גליון 1305 מתאריך 12 בספטמבר 1962

1305
סעד1ו פורש אד הדרום
הפרוע

תוצרת

דובק

ערבות

לטיב

סיג.

75 אג.

פרסוםדריעקבסון --

יובלו של חלוץ

הדו״ח על מגיפה הגירושין בחוגי הבור,ימה
התל־אביבית דיה קצר ותמציתי.
אולם קדמו לו התלבטויות קשות במערכת.
השאלת הגדולה היתה: האם צריו עתון
לטפל בנושא זה, שהוא בתחום הפרט?

דעת השוללים היתה: אסור! חייו הפרטיים
של אדם, גם של אמן, שייכים רק לו
עצמו. פרשת־גירושין היא תמיד פרשה
כאובה בחיי הבעל והאשה, ורשאים הם
לדרוש כי זרים לא יחטטו בפצעיהם.
דעת המחייבים היתה: דרוש ומותר!
גירושיו של איש־ציבור הם בעלי עניין ציבורי.
ברגע שאיש עולה על הבמה — אם
כשחקן, אם כפוליטיקאי, אם כסופר —
הרי הוא הופך את עצמו בהכרה מלאה
לדמות צ*;ורית. באותו רגע הוא מוותר,
במידה מסויימת, על זכותו לחיים פרטיים.
מעשיו הופכים נושא לגיטימי של דיווח.
אנשי־הציבור עצמם הם הראשונים־ הדוגלים
בדעה זו בשאר ימות השנה. הם
מזמינים את העתונאים לנשואיהם ולכל
אירועיהם המשפחתיים האחרים. הם מקדמים
בברכה את הפירסומת האישית העוזרת
להם בדרכם (ולעיתים אף רודפים אח־ריר.
במרץ רב) .אם כן, איך הם יכולים
לתבוע לעצמם, לפתע, חסינות כשפירסום
מאורע חשוב בחייהם אינו לרוחם?
יתר על כן — אדם, שחייו זוכים לדידו־נ
עתונאי ש•.ף ומתמיד — איך ..:שר להעלים
את גרושיו? כעבור כמה חודשים או
שנים היא נישא מחדש. עוד זמן רב לפני
כן מסתנן מצבו האישי החדש לידיעה הציבור׳
בדרך זו או אחרת. אם כן, מה הטעם
בהעלמה?
מובן שיש ארצות בהן אין חיי האמנים
והסופרים משמשים נושא לעתונות — כגון
ברית־המועצות. שם מכוונים כל זרקורי
הפירסומת לעבר איש אחד (עם או בלי
פולחן־האישיות) ,ואין העתונות המפלגתית
הממושמעת מדווחת על חייהם של אחרים.
אולם בכל הארצות בהן קיימת עתונות
חי פשית — ארצות־הברית, בריטניה, צרפת,
איטליה — כלל לא יתכן להעלים את גירושיהם
של אנשים חשובים מדפי העתונות.
כל העתונות — החל בניו־ייורק טיינזס וכלה
באחרון עלוני הסנסציות — מדווחים עליהם•
ההבדל הוא רק בטיב הדיווח, בהגינותו,
בטעמו או בחוסר טעמו הטוב. הפירטים
עצמו הוא חלק מן המחיר שמשלם
אדם תמורת הפיכתו לדמות ציבורית.

דעה זו ניצחה עקרונית, וכתוצאה מכך
פורסם הדו׳׳ח. אני מקווה שתסכים עמי כי
הצטיין בהתאפקות עתונאית — וכמה מן
האנשים שהוזכרו בכתבה אף מצאו לנכון
להודות לנו על כך.
השתדלנו לשמור על גבולות הטעם הטוב•
לא חיטטנו בפצעים. לא נכנסנו לפירוט
גורמי הגירושין בכל מיקרה, והסתפקנו
בציון הגורמים הכלליים שהם בתחום
החברתי.
לגבי אנשי ציבור, נידמה לי שזה הפתרון
הטוב ביותר. הוא בוזדאי הולם ביותר את
קיומה של עתונות חופשית, אשר בה כל
קשר של השתקה — ויהיו נימוקיו, לכאורה,
טוטם כאשר יהיו — מתנקם תמיד.

רק על דבר אחד יש להצטער צער רב —
מישגה חמור שחל לגבי שני פרטים שהוזכרו
בכתבה. הוא נבע מאי־הבנה נדירה
ומוזרה, שאנו עדיין עוסקים בפיענוחה.
אין שמץ של אמת בשמועה כאילו ה־

בתחילת שנות השלושים עדיין לא ידעו בארץ מה זה פרסום.
העליה ממרכז אירופה ובפרט זו מגרמניה הביאה אלינו מנהגים
חדשים ובעלי מקצועות שונים וביניהם אנשי פרסום מנוסים.
מר מקס שפט אשר עלה ארצה מגרמניה בשנת 1933 וחוגג
בימים אלה 30 שנות פעולה בארץ נזכר בימים ההם כאשר הפרסומת
בכלל וזו על הבד בפרט היתה עוד בחיתוליה. צבור היצרנים
בישראל לא הכיר כלל וכלל את הפרסום בקולנע ואת תועלתו
לקידום המכירות בצד צינורות הפרסום האחרים.
לפיכך, גרתם במלוא אונו לשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים
להגדיל את תקציבי הפרסום שלהם בצד המודעות גם בפרסום
בקולנע.
מאז ועד היום מלוה מקם שפט את הפרסום בארץ שכיום מוכר
כמכשיר ראשוני בשיווק. המסד שהוא הניח בעבודתו החלוצית יצר
תעשיית פרסום רבתי ברמה בינלאומית, ובשטח הקולנע — יצר
תעשית שקופיות, סיפק תעסוקה לגרפיקאים וקידם את ניצול
הצינור הפרסומי בקטעי פרסומת ביומני קולנע. סרטי הפרסומת,
בצד הסרטים הדוקומנטריים אשר יוצרו בארץ בשנים האחרונות,
היוו את הבסיס הכלכלי אשר עליו התחילה לצמוח תעשיית
הסרטים הצעירה שלנו.

שושנה ו״דוש׳׳׳ ג דרוש
קאריקטוריסט קריאל (״דוש״)
גרש או שהדוגמנית לאה שוורץ
אין צורך לומר כי אנו מצטערים
מישגה זה בכל לבנו ורואים בו
חמור מבחינה עתונאית.

העולם הזה 1305

מכחכים
אנשי השנה

..אייט־ה׳שנה האחרון ׳שלכם היה פינחס
לבון ,׳שדפק את נז־נוריוו. רומני כי הציק
מחייב שאיש־השנה הפעם יהיה דויד
בז־נוריוז• ,שדפק את לבוז
אסתר שפירא, חיפה
יעז כי הקדימני מר חיים ברון (העולם
הזה ,)1301 הנני, פשוט, ללחוץ את ידו
בדפוס: איש השנה הינו — רד׳ דוברם
סובלז.
איש העולם — ניקולייב ופופוביץ, תאומי
החלל.
איש המרחב — ג׳ו גולז, אשר השתדל
לשחות ננד הזרם נם כאשר ננקטו ננדו
אמצעים (העולם הזה .)1277
איש המדיניות — השר ישראל בר־יהו־דה,
על יסוד התנהגותו בפרשת סובלו.
איש הכנסת — מנחם בהז, על עזרתו הרבה
בפרשת יוסלה.
איש הבטחוז — מק שיז (בלי פירושים,
מאימת הש.ב.).
איש העתונות — אלי תבור, בשל שלי-
חותו הנועזת לפורטוגאל, לנילוי ה״עוזים״
הישראליים.
איש הספרות — רחל איתז, בגלל ספרה
״הרקיע החמישי״.
איש הדת — רבי נחמן שטרקס, ההוספות
מיותרות.
איש האמנות — יגאל תוטרקיז, שהחליט
להלביש את האמנות במכנסיים.
איש התיאטרוז — נילה אלמנור, בזכות
מישחקה ב״נליליאו״.
האיש הצעיר לשנת תשכ״ב — יופלה
ש והמכר.
אשת השנה — אמו.
רבי משה הגועליץ, ירושלים
הצעתי לאיש השנה — יוסלה שוחמבר.
דר׳ הרי ירה, גבעת־ים

הצ^חה מחייבת אותנו...

ציוד חדיש
הופעל הציוד החדיש והיחיד
בארץ, ומן המשוכללים בעולם כולו

מפעד חד ש
ולקס״ בע״מ, המפעל הגדול
1רץ לייצור מילויים ועטי כדור,
:ר למבנהו החדש והמוגדל.

טכח כית־המטכחייב

אני קורא עתונים רציני, שנילו קרוב
בבר לשנות העצה, ולא הייתי נימנה כלל
על קוראי העולם זה. התייחסתי אליו בשלילה
גמורה בגלל הדעה, המופצת עליו
על־ידי חונים מסו־יימים,
כעתוז בלתי
מוסרי, מלא שקרים,
סילופים וזיופים.
אולם לאחר שקראתי
את שלושת
הגליונות האחרונים
של שבועונכם, שהם
אצלי, הראשונים השתנתה דעתי מז
הקצה אל הקצה.
מצאתי לפני עתוז
מוסרי ״בערבה מוגדל״
ואינפורמטיבי
שאיז דוגמתו בארץ.
אומנם בעניי!
מוסר אני בור ועם-
בן־אברהם
הארץ. אינני יורע
לתחום תחומיז —
ער כאז תחום שבת וטכאז אסור לצאת. על־כז
איז לאל-ידי להגדיר איזה עתה יש
לראות כשומר מוסר ואיזה כפורע מוסר.
...אבל כתיבה תמה כזו, במובן התלמודי,
שפירושה כתיבה שלמה ומושלמת,
וביחוד עם כל כד הרבה פרטים חשובים
כמו הכתבות על הרצח בביודהטטבחיים בחיפה
(העולם הזה )1302 אין למצוא אצל
שום יומון או שבועון אחר בארץ
והייתם לנו, לכל אזרחי ישראל הישרים,
לעיניים ולפה
מרדכי בן־אברהם, ירושלים
...אומנם קיים בישראל חופש העתונות
וקיימים נם עתונים של האופוזיציה, אד
אתם עליתם נם עליהם וניצלתם לרעה את
חופש המתונות
לא מבקשים מכם לטפל בבעיות המדינה
בכפפות של משי, אד נם לא בנסות ובבינוי׳
ננאי כדוגמת התקפתכם הפראית על
ראש עירית חיפה. אומנם יתכן שידו של
מר אבא חושי מעורבת במה שהחרחש ב־בית־המטבחיים
ויתכן גם שהעלים עינו מהעומד
להתרחש, אד בכל זאת הוא ראש
עיר ואיש צי בו ר...
ג. עמוס, נהריה
כל הכבוד למלחמתכם בכוחות החושד.
אימות דבריכם משנת 1955 על הנעשה בחיפה
רק מוכיח את צידקת עמדתכם.
גם אצלי התעוררו בזמנו ספקות ביחס
לדבריכם, אולם האמון שנתתי בכם חיה
מוצדק.
אד עדיין ארוכה הדרד ורבה המלחמה.
היה מעניין לחקור קצת את מהות צבא הפקחים
הפרטי של חושי הניכבד. פקחים
אלה עושים בחיפה מעשה בעל־בית, מקללים
ברחוב וטנרפים בקולנוע. צבא זה שורץ
בכל הפינות וידו בכל, מקבל שוחד מבעלי
הקיוסקים. הירקנים, הימאים ואחרים. רצוי
גם לברר מה מתרחש בשוק הסיטונאי ה־הדש

משה גלינסקי, חושיסטאן

איך דולק ה״דלל,״?

הכתבה שלכם על כתב־העת המפואר החדש,
עם מאמר־פתיחה מאת סנן שר ה-
בטחון, תחת הכותרת ״דלק — למה?״ (העולם
הזה )1304 לוקה בחסר. והרי אתם
הולכים תמיד עד המוח.
עורר כתב־העת אינו אלא מיודענו מנדל
חייקין, שמשפטו על העברת כספי ההסתדרות
לקופת הבחירות של מפא״י עדיין
תלוי ועומד — ומי יודע ער מתי יטשיד
לעמוד.
ה״דלק״ מודפס בדפוס ״סיגנון״ ,שניר•
כש על-ידי אמציה שביט, בכספי ״הפנס
האסתטי״ ,בעת הבחירות במפא״י. ואלמלא
אביו, מיכה שבים, לא היה נשאר פגם
אסתטי בלבד.
עובדיה סלע, חל-אביב
העולם הזה 1505

הציוד האלקטרוני החדיש, עם
בקורת אלקטרונית מתמדת בשיטת
מ £׳8 111

מייצר מילויים בעלי דרגת איכות
שווה ומכסימלית לכל התוצרת

הודות לאלה מייצרים כיום
מפעלי ״רולקס״ את המילויים
בטיב ובאיכות המגיעים לרמה
הבינלאומית הגבוהה ביותר

פרסום סלנילו

המינוי -

קיבלה הטובווך להירוטו הוזיווי, וא 3דט
אוהו בהקדם. נוקב הביקוטז לטיהו\ ,לא
ווכל לאהטוד בל הטילוה ללאהטולונו .

ני ת 11ו ב!71ר 3.11/1

7אנסווו 1י
תל-אביב
רחוב בדפור 6 זויפה רחובביאליק 17

החודש

כ 2תחים קו ר סי םחד שי ם

מוקדמות ובגרות
ירושלים

למועדים מאי ויולי 1963
ספרי לימוד בהוצאת בית הספר

רחוב יפו .33ס ח מאל __
דחף

תצפין!

נל הזכויות ׳•סורוח

• שר החקלאות משה דיין, מאיים כהתפטרות מכל תסקי־

דיו בממשלה. הרקע לאיום הן הסיבית שגרמו לביטול נסיעתו של דיין
לפרס, שעמדה?הערך לפני שבוע, לפי הזמנת ראש ממשלת פרס. דיין מעכב
את תגובתו עד לשובו של דויד בן־גוריון ממסעו בארצות סקנדינביה. אם
אמנם יבצע דיין את איומו, יתכן ויגשים את תוכניתו להתיישב בחבל ערד.

• לדיפלומטים זרים כישראל צפויים קשיים כעיקכות הת־קרבות
ירדן־סעודיה. בשבוע שעבר עמדה ירדן, לפי דר״שת הסעודים,
לסגור את מעבר מנדלבוים לצמיתות. רק אחרי התערבות נמרצת של
האמריקאים והאנגלים, רוככה הגזירה. לדיפלומטים יהיה מותר לעבור מישראל
לירדן, אן לא להמשיך משם בדרכם למדינה אחרת, וגם זה רק פעמיים בחודש.

• מנוי וגמור עם הנהגת מפ״ם לפעול למען פירוז המרחב
מנשק אטומי. על אף השמועות כי המפלגה שוכנעה לשנות את עמדתה,
עומדת היא לנקוט יוזמה למען הפירוז, עם התחדש ישיבות הכנסת.
• יתכן כי תקום כארץ מפלגה קומוניסטית חדשה. יוזמי
הרעיון הם כמה מפעילי סק״י בתל־אביב ובירושלים, שחלקם כבר פרשו
ממנה, וחלקם עוד שייכים אליה רשמית. הפורשים מתלוננים בעיקר על
חוסר דמוקראטיה במפלגה, על נוקשות רעיונית ועל חוסר יכולת התאמה
לתנאים חדשים. המפלגה החדשה תלבש צורה של תנרעיה קומוניסטית לאומית.

• אין כמעט סיכויים ליוסף אלמוגי לקבל את משרד
השיכון. הכרעה ברוח זו כבר נפלה בצמרת המפלגה, והיא מחכה לאישורו
של ביג׳י. הודעתו של מנהל משרד השיכון, דויד מנה, כי יתפטר אם יקבל
אלמוגי את המשרד, באה בהשראת החלטה זו.
העם איש מופת
מה לשמיטה בהר־סיני? מה לעניין אקטואלי
בבית־כנסת? מה בכלל להתרגשות
מוסרית בבית־תפילה?
כך יכולים לשאול את עצמם מאות אלפי
האזרחים הבלתי־דתיים של ישראל, שהתרגלו
זר, מכבר לראות בדת היהודית המאורגנת
מיסגרת של פולחן ריק, שתלטני
וממוסחר.
לכל אלה הביא השבוע אפתעה מאלפת,
שהוכיחה כי המצב אינו חייב להיות כזה
— וכי בית־הכנסת יכול למלא תפקיד
חיובי, אם אדם מוסרי אחד רוצה בכך.
לקח זה ניתן על-יד־ אליעזר אלינר, מחנך
דתי ותיק וחוקר תנ״ך נודע (ראה להלן).
לפני קריאת התורה בבית־הכנסת של היכל
שלמה בירושלים עלה לפתע על התיבה,
ללא רשות הגבאים, והחל דורש את דרשת
השבוע. היתד, זאת, במיקרה, פרשת תצא,
הכוללת הוראות לטיפול בשבוייות־מילחמה,
עונשים לנואפים ואת הפסוק ״לא תביא
אתנן זונה ומחיר כלב בית אדוני אלוהיך
לכל נדר, כי תועבת אדוני אלוהיך גם
שניהם.״
אלינר כיודן את דבריו לאחד הפסוקים

״נזהר, רבינוביץ, הגזישבותז באוז!״
• עמדת דר׳ גולדמן במפלגה הליבראלית תעלה שוב על
הפרק. תגרום לכך קבוצת עסקנים המתכוננת לעורר סערה במוסדות המפלגה,
כתגובה על שיחה של ח״כ יזהר הררי עם מערכת אתגר, בה קבע הרר•
כי במדיניות החוץ והבטחון מזדהה המפלגה לגמרי עם הממשלה, וכי לדעות
גולדמן אין שוס אחיזה ומעמד במפלגה.
• ועידת המפלגה הליברלית עלולה להידחות. על אף הבטחתם
המפורשת של מנהיגי המפלגה, הביעו מספר מחברי הנהלת המפלגה את
הדעה שאין לקיים את הוועידה במועד שהובטח, כלומר עוד השנה. הסיבות
שבגללן לא רצוי לקיים את הוועידה: חוסר מתח פוליטי פנימי, סכנה לחילוקי-
דעות חריפים בעיקר בין הצעירים לוותיקים, חוסר הצלחה יחסית בהישגים
ובהשפעה, בהשוואה למה שציפו לפני הבחירות האחרונות.

• הישובים הערביים יזכו סוף־פוף כהקמת רשויות מקד
מיות. לאחר שנים בהן שימש מוסד המוכתרות כאמצעי שליטה של המימשל
הצבאי, תתערב ועדת הפנים של הכנסת בעניין, תדרוש כבר במושב הקרוב
בחירות דימוקרטיות מקומיות ברוב רובם של הישובים הערביים. לחץ נוסף
לביצוע החלטה זו: מאחר שאיין מוסדות מוניציפאליים, אין גם גביית מסים
וכל השירותים לאזרחי המקומות חסרי המויעצות מקומיות — כגון בתי־ספר
ושירותי בריאות
מסופקים כולם על חשבון תקציב המדינה.

• בדאי לעקוב מקרוב אחר המתרחש בעיריית חיפה.
האיש המעניין: סנן ראש העיר, משה פלימן, ילד טיפוחיו של אבא חושי,
העשוי להפוך למתחרהו על השלטון. נקודת־ההתננשות הצפויה: מאמציו של
פלימן לסלק את מבקר העיריה, אחרי שזה גילה ברבים שידידי פלימן במנגנון
גבו סכומים מופרזים עבור שעות נוספות פיקטיביות. חושי דרש להעניש את
מקבלי התוספות המופרזות, אך פלימן הביא את הדבר לדיון במזכירות מפא״י
בחיפה — וזו הכריעה לטובת פלימן, נגד חושי. עתה ינסה פלימן לסלק את
המבקר, שהוא אחד מאנשי המפתח של חושי.

החשובים ביותר של הפרשה (דברים כ״ג):
״לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל
אליך מעם אדוניו. עמך יישב, בקרבך,
במקום אשר יבחר, באחד שעריך, בטוב לו,
לא תוננו!״
בשיא דבריו פנה הדורש אל אחד המתפללים
שישבו מולו: שר־הפנים (וראש־הממשלה
ושר־הבטחון בפועל) חיים שפירא.
הוא דרש ממנו בזעם להחזיר את דר׳
סובלן לישראל.
במקום קמה טערת־רוחות רועשת וממושכת
— הסימן הראשין מזה שנים רבות
כי אמנם הדת היהודית לא שבקה חיים
לכל חי. 9 אלינר לא היה האדם היחיד שהרגיש
השביע מועקה מצפונית, מול מיטתו של
סובלן, שפירפר ימים רבים בין חיים למודת.
סובלן בלע מנה גדולה של סמי־שינה,
בדרכו לנמל־התעופה בלונדון, משם עמד
להיות מגורש לאמריקה, מת ביום שלישי
בשעות הבוקר המוקדמות. הפעם לא היתה
זאת תחבולה מסוכנת גרידא, כמו בדרכו
מישראל לאמריקה, כאשר חתך את ורידיו
כדי להכריח את הקברניט להורידו בלונדון.
כי המנה הביאה את סובלן אל קיצו
— ורופא מזהיר כסובלן ידע זאת, בלי
ספק.
האשמה המיידית למעשה רבצה על ממשלת
בריטניה, שביקשה לבצע מעשה־הסגרה
מכוער ובזוי, בניגוד לרוח החוק הבריטי
(אך לא בניגוד לאות החוק, כפי שקבעו
בתי־המשפס הבריטיים) .אך האשמה היסודית
רובצת על ממשלת ישראל — שדחפה

את סובלן החולה־אנוש את הדחיפה הראשונה
והמכרעת לקראת המתת.
חטא קדמון זה לא כופר על־ידי סירובה
של הממשלה להטיל על אל על ,״הקאפו
המעופף׳׳ של הפרשה, להשלים את המלאכה
ולהעביר את סובלן מלונדון לארצות־הברית.
מותו של דר׳ רוברט סובלן בן
ה־ ,62 שזיעזע השבוע את אזרחי ישראל,
ישאר טבוע כאות קין על מצחה של ממשלת
ישראל, ועל אלה המתיימרים לייצג
את הדת היהודית.
במעשהו האמיץ עשה איש־המופת אלינר
ביום אחד למען כבוד הדת היהודית יותר
מאשר כל רבני ישראל ועסקניה הדתיים
במשך שנה תמימה.

פר שת סובלן
מצבונו של אד
איש גבה־קומה בעל זקן מכסיף והדרת
פנים, עלה על דוכן התפילה ביום השבת
ולא הניח לחזן לקרוא בספר האחרון רוב מתפללי בית־הכנסת היכל־התורה.
שלמה
בירושלים לא הכירו את האיש בעל
הקול העמוק, שדרש את דרשת השבוע וקרא
את הפסוק :״לא תסגיר עבד אל
אדוניו.״ כל הנוכחים הסתכלו בו בתמיהה.
רק אדם אהד הוריד את ראשו ודווקא אליו
היו מכודנים הדברים: ממלא מקום ראש
הממשלה, שר־הפנים והבריאות משה חיים
שפירא.
״ ל ק בו לבעדחדש ״ .הלכתי לקבול
בפני הציבור,״ הסביר אלינר לאחר מעשה,
״כשלאדם חלש יש טענות לתקיף וחזק,
הוא מפסיק את התפילה על־פי דין ועד
שייעשה צדק. אני הלכתי לקבול בעד אדם
חלש, הלוחם בלונדון על חייו.״
אין זו הפעם הראשונה שאלינר קובל
בעד חלשים. כאשר בתום מלחמת העולם
השניה נשלח אליעזר אלינר 58.יליד
לטביה ופעיל הפועל המזרחי, כקצין אונר״א
לניצולים ממחנות הריכוז — זועזע ממראה
עיניו, הציף את מוסדות מפלגתו בארץ
בבקשות למשלוח אנשים ועזרה. משאלה
לא באו נשבר האיש, פרש מכל פעילות
פוליטית־מפלגתית, התמסר מאז להוראה
וללימוד התנ״ך בלבד.
אלינר, מוסמך האוניברסיטה במדעי היהדות,
הפך לאחד מראשי המחנכים של
המורים היהודים מחוץ־לארץ ומחשובי חוקרי
התנ״ך בארץ. אחד מתחביביו העיקריים
הוא השתתפות קבועה בחוג לתנ״ך של
דויד בן־גוריון והשתתפות קבועה כשופט
בכל חידוני התנ״ך עד כה.
״ניכזות שאין דוגמתה״ .את פרשת
סובלן כינה אלינר ״ניבזות שאין
כדוגמתה״ .ההסגרה חסרת הבושה של
האיש חסר־האונים זיעזעה אותו. אך יותר
מכך פגעה בו העובדה, שבכל היהדות הדתית
בארץ לא נמצאה אישיות אחת בעלת
שיעור קומה, שתקום ותתריע על המעשה
הנורא. הוא קיזזה לעורר את מצפון היהדות
הדתית במעשה כלשהו.
ביום השבת האחרון, לאחר שהתפלל
בבית־הכנסת בשכונתו, אכל את ארוחת-
הבוקר והלך לבית־הכנסת בהיכל שלמיה.
הוא עלה לדוכן, קרא בפרשת השבוע
ודרש מראש הממשלה בפועל, הדתי, להחזיר
את סובלן לישראל.
אלינר, שעזב את בית־הכנסת מיד לאחר
דרישתו, לא היה אפילו עד לוויכוחים החריפים
שפרצו במקום. הוא לא השלה
את עצמו. כידיד ותיק של שפירא כבר
שוחח עמו בפרשה זו וידע שדבריו לא
ישנו את דעת השר. אך אלינר האיש
נכנע למצפונו.
״אני מקוזה,״ אמר השבוע ,״שאם יגבר
הלחץ, תיאלץ הממשלה לעשות את הצעד
ההומניטארי של מתן מיקלט לסובלו. אדם
שנידון למודת, בקשתו האחרונה היא למות
דוזקא בישראל ואנו מונעים זאת ממנו.
״אך גישתי שלי אינה רק הגישה ההומני-
טארית. זו חובתנו כלפי אח נרדף. קודם
כל עלינו להגיש לו עזרה ורק אחר־כך
לבדוק במה זה יעלה.״
החוק קשה כשאור קינאה
כמו אלוהי ישראל, גולדה מאיר היא
אשה קנאית ונוקמת. לדעת מומחים, היא
עולה בכך אפילו על אדונה ורבה, דויד
בן־גוריון.
ג׳ו גולן הפך, בעל כורחו, אובייקט
(המשך בעמוד )6
העולם הזה 1305

צצת האטו בשמי המרחב

^ מאמו אהרון בסיווה: מה הקשו בין בעית החימוש האטומי לביו המישטו הקיים

3דודות־ 3דקות!
** גילים לדבר אצלנו על ״ענייני חוץ ובטחון״ .ואומנם, יש קשר בולט בין ענייניו
חוץ וענייני־בטחון. אך לא פחות חשוב, ואולי יותר חשוב, לדבר על ״ענייני פנים
ובטחון״ .כי מהות המישטר בישראל משפיעה במישרין על ענייני־הבטחון שלה, ואילו
ענייני־ד,בטחון משפיעים השפעה חוזרת עזה על מהות המישטר.
בסיום ניתוח הבעיות האטומיות שלנו סיכמנו, במאמר האחרון, את הקו התואם את
האינטרס של ישראל: מיתקפה מדינית רבת־עוצמה לשם הבטחת הפירה האטומי של
המרחב, תוך פיקוח יעיל ומוחלט. קבענו כי המצב הבינלאומי והמרחבי מעניקים סיכוי
רב מאוד להצלחת מיתקפה זו. אם תיכשל, חייבת ישראל לבצע חימוש גרעיני מזורז.

זהו קו הגיוני וסביר -לממשלה הקרובה לדעותינו. אולם ממשלה
בזאת אינה קיימת ביום. בישראל שולטת ממשלה בעלת דעות הנוגדות
את תפיסתנו ניגוד קיצוני וחותר. מה נובע מכד?

למרבה הצער, מבין זאת המישטר הקיים יותר מן הדוגלים בפירוז.

* 6ה המסקנה הנובעת מכך? שיש להחליף את המישטר תוך כמה חודשים, כדי
•3למנוע הכרעה מדינית שלילית בשטח ד,רד,־שואה זה? ברור שגם זוהי אוטופיה.

יש באן מירח מסויים -המירוץ כין חדירת האטום למרחב, לבין
החלפת המישטר בארץ.

בלשון אחרת: בעידן האטום מחריפות לא רק כל בעיות החוץ וד,בטחון של המדינה,
אלא גם כל בעיותיה הפנימיות.
שוללי המישסר הקיים יכלו לטעון, עד כה :״יש לנו זמן. שום סכנה מיידית אינה
צפויה למדינה. הערבים אינם מסוגלים להשמידה בשנים הקרובות. אם נימנע גם את

ך 4אם אפשר להכריח את ממשלת ישראל הנוכחית, על חבריה הנוכחיים ועל תפיסותיה
1 1הנוכחיות, לקבל את הקו שהתוזינו לעיל? האם יש טעם בניהול מערכה ציבורית כדי
להשפיע עליה בכיוון זה?
לאחרונה קמה בארץ קבוצה של אנשי־רוח ועסקנים מתוך מגמה כנה זו. הדי דבריה,
שהגיעו אל הציבור הרחב רק במעומעם, עוררו תשומת־לב מסויימת בחוגים מצומצמים.
אפשר וצריך לברך על יוזמה זו, המעידה על רצונם הטוב של בעליה, על דאגתם הכנה
וחרדתם לקיום המדינה. יחד עם זאת יש רושם כי אנשים כאלה לוקים בתמימות מדינית.
הסכנה האטומית הטרידה את מנוחתם, המריצה אותם לקפוץ באופן ספונטאני לזירה
הציבורית. אך חסרה להם ראיית הבעייה בכללותה, על שורשיה הפנימיים והחיצוניים. זו
יכולה להיות רק פרי תפיסה פוליטית עיקבית, מגובשת וכוללת( .אגב, מסיבה זו נוח
לדוברים בטחוניסטיים להתווכח עמם, תחת להתוזכח עם הוגי־הדעות שגיבשו במשך שנים
תפיסה שלמה ועיקבית על מיכלול בעיות ישראל־ערב).

האמת היא שכל גישה בשטח האטומי, הרה־הסכנות, תהייה אוטו*
פית לגמרי אם היא מנותקת מהבנת המישטר הפנימי כמדינה ומי
ראייה כוללת של עמדת ישראל כמרחב.

אודי אבנדי
את העדות הטובה ביותר לכך סיפקה קבוצת אנשי־הרוח עצמה. כאשר ניסתה להשמיע
את הצעותיה, בצורה שקטה ועיניינית, ניתקלה במחסום אטום. גורמים אדירים במדינה
חסמו את דרכה, מנעו ממנה את הבעת דעותיה גם בפומבי וגם בחוגים סגורים (כגון תא
הכתבים הצבאיים) ,ושפכו עליה קיתונות של לעג בכתב ובעל־פה.

מדוע? מפני שהתביעה לפירוז אטומי של המרחב חותרת תחת
התפיסות היסודיות ביותר של המישטר הקיים כמדינה, ופוגעת כאינטרסים
מפלגתיים, כיתתיים ואישיים של גורמים חשובים כיותר.
יש לכך דוגמות מאלפות במדינות אחרות. בארצות־הברית, למשל, שם קיימת תחרות
מתמדת בין חילות היבשה, האוויר והים, ניסו כל הגורמים לשם את ידיהם על הפיתוח
האטומי ועל דרכי השילוח של הנשק האטומי — בידעם כי מי שמחזיק בידו את הנשק
האטומי, מחזיק בעמדת־כוח מכרעת גם בזירה הפוליטית הפנימית. הדבר כרוך בזרם
של מיליארדי דולרים, ברבבות מישרות, במנגנון אדיר — בקיצור, בהשפעה עצומה.

מערכת אטומית מהווה, כבל מקום, בהכרח, מדינה כתור מדינה.
למעשה לא תיתכן עליה שליטה דמוקראטית־פרלמנטארית יעילה. ה־בוסים
של מערכת־האטום עשויים להפוך־ ,כמדינה קטנה כמו צרפת,
למשל, לבוסים האמיתיים של המדינה.
היו לנשיא דה־גול סיבות רבות לפיתוח כוח אטומי צרפתי. חלקן חיוביות וחלקן
שליליות. אך אין ספק כי לפחות סיבה חשובה אחת היתד, אנוכית ופנימית: פיתוח כוח
אטומי עצמאי יתן לדיקטטורה הגוליסטית בסיס מוצק. כי, כאמור, לא ייתכן כלל פיקוח
על דיקטטור אטומי. יכול דה־גול להרגיע את המפלגות על־ידי הקמת
מפלגתי יעיל
ועדות־סרק פרלמנטריות או ציבוריות שייפקחו, כביכול, על החימוש האטומי. פיקוח
אמיתי לא ייתכן. הדיקטטור יחליט את כל ההחלטות החשובות לבדו.
למערכת־הבטחון בישראל יש כיום עמדת־מפתח פוליטית. לא מיקרה הוא שתיק שר־הבטחון
נתון בידי האיש שהוא שליט־יחיד במדינה, ולא מיקרה הואשתיק סגן־שר־הבטחון
נימסר לאותוצעיר אשר בן־גוריון מנסו להפכו ליורש־עצר. ואם כך זה כיום, כאשר
מערכות ישראל מבוססות על נשק שיגרתי — מה תהייה עוצמתן הפוליטית־פנימית של
מישרות אלה בעידן האטום? מי יעמוד בפניהן? מי ישודר, להן?

קשר כין המישטר לבין המדיניות האטומית בולט עוד יותר במערכה החיצונית.
| | המישטר הקיים בארץ קם והתגבש, במשך 56 שנים, תוך מלחמה בלתי־פוסקת עם
הערבים — תחילה בוזילייאט הת־רכי, אחר־כך במנדט הבריטי, עתה במרחב כולו.

בני הדור השלישי של המישטר הזה -טיפוסים כמו שמעון פרם
ומשה דיין -נולדו תוף המאבק הזה. בעיניהם הוא עוכדת-טכע כמו
זריחת-השמש וג־טמי-החורף. זוהי מהות ה״ביצועיזם״ המפורסם: המצג
נתון, המשימות נתונות, אין על מה לחשוב אלא על יעילות הביצוע.

לגבי אנשים כאלה — ורבם הראשי — גם זריחת העידן האטומי במרחב אינה מהתה
אלא בעייה ביצועית. יש מלחמה ישראלית־ערבית — תמיד היתד״ תמיד תהיה. רק מכשיריה
וצורותיה משתנים מעת לעת. עידן האטום מהתה אף הוא שינוי כזה. יש להסתגל
לכך בזריזות וביעילות.

מגוחך לגמרי לדרוש מאנשים כאלה לבצע מדיניות של פירוז אטומי.

מדוע זה מגוחך? מפני שכל ביצועיסט חותר, מטבע ברייתו, למכשיר היעיל ביותר. אם
המלחמה היא מצב נתון — נתון לנצח, כלומר ל־ 25 השנים הקרובות — אין להקפיא
באופן מלאכותי את מכשיריה. כך סבור הביצועיסט, ואינו יכול להיות סבור אחרת.
למדיניות ד,פירוז הגרעיני יש משמעות אמיתית רק במיסגרת מחשבה דינאמית, החותרת
לשינוי המצב במרחב מיסודו. הפירוזיסט המשכנע הוא זה האומר :״נקפיא לכמה
שנים את המצב הבטחתי בישראל ובארצות ערב. ננצל את ההפוגה הזאת כדי לפתח
מיתקפה מדינית אדירה להשגת שלום, לפחות חלקי. אחרי שהסיכסוך הישראלי־ערבי ייאבד
את עוקצו, תלבש כל הבעייה האטומית במרחב צורה אחרת.״

לפיכך אין בל מעם ללחום למען מדיניות של פירה אטומי מרחבי
כתוך המישטר הקיים. אם נרצה בכך, אם לא -עצם המלחמה למען
מדיניות כזאת היא פעולה נגד המישטר הקיים בתור שכזה.

(.רי וולט״ ,נרטניוז)

התגבשותה של דיקטטורה הרפתקנית בישראל עצמה, יכול המצב הקיים להימשך כמה
וכמה שנים. תוך הזמן הזה יכולים אנחנו לגבש בשקט מישטר חדש ולהביא לנצחונו.״

בל הגישה הזאת נמוגה באורה החיוור של סכנת הפיטריה האטומית.
עוד נותר זמן -אך הזמן קצר, ומוגבל מאוד.
יש שני תאריכים אטומיים קובעים במרחב: תאריך אל״ף, בו מחליטה אחת ממדינות
המרחב להתחיל בחימוש הגרעיני: ותאריך ת״ו, בו יהיה בידי המדינה הראשונה במרחב
נשק אטומי ראוי לשימוש. כפי שהוכחנו, פירוש הדבר: נשק בידי כל מדינות המרחב.

איני מאמין שניתן להחליף את המישטר כארץ לפני תאריך אל״ף.
לעומת זאת, הריני מאמין בי חובה קדושה היא להביא להחלפת
המישטר לפני תאריך ת״ו.
כי בתאריך ת״ו יבשילו כל הסכנות הכרוכות בחימוש האטומי, אותן מנינו עד כה:
חיסול עצמאות המדינה על־ידי התערבות המעצמות הגדולות, הפיכת המישטר במדינה
לדיקטטורה מוחלטת, ובעיקר: התהזזת מצב בו ניתן יהיה להשמיד את המדינה בכל יום.

ך * אם מתאר לעצמו מישהו מה תהיה צורת חיינו, כאשר בכל מדינות המרחב
} 1יצטברו פצצות אטומיות?
בעיראק שולט כיום אידם שהוא, לדעת משקיפים זרים רבים, בעל תכונות פסיכו־פאתיות
מסוכנות. בסוריה שולטת כת פיאודלית, המוכנה לפתוח בכל הרפתקה כדי להרוויח כמה
חודשי־חיים נוספים למישטר המט ליפול. המלך הסעודי העשיר חי בימי־הביניים, ומטיף
להשמדת ישראל במחיר מיליוני קורבנות ערביים.
בהשוואה לכל אלה, השליט• ד,מיצרי הוא אדם מפוכח־יחסית. אולם בעבר הגיב לא פעם
בצורה בלתי־מחושבת וכל כדור קטן עשוי להעלות תחתיו הרפתקן בלתי־אחראי.
ובישראל? ב־ 13 שנות קיום המדינה הוכיחה הכת השלטת במישטר הקיים תכונה
חוזרת אחת: הכושר לבצע בחטף ובזריזות תוכניות מטורפות, המבוססות על הערכה
ילדותית של הכוחות הפועלים בעולם. מי אינו זוכר את עסק־הביש? מי יכול לשכוח
את החישובים שקדמו למיבצע סואץ־סיני, כאשר נחפזו לחטוף ״שאנס״ שלא היה קיים?
וחטיפת אייכמן? וגירוש סובלן?
זוהי תערובת טיפוסית של קלות־דעת, כושר־ביצוע, הרפתקנות ואינפנטיליות אינטלקטואלית.
כך היא כבר כיום, כשעוד עומד בראש פוליטיקאי ערמומי ומוכשר, בעל נסיון
של 60 שנה. מה יהיה המצב מחר, בלעדיו?

האם אלה האנשים שמותר להפקיד בידיהם את גורל המדינה כעידן
הגרעין? מי יבול להרהר בכך מכלי להיחרד?
עיתים נידמה לי שהמחדל האמיתי של החברה הישראלית הוא מחדל של דימיון.
/ישנם דברים אותם איננו רוצים לדמיין לעצמנו, מפני שהם נוראים מדי. אולם מול
אפשרות נוראה, חובה כפולה ומכופלת היא לפקוח את העיניים לרוזחה.

האפשרות הפשוטה, המעשית, המציאותית, היא זו: בל אשר ניב•
נה בארץ זו על-ידי שלושה דורות -יכול להימחק בשלוש דקות.
סכנה זו לא תיעלם אם נפסיק לחשוב עליה. הבה נתמודד עמה פנים אל פנים, ללא פחד,
ללא קלות־דעת, ללא רגשנות, בדעה צלולה ומפוכחת. כי זאת שאלת חיינו, פשוטו כמשמעו.

במדינה

הבנ הלב חינו ת בג רו ת

חנ ם

בין פותרי תשבץ זה יוגרלו 2פרסים יקרי ערן.
פרסראשון: הכנה לבחינות בגרות או למוקדמות
בכתות ערב, חנם.
פרסשני: הכנה לבחינות בגרות או ל-
למוקדמות בכתב, חנם.

20 פגתריגז נוגזפים־ יוכו בפרגזי גזפריבו
את הפתרון יש לשלוח בצרוף מודעה זו, עד ה־,21.9.62
לת. ד , 1639 .תא, עבוד ״תשבץ״.

9 8 7 6
ב 5 4

25 24 23 22

36 35

40 39

׳י—41

44 1 8

56 49

מ 54
55 53 112

מאוזן
.1בחינות• בגרות מיוחדות .10״גג״ הפה .11 עבודה .12
היה . 13 מערב .14 חידת מילים במשבצות .16 ללא .17 עוף
לילי טורף .20 רסיסי לילה .21 רופא בהמות .26 מחקר שיטתי
במקצוע מסויים .27 אחד משני התלמודים .29 כסוי לשולחן
.30 תן .32 קרס .33 עני .35 עיר בגליל .37 גיא צר .39 גוונים
.41 יראת כבוד עליונה .43 מקלט, מסתור .44 יבשה בים .45
גר .46״ 18״ .47 חיה טורפת .49 מכלי המטה .51 בלבד .52
מסייר .53 לא עקום .54 משחק קלפים .55 בתוכה

*ו או;ף
. 1בחינות הכנה לבחינות הבגרות .2נבון .3תמסרי .4הכרחי
לנשימה .5מוסתר מהשמש .7גת .8מידת מתח חשמלי
.9בקשה, תחינה . 15 ההפך מחול .18 שם שלו .19 עשתה .22
מכשיר קשר .23 גבעה .24 יום בלי סוף .25 הולנד .28 פעולה
.31 מקצוע בבחינות הבגרות .33 תאטרון לשעבר .34 פרח .36
פה שלי .38 בעל זכויות יתר .39 רבים של ״צד״ .40 שמן .42
חדר קטן .46 כלי נשק .48 דל .50 גר
שם השולח וכתובתו

מן ־£16
1חו 6 0דג 9

כ0 ׳60

5( 1 9 6 0

נ 0 ׳8 5

(המשך ויעמוד )4
׳לקינאתה ולנקמתה גם יחד. איש אינו יודע
מתי בדיוק החלה גולדה רוחשת שינאד, עזה
לגבר הגבוה, שהוא חבר מפא״י כמוה.
אחת הסברות היא שהדבר קרה באפריקה,
בעת ביקורה של גולדה שם. בכל מקום
אליו הגיעה, הפליגו המדינאים הכושיים
בשיבחו של ישראלי אחר, בשם ג׳ו גולן,
שביקר במקום לשם הכנת קונגרס תרבות
אפריקאי (במקביל לקונגרס הים־תיכוני
בפירנצה).
האפריקאים ביקשו, כמובן, לסבר את
אוזני גולדה, מתוך אמונה נאיבית כי
שבחים לישראלי אחד ירוממו את רוחו
של ישראלי שני. הם לא יכלו לדעת כי
הם זורים מלח על פצעיה של גולדה.
כי גולדה מתגאה, יותר מאשר בכל שאר
הישגי חייה, בהצלחתה בכיבוש אפריקה
השחורה למען ישראל. העובדה שקם לה
מתחרה מצליח, העושה זאת על דעת עצמו,
ללא שום מנגנון או תקציב, הוציאה
אותה מכליה.
סוד כ מו ס. כך ניתנה ההוראה לשלול
את דרכונו של גולן (העולם הזה .)1277
כאשר התעורר על כך ויכוח בכנסת, והופל
על ועדת־החוץ־והבסחון לברר את הדבר,
החליטה גולדה להפעיל את כל
התותחים.
היא הופיעה בישיבה הסגורה והסודית
של הוועדה, כשבאמתחתה ערימה גדולה של
ניירות — דו״חים שהומצאו לה על־ידי
אנשיה, שגרירי ישראל בכמה בירות. ב־דו״חים
אלה, שנכתבו כדי לסבר את
אוזנה של שרת־החוץ, טענו השגרירים
כי פעולתו הפרטיזנית של גולן הפריעה
להם והזיקה למדינה.
גולדה לא הסתפקה בכך. היא הטריחה
לישיבה יריב ותיק — הממונה על שרותי־הבטחון.
לא ברור מדוע החליט הלה
לעשות טובה לגולדה — יתכן שהיתי, כאן
עיכקת חליפין. על כל פנים, אחרי הרצאתה
של גולדה, לא הוסיף הממונה שום חומר
משלו. אך הוא נתן פרשנות, קבע שלפי
החימר של גולדה מסתבר כי גולן ״הסתבך״
והזיק ל״בטחון המדינה״ ,אם כי
שלא בזדון. הממונה הישווה אותו ל״אדם
השלישי״ של פרשת־לבון, שנידון למאסר
ארוך.
כל זה היה סודי. אך לגולדה ולש״ב
יש סוכנים בכל עתון ישראלי — ואלה
דאגו לפרסם בהרחבה את חזזת־דעתו של
ד,ממ נד, על שרותי ר,בטחון. הקורא הרגיל
קיבל את הרושם כאילו הסתבך גולן
בעניינים בטחוניים.
המשמיץ הממשלתי. כשחזר גולן
לפני חודש לארץ, עמדה בפניו בעייד, עקרונית
ונוקבת: איך יכול אזרח להתגונן
בפני השמצות המוטחות בפניו על־ידי אישי
ממשלה, בישיבה סודית 1
המשמיץ הממשלתי מוגן הגנה כפולה
בפני כל תביעה משפטית על הוצאת דיבה:
9כחבר הכנסת, הוא נהנה מחסינות
מוחלטת מפני כל תביעה פלילית.
6כפקיד ממשלתי, מוגן כל דבר שאמר
או כתב בתוקף תפקידו, מפני כל
תביעה על הוצאת דיבה או שם־רע.
לממונה על שרותי־הבטחון, שזהותו נשמרת
בסוד ושלתפקידו אין כל אחיזה בחוק,
יש הגנה נוספת.
תחילה דרש גולן מוזעדת־החוץ־וד,בטחון
שתזמין אותו, תתן לו את האפשרות לענות
על ההאשמות ולהיחקר על־ידי חבריה. אולם
יושב־ראש הוועדה הוא עסקן מפא״י מן
השורה, מאיר ארגוב, השונא את גולן
זד, מכבר. הוא השיב בשלילה*.
בלית ברירה פנה גולן אל שר־ר,משפטים,
תבע להקים ״ועדת חקירה משפטית״ .דוב
יוסף, שהוא שכן ותיק של משפחת גולן
בכפר־אביחיל, השיב במכתב הוגן ומנומס,
אך תשובתו היתה שלילית: הדבר אינו
נוגע לשר המשפטים. חוץ מזה, אין החוק
הישראלי מכיר מוסד בשם ״ועדת
חקירה משפטית לגולן נאמר שעליו
לפנות לבית־המשפט.
אולם גולן לא יכול היה לפנות לביתר,משפט,
כי לא היה לו נגד מי להגיש
• כשם שסירב קודם לכו לתת לאליעזר
ל׳בנה להשיב להאשמות שהשמיע נגדו
שמעון פרם בישיבה סודית אחרת, בעניי!
הפירוז האסוימי של המרחב.
*• מושג מופרך מיסודו, שיהומצא י על־ידי
דויד בן-גוריון בשיא פרשת לבון,
כדי לבלבל את זעת הציבור. לוועדת־חקירח,
י אפילו משתתפים בה שופטים, אין
•מכות משפטית.

תביעה. כך הפכה פרשתו הוכחה נוספת
לקיום חור מחפיר בחוק הישראלי: בעוד
שקיימים חוקים חמורים האוסרים על אזרח
להשמיץ את זולתו ואת הממשלה —
אין שום חוק המונע בעד הממשלה להשמיץ
את אזרחיה, ולוא גם מטעמים פרטיי*,
אנוכיים או מפלגתיים.
עתונות הבוקרים והכוקרוו
הנושא היה מעניין ביותר: פיתוח הבל
ערד. עורכי היומונים, שהוזמנו השבוע על•
ידי הממשלה לביקור מרוכז בחבל, התעניינו
בו למדי. אך יותר מכן התעניינו בנושא
שונה לגמרי: היחסים בין שניים מחבריהם,
שלא דיברו ביניהם. היו אלה עורכי הארץ
ומעריב, שהשתתפו בסיור כשהם לובשים
בגדים שהתאימו לבוקרים.
גרשום שוקן ואריה דיסנצ׳יק לא היו
אף פעם ידידים ומעריצים הדדיים. אך
לאור תוכניתו של מעריב להוציא תוך במה
חודשים עתון־בוקר חדש, שיתחרד. ביר,ארץ
(העולם הזה ,)1304 הורעו יחסים
אלה.
הארץ לא התייחס בזילזול לאיומו של
הזאב לפלוש לכרם שלו. הוא קרא לזאב
כדי ללחום בזאב. היה זה הקאריקטוריסס
זאב פרקש (שגם שם משפחתו פירושו,
בהונגרית ,״זאב״) .החל מהשבוע התחיל
הארץ לפרסם קאריקטורה יומית של זאב,
מתוך ניסיון ברור להתחרות בקאריקטורה
היומית של דוש במעריב.
אולם זאב, השמה לדוש במוצאו ההונגרי,
אינו שיזה לו ברמה — דוש נשאר
הקאריקטוריסט מספר 1של ישראל, ללא
מתחרה רציני.
פרי ״הארץ״ .בעוד שהאיום של
מעריב החל נותן את סירותיו הראשונים
בשיפור רמת הארץ, החלה נסיגה מסויימת
במעריב עצמו. בחוגי העתונות נפוצו שמועות
כי בבית מעריב צצו ספקות לגבי
טיבה של התוכנית כולה.
אולם אריה דיסנצ׳יק הזדהה עם התוכנית.
במידה כזאת, שלא קל יהיה לו לסגת
ממנה .״אני עצמי אעמוד בראש כל ההכנות׳״
הודיע בחודשים האחרונים לעתונאים
רבים, אייתם רצה למשוך לבוקרון החדש,
אי־ביצוע התוכנית יהודה מכה ליוקרתו
האישית של ״צ׳יק״.

מ ע1נ־ צ־דהחומה
שני עתונים המופיעים בעיר אחת ומנחלים
מעל גבי עמודיהם קרב מילולי ומנר
חים זה את זד״ איש בבחינת חדשה.
אולם כאשר העיר היא ירושלים והוזיכוח׳
מתנהל בין עתון המופיע בצד הירדני של
העיר לבין עתון המופיע בצד הישראלי
שלה, כשלאף אחד מקוראי אחד העתונים

עורכים שוקן ודיסנצ׳יק בערד
עורן לעורך — זאב
חעו? 1חזה 13*5

אין אפשרות לקרוא את העתון היריב, זוהי
כבר תופעה יוצאת דופן. ומה עוד, כשנושא
הוויכוח בין העת! ן הערבי המופיע
בירושלים העתיקה — פלשתיין, ובין ה־עתון
האנגלי המופיע בירושלים החדשה —
הנ׳רוסדס פוסט, הוא ההיסטוריה של עם
ישראל.
כוויכוח פתח דווקא פלשת! הירדני, ש־פירסם
שני מאמרים מאת ניקולה קוואתאן,
ציר בית־הנבחרים הירדני, המייצג בו את
העיר הנוצרית בית־להם. באמצעות עובדות
מוזרות ופרשנות מסולפת, ניסה קואתאן
להוכיח לקוראיו כצד השתלטו היהודים
על העולם ב־ 150 השנים האחרונות, קבע
בין השאר ששני מכשירי ההשתלטות היהודיים
בימינו הם הקומוניזם והאו״ם.
להוכחת דבריו פירסם קוואתאן את סמלי
האו׳׳ם והצבא האדום הסובייטי, הוכיח
את זיקתם ל׳״תנועה היהודית הבינלאומית״
בכך, שדגל האו״ם הוא כחול־לבן כצבעי
הדגל הישראלי, וכי הכוכב האדום המופיע
בסמל הצבא האדום אינו אלא מגן־דויד.
תשעה שיעורים ביהדות. הפלש-
תיין אינו נמכר בישראל כשם שהגירחלס
פוסט אינו נמכר בירדן. אולם
עים אל המוסדות ואל עורכי העתונים. כך
אירע שכעבור ימים מספר כבר הגיב כתבו
של הג׳רחלם פוסט לעניינים ערביים, ניסים
רנ׳ואן, על מאמריו של קואתאן. תגובתו
הלגלגנית של רג׳ואן שודרה על־ידי התחנה
הערבית של קול־ישראל.
קואתאן נפגע כנראה עד עומק נפשו.
לא עברו ימים רבים והוא השיב בפלשת״!
בצורת סידרה של תשעה מאמרים
בנושא ההיסטוריה ה הודית, עמוסים בציטוטים
ואסמכתות. הוא סיים את הסידרה
בפניה ישירה אל הכתב הישראלי, :ועתה,
אחרי שלמדת את האמת, או מר רג׳ואן,
עתה, אחרי שלמדת אותה ממסמכים ומדבריהם
של מנהיגי היהודים הכוזרים ולא
מפיהם של נוצרים או מושלמים, האם נותר
בך מספיק אומץ להאשים אותנו בקנאות
דתית, או באנטישמיות?! עצתי לך, חדל
לעסוק בנושאים שידיעתך בהם מוגבלת
— זה ימנע ממך את ההימור להציג את
עצמך כבור ושחצן.״
כוי להוכיח את בקיאותו בעיני קוראיו,
חזר קואתאן אל שנת 740 לספירה, כאשר
בולאי, חאן הכוזרים, עבר לדת היהודית.
,דרך הכוזרים חדרה היהדות לרוסיה והפכי׳
לדת הרשמית של המדינה הצעירה.
וכך הפכו טטרים מונגוליים, שאבותיהם
לא שמעו מעולם על ארץ־ישראל, לחלק
אינטגראלי של העם הנבחר. נפילת ממלכת
הכוזרים סימנה את תחילתה של איבה
נצחית בין היהודים לרוסיה ואחרי כמה
מאות שנים נקמו הראשונים ברוסים בכך
שאירגנו וביצעו את המהפכה של .1917״
למרות הגיחוך שבוויכוח, היה בו טעם
מריר. הוא איפיין את המרחק האמיתי בין
שתי מערכות עתונים, השוכנות במרחק
כמה מאות מטרים זו מזו.
הכנסת מנוחה ל1ועדה געה
בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים, זרק
יושב־ראש ועדת הכספים, ישראל גורי,
את הפצצה הפוליטית האחרונה לפני יציאת
הוועדה לפגרה קצרה. חבריה היו עייפים
ורצוצים לאחר שבע שעות ישיבה רצופות•
הם קמו ופנו ללכת — כשעלה קולו
של היושב־ראש, :רגע אחד בבקשה!״ חברי
הוועדה השתהו כמעט במורת רוח, כשגורי
הוציא מכיסו את הפצצה.
עד אז היא היתד, טמונה שם בצורת
צרור ניירות כתובים, שהכילו את סיכומו
של יושב־הראש על עונת העבודה הממושכת
של הוועדה. המאזינים העיפים כמעט
ולא שמו לב לנפץ העיקרי, שהיווה סיום
הולם לישיבות הוועדה הפוליטית־הלוחמת
האמיתית של הכנסת הנוכחית: ישראל גורי,
המפא״ייניק הנאמן, הסתייג בזהירות אך
בבהירות מעמדתו של ראש מפלגתו, דויד
בן־גוריון, לגבי ועדת הכספים.
גורי טען בפירוש שמסמכותד, של הוועדה
היה להיכנס בפרשת סובל •,לכל
ענייני הכספים של אל־על ומכאן השתמע,
בניגוד לדעת ראש־הממשלה, שהיה גם
מסמכות הוועדה לשאול את שר־התחבורה
על כל העניינים האלה והיה עליו, כמובן,
להשיב עליהן.
סובלן ודואר. ועדת־הכספים של הכנסת
הנוכחית זכתה במושב הנוכחי בצדק
לכינוי כנסת־זוטא.
העובדה שהרוב הקואליציוני לא היה
ה טו לי הזח 13*5

התרופה-תאלידומיד, בגלל רשלנות המוסדות, זנתה לכינוי

״תורידו ־מת״
ך** ופאהנ שי ם היה מזועזע. חברו, רו!
פא פנימי, הסתובב במסדרון בית-
היולדות, כשהוא חיוזר ומזיע .״מה אתה
מתרגש כל־כך?״ שאל אותו, ,זו הרי
אינה לידתה הראשונה של אשתך!״
הרופא הפנימי נעצר רגע, מילמל משהו
לעצמו והמשיך להסתובב במסדרון כמטורף.
כעבור שעה קלה יצאה אליו האחות
והודיעה לו שנולד לו בן .״אני רוצה
לראות אותו,״ דרש האב־הרופא בהתרגשות,
״אני רוצה לראות אותו!״
האחות הכניסה אותו לחדר התינוקות.
שם הרימה את הוולד אל נגד ע־ני אביו,
שבחן בקפדנות את כל חלקי גופו. התינוק
היה בעל מום: חסרה לו אוזן אחת.
במקומה נתדלדל בדל בשר .״תודה לאל
שזה הכל,״ מילמל הרופא לעצמו, לתדהמת
חברו רופא הנשים .״נתתי לה שני כדורים
תלין בזמן ההריון,״ הסביר.

למעשה לשוק כסם הרגעה. יצרניו התפארו
בפך שהוא אינו מכיל סמים מסוכנים העלולים
להביא את המשתמש בו להתמכרות׳
לסמים. תכונה נדירה זו הניעה את החברה
שהוציאה את התאלידונזיד לראשונה
לשוק, לקרוא לתרופה החדישה בשם :״התרופה
של המאה״.
הפירסומת היתד, כל כך יעילה, עד שהרופאים
התירו את השימוש בגלולות ה־תלידומיד
ללא פיקוח רפואי ובגרמניה יכול
היה כל אדם שרצה בכך לקנות את הסמים
בבית־מרקהת.
תוך שנה כבש התלידומיד את כל שווקי
גרמניה, מכורתו. ברטניד, קפצה גם היא
על המציאה. שתי הארצות שילמו על כך
ביוקר רב. אך התשלומים הראשונים נועדו
לפרעון רק ארבע שנים לאחר יציאת התרופה
לשוק. בשנת 1960 כתב רופא
סקוטי לפירמה שייצרה את התאלידומיד
בצורות שונות באנגליה, שחולה שלו, שנטל
את התרופה תקופה מסויימת, החל מתאונן
על העדר תחושה בידיים וברגליים. תוך
שלושה חודשים הגיעו תלונות על דמישה
מקרים נוספים והבריטים הקפדנים הורידו

ג ר עי ני ם מו לפא3יר!ה
** 1קרהזה לא היה רשום בספרי משרד
הבריאות. באשר נשאל סגן שר־הברי־אות׳
יצחק רפאל, על השימוש בתרופת
התלידונז׳ד, הידועה בישראל בשם תלין,
ידע לספר על שני מקרים בלבד בהם
| נולדו ילדים בעלי מום כתוצאה משימוש
| בתרופה מסוכנת זו. מה שלא ידע, או לא
רצה סגן השר לדעת, היא העובדה שבמשך
חצי שנה נמכרה תרופת התלי! בישראל,
בסכום של כמה אלפי לירות ישראליות.
בשעה שבעולם כולו התנהל מסע הסברה
ענק נגד התרופה ולקיחתה: בשעה שב־ארצות־הברית
קיבלה דר׳ פראנסיס קלס•,
אות הצטיינות מדרגה גבוהה על שמנעה
בעקשנות את הכנסת התרופה המסוכנת
לארצה ; בשעה שאשר, אמריקאית אמיצה,
שרי פינקביין, זכתה לפירם־ם עולמי כשעמדה
על זכותה למנוע לידת בעל־מ־ס
כתוצאה משימוש בתלידונויד — טסה לבצע
הפלד, לשבדיה: באותה שעה עצמה
דאגו סוכני בית־ד,חרושת הפרטי לתרופות
תרו להוציא בשקט את התאלידתזיד הישראלי,
תלין, מבתי־המרקחח. ואילו משרד
הבריאות התנהג כאילו אין הדבר כלל
נוגע לו.
כאשר אדם קונה בשגגה שק של גרעינים
מורעלים כדי להאכיל בהם את עופותיו,
דואג קול־ישראל לשדר שלוש פעמים ביום
הודעה לאדם האלמוני שייזהר ולא יאכיל
את עופותיו בגרעינים המורעלים. אך בשעה
שנשקפה סכנה נוראה לאלפי נשים
הרות ולאלפי חולים אחרים מתרופת ה־תאלידומיד,
סרבו רופאי משרד הבריאות
ורוקחיו, להתריע בפומבי ולהזהיר את
החולים שקנו את התרופות מפני הסכנה.
הם חששו לגרום ל״פאניקה״ ,סיכנו בכך
סכנה נוראה את כל קוני התרופה. מה
הסכנה הטמונה בתלין?

פחדמפ גי ה סי רסומת
ך * הרבבהכימי של התאלידונזיד אין
( | בו כדי להצביע על סכנה. כל חומר
וחומר ממרכיביו אינו מסוכן והוא הוצא
אוטומטי הפכה את כל העבודה בוזעדה
למאבק פרלמנטארי אמיתי, כשהשיקולים
הקובעים אינם רק הכרעת הסיעות בהצבעת
רובוטים, אלא בחינה לגופו של עניין.
כך הצליחה ועדת־הכספים לדחות את
דרישת שר הדואר להעלאת תעריפי־הדואר,
יומיים לפני שאלה הועלו. היא הביאה
לדיון ממושך ולפתרון צודק, חלקי לפחות,
את בעיית המשכנתאות. היא העלתה את
עניין סובלן עד למישור שהיה עלול למוטט
את הממשלה, לולא כניעת אחה״ע.
עד הרגע האחרון ממש, כאשר כל
חברי־הכנסת האחרים כבר בילו זמן רב
בחופשה, עדיין עסקו חברי הוועדה בעניינים
שלא נתנו להם מנוח, ושאיפשרו להי
מעטיפת
•התרופה את הכתובת :״בלתי מסוכן״.

שנה יותר מאוחר החלו שמים לב
בגרמניה לתופעה המוזרה של לידת בעלי
מום בסיטונות. דר׳ וולטר לנץ ערך חקירה
בלשית ממש, כדי להתחקות אחרי עקבות
הגורם ללידת בעלי המום בגרמניה. תוך
פחות משלושה חודשים הגיע למסקנה ש־הפגמים
הופיעו רק אצל נשים שהשתמשו
בתאלידומיד בתקופת הריונן.
הוא דרש לאפור את הפצת התרופה,
אך חברת התרופות שייצרה אותן שם היתה
בעלת כוח רב ורק בעקבות תוצאות של
מדענים מאוסטרליה, שהגיעו אף הם למסקנותיו
של דר׳ לנץ, ללא כל קשר אתו,
הוחלט להוציא את התאלידומיד מן השימוש.
בגרמניה,
שלא במו בישראל, הוחל מיד
במסע הסברה נמרץ, כוי למנוע את ה־

ווכח עד כמה מהווה ועדה זו גוף חיוני.
דונם עכור דונם. שני הדיונים האחרונים
בוועדה עסקו בשני עניינים רחוקים
זה מזה עד מאד: עניין כרמיאל וחברת
הברום.
בעניין כרמיאל הביא לחצה של ועדת
הכספים לוויתורו של משרד־האוצר על 400
דונם מחצבות, שהיוו את שטח המחלוקת
העיקרי בין רוב תושבי דיר אל־אסד ואנשי
האוצר. הוויכוח הנוסף היה על שלוש
מאות דונם אחרים, של אדמה חקלאית,
שגם עליה לא רצו התושבים הערביים
לוותר. ועדת הכספים אישרה פה אחד את
כל הפקעות האוצר מלבד זו של 300הדונם,
שאושרה רק ברוב דעות — וגם

שימוש בה מן החולים שהתרופה כבר
נמצאה ברשותם. אך בינתיים גרמה התרופה
ללידת 10 אלפי תינוקות בעלי-
מום. מזר, חמשת אלפים בגרמניה, אלף
באנגליה ועוד אלפים בכל רחבי העולם.
רק בישראל טמנו שלטונות הבריאות את
ראשיהם בחול, כדי למנוע איזו פאניקה
דמיונית, שהיתר, עלולה לפרוץ, לדעתם,
במקרה של פירסומת מוגזמת.

היפנוטי ומרגיע
ך ישראל הניעה התרופה לראשונה
/לפני ארבעה־עשר חודשים. היא יצאה
לשוק בשלוש צורות שונות, שאחת מהן
מוצגת בתמונה. בעלי בתי־החרושת החלו
להשקיע את כספם בפירסומת למוצר, שהיה
עתיד להכניס להם מאות־אלפי לירות.
שישה חודשים לאחר הכנסת התרופה,
הגיעה הידיעה הראשונה לישראל על מסקנות
הרופאים בגרמניה לגבי השימוש בה.
הם מיהרו לאסוף את התרופה, דאגו להודיע
על כך לרופאים. אך את הפעולה

המונעת האמיתית לא ביצע איש. כתוצאה
מכך עלולות נשים וילדים, שאינם טורחים
לקרוא את המאמרים הארוכים על סכנות
התאלידונזיד בגרמניה, להינזק קשות על־ידי
התרופוז המסוכנת.
תרופת תלין הישראלית מסוכנת פי כמה,
בהתחשב בעמדה שעל עטיפת הקופסה
לא מופיע כלל השם תל״דומיד, ומי שלא
למד כימיה א 1רוקחות עלול, אפילו אם
יקרא את האזהרות על ד,תלידומיד, לא
להתרשם כלל לגבי ד,תלין.
תוצאת הרשלנות הפושעת עדיין אינה
יכולה להיות ברורה. מאחר שהתלידומיד
משפיע בעיקר בשלבים הראשונים של ההריון,
תהיה התוצאה ידועה רק בעוד חצי
שנה. אך בינתיים אין איש טורח להזהיר
את אותם האנשים והנשים שבביתם עדיין
שמורה הקופסה הלבנה, עם הכתם הכחול
במרכזה והמבטיחה לכל משתמש בה :״בלי
סם משכר — היפנוטי ומרגיע!״
זה רק בתנאי המחייב את מינהל הקרקעות
לתת לבעלי החלקות המוחרמות חלקה בעלת
ערך דומה בקרבת הכפרים.
בעניין הברום היה הוויכוח משפטי.
בחוזה הזכיון של חברת יס־הנזלח לחברת־הבת
שלה, חברת הברום, נמצאו ליקויים
כה רבים, עד שח״כ אחדות העבודה, נחום
ניר, הצהיר בעת ההצבעה :״אני מצביע
בעד — בתור חבר ועדת־הכספים. בתור
משפטן — אני נגד!״
גם זו לטובה. לאחר שבמשך עשרה
חודשים ללא הפסק ערכו חברי ועדת
הכספים כ־ 200 ישיבות, בנות 5שעות
בממוצע כל אחת, הם יצאו לחופשה בת
שלושה שבועות פלבד.

במדינה שחיטה שחיטה דרבנן

כאן התברר לפתע, שלא רק לפושטי־העור
יש מונופול על עסקי הבשר. השחיטה
היא גם מונופול של הרבנים. באחד
הספרים העתיקים מצאו הרבנים הלכה,
לפיה אסור להביא בשר לירושלים מחוצה
לה. התוצאה: איום על מגזומוף שיטריפו
את אטליזו אם לא ישחוט בירושלים. הסיבה
האמיתית: הרבנות מקבל חלק לא קטן
מדמי השחיטה.
מגזומוף חזר לשחוט בירושלים. אך כבר
בבואו פרץ סיכסוך חדש.
משרד המסחר והתעשייה הורה להוביל
את הבשר הקפוא — במחיר של 6אגורות׳
ד,קילוגרם. מובילי הבשר רצו 10 אגורות.
מגזומוף החליט להוביל בעצמו. הוא שלח
את בנו להביא את הבשר. המובילים לאי
נתנו לו לגשת למאזני השקילה. אליהו
קרא למשטרה. בחסותה הצליח להוציא את
הבשר, כשקריאת אחד המובילים הזועמים
הוטחה לעברו :״אם. לא תפסיק להוביל
לבדך, נהרוג אותך! תקבל כדור!״
השוטר, שעמד ושמע, לא הגיב. הוא
לא לקח את הדברים ברצינות. כעבור עשר
שעות קיבל אליהו מגזומוף סכין.

שוב נשפך דם על בית־המטבחיים.
בשעה שבע בערב, ביום הרביעי של
השבוע שעבר, עמד בשוק של מחנה-
יהודה בירושלים אליהו מגזומוף (,)27
בנו של קצב, באיטליזו של ישי נחמה,
וסיפר לו על מה שאירע לפני־הצהריים
בבית־המטבחיים המקומי.
יצחק לוי, סאלח זאקי בפי אנשי השכונה,
מאנשי הקואופרטיב של השוחטים והמובילים,
נכנס לפתע לאיטליז, כשעיניו
מבריקות. הוא פנה ישר אל אליהו :״למה
אתה מוביל בעצמך את הבשר? למה אתה
לא נותן לנו להוביל לך את הבשר לאים-
ליז?״
אליהו מגזומוף ניסה לענות לו בצורה
פושרת :״שמע חביבי, אני עושה רק מד,
שהאבא שלי אומר לי לעשות. לך אליו
ואם הוא יגיד לי אחרת, אני לא אוביל.״
יצחק לוי לא הלך לאביו של מגזומוף.
במקום זה התקרב אל סדן הקצבים, הרים
את סכין הבשר הארוכה והחדה, הניף אותר,
על אליהו. הוא דקר פעם ועוד פעם לפני
שהיה סיפק בידי העוברים והשבים לעצור
בעדו. אליהו היה מוטל זב דם על הרצפה. מאזני הצדק התגודדו
לוי נשמט מידי אוחזיו ונמלט. הפצוע
משפט יצחק בר־אור היה משפט בזק.
הוכנס במהירות למונית, הובהל לבית ביום הראשון בו נפתחו בתי־המשפט, אחרי
ר,חולים.
״רצחו את אליהו!״ כעבור שעה
קלה דפק ילד קטן על דלת ביתו של הילל
מגזומוף, אביו של אליהו, בשכונה מרוחקת
בירושלים. הילד היה נכדו של מגזומוף
הזקן :״הרגו את אליהו,״ צעק הילד
הנירגש אל סבו ,״דקרו אותו בסכין ולקחו
אותו לבית־החולים!״
״באותו רגע הרגשתי שהלב שלי נעמד,״
סיפר הילל מגזומוף מאוחר יותר ,״אחרי
מה שקרה בבית־המטבחיים בחיפה, ידעתי
שיכולים לעשות לנו כל דבר בג׳ונגל
הזה של בית־המטבחיים הירושלמי.״
אך הזקן הבוכרי הצליח להתאושש ולהגיע
איכשהו אל בית עורך־דינו, גבריאל
ראובינוף. שם התברר לו שבנו לא נירצח
אלא נפצע קשה ונמצא בבית־החולים. אז
החל האב את השלב הנוסף במלחמתו במונופול
של שוחטי ופושטי העור הירושלמיים,
מלחמה פרטית, הנימשכת כבר
למעלה משנתיים.
הזקן התעקש. הילל מגזומוף הוא
אדם קשה. לכך יסכימו כל האנשים שבאו
עמו במגע. ביחוד הוא קשה כשהדבר נוגע
לתשלום כספים, אותם הוא נתבע לשלם,
לדעתו, שלא בצדק.
קצב מגזדמדך ז ;בפורים)
כאשר חזרו שני בניו של מגזומוף מן
השוחט לא שחט
הצבא, ניכנסו שניהם לעבוד באיטליזו של
אביהם. אז החליט הילל מגזומוף שהוא
אינו צריך יותיר לשלם את הסכומים ה פגרת הקיץ, הובא פרקליט מחוז תל־אביב
ענקיים, אותם דורשים ממנו השוחטים ו המושעה לפני השופט המחוזי אליעזר מלחי.
הוקראו שני סעיפי־האשמה, לפיהם קיבל
פושטי העור בבית־המטבחיים.
הוא התבסס על שתי טענות: לדבריו תוספת אקדמאית והשיג רישום בפנקס
היה בזמנו בעצמו אחד מהשוחטים בבית־ עורכי־הדין בטענות שוזא. הוא ענה :״אני
המסבחיים והעובדה שעבר זמן רב מאז, לא מודד״״ ובזה הסתיים, למעשה, המשפט.
נותרו הצעדים הפורמליים: מתן פסק־ביטלה
את החזקה שלו. טענתו השניה היתד.
נגד גובה הסכומים אותם נטלו ממנו סוחרי דין וגזר־דין. פסק השופט מלחי: אשם.
על גזר־הדין היה צריך לחשוב ולהתעמק.
בית־המטבחיים ועובדיו.
מה הם הסכומים אותם דורשים העוב כפי שקבע לאחר מכן :״בכל ח״י שנות
עבודתי כשופט לא קרה לי כי כפות מאזני־דים?
הסכום
הרשמי שנגבה מהקצבים הוא הצדק, העומדות מול עיני, תתנודדנה ותת־תשע
לירות עבור שחיטת פרה. סכום מודדנה מצד אל צד כה חזק, כמו במיקרה
רשמי אחר ניגבה מהסוחרים המביאים הנוכחי.״
התעודה השרופה. מדוע הודה בר־את
הסרות לבית־המטבחיים ומוכרים אותן
לקצבים: הם נתבעים לשלם 33 לירות אור באשמה? קבע מלחי, הידוע בשל תרלגולגולת.
סכום זה גובים מן הסוחרים בותו ההומאנית העמוקה :״אין לי ספק כי
בצורה ישירה, או בצורה עקיפה — מ בד,ידאה זו לא היה משום צער טאקטי
הקצבים. רווח נוסף נעלם מכל פרה עוד גרידא, אלא שהיא יצאה מן הלב והיוותה
בבית־המטבחיים, בצורת חלקים שונים ש הכרה, הודאה וחרטה בכל ע מ קו תן ...האינם
נמצאים עליה יותר לאחר ניקויה. נאשם חש רגש של הקלה, מאחר ובכך
מחיר חלקים אלה, ביחד עם החלקים ה הוא פלט מקרבו סוף־סוף את המועקה אשר
נעלמים בדרך מבית־המטבחיים אל האיטליז, ליוותה אותו במשך 14 שנה.״
היתד. זו חדירה פסיכולוגית אל תוך
מגיע לסכום של כ־ 20 לירות. בסך־הכל,
טען מגזומוף, עולה לו שחיטה בבית־ה־ תוכה של סראגדיה אנושית. אולם נוסף
מטבחיים העירוני סכום המתקרב לשבעים לה היו גם נימוקים משפטיים ומעשיים.
הראשון, והחשוב בהם, היה עד־התביעה
לירות*.
הוא קיבל סכין. מגזומוף החליט ש מס׳ .1לא היה זה אחר מאשר נשיא
הוא לא ישלם. הדבר עלה לו במחיר בית־המשפם העליון בכבודו ובעצמו, יצחק
בשרו הפצוע, כתוצאה מהתנפלות שוחטים אולשן. הוא לא הוזמן להעיד; הוא עצמו
ופושטי עור, שעה שניסה לשחוט מחוץ עמד על כך בתוקף. אילו הופיע, היה פוגע
קשות בסיכוייו של בר־אור.
לעיר, ברעננה.
כי השופט העליון של ישראל כעס מאד
• לשם השוזאח: מחיר השחיטה בנוקונז על בר־אור. הוא חש את עצמו מרומה
נמו רעננה, כולל כל העבודה ומבלי שיחסר ונעלב אישית. זאת ידעו רבים, עוד בשלאפילו
קילוגרם בשר אחד, הוא תשע לירות בים הראשונים של ניהול החקירה נגד בראוו .השאלה היתה: מדוע הוא רוגז? מה
בלבד.

פר שת בר־ אור! £

מיצים ממותקים:
חפוזים. לימון, רזגדרינות, אשכוליות, פג 1ל.
פטל־לימון (חמו׳ן־מתוק) ,דובדבנים.

<5די עסיס
1-1.1י.ן . 1אחהצנבעו

עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית
כתות מיוחדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ם יסודיים ותיכוניים
הכנה לבגרות.
+הכנה ל־ 1<1£6־11(1מ 08
־61׳*י(*7 & 1ו0ן10161ץ1*0י1
שפה שמושית
;1£10£116.ו־061
11ס581;1ד61 זו1זס 0
+ספרדית, איטלקית, רו^
קורספונדנציד. מסחרית בסית,
פורטוגזית, ערבית.
אנגלית.

ת ״ א, נחלת־בנימין ,2טל • 56347 .פתח״תקוה, מונטיפיורי 4

,ה עו ל ם הזה״ ,שבוע ון החד שו ת הי שראלי
המערכת והמנהלי : ,תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״ם ת׳־א,
פץ • 6העורך הראשי: אוריאבנרי. המו-ל: העולם הזד, בע-נג

חזדו׳ווד ודודו

יאר, ביקשה הסברים. השיב בר־אור במיב־רק
:״השם אינו יצחק ברויאר. חתום: יצחק
יעקב בר־אור.״ הנחתו: הפקידה תחשוב
כי לבר־אור היו שני שמות פרטיים: יצחק
ויעקב.
גיבור ״עלובי החיים״ .פרטים אלה,
ועוד אחרים, לא הותירו לפרקליטיו של בר־אור
שטח תימרון. בר־אור עצמו, הבקי
במשפטים, ידע זאת גם הוא, ודבר זה
דחף אותו לוותר על מאבק משפטי,

ל או מי ת

ח ז> ת

אחים, אזרחים, ילדי־הארץ, ותיקים, עולים, בני עדו
המזרח, צאצאי המכבים1

כתב השופט מדחי בגזר־דינו:
מה הביא את הנאשם לעשות את זר
מעשיוז* מצטיירת כאן טרגדיה אישית ו־דראמה
אנושית המזכירה את סיפורו של
ז׳אן ולז׳אן, גיבור עלובי החיים של ויקטור
הוגו. זה האחרון חטא את חטא נעוריו,
ולאחר מכן הפך לאזרח ולראש־עיר נכבד.
אלא שחטאו רדף אחריו והשיגו והדבירו
לאחר שנים רבות.
כאן נתקיימה בנאשם האימרה העממית:
״כדי להסתיר שקר אחד, יש להשתמש בשקרים
רבים.״ החטא הקדמון של הנאשם,
מכוסה בגלי ההצלחה הבולטים עליהם נישא
הוא, כל אלה גרמו להשתלשלות העניינים
עד לביצוע האשמות אשר הנאשם הודה
בהן.
חטא קדמון זה נעוץ בכך, שבקייץ 1944
עמד הנאשם מול בעיה טיפוסית למדי
בצורת החיים המודרנית: העדרות תעודת
הכשרה מושלמת. הנאשם סיים ארבע שנות
לימוד בשעורי המשפט בירושלים. לימוד זה
חימר, באולם משפט כר־אור
היה מספיק לסרט־פיקם, אבל לא לדיפלו־גזר־דין

מה. הנאשם עבד במשרד של עורכי־דין,
בדיוק עשה בר־אור, כדי לטעת בלב הנשיא והיה מצוי בפריפריה של המשפט. הן
בעולם ההלכה והן בעולם המעשה. אך
את התחושה הצורבת?
נוסף לדיפלומה, חסר לו גם הסטאג׳. את לגלות ניתן התיק,
עתה, עם סגירת
בבקשתו הפורמאלית להתקבל כיועץ משהדבר.
אולשן היה האיש שהורה לרשום פטי למשרד הסעד, ביולי ,1948 הוא תיאר
את בר־אור בספר עורכי־הדין. הוא עשה עצמו כעורך־דין. היה זר* כמובן, מעשה
זאת על פי בקשתו הדחופה של בר־אור, נמהר וקל־דעת, אולם היה זה תנאי הכרחי
שהתנצל על כי לא הביא עמו את התעודות כי הפרקליט יהיה בעל הכשרה משפטית
המוכיחות את כשרותו המשפטנית. תחת מושלמת, ובשלהי תקופת המנדט קרה
זאת אמר לאולשן, כי פרקליט המדינה ה פעמים רבות כי משפטנים קיבלו תפקידים
מנוח, קולין גילון, ראה את המיסמכים. של פרקליט, ואפילו של שופט, מבלי שלראיה
אף הציג בפניו אישור חתום בידי יהיו רשאים לשמש כעורכי־דין. דבר זה
גילון, כי ראה דיפלומת־הסמכה על שם נעשה בגלוי וידוע לכל.
יעקב בר־אור. הוא אף נקב במספר האין
אני יודע אם משרד הסעד הוטעה
סידורי של הדיפלומה.
על־ידי התאור הנ״ל של הנאשם. אין זה
בעת חיפושי המשטרה במשרדו של בר־ כלל בלתי־אפשרי כי בתאור לא נכין זה
אור נתגלתה תעודה זו, אלא שחלק ממנה היתד משום הטעיה, וייתכן כי הנוגעים
היה שרוף. מן השם השלם נשאר רק בדבר ידעו בזמנו את המצב לאשורו. ה״ברויאר״
.הסביר בר־אור: התעודה נפגעה נאשם איננו מואשם באותה אשמה, אך
בעת ההפגזות על ירושלים. החוקרים בדקו במאמר מוסגר אפשר להוסיף כי יש להצאת
המספר הסידורי, גילו כי תעודה זו טער על כך שהנאשם לא נידרש אז
הוצאה על שם יצחק ברויאר, אביו של להציג את תעודותיו. ההקלות אשר בהן
בר־איר. כאשר הופיעו בפני הנשיא אול־ נתקבל הנאשם לתפקיד הנ״ל, נתגלו לו
שן, הראו לו את התעודה החרוכה — אחר־כן כאושר השמור לבעליו לרעתו.
והנשיא התמלא כעס.
הנאשם הצטיין בעבודתו ועלה מעלה.
תעודה אחרת בתיק המשטרה מצביעה על הוא נתמנה לסגן פרקליט המדינה ולאחר
נסיון נוסף של בר־אור להתחמק מציפורני מכן לפרקליט מחוז תל־אביב. מנויים אלא
הגורל. היה זה אחרי שפקידת הסתדרות היוד את האמורטיזציה של השם הטוב
עורכי־הדין פנתה לבר־אור, העירה את שרכש לו בביצוע עבודותיו. אין כל טענה
תשומת לבו כי השם המופיע על הרשיון כי משהו בלתי־חוקי או בלתי־מוסרי אפף
אותו ציין ברשיונו שלו, היה יצחק ברו־ העלאות־בדרגה אלה.

כר־אור ופרקליטיו(אדרת, רוזנכלום וטוניק) ,בעת ר,חאת פסל,־הדיו
שחתם את חטראנדיה

העולם חזח 1508

גולו

החרפה!

סליק 1חצי בני עחודנחרח מקופחים זסופליס. סליק 1חצי מ׳ עחת־סזרח. הקשבים
בעיר בכפר בספר ב צ,ה־ל. בסשסר הגב1ל במשמרה בסשרד בסדנא זבשדה
מקופחים וסופלים 1ח״ם ללא יצ1ג בסוסחחז! הסם לכת״ם והאזרח״ם•

חרפה !

בממ שלה. שני ׳*דים בלבד מבני עדות־מזדח.
בכניזת. מניו צירים בלבד מבני עדות־מזרח.
ב הנהל ת ה סוכנו ת. סגן־זזבד אחד מבני ע דו ת־ מזו ח.
בקרו הקימת לישראל. ג ם לא אחד מבני עדות־מזרח.

בגוף הבוחר ברב ראשי ספרדי, שלושים מבני עמת מזרח מתוך שמונים•
שלא להזכיר. עיריות, רשויות ומועצות מקומיות, הועד הפועל של ההסתדרות,
משרדי ממשלה וכר.

חרפה !

מתוך תשעים ושבע משלחות וניציגויות ישראל בחוץ לארץ. רק *לועה סגרירים וקונסול אחד
מבני עדות המזרח.
במשלחת הפרלמנטרית לעצרת ארגון האומות, אין אסילו חבר ננסח אחד מבני עדות מזרת
אתהחרבה הז א תו צריך לחוש כל אדם בישראל, בץ אלה המשלשים בכל יום. ו תחזיות
ציוו! ובו לבין אלה אשר לפחות לא בחשו בצור שחצבת ומתגאים ב כ בו ד ׳אוראל.
כדי להציל את טוב בננו מן המשבר והיאוש.

בדי להציל עצמנו אנו ולקיים עצמאותנו ונטחוננו! תבעלה כו ב ת מיד!
יתלכדו חברי הכנסת ללא הבדל סיעה ומפלגה ויציעו ויבחרו •ה אחד במועמד מבני עדות־פזרח
לכהונת נשיאהמדינה .

י תכנ סו מיד ראשי העדות כדי להציע מ 1ע מד מתאים לכנמת.
סעיייס בלשת נייי״! שאין לראות בצערנו זה, פגיעה אישית בכבוד נשיא המדינה פר יצחק בן*בי,
אלא ההיפך! ידענו גם ידענו כי אין כבוד הנשיא מסכים להצעת מועמדותו בשלישית לכהונת הנשיאות.
תרעהבנסתאתצוהשעהותפעל ! ותחן האות לבצועשויון פלא
בבל פוסדוחינו הפמלבתיים והאזרחיים נין בלבני העם היושב בציון ללא הבדל עדה ומוצא. אחרתז
אנא נוליד את חרפתנוז
יחי עס ישראל, תחי מדינת ישראל, יחי השויון, חחי חזית שויון לאומית
מלכד
ראשו חלשיכח חסד״ג״ת

א> 1לתע כיג

הכרוז השני של ״החזית הלאומית״
סגנון סטרייט
קפץ לאניה האחרונה. הנאשם נקלע
בשנת 1958 לתוך העבירה השניה, מבלי
שהוא עצמו יזם את הדבר או רצה בו.
כאשר נקבע כי בעלי תואר אקדמאי יקבלו
תוספת, הועברו למשרד פרקליטות מחוז
תל־אביב טפסים מתאימים, בהם נתבקש
כל פרקליט לציין את תואריו האקדמאיים.
עצם התוספת האקדמאית הקטנה לא
היוותה תפקיד מיוחד אצל הנאשם. אולם
אי־מלוי הטפסים היה עשוי להעמידו במצב
כזה, שהיה עליו להפוך את כל
הקלפים הנסתרים ולהניחם גלויים על השולחן.
אני
מניח שהוא לא שש בכלל, אך חתם
על הטופס כמי שכפאו שד, והתנחם בכך
שתפס את הרע במיעוטו ועתה יירווח לו.
וכך היה באמת עד לסוף .1961
בסוף 1961 הוחלף החוק המתייחס ל־עורכי־דין.
לפי פקודת עורכי הדין 1938
אפשר היה להסמיך כעורך־דין אדם שלא
מילא אחר דרישות כשרות. סעיף זה ())1(5
היה יוצא מן הכלל, והסמכות להשתמש בו
נמסרה לשיקול דעתו האישית של נשיא
בית־הדין העליון.
אז פורסם החוק החדש, אשר עמד לה־כנם
לתוקפו ב־ .1962 עם תכנסו לתוקף
עמדה הוראה זו להתבטל. הנאשם החליט
לקפוץ על האוניה האחרונה ופנה לנשיא
בית־הדין העליון, שבועות ספורים בטרם
פקע החוק הישן.
כי מול הנאשם עמדו שלוש אפשרויות:
הודאה בכל העובדות במלואן, תוף גלוי-
לב מלא: או נקיטה בדרך שהנאשם נקט
בה, ואשר עשויה היתה להצליח. נוסף
לאלה, כמובן, הנאשם היה יכול, מתוך
יוזמתו הוא, לסתום את הגולל על הקריירה
הציבורית שלו, להתפטר ובכך להרחיק את
סוד העבר ממוקד ההתעניינות הציבורית.
הוא בחר בדרך השניה על מנת להמשיך

בעקביות בקו הקודם, שהפך חלק מישותו.
נקמת חמק. השופט הפסיק לרגע את
הקראת נימוקי גזר־הדין. נותר לו רק
להשמיע את מידת העונש. הוא קבע. :אני
דן את הנאשם לשלושה חודשי מאסר
באשמה הכלולה בפרט הראשון, ולשמונה
שבועות מאסר באשמה הכלולה בפרט השני.
המאסרים יהיו חופפים.״
איש לא נשם באולם הצפוף. רק אדם אחד
נראה מרוצה: היד, זד, ראובן (״רומק״)
גרינברג, שהתניע את גלגלי החוק נגד
האדם שהגיש נגדו משפטים כד, רבים. הוא
בא על נקמתו.
אירגונים כרוז ש1י
הכרוז הראשון עורר חיוכים. הכל ציפו
כי המשטרה והש״ב יגלו, תוך כמה שעות,
מטורף אחד או שניים, ובזה תסתיים הפרשה.
כאשר
הופיע, השבוע, הכרוז השני (ראה
גלופה) ,התמעטו החיוכים. במקומם הופיעו
קמטים ראשונים של תמיהה.
הכרוזים של ״חזית לאומית* צצו על
הקירות, במקומות שונים בארץ. לא היה
ספק כי מלאכה זו הצריכה אירגון כלשהו.
משמע: אמנם קיימת בארץ מחתרת חדשה,
ולוא גם קטנה, על בסיס עדתי.
רמטב״ל ורלשמ״ד. מניין צצה מהתרת

היו כמה נקודות אחיזה:
• הכרוז הראשון הזכיר את ״מאמריו
של גלבלום״ .אולם מאמריו של העתונאי
אריה גלבלום, שיוצאי מארוקו ראו בהם
בשעתו השמצה חריפה, התפרסמו בחארץ
(יחמשן בעמוד 4י!

אליהו סעדון, איש הזווע־החזקה שר מנאי׳ ,נתח במלחמה נגד השייכים הבדווי־שכונת
התקווה, עד לכיבוש כפר סקיה
שמעבר לשכינה. עם התחלת העליה ההמונית,
אסף 100 משפחות במחנות העולים,
התיישב עמן בכפר הנטוש.
לדבריו, היתד, המעברה הראשונה רעיוד
שלי. היה זה באסיפה של ועידת מפא״י,
ב־ .1950 נכח נם דויד בן־גוריון. חבר
המפלגה (מ־ )1946 סעדון נשא את נאומו
הראשון בניכחות ראש הממשלה. הוא
דיבר על נישא אהוב עליו: עדות המזרח.
״תנו לנו לבחור משפחות של בעלי־מקצוע
במחנית העולים, תנו להם את המנות שלהם,
הק-מי לכל משפחה אוהל ובית־ש־מוש —
והם יגורו אצלנו עד שיבנו את ביתם.״
כך נולדה אור־יהודה, המעברה הראשונה
בישראל. כיום עומדת שם עיירה בת
קרוב ל־ 18 אלף תושבים.
היתד. זו התחלת הקאריירה הפוליטית
של סעד,ץ. כאשד הקימו המתיישבים הראשונים
ועד, נבחר סעדון אוטומטית כיושב
ראש, ברוב של 98 אחוזים. ארבע פעמים
נערכו בחידות לוועד. חבריו התחלפו פע־מיים־שלוש
— רק סעדון נשאר בראשו,
ברוב קולות שנע בין 95ל״ 98 אחוזים.
במפא״י בולטים, זה לצד זה, העסקנים
״העיוניים״ ואנשי הביצוע והכוח, שיוסף
אלמוגי הוא הסמל שלהם. אליהו סעדון,
שנישא על גל העליה ההמונית ותסיסת
עדות המזרח, היה עסקן כזה — אם כי
הפגין תמיד רגשי־בוז לעסקנים עדתיים.
את מלחמתו העדיף לנהל בתוך מסגרת המפלגה.
כך, למשל, כאשר עלו מפגיני ואדי
סאליד על מועדוני מפא״י וההסתדרות, שרפו
והרסו אותם, היה זה אליהו סעדון
ש־צא לנקות ולשקם את המועדונים. הוא
העלה 25 מאנשיו על משאית, הסיעם על
חשבונו מאור־יהודד, לוואדי סאליב בחיפה.
פעולתם המפורסמת ביותר של סעדון
ואנשיו היתד, ביום השבת, בו הודח פנחס
לבון. הם אשר פיזרו את הפגנת־האהדה
של הסטודנטים, לפני בניין אוהל.

פלישה לישרא? השליש ית

עדרים צמאים ורעבים נדדו השבוע צפונה. הם חיפשו שטחי מירעה.
אד לפניהם ניצבו גברים נזעמים, שחסמו את דרכם למים ולעשם. היו
אלה שתי קבוצות יריבות, שמלחמתו לא נגעה רק לאזור־המריכה
אלא געשה שנתיים בנגב. נושאה: מי זכאי לנצל את ערביי הנגב?
* * דובר ברועים מר׳דים, הרוצים לחיות;
אך סביבם נטושה מלחמה לחיים ולמוות.
הרועים הם אנשי השבטים הבדווים
של הנגב, שמדי קיץ נשרפת אדמתם ואין
בה מירעד. למיקנם. האדמה הטובה, זו
שיש בה עשב ומים, נמצאת בצפון. רק
שם יכולים עדריהם להינצל ממוות. ואם
מתים העדרים, מתים גם הבדויים מתת־תזו־נה
ומחולי. לכן מוכנים הם לתת כל
דבר, תמורת הזכות לרעות את צאנם
בצפון. הם מוכנים לתת כסף, שבועות־אימונים
ורכוש — ויש קופצים רבים
על תשלום זה. אפילו רבים מדי.
זהו מצב ישן־נושן. גילו כגיל מדינת
ישראל. ליתר דיוק: כגיל המימשל הצבאי
שהשליטה מדינת ישראל על הנגב. אלא
שעד כה התנהל הכל בשקם יחסי. הבדווים
שילמו את התמורה בשקט, שותפיהם עשו
את עסקיהם בשקט, השייכים והמושל ניהלו
את תככיהם בשקם, העדרים חיו בשקט.
אם גם מתו עדרים — מתו בשקט.
השנה נבלעו כל אלה בהמולה ציבורית.
הזעקה הראשונה בקעה מעל דפי הארץ.
גילה מרדכי ארציאלי, סופרו הודתיק ובעל-
הקשרים בבאר־שבע: הקרן הקיימת החכירה
את אדמות המירעה לאדם בשם אליהו
סעדון, וזה דורש מהרועים 60 אגורה
לראש, עביר הזכות לרעות באדמות אלה.
כלומר: לבעלי־השררה השונים, אשר
הרועה חייב להתחשב בהם ולשלם להם
בצורה זו או אחרת, נוסף גורם חדש,
שדרש טבין ותקילין עבור הזכות להציל
את הצאן ממוזת. ולא סתם איש־שררה. כי
אם אותו אליהו סעדון מאור־יהודה, שיצא
לו שם כאיש־אגרוף של מפא״י.
משלא שולם המם, המשיך הארץ, הוכיח
סעדון את יכולתו על־ידי סילוק חוליה
ווטרינארית של משרד החקלאות, שעסקה
בחיסון עדרי הרועים שלא שילמו., .סעדון
שלף תעודות ותצלומים, בהם הוא נראה
מצולם עם ראשי המדינה והודיע כי הוא
סגן יו״ר המועצה האוורית אור־יהודה,

קצין הבטחון של האזור והאחראי על כל
שט,־י האימונים של צה״ל. כן הודיע.
לדברי השייך, כי שר החקלאות, מר משד,
דיין, נתן את ההוראה להחכיר לו את כל
האדמות.״
תיאור יבש וקצר. אבל הוא מחזיר את
ישראל באלף שנים, איל ימי הפיאודלים.
שסח המימשל הצבאי בנגב שונה מן השטחים
במרכזה של הארץ ובגליל, בפרט
חשוב אחד לפחות. גם בטייבה ובנצרת
חייב כל אזרח ערבי לנהל אח עסקיו•

עם השלטון בהרשאת המימשל הצבאי. אבל
הפלאח, הפקיד או הסוחר הערבי באותם
אזורים יכולים לגשת ישר למשרדי הממשל
הצבאי או הממשלה, ולנהל שם את
ענייניהם. לא כן בנגב. שם אין הבדווי
הפשוט יכול לפנות אל משרדי המושל
או הממשלה. איש לא ידבר אתו שם. את
ענייניו הוא יכול להסדיר אך ורק באמצעות
השייכים.
הם המתווכחים הבלעדיים בין המושל והנמשל.
זהו זכיון שניתן להם מטעם המושל,
ומוכר רשמית. כאשר זקוקים הבדווים
לרשיון־תנועה כדי למצוא עבודה !
כאשר הם מבקשים פיצויים על נזקי׳
בצורת ; כאשר הם מחפשים מירעה בצפון
לעדריהם — הכתובת היחידה היא השייך
שלהם. וכל פניה כזו עולה משהו.
לא כל השייכים שווים בעיני המושל. יש
כאלה שפניותיהם זוכות לתשובה חיובית ;
אחרים מתקשים יותר. על כן, לא פעם
פונים שייכים פחות־אהודים אל השייך
אשר המושל חפץ ביוקרו, כדי שיסדיר להם
את ענייניהם וענייני שבטם — דבר המגביר
עוד יותר את יוקרת אותו שייך.
שייך זה הינו, מזה מספר שנים, השייך
המאד, ראש שבט אבו־רביעה הגדול.
אליו *פשר לצרף את דודו, חסן אבורביעה,
שה־א! המוח העסקי ד,מנד,ל את
ענייני השבט.
ז״ו זיר

מד המעברה ל״אוהד״

השייך

חסן אבו־רביעה, שהשתלט
יעל יתר שבסי הבדווים ברחבי
הנגב, בתמיכתו של המושל הצבאי.

*ץ לידו פעדון נכנס לתמונה זו לפני
כשנתיים. הוא הגיע לבאר־שבע כסוהר,
אבל אי־אפשר היה להתעלם מיתר
תואריו. הגבר בן ר,־ ,35 הנראה כבן ,50
נושא שורה ארוכה של תוארים: חבר
הנהלת המועצה המקומית אור־יהודה, חבר
הוועידה הארצית של מפא״י, חבר הנהלת
אירגון עולי לוב בישראל, חבר הנוזלת
אירג׳ן מובילי המשאות בהתאחדות בעלי
המלאכה, יו״ר ארגון יוצאי טריפולי—קיר־נאיקה
בישראל, יו״ר ארגון יצרני חומץ
ואקינומיקה בישראל. אבל, מעל לכל, סעדון
הוא בוס מפלגתי של ישראל החדשה.
הוא עצמו עלה מבנגאזי בהיותו בן .13
על חולצתו הוא נושא תמיד את אות
ההגנה, ללמד כי עד קום המדינה שירת
באירגון זה* .הוא השתתף בקרבות על

הד העסקים בהם שותף סעדון הוא
^ מוסך יפואי. שותפו הוא צעיר ערבי,
וערבים רבים היו באים אליו לתקן את
מכוניותיהם או לקנות מכונית משומשת.
הוא ראה בהם, כדבריו ,״חומר מפלגתי
טוב״ ,התקרב אליהם, עד שהחליט גס
לעשות עמס עסקים.
המושל הצבאי בבא-ו״שבע צייד איתו
ללא ויכוח ברשיון להסתובב בשטחים הסגורים.
משך שבועיים־שלושה קנה סעדון
כבשים וגמלים מן הבדווים, מכר אותם ב־תל־אביב.
באחד ממסעי־הקניה סנה אליו
בן אחת החמולות הקטנית, שהיה לה ריב
עם שבט אבו־רביעה המיוחס. הבוס המפלגתי,
שנשען עד כה על זרועות ישראל
השניה, החליט להרחיב את תחום פעולתו
לישראל השלישית.
בעיית החמולה הקטנה, חמולת זבארגד״
היתד, קטטה בין אחד מבני החמולה לבין
בדווי אחר, בנם־ציונה. על קטטה זו נתבעו
הזבארגה למשפט שבטי, והם היו משוכנעים
כי אבו־רביעה יתבע מהם פיצויים
בסך 30 אלף ל״י. סעדון זימן את ראשי
ההמולה לתל־אביב, ומכיוון שהיו חברי
מפלגה, נסע איתם ישר למרכז מפא״י.
שם נאמר לו כי זהו עניין הנוגע למושל
הצבאי. סעדון הוביל את שבעת הבדווים
הכללי, בקריה.
למשרד המושל הצבאי
בקשתו: שיוסמך להופיע כמגינם של ה־שנועד
למחרת
זבארגה, במשפט השבטי
היום. בו במקום התקשר משרד המושל
הכללי עם מושל הנגב, סגן־אלוף פנחס
(״פיניה״) אמיר, שלא התנגד לבקשה.
למחרת בבוקר נסע סעדון למאהל בו
נערך המשפט, במכוניתו של פיניה, אחרי
שסוכם ביניהם כיצד לחסל את הסיכסוך.
אך ההסכם לא פעל, ואליהו סעדון, הבוס־הסוחר
מהצפון, הפך אישיות בלתי־רצויה
בממלכתו של מושל הנגב. כאשר תם תוקף
רשיונו החודשי של סעדון, והוא ביקש
לחדשו, נתקל בסירוב חד־משמעי :״אצלי
בנגב אין לך מה לעשות!״ פסק פיניה.
סוחר רגיל היה מסתלק מן ־.שסח, אך
לא סעדון. הוא ידע, אומנם, כי בשטח
אחוזתו הפרטית שולט המושל הצבאי שלטון
כל־יכול. אבל קיימות עוד אחוזות
בארץ. קיימים עוד דוכסים בממלכה הפיאודלית,
שבכוחם חייב מושל הנגב להתחשב.
כל אחד ידע כי לסעדון יש גב חזק בתלאת
עינו הימנית א־בד כאשר נפגע
בפניו נזעץ, בעת אימננים.

^של המימשל הצבאי בבאו־שבע, מדוע?
אביב, שהרי הוא מכיר את גדולי המפלגה
והמדינה והוא יכול תמיד להתלונן בפניהם.
על כן לא נבהל מהמושל.
באופק ביצבצו הבחירות שלאחר פרשת
לבון, והדבר. נסך בטחון נוסף בסעדון
המנוסה. מטה הבחירות של יוסף אלמוגי
ביקש ממנו לפעול בקרב הבדווים, והוא׳
התלבש כשימחה על הזבארגה ועל עוד
שתי חמולות בדלניות: אל־גלאיה ונצאצרה.
חמולות אלה מפוזרות בתוך ארבעה שבטים
גדולים, שהחשוב בהם הוא שבט אבו־רביעה.
כדי להוכיח את תוצאות פעילותו,
תבע כי תיקבע להן קלפי מיוהדת. כך
אפשר יהיה לבדוק כמה מאנשי החמולות
האלה הצביעו בעד מפא״י. טענו הזבארגה
ובני־בריתם :״אם נצביע בקלפי הכללית,
יכניסו אנשי אבו־רביעה פתקים קומוניסטיים
ויאשימו איתנו שאנחנו הטלנו אותם!״
אולם אי־אפשר היה להעניק להם קלפי
נפרדת. הסדר הפשרה שנמצא: אנשי כעדון
יטילו לקלפי פתקים שישאו את האותיות
בעברית, ובצורה זאת יבלטו בין יתר
המצביעים, שיטילו פתקים ערביים. התוצאות
שימחו את סעדון .״חמולות אחרות
מכרו את קולותיהן בכסף — שלי לא
קיבלו מיל!״

״רק עמ ח סו! ״
^ ח רי ה ס חי רות נערכה סולחה שק־
^ טה בין המושל לבין סעדון, אשר
זכה שוב לרשיון־תנועה. הפעם צירף המושל
גם עצה מסחרית :״למה לך לעבוד
עם הקטנים האלה? אתה יכול לעבוד עם
חסן אבו־רביעה, הוא סוחר טוב וגם בחור
טוב. יספק לך כל הסחורות הדרושות לך.״
סעדון לא היה היחיד שזכה לעצה מעין
זו מפי המושל. נציגי ישובים עבריים,
שבאו לקנות עדרים לישוביהם מתקציב ה־

היפנה אותו המושל לרש״ר. זה
רשיונו,
הורה לו להגיש בקשה בכתב .״נשלח לך
תשובה בדואר,״ ענה. עברה מאז שנה,
ותשובה לא נשלחה.
סעדון פנה לכל מכריו, אף תבע בירור
מפלגתי — מאחר שגם הוא וגם פיניה
אמיר הינם חברי מפא״י. אך המלחמה
קפאה: המושל אסר עליו להיכנס לשטחים,
וסעדון ניהל את עסקיו מבאר־שבע. הוא
הציע להקים בית־מטבחיים ובית־חדושת
לנקניק, בשותפות עם שייך עלי אבו־גרינאת,
שפעם נחשב לגדול השייכים בישראל.
השיב המושל :״לא!״ והיפנה אותו
להסן אבו־רביעה, בגורם המהימן היחידי.
היה זה מצב שהזכיר את הסיפורים
הקלאסיים של שיקאגו, כאשר היתד, קבוצת
גאנגסטרים משתלטת על ענף כלכלי, או
על רובע של העיר, ומחסלת כל מתחרה
שניסה להבטיח לעצמו דריסת־רגל.
עצמו נמנע מלהדליף מלה על סעדון מלחמה זו. כי הוא לא נלחם נגד עצם
קיומו של המימשל הצבאי, אלא רק במושל
צבאי מסויים, שלא נתן לו חופש פעולה.
עד היום הוא מצהיר שהמימשל הוא חיובי.

״מדינת סעדוו״

ך״ינשקהחזק בידי סעדון היו שלוש
1י החמולות שאתן הוא סחר, ושהיו
מסוכסכות עם השייכים של המושל. ואז
העלה סעדון רעיון קלאסי: אם יש למושל
שייכים — מדוע לא יהיה שייך גם לסעדון?
אולם לסעדון לא היתד, סמכות למנות
שייך. הוא איגד את שלוש החמולות באגודה
שיתופית, ונציגיהן בחרו יושב־ראש,
שנשא בתואר ״שייך האגודה״.
היה זה תקדים מסוכן. אולם למושל לא
היתד, שום עילה להתנגד להקמת גוף חוקי.
מיד דאג סעדון לרישום האגודה, פירסם

ן * ,אליהו סעדון נואם באסיפת בחירות. מימינו, ליד השולחן: דויד
גן־גוריון, המתבונן בסעדון בהערצה והנאה בלתי־מוסוות. בעיני
בן־גוריון ומנהיגים אחרים של מפא״י, מגלם סעדון את המנהיג העדתי הנאמן למפלגה.
שיו לא דאגי. מזה שנתיים הם רגילים
לעלות עם עדריהם לסב־בות בן־שמן ופרוז־ד
ר ירושלים. גם השנה עשו זאת. אלא
שלפתע הופיע אליהו סעדון, הראה חוזים
שהעידו כי רכש את זכויות־המירעה על
שטווים אלה, וכי על הרועים לשלם לו
חצי לירה לראש, לחודש.
הסביר סעדון, כשבני שלוש החמולות
מאשרים את דבריו :״החמולות האלה פנו
אלי לפני כמה חודשים וביקשו ממני
למצוא להן שטחי מירעה. הם חששו ש־אבו־רביעה
יסרב לצרף את עדריהם לעדרי

מייתר קק״ל להודיע על ביטול החוזים,
ואילו ראובן אלוני, סגן מנהל מקרקעי
ישראל, קבע כי החיזים בין סעדון למושבים
א־נם חוקיים, מאחר שאין המושבים
רשאים להעביר זכות כלשהי על הקרקע
ללא אישור תמינהל.
בינתיים הגיעו לשטח עדרי שלוש החמולות
של האגודה. ששה ימים הלכו מירושלים
עד מבואות בן־שמן. כאשר התקרבו
לשטחי המירעה, פגש אותם גבר בג׳ים.
״הסתלקו מיד מהשטח!״ פקד.
סעדון שאל מדוע, והציג את החוזים
שבידי. האיש פקד עליו לסלק מיד את
העדרים — ולא יאסרו. התלונן סעדון
לאחר מכן במשטרת רמלה :״הוא נסע
בג׳יפ עם מספד כחול, והציג את עצמו
כעוזרו של סגן שר־ד,חקלאות.״ סעדון
הנדהם נסע לקריה. שם צחקו עליו: שהרי
מעולם לא היה למשה דיין סגן. הסתבר
שהאיש היה חיים רחמן, מנהל תחנת אגד
בלוד. לא רק שרצה לסלק את עדרי הבדווים
של סעדון, אלא שהוא שילם למקורות
עבור אספקת מים לעדרי אבו־רביעה.
מדוע?
רחמן הוא גיסו של סוחר צאן ובקר
בשם עודד ינאי. ערביי באר־שבע קוראים
לו אבו־נור, והוא שירת פעם כקצין בטחון
בנגב. הוא גם שותפו של אבו־רביעה.

סוכנות היהודית, הופנו אף הם על־ידי
המושל לחסן אבו־רביעה.
סעדון הסכים. אולם כתום שבוע ראה
שטעה .״סחורה כמו בבית מרקחת!״ רטן.
כלומר: אבו־רביעה גבה מהיר כל גראם
של סחורה. הוא לקח לעצמו את כל
הריווח> לא נתן לסעדון את החלק שנראה
לו כהוגן. מחיר של גמל בירדן, למשל,
חינו 200ל״י. בשוק באר־שבע 600 :ל״י.
סעדון לא הבין מדוע עליו לשלם לאבו־רגיעה
את מחירי באר־שבע, אם הוא יכול
לקנות את הגמלים מאנשי השבטים עצמם,
בתוך השטח, לפני שיקפוץ המחיר.
הוא הודיע על בך למושל .״חסן יקרן
מדי. הוא לוקח את כל הריווח לעצמו.
כדאי לי לעבוד עם האחרים.״
כאשר בא בסוף החודש לחדש את

בעתונות על הקמתה ועל הכרת שר־הסנים
בשייך מוסטפה ג׳בר נצאצרה בראשה.
הוא עשה צעד קיצוני עוד יותר. מאז
ייסוד המימשל הצבאי, מקבלים כל שבטי
הבדווים את הדואר שלהם באמצעותו. סע־דון
שכר תיבת־דואר בבאר־שבע, על שם
האגודה החדשה, חילק בין אנשי שלוש
החמולות כרוז כי הדואר יחולק כל יום
ב׳ וה׳ על־ידי שייך מוסטפה. על הכרוז
רשם :״הודעה מס׳ .1״ ובין ידידיו התפאר:
״ממשלה שלמה הקמתי להם!״ דבר שדחף
אנשים לקרוא לה ״מדינת סעדון״.

סכז שר החר?,אות

ס ל רקע זה קרב שוב המועד למציע
י את מירעה לעדרים. אבו־רביעה ואנ־

אנשיו, בגלל הסיכסוך ביניהם. הוא היה
נותן לעדריהם לגווע ברעב ובצמא.״
הוא פנה למינהל מקרקעי ישראל, ועל
פי מכתב המצוי בידו ענה מוסד זה כי
האדמות שהוא מבקשן הוחכרו לישובים
בית נחמיה ובית־עריף. הוא מיהר לשני
המושבים. בשנה שעברה רעו עדרי אבו־רביעה
על אדמות אלה, מבלי לשלם פרוטה.
עתה הציע סעדון למושבים תשלום עבור
הזכות לרעות 150 .ל״י למושב, לחודש.
הוא אף התחייב להעמיד שומר, ולהבטיח
שד,עדרים לא יפלשו לשטחים המעובדים.
עם שני חוזים אלה, פנה לקק״ל, חתם
על חוזים נוספים, שד,יקנו לו זכות מירעה
על חורשות בן־שמן. וכך, כאשר הגיעו
עדרי אבו־רביעה, דרש מהם סעדון לשלם
— או להסתלק. תוך השערוריה שפרצה,

כאן זה הצפון

!סו!? ה ש רו ע היו מונחות במשטרת
״רמלד, שתי תלונות של סעדון: נגד
חיים רחמן, ונגד בעלי העדרים שרעו בשטחים
הרשומים בחוזים שלו.
תוך כדי כך ניהל שיחות קדחתניות
עם שייכים שבאו במיוחד מבאר־שבע. היו
אלה השייכים שקינאו בשייך אבו־רביעה,
על יחס המושל אליו. עתה באו, בחלקם
לעודד את סעדון במלחמתו בשייך המיוחס,
ובחלקם לשכור אצלו אדמה למירעד״
לפי תנאיו — כי אדמה אחרת לא נותרה.
סעדון עצמו היה במצב־רוח מלחמתי.
הוא כבר לא היה מעוניין אפילו לגבות
כסף מאבו־רביעה. הוא רצה דבר אחד
בלבד: שהמשטרה תגרש את עדריו מהשטחים
.״אני רוצה שיחזרו לבאר־שבע
כשם שבאו. שיראו כל הבדווים מי הוא
המושל, ומי הם אנשיו!״
והוא אף לא שכח להוסיף למלחמתו
צידוק של לוחם־צדק :״גם אבו־רביעה גובה
כספים מבעלי העדרים, רק בשביל הזכות
שהשיג להם מהמושל לבוא הנה. הוא
עצמו לא משלם מיל לקרן קיימת או ליישובים.
המושל הצבאי יכול לעזור לאבו-
רביעה אצלו, בנגב. הוא אינו יכול לחלק
לו אדמות־מירעה כאן, בצפון!״
כי בצפון שולטים דוכסים אחרים. דוכסים
שסעדון יכול לסמוך עליהם שיגנו
עליו. כך, לפחות, הוא מקרה.
לחאמד וחסן אבו־רביעה עצמם, נדמה
היד, השבוע כי כל השלטון מצדד בסעדון.
כל תלונותיהם לשרים נשארו ללא תשובה,
וכאשר ביקרו ברמלה, נעצרו ושוחררו בערבות
עצמית .״אם סעדון הוא הממשלה —
שיאמרו לנו זאת רשמית ונדע איך לנהוג.
אבל כל עוד אינני, אנו דורשים שירסנו
אותו. מציתו — לא ניכנע לו. ימותו העדרים
ולא נשלם!״

נעם בשבוע מתכנסים בני ה־ 16 במועו1ן ע

ילדי הט

ץ ופות מזיעים גנחו כשיכורים לקצב
ל צ לי לי מתכת מלטניים, שבקעו מן הגיטרות
החשמליות המבריקות. שערות, שנופחו
בעמל לגובה של שלושים סניטמטר
ויותר על ראשי נערות, מאוחים בחסדי
הספריי הדביק, דבקו עתה לפרצופים משולהבים
של בנות טיפש־עשרה.
גיטריסט גזוז־שער שכב על רכבת הריקודים,
התפתל בין צלילי הגיטרה שלו.
שלושים זוגות רחשו והתנועעו כלולבים
על הרצפה החלקה. איש מעשרות הסובבים
אותם לא ידע בדיוק מי רוקד עם מי. אבל
מה זר, חשוב? זה קובע בטנגו, מולם
ואולי גם ברומבה, אבל לא במיקצב הסוער
שכבש את העולם ואת ישראל — הטוויסט.

בילוי יקר מדי עבור הנוער הישראלי הממוצע.
היה להרשות לעצמו את המותרות שבהוצאת
כרוכים בו.
עד שקם אדם אחד, שהחליט לשים קץ •־׳
הזה. היה זה יעקב (״קובה״) זילברינג, בעל
ברחוב הירקון בתל־אביב, שהחליט להושיע .
ידי שוחרי המיקצב המהיר: הוא הנהיג במוען§
בשבת אחר־הצהריים? 1^ 6 0 ׳01001< ,על כל ס
כונת מועדוני הוויסקי־גוגו ברחבי העולם.

הפתרון לשוחרי הטוויסט

1X ^ 11 ^ 11 *111 יושב, ולפעמים גם שוכב, הג״טאריסט הקבוע של מועדון
1 # 1 1י • 1י ^ 11 צברה, חוליו. בשעת אכסטאזה הוא מתפתל בין רגלי הזוגות
המתנועעים בקצב זזטוויסס וממלאים את כל הרחבה, נזהרים בקושי שלא לדרוס אותו.

אחווה

ך * יידקיו של השיגעץ המתפתל דב-
ן | קו בנוער הישראלי עוד לפני קרוב
לשנה. המיקצב הסוער — שירד אל מועדון
הפפרמנט לאונג׳י בניו־יורק מרובע מנהטן
— הגיע אז לארץ, לאחר ששטף את
אירופה כמגפה.
הסימפטומים הראשונים הופיעו בחברות
הנוער הסלוניות, עברו לאט־לאט אל אולמות
הריקודים ומועדוני־הלילד״ אולם זהו

קדימה

במחול הטוויסט עם זמר להקת ההדים, בצלאל
מטה את גופה ג׳ולייט נחום בת ה־ ,10 המבלה
יונגרייז, ג׳ולייט מגלה גמישות מפליאה במחול
מדי שבוע את שעות אחר־הצהרייס של יום הסבת,
במועדון סברה בתל־אביב, כשהיא מלווה על־ידי הוריה : .החדש, סוחפת אחריה בני טפש־יעשרה, המזמינים תור לרקוד עמה.

ג׳ול״ט נחום, בת ה־ס
ייתכו שתוכניתו לא היתד, מגיעה לכלל ביצוע,
ליח להשיג תזמורת מובחרת למועדונו ולולא צעיר
קצב הטוויסט מפעפע בעורקיו. דורון כהן, הסכסוג
ישראלי של הלהקה האינדונזית, שנאלץ להיפרד ממנה
את שרותו הצבאי, לא יכול היה להניח לסכסופון ז
לנום בנרתיקו. הוא אסף כמה ידידים פורטי־גיטרה ו
החליט להקים להקה, שלא תיפול ברמתה מאותה ל
דונזית בה ניגן, להקת המטורפים הזדים.

ימינה

פס בני גוטמן, אחד ממשוטטיו הקבועים של רחוב
11411העס אחת מידידותיה, אותח חצליחח ג׳ולייט לשב־דיזנגוף,
הנוהר אף הוא עם ידידיו למועדון ח 1 111 נע לבוא עמח לשעת־החמש בצברה. בתחילה
סוזיסט, שהפן למועדון הפופולרי ביותר ביקרב הנוער חתל־אביבי, היתח נ׳ולייט היחידה על רצפת המועדון, שימשח אטרקציה לצופים.

שם עבד

ף משד חודשיים ערכו דורון וארבעת ידידיו חו
אתניות. הם נעזרו באוספי התקליטים שהיו להם

ה כדי להתמסר לפולחן

ויסט

לא יכול
:ומים היד,מחפיר
צברה

על־שבת

במת־

רפרטואר של קרוב לשלושים שירים [ 1
נעימות, רובם במיקצב הטידיסט.
לרוע מזלם של חמשת הצברים התל• ן
אביביים, בצלאל יונגרייז, דויד ברייטמן י
עמי פרנקל ואלי מזרחי, לא היו דיירי ה י
בית ברחוב פינסקר — במרתפו ערכו אה׳
חזרותיחם — שוחרי טמיסט דווקא. .אתם
עושים יותר מדי רעש,״ רטנו בכעס ,״אי־אפשר
לישון כאן.״

בני הטפש־עשוה

ממלאים את מועדון צברה בתדאביב, בו מופיעה
להקת הטוויסט הישראלית הראשונה, ההד-־ם. תמו־רת
שלוש לידות למשקה כול כל זזובב־טוויסט ליהנות מהמיקצב המהיר השולט במועדון.

כראוי את להקת־הטודיסט־הראשונה־בישראל:
1116 £<:1108

רוקדת טוויסט עם אחו ממבקר, המועדון
״א ד,צ־חד,
שסט
ה־למלא

שלו
בתוף,ה אינ־ש
חו ר
ת קדח־הרכיבו

אולם
צעקות המחאה של דיירי הבית
נתקלו בקיר אטום של צלילים, שבקעו מתוך
מכשיר ההגברה החדיש שהחמישה
רכשו בינתיים. עד שהתערב החוק. כמה
דוחות על הקמת רעש שיכנעו את המשת
הצעירים, להעתיק את המשך החזרות לאולמות
קולנוע, הריקים בקביעות בשעות
הבוקר.
כאשר הרגישו החמישה כי הם מסוגלים
לזעזע את אמות הספים בקצב אחיד,
ניגשו לרכוש את המדים ללהקה. תמורת
מאתיים לירות לגולגולת התהדרו במעילי
קשקשים מבריקים, חולצה לבנה ועניבת

פרפר הנענבת מתחת לצוארון וזוג נעלי־שעוזנית
לבנות, ד,ננעלות על רגליים עטויות
מכנסי בד וגרביים אדומים .״ברגע
שקנינו את המדים, הרגשנו סוף סוף שאנחנו
להקה מגובשת. זה נתן לנו הרגשה
חדשה לגמרי,״ נזכר זמר הלהקה, בצלאל
יונגרייז .״עתה נוכל להשתוות לכל להקה
אירופית.״
רק כאשר פנו לחפש מקום כדי לערוך
בו את הופעתם המקצועית הראשונה, נזכרו
לפתע כי אין להם עדיין שם. לאחר
כמה שעות של דיונים, מצאו סוף־סוף
חמשת הצברים שם עברי טהור, שיהלום

לוליטה זוטא

^ להקההחדשה, שר,חלה בהופעו־
} | תיר, במועדון צברה, סחפה בהתלהבותה
את עשרות בני הטיפש־עשרה, שהדי
ההצלחה של להקת ההדים הגיעו לאוזניהם.
הם מילאו את המועדון עד אפס מקום,
הן ב״ <1001ם׳ 6 0זת £והן בשעות הערב.
הם הגיעו כשהם תחובים בתוך מכנסי
צינור חזויי־אחוריים ואילו הן לחוצות
בתוך חצאיות צרות. מתנדנדים כלולבים
בסערה, מנענעים את עכוזיהם עד פיקוק
עצמות.
״ריקוד זה לא משחק,״ מתמרמרת מו־ניק
בירשטיין 18 שהגיעה ארצה לפני
כחודש מצרפת, על אלה שמגחכים לעומת
המקצב החדש ,״כשאני. רוקדת — אני
נוהגת להוריד את הנעליים. הריקוד, לדעתי,
נוצר לעירום. צריך להתפרק.״
ולהתפרק, משמע ממש, עד לאפיסת כוחות.
עד שהברכיים משתופפות לגובה ר,־
ריצפה וכמעט אינן עוצרות כוח להתרומם,
עד שהזיעה ניגרת לאורך עמוד השדרה
בנחל דקיק ומדגדג.
כי הטוויסט ה, א ריקוד שוזר, לכל נפש,
אין בו הבדל מעמד, שיכבה או גיל. את
ההוכחה הבולטת לכך מהווה ג׳ולייט נחום,
בת העשר, אחת האטרקציות שנתגלו על
רחבת הריקודים השחורה של מועדון צברה.
ג׳ולייט, העולה עתה לכיתה ג׳ בביתר,ספר
העממי גאולה, החלד, את הרומן שלה
עם הטוויסט׳ מיד עם הופעתו בארץ, לפני
כשנה. אביה, רנה, בער חנות לסחורות
ימאים ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, הביא
הביתה תקליט של טוויסט. מיד עם השמע
הצלילים הראשונים קפצה ג׳ולייט לפני המראה,
החלה לרקד לפי הקצב הסוער.
הוריה קיבלו זאת, בתחילה, כבדיחה מוצלחת
של בתם הקטנה.
למחרת כבר הפעילה ג״ולייט את הפטפון
בעצמה, החלה בריקוד. מאז הפך הטוויסט
לפולחן מקודש אצל משפחת נחום. ערב
ערב, בשעה שמונה, מתחילות שתי האחיות
(ג׳ולייט ואחותה טובה בת ד,־ )12 לרקד
כמחצית השעה. לאחר חילוץ העצמות ה־נימרץ
הן מרוצות ושוכבות לישון.
כעבור כמה חודשים החלה ג׳ולייט לבקש
כי יקחוה למועדון־לילה, בו תוכל לרקוד
לצליליה של תזמורת ממש. האב התנגד
בתוקף והמשפחה התכנסה להתייעצות. לבסוף
הגיעו לידי פשרה. הם יקהו את ג׳ול־ייט
ל־ פ6 0 ׳ 01001ז\ £1בצברה. אולם בתנאי
אחד: שתלך אתה עוד חברה. ג׳ולייט
סרבה .״כל החברות שלי תינוקות נורא,״
מחתה ,״רציתי ללמד אותן לרקוד טוויסט,
אז הן הלכו והלשינו עלי למורה.״
בפני טיעון כה משכנע לא יכלו ההורים

להלוות בעצמם אל בתם
לעמוד, נאלצו
התקיפה. הלוליטה הקטנה זכתה במקום לחמיה
רומנטית נוספת. היא התאהבה ב־ג׳ארר
פארו, המתופף החובב, המופיע במועדון
מדי שבת אחר־הצהריים, בנו של
פקיד בכיר בשגרירות הצרפתית .״אני ממש
משתגעת אחריו,״ היא מצהירה.

אכידה זמנית

^ יחידי שלא התחשב בשגעון ה(
| טוויסט של בני הטפש־עשרה, היה
צה״ל. השבוע נאלץ זמר להקת ההדים,
בצלאל, לנטוש את הבמה לשבועיים, על
מנת להשלים סידרת אימונים לפני שיחרורו
הסופי מן הצבא.
חבריו ללהקה התנחמו רק בעובדה אחת.
״אין דבר,״ אמרו ,״גם אלביס הגדול היה
מוכרח להתגייס לצבא וחזר משם הרבה
יותר טוב.״ הם התגברו על האבידה הזמנית,
ממשיכים להרקיד לבדם את קהל
בני השש־עשרה שהחלו לנהור למועדון.

יחנה

רוקדת נזוניק בורשטיין,
שהגיעה לפני כחודש מצרפת•
הריקוד נוצר לעירום,״ היא טוענת,

במרינה
(המשן מעמוד )9
לפני 13 שנים* .אנשים מתחת לגיל 30
אינם יכולים לזכור מאמרים אלה. לכן
הנחה סבירה ה־א כי היוזמים, או חלקם,
עברו גיל זה — ושהינם ותיקים בארץ.
• סיגנון הכרוזים דומה למדי לכרוזי
המחתרת הלוחמת בימי המאבק נגד הבריטים.
גם עובדה זו מצביעה על ההנחה
שד,יוזמים הם מעל לגיל ,30 אף כי המונחים
״ראש המטה הכללי״ ו״ראש הלישכה׳
המדינית״ אינם לקוחים ממילון אצ״ל ו־לח״י,
אלא דווקא ממילון אלג׳ירי אקטואלי.
אך הלפיד, המשמש סמל למחתרת, היה
תמיד אהוב על חוגי המחתרת, ה״פורשת״,
שכללה אחוז גבוה של בני עדות־המזרח.
השבוע הודיעה המשטרה שגילתה את
חברי הארגון. מאחר שסירבה לגלות את
זהותם, וגם לא עצרה איש, קשה היה לעמוד
על מידת ההצדקה של מענה זו.
עסקים האל־ שהכזיב
טלויזיה חשמל — זרם חזק
פרטים והר שמת:
10־ 12 בבקר5 ,־ 7בערב,
תל־אביב, רחוב אלנגי 76
חיפח, רחוב בי אליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בי ת יואל

דחף
דירה להשכיר
ב״הבימה״
לפנות לאיש שבקופת הבימה
החל מיום ראשון 16.9.62

ב צלו ם
הסרט קובע!

111=0110
1* 011 ? 11013

£רזזרזז 3 3
3קא לצלום בתנועה ובתוך
אולם ״36

פקידים! תלמידים1 פטורגטים1
;;!־שמו עוד היום לקורס החרש ד*

קצו־נות

קברית ו/או אנגלית
ישגי חודשיס, פעמיים בשבוע)ב״אולם ן גרג 011£00
המנהל: ח .בר־קמא (קמפיגסקי)
ת ל׳ אביב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר, במעלה׳*,
רחוב שמריהו לוין .30

—ה —צ 1ל ח—ה

מובטחת!

3קז הסרט בעל הגרעין העדין
להגדלות ״26
א & ק 6ת< 0יוו 5610€1

לצלומים מוצלחים ״30
ל ה שיג בכלב תי מסחר
לצרכי צי לו ם .

סוכנים: א .ב רנ ד
תל־אביב. שד־ רוטשילד 5ו
ט ל63621 .

בכחוס — מועדון־הלילה הירושלמי —
כמוהו כאל היין מהמיתולוגיה הימנית, שאת
שמו הוא נושא. התכונות האנושיות,
אותן יחסו היוונים הקדמונים לאל, מהוזת
גם חלק מאישיותו של בכחוס המודרני.
כמותו הוא אוהב ושונא, ובדומה לו הוא
ידיד לאחד ואויב לשני. הוא מגלה רוחב־לב,
אך לפעמים הוא קטנוני. ובדומה לכל
אדם, אפילו חכם הנו, הוא נוהג לפעמים
בסכלות.
פיכסוד בין הורים. הוא נולד כבן
למשפחה הרוסה, ומיד עם צאתו לאוויר
העולם כבר היה שרוי בקלחת המריבות
בין הוריו־בעליו. הפסיכולוגיה המודרנית
כבר הועידה לו עתיד, בקובעה כי סיכוייו
להתדרדר, לחטוא ולהסתבך עם החוק הס
רבים. וכך הוזה.
כשנפתח בכחוס, בראשית , 1960 הוא
הפתיע את כולם בכך שהצליח, תוך זמן
קצר, לרכוש לו מעמד בטוח במשפחה
הקטנה של מועדוני־הלילה הירושלמים. בצד
פינק האינטלקטואלי ומיי־בר הנוצץ,
התבסס בכחוס כמועדון־לילה, בעל הוזי
ישראלי מובהק. האווירה הישראלית שימשה
גורם רב משיבה לתיירים. ההכנסות
גדלו, ובעקבותיהן הרווחים.
אך המריבות בין השותפים היו לו לרועץ.
יצחק ספרן ויהושוע קופרשטוק,
הבעלים העיקריים של המועדון, התייאשו
מניהולו־יחדיו, נאלצו לד,הכירו לסטודנט
ערבי צעיר, שעבד במקום כמלצר. ראיף
אליאס הפך למנהלו.
המחאות בדי כיסוי. אחרי תקופה
של שקט יחסי, החריפו יחסי הבעלים מחדש.
קופרשטוק, שרצה להגדיל את השפעתו
בשותפות, פתח במשא־ומתן עם בעל־הבית
בו נפתח המועדון, במטרה לקנותו.
ספרן, שגילה את כוונת שותפו, מיהר להקדימו
וקנה את הבית. עתה, כשהיחסים
החריפו, נאלצו שניהם לסגור את המועדון,
אחרי שהעיריה דרשה מהם לשפר את
ד,מיבנה בהתאם לחוק. השניים ניצלו את
ההזדמנות לשם שיפור המועדון, שקעו
בחובות, אותן קיוז לכסות בעזרת הלוואה
של לשכת התיירות הממשלתית.
כשנפתח המועדון בשנית, הפתיע ספרן
את יריבו־שותפו, סירב לחתום על קבלת
ההלוואות, חייב בכך את קופרשטוק לחתום
על מרביתן לבדו.
עול החובות דירדר את העסקים. הנפגע
הראשון, ספרן, הגיש באמצעות עורך־
דינו, עמוס רוזובסקי, תביעה נגד שותפו
ונגד המנהל, אחרי שקופח על־ידם בחלוקת
הרווחים. בכתב התביעה, שנסמך על־ידי
צ׳יקים ללא כיסוי, דרש הפרקליט למנות
לבכחוס כונס־נכסים, לאחר ש״ראיך
מבאיש את ריחו של המועדון, מוציא המחאות
בסך אלפי לירות מבלי שיהיה להן
כיסוי, ומדרדר את עסקי החברה.״
הרקה לילית. בעוד מתנהל הדיון בתביעה
זו, נפתח דיון בתביעה שניה, שהוגשה
על־ידי אברהם שקדי, איש־עסקים
מנוסה, בעל קפה ניצן הירושלמי.
שקדי, שבזמן מסויים ניסה לעזור ל־בכחוס
להשתחרר מעול החובות, חתם ל*
תשובה למאמרים אלה פורסמה במאי
1949 על־ידי אורי אבנרי מעל גבי העולם
הזד )607( ,תחת הכותרת ״הנדארוקאים
שלי״ ,כמעט שנת לפני שהשבועון עבר.
לידי המערכת הנוכחית.

מנהלו על ערבויות. משחוייב על־ידי ביתד,משפט
לשלם את סכומי הערבויות, קצך
ופנה גם הוא לעורך־הדץ רוזובסקי, שרכש
בינתיים נסיון בעסקי המשפט הנוגעים
לחיי הלילה.
השבוע חתם השופט המחוזי לנדא, על צו
לעיקול כל הכספים מפדיונו של המועדון
מדי לילה בלילה. פקיד הד,וצאו־,־לפועל,
שהופיע בלילות השבוע במועדון — הותיר
את קופתו ריקה.

פשעים
גםדמותצ רי כי םרדעת
עגלה דו־אופנית התנהלה לאיטה בשביל
עפר שבאחד משדות המושב בית־יהושוע.
כעבור כמד, דקות נסיעה, הבחין לפתע
הרכב, שלמה לנדאו, תושב המושב, במכונית
החונה במרכז השביל. בעוברו לידה
שמע גניחות הבוקעות מתא הנהג.
שלמה שמט את המושכות, מיהר להציץ
אל תוך התא. המראה היה נורא. על המושב
המרופד, ד,מגועל בדם, שכב צעיר
פצוע, החזיק בידו השמוטה אקדח .״מה
קרה לך?״ שאל לנדאו. אך באותו רגע
איבד הפצוע את הכרתו והשתתק.
במרחק קילומטר וחצי משם, ליד הצטלבות
הפסים החוצה את כביש־החוף —
בית־יהושוע, שכבד, צעירה ללא הכרה על
החול, כששימלתה הירוקה, שימלת האחות
הציבורית, ספוגה בדם. לטיול אחר־הצהריים
של בנציון כהן וידידתו לאה שחר, היה
סוף טראגי.
טול קנה אקדח. הטיולים המשותפים
של לאד, ובנציון החלו לפני קרוב לשנה.
בנציון ( )34 הכיר את לאד, בלשכת־הבריאות
ד,נפתית של נתניה, שם עבד כנהג. לאד,
( ,)25 אחות לפי מקצועה, חזרה באותה
תקופה מחבש, לאחר שנפרדה מבעלה שיצא
לשם בשליחות. בנציון, אב לילד, לא נהנה
אף הוא מחיי משפחה תקינים. ומכיוון
שבאותו זמן אף הגיש בקשת גרושין מאשתו,
החל לצאת עם לאה.
אולם בחודשים האחרונים התערערו היחסים
בין השניים. בנציון, שהיד, מוכר
כטיפוס חביב, המוכן לעזור לכל ידיד
בכל עת, הפך אדם ממורמר ועצבני, החל
אף להשמיע רעיונות בדבר התאבדות.
ביום ראשון האחרון, חיכה ללאה ליד
מקום עבודתה, ביקש אותה להצטרף אליו
לנסיעה קצרה לבית־יהושוע. כשעבר את
מסילת־הרבבת שליד המושב, סטה ימינה
ונכנס לדרך העפר .״אני רוצה להראות
לך משהו,״ קרא לידידתו אל מחוץ למכונית.
לאד,
לא חשדה במאומה. כאשר יצאה
מתא־הנהג, מצאה עצמה מול קנהו הפעור
של אקדח תופי, אותו סחב בנציון מבית
אחד מידידיו .״אם זד, הסוף, אז הסוף של
שנינו מילמל. לאה לא הספיקה לזוז,
כשפגע בה הקלע הראשון. שניים נוספים
פגעו בה כשגמלטה והיא נפלה על החול.
עובדי הבריאות -חולים. לאחר
מכן נכנס בנציון לתא מכוניתו וביד רועדת
כיוון את האקדח לרקתו. אלא שיותר
משהיה מאהב בלתי מצליח, היה צלף
גרוע. שני הקלעים שירד, בראשו התחלקו,
האחד על עצם הגולגולת ואילו השני נתקע
בליסתו.
לאה, פצועה ושותתת דם, ניסתר, להגיע
בזחילה עד לכביש הראשי, אולם איבדה
את הכרתה סמוך לו.
אולם שני עובדי לשכת הבריאות יצטרכו
לבלות עוד זמן מר. בבית־ו,חולים, עד
שיבריאו כליל מפצעי אהבתם שהתנפצה
על חוד קלעו של אקדח.

החי
טעם גן״ ע דן: בבאר־שבע, הוטלו קנם
ומאסר על חנווני, אשר נהג למכור ללקוחותיו
קפה טחון מעורב בקמח אפונה,
פול, שעועית וחומוס ייבוש אקט*
פרס: בתל־אביב, נעצר תושב אחת השכונות
אשר התערב בסיכסוך משפחתי.
כדי לנקום בשכנו, שרף את בגדיו
שהיו תלויים על חבל הכביסה
גיזום כללי: בפתח־תקוזה, נוכח תושב
המקים כי, שעד, שעסק בגיזום הדשא שבחצרו,
גנב אלמוני את מכנסיו, אותם
השאיר על שיח בחצר תקליטי
המלך: בנתניה, חצי שעה לפני שצריך
היד. להתחיל הקונצרט הפומבי בגן־המלך,
הבחינו מארגני המופע כי נגנב הפטפון.
העולם הזה 1305

פסיכוגדאף
מאת דרי דוי ד דו ד

גל של הדים חיוביים ותגובות התעניינות ערה מצד הקוראים
י ליוו את ההסברים הפסיכולוגיים לבעיות הכרתיות שונות שניתנו
על-ידי הפסיכולוג דר׳ דויד דודי, ואשר פורסמו כהודשים
האחרונים מעל עמודי ״העולם הזה״ .כעקבות הדים אלה, ביקשה
המערכת את דר׳ דודי לעזור לה בהארת בעיות ותופעות
•מונות מנקודת ההשקפה של הפסיכולוגיה המודרנית. כנושא
ראשון נבחרה תופעת הציור האבסטרקטי. דר׳ רודי התבקש
לבקר בתערוכת ציורים מופשטים של הציירת הצעירה חיותה
בהט, שנפתחה השבוע בגלריה כי״ץ כתל־אביב, והתייחס אל
ציוריה כנקודת מוצא לניתוחו.
היותה, ילידת תל-אביב, בוגרת המכון לאמנות באורנים, הפתיעה
בתערוכתה את המבקרים בעוצמת הביטוי של ציוריה.
כמה מציורי הגואש האבסטרקטיים שלה, שתצלומיהם מתפרסמים
כעמוד זה, ימחישו לקורא את נסיונו של דד׳ רודי להסביר
את הציור האבסטרקטי מנקודת מבטו של פסיכולוג.

* ^ דםהמזד מן בפעם הראשונה לת:יי־
>£רוכד, של ציור אבסטרקטי, ללא כל
הכנה מראש, ירגיש, ובצדק, כאילו מישהו
חמד לו לצון ומנטה ללעוג לו. היא יחוש
כמי שהזמינוהו להרצאה על נושא מרתק,

יוצרים בו מתח ומעמיקים בו את התחושה
כי הוא חי בתוהו ובוהו. כדי להחלץ מתחושה
זו, ה; א נזקק תמיד לארגן את
עולמו, להבחין בו, כדי לעמוד נגד סערות
הגירויים, להיות אותן או לסלקן. אי־ידיעה

זית הדברים ולארגנם על־ידי ריבוי הפרטי,ם
שבציורו. בתקופות אחרות נטשו האמנ-ם
את ההזדה־ת עם האובייקטים של יצירותיהם
והחלו לחפש צורות אחרות להדגשה
והסבר, כמו הקוביזם והאימפרסיוניזס. מה
שחשוב הוזן, שבכל תקופה ובכל מ־קרר,
לא הטכניקה היא שקבעה את עצם היצירה
האמנותיה, אלא הצורר להגדרה יותר מקיפה
של העולם, יותר מסבירה. י

תחושות כמקום תכניות
^ ם נתייחס לציור האבסטרקטי מ־
.ר* זווית ראייר. זו, לא נתקשה להבין שזוהי
אחת הדרנים בהן מנסה האדם להסביר
את עולמו. המי חד לדרך זו הוא, שבפעולת
הקליטה נקלטות התרשמויות וח־ודירות
הקשורות בתוכן מיוחד. אולם כאשר
יוצר האמן תבנית חדשה־ מהן, שוב אין
האלמנטים שקלט קשורים בשום תוכן _ספ־ציפי.
ננסה
להסביר פעולה ז־ בצורה מוחשית
יותר. ניקח לדוגמה נוף בגליל. זהו נוף
שיש לו תבניות — תבניות ההרים חד
גבעות, הבניינים והעצים. אבל אם נשבור
תבניות אלה לאלמנטים, נבחין שהן מורכבות
מכתמים של אור וצל, צבעים עונים,
הת־יחס ות פרספקס בי! ת ופרופורציונלי־ה
שונות. אט נוסיף לבך, שהתמינר, הכוללת
משאירה בכל אהד מאתנו התרשם ר. הקשורה
בהתפתחותו האישית, נבחין בצורך
של היוצר לתת מובן לקשר זה. היוצר
ממזג, איפוא, את האלמנטים הראשוניים
שבתמונה עם האלמנטים ההתפתחותיים הטבועים
בו ומנסה לבנ־ת מכל אלה יחד
תמונה חדשה, מבלי להתייחם לתוכן ספציפי.
האמנות
האבסטרקטית ד,יא, אם כן, ניסיון
ליצור שפת. ראשונית. יותר, מובנת
יותר, שהמונחים שבה אינם מונחים של
תבניות וצורות, אלא מונחים של תחושות.
כי ברגע שהאדם נוטש את חשפה הסימבולית,
המובנת, היא איני יכול להסביר,
אלא לחוש ולתת המחשה לדבר שאליו
הואי מתייחס. הצייר האבסטרקטי מארגן
את ההתרשמות החזותית לשפה ראשונית,

שים אחרים, הבאים לאולם הקונצרטים.
אמצעי דיתיקשורת ב־ניהש היא הם פיקה.
הס באים לא בדי לשמוע, אלא כדי לשט ע
ביחד.
הוא הדין לגבי הקולנוע. הציגו קומדיה
קולנועית •משעשעת בפני אדם יחיד. ספק
זנת היא אפילו יגהר. אולם באולם ;דוש־קהל,
יצחק אותו אדם בפה מלא.
גם הציור ה א נסיו;׳ קוט ניקאסיב
כי ׳נסיין לתיקשורת ללא אחידות, מקום
וזמן.
לא,ר מה שנאמר עד כה, עלינו להבין
שבבואנו לתערוכה של ציורים אבסטרקטיים,
אין לנו צורך לחפש שנר, מובנת
לנו ואסור לנו לחפש הסבר בשפה של
צ רות מסוגננות וסימבולים. עלינו לנסות
ללמ:ד שפה חושה.
באשר אדם עומד לפני ציור אבסטרקטי,
מנענע בראשו ואומר בתמהון :״אינני מב ן
כה זד״״ מוכיחה תגובה זו שהאימן הצליח
לסב ר את התבניות של הצופה בהבנת
::עולם החיצ־ני והוא תובע ליצירתו התייחס
ת חדשה, שאינה קשירה בתוכן ספציפי.
אם תאמן מצליח להביא את הצופה לכך
שיתגבר על רתיעתו מהילתי־מוב לו באותו
רגע ויקה הלק ביצירה האמנותית

על-די התייחסות שניה, שאינה קשורה ב־תיכן
ספציפי, ויאמר :״אינני מבין, אבל
הציור יפה,״ או ״אינני מבין, אבל זה
׳מוצא• חן בעיני,״ נוצרה התיקשורת בין
השניים. הצופה לקח חלק אישי בתבנית
החדשה ומשהו חדש נוסף להבנת עולמו
ההיצוני.
יצ רה אמנותית זו שהוא התייחס אליה

תוהו ו בו הו ־וי הי אור!
אבל שכהו לומר־ לו שההרצאה היא בשפה
הטעית. רק טבעי שאדם כזה יגלה סימנים
של התנגדות. הוא עשוי לגחך, ללעוג,
להציע בציניות להפוך את התמונה או
לומר שוב שאילו היו קושרים מכחול לזנבו
של חתיל ומניחים לו להסתובב על
הבד — לא היתד, התוצאה שונה בהרבה
מהתמונה שלפניו.
תגובה זו היא מובנת. שבן אדם הבא
לתערוכה, מחכה שהציורים ־־ ידברו אליו,
שיווצר קונטאקט בינו לביניהם, כמו וד
תיקשורת הנוצרת שעה שהוא מבקר בתערוכה
של אמנות פלאסטית או פיגורא־טיבית.
שם מבטא־ם בפניו נושאים מוגדרים׳
בשפה מוכרת של צורות מקובלות.
האמנות האבסטרקטית אינה מדברת אליו,
משום שהוא אינו מבין את שפתה.
יתכן והמבקר, המרגיש עצמו מרומה,
יעשה מאמץ ויפנה לצייר בבקשה שיסביר
לו את המשמעות של ציוריו המופשטים
ואת מובנם. הוא עלול להתאכזב
גם כאן. שכן האמן, בדרך כלל, אינו יודע
מה בעצם הוא מנסה לבטא. האמן יודע
איך הוא עושה, אבל לא למה. הדבר דומה
ליצור אנושי חי, היודע איך לחיות, אבל
אינו יודע מדוע הוא חי. שאלה זו גם
אינה מעניינת אותו, כל זמן שאינו נתקל
במעצורים המגבילים את יכולת הביטוי
העצמי שלו.
כדי להבין את ה״לסה* שבציור בכלל
ובציור האבסטרקטי במיוחד, ננסה להבהיר
את משמעותה של האמנות לגבי האדם.

:ביון רהבגת העולם
ך* בל גיל ובכל תקופה מרגיש האדם
^ צורך חיוני להבין את עולמו. גירויים
ושינויים בעולם החיצוני ודחפיו הפנימיים

ואי־הבנה יוצרת באדם הרגשה של חרדת
קיום.
קיימוה שיטות שונית בהן משתמש האדם
להבנת עולמי. אפשר למיין אותן
לשלושה זרמים עיקריים:
$חק־רד, מדעית — שהיא נסיון לחקר
העולם על־ידי פירוקו לאלמנטים.
9המאמץ האמנותי — נסיון להגדיר,
להסביר ולסדר את אותו חלק מעולמו, שאיך
ניתן להסבר בצורה אנאליטית מדעית.

המאגיה — נסיון להסביר את מה
שאינו נ-תן להסבר באמצעות ניתוח מדעי
או מאימץ אמנותי־ריגשי, על־ידי אמונה
י־ודת.
כל הטכניקות האלה מיועדות למעשה למטרה
אחת ויחידה — להוריד את המתח
של הרדת הקיום הטבועה בנפשו של האדם.
עלינו
לראות, איפוא, באמנות ביטוי לצורך
האדם להבחין בעולמו, להסבירי ולארגן
א תו. אמנות הציור ה־א אחת מצורות
המאמץ האמנותי להסברת העולם.
פעילת הציור היא פעולה של קליטה, בה
קולט האדם רשמים מן העולם החיצוני אל
תוכו, מערבב אותם בתוכו עם נסיונו׳ וחוויותיו,
ומחזיר אית החומר שקלט בצורה
מאורגנת. ומסבירה.
מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שיצירה
אמנותית היא פעולה של שבירת תבניות
לאלמנטים ובניית תבניות חדשות מאותם
אלמנטים עצמם, על־מנת לתת הסבר
לעולם ;:חיצוני.
הטכניקה הזו של בניית תבניות חדשות
משברי תבניות׳ אינה מותנית בחוקים קבועים
מראש. בתקופות מסויימות, כשהזדהו־הו
של האמן עם האובייקט מן העולם החיצוני
היונה מחוייבח, הוא ניסה לסדר.

א ניברסלית יותר, המבטאת תחושה. כך
מסיק האדם מן התוהו וביד,ו׳,שנוצר ב־מחמת
גירויים חיצוניים ודחפים
,נפשו
פנימיים, שפה חדשה, המסבירה את עולמו.
מן התוהו ובוהו בוקע האור.

לימוד שפה חדשה
**צם השימוש במונח ״שפה״ לגבי
^ ציור, כמו לגבי שאר האמנויות, בא
לציין שהאמנות באה גם למלא צורך אחר

הטבוע באדם — הצורך לקומוניקציה, תיק־שורת.
כולנו רוצים ׳ליצור קומוניקציה, ולשם
כך אנו נפגשים בתמונה, במוסיקה.
אי.׳ בספר.
איני סבור כי אטעה אם אומר. שאחוז
ניכר של האנשים המבקרים בקביעות בקונצרטים
מוסיקליים, אינם עושים זאת
דווקא משום שהם אוהבים מוסיקה, אלא
מפני שהם רוצים ליצור תיקשורת עם אג־

במלים ״אינני מבין״ מפעילה אותו, תובעת
ממנו לשכר תבנית המוגשת לו ולבנותה
מהדש מאלמנטים המוכרים לו. באופן זה
הוא לוקח חלק בתהליך היצירה.

איהוי עולב מתפורד
**ה הוא הגורם לכך שאמנות אבס־
^ טרק טי ת עולה ופורחת דווקא בתקופה
מסויימתי! מה היא. הסיבה שבדור האחרון
הפך דיאבסטדקט לטכניקה מקובלת ונפוצה
בכל חלקי העולם?!
אם נראה את הציור
האבסטרקטי כנסיון להגדרה
כוללת יותר של
העולם, בו משתמשים
במושגים כוללים, נבין
שהוא מתקבל דווקא בזמן
שהבנת עולם זה
נמצאת תחת סכנה מתמדת.
בזמן
שהפילוסופיה מילאה
את תפקיד ״מסבירה
עולם״ ,ולימדה את
האדם להכירו כיחידה
אחת, לא היה מקום לאמנות
אבסטרקטית. אך
בעולם המתנפץ לרסיסים
ולשברי חלקים,
כשהאדם חי במספר עולמות ונפסקת אצלו
אחדות ההבנה, כאשר הציביליזציה משאירה
מאחוריה את התרבות, הטכניקה והמכניקה
(שהם ה,,איך״) ,מתגברים על ה״מה״— ,
נוצרת תסיסה לרפורמה, למהפכה של מושגים.
אז גם מתחילה האמנות לשגשג, לחפש
שפה משותפת, שתתרום לאיחודו והבנתו
של העולם — עולם המתפורר לרסיסים.

מה מותו כש״הולכים קבוע״? האפשר״ללמוד מוסד מן ההווים? המותר לבנינ)1

1ה המוסר שדנו!
אבנרי: יש בעייה המשמשת כעת נושא
לוויכוח חריף בכל העולם המערבי. כוונתי
למינהג שקוראים לו ״הולכים קבוע״.
אתם יודעים שבארצות־הברית יש על זה
ויכוח מאוד־מאוד חריף. כל מיני גורמים,
ביניהם הכנסיה, שוללים מינהג זה. הייתי
רוצה לשאול אתכם( :א) באיזו מידה, ב־שיכבה
שלכם, זה נהוג, באיזה אחוז זה
נהוג, וץ ב) האם אתם סבורים שזה טוב
או רע, ומדוע.
ש מ מי ר ! :בחברה שאני נמצאת נהוג
ללכת־קבוע. זה התחיל בתנועת הנוער, בסוף
כתה ח׳ או החמישית, וזה נמשך עד
עכשיו. בת שאינה יוצאת קבוע, ערכה לא
גדול בעיני החברה.
אבניי: מדוע?
שלו מי ת: היא נחשבת לפריירית כזאת.
בת כזאת, במקום להתייחס ברצינות
לבן אחד, היא מעדיפה להשיג את מכסימום
הבילויים מבנים רבים. כשהולכים פעמיים
או שלוש פעמים בשבוע עם בן אחד,
ופעמיים או שלוש בשבוע עם בן אחר,
אז ליחס הריגשי ביניהם אין הרבה מקום.
העניין הוא רק הבילוי המשותף ביחד.
ברור שמוכרח להיות קשר ביניהם, אבל
לא כמו שהולכים יחד כחברים. רק אז זה
נקרא שאוהבים אחד את השני, ואז הכל
מותר להם.

האםהם או ה בי ם?

אבנ רי: אם הם הולכים קבוע, אז
פרושו של דבר שהם אוהבים אחד את השני?

ל ו מי ת: הם הולכים משום שהם אוהבים
אחד את השני. אני לא בטוחה, אבל
ככד, זה בדרך כלל.
שלמה: לכל אחד בגילנו יש איזה
מיטען שמצטבר בקירבו, כמו התמרמרות,
שהוא צריך לפרוק את זה מעליו. פעם זה
היה על־ידי כומר־וידויים או משהו כזה.
הוא חייב למצוא איזו כתובת, ששם הוא
יוכל להביע את עצמו, לספר איזה דברים
שהוא לא יכול לספר אותם לכל אחד. לא
תמיד ההורים הם הכתובת הנכונה, או המורים.
על כן צריך למצוא
אכנ רי: אתה מתכוון ״לא תמיד״ ,או
״תמיד לא״?
שלמה :״תמיד לא״ .על כן הרבה יותר
טוב שבן או בת מוצאים חבר או חברה
בגילם, המבינים את כל הדברים שהוא
מספר לה, והיא תעזור לו בדרך הרצויה

דנה: אני בטוחה שמרבית הזוגות ה־הולכים־קבוע
אינם דווקא מאוהבים זה בזו,
ולכן זו צביעות אם הם מרשים לעצמם
יותר מאשר זוגות שאינם הולכים־קבוע.
לי, למשל, יש נטיות פוליגמיות, אבל אני
לא חושבת שזה צריך להפריע לי. מפני
שהגבר הוא בדרך כלל יצור פוליגמי, ואינני
מבינה מדוע הוא צריך לכבול את
עצמו.
ק רי א ת ־ כי ניי ם: רגע, אם כך, אז
למה עזבתי אותך? (צחוק כדלי).
דנה: מאוחר מדי
אכנ רי: אם כך, מה שאת רוצה להגיד,
דנה, זה שההליכה־קבוע משמשת למעשה
מסווה לעשיית דברים שהחברה לא
היתר, סובלת לולא היו הולכים־קבוע.
דנה: בדיוק.
א לי: מה שקורה כאן, זה מעין הקטנה
של מצב הנשואין. מה שהחברה מתירה
לזוג נשוי, היא כביכול מתירה גם לכם,
ההולכים־קבוע, כי זה מעין נשואין.
יו ר ם: רציתי להמשיך את דבריו של
שלמה. הוא אמר שהסיבה העיקרית של
זוגות ההולכים־קבוע זה שכל אחד רוצה
לשפוך את המיטען הרוחני שיש לו. אני
אומר — זאת לא הסיבה העיקרית. מפני
שלשפוך את המיטען הרוחני אפשר גם
בפני חבר, בן אותו מין. גורם אחר, שלא
נופל בחשיבותו, הוא המשיכה המינית
הטבעית, שיש בין שני המינים.
א לי: באיזו מידה האנשים בחברתך,
באיזה אחוז, הולכים־קבוע?
יורם: תראה, אני לא אגיד לך אחוזים,

יייייי 16

באחד מימי הקייץ התכנסו סביב לשולחן גדול ועגול, בחדר״הישיגות של
מלון ״אכדיה״ ,שלושה־עשר צעירים וצעירות, בני .18-17 הם התווכחו בשצף״
קצף על מוסר הדור הצעיר.
היתה זאת הישיבה הראשונה של ״הפורום הצעיר״ — נסיון חדש של
בעיות הדור הצעיר כפי שהוא עצמו רואה אותן.
״העולם הזה״ להציג את
ולאו דווקא בעיות מדיניות העומדות ברומו של עולם, אלא אותן הבעיות
המטרידות א ת צעירי ישראל, ואת צעירי העולם כולו.
בעמודים אלה מתפרסם הדו׳׳ח הראשון של דיוני הפורום, כפי שהוקלטו,
בדיון זח: יורם בן־טובים 18 יעקוב גולן (,)17
ללא שינוי נוסח. השתתפו
הוניג 18 לאה הולצמן 18 יוסף ינאי (,)18
יצחק גלנלי 18 מרגלית
דנה יניב 17 שלמה כהן 17 נילי לבקוביץ 17 שלומית מוניץ (,)18
מיכאל שמר 17 אלה שפירא 17 אברהם קלינברגר ( )17ן תלמידי הגימנסיות
״אוחל-שם״ (רמת־גן) ,״תיכון חדש״ ,״הרצליה״ והגימנסיה העירונית ״אלי אנס״
(תל־אביב)> חניכי תנועות הצופים, התנועה המאוחדת ובית״ר. מטעם המערכת
השתתפו אורי אבנרי ואלי תבור.
אבל זה רוב. מגיל שש־עשרה וחצי, שבע־עשרה.
זה לא עניין של זמן קבוע, אין
קנה־מידה, זה עניין של רגשות.

החברה מרשה הכל
אלה: אני רוצה להגיד שהמושג הזה,
״חברים״ ,זה ההגדרה הישראלית של !£ז£01
.8163<17 קודם כל, זה נובע מהבחינה
הכלכלית גרידא. בן היוצא עם בנות רבות
חייב לעשות יותר רושם, להוציא הרבה
יותר כסף. אבל ברגע שהוא מתקשר עם
חברה, הוא לא צריך להתלבש טיפ־טופ
והוא לא צריך לסחוב אותה לכל המקומות
היקרים, כי היא ממילא חברה שלו. זו
נקודה ראשונה.
נקודה שניה זה שאם זוג מכריז שהם
חברים, מאותו רגע, אם בת תתחיל עם

לכם לעשות הרבה דברים, רק מפני שאתם
חברים. לכן אני יודעת שהדבר הזה מתחיל
מגיל צעיר, ותופס עד גיל עשרים.
כי כל המושג הזה של חברה סלונית
בנוי• — בכל החברות שאני היכרתי — על
זה ששמונים אחוז חברים. הוא חבר שלה,
והיא חברה שלו. ואני לא אלך אתה לסרט,
אם הוא לא ירשה לי.
כאן זה ממש הקטנה מלאה של מושג
הנשואין. אם הם באותה כיתד״ אז הם
יכינו שעורים ביחד, והם ילכו ביחד ל־בית־הספר
וכדומה.
למעשה, לאט־לאט, מתפתח המושג הזה
של חברים בדיוק לאותה תופעה אמריקאית,
המעוררת שם התנגדות כזאת.
אכנרי: שמעתי את אחת הבנות כאן
מפליטה ״אני מתנגדת לזה, אבל אין ברירה!״
זאת הערה מעניינת מאוד.
עלה על דעתי לשאול אתכם: עם כל ה

א ה: בדרך כלל, עד כמה שאני נית־קלתי,
בחור ובחורה לא הולכים סתם. לא
הולכים רק משום שהצורה החיצונית מוצאת
חן, או משום שיש לו מכונית. זה
אומנם קיים, אבל אולי בגילים יותר צעירים,
אבל כשבחור ובחורה קצת יותר מתבגרים,
ומתחילים לחשוב יותר ברצינות
על העתיד שלהם, כמו בגיל שלנו, אפילו
קצת יותר מוקדם, המניעים הם כבר מניעים
ריגשיים, וזה כעין הכנה מוקדמת ל־נשואין.
ברוב המקרים, חברים ההולכים
כמה שנים, כבר מתחתנים אחר־כך.

נשואין לנסיון

א מרי: האם היית אומרת שאלה הם
מעין נשואיך לנסיון?
לאה: כן, פחות או יותר. ולכן אין
בזה, כמו שאמרת, דילדול של נסיון חיים
לפני כן, או הפסד.
יצחק: יש כאן דבר אחד. למשל, בן
מכיר איזו בת, וזו הפעם הראשונה שיש
לו חברה. נגיד, היא מוצאת־חן בעיניו, כי
האהבה הראשונה היא החזקה ביותר. העיקר,
הוא מרגיש שהוא אוהב אותה, והם
מרגישים שהם מתאימים זה לזו וקשורים.
יכול לקרות שהם בסוף גם מתחתנים.
אבל זה לא יכול להביא להם אושר. כי
זאת היתד, רק התלקחות פתאומית. הם לא
הכירו האחד את השני. ורק אחרי הנשואין
מתגלים הצדדים האמיתיים של כל אחד. לכן
אני חושב שכל בן ובת צריכים לצאת
עם כמה שיותר חברים וחברות, כדי למצוא
מה מתאים ומה לא מתאים.
א מרי: מאיזה גיל אתם התחלתם
ללכת קבוע?
קריאת״ביניים: כמה זמן זה קבוע?
אלה: מהזמן שאומרים שאתה חבר
שלה, והיא חברה שלך.
קריאת־־ביניים: מכיתה ה׳!
א מרי: ה׳? (צחוק כללי).
(בלתי״מזוהד!) :אבל יש להבדל בין
הולכים קבוע מבחינה חיצונית, לבין הול־כים־קבוע
מבחינה ריגשית. מפני שאני זוכרת,
למשל, בצופים, בת שהיתר, מעוניינת
בכל הכוחות שלה לרכוש חבר. מפני שזה
היה מעלה את המעמד שלה, וכולם היו
אומרים: אוהבים, מאושרים, עניינים
זה היה מעלה אותה בעיני החברה.
לעומת זאת, בגיל מבוגר יותר, זה אחרת.
מרגישים שזה הבן־זוג שלי, ואתו אני
נהנית, לו אני מתאימה. צריך להבדיל בין
שני הדברים האלה. למשל, בכיתה ו׳ היינו
הולכים כבר קבוע גם כן, אבל אין לי
שום דבר עם הבת הזאת. היה לה מעמד
גבוה בכיתה, היא היתר, מלכת־הכיתד— ,
הייתי הולך אתה.

ייי

זה הו8ף להיכל

חבר של החבר, אז כל החברה תסתכל
עליה בעיניים רעות, ואם הוא ינסה, אז
כל בת תחשוב פעמיים לפני שתתחיל
אתו, כי כאן כבר מופיע המושג של
בגידה.
החברה מרשה הרבה לזוגות, ברגע שאתה
בא ואומר: אנחנו חברים. את יכולה
ללכת עם בן חודשיים, ולא להגיד ״חברים״
,ואז יסתכלו עליכם בעין רעה אם
תתנשקו בפומבי.
ברגע שאתם מכריזים ״חברים״ ,וזה
יכול להיות ביום השני שאתם יוצאים ביחד,
זה. כבר משנה את המצב שלכם ב־זובדד״
זה משנה את היחס אליכם. מותר

נוחיות של המינהג הזה, מבחינה מינית,
כספית ופסיכולוגית, האם אתם לא מפסידים
משהו?
כפי ששלומית אומרת, הרי בחורה בת
, 18 למשל, הלכה עד עכשיו עם שני בחורים.
יכולה לתקבל תמונה שבחורה ממוצעת,
המתחתנת בגיל ממוצע, כל חייה
מצטמצמים בשלושה נשואין קטנים, עד ה־נשואין
הגדולים. האם זה לא מדלדל את
החיים הריגשיים, גם את חוויות החיים, גם
את נסיון החיים? האם אין זה מגביר את
הסיכויים לחיים פחות מאושרים, משום
שגם לו וגם לה יש פחות נסיון ב מיזוג׳
וממילא הסיכויים לבחירת בני־זוג מתאימים
נעשים הרנה יותר קטנים?

שלומית: לי אישית לא יצא ללכת
עם הרבה בנים, אבל אני בכל זאת חושבת
שיש בזה הרבה מן הפסול.
ראשית כל, זה הרגל, ולאו דתקא הרגל
טוב. כשבן ובת נעשו חברים, אז זה טבעי
שהם ימשיכו ללכת ביחד, ובעיני החברה
הם ייקראו חבר וחברה, ייצאו יחד, ובהמשך
הדברים זה נהפך לעניין של הרגל.
ואחר כך לא רק לחברה קשה להשתחרר
מההרגל שהם הולכים יחד, אלא שגם להם
עצמם קשה להשתחרר מזה, למרות שהם
מרגישים שאין להם יותר מה לעשות אחד
עם השני. הבת פוחדת להישאר לבדה,
היא לא רגילה כבר להיות בלי חבר. היא
לא יודעת מה היא תעשה ל בד ה...
אבניי: ניכנס לזה יסוד של פחדנות.
ש לו מי ת: כל זד. היד, בתנועה. אבל
אחר כך, עזבנו את התנועה ונכנסנו לחברה
סלונית. שם הפחד של החברה גדול
יותר. כי מה הולך בחברות כאלה? בחברות
כאלה הבנים מקימים בדרך כלל
את החברה, ומביאים את הבנות מן החוץ.
ולכן, כשבן גומר עם בת, אז הבת מחוץ
לחברה וגמרנו, ושום בן לא ילך אתה,
משום שחבר שלו הלך אתה. והבת הזאת
תשב בבית, מפני שאף אחו לא יזמין
אותה, ולהכרה הזאת היא לא תבוא יותר.

וזו שאסור רננות?
ובגלל הפחד הזד. היא לא תגמור, ולא
יסיימו את זה, והם יגיעו רחוק מאוד אם
גם לא ירצו בזר

גורם של סחיטה ז

אכנרי: בצורה שאת מציגה את זה,
האם זה לא יכול לשמש גורם של סחיטה
של הבן כלפי הבת? כלומר, שהבת, מתוך
פחד להישאר בחוץ, תעשה דברים שאחרת
לא היתר, עושה?
שלומית: אני אתן דוגמה. באנו לחברה,
היינו יוצאי תנועות־נוער, באנו כל
הבנות לחברה, וכל הבנים היו פריירים
גדולים, ותמיד הם הלכו עם כל מיני בנות.
פתאום היתד. איזה מין התקפה, וכל בת
מצאה לה חבר, ומאז שררה כבר אידיליה.
זה קרה כשהיינו בנות .17 הבנים בעצמם
התרככו, והם לא רגילים להיות כבר
בלי חברה. זה לא העניין שהם דוזקא צריכים
בת. הם התרגלו שהחברה מכירה אותם
בתור זוג, והוא הולך אליה כל יום
שישי, והוא לא צריך לטרוח לחפש וטלפונים,
והכל טוב והכל שקט, והכל הופך
לעניין של הרגל. וזה שזה הופך להרגל,
זה הרע שבעניין.
שרה ז מה שאני רציתי לומר, זה שהרבה
זוגות מתחתנים רק בגלל ההרגל
הזה. ד,ם יכולים לחיות בהארמוניד, מלאה,
אבל על־ידי כך הם מפסידים חזזיות מסעירות,
שהיו יכולות לקרות להם אילו היו
נפרדים ומנסים לחפש משהו אחר לעצמ

אלי: רגע אחד. אני מבין, מתוך הדברים,
שההליכה־קבוע לא מפריעה רק למחזור
החוזיות. לפי הדברים אני מבין שזה
גם מה שגורם אחר־כך לנשואין בלתי־מאושרים.

מה קורה כאן? קורה שנוהג חברתי
משפיע כאן על האושר של הפרט.
באיזו צורה? חברה מורכבת כיום רק מזוגות
שהולכים קבוע. בני זוג שנפרדים
כבר אין להם סיכויים, או שיש להם סיכויים
הרבה יותר מעטים, למצוא בני־זוג
אחרים. לכן, מתוך חוסר ברירה, הם ממשיכים
ללכת־קבוע, ואחר כך הם מתחתנים
מחוסר ברירה, וכך הם ממשיכים את כל
החיים שלהם.
מיכאל: אני חושב שזר. פשוט נוהג
מגונה, שתופעה כזו תוביל לנשואין בלתי־מאושרים.
זה לא סחיטה, אבל זה מעין
הכרח כזה. אני לא יודע, אולי אני צעיר
מדי, אבל אני עוד לא ניתקלתי בשום חברה
כזאת, ובשום סוג של חברות כזו. אני
מכיר הרבה בנים ובנות שהחברות שלהם
לא מבוססת רק י על מה שאנחנו קוראים
״אהבה״ ,אלא על מניעים של נוחיות וכל
מיני דברים שהוזכרו פה. אבל אני לא
חושב שהסיבה, או אחת הסיבות, היא הפחד
שמא הבת או הבן יישארו בודדים.
אני לא מסכים להסבר הזה, ואיני מקבל
כל מיני הסברים אחרים שניתנו לזה כאן.
אמרי: אם כך, מה בעיגיך הגורם
העיקרי המוביל להליכה־קבועה? אני בינתיים
רשמתי כאן לעצמי ארבע סיבות:
(א) ההיתר המוסרי לעסוק בחיי־מין חופשיים(
,ב) ההתקשרות הריגשית( ,ג) החיסכון
הכספי 0 ( ,הנוחיות החברתית, או
הפחד מהמאבק החברתי.
מיכאל: אני לא יכול להגיד איזה מהגורמים
האלה מכריע, נדמה לי שכולם
נכונים, והחשוב שבהם הוא הגורם החברתי.
אני דיברתי כבר עם הרבה בנות על
הנושא הזה. אני אישית מתנגד לרעיון הזה,
למרות שאני בעצמי הולך־קבוע, אבל
אחד הנימוקים העיקריים של הבנות הוא:
״החברה היא כזאת״ .וכמה שאנחנו נתנגד
לזה — החברה היא באמת כזאת.
על כל פנים, מה שיכול להביא אותי
להליכה־קבועה, זה רק אהבה. מפני שזה
פשוט ישעמם אותי באופן זוזעתי אם אני
לא אוהב אותה.

מהו יחם ההורים?

א מרי: במידה שעקבתי אחרי הוזיכוח
על נושא זה בארצות־הברית, התרשמתי
שסבורים שם כי תופעה זו נובעת משלטון
הנשים בחברה. דפוסיה נקבעים על ידי
נשים. ממה שמדובר כאן, מסתבר שאומנם
זה נכון גם כאן במידה מסויימת. זה נותן
ביטחון נוסף לבחורה, יותר מאשר לבחור.
מד, דעתכם: האם אין זד, סימן שהחברה
הישראלית החדשה הולכת בכיוון האמרי
סביב
השולחן העגול

יושבים המשתתפים
בפורום ה־צעיר,
כשבמרכז השולחן מונח המיקרופון, המחובר למכשיר ההקל־מה
המקלים את דבריהם. יושבים מימין לשמאל (נגד כיוון השעון):

קאיות? היינו, שהדפוסים נקבעים יותר ויותר
על־ידי הנשים? שהאמא מעוניינת שהבת
שלה תלך קבוע ותתחתן בהקדם?
שלומית: ממה ששמעתי עד עכשיו,
דווקא התרשמתי שההורים מתנגדים מאוד
לצורה זו. הם חוששים מפני הליכה ממושכת
עם אחד, ומעודדים חברים חדשים
שלמה: אני חולק על דעה זו. במקרה
יצא לי להיתקל בבעייה כזאת, ודוזקא אמה
של הבת רצתה שהבת שלה תלך עם חבר
קבוע. מפני שהרבה יותר נוח לאם לדעת
עם מי הבת שלה יוצאת. היא מכירה את
הבן והיא בוטחת בו. כאשר בא כל פעם
בן חדש, היא לא יודעת לאן הבת שלה
הולכת, ולאיזה חברות הוא סוחב אותה,
ובגיל כזה זה מסוכן מאוד בשביל בת.
בגלל זה הרבה יותר נוח לאמא כשהיא
מכירה את הבן, מכירה את ההורים שלו,
ויודעת שאפשר לסמוך עליו.
יורם: להוסיף לדברים של שלמה —
רוב האמהות חוששות שהבנות שלהן תישארנה
בתולות ז קנו ת...
אבנרי: ממתי מתחילות האמהות לחשוש?

ר ם (אחרי ויכוח כללי סוער) :מאז
שמופיע המושג ששמו הליכה־קבועה.
יצחק: יש פה עוד גורם נוסף שלא
העלו. ההורים מתנגדים להליכה־קבועה גם
מפני שהם פשוט מפחדים שכאשר הבן
והבת ייפרדו, זה ישפיע בצורה קשה על
בנם או בתם. לכן הם משתדלים לצמצם
את האפשרויות האלה של הליכה־קבועה.
דנה: ההורים כל־כך דואגים לבנים
שלהם, שמא יכנסו לדיכאון נפשי. מה יש?
זה בריא לנפש!
זאת שיסה אמריקאית ״למנוע מהילד כל
מה שאנחנו עברנו בילדותנו לילד
שלנו יהיה רק טוב

פריחה מן ההורים

אבנרי: יש כאן הרגשה שהתופעה הישראלית
מקבילה מאוד לתופעה האמריקאית,
אפילו בסיבותיה ובמקורותיה. שם
מתקבל הרושם שהאמהות לוחצות מאוד
בכיודן זה, ודווקא מפאת הגורם האחרון
שהזכרנו — הלחץ החברתי.
אשד, שהבת שלה לא הולכת־קבוע, בעוד
שבנות השכנים כבר הולכות, יש לה הרגשה
שהבת שלה ״לא הולך לה״ ,שהיא
לא מצליחה, שהיא לא מקובלת בחברה.
לכן יש מין לחץ חברתי סמוי לא רק
מצד החברים והחברות, אלא גם מצד ההורים.
אתם חושבים שזה נכון גם בארץ? בוויכוח
הזה, עד עכשיו, יש הרגשה שבנקודה
הזאת הדעות חלוקות.
שלמה: אני רוצה לספר בקשר לזה
משהו מעניין. היה לי מורה, שהייתי אתו
ביחסים מצויינים דוזקא. סיפרתי לו את
הבעיות שלי, והוא,ידע שעם ההורים אני
לא כל כך מסתדר. הוא היפנה אותי ישר

לאה הולצסן, אברהם קלינברגר, שלומית מוניץ, שלמה כהן, דנה
יניב, יורם בן־מובים, יעקב גולן, אלה שפירא, מיכאל שמר, יצחק
גלנלי, מרגלית הוניג, אורי אבנרי, נילי לבקוביץ (מוסתרת) ,שלום
כהן, אלי תבור. השיחה שטפה באופן חופשי, ללא מעצורי־בושח.

לחברה. הוא אמר לי: אתה מוכרח למצוא
לך איזה חברה שתתאים לך, שתוכל לספר
לה את הכל. תוכל להסביר לה את הבעיות
שלך, שתייעץ לך.
הוא אמר לי: אם אתה לא אוהב את החברה
שאתה הולך אתה, תנסה למצוא לך
חברה אחרת. אתה מוכרח למצוא לך מישהי

אבנרי: כלומר: יש עוד גורם להליכה
קבועה, מלבד השישה שכבר מנינו, והוא:
הבריחה מן ההורים.
דנה: אדם שאיננו מסוגל להיות מופנם,
ולהחזיק את כל הבעיות בתוכו, הוא מוצא
לו חברה שתבין אותו. זה יותר נוח ובריא.

האומנם ״כל״ מותר?
אבנ רי: רציתי לשאול אתכם עוד פעם
לגבי מה שאמרה שלומית בהתחלה, היינו:
שהכל מותר אם הולכים קבוע. האם זה
נכון? במידה וזוג הולך־קבוע — מה מתירה
החברה ומה היא אוסרת, אם בכלל
אוסרת?
שלו מי ת: בדרך כלל הדעות לא חלוקות
שבחורה צריכה לשמור על עצמה עד
לנשואין. זאת אומרת, מכבדים בת שיכולה
לשמור על עצמה עד לנ שו אין...
אכנרי: להגיע עד קו הסיום מבלי
להיפגע?
שלומית: נכון (צחוק כללי אבל
אם יש חברים שהם הולכים־קבוע ונודע
שהם עברו את הגבול המסויים הזה — אז
החברה לא מאשימה אותם. החברה מצדיקה
אותם. אם זה מתוך אהבה — אז מותר
להם.
אבנ רי: את מתסזנת שהחברה לא מעודדת
את זה, אבל היא מתייחסת לזה בסלחנות?

ל ו מי ת: כן. זאת אומרת שהבת, ב־מיקרה
זה, צודקת. היא לא בת זולה, היא
בסדר. שמה הטוב לא נפגע. ונניח שהם
גומרים, והיא אחר־כך הולכת עם בחור
אחר, אז הבחור ההוא לא יכעס עליה,
משום שהוא יבין: הם אהבו אחד את השני,
וזה היה מותר לה.
אבל אני חושבת שזו תחילת הדרך להתדרדרות.
חיים:
אני חושב שמבחינה זו יכולים
לקחת דוגמה מחיי הקיבוץ. מה קורה ב־קיבוץ?
אנחנו יודעים שחלק גדול מחיי
הנשואין הם חיי־המין. ובקיבוץ עושים
דבר כזה: לפני שמתחתנים נכנסים לחיות
בחדר־משפחה, וככה נותנים לזוג לעשות
נסיון
אבנרי: ההבדל הוא שבקיבוץ, בכניסה
לחדר־משפחה, זה הרבה יותר מהליכה-
קבועה. אבל האם אתה מסכים, חיים, למה
ששלומית אומרת — שהחברה לא מעודדת
ולא דוחפת לקראת זה׳ אבל מתייחסת לזה
בסלחנות כאשר זה קורה?

חיים :
לנו, היחס
די סלחני
טאני והוא

אני חושב שהיחס של בני גישל
חברה מהסוג שלנו, הוא
לבעיות האלה. הוא לא פורי־לא
מתנכר לזה. הוא די סלחני.

יחסי מין לפני הנשואין
אכנרי ; איננו מנסים כרגע לברר אם
היחס הוא סלחני, אלא: מהו המוסר של ה־שיכבה
הגילית שלכם?
מיכאל: יש להבדיל בין שני דברים.
היחס האמיתי והיחס במקרה שיקרה משהו.
לפי מה שידוע לי, הצעירים בני גילי הם
מאוד סלחניים לבעייה הזאת, די מתקדמים,
אם אפשר לקרוא לזה כך. רק כשיקרה
משהו, אז מתוך ההשפעה של ההורים,
מתוך השפעה של החברד הגדולה יותר,
וגם התנכרות של הבנות אל אותה בת,
אז עלול להיות משהו. עד אז חושבני
שרובנו מאוד סלחניים
אבנרי: רגע אחד, המלה ״סלחניים״,
היא מאוד מסוכנת. השאלה היא: האם
אתם סבורים שזה צריך להיות כך. או
שאתם חושבים שאם זה קורה אז צריך
לסלוח?
מדובר כאן, פשוט מאוד, על יחסים
מיניים לפני הנשואין.
מיכאל: אני חושב שיחסים מיניים לפני
הנשואין, במיקרה של אהבה, הם הגיוניים
לגמרי. ברגע שזה הופך לפריצות
מוסדית, אנחנו יודעים בדיוק מה זה, לא
זנות, אלא סתם פריצות מוסרית, זה לא
מוסרי בעיני.
אכנרי: למה אתה מתכוון במונח פריצות
מוסרית? יחסי־מין ללא אהבה, ללא
יחם ריגשי?
מיכאל: נכון. במיקרה כזה אני לא
חושב שזה מותר. אבל יחסים מיניים לפני
הנשואין במיקרה של אהבה ו/או יחס
ריגשי, אני חושב שבימינו זה לא נורא.
אכנדי: מישהו מתנגד לדעה הזאת?
להשקפה המוסרית הזאת?
יוסי: השאלה היא אם אתם מתנגדים
לאותם היחסים בין נער לנערה הנעשים
מתוך רגש, אבל אותו רגש הוא רגש מיני,
או מתוך דחף מיני, האם זה פסול?
מיכאל: אני חושב שקשה מאוד להבדיל
בין אהבה ודחף מיני עמוק.
אלי: יש בכל זאת הבדל. דחף מיני
הוא צורך ביאולוגי, ואילו הרגש הוא תופעה
פסיכולוגית.
יוסי: השאלה היא פשוטה: אם אותו
בחור רוצה לשכב עם אותה בחורה, ואותה
בחורה רוצה לשכב עם אותו בחור. אלה
הרגשות שיש ביניהם. הוא לא רוצה ללכת
אתה קבוע, ולא שום דבר אחר. מדוע זה
פסול?
שלומית: כי זה לא נהוג.
יוסי: אה, כי זה לא נהוג?
(המשך בעמוד )22

זיווה רודן במימי הריביירה
נערה צעירה ממשפחה טובה
אנשים חזרה להיסטוריה
ראש הממשלה ידיד כן־גוריון חשב
כי מצא סוף־סוף את דוגמת הדמוקראטיה
האמיתית, אליה ה א שואף. כאשר ביקר
בבית־ד,נבחרים הפיני, שמע על סדרי ההצבעה
החשמלית ועל הי,.שמעת הנימוסית
החמורה השוררת, בבית זה. בן־ג־ריון הבין
את הדברים, כמובן, בדרך בה רצה הוא
להבינם והפליט, ספק בשאלה ספק במשאלה
:״אני מבין שאין אצלכם קריאות״
ביניים?״ ועוד לפני שק בל תשובת, פנה
אל העתונאים שליוו אותו :״תספרו את זה
בא־ץ. אולי ינה־גו את זה גם אצלני.״ אך
נשיא בית־הנבחרים הפיני הפריע לראש הממשלה
הנימוסי מאד בהסבירו :״אסור
אצלנו להפריע לנואם. אך מותר לקרוא
קריאות־ביניים שעה שהזקן מישר-
אל שיגע את ארצות הצפון, עשה זאת ב־ישראל
הישיש המוסיקאלי, איגדר סטרא*
ווינסקי, בהצלחה לא פחותה. מנהלי ה־ כירת הוא שם השגריר תיאטרון זוגי־ססטיבאל
ניסו למבור לסטראווינסקי בכל משפחתי מקימות האחיות א לי שבע ומחיר
את רעיון הנפל לנצח על תזמורת מיי *,מי פ א לי, בבימויה של ל ח די ר ה
הגדנ״ע באמפיתיאטרון הרומאי בקיסריה. הריפאי. השתיים, העובדות על ת־כנית
בו״ שישוכנע בכדאיות העניין, הביאו אותו ג־ערב־נים ופיזמונים זהירות, נשים! יחכו
א.שי הד,נר,לד״ בראשות אהרון פרופם, עם פתיחת ההופעות לשובה של זהרירה,
למקום, כדי שיראה וייכבש. סטראוזינסקי ד,נ העת י עתה לברית־המועצות בעוד
שלא ה פו ר ת עומדת, כנראה, להקדים את
•:־,נ ח בקושי מן המונית, השקיף באדישות,
כשהיא נשען על מקלו, והפטיר אל פרופם: שובה אהבת מהשתלמות בארצות־הברית,
,,אדוני! אני בן ,80 והולך בקושי ועומד הכירו אנשי ק! ל ישראל בהתפתחויות הבקושי
— ואתה רוצה לגרוד אותי חזרה חדשות, שוללים את אלץש מו קלד לעל
פני ההיסטוריה את השקפתו השתלמות בטלביזיה בגרמניה • י • בלה
ברעש ניצחה. תוכניתה בימות ובדים, ש־
.האמיתית על הסנובה של הסנוביבאל הביע
סטראווינפקי בצורה מקורית, בפני ק־,ל בן מוזגה לפני פחות משנה בצרור אחד. ששלושת
אלפים, שיא להאזין בבנייני האומה שודר מדי שבוע, הופרדה ממנו וחזרה
בירושל ם לקונצרט מיצירותיו. ליצירה ה להיות תוכנית עצמאית בפיקוחה
עדנהש בי ט למדה משהו בארצות־הב־ראשונה
בתוכנייה: הסימפוניה השלישית,
האזין הקהל בדומייה, העניק בתום ־.נגינה רית. היא תכתוב באחד הצהרונים טור במחיאות
כפיים וקריאות הדרן רבות למנצח שם מיוחד לרווקות דן בן ־ א מו ץ
הישיש ולתזמורת. רק כשירד הקומפוזיטור מבטיח למלא בחמאם המחודש את כל המן
הבמה״ עלה איש מאנשי התזמורת והו־ חסרונות הקיימים. מאחר שהוא מבין את
דיע לקהל, למרבה, הפתעתו יצירה ש הנהייה המרובה אחרי הסטרים־טיז, מבטיח
שמעתם לא היתד, הסימפוניה השלישית, דן להתקין במרפסת החמאם, הנשקפת אל
אותה לא יכולנו לנגן מסיבות מסויימות. מועדון הלילה כליף, טלסקופ, ממנו יובלו
במקום זה האזנתם ליצירה אודה, שהיתי• האורחים, תמורת תשלום מתאים, כמובן,
צריכה להופיע רק בחלק השני של התוכ להשקיף אל מועדון הלילה השכן, לראות
נית.״ מן השורות האחרונות, הזולות, פרץ את כל האורחות המתפשטות• לצורכי מי־אותה
שעה קול צחוק לגלגני, שהדביק אה ספון מתבוזן דן לפרסם מודעות בזו הכל
הקהל, בעיקר את אלד, שלולא הודעה לשון! ״ביאו לרקוד בחמאם, לצלילי התזזו,
לא היו השים בשינוי בשעת דיון מורת בכליף!״
מוקלט על הביצועיזם בקול ישראל, בהש
תתפות
סגן שר הבטהון שמעון פרס,
תעלה סגן השר את הטענה :״הנה לפני
מכתבמב גי . ,
שנתיים טענו עתונ ם שאנהנו מתכודנים
סכנה חמורה צפויה לאורי זוהר: הוא
תוך שנתיים להשתלט על המדינה. והגדי
אתם רואים — עברו שנתיים ולא השתלט-
ל להיות מוחרם על־ידי כל העתונות
נו עליה.״ העיר לו מייד מנחה התוכנית,
אליהו כרמל, בקריאת־ביניים :״אומרים
שלא הצלחתם.״

פ סו קי ה ש בו ע

• מנהל בנק החקלאות פרופסור חיים הלפרץ :״שר החקלאות
נמצא כיום בסתירה פנימית בין תפקידו לבין הכרתו — ולכן עליו להתפטר!״
• מזכיר ההסתדות אהרון בקר, בתשובה לשאלה — האם תשתתף
מפא״י בהסתדרות במקרה שתשאר שט במיעוט :״אפשרות זו פשוט. אינה
באה בחשבון!״
0יהושע בר־יוסף :״אני חרד ליום בו ישתווה מספר הספרדים
לאשכנזים, לא מפני שאני שונא את בני עדות המזרח — אלא מפני שאני

שונא את האשכנזים!
9מבקר הקולנוע יוסף שריק :״הטראגדיה של אלקטרה בקיסריה
היתר. שאף אחד לא הבין אותה !״
@ מורה אלמוני . ,בבחינות קבלת מורים כשהתבקש למנות תקופות
בתולדות ישראל :״הבית הראשון, הבית השני והבית המשותף!״

טור מיוחד לרווקו ת
יוחנן סימון, שגריר ישראל בפרו, היה
עסוק לאחרונה במסע הסברה במושבת הדיפלומטית
בלימה, לאחר שהשגרירות הפכה
לצחוק בעיני הדיפלומטים: .העניין התחיל
כאשר העתונים המקומיים עסקו במסע
תשבחות ל שהאל לקראת יום העצמאות האחרון,
בעידוד השגרירות. לאחר החג מיהרה
השגרירות לשיר מכתב תודה לכל ה־עתונים,
הפותח במלים :״בתור שגרירה
של ישראל ומסיים בחתימת מזכירת
השגרירות. בכל העתונים התפרסם מכתב
התודה בנוסח זה, ממנו התפרש ששם המז־

היומית. גרמה לכך התפרצות כומב־ת גסה
של זוהר במועדון־לילה תל־אביבי, בעת שניתקל
בעת נאית סי ל בי קשת. הוא כעס
עליה אחרי שכתבה כי בדיחוח-ו תפלות.
בנוכחות עשרות אנשים נדהמים שפך זוהר
על קשת קיטון של מלות־גנאי בשפת־שוק,
רדף אחריה עד לדלת. כמה עתונאים יוזמים
עתה החלטה של אגודת העתונאים להסלת
חרם כללי על זוהר בדיוק כמו הנערית
הצעירות מהמשכה ת הטובות, מת־ _
נהגת זיווה רודן על חופיה שטופי השמש ~
של הריביירה הצרפתית, שם ה א מסריטה
את הנערות הצעירות ממשפחות טובות. זיווה:
,־,מופיעה יום יום אל החוף (ראה תמונות)
,משתכשכת במים החמימים, כשהיא
מודיעה לבל המעוניינים, וביחיד לצלמים,
שהמים האלה מזכירים לה בדיוק את ישראל
ואת השירות ששירתה בצה״ל
הפנטומימאי הישראלי סמי מול 2ו היה 1
צריך להופיע העונה בתיאטרון האומות בפאריס.
אולם כאשר החל לברר את מועד
הופעתו, נאמר לו כי לצערם לא יוכל
להופיע השנה, שכן מישראל תופיע מימי־קאית
-דבורה טונוב. אחד המנהלים
אף הסביר את הסיבה לשינוי: דבורה
קיבלה מכתב־בקשר, מיוחד מבן־גוריון. הוא
אף הוציא• את המכתב להוכחה. החתום
עליו היה עמנואל בך־גוריון, הסופר,
בעלה של דבורה, שמנהלי תיאטרון האומות
חשבוהו בטעות לראש הממשלה
על צניעותו העתונאית של דבר רגז הש־בוע
איש קול ישראל, בנימין אריאל.
היומון, שמתח ביקורת על האופן בו כיסה
בנימין את מסע הנשיא באפריקה, הביא
כדוגמה לכיסוי מעולה של אותו מסע, את
מ־ספו המצוייר דבר השבוע.

י ־״ 5־ ר עולי הזה 303ז

אמנ1ת פנטומימה הבער ש טוב
אמרגנו ומנהל עסקיו של הפנטומימאי
הישראלי סמי מולכו, הקוצר הצלחה ותשבחות
בחו׳׳ל, הוא צעיר דינמי ושופע
רעיונות — יורם הראל. יורם אינו מתעניין
רק בעסקים אלא גם באמנות, משמש
גם כמנהל ההצגה של סמי בכל מקום בו
הוא מופיע.
אולם בתוכניות המפוארות המוצאות ל־רסיטלים
של מולכו בבירות אירופה, מופיע
שמו של יורם רק פעם אחת, כאמרגן.
כמנהל ההצגה הוא בוחר בפסיבוונים, המשתנים
מעיר לעיר. פסיבדונים אלה, שאינם
אומרים דבר לצופים בחו״ל, הם
בעצם שמות של אישים ישראליים ידועים.
וכך, כאשר מופיע שמו של אשכול
כמנהל ההצגה על מודעות הענק המבשרות
את הופעותיו של סמי, זוהי בדיחה פרסית,
שרק יורם וסמי נהנים ממנה.
לאחר
הופעתו האחרונה
של מולכו באמסטרדם, הולנד,
הופיע לפתע, מאחורי
הקלעים בתום ההצגה, המבקר
ומנהל המוזיאון ה־תל־אביבי,
דר׳ חיים גמזו.
אחדי שחלק שבחים לאמן,
התעניין גמזו לדעת אם גם
דן בן־אמוץ נמצא אתם באמסטרדם.
הסיבה: כמנהל
ההצגה במקום נרשם בתוכנית
השם: ד .בן־אמוץ.
יורם הצליח איכשהו להיחלץ
מהתסבוכת, הסביר
כי בן־אמוץ זד. הפסיבדונים
המקובל שלו. הוא הודה
לאל שגמזו לא ראה את
הופעתו של מולכו בוינה.
שם הופיע כמנהל ההצגה
ד. ח .גמזו.
ספורט יחסי חוץ
הושטת הדחי השניה
ספורט האיגרוף מהחיה מזה זמן רב
נושא לויכוח, בחוני הספורט בארץ ובחו״ל,
ולגבי עצם זכות קיומו כספורט. רופאים
ופסיכולוגים מתנגדים לו מטעמי בריאותי,
ואילו אלה הרחוקים מענף זה, אינם מסוגלים
להבין מה הספורט בחלוקת מהלומות
הדדית. אולם אפילי מצדדי האיגרוף המושבעים
ביותר יתקשו להבין מה ערך לקרב
איגרוף, בו סופג רק צד אחד את המהלומות,
בעוד הצד השני רק הוא אשר
מנחיתן.
ראשי הספורט הישראלי שואפים בכל
זאת לתעסוקה ספורטאית מסוג זה. ד,אינ־דונזים
ניהלו עם הספורט הישראלי משחק
מכוער, הנחיתו עליו מהלומה בצורה בלתי
הוגנת. המאלאיים היו כבר יותר טכסיסיים
מאחורי הקלעים
ביקורת
או ביי ק טי בי ת
זמר האופרה היהודי
הנודע, יאן פירס, גילה לאחרונה
כי הוצע לו להשתתף
השנה בפסטיבאל ה״סבתא
ונכד״ מאת משה גת
דראמה והמוסיקה של ישרחמש
שנים — וחזרה
אל, להופיע בתיאטרון הרומאי
העתיק בקיסריה. אך, לדבריו, יעץ לו ופגעו בכדורגל הישראלי במהלומה מהירה,
האמרגן הישראלי שלו לדחות את ההצעה. אך מחושבת ומדוייקת, בבטלם את אשרות
ההפתעה היתד. גדולה יותר, כאשר התב הכניסה למדינתם לנבחרת הכדורגל הישרר
מי הוא האמרגן הישראלי — מנהל ראלית.
מכון וייצמן, מאיר וייסגאל. אחרי ביקורו
והנה, כאילו לא די בשני נוק־אוטים
הקודם של פירס בישראל, החתים אותו רצופים בזירת הספורט האסיאתית, יש
וייסנאל על חוזה, לפיו רשאי רק הוא כאלה המבקשים עתה להושיט את הלחי
לערוך ולארגן עבורו הופעות בישראל לקבלת מהלומד. נוספת באסיה. בישיבת הנ•
• .ההתרשמות החזקה ביותר של הלת ההתאחדות לכדורגל, בה סוכמה השהשחקן
השקספירי ג׳ון גילגוד מישראל, תלשלות העניינים שהביאה לביטול ההזמנה
כך מסתבר, היתד, הופעתה של להקת כר־ לטורניר הכדורגל במאלאיה, קם מנהל
מון, אותה ראה במועדון תרנגול הזהב. או רשות הספורט, ראובן דפני, והציע רעיון
לם נראה שלא הכוריאוגרפיה דווקא היא רב רושם. לפיו תזמין ישראל את נבחרת
שמצאת־חן בעיניו, אלא יופים של חברי הכדורגל ההודית, שזכתה במקום הראשון
הלהקה. גילגוד שיגר לארץ מכתב, בו במשחקי ג׳אקרטה, למשחק בינארצי ידידוביקש
לקבל את כתובותיהם הפרטיות של תי בישראל.
רקתי הלהקה הקומפוזיטור התמימות
או טיפשות ) בניגוד לישראלי
פרנק פלג, התאכסן בתקופת
פסטיבאל המוסיקה במלון דן. באחד ה אינדונזיה, שחוקת משחקי אסיה חייבה
ימים, מספר פלג, רצה לשמוע שידור ראיון אותה להזמין את ישראל לארצה, או
שנערך עמו בקול־ישראל. מאחר שבחדרי מאלאיה שהזמינה את ישראל עוד לפני
המלון מותקנים רק רמקולים, ביקש מ־ פרשת ג׳אקרטה לטורניר הכדורגל, אין שום
המרכזת להעביר לו את השידור מקול־ סיבה שתדרבן את הודו לשלוח את כדורג־ישראל
במועד שנקבע. בשעה היעודה החל לניר, כדי להתמודד עם הכדורגלנים הישהרמקול
לפעול, אולם במקום להעביר את ראלים.
צעד מעין זר, המוצע על־ידי מנהל רשות
קול־ישראל, הועברה בו תוכנית פיזמונים
מגלי צה״ל. פלג הזועם, שרצה לשמוע את הספורט, פירושו לדרוש מההודים להפגין
עצמו ברדיו, טילפן למרכזת, גער באחראי בגלוי את התנגדותם לכל מד, שא-רע ב־על
שהוא משמיע לו את נלי־צה״ל, דרש ג׳אקרטה, להזדהות רשמית עם ישראל וללהעביר
את התחנה לקול־ישראל .״לא כדאי שמש לה מכשיר במלחמתה המוסרית נגד
לך,״ השיב האיש ,״מישהו מבלבל שם את אינדונזיה, אחרי שממשלת הודו הסתייגה
המוח בדברים משעממים אחרי בגלוי מעמדתו של הנציג ההודי, סונדהאי,
חמש שנות העדרות ויצירה אמנותית ענפה בג׳אקרטה. צריך להיות תמים מאוד כדי
במכסיקו ובניו־יורק, עומד הצייר הישראלי להאמין שההודים יענו בחיוב להזמנה ישמשה
גת לחזור לארץ. השבוע נפתחה ב־ ראלית כזאת.
אם יש מישהו הסבור כי על הספורט
א״.סי.איי. גאלרי בניו־יורק תערוכה של
גת, האחרונה בסידרת תערוכותיו בחוץ -הישראלי להתחשל דרך ספיגת מהלומות
מיותרות וצימצום אפשרויות הקשרים ה־לארץ,
שזכו. להערכה ולשבחים רבים.
העזלי הזח #5ג1

ספורטאיים באסיה, הוא יכול לערוך נסיון
ולקבל את הצעתו של מנהל רשות הספורט
להזמין את ההודים לישראל.
כדורגל השוער עשה את ש דו?
מאות אלפים ראו אותו בהופעותיו במדי
הנבחרת: רבבות ראוהו בפעולה במשחקי
הליגה מדי שבוע ; המונים היו מקבילים
את פניו כשהיה חוזר ממסע מוצלח. שמו
נישא בפי כל. כל ילד העריץ אותו, אסף
את תמונותיו וחתימותיו.
אולם כאשר המריא השבוע השוער הלאומי
יעקב חודורוב מנמל התעופה לוד
לנסיעה שנראתה כסיום הקריירה שלו בכדורגל
הישראלי, ליוו אותו שלושה אנשים
בלבד.
?אביקשו פעמיים. יענקל׳ה חודו-
רוב התברך בכשרונות וסגולות של שוער
בקנה מידה בינלאומי. גם בתכונותיו ובאופיו
דמה לגדולי השוערים בעולם, שהפכו
להיות שם דבר בתולדות הכדורגל
— כמו זאמורה הספרדי, פלניצ׳קה הצ׳כי,
יאשין הרוסי, גרושיץ׳ ההונגרי ואחרים.
כל אלה, כמו חודורוב, הצליחו להחזיק
מעמד בצמרת הכדורגל של ארצותיהם גם
בהיותם בגיל בו כדורגלנים אחרים משתתפים
במשחק כצופים, גם הם פרשו מהוחזרו
אליו מספר פעמים, מאחר משחק והתרגלו להרגשה שזקוקים להם ולא יכלו
לתאר לעצמם שצעירים מהם יתפסו את
מקומם.
זו הפעם הרביעית שחודורוב נפרד ממגרשי
הכדורגל בארץ ואין לדעת אם לא
אליהם, כפי שעשה לאחר שלוש
ישוב
פר׳שותיו הקודמות. כאשר התחילו אימוני
סגל נבחרת הכדורגל הלאומית, באמצע הקיז׳
התחמק יענקל׳ה מהזמנותיו של אדמוני
שמילוביץ׳ ,אשר מילא את מקומו
של מאמן הנבחרת. עת חזר גיולה מאגדי
מחופשת מולדת, היו כבר שחקני הסגל
במחנה האימונים בלי חודורוב.
מאנדי קיבל את העדרו של חודורוב
כעובדה מוגמרת. הוא לא רצה גם לקלקל
את המוראל בין חניכיו בחיזורים אחרי
השוער הוותיק. אילו עשה זאת, היד. מצליח
להחזיר את חודורוב לנבחרת, שכן יענקל׳ה
עצמו לא הצהיר אף פעם כי הוא ויתר
על הרעיון. להיפך, הוא ציפה כל הזמן
להזמנה להצטרף לסגל.
גט הם ויתרו. מחוץ לסגל הנבחרת,
תיכנן השוער הוותיק של הפועל תל-
אביב לעזוב את אגודתו, אחרי 17 שנות
שירות במדיה. פניו היו מיועדות לקבוצת
ליגה א׳( ,תחילה לד,פועל לוד, ואחר-
כך לד,פועל רמת־גן) ,כדי להתחיל בקאר־יירה
כמאמן־שחקן, או בשפת המעשה —
לעשות כסף מפעילות ספורטאית.
״מה יש ז אחרי 17 שנה אני יכול לצפות
להבנה מצד קבוצתי,״ אמר חודורוב, בהתכוונו
לקשיים שציפה להתקל בהם בבקשתו
לקבלת שיחרור, כדי לעבור לאגודה
אחרת. בסתר לבו קיווה חודורוב,
כמובן, שראשי אגודת הפועל תל־אביה יפצירו
בו להשאר ולא יתנו לו ללכת בקלות.
הפעם נכונה לכדורגלן הוזתיק אכזבה
אישית מרה. ראשי האגודה חששו אמנם
ליצור תקדים לגבי יתר השחקנים, אולם
הם הבטיחו לעשות הכל כדי להשיג את
מבוקשו. הם לא הודיעו לו שלא יתנו לו
לפרוש, לאהתחננו בפניו שימשיך לשחק
לא ביקשו אותו בקשת נימוסין
ואפילו
לד,שאר. הם פשוט ויתרו עליו.
הדולרים בוששו לבוא. רעיון הנסיעה
לשוזייץ נולד ממש ברגעים האחרונים,
לפני שעמד להיות מועבר להפועל
רמת־גן. העיסקה בוצעה באמצעות אמרגני
כדורגל מאירופהואם כי עטפו את העניין
במסודר, של נסיעה־לצרכי-השתלמות־בהינוך-
גופני־ובאימון־כדורגל, הרי לאמיתו של
דבר יצא חודורוב כדי לנסות את מזלו,
בגיל ,36 ככדורגלן מקצועי.
בשדה הפעולה החדש
צעדיוהראשונים
לא הוכתרו בינתיים בהצלחה. חודורוב ניסה
לעקוף את האמרגנים והמתווכים, להתקשר
באופן ישיר עם קבוצת לחאן. אלא שכשבקליטת
כספים לא הגיעו לרמתו רונותיו בתפיסת כדורים. הצעתו המפולפלת לקבוצת
הליגה הראשונה בשוזייץ ( 10 אלפים
דולר תמורת חתימת חוזה לשנה) נדחתה,
ונראה שיהיה עליו להסתפק בתנאים צנועים
יותר. לא מן הנמנע גם שבקרוב יתחיל
חודורוב לפזם ״אנו באנו א רצ ה

טעם כבר היום

שלגון
חדש

לאניני
הטעם

האיטי

הזרם

פרקי־חייו של הרב
אברהם יצחק
הכהן־קוק זצ״ל
מאת

שמואל הכהן־אכידור
100 תמונות
400 עמוד
מחיר מיוחד עד ראש־השנה

10ל״י
להשיג בכל בתי המסחר לספרים
ההפצה הראשית:
טופל, אחד־העם ,24 חל־אביב.

כמה מלים לחתיכה בשמלת האוראנז׳,
שישבה מאחורי (שורה שלישית) בקונצרט
של סטראווינסקי, בהיכל התרבות, והח־רישה
את אוזני במחיאות־כפיים נלהבות
בסקומות־הלא־נכונים: לא עשית עלי שום
רושם. אני עוד זוכרת אותך מכריזה לפני
שנה, שהקומפוזיטור האהוב עליך הוא —
אופוס.

אשמתי היא ששוב שלחו לי דבר כזהד
״ .1נסעת ברכבת מהירה מתל־אביב לחיפה
ביום א׳ ,26.8.62 ,לפני הצהרייס?
.2ישב לידך חייל שהשאיל לך עט
ופתר עמך תשבצון?
.3המשכת באותה רכבת לנהריה, והוא
ירד בחיפה?
.4הוא לא שאל לשמך ואת לא לשמו?״
זיהית עצמך, נערה 1/1305 מעוניין
להכירך ומבקש את כתובתך. אינך חייבת,
כמובן. רצוי אפילו שלא. ובאשר לך, הכותב:
אתה אמנם סגן־משנה, אבל איזה
מין גבר אתה 7
נ. ב .המשך לפתור תשבצים. מתאים לך.

חולמת? הן ( )4/1305 לא כתבו רכב או
תמונה. שכחו בטח.

פול־טיים ג׳וב

היא :״איפה היית אתמול בלילה?*
הוא :״זה שקר! 1״

הצוחקת את; גערה ז
יה, איזה אינטלקט וכמה נוגע ללב ומבולבל
האפוס שלו. טוב שמתקרב הסתיו.
הביטו מה שחמסינים מסוגלים לגרום ל־
(:) 3/1305
״בעיקבות הקיץ בא תמיד הסתיו. זוהי
הרגשתי עתה, אף אם חום לוהט שורר
בכל מקום ואני יכול להסיע את גלגלי
כמו נישמת הטכניקה — אל נוף האדם
הראשון. אך בכל זאת הנה רוחות הסתיו
הנוגות מתדפקות על חלוני ומשאירות לי
עצים קרחים בגן האתמול. זכורני קטע מהנסיך
הקטן:
״מדוע אתה שותה?״
״כדי׳ לשכוח את חרפתי.״
״ומה חרפתן?״
״השתייה.״
״ואולי אף אני צריך לומר שאני מתבודד
כדי לשכוח את חרפתי? ומהי חרפתי?
הבדידות. הבדידות העולה ומציפה בחריפותה
דווקא בעת היותך מוקף אנשים רבים,
שהם ידידיו וידידותיך ושהם זרים לך.
אולי אין זוהי חרפה. אולי זוהי מחלה.
או תוצאה מחוייבת המציאות של כל אותם
הדברים הסובבים א־תנו במאתנו המוזרה.
זו שביין בה מקום לאנשים המתעכבים
בדרכם, כדי להסתכל בדברים יפים
ברשותכם אדלג עתה על כמה עשרות
משפטים, המתחילים ב״היפלא הן תמיד״,
״באשר״ ,״ובכל זאת״ ,״אבל״.
את ! שתקראי את זאת, ושאולי
תשיבי, התרצי לדעת מי אני? ! שנותי
צמחו בין דכי ספרים עבי־כרם
מהלך ללא שנ ם ללא גיל אני מחפש את האדם שיוכל לגלות את האדם
שבי גם לו הצוחקת את, נערה, ל־אשלייתי
הקטנה אני חושבת שזה
ברור.

הם היו הזוג הנשוי המאושר בי׳ותר
שהכרתי. היא אשתו של אחר, והוא בעלה
של אחרת.

קזף משוגע
דווקא הולך לשתי החיילות קלף משוגע.
כזה, עד שמרוב חתיכים לא רואים את
היעד. אז הן רוצות שיכתבו להן בחורים
נאים, חביבים ומעניינים, מפני שהן משועממות
נורא מאז גמרו עם החברים שלהן.
לדעתן הן חביבות ואחת גבוהה יותר. אני

טוב, אז לעניין )6/1305( .סיימה לא
מזמן בגרות והיא בת .18 לכן רוצה
להתכתב עם אחד כזה, שיהיה גבוה ושגילו
ינוע בין 23־ .20 רצוי שיהא סטודנט לספרות,
משום שהיא מאד אוהבת ספרות.
אבל מה? גם חתיך. אבל חתיך כזה, שלא
רק אומר על עצמו שהוא חתיך, אלא
שגם אחרים אומרים, וזה העיקר. גם גברי.
והוא מוכרח להיות כזה גאה, אבל לא
שחיצר. משום שהיא שונאת שוזיצרים לאללה.
וזהו. ביי־ביי.

הוא קנה מכונית. הוא כבר יכול להתחיל
לכתוב אוטו״ביוגראפיה.

״זכור, רק לשם ספורט/״ מתרה (.)2/1305
אל תחשוב לרגע שהיא מיואשת, או רואה
בך קרש הצלה. סתם ספורט. מה יש, אסור?
היא תלמידה בת 19 ואוהבת דברים רבים
ויפים, כמו תיאטרון, שירה, טיולים —
ברגל או בטרמפים, לעשות־שמח במלוא
מובן המלה, ולרקוד בליל העצמאות עד
אור הבוקר ללא הפוגה. במלים אחרות —
תהיה מועסק אצלה בפול־טיים ג׳וב. ואל
תאמר לי שלא ניחשת שהיא תלמיות בית־ספר
לריפוי ועיסוק.

אוהב ספרות וגבר

גמאפו במו חצילים
לורד כ״פורד״

לא חשוב אם אתן טיפשות, העיקר ש־תענינה
לשני המספרים המתוייקים כ־
( :)5/1305 הם אוהבים לקבל מכתבים.
למרות שעברו את הגיל :
״רות יקירה, שתמיד כה קרירה, בקשה
לי אילך — חייכי בתמונה
״הוא ואני כמו 10 אחרים. אני האחד
והוא האפס. הוא משוכנע ששנינו : 809
קמים ב־ ,8עושים ,0והולכים לישון ב־.9
חברינו טוענים ששנינו יחד חמש וחמש.
״במשך עשרים וחמש שנות חיינו, כולל
שבתות וחגים, היינו נועזים ולעתים פוחזים.
הפסקנו לראות׳ את רומא בבוקר,
לונדון — בצהריים ופאריס — בלילה.
״עשינו חיים בלי עזרת צים / ,כי עמדו
לרשותינו מוצרי /פזכים / .אני נוהג כמו
לורד בפורד /וחברי הטוב כוחו בקודקוד.״

הוא ( )7/1305 בוודאי חושב שהוא יחיד
בדורו יערב לו. אין לי כוח להתווכח היום:
״מכיוון שכל החתיכות המוטו־סקסיות ו־הרדיטיות
נמאסו עלי כמו חצילים, החלטתי
לפנות אל מדורך ולבחון אם ישנן נשים
בעלות אומץ במדינה הזאת. ואם ישנה
אשד. עם קצת מיץ עגבניות, המוכנה להודות
שהיא בעלת התכונות המבוקשות,
שתענה לי:
״עיניים של ינשוף, התוהה בלילה חשוך
ואפל בלי כוכבים וירח.
״הליכה של עטלף מבולבל במערה סבוכה.
״עוקצת
כמו יתוש מוצץ דם.
״מבולבלת כמו כל הדור.״
מה הבעייה, אשמח לתת לך על המקום
30 כתובות. למתי? ו״מי אני? רווק בן
,25 מעשן כמו הארובה של בית־החרושת
למלט ברמלה.״

סילון ש סושי
תודה לאלה ששלחו לי את בטויי הסלנג
החדשים. מה בנוגע לנוספים?
• דבי — חצי דבילית.
• תענוז — תענוג, אבל יותר.
• לזנוב — לגנוב, אבל פחות.
• סנזייק זגגים — סטייק דק.
• ברבורית — מכוערת המשתדלת להתייפות.

אישיות מפוצלת — לתת או לא
לתת?
• נפץ (משקל בעלי מלאכה, כמו נפח)
— מנפץ לבבות.
• קולב — מי שהבגדים תלויים עליו.
• שחיף — כנ״ל.
• לזרוק מסיבה — לערוך מסיבה.
• אספירין — אחד לבן, לא משתזף.
• אתה יוסף — אתה סתום. מושג
חדש, הניזקף לזכותם של החברה הישראליים
בקליפורניה.
• יש לה הופעה רס״רית — בחורה עם
שפם.
• רגלי ״הבימה״ — שאינן אלא רגליים
עבות, כמו העמודים של תיאטרון הבימה.

עמודי שלמה — כנ״ל.
• שמאל־י׳מין — מצב־רוח מחורבן.
• בגדי־צייד — בגדים חתיכיים.
• מדברת כמו ניידת — פטפטנית.
• דולי — בובה.
• מעשן כמו פומפה — פולט את העשן
בלי להכניס לריאות.
• בת של צבעי — מאופרת מוגזם.
• חי כמו כושי בישראל — חי בלוקסוס.

תן סחיבה — מציצת סיגריה.
• אחת אחרי אוברול — אחריי ביקור
אצל הקוסמטיקאית.
• בחורה עם אומץ: עומדת על גפרורים
— רגליים רזות.
• לא לצפצף — לא להלשין.
• מתעטש עליך — מצפצץ עליך.
• הולך לו כמו קלאטש — בר־מזל.
• בריאות — כל דבר שגורם הנאה:
סרט, חתיכה, משקה.
• מחלה — ההפך.

הסלך החרש ־ סריס1ן

יש לי בשורה איומה בשבילכם: הטוויסט גווע באירופה. תנצב״ה.
חבל, חסך לי שיעורי־התעמלות.
מה שאתם רואים כאן, זה המלך החדש, בעצם כבר לא —
המדיסון. לפניכם הפאטנט הבלעדי של הכושים בהארלם מזה
שלוש שנים, שניגנב על־ידי הצרפתים לפני חצי שנה.
ב.ב. משוגעת אחריו, כפי שאתם רואים מימין. הוא שבר לה
לגמרי את הבדידות המזהרת בסן־טרופה. היא כמעט מאושרת
עתה. השבוע אפילו הסכימה לראות בני־אדם, אחרי הפסקה ארוכה.
הם היו נחוציים לה בשביל ׳המדיסון.
זהו ריקוד בחברה. מאד לא ׳סוער, מונוטוני, מש׳עמם למדי. מין
1116י3.)11 נו ^ מראשית המאה ה־ .19 כנוסח מודרני.
מסתדרים בשתי שורות — אחת מול השניה, מניעים לאט,

מימין לשמאל וחזרה, את החלק התחתון של הגוף, מרימים רגל
ימין ומוחאים כף. יש מדיסון 1ג ויש מדיסון ז אבל זה
כשתיגדלו. ומהם נימכרים בכל חנות פאריסאית 20 תקליטים
ליום, ובגללם הכפילו את אורן רחבת־יהריקודים ברוב המועדונים.
מיודעכן, פוקה הירש, ניסה למכור אותו בישראל. לא קנו.
יש בקושי מועדון אחד או שניים בתל־אביב המנגנים את המיקצב
החדש. ידועה להם נעימה אחת, בסך־הכל, אותה כבר מגמגמים
כמה רוקדים נבוכים, הניראים בתמונה משמאל.
רוצים לדעת מדיסון על באמת? לכו לקיבוץ כינרת, בקשו את
חברת־הנוער. בהזדמנות זו, אם תתנהגו יפה ולא תפריעו להם
להאזין לקוני, הלן ופול, יספרר לכס גם על קונטיננטל: ריקוד
ברביעייה, סופר־חדיש, המאיים להיות יריב רציני למדיסון.
בתמורה למדו אותם הורה.

קולנוע סרטי אלוהי היה עכביש
מבעד לזכוכית האפדה (ארמון-
דויד, תל־אביב ; שבדיה) מביא אל הבד
אינגמר ברגמן חדש, שונה לחלוטין מזה
שהורגלו אליו מעריציו של גאון הקולנוע
השבדי. ברגמן עצמו הודה אחרי שייצר
סרט זר 23 הסרטים שעשיתי עד כה
היו אטיודים. זהו האופום מספר 1שלי.״
ברגמן החדש אינו ברגמן אחר. ביסודו
הוא נשאר אותו אמן רג ש, אך מפוכח,
שהאינטלקם שלו שולט בדחפיו ובריג־שותיו.
זהו אותו בן כומר שבדי, שהנושא
היסודי המעסיק אותו הוא החיפוש אחר
האלוהים, כמו במרבית סרטיו הקודמים.
מה שהשתנה הם האמצעים. סיגנונו האישי
המובהק לבש צורה אחרת.
בנזבעד לזכוכית האפלה נטש ברגמן את
הוא עוסק בסימבולים או בדמויות מייצגות,
הסממנים שאיפיינו את סיגנונו. שוב אין
אלא בבני־אדם חיים. בחיפושו אחר המשמעות
היסודית של הדברים, הוא נוקם דרך
של פשטות צורתית. אין הוא נזקק עוד
לטכסיסי ד,הדהמה המקובלים עליו, לא לקומפוזיציות
צילומיות מסובכות, אף לא
לש מוש מופרז בטבע כאמצעי הבעה. מה
שנשאר היא רק רוח הפיוט האלים והאהבה
העמוקה שהוא רוחש לגיבוריו. המפנה ה־

קו אלוסאבאלכ ״ הפאריסאיווז ״
סטירפטיז במונית
יסודי הוא בהעברת נקודת הכובד מתוכן
לצורה.
מישככאחכ סי ר ה. זהו סיפור על
ארבעה אנשים המבקשים את אלוהים. ב־מעון־קייט,
על אי קטן, בתחום הזמן של
שתי יממות, מתמצת ברגמן את תמצית
חייהם של הארבעה. סופר מצליח (גינאר
ביג׳רנסטראנד) מגלה כי כתיבתו מזוייפת.
המלים שהוא כותב ריקות מתוכן והוא
אינו מצליח לכתוב אמת. בהרימו את עיניו
מעל הספרות, לד, הקדיש את חייו, הוא
מגלה את משפחתו ההרוסה. הבת קארין
(הרייט אנדרסון) היא חולת־רוח חשוכת
מרפא. בעלה (מקם פון סירוב) נקרע בין
אהבתו וחובתו לבין שכלו. הבן הצעיר
(לארס פסגארד) עומד על סף הניוון.
בעוד שכלפי חוץ מנסים כולם לאחות
את הקרעים, מנסה כל אחד לעצמו להבין
י* את עצמו ואת האחרים. בשגעונה ממתינה
קארין לאלוהים, שיופיע אליה מבעד לדלת
חורקת, בקיר סדוק, בעליית מעון־הקיץ
בו הם מתגוררים. כשהוא מתמהמה, אין
היא יכולה לעצור עוד את דחפיה החולניים.
בספינה הרוסה הקשורה אל המזח, בסערת
גשמים, היא שוכבת עם אחיה הצעיר. וברגע
זה, מבלי שיכירו בכך, נגלה להם
אלוהים, לצלילי הסויטה מס׳ 22 בדי־במול
של באך.
כאשר מופיע לבסוף אלוהים לו ייחלה
קארין בשגיונותיה, מתברר לה כי אינו
אלא עכביש. היא נטרפת סופית, אבל
טירופה מביא את האחרים למציאת אלוהי-
~ הם — האהבה. כפי שאומר לבסוף האבר,סופר
לבנו, הרוצה הוכחה לקיום האלוהים
:״אין אנו יכולים לדעת אם האהבה
העולם הזה 1305

מוכיחה את מציאות האלוהים, או אם
האהבה עצמה היא האלוהים.״
צעד קדימה. למרות שבמרכזו של ה־הסרט
עומד שגעונה של קארין, אין זה
סרט פסיכולוגי, גם לא סרט על טירוף.
זהו סרט על האהבה. הרייט אנדרסון, בהדרכתו
של ברגמן, מגיעה לשיאים משחקיים
חדשים באמצעים הפשוטים ביותר.
מעולם לא נראתה על הבד מטורפת כה
מובנת.
יתכן שרבים שאהבו את סגנונו של
ברגמן יותר מאשר את התכנים הגלומים
בו, יתאכזבו. אולם אין ספק שבסרט זה
צעד ברגמן צעד ניכר קדימה בנסיונותיו
להביע את עצמו.

פארישאית בווריאציות
הפאריסאיות (מגדלור, תל־אביב; צרפת)
הוא. מעין הצצה אל מתחת לשמיכות
של מיטות פאריס. אולם זו אינה הצצה
מלווה ברגשי אשמה, שכן הסרט אינו
מגלה מעשים שמתחת לשמיכה. המכנה המשותף
לארבעת סיפורי הסרט, שכל אחד
מהם יוצר בידי צוות אחר, הוא המסקנה
שאופייה האמיתי של האשד, הפאריסאית
נחשף רק בעסקי מיטה.
אין כאן נסיון ליצור אב־טיפוס אחיד
של פאריסאית. כל אחד מן הסיפורים מציג
טיפוס שונה, בעל אופי ומזג שונים. רק
הצירוף עשוי לתת מושג על מהות ה־פאר-סאית.
מלתחה
כמונית. אלה (דאני סאבאל)
היא הפאריסאית של הלילה — רקדנית
קאברט קלת־דעת ועליזה, הלוקחת את החיים
בקלות. היא אינה מהססת להחליף
בגדים במונית, בנוכחות גבר זר, או להכניס
למיטתה שיכור זר. היא פתיה הנופלת
קורבן לזאבים, אך בסופו של דבר,
לפחות בקטע זה, היא נשכרת מתמימותה
ומטימטומה.
הקטע שבוים בידי ז׳אק פואטרנו ובו
מופיע גם הקומיקאי דארי קואל, מציג
את הפאריסאית התוססת. מישל בוארון
מציג פאריסא־ת שונה, בדמותה של אני
טוניה (דאני רובין) .היא אשה בשלה ונשואה,
הנעלבת עד עומק לבה כשמאהבד,
לשעבר (כריסטיאן מרקאנד) מזלזל בפומבי
ביכולתה המינית. היא בוחרת לו נקמה
איומה — כזו שרק פאריסאית מסוגלת לחשוב
עליה.
נאמנות יחסית. סיפורה של פרנסואז
(פרנסואז אמול) ,שבוים בידי קלוד ברמה,
הוא אולי המגובש והטוב ביותר. פרנסואז,
נשואה לאמריקאי הבוגד בה, מגיעה לדירת
חברה פאריסאית אף היא (פרנסואז בריון),
המתפארת בנאמנותו של ידידה. רק לשם
השעשוע שבדבר, מוכיחה לד, הראשונה
שנאמנותם של גברים היא מושג יחסי.
הקטע האחרון, סופיה, המספר על אהבתה
של תלמידת גימנסיה (קאתרין דנייב) לגיטריסט
מסכן (ג׳וני הולידיי) ,הוא קטע
ממוסחר. ולא רק מפני שהוא עשוי לטעמם
של בני הטיפש־עשרה, שהזמר דוני ד,ולידיי
הוא כוכבם האחרון. רוג׳ר ואדים, שכתב
את התסריט עבור מארק אלגרה, כתב
אותו במיוחד כדי ״לעשות״ את ידידתו
החדשה — דנייב.
כל הארבעה מצטרפים לסרט קליל ומהנה.
עשוי ברוב חן וטעם טוב. בידור
קולנועי מצויין, בתוספת קצת חומר למחשבה׳
לא רק על הפריסאיות, אלא על טבען
של נשים בכלל.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• מכער לזכוכית האבלה (אר-
מון־דויד, תל־אביב) — ראה לעיל.
• הפאריסאיות (מגדלור, תל־אביב)
— ראה לעיל.
• אישיות חשוכה מאוד (ח,1
תל־אביב) — קומדיה בריטית על בריחה
נועזת ממחנה שבויים גרמני. ג׳יימם רוברט־סון
ג׳סטים.
• החליל והחץ (זמיר, תל-אביב)
— האם מוסיפה הקידמה האנושית לאושרו
של האדם? — זוהי השאלה המרחפת מעל
סרט תעודתי נפלא, על חייו ומלחמותיו
של שבט הודי קדום.
• היורשים (חן, חיפה) — סרט
אווירה מצויץ על ניוונם של בני עשירים
בעיירה איטלקית קטנה. קלאודיה קורדינלה.
• צימוק כשמש (הבירה, ירוש-
ליס) — מאבקיה של משפחה כושית עניה,
הזוכה לפתע באוצר. סידני פואטייד״

החופש תס -
״מבגעחופש״מזשוי

הרב

תו ךהיענותלביקוש
תמשיך הנהלת תריזן
במתן השי -זוגתוכים גמדיים
בכלוב נהדר -לכל רוכשי תריזז

תר יזז -התריםהמושלם
המעניק שלמות לדירה כולה

בהזמנות :
נא לפנות לכל סוכני

תעשיתתריסיאסבסט בע׳־מ
המשרד הואשי:

ת ל -אביב, רח׳ פרום׳ שור ,7טל 42193 .
*דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד*

מערכת ״אתגר• מוכנה לשלוח מרצים
לחוגי

בית

שייערכו ביוז מ ת הקוראים. לצורך זה ייענו להזמנות חברי־המיערנת —

נתןי לין מו ר
או רי אכנרי
ג כ רי א ל מו ק ד
ד ״ ריעקביר דו ר
כני מין ע מ די
כו עזעכר ון
כל קבוצה של לפחות 25 קוראים, המבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד
מהם, מתבקשת להודיע על כך למערכת, ת״ד ,3006 תל־אביב, לפחות
שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצח הרצוי לה ואת הנושא
המבוקש, וכן לצרף המחאה בסך 50ל״י לקרן ״אתגר•.

>הנ7ורת טכנאים

נפתחות כתות חדשות
כיתות מיוחדות לבוגרי ט׳ ,י׳ ,י״א

שרסוס מכונות
שרטוס בנין
ארכיסקסור ה

(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)

סכנאות מכונות
סכנאות בנין
פרטים והרשמה:
12— 10 בבוקר 7— 5 ,בערב

ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל.

פו רו ם צעיר

0*6ת ל/3/ל 7
ץזו 1 8 5אטס * 8ע * 11 וו

מעבדה לשונית אלקטרונית

40£ט 0א14

״לא מוסרית״ ו״גכר״

*טלמה: אני חושב שהחברה, בעצם
כולנו, בנים ובנות, תומכים ברעיון ד,והאני
גם חושב שעקב השפעות צדדיות, החברה
מגלה לפעמים צד אחר שלה. לכן
כולנו, במיקרה שזה קורה, לא ״סלחניים״,
אבל חושבים שזה בסדר.
לאה: בדרך כלל, וכעט תמיד, ההשקפות
המוסריות שלנו מכוונות בעיקר לגבי
הבת, ולא לגבי הבן. אנחנו רואים בת
שמסתובבת עם הרבה בנים כלא־מוסרית,
בעוד שבן המסתובב עם הרבה בנות הוא
בדרך כלל ״גבר״ .המוסר לא מגנה אותו.
פעם המורה דיבר על זה בכיתה, והוא
אמר שלגבי האשה זה עלול להביא נזק,
כי זה עלול להב א ילרים לא־רצויים לעולם

דגה: אני חושבת שבל המושג הזה של
״סלחנות״ אין לו בכלל מקום כאן, משום
שכאשר זוג מקיים יהסים מיניים, הם עצמם
לא חושבים אם זה בסדר או לא בסדר,
הם נהנים מכך וזר, מספיק להם. ואילו
החברה שלהם, אם זד, נודע לה, בעיניה זה
בסדר. ר,ם חברים והם שוכבים וזהו
אכנרי: הזוג עצמו, האם הוא הושב
שזה בסדר או לא?
דנה: לא חושב על זה בכלל.
אלי: נאמר אחרת. לאחר מעשה, האם
מישהו מרגיש ריגשי־אשמה?
דנה: ודאי. אבל, כמו שאמרתי, אם
הם הולכים קבוע, אז זה בסדר, אבל אם
לא, אז מגנים את הבת, או שהבן מוכרז
כזאב, או פרייר, וכולם מעריצים אותו.
מרגלית: רציתי להעיר פר, על מה שיוסי
אמר. הוא דיבר על דחף פנימי, ואני
חושבת שדחף פנימי זה עניין של אינסטינקט.
והאדם מותר מן הבהמה, מפני
שהוא יודע לרסן את עצמו. ואם הדחף
הוא רק דחף פנימי, ללא שום דבר ריג־שי,
אני חושבת שהוא צריך לדעת לרסן
את עצמו.
שלמה: אבל בשביל מה לרסן את
עצמו? למדתי את זה במיקרה בסוציולוגיה.
ישנם דחפים שונים לכל אדם. אם
אדם יבצע את כל הדחפים האלה, החברה
לא תוכל להתקיים. אחד המוסדות החשובים
בחברה, זה מוסד הנשואין, ואם מוסד
זה ייהרס, אז החברה לא תוכל להתקיים,
כי הוא ממלא תפקידים שהם חשובים בסוציאליזציה
ושאר הדברים. ומרגע שיתקיימו
יחסים מיניים שלא בגדר הנשואין,
המוסד הזה ייהרס( .מתחילים ויכוחים אישיים
סוערים סביב השולחן).

ץ 0 0ז

^ 6 0ג1

בחינות

כניסה

ומיון

ה 18-בספטמבר 1962
תל־אביב: רח־ אבן גבירול 66־68
ט ל 232056 .

באר שבע: בית רסקו דרך הנשיאים פקידים1 תלמידים : סטודנטים1 הדשמו עוד היום לקורס החדשד*

קצרנות

?}כרית ו/או אנגלית
ימני תודשים, פעמיים כשבועז
ב״אולסן גרג* ( 1 0 8 2 0 )1
המנהל: ח .בר־קמא (קמשמפקי)
ת ל ׳ אכיכ: רחיב גורדון צ.
חיפה: בבית־הספר, במעלה*,
רחוב שמריהו לוין .30

הפלחה

(המשך נזענווד 07
שלומית: כן, במיקרו, כזה, שילך לנשים
שמוכרות את עצמן.
יורם: רגע, אני רוצה לשאול את מיכאל
משהו. אתה אמרת שהחברה מתייחסת
בסלחנות ליחסים מיניים מתוך אהבה
אלי: הוא אמר שהמקובל בקרב נוער
בגילכם שמותר דבר כזה.
יורם: לא לא, הוא אמר שהוא מאמין
בזה.

מובטחת:

תשבץ העוד הוה
1305

שורה גרור גזבבי־-בחז היא צברית
ח־יונית, תרתירת תיכון. הת שב-
ציב תופם־יב גז\2תו וכבר בין תח ביביה,
ארא שכד כה פתרה תש בצי
אחריב ואירו כתה החרי בוה
שאחריב יפתרו את תשבציה.
מאוזן )1 :מם•
ציא אבק השריפה;
)4נזיר ופילוסוף
צרפתי שנירדף על־ידי
הכנס׳יה הנווד
רית (המאה ה־12
לספירה); )10 מלת
תנאי; )11 נוזל ה*
חיים; )13 מלת גוף;
)14 חיל; )15 גש*
מי׳ המרי; )17מבני
נוה; ס!) מס־פיק;
)20 כלב ה*
שומר על פתח ה*
שאול במיתולוגיה היוונית;
)22 הוצאת
רכוש או זכות מאדם
או מנות ציבורי;
)25 פקודה;
)20 קרש; )27 חבורת
נעלי מלאכה
בימי־הביניים; )30
יער עליו! של כוהני
דת; )32 מאותיות
הא״ב; )33
נוטה ליפול; )34 ,
תואר הולנדי; )36
זק!; )37 עומר בראש מפעל או מוסד; )39
מלחיז ישראלי; )41 מקום מנורים; )42
טסטר קט!; )44 תאי העצב מורכבים מרבים
כמוהו; )46 מצרפת; )48 שיקוי; )50 מלת
קריאה; )51 קינה; )53 כישור; )55 המוז
רב; )57 רצועה; )58״כן״ באיריש; )59
צורה, אופו; )00 מחפש גיזת הזהב.
מאונו )1 :פקיר נכוה באו״ם; )2
מתרומם; )3הנקודה הנמצאת ממול נקודת
הזניט שבלב השמים ממעל; )5רסיסי
לילה; )0מרחק )7 :תבואה; )8לעולם;

מעין ״נשואי־זוטא״
אכנרי: מדברי הוויכוח, ובעיקר מדברי
שלומית, מתקבל הרושם שנוצרה כאן
מעין פשרה בין שתי תפיסות. פשרה זו

)9מכשיר למדידת ההקרנה; )12 היטל;
)15 הוא אפולו; )16 ישוב בסביבת ת״א;
)18 מדינה נדולה וחזקה )21 :שליח; )23
מוקש; )24 רמה; )26 מדינה אפריקנית;
)28 מקוה מים נדול; )29 ארנון או״ם לחינוך,
פרע ותרבות; )31 מצב; )32 חלק; )35 משמש
למאור ; )37 סופר )38 :תואר אננלי :
)40 מחוז בארץ )41 :מלת ורוו ; )43
קריאת צער; )45 מכשול; 140 חסר ערר; )47
בן נחש העמוני; )40 נתן; )52 מפתו; )54
מלת שאלה; )56 תו )58 :קריאת התפעלות.

מאפשרת את התרת הדחפים האי־סוציאליים,
תוך כדי שמירת האינטרס החברתי באמצעות
הנשואין.
משמע: החברה יצרה כאן תבנית מסדי־מת,
מין מוסד־ביניים — הד,ליכה־ד,קבועה,
שהיא ״נשואין קטנים״ ,נשואי־זוטא.
כלומר — איננו מבקשים עתר, לקבוע
אם המוסר המקובל בדור הצעיר טוב או
רע, אלא — מהו מוסר זה? מהו הדבר
שהדור הצע ר חושב אותו למוסרי?
מדבריכם אני מבין שאין הנוער סבור
שיש לבטל את המוסד ששמו נשואין, אלא
להיפך. עתה עלינו לקבוע מה מותר, לפי
תפיסת הדור הצעיר.
מדבריו של מיכאל אני למד כי כולכם
כאן סבורים, למעשה, שיחסים מיניים על
רקע של אהבה — או משהו הדומה לאהבה
— הם מותרים. אולם זו דעתכם
שלכם, היושב ם כאן. מסתבר מדבריכם כי
החברה — גם החברה שלכם — לא ר,ת־קדמה
עד כדי תפיסה כזאת. היא מתירה
יחסים מיניים מחוץ לנשואין, במסגרת
ר,ליכד,־קבועה, אבל בעין רעה. ואילו מחוץ
להליכה־קבועה היא שוללת יחסים מיניים
לגמרי. האם אני מגדיר את הדברים נכון?
מרגלית (בשם כולם) :כן. זוהי, כמובן,
תוצאה של חינוך. אנחנו, למשל, חונכנו
על־ידי הורים מסויימים, במסגרות חינוכיות
מסויימות, ואני חושבת שברגע אחד,
בדור אחד, קשר, להשתחרר ממוסכמות
שהן תוצאה של דורות, וזד. קצת לא טבעי
שבת אחת פתאום תתפרק בבת אחת, וגם
לי זד, ייראה פריצות.
א ״ נדי: הנה, מרגלית, אשאל אותך
שאלה שניה. ברור לגמרי שמושגי מוסר
מישתנים באיטיות רבה מאוד. השאלה היא:
האם את חושבת שאת הילדים שלך, כאשר
יגיעו לגיל הזה, תחנכי ברוח של מוסר
אחר מאשר הדרך בה חינכו אותך ההורים
שלך?
מרגלית: לא במידה רצינית, אבל במידה
מסויימת כן.
אכנרי: פה אנחנו מגיעים לנקודה שהיא
מאוד יסודית לגבי ההגדרה של עצמכם•
אתם אומרים, מצד אהד, שלדעתכם
זד, בסדר לקיים יחסים מיניים לפני ה־נשואין,
במסגרת של אהבה. אם אתם אומרים
שהחברה אינה יכולה להתקיים עם זה,
או אם אתם אומרים שאת הילדים שלכם
לא תחנכו בכיוון זה, הרי זה סימן שאתם
לא כל־כך בטוחים שוד, נכון.
יצחק: אנחנו כן בטוחים, אבל הן ה־מוסכמות
של החברה.
אבנרי? אבל אתם תהיו החברה בעוד
כמה שנים!

״כשאגי אהיה אבא״
יצחק: כל אחד מבין בעצמו שזר, חייב
לקרות. לפעמים ההגיון מתנגד לרגש. ה־ .
הגיון אומר שאסור שיתקיימו יחסים כאלה,
אבל הדחף הריגשי אומר אחרת. אני
חושב, למשל, מד, יהיר. כשאני אהיה אבא.
אני חושב שאני אתנהג עם הילדים שלי
הרבה יותר בחומרה מאשר הורי מתנהגים
אלי.
אכנרי: על א-זה גיל אתם מדברים?
החל מאיזה גיל?

יצחק.16 :
אבגרי :

בארץ אוסר
עכשיו היד,
ועכשיו, לפי

אתם יודעים שהחוק החדש
יחסי־מין בגיל שש־עשרה. עד
מותר החל מגיל שש־עשרה
החוק החדש, זה מיתר רק

חכרי־פורוב אברהם ושלומית
גבר הוא זה שמסתובב עם הרבה
העולם הזה 1305

חכרי־פורום שרמה, דנה ויורם

__ ילדה טובה היא זו שאינה רוצת

החל מגיל .17 מדבריכם מסתבר שאתם
מסכימים להחמרת החוק.
שלמה: חוק זה דבר הגיוני, זה לא
רגש.
אפנדי: אתם שוב חוזרים לאותה נקודה:
הרגש עולכם ודנו משלי•ם עם ההגיון
של עדמרס.
מיכאל: א״.י אין לי פיד־ל־אישיות.
אני את הבנים שלי אמך ליושר פנימי.
במידה והוא יהיה מחונך פך, הוא יהיה
נבון, ויחיה לפי אותו יושר גם בנוגע ליחסים
המיניים.
אם אתם אומרים כה מצד אחד שיותם
בעד יחסי־מין לפני הנשואין, ומצד שני
אתם חושבים שאת הבנים שלכם אתם לא
תחנכו כך, אז אתם בעצם לא אמרתם את
האמת בנוגע ל!.ינוך המיני. אז אתם חלק
מהחברה שיצרה את למושג הולכים־קבוע
רק בשביל המגע המיני. ואז זה לא נכון.
אצלי בבית אבי אף פעם לא לקח אותי
ואמר לי :״אתה שומע, מיכאל, בני גע
לחינוך המיני אלא הוא חינך אותי
באיפן כללי, וחלק מהחינוך הזה יצר את
המושגים שלי גם בנוגע למין, וגם בנוגע
לאלפי דברים אחרים.
ואני מתאר לעצמי — אומנם לא שוחחתי
אתו, אבל נודע לי בבית על זה — שהוא
לא היה מתנגד לזה אם הוא היה
יודע על מה זה מבוסס. על זה שאני לא
תופס כל אחת ועושה מד, שן פלוני) עושה,
אלא שזה באמת בא מתוך רגשות אמיתיים.
אלי: התפיסה המוסרית הקיימת כיום
אינה אומרת ש״בחורה טובה היא זאת שאינה
מקיימת יחסים עם בחורים,״ אלא
״בחורה טובה היא זו שאינה רוצה בכלל
לקיים יחסים עם בחורים.״ השאלה היא,
לכן, מה אתם חושבים צריך להיות? האם
גם אתם תחנכו כך את בניכם?

רינשות אשמה

שלומית: אני רוצה לומר ק!דם כל
שקיים הבדל בין בנות ובנים לגבי אותו
עניין, ולכן זה גם יתבטא בחינוך שונה
לבנים ולבנות. אני חושבת שבת לא תשתחרר
לעולם מריגשות אשמה. היא תשכנע
את עצמה באלף שיכנועים שהיא אוהבת

אלי: משום שחינכו אותר, שלא להגיב
על דחפים כאלה.
שלומית: טוב, ולכן לגבי בן זה יהיה
אחרת.
דנה: אני חושבת שפשוט זו שגיאה
לחוש ריגשות אשמה. אם היא עשתה מה
שעשתה, למה לד, להתחרט אחרי זה? היא
קיבלה מד, שקיבלה. משום שכל היחסים
ד,אילה גוררים אחריהם הנאה מסויימת. אילו
זה היה נעשה ולא היה גורם הנאה, אני
מתכוונת גם לבן, אז לא היו הושבים את
זד, לדבר בלתי־מוסרי. הם חושבים כך
משום שרם הושבים לרגע שהם נהנים מרגשות
בהמיים. החיות לא חושבות שזה
בלתי־מוסרי
יוסי: לחיות אין מוסר.

איו שוס חיגוד מיני

אכנרי: מכל זה ברור דבר אחד: אתם
ניתקלים בשטח זה בבעיות חמורות, בעיות
המטרידות אתכם ושכל אחד מכם חייב
לפתור אותן לעצמו.
מתעוררת השאלה: האם אי־פעם קיבלתם
איזושהי הכנה לכך? האם, באיזה שלב
שהוא• של חייכם, קיבלתם, באיזו צורה
שהיא, הכשרה לקראת פתרון הבעיות ההעולם.
הזה 1306

אלה? כלו-מר — הינוך מיני? או, ליתר
חינוך מוסרי?

מרגלית: אצלי בבית, י>ם ההורים •גלי,
לא היתד, לי ע חה. אבל בבית־הספר העממי,
בכיתה ח׳ נידמה לי שהבררה עלי
•לשתה מעשה נאה. היא עגמה היתה במבוכה,
אבל היו־ קיבצה את הבנים והבנות
יחד, והיא התחילה. להסביר לנו את
כל הנושא המיני. מההתחלה, רהיהיד ה־ביאולוגי,
וכל מה שרצ נו. היא דיברה על
כך בחופשיות גמורה.
בתהילה שכבו על השולחנות, עם פנים
מכוסים, התרגשו והסמיקו. לאט־לאם היר־גשנו
יותר חופשיים, שאלנו שאלות. היא
הסבירה גם סטיות מסויימוח, וזה מבחינה
מסויימת הבהיר את כל היחס שלי ליחסים
מיניים.
יצחק: אני יודע שבבתי־הספד מכנסים
רק את הבנות בגיל מפויים לשוחח על זה,
ובהרבה בתים, כמו אצלי בבית, דיברתי
עם אבי בח־פשיות על כל הבעיות שהתעוררו.
נתנו לי את כל ההנחיות ואת
כל ההסברים שביקשתי. זאת אומרת, שצריך
פשוט לשאוב מההורי* את כל ההסבר

כשלון החודים
אפנדי: השאלה היא, באמת: האם ההורים
בדרך כלל ע־מדים בהתחייבות הזאת?
שלמה:
לרוב לא. צריך לזה בגרות
רוחנית, כדי לקהת את המשימה הזאת
עליהם. לרוב ההורים בעצמם לא• מספיק
מבוגרים בשביל להסביר את זי־.
קיים גם חינוך מיני בקרב תנועית־הנוער.
בגיל שישית, נדמה לי, יש פעולות מיוחדות
על נושא זה.
אפנדי: אלא שזה נעשה, אולי, בגיל
יותר מדי מאוחר. אז כבר יודעים על זה
הכל, וזה משעמם. זה צריך להעשות עוד
בכיתה ח׳.
דבר נוסף הוא שהרבה מן הבנים או
הבנות מתביישים לשוחח על הנושא הזה
עם ההורים. הם חושבים שההורים לא יבינו,
שהם התרחקו כבר מהגיל הזה, או
שהם יראו את זה כהטא. לכן קורה שהם
לא מוכנים לגמרי לחיים המיניים, ואת
משמעותם, ואת הידיעות שלהם, הם שואבים
מספרים זולים.
לאה: איני רוצה קצת להגן על ההורים
שלנו. ההורים שלנו עצמם חונכו על הסיפור
של החסידה והכרוב, ואנחנו לא
יכולים לדרוש מהם שיבואו ויספרו לגו
הכל מחדש, משום שהם יבואו במבוכה.
הם עצמם לא חונכו לוה, לכן גם לא
יוכלו לחנך אחרים.
דנח: ההורים חוששים שהם יאבדו את
כבודם בעיני ילדיהם. הם לא רוצים שהילדים
יחשבו לעצמם: הנה שני המבוגרים
האלה מקיימים יחסים מיניים. זה
מבייש אותם בפני ילדיהם.
אפנדי: זאת אומרת שיש כאן מעין
ריגשי-אשמה של ההורים כלפי הילדים
שלהם.
דנה: כן, ולכן הם לא מדברים. בעצם
זה זר. לא בדיוק רגש־אשמה, זה מין
בושה.
שלמה: יש זמן שהם חושבים שהבנים
יותר מדי צעירים בשביל לשוחח אתם,,
ויש זמן שהם חושבים שהם בעצם כבר
יותר מדי מבוגרים והם יודעים הכל.
אפנדי: נידמה לי שמיצינו נושא זה.
אני מודה לכם עבור השיחה הגלויה.

.אתה

7ו0£1ך
ח סו ך
11 כנו ביתך

1 1 3 0 :1 .ל

הססני!
לבני!

1־הו

דירה

להשכיר
פ״הפימה״

ספור
שי ר
אגדה תצלום

לפנות לאיש שבקופת הבימה
החל מיום ראשון 16.9.62

המחיר עד ראש השנה בלבד

10.75ל״י
בהוצאת המכון לתרבות אסיה
ואפריקה

ההפצה: הוצאת קרני

מספר 1305

שנה

מחוזתניס בגיל
וו״ ח מיוחד שד העו&ס הוה

עד בעיות המוסר שד הדור,הצעיר