גליון 1317 מתאריך 5 בדצמבר 1962

מספר 13 17

שנח 26

ח׳ כסלו ת שכ״ג5.12.1962 ,

המחיר 75

אגורות

פרשת בר

1-2י

תדריך העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע״ ,י*
היכן לבקר השבוע:

מ חזו ת !

• אירמה המתוקה (הביסה) טוסי-
קול. אהבתה של יצאנית פאריסאית לסטודנט
עני, בהצגה העשוייה לפי הגירסה
הלונדונית. בידור מעולה, למרות הביצוע
הפרובינציאלי. שלמה בר־שביט, דינה דורון,
אריק איינשטין.
• כראשית (הבימה) סאטירה. סיפור
אדם וחווה בגן־עדן, מזווית ראייה של ימינו,
במחזהו של אהרון מגד.
• גליליאו (הקאמרי) דרמה. מחזה-
הענק של ברסולט ברכט על ההתנגשות
הניצחית בין הקידמה לחברה ולמישטר.
זלמן לביוש.
• הוא והיא (התיאטרון האינטימי)
בסידרת מערכונים מאת אפריים קישון,
שושיק שני מפגינה יכולת מעולה כשחקנית,
כשבעלה אריק לביא משמש בסיס להצלחתה.
• שורש כל רע (החמאם) קומדיה.
המנדרגולה של מאקיאבלי בעיבודם של יורם
מטמור, דן בן־אמוץ וחיים חפר, בדיחות
מפולפלות על עניינים אינטימיים.

מעדי פי ם
אותר. ותר
א ת תו כני תהחס כון ״עוז״

של בנ קלסחר חוץ.

ת ע רו כו ת

רוב תו כניו תהחס כון דו מו ת זו לזו ובכן,

מ דו ע דו קאנ חו ץ
לחסוך
בבנקלסחר חו ץ ם

• ג׳ירג׳ מאתייה (מוזיאון הלנה
רובינשטיין, תל־אביב) תערוכה ייצוגית של
צייר פאריסאי אבסטרקטי, ציורי שמן, גואש
והדפסי משי.
• תכשיטים (דוגית, תל־אביב) תערוכת
תכשיטים אמנותיים של הפסל הישראלי
משה (״בוקי״) שוורץ.
• תחכיכ (תל-אביב) אוטוגראפים, רכבות
חשמליות, מקטרות ובקבוקים, בתצוגת
שגעונותיהם הפרטיים של אספנים ישראליים.

כי נחוץ לך בנ ק, שלא ת הי ה בו ״ חו ס ך אל מוני ״.
בנ ק, שיק שיב לבעיו תיך.
בנ ק, שידריך או ת ך אי שי ת.
בנ ק, ש תר א ה בו ידיד מ סו ר.
בנ ק, שתרגיש בו כ מו ב בי ת ך.
ב בו אךלאחדמ סני פינו ברח בי הארץ זכור, כי אצלנו:

כל מפקיד ־ בן יחיד !
פתח חשבון ח סכון ״עוז״ או ״עוז־צמוד״
בכל אחד מסניפי

• אמנות

טרום־קולומכיאנית

(גלריה ישראל, תל־אביב) 160 פסלים של
אמנים מרכז־אמריקאים אלמוניים שחיו לפני
תקופת קולומבוס.

סרסיבז
• האי העירום (אוריון, תל־אביב)
הסבל, האושר והאבל בחייה של משפחת־איכרים
יפאנית על אי בודד. דרמה ללא
מילים וללא עלילה, בסרט המנסה לחדש
אמצעי־זזבעה קולנועיים. רק למי שמוכן להתרכז
ולקחת חלק בחוויה מאמצת.
• וירידיאנה (ירון, תל־אביב) לואיס
בונואל, בגנות ד,כנסיה והטבע האנושי, בסרט
קודר ופסימי.
• סיפור הפרכרים (פאר, תל־אביב)
מוסיקול מושלם. אהבת רומיאו פולני ויוליד.
פורטו־ריקאית, על רקע עבריינות־נוער
ושינאה גזעית בפרברי ניו־יורק.
• חיוכי ליל קיץ (מקסים, תל־אביב)
קומדיה. אינגמר ברגמן הגאוני לועג לגברים
המחפשים אהבת אצל נשותיהם של אחרים.
• נשואיו של מם מיסיסיפי (תל-
אור, ירושלים) סאטירה פוליטית. מחזהו
של השווייצי פרידריך דירנמאט, בביצוע
בעל איכות נדירה.
• יוג׳ימכו (אורגיל, ירושלים) סרט
פעולה. פידל קאסטרו יפאני מצית מלחמה
בין שני גושים, בסרטו המפליא של אקירד,
קורוסאבה.
• עץ או פלסטיין (בן־יהודה, תלאביב;
אורלי, חיפה) מיצעו יומני הזמנים
שהיו, כשעוד היה חור בגרוש (והוא הספיק
לרכישת כרטיסי
• שכעת הסאמוראים (דומינו,
חיפה) סרט פעולה. צוות הופך לכוח במערבון
יפאני מרהיב נוסף של קורוסאבה.
• הפאריסאיות (סביון, חיפה) אופיין
של נשות פאריס, דרך עסקי המיטה
שלהן, בארבע אפיזודות פיקאנטיות.

ב נ7ןדסחרחוך

3ה בד לדד ב

מו ע דוני ם
לה תגלח
אתה חייב

זאת

עם 7זהב

• כרמלה (עומאר־כיאם) שירי־ע
ספרדיים ודרום־אמריקאיים, בביצועה של
זמרת בעלת קול עמוק ומזג סוער, המלווה
על־ידי גיטריסט וירטואוז.
• להקתכרמץ (תרנגול הזהב, מלון
דן) שרשרת של מחולות־עם ישראליים,
בביצוע מרהיב של צעירים יפי־תואר ותו־סטי
רוח נעורים.
העולם הזה 1317

•יייי

״מניין קיבלתם את הפרטים על הוויכו־חים
הפנימיים ביותר של צמרת מפא״י בעניין
מאיר ארגוב ומזכירתו?״ שאלני השבוע׳
בפליאה, אחד מאנשי המפלגה. יתכן
ששאלה זו עלתה גם על דעתך, למיקרא
הכתבה בגליון האחרון.
התשובה: חלק חשוב (וראשון) של. הפרטים
נתקבל במערכת באמצעות מכתב מפורט׳
כתוב במכונת־כתיבה, ללא חתימה וכתובת
השולח.
מי כתב מכתב זה?
התשובה: אין לי כל מושג.
ברור לי רק כי הוא איש מרכזי בצמרת
מפא״י, המצוי בכל הנעשה בה.
למחרת יום הפירסום טילפן אלי האיש,
מבלי לזהות את עצמו. הוא שאלני, גם
הוא בפליאה רבה :״מניין השגתם את הפרטים
שלא כללתי במכתבי, ושגם אני לא
ידעתי אותם?״
התשובה: כשישנו גרעין הסיפור, קל
להעולס הזה לבדוק את הפרטים, לאמת
אותם, ואף להשלימם.

עובדות אלה עשויות לשמש לכמה וכמה
מקוראינו תשובה על שאלה המטרידה אותם,
מדי פעם: איך להעביר אינפורמציה החשובה
להעולם הזה?
ברוב המיקרים אין, כמובן, בעייה מיוחדת.
אפשר פשוט להתקשר עם וזעולס הזח
בכתב או בעל־פה, למסור את הפרטים תוך
כדי חליפת דברים עם כתבינו. כך גם נהוג
בכל ארץ נורמלית, בה שורר חופש יסודי.
בארץ כזאת אין עתון הגון נוהג לקבל
אינפורמציה אלמונית, או לפעול על פי
מכתבים אלמוניים. המוסר מחייב כי אדם
המוסר פרטים על זולתו, יזהה את עצמו
וישא באחריות.
אולם ישראל אינה ארץ רגילה. יסודות־החושך
דאגו לחקיקת חוק המתיימר לדאוג
לבטחון המדינה, אך הדואג לא פחות לבט־חונם
של פקידים מושחתים וחורשי־מזימות
בצמרת. פקיד המוסר פרטים על משרדו
עלול להיאשם על־ידי יועץ מישפטי משועבד

בעבירה על חוק זה, כפי שקרה לאיש־המופת
חי חסידוף.
אין זאת הסכנה היחידה הצפוייה לאיש-
מצפון. במיקרים רבים עליו לחשוש פן
מסירת אינפורמציה לעתון בלתי־תלוי עלולה
לסכן את בטחונו, את פרנסתו ואף את
כלכלת ילדיו. אין גבול לנקמנות של בעלי־השררה.
במצב
כזה, אין כל פסול באינפורמציה
אלמונית או במכתבים אלמוניים. להיפך —
במציאות הקיימת, אלה מכשירים הוגנים
ומכובדים. כמה מן הגילויים החשובים ביותר
של העולם הזה, במרוצת השנים, נסתייעו
בהם.

נניח שנודעים לך פרטים אשר מקומם,
לפי מיטב מצפונך והכרתך, בשבועון מסו־יים
זה. נניח גם שבגלל הסיבות שהזכרתי,
אינך חופשי להעבירם אלינו בדרך גלוייה.
מה עליך לעשות?
קח גליון נייר, רשום עליו (אם אפשר,
במכונת כתיבה) את פרטי הפרשה. השתדל
לכלול את כל הפרטים הידועים לך, גם
הפחות חשובים. שלח את הכל לעורך הראשי
או אלי, במערכת העולם הזה, ת .ד,136 .
תל־אביב.
מובן מאליו כי העולם הזה אינו מפרסם
שום אינפורמציה ללא בדיקה יסודית וממצה•
על כן השתדל לכלול במכתבך את
הפרטים שיקלו על בדיקה כזאת. למשל:
שמות וכתובות האנשים המעורבים בעניין,
או היודעים עליו.
לשיטה זו יש תכונה שלילית אחת. היא
מונעת בעדנו מלהודות לך. אני מקווה כי
עצם הסיפוק הנובע ממילוי חובתך האזרחית,
עם פירטום פרשה הנוגעת לטובת הציבור,
ישמש לך פיצוי מתאים.

ח נו ךדא סון

אליק

מי שיער לחפיפה
מוצר איכות

סיר

7 5א גו רו ת

איפה יוסל׳ה?
הספר שנותן את התשובה לכל השאלות בפרשת
יופלה״ יצא זה עתה לאור בהוצאת ״העולם הזה״,
הינו פרי עטו של עורך־הדין שלמה כהן־צידון,
וניתן להשיג בכל הקיוסקים ובתי־המסחר לספרים.
מכתכים המוהיקנים האחרונים

במאמרו ״היום הרביעי״ (העולם הזה
)1315 מנדיר העורך את ניבחרי העם שלנו
בחבורה של חברי־כנסת עלובים, אומללים,
נפחדים ונכנעים. זוהי אמנם הפרזה, אד
מאחוריה ניכרת עובדה אחת, והיא, שרבים
מחברי־הכנסת מנלים אדישות מזעזעת לנבי
הבעיות המובאות בפניהם בישיבות המליאה.
נידמה לי, לפעמים, שעצם ישיבתם במוסד
המכובד הוא יעודם העיקרי, ובל שאר
העניינים נם יחד יסתדרו, לדעתם, מעצמם.
לאדישות פושעת זו ביז נבחרינו יש סיבות
שונות, ואחת היא, כי 52 מתוכם יושבים
ביז כותלי הבית מאז הקמתו, ועשרים ח״כ
נוספים יושבים בו עשר שנים ומעלה. תקופה
ממושכת זו הרדימה את רובם.
בעת פטירת חנז רוביז הוברר לי שוב
כי מעט מוהיקנים מסוגו נשארו בכנסת.
ישראל אלכסנדר (ואן־דייך) ,רנזת־חן

כידור -מחוץ לתחום:

ברצוני לדון בבעייה אשר, כמדומני, אין
מדברים עליה. הכוונה היא ליחסם של הקיבוצים
והישובים בצפון כלפי החיילים
והשומרים הייאבטחים את נבולות הארץ,
בגיזרה הסורית.
החיילים נתונים, בטשד תקופה ארוכה,
במאמץ פיזי ורוחני נדול. הם נמצאים במתח
בלתי־פוסק. במשך היום, כשהם פועלים
ועובדים באבטחה — יהיה זה פשע אם
יקראו עיתון או יאזינו לרדיו. בערב —
אינם קוראים עיתון מחוסר תאורה. האפשרות
היחידה להשתחרר קצת מהמתח, היא
לחזות בסרט המוצג בסביבה.
אד קיבוץ דפנה, למשל, אינו מתיר כניסת
חיילים לאולם הקולנוע שלהם, ומעולם
לא התיר להם להתרחץ בבריכה. יחם דומה
ישנו מצד הקיבוצים רז וכפריסולד (בניגוד
להגושרים, שמיר ומושב שאר־ישוב, אשר
מאפשרים לחיילים לחזות בסרטים חינם).
אחרי זה, מה פלא אם החברה הממורמרים
מתחילים לשאול את עצמם לא פעם;
בשביל מה ומי הם מסכנים את עצמם?
סמל אפרים זלצמן, צה״ל
קורא זלצנזן והחברה — בשעת ארוחה של
נזנות־לורב — ראה תמונה.

העולם חזה 7ז 3ו

־רחם, עבודה או מיסיון זו

בזה הנני לאשר שמר אמיל יוסד גנון
מרחוב עבודה ,21
שיכון 3ומשפחתו,
הכוללת 4נפשות נוספות,
הגישו למשרדנו
בקשה להמרת
הדת היהודית לדת
הנוצרית.
לאחר חקירה יסודית
הוברר, שיותר
משזו בעיית־אטונה,
הרי לפנינו מיקרה
סוציאלי. על־מנת שלא
לרעוב, הם זקוקים
לעבודה, שתאפשר
להם לקיים רמת־חיים
כלשהי.
האח גאטנו פיירי,
מינזר טרה־סנטה, גנון עכו

תורת היחסים

מצורף בזה עמוד מתור העיתון ״נשיונל
נ׳ואיש פוסט אנד אופיניין״ טהחמישי לאוקטובר,
בו מופיע תרגום הכתבה ״זה המוסר
שלי״ מדיוני ״הפורום הצעיר״ (העולם
הזה )1305 תחת הכותרת ״יחסים לפני
הנשואין מותרים אם בני הזוג הולכים
קבוע ומאוהבים״.
אני מניח שבכל ארץ היה אפשר ללקט
שלושה־עשר בני־נוער, שיסכימו שחיי־מי!
מותרים בגיל הנעורים. האם מספיקה חוות־הדעת
של קבוצה זו — על מנת להסיק
מסקנות לגבי ההתנהגות של כל בני הגילים
בארץ?
סם גלרמן, רוק איימד, ארצות־הברית

הקש לברנשטיין

היות ופירסמתם שוב מכתב של מר ברנשטיין
נגד בני עדות המזרח (העולם הזה
)1314 בצרוף תמונתו, המתאימה• לפרסומת
עבור מישחה נגד קרחת, הריני רואה בכד
התעללות. לדעתי צריר להכריז על מיבצע
הקש בדלת עבור כל הברנשטיינים, ולשלוח
אותם לטיפול שירפא אותם מדעותיהם הגזעניות
החולניות.
אם זה לא יועיל, אפשר לשלחם לדרום־
אפריקה, שם יוכלו לקבל סיפוק מלא מדעותיהם
— במישטר ההפלייה והגזענות הקיים
שם, ובעיקר בשרות ציבורי ובתי־קולנוע
מיוחדים וניפרדים. דרד זו תהיה עזרה גדולה
לחיסול ההפליות במדינה.
אני. מצרף סד לירה אחת למגבית הנ״ל.
יהודה לוי, שערייס
הלירה של הקורא לוי תחכה במערכת
להצעה קונסטרוקטיבית לחיסול רוהפלייה הגזענית.
באם לא תתקבל כזו — תישלח
בתרומה למיבצע הקש בדלת — למלחמה
בסרטן.
אינני עונה למר ברנשטיין, שהוא טיפוס
בעל השקפה מנודה. ישפטו הקוראים מיהו
אדם זה הקורא לעצמו אמן. ואכן, הוא
אם! בתורת ההפלייה הגזעית המתועבת.
(המשך בעמוד )4

׳*לגר> אדווארדס
מלך המטוד ־ טו ויסט
ל אחר סבובבאירופה

פרטים על
לוח המודעות

עם צ׳אב> צ׳אקר

מכתבי
(חס<0ך סעסוד )3
האם ׳פנה שמתוד התרבות האירופאית,
האהובה עליו, צפהו הפונרוטים סיסי ספרד
ועד יסיגו?
...כסובן, אין האס! מסכים לשוויון,
שבז, הוא זקוק לעוזרוודבית ועובדי נקיון
שיעבדו עבורו.
אדוגי, אתה מבולבל ם אד1
ד. רחל, עמישוב
מר ברנשטיין: בשוין עלי־באבא בבגדאד,
בבירות, בקאהיר ובדמשק גדלו פעם גדולי
הכלכלנים ושאר המוחות
החריפים של
המזרח.
והאם יודע אתה
מי יצר את הפער
במרינה? אל לר להרחיק
לחפש את
התשובה אצל מיכל־אננ׳לו
ורפאל. מי
שייצר את הפער הזה,
ואת שוק עלי־באבא
זהו השלטון.
זהו פרי מדיניות
רצופת כשלונות מתוכננים.

אפשר לצפות
מילד שנולד במעאכנר
ברת
מפא״י? האם
ידוע לד בכלל מהם
החיים במעברה? זה לא דומה ל..כם ית״1
אל תלעג לפי,־חח המקים רעש בקולנוע.
הילחם במי שיצר אותה הילחם במעברה,
ובאי-יכולת הוריו לשלחו לביודספר. הילחם
במישטר שלא נתן לו להתפתח.
יוסף אבנר, באר־יעקב

מסעודה וששת ילדיה
לבעיית מסעודה כהן וילדיה היושבים
על מדרגות הרבנות (העולם הוה :)1316
אני ראיתי אשה זו כשעברתי שם ב-
מיקרה. היא סיפרה על בעלה, המשתכר
ומכה אותה. ילדיה ושכניה, אותם חקרתי,
אישרו שאכן היה הבעל מתעלל באשה, אח
בעת הריונה, ונם בילדים.
פניתי למוסדות כמו ויצ״ו ,״קול-ישר־אל׳׳
ומערכות עיתונים. אחדים ענו לי
שהם לא יכולים לעזור, כי זה פתח
לעוד מקרים.
עורכת-הדיז מטילדה סופרי! ,הטטפלת ב־מיקרה
אנושי זה, אומרת שהיא חסרת
ישע מול חוקי האישות המפגרים.
מזכיר הרבנות אמר לי — שמצידו היא
יכולה לשבת שם עם ילדיה עוד שלוש

רות ברגמן, חיפה
הנדון: הגב׳ מסעודה כהן.
כדי שהקהל יידע את העובדות לאמיתו,
הריני מוצא לנחוץ להעמיד את הדברים
על נכונותם:
(א) האשה לא הביאה כל הוכחות שבעלה
אמנם מתנהג כלפיה באכזריות ואין
כל יסוד משפטי, בשלב זה, להכריחו לפנות
לגמרי את דירתו.
(ב) האשה הודיעה לביה׳׳ד שהיא מצאה
דירה מיוחדת בשבילה בשכונת גבעת־עליה
ביפו, בשכר חודשי של 80ל״י, וביקשה
לחייב את הבעל בתשלום שכ״ד הנ״ל. ביה״ד
נענה לבקשתה לחייב את הבעל לשלם את
שכרידירחה הנ׳׳ל, נוסף על סד — 150.ל״י
לחודש שביה׳׳ד חייב את הבעל לשלם לה
למזונותיה. מלבד הוצאות מים, חשמל וצור־כי־הלבשה.
ויש לציין שהכנסתו של הבעל
היא בס״ה — 10.ל״י ליום שעליו עוד לשלם
מזה חובות על הדירה והרהיטים. משום מה
הופיעה האשה שוב ודרשה דווקא שיינתן
צו להוציא את הבעל מהדירה.
הרב דב כץ, מנהל בתי־הדין הרבניים,
משרד הדתות, ירושלים

וידמה בקסבה

פרסזס ד־ י יעקבסנן

הדרך לחיי־נישואץ מאושרים הופיעה חוברת מאת

ד״ר שמחה לב

המכשירה בני־הזוג ואלו העתידים
להתחתן לחיי־משפחה יפים.
להשיג בקיוסקים וכתחנת
יעוץ — מנא רח׳ לסינג , 11
תל־אביב, טלפון 226068

אל תניח לה
להתפשט...
כאשר היא מתפשטת
נגרמת לך אי נעימות.

המדובר הוא כמובן בנשירת שיער ובהת־קרחות.
במקרים רבים אפשר למנוע את
התפשטותן של הנשירה והקרחת על־ידי
שימוש ב ״ אליקסיר ״ של הביאו־קוסמטיקאי
ד״ר אלכסנדר רובין.
כל בקבוק מיועד לשימוש של חודש
ימים. הנסיון הוכיח כי במקרים רבים
הספיקו שלשה בקבוקים (בשלשה חדשים)
להביא לתוצאות הרצויות.

תמהתי לקרוא בעתונכם חלק ט״סקר המסעדות
הישראלי״ שחובר על־ידי האמריקאית
וילמה ברא
(העולם הזה ,)1312
בו היא שוללת לחלוטין
את צורת ההגשה,
האוכל והשרות
בכל המסעדות
בישראל.
הדבר הפליא אותי
מאוד — שכן
וילמה ביקרה גם במסעדה
שלי, ועד
כמה שאני זוכר —
מצא המקום חן בעיניה,
והיא אף העירה
את תשומת
לבי על כד. משום
כד לא ברור לי
מדוע, כשהחליטה לשור
השמיץ
את כל המסעדות,
כללה גם אותי בדו״ח.
אלכם שור, מס דת קסבה, תל־אביב
וילמה בר־אילן פירסמה את שמות כל המסעדות
בהן ביקרה, אך לא ייחסה את הליקויים
למסעדות מסו״מות, אלא ל״רוב־רובן
של המסעדות הנסקרות.״ היא הזכירה
את קסבה לטובה, בפרק בו הביעה את
צערה על סגירת המסעדה, לפני כשנתיים.

זכות קדימה במדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.
במדינה העם
הו אמאמין
מיהו האיש הקובע לבדו את כל מערכות
ישראל? מהי דמותו של הזקן השולט במדינה
שלטון־יחיד? אחת לשנה ניתנת על־כך
תשובה ממצה, מפי האיש המוסמך ביותר:
דויד בן־גוריון.
ביום השנה להחלטת הא׳״ם לחלוקת ארץ־
ישראל רגיל ראש־הממשלה הניצתי למסור
בפני עורכי היומונים• סקירה מקיפה על
מצב היקום, העולם והמדינה. אי מנם, על
נושאים אלה אין ללמוד הרבה מסקירה זו.
אן היא מהזזה סקירה יחידה־במינה על נוף
הרבה יותר מרתק: הנוף הנפשי של הנואם.
עוד לפני שנה נמצא בן־גוריון במצב
קשה, כתוצאה מפרשת־לבון ותבוסת מפא״י
בבחירות. אך השנה הוא שפע בטחון עצמי,
חייך והתחנחן. הוא יודע ששום אדם או
מפלגה שוב אינם מסוגלים לגזול ממנו את
השלטון, וכי הוא יחזיק בו כל עוד יוכל
לעמוד על רגליו. עג כן היה חופשי לגמרי
לגלות את השקפותיו, אמונותיו ושגעונותיו,
היתד. זאת תמונה מאלפת של ר חב־תפיסה
וקוצר־ראייה, של אנוכיות ופיקחות,
של גאוניות וילדותיות, של ברק רעי. ני
ועקרות. בקיצור: דויד בן־גוריון בגיל .76
פייס??}ורכים. העורכים עצמם התכוננו
למאורע כמו להופעת ג׳ולייט גרקו.
הם התקוטטו על המקומות הטובים ביותר,
הסמוכים לראש־הממשלה. מחוסר פיתרון
אחר, נאלצו המארחים לערוך הגרלה. המקומות
סומנו במיספרים, כל עורך הוציא
מקופסה פתק, שקבע לו את מקומו, מי בראש
השולחן ומי בזנבו.
בן־גוריון הודיע שיענה לשאלות. אך הוא
היה הרבה יותר פיקח מן הנשיא קנדי,
העונה במסיבות־העתונאים שלו ללא הכנה
מוקדמת, לכל שאלה הנזרקת לעברו. בן-
גוריון ביקש את השאלות בכתב, כמה ימים
מראש. הוא בחר בשאלות הנוחות לו (כמעט
כולן מפי שכירי מפא״י) ,הכין את
תשובותיו בהקפדה. איש מן העתונאים לא
רשם את התשובות בו במקום, אלא לשכת
העתונות הממשלתית חילקה אחרי המסיבה
נוסח רישמי מנופה.
אבא לא רצה. בדבריו שזר ראש־הממשלה
כמה וכמה פסוקים בעלי ערך
פסיכולוגי וביוגראפי מרתק. למשל:
9״הסתלקתי מהתנועה הציונית לפני
57 שנה, נאשר עליתי לארץ ...אבא שלי
היה ציוני, חובב ציון, לפני התנועה הציונית
.׳הוא לא רצת שאעלה, אם כי נתן
לי כסף להוצאות הדרו״
גם הערות הומוריסטיות לא חסרו. בין
השאר:
• איינשטיין אמר פעם: אם התיאוריה
שלי תתאמת, הגרמנים יגידו שאני גרמני,
הצרפתים יגידו שאני אדם גדול. אם התיאוריה
שלי תאכזב, הגרמנים יגידו שאני
יהודי, והצרפתים יגידו שאני גרמני.״
9אנו לא חיים בגלות, כשהגויים עשו
את עבודתנו. לאושרנו אין די גויים בארץ.״
• ״בארץ אנחנו לא לופטמנטשן (אנשי
אוויר) ,אלא אנשים השולטים באוויר.״
מישהו ובטחוניזם. אולם מאחורי
פרפראות אלה, גילה בן־גוריון את האני
מאמין שלו, כפי שהתגבש בסוף .1962
עיקריו:
• הדבר החשוב ביותר בעולם הוא ה־בטחון
.״עד היום הזה יש אידיאלים שאני
מוכן למסור נפשי עליהם. אני מוכן לוותר
על כל האידיאלים בשביל בטחון ישראל.״
ובעוקץ :״בטחוננו זה כבר לא כלום, מפני
שמישהו מנסה לעשות את המילח, בטחו־ניזם׳
לדבר־גנאי?״
התכונה העיקרית של עיקרון זה איננה
מה שיש בו, אלא דודקא מה שאין בו.
בכל המונולוג הארוך 7 ,א הזכיר בן־גוריון
אף לא פעם אחת את המילה. שלום״ ,לא
הסכים אף ברמז כי השגת שלום תלויה
באיזו מידה שהיא בישראל, או שישראל
יכולה לפעול פעולה כלשהי לקראתו. הבט-
חון הצבאי לא צויין בדבריו כשלב־מעבר,
עד להשגת השלום, אלא כערך עליון, קבוע
וניצחי.
• אין מקום לפירוז אטומי של המרחב.
להיפך :״עלינו להתכונן לכך שיהיה בידינו
כוח מרתיע, שהאוייב לא יעז להילחם בנו
...א ת הכוח המרתיע הזה עלינו לקיים בכל
התנאים ובכל האמצעים, ב לי יוצא
מן הכלל .״
כי: יש ״להרתיע את האוייב, שידע שיש
(המשך בעמוד )6
• הפורום הוגדר כך כדי למנוע את השתתפות
עורכי העולם הזה.
העולם הזה 1317

* *ן וקראן, י א אחמד. סיבות דיפלומטיות מונעות בעד
ממשלת ישראל עצמה מלהביע לו את רגשותיה הכנים.
על כן, אעשה זאת אני במקומה.

שוקראן. תודה רפה. אלף אלפי תודות.
האם אתה גובה שכר עבור שרותיך למען ממשלת ישראל?
אנא, אל תתבייש, זה מגיע לך. כי בלעדיך, מר, היתר,
מצלחת ישראל עושה באו״ם?
הנה, בדיוק ביום בו מלאו 15 שנים להחלטה הגורלית
של עצרת הא ,״ם על חלוקת ארץ־ישראל בין מדינה עברית
ומדינה ערבית, שוב עלתה בעיית הפליטים על סדר־היום.
שוב נזכר מצפין העולם כי החלוקה הותירה אחריה מיליון
פליטים אומללים, שברחו וגורשו מבתיהם. שוב צפה
המחשבה העגומה כי היהודים, עם־הפליטים בהא הידיעה,
מתייחס לפליט-־ם באדישות צינית. שוב נקבע כי מדינת
ישראל אינה ממלאת אחרי החלטת עצרת האו״ם מלפני
תריסר שנים, בה נדרשה להחזיר את הפליטים הערביים
הרוצים בכך.

קשה לתאר עניין יותר צודק, יותר הומאני,
יותר ריגשי, מאשר עניינם של פליטי ארץ־
ישראל. שום נציג באו״ם אינו מקנא כנציגי
ישראל, הנאלצים להתנגד לדרישתם.
והנה, אתה פותח את פיך. אתה שופך אש וגפרית. אתה
מהלל את הנאצים ומשבח את רוצחי־העמים. פניך קורנות
מאושר, ולכל אדם באולם ברור כי אתה נהנה מעצמך מאד.
אתה נואם ונואם ונואם. ובתום נאומך, מנקרת בלב כל
הנוכחים רק מחשבה אחת :״ריבונו של עולם! שלח את
הפליטים לעזאזל, יחד עם אחמד שוקיירי! אם האיש הזה
יפתח את פיו שנית, אני אצווח!״

פמו שיאמר הגנרל פרנס, בספרו המרתק :
״ישראל רוצה פשלום -אף רק כתנאים שלה״.
מסך הסיסמות המצלצלות של נציגינו מסתיר אק
העקרות המוחלטת של גישתם. אין בפיהם לא פתרון
חדש לבעיות המרחב, לא פשרה סבירה בעניין הפליטים,
היכולה להתקבל גם על דעתו של
לא הצעה מעשית
הערבי המתון וההגיוני ביותר.
מחזיקים נציגינו מעמד במיבחן הקשה
איך, בכל זאת,
של האו״ם? איך עולה בידם לשכנע רבים כי הם רודפי־שלום
מושבעים, התגלמות הפשרנות והמתינות?

יש כידיהם נשק סודי. שמו אחמד שוקיירי.
שוקיירי וחבריו, נציגי ערב, עקרים עד אין שיעור יותר
מנציגי ישראל. הם מתייחסים אל המילה ״שלום״ כאילו
היתר, מילת־גנאי. בהשוזאה אליהם, נראים החנוטים המאובנים
של משרד־החוץ כסמל הגמישות.
כאשר הנציגים הערביים מדברים על החזרת ישראל לגבולות
, 1947 הם מבהירים שלא ישלימו גם עם ישראל
המקוצצת, ולא יכירו בה. כאשר הם תובעים את החזרת
הפליטים, אין הם דורשים את החזרתם לישראל, אלא לפלסטין
המשוחררת. כאשר הם מגנים את מדיניות ישראל,
אין הם מבקשים את שינוי המדיניות, אלא את חיסול
ישראל.

ך* מצב זה, לא מוטל על נציגי ישראל אלא לצטט את
_ 1דבריהם של שוקיירי ושותי. הדבר פוטר אותם מכל
טיעון רציני מצידם.
כל כמה חודשים נמצא בעולם מישהו הרוצה באימת
בשלום, או לפחות בהסדר של פשרה. מישהו זה מנסח

שדקראן, שוקיירי ! ממשלת ישראל מודה לף.

ל מה חולמת שרת־החוץ של ישראל בלילות? אני
ע מקווה כי ברוב הלילות מברך אותה אלוהים בחלומות־פז,
בהם היא רואה את עצמה נואמת בפני תורמי המגבית
המזילים דמעות של זהב, בעוד שמעון פרס נידון ל־15
שנות מאסר בעוון ריגול למען מדינה מזרח־אירופית.
אולם אין ספק כי, כמו כולנו, סובלת גם שרת־החץ
לעיתים — רחוקות, אני מקווה — מחלומות־בלהה. מה
היא רואה בסיוטים אלה?
אני מתאר לעצמי שבאותם לילות נוראים היא חולמת כי
אחמד שוקיירי נפל לתוך באר־נפט סעודית. יחד עמו נעלמו
כל שאר נציגי ערב הנוכחיים, כאילו בלעה אותם האדמה.
ובמקומם באה הבורה של נציגים חדשים, שכולם נחמדים,
חייכניים, מתונים, מפוכחים, אהודים וחביבים.
ואז (באותו סיוט נורא) קם יורשו של אחמד שוקיירי,
ונואם נאום קצר וקולע, לאמור:
״אנחנו מוכנים להכיר בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו
כואבים את כאב העם היהודי, שנרדף כה רבות בארצו־תיכם.
אין לנו כל רצון לזרוק את תושבי ישראל לים,
או לחסל את ההישגים הנהדרים של התיישבות הציונים.
״אנחנו רוצים בשלום. אנחנו מוכנים בכל רגע לפתוח
במשא־ומתן ישיר. אנחנו מוכנים לפתוח את תעלת־סואץ
בפני ספינות ישראל, ואת הדרך לכותל המערבי בפני
מתפללים יהודיים.
״אנחנו מבקשים רק דבר אחד — שישראל תמלא, לפני
פתיחת המשא־והמתן, את החלטות האו״ם. שהיא תחזיר
לשטחה את כל הפליטים הרוצים בכך — ואנחנו מצדנו
מתחייבים שפליטים אלה יהיו אזרחים נאמנים ושוחרי-
שלום של מדינת ישראל. חוץ מזה אנחנו מבקשים שישראל
תצא מירושלים ותאפשר את בינאום העיר, לפי החלטת
האו״ם. ושתחזור, באופן כללי, לגבולות שנקבעו לה לפני
15 שנה על־ידי עצרת האו״ם.״

מי יודע עד היכן היה מגיע הסיוט, לולא
צווחה שרת־החוץ מרוכ אימה ונתעוררה.

^ ילו נהגו הערכים על-פי קו זה באו״ם — ובכל
^ מסעי־התעמולה שלהם בכתב ובעל־פה, בעתונות וברדיו,
בשיחות דיפלומטיות ובוועידות בינלאומיות —
היו מעמידים את נציגי ממשלת ישראל במצב קשה
ללא־נשוא.
כי עובדה היא שמדינת ישראל מפרה כיום את
החלטות האו״ם. בכמה נושאים יש לה טענות הגיוניות
לכך (כמו בבעיית הגבולות) ,אך בנושאים אחרים יש
באמתחתה רק פילפולים שדופים (כמו בבעיית הפליטים).
נציגי ישראל מדברים השכם והערב על שלום, על
משא־ומתן ישיר, על הידברות והסדר. אך הם הבהירו
לחלוטין כי לא יתכן שום משא־ומתן על שינוי גבולות
המדינה, או על מתן הזכות לפליטים לחזור לשטחה.

הצעות, הסותרות את הקו הנוקשה של ממשלת ישראל לא
פחות מאשר את הקו המטורף של ממשלות ערב. אך לא
נעים לממשלת ישראל לדחות הצעות־פשרה של מתוזך
ניטראלי, הנהנה מאמון העולם.

מה עושים? לא כלום. פשוט מחכים לנאומו
הכא של מר אחמד שוקיירי.
אפשר לסמוך עליו שידחה את הפשרה בשצף־קצף, בנאום
ארוך, בו יעליב — בדרך אגב — את הונדורס, איס־לאנד
והקהיליה המאלאגאשית. הוא יגנה את ההצעה כקנוניה
ציונית נוספת, כקשר אימפריאליסטי־קומוניסטי־יהודי
שטני. ואז לא נותר לנציג ישראל אלא למשוך בכתפיו,
בחיוך מר ולמוד־סבל, ולהפליט :״אתם רואים?״
כך קרה לדו״ח ג׳ונסון. הוא פגע קשה בעמדת ממשלת־ישראל.
חברי־הכנסת דרשו מן הממשלה לדחות את ההצעה
בשתי ידיד״ אולם נציגי ישראל לא הזדרזו. הם המתינו.

ואמנם -לפי הצעת שוקיירי דחו הערכים
את המזימה השפלה. ישראל ניצלה.

** ר אחמד שוקיירי, שהוא ערבי פלסטיני מעכו,
אינו מחדש הרבה. הוא פועל על פי דוגמה היסטורית.

כמשך דור שלם לא היה להנהגה הציונית
הרישמית ידיד נאמן יותר, עוזר מסור יותר,
מחאדג׳ אמין אל־חוסייני, המופתי הירושלמי.
מדי פעם הציעו גורמי־חוץ הצעות שיכלו לחבל בקו הציוני.
אבל בכל פעם הזדרז המופתי ודחה את ההצעה.
אילו הסכימו המופתי ושות׳ לתוכנית־החלוקה של הלורד
פיל, היתד, קיימת כיום מדינת־ישראל קטנטנה, מעין ואתיקן.
אילו הסכימו אנשי המופתי ב־ 1946 לעליית מאה אלף
יהודים ממחנות העקורים, לא היתד, קיימת מדינת־ישראל
כלל. ההזדמנות ההיסטורית החד־פעמית, שנוצרה בשנים
47־ , 1945 היתד, חולפת ללא שוב.
אילו הסכימו מנהיגי־ערב להחלטת עצרת או״ם משנת
, 1947 היתד, קיימת כיום מדינת־ישראל ללא הגליל המערבי,
ללא לוד ורמלה, ללא ירושלים ויפו, ללא נצרת ואשקלון.

כף היה קיים שיתוף־פעולה מופתי בין הציונים
והמופתי. הוא הסתיים בחיסולה המדיני
של האומה הערכית הפלסטינית.
כיום נמשך שיתוף־הפעולה בין שוקיירי וקומיי באו״ם,

כשם שהוא נמשך בין עבד אל־נאצר ובן־גוריזן במרחב.

ך -צדהפארא דו כפליכיותר בכל הפרשה הוא כי
ן | דברי שוקיירי ושות׳ כלל אינם משקפים את ההשקפה
האמיתית, הפרטית, של רוב שליטי ערב.
כפי שמציין הגנרל ברנס בספרו, לא תבע עבד אל־נאצר
עצמו מעולם את חיסולה של מדינת ישראל, לא בנאומיו
ולא בשיחותיו עם זרים. פעמים רבות רמז כי יסכים
לשלום אם יוחזר חלק מן הפליטים וישונו הגבולות.
אין לדעת אם זו דעה רצינית או העמדת פנים. אך דווקא
אם זו העמדת־פנים — מה הטעם להעמיד פנים הפוכות ב־או״ם?
מי ישים לב להכרזותיו האישיות של נשיא רע״ם,
כאשר הרדיו והעתונות שלו מפיצים בכל שעות היממה את
אדי־הרעל של שיטנה ושינאה, מבטיחים את חיסול ישראל?
לשווא מבטיחים המנהיגים הערביים, בשיחות פרטיות
בהחלט, כי התעמולה נועדה רק לצריכה פנימית, כי הנאומים
באו״ם אינם חשובים, כי שוקיירי אינו מייצג איש.

דברי שוקיירי קובעים את האקלים, ואקלים
זה מגביל מראש את מעשי הממשלות, אם
ירצו ככד, אם לאו.

• תכן כי השרות הגדול ביותר שמשרת אחמד שוקיירי
את ממשלת ישראל הוא דווקא בזירה הישראלית הפנימית.

אילו שתקו הערבים, היו אזרחי ישראל
יבולים לחשוב בשקט. יתכן שהיו שואלים במה
שאלות בלתי־נעימות.
למשל: איך זה קרה כי 15 שנה אחרי החלטת האו״ם
רחוק השלום הרבה יותר מכפי שהיה אז? איך זה קרה
שממשלת ישראל לא השכילה, במשך 15 שנים ארוכות
אלה, לרכוש אף לא ידיד אחד במרחב הערבי? איזו מין
ממשלה היא זו המכריזה בכל חודש כי המצב הבטחתי
מחמיר והולך — כאשר מתפלגים הערבים וכאשר הם מתאחדים,
כאשר מתגברים הפיאודלים וכאשר הם נופלים?
אבל מי מסוגל לחשוב, מי מוכן לחשוב, כאשר שוקיירי
ושות׳ מרעישים עולמות ושרים הימנונים נאציים?

מדינת ישראל אינה מחלקת עיטורים. אילו
נהגה כד, הייתי מציע לה לטבוע עיטור
מיוחד על־שם חאדג׳ אמין, להעניקו לשוקיירי.

במדינה

דויד כן־גוריון במסיבת עורכי היומונים
״אני לא יכול להגיד שאני שיין לדור הצעיר, אבל
(המשך מעמוד )4
לנו נשק נוה, שהוא יותר פיעיל ויותר
אפקטיבי נדהנשק שלו.יעל
נושא זה, הרציני ביותר בכל המונולוג,
היו דברי ביג׳י גם הבלתי־רציניים ביותר.
הוא לא ניסר, להסביר מה מביא
אותו למחשבה כי המצרים לא יוכלו להשיג
אותו נשק יעיל ואפקטיבי. בטענו כי אפשר
להשמיד את ישראל גם בנשק שיגרתי, התעלם
לגמרי מן ההבדל העצום בין מלחמה
אטומית, בה אפשר להשמיד את ישראל תוך
דקות מעטות, לבין מלחמה שיגרתית, האורכת
שבועות וחודשים, בהם יספיקו עמי
העולם להתערב.
מאחר ויש לבדוק כל בעייה בארץ
ובעולם לאור צורכי ר,בטחון השוטפים, חל
כלל זה גם על היחס לגרמנים. בן־גוריון
שלל גישה ״גזענית״ ,הטוענת שכל הגרמנים
אשמים בשואה. אך הוא הבהיר כי העיקר
לדידו במקום אחר: גרמניה יכולה לספק
מיתקנים בטחוניים. דבר זה חשוב עד אין
שיעור יותר מכל הזכרונות מתקופת הנאצים,
ומכל החששות לגבי עתיד גרמניה.
תוך כדי כך הפליט בן־גוריון עקיצה
כלפי צרפת :״יש מדינות בודדות בעולם המוכנות
למכור לנו נשק, אבל גם אלה רק
בטבין ותקילין. איני אומר זאת לגנותן.
אני מלא הוקרה וידידות למדינות אלה, כמו
מדינת צרפת. חייבים אנו לשלם בטבין ו־תקילין
בעד כל דבר שאנו קונים.״
• ״יש לנו העם הכי טוב בעולם, שאין
כמוהו, לא ה״ה כמוהו בכל ההיסטוריה,
ואין כמוהו כיום.״
• אפתעת הערב :״לא נחוץ לנו מיזוג
גלויות. לא הכרחי שיהודי פולני יתחתן עם
יהודיה מרומניה אני מודה על שגיאה
שלי. גם אני חייתי דוגל בסיסמה של מיזוג
גלויות, וכשהתעמקתי יותר בשאלה, הגעתי
לכך, שזו מילה ריקה שאין ביה תוכן.״
למה יש תוכן? רק לדבר אחד: סתימת
הפער החינוכי בין שכבות כלכליות, ללא
קשר עם בעייה עדתית כלשהי.
כלי רמטכ״ל תימני. מה גרם לשינוי
קיצוני זה? הדיבורים על מיזוג־גלויות,
רמטכ״ל תימני וכר היו תמיד ד,צ־טעצעות
בפי בן־גוריון. אולם בינתיים הבין
ביג׳י כי כאן טמון חומר־נפץ אדיר, העשוי
לפוצץ ברבות הימים את המישטר האשכנזי.
יתכן כי הדרישה להחליף את יצחק
בן־צבי בנשיא ספרדי, ולידתה של מחתרת
ספרדית, העמידו אותו על גודל הסכנה.
• ״אני לא יכול להגיד שאני שייך לדור
הצעיר, אבל אני מבין כמוהו, ויודע
כמוהו. אני מרגיש שהתנ״ן יותר קרוב לי
מאשר סיפורי מנדלי ...בתנ״ך אנו מוצאים
חוויות של עם שישב בארצו.״
מעולם לא התקרב בן־גוריון כל־כך להשקפתי,עולם
הכנענית, כמר בקטע זה.
״אם תשאלו אותי מה יותר קרוב לי, אם
חיי העיירה או תקופת 1וותנ״ך? — הרי

תקופת התנ״ך קרובה לי יותר, ואני בטוח
שהיא קרובה יותר לכל נער בישראל.
״אני לא חי בגלות. ברחתי מהגלות כשלא
היתה מדינ ה ...לא רצינו לשבת בגלות
הזאת עם החיים הריקים והאפסיים, בלי
יצירה ובלי עצמאות.
״מה הקשר בין העיירה ובין היהודי בארץ?״
דהיגול
והפירר. אולם בן־גוריון לא
היה בן־גוריון, לולא חזר מדי פעם לחשבונותיו
ולטכסיסיו המפלגתיים. לכן, אומנם
״יש לנו העם הכי טוב בעולם,״ אולם ״יש
לנו מישטר מדיני אומלל שאין כמוהו בעולם.״
צירוף שתי הסיסמות יחד מזכיר,
במקצת, את נאומיו המפורסמים של הפירר
הגרמני.
איך לתקן את המישטר? על כך ענה בן־
גוריון ארוכות, בתשובה לשאלה מוזמנת
של כתבת דבר. הוא הוכיח שבגיל 76 עדיין
מוכן הוא ללמוד מאדם צעיר ממנו: הנשיא
דה־גול. תרופת־הפלא החדשה: מישאל־העם.
עוד לפני תריסר שנים התנגד בן־גוריון
לעצם הרעיון הזה, שהועלה אז על־ידי מנחם
בגין (בקשר עם בעיות שונות, כגון
השילומים מגרמניה) .אז נראה הדבר לבן־
גוריון כאמצעי פאשיסטי פסול. עתה השתנתה
דעתו: הוא היה רוצה במישאל־עם,
לשם הנהגת שיטת־ד,בחירות הרובנית והבטחת
המימשל הצבאי, אך יריביו בכנסת מונעים
את הדבר. הם פוחדים מפני הכרעה
עממית.
לפי כל הסימנים, נכנס הג׳וק הגוליסטי
לראשו של בן־גוריון. אזרחי ישראל יכולים

להתכונן לשמוע בעתיד יותר על מישאלי־עם
(ראה תצפית).

הממשלה
הג ש ם הגדוד
המימשל הצבאי הפך בשביל דויד בן־
גוריון עניין שבאמונה, כמו הפרה הקדושה
בעיני ההודי, והשילוש הקדוש בעיני הנוצרי.
אומנם,
כל מוסדות הבטחון המוסמכים
כבר קבעו מזמן (אם כי לא בפומבי) ,כי
המימשל דווקא מזיק לבטחון המדינה בשטח
המלחמה בריגול ומניעת מחתרות. הוא
מועיל רק להוספת ארבעה עד שישה חברי־כנסת
למפא״י, ילמיבצעים של גזילת קרקעות
הערבים. יתכן שאפשר היה להשיג
מטרות נאורות אלה בדרך אחרת. אולם בן־
גוריון מתעקש.
השאלה היא: מה יקרה אם רוב הכנסת
יחליט לבטל את המימשל, כשתועלר, ד,צ־עת־החוק
הפרטית הבאה?
השבוע, במונולוג הארוך שלו בפני עורכי׳
היומונים (ראה לעיל) ,נתן דויד בן־גוריון
על כך תשובה ברורה לחלוטין. תמציתה:
אין כל ערך לרוב בכנסת, כשהוא מכודן נגד
בן־גוריון.
סחיטה גלוייה. הסביר בן־גוריון את
תוכניתו: במיקרה זה הוא יתפטר. התפטרותו
של ראש־הממשלה דינר. כהתפטרות
הממשלה כולה. הרוב הדוגל בביטול ה־מימשל,
המורכב מסיעות כמו מק״י וחרות,
לא יוכל להקים ממשגר. אחרת. הכנסת תצ־

טרך להתפזר. במערכת־ד,בחירות יעמיד בך
גוריון את עניין המימשל במרכז תעמולתו
— והעם יכריע.
זוהי תוכנית של סחיטה גלוייה. אולם הסחיטה
היתד, מוצדקת: אי־אפשר להכריח
ראש־ממשלה להמשיך בתפקידו כשאין מקבלים
את דעתו בעניין חשוב. כך, במכה
אחת, היפנה בן־גוריון את הזרקור לעבר
מצבם המוזר של יריביו, עסקני׳ המפלגות,
שאינם מסוגלים להתקיים בלעדיו.
איום סרק. הנפגעת העיקרית היתד.
מפלגת אחדות־העבודה. עם הקמת הקואליציה
הנוכחית, הוענקה לה במפורש הזכות
להצביע בעד ביטול המימשל. מכך מתפרש
שהממשלה התחייבה להמשיך לכהן גם אם
יבוטל המימשל. עתה שם בן־גוריון התחייבות
זו ללעג. הוא ידע היטב שאחדות־העבודה
חוששת מפני בחירות, וכי גם למפלגות
האחרות אין כסף לניהול מערכת״
בחירות.
יגאל אלון הגיב מיד. טען הוא: אם הממשלה
תתפטר, בניגוד להתחייבותה, אין
פירוש הדבר פיזור הכנסת. כי רק הכנסת
עצמה יכולה להחליט על פיזורה, ועל עריכת
בחירות חדשות.
איך יוכל רוב הכנסת למנוע בחירות חדשות,
אם אינו מסוגל להקים ממשלה בלי
בן־גוריון? ישנה רק אפשרות תיאורטית
אחת, ועליה רמז אלון: הממשלה תתפטר,
הכנסת תסרב להתפזר, לא תהיה ממשלה
חדשה. במיקרה זה תצטרך הממשלה היוצאת
להמשיך לכהן כממשלת־מעבר, עד
לתום תקופת הכהונה של הכנסת הנוכחית.
היה זה איום־סרק. הציבור לא יסבול
ממשלת־מעבר במשך שנים ארוכות. הדבר
יביא בהכרח לאנדרלמוסיה, וזו תנחיל ל־מפא״י
ניצחון מכריע בבחירות שלאחר־מכן.
ניר אל כניעה. גם אלון הבין ני האיום
נבוב. לכן פעל מאחורי הקלעים כדי
למצוא נוסחה, שתאפשר לאחדות־ד,עבודה
להעמיד פנים כאילו היא לוחמת לביטול
המימשל, בשעה שהיא עושה את ההיפך.
אחת ההצעות: לבטל את המימשל להלכה,
להשאיר אותו למעשה.״
אם ביקש בן־גוריון להוכיח את אפסותם
של עסקני־ד,מפלגות הקמים נגדו, הרי הצליח.
כל עוד אין רוב הכנסת מסוגל להקים
ממשלת־ניר, בעלת מצע־מינימום משותף ומוסכם,
שתוכל לנהל את המדינה למשך
כמה שנים — הרי יצטרך הרוב לקבל כל
תכתיב של בן־גוריון, יהיה אשר יהיה.
אפילו יירק ראש הממשלה בפני יריביו,
יצטרכו להעמיד פנים שזה גשם.
מנגנון צייד ד ו בי
גדעון האוזנר התפטר.
עוד פעם.
בפעם הראשונה עשה זאת למחרת משפט
אייכמן. הפירסומת העולמית שלו הגיעה
לשיאה. הוא יכול היה לקוות שאם יחזור
מיד לפרקטיקה הפרטית שלו, ישגשג מבחינה
כלכלית. והרי כשקיבל על עצמו את
תפקיד היועץ המשפטי, שישה שבועות בל**
על־ידי ביטול תואר ״המושל הצבאי״,
העברת סמכויותיו לקצין מטעם אלוף הפיקוד,
שיעשה את אותו הדבר.

יי׳ו

שר המשפטים דוב יוסף
מחלקים את פור הזוב
העולם הזה 1317.

בד אחרי לכידת אייבמן, ידע כי משפט
זה יתן דחיפה עצומה לקאריירה שלו.
בהגישו התפטרות ראשונה זו, לא יכול
היה להפסיד. הוא תבע הכרה בסמכויותיו
הבלעדיות. אילו הכירה בהן הממשלה, היה
האוזנר מחסל למעשה את שר־המשפטים,
מבטיח את עתידו הפוליטי; ואילו סירבה
,1ממשלה להכיר בהן, היה האוזנר פורש
מתפקידו, על בסיס מצפוני, מבטיח את
עתידו הכלכלי.
אולם בן־גוריון לא רצה שהאוזנר ילך.
הוא סמך על הפרוגרסיבי־לשעבר הרבה
יותר מאשר על דוב יוסף המפא״יי. הוא
ידע כי האוזנר יהיה כלי נאמן, נער־חצר
לדוגמה. אך הוא גם לא יכול היה לפגוע
ביוסף.
הפיתרון: דחייה על־ידי מינוי ועדה.
שר או קומיסאר? הוועדה סיימה בפשרה:
ליועץ המשפטי יש סמכויות בלעדיות,
אך שר־המשפטים יכול להפקיען
בכל רגע לעצמו. בן־גוריון רצה כי הממשלה
תאשר מסקנות אלה אוטומטית. אך
דוב יוסף התנגד בתוקף, תבע דיון מלא
בממשלה.
שוב נידחה העניין. האוזנר נשאר ללא
הכרעה, הזמן הטוב עבר, ויוסף — שהוא
בוס קשה גם במיקרה הטוב ביותר — התעלם
בכלל מקיומו במשרד־המשפטים.
בינתיים התחזקה עמדתו של יוסף מבחינה
ציבורית. בראשית הוויכוח היה היעולם
הזה הגורם היחיד שהצביע על הסכנה הטמונה
בעצמאותו־הכוזבת של היועץ המשפטי,
שהוא קומיסאר בן־גוריוני. אולם כאשר
קרא בן־גוריון בכנסת את חוות־דעתו
של האוזנר נגד השופט העליון משה לנדוי,
בפרשת אד,רון כהן, הבינו רוב הח״כים את
המצב.
הדעה הכללית: מוטב שר־משפטים טוטא־ליטארי
כמו דוב יוסף, האחראי בפני הכנסת,
מאשר יועץ משפטי טוטאליטארי
״עצמאי״ ,הרוקד לפי חלילו של בן־גוריון
ואינו אחראי בפני איש.
מקום פנוי. השבועות עברו, והאוזנר
הבין כי הוא מאבד את ההזדמנות הטובה
לפרישה בכבוד. בינתיים מכר הוא לשבועון
אמריקאי סידרה של סקופים ממשפט אייב־מן
(שנשמרו בסוד כמוס בפני הציבור הישראלי)
.הוא הבין שאם יתמהמה, תידהה
הילת המישפט, שתועיל לכינון פרקטיקה
פרטית משגשגת, וגם במאבק נגד יוסף
תהיה ידו על התחתונה.
כך באה ההתפטרות הנוספת. שוב השתדל
בן־גוריון לשמור על יועצו הנאמן.
הוא שקל אפילו את האפשרות להעביר את
דוב יוסף לתפקיד אחר בממשלה (בשטח
הכלכלי) ,למנות את האוזנר עצמו לשר-
משפטים. למפא״י עדיין שמור מקום בממשלה,
שהתרוקן עם מותו של גיורא יוספטל,
במיקרה זה, כלל לא יתמנה, לפי שעה,
יועץ משפטי חדש.
אפשרות אחרת: להשאיר את יוסף במש־רד־המשסטים,
אך להכניע אותו, לחייבו לקבל
את הכרעת הממשלה, המכוונת נגדו.
מי שמכיר את דוב יוסף, יפקפק באפשרות

מפלגות
ה פילג ש ה סו ררת

שתי ידים מורמות היוו לאחרונה את הסיפור
המפלגתי המענין ביותר בכנסת. היו
אלה ידיהם של שני ח״כי פועלי אגודת־ישראל,
הרב ד״ר קלמן כהנא, ויעקב כץ,
הג׳ינג׳י.
עד כה הורמו הידים תמיד לפי פקודת
מפא״י, יחד עם הקואליציה. והנה, בדיון
על הטלביזיה, היו הידים ידי אופוזיציה״
לא זו בלבד, אלא שבהצבעה זו אף זכתה
האופוזיציה לנצחון, הכריחה את הקואליציה
לדחות את ביצוע־החטף של הטלביזיה, עד
לעריכת דיון מקיף בכנסת.
הבעיטה. מה דחף את שני הדתיים להתקומם
נגד מפא״י? השניים עצמם לא
הסתירו את הסיבה, מפלגתם הקטנה הקריבה
עד כה קורבנות רבים, כדי לזכות
בחסדי מפא״י. הם נודו על־ידי חבריהם
מאגודת־ישראל, הורחקו מבתי־כנסת וקוד־שה
נגדם מלחמת־מיצווה בין החרדים. כל
זה, תמורת התיקוזה כי מפא״י תעזור למפלגה
בכסף ובאפשרות להתבסס באזורי
הפיתוח והעליה החדשה.
כל עוד היה בנימין מינץ בחיים, ידע
כיצד לגבות ממפא״י את שטרי־החוב שלה.
אולם בינתיים חלו שני שינויים: בנימין
מינץ שבק חיים לכל חי ואילו במפא״י השתררה
אנדרלמוסיה, עד כי שוב לא מצאו
העולם חזה 1317

עסקני פא״י את האיש המתאים ממנו יוכלו
לתבוע את המגיע.
ההצבעה בכנסת באה לרמוז למפא״י, כי
לעיתים יכולה גם סיעה קטנה ונגררת לבעוט
ולהפוך את העגלה. כי כלל בדוק הוא,
שפילגש־בשכר, אשר אינה מקבלת את
מענקיר, הקבועים — הופכת להיות סוררת.
אם לא תמהר מפא״י לפייס את הפילגש,
יש לצפות לעוד כמה הצבעות של פא״י
הקואליציונית עם האופוזיציה•

אקלים
בש מאד
חם ויבש. זוהי התחזית הקבועה מזה
כמה שבועות. אזרחים מעטים נהנו אומנם
ממזג האוזיר הבלתי־רגיל, יצאו להתרחץ
ולהשתזף על שפת־הים משך כל חודש נובמבר
ותחילת דצמבר. אך בסך־הכל, היה
זה מצב עגום. כי עצירת־הגשמים הגיעה
לממדים מדאיגים.
בפרדסים נמשכה ההשקייה במלוא תנופתה,
כאילו היה זה אמצע הקייץ. הדבר ייקר
את הוצאות העיבוד, ואף פגם בטיב הפרי.
כי גשמי־החורף משפרים את טעמו, מוסיפים
לו עסיסיות שאין בכוח ההשקייה המלאכותית
לתת לו. גרוע מזה: השאיבה

המוגברת דילדלה את מקורות המים, הדלים
בלאו הכי.
יתר החקלאים. לא נפגעו עדיין בצורה
רצינית. למזלם, קדם ליובש הנוכחי יורה
בלתי־רגיל, שהירוזה את האדמות בכמות
רבה של מישקעים. מיד אחרי היורה, שנמשך
מיום הכיפורים עד למחצית חג הסוכות,
זרעו רוב החקלאים את תבואות
החורף שלהם. הגשם הראשון הספיק להנביט
את הזרעים ולשמור על חיוניותם גם
ביובש הממושך. אולם אם לא ירדו גשמים
תוך השבועיים הקרובים, צפויה סכנת
קמילה לכל שדות הפלחה.
הקו הוזז צפונה, בעיה חמורה במיוחד
צפויה למשקי הנגב המערבי. בסוף השנה
שעברה הזיז משרד החקלאות את קו־הפלחה
צפונה. כלומר: הודיע למשקי הדרום
לא לזרוע גידולי פלחה בשטחים נרחבים,
שנפגעו בשנים האחרונות מבצורת כרונית.
אם יזרעו — לא תשלם הממשלה פיצויי־בצורת.
תחת זאת הציע להם גידולים תעשייתיים
אחדים, וגידול עדרי צאן ובקר.
אך המשקים התעלמו ברובם מדרישה זו,
זרעו שטחי פלחה נרחבים וכבר עתה ברור
ששטחים אלה אבודים.
הסביר איש תיכנון המים בישראל :״החורף
מביא שתי ברכות לארץ יבשה כמו
שלנו: הגשמים ממלאים את המאגרים התת־קרקעיים
ומגדילים את הכמות באגמים והנחלים.
הם גם חוסכים השקייה מלאכותית,
ובצורה זו מגדילים עוד יותר את רזרבת
המים של הארץ.״
עד כה הצטיין חורף תשכ׳׳ג בהפך הגמור
מזה. אם לא יבואו לפחות שלושה חודשים
גשומים כדבעי, אפשר לצפות הקייץ לתחזית
קבועה: חם ויבש מאוד.

כל הזכויות שמורות

י!יגנ*ת

ס קיימים סיכויים, כי דויד בך גוריון יזום עוד החורף
הכרעה כדבר קיומו של המימשל הצבאי. הדרך: עריכת מישאל־העס
הראשון בתולדות ׳המדינה, כשהבוחרים יתבקשו להשיב הן או לאו על השאלה
אם לבטל את המימשל הצבאי. כבר מובטחת לו הסכמת הדתייס־לאומיים לעריכת
מישאל־העם, ואילו אחדות־העבודה תקבל את המישאל כמוצא מן הסבך שהיא
נמצאת בו כעת, בגלל התחייבותה לפעול למען ביטול המימשל הצבאי. בן־גוריון
מקווה שעל־ידי עקיפת הכנסת בשאלה זו ישיג רוב בציבור.

״*׳״שוב תונהג סלקציה חמורה לגבי העולים לישראל. מעתה
יקפידו מחדש, שלא יעלו על חשבון הסוכנות היהודית חולים כרוניים או נכים.
ריבוי המקרים הקשים בעליה האחרונה הכביד על כל מוסדות הרפואה והסעד,,
שעמדו כבר בפני צימצום ניכר.
* צפויה עליה גבוהה מאד של מדד יוקר־המהי ה. לפי הערכת
משרד האוצר תגיע היעליח לכדי 12 נקודות לפחות. על רקע זה צפוי מתח
מחודש בין השריס הכלכליים לבין ראשי ההסתדרות המאפ״יים, שידרשו תשלום
התוספ ת במלואה. צפויה מתיחות גם בין המשרדים הכלכליים לבין התעשיינים,
על רקע דרישתו של שר האוצר כי התעשיינים יצמצמו את הוצאות השירותים
שלהם, כדי לא להעלות את מחירי תוצרתם.

* ישראל תחסל, בנראה, את הסחר השחור כיהלומים

גלמיים. עד כה קנתה ישראל יהלומים גלמיים מארצות אפריקאיות מסויימות,
מחוץ לקארטל העולמי. הקארטל ׳הגיב בפעולות לחץ בשווקי־הייצוא של ישראל,

עד כי צפויה הסכמתו של שר המסחר והתעשיה, פנחס ספיר, להורות על
הפסקת הקניה השחורה.

• סיבסוך הכשרות ב״אל־על״ יוכרע בממשלה, נגד שר

התחבורה כר־־יהודה ולטובת הדתיים. על אף שהושג כבר הסכם
ביו הדתיים לביו הנהלת אל־על, הפריע בר־יהודה לביצוע ההסכם, מטעמים
עקרוניים. עתה יאלצו אותו יתר השרים להיכנע לדתיים. התנאי העיקרי: פקיד
מחלקת החשבונות של אל־על יועסק בפיקוח על הכשרות. אל־על תמשיך לשלם
את שכרו, ואילו ׳הרבנות הראשית תיתן לו הוראות.

• בעלי המשכנתאות הצמודות יחדשו את מאבקם נגד
האוצר. אחרי שבמשך כמה חודשים קיוו להסדר שקט, יפתחו בקרוב בפעולה

נמרצת, תוך תביעה שהאוצר יעניק להם הקלות .׳הצעדים הצפויים: הכרזת
שביתה, הפעלת לחץ על חברי־כנסת מכל המפלגות, גילוי מקרים של העדפה,
ופניה למבקר המדינה.

* צפוי חידוש במערך הדתי כמדינה. רבנים אמריקאיים תושבי
ישראל יתכנסו לאסיפה כללית ראשונה, כדי להביע את אי־שביעות רצונם
מן הצורה שבה מנהלות המפלגות הדתיות את ענייני הדת במדינה. כינוס זה
יהיה יוצא־דופן בגלל תופעה נוספת: ישתתפו בו רבנים מכל הזרמים — החל
באורתודוכסים וכלה ברפורמיים.

• הסוכנות היהודית מנסה למנוע סוג חדש של ירידה מן
הארץ. המדובר במתישבים האדבנטיסטים מדרום מערב ארצות־הברית, שהתישבו
במושב אמירים. שומרי־השבת הנוצריים התאכזבו מחילול יום המנוחה על־ידי
שכנ״הס היהודים, וכן מאורח החיים החופשי מדי במדינה, רוצים לחזור
לארצם. הסוכנות תציע להם להתישב בשכונה נפרדת של מושב מעמק יזרעאל,׳
לנהל שם אורח חיים הנראה להס.

• זעקת המתישכים הותיקים של ראש פינה, שהם מופלים

לרעה לעומת העולים החדשים, תעשה את שלה. לוי אשכול
יאשר, כנראה, מתן אמצעי יצור לאיכרים החדשים של המושבה הותיקה, י בתוספת תקציב חד־פעמי להתבססות.

במדינה מדיניות מסין ע ד סיני
״מד, קרה לזקן?״ שאלו את עצמם כמה
וכמה מראשי המדינה, כאשר נודע להם
שבישיבת הממשלה הביע דויד בן־גוריון
את דעתו הפרטית כי בסיכסוך הסיני־הודי
צודקים דווקא הסינים (העולם הדת 6ז ג.)1
אולם במחשבה שנייה נסתבר להם שכרגיל,
הרחיק בן־גוריון לראות את מהות
הדברים.
לבן־גוריון יש דרך־מחשבה חד־סיטרית.
כמו היהודי בבדיחה, שכתב מחקר על
הנושא ״הפיל והשאלה היהודית״ ,בוחן
הוא כל עניין מתוך האספקט הצר של
האינטרס הישראלי — כפי שהוא מבין
אותו.
שתיטענות. בשללם אית הגבול הקיים
בינם לבין הודו, הסתמכו הסינים
בעיקר על שתי טענות:
• גבול זה אינו תואם את ״הגבולות
ההיסטוריים״ של סין.
• הגבול המזרחי (״קו מק־מאהון״) נקבע
באופן שרירותי על-ידי מדינאי בריטי,
סר ארתור מק־מאהון, בוועידה שנערכה

מאז שחר ההיסטוריה, על־ידי שבטים
שמיים. אולם מצרים היתר. תמיד מעוניינת
להחזיק בו, הן כמחיצה הגנתית, הן כ־בסיס־זינוק
התקפתי.
הנוכחי נקבע באופן שרירותי הגבול לגמרי על־ידי הבריטים, ששלטו במצריים,
תוך ניצול חוסר־ד,אונים של הממלכה העותומנית,
ששלטה בארץ־ישראל.
בראשית 1906 תפסה יחידה של הצבא
התורכי את העיירה טבה, במיפרץ אילת,
כתגובה על פעולותיו של מפקד בריטי נגד למתיחות בסביבה. הדבר גרם הבדואים רבה. בשיחות שנפתחו בין הכדיב (המיש
ד,מיצרי לבין, מוכתר פאשה,
נה־למלך)
הנציג התורכי, הודו התורכים כי חצי־האי
סיני שייך למצריים — אך טענו כי חציר,אי
כולל רק את השטח שמדרום לקו ישר
בין עקבה והעיר סואץ. במילים אחרות:
שגבולות ארץ־ישראל מגיעים עד לתעלת־סואץ
עצמה*.
העיר על כך המושל הבריטי במצריים,
הלורד קרומר :״אם יתקבל קו זה, יוקרב
הגבול התורכי עד לסביבת נח׳ל, כלומר
— עד לטווח פגיעה במצריים ...מיפרץ
עקבה יהפוך ים סגור בידי תורכיה, והדבר
יסכן באופן קבוע את הסחר עם המזרח

גבול האולטימטום. אולם תורכיה
היתד, חלושה, ובריטניה היתד, חזקה. הבריטים
הגישו אולטימטום, תבעו שהגבול
יעבור בקו ישר מרפיח לנקודה הנמצאת
לפחות 4.5קילומטרים מדרום לעקבה.
זהו הגבול הנוכחי. הוסכם עליו רישמית
באחד באוקטובר .1906 ,אך אם תתקבל
טענת פקינג שאין תוקף חוקי לגבולות
מסוג זה, שהוכתבו על־ידי מעצמה אימפריאליסטית
לפי האינטרסים שלד״ הרי חלה
טענה זו גם על גבול סיני, שנקבע בצורה
זו — בדיוק כמו הגבול הדרומי של סין
כעבור שמונה שנים.

הכנסת
ג מי שו תמכסימ לי ת

שר־העבודה אלון
הפוסל — במינימומו פוסל
בעי! ייההודית סימלה בשנת .1914 סין
היתד, יאז חסרת־אונים, ולא יכלה להתנגד.
נציגה אמנם חתם על ההסדר בראשי־תיבות,
אביל׳ שום• ממשלה סינית לא הסכימה מעולם
לאשר י את ההסכם.
תקדים לשעודכושר. לגבי הטענה
הראשונה, ברורה ההקבלה לגמרי. גבולות
מדינת ישראל אינם תואמים את ״הגבולות
ההיסטוריים״ של ארץ־ישראל, הרשומים
בתנ״ך.
ממשלת ישראל אמנם אינה תובעת, כיום,
את החזרת הגבולות ההיסטוריים, כפי
שעושה זאת תנועת החרות. אולם אם תבוא
שעת־כושר, בוודאי לא תשכח להחיות תביעה
זו• ,הכרוכה בעצם מהות האידיאולוגיה
הציונית.
מעניינת עוד יותר הטענה השנייה: שהגבול
הוכתב על־ידי בריטניה, תוך ניצול
חוסר־האונים החולף של סין, ועל כן אינו
תוסס. כי טענה דומה אפשר להעלות לגבי
הגבול הדרומי של ארץ־ישראל — ואמנם
נרמז על כך עוד בימי מיבצע־סיני.
תקרית בטסה. מעולם לא היה קיים
גבול ברור לגמרי בין מצריים וארץ־
ישראל. חצי־האי סיני היה מאוכלס תמיד,
״ למשל — אם תתחולל בירדן מהפכה
פדו־נאצרית. השבוע חזר דויד בן־גוריון
רישמית על איומו שבמקרה זה לא תשב
ישראל בחיבוק־ידיים. איום זה אמנם נועד
לפי שעה לחזק את המלך חוסיין ולתמוך
בבריטים בסינסוך התימני, אך הוא משקף
גם את דעתו של בן־גוריון לטווח ארוך,

על לורד בריטי נודע סיפרו פעם איך
קם בבית־ד,לורדים, כדי לענות בשם הממשלה
על הצעה לסדר־היום. הוא דיבר בלהט
ובתוקף. לקראת סוף דבריו ניגש אליו
פקיד, מסר לו פתק. הנואם עצר לרגע את
שטף דבריו, המשיך :״אני מצטער כי
שגיתי. עמדת מפלגתי היא הפוכה מזו שהסברתי
כרגע. על כן אני לוקח חזרה את
כל דברי, וטוען בדיוק את ההיפך.״
יגאל אלון אינו לורד אנגלי, אך השבוע
מצא את עצמו במצב דומה. כמו אותו
לורד, לא איבד את עשתונותיו לרגע.
רעיון מקורי. מפלגת אחדות־ד,עבודה
עומדת תמיד בפגי בעיה מטרידה: איך
להצדיק את עצם קיומה. בהיותה נתונה
בצבת בין מפא״י ומפ״ם, קשה לה מאד
להיות מקורית, להוכיח לציבור שיש לה
לתרום תרומה משלה לחיים המדיניים.
לכן נמצאת אחדות־העבודה ברדיפה מתמדת
אחרי רעיונות חדשים, מקוריים ומרשימים.
ערכם הממשי של הרעיונות
חשוב פחות מאיכותם התעמולתית, כאמצעי
להוכחת ייחודה וחיוניותה של המפלגה.
בין הרעיונות האלה צץ גם רעיון השכר
המינימאלי. תוכנו: להבטיח לכל עובד במדינה
שכר־מינימום, שיבטיח לו לפחות
קיום מינימאלי. רעיון זה הוגשם זה מכבר,
בצורת חוקים ממלכתיים, במדינות קאפי־טליסטיות
רבות, כגון ארצות־הברית,
היתד, זאת המצאה מקורית של אחדות־העבודה,
ואיש לא נלהב לה יותר מחברך,מפלגה
יגאל אלון, שיש לו עין טובה
לענייני״תעמולה ויחסי״ציבור. רעיון שכר־המינימום
הבטיח למפלגה שכר־מכסימום
בשטח התעמולה.
כל הפוסל. אולם מאז קרה אסון.
אחדות־ד,עבודה נכנסה לממשלה, והממשלה
מתנגדת בחריפות לרעיון שכר־ד,מינימום.
אילו היתד, קיימת במדינה הגינות מינימאלית,
לא היו חברי שאר המפלגות מזכירים
לאחדות־ד,עבודה את רעיון המינימום.
אולם אין הגינות כזאת. יריבי אחדות־העבודה
דאגו להגיש בכנסת הצעה לחקיקת
חולף של שכר־מינימום, בדיוק לפי רוח
רעיונו המקורי של יגאל אלון. הממשלה
(המשך בעמוד :9
• גבול זה היה משאיר בידי מצריים
רק את המשולש אילתוסואץ־שארמ-אל־שייך,
הדומה באמת לחצי־אי, ואילו ארץ־ישראל
היתח מגיעה למבואות פורט־סעיד, איסס־עאיליה
וסואץ.

הבריונים פותחים בהסתערות על אורי מילשטיין, הנושא את
ך! מ ס

1 1 1 /1 1 1 1 1 1 1הכרזה האומרת ״חתמו למען נישואין אזרחיים — הליגה למניעת
כפייה דתית״ .מילשטיין, סטודנט ירושלמי, עומד כשגבו לחלון התמונות של קולנוע אורגיל,

באגרופים ובמקלות מתקיפים החסידים
של הכפ״ו הדתית את המתנדבים
שיצאו להחתים, הפעם בידושדים, את
הציבוד עד עצומה דמעו נשואין אזרחיים
אלות לנעעו
אלוהי
ץ ה קרה כנהריה. זה שוב קרה בן
נהריה. זה קרה בתל־אביב. השבוע זה
קרה בירושלים.
השיטה אחידה: קומץ של מתנדבים מסו
רים,
רובם סטודנטים ותלמידי־גימנסיות,
מציב ברחוב שולחן־מטבח ושתי כרזות מצוירות
ביד, הקוראות לעוברים־ושבים לחתום
על עצומה מטעם הליגה למניעת כפייה

.5הסתעדות מחודשת

של ההמון על המתבוננים מסתייעת במוטות
הכרזות, אשר הצעירים הדתיים
הסירו מחם את הכרזות והפכום לאלות. בתמונה: אלת יורדת טל ראשו של אורי מילשטיין.

.2קוב אגוונים

מילשטיין (משמאל) משיב נזהלומות לחצי תריסר
תוקפים. ימיני בתמונת: דוד כוכב־לב, פקיד
משרד־הסעד, שהשתתף בפרעות. כוחו הרב של הענק האנטי־דתי החל מרתיע את תוקפיו.

דוקטור רם מואב (מימין, במעיל וחולצה לבנה)
) 1 *111 1111 0 ואורי מילשטיין (משמאל) ,מבקיעים להם דרך
5י • 11 1111 1 1 - 1 1119
מבעד להמון המוסת. מואב איבד את משקפיו. השולחן נעלם בין רגלי ההמון, הכרזות נקרעו.
אורי מילשטיין, חולצות ומעילים נקרעו.
החולייה האמיצה החלה לסגת לעבר הבאר
שלי, התבצרה מאחורי הדלת. אך ההמון
לא ויתר. הוא התחיל ליידות אבנים בשמשות
שמעל לדלת.
ואז, כמובן, גם הופיעה המשטרה: במקום
הסואן ביותר בירושלים, בערב הסואן ביותר
בשבוע, נ דע לשוטרים הדבר רק כ־ 14 דק ת
אחרי התחלת המכות. תחילה הופיע שוטר
בודד שהתעלם מן הפורעים, תבע ממואב
להסתלק מהמקום. לבסוף הופיעה בבאד־שלי
ניידת. ארבעה שוטרים חשו אל הדלת, הרחיקו
ממנה באדיבות ובדברי־נועם את ההמון
שצבא עליה. הם העלו את ששת הפצועים
האנטי־דתיים על הניידת, חילצו
אותם מהמקום.
אף פורע דתי אחד לא נאסר.
אולם, חייך אורי מילשטיין, זה היה יותר
טוב מאשר בפעם הקודמת: שלושה ימים
לפני כן, ליד קפה עטרה, היתה אותה התקפה
עם אותן תוצאות, בהבדל אחד: אז נעצר
אורי מילשטיין עצמו, כנראה משום שהעז
להתגונן ולהחזיר מכות למתנפלים הדתיים.
כי במדינה בה שולטת הכפייה הדתית,
נדרשים מתנגדי הכפייה לנהוג דווקא לפי
מצוותו של ישו הנוצרי: כשסוטרים על
לחיים האחת, עליהם להושיט גם את הלחי
השניה.

| !1הודות להתגוננותס הנועזת, נישארו רם מואב
1 11111ל

(מימין) ואורי מילשטיין (משמאל) בשטח חופשי,

כשהם מוכנים להמשך וזהתאגרפות, אן ניכרים בהם סימנים של ׳עייפות מחוממת.
דתית, למען הנהגת נשואין אזרחיים במדינה.
הקהל
נענה בהתלהבות. החתימית נאספות
במהירות. ואז, כעבור כמה דקות,
מופיע קומאנדו שוצף של קלגסי־הדת. אין
אלה עוברים־ושבים דתיים סתמיים, הנתקאלא
פלוגה
פים התרגשות ספונטאנית,
המאורגנת היטב, מורכבת מאנשי תנועת״
נוער דתית או גוף מאורגן אחר, המשתדלת
להסית גס פרחחים מבני השכונות.

התוקפים אינם משחיתים דברים לריק.
הם ניגשים ישר לעבודה: להפוך את השולחן,
לקרוע אית הכרזות, להכות את
המחתימים והמחתימות.
והסיום: המשטרה מופיעה. מופיעה —
אבל אינה מתערבת. אינה אוסרת איש. כי
במדינת ישראל, יודע כל שוטר שהדתיים
יושבים בממשלה, ולא כדאי לריב עמם.
ואילו מתנדבי הכפיר, הדתית הם אמנם רוב
במדינה — אך בממשלה אין להם אף נציג.

בוגדים כמדינה!

1 ^ 1 ^] 1 *1תובע מרם מואב

11 -1 #1 0השוטר הראשון
המגיע למקום, כשמאחור נראה נער מאיים.

ךיף זה היה במוצאי־שבת. ליד קולנוע
אורגיל בירושלים ניצב השולחן. רם
מואב, דוקטור צעיר לכימיה ומרצה באוניברסיטה,
יושב־ראש הליגה בירושלים, אסף
חתימות. מאחוריו עמד אורי מילשטיין, סטודנט
ניצחי, ונשא את הכרזה הקוראת להחתמה.
ההיענות
היתד, מפתיעה. כאשר סירב מואב
להחתים נער שנראה צעיר מדי, עמד הלה
על המקח, שלף לבסוף תעודת־זהות חדשה
ומבריקה, הוכיח את גילו.
בצד עמדו כמה חובשי־כיפות, כבני עשרים.
הם המתינו לאות. לפתע עברה הסיסמה
מפה לפה :״אלה בוגדים במדינת־ישראל!״
סיסמה גאונית זו הבטיחה את תמיכתם
של בני השכונות, שאינם חובשי כיפות, שהיו
בדרכם לבתי־קולנוע. בוגדים — משמע
קומוניסטים, סוכני נאצר, הורסי המדינה.
מי לא יקום נגדם? ומי יחמיץ הזדמנות טובה
להתנפל על קומץ קטן של כמה אנשים
חסרי־ אונים?
מכת־האגרוף הראשונה ניתכה על מיל־שטיין,
בחור חסון בעל אגרופים בריאים.
החבורה הקטנה התגוננה, ולרגע אף עלה
בידה למגר את האספסוף שצבא עליה. אולם
אי־אפשר היה לעמוד זמן רב מול הלחץ.
הדתיים קרעו את הכרזות, הפכו את המוטות
לאלות־קרב. משקפיו של רם מואב
נופצו לרסיסים, מכת אלה הממה את

.7המצור

על הבאר שלי, בו התבצרו אנשי הליגה, הסתייע במטר אבנים.
הוא נסתיים בהתערבות שוטרים המשתדלים להרחיק את הקהל ולחלץ
את הפצועים. השוטרים לא אסרו איש מהמתפרעיס, למרנת שהם עצמם היו עדים למעשיהם.

י — 9י

במרעה
(המשד מעמוד )8
תבעה להוריד את ההצעה מסדר־היום. דובר
הממשלה היה, כמובן, שר־העבודה —
יגאל אלון.
אדם אחר היה מתבלבל, אולי. אולם
לאנשי אחדות־העבודה יש ניסיון במצבים
כאלה. לפני שבועיים בלבד עזרו להכשיל
את הצעת־החוק של פנחס רוזן נגד ה־מימשל
הצבאי — למרות שאחדות־העבודה
עמדה (לפני כניסתה לממשלה) בראש מחנה
הלוחמים במימשל.
טען הפעם אלון: ההצעה בדבר״״חקיקת
חוק ממלכתי בעניין שכר־המינימום היא
הצעה אנטי־פועלית. כי ענייני השכר נוגעים
להסתדרות. חקיקת חוק בעניין זה
תפגע במעמדה של ההסתדרות, בעצמאותה
ובתפקידה.
לפי אותו הגיון היתד, אחדות־העבודה
צריכה להתנגד גם לחוקים המבטיחים לעובדים
פיצויי־ם יטורין, חופשה שנתית, בטיחות
ואי־הלנת שכר. אולם איש לא התאכזר
לאלון על־ידי הבאת הדברים לכלל
אבסורד. אולי אמרו לעצמם הח״כים: כל
הפוסל — במינימומו פוסל.
ההצעה הורדה מסדר־היום, וייחודה של
אחדות־העבודד. כמפלגת־הפועלים המקורית
ביותר בארץ נשמר.

בטחון
כנ פי יםלתתה עו ר
תת־שר הבטחון הוא אדם עסוק מאוד.
מלבד תפקידיו הבטחוניים הרבים והסודיים,

אחרונות, המספק לקוראיו בכל יום א׳ לא
פחות מאשר חמישה עמודים גדושים במאורעות
הספורט של השבת. מדי יום מקדיש
העתון עמוד וחצי לחדשות־ספורט בארץ
ובעולם.
הבהלה לספורט אחזה באנשי חדשות הספורט.
הם לא ראו בעין יפה את גידולם
המאיים של מדורי הספורט, בעיקר בעתוני
הערב. עורכי מדור הספורט במעריב, השדרן
נחמיה בן־אברהם ועוזרו אלכסנדר
אלכסנדרוני, טרם הועמדו בפני הברירה:
מעריב או חדשות הספורט (כי השניים הם
גם שותפים ליומון הספורט) ,אך במערכת
הצהרון המתחרה נפל דבר: האחראי על המערכת,
דוב יודקובסקי, העמיד בפני עורך
מדור הספורט שלו, יהודה גבאי, את הברירה,
וגבאי בחר להמשיך ולעבוד ביומון
הספורט, בו הוא כמובן גם שותף.
נסיונות להוציא לאור שבועונים ועתונים
מתחרים ליומון הספורט — נכשלו בעבר.
לא משום שחדשות הספורט הוא עתון בעל
רמה כה גבוהה שאין לחקותה, אלא בעיקר
בגלל הבעיה הכספית. טרם נמצא האדם
שירצה לממן עתון ספורט חדש.
אנשי חדשות הספורט חשו עצמם כמלכים
בממלכה יחידה. במשך שנים עבדו
למענם כתבים במשכורות רעב, שעה שה־בוסים
צברו רוזחים בלתי מבוטלים. אט־אט
חדרה לראשם של הכתבים ההכרה כי באם
לא ישופרו תנאיהם — יחפשו לעצמם מקורות
מחייה אחרים.
האדם שעמד בפרץ וניסה להכשיל כל
אפשרות של כתב לקבלת משכורת גבוהה
יותר הוא אלכסנדר אלכסנדרוני, מנהל ה־

הוא חייב גם להקדיש קצת מזמנו לתפקידי
ייצוג, דבר הכרוך במאמצים מרובים.
דוגמה למאמץ העליון הנדרש מתת־שר
הבטחון ניתנה בשבוע שעבר: ביום אחד
היה עליו להופיע באופן אישי ולשאת
נאומים בשלושה מקומות המרוחקים זה
מזה מאות קילומטרים: בהיאחזות הנח״ל
בהרי הגלבוע, בכור האטומי בנבי־רובין וכתערובת
תחביב בתל־אביב. אבל אין דבר
הנעלה מיכולתו של חת־שר הבטחון. בעזרת
הליקופטר הצליח להתגבר על המרחקים
והזמנים.
כל שעת טיסה בהליקופטר עולה בערך
500ל״י. משלם המיסים הישראלי יכול היה
השבוע לעשות חשבון כמעט מדוייק כמה
עלתה לו הופעתו של שמעון פירסומת בפתיחת
תערוכת תחביב, שהיא לכל הדעות
מאורע בטחוני ראשון במעלה.

עתון. אלכסנדרוני ,63 ,גבר קפדן בלבושו,
הוא עתונאי הספורט הוותיק ביותר בישראל.
קרוב לשלוש עשרות שנים מושך הוא
בעט הספורט, מבלי שלו עצמו יהיה מושג
.נרחב על המיקצוע בו הוא עוסק.
אלכסנדרוני הצליח לדחות בלשון חלקה
כל ניסיון לשיפור תנאי כתביו, וכך, במשך
השנתיים האחרונות, עברו רבים מכתביו
הבכירים של העתון לעבוד בעתונים אחרים.
את רובם רכש ידיעות אחרונות. עתה
עובדים למענו העתונאים נוח קליגר, אברהם
שילה, אברהם בן־שלום, ועורך המדור
עצמו, דב עצמון, שהיה בשעתו הכתב החיפאי
של חדשות הספורט.
ביום ראשון השבוע הופתעו קוראי ידיעות
אחרונות למקרא שם של עתונאי נוסף
שהופיע במדור הספורט: משה לרר.
העתונאי בן ד,־ ,29 שהיה מאחרוני המוהיקנים
שעבדו בחדשות הספורט, הסתכסך
עם מנהלו אלכסנדרוני, וקיבל את התנאים
שהוצעו לו על־ידי ידיעות אחרונות.

הספורט הפך לאחרונה למיצרך עממי.
אומנם מיצרך יקר, אך אנשים לא היססו
הרבה בעת שניגשו לדוכנים ושילמו מחירים
מפולפלים בעד הזכות לחזות במופעים
בעלי קנה־מידה בינלאומי.
במדינה קיים יומון ספורט יחידי, חדשות
הספורט, ששבעת בעליו ידעו להפכו מעלון
שבועי ליומון מצליח, בעזרת אלפי הקוראים
צמאי החדשות.
עורכי העתונים היומיים, ואפילו עורכי
הצהרונים, ידעו לקלוע לליבו של הקונה,
בהגדילם בהדרגה את מדורי הספורט שלהם.
הגדיל לעשות בשטח זה ד,צהרון ידיעות

נצרת

עתונות
ה מו הי ק!׳ האחרון

עד ה ש חי ט ה
המראה היה מפחיד. על הכביש הראשי
שבשיכון־האקדמאים בקריית־נצרת, עמד שוחט
וערף ראשיהן של תרנגולות מפרפרות.
הוא העביר את חלפו על צואריהן והדם
שתת על הכביש. פה ושם נראו שלוליות
דם שהתקרשו ויבשו.
לא היה זה היום הראשון שכביש האס־פלט
השחור הפך לבית־שחיטה פומבי. שלוליות
הדם הקרוש היו בנות יומיים ושלושה.
אחדים מדיירי הסביבה ניסו לטלפן למש

הבריאות ולמשטרה, אולם התשובה שנתקבלה
היתה :״מצטערים, קיבלנו הוראה
לא לטפל בעניין השוחטים בנצרת.״
זירת התמודדויות. עניין־השוחטים־
של־נצרת נולד, למעשה, עוד לפני עשרה
חודשים, ביום בו הוקם — תוך שיתוף והסכמה
של הוועדה הבין־משרדית של קריית־נצרת
ומשרד הדתות — הזזעד הדתי של
הקריה. ועד זה מנה ארבעה חברים: שנים
חברי המפד״ל, שנים חברי מפא״י, ויושב־ראש
— הרב התימני חיים ערוסי, שהוא
התימני היחידי בקריית־נצרת.
העולים החדשים של קריית־נצרת האמינו
בתחילה כי אומנם קם הוועד כדי לדאוג
לצרכי שומרי־ד,מסורת שביניהם, אולם עד
מהרה התברר להם כי המוסד החדש החל
לשמש זירה נוספת להתמודדות הכוחות
המפלגתיים בקריה.
הדבר החל כאשר אנשי המפד״ל טענו
לפתע כי יושב־הראש התימני נטש את
עמדתו הניטראלית ועבר בגלוי לצד מפא״י.
הרב המקומי, פנחס מילר — יהודי נעים־
הליכות, אשר עלה לפני כשתניים, לאחר
שישב שנתיים בכלא — מיהר לדווח על
כך לממונים עליו במשרד־הדתות.
משרד־הדתות, שישב על המדוכה, מצא
פיתרון. במכתב ששיגר אל הרב, נאמר כי
״לאור העלייה האחרונה מארצות אפריקה,
מן הראוי למנות נציגים גם לציבור
זה בוועד הדתי.״ למכתב צורפו שמות שני
חברים נוספים. מובן מאביו שהיו אלה שני
חברי המפד״ל.
ועד הסתדרותי. נוכח שינוי זה במאזן
הכוחות, לא יכלו מרדכי (״מוטקה״)
אלון, הבוס של קריית־נצרת מטעם משרד־הבטחון,
וחבריו בוועדה הבין־משרדית, לשבת
בחיבוק ידיים. הוא הורה ליושב־הראש
של הודעד הדתי לא לשתף את שני החברים
החדשים בישיבות הוועד.
הרב הנבוך, שהפך כלי שרת בידי האינטרסים
המפלגתיים של משרדו, נאלץ להישמע
למיברק הדחוף שהגיע ממשרד הדתות:
״נא לקיים את אסיפות הוועד בהשתתפות
ארבעת חברי המפד״ל בלבד.״
ואז קרה דבר מעניין. בהשראתו של
מוטקה אלון, שיגרה ההסתדרות מכתב בשני
העתקים. במכתב — שהעתק אחד ממנו
נמסר לרב ואילו השני לאלון עצמו —
נאמר: מאחר וענייני הדת בקריית־נצרת השתבשו,
הרי שההסתדרות מקימה ועד חדש,
שישא את השם המפו׳צץ הוועד־ההסתדרותי־למיפוק־צרכי־הדת־לתושבי־קריית־נצרת.
אפליה
עדתית. במשך כל אותה עת,
ישבו תושביה של קריית־נצרת והביטו
כיצד הופכת הדת לכדור מישחק ומסחר
בין רגליהם של אינטרסנטים מפלגתיים. ההתנגשויות
הגיעו לשיא כאשר פרצו אנשיו
של אלון לבית־ד,שחיטה, הדיחו משם את
השוחט המפד״לי. הם הכניסו במקומו שוחט
תימני מעפולה בשם שאול שרעבי, שהובא
למקום על ידי אלון.
כתגובה על כך פירסם הרב מילר כרוז
ברחובות הקריה, בו הכריז, בשם הרב הראשי
והרבנות הראשית, כי שחיטתו של
״השוחט התימני״ הינד .״טריפה ונבלה.״
היה זה זיוף גמור, כי הרב לא קיבל שום
הוראה בעניין זה מן הרב ניסים, אלא רק
ממשרד־הדתות המפלגתי, שהוא סמכות פוליטית,
לא דתית. ניסים, השונא את משרד־הדתות,
מיהר להכחיש כי ההוראה באה
ממנו.
אולם אנשי המחנה שכנגד נאחזו במיוחד
בכינוי ״השוחט התימני״ שפורסם בכרוז,
נופפו בו כדי לנגח את הרב בטענה של
אפליה עדתית .״לא התכוזנתי להפלות,״ טען
הרב בגלוי־לב ,״הרי גם השוחט הקודם ש־
.כתבתי השוחט המיניתי
היה
תימני פשוט מפני שהתושבים לא מכירים
את השוחטים בשמם אלא בכינוייהם —
השוחט התימני.״
מי יל!יז דם? השבוע, לאחר שלושה
ימים בהם נאלץ הרב להורות לשוחטו לעבוד
ברחוב, מאחר ובית השחיטה נכבש
על־ידי אנשי אלון והשוחט שלהם, הגיעו
הצדדים לידי הסכם־פשרה במשרדו של מנהל
משרד־הדתות, זנוזיל כהנא. לפי ההסכם
יסולק אחד מחברי המפד״ל החדשים
מן הוועד ותמורת זאת יוחזר השוחט הקודם
למקומו.
לגבי תושבי נצרת, בני העליה החדשה,
היה הלקח אחד: הם למדו כי ענייני הדת
שהיו כה מקודשים בארצות מוצאם, מסוגלים
להוות בישראל כדור־מישחק בקנוניות
מפלגתיות בשאלה כמו: מי יקיז את דמן
של התרנגולות — שוחט מפא״יי או שוחט
מפד״לי?

ך * תירי! המשפטי של ישראל בר נסגר.

| | נשיא בית־המשפט העליון ושני שוס־טים
עליונים, קבעו סופית כי היה מרגל
מסוכן ושלחו אותו לרצות את מאסרו. הם
אף הגדילו את תקופת המאסר מעשר ל-
חמש־עשרה שנים, כל־כך התרשמו מחומרת
הריגול.
השופט העליון חיים כהן, שכתב את
פסק־הדין, היה כה מזועזע, שרצה להטיל
עליו את העונש המכסימלי: מאסר עולם.
הוא כתב :״יש בין הדברים אשר נתגלו
בהליכים הנוכחיים כדי לסמר את השערות.
איש אינו יכול לדעת מה עוד בגדר סכנה
ומה כבר בגדר אפון!״
כמו בפסק־הדין של בית־המשפט המחוזי,
אין פירסום פסק־הדין של השופטים העיל־יונים
מגלה את פרטי הריגול של ישראל
בר. אפשר רק להבחין בשני סוגים של
עבירות על החוק. הראשון מתייחס למסי־ *—
רת סודות צבאיים של מדינה זרה. בר
עצמו הודה, בשלבים הראשונים של חקירתו,
כי מסר לסוכן המעצמה הזרה, עמו
ניפגש בישראל, סודות אלה על המדינה
הזרה. כלומר: ריגול בינלאומי מובהק. על
כך נגזר לו עונש.
הסוג השני של עבירות מתייחס לעצם
פגישותיו של בר עם סוכן המעצמה הזרה.
בר עצמו הכחיש כי מסר לסוכן זה
סודות צבאיים ישראליים. אך הטענה לא
עמדה והוא הורשע על קיום המגע ועל
ההנחה כי מסר סודות בטחוניים לאותו
סוכן. החלטת השופטים העליונים היתד,
ניצחון משפטי לנציג התביעה, אליעזר לייב־סון,
שעירער על קלות פסק־הדין המחוזי,
במקביל לעירעורו של בר עצמו.

וזה סרה
סוו ר האזהרות
בשבוע שעבר, כאשר יצא ישראל בר ()51
את האולם הירושלמי, תם מאבק משפטי
שנמשך 20 חודש. אולם פרשת בר היתר,

עדיין רחוקה מסיומה. כי זאת לא היתד,
פרשת־ריגול רגילה, ולא עלילותיו הססגוניות
של ישראל בר היו אלה שנתנו לה
את החשיבות הציבורית.
מעצרו של ישראל בר, באפריל , 1961
האפיל אפילו על פתיחת משפטו של אדולף
אייכמן. כאשר הופיע העולם הזה ()1230
עם הסיפור הראשון של פרשת הריגול —
בשעה אחת אחרי חצות — חטפו אלפי אזרחים
ברחוב דיזנגוף את העתון, במחזה
חסר־תקדים של התרגשות וסקרנות המונית.
המונים
אלה, ואחריהם כל אזרחי ישראל,
לא רגשו על גילוי מרגל. שהרי אין חודש
בו לא נתפס מרגל על-ידי שירותי הבטחון.
הם נסערו מפני שסגן־אלוף ד״ר ישראל
בר היה אחד האנשים המקורבים ביותר
לצמרת הבטחון במדינה. הוא היה יועצו
הצבאי של דויד בן־גוריון, איש־סודו ואישאמונו
של שר ד,בטחון, כותב ההיסטוריה
הרישמית של מלחמת העצמאות ומרצה להיסטוריה
צבאית בפקולטה הצבאית. ההתרגשות
הנסערת היתר, מושתתת על חרדה
— חרדתו הטבעית של אזרח, שלפתע הסתבר
לו כי כל סודות ד,בטחון השמורים
והכמוסים ביותר נחשפו כליל לפני סוכן
מדינה זרה.
דעת־הקהל לא הסתפקה בכך שישראל בר
נעצר. היא רצתה לדעת אם לא התאים כאן
הפיתגם ״לא ה(עכ)בר אשם — החור אשם!״
היא רצתה לדעת מי היה אחראי לכישלון
המונומנטלי של שירותי המודיעין, והיא
ציפתה שהאחראים על כשלון זד, יתנו את
הדין.
כתב העולם הזה, למחרת המעצר :״אילו
היד זה עניין פשוט באדם שנתפס בריגול,
לא היתה זו בעיה ציבורית חמורה. אולם
פרשת בר היא הרבה יותר מזה. יש בה
כמה צדדים החושפים מחלה ממאירה בגוף
הבטחון. כי• זו העובדה: שרותי הבטחון
הזהירו את דויד בן־גוריון כמה וכמה פע־

האחראים לכשלון הבטחתי החמור, הרי
לפחות פתח פתח רחב לעריכת חקירה כזו.
קבעו השופטים בפסק־הדין:
״בר היה איש משדד הבטחון, קצין ותיק
בצה״ל, היסטוריון צבאי ומרצה למדעי־הצבא
באוניברסיטה — וסקרנותו בכל הנוגע
לצבא ישראל ולצבאות זרים היתה
לכאורה מיקצועית־לגיטימית. והא ראיה, שאיש
מבעלי הסודות, בארץ ובחוץ־לארץ, לא
מנע מאתו כל ידיעה שהוא ביקש, וכל
איסופיו נעשו במהלך הרגיל של עבודתו
ועיסוקיו הגלויים והידועים.״
כלומר: בהיותו איש מערכת הבטהון, יש
לו, כמו לכל אדם אחך. השייך למסגרת
בטחונית, אחראים ישירים ומגדרים.
ועוד :״הוכח כי בר הוזהר מפורשות על־ידי
אנשי שירות הבטחון, שהאדם אשר אתו
הוא מקיים מגע הוא סוכן זר ויש להפסיק
כל מגע עמו.״

יומיים אחרי מתן פסק־הדין החליטה
סיעת חרות בכנסת לנצל את הפתח הרחב
שפתחו לפניה השופטים. היא הגישה הצעה
דחופה לסדר היום, כדי לדרוש הקמת ועדת־חקירה
פרלמנטרית, לבדיקת חלקם של שירותי
הבטחון — והממונים עליהם — בכל
פרשת בר.
הסביר התכסיסן המבריק של תנועת החרות,
ח״כ ד״ר יוחנן בדר :״אומנם לא
תמיד מתחשבים חברי כנסת בכך, שעניין
נמצא בטיפולו של בית־משפט. אבל בפרשה
הזאת — החלטנו לחכות. עכשיו קבעו השופטים
כי הש.ב. הזהיר את בר לפני שעצר
אותו. בר בוודאי צחק מזה, יחד עם
איש־הקשר שלו!״
אלא שבדר עצמו לא ראה שום מקום לצחוק.
הוא התכוזן לשאול השבוע בכנסת,

המקורות, ביחוד שאנשי־בטחון כה רבים
חשבו את בר למומחה ומדריך נקי מכל
חשד?
9ואם לא הזהיר הש.ב. את הממונים
עליו — לשם מה הזהיר דוזקא את בר ולא
את האחראים לו?
• והעיקר: אם הוזהר דויד בן־גוריון
על־ידי הש.ב ,.כי איש־סודי ובן־חסותו ישראל
בר חשוד בריגול — מדוע לא פקד על
מעצרו המיידי, אלא נתן לו להמשיך ולפעול?

ובמיקרה זה — האם אינו חייב
לשאת באחריות על כשלון זה?
לגמרי במיקרה התפוצצה בשבועות האחרונים
פרשה דומה באנגליה. פקיד האדמיר־ליות
נתגלה כמרגל לטובת הסובייטים. תוך
כדי בירור משפטי של אשמתו, התעורר
חשד כי סגן־השר הממונה על איתו פקיד
התייחס בידידות סלחנית מדי אל המרגל.
קמה סערה בבית־הנבחרים, כאשר דרשו
רבים שהממונה יתן את הדין. ראש הממשלה
עצמו הקדים את דרישת האופוזיציה,
הודיע על הקמת ועדת־חקירה מיוחדת לבדיקת
אחריותו של הממונה.
האם אפשרי הדבר גם בישראל? האם
תוקם ועדת־חקירה פרלמנטרית, שתבדוק את
הליקויים הבטחוניים החמורים שהתגלו בפרשת
בר, ותחייב את האחראים להם להסיק
את המסקנות?
ד״ר בדר עצמו לא היד, לגמרי אופטימי.
הוא האמין אומנם, כי הדבר יועבר לאחת
מוועדות הכנסת, לדיון נוסף. אולם אין כל
בטחון, שהתוצאה תהיה חקירה פרלמנטרית
חסרת־פניות. הוא נזכר בפעולה המזהירה
שניהל, יחד עם ח״כ חנן רובין המנוח,
בפרשת סובלן. אלא שהפעם אין
שום עילה לחקור את הפרשה באחת מתעדות
הכנסת, ללא החלטתה המפורשת של
המליאה.
בדר כסוף־השיער נתן למשקפיו לגלוש
על אפו ולחש :״חסר לי חנן. פעמים רבות
עוד נרגיש, העם הזה ואני, בחסרונו של
חנן רובין.״

בכל הרצינות:
@ האס הזהיר ר,ש.ב. גם את הממונים
על בר?
9אם כן — אילו מסקנות הסיקו הממונים,
ומה עשי כדי לבודד את בר מכל

(וכך, על סף התחלת הדיון בכנסת, הסתמנה
האפשרות שפרשת בר תרד לטימיון
מבלי שיתגלו כל סודותיה: סודותיו האישיים
המרתקים של ד״ר בר המיסתודי —
וסוד כשלונם של הממונים עליו.

״נו נוודא׳
צהק מזה״

ההמונים, שהתקהלו בוחוב כאשד
הודע ״העולם הזה״ עד המעצר שארו:
מים מפני הסיכון הבטחתי שבמעמדו של

״מה עלה בגורלן של אזהרות אלה? מי
בחן אותן? מי החליט באלו צעדים יש
לנקוט? בישראל קיים איש אחד היודע הכל,
המחליט על הכל, המכריע בכל. שמו
דויד בן־גוריון. איש זה קיבל את אזהרות
שרותי״הבטחון שלו, והוא החליט להתעלם
מהן. אחד מחסידיו הגדולים של דויד בן־

הם קבעו את העובדה המשפטית העיקרית:
בר היה מרגל. הם אפילו הצליחו להבהיר
כמה מן הנקודות המעורפלות בביאוגרפיה
הפנטאסטית של האיש. בית־המשפט המחוזי
פוצץ כבועת־סבון את האגדה, כאילו היה
בר מפקד גדוד בצבא הרפובליקאי הספרדי,
או שבכלל השתתף במלחמת־האזרחים בספרך.
הוכחשו השמועות הדימיוניות כאילו
בר לא היה כלל יהודי, וכי אפילו לא נימול.

גוריון אמר השבוע, :בכל מדינה אחרת היה לעומת זאת, הצליח בר להוכיח כי שמו
שר הבטחון מתפטר מיד אחרי מיקרה חמור באימת ישראל בר וכי הוא זכאי לשאת את
התואר ״דוקטור״.
כזה.׳
אבל גם במיסגרת מצומצמת זו של חקי״לא
נשאר לנו אלא להצטרף בפה מלא רת הנסיבות האישיות, לא הצליח בית-
לקביעה זו, ולהפכה לדרישה חד־משמעית.״ המשפט למצות את הבירור עד תום. הוא
אבל דויד בן־גוריון לא התפטר. פעולתו לא נתן תשובה, למשל, לשאלה: מדוע הפך
היחידה בהקשר זה, באותם הימים, היתה — ישראל בר למרגל? האם נשתל בהגנה עוד
להופיע בפני מטות הבחירות של מפא״י, מימיו הראשונים בישראל? האם דחפו אותו
כדי להסביר כיצד לשלב את גילוי המרגל אידיאלים שמאלניים להתקשר עם המעצמה
בר במסע התעמולה של המפלגה, בבחירות הזרה? או שמא הסתבך ברשת הריגול שלא
לכנסת החמישית.
שמעון פרם, לא הראה כל סימן מרצונו?
גם סגנו,
כי נקודות אלה, בעצם, לא נגעו לשאלה
שהיא. צורה בכל
הפרשה בו נוגעת כאילו המשפטית היבשה, באם ישראל בר אשם
הוא הסתפק בניסוח הודעה מתחסדת ל בריגול אם לאו.
עיתונות, בה הוגדר בר כעובד זמני של על
אחת כמה וכמה, שבית־המשפט לא
משרד הבטחון, פקיד העוסק ביצירה ספרותית
כלשהי. וזאת, על אף העובדה ששמעון נגע באספקט הרחב יותר של הפרשה. וזהו
פרם הוא אשר שידך בין בר לבין בן -דווקא האספקט החשוב ביותר. בית־המשפט
גוריון. הוא אשר שיתפו בישיבות הסגל לא שאל ולא קבע מי הם האחראים למעשיו
הבכיר של משרד הבטחון. בקבלות הפגים של בר. היא לא הסיק מסקנות לגבי יעילראשי
נאטי״ו, ובשליחויות שונות, רשמיות־ לותם או חידלונם של שירותי הבטחון ושל
הממונה עליהם. כי דבר זה נמצא מחוץ ללמחצה.
סמכותו
של בית־המשפט, ומחוץ למיסגרת
המשפטית של פרשת בר. עניינים אלה לא
הובהרו במסגרת הדיון המשפטי.
כל אלה שצעקו :״תנו לבית־המשפט לקבוע!״
ידעו מה שהם עושים. הם ביקשו
בזאת להסתתר מאחורי גלימת השופטים
הנכבדים, להרחיק מעליהם את ההאשמות
היתה, כמובן, תשובה מוכנה בפי כל ההחמורות
של הפקרת בטחון המדינה. הם
אחראים לכשלון הבטחוני — כל אלה ש קיוו, כי כעבור זמן תישכח אחריותם, וכי
עמדו מאחורי בר בשלבים הגבוהים ביותר דעת־הקהל תסתפק בכך שישראל בר יישלח
של מערכת הבטחון. הם אמרו :״יש חקירה. לבית־הסוהר.
יתקיים משפט. בינתיים העניין הוא סוב
׳ודיצח.״
כלומר :״תנו לשופטים לחקור את כל הפרשה
עד תום, לקבוע את קולר האשם על
כל מי שהינו אשם.״ על כן גם לא הועלתה
הפרשה החמורה לדיון בכנסת או באחת מ־וועדותיה.
כולם חיכו שהשופטים יאמרו את
אלא שגם אם בית־המשפט העליון לא
שלהם.
עתה כבר גמרו השופטים את מלאכתם. ערך חקירה מדוקדקת, כדי לקבוע מי הם

״ ₪דשוננויס
רוזקוו בעניין׳,

.איש רא מגע
ממנו כל ידיעה״

שחה, עם מתן בסק־הדיו הסופי,
תבור הכנסת את אחרות בן־גוריון

מה קוה מעות הזוהר? נעם היתה
ך• יא מתה כשקט. איש לא ליווה
| 1איותה בדרכה האחרונה. לא קברו אותה,
לא הניחו פרחים לזכרה, גם לא השמיעו
הספדים. כאילו לא היתד, בכלל. כאילו
לא היוותה לגבי דור שלם מושג, מיסד
ומעמד.
היא מתה מבלי שמישהו ידע איך זה
קרה ומתי. כשם שהופיעה כך הסתלקה.
ולולי השאירה שורה ארוכה — ארוכה
מאוד — של יורשים וצאצאים, אי־אפשר
היה לדעת שהיא׳ היתד. קיימת פעם.

זךן״ *1ראשי תיבות של זוהר־חוץ־לארץ.
מיריס מ״כלזון החשפנית, מיליי

אה את החלל שנוצר מחוסר זוהר מקומי.

כך נסתם הגולל על יצירה מיוחדת ב־מינה
של החברה הישראלית — נערת
הזוהר.
כל אחד יודע למה מתכוזנים כשנוקבים
בשם תואר זה. אולם קשה יותר להגדירה
בדיוק: מה היא היתר?,כיצד נראתה? איך
התנהגה?
הוריד, היו השגשוג הכלכלי והשאיפה
החומרית. רקעה היה בלתי מוגדר. היא
נולדה בסביבה זעיר־בורגנית, או שכונת
עוני, ולפעמים, אם כי נדירות ביותר,
אפילו בבתי־עשירים. לא ציינו את לידתה
בשום טקס מיוחד. פשוט, יום אחד היא

היתה.
היא הופיעה בדיזנגוף התל־אביבי, הפכה
אותו למה שהוא כיום. היא ישבה בבתי־הקפה,
נראתה בהצגות הבכורה, בלטה בכל
מסיבה חברתית. היא היתד. הדורה ומטופחת,
משכמה ומעלה מעל כל הנערות
והנשים שבסביבתה. היא היתד, לקוחה קבועה
במספרות ובמכוני־היופי, והראשונה
שנעזרה בהישגי החירורגיה הפלאסטית,
למרות שלא תמיד נזקקה לכך.
אפשר היה למצוא אותה בכל תחרות-
יופי, לקרוא אודותיה במדורי הרכילות
בעתוגים, לראותה בין חוגי ד,בור,ימה או
בחברת אנשי החברה הגבוהה. היא יצרה

הודי חיים שלם בחברה הישראלית. היא•
קבעה מה הם מקומות הבילוי שצריך
לבלות בהם, מי הם הגברים שצריך לצאת
בחברתם, ונוסח הדיב ר המיוחד שלה זכה
..,נצחה מקיפה בספרות ובעתונות.
כך צמח דור שלם של נערות ישראליות
שהפך חלק בלתי נפרד מהנוף החברתי
הישראלי, למרות שהתרכז בעיקר בצפון
תל־אביב. שמות כמו זיוה שפיר( ,לפני
שהפכה לכוכבת זיוה רודן) ,מלכה רוזנבלט,
רינה וייס, אביבה פאר, סוניה אברמוביץ׳,

ירדנה פלג ואחרות, היו טבועים עמוק
בתודעה החברתית למרות שדבר לא ציין
אותן במיוחד מלבד השתייכותן לאותו
מעמד חדש שנוצר — מעמד נערות־הזוהר.

כמו כני־נח

לייתה של נערת־הזוהר על הבמה
^ החברתית בישראל, בצורה שחיקתה
במיקצת מושג דומה המקובל בעיקר בארצ ת
הברית, החלה לפני כשמונה שנים, זמן
קצר אחרי תבוסת משטר־הצנע. עוד לפני
חמש וארבע שנים, נמצא תהליך זריחתה
בעקומד, נטויה כלפי מעלה. מחזור הלך
ובמקומו בא מחזור חדש ועם כל מחזור
התווספו איפיונים חדשים לנערת־הזוהר.
בעיקר רכשה לד, התעסקות מקציעיח שהיתר,
חלק בלתי נפרד מזוהרה. היא בנתה
וביססה שני מקצועות — הדוגמנות ודיילות
האויר, ודי היה להצטרף לחוג שעסק בהם
כדי להפוך לנערת־זוהר.
והנה, שיעה שנדמה היד, שנערת־הזוהר
הפכה למוסד־ של קבע בתחום מסויים של
החברה הישראלית, היא נעלמה כלעומת שבאה.
ואי־אפשר להיווכח בכך אלא כשמנסים
לחפשה ומגלים שהיא אינה קיימת עוד.
בהצגותיו׳,בכורה ובמופעי־ו׳,בידור הגדולים
יש נשים יפות והדורות בשפע, אבל נערות־ ׳
זוהר אין. דיזנגוף עדייז שוקק בנחילים של׳
נערות מטופחות, אבל לא ניתן להצביע על
אחת מהן ול מר :״זוהי נערת־זוהר!״ עדיין
יש מספיק ־מועמדות לתחרויות־היופי למיניהן,
אבל כשהן עולות על הבמה אין בהן
אישיות אחת המוכרת וידועה בשל היותה
נערת־זוהר.
מה אירן כאן בעצם? לאן נעלמו נערות־הז
הר? מה גרם לשקיעתו הפתאומית של
המעמד?
כאשר ירצה יום אחד סיציולוג כלשהו
לערוך מחקר על תהליכים ומגמות בחברה
הישראלית, הוא לא יוכל להתעלם מתופעה
זו, שהינה סימפטום חברתי ממש כמו בניד,טובים
או המנהלים־המועלים. לצורך מחקר
כזה יש כמובן צורך בסקר מקיף ובנתונים
סטיאטיסטיים. אולם כבר עתה ניתן להצביע
על מספר גורמים וסיבות להיעלמותו של
מושג נערת־הזוהר.

אמצעי, לא מטרה

דיילות־וזאויר הפכה את הזוהר למקצועי ומשתלם מבחינה כלכליו
אולם עקב הביקוש הרב לדיילות אבד המקצוע מזוהרו. בתמונה
דיילות מחברות תעופה שונות בתחרות בחירת מלכת־הסילון שניערכה השניה בינסדא?

ף־ ניגוד למושג האמריקאי של נע-
* 4רת־הזוהר, המצביע יותר על סגנון חיים
ומחשבה, לא היד, מושג הזוהר לגבי הנערות
הישאליות מטרד, אלא אמצעי. הזוהר לא
היה עבורן צורה של התבלטית ורכישת
תש׳מת־לב והכרה, אילא שלב ביניים להשגת
מטרות רחוקות יותר :
• עשיית קריירה קולנועית. מסרה
זו הושגה בינתיים רק על ידי שתי
גערות־זוהר ישראליות: זיוה רודן ודליה
לביא.

נערת זוהר ישראלית אופיינית, שנעלמה מן
נוף חתל־אביבי, היא לאיה בנק, שהופיעה

להקת השריון, נסעה לבזה לארצות־הברית, שם נישאה ליעתו

תופעה -או מאן אבדו עקבותיה
נישאו לזרים ברעש גדול: נורית פילצר,
עלמה רמתי, ז׳,ז׳יק אינדיק, עליזה גרום,
רותי פליישר, לילי מן, זיוה בינדר, שרה
ריגר, גליה ארקין, אילנה פז ומרים קוטלר.
אחרות עשו זאת בצנעה. כמו לאה בנק,
מי שהיתר, בזמנו שחקנית בלהקת־שריון
יצמח לארצות־הברית לבדה שם נישאה לאדר
נד גולדמן, עתונאי במשכורת זעומה,
עובדת עתה כדוגמנית בניו־יורק.
גם נערות־זוהר שנישאו לישראלים הגיעו
בסופו של דבר לחו״ל. כך אירע לבתיה
בנדיקט שנישאה ליצרן־נקניקים ישראלי שניסה
לפת: ח בית־חררשת לנקניקים בניו־יורק.
גם בתיה עובדת עתה בתור דוגמנית.
נערות־זוהר אחרות כמו גילה גולן, שרה
טל ומרים הדר נשארו י בארצות־הברית למרות
שטרם נישאו.
ואילו בנות המחזור הראשון של נערות־הזוהר
כמו מלכה רוזנבלט, רנה וייס ושרה
אברמוביץ׳ ,נישאו לעשירי הארץ, הפכו לאמהות.

נשואין

שלוש
נערות־זוהר שנטשו את
הארץ בעקבות נשואין. השלוש
הן עליזה גרוס, זיוה בינדר ובתיה בנדיקם.

ס השגת כעל עשיר. המטרה אליה
חתרו רוב נערות הזוהר ושכמעט כולן השיגו
אותה.
@ נסיעה לחו ׳׳ל. מטרה שעד לפני
מכפר שנים היה ק שי בהשגתה ושאופשרה
ביתר קלות לנערת־זוהר על ידי תעסוקה
כדיילת או זכיה בתחרות־יופי.
עצמאותכלילית. השגת תעסו־

קד, כדוגמנית או בתפקיד ייצוגי אחר ש־לנערת־זו־ר
היה קל יותר לרכשו.
כתוצאה מאופי זה של נערת־הזוהר הישראלית
התדלדל המעמד בצורה מהירה. רוב
רובן של נערות־הז הר הצליחו לרכוש בעלים
עשירים, מיעוטן בארץ ויתרן בחו״ל.
השאר הגיעו ב־צ רה זו או אחרת לחו״ל,
נשארו שם, נשואות או רווקות.
סקר שטחי של נערות־הזוהר שהופיעו
בישראל בשנים האחרונ״ת מראה. שכשמונים
אחוז מהן מתגוררות עתה בחו״ל. חלק מהן

זוהר כסרט־נע
*•שך החיים הקצר של נערת־זוהר
!/ישראלית עדיין אינו סיבה מספקת לשקיעת
המעמד כליל. שכן, תחת כל נערת־זוהר
הנישאת או מהגרת, צצ ת באופן טבעי
תריסר מועמדות חדשות לתואר, הנושאות
את עיניהן בדיוק לאותן המטרות שהציבו
לעצמן קודמ תיהן.
עד כמה שהדבר יראה אבסורדי, דווקא הביקוש
המוגבר והמחזוריות המהירה במעמד
נערות־הזוהר, הם שגרמו להיעלמן. ואין
זה משום שההיצע לא הדביק את קצב
הצריכה האינפלציוני. להיפך — הסתבר ש־ההיצע
היה כה רב עד שהביא להורדת

האיכות ולטשטוש מוחלט של מושג נערת־הזוהר.
נערת־הזוהר
יכילה לזהור רק ביחס לסביבתה.
יתכן שנערת־זוהר תל־אביבית איננה
זיהרת כלל בניו־יורק או בפאריס, מה שקורה
על פי רוב. אולם בחברה הישראלית
הפרובינציאלית בהשוואה לסביבתה הדהויה,
יש ערך לתכונותיה הזוהרות.
כל זמן שלמעמד נערות־הזוהר הצטרפו
נערות יפות במיוחד, בעלות אופי מעוצב
ובעלות תכונות בולטות בשטחים מסויימים,
המשיך המעמד להחזיק מעמד.
אלא שלפתע, נוכח הביקוש הרב מצד
חתנים זרים, מאדוני תחרויות־יופי, תצו־גות־אופנה
וחברות תעופה, התברר שכל
נערה נאת־מראה יכולה להפוך נערת־זוהר.
מד, שהיה במשד שנים בתחום הישגיהן של
מעטות הפך נחלת הרבים. בתי־ספר לטיפוח־החן־והיופי
הוציאו מחזורים של פסבדו
נערות־זוהר בשיטת הסרט־הנע. מכוני־יופי
וספריות אופנה הוצפו בלקוחות. כל משחיתה
לה שמלה ל־יצ ג, נעליים גבוהות
עקב ותסרוקת מג יפחת החלה להסתובב באזורי
נערות־הזוהר. הן כבשו את דיזנגוף,
הציפו את בתי־הקפה ומ־עדוני־הלילה, מיהרו
לכל תחרות־יופי, לכל מאורע חברתי.
דמות נערת־הזוהר הפכה דגם שכל בחורה
הריצה להצליח בחברה ולמצוא חתן צריכה
לחקותו. על רקע זר, לא ניתן לנערת־זוהר
אמיתית להתבלט ולזהור.
תהליך אינפלציוני זה הביא בהכרח לירידת
האיכות. כך אירע -שביצור ההמוני של
נערותיה,זוהר בתבנית לא נולדה עדיין אף
זיוה רודן חדשה, לא דליה לביא וגם לא
גליה ארקין. תהליך הדעיכה והד,תפ ררות
של מישג נערת־הזוהר לא נעצר בזה. מקצועית
הזוהר האופיינים איבדו את זהרם. דיי־לת־האויר
איבדה את ערכה המעמדי, הפכה
מתואר כבוד למלצרות פשוטה.
בתחום זה במיוחד פעלו גם גורמים אחרים•
הנסיעה לחוץ־לארץ והתיורים על פני
העולם הפכו לנחלת הכלל ושוב אין צ רך
להיות דיילת כדי לזכות בהם.

ובעלת גינונים נאים יכולה לחדור אליהם.
כך פג כל הז הר במה שנחשב כשייך
לנערת־זוהר.

יבוא כמקום יצוא

— אמת היא ש&״ן ןגלר נערת־הזוהר לא

! 1שבק חיים כליל. בכמה פינות של חיי
החברה הישראלית העירונית עדיין נותרו
שרידים מועטים ממנו.
נערת־זוהר אמיתית עדיין יכולה לנצנץ,
בתנאי שהיא זרה. רק אם היא תיירת או
בעלת נתינות־זרה, יש לה הסיכוי לבלוט
בצב,ירים הגדולים של הזוהר ההמוני. כך
אירע שנערות־הזוהר היחידות שהופיעו בחדשים
האחרונים היו כולן זרות. כזאת היתד,
החשפנית מרים מייכלזון, שתוך זמן קצר
הפכה לנערת־זוהר של החברה התל־אביבית
וכזאת היתד, גם הדוגמנית האנגליה אדומת־השיער
קארול היינס.
אין פלא ששתיהן נטשו את הארץ כשהן
מלוות שערוריות, שכן תשומת הלב שהסבו
אליהן כנערות־זוהר היתד, למעלה ממידתן.
בפינה אחרת התפתחה תופעה מסוג אחר.
מחזור חדש של נערות שבנתונים ששרדו
לכני מספר שנים היו להן התכונות הנדרשות
ליצירת נערת־זוהר, יצרו גילגול חדש
של המושג. למרות שבר בן הן ע סקות בדוגמנות
או בדוגמנות־צילום, אין הן זוהרות
באור הזרקורים הפומבי. הן יצרו לעצמן
חברה סגורה, העתיקו את מקומות הבילוי
שלהן הרחק ממק־מות הבילוי המקובלים
שהפכו להמוניים, וכתחליף לטיול
לאורך דיזנגוף משמש להן טיול במכוניות־פאר
לאורך הדרך ממלון דגון באשקלון
ועד לבית־דולפין בשבי־ציון.
האם יש להתאבל או לשמוח על מיתה
של נערת־הז הר הישראלית? זוהי שאלה

השנויה במחלוקת. שכן הגורמים הכלכליים
והחברתיים שהביאו לצמיחת נערת־הזוהר לא
נעלמו. העובדה שהזוהר אינו עוד אמצעי
לקידום מעמדן החברתי ואפשרויות הנשו־אין
של נער ת בשכבות מסויימות של
החברה הישראלית, יוצרת בהכרח גילויים
חדשים. חלק מגילויים אלד, הם חיוביים,
כמו הנטיה לרכישת השכלה־גבוהר. אולם
מצד שני קיימות גם תופעות שליליות המתבטאות
ביצירת מעמד חדש, שטרם ניתן
לו שם בארץ והמוכר בארצות המערב בשם
1,5א¥-01י 1א^?.

״אם תננס אלי, תקבל שתי סטירות לחי!״ אמרה השחקנית לאדמי]יסטרם ור^
*66 תיאטרון ישראלי יעלה מחזה
חדש ויסיר אותו מעל הבמה כעבור
זמן קצר — זה כבר קרה. שתיאטרון ישראלי
יכין מחזר. חדש וימשיך להציגו למרות
שהקהל אינו בא — גם זה כבר קרה. אולם
מצב בו יכין תיאטרון בארץ במשך חודשים
ארוכים מחזה חדש וערב הצגת הבכורה,
לפני שמישהו מהקהל הספיק לראות את
ההצגה, תבוטל הצגת המחזה — דבר כזה
טרם קרה בארץ.
זה אירע השבוע. ביום שני השבוע עמד
תיאטרון אהל להעלות את המסך מעל מחזהו
של המחזאי הצרפתי מרסל אשאר האידיוטית.
ההצגה נמכרה מראש לעובדיו של
מוסד הסתדרותי. אולם 24 שעות לפני ההצגה
הראשונה, בשעת החזרה האחרונה

״מה זאת אומרת?״ התמרמרה דפנה ,״ביקשו
מאיתנו להזמין אורחים והזמנתי שלושה
אנשים שאינם אנשי מקצוע בתיאטרון!״
!,תפרצותו הפתאומית של פופוך הסעירה
את השחקנית הצעירה. סיפרה היא :״יצאתי
מכלי. זה היה כאילו שפכו עלי סיר של
מים רותחים.״

,,מדו את, פרימה-רוגה?״
ף ם אחרי שהסתיימה החזרה הכללית,
ודפנה זכתה, למרות התקרית, לשבחים
רבים על משחקה אותו ערב, לא יכלה היא
להרגע.
״לא תיארתי לי שמשהו בדומה לזה עלול
לקרות בתיאטרון,״ סיפרה ,״במשך יום שלם

אני

השיבה דפנה :״למה לא?״
״על כך ישפוט הקהל!״ ציין פופוך.
דפנה המשיכה בחזרה. לפתע הפסיק השחקן
יהודה גבאי, שהוא גם מנהל התיאטרון,
את השתתפותו בחזרה, חזר אל הבמה כעבור
כמה שניות והודיע לכל השחקנים:
״ההצגה מבוטלת!״ ואל דפנה דן הפליט:
״את משוחררת!״
הגיבה דפנה הנדהמת :״זאת תעודת עניות
לתיאטרון שלנו שבמ׳ ,סיבות כאלו מעלים
ומורידים הצגות! הדבר היחיד שאיכפת לי
הוא להציג את התפקיד עליו עבדתי חמישה
חודשים. אבל אם החלטתם החלטה כזאת,
תשלמו בעד זה!״
גבאי חשב מיד שהכוזנה לכסף, ולא לדבר
אחר :״נשלם לך כמה שרק נוכל, העיקר
שניפטר ממך!״
החזרה ניפסקה. השחקנים התפזרו. הנהלת
האהל שלחה הודעה לעתונות, בה
מסרה, כי הצגת הבכורה של האידיוטית
נדחתה בשל סכסוך בין דפנה דן לתיאטרון.
דפנה מצידה לא הבינה מדוע דרישה הגיונית
של שחקנית, שיפסיקו להפריע לה לפני
ההצגה, נראית בעיני אנשי הת אטרון כסכסוך.
היא שלחה מיבי־ק לו: אטרון, בו
הודיעה :״אני מוכנה להופיע כ או בכל
יום אחר בהצגת האידיוטית ק.ג-׳ ההסכם
בינינו.״

״אני הסטאד כאן !״
ס לא שבעיניהם של אנשי האהל לא
\ £הי תד, זו סתם תקרית חולפת שניתן לחסלה
על־ידי בקשת סליחה. הסביר יהודה
גבאי את עמדת התיאטרון בסיכסוך:
״אנחנו אוהבים לתת שאנסים לשחקנים
צעירים. לכן, כאשר הביא הבמאי יואל
זילברג את דפנה דן, כמועמדת לתפקיד
האידיוטית, היינו מוכנים לתת לה את ה־שאנס,
למרות שהוזהרנו מראש שזוהי שחקנית
פרובלמטית, שהתנהגותה היא קצת
מוזרה לפעמים.
״מבחינה אמנותית היא סיפקה אותנו בהחלט.
אולם, כשהתקדמה העבודה על המחזה,
והיא הרגישה שמרוצים ממנה, הופיעו
אצלה תופעות של התנשאות בלתי״
נסבלת. הבינונו אז שצריך להכין לה מחליפה
לכל מיקרה שלא יבוא. היא הבחינה,
כנראה, במשהו והבטיחה ליואל זילברג שתשנה
את התנהגותה. קיבלנו את זה מפני
שלא היינו מעוניינים להציק לה.
״אבל כשהתקרב מועד הצגת הבכורה,
היא החלה שוב בהתנשאות, התנהגה כ־פרימה־דונה
לפי המושגים של התיאטרונים
הפרובינציאלים לפני 200 שנה, העליבה
חברים ותיקים ולא פעם הפליטה: אינני
מעוניינת בתיאטרון שלכם! אני הסטאר כאן
ואני ארים אתכם!
״התפרצותה והאיום בסטירות־לחי הגדישו
את הסאה. דבר כזה עוד לא היה בתיאטרון
ולא יהיה בעתיד. ואם יהיה, אז יהיה זה
סופו של התיאטרון בעולם.״

״הופעתי מד רצוני״

של שחקני המחזה, החליטה הנהלת האהל,
בהתייעצות קצרה שנערכה בו במקום :״האידיוטית
לא יוצג בפני הקהל!״
מה הביא את האהל לדחות הצגה, עליה
עבדו במשך כחמישה חודשים, שתפאורותיה
ותלבושתיה מוכנות, ושסכומי כסף ניכרים
הושקעו בה?
השערוריה הקשורה בבך פרצה ביום שישי
האחרון. באותו ערב עמדה להיערך חזרה
כללית של ההצגה באולם אהל. להצגה זו
הורשו השחקנים להזמין ידידים ומקורבים,
ואומנם הם עשו זאת.
והנד״ חמש דקות לפני עליית המסך פרץ
לפתע שלום פופוך, לשעבר שחקן האהל
וכיום אחד מאנשי האדמיניסטרציה של התיאטרון,
אל מאחורי הקלעים, כשכולו רותח
וזועם .״אני אזרוק את כל המוזמנים
החוצה!״ צעק פופוך בחדרי האיפור של
השחקנים. הוא היפנה את כעסו במיוחד
לעבר שחקנית צעירה, דפנה דן 23הממלאת
במחזה את התפקיד הראשי .״איך
את מרשה לעצמך להזמין אנשים בלי
רשות?״ זעם פופוך.

חשבתי כיצד להביא לידיעתם של האנשים
האחראים בתיאטרון, שאסור שיקרה דבר
כזה לשחקנית לפני שהיא עולה על הבמה.״
ביום ראשון השבוע, כאשר נערכה החזרה
האחרונה של המחזה, הבחינה דפנה
בפופוך בשעת אחת ההפסקות. היא ניגשה
אליו ואמרה :״אני מבקשת ממך לא לחזור
על מה שעשית לי ביום שישי. אם תיכנס
אלי עוד פעם לפני ההצגה אל מאחורי־הקלעים,
אני עלולה לאבד את עשתונותי
ולתת לך שתי סטירות לחי.״
הסבירה דפנה אחר־כך :״לא התכוזנתי
באופן אישי לפופוך, אלא בכלל לכל אותם
האנשים שמסתובבים בתיאטרון, מתיימרים
להיות יודעי־תיאטרון ומגדלי־שחקנים ולמעשה
אינם אלא אויבי התיאטרון, אויבי
האמנות ומכשול בפני כל כשרון.״
פופוך נעלב למשמע דבריה, ובצדק. הוא
זרק בפניה: אידיוטית! מבלי לפרש אם
הוא מתכודן לתפקידה במחזה, המשיך ב־סידרת
חרפות ברוסית וסיים בשאלה נוקבת
:״מה את חושבת לעצמך, שאת פרימה-
דונה?״

6*3א היתה זו הפעם הראשונה שהשח׳
/קנית הבלונדית חטובת־הגוף עמדה במרכז
של סערה תיאטרונית. מיזגה הסוער,
הכרת ערך עצמה וחוצפה לא מעטה בצד
כישרון בלתי מבוטל, הכניסוה מדי פעם למריבות
עם האנשים עמם עבדה. רק לפני
חודשים מספר, בעת הצגת הסיום החגיגית
שנערכה בתיאטרון החמאם להצגת האדם
הצוזדק, בה הופיעה דפנה יחד עם
שייקר, אופיר, עוררה היא סערה כאשר עלתה
על הבמה בתום ההצגה והצהירה, לתדהמת
הנוכחים :״הופעתי 150 הצגות לפי
סדר מסויים. שתי דקות לפני ההצגה נמסר
לי על שינוי סדר ההופעה. אני מוכרחה
לציין שהופעתי נגד רצוני.״
״אינני אוהבת במיוחד שערוריות או
כביסה פומבית של הנעשה מאחורי הקלעים׳״
טוענת דפנה .״אולם דבר אחד לא
יכולתי לשאת אף פעם, ונגד זה אעמוד
תמיד — שדברים המתרחשים מאחורי־הקל־עים
פוגעים בהופעתו של השחקן על הבמה•
לעולם לא אוכל לשאת את המנטאליות
של אנשים המתיימרים להיות מבינים בתיאטרון
ומנהלים תיאטרונים, ואינם מתחילים
להבין אפילו מה היא מהותו של שחקן.
הם חושבים ששחקן זו מריונטה, רואים
בשחקן אמצעי שבעזרתו אפשר להרוויח
כספים ואינם מתחשבים בכישרון ובמאמץ
שמשקיע שחקן בעבודתו, אם הוא באמת
שחקן.״
יתכן והסערות המלוות את דפנה בדר

בתיאטרון הישראלי הם תוצאה מגישתה
המיוחדת לבמה. כבת למשפחה שחייתה
תמיד במצב כלכלי דחוק, סללה דפנה את
הדרך לעצמה מאז היותה בת .12 היא נולדה
להורים שלכל אחד מהם היו כבר ילדים
מנשואין קודמים והיא היתד, ילדתם
המשותפת היחידה.
במלחמת השיחרור נהרג הבן הבכור במשפחה,
בנה של האם, שנה אחרי זד, נפרדו
ההורים ודפנה נשלחה לפנימיה. שם
חיתה כשנתיים. בגיל 12 הוכיחה כבר כשרון,
בשטח שונה, כאשר זכתה בפרס בינלאומי
לציורי־ילדים לאגדות אנדרסן.
אחרי שתי שנות יסורים בפנימיה, שרוב
חניכיה היו מקרים סוציאליים קשי־חינוך
ומבוגרים מדפנה, נטשה דפנה את הפני־מיה,
ברחה לקיבוץ שריד, אליו השתייך
אחיה שנהרג. היא נשארה שלוש שנים במוסד
החינוכי של הקיבוץ.

עם לירה וחצי בכיס

ף * גי ל 18 התברר לדפנה, שכל השנים
£״ ב הן עסקה בציור, היה זה לצורך ראווה.
היא לא היתה מסוגלת לצייר אלא
! ׳וכחית אנשים. כאשר הבחינה בזאת, הסיקה
את המסקנה שהדבר המתאים לה בעצם
הוא התיאטרון.
מאחר שהקיבוץ לא היה מוכן לאפשר
לה ללמוד תיאטרון בעיר, עזבה את הקיבוץ,
ארזה את חפציה והגיעה לתל־אביב,
כשבקיטה לירה וחצי בלבד. דרכה הראשונה
היתה לתיאטרון הבימה. תוך יום אחד
הכינה את עצמה לבחינות כניסה לבית־הספר
הדרמתי ש> התיאטרון. למחרת התקבלה
לבית־הספר ובאותו יום השיגה עבודה
בבית־חרושת לשקיות־סוכר. בעל הבית
נתן לה מיפרעד, והיא שכרה לעצמה חדר
בצריף ליד בית־הבימה.
במשך שנה עסקה כמעט בכל עבודה כדי
לפרנס את עצמה: מכירת אספרסו, שטיפת
רצפות בבתים פרטיים, עשיית מס ת ניילון
וחריטה אמנותית על כדים.
יום אחד החליטה שעליה לשמוע הרצאות
בספרות באוניברסיטה. וכך היה יומה מתחיל
כשהיא הולכת, בבוקר, לשמוע הרצאות,
מכינה שעורים בצהריים, מחמש עד
חצות לומדת בביר,־הספר הדרמתי, ומחצות
עד ארבע לפנות בוקר עובדת כפועלת ג?יון
במסעדה.
כשסיימה את ביודהספר הדרמתי, התקבלה
לוובימה, שיחקה תפקיד קטן במדמואזל.
אלא שכבר אז התברר לה שקיים פער עצום
בין מה שהיא חושבת על התיאטרון לבין
מה שהוא במציאות הישראלית• היא סברה
שמגיע לשחקנית צעירה בתיאטרון שיחוו
לה תוכנית התקדמות למשך השנים הבאות.
היא זכתה בתגובה של צחוק רועם.
כשמדמואזל ירדה מן הבמה, נשארה דפנה
מחוסרת תעסוקה, עבדה כמלתחנית ב־מועדון־התיאטרון.
כאשר העלתה חבימה את
עושה הנפלאות, סברה דפנה שתפקיד הכושית
הצעירה במחזה מגיע לה, לפני
שלוקחים לתפקיד זה שחקנית מחוץ לתיאטרון.
מכיוון שהטענה הועלתה אחרי הצגת
הבכורה, היה המקום כבר תפוס. אולם למזלה
חלתה הילדה ששיחקה את התפקיד
ודפנה נכנסה למחזה.
אחרי תקופה קצרה של הופעה במחזה,
פנו אליה אברהם ניניו ומרים זוהר בהצעה
שתמלא תפקיד של מחליפה למרים
זוהר בתפקיד הראשי של המורה העיוזרת
אן סוליבאן. דפנה לא היתה מוכנה בתחילה
לקבל על עצמה אחריות כזאת. אחרי
שיכנוע הסכימה להכין את התפקיד בסתר,
כדי לא לעורר את זעמן של שחקניות
וותיקות בתיאטרון.
אחרי שבוע וחצי של עבודה מאומצת
היתד, דפנה מוכנה לתפקיד. למרות שבחזרה
הכללית הוכיחה דפנה שהיא מסוגלת לשאת
את התפקיד על כתפיה, דבר שהפתיע גם
אותה עצמה, לא ניתן לה לעלות על
הבמה בפני קהל. אילו היתד, מקבלת את
התפקיד, היה הדבר מעורר את זעמה של
שחקנית אחרת בתיאטרון, שסברה כי התפקיד
מגיע לה. הפשרה נמצאה כשהבימה
לקחה שחקנית מבחוץ, כדי להחליף את
מרים זוהר.

זר פרחים כתודה

ף<* עקבות מאורע זה נטשה דפנה את
^ ה תי א ט רון, הופיעה במשך תקופה קצרה
בתיאטרון אשנב, התקבלה לתיאטרון
הקאמרי, שם קפצת לשתי הצגות שהיו כבר
במהלך הצגתן: מרי סטיוארט ומריוס. כש־

_ונזוקה יחד עם ההצגה

הסתיים החוזה שלה, לא היתה דפנה מוכנה
להמתין חודשים ללא תעסוקה עד שתזכה
בתפקיד נוסף, הצטרפה לחמאם, להצגתו של
שייקר, אופיר. שם הופיעה במשך חצי שנה.
כאשר בתום זמן זה הוצע לה שוב על-
ידי הקאמרי להחליף את גילה אלמגור ב־קפיסן
קארניוז, דחתה דפנה את ההצעה.
.איני מיבנה יותר להיות מחליפה אלא ב־מיקרה
שיש צורך דחוף להציל הצגה, ובמיוחד
לא בתפקיד שקודם הודיעו לי שאינני
מתאימה לו.״
נסיון מאלף זה של ארבע שנות חיים בתיאטרון
ישראלי הספיק לדפנה כדי להגיע
למסקנה שהיא רוצה להיות שחקנית בלתי־תלויה,
לא להשתייך לקולקטיבים ולתיאטרון
קבוע.
העובדה שדפנה דן לא קורצה מאותו
חומר ממנו עוצבו רוב השחקניות הצעירות
על הבמה הישראלית, מכניסה אותה
מדי פעם לצרות. אמרה היא :־בזמן העבודה
עצמה קיים רק דבר אחד שמעניין
אותי, וזה התפקיד שאני מגלמת. אני יודעת
שאני בחורה שלא קל לעבוד איתה, וזה
משום שאני דורשת מעצמי יותר ממה שאני
דורשת מאחרים.״
הנהלת האהל סברה אחרת. אמר יהודה
גבאי :״מה שאנחנו חייבים לדפנה, זה זר־פרחים
על שעשתה מה שעשתה לפני הצגת־הבכורה
ולא אחריה. זה צריך לשמש שעור
שאנשים ידעו שאי־אפשר לקפוץ מכסית
ישר לבמה. אחרי מיקרים כאלה אתה מתחיל
לשנוא את המיקצוע.״

אנשים
נ ל סון לדה ־ גול
הסיפור האחרון המהלך בחוגי שגרירות־ישראל
בפאריס, דן בתקרית לא נעימה, שאירעה
לאחרונה לנספח הצבאי שליד השגרירות,
אלוף־משנה יצחקבדא ון. לפי
אותו ספור הוצג בראון באחת ההזדמנויות
בפני נשיא צרפת, הגנרל שארלדה״גו ל.
תוך כדי שיחה הציע בראון לנשיא סיגריה
ישראלית. הנשיא דחה את ההצעה בהצהירו
כי אינו מעשן, אולם מכיוון שראה שקופ־סת
הסיגריות שבידי בראון היא ישראלית,
התעניין לדעת לפשר הכתב העברי. הסביר
לו בדאון :״שם הסיגריות הוא נלסון!״
הנשיא העיזה את פניו והפטיר :״ולנשיא
צרפת אתה רוצה להגיש סיגריה בשם זה?״
• י • תביעה משפטית מיוחדת במינה הוגשה
לאחרונה על־ידי זוג אזרחים תל־אבי־ביים,
מרדכי ונחמה רונן, נגד הנהלת
קולנוע בן־יהודה בתל־אביב. השניים תובעים
מהקולנוע פיצוי בסך של 500ל״י,
עבור הביזיון הפימבי שנגרם להם לפני
כחודש ימים בעת שקנו כרטיסים להצגת
הסרט עץ או פלסטיין. כשעמדו להיכנס לראיית
את הסרט, התברר להם שמקומותיהם
תפוסים, ולא ניתן להם לחזות בסרט. יתכן
והיו נמנעים מהגיש את התביעה, אלמלא
ידעו שמקומותיהם נתפסו, כיוון שבאותו
יום ביקר בסרט ראש־הממשלה דוי ד בן
גו רי ץ, והיה צריך להקציב לפמלייתו מספר
כרטיסים שנמכרו קודם לאחרים
שר החקלאות משה דיין הוכיח השבוע
כי למרות מעמדו כשר, עדיין הוא משתמש
בסלנג הציני למחצה של צה״ל. כאשר הוזמן
לערוך ויכוח פומבי על בעיות כלכלה בפני
סטודנטים בירושלים, כשמולו יתייצב הח״כ
הליברלי יו סן 5ס פי ר, תבע דיין את הזכות
להיות הנואם האחרון גם בהרצאת הפתיחה
וגם בהרצאת הסיום. כאשר יוסף ספיר לא
הסכים לכך, הצהיר דיין :״עם ספיר אני
מוכן להתווכח רק על עגבניות, עופות וביצים
אך לא על מדיניות כלכלית.״ כאשר
פנה אליו יושב־ראש התאחדות הסטודנטים
כן ־ צי ץ א לי א ש, ביקשו להשתתף בויכוח
כיוזן שהוכנו כבר מודעות, השיב דיין:
״אני לא עזרה סוציאלית ואינני נותן קונצרטים.״
סייס דיין את הוויכוח :״אין דבר,
אליאש, אתה בחור צעיר, בבנין הארץ תנוחם״
על אופיו של מי שהיה פרקליטו
של אדולף אייכמן, הדר׳ רו בדטפרוואצ׳
יום, מעיד אחד המוצגים בתערוכת תחביב.
בין איספי האוטוגראפים המוצגים בתערוכה
מוצג גם מכתב תשובה של סרוואציום לאחסן
שביקש את חתימתו. כותב סרודאציוס:
״לצערי אינני יכול לשלוח את חתימתי מכיוון
שבאופן עקרוני איני מחלק אוטוגראפים.״
מתחת להצהרה זו התנוססה חתימתו של
הפרקליט.

שנים ־ עשרהכדורגל ! ,
אחד מעורכי מעריב, ד״ר דויד לאזר,

דפנה דן

השחקנית הצעירה אשר
גרמה השבוע לביטולה
של הצגת הבכורה באהל, בהאשימה את
הנהלת התיאטרון בחוסר התחשבות בעוד שהיא
הואשמה על ידם בהתנשאות ורברבנות.

פירסם ביום שישי האחרון בעתונו מאמר
ארוך בגנות הפסד ימי־העבודה בעטיים של
מישחקי־הכדורגל הבינלאומיים. תוך כדי כך
העיד לאזר על עצמו :״כותב טורים אלה
הוא חובב כדורגל מושבע משחר ימי יל־דותו.״
אולם נראה, שלמרות חיבתו. הגדולה
לכדורגל, טרם הספיק ד״ר לאזר ללמוד
מהו מספר השחקנים המשחקים בכל קבוצה,
שכן, באותה רשימה, בתארו מישחק
בינלאומי, כתב :״קורה אז ששנים־עשר
בחורים בועטים בכדור הסבא המפורסם
ביותר בישראל, ר׳ נחמן שטף
קם, סבו של יוסדה שוחמכר, השתתף
לאחרונה בטקס הנחת אבן־פינה שנערך בשכונת
מאה־שערים. סביבו הסתובבו ילדים
רכים וסבא שטרקס נעץ בהם את מבטיו.
העיר אחד הנוכחים, שהבחין כיצד
מתבונן הזקן בילד הדומה ליוסלה :״לחטוף
או לא לחטוף — זוהי השאלה
הסופר הישראלי הצעיר שמואל מור, שזכה
השבוע בפרס אקו״ם לספרות על קובץ
הספורים שלו סופרטארקט לאשליות, זכה
בו ביום להפתעה נוספת: הוא קיבל הודעה
מהוצאת ניו־וורלד־דייטינג בניו־יורק, בה נמסר
לו שספרו יתורגם לאנגלית ויופץ על
ידי הוצאה ספרותית מכובדת זו
דיירי הבתים ברחוב צפון תל־אביבי קטן
התעוררו באחד הלילות משנתם למשמע צעקות
אימים ״הצילו! הצילו!״ שבקעו מבעד
לחלונות אחד הבתים. השכנים זיהו את
מקור זעקות העזרה בעתונאית כדוריה
אבידן. בבוקר התבררה התעלומה: העתת־אית
הצעירה הקיצה בחצות משנתה כשהרגישה
בגוף מוזר המתנועע במיטתה —

נחמן שטרקם וילד
לחטוף או לא לחטוף?
היא פרצה בזעקות גילתה שהיה זה חתול השחקן הישראלי יוסי גרבר, השל
אחד השכנים.
דרום־אפריקה,שם
משחק עתה בתיאטרוני
הספיק להופיע במשך השנה האחרונה ב
חמישה
מחזות, גרם לאחרונה לסכסוך
חמור בין שתי הנהלות תיאטרונים. יוסי
פ רי ד ת הג ר ה!
אי־נעימות מסויימת נגרמה לזמרת ד,שאנ־ מופיע מזה ארבעה חדשים, כמהנדס רוסי
סונים הצרפתיה כ׳ולייט גרקו בשבוע במחזה שבנים וחברים הזוכה להצלחה הגדוהאחרון,
כאשר נודע לה שמעלליה התפר לה ביותר לו זכה אי־פעם מחזה ביוהנססמו
בגליו! האחרון של העולם הזה. לפני בורג. אולם בינתיים עומד לפקוע תוקף
צאתה החליטה הגרקו להגיב על הפרסום, כרטיס הטיסה לישראל של יוסי, והתיאטפירסמה
הצהרה לעתונות בנוסח הבא :״הק רון שהביא אותו לורום־אפריקה דורש
הל הישראלי הוכיח הבנה לשאנסון הצרפתי מיוסי, תמורת הארכת תוקף הכרטיס, את
למעלה מהמשוער. מצאתי בישראל ידידיט מחצית מחירו — 155 לירות שטרלינג.
ושוחרי־אמנות כמוהם לא מצאתי בשום ארץ תיאטרון אחר ששמע על כך היה מוכן
בעולם. אני רוצה להודות לקהל ולעתונות לשלם את מחיר הכרטיס כדי לקבל את
ולהצטער על כך שיש למדינה נפלאה זו יוסי לתפקיד בידרמן במחזה מר בידרנזן
עתון אחד שאיננה ראויה לו.״ שום עתון לא של מקם פריש. כתגובה, הביע גם התיאטפירסם
את הודעתה מנהלי מועדון רון בו מופיע יוסי כעת את נכונותו לשלם
הלילה ׳עומאר־כייאס ביפו, בו מופיעה עתה את מחיר הכרטיס. בין שני התיאטרונים
הזמרת הספרדיה כרמלה דידאו החליטו פרץ סכסוך שהובא לבירור באיגוד המקצולשנות
את שמה הפרטי העברי לשם ספרדי עי של השחקנים. הפרשה זכתה לפרסום רב
יותר: כרמן. פירסמוה בצורה זו. הסיבה: בעתוני דרום־אפריקה ועל יוסי נאסר לעזוב
כדי שהקהל לא יטעה לחשוב שזו זמרת את דמם־אפריקה עד שהפרשה תתברר
ישראלית ישראלים שביקרו לאחרונה סופית לפני צאתם לסיור בדרום־
בגרמניה, הבחינו בשתי דמויות מוכרות ש אפריקה, קבעו שייר,ה אופיר וג׳ולוי
התנוססו על שער חוברת־בלשים נפוצה, ארקין כי שייקר, ישלח ארצה לאמרגנם
שהיתה תלויה בכל הקיוסקים ודוכני־העתו־ את כל הביקורות שיופיעו עליהם בעתונות.
ניס. שם החוברת: הסכנה היא בת לוויתי כך גם היה. רק פעם אחת שלח ג׳וקי לאמרוהתמונה
שעליה הראתה אית אורי זוהי גן ביקורת מודפסת. נאמר בה כי שייקה הוא
חמוש בעתי ואת אברהם אייזנכרג אמן טוב, אך שג׳וקי הוא השולט בבמה.
מזויין במקלע. מסתבר כי שער החוברת ג׳וקי חשש כי שייקר, לא ישלח קטע זה
נלקח מתמונה מתוך הסרט חולות לוהטים לאמרגן.

קולנוע

עי>ח* חת &טיט
בכל מקום שבקרתי בימים האחרונים
הטילו בי הנשים מבט ״עקום״ ושאלו
אותי למה הוצאתי גזר דין מ1זת על
התכשיטים המצועצעים. הגיע, איפוא,
הזמן שאסביר את עצמי ביתר בהירות,
אולם לפני כן, ברצוני לבשר לכן
בשורה משמחת: הצלחתי לשכנע את
ד ני, בעליו של אולם התצוגה והמכירה
לתכשיטים אומנותיים מקוריים
שברח׳ זמנהוף 19 תל־אביב, לשמש
לי כיועץ קבוע בכל הנוגע לפינה זו;
ובכן, כל תכשיט הוא נפלא כאשר
הוא מוסיף משהו לבגד או לאישיות
של זו העונדת אותו. אולם, אין זו
כלל מחמאה לתכשיט או אפילו לבגד
איזה שלא יהיה, כשהם ״נזרקים״
כלאחר יד על הגוף. כמו כן, אין זה
סוד כלל וכלל שהמגמה הכללית בתכנון
האופנה בעולם היא בכיוון הקו
החלק והאלגנטי. כך, שאם את לובשת
שמלה שהיא באופנה, אין שום טעם

סדטים

שתענדי תכשיט שאינו מתוכנן לפי
אותו קנה מידה. זוהי גם הסיבה
הישירה להולדתם של תכשיטי ״הגל
החדש״ ,שהם תוצאה מהלך הרוח הכללי
של עולם האופנה.
בפעם הזאת ברצוני להציג בפנייך
תכשיט של ״ דני ״ תכשיטים אמ־גותיים
מקוריים שזכה בפרס ה־
0681^ 1 061111-0בשטוקהולם ובלונדון,
ובתואר ״המוצר המובחר״ של המכון
הישראלי ליצוא.
ובכן, זהו מעין ״חבל״ עשוי כסף
(לא בצורת שרשרת) המקיף בקצהו
אבן טופס (הגודל והצבע ניתנים לבחירה)
.המיוחד שב״חבל״ זד, הוא
שכולו מיוצר בעבודת יד ע״ידני
עצמו. הדוגמא של תכשיט זה נמצאת
בידי, אולם מחוסר מקום אציגנו בפניכן
בפעם הבאר״

ה שודד הקדו ש
כראכאס (מוגרבי, תל־אביב; איטליה)
אינו אלא בר־אבא, מנהיג כנופית השודדים
היהודים ביהודה שתחת הכיבוש הרומאי.
לפי אמונת הנוצרים זכה בר־אבא בחייו
תמורת חייו של ישוע מנצרת. שניהם
ישבו באותו בית־כלא ירושלמי כשפונטיוס
פילטוס עמד לשחרר, כמנהגו, אסיר יהודי
לכבוד חג הפסח. רצונו היה שדווקא ישו
ישוחרר, אולם היהודים תבעו את שחרורו
של בר־אבא. וכך נצלב ישו תחת הפושע
הבור והגס.
גורלו של השודד היהודי שימש אתגר
מרתק למספר רב של סופרים, אולם הוא
הונצח בעיקר הודות לסופרת האנגליה מרי
קורלי בתחילת המאה הנוכחית. שמו התנוסס
על רומן היסטורי רגשני שלמרות
ערכו הספרותי הירוד, זכה לתפוצה עצומה

והנשים. מוסר ההשכל שלה הוא פשוט
בתכלית: שום דבר אינו משתנה. שליט
נשאר עריץ אם קוראים לו לואי או נאפו־ליאון
ואשד, נשארת אשה אם היא כובסת
או דוכסית.
כובסת נשארת כובסת. האשד,
ללא בושה המהווה את ציר הסאטירה היא
סופיה לורן, המופיעה כאן, בעיקר בחלקו
הראשון של הסרט, יפה יותר מאשר נראתה
אי־פעם על הבד. אולי יש לזקוף עובדה
זו לזכותו של כריסטיאן ז׳אק, שהלבישה
במחשוף ענקי ולא הסתפק בזאת אלא עשה
את מה שאינו חשוף — לשקוף.
סופיה הכובסת המשתתפת במאמץ המלחמתי
לצד כובשי הטילרי, מצטרפת לצבא
הצרפתי הזולל את אירופה, שם היא
משרתת את החיילים במה שרק אשה יכולה
לשרתם. כתמורה היא זוכה בבעל דוכס
(רוברט חוסיין) ,עומדת על סף הזכייה בכתר
מלכות וסטפליה.
אלא שאז מתברר שלמעשה נשארה כו־

זיוח

אחותה של אריקי כ״אהבח מוזרה באיסטנבול״
חנכל האדם התורכיסז

עד אשר...
ה שתמ שתי בקר ם הפנים

149

הקרם הנ פלא
נג ד עור פגים

ופצעונים

אינו משמן
/י ) זב -/ו אינו נראה
הפתרון היחידי לגערות ונעדיבו בגיל הבגרות
תו צרתמעב דו ת חי מיו ת ״־קליאו״

הדרך לחיי-נישואין מאושרים הופיעה חוברת מאת

ד״ר שמחה לב
המכשירה בני־הזוג ואלו העתידים
להתחתן לחיי־משפחה יפים.
להשיג בקיוסקים וכתחנת
יעוץ -מנא רח׳ לסינג , 11
תל־אביב, טלפון 226068

ציסם

בדומה ליצירה ספרותית מאותו סוג —
בן־חור.
הגורל שנועד מלכתחילה. סיפורו
של בראבאם מתחיל למעשה במקום שמסתיים
בן־חור. זמן קצר אחרי שחרורו
מהכלא שוב חוזר הוא לשם בעודן שוד
נוסף, נידון לעבודת פרך במכרה גפרית
בסיציליה. שם הוא הופך לאגדה חיה,
כשהוא מחזיק מעמד 20 שנה בתנאי מחיה
של מחנה־ריכוז בהם מתים כל שאר העבדים
תוך זמן קצר.
הוא הופך עבד לסנטור רומאי. אחרי
שמכרה הגפרית נהרס במפילת, מגיע הוא
לזירת הגלדיאטורים, זוכה שם להפוך לבן-
•חורין כשהוא מכריע את מלך הגלדיאטו־רים.
אולם אז הוא מגלה סוף סוף את
האמונה הנוצרית, זוכה לגורל שנועד לו
מלכתחילה — הצלב.
חנית נגד מלד־הגלדיאטורים. בענף
מיוחד זה של תעשיה קולנועית המעלה
אחת לכמה שנים אפוס־ראוד,-־נוצריי, מפתיע
בראבאס לטובה. למרות הרגשנות הדתית
המדברת יותר אל שקי הדמעות של הצופה
מאשר אל ליבו, הוא עשוי בחוש טעם
וקצב, מזכיר מבחינה זו את קוו־וואדיס
יותר מאשר את בן־חור.
חלק ניכר בהישג זה יש לאנתוני קוזין,
בתפקיד בראבאס. בתוך מצעד בינלאומי
של כוכבים המופיעים בסרט בתפקידים
משניים, כמו ויטוריו גאסמן, ארנסט בור־גנין,
סילבאנה מאנגנו ואחרים, בולט קווין
בביצוע רציני ושקול של דמות השודד.
סצינת קרב הזירה שלו באיצטדיון הרומאי׳
בו הוא יוצא בחנית בלבד להילחם
במלך הגלדיאטורים (ג׳ק פאלאנס) הנוהג
במרכבה, היא מרתקת ומסעירה, בדומה
למירוץ המרכבות בבן־חור.
למי שעבר עד כה בשלום סרטי־ראוה־נוצריים,
זהו סרט שאינו עלול להזיק.

עצים בל •ער
אשה ללא בושה (חן, תל-אביב; צר-
תלא.בי.ב

בן יהודה

פת־איטליה־ספרד) היא סאטירה של הצלפה
עצמית, בה לועגים הצרפתים לכל הקדוש
בעיניהם: המהפכה, נאפוליאון, הרפובליקה

בסת, ושליטי הרפובליקה אינם מוכנים להכניסה
לחברתם.
כשלונו של סרט ראווה מפואר זה נובע
מכך שעוקצנותו הופכת להטרדה, קלילותו
לנטל כבד ובשפע העצים נעלם היער.

התורכיםהלא מעץ
אהבה מוזרה באיסטנבול (עדן,
תל־אביב; תורניח־יוזן) הוא קורס בסיסי
מקוצר ומזורז לעתונאים מתחילים. אלה
שאינם מעוניינים ללמוד עתונאות יוכלו
לפחות לרכוש ידע מאלף על המנטאליות
של העם התורכי.
קומדיה נאיבית זו, שאינה בלתי משעשעת׳
מספרת על עלילותיו של עתונאי
תורכי צעיר (פיקראט האקס עליו מוטלת
המשימה לראיין איל־הון תורכי הסוחר עם
הרוסים. מכיוון ששום עתונאי לא הצליח
קודם לכן לראיין את האיש, נוקט העתו־נאי
הזריז בטכסיס מחוכם אך מסוכן. הוא
חוטף מעל אנית הפאר של איל־ההון את
בתו, מוריד אותה ליבשה, מנסה להחזיקה
בבית־בודד במטרה לסחוט ראיון מאביה.
אלא שכאן רק מתחיל הסיפור. מסתבר
כי ארושה של בת העשירים אינו אלא
חבר בכנופית גאנגסטרים אמריקאית שלמעשה
אינה אלא תא ריגול סובייטי. המרגלים
רודפים אחרי הבת המחזיקה בלי
ידיעתה מיקרופילם סודי. האב רודף אחרי
חוטף בתו. והמשטרה ממתינה עד שכולם
יתעייפו מלרוץ כדי לתפוס את המרגלים.
ש? יה הגברים התורביים. התורשהם
כידוע עם לאומני מאוד, לא
כים׳
התעצלו להפוך גם קומדיה זו לשיר הלל
לעם התורכי. למשל, העתונאי האמיץ רואה
עצמו כשליח כל גברי תורכיה. כשהחטופה,
גיזלה דאלי היווניה שהיא אחותה החוקית של
אליקי ויקואלאקי, מנסה להיחלץ ממנו בטכסיסים
נשיים מקובלים, מצהיר הוא בפניה
ברוב חשיבות :״התורכים אינם עשויים
מעץ.״
זהו סרט עליז ומצחיק, אבל מה שמצחיק
בו הם לאו דווקא הדברים שיוצרי
הסרט ייעדו לכך.
חעודס חדת \ 31/

האישי של אלביס, מעל גיל ,20 מסוגל
לעזור לד, במצבה, מייבבת היא.

ההגדרה של הפולקסוואגן החדש :״רולס-
רויס טראנזיססור.״

רק לא נישואיו

מדוע אי! שוטרות רוכבות, תמהתי לא פעם. הייתי נוטשת
הכל, מעבירה אתכם לידי לילי גלילי, ומתגייסת ישר למשטרה,
לו רק היה מובטח לי הסוס.
השבוע צילצלתי לדובר המשטרה, דויד בן־ישי. הוא
היה מופתע :״היה לנו רעיון כזה. אבל ביטלנו אותו.
רכיבה מצריכה שליטה חזקה על היצור שנקרא סוס.״
״שתילמדנה. גם השוטרים למדו.״
״אבל בשביל מה צריך סוסים? יש רמזורים.״
״אבל גם יש פרשים.״
״נבון ,,נכון, אבל רק להפגנות, להפרעות ציבוריות,
לסיורי מקופים מחוץ־לעיר. זה לא ג׳וב בשביל שוטרות.
אבל זה לא העיקר. רוכבות זקוקות למכנסי־רכיבה. ובשביל
דה צריך מילוי הגון.״
הבטתי סביבי. ראיתי ברחוב את האמת הערומה בחצאיות,
וזה חספיק לי.

אד תכ 7כ 7 7י יותר
() 1/1317
״ישנם אנשים, התכתבות לשמה הם מחפשים /ישנם
בחורים לבלבל את ראשך הם רוצים.׳׳
ובכן, גבוה אני ונאה לדעת האנשים / ,זה לא מכבר
מלאו לי 23 אביבים / .לפני כשנה היגרתי לתל־אביב /
מחפש אני את האובייקט החביב / .ללמוד אוהב אני בקצב
ובמידה /גם ספורטאי אני מבטן ומלידה / .אין אני אוכל
מסמרים וקרשים /ואינני אוהב בלילי צבעים על פרצופים.
״אנא, ממך, רותי הנאווה /בתקווה שאינך רוצה לטר־פני
בתאווה /הפני פנייתי אל המין החלש /אמרי להן —
אין כל חשש / .בצוותא נכה השעמום בישבנו /נוכל
ללחוש סוד באוזנינו / .דבר נוסף, רצוי בלבד /תמונה,
בה יזדקר הפרצוף הנחמד.״
):ואל נא בטובך לקרוא שוב את שני המשפטים הראשונים
של יצירתך. עכשיו ענה לי, מה לדעתך עשית לפני
רגע?

דעתי על סטודנטים ידועד, לכל. מכתבו
של ( )6/1317 רק חיזק אותה. כדי שתבינו יותר לליבי,
אביא את המכתב כלשונו:
״אני סטודנט בטכניון. רצוני להכיר נערה מחיפה או
מהסביבה הקרובה לשם חברות. לשם יתר בהירות: אינני
חושב על נישואין, כי אני עתודאי ואני רק בן עשרים.
בעצם, קצת קצת פחות.
״אני יכול גם להסביר את המצב לאשורו: הנני מנתניה.
שם היתד, לי לפני שנה חברה קטנה שהתפרקה לפני
שכולם הלכו לצבא. בחיפה אינני מכיר אף אחד. לכן אני
מעדיף להכיר תלמידת תיכון שמינית או שביעית, המעדיפה
בילוי אינטימי כמו הליכה לקונצרט, או תיאטרון, על
מועדון ג׳ז. גובהי , 173 אם זה משנה. מעדיף אני נערה
עליזה שאוהבת לצחוק ולחייך ומבינה הומור. כמו כן,
לא מזיק שתהיה קצת יפה.
״דרך אגב. רצוי שהנערה תהיה מבחינת האופי יציבה
ופקחית.״

היה היתה צדפה יפה שהלכה לפגישה עם סרטן זעיר.
״הוא היה עצום,״ דיווחה אחר־כך לחברתה ,״בהתחלה הוא
הסתכל לי ישר לעיניים, ואז כרך את זרועו סביבי ואז...״
היא תפסה את צווארה בזעקת פחדים :״הפנינים שלי

רוצים עוד שתיים? בבקשה. האחת בלונדית וגם השניה.
אחת גבוהה וגם השניה. לא, הוזהרתי, הן אינן תאומות.
סתם שתי אחיות, אוהבות ומסורות אפילו. זאת שיש לה
עיניים ירוקות היא סמינאריסטית בת 19 המזהה עצמה

נערת השבוע

הספר :״אני בטוח שאם אחתוך לך את הפיאות לא יכירו
אותך!״
הטדי־בוי :״אני בטוח שאז גם אותך לא יכירו.״
כלום מזה חצי שנה, סובל ( )8/1317 קשות: הוא אינו מרבה
לבלות. למה? כי הוא מנגן בערבים בתזמורת ריקודים.
נוסף לכל יש לו בעוד חודש בחינות, והעולם ניראה לו
קודר מתמיד. גובהו , 173 עיניו ירוקות וחוץ מזה, לדעתו,
הוא שום דבר מיוחד. גם לדעתי. אבל זה כמובן, לא
צריך למנוע בעדך לעזור לו. מה עוד, כשכל דרישותיו
ממך הן: בת 18־ 16 אוהבת לשמוח ולבלות.
דווקא נורא כדאי לך, הוא ילמד אותך מתוד־טוזים ט.

הדרך אל האושר
אושר הוא דבר יחסי. אני, למשל, מאושרת כשאינני
קוראת את המכתבים שלכם. אבל בשביל האיש העשיר
ביותר בעולם, פול גטי, אושר פירושו התעמלות באוויר

במישאל שערך השבועון הבריטי קנוי! נשאלו במה~אנ־שים
חשובים מה עושה אותם למאושרים, ומה לבלתי-
מאושרים. הנה כמה מן התשובות:

• השחקנית ויויאן ליי:

מאושרת — אהבה. מישחק. מסעות. הקייץ האנגלי.
האמת.
בלתי־מאושרת — אהבה. מישחק. מסעות. הקייץ האנגלי.
האמת.

• השחקן ג׳ורג׳ סאנדרם:
טאושר — מיטה (כל דבר במיטה עושה אותי למאושר,
כולל קריאה /לא לקחת את העתון היומי (זה גורם לי
אושר רב) .טיסות (הרגע בו אני מתרחק מן המטוס אחרי
הנחיתה, גורם לי חדווה) .ההחלטה שלי להפסיק לשיר,
כדי להתחיל בעישון. לידתו של רעיון. ריחה של הזדמנות.
מראהו של יעד. קולן של תשואות. טעמה של הצלחה.
מגעו של ממון.
בלתי־מאושר — הירהורים קודרים על סבל האנושות:
רעב ומגיסה* חוסר־בטחון, חוסר מיקלט, חוסר מקום
חנייה. מצוקה. מונוגאמיה. סר אוסוזאלד מוסלי. פצצות
אטום. רופאי־שיניים. נשים הגונות. חטוניסט. כל צורות
ההתאפקות. רסיטלים.

לאחר יאוש

אם אתה במקרה משוגע לנוף ארצנו הקטנטונת, ונוסף
לזה גם הרפתקן, אל תזלזל בעצמך. אתה יכול אפילו
לכתוב ל( .)2/1317 היא סטודנטית מתחילה הנמצאת לדבריה
במצב מדכא ביותר. ואמנם נשמעת מאוד כזאת.

עשרים וחמש שמלות־פאר הוכנו ללולובריג׳ידה כדי שתלבש
אותם בסרט — ״לכי ערומה בעולם.״

אגו כיתת סיירים

מה קרה׳ אימת לי. כולם משוגעים היום לנוף הארץ
וטיולים. אפשר לחשוב. בטוחתני ששנתיים לא יצאתם
מחוץ לעיר, ושאקווה־בלה בשבילכם נמצאת בגליל העליון.
או אולי לא שמעתם על אקווה־בלהז
השלושה ( )3/1317 שלפני מביאים לפחות התנצלות
בכתב:
״אנו שלושה סיירים, צרובי־שמש, מכוסי־אבק ומיובלי-
רגליים. לשנים מאיתנו רחוק הראש מהרגליים סיקס פוט
סיקס, השלישי נמוך יותר — מגיע למטר צבנציק. מרגישים
אנו שדרושה לנו חברה של בנות המין היפה, לפי המתכונת
הבאה , 19—17 :רק אחר טיפול בסוכרזית. רצוי
שערות בצבע לס־בלונד, שנרגיש כמו בשדה. או בצבע
שחור שנרגיש כמו בבית.״
לסוף הם השאירו את הקלף החזק לדעתם :״הסעה
צמודה.״

ובגנואה הולכת עתה ההשמצה הבאה:
שני מלחים ובחורח אחת: אמריקאי.
שני מלחים בלי שום בחורה: אנגלי.
מלח עם שתי חתיכות: צרפתי.
מלח עם שתי מזוודות: ישראלי.

תפוח מארגנטינה
מה עושה בן־דוד מתייסר למראה ״תפוח רענן״ —
עולה חדשה מארגנטינה בת 23 הנמקה בדד בבית בגלל
קשיי השפה? (נניח) הוא שולח לרותי המסכנה מיכרז:
״מבוקשים יוצאי אמריקה הדרומית בגיל 30־ ,24 המוכנים
לצרף בחורה נוספת ( )4/1317 לחברתם.״

שונא אישי של אלפים
שמעו מה קרה ל(:)5/1317
מזעזע, לא? וזה עוד כלום.
אתם יכולים לתאר לכם מה
כלבלב במרחבי. היקום. רק

ביאליק ומכונות

ציפי בת השמונה, לחברה הקוראת לה לשחק :״אני באה.
אבל קודס יש לי לנגן שעה בפסנתר, שעה לעשות חשבון
ועברית, ואחר־כך לנקות את החצר. אז בעוד 20 דקות
אני באה.״

כ״סתם צברית.״ למה לא להאמין לה? עם זאת, אין לי
שום ספקות שמכתבן ימצא הד רחב בליבות רבים מכם,
בחורים:
הגדולה אוהבת לבלות, משוגעות ל, ובכלל, אין לה
משהו נגד בחור בעל אמצעים כספיים, צורה חיצונית נאה,
וכל השאר. מה זה יכול להיות כל השאר?
אחותה לא פחות מעניינת ממנה אבל עם עיניים חומות.
בת 17 ושמיניסטית. לה, דווקא לא איכפת להתכתב סתם
לשם שמים. וזה בעיקר עם בחור שישלוט בשירה עברית.
שידע מהו היופי בעשב קט, בעב לבנה קטנה ובשירו של
ביאליק הכניסני תחת כנפך.
בשאלה ״נו, מי מאתנו מוצאת חן בעיניך?״ מסיימת
המקהלה המשפחתית 7/1317 את חלקה בתוכנית.

היא עזבה את החברה שלה.
שלוש שנים היא היתד, שם,
זה? היא נותרה לבדה כמו
אוהב ספרות יפה, ושונאו

• הזמרת הלן שפירא :
מאושרת — קהל טוב. הצלחה של אמנים אחרים, הראויים
לכך. לבוא הביתה אחרי סיבוב ארוך. לדעת כי אבי ואמי
שוב אינם צריכים לעבוד. הפנאי לצאת עם בני גילי.
בלתי־סאושרת — קהל לא־כל־כך טוב. הרגע אחרי השיא.
שיר רגשני מאד. לחזור אחרי הופעה ישר למלון בלי
לרקוד טוויסט. לבקר בבתי־חולים ולראות שם ילדים
שלעולם לא ילכו, יראו או ישמעו. לשמוע סיפורים על
המלחמה, ובייחוד על מקומות כמו אושוזיץ.

• השחקן פיטר פלרם:
טעיתם. ג׳וזפינה כ״ץ אינה סתס חתיכה. לדבריה היא
קוראת כל יום ג׳רוזאלם פוסט וטיים מאגאזין והיא הנערה
היחידה במעלה דיזנגוף היכולה ללמד אתכם מתוד״טוויסט
(העולם הזה )1316 אתם יודעים, הריקוד החדש האיום הזה.
היא תמיד עסוקה נורא ונחפזת לדרכה בג׳ינס־כחולים,
כששערה הארוך בצבע הדבש הטבעי כמעט, מתנפנף מאחור:
זהירות — מעצורי אוויר. אבל ג׳וזי אינה דורסת. היא לכל
היותר תסרב להפגש אתכם הערב או מחר מפני שהיא כבר
תפוסה, אבל בשבוע הבא? תפאדאל. בניגוד לסערה אחרת
שנקראה ג׳וזפינה, מתעבת זו שלנו גברים קצרים בעלי
כובעים מצחיקים התוחבים יד לחולצה. כי ג׳וזפינה כ״ץ נולדה
בפיטסבורג ולא במארטיניק. היא לא שמעה אולי על קו
האמפיר אבל היא יודעת לעשות באלוניס באזוקה.
כשעלתה לפני שנתיים, בגיל עשרים, לקיבוץ אורים
בנגב, לא היה בכוונתה לשמור למקום אמונים לנצח. כי
ג׳וזי, בעלת העיניים החומות־גדולות לא ראתה את עתידה
ברפת. הריקוד בו התחילה בפנסילבניה, היה מאוויה גם
כאן. ואחרי שלימדה במשך שנתיים את החברות באלט
מודרני, עזבה את הקבוץ וחבר קבוע, קנתה כרטיס-חזור
בכסף שאבא שלח. פתאום אמרו לה שמחפשים רקדניות
למיוזיקל ישראל: השטח. היא מכרה את הכרטיס. היי קלוס,
הבמאי, קיבל אותה מייד. וזהו. עתה היא כבר שבועיים
שקועה בחזרות עד הצואר, ובקושי מוצאת את תזמן לשבת
עשר שעות ביום בקליפורנייה־סולטן־כסית.

מאושר — לשתות לימונדה תוצרת־בית ביום חם, בייחוד
אחרי מישחק טניס או אחרי תלייה פומבית. תחבורה ציבורית.
משרד העבודות הציבוריות. מיסעדות סיניות טובות.
המזון המוגש במיסעדות סיניות טובות.
בלתי־מאושר — נהגים מטומטמים ובלתי־אחראיים. הולכי־רגל
מטומטמים ובלתי־אחראיים. מיסעדות סיניות גרועות.
ריח בדלי־סיגריות ישנים. נשים הסבורות שהן יודעות
את הכל. שחצנות.

• הסופרת דפנה די־מוריה:
מאושרת — לא לעשות מאומה כל היום בבית. לא
לעשות מאומה כל היום ביום־חג. כשמשפחתי נמצאת אצלי
בבית בחג־המולד. לעבוד על ספר חדש. ללכת לישון
מוקדם ולקרוא ספר המוכר לי היטב.
בלתי־מאושרת — כשמישהו מבני משפחתי חולד, או
בצרה. לראות ילד, או זקן, או חיה, סובלים. ללכת
למסיבות. כשלא נותנים לי לעבוד. לא לישון.

• השחקן דויד ניכן:
מאושר — כשפיטר אוסטינוב מספר סיפורים. להפליג
במיפרשית ברוח חזקה. לדוג מתחת לפני המים בים
הקאריבי. צעירה יפה בסקי־מים. מארגוט פונטיין רוקדת
כל דבר.
בלתי־מאושר — אנשים מנופחים. שטויות. להיות לבד.
מאסטיק מתחת לשולחן או על נעלי. נמל־התעופה של
לונדון.

אמנות תיאטרון
ה שו אהבכיה ־ קפה

5^ 3עור

מחדועי מעבדות

אנדק — התכשיר המחסל במהי רות
ובטחון פגמי עור וחטטים.
הסוד של אכדק: הוא שונה
מכל התכשירים אותם כבר
ניסיתם. נסיון אחד בלבד
יוכיח את פעולתו המהירה
והיעילה.
אנדק טוניק — מי הפנים
האנטיספטיים לנקוי עמוק
:של העור.
נדטחת אנדק בשפופרת
בגון הפנים לשמוש מעת לעת.

111

אנדק
— הישג נוסף של
מעבדות הלן קרטים
בארה״ב׳ לטפול
יופי מדעי בפנים.

ת שב ץ ה שד הוה 1317
משה כהן, מרחוב גדליה ,9שכונת־מכבי, תל־ואביב, כותב:
״בהיותי חובב מושבע של 9תירת תשבצים, מצאתי עניין בתחרות התשבצים
הנהוגה אצלכם. עתה, לאחר שנים של פתירת תשבצים, מצאתי לנכון לנסות
את כשי בחיבור תשבץ.״
אנו מצידנו מצאנו לנכון לפרסמו.
מאוזן )1 :קיבוץ
בפרוזדור ירו׳ס־לי

בבע 5ו ת

יחיד )10 :סדרי
משנה )11 :תואר
הולנדי )13 :טנש;
)14 משקל נקי)15 :
בדיחה )17 :ארבע
מאות ותשע; )19
שמו הפרטי של צייר
הולנדי מפורסם; )20
ניצגץ; )22 ארץ ערבית;
)25 כלי שייט
רבים; )20 נפץ; )27
זמרת מפורסמת; )30
אזרח המדינה; )32
מלת זרוו; )33 שור;
)34 שליח מהיר;
)36 בסיס לכלי מסו־יים;
)37 מדינה אפריקאית;
)39 שורץ;
)41 שיעור קומה;
)42 לא חי)44 :
ראש ממשלת קובה;
)48 חרפה )48 :יבשה
מוקפת מים; )50
סייר; )51 עיר בצרפת;
)53 ירק גינה; )55 מקום לכתישת
ענבים; )57 גזל )58 :נר; )59 הנגה לא
מום: את יובלה ה־ )60 ;80 מחשבה.
ט או נד )1 :שסוי; )2עני, רל; )3אחד
מארבעת המינים; )5יחידת חשמל; )6נחבא;
)7שמא; )8סמכות לבטל חוק או
החלטה; )9מקום שעשועים; )12 עוף דורס;
)15 הרהיב עוז; )16 חכה; )18 סופה הרסנית;
)21 צב הפור; )23 הופיע; )24

ה מ 113 ור.ישדא*ל

י גו ג חוו•
8ד 3ו > ר ת
כ־ 13 לדצמבר
נפתחים קורסים חדשים

* גרפיקה
* ציור -או פנ ה
מילת שאלה; )26 דור רביעי; )28 חלק
בפנים; )29 שחקנית ב״קאמרי״ (הופיעה
ב״טריוס 31 ניקוי בנדים וכביסתם;
)32 יפה; )35 פקודה; )37 מדינה אפריקאית
חדשה; )38 נבור מחוה שקספירי;
)40 בלבד; )41 גוי שעבר לדת ישראל;
)43 אות; )45 מדכא, עצוב; )46 ארץ ביבשת
אמריקה; )47 עיר בנליל; )49 פחד;
)52 להבה; )54 חלק מבגד; )56 הב; )58
צליל מסולם הטונים.

סרטים ו הרשמ ה:
10—13 בבקר — 5—8בערב
תל־אביב: רחוב אלנבי 76
חיפה: רחוב ביאליק 17
ירושלים: רחוב יפו ,33
ני ח יואל
דחף חיפה

ילדי הצל (הבימה; מאת בן־ציון תונזר;
בימוי — ישראל בקר; התפאורה — שלמה
ויתקין) הם בני דור מלחמת העולם השניה,
שנולדו בחו״ל, גדלו בארץ, נראים נצברים
לכל דבר בעוד שבנפשם טבוע צילן של
הגולה והשואה.
בעיית פיצול האישיות אצל בני דור זה
היא בעייר, נפשית וחברתית חמורה, שרק
אלה שהתנסו בד, מסוגלים להבינה. המשורר
בן־ציון תומר מנסה להציג את הבעייה
במחזה אוטוביוגרפי ביסודו, שהמוטיב המרכזי
שלו הוא החיפוש אחר הזהות של
בני דור־ר,מבוכה.
יורם (אמנון מסקין) הוא אחד מילדי׳
טהרן, שהוריו שלחוהו כיתום מסאמרקאנד
כדי להצילו מחרפת רעב. הוא גדל בארץ,
עבר את כל השלבים המצמיחים צבר טיפוסי
— קיבוץ, מלחמת ד,עצמאות, צבא־הקבע.
לכאורה הוא צבר ככל הצברים,
מדבר כמוהם ונראה כמתום. אלא שלמעשה
הוא עסוק כל הזמן בבריחה מפני עברו
הנעוץ בחוצלארץ.
הקונפליקט הפנימי בעולמו של צבר מלאכותי
מעין זד, פורץ החוצה שעד, שהוא
נאלץ להתייצב פנים אל פנים מול עברו.
אחרי שנשא אשד, צברית (אביבה גור) ובנה
לעצמו בית, נאלץ יורם לקלוט את הוריו,
אחיו וגיסתו, שהגיעו ארצה כעולים חדשים.
כל אחד מהם מחייה בנפשו את העבר
ממנו נמלט, יוצר בקרבו רגשי־אשמה
כבדים המאיימים למוטט עליו את עולמו,
להרוס את חיי משפחתו שנראתה כמשפחה
צברית לכל דבר.
כשהוא מגלה בקבצן משוגע (אהרון מסקרן)
,הרודף אחריו, את דודו שהיה משתף
פעולה עם הנאצים, עומד יורם בפני ההכרעה:
מר, היא זהותו האמיתית? האם הוא
שייך לבני השואה וחייב משום כך לנקום
בדוד, או שמא בצבר די לו להבין את
הדוד ולהניח לוז
בסופו של המחזה יוצר לו יורם זהות
אחת, כישראלי, לא כיהודי.
ניפגוף דגלי הסכל. אין ספק שה־בעייד.
אותר, מעלה תומר, היא בעייה מציאותית
וחיך״ והסיפור הוא סיפור של
ממש ולא גיבוב של רעיונות ודמויות.
אלא שבעייד, וסיפור עדיין אינם יוצרים
מחזה.
בן־ציון תומר הוא משורר, שכלי הביטוי
הבימתיים אינם נהירים לו, והוא מנסר,
לאכוף את השירה על הדרמה. גם אם
אפשר למצוא במחזהו עיצוב דמויות מוצלח,
אש כי פשטני, במתכונת בימתית, אין
הוא יודע את סוד הצמצום הדרמתי, גיבוש
העלילה והבהרת המוטיבים המרכזיים שלה.
כדי להביע רעיון ולהשיג אפקט שמחזאי
אמיתי צריך היה להשיגו בדו־שיח קצר,
משתמש תומר בסיגנון ספרותי ארוך ומייגע.
עובדה
זו גלויה ופוגמת ביהוד בחלקו
הראשון של המחזה. מי שאינו כבול למחזה
על־ידי ההזדהות הריגשית שלו עם הבעייד,
המוצגת, אינו יכול שלא להבחין שהבניין
הדרמתי הוא לקוי, הסיגנון הוא ״שמאלצי״
ודמויות הגיבורים מאולצות ומגוחכות. תגובתו
של הצופר, במערכה זו יכולה להלום
את דבריה של נורית, המטיחה כלפי יורם:
״אינני רוצה שינפנפו כל הזמן את דגלי
הסבל למולי.״
טעותו היסודית של תומר היתה בכך
שבמקום לבנות בהדרגה את דמותו של
יורם, ולקלוף מעליו בהדרגה את דמות
הצבר עד לחשיפת הזהות השניה שבו, הוא
מציגו כבר מלכתחילה כדמות מפוצלת ומבולבלת.
במערכה
השניה מתקן תומר את עצמו
במיקצת, בעיקר משום שהוא דוחה לפינה
את בעיות השואה, הקליטה, הקארייריזם
והמעמד הבינוני הישראלי, מתרכז בקונפליקט
המרכזי שבין יורם לבין הדוד
משתף־ד,פעולה.
הבימוי של ישראל בקר לקוי, מביוזן
שעקב נטייתו הטבעית לנושא השואה, המתעורר
כאן תמיד סביב שולחן בבית-
קפה, התייחס לחומר מבחינת ריגשית,
ולא מבחינה מיקצועית. מבין השחקנים
מצליח רק אהרון מסקין לעצב דמות של
ממש, היוצרת הרגשת הזדהות. מסקין הבן,
עליו הוטל התפקיד הראשי, מאכזב ביותר.
הוא טרם פיתח תכונות יסודיות של היגוי,
תנועה זמישחק במידה המצדיקה להטיל
עליו תפקיד כר, קשה ומסובך.
העולם הזח 1317

ספורט כדורגל הקרח נ שבר
״לא הולך לנו נגד שחקני הכרם,״ אמר
אוהד שרוף של בני־יהודה במחצית המיש־חק
בין קכוצות הליגה הלאומית בני־יהודה
ושמשון. ואומנם — תוצאת המחצית הראשונה
( 0:1לטובת שמשון) לא ניבאה
טובות לשחקני שכונת־התקווה, שצעדו עד
לשבת האחרונה בראש טבלת הליגה הלאומית.
במרבית
המיפגשים שנערכו עד כה בין
השתיים, בלטה עליונותם של שחקני שמשון.
בליגת אשתקד בא המיפנה. לקראת
המישחק בסיבוב הראשון על מיגרש בני־יהודה,
נשבעו המארחים לשבור את מסורת
ההפסדים. לשם כך הביא עמו ״מומו״ המפורסם
משכונת־התקווה בלוק קרח למיגרש
וניפצו בגרזן לעיני הקהל השואג. ואומנם
הקרח נישבר — בני־יהודה ניצחו בשיעור

לקראת מיפגש הגומלין באיצטדיון הפועל
בגבעתיים, ציפו אלפי אוהדי קבוצות הפרברים
לנצחון שמשון, מה גם שבמחצית
המישחק הובילו בני כרם התימנים ביתרון
משכנע — .0:2אולם כאן לא הניחו שחקני
בני־יהודה את הנשק, גמלו בשני שערים,
כדי להתחלק בנקודות.
עד לשבת האחרונה היתה קבוצת שמשון
בלתי מנוצחת במישחקי הליגה. על קבוצת
בני־יהודה מוטלת היתר! המשימה הקשה:
לבצע מה שלא עלה בידי שום קבוצה בליגה
הלאומית עד כה. באיצטדיון האחים
בלומפילד, שניבנה על הריסות מגרש באסה
הישן, התגודדו האוהדים חבורות חבורות
וציפו בכיליון עיניים לשריקת הפתיחה של
השופט אריה (״ליאון״) בן־רובי.
פרנסה לשבוע. עשרות זוגות ידים
נשלחו לעבר הכיסים, משם נשלפו ארנקים
גדושים שטרי כסף .״מי שם על בני־יהודה?״
שאג ברנש משופם ובריא־גוף. הוא לא
ציפה זמן רב לתשובה. עשרות התנפלו
עליו .״רק כסף מזומן, בלי צ׳קים ובלי
בטיח,״ הצהיר הצעיר. אחדים נרתעו.
0:2לשמשון. אוהד של שחקני הכרם,
הידוע בכינויו ״אלמוני״ ,קם ונופף בידיו
ובכך נתן סימן למקהלת השמשונים לפתוח
בשאגה המסורתית :״שט—שון, שמ שון.״
אוהדי בני־יהודה, אבלים וחפויי־ראש,
לא ניסו כלל לעודד את קבוצתם. ביניהם
ישב גם ח״כ מנחם כהן, איש שכונת התקרה,
שקיווה לראות בנצחון בני שכונתו.
20 דקות נותרו עדיין לסיום המישחק.
לפתע החדיר יוסף מהלל שער ראשון לרשתו
של אבשלום שמחי, שוער שמשון,
אך הכל ראו בכך סימן חיים בודד שניתן
על־ידי חלוצי׳ בני־יהודה.
אלפי פרצופים אומללים נראו בקרב הקהל.
לפתע התרומם בחור בעל צלקת וצעק
:״ 750 לירות ששמשון לא מפסיד!״
היה דרוש אומץ לב כדי להענות לקריאת־התגר
שלו, שנועדה בעיקר לזרות מלח על
פצעי אוהדי בני־יהודה. אולם התגובה מיהרה
לבוא. מאי־שם צץ בחור יומרני, שלף
750 לירות מכיסו והפקירם בידי אדם שלי-

לשניים נותרו עוד כעשר דקות של תקודד.
לאחר שער השיודון שהבקיע אברהם
(״ברה״) עבוד. אולם שלוש דקות לפני

שייע גחר, קורבנו הראשון של מאגדי, מזכיר:
גיולה, גיולה, מד. אמרתי לך? — אין לך
מה לעשות כאן!
אתה צחקת ממני. חשבת שאני מספר
בדיחות, כמו תמיד. לא האמנת לי. חשבת
אולי שיש לי משהו נגדך באופן אישי. והנה
עכשיו אתה רואה שצדקתי כמעט בכל. י
זאת לא מדינה בשבילך שתהיה לה המאמן
של הנבחרת. האנשים כאן לא מבינים
כדורגל. הם לא יודעים מה זה כדורגל
אמיתי ואיך אוכלים את זה. כל הזמן הם
רוצים שהנבחרת רק תנצח ותנצח, וכאשר
יוצא המזל הרע והנבחרת גם מפסידה לפעמים׳
הם כועסים וצועקים לך בוז ו״חזרה
לבודאפשט!״
אל תגיד שלא אמרתי לך את זה עוד
לפני שלוש וחצי שנים או משהו כזה, כשרק
הגעת הנה ולא ידעת מה העניינים.
כבר אז אמרתי לך שכאן זאת מדינה קטנה
שלא רגילה למאמן גדול כמוך.
הנה אתה עושה לנו פתאום ניסים ונפלאות.
נותן לשחקנים את הכבוד להיות בסגל
ושיכתבו את השם שלהם בעתון. מובן שאתרי
לא יכול להחזיק אותם הרבה זמן בסגל
מפני שיש אצלנו הרבה שחקנים טובים
וצריך לתת לכולם את הכבוד, אם לא לשחק
עם הנבחרת, אז לפחות להיות בסגל
שבוע־שבועיים. אז מה יוצא מזה? לא מבינים
אותך. חושבים שאתה משחק ברגשות
השחקנים ומקלקל להם את המוראל. איזו
מדינה! איזו מדינה! בכל מקום אחר בעולם
היו השחקנים מנשקים לך את הרגליים בשביל
זה, וכאן פתאום הם כועסים עליך.
או למשל, העסק הזה עם הורדת השחקנים
מהמגרש באמצע המשחק, לעיני רבבות

צופים. גם את זה לא הבינו כאן כל כך
טוב. הקהל והשחקנים לא ידעו שבעצם,
כשאתה צועק בהונגרית על שחקן לרדת
פתאום מהמגרש, אתה עושה את זה מסיבה
טאקטית — כדי לבלבל את היריב,
שלא ידע כל הזמן עם מי יש לו עסק. אז
מה קורה? בא שחקן כמו השוער גולדפרב
ובוכה על זה שאמרת לו לרדת דקה לפני
תום המחצית במישחק נגד תורכיה. איזה
שחקנים קטנוניים יש לנו, בחיי! מה משנה
לגולדפרב זה לשחק דקה אחת פחות?
אתה צריך להודות שאני היחידי שהבנתי
אותך נכון. אם אתה זוכר, במשחק נגד
נבחרת אנגליה הצעירה ברמת־גן, כשהובלנו
,0:1נתת לי פתאום הוראה לרדת. מישהו
אחר היה אולי לוקח את זה ברצינות, יורד
ומפסיד את המישחק. אבל רק אני הבנתי
שבעצם אתה רוצה רק להפחיד את היריב,
לא ירדתי, וככה ניצחנו .0:4
שריקת הסיום נגוז חלומם הוורוד של ה־שמשונים.
נגיחה מוצלחת של ״ברה״ העניקה
לבני־יהודה ניצהון גדול בשיעור ,2:3
במישחק הפכפך שדוגמתו לא נראתה בארץ

באמת, איך אפשר לאמן נבחרת במדינה
כזאת? זוהי מדינה שאזרחיה בכלל לא יודעים
להבין שכדי לבנות נבחרת צריך להרוס
קבוצות. אין כאן כבר יותר חלוציות, אין
רצון להקרבה. .כשאתה בא והורס קבוצות
כמו מכבי תל־אכיב או הפועל טבריה, האנשים
צועקים ״געוואלד!״ מה יש? פחות
קבוצה או יותר קבוצה, העיקר שהמוראל
של הנבחרת יהיה גבוה.
חוץ מזה שלא מבינים אותך, יש לאנשים
כאן גם כל מיני דרישות מוזרות. רוצים
שתוך שלוש־ארבע שנים תעשה להם כבר
נבחרת צעירה. אומנם במדינות מפגרות,
כמו איטליה, עושים את זה בכמה חודשים.
כך למשל בנבחרת ששיחקה השבוע נגד
תורכיה, שיחקו רק שניים שהשתתפו ב־מישחק
נגד נבחרת ישראל. אבל זה לא רציני,
אפילו אם ניצחו במזל .0:6במדינה
רצינית זה לוקח קצת יותר זמן — חמש,

מזה שנים, מבחינת איכותו והדרמתיות שבו.
אמר אחד הצופים, בצאתו מן המיגרש:
״המישחק הזה נתן פרנסה לכמה אנשים
לשבוע ימים.״

שכר ה חו ב בי ם
ארבעה מישחקי־כדורגל בינארציים נערכו
בתקופה האחרונה, ובצד הכבוד והעלבונות
שהיו מנת חלקם של הכדורגלנים, שיחק
גורם אחר תפקיד מכריע לא פחות בהופעתם
של כדורגלני נבחרת־ישראל: הכסף.
דקות ספורות לפני תחילת המישחק הביני
ארצי הראשון בעונה, נגד כדורגלני חבש,
נמנעה שביתת שחקנים. הסיבה: ההתאחדות
לכדורגל סירבה לחדש את הנוהג לפיו
שילמה בעונה האחרונה דמי מענק קבועים
לשחקני הנבחרת הלאומית עבור מישחקים
בינאירציים. הוותיקים שבחבורה. ,ובראשם
קפטן הנבחרת נחום סטלמך והכוכב החיפאי
אברהם מנצ׳ל, איימו של יופיעו למשחק,
עד שהתערב בדבר האיש הכל־יכול בהתאחדות,
סגן היו״ר צבי (״האיש בעל הצלקת״)
ברים, והתחייב אישית בפני השחקנים
.״התשלום יוסדר,״ אמר ברים, ודבריו
השפיעו כמטה קסם על הכדורגלנים, שרשמו
לזכותם ניצחון נאה (.)0:3
לאחרונה צצה שוב בעיית החובבנות בכדורגל
הישראלי. ההתאחדות עמדה להקדיש
לכך מספר דיונים מעמיקים. היו כאלה שניסו
להגדיר אחת ולתמיד את בעיית התשלומים
הנסתרים. היו כאלה שהתנגדו לצעד
העולם הזה 1317

עשר או עשרים שנה. צריך לשבת כמה
שנים ברוואל, להסתכל על העוברים ושבים
ולחפש ביניהם את שחקני העתיד. ואם
מקבלים בינתיים משכורת של שלושה שרים
בממשלה, זה לא סתם — מי שרוצה נבחרת
צריך לשלם!
כן, ככה זה, גיולה. אתה לא יכול להגיד
שלא הזהרתי אותך מפני שבמיקרה הדברים
שלי נכתבו בעתון. ועכשיו צוחקים לך,
לועגים לך, מאיימים לפטר אותך, כפויי־

תודה שכאלה.
אבל אם אינני טועה, גם אתה קצת אשם
במצב הלא נעים שנכנסת אליו. עד כמה
שאני זוכר, זה היית דווקא אתה שאמרת
לא פעם: כשחבר נבחרת רואה שאין לו
מה לעשות יותר שם, הוא צריך לקחת את
הנעליים ולהסתלק. כמה חבל שאתה בעצמך
לא שמעת מה שאמרת. היית יכול לחסוך
לעצמך את כל הביזיון הגדול הזה.

זה, בטענה כי לכדורגלן חובב מותר לקבל
תשלום רק בעד הפסד ימי העבודה הנגרם
לו עקב שהותו באימונים.
הפיתרון: השבוע קיבלו הכדורגלנים המחאות
עבור אבדן ימי עבודה בשלושת
המישחקים האחרונים (.המישחק נגד תורכיה
טרם נכלל בחשבון) .שישה כדורגלנים קיבלו
המחאות ״שמנות״ יותר. השישה: סטל־מך,
לבקוביץ, מנצ׳ל, שמולביץ, רוזנבוים
וטיש. האחרים קיבלו תשלומים קטנים יותר.
תגובתו של שחקן צעיר :״להבא — לא
נשחק אנחנו, עד שיתנו גם לנו את 100
הל״י שמעניקים בסתר לכל אחד מהגדולים.״

הכושיע שו אתשלה
ביקורם של האחים ברנארד ולואיס בלונד
פילד בישראל, בקיץ שחלף, לא הצטמצם
בגדר תיור בלבד. האחים היהודיים מקנדה
תרמו חלק ניכר משני מיליוני הלירות שהושקעו
בבניית האיצטדיון המפואר ביפו,
במקום בו שכן בעבר איצטדיון באסה.
האחים בלומפילד חזרו לקנדה והשאירו
את בניית האיצטדיון ואחזקתו בידי אנשי
מועצת פועלי תל־אביב, שלא שכחו לציין
תמיד שהאיצטדיון ישא את שמם.
אלא שהזמן עשה את שלו. בכל הפירסו־מים
האחרונים שנעשו לאיצטידיון, הושמט
שמם של האחים בלומפילד, והוא נקרא
בהם ״איצטדיון ההסתדרות.״ מכרטיסי הכניסה
למגרש נעדר שם האחים לגמרי. סוף־
סוף הם נמצאים בקנדה והכסף כבר נתרם.

פקידים1
תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקודם החדש ל*

במדינה
ד ר כי אדם

קצר נו ת

הש אש

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן ג רג ס & פמס )
המנהל: ח־ בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה״
__רחוב שמריהו לוין 30

לא היה חסר לו במעט דבר. הוא עבד
כקבלן לאספקת תיבות לתפוזים בתנובה,
והשתכר יפה. גם חברה היתד, לו בתל־אביב,
בה נהג לבלות את שעותיו הפנויות. אולם
דבר אחו הציק לפתח־תקוואי רחמים יוה־ננוף
23 שמו .״ מ הייתי יכול להתנגד
כשנולדתי,״ היה אומר ,״לא הייתי
מקבל בשום אופן שם כזד.,״ לכן ביקש
תמיד מידידיו לקרוא לו בשם רמי.
מאיגרא רמי. אך כמו להכעיס, דבקו
חבריו דווקא בשמו המקורי, סירבו לכנותו
בשמו החדש. עד לאותה מסיבה סוערת,
במוצאי אחת השבתות.
רחמים ישב ליד השולחן ולגם משקאות
חריפים. הוא לא היה רגיל לשתות, ולאט־לאט
החל מרגיש סחרחורת .״מה העניינים,
רחמים?״ קרא אליו אחד מחבריו ,״אתה לא
קם לרקוד?״
רחמים התרתח .״אמרתי לך שלא קוראים
לי רחמים, אלא רמי,״ הטיח בפני ידידו.
הידיד צחק :״בתעודת־הזהות שלך כתיב
רחמים, וזה מה שחשוב.״
רחמים לא ענה. הוא שלף את תעודת־הזהות
מכיסו, וביד רועדת חתך מתור
הדף את המקום בו היה רשום שמו המקורי,
רשם במקומו: רמי. לאחר מכן
התרומם והכריז :״גמרנו, מהיום והלאה
כולכם תקראו לי רמי. גם בתעודת־הזהות
שלי כתוב כך!״
רחמים עד רחמים. ייתכן שרמי
היה ממשיך לשאת בגאווה את תעודת־הזהות
החדשה שלו, לולא נקרה בדרכו
רמי אחר: השוטר רמי עובדיה הבחין
עוד באותו ערב ביוחננוף השתוי החוזר
באוטובוס לפתח־תקווה. הוא ביקש מהנהג
לעצור ליד משטרת רמת־גן. משנטל את
תעודת־הזהות של רחמים, הבחין במקום
התלוש ובתיקון.
השבוע, חרצה שופטת השלום הדסה
בן־עיתו את דינו של רחמים, הטילה עליו
25 לירות קנס על רישום פרטים נוספים
בתעודת־הזהות, מבלי שתהיה לו סמכות
לכך.
״זה היה שווה,״ הפליט• רחמים, כשיצא
מן האולם .״להיקרא רמי במשך ערב שלם
באופן רישמי — 25 לירות זה לא ביוקר.״

>ה73 ורת טמאים

ב־ 12לדצמבר
נפתחים קורסים חדשים

קל ללמוד
צרפתית

שרטוט מכונות
שרטוט בנין
ארכיטקטורה

(כולל שרטוט רהיטים ועצוב פנים)

נפתחים קורסים
חדשים מסמיכים

טכנאות מכונות
טכנאות בנין
פרטים והרשמה:
להצלחה רבה זכח, בימים
אלה, תקליט א רון נגן חדש
מס׳ 12005ע״י ״מקולית״:
צרפתית קלה 9 ,שעורים מקיפים
מוקלטים בשפה הצרפתית
בתרגום עברי, המכילים
את 1,000 המילים השימושיות
ביותר בשפה זו.

13— 10 בבוקר 8— 5 ,בערב

ת ל ־ אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל.

התקליט, שנערך במתכונת
קלה להבנה וקליטה, הוא
פרי מאמציהם של מורים
מדופלמים בצרפתית, המגישים
לך, בפעם הראשונה בישראל,
שעורים מאלפים בשפה
נפוצה זו.
התקליט מכיל שאלות, משפטים
ומילים, בהם משתמשים
יום יום. צמד קריינים
מעולה ילמד אותך, בין השאר,
כיצד לבטא כהלכה
משפטים אלה.
כתוספת חינם יקבל כל
קונה גם מילון עברי־צרפתי
מיוחד המכיל כל המילים המוקלטות
בתקליט זה. מחיר
התקליט — 10ל״י בלבד
והוא מומלץ ע״י מורים כאמצעי
שימושי אידיאלי לתיירים
ישראלים הנוסעים לאירופה
ולתושבים המקומיים
החפצים לקבל מושג ראשון
— ועם זאת מקיף למדי —
על השפה הצרפתית.

דר כי חיים

ב־ 12לדצמבר
נפתחים קורסים חדשים

ב ריויי טחוזרת? ה 3יתה

רדיו אלקט רוני ק ה
* ח שמל — זרם חז ק
פרטים והרשמה:
13— 10 בבוקר 8— 5 ,בערב
תל־אביב, רחוב אלנבי 76
חיפה, רחוב ביאליק 17
ירושלים, רחוב יפו ,33 בית יואל
דחף

נותרו מספר טפסים
במחיר 1ל״י
(כולל דמי המשלוח)

בהזמנות לפנות אל:
מערכת ״ אתגר ״
ת. ד ,3006 .תל־אביב

מכונת הכביסה המשוכללת
בימים אלה ייצא בית־החרושת קריסטל משלוח ראשון של מכונות כביסה
קריסטל־לוקס לאנגליה. המשלוח נשלח כתוצאה מבקור פרטי שערך מנהל בית־החרושת,
מר פרידמן, באירופה. מר פרידמן נוכח כי מכונות הכביסה מתוצרת
מפעלו יכולות להתחרות בהצלחה רבה בתוצרת אנגלית. לאחר שהוכיח את
טיב תוצרתו, קבל בית־החרושת הזמנה ראשונה לייצוא.
שיטת הכביסה של קריסטל (המייצר בנוסף למכונות הכביסה גם מיקסרים
בשם קריסטל־נזיקס) ,מבוססת על ידע אמריקאי וידועה בעולם כשיטה הטובה
ביותר: פעולת אגיטיטור, היוצר תנועה דו־כיוונית ומונע הסתבכות הכבסים,
האחד בשני. על־ידי פעולת האגיטיטור, הלוך וחזור, אנו מקבלים תוצאות
דומות בצורה מיכנית של כביסה בידיים, המוכרת לכל עקרת־בית. כתוצאה
משיטה זו נשמרים הכבסים, מתקבלים נקיים, אינם נקרעים ואין צורך בשמוש
בחומרים חריפים, המזיקים לכבסים ולידיים.
במכונה עצמה היכנסו שכלולם רבים, כגון: מחזור (צירקולציה) תמידי של
המים, תוך סינון מתמיד, המשאיר את המים נקיים למשך 6־ 5כביסות ללא כל
צורך בהחלפתם. היכולת לכבס ובאותו זמן לשטוף ולסחוט, נותנת לנו את
האפשרות לקבל 25ק״ג כבסים מוכנים תוך שעה, ללא כל מאמץ.
שכלול נוסף הנם כפתורי ההפעלה ויתר האביזרים המסודרים בצורה שתהליך
הכביסה נעשה ללא מאמץ ובמקסימום נוחיות. כמובן, קיים במכונה ייבוש
צנטריפוגלי, במספר סיבובים גבו ד(.האופייני למכונה זו) ,המוציא את הכבסים
כמעט יבשים.

בתא מספר 215 של אנית הנוסעים מולדת,
התנדנדו כבסים רטובים מול החלון
הפתוח. עליזה אילוז ( )24 ניסתה לנחם את
שני ילדיה הקטנים שלא הסתגלו עדיין
לנסיעה בים ובכו ללא הרף. חמישה חדשים
אחרי שהגיעה לארץ, החליטה האשד, הצעירה
לחזור לצרפת.
מכות ליד הבנק. כשהגיעו עליזה
ובעלה מצרפת ארצה, הובלו, עם שאר עולי
אלג׳יר, ישר לנצרת עילית. עבודה לא
נמצאה במקום והבעל נשלח לעבודות דחק
ויעור הרחק מן העיר.
אולם יותר מתנאי החיים הקשים הציקה
לו עובדה אחרת: שכנותם של תושבי נצרת
הערבית. כרוב יוצאי אלג׳יר נטר אף הוא
שנאה לערבים, מה עוד שאשתו הצעירה והיפה,
שמשה לא פעם נושא להערותיהם
של צעירי נצרת הערביים.
באחד הימים ירד שלמה עם אשתו לבנק
שבנצרת, על מנת לפדות את משכורתו.
הוא נכנם פנימה, בעוד אשתו מחכה לו
בחוץ. לפתע נעצרה ליד הבנק מכונית ומתוכה
יצאו שני צעירים ערביים.
״שוף,״ הפליט האחד והצביע לעבר עליזה.
״בריז׳יט בארדו.״ הוא המשיך והוסיף הערות
בדבר דמיונה של עליזה לשחקנית הקולנוע
הצרפתיה. באותו רגע יצא בעלה של
עליזה מהבנק ומבלי לחשוב פעמיים הנחית
כמה מהלומות בפרצופו של הצעיר.
הבעלשתק. הקטטה שהתפתחה במקום
הביאה מיד להתערבות המשטרה. הני־צים
הוכנסו למעצר. כשהשתחרר הבעל הנוקם,
החליט לעזוב את הארץ. הוא החזיר
לסוכנות את מחיר הבאתו לארץ, עלה על
ספון אנית צים שהפליגה למרסיי.
כשהגיעה מולדת למרסיי ועליזה ובעלה
ירדו לנמל, סובבו כמה סבלים את ראשם,
שרקו בהתפעלות והפליטו :״בריז׳יט בארדו.״
הפעם שתק הבעל.
העודז חזה 1*17

במדינה
משפט
ססק -דןל שו בטת
אחד מפסקי הדין החריפים ביותר ניתן
השבוע על־ידי בית־המשפם המחוזי בחיפה.
אלא שהפעם, שלא כרגיל, לא היה פסק־דין
זה מופנה כלפי פושע. הוא היה מופנה
כלפי שוססת־השלום החיפאית הראשית,
מרים שטרקמן.
פסק־הדין ניתן בעירעורו של אליהו יוסף
( ,)20 צעיר חיפאי שהובא לדין באשמת
גניבה־על־ידי־מציאד -בפני שופטת השלום
הראשית הודה אליהו באשמה, טען כי לן
באוטובוס ומצא בו זוג משקפיים אופטיות
שבורות, אותן התכונן להביא למחרת למשטרה.
אולם בבוקר המחרת הקדימו שוטר,
שמצאו באוטובוס, ערך חיפוש בכליו,
ומשמצא את המשקפיים, נלקח אליהו לתחנת
המשטרה והואשם. דבר אחד שכח
אליהו: נגדו היו׳ תלויים שמונה חודשי
מאסר־על־תנאי.
שופטת השלום קיבלה את הודאתו של
אליהו ומבלי לבדוק רבות בדבר, הטילה
עליו 50 לירות קנס והפעלת שמונה חודשי
המאסר שעמדו נגדו. היא הסבירה לו,
שהדרך היחידה שנותרה לו כדי לא להיכנס
לבית־הסוהר בעתן מציאת־המשקפיים, היא
בקשת חנינה מן הנשיא.
רק אז הבין אליהו כי טעה בהתפזו להודות
באשמה והוא מיהר לערער בפני
בית־המשפט המחוזי, אשר התחשב בנסיבות
ופקד, תוך הסכמת התביעה הכללית, להחזיר
את התיק לשופטת־השלום לשמיעה
מחדש, בצרוף רמז ברור לבדוק את אפשרות
העמדתו של אליהו לתקופת מיבחן,
במקום הפעלת המאסר.
דעה קדומה. אולם לשופטת־השלום
דעה משלה לגבי פסקי־דינה. היא גערה באליהו
על כי עירער בפני בית המשפט
המחוזי, הטילה עליו מחדש את אותו העונש,
תוך ציון כי לדעתה אין לאפשר
לו לעמוד למיבחן.
שוב עירער אליהו בפני בית־המשפט
המחוזי ופסק־הדין שניתן ירד כמהלומה
על ראשה של שופסת־השלום.
.השאלה הראשונה המתעוררת בעירעור
זה,״ כתבו השופטים. ,היא: האם מילאה
שופטת השלום את ההוראות שניתנו לה
לשקול העמדת המערער למיבחן?״
״בפסק־דינה עונד. השופטת בחיוב על
שאלה זו, אך לנו אין ספק כי היא לא
שקלה את העמדתו של המערער במיבחן
מתוך חופש גמור מדעות קדומ ת.״•
דברים תמוהים. ממשיך בית־המשפט
בפסק־דינו. :אומרת שופטת השלום, :לפי
ההנחיה שקלתי את הרמז השקוף שקיבלתי
מבית־המשפט המחוזי, ואינני מוצאת כי
עלי לשנות מפסק־דיני. אף אחד מהצדדים,
התביעה הכללית או הנאשם, לא ביקש ממני
להעמיד את הנאשם למיבחן.׳
״דברים אלה תמוהים ביותר. העירעור
הקודם נסב כולו על בקשתו של המערער
להעמידו למיבחן. גם התביעה הכללית הסכימה
שאפשרות זו תישקל. אלו היו גם
הוראותינו. לאיזו בקשה נוספת ציפתה,
איפה, שופטת השלום הראשית?״
מאחר ובפרוטוקול החדש לא נזכרה אף
לא מילה אחת מפיו של התובע, חשדו
השופטים כי שינה את דעתו. אולם בפי
המערער היה סיפור מתמיה. אמר הוא :
״כאשר הופעתי שנית לפני שופטת השלום,
היא לא נתנה לי בכלל לדבר, רק אמרה:
,אתה אצלי לא תגיש עירעור, רק חנינה.׳
היא שאלד, אותי אם אני מודה באשמה,
אמרתי שמודה שמצאתי את המשקפיים.
היא הכריחה אותי להודות.״
החלטתו הסופית של בית־המשפט המחוזי
היתה להחזיר שוב את התיק לבית־משפט
השלום, אלא שהפעם יישמע התיק על־ידי
שופט אחר.

הופ גמרתי —:אומרת כל אשה
שנסתה כבר את אבקת הכביסה
״הופ ,,של ״עץ־הזית״ המיוצרת
בתהליך האחרון של
ס פ 11 1ס לפי ידע עולמי.

קני תי
כבסת•

״הופ״ מכילה >/ס 60 יותר חומר
פעיל. אין בה סודה־אש — אינה
מזיקה לכבסים או לידים.
״הופ״ מכילה פוספטים לריכוך
מי־הכביסה, בתוספת חומר
מיוחד(פפאפידמסזמפ) המשווה
זוהר ללבנים ומחדש את פני
המלבושים.

תלי תי

כדוגמת האבקות האמריקאיות,
משמשת ״הופ״ לכלמטרה :
לבנים וחיתולים, משי וצמר,
לכביסה ביד או במכונה.

עוד מוצר איכות של

ע ץ זיזי מ

ח. לינזניץ ונגיז גי>־>־

ש מן

וסבו! 0 .0 .
מל—אריאלי

החי

למען לא יבולע לו: בתל־אביב,
נתפס פקיד־דואר בעת שהוציא כסף מתוך
מכתבים זרים, בלע את הדולארים שנאספו
כהוכחות, לפני שהגיעה המשטרה
שירו שיר; ,ירו גיר: בתל־אביב, הציעה
אגודת אפרת להפיץ את. הימנון הילודה״
כדי לעודד את האוכלוסיה ללדת יותר
ילדים גזירה שווה: בבאר־שבע,
ביקש עיוור ביתן למכירת כרטיסי־פייס,
הסביר שיצליח במכירתם כי גם הגורל
הוא עיוור.
סענה חנזורה זו, על שיפונו תוך דעה
קדומה, הוסחה בפני השופטת מפי מנהיג
מרד ואדי סאליב, דוד בן־הרוש שקרא לעומתה
. :לן יש דעה קדומה על נל מרוקאי!״
העולם יזוח 1517

״ העולםהזה ״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת וו־,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
. 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משד. שהם בע״מ, ת״א,
פץ 6י העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״ם.

__ ספרים מקור
ת שו בהלכרה קו אלו ת
איפה יופלה? (מאת שלמה כהן־צידון,
הוצאת העולם הזה) היא שאלה גדולה מאה
אותה אפשר לחלק להרבה שאלות קטנות
יותר. למשל: מי היו החוטפים של יוסלה
שוחמכר? מי חיפה עליהם? מי עזר להם?
מי תיכנן ומי שילם? מה אמרו הרבנים?
מה אמר בן־גוריון? מה אמר הילד עצמו?
בספר — שחובה היתד. לכתבו — עונה
כהן־צידון על כל השאלות האלה. הוא עושה
זאת בשפה בהירה, שוטפת, הנקראת כמו
רומאן בלשי מותח. הקורא, הסבור שידע
את התשובות לשאלות אלה, מופתע מרוב
הגילויים החדשים — ומן הדריכות בה הוא
עוקב אחרי התפתחותם.
כהן־צידון הפיח חיים במיסמכים היבשים
של הפרשה, עד שגם דו״ח לאקוני של קצין
משטרה נקרא כמו הרפתקה דרמאטית. מתוך
הדו״ח מהדהדים קולותיהם של אברכי מאה־שערים,
הרוקדים ושרים בלילה ירושלמי
צונן, מול חלונו של סבא שטרקס הזקן.
נשמעות משרוקיות והלמות נעליים בורחות,
זעקות שוטרים מוכים בתוך קהל חסידים.
הפרקליט המחונן מרים כל מיסמך רשמי

צ׳ אנ קי 100 70 אורלון
סוודר עבהומחמם
קל במשסלו בגי ס

צ׳ אנ קי 100 70 אודלון
איגו מתמוע
ו אינו נ אכל ע״י עיש

צ׳ א ג קי • 100 7אורלח
לבו לא יצהיב

צ׳אנק* 100 70 או דלוו

כהן־צידון ויוסדה
בכל סעיף — הרפתקה

מוצרי סריגה ע בי ם
וקלים ׳5ול דו -פונ ט
•ז.6ז־ 6*1.י

להשיג עתה בבתי האופנה: איוניר בע״מ׳ תל-אביב— הרצליה ;
אילקה בע״ני, תל־אביב— חיפה ; קליין ושות׳ ,ירושלים; סלון
אדיט, נתניה; רוזמן את גרשפלד בע״מ, ת״א; טעמי, תל-אביב
צ׳ אנ קי אורלון *

סוו ד רי ם

מיו צ רי ם בי שר אל

על־׳די

• אורלון הוא שם מסחרי רשום לסיב האקרילי
של דופונט — רק דופונט מייצרת אורלון.

״ לויד״
המכון הבינלאומי להתכתבות

אלפי מתכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אביב, ת .ד4185 .
עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית

חליפות חוי 1ן

כתות מיוחדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ס יסודיים ותיכוניים
הכנה לבגרות.
הכנה ל־ ?101£6נ11 מם 0
61 זנו0׳ 07 & 1ת0{{016־? 1
^נ שפה שמושית
<11103<:6.ז 06
מסגו^פזפדמסס
+ספרדית, איטלקית, רוקורספונדנציה
מסחרית בסית׳
פורטוגזית, ערבית.
אנגליה

ת״א, נחלת־בנימין ,2טל * 56347 .פתח״תקוה, מונטיפיורי 4

ת*ו1ו 1ו מ סוי ק19
01316111

62, 19. 13.12

כמו מסך של תיאטרון, חושף בפני הקורא
את ההתרחשויות המסעירות החבויות
בין הסעיפים.
חטיפה מול חטיפה. חסיפתו של
יוסלה התפתחה לפרשה בעלת חשיבות ציבורית
ולאומית כה רחבה, שהטרגדיה האישית
מאחורי הפרשה כמעט ונשכחה. כהן־
צידון בא עתר. לתאר טרגדיה זו.
הספר מביא גם גילויים של אהדה אנושית
עמוקה, ועזרה מאחורי־הקלעים. הוא
מספר על מכתבה של חיילת צעירה, בת
למשפחה דתית מרמת־גן, שהציעה דרך
מקורית משלה לפתרון הפרשה: היא התנדבה
לחטוף ילד דתי, להחזיקו כבן־ערובה עד
לאחר החזרתו של יוסלה על־ידי הדתיים.
אלא שעם כל מעלתו כמיסמך אנושי
וספרותי מרתק, לא זאת חשיבותו הגדולה
של הספר. כי, מן הדף הראשון, לא שכח
כהן־צידון, שלא הפרטים המרתקים הם
העיקר — אלא התמונה הכללית, אותה
צייר בצבעים חיים, תוססים, תוך שימוש
נבון באור וצל.
זוהי תמונה של חברה נאורה בחולשתה
ובכוחה. חולשתה בכך, שאינה מאורגנת
דיה, כדי שתוכל לעמוד בפני פגיעת־פתע
מצד חוג קנאי קיצוני, הנהנה מסיועה ומ־סחטנותה
של הדת המאורגנת. כוחה של
החברה — בתוקף המוסרי של זעמה. כאשר
מתעוררת דעת־הקהל אין דבר היכול לעבישראל.
כי דעת־מוד
בפניה —אפילו
הקהל היא שהפעילה את הכנסת, את המשטרה׳
את המחנכים, את הממשלה ואת הש.ב.
קריאת־התגר ״איפה יוסלה?״ היא שהביאה,
בסופו של דבר, להחזרת הילד אל
הוריו. אך העובדה שכהן־צידון אינו מזהיא
שהוא היה האיש
כיר בספרו —
שעשה יותר מכל אדם אחר להנעת דעת־הקהל,
ולהעלאת השאלה הזאת בכל בית
ובכל רחוב בישראל.
העזים הזח 317ז

חפש את האשה חפש את האשד חפש את האשה חפש את האשה חפש את האשה חפש

( 0 0ער ט)ער>ת>ו>

ברבווז וזרפרין ושרוט* וופאוגזיה גז^כריחז בבג\\2־ ,בצהריבו ובברב
השאלה המאוד נוקבת אותנו עתה, מלבד תוצאות
הדו״ ח האחרון של ועדת־סובלן, היא: מדוע לא כבשר,
הפאר. הנוכרית את ישראל!
אמרי לנו, גברת, למה את מפגרת? מדוע מה שטוב
לצרפתיה מהוגנת, בשבילו הוא טוב רק כעבור שנתיים?
פאה נוכרית היא המצאה גא נית מחודשת, המבוזבזת לריק
בישראל. לחשוב שהיא מנוצלת כאן רק על־ידי זמרת
בעלת־קרחת, או נשואה־דתית! האין זה מזעזע?
הפאטנט חוסו שעות המתנה במספרה. מבריכת־השחייה,
או מהמשרד, את רצה ישר הביתה, לובשת בלונד או
שחור, וחת־שתיים לקולנוע, לבחור, לנשף. את משוחררת.
בלי הדפרסיה הנילווית לשיער הטבעי המדובלל, שלך.
אשר, ישראלית אחת העזה. וגם לה היה נידמה, משום־
מה, שיקרה אסון נורא אם לא תתנצל שזה רק מטעמי
מצפון. במקום כובע. את ארבעת הפאות הנוכריות, שאין
להשיגן כאן, רכש מר ישראל המיקצועי, רפאל הלפרין,
לברטינה, היא ברמה, אשתו החדשה בת העשרים, בפאריס.
אלה היו, מן־הסתם, זרי־הדפנה שהעניק לה הבעל, כשחזרו
בימים אלו לארץ (ולצרות עם השותפים) ממסע־ניצחון על
גוי גרמני. היא קנתה לו באותה הזדמנות עניבות רקומות
אצל קארדן, והוא הלביש אותה בשלושים כובעים של דיור.
היא קוראת לו רפי, והוא לה — בובו. בשרפי מתעמק
במסכת כתובות, מגישה לו בובו קפה, כשהיא אפופה בושם
רפליק יקר, וחוזרת על קצות נעלי־הזהב הרקומות שלה
(ממאדריד) להתעמק באוסף הבובות, הגפרורים, ומפתחות׳
בתי־המלון שלה. ברור, שבובו ורפי הינם אנשים עסוקים
מאוד. אבל רפי יותר, מפני שהוא גם מתאמן.
״אני אחולל מהפכה בארץ,״ אמר פעם רפי (ראה זירת
זזיי, עמוד ,42 הוצאת מכון שמשוך, מאת רפאל הלפרין).
וגם בובו חשבה כך, כשיצאה בפעם הראשונה לזירת דיזנ־גוף,
לאור היום, משוריינת בתסרוקת ניידת, אבל היא
בלי מגן־דויד. גם המאדאם הצעירה ידעה כי ״ניצחון בכוח־הרצון״
(זירת חיי, עמוד )46 וכי ״בעזרת השם״ (זירת חיי,
עמוד )99 תצא מנצחת מגוב האריות. בובו ניצחה. אף אחד
לא הרגיש, או הצביע עליה.
בישראל זו אולי מהפכה. משני צידי האטלאנטיק זוהי
שיגרה. קונים פאות בכמויות־ענק, כמו מצרכי־מזון לפני
מלחמה, עד שהשבוע הכריזו ספרי פאריס המודאגים,
מחוסרי העבודה כמעט :״הפאה מתה!״ מובן שאף אחד לא
שם לב אליהם. במיוחד מאז התחילו למכור בגאלרי לא־פאייט
פאה מתקפלת, עשוייה פרווה סינטטית, ובמחיר של
שבעה דולאר. נמכרו שם ביום אחד .250
את הפאר, אפשר להכניס לארנק, לחבוש אותה בכובע
פרווה, בעל שיער סומר, או כתסרוקת נורמאלית, אם מסרקים
אותה. הטירוף לפאר, אחז את בנות כל הגילים. מועדפות,
בדרך־כלל, פאות שחורות או כסף־אפור. הזבניות
צויידו אפילו בפואמה קטנה:
״ 15 שנה רואה אותך בעלך שחורה. הוא עייף. זכרי כי
בידך מפתחות האושר. העניקי לו אשד, חדשה, בלונדית
הפעם. רק בשבעה דולאר!״ הזבניות מנפנפות בשיער

הנוכרי מול הלקוחה :״על שלנו את יכולה גם לשבת!״
בובו, האלגנטית מאוד, לשעבר גזרנית, מחליפה את
ראשה שלוש פעמים ביום. בבוקר היא נערת תיכון, עטורת
צמה שחורה ותמימה, בת 320 לירות (ראה תמונח) .כשד,צמה
מגולגלת, היא עונדת אותה רק על הקודקוד.
אחרי־הצהריים היא חתיכה בשיער שחור־כחול, בן 470
לירות (ראה תמונה) .את כיפת־השיער, בצורת פרח כריזנ־טמה,
חובשת בובו בערב. ואז היא אשד. זוהרת ויקרה.
380 לירות (ראה תמונה).
ראש מורכב מבלבל הרבה פחות את המוח מאשר ראש
טבעי — למדה בובו. פעם בשבועיים היא שולחת את מר

ישראל למספרה עם אחד מהם, לחפיפה וסידור ב־ 6לירות.
בובו שוכבת על הספה בחברת מפתחות־בתי־המלון, בעוד
ראשה מתייבש במכונה אי־שם במספרה. חלום, לא?

מיפ-טיסה מטיפאגי

מי אמר לך שאשר, קטנה חייבת לעמד גם תכשיטים
קטנים? מתכנן התכשיטים של טיפאני, מוסד האביזרים הענק
של ניו־יורק והעולם, מזהיר בהוראותיו האחרונות מפני
שטויות כאלו. לאשר, קטנה — דינאמיות גדולה, שתבלע כל
תכשיט קטן, הוא אומר, וממליץ עבורה על תכשיטים
גדולים. ערימת צמידי־זהב על זרוע אחת מעידה על טעם רע.
הולכים היום עם זוג צמידים זהים, כל אחד על זרוע אחת.
סיכה עונדים סמוך לתפר הכתפיים, חלילה לא על החזר״
או הדש. איפה את חיה? ! יש לך טבעת עם אבן־ענק?
את גסת־רוח. טיפאני הוא מאוד בעד המצאתו החדשה —
צמידי אמייל קבועים בזהב 1600 .דולאר פולחן הטוויסט
דרש ממעריצותיו מדים רפויים — חליפות שאנל
וחצאיות־כתפיות המתחילות מתחת למותן, כמו אלה שקנית
רק אתמול בתקווה שזה הצו האחרון. לא נכון. הטזזיסט מת.
יש אופנת מדיסון. שימלה־קומבניזון, מצמר או ממשי קרפ
לא ניתן לאמריקאים להיכנס גם לחדר־ר,אמבטיה
שלנו!״ יצאה עתה חוצץ קבוצת מתכננים צרפתיים
נגד סיגנון חדר הרחצה האמריקאי, המזכיר חדר־ניתוח
סטרילי, המקובל בעולם וגם בישראל. חזרה לג׳וזפינה!
לאמבטיה בעלת מראה הבודואר! במלחמה למען הכנסת
ל! קסום לבית, מציעים האדריכלים, למשל, אמבטיה משיש
לבן, או כל צבע אחר, קבועה בעץ מהגוני, או ׳מוקפת
אפיריון נשען על עמודים מצופי־זהב. בקיר מעל הקערה,
חרוט או מצוייר ציור ויקטוריאני, נוף של גן או ציפורים
עפ ת. במקום ברזים — ראשי ברבורים מזהב. ד,ריצפה
מכוסה שטיח מקיר אל קיר, או מרצפת מצויירת, מותאמת
לכתלים הצבועים. הב ידה הפך ליצירת־פאר עצמאית. בעלת
מושב מרופד פירחוני, מותאם לבד המגבת. מים באמבטיה
כזאת רק יפריעו, כמובן. אך הארכיטקטים אינם מודאגים.
לשליש מתושבי פאריס אין בכלל מים זורמים.

מה איתך, באמת!
״השתגעת ז מה איתך^ל?!לבחשבון ל^את

ברטה ררא פאה, בשערותיה הטבעיות

עשית זאת בפעם האחרונה! ואפילו אם לא, אז כבר אסור
לי? סוף־סוף אם אחד לא ייתן משהו לשני, מה יהיה
ההבדל בינינו לבין חיות? תפסיקי, כבר, נו. אם את
לא תתני לי פעם להזמין אותך, אני פשוט ארגיש איום.
אחרי הכל, פעם קנית לי גלידה על חשבונך, ומאז לא
החזרתי לך כלום. מה שאני שונאת זה הזירות. תסגרי
את הארנק. מה ההיסוס הזה? את מעליבה אותי! את יודעת
טוב מאיד שאני לא כזאת שמסוגלת לבזבז בלי להתחלק עם
עוד מישהו. אל תהיי קטנונית. התענוג הוא שלי. פעמיים
עד מוגרבי, חבר נהג!״

.חפש את האשה חפש את האשה חפש את האשה ח פש את האשה ח פש את האשה חפש את

האישה חפי .