גליון 1323 מתאריך 16 בינואר 1963

בזזודטז ינואר —
חודש המלחמה ב*

7רממד מוי ם /

בל הקונההחודשצנצנת

אנדן•
השמפו היחידי לכל המשפחה המחסל
קשקשים ומונע נשירתשערות,

י(ןבר

חיננ1

נזגזרזן טוננרוגז
נא ו ז וטונזושי

ח לי פו ת ה דיון
תעובץ העול הזה 1323
לאזזחנה נתרבו וזנזזזברינז שוזשבציוזנו נחפרנזנוו בגריונווז
צורתית, התננוינו את תורנו נזוזרש וטזורזזיגן ארית תשבציב
נונופינו. אזור תארה הוא גדעון תיכר, שרצננרנו אינו תונור

שדרימסויה 19

01316111

כר פרבוית ער נוצתו. הוא פשוט תתנגד רכך בכר תו2ן ף.
חייו־ מירוכז
מאוזן .1 :אבי
הרוטן העברי.4 :
מניבורי מלחמת טרויה;
.10 ממציא
הטלפון; .11 ממכות
מצרים; .13 צח; •14
התנגדות; .15 גוזר:
.17 מידה לנוזלים
.19 אחד מסולם הטונים;
.20 נווט;
.22 הפריעה מעיניים;
.25 מסם יה; .26 מזבח
על רמה; .27
ראש ממשלת הודו;
.30 יחידת מטבע;
.32 קליפת״־ ענבים;
.33 נקי, טהור; .34
ברח; .36 דיז.37 :
ההם; .39 גוזמים
.41 דלג; .42 כבש
שטז .44 . :האידיש
של יוצאי ספרד;
.46 נביא; .4עני;
.50 מצבת זכרוז;
.51 תבואה הצומחת
מעצמה; .53 נאה:
.55 כנוי לאחד ם־
מזלות הכוכבים; .57 הצד האחורי י: בגווי;
.59 ;500 .58 מושב בחבל לכיש; .60 נלהב.
מאונך .1 :חושוי, מנלה .2 :מילת
שלילה; .3נלוי אמת; .5שאינו מוצק
ושאינו נוזל .6 :דבר מושלם; .7ישז; .8
שיח נוי קוצני; .9מדינה בארצות־הברית;
.12 נפטר .15 :עיר בננ׳ד הסעודי; .16
בושה; .18 יער עד; .21 משבטי ישראל;

מחבר • שירת האגם הגווע
• השורש
• ארץ כראשית
מציג 75 צלמים ישראליים בשנ

158££1

ישראל

?0070-

לאמנותץמ?*68
הצלוס
• לראשונה כארץ
• פורמט אלבומי מהודר
• עטיפה צבעונית מכדירן ה
• מהדורה עברית ואנגלית
*ממחיר: בעברית 11.95ל״י
כאנגלית 12.95ל״י
• להשיג בבל חנויות הספרים

.23 הפתח שבי ז השפתיים; .24 כאז; .26
הזיז; .28 מורוה .20 :מסכת ברולמוד; .31
לבדו; .32 רווי מים; .35 אבי האב.37 :
הוכר ההלטר!! .ל .3ש י הה נל הבת; .40 מילת
של ה; .41ד ־כור של אז ה-,ת; .43 סור;
.45 בעל י דיעית מרובות; .40 גיוס; .47
פרי בצורת קו פסה; .49 לאט, ב:הת; .52
פרי בוסר; .54 מקום נישא; סר. מתנה; .58
סימן מוסי׳קלי.

א בי 1

בן יהודה 49

מזמן לא הסך אדם במהירות כר. מסחררת
מגיב! ר לאומי לנושא של שינאה המונית,
כמו הנער משה פליישר. במשך השבוע
עדיין שימש נושא לשיחות בלתי־ספורות
בארץ, ונידמה כי מת ץ לשבוע,ן משרד-
הביטתן לא נמצא לו אף מגן במדינה כולד..
מה גרם לשינוי ספונטאני זר, בדעת־הקהל?
בלי ספק היה זה פרט א!.ד: הודעת
משפחת פליישר שתספר על ק. רות הנער
רק תמורת צ׳יק בסך 5000ל״י.
מדוע הרגיזה הודעה זו את הציבור
במידה כזאת? האם אין אדם זכאי למכור
בכסף סיפור המגע לקורותיו ולחוויותיו?

אין ספק כי כל אדם זכאי לספר את
סיפורו הפרטי לכל עתון שהוא יבחר בו,
ובתנאים המתקבלים על דעתו. העולם הזה,
המפרסם את סיפוריהם האישיים של גיבורי
פרשות ציסריות לעיתים קרובות, בוודאי
אינו יכול להתנגד לכך.
א. לם יש לכך סייגים ברורים. דווקא
פריצת סייגים אלה היא שהרגיזה, בפרשת
פליישר, את הציבור — אפילו קשה לאדם
ברחוב להסביר בדיוק מה עורר את זעמו.
ק דם כל: אדם שהמדינה כולה חרדה
לגורלו, ואשר המדינה כולה השקיעה מאמצים
וכסף למענו — חובתו המוסרית לספר
לציבור מה קרת לו.
אילו סיפר פליישר לעתונאים, שיצאו
לקראתו לראש־הניקרה, את הפרטים העובדתיים
העיקריים, מי! ם הפלגתו ועד ליום
שיחרורו, היה יוצא כדי חובה זו. לאחר מכן
היה זכאי לספר לעתון כלשהו, תמורת
תשלום הוגן, על חוזיותיו הפרטיות — מה
המחשבות שניקרו בלבו בימים הארוכים
בים, כיצד הרגיש ברגע שניצל, כיצד השפיעו
עליו היסורים( .וחבל שהנער אינו
מסוגל לכך. כשכבר סיפר את סיפורו, בנסיבות
שנשארו לוטות ערפל, לכתבי שבועון
משרד־ר,בטחון, היה זה סיפור דל).
כך נהגנו, למשל, בפרשת רפי נלסון.
רפי הגיע לתעלת־סואץ כשליח העולם הזה,
כשהוא נושא בכיסו את תעודת־הכתב שלנו.
היד, ברור לו, מן הרגע הראשון, כי יפרסם
את סיפורו המרתק מעל עמודי שב!עון זה,
ועל כן דחה הצעות מפתות מאד, בסכומים
גדולים, של עתונים אחרים. תחילה ערכנו
לו מסיבת־עתונאים, בה סיפר את עיקר
הסיפור — ורק לאחר מכן פירסמנו את
סיפורו הבלעדי, על חוויותיו ופרטי קורותיו,
בגליון מיוחד (העולם הזה .)1036

הסייג השני הוא חומרי. סיפור אישי אינו
צריך לשמש נושא לספסרות פרועה.
לאחרונה נוצר בארץ בולמוס מגוחך
בשטח זה. כך, למשל, למחרת האסון בו
קיפח את חייו הימאי צבי גל, ניסו כמה
מאנשי הר נרמל, שצילמו את הפרשה,
למכור את תמונותיהם במחיר אלפי לירות.
כולם מיהרו תחילה למערכת שלנו — ולכולם
השבנו בלאו אדיב.
לתמונות אלה היה ערך מסויים, והיתד,
• למלחים הזכות המלאה לגבות תשלום הוגן
וסביר תמורת יוזמתם וזריזותם. אך המחיר
שנדרש היה אגדתי. חבל שנמצא עתון
אחד ששילם תשלום מופרז כזה, כדי לבייש
את מתחריו( .העולם הזה פירסם למרות
הכל את התמונות הטובות ביותר, שנמסרו
י לו על־ידי ימאי אחראי . ,במחיר הוגן).
גורמת לבילמוס זה בעיקר התחרות בין
שני הצהרונים, החורגת לעיתים מתח, מי
ההגיון. בלהם־ד,תחרות מציעים כתבי שני
העתונים מחירים אבסורדיים, תמורת חומר
שאינו מעלה את תפוצתם אף בגליון אחד.
אך לאחרונה נידמה כי נטשו שיטה קלוקלת
זו. כך הסכימו שני הצהרונים ביניהם,
בפרשת פליישר, לוותר על קניית הסיפור.

העולם הזה עצמו לא נדבק מעולם בבולמוס
זה. אם הוא מצליח לפרסם לעתים
כה קרובות סיפורי־סקוס בלעדיים. הרי
זה הודות לרגש־האחריות של בעלי הסיפורים,
ואהדתם לשליחות העיתון.
כך, למשל, יכלו הורי יוסלה שוח־־אכר
למכור את סיפור הילד באלפי לירות —
וכמה עת נים אמנם הציעו להם הצעות
פנטסטיות. אולם ההורים סירבו בהחלט
לספסר בסיפ ר הכאוב. הם מסרו אותו ל־העולם
הזה לפירסום, בספר ובעתון, תוך
הכרה בחלקו של שבועון זה במאבקם ברגעים
הקשים ביותר.
דומני שאם ישמרו הכל על כללי־הגיון
אלה, יימנעו׳ בעתיד בזיונות כמו פרשת
סיפורו של פליישי הצעיר.

העולם הזה 1323

מכתבי
פליישר למכירה

נם שסי פליישר. אינני שייר לשוס
מפלגה ונם לא ננבתי כל סירה.
אבל אולי מישהו
מוכז לקנות נם אותי?
אוקאזיון! מחירי
הנחה מיוחדים!
יצחק פליישר, חולון ההפלגה של פליי־שר
נרמה צער לא
רק להוריו, אלא לתושבי
הארץ כולם.
הפלנה זו עלתה לאוצר,
ובעקיפי! ל־תושבי־המדינה,
בסכום
ניכר.
צריר לדעת שהים
הוא אכזרי רק כלפי
אלה שאי; להם
פליישר
כל מושג על אופיו
האמיתי. רק צעירים
היודעים לשחות היטב, השולטים בכלי-
שייט שונים והמכירים את התנאים הקיימים
בים. יבולים לצאת למרחקים, טבלי לם כ 1את
חייהם.
אין נבורה במעשים הדומים לאלה של
הצעיר פליישר. הים דרוש לנו מבחינות
רוחניות וכלכליות כאהד, ואין להתרחק
טמנו. אבל הדרר היחידה הקיימת בשטח
כיבוש הים י יא עבודה מאומצת, ספורטיבית
או מקצועית, לשם הכרחו ולשם מניעת
הסכנות הטמונות בו.
.זבולון״ אגודת יורדי־ים, תל־אביב
שיעור קצר איד להתעשר בשלושה ימים,
ולהיהפך נם לאיש חשוב:
גונבים קטר של רכבת. מתחילים לדהור
לאורך מסילות־הברזל של הארץ. ההורים
מודאנים — ואיתם כל הארץ. הליקופטרים
נשלחים לאתר את הקטר( .זה לא על חשבוני
— זה משלם־הטים ים תורם למיבצע).
אתה מנלה נם תושיה רבה — למשל: אתה
נונב פירות בצירי הדרך, כדי שלא תסבול
טחום ר־ויטמינים.
לבסוף תופסים אותר שלושה הליקופטרים,
ממום פ״פר ומשטרת־הרוכבים, ליד נתניה
העתונאים מתפקעים מסקרנות. אתה מוכר
להם את הסיפור ב־ 20,000ל״י. ועוד מצל־מים
אותר עם כל המשפחה. שבועון צה״ל
כותב עליך בעל דמות חינוכית.
אז למה אתה מחכה?
אורי דביר, ירושלים

ההלצה הידועה כציבור

במאמר ״ביצועיסטים״ (העולם הזה )1320
מחלק העורר את קציני־הצבא לארבעה סוגים
עיקריים :״יש חכמים חרוצים, יש חכמים
עצלים, יש טפשים חרוצים ויש מפשיר עצ-
לים״ .את מקור האימרה מנדיר העורר
כהלצה ידועה.
מצאתי לנחוץ להבהיר את מקור ההלצה
הידועה: אימרה זאת נכתבה על־ידי המלד
הפרוסי פרידריר הגדול, ומופיעה אף ב-
זכרונות פילדמרשל טונטגומרי( ,עם׳ .)32
גדעון א״ קבוץ מגן׳

״אולר אוטדוק״

הצטערתי בראותי א ת עורר העולם הזה
עוזב את אחת הישי! :ות של הסימפוזיון
על יחסי ישראל-ערב, שנערר ביוזמתו של
״ניו־אוטלוק״( .העולם הזה .)1322 רבים
נאמו בישיבות אלה,
אבל רובם ייצנו ושיקפו
את דעת ה־
״אולר אוטלוק״ בישראל.
דווקא
רבים מבין
אלה היודעים והמבינים
את הבעייה
מנקודות ראיה חדשות
ומקוריות, לא
היו נוכחים. ובמיוחד
צר לי שאתם, עורכי
העולם הזה ו־
״אתנר״ ,שניסיתם
כה רבות לתרום את
תרומתכם להבהרת
הבעייה ולקירוב שני
עמי המדינה הזאת,
ארנפלד
לא הייתם נוכחים
וקולכם לא נשמע.
דויד ארנפלד, תל־אביב

פאטמה הארי

סיפורכם על .,מאטה הארי הנלילית״ (העולם
הזה )1322 היה שקול, רציני ונוגע
ללב. אם רוצים אנחנו להילחם בריגול,
עלינו להבין את קרקע־הצמיחה האנושי
והחברתי שלו. להבין — כדי לתקן.

חילאם כמקור -וכעתץ הצרפתי
העולם הזה 1323

לשווא מנפים אנשי המימשל הצבאי
לנופף לעינינו במיקרה זה, כמו במיקרים
הקודמים שניתז להם פומבי דווקא ערב
דיון על נורל המימשל. מי מנתק צעירה
ערביה כזאת מחיי המרינה ומכל נאמנות
לה, אם לא המימשל הצבאי וכל אשר הוא
מסמל?
דויד רייכמן, תל־אביב
...האם שטתם לב לדמיון הרב בין התמונה
שגזרתם מן העתון ׳׳צרפתי, לבי!
התמונה שבתעודת המימשל הצבאי, אותה
פירסמתם באותו עמוד? אי: ספק שזו אותה
תמונה עצמה — אלא שהעתוז הצרפתי תיקן
ושיפץ את פני הבדווית הצעירה על-ידי
ריטוש קיצוני!
ניראה כי הצרפתים יודעים בדיוק איד
צריכה מאטה ייארי להיראות. על כן החליטו
לשוות נם לזו רמות של ״פאם פא-
טאל״.
חווה גור, ראשון־לציון
פאטמה פאטאל, בסיקרה זה. לצורך השוו־אה:
המקור (ימין) והגירסוז שהופיעה ב־צהרון
הצרפתי פראנס סואר — ראה
תמונות.

קדימה, ברנשטיין:
מר ברנשטיין, אחרי כל מה שכתבת
(העולם הזה 1309 והלאה) — אם אתה
באמת חושב עצמד
לנכר — אז קבע
ערב מפנש ויכוח
מסביב לשולחן.
אבל אני חושב
שזה יהיה הערב והאחרון הראשון

יעקב כהן,
תל־אביב
6מגורות • כל הגלים * תיבה בזודרנית * צפוי פולי אס טר

43 שנים באר צו ת הברית וב אנגלי ה
בהן

32 שנה בישראל צועדבראש

מר ברנשטיין, אתה
מבזבז את כשרונו־תיד
בארץ. למה לא
תציע את עצמר כממלא
מקומו של
אחסר שוקיירי ב־או״ם?
פנחס
דהן,
טבעון
דהן הגדולה במתיחות תבל

הסיפור על ״הנדול בסרטי תבל״ (העולם
הזה )1322 היה פצצה. חיכיתי בקוצר-רות
לשידור התוכנית ברדיו — ולעומת המאמר
היא היתה מאכזבת. היה אפילו קצת לא־נעים
לשמוע איד המסכנים האלה נמתחים
כל כד בקלות.
חנן ויילדר, תל-אביב
מכיוון שהייתי קרובה לענינים ועזרתי
בארנון המתיחה הרדיופונית — ברצוני
להעמידכם על כמה טעויות:
(א) בעל רעיון המתיחה היה דווקא
יורק אפק, אשר הציע אותו לרבקה מיכאלי.
(ב) נוכחו לא יותר ם־ 50 איש.
(ג) לא כל הסטודנטים קיבלו את רעיון
המתיחה ברוח טובה, מאחר ול״קול ישראל״
ולהם תדרות־הסטודנטים הגיעו פניות רבות
של סטודנטים, שקבלו על הונאה, ואיימו
בנקיטת צעדים משפטיים.
שושנת אלוף, ירושלים
...אם אלה הם מדעני-העתיד — הרי
זה מזעזע לחלוטין ! האם אני משלמת חודש
חודש לנחל״ח כדי לאפשר לילדי ללמוד
בעתיד אצל השוטים האלה?
א. ברמן, תל־אביב
בהסתדרות הסטודנטים, בשיתוף עם ״קול
יש, שפגע בעשרות
ישראל״ ,נעשה מעשה וערער סטודנטים
בטחונם הנפשי. עתי־דם
של נער ים, יעו־דם
של רבים, הועמדו
באור מנוחד, ו ללא סיבה הגיונית!
לא די במעשה ההונאה,
הנובל בחוסר
טעם, והנה
נמצאת במה לליצ-
נים, מקום להתגדר
בו: העולם הזה. האין
אתם מבינים
כי מעשי רמאות אלו
עלולים לערער כל
אמון צבורי? שלא
לדבר על התפתחות
הסרט הישראלי, או רועי מאבק הסטודנטים העבריים
להורדת שכר הלימוד, והעלאת שכר
עובדים סטודנטים!
ד. ש .ר, עי, האוניברסיטה העברית ירושלים הצילום האחרון הטוב של הקורא רועי,
לדבריו — ראה תמונה.
בקשר לכתבה על המתיחה הרדיופונית —
כל הכבוד. אנחנו מתחנו, מתחו אותנו, אבל
המתיחה שלכם היתה הטובה ביותר.
עזריה רפפורט, תל־אביב

זכות הקדימה כמדור זוז תינתן
דמכתביהם שד קוראים ה מצרפים
את תצלומיהם למכתבים.

עו רטטי

דרו שי סלע בוד ה מיידית!

למד בשעות הערב את אחד המקצועות:

ש ר עו ל ! 17 כנ >
לבנין
למכונות

ראדי־ יכי* 1ת
ולדקורציה פנימית
טכנאות דדיו

הנחות לחיילים * תעודות למסיימים
מחזורים חדשים מתחילים השבוע

בולה

בי׳ ם לנזקצועדת נוננייס נאמנותיינז
93ו 0ו• 2מו* 5-8הזורה 657^8.16

״ העולם חוד.״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: ערלמפרס • דפוס משר, שהם בע״מ, ת־*
פיו . 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״ט

במרינה העם הדג מסריח
מן הראש
שום פרשה בתולדות המדמה לא זיעזעה
את מצפון אזרחיה ולא השחירה פניה בעולם,
כמו פרשת גירושו של רוברט סובלן.
כמו ברק, האיר מעשה־הנבלה באור קודר
את רוב הפגמים ש? שמאן המדינה —
את הזילזול בחוק, את החנופה לזר, את
הביצועיזם הגס של קלגסים, את פעולת־החושך
של ממשלה סמוייה, הפועלת מאחורי
הגב של הממשלה החוקית, חסרת־ההשפעד״
והקשורה קשר אמיץ במנגנוני־חושך זרים.
כאשר שם סובלן קץ לחייו, כבר נחרץ
דין העם על הרוצחים. הכל היה גלוי וברור.
אולם
ממשלת ישראל לא יכלה להניח לדברים.
בסערה הראשונה של ההתרגשות, כאשר
גלי הבוז והזעם הציפו את חברי הממשלה,
הסתבכו השרים בתסבוכת עבה של
שקרים, האשמות הדדיות וסילופים סותרים.
כדי
להתיר את התסבוכת, מונתה ועדת־שרים.
תפקידה הרישמי: לגלות מי אשם.
תפקידה האמיתי: לעבד ביחד גירסה מוסכמת,
שתשחרר את כל השרים מן האחריות,
תיצור אליבי משותף לכולם.
חוצפה תהומית. הציבור לא המתין
בציפייה מתוחה לתוצאות עבודה שקופה זו.
בכל זאת, כאשר פירסמד, הממשלה השבוע
את התוצאות, זועזע הציבור פעם נוספת.
הוא היה מוכן למלאכת־טישטוש — אך לא
התכונן למיסמך שיהיה הדור חוצפה וחוסר־בושר,
כה תהומיים.
כי הדו״ח הממשלתי על פרשת סובלן
היה עלבון לשכלו הישר של האזרח, בעיטה
נוספת במוסר הציבורי, שיא חדש של
ציניות.
טען הדו״ח: הכל היה בסדר גמור. הגירוש
היה נקי מכל רבב. אף אחד לא
ניכנע ללחץ זר (ולראייה: ראש־המכשלה
עצמו אמר לשגריר האמריקאי, שלא ירשה
לו להתערב בעניין פנימי של ישראל!) .מק־שיין
בא כתייר כשר, ונסע כתייר כשר.
המישמרה, ד,ש.ב ,.אל־על, כולם פעלו לדוגמה
ולמופת.
מה לא היה בסדר י כמה פרטים קטנים,
חסרי־חשיבות. שני פקידים חטאו בעודף של
פטריוטיזם, קיבלו על עצמם אחריות רבה
מדי. בגלל ליקוי טכני מצער לא ניתן
לסובלן להתקשר עם עורך דינו.
מי נתן למק־שיין להיכנס לארץ בלי
אשרת־כניסה ובלי ביקורת־גבולות ומבסז
מי אמר לו באיזו מט,ם יוטס סובלן? מי
הניח לו להיכנס — כנוסע יחיד —
למטוס החבור הריק שהוכן במייוחד למען
הגירוש?
רצח שני. אם כן, מי אשם במעשה־התועבה?
התשובה המשתקפת בבירור מחוך
הדו״ח: רוברם סובלן עצמו.
סובלן נהג בהיסטריה. הוא הלם בראשו
בקיר. הוא התנגד בשארית כוח־הייאוש
להכנסתו למטוס.
הדין־וחשבון רצח אותו שנית.
אילו נועד הדו״ח רק לטישטוש, מותר
היה לאזרח לעבור עליו לסדר־היום, בבוז
שהוא ראוי לו. מאחר ששום שר לא מצא
לנכון להתפטר מן הממשלה בשעת מעשה,
בוודאי שאי־אפשר היה לתבוע מן השרים
אומץ־לב רב יותר לאחר מעשה.
אולם הדו״ח צופן בחובו סכנה חדשה,
הנעוצה בעצם החוצפה הצינית שלו.
כי ממשלה המסוגלת להוציא מתחת לידיה
מיסמך כזה — מסוגלת לכל דבר.

הממשלה
כ שר רמהדרין

* \ק ^יייצ רנזת יא

-י -אנגלית

לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג )08500 הקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע
תל־אביב: ח .בר־קמא׳ רח׳ גורדון 4( 5עד 6אחה״צ)
חיפה: בית־הספר ״במעלה׳ ,רה׳ שמריהו לוין 30

סידורי הכשרות באל־על לא יהיו שונים
בעוד חודש או חודשיים, מאשר היו לפני
חודש או חודשיים. אולם אם לפני חודשיים
עוררו סדרים אלה משבר בממשלה,
הרי איש מהשותפים בקואליציה לא יראה
בהם פגם להבא. כי המחלוקת הקשה על
טיב הכשרות, בין שר־הדתות ושר־התחבו־רה,
הגיעה השבוע לקיצה.
הסיכום, עליו מסרו השבוע לממשלה
השרים בכור שיטרית, זרח ורהפטיג וישראל
בר־יהודה, לא היה שונה במאומה
מן ההצעה ששר־התחבורה הציע לשוא לדתיים,
בראשית המשבר. גם אז הסכימה
אל־על להקצות מספר טיסות־חינם בכל
שנה לאנשי מחלקת הכשרות של הרבנות,
למען יוכלו לדודח על טיב הכשרות במטוסים.

איש
השנת סובלן
הרצחת, גם טישטשת?
אך לא נתקבלה אז דרישתו של שר־הדתות
למנות צוות קבוע של משגיחים,
שילת את המטוסים בקביעות. כן לא נתקבלה
התביעה, כי המשגיחים ידווחו על
מימצאיהם לממונים עליהם מטעם הרבנ-ת,
במקום להנהלת אל־על. אפילו התביעה, שבהוראות
שר־התחבורה לאל־על יוזכר במפורש
שהאחריות לכשרות היא בידי הרבנות
הראשית, לא זכתה להיענות. אילו היה
שר הדתות מסכים לפני שלושה חודשים
למה שהסכים השבוע, אפשר היה לחסוך
את כל המהומה.
מנעי שי ר. מה גרם לשינוי העמדה?
הגירסה שנמסרה לפירסום על־ידי הדתיים
היתה, כי ורהפטיג נענה ללחץ חבריו. השאלה
המתבקשת: מדוע לחצו עליו החברים
דווקא עתה?
על כך לא ענו הדתיים. כי הם לא יכלו על שבעוד ועדת־השרים יושבת
לגלות,
המדוכה ונאבקת על קוצו של יוד, בניסוח
ההוראות אשר שר התחבורה צריך?תת
מיהרו למשרדיה הראשיים של

החברה שלושה ח״כים של הרפד׳׳ל, פתחו
במשא־ומתן ישיר עם מנהל החברה, אפרים
בן־ארצי.
כיאה למשא־ומתן עם מנהלה של חברה
מסחרית, היה קל יותר להסביר את התנאים
עליהם דובר במערופל בועדת ה־שרים,
תוך שפע מליצות על כשרות ו־הכשלת
נוטעים דתיים. להנהלת אל־על הוב־הר,
כי הענקת כמה הטבות למפלגה הדתית
לאומית — בתוך זה פירסום נרחב של
מודעות החברה בעתונות המפלגה — עשויה
להסיר את המצור שהטילה מחלקת-
הכשרות של הרבנות־הראשית על מטוסי
החברה.
לאל־על היה הדבר כדאי. המודעות החלו
להופיע, ובמרכז המפלגה החלו מחפשים
עסקנים נאמנים שישובצו במנגנון חברת
התעופה.

מנג״ן
״הוא הא׳ש ! ״
שגריר ישראל בוושינגטון הגיע בראשית
השבוע לביקור־פתע בישראל. על רקע הפעילות
הדיפלומטית המוגברת ביחסי ישראל
ארצות־הברית, נתפרש הביקור כחלק
מן המאמץ המדיני. אולם — שרת־החוץ,
גולדה מאיר, חזרה רק לפני שבוע מביקור
ממושך בארצות־הברית. לשם מה
היה צריך השגריר לדחות את שיחותיו המדיניות
עמה, ולקיימם דווקא בירושלים?
ש לו ש ס עו דו ת. מאחורי ההודעה ה־רשמית־למחצה,
שהשגריר אברהם (״אייב״)
הרמן בא להתייעצות מדינית במשרד־החוץ,
הסתתר סיפור אישי מרתק.
אייב הרמן התמנה לתפקידו בוושינגטון,
הנחשב כתפקיד החשוב ביותר במנגנון החוץ
של ישראל, במקומו של אבא אבן.
לאלה שמינו אותו היה ברור מראש, כי
לא יצליח להכות שרשים במישרד, זו.
ודודקא משום כך זכה בה.
דויד בן־גוריון וגולדה מאיר רצו למנות
במקום אבן את ציר ישראל בוושינגטון,
יעקוב הרצוג. כי עוד זמן רב לפני פרישתו
הרשמית של אבן, מילא הרצוג את
עיקר העבודה הדיפלומטית, בעוד שאבן
עסק יותר ויותר בשנור ובהופעות־ראודה
(המשך בעמוד )6
העולם הזה 1323

*** וב מתקרבת בכנסת הכרעה על
גורל המימשל הצבאי — ושוב צפו־ייה
תבוסה מוחצת לתובעי הביטול.
אחדות־העבודד, מתייסרת בלבטיה, משתדלת
לגבש הצעה שתשביע את הזאב ה־מפא״יי,
מבלי• להרוג את כבש הטוהר
הרעיוני שלה. הדתיים־הלאומיים מוכנים
למכור את אלוהי־הצדק תמורת ישיבה בקואליציה,
כמו תמיד.
ההכרעה, כך נאמר לנו, תלוייה עתה
במאבק הפנימי המתחולל באגודת־ישראל.
מאבק־איתנים ממש. השאלה איננה: האם
לקבל שוחד תמורת תמיכה במימשל, המנוגד
למצוות התורה? השאלה גם איננה:
כמה שוחד לקבל? השאלה היא: מ י בתוך
אגודת־ישראל יקבל את השוחד.

אם אחת השאלות הגדולות של
חייגו תלוייה כהכרעה בזאת ,
כמפלגה כזאת, הרי זה כזיון גדול
יותר מאשר עצם קיום המימשל.
אל פחד. מקבלי־השוחד הדתיים יסתדרו
ביניהם. יודע שור קונהו, ויודעת אגודת־ישראל
את חובתה כלפי בטחון־־המדינה.
שוב תורמנה הידיים בכנסת, ושוב יישאר
המימשל הצבאי על כנו.

* ש אומרים: אל לנו לחשוש מפני
1כשלונות. דרכו של כל רעיון גדול,
צודק וגואל רצופה מפלות ותבוסות. הכש־לונות
מפלסים את הדרך לנצחון הסופי.

זה גבון -כתנאי שלומדים לקח
מן הכשלון. כתנאי שמנתחים את
גורמיו ומנסים לחסלם. כתנאי ש־הכשלון
מחשל את רוח־הלחימה,
מגבש את החזית, מגביר את ההחלטה
הנחושה לחדש את הקרב.
ואילו הכשלונות האחרונים במאבק לחיסול
המימשל הצבאי אינם כאלה. איש אינו
טורח לנתח את הסיבות, להסיק מסקנות.
רוח־הקרב נמוגה, ובמקומה באה אדישות
חסרת־אונים.
אדישות זו מתפשטת מן הכנסת אל
הציבור הרחב. איך לא יבוז הציבור לכנסת
זו, בה יש רוב גדול למפלגות שהבטיחו

כים בה בעייות לאומיות ומוסריות?

מוטב לראשי המפלגות להתעורר
משנתם הבלתי-כרוכה. לא
רק גורל המימשל הצכאי מונח על
כפות המאזניים. מונח עליהן גם
גורל מפלגותיהם, ואולי גורל ה־מישטר
המפלגתי בולו.
מוטב להם לזכור את תולדות הרפובליקה
הוזיימארית בגרמניה, ואת תולדות הרפובליקה
הרביעית הצרפתית. כאשר המפלגות
אינן מסוגלות לפתור את הבעייות העיקריות
של המדינה, כאשר הבטחותיהן שוות
כקליפת־השום, נוצרת האווירה המאפשרת
לרודן לרכוש את לב ההמונים הנגעלים
בהבטחה ״לטאטא את הזוהמה״ ,ו״למגר את
מועדון־הקשקושים״.

*•דוע נכשל המאבק לחיסול המימשל
/3ר,צבאי? פשוט מאד: מפני ששום מפלגה,
פרט למק״י, אינה מתייחסת אליו ברצינות.
חיסול המימשל -אין זו עניינם של
120 חברי־כנסת בלבד. לח״כים הנכבדים
נראה לעיתים כי העולם כולו מרוכז בין
המזנון לבין תא־העתונאים. רבים מהם
יושבים שנים על גבי שנים באולם קטן
זה, עד כי איבדו כל חוש למה שנעשה
״בחוץ״ .על כן נידמה להם כי אפשר לפתור
את כל הבעייות על־ידי שיחה בין עסקני־מפלגות
במסדרון, על־ידי התחכמות של
נוהל, על־ידי הכללת נאום בפרוטוקול.

אולם הכנסת היא, כמיקרה הטוב
כיותר, ראי של מצכ-הרוח
הלאומי. כאין התעוררות לאומית
גדולה, ללא סערת רגשות ברחד
בות הערים והכפרים, ללא תחד
שה בלתי-אמצעית של לחץ אדיר
מלמטה -לא תובל הכנסת לחולל
שינוי גדול בעניין חשוב.

מדוע אפשר לקנות
זיל־הזול? מפני שאיש
סבור כי הדבר יזיק
מדוע קל למנהיגי
קולם למושל? מפני

את אגודת־ישראל ב־ממנהיגי
האגודה אינו
לה בבחירות הבאות.
המפד״ל למכור את
שאין בציבור אותה

חייב להסתיים בכנסת, כהרמת
ידיים. אכל אין הוא יכול להתחיל
בכנסת, ואין הוא יכול להיערך
ככנסת. מאכק זה מקומו כרחוב,
ורק כרחוב הוא יוכרע.
אי־הרצון של כל המפלגות להביא את
המאבק הזה אל העם — הוא המעיד עליהן
כי אין הן מתייחסות לעניין כולו ברצינות.
הן משחיתות מילים בכנסת, כדי לצאת
ידי חובה.

אין הן מובנות ללחום.

ן• ש אדם אחד במדינה המבין זאת,
באינטואיציה הרגילה שלו. זהו דויד בן־
גוריון. הוא איים שאם תכריע הכנסת אי־פעם
נגד המימשל, הוא יביא את העניין
אל העם, ויתבע מן ההמונים להכריע בין
המימשל לבין שולליו בבחירות.

האם לגבי תועבה כזאת יכריעו שני עסקנים
של אגודת־ישראל? האם זהו עניין
לוויכוח מנומס בכנסת, למישחק של התחכמויות
וקריאות־ביניים?

זהו עניין לעם. אם בן, נלך אל
העם, כולנו יחד, במלוכד.

^ יך הולכים אל העם? כפי שלימד

אותנו בשעתו אותו מחנך לאומי גדול,
מהאטמה גאנדי. כפי שמלמד אותנו כיום
הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל, מחולל
התנועה לפירוק החימוש האטומי בבריטניה.
על־ידי הפעלת המונים. על־ידי יצירת
מאורעות דרמאתיים גדולים, מעוררים ומחנכים,
ללא אלימות. על־ידי בריאת סמלים
חדשים, להט חדש, כוחות חדשים.

אני רואה, בדמיוני, מיצעד עממי
גדול, מכל כנפי המדינה, לעבר
בניין הכנסת כירושלים.
לו חגיגית, ערב הבחירות, לבטל את המיט־של?
איך לא יסלוד מפני המפלגות, שאינן
מוכנות להקריב שום קרבן כדי לפרוע את
השטר, זולת קרבן של הכרזות ונאומים?
איך לא יזלזל בדמוקראטיה, אשר כ ך נחת
המאבק

המימשל

הצכאי

אני רואה, בדמיוני, סמל פשוט
אחד, מלכד ומאחד, הנישא באל פי
שלטים מעל לרכבות הראשים,
משהו במו דגם הטיל הנישא מעל
לראשי המפגינים דאנטי־אטומיים
של ראסל. למשל איקס פשוט, שיסמל
את המגמה למחוק את מינד
של החרפה:

אני אומר: בראבו!
יותר מזה — אני אומר: אל נמתין עד
שהוא יעשה זאת. נקדים אותו אנחנו, שוללי
המימשל מכל המחנות. נלך אל ההמונים,
נתבע מן ההמונים להכריע.
בעיית המימשל הצבאי היא בעייה לאומית
ראשונה במעלה. כי המימשל אינו
פגע קטן בשולי חיינו. זוהי תועבה המשתרעת
על פני כל שטחי־החיים הלאומיים.
תועכה כטחונית -כי הוא הופך
את ערביי ישראל לאויבי המדינה, מונע
מלחמה יעילה בריגול, מקשה עד אין
שיעור על פעולת שרותי־הבטחון.
תועבה מדינית -כי הוא מהחד,
חמורליוזמת־שלום, מרחיב את מכשול התהום בין ישראל לבין אויבותיה הנוכחיות,
הורס את הגרעין הראשון של איחוד
מרחבי, משחיר את פני המדינה בעולם.
תועבה מפלגתית -כי הוא מבטיח
לא רק שלטון־נצח של מפא״י, אלא גם את
שלטונם של החוגים הרודניים ביותר בתוך
מפא״י עצמה.
תועבה כלכלית -כי הוא מונע את
השתלבות הערבים במשק המדינה, מעח־ת
בכך את פני כלכלתנו.
תועבה משפטית -כי הוא מקיים
מערכת־חוקים המאפשרת להטיל בכל רגע
מימשל צבאי על המדינה כולה, לחסל כל
רגע את שרידי זכויות־האזרח גם בסקטור
העברי.

וכעיקר, מעל לכל -זוהי תועבה
מוסרית, מקור בל הטומאה והריקבון
והשחיתות כמדינה, מורטת•
מוגלה השולחת את רעלה אל בל
אכרי הגון? הלאומי, גורם ראשי
להתנוונות המופרית, שהיא האד
ייכ מם׳ 1למדינה ולכטחונה.

אווירת־משבר, אותה הזדעזעות המונית, ש־ייאפשרו
ליסודות הטובים במפד״ל להפעיל
לחץ על המנהיגים, כפי שעשו ברגע המכריע
של פרשת־לבון.

אני רואה, בדמיוני, הוזי חדש שנוצר
לאורך הדרך, אחוזה מופלאה שתרתק את
לב הציבור ותציף את המדינה ותיצור עובדות
חדשות, שרישומן יורגש בכל אתר
ואתר.

אני רואה, בדמיוני, רבבות צועדים —
גברים ונשים, עברים וערבים, יהודים ונוצרים
ומוסלמים, אנשי מפ״ם ומק״י והליברלים
וחרות והפעולה השמית ובלתי־מזד־הים,
מנהיגים ואנשי־שורה, פלאחים ואנשי-
קיבוץ, מושבניקים ועירוניים, עורכי־דין
ופועלים.

אני רואה, בדמיוני, פנים חדשות של
אומה — צעירים עליזים, שיצאו לפתע
מאדישותם, ושהבינו מה יכולים הם עצמם
לעשות כדי לשנות את דמות המדינה:
עסקנים דהויים, שמצאו מגע חדש עם
ההמונים: ערבים, המרגישים בפעם הראשונה
שהם שותפים לחודיה ישראלית גדולה:
עולים חדשים, שגילו את המציאות
מאחורי הסיסמאות המופשטות.

בקיצור -אני רואה, בדמיוני,
פרק חדש בחיי המדינה.

ץ זהו, לגבי דידי, העיקר. יתכן כי
| המאבק לביטול המימשל יכול להיות,
צריך להיות, חשוב אף מן הביטול עצמו.

כי חיסול המימשל אינו רק מטרה
כפני עצמה.
מפא״י יכולה, אם תרצה בכך, לבטל את
המימשל מבלי לשנות כמעט מאומה במציאות.
כמה מן השיטות הגסות יותר של
טרור ברחוב הערבי ייעלמו (וגם זה חשוב
מאד) ,אך במקומן יבואו שיטות מחוכמות
יותר, מוסוות יותר, של הפחדה ושוחד.
המימשל הוא הגילוי המבעית ביותר של
המישטר הפנימי במדינה, ושל יחס המישטר
הזה אל המיעוט הערבי. אולם אין הוא
הגילוי היחיד. ישנו לחץ כלכלי מתוכנן,
ישנם מאה ואחד חוקים המאפשרים הפקעה
ושוד קרקעות, ישנן אפשרויות חוקיות
למכביר למנוע עבודה מפועלים ערביים,
לנתק כפרים מחשמל וממים, לפטר מורים,
להפלות חמולות, לקנות שייכים. כל זה
יכול להישאר — גם אם יבוטל המימשל
מבחינה פורמלית, זמנית או לצמיתות.
אך אם אמנם תיוולד התעוררות ציבורית
גדולה, אם תתלקח התלהבות לאומית, אם
יקומו המונים — כי אז תיווצר אווירה
שתקבור תחתיה את כל שיטות הדיכוי והקיפוח.

יותר
מזה, הרכה יותר מזה:
תיווצר אווירה שתשנה את פני
המדינה, שתיתן דחיפה עצומה ליוזמות
שלום, שרישומה יורגש מעבר
לגבול, וברחבי העולם.
שום מפלגה יחידה, שום חוג יחיד,
לא יוכל לחולל התעוררות כזאת. אך כולנו
יחד, תוך שיתוף־פעולה כן, ללא חשבונות
כיתתיים צרים — יחד נוכל לעשות זאת.

תצפית

במדינה

כל הזכויות שם ורות

• חונים הקרובים לענייני עליה יאשימו אוז דויד הן־מריון,
שפליטות הפה שלו שוב טיפלו אפשרות של עליה המונית
מארץ מסויימת. לטענת המאשימים, קיבל דויד בן־גוריון דו״ח על
רמזים, כי תיתכן עליה גוברת והולכת מאותה ארץ. עוד באותו שבוע השכוזע
בן־גוריון, בכמה הופעות פומביות, דברי התפארות על עליה אפשרת זו-אנער
התנאי הראשון לקיומה היא הסודיות. ההאשמה העיקרית תהיה, שבן־גוריון
לא עשה זאת בהיסח הדעת, כי אס מתוך שיקול כפול: שהכלכלה אינה
מסוגלת לשאת עתה במעמסה של עליה מוגברת; ושעוליס מסויימים אלה היו
מחזקים בארץ את מפלגות השמאל.

• מסתמנת מחלוקת חריפה כיותר כץ שר־האוצר לבץ
נגיד כנק״ישראל. לוי אשכול יאשים את דויד הורוביץ בפירסום דו״חים
שמטרתם להוכיח את כשלונה של התוכנית הכלכלית שלו, ושל מדיניות
הפיחות. אשכול סבור כי הורוביץ עושה דאת מתוך כוונה לפגוע במעמדו של
אשכול, כדי לחסל חשבונות ישנים. מכל מקום, אויבי אשכול במפא״י יקפצו
על מימצאי הורוביץ, כדי לצמצם את השפעת אשכול במפלגה.

@ ה״כיס של האופוזיציה עשויים לעורר כועדחרהכספים
של הכנסה אה שאלה מעמדו של מכקר־המדינה, כתוף
משר דו. לכמה ח״בים הגיעו ידיעות מוסמכות, כי הפקידות הבכירה של

(המשך מעמוד )4
בקהילות היהודיות. מסע הפרידה שלו נמ־שך
יותר משנה, הקיף כמעט את כל ערי
ארצות־הברית, מחוף אל חוף.
כאשר דויד בן־גוריון ביקר בארצות-
הברית, לפני שלוש שנים, היה זה יעקוב
הרצוג שזימן אותו לארוחת־צהרים בביתו
עם הסנטור ג׳ון קנדי, שנראה כבר אז כמועמד
הבטוח ביותר של המפלגה הדמוקרטית
לנשיאות. בערב סעד באותו בית עם
אישיות מרכזית של המפלגה הרפובליקאית.
עוד באותו שבוע הספיק הרצוג, בנו הצעיר
של הרב הראשי המנוח אייזיק הרצוג,
להוכיח לבן־גוריון כי אין התפקיד קשה לגביו,
זימנו לארוחה שלישית, בהשתתפות
ששה מושלי־מדינות.
״הוא האיש!״ פסק אז בן־גוריון. לגולדה
מאיר לא היתד, סיבה לערער על כף, ויעקוב
הרצוג התכונן בכל הרצינות לעבור מחדר
הציר לחדר השגריר. ההפתעה באה ברגע
האחרון. יעקוב הרצוג אמנם התמנה לשג־

״הבוז גכבנו און כר הכביגוה הגזירגכרכוז עז רגו 1ץ ןדי״
משרד מבקר־המדינה אינה מאפשרת לדר, יצחק ארנסט נבנצהל לחדור לסבכי
המשרד. בניגוד לקודמו, דר׳ זיגפריד מוזס, שאת דעתו החשיבה הפקידות
הבכירה, אשר שיתפה עמו פעולה, נראה דר׳ נבנצהל בעיני ראשי המשרד
כשלט כלפי חוץ בלבד, היכול להתהדר בכתר של מבקר־המדינה ולהישאר
ללא השפעה מלאה על משרדו.

• מועמד למישרה היועץ המשפטי: עורך הדץ התל״אכיכי

הוותיק אהרון פולונסקי. בימים האחרונים העלה שר המשפטים, דב
יוסף, את האפשרות של מינוי השופט המחוזי דאב צלטנר למישרה זו, ואון
זה מן הנמנע כי אומנם יזכה צלטנר במינוי. אך במערכת המשפט הושמעה
סברה כי השופט צלטנר חשוב יותר למערכת השיפוט ולהוראת המשפט באוניברסיטת
תל־אביב. לעומת זאת ידוע כי ראש הממשלה מצדד במועמדותו של
עורך הדין פולונסקי.

• למשה שרת נמאס התפקיד של יו״ר הנהלת הסוכנות
היהודית. בשבועות הקרובים הוא עומד להיעדר מן הארץ בשליחות הסוכנות.
דווקא בזמן העדרו יתארגנו כמה מידידיו בצמרת מפא״י, ידרשו להחדירו
לעמדת־כוח מעשית במפלגה.

• דויד גן־גוריון יתערב נגד מתן חנינה מיידית לאהרון
כ הן. אחרי שאנשי־רוח רבים פנו לנשיא, שיחון את אהרונצ׳יק כהן, נטה
הנשיא להיענות לפניה זו. אך בן־גוריון ידרוש כי לא ידונו בבקשה למתן
חנינה אלא כעבור חצי שנה.

משרד־החוץ יעמוד בקרוב כפני יצירת תקדים, כאשר
ישלם סכום פיצויים ניכר לאשה באחת ממדינות אירופה,
הטוענת כי דיפלומט ישראלי הוא האב הלא־חוקי של ילדה.
הקהילה היהודית באותה ארץ חוששת מפני זעם האוכלוסיה הנוצרית, אם
תגרום האשה לשערוריה ציבורית. בתיווך של ראשי הקהילה, הסכים משרד-
החוץ לשלם את הפיצוי הנדרש, יעביר את הדיפלומט המעורב למדינה שכנה.

ריר — אבל לא בוושינגטון, כי אם באו־טאווה,
בירת קנדה.
צריך לחכות. הרצוג מיהר לירושלים,
רמז על רצונו לפרוש מהשרות. הוא גם
לא העלים את הסיבה, התלונן באוזני חבריו
הקרובים במשרד־החוץ ובמשרד ראש־הממשלה
:״כנראה שזר, בכל זאת חסרון
שאני לא מפא״יניק.״
הדברים הגיעו לדויד בן־גוריון. הוא מיהר
לקרוא להרצוג, הסביר לו כי הוא עתיד
לעלות בשירות החוץ הישראלי לשלבים
הרבה יותר גבוהים מאשר אפילו הוא עצמו
שואף, אלא שהפעם נתקע לתוך סבך עדין,
שאת פרטיו תסביר לו גולדה מאיר. למחרת
ישב ררצוג בדירתה של גולדה וזו פתחה
לפניו את סגור לבה :״מה אני יכולה
לעשות? יש המון ותיקים שהדבר ירגיז
אותם. התפקיד הוא שלך, אבל עליך לחכות
קצת.״
הרצוג, אז בן ,39 נרגע כשהוברר לו
מי המתחרה שלו לתפקיד החשוב. גם הוא
ידע כי אייב הרמן בא רק למלא את המקום
עד יעבור זעם הדיפלומטים הוותיקים.
כאשר ערכה שרת־החוץ, לפני כחודשיים,
ביקור בקנדה, שוב הוכיח יעקב הר־צוג
את קשריו הטובים. מטוסו של ראש־ממשלת
קנדה הועמד במיוחד לרשותה, כדי
להטיסה מניו־יורק לאוטאווה. מן הסתם הבחינה
היא בצורך להחזיר שדב לוושינגטון
שגריר תקיף ; כי הרמן לא הצליח לד,שת; ט
על התפקיד המסובך. בהגיעה לאוטאווה
כבר יכלה גולדה לבשר להרצוג, כי עליו
להתכונן לעבור חזרה לוושינגטון.
מנגנון משרד־החוץ בירושלים, עליו הוטל
להכין את הצעדים הפורמליים הכרוכים

בהחלפת שגרירים, החל בפעולה. הידיעה
הגיעה להרמן באיחור, רק לאחר שגולדה
מאיר עצמה הספיקה לחזור ארצה. הוא
מיהר בעקבותיה לירושלים, הודיע כי. יסכים
״־,חלפה רק בתנאי שתינתן לו מישרה
שאינר, נופלת מרמת מישרתו הנוכחית.
מפלגות הקמח והת 1רה
מפא״י לא למדה לקח. אמנם היא נכשלה
בעיסקה עם פליישר בבאר־שבע, אך הדבר
לא מנע ממנה לפתוח מיד במשא־ומתן
לקראת רכישה חדשה. הפעם התנהל המיקוח
עם מפלגה שלמה. לכן הופיע בשמה
לא אחר מאשר שר האוצר לוי אשכול,
שהוא גם יושב־ראש לישכת המזכירות של
המפלגה. לאשכול היה ברור, כי אפשר
בהחלט לקנות בשוק הקולות את ארבעת
המצביעים של אגודת־ישראל בכנסת, למען
המשך קיומו של המימשל הצבאי. השאלה
היתר, רק: מה המחיר?
המחיר. נציגי אגודת־ישראל ידעו כי
קולותיהם שווים הפעם הרבה. דויד בן־
גוריון איים כי אם לא ייוזצר רוב לדחיית
ההצעה החדשה, שנועדה לקעקע את המיט־של
הצבאי, יתפטר ויפרוש לשדה־בוקר.
כסוחרים טובים ידעו מיד לנקוב במחיר:
• הכרת רשת הגנים של החינוך העצמאי
על־ידי הממשלה, שפירושה הקצבה
ממשלתית של 850/0מכלל תקציב הגנים.
• שטחי קרקע מתוך קרקעות המדינה,
להקמת שיכונים לחברי המפלגה, בעיקר
בירושלים, בני־ברק, פתח־תקוזה ומיפרץ
חיפה. כל שטח כזה ערכו כיום בשוק הקרקעות
לא פחות ממיליון ל״י, והוא
מאפשר גם ספסרות וצבירת רווחים.
@ הכרה באירגון העובדים של אגודת־ישראל
על־ידי מוסדות ההסתדרות, כארגון
הרשאי ליהנות מיתרונות האיגוד המקצועי
וקופת־חולים.
לגבי שני סעיפי־התשלום הראשונים יכלה
מפא״י להיות נדיבת־לב. סוף־סוף אין זה
נורא כל־כך אם בתקציב משרד החינוך והתרבות
יופרשו כ־ 200 אלף לי לשנה להחזקת
גני־ילדים לא־ממלכתיים, בעלי מגמה
בדלנית קיצונית. גם בשטח הקרקעות לא
איכפת היה למפא״י לתת שוחד על חשבון
המדינה. אולם כשהגיעו הדברים לסעיף
השלישי של התשלום הסתבר, כי ברגע
שישולם — עשוי לרדת ערכה של הסחורה:
במקום ארבעת הקולות, יאבדו למפא״י.
שני קולות בטוחים שהם כבר בידה.
טובים הארבעה מן השניים. עם
הפילוג בתנועה האגודאית, לפני שלוש
שנים, על רקע הצטרפות פועלי אגודת־ישראל
לקואליציה, בניגוד לחודת־דעת מועצת
גדולי התורה, הוקם אירגון העובדים
של אגודת־ישראל. הוא נועד לקלוט את
חברי פא״י שיפרשו ממנה, על פי צו
מיוחד של גדולי התורה. אולם הפרישה
הגדולה, שראשי האגודה ציפו לה, לא
באה. החברים לא יכלו לוותר על העזרה
הרפואית של קופת־חולים ועל ההגנה של
האיגוד המקצועי, אותן לא יכול היה הארגון
החדש להבטיח.
כאשר סוכמה המערכה המרה שהיתר,
נטושה במשך חודשים ארוכים בין שתי
מפלגות־האחות, יכלו אנשי פא״י להתפאר
כי מספר העוזבים היה אפסי.
אגודת ישראל חיכתה לרגע בו תוכל
לפרוץ את חומת־המגן של יריבתה. כאשר
בא לוי. אשכול אל האגודה לרכוש את
תמיכת ארבעת נציגיה בכנסת בעד המימי
של, הוצגה מיד התביעה המובנת. אשכול
אף היה מוכן ללכת לקראתה, ודובר על
הסכם סודי, שיבוצע רק כעבור כמה חדשים.
אך אנשי פא״י, שחשו בסכנה המתקרבת,
לא האמינו עוד למפא״י. למרות
ההבטחות שניתנו להם, כי ההסכם עם האגודה
לא ייעשה על חשבונם, הודיעו כי
ברגע שהאגודה תצביע בעד המימשל, יהיה
להם ברור כי ההסכם הושג על חשבונם,
אפילו אם הדבר נשמר בסוד. על כן איימו:
״אם תצביע האגודה בעד המימשל —
נצביע אנחנו עד!״
במפא״י נשמעה אמנם דיעה, כי ארבעה
קולות טובים מן השניים. אך בשבוע שהמפלגה
אכלה את ליטרת־הבשר הרקובה
של פליישר גברו בכל זאת הקולות נגד
הקנוניה. בראשית השבוע הודיע אשכול
לנציגי האגודה, כי הוא מוכן להגדיל את
המחיר בשני הסעיפים הראשונים, אך לא
יוכל לקבל כעת את התביעה השלישית.
הכדור עבר לאגודת ישראל. חלק טען
כי אין לוותר על שני נתחים דשנים, המם־
(המשך בעמוד )8
העולם הזה 1323

מאת אורי אבנרי

^ חד הסמלים העמוקים ביותר בספרות העולמית הוא סיפורה של אשת לוט. כאשר
שסך אלוהים אש וגפרית על סדום המרושעת, פקד על לוט. :אל תביט אחריך, ואל
תעמוד בכל הכיכר!״ אולם אשת לוט לא יכלה להינתק מן העבר .״וחבט אשתו מאחריו,
ותהי ניצב מלח.״ אפשר לראותה, עד היום, בדרך לעין־גדי.
גורל כזה פקד אנשים, מוסדות ומדינות בלתי־ספורים מאז ימי לוט. יש קשר הדוק
בין החטא ועונשו. המביט אחורה, תחת להסתכל קדימה — סופו להתאבן. הלוחם את
מלחמות האתמול, המבקש תשובות לאתגרים של שלשום — עוברת ההיסטוריה על פניו,
והריהו עומד בדרך כתמרור נשכח.
דומני כי זה יהיה גם גורלו של יצחק בן־אהרון, שפנה השבוע אל פועלי ישראל באחד
המאמרים הארוכים ביותר בתולדות העתונות הישראלית — מאמר התופס כמעט שני
עמודים צפופים ומלאים של עתון לומי.

דרושה :״מהספה שגיה״

ן ףיב כמאמר זה משהו הנוגע ללב. הוא כתוב בהתרגשות כנה, במין מזיגה של פרוזה
לירית ונאום מפלגתי. אווירה של אכזבה עמוקה, של תחושת אין־אונים, של מועקה
אישית, אופפת את הכל.
איני סבור, כמו רבים מחבריו של בן־אהרון עצמו, כי מטרתו העיקרית היתה למשוך
תשומת־לב אל עצמו ולקדם את הקאריירד, האישית שלו. אצל פוליטיקאי קשה להפריד
בין אמונה ובין אמביציה אישית. אך מקריאת הדברים מתקבל הרושם כי האיש כן
לגמרי, שהוא מאמין במה שהוא אומר.
דווקא לכן יש מישקל פסיכולוגי כה רב למאמר זה. כי קודם כל זוהי הכרזה של
פשיטת־רגל קולקטיבית. זו הפעם הראשונה שאדם מרכזי של המישטר, אחד ממעצביו
הרוחניים והארגוניים, קם ואומר: אנחנו עומדים על סף ההתמוטטות. ערכינו התרוקנו
מכל תוכן. לדפוסינו הארגוניים אין שום תכלית. אנו מתפרקים מבחינה מדינית ומוסרית.
רבים מן הדברים יכלו להופיע, כלשונם, מעל עמודי העולם הזה — ואמנם הופיעו
כאן פעמים רבות. הביקורת על מישטר החלוקה, על טפילות המשק, על הניוון המוסרי
של המעמד השליט החדש, על התאבנות המפלגות — כמה פעמים השמענו אותה בשבועון
המסויים? מי מקוראי העולם הזה לא יחוש כי כבר שמע פעם פסוקים כגון :״(אסור)
להשאיר על פוי השטח ובתוך משכוותיוו כליס׳מפגרים, שופלו לפוי בוצר התמורה החברתית׳
ללא שריפה וללא קבורה ...אמום מלאו בתיוו וחצרותינו פגרים ושברו־חרסיוה
גם המסקנה תצלצל כמוכרת באוזני קוראי שבועון זה :״מהפכה שויה״.
אבל כאן נפסק הדמיון — ומתחיל ההבדל התהומי.

הבט אחורה בגעגועים

**י יחולל את המהפכה השניה? איך אפשר לחולל אותה?
1*2מהפכן רגיל ניגש למלאכה, כשמבטו אל העתיד. הוא מעביר תחת שבט הביקורת
את האמונות וההשקפות ששרדו מימי המהפכה הראשונה — זו שהביאה להתנחלות בארץ
ושנסתיימה בהקמת המדינה. הוא פוסל כל דבר שאבד עליו הכלח. הוא מברר מה הם
האתגרים החדשים העומדים בפני הדור, ומנסה לגבש תשובות נכונות לאתגרים אלה.
מבחינה מעשית, מברר המהפכן מה הם הכוחות החברתיים המסוגלים לחולל את
המהפכה הבאה. הוא מנסה לתכנן את המסגרת הארגונית: המפלגה המהפכנית של מחר.
לא זאת דרכו של יצחק בן־אהרון. במעמקי הניוון הרעיוני והפוליטי של המישטר
הקיים, הוא עוצם את עיניו ונזכר בימים היפים של ימי הנעורים, כאשר המהפכה
הראשונה היתד, בעיצומה. מה יפים היו האנשים! מה טהורות הכוונות!
אם כן, מה לעשות? פשוט מאד: להחזיר את הכל לקדמותו. צריכים להוציא את
הרעיונות הישנים מן המגירה, לצחצח אותם ולהעלותם על נס. צריכים לקחת את הזקנים
של המהפכה הראשונה, להכריחם לעשות את חשבון הנפש, ולהחזיר להם את נעוריהם.
משמע: אותם הכוחות שחוללו את המהפכה הקודמת, הם שיחוללו את המהפכה השניה.
״אולי לא נסתם הגולל על התנועות המופלאות, ותצמח להן עדנה למהפכה השניה,
בטרם ייכלאו בספר דברי־הימים, כמחוללי תקופה הירואית שהיתה, ושהמציאות החדשה
קברה אותם תחתיה בשנת תשב״ --לבריאת העולם.״
מילים יפות, נוגעות לב. אך רחוקות מאד מכל אפשרות מעשית. מעולם לא היתה
בהיסטוריה צמרת שחוללה שתי מהפכות. שהרי עצם הצורך במהפכה השניה מוכיח
כי אבד הכלח על המהפכה הראשונה, על אישיר. ועל רעיונותיה, שיש צורך בתשובות
חדשות לבעיות חדשות.
יותר מזה: הרי המהפכה הראשונה היא שיצרה את הבעיות החדשות. מי שינסה לסתור

יצזזגן בן־אגזרגן: גהידייס־ -ידיג ע21־ נזי?
פועלים (וכבר היו מפלגות פאשיסטיות מובהקות, שרוב חבריהן היו פועלים. למשל,
תנועתו של פרון בארגנטינה. אפילו מפלגת היטלר קראה לעצמה, ולא לגמרי בלי צדק,
״מפלגת־הפועלים הלאומית־ר,סוציאליסטית.״) מפא״י הנוכחית, שלאחר־פרשת־לבון, היא
גוף שלטוני, טוטאליטארי או טוטאליטארי־למחצה, בעל תוכן ימני, בו שולט מנהיג־יחיד,
אשר מנוי וגמור עמו להשליט בד, אחריו את יורשיו־תלמידיו.
איחוד ״שלוש מפלגות הפועלים״ פירושו, בתנאים אלה: הטלת מרות הגוף הדיקטטורי

בעיות אלה, בהכרח יתנגש עם שרידי המהפכה הראשונה. המהפכנים של שלשום שהיו
היוצרים של אתמול, הם הריאקציונרים של היום, האנטי־מהפכנים של מחר.

על שתי המפלגות האחרות. זוהי המציאות — והיא לא תיעלם על־ידי ציור תמונה
אוטופית, הלקוחה מן העבר הרחוק, כשברל היה ברל ולכים היה חור.

קפה מחומם

* קודת־המוצא של בן־אהרון מכתיבה לו את הפתרונות. הם מפוקפקים ביותר.
, 4אם אפשר לחמם מהפכה, כמו שמחממים אוכל קר, הרי שאפשר להדביק יחד גם
שיברי כלים ארגוניים, המתפוררים לנגד עינינו. וזוהי, בדיוק, הצעת בן־אהרון.
בראשית תנועת־הפועלים הציונית עמד חזון האיחוד. אמנם הוא מעולם לא התגשם
בשלמותו. אך תמיד האמינו הכל: אם רק נתאחד, נתגבר על כל המכשולים.
וכך מציע בן־אהרון: לאחד את ״שלוש מפלגות הפועלים״ במפלגה מאוחדת, מעין
״התאחדות פועלי ישראל״ .התאחדות זו תשלוט שלטון מוחלט במדינה.
אמנם, כיום יש לשלוש המפלגות רק 59ח״כים, מלבד הקוויזלינגים הערביים של
מפא״י. לכך מציע בן־אהרון שתי תרופות: להחזיר למוטב את הפועלים המצביעים כיום
בעד מפלגות ״בעל־ביתיות״ ,ולהכניס להתאחדות גם את הפועלים הדתיים( .איך לעשות
זאת, ובאותה שעה להיפטר מן הסחיטה הדתית, כפי שהוא מציע — לאלוהים פתרונים!).
אין בן־אהרון חדשן כפי שנידמה לרבים. האמת היא שבין מאיר יערי ויגאל אלון,
במפ״ם ובאחדות־העבודה, אין אף מנהיג אחד שאינו בונד, את כל עתידו על חזית
אחי־דה של ״שלוש מפלגות הפועלים.״
התפיסה המשותפת לכל מנהיגי מפ״ם ואחדות־העבודה היא שמפא״י, ביסודה, בסדר.
רוב חבריה פועלים, רוב הכוחות הפועלים בה הם יסודות טובים. לרוע המזל שולטת
במפא״י כיום, במיקרה, קבוצה בלתי־רצויה, התלושה מתנועת־הפועלים. על כן תפקיד
שתי המפלגות האחרות הוא להתחבר עם היסודות הטובים במפא״י, ולעזור לכוחות
טובים אלה להשתלט במפא״י.
יש צורך גם באופוזיציה. אלון אומר:
איך עושים זאת? יערי אומר:מבחוץ, ואם
מבחוץ, אך תוך שיתוף פעולה בממשלה. בן־אהרון אומר, למעשה: מבפנים, במפלגה
משותפת, בה תוכל כל סיעה לנהל תעמולה רעיונית עצמאית.
כל התפיסות האלה הן אוטופיות. כי מפא״יאינה מפלגת־פועלים, אפילו רוב חבריה

הזקנים הזועמים

ך• רעיון של איחוד ״מפלגות־הפועלים״ מבוסס על החלום שבן־גוריון 76 טבנקין
73 ויערי ( )64 ישתפו פעולה ויחוללו יחד תנועה חדשה, מעין תנועת ״הזקנים
הזועמים״ ,שתתפוס את מקומם הריק של הצעירים הזועמים שאינם. בן־אהרון, שהוא
רק ,56 סבור אולי כי המלאכה תיעשה על־ידי חניכיהם ומלחכי־פינכתם של הזקנים,
״דור ההמשך״ — אך המצע שהוא מציע למפלגה המאוחדת יש לו זקן ארוך מאוד.
התרופות הן יפות — אך שיטחיות להחריד. להקפיא את רמת־המחייה של מחצית
האוכלוסיה, להוריד את רמת־המחייה של הרבע העליון, להעלות את רמת־המחייה של
הרבע התחתון. להוריד את כל המשכורות של המנהלים והמדענים בסקטור הפרטי לדרגת
משכורותיהם של קציני־צה״ל. לחסל את כל המותרות. להפקיע רווחי־הון. להחזיר
למנהיגי הציבור הליכות צנועות. לשים קץ לקארייריזם ולרדיפת־הפירסומת.
וזה הכל!
אף לא מילה אחת על האתגר העיקרי, המכריע של דורנו, בו תלויות כל שאר בעיות
המדינה — מלחמת־ההשמדה בין מדינות־ערב וישראל! אף לא מילה אחת על השתרשות
ישראל במרחב, על יחסי־חוץ, על הסכנה האטומית הנוראה, על בעיית המיעוט!
ובשטח הכלכלי: אף לא מילה אחת על בעייח־היסוד האמיתית — המשק הטפילי, שהוקם
על־ידי הממשלה ה״פועל״ת״ דווקא. אפילו נוריד את רמת־המחיה, אפילו ננהיג צנע
חמור — האם ישנה הדבר את מהות המשק ויביא עצמאות כלכלית?
רוב ההצעות של בן־אהרון הן חיוביות — כגון איחוד התנועה הקיבוצית. אולם רק אדם
החי בעבר הרחוק יכול באמת להאמין כי הקיבוץ יחזור לעמוד במרכז המדינה, או
שיש קשר כלשהו בין ההצעות החיוביות ובין התפקידים האמיתיים של דורנו.
למושגים כמו ״שמאל״ ו״ימין״ ,״חלוצי״ ו״סוציאליסטי״ ,יש משמעות רבה גם
כיום — אך אין זו המשמעות של .1925 העולם בו התבגר בן־אהרון, בראשית שנות
העשרים, אינו עולמנו. ושום געגועים לא יחזירו אותו.

במדינה
(המשך מעמוד )6
חכמים בכסף רב, ואילו אחר טען כי
לחץ נוסף על מפא״י יכניע אותה. בירושלים
התכנסו ראשי אירגון העובדים, תבעו
לא לגמור את ההסכם בלי הסעיף השלישי,
ביחוד לאחר שידעו כי משני הסעיפים הראשונים
לא יקבלו דבר וכי המיליונים יפלו
כולם בחלקם של המנהיגים הותיקים. כמו
תמיד מצאו המנהיגים הוותיקים מוצא: הם
הציעו להעביר את ההכרעה למועצת גדולי
התורה.

הארץ
•שר ל בו ד
הכותרת בחנות־הבולים בהאמבורג ציינה:
״פלסטינה״ .כותרות דומות פיארו אותה
סידרת־הבולים בערים רבות אחרות בעולם.
המלאים ולקוחותיהם לא העלו על דעתם
כי כרגע אין כלל בעולם מדינה ריבונית
הנושאת שם זה. היא נעלמה ב־ , 1948 כאשר
בולי המנדט הבריטי יצאו מן המחזור, במקומם
באו בולי ישראל ובולי מדינות־ערב.
כיצד, אם כן, נולדה פלסטינה מחדש? על״
ידי טכסים פשוט של קאהיר. ממשלת מצריים

מה משעשעת עוד יותר על־ידי מי שהיה
איש־חסותו של רוזן: גדעון האוזנר.
בשנתיים של כהונתו היה האוזנר כלי-
שרת ניכנע של השלטון בכל מגמותיו
הרודניות בשדה־ד,משפטים. מעולם לא הרים
את קולו נגד חוקי־הדיכוי של המימשל
הצבאי. מעולם לא השתמש בסמכויותיו
הנרחבות למורת רוח אדוניו. מעולם לא
תבע לחוקק חוקה, או לצמצם את שרירות
הממשלה. כאשר ביקש שופט עליון להכניס
שינוי קל בחוקי־בטחון־המדינה, כתב
חוות־דעת משפטנית ארוכה כדי לעזור לבן־
גוריון למנוע בעד הכנסת לקבל את התיקון.
כאשר ביקש השלטון לחוקק את
חוק־לשון־הרע כדי לסתום את סי העולם
הזה והעתונות החופשית כולה, היה זה
גדעון האוזנר שניצח על המלאכה הטוטא־ליטארית
הבזוייה.
בינתיים נאלץ האוזנר להתפטר, על רקע
סיכסוכיו עם שר־המשפטים דוב יוסף.
.השבוע נאם את נאומו הגדול הראשון
כאזרח פרטי. למאזיניו נתגלה האוזנר חדש
לגמרי, אשר זה עתה נולד.
מ!ו; היועץ הייד. טען האוזנר החדש:
המדינה זקוקה באופן דחוף לחוקה כתובה,
כדי להגן על זכויות־האזרח. על הכנסת
ללמוד לרסן את רצון־ההשתלטות של הממשלה.
בקיצור: חרות האדם הישראלי
נתון בסכנה.
מדוע התפטר? גם לכך היה להא־זנר
החדש תשובה ברורה: הוא נאלץ להתפטר
בגלל רצונו העז להגן על זכויות־האזרח.
התלוצץ אחד השומעים, בלחש :״זה נכון
— אם הכוונה לזכויות האזרח האוזנר.״
כך, במחי־יד, הפך היועץ־המשפטי הייד
שוב לעורך־הדין ג׳קיל. אם אי־פעם יתפטר
שמעון פרס מן הממשלה יסתבר, מן הסתם,
כי הוא פאציפיסט מושבע.
מנגנון מטבע עובר לצייר

הבול הפלסטיני
מדינה אין, בול יש

הדפיסה סידרה של בולים חדשים לכבוד
המערכה הבינלאומית נגד הקדחת, המתנהלת
בחסות האו״ם. בראש הבול מופיע,
באותיות ערביות, שם הרפובליקה הערבית
המאוחדת. אולם באותיות לטיגיות מופיעים
רק ראשי־התיבות של רע״ם, שאינם אומרים
דבר לאספן הרגיל בעולם.
לעומת זאת מופיע בבול בהבלטה, באותיות
ערביות ולאטיניות, השם ״פלסטיין״.
אין הדבר אסור. כל מדינה רשאית להדפיס
על בוליה ככל העולה על רוחה, בתנאי
שהבול נושא גם את שם המדינה עצמה.
כך קלעו תועמלני קאהיר ישר לבול.
על־ידי הטכסיס הפשוט, החזירו לתודעה
העולמית את השם שנמחק ביום הקמת
מדינת ישראל. היה זה מחווה ברור של
אי־הכרה בקיום הממנה.
דיעות עורן— ה דין גיקיר
אחד מפלאי הפוליטיקה הישראלית הוא
השינוי הקיצוני, החל בעסקן ברגע שהוא
פורש מן הממשלה. לא פעם מזכירה תופעה
זו את הסיפור הידוע על ד״ר ג׳קיל
ומיסטר הייה
בשנתיים האחרונות ניתנה לכך דוגמה
טובה על־ידי מנהיג המפלגה הליברלית,
פנחס רוזן. בכל שנות כהונתו כשר־המשם־
טים בממשלות השונות של מפא״י, ניצח
השר בנאמנות על מלאכת החקיקה של
השלטון. הוא הגן בשצף־קצף על חוק
בטחון המדינה הדראקוני, תבע פעמים רבות
להאריך את תקנות־ההגנה, לחם כארי למען
חוקי המימשל הצבאי. אך ברגע. שפרש
מתפקידו, נתברר כי רוזן הוא אוייב קיצוני
של המימשל הצבאי, של תקנות־ההגנה ושל
חוקי־החירום למיניהם.
רק אתמול נולד. השבוע ניתנה דוג

מודעה
של עשרים ואחת אינץ׳ מרובע,
שפורסמה על־ידי החברה הממשלתית למדליות
ולמטבעות, קראה השבוע לציבור הגרפיקאים
בישראל להשתתף במיכרז למידגם
מדליה לציון שנת הראשונים.
המיכרז כלל, בחלקו הראשון, את מידותיה
המדוייקות של המטבע, הכתובות שתת־נוססנה
משני צידיה וכן תאור רעיון העיטור
שיבטא את ״הראשונים ששבו ונאחזו בקרקע
המולדת, ובכך פתחו במסכת המפוארת
של התישבות חקלאית.״
החכרה אינה מחייכת. עד כאן
היה הכל שפיר, אלא שבחלקו השני של
המכרז נכללו, בין שאר הסעיפים, שלושה
סעיפים תמוהים.
הסעיף הראשון היה בדבר גובה הפרס
ונאמר בו כי הפרס הגבוה ביותר יהיה
בסך 600 לירות ישראליות. היה זה סכום
מגוחך, היות ועבור עבודה מוזמנת דומה
מקבל גרפיקאי׳ סכום זהה, מבלי שיהיה
עליו לעמוד בתחרות. מיכרזים דומים למדליות,
שפורסמו על־ידי מוסדות אחרים,
נהגו להציע פרם ראשון 1000 לירות.
הסעיף השני אמר כי בקביעת ההצעה
שתתקבל תשתתף ״ועדה ציבורית.״ לא
פורטו כל שמות שיציינו את יושביה של
ועדה זו, למרות שבעבר צויינו שמותיהם
של השופטים.
ואילו הסעיף האחרון היה התמוה ביותר.
נאמר בו כי ״החברה אינה מתחייבת לקבל
את ההצעה הטובה ביותר, או כל הצעה
אחרת! ,ולבצעה.״
ההצעה אינה מעודדת. אגודת הגרפיקאים
פנתה מיד למנהל החברה־למטב־עות,
לוי אברר,מי, ביקשה ממנו הסבר.
יושב ראש האגודה, גרד רוטשילד, הסביר
לאברהמי כי שלושה סעיפים אלד, אינם
משמשים עידוד, כלל ועיקר. ואם לא ישנה
אותם לפי הנחיות האגודה, הוא יורד,
לגרפיקאים שלא להשתתף במיכרז.
השינויים אותם תבע היושב־ראש היו :
הגדלת סכום הפרם, פירסום שמות חברי
ועדת־השופטים והתחייבות מפורשת של
החברה לקבל ולזכות בפרס לפחות עבודה
אחת מכל אלד, שתוגשנה.
אברהמי זכר כיצד הכשילה אגודת הגרפיקאים
לפני כמה שנים את התחרות העולמית
לציור בולי תנ״ך, בכך שלא השתתפה
במיכרז, לאחר שסירבו לקבל את תנאיה
לשינוי המיכרז. הפעם נכנע הוא לדרישת
האגודה, שהיא מן האגודות המאורגנות
ביותר בארץ, מיהר להכניס במיכרז את
השינויים הנדרשים.

הדתיים איע

פרק שלישי:

ף* עדי מלון ד! בתל־אביב אינם דתיים חובשי־כיפות. חברת שרתו! אפילו אינם שייכת
ו לי הו די ם. בעלי בית־חרושת איזראל פו,דס תומכים בגלוי בליגה למניעת־כפייה־דתית.
אבל כולם כאחד משלמים מכספם כדי לחזק את כוח הכפייה הדתית בארץ. בעלי דן,
שחזון ויזראל פודם יצרו במפעליהם מקומות־תעסוקה בשביל אברכי־משי, שכל כשרונם
בזה שידעו להשיג פנקס־חבר של המפלגה הדתית־לאומית ולהוכיח לה את נאמנותם בימי
מיבחן של בחירות.
כי בישראל לא די בכך, שכל המזון המיוצר או המוגש במפעל מסויים מותאם לדיני
הכשרות של השולחן מרון כדי שאותו מפעל ייחשב ככשר — אפילו יהיו בו שני מטבחים
נפרדים, אחד לחלב ואחד לבשר. כשרותו של מפעל נקבעת אך ורק בהתאם למם־העיסוק
שהוא מעלה למועצה הדתית, בצורת מינויו של משגיח.

קופת חולים כשרה

ך* יים כמדינה רק מוסד מרכזי אחד, שהוכיח כי אין צורך בהעסקת טפיל מיוחד כדי
שכשרותו תהיה מוכרת. זוהי קופת־ד,חולים של ההסתדרות. כל מיתקני קופת־חולים
בארץ — בתי־חולים, בתי־הבראה, מרפאות — בהם מוגש מזון לחולים, הינם כשרים
למהדרין, וזאת, על אף העובדה, שבקופת־חולים אין משגיחים מטעם המועצה הדתית.
אבל לעומת זאת שותפת בקופת־חולים ב־ 180/0לא אחרת מאשר המפלגה הדתית־לאומית.
בעיית ההשגחה של הכשרות במוסדות קופת־חולים, התעוררה לפני 30 שנה. שרידי העליה
השניה, ששלטו עדיין במוסדות קופת־חולים, הכריעו נגד התקדים של תשלום שכר לאדם
שאינו עובד. הם קבעו: אם צריך לשמור על הכשרות, יעשו זאת טבחים ומחסנאי־מטבח
שומרי מסורת, תוך כדי עבודתם, ומבלי לקבל שום שכר עבור שמירת המצוות של דתם.
״לא נשלם משכורת להולכי בטל!״ קבע אז מאיר רוטנברג .״זהו פרזיטיזם!״ הוסיף אליעזר
יפה — שניהם דמויות מרכזיות של תנועת הפועלים באותם הימים.
הרבנות נכנעה, כי אז לא נוצר עדיין משרד הדתות, ודויד בן־גוריון לא היה זקוק
לקולות הדתיים לקנוניות פוליטיות נגד מעמד הפועלים. ואילו הדתיים עצמם, אשר טרם
התעצמו והתנפחו מן העיסקות עם דויד בן־גוריון, היו עניים מכדי שיקימו קופת־חולים
עצמאית. לא רק שנאלצו לקבל את עקרון ההשגחה־העצמית של הכשרות, אלא שהם עצמם
הצטרפו לקופת־ד,חולים של ההסתדרות. כיום משלם כל חבר הפועל־המזרחי׳ את מסיו
לקופת־חולים זו ומקבל בה את הטיפול, כולל אישפוז בבתי־חולים כשרים־ללא-משגיח.
מנהיגי המפד״ל עצמם, נושאי דגל הכשרות־בשכר, יושבים בבתי־הבראה אלה, אוכלים
דיאטה שמשלה במטבח ללא־משגיח. כי הם יודעים מה בדיוק ערכה המעשי של השגחה
בתשלום.
דוגמה הפוכה מדגישה עוד יותר כמה מעריכים ראש המפד״ל את המשגיחים־בשכר,
אותם הם שוקדים כל־כך להחדיר לכל מיפעל. שלושה השרים הדתיים, המתגוררים בירושלים
מתאכסנים בדרך כלל, בבואם לתל־אביב, במלון דן. את ארוחת־הבוקר החלבית הם
אוכלים במלון. אולם את ארוחות הצהרים והערב, בהן מוגש בשר, הם בוחרים לסעוד
בבית־מלון קטן על שפח־הים. וזאת, על אף שמלון דן מעסיק צוות שלם של משגיחים
מטעם המועצה הדתית. ואילו המלון הקטן אינו מחזיק אפילו משגיח אחד.
בדו״ח המועצה הדתית בתל־אביב, שהתפרסם בשנתון הדתי האחרון, נאמר ביחס
לכשרות־בהשגחה :״רמת הכשרות במסעדות העומדות תחת השגחת הרבנות מניחה בדרך
כלל את הדעת, אם כי ישנם הרבה יהודים
שאינם אוכלים אלא במקום שמכירים את
הבעלים. והמחמיר על עצמו — תבוא עליו
ברכה.״
מה הוא ערכה המעשי של השגחה זו?
לשם השוזאה, אפשר לקחת את פעולת
ההשגחה והפיקוח הנרחבת ביותר שנערכה
אי־פעם בישראל. היה זה בשיא תקופת
הצנע שלאחר מלחמת העצמאות. דוב יוסף
העמיד פקחים למכביר על כל כבישי הארץ.
הם בדקו כל מכונית, פתחו כל
מזוזדה או צרור של נוסע, לראות אם אין
הוא מבריח העירה עשר ביצים או תרנגולת
שחוטה. פקחים נכנסו לדירות ופתחו מקררים.
אם נתפס מישהו עם מזון ״שחור״
נעצר, התבזה, נקנס או נשלח לבית־הסוהר.
אבל, באותה תקופה עצמה, אפשר היה להיכנס
לתריסר מסעדות בתל־אביב ולקבל
שם ביצים, בשר, עופות ומעדנים מבלי
להציג את פנקס־הקיצוב. עד שלבסוף הגיע
גם דוב יוסף למסקנה, כי אי־אפשר לכפות
פיקוח.
אפשר מכאן רק להקיש מהי יעילות הפיקוח
שהרבנות כופה על מיפעל־המזון —
וביחוד כאשר אין למשגיחים שלה שום
סמכות מן הסמכויות שהיו בידי הפקחים
הממלכתיים?
כי מה עושה משגיח מטעם הרבנות? לכאורה
עליו לבדוק שכל מזון הנכנס לבית־החרושת
יהיה כשר. עליו גם לוודא שלא
יערבבו תוצרת בשר עם חלב. במסעדות
עליו גם לשמור, שהכלים לארוחות בשר
יופרדו מן הכלים לארוחות חלב. במאפיות
הוא חייב לוזדא שהקמח ינופה כהלכה, לבל
יכיל בעלי־חיים.
חובות אלה מוטלות על אדם, שלא קיבל
מימיו הדרכה בתהליכי׳־ייצור, בישול או
אפייה. מלכתחילה ברור לשולחיו, כי לא
יוכל למלא את התפקיד. גם האיש עצמו מ־ י
גיע חיש מהר לאותה מסקנה, אבל אינו
רוצה להפסיד את הפרנסה הקלה. הוא בוחר
לו פינה שקטה בתוך המיפעל, מבלה בה את
שעות העבודה. הוא יודע שהמחמירים בענייני
כשרות, ממילא לא יסמכו על התוזית
שתודבק על המוצר מטעם הרבנות. במקרים בן-גוריון: לח״ הכפייה הדתית

מאמינים בטיב ההשגחה על הכשרות -או הרבנות מוציאה מכיסך מיליונים עבור

חיל המשגיח

רבים נזהר המשגיח עצמו מלאכול את תוצרת המפעל עליו הוא משגיח כביכול כי לו
עצמו אין שום אשלייה לגבי £יב פיקוח־ר,כשרות. רק לך יש.
ברמת־גן קיים בית־חרושת לנקניק בשם בשן, שהוא אחד הגדולים בארץ. בחנויות המעדנים בהם נמכרה תוצרת בשן, התנוססה תעודה גדולה חתומה על־ידי הרבנות, שהעידה
כי תוצרת זו כשרה למהדרין מן המהדרין. על כל נקניק הוטבעה חותמת עופרת ״כשר —
בהשגחת הרבנות״ .בעלי המפעל שילמו את מס־ההכשר ואת דמי־ההשגחה בצורה סדירה.
עד שיום אחד פורסם בעתונות, כי בעלי בית־חרושת בשן נקנסו בבית־המשפט בתל־אביב
על עבירה וטרינרית. העבירה: נמצאו בתוך בית־החרושת מאות קילוגרמים של בשר
חמורים וגמלים, שנשחטו ללא פיקוח של שירותי הבריאות.
צרכנים דתיים, שקראו את הידיעה והוסיפו להיתקל בנקניקי בשן נושאי חותמת־הכשרות,
רצו בכעס לרבנות. רק אז נודעה הפרשה לרבנים. המופתע מכולם היה המשגיח־על־הכשרות,
שתפקידו היה לשבת בבית־החרושת ולהבטיח את הכשרות למהדרין מן
המהדרין. הרב מנחם־יצחק אושפיזאי, שקיבל את מס־ההכשר כסדרו, מיהר לבטל את
ההכשר, לאחר שיהודים כשרים רבים התפטמו בגללו בגמלים וחמורים למכביר.
חצי שנה לאחר מכן, התגלה מיקרה דומה בנחלודיצחק: פקח של משרד־הבריאות גילה
כמויות של שומן טרף, על אף נוכחותו במקום של משגיח־בשכר מטעם הרבנות.
פקחי הבריאות המשיכו בסיורם, גילו בשר מפוקפק גם בבית־חרושת כשר בגבעתיים.
בכל המקרים לא הרגיש צבא המשגיחים במתבשל מתחת לאפו.
דו״ח מיוחד על המאפיות, שחובר בידי ד״ר יהושע יפה, היועץ לענייני מחירים ושיווק
במשרד המסחר והתעשיה, קבע לפני כחצי שנה מה טיבה של ההשגחה במאפיות: לפי
מימצאיו, כולל הקמח כמויות ניכרות של תולעים ובעלי־חיים אחרים. גופים אלה אינם
מנופים לפני האפייה. אין בדבר משום פגם רציני מבחינה בריאותית. אולם מבחינת
הילכות הכשרות של השולחן ערוך — אין כמעט עבירה חמורה מזו. כי האוכל בשר חזיר
מתחייב בחטא אחד: ואילו האוכל תולעת, מתחייב בחמישה חטאים.
באופן רשמי, כשר כל הלחם הנאפה במדינה. לצורך זד, קיים אף צוות גדול כ־100
משגיחים, המקבלים את משכורתם ישר מן המועצות הדתיות. אבל שומר־ד,מסורת הכנה,
הפורס את פרוסתו ומקפיד שצלחתו תהיה חלבית, והנגעל מעצם. המחשבה על בשר־חזיר,
אוכל מדי בוקר את שווי־ד,חטאים של חמש ארוחות־חזיר דשנות.

3000 משגיחים בשכרי
ף׳ רור, אם כן, שלא מידרש הכשרות הוא העיקר בעיני אלה הדואגים להעסקת
—].משניחים־בשבר. לכן גם לא נבדקו עד כה הצעות־ייעול שונות, שבכוחן היה להבטיח
אולי יותר כשרות על־ידי פחות משגיחים. ההצעה העיקרית היא לרכז את ההשגחה
במיפעלים מעטים, שם מוכנים הבעלים מלכתחילה להבטיח כשרות, מטעמים מצפוניים
שלהם. כשרות כזו אין להשיג על־ידי כפיית משגיחים. אולם כל ההצעות נפלו על אזני״
עסקנים ערלות.
בבני־ברק, שם מרוכזים חרדים רבים, אפשר להשיג מיני מזון שאינם נמכרים במקומות
אחרים בארץ. הם מיוצרים על־ידי יצרנים קטנים, שאינם זקוקים למשגיח. ודווקא תוצרת
זו מקפידים לקנות צרכנים דתיים באמת. כך יוצא, כי המנגנון האדיר של השגחה אינו
שודד. שום דבר בעיני מי שמקפיד ברצינות על דקדוקי הכשרות 3000 .המשגיחים־בשכר
מקבלים את משכורתם ממיפעלים המספקים מזון בעיקר ללא־דתיים. את משכורותיהם
אתה משלם כל פעם שאתה קונה בקבוק חלב, נקניקיה, כיכר לחם או יין. כי את שכר־המשגיחים
מצרפים היצרנים אל ההוצאות הכלליות, ומשרד המסחר וד,תעשיה מכיר בו
לצורך חישוב המחיר לצרכן.
וכך, אין אתה משלם עבור הכפייה הדתית רק בצורת מסים והיטלים, הזורמים למפלגה
הדתית־לאומית באמצעות תקציבי המיליונים של משרד הדתות והמועצות הדתיות. אלא
גם מוסיף לצורך זה כמה אגורות על כל מאכל שאתה קונה לפיך ולפי ילדיך.
האידיאולוגיה המתנוססת כדגל בראש חיל ההשגחה מנוסחת בהגיון רב על־ידי שר
הדתות. כמשפטן ממולח יודע ד״ר זרח זרהפסיג למצוא תמיד את הטיעון הפורמאלי
המתאים לכיסוי פעולת מפלגתו. טוען הוא לגבי הפיקוח על הכשרות :״אין כל כפיה.
עובדה היא כי המשגיחים מוצבים במיפעלים פרטיים, ובעלי המיפעלים הם המבקשים את
הכשר הרבנות. אם הם עושים זאת — משמע כי הקונים שלהם דורשים זאת.״
שר הדתות אינו מגלה מה אמצעי־הלחץ הדוחפים את היצרנים לבקשת חותם־ד,כשרות.
האמצעים אינם אחידים, אך פעולתם דומה לפעולת נשק־מסייע, המרכך את עמדות המיפע־לים
בפני חיל־המחץ של הרבנות. מלונות כדוגמת דן, שרתון, אכדיה או השרון, זקוקים
לשיתוף־פעולה הדוק עם כמה משרדים ממשלתיים. פעם משרד־הפנים, פעם לישכת התיירות
שליד משרד ראש־הממשלה, ופעם משרד־הבריאות או המסחר־ור,תעשיה. הם צריכים
להיות גם ביחסים טובים עם העיריה. אם המלון אינו כשר מזדעקים מיד הנציגים הדתיים
בממשלה או בעיריה, מציבים מכשולים בפני כל בקשה של המלון. אם הוא כשר —
כלומר השכיל לשלם מם למועצה הדתית — נפתחות לפניו הדלתות.
במשך 30 שנד, סירבו, לדוגמה, בעלי בתי־המרון המלך דויד ועדן הירושלמיים להכניס
את נציגי חיל־ההשגחה למטבחיהם. מדי שבוע היתד, הרבנות מפרסמת מודעות ברחובות
ירושלים, כי מלונות אלה אינם עומדים תחת פיקוחה. הדבר לא הפריע לשני בתי־המלון
לעשות עסקים טובים.

-הטלפון חובר ללא דיחוי

ד אשר קמה מדינת ישראל, והדתיים הפכו אבן־פינה בקואליציות של בן־גוריון.
#בירושלים הוקם מלון הנשיא. הוא קיבל רשיונות־ייבוא ללא הגבלה, הוענקו לו הלוואות
גדולות, ניתנו לו הקלות במסים ובתשלומים אחרים. והכל — מפני שהבטיח מראש
שיהיה מלון כשר. הרבנים הראשיים ביקרו אישית בלשכתו של שר המסחר והתעשייה
פרץ ברנשטיין, ביקשו ממנו הקלות למען המלון החדש. בעלי המלון ניצלו את התמיכה
הקדושה, ובכל דבר רצו לרבנות שתעזור להם. כאשר הצטבר חוב של אלפי ל״י עבור
חשבונות של טלפונים, והטלפון נותק, פנה הרב הראשי לשר־הדואר הדתי, דר׳ יוסף
בורג, דרש ממנו בכל תוקף לחבר מחדש את הטלפון — אחרת יביא הדבר, חס־ושלום,
לסגירת המלון הכשר הגדול היחידי בירושלים, עובדה היכולה להכשיל יראי שמים
באכילת טריפה. הטלפון חובר ללא דיחוי.
מדן והמלך דויד, שיכלו לעמוד בכל תחרות עסקית, לא יכלו ללחום נגד הכוחות השמימיים
שניצבו לצד המלון הכשר. הם הודיעו על רצונם להיות כשרים, וכיום הם משלמים
משכורות קבועות לשליחי המועצה הדתית. אמנם, אין שני בתי־המלון הותיקים האלה
זקוקים לרשיונות־ייבוא, או לביסול חובות טלפון. אולם הם זקוקים מאד ללקוחות ממשלתיים.
קרה בעבר, שראש הממשלה רצה לערוך סעודה ממלכתית לאורח זר. ראשי הטכס
בחרו, כמובן מאליו, את המלך דויד. בתמימות שכחו כי אינו כשר. מיד פרצה שערוריד,
בממשלה, והשרים הדתיים אף איימו במשבר ממשלתי. הסעודה הועברה למקום אחר,
בעל גושפנקת־כשרות. טענת השרים הדתיים היתה, שאינם יכולים להשתתף בסעודה

הרב חיים בדקוביץ: שכרו כלול במחיר נ י פרוסת נקניק
בלתי־כשרה, שלא לדבר על התנגדותם להוצאת כספי הציבור והמדינה על עריכת סעודה
מחומרי מזון בלתי כשרים.
מה יקרה אם ירצו בחור ובחורה לא־דתיים, המזמינים אורחים לא־דתיים, לערוך את
החופה שלהם באולם לא־כשר? הרבנות פשוט לא תשיא אותם שם. הם חייבים לבחור
במסעדה או במלון כשר — או להסתפק בעריכת חופה בחצר הרבנות.
מובן, שאולמות ובתי־מלון כשרים חייבים גם לקנות מזון כשר. כמוהם כל מוסדות
החינוך, הסעד ובתי־החולים של העיריות והממשלה. גם הצבא, על כל רבבות חייליו,
חייב לקנות רק מזון כשר. על כן, כל יצרן מזון שאינו רוצה להיות מוחרם על־ידי
הלקוחות החשובים ביותר במדינה, חייב להוציא הכשר של הרבנות. אפילו קיבוצים של
השומר הצעיר רצים לרבנות להשיג הכשרים.
צודק, איפוא, שר הדתות: הרבנות אינה מפעילה לחץ על היצרנים. היא מפעילה לחץ
וסחיטה על הממשלה והעיריות — וזה מספיק בהחלט.

מהי סיגריה כשרה?
למפלגה הדתירדלאומית כדור, כי כפייה זו מעוררת נגדה התמרמרות בין
/הציבור החילוני. היא גם יודעת, מאידך, כי אין הכשרות הכפויה ראויה לשמה. מדוע,
אם כן, מתעקשת היא בכל נימי נפשה להנהיגה?
התשובה, כמו בכל הנוגע לביזנס הדתי, היא מפלגתית טהורה. כל המפלגות במדינה
נשענות, במידה זו או אחרת, על טובת־ההנאה שהן יכולות להבטיח לחבריהן. אולם אפילו
מפא״י, החולשת על המנגנון הממשלתי־הסתדרותי, אינה חופשיה לגמרי מכבלי־נוהג
מסויימים. את הג׳ובים לחבריה הפשוטים היא חייבת לחלק, למשל, באמצעות לישכת־העבודה.
אך המפלגה הדתית־לאומית מחלקת מישרות ישירות, בלי כל הזדקקות ללישכה.
המשגיח, המתמנה לתפקידו על־ידי ראש מחלקת־הכשרות במועצה־הדתית, יודע כי את
התודה עבור משכורתו הוא חייב לא לבעל־המיפעל, כי אם למפלגה. לכן הוא מתנהג
בכל דבר כעובד־בשכר של המנגנון המפלגתי. שכר זה, ששולם מכיסך, הסתכם בשנה
שעברה ביותר משבעה מיליון ל״י, עבור משגיחים בלבד.
אין המשגיחים מסתירים כלל, כי יעודם בחיים אינו לשמור על הכשרות — אלא
לשרת את המפלגה. בכל מועצה דתית אפשר למצוא עשרות מועסקים, שעיקר עיסוקם הוא
למלא את התפקידים שמזכיר המפד״ל מטיל עליהם — החל בביקורי־תעמולה בשיכון
הסמוך, ועד לחלוקת פתקאות־הצבעה בשערי הקלפי ביום הבחירות. ראש מחלקת־הכשרות
של הרבנות בתל־אביב, הרב כתריאל טחורש, הוא גם חבר הוועד־הפועל וההנהלה של
דמפד״ל, יושב יותר במרכז המפלגה בקסטל מאשר במקום עבודתו, בבית הרבנות שבשדרות
דויד המלך.
הוא יודע, שעם כל משגיח המוחדר לבית־חרושת, או למסעדה, גובר כוחה של המפלגה,
והיא יכולה לדרוש ביתר תוקף את הרחבת מעגל הכפייה שלה. מעגל זה התרחב לממדים
גרוטסקיים — עד כדי כך, שהמשגיחים הצליחו אפילו לחדור לתוך מיפעל סיגריות.
כל נשיפת עשן שאתה נושף משלמת חלק ממשכורתו של משגיח.
מה לכשרות ולסיגריות? כלום. אבל המועצה הדתית רצתה לסדר עוד עסקן של המפד״ל
בג׳וב טפילי, ולכן קבעה כי הדבק בו מודבק נייר הסיגריות עלול להיות טרף.
מחר יקבעו הרבנים, כי גם הזפת שעל הכבישים עלול להיות לא־כשר. וכך, נוסף
לפועל־הדחק המסובב בעצלתיים את השלט ״עצור״ ו״סע״ בכבישים, יתוזסף משגיח מזוקן
ליד כל מכבש של מחלקת העבודות הציבוריות. מן הסתם תלעג לסידור החלמאי, תרטון
נגד הביזבוז — אבל בסופו של דבר תיאלף להדק את החגורה עוד יותר ולשלם את
משכורת המשגיח החדש מכיסך.
קשה לקבוע כמה בדיוק שילמת לסוחרי הדת על כל פרוסת לחם או בקבוק חלב
שקנית. אולם בסך הכל, היה זה סכום נכבד ביותר. אם תצרף את תקציב משרד הדתות,
המועצות הדתיות, שכר־ד,משגיחים והתשלומים הסמויים הנכנסים לקופת הכפיר, הדתית,
יסתבר כי בשנה שעברה הגיע הסכום ליותר מ־ 30 מיליון ל״י.
אם להוציא את מקרי־הסעד, ולקחת בחשבון רק את 200 אלף ראשי־המשפחות המשלמים
מיסים במדינה, פירוש הדבר שכל ראש־משפחה כזה שילם בשנה שעברה כ־ 150 לירות
לקיום הכפיר, הדתית.

במדינה נתניה המאסה שלא עלה ניד.
בחדר הקטן שררה עירבוביה. מפות שולחן
היו מושלכות על הארץ בין ארגזי
קרטון בהם נארזו כלי חרסינה. כמה שולחנות
ניצבו בפינה זה על גב זה, נשענו
על ארונות קיר שלא הכילו כלום.
על מיטה קטינה, שלידה ניצב שולחן ועליו
כוס מים וכמה גלולות — ישב אדם בריא״
גוף וממושקף, ששערותיו שהלבינו התמזגו
עם חליפת־הטבחים שלבש, תמך ראשו בידיו.
קשה
היה להאמין שאיש זה היה, עד
לפני ימים מספר, אחת הדמויות המכובדות
והאהודות ביותר בעיר הקייט נתניה. כי
האיש אשר חלש משך שנים על אחד מבתי
הקפה הפורחים ביותר של העיר, ישב עתה
בחדרו, בקומה השניה של בית הקפה
אנטחרפיה, הביט ביאוש כיצד אנשים זרים
נוהגים בעסקו כבשלהם.
אולם, להם היתד, הצדקה לכך. כי לפחות
למאה איש מתושביה של העיר הקטנה,
היה חלק ישיר בשערוריה הכספית שפקדה
השבוע את נתניה.
מהפרדס לקונדיטוריה. תושביה הותיקים
של נתניה זוכרים, באור אחר לגמרי
את שנותיו הראשונות של וילי רם־
פורט ( )57 בעיר.
רפפורט, יליד וינה, הגיע ארצה מבלגיה
ע׳ ,סיפון אלטלנה, ולאחר תקופה קצרה בה
עבד כפועל פרדסים באבן־יהודה, השתקע
בנתניה יחד עם אשתו ובניו שהגיעו שנה
אחריו.
אולם בעל בית־חרושת למעילי־גשם באנטוורפן,
לא חלם מעולם להיות פועל
שחור. בעזרת אשתו, אשר הוריה שהגיעו
עמה ארצה, היו בעלי קונדיטוריה בבלגיה,
קנה חנות ברחוב הרצל, פתח בה קונדיטוריה,
לה קרא על־שם עיר מגוריו הקודמת,
אנטוורפיה.
עד מהרה יצא שמעה של החנות בכל
העיר. בתקופת הצנע היו תורים ארוכים
מזדנבים ליד פיתחה, ועסקיו של רפפורט
הלכו ופרחו. כעבור זמן קצר הפך את
המקום לבית־קפה והמקום היתד, מרכז
פגישות לאנשי עסקים ומתווכים למיניהם.
מרוצה מהצלחתו, החליט רפפורט להרחיב
ולהגדיל את עסקו. הוא רכש חנות נוספת
ליד החנות הקיימת, תיכנן לפתוח בה
קונדיטוריה חדשה.
אמון כדתי מסוייג. לשם כך היו
דרושים לו כספים נוספים. אולם בעיה זו
נפתרה ביתר קלות מאשר ציפה הוא עצמו.
האמון שרכשו התושבים לו ולכשרונו המסחרי,
היה בלתי מסוייג. אנשים שקיבלו
באותו זמן פיצויים מגרמניה, או שסתם
הצטבר בחשבון הבנק שלהם סכום רציני,
מיהרו להפקידו בידיו של רפפורט מתוך
אמונה כי הוא יוחזר להם בתוספת אחוזים
ניכרים.
רפפורט עצמו לקח את הסכומים, שהצטברו
אז ל־ 15 אלף לירות, פתח את הקונדיטוריה
החדשה.
אולם עם האכילה, גבר גם התאבון.
משגילה את האפשרויות הרבות הטמונות
באמון שרוחשות לו הבריות, החליט איש
העסקים להמשיך וללודת כספים על מנתי
לפתח את עסקיו.
הוא אסף כמה עשרות אלפי לירות נוספות,
פתח ברחוב סמוך מאפיה מיוחדת
לעוגות, בסמוך לה הקים חנות נוספת שבה
נמכרה תוצרת המאפיה בסיטונות.
תושבי נתניה היו אחוזי התפעלות והערצה
לאיש העסקים המצליח. כדי להגדיל
את מידת הפופולריות שלו, החל רפפורט
במבצעי נדבנות מיוחדים. הוא חילק מיל-
גות לילדי עניים, בנה בית כנסת, רכש תלבושת
ספורט לקבוצת בית״ר המקומית,
חילק מתנות־סעד לנזקקים.
גם מעצמו לא חסך את הנאות העולם
ולפני כשנה יצא לטיול של ארבע חדשים
לארצות־הברית כשהוא מבקר, בדרך חזרתו,
בשוויצריה, בלגיה וצרפת.
כאשר חזר רפפורט מטיולו זה, החליט
להגשים את המבצע אותו תיכנן עוד זמן
רב קודם: להפוך את בית הקפה שלו
למסעדת פאר כשרה, שתהווה מרכז למשיכת
תיירים בעונות הקיט.
הטבח אשם. אלא שכאן החלו גלגלי
הפיתוח לחרוק. הטבח, אותו החל רפפורט
להעסיק לפי חוזה, נאלץ לד,שאר מבוטל,
מאחר שחודש לאחר תחילת׳ השיפורים, הופסקה
הבניה מחוסר רשיון מתאים, חודשה
(המשך בעמוד )18

מעולם לא סעו עורם החובות בישראל כמו השבוע סביב

גומד
ז ר חי ישראל הם אנשים אדישים.
קשה למצוא נושא, בעיה או מאורע,
העשויים להחרידם משלוותם ומעסוקיהם,
להפנותם לענינים שאינם נוגעים ישירות
למסגרת חייהם. רק לעיתים נדירות, בהזדמנויות
כמו המהומות העדתיות בואדי־סאליב,
או פרשת־לבון, ניתן היה להבחין
בהתעוררות צבורית׳ אמיתית.
השבוע חלה שוב התעוררות מעין זו,
אם כי במימדים מצומצמים יותר, ודווקא
במישור אשר איש לא היה מעלה על דעתו,
שה א יוכל להסעיר מישהו בארץ זו: במישור
התרבותי־אמנותי.
הסערה התחוללה סביב פרשה אשר תכונה
ודאי בדברי־הימים בשם ״פרשת־גמזו״.
היא החלה במאמרי התקפה בסגנון חסר
תקדים ביומונים, התפתחה לויכוחים סוערים
בחוגי הבוהימה והתרבות, עברה אל
רכילויות עקרות־הבית ושיחות בתי־הקפה
והמספרות, ובשלבים הבאים תקיף את כל
העתונות, תביא לכינוסי מחאה ועצרות
פומביות.

הנואמים נכנסו דרך החלון
ך* כיטוי המוחשי ביותר לעצמתה של
( ) סערה זו ניתן כבר השבוע, כאשר
מאות אזרחים הצטופפו סביב המועדון הספרותי
צוותא, בצפון תל־אביב, שהיה גדוש
עד אפס מקום. אותן המאות, שלא הצליחו
להכנם, צבאו על הפתחים ועל החלונות,
ניסו לחדור פנימה בכל האמצעים. המשורר
אברהם שלונסקי נאלץ להדוף במו ידיו
את המסתערים על הפתח. הנואמים באותו
כנס, שהפך להפגנת־זעם המונית, המשורר
נתן אלתרמן והמבקר דן מירון, הוצרכו
להגיע אל דוכן הנואמים דרך החלונות.
בפנים, הרים נתן אלתרמן את נם ההסתערות
על האיש שחולל את המהומה,
מבקר התיאטרון של הארץ, הדר׳ חיים
גמזו.
קרא אלתרמן בנאום נמלץ :״אנחנו לא
משחקים כאן במחבואים, הכוונה היא לדר׳
חיים גמזו כשם שיכולים לומר על
משורר שהתנוזן, כך יכולים לומר על מבקר
שיכולה לבוא תקופה שבה הוא סוטה מהמסילה•
לאחר שמעמדו של גמזו הוא
מעמד זה, הוא הפך לתופעה צבורית שצריך
לעמוד עליה.
״מאחר ואמרתי לו לא פעם שלמדתי
ממנו, אולי ילמד ממני גם כן. אילו ישב
פה הייתי אומר לו והייתי מתרה בו, שבזמן
האחרון הלך יוגבר הספק בדבר שבח
שלו ויהפך למועקה מסויימת, כשם שקרה
לי לא מזמן. דבר נזיפה שלו יכול להפוך
למקור עליצות, להמצאות בחברה מסויימת.
כאשר איש כותב כ ך אז פתאום
יש הרושם שזה אומר, לא מבקר, אלא
אומר זאת בקול מבוגר תינוק בחתוליו
לאומנת המגלגלת. אותו בעריסה. יסלח לי
גמזו, הוא מוכרח לשאת זאת, מפני שהוא
הראה איך להיות חריף ותוקפני.״

הטאבו שהטילו על הביקורת

קטע שהוליד את הסערה היתה
| ) רשימת ביקורת של הד״ר חיים גמזו
בהארץ, על מחזהו של אלתרמן בתיאטרון
הקאמרי, פונדק הרוחות. היתר, זו ביקורת
חריפה, שהעניקה אומנם מחמאות למחזה,
אולם קטלה את ההצגה, עבודת הבמאי
ומשחקם של השחקנים.
לא היתד, זו הפעם הראשונה בה קטל
גמזו בסיגנונו התוקפני מחזה שהוצג בתיאטרון
באו^ץ. אולם היתה זו הפעם הראשונה
בה יצא תיאטרון להתקפת־נגד
מקיפה ומתוכננת נגד מבקר.
במאי ההצגה, גרשון פלוטקין, היה הראשון
שהשיב לגמזו במאמר ארוך שפורסם
בדבר. כתב פלוטקין:
״הגיע הזמן להשתחרר מתסביך האיסט־ניסיות:
שאין המבקר עונה לחורפיו כל
הביקורות (על הצגת פונדק הרוחות) היו
לגיטימיות — גם הקשות שבהן; כולן, חוץ
מאחת — ביקורתו של ד״ר גמזו בהארץ.
ודברים אלה נכתבים לא מפאת חשיבותם
או משקלם, ולא מפאת חשיבותו של הכותב

אותם, אלא בגלל הבמה שעליה נאמרו והגורמת
לכך שאמת־המידה תהיה משתבשת.
אין הוא (המבקר) פטור מן המינימום
של דרך־ארץ ונימוס, אפילו בניסוח
ובסיגנון־הכתיבה של דברי ביקורת שליליי
ם ...אין מעמדו מקנה לו׳ לאותו מבקר׳
את הזכות לאותה שחצנות ויהירות
בלתי מרוסנת ...עם זאת אין להימלט
מן הרושם, כי במקרים מסויימים יודע אותו
מבקר נימוס מהו. נדמה שחשבונו איתו
ויש אנשי תיאטרון מסויימים שהוא נזהר
מאוד מלפגוע בהם בשל מניעים הראויים
אולי לניתוח.
״יתר על כן. נדמה שיש אנשי תיאטרון הנהנים מסויימים
אצלו לא בלבד מזכות
הסימון המאוזן
והמנומס, אלא
גם מזכות חסינות
מסויימת בנוגע לעצם
תוכנם של דברי
הביקורת.
או ת ה יהירות
באה לביטוי לא רק
בניסוח של דברי הביקורת
על אמנים.
מפעם לפעם אנו פלדטקין קוראים, למשל, מעל
גבי העתון, כי
בהצגה פלונית השתעמם ד״ר גמזו, פיהק
או נימנם. להצהרות אוטוביאוגרפיות אלה
על מידת העימות הגופנית של המבקר נודעת
חשיבות בשביל מי שיבוא אי־פעם
לכתוב את תולדות חייו אך דרושה
להניח שיש
מידה רבה שליהירות כדי
בהם עניין לקהל הרחב.
״כאשר מחפשים את מקור יהירותו זו,
נדמה כי אולי לא רק בו האשם, אלא יותר
מכל, בנסיבות ובאנשים אשר הפכוהו בשנים
האחרונות לא רק למומחה מוסמך,
מטעם שלטונות ומוסדות ברוב ענפי האמנות
בישראל, אלא גם לבעל כוח שליטיה
מוסדי ניכר באחדים מהם ...רבים מבין
אמני ישראל תוהים מכבר על פשר התופעה
הציבורית המוזרה והחמורה הזאת. שמא
הגיע הזמן שיתנו עליה דעתם גם ה־המכתירים!״

גמזו לא היה מבקר התיאטרון היחיד
שראה בפונדק הרוחות של אלתרמן כשלון
בימתי ואמנותי. מה הביא את התיאטרון
הקאמרי להסתער דווקא עליו ודוזקא בשל
ביקורתו על מחזהו של אלתרמן? הסביר
מנהל הקאמרי, ישעיהו ויינברג:
״אני סבור שמותר לכל מבקר, כולל
חיים גמזו, לומר עלינו ועל כל תיאטרון
אחר ככל העולה על
דעתו. אבל באותה
מידה מותר לכל
תיאטרון לומר מה
הוא חושב על ה־ד״ר
גמזו ועל כל
מבקר אחר.
״אינני מקבל את
הטאבו שהטילו על
ביקורת התיאטרון
בארץ. לדעתי דין
ביקורת תיאטרון כדין
ביקורת ספרותית,
וכשם שלא
ויינבר:
מוצאים פגם כשסופר
משיב על דברי ביקורת על יצירתו, כך
אין פגם בתגובת תיאטרון לביקורת עליו.
אבל בארץ התקבלה אתיקה מיקצועית מעוקמת
בין המבקרים, לפיה אין מבקר אחד
מתוזכח עם חברו ולפיה אסור לתיאטרון
לחוות את דעתו על הביקורת.

הקצב שדיר על כמזו
>ף 0פגיר מנהלו של הקאמרי :״התן
) עוררנו בגלל שני דברים. בגלל הצורה,
הסגנון ואופן הכתיבה הבלתי תרבותית
שלו שבשום עתון אחר בארץ לא כקובל
לנקוט׳ בה. וסיבה שניה שהיא הרבה יותר
רצינית: הביקורות של גמזו ממלאות תפקיד
חמור במאבק המתנהל על שמירת אופ־

יו האמנותי של התיאטרון הישראלי ועל
מניעת טשטוש גבולות מוחלט בין בידור
קל לבין תיאטרון אמנותי. אם גמזו יכול
באותו חודש ובאותו שבוע להוציא ביקורות
סופרלאטיביות על הצגות בידור משעשעות
ומותחות ולשבח אותן בלי סייגים
מבלי להזכיר במלה אחת את משקלן הסגולי,
ומצד שני, לבקר בסגנון שחצני
הצגה כמו פונדק הרוחות, מבלי להזכיר
במלה אחת שמרחב השיפוט כאן הוא
אמנותי, בניגוד למופעי הבידור, הרי הוא
מסייע בכך ביודעין בכיוון דעת הקהל
לקראת הבידור הבלתי־אמנותי.
״קולו בענין זה יש לו משקל רב, וזה לא
במעט בשל העמדה הצבורית שניתנה לו
בשטחי אמנות שונים ורבים ולא בשטח
התיאטרון בלבד. ודווקא משום שניתן לו

| ^ שואל כאילו בתמימות ד״ר גנו־
; זו. המבקר הוותיק סרב השבוע

להגיב על ההתקפות שניתכו עליו לרוב.
מעמד לא של מבקר, אלא של מוסד בעל
סמכות, יש חשיבות צבורית יתרה לתפקיד
השלילי שהוא ממלא בעיצוב דעת הקהל
בנוגע לאמנות התיאטרון.״
בהיסטוריה הארוכה שלו כמבקר, לא
היתד. זו הפעם הראשונה שדר׳ גמזו מצא
את עצמו מותקף בשל ביקורת שכתב.
בזמנו כתב גמזו על הזמרת מינה ברן שהופיעה
בלי־לה־לו שהיא רצחה את השיר
לביבות של אלתרמן. בתגובה תקף בעלה
של אותה זמרת, קצב במקצועו, את גמזו
ברחוב, סטר לו, השכיבו על הארץ ודרך
עליו. במשפט שניהל גמזו נגדו הוא זכה
בפיצויים סמליים.
בפעם אחרת היה זה הצייר פרנקל שהיכה
את גמזו בפומבי בשל ביקורת שכתב על
ציוריו. כי מתחילת דרכו כמבקר, הצליח
הדר׳ גמזו להציב לעצמו מעמד של בר־אוריין
בתחום הביקורת האמנותית, אולי
בשל העובדה שפשוט לא היו מבקרים אחרים
ברמתו.

המחזות שנכתבו אחרי שנות ה־20
ן 5עוד שמצד ״אחד התבסס גרזי נד
!—עמדות׳ מפתח כמעט׳ בכל שטחי האמנות
והתרבות בארץ, זכה לקירבתם של
ראשי המשטר — שבעיניהם הוא נחשב כ־

ביקורת התיאטרון
גארי של אנשי הצמרת במוסדות־מדינה.
״הוא מייצג לגבי את הדור של ה־סלף־מייד־נזן,
פונקציונרים היושבים בכל
מיני ועדות ורואים את שדה התרבות והאמנות
כשדה הפקר להשתולל בו ולהביע׳
דעות ; הוא הקומיסאר שכולם רועדים מפניו
ועל פיו יקום דבר, החל מבחירת ה־פלאקט
ליום העצמאות וכלה בקישוט אניות
או שיפור פני־העיר.
״די אם ניקח כדוגמה לטעמו את מגדל־השעון
ביפו, ההופך לסמל היומרה אחרי
שגמזו הציע לקשטו בויטראז׳ים הפוכים,
שצויירו בידי איזה ילד־פלא מאחד הקיבוצים.
כל דבר ודבר מריח אצלו ׳מחשבון
אישי, עד שאדם בעל עמדה ציבורית כמוהו
עוסק גם במכירת רישומיו של צייר באופן
פרטי.״

תלישות מחיי האמנות

תינוק הח1ק

חיבוק־ידידות מחבק נתן אלתרמן
את ד״ר חיים גמזו בתקופה שהיו
עדיין ידידים, לפני שאלתרמן יצא נגד המבקר בהתקפה חריפה. המומחה
הבלעדי בענייני ציור, פיסול, קישוט
ותיאטרון — הרי שהצליח, מצד שני, לרכוש
במשך השנים את שנאתם הגלויה של מרבית
האמנים, הציירים, הפסלים והשחקנים.
להלכה, לא ביססו מתנגדיו העיקריים של
גמזו בחוגי האמנות את התנגדותם על הערכותיו
האמנותיות, אלא על טעמים שונים.
אמר המחזאי יורם
מטמור :״גמזו הוא
נציגה של תקופת
האבן בתיאטרון. כל
מחזה שנכתב אחרי
שנות העשרים של
המאה, או שיש לו
סממנים כאילו נכתב
בתקופה זו, פסול
בעיניו. ולא רק בשטח
המחזאות הבינלאומית.
אולם,
מה שיותר גרוע מזה,
הוא משרת המטמור
משטר.
כל דבר הנראה
לו כאילו הוא מתקיף את המשטר

שניים היו ידידים מזה שנים, גרו בחדר אחד בתקופת לימודיהם
בפאריס. העובדה שאלתרמן מסתייג עתה בגלוי מידידו לשעבר
ומגנהו בפומבי, מעידה יעל תפנית חדה ביחס הצמרת כלפי המבקר.

הקיים מעורר אתי זעמו, ודרמטורגיה שאינה
תוקפת משטר אין לה כל ערך. לכל מבקר
יש הזכות לומר מה שעולה על דעתו.
אינני שולל את זכותו זאת. אני שולל רק
את רעיונותיו. והכוח הכביר שהוא מרכז
בידיו בשטחי האמנות השונים יחד עם
הביקורת שלו, הוא צירוף לא בריא.״

הגמיזה שגמזו את המבקר
*^חד מתוקפיו הנמרצים ביותר של
\ £ג מ זו מזה זמן רב, הוא הפיליטונאי
והמחזאי אפרים קישון, שהכניס לשפה העברית
את המושג גמיזה כשם נרדף לקטילה,
גזר את המושג משמו של גמזו.
ההתנגשות בין קישון לגמזו החלה אחרי
שגמזו קטל בצורה חריפה את שני מחזותיו
שהוצגו בהבימה: שמו הולן לפניו, ולבן
על גבי שחור. בתגובה פרסם איש
יחסי הצבור של הבימה דאז, אריה גלבלום,
מודעה :״גמזו קטל אך הקהל זורם להצגה.״
סיפר קישון :״בעצם התחיל הכל ב־

לנאנס הקימרוג של נתן אלתרמן על ד״ר גמזו, שנישא
במועדון צוזתא בוזל־אביב : .ההתעניינות ההמו־נית
בפרשה מעידח ני פרשת גמזו נוגעת בפצע פתוח. בתרבות החברה הישראלית.

הטונים מאז׳],

טעות. ד״ר גמזו חשב, כנראה, שאני יזמתי
את המודעה. בתגובה
הוא הקדיש למחזה
הבא שלי, אף
מילה למורגנשטיין,
שהוצג בבצל־ירוק,
עמד שלום בהארץ.
הוא כתב שזה כש־לונו
הגדול ביותר
של בצל־ירוק. זאת
היתר. ההצלחה הגדולה
ביותר. קנינו
מהצגה זו את חצי
פרישמן. אותי הוא
כינה, מחבר דברים קישון קלוקלים׳ ואת השחקנים
הוא כינה, ילדים דפקטיביים׳.
״מכאן נעשו הביקורות שלו אישיות יותר
ויותר, כשבולטת בהם שינאה אישית. על
הכתובה כתב, שהבעיה אולי קיימת בקרב
האריסטוקרטיה ההונגרית, אבל לא בארץ.
בתור מבקר יש לו זכות לכתוב לפי
טעמו. כל עוד הוא כותב על אחרים הוא
נהנה מחסינות, אבל ברגע שהוא עצמו עושה
דברים, כמנהל בית־הספר־הדרמתי או מג-
הל־המוזיאון הוא עצמו חשוף לביקורת.
חבל רק שכל אלה שהותקפו על ידו בצורה
לא הוגנת וצעקו נגדו אז, שותקים דווקא
עכשיו.״
אמר הצייר יגאל תומרקין :״מה בעצם
עשה את גמזו למה שהוא? הוא זורק את
האמנים?עם כמו עצמות לכלבים. יש לו
סימון דמגוגי וכמה מליצות בהן הוא
מטייח בניין שלא קיים. אופיינית לו היא
התכונה של טשטוש ערכים, כגון השוואת
אמנות מקומית לאוניברסלית, דבר שהתבטא
בעריכת תערוכת הצרפתי מאטייה והישראלי
הולצמן בכפיפה אחת. הוא הדין גם
ביחס לתיאטרון, שבו
הוא מערב את
הקל עם הכבד, הרבה
ביקורת אישית
עם מעט ביקורת
מקצועית, ושנאה לכל
תופעה תרבותית
אמנותית בת זמננו.
הוא רוכב על סוס
ששמו אמנות יהודית
או ישראלית,
שזו אקזוטיקה שאינה
קיימת, אך קותו
מ ר לוין
סמת לטעמם הוזל־

**.רוע הצליח גמזו להמריד נגדו את
/ 3כל עולם האמנות הישראלי?
ניסה להשיב על כך הצייר יוסף זריצקי,
המקובל בעיני רבים כחשוב בין הציירים
החיים בישראל :״בחוץ־לארץ קיימת מסורת
בשטח הביקורת. אצלנו אין קריטריון
אחיד לביקורת, ואנחנו, האמנים, סובלים מזה.
אני חושב שזה קשור בבעיה המקצועית.
אם אדם מקצועי קובע את דעתו, צריך
לשמוע אותו. אצלנו אין מקצועיות בתחום
ביקורת האמנות, מחוץ אולי לשטח הספרות.
מבקר שאין לו ידע עשוי לחסל
כשרונות אמנותיים בתחילתם, ויהיה זה
בתיאטרון או בכל ענף אמנות אחר.
״אני סבור שאילו
באו לכאן מבקרים
מהחוץ, היו מוצאים
שיש אצלנו הישגים
בציור, בפיסול ובתיאטרון.
מבקר מקומי
על אחת כמה וכמה
צריך לאפשר לאמי
נים לנשום ברווחה.
אין צורך רק להרוג
וללכת בפשטנות
כזו, ובקונק־רטיות
כזו, כאילו יש
כאן מומנט חינוכי.
זריצקי
זה לא נכון. כך
לא מחנכים קהל לאהוב אמנות.
״מבקר בחוץ־לארץ מסתובב בין האמנים
עם אוזן קשבת ותשומת־לב למה שהם
אומרים, ולפעמים הוא לומד מהדברים שהוא
שומע. אצלנו לא קיימת לגמרי נקודה
זו. הוא המומחה, הוא המבקר ולך תגיד
לו, שהוא צריך ללמוד ולשמוע גם מה
אומר האמן.מה שמביא לקונפליקטים כאלה
ולאי־הבנות היא תלישותו של המבקר מחיי
האמנות והאמנים.״

החטאוג המטיח

ך*פק אם התקוממותם של אנשי
^ האמנות בישראל נגד הדר׳ גמזו השיגה
את יעודה. עצם קשירת ההתקפה עם ביקורתו
על הצגה מסויימת עוררה את הרושם
הבלתי־נעים כאילו יש כאן מעשה נקמנות.
היתר, בכך משום החטאת המטרה.
חזית רחבה זו נגד גמזו לא היתד, יכולה
לקום, לולא חברו כאן יחד שתי נימות שונות
לגמרי. מצד אחד עמדו מתנגדי המבקר
גמזו, השוללים את סימון ביקורתו. מצד
שני עמדו האמנים המתנגדים לתופעת ה־
״קומיסאריות״ — העובדה שגמזו אינו רק
מבקר־ד,תיאטרון המשפיע ביותר בארץ, אלא
גם מורשה שר־ד,חינוך לכל ענייני התערוכות
בארץ ובחוץ־לארץ, מנהל מוזיאון תל־אביב,
חבר ועד (ומנהל לשעבר) של ביתד,ספר
לאמנות הבמה, חבר הנהלת קרן התרבות
ישראל־ארצות־הברית, נשיא האגודה
לידידות ישראל־צרפת וחבר כתריסר ועדות
חשובות אחרות, המשפיעות על חיי האמנות
בארץ.
בעיני חסידיו של גמזו עצמו, אין בכך
כל רע .״אלא למי יתנו תפקידים אלה? לסנדלר?
האיש למד עשר שנים בצרפת (מ־
1929 עד ,)1939 ופשוט אין שני לו בארץ.״
אולם לדעת מתנגדיו הבלתי־ספורים, ריכוז
כזה חייב לפגוע לרעה בחיי התרבות הרבגוניים.
זהו נושא לגיטימי לוויכוח ציבורי,
וחבל שוויכוח זה גלש לתחום שונה — הוויכוח
על דעתו של מבקר על הצגה
מסויימת.

מה לעשות ס

• *י א ישבה מתוחה על הכורסה כשן
§ בעיניה נקודת הדמעות: אשה נעימת־פנים
ונאת גיזרה בשנות השלושים שסגנון
דיבורה העיד על השכלה גבוהה. תחילה
היה סיפורה עצור ומאופק, אולם מיד
נסחפה בשטף דיבורה וגוללה את הפרשה
שהניעה אותה לבוא ולבקש בעצת הפסיכולוג.
מזה
13 שנה היא נשואה לאיש־עסקים
המבוגר ממנה בשש שנים. היו אלה נישואים
על רקע של אהבה ומשיכה הדדית.
הם הכירו זה את זו במסיבה אצל מכרים
משותפים, יצאו לבלות יחד מספר חדשים,
גילו שיש להם טעם משותף וענין זהה
בשטחים שונים של החיים ונישאו. לכל
הדיעות היה זה זיווג מוצלח. יחד, במאמצים
משותפים, כשבשנים הראשונות של חיי
הנישואין עבדה גם היא קשה, הגיעו למצב
של רווחה כלכלית, רכשו בית קטן בסביבות
תל־אביב, מכונית, גידלו שלושה ילדים
שהיו גאוות המשפחה.
בחוג ידידיהם דובר בהם כזוג מושלם,

החי חיי אושר. זו היתה גם דעתה של המדיפעם,ביחוד
אשד,
על נשואיה. אמנם
בשנים האחרונות היו פורצות מריבות
אולם היאיחסה
קלות בינה לבין בעלה,
את מקורן לשיגרת חיי הנישואין. גם
מבחינת היחסים המיניים לא היו לאשר,
טענות אל בעלה, ועד כמה שהיא יכלה
לסכם ברגע זה, היה אף הוא מרוצה.
הבעל מעולם לא גילה לעיניה סימני
התענינות בנשים אחרות, אמנם בחברת
ידידים היה נוהג להתלוצץ, לרקוד ואף
לפלרטט עם נשים אחרות, אולם היא לא
ייחסה לזה כל משמעות.
והנה, סיפרה היא בהתרגשות גוברת,
גילתה לפתע את ״האשד, האחרת.״ תחילה
לא נתנה דעתה על כך. אחת השכנות סיפרה
לה בחנות המכולת, לא בלי שמץ של
שמחד, לאיד, כי ראתה את בעלה בבית־קפה
בחברת אשד, אחרת. היא שכחה את
הסיפור עוד באותו הרגע. אולם כעבור
זמן קצר, כשישבה באחד הבקרים בקפה
תל־אביבי, הבחינה בבעלה שדהר במכוניתו
כשלידו יושבת אשה בלתי מוכרת.
בבית התעניינה מי היתד, אותה אשה,
הרגישה כיצד הבעל נבוך ומנסה להסתיר
משהו. אז החלה לצרף אחת לאחת. נזכרה
כיצד החלו להתמעט שעות הפנאי שהבעל
בילה בבית, כיצד השתנה יחסו אליה,

זו. למעשה קיימים שלושה מחנות, שכל
אחד מהם מחזיק בדיעה אחרת. הנה למשל
מה ענו אלה הנמנות על מהנר,־המחמירות,
הרואות בעין רעה אי־נאמנות של הבעל,
על השאלה: האם יש להעלים עין מבגידה
מקרית של הבעל?
9תמר ישר (רפפורט) ,אשת האד־ריכל
יצחק ישר :״מבחינה תיאורטית ה־נוהג
הוא אומנם להעלים עין, כי זה יכול
לקרות לגבר כמו שזה יכול לקרות לאשה.
אבל אין ספק שאני לא הייתי עוברת על
זה בשתיקה לו הייתי נתקלת במקרה כזה.״
9צילה מנופי, גרפיקאית, אשתו
של הפזמונאי דידי מנוסי :״הבגידה אולי (״אילקה״) רודה, זמרת ובעלת מועדון: תהיה מאוד!״ מקרית, אבל הגט יהיה מתוכנן ״בהחלט! בהחלט! וזה כבר אומר הכל.״
9דיטה רודאנסקי אשתו של קונ•
לאה פלטשר, מנהלת מכון לסי-
פוח החן והנימוסים :״חם וחלילה, בשום סול הכבוד של אורגוואי בישראל, נשיא
אופן אסור לשתוק! שום אשה המכבדת את לשכת רואי־החשבון ויושב־ראש האגודה העצמה
לא תשלים עם בגידת הבעל, אפילו ישראלית למען האו״ם :״אני מרשה לעצמי
אם זה קורה לו פעם אחת בחיים, בבית -במקרה זה לצטט את ד׳יזראלי שאמר, :אני
הבראה למשל. מובן שלא הייתי מייעצת מכבד את מוסד הנשואין. תמיד טענתי
לה להשיב לו כגמולו באותה הדרך. שכל הנשים צריכות לד,נשא — אבל לא כל
לפחות עליה, אם לא עליו, מוטל התפקיד הגברים!׳ זוהי עובדה טראגית: האנושות
של שמירת טוהר המשפחה. עליה לשוחח צועדת קדימה אבל הגברים טרם השתחררו
עמו, להבהיר את המצב ולעמוד על ה״ מהעבר הפוליגאמי. אם האשד, תבין זאת ייקל
משמר. עליה לדעת שאסור להשאיר את לה לסלוח לבעל שבגד.״
החתול עם החלב והיא צריכה לטפח את
9מירד! אברר, עתונאית :״בהחלט
יופיה וחינה ולהגיע לשלימות,
שלי.״ בדיוק כמו על האשד, להעלים עין אם הבעל חשוב לה.
שאני מלמדת בשעורים
מה חשיבות למקרה אחד לעומת ערכים
9אסתר ראובן, אשת הצייר ראו־ נצחיים? קל לי לדבר עכשיו — אני גרושה.״
בן ראובן :״אני לא מסכימה עם שום בגי־
9פרדריקה סגל. ארכיטקטית :״במדה,
למרות שזה נראה כל כך אולד
פיישנד.״
קום תשובה יש לי משל. בא יהודי מיואש
מול בעלות השקפה החלטית זו> ישנן לרבי ובוכה בפניו כי אירע לו אסון: נתח
גם כאלה שאינן מתיחסות בדיעה קדומה
למקרה של בגידת הבעל. השיבו הן:
9טרזקה טורז־לוין, סופרת, אשת
הסופר מאיר לוין :״בתקופה זו של הכללות
עומד בפני הפיתוי להשיב בכן על השאלה
אם יש להעלים עין מבגידה מקרית של בעל.
אך אם מבקשים ממני חשובה רצינית אני
יכולה רק לומר שכל מקרה בחייהם ובאהבתם
של בני־אדם הוא מקרה מיוחד, וכל
כיצד היה דוחה את הצעותיה לצאת לביאשה
חייבת להחליט בעצמה במקרה זה
לויים משותפים ואיך גברו חילוקי הדיעות בהתאם לאופיר״ השקפותיה והיחסים המיוביניהם
על ענינים של מה בכך.
חדים הקיימים בנשואיה.״
המכה הסופית, שביססה את החשדות
9שושנה ידיו, אופנאית, אשת השהחלו
לקנן בה, ניחתה כאשר מצאה באקראי,
בנקותה את חליפת בעלה, חשבון שחקן יוסף ידין :״זד, מקרה אינדבידואלי.
אי־אפשר לקבוע הלכה כללית. כל אשה
עבור לינה במלון מחוץ לעיר.
היא הרגישה את עצמה מושפלת ומרו צריכה לעשות לעצמה את חשבון הנפש
מה, רצתה, לדבריה, לדרוש מבעלה גט שלה.״
מידי. אולם כשנרגעה, פנתה לעזרתו של

הפסיכולוג כדי שייעץ לה כיצד עליה
כמו לאכול במסעדה
להגיב: לשוחח עם הבעל ולבקש התנצלות,
להעלים עין, או לנתק את הקשרים עמו?
**ולס המחנה הגדול ביותר, כר

> £הסתבר ממשאל הבזק, הוא דווקא זה
החתול עם החלב של הנשים הסבורות שיש להעלים עין
מבגידה מקרית של הבעל. תשובות אופייץ*
יצד היתד! אשד, אחרת מגיבה לו ניות:
נמצאה במצבה של אותה אשה? משאל
9לאה לאונר, אשת ראש עיריית הכל בזק בין נשות החברה הישראלית הוכיח ראשון־לציון נועם לאונר:״בימינו
עד כמה ־חלוקות הדעות בתשובה לשאלה יכול לקרות מצד הבעל או מצד האשה.
תמר ישר
אבל לטובת שלום־הבית והילדים חייב כל
אחד מבני־הזוג להעלים עין. אני יכולה להצביע
על מקרים רבים בהם האשד, לא
העלימה עין. התוצאות היו איומות. הילדים
נהרסו וזה היה הדבר שהכי זיעזע אותי
במקרים אלה.״
9ציונה זיסמן, אשת סגן ראש עיריית
רמת־גן, שלום זיסמן :״הכי בריא הוא
שהאשד, תעשה את עצמה לא רואה, לא
מרגישה, לא שומעת. וזה פשוט כדי לא
לקלקל את חיי המשפחה. אנו הנשים יודעות
שיש לבעלים שלנו נטיות כאלה, אנו רק
מקוות שהם יעלימו עין גם במקרה הפוך.״
9ער!! מכנס, מנהלת תערוכת תחביב
:״מקרים כאלה קורים כל יום ואני
סבורה שעל האשד, להעלים עין. זה לא
יוסיף משהו אם היא תדוש בענין. בעלי
יושב ברגע זה לידי והוא לוחש לי, :תגידי
שלא התנסית עוד בזה ולכן קשה לך לענות.׳
זה מה שהוא אומר. אני יודעת?״
9אלן בך אמוץ, אשתו של דן בן-
אמוץ :״כן!״
9לולו מטלון, אשת קונסול הרפובליקה
הדומינקנית אלברט מטלון :״התשובה
,כן׳ היא כל כך במנטאליות שלי, עד שאין
לי מה להוסיף יותר. זו התשובה הטבעית
מפני שזה ענין מקרי בהחלט. זה כמו לאכול
פעם אחת במסעדה, במקום כל יום אצלי
בבית.״
אביבה רווה
9אביבה רווה, אשת הזמר הילל
צילה מנוסי

לתת /
פרטים

הבעד
קטן של בשר חזיר נפל לסיר
השבת שלו. שאל אותו הרבי:
מה גודלו של הנתח? כשהשיב
הרבי: ובכן, אין בכך כלום, זה בטל בשישים.
ימים פוגש היהודי את הרבי ואומר לו, :שתחיה
רבי. עכשיו אני שם כמה חתיכות של בטל־שלי
וזה פשוט יוצא מן הכלל!׳ זה המשל שלי
א ברמיזא.״
? 4ה ליכוכיץ׳־נוייבירט, בעלת סלון ליופי:
זה קורה באמת, מוטב לחשוב שזה לא קרה. אחרת
גט. קשה לי לענות על שאלה זו מפני שאיני מכירה
׳:מעולם לא חשדתי שבעלי בוגד בי. בעניין זה אני

״איני יבולה להיות במחיצתו״
ולוג, ששמע את סיפורה של אותה אשה, שהיססה
בתה על גילוי אי־נאמנות מצד הבעל, לא יכול היה
״יצר, מיידית, לפני ששמע מפיה, בשורה של פגישות,
פים על רקע אישיות הבעל, רקעה שלה והתפתחות

לאה פלטשר וחגיבות

מידה אברך וידיד

אנטה ליכוכיץ (ויהודית מזרחי)

חיי הנשואין שלהם. מפעם לפעם היתד, האשד,
עצמה משמיעה מהרהורי ליבה ביחס
לפתרון אפשרי.
אמרה היא באחת הפגישות :״אינני מקנאה
באותה אשה. ברור לי שזו הרפתקאה
זמנית בלבד ובסופו של דבר הוא יחזור
אלי, משום שהוא עצמו יודע שהאשה היחידה
המחכה לו והחיה עבורו זו אני.
אינני מאמינה שאת עצם השייכות ההדדית
שלנו הוא יהיה מסוגל להעביר לאחרת.״

ואילו בהזדמנות אחרת טענה :״אינני
יכולה לשאת עוד מצב זה. כבודי העצמי
נפגע. פשוט איני יכולה לחיות במחיצתו
בידיעה שהוא מקיים יחסים עם אשה אח
האדם
הקרוב, המנחם אותנו על איבוד שייכות
טוטאלית (ברחם האם) ,לא היינו פותרים
את בעיות התרבות וחינוך הילדים באמצעות
תא משפחתי דווקא. היינו מוצאים
לכך ודאי טכניקות הרבה יותר פשוטות.
כי הקמת משפחה בימינו אינה דבר של
מה בכך. קשה ומסובך להגיע למצב של
עצמאות כלכלית ולמעמד חברתי המאפשר
הקמת משפחה. ואילו לא היה בכל אחד
(המשך בעמוד )14

הלן כן־אמוץ

אולם אחרי ששמע מפיה את כל הסיפור
היתר, עצתו של הפסיכולוג :״אם את מעוני
יינת כשלימות חיי הנשואין שלך, עליך להעלים
עין מבגידתו המקרית של בעלך״.

לבקשת ״העולם הזה״ ,הסביר
הפסיכולוג ד״ר דויד דודי, שלו
עצמו לא היתה בל שייכות למקרה
הנ״ל, מהו הרקע למצב בו
ניתן ליעץ על פתרון מהסוג הנ״ל.
ההחלטה עצמה מה לעשות נתונה תמיד
בידי האשד, עצמה. בכוחו של הפסיכולוג
רק להסביר לה את הרקע, לאפשר לה להבין
מתוך לימוד העובדות, מה גורם לאי־נאמ־נות
הבעל, המעמידה בסכנה את חיי ה״
נשואין.
כי בעיית אי־הנאמנות או הבגידה אינה
שייכת לתחומי המוסר, כפי שרבים עדיין
נוטים לקבלה, אלא לתחומי הפאתולוגיה
של חיי היחיד או המשפחה.
רוב האנשים מסכימים כיום שעל מוסד
הנש •אין, כמו על הרבה מוסדות חברתיים
אחרים, עובר משבר. האמת היא שהמשבר
בנשואין הינו השלכה של משבר בבעיות
הרבה יותר יסודיות. למעשה, כל בעיית הקיום
של האדם המודרני.
משום כך הסיבות הדוחפות גבר לאי׳
נאמנות הן מסובכות, מורכבות ושונות ב־כל
מקרה ומקרה. אולם מבחינר, פסיכולו־גית
ניתן להבחין במתכונת היוצרת טיפוסי
אישיות הנוטים לאי־נאמנות כזו.
כיום מקובל להבין, שמסגרת הנשואין
אינה מבטיחה בהכרח שאחד מהשותפים לא
יחפש מקור של סיפוק מיני או רגשי מחוץ
למסגרת זו. כדי להבין מדוע זה כך
יש לחזור אחורנית אל עצם מהותו של התא
המשפחתי.
התבססות התרבות האנושית על התא המשפחתי
נובעת מביטול ׳המיניות בקשרים
הראשונים במשפחה בין הילדים לבין עצמם
ומצד הילדים כלפי אובייקטים מיניים
בין ההורים.
עד לתקופה מסויימת, בגיל בין שש לשבע,
בה מתפתחת בילד מערכת ערכים
ברורה ומוגדרת, נוטה הילד לבטא את התייחסותו
המינית לאמו ולדרוש את קירב־תה
המינית במידה שהוא מסוגל לבטא
דרישה זו.
אולם כאשר הוא מתחיל להבין שקשרים
מסוג זה הם בבחינת טאבו בתרבות שלנו,
הוא יוצר מעצורים ומסכים בהכרח לדה־סכסואליזציה
(,אי־מיניות) של הקשרים בתוך
המשפחה. בעצם היווצרותם של מעצורים
אלה הוא חש קיפוח רב, ולאחר מכן,
כשהוא גדל, יש לו כל הנתונים לנסות וליצור
תא משפחתי שבו ישיג לעצמו אובייקט
מיני־רגשי, כשם שהיתר, האם לגביו
בילדותו.

עדה מבנם וידיד

האחר החשוב

לאה לאוגר

דיטה רוז׳נסקי

ך*כת־הזוג הנרכשת באמצעות נשואין
למב טי ח לעצמו הגבר את האובייקט המרכזי
שיספק לו את הביטחון שבשייכות
ואת הפיתרון לבעיותיו.
אילו לא היה בנו צורך כזה, לחזור ולהשיג
לעצמנו את האישיות המרכזית של

טרסקה לוין ובעלה

בוגד
(המשך מעמוד )13
מאיתנו הדחף העצום להחזיר לעצמו את
״האחר החשוב״ שבתחילת חייו מילא את
תפקיד המנחם, היו צצות טכניקות שונות
מאשר הטכניקה של תא משפחתי כבסים
לחיי תרבות.
כל הנסיונות שנעשו בשטח זה, ברוסיה
הסובייטית, בכת המורמונים וגם בחינוך
המשותף בקיבוצים, לא הצליחו להתפתח
ולהתפשט לחברות רחבות בעולם, אשר
תרבותו מבוססת על המשפחה הפאטריא־רכלית.

הצורך להבטיח לעצמנו את האם בתור
״האחר החשוב״ המבטיח בטחון ושייכות,
הוא צורך הנובע ישירות מצורת ההתפתחות
במשפחה מסוג זה.
האשד, מהמה איפא לגבינו, החזרה של
האם לקניינינו הבלעדי. מתכונת התפתחותית
זו יוצרת מספר בעיות. כי במקרים
בהם הקשר הראשוני לאם הוא חזק מאוד,
והזכרונות של המגע הגופני עמה טבועים
עמוק באישיות, עשויה להופיע הפרעה ביצירת
קשר תקין עם האשד, המייצגת את
האם.
ההתלהבות הראשונית היא עצומה. הגירויים
המושלכים אל הבעל מצד האשד,
דומים לנסיונות קשריו עם האם. אלא שאצל
גבר כזה, שזכרון הקשר עם אמו הוא
חריף מאוד, עשוייה גם האכזבה לבוא
מהר מאוד.
אחרי תקופת זמן מסויימת עשוי הוא
להרגיש שהאשד, בעצם אינה ממלאת את
החלל הריק והיא דומה ל״אחר החשוב״
הטבוע בנפשו רק למראית עין. הגעגועים
לשייכות הראשונית מביאים לרגשות של
קיפוח: מדוע אין היא מסוגלת להבטיח
חמימות? מדוע היא שונה? התייחסות זו
היא כמובן תת־הכרתית.
במשך הזמן מגיעה האכזבה אל תחומי
ההכרה.

טיפוס העושה״חיים
*^כלבה לו היא המניע העיקרי לחיפוש
\ | מחודש, אם מתוך הכרה ואם ללא
הכרה, אחרי אובייקט חדש שימלא את
מקום ״האחר החשוב״ .האנשים בעלי המתכונת
האדיפית, המודגשת באופן חריף
ביותר, אינם מצליחים, במרביתם של המקרים,
לבוא בברית הנשואין. הם מתיאשים
ממציאת ״האחר החשוב״ באשה במהירות
כזו, שהם מוכנים לותר עליה עוד לפני
הנש ואין.
אולם, במידה שטיפוס בעל אישיות כזו
נושא לעצמו אשה, הוא אחד המועמדים
הרבים של חיפוש מתמיד אחרי אובייקט
שיבטיח הספקה רגשית ומינית.
לגבי טיפוסי אישיות מעין אלה קיימות
ארבע צורות של פתרון לבעיה האדיפית
המודגשת שלהם:
• חזקות נצחית, או ממושכת: טיפוס
מעין זה נחשב בדרך כלל כמי ש״עושד,
חיים״ .הוא חי ברדיפה מתמדת אחרי נשים,
בשחיי רוזקותו עומדים בסימן של חיפושים
ואכזבות חוזרות ונשנות.
• גירושין: אלה הם הגברים הנישאים
ומתגרשים מספר פעמים, כשבכל פעם מולידה
האכזבה גירושין נוספים.
• פתרונות אנונימיים: גבר מעין זה
הנושא אשד, ומקים •משפחה אינו פוגע כשלימות
חיי הנשואין, אולם מחפש אובייקטים
אנונימיים שימלאו עבורו את תפקיד
האם מבחינה מינית. מאחר שמבחינה
ריגשית הוא מתייחס לאשתו כאל אם, נוצרים
בו מעצורים בהתייחסות מינית אליה,
והוא מצליח להגיע לביטוי מיני רק עם
נשים שאין לו אליהן התייחסות ריגשית
כלשהי.
• פתרון של חלוקה: בעל הבוחר בפתרון
מסוג זה מחלק את התיחסויותיו
בין שתי נשים. אל האשד, האחת, זו הנשואה
לו כחוק, הוא מתייחס מבחינה ריג־שית
ואילו כלפי השניה הוא מתייחם מבחינה
מינית. בעל כזה עשוי להיות בעל טוב
ומסור, ולקיים חיי משפחה תקינים. אך
רק בזכות אותה אשה שניה נוצרת בו תחושה
של גברות מושלמת והוא יכול להתייחס
בצורה מינית גם כלפי אשתו החוקית.
אלה
הם המקרים בהן נוהגות הנשים
הנשואות, ביחוד אלה המכינות את הרקע
להתנהגותו של הבעל, להעלים עין מאי־נאמנותו,
המאפשרת לו בעצם להמשיך לחיות
במסגרת של חיי־נישואין.
במקרים בהם הדחף האדיפי הוא פחות
מודגש, קיימים כל הסיכויים לחיים מיניים
(המשך בעמוד )15

הנאצים לקחו תחם את הבריאות ־ ושד חאוצו לוקח גהם את

הנאצי רדפו-
* • רקד יו ס ד גישש את דרכו באפילה.
ן*) בזהירות, צעד אחר צעד, ירד את ארבע
המדרגות המובילות אל הרחוב היפואי הקטן•
כאשר הגיע למדרכה השתהה לרגע,
הקשיב אם אין מכונית מתקרבת. השער,
היתד 12 ,בצהרים, אך מרקו העיוור יכול
היה רק לסמוך על חוש־ר,שמיעה שלו ועל
כלבו.
אין הוא יכול לראות את ההתפתחות העצומה
התוססת סביבו: את גורדי״ר,שחקים
החדשים, הארובות העשנות של בתי־ד,חרושת
הגדולים, קטרי הדיזל המהירים המקשרים
בין הערים הגדולות — כל הציוד האדיר
שנרכש במאות המיליונים של הסכם השילומים.
אותו הסכם שנחתם לפני 10
שנים בין ממשלות ישראל ומערב־גרמניה,
ואשר אחד מסעיפיו העיקריים היה מוקדש
למרקו יוסל.
אמנם, הנציג הגרמני, ומשה שרת הישראלי
לא הכירו את מרקו יוסל אישית. הם
אפילו לא שמעו את שמו. אבל הם ידעו
עליו ועל שכמותו.
הם לא ידעו כי מרקו איבד את ראייתו
שעה שהיה מועסק בעבודת־כפייה ברומניה
מולדתו, וחייל גרמני התנפל עליו והיכה
אותו. אבל הם ידעו כי מקרים כאלו קרו,
וכי רבבות יהודים יצאו מן התופת הנאצית
בלי מאור עיניהם, בלי גפיהם, ובלי שפיות
דעתם.
כן נחתם הסכם השילומים: כדי על לשקם את שברי־הכלי האלה, לפצות לו
במעט את שארית־הפליטה .״הואיל ומעשי-
פשע שלא ישוערו נעשו בעם היהודי, בימי
מישטר האימים הנאציונל־סוציאליסטי,״ נאמר
בהסכם השילומים, תשלם ממשלת גרמניה
הפדראלית סך נכבד של 3000 מיליון
מארק לממשלת ישראל.
מדוע דווקא לממשלת ישראל? גם על
כך נאמר בהסכם :״הואיל ומדינת ישראל
נטלה על עצמה את העול הכבד להושיב
מחדש מספר יהודים חסרי־אמצעים, שנעקרו
ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיי
לפנים תחת שלטון גרמני, והציגה על
בסיס זה תביעה נגד הרפובליקה הפדראלית
של גרמניה על פיצוי כולל בעד הוצאות
קליטתם של פליטים אלה.״
סתם פראזות, כי אם מינוי•רשמי

של ממשלת ישראל, כאפוטרופוס לצרכי
פליטי־השואה. גרמניה, שהכירה בחובה כלפי
נפגעי הנאצים, מסרה את הכסף לידי ממשלת
ישראל, מתוך הנחה ברורה שזו

״מחכים למותי

מנדל נווסיה .66 ,הוא הועבד בפרך על-ידי
הנדמנים ברומניה, יחד עם מרבית בני-
משפחתו. הגרמנים הרגו את שני בניו.

אושוויץ ביוושלים

חברי איויגון הנכים וקרוביהם מפגינים ליד
הכנסת, באפריל , 1957 בדרישה שהחוק יכיר
בזכויותיהם. אחד הנכים, לבוש בגדי אסיר אושוויץ, נישא מעל לחבריו. בתמונה משמאל
נראה אחד הנכים, המהלך על פרוטיזות, שוכב מל המדרכה שלפני בנין הכנסת.

תשמש נאמן, תעביר את הכסף לזכאים לו.

״מי ביקש מסם?״
**י היה זכאי לכסף זה? קבעו הגר־מנים
עצמם: בראש וראשונה אלד. שנפגעו
בגופם וברוחם על־ידי. הנאצים. על
פגיעה ברכוש, או שלילת חופש, השאירו
הגרמנים זכות לכל נפגע להגיש תביעה
ישירה. זכות דומה העניקו לנכים, נפגעי
הרדיפות הנאציות, שאיש תושבי ישראל.
לצורך זה הקצו 450 מיליון מארק לאיגוד
ארגונים יהודיים לייצוג התביעות היהודיות
החומריות נגד גרמניה. בכסף זה הוקמה
קרן מיוחדת, שעליה היתר, לגרמנים זכות
ביקורת והשגחה.
לא כן עם הכסף שניתן לממשלת ישראל.
מרג^ שיצא מידי הגרמנים, שוב לא
היתד, לבון כל ביקורת עליו. כל הסכום
הוזרם לאוצר קמדינה. לוי אשכול השתמש
בו — לכיסוי התקציב השוטף. והנכים?
הם פשוט נשכחו. אם העזו להתמרמר, לדרוש
ולתבוע, נתקלו בתשובה הצינית :״בשביל
מי אנחנו בונים את המדינה, בשביל
מי נסללים הכבישים, על מי שומר צד,״ל —
לא עליכם?״
הנכים, שראו כיצד מקבלים אחיהם־לצרה,
שלא ישבו בישראל, תגמולים מקרן 450
המיליונים, הקימו זעקה .״אמרתם לשליטי
בון שאין צורך לפצות את הנכים היושבים
בישראל בעד נזקי בריאותם, מפני שאתם
תדאגו לפיצוי נאות לציבור זה!״ התריסו
בפני הממשלה .״הבטחה זאת היוותה אחת
העילות לסכום האסטרונומי שנמסר לכם
מיד הגרמנים. החלטתם לשמש לנו אפוטרופוס,
מבלי שנתבקשתם לעשות זאת. נט7־
תם את כספינו אנו — את הכסף השייך
לנו בזכות ולא בחסד — ולא מצאתם לנכון
לנהוג לפי כללי היושר האלמנטריים ביותר,
המחייבים כל נאמן להפקיד כספים המתקבלים
לידו, עבור אחר, בקרן מיוחדת ובחשבון
נפרד. אלא, הפכתם את כספינו
לכספי־האוצר!״
היחד, דרושה הפגנה מזעזעת בשערי ה
כנסת,
בירושלים, כדי לזעזע את דעת־הצי-
בור ואת הח״כים מאדישותם, שתביא לחקיקת
חוק שיבטיח את זכויות הנכים.

גתים חיסורים
ג שנ ר! — 1957 חמש שנים אחרי
| חתימת הסכם השילומים ו־ 12 שנה אחרי
שיצאו ממחנות ההשמדה — נחקק חוק זה.
ואז הסתבר לנכים, שזוהי רק התחלתו של
נתיב־ייסורים חדש.
חוק נכי רדיפות הנאצים תשי״ז קבע
סייגים רבים לפני הענקת גימלה לנכה. כל
מבקש היה צריך להשיג תחילה אישור של
בית־משפט• גרמני, כי אכן רשאי הוא להגיש
בקשה! ולאחר מכן נאלץ לעבור שבעה
מדורי חקירה ובדיקה במשרד־האוצר. ה־גימלר,
שהוענקה לו לבסוף היתד, קטנה מזו
שהוענקה לנכה בעל מעמד דומה, אם נשאר
בחו״ל; ונמוכה מן הגימלה שממשלת ישראל
משלמת לנכי מלחמת העצמאות, או
נכי מלחמת הפרטיזנים.
אך הפגיעה החמורה ביותר לא היתה
כתובה בחוק. היא נעשתה באופן אדמי־ניסטראטיבי:
מכל המנגנון העצום של עובדי
המדינה, הופקדו לבדיקת תביעותיהם של
30 אלף נכים רק ( 11 אחד עשרה !) פקידים.
במשך חמש השנים שעברו מאז נכנם
החוק לתוקפו, לא הספיקו 11 פקידים
אלה לאשר, אלא ״׳ל 10 מכלל התביעות.
וכך 18 ,שנים לאחר סיום ר,מלחמה, כש־הצעירים
מקרב הנכים התבגרו והמבוגרים
עברו מן העולם, עדיין ממתינות יותר מ־25
אלף בקשות לטיפולו של משרד־האוצר.
באותה ציניות עילאית האופיינית ללוי
אשכול, אין פקידיו נמנעים מלהשתמש
בנימוק ש״עבר כל כך הרבה זמן, עד שקשה
לבדוק מי באמת נכה, ואיך נגרמה
הנכות.״
מדוע מעוניין האוצר בסחבת? ההסבר הרשמי:
קשה מאד לקבוע אם הנכות באמת
נגרמה על־ידי הנאצים. אפשר גם להבין
נימוק שאין מעלים אותו גלויות: שמשרד-
האוצר רוצה לדחות ככל האפשר את התשלומים.
לדעת נכים רבים, אלד, הם ה

הנסך המגיע להם
על־ידי כך היה כבודו מתפטר מהדאגות
לשלם לנכים, כביכול על חשבון תקציב
המדינה. לנו היה הדבר חוסך את העלבונות
בהשמעת הערות פוגעות מעל במת הכנסת׳
בצד החזרת חלק זעיר מכספנו,
ומאפשר הפניית תביעותינו לגרמניה ישירות.״

האוזפזימסום

האוצר היה מעל ומעבר לכל דברי
1* /סיכנוע והגיון. הוא לא רצה להוציא
כסף — וחסל. הנכים ביקשו שהממשלה
תעניק להם לפחות סמל .״שלא יאמרו, חבל
שהיטלר לא גמר את כל היהודים ,,לפחות
בנוכחותנו״ הסביר אחד מחברי אירגון הנכים.
אך גם בקשה זו נדחתה.
הנכים ביקשו הנחה בכרטיסי רכבת. הם
הופתעו לטובה. ערב הבחירות האחרונות,
הודיע שר התחבורה על הענקת ההנחה המיוחלת.
ואמנם, במשך כמה שבועות מאושרים׳
יכלו הנכים לנסוע במחיר מוזל ברכבת
ישראל. אך האושר היה קצר. מיד
לאחר הבחירות בוטלה ההנחה.
בקרב חברי שלושת הארגונים המטפלים
בבעיות נכי הנאצים החלה תסיסה בלתי-
פוסקת. כל בקשה שנדחתה, כל החלטה
שהוגש עליה עירעור, חיזקה בנכים את
הרושם שהמדינה רוצה לנשל אותם מן
הכספים שהגרמנים העניקו להם. מה עוד,
שעם כל שבוע שחלף, קצר מלאך־המוות
בשורותיהם.
״העסקנים שלנו משוחדים!״ נשמעה ה־

האוצר חומס
נימוקים החשובים ביותר. לדידם, קיים
נימוק חשוב הרבה יותר :״אם נכה מת —
מתה גם התביעה שלו.״
ומכיוון שמדובר בנכים, אשר בריאותם
ממילא רופפת, גדל מדי שנה מספר הנפטרים
לפני שבקשתם תבוא לדיון. הכסף,
שגרמניה שילמה לשיקום הנכה הזה, וש־האוצר
החזיק בקופתו, נשאר שם.

״מקח טעות״

אפלה בצהריי

של מרקו וסל .68 ,הוא איבד את מאור
עיניו, כאשר התנפל עליו חייל גרמני.
עתה הוא נזקק לכלב לשם תנועה ברחוב.

ית 801ו
**• תמרמרות הנכים מצאה את ביטון
| יה גם בכנסת. ח״כ הליברלים צבי
צימרמן — בעצמו פליט השואה — הגיש
הצעה לתיקון החוק, שהיתר, מעניקה לנכי
הנאצים זכויות דומות לנכי המלחמה. בדיון
שהתפתח בכנסת שלל לוי אשכול את
התביעה :״מה לעשות ובעולם, גם בצרותי
וגם ביגון וגם במצוקה יש — לפחות לפי
שעה — הבדלים וקלאסיפיקציות, ויש יחס
שונה לנכי מלחמה לעומת נכים אחרים.״
הוא עשה חשבון שהשינויים בחוק לא
יסתכמו ב־ 600 אלף ל״י לשנה, כי אם
בשניים־שלושה מיליון. הוא הוסיף לחשב,
עד שהגיע למסקנה שאם תשלם ממשלת
ישראל את כל התגמולים המגיעים לנכי
הנאצים, יסתכם הדבר ב־ססז מיליון דולאר.
״אני חייב להשמיע זאת פעם לכנסת, שהיה
איזה מקח טעות!״
הוא סיפר, שכאשר חתמה ישראל על
הסכם השילומים, לא העלה איש דעתו שיהיו
30 אלף תביעות לפיצויים. חשבו על
שילושו־,־ארבעה אלפים לכל היותר.
הנכים מיהרו לענות לשר האוצר במכתב
חריף. הם נטפלו בראש וראשונה לדבריו,
כי נהוג בעולם להבדיל בן נכי מלחמה
ונכים אחרים, וכך גם בישראל .״האם יש
עוד עם בעולם ובהיסטוריה,״ שאלו ,״אשר
שואה כזאת עברה על בניו? האם אנחנו
סתם, בעלי צרות ואסונות אחרים׳ ,שלא
בשם העם סבלו קשות ונהיו לנכים?״
מה קרה, בעצם?
ישראל, המנהלת את כל מערכות השנור
שלה תחת הסיסמה שהיא מדינה יהודית
הקולטת יהודים ; אשר קיבלה את כספי
השילומים רק בגלל אסונם של יהודי אירופה
— החליטה פתאום להבדיל בין
יהודים (נכים אחרים) לבין ישראלים (נכי
מלחמה).
ואשר למקח טעות :״אם אמנם נעשה
מקח טעות, אל לו להטיל את תוצאות
הטעות על ציבור הנכים. דרשנו לא פעם
להחזיר לממשלת גרמניה את הכסף, אשר
נלקח בשמנו ועבורנו .,לפי, מקח טעות׳.

זעקה ,״מפא״י קנתה את המזכירים!״
כאשר התכנסו הנכים לפני חמשה חודשים
לועידה השנתית של אירגונם, תבע הרוב
לשלוח משלחת לגרמניה, שתבקש פגישה
עם אדנאור ותסביר לו את האמת על מצבם.
לבסוף הצליחו ראשי האירגון להרגיע את
חבריהם .״זה יפגע בשמה הטוב של המדינה,״
אמרו ,״נעשה עוד נסיון לגמור
את העניין בשקט.״
כעבור חודשיים רצו הנכים לשגר מש־לחת־מחאה
אל יו״ר הבונדסטג המערב־גרמני,
שביקר בארץ. שוב הצליחו ראשי
האירגון רק בקושי לרסנם .״תנו לנו כמה
חודשים,״ ביקש היועץ המשפטי של ה־אירגון,
עורך־הדין אריה מרינסקי ,״ואנחנו
נעשה נסיון אחרון להשיג תיקון החוק
ושינוי היחס מצד הממשלה.״
הנכים הסכימו — אך קבעו מועד אולטימטיבי.
אם תוך שלושה־ארבעה חודשים
לא תצליח דרך השיכנוע, יפעלו בדרך הנראית
להם.

היא דרך זו? הסביר דובר האירגון:
איננו נהגי קטרים, אשר יכולים ל־להשבית
את תנועת הרכבות. נשקנו היחידי
הוא נשק המוסר.״
כי אמנם התחסנה המדינה בפני שביתות
והפגנות, אבל גם הציבור האדיש ביותר
יזדעזע למראה קטועי־רגלים, עיוזרים וגיד־מים
— ״המוצגים החיים״ של משפט אייכמן
— הצועדים ברחובות כדי למחות נגד
מעשה מחפיר.
שהרי, בסופו של דבר, אין הם מבקשים
קיצבת־חסד. האוצר קיבל כסף עבורם, והוא
מסרב לתת אותו להם.
אולם לא רק את מצפון האזרח הישראלי
יבקשו הנכים לזעזע. הפעם יפנו אל מצפון
הזרים. בראש וראשונה ישגרו משלחות לגרמניה,
יערכו שם הפגנות. העולם, הרוצה
לשכוח את פגיעות הנאצים ביהודים, ישמע
לפתע כי תביעת הנפגעים עתה שוב אינה
מופנית אל הגרמנים — כי אם אל ממשלתם
הם, שגזלה מהם את כספי הפיצויים.
ראשי האירגון מקווים כי הדבר בכל זאת
יימנע. בעוד כשבועיים תבוא לפני הכנסת
הצעה לתיקון חוק נפגעי רדיפות הנאצים.
ראשי אירגון הנכים מקווים שההצעות יתקבלו
ברובן, ובזאת יוחש פתרון בעייתם.
ולא — תחדל הפרשה מלהיות בזיון ישראלי
פנימי, תהפוך בזיון לעיני העולם.

(הנושן מענווד )14
ורגשיים מאושרים בתוך המשפחה. אם
במקרים כאלה מופיעה אשה אחרת בחייו
של הבעל, קשור הדבר פחות ב־פאתולוגיה
של אישיותו. אז יש להתיחס
ביתר רצינ ת למצב, ובמקרים כאלה, אולי
הגירושין הם הפיתרון הטוב ביותר לשני
הצדדים.

אשח -ש7וא מוב! המילה
ך* מוכן, קיימות גם סיבות אחרות ה־
^ גו ר מו ת לכך שבני זוג לא יתאימו, ולא
דווקא מטעמים של בעיות אדיפיות בהתפתחות
האישיות, אלא מטעמים אחרים, שאינם
מאפשרים יצירת שותפות של אמת.
כך, למשל, פחדים של סירוס, המודגשים
אצל הגבר, מדרבנים ודוחפים אותו להוכיח
בכל פעם את גבריותו. גבר כזה מוכרח
להוכיח את יכולתו המינית וברגע שהוא
מצליח לבוא במגע עם אשה, הוא מאבד
עניין בה. העובדה שגבר כזה הוא נשוי,
אינה משנה במאומה את הצורך שלו בהוכחת
גבריותו על־ידי כיבוש נשים, ללא
צורך להתקשר אליהן ולחזור אליהן אחרי
הכיבוש.
זוהי כמובן הפרעה שאין לה הרבה משמעות
לגבי חיי הנשואין. אם הבעל הוא
ברמה מספקת כדי לא לתת למקרים כאלה
לפגוע בחיי הנשואין שלו, לא ליצור מתח
באשתו ולפגוע במקובלות החברתיות, אין
הכרח שהדבר יפגע בהמשך חיי הנישואין
של בני הזוג.
גם נטיות הומוסכסואליות בלתי הכרתיות
בגבר הרוצה למחוק את רישומן ממנו,
עלולות להתבטא בצורך מתמיד של הוכחת
גבריותו. מצד שני קיימות תופעות באישיותה
של האשד, המביאות לכך שגבר
יחפש לו קשרים מחוץ למסגרת הנשואין.
פריג׳ידיות מודגשת, חוסר ענין ברור וגלוי
בחיי־מין וחוסר־היכולת לתת לגבר את התחושה
שהוא רצוי, עלולים לדחוף אותו
לחיפוש קשרים מספקים יותר.
במידה שהזהות הנשית של האשה היא
שלימה, והיא מרגישה את עצמה אשדי
במלוא מובן המלה, תהיה היא מסוגלת לקבל
התנהגות כזו מצד בעלה. היא צריכה
לנסות להבין ממה נובע הצורך שלו לסטות
מחיי המשפחה. אם היא תצליח להבחין
ולעמוד על הסיבה להתנהגותו של
בעלה יהיה עליה להוציא את מסקנתה בהתאם
להבנה זו. אם היא מספיק שלימה
עם עצמה, אין הדבר צריך לפגוע בכבודה•
או בגאוותה הנשית. אולם מי מאיתנו
שלם עם עצמו? על כל פנים, אין להצביע
על פתרון אחיד במצב כזה. צורת ההגבה
תלויה באישיותה של האשד״ אבל עליה
לזכור תמיד שאסור להתיחס לתופעות מבלי
לבחון את הסיבות שמאחוריהן.
אין שום סיבה להניח שהתופעות שצוינו
לגבי הבעלים הן מצומצמות ואופייניות
להם בלבד. אין ספק שההתפתחות התרבותית
של השנים האחרונות המובילה את
האשד, לקראת עצמאות כלכלית, גדלה העצמאות
של האשד, גם בתחום זה ׳׳של
חיפוש סיפוק מחוץ קמיסגרת נשואיה.
אולם, בעוד שהפסיכואנליזה יכולה להצביע
בקלות על פאתולוגיה, קשה לד׳
יותר להגדיר מהו מצב בריא שאינו יוצא
דופן. מה בעצם עושה חיי משפחה לתקינים
ובריאים? מהו הגורם המונע חיפוש
סיפוק מיני ורגשי מחוץ למסגרת המשפחה?
איזה תנאים חייבים לשרור כדי להבטיח
חיים תקינים בין בני־זוג? האם עצם הח
וקר, המוסרית, דעתה של החברה והחוק
הכתוב עצמו מספיקים לכך?
הפסיכולוג האמריקאי הנודע, אריק אריק
סון, ניסה להגדיר בספרו ילדות וחברח׳
מה הם התנאים הדרושים לקשר משפחתי׳
אידיאלי :״הדדיות של אורגאזם עם בן־זוג
או בת־זוג אהוב מן המין השני, שמסוגלים
ומוכנים להשתתף עמו באמון הדדי (כלומר,
שיחסיהם הראשוניים עם הוריהם היו מסוג
כזה שהאמון שלהם בעולם לא נפגע) ומסוגלים
ומוכנים לווסת ביחד עמו מחזורים
של עבודה, הולדה ורגיעה כדי להבטיח גם
לצאצאיהם התפתחות תקינה.״
בדור שקשה להגיע למצב כזה, אולם,
ניתן להציב אותו כמטרה במקום לראות
בנשואים רק פתרון טכני, ולשמור על
שלימותם אך ורק מתוך גישה מוסרית
בלבד.
בכל המיקרים בהם אחד מבני־הזוג נתקל
בבגידה מצד בן הזוג השני, צריך להבין
שהאדם הוא יצור דינאמי הנתון לשינויים,
ותנאי להשגת בגרות מלאה אינו התקפה,
עונש או לחץ, אלא הבנה ועידוד, ולפעמים
אולי גם שימוש באמצעים האפשריים במאה,
שלנו — יועצי משפחה, רופאים ר
פסיכולוגים.

קולנוע סדטים מהומת הפלישה
היום הארוך כיותר (תל־אביב, תל־אביב;
ארצות־הברית) הוא סרט שבו הצילו
הגרמנים את בעלות־הברית ׳מהתבוסה המחפירה
של ייצור סרט תעודתי־למחצד״
על היום החשוב ביותר במלחמת העולם
השניה, ה־ 6ביוני ,1944 יום הפלישה ל־נורמנדיה.
מזה
זמן רב לא קמה מהומה כזו מסביב
ייצור סרט אחד, במהומה סביב היום
הארון ביותר 4 .ממשלות של נאט״ו,

צנחן אמריקאי תלוי על מגדל -
פירורים לשברים —

וצרפתיה ב״יום הארוך כיותר״לא פסיפס
ארצות־הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה,
שיתפו פעולה בהסרטת סרט, שהפקתו
עלתה 10 מיליון דולר, בו שותפו 25
אלף חיילים.42 ,כוכבים בינלאומיים, שלושה
במאים, אשר כל אחד מהם ביים נושא אחר
של הסרט, ו־ 37 יועצים צבאיים שהתאימו
את ההתרחשויות בסרט לעובדות ההיסטוריות.
וזאת מלבד תריסרי הגיבורים האמיתיים
של הפלישה והקרב, שעקבו מקרוב
אחר ההסרטה.
הסרט הופק לפי ספרו של קורנליוס

ריאן, ספר תעודתי מצוין בו שוחזר יום
הפלישה לאירופה לפי עדויותיהם של מאות
אנשים שנטלו חלק פעיל בקרב הפלישה
הן מהצד הגרמני והן מצד בעלות־הברית.
על ידי שיחזור מעשיהם ופועלם באותו
יום של קציני מטה בכירים, מפקדי שדה
וטוראים פשוטים, התקבלה בפעם הראשונה
תמונה כללית מאלפת ממה שהתרחש באותו
יום גדוש מאורעות שחרץ למעשה את
גורל המלחמה.
עניינם של כני־אדם. אם נועד הסרט
להמחיש תמונה זו על הבד, הוא נחל
כשלון חרוץ. חסרה בו הרציפות, ההתבוננות
בפרספקטיבה והקשר בין האפיזודות
השונות, שעשויים היו ליצור את התמונה
ד,כגלית. במקום להרכיב מעשה פסיפס
אחד, מצטרף הסרט לכל היותר מפירורים
לשברים.
תמונות הקרב של הסרט הן נפלאות
לכשעצמן, מעוררות התפעלות ומרתקות
בעצמתן ובהיקפן. אולם כוונתו של המפיק
דאריל זאנוק להבליט, בהשראת היחסים
החדשים הקיימים בשנות השבעים בין האויבים
של שנות החמישים, שהמלחמה לא
היתד, עניינם של חיילים אלא עניינם של
בני־אדם, אינה מוצאת ביטוי בסרט אלא
לעיתים נדירות. הצלחה יחידה: האפיזודה
בה חוזה צנחן אמריקאי שמצנחו נתפס
במגדל הכנסיה, כיצד מחסלים הגרמנים
את כל חבריו הצונחים בלב הכיכר של
העיירה הצרפתית סנט מר־אגליז.
בשאר קטעיו מזכיר הסרט סידרה אינסופית
של סרטי מלחמה אמריקאים. אוסף
של קטעים מובחרים מסרטי מלחמה הוליבודיים
היה נותן אותה תוצאה, בהרבה
פחות כסף, וביחוד שגם בסרט זה מובלט
חלקו של הצבא האמריקאי מול הצנעת
חלקם של שאר בעלות־הברית.
יש בסרט יותר מליצות הירואיות מאשר
זעקות־כאב, הרבה תהילה ומעט ייאוש,
פחד, סבל ומצוקה. דוזקא בנקודה זו
בולט לטובה חלקו הגרמני של הסרט שבויים
על ידי ברנארד ויקי. לעומת הדמויות
ד,סטריאוטיפיות של האנגלים והאמריקאים,
הגרמנים הם היחידים המתנהגים
כבני־אדם, נבהלים, חושבים, פוחדים, אדישים
ונרגזים.

הזמנה ל מ סיב ה
ה,׳ לה או לעולם לא (מקסים, תל-
אביב; צרפת) הוא סרט שלא נועד לקהל
צופים רחב, אך מצד שני לא ניתן לסייגו
לקטיגוריה מסויימת של צופי־קולנוע. הוא
עלול להראות משעמם ותפל גם בעיני צופה
אינטליגנטי ומצד שני ללכוד בקסם מיוחד
גם את מי שאינו להוט אחרי חידושי הקולנוע.

זהו סרט ההופך את הצופה לאחד
המשתתפים למה שמתרחש על הבד, ועל
הבד לא מתרחש הרבה. קבוצה של צעירים
צרפתיים המתכוננים להעלות יחד מחזה
מוסיקאלי שחובר על־ידי אחד מהם, מתכנסת
למסיבה קצרה. אולם זו אינה מסיבה
המוקדשת לעניני־רוח. במרכזה ניצבת דרמת
אהבים קטנה בין צייר־שלטים ומחבר
המחזה (קלוד ריש) לבין פרח־שחקנית
(אנה קרינה) חמודה וחייתית.
חלקם של כל שאר המשתתפים במסיבה
הוא לעקוב, לעזור או להפריע, בעצם
נוכחותם בלבד להתפתחות היחסים בין
השניים. כאן עלול לקרות אחת מהשתיים:
או שהצופה יאמר ,׳מה כל זה נוגע לי?׳
ואז ישאר תלוש וחסר ענין; או שמהרגע
הראשון ישתף עצמו במסיבה כאחד הנוכחים,
ולוא גם לשם סקרנות בלבד, ואז
מצפה לו חויה נדירה ומסעירה שתרתק
אותו לכסאו כמו בסרט מתח בלשי.
מישל דוויל, התוצר האחרון של הגלד,חדש
הצרפתי שיצר סרט זה, לא חולל
בו שום מהפכה בסגנון קולנועי. אין בו
שום המצאות או שינויי נוסחה. לעומת
זאת הוא מצטיין ברגשיות בלתי רגילה,
ובכשרון להעביר רגישות זו אל השחקנים
ואל המצלמה. הוא מספר דרמה שלימה
באמצעות מבט עיניים בלבד, בצורה שלצו־פה־השותף
נדמה כאילו הוא מצלם אותו
והמשפטים בפיות השחקנים נשמעים כאילו
נאמרו באולם.
הישגו הגדול ביותר של דוויל הוא הפקת
משחק טבעי, שאין בו שמץ מלאכותיות
משחקניו. אנה קרינה, תגליתו של במאי
אחר של הגל החדש, ז׳אן לייק גודאר,
כובשת לעצמה בסרט זר, מקום כשחקנית
אופי מעולה.
זהו סרט מקסים רק למי שמוכן ליטול
בו חלק. נוכחותם של השאר רק מפריעה.

״גסות הזוהר החושה ־ בת 30 פלוס!״ טוענו
סיכויים הם שבע לאחד שהלן תהיה אלילת הרווקות בעולם. לא שהיא פרשה את
| 1חסותה עליהן; היא פשוט לקחה על עצמה לפתוח להן את העיניים, לשטוף להן את
המוח, ולעשות להן את החיים יפים, מעניינים וזוהרים יותר.
כמו שאתם לא מנחשים, הלן עצמה איננה רודקה, אך היא היתר כזאת במשך 37 שנים
ארוכות. זה שהיא התחילה יתומה מאב, עניה, לא־יפה ומעוטרת בהפרעת־העור הקרויה
אקנה, ושסיימה כאשתו של מפיק הוליבודי עשיר וסקסי בהחלט, נותן לה את הסמכות
לאמר משהו בנושא. את לא חושבת?
גם הלן חושבת כך, ואת מה שהיא חושבת אפשר לקרא בספרה סקס והרחקה, שרק
אתמול נולד וכבר נכנם לשורת הבסט־סלרס באמריקה; או בקצרה במאמר זה. אגב,
הזכויות על ספרה של הלן כבר הספיקו להיקנות על־ידי חברת הסרטים וורנר, העומדת
להפכו לסרט, בו תככב נטלי ודד.
הלן גרלי בראון, מי שהיתר, רווקה זקנה לפי המונחים של אתמול, הינה כהת־שיער־ועיניים,
ודקיקת־גו. היא אחת הנשים הספורות הנמצאות ברשימת המי הוא מי של הנשים
האמריקאיות, בזכות הצלחתה הרבה בעבודתה כפירסומאית. פרסים רבים הוענקו לה על
היותה אישיות כה מבריקה בשדה הפירסום.
כאמור, היא נישאה בת .37 ועשתה זאת למפיק הסרטים דיויד בראון, בן ה־ ,44 אשר
עד לנשואיו היה רווק מבוקש ביותר על־ידי כוכבניות הוליבודיות לא־מעטות. לזוג יש
שתי מכוניות מרצדם־בנץ 400 ,דונמים של יער ליד סן־פרנציסקו, בית יפהפה המשקיף
על האוקיינוס השקט, עוזרת צמודה וחיים טובים.
הלן איננה חושבת שנם חנוכה קרה לה (לא רק בגלל שהיא לא יודעת מה זה חנוכה).
לדעתה היא זכאית להיות אשתו של המפיק המושך, משום שבמשך 17 שנים עבדה
קשה כדי להיות כזה מין של אשה שיעניין אותו. אילו פגשה בו בהיותה בת — 20
טוענת היא — הוא לא היד, מסתכל עליה פעמיים, וכנראה שאפילו לא פעם; ואילו
היא לא היתד, יודעת מה לעשות בו.

דחיות!
אני מקודד, שאת לא בת ,18 ואת לא מצפה לפורמולה שתלמדך איך להלביש את עצמך,
ואת החופה על חתן, במהירות האפשרית. אם את כן — אז יופי, אבל הספר של הלן
גרלי בדאון הוא לא בשבילך. הוא יהיה יותר לפי רוח אחותך בת ה־ ,28 שעוד
לא נישאה, או לפי רוחן של רווקות אחרות בנות 38 ,28 וכן הלאה.
כי המחברת המנוסה של סקס והרווקה חושבת שהנשואין הם הפתרון ההגון עבור
שנותיך הגרועות ביותר. אין כל טעם — אומרת היא — לבזבז את היפות שבשנות
חייך על נשואין ובעל. ולכן היא איננה מלמדת איך להפטר מחיי הרווקות במהירות
המכסימלית, אלא איך למצותם ולהפיק מהם את מיטב ההנאה והתועלת.

עורי עורי רווקה דכרי שיר

יי רווקות יכולים להיות גיהינום — לא מכחישה בראון — אך הם גם יכולים להיות
| | גן־עדן, והגיע הזמן שתפסיקי לחפש, לדאוג ולרחם על עצמך, ותתחילי — תחת
זאת — להכיר בעובדת היותך רווקה — אם את בוחרת בזה או שזה בוחר בך.
אם חוסר ילדים זה מה שמטריד אותך, את תמיד יכולה לשאול את אלה של שכניך, או
ידידיך הנשואים. הם לא רק ינשמו לרווחה בהשאילם לך את צאצאיהם לכמה ימים,
הם גם יודו לך על כך מקרב לב.
עורי עורי הדקה דברי שיר, פסקי מלהיות יצור אומלל וזקוק לרחמים. את היא נערת־הזוהר
החדשה של שנות ד,־ ,60 ואם גם הלן גרלי בראון היא הראשונה שמכריזה זאת
בקול רם. את עצמאית מבחינה כלכלית, את מתקיימת הודות לפקחותך, את מחדדת את
אשיותך ואת כוחותיך הרוחניים, כדי שתוכלי לחיות בעולם של תחרות.
כשגבר מצייר לעצמו אותך, הוא רואך שרועה לך לבדך בדירתך, בין עשרות כרי
סאטין צבעוניים, לבושה במכנסי משי ארוכים־ורודים, ומנסה לקרוא, אך ללא הצלחה —
כי הוא נמצא שם, ממלא את מחשבותיך, חלומותיך וחייך. כשהוא מדמיין לעצמו את
חברתך הנשואה, לעומת זאת, הוא רואה
אותה מכינה סנדביצ׳ים קטנים עבור ארו־חות־עשר
של ילדים קטנים, או מקרצפת
מהם את הבוץ בו התפלשו.
כן, עלמתי ההדקה, את גם זוהרת יותר
ומושכת יותר. יש לך יותר כסף לבגדים
מקסימים ולטיולים מעניינים, מאשר לאשר,
הנשואה — חוץ מכמה נשואות עשירות,
אשר מספרן ספור. את יכולה לפלרטט,
לעורר, להבטיח (לגברים) ולא לקיים. איש
לא יתווכח אתך אם תצהירי שאת שומרתי
את עצמך לאדם לו תנשאי. לכל היותר
יחנקו אותך.
את יכולה גם להבטיח וכן לקיים אם
זה רצונך; אחרי הכל את כבר בת 30
פלוס, ולמה שתסבלי רק את כאבי־הראש
המעורבים ברומנים? שואלת הלן.
אמנם, כדי להיות זוהרת, מסחררת, עצמאית,
פיקחית ובעלת דירה שופעת בכרי
סאטין, צריך לעשות משהו. ואכן, מה שהלן
גרלי בדאון מציעה לעשות זה לא
בדיוק לשכב בשמש למשוך את עצמך בשמן
ובאותה הזדמנות גם להשמין. אך
תתפלאי, זה בכל זאת השתלם בסופו של
דבר.
עליך לפתח סגנון ולטפחו, כפי שמטפחים פרח נדיר. לגופך, למשל, אסור לשאת גרם
אחד מיותר של שומן־תינוקות, שבמילא אף פעם לא נראה טוב על איש, פרט לתינוקות.
עליך לעבוד במקום מעניין, אף להשקיע הרבה מרץ בעבודה בה בחרת — להצטיין אם
אפשר. שלא כמו מאדאם בוברי, את לא רודפת אחרי החיים הזוהרים — את מטמינה
להם מלכודת( .אם את פרד, ולא רוצה לעשות את כל הנ״ל, את לא מוכרחה, את יודעת.
אני רק מספרת לך מה עזר להלן).

קוקטייז השלווה ודיינזת היין

0החלטת, ידידתי החזקה, כן ללכת בדרכיה של הלן גרלי בראון, הניחי את העוגה
שאת לועסת ברגע זה, שכחי מהשוקולדים והתחילי בדיאטת הרזיה. כלל ראשון הוא
לא לספר על כך לאיש, כי ברגע שאת מתחילה לדבר על הדיאטה, את פוסקת מלעשותה

(כידיע לו)•
הדיאטה המוצעת לך למטה איננה מאלו הנוטלות לחם לחץ ומים תפלים. למעשה היא

(הלן גרלי בראוו(משמאל) בספר שהינה גלים
נותנת חשק לעשות דיאטה כל החיים, והריהי לפניך. ארוחת־בוקר: ביצה אחת, בכל צורה
שלא מצריכה שמוש בשומן, בום יין לבן. ארוחת צהריים: סטייק ושתי כוסות יין לבן.
ארוחת ערב: שתי ביצים — וסיימי את בקבוק היין הלבן.
אחרי שהורדת את עודפי השומן, שהכבידו עליך ממילא, ויש לן פיגורה א־לה־בריז׳יט־ברדו,
את מתחילה לרחם על אליזבט (ששונאת כשקוראים לה ליז) טיילור, הנמצאת בדרך
כלל במצב של 10 קילו מעל למה שקוראים משקל־לא־מבייש. את לא רוצה להידמות לה
במצב הבדרך־כללי שלה, ואת עושה הכל כדי לשמור על גזרתך. את נמנעת מכל
המטוגנים והמתוקים הנוראים. במקום זה את שותה לך את קוקטייל־השלווה. את קוקטייל־השלווה,
שתוכנן על־ידי משוגעת לבריאות בשם גליידיס לינדברג, מכינים כך: הכניסי
למיקסר — חצי כוס של חתיכות אננס, בננה או כל פרי טרי אחר, שתי כפות של שמן־
סויה, כפית של אבקת־קלציום (מבית המרקחת) ,כפית ואניל וכוס חלב רזה. הפעילי את
המוטור והוסיפי חצי כוס אבקת חלב רזה, וחצי כף כבד מיובש (מבית המרקחת
שוב) .כשהכל מעורבב, הוסיפי התערובת לשארית החלב שנשארה לך במקרר. בהדרגה
הגדילי את כמות אבקת־הכבד, מחצי כף, לכף או שתיים.

מי אמר שרק לזיווה

ך* שהחלק הבריאותי של צורתך השתפר, בעזרת קוקטייל־השלוזה והדיאטה הנכונה,
^ בתוספת צעדה שבועית של לפחות 5ק״מ והתעמלות־בוקר יומית של עשרים דקות, את
מתחילה לטפס על שתי מדרגות בבת אחת, במקום לעלות על מדרגה אחר מדרגה כמו
אנשים נורמליים.
את מתעלמת מקיומן של מעליות. ואת עורכת בדיקה יסודית לגולגולתך. לחלק החיצוני
שלה, אני מתכוונת. מה שחסר לך שם זה בטח איפור־עיניים מקצועי, ותסרוקת ־ הגונה.
העיניים הן ראי הנפש, אומרים, והתסרוקת זה מה שנותן לך צורה של יחפנית או נסיכה;

הוו 3ה - ולהישאר תלויה איזו תסרוקת את מתאימה לעצמך. כל ז׳ורנאל אמריקאי, המכבד את עצמו, יספק לך
הוראות מפורטות איך לאפר את עינייך בצורה משכנעת, נקייה ומשוכללת, איך למרוט את
גבותיך המקושתות, ולצייר לך גבות מורמות, שיגרמו לך להיראות יתר צעירה וזוהרת,
ואיך לנפח או להרים את שערך.
אם הריסים הטבעיים־טרוטים שלך לא מתעבים ומתארכים כתוצאה ממשיחתם במסקרה
שחורה, לבשי ריסים מלאכותיים! מי אמר שרק לזיווה רודן מותר? ועשי טובה, הפסיקי
להקשיב לגברים שאוהבים אותך כמו שאת, בלי איפור, ואחר־כך עוזבים אותך לאנחות
למראה בחורה אשר איפור הבמה שלה נראה גם על־ידי עיוור ממרחק של קילומטר.
דבר נוסף, שגברים מעריצים, הוא הופעה אלגנטית, ולבוש שמוכיח על טוב־טעם. עם
טעם טוב בדרך כלל נולדים ; אך אם את נמנית על רוב הנשים, שלא נולדו עם זה, את
יכולה לרכוש לך מה שנקרא טוב־טעם על־ידי ספיגה, את פשוט לומדת מהנשים האלגנטיות
וב־שאת
פוגשת ברחוב, בי
את לא ׳מסתפקת בלהעריץ אותן בלבד. ודעי לך, יקירה, טעם טוב אינו מילה נרדפת
לכסף טוב. לגמרי לא. ועשרים זוגות נעליים בכל שבעת צבעי הקשת גם הם אינם סממן
לאלגנציה. שני זוגות נעליים, בצבעי הבז׳ והשחור, לעומת זאת, יענו על כל דרישות
היציאה שלך, ויהלמו את רוב הגרדרובה שלך.

מאת נורית ב ת־יער
נורית בודיטר זכורה לקוראי
״העולם הזה״ כחברת
המערבת ועורכת
לענייני אופנה (בתמונה
מימין -בתפקיד, בין
מלבות־המים) .בינתיים
נישאה נורית בארצות־הכרית
וילדה כת. למרות
מעמדה כגברת נשואה
(משמאל) ,שנטשה את ה רווקות
בגיל צעיר למדי,
גילתה נורית עניין בספר
הסנסציוני על גורל
הרווקות — עליו היא
מדווחת בעמודים אלה.

כן הכרחי הוא שתרהטי את דירתך בצורה שתיראה יותר טוב ממה שאת יכולה להרשות
לעצמך. וזאת תצליחי לעשות אם תהפכי את דירתך הקטנה לארמון בזעיר־אנפין, לפנינה
יקרת־ערך.
אל תתרגשי, איש לא דורש ממך לקפוץ לאיזו בריכת חובות ולטבוע. עליך פשוט
לחסוך ממשכורתך את הסכום הדרוש לך כדי לעשות מסתם אבן — אבן־חן. ואם תפסיקי
לעשן (בפרט בקולנוע) ,לקנות ממתקים, לרכוש בגדים זולים במכירות כלליות (המציעות
את המוצרים בהם איש לא חשק גם כשהם כן היו באופנה) ותתחילי להסתרק בעצמך,
במקום במספרות, תוכלי לחסוך מספיק.
כמו כן, אל תשלמי יותר עבור מה שאת יכולה לשלם פחות. הלן גרלי בראון, למשל,
חסכה 240 דולר בשמונה שנים, רק על־ידי צעד פיקחי אחד (וזה חוץ מחסכונותיה האחרים).
כשנכנסה לדירתה החדשה ביקשה, בעדינות ובהתחשבות מבעלי־הבית להוריד לה רק שני
דולר וחצי משכר הדירה החדשי. אני משוכנעת שאילו היתר, מבקשת מהם להוריד לה
20 דולר, הם היו מסרבים, והלן לא היתה חוסכת את 240 הדולרים הללו במשך שמונה
שנות שהותה בדירה הנ״ל. חדדי את מוחך הקטן !
עכשיו, כשבידו בעלת הצפורניים המארכות והמשוחות בלקה, נמצא הכסף הדרוש לך
משיש, למשל, ומנורה גדולה ומרשימה. שני
לריהוט הדירה, אתרוכשת שולחן־קפה
אביזרים אפקטיביים אלה, עליהם הוצאת סכום ניכר, יאפשרו לך להסתפק בספה וכורסאות
מאיכות בינונית, ובכל זאת לתת לדירתך צביון עשיר ואלגנטי. עוד תנאי אחד — על
הספה צריכים להיות הרבה כרי סאטין צבעונים, שפיזרת באי־סדר מתוכנן, ועל אחד
הקירות להיות עמוס בציורים ממוסגרים( .קיר התמונות של הלן היה בחדר האמבטיה.
אך אם את מעדיפה שאורחיך ישהו יותר זמן בסלון מאשר באמבטיה, רצוי שאת הקיר
שלך תרפדי בסלון. או בחדר א חר
אם את עומדת על כך שדירתך תהיה אקסטרה־סופיסטיקייטד, דאגי לכך שעל שולחו־הקפה
שלך תמיד יהיה מונח משהו כמו שני כרכים עבותים של דוסטוייבסקי אשר
מסמנת ספרים תבצבץ מתוך אחד מהם. מסמנת־הספרים צריכה להיות שם משום
שאת קוראת אותם.

ק צו־; הנאה זה בריא בשבילו

אל תלבשי כל צבע מודרני, רק מפני שהוא מודרני, ולמרות שהוא נותן לעורך גוון
חולני. הרבי ללבוש את הצבע שלך בהא הידיעה — זה שנותן להופעתך את האפקט
המרשים ביותר. ובשם אלוהים, אם את בלונדית טבעית, ועקב כך חיוורת, פסחי על
אורנג׳ ,טוב?

איד לגור בארמון בזי לפשוט את הרג?

^6ס את אומרת שאת בת ,25 ולמעשה כבר שכחת מתי היה יום הולדתך ה־,35
>!* מותר לך לגור לבדך בדירה. אם את רוצה להיות אשה אלגנטית וזוהרת, אשר דברים
מסחררים מתרחשים סביבה — חובה עליך לגור לבדך בדירה. כלב זאב גדול יוסיף לדמותך
יותר מאשר שתי חברות לחדר. חוץ מזה, כלבים לא שואלים סוזדרים.
דירתך לא צריכה להימצא !באזורים המפוארים של עיר מגוריך, וזאת, ראשית, משום
ששכר הדירה שם גבוה מדי עבורך, ושנית זה ירחיקך ממקום עבודתך, הנמצא, קרוב
לוזדאי במרכז העיר. כמו שרצוי שתתלבשי יותר טוב ממה שאת יכולה להרשות לעצמך,

ך* ומן יכול לארוך יממה אחת בלבד, או מאז ועד עולם. הלן מכירה דוג נדיר
1אחד — לא נשוי — אשר הרומן ביניהם נמשך כבר למעלה מעשרים שנה. אני מרשה
לעצמי לנחש שהיא מתכוזנת לפילוסוף ולסופרת הפמיניסטית (כן. סארטר וסימון דה־בובואר)
.וזאת משום שקשה לי לתאר רומן של 20 שנה המתנהל בין אנשים בלתי־נשואים,
אלא אם כן לצד הנשי של הזוג יש אידיאות־פיקס בקשר לנשואין, ולעצמאותה
המוחלטת של האשה; או ששני בני־הזוג לא מצליחים למצוא שום רב או כומר שישיאם,
וזאת משום שהם בני אותו מין, תסלחו לי.
לדעת הלן גרלי בראון עליך להתראות עם יקירו פעמים אחדות בשבוע. אחרי הכל,
ניצני הרומן שלך הם בשלבי פריחתם( .אם הם כמלים, היא כבר לא קוראת לזה רומן).
כשהוא מקציב לך רק ימי שלישי ושישי, ואת לא פוסקת מלהרהר מה לכל הרוחות הוא
עושה בימי רביעי וחמישי וכו׳ ,הרי שאת מקופחת, מאחר ואת מפסידה חלק הגון מר,נעימות
שברומן.
בין שאר אלפי המקומות המקסימים בהם אתם מבלים, אתם יכולים לבלות גם בדירתו
וגם בדירתך. בדירתך את מרגישה יותר מפתה מאשר מפותה. פרט לכך, כשהרומן יסתיים
(וכמו כל דבר טוב אחר גם רומנים מגיעים לקץ, במוקדם או במאוחר) יקשה עליו לא
רק להוציא אותך מראשו, אלא גם את דירתך החמימה והאלגנטית, החופנת בחובה זכרונות
מעניינים. זה יתן לך קצת סיפוק, כמו לכל אשה־נחש אחרת, או לפחות יפחית קצת
מכאבך, בידעך שגם לו כואב. סדיסטית שכמותך!
אם הוא הטיפוס הדורש שתקדישי לו את כל תשומת־לבך, והאוסר עלייך לחייך, אפילו
לחלבן המביא לך חלב רזה מדי בוקר — התעלמי מכך. כי אם את לא עומדת להינשא
לו — חובה עלייך, יקירה, להישאר בקשר, אם כי רופף, עם שאר ידידיך. קצת קינאה
זה בריא בשבילו, וחוץ מזה, כשיגיעו הרגעים הנוראים הללו של מות הרומן, את תזדקקי
לכל ידיד שיהיה בנמצא. ואומללותך תגיע לשלבים רציניים ביותר אם תהיי מנותקת מהם
כליל. כמובן, עלייך לקחת בחשבון שאם את תיפגשי פעם, או תצלצלי לאיזה ידיד ותיק,
גם לו תהיה הזכות לעשות זאת, אך הסיכויים הם שהוא יעשה זאת בלאו הכי. היי רק על
המשמר כדי שבימים, כמו יום העצמאות, למשל, הוא יהיר, אתך, ולא עם האחרת.
(המשך בעמוד )21

אממת

במדינה
(המשך מעמוד )10
רק כעבור ששה חודשים. משך כל אותו
הזמן קיבל הטבח משכורת מלאה.
בינתיים המשיך האיש ללוזת כספים. אנשים
שצברו כמה אלפי לירות, במשך שנים
של חסכון, הזדרזו למסרם לרפפורט תמורת
שטרדת לפרעון במשך שנתיים ושלוש. היו
ביניהם סוחרים ותיקים כבעלי חנויות ומתווכים,
ודגי־רקק קטנים כחלבנים ורוכלים.
לפני כארבעה חדשים, נפתחה לבסוף
המסעדה בטכס חגיגי מלווה במסע פרסומת
עצום. אם כי היה זה בסוף עונת הקייט,
משך המקום קהל לקוחות רב ונושיו של
רפפורט קיוו כי עתה יתחילו להגות מרווחי
ההלואות שמסרו בידיו של בעל העסק.
ואז החלו הענינים להסתבך יותר ויותר.
אנשים שבאו אל רפפורט בתביעות תשלום
נידחו בלך־ושוב בטענה כי העסקים עדיין
אינם מתנהלים כשורה.
כשראה שלא יוכל לעמוד בפני כמה מן
הנושים, שלח את אחד מעובדיו, משה טנג־הואז,
על מנת לשכנע אנשים נוספים להשקיע
כספים בעסק, אסף בורך זו כמה
אלפי לירות נוספות, תמורתן מסר צ׳קים
ללא כיסוי.
אולם מצב העסק המשיך להתדרדר. כיום
מוצא לכך טננבאום סיבות רבות. לטענתו
הועסקו במקום פועלים רבים מדי שמש־

לנקוף כמעט אצבע בעבודה כלשהי, התכחש
לו עתה.
סופו של אליל. השבוע התכנסו כל
הנושים — מלבד אלה שהחליטו לוותר על
כספם מפחד מם־ר,הכנסה — באולם בית
זאב בנתניה, כדי להחליט מה לעשות.
בתחילה נתקבלה החלטה כי בית העסק
ימסר בידי ועדה שתקבל על עצמה לנהלו
ולהחזיר את חובות המלווים מן ההכנסות
שתצטברנה. אולם כעבור יום הסתבר, כי
אין הדבר כה פשוט. הנושים לא יכלו להשתוות
בינם לבין עצמם לגבי סדר העדיפויות
בחלוקת הכסף, נאלצו לבקש את
עזרת כונס הנכסים, שהכריז על רפפורט
כפושט רגל.
כך הקיץ הקץ על האיש שנחשב משך
שנים לסוחר מזהיר ואליל פיננסי בעיני
תושבי נתניה. הוא אומנם עוד מנסה ל־האחז
בציפורניו, בתקוה להקים את העסק
מחדש, ולצאת מבוץ חובותיו, אך המצב
נראה כמעט ללא תקוה.
בינתיים החליט כונס הנכסים, לפי בקשת
בעלי־החובות, למנות כמה נושים כמנהלי
המקום שתפקידם יהיה להמשיך להפעיל את
העסק על מנת להחזירו למרוץ עיסקי בעל
רמה. רק אז ימכר כדי להחזיר לנושים
אתי כספם. אולם גם לאחר זאת תשאר

בידור

גת קטעי קולנוע הומוריסטיים, לחוויה ד,
חורגת מתחומי הבידור.

כאשר משמיע גדעון זינגר, רבע מרביעיית
המועדון את השורה: אני יושב בבית חרושת
אתא /תופר מדים לצבא ההגנה
הגרמני, עולים צחקוקים קלים מבין מושבי
תיאטרון החמאם. זינגר שר בפנים קפואות,
בעלות ארשת חמורה: אני במקצוע עוד מ
תיאטרון

פצצוז

הסמל
התלוש
סע הכיתה, יונתן! (תיאטרון זוטא;
מאת חנוך ברטוב; בימוי — זיגמונד טור״
קוב) הוא מחזה המתיחס למוטיב הראשי

הרכיעיה כ״חמאט״*
תגיד מה שתגיד — זאת מדינה חופשית!

ווי1ו>1וו>;1ו(ווו^ו

וווו —>,11111111111111

כעל מסעדה רפפורט (ממושקף)*
עסקות בבוזי מלון

כורתם לא עמדה בכל יחם להכנסות העסק.
הוא גם טען שנכשל בבחירת טבח ובגלל
האוכל הגרוע שהכין ירד מספר הלקוחות.
לאן הלך הכסף? כך קרה שבאחד
הימים, לפני כשבועיים, החלו כל הנושים
להתאחד בתביעה להחזיר את כספם, ומיד.
ואז נתגלה כי חובותיו של רפפורט מגיעים
לסכום של למעלה מחצי מיליון לירות.
תוך לילה אחד הפכה העיר כמרקחה. כי
איש לא היה יכול להבין כיצד בדיוק התרחש
הדבר, שמאז שהמסעדה נפתחה, במשך
ארבעה חודשים, לא שילם בעל־הבית את
משכורותיהם של מרבית עובדיו, אשר מספרם
הגיע לארבעים בקירוב. ומכיוון שהעסקים
בכל זאת התנהלו בכל אותם החדשים,
היתר השאלה בפי כל: לאן הלך הכסף?
ההשערות על המקומות והאופנים בהם
פוזר כספו של רפפורט, לבשו ממדי־ענק.
אנשים סיפרו כי במשך תקופה מסויימת
החזיק האיש דירה פרטית בה שיכן את
אחת מעובדות בית־הקפה שלו וכי היה
נוהג להעניק לה מתנות כסף. כמו כן סיפרו
כי בילה בחברת אשה במלון סביון ב־תל־אביב,
שילם 70 לירות עבור לינת״
לילה. רפפורט עצמו הכחיש טענה אחרונה
זו, טען מצידו כי הפגישה עם אותה
אשה היתד, לצרכי עיסקה מסחרית טהורה.
בעקבות שמועות אלה התערערו חיי
משפחתו, שלא היו אידליים גם קודם לכן,
והוא עבר לגור בבנין המסעדה בנפרד ממשפחתו.
גם בנו משה 18 אשר נהג
לבזבז את כספי אביו ביד רחבה, מבלי

השאלה הגדולה תלויה ועומדת: מה עשה
וילי רפפורט בכל מאות אלפי הלירות?

עתונות
כו תר ת ה שבוע
בנזעריב:
״גניבת דלק ענקית במפעל הנייר. מאת —
שמואל סולר.״

העיטור האתרון
קוראיו הקבועים של השבועון עולם
הקולנוע, התפלאו. העתון, שנהג להקדיש
לעיתים תכופות, פרסומת רבה לשחקנית
הקולנוע הישראלית זיוה רודן, פרסם עליה
השבוע כתבה משמיצה ללא תקדים.
היד, זה מוזר, במיוחד לאור העובדה
שרק לפני שבועיים פרסם השבועון, בהבלטה
רבה, את סיפור נישואיה הקרובים
של זיוה לשחקן הקולנוע סקיפ וורד. אולם
עד כמה שיראה הדבר מוזר, דווקא אותה
רשימה היתד, זו שהולידה את ההשמצה

האחרונה.
הכתם התמים. כשקיבל כתב עולם
הקולנוע עיטור (ג. עיטור) גלביץ את הרמז
הראשון בדבר הנישואין, מיהר לצלצל לזיוה,
קבע איתר, מפגש באחד מבתי הקפה
התל־אביביים.
לפי סיפורה הבין הכתב כי אין בסיפור
(המשן בעמוד )20
* משמאלו: בנו צבי ובתו יפה. ראשון
מימין: משה טננהאוז.

צינסטוכובה — מה לעשות? — כאלה הס
החיים ושוב עולה ציחקוק קל מן האולם.
אבל כשראובן שפר, רבע אחר של ה־רביעיה
שר: החודש יפתח בישראל מועדון
הפולקסוואגן /חלקי חילוף אורגינליים ותיקונים
בהנחה של עשרה אחוז, הופך
הצחוק ללחישה שקטה. החיוכים נעלמים מעל
פני היושבים באולם. בהמועדון יערוך פיקניקים
בערבות הנגב /ההרשמה ברחוב
שארית הפליטה עשרים מתכווצים הפנים.
דממת מוות יורדת על פני האולם.
התיירים הגרמנים מצטלמים על הר־ציון /
וקטרי הדיזל. הם מדיסלדורף, עתה ניתן להבחין
כיצד נרעדים המאזינים. תיקתוק השעון
שעל הבמה נשמע כאילו היה זה
צירוף כל פעימות הלב באולם. על יד שמאל
— מספר כחול בכתובת קעקע /יד ימין
חותמת על מסמך לבית־מסחר במינכן. דמעות
נקוות בכמה עיניים. והמצפון? אה,
המצפון, זח דבר אחר מחיאות כפיים
סוערות כמותן לא נשמעו מזה זמן רב
בתיאטרון ישראלי.
הצלפה עצמית. שיר זה של חיים
חפר בתכנית פצצת הזמן שמגישה רבי־עיית־המועדון
בתיאטרון החמאם, הוא, אולי,
נקודת השיא של הצגה שהיא כשלעצמה
שיא של סאטירה פוליטית וחברתית ביחס
למה שהוצג עד כר, בארץ.
זוהי סאטירה שאינה מיועדת לסחוט
צחוק או ללעוג, אלא מכוונת להצלפה עצמית
שהיא לעיתים אכזריתעד כדי אי־נוחות.
כשהרביעייה שרה על המושקים
הצבאיים (אומר האחד, רדום ועייף / :
אנחנו יושבים בקרב אויב /תפנה את
הגב, פותחים קול קהיר /הייתי אותם
מעמיד אל הקיר) או טאנגו ד,ש.ב( ,.תרשום
את שמו בעט /וכשתבוא העת /נכה אותו
על חטא ...תגיד מה שתגיד /זאת מדינה
חופשית) או את פזמונו של הפישפש שעלה
והגיע לממשלה, אין להימלט מתחושת
הזדהות מרירה.
מערכון +מאסר. פצצת הזמן שנכתבה
על־ידי דן בן־אמוץ וחיים חפר מציגה,
סוף־סוף, תיאטרון סאטירה אמיתי. לא
רק פזמוניו המצויינים של חפר, שכל אחד
מהם שקול כנגד מערכון ומאמר ראשי גם
יחד, וקטעי הקישור המשעשעים של בן־אמוץ
עושים זאת.
הרביעיה עצמה מוכיחה שוב, כי כשנותנים
בידה חומר ראוי לשמו, אין לה תחליף
בסוג זה של בידור. הביום הדינאמי, ושופע
ההמצאות, של שמואל בונים, המצטיין בהתאפקות
יתר והמנעות מצעקנות, הופך
ערב של פזמונים סאטיריים, המלודים בד,צ
וד,אקסקלוסיבי
כמעט בדרמתורגיה הישראלית
— הקארייריזם. כאילו לא נאמר כבר
הכל בנושא זה בתריסר מחזות גרועים,
וגרועים פחות, בא עתה חנוך ברטוב ומאיר
את זירת הפעולה של הקארייריסט הישראלי
המצוי בזרקור חדש — קומי.
נדמה כי דווקא הטיפול הקליל, השטחי,
הגולש לעיתים לתחומי הבנאליות, היטיב
להציג את הבעיה המטרידה יותר מכל הדרמות
ההירואיות בנושא זה.
יונתן שנירן (פרץ ד,לוי) ,לשעבר שני־אורסון,
היה קצין צעיר בצד,״ל כשנשלח
בשליחות המדינה לארצות־הברית לזמן קצר
בלבד. אלא שהשליחות הקצרה הפכה למשרת
קבע למושבניק לשעבר 14 .שנה אחר
קום המדינה הוא עדיין מייצג אותה בזירה
הבינלאומית, אלא ששוב אין לייצוג
זה כל משמעות. שכן הדיפלומט הצעיר,
בדומה למי שהיה נציג ישראל באו״ם וכיום
שר החינוך, תלוש מכל מציאות ישראלית.
כין לאומת הדיפלומטים. גם באישיותו
ובאורח חייו אין יונתן שנירן מאפיין
עוד את ישראל. הוא נשא אשה אמריקאית
(ברכה נאמן) ,בתו ליאור (שרה פלדמן) גדלה
כאמריקאית לכל דבר, הוא עצמו שייך
כבר לאומה חדשה — אומת הדיפלומטים
בפראקים וצלינדרים. המדאיג שבמצב זר,
הוא שיונתן אינו מבחין בתלישותו ויש צורך
שאביו, המושבניק הזקן (זיגמונד טור־קוב)
יגיע אל ביתו בניו יורק כדי להבהיר
לו את מצבו.
על רקע זה של הניגודים בין המושבניק
הותיק לבין בנו הדיפלומט סב צירה של
הקומדיה. אלא שברטוב לא השכיל לפתח
מהבסיס הקומי של מחזהו סיטואציות קומיות
במידה שיהיה בה כדי להפוך את
המחזה לקומדיה של ממש. גם הדיאלוגים
הם ברובם חיוזרים ושדופים וימעט ההומור
שבהם הוא ברמה שמתחת לרמת ההומור
השנונה המצויה אצל ברטוב.
עירוב סגנונות המשחק בהופעתו של
צוות המחזה פוגם בהצגה. בעוד שמאיר
ינאי בתפקיד הכל־בויניק הקופץ מתפקיד
לתפקיד, מגלם דמויות קומיות במשחק
מופרז, הופך זיגמרנד טורקוב את דמותו של
המושבניק הזקן למלודרמתית. ברבה נאמן
חוזרת על עצמה במספר תרגילי משחק
מגוחכים ואילו פרץ הלוי מתיחם ברצינות
יתר לדמותו של הדיפלומט. היחידה הממלאת
את הבמה ברוח עליצות ושובבות
ההולמת מחזה מעין זה היא שרה פלדמן
בתפקיד הבת ליאור.
* מימין: ראובן שפר, גדעו! זינגר, יעקב
בן־סירת ושמעון בר.
העולם הזה 1325

אנשים

ספורט

״סח׳ ,נושענו׳׳
חברי מערכת דבר הולכים לאחרונה זקופים
וגאים אחרי שהצליחו לחולל מהפכה
בצורת העימוד של עתונם. ההישג הגדול
ביותר: הם הצליחו להוציא את הקוים שהפרידו
בין טורי העתון. פגש תת שר
ר,בטחון שמעון פרס את עורך דבר חיים
שורר ואמר לו :״עכשיו רואים את מה
שטענתי תמיד — שלדבר אין קו
בחצר חוילתו של שר־החינוך אכא אכן
בהרצליה חופרים לאחרונה חפירה עמוקה,
כנראה כדי לבנות שם בריכת שחיה. אולם
בין הפיסיקאים במדינה מתהלכת שמועה
עקשנית כי אבא אבן בונה לעצמו מקלט
אטומי. הדר׳ פנחס אביבי, מרצה?פיסיקה
באוניברסיטה בירושלים, סיפר על כך
באחת ההזדמנויות לתלמידיו. העיר אחד
התלמידים :״זה נעשה כנראה, כדי שאחרי
ההפצצה יוכל אבא אבן לצאת ולומר, :סוזי,
נושענו השיב לו אביבי :״אתה אצלי
כבר לא צריך ללמוד. ציון מספיק כבר יש
לך אגב, הדר׳ אביבי הבחין בי אחד
התלמידים בהרצאותיו נוהג באופן קבוע
לקרוא את היומון דבר בשעת השיעור.
המרצה לא העיר לו מעולם דבר. אולם
בסוף הסמסטר, כאשר בא התלמיד להחתים
את פנקסו אצל המרצה, אמר לו אביבי:
״אתה תלך לשורר, שהוא יחתום לך
בצעד בלתי רגיל לגבי ציר, נקט השבוע
צירה של יוגוסלביה בישראל, יוזה זיט־ליאק.
הוא נפגע כנראה מהביקורות הקטלניות
על הסרט היוגוסלבי אהבה ואופנה
שהוצג בארץ( ,העולם הזה )1322 התקשר
טלפונית עם מזכיר איגוד ענף הקולנוע
דויד ילין, מחה באזניו נמרצות על
העוול שנעשה, לדבריו, לתרבות ארצו.

דמי ח ס רו ת־ ע ס־דן
ההומוריסטן דן בן־אמוץ הלך לסעוד
את ליבו במסעדת קיתון ברחוב דיזנגוף.
הזמין מנה, חיכה רבע שעה וראה שלא
מגישים לו. הלך דן למסעדת קראו הסמוכה,
קנה מנת עוף, חזר לקיתון ואכל אותה
שם בהקשר זה: תיאטרונו של דן,
החמאם, הנהיג נוהג לפיו ישלמו ידידי התיאטרון
15ל״י כדמי חברות, יזכו בה
זמנות לכל הצגות הבכורה. אמר הסופר
יורם מטמור לדן :״מה זה, כדי להיות
חבר שלך צריך לשלם 15 לירות?״ השיב
לו דן :״כן!״ ענה יורם :״בסדר, ולהיות
חבר שלי עולה 20 לירות, אז תן לי חמש
ל״י עשר שנים אחרי שפרשה מן
הבמה, חוזרת השחקנית פגיה לוביץ׳
לתיאטרון. היא תגלם את התפקיד הראשי
במחזה החדש של המשוררת דליה הרץ,
מג, בהבימה. לוביץ׳ תגלם את תפקידה של
עוזרת זקנה, ביממה האחרונה של חייה
העתונאי־סופר־מחזאי חנוך ברטוב,
עוסק עתה בחיבור קומדיה מוסיקאלית. נושא
הקומדיה: אחרי שהתגלה זהב בנגב,
מתחוללת בישראל בהלה לזהב, תל־אביב
מתרוקנת, ויש צורך לאכלסה מחדש, כישוב
ספר, בעזרת נח״ל, מח״ל וגח״ל המשורר
אברהם שלונסקי ראה שתי
נשים צעירות ממכרותיו יושבות בקפה
דיזנגופי כשהן מפטפטות ומתלחשות. ניגש
אליהן שלונסקי ושאל :״נגד מי אתן ידי־דות?״
אחרי שכתב הארץ, גתן
דונביץ, פירסם במדורו כו כבי ם ו מז לו ת
כי משכורתה החדשה של גילה אלמגור
באהל היא שלושת אלפים לירות לחודש,
מסר אלמוני לפרסום למערכות העתונים
את המודעה הבאה :״אל תסמוך על כוכבים
ומזלות, פנה עוד היום לדונביץ, סוכן מס
ההכנסה לעניני תיאטרון.״ אף לא עתון
אחד הסכים לפרסם את המודעה הצייר
הישראלי משה אגם, היושב בפאריס,
עתיד להפוך למולטי־מיליונר. המצאתו
האחרונה: תיאטרון רב־במתי בו ניצבת
במה בכל אחת מקירות האולם, זוכה להתקבל
בהתלהבות. כל תיאטרון בעולם שירצה
להתקין במה כזאת יצטרך לשלם לאגם
סכום של ארבעת אלפים דולאר.

״פחות בי ל בו ל מוח״
אהבה במבט ראשון התפתחה בין מור״
טימר שומן, המלחין האמריקאי ענק
הקומה, ובין משה ברנשטיין, הצייר

נמוך הקומה. שומן, שחזר השבוע עם אשתו
אסתר טובי לאמריקה, רכש כמה
תמונות של ברנשטיין, הבטיח לארגן לו
תערוכה בניו־יורק אהבה מסוג אחר
התפתחה בין הסופר והבמאי הצעיר עי
דוא בן־גריון לבין שחקנית להקת הפנטומימה
הפולנית היפהפיה אווה וארא*
העולם הזה 1323
כדורגל העלבון ה ג דו ד

שחקנית אווה גאראבאם
אהבה בגרמנית משובשת
באס. עידוא, המצליח לדבר עם אהובתו
החדשה רק בגרמנית משובשת, טוען שזו
אהבת חייו אגב, בהצגת הבכורה החדשה
של להקת פיקוד מרכז, למה כובע,
שבויימה על־ידי עידוא, הציג סגן־אלוף
רחבעם (״גנרי״) זאבי את עידוא כ״הבמ־אי
הצעיר שהגיע אלינו זה מכבר ומחברו
של הספר המקצועי רב־המכר באותה
הצגה יש מערכון ארוך העוסק בבית־שימוש.
ישב הסופר משה שמיר, כשכולו
רותח למראה המערכון והכריז :״זה
מרגיז אותי!״ אמרה לו אשתו :״אותי
מרגיז שאני צוחקת מזה קוראי ה־עתונות
היומית עתידים לקרוא בימים הקרובים
מודעת נשואים בנוסח מוזר,, :שאול
ביבר חובק אשה.״ כי הרווק הנצחי, קצין־
התרבות של גייסות־השריון, רב־סרן שאול
(״עופר״) ביבר עומד לשאת לאשה, בתחילת
החודש הבא, את אורנה גרינברג,
מי שהיתר, חיילת בחיל־השריון,
בטקס חגיגי בו תופיע כל מקהלת צדיקוב.
כאשר נרשם לנשואים בחר ביבר מתוך הרבנים
שהוצעו לו דוזקא רב ספרדי כדי
שיערוך את החופה ״זה מפני שהרבנים
הספרדים מבלבלים פחות את המוח!״ .שאל
הרב הספרדי את הכלה: מה שם משפחתך?
השיבה לו: גרינברג! שאל הרב: ומאיזו
עדה את המשורר חיים חפר ראה
במסיבה אחת את העתונאי יהושע שגיא
ואת המבקר אשר נהור. הציע חפר:
תעמדו זה ליד זה ואז יהיה סגי־נאור
הבדיחה הבאה נמכרת בשוק על ידי
השחקן יופי בנאי; עוברת לויה ברחוב.
ניגש אדם ושואל, :מי מת? מי מת?׳ עונה
לו אחד, :זה שנוסע באוטו הראשון!.׳

פסוקי השסע
• ח״ב אחדוודהעבודה יצחק
בן־אהרון ; ״משעה שמפלגות־פועלים הכשירו
בריתם המדינית עם מעמדות ההון
והניצול, משעה שמושג ה,חלוץ׳ נמתח עד
כדי אפשרות לחסות בו בעלי־בתים וסוחרים,
משעה שמפלגות־פועלים מארגנות ו
מקיימות
מועדונים ומקהלות חוגי־בית ב־חווילות
של מיליונרים, משעה שבעלי מאה
וצוברי־הון־ללא־עבודה יושבים ראש בעצרו־תינו,
משעה שלא נמצאו עוד הצדקה ותכנים
לבית־ספר של עובדים — מה נלין על המו־ני־עם,
שטישטשו בהכרתם כל מחיצה והבחנה
בין הון לעבודה, בין עצמאות פועלים
מדינית לבין נוסת כל־ישראל־חברים, והם
פונים זה לזה בתארי אדון וגברת?״
ס הנ״ל :״אנו טובלים עד צווארנו בשלכת
של סתווים שחלפו, ופינו וריאותינו
נושמים מהם עד לחנק.״
ס הנ״ל :״לא ידוע לי אף על מיקרה
אחד שברית־אהבה בין בני־זוג הופרה משום
שלא השתייכו לאותו הזרם הקיבוצי.״
ס הלורד וג׳בוד בן, שהשתתף בסימפוזיון
שנערך בישראל על דרכים חדשות
לשלום ישראל־ערב :״לא רק אינטלקטואלים
השתתפו בסימפוזיון — היו שם
גם חברי כנסת.״
ס ח״ב חרות, יוחנן באדר, בעת
הויכוח על התקציב בכנסת :״מר אשכול,
אתה אינך מנהל את הענינים יותר מאשר
הסום מנהל את העגלה שהוא סוחב!״
ס שר האוצר, לוי אשכול :״אחד
ממוצרי היצוא המצליחים ביותר שלנו הוא
בגד־ים ביקיני — אין צורך בשביל זה
בהרבה עבודה ובהרבה חמרים.״
ס דויד פליישר, חבר מועצת עיריית
באר־שבע :״הפליישריזם יכנס להיסטוריה
כסמל היהודי שהקריב את עצמו על מזבח
הכלל: מה יש? לצ׳רצ׳יל היה מותר לעבור
ממפלגה למפלגה, ולי לא?״
ס העתונאי נתן דונכיץ, בתגובה
להודעתו של נתן אלתרמן שהוא מתרה ב־ד״ר
גמזו :״הבריטים כבר יצאו מן הארץ,
מר אלתרמן, ואין במי להתרות!״
ס הפיזמונאי דידי מנוסי :״למדינת
ישראל אין עבר ואין עתיד, אבל יש
לה הווה ארוך ארוך.״

צבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים סבל
עלבונות אין־ספור, בתקופת כהונתו כאחד
מסמי היושב־ראש של ההתאחדות לכדור־רגל.
מעולם לא הגיב ישירות על העלבתו.
הוא נמנע, מאז ומתמיד, להתווכח על יושרו
והגינותו, כי ידע שידו לא תהיה אף
פעם על העליונה. השבוע פקעה סבלנותו.
לאן נושכת הרוחז ברים ידוע בנוטר
איבה לכל אלה שפגעו בו, אולם הוא,
מוכר גם כאחד הנוח להתפייס עם כל אלה
שלעזרתם הוא זקוק. כך, למשל, הסתכסך
לא אחת עם ראשי מערכת יומון הספורט
חדשות הספורט, ומשאלה החרימוהו
ולא הזכירו את שמו המפורש בעתו־נם
תקופה ארוכה — דאג לפגישת סולחה
כדי ליישר את ההידורים, אפילו אם נאלץ
היה לשלם עבור הארוחה.
כבר למעלה משנה שצבי ברים נוטר
איבה לאברהם שילה, מעורכי מדור הספורט
בידיעות אחרונות, על שזה הכתיר
מאמר משלו בכותרת :״מה שאוסר תקנון
ההתאחדות לכדורגל מותר לצבי ברים.״
מאז לא החליפו השניים מלה ביניהם. השבוע
הרקיעה שוב חמתו של ברים לשחקים.
בעת אסיפת החרום של שופטי הכדורגל
על ההתפרעויות במגרשים, ייצגו
את ההתאחדות חברי המזכירות המצומצמת
יגאל גריפל (בית״ר) וצבי ברים (הפועל).
אולם אם גריפל זכה לאהדת השופטים בדבריו,
הרי ההפך הגמור דייה מנת חלקו
של ברים .
אליעזר לרנר, יושב־ראש איגוד השופטים,
ניהל עמו ויכוח קולני, ובין היתר
אף אמר :״הספיקה לי הופעתו של צבי
ברים כדי לדעת לאז הרוח נושבת.״
״טינופת, חיה;״ הצהרון הכתיר את
כתבתו על הכנס במשפט המצוטט מדבריו
של יושב־ראש איגוד השופטים. הדבר הכעיס
את ברים ובמסדרונות ההתאחדות,
לעיני עורך־הדין צבי יפה, היועץ המשפטי
של ההתאחדות ומשה לוי, נציג בית״ר
באחת מועדות ההתאחדות, התנפל על
אברהם בן־שלום כתב ידיעות אחרונות, וצעק
:״טינופת, חיה״ ואף חזר על מילים
אלה פעם נוספת.
בן־שלום לא הגיב במקום. למחרת התייעץ
עם עורך־הדין שלו, ובימים אלה
יתבקש ברים להתנצל מעל דפי העתונות
על דברי ההעלבה, שאם לא כך יתבע למשפט,
בו יעיד נגדו היועץ המשפטי של
עצמו.
הענין הובא גם לידיעתם של ראשי מרכז
הפועל, העורכים עתה חקירה מקיפה לאמת
את הדברים. אמר השבוע אחד מחברי
מרכז הפועל • :אם אמנם התבטא כך נציגנו
בהנהלת ההתאחדות, יתכן ונאלץ לדון
בכובד ראש אם אדם מסוגו יכול לשבת
בהנהלת מוסד ציבורי.״

סחרתה שד
דוד שוייצר, מאמן קבוצת הכדורגל של
הפועל רמת־גן, קנה השבת את עולמו מחדש.
הוא החזיר לקבוצתו את היוקרה, אותה
איבדה בשבועות האחרונים במרוצה
המסחררת לזכייה באליסוח הסיבוב
הראשון בליגה א׳.
מאז נענש שלמה לוי, הכדורגלן הבינלאומי
לשעבר, בהרחקה אוטומטית לשבועיים׳
לאחר שפגע במרדכי שוקרי ממכבי
שעריים והוצא מהמגרש, התפללו כדורגלני
וראשי הקבוצה כי עונשו לא יוארך. הם
ידעו כי בשבת השלישית עומדת קבוצתם
לארח את מכבי נתניה, המובילה בראשות
הטבלה, ובלי שלמה יהיה קשה לגבור
על היהלומנים המלוטשים.
ועדת המשמעת סברה אחרת, והוסיפה
לעונשו של לוי שבוע אחד, כך שבשבת
נעדר לוי מהמשחק המרכזי של הסיבוב
הראשון. ואם לא די בכך, נפגע גם יצחק
קירשנברג הוותיק ברגלו, דבר שעמד לפגוע
בצורה רצינית בשורת הרצים.
שוייצר נחלץ לפעולה ופנה לעזרת השדים:
כדי לחזק את קבוצתו, העביר משורות
קבוצת־הבת — הפועל גבעתיים מליגה
ב׳ — את יצחק מ תי ק, המכונה בפי
כל ״שד״ ,הטיל עליו לשמור אישית את
מרדכי (״מוטלה״) שפיגלר, המוח־המתכנן
של ההתקפה הנתנייתית המבריקה.
״שד״ לא עזב את שפיגלר בכל 80 הדקות,
התקפת נתניה נפגמה כליל, ודוד
שוייצר הוביל את קבוצתו לנצחון הגדול
1:2נצחון. העשוי להעניק לרמת־גנים
את הבכורה בתום הסיבוב הראשון
בשבת הקרובה.

במדינה
(המשך מעמוד )14
שמץ של אמת. אך הוא ידע גם דבר נוסף:
זיוה מוכנה לתת הכל בשביל מעט פרסומת.
לכן הסכים לקבל את התמונה שמסרה
לו, בה נראית היא וסקים וורד, נתן לה
להבין כי למרות שהוא בטוח כי כל הסיפור
אינו אלא סיפור־פרסומת מפוברק,
הוא יתן לו פרסום.
חלף בדיוק שבוע מיום הפרסום ולידיו
של עיטור נתגלגל הגליון האחרון של שבועון
הנשים לאשה. ברשימה מעוטרת בתמונות
חצי־ערום, בה התוודתה זיוה בפני
כתב העתון, יהושע שגיא, על ״כל אהבותיה׳׳
,נאמר בין השאר:
האמת היא, שאינני עומדת להתחתן
בזמן הקרוב. ובודאי ובודאי לא עם
אותו בחור נהדר ששמו סקיפ וורד. מכרתי
פה סיפור־פרסומת שאני עומדת להנשא,
והעיתונאים קנו או תו ...אז מה איכפת

כתבת תגמול. אבל לכתבו של עולם
הקולנוע היה איכפת. הוא כעס על כך,
שזיוה עשתה ממנו שוטה תמים, למרות
שהבהיר לה מראש כי אין הוא מאמין ל

לוי ד״
המבון הבינלאומי להתכתבות
אלפי מתכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אכיס, ת .ד4185 .

זיוה רודן וידיד*
באם הנך מורד. דרך מוסמך,
דובר אנגלית, בעל רשיון
נהיגה במונית ואוהב את העבודה
ולא את הטיפ — עלולה
להמצא עבורך עבודה מענינת

השמצה כפירסומת
סיפור. כתגובה על כך בחר את תמונת
החצי־ערום הבלתי־אסטטית ביותר של זיוה,
פרסם אותה השבוע בלוית רשימה משמיצה.
כשהעיר לו מישהו כי בשביל זיזה
משמשת אפילו השמצה כפרסומת, השיב:
״אם היא רואה בכך פרסומת, יבושם לה.
אך זוהי הפרסומת האחרונה שהיא מקבלת
מעל דפי עולם הקולנוע.״

וקבועה.
לשם כך פנה ל ״ דחף ״ טבריה
ת. ד ,2 5 0 .טבריה
החי מיוחד לצל מי ם
הגיעו מספר מצלמות

במיוחד לצלום בלילה ובאור חלש
פרטים: אהרון, ת .ד ,4315 .ת״א

פתוח
מ־ 9בבקר
עד חצות

סי לי כי

י עו דאל

קבלת כריכות ״העולם הזה״
במשרדי ״העולם הזה״ ,תל־אביב, גליקסון ( 8על־יד כיכר דיזנגוף) מתקבלים
לכריכה כרכי ( 1962 וגם כרכי שנים קודמות).
מחיר הכריכה הוא — 6.ל״י הכרך (כולל משלוח בדאר, למעוניינים בכך),
ואפשר לרכוש גליונות חסרים במחיר 75 אגורה הגלית.
שעות קבלת הכרכים: יום ראשון ורביעי בשבוע בין השעות שש עד
שמונה אחר הצהריים.

מלאכי״חכלה: בירושלים, טען צעיר
שהצית בית־כנסת, בו נשרפו 14 ססרי־תורה,
שעשה זאת משום שכך ציוו עליו
המלאכים נסתתמו המקורות :
במעונה, החלה המשטרה לברר מהיכן הגיעו
המסתננים, שחיבלו בקו־המים, אחרי
שקבלו ידיעה טלפונית על כך מאדם אשר
שמע זאת ממקור שלישי, גילו שקרהמים
כלל לא נפגע מסלעי המקום:
בתל־אביב, פרש ניצב מתתיהו סלע מתפקידו
כראש אגף החקירות במשטרה, הוחלף
על־ידי ניצב אהרון סלע ת ם, מ ה
הוא אומר: בירושלים הואשם מאליך
בראנסי בריגול, אחרי שעבר בהתגנב את
הגבול לעזה, חיפש מגע עם סוכני־מודיעין
מיצריים, והסתנן חזרה לישראל בלוזיית אנשים
מזויינים, טען להגנתו, שלא ידע שישראל
ומצריים הן אויבות.
* אויה לביא, השופך יין לתוך שימלתה.
העולם הזה 1323

להיות רווקה ולהישאר ח••
(המשן מעמוד ) 17
הוא שייר לאשר.
עם גברים נשואים לא כדאי לך להתעסק. אחרי הכל. במקרה זה
אחרת בידיעתך, ואת היא זו התופסת מקום משני בחייו. בימי שישי ושבת ושאר הימים
החשובים הוא יימצא אתה. חוץ מזר״ דעי לך שאחוז הגברים הנשואים, שמבטיחים לך
להתגרש מנשותיהם והמקיימים את הבטחתם, הוא כה אפסי, שיהיה זה די הוגן לומר
שהם אף פעם לא עושים זאת. אם הם כבר מתגרשים, הרי זה כדי להיפטר מנשותיהם,
ולא כדי להינשא לך.
מתנות בהחלט מגיעות לך. זה מאוד מדכא לשמוע את ה״אני לא יכול לתת לך דבר
חוץ מאהבה.״ מוכרח להיות משהו אחר שהוא יכול לתת לך. ספר שירה או שושנה
ריחנית, אם הוא צעיר נאבק, או מעיל פרווה, אס הוא ביזנסמן מצליח.
אם את רוצה להינשא לו, אל תאיימי לעולם, משום שאם תצהירי שאת מקדישה לו
יותר מדי זמן, ה א יהיה נורא אדיב ויציע לך לצאת גם עם גברים אחרים. מה הוא כבר
יכול להפסיד, כשהוא יודע שלבך נמצא בכיס הקטן של מעילוז
סופו של רומן ממושך ורציני ד! מה, מבחינות רבות, למוות, ותקופת־אבל הגונה, שתאפשר
לך לשכב פרקדן מאוכזבת, ולהתגבר על עצמך — מומלצת. זו הזדמנות יוצאת מן
הכלל לסדר את הארונות ולתת את הווילונות שבדירתך למכבסה. זו גם הזדמנות ללבישת
שמלת הג׳רסי הכחולה — שקנית במיוחד בשבילו — לעבודה. הקומפלימנטים שתקבלו,
את בשמלה והשמלה עליך, ירימו לך את המוראל.
כשהוא עדיין אומר לך שהוא אוהב אותך כמו תמיד, אך את כבר שמעת איכשהו על
אהבתו החדשה, ולמרות שניסית כל השבוע שעבר, את לא יכולה להיתר עליו, את קוראת
לעזרה. את שופכת את ליבך בפני חברתך הטובה, בפני ידידך הוותיק, או שאת שוברת
מאפרה או זורקת על ראש אהובך, שכבר לא אוהבך, קוביה או שתיים מקוביות הקרח
שבמקרר. את יכולה להשמיד מגבת ישנה, ללכת לבית־הכנסת, או, אט זה באמת רציני,
לפסיכיאטור.

מ טחינה חומוס״־
!במתנה: בפריקה
בגביע צמוד לקופסה

איד להיות סקסית

ם הפסקת לזלול, ואת שותה את קוקטייל־השלווה מדי י! ם, מתעמלת מדי בוקר
> £וצועדת לפחות 5ק״מ מדי שבוע: אם את מתלבשת, מתאפרת וגרה כמו אשה אלגנטית
וזוהרת, הרי שממילא כבר עברת את מרבית הדרך אל הסקסיות.
אם את אשד, מבוגרת, ודאי כבר יש לך זאת. מה שאת צריכה עוד לעשות הוא להימנע
מלבישת חגורות־בטן, להיפטר משיער על הרגליים, מצפורניים שבורות ומללוזת כסף. כן,
ללוזת כסף זה מאוד לא סקסי. עלייך להפסיק מלדבר אתו על הבוס שלך. הבוס הוא
גבר, אחרי הכל, ולכן מתחרה בעיני מחזרך.
הימנעי מלדבר שטויות, ומלדבר כל הזמן על כל מיני דברים זד, מאוד סקסי לדעת
לשבת בשקט, מבלי לטחון כל הזמן. הספינכס והמונה־ליזה ידעו מה שהם עושים. זה
בהחלט סקסי — תתפלאי — להיראות בפני אהובך כלי הפנים שלך: זאת אומרת אחרי
שהוא כבר סוחרר על־ידך פעמים אחדות עם איפור. בתנאי ששערך יהיה נקי.
כמו שנסיונך הוכיח, או לא הוכיח זאת, לבישת בושם היא סקסית. וככל שהבושם יקר
יותר (לרוע המזל) וצרפתי יותר, כן הוא סקסי יותר.
קול נעים ולא צרחני או נמוך מדי זה סקסי. עשי משהו! חיוכים הם סקסיים, ופלירטוטים
עוד יותר. לדעת הלן, הפלירט בריא לפחות כמו מיץ תפוזים בבוקר, אם לא יותר.
את לא צריכה לעשות הרבה כדי לפלרטט. את לא צריכה לעשות דבר בעצם, רק להביט.
הביטי ישר לתוך עיניו (של איזה קורבן במסעדה, למשל) ,במבט עמוק ומחפש, יזהו רידי
את מבטך. חזרי לתעסוקתך ועשי זאת שוב. הבטת לתוך עיניו שלוש פעמים? גרמת לו
אושר ופלירטטת!
אף פעם אל תסרבי בגסות. לסרב זה בהחלט סקסי, אך רק כשעושים זאת בעדינות. צפי
לזה שידליקו את סיגרייתך (אם את בכל זאת סוררת ומעשנת) ,ולזה שיפתחו בפנייך את
דלת המכונית.

יש 4מיליון רווקות יותר מרווקים

ף* ן, זאת היא עובדה: לפי הסטטיסטיקה האחרונה ביותר, עולה מספר הרווקות על
*/מספר הרווקים בעולם ב־ 4מיליון. יש סיכוי שבכל זאת את אחת מאותן אקסטרה
ארבעה מיליון, אשר הגברים אינם מתרוצצים סביבו.
אם כך הוא הדבר — אל תתייאשי; לכי לשפת הים ופרשי מתחתו מגבת אמריקאית
משובצת, המזמינה לדמקה או שחמת. שבי בקליפורניה והווי מודעה חיה.
כן, אין פשוט מזה — ענדי סיכה עליה כתוב משהו. לאנשים קשה מאוד להימנע
מלקרוא דברים כתובים, בפרט כשהם כתובים על אשה. יותר מאשר קרוב לוודאי, הם לא
יירגעו ולא ישקטו, עד שיקראו זאת. הלן נהגה לענוד סיכה שאמרה ״יש לי שיער אפור,
עיניים חומות ולב שחור,״ וסיכה אחרת בהזדמנות אחרת, שאמרה ״לעולם אל תזלזל
בכוחה של אשה.״ די הרבה פרצופים, ולעתים די מעניינים, לא זילזלו ופתחו בשיחה
מרתקת, שהובילה, במיקרים אחדים, ליציאה משותפת לתיאטרון או לרומן ממושך.
צורה אחרת לעורר שיחה, מבלי לפתוח בה, היא לקרוא ציבורי ספרים ביקורתיים, כמו
הקפיטל של קארל מארכס, או מאהבה של ליידי צ׳אטרלי. את יכולה, כמובן, לצבוע את
מכוניתך לכתום חריף, אם יש לך אחת, או לרכב לעבודה על אופניים. אם לא ידברו
אליך, לפחות ידברו עליך. תיראי מאוד רומנטית אם תקראי שירה.
אלה אינן האפשרויות היחידות לפגוש בגברים (אני מניחה שזו הבעייה שלך) .הם נמצאים
בשפע במקום עבודתך, ואם לא, אז לא יאסרו אותך אם תחליפי את מקום־העבודה,
כדי להיות בחברתם. הם מתרוצצים גם על מגרשי הכדורגל, מריעים מן הספסלים באיצ־טדיון,
נמצאים במסיבות, בחוגים, בהרצאות, בטיולים, במקומות־נופש, בפגישות מקצועיות,
בחנויות לבגדי־גברים ובדירה הסמוכה.
כן, אני מתכוונת לשכנך החדק. גם אם הוא רווק באמת זקן, הוא לפחות נראה כמו
גבר, וכמה מבטי פלירט, מלווים בחיוך, עשויים להעלות לך את המוראל בבוקר — למרות
הכל. את עלולה אפילו להיות הנערה שלו בה״א הידיעה, מבלי שתדעי על כך. את יכולה
להיות הנערה של יותר גברים ממה שאת חושבת. אם את הנערה לה הוא לא נישא לפני
15 שנה, או אם הוא רואה אותך בעבודה או בחדר המדרגות, אך בקושי מכיר אותך. את
היא נערת־החלומות שלו: בה הוא הוזה כשהוא מתפנה מטרדות היום־יום שלו.
ברוב הגדול של המקרים היא בוחר בך מבלי שאת אפילו תחייכי אליו, ורק אם עינייך
פקוחות הן, תדעי על כך. בין תריסר הגברים המצליחים, שאל הכרתם או תת־הכרתם
חדרה הלן גרלי בראון, מבלי שתניד עפעף, נימנו שני גנרלים, מוציא־לאור, מיליונר,
פירסומאי מצליח, ושני בחורים יפהפים שהיו צעירים ממנה.

כשר— פרווה

בבוקר, אחוז״צ ובערב

יתכן ותתחתני, ייתכן ולא

ן** לן גדלי בראץ לא סיימה את הקאריירה שלה כנערת־החלומות של הגברים הנ״ל.
! 1למרות שייתכן כי הם עדיין ממשיכים להזות בה. כידוע לכן, היא נישאה בת ,37
לגבר פיקנטי ביותר, והיא איננה מתחרטת אף על רגע אחד של חיי הרווקות הארוכים שלה.
כל 267 עמודי ספרה עמוס העצות, הנסיון וחוכמת־החיים, שנועדו להרים את קרנה של
החזקה ולהמריצה להיות זוהרת ומסחררת, וליהנות מן החיים, לא למרות שהיא רווקה,
אלא בזכות היותה כזו — מספקים גם קצת חומר מחשבה לאשה הנשואה.
״יתכן ותתחתני, יתכן ולא,״ מסיימת הלן גרלי בראון את ספרה ,״בעולם של היום זו
כבר לא בעייה בעלת חשיבות עליונה עבור האשה. אותן חזקות שמתחתנות׳ כדי שתוכלנה
להאנח אנחת־רווחה גדולה, מבלות את שארית ימיהן בהברקת סמל מעמדן החברתי, מתוך
ידיעה שהן אף פעם לא תיאלצנה להשיג, להתמתח, ללמוד, לגדול או להרתיח את לחמן —
הן אותן הנשים שעליהן יש לרחם. הן, לדעתי, הן אלה שלא הגיעו לכלל סיפוק ושלמות.
״את, ידידתי, אם תעבדי בכיזזן זה, יכולה להגיע לחיים העשירים והמלאים שהעולם של
היום מציע לאשר, הרתקה — החיים בהם כל אחד חושק. זו הצגה טובה תהני ממנה
ממקומך, אם זד, שניים ביציע או אחד באולם — אל תחמיצי דבר!״
הסולם הזה 9323

ויטה הכינה חומוס
עם טחינה, מוכן
להגשה מידית
בטעם מזרחי אמיתי
הפתעת החדש:
גביע פפריקה חינם
מתנת ויטה
עם כל קופסת
חומוס טחינה

עכרית, אנגלית, צרפתית, גרמנית
כתות מיוסדות למבוגרים ולתלמידי בתי״ם יסודיים ותיכוניים
הכנה לבגרות.
הכנה ל־ 1(1,1)186מ1ם 0
־761י\0001611107 £ 4,0־? 1
שפה שמושית
6.ז 1£103ד! 06
1ז83.);10־761 גת 00
^ ספרדית, איטלקית, רוקורספונדנציה
מסחרית ב־סית,
פורטוגזית, ערבית.
אנגלית.

ת״א, נחלת־בגימין ,2טל • 56347 .פתח״תקוה, מונטיפיורי׳ 4
חיפה, החלוץ 27

. .חפש את

האשה חפש את האשד חפש את

האשה חפש את האעה ח ׳ פ ש את האשה חפשא

ח^טת 18 סאראס
אין לנו טיפאני, גם לא אחת אודרי הפבורן, שתעריץ אותה (אותו?) בארבע בבוקר.
אנחנו מדינה צעירה וטהורה. לא מנוונת. שום אשד, כאן לא תקבור את חייה בגלל ענק
פנינים, כמו העוזרת הקטנה של מופאסאן. כאן, משום־מה, הלקוחות היחידים לתכשיטים
יקרי־ערך הם הגנבים.
אין כאן תודעה של יהלומים. אבל יהלומים יש, וצריך למכור אותם. מה עושים?
אם ההר לא׳ בא אל מוחמד, מוחמד בא אל ההר, סימון, רשת חנויות תכשיטים בבתי־מלון
גדולים בארץ, החליטה להביא את הסחורה לקהל כל יום רביעי, בחמש, בלובי של
דן. מוסיקה של טייפ לשעות בין־הערביים, תה, וסימפטיה של שלוש דוגמניות, המטיילות
בין השולחנות. כניסה ח,פשית, אבל אסור לסרב למלצר כשהוא מזמין אותך ל״תה או
קפה, בבקשה?״
ניבה, רחל ואלונה, כל אחת 18 קאראט זהב משובץ באלפי דולארים נוצצים. הן
מבוטחות. הן ניגשות אל השולחנות, נרכנות, מגישות את הצוואר, האוזן, לאורחים
הנכבדים השק עים בכורסות. התייר האמריקאי מלטף את האוזן .״איזה עגיל יפה! אפשר
לקנות לך אותו?״ הצרפתי אפילו מנגב את המשקפיים שלו, מתקרב לצוואר .״שרשרת
עצומה. את פנוייה הערב?״ הישראלי בוחן את החזה עטור היהלום .״אמיתי או מזוייף?
בכמה?״
חמש־עשרד, אלף. חמשת אלפים. אלף. חמש ימאות. מאה. חמישים. האחרון הוא התכשיט
הזול בי, תר. טבעת טופז.
אלה מחירים זולים, בשליש יותר זולים מאשר בכל מקום אחר בעולם. לתיירים שווה
לבוא לישראל בגלל שני דברים: פרוות ויהלומים. האבנים מגיעות לארץ, השניה בעולם
בליטוש יהלומים אחרי בלגיה, ישר מהמכרה בבראזיל. גם העבודה כאן זולה יחסית.

פינקלשטיין, בת , 19 מוכרת בחנות התכשיטים סימון במלון דן, בעת תצוגת
התכשיטים, בה ניגשות היא וחברותית משולחן לשולחן, מסבירות את
ייי/
ערך התכשיטים ומחיריהם לתיירים ולישראלים. רחל מדגימה סיכת־זהב בערן של 700ל״י.

לשם מדגימה מערבת אסמים —
י י ׳ י אבן סגולה — משובצת בזהב.
הצמיד 2500ל״י. טבעת .350 עגילים .650

הלפרין, בעבר סגן בצה״ל, אחר
* • י תה של הדיילת מתי הלפרין,מדגימה
טבעת ( )155 וסיכה ( )215 מתברגות.

סימון בארץ, היא חברה־בת לסימון הבראזילית. היא מנוהלת על־ידי שני ישראלים, ומבוססת
על חנויות־שרשרת בעלות מחירים קבועים.
קשה לעשות מהפכות באופנת תכשיטים. ישנם שינויים קלים לפעמים, מזמן לזמן.
שרשרות הזהב, עם המדליונים בקצותיהן, שהלכו הרבה בשנה שעברה, נעלמו. הפנינים
העגולות המתורבתות פינו את מקומן לפנינים הטבעיות הלא־סימטריות. הטבעות מתברגות.
אפשר להחליף את האבן — להתאים אותה לצבע השימלה או העגיל. תכשיטי־הזהב מכוסים
חריטה עדינה, הנקראת סאטן. בפיתוחי־עלים ופרחים, מודגש המראה הטבעי — העורקים
והנימים. בצד החזרה־לסיגנון־העבר, מ־נחות סיכות פלאטינה, בקודים אולטרו•,־מודרניים —
זהו הטעם הישראלי המצוי, לדעת מנהלי סימון.
האמריקאים קונים תמיד את התכשיט המסורבל, מלא הפנינים, היהלומים, והזהב.
האנגלי תמיד את אבן האקווה־מארין (תכלת מי־הים) .משום שזוהי האבן האהובה על
מלכתם. הצרפתים תמיד את הטופז, והאמריקאים תמיד את הזהב.
״ואני אמשיך לענוד את התכשיטים המזוייפים שלי,״ אמרה חתיכה ישראלית .״מפני
שגם אם הם היו אמיתיים, אף אחד לא היה מאמין לי.״
מי מהישראלים קונה, בכל זאת? זד, סוד, אומר המנהל הכללי.

מה זה רומנטיקה זו

מישהי סוכנה, להסביר לנו מדוע שני אבירים מזדינים, רוכבים על סוס, הנאבלזים על
גבירתם היפה, ניראיס כה רומנמיים. אבל שני בחורים הנאבקים במסיבה יעל חתיכה אחת
נראים כה אידיוטייס?
או מדוע לנגן בגיטרה בשעת דימדומים, ניקרא רומנטי, אבל אם זו גיטרה חשמלית —
הקסם גווע? האם חשמל פחות רומנטי מעץ סתם?
מדוע אוסרים שזה רומנטי כשהבחורה נמלטת לשדה החיטה והבחור רודף אחריה,
ותופס אותה. ומדוע זה לא רומנטי כשאותו דבר קורה בחדר, והיא רצה סביב השולחן?
מדוע ווידוי־אהבה על הבד סוחט דמעות. ובמציאות הוא סתם נשמע דבילי?

באות עוד שתי צלליות צבעוניות. בסך־הכל רואים ארבע שורות צבע בכל עיין. כל הצבעים
חייבים, אני מדגישה, חייבים להישאר בגבולות העיניים ולא לצאת מן הצדדים, כמו שהיה
באופנת קליאופטרה. את הריסים הטבעיים והמלאכותיים אני מציעה לצבוע ברימל סגול.
לא להדגיש את הגבות בכלל.
״צבע השפתיים הוא אדום חזק חי, מסביבו פס שחור דקיק. על הצבע עצמו מירחים
שפתון שקוף מבריק הנקרא אקלאט, והנותן אפקט סקסי.״
מדוע מוזנח דווקא האף באיפור המדיסון?
אסתר מרחוב גזר אינה יודעת.

דיזה או ז׳אקזין?

למה כל הספרים הגדולים הם גברים? גם בתחרות על אליפות העולם בתסהקות־נשים,
שנערכה בימים אלה באמסטרדם, זכה בתואר גבר בן פ 1ואוסטרי. ארבע אוסטרים
נוספים זכו בארבע מחמשת הפרסים הראשונים. רק אחריהם צ! עדות צרפת, אנגליה
וגרמניה. אין זו הפעם הראשונה שא,סטריה זוכה באליפות העולם לתסרוקות. זד. הייצוא
העיקרי שלה, מלבד ואלסים.
בתמונה, נבחרת הספרים האוסטרית עם עבודת־היד שלהם: תסרוקות פאנטאזיה.
מובן שאף אחד אינו מכריח אותך לאמץ לך דווקא אותן. בפאריס מסתובב ברחוב
מיבחר מגוון יותר: שערות ארוכות, או תסרוקת הבנויה לריחב, נפוחה משני צידי
הפנים. חברתו־לחיים החדשה של דאריל זאנוק מדגימה מיבנה כזה בסרטה היום הארוך
ביותר. אבל פאריס מציעה גם מילה אחרונה, בצורת שערות ורודות וירוקות. כך, לפחות,
נוהגות דוגמניותיו של דיור.
ואילו האמריקאים נמצאים עתה בשלב הריניסאנס שלהם ושל דה־וינצ׳י. המונה ליזה,
שד,וטסה החודש לשם מהלובר, היתה השראתו של ספר ניו־יורקי אחד, מישל קאזאן.
בתסרוקת מונה ליזה יש שביל באמצע, לו קורא הספר בשם ״שביל המדונה״ .השיער
מוברש חזק משני צידי הפנים, ונופל ברכות על הכתפיים. בעייתם האחרונה של עורכי
עיתוני־ד,אופנה בארצות־הברית היא: האם תאמץ ה,אשר, האמריקאית את האופנה הזאת?
ואם כן, האם הדבר מבשר את קץ ראש הז׳אקלין־קנדיז ואם כן, האם יש לראות בכך
משמעות פוליטית?
המונה ליזה מחייכת, מן הסתם, את החיוך המסויים.

פרצוף מדיסון
מיודעתנו, אסתר מרחוב גזר, חזרה שוב מפאריס. מטרת ביקורה אשתקד היה, כידוע,
אמן האיפור הדגול — פרננד אוברי. הפעם חזרה אסתר ממסע השתלמות אצל אמן האיפור
הדגול — ז׳אן דאסטרי. גבר חביב, לדבריה, בשנות הארבעים שלו, אינו מציק לנשים,
הנוהג למשוח את שפתיו בצבע חום, ובהצגות גאלה הוא גם מוסיף צלליות תכלת לעפעפיו.
אסתר הוקסמה במיוחד מן היחס. דאסטרי, היא אומרת, כמעט התעלף כשגילתה לו שהיא
באה ישר מישראל. הוא אמר כל הכבוד כל הכבוד, ונתן לה מייד שיעור פרטי בעשרים
לירות השעה. אחרי כמה מאות לירות, כבר ידעה אסתר לאפר כל גברת בסיגנון המדיסון.
פסקאל פטי, ז׳אן מורו, כל הדוגמניות של באלמן בלי יוצאת מן הכלל — כולן לחצו את
ידה בחמימות, לאחר שעשתה להן פרצוף מדיסון, ואמרו לה ״מרסי, מרסי״.
מדיסון הינו איפור אקסטראיזאגאנטי, חדש מאוד גם בפאריס .״הפרינציפ,״ חושבת
אסתר גורלי ,״היא הפודרה הלבנה. אין יותר אודם לחיים על הפנים. במקומו נותנים
פודרה סגולה.
״גם עיפרון שחור לעיניים שייך כבר לפרד,־היסטוריה ד,קוסמטית. משתמשים במקומו,
ליד קו הריסים, בפס ירוק, או צהוב, או אפור, או חום, או תכלת. מעל אחד הצבעים
האלה מוסיפים פס צבעוני נוסף. זהב, או תורכיז, או סגול, או לבן. מעל שני פסים אלה

מזוז חפש את ה&שה חפש את

האשה חפש אס

!.זרו! הנזפריגז וזאגסבורטז הגזנצודת בתוזרות אגזגזבורדגד

ו;א שה...חפס

האשה חפש אה -מאש ה

דיזיי• י:

הדריך
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוט,
היכן לבקר השבוע:

־מהזוה 1
• האידיוטית (אהל) קומדיה בלשית
משעשעת ומפולפלת, על משרתת בבית־בג־קאים
הנאשמת ברצח, ועל ערכי צדק ואמת.
ביצוע מבריק של גילה אלמגור, נפתלי יבין
ונח ם שליט, בקצב שאינו מניח להפסיק
לצחוק.

• תיאטרון הפנטומימה הפולני

בידור מעולה של להקת רקדנים־פנטומים־
אים, המצטיינים במישחק צוות, עושר תפאורה
ותלבושות, רעיונות מקוריים והו־מוריסטיים.

מעגל הגיר הקווקאזי (התיאס־רון
העירוני, חיפה) אלגוריה חברתית־פיו־טית
במחזה־ראווה. גלגול של משפט־שלמה
המפורסם משמש בידי ברטולט ברכס, באחד
ממחזותיו הטובים ביותר, לביקורת על השלטון.
ותפיסת הצדק. הצגה מרהיבת־עין.
חיים טופול, זהרירה חריפאי.
• תורת היחסים (שמעון ישראלי)
רביו־יחיד, בו מחפה רמת־המערכונים על
חולשת הפזמונים. גלריה של דמויות מההווי
הישראלי, באינטרפרטציה של אהבת־אנוש,
,המקרינה חום ולבביות.
• ילדי הצל (יורם) (הבימה) ה-מ 6ורר בן־ציון תומר מנסה לנפץ את אגדת
הצבר העשוי ללא חת, על־ידי חיפוש הזהות
של צברים מלאכותיים. בעיה של אמת,
בראייה ש; אמת׳ אבל בעיצוב דרמתי לקוי.
מסקין האב מול מסקין הבן.
• אירמה המתוקה (הבימה) מוסי־קול.
אהבתה של יצאנית פאריסאית לסטודנט
עני, בהצגה העשוייה בפאר, לפי הגירסה
הלונדונית. בידור מעולה, למרות הביצוע
הפרובינציאלי. שלמה בר־שביט, דינה דורון,
אריק איינשטיין,

• וינסנט ואך גוך (,מוזיאון תל•
אביב, ביתן הלנה רובינשטיין) 101 יצירות
בצבעי שמן, מים ורישומים של אחד מגדולי
הציירים האימפרסיוניסטיים, באחת התערוכות
החשובות שנערכו אי־פעם בישראל.
• תערובת ראשונים (בית ציוני
אמריקה, תל־אביב) תערוכת ראשוני המתיישבים
במושבות ארץ־ישראל.
• משה ברנשטיין ;מוזיאון תל־אביב)
דמויות העיירה היהודית הגלותית,
ונופים של יהדות שהיתר, ואיננה עוד, ברישומים
מרשימים.
• תחביב (תל־אביב) אוטוגראפים ורכבות
חשמליות, מקטרות, בקבוקים וכל
שאר הדברים שאין להם שימוש מעשי, פרט
לסיפוק שגעונותיהם הפרטיים של אספנים
ישראליים.

• אלכסנדר נייכסקי (פאריז, תל-
אביב) יצירת־מ פת של גאון הקולנוע הסובייטי,
סרגי אייזנשטיין, שיוצרה לפני 25
שנה. אפוס הגבורה של בני רוסיה, בפיקודו
של הנסיך אלכסנדר נייבסקי, נגד אבירי ה־מיסדר
הטבטוני, במאה ה־ , 13 תוך השלכה
נבואית על מלחמת־העולם השניה. המוסיקה:
סרגיי פרוקופייב.
9הערב או לעולם לא (מקסים,
תל־אביב) ראה מדור קולב ע.
• העיר תחרב הלילה (בן־יהודה,
תל־אביב) חוויית המלחמה בעיר מופצצת,
בסרט פולני המספר על יומה האחרון של
העיר הגרמנית דרזדן׳ לפני שנמחתה ב,
הפצצה
אווירית.
9נשואיו של מר מסיפיפי (אר-
מון־דויד, תל־אביב) סאטירה פוליטית. ביקורת
חריפה על ניודנה של הדמוקרטיה המערבית,
בה נופל השלטע בידיהם של ה־ביצועיסטים,
בשל צביעותם ושחיתותם של
האידיאליסטים. מישחק נדיר.
• קורטוב של דבש (גת, תליאביב)
דרמה. במוזה מכוערת מחפשת אהבה אצל
אמה ההוללת, מלח כושי, והומוסכסואליסט
צעיר. משחק מעולה של ריסה טושינגהם.
9גירושין נוסח איטליה (אופיר,
תל־יאביב ; ארמון, חיפה;) איך להיפטר מאשר,
צייקנית, ולזכות במאהבת צעירה, ב
סאטירה
רווית הומור מאקברי, על נוהגי הגירושין
הקאתוליים ועל החברה הסיצילית.
מרצ׳לו מאסטרויאני ודניאלה רוקה, בסרטו
של פיטרו ג׳רמי.
9סיפור הפרברים (פאר, תל־אביב)
מוסיקול מושלם. אהבת רומיאו פולני ויוליד.
פורטו־ריקאית, על רקע עבריינות נוער
וגזענות בפרברי ניו־יורק. מוסיקה של
ליאונרד ברנשטיין. כוריאוגרפיה מלהיבה של
נ׳רום רובינס.
9החותם השביעי (תמר, חיפה)
אינגמר ברגמן מחפש את טעם הקיום, בסרט
מעמיק וכבד, על רקע מגיפת הדבר של
ימי־הביניים.
9חיוכי ליל קיץ (הבירה, ירושלים)
קומדיה משעשעת של אינגמר ברגמן, על
גברים המחפשים את האהבה אצל נשותי־הם
של אחרים.

אמנות.

בידור

פצצת זמן

זנ הנואש שופע ש יעו
ראהו שהשתמש ב״אליקסיר׳
ב 1.1.63-פורסמו ב״הארץ״ פרטים
שהפתיעו רבים, ביצד זפה אדם קרח
למחצה בראש שופע שיער לאחר שימוש
ב״אליקסיר״ של חביאוקוסמשיקאי
ד׳׳ר אלכסנדר רובין.
אם הנן סובל מנשירת שיער,
מהתקרחות, מקרחת או מפל סוג
אחר של בעיות שיער, השתמש ב*
״אליקסיר״ ,הוא יביא >נועלת גם לך.

(החמאם) ראה מדור

בכל שתקדים ב שי מו ש ב ״אלי קס י דת
זכה בהוצאותמ הי רו ת יותר
יום רביעי 6.1 ,ו
9בשעה זו(גלי־צה׳׳ל <20.00 ,טלילה
בן־זכאי ומשה בן־אפרים מגישים שידור חי
ממכון־הבדק בל!ד.
9אריה דא קאפו (קול-ישראל;
)20.10 לאה פורת מגישה שירים וקטעי
אופרה שנועדו להצחיק.
9בידור ( 63 הגל־הקל )21.52 ,תוב־נית־בידור
פומבית, עם שמעון ישראלי
וארקאדי קרוצ׳יני.
יום חמישי 17.1 ,

הוכדלדדג

9אנשים צעירים (קול־ישראל,
)21.30 עמום אבינגר מגיש את דיוקנו של
צעיר בערבה — עולמו של איש קו־הנפט
עמום עופר.
יוש שישי 13.1 ,
9מוסיקה קלאסית (קיל-ישראל,
)17.06 שלישיה בלר,־מינור לצ׳ייקובסקי, ו־הבכיאנאס
בראזילייראס של וילה לוב ס, בביצוע
ד,ס,פראן ויקטוריה דה לוס־אנג׳לס.
9בצרור אחד (קול-ישראל)19720 ,
שבועונם של יעקב בן־הרצל ואלימלך רם
מגיש: מיפגש של גיטריסטים; .בעיית עוז־רות־הבית
וראיונות עם שופטי כדורגל מוכים.
9מסיכת
הרווקים (קול-ישראל,
)21.30 מחזהו של פדי שייבסקי, בעיבודו
ובביומו של שלמה בר־שביט.
יום ראשון 20.1 ,
9התזמורת הפילהרמונית (קול•
ישראל )21.30 ,מגישה בביצוע־בכורה את
יצירתו החדשה של המלחין הישראלי עדן
פרטוש — דמויות.
9מחפשים את המטמון (הגל הקל
)21.31 ,מישחק הרדיו המרתק.
יום שלישי 22.1 ,
9כל האמת (הגל הקל ;21.32 ,שמעון
צבר, אמנון ז׳קוב, אריאל ה רוביץ ונורה
שמואלי מנסים לבלבל אזרחים ב־נותנם
תשובות מסובכות לשאלות פשוטות.

9להקתאנט. ניוו ^ ר אונ א ס (צברה)
זמרת, שתי רקדניות, רקדן וגיטאריסט,
מגישים מיקצבים ספרדיים עממיים !קלאסיים.
9כוכבים נולדים הלילה (מועדו!
התיאטרון, תל־אביב) נסיון ליצירת הוזי בידורי
חדש, בעזרת הצגת־בכורה של שבעה
אמנים־חובביש בלתי־ידועים.
9ארים פאן (יפו) מועדון־לילה חדש
של הזמר היווני הידוע, עם תכנית זימרה
ומחול יווניים.
9כרמלה (עומר־כיאם, יפו) שירי־עם
ספרדיים ודרוסיאמריקאייס, במיקצבים
מהירים ומטורפים, בביצועה של זמרת
בעלת מזג סוער, קול עמוק ואינטרפטציה
מעניינת, המלווה על־ידי פאקו, גיטאריסט
וירטואוז.

9ז׳ופלין ז׳ופייא (המועדון, יפו)

שאנסונים צרפתיים בביצועה של זמרת
יפה, המייצגת בהופעתה את אווירת פאריס.

קפו .

רח׳ דיזנגוף ( 189ע״י קולנוע ארמון דוד)

שטרן אקסטרא

תהנו ממרקי
)1מרק גולש )2מרק קרוופניק
)3נקניקיות ע סלט תפ״א ועוד...
המקום הנעים והנוח למפגשים חברותיים
שרוח אדיב
מחירים נוחים

העולם הזה 1323