גליון 1307 מתאריך 26 בספטמבר 1962

פרקי הווי אלה ׳הנציחו את לבנויו, נצחו־־
נן תיו וכשלונותיו של האיש הקטן בישראל
משך 13 חדשי התשב׳׳ב:

כדור טועה
תשרי

אים לקבורת מתי העיר, איימה כי אם לא
ישופר המצב ״תאלץ לנקוט באמצעים נגד
הנפטרים׳׳.

שיפוט מהיר
שבט

••תל־אכיכ, הגיש אזרח תביעת פצו־
* 2יי ם נגד בעלי קירקסים, בטענה כי בשעה
שחזה בהופעה, נפגע בראשו מכדור
שנבעט על־ידי סוס, שהוגדר כ״בועט יותר
טוב מהנבחרת הישראלית.״

ך * נתניה, עצרו שלושה צעירים, ש־
* 2נסעו בטנדר, אוטובוס נוסעים, היכו
את הנהג מכות נמרצות, הסבירו לו כי
זה עונשו על שעקף אותם.

אלבום הפושעים

••ירושלים, הודיע אזרח למשטרה כי
^ אלמו ני ם פרצו את חלון מכוניתו ושיחקו
במצלמתו, הביא למעצרם של שני
ילדים אחרי שצלם המשטרה פיתח את סרט
המצלמה, מצא עליו את דיוקנו של אחד
הילדים שצולם על־ידי חברו.

שתי וערם
חשוון
תל״אכיב, שוחרר צעיר על־ידי שו־
^ פ ט ־ ש לו ם על־מנת להשיג חתימת ערב
הובא שנית לפני אותו שופט
לשחרורו,
כעבור 48 שעות, לאחר שגנב קטנוע בדי
להגיע אל הערב בזמן.

כקליפת השומה

••קריית־שמונה, קיבל שלמה אמגר,
* 2מחוסר־עבודה הנתמו על־ידי לשכת
הסעד, מכתב ממשרד־האוצר, בו נאמר
לו כי עליו לשלם 1200 לירות מס־רכוש,
היות ורכושו הוערך ב־ 100 אלף לירות.

לא תחסום שר
נסלו
••צהלה, לאחר שהכביש הראשי נחסם
^ חלקו בחביות, לרגל תיקונים, ירד
השר משה דיין ממכוניתו, פינה את החביות
והמשיך בדרך.

סט 3מ חדש

האלטורה

ן יפו, סירב מבקר במועדון הלילה
^ עןזזר באיים, שאשתו השתכרה והחלה
לרקוד ריקוד בטן, לשלם עבור המשקה שהזמין
לאשתו, בטענה כי ״היא הגישה
תכנית אמנותית עבור זה.״

עברי פי פיחות
ך * ירושלים, נאלצה הנהלת קולנוע אדי־
^ סון להפסיק הקרנתו של יומן הסברה,
בו דיבר שר האוצר על הפיחות, לאחר
שבני הנוער החלו למלא את חלל האולם
בצעקות . :לא רוצים אשכול — רק
שוקולד בזול 1״

להט נעורים
אדר ב׳
••תל־כרון* ,לאחר שלא מצאה מקום
למתאים לעריכת קומזיץ, פרצה חבורת
ילדים לבית־הספר המקומי, העלתה מדורה
מרהיטי העץ שבאחד החדרים.

•• צפת, נעצר תושב המקום בדרכו אל
^ הגבול הסורי, סיפר בחקירתו כי עמד
לחצות את הגבול כדי לשדר בקול דמשק
על המצב המחפיר השורר בבית הקברות
שבעיר.

תפילת שמונה־עשרה
טבת

ך • חיפה, הודיע אזרח למשטרה כי גילה
^ א ת מכוניתו הגנובה והוא אורב במקום
לגנב, הלם בראש הגבר החשוד הראשון
שניגש למכונית, גילה כי היה זה
בלש שהגיע למקום בעקבות הודעתו.

הפרד והצמד
ניסן

ימות המשיח

כת־ים, התלוננה החברה־קדישא בפני
^ העיריה המקומית על חוסר מקום מת

••עפולה,
לאחר שדיירי אחת הדירות
^ חשבו כי סוכן־הספרים שנכנס לדירה
הוא הרופא לו חיכו משעות הבוקר, ניצל
האיש את הטעות, הפשיט את האשד. החולה,
הובא למשפט כשנתגלתה זהותו
האמיתית.

סליחה, טעות בראש

••ירושלים, הקים לעצמו הרב ח״כ
—1מנח ם פרוש משטרה פרטית משלו,
המורכבת מבחורי־ישיבה, הרושמים בשבת
את מספרי המכוניות העוברות במאה־שע־רים,
על־ידי קיפול דפי ספר התפילה.

ן • דליית־אל־כרמל, ניסה אב לרצוח
^ א ת בתו, אשר חזרה מבית־חולים לאחר
ניתוח המעי העיוזר, בחשדו כי הצלקת
נותרה, לאמיתו של דבר, מניתוח הפלה.

רופא פנימי
אדר א׳

ירושלים, הובא לדין ירדני שהסתנן
^ ארצה, ושטען להגנתו כי נאלץ לחצות
את הגבול כדי למכור כאן פטנט אותו לא
הצליח לנצלו בירדן.

גבול החרפה

חשד עיוור

ן • חיפה, סירב בעל ברגע האחרון לתת
^ ג ט לאשתו, אלא אם יוצמד הסכום,
שהסכימה אשתו לשלם לו, לשער הדולר.

*• ונקם שילם

*•תל־אכיב, הודה אזרח לעורך־דינו
* 2ע ל שהצליח לזכותו מאשמת מסירת
צ׳קים ללא כיסוי, שילם לו את שכרו
בצ׳ק שהתברר כי אף לו אין כיסוי.

העולם תזוח 1307

כלי היסום

אייר

ך * אשקלון, נעצר ישראל שיינמר כש
פקודת שופט־שלום, לאחר שחיבל בסוס
של שכנו, בטענה כי ״בא לתנות
אהבים עם סוסותיו.״

הודש: תשרי
מזל: מאזניים
בנק: בנק לאומי לישראל בע״מ

עיגויי הרין

מאזניים

ף * רמלה, הגיש אסיר בקשה להעברתו
^ מ בי ת־ הכלא במקום, טען כי אין הוא
יכול לשבת בחברת אינטיליגנטים, הדוברים
מילים קשות שאינן מובנות לו.

דרף ארץ
סיוון

ראש השנה עומד בסימן
מזל מאזניים.
ואכן, בחודש תשרי עושה
כל אדם בישראל את חשבון
הנפש — סוקר מעשיו
בשנה שחלפה ושוקל דרבי
פעולותיו לעתיד.

ך נצרת, נעצר אזרח באשמת ניפוץ
לשמשות לשכת־העבודה, טען כי ידי דיו
הוותיקים יעצו לו ש״זו הדרך היחידה
להשיג עבודת״

תורת היחסיות
ך * חיפה, ביקשה אשה, שכלבה נשך
* 1עו ב ר אורח, כי השופט יטיל עליה
עונש קטן ,״מאחר וגם הכלב קטן.״

תכנית לעתיד כוללת, במובן,
גם פעולות כספיות.
גתכ י מ פעולותיך הכספיות,
לקוח נכבד, ישמח הבנק
גם להבא לעמוד לשרותן בעצה
ובהדרכה לקראת עתיד איתן.

ללא מעצורים
ך* קרייודחיים, התרגז צעיר, שנכשל
^ בבחינה המעשית בנהיגת שלף סכין
מכיסו, דקר את הבוחן, ואת המורה לנהיגה
שחש לעזרת המותקף.

הפורץ המיילל
תמוז
ך יאר־שכע, הזעיק בעל חנות את ה־ל
משטרה, בטענה כי פורץ חדר לחנותו,
גילה כי האלמוני שפיזר את החפצים בעיר-
בוביה לא היה אלא חתולו של שכנו,
שנכנס בלילה דרך החלון.

שגת או שר ועו שר
לכל בית ישראל

כצינורות המקוכלים
ךיתל ־ יאכיכ, נעצר צעיר, שנהג לזחול
^ ,דרך צינור הביוב המוביל ממלון שרתון
לים, לגנוב את בגדי המתרחצים שהונחו
בקצה הצינור.

״זה השער רה׳..״
ך * פתח״תקווה, תלתה חברה־קדישה ה־
^ מקומית מעל דלת משרדה שלט ״ברוכים
הבאים״.

מן הפחר אל הפחת

ן* שדרות, ברח בעל מפחד אשתו ל־
* 1ת חנ ת המשטרה שבמקום, מצא את
הדלת נעולה, פרץ אותה על־מנת להסתתר
בפנים, הואשם בהסגת גבול פלילית, התפרצות
וגרימת נזק.

! מ63 1
ליבראל

הבנק הצועד עם

געפ

פאמה מורנאגח
ן • כאר״שכע, התעניין תייר אמריקאי
^ היכן שוכנת בנגב העיר מיאמי, הסביר
כי בהיותו בארצות־הברית תרם סכום
נכבד להקמת עיר חדשה בנגב, שתישא את
שם עיר מולדתו.

לכל לקוחותינו והבאים אתנו בקשרי מסחר
שנ הטובה
מאחל בית-המסחר לרהיטים

כעור יום, כעור שנה
ך דימונה, שעות אחדות לאחר שבעלה
יצא מהבית, תוך הבטחה לחזור בעוד
יום, קיבלה אשתו הודעה כי תצטרך להמתין
לו זמן רב יותר, מאחר והסתבך
בגניבה, נשפט מיד לשנה מאסר.
שילומים אלול
^ צפת, ביקשו מתארחים מבעל בית
^ מלון להפסיק נגינת מוסיקה גרמנית
לריקודים, יצאו בכעס משסירב, עזבו את
המקום במכונית פולקסוואגן.

הירייס למעלה
שכונודהתיקווה, ניצלו כייסים את
^ הרגע בו הרימו תושבי השכונה את
ידיהם ומחאו כף לרגל חנוכת הגשר החדש,
גנבו את ארנקיהם.

עושיס חיים
ך אר״שכע, גנבו אלמונים מכונית של
* 4חברה קדישא, טיילו בה שלושה ימים,
נטשו אותה לבסוף בכביש צדדי.
העולם הזה 007

אושינסק
תל־אביב, רחוב הרצל ,56 טלפון 86797

ריהוט אכסקלוסיבי

הזמן

ביצוע מושלם

• המתנה הנאה ביותר ל־בן־זוגך
תמצאי בחנות האלגנטית
להלבשת גברים ויקטור,
רחוב בן־יהודה ( 6על־יד מוג-
רבי) ,המאחלת לך ולכל לקוחותיו
מיטב האיחולים לשנה
החדשה. מבחר עשיר של סוודרים
מצמר, חולצות אלגנטיות
מפופלין ופרלון, מכנסי קאמ־גארן
וטרילן עבד( ,עם צמר)
וכן מבחר מתנות נאות לחגים:
עניבות׳ חגורות ועוד.

ניתזתסקר 1/1ר כ
ד א 3ס נו ו דני ם
תל-אביב
רח 1ב בלשו־ 6

מוקדמות ובגרות

זויפה

רחובביאליק 17

החודש

נ פתחי ם קורסי םחד שי ם

ירושלים

למועדים מאי ויולי 1963
ספרי לימוד בהוצאת בית הספר

רחוב יפו .33 בית;יואל __
דחף

י מבינה, אבל זה מוצא חז בעיני!לה.
הופתעתי כשמצאתי מלים אלה ממש,
ת הסבר מפורט, במאמרו של דר׳ רודי.

וו! שמטבעי אני אספנית, ומביוו! שב־וב
תיפתח תערוכת התחביב — הייתי
סציעה שהפסיכוגראף הבא יטפל בנושא ה־אספנות.
דפנה
צ ,.תל־אביב

הפסיכוגראף של דר׳ דויד רודי על האמנות
האבסטראקטית העלה את חמתי.
המאמר נראה לי מסובד־מתוסבד מאוד
ואותם האנשים ש״לא הבינו״ את האמנות
האבסטראקטית עד עכשיו — לא יבינו אותה,
לדעתי, נם אחרי המאמר הזה.
יש אנשים הרוצים להעמיד את ה״לא•
מבינים״ במקומם הנכון — היינו, אותו המקום
בו עומדים הסנובים ומריעים למלד
הערום, מחשש לנלות את עיוורו; עיניהם —
הרי זו עוד תרומה למגמה זו — במקום
לנסות לנתח ניתוח מקיף את האמנות בכלל,
או זו של ימינו בפרט.
...מחבר המאמר אמר, בין השאר, שהאמנות,
כמו המדע והדת, רוצה להסביר את
העולם. אני מסכים עם זאת בהוספה מכרעת,
שמבליטה את התכליתיות והאקטיביות של
האדם .״להסביר״ זה החלק התפל. צריר
לומר: להסביר את העולם ולשנותו! ההסבר
אינו אלא מיקדמה, כרי שהאדם יידע איד
לשנותו ולסגלו לרצונו שלו.
...ואי לו כל אמנותו של האמן האבס־טראקטי
אינה אלא הצהרה שהוא אינו
מבין את העולם: שאין לו קונטקט; שהוא
מיואש. הוא אינו רוצה להילחם ולשנות
משהו. אם יש בציורים אלה כוח — הרי
זה כוח התפרצות ילדותית.
צריד להבריז שהמלד ערום בקול רם, וזה
לטובת הפלד!
יוסף ורטמן, חיפה

״ ־ השנה נולד סו שג חרס: י ד -מ ו. להב די ל ס שי ד -בי ת. סין -ם ס -ראשי
ה הי ברתסל ״שברעיד ססר יי ם ״ ,תו א ר־ ה כ בו ד ^ טהדדבק לנ רנס רו בנו ה פ ני ם
ע ל -ידייריבינוהיקרים, ה חו ט סי םלהזכיר את הסם הספררס.
־ 2האם סי לאה סיך >נ 0ה סנ ה את ת פ קי דו? האם עמד ב סי ב חן? האם שסר
על אוסז -לבו, חו ס ״ האח ריו תסלו, אי -תלר תו?
־ 9בזמגיזל במשך ה פני םהתרגלנו
ומע שי ת: ת גו בתאויבינו. אם שתק
אם חדלמרדיפותיו, אם מי לקלנו
במעש ינו. א ם, ל עו מתזאת, הגביר
סשם עשהיינובסדר.

ל מ דו ד את הדבר באסת -סי דהפ סו ס ה
הארייב, אם החליש את לחנועלינר ,
מהמאות -משמע שהגיעה העם לפספס
את הל תז והח מי ר את הרדיפות -

־ 2מ ב חינ הזאת, לא יכולנולהת לו נןב סנ תתסכ ״ ב. כ י השנה ראתה
את ההתקפה ה ח מור הוהרניניתביותר שנערכו, ע ל ״ ה שבועון ה מ סו יים ״
מאז קיומו. כוונתי להבעת חו ק ל שון הרע .
דוברי המישסר לא הסתי רו

הבטיחוב פי רו ש לשאר העתונים,
ל עו לםנגד שום עתוןאחר. בכל
סוחבת, עד ש מנ ס חי חוק -הזוועה

לרגע כיה חו קמכווןנגדנו. הם אף
ולמבק רי םהזרים, כ י לא יופעל
זאת הי תההת גו בהבא רן ו ב עו ל ם כה
נאלבולהיסוג ( לפישעה).

״ 9־ כ מו כלהת קפ ה, שנערכה עד כה סטעם ה מיס טר עלה עול ם הז ה -
כ מו ההבנות, ה תנ ק שו תהומים, ה ח טי פ ה, המאס רי ם, החרם הכלכ לי *
ה חי פו שי ם, העלילות, ההשסבה ה טו ט א לי ת. ייסודהש בו עוני םהמתח רי ם,
ה מ חז ההמ מלכ תי ב ה בי ס ה, המ שפטים, וכר * וכר * -לא הזיקהגם התקפה
ז ו, אלא להיפך, הועילה. געזיבאמ תו ק, כ מו ת מי ד. ההתקפה קי רבה
או תךלעמון. הי אגייסה את דעת -הקהללימיבנו. ו ב עי ק ר -הי א ה בי א ה,
ז ר הפעם הרא שונ ה, לבינאוםה הגב העלה עול ם הז ה .
י ת כן שזו ה תופ ע ה הח שובה ביותר ^ טלהסבה, מבחינתנו. כ תונ א ח
מל שון חו קהרע, החלה ה ע תו ברתה עו ל מי תלהתעניין מאד ב ה עו ל ס הז ה .
ע שרו תעת רני םזריםהזכירו את שם השבועון, כס מל המלחמה ל חופ ש־ה
ביטוי בי שראל. אי שים ב ע לי סם עולמיחתייבבו בפה מלא להגבת בו,
ו**?-הסבירם את אופיהע תון ומגמותיו .
2 :אהה ה תו ב או ת נ תג לתהבתגחבי -היובל של העול ם הז ה. לפי בקשת
הדיפ לו ס סי םהז רי ם בי שראל, ערכנו להם מסיבת -קוקסייל לשם היכרות.
נביגיכלה גו שי םוהמ חנ ותכיבדואותנובנוכחותם, ביד ע ם הי ט ב את
מעמדו של ש בו עון זהבאיז .
־= 2תובא ה אחרת: א ח רי שמוסד א מ רי ק אי נ ח פז ^׳ויז ר מנ דאר תנו כ ע תון
״ קומוניסטי ״ ,הוכח ש הדבר במכתב ריסמי של ה שג רי רו ת
האמ רי ק אי ת. כך הפך העול ם הז ה לעתרן היחידב עול ם שיש ל ו אי שור
רי ש מי מטעם ממשלת א ר בו ת -ה ב רי תשאינוקרמר בי ססי.
־ 9היתד. זאת שנה של בבהונותוסלכסלובות. סובלן -נבהוןח? ? י.
המימ של הגבאי -כשלון. יוסלה -בבחון. אלגייריה -הו כחהסל
בי דקתהערכתנו, בניגודלכלה מו מ חי ם. הו שי ס ט אן -כ נ ״ ל. לא היו
מאבקים רבים, או בעייותרבות, בהם לא עמד נו ב שורה הר א שונ ה של
הקרב.
״ 2ה סין -ם ןו ממשיך בתפקידו. אתה, אני, וכל שאר ר ב בו ת החברים
של השרות -נ ע מו ד י חד ב מ אב קי םחבפויים בשנה הבאה.
שנה סובה.

מכת בי
שנה טובה!
__ ברכת ׳!!נר, טובה ושנת שלום.
יובל רותם, ירושלים
לכל משפחת כתבי, עורכי וקוראי העולם
דזה — שנה טובה!
א. לוין, תל־אביב

בעד ונגד פסיכוגראן ז
אני מתענגת על עתונכם טזה עשר שנים,

אבל איני רוצה להרבות במחמאות; קיבלתם
די והותר.
הפסיכונראף של ״תוהו ובוהו — ויהי
אור!״ (העולם הזה )1305 היה משכנע מאוד.
אני בת ,23 סטודנטית ומורה וחובבת את
האמנות על כל שטחיה. לפני שבוע ניכנסתי
לקפה ״קליפורניה״ (כמו כל המזדנגפים),
והסתכלתי על תמונה של הצייר ינאל תומר־קי!
,התלויה שם. הבחורה שהיתר, בחברתי,
ארכטקמית, טענה ש״זה נועל נפש״ .עניתי

מי מכיר, מי יודע?
הריני פונה לכל נאמני התחביב, במשאלה
דחופה לסייע בידי להשלים אוסף נדיר של
״יקירי הישוב״ ,מאז הבילויים, שתמונותי הם,
בליווי תמצית פעליהם, מפארים את
האוסף שברשותי מזה שנים.
לאותה שורת אישים (שלעתים עלילותיהם
משכבר הימים לעומת מעשיהם היום הם
בנדר דבר והיפוכו) חסרה חוליה רבוד
עניין, והיא תמונת פגז שר החינוד, כב׳
עמי אסף, אשר מיפרט מעשיו ותרומתו הכבירה
לקידום העם בציון, בצירוף תלי־תלים
של תוספתות, מצויים ברשותי. אד
למנינת לבי דיוק! תמונתו נעלם וקצרה
ידי מלהשיגו.
יש אומנם חורצי לשון, המספרים בראש
חוצות כי פקד סנן השר על הטמנת תמונתו,
לבל תשופנו עיז זר, וטעמו עטו. אד
אנוכי אין חלקי עם אותם ניקלים יושבי
הקרנות ופושקי השפתיים, וריורטי׳יי שאמצא
נתיבות לדיוקן זעיר, העשוי לשקף את
גדולתו הרוחנית, האנושית והחינוכית של
פגז השר
אם תתמהו לדעת המניעים לפניה פומבית
זו, תבינוה לאחר ולמדתם, כי לאחר
פרשת הפצוע בואדי מילק, אותו סגן השר
לא אסף, ביטים אלה ממש, ידע אותו מורה
מחנד ומורם מעם להצניע פעמיו, להשפיל
רוחו והופעתו, והגדיל לעשות כן בסרבו
להזדהות בפני נציגת החוק, בחצותו כביש
סואן, בניגוד לרוח החוק ותכתיבו (העולם
הזה .)1306
אם משאלתי לא תמצא אוזן קשבת, אולי
תעתר אתה, כב׳ סנן השר — ותמציא מבוקשי
לאחר ותדע כי מקומר שמור במזרח
משכני — כי הרי מילאת אחר הכלל כי
מורה ומחנד חייב בהתגלמות והדגמה אישית
של הטפותיו לבני הנעורים — כי זו
בלבד הערובה להשלמת יעודו ומשימתו לעם

יבין, חיפה

החימוש האטומי

נידמה לי שמר אורי אבנרי לא ירד לסוף
דעתם של אבירי מרוץ החימוש הגר
עיני במרחב (העולם הזה 1303־.) 1305
אלה החושבים שחימוש גרעיני, ואפילו
הדדי, יעניק יתרון חשוב ביותר לישראל
דווקא, גורסים, כנראה, שמשום שמרכזיה החשובים
של ישראל,
המזמינים הפצצה גרעינית
(ולו גם בפצצות
אטום בעלות
עוצמה קטנה יחסית)
,הם כה קרובים
לגבול ארצות-
ערב השכנות, הרי
שספק רב אם תיתכן
התקפה עליהם
בלי לסכן נם את
האוכלוסיה הערבית
שמשני עברי הגבול.
לעומת זאת, המרכזים
החשובים שבארצות
ערב הם רחוקים
מאוד יחסית,
מגבול ישראל.
מאמין אני שארצות
ערב יודעות גם הן את מינבלות השימוש
בנשק הגרעיני. לכן ספק רב אם הן
ישישו להתחיל דווקא במרוץ זה. אם כי
קרוב לוודאי שיאלצו להיגרר אחריו. מכאן,
שהעורר צודק בהחלט כשהוא טוען שפירוז
האיזור אפשרי אם רק נירצה בו. כפציפיפט
אין לי צורר להוסיף שהוא לא רק אפשרי,
אלא נם רצוי.
אני מסכים נם עם הנחת העורר שבל עוד
יתקיים המישטר הנוכחי, אין סיכויים לשינוי
ניכר במדיניות — המובילה להתערבות
של המעצמות הגדולות ולשואה כללית.
ברם,
אזרחי ישראל הישרים והאיכפתני־קים
אינם פטורים מלמחות נגד החימוש,
על אף שניבצר מהם להחליף לעת עתה את
המישטר.
יעקב אלדר, תל-אביב

אות קין!

בעקבות פרשת רר׳ סובלן ומותו (העולם
הזה )1300 הנני רוצה לשאול את כבוד
ראש הממשלה כמה שאלות:
( )1האם אתה באת לארץ, הנקראת כיום

ישראל, באופן לינאלי? ואם כן, האם כל
חברי הממשלה שלו באו נם הם באופן
לינאלי? כולם? נם חברי הכנסת?
( )2אבקש את כבודו לומר לי כמה אחוזים
מתושבי ישראל באו ארצה, עד סוף
שנת ,1948 באופן לינאלי?
( )3האם זה נכון שהיה הסכם בין שירותי
הבטחון הישראליים והאמריקאיים להחליף
את הילד יוסלה שוחמכר עם הרופא
היהודי סובלן?
החוק ננד חטיפת ילדים באמריקה הוא
מן החוקים החמורים ביותר (אחרי פרשת

כיגלמן (בכי״ח צבאי)1948 ,
לינרברג) — כיצר, אם כן, לא העמידו השלטונות
האמריקאיים את הרב מברונזוויל
עד כה לדין? האם יש קשר בין עובדה זו
לבין שאלתי השלישית?
( )5אינני יודע אם כבודו שמע על הקצין
היהודי הצרפתי דרייפום (״אני מאשים!״
של אמיל זולא הרז באותו עניין
תורגם לעברית, אבל איני יודע אם הוא
תורגם ליוונית) .אילו היתה ישראל קיימת
אותה שעה ואילו הצליח הקצין דרייפוס
להניע אליה בפספורט כשר, אבל בשם אחר,
האם היית מחזיר אותו, אדוני, צרפתה?
קשה לי להבין כיצד פעלת כפי שפעלת
בעניין סובלן, כפי שקשת היה לי להבין את
פעולתך בימי ״אלטלינה״ :כשמלאד לבד
לגרום כמעט למלחמת אחים ולאיבוד אוניה
מלאה נשק, תחמושת ומילואים, שעה שאני
וחברי שכבנו בבית־אשל, מנותקים, עם כמות
נשק אפסית, מול שני גדודים מצריים, חמושים
במיטב הנשק הבריטי
דן ביגלמן, חייל משוחרר ונכד
מלחמה, ניו־יורק, ארצות־הברית
...ל סו ב לן הממשלה לא שכרה סניגור
תמורת מיליונים• ביחס אליו היא עקפה את
החוק. היא הסגירה אותו ועתה אי! היא
יכולה לטעון ״ידי לא שפכו את הרם הזה״!

כל אחר מאתנו רובץ צל ההטא המחפיר.
אין כאז מיקרה של קדושת הארץ שמקדשת
אותנו — אלא חטא שמחטיא כל
אחר טאיתנו. ובטוחני שאני מבטאה בזה
רגשות של רבבות בארץ, שרגשי הבושה
והצער מכרסמים בהם בכל פה
שולמית ניב, תל־אביב

לא מאהבת מרדכי!
בעתונות קוראים על עשרות מיקרים בהם
נוטשים אבות ואמהות את ילדיהם, מחוסר
רצון או מחוסר יכולת להחזיק אותם, והמשטרה
נקראת כל פעם להחזיר אותם בכוח
לבתיהם.
היה טוב לו התקדמה ישראל עד כדי
חקיקת חוק שיחייב כל מבוגר להוכיח את
כושרו לחנד ילדים, בטרם יורשה להחזיק
בילדיו. אלא שעוד רחוקים אנו מכד.
רתחתי לקרוא את הכתבה ״מלחמת אבות
על בנים״ (העולם הזר ,) 1306 על כוכבת-
הקרח לשעבר, גילדה. אשה יפהפיה, שזנחה
קריירה, משפחה ומולדת — הכל כדי
להישאר במחיצת בנה ואילו אבי הילד מעז
להטיל דופי בכושרה להיות אם. מדוע?
כיוון שעודה זוהרת ויפה?
שולה הרניץ, חיפה

סיר הכשר בברזיל
אני שולח לכם דרישת שלום מברזיל
זה זמן רב שהמצב הפוליטי והכלכלי
כאן, כמו בכל ארצות אמריקה הלטינית,
התמוטט, והיום הוא בכל רע.
האינפלציה אוכלת בכל פה בשכבות ה עובדות.
יש שלאחר עבודה קשה ומפרכת
לא נשאר כסף לעובד לקנות בו דברים הנחוצים
לבני ביתו.
האוטוריטטה לקויה
מאוד, כי הממשלות
מתחלפות חדשים ל בקרים,
וכל אחד עו שת
מה שעולה על
דעתו. הפער בין
שכבות המולטימיל- הלבין יונרים
עניים
הוא נדול ו מבהיל
מאור: אין
מפלט, ההתפוצצות
עשויה לבוא בכל
רגע ורגע
הנחש הנאצי מו ציא
כאן כל פעם
את לשונו הארסית.
רוזנכלט
אך היהודים דכאז,
שנחשבים על שיכבת
המיליונרים, מסתירים את ראשם בעת צרח
בתור הבניינים, שוחקי העננים, אותם הם
בונים, וחושבים שזה רק נוגע לשכניהם.
יש ולפעמים הם חושבים קצת על מדי נת
ישראל, כדי להציל מה שצברו במשר
שנים רבות. אד זה עובר טהר — לא יכו לים
להתרחק טסיר־הבשר וחיי-שעה
יצחק רוזנבלט, סאו פאולו, ברזיל־העולם
הזה

1307

וייי

נות חדשות התווספו למישפחת העמים — ביניהן מדינות
אשר מעטים ידעו אף את שמותיהן לפני שנה, כמו ר ד
א״דה ואורונדי. פצצות מימן התפוצצו בחלל החיצון
ומתחת לפני האדמה. גלי־הטלביזיה הישרים הקיפו את
העולם העגול, בעזרת לוויין חדש.

* 6עירמרצין העיף מבט מבעד לאשנב הקטן. הרחק
מתחת ראה ים כחול וקו־החוף של יבשת. בפעם הראשונה
בחייו ראה את הארץ שהלהיבה את דמיון אבותיו
במשך דורות רבים.
אולי התנהלה אי־שם השיחה הבאה:
״האלו נשר־זהב, האלו נשר־זהב. כאן בז. איזה חוף זה
אולם המאורע האחד, אשר בגללו תיחרט
שם למטה,
משמאל?״ בז. כאן נשר־זהב. אני חושב שזאת שנת תשכ״ב כזברון הדורות, אירע ברגע בו
״האלו בז, האלו
נפגשו שתי החלליות בחלל. רק 5ד קילומט־פלשתינה.״
אולי
לא עניינה אותה רצועת־חוף חומה את המשקיף ריס הפרידו ביניהן _ כאורו הבכיש כין תל־הצעיר.
היא דמתה לכל רצועת־חוף אחרת. אי־אפשר היה אביב וירושלים.
היה זה מאורע שלא נפל בחשיבותו העילאית משיגור
להתבונן בנחת בארץ קטנטונת, שכל שטחה כמה אלפי
הספוטניק הראשון, ומט־סתו ההיסטורית של הקולומבוס
קילומטרים מרובעים, כאשר יבשות שלמות עוברות ביעף,
החללי, יורי גאגארין. יתכן אף שהיה חשוב יותר. כי פרי
במהירות של דקות.
זה של הגאון האנושי הוכיח שנוצח המיכשול העיקרי
יתכן כי הצעיר השחרחר עבר על פני אותה ארץ מבלי
בדרך לכיבוש החלל — הקושי בהפגשת אנשים לשם מיב־להביט
בה, וכי היה עסוק בבדיקת מערכות המכשירים
צעים גדולים ביקום.
שלפניו. אולי שר, אותו רגע, שיר בעל מנגינה סלאבית:
בעלי הדמיון העשיר — שהם האנשים המציאותיים היחי״אאמינה
אחי / ,כי היום בוא יבוא /שיירות כלי־דים
במאה העשרים — יכלו עתה לחשב, במידה רבה של
סילון /יסיעונו בייקום!
דיוק, מתי תנחת החללית הראשונה על הירח, מה יהיו
״בשבילי העפר /של כוכבים רחוקים /נשאיר עקהשלבים
הבאים בדרך אל כוכב הלכת נוגה. אך גם בתקובותינו

היתד, המחשבה הראשונה מוקדשת לגורלו
פת תאומי־החלל
כובשים רבים ראו את ארץ־ישראל כששירה בפיהם —
ששמו ארץ.
יהושע בן־נון ואלכסנדר מוקדון, הכליף עומר וגודפרי ה־ של כוכב־הלכת
טיסת צמד ההללנים הוסיפה — קודם כל ומעל לכל —
צלבן. אולם איש לא ראה את הארץ מאותה זווית כמו רב־מימד
חדש למלחמה העתיקה על כדור־הארץ עצמו. היא
סרן אנדריאןניקולאייב וסגן־אלוף פאוולסופו ־
בישרה תקופה בה תהיה השיטה של חורבן הירושימה מיוג
י ץ /תאומי־החלל, שעברו על פניה כמה פעמים בטיסתם
שנת כמו המצור של טיטוס על ירושלים. היא קירבה את
ההיסטורית בחודש אב, תשכ״ב — טיסה בה הקיפו את
היום בו ישלוט בעולם מי שישלוט בחלל — כשם שלפני
כדור־הארץ 64ו־ 48 פעם, עברו 2495 אלף ו־ 1860 אלף
מאה שנה שלט בעולם מי ששלט באוקיינוס. אז שרו הקילומטרים,
באותו זמן שכדור־הארץ עצמו התקדם 9600
אנגלים :״שלטי, בריטניה, שלטי בגל ים עתה מבקשות
אלף קילומטרים במסלולו סביב השמש.
שתי מעצמות לשלוט במרחב החלל.

התחלל של מחר יבוא במקום נושאת־המטוסים של את*
* אורעותרכים שינו את פני העולם בשנת תשכ״ב.
מול. בתחנת־חלל זו יהיו ויפעלו בני־אדם, יעקבו אחרי כל
^ /באלג ׳ יריה הסתיימה מלחמת־השיחרור המרה ביותר
תנועה חשודה על־פני כדור־הארץ. בעזרת מכשירים אוטושל
הדור, והחלו חבלי־העצמאות של האומה החדשה. מדי
מטיים
יגלו טילים עוינים בשעת המראתם, ישמידו אותם
תוך דקות, הרחק מייעדם. ואילו הם עצמם יוכלו לפגוע,
מן התחלל, בכל נקודה בעולם, כשם שילד על גג של בית
יכול לפגוע ברוגאטקה בעוברים־ושבים ברחוב.

ן א מיקרה היא כי כל המהפכה האדירה הזאת
/עניינה את האזרח הישראלי אך במעט. הוא חש בלבו
כי אין ביכולתו להשפיע על התפתחות זו, או להפיק
ממנה תועלת.
פעם צפו אבותיו במאבקי־איתנים בין מצרים ואשורים,
בין רומאים לפרתים, וידעו כי קטונו מלהשפיע על התנגשות
הצבאות המשוריינים. אך חוסר־ר,אונים של האזרח
הישראלי בתשכ״ב בולט עד אין שיעור יותר.

כי זאת אחת התוצאות של התפתחות ה•
טכניקה: הגדולים נעשים גדולים יותר, הקטנים
נעשים קטנים יותר. מרכזי־הכוח רחוקים
מדי, הפער גדול מדי.
אולי זאת אחת הסיבות לכך שישראל היתר, בשנת תש־כ״ב
פרובינציאלית יותר מאשר אי־פעם. היא היתד, שקועה
כל כולה בבעיותיה שלה. לזרים נידמה, לא פעם, כי בבואם
לישראל, לא עברו רק מיבשת ליבשת, אלא גם מתקופה
לתקופה. המרחק מניו־יורק לתל־אביב הוא המרחק בין
עידן הירח לעידן המדינה הלאומית של ראשית המאה.

* * ארק הפער בגודל ובעוצמה גרם לכך. אל הסיבות
/החיצוניות נוספה סיבה פנימית.
בכל העולם קייס מירוץ נואש בין המהפכה הטכנית לבין
המושגים המקובלים. תפיסות החברה והפרט אינם יכולים
להדביק את המציאות ולהתקדם באותה מהירות כמו מעשי
המדענים. ניקולאייב ופופוביץ׳ יכולים לשיר על כוכבים
רחוקים ועל שיירות של חלליות ביקום — אולם גם
השקפת־עולמם שלהם עצמם אינה אלא פרי חינוכם בידי
הורים, מורים ותועמלנים, בני תקופה אחרת.
על כן צולעת ההתפתחות המוסרית, המדינית והחברתית
של המין האנושי בהרבה אחרי יכולתה המעשית. יושבי
כוכב־הלכת ארץ יכולים לכבוש את המאדים — אבל עדיין
לא השכילו לכונן מישטר עולמי מינימאלי. אומנם, העולם
התקדם בשנת תשכ״ב. אירופה המערבית צעדה קדימה
בדרך לאיחודה והפיכתה למעצמה עולמית שלישית. האו״ם
מתקרב למעמד של פורום עולמי כללי. אולם גם זהו פיגור
של דור אחד לפחות.

ואילו בישראל חמור הפיגור יותר עד ללא
השוואה. בי ישראל אינה מדינה קטנה בלבד
היא גם מדינה מנותקת, החיה במצור, שאינה קשורה לשום מרחב גיאוגרפי ופוליטי,
ושיצרה לה תחלי!? מדומה כצורת מרחב יהודי
עולמי.
חומות הגיטו העניקו ליושביו תמיד בטחון כוזב — ה־בטחון
הטמון בשמירה על מסורת קפואה, תוך התעלמות
מן הנעשה מחוץ לחומות. החומות המקיפות את ישראל
משמשות מטרה דומה. לאזרח הישראלי נידמה כי העולם
עומד דום, וכי על כן גם הוא עצמו יכול לדשדש במקומו.

אולם ההיסטוריה דומה למדרגות ניידות
יורדות. מי שעומד במקומו -יורד. בדי להישאר
במקום, יש לצעוד. כדי לעלות, יש לרוץ.
שנת תשכ״ב — כשמה כן היתד״ לגבי ישראל. המדינה
שכבה, שקועה בבעיותיה, והיא לא הרגישה כי השיירה
האנושית הגדולה עוברת על פניה.

ולס האדם הישראלי אינו אדם סטאטי. להיפך,
\ * הוא אחד הטיפוסים הדינאמיים ביותר בעולם. בפרום
תשכ״ג היתד, השאלה הגדולה: איך להתניע את המדינה,
איך לשחרר את כוחותיה הדינאמיים הכבולים?
המדינה זקוקה למושגים חדשים, לתפיסות חדשות, התואמים
את רוחו של עידן חדש. גרמנים וצרפתים קברו
איבה של אלף שנים, ויצאו יחדיו לדרך חדשה. אנשי פל״ן
ואו־אה־אס, ששחטו איש את רעהו במשך שנים נוראות,
נועדו יחדיו וסילקו את המיכשולים מדרך ההתקדמות. בריטניה
שמה קץ להתבודדות של מאות בשנים, היפנתה את
גבה לעברה המפואר, החליטה לחזור ליבשת אירופה.
עמים משתנים, מדינות משתנות. האם אין ישראל החדשה,
קיצרת־ההיסטוריה, מסוגלת לכך?
בשנת תשכ״ב לא היו סימנים רבים לכך. איש־השנה לא
היה ניקולאייב הרוסי, גם לא ניקולאייב ישראלי חדש. שום
מיבצע נועז לא העלה את המדינה לרמה חדשה. המדינה
ובניה היו עסוקים בבעיות אחרות לגמרי.
יתכן שאין זאת תופעה כה שלילית, כפי שנידמה. יתכן
כי המאבקים והבעיות שהעסיקו את הישראלי בשנת תש־כ״ב,
למרות אופיים הפרובינציאלי והמפגר, היו בכל זאת
בעלי חשיבות מכרעת.

יתכן בי יש לכבוש את החלל הפנימי, לפני
שאפשר לצאת לכיבוש החלל החיצוני. יתכן
כי המאבק על דמות המדינה יקודם לבל מיצי
עד לאומי מחודש.
המאבק הזה — הוא שנתן לתשב״ב את איש־השנד. שלה.

*•שגן שנים, הניראות כתערובת של אירועים שונים
7ומשונים, ללא קשר ברור ביניהם. כזאת היתד״ למשל,
תשי״ט, אשר אשת־השנה שלה היתד, יעדדיין, בת הדור
השלישי. כזאת היתד. גם תשי״ח, שנת העשור, אשר
גיבורה היה ידען התנ״ך, איש״השנה עמוס חכם.
~ ישנן שנים, בהן מאפיל מאורע גדול אחד על כל שאר
האירועים, כמו הר שגיא בלב הערבה. כזה היה מיבצע־סיני,
שנתן לתשי״ז את איש־השנה משה דיין כזו היתד.
גם פרשת־לבון, שנתנה לתשכ״א את איש־השנה פנחס

לבון.

שנת תשכ״ב לא היתה כזאת, אף לא כזאת. היא היתד,
שייכת לסוג השלישי: שנה אשר במרכזה עמדה בעייה.

ניווב שכלל לא היו אפשריות לפני כמד. שנים: האם יש
קשר בין המיבצע לבין כישלון הפיחות? האם יש לו
הצדקה בטחונית אמיתית? האם השיקול המדיני היה נכון?
תוך ויכוח על שאלות אלה אבדה ההתרגשות של נוקייב,
ובתודעת הציבור הפכה אפיזודה חולפת, שאינה תואמת
את רוח התקופה. היא לא נתנה לתשכ״ב את איש־השנה
שלה.
שונים לגמרי היו שלושת הרגעים הגדולים הנותרים.
ביום החמישי, ד 31-,במאי, ניתלה אדולף אייכמן
בכלא רמלה — האיש היחיד שהוצא אי־סעם להורג, כחוק,
במדינת ישראל.
ביום הראשון, האחד ביולי, בשעות הבוקר, גורש רו*

ברט סובלן במטוס לארצות־הברית
באותו יום עצמו, במיקרד, שלא היה מיקרה, הודיע קול
ישראל כי יוסלה ׳טוחמכר נתגלה על־ידי הש׳-ב בניו־יורק.
בניגיד
לרגע הפיחות ולרגע של נוקייב, שהיו הרים בודדים,
היה לשלושת הרגעים האחרים מכנה משותף ברור
ובולט, שהפך אותם לרכס אחד. כמו עשרות אירועים אחרים,
פחות השובים, נגעו לבעיית שלטון החוק במדינה,
לבעיית עליונות המשפט, לבעיית מדינת־החוק.
בעייה מרכזית זו התחלקה לבעיות־מישנה רבות, ולכל
אחת מהן נמצא• השנה מאורע, גדול או קטן, שבא להמחישו
ולהבליטו בעיני האזרח.

המכריע של העם הגרמני.
שופטי ישראל החליטו פה־אחד כי אייכמן אשם, למרות
שפעל על־פי פקודה מפורשת ובהתאם לחוק. כך נקבע כי
חוק של מדינה יכול להיות בלתי־חוקי.
אולם אותם השופטים עצמם לא הסיקו את המסקנה לגבי
עצמם, ולגבי מדינתם. הם הוסיפו לשפוט, כפי ששפטו את
אהרון כהן, על־פי חוק הסותר את מושגי־היסוד של הדמו־קראטיד,
וזכויות־האדם.
אותו אבסורד נתגלה בשטח אחר, כשאייכמן עוד חי ונשם
את אוויר ישראל. אותו א ש שקיסרג על אייכמן במלו־דראמתיות
נרגשת — עסק באותם הימים עצמם בניסוחו של
חוק שדמה דימיון מפתיע לחוק מרכזי של הרייך הנאצי.
היה זה חוק לשון הרע.
גזירה זו לא התגשמה בשנת תשכ״ב. היא התמוטטה
תחת ההפגזה המרוכזת של דעת־הציבור הישראלית והעולמית.
אך היא השאירה מישקע עמוק, והיוותה אזהרה
חמורה. העתונים האחראיים ביותר בעולם החופשי, הרגילים
למדוד כל מלה במאזניים של צורף, כינו את הצעת־החוק
כ״טוטאליטארית״ — באותם הימים בהם ציפה סמל ה־טוטאליטאריות
להוצאתו־להורג בישראל.
מה מקורה של סתירה זו? היא הוגדרה על־ידי ראש־הממשלה
עצמו, במאמר החשוב ביותר שכתב השנה, לשם
הצדקת עמדתו בפרשת־לבון. טען דויד בן־גוריון, שהתחיל
בנעוריו ללמוד משפטים באוניברסיטה של איסטנבול העותומנית:
ישראל היא ״מדינת־חוק״ ,אך לא ״מדינת
נישפט״.
למרות שהגדרות אלה מופרכות מיסודן, הרי שם בן-
גוריון במאמר זה אצבעו על העובדה העיקרית: בישראל
אין בית־משפט יכול לפסול חוק. כל רוב בכנסת, מיקרי
או לא־מיקרי, בתום לב או אחרי עיסקת־ספסרות מפלגתית
מבישה, רשאי לחוקק כל חיק שהוא. וכל חוק המתקבל
כך, מחייב את השופטים.
בבריטניה טעון כל חוק אישור של בית־הלורדים, היכול
לעכבו במשך שנים ולהביא לדיון־מחדש בו. בארצות־הברית
רשאי בית־המשפט לבטל כל חוק, אחרי קבלתו בשני בתי-
הקונגרס, אם הוא סותר לדעתו את החוקה הכתובה.

זזזרה לנזגריזת האעלן גיויציה
חד המאורעות הראשונים, ור,טראגיים ביותר, של
השנה, אירע עוד בעונת התגים.
ערכיים ניכו לעבור את הגבול לרצועת־עזה, נורו על־ידי
חיילי צד,״ל.
תחת להבהיר את המיקרה מיד ולגלות את פרטיו, עט־פיהו
השלטונות במעטה שיגרתי של סודיות אידילית. כתוצאה
מכך גבר גל של התרגשות בציבור הערבי, פשט גם
בחלק מן הציבור העברי. האם נורו הצעירים כחוק? האפשר
היה למנוע את הקטל? האם נהרגו בעת ההיתקלות, או
לאחר־מכן?
הגופות נמסרו למשפחות האבלות. הללו גילו בהן פצעים
וסימנים רבים, שלא היו תיצאר, של יריות. באופן
ספונטאני פשטה הגירסה כי הצעירים עונו או הוכו לפני
מותם. פרצו הפגנות סוערות, בנסיבות שעוררו את הרושם
שהשלטונות עצמם מעוניינים בהן. בעכו שוסתר, האוכלוסיד,
העברית באוכלוסיה הערבית.
לבסוף, כתוצאה מפעולת קבוצה של עורכי־דין מתנדבים,
עבריים וערביים, נאלצו השלטונות למסור את העניין ל־חוקר־מקרי־מודת.
אולם חקירה זו הפכה חיש מהר לאבסורד:
השופט החליט לשמוע את העדויות שלא בנוכחות
המשפחות והפרקליטים. בית־המשפם העליון אישר החלטה

כך הטילו החמישה, במותם, אור על אחת התופעות
המסוכנות ביותר במערכת החוק הישראלית: הפומביות של
המשפט, שהיא אחד מעמודי־התוזך של מדינת־חוק, שוב
אינה קיימת בישראל. המשפטים החשובים ביותר חזרו
לחסות באפילת הסודיות של האינקוויזיציה.
עובדה זו הומחשה גם על־ידי שני מאורעות חשובים
אחרים של השנה: משפטו של אהרון כהן ומשפטו של
ישראל כר. שניהם זכו לפסקי־דין חמורים ביותר, מבלי
שהציבור יידע את מהות הפשעים שיוחסו להם, את טענות
התביעה וההגנה, את שיקולי השופטים. אותה אווירה של
סודיות קיצונית אפפה את שמיעת עירעורו של ״האדם
השלישי״ ,גיבור פרשת־לבון, שעונשו הופחת אך נישאר
חמיר ב ותר, למרות שהממונה על שרותי־הבטחון אמר,
כעבור חודשים, כי ״הסתבך שלא בסדנה.״
האם ייתכן משפט הוגן ללא פיקוח מתמיד של הציבור
על מהלך השפיטה? האם תיתכן מדינת־חוק תוך חיסול העיקרון
המקודש כי ״לא די בעשיית הצדק — יש גם
צורך בראיית הצדקה?
לפוזות לגבי אחת מן הפרשות האלה — פרשת אהרוג-
צ־יק כהן — שררה בחוגים הרחבים ההרגשה כי כלל לא
נעשה צדק, אלא הופעל חוק שרירותי ואכזרי, שהוא בלתי־צודק
מיסודו. הרגשה זו שייכת לבעייה שניה, חמורה עוד
יותר, של מדינת־החוק.

חמישה צעירים

הרגע הראשון: אשכול מכרי! על פ6חות
בעייה זו שימשה מכנה משותף כמעט לכל מאורעותיה
החשובים, הגדולים והקטנים כאחד.
היתד, זאת בעייה מופשטת מאוד, בעלת שם מופשט:
הבעייה של מדינת ־ החוק.
... 911X1

שגי גזרים־ גרכלן גזשגלש
חת השיטות להבנת דיוקנה של שנה, היא סקירת
שיאיו — אותם רגעים גדולים מעטים, בהם חודר
מאורע אחד ללבם של מיליוני בני־אדם, הופך לחוזייד. לאומית
כללית, מציף את המדינה בגל של התרגשות.
לשנת תשכ״ב היו חמישה רגעים גדולים כאלה.
הרגע הראשון בא בצהרי יום שישי, ה־ 9בפברואר
. 1962 קולו של לוי אשכול בישר ברדיו את פיחות ערך
הל׳י.
באותו רגע היה גידמד. כי אשכול יהפוך, בהכרח, לאיש־השנה.
ואומנם, במשך כמה ימים הצליח לעורר את הרושם
כי בניצוחו מתנהל מיבצע נועז, שתוכנן בהקפדד״ כמו
מערכת צבאית מסועפת, מעין מיבצע־סיני כלכלי. אולם
חיש־מהר נתברר שה ה זה בלוף. המדיניות הכלכלית
החדשה נתגלתה כמיבצע־סרק בעיקרו, והשפעתה המעשית
על משק המדינה היתר, זעירה.
הרגע הגדול השני בא כעבור חמישה שבועות. לאור
הירח הכמעט־מלא של חודש אדר ב ,,הסתערו חיילי צה׳׳ל
על המוצבים הסוריים ליד נוקייב.
בשנים קודמות היתה התקפה כזאת הופכת, ללא ספק,
לנלאורע של השנה. אולם בתשכ״ב גרמה רק להתרגשות
קצרה וחולפת. כי מאז פרשת־לבון חל שינוי יסודי במצב-
הרוח הלאומי.
הקהל הסתכל בתמונות הקרב, השתתף בצער המשפחות
השכולות. אך בלבו הזדקרו, כמה וכמה שאלות ספונסא־

יגסי הרין בירושליגו

ףראשיתהשנה הוצג בארץ סרט שעשה רושם עמוק
* 2ע ל רבבות צדפים: יום הדין בנירנברג.
במרכזו של סרט זה עמדה בעייה פשוטה ונוקבת: מה
הברירה המוסרית העומדת בפני שופט, כאשר הוא מצודה
לשפוט על־פי חוק בלתי־מוסרי?
אותה בעייה עמדה, כמובן, גם במרכז משפטו של
אדולףאייכמן. אייכמן לא ניתלה מפני שהפר את חוקי
מולדתו, אלא דווקא מפני שביצע את החוקים האלה —
חוקים שנתקבלו כדין, במוסדות המוסמכים של הרייך השלישי,
בהשראת ממשלה שניבחרה כחוק, ובהסכמת הרוב

הרגע השני: ח״ל צה״ל בשוחה בנוקייב
ואילו בישראל, שאין בה מסורת דמוקראטית, שאין בה
זכויותייסוד מוגדרות, שאין בה אפילו מפלגות דמוקרא־פיות,
אלא רק מנגנונים בלתי־נבחרים הממומנים מן החוץ
— אין בה חוקה כתובה.
אילו היתר, קיימת חוקה כזאת, לא היה צורך במאבק,
שהגיע בראשית השנה לשיא דרמאתי: המאבק לביטול
המימשל הצבאי. כל מפלגות ישראל, זולת מפאיי,
התחייבו בבחירות של תשכ״א לבטל את המימשל, השולל
את זכויות־ה־סוד האזרחיות מכל תושבי המדינה (להלכה)
ומן המיעוט הערבי (למעשה) .מתנגדי המימשל המוצהרים
זכו בבחירות לרוב מוחלט ומוחץ של שני־שלישים.
אולם כאשד הגיע המאבק לשיאו בכנסת, אירע אחד מ־מעשי־תבגידה
הנתעבים ביותר בתולדות ישראל. הגוש ה־דתי
פשוט מכר את התחייבותו הקדושה, בעיסקה מיסוד
רית גלויה ונלוזה.
אם סברו אזרחים תמימים כי הפעלת חוקים שרירותיים
יכולה להישאר מוגבלת לחלק אחד של האוכלוסיה — הסקטור.
הערבי — הרי באו השנה כמת וכמה פרשיות והוכיחו
את ההיפך. הן גילו בזו אחר זו כי ספרי־החוקים של ישראל
גדושים ומלאים סעיפים שרירותיים, ההופכים ללעג את
עצם המושג מדינת־חוק. הדיכוי התורכי, הדיקטטורה הברי־טית
ושלטון-תיחיד הבן־גוריוני הניחו סעיפים אלה, במרוצת
השנים, שיכבה על־גבי שיכבה.

סעיף אחו כזד. נתגלה בפרשת־סובלן, כאשר נסתבר כי
שר־הפנים יכול לגרש כל אדם באופן שרירותי, מבלי שהדבר
יהיה טעון אישור משפטי. סעיף שני נתגלה בפרשת
ג 17 גולן, כאשר נסתבר כי השר יכול לשלול את דרכונו
של כל אזרח, כאוות נפשו, ולמנוע את יציאתו מן הארץ
לצמיתות.
כל העובדות האלה נתנו דחיפות אקטואלית חריפה לתנועת
גוברת והולכת להעניק לישראל חוקה כתובה, שתגביל
את סמכויות־החקיקה של הכנסת ותביא לביטול אוטומאטי
של כל חוק הסותר את זכויות־האדם. ביום העצמאות של
תשכ״ב יצא העודס הדד, בתביעה להפוך את השנה ד,־15
של ישראל לשנת המאבק על החוקר -ח״כ ליברלי חדש
וניפרץ, המשפטן הנודע הנס קלינגהופד, החליט לחבר
בעצמו הצעת־חוקה, להציעה לכנסת. ח״כ חשוב אחר, אישי
מש״ם הנס רובין, חיבר בינתיים והגיש לכנסת הצעת־חוק,
שבאה לתקן את הסעיפים המחפירים ביותר של חוק
בטחון המדינה.

יגתר?
מלם שותז־ — גזי שגגה
* * חדמסעיפי ־ היסוד של כל הוקז־״ ואבן־הפינה של
כל מדינת־חוק, הם שוויון כל האזרחים לפני החוק —
ללא הבדל דת, גזע, מין, עדה והשקפה פוליטית.
באחת הפרשות הגדולות ביותר של השנה הוכח, כי
עקרון זד. אינו סיים בישראל.
חוטפי יוסדה שוחמאכד נהנו במשך שנים מחסינות
מוזרה. תחילה סירבה המישטרה לפעול נגדם, אף תבעה
מבית־המשפט העליון תביעה חסרת־תקדים: לשחררה מן
החובה למלא אחרי צו הביאנו קורפוס. רק תחת לחץ ועתי
הקהל, שהגיע לממדים מסוכנים, נאלץ השלטון לגשת
לפעולה כל שהיא, כדי להביא להחזרת הילד.
תחילה הוגשו לבית־המשפט כמה תביעות־ראוזה. העיקרית
שבהן עמדה על כרעי־תרננולת: עדות־שקר של עד
פסיכופאתי, ששינה את עדותו כמה פעמים. התביעה התמוטטה
כבניין־קלפים.
פעולה יעילה יותר לג לוי תלד התנהלה על מישור
אחר. הש״ב, שהופעל אחרי שר,כשלון הממשלתי הפך
שערורייה לאומית, גלד, את הילד במהרה בניי־יורק.
עיתוי ההודעה על כך, כמה ימים אחרי הגילוי, היה
מחושב היטב. הוא בא כדי להסית את דעת־ר,ציבור מפרשה
שיכלה להסעירו עוד יותר מפרשה־שוחמאכר — גירושו
של סובלן, שחל באותו יום עצמו.
אך השערורייה הסופית, והגדולה ביותר, של פרשת
שוחמאכר, באה רק אחרי שהילד יוסלד, חזר לישראל וזכה
לקבלת־פנים רבתי. אחרי ששככה ההתרגשות של הפגישה
עם הילד שהפך לסמל לאומי, ביצבצה השאלה: מד, קורה
לחוטפים?
לשאלה זו לא ניתנה שום תשובה.
הילד אמנם נחקר ארוכות, תחילה על־ידי הש״ב באמריקה,
לאחר־מכן על־ידי המישטרה בישראל. הוא מסר עדות
שד,כפ קד, להרשיע את הפושעים בשלוש יבשות. אחדים
מהם, בארצוודהברית, אשמים על פי סעיפים שהעונש
המידבי עליהם במולדתם הוא מוזת או מאסר־עולם.
נגד איש מהם לא הוגשה תביעה — לא בישראל ולא
נאמריקר״ השלטונות האמריקאים קיבלו את הרמז של
שלטונות ישראל, השתיקו את העניין גם הם.
מדוע ז
באוויר ריחפו סיסמות נעלות על. החזרת שלום־בית״,
ו״ריפוי הפצעים״ .אולם מאחורי סיסמות אלה הסתתרו
נימוקים הרבה יותר פרוזאיים: מקח־ומימכר פוליטי, מיסחר
מפלגתי, קנונייות קואליציוניות. הדרישות המהותיות ביותר
של מדינת־החוק הוקרבו באופן ציני על מזבח האינטרס
של שלטון־היחיד הבן־גוריוני.
כך נקבע עיקרון מישפסי ישראלי: כל האזרחים שוז־פ
לפני החוק, אך חברי מפלגות מסויימות שווים יותר. או,
בלשון אחרת: כל פושע נתבע לדין, אלא אם בן נוגד
הדבר את האינטרס המפלגתי של השליטים.
קיימת בישראל לא רק חסינות ממשלתית (.המאפשרת
לפקידי ממשלה להשמיץ אזרחים, מבלי שאלה יוכלו להתגונן,
כמו בפרשת ג׳ו גולן) ,ולא רק חסינות פרלמנטארית
(המנוצלת על־ידי שרים לאותה מטרה) ,אלא גם חסינות
מפלגתית, שהיא פרי של קנוניות סיעתיות. לשלטון יש
אינטרס מוחשי בכך שעסקני־מפליות יסתבכו בפשעים —
כדי שאפשר יהיה למכור להם חסינות תמורת־ויתורים
מפלגתיים.
מצב זה אפשרי הודות לשיטה משפטית מסויימת, הנהוגה
בישראל. בארצות יבשת אירופה אין השלטון מוסמך להחליט
אם להגיש או לא להגיש תביעה נגד אדם החשוד
בפשע. הוא חייב להגיש תביעה בבל מיקרה כזה, להניח
את ההחלטה בידי השוסט־החוקר. בבריטניה, לעומת זאת,
יש סמכות החלטה כזאת בידי התובע הכללי. כי האנגלים
אינם חוששים שמישהו יעז אי־פעם לנצל סמכות זו לשם
צבירת הון מפלגתי או אישי.
בישראל קיימת השיטה האנגלית — אך ללא המישטר
האנגלי. פקיד ממשלתי יכול להחלים, כאוות נפשו, אם
לתבוע פושעים לדין או לאו. יתר על כן: סמכות זו
אינה מסורה אפילו בידי שר, האחראי (לפחות פורמלית)
בפני הכנסת, אלא בידי פקיד הממונה על־ידי הרוב בממשלה
— כלומר, על־ידי ראש־הממשלה.
בקשר עם מצב זה התעורר בתשכ״ב ויכוח סוער.
דוב יו ס ^ ,שר־הפשפמים המפא״יי, החליט להעביר את
סמכות־ההחלטה אל עצמו. נגד רצון זה התקומם היועץ
המשפטי הנוכחי, גדעוןהאחנר, עסקן ליברלי לשעבר,
שעשה קאריירה במשפט אייבמן וד,ם ך בן־חסותד, של סיעת
בן־גוריון. מיד עם תום משפם אייכמן איים האוזנר
להתפטר, ודויד בן־גוריון חש לעזרתו נגד יוסף.
בשעה שהאוזגר איים בהתפטרות, התמוטטה עמדתו של

הרגו! השליש :5סגן־אלוך הסייס אדולף א״כמן הוצא להורג בבית־השהר ברמלה
האיש שישב לידו במשפט אייכמן: סגן פרקליט־המדינה
יעקובכראוי. אולם פרשה זו, אף שהתחוללה באחד
ממרכזי המשפט בארץ, היתד. דווקא ללא אופי ציבורי:
ברא־ר הסתבך על רקע אישי. התדרדרותו הטראגית היתד,
שייכת לרומאן אנושי, לא לוויכוח הגורלי על מדינת־החוק.

\זלם. בבית-הגזשפבו
ך * כיאחד ניראה, בתחילת השנה, כנעלה מעל לכל
1ויכיח: קדושתו של בית־המשפט. דווקא משפט אייכמן
הוסיף הרבה ליוקרתו של מוסד זה.
כל הביקורת היתה מופנית נגד החוקים, שאינם מאפשרים
לשופטים לשפוט על פי הצדק במיקרים רבים —
כי השיפט כפוף לחוק המדינה, לא לתפיסת־הצדק הפרטית
שלו. השואפים לחקיקת חוקה האמינו כי הבעייה כולה

תיפתר ביום בו תימסר לידי השופטים הסמכות לבטל חוקים
שרירותיים.
דעה זו ספגה השנה מכה, שהשאירה אחריה מישקע
שלא יימחק במהרה. באורח מיקרי היתד, קשורה, דווקא,
בהעולם הזה.
תעניין עצמו היה בעל ערך מישני בלבד. כנקמה על
עמדת השבועון המסויים, וכדי למנוע את הידוק היחסים
בינו לבין קציני צה״ל בכירים, ביטל סגן שר־הבטחון,
באמצעות הרמטכ״ל שלו, את ההאמנה של הכתב הצבאי
של העולם הזה. נגד הפלייה בולטת זו הגיש העתון בקשה
לצו־על־תנאי. זו נידונה בבית־המשפט הגבוה לצדק, בניצוחו
של נשיא בית־המשפט. העולם הזה הקלים את הדיון, פירסם
אותו כלשונו, ללא הערות.
פירסום זה גרם לזעזוע עמוק בקרב הציבור הרציני
בארץ — זעזוע ששינה במידה רבה את הגישה למוסד
המשפטי העליון.
מקור ההלם לא היה טמון רק בגישתו העקרונית של
ב־ת־המשפט, שקבע בפירוש כי אין הוא מוסמך למנוע
הפלייה מטעם הממשלה, אלא אם כן קיים על כך סעיף
מפורש בחוק. להלם עמוק עוד יותר גרם סיגנון הדיון,
ובייחוד סיגנון נשיא בית־המשפט הגבוה ביותר במדינה.
נסתבר כי דעותיו של יצחק אולשן אינן שונות מדעות
ראש־הממשלה ונשיא־המדינה, ששירתו עמו בגדודים העבריים
לפני שני דורות.
הדבר לא היה צריך, לכאורה, לגרים לאפתעה. השופטים
מתמנים על־ידי המישטר הקיים. קשה לדרוש מהם שיחרגו
מן המישטר שמינה אותם. כל אשר אפשר לדרוש הוא
כי יהיו, עד כמה שאפשר, בלתי־תלויים בתוך המישטר.
סיגנונו של השופט אולשן באותו דיון קצר, החלטתו
הזועמת למנוע כל ביקורת שהיא על מערכת־ר,בטחון, הדרך
בר, שיסע פעם אחרי פעם את דברי הפרקליט, שביקש
לבסס את חובת המשפט למנוע הפליות — כל אלה לא היו
צריכים, איפוא, להפתיע. מבחינה מם.יימת היתד. בפרשה
זו מידה רבה של חיוב: הוא הזכיר לאזרחים כי השופטים
הם בשר־ודם, וכי בית־המשפט כשלעצמו אינו תרומת־פלא
לליקויים המהותיים של מישטר שאינו מישטר־חוק.
כך הפך גם בית־המשפט לנושא לגיטימי של ביקורת
אחראית — כפי שהוא צריך להיות במדינת־חוק. האזרח
ההל שיאל את עצמו לא רק :״מה סמכות השופטים?״ אלא
גם :״איך מתמנים השופטים 1מ י ממנה אותם? מי יהיה
הנשיא הבא של בית־המשפט, אחרי שהנשיא הנוכחי יפרוש
מפאת גילו?״

היה דרוש גזישהו

הרגע הרביעי: וסרח 1נג ש 011 אנין

ן י< ך הובילו רוב מאורעות השנה, בדרכים שונות ומכי*•
וונים שונים, לקראת הבעייה המרכזית האחת: איך
להפוך את ישראל למדינת־חוק אמיתית? איך למנוע את
חקיקתם של חוקים שרירותיים, ואיך לבטל את החוקים
השרירותיים הקיימים כיום? איך להבטיח את זכויות־האזרח,
את שוויון האזרחים לפני החוק, את אי־הפלייתם
של מיעוטים לאומיים ופוליטיים? איך להבטיח את אי-
תלותה של מערכת־השיפוט, את רמתה ואת הרכבה הנאות?
כל אלה היו בעייות מופשטות בתכלית — בעייות הרחד
ק־ת מחייו של האזרח הפשוט, שכל בקשתו היא להתרחק
מבית־המשפט, והרוחש חשד סתום לאנשי־החוק הנוברים
בסעיפים. היה דרוש משהו, מישהו, כדי להפוך את
המופשט למוחשי.
מישהו זה היה איש־השנה תשכ״ב.

** ל יום קורות תאונות־דרכים. כל יום דנות ועדות
חשובות על הגורמים ועל הדרכים למניעתן. אולם
דרושה תאונה דרמאתית אחת, גדולה ומזעזעת, כדי
לעורר את הציבור לרפורמה יסודית. אפילו יהיה מספר
הקרבנות בתאונה גדולה זו קטן בהרבה מסן־הכל הקרבנות
של התאונות הקטנות בשאר ימות השנה — העובדה
שקרבנות אלה נקטלו יחדיו, במקום אחד וברגע אחד,
תגרום לזעזוע.
השנה גברה בצרפת הסכנה של הפיכה פאשיסטית. אלפים
הפגינו נגדה, הוכו ונפצעו בסיטונות. אולם ההמונים לא
התעוררו. עד שפגעה פצצה פלאסטית אחת, לגמרי בשגגה,
בילדה קטנה והשחיתה את פניה. חצי מיליון איש יצאו
לרחוב — והאו־אה־אס נגמר ככוח בעל מישקל.
זוהי חשיבותם ההיסטורית של סמלים.
אין ההמונים הרחבים יכולים לרדת לעומקו של מושג
מופשט. אין להם עניין בוויכוחים מופשטים, הנראים
רחוקים מחייהם היומיומיים. למען עקרון מופשט לא ייצאו
ללחום בידיים ריקות נגד חרבות ומיקלעים, לא יחרפו את
נפשם.
עד שבאה ״פרשה״ — מיקרה מסויים, בו משתלב גורלו
של אדם בוויכוח על הבעייה. האדם בא במקום המושג המופשט,
ובאמצעותו ניתן להמונים לא רק להבין את
העקרון, אלא אף לחוש אותו.
אי־אפשר היה לדרוש מהמוני צרפת, לפני שלושה דורות,
להתעניין בבעיית ההשתלטות של מערכת־הבטחון הרקובה
על המדינה. עד שבאה פרשתו של סרן יהודי בשם אלפרד
דרייפום, זיעזעה את המצפון הלאומי והביאה לשינוי־ערכים
כללי. משקיף זר אחד, שהיה עד לפרשה ולתוצאותיה,
אף פרש לקרן־זווית וכתב ספר בשם מדינת היהודים,
שפתח פרק חדש בהיסטוריה.
המוני ישראל לא התעניינו במייוחד בסכנת הדיקטטורה
הבטחוניסטית בישראל ובקנונייות של נערי־החצר. עד
שבאה פרשת־לבון, האיש שהודח מתפקידיו מפני שנמצא
זכאי. העוול האישי קומם את ההמונים והפך את פרשת־לבון
למאורע של תשכ״א.
הבעייהישל תשכ״ב, בעיית מדינת־החוק, היתה מופשטת
ורחוק עוד יותר. אפשר למות למען ״חופש, שודיון,
אחווה ואפשר להפגין למען ״עליה חופשית — מדינה
עברית!״ כי אלה מושגים אותם אפשר להבין ולחוש —
נוכחותו של שליט זר, סגירת שערים בפני קרבנות
אומללים. אולם איך יכול המון להתלהב למען ״מדינת
חוק״ ,או למען פיסת־נייר ששמה חוקה?
חשיבותו של הדוקטור רוברט סובלן בחיי מדינת־ישראל
היתד, בכך שהוא העניק, לפתע פתאום, תוכן ריגשי עמוק
למושגים אלה. הוא הוריד אותם ממרומי ההפשטה,
למישור חיי היומיום של האדם הישראלי. הוא הלביש
אותם דמות אנושית — דמות שנהג־המונית ועקרת־הבית
יכלו לראותה, להבינה, להרגישה, ולהתרגש בגללה.

ופשווז רבווז וגיבור אזזד
ךרשתסובלן נושאת בחובה את כל היסודות של
לדראמה גדולה. היא יכלה לשמש נושא לטרגדיה של
שיקספיר חדש, או לרומאן גדול של ויקטור הוגו מודרני.
כמו ביצירה ספרותית גאונית, יש בה הכל: טרגדיה
וקומדיה, מתח ואלימות, גבורה ושיפלות. תעלומה בלשית,
בדמותו של השוטר המסתורי מק־שין. יסוד של פארסה,
בדמותו של לייב פרקש, שנכנס לפרשה באמצע וגרם
לחיקוי הדרמה הגדולה במישור היתולי. היו בה ריגעי
שיא, כשהעולם כולו עצר את נשימתו. והיה בה הרגע
הגדול של הסיום הטראגי, כשהמסך ירד ובמרכז הבמה
נשארה מוטלת גופת המת.
היו למחזה זה נפשות רבות. דמותו של המלשין,
יהודה איש־קריות חדש, שלא התחרט ולא היכר, על חטא.
דמותו של איש המצפון, שעלה על התיבה בבית־הכנסת
והוכיח את שר־הגירוש בפניו, קבל עם ועדה. דמותו של
ד,קלגס הפרימיטיבי, שביצע את הגירוש בכוח הגס. דמותו
של אח מטורף, שקנה את חרותו ברצח אחיו. דמותה
הפאתטית של האישה המסורה והשתקנית, שישבה ליד
המיטה. דמותו האומללה של רופא־המישטרה, שרצה להמשיך
בטיסה כדי להסגיר את האיש המת־למחצה. דמותו של
הזקן המרושע וההיסטרי, שפקד על הגירוש. דמותו של
הפרקליט התמים, שתמה והושפל מפני שהאמין בהגינותם
של המרמים והמשפילים.
כל אלה — ועשרות הנפשות האחרות של הדראמה — הן
דמויות ברורות. ורק דמותו של הגיבור הראשי מטושטשת
ובלתי־ברורה. איש לא יכול היה לדבר עמו פנים אל פנים.
דבריו הגיעו מבעד למסננת של טענות משפטיות.
מי היה רוברט סובלן? חולד,־אנוש, שנאבק על זכותו
לחיות את ימיו האחרונים, המעטים, באוזיר החופש? מרגל
מתועב, שהלשין על טרוצקיסטים ורוסים לבנים? אדם קטן,
שהסתבך בין גלגלי כוחות־החושך? גאון מתנשא, שסבר
כי הוא משכמו ומעלה מעל לזולתו י נפש מעונה? אדם
שנדחף למוות, כמו ארנבת בידי ציידים וכלבים אכזריים י
טרדן שגרם צרות לכל וסיכסך בין מדינות? שום דבר
מכל אלה, או כל אלה ולמעלה מהם?
איש אינו יכול לדעת. אולי עוד יקום גואל לדמות זו,
וסופר קפדני יחקור את תולדותיו, ינציח דיוקן מאוזן

ושקול. אך בסוף תשכ״ב אי־אפשר היה לדעת מה דמותו
האמיתית של איש־השנה.
והמוזר ביותר הוא — שהדבר כלל אינו חשוב. דרייפוס
היה אדם קטנטן, מוגבל ובלתי־אהוד, שלא הבין עד הרגע
האחרון את משמעות פרשתו. פנחס לבון, גבור תשכ״א,
איכזב את כל הרבבות שהיו מוכנים לצאת למענו לרחוב
ולהיאבק עם שוטרים.
לא חשוב אם היה סובלן איש גדול או קטן, טוב או
רע, מזהיר או טיפש, חיובי או שלילי, אהוד או שנוא. כי
גיבורה של פרשה היסטורית — לא חשוב מהו. חשוב
מה הוא מסמל.

את ד,עקרון של שלטון החוק — שלטון החל־ קודם כל על
הממשלה עצמה. ואילו הסגרתו סתרה בפירוש את חוקי
הארץ, הן במהותה׳,הן בצורתה. היא פגעה בחוק ההסגרה,
ואולי גם בחוק השבות. בעד הקורבן עצמו מנעו, בכוח
ובמירמה, לפנות אל השופט ולבקש סעד כדין. הוא גורש
מאחורי גבו של השופט שציווה לעצרו, הוסגר בניגוד
לחוק, תוך חסימת דרכו אל המישפט.
כך, במעשה אחד של זריזות ביצועיסטית, הפרה ממשלת
ישראל את חוקי המדינה לכל אורך החזית.
על כן הושמע הגינוי המוחץ ביותר בכל הפרשה לא
בפי עסקן אופוזיציוני בכנסת, לא בפי מטיף בבית־תפילה,
לא בפי עתונאי במאמר ראשי. הוא נכלל במאמר יבש,
שקול, מקצועי ומחריד של עורך־דין. מפא״יי — יעקוב
שמשון שפירא, היועץ המשפטי הראשון לממשלה, שניתח
את מעשה ההסגרה מבחינה משפטית.
מדבריו יכלה להתקבל רק מסקנה אחת: מדינת־החוק
נרצחה יחד עם רוברט סובלן.

היהודי הנודר

ך * אובן רוברטסובולוכיץ ־ סובלן הגיע לארץ ביום
; 1ישי, ב־ 25 ביוני . 1962 זוהי עובדה פשוטה. אך היא
נושאת בחובה את השאלה הגדולה ביותר של הפרשה.
מדוע בכלל בא האיש לישראל?
אף אחד משונאיו, מקטרגיו ומשמיציו לא יכול היה
^ ה סימל רוברט סובלן? דברים רבים לאנשים רבים,
השנה לספק תשובה משכנעת לשאלה זו. שהרי אחרי
דברים שונים לאנשים שונים. על כן היה הזעזוע כה
שעלה, יום לפני כן, על המטוס בניו־יורק, יכול היה לכתן
כללי, ועל כן עלה בידו לזמן יחד, בחזית גדולה אחת,
את פעמיו לכל כיוזן שרצה. אילו היה מרגל קומוניסטי,
דתיים ואנטי־דתיים, לאומנים וקומוניסטים, ציונים וכנענים,
יכול היה לעבור בלונדון או בפאריס למטוס סובייטי
שונאי המישטר ומנהיגי מפא״י.
או צ׳כי. אילו רצה רק למלט את נפשו, יכול היה לטוס
בעיני הישראלי הלאומי, סימל סובלן את עצמאות
למדינה אנטי־אמריקאית מובהקת, שתיתה שמחה להזדמנות
המדינה. הסגרתו לרודפיו, שהפכה את המדינה כולה לסוכנת
לנגח את וושינגטון, כמו קובה. אבל הוא טס לישראל.
זרה, לכלב של צייד זר, היתד, עלבון צורב לגאווה
מדוע י לקראת הסוף אמרה אשתו, בפשטות הוא קיזזה
הלאומית.
למצוא בישראל במה להוכחת צידקתו!״ אך גם זו רק
בעיני הציוני, סימל סובלן את ההישג הגדול ביותר
תשובה חלקית. מדוע דווקא ישראל? מדוע לא שווייץ?
של המדינה הציונית: חוק השבות. הסגרתו הפרה את
יכלה להיות רק תשובה אחת: סובלן האמין שישראל
אינה מדינה ככל המדינות. אי־שם, בסתר לבו, היתה לו
זיקה כלשהי למדינה זו. לפני הכל, ומעל לכל , ,היה
ונשאר יהודי.
ואכן — סובלן היה יהודי בהא הידיעה, היהודי הנודד
המודרני, הנודד לא רק מארץ לארץ, אלא גם מרעיון
לרעיון, ממאבק למאבק, מבלי להכות שרשים בשום מקום.
ההיסטוריה האישית שלו מזכירה אינטלקטואלים יהודים
רב־ם אחרים, בני המאה ה־ .20 מחוץ לאשמת הריגול, היא
דומה להפליא לתולדות חייו של יהודי הונגרי בשם ארתור
קסטלר.
סובלן נולד, כמעט יחד עם המאה ה־ ,20 בעיירה וילקו-
בישקי בליטא. ישראלים רבים, בני אותה עיירה, זוכרים
אותו היטב משם — צעיר בעל שכל מזהיר, בן למשפחה
שרבו בה אנשים מופרעים, ושכמה מבניה, בשלושת הדורות
האחרונים, איבדו את עצמם לדעת. אביו היה מיליונר,
סוחר בשער־חזיר, ציוני ותיק שחלם על עליה ארצה.
כמו צעירים יהודיים רבים אחרים, מסר את נפשו
לקומוניזם הגואל. כמו רבים אחרים, מצא שהאל הקומוניסטי
הכזיב, עבר לטרוצקיזם הנרדף. כמו מיטב האידיאליסטים
של הדור, התגייס לצבא הרפובליקאי במלחמת־האזרחים הספרדית,
שירת בו כרופא צבאי. כמו רבים אחרים, חזר
משם למולדתו, מאוכזב וחסר־אשליות, אחרי שראה כיצד
הדמוקראטים, הקומוניסטים, האנארכיסטים, הטרוצקיסטים
והסינדיקליסטים שוחטים ומענים איש את רעהו במרתפי־עינויים
מאחורי החזית, כששינאתם ההדדית עולה בהרבה
על שינאתם לפאשיסטים שמולם.
באמצע האודיסיאה הרעיונית הזאת הגיע סובלן גם
לארץ־ישראל, יחד עם אביו, חי כאן זמן־מה, קיבל סרטיפי־קאט
על שמו, קנה כמה מיגרשים ביערות הכרמל, הוציא
רשיון ממשלת המנדט לעסוק כאן ברפואה. אולם כמו
רבים אחרים, לא נישאר בארץ, חזר לליטא.
החזון היסודי של הרעיון הציוני: שכל יהודי נירדף יכול
שם מצאה אותו מלחמת־העולם השניה. ליטא נתפסה
למצוא כאן מנוחה, מבלי שהדבר יהיה תלוי כלל בהחלטת
על־ידי הרוסים, תוך הסכם עם היטלר, סופחה לברית־הממשלה.
המועצות.
על הגבול נערך הצבא הנאצי האדיר, נכון
בעיני אותו ציוני, סימל סובלן רעיון ציוני נוסף: ששום
לפלישה. השואה הגדולה איימה על משפחת סובולביץ.
יהודי אינו יכול להיות אזרח אמיתי במדינה אחרת. יהודי
ראובן־רוברט, בעל השכל החריף, ניחש מה עומד לקרות.
אמריקה, שהכחישו טענה זו בשצף־קצף במשך שנים,
הוא ביקש דרך הצלה.
נתגלו בפרשת סובלן כעדה של יהודי־גטו אמיתיים, מבוהלים
ונפחדים, שכל מעשה קטן יכול להחרידם ממנוחתם
ולנטוע בהם פחד היסטרי בפני פוגרום.
בעיני הכנעני, סימל סובלן את עצמאות האומה העיברית
החדשה. גירושו הוכיח כי המישטר הקיים אינו מגשים
ריבונות זו, אלא משעבד אותה לאינטרסים של יהודי
י״אפשר לדעת כיום מה קרה בדיוק. יש כמה
אמריקה, המקיימים אותו בכספם.
גירסות סותרות, בפי המעוניינים השונים. החשובות המיצוזת אחת בעיני הדתי, סימל סובלן את
לפי הגירסה האמריקאית, התמכרו רוברט ואחיו, יעקוב-
ביותר של התורה :״לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל
ג׳אק, לשרות הריגול הסובייטי. ממנו קיבלו רשות להגר
אליך מעם אדוניו. עמן יישב, בקרבך, במקום אשר יבחר,
לארצות־הברית, תמורת ההבטחה לרגל שם למען ברית־באחד
שיעריך, בטוב לו. לא תוננו העובדה כי האחראי
המועצות.
הישיר לגירוש היה עסקן דתי, עוד הוסיפה חטא על
לפי הגירסד, של יעקוב־ז׳אק, אמנם נכון הדבר. אך הם
פשע, הוכיחה שוב כי הדתיות המפלגתית הממוסחרת
לא התחייבו לרגל נגד אמריקה, אלא רק נגד טרוצקיסטים
הורסת את הדת.
ויסודות דומים, שניהלו אז בכל העולם תעמולה חזקה נגד
בעיני ההומאניסט, סימל סובלן את אחד העקרונות
מאמץ־המלחמה האנטי־נאצי( .הטרוצקיסטים טענו כי זוהי
המקודשים של המוסר האנושי המודרני: אי־הסגרת אדם
מלחמה בין מדינות אימפריאליסטיות, ואין לקחת בה חלק).
הנאשם בפשע מדיני. למען עקרון זה לחם ההומאניזם
לפי גירסתו של רוברט, לא היה שותף לשום קנונייה.
דורות רבים — ודודקא יהודים הצטיינו במלחמה זו יותר
באחד הימים בא אחיו ג׳אק, שעבד אז בעתון גרמני
מן האחרים.
אינטי־נאצי במוסקבה, ולקח עמו את כל המשפחה הגדולה
בעיני הדמוקראט, סימל סובלן את סידרי השלטון התקין,
לסן־פראנציסקו, דרך ברית־המועצות ויפאן. אך קשה להא-
בו מתקבלות ההחלטות על־ידי הממשלה, הכפופה לכנסת,
מין כי רוברט לא ידע כיצד השיג אחיו ׳רשיון נדיר זה.
בהתאם לרצון העם. ואילו גירוש סובלן בוצע על־ידי
לא קל היה להיקלט בארצות־הברית. תחילה עבד סובלן
מוסדות־החושך, שרימו את ראש־הממשלה, בעוד שראש־כמתרגם
ממשלתי. לאחר מכן השתקע כרופא כללי וכמומחה
הממשלה רימה את הממשלה ואת השר האחראי, והממשלה
לפסיכו־תיראפיה קבוצתית. גם אשתו ובתו עבדו במקצוע
כולה ציפצפה על הכנסת ועל דעת־הקהל.
זה, טיפלו בנערים עבריינים. הוא היה מעורה במושבה
כל זה היה נכון. אולם מעל לכל סימל רוברט סובלן
הישראלית בניו־יורק, טיפל בצרת הקונסוליה, דאג גם

ציוניגו וכמוניגו, לאונזניב ו\2וגזוניבבויגן

שו-הטים שנירא: חתיעח עד צו תגגוות

ג׳א2ן, האוז הפם ייכובוי

ויי

לרכושו בישראל. היו לו כל הסיכויים להיות יהודי
אמריקאי טיפוסי, לבקר ברבות ימיו כתייר מכובד בארץ,
ואולי להצטלם עם דויד בן־גוריון.
המכה הראשונה ירדה בינואר .1957ג׳אק סובל (הוא
כתב את שמו אחרת מאחיו) נאסר, יהד עם אשתו וידיד
בשם ג׳אק אלבאם. שלושתם הואשמו בריגול. שלושתם
כפרו באשמה.
אולם ז׳אק היה תמיד אדם מופרע ובלתי־יציב, עם
התקפות של מחלת־רוח (פסיכוזה) ,שבגללן ישב בבית-
חולים לחולי־נפש. בבית־הסוהר ניסה להתאבד על־ידי
בליעת כמות גדולה של ברגים. שלושה חודשים אחרי
שהכחיש את האשמה שינה לפתע את עמדתו. אין ספק
שהגיע לכלל הסכם עם האף־בי־איי, הבולשת הפדרלית. זו
ויתרה לו על כל סעיפי־האישום פרט לאחד, וג׳אק (יחד
עם אשתו וידידו) הודה בפרט זה. היא גידון לשבע וחצי
שנות מאסר.
כל אותו זמן לא נהג רוברט סובלן כאילו הדבר נוגע
לו. הוא לא עבר למדינה אחרת, כפי שהיה עושה אדם
נורמלי בהיוודע לו כי שותפו־לפשע נתפס והודה. הוא
המשיך לחיות את חייו. במשך שלוש שנים היה חופשי
לצאת מארצות־הברית בכל רגע.
כעבור זמן־מה הרגיש כי האף־בי־איי עוקב אחריו בצורה
בולטת. גם אז לא נבהל, לא הגיב. אולם גורלו נחרץ.
אחיו מסר לאף־בי־איי עדות נגדו.

הרעה ושמיה אף־בי-איי
שקרה לאחר מכן אינו יכול להיות מובן לאיש
שאינו מכיר את מהותו של המוסד הקרוי אף־בי־איי —
ראשי התיבות של ״מחלקת החקירות הפדרלית״ (להבדיל מן
המישטרה הרגילה, השייכת באמריקה לרשויות המקומיות).
האף־בי־איי הוא המוסד הקדוש ביותר בארצות־הברית.
נהוג באותה ארץ להשמיץ את הנשיא, הממשלה, אלופי-
הצבא, בית־המשפט העליון. אך איש לא יעלה על דעתו
למתוח ביקורת כלשהי על האף־בי־איי — לא בעתונות, לא
בקונגרס, לא בבית הלבן.
בראש המוסד עומד אדגאר הובר — מזה שלושים שנה.
נשיאים באו והלכו, מפלגות עלו לשלטון וירדו שוב, בעלי
כל התפקידים הממלכתיים — ללא יוצא מן הכלל —
התחלפו. אך שום נשיא לא העז להחליף את אדגאר הובר.
מדוע? קודם כל, מפני שהובר ריכז בידו שלטון עצום.
לרשותו עומדת התיקייה האדירה של המוסד, החובקת את
כל שטחי החיים (האף־בי־איי מחזיק לא רק בסמכויות ה־מישטרה,
אלא גם ברוב הסמכויות המסורות בארץ לש״ב
ולשאר שרותי־הבטחון).
חוץ מזה חולש הובר על מנגנון אדיר של פרסומת.
מי שקם נגדו, מושמץ אוטומאטית כקומוניסט. ג׳ו מק־קארתי
הגדול היה בן־בריתו ומעריצו. הובר הוא התועמלן
העיקרי בארצות־הברית למלחמת־קודש ב״קשר הקומוניסטי
המאיים לחתור תחת קיום ארצות־הברית מבפנים״.
כך, בצורה מוזרה, הגיע האף־בי־איי בארצות־הברית
לעמדה דומה לזו שהיתר, בברית־המועצות, משך זמן רב,
לאויבו העיקרי: הגד,־פר,־או.
לולא פולחן כל־יכול זה של האף־בי־איי בכלל ושל
הובר בפרט, יתכן והיה הציבור האמריקאי שם לב לעובדה
כי הישגי המוסד בתפיסת מרגלים קומוניסטיים זעירים
למדי. לדברי התעמולה של האף־בי־איי, שורצת אמריקה
מרגלים קומוניסטיים, וקיים בה מנגנון עצום של חתירה.
אולם מאז פרשת הרוזנברגים, כמעט ולא נתפס שם אף
מרגל חשוב אחד.
על כן נאלץ האף־בי־איי להשתמש בטכסיס הישן של
הש״ב הבינלאומי, כמו הגה־פה־או ברוסיה והש״ב בישראל:
להפוך עכברים לפילים, לנפח פרשות קטנטנות,
להפוך כל דג־רקק למרגל בינלאומי, לפי מיטב הדמיון של
הוליבוד וספרוני־ד,ריגול.
כך קרה בפרשת סובלן. סובלן הואשם בריגול, על פי
עדותו של אחיו. היד, ידוע כי אח זה הינו חולד,־רוח.
היד. ידוע כי אח זה עשה הסכם עם האף־בי־איי, לפגי
שהודה באשמה. יתר על כן: היה ידוע כי ג׳אק שונא את
אחיו שינאד, מטורפת ונשבע להתנקם בו, אחרי שרוברט
לא טיפל, לדעתו, כראוי בבנו של ג׳אק הכלוא.

״שותפו של לאבתבוי בריה״

ך * ארצורדהכרית אי־אפשר להעמיד אדם לדין בעבירה
_ 1כז א ת שלא על פי החלטה של חבר־מושבעים (״גראנד
ג׳ורי״) .פעמיים כונס חבר־מושבעים, ופעמיים סירב להעמיד
את סובלן לדין. רק חבר־מושבעים שלישי, באחת ממדינות
הדרום של ארצות־הברית (הקיצוניות יותר באנטי־קומוניזם
ובלאומנות גזענית) הסכים לאשר את פתיחת המשפט.
סובלן עצמו, שהיה כל העת חופשי בערבות קטנה, דרש
את קיום המשפט, כדי לשים סוף־סוף קץ לפרשה.
המשפט עצמו נערך במירב הפירסום הסנסציוני, בהשראת
האף־בי־איי. מאחר שאי־אפשר היה להוכיח כי סובלן ריגל,
הוא נאשם רק ב״קשירת קשר לריגול״ .בכתב־האישום
פורטו 18 שותפים לפשע — ביניהם ראש הגה־פה־או,
לאברנטי בדיה, בכבודו ובעצמו. האף־בי־איי טען, כי סובלן
הוא מרגל כה חשוב, עד כי בריה, האיש מס׳ 2במישטרו
של סטאלין, קיים עמו מגע אישי !
למעשה הוכח רק דבר אחד במשפט, נוסף על עדותו
של ז׳אק: כי סובלן הגיע לסן־פראנציסקו בדרכון מזוייף,
עם ויזה של האיטי. אך זד, היה מספיק — כי לפי החוק
האמריקאי, די בהוכחת ״מעשה גלוי״ יחיד כזה, כדי
להוכיח קשירת־קשר. אמנם הובאה עוד עדה, קומוניסטית־לשעבר
שהפכה מלשינד,־מקצועית, שטענה כי העבירה לסוב־לן
מיסמכים סודיים בימי המלחמה. אולם עדות זו נסתרה
בשצף־קצף על־ידי ארבעה עדי־הגנה מהימנים, כולם חברי

ההגונה ההיסטורית: סובלן גנסה פניו בייאוש, שעה שירקו! (1תכוון לצילום
שרות־ד,ריגול האמריקאי לשעבר. מבין שני ״אנשי הקשר״
של סובלן, שהוזכרו במשפט, מת האחד קודם לכן, ואילו
השני לא נקרא כלל להעיד.
ספק אם בכל מקום אחר בעולם החופשי היה אדם
מורשע בתנאים אלה. אולם בארצות־הברית קיימת היסטריה
אנטי־קומוניסטית קיצונית, בדומה להיסטריה אנטי־ערבית
בישראל. הפרסומת העצומה יצרה דעת־קהל נגד סובלן. ב־
13 ביולי , 1961 ,נידון סובלן למאסר־עולם. גזר־דין זה,
שהוא חמור עד ללא השוואה מן העונש שנפסק לאחיו,
מוכיח עד כמה שלט האף־בי־איי בפרשה כולה. העונש היה
הפגנתי — כי הרופאים קבעו עוד לפני כן כי לסובלן,
החולה בסרטן־הדם (לוקימיה לימפטית) ,נותרה עוד רק שנה
אחת לחיות.
סובלן עירער, אך עירעורו נדחה. הוא הגיש שלוש בקשות
למשפט־חוזר, שוחרר בינתיים בערבות גדולה מאד. בין
השאר טען כי המיסמכים המוכיחים את מחלת־הרוח של
ג׳אק, העד הראשי, לא הובאו בפני השופט. כמד, ארגונים
חשובים — ביניהם אגודה רפואית מכובדת — יצאו
להגנתו.
אך כל הטענות של פרקליטי סובלן נידחו מסיבות
משפטיות־פורמליות. באותו יום עלה סובלן על מטוס
אל־על ואיבד את 100 אלף הדולר של הערבות 40( .אלף
דולר של אשתו, השאר של מוציא־לאור ליברלי ידוע).
בריחה זו ירדד, על האף־בי־איי כמכה ניצחת. היה זה
בזיון נורא — כי כל אדם נורמלי שאל את עצמו, מדוע
לא עקבו הבלשים כל העת אחרי המרגל הבינלאומי
המסוכן, שותפו של בריה?
חוץ מזה העיק על האף־בי־איי חשש שני: כי סובלן
החופשי יעורר את כל העניין מחדש, יביא לגילוי הנקודות
החלשות של המשפט. סובלן עצמו נשבע להוכיח את
צידקתו המוחלטת.
על כן, היה מנוי וגמור עם האף־בי־איי להפעיל את כל
עוצמתו הבינלאומית האדירה, כדי להחזיר את סובלן
לכלא האמריקאי — מייד, ללא דיחוי, לפני שיוכל לפתוח
אתי פיו.
זה היה הרקע — הפרולוג לפרשת־סובלן הישראלית.
פרולוג זה כבר כלל את ההסבר למה שעמד להתרחש.

בי\2ור בנזבוה ה ארצי
,38 5 3 — 13* 1א , 0י | 1וו ^ ו ו 1י(ויוו 0ו 1נו

ף* וכלן כא ביום השלישי, כשהוא נושא את דרכון
^ אחיו (השני) תושב קנדה, שקרא לעצמו בר גובל.
בנמל־התעופה קיבל, כמקובל, אשרת־כניסה ורשיון לישיבת־ביקור
עד שלושה חדשים. הוא הלך למלון סאבוי, על
שפת־ימה של תל־אביב, המלון בו גר מנחם בגין בימי
המחתרת.
למחרת היום התקשר טלפונית עם כמר, מקרוביו וידידיו
בארץ, נפגש עמם ללא כל הסוואה. הוא ביקש שיקשרו
אותו. עם עורך־דין מעיר מולדתו. כך נכנם לעניין דר׳

ארי אנקוריון, חבר מועצת מפא״י, מראשי האגודה לידידות
ישראל־אמריקה, הזוכר את סובלן עוד מילדותו.
בערב אותו יום רביעי נפגש סובלן עם אנקוריון, שוחח
על הצורך להסדיר את הצד החוקי של שהותו בארץ. הוסכם
כי יגש למחרת היום, יחד עם הפרקליט, למפקח הכללי של
מישטרת ישראל ויודיע לו על זהותו. סובלן רצה לקבל
אשרת־עולה לפי חוק השבות, שאת תוכנו ידע היטב .״אני
רוצה לגמור את חיי בשקט ובשלווה בארץ,״ אמר
לאנקוריון.
אנקוריון וסובלן לא סברו שהעניין דחוף. לכן הפסיקו
את השיחה באמצע, מפאת השעה המאוחרת, קבעו פגישה
למחרת היום בצהריים, כדי לסכם סופית את צורת ההודעה
למישטרה ולמשרד־הפנים.
הם לא ידעו כי בינתיים כבר קרה משהו.
קרוביו וידידיו של סובלן הכניסו לעניין אדם נוסף:
העתונאי שלום רוזנפלד, האיש מס׳ 2בצד,רון מעריב.
הם סמכו על אופייו ועל שכלו של רוזנפלד, שהוא קרוב־משפחה
רחוק, וביקשו את עצתו.
לרוזנפלד היתד, עצה — אך לא לסובלן ולקרוביו המודאגים
הוא
מיהר לעתונו, מסר לפירסום סקוס — וידיעה
על מציאותו של רוברט סובלן בארץ. הוא לא הזהיר על
כך את סובלן. אותו בוקר, לפני הופעת העתון ברחוב,
ניגשו רוזנפלד ועורך מעריב, אריה דיסנצ׳יק, למטה הארצי
של המישטדה, ונפגשו שם עם יוסף נחמיאס, המפקח
הכללי. כעבור כמה דקות הופיעה לפני מלון סאבוי
מכונית־הסמיישן של שלום ירקוני, יד ימינו של עמוס בן־
גוריון, שאסר את סובלן.
לפני שירקוני יצא לשליחותו, התקשר משרדו עם כתב
הצהרון השני, ידיעות אחרונות. הלה הזעיק צלם. כך
הונצח ירקוני ברגע הגדול — כשלידו יושב סובלן, המכסה
את פניו בידיו, בתנועה של יאוש תהומי.
כך נולד התצלום של השנה.

ה מנ ה ההונאה
ך* אשר כא אנקוריון למלון סאבוי, מצא כי מרשו
נעצר. גם אז לא נואש, ולא ראה את העניין כדחוף
ביותר.
ואכן — הכל התנהל כסידרו, בעצלתיים. המישטרה
הביאה את סובלן בפני שופט־השלום גרשוני, שנענה
לבקשתו וציודה לעצור את סובלן במשך עשרה ימים, כדי
לחקור כיצד הגיע לארץ.
ירקוני לא הרשה לאנקוריון להתראות עם סובלן מייד,
בטענה כי המישטרה רוצה לחקור אותו ללא התערבות
הסניגור. אנקוריון יכול היה לעמוד על זכותו, אך הוא
הסתפק בהסכמת ירקוני להפגישו עם סובלן כעבור יומיים־
שלושה. באותו מעמד חתם סובלן על יפוי־כוח לאנקוריון.
העתונים הודיעו, מפי דוברים רשמיים, ששום דבר לא

ייעשה לפני ישיבת הממשלה, ביום הראשון. אנקיריון,
שידע כי עוד עומדים לרשותו כמה וכמר, דרכים חוקיות,
החל בפעולתו בקצב הרגיל. תחילה ניסה לפג ש את שר־הפנים,
אך הלה התחמק בטענה שהוא עשוק. הפרקליט שלה
לו מיברק ארוך, בו פירט את טענות סובלן, ביקש בפירוש
לא רק מיקלט מדיני, אלא גם אשרת־עולה לפי חוק השבות.
בצהרי היום ניפגש אנקוריון עם מנהל משרד־הפנים.
השיחה נמשכה שעה וחצי, ובה פירט עורך־הדין את כל
טענותיו ובקשותיו. טענותיו העיקריות :
ס שסובלן זכאי לתעודת־עולה, על פי חוק השבות.
9שאין סיבה חוקית לגרש את סובלן מן הארץ.
9שאם יוחלט בכל זאת לגרשו, יש לתת לו אפשרות
ושהות לצאת למדינה הנראית לו.
9שלפי החוק הישראלי אסור להסגיר א,ת סובלן
לארצות־הברית, מאחר ש(א) אין לישראל כלל חוזה הסגרה
עם מדינה זו, ו(ב) אפילו היה קיים חוזה כזה, לא היה
הל על ריגול, שהוא עברה מדינית.
מנהל משרד־הפנים הבטיח להביא את הטענות לידיעת
שר־הפנים. אנקוריון הצהיר לאחר מכן בשבועה, כי הבין
מדבריו של המנהל שהעניין נמצא עדיין בטיפול, וכי לא
ייעשה דבר לפני ישיבת הממשלה.
מנגנון ההונאה הוסיף לפעול. כאשר התקשר אנקוריון
עם ירקוני וביקש לסדר פגישה עם סובלן, ביקש הלה
כמה דקות. כעבור רבע שעה, כנראה אחרי
שהות של
עם הממונים עליו,השיב כי הפגישה יכולה התייעצות להתקיים ביום הראשון, בכלא רמלה.
אנקוריון לא יכול היה לדעת כי ההכרעה נפלה מזמן.
דויד בן־גוריון הזמין אליו עוד בבוקר של אותו יום ששי
את שר־הפנים, משה שפירא, דרש להסגיר את סובלן
לאמריקאים, בהסוואה של, גירוש״ .שפירא, שידע היטיב
כי הדבר בלתי־חוקי, ניסה להתנגד. במשרדו של בן־גוריון
נערכה סצינה היסטרית, וצעקות הזקן בקעו למרחקים.
שפירא ניכנע, כמו תמיד. הוא רק תבע דבר אחד:
שהגירוש לא יבוצע בשבת.
ניראה כי שפירא נזהר מלשאול איך יבצע משרד־המיש־טרה
המפא״יי את הגירוש, אחרי שהיא יחתום על הצו.
אך אין ספק כי הבין מה עומד לקרות. דבר זה מסתבר
בעליל מן העובדה שלא עשה מאומה כדי להודיע על
ההחלטה לאנקוריון, או לציבור הרחב.

כטו וזטיפוז אייכמין
— ה גר ש להיסטריה של בן־גוריון ולהחלטתו לבצע
מעשה בלתי־חוקי, מחפיר יבזוי י
על ראש־:־,ממשלה הופעל אותה שעה לחץ עצום. לחץ
זה לא בא מצד השגרירות האמריקאית, שלא התערבה.
הוא בא מצד מנגנון־החושך הישראלי, שפעל בכל הפרשה
כשליח ובסניף של מנגנון־החושך האמריקאי.
באמצעות קשריו הסודיים הקבועים, הפעיל האף־בי־איי את
כל השפעתו על שרותי־הבטחון הישראליים. השפעה זו
רבה מאד, משתרעת על פני שטחים רבים. לאנשי המנגנון
הישראלי הובהר כי זהו עניין של חיים ומוות בעיני
אנשי המנגנון האמריקאי — וכי יש לספק את דרישתו
בכל מחיר ובכל התנאים, יהיו התוצאות כאשר יהיו.
שרותי־הבטחון ה־שראליים כסופים במישרין לדויד ב ך
גוריון. לא ברור מה סיפרו לבן־גוריון — אך ביום הששי
כבר היה ראש־הממשלה ושר־הבטחון במצב של בהלה
נרגשת.
אותה שעה הגיעו לארץ מכתבים של מנהיגים יהודיים
מאמריקה, שתבעו את הסגרת סובלן מייד, רמזו כי אחרת
יביא הדבר שואה על יהודי אמריקה ועל המגבית היהודית
המאוחדת. המוזר הוא כי כל המכתבים האלה, וגם אלה
שבאו לאחר מכן, לא הגיעו באמצעות ההסתדרות הציונית
או השגרירות הישראלית, אלא באמצעות טדי קולק —
מנהל משרד ראש־הממשלה, אחד מנערי־החצר וממקורבי
מגמון־החישך.
כך נתקבלה ההחלטה. לא במיקרה דמה הביצוע כאופך
מפתיע לחטיפתו של אדולף אייכמן — כי גם המחליטים
וגם המבצעים היו אותם האנשים, הרגילים לאותן השיטות
הזריזות, חסרות־המעצורים, הרחוקות מכל התחשבות בחוק
הלאומי והב־נלא־מי. המצפון הרע של כל הנוגעים בדבר
ביצבץ בכל פרט.
בשעה שבע בבוקר, ביום הראשון, הועלה סובלן בכוח
למטוס. הוא התנגד בכל כוחו ונפצע בראשו — אם מחמת
המכות שספג, אם בנסיון להטיח את ראשו בכותל. במטוס
חיכה לו רופא־המישטרה, דר׳ גוטליב, שתפקידו בכל
הפרשה היה עגום ביותר. חוץ מזה חיכו לו עוד כמה
אנשים, שהיו קשורים בהסגרה — וביניהם הדמות המסתורית
ששמה מק־שין (מתחרז עם ״רק בן״).
מק־שין זה הוא איש האף־בי־איי, בדרגה נמוכה למדי.
הוא הגיע לארץ תוך תיאום עם מנגנון־החושך המקומי,
שה־דיע לו מתי ייצא המטוס המיוחד שיביא את סובלן
לאתונה, שם יועלה על מסוס סדיר של אל־על לניו־יורק.
המנגנון גם דאג כי מק־שין יעבור בנמל־התעופה מבלי
לקבל ויזה ומבלי לעבור את הסידורים הרגילים וה, .וקיים.
הוא אירח אותי בארץ, דאג להעלותו בעוד מועד למטוס
ההסגרה — מבלי שהיה בידו כרטיס.
לא ברור אם משרד־החוץ היה מעורב בקנונייה בלתי״
חוקית זו. אך ברור כי מק־שין, אדם מוגבל ופרימיטיבי,
האמין כי סובלן נמסר בלוד לרשותו. כעבור כמה שעות,
בלונדון, טען מק־שין בפני הקצינים הבריטיים כי ״סובלן
ה־א האסיר שלי״ — דבר שהוגדר בבית־המשפס הבריטי
כ״מצב ראוי־לציון במטוס ישראלי בנמל־התעופה הלונדוני!״
עניין מק־שין — שהיה מעין פרשה־בתוך־פרשה — זכה
לאחר מכן להבלטה יתירה. שאר האחראים להסגרת סובלן,
אכולי המצפון הרע, ניסו להשתמש בעניין זה כדי להתחמק
מאחריותם שלהם, בטענה כי לא ידעו על בואו של מק־שין.
אך למעשה היתר, הופעתו של מק־שין מייותרת לגמרי.

ברמאות ובהונאה, רשת השקרים וההשמצות ההדדיות
בממשלה הסתבכה עד כדי כך, שהיה צורך למנות ועדת*
שרים, כדי שזו תעבד גירסת־טישטוש, אשר כל השרים
יוכלו להסכים לה. מעין אליבי קולקטיבי.
כל זד, חייב תוצאה חשובה אחת: אחרי לבטים רבים
החליטה ממשלת ישראל לצוות לאל־על לסרב לקבל את
ס,׳בלן בחזרה. אס יועלה למטוס אל־פל בכוח, נקבע, יוחזר
סובלן לישראל.
ר,פיסקה השניה היתה לצורך סחיטה: היד, ברור לגמרי
כי בתנאים אלה לא יעזו הבריטים למסור את סובלן לאל•
על, כי הדבר היה מרגיז את האמריקאים. פירוש ההודעה
היה, בפשטות :״עשו כאוות נפשכם. עשינו את העבודה
המלוכלכת שלנו. אנחנו לא נעשה את העבודה השחורה
שלכם!״
כך ניצחה דעת־הקהל הישראלית נצחון חלקי. אך עקרון
מדינת־החוק לא ניצח. כי הממשלה, שהודתה בהודעה זו
בעקיפין כי הסגרת סובלן היתד, בלתי־חוקית, סירבה לתקן
את העוול ולתבוע את החזרת סובלן לישראל.
חוו 1* 11— 1

גזגות רט1ם י גזזזאה

ארי אנקוריו! :האם ריש אותו 1
עצם העלאתו של סובלן בכוה למטוס הטס לניו־יורק היה
בגדר הסגרה, גם בלי ליודי של בלש אמריקאי. מק־שין
האומלל, סמל אי־הכשרון, רק סיבך את העניין.
ההסגרה בוצעה.
בכך היתד, פרשת־סובלן מסתיימת — לולא עשה סובלן
את מעשהו הנועז.
ווי —1

—10 111* 1

״וחג נזפט 1ה נבל\ז!״
ך * וכלןלאגיסה להתנגד להעברתו באתונה, בידעו כי
^ יוזן היא גרורה אמריקאית לא פחות מ שראל. משום-
מה האמין כי אנגליה עדיין אינה כזאת. זאת היתה טעותו
הגדולה השניה.
זמן קצר אחרי המראת המטוס באתונה, חתך סובלן את
ורידיו ודקר בבטנו. כעביר כמה שעות, לפני הגיע המטוס
ללונדון, קרא לגוטליב, הראה לו את הפצעים, ביקש ממנו
להזמין אמבולנס. גוטליב סירב, ורצה כנראה להמשיך
בטיסה על אף מצבו המסוכן של הנוסע, שכבר איבד
דם רב.
אילם קברניט המטוס ידע כי אייאפשר למנוע התערבות
בריטית בלונדון. הוא הזמין רופא באלחוט. כשנחת המטוס,
בדק הרופא הבריטי את סובלן, ציודה מיד להעבירו לבית־החולים.
גוטליב ומק־שין לא העזו להתנגד. סובלן טען,
לאחר מכן, כי חישב את מעשיו כך שלא יסכנו את חייו —
אך הדבר מוטל בספק.
כך נפתחה המערכה השניה. מלוא הלחץ העצום של
דאף־בי־איי הופעל עתה בבריטניה. הבריטים, הזקוקים לעזרת
אמריקה בדי להיכנס לשוק האירופי, והשיתפים לסודות
האטומיים האמריקאיים, לא רצו להתנגד. אך דם גם לא רצו
ללכלך את ידיהם. לכן החליטו לצוות על אל־עיל לקחת אח
סובלן לאמריקה, להשלים את המלאכה הבזוייה.
אלא שבינתיים קרה משהו בישראל. אנקוריון שמע את
הידיעה על ההסגרה במכוניתו, בדרכו לירושלים כדי לטפל
בעניין סובלן. בדרך חזרה התכוון להיפגש עם סובלן
ברמלה. הידיעה הרתיחה את דמו של הפרקליט המפא״יי
הנאמן. היא לא היה היחיד שדמו רתח באותו רגע.
שום ידיעה מאז מיבצע־סיני לא זיעזעה את הציבור
הישראלי — ואת מאות אלפי היחידים אשר מהם הוא
מורכב — כמו ידיעה זו. עוד לפני שהעתוגאי הראשון,
הפולימיהא•־ הראשון אי הפרקליט הראשון יכול היה להביע
בפומבי את דעתו על המעשה, כבר עלתה במאות אלפי
ליבות ההכרה הספונטאנית :״זהו מעשה נבלה!״
במיבחן זד, עמד הציבור הישראלי בהצטיינות מזהירה.
שום מישטר — דמוקראטי או דיקטטורי — אינו מסוגל
לעמוד בפני התקוממות ספונטאנית כזאת של דעת־הקהל,
אפילו כשמצפונו טהור. המישטד הישראלי, שמצפונו היד,
שחור משחור, היה מסוגל לכך עור פחות.
העתונים גימגמו ההילה, אך בהרגישם את עומק הזעזוע
הציבורי (יאחרי שהעולם הזה הלד בראש, בקבעו עמדה
קיצונית) התעירדו וצעקו חמם. אפילו מעריב מיהר לעלות
על הסום הנכון.
הפוליטיקאים מיהרו להצטרף למערכה. יזהר הררי הליברלי
הגיש הצעת אי־אמון וחרות נמנעה מהצבעה, מפחד
האמריקאים) .ההצבעה נדחתה — אך המאבק החריף, וכעבור
זמן קצר הגישה גס חרות הצעת אי־אמון משלה.
בוועדות הכנסת נערכו לשרי הממשלה חקירות שתי־וערב,
ובלית ברירה סירבו להשיב.
בז־גיריוו עצמו, שהפך איבייקט של בוז בפרשה השפלה,
ניסה להתגונן בדרכו הרגילה: ההשמצה. הוא קרא לסובלן
בשם ״נוכל״ ,פיתח תיאוריה מסועפת כי מדינת ישראל לא
קמה כדי לתת מיקלט ל״נוכלים יהודיים״ .אך אזרחי ישראל
תמהו מי הנוכל בפרשה זו — הקרבן המגורש, או המגרש,
המנסה למצוא מיפלט בשקרים? ואילו באמריקה פירסמה
קבוצה של אנשי־רוח ליברליים, רובם יהודים, גילוי־דעת,
שהאשים את בן־גוריון בכך, שדבריו על ״נוכלים יהודיים״
מזכירים את טענות הנאצים, כאשר גירשו את היהודים
לאושחויץ*.
גם שרי ממשלתו של בן־גוריון ניסו להתחמק, הסתבכו
בסתירות _ אינסופיות. כל אחד טען שרומה, שהוליכוהו
שולל, שלא ידע מה עומד לקרות. איש האשים את רעהו

^יי• כדור נישאר בידי הבריטים. מצבם לא היה נעים,
ן ן אך מסורת ארוכה לימדה אותם איך לעשות כל מעשה
— ואפילו מעשה ניבזי ביותר — בדרך הגונה.
תחילה ניתן לסובלן למצות את כל ההליכים המשפטיים.
לא היו לו כל סיכויים — כי בחוק הבריטי יש חור מוזר
בעניין זה. לפי חוק־ד,הסגרה אסור היה לממשלת בריטניה
להסגיר אדם הנאשם בריגול. אך הסמכות הניתנת, על פי
חוק אחר, לשר־הפנים הבריטי לגרש אדם שאינו שוהה
באנגליה כחוק, אינה מגבילה את צורת הגירוש. כך ניתן
להסגיר את סובלן לאמריקאים, כדרישת האף־בי־איי, במסודר,
של גירוש שיגרתי.
באנגליה אין חוק־שבות. סובלן לא היה אנגלי. ועת־הקהל
הבריטית הכללית לא התרגשה מכל העניין, כמו
דעת־הקהל הישראלית. אחרי שניתן לסובלן לשחק כמה
חירשים בבית־המשפט, יכול היה שר־הפנים לצוות להסגירו
לאמריקאים, מבלי לחשוש מפני סערה גדולה מדי.
ההשתלשלות כולה הוכיחה כי בעיית מדינת־החוק שוב
אינה מוגבלת לישראל, אף שכאן היא חמורה ביותר. נצחון
האף־בי־איי בארצות־הברית ובבריטניה הוכיח, כי גם בשתי
מדינות אלה, אמהות הדמוקראטיה ושלטון־החוק, נוצרו
פרצות חמורות.
עובדה תשובה אחרת: בעוד שבישראל קמה סערה נגד
מעשר,־ר,נבלה, ובעוד שבבריטניה הושמעו קולות רבים של
אנשי־מצפון, לא העז אף עתון אמריקאי אחד להתנגד לקי
האף־בי־איי ולמתוח עליו ביקורת כלשהי. בכל ימי הפרשה
לא פורסם בכל רחבי ארצות־הברית אף מאמר אחד שהציע
להניח לו לסובלן החולה־אנוש ולשים קץ לצייד הגדול —
ולוא גם מטעמים הומאניטאריים בלבד. גם זאת היתר. הוכחד.
לפחד הכללי השורר באמריקה החיפשית מפני האף־בי־איי —
שנים רבות אחרי מותו של נ׳ו מק־קארתי.
כך התקרבה המערכה האחרונה של הדראמה לסיומה.
כעיקביות האכזרית של טראגדיד, יוונית קלאסית. סובלן
הובל לנמל־ד,תעופה, שם כבר המתינו לו הבלשים האמריקאיים
(אך לא מק־שין ד,מיסכן) .הוא בלע מנד. של רעל.
מן הסתם ידע כי במצבו הגופני הקשר״ נוכח התפתחות
סרטן־הדם והמתיחות הממושכת, יביא הדבר למותו. אחרי
כמה ימי מאבק, בהם לא חזרה אליו הכרתו, ומבלי שראה
את אשתו שטסה אל מיטתו, החזיר את נשמתו.
מדוע רצה רוברט סובלן למות? האם היה זה אקס
עליון של מחאה בפני הממשלות שרדפוהו באכזריות כה
רבה ז האם רצה לבייש את האמריקאים, הישראלים והבריטים
ז האם החלים שלא לחזור חי לאדמת אמריקה? האם
קץ סתם בחיים בעולם זה?
איש לא ידע זאת לעולם. רק דבר אחד ברור לגמרי:
זהות הרוצחים.

אפילוג: ט 1כר הוזגונטיגז גזבוגביט
^ פסרדתהקלאסי ״ היה נהוג, בגמר העלילה, לד,ו*
* סיף פרק, כדי לפרס מה קרה לאחר מכן לנפשות
העלילה.
ג׳אק סובל זכה לשכרו. למחרת יום מותו של אחיו,
אותו מסר לתליין, שוחרר מבית־הסוהר, כפרס על ״התנהגות
טובה״ — שנתיים וחצי לפני גמר ריצוי עונשו. בסך
הכל ישב ארבע שנים — עבור אותו פשע שבגללו נידון
אהיו למאסר־עולם.
הצהרון מעריב, שהוסיף לשגשג, התכונן בסוף תשכ״ב
לייסד עתון־בוקר משלו. עורכו הרשמי יהיה שלום רוזנפלד.
דויד
בן־גוריון שמע את הידיעה על מות סובלן בעת
טיול נחמד ומרענן ברחבי סקנדינביה, בו חגג את עצמי
כאחד מסמלי החופש, הדמוקראטיה ושלסון־החוק עלי אדמות•
הידיעה לא העכירה את מצב־רוחו העליז.
האיש שחתם על צו־הגירוש, משה שפירא, הגיע באותו
רגע לשיא הגשמת חלומותיו, כיהן בראש־ממשלה בפועל,
וסייר — לפי דרישתו — במיתקני צה״ל, בתוקף תפקידו
כשר־ד,בטחון בפועל.
ואילו בלונדון עסקו הרופאים הבריטיים בניתוח גופתו
של רוברט סובלן, כדי לברר ממד״ בעצם, הוא מת.
• לא היתה זאת השוואה בה אבסורדית, נפי שניראה
ברגע הראשון. ני באותם הימים פירסם הארץ מיכתב של
קורא, בחתימת יהושע הגוני, בו הרעלה החשש ״שמא
תהיה ישראל לתחנת־מעבר למיני מקקים הבורחים מפני
חומר־הריסום.״ היה זה, בדיוק נימרץ, סיגנונו של אדולף

איינמן.

מי־ מ

ששווה-ששו־ איש ואשה שישרו בשוה תשכ״ב או! הישגיהש וכשרונוהיהש פזר ישראר והשורש.
הש נבחרו שר-ידי שורכי ״השורש הוה״ ,וזוך בחיינו! כר השאורשוה שאיישו בשנו! השכ״ב.
השורכיש נשנשו נזרבחור אה איש-הרשואה ואה איש-הנורש שר השנה, גזחושר נזושנזדיגו שת־אישיש.
נישופי הבחירה שר השהונה-ששר שצבורשיש רדו״ח שר הצבה שר ישראר בשנה השכ״ב

ה 5ז 3הו

ניקולאייב ופוטביץ׳

פן החדל עד החופה
השמות הגדולים של השביב לא באו לה בירושה משנים קודמות. רובם היו בלתי־ידועים
בראש־השנה. במשך השנה הפכו סמלים לטוב ולרע, למרומי הגאון האנושי ולמעמקי
שיפלותו.
שני השמות המזהירים של השנה היו, בלי ספק, שמותיהם של תאומי־החלל, אנדריאן
ניקולאייס ( )32 ופאוול פופוכיץ 31 טיסתם האפית בחלל, פגישתם ההיסטורית
במרומים, חישמלו את האנושות כולה. בלב רבים העלו שאלה נוקבת: האם מיקרה הוא
כי המדינה הקומוניסטית מנצחת במירוץ־החלל, וכי המדינה המערבית מפגרת? האם שוב
עולה הדיקטטורה על הדמוקראטיה בכושר־הביצוע של משימות גדולות?

אולם שמות רב־הסרן הרוסי וסגן־האלוף האוקראיני לא היו השמות החדשים היחידים
שנתן הקומוניזם העולמי לשנת תשכ״ב. לא פחות חשוב להבנת השנה היה שם שלישי,
שעורר חלחלה סביב כדור־הארץ: שמו של פטר פבטר.
פטר פכטר היה פועל־בניין אלמוני במזרח ברלין. כמו רבים בממלכה הגרמנית הקומוניסטית,
ביקש לברוח מערבה. אולי מאס בדיקטטורה, רצה לחיות במישטר דמוקראטי
מערבי. אולי קסמה לו רמת־המחייה הגואה של המערב, בעוד שבמזרח שולטים המחסור
והדלות. אולי רצה לחיות עם אחותו. הוא היה גרמני רגיל, בן עיר חצוייה במדינה חצוייה.
בעבר, יכול היה פכטר לעלות לרכבת העירונית ולהגיע למערב. אולם בסוף תשכ׳׳א
הוקמה חומת ברלין — הסמל הזוועתי של הכשלון הקומוניסטי בגרמניה.
יחד עם חבר אחר, בן 18 כמוהו, תיכנן פטר את הבריחה. השניים בחרו בקטע נמוך
של החומה, המכוסה גדר־תיל. ברגע המכריע קפץ החבר, זינק לחומה ולתיל, הגיע למערב.
פטר עצמו היסס לרגע־קט — וברגע זה נורה על־ידי שומר־גבול קומוניסטי.
פטר נפגע בגבו מכמה כדורים, צנח באזור־הבטחון הריק שמאחורי החומה, כמאה מטר
ממעבר־גבול הומה, לעיני תושבי המזרח והמערב כאחד. שם שכב וצעק :״הצילו! הצילו!״
הקהל הנרגש הצטופף מולו, צלמים צילמוהו — אולם איש לא העז להתקרב.
במשך 55 דקות נוראות גסס פטר פכטר לעיני הקהל. רק אחרי מותו נלקח משם על־ידי
המישטרה המזרחית. הוא היה האיש ה־ 50 שניספה בעת בריחה, מאז הוקמה החומה.
פטר סימל את הצד השני של המטבע הקומוניסטי, את חוסר־האיזון המפתיע בין מיבצעי־חלל
מפוארים ובין אי־יכולת לספק רמת־מחייה נאותה ומישטר ליברלי להמונים. הוא
סימל גם את המשך המלחמה הקרה, אשר המוקד שלה נישאר, גם בתשב״ב, בגרמניה.
מוסקבה החליטה להשאיר את גרמניה מחולקת בכל מחיר, כדי למנוע את שיבתה
למעמד של מעצמה גדולה, על גבולה. אולם חשבון זה הצליח רק בחלקו. כי גרמניה
חזרה, באיטיות אך כבטחון, למקומה כמעצמה עולמית.

רדגרי השושה: ששר שכשר גושש רשיני ה\2הר והשובוריש

האיש שניצח על תהילך זה, וששוב הוכיח את עצמו כמדינאי מזהיר, היה קונראד
אדנואר הזקן. בהבינו כי עברו הימים בהם יכלה גרמניה להיות מעצמה גדולה לבדה,
הקדיש את כל מאמציו לאיחוד אירופה המערבית. הוא ידע כי באיחוד כזה תהיה גרמניה,
במ קדם או במאוחר, המעצמה השלטת.
האיש שעזר לו בכך בכל כוחו, מבלי להבין את התוצאות, היה הזקן האירופי השני:
שארל דה־גול. אחרי שעלה בידו לסלק, סוף־סוף, את הבעייד האלג׳ירית, במחיר כניעה
שלמה ומוחלטת לאורך כל החז ת, התפנה לבניין אירופה. הוא קיזזה כי הוא עצמו יהפוך
לקיסר אירופה, יורשו של קארל הגדול — אם רק יעלה בידו להשאיר את בריטניה בחוץ.
הגרמנים ניגנו בכישרון על מיתר זה. הם החניפו ליהירותו של הצרפתי שיכור־היוקרה,
הבטיחו לו כי כל עוד הוא חי, יהיה הוא האיש מס׳ 1באיחוד האירופי. הגרמנים אמרו
לעצמם :״יום אחרי מותו, תרד צרפת לדרגת מעצמה שניה. גרמניה תשלוט, בכוח עוצמתה
הכלכלית והצבאית.״
כך נוצר ציר פאריס״בץ, העובדה המדינית העיקרית של תשכ״ב. הבריטים נשארו
בחוץ. למרות עזרת האמריקאים, שלא רצו באירופה גרמנית, לא הצליח הארולד מק

מילן להיכנס למועדון האירופי במחיר זול. המיכשולים בדרכו רבו והלכו׳ ובסוף
תשכ״ב עמדה בפני בריטניה הברירה האכזרית: להישאר בחוץ, או להיכנס על ברכיה.
מסע־הניצחון הגרמני ניראה מובטח. בעזרת תעודת־ההכשר הישראלית, היא הגדילה את
צבאה, שלבש מדים תוצרת ישראל. הודות לברית עם צרפת, יכלה לקוות להצטייד בקרוב
בפצצות־אטום צרפתיות, להתחיל בייצור גרמני־צרפתי של פצצות־מימן. העולם המודאג
שאי את עצמו: מי יחלוש בעתיד על ע צמה זו? מי יבוא במקום אדנואר הזקן?
עלייתה של אירופה כמעצמה עולמית שלישית לא הפריעה לשתי המעצמות הראשונות
לשכלל את נשקן. בראשית תשכ״ב הדהימה ברית־המועצות את העולם בחידוש הניסויים
הגרעיניים. אחרי שהקומוניסטים עמדו במשך שנים רבות בראש המערכה נגד הניסויים,
גרם הדבר לזעזוע כפול. ובמשר כל השנה נשמע ״הזבנג הגדול״ במזרח ובמערב.
בסוף תשכ״ב לא ניראתה מלחמת־העולם השלישית כאפשרות קרובה — אם כי הבטחון
כי ״מלחמה זו לא תיתכן״ היה מופרז. המאבקים החשובים של השנה היו כולם מאבקים
פנימיים — מלחמת־האזרחים העולמית שתפסה, לפי שעה, את מקומה של מלחמת־המדינות•
המאבק הדרמאתי ביותר התחולל בצרפת. עם חתימת הסכמי אוזיאן לשיחרור אלג׳יריה,
הרים הפאשיזם הצרפתי את ראשו, פתח במאבק מכריע. הפצצות הפלאסטיות התפוצצו
מדי ערב בפאריס. השמאל לא הצליח לביים כוח נגדי. המישטרה הגוליסטית הלמה בראשי
המפגינים השמאליים, שרצו להגן על המישטר, ונתנה חיפוי לטרוריסטים הימניים, שביקשו
להפילו. ה ה נידמה כאילו שום דבר אינו מסוגל למנוע הפיכה פאשיסטית בצרפת.
ואז העלתה תשכ״ב שם בלתי־ידוע נוסף. באחת הפצצות של האו־אה־אס נפגעה, בשגגה,
ילדה רטנה ויפה בשם דולפץ רינאר. תמונתה של הילדה האומללה, שהתעוורה, החרידה
את צרפת ואת העולם כולו. ההמונים נתעוררו מאדישותם המסוכנת. חצי מיליון פאריסאים
יצאו לרחוב, בהפגנה שלאי היתד, לה דוגמה בהיסטוריה• וכך, במכה אחת, הוכרעה הכף.
פחות דראמתי היה המאבק הפנימי ביבשת אחרת, אף כי תוצאותיו יהיו חשובות יותר.
באמריקה הלאטינית החל המאבק הגדול — אחת המערכות שיכריעו את גורל העולם.
הדוגמה המלהיבה של פידל קאסטרו, משמיד הריאקציה, היכתה גלים בכל המדינות
הלאטיניות, אשר בכולן שיכבה דקיקה של עשירים ריאקציוניים, נצלנים ורקובים, בעוד
ההמונים נמקים ברעב. נגד הסכנה קמה, במדינה אחרי מדינה, דיקטט רה צבא־ת ימנית.
אפריקה שקטה, יחסית. מדינות נוספות זכו לעצמאותן. הדרום הפאשיסטי התבצר
מאחורי חומתו הגזענית. בן־בריתו ברודסיה התכונן לקרב. סוכנו השחור, מואים צ׳וגד
כ״ ,הצליח גם השנה למגר את כל הנסיונות לספח את אחוזתו הקולוניאלית לקונגו.
במאבק זה ניספתה הדמות הטראגית ביותר של השנה. דאג האמרשילד, האציל
הצפוני, שהפך סמל האנושות המעונה, ניספה בטיסה על־פני קאטאנגה. עד סוף תשכ״ב
לא היה ברור אם נרצח בידי צ׳ומבה ואדוניו, או נפל במיקרה.
באסיה נמשך הנסיון הקומוניסטי לחסל את העמדות האמריקאיות כחסל נקניק, פרוסה
אחרי פרוסה. לאוס יצאה מן המערך האמריקאי, הפכה ניטראליסטית, תוך פזילה שמאלה.
בין שתי החזיתות ניסתה אסיה הניטראליסטית לשחק את מישחקה. הודו כבשה בכוח
את גואה, נערכה בסוף השנה להגנה על גבולה הצפוני, נגד סין הקומוניסטית. אינדונזיה
הצליחה, על־ידי שילוב של איומים, סחיטות ומיבצעים צבאיים כושלים, לנצח במאבקה
לסיפוח איריאן הכ*$רכית.
תשכ״ב היתד, שנת שלום.

שגואל תגיר

כיפה ער הואש
עד לשידור הידיעה המחשמלת כי יופלה שוחמכר נתגלה בניו־יורק, גאה הגל האנטי־דתי.
בפעם הראשונה הצליחו הדתיים לעורר נגדם זעם ציבורי מוחשי. אך עם שוב הילד,
פגה המתיחות — אך רק לפי שעה.
הדת הופיעה לעיני האזרחים בדמויות
שונות ואכזוטיות. היא הופיעה בדמותו של
נחמןשטרקם, הסבא הקנאי, שלא הסתפק
בהריסת נעורי נכדו. עם שובו של יום־
לה, שוב ניסה הסב לחדור לחייו, ורק עמדת
חתנו התקיפה מנעה זאת, כמעט בכוח.

הדת הופיעה גם בדמותו של הרב מנחם
מנדלפון מקוממיות, מנהיג הכפר בו הוחזק
יוסלה. ההאשמה הפלילית נגדו התמוטטה
בבית־המשפט — אך מנדלסון הוסיף
לסמל את הקנאות העיקשת, חסרת־הפשרות,
המעדיפה חטיפה דתית על ״מסירת ילדים
לציפורני המיסיון.״
נגד שטרקס, מנדלסון ורבבות מפעילי הכפייה
הדתית בארץ התייצבה השנה תנועה
ציבורית ניכרת — הליגה למניעת הכפייה
הדתית, בהנהגת קבוצה של אינטלקטואלים רציניים מכל שכבות הציבור
בישראל.
פעולתה הבליטה את העובדה היסודית של המאבק על הכפייה הדתית: מול מיעוט דתי

מ דיניו ת

שמעון נוס

הקוב על הירושה
בראשית תשכ״ב בלטו כמה אנשים שהיו להם סיכויים רבים להפוך לאנשי־המדיניות
של השנה. איש מהם לא נותר בקו הסיום.
פנחס לבון, איש־השנה של תשכ״א, הוריד את עצמו מן הפרק. אחרי שוזיתר על קרב
רציני בשלב הסופי של הפרשה — אם בהסתדרות, אם במערכת הבחירות — הבין רק
במאוחר כי איבד את ההזדמנות ההיסטורית. נסיונו לגאול את עצמו על־ידי הוצאת דו־שבועון
לא שינה את המצב. שליטי מפא״י
החליטו, אחרי לבטים, להתעלם ממנו —
ובכך נחרץ גורלו. דו־השבועון, שקפא
בתפוצה קטנה, רק עזר להוכיח כי באמתחתו
של לבון אין רעיונות חדשים, אלא
רק הדים קלושים של רעיונות המושמעים
ביתר עוז ועקביות מעל במות אחרות.

נחום גולדמן,

גורל דומה המתין לדר׳
שאף הוא התכונן להוציא כתב־עת משלו.
כל מי שבא במגע עמו — ניזוק. עוזרו
העיקרי, ג׳ו גולן, הופקר על־ידו בלי להניד
עפעף, כאשר החליטה גולדה מאיר
לחסל את פעולתו של גולן, לשלול את
דרכונו ולהשמיצו בפומבי. בסוף תשכ״ב
היה גולדמן כוח שוקע, ללא אחיזה רצינית
כלשהי בארץ, זולת כמה עסקנים צעירים
שקיוו להיעזר בכספו.
שום הוגד,־דעות מדיני לא קם השנה בזירה המפלגתית. המחשבות הרציניות באו,
כמו בכל השנים האחרונות, מצד חוגים שאינם משתתפים עדיין במאבק הפוליטי
הממשי — או מתוך כותלי בית־הסוהר. שני אישים, שהורשעו שניהם בריגול ובנסיבות
שונות מאד) ,הקדישו את זמנם לגיבוש תיאוריות מדיניות חשובות — ישראל כר,
שעסק בכלא שאטה בחיבור ספר מזהיר שראשי־פרקיו התפרסמו השנה, ואהרץ כהן,
שישב בכלא דאמון והמתין, לשווא, כי צמרת מפ״ם תרהיב עוז בנפשה להוציא לאור
את ספרו המונומנטאלי על יחסי ישראל־ערב.
אילו יכלה אמרגנות פוליטית לבוא במקום מדיניות, היתד. גולדה מאיר הופכת
לאשת־ד,מדיניות של השנה. נשיאים שחורים ביקרו בארץ בסיטונות, שיפרו במעט את
סיכויי ישראל בעצרת האו״ם. אך הדבר לא שינה במהותו את מצבה של ישראל.
היו רגעים כשהיד, נידמה כי ישראל כד־יהודה יהיה איש־המדיניות של תשכ״ב.
בר־יהודה, בעל־ותק כשר מצטיין וכאיש־מצפון, ניכנס לממשלה אחרי התפטרות יצחל,
כן־אהרון, שנקט צעד בלתי־רגיל זה אחרי שלא נתקבל הקו שלו למען הצטרפות
אחדות־העבודה למפא״י. הכל קיוו כי בר־יהודה, בתור שר־התחבורה, יתפטר מן
הממשלה גם הוא אחרי שמטוסיו נוצלו להסגרת סובלן. אך הוא לא עשה זאת. אמנם
היתד. לו יד בשינוי עמדת הממשלה, כשנתנה הוראה לאל־על שלא להטיס את סובלן
מלונדון לארצות־הברית — אולם בר־יהודה לא דרש ולא השיג את החזרת סובלן לישראל.
במשר כמה שבועות, בראשית תשכ״ב, היה נידמה כי איש־המדיניות של השנה הוא לוי
אשכול, האיש שהרס את מועדון־הארבע ואת רעיון ממשלת־ניר, ושהקים את ה״גועליציה״
עם הדתיים ואחדות־העבודה. כישלון הפיחות הפחית את סיכוייו להיות יורש העצר.
בעיית הירושה הפכה, למעשה, הבעייה המדינית העיקרית בזירה הישראלית הפנימית.
אחרי התמוטטות חזית קואליציית״ניר, שקמה בפרשת״לבון, השלימו הכל עם הרעיון ששוב
אי־אפשר להרחיק את דויד בן־גוריון משלטון־היחיד. תשומת־הלב הכללית הופנתה אל
השאלה: מה יקרה כאשר יירד הזקן מן הבמה? מי יבוא במקומו?
בסוף תשכ״ב היה ברור כי במיקרה כזה תקום מעין קואליציה של דוכסים עצמאיים
במפא״י, שיחלקו ביניהם את השלטון, איש״איש לפי כוחו הממשי. על רקע זה גדלה
חשיבות פעולתו של שמעון פרס. בעוד שלוי אשכול דרך במקום, ומשה דיין אף
איבד מכוחו בהתמדה, הוסיף פרס לצבור בידיו עוצמה פוליטית גוברת והולכת.
איש אינו יודע בביטחה אם יוכל פרס לשמור על כוח זה כאשר יצטרך לעמוד לבדו,
ולא יוכל עוד לחסות מאחורי גבו הרחב של הזקן. רבים נמו לחשוב כי גורלו של פרם
יהיה במקרה זה כמו גורלו של מאלנקוב אחרי מות סטאלין, וגורלו של ניקסון אחרי
פרישת אייזנהואר. אולם זאת היתד, שאלה לעתיד — בתשכ״ב היה שמעון פרם בלי כל
ספק איש־המדיניות של השנה, שכוחו גדל והתבצר יותר מכוסו של כל אדם אחר במדינה.

קנאי עומד רוב חילוני אדיש. רוב גדול זה אומנם מתעב את הכפייה הדתית ומתנגד
לה — אך הדבר אינו איכפת לו די הצורך. אין הוא מוכן להקריב קורבנות במאבק זה —
בעוד שהמיעוט הדתי מוכן ליהרג על הכפייה.
מצב זה משפיע על כל איש־ציבור בארץ. אם הוא רוצה לעשות קאריירה, הוא אומר
לעצמו :״אם אתמוך בדתיים, אזכה לתמיכתם, מבלי להפסיד את תמיכת החילוניים. אך אם
אתמוך כחילוניים, אפסיד את תמיכת הדתיים.״ המסקנה: לא כדאי ללחום בכפייה הדתית,
כדאי להתחנף לדתיים.
האיש שסימל מצב זה השנה בצורה חותכת היה איש־השנה של תשט״ו, שמואר תמיר.
כאשר הופיע כסניגורו של הרב מנדלסון במישפט חטיפת יוסלה, היה הדבר טבעי ומובן —
כל נאשם זכאי להגנה משפטית. עורך־הדין, המגן על נאשם, עושה את חובתו — ואין
פירוש הדבר הזדהות ציבורית עם השקפת־עולם או ארגון. אך תמיר לא הסתפק בכך:
למחרת המשפט חבש תמיר שוב את כיפתו והשתתף במסע־תעמולה דתי־קיצוני, בהנהגת
אגודת־ישראל, שהחליש בהכרח את התביעה להחזרת יוסלה. רק גילויו של הילד שם קץ
מהיר למסע זה.
בצורה אחרת בלטה בעיית הכפייה בפרשת כני־ישראל. אחרי שרבנים רבים סירבו
להשיאם, מתוך דבקות בהלכה כפי שהבינו אותה, ניסה הרב הראשי — שכיר המדינה —
להכריח אותם. כשנכשל הדבר, הוא מינה רבנים מיוחדים לביצוע מלאכה זו, בניגוד
למצפון רוב חבריהם.
היה זה פתרון מסוכן — גם לדתיים עצמם. הוא הוכיח עד כמה דרושה הפרדת הדת מן
המדינה — לא רק למדינה, אלא גם לדת האמיתית. אילו היתד, בארץ אפשרות חוקית
להינשא נשואין אזרחיים, היתד, בעיית בני־ישראל באה על תיקונה, מבלי להכריח את
הרבנים לעשות שקר בנפשם. הכפייה הקיימת, שאינה מאפשרת נשואין אזרחיים, נושאת
בחובה בהכרח גם כפייה של רצון המדינה על הרבנים, שהם שכיריה.
לכל הבעיות האלה לא נמצא בתשכ״ב פיתרון. השנה הוכיחה רק כי המצב יחמיר בעתיד,
הכפייה הדתית תגבר — ועמה גם ההתנגדות לה. התהליך עצמו נושא בחובו את זרע
הפורענות — התנגשות בלתי־נמנעת תוך כמה שנים.
רק איש אחד הוכיח השנה שתיתכן גם דת אחרת — דת ללא מיסחר, דת שאינה נזקקת
לכפייה, מאחר שהיא יכילה לסמור על תוכן מוסרי חי. ערב מותו של רוברט סובלן, עלה
המחנך הדתי הוזתיק אליעזר אלינר אל התיבה בבית־הכנסת היכל שלמה, דרש דרשה
חוצבת־להבות באוזני שר־הפנים, שישב מולו, הוכיח אותו על חלקו במעשה־התועבה. הוא
גרם לסערה — אך הוא הציל את כבוד הדת.

ה כנ ס ת

הבאדהבין

גוירה בוועדה

הכנסת החמישית נולדה בגל של התרגשות, במערכת בחירות סוערת, בה הכריזו כל
המפלגות, למעט מפא״י, כי צפוייה למדינה סכנה מיידית של דיקטטורה, וכי הן תילחמנה
עד טיפת־הדם האחרונה להצלת הדמוקראטיה.
אך ההר הוליד עכבר.
הבריחה מן האופוזיציה העיקבית החלה כבר בישיבה הראשונה של הכנסת. סיעת
הליברלים ( 17 איש) וסיעת חרות ( 17 איש)
החלו להתקוטט על מעמד הסיעה השנייה
בבית, אחרי מפא״י. קטטה זו גרמה ל־קנונייה
של מפא״י וחרות לקביעת ועדות
הכנסת. הודות לקנונייה זו שמרה מפא״י
על כל עמדותיה, למרות שהפסידה ששה
מנדטים בבחירות.
אחדות העבודה בגדה בהבטחותיה הקדושות
ביותר, ויתרה על סיסמתה העיקרית
בבחירות (״פיקוח אזרחי על מערכת ה־בטחון!״)
ונכנסה לקואליציה. היא הבטיחה
למפא״י המוכה שלטון־יהיד בממשלה,
הסתפקה בנזיד־העדשים של ועדת־שרים
חסרת־ערך לענייני בטחון.
מפ״ם היתד, עיקבית קצת יו ת ר; נישארה
באופוזיציה. אבל היתד, זאת אופוזיציה
מוזרה ביותר, שקשה היד. להבחין בינה
קול ענות חלושה. גילתה
לבין ישיבה בקואליציה. במשך כל השנה השמיעה מפ״ם
סימפטומים בולטים של פיצול האישיות, ורק במקרים מעטים התרוממה לרמה של מאבק
אמיתי. בדרך כלל בלט ברגעים אלה ח״כ הנם רוכין, סוס־ד,עבודה של הסיעה, שהצטיין
בהגשת הצעת־חוק פרטית לתיקון חוק בטחון המדינה.
במצב דומה היו הליברלים, שגם הם לא ידעו בדיוק מדוע נשארו מחוץ לממשלה. רק
ברגעים מעטים היוו אופוזיציה של ממש — כמו בשער, שח״כ יזהר הררי הציע להביע
אי־אמון לממשלה בעניין סובלן. ד,ח״כ הליברלי המצטיין של השנה היה הנס קלינגהופר,
שהיווה טיפוס חדש של חבר־כנסת: מומחה למישפט, היודע על מד. הוא מדבר. הוא
התייצב בראש המאבק למען חקיקת חוקה.
בשביל סיעת־חרות היתד, זאת שנה של מיפנה. היא יצאה מן הבדידות, קברה סופית
את הסיסמה ״פרט לחרות ומק״י״ .לא פעם שיתפה עמה מפ״ם פעולה בניהול מאבקים
אופוזיציוניים. אך יותר חשובה היתד, ההתקרבות חרות־מפא״י. בעיני רוב מנהיגי מפא״י
הפכה חרות חומר קואליציוני פוטנציאלי — בעידוד אנשי חרות עצמם. היה ברור כי
אחרי רדת בן־גוריון, תיתכן בהחלט קואליציה מפא״י־חרות־אחה״ע, על רקע ביטחוניסטי.
אחד הסימפטומים הפחות נעימים של מצב חדש זה היה הקטטה בסיעת חרות עצמה,
כאשר ח״כ אריה אלטמן תבע לעצמו את הפרס המפא״יי שניתן לחרות — מקום
במשלחת ישראל באו״ם.
איש לא ציפה רבות מן הדתיים — אך איש גם לא ציפה כי ימכרו את עצמם בציניות
גלוייה כזאת. המפד״ל פוצץ את מועדון הארבע על־ידי כריתת הסכם חשאי עם מפא״י
לחלוקת השלל הממשלתי. אגודת־ישראל מכרה את המאבק לביטול המימשל הצבאי.
בשביל העסקנים הדתיים היתר, השנה, כמו כל שנה, עונד, של מיסחר — מיסחר במימשל,
מיסחר בגירוש סובלן, מיסחר בחסינות חוטפי יוסלה שוחמאכר.
מעטים חברי־הכנסת שגילו השנה עמדה מצפונית עצמאית. מרדכי נורו?[ הזקן הצביע
כמד. פעמים בניגוד לעמדת מפלגתו. משה אונא הדתי נעדר באופן הפגנתי בהצבעה על
גורל המימשל הצבאי, כדי להימנע מהצבעה בעד. באותה הצבעה בלם אליאס נחלה
הערבי, שניבחר בחסות מפא״י. הוא היה אחד משני הערבים שהצביעו נגד המימשל,
ושהקריבו בזאת את עתידם הפרלמנטארי על מזבח המצפון. ואילו מנחם כהן המפא״יי
בלט בתפקידו כיושב־ראש הוועד להחזרת יוסלה.
התופעה המעודדת ביותר של השנה בכנסת היתד. החרפת המאבק בתוך הוזעדות,
והפיכת הדיונים על התקציב במה למתיחת ביקורת רצינית על זרועות הממשלה. במאבק
זה בלט צמד־חמד פרלמנטארי מזהיר: יוחנן באדר ד,חרותי והנם רובין המפ״מי.
כאשר ניהל בוזעדת־ד,כספים מלחמת־גרילה ממושכת, חריפה ועוקצנית, זבד. הבאדרובץ
בלי כל ספק לתואר איש־הכנסת של תשכ״ב.

מוסמר בן־בלה

המר חב

מתחרה צעיו לגמאל
שני מאורעות גדולים הרעישו את המרחב השמי בשנת תשכ״ב — התפרקות ה*
רפובליקה הערכית המאוחדת והשתחררות הרפובליקה האלג׳ירית.

לשניהם היה מכנה משותף אחד: הם קטלו את החלום של איחוד כל הערבים במדינה
אחת ואחידה, תחת מנהיג אחד ודגל אחד.
לא היה זה סוף שאיפת־האיחוד הערבית. הכמיהה לאחדות זו, הטבועה עמוק במסורת
האיסלאם, היתד, גם השנה כוח חי. לא
במיקרה קרא מנהיג אלג׳ירי, למחרת ה־שיחדור
:״אנחנו ערבים! אנחנו ערבים!
אנחנו ערבים!״ אולם גם הוא לא הת־כודן
כי אלג׳יריה תחדל מלהתקיים כמדינה
עצמאית, וכי תיהפך למחוז נידח
באימפריה גדולה. ובניגוד לשקרים שנפוצו
תחילה, גם לא הטיף למלחמה
כל־ערבית נגד ישראל.
השאלה הגדולה, שריחפה על־פני המרחב,
היתד, בתשכ״ב :״מהו הנושא הראשוני? ה אומה
הכל־ערבית, או קבוצה של אומות
מקומיות?״ האם בן־דמשק הוא קודט־כל ערבי,
או סורי, או מוסלמי? האם לוחם השיח־רור
בווילאיה מס׳ 3הוא קודם־כל קאבילי,
או אלג׳ירי, או ערבי? האם הסטודנט
הבירותי הוא קודם כל לבלוני, או ערבי,
או מארוני?
תשובתו של גמאר עכד אל־נאצר
:״קודם כל ערבים, מעל לכל ערבים!״ ספגה מהלומה מוחצת בהפיכה הסורית.
אף מפלגה סורית אחת לא התייצבה עוד לימינו. על אף אופיו המפוקפק של המישטר
הסורי החדש, לא יכול היה להיות ספק כי האדם הפשוט בסוריה לא היה מוכן לוותר
על מהותו הסורית. על כן הצליחה ההפיכה ששברה את רע״ם. מאותה סיבה התרחקה
קודם לכן עיראק, בהנהגת עבד אל־ברים קאסם, מן הדגל ד,מיצרי.
בזריזותו הרגילה, מיהר עבד אל־נאצר ביום כשלונו לשנות את החזית. סיסמת האיחוד
הערבי הורדה לדרגה שניה. לראש התורן עלה דגל הסוציאליזם הערבי — מלחמת־המעמדות
הכל־ערבית. תחת דגל זה קיווה הדיקטטור המיצרי לאחד את המוני העם בכל
מדינות ערב, להפיל את ממשלותיהם, להביא בכך לאיחוד כל־ערבי על מישור אחר.
אולם כמו תמיד, נתגלה עבד אל־נאצר כתועמלן יותר מאשר כמהפכן, כטכסיסן יותר
מאשר כהוגה־דעות, כאיש האילתור יותר מאשר כאיש התיכנון לטווח ארוך. למרות
הרפורמות שלו, לא שינה את פני מצריים במידה שתעשה רושם עמוק על שאר העמים,
הוא גם לא אסף את ידו מן האינטריגה בעולם הערבי, ובעיקר בסוריה. בסוף תשכ״ב היה
מעמדו חלש יותר מאשר בראשיתה, למרות שילוח הטילים ד,מיצריים הראשונים.
מעמדו של הצעיר המיצרי נחלש גם מפאת עלייתו של צעיר מתחרה, באלג׳יריה.
אהמד מוחמר בן־כלה הפך לדמות המרתקת ביותר של השנה במרחב. ברגע ששוחרר
מבית־הסוהר הצרפתי, עם בוא העצמאות, היה מנוי וגמור עמו להיות שליט־יחיד
במדינה החדשה, ויהי מה. כמו עמיתו ליד הנילוס, לא היתד, לו השקפת־עולם מגובשת,
או תוכנית לטווח ארוך, אף לא סיסמה ברורה. אך היו לו קסם אישי, כשרון טכסיסי
ובטחון עצמי עילאי.
בגלל בן־בלה, לא צעדה אלג׳יריה העצמאית את צעדיה הראשונים בביטחה, בשקט ובכבוד•
היא הסתבכה מייד במלחמת־אחים ובתור,ו־ובוהו, אף ששפיכת־דם נימנעה כמעט
לגמרי. בן־בלה שבר את הממשלה המרכזית, גרם להתפרקות המדינה לשישה מחוזות
עצמאיים־למעשה, ובסוף השנה היה עסוק במאמץ להטיל מחדש מרות מרכזית — מרותו
שלו — על אלופי־הפיקוד המרדנים.
באותה בעייה היה עסוק, בקצה השני של המרחב, השליט העיראקי. בראשית דרכו
הבטיח לאזרחיו מדינה דו־לאומית, בה ייכון דו־קיום ערבי־כורדי. אולם השליט הבלתי־יציב,
שרבים.חשדו בו כי הוא מופרע בנפשו, הפר הבטחה זו. הוא הכריח את הבודדים

דידתה שר אומה: מראה העיר ארג׳יר ביום העצמאות
לצאת למלחמת־שיחרור, בה השיגו הישגים צבאיים ניכרים. בסוף תשכ׳׳ב לא היה ברור
עדיין מה יהיו התוצאות הממשיות של מלחמה זו.
בכל הסערות האלה התנדנדה הליגה המרבית כסירה ללא הגה על פני ים זועף.
אלג׳יריד, הפכה חברתה ד 13 אך עיראק החרימה אותה, בגלל הצטרפות המדינה ד,־, 12
כוויית. מצריים היתר, חציה בפנים וחציה בחוץ, השתדלה בטכסיסים דרמאתיים למנוע
את הפיכת הליגה למכשיר בידי אויביה הריאקציוניים בריאה בעמאן ובדמשק. חסן, מלך
מ אדקו, וחביב כורגיכה, הנשיא ה ת ניסי, הלכו בדרכם, מבל׳ להתחשב בליגה כלל.
המרחב כולו המתין לרעיון מאחד חדש — רעיון שיביא לאיחוד המרחב במסגרת יעילה
וסבירה, אך לא יחסל את ייחודו של כל לאום מלאומיו. רעיון זה יכול היה לבוא
מישראל — אך ישראל נמצאה מחוץ למרחב. הוא לא בא, השנה, מקאהיר, מבגדאד, או
מאלג׳יר.
0113 ווווזחו 1וווו! 1

שלמה כהן־צידון

שפ\7

״איפה יוסלהיי
קשה לתאר שני אנשים שונים יותר משני עירכי־הדין, שמילאו השנה תפקידים מרכזיים
בשתי הפרשות הגדולות של תשכ״ב: שלמה כהן־צידון, גיבור פרשת יוסלה, ודר׳ ארי
אנקוריץ, גיבור פרשת סובלן.
האחד הוא איש עדות־המזרח — וגאה על כך. והשני הוא יליד ליטא.
האחד הוא אוייב מושבע של מפא״י, ואף ניסה פעם להקים רשימה נגדה בבחירות
לכנסת. השני הוא עסקן של מפא״י, איש
המישטר בכל לבו.
האחד הצליח בפרשה שלו מפני שידע
לגייס את דעת־הקהל, לעשות רעש, לרוץ
ולצעוק. השני איבד את הסיבוב הראשון
בפרשה שלו מפני שפעל כעורך־דין קלא
סי, בשקט, באופן ענייני, ללא רעש ופרסומת.
כאשר
נטל כהן־צידון לידיו את עניין
יוסלה, היד, ניראה שאין לו שום סיכויים.
דעת־הקהל היתד, נגדו. הדתיים הצליחו
לשכנע את הציבור שזהו עניין ״משפחתי״,
לא עקרוני. המישטרה סירבה לחפש את
יוסלד״ ביקשה מבית־המשפט לשחרר אותה.
הורי הילד התרוצצו במערכות העתונים,
ניתקלו בקיר אטום. רק כמה עתונאים (ומערכת
העולם הזה) הושיטו לה עזרה•
כהן־צידון שינה כל זאת. כמו בולדוג עקשן, שאינו מרפה לעולם, נעץ כהן־צידון
את שיניו בפרשת יוסלה. אט־אט החדיר את הפרשה לתודעת הציבור. בתביעות בלתי־פוסקות
מביתיהמשפט ומהממשלה דאג כי העניין יישאר אקטואלי.
ייזיייייי ^י

—11 1 1 1

—ו* 1י׳ו

עקשנות זו נשאה פרי. יוסלה הבלתי־ניראד. הפך דמות ציבורית. השאלה :״איפה
יוסלר החלה מהדהדת ברחוב, לרדוף אחרי כל דתי, להתחרות בסיסמות כמו ״מדוע
סורק הפלמ״ח?״ ו״מי נתן את ההוראה?״
לשווא ניסו הדתיים הקיצוניים לגייס את שמואל תמיר, גם הוא מומחה ותיק בניהול
מערכות משפטיות־ציבוריות־פירסומיות. לשווא ניצחו הדתיים במשפט המגוחך, שהוגש
על־ידי היועץ המשפטי בקלות־דעת מדהימה נגד הרב מנדלסון. אהדתו המכרעת של
הציבור נשארה עם הורי יוסלה — ועם כהן־צידון.
אהדה זו דחפה את הממשלה אל המאמץ העליון — ובאחד הרגעים הגדולים של השנה
עמד שלמה כהן־צידון, האיש שעורכי־הדין לעגו לו, לצידו של יוסלה שוחמאכר ליד כבש
המטוס שהחזירו מניו־יורק. רגע זה הפך אותו לאיש־המשפט של השנה.
גורלו של אנקוריון היה מר יותר. בגלל אמונתו בסדרי המדינה ובאישיות מנהיגיה,
רומה בצורה מחפירה בשלב הראשון. הדוברים הממשלתיים הוסיפו חטא על פשע,
השמיצו את אנקוריון בזדון, ניסו להציגו כאיש שזנח את תפקידו ושלא ידע מהי חובתו
כעורך־דין.
אולם אם סבר מישהו כי אנקוריון ייכנע, הרי טעה בהערכת האיש. חיש מהר תפס
הפרקליט ישר־הלב כי היה תמים מדי. הוא חזר להתקפה, השיב מלחמה שערה, תרם
תרומה חשובה להתקוממות דעת־הקהל.
עזרה בלתי־צפויה בכך קיבל מצד עורך־דין מפא״יי אחר, יעקוב שמשון שפירא,
מי שהיה חבר־הכנסת והיועץ המשפטי הראשון של הממשלה. בחוזת־דעת מוחצת אחת,
אותה פירסם בעתונות, הרם שפירא את עמדת הממשלה בפרשה זו, מבלי להותיר ממנה
שריד וזכר.
הפרשה המשפטית השלישית הגדולה של השנה — עירעור אייבמן — לא הביאה
לגילוי כשרונות משפטיים גדולים. השופטים עשו עבודה משפטית נקייה ורבת־רושם, אך
הפרקליטים לא התרוממו לרמה הראוייה לציון.
למאבק משפטי מסוג אחר נרתמו שלושה עורכי״דין מתנדבים, שניסו להביא לבירור
נסיבות הריגתם של חמשת הצעירים הערביים בגבול עזה. פישל חרצכרג וחנא
נאקארה, אנשי מק״י, ויעקוב ירדור, איש הפעולה השמית, ניהלו מערכה עיקשת נגד
מעטה הסודיות. הם ייצגו את הקשר העמוק בין המקצוע המשפטי לבין המאבק על דמות
החברה והמדינה. את אותו הקשר ייצג אליעזר טויסטר, בדברי־הסיום חוצבי־הלהבות
שלו במשפטו של אהרון כהן.

מכם זליגמן

עגומה יותר היתה תרומתם של שני משפטנים אחרים לתולדות תשכ״ב:
ויעקוב כראור נידונו שניהם למאסר, זכו שניהם לרשות לרצות את עונשיהם מחוץ
לכותלי בית־הסוהר.

י —13

ו ^זז חז

מאיו זורע ^

העיקו הוא המוראל
קרב

הרגע הצבאי הגדול ביותר של תשכ״ב לא סיפק לה את איש־הבטחון של השנה.
נוקייכ לא הנחיל לאיש את המעמד הזה. אולם הוא גרם לבדיקה מחודשת של הדוקסרינה
הטאקטית של צה״ל — אחרי שניתקל ביריב שעיכל היטב את הדוקטרינה הטאקטית
הסובייטית.
במישור אחר לגמרי התנהל במשך שנת תשכ״ב, במדינת ישראל, ויכוח לאור בעיות עידן
האטום. קבוצה קטנה אך חשובה של פרופסורים,
אשר דוברם היה אליעזר ליבנה,
פתחה במסע־תעמולה למען הפירוז
האטומי של המרחב.
ליוזמי מערכה זו חסרה תפיסה כללית
ורחבה, הן בשטח המדיני והן בשטח הצבאי.
אולם הם היוו סנונית ראשונה של
תופעה חדשה לגמרי בישראל: ויכוח ציבורי
רחב על בעיות שנחשבו, עד כה, באחוזתם
הפרטית של דויד בן־גוריון וחבר
מרעיו.
לא היה זה תפקיד קל. כי 13 שנה
אחרי תום מלחמת־העצמאות, עדיין פרוש
על ענייני הבטחון מעטה עבה של סודיות,
המתאים יותר למחתרת מאשר למדינה. לא
קל לפגוע במעטה זו, המגן על ראשי
מערכת־ר,בטחון מפני כל ביקורת — אפילו
בעניינים שאינם נושאים בחובם סודות צבאיים כלשהם. כך קרה, למשל, כי לא ניתן
לאליעזר ליבנה להסביר את עמדתו בענייני האטום בישיבה סגורה של הכתבים הצבאיים
של העתובת — שכלל אינם חיילים, אלא עתונאים רגילים, המכסים נושאים צבאיים.

הוויכוח על ד,פירוז האטומי צופן בתוכו שאלות שיכריעו את גורל בטחון המדינה
בשנים הבא, ת .גם פתיחת עידן הטילים במרחב, שהחל בשנה הקודמת, עם שילוח שביט 2
לצרכי בחירות, ושנימשד השיה עם שילוח הטילים ד,מיצריים הראשונ-ם, נוגע לעתיד
יותר מאשר להווה. ואילו בשנת תשכ״ב היה בטחונה הצבאי של ישראל תלוי עדיין
בגורמים קרובים יותר: כוחו של צר,״ל למשוך לשורותיו חומר אנושי טוב, בעל כושר
וגאווה עצמית, וטיפוח המוראל.
אלוף מאיר (״זארו״) זורע, אלוף פיקוד הצפון בראשית תשכ״ב, שחזר השנה למישקו,
הוא התגלמות התכונות האלה של קצין ישראלי. התנהגותו הגאה במצבים קשים, יושרו
החיילי, נאמנותו לאידיאלים שהוא דוגל בהם, הפכו אותו לדוגמה — ולאיש־הבטחון של
תשכ׳׳ב.

צע>ר

עיווא בן־גריון

הברחה מן הכר
לארה״ב.

רמזרח הרחוק
1לכל חלקי תבל אחרים
פנה אל סובן הנסיעות שלן אואלמ שרדיס.א.ס.
תל־אביב, טל • 57111 .ירושלים, טל 23341 .

היתד, זאת שנה ללא גיבורים צעירים. הדור הצעיר לא בלט בשום צורה שהיא: לא
בתור כלל, לא באמצעות יחידים מרשימים.
פרשה טראגית האירה לרגע קט את דמותו של צעיר יפר,־תואר, אחד מרבים העושים
את מלאכתם בצינעה ובאומץ־לב. ליד קילומטר , 130 בדרך לאילת, נרצח במארב הנהג
אמנון ליפשיץ, לאחר שזמן קצר קודם לכן נתקלה משאית אחרת במארב בקרבת מקום.
דמות הפוכה נתגלתה בפרשה טראגית
אחרת, שלושה שבועות לפני כן. סטודנט
ישראלי בשם שמעון לוריד! הואשם
בבלגיה ברצח מתועב, חסר־תקדים, של
יהלומן יהודי, שגופתו בותרה לבתרים
שהוטמנו בשקיות ניילון. לוריד״ צעיר
מופרע קשה, נשלח לבית־חולים לחולי־נפש.
שניים
אלה לא סימלו את הדור הצעיר
של תשכ״ב. היה נידמה ששום אדם ושום
דבר אינו מסמל אותם. אי־אפשר היה
למצאו במערכה המדינית. חוץ מכמה נסיו־נות־בוסר,
לא בלטו צעירים בזירה זו.
שום מחשבה מקורית לא באה ממנו. שום
קול לא נישמע שאפשר היה לומר עליו:
הנה קולו של הדור הצעיר.
הוא רקד טוויסט — הריקוד המוזר,
שאינו מחייב כל קשר גופני בין אדם לרעהו — ושתק.
היחיד לעמדה נפשית זו ניחנה על־ידי עידוא כף גריון, שפירסם
יתכן שהביטוי
המתוקה והמופלאה, בעת ובעונה אחת בעברית ובאנגלית, עם יומרה
השנה ספר בשם
להסריטו בצרפת בהשתתפות כוכבת גרמניה.
עידוא בא ממשפחה טובה — אחת הטובות בארץ. סבו היה מגדולי הדור הציוני הראשון
— מיכה ברדיטשבסקי הגדול, יריבו של אחד־העם. סבו השני הוא יהושע ברטונוב, מגדולי
הבמה העברית. אביו הוא הסופר עמנואל בן־גריון, אמו הרקדנית דבורה ברטונוב.
על מה חולם בנה של משפחה זו, איש הדור השלישי י מה מאוזיו? מה אידיאליו י
חלומו של עידוא, כפי שהוא מתבטא בספר, הוא חלום הגל החדש בסרטי צרפת —
אורגייה מינית דימיונית, גדולה וניצחית. זהו עולם של התפרקות מכל אחריות, ללא קשרי
לאום, ללא קשרי משפחה, ללא יחם לחברה. עולם בו חיים מכספם של הורים או ידידים
עשירים, בו מושגים הישגים פנטסטיים של כושר מיני, עולם של ״לא אל, לא מלך״
לא גיבור׳׳ .עולם של הרס עצמי.
זוהי הריאקציה של הדור השלישי, הבריחה מן האידיאלים של הזקנים, הניראים עתה
חלולים וכוזבים — ללא יכולת לעצב אידיאלים חדשים ואמיתיים. אצל עידוא, בן האצולה
התרבותית, חזקה ריאקציה זו במייוחד — כמו אצל יעל דיין, בת האצולה המפלגתית,
שהתכוונה השנה להסריט את ספרה הראשון בישראל. בתשכ׳׳ב היד, נידמה כי הריאקציה
עצמה מקיפה חלק ניכר מן הדור השלישי.

בלבלה

דויד טכב

שבדיכוכבים וגזרות
כלכלני ישראל דמו השנה לעובדי כוכבים ומזלות. ככל שהחמירה המחלה בגוף הכלכלי
הלאומי, כן גברה תשוקתם לחפש את מזלם בכוכבים. וסמל הכוכבים, לא היה כוכב
מבטיח יותר מכלכלן צעיר ששמו דויד כוכב.
הכוכב היד, נוצץ. הוא הציג את עצמו כרמטכ״ל, המכין מיבצע היסטורי לכל פרטיו
ודיקדוקיו, המחשב מראש כל אפשרות, המקדים תרופה לכל סכנה.
וכך, ביום השישי הגדול של ראשית פברואר,
הודיע לוי אשכול כי הופחת ערך
הלירה, וכי מעתה התחילה המדיניות הכלכלית
החדשה, רבת התנופה והמעוף, שתגאל
את ישראל מכל אסונותיה הכלכליים.
כבר כעבור 24 שעות נמוגו האשליות
הראשונות. כוכב דמה לרמטכ״ל ששכח
לספק בנזין לחיל־השריון. גם הוא שכח
את הבנזין. עוד לפני שהפיחות עמד בפני
המיבחן הראשון, העלה האוצר עצמו את
מחיר הבנזין — ובזאת הנחית מכר, ניצחת
על המיבצע כולו.

גזתזזג! רג־ונזגנגזן שר היבורר נז\זיי עצי1ן נאציגז בדיגוייגז

י הדו ת

גראסיאלה סיוומה

צלב קוס עד החזה
תלייתו של אדולף אייכמן היתד. צריכה להיות האקט האחרון של ההיסטוריה הנאצית.
הצורר האחרון הושמה משפטו גילה לדור חדש את הזוועות הנוראות של תורת הגזע.
אולם שנת תשכ״ב היתד, שנת עלייתו של הנאציזם העולמי. לא בהיחבא, לא במחתרת,
כמו בשנים קודמות, כאשר ציירו פרחחים צלבי־קרס על הקירות — אלא בגלוי, בראש
מורם, בארצות רבות.
בארץ חטיפתו של אייכמן, ארגנטינה,
גאתה האנטי־שמיות בצורה החריפה ביותר,
הביאה להשתוללות של פלוגת־סער ניאו־נאצית
מקומית, בחסות הדיקטטורה הימנית
שהתבצרה שם השנה. העולם נזדעזע למשמע
הידיעה על חריטת צלב־קרס על חזה של
נערה יהודיה, גראסיאדה סירוטה, שהפכה
בכך לאשת־היהדות של השנה. אולם
גם זוועה זו לא עוררה תגובה מוחצת.
להיפך, כעבור ימים נפגע צעיר יהודי אחר
בצורה דומה, וראש־המישטרה אף העז להשמיע
את הסברה כי העניין כולו אינו
אלא פרובוקציה יהודית או קומוניסטית.
הזעזוע הניאו־נאצי, שהתפשט מארגנטינה
לארצות אחרות של אמריקה הלאטינית,
נובע מנסיבות המזכירות מאד את עליית
הנאציזם המקורי בגרמניה: עלייתו של השמאל
המהפכני, המאיים על המעמדות השליטים. השיכבה השלטת המושחתת סומכת
בעיקר על הצבא, אבל היא מוכנה, כאמצעי שני, לעודד גם תנועות פאשיסטיות, בעלות
אופי עממי יותר.
לא מיקרה הוא שבאיתה שנה החל הפאשיזם הקלאסי להרים את ראשו גם באירופה.
כמה היטלרים קטנים הסעירו את בריטניה, בהשתמשם בטכסיס הנושן של היטלר עצמו:
כל עוד כוחם קטן, הם משתמשים בכוח זה כדי לעורר תגובות סוערות, מהומות ושפיכת־דמים,
מתוך תקווה כי תגובת האנטי־פאשיסטים תביא להם פירסומת, תחדיר אותם לעתו־נות,
תהפוך אותם נושא לסקרנות ומוקד לכל מרי־הנפש.
יהדות דרום־אמריקה החלה חוששת כי בטחונה העצמי היה מופרז. יהודי ארצות־הכרית
לא היו מוכנים להודות בכך — אולם בתגובתם בפרשת רדברט סוכלן גילו
אי־בטחון עמוק ומפתיע. שבועות מעטים אחרי שנציגי הקונגרס היהודי האמריקאי ד,תתנסו
בירושלים והפליגו בשבחי בטחונם, בהיותם חלק בלתי־נפרד מן האומה האמריקאית
הנאורה — הגיבו בפאניקה גלויה על בריחת סובלן לישראל בפחדם מפני. ג ל של אנטישמיות״
,הוכיחו כי בטחונם העצמי אינו אלא אשלייה.
גם ביהדות ברית״המועצות גברו החששות. כמה וכמר. יהודים נידונו למוות והוצאו
להורג בעודן עבירות כלכליות. אומנם, הסיפורים על רדיפת היהודים בארץ הסובייטים היו
מוגזמים מאוד, ובמידה רבה היו פרי תעמולה אנטי־סובייטית של מוסדות אמריקאיים
י*י< וציוניים, אולם גם גרעין האמת שבתעמולה הספיק כדי להדאיג מאוד.
כל זה נרשם בישראל בשימחה מוסווית, אך אמיתית. הציונים הוותיקים ראו בכך אישור
להשקפת־עולמם הנושנה, שבפני כל יהודי בעולם אין בר רה אלא זו: לעלות לישראל או
להיכחד במוקדם או במאוחר. ציונים קיצוניים יותר אף ראו את עליית האנטי־שמיות
בסיפוק ובחיוב, מתוך אמונה שהדבר יעזור לישראל ויביא לר, עלייה עשירה.
בשום מקום לא הגיעה גישה ציונית זו לגילוי בולט יותר מאשר באלג׳יריה. שם
עודדו סוכנים ישראליים את היהודים עד הרגע האחרון לשתף פעולה עם האו־אה־אס.
בשלב האחרון של המאבק, כאשר ניהל האו־אה־אס את מלחמתו הנואשת והנפשעת נגד
הסכמי אוויאן, היוד ארגונים צבאיים יהודיים את עמוד־התזזך של הכוח הצבאי הפאשיסטי.
התוצאה לא איחרה לבוא. הקשרים האחרונים בין תנועת־השיחרור האלג׳ירית לבין היהודים
נותקו. בהתקרב יום העצמאות, ברחו היהודים בהמוניהם, בחששם מפני נקמת
המוסלמים הזועמים. הם השאירו אחריהם את רכושם, והיתד, קיימת סכנה מוחשית שזה
יופקע. אם יקרה הדבר, לא תוכל ישראל אף להתנגד, לאור נסי! נד, שלה בהפקעת רכוש
י** נפקדים.
אם נקטו המוסדות הישראליים קו הרד,־אסון דה מתיך תקודד, כי יהודי אלג׳יריה יבואו
ארצה, הרי ציפתה להם בתשכ״ב אכזבה גדולה. הרוב המכריע נישאר בצרפת. הפרשה
כולה לא הביאה אלא להריסת קיבוץ יהודי גדול נוסף — מבלי להביא תועלת לאיש.

לא עברו ימים רבים, ונסתבר כיי הפיחות
לא התבסס על תיכנון, אלא על בלוף.
שום דבר לא הוכן, שום דבר לא תוכנן,
אדריכליו עצמם לא ידעו מה הם רוצים.
פנחס ספיר התרוצץ כדי להקפיא את
המחירים, דוליק הורוביץ פעל כדי להביא לעליית המחירים, לשם ספיגת כוח־הקנייה.
לוי אשכול השלים עם עליית המחירים ודרש. לעקר״ את תוספת־היוקר. ובאמצע
כל ההמולה ישב דויד כוכב, סמל הבילבול הכללי — ועל כן זכה בצדק לתואר איש־הכלכלד,
של תשכ״ב.
הצרה העיקרית של הפיחות לא היתד, בביצועו הגרוע, שהוכיח חוסר־יכולת כה בולט
בהנהגה הכלכלית. הצרה היתד, שהפיחות עצמו דמה, במיקרה הטוב ביותר, לגלולת אספירין
הניתנת לחולה סרטן. הוא לא נגע לבעיות האמיתיות של המשק הלאומי. ואכן, חצי שנה
אחרי הפיחות כבר היה ברור כי הפער הנורא במאזן המסחרי של המדינה — המודד
העיקרי למדידת המחלה הכלכלית — לא קטן.
את מהות המחלה הדגים בצורה קולעת מאוד איש־הכלכלה של תש״ך, ג׳ימי לוי.
מיפעלו, בו נקברו מיליונים מכספי המדינה, עמד דומם. אוכלוסיה של עיר שלמה — נצרת
העילית — שהוקמה מטעמים פוליטיים גרידא, נשארה תלויה על בלימה. ג׳ימי הפך לסמל
הכלכלה המוקמת ללא תיכנון רציני, ללא תחשיבים של כדאיות, על בסים טפילי, להנאתם
של מעטים. הפיחות לא שינה במאומה את מהות הכלכלה הזאת.
קיומה של המדינה היה אפשרי בשנת תשכ״ב הודות לכשרון הכלכלי האמיתי של ממשלת
ישראל: כשרון השנור. זרם ההון האדיר מחוץ־לארץ לא פחת. בכשרון עילאי גילה לוי
אשכול מקורות־יניקה נוספים לקבלת הון זר. את היידע הזה הצליחה ישראל גם לייצא
למדינות החדשות, תמורת קשרים פוליטיים.
בכל זאת החלו קברניטי הכלכלה הישראלית דואגים, בתשכ״ב, להמשך זרם ההון, אשר
בלעדיו לא תוכל הכלכלה הישראלית להתקיים. סכנה שניה היתד. כרוכה בהתגבשות השוק
האירופי המשותף, העלול להרוס את היצוא הישראלי הקטן, להגדיל עוד יותר את הפער
ב אזן ד,מ סחרי. על־כן השקיע ממשלת ישראל השנה מאמצים רבים כדי להשיג ״התקשרות״
עם השוק, מבלי לקבל את עול חובותיו. התקשרות כזאת מהווה, גם היא, צורה
של שנור.
כדי לקדם את פני הסכנות, הכין לוי אשכול תרופה גדולה: הורדת רמת־המחייד. של
העובדים. במשך כל השנה גיששה הממשלה בכיוון זה: אם על־ידי ביטול זכויות (כגון
שעות־הקייץ) ,אס על־ידי ביטול תוספת־היוקר בצורה זו או אחרת. על רקע זה צמחה
השגה, בפעם הראשונה, תנועה ספונטאנית רצינית של התנגדות, בהנהגת ועדי פעולה,
שהביאה לגל של שביתות והפגנות חמורות.
היה זה סימן לבאות בשנים הקרובות.

שגבנריב תנרתינז בהפגנת גננרי-פנוגרת בכיכר ״נורית״

ת>אלורון

נסים אלוני

ה שכ מי ה׳נכנ ס ת לאופנה,

17.9.62האי ־ ז

לתיאטרון הישראלי לא היה מה לומר. וככל שאמר פחות, כן גדלה תפארת הבניינים
בהם השמיע את קולו.
כאולם המפ אר החדש של התיאטרון הקאמרי, שנחנך השנה, הוצג כמסמר מיוחד מחזה
של נתן אלתרמן, שקשה לקרוא לו מחזה. היה זה בליל של געגועים לעבר, כשאלתרמן
עצמו היה צעיר ויפה, ולא תועמלן קטן של קבוצה רודנית.
כינרת כינרת לא היה רק בריחה אישית
של אלתרמן מן המציאות ומבעיותיה. בהציגו
מחזה זה, הצטרף הקאמרי לבריחה
זו. במשך כל השנה לא הציג אף מחזה
אחד שנועד להתמודד, באומץ־לב ובכנות,
עם הבעיות העצומות של המדינה, המשוועות
ליד הדראמאטורג הגואל.

לא פחות מפואר מבניין הקאמרי היה
בניין התיאטרון החיפאי, שזכה חיש מהר
לתואר ״חושיטרון״ .גם כאן היתד, האקוס טיקה
מצויינת — וגם כאן לא נאמר מאומה
שהיה ראוי לטכניקה המודרנית. מחזה
כושל של משה שמיר, מלחך־פינכה אחר
של המישטר, הלילה לאיש, היה גם הוא
ביטוי של דור מחזאים הבורח מן האמת,
כדי שלא ייקרא להקריב למענה קורבנות
אישיים.
הדראמות האמיתיות של השנה התחוללו על במת המציאות — הרחק מעולמו של
התיאטרון הישראלי. מאבקו של רוברט סובלן זעק לשקספיר. הטראגדיה של צבי שימנסקי
בבית־המטבחיים החיפאי היתד, ראוייה לשילר. הזעזוע של מישפט אייכמן, מאבק ערביי
בית־נטופה נגד הטרקטורים של מוביל־המים, הטראגדיה של חמשת הנערים הערביים
שנקטלו על הגבול, הלבטים של ישראל השניה למען שוויון והתקדמות — כל אלה היו

הראשונים

עי תונו ת

הנושה העגומה

בדברי ג׳רסי

תשבץ העוד ה! ה 1307
תשבץ ודז נשרוז ארעד בזיפג־נז; גחזברו גזגא
את־זז ישרארי ב שב תשת צען דאתביאן, ת עשב
ב תת רן. רצנגתג אין תגא תגבר נדר
נגצתו כר פרתיב גגבפיב, פרת רתתתה.
מאוזן )1 :אחד
מחמשת השטות של
מלד החיות )4 :עיר
בארגנטינה )10 :זו־עד
)11 :מלת שלילה
)13 :אבר בנוף;
)14 שמו הפרטי׳
של צייר הולנדי
נודע )15 :המאדיר
חיים ביז
בעלי הכנף)17 :
תואר הולנדי) 19 :
די בשפה הערבית:
)20 מטרה; )22 כלי־עבודה
המשמש את
החקלאים )25 :נגמר
)26 :אזור, חבל:
)27 חודר בכוח למקום
צפוף )30 :סוג
אבז )32 :שד)33 :
מתנה; )34 ברם;
)36 עני )37 :שם
פרטי של קומפוזיטור
ידוע; )39 כועס;
)41 אינוסלוב־לד;
)42 מיקמה מים
גדול; )44 לעבור בחטף
על ספר; )46 עירבוב (של שפות):
)48 מרכז; )51 ;210 )50 תרופה, מזור;
)53 בית־חרושת ליין> :ץ 15 מידת חשמל; )57
האות האחרונה; )58 טנא; )59 בירת מדינה
ים־תיכונית; )60 כד קראו הצידונים
להר חרמון.
סאונד )1 :שטה הפרטי של שחקנית
קולנוע; )2שדה פרא; )3נעדר; )5קריאת
צער; )6נמוד )7 :מסמר; )8שער (בערבית);
)9נסיכה רוסית בסוף תקופת הצאר;
)12 עיר בפרס, שנחרבה ברעידת אדסח;

שלום רוזנפלד

)15 כלי זמר; )16 עליהן נערכו פולחני
אלילים; )18 מצוי במגרשי משחקים; )21
מרחף; )23 עליז; )24 בת קול; )26 התחלק;
)28 מרגיש; )29 שחקנית קולנוע שהתאבדה
(שמה הפרטי); )31 שם ציפור המופיעה
בארץ בתקופת הסתיו; )32 כואב;
)37;26 )35 ידלג; )38 נצח ישראל לא
ישקר; )40 שבט בישראל; )41 עמוד מים;
)43 מלת שאלה; )45 פשרה, שלום ) 46 :שם
עץ; )47 פקיד; )40 מתמצא, מומחה; )52
כלי עבודה )54 :שחקז כדורגל )56 :אות
לאטינית; .58 כן בשפה הספרדית.

האם מילאה השנה העתונות הישראלית את תפקידה, שהוא חיוני לקיום חברה דמו־קראטית?
האם היתד, בלתי־תלוייה די צורכה? האם היד, לה אומץ־הלב הדרוש?
לכל השאלות האלה לא היתד, תשובה ברורה. העתונות נישארה על הגבול. היא לא
בגדה בתפקידה, אך גם לא עמדה בו בכבוד. לעיתים גילתה אומץ־לב מפתיע, בעיתים
אחרות נהגה בפחדנות מחפירה, שהביאה נזק חמור למדינה ולחברה הדמוקראטית בה.
בתשכ״א זכה עורך מעריב, אריה דיסד
צ׳יק, לתואר איש־העתונות, בשל עמדתו
האמיצה של עתונו בפרשת־לבון. השנה
זכה לאותו תואר סגנו, שלום רהנפלד,
בגלל הסיבה ההפוכה — חלקו העגום במאורעות
שהביאו למאסרו של רוברט סובלן
בתל־אביב.
העתונות גילתה. את כל כוחה הרב במאבק
נגד הצעת חוק לשון הרע, שהיתר,
מכוונת נגדה. אך כעבור כמד, חודשים
שיחקה עם הרעיון להקים מועצת
עתומת — טכסיס של מפא״י שנועד, במסווה
של ״שלטון עצמי״ ,לאפשר לסוכניה
לסתום את פי מתנגדיה.
דו־משמעות מוזרה זו השתרעה לכל אורך
החזית העתונאית. בעוד שמפ״ם ניסתה
להתרגל לתפקידה כאופוזיציה שמאלית, הפך
עתונה, יעל המשמר, למיבצר האגף הימני
של המפלגה, סירב לפרסם את דבריו של אהרון כהן. מצב דומה השתרר אצל
הליברלים, ששיחקו עם רעיונותיו של נחום גולדמן, בשעה שעתונם, הבוקר, הפך שופר
גלוי של חוגים פאשיסטיים, בני־בריתה של הכנופייה הבטחוניסטית במפא״י.
הארץ המשיך לפסוח על שני הסעיפים, הפך עוד יותר לבטאון המישטר. הצדיק למעשה
את הסגרת סובלן במאמריו הראשיים. בסוף השנה התכונן מעריב להתחרות בו, להקים
עתון־בוקר משלו. ואילו דבר הוסיף לגלם את דמותו ההאמלטית, חצויית־הלב. הוא
הרגיז את משר, דיין עד כדי כך, שהכריז בפומבי כי דבר והעולם הזה הם שני העתונים
המזיקים ביותר למפא״י.
למרות הרמה הכללית הירודה והכמות שבאה במקום האיכית, לא חסרו השנה
מיבצעים עתונאיים. בשליחות מיוחדת לפורטוגל הצליח אלי תבור, איש העולם הזה,
לגלות סוף־סוף הוכחות ברורות להימצאותם של עוזים בידי צבא־הדיכוי באנגולה. כעבור
כמה שבועות פירסם ידיעות אחרונות, באומץ־לב הראוי לציון, כתבה של אביטל
מופנזון, שראה במו עיניו את ד,עוזים במוזאמביק הפורטוגלית.
מערכה חשובה ניהלה העתונות אחרי רצח־הדמים בבית־המטבחיים החיפאי. סוף־סוף,
ובאיחור רב, הופנה זרקור הפירסומת לנעשה בבתי־המטבחיים, והחלה רפורמה חשובה
לביעור קיני הגאנגסטרים. היתה זאת דוגמה מאלפת לחשיבותה ולכוחה של העתונות.
הניסיון האחרון של הקבוצה הבטחוניסטית בשטח השבועונות, שבועון הרדיו, נחל
כשלון חרוץ ומת. מבקר־ד,מדינה גילה, כי בנסיון־סרק זה להקים מתחרד, להעולס הזה,
נקברו רבע מיליון לירות מכספי משלם ד,מיסיס — באותה שנר, בד, הטילה הממשלה
מלווה־חובד, חדש על אזרחיה.
יתכן כי ההתפתחות המעניינת ביותר של השנה העתונאית היתה התבססותם של כתביעת
רעיוניים. כך מלאה שנה להופעתו הסדירה של אתגר כדו־שבועון — עובדה מאלפת,
מאחר שזה העתון היחיד המופיע בארץ מבלי לשלם אף אגורה אחת כשכר או משכורת
לעורכיו, לכותביו ולעובדיו הטכניים. לצידו של אתגר נולד השנה מן היסוד, אף הוא
דרשבועון, מטעם קבוצת לבון. רעיונותיו היו פחות ברורים ומגובשים, אך הוא חדר לכמה
חוגים במפא״י. לשני דו־השבועונים יש תפוצה דומה, אך בחוגים שונים.

אידה שוחמאכו

אשה

אמא שר ׳וסלה

האם ד,צבריות יפות? שאלה זו, שעמדה במרכז ויכוח פומבי, היתה אופיינית לגל הביקורת
העצמית שהציף השנה את המין היפה בישראל. האם הן יפות? האם הן יודעות
להתנהג? האם הן תרבותיות? או שמא אינן אלא חיקוי עלוב ומגוחך של משהו זר ואמיתי?
הצעירה הישראלית של תשכ״ב עמדה, בלי ספק, בין שתי תקופות. החן הטבעי של
התקופה החלוצית חלף. יחד עמו חלף ד,בטחון העצמי של אשד, היודעת בדיוק מה מקומה
בחברה, מה שאיפתה, מה הטיפוס שעליה
לגלם. מצד אהד קרץ עולם־ד,כזבים של
הוליבוד, מצד שני קרא עולם הבורגנות
הזעירה, תוצרת ישראל, עם שאיפותיו העלובות
— דירה עם ״הול מואר״ ,יציאה 2 למועדון־לילה, טיול לקפריסין, שיחות על
עוזרות־בית ורכילות.
חומריגלם עילאי למיטב המחזאים. אך התיאטראות הישראליים ברחו מהם כאילו כפאם השד.
דוגמה לשאיפה הראשונה שימשו נערות־איש
מהם לא רצה להסתכסך עם השלט־ן. הגדולים פזלו לעבר המענקים הממלכתיים
הזוהר, שהצליחו להגשים את החלום הנשי
והציבוריים. הקטנים פזלו לעבר מחלקת התרבות של ההסתדרות, שבלעדיה לא ייתכנו
הישראלי — תפקיד קטן בסרט זר כלשהו.
ההופעות הכדאיות בקיבוצים.
ירדנה הררי, כרמלה גולדברג ועל
כן הציג התיאטרון שורה ארוכה של מחזות אשר איש לא זכר, בסוף תשכ״ב, אף
יונה לוי, התימנית היפהפיר״ זכו לאושר
אתי שמותיהם — מחזות שאייש לא ידע מדוע נבחרו, ולשם מדזה,
הלכו בדרכן של חברותיהן המפורסגם
מחזות של מחזאים גדולים סבלו מירידת־ר,מוראל הכללית. פונמילה של ברכט ניקטל
מות יותר -זיוה רודן, דליה לביא
בהבימה. גל לאו של ברכט זכה להצגה טובה יותר בקאמרי, אך גם זאת לא היתה חווייה
וחיה הררית, שנשארו יושבות ישיבת־אמנותית
גדולה. רק גילה אלמגור הפתיעה בהצגה זו, הוכיחה במערכה האחרונה כי
קבע בחוץ־לארץ. פחות מאושרת היתד,
התפתחה מנערת־זוהר סיפולארית לשחקנית־אופי בעלת עמקות.
מלכת-היופי המקסימה, יהודית מזרחי,
הדבר החשוב היחידי שעלה השנה על הקרשים העבריים היה המחזה המעלה את ניסים
שלא זכתה לתואר העולמי המקווה.
אלוני, מחברו ומביימו, לדרגת איש־השנה של תשכ״ב. בגדי המלך, מחזה ישראלי מובהק
לפ-־רסומת-של־שעה, לא חיובית ביותר ועל רקע אחר לגמרי, זכו במשך השנה כמה
דווקא מפני שלא נאחז בסממנים החיצוניים של ההודיה הישראלית, היתה יצירתו של
וכמה ישראליות, שהסתבכו בפרשיות אמיתיות (או מדומות) ,אשר התניעו את גלגלי
אדם כן, השולט בשפה העברית והחולש על הבמה. בהעדרו של עמום קינן, שהוסיף
הרכילות הישראלית: האשד, שהואשמה בנסיון לדרום את בעלה, האשד, שהואשמה (לשוא)
לשבת בפאריס ושכתב שם מחזה מוסיקלי, היה אלוני איש־התיאטרון היחיד — אדם אחד
בכך שילדה ברחובות תאומים כושיים אחרי שובה משליחות באפריקה, האשד, שהתאהבה
בעזובה הגדולה של הישימון התיאטרוני.
בלבנוני בחבש, הזמרת שהסתבכה בפרשת גאנגסטרים בניו־יורק, האשד, הרחובותית ש־בעלה
דרס את מאהבה ברחוב ותריסר האמניות החשובות שהתגרשו בגל אחד.
רחובות הוסיפה לספק לארץ מספר ניכר של סיסורי־רכילות. עד כדי כך שקבוצת בנות
בצעדה, תלו על עצמן את השלט :״אזמה אם אנחנו מרחובות?״
מרחובות, שצעדו
אחת ד,סנסציות הנשיות של השנה היתד, השתלטות הסטריפטיז במועדוני־הלילה. דמויות
כמו שיגר קנדי הכושית, מרים מיכלסון הפינית, הפכו מוקד למשיכת אלפים, החדירו
לבתים רבים את החשק לכלול את מועדון־הלילה בתוכנית בילויין. גל זה שכך במיקצת
כאשר ירדה יד הצנזורה על ערוזת האשה, הסתירה את הסטריפטיז הקיצוני ביותר מאחורי
עלה־התאנד, של המוסר הדתי היהודי. אך העירטול הנשי — במועדון־הלילה, בקולנוע וב־עתונית
— קנה לו מקום של קבע בהרי הישראלי, כנישא חלומם של גברים ונשים כאחד.
כל החלומות והפרשות האלה נמוגו בפני דמותה של אשה אמיתית אחת: אידה שוח*
נזכר, אמו של יוסלה. כאשר ירדה בכבש המטוס ליד בנה, נסתיים נתיב יסוריה, אחרי
שנאלצה להושיב את אביר, הלנאי בבית־הסוהר ולהשמיע את זעקתה כדי לעורר את
הציבור. אך נתיב הבעיות רק החל.
בשום שנר, לא היתד, פשיטת־הרגל הגמורה של הספרות המקצועית בולטת יותר מאשר
בפניה עמדו בעיות שרק אמהות מעטות נאלצות להתמודד עמן: איך לרכוש שוב את
בתשכ״ב. היא לא הולידה שום יצירה חשובה. לולא כינסו ועידות, קיבלו החלטות, חילקו
אהבת הבן, שהוסת נגדה במשך שנים? איך לאפשר לו חיים תקינים, אחרי שעמד זמן כה
| 4י לעצמם פרסים ועסקו בפעולה ציבורית מגוזנת, כלל לא היתד, נוכחותם של הסופרים הרב
במרכז עלילות דרמאתיות? איך למנוע זעזועים בין בנה לבין בתה הבכורה?
מקצועיים מורגשת.
בכל הבעיותהאלה. אך באופן אינסטינקטיבי
לא יכול היה להשתתף
הציבור הרחב
האמת העגומה היתה: לא היה להם מד, להגיד. אחרי שפונקו במשך שנים על־ידי בוסים
הרגיש כי הנה לפניו אשר, אמיתית, אמיצה, בעלת כבוד עצמי. אידה שוחמכר סירבה
מפלגתיים, לשם צבירת הון מפלגתי, נסתבר
לספסר בגורל בנה, דחתה את אלפי הלירות שהוצעו לה על־ידי העתונים תמורת זיכרונותיו.
סופית שהם תלושים מכל מציאות בארץ.
היא לא השתנתה תחת זרקורי הפירסומת. היא היתד, דוגמה של אומץ־לב אנושי;
לבטי הדור החדש, זעקת ישראל השניה,
בלתיימזוייף. אשד, אמיתית.
עולם המאבקים המוסריים, המלחמה על
דמות המדינה והעולם — כל אלה מהם והלאה.
המדורים
הספרותיים של העתונים דמו
למידבריות צחיחים, שעסקו במחמאות הדדיות,
או במלחמות הדדיות חסרות־שחר.
כמה מן הסופרים המיקצועיים ניראו כנפשות
טראגיות של מחזה גדול, אותו שוב
אין להם עצמם כשרון לכתוב. דמות טראגית
כזאת היה נתן אלתרמן. לפני עשרים
שנה, משך תקופה קצרה אך נעלה, הפך
אלתרמן למצפון האומה הלוחמת. מאז מכר
את עצמו לשלטון, הפך למשורר־חצר. הוא
שילם את המחיר בירידה ספרותית תלולה,
המעוררת רחמים. מחהו האחרון, כינרת
כינרת, שהוצג השנה בתיאטרון הבימה, היה סימדדרך בירידתו זו של מחבר מגש הכסף.
לא פחות מעציבה היתד, ירידת׳ של אורי צבי גרינברג, משורר הקיטרוג והאמונה
של ראשית ימי המחתרת הפורשת, שהפך אישיחצר של גיבור הסיזון.
לתוך ההלל הריק פלשו צעירים וצעיר ת, שהיה להם מה לומר — מי הרבה, מי מעט.
בלטו ביניהם המשוררים. הם עסקו בג בוש סיגנון מ דרניסטי עיברי, שהרעיד את הזזתי-
קים. איש לא הרגיז אותם יותר מאשר דויד אבירן (שירי לחץ) ,שגרם לזעזוע במערכת
דבר כאשר הישווה את מעשה האהבה לד,טבלת גוף־חימוס בכוס מים.
לרוע המזל, לא היה גם למש־ררים הרבה מה לומר, והעניין שעוררו היה מוגבל
^ לחוגיהם שלהם. יצאו מכלל זה המשוררים הערביים, שרמתם היתה נמוכה יותר, אך
^ שביטאו משהו אמ תי — זעקת בני עמם. שיריו של ראיצד חוסיין הערבי, שקונן (בעברית)
על גורל אחיו הכלוא, נגעו ללב.
מחיץ למיסגרת הספרות הרשמית, המועלית על נם במדורים הספרותיים, עמד ראובי
קריץ, שיצר לו בעבודת־יחיד, באמצעות הוצאה שהקים לעצמו, חוג מעריצים גדול.
המורה ממושב מולדת, המצליח ללכוד בצורה מצויינת את דו־השיח של צעירי הקיבוץ
ואת לבטיהם הנסתרים, פתח את השנה בספרו חטאות נעורים, בו תיאר את חבלי ההתבגרות
של קבוצת בני־קיבוץ ערב מלחמת־ד,עצמאות. הוא סיים את השנה בספרו ניפנוף של מטפחת
. ,בו תיאר את תולדות אותה קבוצה אחרי המלחמה והגיש לקורא תצלום בלתי־רגיל
של החיים והמאבקים בקיבוץ ותיק.
האפתעה הגדולה של השנה היתר, יצירה בלתי־צפוייה לגמרי; ספרה הראשון של עקרת־בית
יפר,פיר״ שאיש לא חשד בה כלל שהיא כותבת. הרקיע החמישי של רחל איתן,
אשתו של מהנדס תל־אביבי, זיעזע את קוראיו בתיאור נוגה ומעודן של ילדות קשה
במוסד־ית מים. איתן, שלא נכנעה לשום אופנה פיגנתית, היתה אשת־ד,ספרות של השנה.
גם ספרים טובים אלה לא עשו רושם עז על המוני הדור הצעיר. זה היה עסוק בבליעת

״ ספרות שונה לגמרי: מבול הסטאלאגיס. ספרונים אלה, יצירות־זבל פורנוגראפיות־סאדיסטיות,
הציפו את הארץ, אחרי שספלונים דומים כבשו שוק מסויים בארצות־הברית ובארצות 1 אחרות. למרבה המזל, זדה נידמה• בסוף השנה שגל זה שוכך בהדרגה.

פע \ר, אפדוגי,

ספ רו ת

געדעי ב״בגדי ווגזרך״ ב״הביגזה״

וחל איתן

יגאל תומוקין

אמנות

דם שר אושוויץ
התחרות הבינלאומית השניה לנבל,

פרחי ברכה לשנה ה חד ש ה
לכל ל קו חו תינו הוו תי קי ם
שסיימו שנה נוספ ת
של נהיגה מ או שרת ברכב
ויליסוססודיבקרש לנו
לכל אלה וזהבו שירצו לשבור
לדגוזיבו זזרשיגז ולרביגז
שיצבורפו לראשונה לוהויוז
נזרכב \2ייור אילץ ושוזוו לגזהגן
בשנההבאה אה הוזפהזזוה
לנזבזזר הרב של רכב
הננונזך אצלנו לרשוה ג ז.
לארק — ג׳יפ — סטיישן־ואגון — טנדר —
ם דן־דליברי -צ*מפ -משאית

״אביב פילם״
תל־אביב, רחוב פינסקר 2

המאורע האמנותי האחרון של תשכ״ב היה
מטעם משרד ראש־הממשלה. בצד שתי הישראליות, שנרשמו לתחרות, עמדו להופיע נציגים
של תשע מדינות אחרות.
ברגע האחרון קרה פאנצ׳ר. שתי הישראליות נבהלו והסתלקו מן התחרות. כך אירע,
שבפסטיבל הישראלי המפואר לא הופיע אפילו נציג ישראלי אחד לרפואה. הקשר היחיד
בינו לבין מדינת ישראל היה טמון באגדה,
המייחסת לדויד המלך את אמנות הפריטה
על נבל.
פרשה זו סימלה את חיי האמנות בישראל
משך השנה כולה. הם היו גדושים
מאורעות ואירועים. כוכבים בינלאומיים
ניצנצו והבזיקו. הופעה נוצצת רדפה הופעה
מבריקה. ר,סנוב הישראלי המצוי היה
עסוק עד מעל לראש.
בראשית השנה נערך הפסטיבאל ה״
ישראלי הראשון, שכוכבו היה פאס־לו
קאזאלס האגדתי, שניגן באמפיתיאטרון
הרומאי. האמרגנים לא היו מעוניינים
במוסיקה או בקאזאלס, אלא בהסרטת סרט-
פירסומת זול, לעידוד התיירות.
בסוף השנה נערך הפסטיכאל הישר״
אלי השני למוסיקה ולדראמה, שהצטיין
באמנים ישראליים ובנושאים ישראליים: ג יון גילגוד האנגלי, איגור סטראווינסקי
הרוסי־האמריקאי, ואן לן לייבורן האמריקאי ולהקה יוונית בלתי־מפוארת, שהציגה — משום־
מה — את אלקטדה. בגמר הסנוביביאל לא ידע איש לשם מה, בדיוק, נערך — ולמה
נערך דווקא בישראל.
אולם האמנים הישראליים האמיתיים לא חדלו השנה מיצירתם, אף שלא זכו להערכה
מתאימה. תזמורת הגדנ״ע, בניצוחו של שלום רונלי־ריקלים, נחלה נצחון אמיתי
בתחרות בינלאומית בהולנד — נצחון שהיה חשוב יותר לישראל מכל הפסטיבלים בארץ.
זמריות ישראליות כמו נחמה הנדל בהלסינקי ואסתר רייכשטאט בפולין נחלו
אף הן נצחונות צנועים, אך אמיתיים.
חשובה יותר היתר, ההתקדמות בציור ובפיסול. הודות לדינאמיזם של איש אחד —
סס דובינר, הופנתה תשומת־הלב הציבורית לשטח זה, והחברה החלה לטפח את
היוצר המקומי.
האמן שזנה להערכה ולפירסום הרבים ביותר, ושיצירותיו הוצגו בעת ובעונה אחת
בכמה מקומות בארץ ובחו״ל, היה יגאל תומרקין, איש־ן זאמנות של תשכ״ב. ציורי־האבסטראקט
הקודרים שלו היו מחאה מסעירה נגד העולם הטכנוקראסי המודרני, העולם של
אושודיץ והעולם של הירושימה. הוא בלט בכנותו וברצינותו האמנותית.

חיים גלובינסקי

ס פו ר ט

מברך את כל קהל מבקרי
הקולנוע ואת כל בית ישראל

בשנה טובה
שנת ע בו דה פוריה
ובידור נעים

*המטרת טכנאים

נפתחות כתות חדשות
כי תו ת מיו חדו ת לבוגרי טי, י׳ ,י״א

שרטוט מכונות
שרטוס בנין
ארכיסקסורה
•(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)

סבנאות מכונות
סכנאות בנין
פרטים והרשמה:
12— 10 בבוקר 7— 5 ,בערב
ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל.

לספורט היתד. זו שנה שחורה. אולי השחורה ביותר מזה הרבה שנים. היא התחילה
בבזיונות והסתיימה בבושות. כמעט בכל אשר דרכה רגלו של הספורט הישראלי, בזירה
הבינלאומית, הוא ידע רק תבוסות ומפלות. ביהוד נכונה הכללה זו לגבי ספורט הייצוג
מספר 1של ישראל — הכדורגל.
גיולה מאנדי, מאמן הנבחרת הלאומית, שהצליח בעבר לחפות על חדלונו באימון
הנבחרת במספר הישגי ראווה, אשר הפכו
את הכדורגל הישראלי לגורם בעל משקל־מה
בכדורגל העולמי, הוביל אותה השנה
ממפלה למפלה. יעבור זמן רב עד שהנבחרת
תתאושש משתי המפלות הנוראות שספגה
בחוץ -נגד נסחרת איטליה ( )0 : 6
ונגד נבחרת אנגליה הצעירה (.)0 :4

יותר מעודדים היו הישגיה של נבחרת־הנוער
הישראלית, שהצליחה להגיע
למקום הראשון בטורניר קבוצות״הנוער שנעיר
בהולנד. כדורגלנים צעירים, כמו
משה ל יא ץ, הוכיחו שקיים בארץ חומר־גלם
משובח.
בזיון נוסף בשדה הבינלאומי הנחיל לכדורגל
הישראלי השופט אברהם דודאי.
בשיפוט חד־צדדי הפך לשערוריה את מיפי
גש נבחרות ישראל ודרום־קז־ריאה, בכך
שפסל שער נצחון יפה וחוקי, אותו הבקיעו הקוריאים.
אולם הבזיונות האמיתיים אירעו רק בסוף השנה, הפעם שלא באשמת ספורטאי ישראל.
היד, זה כשאינדונזיה הוליכה שולל את עסקני־הספורט בעניין שיתופה של ישראל
במישחקי ג׳אקרטה, החרימה למעשה את ישראל בצורה צינית ומכוערת. זה היה
המאורע המרכזי בחיי־הספורט הישראלי, ובוודאי יהיו לו הדים בשנים הבאות. גיבוריו היו
עסקני הספורט הישראלי, שהניחו להוליך את עצמם שולל, עמדו לבסוף הדלי־אונים מלהביא
את מוסדות הספורט הבינלאומי להענשתה של אינדונזיה. נציג אופייני של עסקנים
אלה הוא מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי, היים גלובינסקי.
הצד המגוחך שבפרשת ג׳אקארטה — ובפרשת מאלאיה שבאה בעקבותיה — היה,
שדזזקא עסקני־הספורם הישראלים, שהצליחו — יותר מעסקני כל מדינה אחרת בעולם —
לערבב ספירט בפוליטיקה, מהו על־כך שאחרים מערבבים שני נושאים אלה זה בזה.
בשאר שטחי הספורט התבלטה בישראל ספורטאית אחת משכמה ומעלה. היתה זו
האצנית מרים סידרנסקי, שעל סף השנה הגיעה באוניברסיאדה בסופיה להישגים נכבדים.
א,לם את הרעש הגדול בישראל עורר דווקא ענף הספורט הרד ם — האגרוף. הופעתו
שי 1המתאגרף אלפונם 1ואלימי ביפו, בקרב על אליפות אירופה נגד האיטלקי פיירד
רולו, היתד. המאורע הספורטאי הראשון בקנה־מידה בינלאומי שנערך בישראל.

במדינה העם בעל הרצון הטוב
מאות מיליונים ברחבי העולם אינם יודעים
מה זה ישראל. אבל גם אלה יודעים
ברובם את השם נצרת — נצרת סמל השלום
והאחווה.
בימים האחרונים של תשכ״ב היתד, נצרת
רחוקה מאד מן השלום ומן האחווה. היא
הפכה לסמל של משהו אחר — להתגלמות
כל הבעייות שהסעירו השנה את המדינה,
ושיסעירו אותה גם בשנה הבאה.
חומר נפץ. בנצרת הוקמה עיר ״בט־הונית״
— נצרת־עילית, הכפופה גם רשמית
למשרד־הבטחון, מאחד שהוקמה כולה
במיסגרת המסע ל״ייהוד הגליל״.
הסיסמה עצמה היא לאומנית־גזענית מובהקת,
והיא מזכירה סיסמות דומות מאירופה
המזרחית והמרכזית, כגון ה״אריזציה״
בגרמניה. ואכן: בנצרת קמו שתי ערים
לאומניות יריבות, ללא מוסדות משותפים,
ונוצר הרקע הפוטנציאלי להתפוצצות.
לבעייה הלאומית נוספה הבעייה הכלכלית.
בשום מקום לא נחלה מדיניות הפיתוח
של הממשלה כישלון כה חרוץ כמו בעיר
זו. המיפעלים המלאכותיים, בהם הושקעו
מיליונים מכספי המדינה ללא כל חשבון
של כדאיות כלכלית, התקפלו תחתיהם כ־בנייני-קלפים.
ג׳ימי לוי, איש נצרת, הפך
השנה לסיסמה.
לבעייה הכלכלית נוספה הבעייה העדתית.
בעיר היהודית, שראשוניה היו אשכנזים,
קמה עדה צפון־אפריקאית, שרבים עוד מבניה הושפעו .
אנשי ישראל השניה, שהרגישו
את עצמם מקופחים בחברה היהודית, היפנו
את כל זעמם לעבר ישראל השלישית,
הערבית, כדי להפוך ממדוכאים למדכאים.
כל זה התפוצץ כאשר הודלק הגפרור
של פרשה אישית־מינית. בחורה יהודיה
הותקפה, מפני שקיימה יחסים עם ערבי.
ירושת תשכ״ב. אולם בנצרת קרה
עוד משהו — והוא סימן מעודד לבאות.
ההתפוצצות עלולה היתד, להפוך למל־חמת־אחים
מסוכנת. הדבר נימנע הודות
ליסודות האחראיים בשני המחנות. הם נועדו
יחדיו, במאמץ משותף ויעיל למנוע
תבערה.
התעוררות זו של בעלי הרצון הטוב, היא
הירושה הטובה ביותר שיכלה שנת תשכ״ב
להוריש לשנת תשביג.

בי הזכויות ׳•סורוח
צבאית

בישראל,

• י הקמת דיקטטורה
בהנהגת דויד בן־גוריון.
• כיבוש כל הארץ מן הנילוס עד
הפרת — היינו ירדן, לבנון, סוריה וחלקים
ממצריים ומעיראק.
0גירוש הערבים ממלכות ישראל הגדולה.
זרזיריו
של דויד בן־גורירן מצאו להם
עורב מעניין.

מ פ לגו ת
עד חשבון האומה
אחת הסערות הפוליטיות שקדמו לנסיעת
גולדה מאיר לעצרת האו״ם, בתחילת החודש,
התחוללה סביב הרב ישראל שלמה
בן־מאיר, סגן יו״ר הכנסת מטעם המפלגה
הדתית־לאומית. גולדה הודיעה כי ברצונה

• המדינה דוהרת לקראת תקופה חדשה של פאניקה בטחו•
נית מפוברקת, שתגיע הפעם לממדים שלא היו עוד כדוגמתם
בעפר. איש לא יורשה לפרסם מה בדיוק דרוש, וכ-יצד חושבת הממשלה
לפעול להשגתו, אך ראשי המישטר ישימו את הדגש על סכנות חמורות
האורבות למדינה, ידרשו מאמץ לאומי חדש, נדי ליצור את הכלים הדרושים.
הצעד הממשי הראשון יכוון לכיסו של האזרח. הממשלה תדרוש
גיוס מהיר של סכומים ניכרים, תפעיל, בין השאר, מערכה של ״התנדבות
המונית״ מאורגנת. במיסגרת התנדבות זו יניבו סכומים ניכרים ממשכורות
העובדים וזאת נוסה להעלאה גדולה במיסים.

כמיסגרת מסע זה, תיערף התקפה מרוכזת על ההישגים
המקצועיים של הפועלים, כגון תוספת־יוקר וזכויות סוציאליות
אחרות. לשם זה תחזק עתה מפא״י, מטעמי בטחון, את עמדתה בהסתדרות,
שתהפוך כולה מכשיר במסע זה.

תוף כדי כף קיימים סיכויים ניכרים לצירוף הליפרלים
לממשלה. ההצטרפות תוסבר לחברי המפלגה ולציבור הרחב על רקע הסכנה
הבסחונית הגדולה. למעשה תיזום אותה מפא״י כדי להבטיח את תמיכת הימין
במערכת גיוס הכספים, וכדי
להגביר את אווירת החירום
הכללית, על רקע זה
ייתכן

.פחות סיכויים קיימים
להצטרפות מפ״ם
לממשלה. הדבר דרוש ל־מפא״י
נדי להפוך את מק״י
לאופוזיציה יחידה למדיניות
השכר החדשה. אילסמפ ״ ס
מהססת להירתם לפעולה זו.

גם הכנסת תיסחף

בפאניקה הכללית. ח-
״כים ומפלגות, שכבר הודיעו
כי אינח מחכייזיח ית־מוך
בתוכנית מסויימת של
שמעון פרס, יפחדו להרים
את קולס, בשעה שהעתונות
ודיוני־הכנסת יהיו גדושים
הצהרות נסערות של דוברים
בטחונייס, שבראשם יתייצב
דויד בן־גוריון עצמו.

אחת התוצאות של
המסע תהיה חיזוק ניכר
של עמדתו של
שמעון פרם במערף
המדיני.
• אל תזלזל בסכנת
המלחמה הטמונה
במערבה על קובה. אף

הזרזיר והעורב

העזלס חזח מוגז

פלירט

מחודש

של מפא״י יעס חרות.

ה מי שטר
מאורע קטן עשוי, לעיתים, לגלות את
מהותו של מישטר יותר מתריסר מאורעות
גדולים. כי בעוד שהמישטר מחשב היטב
את מעשיו הגדולים, הוא עושה לא פעם
את המעשה הקטן בהיסח־דעת.
מאורע כזה קרה, השבוע, במרומי המצדה.
יחידה של צנחנים הושבעה, שמעה
את נאומו ד,שיגרתי של רב־אלוף צבי צור
על האוייב הזומם לכלותנו. הכל היה כפי
שצריך להיות.
רק פרט א,זד היה יוצא־דופן. הוא התגלם
בדמותו של אזרח רזה, ג׳ינג׳י, ממושקף,
שהוזמן להשתתף בטקס הצבאי כאורח־כבוד,
יחד עם שני מלחכי־פינכה אחרים
של המישטר.
לכאורה, הוזמן אורי צבי גרינברג רק
בתוקף היותו משורר. מזה שנים עשה את
הכל כדי להרוויח את הכבוד. מי שהיה
פעם ״משורר הקיטרוג והאמונה״ החל
כותר כתרים לדויד בן־גוריון, ראש הסוכנות
בימי ההבלגה והסיזון. כמו משה
שמיר (שגם הוא הוזמן לאותו טקס) ונתן
אלתרמן, היה ראוי לפרס של כבוד.
דוגמה לחיילים. אולם אורי צבי גרינברג
אינו רק משורר קשיש. לאחרונה, גם
אין הוא קודם כל משורר.
גרינברג הפך להוגה־דעות פוליטי. הוא
משמיע את דעותיו בכל הזדמנות, בקול
רם, כמעט מדי שבוע. לדעות אלה יש
דווקא קשר הדוק לצבא ההגנה לישראל —
כי צה״ל נועד, לדעת אורי צבי, למלא בהם
תפקיד מרכזי מאד.
ואלה דעותיו של האיש שהוזמן כאורח-
כבוד, להשבעת חיילי צה״ל, ושהוצג בצורה
זו כדוגמה חיה לחיילי ישראל:
• פיזור הכנסת, וחיסול הכנסת בכלל.
• ביטול חופש העתונות, חופש הביטוי
ושאר חרויות הדמוקראסיה המנוונת.

תצפית

שהנשיא קנדי אינו רוצה
להחריף את המצב, הוא עו11

מד תחת לחץ פוליטי פנימי
עצום מצד כל המועמדים
בבחירות הקרובות לקונגרס, וייתכן כי יהיה עליו להיכנע ללחץ זה. אם כי אין
לצפות לפלישה מיידית יש״דה, ייתכן מצור ימי ושורה של תקריות שיביאו,

״אבל הרי אגזרוז ט\1זוז, י ת נזביאגוז אגג ז!״
לצרף את ח״כ מיכאל חזני למשלחתה,
מטעם המפד״ל; המפלגה דרשה כי תצרף
דווקא את בן־מאיר.
סביב דרישה זו רתחה המפלגה הדתית,
עד כי היה צורך להביא את העניין להכרעת
הממשלה. באותה עקשנות בה עמדה גולדה
על ד,עקרון לפיו רשאית היא בלבד לקבוע
את הרכב המשלחת לאו״ם, התעקשו הדתיים
כי נציגם יהיה בן־מאיר .״אם לא יצורף,״
הסבירו לגולדה ,״יתקבל הדבר כאישור
לשמועות, כאילו פסלת אותו מטעמים
אישיים־מוסריים.״
לבסוף נכנעה גולדה. כי המפלגה כולה
לחמר, את מלחמת בן־מאיר.
סוד הנסיעה. מה היה סוד המלחמה
החריפה? פקידי חברת־נסיעות תל־אביבית
יכלו לגלות אותו, לו רצו. הם ידעו כי
עוד לפני שעלתה פרשת המשלחת לאו״ם,
קנה בן־מאיר מכספו כרטיס־טיסה לניו־יורק.
והנה, אחרי שאושר צירופו למשלחת
הממלכתית, החזיר את הכרטיס, קיבל את
כספו בחזרה. שהרי עתה הובטחה לו
אותה טיסה עצמה על חשבון משלם־המסים.
השבוע הוברר מדוע היד, בן־מאיר כה
מעוניין לטיס לניו־יורק — אפילו במחיר
משבר קואליציוני. הוא פשוט היד, צריך
לנסוע אל יתר בני־משפחתו, שנשארו באמריקה,
שעה שהוא עצמו חזר לישראל,
לפני כחודש.
בנסיעה הקודמת נערכה שם חגיגת האירוסין
של בתו, פנינה שושנה. ואילו בנסיעה
הזאת השתתף בן־מאיר בטקס עוד יותר
חשוב: סקס החתונה של פנינה שושנה.

למעשה, למצב של מלחמה מקומית.
במיקרה זה, לא תניב כרית-המועצות בטילים גרעיניים, כפי
שאיימה, אלא תתקיף את עמדות ארצות־הברית בחלק אחר של העולם. תיתכן
פלישה קומוניסטית רצינית לוויאס־נאס הדרימית — ואולי אף התקפה סובייטית
מכרעת באזור ברלין, מ תוך חשבון כי ארצות־הברית לא תוכל להגן יעל
עמדותיה בשעה שהיא תוקפת באזור קובה. גם סין העממית עלולה לנצל
מצב זה במיצר פורמוזה.

• פתיחת הקו לדרום אמריקה תעמיד את חברת ״אל-על״
כפני מחסור קשה כצוותי״אוויר. הקו החדש, שיופעל חצי־שנה על־ידי
מטוסי אל־על וחצי־שנה על־ידי מסוסי החברה הארגנטינית, יעבור דרך אירופה
ואפריקה, ויהיה הארון בקווי החברה הישראלית. לאל־על אין מספיק טייסים
לצורך זה. לא מן הנמנע, כי חצמרד להקים תחנת־בינייס במונרוביה, בירת
ליבריה, ש ם יתחלפו הטייסים.

• עיריית תל-אביב תנסה בבל הדרכים להיפטר ממרד
אנשי שכונות העוני התל־אביכיות, שאדמותיהן נמכרו והוצא
צו״פינוי לדייריהן. השלב הראשון יהיה, הטלת כל העניין על שכמה של
ועדת־הפנים של הכנסת. הנהלת העירייה תטען, שהיקף הבעייה גדול מהיכולת
הצנועה שלה, תדרוש לפתור בכספי המדינה את בעיית התושבים, שאת אדמות
מקימית חיוריהת חי־רה העירייה וו׳ימה.
• עיריית גבעתיים תסוער כקרוב מחדש, כאשר תופלה לדיון
פרשת שחיתות נוספת במנגנון, שעליה לא דובר בינתיים. ראש העירייה רצה
להשתיק את הפרשה הנוספת, לאתר שמהנדס העיר הושעה, אד נראה שסיעות
האופוזיציה חותרות בכל המרץ לגילוי העניין ולדיון פומבי בו.

במדינה

ודוי}!י הבלמ׳ח התננע

פר שת שפאק

נו1 ,

חוף העד־לה

1־ 1נ 1

שי רו ת • ח ל פי ם
ת ל־ א בי ב
חיפה
י רו ש לי ם

• א ח ריו ת
טל• <>1525
טל 54475 .
לול2 2 6 6 0 .

ומנוי - קיבלת חשבונך,
נא פרע
אוחו בהקדם.

ט 1 1ג

דאג
אתה
לוו צנו ך

וו סי ך
ובנה. בי ת ך

* !1 1 1 0 1 1 1

100113

ל סי!
11ו י1ו־ 1־ו 1>1*1£1נ| 1

״אנו דוחים את עירעור התביעה,״ אמר
שופט בית־המשפט העליון צבי ברנזון —
ושלוש שנים של עיבוי באו לקיצן. אריה
שפאק ( )43 קיבל את האישור הגבוה ביותר
לטענתו :״אני חף מפשע! כל ההאשמות
נגדי הן עלילה מבויימת!״
שלוש שנים עברו מאז אותו ליל־סיוט,
בו הושלך שפאק, ראש מינהל יפו של
עיריית תל־אביב־יפו, לכלא פתח־תקווה,
יחד עם פושעים ומסתננים (העולם הזה
.) 1166 על ראשו ניתכה האשמה מרעישה:
קבלת שוחד בסיטונות, מאזרחים שנזקקו
לשירות מינהל יפו. עתה הוכחו האשמות
כולן בעלילה.
מי היה מעוניין בביום העלילה?
ראשועלמגש. התשובה הראשונה,
שהתבלטה עוד מן היום הראשון של הפרשה,
היתה: ראשי העיר החדשים. כי
המעצר בא זמן קצר בלבד אחרי שמפא״י
כבשה את ראשות העיר. שפאק, ציוני־כללי
ותיק, רק הפריע לשליטים החדשים,
בעמדת־הכוח שלו ביפו.
המנגנון המפלגתי הפעיל את משטרת
עמוס בן־גוריון. בלשים חיפשו כל מי
שהיה מסוגל להעיד נגד שפאק, איש הגנה
ותיק, לוחם הבריגדה ומפקד שועלי שמשון.
כאשר לא נמצאה שום עדות של ממש,
ניסו הבלשים להשיג עדויות־שקר. לשם כך
הפעילו כל יכולתם בפיתוי ואיום. כי עמוס
בן־גוריון, ויצורו שלום ירקוני, ראש המדור
המרכזי לבילוש, הבטיחו להביא את
ראשו של שפאק על מגש.
הממונה על ריכוז החומר בתיק זה היה
הקצין אפריים הופשטטר. כעבור חודשיים
של חקירות מאומצות נכנס הופשטטר לחדרו
של פרקליט המחוז (דאז) יעקב בר־אור
.״אין מה לעשות,״ הודה הופשטטר,
״צריכים לסגור את התיק. אין שום חומר
נגד שפאק.״
בר־אור הסכים. ממילא לא היו היחסים
בינו לבין עמוס בן־גוריון כה הדוקים כדי
שהוא יתעקלז על הגשת משפט רק מפני
שעמום רוצה בזאת. באמצע השיחה הופיעו
לפתע בחדרו של בר־אור עמוס בן־גוריון
ושלום ירקוני .״מה העניינים כאן?״ שאל
עמוס.
בר־אור סיפר לו. כעבור שבוע עף
הופשטטר מתפקידו, הפך מדריך בבית-
הספר לקצינים. לפרקליטות המחוז הכתיב
עמוס את ההנחיה: להמשיך בהליכים: יהיה
חומר נגד שפאק.
עד־שקר מם׳ .1החומר שנאסף היה
בנוי כמעט כולו על עדותו של אשר
פרץ, פקיד מחלקת הרשיונות של מינהל
יפו. הוא נשבע כי אריה שפאק קיבל שוחד.
מניין לו? פשוט מאד: הוא עצמז היה
שותף עם אריה שפאק בלקיחת השוחד.
עוד בבית־משפט השלום הצליח פרקליטו
של שפאק, אריה רוזנבלום* ,להוכיח כי
אשר פרץ הינו שקרן, ושהוא משמש עד־המדינה
נגד שפאק אחרי שהובטחה לו
חסינות משטרתית על מעשים פליליים.
עשר מתוך 16 ההאשמות נפסלו על־ידי
השופט יעקב סגל, שהגדיר את פרץ כעד
בלתי־מהימן. למרות זאת החליט לחייב את
שפאק בששה סעיפים נותרים — אף זאת
על סמך עדותו של א־תו עד בלתי־מהימן.
החלטה תמוהה זו נועדה להיקרע לגורים
על־ידי שלושה שופטים מחוזיים, כאשר
הגיש שפאק עירעיר. שלושת השופטים
זיכו את שפאק מכל ההאשמות.
עז״שקר מם׳ .2כבר בשלב זה
ניצבו כמה שאלות מתמיהות. אחת מהן
היתד, קשורה בחלקו של עורך־הדין אברהם
סלנט. הוא העיד כי נתן לשפאק הלוואה
של 550ל״י, וכאשר ביקש את כספו חזרה
הודיע לו שפאק, כי לקח את הכסף תמורת
שיהותיס שנתן לו עבור לקוחותיו. קבע
השופט סגל, לגבי עדותו של סלנט :״אינני
מאמין למר סלנט אני חושב שיש לה־ביציו
לפני המועצה המשפטית — ואני ממליץ
על כך.״
מאז. ועד היום לא הובא סלנט למשפט
בפני המועצה המשפטית או לישכת עורכי־הדין,
ולא ננקטה נגדו שום פעולה על־

צועדים. אם היו טורחים לקרוא את
השיר, היה מסתבר להם — למרבה
אתם — כי את השיר הזה שרו, ב
הימים, כשנקרא עדיין בשם שיר הפל
״מסביב יהום הסער / ,אך ראשנו
ישח אם היו טורחים להמשיך
רוא אח מלות השיר סד סוסו. היו ר

/לאור היום ובמחשך /לפקודה
אנחנו, תמיד /אנו, ההולכים ב 0ך!״ו
באותו שבוע עצמו בו מלאו עשר

1 4אלוף יגאל אלון, שר ה־ך
עבודה,
נשא את הנאום

היחידי בטקס האזכרה, ליד קבר המנוח.
רוב הבאים עסקו בחילופי זיכרונות מהעבר.
ך* פוליטרוק של הפלמ״ח, בני מרשק,
| ן לא ראה את השירון הזה. גם מחבר
הימנון הפלמ״ח, זרובבל גלעד, לא קרא
אותו. הוא חולק רק לחיילי צה״ל, כאותם
עשרות רבות של שירונים המוצאים לאור
על־ידי מחלקת התרבות של צה״ל.
אילו היו טורחים אנשי התרבות של ה־פלמ״ח
להציץ בשירון, היו מכירים בקלות
את כל השירים — פרט לאחד: שיר ה־

ליגות צה״ו (!גיחות את חזר על
לפטירתו של יצחק שדה, יצא לאור, בהו־צאת
צה״ל, שירון, ממנו נמחק בהקפדה
זכר שמה של יצירתו הגדולה ביותר —
הפלמ״ה.

השד הצח!ג

תיבה אביבי,
אחת
הדמויות האגדתיות, שנאמר עליה כי הזכרת
שמה בלבד דיה להבריח כל לוחם ערבי.

אך, כאמור, איש
אפילו קציני צה״ל
טיפוחיו של יצחק
נעשה לו. הם באו

מהם לא קרא אותו.
בכירים, תלמידיו ובני
שדה, לא ידעו כי כך
כולם, התייצבי במקום

(המשך בעמזד )22
* שה״ה, לאחר מכן, אחד מסניגוריו
של פרקליט המחוז יעקב בר־אור, כאשר
הובא למשפט על הוצאת כסף בטענות
שווא.

0 1 1 *1 ) 1איזה (משמאל) ורבושה לידה. הילדים, בניד, של איזה ונכדי הזקן.
1 1 1 1 -הבחור הממושקף, בעלה של רבושה. הבת הבכירה • ,איזה, נהה
בקריית טבעון ורבושה משלימה את חוק לימודייה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ארוכים הזדנבו סמוך לזקן.
רו כי; מכוניוו שבנגב*
לא נ

השבוע כדי להתייחד עס הזקן. שאלו איש את רעהו:

י־נס

אלוף צבי צור,

מהקצין הבכיר ביותר,
ועד אחרון הטוראים.
באמפתיאטרון הטבעי הענק של גבעת-
ברנר, התכנסו השבוע למעלה מששת אלפי
איש, שבאו לוכור ולהזכיר שני פלאים: את
הזקן ואת הפלמ״ח.

שורת מגוניזת ארוגה
ך> רחות מבריקות וחולצות לכנות
בלטו אותו יום בשפע בתחנת ד,או־
1טובו סי ם לדרום. אך התורים לא היו

קברו של הזקן, כבר התחלקו לפי החמולות
הגדולות של הפלמ״ח: הגדוד הראשון,
הגדוד השני, גדוד הפורצים ואחרים. ומיד
התפצלו למשפחות הקטנות של פלוגות
ומחלקות.
ההמון הגדול לא הקשיב אף למלה אחר,
מנאומו השיגרתי־הבנאלי של יגאל אלון.
הם עמדו כולם בקצה הרחבה והרעש כמעט
טיבע את קולו של שר העבודה. רק
השורות הראש נות הקשיבו. בני מרשק
התסכל בעיניים זועמות׳ על הרחוקים, כשהוא
משתדל כל הזמן להרחיק את הצל־

התרכז בשורות מיוחדות בץ•

!יי מסכת האזכרה באמפיתיאטו

רון. מפקד חטיבת הראל, יומפל׳ה מבנקי!
(משמאל) ריכז סביבו מספר מעריצים רב.

ך ן הגיע מתל־אביב •והקיבוצים

וזשכניט, כדי לשמע מה

נעשה. הצעירים הסתכלו בעיניים בוהות על
השיקופיות שכיפרו על דור שהפן לאגדה.

מים, אשר הסתירו את המראה לשר התחבורה,
ישראל בר־יהודה.

שיחדור, לחסל חמישה אנגלים עם צינורות.
יענק׳לה, שהיה אחד הלוחמים המפורסמים
בגדוד הרביעי, עוסק היום בעבודות עפר
ובטרקטורים :״ואם נעלמה הרוח של הימיב
ההם,״ הוא טוען ,״זה בגלל הריקבון והדמורליזציה
שיש כיום במדינה.״
דן פלד — היום פקיד בלישכת־המס ב־תל־אביב
; לפני י חמש־עשרה שנים —
״רפתן במשק דפנה״ .הוא ישב על הדשא
עם אשתו, רחל פלד, קצינת התרבות של
רמחלקה. יחד אתם, נתן גורן ואשתו שולמית
— ב לם מהמחלקה המפורסמת של
דוד׳י, שנפל ליד מצודת כ״ח. שולמית היתד,
אז מ״כית, בת , 17 שטיפלה בנפגעים.
אלון הסתובב בשטח וחילק טפיחות לבחורים
וצ׳רה הסתובב בין הקצינים וחיפש
טרמפיסטים לנסוע אתו בהליקופטר, שיצא
לאחר הכנס לטקס השבעת טירונ־ם במצדה.
את עובדת בריחתם של חברה באמצע
התוכנית, הסביר גרשון גרא, מראשוני הצנחנים
:״זה שברחו במכוניות מפ ארות —
מה זה מוכיח? שהחברה הסתדרו.״

היו י מי ם...

רגע הגדול והמיוחד הגיע רק
בשעות הערב לאחר הטקס. לאיר מנו•
רות
החשמל ד,דולקות ולריח הששליק ודי־קבאב
שהוכנו בזריזית על־ידי טבחי השק״ס
החרוצים, ישבו כל ותיקי הפלמ״ח להיזכר.
עמי רייכרט ועמוס שביט, מהגדוד החמישי,
ישבו עם הנשים על הדשא. היה
נעים להיזכר בימי ההכשרה במשק :״הרגע
הקשה ביותר,״ סיפר אחד מאותה הכשרה,
״היה, כאשר נגמרה המלחמה והיה צריך
לחז ר למשק. הרוב לא חזר.״
יענקלה זהבי עמד עם השפם הענקי על
המשטה המשופע, כשהוא שולח טפיחות
ואד,לנים לכל עבר. בין חיבוק לחיבוק הספיק
לספר שהחווייה הגדולה ביותר שלו
בפלמ״ח היתד״ כאשר הצליחו לחדור למחנה
תל־ליטוינסקי, בתחילת מלחמת ה־

קבר יצחק שדה בגבעודברנר

ארוכים מהם פי כמה היו שורות המכוניות שד
למ גרש החנייה, שהוכן במיוחד עבור המאורע
:ית־הקברות של גבעת־ברנר, בו נערכה האזכרה
1חד המחזורים של בית־הספר החקלאי כדורי, נות־עשרים
איש בלבד 17 .מהם הופיעו לכינוס בפרטיות;
שלושת האחרים, חברי קיבוץ רביבים
:או למקום במכונית של המשק.
פ הכירו אתלדולם. כשהתהבבו בר..בד, הגדולה, לבני

לחה כל העת על־ידי ישראל גלילי (מאחורי הנער
ה השחורה).סעד. עמו על הדשא בעת מיפגש היחד
עם בני קבוצתו בגבעת־ברנר, להכשרת נח״ל.

ויחידה דלקה בכנס דור המדו1*1

י י 1 1 1 8רות, סולימן הגדול (משמאל)
ן ! 18 11 1
אירגן אותה ואת השירה בציבור. האש היתה חיוורת למדי אל מול

זרקורי המנורות והחברה העדיפו להיפגש על הדשא במקום לשיר
סביב המדורה. רק כעשרים נאמנים וותיקים, ביניהם יוחאי בן־נון,
מפקד חיל־הים, התכנסו סביב הפינג׳אן המהביל, במקום ליד השק״ם.

המח צי תחלבה

1י י;

י•0 0 /

טע 1911).
עירית תל־אביב-יפו מזכירה בזאת
לאזרחי העיר, כי חודש ספטמבר הוא
החודש האחרון לתשלום המסים בעד
המחצית הראשונה של שנת .1962/63

האזרחים מתבקשים לשלם את המגיע
מהם ללאדיחוי ולהמנע מתשלום
ס/״ 20 קנם פיגורים, אשר יוטל החל
מיום .1.10.62

כמדינה
(המשך מעסוד )20
ידי המשטרה, על מתן עדות־שקר או על
דברים אחרים התלויים נגדו. מדוע?
גם זאת גילה פרקליטו של שפאק, במהלך
המשפט. הסיבה נעוצה במכתב החתום
בידי יעקב בר־אור, והמהווה, למעשה,
כתב־חסינות לסלנט — בתנאי שיעיד נגד
שפאק. כתב בר־אור לסלנט, במכתב מר,־19
באפריל : 1960
״הריני להעלות על הכתב את שסוכם
בלשכתי ביום , 17.4.60 בין התביעה הכללית
לבינך.
״התקשר אתי היום הקצין ירקוני ומסר
לי כי עו״ד סלנט מבקש לראותני בעניין
זה. יש לו, כנראה, ידיעות וראיות המסבכות
את שפאק, ראש מינהל יפו לשעבר,
ושאותן הוא מוכן לגלות למשטרה.
״התקשרתי עם המנהל הכללי ומסרתי לו
בקיציר על בקשת מר סלנט. ביקשתי רשות,
אם יהא צורך בכך, להבטיח למר סלנט חסינות
מוחלטת מהליכים פליליים, אם יתברר
שהודעותיו עשויות להפליל גם אותו —
דבר שהייתי חייב להיות ער לו. הסברתי
למר קוקיה, כי בכל החקירה המסונפת הזאת,
אנו מעוניינים בראש ובראשונה לאסוף
ראיות משפטיות כנגד שפאק עצמו, שאותו
אנחנו ראינו מן הרגע הראשון כאחראי
ראשי לכל הנעשה בשטח התלונות שהגיעו
אלינו.
״מר קוקיה הסכים. ברור היה לשנינו
כי אין אנחנו רשאים לדבר עם מר סלנט
מטעם המועצה המשפטית כביכול, אשר
חייבת להיות בת חורין לדון בהתנהגותו
של מר סלנט — במידה שתעסוק בה —
כראות עיניה.
״אחרי שיחה זו עם מר קוקיה, שהתנהלה
בטלפון, הגיע ללשכתי •מר ירקוני, ובנוכחות
מר אברהם סלנט ואחיו אפריים מסר
לי, כי ביום הששי , 15.4.60 נפגש מר אברהם
סלנט עם מר ירקוני, אשר הודיע לי

חלק מביטוי העלילה, כמו עדות־השקר של
אשר פרץ.
שי לשנה החדשה. אפשר היה להניח,
בשלב זה, כי התביעה תרים את
ידה, תודה בכשלונה. לא כן. על הכף היתה
מונחת יוקרתו של עמוס בן־גוריון, ושום
שיקול ציבורי או משפטי לא עמד בפניה.
גדעון האוזנר עצמו נכנע לעמוס.
ביום שעמד להסתיים המועד בו מורשים
להודיע על כוונה להגיש עירעור, פנה
היועץ המשפטי אל עורך־הדין רוזנבלום,
ביקשו להסכים לארכה של שבוע ימים.
רוזנבלום נעתר. הוא חשב כי גדעון האוד
נר עוד לא החליט אם אמנם מתפקידה של
התביעה הכללית ללחום באזרח עד הורמה,
או לאו.
למחרת יבול היה להבין, כי ייחם לגדעון
האוזנר כוונות תמימות־מדי. כי למחרת
הודיע היועץ המשפטי שאינו מתכוון לערער
על פסק־הדין שזיכה את המהנדס
אלכסנדר כהן, אחיו של שופט בית־המשפט
העליון חיים כהן, מאשמת לקיחת שוחד.
היה זה בוודאי נישמע מוזר, אילו באותו
יום עצמו היה גם מודיע כי הוא מערער
על פסק־הדין שזיכה את שפאק. על כן
ביקש ארכה של שבוע ימים, לפני מסירת
הודעה זו.
האוזנר הגיש את העירעור. ושוב נאלץ
שפאק, שהושעה בינתיים מתפקידו, להתגייס
למלחמה משפטית. התוצאה, שפורסמה
השבוע, היתה שי נאה לקראת השנה החדשה.
אולם קשה היה לדרוש מן האדם,
שהופל בברוטאליות כזו ממרומי המעמד
החברתי והציבורי אל תחתית הכלא, לשכוח
ולסלוח.
הוא מתכוון לדרוש את עבודתו בחזרה,
את הפרשי־המשכורת המגיעים לו עבור
שלוש שנים אלה, השתתפות בהוצאות המשפטיות
(בהסתמכו על תקדים יחזקאל
סהר) .וחשוב מכל: הוא ידרוש חקירה בל־

אריה שפאר( ,שמאל) געת מעצרו
עד שקר +עד שקר = זיכוי

מי טב ה אי חו לי ם לשנה החדשה

שבמידה ומר סלנט יעזור למשטרה בחקירותיי•
נגד שפאק, יהיה הוא (ירקוני) מוכן
להמליץ בפני פרקליט המחוז לא לנקוט
אמצעים משפטיים כלשהם נגד סלנט. ובאשי
למועצה המשפטית, אין הוא מוסמך
לדבר מאומה אודות עמדתה, יהא מוכן, באם
יהיה צורך בכך — להופיע בפני המועצה
או בדרך אחרת כלשהי, ולה דיע כי מר
סלנט שיתף פעולה — באם יעשה כן —
עם המשטרה ולעזור לו ככל שיוכל. וזה
מפני שהמטרה שהוא רואה אותה מבחינה
משטרתית עליונה היא: הבאה לדין של
המוסד העירוני, על מה שהיה נגוע בשחיתות׳
על המנהל שלו, ולא עורך־דין אשר
היה מעורב בעניין רק בתורת מייצגם של
אותם האנשים הקטנים, שבתוקף השחיתות
ששררה במוסד, נאלצו להזקק למתן שוחד,
כדי להשיג מבוקשם.״ על שיקר עצמו נעשה

כן, גם אחרי שהוכח כי עורך־דין
בשבועה בפני בית־משפט — והשופט
דרש לנקוט נגדו צעדים — לא
דבר. כי עדות־השקר של סלנס היתד.

תי־משוחדת של הצורה בה ניהלה משטרת
תל־אביב את החקירה נגדו.
יהיה זה, מן הסתם, הפרק המרתק ביותר
בכל פרשת שפאק. כי הוא עשוי להוות
מחקר־לדוגמה של ביום עלילה נגד אזרח
חף־מפשע.
דיעחז הישמרו מן הרחמים
הוויכוח על רצח מתוך רחמים שנמשך
שנים רבות בכל העולם המערבי, הגיע
השבוע גס לישראל. כי השבוע אירע בתל־אביב
מקרה, אשר המחיש את חומרת ה־בעייה
בפני תודעת הציבור הישראלי.
שני תושבי גבעות־עמל, שכונת־עוני תל־אביבית,
בני ,29 נעצרו ונחקרו בעיקבות
מותה של בתם, בת שנה וחצי. הפעוטה
היתד, דפקטיבית, עיוזרת, והיה חשש שאף
תחרש ותאלם. המוות ניגרם על־ידי ארבע
גלולות שינה, אותם נתנה לה האם. לדבריה,
מעתה והחליפה בין כדורי הויטמינים, אותם
יזעולנז חזח א 30ז

מצבו

אהת הדליקות הגדולות ביותר שהבירה
תל-אביב פרצה כיום ראשון
בלילה, באזור הנגדיות, שבתחילת
רחוב הגשר. האש, עליה
השתלטו תוך בשבע שעות אחת־־
עשרה מכוניות־כיבוי ועשרות בבאים,
כילתה שש נגדיות על ציודן,
בשווי של כרבע מיליון לירות.
בעל אחת הנגדיות, שהגיע למקום
בבהלה, צנח ומת כמקום משבץ.

נהגה לתת לפעוטה לפי הוראות הרופא,
לבין גלולות השינה, אותן קיבלה לצרכיה
היא, לאחר שהתלוננה על נדודי־שינה רצופים.
השופט
אסר לפרסם את שמות בני הזוג,
מחשש לפגוע בבנם הבכור, בן ה־,7
שנשאר אצל הסבתא, בעוד הוריו עצורים
לחקירה. אך גם ללא שמות, עורר המקרה
הדים חזקים.

כמה אנשי־ציבור, רפואה, חינוך,
דת ומשפט חיוו השבוע כפני
כתב ״העולם הזה״ ,את דעתם על
כעיית רצח מתוך רחמים:
• פרופסור הרמן צונדק :״זה

דבר אסור. כאשר מתחילים בשיטה זו,
אין לדעת לעולם היכן עלולים לגמור.
שיטה זו אינה באה בחשבון באופן עקרוני.
גם האתיקה הרפואית אוסרת זאת. זה
רצח, וברפואה מותר כמעט הכל — חוץ
מרצח •
פרופסור ישראל דרפקין, מרצד,
במכון הקרימינולוגי ובאוניברסיטה הירושלמית
:״אני לעולם לא אזרוק את
האבן הראשונה באדם שחי עם אשתו שלושים
שנה, חיי אהבה ואושר — אך לא
יכול היה לשאת את יסוריה ושם קץ לחייה
מתוך רחמים. אך אין כל אפשרות להביע
כאן דעה כללית ומכלילה. ישנה הבחינה
החוקית, וישנה הבחינה המוסרית. מבחינה
חוקית רצח כזה אסור כמו כל רצח אחר,
ואין להניח שהחוק יוכל להשתנות אי־פעם
מבחינה זאת. אך מבחינה מוסרית־אישית,
עלול אדם להיקלע לניגוד הפנימי בין החוק
והמוסר. לכן יש לראות ולבחון כל דבר
מתוך הסתכלות לגופו של העניין, ומתוך
ראיית כל מקרה ומקרה בודד, ובחינתו
לעצמה

הרב איפר יהודה אונטרמד,

רב ראשי בתל־אביב :״גם רגע אחד של
חיים הוא חיים, ואסור לנטלה להקל על
יסורים מותר וצריך, אך לקפח חיים —
אסור. זה רצח ממש. אי־אפשר ללמד שום
צד זכות על מעשה של רצח כזה, ואי־אפשר
להרשות שרעיון כזה יקנן במוח
בריא. עונש על כך צריך לבוא. מה העונש
— יפסקו שופטי דיני נפשות, אך שזה פשע
של רצח, ברור מעל לכל ספק

ח״בית מפא״י ז׳ניה טברס-
קי :״רצח ורחמים הן שתי מלים סותרות.
עם כל האסון הגדול בילד בעל־מום, אני
שוללת מהורים, מהחברה ומהמדינה את ה
חעולס
הזה 1507

זכות המוסרית לשלול חיים כל שהם. אם
נאמר שמותר להמית ילד על שהוא עיוור,
מחר ניתן יד לסלק כל מי שאינו נראה
לנה והיכן הגבול? למה לגדל בעלי־מום?
למד, להוציא עליהם כספים? אחר־כך נשאיר
בחיים רק את החזקים. לא, זה אסור. יש
מקום לדי! ן מתושב, שקול, קר ובלתי־אינטרסנטי,
אך זה כבר עניין לרופאים
ומומחי־חוק, ולא להורים •
אליעזר לייכסון, סגן פרקליט
מחוז תל־אביב :״אינני יודע היכן נגמרים
הרחמים ומתחיל הרצח. החיים לא ניתנו
לאדם מידי אדם, ואין אדם יכול לגזלם.
לכן התנגדנו במדינה לעונש מוות. יהיה
שלהאדם כאשר יהיה, אסור הנואש אדם אחר, כי הרפואה
שאדם יטול חיי
מתפתחת בקצב כזה, עד שאין לדעת מה
יאמר רופא על חולה מסויים מחר ומחרתיים.
אין להתיר את הרצועה, ואין להתיר
בתודעת הציבור מקום למעשים מעין
אלה.״
• משהלנדא, מנהלו של בית־הספר
התיכון העירוני ה׳ בתל־אביב :״אין
אני מתקנא בשופט שצריך לדון בעניין
כזה. מבחינה מוסרית־חברתית אין החברה
יכולה להתיר מיקרה של רצח מרחמים,
שמא יהיה פתח למעשי רצח אחרים, ש־יתורצו
בסיבות רחמים. אך במקרה של
הורים שגורמים למות בנם, אפשר להבין
אותם כהורים החושבים שזכותם להחליט
על גורל בנם. הרי הם שיסבלו והציבור —
במקרה הטוב — ירחם, אך עזרה ממש לא
תצמח מכך. גם התאבדות היא פשע בעיני
החוק, אך כלום בעיני המוסר כמוה כפשעי
אם נתבינן במסיבות, לא נוכל להוציא פסק
שכולו חייב. הם אהבו וסבלו ורצו למנוע
סבל ובכך בלי ספק גרמו לעצמם סבל נוסף
וממושך •
שמואל הכהן־אבידור, עורך ה־,
שבועון הדתי פנים אל פנים :״דעת התורה
קובעת — והיא שלילית בהחלט. כל צורה
ונסיון של שלילת חיי אדם בידי אדם —
חמורים ופסולים. משום כך אני מתנגד גם
לעונש מוות, שיש בו לעיתים משום
רחמים על פושע או על החברה. אך החיים
הם דבר עליון. על כורחך אתה חי ועל
כורחך אתה מת, ואנוש הנכנס לתחום
זה — בא לתחום לא לו. אך במקרים של
הורים ובנם, צריך בכ> זאת למוד שיקול
הדעת. מי רחמן כהורים לגבי ילדיהם?
והם הלא כבר נענשו בעצם המעשה, שירדוף
אותם כל ימי חייהם. אך עונש חייב
להיות.״
• דר׳ גואלטירו פרוקצ׳ה, מרצה
באוניברסיטה בתל־אביב :״איני מתנגד לרצח
מתוך רחמים באופן עקרוני. אילו
אפשר היה, בוודאות וללא צל של ספק,
לקבוע לגבי כל מקרה ומקרה, אילו לא
היתד, שום סכנה בשיקול, אולי הייתי מוכן
לקבל זאת. אך הסכנות רבות מדי, וגם
אין בידינו לקבוע דבר ככלל. אך לדבר אחד
לא אסכים — שכל אחד לבדו יוכל לשקול
בשאלות חיים ומחית של אחרים

עורכת־־דין

תהילה

מטמון,

יושבודראש הליגה לזכויות הנשיס :״אי־אפשר
לשקול לגבי מקרה של רצח כזה,
בלי לראות את המסיבות. אך לפי המסיבות
צריך גם לקבוע את אשמתו של האדם שביצע
את הרצח •
דר׳ יצחק קויש, מנהל בית-החו-
לים איכילוב :״אני מתנגד לכך בהחלט.
אין לדעת אם מקרה מסויים הוא חסר
תקווה. אנחנו נלחמים על כל נפש, על כל
חי ואין לדעת מה ימצ^א מחר מדע הרפואה.
זה מנוגד לכל מוסר, הן רפואי והן
יהודה

ילד
״טקסטיל שמפו״
מאחל לבל ידידיו
באר־ד ומחוצה לה
שכה טובהונקיה

מסיבות טכניות תתפרסמנה תוצאות
תחרות הפרסים של ״טקסטיל שמפו״
לאחר החגים. אנו מבקשים מקהל
המשתתפים להתאזר מעט בסבלנות.
״טקסטיל שמפו — -תוצרת נקח — תוצרת איכות

המפיצים היחידים: ח ב׳ נוריתבט ״ מ

שנה טובה ומבורכת לכל ידידינו מכרינו ספקינו
ולקו חו תינו
מאחלים :

חברה ישראלית
לייצור רהיטי ריפוד
אזור —
רח׳ ג׳ ,טל 85347 .

איזור התעשיה

• עורך־דין אלישע שיינבוים,

מרצה באוניברסיטה בתל־אביב :״אין לתת
בידי אדם חיי אדם אחר. גם אין אדם
יכול להחליט במקום רעהו. ואולי ילד,
שהוריו רצחוהו מרחמים, רצון החיים שלו
גדול מפגיעת המומים? רצח מתוך רחמים
עלול לתת פתח לרצח בכלל. יש צורך
בעונש מרתיע במקרה כזה. ברור שלמניע
יש השפעה ניכרת, אך אין זה פוטר מעונש.
להעניש צריך •
דר׳ נח פלד, מנהל בית־ד,חולים
השרון, בפתח־תקווה :״אין אדם פרטי יכול
להחליט על רצח מתוך רחמים. אך, וזו
דעתי מזמן, היה רצוי ונחוץ שתהיה ועדה
אנונימית, המורכבת מאנשי רפואה וחוק,
שתדון, ממש כמו שדנים בסודות צבאיים,
בחשאי ובהסכמת ההורים המעוניינים, באותם
המקרים בהם קיימת הסכנה שהחיים
יהיו קשים ואשר תוכל במקרים מסויימים
להחליט מה לעשות במקרים האלה. אשר
להורים, שמבצעים רצח מתוך רחמים —
יש לדון אותם בכל מידת הרחמים-.

סרטיח! ב ע״ מ
החברה הירושלמית להפצת סרטים
מבטיחה רק סרטים גדולים ומעניינים. אחרי סרטו של אינגמר ברגמן (״מבעד
לזכוכית האפלה״) ,שזכה באוסקר, רכשה החברה את הסרט הצרפתי,
הטוענים שהוא הסרט הטוב ביותר לשנת 1962

״שבעת החטאים׳
לראשונה מופיעים על הבד כל חבר שחקני הקופה של צרפת
ב־ 7סיפורים צרפתיים פיקאנטיים — רקלמבוגרים !

אם חטא הוא להחמיץ רא-יה של סרס
טוב — הרי חטא כפול שבעה הוא להחמיץ
ראיה של סרט צרפתי מעולה כ״שבעת החטאים״
,שיוקרן בקרוב על בדינו (בעת
ובעונה אחת עם בתי־הקולנוע הגדולים בבירות
העולם הרחב).
זוהי הזדמנות בלתי־חוזרת לראות שבעד,
סרטים במסגרת של סרט אחד — במחיר
כרטים־כניסה רגיל אחד.
טובי הסופרים, התסריטאים והבמאים הצרפתים
תרמו מבשרונם לסרט ״שבעת ה חטאים״
.פאליסיין מארסו (מחזאי ״הביצה״,
הצגת־הקופה הבלתי־נשכחת של ״הבימה״);
אויז׳ן יונסקו (״הקרנפים״ — המוצג עדיין
בהצלחה, על בימת התיאטרון החיפני);
קלוד מוריאק, ז׳אן ליק גודאר (״אשה היא
אשד רוז׳ה ואדים (״מאסייה בריז׳יט
בארדו״ ו״מאסייה אנט סטרייברג״ לשעבר);
קלוד שאברול (״ 400 המלקות״); דניאל בו-
לאנז׳ה, פילים דה ברוקה, אדוארד מולי־נארו
ועוד.
אם אינכם מסתפקים בזאת — הרי ברשימת
בעלי התפקידים מופיעים שמותיהם
של 25 שחקניות ושחקנים ראשיים.
אפשר למצוא ברשימה זו צירופים מוזרים
ביותר, כגון:
בסיפור על חטא ״הגאוה״ ,שנכתב על־ידי
רוז׳ה ואדים, משחק בתפקיד הראשי
הצעיר היפהפה סאמי פריי — בעלה הנוכחי
של ב.ב ,.שנשאה לאשר, לאחד ההתאבדות,
התמוטטות־העצבים הכפולה וגירושיה מ־ז׳אק
שארייה (שנשא אותה לאשר, לאחר
פרידתה מסאשה דיסטל ופרידתה מז׳אן לואי
טרינטינון — איתם היתד, ב.ב. ביחסים מאוזנים
לאחר גירושיה מרודה ואדים
אוף! — אפילו מכונת־הדפוס כבר התבלבלה
אגב, גם מארינה ולאדי, גרושתו
של הבמאי־השחקן הנודע רובר חוסין (ידידו

סרט בלתי־רגיל !

של ואדים) וגם ז׳אן פיאר אומון, הותיק,
מככבים בסיפור זה.
ז׳אן לואי טרינטינון עצמו משחק בסרט
זה בסיפור־חטא אחר, שכוכבו הוא לורן
טארזייף (״בני טובים לאן״ ,״קאפו״) .ל־צידם
מופיעה מישלין פרל (לשעבר, פילגשו
האהובה של הנסיך ראנייר. ממונאקו,
שנשא לאשה, כידוע, את גרייס קאלי, לאחר
שהוברר סופית כי מישלין היא עקרה ואין
ביכולתה להבטיח את המשך השושלת ה־נסיכותית).
שמו
של סיפור־חטא זה — ״התאוה״ —
הוא טבעי, אולי, לגבי המשתתפים בו, אך
הוא מרמז גם על הבעיות, שעלולה לעורר
לגביו המועצה־הישראלית-לבקורת־סרטים־ומ־חזות,
שכידוע הינה בעלת מספריים בעלות
רגישות מיוחדת במינה (כשמדובר בענינים
שבינו לבינה).
גם ידידתה האישית של דליה לביא לא
חסרה ברשימה. מארי חוזה נאט (אחותה
של בריז׳יט בארדו בסרט ״האמת״) היא
כוכבת סיפור־חטא בשם ״הכעס״ — על
סטודנטים, נערת־טלפון ז שלוש נקודות.

יתכן, כמובן, סרט צרפתי מעולה בן
זמננו בלי ז׳אן קלוד בריאלי — הצעיר
הפופולארי כל־כך ברחבי העולם וגם על
בדינו (״הדודנים״ ,״אשד, היא אשה״,
״שלוש פנים לאמת״ ו״הג׳יגולו״< הפעם
הוא מופיע לצדם של ז׳אק שארייד( ,לא
טעיתם — ״מאסייה ב.ב.״ לשעבר) וז׳אן
פיאר קאסל — בסיפור על חטא ״הקמצנות״,
שבויים על-ידי קלוד שאברול ועתיד ״לסבך״
המועצה־לבקורת־סרטים־ומחזות
שוב את
(מאחר ומחבר הסיפור הוא פאליסיין מאר סו׳
שבעטיו הפסיקה בזמנו המועצה־לבקו־רת
את הצגת ״הביצה״ בתיאטרון הלאומי
שלנו).
לא מתפקידנו הוא להתחרות במפיקי־

סרט גדול !

זו התאווה״
הסרט ולפרט פירוט־יתר של כל שבעת
סיפורי־החטא שמהם מצטרף הסרט (כל ה זכויות
שמורות למפיקי־סרטים ולסתם חוטאים)
.נסתפק הפעם בפירוט שמותיהם של
סיפורי ״שבעת החטאים קמצנות״,
״כעס״ ,״תאור קנאה״ ,״גאוה״ ,״זלילה״,
ו״עצלות״.
חובר, לציין, עם זאת, כי נראה שלא נש כח
מלב המפיקים אפילו הפרט הקטן שבקטנים,
במשימתם זו להשביע את רצונם
של כל חוגי הקהל הרחב (למבוגרים מגיל
16 ומעלה, הכוונה).
מבוגרים אניני־טעם, שוחרי אמנות ״מופ־

נו! למה עוד אתם מחכים? -רוצו להזמין כרטיסים!

הסרט יוצג בקרוב ב3-
תל־אביב חיפה ירושלים

הצללים

תל־אביב, הירקון ,61 טלפון 58619

מגישה את מבחר סרטי שנת 62/63
הסרטים השוברים שיאיקופות
)1פנטסיה

וירידיאנה .£.א 1.^.ס 1181ו — הסר ט עטור הפר סי ם של הב מ אי ה מפו רס ם
לואי בונואל. סר ט המעורר סנסצי ה בכל מ קו ם בו הוא מוצג.

לאמת 3פנים — £5 11173 <2811 1 8 0 1 5 \ 1 £ 8 8 1 7 5חנושא המפתיע
של הסרט הזוכה ל ה צל ח ה בכל מ קו ם בו הוא מוצג. מישל מורגן, ג׳אן קלוד-
בריאלי, קטרין ספאק.

בקרוב על בדי בתי הקולנוע המובחרים בארץ
הצללים תשוקה נשית

עם: היו הארד, ליילה גולדוני, בן קארוטם (בתפקיד — עצמם)

שיא בל השי מלחמת הכפתורים 3א 7 0ט 1£88 5 80ז 0
אי ם בכל מ קו ם בו הוא מוצג. בפ אריס: מלחמת הכפ תורי ם — 800,000
צופים ; תו ת חי נברון 560,000האמ רי ק אי ת היפה — .520,000

המושבע השביעי 3118£

השקרנית 5£א 7 £א — 3^0 0 8 ^ 8££ ^1£מרינה ולאדי בשיאה ן ג׳אן מרק
בויי (הנאהבים).

בעיקבות ״עד כלות הנשימה הלילה זר דופק בדלת

הבלתי
נ שכחת שביצירות וול ט דיסניי. תז מור ת פיל״

דל פי ה בנ צו חו של לי או פו לדסטוקובסקי מבצע ת: ב ט הו בן, מוסורס קי, צ׳יקוב-
ס קי, שוברט, דיו ק ח, פונצ׳ילי ועוד.

״אחת מסצינות חדר-המיטות
הנועזות ביותר כקולנוע
לא לקהל מתחת לגיל .16״

יצירה אנושית

הערים:
״ב ן -יהודה׳ ״עצמון״ -״ח ן״

מרקור פיד בע״מ

סרט ראשון מסוגו !

״זהו סרט־אימפרוביזציה
יצירה קולנועית שהוסרטה
בלי תיכנון מוקדם, ללא תסריט
קבוע. השחקנים שיננו
את העלילה, שהוכתבה להם,
בקווים כלליים, על-ידי ה-
במאי-השחקן הגדול ג׳ורג׳
קאסאבאטס, וביצעו את עבודתם
בצורה אישית וללא
שמץ שה תיאטראליות...״

שטת״ ,מצבים מאוזנים, הומור דו־משמעי•
והרפתקאות — כולם יבואו על סיפוקם.
לא! — דבר לא נשכח. אל תדאגו, לא
שכחו אותו אינכם יודעים למי הכוזנהז
— הזדיינו בסבלנות וחכו עד שתפגשו את
הכוכב של סיפור־החטא האחרון (״העצלות״)
.מובן שהוא לא נשכח. הן לא תחשבו
ברצינות, כי יתכן סרס צרפתי מהנה
ומושלם, בזמננו, בלי אדי קונסטנטין?
אגב, שימו לב למוסיקה המיוחדת־במינה
של סרט זה. מחברי המוסיקה של ״שבעת
החטאים״ הם מישל לאגרן, סאשה דיסטל
(גם ה״טודיסט״ לא נשכח) ופייר ז׳אנסן.

— היצירה הגדולה ביותר של ברנרד בליר.

העולם חזה

1307

כמדינה
הי ס טו רי ה
היו ומני -ואנשים
דויד תדהר עשה זאת שוב. גם הפעם
לבשה יצירתו עטיפה ירוקה נוקשה ונשאה
את השם המוזהב אנציקלופדיה לחלוצי הישוב
ובוניו. מתחת לכותרת באו האותיות
י״ב — הפרו ה־ 12 של האנציקלופדיה, בה
החל תדהר ( )65 לפני 15 שנה.
תדהר אינו כותב רק על אנשים ידועים
וגדולים. הוא מנציח גם את תרומתם
של אנשים קטנים לתולדות היישוב. דרך
אגב, אפשר לקרוא אצלו פרטים אישיים
מעניינים, כמו זה על גאולה רפאל, אשת
סגן שר הבריאות יצחק רפאל, ובתו של
המנהיג הדתי המנוח, הרב יהודה לייב
הכהן מיימון. גאולה נולדה ב־ 1917 בניו־יורק,
שם חיפש אביה מיקלט אחרי שגורש
מארץ־ישראל על־ידי התורכים. הוא קרא
לבתו גאולה ,״לפי החלטה של כמה מגולי
א״י באמריקה לקרוא לבנותיהם בשם זה,
לאחר פרסומה של הצהרת בלפור (גם בתו
של ד. בן־גוריון, שנולדה באותו פרק,
נקראה גאולה).״
חובבי הממתקים בישראל, אשר השם
ליבר הוא עבורם מונח יומיומי, יכולים
לקרוא, בערך על משה ליבר, כיצד עזר
לאביו, בשנת 1926 לחסל את עסקיו ה־משגשגים
בחו״ל ולעלות ארצה, כאשר
שרר בה משבר כלכלי חמור. הם רכשו את
בית־ר,חרושת הקטן לממתקים רענן בתל־אביב,
הפכו אותו למיפעל ליבר הגדול.
ועוד על גיבורי התעשיה בישראל: בשנת
תרמ״ז 1887 התמנה שמעון בן־זאב, איש
ראשון־לציון, לסוכן־נוסע של חברת כרמל
מזרחי — הסוכן־הנוסע הראשון שנסע
לחו״ל, לפרסם את תוצרת הארץ. בשנת
, 1910 שעה שביקר אצל סוכן כרמל מזרחי
בקהיר, ביקרה שם גם השחקנית היהודיה
הידועה שרה ברנהרד מצרפת. בהסכמתה
יזם התנגשות בין מרכבתה לבין עגלה
שהובילה יינות כרמל מזרחי. איש לא
נפצע, אך העתונות במצריים ובאירופה
זיכתה את כרמל מזרח־ במנה הגונה של
פירסומת חינם.
בלי־זמר כטרבוש. תדהר מספר ככרכו
האחרון על אשר בונשטיין — שהוא
אולי היהודי היחידי שנולד 1892 בכפר
הדייגים טנסורה — אשר הגיע לדרגת
קצין בצבא התורכי ומושל בית־ג׳אללה
שבהרי ירושלים.
מדובר גם על חיים מרדכי פילצר, ש־במהומות
1936 התנדב כשוטר־נוסף לשמור
על הרכבת, שסבלה מהתקפות המורדים הערביים.
כותב תדהר :״הוא, שהיה עובד־רכבת
שנים רבות, הכיר בטביעת־עין, שהפועלים
ששלח הקבלן הערבי לתיקון המסילה
אינם פועלי־רכבת, אלא משתמשים
בהסוזאה זו כדי להטמין חומרי־נפץ תחת
הפסים. הוא ביקש וקיבל ראיון אצל ה־גנראל
מונטגומרי, שהיה אז מפקד הצבא
וחנה בחיפה, וגילה לו את הדבר.״
על מגע מסוג אחר בין עיברים וערבים
מסופר בערך על אברהם הורביץ, יליד יפו
( .)1894״אביו, שהיה ידוע בשם יוסף
שפילער, היה מראשוני נוה צדק, הוביל
נוסעים בדיליג׳נסים בין יפו וירושלים.
משנפתחה תנועת הרכבת לירושלים בשנת
, 1892 נסתם מקור פרנסה זה, ומאז פנה
אברהם למקצוע הנגינה ויחד עם ודעלודיל
שפילר (הכנר) ויעקב פויקר (המתופף)
אירגן את התזמורת הראשונה של כלי־זמר
ביפו, שהיתר, מנגנת בחתונות, בשמחות
ובחגיגות ציבוריות וממשלתיות, למרות
שלא ידעו תוזי־נגינה. הוא הצטרף לתזמורת
הערבית היפואית בניצוחו של חאג׳ ג׳ומעה.
בטרבוש לראשו, כאשר חבריו הערבים
מנגנים, היד. דומה לערבי.״
על מחייה הלשון העברית, אליעזר בן־
יהודה, סיפר, כי נאלץ לקבל גמילות חסדים
מר׳ משד, ויטנברג האדוק, שהתנגד לדיבור
בלשון־הקודש בענייני חול. הוא הציע
פעם לבן־יהודה שילווה לו פי שניים ושלושה
ממבוקשו, בתנאי שידבר אליו אידיש.
בן־יהודה סירב. אגב, ויטנברג חתם על
עתונו של בן־יהודה, הצבי, אף כי היד, נגד
רוחו. בקבלו את העתון כמנוי היה מחביאו,
ולא נתן לבני־ביתו לקרוא בו.
בסתר לבו ניחש ויטנברג, מן הסתם,
שיום יבוא והשפה העברית תהיה שפתר,ארץ
הרשמית — שפד, שבה יוכלו אנשים
כמו דויד תדהר לכתוב על מעשיהם של
אנשים כמו אליעזר בן־יהודה.
העולם חזה

* 1ר 43 791677 0 1׳ 7 ?/ד
77190

ן_ז1יו

מינן פז
א 1נ ו > י 1ת

ת פ 1זים \
הספר שרבים
ציפו

נפתחים קורסים חדשים
רדיו אלקטרוניקה טלויזיה חשמל — זרם חזק
ראיטו הזרם
פרקי-חייו של הרב
אברהם יצחק
הכהן־קוק זצ״ל

פרטים והרשמת:
10־ 12 בבקר5 ,־ 7בערב,

מאת

תל־אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל

שמואל הכהן־אבידור
400 עמוד

100 תמונות

להשיג בכל בתי המסחר לספרים

דחף

שנ תברכה
לנתיבות

ישראל

תשב״ג

ערה״ש

קולנוע
ס ר טי ם
וו־קון שולם דרך •צאג־ת
בית־הכושות (חן, תל־אביב; איטליה-
צרפת) מנסה להציג את הסוציאליזם דרך
בית הזונות. מבין כל הסרטים שעלילותיהם
עסקו בבתי־בושת, זהו, אולי, הנועז ביותר,
אבל גם הסחות סנסציוני שבכולם. שכן
המוסד אינו משמש כאן מטרה, מסחרית או
אמנותית, אלא אמצעי.
נושאו של הסרט הוא שקיעתה והתפרקותה
של משפחת איכרים איטלקית, בחווה
ליד פירנצה, בשלהי המאה הקודמת. על
רקע פוליטי של ראשית התעוררות הרעיונות
הסוציאליסטים באיטליה, מוצגת כאן
דרמה עמוקה ועשירה על מאבקה של משפחת
האיכרים והצמדותה לאדמה. פיטרו
ג׳רמי, איכר ובן איכרים מזה דורות, חולם
לרשת את אדמת החווה השייכת לאביו,

— הם בבחינת מלאכת אמנות בפני עצמה.
פחות מכך הצליח בולוניני בעלילת הסרט
עצמה. השקט המופרז והאיטיות ד,מכ־ודנת,
בהם הוא מקדם את התפתחות העלי לה,
יוצרים את הרושם שאכן מסופר כאן
על דמויות מתוך תמונות ולא על אנשים
חיים.

צ^מ׳ם מ׳יו^מים

ערומים בראי (תמר, תל-אביב; בריטניה)
עלול להרתיע אולי את בנות הטיפש־עשרה
שיחזו בו מלבחור בקאריירה של
דוגמניות, דרך בתי־הספר לדוגמניות ומכונים
לשיכלול היופי. כי בסרט זה מתברר
שמוסד לדוגמניות עלול להיות רק מסודר,
לעסק משתלם יותר — מקום־מיפגש בין
דוגמניות־עירום וצלמים חובבים, בו מצולמים
הצלמים עצמם למטרות סחיטה.
אבל זה אינו סרט על יופי. זהו סרט״
פעולה על המלחמה הנטושה בין שתי כנופיות
הלוחמות על השלטון בענף סרסורי
הזנות של לונדון. אומנם בסופו של דבר
מוכיח גם סרט זה כי הפשע אינו משתלם,
אולם לעומת זאת, הוא מציגו כעיסוק העלול
להיות מעניין מאוד.

ב ק רו ב
הטבע הטבש׳

קורדינאלה ב״בית הבושות״
היצאנית אהבה ועבדת
אולם בסופו של דבר הוא מרומה על־ידי
אחיו, בעל מסבאה בעיר הסמוכה והידועה־בציבור
שלו, העושקת אותו אחרי מות האח.
הידועה
בציבור. במקביל לעלילה
מרכזית זו נרקמת עלילה נוספת, המתחוללת
כמעט כולה בין כתליו המצועצעים
של בית־בושת. ז׳אן פול בלמונדו, בנו של
האיכר, יוצא לעיר כדי לשרת את האח,
בידו נמצאת הבעלות על האחוזה. הוא
מתאהב ביצאנית (קלאודיה קורדינלה) ,הופך
לתושב קבע של בית־הבושת, מגיע למישרת
השוער של המוסד.
רומן האהבים המוזר בין בן האיכרים
לבין היצאנית היפהפיה, כשזו האחרונה
ממשיכה כל הזמן לעסוק במקצועה, מביא
את הצעיר לבחינת עולמו ויחסו אל האחרים.
לרגע הוא עומד להצטרף למחתרת
סוציאליסטית, אולם מעדיף לנסות לתקן
את העולם דרך היצאנית.
המציאות טופחת על פניו. פצוע ומאוכזב
הוא חוזר למשפחתו, שהפכה משפחת אריסים
מנוצלים.
מלאכת שיחזור מצויינת. בולו-
ניני, אחד המקוריים ביותר שבין במאי
הגל החדש באיטליה, יצר כאן סרט במסורת
סימונו בסרטיו הקודמים — הבעלים הצעירים,
ליל האמיצים, אנטוניו היפה. את
עיקר מאמציו הוא משקיע כשיחזור התקופה
בה מתחוללת עלילת הסרט, וביצירת
האווירה האופיינית לה. מבחינה זו הוא
הגיע להישגים בלתי רגילים. צילומיו הכהים,
המטושטשים קמעה, עיצוב דמויות
המאה שחלפה ויצירת תמונות נוף עירוניות

נהר ללא שם (תל-אביב, תל־אביב;
הולנד— צרפת) הוא סרט תעודתי מיוחד
במינו, שכן הסרטתו לא היתד. המבצע
העיקרי של עושיו.
זהו סרט שצולם תוך כדי מסעה של
משלחת חוקרים מיוחדת, שעשתה את דרכה
בג׳ונגלים, בנהרות ובהרים בלתי ידועים
של גיניאה החדשה — שטחים שעד לפני
שנתיים הופיעו במפות העולם ככתמים
לבנים.
זוהי, אולי, הסיבה להעדרם של אותם
סממנים מקצועיים, ההופכים סרטים תעו״
דתיים לסרטי עלילה למחצה, כשהתעודתיות
מוגשת בסדר הגיוני, במתח קולנועי מכוון
ובבניין אמנותי רצוף. בסרט זה לא היה
הדבר אפשרי. המשלחת, שיצאה למסעד, ב־
, 1959 עשתה דרכה במשך כשבעה חודשים.
הצלם וד,מסריט לא החזיקו מעמד עד
סוף הדרך, נטשו את המשלחת באמצע. זה
גם אינו סרט על המשלחת עצמה. הרפת־קאותיה
ויסוריה מתוארים בדברי הקריינות,
אולם אינם מוצגים בסרט עצמו,
המוקדש כולו להצגת עולם חדש בפני
הצופה — עולם של אנשים על סף הצבילי־זציה.
מבחינה
זו זהו סרט מאלף ומרתק, המציג
לראשונה את טבעו של אותו אי,
אשר אינדונזיה כה נלחמת על סיפוחו,
ומי הם האנשים היושבים בו. צילום אורח
חייהם ופולחניהם של הפפואנים, הפולי־ניזים
והפיגמים המתגוררים באי, ובייחוד
הקטעים אודות שבט ציידי הגולגולות המפורסם,
הם חומר קולנועי מרהיב ונפלא.
חבל רק שלסרט צורפה קריינות עברית.
הקריין (אלי קינן) משמיע את הטקסט ב־אפאתיות
ובחדגוניות, כאילו כל קשר בינו
לבין המתחולל על הבד הוא מקרי בהחלט
ואין הקריין אחראי לו.

בעין בוחנת

בודקת ועדת^השופטים את המועמדות בנשף הבחירה. דן בן-
אמוץ (באמצע) מעזות את פיו, באומר ״המהמו״ ,בעוד חנה
מרון (ימין) מסתכלת בו, ורות דיין (שמאל) מסתכלת במועמדות. האיש הממושקף הוא
עמרם צור, מחברת התיירות הממשלתית, השותפת לאירגון האירוע, המוחא כף למועמדות.
תטאשנת קוראים לד, סוזי. עד לפני שנה היתד,
מזכירה במשרד בציריך. מאז היא טסה
בסילונים של סווים־אייר, בקודים האירופיים.
השבוע קירקעו אותה בישראל, יחד עם שבע
דיילות אחרות של שבע חברות.

בטחון עצמי

ת ד רי ך
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:

0מבעד לזכוכית האפלה (ארמון
דויד, תל־אביב) — ארבע נפשות מחפשות
אלוהים בסרט נוסף של אינגמר ברגמן.
משברים נפשיים במשפחה קטנה על אי
בודד, מביאים אותם לבחינה עצמית עמוקה.
משחק מצויץ של הרייט אנדרסון.
0הפאייסאיות (מגדלור, תל־אביב;
חן, ירושלים) — אופיין המיטתי של נשות
פאריס, כסי שהוא משתקף בארבעה סיפורים
קלילים ועליזים. דני סאבאל, דני
רובין, פרנסואז ארנול, ג׳וני ד,ולידיי.
0המלך ואני (תל־אביב, תל־אביב)
— המחזה המוסיקלי ד,מצויץ של רוג׳רס
והמרשטיין, אודות המורה ד,אנגליה בחצר
מלך סיאם. יול ברינר, דבורה קר.
0סעודה בטיפאני (חיפה, חיפה)
— עולם ההזיות הוורוד של נערת טלפון
ניו־יורקית. אודרי הפבורן.
0בעלת הבית המוזרה (רון, ירושלים)
— קומדיה בלשית, בה מנסה קים
נובאק להפחיד ואילו ג׳ק למון מצליח להצחיק.

צחוק,
צחוק
לנציגת

מה עשתה סוזי המקורקעת? היא לקחה
חלק בנשף אלגנטי ומשעמם סביב בריכת־השחייה
של מלון אחיה, מתוך תקווה לזכות
ביהלום בן שני קאראט, בתואר ״מלכת
הסילון הבינלאומית״ ואולי גם בתוספת

אליטליה, יוזפינח

ברביארי (.)24

סל׳ המלכה ד ״ ד?

ידה טבעת יחלום בן שני קאראט, בה זכתה.

ו״וות ישרצו, צרפת ואיסויה-שווש תשמונה הויידוה שהתייצבו להואו מלכת-הסיר!!

4 5^8^1הנציגה הבריטית מכריזה ש־אינה
יודעת לבשל, בשיחה

עם יהודה לב, שניהל את ׳הנשף באנגלית.

במדי קוב

עומדות שש המועמדות המקשיבות, הממתינות
לתורן לעלות על הבמה. מימין:
נציגת אליטליד״ במדים כחולימ-בהיריס; אולימפיק איירווייס,

במדים כחולים; אל־על, בכחול כהה; הנציגה הצרפתית של טו״א
האמריקאית, בצבע בי ד; בי־או־איי־סי בכחול כהה ונציגת אייר־פראנס.
נציגת ארקיע נמצאת יעל הבמה, כשנציגת סויס־איר מתכוננת.

וגלי סילון

ברגע שהגברות יושבות, בהיסח הדעת, מבלי להקפיד על הפחה
אותה שיננו לעצמן בקורס. בתמונה: נציגת אולימפיק, המלכה
(הבריטית) ,הסגנית (אל־על) ,ונציגת ארקיע, בשמלות קוקטייל, אותן לבשו למאורע זה.

של משכורת מטעם החברה המעסיקה אותה.
למה עשו את התחרות? ככה. אף אחד
לא יודע בדיוק. בשביל ממשלת ישראל
זה עוד מיבצע קטן למשיכת תיירים. בשביל
חברות־העופה — קצת פירסומת.
המטרה מקדשת את כל האמצעים. אפילו
ביקור בקיסריה, אחרי ששופצה על־ידי
החברה לתיקון נוף ה?!רץ, ושמיעת הרצאה
בת שעתיים על רבי עקיבא ואגריפם. אבל
לא להצטלם בבגדי־ים. עצם הרעיון הרעיש
אותן עד עומק נשמותיהן הנחמדות, המלומדות,
האדיבות וכו׳• .תחרות דיילות
אינה תחרות דוגמניות!״ הן נזדעקו.
דבורה פרידמן, בת ה־ 24 מבולגריה,
נציגת אל־על, שזכתה לאחר מכן בתואר
הסגנית, אף מצאה לכך את ההסבר הפסיכולוגי
המעמיק :״דיילות הן לא סתם
כאלה שמצטלמות בבגדי־ים. שהאנשים יוציאו
להם את זה מהראש. פעם ד,צ עו לי
להצטלם, וזה עשה לי גועל־נפש ממש. זה
נורא זול. אצל הדיילת חשובים נורא ה־פרסונאליטי
שלה, והמטייל, וכל הביהאבייר
שלה!״
דיילת אליטליה היתה הכי יפה. לכן נבחרה
הדיילת הבריטית, בת ד,־ .25 היא גרה
לבו בלונדון, אינה רוצה להתחתן, כי
היא אוהבת את המקצוע שלה. תחי האהבה.

אמנות
ל הזד מנו ת
מיו חד ת

בי דו ר
אמדת גדודה על בוגר. קטנה

שתו משקה מיוחד
אציל, טהור ומשלים
בל ארוחה
תירוש תפוחים
תסים

8898861

קשקשים?

חפוף ב״אליקם יר״ 2
בקבוקו ן ב 75 אגורות

כאשר דור הטוויסט עוד ינק חלב, כבר
קצרה ד,ייזל סקוט תשואות באולמי הקונצרטים.
לפני עשר שנים היא עשתה זאת גם
בישראל. השבוע שוב הגיעה הייזל סקוט
לישראל, מופיעה במועדון־הלילה התל־אבי־בי,
אדריה.
בביקורה הקודם היה בידה חוזה להופעות
בקונצרטים פומביים. ראש־הממשלה דויד
בן־גוריון בא להופעתה בירושלים. אלפי
חיילים מעריצים צבאו סביבה בביקוריה
הרבים במחנות צד,״ל. היא הפכה להיות
״חבר כבוד״ בצבא ההגנה לישראל .״הפעם
באתי להחזיר את חוב שירותי הצבאי,״
הסבירה השבוע הפסנתרנית־רקדנית־זמרת
כהת העור, בחיוך חושף שיניים לבנות.
כיז־גרפיה כדי תאריכים. הייזל
התחילה לפרוט על פסנתר בגיל שנתיים
בטירינידאד, שם נולדה .״אבל גילו אותי
רק בגיל שלוש,״ מיהרה לסרגיע.
גיל ארבע מצא אותה בארצות־הברית,
לומדת לפרוט ברצינות בהדרכת אמה.
מאז מתערפלת הביוגרפיה שלה, וזה מובן
בהתחשב בעובדה שהייזל סקוט כבר אינה
מגלה מזה שנים רבות את גילה האמיתי.
נקודת ציון נוספת בתולדותיה :״לרקוד
למדתי בגיל שמונה, ומאז — אני גם
רוקדת.״
תחום הבידור של הייזל סקוט אינו
מוגדר. היא עוסקת בכל. היא מנגנת על
הפסנתר יצירות קלסיות ומודרניות, ג׳ז קר
וג׳ם סשיין. היא שרה אריות וספיריטואל׳ס
רוקדת מכל הבא לרגל. היא הופיעה ב סרטים
ובמחזות, במיוסיקל וברסיטלים.
״אני אוהבת את הכל — לשיר, לרקוד,
לנגן. בשבילי הם שלושתם כמו בנים של
אם, שאינה יודעת לבחור מי האהוב עליה
מכולם.״
״שיל, יפנו אלי״ .״בישראל אני מאוהבת.
המסע הראשון שלי כאן היה ממש
חלום. היו לי קונצרטים בזמנים קצובים
ויכולתי לנסוע בבל הארץ, לבקר בקיבוצים
ולראות מה נעשה כאן.״
הפעם הייזל יותר עסוקה. היא מופיעה
בכל מה שאפשר להופיע ועדיין לא ראתה
כמעט שום מקום מחוץ למועדון־הלילה בו
היא מופיעה.
כשהיא עולה למקומה ליד הפסנתר, היא
ממש כמו נסיכה — משתלטת על הבמה,
על הקהל, על הפסנתר. קולה החושני־העמוק
ממלא את החלל הדחוס בשירה
כושית אמיתית.
כאשר היא מנגנת את המספר המפורסם
ביותר שלה, כשהיד השמאלית מנגנת מנגינה
אחת קבועה( ,״כדי שהיד לא תתעייף,״
היא מסבירה) ,בעוד שהיד הימנית מחליפה
ומנגנת מנגינות שונות (״כדי שאתם לא
תתעייפו״) יושב הקהל כמהופנט.
כאשר היא שרה כהדרן את שיר העם
הכושי כשהקדושים צועדים, עונה הקהל
אחריה בתרועות והיא, בהתלהבותה, אף
אינה משגיחה בכך.
אך ביום, בלי איפור ובלי התילבושת
המבריקה ״חם מדי וזבובים ועבודה רבה.״
מגלה הייזל :״הייתי רוצה מאד לתת מספר
קונצרטים לצה״ל. סתם, בחינם, כי אני
אוהבת אותם ומחכה רק שהם יפנו אלי.״

של אלבים, במועדון הלילה כליף ביפו.
לפני שבעל רגל־העץ עלה על הבמה, חיממה
להקתו את האווירה. זמר צעיר ומעולה
בשם טוני שרדון כמעט והצליח להלהיב
את הקהל. ואז הגיע המלך בכבודו ובעצמו.
הוא
תקע את הפרוטזה על הבמה ואת
עיניו בשמיים והתחיל לשיר. זה היד.
נורא. בקושי אפשר היה לשמוע אותו וגם
מה שנשמע לא היה ראוי להשמע. אבל
הקהל התבייש להודות שהוא אינו אוהב את
״המלך״ .אגדת המלך הוא ערום קרמה עור
פעם נוספת על הבמה.
למחרת כבר לא בא קהל. השמועה על
טיבו עשתה לה כנפיים. אלא שאמרגניו
אירגנו עבורו בינתיים הופעות באולמות
ציבוריים בכל רחבי הארץ. כאשר הודיע
חיים לוי, בעל מועדון כל; ף, ל״מלך״ ,כי
עליו להשלים עם העובדה שניכשל ולחזור
לאירופה, וינסנט קיבל זאת כעלבון אישי.
הוא השתכר, ניסה להתאבד על־ידי חיתוך
עורקיו. למחרת חזר לאנגליה.
אלא שבאותו ערב עצמו עמדה להתקיים
הופעתו בחיפה. הכרטיסים נמכרו ברובם
ולאמרגנים היה חבל לבטל אותה. הם
העדיפו לעבור בשתיקה על העדרו של
וינסנט, העלו על הבמה את בן להקתו,
טוני שרדון. הקהל אפילו לא שם לב ש־לזמר
אין רגל של עץ.
כשנשאלו מארגני ההופעה מה היו עושים
אילו גילה מישהו מהקהל כי הזמר אינו
דין וינסנט, השיבו :״היינו אומרים שרגל־העץ
נשברה פתאום, והמלך הלך לתקן
אותה.״

מ א חו רי

הקל עי ם

קכוצת שחקנים ישראליים צעירים
החליטה להקים אולפן בנוסח האקטור׳ס
סטודיו הניו־יורקי. ביוזמת אמנון מסקין,
עודד קוטלר ונפתלי יבין מתאספים שחקנים
אלה מדי שבוע במועדון בוסתן התל־אביבי
וכל אחד מהם מופיע בקטעי מחזות
שונים, לפי הבנתו. לאחר הקטע מנתחים
כולם את הופעת השחקן ומנסים לתקן את
שגיאותיו מפיקת הסרטים אנה
פישר החליטה לשתף בסרטה המתוכנן בישראל
את להקת ענבל. פישר, המחפשת
מקומות מתאימים להסרטת הסרט משה ו־יהושיע,
שיוסרט לדבריה בהשתתפות לורנם
אוליבייה ו־וורן ביטי בארץ, נוכחה בהופעת
להקת ענבל, בה מוצג קטע בשם ורד בר,
המספר על נישואי צעירה עם גבר זקן.
פישר, שגם בתסריט לסרטה מופיעה תמונה
דומה, החליטה לנצל את ריקוד הלהקה
בתמונה זו זכרונות מאחורי הקלעים,
מלפני׳ 20 שנה, העלה שחקן המטאטא
יעקב טימן. במסגרת המאבק נגד הצנזורה,
שאסרה להזכיר ערבים, היה התיאטרון מגיש
לה את כל המערכונים בהם סומנו המשתתפים
בשמות: יהודי א׳ ,יהודי ב .,אך
על הבמה היה יהודי ב׳ מופיע תמיד בתלבושת
ערבית, כי על תלבושת לא היתד.
צנזורה.

המלך הוא עירום
מכונת הפירסומת הופעלה במלוא הקיטור.
משך יותר משבועיים הוכנה דעת
הקהל הישראלית לכך, שהיא עומדת לזכות
בכבוד הגדול מכל — ״המלך״ עומד להגיע.
תמונותיו פורסמו בעתונים, מודעות
ענק הודפסו יום־יום, ג׳ין וינסנט יגיע
עוד שבוע, עוד יומיים, עוד יום. הנה הוא

מרוב המולה נמצאו רק מעטים שהעזו
להודות בבורותם ובכך שבעצם אינם יודעים
מי הוא ג׳ין וינסנט. כי איך אפשר להודות
בכך, שאפילו לא שמעו את שימעו, אם
מכריזים עליו כעל זמר רוקנ׳רול והטוזיסם
הנודע, כוכב הקולנוע והטלביזיה, האיש
שכבש את אירופה בסערה ושמכר עד כה
כ־ 40 מיליון תקליטים? הפירסומת אף לא
שכחה לציין כי הזמר הצעיר ( )27 הוא
בעל רגל עץ, שהותקנה לו אחרי תאונה
בקוריאה. הוא נודע במהרה בישראל כ־
״זמר בעל רגל העץ״ ,חביבם של אלבים
פרסלי וג׳וני הולידיי.
כלי יגל של עץ. הכל היה סוב ויפה
עד להופעת הבכורה של ״המלך״ מתחרהו

זמרת סקוט
שלושה בנים לאס אחת!
העול* נמה ! 307

סיפורו שד יוסדה
״איפה יו סלה הי ת ה סיטמת״אתגר שהידהדה ברחוב הישראלי במשך למעלה
משנתיים. כול ם שאלו או ת ה: הוריו, פרקלי ט ם, תלמירי גימנסי ה מפגינים, שוטרים
ואנשי הש״ב. רק מעטים ידעו א ת הת שובה — אך ה ם שתקו כקבר.
כאשר הוחזר יו סלהל חי ק מ שפחתו, ב א חד הרגעים הדר מ א תיי ם של השנים
ה א חרונו ת, ה שתנתה ה שאלה אך במעט. אנ שים ה חלו שואלים :״איפה הי ה
יו סלה א ן יו סלה לא גילח. עתה, טוף־סוף, הוא מספר א ת הכל.
רק לעתים ר חו קו ת ניתנ ת לעתון הזכות לפרס ם מי ס מך אנושי כ ה עמוק,
גם בעל משמעות ציבורית בוערת .״העולם הז ה״ זכה לכך הודו ת להורי
לפרקלי ט ם ולהו צאת ״תצפית״ ,אשר תוציא בשבועות הקרובי םאת ספרו של
הדין כהן״צידון על כל פרשת יו סלה. סיפורו של יו סלה, כפי שהוא מופיע
מ הוו ה פרק מיוחד בספרו הסנסציוני של כהן״צידון.
שהוא הילד,
עורך*
כאן,

כל הזכויות בעברית או בכל שפה א חר ת שמורות למחבר ולמו״ל, ו א סו ר ל הע תיק
סיפור ז ה, ב מלו או או בחל קו, בכל שפה, ללא רשות מו קדמת מן ה מחבר והמו״ל.

חדק ראשון:

ץ* וצאי שבת, בבית הסבא ברחוב שניאור זלמן. אמא גמרה את הביקור
^י* וביקשה מסבתא שאלך איתר, עד לתחנת האוטובוסים. סבתא אמרה :״לא.
עכשיו לילה וקר בחוץ. לא כדאי.״
אמא שלי הלכה — ויותר לא ראיתי אותה, עד שנפתחה הדלת בגיו־יורק,
אחרי שלוש שנים, והיא עמדה לפני.
באותו לילה לא ידעתי עוד שזאת הפעם האחרונה שאני רואה את אמא.
גמרתי לאכול והלכתי לישון, כמו בכל ערב. אבל אחרי יומיים או שלושה
הסבא וגם הדוד שלום אמרו לי :״אתה יודעי אבא ואמא שלך רוצים יחזור
לרוסיה ולקחת אותך לשם, ולעשות אותך קומוניסט. הם רוצים לתת לך ללמוד
עם כל הגויים, ושתהיה גוי.״
הם שאלו אותי :״אתה רוצה לנסוע לרוסיה?״
״בטח שלא!״
אז אמרו לי שישלחו אותי ללמוד באיזה ישיבה, בראשון־לציון. שלא^יתפסו
אותי ויקחו אותי לרוסיה. אמרתי :״אני רוצה להישאר
כאן, עם סבא וסבתא.״ אבל הם ענו :״כאן אסור שתהיה,
מאת יוסף
כאן יתפסו אותך.״ אז הסכמתי. וסבא אמר לי :״אם
תלמד, תהיה גדול בתורה.״
שמו את הבגדים שלי במזוודה והדוד שלום לקח אותי לתחנה המרכזית.
נסענו באוטובוס וירדנו בתחנה שליד הישיבה. זה כבר היה ערב. דוד שלום
דיבר עם המורה, אמר לו שאני הוא יוסלה ושרוצים לקחת אותי לרוסיה
והכל.
המורה לקח אותי להתפלל מינחה. גם דוד שלום נשאר להתפלל. אחר־כך
נתן לי חצי לירה והלך. אכלתי ארוחת ערב עם הילדים ואחר־כך יצאתי
לראות איך שהם משחקים בחוץ. זה מצא חן בעיני. הילדים, הצחוק׳ המיש־הקים.
בלילה הכניסו אותי לישון בחדר עם עוד שני ילדים.
אני לא יודע כמה זמן נשארתי שם. רק דודי היה בא לבקר אצלי. לפעמים,
בערב שבת׳ היה לוקח אותי לישיבה שלו בלוד, ובמוצאי שבת היה ,-מחזיר

אותי. על אבא ואמא הייתי חושב, אבל לא שאלתי עליהם שום דבר. פחדתי
שיקחו אותי לרוסיה. וגם רציתי להיות גדול בתורה. פעם, כשהדוד ביקר
אצלי, אמר לי :״תיזהר, השוטרים מחפשים אותך. אל תטייל ברחובות, שלא
יקהו אותך !״
פחדתי. מי מחפש אותי? למה מחפשים אותי? מה עשיתי להם? לאן יקחו
אותי? לא שאלתי את הדוד שלי, אבל פחדתי. פחדתי מאוד. בלילה, כשהלכתי
לישון, משכתי את השמיכה מעל לראש שלי, שלא ימצאו אותי. כל הלילה
הייתי מושך ככה את השמיכה — שלא יראו אותי השוטרים בזמן שאגי ישן.
יום אחד בא דוד שלום עם הסבא. הם אמרו לי שלוקחים אותי בחזרה
לסבא בירושלים. לפני שעלינו לאוטובוס הזהירו אותי :״אל תדבר ואל
תסתכל על האנשים. מחפשים אותך.״
כל הדרך לירושלים שתקתי.

יי* ירושלים היה הכל כמו קודם. רק לא למדתי.
*י״ הייתי יושב כל היום בבית ורק מעט יוצא החוצה שוחמאכר לרחוב. אף אחד לא בא לבקר. אחרי הצהרים היתד.
הסבתא נותנת לי לאכול ואומרת לי ללכת לשכנה,
רבקה. הסבא היה מסביר לי שיש לו משפט ושמחפשים אותי, אז יותר טוב
שאני אתחבא אצל השכנה. כשהיה מתחיל להיות חושך, הייתי חוזר הביתה
והולך לישון.
ככה זה נמשך הרבה ימים. ואז אמר לי דודי שהוא צריו לקחת אותי
למקום אחר .״נחזור לראשון?״ שאלתי. כי בראשון היה טוב והיו לי חברים
ורציתי לחזור לשם. אבל הוא אמר לי :״לא. בראשון מכירים אותך. יודעים
כבר שהיית שם ומחפשים אותך שם. נלך למקום אחר.״
נסענו עוד פעם באוטובוס. נסענו הרבה זמן, ולא ידעתי לאיפה. בדרך עמד
האוטובוס וכולם ירדו לשתות משהו בקיוסק. גם אנחנו. פתאום ראיתי שוט רים
עם אוטו משטרה. שלום אמר לי :״אל תפחד!״ ואני אמרתי לעצמי:

ל ה סיפורו ש ל •וסלה סו פו רו ש ל •וסלה סי פו רו ש ל ׳וסלה סי פו רו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסל ה סיפורו ש ל ׳וסלה *

־ .סיפורו של •וסלה

סופודו של •וסלה

סיפורו שר

וסלה

סיפורו של וסלה סיפורו של וסלה

סיפורו של וסלה * 1

״לא נתתי לה לנשק אותי, היא לא אמיר
איך שהקדוש ברוך הוא רוצה ככה יהיה. אם יתפסו אותי — האל יציל אותי
מידם.
המשכנו לנסוע באוטובוס, עד שנעצר ליד כביש קטן. בפינה ראיתי עמוד,
ועל העמוד היה כתוב ״קוממיות״ .שאלתי את דודי :״מה זה קוממיותו״ הוא
ענה :״זה כפר. אתה תישאר שם.״
כשהגענו ליד הכביש של קוממיות, היה כבר ערב. ירדנו מן האוטובוס
והתחלנו ללכת ברגל. הלכנו והלכנו עד שפגשנו תימני אחד רוכב בעגלה.
דוד שלום אמר לו עצור והוא לקח אותנו עד הכניסה של קוממיות. הלכנו ישר

אחרי הלימודים היינו רצים בחוץ, עושים חורים בחול, נכנסים לרפת של
הפרות או נותנים מים לתרנגולות. זה היה טוב מאוד. כל הזמן הייתי אומר
להם ששמי ברוך. אבל פעם אחת, בשבת, שיחקנו מחבואים. גילו את המקום
שהתחבאתי בו וקראו :״ברוך! תצא!״ לא עניתי להם. הם המשיכו לקרוא:

״ברוך, תצא! ברוך!״
יצאתי, ואמרתי בשקט לאחד הילדים :״אבל תדע לך, אני בכלל לא ברוך,
אני יוסלה.״
״יוסלה שוחמכר?״ הוא שאל מיד.
״כן,״ עניתי לו. וסיפרתי לו את כל הסיפור על רוסיה והכל. ואמרתי לו
שלא יספר לאף אחד מה שאני סיפרתי לו. שזה ישאר סוד.
בערב, כשהייתי בבית של קוט, בא אלי אחד הילדים של קוט ואמר לי:
״אל תספר לאף אחד שאתה יוסלה. זה רע מאוד שסיפרת.״

קטע מכתב־היד

שנכתב על־ידי יוסדה עצמו. הסיפור המל־א נאסף
במשך תקופה ארוכה, כשיוסלה כותב ׳ חלק ממנו
בעצמו, מספר חלק שני אל תוך מכשיר הטייפ־רקורדר, או לעורך־הדיין שלמה כהן־צידון.

המשסוה השטת

את פרטי חטיפתו והסתרתו של יוסלה, מפיו. מ שן
שבועות מספר ביקרו בבית שוחמכר השוטר צבי
קירשנבוים והמפקח אליעזר טישלר, מילאו עשרות עמודים ,׳הסיעו את יוסלה ברחבי הארץ.

לבית הגדול של הרב. אז לא ידעתי ששמו מנדלסון. אשתו שאלה :״מה אתם
רוצים?״ הדוד שלי שאל :״איפה הרב? יש לי מכתב בשבילו.״
היא ענתה :״הוא נסע היום. יחזור רק מחר.״
הלכנו עד לבית־הכנסת וישבנו על ספסל. התפללו שם מינחה. אף אחד. לא
דיבר איתנו. רק אדם אחד, עם זקן ג׳ינג׳י, בא ואמר שלום עליכם. זה היה
זלמן קוט. הוא דיבר קצת עם דוד שלום, וראה את המכתב שהדוד שלי הביא
בשביל הרב מנדלסון. אחר־כך התחלנו ללכת איתו. שמעתי אותו שואל את
הדוד שלי :״מה יגיד אם ישאלו אותו מה הוא עושה כאן לבד, למה לא בא
עם אבא שלו?״ והדוד ענה :״יגיד שאבא שלו חולה, והוא בא כאן עם האח
הגדול שלו.״
הגענו לבית שלו. בחוץ ראיתי שתי פרות. אשתו אמרה שלום, ואחר כך
באו הילדים שלו ואמרו שלום עליכם. אבא שלהם אמר :״זה ילד שאבא שלו
חולה. קוראים לו ברוך.״
בבוקר הלכתי לחדר. כל הילדים עמדו מסביב ושאלו את הבן של קוט מי
אני. אז הוא ענה כמו שאבא שלו סיפר, ששמי ברוך ושאבא שלי חולה ונשאר
בירושלים.

ך* וקר אחד, אחרי שגמרנו להתפלל בבית־הכנסת, קרא לי הרב מנדלסון.
4־ הוא שם את הידיים שלו על ראשי ובירך אותי. את כל הברכה אמר
בשקט, רק כמה מלים אמר בקול רם :״שתתחזק ושתלמד טוב.״ לא ידעתי
מה פתאום הוא מברך אותי, אז הוא אמר לי שאני צריך לנסוע.
חזרתי לבית של קוט. אכלתי ארוחת בוקר והכנתי את הדברים. האשה שלו
אמרה לי :״אתה צריך עוד מעט לנסוע, אל תלך היום לחדר.״ אחרי קצת
זמן בא נהג. צעיר גבוה, לא היה לו זקן והלך עם קאסקט. לידו ישב עוד
איזה אדם, עם זקן, אני לא יודע מי הוא. אמרו לי להיכנס לאוטו ונסענו.
בדרך מקוממיות עלו שני תימנים שנסעו איתנו חצי דרך ואחר־כך ירדו.
הם לא ידעו מי אני ואני לא סיפרתי להם. השבתי רק מה יגידו, אם הייתי
פתאום אומר להם שאני יוסלה.
נסענו ישר לבני־ברק, ושם נעמדנו ליד איזה בית גדול. קודם ירד האיש
עם הזקן ואני נשארתי עם הנהג בתוך האוטו. הוא שאל אותי :״תגיד, לאן
אתה רוצה ללכת — לבית הזה, או לסבא שלך?״
עניתי לו :״לסבא שלי.״
הוא אמר :״לא כדאי, שם יתפסו אותך.״
אחרי הרבה זמן חזר האיש עם הזקן ולקח אותי לאיזה דירה. היח שם אדם
אחד ואשתו. כשהייתי אצלם שמעתי אותה קוראת לו אריה, ורק בניו־יורק
ידעתי ששמו שכטר. האשה נתנה לנו לאכול ואמרה לי שעכשיו אני צריך
להיות בבית שלהם. היה שם גם ילד קטן׳ בן שלוש או ארבע שנים. שכטר הוא
אדם לא זקן, קצת שמן בפנים, עם זקן קטן. לפעמים היה מלמד אותי חיי
אדם. אבל ככה, לא היה מדבר איתי בכלל. אבל הוא היה אדם טוב. היה קונה
לי שוקולד ומסטיק, אבל אף פעם לא לקח אותי איתו החוצה, ואפילו לא
הרשו לי לצאת לרחוב.
הייתי אומר להם :״משעמם לי! אני רוצה לשחק עם ילדים! אני רוצה
להיות חופשי!״
ואז הם היו עונים לי :״אז מה יש אם משעמם לך קצת? יותר טוב שתהיה
קומוניסט?״ ואז הייתי שותק. אפילו ליד החלון לא הרשו לי לעמוד.
אני לא יודע כמה זמן נשארתי אצל שכטר. אני זוכר רק שביליתי שם את
פורים. ידעתי שזה פורים, כי עוד בקוממיות דיברנו מה נעשה בחג. חשבתי
ששכטר יקח אותי לבית־הכנסת, כמו שסבא היה לוקח אותי. אבל שכטר לא
לקח אותי. אמרתי לו למה הוא לא לוקח אותי, אז הוא ענה :״אני דווקא כן
רוצה לקחת אותך. אבל הרב מנדלסון אמר שאסור.״ אז ישבתי בבית. עשו
סעודה, ונתנו לי קצת יין — וזה הכל. רציתי מאוד שגם יחפשו אותי עם
תחפושת, כמו כל הילדים. אבל לא אמרתי להם.
הפעם הראשונה שאריה שכטר לקח
אותי החוצה, זה היה בשביל להביא
אותי למקום אחר. הוא לקח אותי ב רגל.
בלי מזוודה, כדי שיחשבו שאני
סתם הבן שלו שהולך איתו לטייל.
עבר אוטו של משטרה. הוא החזיק
את היד שלי חזק ואמר לי :״אל
תפחד. אל תסתכל עליהם. תעשה כמו
ששום דבר.״
הלכנו רק כמה רחובות עד שבאנו
לקיוסק של גזוז ועתונים. בקיוסק
היה בן־אדם בלי זקן שיצא החוצה
כשראה אותי. הוא לקח אותי ביד
ואריה שכטר הלך.
בצד השני של הרחוב היה הבית
של בעל הקיוסק הזה. אני לא זוכר
עכשיו מה שמו׳ אבל אני יודע ב דיוק
איך נראה הבית. זה בית קטן
של קומה אחת׳ ומדרגות שעולות ל גג.
נכנסנו לדירה שלהם והיתד, שם
אשתו. ילדים לא היו להם. אשתו
אמרה לי :״כאן עכשיו תהיה, ואל
תצא מהבית.״ בעלה חזר לקיוסק ואני
נשארתי שם.
היה לי שם מורה פרטי, שישן אי תי
ולימד אותי. מהחלון יכולתי לראות
את חזית ישיבת פוניביז׳ ,והמורה
אמר לי שהוא לומד שם. הכל היה
טוב: האוכל, המיטה, הבגדים׳ הלי :
מודים.
רק דבר אחד לא היה לי טוב
0 7 1ך \ 1נחמן שטרקס, שהחל ראשון
שאני צריך לשבת כל היום בבית. נו!
5\ 4 0 1בשטיפת־המוח של יוסלה, נדי
רא רציתי לצאת לרחוב. רק לצאת.
שלא יתנגד לחטיפתו והטעתו על־פני העולם.

ה סיפורו ש ל •וסלהםופ 1רו ש ל וסלה סיפורו ש ל •וסלה * סי פו רו ש ל וסלה סיפורו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •ו סל ה

<:רה סיפורו של •וסלה סופורו שר •וסלה * סיפורו שר •וסלו
שום דבר אחר. לא לרוץ, לא לקנות משהו, לא לשחק עם ילדים אחרים. רק
לראות את הרחוב, איך אנשים הולכים, איד אוטו נוסע. אבל לא נתנו לי.
אמרו לי שזה אסור ושזה מסוכן.
כל הזמן, כשלא הייתי לומד, הייתי חושב על אבא ואמא. הייתי שואל את
עצמי: למה הם נוסעים? למה הם רוצים לחזור לרוסיה 7למה לא ישארו פה
בארץ ואני אחזור אליהם 7אבל לא אמרתי לאף אחד שאני חושב עליהם.
יום אחד לא בא המורה שלי. הוא שלח מישהו אחר, בחור ישיבה גם כן,
שילמד אותי. הוא קרא לי יוסלה וידע מי אני. היה לי טוב שבא אדם חדש.
למחרת הוא לא בא. שלח בחור אחר, שלימד אותי וגם הוא ידע שאני יוסלה.
אחר־כך חזר הבחור הראשון, זה שהיה מלמד אותי כל הזמן. אז בעל הקיוסק
צעק עליו :״איך אתה שולח לכאן כל מיני בחורים? אתה רוצה להכניס
אותנו לבית־סוהר 7עכשיו כל העיר יודעת שיוסלה מתחבא אצלי !״
ידעתי שזה הסוף שלי בבית הזה.

* ה היה נכון. אחרי כמה ימים העבירו אותי לבית אחר. גם פה היה אדם
י אחד עם אשתו, והיה להם תינוק. כבר ביום הראשון, איך שנכנסתי
לדירה שלהם, היתר. שם בחורה שטיפלה בילד שלהם. היא שאלה את בעל-
הבית, שלמה מקלף שמו :״תגיד, זה לא יוסלה שוחמכר?״ הוא ענה כן. אז
היא אמרה :״למדתי עם האחות שלו בבית־ספר בכפר חב״ד.״
אני זוכר טוב מאוד דבר אחד מהבית של שלמה מקלף. זה היה ככה: לקחו
אותי למרפסת של הדירה, שהיתה בקומת הקרקע׳ ולא גבוהה. שאלו אותי;
״אם נגיד לך —אתה יכול לקפוץ מהמרפסת?״ אמרתי כן. אז הוא אמר לי :
״אם תבוא המשטרה, ותרצה לקחת אותך מהבית, ניתן לך סימן ואתה תקפוץ
מהמרפסת הזאת. אל תחכה למטה, תרוץ עד הגבעה הזאת, אתה רואה אותה?
שם, בבית ההוא, יש משפחה אחת שמה כך־וכך. תלך ותחכה שם עד שאנחנו
נבוא לקחת אותך.״
אחרי כמה זמן באה אשה אחת, לא מבוגרת, עם שיער קצר על הראש. היא
אמרה ששמה רות בן־דויד, ושהרב מייזליש שלח אותה. שלמה אמר לי .
״האשד. הזאת תלך איתך בכל מקום. מה שהיא אומרת לך — תעשה!״ היא
היתה מדברת גרמנית ואני הייתי עונה באידיש. היא סיפרה שהרב מייזליש
חיפש בכל מקום מישהו שיכול לקחת אותי ממקום למקום ולטפל בי, אבל אף
אחד לא רצה. רק היא הסכימה. שאלתי אותה אם היא מכירה את הסבא שלי,
ואם היתה אצלו. היא ענתה שאף פעם לא ראתה אותו ולא דיברה איתו.

אז אמרתי טוב, אני אעשה מה שהיא תגיד לי, והיא התחילה לבקר בבית
הזה. פעם אחת באה באוטו עד הבית, והיה שם הנהג ועוד אשה.
ראיתי את הנהג הזה עוד פעם בחיים שלי, כשהייתי אצל גרטנר בניו־יורק.
הוא בא לאסוף כסף בשביל ישיבות בארץ־ישראל.
רות אמרה לי :״תתלבש, אנחנו נוסעים מכאן.״
״לאן?״ שאלתי.
״ניקח אותך אצל מישהו בצפת.״
שמו את הבגדים שלי במזוודה ונכנסנו לטאקסי. גם אריה שכטר היה
איתנו. נסענו עד שהגענו לאיזה מקום עם בית גדול וישן. רות אמרה שזה
קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון. ירדנו ואמרו לי להתפלל ליד הקבר.
קראתי פרק תהילים וחזרתי לטאקסי. גם הם התפללו שם. אחר־כך המשכנו
עד צפת.
נסענו עד שאיפה שבית־הכנסת של האר״י הקדוש. היו שם הרבה אנשים
שהתפללו. אריה שכטר לא נכנס לשם, מפני שלא רצה שמישהו יכיר אותי.
הוא לקח אותי ביד והלכנו ברגל ברחוב קטן, עד שהגענו לאיזה בית של
שוחט. אמר לי שמעכשיו אני צריך להיות בבית הזה, ושכאן אף אחד לא
יוכל למצוא אותי והמשטרה
לא תקח אותי.
הייתי יושב כל היום בבית
הזה, והשוחט היה לפעמים מל מד
אותי תלמוד. עד שיום
אחד באה עוד פעם רות בן־
דויד. היא אמרה לי שמחר ב בוקר
אנחנו צריכים לנסוע
חזרה לבני־ברק. אני כבר הייתי
מבולבל. כל הזמן נוסעים מ מקום
למקום. מבני־ברק לצפת,
ואחר־כך מצפת לבני־ברק. אך
אמרתי טוב. בערב אמרה לי
רות שצריכים להלביש אותי
כמו ילדה, ושצריך לצבוע את
השערות שלי לג׳ינג׳י.
ידעתי שאת כל זה עושים
בשביל שלא יכירו אותי בחוץ,
לא אנשים ולא משטרה. אז
אמרתי לה טוב.
אז רות הוציאה מישחה והתחילה
לשים לי על הראש.
היו לי שערות ארוכות מפני
שהרבה זמן לא סיפרו אותי.
שמו לי סיכות בשערות׳ ואז
נראיתי בדיוק כמו ילדה. אחר-
כך רות נתנה לי ללבוש בגדים
של ילדה שהיא הביאה
איחה. כל הזמן היו שם גם
רות בן־דויד, שהעבירה את ׳ואשתו
של השוחט וגם שתי
סלה ממקום למקום בארץ וב־כבתה.
כך צוידה בידי יוסלה.
הבנות שלו. כאשר הייתי כבר

הגיורתה

סימן הדרו

שיעל כביש באר־שבע הוא גם סימן־דרך חשוב בחיי יוסלה. הוא
נושא באותיות. גדולות את שם המושב ״קוממיות״ ,בו הוחזק
יורילה לפני כשלוש שנים. מתה, בבקרו שוב במקום, נתן פורקן לרגשי שובבותו בטיפוס.

לבוש כמו ילדה אמרה לי רות שצריך לישון. אני לא רציתי לישון בבגדים
של ילדה. אמרתי שזה לא יפה ואני לא רוצה. אבל אמרו לי שאני מוכרח
ושזה עושים רק לטובתי, כדי שהמשטרה לא תמצא אותי ותחזיר אותי
להורים שלי, שרוצים לקחת אותי לרוסיה. שתקתי והלכתי לישון. בבוקר
נסענו חזרה לבני־ברק, לבית של שלמה מקלף.
הוא ואשתו לא אמרו שום דבר, כשראו שאני עכשיו ילדה. הייתי שם כמה
ימים ככה, כמו ילדה. יום אחד הביאו לי משקפיים. לא משקפיים בשביל
העיניים ממש, אבל רק מזכוכית פשוטה. אחר־כך בא בחור אחד וצילם אותי
ככה, עם שערות של ילדה ועם משקפיים. ידעתי ששמו אוריאל ושהוא הבן
של רות. היא סיפרה לי עליו. הוא צילם אותי ואמר שצריכים את התמונה
בשביל לעשות פספורט.
אז הבנתי שעומדים לקחת אותי לחוץ־לארץ.

ן• ומיים לפני הנסיעה באה רות בן־דויד והביאה איתה מזוודה וגם מישחה
בשביל לצבוע את השערות. הצבע שעשו לי קודם לא היה כל כך טוב.
הם שמו לי צבע, כמו ששמים סבון. הייתי צריך לשבת איזה עשר דקות עם
הצבע הזה על הראש ולא לזוז. אחר־כך הביאו מכונה כזאת שמייבשת, וש מצא
ממנה אוויר חם על הראש, ושלמה החזיק אותה וייבש לי את השערות
שלי.
ביום הנסיעה אמר לי שלמה מקלף שלום ובירך אותי .״תתחזק בשם־יתברך

סיפורו ש ל •וסלה סו פו רו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסלה * סי פו רו ש ל יו סלה * סיפורו ש ל ׳וסלה סיפורו ש ל •

״רציתי לקבל!{מכתב! רק מכתב אחד
ותהיה גדול בתורה.״ רות ואוריאל באו בטאקסי ונסענו לשדה התעופה. רות
רצתה שאקרא לה אמא, אבל אמרתי לא. היא לא אמא שלי. הרגשתי לא נוח,
שאני מסתובב ככה כמו ילדה, במשקפיים, בשמלה כחולה ושום דבר על
הראש, והשערות יורדות על המצח. רציתי כבר שזה ייגמר. אפילו לא איכפת
לי שהייתי חוזר לאבא ואמא.
אבל כשבאנו לשדה־התעופה שכחתי הכל. זה היה נורא מעניין לראות את
הכל, איך שאווירונים עומדים שם ואיך אנשים הולכים ובאים, והמשטרה
והכל. רות אמרה לי שהשם שלי עכשיו הוא קלאודין. זה שם הבת שלה. ואם
ידברו איתי אידיש או עברית, שאעשה כאילו שאני לא מבין את השפות
שלהם. אבל אף אחד לא דיבר איתי. כשעברנו ליד השולחן איפה שמסתכלים
על הפספורט, שמו שם חותמת ונתנו לה בחזרה, אפילו בלי להסתכל עלי. גם
כשעלינו למטוס, והיה שם שוטר ליד המדרגות, הוא לא הסתכל עלי. רציתי
לעשות לו סימן עם העין, סתם ככה, בשביל קונץ. אבל לא עשיתי. נכנסנו
למטוס והתיישבתי ליד החלון. עשיתי שלום ביד לאוריאל, שהיה היחידי שבא
ללוות אותנו.
אהרי שהמטוס התחיל לטוס, ראינו שאדם אחד יושב לידינו וכל הזמן מס תכל
עלינו. הוא היה לבוש חולצה צהובה. רות אמרה לי לקום והחלפנו את
המקומות שלנו. ישבתי עוד פעם ליד החלון והיא אמרה לי לא לדבר אף מלה
ולא להסתכל על אנשים. רק להסתכל כל הזמן בחלון, שאף אחד לא יראה
את הפנים שלי.
כשהמטוס ירד, רות אמרה לי שאנחנו בציריך. זה בשווייץ. אף אחד לא
חיכה לנו. נכנסנו לאוטובוס והתחלנו לנסוע. כל הזמן הזה אפילו לא פתחתי

צריך ללמוד טוב, ואם אני אחשוב כל הזמן על הלימודים, אני אהיה גדול
בתורה. זה כולם אמרו לי: שאני אהיה גדול בתורה. אם אעשה מה שאומרים
לי, אהיה גדול בתורה. רציתי להיות גדול בתורה.
פעם אחת אמר לי הרב סולובייצ׳יק שהוא עומד לנסוע לארץ־ישראל. הלב
שלי עשה ככה, כמו שכואב. אמרתי לו :״תלך לסבא שלי?״
הוא אמר :״כן.״
הוא נסע והיה שם בערך חודש. כשחזר הביא מתנות לכל הילדים וגם לי
הביא מתנה. מישחק אל״ף־בי״ת כזה׳ בעברית. גם מישחק שקוראים לו 127
מי יודע. שאלתי אותו אם ראה את סבא. הוא אמר שלא יכול היה להגיע אליו.
הוא אמר לי גם שהלך במאה שערים ושאל אם יודעים בן כמה אני, ומתי
נולדתי. אבל אף אחד לא ידע. זה מפני שלכל הילדים היו עושים יום הוללת
ונותנים מתנות, ולי לא ידעו מתי לתת. אמרתי להם שנולדתי בפסח. אז בפסח
קנה לי מתנה יפה — קופסה גדולה כזאת עם צבעים — וכולם אמרו לי
״חג שמח!״
הרבה פעמים היתד, הרבנית שולחת אותי למכולת לקנות לה משהו בשביל
הבית. פעם הלכתי לחנות, ואף אחד לא ראה אותי. סחבתי קופסה של בונ בונים
עם שוקולד. הרב פעם אמר לי שאסור לאכול את זה, אבל זכרתי
שבארץ־ישראל הייתי אוכל את זה, ואני נורא אהבתי את השוקולד הזה. אז
סחבתי את הקופסה. הבחור שהיה מלמד אותי ראה אותה אצלי בחדר והוא
סיפר לרבנית. היא נכנסה לחדר ובלי להגיד לי מלה — נתנה לי שתי
סטירות־לחי. לא שאלתי אותה למה, ולא בכיתי. ידעתי למה. חשבה שאני
גנב.
זאת היתד, הפעם היחידה בכל הזמן שלי בלוצרן, שקיבלתי מכות ממישהו.
אבל בתוך כל זה שהייתי מאושר ושמח, לא הייתי מאושר ושמח. אני לא
יודע איך להגיד. הייתי מרגיש פתאום משהו כבד בפה או בגרון. הייתי מחזיק
את עצמי חזק־חזק מסביב לחזה עם הידיים, והייתי בוכה. אף אחד לא היד,
רואה שאני בוכה, ואף אחד לא היה שומע. הייתי בוכה, ככה, בפנים. רק
בשבילי. אני לא יודע אפילו למה. סתם באמצע המישחק הייתי בוכה בפנים.
והילדים כל הזמן היו צוחקים וצועקים, וגם אני הייתי צועק וצוחק — והם
לא ידעו שאני בוכה בפנים.

את הפה ולא אמרתי מלא אחת. כי רות אמרה לי שאסור לדבר. כשירדנו
בתחנה אחת, אמרה לי שזה מקום שקוראים לו לוצרן. לקחנו טאקסי ונסענו
עד בית של שלוש קומות. זאת היתד, הישיבה של הרב משה סולובייצ׳יק,
ברחוב ברמברג מם׳ .22
יצאו שני בחורים שעזרו לרות להרים את המזוודות, ועלינו למעלה. שם
היה הרב סולובייצ׳יק. זה אדם לא כל כך מבוגר, עם זקן, ובשביל לראות
רחוק היה מרכיב משקפיים. הוא ראה שאני לבוש כמו ילדה, אבל ידע שאני
מסלה .״שלום עליכם !״ אמר כשנכנסנו. עניתי שלום ואחרי קצת זמן שאלתי :
״אני כבר יכול להוריד את הבגדים האלה?״ נורא התביישתי שאני צריך
להיראות כמו ילדה.
הרב אמר :״חכה עוד קצת. בצהרים תחליף את הבגדים.״ חיכיתי׳ עד
שהביא לי בגדים של ילד. הורדתי מהר את השמלה ולבשתי חולצה ומכנסיים.
אז נכנסו הילדים של הרב לחדר, והוא אמר להם שהילדה שהיתר, קודם היא
אחותי, ונסעה בחזרה, ושאני באתי לגור אצלם וללמוד ושקוראים לי מנחם
לוי. רות נשארה שם בלילה, ובבוקר אמרה לי שלום והלכה. היא רצתה לנשק
אותי, אבל לא נתתי לה. היא לא אמא שלי!
לרב סולובייצ׳יק היו ארבעה ילדים וילדה אחת. קראו להם שמואל־חיים,
ברוך, ישראל׳ משה וחיילה. הזמן שהייתי שם בלוצרן היה הזמן הכי טוב מכל
מה שראיתי ועשיתי בחוץ־לארץ. הייתי שם שנה וחצי, והיה לי טוב. הייתי
חופשי כמו כל הילדים, טיילתי בחוץ ושיחקתי איתם, והייתי נוסע באוטובוס
לבד עד הים.
בקומה הראשונה של הבית היתד, ישיבה, ולמדו שם כל מיני בחורים.
הרבה מהם לא היו להם זקן או פיאות. בקומה השניה היו ישנים בחורי
הישיבה ובקומה השלישית היתד, הדירה של הרב והמשפחה שלו. במרתף
סידרו חדר־אוכל בשביל בחורי הישיבה.
גרתי בקומה השלישית, יחד עם משפחת הרב. היה עוד ילד אחד איתי
בחדר, ישראל, שהיה יותר מבוגר ממגי בכמה שנים. כל בוקר הייתי קם,
מתפלל ואוכל. אחר־כך היה בא בחור אחד מהישיבה שלימד אותי חשבון
וגרמנית. זה חוץ מהגמרא. הילדים של הרב היו הולכים לבית־ספר של
גויים. היו להם פיאות, אבל לא כמו שלי׳ ארוכות. רק כאלה קצרות. בבית
היו הולכים עם כיפה, אבל בבית־הספר היו לובשים כובע קאסקט. לי לא
ד,ירשו ללכת איתם לבית־ספר.
הייתי נשאר עם הילדים הקטנים ומשחק איתם, או יוצא לטייל. לא אמרו
לי שום דבר, ולא אמרו לי שאסור לצאת מהבית. זה היה באמת טוב. רק פעם
אחת, כשנסעתי רחוק עם האופניים של אחד הילדים׳ אמרה לי הרבנית :״אל
תיסע רחוק. אתה יכול ליפול ואז יקחו אותך לבית חולים ויגלו מי אתה.״
הרב עצמו כמעט שלא היה מדבר איתי. רק לפעמים היה אומר לי שאני

ך* ות היתד, באה הרבה ללוצרן. היא היתד, שואלת אם אני מרגיש טוב שם,
1ואם אני רוצה להישאר. הייתי אומר :״כן, טוב לי כאן.״ יום אחד,
פתאום׳ כשעברתי ליד הבית, שמעתי שני בחורי ישיבה קוראים לי :״יוסלה!
יוסלה!״ עשיתי כאילו שאני לא יודע מה הם אומרים. כאילו שאני לא יוסלה!
ובאמת, הרבה זמן לא שמעתי את השם הזה. המשכתי ללכת קדימה. אבל רק
הייתי רחוק והם לא יכלו לראות אותי — רצתי מהר לרבנית. אמרתי לד,
ששני בחורים יודעים שאני יוסלה. היא אמרה לי לרוץ מהר ולספר את זד,
לרב.
הוא אמר לי לקרוא לשני הבחורים ושם הזהיר אותם שלא יגלו לאף אחד
שאני יוסלה׳ אחרת יהיו לו צרות. הם הבטיחו שישתקו, אבל אחרי זה הייתי
עצוב. ידעתי שזה נגמר. שאני לא אוכל להישאר עוד אצל הרב סולובייצ׳יק
ואצל הילדים שלו. שכל פעם שמישהו אומר את השם הזה ״יוסלה!״ אני
מוכרח להתחבא.

י * ילה אחד באה רות בן־דויד לבית הרב סולובייצ׳יק ואמרה שמחר אנחנו
/צריכים לנסוע. לאן? לצרפת. אחר־כך, כשדיברנו פעם על הרב כולו־בייצ׳יק
ושאלתי אותה למה לקחה אותי משם, היא אמרה שהוא לא רצה
יותר להחזיק אותי אצלו. הוא פחד שיגלו אותי שם.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם מאוד. רות פתחה את המזוודה שלה והוציאה
משם את השמלה שלבשתי בארץ. אמרתי :״אוי ! עוד פעם אני אהיה ילדה?״

אבל עכשיו לא היו לי שערות ארוכות. כי כל הזמן היו מספרים אותי, כמו
את כל הילדים של הרב. רות הוציאה מהמזוודה פיאר,־נוכרית של ילדה.
פארוקה, קראה לזה׳ והלבישה לי אותה, ועוד פעם הייתי כמו ילדה, עם שיער
ג׳ינג׳י כזה. הפעם לא היו לי משקפיים.
נסענו עד תחנת הרכבת, ושם עלינו לרכבת שנוסעת לצרפת. רות אמרה
לי.עוד פעם לא לדבר ולא להסתכל על אף אחד, רק שאעשה את עצמי שאני

ה סיפורו ש ל וסלה * ם ופו רו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסלה סי פו רו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסלה

תוך כדי כתיבת זכרונותיו, ביקש יוסלה לבקר

•* 1 1 1ך 11
מחדש בכל המקומות ביהם הוחזק בישראל, כדי

לזהותם. הוא הוסע במכונית העולם הזה לקוממיות, נסע לאורן כל המושב, אך לא רצה

לרדת מן המכונית. בתמונה, שצולמה תוך כדי נסישה ברחוב הראשי של הכפר הדתי,
נראה יוסלה מתרכז ושקוע בזכרונות, כשהוא מזהה בתים ומוסדות בתוך הכפר, בהם
שהה בזמן שהוחזק שם על־ידי חוטפיו. מבעד לחלונה של המכונית נראים בתי קוממיות.

ישן. ואם יבואו השוטרים, שאמשיך לישון ולא אפתח את העיניים, אז אף אחד
לא יסתכל עלי.
לא הרגשתי אפילו מתי עברנו לצרפת. אני רק זוכר שהיא העירה אותי
באמצע הנסיעה ולקחה אותי לבית־השימוש של הרכבת. היא נכנסה איתי
לשם והביאה איתר. גם מזוודה קטנה. בבית־השימוש אמרה לי להוריד את
השמלה והלבישה אותי בבגדים של ילד. כשעמדה הרכבת וירדנו — הייתי
עוד פעם בחור.
אף אחד לא חיכה לנו בתחנה. אנחנו גם לא לקחנו טאקסי או אוטובוס.
עמדנו על הדרך ורות הרימה את היד ובא אוטו ולקח אותנו טרמפ. רות
אמרה שזה בגלל שאין לה כסף. נסענו עם האוטו הזה עד למקום ששמו
טרילפורט. למדתי את השם אחר־כך. שם הלכנו למקום שהיתר. בו חתונה.
זה היה בית־ספר לבנות בנות־יעקב, וקראו לו סמינאר טרילפורט. המנהל
היה הרב ישראל דויד. הוא קיבל אותנו יפה ואחר־כך לקח אותנו באוטו של
בית־הספר ונסענו לעיירה קרובה, שקוראים לה פיבלן. שם יש הישיבה אור
יוסף. אני זוכר את הנהג של האוטו: שמו חיים זילברג׳ והוא היה מארץ־
ישראל.
בישיבה הזו היו כל הילדים, ואפילו כמה מורים, ממארוקו ומאלג׳יריה.
היה רק עוד אשכנזי אחד: ילד שקראו לו רפאל רוטנמר, שאבא שלו למד
בישיבה של הגדולים, בעיירה ארמונטיר הקרובה. הרבה פעמים, בערב שבת,
היו לוקחים אותנו לישיבה של הגדולים והיינו חוזרים במוצאי־שבת. הילדים
המארוקאים היו צוחקים עלינו איך שאנחנו מתפללים או מדברים אידיש.
אנחנו היינו אומרים להם :״אבל אותכם לא לוקחים בשבת לארמונטיר!״
הלימודים בפיבלן היו בעברית, כי הילדים ממארוקו לא ידעו אידיש. אני
כבר שכחתי הרבה מהעברית שלי׳ ורק בפיבלן התחלתי ללמוד את השפה
מחדש. כמה מהילדים היו צריכים לנסוע לארץ־ישראל. אז המורים הזהירו
אותם שבארץ יכניסו אותם לקיבוצים ויתנו להם לאכול חזיר.
למדתי גם קצת ערבית. כשרציתי להרגיז מישהו, הייתי אומר לו :״ינעל
אבוק!״ או ״ימות אבוק!״ זה קללה בערבית. והם היו מתרגזים ומנסים
להכות אותי. איי! איזה מכות היו שם! קראו לי שמשון הגיבור, למה שהייתי
מנצח את כל הילדים. הייתי תופס אותם בצוואר, ככה, וטראח! מפיל אותם
על הרצפה. או שהייתי זורק עליהם איזה כרך של גמרא. פעם היכיתי אותם
בצינור גומי, מפני שלא רצו לתת לי לשחק איתם. עד שפעם קרא לי המורה
ואמר :״זה לא בסדר, למה אתה מכה את הילדים כמו פרא־אדם?״
פעם, כשהלכנו מכות, נפלתי והרגל כאבה לי. אז שכבתי כמה ימים במיטה
והילדים באו כולם לבקש ממני סליחה ועשינו שולם.
גם האוכל שם היה אוכל מארוקאי. חריף. היה שם מאכל אחד, הריסה. זה
י היה הכי חריף. היו שם איש ואישה במטבח, גם כן ממארוקו, והם היו מבש לים
את האוכל כמו שאוכלים במארוקו. היה קצת אוכל שאהבתי, אבל היה
גם אוכל כזה שלא יכולתי לאכול. אז הייתי הולך לרבנית ומבקש ממנה
שתלווה לי קצת כסף, עד שהרב ישראל דודי יחזיר לה. היא היתר, נותנת לי
כסף ואני הייתי קונה סרדינים וגבינה ולחם במכולת׳ והייתי אוכל.
הרבנית היתד, אשתו של הרב גרשון ליפמן. הוא היה המנהל של כל
הישיבות שם: הישיבה של בנות־יעקב, הישיבה בפיבלן והישיבה בארמוגטיר.
כל השבוע היה יושב בארמוגטיר, ובשבת היה מבלה בבית שלו, איפה שאשתו
היתד״ בפיבלן. התלמידים קראו לו ״רבנו״ .רק הוא ידע מי אני, ולפעמים
היה אומר לי שאני צריך ללמוד טוב. פעם אמר לי :״הייתי בלונדון. יש לי
דרישת שלום מעובדיה ומשלום (הדודים שלי) .הם אומרים לך להיות חזק
ולשמור סוד.״
פעם באה רות בן־דויד ולקחה אותי לחדר לבד. היא הראתה לי מכתב
שהיה כתוב באידיש, ואמרה לי להעתיק אותו חמש פעמים. על כל מכתב
כתבתי כתובת אחרת. אחד היה למישהו בארץ־ישראל. אחד היה לבית־המשפט

בלונדון. היה כתוב שדוד שלום לקח אותי לקוממיות מרצוני הטוב, ואחרי
שהביא אותי לקוממיות לא ראיתי אותו יותר. בסוף, היה כתוב שאני מבקש
מבית־המשפט לשחרר אותו.
היה עוד מכתב אחד, יותר קצר, גם הוא כתוב באידיש. רות אמרה לי
לקרוא אותו בקול רם, והיא הקליטה אותו על טייפ־ריקורדר. אני זוכר את
המלים :״כאן מדבר יוסלה שוחמכר. אני מבקש מבית־המשפט בלונדון לשחרר
את דודי שלום שטארקם. הוא רק הביא אותי לקוממיות ולא יותר.״
אחר־כך, כשהייתי בניו־יורק, ביקשה ממני רות עוד פעם להקליט את
הדברים האלה. ההקלטה הראשונה לא היתד, בסדר.
שאלתי מי כתב את המכתבים האלה. היא אמרה לי :״אדם בשם דומב. הוא
בלונדון. הוא עוזר לנו ונותן לנו כסף ומסדר לנו כל מיני דברים שנוכל
להחזיק אותך. הוא גם עוזר לדוד שלך שלום, בלונדון.״ ידעה שאני אוהב
את דוד שלום, ואוהב כל מי שעוזר לו.

א הייתי לומד עם כל הילדים בפיבלן. הם למדו גם צרפתית וחשבון וגם
/תלמוד תורה. אני הייתי לומד רק תלמוד תורה כל היום. שם המורה
שלי היה חיים תורג׳מן, גם כן ממארוקו. הוא היה צועק כל הזמן ואפילו היה
מכד, אותנו. מלה אחת שאתה לא יודע — טראח! מכה. הוא חשב שהוא
לפחות המנהל. אנחנו היינו צוחקים ממנו אחרי הגב שלו. והיינו מקללים
אותו :״ינעל אבוק! מנוול! חמור!״ אבל רק כשלא שמע אותנו.
פעם אחת, שאל אותי משהו בגמרא, והיתד, מלה אחת שלא ידעתי. רק מלה
אחת. הוא אמר לי לפתוח את היד ולקח את הסרגל שלו. היה לו סרגל כזה
דק וארוך. הוא היכר, אותי על היד. היכר, והיכה, עד שהיד היתד, נפוחה
וכאבה לי נורא. בכיתי.
אבל זה לא היה איכפת לי כל כך. המכות, זה סתם ככה. אחרי קצת זמן זה
עובר. אבל היה דבר אחר שהיה כן איכפת לי. זה היה כשהילדים היו מקבלים
מכתבים. ההורים שלהם נשארו במארוקו׳ וכל הזמן היו שולחים להם מכ תבים.
ואני אף פעם לא קיבלתי מכתב. כשהיו הילדים מקבלים מכתבים,
הייתי עומד לידם, אפילו שידעתי שאני אף פעם לא אקבל מכתב. כשהיו
קוראים את המכתבים, הייתי מבקש מהם שיקראו בקול רם, אפילו שזה היד,
בערבית ואני לא הבנתי כמעט שום דבר. הם גם היו מקבלים חבילות עם
בגדים ושמיכות, ועם דברים טובים לאכול. גם כן הייתי מקנא בהם נורא
על הדברים הטובים. אבל הייתי מקנא יותר על המכתבים. אני לא יודע למה,
מפני שבמכתבים אין דברים טובים. יש רק ׳מלים מאבא ואמא.
קיבלתי פעם חבילה. רק פעם אחת. שלח אותה הרב סולובייצ׳יק מלוצרן.
זה היה ככה: פעם דיבר הרב ליפמן בטלפון עם הרב סולובייצ׳יק. הוא שאל
אותי אם גם אני רוצה לדבר איתו. אמרתי כן, והוא נתן לי את הטלפון. הוא
שאל אותי מה שלומי ואיך אני מרגיש. אני זוכר שבחוץ ירד שלג והיה קר
נורא. אמרתי תודה טוב. ומה שלומכם אתם והילדים? אחר־כך הרב ליפמן
דיבר איתו ואמר לו שישלח לי חבילה. בחבילה היתד, חולצת ניילון יפה וגם
חולצה לחורף, וגרביים, וחבילה של ביסקוויטים משווייץ שהייתי מאוד אוהב,
ושלא ראיתי אף פעם בצרפת. הייתי נורא שמח שקיבלתי את החבילה. סוף־
סוף הייתי כמו כל הילדים. מה הם חושבים להם? גם אני מקבל דברים
טובים !
מהר שלחתי מכתב לרב סולובייצ׳יק ואמרתי לו תודה בשביל הדברים
הטובים, ושלחתי דרישת שלום לרבנית ולילדים, ושאלתי אותו מה שלומם
כולם. אבל לא קיבלתי שום תשובה. חיכיתי וחיכיתי שגם אני אקבל מכתב,
אבל לא קיבלתי. רציתי לקבל מכתב. רק מכתב אחד. אבל לא קיבלתי.

בשבוע הבא: על פני אירופה -ותיו-יווה

* סיפורו ש ל •וסלה סו פו רו ש ל •וסלה סי פו רו ש ל •וסלה סי פו רו ש ל •וסלה סיפורו ש ל •וסל ה סיפורו ש ל וסלה

.קי־בל פילם״,

רחוב

אלנבי ,32

תל־אביב,

טלפון 57923

מודיע לנו כי הצליח לרכוש את סירטה החדיש של היפהפיה הנערצת —

סריטה מונטיאל -

הפשע אינו משתלם, אבל...

רוכרטו לה רוק־ (ז׳אן פול בלמונדו) הוא, לפי הגדרת החיק, פושע. אולם —
האם פשע מתוך ידידות הוא פשע?

רוכדטו לה רוקה הוא סהטן. אולם -האם מלהמה כראשי העולם
התחתון היא פשע, כשהיא מבוצעת כידי אנשים פרטיים?
כפביי אדה (פייר ינק) הוא, ללא ספק, עבריין מיעד. אולם — האם גבר אמיץ, חבר
מסור, המסוגל לעלות ללא מורא על שדה־מוקשים כדי לזכות בחופש הוא, סתם פושע׳?
ז׳נכייב (קריסטין קאופמן, כוכבת, עיר ללא רחמים /מכוכבות הנל החדש) — היא

אשה. ואשה אמיתית -מסוגלת לכל, למען אהבתה

איש ושמו לה רוקה

ז׳אן פול

העולם התחתון הקורטיקאי, בצרפת, מורכב מאנשים מיוחדים במינם.
כלמונדו זוכה, בתפקידו כנוקם וכמסייע לחברו בנפש במלחמתו נגד עולם תחתון זד״
להזדמנות לשחק את עצמו כפי שלא שיחק, אולי, מאז, עד כלות הנשימה : ,
— הגבר המסוגל לכל, המוכן לכל, השם חייו בכפו — כשחיוך לגלגני על שפתו,
ממנה תלוי עדיין בדל־ד,סיגריה
אלד, הן רק כמד, מן הדמויות של סרט־המתח

לצידה בסרט ספרדי זה מופיעים:

אנטוני שפרייאנו ואנטואן וילרד

איש ושמו דה רוקה
גא להכיר שני גיבורים נוספים:

בעת ובעונה אחת

בקולנוע *,,יגדלו!־״ תל־אביב
שבוע שלישי

בקולנוע י.ח|״ ירושלים

מאוד :״היא נולדה כדי להימצא כמיטה. אם אפשר -לא לכד.
גלונדית־אדמונית, המסוגלת לשמש פרסומת מפוארת להכרת מזרד
נים מכובדת כיותר,.׳
פיסל: ה,,מסובב״ שידע כיצד לסדר את אויביו — ולעתים את ידידיו. דק־גיזרד״
עצבני, פיסל היה מסוגל לשכנע את אמו שלו כי מעולם לא זכתה להעמיד בנים.״

סחטנות -למען הצדק
״מסע התאבדות״ על שדה מוקשים -למען החופש
יצרים, פשע ותחבולות -למען האהכח.

הפריז

גברים ונשים עזי־רגשות בסרט הצרפתי הגדול

איש ושמו

רוקה

ממשיך זה השבועה־ 2
בקולנוע ״ירון״ ,ת ל ־ אביב

והז

שבוע שני

אלה

שכוע שני

קולנוע ״תכלת״

נערת הלילה
מחולותיה הסוערים מסחררים את התיירים
הפוקדים את עיר האורות
חברתה — עולם הבוהמה האירופית,
הנגנבק להצלחה.

תל— אביב

הסרט הגדול

•ראניואז
נערת־הקר״רה.
היא קוטפת נבר-ס כמו פירות ירו־

נוגסת בפרי — ומשליכה.
בוגדת בכולם — אך בטוחיה בנאמנות
סל מאהב־של־רגע.

מאכק איתנים כין נערה בודדה
ויפה

לבין החברה הכפרית השוחרת לטרף!

מה לא עושים תמורת 30 מיליון?

אנטוניח

•ויי
הסטודנטית!
עולמה — טוויסט, קוקה־קולה, חתיכים
ודמיון.
נערה הגונה — על אף עצותיה של
אמה, הפאריסאית יותר ממנה.

ו, אק יואטרנו

נערת־הז הר ״נאמנה׳־ לבעלה העשיר
על אף עברה הסוער

׳האשה המסוגלת ללמד שעור באהבה
אף למנוסה בגברים!

נזבדעזות על־ידי
מארק אלגרה
קלוד כארמא

מישל בוארון

ארבעה פנים — חמודים מאוד — לאהבה !
09ש מו ! 6ו ת :

דאגי סאבאל, דאני

רובץ,

אמול,

פרנסואז

שוד? סחיטה? אלימות? אונם?
אנשי ההרים השלחים — בהתפרצות־יצרים
לוהטת על רקע כפרי ושליו

ז׳רמן קרקז׳אן
טילי מאתים

שארל בלאבט
עם אנדרה פסקל
בימוי: פראנסוא ווילייה

וסרנסואז

בריון.

אסונות־טכע כפי שטרם נראו על הכד !

סרט אנושי -ומותח !

העולם מזח 1307

במדינה משפט מלחמה גרעינית
יום שישי אחר־הצהריים הוא עבור מתתיהו
(״מתי״) עצמון ( )28 יום־ההצגה־ר,יומית.
במיוחד לא מוכן היה לוותר על הסרט
המסיכה השחורה, שהוצג בקולנוע אדיסון.
לכן מיהר מתי, עובד במחלקת הטלפונים
של הדואר בירושלים, לסיים את עבודתו,
הלך לחזות בסרט.
חריקת שיניים. הוא היה כר, שקוע
במתרחש על הבד, ובאכילת הגרעינים שהביא
עמו, עד שלא הרגיש בפקח אלא רק
אחרי שהלה ניגש אליו, הורה לו לצאת עמו
החוצה. הפקח נטל את תעודת־הזהות של
מתי, רשם לו דו״ח על פיצוח גרעינים.
בדרך כלל מסתיים דו״ח כזה בתשלום
שלוש לירות קנס. אולם מתי, הלומד משפטים
זו השנה הרביעית, החליט להפעיל
את ד,יידע שרכש לו כעורך דין לעתיד. הוא
הודיע כי הוא כופר באשמה, חיכה להזמנה
למשפט.
השבוע התכנס בית־הדין־ד,עירוני כדי לדון
בתלונה. אחרי שמסר הפקח את עדותו,
פתח מתתיהו בחקירתו .״תאמר לי, בבקשה,״
שאל את הפקח ,״איך יכולת לראות
בחושך מה אני אוכלז״
״לפי חריקת השיניים ידעתי שאתה אוכל
גרעינים,״ השיב הפקח בבטחון.
״אם כך, הרי באותה מידה יכולות ה שיניים
לחרוק גם בשעת אכילת מצה, למשל,״
המשיך מתי. הפקח שתק לרגע .״כן,
נכון,״ הודה לבסוף.
טענה מקורית. מתי שאל את הפקח
כמה שאלות נוספות. לאחר־מכן העמיד עצמו
לחקירת התובע. שאלתו הראשונה של
התובע היתה השאלה לה ציפה מתי :״אם
אתה טוען שלא פיצחת גרעינים, מה, בעצם,
אכלתי״
״אדוני השופט,״ השיב מתי ,״החוק אוסר
פיצוח גרעינים באולם קולנוע, אך אינו
אוסר אכילת גרעינים. אני אכלתי גרעינים
קלופים!״ באותו רגע שלף שקית קטנה מכיסו,
שפך את תוכנה על שולחן השופט.
היא הכילה גרעיני חמניה קלופים .״אני
תמיד אוכל גרעינים כאלה,״ אמר ,״אני
אוהב אותם מאיד.״
התובע ניסה להתנגד .״זר, מבויים,״ טען,
״לא מוכרים גרעינים כאלה בשוק.״ אולם
גם לזה היה הסטודנט למשפטים מוכן. הוא
שלף מכיסו קבלה, בה היה כתוב :״100
גרם גרעינים קלופים 24 ,אגורות.״
השופט זיכה אותו מן האשמה.

נ 1ע ר
מכתב בכיס

מערכת ״אתגר״ מוכנה לשלוח מרצים

בבוקר היום הראשון ללימודים, השכים
קום והקדים להגיע לשערי בית־הספר. כי
בבית־הספר התיכוני הדתי בעפולה נהוג
שמי שתופס את מקומו ביום הראשון
ללימודים, הרי שזה מקומו הקבוע עד סוף
השנה ושמעון (״עקי״) דורון 16 רצה
לתפוס מקום טוב.
בשעה 11.45 לפני־הצהריים נמצא שמעון
כשהוא תלוי על עץ הברוש, ליד ביתד,כנסת
בו נהג להתפלל.
רק לא חילוני. מה הניע את הנער
השחרחר והצנום, צבר בן משפחת יוצאי
פאקיסטאן, לאבד עצמו לדעתז
המשבר הנפשי של הנער החל מיד עם
כניסתו לבית־הספר התיכון, לפני שנתיים.
אחיו הבכור רשמו לבית־הספר הדתי, היות
וכל ידידיו נרשמו שם. אולם ההורים התנגדו
לכך. הם זכרו עדיין כיצד נזרק בן
אחר שלהם מאותו בית־הספר. רק לאחר שיכנע שמנהל המוסד, מרדכי טננבוים,
אותם בכשרונו של שמעון, הסכימו ההורים
שלא להעבירו לבית־ספר חילוני.
החלו רק באולם
הבעיות האמיתיות
שמעון חלתה,
כיתה השישית. אמו של
והנער היה מחסיר ימי לימודים על־מנת
לעזור לה בבית. התוצאה היתד, ברורה:
המנהל הודיע לאחיו כי הוחלט להשאירו
בכיתה השישית.
האח ניסה להעביר את רוע הגזרה .״אני
אדאג לו שישלים במשך החופש את החומר
שהחסיר,״ הבטיח למנהל, אולם ללא הועיל.
לבסוף הסכים טננבוים לכך שהנער ילמד
שליש אחד בכיתה השישית׳ ,ואם יראה
סימני התקדמות, יעלה לשביעית.
״ מדוע? מדוע? ״ אותו בוקר הגיע
שמעון ראשון לבית־הספר, אך לא חזר.
גוזייתו נתגלתה מתנדנדת על עץ.
תוך נסיון חסר״תקוזה להשיב את רוחו,
(חמ שו בעמוד )36
העול* חזח 307ז

בית
לחוגי
שייערכו ביוזמת הקוראים. לצורך זה ייענו להזמנות חברי־המ׳ערכת —

נתן ילין מור
כנימין עמדי

אורי אכנרי
ד״ר יעקב ירדוד
בועז עפרון

כל קבוצה של לפחות 25 קוראים, המבקשת לערוך חוג־בית בבית אחד
מהם, מתבקשת להודיע על כך למערכת, ת״ד ,3006 תל־אביב, לפחות
שלושה שבועות מראש, לציין את שם המרצת הרצוי לה ואת הנושא
המבוקש. וכן לצרף המחאה בסך 50ל״י לקרן. אתגר

קשקשי

דגים לא מתאימים כמתנה. כך
לא מתאימה כל אבקה לכביסה
במכונה. השתמשי ב ״ זיו ״,
זו האבקה בעלת קצף מוגבל,
המיוחדת למכונת־הכביסה. שו־זרת
על הכביסה ומאריכה את
ימיה של המכונה.
״זיו״
תוצרת ״נקה״ — תוצרת איכות

חפוף ב״אליקם יר״ 2
בקבוקון ב 75 אגורות
ש נה

טובה
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

עםרהי>17

במדינה

6 ׳ 6רו

* / 6י $תי ת

מעבד ה ל שונית אלקט רוני ת
1* 8 0 8 * 1087

6לי /

חינות

סוי ״ ס

כניסה

(/ 107

ומיון

כל יום שלישי בשבוע
ת ל ־ אביב: רה־ אבן גבירול 68-66
טל 232056 .
בארשבע: בית רסקו דרך הנשיאים

(המשך מעמוד )35
גילר, האח מכתב בכים חולצתו של שמעון.
ממנו אפשר היה לקבל מושג על מד.
שעבר על הנער באותן שעות בוקר קצרות.
״לכולכם שלום, אני התאבדתי,׳׳ כתב
שמעון .״אל תדאגו ואל תבכו, כי עתה
לא יעזור לכם שום דבר. ראשית הכל
בגלל אותו מנהל ושמו מרדכי טטננבוים.
מדוע הוא ממרר את חיי בזה שהוריד
אותי לכיתה י /מדוע? אני יודע לפחות
על שליש אחד מבין התלמידים שאני עולה
עליו או שודד, בידיעותי. מדוע הוא הוריד
אותי? ולבסוף כשאני ניגש אליו ואומר
לו: בוקר טוב, מורי. לאיזה כיתה עלי
להיכנס? הוא אומר כך: אני לא יודע,
האם בגלל ה־ 10 לירות שאביך מקבל מביטוח
לאומי, בגלל זה אתה בא לבית־הספר?

אכל אותי עד מתת. לא מספיק
שהוא עשה לי עוזל והוריד אותי כתה,
הוא אף פוגע בי בלשון גסה וקשה. לכן
החלטתי להתאבד.׳*
עולמו של נער. השבוע מונתה וועדת
החקירה כדי לבדוק מה מידת אשמתו של
המנהל בצעדו הקיצוני של שמעון. אולם
למשפחתו של שמעון, היה כבר, לכאורה,
הכל ברור .״גלוי וידוע כי כל עולמו של
נער הוא בבית־ספרו, במחיצת חבריו,״
אמר אחיו ,״כיצד העז המנהל להחריב עולם
זה, על־ידי העלבתו במחיצת חבריו?״
המנהל, מצידו, הסתגר בביתו, סירב
לומר ובר על הפרשה.

חינן ך
המורה לזימרה
תלמידי כיתה ז׳ של בית־הספר הממלכתי
הדתי בשכון ד׳ בטבריה סיימו את שעור
הזימרה, הפכו כסאותיהם על השולחנות
ופנו ללכת הביתה. רק תלמיד אחד נשאר
יושב בפינה: ראובן יבגי 13 מנהיג
תלמידי הכיתה וראש לכל מעשי קונדס. הוא
הפריע בזמן השעור. לכן היה עליו לחכות
לפסק־דינו של המורה.
אחרי שיצאו כל התלמידים, ניגש מחנך
הכיתה, אלכסנדר עזריה, אל הדלת, נעל
אותר, מבפנים, התיישב ליד שולחנו .״אני
אגמור כאן עבודה קצרה,״ הודיע לראובן,
״ואחר כך אלך איתך להוריך ואספר להם
על התנהגותך.״
קפיצה מהקומה השניה. הוא לא
הספיק לשבת בשקט דקה אחת, כשלפתע
קרא אליו ראובן :״תפתח לי את הדלת, או
שאני קופץ כשהרים המחנך את עיניו,
כבר היה ראובן תלוי בשתי ידיו מעברו
החיצוני של החלון שבקומה השניה. תוך
שניה הרפה מאחיזתו קפץ למטה.
לרגע לא ידע הילד מה לעשות. אולם
כתריסר בני כיתתו, שחיכו לו למטה,

מודיעה על י פ תי ח ת

אולפנא

שמועויו*
ב שי תופה ! בפי קו ח ה של

אגודת

הגרפיקאים
פ ר טי םוהרשמה :
ת״א, רח׳ ברגר ,4טל 67487 .
בבל יום בין השעות
8בבוקר 1־ 6בערב

מתאכד דורון
חינוך דתי
החלו לעודדו בקריאות. הוא קם ממקומו,
החל זורק אבנים לעבר המורה שעמד בחלון.
כהרף עין ירד המורה למטה, גררו
חזרה לכיתה במעלה המדרגות.
מישהו מהתלמידים רץ לביתו של ראובן,
הזעיק את אמו. אולם היא לא יכלה
להיכנס אל בנה, כי המורה נעל את דלת
הכניסה הראשית. היא ניגשה לטלפון, הזמינה
את המשטרה.
שיר המיגרעות. בטנדר, שהוביל את
הנער לבית־החולים פוריה, בעודו מתפתל
מכאבים ברגלו, גבו השוטרים את העדויות.
לא היתר, מחלוקת עובדתית על הקפיצה.
אולם הגירסות נתחלקו לגבי הפרק הקודם:
מה קרה בשיעור לזימרה, מדוע פחד ראובן
כל־כך מהמורה?
לטענתו של המורה הפריע ראובן למהלך
ד,שעור .״ניגשתי אליו ונתתי לו מכה
חלשה ביד,״ סיפר ,״אולם הוא התחיל
להכות אותי חזרה. לכן השארתי אותו
אחרי ד,שעור, כדי ללכת ביחד איתו להתלונן
אצל אמו.״
אולם לראובן היה הסבר משכנע יותר.
הוא לא אמר דבר, הסיר את חולצתו,
הראה לשוטר את גבו. על הכתף השמאלית
נמתח פס כחול אדמדם, עקבות חבטת
מקל. הסביר ראובן לשוטר :״המורד, לימד
אותנו תפילה לימים הנוראים, ואמר לנו
לשיר אותה. אבל אני לא יודע לשיר באשכנזית,
לכן שתקתי. אז בגלל זה הוא
הרביץ ׳לי במקל.״
משטרת טבריה — שכבר פתחה תיקים
נגד מורי בית־ספר דתי אחר, שנאשמו בהכאת
תלמידים (העולם הזה — )1294 השלימה
את עדותז של הנער, האשימה את
המורה הקפדן בתקיפה ומאסר בלתי־חוקי.

לה תגל ח
אתה חיי ב!...
...עשה זאת
עם 7זהב

תלמיד יכני (עם סימני המכות)

מורה עזריה

במבטא אשכנזי

הפו? תזה?•13

4יי<

הצגת במרה
ך* ידקו יוניאמה היא נערת ספטמבר
( | בזכות התחרות הבינלאומית השניה לנבל.
אולם הידקו היפה זכאית לתשומת־לב
גם לולא היתר אחת מ־ 18 המתחרות, שבאו
מתשע ארצות. ראשית, כאמור, מפני אורחת שהיא יפה. שנית: מפני שהיא
יפאנית.

החוטים הראשונים אל תרבות המערב.

החלום מתגשם

ך -ידלן 1היתה בת , 13 כאשר שמעה
1 5לראשונה את צלילי ראוול. היא אמרה
להוריה :״אני רוצה ללמוד לנגן מוסיקה
כזאת.״ הוריה הסכימו — בין השאר מפני
שאחת המעלות היאות לאשר, יפאנית היא
הפריטה על כלי מוסיקלי, לתענוג הגבר.

כאשר עלתה השבוע על במת התיאטרון
הקאמרי בתל־אביב, היתד, לבישה בשימלה
כל חברותיה. היא
ונאה, כמו צנועה התיישבה ליד הנבל הג 1ול והמבריק, ניגנה
את יצירות הנדל, כמו כל חברותיה. כאשר
סיימה את נגינתה, קדה בהתרגשות לחבר
השופטים וחזרה אל מאחורי הקלעים. התנהגותה
לא נבדלה במאום מזו של חברותיה,
פרט, אולי, לצעדיה הקטנים יותר,
העדינים יותר, האופייניים לבנות המזרח
הדחוק.
בכל זאת היה משהו מיוחד בהשתתפותה
בתחרות זו. כי הנבל אינו כלי־מוסיקה
יפאני. שום יצירה יפאנית לכלי זה לא
נימסרה מדור לדור. זהו כלי מערבי מובהק,
אם כי ספרי הלימוד מתארים אותו
ככלי תנ״כי, ומייחסים את המצאתו ליובל.
זהו ה״נבל עשור״ של דויד המלך, שנדד
מערבה כמעט ללא שינוי. ההוספה העיק־

אולם בכל טוקיו לא נמצא מורה לנבל.
הידקו הסתפקה בפשרה הקרובה ביותר ל־חלומה:
היא החלה ללמוד פריטה על פסנתר.
המש שנים למדה לנגן, עד שגמרה את
בית־הספר התיכון. ואז נשאלה השאלה מה
תעשה הלאה: תתחתן, תלמד מקצוע? הידקו
ניערה את חלומה מאבק חמש השנים,
ביקשה (נשים יפאניות מבקשות, הן אינן
דורשות או מציעות) :ללמוד נגינה על
נבל. ליתר דיוק: לנסוע לקונסרבטוריון בפאריס,
שם מלמדים את האמנות הנכספת.
כאן עמדה לה זכות אביה ואחיה, שכבר
יצאו לעולם המערבי ולמדו בו את אשר
חפצה נפשם. אחרי היסוסים קלים בלבד
נעתר דוקטור יוניאמה האב. מאז עברו
שלוש שנים. הידקו ( )21 הספיקה, לדעתה,

טרפלא

רית לכלי התנ״כי נעשתה בשנת , 1794 על־ידי
סבסטיאן ארארד, שהרכיב שבע הזשות
לנבל. כיום, זהו כלי בעל 43 מיתרים,
המאפשר פריטה משוכללת, עשירת גוונים,
שמלתינים רבים חיברו למענו יצירות מיוחדות.

הגברים
היו במערב
**ה להידקו, בת ארץ השמש העולה,
ולכלי המערבי? סיפרה נערת ספטמבר,
בחיוך המהיר של בנות יפאן :״התאהבתי
בנבל הרבה זמן לפני שראיתי אותו.״
אהבה משמיעה ראשונה.
ידיד של הוריה, אשר ישב 18 שנים
בפאריס, לרגל עסקיו, חזר לטוקיו. הוא
הביא לכל אחד מתנה: להידקו הצעירה הביא
תקליט של מבוא אללגרו לראוול, בו מבוצעים
קטעי הסולו על נבל. המוסיקה המערבית
היתד, בבחינת תגלית לנערה היפאנית,
תלמידת בית־הספר התיכון. היא
החלה מזהה את עצמה יותר ויותר עם

מנגינת הנבל, חלמה על היום בו תשב ליד
כלי־הקסמים ותשמיע צלילים זהובים באלה
הבוקעים ממיתריו.
הוריה של הידקו הם יפאנים מסורתיים.
כלומר: הגבר הוא נסיך המשפחה ותפקידה
של אשתו לדאוג לנוחיותו הנפשית והגופ נית.
ברחוב הופיע האב בחליפה מערבית
אלגנטית, אך בבואו הביתה גלש באנחת־רווחה
לתוך קימונו יפאני רך ורחב. גם
הלבוש נועד להגדיל את הנוחיות.
למזלה של הידקו — ושל הקאריירה שלה
כפורטת על נבל — לא היה אביה מסורתי
עד הסוף. כי במשך השנים בהן למד רפואה
בגרמניה, הספיק לספוג מידה רבה של
תרבות וערכי־נוהג מערביים. הוא חזר
לטוקיו לפני מלחמת העולם השניה ולא
שכח את אשר ראה ולמד באירופה. אחיה
הבכור (והיחיד) של הידקו נסע אף הוא
לגרמניה, למד רפואה באוניברסיטת פראנק־פורט,
ועתה הוא רופא יחד עם אביו,
בטוקיו.
מגע זה של גברי המשפחה עם המערב,
הקל עליה את מימוש חלומה — קשירת

ללמוד רק את היסודות של נגינה על
נבל. היא כבר יכולה אמנם, להופיע עם
תזמורת גדולה. אך אם רצונה להופיע כסולנית,
עוד רחוקה הדרך לפניה: חמש

הי א

הגיטד.

לי מראל

א ח רי

מז ר תיד

לפחות, תוכל ללמוד מעמיתיה, שיתכנסו
מרחבי תבל. ומבחינה זו — כבר השיגה
את מבוקשה.
כי יחד עם השופטים, שעקבו אחר כל
מתחרה, עקבה גם הידקו יוניאמה, שרשמה
לעצמה הערות. כאשר תיגמר התחרות,
תצא לשבועיים של טיולים וסיורים בארץ.
אחר־כך תחזור לפאריס. שם תוציא את
רשימת ההערות ותנסה ללמוד מהן את
הסוד של נגינה מושלמת בנבל.

עם נבל

בלבוש יפאני מסורתי.
זהו נבל קטן־מידות, ש נועד
לצורכיהם של אימונים וחזרות בלבד.

שנים נוספות של
מאד להיות סולנית.

7 * 0י 1ו | 0 1 1 1 ¥ 1על במת התיאטרון הקאמרי בתל אביב, בפני ועדת השופ־
1 1 4 1 4 1 / 1 1 1 11 טיס הבינלאומית. משמאל: דגלי תשע המדינות שנציגיהן
משתתפים בתחרות. דגל ישראל, באמצע, הונף ע ^ אף אי־השתתפות מתחרים ישראליים.

לימוד.

והידקו

רוצה

^ ה ע רוו ^ מחר

*י שם כך היא עובדת מדי יום ארבע עד
/חמש שעות עם הכלי הגדול, הנושא את
שם ארארד המפורסם, ואשר עלה לה 3000
דולר. מלבד זאת, בחודשי הלימודים בפאריס,
היא שוקדת על נושאים עיוניים
בתולדות המוסיקה. חלומה הגדול: היום
בו לא תהיה זקוקה יותר לתמיכה התלת־חודשית
של אביה, ושמה יתנוסס בראש
התוכניה של תזמורת פילהרמונית בינלאומית,
כסולנית בקונצרט בטוקיו.

הכופר

הקשור טל גב הקימונו,

באמרפלאי״ (העלמה פרפר) ,פל־שם האופרה.

ן ןן ןן ןן!ן ן! 1ן׳ 11111111111111111111111111111111111111111111111111111111111 1111

אפור עיניים —
קל כצביעת שפתיים:

המסקרה של הלן קר טיס :
האיפור המושלם של האשה
המודרנית.
המברשת החדישה המעגלת
את הריסים כשהיא צובעת
אותם— בגוון אופנתי עדין.
האיפור מתחיל בעיניך —
ואיפור העינים מתחיל ב-

אילנה ואלוני -רגע אחרי
ארבע שניס —

המסקרה של הלן קרטיס.

אנשים

גיוס כ לל

הפירמה בראון את בילו־
(מתל־אביב׳ רחוב נחלת־בנימין ,43
טלפון )64005 שולחת איחוליה ל שנה
החדשה ומזמינה אתכם לבקר
בחנות. לרשותכם מבחר עשיר של
בדים מתוצרת־הארץ ותוצרת־חוץ
לגברים ולגברות. בדי בראון את
בילו* מבטיחים לכם נוחיות מל אה
והליכה נאה. מכירה בסיטונות
וליחידים.

מכפלה מדפסה
ובית ספר מודרני

לכתיבה

במכונה

ת״א, רח׳ רש״י , 13 טלפון , 232309ת. ד22075 .

מכונות כתיבה מסוגים שונים
עזרי אמון חשמליים
הדרכה מקצועית יעילה
טפול אינדיוידואלי
אמון ושמוש במכונות חשוב חשמליות
טפול סדיר בהשגת עבודה.
מזוג אויר בכל חדר
הנחות בשכר הלמוד בחדש הפתיחה
פתוח מ 8 -בבקר עד 8בערב
קוים 61 , 25 , 19 , 13 ,4 , 1 :

פרסום. קו רן׳

• מתנת החג הנאה ביותר:
מגן־רוח לקטנוע אצל מנחם מ־תל־אביב,
רחוב הרצל ,82 המומ חה
לווספות ולמברטות, השולח
את מיטב ברכותיו לשנה החדשה
לכל הלקוחות. בחגים ועם התק רב
הסתיו הבטח לעצמך ולבת־זוגך
טיול נעים והצטייד במגן־
רוח מאצל מנחם.

מ ך 5וצ<

6 9 0׳ ס

150^ 3

רי-׳י 1א 1י 1

בן יהודה

0 0י ס

באחת ממסיבות העתונאים שקיים ראש
תנועת החרות, מנחםבנץ, בשעת ביקורו
האחרון בארצות אמריקה הדרומית, נשאל
על־ידי עתונאי יהודי מקומי מה דעתו
על ראש הממשלה, דויד בך גוריץ. בגין,
שניזהר במשך כל סיורו מלמתוח ביקורת
על ממשלת ישראל או על אישיר ,,בחר בהתחמקות
:״בקש תחילה לשמוע את דעתו
של בן־גוריון עלי,״ הציע לשואל ,״ואז,
אשמיע את דעתי עליו תגובות נרג־זות
הגיעו השבוע למשרד החוץ מניו־יורק.
ד,רוגזת היתד, שרת־החוץ גולדה מאיר,
שכעסה על מנהל משרדה, דר׳ חיים
יחיל. גורם הרוגז היתה הסקירה המקיפה
אותה מסר בישיבת הממשלה ממלא מקום
שרת החוץ, שר החינוך והתרבות אכא
אבן. הממלא־מקום, שחשש מראש מכעס
צפוי של גולדה, לקח עמו כאליבי את יחיל,
כדי שיהיה נוכח בישיבת הסקירה. מסתבר
שזה לא הרגיע את גולדה ופקידי משרדה
התנבאו השבוע שהיא תקדים, כנראה, את
שובה ארצה על אופיו העממי וכיצד
״גויים״ מפקד הפלמ״ח יצחק שדה
להגנה, סיפר ישראל גלילי, בעצרת ל-
זיכרו של הזקן. שדה התגורר באחד הבתים
ברחוב תל־אביבי שקט, בעילום שם,
כמובן, שעה שהוכרז על גיוס חברים חדשים
להגנה, וחברים נידרשו להשפיע על
שכניהם שיצטרפו גם הם לאירגון. באחד
הימים דפקו על דלת דירתו של הזקן: השכן
שנכנס פתח בנאום ציוני ארוך ומקיף,
הציע בסופו לשכנו הלא־מוכר להצטרף לשורות
ההגנה. שדה הסכים. השכן הוסיף
בנימה של היסום :״יש לך גם מכונית. אנו
צריכים לגייס גם מכוניות והיינו מבקשים
גם אותה.״ הזקן נאות לגייס גם את המכונית
בשעת חירום אמיתית. השכן לא
הסתפק בכך והציע שבשעת גיוס יגייסו
את שדה בתור נהג למכונית, שתשמש את
מיפקדת ההגנה .״לכך כבר לא יכולתי להסכים,״
סיפר הזקן לאחר מכן ,״היו לי
כמה עיסוקים נוספים, שגזלו את זמני״
הכל שאלה של יחס. כאשר הציעו
השבוע לטייס החלל, ג ׳ץ גלן, להנעים את
זמנו בשעת ביקור אצל ידידים, בשייט, בסירת
מירוץ מהירה, סרב האמריקאי הראשון
שהקיף את כדור הארץ, בהצהירו:
״אינני מעוניין. המהירות השגעונית של הספינות
הללו מעצבנת אותי בפרוס
שנת תשכ״ג, תמהו פקידים רבים במשרד
האוצר מד, יצהיר שר האוצר, לוי אשגול׳
לקראת השנה החדשה, כשישוב מארצו
ת־הברית. הסיבה לתמיהה — כאשר
חזר שר האוצר ארצה, בשנת תשכ״ב, הצהיר
:״בשנת הכספים הנוכחית אין בדעת
האוצר להטיל מיסים חדשים, או להעלות
מיסים קיימים לא בכל יום זוכה אדם ב־גן־עדן.
השבוע, לאחר ארבע שנות המתנה
בשער, זכה בו המחזאי גיסים אלוני. המאורע
החברתי האחרון של השנה, בו נשא
אלוני לאשר. את שחקנית הקולנוע והתיאט־

הפולס הזה 1307

^ !7 7ממד !

) 1 1 1

רגע לפני
בדרן מן־עדן
רון אילנה עדן, נערך בטקס צנוע, בחצר
בנייני ה ר מו ת הראשית בתל־אביב (ראה
תסונה) .רק קרובי משפחה ועשרה ידידים
קרובים של בני הזוג נכחו במקום. מייד
לאחר שיצאה מתחת לחופה, שנתמכה בידי
המנצח־המלחין גארי בא ימיני, הבמאי

ניסן יתיר, העתונאי שלמה שבא והמרצה
לספרות דר׳ משה לזאר, מיהרה
הכלה בשימלת התחרים למונית, אשר חיכתה
בשער, כדי להסיעה הביתה. אלוני הלך
עם ידידיו ברגל. הדירה נמצאת מול משרדי
הרבנות.

זו האמת לגני.דלילה• .הנושם
הנפלא של. תי א־ הנח שב-ע׳י
מומחי פאריס-מהטובים בעולם.
ריח ניחוח, המופק משמני נושם
מובחרים. אשר. תי א • הביאם
מנל קזמוי חבל ...ריח מפתה
הנושא את שמה של
אשה. מפתה וכובשת לבבות...

הספות המפתה
ב אריז ה המפתה לב בל אשה
דוגמות חדישות • ביצוע ותכנון מעולים
בית-תרושת לרהיטים

רוינשטיין נעיייי

נוסד ב־1921

שולחים את ברכותיהם
לשנה החדשה לכל לקוחותיהם
בתי־המסחר: ת״א, הרצל 43 ודיזנגוף ( 85ע״י הבכר)
בית־־הזזרושת: ת״א, מרכז וולובלסקי׳ רחוב מם׳ 2

עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית
כתות מיוחדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ס יסודיים ותיכוניים
^ הכנה ל־ 1<1§ 6־ 1נ 11מ ג 0
ת6י*י• & 1,0ע0£1016110י? 1
11£10346.־061
¥קורספונדנציה מסחרית באנגלית.

נחלת־בנימין ,2

העולם הזה 1307

טל• 56347 .

הכנה לבגרות.
-¥שפהשמושית
מ61׳ 5£11;10׳ \ 1ז 0 0
• •¥ספרדית, איטלקית, רוסית,
פורטוגזית, ערבית.

פתח״תקוה, מונטיפיורי 4

גליו! נש־ל לחוש חסונה

המחיר 90 אגורות

ב״ז אלול תשפ״ב26.3.1962 ,

ה מספר