירה אחרי פירוק הקיבוץ
בשל נטיותיו השמאליות. כאן ניתן לו לגלות
את מלוא כשרונותיו ויכולתו. הוא
התגלה כאדמינסטרטור מזהיר, מארגן חגי־

ן, אחרי שהפכה לכוכבת במה וקולנוע ישראלית
זתכננים להשתלם, ללמוד ולהתקדם ביחד, נוהגים
זת ביותר, לאחר שהצטיינה במיוחד בהצגת גליליאו.

הפנשמימא׳

שייקה אופיר, שנשא בפאריס, לפני 12 שנה,
את אוהלה הלוי, בתם של משה הלוי ולאה
דגנית. תמונה זו צולמה בפאריס, ביום החתונה, והורי הכלה נראים

גות המוניות, שהפך למנהלו של התיאטרון
הקאמרי. אולם הוא לא הסתפק במעמד
זה, שאף ללמוד ולהתקדם. אשתו המורה,
דמות מובהקת של קיבוצניקית, איבדה את
המשותף עמו. לעומת זאת קירב התיאטרון
את יעקב אגמון ואת גילה. הם יצאו יחד
ללמוד בחו״ל. אילי עומד לשאת צעירה
יהודיה אנגליה.
גם לגירושיו של העתונאי הידוע קריאל
(״דוש״) גרדוש היה בסים פחות או יותר
דומה. הקאריקטוריסט יליד הונגריה, שגויס
בתקופת המלחמה לגדודי העבודה של הפא־שיסטים,
נמלט ממצעד השמדה והצטרף
לפרטיזנים של טיטו, נשא את אשתו שוש,

יושבים לצד הזוג הצעיר. השניים נפרדו זה מוו עוד בתקופת
שהותם באמריקה. תופעת הגירושין אצל זוגות בעלי קאריירה
מזהירה הפכה לתופעה שכיחה בהווי החברה הבוהמית הישראלית.

אף היא ילידת הונגריה, עם עלייתו ארצה.
הוא התחיל לצייר קריקטורות בעתון הקיר
של הלח״י, הצטרף להעולם הזה, עבר
למעריב, הפך לדמות חברתית וציבורית.
אשתו, בעלת שאי־פות משלה, דמות עליזה
ואוהבת חיים, לא השלימה עם מצב בו
נגזר עליה להישאר מאחורי הקלעים, לשהות
תמידית בחיק המשפחה. עם פתיחת
תערוכת יריד המזרח, בקיץ זה, התקבלה
כדיילת ביריד, בלטה במדיה בשל זוהרה
המיוחד.
אצל גאולה נוני וסמי מולכו הלך העניין
יותר מהר. זמן קצר אחרי נישואיהם
ראו שדרכם מתפצלת. גאולה ניסתה להצ
טרף
אל סמי במסעותיו על פני העולם
וכשנוכחו כ־ לא יוכלו להמשיך כך,
התגרשו בהיותם בגרמניה, לבני כשלושה
חודשים.
אנש פ רבים מחוגי הבוהימה מוצאים את
עצמם במצב דומה. רבים מהססים, ממשיכים
להיות חיי נשואין למרות השינוי
במצבם. אחרים נפרדים, אינם מתגרשים
באופן רשמי עד שניצבת חתונה חדשה
באופק.
גל הגירושין האחרון הוא רק התחלה.
כבר עתה ידוע על עוד שלושה־ארבעה
זוגות מקרי האומנים הידועים ביותר בארץ
העומדים להצטרף בזמן הקרוב אל הרשימה.

גם באחי החינוך נפלה שלהבת השחיתות: עם תחילת הלימודים הוועשו התלמידים
ר החינוך דיבר השבוע על תחילת
/צ שנת הלימודים החדשה ועל בעיותיה.
הוא ציטט מספר התלמידים והכיתות, תיאר
את תוכניות משרדו.
אולם זמן רב לפני שהתלמיד הראשון
פתח את מחברת השנה החדשה, היו בתי-
הספר במרכז החדשות. ליתר דיוק: עמדו
במרכז ההתעניינות הציבורית מנהלים של
.בתי־ספר.
לא היתד, זו התעניינות לטובה. כי השלושה
— מנהל בית־הספר בנהריה, מנהל
בית־הספר בכפר ויתקין ומנהל בית־הספר
בקריית מלאכי — זכו לפירסום בגלל
מעשים שגררו חקירות משטרתיות. שלושתם
אף נעצרו והובלו לבית־הכלא.
קל לתאר את ההשפעה של מעצר המנהלים
וחקירתם על תלמידיהם. בית־הספר,
בו חייב לקבל אזרח המחר את היסוד לאזרחות
טובה, שקע בבוץ השחיתות. האמון
בשלימותו של המנהל, בדמותו כדוגמה

התמוטטותו של מנהל אחד דובקת במנהל
שני, שלישי ורביעי?
על כן, כדאי לבחון מקרוב יותר את
סיפורם של שלושת המנהלים.

הוא או היאז
שהאחת, קטנה, נמוכה ורחבה,
צמחה במשך פחות מחודש ימים לממדים
דימיוניים של מפלצת אגדתית. אשתו
הצנועה של מנהל בית־הספר העממי על
שם רמז בנהריה הפכה בישוב הקייט הצפוני
במשך אותו חודש ימים לערפד
נודע כמותו
סוחט כספים,שספק אם
בישראל. רבבות תושבי נהריה כמעט שלא
דיברו בשום דבר אחר אלא ב״אשת המנהל.״
העתונים כתבו על ״הזוג מנהריה״,
סיפרו כמעט רק על האשד, ועסקיה הכספיים.
האיש שדאג כל הזמן לנפח ולהגדיל
את ממדי אשמתה של האשה מנהריה

בתיקי המשטרה. אך מהי בכל זאת התשובה?

המחאות
חתומות בראגרך
ך* רשת רוויצקי התפוצצה בגלל מאה
וחמישים לירות בלבד. בהתאם לנוהג
מקובל בביודספר רמז, היה ועד ההורים
מאשר לעתים הלוואות למורים נזקקים, מתוך
קופת בית־הספר. לפי התלונה שהוגשה
במשטרה, לווה מנהל בית־הספר בשכונת
ענוידר מאה וחמישים לירות מהקופה
ולא החזירם. האמנם הגישו הורי תלמידי
בית־הספר תלונה למשטרה נגד מחנך ילדיהם
בשל סכום כה פעוט?
מאחורי סכום זה הסתתר למעשה אחד
מנושיה הגדולים ביותר של משפחת רודיצ־קי.
יוסף גנץ, בעל בית־קפה במרכז
נד,ריר״ חבר ועד ההורים שגרם לפיצוץ הפרשה,
הוא שדחף את העניין לפיצוצו הסופי.
גנץ
עצמו נקלע לפרשה לגמרי במיקרה.
במסגרת תפקידו בוועד ההורים של בית־הספר,
ישב גנץ יום אחד במסיבה, לפני
למעלה משנה, ליד רבקה רוויצקי ושאל
אותה, מתוך נימוס טבעי :״מה שלומך?״

אשתו של מוכר הירקות, השבוע.
רוויצקי הפך לאיש מוכר ומכובד. הוא
התבסס כהלכה במפא״י שלא היססה לנצל
אותו קמעה במערכת הבחירות, עלה בד
בבד עם ד,עליה בסולם החברתי, גם ברמת
החיים הפרטית שלו.
אם דמותו של המנהל ברורה, הרי שדמותה
של אשת המנהל, שהיתה לפי
סיפורי אליעזר רודיצקי עצמו המנהלת הראשית
של עסקי הכספים במשפחה, מטושטשת
לגמרי. רבקה רוזיצקי מיעטה להצטלם,
היא נמנעה מכך בגלל מראיה החיצוני,
שאינו מושך במיוחד.
בדבר איחד אין ספק: רבקה רודיצקי
העבירה תחת ידיה עסקים בסכומים ענקיים,
שגבלו במאות אלפי לירות. הסכום, הנע
ללא• ספק בחלקו על כנפי הדמיון, מסתובב
בין רבע לחצי מיליון לירות ישראליות.
את כל הכספים האלה הוציאה רבקה
מאזרחי נד,ריר, השונים. מה היתד, דרך
עבודתה?
בשטח זה לא היתד, האשה האפורה לכאורה,
מוגבלת כלל וכלל. היא היתה ניגשת
לאנשים שבעיניהם נראתה מהימנה ומספרת
להם על קשיי השיכון הפרטיים שלה.
רוב האנשים היו מתפתים להפצרות, מל־

״ ה מנ הל

המחנך וחניכיו
מנהל

המועל.

הבניין

בראש תמונת המחזור המסיים של השנה שעברה בבית־הספר
רמז בנחריה (למעלה מימין) נראית תמונתו של השבתמונה
הוא בניין ביוד־הספר, אותו ניהל אליעזר רוויצקי.

ומופת, עורער. אחרי שנגע השחיתות פשה
באברים חשובים של הגוף הלאומי, כמו
הפקידים, עורכי־הדין, הסוחרים והעסקנים
הפוליטיים, פגע עתה גם בבתי־הספר. מכאן
ועד ללב הגוף הלאומי — המרחק
קצר ביותר.
לכאורה, אפשר לטעון כי אין כל קשר
בין שלושת המקרים. שהרי בשלוש פינות
שונות של הארץ הסתבכו עם החוק שלושה
אזרחים שונים, ורק במיקרר, היד, כל
אחד מהם מנהל בית־ספר.
אילו מדובר היה במנהל אחד שהסתבך
עם. החוק, אפשר היה לראות בכך טראגדיה
אישית, או טיפשות של אידם בודד. אולם
כאשר שני מנהלים נעצרים על־ידי המשטרה
תוך שבוע ימים, אי־אפשר להתעלם
.מכך. כאשר מגיע המספר לשלושה ויותר
— חייב כל אזרח. לשאול את עצמו אם אין
זה סימן ראשון, כי גם בארזי החינוך
נפלה שלהבת השחיתות — ואם אין

היה דווקא בעלה, מנהל בית־הספר רמז,
אליעזר רודיצקי.
לא זמן רב הצליח רוויצקי להסתיר את
חלקו שלו בניפוח מעשי אשתו, הבלון
העצום, שנופח בהבל־פיהם של כל תושבי
נהריה, התפוצץ על ראשו של מנהל ביתד,ספר
הדור ההליכות וגל הרוח האדיר
שנפלט ממנו, סחף גם את הבעל־המנהל
עם אשתו אל תוך כותלי בית־הסוהר.
מה היה פרצופם האמיתי של בני הזוג
רודיצקי? האמנם הצליחו לאסוף סכומים
כה רבים? מה היה חלקו של המחנך המצטיין
בפרשת התרמית, מהגדולות בתולדות
המדינה? לאן נעלמו כל הכספים הרבים
אותם לקחו, אם לקחו, בני הזוג?
לכל אחת מהשאלות האלה יש תשובה
מתאימה בפי תושבי נהריה. הצרה היחידה
היא, שלכל תושב במקום יש גירסה אחרת.
הגירסה האמיתית ספק אף אם היא נמצאת

לגמרי. שלא לפי גינוני הטקס המקובלים,
נאנחה רבקה רוויצקי אנחה כבדה והפטירה:
״רע, רע מאד.״
״מה כל כך רע?״ התעניין גנץ לדעת בסקרנות
הטבעית של בני מינו.
רבקה רוויצקי לא התכוזנה להסתיר מפניו.
הסתבר שלמשפחת רוזיצקי הזדמנות
מצויינת לעבור מדירתה המיושנת לדירה
חדשה ומרווחת בשיכון עמידר. הבעייה
היחידה היתד : ,מחסור בכספים.
עד כאן הפרשה ברורה לחלוטין. מכאן
מתחילים העניינים להיות סתומים במקצת.
לפי סיפורו של גנץ, הוא מיהר למחרת
לחיפה למכרים, לווה מהם סכום כסף עגול
למדי עבור הזוג רוויצקי. לפי אותו סיפור
אף המליץ גנץ בפני אותם מכרים שאם
יבוא אליהם רוזיצקי לבקש הלוואה, הם
יכולים לתת לו אותה בלב שקט, והוא
אחראי.
טוב לבו חסר התקדים של גנץ אף
הרחיק לכת. הוא נתן לרבקה רזזיצקי באחת
ההזדמנויות פנקס צ׳קים ריק, שהמי־לוי
היחידי בו היתד, חתימתו שלו בתחתית
כל צ׳יק. רבקה רוויצקי יכלה למלא• כל
צ׳יק בכל סכום שרצתה, מבלי לקבל לכך
את אישורו של גנץ.
מה היו הסיבות לטוב לבו הבלתי מובן
של האיש, שהוא בדרך כלל סוחר די
ממולח, רכש כשותף לפני חודשים אחדים
בית־קפה מרכזי בנד,ריר?,מדוע נתן אמון
כה רב במנהל ובאשתו? האמנם לא היתד,
טובת הנאה, שאינו חפץ לדבר
לו שום
עליה?
גנץ טוען שלא היתד, לו טובת הנאה.
בעיניו היה הזוג רזזיצקי זוג ישר והגון
סיבה מדוע לא יתן להם מכסולא
ראה

לעשרות רבות של תושבי נהריה אחרים
יש הסבר דומה. איך הצטיירה בעיניהם המשפחה
ההגונה עוד לפני חודש?

לא אהבה להצטלם
ליעזר רוויצקי היה תמיד מקור
^ גאווה בנהריה, .העיר המתגאה בכך שקצב
גידולה הוא הגדול ביותר בארץ,
התפארה ברוויצקי בן ה־ ,42 שהגיע למקום
עם אשתו ב־ , 1950 הפך תוך פחות משנתיים
לאחד ממנהלי בתי־הספר המוכשרים
והאר,ודים ביותר במק;ם.
רוויצקי היה לא רק אהוד על שכניו
ומכריו. כל תלמידיו העריצוהו ובעקבותיהם
הלכו כל הוריהם. ולכן אין פלא,
שכאשר פנתה רבקה רוזיצקי אל הירקן
שדוכנו היה מול ביתה וביקשה ממנו
הלוואה ״לשבוע שבועיים״ ,לא היסס הירקן
להוציא את כל חמש מאות הלירות
שהיו בכיסו ולתת לרבקה .״מזל שלא
היד, לו יותר כסף בכים,״ חייכה בעצב

ווים לה לפחות חלק מהסכום המבוקש.
השלב הבא היה בקשת הלוואה לצורך
רווחים. כאן הופעל הדמיון בכל עוצמתו.
החל מעסקי מסחר וקצבות וכלה בבתי־חרושת
למכניקה עדינה, עסקי יבוא ויצוא
של זהב ויהלומים. אחד התושבים ידע אף
לספר, ללא כל.,יסוד נראה לעין, שהיה
אף מדובר בעסקי הברחת סמים משכרים.
אפשרות זו דמיונית מדי מכדי שתתקבל
על הדעת.
למרות הדמיון הרב המושקע, כביכול,
בכל הצעה והצעה, לא היססו מרבית_ ה־מתבקשים
מלתת לרבקה את הכסף. בהז־דמנות
אחת, למשל, פנתה לאחד מתושבי
המקום, הודיעה לו שהיא מקימה מפעל
למוצרי נקניק למיניו. המכונות כבר נמצאות
במחסני הערובה וכדי להוציא אותן
צריך רק להראות לפקיד המכס בחיפה,
שהכסף הנחוץ לכיסוי ערבות לתשלום
המכס על המכונות ישנו. היא ביקשה מאותו
תושב צ׳יק בעל כיסוי על סכום של
30 אלף לירות לעשרים וארבע שעות. התושב
נתן את הכסף ולא ראה אותו יותר.
על רוב המלווים חלה התעלומה הרובצת
על כל העניין המיסתורי: מדוע לא
הגיש איש תלונה למשטרה נגד רוויצקי,
אפילו שלושה שבועות לאחר שכל הארץ
דיברה בפרשה? מדוע היתד, התלונה היחידה
שהוגשה תלונה אנונימית, בשם ועד
הורי בית־הספר רמז? מי האיש המסתורי
ששילם את 150 הלירות לקופת בית־הספר,
במטרה לבטל את התלונה במשטרה?

מטמון כבנק שווייצרי/־
> ! 11ןןווו 11ןוויווןןו > ו ו וווז ! ו ו!1
שברור בינתיים הוא, שהיו
למשפחת רוויצקי עוד שותפים בתוך
נהריה. בימים הראשונים לאחר פיצוץ
העניין, ניסה חזיצקי להפיץ בנר,ריר. את
השמועה, כאילו הוא לא ידע כלל על עסקי
אשתו. הוא היה אפילו מוכן לתת לנושים
הגדולים שלו את הדירה אותה קנה ואת
כל רהיטיו. הנושים ניצלו זאת ללא בושה.
על דלת דירת רודיצקי, בה גרו חודש אחד
בלבד, כבר תלוי שם משפחה חדש. מביתם
הוצאו כל הרהיטים, הפריג׳ידר וכל חפצי
הערך.
רק לאחר מעצרם השבוע, עברה המשטרה
בכל המקומות ואספה את הרכוש הנייח
של בני הזוג. השרידים היחידים שנותר
בינתיים מבית רוויצקי המהודר היו מספר
סירי בישול תחת הארון בבית אמה של
רבקה, כוננית ספרים עלובה ובה מספר
ספרי לימוד של ילדיהם, שאחד מהם תלמיד
בבית־ספר תיכון והשני למד בבית־הספר
העממי אותו ניהל אביו.
כל אותו זמן הסתתרה רבקה רזזיצקי
בתל־אביב ובבת־ים. משסרבו גיסיה להמשיך
ולהחזיקה אצלם, עברה היא לחיפה

עדיו׳ גילוי שדוש בושות שחיתות שונות
והילדים בלבד נשארו בבת־ים.
אך לאן נעלם כל הכסף שזרם לכיסיה
של משפחת רוויצקי?
תושבי נהריה ידעו לספר על אנשים
מסויימים במקום, שלמרות משכורתם הקטנה
יחסית, בת שלוש־מאות או ארבע־מאות
הלירות, קנו חנויות ובנו וזילות־פאר,
אפילו במושגי תל־אביב.
אליעזר רוויצקי עצמו הפיץ סיפור מיס-
תורי על אדם שלישי בלתי ידוע, שאליו
העבירו כל השנים את הכסף בזהב ואשר
נעלם לפתע במקסיקו.
אך הקשר לכספים עדיין לא נמצא. האפשרות
האחת היא שהם הועברו באמת
בצורה חוקית או בלתי חוקית, לחוץ־לארץ.
נשארה רק השאלה אם ניתן יהיה להחזיר
כספים אלה ארצה, או שמא הוטמנו בכספת
סודית בבנק שוייצרי, שרק לאנשים
מסויימים, יודעי הצופן, יש גישה אליה?
או שמא הוברחו על־ידי שליח, כדי לחכות
שם עד לבוא האדם שהבריחם?
כל אלה נותרו עדיין תעלומות שאיש
כמעט אינו מסוגל לפתור אותן ואלה שיודעים,
אינם מעוניינים לעשות זאת. ב־נהריה
נשארו אותם ארבעים מלוזים, להם
חייב רוויצקי סכומים הנעים משמונים אלף
לירות ועד חמש מאות לירות. אנשים אלה
היו מוכנים השבוע לקרוע את רוזיצקי
כדג. נותרה גם בנהריה אמה הזקנה של
רבקה, היושבת כל היום בבית ומקוננת
על ימי זיקנתה ועל אשר עוללה לה בתה.
נותרו גם מאות תלמידי בית־הספר הממלכתי
על־שם רמז, שמורי בית־סיפרם אספו
אותם השבוע, ביום הראשון ללימודים,
כדי להבהיר להם שאין הדוגמה הרעה של
מנהלם הנערץ והאהוב עליהם עד כה, אלא
פרט שאין בו כדי ללמד על הכלל.
מה שלא ידעו התלמידים — והמורים
אף לא טרחו לספר להם — שנהריה לא
נשארה בגדר פרט בלבד. בשני מקומות

עם התלמידה, אותם קיים עמה, לדבריה,
במיבנה עזוב של בית־הספר.
האיש, שתפקידו להקנות את הבסיס לאזרחות
טובה לתלמידיו, שהם מהחומר הקשה
ביותר לחינוך, כלל לא התנצל על
מעשיו ואף לא הביע חרטה בפני השופט.
את הנערה על
הוא אף תקף בעקיפין
תלונתה, לאחר שגילתה שהיא בהריון, טען
שכלל לא הכריח אותה לבוא אתו במגע:
״הכל נעשה מרצונה היא.״
אך בעוד מקרהו של המורה המדעי בן
ה־ 38 נשאר פשוט וברור מבחינת האופי
האנושי, הרי שצץ בינתיים מיקרה נוסף,
שהתעלומה מסביבו לא היתר כה סביכה
כזו שמסביב לפרשת המורה מנהריה, אך
מידת אי־הבה־רות היתד, גדולה למדי: פרשת
המורה מכפר־ויתקין.

מודעה כעמון

**יהד יעקב אביגד? שאלו את עצ-
^ ןמם משך השבוע האחרון מאות אזרחים.
איש מהם לא יכול היה לקבל תשובה
אחידה. לגבי תושבי כפר־ויתקין היה יעקוב,
עד תום שנת הלימודים שחלפה, אחד
המורים המוכשרים והמוצלחים ביותר שידע
הכפר מזה שנים.
חלק מתושבי הכפי ראו ביעקוב איש־עסקים
דינמי ומומחה מדופלם למכשירי־חשמל
למיניהם. המשטרה ראתה בו נוכל
ממולח, שהצליח להונות ולהוליך שולל
עובדי־אדמה תמימים וישרים, אשר הפקידו
בידיו כספים תמורת מכשירי־חשמל, אותם
הבטיח לספק להם.
קוראי העתונים, לעומת זאת, לא יכלו
לגבש לעצמם דעה מוגדרת באשר לאופיו
של האיש. כי מרגע בו פוצצה פרשת־המורה־מכפר־ויתקין,
רדפו הידיעות את ההכחשות
בזו אחר זו.

שד הוא
נוספים נמצאו באותה שעה מנהלי ביתי
ספר במרכזן של פרשיות פליליות.

יחסים עם תלמידה
מקרההרא שון היה פשוט וברור.
| | בפני שופט השלום באשקלון, הובא
מורה־מחנך מקריית־מלאכי, שכל תלמידיו
לשעבר הגדירוהו כמחנך מצויין. אותו מורה,
שאף שמו העיד על יכולתו, יעקב
מדעי, הואשם בכך שקיים יחסים עם אחת
מתלמידותיה חניכת כתה ח׳ בבית־הספר
המקומי. מדעי עצמו, מנהל בית־הספר לילדים
י עובדים בקריית־מלאכי, לא הכחיש
כלל את ההאשמה. העובדה שהוא אב ל־4
ילדים לא הפריעה לו לקיים יחסים מיניים

יעקוב אביגד 29 בן למשפחה פתח-
תקודאית ותיקה, לא חשב מעולם להתפרנס
ממסחר. הוא סיים את לימודיו ב־בית־הספר
העממי, המשיך את השכלתו ה־ת
כונית. כשהגיע תורו להתגייס, צורף ליחידה
קרבית.
שלושה חודשים לפני תום שרותו, הגיש
יעקוב בקשה לדחיית ייתרתישרות. הוא
החליט להתחתן ולהמשיך ללמוד באוניברסיטה.
בקשתו אושרה והוא פנה למוסד
האקדמאי על מנת ללמוד היסטוריה, מקרא
ומדעי המדינה.
כישרונו הרב היה לו לעזר וכאשר סיים
את לימודיו וזכה בתוארים האקדמאיים,
קיבל מייד עבודה בבית־ספר באשקלון.
הוא הספיק לעבוד במקום כשנתיים, כאשר

נפר ויתקין

בבית־המשפט בנתניה, הצליח פרקליטו של המורה יעקוב
אביגד, עורך־הדין בנימין שטרן (בכובע לבן) ,לשחרר את
מרשו לאחר ארבעה ימי מעצר. לאחר עשרים וארבע שעות נעצר שוב על־ידי המשטרה.

גילה באחד העתונים מודעה שהציעה משרת
מנהל ומורה בבית־הספר התיכוני של
כפר־ויתקין.
כשהגיע יעקוב לכפר־ויתקין, היה זה
שבועיים לאחר שמנהלו הקודם של בית-
הספר עזב. הוא חתם על חוזה העבודה
בשכר של 450 לירות ברוטו לחודש, קיבל
גם דירה שכורה בשיכון חופית, השוכן
בצד הצפוני של כפר־ויתקין.

המומחה לחשם?
*•ין הרגע בו הופיע הצבר השמנמן
בכפר־ויתקין, הפך לאישיות מוכרת
ופופולארית, התערה במהירות בהווי המקומי,
הכיר משך השבועות הראשונים את
כל אנשי הכפר ובעיותיו. גם האיכרים
נטו להתייחס אליו באמון בלתי מסוייג,
התייעצו אתו בכל מיני בעיות אישיות.
אולם הבעיות של כפר־ויתקין של היום
אינן דומות לאלה שהיו לפני שלושים
שנה. אז חיפשו האיכרים דרכים כיצד
להשביח את הקרקע, כיצד להעביר קו
צינורות בשדה, או כמה עולה רשת למניעת

כניסת יתושים דרך החלון. כיום השתנו
שטחי ההתעניינות של עובדי־האדמה ב־כפר־ויתקין.
הם ביקשו לדעת כמה עולה
מגהץ־אדים חשמלי, מיקסר משובח או איזוהי
מכונת הכביסה הטובה ביותר.
המורה הצעיר הרג ש כי כאן טמון מקור
להכנסה צדדית לא מבוטלת. אם האנשים
מאמינים בי עד כדי כך — יחשב — מדוע
שלא אנסה למכור להם את המכשירים שהם
מבקשים? הוא נסע לתל־אביב, אסף
חוברות הסברה של מכשירי חשמל מכל
הסוגים, חזר לכפרו כשבאמתחתו יידע רב.
האיש, שעד אותו זמן ידע על־פה דיני
ממונות ונזיקין ותארים ־ם היסטוריים, היה
מסוגל עתה לייעץ בדיוק איזו מכונת־כבי־סר,
מתאימה לכיבוס בגדי עבודה ואיזה
מיקסר מתאים לריסוק סלק.

| 1ל ך?1 1כיום פתיחת שנת הלימודים. אליעזר רוויצקי, דוגמה חינוכית לכל תלמ|
| די בית״ספרו החדשים, אותם הוא קיבל בעצמו והצטלם איתם ועם מורו־ת״הם
לפני כגיסתס בפעם הראשונה לכתה. רוויצקי קנה לו שם ברמתו הפדגוגית הגבוהה.

ו!11

אט־אט החל בולמוס הרדיפות אחר מוצרי
המותרות, אוחז ברוב תושבי הכפר.
עשרות משפחות החלו מפקידות כספים
בידיו של יעקוב ומוניות נושאות מכונות־כביסה
ושואבי־אבק נעצרו מדי יום ליד
הבתים, כשהן פורקית את מיטענן. כשגדל
היקף המכירות, גייס יעקוב לעזרתו את
מרכז ועדת הנוער של הכפר, עופר יש ראלי,
ואת אמנון לב, נהג מיכלית החלב —
הפכם לסוכני־הפצה שלו. תוך זמן קצר
חדרו מכשירי החשמל המודרניים ל־50
משפחות בכפר והיקף העסקים הגיע למחזור
של יותר מעשרת אלפים לירות. כשהוכרז
הפיחות, נהרו התושבים, שביקשי
להבטיח את ערך כספם, לביתו של יעקוב,

תחבו לו את שטרות הכסף בכוח, בבקשה
לרכוש עבורם מכשירים שונים.

חקירה ללא תוצאות
• • ד שיו םאחד הושם המכשול ה־ראשון
על דרך־המלך של עסקי ה־מורה־מכפר־ויתקין.
אחד מתושבי הכפר התחיל
לחשוד כי הדרך בה משיג יעקוב את
הסחורה, איננה כשרה. אחרת לא יכול היה
להסביר כיצד מצליח המורה־הסוחר להציע
את מכשירי החשמל במחירים כה נמוכים
יחסית. הוא פנה לשלטונות המכס, הודיע
להם על המתרחש בכפרו.
כמה ימים אחרי־כן הוקף לפתע הכפר
בארבע מכוניות של משטרת־המכס. נוסעיה
ירדו והחלו עוברים מבית לבית. הם
חקרו את התושבים, שאלו שאלות, ביקשו
בעיקר לברר האם היו אלה הם שביקשו
מיעקוב לקנות עבורם את המכשירים, או
שהיתר, זו הצעתו שלו?
לאחר שגמרו את חקירת התושבים, הזמינו
אליהם את יעקוב ושני סוכני ההפצה
שלו, הודיעו להם כי יש בידם הוכחות
מלאות שהסחורה מוברחת. הם אף טענו
כי ידוע להם על אוניה פרטית המורידה

את הסחורה בחוף נחל אלכסנדר הסמוך
ועל מטוסים המצניחים מגהצים מוברחים
על חוף הים. בפני נהג המיכלית, אמנון,
טענו כי נודע להם שנהג להבריח את
מכונות־הכביסה אל תוך הכפר, בתוך מיב־לית־החלב
שלו.
אולם כעבור כמה ימים קיבל מרכז הכפר,
שלום זוהר, הודעה כי החקירה נסתיימה
ללא כל תוצאות מחוסר הוכחות
מספיקות. ליעקוב אביגד אפילו לא נמסרה
כל הודעה ישירה על כך.

הריון חבוי

ף* אחר החיפוש יצא יעקוב לחופשת
/פסח. כשחזר, בתחילת חודש מאי, הודיע
לו שלום זוהר כי עליו לבוא לברור,
שיתקיים יחד עם יושב־ראש ועדת־ד,חינוך
של הכפר, מאיר רבינוביץ.
בברור, נדהם יעקוב לשמוע את הדברים
שהוטחו כלפיו .״אתה יצרת מחתרת בכפר,״
אמר לו זוהר .״אירגנת תנועה של
מכירות בהסתר.״ יעקוב היה נבוך .״חבר
נכבד,״ השיב לזוהר ,״זה לא הריון בחודש
הראשון או השני, שאפשר להחביא אותו
בכרס. המכוניות שהביאו את מכונות־הב־ביסד,
ושאר הדברים נסעו בגלוי בחוצות
הכפר.״ הוא אף הזכיר לזוהר כי הוא עצמו
ידע על פעולותיו וסייע לו בהלוואות.
אולם לשלום זוהר היתזז סיבה מספקת
להישאר איתן בדעתו. באותו שבוע התפרסמה
בהעולם הזה 1286 תצפית, שבישרה
(המשך בעמוד )19

במדינה
מנוי שנתי
עבור ״העולם הזה״

(המשך מעמוד ) 11

בארץ ולבל ארצות
תבל, בדאר רגיל:
30ל״י
בדאר אויר:

• לקפריסין

.לדרום אפריקה, חבש,
ליבריה, ניגריה, רו־דמיה,
גאנה, בורמה, אריתריאה סיאם, 55 והפיליפינים

קני ר־פ־ר־פשל ״ארטיק״
ו1כ בפד־ תי ק

.לכל ארצות אירופה
(כולל תורכיה) ,פרם
ומושבת הכתר סדן 45

כר״תיק -הוא תיק נהדר לים המתנפח גם לכרית
נאה ונעימה.
ריפ״דס— גלידה ביתית מסוג מהפכני, מוכנה להגשה׳
כיבוד נפלא, שכמוהו לא טעמת בישראל.

• לארצות־הברית, קנ דה׳
קובה ומכסיקו 65
־ לארצות דרום אמרי קה
ויפאן•

תעוות זכיוז לכר־תיק נמצאת בחלק מאריזות ריפ־רפ.
להשיג בחנות או בקיוסק מובחר.

ד,בטחון, המגלה לאנשי הנפט את הגילויים
הבאים:
״ב־ 1948 היו כ־ 60 מיליון ערבים באגן
הים התיכון: היום מספרם — 80 מיליון ;
ב־ 1948 היו 7מדינות ערביות — היום
מספרן ( 13 התווספו: סודאן, מרוקו, תוניס,
אלג׳יריה, מאוריטניה וכוויית) ; בשנת 1948
היד, רק לחלק מהמדינות הערביות צבא,
היום ישנם צבאות לכולן, פרט לאחת ;
בשנת 1948 היו מטוסים וטנקים רק בידי
שלש מהן, היום — בידי 9מדינות.
כוח אוייבינו ׳גדל, מבלי שכוח איבתם
יפחת.״
בעמוד ,36 המוקדש לברית־המועצות,
מוכיע מאמר תחת הכותרת :״מגמות בפיתוח
תעשיית הנפט״ .אולם המלה ״בפיתוח״
כידבסת על תווית מיוחדת, המודבקת
לעמוד.
איש מבין הקוראים לא יכול היד, להתאפק
מלהוריד את התווית. תחתיה היתה
כותרת קודמת :״מגמות בפיחות תעשיית
הנבט.״

צייד
התחדד. טו ב ה
הדובים היו מצוחצחים ומלאי הכדורים
מוכן. ציידי ישראל חיכו ליום השבת, ד,־1
בספטמבר, להתחלת עונת הצייד הרשמית.
בשדות הדרום, בוואדיות של הרי ירושלים
ועל גבעות הגליל פשטו הציידים ביחידים
או ב־כוצות, כשר,רובד, דרוך והעין תרה
אחרי ארנבות וחוגלות.
מכל קבוצות־הצייד, ספק אם היתד, אחת
ססגונית יותר מזו שיצאה מנצרת עם
שחר, לפשיטה על השדות והוואדיות שלרגלי
הר תבור.

מדווח כתב ״העולם הזה״ שהצטרף
לקבוצה :

להכשרת נוננאים

נפתחות כתות חדשות
כיתות מיוחדות לבוגרי ט׳ ,י׳ ,י״א

המהיר עד ראש השנה בלבד

שרטוט מכונות
ש ר טו ט בנין
ארכיטקטורה

בהוצאת המנה לתרבות אסיה
ואפריקה

טכנאות מכונות
טכנאות בנין

10.75ל״י

(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)

פרטים והרשמה:
12— 10 בבוקר 7— 5 ,בערב
ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל.

ההפצה: הוצאת קרני

טבניסו
כי תו ת ב 1ק ר 1/ 1דנ
1* 7ב ס 111־ 1י
תל־ אביב

רח 1ב בלפור

חיפה

רחוב ביאליק 17

נפ תחי ם קורסים חד שים

בגרות ומוקדמות
כיתות מיוחדות לבוגרי י ,,י״א, י״ב
י רו ש לי ס ספרי לימוד בהוצאת בית הספר

רחוב יפו .33 בית יואל
דחף

שלושה ג׳יפים אפורים המתינו במקום־
המיפגש, על הכביש המוביל מנצרת לעפולה.
הם היו עמוסים לעייפה, בצורה
שהיתר, משמחת לב כל שוטר״תנועה האוהב
לרשום רפורטים. מבעד לחלונות ולקרעים
בברזנטים הזדקרו קני רובים, זנבות כלבים,
ונפי גברים שלא נמצא להם ־מקום
בפנים.
בתוך המולת הנביחות והקריאות אפשר
היה להבחין בחבורה מגוונת. היו שם: בעל
מיפעל נצרתי גדול למרצפות ולבלוקים,
הדומה להפליא לגמאל עבד אל־נאצר ; בעל
מסעדה, שציפצף על הפדיון המוגבר של
שבת נצרתית ! מנהל סניף בנק דיסקונט
שהפסיק את חופשתו השנתית ובא במיוחד
מחיפה; מתווך מכוניות ושלם עיריית נצרת
; סוחר לחפצי־חן חיפאי ושדרן מפורסם
של קול ישראל בערבית ; עולה חדש
והאיש שכל הגליל מכיר אותו כשייך הציידים.
כאישר
כולם היו כבר מוכנים לזוז, קרא
מישהו לסעיד תברי, הוא בעל מסעדת
תברי :״יא אבו־מישל ! לבך מרשה לך לתת
לנו לצאת בלי ספל קפה?״ אבו־מישל
מיהר חזרה לתוך ביתו, שלידו התרכזה
השיירה, ובמהירות ששום אורח במסעדתו
לא זכה לד, מעולם, חזר עם פינג׳אן של
קפד, מהביל ושלושה ספלונים. ד,ספלונים
עברו מיד ליד ; הקפה החריף ניקה את
הראש משרידי העאראק של חינגת הלילה
הקודם.
לפני שש זזה השיירה .״נתחיל בכרמים
של מכחד!,״ קבע ג׳ברא אבו־נסאר, שייך
הציידים, ונופף את רובהו קדימה. כאילו
ד,נ׳יפ האפור היד, אחד מן הסוסים האבירים,
שעל גבם רכב לצייד, באותם
שדות, לפני 30 או 40 שנה.
המכוניות עברו על פני בתיו הרדומים
של כפר תבור, נעצרו בורך העפר שעברה
בין הכרמים. אשכולות של ענבי־יין שחורים
הכבידו על הענפים, עד שכמעט כיסו
את האדמה. בלי אומר יצאו הציידים מן
הרכב. הכלבים פרצו במקהלה היסטרית.
אבו־נסאר נופף לרוחב הכרם והורה:
״מושט כלומר: מסרק. התפרסנו לרוחב
הכרם, במרחק של שתיים־שלוש שורות־גפנים
איש מרעהו. רק אז פתחנו את קני
הרובים והכנסנו את הכדורים. לרוב: כדורים
מם׳ ,5בעלי פיזור רחב של רסיסי
עופרת. כשהכלבים מרחרחים ומקפצים,
התחלנו לסרוק את השטח.
מלחמה זעירה. אפשר לומר :״איזה
חוסר־הגינות! באים להם עשרה גברים
מחזיקי רובים וסורקים כל סנטימטר של
העולם הזה 1304

צייד רז וארנבת
זה הונך לחיה?

אדמה. איזה סיכוי יש לארנבת או לחוגלה
המסכנה?״
מוטב לשאול :״איזה סיכוי יש לצייד
המסכן?״ עברנו לכל אורך הכרם ולא
ראינו דבר. רק פעם אחת ירה מישהו
לעבר תנועה חשודה. הוא חשד בסלעים.
סרקנו חמישה דונם של כרמים, מבלי לגלות
דבר. אחר־כך הזר אברהם רז, מנהל
בנק דיסקזנט בנצרת, עד להתחלת החלקה,
כדי להביא את הג׳יפ. חמישה מטרים מהמכונית
ראה תנועה חשודה. ארנבת.
לחיצה על ההדק — בול .״אמרתי לכם
שיש מה לצוד בכרם הזה!״ קרא בשביעות־רצון
שייך הציידים אבו־נסאר, והחבורה
החלה סורקת את השטח מחדש.
עתה היו הרובים פעילים הרבה יותר.
לרגעים אפשר היה לחשוב כי התפתחה

צייד זועבי ופלגה
זה הוגן לצייד?
העולפ הזה 1304

מלחמה זעירה בין שתי כנופיות. תוך
פחות משעה נערמו בג׳יפים שמונה ארנבות
ותריסר חוגלות. רועה מכפר תבור,
ששמר על עדר הפרות, התבונן בשלוזת־נפש
בפולשים היורים. מבחינתו, היו עסוקים
במלאכה מועילה. כי הארנבות פוגעות ביבולים,
וכל הנלחם בהן — יבורך.
בין הציידים היו כאלה שגם ירו יותר
מפעם אחת בחיות גדולות יותר: בחזירי־הבר
של החולה, הגורמים אף הם נזקים
למשקים ; ובאיילות. אלא שעל ציד איילות
דיברו רק ביניהם. כי זוהי חיה מוגנת,
אשר אסור לצודה. רק אם באזור מסויים
מתרכזים עדרי איילות, הגורמות נזקים למשקים,
מותר לצוד אותן. וזאת רק לאחר
קבלת רשיון מיוחד מטעם משרד החקל־לאות.
ולא: מרשה החוק להחרים לא רק
את הנשק שהרג את האיילה, כי אם גם
הרכב בו השתמש הצייד.
שם חרות כעץ. בשעה אחת נפסק
הצייד. מזה קרוב לשלוש שעות שלא
ניצוד דבר, על אף הקילומטרים הרבים
והמייגעים על פני שדות חרושים וגבעות
תלולות. שוב נערמו ציידים, כלבים, נשק
וארנבות על שלושת הג׳יפים, ונסענו עד
לוואדי שעארה, גיא מוריק, בו זורמים
מים מתוקים כל חודשי השנה. תחת עץ
אקליפטוס ענק ישבה כבר חבורת ציידים,
שהיו עסוקים בצליית ארנבות וחוגלות.
היו אלה השופט לשעבר עזיז ג׳רג׳ורה
ואחיו. השופט הקשיש כבר יצא לפנסיה,
אך את רובה הצייד שלו לא הניח במזוזה.
החבורה החדשה, שההליכה המאומצת
חידדה את רעבונה, עד כדי כאב עמום,
התמקמה בשטח. חלק הכין מדורה, חלק
עסק בניקוי העופות והארנבות, אחרים
הכינו את המשקאות הקרים והחריפים.
אני, כאורח, הייתי פטור מעבודות המטבח•
השתרעתי תחת האקליפטוס, באוויר
הנהדר, ועצמתי עין עד שיוכן האוכל.
הדבר האחרון שראיתי, לפני שנרדמתי,
היה השם ״שרגא״ ,שנחרת עמוק בגזע
העץ. מעניין, הרהרתי, מה דחף את שרגא
זה ועוד תריסרים של אורים, עוזים,
נעמות ויעקובים לחרות את שמותיהם על
הגזע העבות. והלא הציידים שראיתי כאן
היום — ומאות לפניהם — היו ערבים.
ואיש מהם לא חרת את שמו על העץ
החי.
האם מפני שערבים אינם יודעים לכתוב?
או שמא מפני שלא חשו כל דחף להטביע
את חותמם על העץ, בהיותם בטוחים
כי גם בשבת הבאה, ובזו שאחריה, ישובו
הנה כדי ליהנות מן הצל ולטעום מבשר
הצייד שלהם?

קו או פ ר טי בי ם
ל מו רדדאת הי המש כו ר ת
רצח צבי שימנסקי בבית־המטבחיים בחיפה
(העולם הזה ) 1301— 1302 היפנה את
זרקורי דעת הקהל אל כנופיות הגאנגסט־רים
שהשתלטו על ענף הובלת הבשר. אחד
הגילויים הציבוריים של הפרשה היה
נעוץ בתגלית, שצורת ההתארגנות הקואופרטיבית,
שנועדה להגנת העובד, להבטחת
קיומו ולהעלאת רמת־חייו, הפכה במקרים
מסויימים במדינת ישראל למכשיר של דיכוי׳
טרור והשתלטות, הנהנה מחסדם וגיבויים
של מוסדות הקואופרציה.
פרשת צבי שימנסקי היפנתה את הזרקורים
לעבר גילויים נוספים. בקואופרטים,
אח לקואופרטיב יחד החיפאי, של פושטי
עורות ומובילי בשר בגוש דן, נמצאת עתה
בעיצומה פרשה הדוהרת בקצב מהיר לקראת
סיום טראגי.
הקורבן כאן הוא חיים אייזנמן (,)59
נשוי ואב לילד .״את שימנסקי רצחו פעם
אחת בירית אקדח, אותי רוצחים יום יום
מחדש,״ טוען הוא.
קופה כי. אייזנמן, ניצול השואה, שאיבד
במחנות את אשתו וארבעת ילדיו,
בנה את חייו בארץ מחדש. לפני 17 שנה
היה הוא בין מייסדי קואופרטיב מובילי
הבשר בגוש דן, ובמשך 15 שנה היה חבר
פעיל בו. הכל התנהל כשורה עד לפני
שנתיים, כשאייזנמן נפל למשכב, סובל מאז
מלחץ דם גבוה.
בהתאם לתקנון הקואופרטיב, דרש אייזנ־מן
בעקבות מצבו הבריאותי הפגום עבודה
קלה מתאימה. אולם הנהלת הקואופרטיב
החליטה להוציאו לפנסיה, שינתה לצורך
זה את התקנון, קבעה סעיף חדש מיוחד
לגביו, לפיו מותר לקואופרטיב להוציא
לפנסיה עובד מגיל .57
אחרי סיכסוכים ובירורים בפני מרכז
הקואופרציה, הוסכם שאייזנמן יקבל עבו־
(המשך ב ע מו ד )22

עם פתיוזת העזנה

ח פי פתראש
מ עו ררתב עיו ת
כיוון שהמדע הוכיח כי כל הפיפת שיער מסלקת
מעור הראש המרים טבעיים הדרושים להזנת שרשי
השיער, קיימת התנגדות הריפה בקרב המומחים להפי־פות
ראש תכופות המגבירות את הנשירה.
התכשיר החדיש לחפיפה ״אליקסיר ,״2מכיל המרים
טבעיים המסייעים להיזוק שרשי השיער, לכן אפשר
לחפוף בו אפילו יום־יום, ללא חשש.
החפיפה ב״אליקסיר ״2מסייעת לסילוק קשקשים
ומעניקה לך נקיון, ברק והופעה.
המשתמש ב״אליקסיר 2״ מרגיש מיד את ההבדל
בינו ובין התכשירים האחדים שבהם השתמש עד היום.
מי שיער ״אליקפיר 2״ מיוצרים בהתאמה לתנאי
האקלים שלנו והם פרי מחקר ונסיון ממושכים של
הביאוקוסמטיקאי ד״ר אלכסנדר רובין, המומחה לבעיות
שיער.
להשיג בבתי מרקחת ובפרפומריות.

ספורט

קולנוע

י ח סי־חוץ

סרטי

נוק או טאסיאתיכפול

לא אנו מיצרים א ת

אך אנו מיצרים א ת

וקריר

המינוי

סיבלוז זזגטבדדך רחירגטז הגזיוגי 1 ,א \3־(\
*ו\ 1ז\ .בהסדנז ב \זבי?\פו לביגזגך, ל #

גזנל לאפטר בל גזפזלזזז ל ל זו ת ט\ ל ו גז.
טלויזיה חשמל — זרם חזק
פרטים והרשמה:
10־ 12 בבקר5 ,־ 7בערב,
תל״אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו , 33 בית יואל
דחף

אלפי המפגינים האינדונזים, שהסתערו השבוע
בחסות המשטרה על בניין השגרירות
ההודית בג׳אקארטה, פרצו את דלתותיה,
הרסו את רהיטיה, הטילו בה אבנים
ושדדו חלק מהרכוש במקום, עוררו את הרושם
כי פרשת נידוייה של ישראל ממשחקי
אסיה עדיין לא הסתיימה.
ההתקפה הספונטאנית־היזומה על השגרירות
ההודית באה בעקבות עמדתו של סגן
הנשיא• ההידי של פדראצית משחקי אסיה,
סונדהאי, שדרש במושב מועצת הפדראציה
כי התואר של אליפות אסיה ישלל ממשחקים
אלה, בעקבות החרמתן של ישראל
וסין הלאומנית.
אילו התקבלה החלטה כזו, היתר, מהזזה
מהלומה ליוקרתה של אינדונזיה, שכן היא
היתד, מהתר, אישור רשמי שמדינות אסיה
מסתייגות מהאופי הפוליטי, שנשיא אינדונזיה,
אחמד סוקארנו, ניסה להדביק למשחקים
אלה. במנעם קבלת החלטה כזו,
הפעילו ר,אינדונזים, נוסף ללחצים פוליטיים
בבירות המדינות ששיגרו משלחות למשחקים,
גם את כוחם, זעמם והתלהבותם
של ההמונים.
לא מאהבת מרדכי. אולם תהיה זו
טעות לחשוב שצעדו של הנשיא ההודי בא
מאהבת ישראל, או פורמוזה. כי גם אצל
ההודים ענף הספורט העיקרי הוא הפוליטיקה.
יותר משדאגו לטוהר הספורט, דאגו
ההודים לאינטרסים המדיניים שלהם עצמם.

הצעד הבא שעמדו ד,אינדונזים לבצע
בפדרציית משחקי אסיה, היה צריך להיות
ניסיון לצירופי, של סין העממית למשחקים
אלה. אם יצליחו במשימתם זו, עתיד
הדבר לקדם את הסינים לקראת הגמוניה
באסיה, דבר שד,ד,ודים נלחמים נגדו בכל
כוחם. משום כך היה ברור להודים, כי אם
יכנעו לאינדונזים בפרשת נידוי ישראל ו־פורמוזה,
לא יהיה מנוס מכניעה נוספת
בפרשת סין העממית.
חוששים לשלומנו. בעוד המאבק בזירת
ג׳אקארטה נמשך, נפתחו מול ישראל
שתי חזיתות נוספות, אחת בעיר הקייט
איפו במאלאיה והחזית השנייה בנאפולי שבאיטליה.
עוד
ביום שישי האחרון נמסר בסודי־סודות
כי נבחרת הכדורגל הישראלית עומדת
לצאת בתחילת השבוע למאלאיה, כדי
להשתתף שם בטורניר כדורגל, בו ישתתפו
המדינות המיוצגות בג׳אקארטה. נעשו בל
המאמצים הכספיים לאפשר את השתתפות
הנבחרת הישראלית במשחקים אלה, ושוב
לצורך יוקרה בלבד, שכן המשחקים נערכים
במיסגרת טורניר ידידותי, חסר אופי
בינלאומי. העתונות הישראלית התבקשה
על־ידי משרד־החוץ לא לפרסם את הידיעה
על יציאת המשלחת, מחשש פן עלול ה־פירסום
ליצור קשיים.
ואז, לפתע, ניחתה המהלומה השניה. הקונסוליה
הבריטית בישראל, המייצגת כאן
את ענייני מאלאיה, הודיעה כי הורתה לבטל
את אשרות־ד,כניסה למאלאיה, שהוצאו
על־ידיה עוד לפני שלושה שבועות. נימוקי
הביטול היו, שלאור מה שאירע לאחרונה
באינדונזיה, אין התאחדות הכדורגל
המאלאית יכולה לערוב עוד לשלומם של
חברי המשלחת הישראלית במדינה שרוב
תושביה הם מוסלמים.
ברור שהיה זה תירוץ בלבד, שכן קבוצות
כדורגל ישראליות כבר שיחקו במא־לאיה
ונציג איגוד השופטים הישראלי אליעזר
לתר, כבר יצא את ישראל והגיע בינתיים
למאלאיה. אולם הוא לא שינה את העובדה,
שהחרם על ישראל הפך מעניין של
מדינה אסיאתית אחת, למדיניות מוצהרת,
המתקבלת, אם כי בלחץ חיצוני, על־ידי
מדינות אסיאתיות אחרות.
בעיטה כמגף איטלקי. כאילו כדי
להנחית על הספורט הישראלי את המהלומה
האחרונה, מתברר השבוע כי צפוי
נידוי נוסף לספורטאי ישראל, הפעם באזור
אחר. האיטלקים, העומדים לארגן את משחקי
מדינות הים־ד,תיכון בנאפולי, נתונים
עתה תחת לחץ קשה מצד מדינות ערב,
התובעות לא להזמין את ישראל להשתתף
במשחקים אלה. אם תוזמן ישראל, עלולות
מדינות ערב ומדינות אפריקה המוסלמיות
לפרוש מהמשחקים — יגרמו על־ידי כך
להפיכתם למיפגש חסר־ערך.

ל א רו צהקאדיראק

הג׳יגולו

(אלנבי,

תל-אביב ;

צרפת —

איטליה) הוא שם מושך מאוד לסרט. אלא
שלרוע המזל במקרה זה אין קשר אמיץ
מדי בין השם לבין התוכן. זהו סרט
מבולבל ומוזר אודות רומן אהבים בין
צעיר מטורזן (ז׳אן קלוד בריאלי) לבין
אלמנה מבוגרת ועשירה (אלידה ואלי).
הקשר היחיד שיש בין פרשת אהבים זו
לתואר ג׳יגולו נובע, אולי, מכך, שמישהו
עלול לחשוב, בטעות כמובן, שאותו צעיר
מטורזן אינו אלא ג׳יגולו, שנור,ה אחר
האלמנה בשל כספה. אלא שעד מהרה תתברר
לו הטעות. כאן לא עוסקים בעניינים
מסחריים, כאן מדובר על אהבה אמיתית.
לא רק על המין. תחילתו של הסרט
במשבר המתחולל ברומן. אחרי ארבע שנות
אהבה, מגיעה האלמנה למסקנה, שדי לה
להתעסק בקטינים ועליה לחשוב ברצינות
על מעמדה החברתי ושמה הטוב — דבר
שהולך כנראה ביחד עם נשואים לרופא בן
גילה. אלא שכאן מתגלה שהג׳יגולו הקטן

בריאלי כ״הג׳יגולו״
כסף או אהבה?

אינו כלל ג׳יגולו. למרות שהוא מקבל
קאדילאק במתנה ועוד ציוד נוסף, העשוי
להביא לו תועלת שימושית אם ימשיך במקצוע
האהבה, הוא מסרב לד,נתק מעל
האשד, הנראית בקלות כמו אמו.
ובעצם, גם האלמנה אינה מרוצה כל
כך מהסידור החדש. ברגע בו מגלה בריאלי
את חוש האבירות האמיתי שלו, מודה
ברצח שלא ביצע רק כדי להוכיח את
אהבתו, נותנת הגברת ואלי לקהל להבין
שגם קשריההיא עם הצעיר אינם מיניים
בלבד.
כל זה בסרט שהוא כה בלתי משכנע,
עד שניתן לחשוב שמאחורי ההתרחשויות
המועלות על הבד מוסתרת כוונה סמויה. פשוט אלא שאין צורך להתייגע. היא
איננה. אבל אם אפשר לוזתר על מידת
השיכנוע, אי־אפשר לסלוח לתכונות אחרות
של הסרט: קרירות, סירבול ואיטיות מרגיזה.
הוא חסר קצב פנימי ובמשך רגעים
ארוכים נראה כאילו הוא חסר בכלל
עלילה.
האדון בריאלי הצעיר מגלם דמות מגוחכת
למדי, המתאימה יותר לדמותו של
נער מופרע ורגשני מאשר למאהב צעיר
ונמרץ. אלידה ואלי, למרות שנותיה ומידות
גופה העומדות ביחס ישיר לגילה, היא
עדיין סמל של בשלות נשית.
אם יש מוסר השכל כלשהו למלודרמה
זו, הרי הוא: אל תבוזו לג׳יגוליס. יתכן
ומה שנראה כעשוי בשביל כסף — נעשה
למען האהבה.
העול 8הזה 1304

״ המוהר של־ גנב!״ ן
( ה מ שן מעמוד ) 15

את התפוצצות הפרשה הנוכחית. שלום היה
משוכנע כי יעקוב הוא זה שהדליף את
הידיעה, חשש כי עתה עומדים להתגלות
עוד כמה פרשיות פנימיות שהתחוללו בכפר
והושתקו. לכן העדיף להישאר תקיף.
אך הברור לא נשא כל תוצאות, רבינוביץ
נאלץ לעזוב את החדר מכיוזן שהיה עליו
להגיע לפגישה אחרת, והישיבה נסתיימה.
הישיבה אומנם נסתיימה, אך לא הפרשה
עצמה. יעקוב המשיך ללחוץ על זוהר,
ביקש לקיים ברור ציבורי. הברור לא
קויים, אך תחת זאת פתח בוקר אחד
יעקוב את עלון הכפר, דף לחבר מספר ,6
מצאי בו כותרת זועקת :״פרשת י. אביגד.״
בהמשך הידיעה נאמר, כי הנהלת הכפר עומדת
לערוך חקירה מדוקדקת ויסודית באספקטים
הציבוריים של פרשת אביגד, הנוגעת
לרוב חברי הכפר. גב ברור זה לא
קויים עד היום.
בינתיים הפסיק יעקוב את עסקיו המסחריים,
ולפי הוראות של זוהר חזר לעסוק
בהוראה עד תום השנה בלבד. אולם עקב
קטיעת פעילותו המסחרית, נשאר יעקוב
חייב כמה אלפי לירות לאנשים שונים, אשר
הבטיח לספק להם מכשירי חשמל. כספים
אלה לא היו בידו. כי לאחר הפיחות הפסיד
יעקוב — שהמשיך לעמוד בהתחייבויותיו
לספק סחורה במחירים הקודמים —
סכומים אותם קיווה לכסות במשך הזמן.
הנושים החלו להתמרמר, דרשו מיעקוב
להחזיר להם את כספם. משטען שאין בידו,
כרגע, כל כספים, איימו עליו כי יכוהו
ויהרגו את ילדיו. לאחר דיונים ממושכים
הגיעו לבסוף להסכם עם עורך־דינו של
יעקוב, הפרקליט הפתח־תקוזאי משה נחשון,
על פרעון החוב בתשלומים. אך כמה שבועות
אחרי־כן התפוצצה לפתע הפרשה.

אנשים
המכתבשלאש*בעל

כמה סודות מן החדר על מינהגיו של
ראש הממשלה ושר הביטחון, דויד כן
גוריץ, התגלו בעת סיורו הנוכחי בארצית
סקנדינביה. שעה שהתקבל צרור גדול של
מכתבים המיועדים לאורח הישראלי, סווגו
אחדים מהם כ״אישיים בהחלט״ .כאשר שאלו
את מזכירו של בן־גוריון מה לעשות
במכתבים האישיים בהחלט, הבהיר להם
יצחק נכון :״לפתוח את כולם ולמיין
אותם. ביג.י גמר את חייו, הפרטיים בהחלט׳
— מזמן מלוזיו של ראש הממשלה
בביקוריו השונים תמהו מדוע מתבודד
בן־גוריון לפני כל פגישה חשובה
דקות אחדות במלתחתו של המארח. למעזים
שהציצו התברר, שביג׳י מוציא מכיס מעילו
העליון מסרק קטן וסורק את השערות העוטרות
את קרחתו בקפידה להערה
ביקורתית זכתה המלווה של משפחת בן־
גוריון, רננה דשם־כן־גוריון. כאשר,
באחת המסיבות, הופיעה רננה בשימלת
משי מהודרת, כשעליה צעיף שחור, דק ושקוף׳
התבונן בה אביה ראש הממשלה
והעיר :״שוב את הולכת ערומה
באווירה הנוכחית הלא־כל־כלנוחה בגאנה
חש גם נשיא המדינה, יצחק כן־צכי,
בעת סיור חטוף בארץ זו, תוך ביקורו באפריקה.
כשהגיעו הנשיא ופמלייתו לאקרה,
בירת גאנה, חיכה להם שם מנהל הטקס נגדה שהמכתב ישוכפל ויחולק לחברים
הגאנאי, עם מכונית, על־מנת להובילם ל כמו המכתב הקודם. אשתו של אהרונצ׳יק,
מקים שהותם בעיר. באמצע הדרך חלה
רבקה כהן, שהכינה בינתיים את השעווניה
תקלה טכנית במנוע ורעשים מוזרים פרצו
לשיכפול, רגזה על מזכירות קיבוצה. לכן
ממנו לפני שנעצר כליל. עוד לפני שה החליטה המזכירות להעביר את העניין למכונית
נעצרה, זינק ממנה שר הטקס, הכרעת מזכירות הקיבוץ הארצי ומזכירות
כשהוא קורא :״התנקשות! התנקשות!״ ומפ״ם
כאחת. לאתר דיון מומשך החליטה

נמצא מתזונן ברח בכל כוחו. לאחר שנוכח שהיתר, זו הישיבה המשותפת לשכפל את המכתב וללבסוף
בהלת־שווא
ולמכונית לא אירע דבר, חזר חלקו לחברים, רק לאחר שיבוצעו בו תין*
ידיעה הראשונה הופיעה בעמוד אליה כשהוא מעלה חיוך של התנצלות קונים, לכך לא הסכימה אשתו של אהרוג־
( | הפנימי של ידיעות אחרונות ונמסרה ממש בישיבה האחרונה והמייגעת צ׳יק. היא גנזה את טיוטת ד,שיכפול, הדלכתבו
הנתנייתי של הצהרון מפי מרכז ה של ועדת הכספים של הכנסת גרם ח״כ פיסה לעצמה עשרים העתקים של מכתב
חרות, נחום לוין, למשב רוח רעננה של
בעלה, שהגיע אליה עוד לפני שלושה חודכפר,
שלום זוהר. לדבריו נעלם יעקוב מן
בדיחות־דעת פיננסית כאשר הביא, בעיק־ שים, מראה אותם רק לאותם חברים שהיא
הכפר לאחר שהוציא אלפי לירות מתושבים
בות ויון בוועדה על תקציב לעולים, קבלה
חפצה שידעו את דעתו של אהרונצ׳יק ואתי
אחדים בטענות־שווא. בין השאר טען ה שקיבל הוא עצמו ביום עלייתו ארצה ב־מצוקתו
קרב עקיצות ניהלו ביניהם
מרכז כי יעקוב ניסה למכור את
ביתו, שנת .1924 לפי תעודת עולה זו, השמורה שני הנגנים הישראליים, פנינה זלצמן
שהיה שייך לוזעד הכפר ומגרש לא שלו. שישה בעד לוין שילם
היום, עד לוין עם ואורי טפליץ, בשעת מסיבה שנערכה
באותו זמן ישב יעקוב — שסיים את
ושליש ימי כלכלה לפי שש אגורות כל
בביתה של פנינה, לאחר הופעתה יחד עם
שנת עבודתו בכפר — בבית הוריו ש־יום:
סך־הכל 38 מיל; בעד שמונה ימי לירביעיית
׳אמדיאוס, שהופיעה בפסטיבאל לבפתח־תקווה.

— שמונה מיל; בעד הורדה הכוללת
מוסיקה ולדרמה. טפליץ ניגש לפנינה, לחץ
כעבור כמה ימים, כאשר חזר בערב בחיסון,
הסגר והסעד, בסירה לחוף _ לירה
את ידה והעיר :״מה קרה לך היום? ניגנת
מכוניתו של פרקליטו, הבחין במכונית אזאחת
ו־ 61 מיל. בסך־הכל, כולל הוצאות נפלא!״ ״מה הפלא?״ לא נשארה הפסנתררחית
החונה ליד בית הוריו ולידה שלושה
אנשים בבגדים אזרחיים. יעקוב חשש כי נוספות, עלתה ללוין עלייתו ארצה שתי נית חייבת ,״הפעם היו אתי נגנים טובים
לירות ו־ 32 מיל לסערה זוטא גרם
באמת תקרית בלתי נעימה אירעה
השלושה הם תושבי כפר־ויתקין שבאו׳
מכתבו של חבר שער העמקים, המזרחן
לכתבת מעריב, אפרת ארד, שהיתר,
להגשים את איומיהם להכותו. לכן ביקש
א ה רון (״אהרונצ׳יק״) כ הן, שהועבר לא צריכה למלא את מקומה של תמר אבידר
מעורך־דינו להורידו אחרי הבית ולחזור הר שעל דמון לכלא רמלה מכלא מכבר בכיסוי אירועי הפסטיבאל, עד שזו תחזור
לברר מיהם המחכים.
הכרמל, עורך שם מחקר על עבריינות נוער .׳לעבודתה. היא טילפנה לאיש יחסי הציבור
כשחזר הפרקליט לבדו, התברר כי הכשנושא
המחקר הם העבריינים היושבים
של הפסטיבאל ושאלה אותו :״האם סר
שלושה הם אנשי משטרה, שבאו לעצור
אתו בכלא. מזכירות קיבוצו של אהרוג־ג׳ון
גילגוד ינצח גם על יצירות ישראת
אביגד. נחשון חזר והביא את לקוחו.
צ׳יק, הרוגזת עדיין על פירסום מכתבו
אליות תקרית משעשעת יותר איר-
במשטרה הוחזק יעקוב במעצר משך
48 הקודם של האסיר (העולם חזה ,)1288 הת עד, לכתב אחר של מעריב, יגאל לב.
שעות, הובא אחר־כך בפני שופט שלום
בפתח־תקווה, אשר הוציא נגדו פקודת מעצר
למשך ארבעה ימים. משך ארבעת הימים
ניסתה המשטרה למצוא תושבים ב־כפר־ויתקין
שיסכימו להתנדב ולהגיש תלונה
נגד אביגד, כדי שאפשר יהיה להתחיל
בפרוצדורה המשפטית הפלילית.
• ראש הממשלה דויד בף;ו־׳ון, לאחר ביקיר אצל סלו שיזריה. :הוא
בתום תקופת המעצר נאלצה המשטרה
אדם חביב וחסר אמביציות!״
לשחררו בערבות של 5000 לירות, מאחר
ולא הצליחה למצוא אנשים שיהיו מוכנים
ס שרת החוץ גולדה מאיר, על היחסים בין ממשלת ארצות־הברית
למסור אתי תלונתם. למחרת, לאחר ששוחלישראל
:״הנשיא קנדי הבטיח לבוחריו מדיניות דינאמית. על כן, מה שעשתה
רר בנתניה, נקרא אביגד להתייצב שוב
ממשלת אייזנהואר לגבי ישראל לאט — הוא עושה יותר מהר!״
במטה הנפה הצפונית בתל־אביב. שני סוכ•
ח״כ חרות יוחנן כאדר, על סגן שר האוצר יצחק קורן,, :מהקור!
ני ההפצה שלו ואשה נוספת הסכימו למסור
הזה — לחם לא יצא!״
את תלונותיהם ואביגד נעצר שוב.
• פרופסור נתן רוטנשטרייף, על עיסקת המדים לגרמניה :״כלום כדי

לייצא בכל מחיר נתחיל לייצא גם פורנוגרפיה?״
מי מעוניין להפליל?
• אחד ממוכתרי ככנין, בברכתו לשר החקלאות משה דיין, שבא לבקר
ץ* ל העניין נושא אופי אזרחי רגיל,
את מנושלי בקעת בית־נטופד :,״אדוני השר, אדוני המושל, אדוני נציג המשטרה
של אדם שהסתבך בחובות,״ אמר

ורבותי ד,ש.ב. הנכבדים!״
השבוע עורך־הדין בנימין שטרן, הפרקליט
• הקומפוזיטור איגוד סטראווינסקי, על מוסיקה אלקטרונית :״איני
העובד במשרדו של עורך־הדין נחשון ויודע
מה זה מוסיקה אלקטרונית. אני לעולם לא אוכל להסתדר עם הכפתורים
אשר קיבל על עצמו את ההגנה על אביגד.
הרבים של מכשיר הנגינה האלקטרוני. אני בקושי מסתדר עם עשרות הכפתורים
״לולא מסע. הפירסומים של מרכז הכפר,
של הפסנתר!״
היה העניין יכול לבוא על סיומו המהיר
לשביעות רצונם של כל הצדדים. אך כנראה
• מנהל ״המשכיר המרכזי״ יעקב הפטר, לאדריכל שתיכנן את
שלשלום זוהר יש אינטרסים משלו לעורר
ריהוט משרדו בבניין הנזשביר :״לא חשוב כמה זה יעלה, העיקר שזה ייראה זול!״
את הפרשה ולהעבירה לפסים פליליים.״
~#ממציא התרכים החי נגד שיתוק הילדים, דר׳ אלכרט
אם כך או כך, נראה היה בימים האחרוכייכין
:״עבודתי היא רק תחביב. הישגי האמיתיים הם שתי -ילדותי!״
נים כי לא היה זה אלא מקרה טראגי, של
• היצחקן אורי זוהר, על הסרט הדני זר דופק בדלת :״זה אינו סרט
צעיר שנקלע לתוך נסיבות שהובילוהו עד
פורנוגרפי. זה סרט דוקומנטארי!״
למצבו הנוכחי. הפסיכוזה ההמונית של
מושבניקים, שביקשו להיות מודרניים, קר•
הזמרת נחמה הנדל, על התפטרותו האחרונה של זאב און :״אונניזם!״
צה למורה בעל היוזמה, המיטה שואה על
הקאריירה שלו כמחנך.

פסוקי השבוע

העולם הזה 1384

יגאל החליט לראות פעם איך מוכרים במכירה
פומבית את החפצים שהיו שמורים
במחסני בית־המשפט. הלך לאולם המכירות,
התיישב על ספסל גבוה, כשהוא משקיף
מן הצד על אנשי שוק הפישפשים והכרוז
המעלה מדי פעם את המחיר, כמעט ללא
הגה מצידם של הקונים, שחיפשו מציאות.
הוא לא תפש את שיטת הקניה, עד שהכריזו
על מכירת זוג אופניים משומש ו שבור
כמעט לגמרי. כששמע יגאל את המחיר
ההתחלתי, שהיה כעשר לירות, נד
בראשו בהתפעלות. הוא המשיך להתבונן
בקונים ובכרוז, כשהוא מניד בראשו למשמע
כל הכרזה נוספת, בה העלה המוכר
את מחיר האופניים בלירה אחת. כשהגיע
לחמישים לירות, שם יגאל פתאום לב,
שכל הקונים וגם הכרוז מתבוננים כולם בו
ולכל תנודת ראש של התפעלות שלו, עולה
המחיר בלירה אחת. רק אז הוא תפש ש־תנודת
ראש היא המשמשת אות לכרוז
להעלות את המחיר. יגאל נבהל ולא ידע
מה לעשות, אך למזלו העלה סוחר אחר את
המחיר עד שישים לירות. בהמשך המכירה
כבר ישב יגאל ללא ניע.

הי ההיתהש לי שי ה
למרות שהכין את הקהל, שבא להצגת
ד,־ 150 והמסיימת של האדם הצוחק, לקראת
ההפתעות הרגילות בהצגת סיום מעין זו הרי
שאפילו דן כן יאמוץ עצמו הופתע
מהופעת הסיום של השחקנית דפנה דן,
שהופיעה לצידו של שייקה אופיר בכל
ההצגות. דפנה הופיעה בהצגה ללא תלבושת
מתאימה וללא איפור, עלתה בהפסקה על
הבמה, שלא כמתוכנן, הסבירה מדוע הופיעה
בצורה זו. דפנה, שבאה למקום בשעה
9.15 בערב, כלומר, רבע שעה לפני תחילת
ההצגה, התבשרה שם מפי מנהל התיאטרון,
אברהם (״פשנל׳׳) דשא, שעליה להופיע
בחלקה הראשון של ההצגה, במקום בחלקה
השני, כפי שהיה נהוג עד כה. דפנה סירבה,
התעקשה והתווכחה, אך נכנעה לבסוף.
כאשר רצתה לרדת להתאפר ולהתלבש, לא
ניתן לה הדבר בגלל האיחור בתחילת ההצגה
והיא הופיעה כפי שהופיעה
דעה פוליטית מקורית על המצב בחיפה
הביעה שחקנית הקאמרי כרכה נאמן:
״בחיפה היו פעם שלושה חברים: שר,
קצב וראש־עירייה. השר נוהג במדינה כקצב;
הקצב נהג כשר בבית־המטבחיים ו־ראש־ר,עירייה
נוהג כשר וכקצב גם יחד!״
כשנשאל השבוע משה יצחק ה־לוי,
הכוריאוגראף של להקת הפעמונים,
שהופיעה בהצגת הבכורה, מה התחביב
שלו, השיב :״אוטוגרפים!״ כשהתפלאו ה־עתונאים
המקשיבים, על שאדם כמוהו עוסק
בתחביב מעין זה, הסביר :״כן, חתימות.
אני הולך עם פנקס צ׳קים ומחפש
אנשים שיחתמו לי עליהם הזוג ה־פופלארי
ביותר של השבוע שעבר, המשיך
השבוע לשבת בצוזתא במועדון־הלילה אדריה.
רפי סארדו, מלצר לשעבר במסעדת
קליפורניה, ומרים מיכלכון, סטריפטיז-
אית באדריה, החליטו השבוע לעזוב את
הארץ בצוותא, בסוף חודש זה.

איגוד סטראווינסקי בתל־אביב
כיצד מלחין המזקין?

אמנות
מו סי ק ה
הי צי רההקדימה
והיוצר איחר
האיש שהמוסיקה אותה הוא כותב מוגדרת
כמקדימה את תקופתה בדור, נראה
כמי שאיחר לתקופתו בדור. איגור סטרא־ווינסקי,
הקומפוזיטור בן ה־ ,80 הנחשב כגדול
הקומפוזיטורים החיים, נראה השבוע,
כשהופיע במסיבת עתונאים בתל־אביב, כשריד
מתקופה שבר, לא רק הקומפוזיטורים
ידעו מה שהם רוצים, אלא בה גם הקהל
ידע את רצונו ולא היה מוכן לבלוע כל
מוסיקה שהוגשה לו.
לפני 50 שנה, בהצגת הבכורה, שנערכה
בשאנז אלמה בפאריס ליצירתו של סטרא־ווינסקי
פולחן האביב, התנהג הקהל בצורה
שאפילו אלבים פרסלי אינו מסוגל לעורר
בקהלו שלו. אלא שהם לא עשו זאת משמחה.
סטראווינסקי נראה להם כמטורף.
המוסיקה שלו — נסיון לחילול קודש, לשבירת
מעמדה של המוסיקה כנעלה שבין
האמנויות.
דברי־הימים מלאים תיאורים עסיסיים על
קרבות המלים, דו־קרב האגרופים וטיסות
החלל של הירקות ושאר הכלים בחללו של
האולם, כשהתזמורת ממשיכה לנגן כל אותה
שעה, כאילו דבר לא קורה.
היום, כשהוא דורש ומקבל 7500 דולר
להופעת ניצוח אחת, כשכל עולם המוסיקה
עובד אותו ומעריץ את יכולתו לעצב תפיסות
מוסיקאיות שוברות צורה, מנוגדות
לכללים ולטעם, איגור סטראווינסקי הוא
עדיין מורד גדול, אבל בפיו, לא במוסיקה
שלו.
מ ה עדיי]!? הישיש הקפדן ומחמיר-
הפנים, הנוהג בדרך כלל כבעל אחוזה המביט
על כולם מלמעלה למטה, מחרף ונוזף,
הפך בשנים האחרונות לניאו־קלסי־קון
ביצירתו, כשוויכוח גדול נטוש מתי
גילה את מלוא יכולתו — בשלב האחרון,
בו הוא כותב את המוסיקה שלו בחווילתו
שבהוליבוד, או בשלבי יצירתו המוקדמים,
כשכתב את ציפור האש ופטרושקה בפטר־ב,רג,
ואת מעשה בחייל בפאריס.
אולם לא המוסיקה שלו היא שהפחידה
זית מארחיו בישראל. הפחיד אותם האיש
.עצמת וזאת לא משום שסטראווינסקי שונא
יהודים. הוא שונא אנשים בכלל. אגדות
על גבי אגדות הצטברו בעשרות שנים על
יחסו הקשוח והזלזלני לזולת. מארחיו חרדו
פן גם בישראל יהיה סטראוזינסקי האנפאן
סריבל, יסרב לשתף פעולה או אפילו לקיים
מסיבת עתונאים.
אין זה סוד כי המלחין הגאון עמד כבר
לבטל את ביקורו בארץ. נודע לו כי חם
כאן, וזה לא מצא חן בעיניו. רק אחרי
שהובטח לו כי מיזוג האוויר כבר הגיע
לארץ, ומכונית ממוזגת־אודיר הועמדה לרשותו,
הסכים לבוא.
במפתיע, הפריך איגור את כל האגדות
אודותיו. הוא התגלה כאן כילד טוב וישיש,
משתף פעולה, מנומס ומסביר פנים, כל
זמן שכוסיות הויסקי הנקי שלו מסופקות
לו בתדירות.
אפילו האגדה על ,,החיים לפי תכנית״ —
לפיה מנהל סטראווינסקי את סדר יומו,

התנפצה בהגיעו לארץ. המלחין הישיש
הידבר, בסיורים ובטיולים, התפעל ואפילו,
שלא כמנהגו, חילק מחמאות לכל עבר.

תי אט רון
פארסהללא מלי ם
״אילו היה תיאטרון ישראלי מציג את
המחזה בצורה זו, לא רק שאיש לא היה
קונה כרטיס, אלא שהעתונות היתד, מקימה
צעקות על השערוריה.״ דברים אלה,
שנאמרו על־ידי אישיות תיאטרון ישראלית
ידועה, כוונו למחזר,ו הקלאסי של סופוק־לס,
אלקטרה, שהוצג השביע על־ידי התיא־

משך זמן רב ממה שמתרחש מאחורי ד:,
תפאורה.
שם שקעה השמש אל הים, שוטרים התרוצצו
בינות לחורבות, ילדי הקיבוץ השכן
ניסו להתפלח וזוג אחד אפילו מצא את
הזמן המתא ם להתעלס באהבים. ברקע הכללי
טבעה ההצגה לגמרי, נראתה חסרת
חיים. לרגע נדמה היה, שסופוקלם חיבר
את מחזהו לקהל היושב בתיאטרון הדיש,
ברחוב דיזנגוף, ולא ליושבי אמפיתיאט־רוני
אבן פתוחים.
במחצית ההצגה הפסיק הקהל להסתכל
לעבר הבמה, המשקפות הופנו לעבר הצופים
עצמם. כמה מכובדים ניסו בכל

קהל הצופים באמפיתיאטרון בקיסריה*
אין מתפ שטות יווניות?

כוחם להסתיר פיהוקים, ושיחות על ענייני
דיומא השתלבו בטקסט היווני.
כל זה לא הפריע להם אחר־כך לדבר
בהתפעלות על החודייה המסעירה שהעניקה
להם ההצגה. כמו שאמר שם מישהו :״זה
היה תיאטרון אמיתי. לא היו כאן המלים
שיפריעו לקשר בין הקהל לשחקנים.״

בי דו ר
• עו רארמרקדתבגנים
במרחק של חמש דקות נסיעה במכונית
מתל־אביב, ניתן לחוש אווירה של מרחק
חמש שעות טיסה. גני יריד המזרח, הזכורים
לקהל בעיקר כמקום תצוגה של קילומטרים,
של המולה ושאון, נהירת המונים
ודוחק, הפכו עתה, בשלב הראשון של
הפיכת המקום למרכז שעשועים של העיר,
למקום נופש ובידור תרבותי ומהנה.
על כרי הדשא הרחבים ניתן להאזין בשעות
אחר־הצהריים לתזמורות בידור, או
לחזות בהצגות קולנוע. בביתנים נערכות
תערובות, ביניהן תערוכה רפרזנטטיבית של
הידועים בציירי ישראל, כמו מוקדי, סימון,
גוטמן וינקו (שמחירי ציוריהם מגיעים עד
ל־ 4000ל״י) .ואילו בשעות הלילה נפתח
במקום מועדון־לילה תרנגול ׳הזהב, בו מופיעה,
בין השאר, גם להקת המחול של
יונתן כרמון.
במבול היבוא הזר המציף את מועדוני
הבידור של ישראל, בולטת הופעתה של
להקת כרמון לא רק כבידור מקורי, אלא
בהודייה אסתטית ממדרגה ראשונה. כרמון
השכיל לצמצם את תוכניתה של להקתו ול־תמצתה
למתכונת של מועדון־לילה, כשהיא
שוטפת, מעוררת וגורפת את הקהל.
יופיים הצברי של חברי להקת המחול,
ההרמוניה של תנועותיהם, והתרבות שב־הופעתם,
מוכיחים כי גם בשטח זה של
בידור קליל, במסגרת מועדון־לילה, ניתן
ליצור יצירה ישראלית מקורית בעלת רמה
נאותה.

טרון היווני פיראיקון, באמפיתיאטרון הרומי
העתיק בקיסריה.
אולם מכיוזן שהמחזה הוצג ביוונית, על־ידי
להקה זרה, במסגרת הסנוביבאל, נלחמו
מאות על הכרטיסים להופעה זו. הם
באו למקום מצויידים בכל האביזרים: שיט־שיות
צבעוניות ענקיות, מטריות שחורות,
כובעי קש ענקיים בכל הצבעים, משקפות,
קרטונים לכיסוי הראש׳ ונוסח של המחזה
באנגלית. במבט כללי דמה יותר הקהל לקהל
צופים במרוץ סוסים בהיפודרום, מאשר
לקהל צופי תיאטרון קלאסי.
מחזות בטבע, השחקניות היווניות,
שבטרם החלה ההצגה נאלצו להתפשט ולהתלבש
בחדר הלבשה רומאי, כנראה מתקופת
האורגיות, שהיה חסר גג, הוציאו
את קולן בגערות על צלמים וסתם צופים,
שהציצו בהתעניינות במנהגי ההתפשטות
שלהן.
כאשר החלה ההצגה, השתרר תחילה שקט
של יראת כבוד. הצופים השתדלו להאזין
למלים היווניות, לעקוב אתר המתרחש לפי
תרגומי ההצגה שבידיהם. אלא שלא הטונים
הגבוהים של שחקני הלהקה, ואפילו
לא הופעתה המלוכדת ומעוררת ההתפעלות
של המקהלה, הצליחו להסיח את דעתם ל*
קוראת בספר וחבושה כובע קש: דינה
דורון. מימינה: הבמאי איוואן לנגיאל.

״אלקטרה״ בקיסריה
לאן צרין להביט?
העולם הזה 1304

גרב״ס -פד ו 10ת(״ 0
תודעת גרכי־נשים שלטה בפייף או׳קלוק ב־שרתון.
עשרות גרביים שקופים היו תלויים לאורך הקיר,
מול שולחן הקוקטיילים, ובסיסמאות שעיטרו את אולם-
העצמאות זעקו בשמן :״חלום כל אשר / ,גרב לבל
שימלה״ ,״גרב היופי ללא דופי״ ,״הגרב ללא תפר״ .מכל
מקום, הם לא הפריעו לנו במיוחד ליהנות מהמשקה.
ס 8 1ותצוגת־ד,גרביים — שימו לב :
הפסנתרן ניגן
הראשונה במדינת ישראל! — החלה. אנו מפקפקים אש
מלים עלובות אלו אמנם יש בכוחן להנחיל מושג ולוא גם
קלוש, על גדלות המעמד ההיסטורי. שאלו את הגברים
הרבים, הסיטונאים וד,קמעונאים, שהיו שם. אחדים מהם
ראו בפעם הראשונה דוגמנית חיה.
שימעונה, שרה ולאה, בלבוש מלא מדי, צעדו על המסלול,
כשהזרקור מעביר אלומות אור על רגליהן. הן
לובשות גרביים, הסבירה המנחה. האמנו לה, אם כי לדידנו
היו יכולות להיות גם בלי. אי־אפשר היה להבחין בהם
מרחוק. לשווא גם ניסינו להבחין בסנסיישן. אבל אם
לשפוט לפי דברי המנחה, הרי הרעיון הכללי שלהן מעניין.
גרב ששום רכבת אינה נוצרת בו ( 4.20ל״י).
מצב־הרוח התרומם מאד לקראת הסוף, עת הפשילה
שרה באומץ את שימלתה, וצעדה בלעדיה, עטופת
,5 ^.8711£05 הגרב־מכנסיים השקוף, מפרלון בצבע טבעי
( 9.80ל״י) .דוגמה יעילה, שתחסוך מנשים רבות את
הדבר האיום ששמו חגורת־גרביים. צבעי העונה: הגוון
הצהוב או הגראפית. אשתקד היו אדמדמות.

אל תנדנדו להם:

היום הם הלכו בפעם הראשונה לכיתה א׳ .עכשיו הם
כבר גדולים. ועם ילקוט. תפסנו כמה מהייצורים החמודים
ברחוב שלנו לשיחה רצינית.

אנו :״למה?״
דפנה :״מפני שלא הייתי אף פעם.״
רו נית :״אני הייתי רוצה להיות זבוב. מפני שאז
אני אוכל ללכת לכל מקום, וגם לקולנוע מיקי־מאוז.״
שו קי :״אני, סוס. מפני שאו אני ארוץ מהר ואוכל

אנו :״מה תעשו כשתהיו גדולים?״
שו קי :״אני אבנה בתים.״
אנו :״איך?״
שו קי :״אני אקח פטיש ומסמרים, ואדפוק הכל ביחד,
ואחר־כך, אם זה לא יפול, זה בית.״
רונית :״אני אהייה מוכרת בחנות. כמו אבא שלי.״

״אני אהיה מכבי
כו?ן ז :
אנו :״איך תציל אשה שמנה מקומה חמישית?״
״אני אשים סולם, ואזוז הצידה, שאני לא
בו עז :
אהייה קבטש כשהיא תיפול.״
שוקי :״אני גם אה׳ה שוטר. ואקח את כל השכונה
למשטרה.״
דפנה :״אני אהייה חיילת, עם כובע כזה כמו אחותי
ואהרוג ערבים.״
רונית :״משיג׳נה כזאת. אני אהייה אחות. ואעשה
זריקות לכולם.״
מי ק י :״לא, אני אהייה רופא.״
אנו :״מה תעשה אז?״
מיקי :״אנשים יבואו אלי, ואני אגיד להם שבו, ותראו
לי את השקדים.״
אנו :״מי החברה הכי טובה שלך?״
רונית :״החברה שלי הכי טובה היא טלי, ולפעמים אני
שונאת אותה. אבל היא לא גרה כאן. היא באותו הגודל
מה שאני, רק שאני קטנה יותר.״

הטרא פז ה ה פו ך
תהיי דקה? מאורכת, בעלת כתפיים מתרחבות. טראפז
הפוך. ובתרגום לשפת המעשה — כך תראה המלתחה שלך
בחורף : 63
• ברדסים מפרווה, צווארונים גבוהים, או צעיפים —
כהמשך לצח־ארון — יכסו את החצי התחתון של הפנים,
עד האף.
9תעדיפי טוויד גם, אריג בדוגמת רגלי־תרנגולת.
•י פלאנל למעילי חורף. בערב תלבשי קרפ, צמר קלוע
ומשי. הכל בשחור.
! 9שמלתך השחורה תהיה צנועה, חסרת מחשוף, בעלת
שרוולים ארוכים. או חשופה מאד א־לה מארחת.
9אם דווקא חצאית־מכנסים זה הטעם שלך, עשי זאת
מג׳רסי עבה. טובה גם לערב.
׳ 9לא כולם יעלו חיוך עם תנעצי בשערך, בערב,
נוצת בת־יענה.
9מייעצים לך לדחוף ריפוד קל בכתפיים, כדי להרחיבם.

9חגרי את החגורה תמיד 5ס״מ מעל למקום הטבעי.
9החצאית אינה צרה מדי, לא רחבה מדי. התרחבות
קלה תודגש לפנים, הודות לקפלים מעוגלים או משולשים.
׳ !9הז׳אקסים ארוכים יותר. מקומם ינוע בין אגן־
הירכיים והברך.
9עצרי את המכפלה בגובה 48ס״מ מריצפה.
מימין — בתמונה — יצירה של קארדן. ההסברים
(מלמעלה למטה) :כובע־מצח חום. צווארון־צעיף בקטיפה
חומה. כתפיים מתרחבות. טוזיד גס חום, משובץ. כפתורים
דמויי־גרעיני קפה. ז׳אקט מאד ארוך. גזרת קפל משולש
מתרחבת לקראת קצה החצאית. המכפלת — 0 45״מ
מד,ריצפה.
משמאל בתמונה יצירה של דיור. ההסברים, הצרפתיים,
(מלמעלה למטה) :כיפת פומפו. צעיף ענק. טוויד אפור.
חגורה מעל המותן. חצאית בעלת קפלים מעוגלים לפנים.
מכפלה מכד, בדיוק את הברך 50 ,ם״מ מד,ריצפה.

כלאדי מרי של צ׳ארלי

שרה בגרב-ה^כנם־ייבו \זש\2גף
רונית החזיקה פרפר ביד. שוקי החזיק את כנפיו.
השאר היו עסוקים בזנב של מימי, החתולה של הרחוב,
שהתרגלה מילדות לשיגעונותיו. איזה חיה הייתם אתם
רוצים להיות?
דפנה :״אריה.״

>1ימו —ווויו^(ו 0יוו 11ו ^זו!>^1
ו כ בן, נמצא סו ף ד סו ף מישהו שנטל על עצמו לגאול
חרפת אנשים רבים, ושפירסם השבוע את הספר המבטיח —
קוקטיילים 110 .מתכונים אלקוהוליסטים, לראשונה בעברית.
תרומה גדולה, ללא ספק, לכל סי״ם (סנוב־ישראלי־מצוי),
שר,שכלתו הקוקטיילית המאכסימאלית מתחילה בג׳ון ומסתיימת
בקולינס.
חישבי לרגע על האפשרויות המלהיבות והמבטיחות, הטמונות
בהשכלה מפותחת יותר! את מרחפת בין אורחייך
כמו אחת ליידי מקדולנד־לוקהארט, חיוך מקסים, כמעט
טבעי, על פנייך, מציעה ״מרי מידו? בלאדי מרי?״ ומביטה
בבוז אין־סוף על יצור פרימיטיבי, הדורש כרמל מזרחי
און־דה־רוקס.

כדי לכתוב ספר קוקטיילים, אין צורך דווקא לשתות
אותם, או לגלות את אמריקה. מספיק לדעת להעתיק. דוד
סדן 30 עורך הספר, הידוע בציבור מסויים כדויד
ליפשיץ, המו״ל של ספרי־הכים דשא, הסתפק בשני ספרים
בלבד: טאבוי קוקטייל בוק האנגלי והקלאיינה האח־באר
השוזייצרי.

ן>מ<י1א*0

*{.מגז<116

00$01:יינן * $0

אופג ת -׳ 63 גז ען ין\ 2ארד\ ,בוש\זאלדיור
הוא פגש בהזדמנות בארמן בשם צ׳ארלי, הוא מסביר,
ששימש לו יועץ טכני. הצ׳ארלי הזה סימן לו בספר מר,
להעתיק, והוא העתיק.
בספר, העולה 5וו־בע לירות, ניתן לכל גבר מתחיל
בכל המובנים לשנן את הרצפט המקורי־החסכוני־המהיר :
בלאדי מרי. הוא מכיל חצי כוס מיץ עגבניות וחצי וודקה.
די במנה אחת כדי להשיג את התוצאות הדרושות — בתנאי
שהבחורה לא תירדם במקום.

צכרים מעדיפים ארכה

הסי״ם, שעבודו מסעדה רצינית זה חומוס, ימצא עניין
רב בספר מקורי חדש בשם: מאכלים תימניים ומזרחיים.
שמעון צבר, מיודענו, הכין את הספר בחשאי, בארבעת
החודשים האחרונים. פעילותו החברתית, בפרק־זמן זה,
במסעדה סולטן, נמשכה כרגיל, ואף אחד לא העז לחשוד כי
מתחת למשקפיו העגולות מסתתרת מזימה אפילה בזאת.
בעצם, כל אחד ידע שאצל שמעון יש לו עסק עם
אדם שהלן ולינאריות הפכה אצלו להובי, מאז חזר מאפריקה
מביקורו הידידותי אצל שבט הקאניבאלים. אבל שיקח את
זה ברצינות? אפילו שמעון לא האמין בזה, עד שבא אליו
המו״ל עם הצעה לא־גרועה במיוחד: לחשוף את מכמני
הגאסטרונומיה התימנית, הוא אף הבטיח לתת לשמעון
את העבידה הגראפית. שמעון, שהוא ממוצא פולני, הסכים
מיד. וגם מפני שלא היה צריך ללכת רחוק. הוא הלך
לאשתו, נעמי, שהיא בת העדה התימנית.
אפשר היה למצאו, עת התבשלה היצירה, במקומות שכו־חי־האל
ביותר של הכרם, מתווכח עם תימני חצי־עיוזר
חצי־מת אודות בעיית הכוחדה (תבלין הנקרא בעברית
קצח) .שמעון נעשה בכרם אורח קבוע של ציון, בעל
המסעדה, ממנו למד את הכנת המתכון המצויין, לדעתו,
הנקרא גיד, והעשוי מאבדו של ד,שור, ירקות ותבלינים.
כך קרם הספר עור וגידים.
שמעון אולי השמין משהו מהרגיל, אבל זה היה כדאי.
הציורים יצאו לו טוב. יש בספר החל במאכלי הבצק
האופייניים לתימן — הג׳יחנון — הלחוח ועד תבשילי
הבשר, דגים, מאכלי חלב, קרם כאראנול וסחלב.
אם תראו במיקרה את הגאסטרונום הצבר עטוף מרה
שחורה, דעו שהסיבה אינה כישלון הרוסים בנוגה או
במאדים. הסיבה היא הרבה יותר ארצית: הארבה. אחד
המעדנים, עליו ממליץ המחבר, הוא מתכון העשוי מחרק זה.
מה שאוכל את שמעון הוא העדר הארבה בישרא-ל, מצב
שאינו נותן לאזרח הישראלי ליהנות מהמתכון שלו. אי־פעם,
אם הוא ילך לבית־הכנסת, זה יהיה רק בשביל
להתפלל לאלוהי צבאות ישראל שיביא מכת ארבה למדינה.

7 ; 1777ו מ 7מ קי ע׳

?זול 7 6 6ואטסמ * 4 8¥א

מ עבד ה ל שוני תאלקט רו ני ת
? 4 0 £ 1480661011ט 0א 1 4

בחינות

כנים ה

ומיון

יום ג׳ ,ה־ 11 בספטמבר 1962 ,
תל-אביב: רח־ אבן גבירול 66־68
טל 232056 .

במדינה
(המשך מעמוד 07
דה קלה, יקב £תמ־רתה 70 אחוז מהמשכורת
ה מ שולב לחברים. וכאן פרץ הקרב
האמיתי. אייזנמן, שנהנה כל השנים נוסף
למשכורת גם מתשלומים של קופה ב׳
הקיימת בקואופרטיב, אשר הגיעו לסכומים
עד 100ל״י לשבוע, נלחם על זכותו
להמשיך ולקבל גם 70 אחוז מאותה
קופה ב׳ סמ,יה. לזה סירבה הנהלת ה־קיאדפרטיב.
כעונש על דרישתו, הוטלו
על אייזנמן עבודות קשות.
מתעלמים מצוו השופט. הוא החליט
לצאת למלחמה. לפני שנה הגיש תביעה
משפטית נגד הקואופרטיב, הצהיר בשבועה
לפני השופט המחוזי יוסף לאם על קיומה
של קופה ב׳ ,דרש לברר את חשבונות
החברה ולקבל את זכויותיו.
ש.ב הופעלה שיטת הסנקציות הקואופרטיב
ת. כעונש, הוצא אייזנמן מהקואו־פרט־ב,
והפסיקו לשלם את משכורתו. גם
אחרי שהשופט לאם פסק כי עד לסיום

באר שבע: בית רסקו דר ך הנשיאים

*?ירי1

יוימידים ו

ש טו דנ טי ס ;
הישמו עוד היום ל קו ר ס החד־ ט ל׳

ק צ רנו ת

קכרית ו/או אנגלית

״ /1אשד רי
׳ 0.121611

מ ם וי ק19
62 191312

(שני חודשים, פעמיים בשכול)
ב״אילפן ג רג־ ( 0 0צ מ ) 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינטקי)
,תל״?*פי : 3רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הסכר, במעלה*,
רחוב שמריהו לוין 30

הצלחה

מוצטהתו

תשבץ העוד הזה 1304

ויוו״ה האישי המזעזן!
״טהתעוררתי, הייתי שכובה עירומה
על השטיח, בחדר השינה של מרסל.
כל התריסים היו סגורים, ובחדר היה חושך
גמור.
הייתי מטושטשת לגמרי, אבל הרגשתי
גוף של גבר עלי. כשהסתכלתי בפניו,
ראיתי שזה היה שלמה.
התחלתי לסרוט ולדחוף ולצעוק. שלמה
התגלגל ממני וצעק לי בערבית מרוקאית:
״טוב, תסתמי את הפה, לא עשיתי לך
שום דבר!״
נשארתי לשכב על השטיח ולבכות.
פחות משעה לפני כן הייתי ילדה קטנה
ונחמדה, בת שבע־עשרה, שכל רצונה
היה למצוא בחור טוב כדי להתחתן אתו,
ועכשיו כבר הייתי משהו אחר.

*״־ ייטראל הגעתי לגמרי לבדי. אחי ה/מבוגר
לקח אותי אתו ממולדתי לצרפת,
כשנסע ללמוד רפואה. הירי פחדו שאשאר
ונסעתי אתו.
הוא הכניס אותי למוסד של הסוכנות
בשביל ילדות יהודיות, על־־ד פאריס, והייתי
שם עם כמה עשרות ילדות אחדות.
המדריכים סיפרו לנו סיפורים נפלאים על
ארץ־ישראל, על החיים הטובים והמאושרים
שם ואחרי שלושה חודשים הייתי בטוחה
שהמקום היחיד בו אוכל לחיות הוא ישראל.
נסעתי
לאחי והודעתי לו שאני נוסעת
לארץ, עם קבוצה שלמה של בנות מצפון־
אפריקה, שהתארגנה לנסיעה. ההורים של
כולנו נשארו בחו״ל, ואנחנו קיודינו להסתדר
אצל קרובים שלנו בארץ. המדריכים
הבטיחו שלא יהיו שום בעיות. לי היתד.
בעייה אחת — אח־ .הוא לא הסכים שאסע
לבדי :״מה תעשי שם לבדך?״ צעק
עלי. ידעתי שדודי כבר נמצא בארץ והבטחתי
לאחי שמיד בבואי, אסע אליו והוא
ישמור עלי.
לאחי לא היתר, ברירה. לאחר שני ימי
ויכוח־ם הסכים שאסע.

מוסיל־כשר אייזנמן
דויד בועז מקרייוז־חיים סבור כי תשבצו
ישמש אות ומופת לכל שאר מחברי ה תשבצים,
ווה, לדעתו, משום רמתו ה גבוהה.
דויד מוסיף על עצמו כי הוא תל מיד
בית־ספר תיכון (שמינית) ואוהד
מושבע של שמעון צבר ושירלי מקליין.
שממאוזן:

גיל )4 :צמח
מים בעל עלים גדולים
ומוארכים; )10
אל בבלי; )11 ישן;
)13 תו נגינה; )14
מספיק; )15 בינוי
.לבטלז שוטה)17 :
אויב; ח )1הניע;
)20 נגן מפוחית
נודע; )22 כוכב נופל;
)25 מלת שאלה;
)20״עבר עליו
ה 27 פקיר;
)30 אוסף של מים
ודלוחים;
עכורים
)32 מלת יחם כלפי מלת נוכח; )33
ברירה; )34 רסיסי־לילה;
)36 קיר־מנז;
)37 עוות; )39 בפיל;
)41 דושה במכונית;
)42 מרכז;
)44 כלב בר אוסטמחבר
רלי;

״עליתו ונפילתו של
הרייך השלישי״; )48
מערב; )50 את בערבית; )51 מצביא נר־מני
ממלחמת העולם השניה; )53 פרח; )55
אנקול; )57 כנוי לאלוהים; <58 שטר; )59
חגיגת רא׳ 2השנה האזרחי; <60 מבעבע
ומעלה אדים מרובים.
מאונך )1 :בספרות המחקר; פעולה,
השפעה, קשר מקור; )2שננה; )3בהתול
ובנעימה של בוז: קבוץ נדבות; )5יומיה;
<6פוחז; )7רגל; )8אדמת פלחה; )9
מקום מיועד להצגת מחזות על בימה; 112
זע )15 :בריא בנופו ובשכלו; )16 אדם

כמו שימנסקי
המשפט על הקואופרטיב להמשיך ולשלם אה
המשכורת, לא נעשה הדבר, ומדי חודש
נאלץ אייזנמן להפעיל את ההוצאה לפועל,
שתעקל את רכוש הקואופרטיב כדי לשלם
את משכורתו.
נסיונותיו של אייזנמן לגייס לעזרתו את
מרכז הקואופרציה לא הועילו. הוא מסתובב
מחוסר עבודה, אחרי שרשיונו לעבוד
בבית־המטבחיים נשלל ממנו, בעקבות הודעת
הקואופרטיב על הוצאתו.
יום־יום, משמונה בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים
הוא מסתובב על הטיילת, חוזר
למשפחתו רק כדי להמשיך ולהסתובב
בחדרו במשך כל הלילה. עד שיתברר משפטו,
נשאר חבר הקואופרטיב חסר ישע
והגנה נגד הקואופרטיב שהוא עצמו ייסדו.

ה חי

חריר; )18 דמות ידועה ביהדות; )21 נוזל
החיים; )23 משח, ציפה; )24 גדול בתורה;
)26 משפט, חוק, הנדרה; )28 מלת שלילה;
)29 בעלת ״פייטון פליים״; )31 ניצב בנינה;
<32 בחר; )35 הלואי, מי יתז; )37
הרוס, נתוץ; )38 חוטים מגולגלים; )40
מצבה; )41 מכשר; )43 תבואה; )45 דרר
ארץ; 146 אבן קשה מאד; )47 ראש עירית
תל-אביב לשעבר; )49 קשר, מרד; )52 אות
הנצחון; )54 אביון; )56 יחידת חשמל;
)58 בסיס, אשיה.

ארכה •טוטפת: בחיפה, באה אשה
לקבל את פני אהובה בנמל, חיבקה אותו
בחום, נפלה מרוב התלהבות מן המזח לים,
ניצלה על־ידי שוטר־מכס, שקפץ מיד
אחריה למים דע לאן להציץ :
ברמת־אביב, נהג צעיר להציץ לתוך דירות
זרות, נתפס לבסוף כאשר הציץ לדירתו
של סמל משטרה יחי ההבדל הקטן:
בצפת, ביקשו מתארחים מבעל אחד
מבתי־המלון להפסיק את נגינת הנעימות
הגרמניות שתשמעו כמוסיקה לריקודים,
יצאו בכעס כשסרב, נכנסו למכינית פולקס׳
וואגן ונסעו משם זמנים מודרניים:
בחל־אביב, לאחר שנהג לשבת משך
שנים עס פטיפון־יד, החליף אחד הקבצנים
הוותיקים את צורת קיבוץ הנדבות, החל
להשמיע נעימות מתוך מקלט טרנזיסטור
פלגיאט: ברמת־גן, תלה אחד הציירים
את יצירתו על חבל בחצר, נדהם
לגלות כעבור כמה שעות כי היא נגנבה
יחד עם הכביסה שהיתה תלויה על אותו
חבל ידיים למעלה: בשכונת התקווה,
עצרה המשטרה שני כייסים וותיקים,
שהריקו את כיסי הקהל בשעה שזה
מחא כפיים, בטקס חנוכת הגשר החדש המוביל
לשכונה.

מוסד של הסוכנות

המזוודה לא הגיעה

ן*־־ יינו קפוצה שלמה של נערות בנ!ית
18 ) 5־ . 17 עשינו שמח על האוניה, למרות
שבתוך הלב כל אחת פחדה מה יהיה
אתה בארץ. גם אני פחדתי. מרוב התרגשות
לא שלחתי אפילו מכתב לדודי בארץ,
קוד כדי להודיע לו שאני באה. אבל כתובתו
היתד, אצלי: בית־שמש, על־יד הרטוב.
כשירדנו מד,אוניה, מסרתי את הכתובת
לפקיד מהסוכנות. הוא נתן לי עשרים
לירות והסביר לי איך להגיע לשם .״את
המזוודה עם הדברים שלך,״ הבטיח לי,
״נשלח לך לשם!״ עד היום, שלושה חודשים
לאחר בואי ארצה, לא ראיתי ולא
שמעתי שום דבר על המזוודה. חיפשתי אותה
בנמל ובמחסנים. בשום מקום היא לא
היתד.,
נסעתי עם ארנק קטן, כשרק הבגדים שלי
על הגוף לדוד שלי, בבית־שמש.

הדוד לא רצה אותה
דוד ש לי שמח מאוד שראה אותי.
} 1הוא, אשתו וכל אחד מעשרת הילדים
שלו חיבקו אותי, נישקו אותי ואפילו
הזילו דמעות. אחרי כמה רגעים השתנה
כל המצב״רוח :״איפה ההורים שלך?״ שאל
אותי הדוד ,״איפה הם נשארו?״
״הם עוד לא בארץ,״ עניתי לו.
״ואיך את מתכוזנת להסתדר כאן לבדך?״
התפלא הדוד.
״אני לא לבדי,״ עניתי בלי להבין עדיין
מדוע פניו אינם שמחים יותר ,״הרי אני
אצלכם!״
הדוד כעס וצעק עלי :״למה לא כתבת
לי שאת באה לחיות על חשבוננו? אנחנו
כאן 12 נפשות ואנחנו לא יכולים להחזיק
עוד אחת!״
לא ידעתי מה לעשות ופרצתי בבכי. הדודה
הרגיעה אותי וצעקה על הדוד שלי.
לא רציתי להישאר שם יותר, אבל לא

כדי להוציאה לזנות

של הנעוה שהותקנה

היה לי לא( ללכת. בינתיים נשארתי אצלם.
החודש הזה שנשארתי אצלם היה חירש
נורא. הייתי קמה מוקדם בבוקר, מכינה
אוכל לכולם, מכבסת את הבגדים ושוטפת
את כל הרצפות.
היתד, לי רק הפסקה קצרה של שמחה
אמיתית. כשהייתי בחו״ל, אירסו אותי
הורי לבחור צעיר, בשם משה, שגר ברחוב
שלנו. המשפחה של הבחור עלתה ארצה
עוד לפני שנה והם גרים בבאר־שבע. חברות
שנסעו אתי באוניה הכירו אותנו, וכשראו
אותו, סיפרו לו שבאתי ארצה. הוא
נסע לחיפה, לסוכנות, לקח את הכתובת
שלי, בא אלי והביא אותי לביקור קצר
אצל ההורים שלו בבאר־שבע. אבל גם הטיול
הזה נגמר בצורה עצובה.
הארוס שלי אמר שנמאס לו לחכות. היא
כבר בן 18 ורוצה להתחתן מיד. אני לא
הסכמתי, אמרתי שאני רוצה לחכות עד שיבואו
הורי. גם ההורים שלו לא הסכימו
לחכות כל־כך הרבה זמן. הוא הודיע לי,
שאם לא אתחתן אתו מיד, יפסיק את האירוסין.
לא הסכמתי ונפרדנו. אני חזרתי
לבית־שמש, לדודי.
אחרי שבוע לא יכולתי לסבול יותר את
העבודה הקשה. בבית של הורי לא הייתי
מפונקת, אבל לא עבדתי כל כך קשה.
הלכתי לפקיד הסוכנות בבית־שמש ;הוא
נתן לי כסף לנסוע לירושלים.
שם הציעו לי ללכת לקיבוץ. לא רציתי,
פחדתי מזה. היתה אתי עוד ילדה. אחת
שבאה אתנו, באותה אוניה, וגם הקרובים
שלה גרו באיזה מקום רחוק בארץ ולא
רצו אותה. שלחו את שתינו למלון דתי
בירושלים ונתנו לנו בינתיים חמישים לירות
לקנות לעצמנו בגדים, כי היו לנו רק
הבגדים שבאנו אתם מהאוניה.
אחרי שבוע ימים שלחו אותי לתל־אביב,
כדי לדבר עם הפקיד בסוכנות שם ולדעת
מה יהיה אתי.

עשר לירות לחודש
• *8פעם ״יה לי מזל. במסדרון של

| | משרדי הסוכנות פגשתי שכנר, שלנו
מחו״ל. היא שמחה לקראתי ואני סיפר־תי
לה על כל הצרות שלי. היא הציעה לי
להסכים ללכת בינתיים לקיבוץ והיא תמצא
לי עבודה בתל־אביב, אצל מישהו במשק־בית
ותשלח לקרוא לי מהקיבוץ.
נסעתי לקיבוץ בית־קמה. הייתי שם יומיים,
כשהגיע אלי מכתב של השכנה לבוא

ושלמה הסתכלו עלי במבט משונה ונראה
היה כאילו הם נורא רחוקים. רציתי להגיד
לעזריה שיקח אותי החוצה, לאויר הנקי,
כדי שיעבור כאב הראש. אבל הרגשתי שאני
לא. יכולה לפתוח את הפה. הכל הסתובב
סביבי והרגשתי איך שאני נרדמת.
אני לא יודעת כמה זמן ישנתי ומה קרה
באותו זמן. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי
בחדר־השינה של מרסל, על השטיח.

מוכר חה מיד להתחתן

^ חרי ששלמה יצא מהחדר, נכנסה

ידיעה ק טנ הבעת מי ם הודיעה השבוע כי מ שטרת סלר-שבע עצרה
ארבעה צעירימ, הא שי מה אוונ ם בביצוע מעשה מגונה בנערה בת ,17
בעזרת ס מי ם משכרים, כדי ל הו צי א ה לזנות.
נערה זו הי תהאחת מני רבות שבאו בשנים האח רונו ת בודדות
ארצה ( ,ה מ תגלגלו ת מ אז ברחוב, מו פ ק דו תלחס די ה ם של מנצלים
מ סוגי ם שונים, ובעיקר של רועי-הזונות, ה רו אי ם בהן טרף קל.
בעמודים אל המתפרסם סי פו ר ה של הנערה, שעמדה במרכז הפרשה
בבאר־שבע, כפי שהיא סי פרה או תו, בשפה הצרפתית, לכתב
״העולם הזה״ .ה מערכת מפרסמת או תו ללא כל שינוי, פרט לשינוי
שמות המעורבים, מ הין ת קוו ה שידיעת העובדות תביא לפעולה
ציבורית ל חי סו ל הרקע והחברתי הגורס לפר שות כאלה.

אלי מרסל יררגיעה אותי. היא עזרה
לי להתלבש ולקחה אותי לצריף של עזריה.
הוא שכב על המיטה הגדולה וישן. אני
נכנסתי לחדר, התיישבתי על המיטה הקטנה
ובכיתי ובכיתי.
עזריה התעורר מהשינה, צעק עלי וקילל
אותי. אני המשכתי לבכות, רק יותר בשקט.
הראש הסתובב לי, הכל כאב לי
והיה לי רע נורא. עזריה לא יכול לישון
כל הלילה, קם בבוקר מרוגז וצעק עלי
שנמאסתי עליו ישאסע בחזרה לתל־אביב.
לא היתד, לי אף פרוטה.
עזריה תפש אותי ביד אחת, ביד השניה
אחז את המזוודה שלי וסחב אותי לאוטובוס
שנסע לתחנת האוטובוסים. אני לא
רציתי לנסוע. הייתי מטושטשת לגמרי ופחדתי
לנסוע, כי נסיעה עושה לי רע יותר.
לעזריה לא היה איכפת. הגענו לתחנה.
הוא קנה לי כרטיס לאוטובוס, והשאיר
אותי כמו שהייתי, לבושה במכנסיים קצרים
וחולצת טריקו עם מחשוף, ברחוב.
נשענתי על עמיד ובכיתי. עברה שם
בחורה מהמעברה, שראתה אותי כנראה
מקודם עם עזריה, ושאלה אותי מה קרה.
סיפרתי לה. היא לקחה אותי לצריף שלה
במעברה ושם, יחד עם עוד שני חברים
שלה, התייעצו בעברית מה לעשות. אחר־כך
הודיעו לי :״החלטנו שאת מוכרחה
מיד להתחתן!״
הם שלחו לקרוא לאחד החברים שלהם
והראו לי אותו :״עם זה את תתחתני!״
היתד, לי ברירה? הסכמתי.
נשארתי אותו יום אתו בצריף. הוא עבד
בלילה ואני נשארתי שם לישון. בבוקר הוא
בא לקחת אותי .״בואי אתי,״ אמר ,״את
תכיני לי אוכל ואני אשן!״
הוא הביא אותי ישר לצריף של מרסל.
אף אחד לא היד, שם. נכנסתי אתו אחרי
ויכוח והוא נעל את הדלת ושם את ה־

שכבי אחד־כך נתחתן!״
אליה. היא השיגה לי עבודה אצל משפחה
עם שני ילדים, ברחוב הרצל בתל־אביב.
האנשים שם עבדו ואני הייתי צריכה
להישאר כל היום עם הילדים ולעבוד, סידרתי
את הבית, ניקיתי אותו והכנתי אוכל
לכולם. לא היתד, לי שבת ולא יום מנוחה.
המנוחה היחידה שלי היתד, כשהאשה היתד,
חוזרת מהעבודה ושולחת אותי עם
שני הילדים שלה לשחק בגן הקרוב.
אחרי חודש נמאס לי לעבוד כל כך קשה,
בלי ללכת לקולנוע ובלי לראות אף אחד
בגיל שלי. הלכתי אל בעלת הבית ואמרתי
לה שאני ־לא רוצה לעבוד יותר, שתתן לי
את המשכורת שלי ואני אלך.
כשהלכתי אליה, הבטיחו לי משכורת של
110 לירות לחודש.
כשאמרתי את הדברים האלה, ראיתי ש־ד,אשר,
עושה פרצוף חמוץ. אחר כך לקחה
עשר לירות מהארנק שלה ונתנה לי :״זה
מה שמגיע לך ממני,״ אמרה.
״זר, הכל?״ פרצתי בבכי ,״אין דבר, אלוהים
רואה את הכל, שומר וזוכר — הוא
ישלם לך!״
ברחתי מהבית שלה בריצה. אחת הבנות
שהתיידדתי אתה באוניה השאירה לי כתובת
של הקרובים שלה, במושב על־יד ירו־של־ם.
עליתי על אוטובוס ובכסף שהיה לי
נסעתי לבקר אותה. אחרי שבת נפלאה
אצלם, נסעתי באוטובוס בחזרה לתל־אביב,
כשאינני יודעת עוד מה יהיר אתי.

״מצאת חן בעיני״
מדתי בתחנת אגד והחלטתי ללכת
— 1— 8 — 1 1ייד ״׳יזו

^ ברחוב ולחפש מקום שאוכל לעבוד בו.

״שלום,״ שמעתי פתאום קול של גבר
מדבר אלי.
הסתובבתי וראיתי אדם לא מוכר. הוא
דיבר אלי במרוקאית והרגשתי אליו קירבה.
״מי אתה?״ התעניינתי.
״את הארוסה של משד, מבאר־שבע,״ אמר

״הייתי הארוסה שלו,״ תיקנתי אותו,
״אבל נפרדנו. מאיפה אתה מכיר אותי?״
״ראיתי אותך אצלו,״ השיב .״מד, את
עושה עכשיו?״
סיפרתי לו את כל מה שקרה אתי ושאינני
יודעת מה לעשות.
הוא בחן אותי כולי ואמר לי בקול רך:
״את יודעת, כבר שראיתי אותך אצל משה
מצאת חן בעיני, אבל לא יכולתי להגיד לך
את זה. בואי אתי אל הורי לבאר־שבע,
תהיי אצלם כמו הבת שלהם ואתי תהיי
כמו אחותי. אחרי זה, אם אני אמצא חן
בעינייך, נתחתן.״
לא היה לי דבר טוב יותר לעשות. הוא
נשבע לי שיתנהג אתי בדיוק כמו עם
אחות .״תקראי לי עזריה,״ אמר לי ,״ואני
אקרא לך אחותי!״
הסכמתי לנסוע אתו לבאר־שבע.

שני כדדרים ש? מרס?
שהגענו לצרין ז שלו, במעברת חצ־
,*/רים בבאר־שבע, נבהלתי. לא היו שם
שום הורים. בחדר הגדול שלו היתד, מיטה
אחת רחבה וספה קטנה, כמו של בובות.
״איפה ההורים שלך?״ שאלתי אותו.
״הם נסעו ליום אחד,״ ענה לי.
לא היתד, לי אף פרוטה, לא היה לי למי

ללכת והוא נשבע שיתנהג אתי כמו עם
אחותו. נשארתי אתו. כל היום התנהג אתי
כמו עם אחותו. חייך אלי, הביא לי אוכל,
דיבר על מה שנעשה אחרי שנתחתן. בערב,
כשהלכנו לישון, לא היה לי מספיק מקום
על הספה הקטנה. הוא הציע לי להיכנס למיטה
שלו ונשבע שלא יגע בי.
באותו לילה באמת לא נגע בי.
למחרת התנהג אותו דבר. כל היום דיבורים
יפים, אוכל טוב והבטחות. כשהגיע
הערב, הודיע שאנחנו הולכים היום לקולנוע
בעיר. היינו צריכים להיכנסלחברים
שלו, לקחת גם אותם. נכנסנו למרסל, ל־צריף,
שם היו החבר של מרסל, אברהם,
ועוד חבר אחד, שלמה.
התישבגו לדבר ולספר מי אני ומאיפה
באתי, עד שכשאמרתי שכדאי כבר ללכת לקולנוע,
אמרה ־ לי מרסל :״מאוחר מדי וכדאי
להישאר ולפטפט.״
מהסיגריות שהם עישנו כאב לי הראש
וביקשתי ממרסל שתתן לי כדור. מרסל
אמרה שאין לה. עזריה אמר לה :״אין
דבר, מרסל, יש לך עוד שני כדורים. תני
לד, אותם ומחר אקנה לך חדשים.״
מרסל לא הסכימה ועזריה אמר לה
משהו בעברית. היא קמה מהמקום ונכנסה
לחדר־השינה וחזרה עם ישני כדורים לבנים.
היא, נתנה לי כוס מים, ואמרה לי לקחת
כדור אחד. לקחתי אותו. היה לו טעם נורא
לא טוב. כשעיקמתי את הפרצוף, הושיטה
לי מרסל גם את הכדור השני :״קחי גם
אותו, יהיה לך יותר טוב!״
לקחתי גם אותו. הראש הסתובב לי לגמרי•
הכל היה מלא עשן וערפל. עזריה

מפתח בכיס .״קודם בואי לשכב אתי ואחר־כך
נתחתן,״ הציע.
״לא!״ צעקתי, כשאני מכסה את פני ואת
אוזני ונידבקת לקיר ,״לא, לא, לא!״
״טוב,״ אמר לי ,״רק אל תצעקי!״ הוא
נשכב על המיטה, הסתובב לקיר ונרדם.
התגנבתי בשקט למכנסיים שלו, הוצאתי
את המפתח, חטפתי את המזחידה שלי וברחתי
לשביל בין הצריפים. השעה היתד.
מוקדמת בבוקר.
העיניים שלי היו מלאות ומעות ולא
ראיתי אף אחד. רצתי כמו משוגעת, וכל
פעם ניתקלתי במישהו. פתאום הרגשתי שתופשים
אותי. ניגבתי את הדמעות וראיתי
בת אחת, בגילי, שראיתי אותה רק פעם
אחת קודם במעברה .״לאן את רצה?״ שאלה
,״מה קרה?״
סיפרתי לה מר, קרה. היא בכתה יחד
אתי. אחר־כך, במקום ללכת לעבודה, לקחה
אותי לאמא שלה, רחצה אותי, האכילה
אותי וטיפלה בי.
ישנתי שני ימים ושני לילות בהפסקות
קצרות. הייתי מטושטשת לגמרי מהכדורים
הלבנים של מרסל. רק אחרי יומיים קמתי
מהמיטה והלכתי למשטרה.
למחרת עצרו את כל הארבעה שהיו אתי
בחדר. הרופא של המשטרה בדק אותי. הוא
כתב שנשארתי בתולה, אבל אף אחד במעברה
לא מאמין לרופא. כל אחד מסתכל
עלי ומרחם עלי.
אהרי שהמשפט ייגמר, אני רוצה ללכת
למקום איפה שאף אחד לא מכיר אותי
ולא יגיד לי שום דבר. שם אני רוצה לעבוד
ולחיות כמו כל הבנות בגילי, שיש
להן משפחה. אני רוצה להיות כמו כולן.

מספר 1304

ו׳ אלול תשכ״ס5.9.1962 ,

סמי מולכו וגאולה גוני

המחיר 75אגורות