גליון 1308 מתאריך 3 באוקטובר 1962

פושת דו״טס החדשה
התמוססה כבניין קרפיס!
וסדה מספר

נחזו נוהמזאהחשמלי!

כל היסטוריה כתובה היא מעשת אמנות.
אין היא צירוף סתמי של תיאורי־מאורעות,
בחזקת ״דבר ארור אחד אחרי השני! -היא
מהודה נסיון של ההיסטוריון להכניס סדר
למאורעות, להעניק להם משמעות וביוון.
לצורך זה דרושה, לדעת רוב ההיסטוריונים׳
מידה רבה של מרחק. ממרחקים
קל יותר להעריך את המאורעות.
איך כותבים היסטוריה של שנה שלא
הגיעה עדיין לסיומה הרשמי?

כאשר החלטנו, לפני תריסר שנים, לבחור
באיש־שנה, עמדה לנגד עינינו דוגמה
מסויימת: שבועון־החדשות האמריקאי טייס,
הבוחר באיש־שנה משלו בתום כל שנה.
אולם מאז התפתח הרעיון והרחיק לכת.
כיום שוב אין דמיון רב בין איש־השנה
של העולם הזה לבין איש־השנה על סיים,
זולת התואר.
ט״ם מסביר בחירתו בכתבה שיגרתית.
לא כן העולם הזה.
כי כתבה זו צופנת בחובה שאיפה יומרנית:
לכתוב היסטוריה בשעת התרחשותה.

איך עושים זאת י שום כתבה בשבועון
זה אינה זוכה למידה כה רבה של תיבנון,
להכנה כד, מדוקדקת, להשקעה כה מירבית
של מחשבה ועבודה.
בחירת איש־השנה עצמה היא דק החלק
הראשון, ולא הקשה ביותר, של המלאכה.
גם היא כרוכה בלבטים רבים, בתמורות
ובשינויים.
כך אירע גם השנה: עד לפני שבועיים
היה מנוי וגמור עמנו לבחור ביוסלה שות־מאכר
כאיש־השנה.
בימים האחרונים ממש שינינו את ההחלטה.
עד לאותו רגע סברנו כי פרשת סובלן
היא המאורע השני בחשיבותו בשנת
תשכ״ב. אולם כאשר שלח סובלן יד בנפשו
והעדיף את המוות על הכניעה למעשה־בלייעל,
קפצה לשון המאזניים.
בצד הבחירה, נעשית העבודה האמיתית.
הייתי מגדיר אותה במלים :״עיצוב דמותה
של השנה״.
מהי שנד? .אוסף מיקרי של ( 12 או
במיקרה של תשכ״ב )13 ,חודשים? של כך־
וכך ימים ושבועות? או שהיא יחידה
בעלת משמעות, חטיבה של זמן, בה מצטרפים
האירועים הבודדים לתהליך שאפשר
לעמוד על טיבו וללמוד ממנו?
אנחנו, החיים את השנה יותר מבני כל
מקצוע אחר, הכואבים את כאביה והרוג־שים
את התרגשויותיה, דוגלים בתשובה
השניה. אנו מאמינים כי לכל שנה יש
דמות משלה, פרצוף משלה.
השאלה היא: איך להבחין בדמות זו?
איך לעמוד על דיוקנה? א־ך לשרטטה?
זהו החלק המכריע, הקשר. ביותר, של
המלאכה. לפניך מונחים 54 גליונות של
העולם הזח, גדושים מאורעות ובעייות.
דומה אתה לצייר העומד בראש גבעה,
והמביט על נוף כמעט אינסופי המשתרע
לפניו. עליו להעלות נוף זה על הבד, לפי
סיגנונו שלו. עליו לשאול את עצמו: מכל
אלפי הפרטים הכלולים בנוף זה, מה הפרטים
החשובים? אילו מן הפרסים האלה
מבטאים את אופייו האמיתי של הנוף?
אותן השאלות מזדקרות בעת חיבור הכתבה
של איש־השנה. מה חשוב בשנה
זו? מאור? מרכזי אחד? צירוף של כמה
מאורעות? מהו לב לבה של השנה?
רק כתוצאה ממחשבה כזאת יכולה להתגבש
הכרה כמו זו שמצאה את ביטויה
בכתבה על איש־השנה תשכ״ב:
״ישנן שנים, הניראות כתערובת של
ארועיס שונים ומשונים, ללא קשר ברור
ביניהם. כזאת היתה, למשל, תשי״ט, אשר

הצדק (תפליט במרכז אז־״ם)
אשת־השנה שלה היתה יעל דיין, בת הדור
השלישי. כדאת היתה גם תשי״זז. שנת
העשור, אשר גיבורה היה ידען התנ״ך,
איש־השנה עמוס חכם.
ישנן שנים, בהן מאפיל סאודע גדול
אחד על כל שאר האירועים, כסו הר שגיא
בלב הערבה. כזה ה״ה מיבצע־סיני, שנתן
לתשי״ז את איש־השנה משה דיין. כזו
היתה גם פרשת־לבון, שנתנה לתשכ״א
את איש־השנה פנחס לבון.
שנת תשכ״ב לא היתה כזאת, אף לא
כזאת. היא היתיה שייכת לסוג השלישי:
שנה אשר במרכזה עמדה בעייה.
בעייה זו שימשה מכנה משותף כמעט
לכל מאורעותיה החשובים, הגדולים והקטנים
כאחד.
היתה זאת בעייה מופשטת מאוד, בעלת
שם מופשט: הבעייה של סדינת־החוק.״
כך נקבע הנושא המרכזי: החוק. הוא
שמצא את ביטוייו על השער, בו מופיע
איש־השנה כשהוא מביט באלת־הצדק, סמל
החוק. כדוגמנית שימשה האלה המוקיעה
בתבליט מפורסם, המקשט את שער־המתכת
במרכז האו״ם בניו־יורק.

אחרי שנחשפה המשמעות היסודית של
השנה, וברורים הקמים העיקריים של הציור,
מתחיל הפרק הבא של המלאכה,:
שיבוץ כל אירועי השנה בסכמה הכללית.
כי גם זוהי •אחת השאיפות של המערכת
ביצירה זו: לשבץ בכתבת־ענק על איש־השנה
(ואנשי־השנה של השטחים השונים)
את כל אירועי השנה החשובים, ללא• יוצא
מן הכלל. לא שיבוץ מכאני, אוטומטי, לפי
התאריכים, אלא שיבוץ אמנותי, אמיתי —
שיבוץ כל מאורע במקומו שלו.
כל אמת היסטורית היא, כמובן, כובייק־טיבית.
אין שני היסטוריונים המסכימים זה
לדעת זה. כך אין אנו תובעים ממך להסכים
ללא הסתייגות לתמונת תשכ״ב, כפי
ששורטטה בגליון האחרון של העולם הזה.
אולם אנו מקווים כי תמונה זו סיפקה לך,
בימי החג, מזון למחשבה, וכי עזרה לך
לעמוד על דעתך שלך לגבי שנה זו בחיי
המדינה ובחייך.

העולם הזה 308נ

יין

מכתבים
סדר כרכות

הצילו! ?התראות בידידות,
זיווה רודן, ניצה, צרפת

מי לובש

רומק שנה טובה ומאושרת!
ראובן (״רומק״) גרינברג,
תל־אביב
לשנה טובה תבתבו. שגת שלום, הצלחה
וגאולה.
חנה אד,רוני, לימה, פרו

בר-גיל

אה רוני

...שבועון אחד הכותב אשר אחרים אינם
טעזים לכתוב — יישר כוחכם! שנת כתבות
מעניינת ובשורות טובות.
בן־ציון בר־גיל, תל־אביב
שנה יותר טובה —
המכנסיים בבית?

אל תכריח אותנו לומר זאת כאן.
אבל קח את אשתך אתך בלכתך
לקנות זוג מכנסים או חליפה.
במיוחד כשהמדובר במכנסים או
חליפות מ־ דקרון * 64 עם צמר.
חזקות וחסכוניות, נעימות ללבוש,
אינן מאבדות צורתן ואיכותן. לא
מתרחבות ולא מתכווצות בכביסה,
עמידות בפני קמטים והקפל תמיד
במקום. ניתנות, לכביסה בקלות
וללבוש ללא גה וץ .

קרן־קדרון, צלמים, תל־אביב

מכנסים, חליפה או חצאית מ-״דלן רוך י 64 עם
צמר — מתאימים במיוחד לתנאי האקלים
בארץ .״ ד ק רון 64 הרך ביותר מכל סיבי
הפוליאסטר. בהזדמנות זו תציע לאשתך לקנות
עבורה אריג לחצאית מ־ ״ ד ק רון ״ 64 עם צמר.
אולי זה יעזור.

במלאת שנה לאחר שביתתי — מיטב ברכות,
לשנה החדשה — ער מאה ועשרים!
אחגוג השנה בבית.
אמנון טוילי, כפר־סבא
לכל תושבי עמישב ולמערכת העולם הזה
— שנה טובה, שנת התלכדות והתעוררות
לפיתוח ׳שכונתנו.
מזכירות הוועדה המארגנת
למען עמישב, פתזז־תקווח
מערכת העולם הזה מודה לקוראים הנ״ל
ולכל סאות הקוראים שברכוה לשנה החדשה.

חינוך כדתי חינוכי

בהשטצת מועלי ההינוד ובעשיית פירסו־מת
למעשיהם של המנהלים והמורים למיניהם
(העולם הזה ,)1300 הדי את ד,ענה
שאתם יושבים עליו אתם כורתים. אתם
חותרים בכד תחת החינור הישראלי, שנת
בלאו הכי רמתו ירודה. ואין ללמוד ממורים
ומטנהלים בודדים על בלל החינוד
בישראל.
...כדי למנוע ירידת ערכים, יש להמעיט
בפירסומי שחיתות.
עתידה בהיר, מורה, יו־ושליס

בתל־אביב, חיפ ה וירושלים
* דקרון הוא השם המסחרי הרשום לסיב הפוליאסטר של דו־פונט .״דקרון״ ,״אורלוך ו״דו־פונט״ הם
שמות מסחריים רשומים של חברת דו־פתט דה נמורס. שימוש בלתי חוקי בשמות הנ״ל יגרור
אחריו תביעות משפטיות.

סדר טהרות

שנה שלמה חלפה על מאורעותיה. רבים
מהם לא היו מתרחשים אילמלא העולם הזה•
אפילו סשטיניו ומוציאי דיבת העתון
רעה לא יוכלו לטמון ראשם בחול לנוכח
השערות הרבות שחוללה המערכת, במטרה
לבער את נגע השחיתות. לעיתים אפשר
להגיע למסקנה הקיצונית שהעולם הזה הוא
כלי סמוי, המודרר על-ידי משרד החינוך,
להשלטת טוהר המידות בעם.
מובן שנם העולם הזה שוגה במשוגות משלו.
אין הוא טרפה, למשל, מרעיון ההשתלבות
במרחב השמי, נם כשהוכח בעליל
שאין לו כל אחיזה במציאות שלנו ,.הוצפתו
ההולכת ונרלה של עבר אל־נאצר, הבוז ש־רוחשות
לנו מדינות אפיה על אה היקקנות
המפורסמת שלנו, יחסה העוייז של אלג׳יריהעוד בטרם ליקקה פצעיה ופרשת ג׳אקארטה
— הם כמה מן הסיבות לכישלון הרעיון
הזה.
ברם, אם נתעלם מן הפרט הזה, הרי העולם
הזה היה ונישאר ראש החץ המוסרי,
שכל חברה דמוקראטית, השואפת לבער הרע!
מקירבה, צריכה להתברר בו.
יצחק הקלי, ירושלים
;העולם הזה 1308

למען שרשי שערותיך |
ח פו ף
ב ק בו קון

ב ״ א לי ק סי ר ״2

אגו רו ת

ב75-

מכתבים
ביקורת ותיאטרון

ס מל ההתקדמות
וההתפתחות הדינמית

ו תי ק,

ישוב

ששמו הולךלפניו ,
ובו המפעלהגדול

קהל הצרכנים
התרגל לדרוש
סבא ״

״ כפר

צימט

בהתכוונו למזרון
גומאויר, בעל

תעודת אשור
לאמיתות

כפר״סגא

מנוי שנ תי עבור״העולם הזה־כארץ
ולבל ארצות
תבל, כדאר רגיל:
30ל״י

כדאר אויר :

• לקפריסין
.לכל ארצות אירופה
(כולל תורכיה) ,פרס
ומושבת הכתר עדן 45

י לדרום אפריקה, חבש,
ליבריה, ניגריה, רו־דסיה,
גאנה, בורמה, אריתריאה סיאם,
והפיליפינים

• לארצות־הברית, קנ דה,
קובה ומכסיקו 65
• לארצות דרום אמרי קה
ויפאן

למען שרשי שערותי ך
ח פו ף
ב ק בו קון

ביי א לי ק סי ר 2״
ב75-

אגו רו ת

במדור ״אנשים״ (העולם הזה )1305 התפרסמה
ידיעה ע? אינצידנט שאירע בין
הכתבת סילבי עשת לביני. אשתמש בידיעה
זו כבעילה להסבר האינצידנט ולהסקת כמה
מסקנות מהסיבות שנדמו לו.
האינצירנט החל כשהסברתי לגברת קשת
את דעתי על כמה דברים חסרי אחריות שהופיעו
במדורה. הדברים שאמרתי נאמרו
בחריפות, אבל התייחסו
לענייז זה בלבד.
רק כתוצאה מהתנהגותה
הפזיזה
של הגברת קשת, שאיבדה
את עשתונותיה,
נישתנתה רמת
השיחה ואז, בהתאם
לשיחה שנוצרה, הטחתי
כמה דברים
שלא התייחסו עוד
לדברי הגברת קשת
בעחונה, אלא אליה
עצמה.
כטוב! שאיז בכד
הצדקה לשינוי נו־שא
השיחה, אבל לפחות
יש בזר, הסבר
באיזה תנאים אירע.
האינצידנט הזה אינו מיקרי, והסיבות שגרמו
לו הנז קבועות, שרירות וקיימות.
נידמה לי שאחד טקני-הטידה היסודיים
של עתונות הנהנית מחופש פנימי (שאינו
החופש הנקבע על-ידי החוק) ,הוא באיזו
מידה היא שומרת על הפער שביו מסירת
אינפורמציה לביז מסירת הערכה.
ברנע שההערכה והאינפורמציה חודרות
זו לתחומה של זו, הפתח פתוח לעתונות
להיות מכוונת על־ידי אינטרס כלשהו, ולו
נם הנעלה ביותר, ומרגע זה היא אינה
יכולה ליהנות יותר מז החופש לומר אמת.
באופן ממשי יותר: איני מתכוון לומר שלא
יתבז מאמר עתונאי, אשר בו נימסרת
אינפורמציה מסויימת וטוסקת טמנה הערכה
זו או אחרת. מה שנאמר הוא, שכאשר
נימסרת הערכה מסויימת כאילו היא אינפורמציה
נרידא — מתקיימת אחיזת־עיניים
מכוונת.
בשטח הביקורת התיאטרונית, וביחוד בשטח
היכילות־של־מאחורי־הקלעים, משתררת
הפקרות גמורה במה שנוגע לשמירה על הפער
הזה. במאות מיקרים מחליפים מבקרי
תיאטרון למיניהם את המשפט האינפורמטיבי
הפשוט :״ההצגה לא מצאה הז בעיני,״
במשפט הערכה :״הצנה לא טובה ״.בעור
שהמשפט הראשון מספר רק על טעמו האישי
של המבקר ואינו מחייב שום תוספות,
הרי המשפט השני מחייב את הוכחת ההערכה
שהובעה בו. ברוב המיקרים חסרה ההוכחה.
במקום
לומר :״לא הבנתי את המחזה״,
מופיע :״המחזה מבולבל.״ בלי לנסית אפילו
לעמוד במשימה הקשה ולהוכיח על פי איזה
קנה־טידה של סדר ניקבע, שהמחזה מבולבל.
אפשר היה להביא עור עשרות דוגמות
כיצד ההערכה חודרת לתחום האינפורמציה
ובצורה כזאת האינפורמציה מסתלפת וההערכה
נישארת בלא הוכחה.
בשטח הרכילות התיאטרונית המצב נרוע
ביותר. רכילאי התיאטרוז מערבבים את
טעמם האישי עם קורט של אינפורמציה ה־קלוטה
מו האוויר ויחד עם ההערכה, המבוססת
על שברי רעיונות שנשאבו מאיזה
ספר ביקורת לועזי, הם מגישים תבשיל
המורכב מחצאי-אמת, רבע־אינטרס־אישי ו־רבע־שקר־מבווז•

זמן שאנשים אלה לא יבינו שעומדת
בפניהם ברירה אחת: או למסור אינפורמציה
— ואז לעמוד במיבחז העובדות, או
למסור הערכה מבוססת — ואז לעמוד בביקורת
ההוכחה, לא תיוותר ברירה בידי
אנשי התיאטרון אלא להגיב על אי־דיושר
וחוסר ההגינות באמצעים שעומדים לושותם.
אורי זוהר, תל־אביב

חתולותיים פלוס אחת
הננו מתכבדות בזה להצטרד לסימפוזיוז
החתולי־עכברי האינסופי, המתנהל במדור
זה, ושהדיו שככו לאחרונה.

השקפותינו משתקפות יפה מתור התמונה.
חוה גולדרט(עם מיצי ופ סי) ,תל־אביב
מיצי, פוסי וחוה גולדרט — ראה תמונה.

אל תשוויצוי
כרגיל הינכם זוקפים לעצמכם זכות ראשונים
לכל.
בטרור ״קורא יקר״ (העולם הזה ,)1303
הכרזתם עצמכם כמטביעי המונח ״חללז״.
אד רבותי, הרי ״קול דמשק״ כבר הודיע
פעמים רבות לפני בז כי ״כל חללינו חזרו
בשלום
אליק מג, גבעתיים
העולם הזה 1308

ךלאאחד מאתנו, המשמיצים המיקצועיים, לא יכול
להמציא השמצה נוראה יותר.
חמישים ושבע שנים אחדי שבא דויד בן־גיריון
ארצה והחל להתבלט כמנהיג במפלגת הפועלים— ,
עשרים ותשע שנים אחרי שנטל לידו את תפקיד
ראש־הממשלה של המדינה־בדרך— ,
ארכע״ עי טרהי טנ ה אחרי שהפך מושל עליון של
מדינת ישראל— ,
יט*ט שני ם אחרי שהתבסס כשליט־יחיד, שעל פיו ישק
כל דבר— ,

הנה הוא בא ומכריז בי מאיימת סכנת הורכן
ובלייה על מדינת ישראל. אחרי להציל התקווה אחרי לצלצל רגליה.

כל אלד״
את עצם
האחרונה
כל אלה,
בפעמוני

הנה דרוש כיום מאמץ עליון, עילאי, כדי
קיומה של המדינה, את חיי בניה, את
של יהודי העולם.
יש צורך להכריז על מצב־חירום קיצוני,
האזעקה, להעמיד את המדינה כולה על

״ספיטפייר״ ומיקלעי ״כרן״ -והם שונאים
אותנו בפליים ביום, באשר הס מפתחים טילים
ומדברים על ייצור פצצות־אטום.
הצלחנו לרכוש ידידים בשבדיה ובוזלטה העילית — אך
לא במרחב בו נחרץ גורלנו. אנו שולחים עשרות מישלחות
יקרות של מומחים למרכז אפריקה ולמזרח אסיה — אך
איננו יכולים לשלוח איף לא מישלחת אחת למרחב המהווה
שוק טבעי לתוצרתנו.
האם יתכן כשלון חרוץ יותר של הנהגה מדינית — כשלון
המסכן את כל אשר ניבנה והוקם בארץ זו במרוצת
הדורות? האם אין זה מוכיח את אפסותן הגמורה של
מחשבה וביצוע, של השקפה ומדיניות, של מנה־גים ומוסדות?

אולם
מנהיגינו מבריזים על כך באילו היה
זה הישג שיש להתפאר כו, הוכהה לגכריותם
ולעוז־רוחם. במו תינוק ששבר צינצנת־־ריכה

התיתבן תעודת־עניות מבישה יותר למנהיג
עליון? האין זאת הכרזה מחפירה של פשיטת
רגל מוחלטת -הכרזה שהיא מחרידה שבעתיים
כשהיא באה מפי פושט־הרגל עצמו?

ץ^סופקני אם ישנו עוד מישטר אחד בעולם כולו

אומנם, בין כל עשרות מיליוני הערבים, על מדינותיהם
השונות, על מעמדותיהם השונים, על מפלגותיהם השונות,
המוכנות לטרוף זו את זו, אין אף לא ערבי אחד המוכן
להשלים עם קיומה של ישראל.
אומנם, בתום ארבע־עשרה שנות קיום המדינה לא השתפר
המאזן הצבאי לטובת ישראל, אלא להיפך — מאיימת
עליה סכנה חמורה יותר מאשר אי־פעם.
אומנם, אפילו בין ערביי ישראל — הנמצאים מזה ארבע-
עשרה שנה תחת מרותה המוחלטת של המדינה, מוסדותיה,
תועמלניה! — אין אף לא גורם רציני א חד המסוגל או
המוכן לגשר בין ישראל ומדינות־ערב.

המדינה מבודדת כיום כמרחב לא פחות מאשר
למחרת מלחמת-העצמאות, ואולי עוד
יותר. כמשך ארבע-עשרה שנה דיבר ״קול
ישראל״ אל מיליוני הערכים בשפתם -ולא
מצא אך חסיד אחד.
שונאים אותה הנאצריסטים והאנטי־נאצריסטים; הפיאודלים
והסוציאליסטים; משרתי המערב והקומוניסטים; המוסלמים
והמארונים; שואפי הקידמה ואבירי הריאקציה; הפרופסורים
של אל־אזיהר ואלופי־המישנה בדמשק. כולם, כולם, כולם.

הם שנאו אותנו באשר היו בידיהם מטוסי

התגנב ללבנו החשד בי לא הפאניקה וההיס•
מאריה הן תוצאת מצב־החירום, אלא שמצב•
החירום (שהוא אמיתי למדי, בגלל חידלונו הטראגי
של המישטר) מנוצל לשם פיכרוק הפאניקה
וההיסטאריה.

התשובה היא: שתי התופעות נולדו וצמחו
ביחד. מצכ-החירום הניצחי לא היה מחזיק
מעמד ללא מישטר זה, ומישטר זה לא חיה
מחזיק מעמד ללא מצב־החירום הניצחי.
מצב־הח-רום לא היה מחזיק מעמד בלי מישטר זה, כי
מישטר אחר, פחות מאובן בתפיסותיו, פחות מעוניין במצב
הקיים, היה מנצל את עשרות ההזדמנויות ההיסטוריות שבאו
וחלפו בדור האחרון, כדי לרכוש ידידים במרחב ולהצליח
בחברה המרחבית.
ואילו המישטר לא היה מחזיק מעמד בלי מצב־החירום,
כי כל קיומו על פאניקה בטחוניסטית מתמדת. פאניקה זו
משמשת אמתלה למשק ד,טפילי, שרק הוא עצמו נהנה ממנו.
פאניקה זו מספקת תירוץ לאלפי חוקי־החירום הגלויים
והמוסווים, למימשל הצבאי ברחוב הערבי ולמימשל הבטחו־ניסטי
ברחוב העברי. פאניקה זו מחפה על כל כשלונותיו
הפוליטיים — ואילו הכשלונות הפוליטיים מגבירים מצידם
את הפאניקה.

אץ היא זקוקה לבך -בי בישראל אין
כחירות אמיתיות, בהן יבולים בוחרים חופ,
שיים
לבחור כין המישטר לבין יריביו.

הם מעמידים פנים באילו סבנת־המוות המאיימת
על המדינה אינה פרי נתונים מדיניים,
שהיתה להם שליטה עליהם, אלא תוצאה
של בוחות-טכע שהם מחוץ לבוה השליטה
של כשר ודם, כמו רעש-אדמה או התפרצות
הר-געש.

ככל פעם יש לפברק היסטאריה לאומית.
בכל פעם מסתבר ששום דבר אינו מיכן, שכיסי הממשלה
ריקים, שמצב־החירום הוא בלתי־צפוי לגמרי, שונה מכל
קודמיו.
ואילו היינו מתייחסים לכל זה ברצינות, היינו נאלצים
לומר: מישטר זה לא זו בלבד שאינו מסוגל לש־ם קץ
למצב־החירום הניצחי, ולא זו בלבד שהוא מוכן בהחלט
לכך שמצב־חירום זה יימשך עוד מאה שנה — אלא שגם
אינו מסוגל לנהל את המדינה על בסיס זה ללא פאניקה
שנתית והיסטאריה עונתית.
כך היינו אומרים — אילו התייחסנו להכרזות אלה ברצינות.
אולם בלבנו מכרסם חשד חמור.

*** אלה נושנה היא: האם קדמה, התרנגולת לביצה,
או להיפך? איך הוטלה הביצה הראשונה, אם לא
ה תה תרנגולת? ואיך נוצרה התרנגולת הראשונה אם לא
בקעה מביצה?
באותו היגיון עצמו אפשר לשאול: האם מצב־ד,חירום
הניצחי יצר את המישטר הזה, או שהמישטר הזה יצר את
מצב־ההירום הניצחי?

!/המוציא על עצמו תעודה כזאת של חוסר־כשרון וכשלון
חרוץ.
להיפך: נהוג בעולם שהממשלה הקיימת מחפה על כש־לונותיה,
מתארת את המצב בצבעים ורודים, אף כשחששות
כבדים מעיקים על לבה.
בכל מערכת־בחירות, נוהגת הממשלה הקיימת לטעון כי
המצב השתפר בהרבה בימי כהונתה, כי הסכנות העיקריות
סולקו, כי הודות לה הושגה יציבות והתבססות. ואילו האופוזיציה
מנסה בכל כוחה להפריך טענות אלה, להוכיח
כי הסכנות גברו וסיכויי המדינה קטנו.
היה זה ג׳ון קנדי הדמוקראטי, למשל, שטען במערכת־הבחירות
האחרונה כי קרנה של ארצות־הברית ירדה פלאים,
כי מאיימות על אמריקה סכנות חמורות יותר מאשר בכל
עת אחרת. ואילו דוייט אייזנהואר וריצ׳ארד ניכסון, חברי
הממשלה הרפובליקאית היוצאת, טענו כי זוהי אזעקת־שוזא,
וכי מצבה של אמריקה תקין ושפיר.
ממשלת ישראל ח פשיה, ברוך השם, מנטייה זו. אין היא
מנסר, לחפות על הסכנות, לטשטש את המציאות המרה,
ליצור אשלייה של בטחון.

על כן יכולה הממשלה להגיד את האמת.

ומלם, ל א כל האמת. אין דויד בן־גוריון, נעריו
וגרוריו יוצאים בהכרזה :״אשמנו, חטאינו הכרזה
המתאימה דווקא לעונה זו של ימים נוראים.

לגמרי, ש נויים מהפכניים בתקציב, הזדעקות המונית, תמורה
פסיכולוגית גמורה.
בקיצור: בכל פעם דרושה פאניקה.

זהו מעגל־קסמים מקסים. אין לד התחלה
ואין לו פרף.

דרו־ ב\-גגריגן: שגב היר }בוויה
ומתפעל מכוחו, הם באים עתה ומכריזים:
המדינה בסכנה! שוב הגיעה שעת־חירום!
חיי נשותינו וילדינו מונחים על בף המאזניים !

** תי שמענו פיזמון זה לאחרונה? מתי לא שמענו
אותו?! איזו שנה משנות קיום המדינה היתד, חופשית
ממנו?
שמענו אותו בימי קיביה ובימי הפשיטה על עזה, שמענו
אותו כאשר פינו הבריטים את תעלת־סואץ והתיידד׳ עם
עבד אל־נאצר. שמענו אותו כאשר זרם הנשק הסובייטי הראשון
למצריים. שמענו אותו ערב מערכת־סיני. שמענו
אותו כאשר הוקמה הרפובליקה הערבית המאוחדת, כאשר
היה נידמה כאילו העולם הערבי כולו עומד להתאחד תוך
חודשים מעטים. שמענו אותו כאשר התפרקד, הרפובליקה
הערבית המאוחדת וכאשר העולם הערבי מפולג יותר מתמיד.

חירום!
חירום! חירום!
אפשר היה לחשוב כי המישטר כבר רגיל למצב־החירום
הניצחי, וכי שוב אין הוא זקוק לקריאות־אזעקה מיוחדות.
אם מצב־החירום הוא המצב הטיבעי, כמו זריחת השמש
וחילופי העונות, הרי אמצעי־הכוננות היו צריכים להיות
טיבעיים גם הם, רגילים, מובנים מאליהם. הם היו צריכים
להיות כלולים בתקציב הרגיל, בתחיקה הרגילה, במערך
הפוליטי הרגיל.
אבל לא. כל פעם, כאשר מוכרז מצב־חירום חדש, נוהג
המישטר כאילו זה מצב־החירום הראשון, המחייב גיוס חדש

מצב־ד,חירום חייב את הברית עם הגנרלים הצן־פתיים. הברית
עם הצרפתים החמירה את מצב־ד,חירום.
מצב־ר,חירום חייב את שילוחו ההפגנתי ־ הרעשני של
שביט .2ושיגור שביט 2דחף את ד,מיצרים לשגר טילים
משלהם והחריף את מצב־החירום.
מצב־ד,חירום מכריח את ממשלת ישראל להתנגד לפירוז
אטומי של המרחב — והתנגדות זו מחריפה את מצבר,חירום
עד לגבול של מישחק־פוקר בגורל הלאומי.

נצח החירום לא ישקר.

הביננו את כל זה — מה יכולים אנחנו לעשות?
התשובה לכך אינה קלה ואינה פשוטה.

קודם בל: איננו יבולים להתפטר, ביחידים,
ממצכ-החירום.
דומים אנחנו למלחים באוניה אשר קברניטה הוא חדל־אישים,
המעלה את ר,אוניה כל כמה זמן על שרטון. בכל
פעם הוא מזעיק את המלחים, תובע מהם מאמץ עליון ליד
המשאבות, מכריז באוזניהם כי גורל האוניה וחייהם שלהם
בסכנה.

מה יבולים המלחים לעשות? אין הם יבו־לים
לקפוץ מן האוניה. אונייתם שלהם היא,
וגורל האוניה -גורלם.
אין להם ברירה: הם חייבים להתייצב ליד המשאבות,
לעבוד כמטורפים, לחלץ את ד,אוניה מן ד,שרטון.

אך באשר הדבר חוזר ונישנה, ואם אין הם
עדה של מטומטמים, יסיקו כסופו של דבר
מסקנה הגיונית אחת: אולי כדאי לסלק את
הקברניט ואת חוכליו, ולבחור כרכ-חובל מוצלח
יותר, היודע לקרוא מפות ולנווט אוניה
כים.

במדינה
בחזית הכלכלית, באה הידיעה על החלי
טת השוק הא־רופי לפתוח במשא־ומתן לשם
חתימת הסכם מיסחרי עם ישראל. אמנם,
התחל־ה טובה
לא היה זה עדיין הנצחוף — אך היה זה
״סוף טוב — הכל טוב!״ אומר הפיתגם צעד גדול קדימה לקראת המטרה הכלכלית
הבינלאומי. אזרחי ישראל קיוו, בראש־השנה, העיקרית של המשטר הקיים בישראל: השכי
נכון גם ההיפר :״התחלה טובה — תלבות במרחב האירופי.
ואילו החזית המדינית־הצבא־ת, נפתחה
הכל סוב!״
כי הימים האחרונים של תשכ״ב והרא השנה עם הכרזת ארצות־הברית על נכונושונים
של תשכ״ג הביאו את הידיעות ה תה למכור לישראל טילים להגנה נגד־מטו־טובות
ביותר של השנה, איפשרו לאזרח סית — דבר שלא זה בלבד שהוא שם קץ
לאמבארגו הנשק על ישראל, אלא גם מצעיד
לבלות את החג בהרגשה טובה.
מק־שין חוזר. אדם יכול להפיק הנאה את חימוש צה״ל צער גדול קדימה.
שמיים בהירים. שלוש הידיעות העל־׳
די השוואת מצבו עם מצב הזולת, שטובות
הבליטו את שלושת האוצרות ה״
הוא גרוע יותר.
בראש־השנה יכלו תושבי ישראל להשוות טיבעיים העיקריים של ישראל:
ס ההגינות היסודית של אזרחיה החופאת
המצב במדינתם לזה הקיים במדינה
העשירה ביותר בעולם, הרואה בעצמה את שיים, שהשתקפה בדמות שלושת השופטים,
האהדה הגדולה שרוחשות אומות־מעוז
הדמוקראטיה העולמית. בהשוואה זו,
התרבות ליהודים, נרדפי כל הדורות, היצאה
ישאל כשידיה על העליונה.
משתקפת בהחלטת השוק האירופי להציל
כי בארצו ת־ד,ברית פרצה מלחמת־האזר־ את כלכלת ישראל,
ח ־ם הגזענית החמורה ביותר מזה שלושה
6הכוח של יהודי אמריקה, שהביא
דורות. חללים נפלו בחוצות. חיילים ירו
ברחובות. גנרל נאסר בעוון מרידה. וכל את הנשיא קנדי לשינוי העמדה בעניין
זה בגלל מחלת־רוח, שסממניה קיימים במצב הנשק, ערב הבחירות לקונגרס האמריקאי
(בהן צפוי לקנדי מאבק קשה ומכריע).
מי שחושב על הטווח הרחוק, בוודאי
ימצא על מה למתוח ביקורת לגבי החלטת
השוק האירופי והחלטת הנשיא האמריקאי.
התקשרות עם השוק פירושה השתעבדות
לאירופה המערבית והשתלבות סופית, ללא
תקנה, במחנה המערבי. החלטת־הנשק ה־אמריקאית
פותחת את הדלת בפני מירוץ־
חימוש חדש, קדחתני ויקר, שיפתח את
המרחב כולו בפני התרוצצות המעצמות הגדולות,
מבלי לשנות את מאזן החימוש
לטובת ישראל.
אולם אלה הירהורים לטווח ארוך. בעונת
החגים מסתפק האזרח הישראלי בטווח הקצר
— ובטווח זה נראו השמיים השבוע פחות
מעוננים מאשר בכל שבוע של תשכ״ב.

העם
הממשלה איום טלגרפי

רדום בארצות ־ רבות, וד,פורצת בארצות־הברית
מדי פעם: מחלת־הרוח הגזענית.
מאבקו של ג׳יימם מרדית, כושי צעיר
( )29 וצנוע, סמל משוחרר של חיל־ר,אוויר
האמריקאי, שהחליט להקדיש את חייו להשגת
כבוד אנושי, היא פרשה מרוממת.
תוצאותיו חייבות לשמש אזהרה לבני כל
העמים והארצות מה צפוי להם אם יתנו
אי־פעם למחלת־רוח זו להתפרץ. לתושבי
ישראל, שראו בימים האחרונים התלקחות
קטנה של מחלה ממארת זו בנצרת (ראה
מסגרת) ,כדאי לזכור לקח זה. אך בינתיים
היתר, הסכנה רחוקה.
אם כל זה לא הספיק להבליט בעיניהם
את הקשר שלהם למאורעות באמריקה, הרי
בא פרט קטן ופיקאנטי והזכיר זאת. לצדו
של מרדיח, בשער האוניברסיטה של אוכס־פורד
במדינת מיסיסיפי, הופיעה דמות הידועה
היטב לאנשי הש״ב בישראל: מיסטר
מק־שין, איש האף־בי־איי שבא לישראל כדי
לקחת את רוברט סובלן ביום ההסגרה.
הפעם נשלח להגן על הכושי הצעיר מפני
ההמון הפאשיסטי.
שלרב חזיתות. אולם לא רק צרת
הרבים שימשה נחמה לישראלי בראש־השנד״
היו לו גם כמה סיבות חיוביות ומקוריות
לשביעת־רצון.
בחזית העיקרית של תשכ״ב — המאבק
על החוק — ראתה התחלת תשכ״ג נצחון
מזהיר ומבריק של כוחות־האור: פסקי־הדין
בפרשת אהרון כהן, שמוטטו את
בניין העלילה וקיעקעו את מיבנה חוק־התועבה
(ראה מסגרת).

כמו כל השרים הכלכליים האחרים, קש־ר
תפקידו של שר־השיכון־והפיתוח קשר הדוק
למשרד־האוצר. לכן היה זה טבעי לממשלה
להמתין עם מינויו של שר שיכון
ופיתוח חדש עד לשובו של שר־האוצר
מביקורו באמריקה הצפוניון.
אך למרבה הפלא, מיהרה הממשלה, עוד
בישיבה הראשונה שלה אחרי שובו של
דויד בן־גוריון מסקנדינביה, למנות את יוסף
אלמוגי לתפקיד הכלכלי החשוב.
מדוע מיהר כל־כך אלמוגי? האם פחד
משובו של לוי אשכול?
הצעהתמימה. מסתבר שהיה לו ממה
לפחד. הדבר הוכח לו לפני כמה שבועות.
כאשר
נפטר השר הקודם, גיורא יוספטל,
שהה בן־גוריון בסקנדינביה, ואילו אלמוגי
עשה בשליחות הממשלה בטרינידא־ד.
אשכול, שלחם כל הזמן בנערי־החצר בממשלה,
החליט לנצל את הזדמנות יציאתו
הקרובה לארצות־הברית והציע למנות את
יגאל אלון, שר העבודה, לממלא מקום
שר־השיכון־והפיתוח.
עד כאן לא יכול היה אפילו אלמוגי
להתלונן. אך אשכול הכנים מוקש קטן
להצעתו התמימה. הוא הציע לקבוע תאריך
סיום כהונתו של שר־העבודה כממלא־מקום.
התאריך המוצע היה שישי באוקטובר.
אילו היתד, הצעתו מתקבלת, היה אלון
נשאר ממלא־מקום עד שובו של אשכול
מארצות־הברית. במקרה זה היתד, בעיית היורש
ליוספטל עולה בנוכחות אשכול, וזה
היה יכול להיאבק נגד מינויו של אלמוגי
לתפקיד חשוב זה.
הממשלה כבר נטתה לקבל את הצעת שר
האוצר, כשאחד מנאמני אלמוגי במשרד־השיכון
העביר לשר־ללא־תיק בטרינידאד
את פרטי החלטת הממשלה הצפוייה.
אלמוגי מיהר להבריק לבן־גוריון בסקנדינביה
שאם תתקבל הצעה זו, הוא יודיע
טלגראפית על התפטרותו מהממשלה. בן־
גוריון העביר מיד הוראות מתאימות ארצה,
(המשך בעמוד )11
* אנשי האוצר כינסו את העורכים הכלכליים
של העתונים לפגיישה סודית, ביקשו
מהם להכשיר את דעת־הקהל לכך שאין
מקום לאופטימיזם בעניין זה. במשא־ומתן
עס ועדת־הפקידים של השוק, שאין לה
סנטימנטים, צפוי מאבק מר וממושך.

האשמת״הריגול הגדולה ביותר מאז קום המדינה התמוטטה השבוע בבניין קלפים.
היא נתגלתה בפי שהיתה: עלילה מבוערת, שבאה לשבור אדם מטעמים פוליטיים.
בשביל מנגנון״החושך הישראלי היה זה היום השחור ביותר בכל ימי קיומו. כי
ביום זה לא רק ירדה מכה מוחצת על הש״ב עצמו, אלא גם על מדינת־הש״ב
בולה — בל אותו מיבנה החוקים שנוסחו וחוקקו על״ידי אדוני מנגנון־החושן
לצרביהם הכיתתיים, במסווה בטחוני.
שלושת שופטים עליונים נתנו השבוע את פסקי־דינם בפרשת אהרון בהן. אחד
מהם קבע בי אהרון בהן לא עבר שום עבירה שהיא. שניים אחרים קבעו בי בחן
אינו מרגל, ולא מסר שום ידיעה סודית אם בי הם נאלצים, בניגוד למצפונם,
להרשיע אותו בדין על־פי חוק בטחון המדינה.
שלושת השופטים גם יחד קבעו, במלים החריפות ביותר ששופט בכלל יבול
להשתמש בהן בלפי חוק, בי חוק זה הוא חוק״זוועות מיפלצתי.
לדעת שניים משלושת השופטים, עשה אהרון בהן מעשים שלא היה אריך לעשותם.
הוא מסר לאדם חשוד ידיעות בלתי״סודיות, מן הסוג המתפרסם בכל עתון בארץ.
על בך הרשיעו אותו. אולם לא היה שום קשר בין הרשעה זו לבין האישום הנורא
אותו השמיעו דוברי הש״ב לפני ארבע שנים נגד אהרון בהן, כאשר הגדירוהו במרגל
מסובן, שפעל במשך שנים בסוכן של שרות־ריגול זר נגד בטחון המדינה.
אדוני הש״ב ניסו לרכך את המכה. הם דאגו כי פסק״הדין המוחץ יימסר לפירסום
דווקא ערב ראש״השנה, כשהציבור שקוע בחופשתו והעתונות עסוקה. גם לאחר מכן
דאגו בי במשך במה ימים לא יובל שום עתון להשיג את הנוסח המילולי. רק שני
העתונים הקרובים ביותר לש״ב — ״מעריב״ ו״ג׳רוסלם פוסט״ — הצליחו לפרסם
קטעים ממנו. הם עשו זאת בצורה שבאה לטשטש את המכה הנוראה שירדה על
הש״ב — על־ידי מתן כותרות, שעוררו את הרושם בי הש״ב ניצח.
* 4,ה זה מרגל? לסי הבנתו של אדם
נורמלי, מרגל הוא אדם המוסר לאוייב
ידיעות סודיות, בידעו כי הדבר יפגע כבטחון
המדינה.
כאשר נאסר חבר שער־העמקים אהרון
כהן, בסוף , 1958 פירסם הש״ב, במסע־תעמולה
חסר־תקדים, בדיוק האשמה זו.
לעיני הציבור הועמד המדען השקט, איש
השמאל במפ״ם ומראשי הדוגלים בהשתלבות
ישראל במרחב, כמרגל מסוכן, שקיים
במשך שנים מגע סודי עם שליח־ריגול זר
ומסר לו ידיעות סודיות ביותר, החותרות
תחת בטחון ישראל.
לפני שנה ניראה כאילו התאמתה גירסה
זו. בית־המשפט המחוזי הרשיע את כהן
בפסק־דין שלא ניתן לפירסום, והטיל על
האיש חולד,־הלב עונש חמור מאד בנסיבות
הנתונות: חמש שנות מאסר.
השבוע התנפצה גירסד, זו לרסיסים, ולא
נשאר ממנה שריו וזכר. שלושת השופטים
העליונים — משה לנדוי, צבי ברנזון ואל־פרו
ויתקון — זיכו את כהן מן האישום
כאילו אסף ידיעות סודיות. אחד מהם —
השופט ויתקון — זיכה את כהן גם מכל
אישום אחר. ואילו שני הנותרים — השופטים
לנדוי וברנזון — קבעו בפירוש כי
כהן לא מסר לאיש הזר שום ידיעה סודית,
וכי לא התכוון לפגוע בבטתון המדינה.

כשביל האיש הפשוט, זה מספיק.
אין הוא מעוניין כשאלה אם
כהן עכר, מכחינה טכנית, עכירות
אחרות, שאינן נוגעות למעשה
לריגול ולבטחון. מבחינה ציבורית,
זוהי ריהאביליטציה גמורה
של אהרונצ׳יק.
אולם אין להסתפק בקביעה זו. האזרח

חייב לשאול את עצמו: אם כן, מדוע הורשע
כהן בכל זאת על־ידי הרוב, ונידון
לשנתיים וחצי שנות מאסר?
התשובה לשאלה זו צופנת בחובה את
השערורייה המחפירה ביותר הקיימת במדינת
ישראל. שערורייה זו שמה ״חוק לתיקון
דיני עונשין (בטחון המדינה) תשי׳׳ז—
1957״ .חוק זה נתקבל על־ידי רוב גדול
של הכנסת — רוב שכלל את מפ״ם.

לדעת כל שלושת השופטים העליונים,
חוק זה הוא תועבה.

״אין הדעה סובלת זאת:״

י ן>וזווז1־־וו1רווו 111011 ווו 11—11צ —
״ ־ ה עשה אהרון כהן? לסי פסקי־
}*ן הדין, שוב לא נשאר ספק לגבי הנסיבות
העובדתיות עצמן.
כהן נפגש כ־ד 1פעמים עם חבר משלחת
מדעית זרה. איש זה הורשה על־ידי ממשלת
ישראל לבוא ארצה ולהישאר כאן
זמן ממושך — למרות שהש״ב הגדירו
כסוכן זר, מרגל מקצועי השייך למנגנון־
מודיעין. המטרה המוצהרת של שהייתו בארץ
היתד. לשוחח עם מדענים מקומיים.
למרות קביעת הש״ב, ניתן לאיש זה
להיפגש עם מדענים ישראליים רבים, ביניהם
כהן. אולם היה הבדל גדול אחד: בל
שאר המדענים הוזהרו על־ידי הש״ב מראש
כי יש להם עסק עם מרגל. הש״ב לא
אסר עליהם להיפגש עמו, אלא רק אמר להם
כי עליהם להיזהר בדבריהם.
כהן לא הוזהר. מדוע? טען הש״ב: כשנודע
לש״ב כי אהרונצ׳יק נפגש עמו
(דבר שאהרונצ׳יק כלל לא שמר אותו
בסוד, אלא פירסם בספריו ובעלון הקיבוץ)
— כבר חשד הש״ב באהרונצ׳יק. במקום

זוהי המסקנה הנובעת ג!פסק=הדין ההיסטורי שניתן השבוע בנושת אהרון כהן:

כהן זכאי-החוק אשם!
להזהיר אותו, החליט הש״ב לתת לאהרונ־צ׳יק
להסתבך, כוי לתפסו בקלקלתו. אחרי
17 פגישות, שרובן נתקיימו בביתו של
נג־,ן עצמו, ושכל אחת מהן נרשמה על־׳ די
אהרונצ׳יק ביומנו, אסר הש״ב את כהן.
כך נוצר מצב אבסורדי: לכל שאר המדענים,
שנפגשו עם הסוכן הזר, למרות
שידעו כי הוא סוכן זר — יש ״הסבר
סביר״ — כי הש״ב הת ר להם פגישות
אלה בפירוש. ואילו לכהן, שלא ידע על
אזהרה כזאת, אין לדעת הש״ב ,״הסבר
סביר״ — דווקא מפני שלא הוזהר.
בת־המשפט קבע כי הוא מאמי;• בפירוש
כי כהן לא מסר לשכן שום ידיעה סודית,
אף לא שום יד עה בשטח הבטחוני. אם
כן, על מה דובר באותן הפגישות? סיכם
זאת בית־המשפט :״עם א׳ דיבר (כהן) על
הציונות והקיבוץ, על משק העובדים, על
תנובה והמשביר, וייתכן גם על סולל בונה,
מפעלי תרבות ו חינוך ...על אזרחים ישראליים
...על הפעולה ה שמית ...על הכרוך
בעבודתו של כהן.״
כמה פעמים ביקש האיש הזר את כהן
לברר לו פרטים .,שאיינם סודיים. כהן לא
עשה זאת. רק פעם אחד מ לא אחרי בקשה
כזאת — כאשר ביקש האיש הזר לקבל
פרטים על מהות הפעולה השמית, רעיונותיה
ואישיה. מובן שכל הפרטים האלה
פורסמו לא פעם בהרחבה בעתונות, והיו
רחוקים מלהיות סודיים.
זהו המצב העובדתי, שנתקבל על־ידי
כל השופטים. על סמך עובדות אלה קבע
השופט ויתקון שיש לזכות את כהן מכל
אשמה. ואילו השופטים האחרים קבעו כי
על פי החוק הקיים אין להם ברירה אלא
להרשיע את כהן בריגול חמור — על פי 1 עובדות אלה בלבד.

הוסיפו השופטים :״תוצאה זאת,
שהחוק כופה אותה, אין הריעה
פובלתה, ואן? הדאגה לכטחון המדינה
אינה יכולה להצדיקה.״

ו מעגל
הקסמים הנורא
^ יך יכולה שיחה עם איש זר, ד,שר
\ £ה ה בארץ בשליחות מדעית רשמית, על
עניינים גלויים ובלתי־סודיים, להוות ריגול
חמור? איך נוצר ההכרח הכופר, על השופטים
לשלוח אדם למאסר של שנים על
מעשה כזה?
התשובה לכך טמונה באותו חוק־זוועות.
כי אותז חוק, כפי שמסתבר מדברי
השופטים לנדוי ובמזון, יוצר את השרשרת
הבאה של הנחות משפטיות :
ס מי שנפגש עם אדם שיש יסוד לחשוד
בו שנשלח לארץ על־ידי מדינה זרה
על מנת לאסוף כאן ידיעות — ״דינו
כדין המקיים מגע עם סוכן זר.״
9מי שמקיים מגע עם סוכן זר ואין
לו הסביר סביר לכך — ״רואים אותו
כאילו מסר ידיעה סודית.״
!*׳ מי שמסר ידיעה סודית — דינו
מאסר חמש־עשרה שנות מאסר.
משמע: אין שום צורך להוכיח כי הנאשם
מסר ידיעה סודית. יותר מזה:
אפילו משוכנעים השופטים לחלוטין כי לא
מסר הנאשם ידיעה סודית כלשהי — חייבים
הם להרשיעו כאילו מסר ידיעה סודית.
כהן נפגש עם איש זר — אדם שבלי
ספק היה יסוד לחשוד בו, למרות ששהה
בארץ בהסכמת הממשלה. על כן יכול היה
כהן לצאת ממעגל־קסמים נורא זה רק בדרך
אחת: להוכיח שיש לו ״הסבר סביר״.
לכהן היה, כמובן, הסבר סביר — כאיש-
מדע היה מעוניין להחליף דברים עם מדען
זר. השופט ויתקון מקבל הסבר זה. אך
שני השופטים האחרים פוסלים אותו בצורה
מייוחדת־במינה: הם הכניסו את כהן ל־מעגל־קסמים
שני.

וזהו העוקץ העיקרי של פסק*
דין היסטורי זה -העוקץ המגלה
את מהות החוק בצורה הזוועתית
ביותר.

סטו מהזה של קפקא

ד—11 גר-חן ווזז׳ 111111111111X1^1-וי בו—.
** י לפי החוק, אין איסור המסירה
^ מוגבל לידיעות סודיות דווקא. סעיף

אחר (22א׳) קובע, כי ״מי שמסר ידיעה
והתכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו —
מ>0.ר חמש־עשרה שנה.״
מה זאת ידיעה? ידיעה היא כל דבר שהוא,
כילל ידיעה שפורסמה בכותרת הראשית
של צהרון, או בשער של שבועון
ר,מ ני. מי שמסר לאדם זר בעל פה ידיעה
שפורסמה באותו יום בכתב בכותרת ראשית,
בעתון בעל תפוצה של מאה אלף
טפסים, הרי הוא אשם על פי סעיף זה.
לא־משפטן יכול להתפתות לחשוב כי המלים
״והתכוון לפגוע בבטחון המדינה״
מהתת סייג מוחלט להגנה על אדם מגורל
זה. זוהי טעות גמורה .״כוונה״ היא, ב־מיקרה
זה, מושג משפטי טהור. לפי החוק,
אם אדם מוסר לאיש זר ידיעה, בידעו כי
הא ש הזר ימסור אותה לממונים עליו, וכי
אלה יכולים להשתמש בה לרעת המדינה
— הרי מסתבר מכך כי ״התכתן לפגוע
בבטחון המדינה״.

היינו: אין צורך לזווכיח כי ,
נאשם כאטת התכוון לפגוע בכט־חון.
הכוונה נובעת כאופן אוטומטי
מן המעשה -כלי כל ק׳ *,ר
לכוונה האמיתית, הפנימית_ ,ל
הנאשם, ואפילו היתה כוונת הנאשם
הפוכה.
אהרון כהן הודה מרצון, בלי הסתייגות,
כי שוחח עם המדען הזר על דברים שאין
בהם שום סוד — למשל, על רעיונות
הפעולה השמית, ועל הרכב תנובה. מכיתן
שהיה עליו לדעת כי בן־שיחו ימסור זאת
לממשלתו (ואין ספק ש דע זאת) הרי עבר
— לפי הודאת עצמו — עבירה על פי
סעיף זה.
וכאן צעדו השופטים לנדוי וברנזון את
הצעד הסוגר את המעגל: אדם אינו יכול
לטעון כי היה לו ״הסבר סביר״ לפגישה
שבד, עבר עבירה. משמע: אפילו היתד, לכהן
סיבה סבירה לפגישה עם המדען הזר —
הרי טענה זו מתבטלת אוטומטית כאשר
הוא מודה שמסר לאיש זה ידיעה לא־סודית,
דבר שהוא בחזקת עבירה.

סודית. אכל מכיוון שמסר ידיעה
לא-סודית, הריני חייב להרשיע
אותו בעוון מסירת ידיעה סודית.״

כל שיחה היא פשע :
ף מצב זה, כל פגישה של אזרח ישר!*״
אלי עם אדם זר כלשהו — יהיה דיפלומט
אמריקאי או נערת־זוהר איסטראלית,
ראש־שבט מאוגנדה או עתונאי מפילין —
היא עבירה חמורה על החוק.

כל שיחה כזאת מהווה ריגול
חמור, כלי בל קשר לתובנה.

כי על מה יכול הישראלי לדבר עם
הזר? אם ישתה •ימו קפה ויעיר כי קפד.
זה בא מבראזיל — הרי מסר לו ידיעה
במובן החוק. אם יצביע על גליון של
ג׳רוסלם פוסט, המונח על השולחן, ויפליט
כי אין להאמין אף לשורה אחת בעתין זה,
מאחר שהוא ממומן על־ידי מפא״י — הרי
מסר ידיעה פוליטית חשובה.
אפילו תצטמצם השיחה למזג־ד׳,אווירי, הרי
זו עבירה. כל ידיעה על מזג־האוויר חשובה
במלחמה המודרנית, כי יש לה חשיבות
לגבי פעולת פצצות גרעיניות, טילים ומטוסים.
אם מסר ידיעה על מזג־האוזיר
(למשל :״אצלנו תמיד חם בחודש החגים,
כי לעיתים קרובות נושבת רוח מזרחית!״)
הרי מבחינה חוקית ״מסר ידיעה והתכוון
לפגוע כבטחון• המדינה.״
ואכן, בפסק־דין חשוב ביותר, מלפני
תריסר שנים, המשמש תקדים לכל מערכת־המשפט
הישראלית (והמצוטט גם בפסק־דין
זד ),קבע השופט משה זילברג:
״המלחמה המודרנית היא טוטאלית, בל־כוללת,
והיא מקיפה ומשתרעת על כל
שטחי החיים של העם ושל המדינה. הפוטנציאל
של המזינה, המוראל של האוב־לוסיה
שלה, רמת התרבות, יחסי המפלגות
שבה, האדמיניסטראציה, חינוך טכניקה,
חרושת, השכלה וכדומה — כל אלה הם
דברים שהאוייב מבקש ומעוניין לדעתם למטרות
המלחמה, או המלחמה העתידה שלו,
כדי להשתלט, בבוא היום, על המדינה
כולה ...נכון, כל פרט כשהוא לעצמו אינו
חשוב כלל, אבל איסופם של הפרטים ההם,
מיונם, צירופם, בירורם, סידורם — כל
׳הפסיפסים הללו ממציאים לאוייב את התמונה
המלאה, השלמה שחרא משתוקק לקבל
מחיי המדינה.״

לפי הגדרה זו (הנבונה כשלעצמה)
-בל משפט המתפרסם ב-
גליון זה של ״העולם הזה״ הוא
״ידיעה״ כמוכן החוק, ומסירת בל
פרט בזה היא עבירה חמורה.

הברירה לשופט הגון

שופט לנדוי
החוק אשם, בהן אשם
כך נסגר המעגל האבסורדי, המורכב כולו
מהנחות (״חזקות״) משפטיות. מאחר שכהן
מסר לאיש הזר ידיעה לא־סודית, חזקה
היא שעבר עבירה על חוק־הזוועה. מאחר
שלא היתד, לו סיבה סבירה, הרי חזקה
היא שעבר את העבירה ששמר ,״מגע עם
סוכן זר״ .מאחר שנפגש עם סוכן זר, חזקה
היא שנחשב כאילו מסר ידיעה סודית.
מאחר שמסר ידיעה סודית — חזקה היא
שהוא מרגל.

כל המעגל מזכיר מחזה־זוועות
של קפקא. כי פירושו הוא פשוט
שעל השופט לקבוע :״אני מאמין
בי הנאשם לא מפר שום ידיעה

ל מדינה בעולם יודעת, כמובן, שירי־
*ביה ואויביה מעוניינים בכל ידיעה על
הנעשה בה. בכל זאת אין המדינות החופשיות
מגבילות את חופש־הדיבור, אינן
שמות מחסום בפי עתוניהן, ואינן אוסרות
על אזרחיהן לשוחח עם זרים. מדוע? מפני
שהשקפת־העולם הדמוקראטית קובעת שחופש
האזרחים חשוב עד אין שיעור יותר
מאשר היתרון הקטן הנובע ממניעת אינפורמציה
בלתי־סודית כזאת מן האוייב.
כיצד קרה כי ישראל קיבלה בשטח זה
דווקא את התורה הטוטאליטארית, מן הסוג
הנהוג בארצות פאשיסטיות וקומוניסטיות?
יש לכך היסטוריה פשוטה. בשנים הראשונות
של המדינה היה צורך למצוא דרך
חוקית למלחמה יעילה בבריחת הצעירים
הערביים, שעברו את הגבול וחזרו לישראל.
על חציית הגבול אפשר היה לדון
אותם רק לארבעה חודשי מאסר. על כן
התחילו לדון אותם על פי סעיף של מסירת
ידיעות לחוקרים הערביים, שאיפשר להענישם
במאסר של שנים רבות. לצורך זה
נקבע כי כלימה שצעיר כזה מסר לחוקר
ערבי מעבר לגבול — ואף אם לא ידע
ולא מסר שום סוד — מהווה ״ידיעה״.
כמו דברים רבים במדינה, שהומצאו נגזר,ערבים,
הרי גם תפיסה זו חוזרת ומת־נקמת
ביהודים. כיום מחייב סעיף זד, את
האזרח הישראלי לברוח מכל מגע עם תייר
או עתונאי זר, לסתום את פיו בעת פגישה

שופט ויתקון
החוק זכאי, כהן זכאי
כזאת, ולהתנהג כמו מוז׳יק נפחד ומבוהל
בכפר סובייטי.
במצב כזה, מה יכול שופט ישראלי
לעשות? מה עליו לעשות מול חוק
נאצי או סט-אליני, שנתקבל כדין בכנסת
הריבונית של ישראל הבטחוניסטית?

למעשה יש לשופט הגץ ברירה
בין שלוש אפשרויות, והן:
(א) להתפטר מתפקידו.
(ב) להפעיל את החוק הזוועתי כלשונו
וכרוחו, אך לציין בפסק־דינו כי הדבר
מתנגד למצפונו.
(ג) לפרש את החוק בצורה כזאת ששוב
לא יהיה טוטאליטארי.
במיקרה זה, נהגו השופטים לנדוי ובמזון
בדרך השניה, וניסחו פסק־דין המחווה,
למעשה, קריאה גלוייד, לכנסת ולציבור לבטל
את החוק הקיים, אשר ״הדעת אינה
סובלת״ אותו.
ואילו השופט ויתקון בחר דווקא בדרך
השלישית. הוא התנגד לפירוש ד,קיצ:ני של
החוק, הכלול בפסק־דינו של לנדוי, וטען
כי אפשר להבין את כוונת המחוקק גם
בצורה הרבה יותר ליברלית. הוא אימץ
לעצמו פירוש ליברלי כזה, ועל פיו זיכה
את אהדונצ׳יק מכל אשמה.
קבע השופט ויתקון :
״אם נקבל את פירוש החוק, הנזוצע יעל־ידי
חבר /ייאלץ וזאזרח הזהיר להתחמק
מכל פגישה ושיחה עם אדם זר כל
ויכוח על ענייני דיומא ועל בעיות המנסרות
בחלל עולמנו והשנויות במחלוקת בין
הצדדים, עלול להכיל בתוכו חומר אינפורמטיבי.
וכך נגיע למצב, הידוע לנו
לש״מצה מזוגמתן של מדינות מסויימות,
שיהאזדח מפחד לדבר ולהביע את דעותיו
בשיחה עם איש מהחוץ. מצב זה לא יכירנו
מקומו אצל עם חופשי ואני מקווה, שלא
נגיע למצב כזח.״
כך נוצרה תמונה מוזרה במיקצת, שאינה
ברורה במבט שיטחי:
השופט ויתקון, שהוא דווקא מבקש לשמור
על החוק הקיים, מפרש אותו בצורה
ליברלית — ותוך כדי כך הוא מגיע בהכרח
לזיכויו של כהן.
השופט לנדוי, המגנה את החוק הקיים
ורוצה בהחלפתו, מפרש אותו בצורה הקיצונית
ביותר, ותוך כדי כך נאלץ לשלוח
את כהן לשנתיים וחצי מאסר.
מי שרוצה גם בטובתו של כהן החף־
מפשע וגם בביטול חוק־הזוועה, יתקשה
להחליט איזה משני פסקי־הדין טוב יותר.

אך דבר אחר כדור: שניהם
מהווים מכה מוחצת לש״ב ולחוקיו,
ושניהם מהווים נצהון מזהיר
לעורך הדין אליעזר טויסטר,
סניגורו של אהרונצ׳יק, ולבל אותם
שטענו כמשך שנים בי בהן הוא
קורבן ח!?-מפשע של חוק תועבה.

גזיזת שעוות שד אשה
באותם המיקוים בהם

העיר העילית: המישרט היהודי הוונב במרומי ההר
ץ צי ש?{ה לפני חצות. אדוארד בטחיש
1 1שכב על הספה וחיכה שדינה תגיש
לו קפה. דינה טיישברג היא ידידתו, וזה
עתה הסיע אותה הביתה מעבודתה בבית־החולים
בעפולה.
היתד, זו ידידות בלתי־רגילה: ידידות
בין ערבי־נוצרי לבין יהודיה עולה
אולם בנצרת עילית לא היתד, זו
ידידות יחידה בין זוגות מעורבים.
בעיני דינה ( )34 היתד, זו ידידות ככל
ידידות. היא באה מארץ בעלת מינהגים
חופשיים, שבה אין מקפידים כל כך על
המוצא הלאומי של בן־הזוג. לגביה, אדו־ארד
( )36 הוא גבר ישראלי, ואין הוא
נבדל בהרבה מישראלים אחרים — גם אם
הוא ערבי.
אדוארד, לעומתה, בא מרקע אחר לגמרי:
חברה שכל התקדמותה היא חיצונית
בלבד, ואשר בבתיה שמרה עדיין על
השקפות ומינהגים מלפני דורות רבים. חברה
שבה אין להעלות על הדעת יחסים
חופשיים בין גבר לאשה. אדם המחפש יחסים
כאלה, חייב למצוא אותם מחוץ לחוג
שלו, מחוץ לעצם החברה לה הוא שייך.
במיקרה המיוחד של ערבי ישראלי, פירוש
הדבר: לחפש יחסים אלה בקרב החברה
העברית, המתקדמת יותר בגישתה ליחסים
בין גבר לאשה.
לאדוארד בטחיש היתד, סיבה נוספת לחפש
חברת אשד, בנצרת עילית. כי בנצרת
התחתית, הערבית, ידוע הוא כאיש אמיד,
חרשתן מצליח, נשוי ואב לשתי ילדות.
אלא שמזה שנים אין הוא חי עם אשתו.
בגלל היותם בני העדה הלאטינית (קאתו־לית)
לא יכלו להתגרש, והם חיים בניפרד.
במצב זה אין אדוארד יכול למצוא ידידה
או אשד, בעדתו הוא> שהרי בחברה הייתכנו
רק יחסים ״מכובדים״ ,רק ערבית למטרת נישואין. ולהתחתן אין הוא יכול,
כל ׳ עוד אינו גרוש.

כ 7ח מעבד?נבו?

*י* יפורו של אדוארד ידוע היטב בנצ־
)*/רת. זהו סיפור של זיווג בלתי־מוצלח,
שהיד, אולי מחזיק מעמד בדור הקודם:
ישראל של היום — התרסק. כי בתנאי האשה, תרז בטחיש, לא קיבלה את המוסהישנות
של החברה הערבית. כמות השידוך נעשה בדואר. אביו של אדוארד
בטחיש כתב מכתב, דרך פאריס, לאחיו,
תושב העיר העתיקה בירושלים. במכתב
תרז, עבור בנו
זה ביקש את יד בתו,
אדוארד. תרז היתד, אז בת 14 בלבד. אביה
ענה בחיוב.
כעבור שנתיים ביקר אדוארד עצמו בבית
דודו בירושלים. כנוצרי הורשה לעבור
לירדן בחג המולד, ניצל את ההזדמנות לבקר
אצל ארוסתו ולהסדיר את עניין הנשואים.
אמה של תרז, שהתאלמנה בינתיים,
קיימה את הבטחת בעלה. אדוארדחזר
לישראל, ובזכות מעמדו וקשריו השיג רש־יון־כניסה
עבור אשתו־לעתיד. כעבור 12 יום
עמדה תרז בצד הירדני של מעבר מנדל״
באום, כשמזוזדה בידיה. מן העבר השני
קיבל את פניה ארוסה אדוארד, שהסיעה

ישר לבית הוריו בנצרת.
זה היה לפני 10 שנים. סיפרה תרז לאחר
מכן :״לא אהבתי אותו. לא הכרתי אותו
מקודם, ואיש לא שאל אותי אם אני רוצה
להתחתן עמו או לא.״
מצב אליו נקלעו נשים ללא־ספור לפניה,
ואליו נקלעות גם כיום אלפי נשים בישראל,
מדי שנה.

מכות במינזר

וד?פני הנישואין, בהיות תיו אורחת
בבית דודה, תכפו המריבות בינה

זמן בא עורך־הדין שלי מבית־ד,משפטי,
והוביל אותי לבית־ד,חולים רוטשילד בחיפה.
שם בדקו את כל חלקי גופי בקרני
רנטגן. תפרו לי את הפצעים. בלילה לקח
אותי פרקליטי הביתה, ברמת-גן, ונשארתי
חמישה־עשר יום במיטה.״
היתה זו תגובה של בעל נזעם, שהאמין
כי אשתו סטתה מדרך המוסר. הוא ראה
בה מופקרת, אשר אסור לה אפילו לדתקרב
אל בנותיה. על כן התנפל עליה כאשר
הלכה לבקרן במינזר. על רקע זה פרץ
ריב אחרי ריב ונהרסו חייו האישיים של

יוצאים דפיין ש בחיפה

ך* שאלה הראשונה היתה: מי
| ! היו הארבעה? לא היה קשר, לענות
על כך. אמנם איש לא יכול היה לנקוב
בבטחון בשמות המתנפלים, אך זהותם הכללית
היתד, ידועה היטב. הם השתייכו ל־

וגזע

לבין אדוארד. הרקע: תרז היפהפיה סברה
כי מגיעה לה מידה רבה יותר של חופש,
מזו המקובלת בחברה הערבית וכי בעלה־לעתיד
חייב לסגל לעצמו מינהגים הנראים
לה. פעם, כאשר נסע אדוארד לחוץ־לארץ,
הוחזקה תרז בבית בטחיש, במה שהיא
כינתה כ״מעצר בית״.
אחרי שנולדו שתי בנות הזוג נפרדו
אדוארד ותרז. אך לא מבלי שהפרידה
תהפוך למלחמה אכזרית ומכוערת, שהתגלגלה
בכל הערכאות המשפטיות של המדינה
ושל העדה הלאטינית.
לא פעם נתבקשה המשטרה להתערב.
ם־פרה תרז על אחת ההתנגשויות:
״זה היה בהפסקה של בית־המשפט בנצרת.
הלכתי לבקר את שתי בנותי, ז׳וז׳ו
ושועאה, בבית־הספר של יוסף הקדוש בנצרת.
הייתי עם הילדות, כשלפתע הופיע
בעלי, שהרגיש בהעדרי מבית־המשפט. הוא
נכנס לטרקלין, גירש את הנזירה ואת שתי
הילדות מן החדר, ונעל את הדלת. אחר־כך
פנה אילי בזעם, :מי נתן לך את הרשות
לראות את הילדות?׳
״הוא סטר את לחיי בכוח. כשניסיתי
בי. נפלתי עלהארץ.דמי
להתגונן, בעט
נשפך על הריצפה ועל הכסאות. צעקתי
ואיבדתי את ההכרה. הנזירות שמעו את
הצעקות, והן פרצו לחדר בעדדלת אחורית,
שהיתר, במיקרה פתוחה. כשהתעוררתי
ראיתי את רגלי הנזירות. בעלי הסתלק.
״הנזירות לא הגישו לי עזרה, לא פתחו
את הדלת ולא קראו לרופא. הן אף לא
שוכבת על
נתנו לי כוס מים. נשארתי
הארץ למעלה מחצי שעה, ללא טיפול. כי
הנזירות פחדו מפני בעלי. לבסוף קמתי,
ניגשתי לטלפון של המוסד וקראתי למשטרה.
״המשטרה
לקחה אותי לרופא. כעבור כמה

היה היחיד שדלק עדיין בבלוק הארוך.
נשמעו דפיקות רמות בדלת .״יש לנו
מכתב בשבילך!״ קרא מישהו בעברית
עילגת׳ במקצת. דינה היתד, בטוחה כי הדובר
אינו דוור ! שהרי אין מוסרים מכתבים
בחצות הליל. היא קראה מבעד לדלת
הנעולה! ״אני לא רוצה לפתוח!״
מאחורי הדלת התפתחה שיחה עצבנית
בצרפתית. אחר־כך נשמעה הקריאה :״יותר
טוב לך שתפתחי את הדלת. אם לא —
אנחנו שוברים אותה!״ דינה עמדה בסירובה.
האלמונים הסתערו על הדלת, שברו את
המנעול והתפרצו פנימה.
היו אלה ארבעה גברים רעולי־פנים. שניים
התנפלו על אדוארד, החלו ממטירים עליו
מהלומות אגרוף עד שנפל ארצה שותת־דם.
באותה שעה תפסו השניים הנותרים
את דינה. היא ניסתה להתנגד ולצעוק. אחד
מהם תפס בגרונה, שני הוציא מספריים
מכיסו והחל גוזר את שערות ראשה. תוך
מאבק נחתכה ידה בלהב המספריים. רק אז
חירפו ממנה שני האלמונים. הם הסתלקו
יחד עם חבריהם, עלו לטנדר שחיבה להם
בחוץ ונעלמו.
בתחילה לא ידעה דינה אם לדתלונן
במשטרה. רק למחרת בבוקר ניגשה לתחנה,
הגישה תלונה על התפרצות וגרימת נזק
לדלת. היא לא הזכירה אף במלה אחת
את המכות אותן ספגו היא וידידה.

אדוארד בקרב חברתו.

התנפלות בחצות

תה שכב אדוארד על הספד. בדירת
ידידתו דינה טיישברג. האור בדירה זו

״מחתרת האלג׳ירית״ .כך קראו לגוף זה
תושבי נצרת עילית ונצרת תחתית. הראשונים
— בראותם ב״מחתרת״ זו תופעה
חיובית, האחרונים מתוך דאגה וזעם.
עד לפני זמן קצר בלבד, הופני אל

לדברי תושבים רבים בנצרת עילית ותחתית, מנשה שפירא הדריך את

: 11 1 1 1 /4 1 1מחשבתם של הקנאים היהודיים בנצרת עילית. מנשה (שמאל) אינו
מסתיר את דעותיו, טוען כי השלטונות חייבים להדריך את העולים החדשים ביחסים לערבים.

היא מעשה סאדיסמי, נעל אופי מיני מובהק, הוא מופיע תמיד
משתלבים היצרים הגזעניים הגלויים ביצרים מיניים סמויים
לם מחוסר מקורות־פרנסה טבעיים ומבוססים
היטב, עמדה כל העיר על כרעי תרנגולת
מבחינה כלכלית.
נצרת עצמה, לעומת זאת, עברה שנים
של שיגשוג. אלפים מבני העיר מצאו עבודה
בערים העבריות, הצמאות לכוח־עבודה
מקצועי או מקצועי־למחצה. נבנו בתים חדשים׳
נקנו מכוניות פרטיות, פה ושם
נירכש מקלט טלביזיה. אך עדיין נשארו
בכיסי תושבים סכומים ניכרים שלא הוצאו.
כי בנצרת מוגבלות מאד אפשרויות הבילוי.
חזיון נפוץ היה, בשנים האחרונות, לראות
קבוצות של צעירים ערביים, העולות לעת
ערב לאוטובוס או למשאית. הם יצאו
לכייף בחיפה.

השבאב עדרה?פלדת

שנה האחרונה חל שינוי כלשהו.
^ במקום לנסוע לחיפה הרחוקה. החלו
יותר ויותר מבני נצרת חושבים על נצרת
עילית כעל מקום בילוי. הכוונה, כמובן,
לגברים בלבד. שהרי נשי נצרת המשיכו
לשבת בבית.
חיווה השבוע את דעתו נצרתי צעיר
משכיל :״מבחינה חברתית, נצרת עילית׳
היא השלמה לנצרת הישנה.״
לא כך ראו את המצב תושבי נצרת
עילית. בתחילה קיבלו רובם בעין טובה את
ביקורי השבאב. הם הכניסו חיים — וכסף
— לשכונות החדשות. אחדים אף ראו בכך
מגע חיובי בין בני שני העמים. אלה אף
נטו להעלים עין מן העובדה, שכמה נשים
— שבעליהן התקשו בפרנסה — ניהלו
בביתן בתי הארחה לצעירים הערביים.
קרה פעם, שהמשטרה הפתיעה צעירים
שהמתינו לתורם בחדר האורחים של משפחה
בנצרת עילית. הבעל ואשתו נשבעו כי
אלה הם ידידים שבאו לביקור נימוסין,
והמשטרה יצאה כלעומת שנכנסה.
שינוי־היחס הראשון חל, לדברי אחד מוותיקי
העיר החדשה ,״כאשר ראינו שלא
רק נשים מבוגרות עושות זאת — אלא
שהבנות הולכות בעקבותיהן.״ צעירות, ש1ן
] ן 1דינה ט״שברג היהודיה, הוריהן לא יכלו לספק להן דמי־כיס, ואשר
11 11
ששיער ראשה, ליד ה היו צמאות לבילוי, החלו פוזלות לעבר
מצח, נגזז בגלל ידידותה לערבי מנצרת. הצעירים שעלו במכוניותיהם מהעיר התחתית.
מה עוד, שצעירים אלה היו ידועים
השיכונים החדשים של נצרת עילית רק כנדיבים ומוציאים כסף ביד רחבה.
עולים מאירופה. גרו שם, כמובן, פקידי
וכך, כדברי אותו צעיר משכיל, הפכה
המימשל הוותיקים, אך העולים
נצרת עילית השלמה חברתית לנצרת ההם
שקבעו את צביון עתיקה. כלומר: הצעירים הערביים, שחוקי
העיר החדשה. דבר שעזר להגביר את זרותה המוסר הערבי לא איפשרו להם בילוי עם
בנוף הערבי, ואת ההפרדה המוחלטת בינה בנות ערביות, חיפשו בילוי זה בקרב הלבין
העיר התחתית.
חברה העברית החופשיה יותר.
תופעה פסיכולוגית מעניינת: גם כאשר
היה זה דבר רצוי למתכנני העיר כי
נצרון עילית נולדה כדי להפר את ערביות סבלו מן האיסורים המוסריים של החברה
האזור. מתכנניה ראו בה גורם בטחוני הערבית, לא הצליחו הצעירים הערביים׳ ל־

חמומי־המוח שבהם היו מוכנים לנקום את
ניקמת בריחתם מאלג׳יריה בערביי נצרת,
ללא כל סיבה נוספת. הסבירו להם, כי
בישראל אין מלחמה פעילה בין עברים
וערבים, והם התאפקו. אולם כאשר ראו
צעירים ערביים מבלים עם נשים עבריות,
לא יכלו גם המתונים שבהם לשבת בשקט.
הדחפים הלאימיים־מיניים התגברו עליהם.
הנשים שבילו עם ערבים נראו להם כנשים
הצרפתיות שבילו בימי הכיבוש הנאצי עם
האויב. ממילא /נראה להם רק עונש אחד
כמתאים להתנהגות זו — אותו עונש
שנגזר על אותן צרפתיות בסוף המלחמה:
גזירת שיער ראשן, לאות קלון.
בשתי הערים מהלכות אימים, זה כמה
שבועות, שמועות על פעולותיה של אותה
״מחתרת אלג׳ירית״ .מדובר על מארבים
בלילה, במעלה הכביש לנצרת עילית, בהם
התנפלו על צעירים ערביים שליוו את חברותיהם
העבריות הביתה, אחרי בילוי. מדובר
על אזהרות שניתנו לאותן נערות, לבל
ייראו שנית עם בני נצרת תחתית.
מיקרה אחר, שזכה לפירסום מרעיש, אירע
באוטובוס אגד. נוסע ערבי צעיר בילש מן
הנהג שיפתח את הרדיו. הנהג לא השיב.
בגמר הנסיעה התפתחה קטטה בין השניים,
שכתוצאה ממנה איבד הנהג היהודי חמש
שיניים.
כל אלה, סבורים נצרתים רבים, באו במתוכנן,
כדי להסיח את דעת תושבי העיר
העילית מצרותיהם, ומכשלון המתכננים, ש־תיכנונם
הסתכם באוכלוסיה של עשרות אלפים
איש — מהם מחצית מחוסרת־פרנסה.
ההתפרצות לדירתה של דינה טיישברג
היתד, המרעישה ביותר, רק מפני שדינה
פנתה למשטרה. לפניה סבלו נשים אחרות
בנצרת עילית את החרפה הזאת — והעדיפו
לשתוק.
הנשים שנפגעו לא היו דווקא אלג׳יריות.
קנאי המוסר לא יצאו להגן על אחיותיהם,
כי אם לאסור כל מגע עם ערבים, באשר הם
ערבים. מטרתם המוצהרת: להפסיק כל
מגע חברתי בין שני העמים, אפילו כאשר
אין בו שמץ של הפקרות מוסרית או של
זנות.

על כך מעידה ההתקפה על דינה וידידה.
כי דינה, שעלתה לפני שנד, וחצי, יד ער,
כאשד, מכובדת. היא עובדת כאחות מדופלמת
בבית־חולים, מפרנסת את שני ילדיה
— שאביהם נפטר לפני שמונה שנים
— בכבוד. היא יצאה עם אדוארד
בגלוי, ושניהם לא ראו כל פסול בידידות
זו. אחרי ההתנפלות, נפסקו היחסים ביניהם.

הבית
אבק־שריפה

** נצרת הישנה נוקבים רבים בשמו
/,״ של מנשה אחד, כמדריך האלג׳ירים.
אין הוא אלג׳ירי, כי אם יליד ליטא, שעלה
ארצה בגיל ארבע. שמו מנשה שפירא והוא
עובד כנהג מע״צ, אחרי שהתיישב בנצרת
למחרת כיבושה, לפני 14 שנה. לפי אותן
שמועות, מרבית חבריה של אותה ״מחתרת
אלג׳ירית״ עובדים אף הם במעי׳צ.
מנשה מכחיש בתוקף שהוא מנהיג ״המחתרת
האלג׳ירית״ ,אך אינו מסתיר את
דעותיו :״האנשים האלה, שבאים לכאן
מאירופה, לא יודעים מה זה גוי ומה זה
יהודי. בשבילם אין כמעט כל הבדל. לכן
זו במידה מסויימת גם אשמת השלטונות.
הם חייבים להבהיר לעולים החדשים מי הם
בדיוק הערבים, ואיך יש להתייחס אליהם.״
ראשי שתי הערים נזעקו מיד להרגיע
את הרוחות, הבטיחו — תחת לחץ של
אנשים מתונים — לפרסם גילוי־דעת שיגנה
את ההתנפלויות הגזעניות.
אולם כל עוד תהיה הדעה הרווחת בנצרת
עילית ש״יש להבהיר מי הם בדיוק
הערבים ואיך יש להתייחס אליהם״ —
תישאר העיר החדשה כחבית של אבק־שריפה
בגליל — חבית המאיימת יהתפוצץ
היום על רקע מיני־גזעי: ואשר אפשר
יהיה לפוצץ אותה מחר על רקע של סיכסו־כי
עבודה, או התנגשויות עדתיות.
ייתכן, כי זהו התירגום המעשי של
פראזות גדולות כמו ״ייהוד הגליל״ ו״יצי־רת
מישקל־נגדי לנצרת״ ,שעמדו מאחורי
הקמתה של נצרת עילית.
במגרת שירכב על נצרת הערבית, ועל כן נכללה
כולה במסגרת פעולתו של משרד הבטחון.
במקום ראש עיר יש בה נציג של משרד
הבטחון.
כדי לפרנס את העולים החדשים, שהובאו
ישר מן האוניות, הושקעו מיליונים רבים
מתקציבי הפיתוח במיפעלי תעשייה, אשר
לא היתד כל סיבה כלכלית מדוע יוקמו
דווקא בנצרת עילית •ולא ברמת־גן או לוד,
למשל. הדוגמה המסמלת כיום סוג זה של
פיתוח היא מיפעל הטקסטיל הענקי של
ג׳ימי לוי, שבלע קרוב לשמונה מיליון
ל״י ממשלתיות וסגר את שעריו מחוסר
אמצעים.
גם כאשר העסיק המיפעל כמה מאות
פועלים לא היה מצבם של תושבי נצרת
עילית משגשג במיוחד. הסוכנות נמנעה
אומנם מלשלוח לשם מקרי־סעד קשים׳ או־

רוב, להשתחרר בעצמם מתכתיבי המוסר
הזה. רוב אלה שנהנו מחופשיותן של נשים
או בחורות עבריות מנצרת עילית ראו
בהן, בסתר לבם, נשים מופקרות או קלי־לות.
דבר שדחף אחדים מהם לפנות לא״
פעם לסתם עוברות־אורח ברמזים מפוקס״
קים.

מארבים כלילה
מיפנה השני לא חל בפתאומיות,
ן כי אם התגבש בהדרגה, משך החודשים
האחרונים. עמדו במרכזו צעירים בני
העלית האחרונה מאלג׳יריה, שבאו דו־ צרפת.
הם עזבו את בתיהם תוך מלחמת־הדמים
בין אירופים לערבים, ראו בערביי נצרת
חלק בלתי־נפרד של אותו עם ערבי היושב
באלג׳יריה.

העיר התחתית: החנוה החנוקה במותן

1ד 0 ! 3 ! 1 *1111 השאה מוחמד רזא פהלווי ואשתו, פארה
0 0דיבה היפה (במרכז) ,אצל הנשיא קנדי 711111 ואשתו. השאה מקווה לגשר על התהום הפעורה בינו לבין עמו.
** 6רי ישראל רגילים לנסוע רחוק
44/מאד — כי לארצות הקרובות אינם
יכולים להיכנס. השבוע זכה שר החקלאות,
משה דיין, לנסיעה קצרה רבת־משמעות.
הוא טס שלוש וחצי שעות לטהראן —
השר הישראלי הראשון שביקר בארץ מרחבית

שבועיים לפני כן שימשה נסיעה זו
מוקד למשבר בצמרת השלטון. ידיעה קצרה
הודלפה לעתונים על הנסיעה המתוכננת•
דיין כעס ורתח, ראה בהדלפה זו
נסיון מכוון להכשיל את הנסיעה. כי תנאי
בל־יעבור ביחסים בין ישראל ופרס היה,
שיחסים אלה יישמרו ככל האפשר בסוד.
משהודלפה הידיעה, היה ברור לדיין כי
הפרסים יבקשו לבטל את הנסיעה. הוא
אף איים להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, עם

*11111 71ף 11 הס קרוב ל־ 18 מיליון האיכרים
0 0 7 1 1 1 7 1של פרס, החיים ברמה פרימיטי־בית
עלובה. תמונה זו, שצולמה בשעת הרעש ׳האחרון

לישראל בגלוי, שימשה פרס ארץ־מעבר
לאלפי יהודים עיראקיים, שעלו לישראל
במחתרת הציונית. הפרסים התירו ליהודים
אלד, להיכנס ללא קשיים, הירשו לסוכנות
היהודית להקים עבורם מחנה־מעבר ליד
טהראן, ולהטיסם בטיסות מיוחדות ללוד.
כאשר נסתיימה פחות״או״יותר עליית יהודי
עיראק דרך פרס, ניגשה הסוכנות היהודית
לאירג ן עליית יהודי פרם עצמה.
מתוך כ־ 160 אלף יהודים שחיו בארץ זו
לפני קום המדינה, עלו עד כה למעלה מ־60
אלף — כולם באמצעות הסוכנות היהודית,
בידיעת הממשלה הפרסית. משרדי הסוכנות
פתוחים עד היום בטהראן, מול השגרירות
הסובייטית,

שפקד את פרס, מדגישה עוד יותר את גורלם המר של
מיליונים אלה. השאה העביר חוקים לחלוקת האחוזות
בין האיכרים, אך בעליהן משתמכים מביצוע החוקים.

פרסים רבים, ת־שב• ישראל, שחזרו לביקור
קצר בארץ מולדתם, שבחו זאת. הם
הגיעו לפרס כשהם נושאים דרכון ישראלי,
ובלבם הכוונה לשוב ארצה לבתיהם ולעסקיהם
כעבור תקופה קצרה. אחדים מהם
באו למצוא כלה עשירה. לפתע נפלה מהלומה
על ראשם: על פי החוק הפרסי
נשארו נתינים פרסייס! ומאחר שלא הספיקו
לשרת בצבא לפני עלותם לישראל —
נדרשו עתה למלא אית חובתם הלאומית.

תרופות, חימיקלים, ביצים. במרוצת הזמן
החל הענק הרדום להתנער, וביוזמת הממשלה
הוקמו מיפעלי־הרושת בקצב קדחתני.
במשך ארבע השנים האחרונות בלבד הוקמו
4000 מיפעלים, ששיחררו את פרס נ;
התלות ד,מ חלטת בייבוא. היא׳ כבר אינה
מייבאת מלט מישראל ובעוד שנר, תפס ק
גם לייבא טקסטיל.
כאשר תפסיק לקנות טקסטיל מישראל,
ירגישו בכך רק מעטים מן הפרסים שלבשו
עד כה בדים אלה. כי הסוחרים והיבואנים
— כרובם יהודים — הציגו את סחורותיהם
הישראליות כתוצרת שווייץ או צרפת, כדי
למנוע בעד התנגדות אפשרית של הלקוח ה
משחק
השאח
של ישראל

שובו של דויד בן־גוריון ממסעו בצפון
אירופה.
אן הפרסים לא הורתעו על־ידי פירסום
הידיעה: ההזמנה לשר החקלאות הישראלי
עמדה בעינה. הוא נתקבל בכבוד ממלכת־,
הובל לסיור באיזורי הפיתוח של צפון פרם,
הכתיר את ביקורו בפגישה רשמית עם
השאה מוחמד ריזא פהלווי, בארמוני.

לולו רוצה לחזור
ך 1פני זזודיעוים אחדי^למ^קשה

/היה לתאר כי דבר זה אפשרי. שהרי,
מתחת לפני היחסים הישראליים־פרסיים,
רווח החשש הפרסי שיחסים אלה יזיקו ליחסי
פרס עם הארצות הערביות. גמאל
עבד אל־נאצר חירף וגידף את השאה הפרסי,
לפני כשנתיים, כאשר זה הודיע על
כוונתו להעניק הכרה רשמית לישראל. טהראן
נאלצה אז להחזיר את שגרירה מקהיר,
וסאוס אל־ערב ניבא למוחמד רזא סוף
דומה לסופו של נורי אל־סעיד העיראקי.
מאז שקד משרד החוץ הפרסי לא להעלות
את המתח, לשמור על יחסים טובים עם
יתר מדינות ערב.
בתחילה קיבלה ישראל את הנחיית־היסוד
הזו. המגעים הידידותיים הראשונים נגעו
לבעיות של עליה לישראל. בין 1947ל־
, 1951 לפני שנורי אל־סעיד איפשר לרבבות
יהודי עיראק לוותר על אזרחותם ולעלות

הבעיה המטרידה במיוחד את שליחי הסוכנות
היא בעיית היורדים מישראל, המבקשים
עתה לשוב ולעלות ארצה. כמו
רחמים לולו, תושב כפר קדימה לשעבר.
הוא חזר לטהראן, כך הוא מספר, מפני
שאחיו היה חולה. הביקור נמשך חמש
שנים. רחמים, שהיה נהג בישראל, עבד
גם בטהראן כנהג. אלא שהוא התגעגע אל
שבע שנות שהותו בישראל.
הוא פנה לסוכנות, ביקש שתסיעו חזרה
עם אשתו וארבעת ילדיו, שהצעיר בהם
( )12 הוא צבר. הוא הציג מכתב מראש המועצה
של כפר קדימה, המאשר כי למשפחת
לולו מחכה בית בכפר. אך הסוכנות
אינה מעלה ארצה על חשבונה אנשים בפעם
שניה — ולשלם את הוצאות הדרך,
אין לולו יכול ברגע זה. הוא מוכן להתחייב
בכתב, כי יחזיר את הכסף לסוכנות
היהודית מהכנסותיו בארץ.

עדף ישראלי ער השול חן
ך • לק מן הפעולות האלה היה קשור
| | בפעולות כספיות עם גדולי המדינה.
שהרי לא תיתכן כמעט פעולה כלשהי בפרס,
שאין לד, צד כספ־ .הקשרים התרחבו,
ותוך עשר שנים לבשו נופך של הסכמים
מסחריים מגוונים.
פרס היא ארץ גדולה מאד, אשר יכולה
לקיים בנוחיות א כלוסיה של נסב מיליון
איש. יושבים בה כיום 20 מיליון בלבד,
הדחוסים ברובם בעוני משווע, על פחות
מ־ 10 אח ז של הקרקע הראויה לעיבוד.
מקור־ההכנסה העיקרי הוא הנפט. החקלאות
פרימיטיבית ודלה, התעשייה נמצאת
בחיתוליה, המסחר מוגבל על־ידי רמת־המחייה
הנמוכה. רק טהראן, העיר הרחבה
בת שני מיליון התושבים, מראה סימנים
של עושר.
אל תוך החלל הריק העצום הזה הסתננה
הכלכלה הישראלית. בתחילה היתד, זו הסתננות
של מוצרים תעשייתיים מוגמרים. פרם,
אשר ייבאה כל דבר — החל בנורות חשמל
ומיברשות־שיניים וכלה בטקסטיל ובמנו־עים
— היתד, מוכנה לקלוט מוצרים ישראליים.
רשימת הייצוא הישראלית היתה
ארוכה למדי: טקסטילים, צמיגים, מלט,

של העילית הפרסית משת־ה

1111111 קף בתנוונה זו של פארה
דיבה ,׳חעונדת חלק מאוסף היהלומים הטנק.

במדינה

על הרקע לביקורו

בפרס ־ הידידה שאין

מוסלמי למוצר הישראלי.
ייצוא אחר של ישראל
בפרס: אלה הם אפרוחים
עד לפני שנתיים־שלוש נחשבו הביצים ו־בשר־העוף
למותרות בתפריט הפרסי. ייצוא•
עשרות מיליוני ביצים מ שראל התדיר מוצר
זה לבתים של שכבות נרחבות. ייצוא של
אפרוחים, אשר פוטרו בהדרכת מומחים ישראליים,
העלה על שולחנות רבים עוף
במחירים מוזלים — אם כי גבוהים עדיין
בהרבה מן המחירים בישראל.
יחד עם זאת, הקימו מומחים ישראליים
מדגרות ענקיות, סיפקו להן את הביצים
להדגרה. כיום מתקיימות מדגרות אלה על
מחזורים עצמיים של ביצים, ולהקות לגהור!
לבנות ניראות יותר ויותר בכפרים פרסיים,
או במשקי־הלול הגדולים שפותחו בעזרה
ישראלית.
נסיון זה עם השוק הפרסי הדגים את
יכולתה של הכלכלה הישראלית, אילו היה
פתוח לפניה השוק המרחבי. כי בפרס הצליחה
ישראל להתחרות בארצות תעשייתיות
גדולות יותר, אשר הוצאות־הייצור שלהן
קטנות יותר. אלא שהוצאות־ההובלה מ־

ניבט מעיני ילד זה, באחד
ך וו ןןן
הכפרים בדרום פרס. אם לא 111111 תימצא תשובה למבט זה — יתמוטט השאה.
אמריקה או מאירופה מייקרות את המוצרים,
ואילו ההובלה הזולה מאילת לאבדאן
נותנת יתרון לתוצרת הישראלית. מאותו
יתרון נהנית ישראל, כאשר היא מייבאת
— לאילת.
מוצרים פרסיים —

תחליף 7נפמ

ידו היו קשרי ישראל־פרס מבוססים
על מסחר בלבד, אפשר היה לנבא להם
סוף, במוקדם או במאוחר, עם התפתחותה
התעשייתית של פרם. על כן שמה ישראל
את הדגש על סוג מיוחד של ייצוא: הייצוא
של ידע טכני. ליד שיראז וטהראן מנהלים
מומחים ישראליים שתי חלקות־הדגמה גדולות,
בנות 200־ 300 דונם כל אחת. שם
מתרכזים בשני גידולים תעשייתיים: סלק־סוכר
וכותנה — שהם שני גידולי־הייבוא
הגדולים של פרס.
על פי סקר, שנערך בשיתוף עם המומחים
הישראליים, נקבע כי יש בפרס 95
אהוז יותר אדמה הראויה לגידול כותנה,
מאשר כל האדמה החקלאית במצריים, ה־מייצאת
500 מיליון דולר של כותנה בשנה.
אם יצליחו הניסויים הישראליים, ויורחב
גידול הכותנה בפרס במלואו, יהפוך
ייצוא הכותנה לענף מס׳ 1בכלכלה הפרסית,
והיא תוכל להתקיים גם בלי הכנסות
מנפס.
הייבול הממוצע לדונם של כתונה כיום
בפרס הוא בין 40ל־ 80 קילוגרם. בחל־

קות הישראליות הגיע לכדי 300 עד 350
קילוגרם של כתונה לדונם. משה דיין, שביקר
בחלקית אלה, נראה בעיני האגרונו־מים
הפרסיים כהתגלמות של הבטחה לעתיד
ירוק ומשגשג, באזורים השוממים של היום.
דיין
גם סימל צד שני של הסיוע הטכני
הישראלי: מתן ההכשרה המקצועית בישראל
עצמה. בתחילה היה ורם המשתלמים הפרסיים
דקיק; לפני שנה הגיע ל־ ;20 בקרוב
יוחל בקורסים נרחבים, בשפה הפרסית.
לידע הישראלי יצא שם טוב, המאפשר
לחברות ישראליות גדולות כמו סולד־בונה,
ורד, החברה הלאמז ת להנדסה לבצע עבודות
פיתוח ובנייה נרחבות. בין היתר:
סלילת כביש ארוך, בשווי של 10
מיליון דולר;
בניית בתי־חרושת לסוכר ולטקסטיל;
@ בניית גשר גדול בשוש, ליד קבר
דניאל, על יסודות של גשר עתיק, מימי
אחשוורוש;
י׳ הנחת מערכת ביוב בעיר איספאהאן.

״המערב בכיסינו:״

ך* דרכה מקצועית זו יכולים, בעצם,
1 1לספק גס מומחים מגרמניה או מאר־צית־הברית.
על כן חייבת ישראל לספק
משהו נוסף, אם רצונה לשמור על עמדותיה
בפרס. כבר דובר על שיתוף־האינט•־
רסים של שתי הארצות
נושא זה הועלה בפגישתם הסודית
למחצה של דויד בן־גוריון והשאה הפרסי,
כאשר נחת בטהראן מטוסו של ביג׳י, בדרכו
לבורמה, בשנה שעברה. אולם בזאת
מעוניינת ישראל יותר מאשר פרס, כי
השקפתה המדינית של ישראל מבוססת על
עקיפת הטבעת הערבית על־ידי טבעת חיצונית,
המבוססת על תורכיה, פרם וחבש.
מכיוון שארבע מדינות לא־ערביות אלה
של המרחב שייכות כולן למחנה המערבי,
בלתי
קל יחסית לבסס ביניהן ברית
כתובה.
מה שהפרסים מצפים מישראל הוא ייעוץ
מסוג מיוחד לגמרי, אשר אין לו מומחים
גדולים יותר בעולם מן הישראלים. זוהי
תורת השנור והפעלת ההשפעה על מדינות
קטנות.
פרס היא אחת ממקבלות־המענקים האמריקאים
הגדולות בעולם. הפרסים היו
מקבלים את מאות המיליונים לתוכניות
פיתוח, מוציאים חלק ניכר מהם כדי לקנות
תוצרת חקלאית לאוכלוסייחם. עד שבאו
המומחים הישראליים והראו להם כי אפשר
להשאיר בקופותיהם את כל כספי המענק
— ולקבל תוצרת חקלאית חינם, במ־סגרת
תוכנית־סיוע אחרת של ארצות־הברית: זו
המעניקה עודפי־מזון למדינות ניצרכות. לא
במהרה ישכח האוצר הפרסי עצה גאונית
זו, ששוויה מאות מיליונים של דולרים.
קלף חזק אחר בידי ישראל, הוא אמונת
הפרסים ביכולתה להשפיע על דעת־הקהל
העולמית. אמונה זו עברה בהצלחה את
מיבחנה הראשון למחרת ניתוק היחסים בין
פרם לבין מצריים. הממשלה הפרסית ביקשה
מישראל להפעיל את השפעתה על ה־עתונות
המערבית, שלא תתקבל בעולם ה־גירסה
המצרית, יכי גידופי ראדיו קאהיר
לא יודפסו בהרחבה. התוצאה: בסיכסוך זה
הוצג גמאל עבד אל־נאצר על־ידי רוב עתוני
המערב כרודן חולני, המתגרה בשאר, הסולידי
והישר .״עכשיו בטוחים הפרסים
שהמערב כולו בכיסנו,״ נהנה איש משרד
החוץ בירושלים.

המיסגד נגד ישראל

ך* שגים אלה יכולה ישראל להשיג —
1 1ולעתים גם משיגה — בארצות רבות
באפריקה המערבית. אולם השגתם דווקא בפרס
היא מקור לגאווה מיוחדת למשרד החוץ
הישראלי. כי פרס היא ארץ מוסלמית,
המשתמשת בכתב הערבי ואשר תפילותיה
נאמרות בערבית. צום רמדאן נשמר בטהראן
בקפדנות העולה על זו הנהוגה בקהיר
או בדמשק, ואיש לא יעז אפילו
לעשן סיגריה ברחוב, מעלות השמש עד
שקיעתה.
בימי השאה הקודם, אביו של מוחמד
רזא הנוכחי, קוצצה השפעתה של הדת.
רזא הגדול, אשר כמו אתאתורב הגדול עלה
(המשך בעמוד )18

(המשך מעמוד )6
וההחלטה על התאריך המדוייק של ההחלפה
בוטלה.
ש ני אוטובוסי וו* ״ן. כאשר חזר
אלמוגי מסיורו, לא קיבל את פניו שום
שר. שני האוטובוסים המלאים, שהגיעו מחיפה
על חשבון קרנות חושיסטאן, ליוו
את השר ללא תיק לביתו.
הוא נראה שנית בנמל־התעופה כשחזר
בן־גוריון מסקנדינביה. כעבור יומיים, אחרי
שראש־הממשלה ושרו קיימו שיחה ממושכת,
מינתה הממשלה השבוע את אלמוגי
לשר עם תיק: תיק השיכון והפיתית.
דת היו הראשון
בשעה עשר בבוקר, ביום הראשון של
שנת תשכ״ג, קם יוסף אייזנבוים ממקומו,
בבית־הכנסת של חסידי קויז׳ניץ ברחוב
פייארברג, אותו הקים היא עצמו, כדי לעלות
לתורה.
שלושה אנשים גבוהי־קומה עצרו בעד
האיש בן ה־ 64 מלגשת לדוכן. מיד התעוררו
סביבם כל המתפללים. חלל בית־הכנסת,
שרק לפני רגע מלא מלמולי תפילה, חולל
לפתע בקללות ובצעקות :״שקוצים, גנובים,
בריונים!״
הלבלאמרשה. מנדל אייזנבוים, בנו
בן ה־ 47 של יוסף, לא יכולהיה לשאת
בחרפת אביו, שנמנע ממנו לעלות לתורה.
הוא קם ממקומו, צעק לעבר המפריעים,
ניסה בכל כוחו לגשת לאביו כדי לעזור
לו להגיע אל ספר התורה. שני היושבים
לידו עצרו בעדו :״אסדר לך, מנדל!״
היתרו בו ,״הלב שלך לא מרשה!״
אך מנדל לא שעה לעצתם. הוא נשמט
מידיהם בכוח, התפרץ לכיוון אביו. המהומה
גדלה עוד יותר. דחיפות וצעקות נשמעו
באולם הקטן. ידיים התרוממו ואף
נשמע קולן של סטירות. מנדל מצא את
עצמו נדחף אל מעבר לדלת, אל המדרגות
שבכניסה לבית־הכנסת.
לפתע אחז האיש בחזהו ונפל מתעלף.
העומדים סביבו מיהרו אליו, שפכו מים
על פניו, הוציאו את הפילולים מכיסו כדי
לתיתם לו.
על שםהנכ די ם. הריב בין משפחת
אייזנבוים וחסידי בית־הכנסת התחיל עוד
בימי בניינו של בית־התפילה הקטן. יוסף
אייזנבוים בנה בית ברחוב פייארברג, היה
מוכן להקדיש חלק ממנו לבית־כגסת. להקמת
בית־כנסת אסף גם תרומות מחסידי
הרב, שישב בארצות־הברית. כאשר נשלם
הבית, רשם אותו אייזנבוים על בית הכנ__

סת שבו, בשם נכדיו.
~ החסידים^ שתרמו סכומי כסף פעוטים,
ראו את עצמם מקופחים, ניסו להתנקם
באייזנבוים בכל היזדמנות. הפעם האחרונה
היתד, בראש השנה, כאשר ניסו למנוע ממנו
לעלות לתורה.
אייזנבוים ניסה להשלים עימם בכל מחיר.
קרובת משפחתו, שנסעה לארצות־הברית,
הגיעה במיוחד אל הרב מקויז׳ניץ, ביקשה
ממנו שישלים בין הניצים. הרב שלח מכתב,
בו דרש להפסיק את המריבה, לאחר שאייזנ־בוים
הבטיח לו שביף־הכנסת יישאר פתוח
גם לאחר מותו. אך לחסידים בארץ המכתב
לא הספיק.
בנו של אייזנבוים הזקן לא החזיק מעמד.
על מדרגות בית־הכנסת, שהפך סלע
מריבה, נפח את נשמתו.

הווי תגובת שרשרת: בחיפה, לא האמינו
אנשי המכס לתייר שהודיע כי אין לו על
מה להצהיר, ערכו חיפוש במזוודותיו, גרמו
לו להתעלף מספר פעמים עם כל חפץ מוברח
שגילו בין חפציו המרובים עי ק ל
שכחתי: בינוב, נקראו אורחים לסקס
כלולות, נאלצו להפסיקו באמצע כאשר נתברר,
מתחת לחופה, כי החתן שכח להביא
עמו את הטבעת ים נוראים:
באשקלון, פרצה קטטה המונית בבית־הכד
סת של יוצאי טריפולי, לאחר שנתגלעו
חילוקי דעות בדבר טיב קולו של החזן,
שהוזמן לעבור לפני התיבה בימים הנוראים
סוף שחור: בבני־ברק, נעצר עושה
מצבות, שליכלך בצבע שחור את אחת
המצבות בבית־ר,קברות, טען כי עשה זאת
כי מזמין המצבה נשאר חייב לו 40ל״י.

בחוד נידח, רחוק מכל חנועה של מבוגרים, ב

גברבר

הבלטה עם גומייה לוחצת, ומקרבים את
הפה לקש. בזה ניגמר הטקס הרשמי של
הוד רוממות גברבר הקולה. מותר לדבר,
בבקשה. הוא עושה זאת במאקסיגדם קול.

ציסצוף ארוך

על כוס קולה אמיתית מתפתח רומן זוגות הטיפש־עשרה
במיבצרם הפרטי — קפה התערוכה — בעל הנוף האמריקאי
לירה יכול כל נער מגיל בו לבלות ערב שלם בחברת החתיכונת שלו.

הכל תלוי -

•״גלידה דזתערוכה״ הטיפש־עשרה
*£ד,וא המלך. זה הבאר הפרטי שלו.
גם עולמו הקטן. הוא עדיין לא הסתגל
לאספרסו של בני העשרים ולוזיסקי של
הגדולים יותר. מפני שהוא עדיין בי! 13
או . 16 הוא משתכר מקולה בעשרים וחמישה
גרוש. הוא הגיבור הלאומי בעיני
עצמו, כשהוא מזמין לכאן את החברה המתפעלת
שלו מכיתה חי. כאן יודעים אם
יש מסיבה, מתי ואיפה. כאן הוא פוגש
את החברה, מדברים, מרכלים ומספרים
בדיחות עד 11 בלילה. פוגש א.ת חבורות
הטוויסט, הגיטאריסטים. מכאן הוא יכול
להראות, בלי בעייות, לרותי את הירקון
והגשר, לפני שהוא מביא אותה הביתה
ואחרי שהזמין אותה לספיישל, היא לא
תסרב. נוח כאן. כמו בבית. הגדולים כאן
הם המיעוט והוא מצפצף עליהם ציפצוף
ארוך.

•* שאין מה לעשות, אפילו כשיש,
נוהרים הטיפש־עשרה למונטאנה. כך
ניקרא בשפתם קפה גלידת התערוכה, שניפתח
לפני שנה וחצי בצפון המוזנח והנידח
של תל־אביב. מדוע מונטאנה? לא
יודעים. נידמה להם שפעם עבד תאן מלצר
עם קרחת, שענה לשם ״מונטי״.
היה זה מיסטר פוגל, יהודי פולני־אמרי־קאי־שמן־קרח־קאדילאק,
שרכש את המקום,
שהיה לפני כן בית־מלאכה לריקועי נחושת.
הוא הביא לקפה שלו, ולראשונה בארץ,
קוקה־קולה אמיתית בסירופ, ישר מאמריקה,
וקרא לה בשם היומרני: פוגל קולה. אם
להאמין לו, הרי חברת קוקה קולה האמריקאית
ביקשה ממנו אישית שיעשה טובה
ולא יפרסם את תוצרתה בשמה, משום
שהיא אינה נלהבת במיוחד לד,כנס לרשימה
השחורה של החרם הערבי. פוגל הנהיג
שירות עצמי, הביא כיסאות באר מסתובבות
על ציר, הביא מכונות־גלידה, שנימכרה ב־חצי־מחיר.
עובדי הנמל, סווארים ופועלי
התערוכה היו הלקוחות הראשונים של
קפה התערוכה. יום אחד גילה אותו הנוער,
וכבש אותו. וכך — במגרשי התערוכה
הישנה והמאובקת של תל־אביב הקטנה, בין
שילדי מכוניות ובתי־חרושת, בנוף הקלאסי
של חופי־הכרך בחרו המוני הטיפש־עשרה
במעוזם הראשון בארץ. הקפה הראשון שלהם.
מקום המיפגש הראשון — הרשמי
שלהם.
הפוגל הזה לא ידע שחוץ מהקולה
הניח גם אבן־פינה לגל חדש בתל־אביב :
גברברי הקולה.

6-66-58״היי. קראת לי 8111-6
זזים לנזונטאנוו.״
מרביצים פול גאז, האופנוע מחריש אוזניים
באגזוז פתוח, מזעזע את הרחוב המת
בספיר משגע. מפחידים זקנה במעבר חצייה,
אם יש מזל דורסים חתול, דופקים כמעט
את הגמל המעופף, עושים סיבוב בארבעים
וחמש — השכבה — ונוחתים במינוס
שנייה בגלידת התערוכה. מיישרים את
המשקפיים השחורות — ארבע לירות אצל
מלחים — לובשים מבט א־לה בלמונדו,
סיגריה בזווית, וניכנסים לטווח הניאון. לדלפק.
צפוף, אבל יש מרפקים -לאפס.
״דאבל קולה
״הופה אואאיי,״ צורחת הלן שפירא מעל
תיקרת הדלפק, בעזרתו האדיבה־מדי של
הרמקול6 3 00116״ .זו 3מ ״ מפתות מכל
מטר מרובע של קיר בלונדיות דהויות מ־קארטון
68116)1״ .ז ״ 56163117 !61 קורצות
לגברים בני שלוש־עשרה וחמש־עש־ה חתיכות
הקארטון, נציבות הסכס האמריקאי לפני
15 שנה. ץ1 0ד§״ 50£61 0013 — 81
״6נ) 33ד .000 )1נוהמת המכונה האדומה,
היורקת לבום את הנוזל החום־כהה.

לוקחים את הכוס, זורקים קש, תופסים
שולחן. בודקים אם הכסא עדיין מסתובב
על הציר לאחר סיבוב של מאה שמודם.
מתיישבים, מעבירים מבט אדיש־ז־עם על
פרצופים דומים, של כפילים היושבים בשטח
עם תיסרוקת־פס, מכנסי־צינורות ושרוזלי

חגור מלא — ג־ינס ושות׳ ,חולצה וזרודר״
מש־בצת אי שחורה. הראשי בגיזרת אלביס
.62 ביום עובדים בגארג׳ הנמצא בתוך
התערוכה, ביהלומים, ברתכות. בערב יוש־בים
בתיכון אקסטדנים — שישית — שבי־עית
— הנמצא אף הוא בשטח התערוכה.
עולם קטן. רק בלילה הולכים לעיתים לישון
בשכונת התקווה שפירא והכרם. בהפסקת
העבודה, בהפסקת השיעורים או אהר־כך,
לפני הצגה שניה או אחריה, נותנים קפיצה
בגלידה התערוכה, למלא את ד?:,יכל בחצי
ליטר קולה. אולי יש חתיכה במיקרו,׳ .אם

אלבים

\1/בול
בים שהם
מ עו לבמ
מביטה ע
בשקט או
צה לה נ,
עליה כש

חזה מדאפותי

^ לדה טיבה לא הולכת לשתות קוקד,
לבד בלילה, כי הזאב הקטן יאכל אותה
— האממממ. הוא יושב תמיד בחבורת
גורים אחרים. לבד הוא מפחד. כולם ב־

הניצנים ניראו בארץ, ען

הינו המוסד החדש שהקים לו הנוער בצפון תל־אביב, גיט־נזיסנו״ם
בג׳ינס וגברברים בתסרוקות־פס מתמכרים לאלכוהול
קולה. הם יושבים על כסאות מסתובבים א־לה־רופא־שיניים ומרגישים טוב.

באו־גבובד

האמריקאי

לא, אפשר תמיד לסחוב כמה כוסות וכפיות.
מי שם לב. בקייץ הזה סחבו
אלפיים כוסות, כתוב בדו״ח ההוצאות של
מיסטר פוגל השמן. בחוץ ממת־ן הרכב
האישי — הסוסים הממינעים שלהם: שורת
אופנועים, בראסו לאלללה.
״עזוב, לאי סחורה. זאת סוג גימל.״
״דווקא בסדר, מה אתה רוצה?״
״פרצוף מפזר הפגנות.״
״על החזה תביט, יה גולם, יכולה
לך מכת חלב.״
״אז מה?״
״יש לך ברירה. תן רגע לבדוק. את
השטח.׳
״חתיכת דון ז׳ואן זה.״
אלבים 62 נפרד מהעדר. ניגש לנערה
לוגמת קולה במרחק כמה שולחנית ימי. ה.
״מה את עושה הערב?״
לא עונה. לא מביטה.
״מה את עושה הערב, מאוחר יותר
״מי מכיר אותך בכלל? !״
״איזי, איזי. לא ענית לי מה את עושה
בערב?״
״זה באמת מעניין אותך כל ב ו? ״
״מיי ב״.״
״מי מכיר אותך בכלל?״
״אפשר לעשות הכרה. שמי ג׳ו, נעים
מאד. ולך?״
״ יתנדף מכאן!״
״אפשר להזמין אותך להצגה שניה?״
״יאללה, תרים עוגן.״

אופנועים

נ אזור של עשנים, הקים הנוער התדאביב

חוזר לעדר .״צודקים, סתומה אחת. חזה מלאכותי.״

עיגיי 6כמו זרירץ גזסול
מונה. בצד יושבת חבורת תלמידי חמישית תיכון־
מצפון תל־אביב ותלמידות חית עממי. בבית חושם
שעורים אצל החברים. דני, שלא התגלח עדיין
ף ין זל־על שטוח בלי להשתעל. לפעמים, כשליאירה
הוא מכניס גם לריאות .״סחבאלית,״ הוא מנתח
זולה ,״לובשת טריקו בשביל לגרות, ובצוואר מציה
כחולה. יכול להיות שזה נכון מה שדודי סיפר
בירקון. אחרי שאגמור את הקולה אשאל את

הפסיכית הזאת אס רוצה סיבוב באופניים
עד הירקון.״ ״דווקא חתיך נורא,״ מהרהרת
ליאורה מעל לכוס הקולה ,״יש: יי עיניים
אכבאר, כמו לריקי נלסון, אחר־כך אשאל
אותו אם ה־א הולך בכיוון שלי.״
תפסיק, נו. שתמות הלוואי, אוי,
עליזה, תשמעי רגע. אני מוכרחה להגיד
לך משהו חשוב, אתמול הייתי בדת יאנגס
ואנס.״
״הייתי שבע פעמים. אבא של נועה מקבל
כרטיסים חינם. אבל לא משנה. פאנאי, לא?
איך אבא של קליף קנה את המועדון
וקליף לא סיפר? ואיך החליטו להסתכן
ולהופיע בטלביזיה, למרות שהבי בי־ס׳ לא
ידע מהעניין? השתגעתי מהזקנות האלה שנהנו
כשקליף שר וון דה נרל אין יור
ארמס. מה הפלא, רגע, ניזכרתי, שמעתם
מה הלך היום בחמישית שניה? לא משנה.
התאכזבתי נורא מהלן שפירא. בוייפאסית
כזאת, וקאסוקרית התפלאתי נורא, בעצם.
בתקליט של יורם היא נראית דווקא די

אם הגברבר נדול יותר, מרוויח כסף, יעלו מניותיו
אם יזמין את נערת־הג׳ינס גם לגלידה ספיישל. זה
יבטיח לו תשובה חיובית ממנה להצעתו לעשות סיבוב קטן אל חופי הירקון הסמוך.

־ בטיב הפיתוי

חמודה, לא? נבר מיי נד, קליף הוא עצום,
אבל לא יצא מזה כסף בהתחלה. לא
דרך אגב, נחשו
משנה, אבל בסוף כן.
את מי ראיתי יושבים מחובקים בסרט?״
״לא מעניין.״
״אוסקוט אתה. שאלו אותך? יע לך
בעיות? שכב אתן. לא משנה. ליאורה,
לי משהו חשוב
תזכירי לי אחר־כך שיש
להגיד לך. תני לק. תודה. פוכס של גלידה
היום. טוב שלא קניתי. אז מה עם יוקי?״
״אני יודעת?״
״אני יודע. הוא אמר שאם יראה, יוריד
לך מכוח. דני גם שמע.״
״שיעיז רק.״
״למה רבתם? סינאטרד, א־מר שזה בגלל
מה ששוש אמרה לך אז.״
״מי בכלל רב? איזהשוש בראשך? !
סתם רבנו.״
״אל תביטי עכשיו, הוא בא.״
״ציפצוף ארוך. מעניין אותי כמו את־יודעת־כבר־מה.
אני הולכת להזמין עוד
קולה. תגידי לי אחר־כך מה תוא אמר
עלי בדיוק. מלה־מלה.״

פור מתח

החתיך הגיעה וקוד נזקורה נשמע בארצנו

.ןוון החברה הטובים מתניעים עצמם בבנזין — ששמו
11 קולה. הם באים למיפגש במשקפיים שחוריס וב־יוחצחיס,
המסים במהירות ורעש מטורפים, לעשות רושם.

* *יפש ־ עשרה חדשה מופיעה. חבורת
השישית תיכון בפעולה.

הינם המוני הטיפשעשרה המבקרים
בקפה־הבאר, מבזבזים ערבים של־מים
סביב בום הקולה. תלמידים ונערים־עובדיס יוצרים הווי מיוחד.

דוו בלי אספרסו

״אללן, נאווה!״

״מה יש, אסור?״
״בטח, אסור. איפה מוטי?״
״איפה מוטי, איפה מוטי. מה אני שומרת
עליו? ! ממתי החברה פה?״
״מה׳כפת לך !?״
״כנראה שאיכפת לי, פלגמאט אחד.״
״קחי גרוש, קני לך ראי, הירקון בסביבה.״

קרה לו היום. תגידו, אה?״
״יהודית גמרה אתו.״
״מגיע לו, התפלאתי איך החזיקה מעמד
עד עכשיו.״
״סיתמי ת׳פה, איד מפלצת. הביתה, אמא
שלך קוראת לך.״
״אין לי מר. לדבר אתך, חתיכת כישלון
בחיים. רינה, הספקת לגמור את כל השיעורים?״
״משוגעת,
לא התחלתי בכלל.״
״היה פול מתמטיקה, שידרס המורד.
לולו.״
״פסיכית, בשביל מה יש הפסקות, תגידי

״באת לכאן מהבית?״
״תמימה אחת, כאילו שלא יודעת.״
(המשך בעמוד )14

לדור־בלי־אספרסו
הם האופנועים. הגברברים
רותמים אותם בשורה, כאי לו היו קאובויים.

הסוסים הנאמנים

תצפית

גברברי די 3ולה ס
נ* חזכויות שסורזוו

• פרקליטו של אהרונצ׳יק כהן עשוי לדרוש את שמיעת

עירעורו מחדש, כפני הרכב של חמישה שופטים, מתון תקווה
כי שני 1השופטים הנוספים יצטרפו לדעתו של השופט ויתקון ויוציאו את כהן
לחופשי, אין כמעט ספק כי במיקרה כזה יכלול ההרכב המחומש את שלושת

נהמשן מעמוד )13
״אה, כן, שכחתי בכלל. איך היה?״
״פול מתח. זחל על הברכיים, ביקש
סליחה, אל תשאלי.״
״גמרת לשתות? אני הולכת להזמין.
הלווי עשרים וחמישה.״

כמו בסרטים

השופטים שפסקו השבוע

הנימוק העיקרי ננד בקשה כזאת: הדבר יביא לדחיית
המאבק הציבורי לשינוי חוק בטחון המדינה, בטענה כ•־׳ הדבר יהיה
שוב ״סוב יודיצה״ .אס לא תוגש בקשה לשמיעה נוספת, הרי דברי השופטים
לנדוי, ברנזון וויתקון יביאו בהכרח לתגובה ציבורית נמרצת ולפתיחת מאבק
כל־ארצי לביטול החוק. יש לצפות כי במיקרה זה יקומו גופיס ציבוריים,
בהנהגת פרופסורים ומשפטנים ידועים, שידרשו את שינוי החוק. בכנסת
יצטרכו חרות, הליברלים ואולי גם אחדות־העבודה להצטרף למאבק זה. אם
יבוטל החוק, אין ספק כ״ נשיא המדינה יצטרן להעניק חנינה לסהן.
• בעקבות חיסולה של עלילת אהרונצ׳יק כהן תנסה מפ״ם
למשש את הדופק הציבורי לנוערכה מחודשת למען פירוז המרחב.
• עיסקת הטילים האמריקאים אינה גמורה לחלוטין. המיקוח
הצפוי לא יהיה דווקא כספי, כי אם מדיני, והוא עשוי לגעת בנושאים כמו

* ש כל מיני טיפש־עשרה. יש ב,.יט־
1נסיה, יש בגארג׳ ויש באוניה. גלידת
התערוכה מאוכלסת גם ימאים צעירים בחופשה.
שמינה־עשרה, שבע־עשרה, בוגרי
בית־הספר הימי, ופתם כאלה שעלו על
אוניה, מפני שלא רצו להיות פושעים על
האדמה. הללו טיפש־תורה גבריים יותר,
נוקשים .״מונטאנה מזכירה לנו את אמריקה,״
הם אומריק בנוסטאלגיה מזוייפת.
לפעמים הם ׳מטיסים לכאן, על אופנוע
של חבר את החברה החדשה שלהם. מפני
שההיא מלפני ארבעה חודשים, נתנה להם
את הפס כמובן, לאחר שהפליגו .״את
רואה,״ מסביר ר,ימאי להניד, בת ה־16
מעירונית ז׳ ביפו, ככה זה בניו־יורק כמו

״נוישהו הונזין פיגוריוגז?״
השגת ויתורים ישראליים בבעיית הפליטים. זוהי אחת הבעייות שהנשיא
קנדי׳ רואה את עצמו חייב לטפל בה.

• הפאניקה הבטחוניסטית לא תישאר ללא תגובה ככנסת.
שתי סיעות אופוזיציזניות כבר החליטו להעלות, מיד עם פתיחת הכנסת, את
עניין הבהלה הבטחונית הנזרעת על־ידי אנשי משרד הבטחון, במטריה לחכין
את הקרקע לעליית מסים נוספת. תלונה חמורה נוספת של אנשי האופוזיציה
תעסוק בנאומיהם וראיונותיהם של קציני צח״ל הבכירים, שהתרבו לאחרונה
במידה החורגת בהרבה מהרגיל.
• הקרע בין אחדות העבודה ומפ״ם יחריף וילך. הקשר
האחרון בין המפלגות, שקוים בצורת קשר בין אירגוני הצעירים שלהן, ניתק,
לאחר הפרובוקציה של איש אחדות העבודה במסע המשלחת המשותפת
לפסטיבאל בהלסינקי. מאחר שמפ״ם תדחה כל נסיון של שדכנות אחדות־העבודה
בענייני הקואליציה, עלולים חוגים מעונייניס במפא״י לנצל את
הקרע המחריף כדי לקרב את אחדות־העבודה למפלגתם.

• קו־־מנחה של מפא״י, ביישובי העולים: היא תתן למפלגה

הדתית־לאומית להתבסם ביישובים אלה. החשבון פשוט: מאחר
שמפא״י מתקשה יותר ויותר ברכישת קולותיהם של יישובים אלה, נוח
יותר לתת לדתיים לרכוש את הקולות, ולקנות את הדתיים עצמם, במישור
קואליציוני. הסיסמה: במקום קניית קולות בקמעונות, קנייה בסיטונות.

• התשלום לדתיים: הנחות כלכליות רבות וחקיקת חוקים
של כפיה דתית. אחד החוקים הראשונים שיוצעו על־ידי המפלגה הדתית
הלאומית: חוק שיעניק חסינות לרבנים, בדומח לחסינות חברי כנסת. הצעה זו
התגבשה אחרי משפטו של הרב סנדלסון ממושב קוממיות, והיא תבוא למנוע
אפשרות של מעצר רבנים כל עוד לא הוסרה חסינותם.

• אחד הצעדים הראשונים בכיוון זה: מפא״י והדתיים

יחליטו לחלק ביניהם את אשדוד. לאחר שדחו בינתיים את הבחירות
שהיו צריכות להתקיים במקום החודש, מתנהלים דיונים בין שתי המפלגות
על הקמת מועצה ממונה חדשה לעיר הנמל החדש. הוויכוח הוא רק על המחיר.

בסרטים.״ הגברת המפותחת הרבר. יותר
מתחת לטריקו הלבן מאשר מתחת לקוקו
השחור, מוקסמת .״מה, באמת בדיוק ככה ז
נהדר!״
לא תמיד מוצאים גימנזיסטית, או איזה
חתיכה. אז יושבים עם החברה, חייל, וימאי
אחר, משחקים בגפרורים.
״אכבאר מצית, מאיפה?״
ד,וגג קונג. שבע דולר.״
״שבע? בהאמבורג קניתי בחמש.״
״טושטוש, לא יכולת להביא יותר?״
״המיספרית ההיא, מר,־שמה, עוד רואה
אותה? שוזה היתד.,״
״איפוא, בלי צבע לא שווה מיל.״

העיקר הבריאות

יפההתערוכה ״ עמוס עד לעיי!
פה ביום ש־שי בערב, בפינה יוש־
׳ביעיסטים. לפני מסיבה, אחריה, או
במקומה, באים לקולה — רשת המודיעין
למסיבות שישי.
״סאנדו, למה לא באת לים היום?״
״אמרו שלא הולכים.״
״היה כיף פתאום.״
״נבלות, יכולתם להודיע.״
״הולכים למסיבה של בני היום?׳־
״שווה משהו?״
״הזמין את עירונית אלף. עקומות.״
״שוב פעם? עלוב־חיים. כשהוריו יחזרו
מחוץ־לארץ — חלס בארדק.״
״יש לו את ספ ידי גונזאלס של פט בון״.

״קראת לי?״
״נבר נויינד. לא חשוב. העיקר הבריאות.״
״אוקיי, זזים?״
״שור, בוי.״
״פיין.״

קולנוע סרטים
צלולדד ח• !נושם
ז-ו^אמוראים (מקסים, תל־אביב;
יפאן) הוא סרט שהצגתו בישראל
חייבת לשמש יום חג לכל שוחר אמנות
הקולנוע. זוהי יצירת מופת, שלדעת רבים
שמור לה מקום של כבוד בכותל המיזרח
של האמנות השביעית מתחילתה ועד היום.
היתד, זו תעודת עניות למפיצי הסרטים,
בעלי בתי־ד,קולנוע וצופי הקולנוע הישראליים
גם יחד, שהעתק של יצירה זו
התגולל שנים במחסנים בארץ, מבלי שאיש
יעז להציגו. דרושות היו שנים מספר של
השבחת טעמו הקולנועי של הצופה הישראלי,
כדי שמפיץ סרטים ימצא עוז להקרין
את הסרט.
חרב להשכיר. זהו סרט יפאני ברקעו,
נושאו ושפתו. הצופה המערבי, שיפאן קשורה
לגביו רק באקסוטיקה, אינו נוטה לקבל
את המנטאליות היפאנית בסרטים. קביעה
זו מתאמתת על־ידי העובדה, שכאשר הוס־רטו
שבעת המופלאים, בדיוק לפי אותו תסריט,
דיאלוגים וספר צילומים של שבעת
הסאמוראים, אך בתור מערבון הוליבודי,
זכתה התוצאה להצלתה יוצאת מגדר הרגיל,
גם בישראל.
אולם ספר צילומים ודיאלוגים אינם עושים
עדיין סרט. יש לראות את שבעת
הסאמוראים כדי לחוש ולהבין כיצד מגע
ידו של קוסם קולנועי הופך סרט טוב
ליצירת אמנות נדירה. זה מה שעשה אקירה
קורוסאבה (ראה מסגרת) בשבעת הסאמו־ראיס.
סיפורם
של שבעת האבירים, אנשי החרב־להשכיר,
המתגייסים כדי להציל כפר עני
מידיה של כנופית שודדים, מוגש בסיגנון
קולנועי הכופה את המתרחש על הבד על
הצופה, משתף אותו בצורה בלתי אמצעית
בעלילה, שלכאורה מתרחשת כה רחוק ממו־שגיו
ומתפיסותיו.
בצילום הגאוני, במישחק הבלתי רגיל,
בעריכה דינאמית ומסעירה מצליח קורוסאבה
להגיע בסרט זה, שהופק לפני שמונה שנים
ונחשב אז כשיא יצירותיו, להישג מונומנטאלי
של הפחת חיים בסרט צלולויד.
האמת היא, שקיצוצו של הסרט אינו במקרה
זה מעשה זדוני. שכן המפיקים היפאנים
עצמם, מתוך הכרת טעמו של הצופה
המערבי, שלחו הנחיות מפורטות,
בעצת הבמאי, כיצד לקצרו. ד,סידרה הארוכה
של התקפות השודדים והתקפות הנגד
של האיכרים והסאמוראים, המופיעה במקור,
ושנועדה להמחיש כיצד עדה של איכרים
הופכת לצוות חזק ומגובש, הופכת בסרט
המקוצר להתקפה אחת בלבד, המורכבת ממיטב
צילומי המלחמה של הקטעים במקור.

ישראל
צ ו1ות בל• מדכאות
לראפלשחדש״ אינו איננו

סרט
ישראלי חדש יוקרן חשפוע
שונה בפני קהל ישראלי — עץ או
ת״!• אולם התואר ״סרט ישראלי
אינו הולם אותו ביותר — הוא
חדש, הוא אינו ישראלי ולמעשה
גם סרט, במובן המקובל של המלה.
כחומר גלם ליצירתו שימשו יותר מחצי
מיליון רגל של צילומים שצולמו על־ידי
יומן כרמל מתחילת שנות השלושים ועד
להקמת המדינה. בתוכם מקופל אוצר נדיר
— ההיסטוריה המצולמת של ארץ־ישראל
בתקופה שלפני הכרזת המדינה.
שלושה אנשים התגייסו למשימה להפוך
חומר זה ליצירה קולנועית של ממש —
לא אוסף מאורגן של קטעי יומנים ממורי־נים
בסרר כרונולוגי או אחר, אלא יצירה
אפית כמעט, שיותר משהיא באה להציג
מאורעות היא משקפת רוח של תקופה.
השלושה: נתן אקסלרוד, חלוץ הסרט הישראלי,
הבמאי יואל זילברג והשחקן אורי
זוהר.
יחד מיינו השלושה את החומר, ערכו
אותו וקבעו את המיסגרת בה יוגש. יתכן
ועובדה זו קבעה את מגרעתו היחידה כמעט
— חוסר סיגנון אישי של יוצר אחד. אולם
חסרון זה כמעט ואינו מורגש אחרי שיוצרי
הסרט הצליחו להתגבר על הבעייה העיקרית:
איך להימנע מהגשת חומר ״ציוני״
בסיגגון של מנהל ההסברה.
בעזרת דברי קריינות קונדסיים אמנם,
אך כתובים במידה ובטעם על־ידי חיים
חפר, ומוסיקת־רקע לפי מוטיבים של שירי
הימים ההם בעיבודו של יצחק גרציאני,
הפך הסרט מרפורטג׳ה מצולמת ליצירה
בעלת רוח חיים משלה.
•חעולם חזה 308ו

* א להכיר 5אדם העומד לשנות כליל
י את יחס הגופה למדיום הנקרא קולב ע.
הנד, האיש העתיד לפתוח בפניו א סקיש
חדשים של חוויות והתרגשויות, ראדצעיס
שנדמה כי הקהל מחוסן בפניהם ומה שאין
הוא י: דע אודותם אינו שווה ידיעה. אדש
זה עשוי לגרוס ל* נר, המנוכה להיצמד
אל מושב הקולנוע ולצבוט את עצמו כדי
לחזור למציאות, או להבריחו אחוז בחילה
אל מחוץ לאולם, בשבועה שלעולם לא
יחזור אליו.
ה א אנו מהפנט, אינו קוסם. ד :,א פשוט
במאי ק לנוע, אחד מאלפים ורבבות המדודים
את הכוח היוצר מאחורי• המצלמית,
הסובבות כדי לספק את הרעב לאמצעי
התיקשורת האמנותי המקובל והנפוץ ביותר
של הדור. זהו איקירה קור סאבה. יפאני.
.52 כחוש וארוך, גמיש ושופע היות. נוהג
לחבוש מגבעת הדומה מאוד לכובע הטמבל
הישראלי, דבר הגורם לו להיראות יותר
כרפתן מגבעת־השלושה מאשר אחד מגדלי
במאי הקולנוע שקמו אי־פעם.
זהו האש שגילה לעולם, לפני 11 שנה,
את הקולנוע היפאני. קולנוע בעל מסורת
מפוארת למן שנת ,1896 שקצב התפוקה
שלו עולה על כל מר, שמקובל בכל מוינה
אחרת — 535 סרטים בשנה האחרונה, לעומת
254 שהפיקה ד,ולימד. כאשר הוצג או
לראשונה סרסו ראש ומון בפסטיבאל בוונציה,
עמד העולם מוכה התפעלות נוכח
מה שנחשב כגילוי היבשת הקולנועית האבודה.
אלא
שב־ 11 השנים שחלפו מאז, נוכחו
רבים כי היה זה מקח •עות. קורוסאבה
לא גילה לע לם את הקולנוע היפאני. הוא
ג לה קולנוע יותר מוגדר ויותר מיוחד —
הקולני ע של אקירה קורוסאבה.
כרטיס הביקור שלו, ראשומון, הוצג בארץ
לפני כעשר שנים. עתה הוא עומד
להתגלות לצופה הישראלי במלוא עוצמתו
— מרט אחד שלו, שבעת חסאמוראיס
(ראה מדור קולנוע) מוקרן כבר השבוע בארץ.
סרט נוסף ,׳וג׳ימבו, יעלה בשבועות
הקרובים על המסך. אחריו יבוא סנג׳ורו
ובעקבותיהם יבואר ודאי גילויים אחרים
של יצירתו, מבין שני תריסרי הסרטים ש־

״יוג׳ימכו״
בליון עצמי של האנושות

״שכעת הכאמוראים״
הקורבנות היו לשווא

ה מופל א השב! 1! ,

יצר עד כה. לם יכך זהו שם שכדאי ללמוד
לבטאו כראוי.

יפאני אישי כהחלט

ירוסאבה אינו כוכב שדרך בשמי ה!
קולנוע לפתע פתאום. אירגונה המיוחד
! של תעשיית הקולנוע היפאני בתבניות
נוקשות אינו מאפשר, כבתעשיות קולנוע
אחרות, גילוי פתאומי של גאונים. בתע־שיה
היפאנית חייב אדם לעמול קשה, שנים
רבות, כדי להגיע למעמד של במאי סרטים.
פחות מאשר
כיום פעילים ביפאן לא
מאתיים במאי קולנוע. רק תשעה מהם ראויים
לציון מיוחד. כל אחד מהם היה תקוע

עמוק בתעשיית הקולנוע לפני שזכה לייצר
סרט משלו. קורוסאבה עצמו, יליד טוקיו,
שהחל ללמוד בבית־ספר לאמנויות במגמה
להיות צייר, היה במשך שבע שנים עוזר
במאי (קאג׳ירו יאמאמוטו) לפני שזכה לכך.
החל מסרטו הראשון, אגדת הג׳ודו, אותו
יצר ב־ , 1942 התבלט קורוסאבה בניתוק
מוחלט ממסורת הקולנוע היפאני. הוא סרב
בתוקף לייצר את הס־ג המקובל של הסרטים
בתעשיה זו. ומאז בילבל באופן
קבוע את המבקרים, ולפעמים את הצופים,
בסרובו ללכת בתלם של הפילוסופיה
השלטת בקולנוע היפאני.
מסיבה זו מכנים אותו היפאנים כבמאי
״הפחות יפאני״ שביניהם. לגביהם הוא
מערבי בתפיסותיו, חלוץ במובן היוצר של
המלה, מהפכן שהרחיב ובנה מחדש אתי
שפת הקולנוע המקובלת.
קורוסאבה עצמו מתנגד בקיצוניות לתואר
״מערבי״ שמדביקים לו :״לא קראתי
ביקורת אחת של מבקר זר שלא ייחס
מובנים מסולפים לסרטי. לעולם לא אעשה
סרט במיוחד עבור קהל זר. אם לעבודתי
אין משמעית לגבי הקהל היפאני, אזי אני,
כאמן יפאני, אינני מעוניין בה.״
בניגוד לפשטנות של הסרט היפאני הממוצע,
הרי סרטיו של קורוסאבה מתוכננים
ובעלי אופי אומנותי בולט. כשהוא מנצל
חידושים טכניים ודרמתיים הוא משתמש
בהם בעיקר כדי להגביר את האפקטים הפס
כולוגיים שביצירת־.
כדאי לעקוב קצת מקרוב אחרי דרך עבודתו
של קורוסאבזז כבמי״ ,כדי להבין את
אמצעי הביטוי המיוחדים שלו ולאיזה מטרות
הוא מנצל אותן.

ריאליזם קודע

נמו רפתן רתבעת־השלושה

ך*• ורוסאכה נוטל חלק פעיל בסרט
שהוא עומד לייצר, החל מהרגע הראי
שון. הוא נוהג לעבוד עם התסריטאים
על כחיבת התסריט. הם יושבים יחד מסביב
לשולחן גדול, משוחחים, כותבים, מחליפים

דעות. קורוסאבה, שבעצמו כתב תסריטים
לפני שעבר לבמאות, יודע תמיד את רצונו
ועוזר לתסריטאים שלו להיחלץ מכל מבוך
שהם נקלעים אליו. כאשר דנו לראשונה
בתסריט של ראשונזון, למשל, נמצא סיפור
העלילה קצר מדי. היה זד, קורוסאבה עצמו
שהוסיף שני טיפוסים לסיפור ויצר את
סצינות הפתיחה והסיום.
בשעת ההסרטה נוהג קורוסאבה, או
״הקיסר״ כפי שמכנים אותו חבריו לעבודה,
לבלות את כל זמנו עם צוזת השחקנים
והמסריטים .״כאשר אני מביים,״ אמר ,״אני
עם הצוות ארוחת ערב מדי לילה, אוכל ועד לשינה אנו דנים בבעיות שונות. זוהי
השעה הטובה ביותר להנחות את האנשים.״
לעולם אין הוא נוזף בשחקן. מספרים
אודותיו שפעם, בעת שאחד השחקנים הבע
סו, פנה קורוסאבה לסוס שעמד מאחור
וצרח כלפיו :״אידיוט!״
בניגוד לבמאים אחרים, הוא אינו חושב
מעולם על ההמשכיות בשעת הצילומים.
הוא ם־מך על העריכה, אותה הוא מבצע
במו ידיו. כל הזמן הוא נמצא בשטח הצילומים,
מפקח על כל פרט, אינו מזניח
אף את הקטן שבהם. אם משהו אינו מניח
את דעתו, הוא מוכן לחזור על ו עד בלי מצודת סוף, כך, למשל, בשעת הסרטת
קורי העכביש, לא מצאה־חן בעיניו הסצינה
בה בוימה נפילת חיצים סביב הגיבור
הראשי, המגלם את הגיבור כמעט בכל סרטיו
— טושירו מיפונה. הוא הורה לשלח
חיצים של ממש בשחקן, כדי להוציא ממנו
הבעת פחד אמיתית.

מדוע אי;;ו מאושרים?
68 וא מצלם בדרך כלל סרטים באורך
ן ) כפול פי עשר מהכמות הדרושה, ומאז
הסריט את שבעת הסאמוראיס הוא משתמש
בטכניקה של צילום איותה סצינה מזוזיות
שונות, על־ידי כמה מצלמות, אפילו אם
תהיה זו סצינה אינטימית ביותר. הוא
מאמין ששיטה זו מבטיחה את יצירת האטמוספירה
ובחירת הטון הנכון בשעת ה
עריכה.
ואכן, תוצאת עבודתו מוכיחה זאת.
סימון עבודתו המיוחד של קורוסאבה
נועד למטרה אחת בלבד: לספר סיפור
ולספרו בצורה המרשימה והמדהימה ביותר,
כבמאי הוא מעוניין בכוח הפסיכולוגי
הטמון במראות. הוא מעוניין בתמונות רק
כנושאות השליחות של הרעיון אותו הוא
מנסה להביע.
״כל אמן קולנוע אומר רק דבר אחד,״
טוען קורוסאבה ,״אבל הוא חוזר ואומר
את אותו הדבר שוב ושוב. אם אתבונן
בכנות בסרטי, אני סבור שמה שאני אומר
הוא, :מדוע אין בני־האדם מסוגלים להיות
מאושרים יותר? !״
במשפט זה כלול ההומאניזם המפורסם
של קורוסאבה, אותו הוא משתדל לעורר
בצופה באמצעי זעזוע חסרי תקדים בקול־נ־ע.
סרטיו ספוגים אכזריות, רשע, מחזות
מגעילים וסצינות מזעזעות. אחת התמונות
האיומות ביותר ביוג״מבו מראה, למשל,
כלב, הנושא בפיו כף יד אדם מפרפרת.
אולם אלה הם רק אמצעים פסיכולוגיים,
דרכם הוא חודר לנשמתו של הצופה, כדי
לעוררו לאמ נה בחיובי ובנאצל שבגזע האנושי.
הטבע האנושי הוא הנושא היחיד
המעניין אותו והזוכה לטיפולו.
בשבעת הסאמוראים הוא מנסה להוכיח
מה ניתן להשיג כאשר בני־אדם שוכחים
את המפריד ביניהם, והוא די ישר עם
עצמו כדי להגיע למסקנה שהקורבנות שהם
מקריבים — הם בדרך־כלל קורבנות־חינם.
בסרט בשם כלב הקש הוא מנסה למצוא
את השווה בין ניגודים, במקרה זה בין גנב
לשוטר, ו״נג׳ימבז שלו הוא, לדעת מבקרים
מן המערב, סאטירה על האנושות, שבמו
ידיה מביאה על עצמה את כליונה.
אלה הם נושאים מאוד לא אופייניים לקולנוע
היפאני. המחשבה המסתתרת מאחוריהם
ואישיותו של הבמאי הם כה מיוחדים
במינם, שדרושה צורת הבעה מיוחדת כדי
להעלות אותם על הבד — וזהו הקולנוע
של אקירה קורוסאבה, המופלא השמיני המתגלה
לראשונה במלוא הדרו לצופה הישראלי
בסיפור שבעת המופלאים — שבעת
הסאנזוראים.

למלון ״דן״ בתל־אביב
אמנות תיאטרון
צל בהיכר

להלזת כרכזון

בתכנית חדשה
אורי כהן
ותזמורתו

הזמנת מקומות:
של 46240 .

^ן י ־ן גו ^ הז הג

#1ז״.וו*ט
בסקר, ארוה״צובערב

עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית

כתות מיוחדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ס יסודיים ותיכוניים
^ הכנה ל0 ^ 11111!1)]£6 -
^ הכנה לבגרות.
9760־ & 1,0ז 03ח0£1016־? 1
שפה שמושית
1111031:6.־061
8^ 11011־000 ^ 61
ספרדית, איטלקית, רו^
קורספונדנציה מסחרית באנגלית.
סית,
פורטוגזית 1,ערבית.

ת״א, נחלת־בנימין ,2טל • 56347 .פתדו״תקוה, מונטיפיורי 4

עונה טוב ה לכל עקרו ת הבי ת

די רהלהש כי ר (הבימה; מאת שלמה
בר־שביט; בימוי — ישראל בקר; תפאורה
— שלמה צפריר) עלולה להיראות בעיני
רבים כשבירת הסטאטוס של התיאטרון
הממלכתי כהיכל לאמנות התיאטרין או,
לפחות, כבית משותף לאמנות זו. שכן
קומדיה קלילה זו — שמאחוריה לא מסתתרת
שום אידיאולוגיה ואף לא יומרנות
להצבת סימני־שאלה או לפתרון בעיות
וכל מטרתה לשעשע את הצופה ולמלא את
קופת התיאטרון הריקה — מעוררת ממבט
ראשון הסתייגות, כמפני צלם בהיכל.
אלא שחזקא הסתייגות זו עשוית להיות
לברכה, אם תהיה בה פתיחת דרך חדשה
לתיאטרון בישראל. אם מצליח מחזה בתיאטרון
ממלכתי, בדרך פשטנית ובאמצעים
דרמתיים דלים, ליצור סוף־סוף קשר עם
קהל הצופים, הרי משהו לא בסדר לא
במחזה זה, אלא בכל המחזות שקדמו לו
ולא הצליחו בכך. כ־ מה ערכם של שאר
מטרות התיאטרון, לעומת המטרה העיקרית
של יצירת הזדהות בין הקהל לשחקנים?!
המציאות כחיון־ .מחזהו של בר-
שביט אינו קומדיה גזולה או סאטירה מבריקה.
מבוסס על רעיון יסודי ממחזהו
האנגלי של ארתור ווטקין, זהו סיפור על
לבטיו ובעיותיו של זוג ישראלי צעיר,
לפני ואחרי הנשואין.
מספר נסיונות שנעשו לאחרונה על־ידי
מחזאים ישראלים ללכת בכיוזן: ד ,נחלו
כשלון. משה שמיר איכזב בבית במצב
טוב, משום שניסה למצוא משמעות מאחורי
המציאות וחשף משמעות מזוייפת.
בר־שביט הסתפק בהצגת המציאות ובהדגשת
פניה הקומיים. אם אין אמת אמנו־תית
על הבמה, לפחות יש אמת מציאותית,
קלושה וחיוורת פה ושם, אך דיה כדי
שכל צופה ישראלי יראה עצמו על הבמה
— לחיוב או לשלילה. ומבחינת המבנה הדרמתי
שלה, עשויה קומדיה זו, שנכתבה
בידי שחקן, בצורה מקצועית יותר אולי
מכל מחזה ישראלי אחר שהוצג י>חרונה.
מבחינת אופייה מזכיר דירה להשב־ר את
הכתובה של קישון. הזוג הצעיר (שמוליק
סגל ועדה טל) ,ההורים (תמר רובינם ושמואל
רודנסקי) והשכנים (שרגא פרידמן
ואלישבע מיכאלי) מצליחים לעורר גלי
צחוק בין הקהל.
אפשר ודאי לחלוק על כך אם זהו
תפקידו של תיאטרון ועוד תיאטרון ממלכתי•
אך מוטב תיאטרון כזה, מאשר תיאטרון
של רפאים וצללים, שאינו ׳מדבר אל איש.

מיו ומוסר בסלנג צבר•
שורש כל רע (החמאם; מאת ניקולו
מאקייבלי ; עיבוד — יורם מטמור, ד; בך
אמוץ; פיזמוניס — חיים חפר; בימוי —
שמואל בונים) היא סאטירה על ענייני מוסר
ומין, המוכיחה שארבע מאות וחמישים
השנה שחלפו מאז נכתבה, לא שינו את
התפיסה החברתית לגבי עניינים אלה אפילו
כהוא זה.
מבין שפע יצירותיו של ההיסטוריון והמדינאי
הפירנצאי מאקייבלי, ששמו הפך
למושג בכל הנוגע לאי־מוסר, התעלו שתיים
בלבד למעלה של יצירות מופת — הנסיך,
מבין הכתבים הפוליטיים שלו, ולה מנז־ר־וגלה
מבין כתביו הספרותיים. אולם בעוד
שכמה מהעצות ומהטכסיטים הפוליטיים בהן
דן מאקייבלי בהנסיך נראים כיום תמימים
למדי, הרי טכסיסי המין וההצלפה במוסר
המיני, המופיעים בלה מנדרוגלה, הם שנונים
ומשעשעים כבעת היכתבם.
בשעתו היתה ללה מנדרוגלה הצלחה כה
מסעירה, עד כי הושוותה לטובות שבין
הקומדיות של מולייר מבחינת י,מיבנה הדרמתי
שלה, הספונטאניות והשנינות. אולם
היתד, נחוצה התערבות של שני מחברים
ישראליים, מטמור ובן־אמוץ, כדי לעבדה
לטעמו של הקהל הישראלי. מטמור עשה
את העיבוד הראשון, שהוצג בשם נחטוף
אותו בשקט בתיאטרון זירה, לפני ארבע
שנים. דן בן־אמוץ הוסיף לה תבליני פיל־פול
וגסויות, במתכונת הסלנג הצברי.
כקשה רטורית. ביסודה נשארה העלילה
נאמנה למקור. דון ניצ׳יה (יוסף
״בומבה״ צור) ,שאינו יכול לספק את
אשתו היפה לוקרציה (מרגלית אנקורי),
אך משתוקק מאוד ליורש, נעתר לעצותיו
של נוכל פירנצאי (יורם גאון) ,מכנים
למיטת אשתו גבר חטוף (יוסף כרמון),
מתוך הגהה שגבר זה ימות מיד אחרי

שיבוא עמה במגע. עלילה פשוטה ובסיסית
זו דיה כדי לספק שעתיים של הלצות על
ענייני מין (כמו בקשת הפתיחה :״כל הבתולות
באולם מתבקשות לעזוב לפני תחילת
ההצגה בתוספת הצלפות סאטיריות
על ענייני תאוות בצע, דת ומוסר חברתי.
בומבה צור ויורם גאון הם כוכבי ההצגה,
קומיקאים בחסד, שבאמצעים מועטים
עושים את ההצגה לקומדיה. חנן גולדבלט
בתפקיד הכומר ויוסף כרמון בתפקיד קלימי
קו מתאמצים מאוד כדי להידמות להם.
ואילו מרגלית אנקורי אינה מצליחה לשכנע
שהיא לוקרציה תמימה או נחשקת.
מוסיקה המיתז־ המתוח
תחרות הנבל הבינלאומית, שנפתחה באמירה
המעודנת היאה לכלי זה, דסתיימה
בשבוע שעבר במתיחות של תחרות איגרוף.
על הבמה באולם וייז, בקריית האוניברסיטה
בירושלים, עלה מארגן התחרות,
אהרון צ. פרופס. הוא הודיע, כי המנגנת
הראשונה בתחרות הסיום תהיה האמריקאית
לין טורנר, ולא ההולאנדית וירה בדינגס,
שויתרה על השתתפותה בתחרות.
לין ( )19 התקדמה למרכז הבמה, התיישבה

נבלנית כדיננס
זוכה המנגנת ראשונה
ליד הנבל הגדול, אותו הביאה עמד, מאר־צות־הברית.
אך בטרם החלה לין מנגנת,
הופיע שוב פרופם על הבמה, הודיע כי
וירה בדינגס מבקשת לנגן שניה.
אפשר היה להבחין בהתרגשות שאחזה את
חבר השופטים. שהרי כתוב בפירוש בתקנון
התחרות, כי המתחרים חייבים להופיע בסדר
שיוגרל להם. לעיני הקהל המשתאה
עברו השופטים אל מאחורי הקלעים, כדי
להחליט אם להתיר להולנדית להופיע שניה.
חוזת־דעת משפטית קבעה, כי מותר לשופטים
לנהוג לפנים שורת התקנון, ולהרשות
למועמדת מהולאנד להופיע שלא במקום
שנקבע לה בהגרלה.
פרופס סיפר לשופטים כי אותו בוקר
התלוננה וירה בדינגס על כאבים באצבע.
היא נלקחה לרופא וזה קבע שיש לה דלקת.
הוא נתן לה תרופה, הוסיף כי רק
היא תוכל לקבוע אם תהיה מסוגלת לנגן
אותו ערב. השופטים התחשבו בהסבר זה,
ומאחר שבדינגס, הסולנית המעולה של
תזמורת הולאנד, היתה גם בעלת סיכוי
רציני לזכות במקום הראשון או השני,
הסכימו שהיא תופיע אחרי האמריקאית.
מזייפת, עצבנית. התחרות החלה.
לין טורנר, אשר כל אותו זמן ישבה על
הבמה במבוכה, הפליאה בנגינתה. אתריה
עלתה וירה בדינגס. אלא שקשר, היה להכיר
בה את הסולנית המושלמת. היא זייפה, לא
השתלטה על מיתרי הנבל, נראתה עצבנית
ומתוחה.
כאשר הסתיימה התחרות זיכו השופטים
את לין טורנר בפרס הראשון (נבל פרינסס
לואיז) .אחריה באה ז׳וליאנה אלביסטי מאיטליה,
שזכתה בפרס 1500 דולר. וירה
בדינגס הופיעה בתחתית הרשימה.
העולם הזה 1508

אנשים
א ך להיפטר?
ראש הממשלה דויד בן־גוייץ מנהל
מדיניות של שנור לא רק מזמן היותו
ראש הסוכנות היהודית. במכתב משנת
,1923 שהתפרסם השבוע, מגלה מי שהיה
מזכיר ההסתדרות, כי ״לו היינו יכולים
להשיג אישור לבנק פועלים שלנו כאן,
במוסקבה — אפשר היה לאסוף פה סכום
יותר גדול בשביל ארץ־ישראל מאשר באמריקה.״
אגב, מאותו מכתב מסתבר שבאותן
השנים לא זו בלבד שבן־גוריון
כלל לא התנגד לאת, אלא השתמש בה
אפילו כאשר לא היה בה הכרח כלל,
בעיקר במקום המלה עם זכרונות
אחרים העלה בי.ג׳י. עצמו בכינוס בסג׳רה,
שם גילה כיצד אירגן את גניבת סוסו של
מנהל חוות סג׳רה, כדי לשכנע אותו שהשומר
הצ׳רקסי אינו מהימן. לאחר שפוטר
השומר, היה בן־גוריון עצמו השומר העברי
הראשון של החוזה להשכמה בלתי
צפוייה זכה השבוע שר האוצר לדי אש־כול,
במלונו בארצות־הברית. כאשר התקבלה
במשרדי האוצר בירושלים הידיעה
על החלטת השוק המשותף להיכנס למשא־ומתן
עם ישראל, התבקשה אחת הטלפוני
איות לברר אם השר נמצא בחדרו במלון.
השעה בתל־אביב היתד, אמנם תשע בבוקר,
אך בניו־יורק היה זה שלוש בבוקר וה־טלפונאי
המנומנם של בית המלון העביר
את השיחה, מבלי להרהר פעמיים, ישר אל
אשכול. כשהתנצלה ד,טלפונאית על ההשכמה
הבלתי רגילה, ניחם אותה שר האוצר:
״אין דבר. בשביל דברים כאלה אני מוכן
להתעורר לילה־לילה מטען יקר
נשא השבוע באמתחת סגן שר הבריאות,
יצחק רפאל, שיצא לסיור בניגריה. רפאל
נטל עמו ספר תורה, למקדה שלא
ימצאו כאלה בלאגוס, בה יבלה סגן השר
את ראש־השנה ואולי גם את יום־ה,כיפורים
לאחר ששבעת יועציה הפרלמנטריים
של שרת החוץ גולדה מאיר הגיעו ל־ניו־יורק
וקיבלו, כל אחד, חדר עם שולחן
וטלפון בקונסוליה הישראלית גמקום —
התעניינה אחת מידידותיה הקרובות של
השרה, סופרת יהודיה־אמריקאית •דועה, אם
הספיקה כבר גולדה להתיעץ עם יועציה
הרבים על עמדת ישראל בעצרת האו״ם.
״כן,״ השיבה גולדה ,״אני מתכוננת לשאול
אותם עצה אחת: איך להיפטר מהם?״

צ׳ארלי צ׳אפלין משחק טניס
משחק מי שמשחק אחרון

סוף תחת השם הורה-טוויסט. עלילת המחזה,
בן שתי מערכות ו־ 11 תמונות,
מתרחשת בתל־אביב. עמוס קינן מתכונן
להוציא גם ספר חדש, בשם בתחנה.
המהדורה הראשונה תצא בצרפתית, בתרגומה
של כריסטיאן רושפור, מחברת
מנוחת הלוחם ומכונה על־ידי עמוס .,אנטי-
רומן המלחין עדן פרטוש כועס
מאד. הוא הכין סויטה ל־ 12 מנגני נבל,
אותה רצה שינגנו בסיום תחרות הנבל שנערכה
השבוע. הנהלת התחרות סירבה
לכלול את היצירה בתוכנית, בטענה שלא
ניתן לרכז 12 מנגני נבל בארץ. פרטוש
סבור אחרת כאשר הגיע איש לישכת
העתונות הממשלתית, חיים זהר, לניו־יורק,
כדי למלא את מקומו של דויד
ריכלין, קריין גלי צה״ל לשעבר, שמונה

לקונסול כללי במונטריאול, קיבל זהר לא
איד לנסוע?
רק את מקומו ואת חדרו של ריבלץ בקונהצעה
מקורית הציע זאב יוסיפוי (יום־ סוליה, אלא גם את דירתו, ברחוב 96
קוביץ) לרמטכ״ל רב־אלוף צבי צור: המהודר שבמנהטן. כשבדק זהר את הדירה,
״למה לך את כל העניינים האלה,״ פנה המרוהטת על־ידי הקונסוליה, תבע מיד
אליו ,״בטחון, גבולות, צבא? לך לחברת להוסיף לריהוט מיטת תינוק לבנו, שהגיע
הביטוח לויד׳ס, בטח את המדינה, וגמרנו!״ עמו מהארץ. תשובת גיזברות הקונסוליה
במצב בלתי נוח נמצא השבוע עורך היתד לא הנימוק: בתקן של קונסול
הארץ, ג ר שו ם שו קן, שעה שהתנגש לפני לא מופיעה עריסת תינוק אגב,
בית ציוני אמריקה במכונית פרטית, בה באישורו האילם של ריבלין, זכו לעידוד
נסעו שני קציני משטרה גבוהים. הקצינים רב המסיבות הפנימיות, הנערכות בקונד,רוגזים
רשמו לו דו״ח, שאיים עליו ב סוליה לכל איש מהעובדים המועבר מניו־משפט.
שוקן, שפחד, שמא תפריע לו יורק למקום אחר. מאחר שלאחרונה רבו
תלונה זו לנסיעתו הקרובה לחו״ל, ביקש ההעברות מעיר זו, זכו העובדים לשפע
ממנהל מדור המודעות בעתונו, אלפס*״ ר של מסיבות, כשמידת הפופולאריות של כל
אלון, שהיה בזמנו קצין משטרה בעצמו, עוזב נמדדת במידת ההצלחה של המסיבה
להתקשר עם חבריו לשעבר, לדאוג שלא הנערכת לכבודו. יוצא דופן אחד היה היהיו
לו קשיים בנסיעה להנצחת קונסול לענייני הסברה, אכיעד יפה,
שמו זכה עורכו המנוח של מעריב, דר׳ שלמרות הפופולאריות הרבה שלו הצליח
עזריאל קרליבך. כאשר החלו לעלות למנוע עריכת מסיבה לעצמו, למרות העבתוכניות
רציניות לנישואיה של תקומה רתו מן המקום לאחר שהתמחה ב־קרליבך,
בתו של עזריאל, החליף ה נסיונות פיוס רבים ושונים ברודוס ובארמועמד
לבעל -יהודה גרינכוים -גנטינה, הוטלה השבוע משימת פיוס נוספת
את שמו לעזריאלי. השבוע הודיע הזוג על היועץ המשפטי של משרד החוץ, ש פ על
נישואיו המחזה המוזיקלי של
תי רוזן. היריבים הקשים, שהיה צריך
עמוס קינן ויוחנן זראי הושלם סוף־ לפייסם, היו שגריר ישראל בארצות־הברית

פסולד השבוע
• ראש הממשלה דויד בך יגוריון,

לאחד ממקורביו :״פש1ט נבלה ב
שוק
— ואל תהיה ראש ממשלה!״

• המשורר יהושע רבינוב
שר העבודה יגאל אלץ, ליישובי הגליל, שתבעו תוספת תקציב:
״אנחנו מכוסים בשמיכה צרה. אם הצפוניים ימשכו או אם הדרומיים ימשכו —
דבר אחד בטוח: לתל־אביביים יהיה חם!״
• מנהל שירות השידור, חנוך גיכתון, על פרס איטליה למשדרים,
בו זכה המלחין מרדכי סתר :״זה ממש מתן בסתר!״
חתימת הקופה תהיה טובה.״

העולם הזה 1*08

הרמן החל מתרעם שמאז בואו של הקונסול
הכללי, לפני חודשיים, החל הלה נוטל
לעצמו סמכויות נרחבות מדי ולטפל בעניינים
שלדעת הרמן שייכים לשגרירות בוושינגטון
ולא לקונסוליה בניו״ורק. ה־סיכסוך
הפך לגלוי עם בואה של שרת
החוץ, כשזו נידרשה להכריע ביניהם. גולדה
סירבה לעשות זאת, הטילה את משימת הפיוס
על רוזן מועבר אחר מניו־יורק,
הוא מנהל חברת אל־על במקום, דב
אדיב החייכן, שהוחלף לאחרונה במנחם
כהן, בעל הפנים החמורים והקפדנים.
כשהוצג כהן בפני נציגי סוכנוי־ת הנסיעות
במקום, התלוצץ אחד מהם :״כמה
מעניין הדבר — אדיב אינו כהן וכהן אינו
אדיב!״

איך לעולם?
משפחתו של ג׳וקי ארקין מאמצת
לה, כנראה, גן־חיות שלם. לאחר שלג׳וקי
יש כבר חתול שני בדרך, אימצה גליה
ארקין חתול וכלב, בעוד האחות כרמלה,
העובדת בקונסוליה הישראלית בפאריס,
נתפסה למודה הצרפתית האחרונה, החלה
לגדל ולאלף בביתה שועל אגב,
ג׳וקי זכה לאחרונה במחמאה בלתי צפוייה.
בשעת פרמיירה מיוחדת נוספת של חלב
ודבש, שנערכה לרגל החלפת חלק מהשתקניות
הראשיות, היו בין הצופים מספר
כוכבי קולנוע מפורסמים, כמו בט דיי׳

וים, אנטוני קריין, זאזה גאבור

וריטה הייראדט, שהפליאה את כולם
בתלבושתה ההדורה. כשעלה ג׳וקי עם
בדיחותיו, נשמעה לפתע קריאה באנגלית:
״אני אוהבת לראות את הצעיר הזה!* כשחשו
הסדרנים למקום ההפרעה,גילו ש־הצועקת
לא היתד, אלא ריטה הייוזארט,
שהיתר, שתוייה כלוט והסדרנים נאלצו
לקרוא לשוטרים על־מנת להוציאה מן
האולם גם לאחר הולדת בנו האחרון,
ממשיך צ׳ארלי צ׳אפלין, בן העד• לשמור
על כושרו הגופני בחווילה השווייצית
בה הוא מתגורר .״הסוד של בריאותי,״
הוא מסביר ,״הוא בכך שאני מתרחץ מדי
בוקר בבריכת המים הקרים בחצר ביתי ומשחק
כל יום טניס עם אשתי.״ (ראה

תמונה יצחק שילה ואביבה

:״המשורר הצעיר שלנו נולד זקן!״

• המסקר חיים גמזו,

אברהם הרמן והקונסול הכללי החדש
של ישראל באותה ארץ, כתריאל כ״ץ.

על המחזה זירה להשכיר; ״אין כתיבה טובה, אך

ג, ר החליטו להזים בינתיים את רל הידיעות
הקודמות, לפיהן עמדו לשהות זמן
רב בארצות־הברית. אביבה עומדת לחזור
עם הבת תמי בימים אלה, כדי שזו תוכל
להתחיל בלימודים בביה־ספר ישראלי ואילו
יצחק יגיע בעוד זמן מה, לאחר חיסול
עסקיו בניו־יורק. למרות שקיבלו כמה הצעות
קוסמות, החליטו השניים לשוב דווקא
אל הבמה הישראלית. אגב, לכל מכריה של
אביבה צפוייה הפתעה: לארץ לא תגיע
אביבה, הבלונדית הידועה, אלא אביבה
בעלת רעמה ברונטית.

(המשך מעמוד 1ז)
מתוך שורות הצבא כדי להקים מדינה
בעלת שאיפות מודרניות, הלך בעקבות
אתאתורב נגד הדת. אולם בגו, החלש בהרבה
מאביו, לא העז להתמיד בדרכו. בייחוד,
לאחר שיועציו הסבירו לו, כי ר,איס־לאם
עתיד להוות מחסום יחיד נגד השתל־טות
הקומוניזם במדינה. אמנם אסור עדיין
לכוהני־הדת המוסלמים ללבוש בגדי־כהונה
ירוקים מיוחדים, ואין הם מגדלים את זקניהם,
אבל שלוש פעמים ביום מהדהדת
מרמקולים, בראשי המיסגדים, קריאתם לתפילה
:״אללה אכבר, אללה אכבר!״
הפרסים שייכים לכת השיעית, להבדיל מן
הכת הסונית השלטת ברוב העולם המוס־למי,
ובין הכתות אף שוררת איבת־דמים.
אולם כלפי ישראל, נשכחת השינאה הפני־מית.
ראשי האיסלאם בפרס הם גם ראשי
המתנגדים של ישראל. הם מקבלים את
דברי שייך אל־אזהר בקהיר, ויהד עמם גם
תמיכה כספית מסעודיה וממצריים. התמיכה
ניתנת לצורכי פולחן וצדקה; אך היא
משפיעה גם על עמדת הנויללה בעניינים
מדיניים, ולא אחת אפשר לשמוע דרשות
במיסגדים של פרס על גזילת אדמת פלסטין
על־ידי היהודים.
בפני הפרסי הפשוט, מציג הנזוללה את
בעיית ארץ־ישדאל כמלחמת־קודש בין האיסלאם
לבין הדת היהודית.
א לם הסכנה לישראל מכיוון זה תישאר
— בעתיד הקרוב לפחות — בתחומה
הנוכחי. כי השא־ עצמו דואג לכך, שהשפעה
הסוללה לא תיגדל יותר — פן חסכן
את שלטונו שלו.

חוכי-כית בטהראן

שעון מעולהביותר
ב־ ,1952 כאשר חברת של ניסתה אחד מסוגי הדלק שלה, היא
פנתה לחברת ג׳יררד-פריגו כדי לספק לה שעונים המיועדים
למטרות אלה. כי של ידעה שחברת פרינו מייצרת שעונים מכל
הסוגים, הפועלים בדייקנות ובכול מזג אויר.
היות והיו דרושים לשל שעונים העומדים בפני קור, חום
ונגד זעזועים, הוכנס שעון לתוך מים במשך 18 שעות בפרי־ג׳ידר
עד שנהפך לקרח. אחר־כך הוכנס אותו שעון לתוך בצק
ושניהם הוכנסו לתוך תנור אפיה. הבצק נהפך ללחם אבל
השעון נשאר, למרות הניסוי השני, כמו שהוא והמשיך לפעול
בדיקנות רבה. בשלב זה נערך הניסוי האחרון 6 :שעוני
ג״ררד־פריגו הוכנסו לתוך פדלים של רוכבי אופניים אשר
השתתפו בתחרות ארצית. במשך 8ימים הסתובבו השעונים
יחד ובמהירות נסיעת רוכבי האופניים.
בימים אלה חתמה חברת ־השעונים על חוזה לאספקת מוצריה
ובמחירים האוריגינליים כמו בשוויץ — עם חברה ישראלית
ידועה.

תשבץה עו ל ה 1ה 1 3 0 8
כותבת דנו נוגה ^ירחיי גזבני-בר : \2״אוזרי \ז\2גפה
ארוכה שר פתרון תשבציב נזשל אתרים /תתרבות
דונוות את כוח־י אף בתיבורוו. אוי תלווה שפר•
ופיווי הראשון ינותוד בתבוזן. רא שרוזגזי תתווה,
כי פ שובו אין ר י תתאיתה״ פשות וובר.
טאוז ! )1 :טת־אפק,
שולט ברוחו;
)2רומן שנכתב על-
ידי א. וולס; )10
מלת זרוז )11 :מקווה
מים רביב)13 :
מלת זרוז; 114 תנובת
הצמח; )15 פי
העור; )17 ננמר,
נשלם; )10 לא חם;
)20 קמט; )22 אודותיה
שרים בארץ
מספר שירים; )25
מנעול במחוז; )26
צבע; )27 שכוב;
)30 קרוטבעיז; )32
מתנה; )33 ניצל מהמבול;
)34 ארוז;
)30 פחד; 137 קרב-
נם; )39 תואר למנהיג
בארצות ערב;
)41 אחד מימי השבוע;
)42 החלק ה־עליוז
של הבית;
)44 עשוי שיניים
דקות; )46 הר קטן;
)48 שיש (שיר השירים
ה 50 כלי הקשהז )51 לח; )53
ללדת (שמואל א׳—ד׳) )55 :קריאת פחד;
)57 נר; )58 חיית טרח גדולה; )50 התנוונות
של אחד האברים בגור; )60 נקבת הנמל.

אונו )1 :כינוי לזה שמחזיק ראשוז
את הולד בברית המילה; )2בתוכו; )3
מתכת מבריקה; )5תואר הולנדי; )6משמש
לחתימה; )7משקה ישראלי קל; )8לטש;
)8קיבוץ בררום הארץ; )12 קול חפרה;
• )1יוי ע הירח אחרי שנעלי ביור החורש;

משתק השאה!

)16 כלי רכב; )18 קדחת הביצות; )21
לועי; )23 מזמר; )24 קול נביחת הכלב;
)26 לא (בארמית); )28 תואר הולנדי;
)29 מזכיר או״ם לשעבר; )31 מבש-ר עבורה;
)32 רעו של רובינזוז קרוזו; )35
נבוה; )37 חגורה; )38 מעורם, טונה זה על
זה; )40 מלת שאלה (בסדר הפור); )41
ספרה; )43 משש; )45 נתוץ; )46 יב ראשי;
)47 השתפרות; )40 נשם קפוא; )52 חיבר
חידה; )54 בעל הי טודר; )56 פלת קריאה;
)88 לא ענה.

**זקד־ההתנבדות השני לישראל׳ ב־
/3זירה הפרסית, הם המשכילים הצעירים.
החזית הלאומית — המאגדת בתוכה את
חסידי מוצאדק, האיגזדים השמאליים וסודה
הקומוניסטית (הבלתי־חוקית) — מרוכזים
סביב האוניברסיטה שק טהראן. מכאן יצאו
ההפגנות ההמוניות שהפילו לא פעם את
הממשלה, כאן גם אפשר לשמוע את הבי־קורת
הנוקבת ביותר על ישראל. זוהי
ביקורת המימחת במונחים פוליטיים מתקד־מים.
כי בע ני הסטודנטים הפרסים, ניצב
גמאל עבד אל־נאצר כסמל השיחדור הלא מי
של עמי המרחב.
עבד אל״נאצר יודע זאת. על כן הירבה
לשבח את אבי התנועה הלאומית הפרסית,
מוחמד מיצאדק המודח. נשיא מצריים הז־כיר
כי נפגש עם מוצאדק, וכי למד ממנו
את ערכי הלאומיות האמיצה. את הרעיון
להלאמת תעלת סואץ קיבל מהלאמת תעשיית
הנפט על־ידי מוצאדק. באוזני הסטודנטים
והפועלים הפרסיים, המאליהים את מ! צאדק
הזקן, נשמעות מלים אלה כהוכחה לגדלותו
של עבד אל־נאצר.
הם גם מנתחים בידע רב את מעשיה
של ישראל עצמה, מסיקים מהם את המס־קנה
כי הינד, חלק מן המחנה המערבי, וכי
תפקידה לשמש ראש־גשר לאימפריאליזם
המערבי במרחב.
התעמולה־הנגדית הישראלית מנוהלת בכמה
דרכים, אך אינה מעזה לתקוף את
עבד אל־נאצר התקפה טוטאלית. היא אומרה,
בערך :״עבד אל־נאצר סילק את האני״
לים? גם אנחנו. היא נלחם באימפריאליזם
המערבי? כן, אבל הוא פתח את המזרח
התיכון בפני האימפריאליזם הסובייטי. הוא
מבזבז את עושר ארצו על חימוש, לא
הצליח להעלות את רמת־המחייה של הפלאח,
השליך אלפי מתנגדים לכלא, ביטל
את חופש הפרט.׳׳
הטענה הנשמעת עתה יותר ויותר :״אל
תדונו אותנו על פי התעמולה הערבית
בלבד. בקרו בישראל, אחר כך במצריים —
ושיפטו בעצמכם.״
נציג ישראלי אף הציע לשני פרופסורים
ידועים לשלם להם כרטיסי־טיסה לישראל
וחזרה. פרופסור מסויים, שהוזמן לביקור
רשמי למצריים, ניצל את הכרטיס המצרי
כדי לבקר בישראל, בדרכו חזרה. הוא נעצר
בניקוסיה, החליף מטוס ללוד. כאשר חזר
לטהראן דיבר בשיבתה של ישראל.
בני העילית החברתית של פרס —
— הרגילים לנסוע
תכופות לאירופה או לארצות־הברית, עוברים
דרך ביירות. עתה מתחילים הם, במספרים
גדולים והולכים, לעבור דרך לוד,
לשהות מספר ימים בישראל. הרושם המו,
לרוב, חיובי. ביוזמת המשלחת הישראלית
מתכנסים מדי פעם בטהראן אנשים שביקרו
בישראל. חוגי־בית אלה הם גרעין פרו־ישראלי
נלהב, שהמשלחת הישראלית מנסה
להפעילו בתוך החברה הפרסית הרחבה
יותר.

״כל אחד מהם,״ הסביר אחד מאנשי המשלחת
בטהראן ,״הוא תועמלן ישראלי ממדרגה
ראשונה. עדותו על הנעשה בישראל
משפיעה על שומעיו הכפריים יותר מאלף
כרוזים והרצאות של שליח ישראלי.״
מתנגדי ישראל קוראים לחוגים אלה ״ה־גייס
החמישי של ישראל.״

מי זה טיימור 5

ף תחילה נן$׳6וו דברים אלה בשקט,
^ ע ל פי בקשת הפרסים עצמם, שחששו
מפני דעת־הקהל המוסלמית יותר מאשר
מפני התגובה הערבית. אך האינטרס של
ישראל היה להפוך יחסים אייה לפומביים
ככל האפשר, כדי שהעמדה הפרסית תוכר
ברבים כידידותית לישראל.
כך, למשל, הדליף משרד החוץ ידיעה על
הימצאו של איברהים טיימור הפרסי בשגרירות
שוזייץ בתל־אביב. מכיוון שאין נציג ,
פרסי רשמי בישראל, מטפלת השגרירות
השזזייצית בענייני פרם בישראל, והיא המוציאה
אשרות לישראלים הרוצים לנסוע
לסרס. אולם הסדר זה הוא למראית־עין בלבד.
כי בחדר מיוחד בשגרירות השווייצית
יושב נצגיו הרשמי של משרד החוץ הפרסי,
והוא המטפל בענייני פרס.
מיו אחרי הפירסום התייצבו שגרירי
מדינות ערב — ובראשם שגריר הלבנון —
בפני שר החוץ הפרסי, מיחו על הימצאותו
של נציג פרסי רשמי בישראל. השיב שר־החוץ
הפרסי :״מי זה איברהים טיימור?
אין אדם כזה בישראל או בכל מקום אחר!״
שוב הדליכה ישראל ידיעה על פעילותו
של טיימור, ושוב מיהרו השגרירים הערביים
למחות. גם הפעם קיבלו תשובה מיתממת:
לא טיימור ולא יער. השגרירים חזרו
כלעומת שבאו. כאשר פורסמה הידיעה בפעם
שלישית ורביעית, לא טרחו השגרירים
הערבים למחות. הם השלימו עם המצב,
והנציגים הישראליים הצביעו בעדינות על
הלקח: הערבים יצעקו, אך אם הפרסים יתעלמו
מצעקותיהם — ישחקו.
בפעם אחרת הגישו הערבים מחאה חריפה,
כאשר שידר קול ישראל ראיון עם ארבעה
סנאטורים פרסיים שביקרו בישראל. השיב
משרד החוץ הפרסי :״לפי מיטב ידיעותינו,
לא ביקרו ארבעת הסנאטורים בישראל,״
ובזה ראה את העניין כמחוסל.
כיום הפכו ביקורים כאלה לדבר שיגרתי
בישראל. מבקרים אנשי־עסקים המוכנים
לקנות מיפעלים שלמים בישראל! עתונאים
וסופרים המתארים את רשמי ביקוריהם ב־הרחבה;
מדינאים וראשי מפלגות. אפילו*)
ראש ממשלתה הנוכחי של פרם ביקר לא
מזמן בישראל.
מעטה הסודיות וההשתקה — אף כי לא
הוסר לגמרי — שיב אינו מכסה אלא חלק
זעיר מתנועה זו.
סיכם אחד מאנשי הסגל הישראלי הקטן
בטהראן :״פרס אינה רק שוק לתוצרתנו
ועורף כלכלי. היא מוצב פוליטי ממדרגה
ראשונה. אם נצליח להתבסם בו מבחינה
פוליטית, נצליח לשבור את מעגל־החרם
המוסלמי. נוכיח לעולם המוסלמי שאין
כאן איבה בין האיסלאם לבין ישראל והיהדות,
כי אם רק מאבק מדיני בין ישראל
לבין שכנותיה הערביות. אם נצליח להשיג
לפחות נייטראליות מוסלמית כלפינו —
יהיה זה צעד גדול קדימה במאבקנו עם
הערבים.״

הפרסים •טל מחר

לא שפרם אינה ארץ יציבה. אין
איש יכול להבטיח כמה זמן ישב
השאה על כסא הטווסיס המפואר שלו. מה
יקרה אז ליחסי ישראל־פרס?
זוהי שאלה המדריכה את מנוחת הישראלים
המטפלים בה. כיום מקיימים הם
קשרים הדוקים עם השאה ושריו, ואחת
מנקודותי־המגע החשובות ביותר שלהם בחברה
הפרסית, היא הנסיכה אשרף, אחותו־התאומה
של השאח. אולם הנסיכה אשרף׳•)
מואשמת בפרהסיה כאשד, מושחתת מבחינה
מוסרית וכספית, ואם יבוא שינוי במשטר
— תהיה בין הראשונים שיסולקו.
התרופה, כמובן, היא יצירת קשרים גם
עם אויבי המשטר הנוכחי — אלה שינהיגו
את סרס של מחר. משימה זו קשה הרבה
יותר, ואלה העוסקים בה עושים עבודת־נמלים.
תקוזתם הגדולה: אם יבוא יום זה
יספיק הידע הישראלי להטביע חותם פה
רציני על חיי ההמונים הפרסיים, שיזכרו
לישראל את חסד בראשית.
האפשרות האחרת להבטיח את ידידות
פרם הלאומית של מחר, היא דרך הארצות
המרחביות שאותן מעריצים הפרסים ה־ *״
צעירים. אולם דרך זו נעולה בפני המדיניות
הישראלית באלף בריחים.
חינול• חזו! *•צ!

רומאן מח״ ׳שואד השניה משחנו, בשינויים;!דים, וומאן עתיק חובה יותר

״ויאהב יעקב
משה יעקב רצה ביורש.
״כל הילדים שלי מתו,״ הסביר לרבנים, בפניהם התייצב
השבוע באשקלון ,״אשתי כבר לא יכולה לעשות לי ילדים,
ואני רוצה אשר, חדשה, כדי שיהיה לי לפחות בן אחד.
שיהיה לי יורש.״
״אבל מה תעשר, עם אשתך ז״ שאלו הרבנים ,״היא אינה
רוצה להתגרש. תזרוק אותה לרחוב?״
״לא,״ ענה משה יעקב, בבטחה, לשאלה הלא־נוחה ,״יש
לי אישור מאשתי שהיא מסכימה שאני אביא הביתה אשה
שניה, בלי להתגרש ממנה. אני רוצה רק שאתם תחתנו
אותנו ! ״
להצעה מקורית זו לא היתד, לרבנים כל תשובה. סיפורו
של יעקב המקורי שרצה לשאת את רחל לאשר, שניה. לא
עמד בפניהם. הם שלחו אותו בינתיים הביתה :״קודם תביא
את אשתך לרופא, שיבדוק אותה למה אין לה ילדים, אחר
כך נראה.״
יעקב יצא ממשרדי הרבנות, כשהוא מלא תקווה. הוא
לא איבד את אמונתו בכך, שהרבנות, או אשתו, ייכנעו
בסופו של דבר לרצונו, שאינו מוכן להתחשב בשום חוק
או מסורת: היא רוצה יורש.

א חד א חד הם מ תו

להתפתח. חשמל לא היה, מים היו רק במשורה, אך משה
לא התלונן. התקווה הספיקה לו, והעיקר היה בכפר —
רופא.
כאשר נולד בנו השמיני של משה, היתד, שמחה בבית.
ביום הבר׳ ת היתד, הילולא כמוה עוד לא ידע הכפר. העראק
נשפך כמים, ועריסת הין הקסן, אהרון, הועמדה בחדר
הגדול, כשמעליה סוככת תמונתו הצבעונית הגדולה, המהודרת,
של אהרון הכהן. סוף־סוף נולד לו יורש למשה יעקב.

״כנך הולה!״

^ חד עם חכל לכיש גדל גם אהרון הקטן. החשמל
בא למקום, העצים בחצר גדלו, והבן הלך לגן־הילדים,
ואחר כך לבית־הספר האיזורי, שבמרכז הכפרי. ממש
כמו את יוסף בזמנו, פינק גם יעקב את בן זקוניו —
שהיה נקודת האור בחייו.
יום אחד חזר הילד הביתה, כשהוא מתלונן על חולשה
וכאבים. יום עבר, שבוע חלף, והכאבים לא פסקו. האב
הדואג לבנו, בן ה־ ,12 לקח אותו לרופא. זה שלח אותו
לבדיקה יסודית בבית־החולים.
כשחזר הילד מבית־החולים עם הפתק, הכתוב בשפה
בלתי־מובנת, קרא הרופא את האב לשיחה ממושכת בחדרו:

משפחת דווידיאן הכורדית גרה 12 שנים במושב נסחרים
שבהרי ירושלים, לפני שעזבה את המשק בידי אחד
הבנים. האב, האם ושתי בנותיהם עברו לירושלים. רחל
( )19 עבדה במשק ביתו של רופא ירושלמי, כשהאחות
הקטנה עדיין למדה בבית־ספר.
בשכונת העוני, בה גרה המשפחה, רואים אך לעתים
רחוקות צעירות מעל גיל 18 שאינן נשואות. לכן הוצף
ביתה של רחל, בארבעת החודשים בהם גרר, במקום, בהצעות
נישואין. צעירים ומבוגרים, רווקים ואלמנים, כולם
ביקשו את ידה של רחל.
הוריה כבר היו נותנים אותר, מזמן, אך רחל סירבה
לכל ההצעות .״יום אחד,״ סיפר אביה ,״באה רחל אלי
ואמרה לי שהיא רוצה להתחתן עם משה יעקב. אני לאי
יודע למה דווקא אתו. באו אליה צעירים ויפים. באו אליה
גברים עם כסף, אבל אלה השכנים מהדירה השניה דיברו
אתה, ומאז יש לה בראש רק דבר אחד — היא רוצה
להתחתן עם יעקב.״

•*ץ כעד! י ל די ם היו למשפחת יעקב בכפר חקלאי קסן
11/שליד בגדאד — וכולם מתו. גם לאה ילדה לו ליעקב
בנים רבים, אך בניה של אשת יעקב המודרני לא נותרו
בחיים להאדיר את שמו.
״היינו עובדים עבודת־אדמה, כמו כל הערבים מסביב,״
סיפרה אשתו של משה, חוחד ,)44( ,״שם גם נילדו לנו
כל הילדים שלנו — שבעה ילדים בסך־הכל. אחד אחו הם
מתו לנו, ולא נשאר לנו מהם אף אחד. אנחנו לא ידענו
ממה הם מתים. שם כל הילדים היו מתים. לא רק אצלנו,
גם אצל הערבים. כמעט כל הילדים היו מתים, ואפילו לא
היינו הולכים לרופא. אף אחד לא היה יודע למה הם
מתים. ככה זה היה. זה מאלהים. מהשמיים זה בא, ומד,שמיים
זה הלך.״
לפני 12 שנים שוב לא יכול היה יעקוב לסבול לוד. אחרי
שהגיע למסקנה שמות הילדים אינו אלא עונש מהשמיים,
החליט לעלות ארצה.

סון ח־ם ון ח -יו ר ש !

לא רוצים גרוש!

ך אשר הגיעה משפחת יעקב ארצה, היתד, כבר כרסה
( _ של חוחה בין שיניה, בפעם השמינית. מלא תקווה
הסכים משה יעקב ללכת לכל אשר ישלחו אותו.
לכפר נוגה בחבל לכיש, שזה עתה החל

פסקה מלדת, מאס בה האי ש, רצה ב מקומ ה רחל הצעירה.

״בנך חולה בסרטן הדם,״ הסביר לו ,״נותרה לו רק חצי
שנר, לחיות!״
שלושה ימים ושלושה לילות לא אכל האב ולא ישן.
הוא שתק עראק והסתכל בלילה על התיקרה שמעליו.
ביום הרביעי הלך בפעם הראשונה לרבנות באשקלון.
״אני רוצה להתגרש,״ הודיע לרב המקומי ,״שבעה מבני
מתו, ואשתי אינה יולדת לי יותר. עכשיו, אם ימית בני
השמיני, לא יהיה לי יורש.״
הרבנים לא הסכימו :״עדיין יש לך בן,״ אמרו לו ,״אינך
יכול לגרש את אשתך על שאין לך בנים, ובנך חי עדיין!״
משה יעקב חזר לנוגה.
חמשת החדשים חלפו, מבלי שחשו בהם. כאשר נפטר
הבן בבית־ד,חולים, נסע יעקב האבל לבית קרוביו, ליד
הר־ציון בירושלים.

״דמה דווקא אותו ץ״
דוכיו של משח ידעו שהוא רוצה ביורש. הם תמכו
\ /ברצונו להתגרש ולשאת אשה חדשה. הם אף מצאו
בצידו השני של קיר ביתם גרה רחל
י לו מועמדת.
החדשה. אך בעוד שרחל המקורית היתר, עקרה שנים רבות,
קיווה יעקב לבנים דווקא מרחל, שכנתם של קרוביו. שמה
היה רחל דווידיאן.

הצעירה היתר! מוכנה להיות א שתו ה שניה של
יעקב, אך עוד שלאה ה תנ״כי ת ילדה ליעקב
חיה זה בסיפור המודרני תפקידה של רחל.

ה שבוע כי אף שבע שנים לא יספיקו לו לה שיג את מבוק שו.

ך• עיראק אולי לא היה נתקל רצון השניים במכשולים.
^ ש ם, כמו בסיפורי התורה, היה יכול יעקב לשאת את
רחל לאשר, שניה. בישראל שונים החוקים, ויעקב תבע
גירושין מאשתו הראשונה.
חוחה סירבה :״זה בושה בשבילי לתת גט בגיל שלי. לאן
אני אלך? מה אני אעשה? אני בשום־אופן לא מסכימה
לתת לו גט!״
הרבנים ניסו להרגיע אתי האשד, הבוכה, שבאה אליהם:
״אין דבר,״ הציעו לה ,״לכי לרופא, שיבדוק אותך למה
אין לך ילדים, ואולי יוכל לעזור לך.״
בתחילה סרבה האשה :״אלוהים נותן כשהוא רוצה,״
הסבירה לרבנים ,״לא רוצה — לא נותן? מה אפשר
לעשות?״ אך משהזהירוה הרבנים, הסכימה לנסוע לרופא
לשם בדיקה.
ואילו ליעקב כבר קסמה יותר המתחרה הצעירה מד,אשד,
הזקנה. כשם שיעקב היה מוכן לעבוד שבע שנים ברחל,
כן נכון היה הוא למאבק על רחל שלו. הוא התעקש לשאת
לו את הצעירה. מדי שבת נסע לירושלים, התארח אצל
קרוביו, כשהוא מבקר את המיועדת לאשתו. אשתו הראשונה
היתד, נשארת בנוגה, לטפל בבית ובמשק המוזנח
שלידו.
כשראה משה שלא יוכל לשבור את התנגדות אשתו,
העלה את ההצעה לשאת את רחל לאשר, שניה.
אשתו לא התנגדה. רחל לא התנגדה. משה לא התנגד.
רק החוק אסר.
השבוע היה משה עסוק בנסיון חסר־סיכויים למצוא
עורך־דין, להחתים את אשתו על הסכמה לקבל לביתה
אשד, שניה. עורך־דין כזה עדיין לא נמצא לו. לכן נותרה
לו רק הברירה לגרש את אשתו הראשונה. אך לכך כבר
נמצאו השבוע שני מתנגדים: אשתו הראשונה של משה,
והוריה של רחל, שהצהירו :״אם הוא יהיר, גרוש, אנחנו
בחיים שלנו לא ניתן לו את הבת שלנו. בקושי אנחנו
מסכימים שהוא יקח אותה בתור אשה נוספת, אבל אם
יתגרש — לא יקבל את רחל לעולם!״

את רחל...״

ספרים ציור הציור היומי

מודיעה על י פתיחת

הנוער

או ל פנ א
לג ר פי ק ה
ש מניי ת
בשיתופה ובפיקוחה של
אגו־דת
וזגרפיקאינז

מאת ד״ר מרדפי־ זיידמן

פרטים והרשמה :
ת־א, רה׳ במר ,4טל 67487 .
בכל יום ביץ השעות
8בבוקר 1־ 6בערב

אויבי

מחלות המין
(מהדורה שנייה)

1* 3ר ענן (רענן לוריא, הוצאת נ.
טברסקי) .מדי בוקר, בשעה שבע והצי,
מגיע רענן לוריא למערכת ידיעות אחרונות
בתל־אביב. כעביר 45 דקות היא מגיש
את הקאריקאטורה היומית שלו לעורך.
יכולה זו להיות קאריקאטורה המראה את
יהודי אלג׳יריה כאגוז בין פטיש הפ.ל.ן.
וסדן האו־אה־אם, או להקת אמנים ישראליים
שהורשו להופיע ברוסיה, כשפיותיהם
סתימים ושוטר רוסי מזהיר אותם :״אבל
זיכרו — רק פנטומימה!׳׳
אם נושאה ערב־ ,תהיה זו 1לא יוצא

ראשו של ביג׳י, כשהרעמה משווה לו
צורה של פטריה אטומית, ומתהתה הכותרת
:״שמועות עקשניות בעולם כי לישראל
מפעלי ייצור אטומיים.״
אין זו הקאריקאטורד, היחידה המראה

מרקור פילם בע״מ
תל־אביב׳ הירקון ,61 טלפון 57619

מגישה את מבחר סרטי שנת 62/63
הסרטים השוברים שיאיקופות

מאחלת שנה טובה לכל

המזדרזים

כמד, מן הקאריקטורות שלו הינן, ללא
ספק, בעלות רמה בינלאומית. כמו זו על
ימיה האחרונים של מלחמת אלג׳-דיה, המראה
ברז מטפטף דם, ומתחתיו הסיסמה
״חבל על כל טיפה׳ .או זו המראה את

המצב בקונגו
מן הכלל קאריקאטורה טעונה שינאה לועגת.
כמו זו המראה צוללת, שמפקדה ועשר
הדמויות על סיפונה הם רוסים, ורק מלח
אוחז מטאטא הוא מצרי, ומתחתה וביתרת:

את דויד בן־גוריון. ראש־הממשלה, בהיותו
דמות מרכזית בבמה הפוליטית, הוא
אחד מנושאיו השכיחים ביותר. בספרו
השני, שהופיע החודש, צייר אותו 14

לרכו שכר טי סי ם

להגרלת מגן דודאדום 1962
ישת תפו גםב הג רלת ביניי ם מיו חדת

כנ״ל
טופסי השתת פו ת מו פ צי ם ע־י ה מו כ רי םובע תונו ת
בהגרלה

השנתית

הגדולה

יחולקו

7 7 7פ ר סי ם ־ 1 5מכוניות

• העולםהזה׳׳ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע׳׳ט ת׳׳א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • הטו׳׳ל: העולם הזה בע־׳בב

״הצוללות המצריות מאויישות בצוזתים מצריים
וסובייטיים מעורבים.״
מצהיר לוריא ( )30 על עצמו :״הייתי פעם
איש אצ״ל, אבל היחס הרגשי שלי לחרות
הוא אפס. אינני חבר של שום מפלגה. אני
יודע שאני נגד כל מה שפוגע בחופש-
הפרט של י אני מנסה לגלם בציורי מה
שחסר במדינה: מר אזרח.״
בשטח אחד מגובשת דעתו של רענן לגמרי:
הבטחון. הוא בטחוניסט צרוף, מאמין
כי ישראל נמצאת במצב חמוי .״יש
לזה השלכה על הקאריקטורות שלי. אבל
אם יבוא מישהו, ויאמר לי: צייר כך, או
כך — אומר לו לא!״
פגישה עם בינ׳י. הצבר שהתחיל לצייר
בגיל , 16 ואשר בגיל 18 כבר היה
סגן־מישנה (מילואים) של צנחנים, ניחון
בתכונה חשובה מאד: חוש האקטואליות.
יש הטוענים כי הקו של רענן אינו קו
סימפאטי, וכי דמויותיו דוחות. אולם גם
הם מודים כי רעיונותיו מבטאים לרוב הלך־
רוח נרחב.

לבון הולך
פעמים — לרוב באהדה, אם כי לא פעם
גם בעוקצנות.
פעם ניגש לרענן מזכירו המדיני של
ראש הממשלה, יצחק נבון, אמר לו כי
לדעתו אינו מצייר את ביג׳י נכון. הוא
הסדיר לו פגישה בלישכתו של ראש הממשלה,
זימנו לאחר מכן גם לביתו. האם
השפיעו פגישות אלה על דעותיו של
לוריא? ״זה לא שינה שום דבר,״ השיב,
״המשכתי לחשוב על בן־גוריון בדיוק כפי
שחשבתי עליו קודם לכן. ובכלל, הסתבר
לי שבן־גוריון מחשיב קאריקאטורית הרבה
פחות מעוזריו.״
עד כמה מעריכים עוזרים אלה את הקא-
ריקטורה בכלל, וזו של רענן בפרט, יכולה
אולי ללמד העובדה, כי החודש תיפתח ב־ניו־יורק
תערוכה של ציוריו, בחסותו של
משרד־החוץ הישראלי.
העולם הזה 1308

סיפורו שד יוסדה

יוסלוז ממשיך לגלות את סורות חטיפתו. אחרי שבשבוע שעבר תיאר מעל עמודי
״העולם הזה״ את פרטי חטיפתו והחזקתו בארץ, ואת ראשית החזקתו באירופה,
הוא מגלה השבוע את העברתו מצרפת לארצות״הברית, ואת גילויו בירי הבולשת.
סיפור זה הוא חלק מספרו של עורן־הדין שלמה בהו״צירון, העומד להופיע
בקרוב. פירסומו המוקדם ב״העולם הזה״ נתאפשר הורות להסכמתם של יוסלה
והוריו, ושל מחבר הספר והמו״ל.
כל הזכויות בעברית או בכל שפה אחרת שמורות למחבר ולמו״ל, ואסור להעתיק
סיפור זה, במלואו או בחלקו, בכל שפה, ללא רשות מוקרמת מן המחבר והמו״ל.

ן * עם׳ כשהייתי בישיבה של הגדולים׳ קרא לי בחור — שמו גבריאל
דיין — והראה לי עתון של נטורי קרתא, שקיבל מארץ־ישראל. היתד.
שם תמונה שלי, והיה כתוב בגדול השם יוסלה .׳״זה אתה י״ הוא שאל אותי.
עוד פעם הרגשתי לא טוב. עוד פעם ידעתי שעכשיו יקחו אותי למקום
אחר. לא ראיתי שום עתון כל הזמן ולא ידעתי שיש כל הזמן תמונות ומאמ רים
עלי. רצתי מהר לרב ליפמן וסיפרתי לו. הוא קרא לגבריאל דיין ודיבר
איתו. אני לא יודע מה אמר לו, אני רק יודע שהתחלתי לחכות מתי כבר
תגיע רות בן־דויד. היא היתד. מבקרת הרבה בפיבלן, אבל ידעתי שהפעם,
כשתבקר, היא כבר תגיד לי שצריכה לקחת אותי למקום אחר.
באמת זה היה ככה. היא באה, ואמרה שצריכים כבר לקחת אותי למקום
אחר. שזה מסוכן להשאיר אותי בפיבלן, מפני שכבר יודעים מי אני והמשטרה
הצרפתית מחפשת אותי. אמרתי טוב. לאן ניסע י היא
אמרה :״ניקח אותך למארוקו. שם יש הרבה יהודים
מאת יוסף
דתיים ויש ישיבות. שם אין שום קשר עם ישראל,
ואף פעם לא יוכלו למצוא אותך. אפילו עם ימצאו
אותך׳ לא יוכלו להחזיר אותך לישראל. תוכל ללמוד ולהתקדם שם בשקט.״
אמרתי :״לא ! לא רוצה לנסוע למארוקו. לא רוצה לנסוע לארץ של ערבים !״
צעקתי ובכיתי.
רות אמרה לי :״אל תבכה, אין לך מה לפחד שם. הנה, תשאל את החברים
שלך איך שטוב שם, ואיך שההורים שלהם יקבלו אותך יפה.״
אבל אני אמרתי :״לא! לא אסע למארוקו!״
ידעתי שאם אני אומר לא — אז לא מכריחים אותי. ככה זה היה בכל
דבר. מד. שלא רציתי לעשות — לא עשיתי. ובאמת, אם היו מכריחים אותי,
הייתי אומר לשוטר בגבול שאני יוסלה, ואז היו מגלים אותי ותופסים גם
את רות ולא הייתי נוסע למארוקו. אז היא אמרה :״טוב, אני נוסעת ללונדון
מהר בבוקר ושואלת את דומב מה לעשות.״
אז אמרתי :״אני רוצה לנסוע לאמריקה.״ אני לא יודע למה אמרתי לאמרי קה.
סתם ככה, זה יצא לי מהפה. אמרתי :״או שאני נוסע לאמריקה, או
שתחזירו אותי לארץ־ישראל! לא איכפת לי שום דבר!״
צעקתי ובכיתי. אז רות אמרה :״טוב, נשאל את דומב.״

בבוקר היא נסעה ואחרי זמן קצר היא חזרה. היא אמרה :״דיברתי עם
דומב והוא אמר שזה בסדר. ניסע לאמריקה.״
עוד פעם ארזנו את הדברים שלי במזוודה ורות לקחה אותי. שוב פעם היא
עצרה טרמפ בכביש ונסענו עד מקום שנקרא מו, קרוב לפאריס. באנו שם
לדירה של יהודי אחד, לא יודע מה שמו, בלי פיאות, אבל עם זקן קטן־קטן.
נשארתי שם כמה ימים, ולא יצאתי אף פעם החוצה. אני כבר לא הייתי רגיל
ככה, לשבת עוד פעם כמו בבית־סוהר. אבל רות היתה באה כל פעם ואומרת
לי שזה יקח רק קצת זמן, עד שהיא תסדר את הניירות והכרטיסים. אז
ישבתי בשקט.
לא רק שלא הייתי יוצא מהבית, לפעמים לא הייתי יוצא מהחדר שלי.
ככה, כשלא היה אף אחד שם, הייתי מסתובב בבית. אבל כשהיה בא מישהו
לבקר אותם, היו מיד מכניסים אותי לחדר אהד וסוג רים
את הדלת. פעם הייתי ככה אולי שלוש שעות. שוחמאכר רציתי ללכת לבית שימוש — ולא יכולתי לצאת.
ביום האחרון שהייתי בדירה הזאת, בפאריס, באה
פתאום רות בן־דויד והביאה יחד איתה מזוודת גדולה וסגורה. עוד
לפני שפתחה אותה ידעתן מה יש בפנים: שמלה של ילדה. אבל הפעם
הביאה לי שמלה חדשה, לא השמלה הכחולה מארץ־ישראל. גם את הפיאה־הנוכרית
הביאה. על הראש שמה לי כובע אדום, עם פסים לבנים. משקפיים
הפעם היו לי באמת. עשו לי אותם בפיבלן, כשאמרתי להם שאני לא רואה
טוב.
האיש בעל הזקן הקטן לקח אותנו באוטו שלו עד תחנת הרכבת. נסענו עד
בלגיה ברכבת. בלילה, כשבאו שוטרים ליד הגבול, עשיתי את עצמי ישן
והם אפילו לא הסתכלו עלי. השוטרים האלה! אף פעם לא מסתכלים על
ילדים !
כשירדנו מהרכבת, היה כבר לילה. הלכנו לבית־מלון ושמעתי את רות
מבקשת שיתנו לה חדר עם מיטה אחת. משכתי לה ביד ואמרתי לה שאני
לא מסכים לישון איתר, במיטה אחת. היא אמרה לי :״הם צריכים לראות
שאני אמא שלך ואתה הבת שלי.״
אבל אני אמרתי :״לא איכפת לי ! אני לא מסכים לישון איתך במיטה אחת.
את אשה ואני ילד גדול!״
היא עוד אמרה לי שאין לה מספיק כסף, אבל לא היה איכפת לי. או שתי

0033

סיפורו של •ו סל ה סופורו של •ו סל ה סיפורו של וסלה סיפורו של ׳וסל ה סיפורו של •וסלה סיפורו שד י

יה סיפורו של •וסלה ם ופורו של •וסלה סיפורו של יוסלה סיפורו של ׳וסלה סיפורו של •וסלה

סיפורו של •וסלה :

״שמו אותם על כסא החשמל והם מש...״
מיטות — או שאני לא עולה איתה ! בסוף היא לקחה חדר עם שתי מיטות,
ואני ישנתי במיטה לחוד.

ן • פעם, כשעליתי לאווירון, זה כבר היה מישחק בשבילי. הכל היה מישחק :
השם ״קלאודיך׳ הפספורט המזוייף, השוטרים שלא יכולים לראות שאני
ילד ולא ילדה — והעיקר, התחפושת. הרבה פעמים, כשהייתי מחופש בתור
ילדה, הייתי נזכר איך שפעם, בבית שכטר בבני־ברק, רציתי שיחפשו אותי
בפורים, ולא חיפשו אותי. ועכשיו, אפילו שאני כבר לא רציתי׳ חיפשו אותי.
אני חושב שרות בן־דויד הרגישה שזה לא מוצא חן בעיני, ושנמאם לי כל
הזמן להתחפש כמו ילדה. אני דווקא רציתי שהיא תרגיש. שלא תחשוב שזה
מוצא חן בעיני. שתדע שאני הולך איתה רק מפגי שאגי מוכרח׳ ומפני שכולם
אמרו לי שאם יתפסו אותי ויחזירו אותי לארץ־ישראל, לא יתנו לי יותר
להתחנך בתורה ויקחו אותי לרוסיה. אני זוכר, למשל, כשהיתה רוצה לקחת
אותי בידיים, ככה בשביל לחבק אותי, הייתי דוחף אותה ממני. לפעמים, כש־היתה
רוצה לשים את היד שלה על הכתף שלי, הייתי בורח. רק כשהיו
מסתכלים עלינו והיו שם שוטרים, הייתי נותן לה להחזיק לי את היד, שלא
יראו שאני לא הבת שלה.
כשהיינו במטוס, הרבה זמן אחרי שנסענו מבלגיה, שמענו פתאום רעש גדול
מבחוץ, וגם האווירון התחיל להתנדנד נורא חזק. כולם התחילו לצעוק ולפחד

שהאווירון הולך ליפול לים. אז הודיעו ברמקול שלא נפחד, שמוטור אחד
נתקלקל אבל לא יקרה לנו שום דבר. אחר־כך אמרו שבגלל המוטור שהת קלקל,
לא ניסע לקנדה אלא ישר לניו־יורק. רות נורא כעסה בגלל זה, ואמרה
שיותר טוב בשבילנו שנגיע לקנדה, מפני שבניו־יורק זה יותר מסוכן והמש טרה
בשדה־התעופה יכולה לתפוס אותי. היא גם פחדה כל הזמן שאם יהיה
משהו לא בסדר במטוס כשנרד בניו־יורק, ויבואו הרבה עתונאים וצלמים,
יגלו מי אני ואז יהיה רע מאוד בשביל רות.
זאת היתד, הפעם הראשונה שראיתי את רות מפחדת. כל פעם, לא היה
איכפת לה. אבל עכשיו, כשהיינו צריכים להגיע לניו־יורק, היא היתד, מפחדת.
אני ידעתי למה. מפני שבאמריקה מי שלוקח ילד לא שלו, קוראים לזה קיד־גאפיגג,
וזה דבר אסור. רות עצמה סיפרה לי פעם על בל זה. היא סיפרה לי
על טייס אחד באמריקה, שאנשים לקחו את הילד שלו. אחר־כך, כשתפסו
אותם, שמו אותם על כיסא חשמל והם מתו. אני לא זוכר מה קרה לילד של
הטייס. אבל אני יודע שמאז — כל מי שעושה קידנאפינג לילד שהוא לא
שלו, ותופסים אותו, שמים אותו על כיסא חשמל והוא מת.
כל זה אני נזכר עכשיו, מפגי שאני נזכר איך שרות פחדה נורא לפני
שהגענו לניו־יורק. אבל שום דבר לא קרה. השוטרים באמריקה הם כמו כל
השוטרים ולא תפסו אותי. אני דווקא עמדתי ליד השוטרים ונתתי להם
להסתכל׳ אבל הם לא גילו שום דבר. ורות כל הזמן אומרת לי :״הס תובב,
הסתובב!״
אף אחד לא חיכה לנו בשדה התעופה ואנחנו לקחנו טאקסי ונסענו. הגענו
לבית של מנדל גרטנר. זה הבן של זנוויל גרטנר, שאחר־כך מצאו אותי אצלו
בבית. היה שם גם אליהו־יוסף, האח של מנדל. גם הדוד שלהם, שמואל, היה
בבית. והם כולם ראו איך שאני באתי לבוש כמו ילדה, והחלפתי את הבגדים
ונעשיתי ילד. פעם נסעתי באופניים ליד הבית שלהם׳ אז שמואל אמר לי:
״אל תיסע ברחוב. אם המשטרה תתפוס אותך, אתה חוזר ישר לארץ־ישראל.״
זאת אומרת שהם ידעו טוב מאוד מי אני ומאיפה הביאו אותי.
פעם אחרת, כשיצא אליהו־יוסף לאיזה מקום, אמרתי לו שאני רוצה ללכת
איתו. הוא ענה לי :״לא כדאי. המשטרה יכולה לתפוס אותך.״

ני חשבתי כל הזמן שבניו־יורק יהיה לי טוב. ככה זה היה, אפילו כש הייתי
קטן. כולם היו אומרים :״אמריקה, זה מקום נהדר.״ אבל דווקא
היד, לי רע מאוד. זה היה כמו בבית־סוהר. כולם פחדו שהמשטרה תגלה
אותי, ואם נתנו לי פעם לצאת לרחוב — הזהירו אותי מאה פעמים שאני
יכול להכניס אותם לצרות. זה נמאס לי נורא, והרבה פעמים חשבתי על כיסא
החשמל ועל הבן של הטייס — וחשבתי שלא איכפת לי כבר שהמשטרה תגלה
אותי!
מנדל גרטנר היה מחלק חלב של אבא שלו. היה להם משק והרבה פרות

בספרינג־ואלי, ועבדו אצלם פועלים. הרבה פעמים ביקשתי ממנדל שיקח
אותי באוטו שלו, אבל אף פעם לא נתן לי לנסוע בשעות היום. רק בלילות
היה לפעמים לוקח אותי לטיול. אחרי כמה זמן הסיע אותי לניו־יורק סיטי,
לבית האבא שלו, זנוויל גרטנר. אמרו לי שאשאר לגור שם, ואם מישהו ישאל
מה שמי, אענה :״יעגקל פרנקל״.
אצל זנוויל גרטנר היתד. לי הרגשה לא כל כך טובה. בכל מקום אהר ש הייתי
בו עד עכשיו, ידעתי שהאנשים רוצים להחזיק אותי. אבל אצל גרטנר,
הרגשתי שהם לא רוצים אותי. כשרות היתד, מבקרת היו לפעמים אומרים
לצאת החוצה, באמצע השיחה שלהם. ברור שהיו מדברים עלי. אבל מהי
לעמוד מאחורי הדלת ולהקשיב לא רציתי. שלא יתפסו אותי. פעם שאלת -את
רות מה יש, על מה הם מדברים. היא ענתה לי שגרטנר לא רוצה להחזיק
אותי אצלו. שהוא מפחד מהמשטרה. היא אמרה לי ששילמה לו הרבה כסף
בשביל שיחזיק אותי, ובכל זאת הוא לא רוצה.
פעם אחרת, כשרות באה לבקר, אמרו לי לעזוב את החדר. עליתי לקומה
שלמעלה. ידעתי שרות מדברת בטלפון. אז הרמתי את השפופרת שהיתה ב קומה
שלמעלה, ושמעתי מה שרות מדברת בטלפון. הרבה פעמים עשיתי ככה,
ופעם, כשאשתו של גרטנר תפסה אותי, נתנה לי מכות.
היא דיברה עלי. החזקתי את השפופרת חזק וניסיתי להבין כל מלה. היא
ענתה למישהו, שדיבר איתה, שהיא מוכנה ללכת לדין תורה אצל הרבי
מלובאביץ, אבל שהגרטנרים והחברים שלהם מתנגדים.
בטח שהם מתנגדים. הם באמת מאנשי לובאביץ, אבל חסידיו של בעל
התניא, ואינם אוהבים את הרבי. אפילו לימדו אותי לקלל אותו. הייתי אומר
שהוא גוי גמור ורק הרבי מסאטמר רבי אמיתי. בכלל, הוא היה אינג׳ינר על
אניות. זה מנדל אמר לי. הוא לא רב אמיתי, שכל הזמן היה רב ולמד תורה.
בשביל זה הוא אומר לחסידים שלו שמותר שבנות ילכו במכנסיים. הוא הולך
ברחוב בכותונת, ואשתו הולכת לידו בשמלה קצרה, בלי גרביים. כשהיו מספ רים
לי את הדברים האלה היו יורקים, ככה :״טפו! טפו! זה לא יהודי, זה
גוי !״
זנוויל גרטנר היה מתנהג אלי יפה. כשהיו באים אנשים לביקור בביתו,
אף פעם לא גירש אותי ולא אמר לי להתחבא. בכל דבר התנהג כאילו לא
הייתי ילד חטוף. פעם אפילו בא אליו יהודי מארץ־ישראל, לאסוף תרומות.
הכרתי את היהודי. הוא נסע איתנו למירון ולצפת, כשרות בן־דויד לקחה
אותי מבני־ברק. הסתכלתי עליו טוב טוב, לראות אם הוא מכיר אותי. אבל
הוא לא אמר שום דבר.
אבל אם זנוויל גרטנר בעצמו לא היה אומר לי להיזהר, או להתחבא, היתה
אשתו אומרת לי. והיא היתה מספרת לי איך שבמדינת ישראל מרביצים
ליהודים דתיים, מכניסים אותם לבית־סוהר וכל מי שהולך עם פיאות צועקים
אחריו ״איפה יוסלה?״
ידעתי שמדברים עלי וכותבים עלי בעתונים. כי הייתי קורא כל הזמן את
הטאג מורגן דורנאל, וידעתי מה שקורה. פעם קראתי גם את השבועון פנים
אל פנים מישראל. היה כתוב שם שכבר הגיע הזמן להחזיר אותי להורים
שלי. חשבתי הרבה על זה, מפני שפנים אל פנים הוא עתון דתי, והיה כתוב
שם שרבנים רוצים שאחזור ארצה. אבל לא אמרתי שום דבר לאיש.
שכונת ויליאמסבורג, שם היד, הבית של גרטנר, היא שכונה שיש בה הרבה
יהודים בניו־יורק. דווקא מהחסידים של הרבי מסטמאר. אבל אשת גרטנר לא
נתנה לי לצאת החוצה. כל הזמן הזהירו אותי שאם אצא יגלו אותי ואז יהיו
להם צרות. יכולתי רק לצאת לחצר של הבית, ולא יכולתי לראות אף אחד
משם. כמה פעמים בכיתי! כמה פעמים הייתי אומר שאני כבר לא רוצה
יותר שיחזיקו אותי ככה; שכבר ימצאו אותי ויוציאו אותי משם!
אפילו בשבת, כשגרטנר היד, הולך עם כולם לבית הכנסת׳ הייתי אני נשאר
לבדי בבית. בשביל זה לקחו אותי מאבא ואמא שלי 1שאפילו להתפלל בבית־כנסת
לא אוכלי כשהייתי בוכה וצועק שאני רוצה לצאת לטייל, היו מרשים
לי לצאת רק בלילה. ואיך שפחדו! הבת שלהם, פרידה, שעבדה בבית־חרושת
לסוודרים, היתה
מרחמת עלי. וכשד,יתה
חוזרת מן
העבודה אחרי ו ־
צהרים, היתה כל
פעם מביאה לי
גלידה וגם דב רים
טובים.
זל ז-׳י

ץ ה היה אחרי
> הצהרים. כל ה משפחה
ודתה ב בית.
בחוץ היה
שקט. פתאום —
סירנות. בניו־יורק
הייתי שומע הר בה
סירנות. כל
הזמן המשטרה, ה אמבולנס
ומכבי־אש
נוסעים עם
סירנות. אבל הפעם
התקרבה הסירנה
לרחוב ש לנו.
מישהו אמר:
״משטרה ! משטרה
באה!״

ה סיפורו של •ו סל ה סופורו של •ו סל ה סיפורו ש ל •ו סל ה סיפורו של •וסלה סיפורו של •וסלה סיפורו שד וסלה

הסירנה הגיעה עד לבית שלנו ואוטו המשטרה נעמד. אמרתי לעצמי :״זהו
זה. מצאו אותי. באו לקחת אותי.״
כל האחרים חשבו אותו דבר. הם עמדו או ישבו במקום שלהם ולא אמרו
אף מלה. ראיתי שהם מפחדים. איך שהפנים שלהם לבנות. השוטרים ירדו
מהאוטו שלהם. חשבתי — ״הנה, עכשיו,״ אבל הם נכנסו לבית של השכנים.
עשו שם חיפוש בחצר, בחדרים. חשבתי :״בטח יראו שאני לא שם, ואז יבואו
לבית של גרטנר.״ ישבנו בשקט. בסוף גמרו השוטרים את החיפוש שלהם
ונסעו בחזרה, בלי שימצאו שום דבר. שאלנו את השכנים מה קרה. ענו:
״שמענו רעש. חשבנו שזה גנב וקראנו למשטרה.״
אחרי זה ידעתי שגרטנר לא ישאיר אותי אצלו. ובאמת, אחרי כמה ימים
בא איזה אדם. שמו רוזנברג או רוזנגארטן, לא זוכר בדיוק. הוא לקח אותי
באוטו שלו ונסענו לביתו. גם כן בניו־יורק, אבל רחוק מבית גרטנר. נשארתי
אצלו כמה ימים, עד שעבר קצת הפחד׳ ואחר־כך אמר לי שחוזרים לגרטנר.
נשארתי עוד איזה חודש אצל גרטנר. הפעם שמרו עלי עוד יותר, שלא אצא
ושלא יראה אותי איש. אבל כל הזמן פחדו, עד שהחליטו להעביר אותי
לכפר. נכנסתי לאוטו של זנוויל גרטנר ונסענו. פתאום נעצר האוטו. המוטור
התקלקל. גרטנר ניסה להדליק אותו ולראות מה לא בסדר׳ אבל הוא לא יכול
היה לתקן אותו. הוא אמר לי :״חכה רגע ליד האוטו׳ תיכף אחזור. אל תזוז
מכאן !״
נשארתי לבד, עם המזוודה שלי. אחרי כמה רגעים חזר גרטנר ואמר לי
שטילפן לבן שלו, מנדל, שיבוא לקחת אותנו. מנדל הגיע עם האוטו שלו,
וסחב אותנו עם האוטו של זנוויל חזרה לניו־יורק. הרגשתי שכאילי מן
השמיים רוצים שאשאר בביתו של זנוויל גרטנר.
יום אחד אמרתי לגברת גרטנר שהשן כואבת לי. ובאמת, כל כך כאבה
לי שלא יכולתי לאכול או לישון. אז רות בן־דויד באה ולקחה אותי לרופא
שיניים. נסענו איזה חמש דקות באוטובוס, וכשבאנו לרופא אמרתי ששמי
דויד גינזבורג. הוא רשם את השם אצלו. הוא דיבר איתה גרמנית. איתי לא
דיבר כמעט. רק כמה מלים׳ באידיש ובאנגלית. כשגמר לטפל בשיניים אמר
לי, באידיש :״טוב, אתה כבר יכול ללכת.״
זה היה הטיול הגדול ביותר שהיה לי, במשך כל הזמן שהייתי בניו־יורק.
זאת אומרת — לפני שמצאה אותי המשטרה.

ך* ות בן־דויד החזיקה אותי ביד והביטה לי בפנים. כאילו שזאת הפעם
הראשונה שראתה אותי. היא הסתכלה טוב טוב, ובסוף שאלה אותי:

״אתה רוצה שנחזיר אותך לארץ־ישראל?״
עניתי :״כן, כן.״
חשבתי שמחזירים אותי לסבא שלי, או לאבא ואמא. חשבתי שכבר עשו
איתם שלום ולא צריך יותר להסתיר אותי. אז רות סיפרה לי כמה זה מסוכן
להשאיר אותי באמריקה, ושאם יתפסו אותי אז כל הרבנים והיהודים הטובים
שהסתירו אותי ייכנסו לבית־הסוהר. היא אפילו הזכירה עור פעם את הסיפור
של בן־הטייס וכיסא החשמל. חיכיתי לראות למה היא מספרת לי את כל זה
עוד פעם. חיכיתי שתספר לי איך יחזירו אותי לארץ־ישראל.
היא אמרה לי* ״לי יש דרכון שכתוב עליו שאני גויה. אוכל לנסוע לירדן
בלי בעיות. ניסע לעיר העתיקה ונישאר שם אצל ערבים טובים, עד שנמצא
אפשרות לעבור לעיר החדשה, במדינת ישראל.״
אני זוכר שהגוף שלי רעד. הייתי שמח. גם פחדתי. לעבור לארץ־ישראל.׳
ואם יתפסו אותי? ואם הערבים לא יתנו לי לעבור י רציתי לשאול את כל
השאלות האלה מרות בן־דויד, אבל היא המשיכה לדסר. ומה שאמרה הפחיד
אותי קל כך, ששכחתי כל מה שרציתי לשאול אותה. היא אמרה לי :״לפני
שנוכל לנסוע, צריך לעשות לך ניתוח פלאסטי בפנים!״
צעקתי :״לא! לא!״
היא אמרה לי :״אל תפחד. זה לא יכאב לך. רק שיוציאו לך את הצלקת
מהראש. הצלקת שהיתר. לך כל הזמן, שלא יוכלו להכיר אותך. וגם באף קצת.
יעשו לך ניתוח קטן׳ שלא יכירו אותך. אקח אותך לרופא, ואתה תגיד לו
שנוזל לך דם מהאף. תראה, זה לא יכאב לך. ניקח את התעודות של נוח
גרטנר ואף אחד לא יכיר אותך.״ נוח הוא בנו הקטן של זנוויל, שגילו שבע
שנים.
אבל אני צעקתי :״לא! לא רוצה!״ וכשהיתה אומדת את המלה, ניתוח׳
הייתי מפחד נורא וצועק :״לא! לא!״ ואז אמרתי :״אני גם לא רוצה ללכת
לירדן! לא רוצה לנסוע למדינה ערבית!״
היא ראתה שאין לה ברירה ואמרה :״טוב, לא ניקח אותך לירדן. לא
נעשה לך ניתוח.״ ראיתי שהיא כועסת, אבל לא היה איכפת לי.
אחרי זה נתנו לי לחיות בשקט. היו נותנים לי לאכול, רוחצים אותי,
נותנים לי בגדים וזהו זה. כולנו חיכינו שמשהו יקרה.

ך ה קרה במוצאי־שבת. כל היום עבר בשקט׳ כמו כל שבת רגילה. זנוויל
י גרטנר הלך לבית־הכנסת ואני נשארתי לבד. אני זוכר שזאת היתד, שבת
פרשת קורח. אחרי צאת השבת ישבנו לאכול. נכנסו שני אנשים. הם ניגשו
אלי ישר והתחילו לדבר אידיש. מהמלים הראשונות ידעתי שהפעם כבר
תפסו אותי .״שמעת את השם שוחמכר?״ שאלו אותי.
״שוחמכר?״ עניתי ,״לא.״
כי הרבה זמן הכינו אותי לרגע הזה. לימדו אותי יום ולילה, שאם מישהו
ישאל אותי אם אני יוסלה שוחמכר, אני צריך מיד לענות שלא — בלי לחשוב.
״קוראים לך יוסלה?״ שאלו שני האנשים.
״לא. יש לי שם אחר.״

״יענקל פרנקל״
אחד מהם נתן לי נייר ועפרון :״תחתום את שמך!״
חתמתי: יענקל פרנקל.
השני המשיך לשאול אותי :״שמעת את השם גחמן שטרקם?״
עניתי :״לא יודע מה זה.״
״יש לך סבא בארץ־ישראל?׳

״איפה אבא ואמא שלך?״

מספר יחבק האב את בנו החטוף — ושלו ש שנים א רונו ת של סבל ויעינויים ״בואו אל קיצן.

ידעתי מה עלי לענות. לימדו אותי .״בארגנטינה.״
״איפה הם גרים? במה עובד אבא שלך?״
״לא יודע.״ זה לא היה שקר. באמת לא ידעתי איפה אבא ואמא גרים, ובמה
אבא שלי עובד.
הם המשיכו לשאול :״אם אתה רוצה לכתוב להם — מה הכתובת שלהם?״
גם כן לא ידעתי. על באמת.
״מתי נולדת?״
״לא יודע״.
כל הזמן עברה בראשי מחשבה: אולי אגיד להם את האמת? אגיד להם
שאני יוסלה ונגמר? אבל השבתי: זה לא יהיה טוב. יכתבו בעתון. וחוץ
מזה עמדו שם גרטנר ואשתו, ולא רציתי לגלות לפניהם, שלא יקחו אותם
לכיסא חשמלי. אז המשכתי להגיד שאני בכלל לא יודע מי זה יוסלה שוחמכר.
פתאום, באה עוד מחשבה: מה יהיה אם יאמינו לי וילכו? אז יבריחו אותי
עוד פעם׳ מי יודע לאיפה, ואף פעם כבר לא ימצאו אותי וכל החיים שלי
אברח ממקום למקום. פחדתי לגלות להם, אבל דווקא רציתי שיגלו. בסוף
אמרו :״בוא איתנו!״
שמחתי.
לקחו אותי לאיזה בית, ושם היתר, אשה שדיברה אידיש. סידרו לי מיטה
לישון, כי כבר היה לילה. בבוקר, באו עוד פעם שני הבלשים, והתחילו לשאול
אותי שאלות. על כל דבר שאלו אותי. וכמעט תמיד עניתי :״לא.״ היו שואלים
אותי בהפסקות, או סתם מדברים איתי. בחדר שלי היתד, טלביזיה. זאת
היתד, הפעם הראשונה שראיתי טלביזיה. בבית סבא בירושלים אפילו ראדיו
לא שמעתי. רק כשהגעתי לשווייץ התחלתי לשמוע ראדיו. אבל טלביזיה או
קולנוע — עוד לא ראיתי. הייתי יושב הרבה זמן לפני הטלביזיה ורואה
סרטים. ראיתי מלחמה בין האנגלים והאינדיאנים. וראיתי את הנשיא קנדי,
וכל מיני דברים. הרגשתי שאני בעולם זר ולא ידעתי איך להתנהג, מה
להגיד. אז השתדלתי לדבר מעט ורק על הדברים שידעתי קודם.
פעם אחת אמרו לי שיש עתונאים שרוצים לראות אותי. אמרתי שאני לא
רוצה. הם שאלו :״אתה רוצה שיצלמו אותך?״ $מרתי :״לא! אני לא רוצה
שתהיה תמונה שלי בעתון.״ כבר ידעתי שאני הולך הביתה, אז לא רציתי
שתהיה תמונה שלי בעתון. רציתי שהכל יהיה בשקט.

ך* וא׳ מישהו מחכה לך,״ אמרה לי האשד, ששמרה עלי. שני אנשים לקחו
״ *יי אותי איתם, וירדנו לחדר אחר. זה היה בערב. פתחו את הדלת. ראיתי
שתי נשים עומדות שם. הכרתי אותן מיד: אמא וזינה. אמא שלי ואחות שלי !
אבל לא רצתי אליהן, ולא אמרתי שום דבר. עמדתי, ועשיתי את עצמי
שאני לא מכיר אותן. זה בדיוק מה שרות בן־דויד אמרה לי כל הזמן :״אם
ימצאו אותך, תגיד שזה לא אתה !״ אז אמרתי לעצמי: אל תסתכל עליהן. אל
תגיד אמא. אל תגיד שאתה יוסלה.
אמא קראה :״יוסלה! בני!״ והיא רצה אלי.
עמדתי ישר.
היא חיבקה אותי. אני לא חיבקתי אותה ולא אמרתי שום דבר.
אמא התחילה לבכות. גם זינה. היא עמדה כל הזמן בצד ובכתה.
ישבתי על כסא והחזקתי את עצמי. אמא אמרה :״יוסלה! יוסלה!״ אבל
אני עניתי :״אני לא יוסלה! אני יענקל פרנקל!״
אמא הורידה לי את הכובע ושמה את היד על ראשי, איפה שיש צלקת
מתחת לשערות .״אתה זוכר?״ היא אמרה לי ,״איך שקיבלת את הפצע הזה?
היית עוד קטן, ברוסיה. אתה זוכר?״
כן, זכרתי.
היא הראתה לי תמונות״שלה ושל זינה יחד איתי. סיפרה לי על אבא ועליה,
איך שכל הזמן חיפשו אותי. איך שהם אוהבים אותי ורוצים שאני אחזור.
רציתי לשאול אותה :״אז לא נסעתם לרוסיה? לא רוצים לקחת אותי
בחזרה שאהיה גוי? כל מה שסיפרו לי עליכם היה שקר?״
לא שאלתי. אבל היא אמרה :״תבוא אלינו בחזרה. תלמד תורה. נאהב
אותך.״
בסוף, אולי אחרי שעה, לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. הרגשתי שאני
מתחיל לבכות. הסתובבתי אל אמא שלי, פתחתי את זרועותי ואמרתי :״אמא !
אמא שלי!״

[לה סיפורו של וסלה סופורו של •ו סל ה סיפורו של •ו סל ה סיפורו של וסלה סיפורו של •וסלה סיפורו של •וסלה

מספר 1308

הודיה צעץ־־ה מנצרת באה במגע עם ערבי -
ונפלה קרבן להתעללות של מחתרת קנאים!