גליון 1309 מתאריך 10 באוקטובר 1962

מספד 09

י״כ תשרי תשכ״ג10.10.1962 ,

המחיר 75אגורות

עוד מעט יהיה כדאי לחברת התיירותי
הממשלתית להדפיס על מודעותיה הצבעוניות
את הסיסמה :״בקר בישראל וראה
את העולם הזה*.
כי לאחרונה גובר והולך מספר המשקיפים
הזרים — בעיקר עתונאים ואנשי־ציב.
ר — היודעים כי העולם הזח הוא אחד
מסימני־הנוף של הארץ, כמו הר־ציון, ריקוד
ההורה, עתיקות קיסריה, צה״ל וים־כינרת.
ה, א כלול אצלם ברשימת המראות ההכרחיים.

קרה גם לסופר־העתונאי הקנדי־היהודי,
מרדכי ריצ׳לר. נזקלינס, גדול השבועונים
של קנדה, הטיל עליו לבקר בישראל
ולכתוב סידרת־מאמר ם על חוויותיו.
בדרך לארץ התייעץ ריצ׳לר עם ידידים,
שכבר היו בישראל, שאלם מה יש לראות
כאן. הוא ניסר, לאסוף מעט אינפורמציה
מוקדמת.
כמעט בכל השיחות צץ שם העולם הזה.
היו אלה ימי הוויכוח העולמי הגדול על
הצעת חוק לשון הרע. בלונדון סיפרו ל״
ריצ׳לר כי לדברי השגריר הישראלי שם,
מכוון התק כולו נגד העולם הזה בלבד.
הדבר גירה את סקרנותו של העתונאי,
והוא החליט להתעניין מהו השבועון שממשלה
מוכנה לחוקק ת ק מיוחד נגדו.
השבוע הגיעו לארץ. גליונות מקלינס,
הכוללים את הסידרה של ריצ׳לר. יש בה
כדי לעניין אותך — לא רק מפני שהיא
מגלה אייך נראית ישראל כי! ם בעיני סופר
זר, המחונן בהומור ובחוש־הסתכלות, אלא
גם בגלל הקטעים הנוגעים להעולם הזה,
השזור ם לכל א! רך המאמרים.

להלן במה קטעים מן הסיו־רה
הגדולה, התופסת עמודים רכים
בעתון :

20 סיג
81 אג

בקנכסתה מכסדבב״ -הבל תי נמעכת הישראלי החדשות
שבועון
הזר .־,
•העולם
המערכת והמנהלי : .תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברק־ :עולמפרס. דפוס משה שהם בע״ם ת־א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע־מ.

אני שונא לטוס. על כן, כאשר המראתי
סוף־סוף במטוס אל־על לתל־אביב, כירסמו
בי הפחדים הרגילים. אך לפתע הבקענו את
דרכנו בעד העננים אל אור השמש, והתרו־ממות-רוח
אחזה בי. אחרי הכל, הייתי בדרכי
לישראל.
אפילו המדריך הישראלילתיירים היה
כתוב בחמימות אופיינית .״הבה ונקווה כי
לא תהיה זקוק לטיפול רפואי, אך אם
תזדקק לכך, הרי קל להשיג את הטיפול
הייתי בדרכי לארץ לא־נודעת, אך יכולתי
כי לא יתייחסו אלי שם כאל זר. לקוות הדיילת שלי דיברה אלי באידיש. טסנו בגובה
של עשרה קילומטרים מעל לים התיכון
המבהיק, אכלנו עוף כשר, והתקרבנו
במהירות של 800 קילומטר לשעה לארץ
הקודש.
חששתי בשעה שנחתנו בישראל, קצת היהודים, הארץ בה שוב אין אנו מדינת כורעים ברך בפני החרב של אי־הצדק
אלא הננו אחראים בעצמנו לממשלה. חייכתי
לעבר המוכסים — באמרי
חיוך אווילי
לעצמי: כן, זה נכון, הם במדים, הם נראים
דחפו אותי
הם משלנו.
עוינים, אבל
בגסות לתוך התור. כך למדתי מייד את
הלקח הראשון: שוטר הוא שוטר בכל מקום.

מלון אחיה היה נוח למדי — אולם ללא
אופי, ח/ק מסגנון בינלאומי. הוא יכול
היה לעמוד בכל עיר בעולם. העובד שסחב
את מזודדותי גרם לי לרגע של פאניקה. הוא
היה מארוקאי. האם עלי לתת לו טיפ —
לאח יהודי? חיוך רב־צפייה. יד מושטת.
אכן. הנער פתח את הראדיו למעני. ברל
איבם שר. מעל לקערה בחדר־הרחצר, התנוססה
סיסמה :״עזור לנו להשקות את הנגב!
חסוך במים!״
בחוץ היה מזג האוויר חמים. נזכרתי
בעננים הכבדים וברטיבות החודרת לעצמות,
שהשארתי מאחורי בלונדון לפני שמונה
שעות בלבד, וההתרוממות חזרה אלי.
מכונית־השרות מדגם פולקסודאגן, שלקחה
אותי לתל־אביב, היתה נהוגה בידי יה! די
חבשי .״איך ישראל מוצאת חן בעיניך?״
שאלני מיד.
״אני נמצא כאן רק שעה וחצי,״ אמרתי.
השני במכונית, נער אמריקאי הנוסע בעל שיניים בולטות, אמר :״אני נמצא
כאן כבר שלושה ימים. הערב אני הולך
לראות סעודה בטיפאני.״
עברתאת כל המרחק הזה כדי
״האם
לראותסרטים?״ שאלתי.
״אבל זה סרט טוב מאד אתה יודע,
אני בטיול סביב העולם.״ הוא הנמיך את
קולו :״האם ראית את החדרנית מהקומה
השניה?״
לא, עדיין לא.
חתיכה ע צו מ ה ...אבל אין לנו
״היא
שפה משותפת,״ הוסיף הנער בעצב.

אני יכול עדיין לזכור כמה נהדר היה
העולם הזה 1309

הערב הראשון, כשהתהלכתי ברת בו ת חל־אביב,
שם היו כולם כמוני. שום פחד מפני
הגויים לא יכול היה להכריח אותי להעמיד
פנים כאילו אני גדול יותר מכפי שאני.
הלכתי לדירתו של ביל ארד. ארד, שמו
ניתן לי על־ידי ידיד משותף, חי בבית
בק רבת שפת־הים. הוא שם תקליט של
ברובק, ומזג לי כוסית קוניאק. סיפרתי
לו שממרפסת חדרי בבית־המלון שמעתי
ריקוד הורה .״האם יש קיבוץ ליד בית־המלון?״
שאלתי.
ארד צחק ממני .״כבר לא רוקדים הורה
בקיב! צ ם. זה רק בשביל תיירים. פולקלור
לייצור. זה בטח מועדון־נוער.״ הוא לקח
אותי לקליפורניה, מקום מיפגש של אמנים
ואינטלקטואלים צעירים.
״האם אתה מכיר מישהו בעיר?׳׳ שאל.
אמרתי לו שאני מתכוון להיפגש עם
אורי אבנרי, עורך העולם הזה.
״הוא פורנוגראף,״ אמר ארד .״הוא פיקח,
אבל בלתי־אחראי. אל תאמין אף למלה
אחת שה.א יגיד לך על ישראל.״

כשחזרתי לבית המלון, עוד היתד, השעה
לפני חצות. החלטתי לבקר במועדון הסילון
במקום. היה מלא.
הבארמן נתגלה כצייר, וכמעריץ של
אורי אבנרי. הוא סבר כי חוק לשון הרע
החדש, שעורר ויכוח סוער וטרם נתקבל
על־ידי הכנסת, מכודן נגד אבנרי אישית.
״הממשלה,״ אמר ,״הייתה מעדיפה לתלות
את אמרי במקום אייכמן. שמעון פרס
שונא אותו.״
פרס הוא סגן שר־הבטחון. הוא אחראי,
בין השאר, לעסקות נשק. היה זה שבועונו
של אבנרי שגילה לראשונה כי הפורטוגלים
משתמשים בתת־מיקלעים ישראליים נגד המורדים
באנגולה. לדעת הבארמן, מזהים במזרח
התיכון את ישראל עם המדינות הקולוניאליות
המדכאות, פורטוגל, ספרד.
״אורי,״ הוא אמר ,״היה העתונאי היחיד
שהיה לו דם ללחום למען עצמאות אלג׳יר־יה.
העתונים האחרים תמכו בצרפת.״ צרפת
היא הידידה העיקרית של ישראל .״אם חוק
לשון הרע יתקבל,״ אמר הבארמן ,״זאת
לא תהיה עוד דמוקראטיה. בינתיים, כל
האמנים והאינטלקטואלים בארץ נשבעים
בשמו של אמרי.״
״כבר פגשתי מישהו הסבור כי הוא
פורנוגראף.״
״הוא מדפים תמונות של נערות מעורטלות
רק מפני שאין לו גיבוי מפלגתי.
עליו למכור את העתון כדי להחזיק מעמד.״

העלייה הבלתי־מוגבלת מהווה מעמסה
כבדה על ישראל. עם קום המדינה, היו
בה 600 אלף. כיום חיים בה שני מיליונים.
המימי החברתי של הארץ השתנה באופן
קיצוני. פעם היה הרוב מורכב מיהודים
אידיאליסטיים, שבאו מפולין ומרוסיה מפני
שרצו לחיות בארץ. כיום מורכבת כמעט
מחצית האוכלוסיה מכורדים, צפון־אפרי־קאים
ותימנים, שהוכרחו לעזוב את מולדתם
— או, לפי הגירסה הערבית, פותו על״
ידי סוכנים ציוניים.
אין ספק שכמעט כל המישרות הגבוהות
במדינה תפוסות על־ידי יהודים
מערביים. ד-ם המנהלים, הפקידים הבכירים,
ראשי החברות. הכורדים, המארוקאים והתימנים
נוטים להיות פועלים שחורים, רבי־טוראים
ופקידים נמוכים. הצבא, המערבב
את בני כל העדות באותן היחידות, מקווה
לשבור במרוצת הזמן את החשדות והדעות
הקדומות. אך כיום כבר קיימת בישראל
בעייה עדתית, ושאלה היא אם זו תיעלם
או תתגבר בדור הבא.
ארד, שהוא פקיד בכיר באגף התעופה
האזרחית, סיפר לי איך שינתה ההצלחה
את הקיבוצים. פעם, אמר, חששו אנשי
הקיבוצים כי החלפת הספסלים בחדר־האוכל
בכסאות תהיה סימן של שחיתות
בורגנית. כיום לוקחים רבים את ארוחת־הערב
שלהם לחדריהם הפרטיים. התנועה ה־קיבוצי
ת גוועת. כמעט ואין מוקמים קיבוצים
חדשים.
ארד ואני נסחפנו לקליפורניה, ושם
הצטרפנו לשני אדריכלים צעירים. אחד מהם
סבר כי אורי אבנרי הוא אדם עז־נפש, וכי
משפם־אייכמן היה מישגה .״זה נמשך ונמשך,״
אמר ,״והדברים נעשו זולים.״
״אך היה עלינו לערוך את המשפט כדי
לחנך את הנוער. הנוער בז ליהודים. הוא
לא הבין למה היהודים לא לחמו.״
האדריכל השני אמר :״פה אנחנו סוג
חדש של יהודים. מה אתה חושב?״
״אני חושב שגילוייו של אייכמן היה
מעשה מזהיר, אך המישפט היה מישגה.״
״קל למתוח ביקורת.״
העולם הזה ו 0:ג1

״אני יהודי מן הסוג הישן. אני מותח
ביקורת.״

אכלתי ארוחת־צהריים עם ראובן בן־
צור, איש־ביטוח ישראלי שפגשתיו בלונדון.
בן־צור, החי בב ת ערבי מהודר, פעיל
מאד במועדון רוטארי. אכן, משפחתו נראתה
כמשפחה בורגנית עדינה, אך אשתו,
שהאיצה בי לאכול עוגות, הגניבה פעם
רימונים לירושלים מתחת לשימלתה.
״קל יותר לה ות ציוני,״ אמר בן־צור,
בצטטו את וייצמן ,״כשאתה קצת משוגע.״
לא מצא חן בעיניו שאפגש עם אורי אבנרי.
״הוא נבל,״ אמר.
אחד הפקידים של בן־צור הראה לי את
הגבול, שם הוא שירת לא מכבר בחיל־המילואים.
רק מאה מטרים מפרידים בין
העמדות הישראליות והירדניות, המוגנות
בשקי־חול .״כששירתתי כאן,״ אמר יצחק,
״היינו רגילים להחליף רכילות בכל בוקר
ולזרוק פירות מן הצד האחד לשני.״ אומרים
לי כי בשלוש דשנים האחרונות נורה
רק כדור אחד בזעם בגבול. בגלל סיכסוך
של מישחק־קלפים.
סיפרתי לאורי אבנרי על תייר בביתר,מלון
שלי, אחד בשם הרש .״זה עצוב,״
אמרתי ,״אבל הוא חש כי אינו רצוי בישראל.״
אבנרי
אמר :״התיירים האמריקאיים בגיל
העמידה, הציונים מהדור הישן, רוצים שישראל
תהיה גן־
עדן. הם לא מוכנים
לסבול שום ביקורת
עליה. הם באים
הנה כמו אל
השמיים ־ עלי־אדמות.
הם רוצים שהארץ
תהיה כולד, טהורה,
ולא מלאת אנשים
מתקוטטים. הזקנים
האלה יחתכו את האצבע
שלהם למען
ישראל. נכון שהם
לא רוצים להתיישב
כאן, אבל הם ישלמו
בשביל זה. מבחינה מסויימת, הם עמוד־השדרה
של הכלכלה הישראלית הקיימת.״
אולם הוא סבר כי הישראלים הם אנטי־יהודיים.
אין להם עניין בתרבות היהודית־האמריקאית
.״בעיני האיש הפשוט ברחוב
כאן, התייר הקשיש שלך הוא משתמט,
מפני שהוא חי בגולה. הוא בא הנה כדי
להתלהב משוטר יהודי, מצבא יהודי. טוב,
אז הוא צריך לשלם בשביל זה.״
משרדו של אבנרי פוצץ פעמיים, והוא
עצמו הוכה פעם קשות. את שבועונו הוא
מגדיר כ״שליש סנסציוני, שליש בנוסח טייס
ושליש בנוסח השבועון האינטלקטואלי ה־פאריסאי,
ל׳אנספרס.״
״השבועון שלנו הוא העתון האופוזיציוני
האמיתי היחיד במדינה״״ אמר .״היחיד שאינו
מקבל מענקים סמויים.״

העתונים הישראליים קשורים, בדרך כלל,
למפלגות פוליטיות. ההסתדרות, שהיא גם
איגוד מקצועי וגם הטרסט התעשייתי הגדול
ביותר בארץ, מפרסמת בכל העתונים,
חוץ מאשר בהעולם חזה.
כאשר גילה השבועון, בעיקבות ידיעה
של אובזרבר הלונדוני, כי נשק ישראלי
מופעל באנגולה, הוכחש הדבר על־ידי הממשלה.
אולם אבנרי התעקש, והעתונים
האחרים נאלצו לחקור את העניין. הוא
הביא הוכחות מוחשיות לנכונות הידיעה.
״הממשלה,״ אמר אבנרי ,״אמרה שהנשק
נמכר לגרמניה, וכי אין לה מושג איך
משתמשים בו. זה נכון. אבל נכון גם
שגרמניה לא היתד, זקוקה כלל לנשק ישראלי.
היא קונה אותו באופן הפגנתי, כדי לחפות
על אשמתה. הגרמנים פיקחים מדי מכדי
לשלוח נשק מתוצרתם למלחמה קולוניאלית
מלוכלכת. הם שולחים את הנשק שהם קונים
מאתנו. כך,״ אמר ,״אנו נשארים קרחים
מכאן ומכאן.״

.. .ע ב רנו על פני ביתו של בן־גוריון.
לראש הממשלה יש שלושה בתים: דירת-
שרד בירושלים, ביתו הפרטי בתל־אביב,
וצריפו במידבר .״בעצם הוא שונא את המידבר,״
אמר אבנרי .״אבל הוא מח נן
בח־ש־סיגנון נדיר. אם בא מישהו מהטלביזיה
האמריקאית לראיין אותו, הוא טס
לשדה־בוקר בהליקופטר, חצי שעה לפני
בואו של צוזת׳ הטלביזיה. הוא חוזר לתל־אביב
חצי שעה אחרי שהם מסתלקים.״
אבנרי מדבר על בן־גוריון בחיבה .״אף
אחד כאן אינו מגיע לקרסוליו, כפוליטיקאי.
חבל ששוררת שינאה א שית בינו לבין
עבד אל־נאצר. כיום תלויים כל העניינים

הפוליטיים בארץ בשאלה מתי ירד הזקן
מן הבמה. שום רעיון חדש לא נולד במיז־רח
התיכון מזה הרבה שנים, ושום דבר
לא יקרה עד אחרי בן־גוריון.״
לדעת אבנרי, מעוניינים המישטרים משני
הצדדים בקיום המצב הנוכחי. לדעתו, שתי
הבעיות העיקריות התלויות ועו מר ת בין
ישראל ומצריים הן בעיית הפליטים ובעיית
העמדה במלחמה הקרה. המספר המג /מ לי
של פליטים, שבן־גוריון מוכן לקבלם בחזרה,
אינו מתקרב אפילו למספר המינימלי
שעבד אל־נאצר יסכים לו. עבד אל-
נאצר רוצה בניטראליות׳ של המזרח התיכון,
כולל ישראל. אולם ישראל, אומר
אבנרי, כפי שהיא כיום, תלוייה במענקים
מערביים לעצם קיומה.
הוא טוען כי הכלכלה אינה מציאותית
לחלוטין. היא מבוססת על עזרה מתמדת
מידי הציונים בחוץ־לארץ (ארצות־הברית,
קנדה ובריטניה, בעיקר) ד,לודאות בינלאומיות
ור,שילומים הגרמניים. השילומים, המכניסים
כ־ססז מיליון דולר לשנה, מתקרבים
לסופם.
״ישראל מתעקשת להתנהג כאילו אינה
מדינה מזרח־תיכונית,״ אמר אבנרי ,״אנחנו
ממשיכים להעמיד פנים כאילו אנחנו מעצמה
מערבית. איש אינו מעוניין באמת במה
שקורה באלכסנדריה ובביירות, הקרובות
כל כך, אבל כולם רוצים לקפוץ ללונדון
ולניו־יורק, שם אפשר להשוויץ בפני הקהילות
היהודיות כגיבורים מן ההתחלה,
מן הימים הראשונים של ההתיישבות
הציונית, לא נעשה שום נסיון רציני להשתלב
במרחב.״

נסענו לדירתו של אבנרי, בראש בניין
של שבע קומות, שצידה האחד משקיף על
הים התיכון והצד השני על כל תל־אביב.
אורי הצביע על בניין הוועד הפועל של
ההסתדרות .״הקרמלין שלנו,״ אמר.
שעה ארוכה עמדנו ליד החלון. לבסוף
אורי :״אתה יודע, אני אוהב את אמר הארץ הזאת׳.״ הוא צחק מעצמו .״בעיר
שאתה חי בה, לונדון, הכל כבר עומד על
תילו, הכל נעשה. הכל תם ונשלם. כאן —
עוד נראה.״

הקנדי שתרם את התרומה הגדולה ביותר
לישראל החדשה הוא. בלי ספק דוב יוסף,
שר־המשפטים הנוכחי. דוב יוסף הוא
דמות בלתי־פופולארית, אך מכבדים אותו.
איש מפא״י אמר לי :״אני לא אוהב אותו.
מעטים אוהבים אותו. אבל האמת היא
שנתנו לו את כל העבודות השחורות, כמו
שר־הקיצוב אחרי המלחמה.״
ראובן בן־צור סבר כי יוסף הוא אדם
נוקשה ללא צורך. אורי אבנרי, ששבועונו
היה מועמד לסגירה אילו נתקבל חוק לשון
הרע, דיבר על יוסף בחיבה מפתיעה .״הוא
אדם נוקשה, אך ישר מאד.״
כיום, כשריד,משפטים, נאלץ יוסף להגן
על הצעת חוק לשון הרע, שנוסחה על־ידי
קודמו בתפקיד, ושהעתונות העולמית מתחה
עליה ביקורת. הצעת־החוק, שהוחזר לא
מכבר לממשלה לשם עיון מחדש, היתה
מאפשרת לממשלה לסגור כל עתון לצמיתות,
אם הורשע פעמיים תוך שנתיים ב־הוצאת־דיבה.
סעיף אחר קובע כי כל אזרח
ישראלי, המוציא שם רע על ״מדינת ישראל״
בחוץ־לארץ, ייתבע לדין בישראל.
סעיף נוסף מאפשר לתבוע לדין אדם על
השמצת מת, דבר שהיה הופך כל כתיבת
היסטוריה אמיתית לבלתי־אפשרית.
״החוק הוא לא התינוק שלי. הוא הוגש
לפני שנכנסתי לתפקיד,״ אמר לי יוסף.
״אך הביקורת עליו נובעת מבורות. אנחנו
רק מנסחים מחדש חוק בריטי קדום.״
אולם החוק הבריטי, שהוא מתכוזן אליו,
לא נוסח למען בריטניה. היה זה חוק לשטח
המנדט. מגמתו היתד. קולוניאלית׳ ברורה.
הוא התכוון לדכא את העתונות של בני־הארץ,
שיכלה לגרום לצרות. שאלתי את
יוסף איך יבחין בין ״הוצאת שם רע על
המדינה בחוץ־לארץ״ לבין ביקורת כנה.
״ההבדל ברור,״ אמר בחריפות.
היד, ברור כי שאלותי מרגיזות אותו.
״אין כל מקום לבילבול,״ אמר .״ביקורת
היא דבר אחר, דיבה דבר אחר. אתה לא
יכול לדרוש מאתנו כי נרשה לישראלים
ללעוג למדינה ולהשניא אותה בחוץ־לארץ.״
״מרשים את זה בבריטניה ובקנדה,״
אמרתי.
״כמובן, במדינה דמוקראטית, מתקדמת, זה
שונה. אתה לא תצפה למצוא אצלנו כאן חוקים
כאלה. אנח נו
חיים כאן ב־מצב־חירום.״

יוסף קם
ואמר :״דומני שדיברנו
זמן רב.״

ס 6נ

י: ב1
11 בו

ת צ פי ת

מכתבים

כ ל זכו יו תשסורזח

9הנושא המרכזי כשבועות הקרוכים: הרחבת הקואליציה
הממשלתית. לפי שעה, לוקחים בחשבו! את אפשרות צירופה של
תמפלגה הליבראלית בלבד, אף ני מפא״י ראחדות־העבודה היו מעוניינות לצרף
גם את מפ״ם, כדי לשוות לקואליציה החדשה צביון של. ממשלת חירום*

#לא ברור עדיין איזה תיקים יוצעו לליכראלים, אולם
בכר עתה החלה כריקה כתוף מפלגות הקואליציה, על איזה
תיקים יהיו מובנות לוותר, מאלה שכהם הן מחזיקות עתה.
בתוך המפלגה הדתית־לאוסית מדובר על ויתור ללא קרב על משרד הדתות,
ומיקוח עקש ני !על משרד הסעד, במיקרה שתידרש לוותר עליו. יצחק רפאל,
שמונה סג! שר הבריאות כפרם מל חלקו בהקמת הקואליציה הנוכחית, עשוי
להיות מועבר למשרד הפנים, בסישרה מקבילה, שתיווצר במיוחד עבורו.

6כתין* מפא״י עשוי לוי אשבול לעדין• נסיון הדש, להו״
ציא מידי יוסף אלמוגי אחד משני התיקים הנמצאים עתה
כידו. אשכול, ועמו כמה מוותיקי המפלגה, י נסו להוציא מאלמוני את משרד
השיכון, אולם יש לאלמוגי סיכויים סוב״ם להמשיך ולהחזיק במשרד זה, אותו
הוא מתכנן לפתח ולהרחיב, על־ידי צירוף עסקנים ופקידים הנאמנים לו אישית.
9ימי כהונתו של הרב הראשי יצחק ניטים ספורים. המפלגה
הדתית־לאומית תג״ש הצעת חוק לממשלה, לפיה תהיה לשר הדתות המפד״לי

מהומה על לא מאומה?
יל! לראות סכגח גדולה בהתעוררות מחתרת
כמו המחתרת הספרדית, המכנה עצמה
בשם ״חזית לאומית״ (העולם הזה ,) 1306
בשעה הרת עולם כזו בארצנו. ומה שטר־ניז
עוד יותר הוא, שדווקא העולם הזה
ניתז כיסוי (לעת-עתה תחת מסווה של
ניטראליות) לחזית זו, שהיא סכנה נלויה
של שינאת־חינם ושינאת יהודים נם יחד.
אני, על כל פגים, רואת בחזית זו
מלחמה גלויה לא על זכויות האדם, אלא
סוג מסוים של חסרי סבלנות וחסרי אחריות,
קארייריסטים בלע״ז, הרוצים בכל
מחיר לעורר אי־שקט עדתי בארץ.
נישאלת השאלה: האם באמת עדות ה־טיזרח
הן הנרפקות בארץ? או שמא הם
דופקים את עצמם? מה בקשר להתנהגותם
והווי חייהם, שהם ממשיכים כאילו באו
כעת משוק של עלי־בבא או דמשק? מהו
אחוז הבריונות בקרב עדות המיזרח, מי
מפריע בסיטונות בהצגות קולנוע? מי לועג
ברחוב ובמקומות ציבוריים לערכים התרבותיים
שהוקמו בזעה ודם אנשים אלה
לא משתדלים אפילו בשמץ של רצון טוב
לשנות את ערכי חייהם. רק אי־הסבלנות
שלהם דוחפת אותם בכל מחיר לתפוס עמדה

לכן קצת ברור למר, דווקא העולם הזה
ונרוריו פתחו להם פתח להניע את ״זעקתם״
זה יוסיף עוד 75 אגורות לשבועון,
שיקנה על־ידי אותם ח״חזיתניקים״,

מכחר הנוער -לפורום !
לנושא דיוני ״הפורום הצעיר״ —
בחודש יוני השנה התקיים בוורשה, פולין,
הכנס האירופי של הפדרציה הבינלאומית
לתיכנון המשפחה. בין היתר נידונה
בעיית היחסים בגיל מוקדם.
בפולין הבעייה אינה קיימת. השלטונות
מקפידים על מניעת אווירה ארוטית בהצגות,
בסרטים ובטלביזיה. בברית־המועצות
מכוונים את הנוער ללימודים, לרכישת מקצוע
ולהשתלבות בחברה.
שם ממליצים
על נישואין רק באמצע
שנות העשרים.
במערב שונה המצב.
הנציגים ההנורבנים
אנגלים,
והדנים
הצביעו על
ריבוי היחסים בגיל
צעיר, בעיקר בין
השכבות העניות בארצותיהם.
הנציגים
הטערב־גרמניים מסרו
על סידורים מיוחדים
שנעשו בארצם,
כדי לאפשר לתלמידות
הגימנסיות ה־ניכנסות
להריו! ל־י

המשיר בלימודיהן,
בכיתות נפרדות.
בסקנדינביה גירכש הניסיוז הרב ביותר
בשאלת היחסים בגיל מוקדם. היום ברור
לחוקרים הסקנדינביים שמצב זה גורם לסכנות
ולקשיים, שטרם נמצאו להם פתרו׳
נות. ביניהם: הריונות, הפלות, אכזבות
רינשיות ועוד .״האהבה ביז נבר ואשר.
נושאת בחובה אחריות רבה יותר מאשר
בעבר ודרכי ההתקשרות הקלות אינן מאחרות
להביא לתקלות ברורות,״ קבע החוקר
השבדי סיובל. הוא הוסיף, כי טרם ניתנב־שה
גישה פדגוגית מתאימה לבעיית זו. החוקר
הפיני קייזה הציע ליזום פעולה בינלאומית
לטיפול בבעייה.
דר׳ מרדכי זידמן, תל־אב״ב
הופעת הבכורה של ״הפורום הצעיר״ על
הנושא ״זה המוסר שלנו!״ (העולם הזה
)1305ה י תה הרבה יותר מוצלחת ומעניינת
לוא הדברים היו מועלים כהווייתם ולא כציטוט
דברים בשם אוטריהם. את מי מעניינת
דעתו של פלוני או של אלמונית?
הדיון כשלצעמו — יבש. כתבה מעין זו
חייבת להתבסם על המשכיות נדברים —
ולא ניבוב דע ות
ברכה רביד, תל־אביב
אני מברר את המערכת להופעת ״הפורום
הצעיר״ ,שבו נוכל אנו, הנוער, לרוז ב־בעיותינו
ולנסות לפתור אותן.
פ. יצחק, תל-אביב
ס וף כל סוף שמענו כמה דברים לעניין.
כל הכבוד! בלי הצטנעויות ובלי
סופיסטיקציה לשמה. היה ממש תענוג לקרוא
את הדיונים.
ד. מלאכי, ירושלים

זז נו צ ב
סמכות מוחלטת

ב וז י 1ז ן

אם ני מוסווית — למנות את הרב הראשי החדש, ולסלק

כל עיקוב שיועמד בפני עריכת בחירות לרבנות הראשית. תמיכת מפא״י בחוק
זח נבר הובטחה, וברור ני הרבנים הראשיים החדשים יהיו שניהם אנשי
המפלגה הדתית־לאומית. תמורת זאת תסכים המפד-ל לבחירת הרב הצבאי
הראשי, שלמה גורן, איש בן־גוריון, כרב ראשי של תל־אביב, במקום הרב
איסר אונסרנון, שיוצע כרב ראשי אשכנזי.
• אין במעט סיכוי לבינוס הבנסת לפני תום הפגרה. למרות
שחרות עושה מאמצים לדון במליאה בדו״ח ג׳ונסון, מסרבים אפילו הליברלים
לייחס חשיבות כה גדולה לעניין, לא יסכימו לשתף פעולה בנושא זה עם הקו
הקיצוני של חרות. לעומת זאת יעלה וזפניין לדיון בישיבות הקרובות של
ועדת חוץ ובטחון, למרות נסיון מפא״י למנוע זאת.

• חרות תמשיך בנסיונותיה למצוא מועמד מתחרה לתפקיד
נשיא המדינה, אף ני ברור ני הנשיא יצחק בן־צבי ייבחר מחדש.
@ עניין כתי־המטכחיים יעורר סערה נופפת כבנטת, בא ״
שר יעלו כועדת הפנים הצעות המנוגדות להחלטות הממשלה.
עיקר ההצעות החדשות נוגע לעניין העברת סמכויות הקואופרטיבים לעיריות,
שלחלק ממנה, לפחות, מתנגדות כל מפלגות האופוזיציה.

9חוק לאתיקה חינוכית, שיחייב את המורים לא לגלות
שום פרטים כקשר לחניכיהם, כדומה לחוק המחייב את ה4.
רופאים,
יוצע לכנסת מיד עם פתיחת המושב הקרוב.
@ צפה לביקורם הקרוב של בובכי קולנוע צרפתיים בישראל,
בנראה כסוף חודיט נובמבר. שבוע הסרט הצרפתי, שייערך ה
שנה בישראל, יהיה שונה ממפעלים דומים שנערכו בעבר, בכך שהפעם יערוך י י
אותו משרד החוץ הצרפתי יעצמו. בדעת הצרפתים לשגר למאורע זה את שח־ #ן
קנית הקולנוע המפורסמת ז׳אן מורו, את השחקן בורביל ואת במאי הקולנוע
אלן (הירושימה אהובתי) ראנה. סרטו של ראנה, בשנה שהלפה בסארניבאד,
נבחר כסרס הפתיחה של שבוע הסרס הצרפתי.

מניין לקחתם חברה כאלה? אם עוד אפשר
לאסוף שולחו ענול של צעירים שמסוגלים
לחשוב, לדון, ולנסח בבהירות כזאת
את דבריהם — אז ״עוד לא אבדה תק־וותנו״!

נ. כרמי, תל־אביב
והעסק ישנשג?שניהם
משה ברנשטיין, תל־אביב
הריני מתכבד?הודיע ע? ייסודה ש?
״אגודת דיירי רחוב 60 ביפו?שעבר״.
נם אנו מקופחים!
נם אנו דורשים שיפסיקו?מנות את
חסרונוחינו ויציגו את ם ע?ותינו 1אנו
ם ופ?ים?רעה! גם אנו רוצים ראש-ם םש?ה
ונשיא.
אין?נו מה?עשות — ?בז עשינו מחתרת.

הבת נפוצץ את בנייני-האומה, כי
מנה נו?אש עו?ה? 1.80״י.
י. נועם, בת־ים
ם וציו?ונים כבר קבעו מזמז, כי הנסיונות
?שכן בני עדות שונות (אפי?ו עדות הטורח)
בישוב אחד, נידונים?כש?ון ואף
אמנם ניכש?ו, כ? עור קיימים ההבד?ים התרבותיים,
המסורתיים והחינוכיים — ואת
ההבדלים הא?ה ודאי שלא יצרו האשכנזים,
אלא נסיבות אובייקטיביות: שלא היתה
לאיש שליטה עליהן.
מדי פעם שומעים אנו שבני עדות המזרח
חייבים לתפוס את מקומם הנאות בשלטון,
במוסדות וכו׳ ובו׳ .על בך צריד
לחתום כל ארם ישר שהצדק נר לרגליו :
אד אליה וקוץ בה: רוב כמותי לעולם אינו
רוב איכותי והכשרון לנהל מרינה, מוסר
או מפעל אין לו שום קשר למצב של
רוב. לנד דרושים יותר מאשר רצון?־
שוויון!
אנחנו הרי יודעים (ונטורי קרתא יוכיחו)
,כי נם רבנים דגולים מרבבה בתורה
ובים התלמוד יכולים להיות פריטיטיבים
בהלר מחשבותיהם, נחשלים מבחינת תפיסתם
את המציאות ואת העולם. רק מעטים באמת
גבוהים משכמם ומעלה מכל העם. אלה,
אפילו הם מבני ערות המזרח, מובטחני
שאינם ״דפוקים״ והם תופסים את העמדה
שהם ראויים לה והיא ראוייה להם.
העלאת רמתם התרבותית של שכבות
נחשלות אינה יכולה להיעשות על־ירי ליבוי
יצרים, אלא על-ידי חריש עמוק, שצריד
להמשך דור שלם. אין שום קפיצת דרר
בעניינים כאלה — כי קפיצת דרך משאירה
שטחים ריקים רבים, שאפשר למלאם בנקל
בזעם, בהרגשת אפלייה וברעל השינאה.
מ. ק ,.תל־אביב

רק עכשיו הבינותי איזו תהום נפערה
ביו נוער הקיבוצים לביו הנוער העירוני.
לנו, במשקים, נראה כאילו כל הבעיות האלה
לקוחות מאיזה רוטן על הנוער ה אמריקאי.
פעם היתה שפה אחת לכל הנוער
בישראל — עכשיו, אינני יודעת.
אולי תזמנו פעם ״פורום צעיר״ מבני
המשקים, לשם דיון בנושא מקביל :״זה המוסר
שלנו״?
ענת מ ,.הגליל

לו כל נולד היה
רואה את הנולד —
אזי לא היה
נולד שנה כלומד
טובה.
אופיר שהם,
תל־אביב

תסלחו לי
קראתי את כתבתכם
״פרובוקציה בתוככי
רוסיה״ (העולם הזה
.) 1306
עתונכם סווג בטעות
קומוניסטי.
בעתו!
לא אומר שאיו זו טעות. אולם, ריבון ה עולם,
יושב לו קומץ יהודים במישטר אימים,
יודע הוא כי הוא עלו? להינזק ב בואו
במגע עם ישראלים, ולמרות זאת
מסכן הוא את עצמו, מאחר ויש בו כמיהה
לקצת יהדות, ישראליות וכל הקשור במדינתנו.
ואתם כאילו אומרים הן על מדיניותה,
מדיניות הטרור, של ברית־המועצות,
העושה הכל לבוללם ולהטמיעם.
רבותי, תסלחו לי, אבל אתם אנטי־שטים.
שמואל בר, ירושלים
העולם הזה, הלוחם למען זכויות המיעוט
וחרויות האזרח בישראל, לא יצדיק לעולם
את שלילת זכויות המיעוט היהודי ואת
חרויות האזרח בברי׳ת־הסועצות. אולם ה כתבה
הנדונה לא טיפלה ביחס השלטון
הסובייטי ליהודיה, אלא במעשי פרובוקציה
מתוכננים, שיכלו להחמיר עוד יותר את
מצב יהודי רוסיה.

העולם הזח 1309

ה היית אתה עושה אילו היית ראש
•י׳ /שרות־הבטחון־הכללי? איך היית אתה
מגיב על פסק-־הדין של שלושת השופטים
העליונים בפרשת אהרון כהן?
לפני ארבע שנים אסרתי אדם חשוב, עמום
זכויות, בעל מעמד לאומי ושם בינלאומי,
חבר המרכז של מפלגה קואליציונית. הודעת
לציבור הרחב שזהו מרגל מסוכן של מעצמה
עויינת. לא השארת ספק שהוא פגע
פגיעה ממאירה בבטחון המדינה. ונוסף
לכל הכרזת על עצמך שאינך טועה לעולם
— וכי שום אדם, שהואשם על־ידי שרות־הבטחון,
לא זוכה מעולם בבית־המשפט.

והנה התמוטט הכל:
שופט עליון אחד זיכה את אהרון כהן
מכל אשמה. השופט ויתקון עשה זאת
בפסק־דין מבריק, המפתיע בחדירתו לפסיכולוגיה
של אהרון כהן. אנחנו, המכירים את
אהרונצ׳יק מזה שניט, יכולים רק להתפעל
מאבחנה דקה זו של תכונותיו האישיות, שבלעדיה
אי־אפשר להבין כמה מפרטי הפרשה.
שני השופטים העליונים האחרים הכריזו
כי כהן לא מסר שום אינפורמציה סודית.
הם זיכו אותו מן האשמה שאסף או מסר
ידיעות בטחוניות. יחד עם זאת קבעו שעליהם
להרשיע את כהן לפי החוק הקיים
— והם גינו חוק זה בלשון חריפה.
ולא די בכך :

ששה ימים אחרי מתן פסק־הדין
עוד לא יכול היה עתונאי
אחראי להגיב עליו הגבה סופית.

ך* ק אז נמסרו פסקי־הדין לפירסום. אך

שות סודיות בשעות החושן, רישונזיס ב יומו בצורה מוסווית. ,קבלת סשימות ט־סובך
מודיעין. של מדינה זרה — למרות
כל אלה סבור השופט ויתקון, בדעת מיעוט,
ני אהרון כהן נתן הסבר סביר למגעיו עם
איש המשלחת הזרה.״

| מנגנון־החושך, שסוכניו יושבים בכל
עתוני ישראל ושולטים באחדים מהם, דאג
איך לפרסמם. היה זה פירסום מוזר ביותר.
גם מעריב וגם הארץ פירסמו תחילה את
פסק־הדין של הרוב בלבד. היה ברור כי
הקורא הרגיל לא• יקרא את הנוסח המלא,
הארוך, הגדוש מונחים משפטיים שאינם
מובנים לו. הוא יקרא רק את הכותרות,
ואולי כמה מן הקטעים המודגשים באותיות
שמנות.

מי שלא קרא את אלפי המלים
של פפק־הדין המזהיר, הכתוב כצורה
משפטית יבשה, מוברח לקבל
מכותרת זו את הרושם, כי
השופט העליון ויתקון הוא אדם
תמוה ותמהוני.

שני העתונים לא שמו ככותרת
את המשפט המכריע, הקובע, כ
כמו
בפסק־הדין
וגם בכך לא די.
של השופט לנדוי, דאגו העורכים להבליט
גם בפסק־הדין של השופט ויתקון באותיות
השמנות את הקטעים הניראים כמזיקים לכהן.
מי שד,יסתפק בקריאת קטעים מודג־

אחרי כל אלה, מה היית עושה אילו
היית ראש שרות־הבטחון?

היית מפיק את המסקנה ההוגנת,
ומגיש את התפטרותך.
אילו היית ראש שרות־הבטחון בבריטניה
או בארצות־הברית, גם לא היה הדבר תלוי
ברצונך הטוב. היית מקבל על כך רמז.

מה עשה ראש
הוא לא התפטר,
מתפטרים. הוא
כי ההתקפה היא

? ^ ב ד, הבה ונראה
שרות־הבטחון־הכללי.
חס ושלום. בישראל אין
גם לא התגונן. הוא ידע
ההגנה הטובה ביותר.
וכך זכינו, בעשרת הימים האחרונים, לשיעור
בתורה ששמה: שטיפת־מוח ציבורית.

הבעיה שעמדה כפני שרות־הבט•
חון היתה: אין להפוך שחור ללבן,
ליל ליום? איך לשכנע את הציבור
כי פסקי־הדין, שהרסו את
בניין העלילה כבית קלפים, הוא
נצחון גדול לש״ב, אישור לבל
האשמותיו?
יתכן שאתה היית אומר *:לא כדאי אפילו
לנסות. הדבר אינו אפשרי. העתונות היא
חופשית, והציבור אינו מורכב ממטדמטמים.

אבל ראש שרות־הבטחון-הכללי
סבור אחרת. הוא ניסה. הנה פרטי
המיבצע:

ייייי•

ביום בו ניתן פסק־הדין, לא ניתן לפרסמו,
״מטעמי בטחון״ .אמנם, בסופו של דבר
לא נמחקו מתוכו אלא שתיים־שלוש מלים,
אך הדבר שימש אמתלה מצויינת לעיכוב
הפירסום במשך כמה ימים.

התוצאה: המהלומה הגדולה
חולקה לבמה מכות קטנות יותר.
תחילה שמע הציבור כי שופט אחד זיכה
את כהן ושני אחרים הפחיתו את עונשו —
אך הוא לא שמע את המלים המוחצות של
השופטים על חוק־התועבה. נתקבל הרושם:
כהן אמנם אשם, אך השופטים ריחמו עליו.
כעבור יומיים הותר פסק־הדין לפירסום
— אך לא נמסרו העתקות לעתונים.

בעזרת שלטונו על העתונות,
עלה בידי הש״ב להקהות את
החוד של פסק־הדין ולהרגיע את
הציבור המודאג.
מערכה ציבורית נגד חוק מופשט יכולה
לקבל תנופה המונית רק כאשר עומדת
במרכזה פרשה של עוול אישי. עתל משווע
כור, נעשה לאהרון כהן, שנקרע מביתו
וממשפחתו, שמעמדו הציבורי נהרס, וש־פירסום
ספרו המונומנטלי נמנע זה שנים.

לכן היה חשוב לש״ב למנוע את
הרושם בי האשמותיו התפוצצו
כבועת סבון, ובי לא נותרה מהן
אלא הרשעה טכנית על פי סעיף
מכיש, נגד הכרתם של השופטים.

** ולס מבעד למסך הסילופים, חצאי־

רל שלושת השופטים, כפסקי
דינם הנפרדים, מתחו ביקורת
קטלנית עליך באופן אישי. הם
קבעו שמסרת בבית־המשפט עדות
שאסור היה לשופט להרשותה. למעשה
האשימו אותך מפורשות
בנסיון להשפיע על השופטים בדרך
שאינה הוננת.

נונים השונים הובלטה בפרשת סובלן.

*צן ץטעם שנשלה את עצמנו. תגובה
זריזה ומחוכמת זו של שרותי־הבטחון
השיגה את מטרתה במידה רבה.
פסק־הדין של ביתיר,משפט העליון היתד,
הזמנה ברורה לציבור להתקומם נגד ניסוה
חוק בטחון המדינה, ולנהל מערכה לשינויו.
אך הש״ב אינו יכול לתתר על חוק זד—
המקנה לו את שלטונו הבלתי־מסוייג.

אהרגן כהן ופר\2ליגגז, אליעזר בורגזבוד — פגז אחיד
פסק-הדין: והוא שהשופטים נאלצים
לדון את בהן על פי הוראת
סעיף אשר ״אין הדעת סוכלתו״.
פסוק כזה, כאשר הוא נאמר על-
ידי שופטים עליונים על חוק
חשוב, היה מהווה כותרת ראשית
סנסציונית ככל עתון בעולם.
גם מעריב וגם הארץ לא כללו אף רמז
לפסוק זה בכותרת, או בקטעים מודגשים.
הכותרת במעריב היתד :,״אהרון כחן לא
עורר ספק סביר — השופס״ם העליונים
לנדוי וברנזון, בפסק־דינט על העירעור,
אף הרחיקו לבת מבית־המשפט המחוזי בהרשעת
הנאשם, ואילו השופט ויתקון,
בדעת מיעוט, זיכה אותו בגלל ספק סביר.״
הכותרת של הארץ :״הונח שמגעי א.
כהן עם הסוכן הזד הגיפו לשלב של מסירת
יד״עות.״
הארץ אינו מזכיר כי מדובר רק ב״ידי־עות״
שאינן סודיות ואינן בטחוניות. מעריב
אינו אומר כי השופטים ״הרחיקו לכת״
בפירושהחוק לחומרה, אך לא בפירוש
מעשיו של כהן.

שתי הכותרות גם יחד מנוסחות
כך שחן יוצרות כלב הקורא רושם
המנוגד לתוכן פסק־הדין ולרוחו.
אך לא די בכך. את פסק־הדין של השופט
ויתקון, המזכה לגמרי את כהן מבחינה
משפטית, מוסרית וציבורית, פירסמו
שני העתונים רק למחרת היום, אחרי ש־הפירסום
הקודם כבר נחרת בלב הקורא.
אולם הם לא פירסמו אותו סתם. הם
דאגו ליצור רושם כי פסק־דין זה — המטהר
את כהן לחלוטין והמפריד לחלוטין
את טענות הש״ב — כלל אינו כזה.
וכך קובעת הכותרת של מעריב :״פגי־

שים אלה, מבלי לקרוא מה כתוב לפניהם
ואחריהם, יקבל רושם מוטעה לגמרי.

ף ראה כי מנגנון־החושך לא היה בטוח
^ כי כל התחבולות האלה יספיקו כדי
לטשטש את הרושם האמיתי, ולשים במקומו
רושם כוזב ומפוברק.
גם מעריב וגם הארץ מצאו חובה לעצמם
להקדיש מאמרים ראשיים לפסקי־הדין. על
מה דיברו שני עתונים ליברליים ונאורים
אלה? האם יצאו בהתקפה מוחצת, בדרישה
לבטל את חוק־הזוועה, אשר פסק־דין הרוב
מגנה אותו בחריפות כה רבה? חם ושלום.

שני המאמרים -ועוד שורה
שלמה של מאמרים בעתונים אחרים
-דומים זה לזה כמו טיפות
מיים. אדם תמים יבול היה לחשוב
שאיש אחד כתב או הכתיב אותם.
או שמא אין זו תמימות דווקא?
מעריב :״הרשעתו של אהרון כהן באשמת
מסירת ידיעות לסוכן זר אושרה עובדה
משפטית זו אין לטשטשה״ .הארץ :״נעדר
(מפסק־חדין) זיכוי משפטי או מוסרי של
הנידון.״ מעריב :״הביקורת על ניסוח הסעיף
בחוק בטחון המדינה אינה גורעת
מהרשפתו של אהרון כהן״ .הארץ :״יש
בפסק־הדין הסתייגות טכנית לגבי הקונסטרוקציה
המשפטית.״ וכן הלאה.

הפלא ופלא :״הסתייגות טכנית״
מסעיף המבריח שופטים לשלוח
אנשים לשנים ארוכות למאסר!
כעורך
הארץ מכהן כרגע מר אברהם
שוייצר, לשעבר ממקורבי משד, דיין וכיום
ממקורבי שמעון סרס. עורכי מעריב הם
האדונים דיסנצ׳יק ורוזנפלד, שזיקתם למנג
האמיתות,
הציטוט המטעה ומאמרי הסוכנים,
בולטות העובדות היסודיות:
נקבע פה״אהד כי אהרון כהן לא
מסר למדען הזר שום אינפורמציה סודית
ושום אינפורמציה בטחונית.
נקבעפה ־ אחד כי כהן מסר למדען
הזר ירק .״ידיעות״ מן הסוג המופיע יומיום
בכל עתון, באישור הצנזורה. כדברי
השופט ויתקון ,״הרחבנו את המושג ידיעה
עד כדי שיכלול כמעט הכל.״
נקבע פה-אחד כי הידיעה היחידה
שנמסרה על־ידי כהן למדען הזר על פי
בקשתו היתד, סקירה על רעיונותיה והרכבה
של הפעולה השמית, גוף פומבי וחוקי
שפירסם דברים אלה ברבים — ושהיה
ממציא ברצון את פרסומיו לכל סוכן זר.
(אחת ממטרותיו המוצהרות היא להביא
את רעיונותיו לידיעת ממשלות זרות, בעיקר
ערביות, ואף אני פעלתי לא מעט בכיוון זה).
נקבע פה״אחד כי כהן לא הסתיר את
מגעיו מעולם, אלא פירסם אותם בעצמו,
וכי מעולם לא נדרש ולא נתבקש על־ידי
מישהו להפסיקם.
לאור עובדות אלה, שעליהן אין שום
ויכוח בין השופטים העליונים, אפשר להגיע
רק לסיכום הבא:

היתה זו שערורייה שאץ כדוגמתה
לאסור את אהרון כהן ולהעמידו
לדין, תחת להודיע לו פשוט
כי המדען הוא סוכן זר ולדרוש
ממנו להפסיק מגעים אלה.
פעולת הש״ב כפרשה זו, כתוספת
ההערות החמורות של בית-
המשפט על עדות ראש הש״ב
עצמו, מטילה על הש״ב חשד בבד
מאוד שלא הודרך על־ידי שיקולי
בטחון, אלא על־ידי שיקוליו המפלגתיים
והאישיים של שר הכטחון.

חייב

הציבור

לנהל

לאור סיכום
מערכה כפולה:
ראשית, עליו להכריח את הכנסת לנקות
את עצמה מן החרפה של חוק בטחון המדינה,
אותו היא חוקקה ברוב גדול, ולהכניס
בו שינויים מכריעים, ברוח בית־המשפט.

שנית, עליו לתבוע ריאורגני־זציה
יסודית של שרות־הבטחון,
להכניס אותו למסגרת חוקית, להטיל
עליו פיקוח ציבורי דמד
קראטי ויעיל, ולהביא לבחירתו
הפומבית של ראש הש״ב על־ידי
הכנסת.

במרינה העם אלוהי וספוטדקים

שינוי רב בדוגמות ג׳ ר ־
1 1 1י. קולי לשנת 1963 מהווה
הקו האהוב עלינו להצרת הגזרה. שמלת
הג׳רסי בעלת הרקמה המתפתלת לאורכה
הוא דגם חדיש המאפיין את כל מוצרי
נ׳ רקולי. חליפות, מעילים ושמלות ג׳ר־סי
של ג׳ רקולי משיגים אך ורק בבתי־האופנה
המובחרים בכל רחביה של הארץ.

מרכז (שותף)
למועדון חברתי
(של ימי שישי)
• על בסיס רנטבילי
• ההשקעה — 4,000.ל״י
(ציוד מתאי 2ומיוחד — קיים)
• התפקיד מעניין וחלקי
• בשעות׳ הערב בלבד
לפנות ת. ד , 1386 .חל־אביב, למס 565 .

*1רוו• רש י .13 תז א
2 2 0 7 5טל 3 0 9ג ג 2

הכפ לו ת -הדפסות
1הזמ ני ת

בטל פיו 1

למוד

כתיבה

במכונה

עברית אנגלית
ב 25 -ש עו רי ם כ פולי ם
א ביז רי עיר מ שי ב ללי ם
ד אג הלע בו ד ה
פ ר טי ם ורי שום < בבקר * -ב ער ב

דרוש
לגוף המארגן סיורים וטיולים בארץ
ובסביבתה במסלולים מיוחדים, על בסים
רנטבילי — מרכז שותף כעד כד
שר ארגוני וליחסי צמר. ההשקעה
4,000 לי״ .התפקיד — מענין ואחראי׳
חלקי לשעות איחה״צ או הערב.
לפנות ת. ד , 1386 .תל־אביב, למס.581 .

בבתי־הכנסת הלמו יהודים עטופי טליתות
על חזם. על שפת־הים בקיסריה רבצו ישראלים
שזופים בין סלי־הפיקניק.
במאה־שערים שלחו יהודים את מבטם בשמיים,
התחננו למחילה. באכזיב שלחו
מטיילים את מבטם בשמיים ועקבו אחרי
שני לווינים נעים, האחד צפונה והשני
דרומה.
בתל־אביב סקלו ילדים באבנים את מכוניתו
של עובד השגרירות הבריטית, שמיהר
העירה כדי לפענח מיברק חשוב. בטנטורה
חזר ילד בן שש על דברי מורתו החיפאית
:״יום־כיפור הוא יום חשוב לדתיים.
ביום הזה כל הדתיים צמים.״
כך עבר יום הכיפורים של תשכ״ג.
כנענים ואיי־פיג׳י. יום הכיפורים
הוא היום היהודי ביותר שבין כל ימי הדת
היהודית. כי הוא דתי מובהק. בניגוד לחג
הסוכות וחג הפסח, שהם חגי־טבע כנענים
עתיקים אשר פשטו צורה ולבשו צורה
בדת היהודית, אין ליום הכיפורים שום
קשר עם הטבע או העונה. הוא מוקדש
כולו למיתוס היהודי, למוסר היהודי. הוא
מגלם בתוכו אתי הדת היהודית כולה.
האם תיתכן עוד הבנה בין היהודי, המאמין
בכל הרצינות כי ביום הזה חותם
אלוהים את ספר החיים ומחליט על גורלו
הפרטי בשנה הבאה — לבין הישראלי הבורח
ביום הזה מן ההווי הדתי הכפוי של
העיר, אל חיק הטבע?
סובלנות -של מיז ערב יום־הכי-
פורים הביע את דעתו על כך אדם חשוב
מאד: שר הדתות. כותב זרח וורהפטיג:
״קצת יותר הבנה ׳הדדית, קצת יותר התעמקות
בעברנו המפואר והמסוער, תלמד
אותנו עד כמה מסוכנת היא מלחמת דת,
בכל הצורות ובכל התנאים. יותר סובלנות
ואהדה הדדית נחוצים לנו כאמיר לנשימה.״
אלה מלים של זהב — אילו התכוון השר
לתוכן התמים המשתמע מהן. אך למעשה
כוונתו הפוכה: הוא תובע קצת יותר סובלנות
של הרוב החילוני לדת המפלגתית המאורגנת,
קצת יותר הבנה של האזרח המתנגד
לדרישות האולטימטיביות של השואפים
לכפייה דתית.
כי באותו היום בו כתב ורהפטיג את
דבריו, הוא היה עסוק בשרשרת של מלחמות
דתיות, שהוא עצמו יזם את כולן:
מלחמה למען משגיח דתי מעופף במטוסים
(ראה מסגרת) ,מלחמה לסגירתה בשבתות
של המסעדה החיונית בנמל־התעופה, ועוד
ועוד.
טוטאליטאריות. ורהסטיג עצמו אינו
משאיר כל ספק ביחס לכיזזן פעולותיו.
הוא מצייר במאמרו החגיגי דמות של
מדינה סוטאליטארית מובהקת, אשר במרכזה
תעמוד הדת המאורגנת, בהנהגת עסקנים
פוליטיים:
״ההפרדה בין דת ומדינה נכשלה, בעיקר
מפני שהמדינה פשטה צורה ולבשה צורה
אחרת לגמרי.
״המדינה המודרנית — אינה יותר אותה
מדינה שעסקה רק בפניני בטחון וסדר, בשמירה
על הגבולות, וביחסים עם מדינות
אחרות.
״המדינה המודרנית רוצה, שואפת, להשתלט
על כל חדדי המדינה, על כל האזרח.
היא כובשת חיי הצבור וחיי הפרט, היא
חודרת לפני ולפנים של כלכלה וחיי־רוח,
היא עוסקת בקמח ובתורה, ומכאן ההתנגשות
הבלתי נמנעת עם הדת ונושאיה.
״ואס במדינות העולם כן, הרי במדינת
ישראל על אחת כסה וכמה.
אין המדינה יכולה להתעלם מחשי
בותה של הדת בכלל, ושל תורת ישראל,
תורת חיים, בפרט — ,כגורם חינוכי של
הסוני עם, לחיי מוסר והתעלות רוחנית.
דברי אברהם אבינו, :רק אין יראת אלקים
במקום זה, והרגוני׳ — או בפרפרזה המודרנית
שבדברי דאן פול סרטר, בהסתמכו
על דוסטוייבסקי, כי, :אם אלוקים איננו
קיים, הר״ הכל מותר׳ — הם נכונים, עומדים
וקיימים כאז, כן עתה.״
״אם אלוהים קיי ם על כר
ישיבו החילוניים, למודי־הנם יון :״ואם אלוהים
קיים, הרי הכל אסור .״
כאשר מיעוט קנאי מנסה לאסור על הרוב
את אורח־החיים המתאים להשקפותיו
ולרצונותיו — הרי במוקדם או במאוחר
יגיעו הדברים להתפוצצות. וכאשר יגיעו
הדברים להתפוצצות — ספק אם עוד אפשר
יהיה למגוע התפלגות לשני עמים.

כי אחוזה יכולה להתקיים רק במקום
בו שוררת ״סובלנות והבנה הדדית״ —
לא כמסווה ציני לדיקטטורה חשוכה של
מיעוט, אלא כביטוי לשלטון של רוב,
שאינו כופה את השקפתו הרעיונית על המיעוט.

עדו

בדיחה ונצוכה
הבדיחה הנפוצה ביותר במדינה סיפרה,
כי השבוע היד. השבוע המאושר ביותר בחייו
של דויד בן־גוריון: סוף־סוף הועמד
במרכז המאורעות האדם שלמינויו מטיף
ראש הממשלה כבר שנים רבות — ד,רמ־סכ״ל
התימני.
אך השבוע התפרסמו בירושלים מספרים
שהוכיחו ששיתוף עדות המזרח בכל המוסדות
והמנגנון הוא חלש במיוחד דווקא באותם
המקומות, אשר מטיפים למען שיתוף
הפעולה והמיזוג — במשרדי הממשלה.
לפי השנתון הסטאטיסטי הישראלי, מהווים
בני עדות המזרח כמחצית מכלל תוש בי
המדינה. מהו אחוז בני עדות המזרח
בקרב הפקידות הבכירה של משרדי הממשלה

כסעד -אף אחד: במשרדו של
ראש־ד,ממשלה עצמו יש 120 פקידים בכירים.
מהם רק 12 בני עדות המזרח, כלומר
10 אחוזים בסך הכל. האחוז הגבוה ביותר
נמצא דודקא בין פקידי משרד הפנים:
מ־ 75 פקידיו 15 הם בני עדות המזרח. אגב,
בשום משרד ממשלתי אחר אין יותר פקידים
כאלה גם במספרים מוחלטים.
במשרד הסעד, שרוב רובם של נזקקיו
הם בני עדות המזרח, אין אף פקיד בכיר
אחד מבני עדות אלה — מה הפלא אם
רבות כל כך התלונות של הנזקקים, שאין
איש מבין להם ולתחם?
במשרד האוצר יש 10 מתוך 148 פקידים
בכירים, בבריאות 3 :מתוך ;70 בדתות2 :
מתוך : 16 במשרד החוץ 2 :מתוך ; 53
במשרד המסחר והתעשייה 5 :מתוך ;70
במשרד העבודה 5 :מתוך ; 136 ובמשרד
מבקר המדינה — 2מתוך .86
6.7מתוך . 5 0בסיכום הכללי מתברר׳
שבעוד שלפני שלוש שנים היוזתה
הפקידות מעדות אלה 8.5אחוז מכלל הפקידים,
ירד האחוז השנה ל־.6.7
שר החינוך והתרבות זעק לאחרונה על
הפער הרב בין העדות ועל הצורך בעידוד
העדות המסגרות. ממספרי הפקידות מסתבר
שאין אף פקיד מינהלי בכיר מעדות
המזרח בין עובדי החינוך. מהעובדים המקצועיים
יש ,2מסך־הכל של 66 פקידים.
אליעזר אנגל היה עוזרו של מנהל אגף
המכס והבלו הבריטי בימי המנדט. עם
קום המדינה מינו מעליו מנהל מפלגתי,
והוא היה לסגן. כשהגיעה שעתו להתמנות
למנהל, העבירו אותו למשרד המסחר
והתעשיה. כאשר נתמנה משד. דיין לשר
החקלאות, דאג שהמנהל הכללי הספרדי
יתפטר, בעוד שדווקא השר הספרדי, אליהו
ששון, לא עשה כן והשאיר את כל הפקידות
הבכירה במשרותיה. הוא אפילו לא
פיפר את המנהל הכללי של משרדו, שהיה
עד קום המדינה מנהל גן החיות של
האוניברסיטה.
שר ומספרים. כל המספרים והעובדות
האלה, שהיו ידועות׳ כבר מזה זמן רב לבני
עדות המזרח, לא היו מקבלות פירסום גם
עתה, לולא התסיסה המחודשת בין בני
עדות המזרח והופעת המחתרת הספרדית,
שהפילה פחד על כל העסקנים הספרדים
הוותיקים, שחששו לאיבוד כוחם. לכן לא
נרתעו הללו לפרסם את המספרים בירחונם
במערכה, בו הם מופיעים יחד עם מאמרי
הלל ושבח למדיניות הממשלה מאת שר הדואר
אליהו ששון ויועץ ראש הממשלה
לענייני מיזוג גלויות, פרופסור אנדרי
שוראקי.

קדושת השם בניהם
חזה עגום מתנהל מזה שבועות לעיי^
ני האזרח: גיבוריו: שני שרים בממשלת
ישראל, המתקוטטים בפומבי. המרי־בה
הגיעה לממדים כאלה, שנרשמה כאחד
הסעיפים הראשונים בישיבת הממשלה, מיד
לאחר יום־ד,כיפורים.
הנושא שעליו מתקוטטים שר־הדתות ושר
התחבורה הוא הכשרות במטוסי אל־על.
טען זרח ורהפטיג, שר הדתות: האוכל המוגש
לנוסעים במטוסי החברה הלאומית
אינו תמיד כשר; יש להשגיח להבא על
כשרות מלאה.
כדי להשיג מטרה זו — כל האמצעים
נראו כשרים. הקורבן הראשון היה בעל
המסעדה בנמל־התעופה. הוא מגיש אוכל
כשר לכל הדעות — שכן הוא מעסיק ארבעה
משגיחים בשכר, מטעם המחלקה לכש רות
ברבנות הראשית. אך מאחר שהוא
מספק מזון לאל־על, וכל עוד הוא מספק
מזון זה יכולה אל־יעל להמשיך ולטעון
שהמזון כשר, גמרה הרבנות אומר לשתק
את המסעדה. היא שלפה משרווליה את

המענה, כי מסעדת נמל־התעופה
בשבתות. על כן בוטל ההכשר.

פתוחה

בעל המסעדה, קורט לוי, היה סוגר ב-
רצון את מסעדתו בשבתות, שהרי ממילא
מועטת בה התנועה. אך חוזה ההחכרה עם
משרד התחבורה, בעליו של נמל־התעופה,
קבע בפירוש כי מסעדה זו חייבת להיות
פתוחה בשבתות. לוי התעלם מסעיף זה —
וזכה לחידוש ההכשר. מיהר הצד השני,
שר התחבורה, וביטל את זכיון המסעדה,
על הפרת החוזה.
רץ לוי אל הרבנות והשיג פשרה: המסעדה
תהיה פתוחה בשבתות, אך תגיש
אוכל ללא תשלום. נוסף לזאת יעסיק לוי
גוי של שבת — ומשגיח נוסף בשכר, מטעם
הרבנות.
אפשר היה לצחוק מן המחזה החלמאי,
לולא הסתמנה מאחורי הטימסום מלחמה
עיריות אשרי ר41.אמין
למרות שעיריית גבעתיים היא אחת העיריות
המבוקרות ביותר בדין וחשבון של
מבקר המדינה ולמרות שעל פקידים בעירייה
התנהלו ומתנהלות חקירות משטרתיות,
עדיין לא פג אמון ראשי העיר באדם.
כאשר חולקו השבון 32 דירות לזוגות
צעירים, הוכיח טגן ראש העירייה, קובה
קרייזמן, את אמונו זד.,
(הנזשד בעמוד ) 11

מאחורי הגב גד״־צ
פון אפרתי, ראש המחלקח לכשרות ברבנות.

ותשבון של גיובים, הטבות והנאות ברבם
במסעדות של תל־אביב. גם אם ימונו מאות
משגיחים על הכשרות לא יצליחו להשתלט
על הג׳ונגל של ענף המזון. לכן הם מתרכזים
על מיפעלים חסרי־מגן, שאפשר לכפות
עליהם את הכשרות על־ידי סחיטה בדרג
קואליציוני.

שמפאגיה לא כשרה
ך* צכא, בתי־וזסוהר, הייבוא הממשלתי
1 1כל אלה נמצאים תחת השגחתם של
שליחי הרב שמעון אפרתי. אולם שני לוית־נים
לא נצודו ברשתו: חברת התעופה אל־על
וחברת צי״ם לספנות. שתי חברות אלה
אינן יכולות, מעצם מהותן, לשמור על השבת
ועל הכשרות. הרבנות התעלמה מהפרת
השבת, ואף העלימו עין מכך, שה־כשרות
לא נשמרה בכל מאת האחוזים.
לגבי צי״ם בא המיפנה עם העלייה ההמונית,
עוד בראשית המדינה. הרבנות דרשה
כי לעולים החדשים יוגש אוכל כשר.
השיבה צי״ם: המחירים הנמוכים, שמשלמת

ף ך 1י 1ך י דר׳ זרח ורהפטיג העלה את מלחמת הרבנות הראשית לדרג ממי
וון ן
1 1 1 1 1שלתי. לאחר ששר־התחבורה פירסם את סיכום הפשרה שהשיג,

טען ורהפטיג כי הכוונת סולפ׳ה, תבע הכרעת הממשלה כולה, ומפא״י נכנעה לאיומי מפלגתו.
כלל לא מצחיקה.
לפני כמאתיים שנה האשים אחד מגדוהיהודית
באירופה את הלי
המחשבה
יהודים החרדים, על כי הפכו את היהדות
ל״דת של הקיבה״ .הגדרה מוצלחת, שכן
באותה תקופה הסתמן אצל נושאי דגל
הדת קו, לפיו הושם דגש בעיקר על אותם
דינים בשולחן ערוך, הנוגעים לבשר כשר
וטרף, מאכלי בשר וחלב.
״דת הקיבה״ עברה גם למדינת ישראל.
כאן אמנם שולטים הרבנים בחיי־הפרם באמצעות
חוקים ממלכתיים, המעניקים להם
בלעדיות על נשואין, קבורהוגירושין.
אין, לעומת זאת, שום חוק המסדיר את
ענייני הכשרות, או המחייב כשרות. אך
מיפעלים פרטיים ממהרים להיכנע לדרישות
הרבנות, המשתמשת בכשרות כבשוט. המחלקה
לכשרות מפרסמת הודעה, המזהירה
כי מיפעל מסויים אינו כשר — והאיש
ממהר לשלם לרבנות את האגרה שתזכה
אותו בתזוית ״כשר״.

גם גמל כשר

כאורח, אין זה עניין אוטומטי: על
כל מיפעל כשר משגיח איש־דת, שמונה
במיוחד על־ידי המחלקה לכשרות ברבנות,
שבראשה עומד הרב שמעון אפרתי. אולם
אין איש לוקח ברצינות את ההשגחה הזאת.
מיפעלים רבים מדביקים על תוצרתם
תוזית כשר — אף מבלי שתהיה להם תעו״
דת־הכשר. מיפעלים אחרים מצטיידים בתעודה
כהלכה — ומוכרים בשר טריפה
בגושפנקה של נציגי הקדוש־ברוך־הוא.
בשנתיים האחרונות נתגלו עשרות מיפי
עלים בעלי הכשר, שמכרו מזון בלתי־כשר.
הדוגמה האחרונה נגעה למסעדה ניו־יורק
הנמצאת בתל־אביב. אחרי שהשותפים האמריקאיים
הרחיקו ממנה את מנהלה, איש־השרירים
רפאל הלפרין, התעורר כבוד הרב
יואל פולק שליט״א, האחראי לכשרות
באותה מסעדה, לפרסם בעתונות החרדית
הודעה שאמרה :״מאחר שמר רפאל הלפרין
נ״י לא מנהל יותר את מסעדת ניו־יורק,
מסיר אני את השגחתי המיוחדת מהמסעדה
ואין אני אחראי יותר עבור הכשרות ב־מיפעל.״

שהכיר את המסעדה, ואת רפאל הל־פרין,
צחק. שהרי הלפרין לא נמצא שם,
ובמשך תקופות ארוכות אף נעדר מן הארץ.
כעבור יומיים אפשר היה לצחוק עוד
יותר — גם הפעם מהודעה חשובה של
הרב יואל פולק שליט״א, שכתב :״בקשר
עם הודעתי בעתונות על הסרת אחריותי
לכשרות במסעדת ניו־יורק, הנה אחרי שבעלי
המסעדה מינו אנשים אחראיים על הכשרות
במסעדה זו, אני חוזר ומקבל על
עצמי את ההשגחה והאחריות לכשרות למהדרין.״
הבעלים
לא מינו שום ״אנשים אחראים
לכשרות״ ,שלא עבדו מקודם. על כן, איזה
ערך יש לכשרות הניתנת והנמסרת בקלות
כזו?

לסחות חתו? לשכה
רג שמעון אפרתי יודע היטב מה
| \ ערכם של הכשרים אלה. אבל אין הוא
יכול להודות באפסות המנגנון שהוא עומד
בראשו. להיפך: הוא חייב להוכיח שמחלק־תו
פעילה וחשובה, וכי בלעדיה תהיה
ישראל כולה טריפה חלילה. הדרך היעילה
ביותר היא להקים רעש וצעקות.
אולם לא רק הצדקת קיומו וקיום מנג־בונו
עומדים נגד עיניו של אמרתי. הגבר
בן ה־ ,52 בעל הזקן האפור, הוא עסקן מפלגתי,
שעלה במהרה בסולם הקאריירות של
המפלגה הדתית־הלאומית. הוא מקווה לעלות
עוד יותר. סוסו היא הכשרות. לעיתים אף
פשוטו כמשמעו: בשר־סוס הנמכר כבשר
כשר. ככל שהוא מצליח להגדיל את היקף
הפיקוח, יכול הוא להבטיח תעסוקה לחברים
נוספים של המפלגה. החברים יודו לו
על כך, והמפלגה לא תשכח את חשיבותו,
כאשר יטילו אותם חברים ובני־משפחותיהם
את פתקיהם לקלפי.
אבל כל אלה יודעים, שהפיקוח אינו יותר
מאחיזת־עיניים. אמרה השבוע אשתו של רב
ידוע, שפרש לאחרונה לפנסיה :״מי שאוכל
בקביעות נקניק כשר, שיהיה בטוח שבמשך
השנה אכל לפחות חתול אחד.״
כי אי־אפשר לכפות כשרות. אפילו דוב
יוסף, עם כל צבא הפקחים וכל חומרת החוק,
לא הצליח למנוע מכירת בשר וביצים

הסוכנות היהודית עבור הסעת העולים,
אינם מאפשרים הנהגת כשרות יקרה. בראש
מחלקת העליה של הסוכנות עמד אז
יצחק רפאל הדתי. הוא מינה משגיחים
והנהיג כשרות באניות צי״ם על חשבון הסוכנות
— וכך הדבר עד היום.
כאשר התמנה הרב אפרתי לראש מחלקת
הכשרות של הרבנות הראשית, לטש עין
על האוניות. הוא לא הבין מדוע יהיו המשגיחים
שייכים לסוכנות היהודית ולא למחלקתו.
אך אנשי רפאל היו מבוצרים
היטב; אפרתי נאלץ לחפש אובייקטים גדו לים
אחרים. באופן טבעי, הגיע לאל-על.
*הסידור עם אל־על היה פשוט: מאחר שאין
מבשלים במטוסים, כי אם מגישים
אוכל שהוכן במסעדות על הקרקע, די היה
להבטיח כי מסעדות אלה יהיו כשרות. הרב
אפרתי לא הסתפק בזאת. הוא אסף דו״חות
מכל מקור אפשרי, עד שהצליח לחבר רשימה
ארוכה של תלונות על בסיקיזיט שהוגש
מבלי להיות כשר, ועל שמפאניה
צרפתית שהוגשה במחלקה הראשונה ולא
נשאה את חותמת הרבנות.
הוא תבע למנות משגיחי־כשרות במטו סים.

מלחמה
-סליחה -מערכה
ן מה עשרות משגיחים ומשגיחים^
בכוח החלו משפשפים את ידיהם ב

גבי אוטוע

הנאה, מן המחשבה שעוד מעט יזכו בשלל
טיסות־חינם על כנסי כשרים. אך אל־על
סברה אחרת.
למען האמת לא היה איכפת לה כל־כך
לחלק טיסות־חינם. ממילא אין כל מטוסיה
יוצאים מלאים, והיא בלאו־הכי רגילה לחלק
מאות כרטיסי־חינס לעתונאים, עסקנים ו־פרוטקציונרים
למיניהם. אלא שאפרים בן־
ארצי, מנהל אל־על, חשש שמינוי משגיחים
מעופפים יהיה רק צעד ראשון לקראת
משהו חמור הרבה יותר. הוא חשש, שאחרי
עניין הכשרות יעלו הדתיים עניין הטיסות
בשבת. המשגיחים הדתיים לא יוכלו
שלא לראות כיצד מחללת החברה את השבת
באופן קבוע. על כן החליט לחסום
את הדרך בפני המשגיחים.
העניין הובא להכרעת השרים המעוניינים.
את טענות אפרתי הגיש אפוטרופסו, שר
הדתות זרח ורהפטיג. את מלחמת אל־יעל
לחם שר התחבורה, ישראל בר־יהודה. כאשר
הושגה לבסוף פשרה, נראו שני הצד־

דים שבעי־רצון: אל־על חויבה להעניק 12
טיסות־חינם לרב אפרתי או לממלא־מקומו,
והרבנות ויתרה על הדרישה להצמיד משגיח
מעופף לכל מטוס.
ההסדר העמיד את כל העניין באור כה
עלוב, שבר־יהודה מצא את עצמו נתון
תחת מטר של לעג והתמרמרות. ההסכם
נראה ככניעה מצידו. הוא מיהר לפוצצו.
במכתב ששלח לאל־על, ביקש ממנה לקיים
את ההסדר, לפיו תזמין את הרב אפרתי
או סגנו להיות אורחי החברה פעמים אחדות
בשנה .״הרב אפרתי יוכל להפסיק
נסיעתו בתחנות־הביניים ופקידי החברה ו־דיילותיה
יתבקשו להסביר לו את סדרי השמירה
על הכשרות הנהוגים מאז ומתמיד
בחברה. הרב אפרתי יוכל, ככל אחד מנוסעי
החברה, להעביר הערותיו בכתב להנהלת
החברה, ואני מקווה כי החברה תבדוק
את דבריו ותענה לו, כשם שהיא נוהגת
לגבי כל נוסע. כמובן שהרב אפרתי
לא יוכל להורות לעובדי החברה או להתערב
במעשיהם.״
כלומר: כל העניין גובל במתן שוחד,
לסתימת פיו של הרב.
מייד הזדעק אפרתי :״אינני מעוניין בטיסה
חינם!״ שר הדתות הצהיר כי בר־יהודה
סילף את ההסכם שהושג על־פה.
העניין הועבר להכרעת הממשלה כולה. הצהיר
הרב אפרתי באוזני כתב הצופה :״בעזרת
השם יתברך אני מקוזה שננצח גם
במלחמה — רגע, תכתוב: במערכה — זו.״

מסייר משגיח זה בישובים הקטנים, מטעם
הראשית. בתמונה נראה תושב אחד-המושבים,
לו עוף שחוט, כדי שיחליט אם הוא כשר או לא. משגיח זה הוא אחד ממאות ברחב׳

מבט חזרה אל אחו המאורעות העיקרי־ של תשנ״ב: תלייתו שד מנהל השואה

מדוע ח

* 6וד לא קכרו חמישה חודשים מאז הוצא אדולף אייכמן להורג — וכבר ניראה הדבר
£כאילו קרה בעבר רחוק מאד. הגישה הכללית היא :״הדבר נעשה. הבה ונשכח
את זה !׳׳
לא רק תליית אייכמן נשכחת בחפזון. קדחת־השיכחה מקיפה את כל הקשור בשמו
של האיש. מי זוכר כיום כי הנה, זה עתה, התנהל בארץ משפם סנסציוני? מי מוכן
לזכור את השואה ז
מם ונשלם — פרשת המשפט, פרשת ההתמודדות עם השואה, פרשת הזעזוע הלאומי.
באילו השתחרר סוף־סוף ממלאכה הכרחית אך מבחילה, פנה הגוף הלאומי, למחרת
היום, באנחה של הקלה לעיסוקיו האחרים. בחברה הגונה שוב אין מזכירים את העניין.
וזה מוזר. כי בעת משפט אייכמן סברו. הכל כי זהו הקאתארזיס הגדול, שיאפשר
לעם לסגל לעצמו יחס נורמלי אל ההיסטוריה של השואה. אחרי זעזוע מטהר זה, כך

נאציות גלויות, בהן מסיתים הנואמים נגד היהודים. באמריקה הדרומית פועלות
תנועות אנטי־שמיות על פי המתכונת הנאצית הקלאסית, מתעללות ביהודים ואף נהנות
מתמיכה גלוייד. או מוסווית של השלטון.
כל זה נכון. אך לא בזה העיקר. המאבק היה עמוק יותר, ודברים הרבה יותר
חשובים היו מוסלים על כפות המאזניים. יתכן שלא אייכמן עצמו ולא חוקריו, לא
תובעיו, לא שופטיו ולא תלייניו הבינו זאת. אך דווקא רגעיו האחרונים יכולים
לשמש מפתח להבנת עולמו של אייכמן — העולם שבו נדרשנו להילחם.
את מי ייצג אייכמן?
לכאורה, התשובות׳ ברורות למדי: אייכמן ייצג את הנאציזם, את הרייך השלישי, את
שיטת־הפיררים, את הס״ס, את שרות־הבטחון, את הפתרון הסופי של שאלת היהודים.
אולם נראה כי תשובות אלה אינן נכונות, או, לפחות, אינן מדוייקות. הרגעים
האחרונים מצביעים בכיוון שונה

מדד; 7א ״הייד היטדר?״
** דולף אייכמן לא סת כ־
\ £נאצי. זוהי, אולי, התגלית
העיקרית של ליל המוות בכלא
רמלה.
אין אדם משקר רגע לפני המוות•
כי ברגע זה, הוא בודד
עם עצמו. כל ההסוואות, כל
הקליפות החיצוניות, נושרות ממנו.
ברגעים כאלה מתגלה הגרעין
הפנימי, האדם האמיתי.

161ן1)1ז96 וו1ו1161116116) 1111
£1*8)31*11
301 631960

• ס 8חה 19ד 05) £!11!11* * 0111
ח 6ו 461 £$9 0 !!1 £1

x30111־1011

.ח!{ ־ו1170ט!11ח 1>0מו*וו7£1ס>)ס
< ח! 80731011ח
ו 81א 107

ם1$1ק1ו 0א ח 0 0 0)19ז>18701 11
1371611
-ז 6ז ט״ו )

)1130071011101.

>1(1070

55>6

£711811906

607

ברגע זה, שוב לא יכול היה
אדולף אייכמן להשלות את עצמו
כי דבריו ישפיעו על
גורלו האישי, הוא ידע כי גורלו נחרץ סופית. בעת המשפט ביקש, מן הסתם, להשפיע
על פסק־הדין, או לפחות למנוע את הוצאתו־לפועל. אך ברגעיו האחרונים שוב לא
חשב אלא על מקומו בהיסטוריה, על שמו בעולם לאחר מותו.
לא היה לו עוד מה להפסיד.
הוא ידע כי כל מלה היוצאת מפיו תירשם ותימסר לעולם. הוא ראה לפניו לא
רק את הסוהרים ואת הכתבים הישראליים, אלא גם את כתבי העתונות העולמית,
ובכללם כתב גרמני.
אם כן, מדוע לא צעק :״עורי גרמניה — התפגרי יהודה מדוע לא קרא בנשימתו
האחרונה :״הייל היטלר מדוע לא חזר על אימרתו המפורסמת, מימי השוויץ
האחרונים של הרייך השלישי :״אני אקפוץ לקבר בשמחד״ בידעי שחיסלתי חמשה
מיליון יהודים!״ ?
בקיצור: מדוע לא החגלה אייכמן ברגע האחרון כנאצי אמיתי, כפי שהוא מוכר
לנו מסרטי הוליבוד?
לאייבמן היתה המלה האחרונה — והמלה האחרונה לא היתד. נאצית.

| ¥015

01700111.
גחח 0וחחפ 9 £1ח 0714110ו א ! ט 1*01 4 6 7 ,
• ה 6ח 7 0 0 ¥ 0 0 *4111!01! 4 1 0 1 4 1 9 < 7 0 4 6 0
0 4 0 1 0 1 6 007 1 0 0 0190 31011490 0 0 4 1 4 6 7
1 6 0 0 0 0 9 4 0 * 0 0 0 4 6 0 9 6 * 0 7 1 1 1 407711
1*70618
$12071
860
.ס 7 4 * 9 4 6ק * 1ס ס 1 6 0
״ 1 8 6 0 2071 :ס 1 4 6ו 7 8ק < 0 1ס *8 * 7 0 1 6 0 4 1 6 87

,כ^ 1 6 8115 4 6 1 0 0 6 1 8 0 8 0 1 5 18 /0 7 4 6 0 0 1 61
־8 /0 7 4 8 416 1*1071411008 8 0 0 4771 716011610
ס 16א 8 0 1 1 20860. 8 0 7 \ ,671011760 6{ 8011 1 8 0 4
.ו ם 416 .?8111)17 110167 4 6 30816316 0 8 1 8 6 0
נ 1ס ^ 0 8 6 7 4 6 0 01112161160 2 6 0 8 6 0 \8 4 6 7 0 1 6 0
0 7 16113801181764)008 0 0 7 8167 ? 7 6 8 5 6 8 6 7־ 1 — 2 \ 861 18786116 0 0 4 20/61 8 0 5ל 176167
1 1604181416 ? 6 0 0 7 1 6 7 . 4 3 7 0 0 1 6 7 610 46015 4 1 6 7 .
־ 701167 \ 8 0 7 4 6 8 0 5 4 6 0 1 0 6 1 3 0 8 0 1 8 1(6ג \
1)3001, 4 8 0 4 6 7 1,61410801 £ 1 4 1 0 1 3 0 0 9 6106
ג: 5 1 0 0 4 6 801 0 8 1 8 6 0 1160860!4 6 7 ?6 8 0 )1, |<1161
׳ 067141188721 4 6 0 661611816<! 1 0 4£14110*110 113116 8 6 7 8610610 ? 0 4 6 10 61067
ק 1 113048417171114160 61118417171 * 0 8 ) 3 * 1 9 7 2; *14601 6 6 0 2181 0 0 4 1 61017131 1 6 4 6 5 4 1 8 1 4
1 86160806).

תגובה גרמנית?££
מה שורות, העתון הנפוץ ביותר בגרמניה —
בילד־צייטונג. בידיעה מודגש כ• איינמן ה3חיש
עד הסוף כל אשמה. לדברי ישראלים, ששהו באותו
יום בגרמניה, לא הגיב הציבור כלל על
הידיעה. אזרחים הביטו על הנותרות באדישות.

סברו רבים, יופלו בני־הארץ לגשת אל פרטי השואה ללא בושה, ללא הסתייגות
פנימית. שוב לא יהיה צורך לברוח מן השואה, להשכיח אותה בכוח בעיקר מלבות אלה
שהיו רחוקים ממנה.
והנה, מסתבר שנשאר תסביך לאומי, נקודה רגישה שאין לגעת בה מבלי להכאיב.
יתר מכן: נידמה כאילו התסביך עוד גבר, כאילו החמירה הרגישות.
מדוע?
אני סבור כי הדבר קשור בהוצאתו להורג של אייכמן. פרטי המאורע השאירו בלב
הציבור רגש סתום שמשהו אינו בסדר. הרגשה מוזרה של אכזבו״ של אי־ניחות.
פה ושם מוצאת לה הרגשה זו ביטוי בשאלות מפורשות :״האם ניצחנו את
אייכמן? או שמא ניצח הוא אותנו? שמא היתד, לו המלה האחרונה?״
אי־אפשר להתחמק משאלות אלה. יש לנסות לענות עליהן. רגעיו האחרונים של
אדולף אייכמן חשובים לגבי הבנת כל אותו מאבק שהחל במאי , 1960 ושנסתיים במאי
— 1962 המאבק בין עם ישראל לבין אדולף אייכמן, הנציג המוסמך והמייצג הנאמן של
הרייך חגאצי.

מי חיה אייכמן?
חזה ואת תוצאותיו בצורה וולגארית. למשל:
נשבר. לא בעת החקירה. לא בשעת המשפט.
פסק־הדין הסופי. ולא תחת חבל־התלייה. הוא
בעולם, ואפילו בישראל, התרשמו כי אייכמן מת

* * 0שרל 3ס ח את מהות המאבק
ניסינו לשבור את אייכמן. הוא לא
לא בחקירת שתי־וערב. לא בעת מתן
החזיק מעמד, וזה כשלוננו. צעירים רבים
כגיבור, והדבר נחרת בזכרונם.
או: ניסינו לעורר את סלידת העולם מפני הנאציזם והאנטי־שמיות. רצינו ליצור
מצב בו שוב לא יעז אדם להגדיר את עצמו באנטי־שמי, מבלי לטבוע בים של בוז
ושינאה. והנה מה קרה? חודשים מעטים אחרי תלייתו, מתקיימות במרכז לונדון אסיפות

הוא לא התחרט
האחרונה

לא היתד,

ולס ח מל ה
> £לי ל המתת.
בשנתיים האחרונות של חייו שמע אייכמן תיאור מפורט ומזעזע של השואה. יום
הסיפורים המחרידים. בפעם הראשונה שמע
אחרי יום ישבבתא־הזכוכית, שמע את
כיצד נראה ״הפתרון הסופי״ מן הצד השני — מצד הנרדפים, מצד אותם שהסתכלו
לתוך לועי המיקלעים של עוצבות־המיבצע ושראו את תאי־הגאזים מבפנים.
שעברו חתיות דומות במשפטיהם, נשברו
אנשים אחרים שלהרייך השלישי,
והתחרטו. אחדים מהם נתקפו שגעון דתי, נאבקו עם אלוהים וביקשו את רחמיו. לפני
כמה שבועות הכריז שופט גרמני, בססק־דייו על מפקד של עוצבת־מיבצע, כי הנאשם
חזר אל הדת והפך איש דתי אמיתי (הקהל באולם פרץ בצחוק) .במיקרים רבים לא
היתד, זאת העמדודפנים, אלא חתיה אמיתית.
אפשר היה לקתת כי מול העדויות המזעזעות על תוצאות מעשיו, יקרה משהו
מעין זד, גם לאדולף אייכמן, שגדל בבית פרוטסטנטי אדוק ביותר. אז היינו כותבים
עליו :״אייכמן התפתה בנעוריו לנאציזם. בתוך הרייך השלישי, שהיה כולו בית•
משוגעים, נהג גם הוא כמשוגע. אולם מאז עברו שנים רבות. גרמניה החלימה ממחלתה
(לפחות למראית־עין) .אייכמן חי בארץ נורמלית. בישראל היה מנותק מן השרידים
האחרונים של הנאציזם, לבדו בארץ זרה ועויינת.
״בתנאים אלה שוב לא יכול היד, להאמין ברייך שאינו קיים עוד, במנהיגים שכולם
הלכו לעולמם. הנאציזם בראשו התנדף. נשאר אייכמן המקורי, בן המשפחה האדוקה
והזעיר־בורגנית. איש זה התחרט על המעשים שעשה בימי הטירוף הנאצי. הוא הבין את
המשמעות הנוראה של הפשע חסר־ד,תקדים. ברגעיו האחרונים ביקש סליחה מן העולם
ומן הקרבנות.״

אנטי־נאצית.

וזוהי

התגלית

השנייה

צ די ק ג מו ר פ עי גי ע צ מו
* * א עז דפפר דויה גופו קשור, כאשר כבר חיה חבל התלייה מונח על צווארו ממש,
^ גילה אדולף אייכמן בטחון עצמי עילאי. הוא האמין בלב שלם בצידקתו הגמורה
והמוחלטת.
אמונה זו היתד, מונומנטאלית ממש. הוא לא גילה פחד מפני המוות. ימים מעטים
לו הכוח הנפשי לנחם אותר״ להרגיעה
לפני מותו, כאשר ביקרה אצלו אשתו, היד,
בתקודת שהוא עצמו לא האמין בהן. ברגעיו האחרונים עוד התלוצץ עם הקהל הקטן,
שהתאסף במקום כדי לחזות בפירפוריו האחרונים.
אכן, בפחון עצמי מחריד ממש !
מה עלוב ניראה, לעומתו, הכומר רודף־הפירסומת, שהיה מוכן למכור בכסף טוב
את פרטי שיחותיו עם אייכמן ! ומד, פלא שכומר זד, לא הצליח לשגוה את השקפת־עולמו
של אייכמן ולהביאו להתמסר לישו הנוצרי? אייכמן דחה את המחווה הצבוע,
הסתפק בקביעה שהוא ״מאמין באלוהים״.
אם כן, מה מקור בטחון עצמי מופלג זה? תיתכן רק תשובה אחת.
הרגע האחרון
הדבר חייב להאמר, אף שהוא כמעט לאייאמן: אייכמן האמין עד

בצידקתו המוחלטת ובחסותו מכל פשע.
האיש שהודה ללא היסוס כי היה אחראי
למישלוח מיליוני יהודים אל מחנות־המוות
— ביודעו היסב מה קורה שם, ובא זו צורה
— סבר עד הרגע האחרון כי הוא נהג
בסדר גמור. ולא מפני שהיה הדור באמונה
עמוקה ברעיון הנאצי — אלא מפני שנהג
כפי שלדעתו חייב לנהוג אדם הגון.
מה זה אדם הגון, לפי תפיסה אייכמנית
זו? אדם הגון הוא זה הממלא אחרי הוראות
הרשות החוקית, העושה באמונה את
התפקיד המוטל עליו מטעם רשות זו, והמוכן
לשאת בתוצאות מעשיו.
בזאת הגענו, למעשה, למרכז הבעייה כולד״

מאנזיך־צרון
ז וביצועיסט
כל מיישטר שליט בולטים שני טי־
־ פוסים עיקריים: טיפוס המאמין־הצרוף
וטיפוס איש־הביצוע.
המאמין־הצרוף הוא אדם המאמין בלב
שלם באמונה היסודית של המישטר. כזה
הוא הקומוניסט בברית־המועצות, הציוני
בישראל, הלאומן הערבי במצריים. כזה היה
הנאצי ברייך השלישי. הוא היה חדור אמונה
מושחתת, בלתי־מוסרית, פרברסית —
אך אמונה אמיתית בצידקת האידיאל הנאצי.
הטיפוס
השני שונה לגמרי. הוא חוזר על
סיסמות המישטר שהוא משרתו — אך בלבו
הוא בז לסיסמות, לכל הסיסמות. האידיאל
בשעה שעבר על תמונות משפם א״כמן,
ליזה, ציורו המפורסם של ליאונארדו דה־וינצ׳י, נסתבר כי לא טעה:
שלו הוא השרות. גאוזתו על כושר־הביצוע
נתקל כתב העולם הזה בתמונה זו. היא
זהו אותו החיוך. בעמודיס אלה מנסה אורי אבנרי לברר אס אומשלו.
לא איכפת לו מה הוא מבצע; זה ענהזכירה
לו משהו. כאשר שס את התצלום ליד תמונתה של המונה
נם חיה לאדולף אייכמן יסוד לחייך חיוך זה ברגעיו האחרונים.
יינם של ראשי המישסר. מבחינה אינטלקטואלית,
הוא מוגבל מדי מכדי שיעלה על דעתי כי יכולים להיות יעדים שונים. היעד שלו
לחיסול גייס־חמישי או פעולת־תגמול בגבול, חוק לצימצום חרות־האזרח או פעולת־ראווה
היא נתון — ולא נשאר לו אלא להוכיח כי הוא מסוגל לבצע את ״המשימה״ בכשרון
תעמולתית. בכל מקום, בכל מישטר.
עילאי, בהקרבה עצמית, ללא סטייה ימינה או שמאלה.
בעיני עצמו, היה אייכמן צדיק הדור. הוא לא גנב אף לא• פרוטה אחת לכיסו הפרטי —
בישראל נמצאה לטיפוס זה ההגדרה המושלמת, שאין כדוגמתה בכל שפה אחרת:
אף שיכול היה לגבות מן היהודים שוחד של מיליונים. הוא לא העביר פרוטה לבנק בשווייץ,
״ביצועיסם״.
כפי שעשו רוב המנהיגים הנאציים. היא לא עבר בעוד מועד למחנה אחר, כמו הנם גלובקה.
אילו היה אדולף אייכמן נאצי, אפשר היה לשניא אותו יותר — ולפחד מפניו פחות. כי
הוא לא הצטייד בניירות מזוייפים, לעת מצוא, כמו בורמן. הוא לא ניהל אינטריגות, כמו
הנאצי יכול לפעול רק במ שסר אחד — המישסד הנאצי. ומישטר כזה יכול לקום רק
כל הגדולים הנאציים. הוא לא דאג מראש לאליבי, כמו קורט בכר, החי לו כיום חיי
בתנאים מסויימים מאוד, שאינם שכיחים. אומנם אין ערובה שלא יקום מחר מישטר נאצי
מיליונר בגרמניה. הוא רק ביצע, במסירות ובכישרון, את המשימות שקבע המישטר.
באחת הארצות — אך הסיכוי לכך עדיין אינו רב.

אולם אייכמן לא היה נאצי, אלא ביצועיסם. על כן הוא תופעה מפחידה כל כך. כי
״אני סוכן!״
הביצועיזם יכול להרים את ראשו בכל מישטר, בכל ארץ, בכל מצב. זוהי סכנה כללית,
* * ישסכקש לפענח את תעלומת רגעיו האחרונים של אדולף אייכמן — הנה הסתמתמדת,
המאיימת במידה שווה במוסקבה ובוושינגטון, בתל-אביב ובקאהיר, בבון ובפאריס.
] /רון. הוא פשוט בתכלית הפשטות.
אייכמן הודה שלא קרא מעולם את מצע המפלגה הנאצית. הוא טען כי קרא כמה קטעים
אייכמן לא היה זקוק לתנהומים מפי הכומר, לתחנונים בפני ישו, לסעד של חברית
מספרו של מנהיגו, אדולף היטלר — אך הדבר מוטל בספק. נאצי אמיתי כמו יוליוס
החדשה — כי מצפונו היה פתיר לגמרי .״האמנתי באלוהים בחיי, וכמאמין באלוהים אני
שסרייכר, הנביא הפרברכי של האנפי־שמיות הפורנוגראפיה והרצחנית, עורר בו בוז ולעג.
בכל וידוייו ועדויותיו, לא היה לו שום הסבר משכנע מדוע הצטרף, בנעוריו, לס״ס המת.״
הוא
קרא :״תחי גרמניה, חחי ארגנטינה, תחי אוסטריה — שלוש המדינות שהייתי קשור
אוסטרי. הוא הגיע אליו במיקרה, בעקבות פגישה מיקרית עם ידיד נאצי.
אליהן ביותר ושלא אשכחן.״ זאת איננה, אפילו, סיימה לאומנית מופרזת. פשוט מילת־אייכמן
האמיתי — אייכמן ההיסטורי — נולד רק כאשר בא לגרמניה. זה היה אחרי
פרידה של אדם החושב את עצמו לפאטריוס.
שהנאציזם כבר השתלט בגרמניה, והפך לחוק המדינה. במלים אחרות: אייכמן לא עשה
היא היה פילוסופי :״ובכן, רבותי, עוד מעט נתראה כולנו. זה גורלו של אדם.״
מאומה כדי להשליט את הרייך הנאצי. פעולתו החלה כאשר הנאציזם כבר שלט, כאשר
הוא סירב להסתיר את פניו במסכה שחורה. לשם מה? לא זו בלבד שלא פחד, אלא
הנאציזם שוב לא היה זקוק לאידיאליססים פרברסיים, שיפוצצו אסיפות וינאמו בפינות
שסבר גם כי אין לו מה להסתיר.
הוא לא גילה שום סימנים של שמאה כלפי הסוהרים והתליינים. הוא לא רגז על מאת החיפזון הקיצוני של ביצוע פסק־הדין, שעות מעטות בלבד אחרי דחיית בקשת־החנמה
על־ידי הנשיא. כביציעיסט, בוודאי העריך זריזות זו של הביצועיססים הישראליים, שנתגלתה
בעת החטיפה ובעת התלייה. מושגים כמו ״מהירות הבזק״ ,״פעולה מוחצת כמו מהלומה״
(״418־ 801118,88.1״ ) היו תמיד חביבים במיוחד על אייכמן ומנהיגו.
את ה״איי מאמין״ שלו השמיע בעת שטבעת־החנק הושמה על צווארו :״היה עלי לציית
הרחובות, אלא לאגשי־מעשה דינאמיים, בעלי כושר אירגון וביצוע, שלא יהרהרו אחרי
לחוקי־המלחמה ולדגל. אני מוכן!״
מטרות השלטון אלא יבצעו את משימותיו בצורה עיוורת, בלתי־נרתעת ,״בלי סנט־מנטים.״
כך מת האיש בקומה זקופה, ללא פחדנות, בהיותו משוכנע לחלוטין כי נעשה לו עוול
הביצועיסט אינו מפר חוק. להיפר — הוא מבצע את החוק, ויהיה זוועתי כאשר יהיה•
משווע, וכי הופכים אותו לשעיר־לעזאזל עבור עוזגוחיהם של אחרים. תחת להעניש את
אין הוא פושע. הוא משרת מישטר פושע. אין הוא מורד בחברה. הוא כלי־השרת של
ראשי־המישטר, שקבעו את המשימות׳ מענישים את אנשי־הביצוע.
חברה שנאחזה במחלת־רוח רצחנית.
במישור המוסרי, היה אייכמן מיפלצת.
כזה היה אייכמן — וזה סוד הקאריירר, הקודרת של איש זה.
במישור הפסיכולוגי, היה אדם מופרע מאוד — כי רק אדם מופרע מאוד מסוגל לנתק

את פעולתו מכל רגש אישי ואנושי, כפי שעושה הביצועיסט המצטיין.

חיוו משיים

אוד אבנר

פגישה עם חיידריד

>* :א ד: באו והלכו (לסי שעד .),אנשי הביצוע נשארו. הם שונים בכל מדינה —
| | א ך לביציעיסטים בכל המדינית יש תכונות עיקריות משותפות.
ב די עורך־הדין רוברס סרכאציוס יש מיסמך סודי, שלא פורסם עדיין. זוהי יצירה
ספרותית, פרי ידו של א-דולף אייכמן עצמו, שנכתבה בבתב־ידו בכלא.
ביצירה זו מתאר אייכמן פגישה דימיונית בינו לבין ריינהארט היידריך, אבי השואה
וראש שרוח־הבטחון, בשאול. בדי להגיע אל השאול עליו לעבור, לפי האגדה היוונית,
את הנהר סטיכס. רק מעברה אחת שטה בנהר זה, שמימיו המורעלים טורפים כל כפינה
אחרת.
בסיפורו•. ,יוקדש מקום נרחב לדמותו של ספן המעברה:: .ייכמן שואל אותו מה הרגשתו,
כאדם שתפקידו להעביר את הנשמות האימללות של הנידונים אל השאול. הספן משיב שלא
איכפת לו מה קורה בשאול — הוא רק ממלא את תפקידו שלו, ביושר ובאמונה.
אין ספק שאייכמן רואה את עצמו בדמותו של ספן זה. תפקידו היה לדאוג שכל יהודי
אירופה יגיעו אל מזנות־המוות. לא היה איכפת לו מדוע, וגם לא היה אי־כפת לו מה קורה
להם במחנות. זה היה עניינו של השלטון המוסמך, שנבחר כחוק על־ידי העם הגרמנ .
השלטון, ביושר ובאמונה, כמיטב כשרונו,כפי שהוא
היה רק לבצע את רצון
תפקידו שלו
עצמו הגדיר דאת: לא כבורג במכונה, לא ככסיל הסר־יוזמה, אלא תוך הפעלת מיטב יוזמתו
שלו, כדי להגשים את רצון המישטר באופן מכסימלי.
אילו אמרו לאייכמן להשמיד עכברים, או להדביר חיידקים, היה עושה זאת באותם
ההתלהבות והכשרון. אילו אמרו לו להשמיד את אויב־ המעמד, או את הקולאקים, או את
הקומוניסטים, או את סוכנ ו של עבד אל־נאצר, או את הכושים — לגביו היה הדבר היינו

התובעים והשופטים בירושלים גינו את אייכמן על כי לא הסתפק במילוי הפקודות
המפורשות, אלא הגשים את רוח הפקודות גם תוך חריגה מהיקפן, תוך התעלמות מכל
הסייגים שהוטלו עליו. טענה זו מבוססת על אי־הבנה גמורה של אופי הביצועיסט. הביצו־עיסס
חותר תמיד למכסימום הקיצוני של הביצוע, גם מעבר לפקודה המסויימת. הוא שואף
תמיד לשכלל את האמצעים, להחיש את הקצב, להרהיב את ההיקף — יהיה זה מיבצע

במישור הציבורי, היה אייכמן נציגה של סכנה שהיא גדולה הרבה יותר מן הסכנה
הנאצית — הסכנה הביצועיסטית.
עובדה טראגית היא כי מנהלי משפט אייכמן לא הבינו אף לא לרגע נגד מי ונגד מד.
הם נקראים ללחום. המשפט נוהל באופן שיגרתי, לא חידש מאומה ולא יצר מאומה.
בסך הכל היה משפט אייכמן חזרה שיגרתית על משפטי נירנברג, תוך שימת הדגש על
סבלות היה־דים. המיסמכים נלקחו מארכיוני נירנברג, וקו התביעה אף הוא נלקח משם.
כיוס׳ כשאנו מביטים אחורה ממרחק מסויים, כבר ברור כי היה זה, בסך הכל, נדשפט
בנאלי, עם כל המתח הדרמאתי שבו. השפעתו על העולם היתד, אפסית. פסקי־הדין, הראשון
והשני, ואף התלייה, לא עוררו שום עניין אפילו בגרמניה עצמה. העוברים־והשבים ברחו־בית
הסתכלו בקושי בכותרות שבישרו מאורעות אלה.
השאלה היא: האם יכול היה המשפט להיות אחרת? האם יכול היה לעורר הד עולמי
אמיתי? האם יכול היה לשנות את התודעה העולמית?
סבורני שכן: אילו היה ניתן למשפט כיוון אחר לגמרי; אילו היו מעצבים לו איפי שונה!
אילו לא היו דנים רק את לבלר ההשמדה, אלא את הטיפוס של הביצועיסט.
אילו השכילה התביעה להגדיר בפירוש נגד מה היא לוחמת; אילו חשפה את אופיי
הבלתי־אנושי והבלתי־מוסרי של הביצועיסט; אילו קרעה את המרווה מעל המוסר הביצו־עיסטי
הכוזב של ״האיש הממלא את המשימה המוטלת עליו״; אילו עירטלה את הפחדנות
היסודית, את חוסר־הגבריות, של הגישה הביצועיסטית; אילו לא חששה לגבש מוסר אנטי•
ביצועיסטי כל־עילמי, בעל משמעות במציאות של כל מדינה — וגם במדינת ישראל עצמה.
מפני שדבר זה לא נעשה — חלף המשפט כסנסציה עתונאית של רגע, ונשכח לחלוטין
תוך שבועות מעטים, כאילו לא היה. אפילו בישראל.
מאותה סיבה — לא נפגעה דמותו של אייכמן בעיני ההמונים בעולם. להיפך, אייכמן
הצליח ברגעיו האחרונים לעורר כבוד אל עצמו, להראות את עצמו כגיבור ההולך בעיניים
פקיח־ת לקראת ר מז ת, היודע ״למות כמו גבר.״ השבוע גילה לי אב ישראלי מודאג,
שהוא הושש פן יהיה רושם זה הדבר היחידי שייזכר על־ידי בניו מכל פרשת אייכמן.
אייכמן עצמו היה איש קטן מדי מכדי להבין בעייה זאת. אך הוא היה אדם ערמומי.
ייתכן שחש בלבו כי לא נוצח, כי השקסת־עולמו לא הותקפה ולא נהרסה במשפט.
על כן חש את עצמו כמנצח. על כן חייך, ברגעיו האחרונים, אתי חיוכו המסויים.

}*•משים אלף איש חזו בתחרות
* /חבש־ישראל. זהו המספר שעליו הודיע
קול־ישראל, וזהו גם המספר — פחות או
יותר — שנאמד על־ידי מומחים 30 .אלף
איש צריכים להכניס, על פי אומדן מוסמך,
בין 100 אלף ל־ 120 אלף ל״י לקופת ההתאחדות
לכדורגל בישראל. אך ההתאחדות
תקבל הרבה פחות מן המגיע לה. לאן נעלם
ההפרש י
זוהי• שאלה שהעולם הזה מפנה אותה
לחוקרי המשטרה. אך בעמוד זה מספק
׳העולם הזה תשובה לשאלה חשובה לא
פחות: כיצד נעלם הכסף?
הגזל נעשה לאור היום, לעיני אלפי אנמשטרה
ושוטרים,
שים — כולל קציני
שתפקידם המפורש היה למנוע זאת. מקום
הביצוע: הכניסה לאיצטדיון רמת־גן. הזמן:
החל מ־ 12 בצהרי יום ד׳ האחרון, שלוש
שעות לפני שריקת התחלת התחרות.
במבואות האיצטדיון, מול בית־חרושת
ירושלמי, הוצבו שלושה דוכנים רשמיים
למימכר כרטיסים. איש כמעט לא ניגש ל שולחנות
אלה. לא הרחק משם ניצבה שורה
של מוכרי כרטיסים, שהחזיקו אלפי כרטיסים
בתיקים של חברות תעופה, התלויים
על שיכמם. אל אנשים אלה פנו אלפי אוהדי
כדורגל, שלא הספיקו לקנות כרטיסים
מראש. מדוע העדיפו לקנות כרטיסים דווקא
אצל המוכרים האלה, ולא אצל השולחנות
הרשמיים?
מסיבה פשוטה: אצל המוכרים בעלי התיקים,
אפשר היה להשיג כרטיסי־הנחה.

הנחה לבל דורש
** הו כרטיס-הנחה 7עקרונית, זהו
כרטיס הניתן לאגודות הספורט, לנכים,
לחיילים ולשוטרים מאורגנים. ואמנם, מק בל
כל אחד מגופים ציבוריים אלה מספר

יאוש עודר: השוער החבשי שוכב ער הארץ. הכדור השריש׳ בשער, חבו !,מדוכא״ם
״משחו השתנה ככל זאת בכדורגל הישראלי!״
זאת היתה הרגשתם של רכבות הצופים שחזו
השבוע כמישחקה של נבחרת הכדורגל הישראלית,
אשר גברה על נבחרת הכש בתוצאה .0 :3המישחק
אמנם לא היה מלהיב כמיוחד, אולם הצופים יבלו
לחזות בנבחרת צעירה ודינמית, בעלת רוח־לחימה
ויכולת טכנית. כפעם הראשונה מזה שנים היוותה
הנבחרת הישראלית, בה שותפו ארבעה שהקנים
צעירים שלבשו זו הפעם הראשונה את מדי הנבחרת,
קבוצה תוקפנית, שלחצה בלי הדף על שער היריב,

הרעישה אותו כמטר של בעיטות, אשר אילצו אותו
לפתח מישחק הגנתי ושיבשו את כל שיטת מישחקו.
אולם כשעה שמישחק הנבחרת פתח מקום לתיקווה,
נמשכה מאחורי הקלעים השחיתות המאורגנת,
שנגעה בצד הכלכלי של הכדורגל הישראלי. זוהי
חקירה מיוחדת, השופכת אור על הביזנס המפוקפק
מאהורי הכדורגל בארץ והמחייבת התערבות מהירה,
לפני שצד זה יפגע במאמצים להבראת ספורט
הכדורגל -ולפני שכדורמאי יתפוס את מקומו של
הכדורגלן כסמל הספורט הלאומי של המדינה.

די מו אותה!
שמוכרים יכלו להציע את כרטיסי־ההנחה
לכל דורש.

כרטיס שמחיר! הנקזב שתים. היכן ׳ההפרש?
ברטיסי־הנחה. אלא שכל אלה יחד רכשו
מספר קטן מאד של כרטיסייה,נחה. הפועל
תל־אביב, למשל, רכש 25 כרטיסי־הנחה,
שמחירם הנקוב הוא שבע לירות, ומחירם
לאחר הנחה: ארבע ל״י. מכבי תל־אביב רכש
רק 52 למישחק זה. ההתאחדות הדפיסה
8000 כרטיסי־הנחה ורק היא רשאית למכור
אותם, במאורגן, לאגודות הספורט השונות,
לצד,״ל, לנכי־המלחמה, למשטרה.
כיצד הגיעו כרטיסי־ההנחה למוכרים, ב-
כניסה לאיצטדיון?
על כך יכולים לענות בפירוט רק שני
אנשים: גיזבר ההתאחדות וד,קופאי שלה,
ציפילוביץ, וסגן יושב־ראש ההתאחדות,
צבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים. ברים,
האיש הכל־יכול בהתאחדות, הוא נותן ההנחיות
בעניין זה. לפי הנחיות אלה החזירו
הסוכנים את הכרטיסים שטרם נמכרו למשרדי
ההתאחדות, עד שעה 11 ביום המשחק.
על פי הסכם עם משרד רוקוקו נמסרו
למשרד זד, כל הכרטיסים, גם כרטיסי־ההנחה,
למכירה ליד האיצטדיון. וכך קרה,

מי נחנה זו

**• וקוקו״ לא היה היחיד שקיבל
17/כרטיסי־הנחה. מלפדו קיבלו הממונה
על הסדרנים, מרדכי (״מנטש״) צרפתי ושותפו
של מנטש בקבוצת המרים, ברוך אלימלך,
קרוב לאלפיים כרטיסייה,נחה מההתאחדות•
חלק גדול מכרטיסים אלה הוצע
למכירה ליד האיצטדיון, ביום המישחק.
יכול אדם לטעון: מה חשוב מי מוכר
את כרטיסייה,הנחה והיכן — בהתאחדות או
ליד האיצטדיון? ישנה חשיבות עקרונית
קטנה: שבהתאחדות נמכרים הכרטיסים רק
לאותם הזכאים להנחה, ואילו ליד האיצטד־יון
נמכרו לכל דיכסין — ובזאת הוקטנו
הכנסות ההתאחדות מהמישחק.
בעצם, יכול אותו אדם להמשיך ולשאול,
מה האסון אם כמה בחורים יקנו כרטיסים
זולים יותר, אפילו אם לא מגיעה להם
הנחה? התשובה היא: קוני כרטיסי־ההנחה
אינם הנהנים העיקריים מן ההנחה. וזוהי
השערוריה הגדולה:
כרמים־ההנחה נמכר במחיר העול. י 1זה
הנקוב עליו. האיש הקונה אור ,-.ביודעו
שאין לו זכות. לקבל כרטיס־הנחה, מוכן
לשלם קצת. יותר. כך הוא מקבל, תמורת
חמש לירות, כרטיס שמחירו המקורי שבע
לירות. אלא שהמחיר הרשמי, לאחר־הנחה,
הוא ארבע לירות בלבד.
מסייעת לעיסקה הבלתי־חוקית הצורה שביי
מודפס הכרטיס. כי על הכרטיס לא
כתוב ״כרטיס הנחה — מחיר 4ל״י״ ,כי
אם מובאת עליו מגילה ארוכה. לדוגמה:

7)55

לכדורגל
£ 0 0 7 8 7 )1 1

כניסה

בישראל

ש מו רלכ קו ר ת

בינל אומית

7 .0 0ל״י
הנהר 3 .0 0 ,ל״י

המהיר 4 .0 0ל״י

אילו היה רשום מחיר אחד בלבד —

לא היה איש משלם פרוטה יותר מן הסכום
הנקוב. אבל בראותו כי המחיר המקורי
הוא שבע ל״י, הוא מוכן לשלם
תמורתו חמש או אפילו שש לירות.
המוכר, לעומת זאת, קיבל מההתאחדות
את הכרטוס במחירו הנקוב. כלומר: ארבע
לירות, בניכוי העמלה המגיעה לו. ההפרש
בין ארבע לירות לחמש או שש — ניכנס
לכיסו.

מי פתח פתח ז

נשים רביב מרגישים בתרמית רק
אחרי שכבר נכנסו לאיצטדיון והספיקו
להתיישב במקומם. אחדים התלוננו בהתאחדות
— והושבו ריקם. אמרו להם: אי־אפשר
לבדוק מי מכר את הכרטיס. וזאת
מסיבה פשוטה אחת: אמנם על כל כרטיס
רשום מספר סידורי, שלפיו יכולה ההתאחדות
לדעת איזו סוכנות קיבלה את הכרטיס
למכירה. הסוכנות, מצידה יכולה
לדעת, על פי מספר זה, איזה מוכר קיבל
את הכרטיס למכירה.
אולם המספר הסידורי רשום רק על
חציו של הכרטיס: על הביקורת, הנתלשת
בשער. ברגע שנתלשה, לא נשאר על הכרי
טיס שום סמין־זיהוי.
זה כבר דבר הנתון להחלטתה הבלעדית
של ההתאחדות, אשר היא המדפיסה את
הכרטיסים. אילו רצתה באמת להבטיח
אפשרות של ביקורת — היתד, רושמת את
המספר הסידורי על שני חלקי הכרטיס. היא
לא עשתה זאת. קשה להאמין כי רק מתוך
היסח־הדעת, או תמימות.
תיקונם של הפגמים האלה אינו תלוי ביוזמה
החורגת מן השערה. להיפך: במיק־רה
זה טרח מישהו דווקא לחרוג בכוונה
תחילה מן המקובל לגבי כל כרטיס הנמכר
באוטובוס, בקולנוע, בתיאטרון. חריגה זו,
מטעם ההתאחדות, היא שפתחה פתח לרמייה.
ףלףל

כדטים נמכר פעמיים
ך *׳ימת שיטח נוספת של גזל, פשו־
\ /טה עוד יותר. במקומות העמידה אין
י מושבים מסומנים. על כן אין שם
סדרנים שיקחו את התלוש הממוספר מידי
הצופר. ויראו לו היכן לשבת. רק במקום
אחד עליו להציג את כרטיסו: בכניסה ל־איצטדיון.
ברגע שעבר נקודה זו, אין כל

ביקורת נוספת ואין לו כל צורך בכרטיס
או בתלוש.
הקהל — שברובו מושבע לכדורגל וביקר
לא פעם באיצטדיון — יודע זאת. על כן,
אין הוא דואג שהסדרן בשער יחזיר לו את
מחצית הכרטיס לאחר שתלש את הביקורת.
הסדרן נוטל את הכרטיס בשלמות,
והצופה מניח שבגלל הדוחק פשוט אין לו
פנאי לתלוש תלושים שאין צורך בהם.
מה קורה לכרטיסים השלמים? הסדרן
מחזיק אותם בידו, ומדי התאסף אצלו כמות
כלשהי — דוחף אותם לכיסו. על הארץ
הוא משליך רק מספר כרטיסים תלושים —
שהרי בכל זאת אינו מעז לקחת תמיד את
הכרטיס השלם.
כרטיס זה שווה כסף. יכול הסדרן,
למשל, להחזירו לאחד המוכרים בחוץ, וזה
יחזירו לרוקוקו, בטענה כי לא מכר את
כל הכרטיסים שניתנו לו.
יכול הסדרן לעשות דבר אחר — ובידי
ז,-עזלם הזה הוכחה כי אמנם נעשה הדבר.
במיקרה המסויים: לאחר שאותו סדרן אסף
מספר גדול של כרטי 6ים בכיסו, הסיר את
כובע־ר,סדרנים הכחול־לבן מראשו ויצא
החוצה למכור את הכרטיסים. נציג העולם
הזה קנה כרטיס כזה. על הכרטיס כתוב:
מחיר 2ל״י: הנחה 1ל״י! המחיר 1ל״י.
נציג העולס ׳הזה הוציא לירה מכיסו.
אך הסדרן לא הסתפק בגניבה פשוטה. הוא
התעקש בחוצפה שישולם לו המחיר המקורי:
שתי לירות. שהרי, סוף־סוף, מה
פתאום יתן הנחה? האם הוא פילנטרופ?
הכרטיס, מספר ,0894 לשער , 10 שמור
במערכת. גם תצלומו של הסדרן שמכר
איתו.

חשיבותה שד ביקורת
*• זד דבר שמור במערכת העזלס הזה:
חלושי־ביקורת לרוב, שנאספו על־ידי
שליח המערכת, באין מפריע. נהוג במקומות
בידור, שבעליהם אינם רוצים לפתוח פירצה
לגניבות ורמאויות, שתלושי־הביקורת נאס פים
בקפדנות. אחרי ההופעה מונים את
התלושים, משוזים אותם עם מספר הכרטיסים
שנמכרו על־ידי הסוכנים השונים ובקופה,
ועל פי זה קובעים כמה כרטיסים
נמכרו — ובאיזה מחירים.
במישחקים הבינלאומיים לכדורגל — שבהם
נמכרים לעתים כרטיסים במיליון ל״י

לשנה — אין עורכים ביקורת כזו. הסוכנים
מחזירים את הכרטיסים שנשארו בידם
— ולפי זה משלמים את הכסף להתאחדות.
קרו מקרים שחלה טעות בספירה, כמו
במישחק נגד טוטנחאס, לפני שנה. טעות,
כמובן, יכולה תמיד לקרות. ואז יש לעמך
את החשבון שנית: על־ידי ספירת הכרטיסים
מחדש. אלא שהכרטיסים נשרפים בזריזות
מאלפת, מיד לאחר הגשת החשבון,
ואי־אפשר לספור אותם מחדש, במיקרה של
טעות. אולם מאחר שאיש לא ספר את
תלושי־הביקורת, ולא נערכה ביקורת כפו לה
בעזרתם, אפשר רק לשנות את המספרים
לסי בקשת הסוכן — או להתדיין
עמו בבית־משסט. עד כה שונו תמיד המספרים
בשקט — כשכל שינוי פירושו
תקטנה ברבבות לירות בהכנסות ההתאחדות.

מה יש לעשות ץ

ך * שבועהבא ייערך באותו איצטדיון
—1מישחק בין נבחרות ישראל ואוסטריה,
ואחריו עוד שני מישחקים בינלאומיים. לפי
כל הסימנים, ישוב ויתרחש אותו מסע-
רמייה.
מעשים אלה אינם עניינם הפרטי של
קוני הכרטיסים ומוכריהם, ואף לא של
ההתאחדות לכדורגל. שהרי, כאשר אין להתאחדות
כסף — ותמיד אין לה כסף —
היא מבקשת את עזרת המדינה. זו משלמת
לה מכספי המסים, כדי שתוכל לקיים את
ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינה.
משמע: כאשר נגזלים בצורה זו או אחרת
כספי ההתאחדות — גוזלים את כספי
משלם המסים.
אפשר למנוע זאת על־ידי כמה צעדים :
ההתאחדות לא תמכור כרטיסי־הנחה
— אלא לאלה שזכותם הרשמית לקבלם.
יודפס עליהם מחיר רשמי יחיד. כרטיסי־הנחה
שלא נמכרו על־ידי ההתאחדות, לא
יימסרו למכירה בחוץ, אלא באשנב מיוחד
ליד האיצטדיון, באמצעות ההתאחדות.
על המשטרה לפקח על הסדרנים,
מקבלי תלושי־הביקורת, שאמנם יתלשו את
המחצית ולא ימכרו את הכרטיסים השלמים
שהם אוספים.
•> על המשטרה להקפיד, כי כל תלושי־הביקורת
ייאספו בתיבות סגורות, והיא
תפקח על ספירתם לאחר המישחק. מספר
הביקורת יירשם בדו״ח רשמי, חתום בידי
נציגי ההתאחדות והמשטרה. תיערך השוזאה
בין מספר תלושי הביקורת ומספר הכרטיסים
שנשארו, ובין הקהל שנכח באיצטדיון.
#יש להדפיס את המספר הסידורי הרץ
על שני חלקי הכרטיס, כדי שתמיד אפשר
יהיה לדעת מי מכר אותו.
אם לא תפתח המשטרה בחקירה, ולא
תנקוט אמצעים למניעת מעשים אלה בעתיד
— לא יהיה מנוס מלשאול: מה האינטרס
של מחוז תל־אביב לא לפעול נגד עבירות
אלה?
אותו דבר יישאל לגבי ההתאחדות לכדורגל:
מה האינטרס של כמה מראשיה לאפשר
גניבות במאות אלפי לירות כל שנה?

ה 1<1 | 1 1 1 1 ¥1ברוך אלינזלך, שתפי
1 1 1 1 1 /1 1 1וידו להשגיח על הסדרנים
באחת הנזרות של האיצטדיון.

במדינה
(המשך נדענזוד )6
ל־ 32 הדירות היו 150 מועמדים. ועדה
מיוחדת דנה בבקשות, סיכמה את שמות
32 המשפחות המאושרות, שזכו כל אחת
תמורת 16 אלף לירות לדירה שמחירה בשוק
25 אלפים לפחות.
כאשר התכנסה מועצת עיריית גבעתיים
לאשר את שמות מקבלי הדירות, התעקש
חבר המועצה הליברלי, רפאל הצבי, לדעת
לפי איזה מדד חולקו הדירות.
״חילקנו שאלון ובו שאלנו על תנאי דיור
נוכחיים,״ השיב קרייזמן ,״ועל פי התשובות
קבענו אצל מי המצב קשה יותר וזה
קיבל דירה.״
״האם בדקתם אם ההצהרות, כפי שנמסרו
בשאלון, הן מדוייקות?״ שאל הצבי.
קרייזמן נבוך. אפשרות כזאת לא עלתה
כלל על דעתו. הצבי הציע מיד להוסיף
לרשימה את עשרת השמות הבאים בתור
ולעבור עם הוועדה אצל כל המועמדים,
כדי לבדוק את המצב.
לכך לא הסכים קרייזמן :״איך אני יכול
לעשות את זה, כששלחתי כבר אישורים
למשפחות?״
המהומה שקמה על שאישורים נשלחו ללא
אישור העירייה היתד, ללא הועיל. המשפחות
זכו במתנות ללא בדיקה ועיריית
גבעתיים הוכיחה את אמונה באדם.

אזרחים
ה־פנוט בע״מ
המהפנט המוסמך האחרון שהגיע לישראל,
לסידרת הופעות, הינו הפעם אנגלי, המתקרא
רג׳ פארקר. על מסיכת עיתו
נאים
שלו מדווחת כתכת ״העולם
הזה״:

מסיבות עתונאים לא הצליחו מעולם לעניין
אותי יותר מתוצאות הבחירות בדלהי.
ואף על פי כן מצאתי את עצמי, בצהרי•
יום רגיל מאוד, יושבת בעיניים קרועות
לרווחה בחדר המסיבות, בבית סוקולוב. לפני,
בגודל טבעי ושביל באמצע, עמד המהפנט
פארקר .״האמן הגדול והידוע ברחבי
העולם,״ היה כתוב בעלונים, שדאג
אמרגנו לחלק. מי לא שמע עליו! מובן
שלישראל הוא לא הגיע בשמו האמיתי,
״מטעמים אתיים־מקצועיים,״ הסביר המהפנט.
אבל זה חשוב?
קשה לומר שהחדר היה ספוג אדירה
סוגסטיבית באופן מיוחד. יתכן שאשמות
בזה העוגות. אבל היה שקט מופרז יחסית,
כשפארקר גילה לעתונות הישראלית
את הנסיבות הטראגיות בהן מצא לראשונה
שהוא מסוגל להשתלט על בני־אדם במבט
עיניו הירוקות. היתד, מלחמה, והוא היד,
חייל, והיה עוד חייל, אבל פצוע בבטן.
אבל הוא ליטף לו את הראש, והחייל נירדם
בלי כאבים. אחר־כך לא יכלו להעיר אותו,
ושוב פעם פארקר בא להציל. מאז היו לעיניו
המהפנטות הזדמנויות לא מעטות ל בוא
לעזרת האנושות הסובלת. הומוסכסו־אלים,
אימפוטנטים, פסיכופאטים ולידות״
ללא־כאבים עברו אצלו בהצלחה משגעת,
והיו לו המון סיבובים רציניים בעולם.
טתנדכת יחידה .״זאת צ׳רי,״ הצביע
על יצור חמוד, עגול, בסביבות העשרים,
שישב לידו .״מצאתי אותה בישראל. היא
אובייקט מצויין, אבל לא מדברת עברית.
את מבינה עברית, צ׳רי?״ היא אומרת שלא,
רואים? צ׳רי עלתה על הכסא. היא
ידעה את מלאכתה .״עינייך נעשות יותר
ויותר כבדות. עיצמי אותן. עיצמי אותן.
אני סופר עד שלוש ואז לא תוכלי לסותחן
שוב. את תחת השפעה היפנוטית, השפעה
היפנוטית. אחת, שתיים, שלוש.״ הוא עשה
קליק באצבעותיו .״נסי לפתוח את העיניים,
צ׳רי. את יכולה?״ צ׳רי הניעה את ראשה
ביאוש מר. פארקר לבש מבט מנצח.
לתרגיל השני הוסיף פארקר סיכה ושאל
בעליזות :״מי רוצה לדקור את צ׳רי?״ פנים
מלאות סלידה הביטו בו. נידמה לי שהצלתי
את כבוד העתונות הישראלית, כשהתנדבתי
יחידה למיבצע זה. אחר־כך שמעתי דעות
חלוקות בנידון. רוע־לב אופייני של עמיתי.
זרוע האובייקט היתד. מתוחה לפנים כמיתר.
משום כך, למרבית הצער, לא עשיתי
את מלאכתי נאמנה. הסיכה לא חדרה. צ׳רי,
מכל מקום, לא הגיבה. לפארקר היתד״ לפחות,
הזכות המוסרית לחייך בניצחון.
בשתי הדקות הבאות צוזתה צ׳רי לחזור
לגיל שנתיים. היא סיגלה לשפתיה שירבוב
תינוקי .״מה שמך?״ שאל אותה בסון רך.
״ממממממממממממ הוציאה מפיה ולא
סיימה, משום שפארקר סתם את פיה במוצץ
גומי, היא מצצה אותו בצייתנות,

בתנועות שפתיים תוקפניות ביותר של תינוק
מורעב שבועיים, כשעיניה השחורות
בוחנות בקרירות את תגובת העתונאים.
״את תינוקת עכשיו, את מתנהגת כמו תינוקת,״
הזכיר לה. היא פלטה בכי תינוקי
מגרונה. קליק, והמהפנט המוסמך הודיע
שהיא חזרה לגילה האמיתי .״איך את מרגישה,
צ׳רי?״ ״בסדר. מה קרה?״ היא שאלה,
בהבעה תמימה.
אחת העתונאיות ביקשה מאוד לדעת מה
יקרה לאובייקט הנירדם, אם פארקר ימות
פתאום. מי יעיר אותו?
מיעצבני? צ׳רי איבדה, בהמשך המסיבה
הציבורית, את זיכרונה, חוש ההתמצאות
שלה, לסי פקודת פארקר. העתונות
שאלה אותה מי יושב על הכסא, לידה.
פארקר ישב עליו. צ׳רי ענתה שאף אחד.
״איפה מיסטר סארקר?״ היא נשאלה בהמשך•
״לא יודעת. איפה הוא?״ ״נסע לחיפה,״
הודיעו לה. מיד לאחר שהמהפנט סיים לעשות
את ה״קליק״ ,היא לבשה פרצוף ממורמר
:״איש אחד כאן אמר לי שנסעת
לחיפה.״ ״בלעדייך, צ׳רי?״ ״כן, ככה הוא
אמר.״ פארקר זרק בה חיוך חביב :״לא
הייתי עוזב אותך, יקירתי.״ חיוך הכרת־תודה
התלבש על פניה.
ניסיונותיו של פארקר להפנט גם אותי
היו עקרים. הוא זעם כשפקחתי בקלות את
העיניים. איש נחמד, לא התכוונתי לשים לו
רגל. להיפך, נירדמתי אמש לפנות בוקר,
והייתי עייפה עד מוות, כשרה לשינה הגונה.
הוא ניסה שוב, לשווא. ואז, לפני הצופים,
האשים אותי שאני היא העצבנית, ואפילו
במצב מסוכן, זקוקה לטיפול דחוף ואיך
זה שהסתובבתי עד עכשיו, ללא עזרה רפואית?
ביקשתי
לדעת אם מותי קרוב, כדי שאספיק
להודיע בבית. פארקר הסביר שאין
צורך, אבל הוא מציע שאעבור אצלו סידרת
טיפולים היפנוטיים, שאתקשר אתו לחיפה,
טלפון ,81987 ואצא ממנו אדם חדש.
״או־קי,״ הכריז ,״אז נערוך את הנסיון
עם ההיפנוסקופ.״ פארקר הבטיח לבצע תרדמה
המונית בחדר. כל אחד מהנוכחים זכה
לקבל פיסת נייר עגולה, מכוסה ספיראלות
שחורות, וניצטוזה להתרכז עמוקות במרכז
העיגול. אולם ברגע הגדול, בו פקד ״לא
תוכלו לפקוח את העיניים,״ עשו כולם
דווקא את ההפך, קבעו סופית את דעתו של
המהפנט על העתונות הישראלית.
כחודה נפלאה 1קרן אור בודדה עודדה
את פארקר. שחקנית הקאמרי, ברכה
נאמן, שצירפה משום מה את נוכחותה למסיבת
העתונאים, נישארה ליד השולחן בעיניים
עצומות .״אני אמשיך להפנט אותך,״
אמר לה, כשהוא זורק קריצה לשאר הנוכחים.
השחקנית התחננה בעיניים עצו מות
:״אבל שאף אחת לא תדקור אותי ב־פיכה,
טוב? אני נורא מפחדת מדקירות.״
שום דקירות,״ הבטיח לה, ושאל בלחש את
הסובבים :״אולי אתם יודעים ממה היא
סובלת? ממה היא רוצה להתפטר?״ היה זה
אולי, אחד המעמדים ב-ו לא היה אחד מן
החבורה שיתמצא במקרה בבעיות האישיות
של אחת הנוכחות. שולה רון, מכרה שלה,
שנכחה גם היא, באה לעזרה :״פעם היא
אמרה ל-י, שהיא סובלת מהשומן שלה.״
״מצויין. אני אציל אותה,״ קרא פארקר
וכשהוא מלטף בתנועות ריתמיות את ראשה
הגזוז של היפהפיה הנרדמת, נשא את
התפילר״ להיפנוס האל :״מרגע זה, תשנאי
כל דברי מתיקה, שוקולד, סוכריות ועוגות.
הם יעוררו בך בחילה. את עומדת להוריד
ממשקלו מהיום והלאה. תהיי מלאה בטחון
עצמי. תצליחי בכל השטחים. ותרגישי מצו־יין.
אחת. שתיים. שלוש. פקחי את העיניים.״
היא פקחה .״איך את מרגישה?
טוב, נכון?״
״כן, מאוד.״
״בחורה נפלאה,״ אמר לי פארקר ,״כדאי
לך ללמוד ממנה.״ הוא הגיש לה עוגה יבשה,
שנותרה יחידה לפליטה על השולחן.
היא סרבה בתנועת גועל־נפש. הייתי עייפה
מכדי להיות אכזרית, ולהעיר את תשומת׳
לבו שאין צורך לעבור טראנס היפנוטי כדי
לסרב לטעום מעוגה בעלת הופעה מדכאת
כזאת, ושאפילו ברכה עצמה לא העזה לגעת
בה קודם, למרות שהיתר, מונחת לפניה
שעה תמימה.
השחקנית נאמן ניראתה, כעבור שבוע מאז,
עגלגלה כתמיד, אולי קצת יותר :״רזיתי
נורא. מרגישים, לא? אני מרגישה רילקסד
נורא ויש לא המון ביטחון עצמי. לא טועמת
עוגות וקצפת. וכשאני במסעדד״ אני
מבקשת מבן הזוג שיזמין רק בשבילו.״
אין ספק שחוג המעריצים שלה גדל מאז.

.1יום הדין בנירנברג (ארה״ב)

ך* מחסני מפיצי הסרטים נערמו גלילי
—£הצלולייד. עוד מיליוני מטרים של צילומים
שחוקים, קרועים ומטושטשים. הם,
המפיצים, יבלו בתום השנה לערוך חשבון
אריתמטי פשוט על רווח והפסד, של
הצלחות וכישלונות.
במאזנו של הצופה לא קיים סיכום שנקרא
״שנה של הליכה לקולנוע״ .הוא
יכול, אולי, לסכם כמה יותר הוציא במשך
שנה זו על כרט־סי קולנוע: הוא יכול
להעיף מבט אחורנית ולנסות לעשות מאזן
של הנאות וחוויות — האם בשנה שחלפה
שאב הנאה גדולה יותר מן הסרטים שראה.

כיצד אפשר למדוד הנאה י !
אם לא ארעד בשנה זו מאורעות יוצאי־דופן,
אם לא קרה משהו ששינה באופן
קיצוני את טעמו או את גישתו לגבי בחירת
הסרטים שהוא רואה או הערכתם, הרי
לשנה של הליכה לקולנוע יש אותה משמעות
ותוכן כמו לשנה של אכילת ארוחת־בוקר.
אפשר,
אולי, למצוא מאורעות מיוחדים
שאיפיינו את תשכ״ב לגבי צופה הקולנוע
הישראלי. היתד, זו שנה בה הולעט בפילו־סופית
החיים הקולנועית של גאון הקולנוע

.2החותם השביעי (שבדיה)

השבדי, אינגמר ברגמן. חצי־תריסר סרטים
של אומן קולנוע זה, שהוצגו השנה בארץ,
הטביעו את חותמם יותר מכל מאורע אחר
על עולמו של צופה הקולנוע הישראלי.
היתד, זו שנה בה גילה את מיכאל אנג׳לו
אנטוניוני, הבמאי האיטלקי שפיתח מימד
חדש של צורת הבעה קולנועית. היתד, זו
שנר, שהחלה בתקפה לגבי עתידו של הקולנוע
הישראלי עם גל של יצירות חדוהסתיימה
בספח נפש ובניתוץ כל
שות,
ערימת האשליות שעדיין היתד, קיימת בשטח

אך בסוסו של דבר, לא היתד, השנה
סרק זמן נפרד העומד בזכות עצמו מבחינת
הרוחני והריגשי שספג הצופה בהמזון
קולנוע.

ההירקס
הפך לכנפיה

ש ח לן ו

השגה

שחקנית השנה

אלברש פיני

הרייט אנדרסן

מוצאי שבת ובוקר יום א׳

מבעד לזכוכית ה אפל ה

3היה מכנה משותף שאיפיין את
״ ״ מירב הסרטים שחלפו השנה על בדי
ישראל, מבלי הבדל בידי מי יוצרו ובאיזו
מדינה הופקו, היתר, זו השתייכותם לתהליך
מגמתי בקולנוע, שראשיתו נעוצה אישם
בראשית שנות החמישים. היה זה תהליך
שאמנם לא הגיע השנה לתומו, אולם

ב״ב * הסרט הרע תשכ ב

.1זוהר בדשא (ארה״ב)

.2קאנדיד (צרפת)

י השנה העלו אותו לשיא חדש, הפכו
ו מאפיק רדוד לזרם החשוב והקיבע
:ר באמנות הקולנוע.
:ק אם ניתן להגדיר תהליך זה במשפט
ד, אחד. היה זה משהו שניתן, אולי,
תו כתרבות קולנועית חדשה. הוא דמה
יין רב ממדים, הנמצא עדיין בשלבי
תו. אפשר היה לראות את בסיסו —
;ו־ריאליזם האיטלקי, ואת קומותיו התות
— הגל החדש הצרפתי, הברגמ־
,והאקסיסטנציאליזם של אלן רנה ו־נל־אנג׳לו
אנטוניוני. אולם איש לא יכול
עדיין לנחש כיצד יראה כאשר יוש
כנסיה,
בה עושה הצופה את חשבון־נפשו
והערכת עולמו.
ההישג העיקרי של השנה בשטח זה, היה
הרתמותה של הוליבוד לתהליך החדש. שורה
של סרטים, שהטובים בהם היו אדי

פלפון, מה יפים הנעדרים ופנים

רכות לאהכה, או פחות טובים כמו
סעידה כטיפאני, העידו על כך שגם
ספקת החלומות הראשית של עולם הקולנוע
צועדת בב וזן החדש.
לעומת זאת, לפחות לגבי הצופה הישראלי,
איבדה תעשיית הקולנוע הצרפתית
את ההגמוניה שהיתר, לה בין יוצרי התרבות
הקולנועית החדשה. האמת היא, שהתהליך
בצרפת לא נחלש, אולם משום־מה
לא הגיעו יצירות האמנות הקולנ־עית, שנוצרו
בה השנה, לישראל. בין היצירות
השניות במעלה בזרם זה, הוצגו השנה
בישראל הצמאהלאהכה של פרגסוא
לאטרייה, האלמוני של אנרי קולפי, היי פ
פרטיים של לואי מאל ואשה היא
איטה של ז׳אן לייק גודאר. בתחום הקומדיה
סיפקה צרפת בזרם זה את הקומדיה
הטובה ביותר של השנה, האמריקאית
היפה של רוברט דארי.
(המשך בעמוד )14

בות קולנועית חדשה זו דחתה לשואת
סרטי הבידור והפעולה. דרמות
זוריות, רומנים קולנועיים וסרטי־ראווה
!ע׳ איבדו לעומתה את כוח משיכתם.
זו הקומדיות נאלצו לסגל לעצמן את
ונה, אם היה בדעת יוצריהן למשוך
שאה העיקרי של תרבות זו היה האדם
•רני, בעיותיו החדשות, התפוררות עול-
ומאבקיו בעצמו. אולם הקולנוע הפך
כז של בידור המוני בצוותא למרכז של
ובה לבודדים ביחד. הקירקס הפך למעין

שחקן מוזנח

השנח

שחקנית משנה

השנה

ג׳אקי גליסון

ג ׳ ראלדין פייג׳

אדי פלפון

מה יפים הנעורים

הסרט הרע תש

.3המעבר על הדיין (צדפת)

* הסד

.4ציני (ישראל)

סרטי השגה

מוצר>־ 7ן ריסג\ל
מו צ רי ־ אי כו ת
1ן רי 1 1 0ל ־ 11י | 1

המיקסר הישראלי הראשון
כפעם הראשונה כארץ מכונת ככיפה

(הנזשן בטנווד ) 13
הקו החדש, אשר הפך את הצפיה בסרט
טוב לא רק לחווייה אסתטית ורגשית —
אלא גם לפרק ברמה אוניברסיטאית׳ בבעיות
פילוסופיה, סוציולוגיה, תיאולוגיה ופסיכולוגיה
— לא התפתח רק במעצמות הקולנוע.
כמה מהיצירות המשובחות ביותר של
השנה בתחום זדי נוצרו על־ידי תעשיות
משניות. כזה, למשל, היה סרטו של הבמאי
הפולני ירז׳י קאבלרוביץ׳ יוהאנה של
המלאכים, שהיה מחקר מעמיק ומזהיר
על ההתנגשות בין תשוקת החיים לבין
כבלי המיסגרת החברתית. כזה היה גם
סרטו של הדני יוהאן יעקובסון — ז ר
דופק כדלת, שאם כי סבל מעודף סממנים
של אירוטיקה סנסציונית, היה ניתוח
מאלף של הבדידות. סרטו של קארל רייץ
הבריטי מוצאי שכת וכוקר יום א׳
ניתח בצורה מרתקת ובכשרון נדיר את
עולמו של צעיר מודרני, המרגיש חוסר-
אונים וחידלון במאמציו להשפיע על גורלו.
אולם בסופו של דבר היו נותני הטון
בין הסרטים שהוצגו בישראל שני יוצרים:
אינגמר ברגמן השבדי ומיכאל־אנג׳לו אנטוג־יוני
האיטלקי.
ברגמן הוגש לצופה הישראלי במנות
גדושות ובתערובת מוזרה, בד, הוקדמו יצירותיו
האחרונות ליצירותיו המוקדמות יותר׳
דבר ששלל אולי מהצופה הישראלי את
האפשרות לעקוב אחרי התפתחות השקפת
עולמו הקולנועית של הגאון השבדי, ולהתקדם
יחד עמו, צעד אחרי צעד, בתרגיליו
הפילוסופיים, בהם הוארו חיפושיו של
האדם אחר האושר וטעם הקיום מנקודת
ראיה של ביקוש מתמיד אחר אלוהים.
פסטיבאל ברגמן כלל השנה מבחר יצירות
ישנות שלו כמו עץ השטן, צמאון.

שיעור כאהכה, על סף החיים.
ויצירות חדישות יותר כמו החותם ה4
שכיעי, ומכער לזכוכית האפלה.

שיטת הככיסה
הטוכה כיותר כעולם
עם השכלולים
המודרניים כיותר

|7ויס 17ל 7־ 71ז ס
החלה ההרשמה
לקורס בוקר
לקוסמטיקה שיפתח לאחר חג הסוכות
פרטים והרשמה עד 12.10.62
בבי״ם וסלון

ג נ יה
תל־אביב, בן־יהודה 52
טלפון 222773
כמו כן
טיפול אינדיבידואלי
לפי שיטה חדישה

מבין אלה היה החותם השביעי היצירה המגובשת,
המעמיקה והמרשימה ביותר.
היוצר השני׳ מיכאל־אנג׳לו אנטוניוני,
הוצג השנה בשתי יצירות שעוררו הדים
רבים בארץ — אוונטורה והלילה.
בשני סרטים אלה מציג אנטוניוני את הטרגדיה
של האדם בן החברה המודרנית,
כשהיא מתומצתת בשתי בעיות יסוד המביאות
לניודנו ולחורבנו — חוסר אפשרויות
התקשורת בין בני־אדם והפיכתו של עצם
החיפוש אחר האושר מאמצעי, למטרה בפני
עצמה.
הלילה, הבשל והמבוגר בין שתי יצירות
אלה, נכלל אף הוא בין ארבעת סרטי ה שנה
הטובים ביותר.
שני הסרטים האחרים, למרות שאינם
עשויים במתכונת הקו החדש, זכו במקומותיהם
בשל מטענים איכותיים אחרים שנשאו
עימם. סרטו של סטנלי קרמר יום
הרץ כנירנכרג, היה ללא ספק הסרט
החשוב ביותר של השנה, שהיתר, שנת
אייכמן ושנת תחיית הנאציזם ברחבי העולם.
היתה זו מסה מזהירה על מידת
אחריותו של כל פרט בתהליכים חברתיים,
שלכאורה אין ליחיד כל השפעה עליהם.
צלילי תהילה, סרט בריסי אודות מלחמתם
הפרטית של שני קולונלים סקוטים,
היה הסרט הטוב ביותר של השנה מבחינת
השלימות הסיגנונית והאמנותית שבו, למרות
החשיבות המשנית שבנושאו.

ה לי $ח * ח 1 1ן

•*כשרונות הגדולים של שנת הקולנוע
האחרונה היו כמעט כולם
כשלונות של אמני קולנוע בעלי שמות
מכובדים, שהצליחו בעבר להגיע לשיאים
אמנותיים. הם נכשלו בעיקר מאחר שלא
הצליחו להדביק את קצב המרוצה המהיר
של הקולנוע בהתפתחותו, פיגרו ונ שתמ־המירוץ
בשל אמצעי הביטוי וו־,מנטאליות
הישנים שלהם.
כך אירע לאיליה קאזאן הגדול בסרטו
זוהר כדשא, שלמרות שזכה להצלחה
קופתית בישראל, היה סמל של קיטש קולנועי
וטעם רע. נורבר קראבונו הצרפתי
שנטל את היצירה הפילוסופית של ודלטיר
קאנדיד, הלביש אותה בלבוש מודרני
והיפנה את חיצי לעגה כלפי בעיות פוליטיות
וחברתיות אקטואליות, כרע תחת עומס
המשימה, הוציא מתחת ידיו סרט מקוטע,
מבולבל וחסר ערך.
גורל דומה היה מנת חלקו של אנדרי
קאייאט הצרפתי, שניסה השנה לכוון את
ההומניזם המפורסם שלו לאפיק של קשירת
קשר בין עמי צרפת וגרמניה בסרטו ה״
מעבר על הריין. היה זה כשלון בשל
חוסר כנות וטיפול שטחי בבעיה חשובה.
צרפתי מפורסם אחר, הבמאי ז׳אן ת ו

1ו 01 ? 16

} ! סויק19
6119/3/2

״ לוי ד״
המכון הבינלאומי לוי תכ תבו ת
אלפי מתכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אביכ, ת .ד4185 .

כארזים נפלה שרחבת

פיקניק

אר, יצר קומדיה פילוסופית בשם
כצל אילנות, בד, התכוון להוכיח כי
קידמת האדם מכוונת למעשה נגד עצמו,
הסתבך ברעיונותיו, הפיק סרט כבד, חסר
חן ונשמה.

תקווה ישראלית דועכת
ך* שכ״כ היתה צריכה להיות שנת
1 1מיפנה בתולדות הקולנוע הישראלי.
הזרעים שנזרעו בשדר,־בור זה בשנים הקודמות
צריכים היו להניב יבול. ההתעוררות
הגדולה, שחלה בייצור סרטים מקו מיים
בשנה הקודמת, היתד, צריכה לתת
תוצאות. ואמנם היו כמה הצלחות יחסיות.
שני סרטי עלילה באורך מלא, אשר הוצגו
השנה בפני הקהל, היו ללא ספק סרטי
העלילה הישראלים הטובים ביותר שיוצרו
אי־פעם. הדבר עשוי להישמע כמחמאה, אלמלא
היה זה ציון יחסי מאד. בהערכה
מוחלטת היו שני סרטים אלה — מיניה
וחבורה שכזאת -סרטי עלילה בינו־ניים,
עם כמה נקודות אור פה ושם.
סיניה, סרטו של הבמאי איודאן לנג׳אל,
היה נסיון ראשוני לבחינת יחסי ישראל
ערב באספקלריה של יחסי שני אנשי־צבא
ישראליים כלפי בדואית פצועה וילדיה. היה
זה סרט פעולה ומתח, שבפעם הראשונה
בסרט ישראלי היתד, בו לפחות רציפות
הגיונית והתפתחות דרמתית.
חבורה שכזאת של זאב חבצלת הגיע כבר
לדרגה יותר גבוהה של ביטוי קולנועי.
היה זה נסיון כנה, ובחלקו מוצלח למדי,
לחשוף את האנשים שהסתתרו מאחורי
סיגנון חיים של שוויץ והירואיזם.
סרט ישראלי שלישי, שהופק השנה וראוי
לציון מיוחד, הוא סרט בובות — יוסף
ואחיו, של יורם ועלינה גרוס.
בצד אלה הוצג, במשך פחות משבוע, סמל
של טעם רע ואינפנטיליות — ניני, רומן
על אהבת בן־טובים יהודי לערביה נוצריה.
ודודקא סרט זה איפיין את השנה לגבי
הקולנוע הישראלי. שכן ההצלחות היחסיות
מבחינה אמנותית לא היו עדיין הצלחות
מסחריות. חבורה שכזאת כיסה בינתיים
את הוצאות יצורו. סיניח לא הצליח לעשות
זאת. יוסף ואחיו היה כשלון מוחלט מבחינת
הקופה.
בסוף השנה נותרו עוד מעט מאוד אשליות
בקרב משוגעים לדבר שניתן. וכדאי להפיק
בארץ סרטים שיצדיקו את עצמם מבחינה
אמנותית ומסחרית. חוסר כל חוק, אשר
יגדיר בצורה ברורה את זכויותיו של סרט
ישראלי, היה אחד הגורמים המכריעים
לד,תהודת מצב ביש זה.

ניצוצות ישראליים

חתהתופחות האופייניות לתרבות
הקולנועית החדשה, היא עליית ערכם
של במאי הסרטים כאמצעי משיכה לצופים.
שמו של במאי הקולנוע, יוצרו האמיתי של
הסרט, תופס לאט־לאט את מקומו של
השחקן בעמדת הכוכב. חותם סיגנונם האישי
של הבמאים בסרטיהם הוא כה בולט,
עד שקהל הצופים מייחס באופן טבעי גם
את התעלות השחקנים לבמאים עצמם. ברוב
המקרים זוהי גישה נכונה. כי רק
לעיתים רחוקות מתגלית עתה אישיות קולנועית
המצליחה לכבוש את הקהל בזכות
עצמה.
השנה היו שתי התגלויות כאלה: זו
של אלכרט פיני, השחקן האנגלי הצעיר,
כוכב מוצאי־שבת ובוקר יום א/
ומרן דיטי — המלה האחרונה בתוצרת
הצעירים הזועמים של הוליבוד. פיני הוא
שחקן השנה בזכות היותו מקורי ובעל
סיגנון אישי משלו.
הרייט אנדרסן, שחקנית מבעד לזכוכית
האפלה של ברגמן, נתנה את הצגת
המשחק המרשימה ביותר של השנה. לצידה
התבלטה הזקא כוכבת כמו כריגזיט
בארדו, שהפגינה במפתיע בחיים פרטיים
יכולת משחקית שקשה היה לצפותה ממנה.
בין שחקני המשנה נחרתו ביותר דמויותיהם
של שניים: ג׳ל;י גליסון בתפקיד
מיניסוטה פט באדי פלסו וג׳ארלדץ
פייג׳ בתפקיד השחקנית המזדקנת במה
יפיס הנעורים. מקסמיליאן של, כפרק־ליט
ביום הדי 1בנירנברג, חרג גם הוא בהופעתו
מעבר לתחום של שחקן משנה.
במפתיע, ניתן היה למצוא גם בסרטים
הישראליים ניצוצות של דמויות קולנועיות.
דינה דורן בתפקיד הבדואית בסיניה, ויוסף
(׳׳בומבה״) צור בחבורה שכזאת,
התגלו כשחקנים בעלי נתונים משכנעים.

7 1 4 1 ! 4 1 0 7 1צנועה ותמימת נראית
1 1 / 1 7 1 1 1 1 1מרים מיכלסון, כשהיא
מדגימה את אופנת פאריס המאוחרת ביותר.
ך* רוכ ראו אותה כשהיא שרועה על
ן | מזרון, כסמל של נוחיות והיגיינה —
במודעת פירסומת שפורסמה בכל העתונים
על־ידי בית־חרושת למזרונים בנתניה. רבים
אחרים נתקלו בד׳ בחודשים האחרונים במדורי
החדשות בעתונים, בהם הופיע שמה
בהקשרים שונים — אך בכל פעם בהקשר
של שערוריה, בה היו מעורבים המשטרה,
בית־המשפט ומאהבים מאוכזבים. רק מעטים
ראו אותה בפעולה ממש, כשהיא משירה
את בגדיה לצלילי תזמורת מועדון־לילה.
תוך תקופת שהותה הקצרה במדינה, הס פיקה
החשפנית הפינית, מרים מייכלסון,
לגרום לצרות ומהומות במידה ששום בררנית
אחרת בישראל לא הצליחה לעשות זאת
לפניה. היא עוררה את הצנזורה לחיים חדשים
ולאיסורים חדשים, היא הביאה לתגרות
במועדונים, דם נשפך בגללה.
אך כשהסטריפטיזאית היפהפיה נאלצה
השבוע לעזוב את הארץ בדרכה חזרה
לפאריס, לא הסתכם קציר העירום שלה
רק בשורת לבבות וכסאות שבורים. בין
שאר הקרבנות היתד, גם מרים עצמה, ש־האינטרמצו
שלה עם ישראל עמד להסתיים
בצורה טראגית. ימים מספר לפני שעזבה
את הארץ, התכוונה החשפנית לסיים את
הופעותיה בהצגת יאוש, הפעם בכיסוי
מלא. היא איימה להתאבד בקפיצה מגג של
בניין ובתקיעת מספריים בחזה.

החשפנית הצנועה
ך* צד הקומי כפרשה של הסטריפ-
1 1מיזאית, שנטלה חלק בחיי החברה של
רחוב דיזנגוף התל־אביבי, היה שהיא הגיעה
לארץ בהציגה את עצמה כסמל של תום,
טוהר וצניעות, למרות מקצועה .״התערטלות
בפני קהל היא עניין אחד וצניעות
אישית היא עניין שני,״ הציגה הגברת
מייכלסון את השקפת עולמה עם בואה.
בעוד שחשגניות אחרות אינן מוצאות
שום הבדל בין עירטול, גופן במועדון, או

^ היא השאידה רבבות וכסאות שבודים -וכמעט ששבוה את עצמה בהתאבדות

הפינית אמרה ״פיניטו!

בתמונה המתפרסמת בעתון, ואף משתוקקת
לפירסום תמונותיהן בעירום, היתה מרים
מייכלסון קיצונית ותוקפנית בהתנגדותה לצילום
גלוי. כאשר ניסה אחד הצלמים לצלמה
בתהליך ההתפשטות, בשעת הופעתה,
היא איימה להפר את החוזה ולעזוב את
המועדון בו בערב, אם לא יתנו לר, ערבויות
שד,צילומים לא יתפרסמו.
היו לה נימוקים משכנעים למדי להתנהגותה
זו .״אני עומדת להינשא לעתונאי
צרפתי ידוע,״ טענה ,״למעשה אנחנו כבר
מאורשים. אם הוא יראה תמונות עירום
שלי בעתונות, לא יסכים לעולם לשאת
אותי לאשר.,״
אלא שעד מהרה התברר כי מוסרה של
הפינית המתפשטת הוא דו־ערכי. אירושיה

איננו המאושר היחיד. מאהבה החדש של
מרים לא היה אחר מאשר מלצר העובד
במסעדתו, רפי סארדו 22 אשר יצא עם
מרים משך זמן ניכר בטרם הבחין בכך
מעבידו, אייבי.
היחסים בין אייבי לרפי — צעיר צרפתי,
אשר ביקר בעבר מספר פעמים בארץ
והשוהה בה הפעם כבר יותר משנה —
החריפו מיום ליום, עד שלילד, אחד לא
יכול היה אייבי לשלוט ברוחו, סטר לרפי,
שישב עם מרים במועדון־הלילה היפואי
עומר נאיים, גרם לקטטה כללית במקום,
לאחר שידידיו של רפי חשו לעזרתו. למחרת
ארז אייבי המאוכזב את חפציו, יצא
למשך חודש למועדון הנופש שבאכזיב.
במשך כמה שבועות נדמה היה כי מרים
מצאה סוף סוף את אושרה. היא שכחה
את העתונאי הצרפתי, שסיפרה כי היא
מאורשת לו — אם כי למעשה היתה רק
גרה עמו יחד בדירה אחת, שילמה לו
עבור הפירסום שעשה לה בעתונו —
התגוררה עם ידידה החדש בדירתה שברחוב
ארבע־ארצות בת־א. לאחר כמה ימים עזבה
את הדירה, כשהיא משאירה לבעל הבית
במתנה את הכלב אותו קנה לה אייבי
במאתיים לירות, עברה לגור עם רפי
במלון אימפריאל.
כעבור כמה ימים עזבה נם את המלון.
היא טענה כי אינה יכולה לישון במנוחה
במקום, מאחר ובלילה הראשון להתאכסנה
חדר לדירתה גנב. אם כי מלבד כמה תמונות
משלה לא הצליח לגנוב דבר, העדיפו
מרים ורפי לעבור לדירה שכורה ברחוב
פרישמן .30
בינתיים סיימה מרים את החוזה במועדון
הלילה אדריה, ומכיוון שנותרו לה עוד
כמה שבועות עד לצאתה את הארץ, קיבלה
מספר הופעות במקומות שונים בארץ.
באמצעות אמרגנים פרטיים,
היא הספיקה להופיע בכתריסר מקומות,
עד שלפני כשבועיים שוב עלה שמה לכותרות
העתונים, בשערוריה שהתפוצצה במועדון
הבריכה בנתניה
הגוץ
משמרתי

והעיוומה ג,

מרים, המסרבת להצטלם בהופעת סטריפטיז.
המאושרים, שמנעו ממנה להצטלם בעירום,
לא הפריעו לה כלל לנהל כמה רומנים
סוערים בעת ובעונה אחת.

מהומה במועדון־הלילה
ך* רומן הראשון החל עם אחד מחובבי
( | הנשים הידועים ביותר של תל־אביב,
אייבי נתן, בעל מזללת קליפורניה. במשך
כמה שבועות היתד, מרים יוצאת עמו בקביעות,
אובלת במסעדתו, מבלה עמו בצתתא
במועדוני־הלילה החל־אביבים.
אלא שרומן זה התפוצץ בצורה בלתי־צפויה.
ערב אחד גילה אייבי כי הוא

*•ריס הגיעה למקום בליל-שבת, על
1מנת להופיע בפני תושבי נתניה, כמספר
מסיים בתוכנית־בידור הנערכת במקום
מידי יום שישי ומוצאי־שבת.
כשהגיע תורה, עלתה על הבמה וביצעה
את ריקוד הסטריפטיז שלה. היה זה בדיוק
אותו הריקוד שאושר לפני זמן קצר על־ידי
הצנזורה — במסעה להחזרת המוסר
למועדוני־הלילד — ,לאחר שקודם לכן נהגה
להופיע בערום נועז יותר. בתום שבע הדקות
נותרה מרים על הבמה, כשהיא לבושה
בביקיני בלבד ונראית לצופים כצללית
שחורה על רקע המסך הלבן והמואר שמאחוריה.
הקהל
מחא כפיים ומרים ירדה לחדר ה הלבשה
והתכוננה לחזור לתל־אביב. אלא
שכעבור כעשרים רגע פרצה לפתע קטטה
בין כמה יושבי בית־הקפה. שני צעירים,
פרג׳י אשכנזי ושלום ברדה, שהיו שתויים
לגמרי, התרעמו על צעיר אחר שהעז להזמין
אחת מידידותיהם לרקוד, החלו מכים
אותו.
עד מהרד, התפשטה הקטטה ובית־הקפה
נראה כשדה־קרב. שולחנות וכסאות התנפצו
לשבבים דקים ושני השיכורים, שהחזיקו
בידיהם צוארי בקבוקים שבורים, איימו
לפצוע כל מי שיקרב אליהם.
המשטרה, שהגיעה למקום מיד, עצרה את
השניים לחקירה. כשביקש השוטר החוקר
לדעת את הסיבה בגללה פרצה הקסטה,
השיבו השניים :״ראינו בחורה ערומה והדם
עלה לנו לראש. אנחנו לא אשמים, היא
הלהיבה אותנו.״
לכן, כמו באותו סיפור בו עצר השוטר
את האזרח שצעק ״גנב!״ בעתן הפרעת
הסדר הציבורי, החליטה משטרת נתניה להעמיד
את מרים מיכלסון ובעל המועדון,
זאב קרס, לדין, באשמת הצגת ריקוד ערום.

מה זה סטריפטיז 1
אשר הובאו הנאשמים בפני שו-
פס השלום הנתנייתי, אליהו גלסנר,
התברר להם כי עדי־התביעה 3משפטם, בו

עם צמד האחיס

סרסל ורפי סארדו, נראית מרים מיכלסון במועדון־
הלילה אדריה, לאחר ׳הופעתה. מרים החלה לצאת עם
רפי (באמצע) ,לאחר שסיימה את הרומן עם אייבי. השמועות סיפרו שגם עם מרסל יציאה.

הואשמו ב״הצגת מחזה מסוג וריטה בניגוד
לתנאי הרשיון״ ,הם לא פחות ולא
יותר מאשר שני השיכורים.
הבעייה העיקרית שינצבה בפני התביעה,
היתר, להוכיח, כי הריקוד אותו ביצעה
מרים לא היה אותו הריקוד שזכה לאישורו
של הצנזור במועדון אדריה .״החשפנית
נותרה בבקיני קטן יותר,״ עמד התובע על
טענתו, הסתייע בעדויותיהם של שני עדיו,
שסיפרו כי החשפנית היתד ,״כמעט ערומה
לגמרי״.
ההגנה מצדה טענה, כי היה זד. בדיוק
אותו הריקוד שאושר. עורך־דינם של הנאשמים
אף טען כי אין לכנות בכלל את
הריקוד כסטריפטיז, ביסס את טענתו על

בלילה שלפני היום בו היה צריך להקבע
פסק־הדין, התמוטטה מרים לחלוטין.

״אני רוצה למות ! ״

ך * יא שככה במיטתה וגעתה בבכי,
1 1כשרפי עומד לידה אובד עצות. ביאושה
החלה מספרת לו שוב את צרות חייה,
כיצד ברחה מביתה בגיל צעיר, התקיימה
במשך שבוע על לחם ותה, עד שחלתה
ונאלצה לשכב בודדה משך חודשיים בבית־חולים.

גילה אותה אמרגן אלמוני, סייע לר,
ללמוד ריקוד. היא היתד, בטוחה שמעתה
ילך הכל למישרין, אך באחת מהופעותיה
נפלה ושברה את שתי רגליה. שוב שכבה
כחודש בבית־חולים. ואחר כך נאלצה לנטוש
המחול, עברה לעסוק בדוגמנות וב־את
סטריפטיז.
לפתע
התרוממה ממיטתה ובעיניים אדומבכי
תפסה את המספריים שהיו מות מונחות על השולחן .״נמאסו לי החיים
האלה!״ צעקה ,״אני רוצה למות. ותו* ז63׳ .0״
רפי מיהר והוציא את המספריים מידיה,
טילפן מיד לאחיו, מרסל, שעבד אף הוא
כמלצר בקל-פורניה. מרסל, לו היתד, השפעה
חזקה על מרים, הגיע בריצה לדירה,
הצליח להרגיע את ידידתו של אחיו, שהמשיכה
לטעון כי תקפוץ ממרומי מלון דן.

סוף טוב -הכל טוב

דבריה של מריג, שטענה בחקירתה כי ״בפאריס
מכנים סטריפטיז כאשר הרקדנית
מתפשטת ערומה כביום ד,וזלדה. מה שאני
עושה כאן סטריפטיז־מזוייף.״
הדיון בתביעה נמשך כשלושה ארבעה
ישיבות בלבד, אך עצביה של החשפנית
היו כבר מרוטים לגמרי. בימים האחרונים,
בהם נאלצה לנסוע לנתניה וחזרה, סבלה
מהתקפות עצבים ולא אחת נראתה כשהיא
עומדת ברחוב, בשעות הקטנות של הלילד״
וממררת בבכי, כשידידה רפי מנחמה.

י* ,מחרת ליוו אותה שני האחים ל-
בית־המשפט בנתניה. פסק־דינו של השופט
היווה עידוד־מה לחשפנית המיואשת.
קבע השופט:
״באשר למה שאירע באותו ערב בבריכה,
הובאו לפני שתי גירסות: זו של התביעה
וזו של עדי ההגנה והנאשמים. תיאורם של
עדי ההגנה עורר בלבי ספק לגבי התאור
שהושמע על־ידי עדי־התובע ומה גם שהם
היו אותה שעה תחת השפעת משקה אלכוהולי,
מצב שיש בו מטבע הדברים כדי
לעזור לטישטוש התחומים בץ דמיון ובין
מציאות.
״לאור כל האמור, נראה לי כי יש להנות
את הנאשמים מן הספק ואני מזכה אותם
מן האשמה.״
ביום חמישי האחרון עזבה מרים את
הארץ בדרכה חזרה לפאריס, מקום בו
היא עומדת לחדש את הופעותיה במועדון
הקר״זי הורס. נאמנה לאימרה ״סוף טוב,
הכל טוב״ ,הצהירה מרים לפני שעלתה
לאניה באזני רפי, העומד לצאת אחריה ביום
שישי הבא :״אין דבר, היה סוב בישראל.
אני בטוחה שאחזור לכאן עוד פעם.״

במדינה
הי ס טו רי ה
כזר. היה חמודה
אחת הידיעות הסנסציוניות של ראשית
מלחמת העצמאות הנקובה־מדם סיפרה על
משאית של האצ״ל, שנעצרה בג׳יין כסוף
.1947 שני יושביה הוצאו להורג, לפני שהצליחו
להפעיל את מיטען הנפץ שבמשאית.
האחד היה חבר ידוע של הארגון הצבאי
הלאומי. השני היד, ברוך מזרחי,
שכונה ״אברהם״ במחתרת. מי היה אברהם
זה? עד כה לא נודע עליו דבר ברבים.
אה 2ה לשפה. לפני כמה חודשים
ניגש דויד תדהר להכנת הכרך ה־ 12 של
האנציקלופדית לחלוצי היישוב ובוניו. בין
האוסף המאלף על ימי התורכים והבריטים
(העולם הזה ) 1307 מצא גס רשימה צנועה,
שנכתבה בידי איש האצ״ל. היתד, זו רשימת
זיכרון לאותו ברוך מזרחי.

הנה הרשימה,
אותה תדהר:

מתוך 4012 הולכי רגל שנפגעו
בשנת 2800 1961 נפגעו באשמתם
הם בגלל התעלמות מכללי זהירות

לך תמיד ב מד רכה
חצה רק במעבר חציה
אד תגיע למקומה
המועצה הלאומית
למניעת תאונות

ויסגלו*

תחת מכבש הדפוס:
כפרו החדש של
ד״ר מרדכי זידמן

בעיות

ולבטים

בחיי

המין

>הכ 7ורת טכנאים

החודש
1333111 11

נפתחים קורסים חדשים

שרטוט מכונות
שרט וט בנין
ארכיטקטורה
(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)

טכנאות מכונות טכנאות פרטים והרשמה:
12— 10 בבוקר 7— 5 ,בערג
ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל.

נולד בצפת בשנת תרע״ז 1927 למשפחה
ערבית גדולה, ונקרא שמו המודה
אבול־עינין.
בילדותו היה מתרועע עם ילדים עברים
ודבק בהם. את חינוכו קיבל בבית־הססר
הערבי הממשלתי בצפת. כבוגר הכיתה השביעית
של בית־הספר הזה החליט חמודה
לבקר פעם, יחד עם קבוצה מחבריו
הערביים, בבית הספר כי״ח המקומי, ולתהות
על הנעשה שם.
הסדר המופתי והמשמעת המופלאה ריתקו
את התעניינותו של חמודה וחבריו.
הם ראו בכך יתרון מכריע על בית־ספרם
הממשלתי. הביקורים תכפו. יצר הסקרנות
הוליד פגישות מאורגנות של חניכי הכיתות
הגבוהות של בתי־הספר הנ״ל, וההתההדדית
הקיפה במשך הזמן חוג וודעות נרחב ביותר. התוצאות לא איחרו לבוא.
וחבריו החליטו להמיר את ספסלי חמודה בית־הספר הממשלתי בבית־הספר העברי.
חמודה התפעל במיוחד מיופיה גל השפה
העברית. חיבה זו אל השפה הביאה, במרוצת
הזמן, לחיבה חזקר, ועזה יותר אל
מחוללי השפה, אל יוצריה, אל העב שנבראה.
סיפורי התנ״ך הוסיפו למתוכו
התלהבותו,
שלא ידעה גבול, יסודות דמיוניים
עשירים ומפרים. לאט־לאט החל להרגיש
את עצמו יהודי בכל רמ״ח אבריו.

״אינני

אוכל

טרף:־׳ סקרנותי

הביאתהו לפתחי בתי־הכנסת. נוכח בשבתות
ובחגים בבתי חבריו היהודיים, וכל המיני
הגים המסורתיים קסמו לו קסמי פלאים.
קשריו עם משפחתו הלכו ורפו, עד שהגיעו
הדברים לידי כך, שאביו מזמינו לארוחת־צהריים
והוא עונה בראש חוצות :״אינני
אוכל טרף!״
מות אמו, שהיתר, ממוצא יהודי, דחפהו
לצעדו המכריע. באחד הימים עזב את
ביתו ובלבו החלטה נחושה :״רוצה להיות
יהודי.״ קם ונסע לירושלים, מצוייר במכתבי
המלצה אל הרבנים הראשיים. נדחה וחזר
בראשונה ובשניה. בשלישית הצליח. נכנס
לברית אברהם אבינו בגיל . 16
לאחר שבועות מספר הצטרף לביתר
והפך לאחד מפעיליה. כשם עברי קיבל את
השם ברוך מזרחי. מצפת עבר לחיפה,
עבד כפקיד במשרד עברי. השתלם באופן
עצמאי בשפה העברית, עד שידעה על
בוריה. לא עברו חודשים מעטים והתקרב
לחוגי הארגון הצבאי הלאומי. בוקר אחד
מצא את עצמו בין סורגי לאטרון. חבריו־למעצר
סיפרו עליו, כי ניתנה לו פעם
ההזדמנות להשתחרר אס יכריז על איס
למיותו וינער מעליו יהדותי וציונות. והוא
בעקשנותו :״יהודי אני, לאומי, הארץ הזו
שייכת ליהודים והיא גם תהיה להם
עלה בגורלו להשתזף גם בערבות אפריקה,
עבר דרך קניה ואריטריאה. באחד הימים
הצליח להשתחרר מגלות אפריקה
ולשוב לציון. פעילותו במחתרת החלה מיד.
השתתף בקרבות. הצטיין בהם במעשי אומץ
וגבורה.
כאשר תוכנה תוכנית להכנסת מכונת־תופת
לג׳נין, ב־ 947ז, נבחר ברוך לתפקיד
זה. בהתרגשות, אבל בסיפוק רב, קיבל
עליו את את התפקיד המסוכן הזד״ אבל
לא שיחק לו המזל. מיד יעם בואו לג׳נין
נעצר והוצא להורג על־ידי הכנופיות. למת
ת כל המאמצים לא הוחזרה גופתו.

מנ עזן
כול ם מ שלמים
דחף

כפי

שפירסם

נוסעים רבים, העוברים דרך נמל־ו־,תעופה
לוד, שמו לב כי המכס הנהיג הקלות

רבות. שוב אין מחטטים בכל מזוודה וצרור,
וברוב המקרים מספיקה הצהרת הנוסע
עצמו בדי לעבור את המכס בלי בדיקה.
רק סוג אחד של נוסעים שם לב להתפתחות
הפוכה — ואלה דווקא הנוסעים התכופים
ביותר.
טייסי אל־על ויתר אנשי צוזתי־האווי־ר של
החברה הישראלית עוברים לאחרונה ביקורת
מכס קפדנית, שלא ידעו כמוה מעולם.
כל תיק נבדק בקפדנות, כל חפץ שנקנה
בחו״ל מוערך נן לוא־ערכו וד,מוכסים דורשים
תשלום עבורו. אפילו בקבוק ודיסקי
פתוח אינו עובר ללא מכס: המוכסים מודדים
את הכמות שנותרה בבקבוק, דורשים
את המכס.
מכיוון שצוותי־הזצזיר זוכרים כי לא מכבר
נהנו מיחס נוח הרבה יותר באולם המכס
בלוד, לא יכלו שלא לשאול את עצמם מה
סיבת ההחמרה הפתא־מית. היו כאלה שסברו,
כי הדבר בא כדי לשים קץ לזרם
החופשי של קניות בחו״ל. אך הסיבה האמיתית
היתד, פשוטה הרבה יותר. עובדי
המכס הגיבו בצורה זו על החלטתה של
הנהלת אל־על, כי להבא חייבים עובדי המכס
לשלם דמי-נסיעד, עבור הסעתם ללוד
וממנה באוטובוסים שחברת התעופה מחזיקה
ומנהלת.
כאשר נדרשו עובדי המכס לשלם, נשבעו
כי גם אנשי אל־על ישלמו.

דיעו ת
חניבעל הישראלי
רופאים רבים קוראים ספרי־בלשים כדי
להסיח את דעתם בשעות הפנאי. דר׳ ניסים
רפאל גנור, רופא־ילדים צעיר 39 עוסק
כתחביב בבלשות מסוג אחר: פיענוח! של
תעלומות היסטוריות, בעזרת עקבות החבויים
פה ושם במקורות הכתובים ובמים־
צאים ארכיאולוגיים.
לפני עשר שנים התעניין גנור — בן
למשפחה ספרדית הנמצאת מזה שבעד, דורות
בארץ, ואחיו של עורך־הדין הידוע —
בתולדות הכתב האלף־ביתי. ידוע כי כתב
זה הועבר ליוון בידי הפיניקים, הימאי:•.
שבאו מצור וצידון. תוך כדי חקירה5 ,לתה
על דעתו של גנור שאלה: מר, מקור השם
״פיניקים״ ? אולי יש לו קשר עם המלה
היוונית ״פונה״ ,שפירושה ״צליל״ ? הכתב
האלף־ביתי הוא כתב פונטי, הרושם את
ההברה על פי הצליל. אולי פירוש השם
״פיניקיה״ (שמקורו היווני הוא ״פויניקה״)
הוא :״העם בעל הכתב הפונטי?״
תוך כדי כך ביצבצה בלבו של מור
שאלה נוספת: מי בכלל היו הפיניקים? עד
כמה מבוססת הדעה המקובלת, הגורסת
ששם זה מתייחם רק לתושבי ארץ צידון,
רצועת־החוף המשתרעת מצפון סוריה עד
חיפה? אולי התכוונו היוונים בשם זה לכל
יושבי ארץ־ישראל?
לשאלה זו חשיבות רבה. כי הפיניקים
ד-יו עם רב־עלילות בהיסטוריה. משך תקופה
ארוכה, לפני עליית יידן, שלטו בכל
מרחבי הים התיכון, הקימו מושבות בחופי
צפון־אפריקה, צרפת וספרד, יישבו את כל
האיים מקפריסין ועד מאלטה. קרת־חדשה
(קרתגו^ שהיתד, פיניקית, כמעט השמידה
את רומא. יורדי־הים הפיניקיים הקיפו
בספינותיהם הרעועות את יבשת אפריקה,
2500 שנה לפני ואסקו דה־גאמה, הגיעו
עד לבריטניה ולאיי האוקיינוס האטלנטי.
כולם דיברו שפד, הזהה, כמעט, עם שפת
התנ״ך.
אם אמנם היו הפיניקים ישראליים, הרי
נובע מכך כי עם ישראל ההיסטורי היה לא
רק שליט לבנון והחוף הסורי, אלא גס
מעצמה עולמית.
חירם, מלך ישראל. מאז הגד, לראשונה
ברעיון זה, שוב לא ידע מו ר מנוח.
החודש הוליד רופא־הילדים מרחוב בוגר•
שוב, תל־אביב, את הילד החשוב ביותר
שלו: ספר משוכפל קטן, בהוצאה עצמית,
הנושא את השם נזי היו הפיניקים.
כל טענה מטענותיו יכולה לשמש נושא
לוויכוח אינסופי. כי מעולם לא דגלו שני
חוקרים בשטח זד, באותה דעה. אולם גם
מי שאינו מתייחס אל מימצאיו של מו ר
כאל אמת מוכחת, עשוי למצוא בו מזון
רב למחשבה על עברו של הגזע השמי ב־קידמת־אסיה.
טוען מור, בין השאר:
0אין זה נכון שבני־ישראל לא כבשו
את צור וצידון, בימי כיבוש כנען. הפסוק
(בשופטים א אשר לא הוריש את יושבי
עכו ואת יושבי צידון פירושו רק,
חעולס חזה 1309

לדעת גנור, כי בני אשר לא השמדיו את
בני המקום. הם כבשו את הערים ללא
השמדת האוכלוסיה.
0צידון ניכבשה על־ידי שבם בני
אישר, במאה ה־ 15 לפני הספירה. מכתבים
של מלכי כנען אל פרעה מצריים מאותה
תקופה (״מכתבי תל אל־עמרנה״) מספרים
על התקפותיו של מנהיג בשם אזירו בן
עבד־אשרה. לדעת גנור׳ אין הסדנה לאיש
יחיד, אלא לשבט שלם, והשם הוא סירוס
המלים ״אשר, בני עובדי אשרה׳.,
• כל הישראלים באותה תקופה היו
עובדי אשרה — כלומר, סגדו לעצים גבוהים.
השם ״ישראל פירושו ״אשרה־אל״,
והמלה ״אל״ או ״אלוהים״ עצמו אין פירושה
אלא ״אילן״ ,״אלון״ וכו׳.
0השם ״אדון״ או ״אדוני״ אינו אלא
שיבוש השם ״אתון״ ,האל המצרי. משה
רבנו היה נסיך מיצרי, דודו של פרעה,
מייסד הדת המונו־תיאיסטית הראשונה, אשר
במרכזה עמד אתון, אל השמש. כמה עשרות
שנים אחרי יציאת מצריים, ניצחה דת
בריאות העגבת חזרה לעגוב
״תוך פחות משנה גילינו שבעה מקרים
של הידבקות בסיפיליס אצל בחורים צעירים
מגיל 18 עד ,30״ הודיע דרז׳אן סביליה,
הרופא הראשי של מרפאת הימאים בחיפה.
״ב־ 67 ארצות חלה עליה מדאיגה בהופעה
מחודשת של מחלת הסיפיליס,״ מגלה דין־
וחשבון מכינוס עולמי של רופאי עור ומין
בוואשינגטון, שנינעל השבוע.
״לפני שנתיים חשבנו שהדברנו בארץ את
העגבת לחלוטין,״ סיפר המזכיר המדעי
של רופאי העור והמין בישראל, דר׳ מרדכי
זידמן ,״בשנה האחרונה התברר שטעינו.
החלו להופיע לפתע מקרים חדשים של
הידבקויות, שלא ידענו עליהם לפני כן.״
העגבת, סיפיליס בלועזית, הקשה והמפחידה
מכל מחלות המין הידועות, חזרה
והתפשטה בעולם. בארצות־הברית, למשל,
מתו בשנה שעברה ארבעת אלפים איש
ממחלה זו ; מספר דומה של תינוקות נולדו

״ ט רפז״
גאה להציג
בפעם הראשונה בארץ
חופשית

למכירה

שע ונ ים שוויצריים

0£0מ ג 1י) 011ז ׳1

״ גיררד -פריג״ו ׳־
במחיריםכמו

בשוויץ

השעונים היחידים בעולם עם זלס מי ד סזן ־ צ ס

הצידונים בבריטניה
נם ביירות היא אר׳רישראד
עצמה,

ביוזמת

הפרעה

זו גם במצריים
אחנאתון.
#׳ בתקופת השופטים מלכו מלכים רבים
בישראל. שבט אשר הפך אז לממלכה
ישראלית נפרדת, שסגדה לבעל (לדעת גנור,
״בעל״ פירושו ״בא על, כלומר הגבר הבא
על האשה, המזדווג עמד״ וההופך על כן
לאדונה. האל המקומי נחשב לבעל המקום).
חירם, ששיתף פעולה עם דויד ושלמה, היה
ישראלי, מלך של ממלכה נפרדת.
* 1גלות בבל נגעה רק למיעוט קטן
מקרב בני־ישראל. מיליוני ישראלים נישארו
בארץ. אך בגלות בבל גברה האמונה באל
אחד, שנקרא עתה ״אדוני יהוד,״ (היינו,
לדעת גנור ,״אדוני יהיה־היה,־והווה״) .שבי־ציון,
שנקראו ״יהודים״ כי התרכזו בארץ
יהודה, רצו לכרות תהום בינם לבין שאר
הישראלים, שדבקו עדיין בבעלים ובאשרות.
על כן הכריזו על עצמם כעל בני־ישראל
היחידים. הם ערכו את ספרי התנ״ו כך,
שמתקבל הרושם כאילו הצידונים כלל אינם
ישראלים, אלא כנענים.
היוונים קראו תחילה לכל הישראלים
בשם ״פיניקים״ ,אך אחרי הפילוג
הסופי ייחדו שם זה לצידונים בלבד.
ביירות, חזרי הביתה. ספק אם
ימצא מו ר תומכים רבים להשקפה זו מבין
חוקרי ההיסטוריה והארכיאולוגיה. אולם
בוודאי יימצא מי שיציע לקול ישראל לתרגמו
לערבית, כדי לשדרו לתושבי הלבנון.
כי לפי גירסתו של מור מסתבי שהם
ישראלים — ושוב לא נותר להם אלא לתקן
את העוול ההיסטורי שנעשה עם הקמת
מלכות דויד, לאחד את לבנון עם ישראל.
• זיננוונד פרויד, שהיה בפל נירפה
דומה, סבר כי משח לא חיח אלא תלמידו
של אחנאתון, וכי יציאח׳מצדיים אירעה
בתקופה מאוחרת יותר.
היגולי וזזה -י1*0

בעלי מום בגלל מתלת הוריהם: עשרים אלף
מקרים חדשים של המחלה הופיעו בתקופה
זו וזאת חמש שנים בלבד לאחר שרופאי
ארצות־הברית היו משוכנעים שהדבירו אותה
סופית.
בישראל עדיין לא היה המצב חמור כלבך.
אך עם התרבות הנסיעות של אלפי
ישראלים מדי שנה מחוץ לגבולות הארץ,
עם התפשטות התיורים לאפריקה, חזרה השבוע
מחלת העגבת למרכז ההתעניינות
של מוסדות הבריאות בישראל.

מקולומבום להומו־סכסואלים. ל־

עגבת חיבה מיוחדת לאנשים המרבים לתור
בעולם. היא הגיעה לאירופה על־ידי ימאיו
של קולומבוס, מאז היא מתפשטת, בעיקר
באמצעית ימאים, סוכנים־נוסעים ושליחים
מסחריים המשוטטים בכל חלקי חבל. אלד,
מועדים למחלה זו יותר מאנשים אחרים
בגלל ניהול חיי מין עם בני זוג מקריים
בזמן נסיעותיהם. באותו כינוס בוואשינגסון
דיווחו רופאים מאנגליה ומשוזייץ על עליית
מספר חולי העגבת בארצותיהם דווקא בין
אנשים המרבים לנסוע.
בישראל התגלו מחצית המיקרים אצל
ימאים. המחצית האחרת היתד. פזורה בכל
חלקי הארץ, כשעיקרה מתגלה בתל־אביב.
בין השאר התגלו מספר מקרים בין הערבים
ביפו.
התופעה המדאיגה ביותר שהתגלתה, הן
בעולם והן בישראל, לגבי החולים החדשים,
היה האחוז הגבוה של ההומו־סכסו־אלים
ביניהם: חמישים אחוז מכל הנדבקים.
תופעה זו הדאיגה במיוחד את הרופאים,
מאחר שהומדסכסואלים משתמטים בדרך
כלל מטיפול רפואי כלשהו ולכן אין כמעט
סיכוי שמחלתם תתגלה בשלביה הראשונים
— הקלים לריפוי.
שלושה שלבים. השלב הראשון של
נחמשן בעמוד )20

להשיג

בחנויות המובחרות
ובסוכנות ראשית טו פז
ת״א, רח׳ דיזנגוף 121

״קרבל פילם״,

רחוב אלנבי ,32 תל־אביב, טלפון 57923

מודיע לנו כי הצליח לרכוש את סירטה החדיש של היפהפיה
הנערצת -סריטה מונטיאל -

אף בסרט זה, כבסרטיה
הקודמים, תוכלו להגות
ממבחר שירים פופולרים,
המבוצעים בקולה החם
והלטפני.

לצידה בסרט ספרדי
זה מופיעים :
אנטוני שפרייאנו
ואנטואן וילרד

אנשים
סגן־דאש מור ראש־ פ ר

חברדב

על הבעיות האישיות של אביה, ראש־הממשלה
דויד בן*גוריון, סיפרה השבוע
רננה לשם. מסתבר שדאגתו העיקרית
של בן־גוריון במסעו האחרון בסקנדינביה
היתד״ מאכלי הדגים. ביג׳י אינו אוהב דגים,
אך מארחיו רצו דווקא להתגאות במאכלי
הדגים, הנהוגים לרוב בארצותיהם. כך
נאילץ ראש הממשלה לסבול, עד שהגיע
לפינלנד, בה זכה סוף־סוף לארוחת בשר
כשרה למהדרין. לעומת זאת, טוענת רננה,
לא נראה כלל כאילו סובל אביה מצילומי
הטלביזיה המרובים ולרוב אף נהנה מהם.
רננה עצמה היתד, עסוקה מאד כל הזמן,
הספיקה בחודש שהותם בארצות הצפון
לבקר רק פעם אחת במספרה. כאשר שאלו
אותה בשבדיה :״איך את מרגישה בתור
בתו של ראש ממשלה?״ הגיבה :״אף פעם
לא היה לי אבא אחר סוף־סוף
הזדמנה לשרת החוץ גולדהמאיר האפשרות
להוכיח שהיא מתיעצת עם משלחת
חברי הכנסת תעצומה* .השוהה בניו־יורק.
היה זה כאשר נזדמנו חברי המשלחת ושרת
החוץ לפתיחת תערוכתו של הצייר ראובן
ראובן במקום. למרות המספר הרב של
אורחים, דיפלומטים ישראלים וזרים, מצאה
שרת החוץ שהות לשוחח עם היועצים חברי
הכנסת כאשר ניסה שר התחבורה
ישראל בר־־יהודה לגשת ערב החג לתור
הנוסעים לירושלים, כדי לשוחח עמם,
זכר. לקבלת־פנים נרגשת מהסדרן ששמר
על התור :״לאן אתה נדחק, אדוני?״ עצר
בעדו ,״תעמוד בתור, כמו כולם!״ כאשר
הסבירו לסדרן מי האיש, מיהר להתנצל
בפני השר, שענה לו :״אין דבר, אתר,
היית בסדר. אם לא היית עוצר אותי —
היה לא בסדר לקבלת־פנים חמה
עוד יותר זכה סגן ראש עיריית תל־אביב,
אברהם בויאר, כאשר ניסה לערוך
ביקורת־פתע בבית־המטבחיים התל־אביבי,
בשעה שש בבוקר. אך נכנם בויאר לחצר,
חיכה לו שם פר בראהמד, פראי, שהצליח
להשתחרר והתנפל במלוא המהירות, כשקר־ניו
הארוכות מוטות הישר אל בויאר. סגן
ראש העיר הדתי העדיף מחבוא בטוח על
מלאכת המטאדור הלא־בטוחה, מיהר להסתתר
במיבנה בחצר. כשניסה לצאת, לאחר
שעד, קלה, שוב היכר, לו הפר. רק לאחר
שהיד, בכוח שהפועלים לכדו מחדש את הפר,
העז הסגן לערוך את הביקורת במקום.

11ב 1י ה מציעה

ה ת כני ת לנופש ורדוצת־מופא ב שנ ת תשכ״ג
הנהלת חמי טבריה בשיתוף עם בתי מלון מציעים לכם חופשת
הבראה בטבריה בחדשים אוקטובר—נובמבר , 1962 במסגרת תכנית
של רחצה ומרפא, אירוח ובילוי, טיול ובידור בהתאם לבחירתכם.

תכנית זו ת מנ ע מכ ם שרדה
ו ת סיר מכ ם כל דאגה:
לתכנון טיולים וערבי בידור;
לקביעת זמנים במרחצאות המרפא ;
לסדורי בתי מלון טובים ;
תכנית ״מכלל״ דואגת לכל הדריש לנופשים
ולמבריאים בטבריה ומעניקה הנחה מיוחדת
בשעור של 250/0מהמחיר המקור, בבתי
המלון ובחמי טבריה. המחירים כוללים ט3ו
לים במרחצאות החדשים ובדיקה רפואית
ראשונה בחמי טבריה•

! 1111

ך תכניות שונות
^ ״^0 9 לבחירתכם פרטים והרשמה ־ במשרד אחד
״דחף״ ברחבי הארץ•

1 *1 8

חמי טבריה

נשואי כ פו לי ם

למען שרשי שערותיך
חפוף ב ״ אליקסיר ״2

בקבוקוןב־־ 75אגורות

ט ב ני ב ח
ניתותב 7 1ר 1 /1ר נ
7אנםגוד 1י

תל-אביב

ב 14-לאוקטובר

רחוב בלפור 6

נפת חי ם קו ר סי םחד שי ם

מוקדמות ובגרות
זויפה רחזבביאליק 17

ירושלים

למועדים מאי ויולי 1963
ספרי לימוד בהוצאת בית הספר

רחוב יפו .33 בית יואל
דחף

מסמר התוכנית של להקתסרתח גרהם,
שתגיע לישראל בימים אלה, לפני סיור
במזרח אירופה, יהיה קטע על יהודית ד
הולופרנס שהמוזיקה עבורו נכתבד, על־ידי
המלחין הישראלי מרדכי סתר ואשר
תפאורתו הוכנה בידי דגי קרוון, שהוזמן
לצורך זד, במיוחד לאיטליה. קטע אחר
בתוכנית נכתב בידי המלחין המצרי׳ חלים
אל־דאב והוא מספר סיפור אהבה היסטורי
בבעיה פרוטוקולית עדינה נתקל
מיופה־הכוח הצעיר של אוסטרליה בישראל,
ג׳ץ הויל, שעד. שאירח בארץ
קבוצת עתונאים מארצו, ששהתה פד, חמישה
ימים בלבד. התברר שהזמן היחיד
בו יכול היה הויל להזמינם לארוחה חגיגית,
היד, ערב יום כיפור ומיופה הכוח
חשש לפגוע במינהגי המקום. לבסוף נחלץ
מן המיצר, כשערך, בניגוד למקובל, ארוחת
צהרים קלה לעתונאים עם מוזמנים
הפתעה רבתי נגרמה לרבים משחקני הקא מרי,
כשנודע השבוע במי בחר הבמאי
גרשון פלוטקין לתפקידים המרכזיים בהצגת
פונדק הרוחות. נבחרו שני עולים
חדשים שעדיין אינם ידועים בארץ, לאחר
שפלוטקין ראה אותם בתיאטרון זר :
גיזי קירשן תשתתף באחד התפקידים כ־כפילתד,
של חנה מרון ומשה אלקלעי
נבחר לתפקיד ד,חלפן, לצידם של
יוסי ידין ונינט דינר כאשר
עמדה להתחיל בירושלים הצגת הבכורה העולמית
של הסרט עץ או פלסטיין, בנוכחות
הנשיא, נזכר לפתע אחד ממארגני
ההצגה שנותרו בידו ארבעה כרטיסי הזמנה.
הוא נתן אותם לאורי לוי, שהיה במקום,
ביקש ממנו להכניס את מי שירצה. אורי
מיהר החוצה, העיף מבט על הקהל, בחר
מתוכו שני זוגות שנראו הכי עניים ומיהר
להכניסם לאולם בצורה מקורית חגגו
את יום השנה לנישואיהם רב זלצר וגאולה
גיל. הזוג הזמין את הקהל שנכח
במקום הופעתם בעומר כייאס לכוסית על
חשבונו, אריק לביא שר לכבודם שירי•
חעולנז הזה 3*9ו

ג׳וקי ארקין וטיוסדיי וולד
חברה חדשה יחוג
יום־הולדת עם התזמורת ואחד האורחים,
בעל בית־חרושת פריסאי לגרביים, הזמין
את ׳טושיק לביא ונעזר בה כדי ללמד
את הנוכחים את מחול המדיסון יחד
עם המלחין מורט שומאן, חזרה מארצות
הברית הזמרת אסתר טוכי. השניים,
שנישאו בנישואים אזרחיים, בילו את יום
הכיפורים אצל הוריה של אסתר, כשמורט
הולך עם אביה לבית־הכנסת. לדבריה של
אסתר באו השניים ארצה כדי להנשא בחתונה
יהודית אורח אחר מארצות־הברית,
ליאו סולד, הספיק כבר להבטיח
לאלים כונפילד, שיקח אותה אתו ל־מועדון־הלילה
שלו בגיו־יורק.

הנאה להש כיר
תחביב לא כל כך מקובל בישראל ושעדיין
אין אפשרות להציגו בתערוכת התחביב,
התגלה אצל הפיליטונאי אפרים
ק י שון. קישון רכש לאחרונה מרתף בבניין
שבקירבת ביתו, הכניס בו שולחן ביליארד
והפך את המקום למועדון ביליארד פרטי,
בו מבלים הוא וידידיו את שעות הפנאי
שלהם אגב, מחזה הקופה של קישון,
הכתובה, שהוצג באהל, יוצג בחודשים הקרובים
בתרגומו האנגלי בברודביי
מחזה ישראלי אחר העומד להיות מחזה
קופה, הוא הקומדיה דירה להשכיר של
שלמהכר ״ שכיט, המוצגת בהבימה.
הנאת חייו האחרונה של בר־שביט —
לענות על הטלפונים המגיעים לקופת הבימה
ולהשיב בחיוך רחב למטלפנים :״אין יותר
כרטיסים י בסכנת חיים ממש היה
נתון זמר להקת קריביין ססיל בנד .,וניס
וילר וו ל, עד לפני ימים אחדים. ונים, שהופיע
יחד עם להקתו במועדון־הלילה היפואי
כליף, החליט להפרד משותפיו ולד,שאר
בישראל, בה התאהב. בעיני חבריו לא
נשא הדבר חן וכשעמדו לעזוב את הארץ,
חיפשו אחריו משך כמה ימים כשסכין ב כיסם,
מתוך מטרה מוצהרת :״או שיחזור
אתנו — או שנהרוג אותו.״ באחד הלילות
מצאו אותו במועדון צברה, מקום בו חשב

להופיע, ניסו לתפסו — אולם הוא הצליח
להמלט יחד עם טבעת טופז, בשווי מאה
לירות, של אחת מידידותיו הישראליות,
אותה ענד על אצבעו ברגע שהתחילה המהומה.
רק לפני ארבע ימים הצליחו להשפיע
עליו, בעזרת מתווכים, לצאת מהמלון
בו הסתתר, לחזור עם להקתו לאירופה.
״אין דבר,״ הבטיח לידידים בארץ ,״באירופה
אברח ואבוא חזרה ג׳וקי
ארלן ין הגיע השבוע לארץ כדי להכץ את
תוכנית הפנטומימה בה יופיע עם שייקה
אופיר בדרום־אפריקה. עובדה זו תשמח
ודאי לא רק את חובבי האמנות אלא, ובעיקר,
את חוג חובבותיו של ג׳וקי. אל חוג
זה הצטרפה לאחרונה דמות ידועה — שחק נית
הקולנוע ההוליבודית טיוסדיי וולד.
הפגישה ביניהם נערכה במסיבת־הפתעה שנערכה
לכבוד ג׳וקי על־ידי שחקני הלהקה
עמה הופיע בברודביי. ג׳וקי התנדב מייד
ללמדה את הלשון העברית, ועשה זאת ביסודיות
במשך שבוע וחצי עד שטיוסדיי
נאלצה לחזור להוליבוד. ג׳וקי האביר הבטיח
לה לבקר, כשיחזור הרי בלפונטה
חדש התגלה בקפה תמר הניו־יורקי. התגלית
אינה אלא איתמר כהן, המופיע שם
ערב־ערב וממלא את המקום כך שאין
להשיג שולחן ללא הזמנה מוקדמת. איתמר
הוחתם כבר בינתיים על סידרה של ארבעה
תקליטים ועומד לשאת בקרוב לאשר• את
ורדה ארז, אחותה של צברית ,׳56 או״
פירה ארז יונה עטרי עשויה
לצאת לסיור ממושך בארצות־הברית יחד
עם התרנגולים. יונה עדיין לא השיבה בחיוב
להצעת הלהקה להצטרף אליה, אך
הביעה נכונות לעיין בתנאים גאולה
נוני לא תישאר, כנראה, עוד זמן רב
ברווקותה. היא כבר מתכננת נישואיה החדשים
עם יוסף זינגר יהודית
מזרחי לא זכתה אמנם בכתר המקווה של
מיס תבל, אך זכתה השבוע בפרס הואשון,
בתחרות צ׳ה־צ׳ה־צ׳ה במיאמי ביץ. חלק
אחד של הפרס הראשון, פיסלון זהב של
זוג רוקד על בסיס של שיש, כבר נישלח
ארצה. את החלק השני — בקבוק שמפניה
— חילקה יהודית בין משתתפי התחרות.

פ סו קי ה ש בו ע
• שר השיכון והפיתוח יום;? אלמוגי :״יש הבדל בין מפלגה קטנטונת
לבין מפלגה גדולה: הקטנה יושבת על הגדר, מפצחת גרעינים וזורקת קליפות
על אלה שעושים באמת!״
• הנ״ל, על עצמו :״אם המתנגדים קוראים לי בוס — אז אין מה לעשות
נגד זה. אפילו אם אתלה את עצמי הם יגידו שאני הבוס של העץ!״
• הקומפוזיטור מרק לכרי :״קיימת אומנם עוד מוסיקה ישראלית אמיתית,
אך היא ירדה למחתרת. אין לה מקום על במת הקונצרטים ולא נותנים לה
דריסת רגל בארצנו!״
• פרופסור גכריאל שטיין, יושב ראש אירגון האקדמאים :״לפסוק: מציון
תצא תורה, יש משמעות חדשה — כל נושאי התורה יוצאים מציון!״
• המיליונר האנגלי צ׳ארלס קלור, כששמע על הבעיות הכספיות של
אוניברסיטת קיימברידג׳ האנגלית :״לא כסף חסר להם — וייסגאל חסר להם!״

• בתכ יומן החדשות, יוסי שריד,

על הסרט עץ או פלסט״ן :״מטבע

עובר לזונר.״

היולי תזוז *•13

ו ר דו כ. י -בנבז ר ד ־ זיד— ד

י? י־ י

מקרר חשמלי ״קורעוז״
פרס 1
פרס 11 מכונת כביסה ״קריס טל לו ק ס ״
פרס 111מקלטרדיו ״ ג ן -ג ל ״
פרס ^ 1מערבל( מיקסר) ״קריס טל מיקס״
30 פרסים מתוצרת ״עץ הזית״ 30 ,פרסים
מתוצרת ״ביסקול״ ו״סוכרזית״ ופרסים
מתוצרת הלן קרטיס.

בגליון ״עולם הקולנוע׳ 0.62ו.זו

קורם תפירה של ״מרדיקם״
אחד הקורסים לתורת הגזירה והתפירה, שנפתח בחודש מאי
השנה ע״י הנהלת ביח״ר למכונות תפירה ״מרדיקס״ הגיע
לסיומו, לאחר 4חודשי קיומו.
מטרת הקורס היתה להקנות ידיעות יסודיות בתורת הגזירה
והתפירה לכל הרוכשת מכונת תפירה. ואכן, למדו, ובהצלחה
סיימו את הקורס אותן החניכות והמטרה הושגה. הנהלת ביח״ר
למכונות תפירה ״מרדיקס״ ארגנה ומימנה בחלקו הגדול את
הקורם, ובכך עזרה כבר לנשים רבות ללמוד את תורת התפירה.
אורגנו כבר שלושה מחזורים נוספים, וקורסים דומים עומדים
להערך בכל חלקי הארץ.
וקצת פרטים על בית־החרושת למכונות תפירה ״מרדיקס״:
זהו ביהח״ר היחידי המייצר את כל חלקי המכונה בארץ. הרמי•
הגבוהה של המומחים ובעלי המקצוע העובדים בביח״ר
למכונות תפירה ״מרדיקס״ ,יחד עם הידע הרב שנרכש ע״י
בעל המפעל, מאפשר להוציא לשוק מכונת תפירה מושלמת
מבחינה מכנית, ויפה מבחינה חיצונית.
כל מכונה, לפני עזיבתה את בית־החרושת, עוברת בדיקה
יסודית ביותר. ישנם 3סוגי מכונות )1 :להנעה ביד )2 .להנעה
ברגל )3 .להנעה במנוע. המודל החדיש שלהם הוא ״מרדיקס־סופר״
,מכונה בעלת הנער, פרקית. זה השכלול הטכני האחרון
במכונת התפירה הביתית. גם בחוץ־לארץ נהנות אלפי נשים
ממכונת התפירה המהוללת ״מרדיקס״ ,והעובדה שבשנת 61־60
נמכרו מכונות תפירה ״מרדיקס״ לכל חלקי העולם.
על מנת להקל את רכישת המכונה המהוללת הזאת, נמכרת
מכונת התפירה ״מרדקיס״ בתשלומים נוחים.

במדינה

ח ל ! 1ם 1ו ת 1ןתל אני !

בסקר. אחה ג 1נ עו -1

1^ 1>..10£1
עכרית, אנגלית, צרפתית, גרמנית

כתות מיוחדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ס יסודיים ותיכוניים
^ הכנה ל־ 1<1£6י 1נ 1מ 31נ)
ע6זו\ <6 !>0זג 10ז0£1016־? 1
1110£1);6נ) 061

^ קורספונדנציה מסחרית באנגלית.

נחלת־בנימיו
,2טל• 56347 .

^ הכנה לבגרו ת
שפה שמושית
1ז831(0־761 ומ 0 0
4ספרדית, איטלקית, רוסית,
פורטוגזית, ערבית.

פתח*תקוה, מוגטיפיורי 4

(תמשך בעמוד ) 17
מחלת העגבת אורך למעלה מחודש. בסופו
של שלב זה מופיע הסימן הראשון: פצע
אדום וקשה, הנקרא כיב מופיע במקום בו
חדרו חיידקי המחלה. זה יכול להיות באבר
המין, השפתיים, העיניים, ואצל חומו־סכסואלים
גם פי־הטבעת והירכיים. פצע
זה מתרפא מעצמו לאחר שבועות אחדים
ולכן לא רואים בו הנדבקים, שאינם מכירים
את המחלה, משום סכנה.
בשלב השני קשה אפילו לרופאים להבחין
בעגבת. בשלב זה מופיעות סחרחורות,
כאבי ראש, עייפות וכאבי־גב. סימנים אלה
דומים גם לשפעת למשל, ולעתים קרובות
קורה בשלב זד, שהרופאים אינם מבחינים
מיד בעגבת. לעתים מופיעים גם פצעים
קטנים או תפרחות ורודות על כל הגוף.
השלב השלישי הוא גם הסופי. הוא עלול
להופיע אפילו שנים אחדות לאחר שנעלמו
כל סימני השלב השני. חיידקי העגבת,
העוברים בגוף דרך צינורות הלימפה,
מתרכזים סביב איבר מסויים: הלב, המוח
או עמוד השדרה. כאשר הם תוקפים את
האיבר, הם גורמים בדרך כלל למותו של
המותקף. במיקרה הטוב הם גורמים להת־קפות־לב;
במיקרים אחרים הם גורמים
לעיוורון, חרשות, שגעון או שיתוקים
חלקיים ושלמים.
שלוי ״ סיכות. הסיבה העיקרית לאופטימיות
של הרופאים בקשר להדברת המחלה
היתה החומרים האנטי־ביוטיים. הזרקת מנה
מספיק גדולה של פנצילין מאפשרת היום
את הדברת העגבת בשני שלביה הראשונים
כמעט ללא כל קושי.
אך התפשטותה החדשה של המחלה עוררה
שורה של סימני־שאלה אצל הרופאים.
באופן כללי״מאד סוכמו שלוש סיבות עיקריות
להתפשטותה המחודשת של המחלה:
9הזהירות מפני מחלות מין פחתה
בשנים האחרונות.
החומרים האנטי־ביוטיים והרגשת הנצחון
על המחלה הפסיקו כמעט לחלוטין את פעו לות
ההסברה הנרחבות נגד מחלות המין.
כך הציעו למשל, לאחרונה, להפסיק את
בדיקת ווסרמן, שנערכה עד כה לכל אשה
הרה ושמטרתה לקבוע אם האשה חולה
בעגבת, על מנת לטפל בעוד מועד בעובר.
כמו כן אין כמעט הסברה בכתב או בבתי־הספר.
בעברית יש רק ספר אחד המסביר
את מחלות המין ומזהיר בפניהן• וגם הוא
יצא עוד בשנת . 1949
8׳ פעולת החומרים האנטי־ביוטיים נחלשה,
לדעת חלק מהרופאים בשנים האחרונות.
לדעתם,
פיתחו חיידקי העגבת עמידות
חזקה נגד הפניצילין. לדעת רופאים אחרים,
אין סיבה זו מתקבלת על הדעת, בגלל
המנות הענקיות הניתנות במיקרה של עגבת
ושאינן מאפשרות עמידות מוחלטת. לעומת
זאת, טוענים אותם רופאים, האנטי־ביוטיקה
ניתנת היום בכמויות כה גדולות, עד שהיא
מחסלת אצל חולי העגבת את סימני המחלה
הראשוניים והשניונים ומופיעה עגבת בלי
ראש, כלומר עגבת רק בשלב השלישי,
הפאטאלי.
9סיבה שלישית שאין לזלזל בה, היא
הידוק הקשרים עם ארצות נחשלות.
בארצות אפריקה הולים 40־ 30 אחוזים
מהאוכלוסיה במחלות מין כרוניות והמגע
המוגבר עם אוכלוסיה זו גורם לתפיצה
נרחבת שלהן, ביניהן העגבת. כך, למשל,
נפוצה בעיקר במרחב צורה של עגבת בל־תי
מינית, הנקראת בג׳ל והנפוצה על־ידי
מגע של שתיה משותפת, משחקים או אף
על־ידי זבובים. כהוכחה לנכונותה של
הנחה זו, מצביעים על העלית הנרחבת
בתפוצתן של מחלות מין נוספות, מלבד
העגבת, בארץ ובעולם.
״לא מכירים את החומד״ .בארץ
נזעקו לבעייה בעיקר מוסדות ד,ימאי*
אצלם מרובים מקרי המחלה מבכל מקום
אחר. כאשר פנו נציגי הימאים לפני חודשים
למשרד הבריאות לראשונה, אמרו להם
אנשי המשרד שהם מפחדים לגשת לפעולה,
כי אינם מכירים את החומר האנושי על
האניות.
אך משהגיעו הדו״חים הראשונים על המצב
המחמיר, התעורר גם משרד הבריאות
לפעולה. השבוע כבר עמדו הדיונים
של משרד הבריאות ומוסדות הימאים בשלבם
המתקדם. בסיכום יוחלט כנראה על
פעולות הדרכה אישיות וכלליות בקנה מידה
רחב, בדיקות יסודיות ומחייבות של ימאים
• ספרו של
הנוער.

מרדני זידנזן, אויבי

חוזרים והסביר, כללית על מחלות־מין ו־סכנתן.

תל־אביב
רחוב
הנעל־־מ
לאורך 3050 המטרים של רחוב דיזנגוף,
מרכז הקניות של תל־אביב, מפוזרות 23
חנויות נעליים. ברחוב אלנבי ( 1750 מסר)
יש 26 חנויות הנעלה. ואילו ברחוב צר
ועלוב, בדרומה של תל־אביב, מרוכזות לא
פחות מאשר 37 חנויות נעליים לאורך 300
המטר של הרחוב.
זהו רחוב נ וד, שאנן, ליד ר,תהנה המרכזית,
המתחיל בקולנוע מרכז ומסתיים ברחוב
לוינסקי. זו בצד זו, בבתים מקולפי
טי* ברובם בני קומה אחת, שוכנות החנויות.
לפעמים עד ארבע בבניין אחד.
בכל הרחוב נשארו לפליטה קיוסקים ספו רים,
חנויות מכולת או בתי־מלאכה קטנים.
כל מקום פנוי אחר מוצל לתצוגת הנעליים
הגדולה ביותר במדינה.
לולא חלונות־הראוור, המפוארים, הזבניות
בחלוקים אדומים. ובורסות הלוקסוס בכמה
מהחנויות, יכול היה הרחוב להיראות כקטע
מעיר של ימי־הביניים, בו התרכזו אנשי
גילדת הסנדלרים.
״נשים הכי אצילות״ .איש לא כיתן
את סוחרי הנעליים לרחוב זה, וקשה למצוא
גם חוק. כלכלי לפיו הפך רחוב נוה־שאנן
לשוק הנעליים של ישראל. אולם
כיום הפך שם הרחוב למושג. שמעו יצא
לא רק בתל־אביב. מכל חלקי הארץ נוהרים
קונים לנוה־שאנן. מספרים. שאפילו
תיירים מגיעים לישראל, כשהם מצויירים
בשם ״רחוב הנעליים״ ,אותו קיבלו בחו״ל,
כיצד זכה דווקא רחוב צדדי ונשכח זד,
למעמד כלכלי כד, מכובד פשוט מאוד,
בכל הארץ יודעים כבר שבנוה־שאנן אפשר
להלזיג זוג נעליים בעשר או בעשרים לירות
פחות מאשר ברחוב דיזנגוף או אלנבי,״
מסביר סוחר הנעליים מרדכי מרודי .״וזה
אותו כיב ואותר, איכות כמו שם. אותן
הפירמות שמחלקות את הנעליים בדיזנגוף,
מהלקות גם כאן. אבל כאן יש תנועה חזקה,
לא מחזיקים סטוק, והקונים יודעים שמד,רחוב
הזה לא יצאו בלי נעליים. מה
שלא ישיגו בחנות אחת — ישיגו בשנייה.״
ואמנם, אותן נעלי נשים גבוהות עקב
1חדות אוטם, שברחוב אלנבי דורשים עבורן
כיום בין 35ל־ 40ל״י, נמכרות בנוה־.
שאנן ב־ 18 עד 23ל״י. נעלי גברים אפשר
להשיג כאן במחירים של 15 עד 20ל״י,
לעומת 36 שדורשים עבורן בדיזנגוף.
*,כניה?•״דף׳ .למרות שסוחרי הנעליים
של. נוה־שאנן אינם מאוגדים עדיין. באגודה
מקצועית, שוררים יחסי שכנות ביניהם.
ריבוי׳ החנויות אינו מוליד קנאה, להיפך,
הוא מגביר את תנועת הקונים .״כל האינטליגנציה
מהצפון באה • ישר לכאן. באים
עם פה״במינז וקונים נעליים,״ מספר סוחר
הנעליים גבריאל ניניו .״הה״ סוסייטי חכי
׳סובה בארץ, נשים הכי אצילות באות עכשיו
•לקנות את הנעליים בחצי מחיר. זה
בגלל שאנחנו לוקחים רק 10 אחוז רווח
על הנעל, כמו על לחם. ואם עומדים על
ד,מקח — לוקחים גם פחות, כאן אין מחיר
יפיק*״ ׳מסביר הסוחר אליהו וסטלר.
שנתיים מאז ניגדש הרחוב חנויות הנעל
וכבר נוצר׳ הווי במקום, עם סיפורי אגדדת
משלו .״יום אחד באה תיירת אמריקא־ת
לקנות נעליים,״ מספרת הזבנית, שרה יושע,
״והזמינו. אותי לאכול אתה אדוחת־צהריים
בדן. תיירת אחרת הזמינה אותי לארוחה
בצידון! כי כאן אנחנו לא רק מוכרים,
אנחנו גם החברים של הקונים.״

מ שפט
עסק מפוק פאק
מתי• צירוף מלים הוא ביטוי המוני, גס
ובלתי• צנוע ומתי הוא הופך לביטוי ספרותי,
הראוי לשימוש במאבק פוליטי מילולי?
שאלה זו העסיקה השבוע את בית־משפט
השלום בתל־אביב.
שני צעירים, יצחק וייס ושמואל ספק-
טור, הואשמו בהתנהגות בלתי צנועה בפומבי.
סיבת ההאשמה היה כרוז, שמילותיו
נלקחו מיצירת המשורר־הביטניק האמריקאי
אלן גינזבורג ושאותו נשאו לפני כחצי
שנד, בסביבות השגרירות האמריקאית בתל-
אביב, במחאה נגד הניסויים האמריקאים :
(המשך בעמוד )22
העולם הזה יסגו

*־ 4פקידה החוקי של אשת ראש עיר
4 1אמריקאי, הוא להרים את תינוקות
האזרחים־משלמי־המיסים, כדי שבעלה יוכל
לנשקם. במדינת ישראל המתקדמת לא קיימת,
כמובן, פעילות אנטי־היגיינית כזאת. ולכן
התוצאה המזעזעת היא: עשרות רעיות־ראשי־ערים
ממורמרות, סובלות מאבטלה
חמורה. הבעל עובד שלושים שעות ביממה,
והן — אלמנות־הקש — יושבות בבית ולא
עושות כלום. זה צדק זה!
היתד זו בתיה מבת־ים, אשת ראש העיר
דוד בן־ארי, שהחליטה נחושות לשים קץ
לעוול הסוציאלי של מעמדה. ביום רביעי
השבוע, ערכה בעיר שלה מפגש חירום של
18 רעיות ראשי עיריות אומללות כמוה.
הכנס, שנמשך יום, עמד בסימן השאלה
הגורלית: באיזו צורה עלי לעזור לבעלי,
ולשילטון המונציפאלי ז
לבתיה המארחת היה נידמה שסיור מעמיק
בבת־ים המתפתחת יתרום רבות להשכלתן
של הנוגעות בדבר. וכך מצאו עצמן
האורחות נסחפות בהתרגשות אחרי הסבריו
המשכנעים של מזכיר העיר, כשהאוטובוס
סובב בשיכונים הלבנים. :מימינכן בית
שוקק חיים. ברגע זה אנו חוצים את

רחוב באלפור ההומה נפלא, נפלא,״
קפצה מתפעלת ריבקה צמיר, מנחלת־יהודה,
״שמעתי מזמן על בן־ארי שהוא איש דינאמי
בצורה יוצאת מן הכלל אבל עד כדי כך!!״
במעון התינוקות של אמהות עובדות
הוגשו לאורחות סנדוויצ׳ים מדג מלוח, נם
קפה, וכמה תינוקות בריאים לדוגמה. איש־שלום
מירושלים, סבתא לשבעה נכדים, לא
יכלה להתאפק מלהשמיע הערה נילבבת
באותו מעמד :״אוי־יוי, חבל שאין לי ילדים
קטנים. הייתי ישר רושמת אותם לכאן.״
אחר כך נערך סיור חמוד בבית־תרושת
ארטיק וכל גברת־עיר קיבלה במתנה שלגון
אמיתי ואפילו לוח־שנה בצבעים. אתי לוי
מאילת, בת הזקונים של המפגש — בת 28
— ביקשה עוד ארטיק והיתר, נורא מאושרת.
חבורת הליידיס ציננו משהו את ההתלהבות
האדירה. גברת ירושלים העדיפה הפעם
להשאר באוטובוס מאשר לטפס על
פיגומי בית העיריה החדש, ההולך וניבנה:
״מה יצא לי מזה? בעלי ממילא לא יעשה
לי עיריה חדשה. אין לי שום השפעה עליו.

ן י 1לאה לאוונר עם ארטיק ב•
פה. לאה בלטה כיפהפיה
ר,לא־נזוכתרת־רשמית של הכנס לרעיות ראשי־עיר.

לעומת שלוותה האפאתית, ירדה מהפיגו־מים
נירגזת ביותר ריבקה בן־פורת מאור-
יהודה, :אינני מבינה איך אפשר לבנות
לוקסוס כזה כשתקציב המדינה בגרעון.״

״אני לא חכמה״
רוחודהצהריים החגיגית, במלון
הנשיא בריביירה, היתד צריכה לפי התוכנית
להוות את מוקד הכנס. כמנה ראשונה
הציעה בתיה לנשים הרעבות לערוך
ויכוח על הנושא :״מה רעייתו של ראש
עיר יכולה לעזור בעיר?״
בא־כוח השילטון המקומי, ביקש ראשון
את רשות הדיבור מפני שמחכים לו אנשים:
״אני מציע שליד מרכז השילטון המקומי
יוקם גוף נשים כמוכן, במקביל לגברים.
כל המנגנון והטכניקה שלנו יועמדו לרשותכן.
אנו נהיה גאים בגוף כזה לידנו.״
בהמשך הוויכוח הודיעה חנה חושי, מחיפה,
שיש לה בבית מגירה שלמה של
חומר נהדר עם תצלומים יפים מהכנס ה־

י ג 1 ״1ח שורה קידמית מימין לשמאל: אתי לוי, אילת; צמיר רבקה, נחלת־יהו־
| | דה; חנה חושי, חיפה; רבקה בן־פורת, אור־יהודה. שורה שניה: בתיה
ן ! 814
בן־־ארי /בת־ים; עליזה תג׳ר, אשקלון; מרים אילון, חולון. שורה שלישית: עליזה אפרת,
עכו; ברנה דויטש, אשת סגן ראש העיר בת־ים; שושנה איש־שלום, י־ם; לולה סורקים, כפ״ס.

אילת ונחלת־יהודה א ^ה ^!יק;
ביותר בכנס. היא התנצלה :״אני נראית בילדה. לכן התלבטתי נדי

קודם והציעה לפתוח במרכז השלטון תיק
על הנושא .״אנו זקוקות, כמובן, ליום עיון
עם שתי הרצאות ממדרגה ראשונה. וקיבלנו
כבר הזמנה משבי־ציון. לפי שעה אני מציעה
שאין צורך לבחור כבר בגוף מצומצם.
תאכלו, חברות, תאכלו, זה יתקרר, אני
לא אוכלת כבד.״
גברת רחובות — ניצר כץ, העירה :״לא
נעים לאכול, חנה, כשאת מדברת.״
גברת ירושלים :״ועכשיו, חברות, אני
מציעה שנדבר סוף סוף דברים לעניין.״
חנה חושי, בקול ניפגע :״דיברתי לעניין,
נידמה לי.״
גבות אשקלון :״טוב, חברות. בעוד שמונה
חודשים אני מזמינה אלי. תביאו בגדי־ים.״
ראש העיר בת־ים, דויד בן־ארי :״אני מציע
שהמוצא יהיה חוף בת־ים. מכאן תשחינה
לאשקלון.״
לולה סורקים נזכפר־סבא :״חברות, הגברים
שלנו עמוסי עבודה ועלינו לעזור להם.
אנו דורשות להכיר בתפקידנו ברשמי.״
גברת ירושלים :״חברות, אני לא חכמה
גדולה. אני רואה עצמי רק כאשת ראש העיר׳
ואני לא יכולה להתערב בעסקיו. הוא
תמיד יאמר לי, :את לא עובדת עיריה.׳
כי יש דברים שאינם שייכים לעסק שלנו.
אבל אנו יכולות לעזור באירגונים. אני
באופן מיוחד עוזרת לזקנים, כי הם לא
קשורים במפלגה. אבל אפשר לעזור לבעל
גם בבילויים. אם ציר או קונסול מזמין, אז
האשד יכולה להציל ולבוא במקומו. לכן יש
לי יחסים טובים עם אנשים
ניצה כ״ץ, קורצת לחברות :״גברת איש־שלום,
זה העיקר בחיים.״
איש־שלום :״ויש זקנים, למשל, שלא
ראו אף פעם קולנוע. אני מצלצלת לידיד
ומקבלת 50 כרטיסים. או בחורף, למשל,
מילפנתי לפרידמן וביקשתי תנורים לזקנים

ניצה נ״ץ :״נו, את רואה שאת עוזרת
בחיים? !״
איש־שלום :״כן, אבל לא למפלגות, רק
לזקנים.״
ניצה כ״ץ :״זהו זה !!״
בנקודה זו הסתיים הוזיכוח הנוקב על
השלטון המונציפאלי, גברות העיריות גמרו
את רסק־התפוחים, והלכו לבקר קצת בביתו
של שלום־אש המנוח. גברת ירושלים נירא־תה
עייפה. היא העדיפה לשבת על כורס תו
של הסופר, מאשר לנוע בחדרים :״חם
נורא בבת־ים. זה מזכיר שכשהתחתנו,
אני ובעלי, אגב, היינו מאד צעירים, ובימים
הראשונים זה היה נורא בשבילי לראות
את איש־שלום נירדם בצהריים. הוא ניראה
כמו מת, ופחדתי נורא. הייתי ניגשת אליו
לספה, ופותחת לו באצבעות את העיניים.״
הפייפ ארקלוק, בדירתה הפרסית של
בתיה בן־ארי, סיים את מסע־הצלב הלוהט
להגנת הבעלים. לולה סורקים מכפר־סבא
נישאלה אם היא מרגישה שהכנס
עזר לה בבעיתה: איך לעזור לבעלה?
״מובן. כבר היום עזרתי לבעלי. הוא
התפטר ממני ליום אחד.״

חנה חושי עשתה רושם יעז
קן ןץךן
על שאר משתתפות הכנס.
1111 1
,היא מלאן משמיים,״ אמרו עליה חברותיה.

ןךךןך אידה כץ, אשתו של ראש
| | עיריית נהריה, לא עטתה 11981 רושם של נציגת עיר־הנופש־והקייט. היא
היתה השקטה בין משתתפות הכנס הנשי.

במדינה

אב מציע את שני יל!

(׳חמשך מעמוד )20
0111561 1611):311, § 0 311)1 £1101ו״1\ 1
״! 1.1101111(5־ 1־0111׳> !01111״אמריקאי, לך ו־שג!
ל עצמך בפצצות המימן שלך נאמר
בכרזה, שהרגיזה תיירת אמריקאית זקנה עד
שפנתה בתלונה למשטרה (העולם הזה .)1286
השבוע ניסו השניים להוכיח בבית־ה־משפט
שהכרזה, כפי שהיתר, כתובה, היתה
ללא כל משמעות מינית. לשם כך הזמינו
לדוכן העדים, את אריה זקס, אסיסטנט במחלקה
לשפה האנגלית באוניברסיטה העברית
בירושלים, ואת במאי התיאטרון
והקולנוע פיטר פריי.

ןישמ &י

סנסויגז

נפתחים קורסים חדשים
* רדיו אלק ט רוניק ה
* טלויזיח
* חשמל — זרם חזק
פרטים והרשמה:
0ג־ 12 בבקר5 ,־ 7בערב.
תל-אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב בי אליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בי ת יו אל
דחף

היום זה סוד, אולם מחר
כולנו נדרוש

העיד האסיסטנט לאנגלית אריה
זקס, כפי שנרשם כידי השופט
חיים שטיינברג :
״שפת אמי היא אנגלית. נולדתי בארץ,
אך הורי הם מארצות־הברית. למדתי ב־
51.באנגלית. את הפסוק
הרווארד ואני
בכרזה הייתי מתרגם כך, :אמריקנים —
לכו לעזאזל עם פצצת המימן שלכם!׳ הביטוי
לכו לעזאזל הוא הביטוי הקרוב ביותר
הידוע לי למלים גו פאק יורסלף.
״אני מכיר את אלן גינזבורג אישית.
קראתי את אמריקה שלו. זה שיר של חימה
וזעם על תכונות שליליות שהוא מצא
בארצות־הברית. הכוונה של פאק יורסלף
בכל קונטקם הוא לך לעזאזל, בביטוי של
חימה וזעם. יש עוד ביטויים הכוללים
בתוכם פאק, כגון פאק־אוף אשר פירושו:
הסתלק מכאן — בסלנג. יש גם ביטוי
פאק-אפ, אשר משמעותו — תוהו ובור,ו.
״גס משמעות סינית״ .מקורה של
המלה הוא מהצד האנגלדסכסי של האנגלית.
היא מהמלים שנעשו אסורות בתקופה ה־פוריטאנית.
כיום קל למצוא מלה זו בספרות:
במאהפה של ליידי צ׳טרליי למשל,
אצל ג׳ימס ג׳וייס או הנרי מילר. כיום
מקובל הביטוי כקללה בין דוברי אנגלית.
״נכון שבמקור יש שתי שורות 116- :ז / 1״
0111׳> 011 611)1ץ 1103, 1011611 10111
1נ 01ץ

101111

! 861£ג 01ע

)£1101

׳׳1 8011111.ד 101״אמריקה, מתי תסיימי
את מלחמת האנושות? לכי שגלי עצמך עם
פצצות האטום שלך אך אין כל הבדל
מהותי.

תשבץ העולם הזה *3 0 9
שרת תתיר, בת ,24 ננלרת בית נאב לטוני ילריב, כותבת
לנו :״ביתרון תשבצית היא אתבת ישנת שלי.
תפננגו הוזלבותי לננבור לננברו תשני של תתיתרנו והרי
התשבץ התונוו לבניכם־.״ יישר כוח־ — גב׳ תתיר.
מאוון )1 :ראש
ממשלת דניה; )4
אחר מתאומי-החלל
הסובייטיים; )10 אך;
עבורי)13 :

חמש־עשרה; )14 עיר
המתים המצרית המפורסמת;
)15 גורם;
)17 גבוה; )19
שופט פופולרי; )20
״העבודה היא לא
היא לא
ארנבת,
תברח, אפשר
)22 עיר מפורסמת
באיטליה; )25 גיל
חופה; )26 חודש
עברי; )27 מגדולי
סופריה של צרפת ;
)30 בריח צבאית
בעולם; )32 קול הבקר;
)33 עונת ה־תיספורת
לצאן; )34
תבערה; )30 ענה: אחיו אשת

(כתיב חסר 39
נרצח בידי חבריו
הטובים; )41 אסון;
)42 נע; )44 עיר נופש בארצנו; ) 46 גזע
כלבים; )48 מרח; )50 מלת שאלה; )51 כסה
בעננים; )53 עדיין לח; )55 השתחווה; )57
אוייב )58 :מחזאי אירי מפורסם; ) 59המקום
בו התקיים פסטיבאל הנוער האחרוז;
)00 בירת פרם.
מאונר )1 :בית־חרושת למוצרי קרטוז)2 :
לא חם (הפור) )3 :אחד מבני. הנפילים; )5
טירת חשמל; )6שודד, גנב; )7אחות הבז;
)8יקטול (כתיב חסר); (9קומפוזיטור איטלקי
) 12 :גיל מצוות לנערה; )15 פסולת
התבואה )16 :אחת המדינות הניטראליות;

״נכון שלמלה פאק יש גם משמעות
מינית. לאמי לא הייתי אומר ביטוי זה
אפילו במשמעות של ״לכי לעזאזל׳׳ —
אלא אם הייתי תחת לחץ כבד. אינני זוכר
מקרים בחברה בארץ שאחד יגיד לשני ביטוי
זר״ פרט למקרה אחד, שאשר, אמרה לי
זאת. היא ה תה ידידה טובה שלי.׳׳

העיד פיטר פריי, כפי שנרשם
עד־ידי השופט :
,,אני במאי, נולדתי בקנדה. אני בקי
באנגלית ויודע קצת עברית. התרגום של
הביטוי בכרזה הוא :״אמריקאים — לכו
לעזאזל״ .כוונת הכרוז היתר, ליצור הלם
ובמיסגרח של הפגנה ציבורית זה לא בלתי
מוסרי.
״לביטוי הזד, אין ערך מיני. אני קראתי
את השיר בו הוא מופיע ונהניתי מהעקיצה
האירונית שבו. זה שיר מוצלח מאד מבחינת
שירה והייתי מוכן לקרוא א־תו בקול
ישראל.

לשאלות התביעה, השיב פיטר
פריי :
״העברית שלי חלשה ולכן לא אוכל
לתרום את ביאליק. לבתי, בת ד 12 לא
הייתי אומר את הביטוי הזה ,׳ כי בבית
שלי לא רגיל להשתמש בביטוי כזה.
״המלה פאק כשהיא לעצמה אינה גסה,
מפני שהיא מתארת, יחסי־מין, שהם בגדר
פעולה ביולוגית טבעית. איני מסכים שהיא
גסה בעיני או בעיני הקהל הממוצע. השלט
לא היד, גס אלא חריף. אני הייתי מסכים
להדפיס מודעות תיאטרון עם המלה הזאת,
לו החוק היה מרשה זאת.״

הווי
)18 מתפלאים (הפור); )21 טלד פרם; )23
משמש למאור; )24 קריאת אפתעה; )26העצים
ביקשוהו למלוד עליהם; )28 סיפוז;
)29 מקום משחקי אסיה האחרונים; )31
אחד האבות; )32 יסור )35 :מתנה; )37
בריאות; )38 הר געש באירופה; )40 קדוש
בצרפתית; )41 כפול; )43 אדם שראה או
שמע דברים; )45 שאיז בו בלום; )46 שודד
ים; )47 גבור ה״פרשה״; )49 שמה הפרטי
של סופרת אמריקאית, המוכרת בעיקר ככותבת
על סין; )52 אילז; )56 לא עבה;
)58 מזמר.

כשר קרנפים: בבית־שאן, אחרי הצגת
הקרנפים, הקיפו תושבי המקום את
שחקני התיאטרון החיפאי, קראו לעברם
קר אות קצובות :״בית־המטבחיים! בית־המטבחיים!״
השיגעון הנפלא :
בחיפה, סירב בעל, שאושפז בבית־תלים
לחולי־נפש, לתת גט לאשתו, טען :״אינני
מש יגע לגרש אשד, נפלאה כזאת
כור־שחת: בכפר יסיף, התרגז תושב
המקום על שכנו, שחמורו השחית אתי
ערמת השחת בחצרו, הטילו לאחד מבורות
המיים שבסביבה.

שפחה טוכה, המעוניינת באימוץ
שני ילדים — אח ואחות — תפנה
לת.ד , 19038 .ת״א.׳׳ כך כתבתי במודעה.
קיבלתי 60 תשובות 60 :משפחות טובות
היו מוכנות להיות לאב ולאם לשני ילדי.
לא רציתי למכור אותם. הורים אחרים
מוכרים את ילדיהם, אבל אני לא סוחר
בבשרי ובדמי. רציתי לתת אותם. פשוט
לתת אותם — למי שיהיה מסוגל להבטיח
להם חיים נורמאליים. אותם חיים שאני
עצמי אינני מסוגל לתת להם.
עוד אעמוד על מה שהביא אותי לצעד
נורא זה. תחילה אספר על ביקורי אצל
המשפחות שענו לנ!ודעה.
כולן היו משפחות טובות, בעיקר מצפון
תל־אביב. היו גם מירושלים, מחיפה, מתל־מונה
ד,ם גרו בבתים נאים, מרוהטים יפה!
והם דיברו בשקט. בכמה בתים ראיתי
מכשירי טלביזיה. היו ביניהם רופאים,
מהנדסים, בעלי עסקים. דבר אחד חסר
לכולם: ילדים.
זוג אחד היד, עקר. אשד, אחת עברה
ניסויים נוראים במחנות הנאצים, ומאז
איננה מסוגלת ללדת. אחרת ילדה פעם,
ובנה מת. מאז היא עקרה.
מכתב אחד אפילו ה״יע מארצות־הברית.
איך שמעו על המודעה שלי? אינני יודע.
לא עג תי, כי איני רוצה שילדי יעזבו את
הארץ הזאת.
לא כל המשפחות מצאו חן בעיני. אלה
שנראו לי עצבניים או חסרי־סבלנות —
פסלתי מיד. אנשים כאלה אינם יכולים לחנך
ילדים. אחרים פסלתי מפני שהיו זקנים
מדי. ילדי הם בני שלוש וארבע־וחצי! ,הם
זקוקים לאבא ואמא, לא לסבא וסבתא. והם
ן ן זקוקים להם להרבה שנים; לא שיתייתמו
בגיל צעיר.
מצאתי בכל זאת כמה משפחות מתאימות
מכל הבחינות: טובי לב, בעלי אמצעים,
מחונכים, בגיל המתאים. הראתי להם
תמונות של דליה ורוני, והם התאהבו
בהם. ובכל זאת לא הגענו לכלל הסכמה.
כי את התנאי האחד והיחיד שהעמדתי,
איש מהם לא רצה לקבל.
לא דרשתי כסף, ולא דרשתי לראות אותם
יותר בחיים. דרשתי דבר אחד ויחידי: שפעם
בשנה, איכשהו, יודיעו לי ההורים
החדשים של ילדי — מה שלומם. יותר
מזה לא רציתי. רק לדעת אם הם בריאים,
אם הם חיים, אם הם הולכים לבית־ספר,
אם הם מתחתנים. זה הכל. אבל איש לא
היה מוכן להבטיח תנאי זה. לכן עוד נמצ־אים
ילדי במוסד, מחכים למשפחה חדשה.

הס טירה הראשונה
^ן ן——^111ר־ ^ן ו!^>111 זז^ 6־
רוע אני רוצה להיפטר מילדי? מה

/ 3דו ח ף אותי לצעד כזה? האם אני מיפי
71 לצת? האם אני אב לא טבעי? האם אינני
אוהב את ילדי?
אל תאמרו זאת ! אני אוהב אותם יותר
מכל דבר אחר בעולם. אני עושה מה
שאני עושה — רק מתוך אהבה. אני אוהב
אותם כל־כך, שאני מוכן לוותר על הדבר
היקר ביותר בחיי, רק כדי שיהיה להם
ט, ב .שלא יעברו את הגיהינום שאני עצמי
עברתי אותו — הגיהינום ששמו: ילדים
ללא אמא.
ברגע זה הם נמצאים במוסד של ויצ״ו
בתל־אביב, ואני לא רוצה שימשיכו לחיות
במוסד. אני יודע מה זה מוסד. בשבילי —
זה מוות.
הייתי בן שנתיים כשקיבלתי את הסטירה
הראשונה שלי. לא קיבלתי אותה
מאמא כועסת, שאחרי רגע היתה מנשקת
אותי באהבה. אמי מתה. קיבלתי א! תה
בבית הית־מים הספרדי בירושלים. שמונה
שנים שהיתי שם, רועד מפחד לפני כל
שיעור. שיעור בתנ״ך היה בשבילי, מגיל
שש, שיעור של מכות. לא שמעתי בחיי
מלה טובה אחת, קול רך. למדתי לשנוא
את העולם בשמונה שנים.
כל ארבעת האחים שלי עברו גורל דומה
לשלי. זה היה הפ תרון הטוב ביותר בשביל
אבי, שהיה מחטא בורות מיים בעיריית
י -י יי הוא היה עובד בשבילנו כמו

לזרים -הנה; סיטוו האיש׳ ,כלשונו :

שני ילדים במוסד -הוא לא רצה שגם ילדיו יגולו שם
תמיר, בכל מיני עבודות שחורות. גם
אחר־כן־ ,כשעברנו לגור בשכונת התקווה.
בשבילינו אפילו התחתן בשנית. הוא לא
הבין שבוה הוא לא קנה לנו אם. הוא קנה
לנו אם־חורגת. לא יכולנו להשתוות אתה.
שנאנו אותה. כל אחד מאתנו הלך לדרכו.
הגדולים התחתנו, אחד שכר חדר לעצמו,
אחד ירד לאילת ואני הלכתי לקיבוץ.
רכשתי שם השכלה תיכונית חלקית. עד
שחברת הנוער שם התפרקה, החברה חזרו
העירה ואתם אני. הייתי אז בן . 17 היה
לי חדר זעיר בשכונה ועבדתי כשוליית
מכונאי.

בודד כקיבוץ
הנהדרת ביותר בחיי
ך* תקופה
| ן היתד, בצד,״ל — חיל רגלים. זה מגוחך

לנו שנה אידיאלית. שום ריב אינו זכור
לי. את כל המשכורת מסרתי לה ביד.
עבדתי מ־ 7בבוקר עד 11 בלילה כל יום
— שתי משמרות — כדי לגמור עם החובות.
הכנסתי רהיטים, גז. לציונה היו הבגדים
הכי יפים בשכונה. הבת שנולדה
לנו כעבור שנה הביאה שימחה לבית.
עבדתי בחשק, כיוון שידעתי שזה בשביל
עתידה. תיכננתי את חייה: עממי ואחר־כך
תיכון! אתן לה דירה, אקנה לה שמלות
יפות. היו לי חלומות וורודים, עד שמלאו
לה חמישה חודשים. חזרתי מהעבודה.
״אני מתגרשת,״ הודיעה לי ציונה.
״עשי טובה,״ אמרתי לה ,״אין לי חשק
להתבדח. אני עייף.״
״זאת לא בדיחה,״ אמרה לי ,״קח זאת
ברצינות.״
המשכתי לקוות שהיא עדיין צוחקת. מדוע
שנתגרש? לא היתד, שום סיבה לכך. אמרתי
לה בלב קל :״אחרי האר חה, אוקיי?״
היא לא אכלה. השכיבה את הילדה
לישון, התיישבה לידי ואמרה שאינה יכולה
להמשיך לחיות אתי, שהיא עצבנית, שהיא
מפחדת ממשהו שאינה י דעת מה .״אולי
את עייפה? אולי תסעי לבית־הבראה,
תשכחי אה השטויות? גם אני אקח חופשה.״
היא
אטמה את אוזניה. ביקשתי ממנה
שתתחשב בילדה .״לא התחתנתי בשביל להתגרש,״
הודעתי לה.
למחרת ניגשה לרבנות. הוזמנתי לבירור.
שאלו אותה בנוכחותי אם אני מתעמר בה,
מכה אותה, משחק קלפים, שותה? ״לא,״
היא ענתה ,״הוא מתנהג אלי טוב.״ ובכן
מה הסיבה, היא נשאלה. ואז היא התפרצה:
״כלום, אני לא רוצה לחיות אתו. אני
רוצה להתגרש, להתגרש ודי.״

שם מבחינה חברתית. הייתי בודד שם יותר
מאשר בעיר הגדולה.
חזרתי אל החדר הזעיר שלי בשכונה.
התחלתי לעבוד כפ על דפוס והיה לי לשלם
שכר־דירה.

חתונה או כזום!

ה ן ןם הלכתי לבקר את אבי. פגשתי
* 2שם את ציונה , .היא היתד, שחרחורת,
תימנייה. היו לה עיניים לוהטות. היא היתר,
בצבא עם אחותי, ובאה לבקש מאבי קצת
כסף עבורה, מפני שלאחותי לא נתנו לצאת
אותו יום מהמחנה. נמתי לה את הלירות
שהיו בכיסי וכשיצאה מהבית יצא לנו
ללכת באותו כיוון. גם היא גרה בהתקזזה.
התחלנו לשוחח. היא סיפרה לי שבקרוב
ישחררו אותה מהצבא, בגלל מצב כלכלי׳
של משפחתה.

״אתה מפריע 7י :״
^ כית היו שבועיים של מתח נפשי.
^ כמו לפני קרב. זאת היתד מהלומה
רק עתה חשבתי שכבר
בשבילי. הנה,
הגעתי אל השלווה, שלבתי תהיד, ילדות
מאושרת.
עברתי ללון לחדר שני. אז התערבו
היריה. דיברו אתה, אתי, בקיצור —
נעשה שלום. היא נימקה את התנהגותה
המוזרה במצבי-רוח רעים.
הייתי שקט. פניתי לתחנת
גם אז לא
ייעוץ. שם אמרו לי להיות בבית יותר,
המשמרות הפחות
לעבוד. הפסקתי את
כפולות. חיי המשפחה חזרו לאיתנה ושוב
חלפה שנה. אז נולד רוני. שוב ניתקפה
ציונה במרה שחורה .״אני רוצה להתגרש,״
חזרה עם הפיזמון הישן שלה. אחרי שיכי

״אין לי סבלנות לדברים כאלה. חוץ מזה
אתה מפריע לי, אתה לא רואה שאני
קוראת?״
אז אירעה ההתפרצות הראשונה .״או
שאת חוזרת להירפא, או שאני מחזיר את
הילדים!״ היה התנאי שהעמדתי לפניה.
היא התפרצה בזעקות היסטריות. התחילה
לזרוק כסאות. ניפצה שמשה. השליכה את
צ נצנת הפרחים לריצפה. שכנים התאספו
ואפילו משטרה הגיעה. רציתי לקבור את
עצמי מבושה.

ף ומיים נעדרתי מהכית. הלכתי
לאחי. חשבתי שאם אחזור, יוטב המצב.
אבל הוא הוחמר סתלק מהדירה, בן־
זונה שכמותך!״ צווחה לעיני הוריה, שכמעט
גרו אצלי והתערבו בכל. הם היו
כמעט בעלי הבית ואני האורח. סטרתי
לה. זו הפעם הראשונה שהרמתי עליה יד.
היא חדלה לכבס, לבשל ובכלל לנהל את
הבית. היא התחילה לשתות ולצאת עם
גברים זרים.
היא איימה עלי שתרעיל אותי, אם לא
אתן לה את הגט. בבית היה גיהינום
גרוע מזה שבשמיים. והיא ניצחה אותי.
לא יכולתי לסבול יותר, הסכמתי לתת לה
גם. הבטחתי לתת לה הכל — הבית שכבר
היה שלי, והרהיטים — בתנאי שהילדים
ישארו אצלי. היא שמחה להיפטר מהם,
יותר ממה שציפיתי. כעבור שנה קיבלנו
את אישור הגט.
המשפחה נהרסה. חזרתי לחדר הקטן ב־התקווה.
יום אחד חזרתי מהצגה שנייה. הרחוב
היה חשוך .״רוצה?״ שמעתי קול
אשד, קורא. האשד, נשענה על קיר אחד
הבתים. התקרבתי אליה. זו היתד, ציונה.
ציונה, אם ילדי. ציונה הזונה. ציונה
שב־ 10 לירות אפשר לקבל אותה.

״הילד אינו שלף!״

*!*יונה היתח מטלפנת למקום העבודה
שלי וסתם, ללא סיבה, מאיימת שתה־רוג
אותי. כשד,יתד, נתקלת בי ברחוב,
היתד מקימה שערוריות שאספו את כל
דיירי הרחוב.
כמעט כל יום ביקרתי אצל ילדי, בהפסקות
הצהריים שלי. לא יכולתי להתאפק
ולא להוציא לפעמים חמש לירות אחרונות
על שוקולד או צעצוע בשבילם. פעם, כשבאתי
לבקרם, מצאתי את ציונה שם .״אני
לא רוצה שזונה תתקרב לילדי,״ אמרתי

היא אמרה משפט שחיסל אותי על המקום
:״הילד אינו שלך.״•

רוצה את דדי?־
אולי לומר זאת. אבל אז שמעתי הכי פחות
נזיפות׳ ,קיבלתי אוכל בזמן. החידדתי עם
אנשים. אנשים היו בשבילי עד אז דבר
מפחיד. הייתי תמיד יושב בצד, סגור ומכונס,
ק רא ספר, ובורח מהם.

״למה את לא מתחתנת?״ שאלתי בצחוק,
״תתחתני ותיפטרי מהבעיות הכלכליות
שלך.״
״מי בכלל מוכן להביט בי?״ ענתה לי
באותו טון.

אבל הנה, דווקא בצבא, הרגשתי׳ קירבה
אל בני־אדם. המקום שבו אמרו כולם,
שאחד דופק את השני, דווקא מקום זה
לימד אותי שיש בעולם דברים כמו ידידים
וחברים.

״אני מוכן להביט בך תמיד!״ אמרתי לה
ושנינו התפרצנו בצחוק.

נועים רבים הסכימה ללכת לרופא. הוא
היפנה אותה לבית־ד,חולים בטלבייה, כשר,וא
מסביר לה שמצבה מסוכן ושזה לטובתה
ולטובת הילדים. רק לכמה חודשים,
הוא הרגיע אותה. התחלתי לרוץ למוסדות
סעד לסדר את הילדים עד שתבריא, ואמנם
קיבלו אותם למוסד של ויצ״ו. רוני היד,
בן חצי שנה.

צחוק־צחוק, אבל למחרת נפגשנו. היא
עבדה כפועלת ניקיון בבתי־חולים ומשרדים,
אחרי שיחרורה מהצבא. אחר כך נתברר לי,
שהסיבה לשי,־ורוד לא היתד כלכלית, כי
אם נפשית. היא היתר, עצבנית, אבל אני
לא הרגשתי. היא היתד, עליזה, נחמדה,
מסודרת. הסתובבנו שנה. עד שהוריה הציבו
בפני אולטימאטום: חתונה או כלום.
אבי קצת התנגד לרעיון. היא היתד תימ־ניה
והוא תורכי. הוא נאלץ כמובן להיכנע.

יום אחד, אחרי חודשיים, חזרתי מהדפוס
ואני מוצא את ציונה בבית. היא התעלמה
מנוכחותי. הסברתי שתעשה זאת בשביל ר,־

לכן החלטתי לחזור הביתה אחרי השיח-
רור. השבתי שאסתדר עם אמי החורגת,
שנתחיל את החיים מחדש. אולי הייתי צעיר
קודם, ולטורח עליה, אבל עכשיו אני בן
.20 כמה טעיתי. האשד, הזאת מיררה את
חיי. היא סרבה לכבס את החולצות שלי.
סירבה לחת לי לאכול. היא הביטה בי
בפנים חמוצות תימ ד, זועמת וכועסת תמיד.
אבי היה חסר־אונים נגדה. כעבור שבוע
עזבתי לתמיד את הבית. את בית אבי.
ישנתי בבתים בלתי גמורים. ,על ספסלים,
בתחנות רכבת. הייתי מבקר חברים
כדי שאקבל כיבוד ואשביע את רעבוני,
מפני שעדיין לא מצאתי עבודה. זה היה
רק שבוע אחרי השיחרור. ניסיתי לחזו!
לקיבוץ, אבל פגשתי פנים זרות וקרירות.
כל מ־ ש־כרתי קודם עזב. לא ניקלטתי

״אני מתגרשת!״
ך* תחתנו כרבנות. חשבתי, הנה הס!
| תיימה תקופת הטרגדיות. יש כבר חולצה
נקייה, ארוחה חמד״ מקום ללון. הוריה
בנו לנו דירה על ידם בשכונה ואני התחייבתי
לשלם את הכסף בתשלומים. היתד,

כל השמות ברשימה זו בדויים.

משפחה

טובה

המעונינת -באמוץ

2ילדים אח ואחות
תפנה לת.ד .19038 .ה״א
ילדים, שתלך לטיפול. היא לא ענתה. הרופא
אמר לי לא להחז ר אותה בכוח. וכך
נישארה ציונה בבית — מתרחקת ממני,
שוכבת כל היום על הספה, מעשנת סיגריות
וקוראת מערב נים. אפילו פעם אחת
לא שאלה איפה הילדים. הרעיון שהם במוסד,
בעוד אני וציונה בבית, הרג אותי.
״ציונה,״ אמרתי לה ,״אם את בבית, מדוע
שלא אחזיר את הילדים ותטפלי בהם?״
״תן לי מנוחה,״ ענתה עם הסיגריה בפה,

זה היה יותר מדי, אפילו בשביל אחד
מחוסן נגד סבל כמוני. לקחתי את הילד
לבדיקת אבהות, למשרד הבריאות. אבהותי
הוכחה מעל לכל ספק.

״למה אנחנו מה?״
ז ד• 111—9זז

־ 1111 ווו 01

ך* וני ודליה במוסד. עד מתי יהיו
בו? הן עוד מעט יהיה עליהם להחליף
את המקום, לעב; ר למוסד לילדים גדולים
יותר ! המחנכים יתחלפו, המקום ישתנה,
הם יצטרכו להסתגל לפרצופים חדשים. זה
יפגע בהם.
איני יכול להב־א אותם לחדר הקטן ב־התקווה
! מי יטפל בהם? מי יוכל לתת
להם את הילדות הטובה שכה חלמתי לתת
להם? גם אם אנשא פעם, אם בכלל תהיה
אשד, שתרצה להיות אם לשני ילדים, זו
הלא תהיה אם־חורגת. ואני יודע מה זה.
״אבא,״ הם שואלים אותי ,״למה אנחנו

אני אומר להם שמסיידים את הבית.
״אז למה אתה לא לוקח את סעדיה,
שעובד כאן אצלנו?״ עונה דליה ,״הוא
יגמור יותר מהר את הבית שלנו.״
כשאני רואה אותם כך, אני חושב: מוטב
לי לוזתר עליהם, אם בזאת אשיג להם
את הילדות הנכספת, שגם לי לא היתה.

מספר 1309

שנה

1 1 1

י״ 2ונשרי

יי 1