גליון 1321 מתאריך 2 בינואר 1963

ו, טבת תשכ״ג2,1,1963 ,

סחיר 75אגודות

שהיום כדאי יותר לקנות
גרבים. היום סורגים גרבים
מהר יותר ואפילו טוב
יותר. גרבי ״אורלח׳״״לגבר
ולנער מתוצרת ״לודזיה״ הן
חמות וחזקות, נוחות ללבוש,
קל לכבסן, ושומרות
על צורתן לימים רבים.
הנסיון, המומחיות והמוניטין
של ״לודזיה״ מציעים
לכם את גרבי ה ״או ר ל וך־
— בדוגמאות וגוונים נהדרים
וגדלים שונים. עשו לכם
הרגל — להנאת כל רגל —
רכשו גרבי ״ אורלוו של
״לודזיה״.
להשיג בכל חנויות להלבשת
גברים בארץ.

משנת 1924
שם רשום לסיב האקרילי של דופונם.
גורמן לבינסון אילון

״האם זה נכון?״
שאלה זו הופנתה אלינו עשרות פעמים
בשבועות האחרונים. שאלו אותה לא רק
עתונאים, אלא גם סתם אנשים, מכרים
ושאינם מכרים, במקומות שונים בארץ.
שאלת הסקרנים נגעה לשמועות מסויימות,
שנפוצ ,,כנראה, בחוגים רחבים לאחרונה.
השמועות אומרות, בגירסות שונות:
קיים נ&׳יזשהו מקום, או בידי מישהו, חומר
מפוצץ על חייהם האינטימיים של כמה מגדולי
המדינה. חומר זה נמסר לידי העולם
הזה, והשבועון המסויים עמד לפרסם אותו.
אילו עשה זאת, היה נסתם הגולל על ה־הקאריירה
של אותם אישים. הפירסום נמנע,
ברגע האחרון ממש, על־ידי התערבותו של
מישהו( .הגירסות השונות חולקות זו על זו
ביחס לזהות המתערב ולרקע התערבותו).
לחלק השני של השמועות אין שחר. איש
לא התערב, וגם לא היה צורך בשום התערבות.
גם קשה להניח כי התערבות כזאת
היתד, מועילה, אילו אמנם החליט העולם הזה
לפרסם מיסמך כלשהו.
העולם הזה לא התכוון מעולם לפרסם
את החומר הנידון. מי שיכול היה להעלות
על דעתו אפשרות כזו, פשוט אינו מבין
את גישת וזעולם הזה לתפקידו.

אולי הגיעה השעה להבהיר שוב את
עקרונותינו לגבי סוגיות אלה.
תוך כדי חקירותיו בפרשות ציבוריות,
ניתקל העולם הזה לא פעם בחומר הנוגע
לחייהם הפרטיים של אישי ציבור. הארץ
קטנה, ומעטים מאד הסודות בה. יש אישים
המנהלים את חייהם הפרטיים כימעט בפרהסיה.
אחרים, שהם דיסקרטיים יותר, מוקפים
אויבים הדואגים לאיסוף החומר, ולא פעם
הם מביאים אותו, בצורה זו או אחרת,
לידיעת העולם הזה. אחרים משתמשים בשם
העולם הזה לשווא, כדי להטיל את חיתתם
על האיש, למטרות הגובלא^עם סחיטה.
מעולם לא השתמש העולם הזה בחומר
כזה׳ פרט לכמה חריגים שאציינם להלן.
כי לדעתנו, חייו האינטימיים של מדינאי הם
עניינו הפרטי, והוא זכאי למידה של פרטיות
כמו כל אדם אחר. לא היה איכפת לנו ששר
בממשלה היה הומוסכסואלי (אף שקיבלנו
על כך לא פעם הודעות מפורטות מידי
ידידים מאוכזבים) או שפלוני בגד באשתו.
שאלנו את עצמנו: מה זה נוגע למילוי
תפקידו הציבוריז
יש מיקרים בהם משפיעים חייו הפרטיים
של איש־ציבור על ענייני הכלל. במיקרים
אלה, אמנם חובתו של עתון הוא לפרסם
את העובדות, לשם הגנה על האינטרס הציבורי.
בכל שאר המיקרים, נבירה בחייו
האינטימיים של המדינאי פסולה בעינינו.
נשאלת השאלה: מהו הגבול המדוייק של
תחום הפרט? גבול זה שונה לגבי מדינאים
ואומנים, למשל. כוכבת קולנוע, החיה את
כל חייה לעיני הציבור, והדואגת בעצמה
לתת פרסום רעשני לכל פלירט שלה, כמעט
ואין לה תחום פרטי בכלל. שיקול שונה
חל, למשל, על ראש־עיר. קשה לקבוע כללים
מדוייקים — העניין כפוף לשכל הישר,
להגיון ולטעם הטוב. למרות השמצת אויבינו,
דומני כי השבועון המסדים הקפיד
תמיד על גבול זה, כפי שנקבע על־ידינו,
והוא יעשה זאת גם להבא.

כפי שכבר רמזתי, ישנם חריגים מסויימים.
החריג הראשון נוגע לאותם המנסים
לכפות על הציבור הגבלות ממאירות, בשם
המוסר והדת. אם מנהיג דתי, הנואם השכם
והערב על טוהר חיי המשפחה בישראל, מחזיק
פילגש או מבקר במועדון־לילה פריסאי,
יתכן כי אינטרס הציבור מחייב לגלות את
צביעותו. עשינו זאת פעם־פעמיים בעבר,
בזהירות ובהתאפקות רבה.
החריג השני נוגע לעניינים שהפכו נחלת
הציבור, כתוצאה מפירסומם בבמה אחרת.
מיקרים כאלה מחייבים, לעיתים, תגובה.
החריג השלישי, והחשוב ביותר, נוגע
לעקרון ההגנה העצמית. מתאגרף המרביץ
מתחת לחגורה אינו יכול לתבוע לעצמו
את הגנת כללי־ההגינות של הלורד קזזינס־ברי.
שלוש פעמים בתריסר שנות קיום
מערכת זו הרשינו לעצמנו לפרסם חומר
בעל אופי פרטי על אישים מסויימים, כתגובה
על התקפות אישיות פרועות, זדוניות
ובלתי־הגונות. היינו המגיבים, לא היוזמים.
אף אחד מן השיקולים האלה לא חל על
המיקרים ששימשו נושא לגל־השמועות האחרון,
וממילא לא יכלו הן להיות נכונות.

ידי־7־

מכתבים

אד הול,

אחת התכונות החביבות ביותר של העולם
היה היא, שאינו נוטר איבה, וכי הוא
מסוגל לדון כר אדם,
בכל מיקרה ,״אר
הוק״.
כוונתי במיוחד ל־שחילקתם,
שבחים
?אחרונה,
למר שבתי
טבח, בקשר עם סידרת.
מאמריו ע? ענייני
הנפט• קוראיכם
לא שכחו כי טבת
היה (ואולי עוד
הנו נם כיום) אחד
מראשי משמיציכם,
שעשה את העבודה
השחורה בפרשת עמוס
בן־גוריוז. יפה
שלא נתתם לרנשות
אישיים להשפיע עלישפירא

בהערכת עבודתו
במיקרה אחר.
אותו הדבר נם לנבי מר דוב יוסח,
שעמדתם לצדו (כמעט לבדכם) בוויכוח העקרוני
עם היועץ המשפטי, למרוח שמר
יופר יזם את חוק לשוז־הרע, הטבוח בעיקר
נגדכם.
. ..ברצוני להביע הוקרה על נישה זו,
למרות שאיז אומרים שיחו של אדם בפניו.
ג. א .שפירא, חל־אביב
אין זבר. אנחנו לא מסתכלים.

אסון או רצח?

ברגעי הפנאי על אוניתי, הנני נחפז לחטוף
את ״העולם הזה״ .בדרך כלל נתונה
אהדתי לכם, אד הרשו לי להביע ;״ת הם־
תיינותי המוחלטת ממאמר שפורסם על
ידכם:
כתבתם במאמרבם ״אסוז או רצח״ (העולם
הזה )1315 שיש השערה
שרב המלחים
״טרקו״ (מרדכי אל-
מקיאס) נרצח אולי
כנקמה על הל׳סנות.
כאיש שהכיר היטב
את ״טרקו״ ,שהפליג
אתו יחד ונר
אתו זם: רב באותה
קבינה, אני יכול להעיד
שלא יכול להעיב
על זיכרו כל
חשד של הלשנה.
הוא היה ימאי אמיתי,
אשר עשה מלאכתו
באמונה. והיה
חבר טוב ונאמז.
רב מלחים, יוסף וייס,
וייס
״הר־גלבוע״

גדעון הגאון

קו ה״סנדביץ׳״ של המתכנן נדעוז אובר־זוז
(העולם הזה )1320 הוא באמת נהדר.
אד מעניין אם הוא
מכניס לסנדביץ׳ שלו
נם את אשתו, דינה.
יעל הוכברג,
רמת־גן
...ביחס למעיל
עם הצווארון הנבוה,
המכסה את כל הצוואר
והפה — איר
אפשר ללבוש את זה,
ועוד לנשום?
איר הן תוכלנה
לדבר?
דינה הלפרין, ירושלים כתבתם שהזמרת
אסתר טובי קנתה
אצל גדעון אובר־זון
את דונטת השמלה
שקנתה מאדאם
הופואה־בואני,
אשת נשיא חוף
השנהב.
חשבתי שאצל מתכנן
כל כד נדול
קונים לפחות דנם קונפקציה בלעדי.
יש ב״אתא״ ,ויותר
בזול.
חדווה בן־דויד,
מוכי
תל־אביב
אותו דנם הוצג אמנם בפני אשת נשיא
חוף השנהב, אך היא הזמינה אותו קצר
במקום ארון, וכן מבד, למה׳־ בצבעי תכלת־והב,
ההולמים יותר את עורה השחום.
הגברת טובי קנתה את הדגם המקורי (ראה
תמונה).

מר־לי, מרילין

אילו יכולתי, הייתי רוצח את טרילין
בנלל ההתאבדות שלה. איד הורנים נוף
כזה! השתנעתי אחריה כשהיתה חיה, ועכשיו
אני משתנע אחריה עוד יותר. אני שמח
לשמוע כי מיליונים חושבים כמוני, וכי
אני שייר לתנועה נדולה.
עודד גרי, פתח־תקווה
תנועת המרי־לין העברית.

ה עו ל ם הז ה 321ו

נ 1ב ו 1י 1 !1דאדי

!ו הנ שו ת טננ אי ס

ה חו ד ש
נפתחים קורסים חדשים

שרטוט בנין
שרטוט מכונות
ארכיטקטורה ועיצוב פנים
פרטים והרשמה מיסו בבקר יעד 8בערב

^ני ד ב!)

להטוזניווזת

מקזנוננית!תיכונית:

מיפה ביאליק 17
׳ חשלינז יפו ,33 בית יואל
ונל -א נינ ד ד 1ם אלנבי 76
ונדאג ניכון דיזנגוף 86

למה זריזי לא זכר ש״כל הזריז נשכר״?
יוסי קדמון, ירושלים
ראם םליישער זיר נעכאפט צו
טוביהודערטילכיקער — פ׳איז
עפעם נישט נאנץ כשר.
א. שטארק, ירושלים

בתים מחפשים חתול

אנו מתנדבים לעוור לתולתול הסיאטי
(העולם הזה ,)1319 למצוא בית טוב, עם
חברה טובה, מרחב ודשאים רעננים.
אפשר לשלוח אותו כל בוקר באוטובוס
הנוסע לעין־נדי. את הקופסה עם החתול
יש למסור לנהג או
לאחד הנוסעים עד
לתחנה האחרונה, ושימסרו
אותו פשוט
להבר —.
קרקעי, עין־גדי
שטי טל, ואני נורא
אוהב תולתול ויש
לי חצר נדולה
בשביל חתול נחמד
שכזה.
טל גת, גדרה
למרות שקצת א-
חרתי, אני מקווה
שבכל זאת תבוא אלי.
אני מקיבוץ נחשונים,
אני בת עשר
ומאוד אוהבת חיות.
אנו כולנו נשטח
להכירד מקרוב ונם
את בעליר. אצלנו
יהיה לד טוב מכל
הבחינות.
רחל הקל, נחשונים תולתול מצטער לאכזב את נל אלה שהציעו
לו בית, אבל הוא התגייס (העולם
הזה )1320 ומשמש עתה כניספח־מיטבחי
באחת מיחידות צה׳׳ל, אי־שם.

ס ס ! ישר איי

ל הג שו ת ננננ אי ם
נפתח קורם חדש

רדיו-אלקטרוניקה
פרטים והרשמה מ־סז בבקר עד 8בערב

(111

זבות הקדימה במדור זה תינתן
למבתביהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.

! 1זז שתלמזת

, 1711 כותית 1תיב 11 ימנ

זניפוז ביאליק 17
•ד1עול*נ 1יפו ,33 בית יואל
!נל אנינדדוס אלנבי 76
תדאני , 1נ 3ו ן דיזנגוף 86

סולחה עם ברנשטיין

אני, כבן עדות־המזרח, עם מאות בחודים
כמוני, לקחנו חלק בהצלת אחינו היהודיים
באירופה בתקופת מלחמת
העולם, והעברנו
אותם דרד אוסטריה,
צרפת ואיטליה,
בסכנת נפשות,
אל אוניות הפליטים.
לעומת זאת, ידוע
לי שאתה, מר ברנשטיין,
ניסית להנר
לא פעם מהארץ. לא
הצלחת, ואז חזרת
שוב אלינו.
אנו מוכנים לכל
ויכוח פומבי. מה
דעתד על איזו ״סול־חד,״
בינינו, באמצעות
העולם הזה?
ז׳אק בכר,
ככר
תל-אביב

כמעריץ נילהב של טרילין המסכנה. ,נופצו
כמה מאשליותי למראה תמונות העירום
שלה (העולם הזה ,)1310 עם גוף
נפול תתביישי לד, כובו!
והבעה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי.
גברת ברטינה הלפרין. אני הייתי מתב(
אני
מעדיף לזכור אותה לבושה.
עירן לינה חיפה יישת במקומר להתפאר מעל נבי העולם
הזה ( )1317 במחירי שערותייד. אם את
בכתבה על טרילין, ציינתם שהיא צולמה כל־כר מקפידה על מילוי המצוות — אז
בצעיף. איד זה שלא קראת ב״שולחן ערוד״ ש״לא
בבותנת־לילה — אם כי היא
עטופה היזהרו ילבוש בנדים יקרים, כי דבר זה מביא את
אם אתם לא יודעים את ההבדל,
כשכותונת־לילה כרוכה האדם לידי גאווה״?
לא לצאת מהבית
חנה אוארבך, ירושלים
רינה אפרתי, תל־אביב
סביב צווארבם!
מוזר, אד דווקא תמונות העירום של טרילין
הראו שוב שגדולתה האמיתית היתה
בכד״ שהיא היתה האנושית והלבבית מכל
גדעון צור (צ׳רניאק) ,עכו
הכוכבות.

״רק הכסא אגדל ממף״

נהניתי מאד מכתבתו המאלפת של אברהם
פליישר (העולם
הזה )1320 אין ספק
שיש אמת בדבריו,
ועצם העובדה, שהוא
מעלה על נם את
חולשתה של הקוא־ליצה
הזו, משכנע.
ברור שכל כוונותיו
היו רק טובת־העיר
ועובדה — שהביע
את צדקתו מעל
רפי העולם הזה.
אליעזר בייפוס,
רמות־השביס
מה זה? כבר
לא היו לפליישר
מספיק כסאות בחנות כייפוס הרהיטים שלו?
הנר, בר, תל־אביב
ענין פליישר הוא כמו הבדיחה בעלת־הזקן,
על האיש המהפש את ביתו של פרנס־העיירה.
אומרים לו :״זה הנוכל הצבוע,
הקארייריסט רורף-השלמונים? כאן הוא גר!״
פוגש האיש את הפרנס ושואלו ״הרי
אתה סוחר מצליח, למה לד להיות נם פרנם־
העיירה?״
עונה הפרנס :״אבל הכבוד, הכבוד!״
יעקוב שמואלי, חיפה

דחף

״ לויד״

רק 1דים

המכון הבינלאומי להתכתבות

ד 1א1

אלפי מתכתבים
לפי שיטה אמריקאית

סל עיי ם
ל חו אנ ל

פינסקר \2׳5
גו ל5 ) 9 0 5 .

״תחביב׳
מכון בינ ל או מי
לתחביבים
ת. ד ,14025 .ת״א
צרף בול לתשובה
ותקבל בחוזר פרוספקט

פרוספקט חינם
תל־אבים, ת .ד4185 .

לי ח פי ב ת

מוצר

ראש

איכות

£11X1* 2
7 5א גו רו ת

במדינה

ר מינ ד *

העם
•״א עוד חנוכה
מעטים חגגו את ערב הסילבסטר. רבים
יותר חגגו את הערב ה־ 11 של חנוכה, שחל
במיקרה באותו מועד. אך הכל שמו לב כי
מעתה מופיע מיספר חדש על מכתבים,
חותמות וצ׳יקים. 1963 :
איזה מין שנה תהיה זאת? האם תהיה
שנה סתמית׳ שלא תיזכר בספרי ההיסטוריה,
כמו 1904 או?1927 או שמא יהיה זה
אחד מאותם המספרים שהפכו למושגים ול־תמרורים
היסטוריים, כמו , 1914 , 1812
?1945
האנושות קיוותה כי ההנחה הראשונה
תישאר הנכונה. כי ,1962 אם כל זעזועיה,
מברלין ועד קובה, נסתיימה באווירה טובה,
יחסית. התופעה העיקרית שהתגבשה בה:
שיתוף־ר,פעולה בין שני הענקים האטומיים
היריבים, לשם קיום השלום העולמי ולמניעת
התרחבות המעגל של בעלי האטום.
גם בישראל היו הנימות האחרונות של
1962 בלתי־מרעישות. שר־האוצר הגיש תקציב
חדש, שעלה שוב בכמה מאות מיליונים
על התקציב הקודם. ההסתדרות החליטה
להקפיא את השכר (ראה הניזון) .שרת־החוץ
דיודחה על פגישתה השיגרתית עם
הנשיא קנדי, בה הזכירה לו ששום מדינה
לא היתד, נאמנה לארצות־הברית באו״ם כמו
ישראל •.אך הנשיא האמריקאי, שבדרך כלל
אינו אדיש לנשים, לא הסביר במיוחד פנים
לשרת־החוץ. הוא הבהיר לה בצורה חד־משמעית
כי ארצות־הברית לא תסבול שום
מעשה ישראלי העלול לחבל במאמץ האמריקאי
לרכוש את לב התנועה הלאומית הערבית.
1963
לא נפתחה בנימה המעודדת ביותר.
אך היא גם לא הבטיחה זעזועים מיוחדים.
היא נתקבלה על־ידי האזרח הישראלי ללא
התרגשות.

יחסי־חן ץ
סנ טי מנ טי ם
״היחסים בין ישראל וצרפת אינם
מבוססים רק על אינטרסים, אלא
על סנטימנטים עמוקים.״ (שמעון פרס)

להנאתן!־

אימפרסריו ק. גינצכורג מציג

27 שחקני תיאטרזן!
הפנטומימה מנרוצלב -פולין

ישנם כאלה היודעים לרקוד —
אך לא הכל ,
ישנם אחרים היודעים לרקוד —
רק לבדם ,
ויש ויש...
לכל אלה הרוצים לשפר את ידיעתם
באמנות המחול, לכל אלה
המעונינים ללמוד את הרקודים
החדשים ולכל האחרים המעונינים
בחברה ובמחול — נפתח

ת ל ־ א כי ב ,״ אהל ־ ש ם ״

מועדון. המחול הטוב

הערב יום ד׳ 2.1ב־ 9הצגה אחת
מחר יום ה׳ 3.1ב־8.30
מוצ״ש 2 5.1הצגות ב־| 9.15 ,6.45
כרטיסים במשרדים ובערבי־ההצגות
בקופת ״אהל־שם״

פרטים והר שמה:
סמיובנו סטודיו לרקודים
ת־א, שד׳ קק״ל ,26 סל 223309 .

קרית־חיים *בית־העם״ 4.1
כרטיסים בקולנוע ״בית־העם״ [
ירושלים ״אריסו ן׳׳ 14.1 , 13.1
2הצגות בלבד ב־ 9בערב
כרטיסים :
ש. כהנא ו״לאן־הערב״
נתניה ״ שריד , 15.1כרטיסים: ן
״סיגנל״ ,הצגה יחידה לשרון
חיפה ״תמר״ יום ה׳ 17.1ב־| 9
מוצ״ש 19.1ב״9.15,6.45
כרסיסים: גינצבורג יובל הרצל
25 וברולד 9

פ־ 14 מנקה
ומרענן את
עור הפנים!

במשך מאות בשנים למדו הצרפתים להסתיר
את הסנטימנטים שלהם. אך מעולם
לא עשו זאת בהצלחה רבה יותר מאשר
במושב האחרון של או״ם. מי שלא ידע כי
צרפת היא הידידה העיקרית של ישראל,
יכול היה לטעות ולחשוב כי צרפת הצטרפה,
לאויבי המדינה.
הדבר בלט עוד בעת שניסתה המשלחת
הישראלית להעביר את ההצעה שקראה לישראל
ולמדינות ערב לפתוח במשא־ומתן
ישיר. אילו תמכה צרפת ביוזמה זו, יתכן
והיחד, משיגה י־,צלחה ניכרת. אולם צרפת
לא זה בלבד שלא הצטרפה, אלא הבהירה
לחלוטין כי היא מתנגדת לה.
כאשר נמנעה ישראל לבסוף מהצבעה על
ההחלטה האמריקאית המתוקנת, ועמדה מול
כל העולם, שוב נעדרה צרפת לצידה. היא
הצביעה בעד ההחלטה, השלימה בזאת את
בידודה של ישראל.
ישיר לטהראן. השבוע ירדה על ישראל
מכה שניה. נשיא צרפת, שארל דה־גול,
הודיע שהוא יערוך ביקור ממלכתי
בבירת איראן.
לאדם הטס מפאריס לטהראן, קל מאד
לקפוץ לכמה שעות לישראל. נשיא צרפת
אינו מוכן לעשות זאת.
כדי להמתיק את הגלולה, הודיע דובר
צרפתי שאם אמנם יבקר הנשיא בבירה
ערבית, כמו דמשק, לא יפסח גם על ישראל.
אך אין כל סיכוי שדה־גול אמנם יבוא לדמשק.
מדוע?
כי נשיא צרפת רק מחזיר ביקורים.
השאח הפרסי ואשתו ערכו בשנה
שעברה ביקור ממלכתי בצרפת. אולם שום
מדינאי סורי לא ערך ביקור כזה, וממילא
אין הנשיא חייב להחזיר ביקור.
היה זה הסבר משכנע. הוא רק פסח על
פרט אחד: ראש ממשלת ישראל כבר ערך
ביקור בצרפת, התראה שם עם שארל דה•
ישראל הצביטה במושב האחרון יחר
עם ארצות־הברית לעיתים קרובות יותר
מכל מרינה אחרת, ובכל העניינים החשובים
לאמריקה. הסטיות היו רק בהצבעות שלא
היו חשובות לאמריקה (כמו בעיית אנגולה),
בהן הצביעה ישראל לפי רוח המרינות ה־אפריקאיות.

גול.
על כן היה הנימוס מחייב כי דה־גול
יחזיר לו ביקור במולדתו.
שיעור מדיני. מדוע אין הוא עושה
זאת? מאותה סיבה שאינו מצביע בעד
ישראל באו״ם: אין הוא מוכן להקריב את
סיכוייו בעולם הערבי למען ישראל. כי
סנטימנטים לחוד — ואינטרסים לחוד.
יהיה זה לקח טוב למדינאי ישראל,
שהקריבו את כל סיכוייהם בעולם הערבי
על מזבח הידידות לצרפת, והמו באו״ם על
העמדה הצרפתית, בימי המאבק האלג׳ירי,
יותר מכל מדינה אחרת. כך איבדו את
הסיכוי הסביר לקשור קשרים עם המדינה
הערבית הראשונה שרצתה בעזרת ישראל.
היה זה רק הגיוני שאלג׳יריה הצטרפה,
דווקא השבוע, לחרם הערבי.

ה א טו ם
אינ טרמ צו כ טרווג׳
חדר במשרר-הבטחון. שלושה עורכי־רין.
עורך־ז־ין א ו ב כן, עלינו גם
לנסח תקנון לאיזו חברה קטנה לאיסוף
כספים למען המחקר האטומי. זה לא חשוב.
לא כדאי לבזבז על זה הרבה זמן.
עדרך־דין כ׳ :ד,ממ. יש לי במיקוד.
תקנון ישן של חברה אחרת, לייצור מחמי
פרימוסים. אולי פשוט נעתיק אותו.
עורך־דין א׳ :מצויין. ובכן, מטרת
החברה היא פשוט לאסוף כמד. עשרות מיליוני
לירות. נכתוב את זה בסעיף ״מטרות״.
עורך־דין כ׳ :למד, לנו לנסח משהו
חדש? יש לי כאן סעיף מפורט בתקנון
חברת הפרימוסים. כל מיני שטויות. למשל:
״החברה תקים כורים אטומיים בארץ ובעולם,
תעסוק בכל הפעולות הכרוכות בפיצול
הגרעין, תרכוש מיתקנים, תחזיק אדמות,
תייצר ותפעיל כלים אטומיים, תקבע את
המדיניות האטומית של המדינה, תיתן הנחיות
לממשלה ולכנסת, תנהל משא־ומתן עם
מעצמות זרות וכו.,״
עורך־דין 2יאללה, בואו נגמור מהר.
יש לי פגישה עם המזכירה החדשה שלי.
פשוט נעתיק את זה, והאלאם.
עור־־דין א׳ :או־קיי. יש עוד בעייה
קטנה. לפי החוק דרושים שבעה בעלי-
מניות לפחות. אז מכיוזן שדויד בן־גוריון
ולוי אשכול מופיעים שניהם בשם מדינת
ישראל, הם נחשבים רק לאחד. דרוש עוד
אחד, שיופיע בשמו הפרטי.
עורך־דין ג׳ :נו, באמת. צא החוצה,
קרא לאום הראשון שתמצא ותתן לו מנייה.
?{ורך״דין כ׳ ( 5ניגש לדלת ופותח
אותר ),היי, אתה שם!
שמעון פרס: מי, אני?
עורך־דין כ׳ :בפח, מי חשבת? גש
הנה, בחור.
פרס ( :נכנס לחדר) קרה משהו?
עורף״די* א׳ :תשמעו, הפרצוף הזד,
מוכר לי מאיזשהו מקום. אתם בטוחים שהוא
בסדר?
עורך־דין כ בטח( .לפרס ):אז מי
אתה?
פרס: אני? קוראים לי שמעון פרם.
ן$ורף*דין א ׳ :פרס? פ״א־רי״ש־סמ״ו?
שמעתי אר. השם הזד, פעם באיזה שהוא
מקום. אולי אתה קשור בתערוכת תחביב?
פרס: כן. וגם מבקר בחמאם.
עורך־דין 2אה, איש תרבות. דחיל־כוס,
תגמרו כבר.
עורך־דין כ׳ :טוב, מר פרץ. תחתום
כאן, בבקשה. אתה תהיה בעל מנית־יסוד,
אבל רק עד שתמות.
פרם: אני? מה פתאום?
זה איננו פיליטון של אפריים קישון, גם
לא תסכית של דן בן־אמוץ.
הדבר הזה קרה במציאות — אם להאמין
לשמעון פרס. כאשר העיד השבוע בפני הוועדה
של הכנסת, עליה הוטל לברר את
רקע הקמת החברה המוזרה למחקר האטומי
(העולם הזה ,)1318 היו בפי פרס שתי טענות
מוחצות:
$אין כל חשיבות למטרות המפורטות
בתקנון החברה. הן פשוט הועתקו מתקנון
אחר. החברה עצמה לא תעשה דבר זולת
איסוף כספים, למרות שהתקנון קובע בפירוש
את ההיפך.
• רק במיקוד, ניתנה לו מניה, על שמו
הפרטי׳ ובלי כל קשר עם תפקידו. פשוט
היה חסר איש שביעי.
אילו אמנם הסתדרו בצורה זו העניינים
החשובים ביותר במדינה, שיקבעו את גורלה
(המשך בעמוד
העולם הזה?-,21ו

ך * ו ר שי םממך להקפיא את שכרך. דורשים ממך להדק
| את החגורה. דורשים ממך להצטמצם׳ לודתר, להקריב.

למען המוסר. למען הצלת המדינה. למען
שלמות ההסתדרות. למען. למען. למען.
מנגנון עצום של תעמולה מגויים כדי לדפוק לתוך ראשך
ציווי מוסרי ולאומי זה. מעמידים מול עיניך טורים ארוכים
של מיטפרים רבי־רושם. מנדנדים בכל המילים הלאטיניות
של תורת־הסתר הכלכלית. מנפנפים בכל הדגלים הצבעוניים
של הלאום והמעמד.
הייפלא הדבר שאתה מהסס? אתה יודע מה זאת הקפאת
שכר: עבודה שנייה בערבים, עבודת אשתך תוך הזנחת
הילדים, אולי ויתור על השכלה תיכונית לבנך, צימצום
ההליכה לתיאטרון, חסכון בקניית בגדים ונעליים.
אבל אתה אדם הגון. אינך רוצה להרוס במו ידיך את
המדינה, אשר למענה לחמת במערכות תש״ח, אשר למענה
אולי נפצעת. אינך רוצה לתבוע לעצמך דבר שאינו מגיע
לך, הפוגע במוסר החברתי. אינך רוצה לשבור את ההסתדרות,
שהביאה בעבר ברכה כה רבה לעובדים.

אם כן, ידידי, נפלת קורבן לתעלול מחוכם.
מוטב שתדע זאת: מישהו מנצל את תמימותך, את
הגינותך, את העובדה שעדיין לא מאסת באידיאלים לאומיים.
אתה יכול לעמוד על כך, אם תבחון את הטענות והסיס־מות.
אין זה דבר קשה. הכלכלה אינה תורת־סתר. היא
כפופה לאותו שכל ישר כמו בעייות היום־יום. והמוסר אף
הוא אינו מרחף בשמיים. הוא ניתן לניתוח הגיוני.
אם כן, עשה זאת. בדוק את הסיסמות. נתח את הטענות
בהגיון צונן. הרי גם התובעים ממך להקפיא את שכרך,
אינם מעזים לתבוע כי תקפיא את שיכלך.

• אומריםלך: זהו ציווי מוסרי. כולנו חייבים לתת
^ א ת חלקנו לביסוס המדינה ולהשגת העצמאות הכלכלית.
ואם כולנו נדרשים להקריב ולוותר — מדוע חשתמט
אתה?
שים לב: הדגש הוא על המילה ״כולנו״.

שנה אין בטחון ואין עליה?)
כל ילד יודע שאפשר לפטר בלי קושי רב משליש עד
מחצית פקידי המדינה, שהצטברו, רבדים רבדים, בקנונייות
קואליציוניות, בעסקות מפלגתיות ובאורגיות של חוסר-
יעילות. האם הוצע לפטר אף אחוז אחד? האם הוצע לחסל
משרד מיותר יחיד? האם הוקרבה אף השליחות לקונגרס
הבינלאומי של תופסי־הכלבים הממלכתיים במונטה־קארלו?
מובן שלא. השרים ממשיכים להתנפח. השליחים יוסיפו
לשלוח את עצמם.

ואולי עלינו לכרך על כך שלא הוקם מיניסטריון
חדש כשם ״מישדד ההקפאה״ ,עם שר
וכמה מאות פקידים, כדי לפצות את המפלגה
שתעזור למפא״י להשתלט על עיריית עפולה.
שותפות במאמץ? שוויון בקורבנות?

אולי ישנו מין שוויון: זה הדורש מפיל,
מסוס ומתרנגולת לוותר כל אחד על קילוגראם
מבשרו.

ומרים לך: זהו ציווי כלכלי. אולי אין שוזיון, אולי
\ 1יש טפילים ומשתמטים. אך הכל תלוי במעמד העובד.
רק קורבנו שלו יכול להציל את הכלכלה.

הקפאת השכר לא תבריא את המשק. המטבעות שיוצאו
מכיסך ייזרקו, פשוט, לתוך החבית־ללא־תחתית.

ומרים לך: זה ציודי הסתדרותי. וכאן, לפחות, הם
\ 4דוברים אמת. ההסתדרות היא המצווה עליך להקפיא
את שכרך. היא התובעת להקטין את חלקם של הפועלים —
חבריה — בהכנסה הלאומית.
האם זה אבסורד? רק אם אינך מוכן לתפוס גם כיום
מהי ההסתדרות.
ההסתדרות אינה אירגון של פועלים, אלא מחנה־ריכוז
של פועלים. כמו המישטרה ושרות בתי־הסוהר, זהו כלי־שיטור
של המישטר, שתפקידו להכניע את הפועלים לרצון
השלטון.

ההסתדרות מייצגת את הפועלים כשם שהזאב
מייצג את הככיט •טכלע.
מבחינה זאת אין הבדל בין ההסתדרות ובין האגודות
המקצועיות במדינות קומוניסטיות ופאשיסטיות. ההבדל
היחיד הוא כי ההסתדרות היא גם המעביד הגדול ביותר
בארץ, ושעל כן יש לה אינטרס חיוני משלך, להקפיא את
השכר, נוסף על האינטרס של השלטון.
לכן מופנית כל דרישה אליך. לא אל הממשלה, לא אל
הטרסטים המפלגתיים, לא אל הטפילים. אליך.

ה אמ נ ם — כולנו?

האם יש שוויון בקורבנות? האם הכל שותפים למיבצע?
האם הקור הסיבירי של ההקפאה, ההופך את שכרך לגוש
קרח, מגיע גם לרוזחי המעמד העליון, לעושרם של הטפילים,
לתקציבה של ממשלת המקפיאים?

לא דוכי־קרח ולא יער.

הנה נתפרסמה שערוריית מאות המיליונים, אשר העניקה
הממשלה לקבוצה קטנה של טפילים זרים ומקומיים, נדיבים
ידועים ולא־כל־כך ידועים, בשטח הנפט ובשטחים אחרים.
האם נעשה משהו כדי לתקן את העוול? האם הוחזר הרכוש
השדוד לאומה? האם הופעלו המיליונים, לפחות בחלקם,
כדי להציל את המדינה ולהשיג את העצמאות הכלכלית?

לא. הממשלה אך לא הגיכה על הגילויים
הנוראים. מאה מיליוני לירות אינן חשוכות -
כשהן נמצאות בכיסים הנכונים.

ך 1אם נעשה משהו כדי להקפיא את הרווחים של
( !הסקטור הטפילי, הנהנה מחסדי השלטון? (ונוסיף
בסוגריים: זוהי החלוקה היחידה לסקטורים שיש לה משמעות.
לא איכפת אם מיפעל פלוני שייך לסקטור ה״הסתד־מתי״
או ה״פרטי״ .חשוב רק אם הוא שייך לסקטור
היוצר, המביא תועלת לחברה, או לסקטור הטפילי׳
המתקיים על חשבונך והיוצר רק אשליות יקרות).
כן, מדברים על הקפאת הרווחים. זה כתוב בעתונים.
אולם ב־ 14 השנים האחרונות החכמנו כולנו. אנו יודעים
שאפשר להקפיא את הרוזחים של כמה דגים קטנים (וגם
זה בספק) ,אך שאיש אינו מקפיא את רוזחי הלוזיתנים.

לגבי אלה קיים רק ציווי מוסרי אחד. הוא
נוסח לפני 120 שנה על־ידי המדינאי הצרפתי
גיום גיזו :״ התעשרו ! ״

מקפיאים את המחירים? אין דבר: יש סובסידיות גלויות
ומוסוזת, הקלות אשראי, הנחות מיסים, סידורי מטבע,
עיסקות בחוץ־לארץ, מאניפולציות עם משרדי־הממשלה. אל
תדאג. הם ימשיכו להרוויח. הם לא יתקשו גם להבא לשלוח
את בניהם ללמוד באמריקה, לרהט את הווילה החדשה,
לקנות את השמלות של לולה בר.

* ^ ך על הכל עולה חוצפתם של המקפיאים עצמם. זוהי
לחוצפה שאני מתפעל ממנה כל שנה מחדש, כאשר
מוגש תקציב המדינה.
אפשר היה לחשוב כי מי שבא להדק את החגורה של
הזולת, יעמיד לפחות פנים כאילו הוא מהדק גם את חגורתו
שלו. אולם כל העמדת־פנים כזאת היא מממשלתנו והלאה.

התקציב הממשלתי גדל ללא מעצור -גם
השנה. פה ושם הוקפא משהו, ככיכול. אך
מאות מיליונים נוספו. בטחון! עליה! (ובאיזו

הקפאת השכר, כך נאמר, היא העיקר. השכר קובע את
מחיר המוצר. אם יעלה מחיר המוצר, לא נוכל להתחרות
בשווקי העולם, לא נוכל להתקשר עם השוק האירופי, לא
נוכל להשיג לעולם עצמאות כלכלית.

זה משכנע מאד. וזה שקר.

הפועל הישראלי הוא מן הטובים בעולם המערבי, מבחינת
התפתחותו, הידע הטכני שלו וכושר עבודתו. אולם שכרו
הוא מן הירודים ביותר בעולם המערבי. לא זה בלבד
שהוא נופל עד ללא־השוואה משכרו של הפועל האמריקאי,
אלא הוא נופל עתה בהרבה גם משכרו של הפועל הגרמני,
הצרפתי והבריטי.
והנה, זהו פלא כלכלי: בישראל יש שכר נמוך הרבה
יותר מאשר בארצות המערביות. החומר הגולמי אינו עולה
כאן יותר מאשר שם. מדוע, אם כן, עולה מחיר המוצר
הישראלי בהרבה על מחיר המוצר הבריטי או הצרפתי,
בעל אותה האיכות?

זהו נושא למחקר חשוב -אולי החשוב
ביותר בחיי הכלכלה הישראליים. אולם לוי
אשכול ופנחס ספיר אינם עורכים מחקר כזה.
הם יודעי ,.מן הסתם, מדוע.
כי הפער העצום, האוכל את *גופנו הלאומי, יכול לנבוע
רק מגורמים הקשורים במישרין במישטר הקיים: חוסר־כשרון
של ניהול, חוסר־תחרות, אדישות מונופוליסטית,
טימטום ביורוקראטי, עול המיסים, יוקר האשראי, ועצם
מיבנהו הטפילי של המשק.

לא אינדכם יוקר־המחייה הופך את הכלכלה
לקלקלה, אלא אינדכס יוקר המישטר.

מאת

כי אתה מהווה את קו ההתנגדות החלשה
ביותר. אתה בפות באזיקי ההסתדרות.

או כך, לפחות נידמה למקפיאים.

ך גיעה השעה לחדש בארץ את המוסר וההתלהבות
( | ש ל תנועת הפועלים הראשונית, זו שמרדה במישטר
ושעיצבה בסערת המאבק את האגודות המקצועיות. יש
להילחם מחדש על חופש ההתארגנות, על חופש ההכרעה
של הפועל, על חופש המאבק המקצועי. אלא שהפעם לא
הבורגני הנצלני יהיה היריב, אלא הגוף הטוטאליטארי
המתיימר להוות את תנועת העבודה.
אם יהיו ועדי־הפעולה ביטוי אמיתי של התעוררות
המונית ספונטאנית (ולא כדורי־מישחק מפלגתיים או זנבות
מפלגתיים) ,הרי יש לברכן ולעודדן.

בי המלחמה בהקפאת השכר אינה רק מלחמה
צודקת, ולא רק מלחמה למען האינטרס
האישי שלך, אלא גם מלחמה לטוכת המדינה.
איננו רוצים בעם של פלאחים. אנחנו רוצים בעם של
אזרחים מפותחים, בעלי רמת־מחייה נאותה, היכולים להעניק
חינוך נאות לילדיהם.
זהו האינטרס הלאומי האמיתי, הבסיס לבטהון המדינה.
אם ימרדו העובדים בצו השרירותי, אם ישימו לאל את
תוכניותיהם של קלקלנים עצלניים ובלתי־מוכשרים, ,הם
יביאו בהכרח להפשרת האווירה הכלכלית, ליצירת יאגן$ים
שיאפשר את הבראת המשק על־ידי שינוי יסודותיו ומהותו.

על כן, תישמע-נא קריאת־הקרב: להמס
את השכר! להקפיא את ה מק פי אי ם!

אורי

במרינה

הצרפתים קוראים לזוז

( ה מ שן מעמוד )4

לחיים ולמוות — הרי היד, זה נורא עוד
יותר מן האמת, ששמעון סרס כר. השתדל
להעלימה.

האנגלים
01,41*10118

קצתפר סו מ ת

ואצלנו
?4>1 1*1^ 8 8 11ל11״1פ 1מ
בשפופרת

איו מפברקים פרסומת? המומחה אינו
נתקל בשום קושי.
קוראים איזשהו עתון זר. לוקחים ידיעה
כלשהי. בונים עליה תלי־תלים של תוכניות
חערות־שחר, מפתיעות ככל האפשר. נואמים
על זה בקרי׳ית־גת או באשדוד. מכריחים את
קול־ישראל לשדר את תמצית הנאום. המאזין
הפשוט, שאין לו כל מושג על הנתונים,
יתרשם מתנופת המחשבה של הנואם.
למשל: השבוע פירסם השבועון האמריקאי
הנפוץ ט״ם כתבה קצרה על מאמר,
שפירסם אחד המדענים האמריקאיים על
התפלת מי־הים בכתב־העת נוקלאמיקם.
אותו מדען הציע לבנות כורים אטומיים
ענקיים, שיהיו גדולים פי 25 מכל כור
אטומי קיים. בעזרת כור זר. אפשר יהיה,
לדעתו, להתפיל מי־ים בכמות של מיליארד
גאלון ביום, במחיר 30 אגורה לאלף גאלון•.
סגן שר־הבטחון קפץ על מציאה וו.
באותו יום היה צריך לנאום נאום. הודיע
הסגן חגיגית: בעתיד תיבנה ישראל כור
כזה, שיעלה 300 מיליון לירות. בעזרתו
יותפלו מי־הים, והנגב ישתנה עד ללא
הכר. המסקנה: העתיד שייך לשמעון פרם,
הממונה על המחקר האטומי.
הנאום הפך, כמובן, ידיעה חשובה בקול־ישראל,
פורסם בכל העתונים.
הסיכום: לא. מה האמת? השבועון
האמריקאי הבהיר כי העניין כולו אינו אלא
דעתו של מדען יחיד — אחת מאלף ואחת
הדעות המושמעות מדי שנה במאמרים מדעיים.

תתקבל דעתו של אותו מדען (ואין
כל סימן לכך) ,עשוי הדבר לפתור את
בעיית אספקת־המים לעיר גדולה, שאין לה
מים טבעיים. מחיר המים המותסלים לפי
שיטה זו יהיה די נמוך, וכדאי עבור ניד
יורק, למשל, המביאה כיום את מי־השתייה
שלה ממרחק של 100 קילומטרים.
אך הפסוק העיקרי מופיע בסוף המאמר,
והוא לא צוטט על־ידי שמעון פרס. מסכם
ט״ם :״המחיר יישאר הרבה יותר מדי גבוה
למטרות של השקאה.״

המוצר הקוסמטי
המושלם לעור חאשה

פודרה וקרם
ב שפופרת א ח תו
מוצר איכות אירופאי
בארבעה גווני האופנה
מומלץ ע־י

ס ע 444
המפיץ בישראל :

לילית

זבנג וג מרנו?

מחדווה שניה

אמיתי רק באריזה אדומה-
כחולה עם תמונתו של ילד
״ טקסטיל שמפו״
תוצרת נקה — תוצרת איכות
המפיצים: חברת נורית בע״נז.

סבר־ כי ס

ב הו צאת

ספיח

מפל גו ת
מר אלפרד כהן, משד׳ לכיש ,46 קרית גת,
זכה ב 45,000-ל״י, בהגרלה 5 1 / 6 2של
מפעל הפיס. מספר הכרטיס .2 60 2 4 2

משה דיין בינם בשבוע שעבר בתל־אביב
קבוצה של אנשי מסא׳׳י, שקשה היה להדביק
לר. תג־זיהוי. לא היו אלה הצעירים
הידועים כאנשי ויין, למרותי שנכחו דמויות
כאברהם עופר וגד יעקובי. בפגישה דובר
על הקמת חוג רעיוני בתוך מפא״י, ומשה
דיין אף היתווד. קוזים רעיוניים לחוג זה.
אך יותר מאשר דבריו כללו הנחיות מחשב־ת
זת־אידיאולוגיות לעתידה של מפא״י, הם
היוד צרור של חיצים שנשלחו למטרות
ברורות מאד.
לא היה צריך לטרוח הרבה כוי לקבוע
למי התכוון דיין, כאשר השמיע את המשפט
הבא :״אינני שלם עם דרך, הייצוג׳ הנהוגה
עתה בהנהגת מפא״י. זאת היא דרך של
באות־כיח של חוגים שונים במפלגה, כמו
עוות, נשים, או צעירים, הנקבעת מלמעלה.״
היה ברור, כי בכך רצה לערער על שלטונו
של שרגא נצר, המתבסס בעיקר על קביעת
החלוקה בין הקבוצות האינטרטנטיות השונות
בתוך המפלגה.
יעדו של משפט אחר היה אף הוא ברור.
הצהיר דיין :״אם כי אני תומך בהחלטת
מפא״י בעניין מדיניות השבר, אני שולל
את דרך הסברת המדיניות הכלכלית על־ידי
כמה אנשים, האומרים שאם לא ננהג
כמוצע על־ידי מפא״י — נגיע לקטסטרופה
כלכלית. אני נגד ציונות של פוגרומים.״
היה זה חץ שנשלח ישר לליבו של לוי
אשבול, העוסק עתה בהבהלת המדינה כדי
להציל את עצמו מבשלון מוחלט לאחר
הפיחות.
לנאספים היה ברור, כי אין הדברים פלי־טות־פה.
משה דיין ידוע כמי שמקפיד בדבריו,
ובודדאי לא ימהר להשמיע משפטים
העלולים להכניס אותו במערכה עם שני
האנשים החזקים ביותר כיום בצמרת מפא״י.
אם עשה זאת — הרי שהתכונן למלחמה
גלויה עם השניים.
• לדברי אותו מאמר, תהיה התפדתיהמיט
לפי שיטת ההקפאה (״שיטת זרוזין״! יקרה
פי חמש עד שמונה, דבר שלא יאפשר את

השימוש בה יצרני השקאה.
ה עו ל ם הז ה 1921

שדה מוקשים. מה דחף את דיין להסתערות
מסוכנת זו?
אלה שעקבו אחרי התפתחותו הצבאית
ראו בפעולה זו פעולת־תגמול מובהקת,
מן הסוג שבו ניסה דיין לפתור את בעיות
ישראל על סי תורת ״זבנג וגמרנו״ .כי מזה
כשנתיים׳ הרגיש משה דיין שהוא נתון
במצור ההולך ומתהדק סביבו.
לוי אשכול, הרואה את עצמו כיורשו
של דויד בן־גוריון, חשש תמיד מפני העליה
המהירה של הצעירים, העשויה להביא מעבר
ישיר של השלטון מידי בן־גוריון אליהם.
תהילה ניסה אשכול לחבל בכל הצעירים,
שהיו מאוחדים אז בקבוצת דיין־פרם. על
כן גם היסס הרבה לפני שנתן יד לחיסול
פנחס לבון, כמוקד־כוח במפא״י. אולם דווקא
לאחר חיסולו של לבון הבחינה עינו
החדה של אשכול במירוץ הפנימי שהחל
בין דיין ופרם, בתוך קבוצת הצעירים. הוא
מיהר לנצל מצב זה, בשלחו יד ימין מקרבת
לעבר פרס ובפתחו בחתירות נגד דיין.
בפרס לא יכול היה אשכול לפגוע, כי
כל נסיון כזה היה מעלה עליו את חמתו
של בן־גוריון. אולם הוא יכול היה לפגוע
בדיין מתוך עמדות בטוחות ומוסוות היטב.
כי מן הרגע שבו התמנה דיין כשר־החק־לאות
התהלך חשוף בשטח הנמצא כולו
בתחום שליטתו הבלעדית של אשכול. האיש
המכהן עד היום כראש מחלקת־ההתיישבות
של הסוכנות היהודית הוא הכוח האמיתי
מאחורי כל מוסדות החקלאות, המים והפיתוח
במדינה.
דיין עלה על שדה שנזרע מוקשים, פעם
בתנועת המושבים, פעם במרכז החקלאי ופעם
אחרת במקורות. נאמני אשכול דאגו
להתפשטות ההכרה כי דיץ נושא עמו הרס
לחקלאות.
פעולת־התגמול. בעוד שמעון פרם
מהדק את קשריו גם עם אשכול וגם עם
שרגא נצר, מצא עצמו לפתע דיין במיצר
מסוכן. הוא החליט להיחלץ ממנו ויהי מה.
במו בימים ההם, נטל עמו כמד. מבחוריו
ויצא לפעולת־תגמול.
השעה נראתה לו כשרה לכך: לוי אשכול
נתון עתה במצב קשה ביותר, בחזית הכלכלית.
סינון ידיעה לעתונות על כשלונות
במשא־זמחן עם השוק האירופי היה ריכוך
מוקדם. אחריו באה ההסתערות הישירה,
באותה פגישה רעיונית בבית כור בתל־אביב,
אולם
כאשר מתחיל קרב — אין איש
יכול לדעת מר. יהיה בסופו.

שעת־ליל / .שוא נידום. כי דוברת לשון
האש /בה שרפו את עצמם השניים / .כן,
גבה תא־המוות בליל ההוא / .ממולו /שרי
גוי על יבשת /במחי־אור, כעכבר הורתעו
/וכגנב הנתפס בפשע בשעות שכאילו
מפסיד את הקרב /האויב /החורק
שינייס /לשעה שכזאת, הדולקה לו
לשוא / ,נועדו המתים השניים.״
ההבדל היחידי בין 1947ל־ 1962 היה, כי
אלתרמן הוסיף לשירו שני בתים של חירוף
וגידוף כלפי מיפקדתם וחבריהם של השניים.
ואילו הזז השלים איתם, בדיוק
כמו שהשלים איתם בן־גוריון.

הונ או ת
האחה מיו ח ם
התלונה שהגיעה למדור הרמאויות של
משטרת מחוז תל־אביב, היתה מן הסוג ששוב
אינו עושה רושם בארץ: תייר אמריקאי
הציג את עצמו כמשקיע־הון, רימה את
המועצה המקומית ירוחם ב־ 20 אלף ל״י,
ונעלם.
התלונן ראש המועצה, פנחס מוצ׳יק:
לפני כשנה ורבע הופיע בירוחם תייר בשם
אברהם ציון, מצוייד במכתבי־המלצה ממשלתיים
ובשפע של הצעות. העיקרית: להשקיע
כספים במיפעל המקומי הצולע לייצור
כלי־בדולח. מוצ׳יק, שהוא גם מנהל החב־

כל חזכויוח שמורות

תצפית

• דויד בן־גוריץ מעוניין בעריפת בחירות חדשות. הוא
משוכנע, שאם ייערכו הבחירות לאלתר, יוכל להנחיל למפא״י רוב מוחלס
בכנסת — דבר שיקל עליו את הפרישה מן הבמה הפוליטית. לצורך זה ישאף
לשני שינויים עיקריים במנגנון שלו: מינוי משה דיין כמזכיר המפלגה, ומנוי
יוסף אלמוגי כמזכיר ההסתדרות. שתי ההצעות כאחת תתקלנה בהתנגדות
חריפה מצד צמרת המפלגה, המסתייגת גס מעריכת בחירות.

• סשרד־החדן מעיין כאפשרות של פירסום ״ספר ילבן״,
שיכלול את דכרי־ההתקפה הארסיים של נציגים ערכיים
כאו״ם נגד המדינה והיהודים. הספר יועבר לנציגי כל חברות חאו״ם
בצירוף תלונה למזכיר האו״ם, או תאנט. תשומת לבו של המזכיר תופנה
במיוחד לעובדה, שלא היה כמעט נציג אחד של האומות, אשר מיחה נגד
דברי ההסתה הגזעניים של אחמד שוקיירי.
• לוי אשכול מתכנן פעולת־מחץ כחו״ל. הפעם: נגד המגביות
הנפרדות, המנוהלות על־ידי מפלגות ומוסדות ישראליים שונים. מגביות אלה,
סבור שר האוצר, סופגות עשרות מיליונים של דולארים לשנה, מכספי התורמים
היהודיים בחו״ל, ומדלדלות את המגבית היהודית המאוחדת, בה יש חלק ניכר
לאוצר המדינה.

• בחזית הפנים מתכנן אשכול, יחד עם ראשי ההסתדרות,
מלחמה תקיפה כתופעת ההיעדרות מן העבודה. היעדרות זו

הי ס טנ רי ה

הזז וזע
משה ברזאני ומאיר פיינשטיין חיכו לאורו
של הבוקר האחרון בחייהם. השניים,
שנידונו לתליה על־ידי בית־דין צבאי בריטי,
הספיקו כבר להתוודות לפני הרב שביקר
בתאם, בבית־הכלא המרכזי בירושלים. הם
שרו יחד עמו אדון עולם, וחיכו לסוף.
לפתע הרעידה התפוצצות אדירה את
חומות הכלא. שומרים שמיהרו מכל עבר,
בהיותם בטוחים כי נערך נסיזן לפרוץ את
הכלא כדי לשחרר את השניים, הגיעו לתא־המאסר
שלהם — ומצאו אותו חרב ועשן.
בתוך החורבות היו מוטלות גופותיהם.
מות־הגבורה של שני הצעירים עורר הדים
בכל העולם. בפרלמנט הבריטי דיבר עליהם
סיר וינסטון צ׳רצ׳יל בהערצה, אך באר־צם־הם
הופגנה כלפיהם אדישות. הסיבה:
הם היו ״פורשים״ .האחד חבר אצ״ל והשני
חבר הלח״י.
מאז ועד עתה. השבוע 16 ,שנים
לאחר אותו לילה, עלו שוב השניים לחד־שית.
הפעם זכו למחוזד. של הוקרה, אשר
נמנע מהם אז. חיים הזז, הסופר המקובל
ביותר על דור הפלמ״ח ובני ההתיישבות
העובדת, פירסם סיפור אתך בשם בקולר
אחד. שני גיבוריו: בתאני ופיינשטיין.
הסיפור הפך לסנסציה. לאו־דוזקא בזכות
טיבו הספרותי (הבינוני) ,כי אם בגלל
זהות הגיבורים. חיים הזז ( )65 כתב עד
כה על המהפכה הרוסית, האפוס הציוני
ויהודי תימן. בימי פרשת לבון היד, מ־אנשי־הרוח
הבודדים שצידדו בדויד בן׳
גוריון.
לכן היה זה מפתיע, כי דודקא הוא העריך
בצורה חיובית את הפורשים, והציג אותם
כגיבורים. היו שניסו להסביר זאת בעובדה,
כי בן־גוריון עצמו שיגר לפני כשנה איגרת
נלהבת לאחת הפורשות־לשעבר גאולה כהן,
שחיברה ספר־זכרונות על ימי לח״י.
בתוך כל ההמולה נשכח פרט מעניין. באותו
שבוע בו פוצצו השניים את עצמם,
זכו לשיר נלהב מפרי־עסו של משורר ה־נימנה
על מקורבי בן־גזריון.
כתב אז נתן אלתרמן :״אל נסב את
עינינו. לשוא נתכחש /להודה של אותה

ה עו ל ם הז ה 1* 21

״אבר אני רוצה \־2ן חצי ברגגן!״
רה לפיתוח ירוחם, שמח על ההצעה. אך
התוכנית לא התגשמה. כי בינתיים הודיע
ציון, שהחליט לבצע דברים גדולים יותר
בעיירה הנגבית. ליתר דיוק: שהקים חברה
חדשה בשם מעידן, בהון מניות של מיליון
ל״י. לכן, הסביר, אין לו עתה מזומנים.
ואז הפריח הצעד, חדשה, שתאפשר בכל
זאת לשקם את מיפעל הקריסטאלים: המועצה
תתן לו שטרות דחויים, הוא ינכה
את השטרות, ובכסף זה יריץ את המיפעל.
כאשר יגיע מועד פרעון השטרות יהיה לו
כבר כסף פנוי, והוא יפרע את החוב.
המועצה חתמה על שטרות בשוזי 20 אלף
ל״י. ציון הפכם למזומנים ונעלם. הוא חזר
לארצות־הברית.
כזכות העבר. כיצד נפלה המועצה
המקומית בפח? התשובה קשורה באחיו
של אברהם ציון. שמו מנחם ציון, והוא
זכור בחוגים מסויימים כאיש שהעביר את
סניף אחדות־ד,עבודה בבני־ברק לשורות
מפא״י, לפני כשלוש שנים (העולם הזה
.) 1176

העסקן הקטן בן ה־ ,35 שתיכנן את הקנוניה
עם מזכיר מפא״י דאו, יוסף אלמוגי,
לא נשכת על־ידי מפא״י. הוא נשלח דרומה,
כיהן כמזכיר מועצת הפועלים של ירוחם.
כאשר הופיע במקום עם אחיו נפתחו הדלתות
בפני המשקיע המיוחס. מה עוד, שבזכות
שירותו למפא״י נשארו לו קשרים עם
משרדים ממשלתיים חשובים, שמיהרו לת-ת
את ההמלצה שביקש מהם עבור אחיו. הוא
אפילו הצליח להביא את שר המסחר וה־תעשיה,
פנחס ספיר, לביקור בירוחם, כדי
להתפעל מתוכניות ההשקעות של המיליונר
המדומה.

בעיקר מסיבות מחלה כביכול — מורידה את פריון העבודה, מעלה את מחירי
התוצרת. בין השאר, יעיינו ראשי ההסודדרות באפשרות של החסרה במתן
זכויות סוציאליות. המאפשרות לעובדים להיעדר מעבודתם בקלות־יתר.

• הרבנות הראשית עשוייה להחדיר בלשים משלה אל

תיד משקים של השומר״הצעיר. המניע: ידיעות שהגיעו לרבנות,
כאילו צעירים ערביים, המתחנכים בהכשרות בקיבוצי השומר־הצעיר נשארים
במשקים, מתבוללים בתוך החברה המקומית. הרבנים חוששים שצעירים אלה
יציגו את עצמם כיהודים, ואף ישאו יהודיות, מבלי שיתגיירו

• על הפרק עומדת החלפתו של מנהל משרד החוץ, חיים

יחיל, באהוד אכריאל, שהוא ביום סגנו. יהיה בצעד זה כדי לחזק
את שליטת צעירי ביג׳י על נידבך נוסף של מנגנון המדינה.

• אל תופתע למיקרא ידיעות גוברות והולכות, על הסכנה
לבטחון־־המדינה, הטמונה בריכוזי התושבים הערכיים כמדינה.
בין היתר: ההפרעות שהם גורמים לפעולות שיגרתיות של צה׳ל, וגילוייו של
רשתות ריגול. אחד המניעים מאחורי מסע זה: יצירת דעת־קהל עויינת לכל
שינוי במיבנה המימשל הצבאי, ומתן תירוץ לח״בים להצביע בצד מפא״י,
בדיון שיייערך בכנסת.

• החלפת ראש מועצת אשדוד, ראובן חיים, לא תהיה
עניין קל. מרכז מפא״י כבר היה מוכן לבצע את הפיכת־החצר במועצה

המקומית, שתדיח את חיים, בעזרתו הפעילה של שר-חפנים. אך ברגע האחרון
נרתע השר שפירא מהתערבות בקנוניה ומפיזור המועצה המקומית. חגורם
המונע: שערוריית פליישר בבאר־שבע. שז״הפניס לא רצה ליצור קשר בתודעת׳
הציבור בין מפלגתו לבין הקנוניות המוניציפאליות של מפא״י. צפוי עתה לחץ
חזק של מפא״י עליו.

ד מו
אייכמן

קלמנט״ .לא בערב זה, ולא לאחר מכן.
ך י> כרתי את דיטר אייכמן בבאר קטן
אשר לתוכניותיו לגבי העתיד — עדיין
| 1בבואנום־איירם, באחד מערבי אפריל,
היו מעורפלות מאד. על כן גס התעניין
. 1959
במטרת שהותי בעיר. סיפרתי לו שאני לומד
ישב שם בחור בלונדי, בעל מראה נאה.
היה לו המבט העצוב האופייני לילדים אשר כאן באוניברסיטה, בעזרת מילגה ממלכתית.
ואכן, הייתי שם לעיתים קרובות, והתערבתי
נאלצו להכיר את החיים, עוד לפני שהספיקו
בין הסטודנטים שיצאו מן ההרצאות. דיטר
לחיות.
בהיכנסי למקום, הפניתי אליו את מבטי התרגל לחפש אותי שם. הלכנו לשחות,
ביקרנו בקולנוע וטיילנו בסביבות העיר.
בעל כורחי, למרות שישב בשולחן קטן ליד
הקיר האחורי. כי הוא לבש אפודה אדומה־׳
כעבור כמה, שבועות, ביוני, כאשר שכבנו
לבנה — צבעי מולדתי הפולנית. זה מצא על חול שפת־הים, במרחק־מה מבואנוס־חן
בעיני. ישבתי ליד שולחן סמוך, מתוך איירם, הצגתי לו שאלה שרציתי לשאלה בבר
תקווה לפתוח בשיחה עמו.
בפגישה הראשונה :״נזה דעתך על הנאצים?״
הבחור עזר לי להשלות את עצמי שאני הוספתי :״,אמנם, בין ידידים אין זו שאלה
חשובה. בכל זאת, אי־אפשר להימנע ממנה.״
יושב בוזרשא, בבאר קטן של מר שלובסקי,
שם שותים הסטודנטים את מיץ־הפירות
כדי להבהיר לו למה כוזנתי, סיפרתי לו
שלהם ולובשים מעילים סרוגים, שצבעם כי אני יהודי, שהורי ניספו באושוויץ, ושגם
כצבע הדגל הפולני. על כן הסתכלתי מעט אני הובאתי, בעודי ילד קטן, למחנה ברגן־
בשכני, התכופפתי לעברו ואמרתי לו, ב בלזן .״טוב,״ אמרתי ,״זה הכל שייך לעבר.
ספרדית :״אתה לובש את צבעי מולדתי!״
אין בלבי רגש של שינאר, י או נקמה. אני
הוא לא נראה מופתע, וענה באדיבות: רק רוצה לדעת דבר אחד: מה חשבת כאשר
״אל תגיד איזו ארץ. אני רוצה לנחש, למ שמעת בפעם הראשונה מה זה היה באמת —
רות שאיני חזק בגיאוגראפיה.״ הוא היסס הנאציזם. כמו כל הגרמנים הצעירים, בוודאי
לרגע וניחש :״הולנד!״
חשבת על כך.״
ניענעתי בראשי לאות שלילה. הוא חייך:
דיטר הסתכל בי ארוכות. אז ענה לי
״ובכן, צפונה או מערבה?״
בקלות מוזרה, כאילו מתחלקות המילים על
״מזרחה.״
לשונו ללא עזרתו :״מעולם לא הרגשתי
״רוסיה!״
חובה לחשוב על הנאציזם. כשאני בכלל
״לא. אני פולני.״
חושב על זה, אז רק כדי לשאול את עצמי
״אתה רואה? אני לא שוזר״ אבל אני מכיר
פולני אחד, נהג־מונית זקן, אפשר היה
לחשוב שהוא מוז׳יק. יש לו שפם לבן נהדר.
זה האיש הכי יפה שאני מכיר!״
סיפור תמוה זה, הגובל עם

אבא נהרג בצרפת
** שאמר את המידה ״מוז׳יק״ ,שמתי
לב לרמז של מיבטא״ שניראה לי גרמני.
אולם רושם זה חלף כאשר הביט בי
בידידות וברגישות. היה נידמה לי שאני
מוצא בעיניו את כל אשר חיפשתי בבואנום־
איירס: אור וידידות.
נפרדנו בשעה שלוש בלילה. הפכנו חברים.
בהמשך השיחה למדתי שמוצאו גרמני.
אביו — כך סיפר לי — 1פל בקרב בנור־מנדיה.
עתה הוא חי עם אמו ושני אחיו.
שמו הפרטי דיטר. את שם משפחתו לא
הזכיר, והוא גם לא דיבר על דודו ״ריקארדו

תמונה משנחתית

וקלאוס (.)24

הבן

הבכור,

גדר הפחד

שניבנה על־ידי איי מזן סביב הבי ת בו גדל בנו דימר. ב ת מונ ה,
שצולמה למחרת החטיפה, ניראה אחיו הצעיר של דיטר, האסי.
ליז ח לון הבית עו מדת א שתו של אייכ מן, ורה, מנפנפת ביז ה. הבית נבנה על־ידי האייכמנים.

״או, לא כלום,״ עניתי לו כלאחר יד.
הוא חייך אלי, כדי להראות לי שהוא
רוחש לי אמון. אחר כך אמר, בשלווה
גמורה :״דבר אחד הפתיע אותי תמיד לגבי
הנאציזם. איך יכול היה לנצח בצורה מטורפת
כזאת? יש פה משהו החורג מיכולת
תפיסתי. מה שגם יגידו על אופי הגרמנים
— אני בטוח שאילו ידע העם מה נעשה

חוסר־הטעס, נכתב כידי יהודי
פולני בשם דיאניסלאב אולציק. הוא התפרסם לפני חודש באחד
השבועונים החשוכים כיותר של גרמניה המערבית -״די
צייט״ .עובדה זו משווה לו חשיבות מסויימת ,-פי הוא
תואם היטב את שאיפת ההשתמטות והבריחה מן׳האחריות,
השולטים כפל הציבור הגרמני לגבי פשעיהם של הנאצים.

״את רי אדסרב אודציח
איך הייתי אני מתנהג אז, ולא איך התנהג
ה,גזע׳ שלי׳ .עכשיו אתה מכריח אותי
לעשות זאת. הייתי מעדיף נושא אחר
לשיחה.״
לרגע עצמתי את עיני.
״מה לך?״ שאל.

צולמה ביום־האם הארגנטיני, ב מסיבה שנערכה לאס
על־יד׳ הבנים. מי מין: דיטר (אז בן ,) 18 האסי
הוו ס ט (אז בן ,) 20 שהוא ימאי, נעדר מן הת מונה.

במחנות־הריבוז, או הוא לא היה סובל את
זה. צריכים להבדיל בין האופי הגרמני
והנאציזם.
״מצידי, מעולם לא חייבתי את הזוועות
שנעשו לבני עמך, ואת שיטות־ההשמדד,
שהימלר ואייכמן גיבשו אותן בצורה כה
נו ר א דיטר הירבה לדבר על אייכמן,
אך לא על היטלר. אגב, הוא לא ידע אז
כי אייכמן הוא אביו).
״אבל מה שנוגע ליהודים,״ המשיך ,״אז
צריכים לציין, שבשנת 1933 הם תפסו את
כל המישרות במקצועות החופשיים, במינהל
ובשלטונות. זה הגיע עד לידי כך, שאדם
ממוצא גרמני לא יכול היה עוד לקבל

״אתה באמת מאמין בזה?״ שאלתי. הייתי
מופתע, כי הוא חזר על התעמולה שהופצה
בשעתו על הנאציזם, כדי לבסס עליה את
מדיניות־ההשמדה שלו.
״מאה אחוז,״ אמר ,״נידמה לי שזו
אחת הנקודות שבהן התחילה הטרגדיה,
שבאה עליכם לאחר מכן.״
לא הרחבתי על כך את הדיבור. רק אמרתי,
בצורה יבשה, שקשה להאשים את יהודי
פולין והונגריה בכך שרצו לתפוס את כל
המישרות הטובות. הוא השיב לי במשפט
מפתיע, כמעט אבסורדי מצדו:
״אולי דרשה ההתפתחות ההיסטורית של
העם היהודי, שעליו לסבול רדיפות חדשות.״
״ואתה מניח סתם כך שזה היה צריך
להיעשות דודקא באמצעות העם שלך?״
״מה זה העם, שלי׳? האם עובדת היותי
גרמני מחייבת שאני שותף לרצח עמים? האם

עלי להניח כי הנאציזם הוא חלק מן האופי
הגרמני שלי? זה באמת נשגב מבינתי. האם
עלינו לשאת לנצח באחריות לפשעים אלה —
כלפי עמך וכלפי ההיסטוריה? הפושעים
מתו. האם אי־אפשר לשכות? האם זה חיוני
שאנחנו, הגרמנים הצעירים, נישאר לעולם־
ועד שותפי התליינים? אולי עוד צריכים
אנחנו לבקש מכם סליחה על כך שאנחנו
חיים, בעוד ששישה מיליון יהודים נרצחו?,״

״אידו כולם היו כ מו ך
שבתי לו :״דיטר, אילו כל הגרמנים
היו כמוך, וכל היהודים כמוני, אז
היינו מתגברים על הכל. על הזוועות האופפות
מקומות כמו דכאו ואושוזיץ. אולי
אז היינו שומעים שם, במקומות המוות, את
צחוקם של ילדים. אני שכחתי, דיטר כי
אני רוצה לחיות. ובערים גרמניות רבות,
שם שהיתי לרגל לימודי המיוחדים, הפכו
בחורים בני גילי לידידי. הם הרגישו בי
שמחת־החיים שלי היא חלק משמחת־החיים
שלהם. לא, לא קשה לשכוח. לדמעות יש
משקל רב מדי. אני לא אתן להן מישבן
בלבי!״
דיטר הביט בי, בכל העצבות של מבטו.
הוא חייך אלי, כשדמעות בעיניו. שוב
הבינותי כי הסבל, שסבלתי בגלל היותי
יהודי, דומה לסבלו של הזולת, שמשייכים
אותו לתליינים.
ביום שראיתי בעיתון מצוייר את תמונתו
של דיטר, וקראתי בכותרת את השם אייכמן,
ביום ההוא אחז בי הכאב, כאילו קורעים
אבר מגופי. לפתע חשתי כי צפוייה סכנה
לחייו של דיטר. דימיתי בנפשי כאילו הוא
עומד לבדו מול ששה מיליון מתים, וכאילו
אין לו גאולה.
אחר כך, במרוצת המישפט הירושלמי,
היה נידמה לי כי בפניו חסרות־התנועה של
אייכמן אני רואה את ת!זי־פניו של ך יטר,
ידידי, שגם הוא יושב בתא־הזכוכית, מוקף
זוועות ההמונים, מוכתם בדם הילדים המתים.
דיטר, המואשם בכך שהוא בנו של אייכמן!
אחרי המישפט ראיתי את דיטר שוב׳— ,
יצור מייואש, אשר אות־הקלון גחרת על
מצחו. העולם הצביע עליו באצבעו.
באחד הערבים, קרוב לחצות, אחרי >1ז־חיכיתי
לו במשך עשרה ימים, ראיתי אותו
באותו באר קטן ונידח בבואנוס־איירס, שם
הכרתיו לראשונה. כשהבחין בי, לבשו פניו
ארשת של כאב תהומי. רצתי לעברו, בזרועות
פתוחות. בלי לומר מילה, משך אותי
החוצה. הלכנו בכיוון. לנמל. לפתע שלף
אקדח .״אני לא מעז לצאת מהבית בלי

--ר־ו־ו 1ורוזן! —1ו1חון־<הכלי הזד״ יוניסלאב. זה נורא.״
ראיתי את מלוא המצוקה של קיומו׳ את
הזוועה שלתוכה דחפנו אותו, אנו, הצודקים.
והוא סיפר.
הוא דיבר, כאילו היה עליו להמשיך בדושיח,
בו התחלנו בימים ההם .״אבד לי
החשק לחיות. אני יודע היטב שהם יוציאו
,אותו׳ להורג. ואז מה? האם יש בשבילי
הצלה, תקווה? האם אני יכול לסלוח, לו׳
על כך שהביא אותי לעולם? האם אתה מכיר
את הקטע מספרו של ד. ה .לורנס (שכחתי
את שם הספר)? מה שכתוב שם, זה כל־כך
נכון וטראגי, עד שאפשר לחשוב שהוא
כתב את זה במיוחד בשבילי. אבל הוא כתב
את זה בשביל אנשים רבים בעולם:
״ ,ב עי ר שלי איבדתי את החוש לטבע,
ועל כן גם ב שביל הניגוד שלו — ׳החברה.
שוב איני יודע איך לחיות את יו מי, שעה
אחרי שעה שוב איני יכול לשיר, לרקוד,
לחלום. שוב איני יכול להעניק ערך לכל
דקה ודקה לחוד איני יכול עוד להתפלל•
שוב אין הבנה, אין פקודה מבפנים,
אין אהבה.׳

״קטע זה, יוניסלאב, השתלט עלי. אני
בודד, נורא בודד, בתוך העור ש לי ...ואתם
אתם פסקתם את הדין, מבלי להבין
כי דבר שהיה הכרחי למחרת המלחמה,
שוב אין לו טעם כיום זה היה כלבך
קל להרוג, אותו׳ סתם, איפה־שהוא ברחוב,
אם זה ניראה לכם כל־כך הכרחי.
אבל לא׳ אתם רציתם לפתוח את הפצעים
שהגלידו, רציתם לצעוק, לבכות, לפורר בהנאה
את העפר של אושוויץ בין אצבעותיכם•
אני כבר לא יכול להאמין בתום־הלב
של כאבכם.
״או כן, אני יודע שלא רציתם להקים
בית־משפט של נקמה, ולא בית־משפט של
שינאה. אבל אתם גם לא חיפשתם צדק של
אמת. כי נוכח שישה מיליון מתים אלה,
לא היתד, שום אפשרות לאדם יחיד לתפוס
מה הוא עולל. אילו יכול היה לתפוס את

זה, הוא היה דן את עצמו.״

״אגי חרכתי אתכם!״
ך * א ם אתה מבין״את ..כוונתל״יונים־
לאב? לא יתכן שאדם יחיד יעמיד
את עצמו מול חזית של שישה מיליון אנשים
אחרים ויכריז, :כן, זה אני שהרגתי
אתכם!׳ אבל אתם שפטתם, אותו׳ .אני האמנתי,
כי הדת שלכם נתנה לכם מקום ניבחר,
שהיא עשתה אתכם לחזקים, עד שאתם
יכולים לקרוא אתגר לכל. האמנתי כי אתם
יכולים לשכוח, כעבור עשרים שנה. כן,
האמנתי כי שיכחה זו דרושה לכם, כדי
להמשיך לחיות. אתה בעצמך אמרת לי את

ן 1ז ך ריקארדו קלמנט, הוא אייכמן,
יחד עם דיטר. כאשר צולמה
תמונה זו, עוד לא ידע דיטר כי ז הו אביו.

זה. אתה גם אמרת לי כי הדת היהודית
מצווה לשכוח.
״לא מזמן קראתי שפילוסוף גרמני אמר
כך, :כאשר אדם מרשה לעצמו לה שתמ ש
בכוח־׳הזרו׳ע, הוא הופך בעצ מו לאובייקט.״

יוניסלאב, מעולם לא שמעתי כי שופטים
אובייקטים, דברים. האם, הוא׳ אשם — אוב ייקט?
ואם כן, האם מגיע לי לשפוט אוחו,
לי שאני בנו? אין לי הזכות להתכחש לו.
הוא אהב אותי, הוא גידל. אותי. אהבתי
אותו, בתור, דודי׳ ,מפני שהיה טוב א לי...
פסק־הדין שלכם הרג בי כל הבנה אנושית.
המתים שלנו מתו, יוניסלאב, אבל אני חי.
כן, זה מפליא, אבל נכון — אני רוצה
לחיות.״
דיטר לחץ אותי בכוח אליו, קרא לעברי:
״שלום, וסלח לי,״ וברח בריצה.
לסלוח? מה לסלוח?
לא ניסיתי עוד להתראות עם דיטר אייכ־מן.
אבל אני יודע שבירושלים אנחנו לא
דנו רק פושע למתת. באותה שעה פגענו
באדם חף מפשע, אדם שהיד, ידידי.
איך צולע הצדק האנושי, כשהוא גורר
אחריו את אי־הצדק!
במדינה פלבדח
״ א ח, ב גי ש ה,
פ גי שהש כז א ת
מאחת התדיות שליד עין ירקעם, מקודם
וואדי יירקה, יצאה קבוצת צעירים חברי
סניף הנוער־העובד בפתח־תקוה, כשמדריכם,
חגור באקדח תופי צועק לעברם :״נו, איפר,
אתם, חברה? טוב שבאנו לפני הפלמ״חניקים
האלה (יש להם פה כנם היום) .אז הם בטח
ירצו את כל המקום ויהיה ריב!״ הקבוצה
התמקמה בפתח אחד הערוצים והשקט חזר
למקום.
״פה הייתי תלויה!״ אך לא לזמן
רב. שיירה של תשעה אוטובוסים מדגם
טייגר החלה להתקרב. הם חנו ליד הואדי,
ומיד פרץ מתוכם זרם אדיר של אנשים,
שפנו לעבר המעיין הקטן שלרגלי הצוקים
התלולים. כמובן שראשונים דהרו הילדים,
כשאחריהם רודפים קולות הוריהם :״תזהר,
שלא תיפול מעל הצוק!״ 19 השנים שעברו
מאז היו פה אבא ואמא לאחרונה, לא היה
בהן כדי להשכיח מזכרונם אתי הצוקים המפחידים,
עליהם טיפסו לגובה 300—200
מטר. עתה נראו הצוקים איומים עוד יותר.
לא רק משום שהביטו עליהם עכשיו מלמעלה,
אלא משום שהסתכלו עליהם ממרחק
של 19 שנים.
שרשרת האנשים המשיכה להתקדם מה־ואדי,
לעבר אותו צוק עצמו, אל נאקב אל
יהוד. כשהתהום הפעורה מתחת לרגליהם
הולכת ומעמיקה, קריאות נשים נרגשות
שברו את השקט :״מה? פה עלינו?״ ״ואני
זוכרת בדיוק איפה הייתי תלויה אז. זה
היה לפני הרבה שנים.״
כמבוי סתום. כן, זה היה באביב 1944
כאשר פלוגה ג׳ של הפלמ׳׳ח ערכה את
אימונה הראשון בנשק, ליד סדום — כדי
לא להיתקל במשטרת פלשתינא־א״י. ובכל
זאת לא נשאר הדבר בגדר סוד צבאי. ב־עתוני
ירדן ומצרים הופיעו ידיעות כי ״17
אלף יהודים מתאמנים בנשק במדבר יהודה
ובערבה.״ צ׳יזבאט כזה היה לא רע אפילו
בשביל פירמה כמו פלוגה ג׳ ,ומשטרת המנדט
לא קיבלה את הידיעה ברצינות גדולה
מדי. עם זאת נשלחו חוליות משטרת־מדבר
לסרוק את השטחים ולברר את המספר האמיתי
של המתאמנים בשטח׳ אם אומנם
יש כאלה.
משימתה של פלוגה ג׳ ,היתה לסגת לרכיבים
דרך המדבר, בנתיב הרחוק ככל
האפשר מעיני ואוזני הסורקים 140 .נערים
ונערות החלו לנוע. מסדום הם פנו דרום
מערבה, לראשונה לאורך ואוי פוקרה (נחל
צין) ,אך יותר מאוחר הם פנו צפון־מערבה,
נכנסו אל המכתש הקטן, חצו אותו, ועלו
על רמת־תמר שמעליו. משם ״כדי לבלבל את
האוייב״ ירדו שוב אל פוקרה, אך לא דרך
מעלה־העקרבים, שם היו סיכויים סבירים
ביותר להיפגש עם חוליות משטרת־המדבר,
אלא מעל הסלעים הענקיים, הנישאים לגובה
500 מטר לאורך קו אוירי של קילומטר
אחד, ונכנסו אל ואדי ימן. המשטרה לא
חיפשה אותם שם, כי לאנשיה היד, ידוע מה
שלא ידעו הפלמ״חניקים: ואדי ימן נסגר
במבוי סתום על־ידי צוק זקוף לחלוטין בגובה
של 300 מטר.
״התקדמנו איכשהו״ .״לא היה מוצא,
במלוא מובן המלה,״ סיפר מורים, מפקד
חוליית הסיירים הקדמית, לאשתו ושתי בנותיו,
כשהם עמדו עתה מעל לאותו צוק
והביטו אל תוך התהום המהפנטת ,״לא
היה מוצא. היינו צריכים לחזור על עקבותינו
או להתקדם איכשהו. התקדמנו —
איכשהו
שמונה שעות נמשך הטיפוס אל מעלה
הקיר. הראשונים הכשירו את הקרקע בגרזנים
וסכינים, חצבו מדרגות צרות, עליהם
עלו הם, עד האיש האחרון. מן הצוק אל
׳מעיין עין יירקה נמשך השביל מעל לתהום,
אך זה כבר היה כמשחק ילדים. כעבור
שעה הגיעה הפלוגה למעיין. הבדווים שישבו
לידו לא האמינו למראה עיניהם :״ואללה!
לעלות מהואדי הנה!״ וקראו למקום :״נאקב
אל יהוד״ — מעלה היהודים. אולם הכבוד
הגדול לא השביע את רצונם של הפלמ׳׳ח־ניקים.
הם החלו להסביר לשייך — מעלה
של איזה יהודים זה, ודרשו שיקראו למקום
״נאקב אל פלג מעלה של פלוגה
(,ג׳) .אך הבדוזים לא היו בקיאים מספיק במבנה
הפלמ״ח ועמדו על שלהם :״נאקב
אל יהוד!״
הפלמ״חניקים לא ׳ויתרו ובשבוע שעבר,
19 שנים לאחר אותו יום, עמדו שני בחורים
מודמיקי פלוגה ג׳ ,על השביל שמעל לתהום

נאקב אל־ יהוד

שביל אימים מעל תהום — שוב המה מחברי פלוגה ג׳
פלמ״ח, אשר חצבה אותו לפני ! 9שנים. בכנס הפלוגה,
בו השתת פו כ־ 700 איש, חלקם עם בניהם, הוחלף השם הי שן לחדש — מעלה הפלמ״ח.

והסירו לוט מעל לכתובת הסריה החצובה
בסלע :״מעלה פלמ׳׳ח — פלוגה ג״׳ .מעל
לגבעה שממול נשמעו צלילי שיר הפלמ״ח,
ראשונים תמיד אנחנו.
הקומזיץ הקצר. זה היה כל הטקס.
קצר, צנוע וקולע. אולם עם זאת קשה
כנראה להתגבר על הרגלים: עוד לא נדם
ההד האחרון של השיר וכבר החלה הריצה
חזרה אל המעיין, שם היה צריך להיערך
הקומזיץ. גם התהום הפעורה לא האטה את
ריצתם. כל אחד ניסה לעבור את משנהו
ובלבד שיגיע ראשון(ראשונים תמיד אנחנו!)

הקומזיץ היה הפעם קצר מהרגיל (״מחר
צריך לקום לעבודה, וגם הילדים כבר עייפים
אך באותן שעה־שעתים נמחקו
בכל זאת 19 השנים שעברו בחיפושים אחר
ה״מחר״.
איש מהם לא הבחין, כי כמה עשרות
מטרים מן המדורה הגדולה, וחנוכיית האש
שהודלקה במקום, בערה מדורה קטנה, סביבה
ישבו וכייפו חבורת הצעירים, חברי הנוער־העובד
המסתובבים ברחבי המדבר הגדול
עם אקדח אחד בלבד — ״אולי בזכות
אותם ימים״.

ציד ההתקדמות
למעלה־עקרבים, אל נחל

מסדום לאורך ואדי פוקרה (נחל צין) עד למכת ש הקטן
ורמת תמר. הפלוגה ירדה חזרה אל תפו קרה, מערבית
רקעם ללא המוצא — עד למצוק האחרון, שם חצבו את ה״נאקב״.

מחיר הנפ״ה הדתית: השוחט שוחט, הבודק בודק, מפקח
הנשחת מנקת, בחור הישיבה לומד־ואתה משלם את המתיד

***ה היית עושה, אילו דפק זר בדלת ביתך וביקש ממך, בכל האדיבות, תרומה
?3חודשית קבועה של אגורה אחת בלבד? האיש היה אומר לך, כי התרומה נועדה לממן
את הצרכים הבאים: כלכלת בחור־ישיבה בבני־ברק, החזקת שוחט בפתח־תקווה, תיקון
מיקוזה ברמת־גן, העסקת משגיח־כשרות במטבח מלון זן. מן הסתם, היית שולח אותו
לכל הרוחות.
יתכן כי אינך אנטי־דתי. קרוב לוודאי כי אין לך כל התנגדות לכך, שאנשים מאמינים׳
באמת יוכלו לקיים את כל השירותים הדרושים להם: שבחור הישיבה יוסיף לשקוד על
תורתו בבני־ברק, שהשוחט בפתח־תקוזד, ישחט למהדרין, שהנשים החסודות של רמת־גן
יטבלו במיקווה נקיה ומוסקת כהלכה, שבמלון דן יהיו אפילו שני משגיחים — אחד
במטבח החלבי, אחד במטבח הבשרי.
אולם סייג אחד, בוודאי, יש לך: שזה לא יהיה על חשבונך. כשם שאיש אינו משתתף
במימון התחביבים שלך — או אפילו צרכים חיוניים כמו ריפוי אשתך וחינוך ילדיך —
אינך רואה כל הצדקה שאתה תממן, מכספך, את צרכיהם של אנשים דתיים.
על כן, בוודאי תסגור את הדלת ותשכח את הדרישה החצופה של אותו מתרים זר. תחוור
לכיסאו, תצית לך סיגריה — ועם כל שאיפת עשן תעביר אוטומטית כמעט אגורה שלמה
לכיסוי אותם הצרכים עצמם, שרגע לפני כן התקוממת נגד רעיון החזקתם על חשבונך.
מדוע למתוח אותך עוד? הרי משרד האוצר שוקדלאחרונה להסביר לאזרח היכן הולכים
מסיו — בין השאר, כל אותם היטלים׳ מסים ובלו שאתה משלם על כל סיגריה. במשך
שנת המסים האחרונה בלבד הוציאה המדינה, באמצעות משרד הדתות, עבור השרותים

״שלושה הס הנימוקים העיקריים לכך, כי חובת סיפוק צרכי הדת הציבוריים מתקציב
המדינה הוכרה על־ידי כל הממשלות — למעשה גם על־ידי כל הסיעות בכנסת — ואלה הם:
• ״מדינת ישראל היא מדינת סעד. מצד אחד רוב ההכנסה הלאומית מרוכזת בידי
המדינה, על־ידי המסים הגבוהים. ומצד שני, המדינה מספקת מתקציביה היא רוב הצרכים
הציבוריים בשטח הסעד והבריאות, החינוך והתרבות. תהיה איפוא בכך משום הפליה
לרעה, אם צרכי הדת הציבוריים יושארו לדאגת הציבור ולא יכוסו מתקציב המדינה.
• ״מדינת ישראל היא ארץ עליה. העליה היא ברובה המכריע עליית דלת־העם. העליה
באה בעיקר מארצות בהן תפוצית ישראל חיים בעוני ובדחקות, או מארצות מהן אין לעולים
יכולת להוציא כל רכוש. המוסדות המיישבים דואגים לקליטת העליה החדשה, מספקים להם
כל צרכיהם עד לסידורם. צרכי הדת — רב, בית־כנסת, מיקודה טהרה, הסדר ענייני הכשרות
והשחיטה — הם לרוב המכריע של העולים החדשים צרכים חיוניים. אין, איסוא, להתעלם מהם.
• ״מדינת ישראל נבנית בחלק רב מכספים הבאים מתרומות הנאספות בתפוצות הגולה,
על־ידי המגבית המאוחדת למען ארץ־ישראל. תמיכת הגולה לבניין הארץ ניזונה, בחלק רב,
מהרגשות הדתיים והקשר ההיסטורי־דתי, שבין יהודי הגולה וארץ הקודש. הימנעות
הממשלה מסיפוק צרכי הדת הציבוריים מתקציב המדינה עשויה להזיק למגבית ולהביא
לידי ריבויין של מגביות נפרדות, לשם החזקתם של השירותים הדתיים.״
לצורך זה אף הוחק חוק מיוחד, חוק תקציבי השירותים הדתיים תש״ט (.)1949

^ נשי מינהל ההסכרה, המתאמצים להאדיר את פעליו של השלטון ולפאר את
הישגיו, אוהבים לפרט תמיד את ההתפתחויות שחלו בענפים שונים מאז קום
המדינה. אולם הם לא מרחו לספר לאזרחי המדינה על הגידול המפליא של הענף ששמו
המועצה הדתית. ענף זה, שהוא אגב אחד הענפים המפרנסים ביותר במדינה, זכה לגידול
של 1425 אחוזים. שכן בקום המדינה היו בארץ 13 מועצות דתיות, ועתה מגיע
מספרן ל־.185
מועצות דחיות אלה, שהן לכאורה מוסדות רוחניים־דתיים, אינן מתקיימות לא מן הרוח
ולא מן האוויר. הן מוקפות בחגורות של תקציבים שמנים, המגיעים משלושה מקורות
לא־אכזבים:
$תשלום הציבור עבור שירותים, כגון רישום נישואין, שחיטה, שימוש בבתי מרחצאות,
תעודות שונות, פיקוח על כשרות. שירותים אלה הכניסו בשנת הכספים האחרונה
1,862,822ל״י.
• השתתפות הממשלה בהוצאות המועצות הדתיות, שבשנה האחרונה הסתכמה בסך
1,884,362ל״י.
• השתתפות הרשויות המקומיות, שהסתכמו בשנה האחרונה בסך 3,684,869ל״י.
כלומר, שתקציב המועצות הדתיות היה גדול בכמיליון לירות מתקציב משרד הדתות
כולו. ואם בשנת התקציב 194.9/50 היה תקציב 122 המועצות הדתיות בסך הכל קרוב
ל־ 400 אלף ל״י, הגיע תקציבן של 185 המועצות הדתיות בשנה האחרונה לקרוב ל־.5ד
מיליון לירות. ותקציב זה, כמו תקציב משרד הדתות, יוצא מכספך.

שו-וודתווז וווזפטיג וגשגאלו ננגס וגשווו 6.5 :גיליון די
המוזכרים לעיל, לא פחות מ־ססס 6,430,ל״י. אבל זהו רק החלק הגלוי של מחיר הדת.
הסכום האמיתי גדול פי שלוש, ובו יש לך חלק נכבד.
אתה, שסירבת מתוך עקרון לתרום אגורה אחת לחודש, מרצונך החופשי — הותרמת
שלא בידיעתך, בסך של כ־ 100ל״י לשנה. מעתה, שתרומתך להחזקת הדת במדינה היא
עובדה שאין לערער עליה, מוטב לפחות שתדע איזה שימוש נעשה בכספך.

״המדינה חייבת לשלם !״

^ ל ה שמ 3ריהים גם את האזרח החילוני בישראל לשאת בעול השירותים הדתיים אינם
עושים זאת במחתרת׳ או תחת הסוואה כלשהי. מכיוזן שמן היום הראשון של הקמת
ממשלה בישראל, היו המפלגות הדתיות שותף חיוני לשלטון של מפא״י, הוכרה זכותן
לקבל את המיליונים הדרושים לשרותיהן. מאוחד יותר, אף מצאו את ההסבר האידיאולוגי
לקבלת המיליונים.
את האידיאולוגיה הזאת סיכם שר הדתות, דר׳ זרח וורהפטיג, במאמר שהופיע בספר
ישראל הדתית .״מדינת ישראל,״ כתב השר ,״מכירה בחובתה לספק את צרכי הדת הציבוריים
של תושביה. כל הממשלות של מדינת ישראל קיבלו עליהן חובה זו. הממשלה הקבועה
הראשונה הכריזה על עקרון זה בקוזי־היסוו לתוכנית הממשלה, שאושרו בכנסת הראשונה:
,המדינה תספק את צרכי הדת הציבוריים של תושביה.׳
״הממשלה השניה אישרה את קווי־היסוד של הממשלה שקדמה לה. הממשלה השלישית
חיזקה את התחייבותה הנ״ל, בהכריזה בקוזי־היסוד לתכנית הממשלה, כי , :המדינה תספק
באמונה צרכי הדת הציבוריים של תושביה.׳ הממשלה הרביעית חזרה על ההתחייבות
הנזכרת. אם כי ניסוח ההתחייבות בקודי־היסוד, שנתקבלו על־ידי הממשלה שעה שהיתר,
מורכבת רק ממפא״י והציונים־הבלליים (סיעות הפועל המזרחי והמזרחי הצטרפו לקואליציה
רק לאחר מכן) הוא קצת יותר חיוור. הושמטה ההגדרה באמונה, והוכרז על, סיפוק
צרכי הדת הציבוריים של התושבים על־ידי• המדינה.׳
״גם הסיעות האופוזיציוניות שבכנסת לא הטילו ספק בחובת המדינה לספק את צרכי
הדת. נציג מפ״ם בכנסת הראשונה הכריז מעל במת הכנסת, כי המדינה מחוייבת לעזור
לסיפוק הצרכים הדתיים. הוא התווכח רק על דרכי סיפוקם של צרכים אלה ועל גובה
התקציב.

קטר מפריח וחור בגרוש

• איןכמעט אזרח יהודי אחד במדינה, שאינו נזקק במוקדם או במאוחר לשירותי
המועצה הדתית. זוהי המציאות כיום. זה לא היה כך, לולא אותו הסכם המשליט את
המפלגות הדתיות על חיי־הפרט של האזרח בתחומים שונים.
לכאורה יכולת להתחתן בצורה הנראית לך: אצל רב או אצל פקיד־רישום ממשלתי,
נישואים דתיים או נישואין אזרחיים, כפי שנהוג ברוב רובן של ארצות העולם. אולם
בישראל אינך יכול לשאת אשה ללא עזרתה הפעילה של המועצה הדתית. דבר זה נקבע
עוד בימים שהארץ היתד, חלק מחבל סוריה של הקיסרות העותומנית. השולטן, שהעניק
סמכויות נרחבות לקאדי המוסלמי על חייו של המאמין׳ לא שכח גם את נתיניו היהודיים.
אותם העמיד לחסדו של החכם־באשי, הוא הרב הראשי, השולט בכוח הפירנזן (מינוי רשמי)
שהוענק לו ישר מן הארמון.
הבריטים, שהשתדלו לשמור על הצביון המזרחי המפגר של המרחב, השאירו את
המצב כפי שירשוהו מהתורכים. כשם שהגנו על הסימטות העתיקות של ירושלים ואסרו
להכניס אליהן חשמל, או על חורבות צפת, שמנעו פינויין והחלפתן בבחי־מגורים מודרניים.
אלא שאת מקומו של החכם־באשי התורכי, ירשו בימי הבריטים — הרבנות הראשית
והמועצות הדתיות.
עם קום המדינה היה ברור, כי גם תופעה גלותית זו עשויה להיעלם עתה, ויחד עם
הקטרים של ימי המנדט והחור בגרוש, ייעלם מנוף המדינה גם מוסד הנישואין התורכי,
ובמקומו יבוא חוק נישואין כמו בכל ארץ נאורה אחרת. אולם מאחורי הגרושים הנקובים
והקטרים המפוייחים לא עמדו מפלגות. ואילו מאחורי הרבנים והמועצות הדתיות ניצבה
מפלגה שידעה לשמור על אחוזתה — ואף לפתח אותה. היא ידעה גם לשקוד על גידול
המחזור העסקי של האחוזה, מפחות מחצי מיליון לירות — לשבעה־וחצי מיליון לירות.
המפלגות הדתיות הצליחו להשיג דבר שכל סוחר חולם עליו: מעמד מונופוליסטי בענף
שלו. הם קיבלו קונסציד, בלעדית על כל הקשור בביזנס הדתי. חוק מיוחד הועבר בכנסת,
הקובע כי ״נשזאין במדינת ישראל ייערכו רק על פי דיני ישראל.״ החוק גם הכיר, כי
הסמכות הבלעדית לקבוע מה הם דיני ישראל הוא בידי הרבנות הראשית.
בשנה האחרונה נישאו בישראל 14135 זוגות יהודיים. כל זוג היה חייב להופיע בפני
רושם מורשה של הרבנות הראשית, לשלם אגרה בלתי־אחידה, שנעה בהתאם לגודל הכתובה
והנדוניה. היו פטורים רק מקרים קשים, שהביאו תעודה מלישכת הסעד. העשירים
יותר שילמו עד 300 לירות.
אולם האגרה כשלעצמה אינה התשלום היחידי לקבלת שרות־החובה הזה. אך שילם

להפועל־המזרחי,בהכנסה
סעד, השייך
הסתכם תקציב 1958 במועצה הדתית של קיבוץ
את הגרעון בסך כמעט

כוללת של 324ל״י מאגרות, והוצאות ב&ך של 25,080
25 אלף ל״י כיסו המועצה האזורית עותה (כ־ 16 אלף ל״י) והממשלה (למעלה משמונת
אלפים ל״י) .מתוך האגרות שנגבו מתברר, כי השירותים שמועצה דתית זו הגישה
לא היו כל־כך מרובים ומסועפים. מאיפה נוצר, אם כן, גרעון כל־כך גדולי השאלה
הקצבה של הממשלה ושל ד,רשות־חשובה,
מפנישגרעון, במיקרה זה, פירושו
ד,מקומית.
ברור שכל קיבוץ מקבל תקציבים מן התנועה שלו, או ממשרדי־הממשלה. גם קיבוץ
סעד מקבל כל אותם תקציבים. אלא שבגלל היותו דתי, הוא זוכה לתקציב נוסף —
מכספך — הפעם בצורת ״כיסוי גרעוך של המועצה הדתית.

מינחת קטורת לשר

לוי אשכול מכניס יד 1לכיס ־ ו סי ס לדתיים מכספו

החתן את האגרה, הוא נדרש לשלם תוספות: לרב המסדר את ר,קדושין, לשמש, תרומה
מיוחדת לקופת עזרת תורה התומבת ברבנים עניים.

מי רוצה בשר כשר?

ך * מו ע צו תהדתיות שילמו בשנה האחרונה, בשביל רבנים ועובדים, סכום שהגיע
( |לכדי 4,567,794ל״י. אנשים אלה הועסקו ברובם בקשר לשחיטה. עופות ובהמות
הנמכרים בשווקי הארץ מגיעים לחנויות כמעט כולם, בשהם נושאים את החותמת הבחולה
הנושאת מלה אתת ״כשר״ .אחוז בשר הטריפה, שאינו זוכה לחותמת זו, קטן מאד. בתל־אביב
— הצורכת כמעט מחצית כמות הבשר הנאכל בכל הארץ — מגיע אחוז השחיטה
הלא־כשרה ל־ 80/0בלבד.
בימי הצנע הציע שר־ר,קיצוב דוב יוסף לכל הצרכנים לבחור לעצמם אטליז, בו יקבלו
את מנת הבשר שלהם 92 מן הצרכנים נרשמו באטליזים כשרים — דבר המשמש עד
היום קלף בידי הרבנות, כי רצון האוכלוסיה הוא המחייב את ההוצאה הכספית המיוחדת
להבטחת הכשרות בבתי־המטבחיים.
זוהי קביעה מטעה. כי עקרת־הבית נרשמה באטליז המצוי — ובעת המישאל היו בתל־אביב
קרוב ל־ 300 אטליזים כשרים ורק כעשרה לא־כשריכ. לא מפני שהלא־כשרים לא
מצאו לקוחות, אלא שעיריית תל־אביב אסרה פתיחת אטליז לא־כשר בתחומה. עד לקום
המדינה, אפשר היה לקנות בשר טרף רק באותם רחובות עבריים שהשתייכו מבחינה
מוניציפלית ליפו הערבית. עקרת־הבית, שחיפשה בשר באטליז הקרוב ביותר, נרשמה
באטליז הכשר המצוי.
וכך, כדי לספק דווקא בשר כשר לאוכלוסיה אשר כלל לא במוח ש 92 ממנה
מעוניינים רק בבשר כשר, משלמת עקרת־הבית כמה אגורות נוספות לכל קילו בשר שהיא
מכניסה לסיר המשפחתי. האגורות האלו נגבות בצורת מס־שחיטה על כל ראש, העובר
בבית־המטבחיים העירוני. מס זה בא לשלם לא רק את משכורתם של השוחטים, המשגיחים,
המנקרים והבודקים מטעם הרבנות, המטפלים ישירות בבשר, אלא גם כוי לממן סעיפי־הוצאה
אחרים של הרבנות.
זהו נוהג מקודש בקהילות היהודיות בתפוצות. לראשי הגיטו היהודי אסור היה לגבות
מסים מבני־העדה. אולם הם היו בכל זאת זקוקים לכספי־ציבור, לניהול המוסדות העדתיים,
כמו חינוך, קבורה, בתי־תפילה. ומכיוון שהיה ברור כי יהודים לא יאכלו בשר לא־כשר,
ניתנה לראשי הקהילה רשות על־ידי השלטונות להטיל מס־שחיטה. ממם זה מימנו את
כל הצרכים הציבוריים של הקהילה.
עם קום מדינת ישראל נוצר מנגנון ממלכתי מסועף, האוסף את כל מאות המיליונים
הדרושים לכיסוי ההוצאות הציבוריות. אולם הדבר לא ביטל את הנוהג הישן של הטלת
מס־שחיטה מנופח לכיסוי הוצאות דתיות אחרות. להיפך: בגיטו היתד. הקהילה חוסכת
בהוצאות השוחטים והמשגיחים, על מנת לקיים מכספי־השחיטה מוסדות חינוך וסעד.
ואילו במדינת ישראל — מתה ההסתפקות במועט. מס־ד,שחיטה המנופח בלאו־הכי שוב אינו
מכסה אפילו את הוצאות המנגנון העוסק בשחיטה. לעומת •ארבעה וחצי מיליון ל״י,
המוצאים ברובם על כל הכרוך בשחיטה, מכניסה השחיטה עצמה פחות ממיליון ל״י.
את הגרעון — לא חשוב מה גודלו — מכסות תמיד הממשלה והרשויות המקומיות.
על יחס המועצות הדתיות לכספך, אפשר ללמוד משהו מפרשה השייכת לעבר הלא־רחוק.
היה זה ב־ ,1951 בשיא הנהגתו של מישטר הצנע. מעט הבשר שחולק לתושבים תמורת
תלושים הובא מחוץ־לארץ, ובבתי־המטבחיים המקומיים נשחטו רק ראשי־בקר ספורים.
שר הצנע דוב יוסף הציע לפטר את כל המנגנון האדיר של שוחטים־בודקים־מנקרים־משגיהים,
שקיבלו משכורת קבועה מן המועצות הדתיות. אך הרבנים התנגדו לכך בכל תוקף .״אמנם
אין היום בקר לשחיטה מקומית,״ השיבו ,״ולא ברור מתי יהיה — אבל את המנגנון
חייבים לקיים, לקראת היום שיו שוב תתחדש השחיטה.״ ומכיוון שהדתיים היו חיוניים
לק־ום הקואליציה, התקבלה דרישתם.
וכך, משך ארבע־חמש שנים׳ ישבו מאות שוחטים, בודקים, מנקרים ומשגיחים בבתי־המטבחיים
המובטלים, קיבלו משכורת מלאה מכספך אתה — עבור אפס־מעשה.

ך * אםלאשאלת את עצמך פעם: הרי הדתיים שותפים חשובים בקואליציה!
8 1מדוע לא דרשו לעצמם משרד חשוב כמו חינוך, או אוצר? ובייחוד, שאילו
התעקשו על כך, היו בוודאי מקבלים אותו. מדוע דבקו, כל ימי שותפותם בקואליציה,
דח־קא במשרד־הפנים?
הסיבה פשוטה. אילו היו הדתיים שולטים במשרד־האוצר היה עליהם לממן צרכים
רבים של המדינה, אולי אפילו תוך קיפוח מסויים של צרכיהם הם. אולם היותם
שליטים במשרד הפנים נותנת להם השפעה בלתי־מעורערת על הרשויות המקומיות —
שהן, כפי שמתברר, עמוד־התווך העיקרי של המועצה הדתית המונופוליסטית. שום
ראש־עיר או ראש־מועצד,־מקומית לא יסרב לשלם את שני־שלישי הגרעון של המועצה-
הדתית — יהיה גדול כאשר יהיה. כי אחרת, עלול הוא לסכן את כל תקציב העיריה
או המועצה שלו, הנתון לאישור שר־הפנים.
כאשר מגישים פסח יפהר מהרצליה, מרדכי סורקים מכפר־סבא או אבא חושי מחיפה,
את תקציביהם לאישור משרד־הפנים, נהירים להם הסעיפים המפוקפקים של התקציב
הזה. הם יודעים, שאילו רצו מומחי משרד־הפנים, היו מגלים את הסעיפים האלה
ודורשם את הקטנתם או ביטולם. על כן עושים ראשי־הערים חשבון פשוט, שאם
ישלמו למועצה הדתית של עירם את הסכום שהיא קבעה כגרעונה לאותה שנה, יפתחו
על־ידי כך את כל השערים הנעולים במשרד־הפנים. לשר הדתי־לאומי, ולפקידיו
(המפלגתיים) הבכירים, מוגשת בצורה זו מינחת קטורת, שמאחורי עשנה אפשר
להעביר בשקט את התקציב.

ך*י מעניין כיותר בכל פרשת המועצות־הדתיות הוא, שעד היום לא נקבע להן שום
1 1מעמד חוקי מטעם המדינה. הן מתקיימות רק בזכות חוק זמני וכמה תקנות
מיושנות ששרדו מימי הועד הלאומי של תקופת המנדט. לכאורה צריך היה דבר זה
להיות לרעת הדתיים. אך עובדה היא, שהם לא יזמו עד כה חקיקה להגדרת מעמדן
וסמכויותיהן של המועצות־ד,דתיות.
כי במצב הנוכחי קל יותר למפד״ל לשלוט במועצות־הדתיות, מכיוון שבהעדר חוק
יכול שר־הדתות למנות ולפזר מועצה־דתית רק לפי ראות עיניו. ואילו המחוקק היה
יוצא מנקודת־ראות שהיא יסודית לכל משטר דמוקראטי. היינו: אין מיסוי ללא ייצוג.
כלומר: מאחר שתקציב המועצות־ד,דתיות משולם על־ידי כלל הציבור, חייב הציבור
להיות מיוצג במועצות אלה, ולבחור את הנהלתן. דבר זה היה משמיט מידי המפלגה
הדתית־לאומית שלטון בלעדי על גוף המנהל עסקים במיליוני לירות של האזרח.
כאשר נתבקש לפני כמה חודשים שר־הדתות, באחת מישיבות הנהלת המפד״ל,
להסביר את הפיגור בהבאת חוק המועצות־הדתיות לאישור הכנסת, השיב בלעג :״מה
החיפזון? יותר מייצוג של ס /ס 90 במועצות הדתיות, שיש לנו כיום, בוזדאי לא נשיג
באמצעות החוק הזה.״
אליה זו יש בה גם קוץ. כי את חוק תקציבי השירותים הדתיים היחוד״ס, שהוא
חוק זמני, צריכה הכנסת לאשר מחדש מדי שנה בשנה. מפא״י יודעת זאת. על כן,
לפני כל אישור, גובה לעצמה את אחוז הרווחים המתאים. אישור החוק מהודה בידה
גם שוט מתמיד כלפי השותף, במיקרה שינסה לצאת מר,תלם שהיא התוותה לו.
מכיוון שהמועצות הדתיות הן כלי־ד,ביצוע של הכפייה הדתית, פירוש העיסקה :
שתמורת תמיכת המפד״ל במדיניות החוץ, הכלכלה והבטחון של מפא״י, מעניקה
מפא״י לדתיים, כל שנה מחדש, את המונופול על הזכות להנהיג כפייה דתית —
בכספו של האזרח, שהוא הסובל מן הכפיה הזאת.

אולם הכם!? שאתה משלם; ללא יודעין, למועצות הדתיות
אינו כא רק לחזק את מכשירי הכפייה. הוא גם גורם פוליטי
ממדרגה ראשונה. כי הוא מאפשר למפד״ל לקנות גבספף
קולות בבחירות, והדבר מגכיר עוד יותר את כוחה ומאפשר
לה לסחוט מחיר גבוה. על כף בגליון הבא של ״העולם הזה״.

כמו הפגנת האחד-במאי

ך • קצים המועצות הדתיות עשיר ומגוון מאד. הוא מתחיל בשחיטה, עובר דרך
1 1מיקוואות ובתי־מרחץ, ומגיע עד לקיום שיעורים ומסיבות. לגבי סעיפים מסויימים
יכולות להיות הדעות חלוקות, באיזו מידה חייב הציבור בכללו לשאת בהוצאות מיוחדות
של הציבור הדתי. אך על נקודה אחת לא יתכן כל ויכוח: שאין לדרוש ממשלם־המסים
החילוני לממן מכספו מסיבות־חג ושיעורי תורה של חלק מאזרחי המדינה, רק משום
שהם נמנים אל מיפלגד, מסויימת. זבכל זאת, תחת הסוואה של הסברה דתית והפצת
תורה מממנות המועצות הדתיות חלק נכבד של הפעולות התרבותיות והחברתיות המוגשות
לחברי המפלגה הדתית־הלאומית. היה זה, כאילו שילם משרד התחבורה מתקציבו עבור
מסיבות ליל־שבת והפגנות האחד־במאי של קיבוצי אחדות־ד,עבודה.
לכן אין פלא בכך, שלמרות כל האגרות שהמועצות הדתיות גובות עבור השירותים
שהם מגישות, יוצרות הן כולן יחד גרעון שנתי, שהסתכם, רק בשנה האחרונה,
בלמעלה מחמישה וחצי מיליון ל״י. הגרעון הזה, שוי מכסה לא אחר מאשר אתה.
לצורך זה הם מפצלים את אישיותך. חלק ממך משלם שליש מן הגרעון באמצעות
הממשלה׳ החלק השני משלם את שני־השלישים הנותרים באמצעות העיריה או
המועצד,־המקומית.
אם הינך תושב חיפה, כיסית בשנה שעברה גרעון המועצה הדתית בסך של כ־330
אלף ל״י. תושבי עכו כיסו גרעון של קצת למעלה מ־ 30 אלף ל״י. לעומת זאת,

הס רוצים והתחתן -וח״ניס לק״כ אח המנגנון הות׳

.אני הולך להוויה עשויה אלך דולו!״ אמר הממנאי השני

מדוע מת

*^ *ונית המשא הישראלית הר־כרמל
>£גלשה השבוע מעל המבדוק הצף בנמל
חיפה, והפליגה אל הים הפתוח. שניים
מאנשי הצוות, שהיו על סיפונה בהפלגתה
האחרונה, מנמל באלטימור שבארצות־הברית
לחיפה — שוב לא היו עליה.
האחד מהם, קצין־מכונות־שני צבי גל,
טבע במצולות האוקינום. השני, רב־חובלה
של ד,אוניה מזה כשנתיים, עמוס הבט, נשאר
על החוף בחיפה.
מאחורי עובדות אלה מסתתר אחד מסי-
פורי־הימאים המיסתוריים והמרתקים ביותר,
שספק אם אפילו סופרים, שכה התמחו בסוג
זה של סיפורים, כמו ג׳ק לונדון או
רוברט לואיס סטיבנסון, היו מסוגלים להמציאו.
הסיפור
עשוי היה לשמש חידה בלשית
מסובכת ומשעשעת לולא נגע הדבר בחייהם
של כמה אנשים. בחיפה, החליט
השבוע שופט השלום, יעקב הנם לוין, לפתוח
תיק של חקירת מקרה־מוזת בקשר לטביעתו
של הקצין צבי גל. הוא עשה זאת
אחרי שהוריו של הצעיר שטבע הטיחו בפומבי
טענות חמורות, האשימו כמעט בגלוי
את מי שהיה לדעתם אחראי למות בנם.
אביו החורג של צבי גל, עסקן מפ״ם
ואיש ועד־הפעולה בחברת־החשמל, שמואל
פויראייזן, אף כינס מסיבת עתונאים מיוחדת,
בה אמר :״יש לערוך חקירה יסודית ומקיפה
למען יענשו האשמים וכדי שבחורים
צעירים בים לא יופקרו לכל מיני קפריזות
לא ברורות משהו לא בסדר בכל הפרשה
הז א ת ...האסון היה תוצאה של
פזיזות בגלל הלהיטות לגרור אוניה עלובה
ולקבל עבורה פרם גדול!״
קל היה להבין את מצבם ההיסטרי של
ההורים שציפו לפגוש את בנם, שנעדר
חדשים ארוכים מהבית, ועמד לנטוש את
הים. קיבלו תחת זאת, ידיעה שהוא טבע
בנסיבות מסתוריות. טענותיהם החד משמעיות
הטילו כתם על אדם אחד: עמום הכט,
רב־חובלה של הר־כרמל. המשטרה שחקרה
את נסיבות המקרה, לא מצאה כל עילה
לחקירה פלילית בפרשה. אולם, בהתאם לדרישת
ההורים, יהיה זה מתפקידו של
בית־המשפט לקבוע, אם יש מקום להאשים
מישהו במותו של הימאי. עד אז ניתן רק
להתרשם מפרקיה הסוערים של העלילה.

קריאות אזעקה בחצות
ך* הילתו של הסיפור נעוצה אי־שם
! 1יבאוקינוס האטלנטי. ביום ד,־ 15 לנובמבר,
כשהר־כרמל פילסה לה דרך בנחת

במי האוקינוס השקטים. זוהי אוניה בעלת
תפוסה של 15 אלף טון, בת שש שנים,
השייכת לחברת אל־ים, מיסודה של חברת
ההשקעות של בנק-דיסקונט. מאז נכנסה
לשרות עסקה בהובלת מטענים בתפזורת בטרמפ,
על פני כל הימים, הגיעה עד לפינות
נידחות בתבל, כשרק לעיתים רחוקות,
לפעמים בהפסקה של שמונה חדשים, היא
מגיעה לנמל הבית שלה — חיפה.
הפלגתה האחרונה של הר־כרמל מנמל־חי־פד,
החלה במזל רע. שניים מבין שלושת
המלחים היוונים, שבצוות האוניה בן 38
האנשים, החליט לערוך מסיבה לחבריהם

כאות תודה על היחס הטוב בו נתקלו.
ארמונד עזיזה, מלצר צעיר בן ,24 שרק
שבועיים קודם לכן הצטרף לחברה, גמע
ויסקי בכמויות גדולות והשתכר. חבריו
הובילו אותו לתאו כשרוחו מרוממת עליו.
בבוקר, כשבאו להעירו לעבודה, מצאוהו
נטול רוח חיים. הסתבר שהוא מת כתוצאה
מהרעלת אלכוהול.
לפני שחזרה מנמל באלטימור לחיפה,
כשהיא עמוסה מטען של סולי־סויה, עלה
על הר־כרמל איש צוזת נוסף. היה זה קצין
המכונות השני צבי גל 24 גל שעבד על
הר־גלבוע, אוניה אחרת של חברת אל־יס,
סיים את החוזה בן 12 החודש שלו עם
החברה. בהתאם לתנאים עליהם חתם היתר,
החברה צריכה להחזירו לארץ באונית־נוס־עים,
או להעסיקו תקופה נוספת של שלושה
חדשים עד שימצא לו ממלא מקום. גל
בחר לחזור בהר־כרמל כאיש צוזת, חתם
על חוזה למשך ההפלגה הביתה.
הכל התנהל בצורה שיגרתית עד לאותו
יום׳ ד,־ 15 בנובמבר, בחצות הלילה. אותה
שעה שטה הר־כרמל ליד האיים האזוריים,
שבקרבת פורטוגל. בחצות העירו את רב־החובל,
עמוס הכט, משנתו. נמסר לו מברק
שנקלט זה עתה על־ידי האלחוטאי. הוא
הגיע מאוניה ירדנית בשם אריסטוטלס ששטה
באותו נתיב, ונאמר בו כי מים חודרים
למחסן מספר שניים של האניה וכל
האניות בסביבה מתבקשות להיות במצב
הכן.
לפי הוראת רב־החובל שידרה הר־כרנזל
ידיעה בה שאלה אם יש באפשרותה לעזור
במשהו. כתגובה נקלטה הודעה שלא דרשה
תשובה, אלא ציינה שאריסטוטלס מהווה
סכנה לנווטות.
החישובים שנעשו בהתאם לנקודת הציון
שמסרה אריסטוטלס, הראו שהיא נמצאת
במרחק של 300 מילין ימיים מחוף האי
האזורי הקרוב ביותר. מכיוון שהיא נמצאה
בנתיב שיוטה של הר־כרמל הגיע רבד,חובל
למסקנה שהוא יגלה אותה בערך
בשעה שלוש וחצי אחר־ר,צהרים.
יותר מאוחר בלילה נקלטה ידיעה לפיה
נטש הצוות היודני של אריטטוטלס את ה־אוניה
בסירות־הצלה, ועלה על אוניה אחרת.

אוניה נטושה כלב־ים
ך* שעות הצהרים של יום המחרת, ה־
^ 16 לחודש, הועלו צופים לראש התורן
כדי לגלות סימנים אפשריים של אריסטוטלס,
אם עדיין לא טבעה. ואמנם, בשעה 4אחר־הצהרים
התגלתה האוניה כשהיא צפה על

הקפטן מואה את המצב

הציל את אריסטוטלם. בחלק העליון נראית אריסטידם

*!ז־רחי

יזו4י* 0ודז1ד
הדה מפת הקרב על תפיסת אריסטוטלס, לפי הסבריו
ך 1 ״1ה
11 1 111 של רב־החובל הכט. הצלליות השחורות מסמנות
את עמדות המוצא של הר״כרמל והאוניה היוונית אריסטידם. בגלל טעות

תמרון נאלצה האוניה היוונית להתרחק מהאוניה הנטושה, אחרי !1
אליה, ורק אז הגיעה הר״כרמל סמוך לאוניה העזובה. הגוררת הפ,
היתה עדיין רחוקה, אולם התקדמה במהירות לעבר מקום תימרת

ועלה על אונ״ת־הווחות הנטושה, שהוויוה אותו למצולות
מסעם למטרה זו. בשל מוטיב זה נעשים
החיים והרכוש על הים בטוחים הרבה יותר.״
היה
זה טבעי, שכל אנשי הר־הכרמל
צהלו על ההזדמנות שניתנה להם, להציל
כלי־שיט שניטש. לזכות עבוך־כך, אם יצליחו
להצילו, בגמול כספי הוגן. כל צוות
אחר במקומם, היה נוהג כמותם. השאלה
היתד, רק, אם ניתן בכלל להציל את אריס־טוטלס
ואם אין בפעולת ההצלה של ה־אוניה
היוונית הנטושה משום סיכון הר־כרמל
או צוותה.
נציג החברה ארמאדורו, שבבעלותה נמצאה
אריסטוטלס, הצהיר השבוע בלונדון:
״ר,אוניה נפגעה קשה ולא ניתן היה להצילה.
היא היתר טעונה לוחות פלדה, וצוותה
נטש אותה משהוברר למעלה מכל ספק
כי אין כל סיכוי להצילה. אס אמנם ניסה
רב־החובל הישראלי להצילה, סבורני שמישהו
טעה כאן. לשלוח אדם לאוניה כזאת,

הרי

זו סכנה המשולה להתאבדות.״

3אוגיות 7הצ 7ת ״אריסטוטרס״
ץ<*ה היו איפה שיקוליו של רב־החובל
עמום הכט לנסות להציל את האוניד,
הנטושה? סיפר הוא השבוע :״עוד לפני
שגילינו את אריסטוטלס הבחנו בגוררת
פורטוגלית שעברה לידינו וחיפשה את ה־אוניה
הטובעת. כנראה שהאריסטוטלס נראתה
להאוניה נורמלית, והיא חלפה על
פניה מבלי לגשת אליה. הים היה שקט,
בדרגה של ״ים שלוש״( .ים חלק לגמרי
נקרא ״ים אפם״ ואילו ״ים שבע״ נכנס
כבר לקטגוריה של ים סוער ).כשראינו את
האריסטוטלם, התברר שזו אוניה בתפוסה
של עשרת אלפים טון.
״גם הציפה של אריסטוטלס מעל פני
המים נראתה לי בלתי מסוכנת. כדי ש־

אוניה כמו הר־כרמל תשקע באינטש אחד
יש להעמיס עליה 64 טון. על אוניה כמו
אריסטוטלס יש להעמיס 50 טון כדי שתשקע
באינטש אחד. לפי גובה קו המים שלה
חישבתי שניתן להעמיס עליה עוד 3000 טון
לפני שתשקע. לזה קוראים ״ציפה רזרבית״.
״כשהתקרבנו אל האוניה ראינו שאין עשן
בארובתה. כלומר — הדוזדים שלה אינם
בוערים. למרות שנעזבה כבר לפני 12
שעות, היתה היא עדיין במצב, שאילו לא
היית יודע שהיא נעזבה, לא היית ניגש אליה
בכלל. על תורנה היה מונף דגל שפירושו
״אני רוצה לדבר איתך באופן אישי.״ לא
היה שום דגל שהעיד שיש בה חומר נפץ
או מסען מסוכן אחר. השיקול שלי היה,
שהיא במצב הניתן לגרירה ושהצוות עזב
אותה בגלל פאניקה שפרצה עם חדירת
המים למחסן.
״החלטתי איפה לשלוח סירת הצלה, כדי
שתבדוק אותה ותברר אפשרות לגרירתה.

|רב־חובלה של הר־כרמל, עמוס הכם, מסביר בעזרת
!גפרורים את עמדת ארבעת האוניות, שעה שניגש לשני
הר־כרמל כשבעקבותיה אונית־גרר פורטוגלית.

?קרבה
]ווגלית
(והצלה.

פני המים, מתנדנדת מצד אל צו, ללא
אחיזה בלשד,יא.
באותו רגע נולד במוחו של רב־החובל
ובמוחם של שאד אנשי צוות הר־הכרמל,
הרעיון של תפיסת האוניה העזובה. כי,
כשם שנערה חולמת על נסיך־חלומות וכשם
שעכברי־יבשה חולמים על זכיה בפיס, חולם
כמעט כל מלח על הרגע בו יוכל להשתתף
בלכידת אוניה נטושה או בהצלת אוניה
טובעת.
על היבשה אין שום חוק או תקנה המגדירה
את זכויותיו של מי שעוזר להציל
רכוש משריפה או מאובדן אחר. לא כן
בים. תקנה ימית בינלאומית עתיקה קובעת
בפירוש מה הם זכויותיהם של האיש או
הצוות המצילים כלי־שיט:
״המציל או עוזר בהצלת כלי־שיט שהוא
זר לו, בלומר שאינו נמנה על צוותו ואין
לו שום קשר לבעליו, זכאי לגמול עבור
שרותו,״ אומרת התקנה .״אם קנה חזקה
על הכלי הוא רשאי להחזיק בו עד שישולם
לו הגמול. בן הדבר ביחס למטען או לכל
רכוש אחר השייך לכלי השייט והניצול
מסכנה.״
תקנה זו מבטיחה למצילי אוניות פיצויים
מידי בעלי־ד,אוניה או מידי חברת־הביטוח,
בסכומים גבוהים מאוד. בדרך כלל נקבע
סכום הפיצויים על־ידי בית־דין ימי מיוחד,
בהתאם למידת הסיכון והתנאים בהם בוצעה
פעולת ההצלה.
התקנות הימיות אומרות עוד, שבמקרה
שאוניה ניטשה, וצוות אחר עלה עליה, הוא
רשאי למנוע בכח את חזרתו של הצוות
הנוטש. חוקי הים מסבירים גם את מהותם
המיוחדת של תקנות אלה :״תקנות הפיצויים
למצילים מבוססות על המדיניות לפיה יש
צורך לעודד את אלה שנקלעו למצב בו יש
ביכולתם להציל או להושיט עזרה, כדי
שיתרמו את כל מאמציהם, ובמקרה הצורך
אף יסכנו את חייהם ורכושם, ויסורו מנתיב

האניה הנטושה

כן נראתה אריסטוטלס בשעותיה
האחרונות כפי שצולמה מעל־גבי
הר־כרמל בידי אחד המלחים בשעה שהאוניה הישראלית התקרבה

לאוניה הנטושה. המים המגיעים בירכתייס עד לסיפון אינם משקפים
את מצב האוניה, שכן ברגע בו צולמה התמונה היא נטתה על צידה
וגל גבוה התרומם לעברה. תמונות אחרות מראות שהסיפון גבוה.
אולם הדבר לא היד, כל־כך פשוט. כאשר
התקרב עמוס הכט עם אוניתו אל אריס־טוטלס,
הבחין כי אינו היחידי המנסה לתפוס
חזקה עליה. הגוררת הפורטגלית הבחינה
באוניה ומיהרה לעברה, ממרחק רב
יותר מאשר זו של הר־כרמל. אוניה נוספת
שכבר היתר, יותר קרובה לאריסטוטלס,
היתד, אוניה יוונית מאותו טיפוס, השייכת
לאותה חברה. היא ניסתה להתקרב לאוניה
הנטושה, אולם בשל תמרון לקוי לא הצליחה
בכך ונאלצה להתרחק ממנה. לחר־כרמל לא
נותר איפה זמן להוריד סירת הצלה, לפני
שתגענה שתי האוניות האחרות. היה צורך
להוריד אדם, שיעבור בשחיה את 50 המטרים
שהפרידו עתה בין אריסטוטלס להר־כרמל,
יקשור אותן בכבל ויניף על האוניה
העזובה דגל ישראלי שיסמל כי הר־כרמל
קנתה עליה חזקה.

קומזיץ ש? עיזים
** י היה האיש

״7 1 1ך | 7 | 1 *1עמדה הר־כרמל לאריסטוטלס שעה שתמונה זו צולמה בידי אחד
!*1 1 / 1 1 ׳ 4 4ממלחי הר־כרמל. בחלק התחתון של התמונה נראה שמה של
האוניה היוננית. כאן נראה בבירור שירכתי האוניה וסיפונה גבוהים מאור מעל פני הים.

ששקל והחליט לתפוס

/ 3את אריסטוטלס?
עמוס הכט ,37 ,הוא דמות ידועה בין
חוגי הימאים, למרות היותו רב־חובל רק
מזה שנתיים. הצבר, יליד שכונת בורוכוב
בגבעתיים, נמשך מילדות אל הים, אחרי
קריאה בספרי הרפתקות־ים. ב־ 1939 נכנם
לבית־הספר הימי שליד הטכניון בחיפה, ובמשך
ארבע שנים למד במילגה.
כאשר סיים את לימודיו, הצטרף לפלי״ם,

כשראה עמום הכט שהגוררת הפורטוגלית
מתקרבת למקום, נתן הוראה לצבי לקפוץ
למים. צבי שחה כחמישים מטר ועלה על
האוניה ללא כל קושי. הוא ניתק את החבל
שקשר אותו ורץ להניף דגל ישראלי,
שלקח עמו, על האוניה. הוא עשה זאת
לקול תשואותיהם וצהלותיהם של אנשי
צוות הר-כרמל.

״הגוררת ירתה טורפדו!״
119ו 08888—0א —
ך* יטעה היתה 4.40 אחר־הצהרים. ה
נגרם
שעה שהאוניה תימרנה כדי להתקרב
הפלוגה הימית של הפלמ״ח, שם היה בחבורה
אחת עם דן בן־אמוץ ושייקה אופיר.
שלא כמותם הפך עמוס החסון וגלוי־הלב,
שאינו שומר על גינוני־טקס של רב־חובל,
לימאי מיקצועי. הוא עלה על אוניות ארץ־
ישראליות ובריטיות, עבר את כל השלבים
מנער־סיפון ועד לקצין שני.
כאשר פרצה מלחמת־העצמאות, מונה עמוס
רב־סרן בחיל־הים׳ קיבל לפיקודו את
שוברת־הקרח צפונית. זמן קצר אחר־כך,
ב־ , 1949 אירע המיקרה, בו השתמשו הוריו
של צבי גל כדי להעיד על חוסר־אחריותו,
כביכול, של עמוס הכט.
האוניה בפיקודו של עמום, יצאה לשיוט
אימונים בין איי־יוון. באחד הימים עגנה
ליד אי בודד. מספר מלחים שירדו אל
החוף מצאו עיזים על האי. מכיודן שלא
היו שם אנ׳שים הניחו שאלה עיזי־בר, לא
שיערו שהן שייכות למישהו. מספר עיזים
נורו ושימשו קומזיץ של החברה.
בעל העדר, שישב באי סמוך, זיהה את
האניה׳ והתלונן במשטרה היוונית. היוזנים
העבירו תלונה רשמית באמצעות משרד־ה־חוץ.
עמום הכט לא הואשם, אולם הוא
קורקע. הוא קיבל ג׳ובים על החוף בתור
נציג חיל־הים במוסדות שונים. אולם הוא
רצה לחזור לים. כעבור שנה הגיש בקשה
להשתחרר מצה״ל.
אמר הקפטן הכט השבוע :״אינני מבין
איזה קשר קיים בין אותו מקרה למה
שאירע עכשיו. זה כאילו היו מזכירים לי
שכשהייתי בן 10 סחבתי גויאבות מהגינה
של השכן.״
כעבור ארבע שנים, במבצע־סיני, חזר
עמום הכט לפקד על אוניה של חיל־הים.
תחת פיקודו היתה האניה מלכת שבא, שהובילה
ציוד מאלית לשארם אל שייך, והובילה
את השבויים המצרים משארם אל־שייך
צפונה. באותה תקופה הפך גם למשך
זמן קצר, למושלה הצבאי של עיירת הנמל
אבו־זניימה, שבחוף ים־סוף.
כששוחרר חזר לעבוד בחברת צים כקצין־
ראשון. אלא שהוא לא נמנה על אותם
קצינים אומרי הן והולכים בתלם, וב־1958
עזב את החברה ועבר לחברת אל־ים, שם
הפך לרב־חובל אזרחי.

קולה. אולם היווני עלה מבוהל לאוניה
וטען כי ראה גוויות של מתים במים.
כל אותה שעה היה קצין המכונות צבי גל
על הסיפון. כשראה שהיוזני חזר, עלה אל
גשר הפיקוד והתנדב אל האוניה העזובה.
סיפר הקפטן הכט :״אמרתי לו שלא כדאי
לשחות משום שיש מתים על האוניה. הוא
השיב לי: מתים לא מפחידים אותי. אמרתי
לו שאדון בהצעתו. בינתיים המשיכו להכין
את הסירה שתורד למים ותצא אל האוניה.״
אותה שעה התרחקה הר־כרמל בתימ־רוניה
מאריסטוטלס. צבי גל הכין את עצמו
לקפיצה למים כשחבריו מקיפים אותו. הוא
מרח את עצמו בגריז ולבש את בגדי העבודה
שלו, לבש חגורה ונקשר בחבל .״אני
רואה הרבה כסף לפני,״ אמר לחבריו ,״בטח
אקבל 20 אלף דולאר.״

! |חשיכה הלכה והתקרבה. מהר־כרמל,
שניצבה עתה בסמוך לאוניה היוונית נזרק
כבל אל צבי גל כדי שיקשור אותו לשר-
שרות העוגן. הכל נעשה בצעקות התלהבות
וצבי, ששחה קודם בלי משקפיים, הוציא
את משקפיו והרכיבן, וקשר את כבל
הפלדה במקום המיועד לכך.
אולם ניסיון הגרירה הראשון נכשל. בגלל
טעות של איש צוזת שלא שיחרר כבל
במידה מספקת, ניתק הכבל בשעת המתיחה.
שוב התקרבה הר־כרמל לאריסמוטלס על־מגת
לזרוק אליה כבל שני.
בינתיים הגיעה למקום הגוררת הפורטוגלית.
אנשיה, שלא ראו את צבי גל על ה־אוניה,
חשבו כי היא עדיין פנויה וניסו
להעלות עליה אנשים. הקפטן הכט שלף
אקדח וירה באוויר כדי להזהירם. אז התקרבה
הגוררת להר־כרמל .״האוניה היא
שלנו,״ נמסר להם ,״תעזבו את המקום!״
רב־החובל של האודה הפורטוגלית הציע
לעשות הסכם לפיו יגררו שתי האוניות
במשותף את׳ אריסטוטלס. תשובתו של הכט:
״אני מסתדר טוב לבד, תעמדו מן הצד!״
שעה שוזר־כרמל התקרבה שוב אל אריס־טוטלס,
נתקלו הירכתיים שלה בחרטום המוגבה
של האוניה היוונית והמעקה השמאלי
התעקם. סיפר הכט :״בגלל הפגיעה
נאלצנו לתמרן כך שהחבל שזרקנו לצבי,
אליו היה קשור הכבל, נקרע. בינתיים החשיך.
דיברתי עם צבי. ראיתי אותו פנים־
אל־פנים מקרוב. אמרתי לו שנדחה את הפעולה
לבוקר ועד אז נוריד סירה עם
שלושה אנשים, מזון, משקאות ושמיכות,
שישהו איתו במשך הלילה על האוניה. הוא
אמר, :או.קיי.׳ ונראה במצב רוח מרומם.
קראתי לכלכל הראשי והתחלנו בהכנות ל־הטענת
מיצרכים על הסירה. עמדנו אז במרחק
של כמאה מטר מאריסטוטלס. ראיתי
את צבי, אשר אותת לי בפנס, שמצא כנראה
על האוניה. אותתי לו בחזרה בפנס
וכשראיתי שאינו יודע איתות, החזרתי לו
סימנים כדי שידע שאנחנו מסתכלים עליו.
הסירה ושלושה האנשים, שהתנדבו לצאת
לאוניה, היו מוכנים. פניתי בלוויית האנשים
לכיוון סירת ההצלה. לא הספקתי לעשות
יותר מאשר כמה צעדים, כשקרה כל העסק.
השעה היתה בערך שבע וארבעים בערב.
שמעתי קול רעש גדול. מין התפוצצות
וחריקה. כל האנשים על האוניה צעקו מיד:

,הגוררת ירתה טורפדו!׳ זאת היתה ההתרשמות
הראשונה משום שסילון של אש
עבר לפתע מעל אריסטוטלס, עמוד מים
בגובה של 50 מטר בערך התרומם באוויר.
לרגע עוד הספקנו לראות עשן עולה מן
האודה. ראינו שהירכתיים שלה נעלמו במים
ותוך שניה נעלמה כל האוניה. הכל
התחרש כמעשה קסם. עמדנו פעורי־פה.״

״יש אדם פמי ! 8״
ן ייי משיך הקפטן הכט בסיפור המע-
! | ש ה :״במקום בו נעלמה האוניה ראינו
אור מנצנץ. מאחר שכמה שניות קודם לכן
אותת גל בפנס, קיווינו שהאור בא מהפנס
שלו ושהוא לבטח עוד חי ונמצא על המים.
רצתי מיד לגשר ותימרנתי אח האודה ל־כיוזן
מקום הטביעה. הגוררת הפורטוגלית
חשה גם היא למקום ועברה בדיוק מעל
מקום הטביעה. חשבתי שהיא מתקרבת כדי
להציל אדם שראתה במים, אבל היא המשיכה
הלאה. אותתי לה, :יש אדם במים־,
והם הסתובבו לכיוזן האור שראינו. כל האנשים
עקבו כל הזמן אחרי האור שהמשיך
לנצנץ. אולם כשהתקרבנו אליו, הסתבר שהיה
זה אור של גלגלי הצלה, הנדלק באופן
אוטומטי כשאלה באים במגע עם המים.
כל השברים שצפו על־פני המים היו מרוכזים
בשטח של כחמישים מטר. אני מניח
שבשעת הטביעה היה צבי בתוך האודה.
אילו היה בחוץ, יכול היה להאחז באחד
השברים הצפים. עמדנו משני צידי האודה.
הוצאתי את כל אנשי הצוות לתצפית ובדקנו
את כל השברים. היו שם סירת הצלה
שבורה׳ דלתות מנופצות, וכל מיני כלים
שהעדיו כי משהו רב־כוח פוצץ אותם.
״המשכנו בחיפושים כל הלילה. סימנתי
את מקום הטביעה במצופים מוארים. הרוח
פיזרה את שברי האודה על שטח שהלך
וגדל. בבוקר היו השברים מפוזרים כבר על
שטח של 20 מיל. שוב העמדנו צופים ובדקנו
כל שבר. המשכנו בחיפושים עד 12
בצהרים. רק אז הברקתי מיברק לחברה שאבד
לי אדם. הם אישרו לי להמשיך בדרכי.״
כיצד בכל זאת טבעה אריסטוטלס, אחרי
שבמשך יומיים לא הראתה כל סימן לטביעה?
מבחינה טכנית יש עשרות אפשרויות•
יתכן שהמים, שחדרו תחילה למחסן
אחד, פרצו דרך לחדר־הדודדים ׳וגרמו להתפוצצות.
קיימת סברתו הראשונית של הכט,
שההתפוצצות אירעה מסיבה מיסתורית, אחרי
שהפורטוגלים ירו לעבר האודה רקטה
עם חבל כדי לקשור אותה. וקיימת גם האפשרות
שהיתר, כאן חבלה זדונית של התפוצצות
מכוזנת מראש׳ שלמרבה המזל לא
הסתיימה באסון גדול יותר. פיענוח התעלומה
תלוי עתה בחקירת הצוות היווני.
כאשר נשאל השבוע עמוס הכט, ברדתו
לחוף :״איך זה יכול היה לקרות לך?״
השיב :״לגרטה גרבו זה לא היה קורה! זה
מיקרה אסון הנשמר רק לימאים.״

״אגי דואה הרגה כ8ך 7פגי:״
שהחליט הקפטן הכט לשלוח אדם
לאריסטוטלס, התנדב ימאי יוזני בשם
ניקולאום גאספאריס לשחות אל האוניה העזובה•
הוא נקשר בחבל וקפץ מיד למים.
אולם רק התקרב בשחיה אל דופן האוניה,
משך בחבל בסימן שיגררוהו חזרה. מגשר
הפיקוד של הר־כרמל ניתן היה לראות שהוא
נתקל בארגז קרטון ריק של קוקה

1111111ו ! ך 1ו 11ח התמונה האחרונה של אריסטוטלס,
\ 1118 11 111 11 111 כשצבי גל כבר היה עליה. בשל ה״
חשיבה ותנודת האוניות התקבל הצילום מטושטש. כל הצילומים

שנעשו על־ידי מלחי הר־כרמל ישמשו כהוכחה לסתירת ט׳ענותיהס
של היוזניס כאילו היתה אוניתם במצב פאטאלי של טביעה שעה
שנטשוה. אוניות־משא טעונות במלואן שקועות אף יותר מאוניה זו.

אנש,
מצל ־ חי םלמות
התואר ״ברווזון של כבוד״ ,הוענק השבוע
לשופט בית־המשפט העליון בישראל
משה לנדוי. התואר הוענק לו על־ידי
השבועון הצרפתי הסאטירי קאנאר אנשאנה
(ברווז כבול) עבור קביעותיו בפסק הדין
בענין משפט יומן סומייל אדם אחר
שהשתתף באותו משפט, זכה בתואר אחר.
עורך־הדין שמואל תמיר, שייצג במשפט
יומן סומייל את אולפני־ההסרטה, היה גם
פרקליט מושב קוממיות בימי סערת חטיפת
יוסלה. השבוע הוכיח הוא כי גם אחרי
שהסתיימה הפרשה, לא ניתק את הקשר.
בחגיגת הנשואין של בת הרב של קוממיות
(ראה עמוד )17 היה תמיר אורח כבוד.
כשהוא חבוש בכיפה סרוגה נטל תמיר על
ברכיו את ילדי המושב, שיעשע אותם בסיפורים
כשאברכי המשי צוהלים סביבו
שיעור בנימוס נתן השבוע ח״כ חרות
בנימין אכניאל, לשר המסחר והתעשיה
פ;חס ספיר. היה זה בעת שאבניאל נאם
על במת הכנסת בענין שנגע לשר. בשעת
נאומו, ראה אבניאל את ספיר יושב ומפטפט
ליד שולחן הממשלה. הוא הפסיק את
שטף נאומו ובטון מצווה קרא לעבר השר:
״אדוני השר, אולי תקשיב הסופר
דס סדן סיים לאחרונה כתיבת ספר על
ברל כצנלסץ. סיפר סדן :״פניתי לשלושה
מו״לים. שאלו הללו: מה כתבת? השבתי:
את האמת. מאז לא שמעתי מהם מילה״
איש משרד החוץ, דר׳ יעקב שט
עו ני, משמש כפרופסור באוניברסיטה העברית
בירושלים בחוג לתולדות עמי דרום
אסיה. אמר שמעוני לאחרונה, באחד משעו־ריו
:״כל מנהיגיה הפוליטיים בעבר של
פקיסטאן נרצחו. רק אחד הצליח למות מתת
מבעי ספר הטלפונים משמש אמת
מידה סובה כדי לקבוע את ההירארכיה
של השלטון בעיריות השונות. בדרך כלל
נוהגים לציין ליד מספרי הטלפונים של
העיריות גם את המספרים הפרטיים של
העובדים הבכירים. ספר הטלפונים של חיפה
קובע מי האדם השלישי בחשיבותו בעירית
חיפה. אחרי מספרי הטלפונים של מנהלי מהלקות
הפיתוח והפיקוח, מופיע מספרו הפרטי
של כ רו קעמר ני, נהגו של ראש־העיר.

זיוה רודן באילת: עם הצלם יהודה הראל (מימין) ועם עצמה
לצורך שיזוף

נוע תל-אביב בתל־אביב, שעה שהופיעה בו
הזמרת הלן שפירו, נראה גם שחקן הבימה
שלמה כר־שביט. בר־שביט, שסיים
את תפקידו בהצגת מלחמה ושלום, החליט
לבוא לאולם הקולנוע, למרות שההופעה
היתד, כבר בעיצומה, כדי להצטרף אל אשתו
שישבה בפנים. אולם משמרות שוטרים שהדפו
את הגברברים המסתערים הגיעו גם
אליו. בר־שביט נתקף בחרדה ועזב את
המקום במרוצה. אמר הוא אחר כך, כשהצליח
להמס לאולם :״אילו היה שוטר

ההסרטה מידיו, ניסתה את כוחה בהסרטה
מאז גילח את שער ראשו, לצורך
תפקיד השופט אצדק, במעגל הגיר הקוקאזי,
עורך שחקן התיא טרון העירוני של חיפה,
חיים טופול, מחקר בלשני על הנושא:
כיצד נקרא שחקן הקולנוע יוד כרינר
בפי העם? מכיוון שקרחתו מזכירה את
דמותו של השחקן ההוליבודי הקרח, נוהגים
אנשים לקרוא אחריו בשמו של זה
בשיבושים שונים, כמו: הנה יואל ברניר או
תראו, זה דב ברנר המתיחות בין

רו צי ם דיו ר

חנדו

סיפרה השבוע שחקנית
מ רון: כשאני נכנסת לחנות לקנות משהו
המוכר מחניף לי ואומר :״גברת מרון, את
מדברת כמו על הבמה!״ אבל כשאני חוזרת
אחרי שבוע להתלונן על טיב הסחורה הוא
אומר :״מה את חושבת לך, שפה זה במה?״
במסיבה שנערכה בביתו של אפרים
איילין בעל מפעלי קייזר־איילין, התיישב
המארח, כדרכו במסיבות, ליד הפסנתר ופרט
עליו נעימות שונות כדי להנעים את
זמנם של אורחיו. כאשר סיים איילין לנגן,
מחאו לו כף כל הנוכחים, בעיקר הפקידים
הבכירים במפעלו. כשהסתיימו מחיאות הכפיים
נשמע לפתע קולו של מוכתר עין־
הוד איצ׳ה מממש :״ואני חושב ש־שובינסקי
מאוטוקארס מנגן יותר טוב״
במסיבה חגיגית שערך התיאטרון
הקאמרי, אחרי הצגת הבכורה של פונדק
הרוחות, מסר ראש עירית תל־אביב מרדכי
נמיר את רשות הדיבור למשורר אברהם
שלונסקי. אמר שלונסקי :״אני לא מבין
את חלוקת התפקידים הזו. כאשר מדובר
בעסקנים ופוליטיקאים אז זה הכל ראש:
ראש־ממשלה, ראש־עיר וכר. המשוררים הם
בסך הכל רק לב באותה הצגה נוכח
גם פנחס לבון. כאשר נשאל בהפסקה
על־ידי ידיד למצב בריאותו, השיב לבון:
״אם אני יכול לשאת את ההצגה, סימן
שאני עדיין בריא הפיליטונאי אפרים
קישץ ניטה בזמנו להתקשר עם ה־פזמונאי
דן אלמגור כדי להזמין פזמונים
לתכנית הוא והיא. שלח מכתב לפי כתובתה
של עירית־חיפה. מחיפה שלחו את המכתב
לדן, הלומד כסטודנט בירושלים. דן שראה
את הדרך שעשה המכתב, החליט למתוח
את קישון. הוא השיב לו במכתב כתוב
במכונת כתיבה מטעם אחת המזכירות של
עירית־חיפה, בו הציע לו להזמין פזמונים
אצל המשורר ש. שלום׳ סיים את המכתב
ב״ברכת השתקעות בחיפה.״ לימים כאשר
פגש אלמגור בקישון, התעניין האחרון בהתלהבות
בתנאי הדיור בחיפה. דן שאל
לסיבת ההתעניינות, ואז השיב לו קישון:
״הציעו לי להשתקע בחיפה,״ וכהוכחה הראה
לדן את המכתב שהוא עצמו כתב.
הקאמרי

עועו־םמה ומ ו ת

בין קהל הגברברים ששם מצור על קול־ח
עו ל ם חז ח 1121

חגגו את יום הולדתו של אמרגנם הישראלי
ששון רג׳ואן בשתיה כדת, הוכיחו
שכושרם המוסיקאי עולה ביחס ישר לכמות
האלכוהול בדמם. תוך כדי כך נזכרו ב־שתיה
אחרת שהעלתה אותם לראש מצעד
הפזמונים הבריטי. כשהגיעו להקלטתם הראשונה
לא הצליחו להמס לאווירה המתאימה
ואחרי שעות ארוכות של נסיונות
נשארו קפואים. מנהל האולפן הכריז על
הפסקה הזמין עבורם חבית בירה. הם החלו
להשתולל ורק אז ניתנה ההוראה: להקליט!
למחרת נשארו כולם במיטותיהם והופעתם
בוטלה, אולם תקליטם הפך רב־מכר
סיכויים לגמול לפולנים על מפלת
וזרוצלב, יהיו לישראל השבוע, אך לא
בתחום הכדורגל. תיאטרון החמאם מפגיש
השבוע את שחקני תיאטרון הפנטומימה הפולני
מוזרוצלב לתחרות פנטומימה עם
שייקה אופיר אחרי אחת החזרות
של התוכנית פצצת ז מן של רבייניית־המוע־דון
בחמאם, סבל יעקבכףסירה מהתמוטטות
נפשית אחר ביצוע שירו של חיים
חפר, שתוכנו נוגע ליחסים בין ישראל
לגרמניה.

פ שוק־ ה ש בו ע
שרת החוץ גולדה מאיר :״ככל
שאני מזדקנת, אני מבינה פחות את
העתונות הישראלית.״

העתונאי הותיק אורי קיסרי :
״הצנזור בישראל אינו רק כוח שאפשר
וצריך לקיים אותו, אלא שיש לדרבן אותו
ולדרוש ממנו שיקיים חריפות־יתר, ויחמיר
שבעתיים עם כל הבא לידיו׳ החל בחוברת
המספרת סיפורים ועד לסרט שכולו
אמנות, כביכול.״
• ח״ב מפ״ם מרדפי בנטוב, על
המהפכה בעירית באר־שבע :״לצערנו, החוק
מכיר בעונש לגבי חטיפה בדרך של פיתוי
רק על ילד, ואילו פליישר, כנראה, איננו
ילד.״

• ראש עיריית רמת-גן, אברהם

עורד־דין תמיר וחסידים בקוממיות
אורח כבוד

נוגע בי, הייתי הולך מיד לבית־סוהר.״ הסיבה:
כיסי מעילו של בר־שביט היו מלאים
במכשירי פריצה: מברגים, צבתות ופטיש.
בדיוק באותו יום החליף בר־שביט
דירה, שיפץ במו ידיו את דירתו החדשה,
שכח את המכשירים במעילו באותה
הופעה הציג המנחה אלכסנדר יהלומי
את הפסנתרן ד״ר חנן וינטדניץ במילים
:״הוא דר׳ מאז הפיחות. לפני הפיחות
הוא היה פרופסור.״ השיב לו וינטרניץ:
״כן, אבל מאז הפיחות אני שלושה דוקטורים״
זיווה רודן, שביקרה בשבוע
החולף באילת, עוררה כמעט מהומה כללית
בעיר שעה שהופיעה על החוף בביקיני
קצרצר, אותו אף הסירה לשעה קלה,
בשכבה לשזף את גבה. היא גילתה גם
רצון להתיצב מהצד השני של המצלמה.
כאשר צילם אותה צלם סרטוני הפרסומת
יהודה הראל, נטלה זיווה את מצלמת

השחקניות גילה אלמגור ודפנה דן
לא החלה בפרשת המחזה האידיוטית באהל.
השבוע סיפרו אנשי הקאמרי את
הסיפור הבא: בשעתו הופיעו גילה ודפנה
בסרט אף מילה למורגנ שסיין, ממנו סולקה
דפנה כעבור זמן קצר. אולם לפני עזבה
הספיקה ליטול עמה מספר תמונות של
גילה מהסרט. המכנה המשותף של התמונות:
בכולן נראתה גילה בהעוויות מגוחכות.
דפנה היתה מציגה את התמונות בפני אנשים
שונים ואומרת :״תראו איך שהיא לא
פוטוגנית.״ הדברים הגיעו לאוזנה של גילה,
ובאחת ההצגות של מריוס בקאמרי, בהן
הופיעה דפנה לצידה של גילה בתפקיד
קטן, ביקשה גילה מאחורי הקלעים לראות
את התמונות. כשהוציאה דפנה את התמונות
מארנקה, נטלה אותן גילה וקרעה אותן
לחתיכות. מאז אין השתיים מחליפות דברים
חברי להקת הטילים המבקרת בישראל,

קריגיצי :״אני חושב שדווקא טוב שיש
אופוזיציה. חשוב רק שאדם לא יהיה תלוי
בדעת האופוזיציה.״
@ נתן אלתרמן, במסיבה חגיגית
לרגל הצגת הבכורה של מחזהו פונדק הרוחות
:״יש יותר מדי הבנות לגבי הכוונות
ויותר מדי כוונות לגבי אי־ההבנות.״
נחום שמיר, מנהל חברת הסנה,
באותה מסיבה :״יותר טוב לשתוק ולהראות
טיפש מאשר לדבר ולאשר זאת.״
• בני מהרשק, פוליטרוק הפלמ״ח,
בכנס פלוגה ג׳ של הפלמ״ח :״פחדתי שלא
יבואו כולם ובאו אפילו הרבה יותר מכולם.״

המבקר
וההיסטוריון דר׳ דוד
תמר, על שחקניות הקולנוע הישראליות
בעירום :״הן מקיימות את המאמר: עתידה
ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות!״
• הפזמונאי דידי מנוסי, על אגודת
הרווקים החדשה אופירה בגירוש :״זה
אופי־רע בגרוש!״

במדינה
מ שפט

עסק ת ל־ פ־ן
משך זמן רב ביקש פירוז קרמאני ()19
ממפקדו האישי בצבא, חופשה של יזם
אחד, עד שלבסוף זכה בה. למרות שהיתר,
זו תקופה ארוכה בה לא ביקר בביתו
שבכפר־עקרון, החליט פירוז לוותר גם הפעם
על הנסיעה הביתה.
בגד־ים ומחכטים. הוא עלה על המכונית
שיצאה מבסיסו והגיע לתל-אביב,
ישר אל חנות השק״ס הגדולה שברחוב בן־
יהודה. בקומה השניה של החנות, באגף
ההלבשה, החל לעבור על דוכני הבגדים.
לבסוף מצא את מבוקשו. הוא בחר בגדים
כחול, במחיר חמש לירות, ולאחר שהעיף
עין על מספרו, פנה לתא־ההלבשה.
כעבור כמה דקות יצא מהתא כשבגד־הים
איננו בידו. הוא היה משוכנע שאיש
לא הבחין בכך, אולם אחד המוכרים עקב
אחריו מהדוכן. פירוז קנה עוד זוג מחבטי
פינג־פונג וניגש לקופה לשלם. .
המוכר התקרב לקופה ומשראה שפירוז
אינו משלם עבור בגד־הים׳ עצרו וביקש
ממנו להילוות אליו למשטרה. בחיפוש נמצא
בגד־הים על גופו.
שרות עצמי. כשהובא השבוע בפני
שופט השלום, יוסף בן־חנוך, היה בפיו
הסבר מקורי למעשהו. הסביר הוא :״קניתי
כמה זמן קודם, בגד־ים דומה והוא היה
גדול. ידעתי שלא יחליפו לי אותו, אז
ניגשתי והחלפתי אותו לבד. את הישן זרקתי
אחרי המדף.״
חנות השק״ס מבוססת אמנם, על שיטת
השרות־העצמי, אולם השופט סירב לקבל
את נימוקו של הנאשם, וקנסו ב־ 50ל״י.
״אם גם הקנס גדול מדי, אני מרשה לך
להחליף אותו לבד לחודש מאסר,״ סיכם
השופט את גזר־דינו.

בחורף טוב יחד
בערב חורף, כשקר בחוץ, חמם א ת לבך
בלגימה עמוקה מכוס ארוכה של משקאות
מזרחי כרמל
יחד עם
ארבעה

מרשמים

. 1שתי מנות לורד אוף
כרמל ברנדי עם ג׳ינג׳ר
אייל ויוה וקצת לימון.

קצרים

.2ברבע הכוס ורמוט זכרון
מתוק או יבש(דריי) ,קלאב
סודה ויוה מלוא הכוס.

לערבי

ד ר כי אדם
תקריתבמעברהחצ יי ה

חורף

ג. ג׳יו של כרמל מזרחי
עם קוינטוניק של ויוה.
ערבב והגש בבוס גבוהה.

ארוכים:

.4מנת כפולה של לן רד
אוף כרמל ברנדי ומלוא ה כוס
קלאב סודה של ויוה.
גורדון לבינסון אילון /טל אריאלי

המכללה הטליטכנית
תל־אביב, רח׳ ברנר ,4טל 67487 .
מוכרת על־ידי משרד העבודה

החלה ההרשמה למחזור ג׳ של

קורם היום הגבוה,
הדו־שנתי, להכשרתם של

טכנאים

ד״ ר א. רובין
ביאוקוסמטיקאי

טיפול

יעיל

בבעיות

שער

בענפים

פינסקר 2

מתכת • ייצור
מכונו ת

תל־אביב

וכן לקורסי הערב במקצועות

טכנאות מתכת, ייצור ומכונות סרטוט טכני, כניין ואדריכלי ריהוט ועיצוב פנים
גרפיקה שימושית
קירור ומיזוג אוויר
מכלטים ותכניות
חומרים פלסטיים
ההרשמה בכל יום בשעות 18—8

מודיעה על פתיחת

אולפנא
לגר פי ק ה

שית

בשיתופה זבפיקוחה של

אגוד ת
הגרפיקאים
.פרטים והרשמה:
ת״א. רה׳ בתר .4טל 67487 .
בכל קם בין השעות
8בבוקר ז־ 6בערב

פני המכונית הפרטית, שנסעה ברחוב אר־לוזורוב
בתל־אביב, היו מועדות לכיוון
פתח־תקוזה. אדוארד דויד היה בורך לביתו
עם אשתו ועוד ידידה, לאחר ביקור בהצגה.
לפתע, כאשר התקרב לאחד ממעברי החצייה,
הבחין באדם הניצב באמצע המעבר
ומאותת לו לעצור. זר, היה כמעט ברגע האחרון,
אך דויד הצליח לעצור את רכבו.
מכת אגרון? כאן! .באותו רגע הבחין
דויד גם בסיבת עצירתו. נכה, נתמך על־ידי
אשה, היד, בתוך מעבר החצייה, פסע לאיטו
לצידו השני של הכביש.
לאחר שעבר הנכה את הכביש, קיווה דויד
כי עתר יוכל להמשיך לנסוע. אולם לפתע
התנפל עליו האיש שעצרו, החל מחרף ומגדף.
הוא נעמד מול המכונית, סירב לאפשר
לדויד לנסוע.
דויד לא הבין מה מתרחש .״אתה פגעת
בנכד!,״ צעק עליו האיש .״תחכה פה עד
שתבוא המשטרה.״ כל מאמציו של דויד
להסביר כי לנכה לא קרה דבר, מאחר שעבר
את הכביש בשלום לצד השני, לא
הואילו; האיש סרב לזוז. דויד התניע את
מנוע המכונית, הדליק את אורותיה ובאותו
רגע גם התלקחה חמתו של האיש.
״אתה רוצה לדרום אותי?״ צווח האיש
ורץ לכיוון תא־הנהג ,״פתח את הדלת!״
הוא ניסה לפתוח את הדלת בעצמו, ומשלא
נפתחה, שירבב את ידו מבעד לחלון, הנחית
אגרוף באפו של דויד, שהחל זב דם.
כלתי משכנע. כאן כבר נאלצו האנשים,
שהתקהלו במקום, להתערב. הם הזמינו
את המשטרה שעצרה את התוקף.
כשהובא השבוע ישעיהו חנוכוב ( )50בפני
שופט השלום עזריאל גרשוני, טען כי
עשה זאת רק משום ״שרצה לעזור לנכה.״
השופט לא השתכנע מיצר העזרה־לזולת שלא
ידע גבול. הוא הרשיע את ישעיהו,
הטיל עליו קנס של שבעים לירות.

ה חי
מסה ומעש ז בירושלים, ניסו עוברים־
ושבים לשכנע את המשטרה לטפל באדם
שישן ברחוב, נכשלו, אספוהו לביתם, גילו
כי שמו חיים וייצמן עונג שכת :
ברמת־גן, רצה אב להתקלח לכבוד שבת,
הלם באגרוף בראש בנו שניסה להקדימו,
נידקר בתגובה על־ידי הבן בסכין

השיטה פשטה, והשוחט שחט. ב-

תל־אביב, הוציא ראש־העיר איסור על נשי-
את־נשק בתחום בית־המטבחיים, לאור הניסיון
המר בחיפה .־

הלימודים: החל מראשית ינואר 1963
העולם הזה 1321

נישואי הבלה הבתולה המהוללה עם הבחור החתן המופלג

לכה דווי לקראת
לאחר הטכס, שנערך ברוב פאר, חזר
החתן, איש חסידי הרבי מסקוזר, לארצות־הברית.
אולם הוא לא שב לניו־יורק. הוא
נסע לכפר יהודי, מרחק קילומטרים אחדים
מן העיר, כדי ללמוד לחיות, בין שמונים
המשפחות׳ היהודיות שבכפר, בדיוק כפי
שיהיה עליו לחיות בביתו החדש שבקו־ממיות.
לפני שבועיים הגיע שוב אר2יה.
במשך השבוע שלפני החתונה, המה הכפר
ככוורת דבורים עמלות. חיילי הנח״ל הדתיים
שבמקום תלו נורות־חשמל לאורך שבילי
המושב, ניקו את מחסן האספקה האפל,
הפכוהו לאולם מואר בו נערכו ברוב פאר
השולחנות לארוחה.

בלה!

מהנישואין -ללימוד תורה
ף איחור של שעתיים, כדי לאפשר לכל
^״המוזמנים להגיע למקום, הוצבה החופה
ברחבת בית־הכנסת. רבה של אשקלון בירך
את המוזמנים, ביניהם עורך־הדין שמואל
תמיר, חבר־הכנסת לורנץ ורבנים צבאיים,
ולאחר מכן ערך את טכס הנשואין. כאשר
שבר החתן את הכום, הריע ״מזל־טוב!״
קהל של מאות.
כך נוסף לקוממיות תושב נוסף. המוזמנים
התכנסו לחגוג באולם המואר, ולרקוד
ריקודים חסידיים.
מה יעשה הזוג הצעיר במושב? התשובה
ברורה. הסביר דויד נחמן בלוי, מי שהיה
פעם אחת הדמויות המרכזיות בפרשת הנער
ישראל ויניק׳ והמעורה בחיי הציבור הדתי

הקנאי, המהווה את רוב אוכלוסיית המקום:
״הכלה תמשיך ללמד בבית־הספר בנות־יעקוב
במושב. היא גמרה סמינר. והחתן,
הוא הביא איתו כסף מאמריקה ויכניס אותו
כאן לעסקים כדי שיוכל להתפרנס. במשך 1
שאר הזמן הוא פשוט ישב ויילמד תורה.״ 6

חתן ונדה

כשהיא נתמכת על־ידי
ח תנ ה (ימין) הו לכת
הכלה להסיר בביתה את צעיף־הכלולות.

ך * הזמנה המודפסת היתד, מנוסחת
| !כיאות לכללי המסורת היהודית:
י ״בעזהשי״ת, שנת יבוא מלך משיח ברינה,
לפ״ק. אודה לה׳ בכל לבב על כל הטוב
אשר גמלני, שהחייני והגעני לכלולת בתי
היקרה, הכלה הבתולה המהוללה׳ מרת חנה
דבורה תיח״י, עב״ג הבחור החתן המופלג
כתוי״ש כמר מנשה זינדל שליט״א. על
החתום: בנימין (בהרה״ח ר׳ מנחם מנדל
ז״ל) מנדלוון רב ואב״ד דקוממיות ת״ו.״
והם באו בהמוניהם. קהל של יותר מ־שבע־מאות
איש, מכל קצוות הארץ. כי מי
זה לא יכבד את הרב מנדלסון ביום בו
משיא הוא את בתו לאיש?

מהאירוסין א? הכפר

** יצרנערכה ההכרות הראשונה בין
^ החתן ( )28 לבין הכלה 22 אין איש
יודע בדיוק. אך עובדה היא כי לפני כשמונה
חודשים הגיע מנשה זינדל מניו־יורק
כדי לערוך בקוממיות את טכס הארוסין.

הקרואים

אשר מנו כ־ססל איש, ה תכנסו מכל חלקי הארץ.
ב ת מונה: מעבר לווילון, צופו ת הנשים בריקודים
החסידיים. האולם, שהכיל את כל המסובים, חולק בנפרד לגברים ונשים.

הרב

רבה של קו מ מיו ת, בני מין מנדל סון, היה האיש לו
באו לחלוק את הכבוד לרגל נ שואי בתו. הוא חילק
ה מנו ת ב מו ידיו לאורחיו .״ז ה מצווה גדולה,״ הסביר.

נר שמחיות -ומאות מוזמנים ־ חגגו השבוע את נשואיה שר בת חוב מנדרסון |

אמנות
תי אטרק

559
דונוכיות היו פה מאות ילדים מכל הגילים ובכל
חלקי הארץ שקדו וטרחו לשלוח את
פרי יצירותיהם לתחרות הארצית של
׳״החנוכיה היפה של תשכ״ג״ שיוזמה
על־ידי חברת ״אמשיראגז״.
בתערוכת החנוכיות, שהתקיימה ב־
״בית־הסופר״ בתל־אביב *,התפעלו
הצופים׳ מקרב חוגי המחנכים והצבור
הרחב, מהדמיון והכשרון שהתגלו ב עבודות
הילדים.
עם 559 הדגמים נמנו חנוכיות
עשויות במתכונת ספינות או מטוסים,
צפורים או כלי מוסיקה (כחנוכיית
הנבל שבתמונה).
תחרות החנוכיות — מבצע ראשון
בסוגו בארץ — באה לעודד מלאכת

בין החייט ל א מנו ת
פונדק הרוחות (התיאטרון הקאמרי;
וזאת נתן אלתר מן; הבמאי גר שון פ לו ט קין;
תפאורה — אריה נבון) הוא מחזהו הראשון

של נתן אלתרמן, וכשלונו השני כמחזאי.
כנרת ננ ר ת, מחזהו השני שהוצג לראשונה,
הקדים אותו בכשלון אמנותי, אם כי רא
מסחרי.
יחד עם זאת, זהו מחזה העולה ברמתו
בהרבה על זו של ננ ר ת כנרת. יתר על כן,
כדאי לראות את הצגת המחזה ולו רק
בשל ערכיה הצורניים המחפים על חולשתה
התוכנית.
זוהי הצגה אסתטית, הכובשת את העין
בעיקר בשל תפאורתו המבריקה והבלתי
רגילה של אריה נבון, החורגת כאן בהרבה
מעבר לפונקציה של תפאורת־תיאטרון. נעים
לחזות ולהאזין לקטעי הפזמונים המשובצים
לאורך !•;מחזה, ושעל פי רוב אינם חלק
מהותי ממנו, ותכליתם כמפיגי המאמץ
שבעיקוב אחרי המחזה ניכרת בגלוי. גם
קטעי הפיוט האלתרמני הם מסברי־אזניים,
והם מלווים בחידודי־מילים ובשעשועי־לשון.
אולם במחזה עצמו לא השכיל אלתרמן
עדיין להפוך ממשורר למחזאי,

״עולם שנעשה כ חי ץ פונדק

הרוחות היא אגדה סמלית־פיוטית על האהבה
הקיימת מעבר למושגי זמן ומקום, מתנגשת
בחוקי המציאות וגוברת עליהם. האגדה,
שיש בה לכשעצמה, קסם רב, מספרת
על חננאל (יוסף י־דין) הנוטש את אהובתו
נעמי (ניבט דינר) כדי למצוא את עצמו
בכנר. הוא משעבד את נעמי לחלפן, למשך
12 שנה, בהן הוא מצליח לגרוף כסף, כבוד
והצלחה. כתום 12 השנים שוב אין לו חפץ
באד,ובתו ורק מאוחר יותר, כאשר הממון
והכבוד מסתלקים ממנו, מנסה הוא לשוב
אליה, אלא שעתה היא שייכת לקבצן (זלמן
לביוש) — המסמל בדמותו את הגורל והמוות.
מגרעתו
הגדול ביותר של המחזה היא
בכך, שאין הגיבורים מקיימים את העלילה
— אלא היא מקיימת אותם. אף דמות במחזה,
להוציא אולי את דמותו של בן החלפן
(עודד קוטלר) המתאהב בנעמי, אין לד, קיום
בזכות עצמה ואף לא בזכות הסמל שהיא
מייצגת. הקונפליקט ד,עקרי של המחזה, הוא
הניגוד בין החיים לבין האמנות, אינו בא
לידי ביטוי דרמתי מוחשי, מתמסמס לאורך
12 תמונותיו של המחזה.
בסגנון הכתיבה של מחזה זה, החסר את
תסנות הצמצום והגיבוש, ההכרחיות בתיאטרון׳
נוטה אלתרמן לשקספיריזם, מבלי
שתהיה לו היכולת לטעון סגנון זה במטען
מספיק של רגשות ויצרים. כתוצאה מכך,
אין אף תפקיד במחזה, ושוב להוציא את
תפקידו של עודד קוטלר, המאפשר לשחקן
גיבוש דמות בימתית של ממש. אלתרמן גופו
מדבר מפי כל הדמויות, מבלי שתהיה אפילו
לאחת מהן שפה ואישיות משלה.
יתכן וכאן טמון גם כשלונו הגדול של
הבמאי, שלא השכיל לסחוט מהמחזה את
מה שמתחת לפני השטח.
ואם הנד, מרון, בתפקיד הפונדקאית, כובשת
את הקהל בסערה, הרי זד, בזכות
צורת הגשת פזמון הפונדקאית שלה, שהוא
ללא ספק גולת הכותרת של ההצגה.
נקודה חלשה אחרת במסכת החסרונות

הלן שפירו רוקדת טוויסט*
אל תנ הג בי כבילות

של המחזה, היא ביקורת האמנות המופיעה
בו, בעיקר בסצינות הפונדק׳ הנראות כלקוחות
מתוך סרט הוליבודי על ביטניקים.
עצם הנסיון לבקר אמנות באמצעים אמנו-
תיים הוא אבסורד הטומן בתוכו את כשלונו.
איך אומר חננאל במחזה, בביקורתו על
האמנות :״עולם שהדברים המכונים אדם,
שמים, אושר, בכי, מוות, מרחפים בו
כשיחות דקות של טעמי מקצוע, עולם אשר
המחשבה על צער חי, לא יצוק בפסל,
על צער לא מומחז, לא מתוזמר, על דם
ובכי של ממש, על ארץ ושמים לא מצויירים,
אינה תופשת בו אף חלק המאה מן
המקדש עולם שנעשה כחיץ בינינו
לתבל חיה.״
וזהו בדיוק תאור עולמו הדרמתי של
פנ ד ק

הרוחות.

ב ־ ד 1ר מ ^ ולה
תיאטרון הפנטומימה הסודני הוא
תיאטרון אשר ייעודו הוא, לפי ניסוח רשמי׳
״להיות תיאטרון של התנועה השירית,
תיאטרון שיבטא אמת ריאליסטית באמצעים
חזותיים בהשראת הספרות והחיים, עם זיקה
מיוחדת להומאניזם.״
במציאות, מחוץ למס השפתיים הרעיוני,
זהו תיאטרון המשתמש בפנטומימד. כאט־צעי־בידור
עממי. הפנטומימה של הבריק
טומשבסקי׳ מנהל הלהקה והכוריאוגרף שלה,
אינה בדיוק זו לה רגילים בעולם המערבי,.זהו
משהו בין תיאטרון באלט ל־פנטומימה,
הנעזר כתפאורות ותלבושות,
מתבסס יותר על משחק צוות מאשר על היכולת
הטכנית של בודדים.
באמצעים אלה מעלים הפולנים סידרת מערכונים
משעשעים ומרהיבים, שכוחם הוא
בתוכנם וברעיונות הכוריאוגרפיים שלהם,
יותר מאשר בביצוע. שיאה של ההצגה היא
הצגת מחזהו של בוכנר, וויצק, בר, מפגינה

מחשבת ועבודת־יד בקרב התלמידים
ונוכח ההשתתפות הכלל־ארצית ש עוררה
— השיגה את מטרתה.
ועדת השופטים המורכבת ממחב־כים,
סופרים ואנשי אמנות, קבעה
את הפרסים הבאים:
300ל״י לכתה המצטיינת,
300ל״י לתלמיד המצטיין,
3פרסים איזוריים — כיריים
של ״אמישראגז״ ופרסי תגמול.

י התערוכה תוכננה על־ידי מר
ש. נוי, מורה למלאכה. ואורגנה על־ידי
פרסום טל־אריאלי.

דינר וקוטלר ב״פונדר, הרוחות״
אלתרמן מדבר מפי כולם

הלהקה את מלוא יכולת הביטוי הפנטומי־מית
שלה.
זהו תיאטרון המספק בידור מעולה ומובן
לכל.

זמרה
א רי להבת

בני הנוער הסתערו בהמוניהם על דלתות
אולם קולנוע תל־אביב. לא היה להם כרטיסים,
אבל הם רצו בכל זאת להכנס. הם
דפקו בדלתות, בעטו בהן, גרמו נזק של
מאות לירות.
בפנים, על הבמה המוארת, עמדה אותה
שעה זמרת שגילה לא עלה על גילם של
מעריציה שהתדפקו על הדלתות בחוץ ושמילאו
את האולם מבפנים. כי הלן שפירו,
הצעירה היהודיה בתי השש־עשרה, הסבה
תוך שנתיים לאלילת מליוני בני טפש־עשרה
ברחבי־העולם.
שלוש-עשר למזל. סיפור הקריירה
של הלן, נשמע כסיפור שלא יאמן.
היא יולדה להיר־ם יל־זי לונדון שהוריהם
הגיעו לאנגליה מרוסיה. אביה, חייט
במקצועו, דאג לשלוח את בתו לבית־הספר
העממי, לאחר מכן לתיכון.
אולם יותר משד,לן אהבה ללמוד, אהבה
לשיר .״אמא אומרת לי שהתחלתי לשיר
כבר מגיל שלוש,״ אולם הלן זוכרת את
שנתה השלוש־עשרה, כשנת המפנה בחייה.
״נרשמתי אז לבית־ספר לזמרה בלונדון,״
היא מספרת .״שמעתי שמבית־ספר זה יצאו
זמרים מפורסמים באנגליה והחלטתי לנסות
את מזלי.״
למזלה של הלן שמע אותה אישית, מנהל
בית־הספר, עמד מיד על קולה הבלתי רגיל,
החליט להעניק לה שעורים נפרדים. כעבור
שנה עמדה בפני מבחן ההקלטה הראשון.
חיי ם כ פו לי ם. שיר אותו היא שרה,
שחובר במיוחד עבורה הוא אל תנ הג בי
כבילדה. מספרת היא :״מחבר השיר חשב
עלי כשכתב אותו. אני הייתי בטוחה שהוא
ילך, כי הוא ביטא בדיוק מה שכל נער
ונערה בגילי חושבים על המבוגרים.״
תוך ששה שבועות עלה השיר למקום
השלישי במצעד הפזמונים הבריטי. הלן הקליטה
מיד שיר נוסף, אינך יודע, והוא
הרקיע למקום הראשון.
הלן היתר, מסוחררת. היא נאלצה לעזוב
את ספסל הלימודים לא יכולתי לנהל
חיים כפולים. בבוקר לשבת ליד שולחן
הכתיבה ובלילה למהר להופעות״) התמסרה
כולד, לזמרה. במשך חדשים ספורים הפכה
לזמרת המבוקשת ביותר בתחנות הרדיו
והטלביזיה. הופיעה בשלושה סרטים.
כפי שהתגלתה השבוע בהופעותיה בארץ,
חסרה הלן אישיות בימתית, ניחנה לעומת
זאת בקול עמוק וברגישות מיוחדת. למרות
שחסרה כאן את תזמורתה הקבועה, המקהלה
המלווה אותה והאמצעים הטכניים המשפרים
את שירתה בהקלטה, הצליחה לכבוש
את הקהל, אם לא דרך עיניו, לפחות
דרך אוזניו.
עם כתב העולם הזה, אורי אלוני, במועדון
כליף ביפו.
ה עו ל ם הז ה 1321

״היא ניסתה להתאבד!״ הודיעו הנותרות בלונדון ־ ו״אל-על״ החריטה:

כר אסור ד ר
דאהוב!
ך* וראי היומונים בלונדון עשויים היו להתרשם, בזמן
| /האחרון, שחברת התעופה הישראלית אל־על נמנית
י לפחות על הגדולות שבחברות התעופה בעולם, אם
אינה הגדולה שבהן. הייתה זו, על כל פנים, חברת התעופה
ששמה הופיע בחדשים האחרונים בעמודי החדשות יותר
מכל חברה אחרת, ותמונות דיילות העובדות בשרותה
מילאו את העמודים הראשונים של עתונים בעלי תפוצה
של מיליונים. תחילה היתר, זו דיילת אל־על, הדה ברוך,
שזכתה לפרסום שרק דיילות מעטות זוכות בו. היה זה
בשל העובדה הפשוטה שהיא היתד, הדיילת שלינדתה את
דר׳ דוברט סובלן בטיסתו האחרונה, שהופסקה באורח
דרמתי בלונדון. השבוע עמדה דיילת אל־על אחרת במרכז
החדשות, שימשה נושא לכתבות בעמודים הראשונים ושמה,
גיטה מרגלית, הפך למוכר.
אלא, בדיוק כמו במקרה של הדה ברוך, ספק אם היה
מישהו ששמח פחות על הפירסומת העקיפה לה זכתה חברת
אל־על בדרך זו, מאשר אנשי החברה עצמה. כי גיסה
מרגלית׳ ,27 התפרסמה כ״דיילת גלולות השינה״ ,אחרי
שנמצאה מחוסרת הכרה בחדרה במלון, בעקבות בליעה של
20 גלולות־ארגעה.

סיפרה גיסה את הרקע המלא לפרשה, שפירסמה אותה.
גיטה ילידת צ׳כיה שעלתה לארץ בשנת ,1949 אינה
נמנית על נערות הזוהר שבחרו להיות דיילות־אויר בשל
הברק שבמקצוע. היא הגיעה אל הדיילות בדרך אחרת
לגמרי. אחרי תקופת שרות בצה״ל הפכה לאחות רנטגן
מוסמכת, נישאה כעבור זמן קצר לבעל חנות־תכשיטים
תל־אביבי, ילדה לו ילד הלומד כיום בכתה א׳.
הנשואים לא עלו יפה, ולפני כשנתיים התגרשה גיטה
מבעלה, נטלה את הילד לרשותה ונאלצה לחפש מקור
פרנסה .״לא רציתי לעבוד כאחות רנטגן. הייתי זקוקה
לשינוי ולהחלפת אווירה אחרי שנות הנשואין והחיים
האפורים,״ סיפרה.
למרות שהצליחה בקורם והפכה לדיילת שטסה לפינות
שונות בעולם, לא יכלה היא להשאר זמן רב בודדה.
לפני כחמישה חודשים הכירה גיטה בבית־קפה תל־אביבי
את זוהר מוזיקאנטסקי ,29 ,טכנאי־שיניים, בן למשפחת
רופאי־שיניים מוכרים בתל־אביב. סיפרה היא :״הוא היה
גבר יפה־תואר, פיקח, עם חוש הומור מיוחד ומאוד סימפטי,
בקיצור, בחור שבו לא קשה להתאהב.״ ואכן, כך קרה.
״מהרגע הראשון נראה הרומן בינינו מאוד רציני,״ סיפרה
היא ״ואחרי כמה זמן היה מוסכם בינינו שברגע שזוהר
יגשים את תכניתו לנסוע לארצות־הברית ולהסתדר שם,
נתחתן. הוא רצה להשתלם שם במקצועו כטכנאי־שיניים
ולשבת שם כמה שנים. אהבתי אותו כל כך, שהייתי
מוכנה לעשות בשבילו מד, שלא הייתי עושה עבור אף
אחד אחר: לוזתר על הילד ולהשאירו אצל הורי עד שנחזור.״

הצעודנישואין טלפוגית

חונשח בפאריס

פני כ הו ד ש יצא זוהר לארצות־הברית. כשהגיע לשם
/כבר חיכתה לו גיסה בשדה־התעופה, עזרה לו בסידורים
הראשונים. אולם כשהיה עליה לחזור לארץ, הרגישה
שאינה יכולה לעמוד בזה .״זה היה נורא,״ סיפרה ,״לא
הייתי ישנה בלילות, אפילו לא מתפשטת. לא יכולתי לחזור
הביתה ולדעת שהוא איננו. לפני זה היינו נפגשים יום־יום,
והוא היה חסר לי על כל צעד. לאסוני קרה שלא שיבצו
אותי לטיסה במשך שבועיים, ובמשך זמן זר, לא קיבלתי•
מזוהר כל ידיעה. מיום ליום נעשיתי יותר עצבנית וחששתי
שמא החליט לסיים איתי. החלטתי שאי־אפשר להמשיך
כך, או שמתחתנים או שנפרדים.
״בטיסה האחרונה לא יכולתי להמתין עד שנגיע לניד
יורק וטילפנתי לו מלונדון. הוא אמר שהיה עסוק בהעברת
הדירה ולכן לא יכול היה להתקשר. אמר שאוהב אותי
ומתגעגע. אולם למחרת כשהגעתי לניו־יורק שוב לא היה
•מוכן להבטיח לי שאנו מתחתנים. הוא אמר שזה צעד
מכריע בחייו וקשה לו להחליט על זה. אמרתי לו: טוב,
אז ניפרד. אבל הוא לא הסכים, ואני יצאתי מניו־יורק.
״הגעתי ללונדון עייפה ועצבנית. התקשרתי איתו שוב
מהמלון ואמרתי לו לא לכתוב לי יותר ולשכוח מכל
הפרשה. הוא השיב לי, :אל תדברי שטויות׳.
״ניסיתי ללכת לישון ולא הצלחתי להרדם. ידעתי שלמחרת
אני צריכה לטוס׳ ולקחתי• שני כדורי ארגעה שקניתי בניו־יורק,
כדי לישון. אחרי זמן קצר ראיתי שזה לא עוזר.
לקחתי את כל הכדורים שהיו ברשותי בתקוה שזה יתן
לי את השינה הדרושה למשך 16 השעות שנשארו עד
לטיסה. רציתי לישון ולא לדעת משום דבר, אבל לא תיארתי
לעצמי שזה יביא לתוצאות כאלה. לא עלה בדעתי להתאבד.״
מבית־החולים התקשרה גיטה שוב אל זוהר לניו־יורק,
סיפרה לו כל מה שאירע .״שאלתי אותו אם הוא מוכן

1 0 8 7 £ 8 8־1

11*56ז)8

4 3 ) 6מךו <1611 31־*!$

?• ^05185 88 0113י

ז ־? 146 406מ*0)<6 40־יג6*1\ 5ומומ $*3י* 13ז

*•יא! ה0

<1146045650־ )3044 *21י,6 8•-ז־׳י־יו* 111
4 *16 3144)686* )*00)4*31 *38ז0־?) ז*ז* *)6 10)4
מז 50

434

גיבורת לונדון

קטע מן העמוד הרא שון של

הע תון הלונדוני דיילי־סקטש,

שהוקדש נמעט כולו לתצלומה ולתיאור פר שתה של גיטה
מרגלית. למטה נראה צילו מו של טכנאי ה שיניים זוהר מוזי־ווו
רווול

41ידרר 1ה

נצי* ו

להתחתן והוא השיב בחיוב, אבל יתכן שאמר זאת בגלל
הנסיבות. אני מקווה שהעניין יסתדר בכי טוב.״
אלא שהענינים לא היו כה פשוטים. גיסה הוחזרה ארצה
על־ידי אל־על נשלחה לבדיקות רפואיות. נרמז לה כי
יתכן ושוב לא תטוס באל־על כדיילת. החברה אינה מעוד
יינת בדיילות שעסקי האהבה שלהם הופכים לנחלת הכלל.
כך הורידה אותה אהבתה מהשמיים אל הקרקע.

אליזה, פאריס, ת מונ ה שצולמה באחד מביקוריה ה שיגרתיים
של הדיילת בבירה הצרפתית. תוך כדי תפקידה, נו הג ת כל
דיילת לבקר בבירות ה שונות, או תן נו הג מטוסה לעבור.

מדווח כתב העולם הזה בלונדון על הפרשה: היה זה בדיוק
בערב חג־המולד. הטרמומטרים ציינו קור של מינוס שבע
מעלות, דבר שלא פגע באוירה החגיגית ששררה ברחוב.
אחד הרחובות המקושטים, והמוארים והשוקקים ביותר
בלונדון בימים אלה, הוא אוקספורד סטריט, מרכז הקניות
של העיר. תאורה של יום, אלפי פנסים צבעוניים, קישוטים
מרהיבי עין בחנויות הכל־בו הענקיות, ותהלוכות רעשניות.
אולם בפינה אחת של הרחוב שכיה נערה שהשמחה לא
נגעה לה כלל. הרעש הגדול ביותר לא היה מסוגל להקיצה
משנתה. בחדרה שבמלון סטרפורד קורט, המשמש כמלון
השהיה של אנשי אל־על בתקופת חנייתם בלונדון, ישנת
גיסה מרגלית, בהשפעתם של 20 גלולות־שינה.
רק בבוקר, כשאנשי צוות המטוס בו עבדה גיסה כדיילת״
הבחינו בהעדרה, הם פרצו בכח לחדרה, ניסו להעירה״
— בעזרת סטירות־לחי. תוך
^ ^ וי ל הבעוינות, ולבסוף
1ד^ות ספורות הובהל למקום אמבולנס שנטל את גיטה;
.למחלקת מקרי־האסון בבית־החולים הלונדוני מידל־סקס.

פגישה בביודקפה

מחרת, עו דכטרם הספיקה גיסה מרגלית לחזור
לגמרי לצלילות־דעתה, נאלצה היא להשיב מעל מיטתה,
כשהיא כולה המומה ומבולבלת, ומבלי שימצא לידה מישהו
שהסתערו עליה, ואפילו
שיוריכה, לשאלותהעתונאים
הוציאו מארנקה תמונות אישיות.
במצב זה דיברה דברים מבולבלים וסותרים, שהפכו
אותה לדמות אהודה של צעירה, שהיתר. מוכנה להקריב
את חייה למען האהבה. רק מאוחר יותר, כשהתאוששה״

סעודה בתל־אביב
ג די

להתראות

עם בחיר

לבה,

ה שוהה

בחברת אנ שי אל־על, ב מסיבה בתל־אביב, נראית גיטה מרגלית כ שהיא סועדת.
עתה מסרבת חברת אל־על לאפ שר לה להמ שיך לטוס ולו גס למט רו ת חופ שה,
בני ריו ר ק כטכנאי שיניים, שהיא מקווה עדיין להינשא לו בעתיד הקרוב ביותר.

ספרים
ת רגו ם
בצל זנ בהח מו ר
סיפורים רוסיים כני זמננו
לוגיה

קצרנות

עברית
ו/או
אנגלית לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג )0*800 הקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע
תל־אביב: ח .בר־קמא, רח׳ גורדון 4( 5עד 6אחה״צ)
חיפה: בית־הספר ״במעלה״ ,רח׳ שמריהו לוין 30

ת שב ץ העוד ה1זז 1321
כבר מזה שגינו שגזגשגז אריתו, רורוווב תזב״ם ,55פ\זח־ת2ץ
ננת, תנא פנתר תשבצים נרנזב, נאפירג הגזפי \2ג־זזבר
תם פר תשבצים. אך תשבץ נה תית תראשנן שתנא תפרם ם.
מאוזן )1 :צמר
דה ונהי; ) 4עיר
תעשיה באננליה; ) 10
אנקול; )11 נרוע;
.)13 נוסף על .
)14 עיר נסוריה;
)15 סשל הטן; )17
הקלף הראשון; ) 19
נרגז; )20 אפשרות
של אסון; )22 אידיאה;
)25 אות עברית;
)20 פרי מריר;
)27 סופרת (״בלרינה״);
)30 אחד ממיני
הספחת בעור;
) 32 אביון; )33 משמש
למאור; ;33 )34
)36 בור לדריכת ענבים
ליין; )37 בירת
הובה )39 :היחיד
מבני גדעון
שנשאר בחיים; )41
רדיפות דת; )42
שביב אש; )44 נעלה,
מצוין; )40 עיר
בישראל )48 :ישן;
)50 אבר בנוף; )51
חיית טרף ממשפחת היונהים; )53 מפני
)55 הון, רכוש (משלי ח 57

אריג לבז מובחר; )58 ננטר; )59 סופר
ומחזאי ישראלי; )00 נידון לעונש כספי.
מאונך )1 :ממציא כתב המורכב מצריפי
הווים ואותיות; )2אות אננלית;
)3אחד מעצי הסרה שנזכרו במהרא; )5
עיר ישראלית — ר״ת; )6ספן; )7משח,
ציפה; )8רהוד; )9מחבר האופרה ״דן
השומר״; )12 נל מפולת; )15 שחהו ישר

סופרים

ומ שוררים,

(אנתוהוצאת

הספר 331 ,עמודים) פותח, אמנם, בהכרזת
אחד העורכים כי ״אין בכודנת האנתולוגיה
לגלות את ערוות הספרות הרוסית,״
— אך זהו בדיוק מה שהיא עושה.
המיפנה המיסחמן בסיפורת ובשירה הרוסיים
החדשים מצטמצם יותר בתכנים מאשר
בצורות. מכירן שהרשות נתונה, מותר כבר
לספר על שבויי־מלחמה, אפשר כבר לקשור
כתרים לנשלחים לסיביר על לא עוזל בכפם,
מותרות כבר תמיהות בקול רם על אנשים
שנעלמו לפתע, ומותר להעמיד פני הערצה
נוכח שירי יבטושנקו.
אן כל זה לא שינה את אותה כבדתנות
שבתיאור, אותה גמלוניות שבבחירת הטיפוסים.
מרבית הסופרים, המכונסים בקובץ,
אמונים על השיטה הישנה של עיטור
הילות — ורק המועמדות להילה השתנו.
לאור המאורע המשעשע של כרושצ׳וב וזנב־החמור
— מסתבר שכל פוצי־הפה למיניהם
עושים זאת רק משום שהותר להם לפצות.
לפיכך נעורים הסיפורים צביון של ספרות
מהפכנית אמיתית.
כדור תועה. במיצעד הטיפוסים מציג
מיכאיל (הדון השקט) שלוחוב את שבוי־המלחמה,
דמות משורטטת בתווים גסים,
נטולת כל מימד של עומק. גדולתו־כביכול
של הסיפור היא רק בנושא. עד עתה לא
היה גיבור סובייטי נופל בשבי.
קירה גאורגייבנה, גיבורתו של ויקטור
ניקראסוב, גם היא דמות נטולת־צבע, שהאירועים
העוברים עליה — בעל ש״נלקח״,
החוזר אחרי עשרים שנה כדי ליטול אותה
מבעלה הנוכחי — אינם משיירים בה מישקע.
יוצא דופן סיפורו של ולאדימיר טנדרי־אקוב,
המ שפט, על אף מגבלותיו הצורניות.
זהו סיפור המסמן דרך חדשה. לכאורה עלילה
פשוטה: שלושה שיצאו לצוד, רביעי
שנהרג על־ידם בשגגה.
של מי היה הכדור התועה, שהרג את
אותו תמהוני ביער? איש אחד נעשה לשבר־כלי,
מאחר שהוא יודע את האמת, אך
המישטרה מייעצת לו לבלום את פיו. השני
מעמיד פני מגן על חברו, הופך גיבור
מוסרי, אף שהמוסר ממנו והלאה. השלישי,
שניתן לו במשפט ליהנות מן הספק, הוא
בעצם חף־מפשע.
סיפור זה מטיל מועקה של פסימיות,
בגלל הצגת האבסורד דחוסר־הטעם.
״מה מעניין הוא?״ בשירה הרוסית
החדשה ניכרים רישומי הבידוד, בה היתד,
ברית־המועצות נתונה עד היום. אפילו שיריה
הליריים של אנה אכמטובה, שבם לא
מצוייה הנימה הפובליציסטית השכיחה אצל
המשוררים האחרים, לוקים בסגנון מיושן:
״אערוג לוורדים בגן־זיו אשר שם / ,עומדה
הטובה בגד רו ת העולם /בו זוכרים הפסלים
עת הייתי ריבה /ואני אזכרם ב תוך מי
הנייבה

חוסר החן אשר בשיר ״הפיסיקאי וה־ליריקן״
אינו נובע רק מן התרגום הכושל.
אין זו אשמת המתרגם שהמשורר בורים
סלוצקי תוחם תחומים סכמטיים גסים בין
נציג עידן הטכניקה, הפיסיקאי, ובין ה־אנאכרוניזם,
בדמותו של הליריקן. צודק
המשורר בהעידו, בהומור שלאדמדעת:
מה מעניין הוא /לחזו ת איך לעיננו
/פג כאד החן הריתמי /והודם. של
ח רוזינו /מתגלגל בלוגאריתמים

הצעיר הזועם. יבמי יבטושנקו הוא
השאור הסנסציוני בעיסה, אך למרבה הצער
דודקא חלקי הסנסציה בשירתו הם אותה
פסולת, העושה משורר לפובליציסט סתם.
יש הרבה דמיון בין נציג זה של ה־
״רנסאנס״ החדש בשירה הרוסית, ובין
נציגי הרנסאנס היהודית של ההשכלה, כמו
יל״ג. שיריהם נוטים להיות כרוזים פוליטיים:

צו ה קו מוניז ם /היו ת מאה מונים /
זועם על כל אשר לי ל שטן ניצב

בעת התרגום חברו הפאתוס הטבעי של
השפה הרוסית עם הנפיחות הפאתטית,
אותה מסגלים לפעמים לשפה העברית. התוצאה
היא ספר המצריך מידה לא־מבו־טלת
של רצון טוב כדי לקראו.
אלי; ) 10 מכלי המיטה; )18 איש שנת
תשכ״ב; )21 סלע, צוה; )23 עונה, תהופה;
)24 בבהשהן; )20 מכסה את הכבישים; )28
אנם מלוח בתורכיה המזרחית; )29 אופרה;
)31 עד הסוף, כליל )32 :טלר ישראל; )35
תור; )87 אבנט; )38 לננדהר )40 למטה;
)41 כינוי; )43 מצומצם ברוחבו; )45 במאי
סרטים צרפתי; )40 הסם!; )47 אל המרע
במיתולוגיה היוונית; )49 פעולה; )52 זז,
נע; ) 54 כן (הפוך); )56 תשורה; )58 מילל
בלילות.

במקוד מי נ סי ע ה
קסמי פריז (מאת גי דה־נזופסאן,

תרגום
חנ ה בהט, מירון אוריאל, חיים אמיר
ורובי רז, הוצאת לדורי 252 ,עמודים) .על

רקע שחור פזורים קטעי תמונות של ציירי

הנייבה — הנהר של לנינגראד.

אותה תקופה רומנטית: אוטרילו, דיגה,
טולוז־לוטרק ואחרים. זוהי עטיפת הספר.
עטיפה רבת־רושם זו עוטפת קטעים מן
ההווי הפריזאי של סוף המאה ה־ 19 ומן
הנופים הנורמנדיים, כשהם משורבטים ב־עיטו
השיטחי, אך המשעשע, של אבי ה־סיפור־הקצר
המודרני.
ידועות ביותר פרשיות האהבים הפיקנטיות,
עם גלריה עשירה של טיפוסים בסי־אובם
ובהמוניותם. כמו הרוזנת, המעמידה
ברגע של שובבות פני זונה, נופלת במלכודת•
של עצמה, מתמסרת ללקוח תקיף —
ומשתמשת באתנן כדי לקנות מתנה לבעלה.
או בני הזקן, שכבר הכינו את סעודת־האשכבה
והזמינו את האורחים, בעוד שמות
הזקן משתהה להכעיס.
הטיפוסים הם אכזריים, כמו אשתו של
אבא טואן, האונסת אותו לדגור על ביצים,
כדי שיצדיק את קיומו. או גדולים, כמו
״אבא של סימון״ ,הפועל שנשא לאשה אם

משורר יבטושנקו
מי הרג את האיש ביער?

בלתי־נשואה, כדי להיות אב למי ש״מעולם
לא היה לו אבא״.
החטא אינו משעשע. אחרי כל אלה
מגיעה הגלולה המרה, שמתחת לציפוי המתוק.
היא מייועדת לאותם המוכנים להכות
על חטא הקרתנות, ולאותם שאינם
מוכנים להודות. היא יכולה לחסוך את דמי-
הנסיעה לסנוב הישראלי, כי פריז לא השתנתה
מאז בהרבה.
אשת עורך־הדין הכפרי מחפשת את המציאות
שמאחורי מדור הרכילות של ה־עתון.
כמו נורמנדית אמיתית, היא תוחבת
את עצמה לתוך סדר־היום המאורגן היטב
של איזשהו סופר מפורסם, מוצאת את עצמה
תחובה גם במיטתו. סיום הפרשה הוא
כה פרוזאי עבורה, עד שהיא חוזרת הביתה
ומשאירה מאחוריה הצהרה רבת־רושם על
כך שהחטא אינו משעשע כלל.
הכומר שסרח. קבוצה בעלת ייחוד
משלה בספר היא זו המורכבת מסיפוריו
הנורמנדיים של מופסאן — יליד נורמנדיה
עצמו — המאוכלסים בפרי התבוננותו החודרת:
דייגים, יצאניות, איכרים.
כאן קיים ״המוסד של מאדאם טלייה״,
המשמש מישכן לשש נערות, שיש להן לבבות׳
מספיק שופעים כדי לסייע מרצון
לוויסות פרצי״המרץ של גברי הסביבה.
גי דה־מופסאן, שמת בשנת , 1893 כשדעתו
טרופה עליו כבר לחלוטין עקב מחלת־עצבים,
הספיק להשלים את מעגל צורות־הכתיבה
שלו (שבא לביטוי בלמעלה מ־200
סיפורים) בסיפורים מעמיקים מסוג ״חורשת
הזיתים״ .זוהי טרגדיית חייו של כומר, שסרח
קודם שנעשה כומר, וממזרו רודף אחריו
עד שהוא מתאבד. אלא שבסוג זה של
סיפור אין כוחו של מופסאן כה גדול.
תחת זאת כוחו רב בסיפורים הקלים,
המדיפים ריחה של התקופה, והנגמרים
תמיד באותה סיומת פיקאנטית או מפתיעה
— טכניקה שרבים מסופרי המאה ה־ 20 אימצו
אותה לעצמם.
זהו ספר מצויין למתנות. יש להיזהר
מלכתוב הקדשה על גוף הספר, כדי שאפשר
יהיה להעבירו הלאה באותה צורה.
הפול ט הזה 1321

קולנוע
י שראל
סר ט כל• מ צל מ ה

כדורעפני ננכה וגאלאמאסאראי
עור במקום עופרת

ספורט
כ דו רעף
כ דו רשל עור

ענף הכדורעף בישראל, אינו ענף עירוני.
הוא מתרכז בעיקר במושבים ובקיבוצים.
כדורעף אפשר לשחק על פני משטח חולי
או משטח מרוצף. אין לומר כי בתל־אביב,
חיפה, ירושלים וכל יתר ערי המדינה, אין
משטחים ראויים למשחק. בפרט שכל מגרש
כדורסל מתאים לכך, אך נראה כי הנוער
העירוני אינו להוט אחר כדורעף, שנותר
בעיקר נחלת אנשי ההתיישבות העובדת.
כ דו ר ען ז מ סין. פה ושם קיימות אמנם
קבוצות צעירות המשתייכות לסניפי מכבי
(בתל־אביב לדוגמא) ,אך אינן מהמת כל
גורם בקנה מידה ארצי. לאירגון הספורט
של בית״ר היתד, לפני שנים, קבוצה חזקה
שהורכבה מעולים משאנחאי, שם מפותח
מאד משחק הכדורעף. זכור משחק יחיד
בין נבחרות הפועל ובית״ר לקביעת נבחרת
ישראל למכביר״ משחק שנסתיים בנצחון
דח! ק ביותר של הפועל (.)2:3
הנבחרת הלאומית מורכבת על טהרת שחקני
הפועל. מרכז הפועל מחזיק רכז מיוחד
למשחק הכדורעף, המאורגן בישראל במסגרת
ליגות ארציות. קשה להניח כי בעתיד
הקרוב תצליח קבוצה השייכת למרכז אחר
(מכבי, אליצור, בית״ר או אס״א) להוציא
את ההגמוניה הבלתי מעורערת הנמצאת מזה
שנים בידי הפועל.
בכדורעף כבענף הכדורסל, הצליחה ישראל
להמס למסגרת אליפות אירופה לאלופות
מדינות. לראשונה התמודדה במסגרת זו
אלופת הכדורעף הישראלי לשנת , 1960 קבוצת
הפועל עין־שמר. היריבה: האלופה התורכית
קבוצת גאלאטאסאריי. התוצאה: הפסד
לישראל בשיעור ,3:1הפסד במשחק
הגומלין באיסטנבול בשיעור .3:0
בעונה האחרונה, שוב עמדה עין־שמר
בפני זכייה באליפות הליגה, אך במשחקה
האחרון מגבה, נוצחה על־ידי הקבוצה המקומית
המאומנת על ידי דר׳ יצחק (״ז׳אן״)
הובר. וקבוצת נגבה שזכתה באליפות הליגה,
מייצגת את ישראל, במשחקים על
גביע־אירופה, לשנה זו.
שוב עלה בגורל האלופה הישראלית להתמודד
עם האלופה התורכית, ושוב היתר.
זו קבוצת גאלאטאסאר״ שהופיעה במוצאי־השבת
האחרונה בקיבוץ הדרומי.
נ ג 2ה . 15(62 ,פצצות וכדורי עופרת לא
הכניעו את נגבה ב־ .1948 אך מה שלא עשו
כדורי העופרת והפגזים של ,1948 עשו
כדורי עור פשוטים בשבת האחרונה של
שנת .1962 הארטילריה היתד, הפעם בידי
הכוחות התורכיים, שליטי הארץ בתחילת
המאה, ואלה חיבלו בעמדות אנשי נגבה,
גברו עליהם בשיעור 2:3במשחק הראשון.
עתה יהיה על הקיבוצניקים להחזיר ליריביהם
ביקור גומלין בתורכיה, אך ספק רב
הוא אם יצליחו לזכות במשחק.
אולי יש בהפסדה של נגבה משום סולידריות
של המרחב. כי באותו יום בו נוצחה
אלופת ישראל בכדורעף, נוצחה גם אלופת
מצריים על־ידי אלופת מרוקו באותה מסגרת
של משחקים. כך נמנעה פגישה אפשרית
נוספת בין אנשי נגבה לבין המצרים.
ה סו ל ם הז ח ז 3 2ו

כדי ליצור סרט סוב אין צורך בכסף,
לא בשחקנים, ואפילו לא במצלמה. די
ברעיונות. זאת הוכיח לאחרונה הפזמונאי
חיים חפר.
לקראת תכניתה של רביעיית המועדון בתיאטרון
החמאם, חיפש חפר קטעי־ביניים
בין פזמון לפזמון, החליט לעשות זאת
באמצעים קולנועיים. הוא התיישב בארכיון
סרטי גבע, עבר על יומני־החדשות שהוסרטו
בשנים האחרונות ותוך זמן קצר יצר סרט,
קצר אמנם, אך העתיד להיות הסרט המבריק
והמשעשע ביותר שנוצר אי־פעם
בישראל.
חפר חיבר פשוט נושאים שונים המופיעים
בכל היומנים לקטע אחד. השילוב הפך את
הקטעים המצולמים לסאטירה ריאליסטית מדהימה.
כך למשל אסף חפר את כל הצילומים
בהם נראים מנהיגים ישראלים מנשקים
אורחים המבקרים בישראל. כל נשיקה הוכפלה
כמה פעמים. כה שהתקבל הוא קטע
בשם. חיי המין בישראל״ ,בו רצות במהירות
התמונות הבאות: גולדה נושקת לגברת
בן־צבי, בן־גוריון מנשק את נשיא ליבריה
ויליאם טאבמן׳ יצחק בן־צבי נושק לנשיא
ליבריה, בן־גוריון נושק לנשיא ליבריה, בן־
צבי נושק לו, בן־גוריון נושק שוב וכך
חוזר ונמשך משחק הנשיקות.
מי ;שאר כארץ 7בין קטעי הסרט,
שיקרא בשם יומן החמאם ויוצג יחד עם
התכנית פצצת זמן, מופיעים הקטעים הבאים:
9תמונות שטפון, הרם וחורבן של
אסינות טבע באירופה בצירוף הקריינות:
״סע לאירופה בחורף. בחורף אירופה מעניינת
יותר!״
הספורט הלאומי של ישראל: שורה
ארוכה, של מאות צילומים של לחיצות
ידיים, בסופן זוכה דויד בן־גוריון בפרס
כאלוף לוחצי הידיים בישראל.
9מנהיגים פוליטיים בישראל נואמים:
דויד בן־גוריון לפני המיקרופון, שמעון
פרס לפני המיקרופון, יגאל אלון, מנחם
בגין וישראל בר. אולם פס הקול משמיע
כל הזמן נאום אחיד, בקולו של בן־גוריון.
אלפי דתיים רודפים אחרי רוכב אופניים
בודד בצעקות :״שאבעס! שאבעס!״
איך נבנתה הארץ? בראשית היתד,
שממה, עד שבא שר המסחר ור,תעשיה. כאן
מופיעה סידרת צילומים של ביקורי שר־המסחר
במפעלי התעשיה, כשהוא בודק,
בוחן, טועם, חותם ומקים בקצב מטורף
תעשייה ישראלית.
9מי נשאר בארץ? אף אחד. צילומי
מקהלת רינת העוזבת את הארץ. ספורטאים
עוזבים את הארץ, ומנפנפים בידיהם מעל
כבש המטוס. צה״ל עוזב את הארץ. המטוס
כבר ממריא ונעצר. נשאר עוד אדם
אחד — ואז עוזב גם דויד בן־גוריון את
הארץ.

סרטי

חו מ תו .״ שדש

!במתנה: בבדיקה

ויטה הכינה חומוס

טחינה ,

מוכן

להגשה מידית
בטעם מזרחי אמיתי
הפתעת החודש:
גביע פפריקה חינם
מתנת ויטה
עם כל קופסת
חומוס טחינה

במל כו ד ת !! כ ב רי ס
ה עי רתהרבה לי ל ה (בן־יהודה, תל-
אביב; פולין) נמנה על אותם הסרטים שאין
טעם רב לכתוב עליהם או לספר אודותם —
צריך לראותם.
ניתן לספר את ההתרחשויות המופיעות
בסרט. הן מתרחשות תוך תקופה של 24
שעות, בשלהי מלחמת־העולם השניה, בעיר
הגרמנית דרזדן שנמחקה מעל פני האדמה
בהפצצה אוירית. שבוי פולני בורח (אנדז׳י
לפיצקי) מוצא מקלט בעיר ערב ההפצצה,
מאמץ לעצמו צעירה גרמניה מפונקת (בימה
טישקביץ׳^ מספק את רגשי הנקם שלו
בגרמנים בשמחה לאידם, לפחדם ולחורבנם.
אלא שסיפור העלילה בסרט זה, אינו
מהווה אלא מסגרת, שנועדה להעביר אל
הצופה את החוויה הישירה שבאחד ממצבי־המלחמה
הנוראים ביותר — מלכודת העכברים
האנושיים בעיר הנתונה תחת הפצצה
קטלנית ארוכה. ואם הסרט מצליח להעביר
חוויה זו בצורה מזעזעת ובלתי נמחית, הרי
שאר האספקטים שלו, הפוליטיים והפסיכולוגיים,
גם אם אינם מושלמים, אינם מוסיפים
ואינם גורעים.
העיר תחרב הלילה אינו ביטוי מובהק
של אמנות קולנועית, אך הוא ביטוי מעולה
של אחת מחוויות המלחמה שכדרך כלל נ ד
טים לשכחה כשמדברים על שלום ומלחמה
במושגים מופשטים. מבחינה זו הוא פנס
אדום החייב להידלק במוחו של כל צופה.

שרטע > ם דרושים לעבודה מיידית!
למד בשעות הערב את אחד המקצועות— :־

ש ר טו ט שכני

לבנין למכונות לאדריכלות ולדוקרציה פנימית
טכנאות רדיו

הנחות לחיילים תעודות למסיימים
התחלת הלמודים ב־6.1.63

כולה

בי־ סדמק צז עו ת טבניי־ם ז אנ 1נ 1תיים
ריז 3׳ 93ו

2 •>0מולד 5-8

הזזר ה 65728.16

ועודוד־ס 91 נרעי0

אביו׳
מיסדו הביוית
האעיר לסזור הבסיס
מקלבות נכר.
לאשה, יליא שטיס,
לפלגש כר.
האביר לסזור ה??זיס,
האליר חזר.

ן ז;ם זזן ה?חל כאל.
על חוף ה;ם, ש?ב המת בין אבנים.
את ן ן;תו?פה החול,
ואת השאר — ?סו ל.עתונים.

הוא מטל על השטיס,
למראשות־ה?ר.
האביר ללזור ה?טיס
טלם שד,ח!ר,
שתי (שים על השיזיס
מבכות גוף קר.

ה;ם המהם גליו?שיר.
על חוף ס;ם. ה,יה הגבר מת?אד.
המות את?ניו השחיר,
ואת הישאר — השחירו השמועות.
לו סי האיש
ודאי הן ה מלחיש־

הוא שים את שה??יס.
הוא דליא אישלר,
לאשה את השטיס
לפלגש— כר ...
ואביר אסר מישליס
צעלן המר.

מאת דיו׳ מנוסי
קליגולה ויהי היום. והקיסר
שאל סוסו׳ המלכותי;
.האם ת?כיפ מר סוס יל!ר
להתסלף אתי?״
סרב הסוס ו?ך אמר:
.תולה, ך?ר לי לא וחסר.
כי סוס הוא סוס?כל מצב
אך מה עלבו של הקילר
אם אין לו סוס לל?ב?!
?.כל חקופה?? .ל ממלר,
הסום נושא את קיסליו..
אך כלום לאית?;ר קי?ר
נושא סוסו על גב?!״

?מדר אלבה את אהאב,
אחאב את אסנת אהב.

שיו

אסנת התסהן ד, עם קן־ר
מפיון שסלבה לו מ 9ך ר.
אחאב התיאש מאסנת
ניסע להחלים?צך 5ת.

לוה״ם

א? 3ת ההגלשר׳ מקילר
מאסר שגלה !סם קר.

הנצחי

קילר?בית־!ין?סר
נ!שכח את ממלר 3שי?ר.
וסמדר. שנותלה ערירית,
התמסלה __ לפעילות אבירית.

סמת קי?י?אש לתחה,
צלה?שר־סום לארוהה.
מלא??נו וסח?קול אטי:
,עלשו אני נושא אותף.
נלאה תשא אותי׳.

רק לא מזמן, שאל השר
את (הגו (נהג פלטי):
.האם תס?ים נל,ג מן ר
להחסלף אוגי׳...
לכר. וכו. לכו.

3י?!ז?ל 9שר•

הדריך העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
היכן לבקר השבוע:

מחזות
• תיאטרון הפנטומימה הפולני

(אהל־שס, תל־אביב) ראה מדור אמנות.
• מעגל הניר הקווקאזי (התיאט־רון
העירוני, חיפיה) אלגוריד, חברתית־פיו־טית
במחזה־ראוזה. גלגול של משפט־שלמה
המפורסם משמש בידי ברטולט ברכט, באחד
ממחזותיו הטובים ביותר, לביקורת על השלטון
ותפיסת הצדק. הצגה מרהיבת־עין.
חיים טופול, זהרירה חריפאי.
9תורת היחסים (שמעון ישראלי)
רביו־יחיד, בו מחפה רמת־המערכונים על
חולשת הפזמונים. גלריה של דמויות מההווי
הישראלי, באינטרפרטציה של אהבת־אנוש,
המקרינה חום ולבביות.
9ילדי הצל (יורם) (הבימה) המשורר
בן־ציון תומר מנסה לנפץ את אגדת
הצבר העשוי ללא חת, על־ידי חיפוש הזהות
של צברים מלאכותיים. בעיה של אמת,
בראייה של אמת, אבל בעיצוב דרמתי לקוי.
מסקין האב מול מסקין הבן.
9אירמה המתוקה (הבימה) מוסי-
קול. אהבתה של יצאנית פאריסאית לסטודנט
עני, בהצגה העשוייה בפאר, לפי הגירסה
הלונדונית. בידור מעולה, למרוח הביצוע
הפרובינציאלי. שלמה בר־שביט, דינה דורון,
אריק איינשטיין.
9כראשית (הבימה) סאטירה. סיפור
אדם והודה בגן־עדן, בגירסה מודרנית של
אהרון מגד.
9הוא והיא (התיאטרון האינטימי)
שושיק שני מפגינה יכולת מעולה כשחקנית,
בסידרת מערכונים מאת אפריים קישון, כשבעלה,
אריק לביא, משמש בסים להצלחתה.

ת ע רו כו ת
׳ 9וינסנט ואן־גוך (מוזיאון תל־אביב,
ביתן הלנה רובינשטיין) 101 יצירות
בצבעי שמן, מים ורישומים של אחד מגדולי
הציירים ר,אימפרסיוניסטיים, באחת התערוכות
החשובות שנערכו אי־פעם בישראל.
9אנטול גורכיץ (בית האמנים, ירושלים)
מוטיב המוות והחיים בצל הפטריה
האטומית, בתערוכת ציורי פוליאסטר של
אמן דינמי.
9כו רי םשץ (בית הנכאת הלאומי
בצלאל, ירושלים) תערוכת זכרון של יצירתו
של מייסד בית־הספר והמוזיאון בצלאל.
9היינריך־ זוסמן (גלריה נורה, ירושלים)
הגרפיקאי וצייר־התפאורות הווינאי
מציג תערוכת רישומים וציורים, שנושאי
רובם שאובים מתקופת שהותו באושוויץ.
9עשרה חדשנים (גלריה ישראל,
תל־אביב) מיבחר יצירותיהם של עשרת הציירים
והפסלים מהזרם החדשני המופשט
באמנות הארץ: סטימצקי, דנציגר, תומרקין,
וקסלר, עוקשי, קרייזה, שטריכמן, ארגוב,
בסיס וגלעדי.
9שרגא וייל (גלריה הדסה קלצ׳קין,
תל־אביב) תערוכת תמונותיו של אחד המוכשרים
באמני הארץ. יצירות בעלות אופי
מיסטי, בעיקר על הנושא קוהלת.
9משה כרנשטיין (מוזיאון תל-
אביב) דמויות העיירה היהודית הגלותית,
ונופים של יהדות שהיתר, ואיננה עוד, ברישומים
מרשימים.
9תחביב (תל-אביב) אוטוגראפים ורכבות
חשמליות, מקטרות, בקבוקים וכל
שאר הדברים שאין להם שימוש מעשי, פרט
לסיפור שגעונותיהם הפרטיים של אספנים
ישראליים.

9העיד תחרב הלילה

(בן־יהודה,

תל־אביב) .ראה מדור קולנוע.
9נשואיו של מר מיסיסיפי (אר-
מון־דויד, תל־אביב) סאטירה פוליטית. ביקורת
חריפה על נידונה של הדמוקרטיה המערבית,
בה נופל השלטון בידיהם של ה־ביצועיסטים,
בשל צביעותם ושחיתותם של
האידיאליסטים. מישחק נדיר.
9קורטוב של רכש (גת, תל-אביב)
דרמה. בחוזה מכוערת מחפשת אהבה אצל
אמה ההוללת, מלח כושי, והומוסכסואליסט
צעיר. משחק מעולה של ריטה טושינגהם.
ה עו לםהזה 1321

9גירושין נוסח איטליה (אופיר,
תל־אביב) קומדיה. מה קורה במדינה בה
אין בני־זוג יכולים להתגרש איש מרעותו.
מרצ׳לו מאסטרויאני, דניאלה רוקה.
9סיפור הפרברים (פאר, תל־אביב)
מוסיקול מושלם. אהבת רומיאו פולני ויוליד.
פורטו־ריקאית, על רקע עבריינות נוער
וגזענות בפרברי ניו־יורק. מוסיקה של
ליאונרד ברנשטיין. כוריאוגרפיה מלהיבה של
ג׳רום רובינס.
9מכער לזכוכית האפלה (אור-
גיל, ירושלים) דרמה פילוסופית. האהבה
כאלוהים, והבדידות כמקור השגעון, בתרגיל
ברגמאני אופייני על מערכת־יחסים פנימית,
במשפחה שבדית על אי בודד.

גבורה ואהבה
בפאר סרטי הראוה

גו ת י
קזתויס

יום רביעי2.1 ,
9כל העולם כמה (קול-ישראל;
)20.10 מיכאל אוהד מציג את ויליאם שקם־
פיר ביצירות מוסיקליות, באמצעות עשרה
קטעים נבחרים. ביניהם — שתי ורסיות על
חלום ליל קיץ, של פרסל ושל מנדלסון,
ואריות שונות. בפתיחה: ג׳ון גילגוד במונולוג
מתוך כטוב בעיניכם.
9בידור ( 63 הגל הקל )21.32 ,בידור
ראשון של השנה החדשה: רביעיית המועדון
בתכניתה פצצת זנזן; בני ברמן בפזמונים
צרודים חדשים ונגן הטרומבון ריי
פראנס.
יום חמישי3.1 ,
9משפחת האדם (קול-ישראל;
)21.30 איך להיות סטודנט ולד,שאר בחיים?
בתכניתו של אבשלום כ״ץ, בה יספרו סטודנטים
על אפשרויות קיום שנוסו על־ידם
בהצלחה.
9ראשון ראשון הכיב (הגל הקל;
)22.03 רבקה מיכאלי מגישה את מצעד הפזמונים.
יום
שישי4.1 ,

9מוסיקה קלאסית

כבקשתך

ביצירתושל ! 1ן ך *1י * 1
הוולד הכנו 111 X 1 1 1
הצגה בכורה
קולנוע?ג

תל־אביב

2חיפה 2
קלנע

חיפה

7.00—9.30
6.30—9.00
בבימויו של י. לי טומפסון (״תותחי נברון יונייטד ארטיסטם״
^ פאנאויזיון על מסך 70מ״מ • צליל סטריאופוני • צבעי איסטמן

(קול־ישראל; )17.06 הסימפוניה החמישית
של צ׳יקובסקי, בביצוע התזמורת הסימפונית
של בוסטון.
9בצרור אהד (קול-ישראל; )19.20
שבועונם של יעקב בן־הרצל ואלימלך רם:
על אומנים שפתחו מסעדות, על ספרייה
מוקלטת לעיוורים ועל שטוכס של אפריים
קישון מול אינסטלטור של אמת.
9דיסקו פאדאד (הגל הקל; !)21.3
מצעד הכוכבים הצרפתי, בשידור של הרדיו
הצרפתי.
יום שבת5.1 ,
9שעה של אופרה (קול-ישראל;
)22.00 ספורי־הופמן של אופנבאך.
יום שני7.1 ,
המסך עולה (קול־ישראל; )21.30
מחזהו של סטון ויין נועבר לגבול, בעיבודו
ובביומו של שלמה בר־שביט.

מו ע דוני ם ־
9כוכבים נולדים הלילה (מועדון
חתיאטרון, תל-אביב) נסיון ליצירת הווי בידורי
חדש, בעזרת הצגת־בכורה של שבעה
אמנים־חובבים בלתי־ידועים.
@ ארים פאן (יפו) מועדון־לילה חדש
של הזמר היווני הידוע, עם תכנית זימרה
ומחול יווניים.
9כרמלה (עומר־ביאם, יפו) שירי־עם
ספרדיים ודרום־אמריקאיים, במיקצבים
מהירים ומטורפים, בביצועה של זמרת
בעלת מזג סוער, קול עמוק ואינמרפטציה
מעניינת, המלווה. על־ידי פאקו, גיטאריסט
וירטואוז.
9ז׳וסלין ז׳וסייא (המועדון, יפו)
שאנסונים צרפתיים בביצועה של זמרת
יפר״ המייצגת בהופעתה את אווירת פאריס.
בידוד 9הלן שפירו (קולנוע תל־אביב; תל־אביב)
ילדה יהודיה בת , 16 מדגימה בקול
עמוק וברגש, איך הפכה תריסר שירים ל־שלאגרים
עולמיים, בצורר, המזכירה קצת
את הביצוע הקולי שלה, המוכר מן התקליטים.

ה עו ל ם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פץ . 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו״ל: העולם הזר, בע״נג

מספר 1321

המחיר 75אגורות

אל־עד
הורדה מן השמיים
בגד ל
אהבה