גליון 1329 מתאריך 27 בפברואר 1963

ארגון ההופעות
בישראל

ששון רג׳ואן
ארגון תיאטרלי בע־מ

מתכבדים להציג את

מאסו/

שתי ל ה קו ת ב עלו ת שם בינל או מי
בערב גדול אחד
חמישיית הכוכבים מדרום־אפריקה שכבשה את לבה
של לונדון במחזה המוסיקלי המצליח ביותר של
השנים האחרונות ואתה להקת המחול האוסטרית
התוססת, עם הרקדניות

מרגרט קולאטי וצ׳ריל סטראוד

חד ש

א שה ו א הב ה

הימים האחרונים!
סנסציה

ספר מקי ף על המין השונה
מכל האח רי ם. גישה מיו חדת
אל מכלול הבעיות
ב מינ ה
ש,בינו לבינה׳.

ב מ כי ר ת
סוף העונה

מאתד ״ ר א. צ׳ סר

ב עיו ת ולבלוים
בחיי המין
מאת ד״רמרדכיזידמן

ספר ראשון מסוגו בארץ. מ ט רתו
לעזור לצעירים ולקשי שים
להתגבר על הדאגות, הלב טי ם
והק שיים ב שטח המיני.

הפצה ראשית:
י. ברונפמן בע״מ, צ׳לנוב ,2ת״א

פר יד ו

ת״א, נ חל ת בנימין 46
מן ההצעות:
ז׳קטים לגברות, צמר נקי 19.90
אפודות לגברים, צמר נקי 19.90
אפודות לגברות, צמר נקי 17.80
שמלות ג׳רסי —29.80,37— ,45
רק —69.
מעילי ג׳רסי,

עברית

תל־אביב י ח. בר־קמא׳ רח׳ גורדון 4( 5עד 6אוזה״צ)
חיפה: בית־הספר ״במעלה״ ,רח׳ שמריהו לוין 30

מכתבי

א!גד

* ״ י אנגלית

לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג סספמס) הקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע

״עברנו תהליך, שהייתי קורא לו הסתגלות
לחיות עם בעיות הבטחון בצורה בריאה.
אך גם הסתגלות זו מחייבת כמה דברים.
אחד מהם הוא, שלא לקרוא, זאב!׳ לעיתים
יותר מדי תכופות...״
באוזני קוראים ותיקים ולא־כל־כך־ותיקים,
יש למילים אלה צליל מוכר. הן הופיעו,
כמעט באותו נוסח עצמו, במאמרו של אורי
אבנרי מלפני שנתיים (העולם הזה ,)1236
על בעיות הבט!זון. מאמר זה נשא את השם
״זאב! זאב!״
היה למאמר זה המשך. כאשר ביטל סגן
שר־הבטחון את האמנתי שלי ככתב צבאי,
והיגשנו על כך בקשה לצו־על־תנאי, בא
דובר צה״ל והגיש לשופטים הנכבדים חומר
שנועד, כביכול, להוכיח כי העולם הזה חותר
תחת המוראל של צה״ל. בראש הרשימה
התנוסס אותו מאמר, כדוגמה חותכת להרי־סת־מוראל
בזדון.
(השופט אולשן לקח את הגליון ביד, הסתכל
בתמונתו של הרמטכ״ל שהתנוססה באמצע
המאמר, קרא את הכותרת ושאל :״מי
זה זאב? הרמטכ״ל שמו זאב?״)
אבל הפעם לא באו המילים מפי העולם
הזה. הפסוקים המתנוססים בראש המדור
נאמרו החודש על־ידי רמטכ״ל לשעבר, רב־אלוף
חיים לסקוב, במיסגרת סימפוזיון ה־רמטכ״לים
(העולם הזה .)1328
האם יטען סגן שר־הבטחון כי רב־אלוף
לסקוב חותר תחת המוראל של,צה״ל? האם
יבטל את דרגתו? או שישתוק ויודה בכך
כי דבריו של אורי אבנרי באותו מאמר
(כמו במאמרים רבים אחרים) משקפים את
דעתם של אנשי־בטחון מרכזיים ביותר, הרואים
רק לעיתים רחוקות חובה לעצמם
לבטא את דעתם זו בפומבי?

בצד אומץ־לבו של לסקוב באותו סימפוזיון,
בולטת גם תבונתו של רמטב״ל־לשעבר
שני. כוונתי לרב־אלוף מרדכי מקלף, איש
שקט ונחבא אל הכלים, המשמיע רק לעיתים
רחוקות את דעותיו.
אמר מקלף :״כשם שאנחנו איננו דורכים
במקום, כן גם הצד השני אינו דורך במקום.
אני רואה סיכוי בכן שגם בצד השני
קם דור חדש, ולפחות אצל חלק מן
הציבור שלהם יש אולי גם תפיסה חדשה
על עניינים רבים, אולי גם •עניין קיומה של
ישראל. אבל אינני משוכנע שאנחנו עושים
די כדי למפח את הסיכוי הזה, שנשקף מן
הצד השני.״
אלה דברים המנוסחים במתינות רבה, ככל
דבר הנאמר על־ידי צעיר שקול זה. אבל
כשהם באים מפי אישיות בטחונית מרכזית,
אדם שאיבד בילדותו את כל משפחתו בפרעות
— הרי יש להם מישקל סגולי רב.
הפסוק האחרון צופן, בסיגנונו המאופק,
ביקורת מוחצת על המדיניות הישראלית —
ביקורת שהושמעה פעמים רבות ללא־ספור
מעל עמודי שבועון זה.
העולם הזה צמח מתוך צה״ל. מאז נעשו
נסיונות רבים לתארו באוזני חיילי צד,״ל
כגורם בוגדני, חתרני או תמה ני. על כן
נעים להיווכח, מדי פעם, עד כמה קרוב ה־עתון
לדרך־המחשבה של הנושאים בעול
המלאכה הבטחונית — אם טוראים, אם
אלופים.
כל עוד הם לובשים מדים, קשה לעמוד

על קירבה זו. הדעות הקרובות להשקפתנו
באות דווקא מפי רמטכ״לים לשעבר. אך
קשה להניח כי לא חשבו כך גם בהיותם,
עדיין, רמטכ״לים בתפקיד — אך אז היה
קשה להם לבטאן.

״קראתי בגליון האחרון (העולם הזה <1327
את נאום השיטנה של אורי אבנרי בקשר
למימשל הצבאי,״ כותב הקורא יוסף אשרי.
״הנאום גילה את פרצופו האמיתי של העולם
הזה הכנעני, הנמצא
בכפיפה אחת
עם הקומוניסטים ואנשי
אל־ארד ה־נאצרים.
ובהמשך המאמר
מתגאה מלחך
הפינכה אבנרי במחיאות
הכפיים שקיבל
משונאי ישראל!״
הקטע
שזכה למ־חיאות־הכפיים
הסוערות
ביותר, בנאומו
של ם לחך ד,פינ־אשרי

אבנרי, היה כדלהלן
:״הדגל הערבי יתנופף בתל־אביב —
ביום שתיפתח בתל־אביב השגרירות של הרפובליקה
הערבית המאוחדת. דגל כחול־לבן
יתנופף בקאהיר, חברים, כאשר השגריר הישראלי
הראשון יתקבל על־ידי הנשיא גמאל
עבד אל־נאצר, או ׳יורשו! למען היום הזד,
אנחנו עמלים, למען היום הזה אנחנו עומדים
על במה זו!״
ראש־הממשלה אמר בכנסת כי המימשל
הצבאי דרוש מפני שאויבי ישראל, במרחב
ובמדינה, מסרבים להכיר בקיומה של מדינת
ישראל. הוא ציין כעובדה כי במרחב
כולו א ן אף ערבי אחד הדוגל בגלוי בשלום
ישראל־ערב.
והנה, מסתבר, כי עלה בידי מלחך־הפינכה
הנ״ל להביא את אויבי ישראל ,״הקומוניסטים
ואנשי אל־ארד הנאצרים,״ לידי כך שיקבלו
ב״מחיאות־כפיים סוערות וממושכות״
את הדרישה שמדינות־ערב לא זו בלבד שיכירו
בקיומה של ישראל, אלא אף יכוננו
עמה יחסים דיפלומטיים( .גרמניה המערבית,
ידידתה של ממשלת ישראל, עדיין לא הגיעה
לכך).
אפשר היה לקוות כי אפילו פטריוט צעיר
כמו הקורא יוסף אשרי יודה לעורך העולם
הזה על כך. אם לא, הרי יש לתהות על
קנקנו של בית־הספר בו הוא זוכה לחינוכו
— לא מבחינת התעמולה הפוליטית שהוא
יזנק בו, אלא מבחינת פיתוח המחשב ההגיוני
שהוא מקנה לחניכיו.

קטע מן התוכניד, להיסטוריה בגרוש, התוכנית
הזדשה של מועדון התיאסרון החיפאי,
מאת דן אלמגור:
״חושי, אבא — בעלה של חנה חושי
מארגון אמהות עובדות, הופיע תכופות בשבועון
הפורנוגראפי המצויין אבנריסטאן.״

אין קול דאין כסף

כל הכבוד לפעולתכם הנמרצת להעז ניהול
המימשל הצבאי. אד נידמה ל׳ כי מריב
פעולות לא שטתם
לב לעיקר.
לפי השמועה,שילמה
מפא״י 400 אלף
לירות לאגודת ישראל
תמורת הימנעותה
טז ההצבעה.
אילו היה כל ערבי
בישראל משלם
תשלום חד-פעם י של
שתי לירות לקרז
מיוחדת לביטול ה־מימש?
הצבאי, היה הדבר מכניס 0 ,_0של
500 אלף לירות. בסכום זה אפשר היה לקנות
את קולות אנודת־ישראל, והטימשל הצבאי
היה מתבטל, ב־ 60 קולות ננד .57
אסתר ורדימון, ירושלים
הכסף עונה על הקול?

תלמידיו של פון־גוריון

נדהמתי לקרוא את דעותיהם של הרטט-
כ״לים לשעבר, שהשמיעו בסיטפוזיוז (העולם
הזה .)1328 כוונתי לדברי האדונים דורי,
ידיז ודייז.
בנעורי, בגרמניה, לפני עלות הצורר ל־שלטוז,
היו גנרלים זקנים רנילים להשמיע
דעות לעיתים קרובות מאוד — דעות מיליטריסטיות
קיצוניות, עם נענועים לטישטר
״אוטוריטטיבי״ פנימי, ננד ״פיצול האומה״

ולמען חיסול המפלגות. אותם גנרלים פילסו
את הדרר להיטלר ימ״ש.
אולם הגנרלים ההם היו יונקרים פרוסיים,
שחונכו במסורת ריאקציונית עתיקה,
שבילו את כל חייהם בצבא מנוח ושיצאו
לפנסיה בניל מופלג.
היונקרים שלנו נדלו בירושלים ובנהלל,
הם חושבים את עצמם לסוציאליסטים, שניים
מהם לא הניעו עדייו לגיל חמישים. זה
טטש מפחיד אותי!
ה. ש .כהן, תל־אביב
על דעותיהם של שני רסטכ״לים משוחררים
אחרים, הרחוקות מן ההשקפות של פון־
דורי, פון־ידין ופון־דיין — ראה איגרת
הצורך•

ת ח תוני ם? מה ז ה?
שונאי זיוה ישמחו עכשיו להזדטנות החדשה
להשמיצה על שרקדה בלי שום תחתונים
(העולם הזה .)1328 אבל אנו, האוהבים
אותה, הודפים את כל ההתקפות מראש,
תור סלחנות לחולים אכולי־השנאה.
אז מה אם היא לא לבשה תחתונים פעם?!
קורה שאנשים, תוך פיזור־נפש, שוכחים
ללבוש אביזרים שונים. פרופסורים שוכחים
את משקפיהם. כירורנים שוכחים כלי־עבודה
בנופות החולים. אני שכחתי פעם את השיניים
התותבות שלי בבית, וכל חיום לא
פתחתי את הפה במשרד. אז ם ה?1
זלמן עזנוקפרצקן, תל־אביב
העולם וגזה 1329

סתם נועלים! טשטיצים את זיוה שהיא
לא לובשת שום דבר טתחת לשם5ה 1וחגורת•
גרביים זח כלום?
דינה רימון, תל־אביב

עתון וכנס ת

על נאוטו של סר אורי אבנרי בכנם־האח־ווה,
כפי שפורסם בהעולם הזה 1327 אני
יכול להניד רק דבר אחר: חבל שהוא לא
נישא מעל בימת הכנסת. כי או היה עושה
רושם כפול וטכופל,
לא רק בתל־אביב,
אלא. גם בקאחיר ובדמשק.
זוהי
תשובתי לסר
ראובז חורש, באותו
נליוז, שהתננד ל־מכתבי
הקוראים ש־האיצו
במר אבנרי
להעמיד את טועם־
דותו לכנסת.
שמעון ברמן,
ירושלים
...מר חורש צודק
בהחלט. הוגים
רחבים, וביניהם חב־כ
ר מו
רי-כנסת טבל הסי־עות,
קוראים את
מאמרי העורר בעניין ובהערכה, לא רק ספני
שהמאמרים מעוררים למחשבה, אלא נם מפגי
שהכותב אינו קשור בשום אינטרס מפלגתי
או סיעתי. אם יהיה העורד חבר־כנסת,
ממילא יהיה תטיר חשוד שהוא כותב
את מאמריו כדי לצור קולות.
מר אבנרי הוא כיום, אולי, האדם היחיד
במדינה המשמיע דעות נכונות נם כשהז
בלתי־פופולריות, ואף כשהן שנואות על ההמון
הרחב. אדם הזקוק לקולות בבחירות
לא יוכל לכתוב כד.
יוסף שפיר, רמת־ג!

אליהם נוספה הכתובת ״פלשתינה״.אוחו
הדבר אטור ביחס לסידרת ״העולם מאוחד
נגד המלריה״ ,שהופיעה בשתי מהדורות —
האחת רגילה והשניה נושאת הכתובת ״פלשתינה״.
ברשימתכם
אתם אוסרים כרגע איז
כלל בעולם מדינה ריבונית הנושאת שם
זה,״ והנכם טוענים כי סיירות ״פלשתינה״
הנן פיקטיביות. האמת היא כי סדרות אלו
מוצאות עבור תושבי אזור הכיבוש של
רצועת־עזה. הן נמכרות בבתי־הדוארברצועה
בלבד, ובעלות תוקף דק לגבי מכתבים
הנשלחים מהרצועה עצמה. בטילים אחרות,
אלה בולים אזוריים בלבד, דבר שאינו יוצא
מן הכלל. בריטניה, למשל, הוציאה לפני
מספר שנים סדרות נפרדות לאיזוריה השונים,
ומה שמותר לבריטניה, חלוצת הבול
העולמי, מותר נם לממשלת מצרים.מובן
שחורה לנו השימוש בשם ״פלשתינה״ ,אבל
רצועת עזה היא בהחלט חלק ממה שהיה
קרוי בתקופת המנדט הבריטי — פלשתינה.
יורם לוין, תל־אביב

הסיומת ה שמית

למען ההשתלבות במרחב — מדוע לא תוסיפו
למילים סיומת שמית — כנו! ביצו־עיסטן,
במקום ביצועיסט, ובו׳?
י. ישראלי, תל-אביב

הוא והיא

היפן הציור של צור?

בתור קורא קבוע חפץ אני לבקשכם לעזור

לפני ימים מספר מכרתי תטונת־שמן לזוג
תיירים מקולומביה. שכחתי לקחת את
כתובתם, אם כי אני זקוק לה, כי בשנה
הבאה עומד אני לערוד תערוכה, וברצוני
להציג בה תמונה זו.
אולי יעזור לי פירסום התמונה לאתר את
הקונים, או אולי ידועה לטרמפיסט מאילת
שהיה אתם?
דויד צור, נוצפה־רמון
ציור הצורים של הקורא צור — ראה
תמונה:

בתולה

ד. מ״ תל־אביב

קול אדוניו

אתם מתפלאים ש״,קול-ישראל׳ נתגלה כזרוע
של הכת הבן־נוריונית״ (העולם הזה
.)1328
האינבם יודעים שכמו שיש לבריטניה
בי־בי-סי, יש לנו בי-נ׳י-סי?
קורא, תל־אביב

מקיבוץ גלויות לגלות

איר מסביר ד״ר שוראקי, יועצו של ראש־הממשלה
לענייני מיזוג־נלויות, את העובדה
שרעייתו נסעה לצרפת על־מנת ללדת שם את
ילדם השלישי אר ורק כדי להעניק לו אזרחות
צרפתית, כמו ליתר בני המשפחה?
האם שואף ד״ר שוראקי למזג את גלויות
צרפת?
אברהם ברוך, בעל פרס ומדליה
של האקדמיה הצרפתית, ירושלים

מועדון החיו ת הגרו שות

זכויות הערכים

חשוכה לשאלתו של הכותב יוסף יצחק
אליאס מבאר־שבע (העולם הזה ,)1322 אני
משיב על שאלתו הנבנית על פרופוזיציה
:טוטעית והיא — אם הערבים בארץ מקבלים
את זכויותיהם,
מדוע לא ימלאו חובותיהם,
כגון שרות
בצה״ל?
בפי לומר לטר
אליאם שהנחחד בטעות
יסודה, כי אין
הערכים בארץ מקבלים,
ולא החלק הקטן
מזכויותיהם; הן
אדמותיהם מופקעות
כראות עיניו של שר
האוצר וזכותם הטבעית
לחופש באדמות
אבותיהם נתונה בידי
ראש-המטשלה,
ומתחתיו המושל ה־צבאי,
השליט מצאדווה הסמכויות והבלתי
מרוסז בכל האזורים הערביים בארץ.
ובנוגע לשאלתד — מדוע אין הערבים
משרתים בצח׳׳ל, משתרעת התשובה על פני
שני חלקים:
הרישא היא, שאין השלטונות מביעים
אימון כלפי הערבים בארץ, ובטיוחד ל־
״נוצרים״ ול״מוסלמים״ ,כדי לתת להם לשרת
בצה״ל;
והסיפא, והיא חשובה:
האם לא מספיק שאתה יושב, נר ועושה
חיים בביתו של ערבי מסכן שעבר לגור ב־אוהל
צנוע בסחנה-פליטים? האם צריד להכריח
את אחיו או בנו של אותו ערבי להילחם
בו, להרים עליו רובה, ולנסות ל־תרנו?
מוחמד
מצארווד״
האוניברסינוה וזעברית, ירושלים

ביל־כול

באשר לרשימתכם אודות הבולים הנושאים
את הכתובת ״פלשתינה א״י״ (העולם הזה
:)1323
סידרת ״העולם מאוחד ננד המלריה״ אינה
הסידרה הראשונה הנושאת את הכתובת
״פלשתינה״ .הסידרה הראשונה מסוג זה הופיעה
כבר בשנת ) 1(1048 מיד עם כיבוש
רצועת עזה על־ידי המצרים. היחה וו הדפסת
רכב של השם ״פלשתינה״ באנגלית
וערבית על בולים מצריים מן המניין (שנשאו
את תמונת הפלד פארוק).
קטלוג הבולים הצרפתי הנודע ״איורט־טילייר״
טונה מאז, ועד אמצע שנת ,1962
123 בולים נושאי הכתובת ״פלשתינה״ .כל
הבולים הללו הינם בולים מצריים רגילים,
העזלם הזה 1329

קראתי אח המאמר על מועדון לגרושים
(העולם הזר )1320 ,ופשוט שמחתי שזה עומר
להיפתח. אד ברצוני
לומר שחסר
עוד מועדון לחיות•
בית טנורשות. אני
מקווה שיקהו בחשבון
נם את החיות
המסכנות.
רחל גור,
ניו־יורק, ארה״ב

תקבלכפ פו ת עור ו מ שקפי רכיב ה
ע ם קני ת או פנו ע ח די ש דג ם } 9 6ו

רכבלעם בע״נז
משרד ראשי: ת״א, אלנבי ,113 טל 63979 .
סניפים: ירושלים ש. צוקר. הנביאים 74 טל 28970 .
חיפהש. קרביץ״הרצל 92 טל 4885 .
חדרהא. אהרונוב,הנשיא 25 טל 2667 .

ברצונך לשמוח בפורים ז
ולה שתתף בנשפי ריקודי ם ו
ואינך יודע ל ר קו ד!
פנה א ל בי ת־ ה ספר ל ריקו די ם

ותלמד לרקוד תוך
מספר שעורים

הזדעזעתי לקרוא
שמתכוננים להשמיד
במדינת ישראל את
החתולים, בני־טשפח־תי.
זה מטש נורא!
מיזימץ,
המבורג, גרמניה

תל־אביב, רחוב יונ ה הנביא .38
מיצמץ כאשר המ שטרה בוכה

העולם הזה מעניין ומשקף את המציאות
באורה הנכון, אבל קיים נושא חשוב מאוד,
שכנראה נעלם מכם, ורצוי שת״חדו פעם שני
עמודים עבורו והוא — המשטרה. ה״
כוונה אינה לפעילות שלה, שאין ספק שהיא
יעילה, אלא להפלייה הקיימת בתור
שורותיה•
המשטרה, כנוף בטחוני שגי במעלה אחרי
צה״ל, אין לה כל רשות להפגין או לערוד
שביתות, וכל הנעשה באורח פנימי בתוכה
אין עוררים עליו, ובינתיים רבים הסובלים
ואינם יכולים לדבר.
העתונים כותבים שהמשטרה בוכה, שמצב
הניום רע מאור, וכוח־האדם הולר ומתמעט
עקב נל־הפיטורים הפוקד אותה. מדוע זה?
האם יש לשוטר ערד ברחוב, בקרב הציבור?
(כל שוטר יניד שלא).
האם השוטר מקבל את המניע לו ובצדק?
מהו מספר המקופחים, המשרתים בחיל מזה
20 עד 30 שנה, ולא זכו להעלאה (הכוונה
אינה לקצונה כי אם לשוטרים ולסמלים
בעיקר, כי הקצינים די מאושרים, את זאת
תוכלו ללמוד מתור סקר הפיטורים 500 .
שוטרים וסמלים התפטרו, לעומת חמישה
קצינים בלבד).
שוטר, תל-אביב

זכות קדימה כמדור זה תינ תן
דמכתביהם שד קוראים המצרפים
את תצדומיהם למכתבים.

פצעונים ופגמי עור...
חדלו לגרום לבעיות בימינו אלה
תודות לקרם הנפלא פ 14 של
קליאו. כבר א חרי שימוש ראשון
מרגישים בהקלה, כי פ 14 חודר
עמוק לנקבוביות, מנ קן ומזין א ת
העור.

דרוש פ 1 4

ותיווכח.

״לוי ד״
חטכון הבינלאומי ל ה תכ תבו ת

נסה לז ה ב
לעולם
לא תו ת ר עליו

אלפי מכתבים
לפי שיסד, אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־־אכיב, ת .ד4185 .

כמדינה
העם
האק טי ביז םהחדש
ביח״ר: פרדס-חגה, טל ,2$3• .חדרה
חזסנומ:
לקנלמ
משרדים
תל־אביב, שד׳ רוטשילד ,73 טל 61379 .
חיבה, רחוב חי צ ל 4טל 69251 .
ירושלים רחוב שלומבייו
חסלכה 4טלפון 27419

בטרום טשורין
לתק רו ת חוץ

בטרום משורין
למחיצות

בטרום משורין
לגגות ול תקרו ת

שני מאורעות גדולים הסעירו את המדינה
השבוע: המערכה לביטול המימשל הצבאי
(ראה עמודים 6־ ,)5וההחלטה של ביתר,משפט
הגבוה לצדק נגד הכפייה הדתית
(ראה עמודים 11־ .00 היה להם מכנה משותף
אחד: במרכז שתי המערכות עמדו
ארגוני־אזרחים, שקמו על בסים של התנדבות,
הרחק ממחנות המפלגות הוותיקות.
הוזעד היהודי־ערבי לביטול המימשל הצבאי,
שהדריך את המערכה הציבורית נגד
המימשל, מורבב ממספר רב של גופים
וחוגים, אשר אף אחד מהם (זולת מק״י)
אינו מופיע בבחירות, אינו צד קולות, אינו
פועל למען אינטרסים מפלגתיים. על כן
היה בכוחו למשוך מתנדבים צעירים וקשישים,
לגייס כוחות רעננים, שאינם לוקחים
חלק במאבקים המפלגתיים במדינה.
החלטת בית־המשפט בפרשת הנרייטה שלזינגר
היתד. שיא של מערכה, שנוהלה כולד.
ביוזמת גוף בלתי־מפלגתי: הליגה למניעת
הכפייה הדתית. גם ליגה זו מצטיינת בכשרונה
לגייס מתנדבים מכל השכבות, ובעיקר
מקרב הנוער, המוכנים לספוג למענה מכות
ברחובות. פעיליה העיקריים רחוקים מכל
אינטרס מפלגתי.
מאורע שלישי עמד להתקיים השבוע,
נידחה ברגע האחרון: מסיבת־עתונאים מטעם
קבוצת אנשי־רוח למען הפירוז האטומי
של המרחב. הקבוצה, שעמדה לפתוח במסיבה
זו מסע עממי רחב יותר, מהווה גם
היא חוג־פעילים בלתי־מפלגתי.
הצבאות החדשים. התגבשותם של
גופי־אזרחיים למען פעולה מדינית היא תופעה
חדשה בישראל — אולי התופעה החשובה
ביותר בשנים האחרונות.
לכולם תכונות משותפות מסויימות. כולם
קמו באופן ספונטאני. כולם נועדו למלחמה
למען מטרה קונקרטית, מוחשית,
תוך ויתור על הטפה אידיאולוגית מופשטת.
כולם בנויים על העקרון הוולונטארי. בראש
כולם עומדים מנהיגים הבורחים מן ההוזי
המפלגתי העכור. כולם פועלים מחוץ לכנסת.
לכולם חסר כסף ומנגנון, ולכולם יש
אוצר גדול של התנדבות.
בחשבון הסופי, זהו סימפטום נוסף של
התהליך המטביע את חותמו על המדינה:
פשיטת־הרגל של המפלגות הישנות. מפלגות
אלה שוב אינן יכולות להלהיב המונים, וגם
אינן רוצות בכך. בהיותן שותפות לחלוקת־השלל
של המישטר, אין הן יכולות ללחום
מלחמה של ממש בו.
בשדות־הקרב החשובים ביותר בחיי האזרח
הישראלי: החימוש האטומי במרחב, הכפייה
הדתית המתפשטת, דיכוי המיעוטים
— שוב אין הצבאות המפלגתיים המסורבלים,
עמוסי האינטרסים, מוכנים או מסוגלים
עוד ללחום. מקומם נתפס בהדרגה
על־ידי צבאות־מתנדבים קטנים, נלהבים ונועזים.

יקבל תהליך זה תנופה נוספת, הוא
עשוי לשנות לחלוטין את המפה הציבורית
של ישראל.

ה כנ ס ת
עמוד ה ק לון

ח לי ב 1ת ח רי 1ן

עשה זאת על חשבוננו

טסט ראשו! חיגם
יקבל כל תלמיד הנרשם ללימודי נהיגה בין ה1.3.63—1.4.63
בבית הספר ״אלחנן״ ,רחוב בן־יהודה ,66 טל׳ ,231862ת״א.
לד בדרךבההצליחורבים

׳17111 #77חסויק 1 9
62 19.1312 01316111

נוי ?
יבלת
תפובווג,

גא פרס
אווזו בתסרם.

עבור המבחן -בבית הספר אלחנן

בנקודה אתת ויחידה היו מאוחדים גם
מחייבי המימשל הצבאי וגם שולליו, בתום
ההצבעה הגורלית בכנסת, בה ניצחו המחייבים
ברוב של 57 נגד .56 אלה גם אלה
התייחסו בבוז עמוק לאותם שעמדו באמצע
— הנשמות התועות, מוכרי־המצפון, הבוגדים
והקוזיזלינגים.
הבוגדים והצבועים. בראש עמוד-
הקלון עמדו, במובן, ארבעת הקוויזליג־גים
הערביים של המימשל הצבאי. לגביהם
לא היה שום ספק: הם ידעו היטב שהם
מוכרים את מאזזיי בני עמם, ללא יוצא
מן הכלל.
השאלה הייתה: מי היה ראוי יותר לבוז
— שני המוכרים הגלויים, או שני המוכרים
שניסו להתעטף באיצטלה של אנשי־מצפון?
ג׳אבר
מועדי הדרוזי ודיאב עובד מטייבה
הצביעו בעד המימשל בכל ההצבעות,
הכריזו בגלוי את אופיים ומהותם. לא כן
אחמד זאהר מנצרת ואליאס נחלה מכפר
ראמה. גם להם היה ברור כי עליהם להציל
את קיום המימשל הצבאי בכל מחיר.
אולם במיסגרת זו ביצעו כמה תחבולות
(המשך בעמוד <7
העולם הזה 1329

*** ני מדינאים דגולים — השייך ג׳אבר מועדי והסייד דיאב עבד — הצילו את
11/המימשל הצבאי. מול התקפתם השפלה של עוכרי־ישראל, כמו יגאל אלון ומנחם
בגין, מאיר יערי ופנחס רוזן; מול ההמונים הפרועים בחוץ; מול חברי הקיבוצים, פרופסורים,
סטודנטים ושאר הבוגדים — קמו שני אישים נאצלים אלה והצילו את ד,בטחון.
ראיתי אותם ביום הרביעי הגדול, שעה קלה לפני התחלת הדיון המכריע. הם ישבו,
יחד עם חברם אחמד זאהר, סביב שולחן במזנון הכנסת, ותיכננו את הבגידה הגדולה.
עמם ישב האדם המעביר להם את ההוראות — איש־מנגנון מפא״י בשם עיני, המושך
בחוטים בתיאטרון־בובות זה.
אחרי כמה דקות נכנס הח״כ הערבי הרביעי, אליאס נחלה. בפנים קודרות׳ ישב ליד
שולחן סמוך. זאהר ניגש אליו, שלף עט ויחד תיכננו השניים את תמרונם העכור — מתי
יצביע כל אחד, ומתי יימנע כל אחד, כדי להעמיד פני לוחמים במימשל, בשעה שהם
מצילים את המימשל.
ואז הגיע המחזה לשיאו. למזנון נכנס גבר לבוש מדים — מושל צבאי —
אלוף־מישנה בצה״ל. יהושע ורבין, מושל הגליל, ניגש לשולחן וישב בראשו. הח״כים

מאת __

אודי אבנר
הערביים קפצו מכסאותיהם, התחרו איש ברעהו בדברי חנופה והתרפסו.לבסוף לחצו
כולם ידיים, כקושרים שהחליטו סופית לבצע את זממם, ועברו לאולם המליאה.
כך, מן הסתם, נועדו קוויזלינגים בכל התקופות ובכל הארצות׳ — מועצות־גסו, יודן־
ראטים, ראשי־שבטים קולוניאליים. הארבעה ידעו זאת. הם הפיצו סביבם ריח של מצפון
רע, כמו צחנה. כאשר חייכו באופן הפגנתי, היה חיוכם מאולץ ומערת, כאשר שוחחו,
העיפו מבטים חשדניים מעל לכתפיהם.
הם לא היו היחידים שמצפונם הרע הטריד אותם. האקלים הנפשי של ישראל בשבוע
זה בא לכלל גילוי בתופעה, שהיתר, העובדה המרכזית של השבוע: כל מי שנתן את ידו
להמשך קיומו של המימשל הצבאי, עשה זאת במצפון רע. רבים מן הח״כים שהרימו
בגלוי את ידיהם למען המימשל, דאגו להפיץ בחוגים פרטיים, ואף בעתונות, כי בעצם
הם דוגלים בביטול המימשל. נציג אגודת ישראל, שתירץ את הימנעות סיעתו בתום
הדיון, עשה זאת בקול בכייני ומעורר־רחמים.
תופעה זו לא היתד, מוגבלת לכנסת. בין אנשי הרוח, והאמנים, לא היה אף אחד
שסירב לחתום על העצומות השונות לביטול המימשל. מי שנמנע מלצרף את חתימתו,
נאלץ להתנצל בקול רפה :״אני לא חושב שזה יועיל או ״הייתי חותם ברצון, אבל
פרנסתי תלויה בממשלה וכר.
כמו בכל פעולה ציבורית, השתתף רק מיעוט אקטיביסטי קטן במיבצעים עצמם. אך
מיעוט זה ידע כי הוא נהנה מאהדתו המכרעת של הציבור הנאור. מי שהוזמן לפעולה
ולא השתתף בה, הרגיש את עצמו כמשתמט, חיפש לו תירוץ.
ניסיתי להגדיר אקלים זד, בדברי בעצרת המישלחות בירושלים, לפני צאת מיצעד־המשלחות
ברחובות הבירה :״במדינות רבות בעולם קיים דיכוי של מיעוטים, מפעיל
השלטון שיטות של הפחדה ודיכוי, אפלייה וקיפוח. אולם רק במדינת ישראל מתקומם
הרוב נגד דיכוי זה, מתעוררים ההמונים לפעולה נגדו. על כן אנו גאים במדינה זו, על
כן אנו אוהבים אותה.״

ך יבושו של אקלים זה, הפיכתו לעובדה פוליטית מרכזית — זה היה ההישג
^ האמיתי, העיקרי, של המיבצע הקצר והנימרץ, אשר נערך במשך עשרה הימים

מאחורי הדגל הלאומי, צועדים אישי־ציבור עבריים
׳11111111
1 1 1 1 1 .1 1 1 1 1 | 1וערביים, נציגי הפעולה השמית, מק״י, וקבוצת אל־ארד.
כולם עונדים את המלאי הצהוב, כשעליו סמל האיקס השחור. משמאל, ניראים בתמונה:
״יעקוב״ ,מוותיקי לח״י, שאיבד את זרועו במלחמת המחתרת, כשמאחוריו המשורר הערבי
עיזאם עבאסי, המנהיג הערב 1,הקומוניסטי אמיל תומא, אנשי הפעולה השמית ראובן אל־מוזלינו,
ד״ר יעקב ירדור. מאחורי הדגל: אורי אבנרי. בשורה השניה, בין השאר, המשוררים
הערביים מחמוד דסוקי וראשד חוסיין, שלקחו גם הם חלק פעיל בהפגנה זו.

האחרונים לפני ההצבעה, תחת סימן האיקס. עתה הגיעה השעה לניתוח הצלחותיו ובשלו־נותיו
של מיבצע זה, להסקת הלקח.
איש מאיתנו, שהשתתפו בתיכנונו ובביצועו, לא היה פנוי להגדיר בבירור את יעדיו,
לפני התחלתו. אחר מעשה הייתי אומר כי היו לו שלושה יעדים טבעיים, והם:
• להפעיל לחץ מוסרי על סיעות הכנסת, כדי להכריחן לעמוד בהתחייבותן ולהצביע
למען ביטול המימשל הצבאי.

• להפוך את מעמד ההצבעה עצמו דרמאטי, להעמידו במרכז התודעה הציבורית,
כדי לשוות לו ערך חינוכי לאומי.
• לצקת, תוך כדי מאבק, דפוסים של אחווה עיברית־ערבית׳ ,שתטביע את חותמה על
המדינה ועל המרחב כולו.
לאור יעדים אלה, יש לנתח את התוצאות. מה הושג? מה לא הושג? היכן היו
נקודות־התורפה?

שלושת היעדים

הסיום: בהצסדבות המרו נווש נעצרה ההפגנה, כשהמונים ממלאים את הוהובות

ניתוח אובייקטיבי של מיבצע כזה הוא תנאי מוקדם לתיקון ליקוייו, לשיכלול
שיטותיו, לתיכנון מפוכח של המיבצעים הבאים — וגם להבנת רוח המדינה ומציאותה
המדינית.

היעד הראשון: הכגס ת

ך * יעד הראשון לא נכבש. בכנסת לא הושג רוב לביטול המימשל הצבאי. המימשל
| 1הצבאי נישאר, על כן, על כנו — ושר־הבטחון כבר הודיע כי לא ירשה שום
הקלות נוספות.
זהו כשלון ברור, ואין טעם לטשטשו.
אולם הצורה בה זכה המימשל הצבאי לרוב הזעיר שלו — יש לראות בה ניצחון
חשוב למיבצע איקס.
בפני עם ועדה הוכח כי המימשל הצבאי — וכל המערך הבטחוניסטי במדינה — יכולים
לקיים את עצמם רק בעזרת קוויזלינגים בזויים, שהוכנסו לכנסת, בדרכי טרור, על־ידי
המימשל הצבאי עצמו. המימשל בוחר בקוויזלינגים, הקוויזלינגים מקיימים את המימשל.
כפי שהגדיר זאת ח״ב מנחם בגין :״פרפטואום אימובילה.״
בשביל המישטר הבטחוניסטי, זוהי השפלה עצמית ממאירה, החותרת תחת אושיות
קיומו. זוהי תעודה של פשיטת־רגל מוסרית, המגלה את חולשתו הפוליטית היסודית.
הקוויזלינגים לבדם לא הספיקו ״.נוסף על תמיכתם, נאלץ האחד־בדורו להזדקק לאיש
מסוגו של אריה אלטמן, לאנוס בפומבי את מצפונם הרופף של אנשים כמו יזהר
סמילנסקי ומשה אונא, להשיג רוב המורכב מח״כים שהודיעו מראש כי הם מצביעים
בניגוד להשקפתם ולהכרתם.
זהו הנצחון האמיתי של המערכה נגד המימשל. הוא לא הושג מאליו. אין הוא אלא
תוצאה של הלחץ המוסרי העממי, שהופעל בימים המכריעים.
רק הודות ללחץ זה החליטה אגודת־ישראל להימנע מהצבעה, בניגוד לעמדתה לפני שנה,
כאשר מכרה, את קולותיה למימשל הצבאי( .ציניקאים יכולים להגדיר זאת אחרת: הלחץ
הביא לעליית מחירה של האגודה, כך שמפא״י שוב לא יכלה להרשות לעצמה את קניית
קולותיה, נאלצה להסתפק בקניית הימנעותה ).רק הודות ללחץ זה החליטו האנוסים
לפרסם את פירפוריהם ברבים. רק הודות ללחץ זה נישארו התוצאות בלתי־בטוחות עד
לרגע האחרון.
כל זה הושג במיבצע של עשרה ימים, ללא כסף, ללא מנגנון, ללא תיכנון ארוך־
טווח. אפשר רק לשער מה היה המצב אילו היה המיבצע מתנהל במשך חודשיים, אילו
היתד, לו שהות להכות גלים גבוהים יותר בקרב ההמונים, אילו עמדו לרשותו רבבות
לירות, אילו הספיק לגבש מנגנון של פעילים.
האם לא יכולנו להכריח את אגודת־ישראל להצביע למען ביטול המימשל? האם לא
היה מצב־הרוח הציבורי מעניק כוחות חדשים לצעירי המפד״ל, עד כי היו מכריחים
את צמרת מפלגתם לשנות את עמדתה, או לפחות לתת חופש־הצבעה לח״כיה? האם לא
היינו מגייסים את הציבור הערבי, המאוכזב וד,מיואש, לפעולה רחבה יותר, שהיתר,
משתקת את מזימות הקוויזלינגים? האם לא היינו מביאים לזעזועים פנימיים במפא״י
עצמה?

להושיט את ידו לישראל — חבל שלא קם איש והזכיר לו כי המחתרת העיראקית שלחה
בשעתו שליח לממשלת ישראל ונדחתה; כי עבד אל־נאצר ניסה בשנותיו הראשונות ליצור
מגע עם ישראל; כי מלך מארוקו ישב ראש בוועידת פירנצה שנועדה להפגיש ישראלים
וערבים; שיוסף גולן סולק מתפקידו דווקא מפני שיצר קשרים עם חוגי־שלטון ערביים;
שאישים ישראליים נפגשו בגלוי ובפרהסיה עם שר־החוץ העיראקי, עם ראשי ממשלת
הפל״ן ועם אנשי־רוח ערביים; ועוד ועוד ועוד — כל אותן עשרות פרשות שפורסמו
במרוצת השנים מעל עמודי העולם הזה.
האם לא נכלא אהדונצ׳יק כהן דווקא מפני שגילה פרשות אלד, בסיפרו, אשר מפ״ם לא
העזה לפרסמו עד עצם היום הזה? האם לא זו הסיבה שנשיא־ר,מדינה, בהשראת חוגי
בן־גוריון, מסרב לשחרר את אהרונצ׳יק אף יום אחד לפני גמר תקופת מאסרו?)

היעד השני: חינוך העם

*^ 3לנכי היעד הראשון הושג רק נצחון חלקי, הרי הושג נצחון שלם לגבי היעד
^ השני. ההצבעה על המימשל הפכה לחוויה לאומית, שחדרה לתודעת כל אזרח
בישראל. היא היכתה גלים בקרב הנוער הלומד, שנחשב עד כה לאדיש עד ללא־תקנה.
המערכה עוררה הזדהות, התלהבות, סקרנות, איבה ושינאה, יותר מכל מערכה לאומית
מאז פרשת לבון.
במשך עשרים וארבע השעות האחרונות התהלכה המתיחות בחוצות ירושלים. גרמו
לכך לא רק ההפגנות עצמן, וגם לא הגיוס העצום של אלפי שוטרים חמושי אלות
וחבושי קסדות, אלא הזרם הגדול של צעירים מכל כנפי־הארץ שבאו ביוזמתם שלהם
לירושלים כדי להיות עדים להתרחשות, ושניסו (לשווא) לעקוב אחרי הדיון בכנסת. במידה
קצת פחותה מזו חדרה המתיחות לכל בית בישראל, באמצעות שידורי ר,רדיו, הכותרות
הזועקות של עתוני־הערב, הפלאקאטים, הסיסמות המצויירות, והכרוזים.
ביסודו של דבר יש לזקוף הצלחה זו על חשבון הנושא עצמו. קיומו של המימשל
הצבאי, מישטר של דיכוי המיעוטים, מעורר מטבעו רגשות עמוקים. גם המערכה
הציבורית הגאונית ביותר אינה מסוגלת להפעיל המונים, אם הנושא אינו מעורר הד
בליבם. אך מאידך: גם הנושא המסעיר ביותר אינו מביא להתגייסות עממית (מחוץ
למיקרים היסטוריים נדירים) ללא מערכה ציבורית מאורגנת, מתוכננת ומגובשת.
מרכזיו׳,עצבים של מערכה זו היה הוועד היהודי־ערבי לביטול הסימשל הצבאי. היה זה
הוא שהפעיל, במישרין או בעקיפין, מרצונם או שלא מרצונם, את כל שאר הגופים
שפעלו, שהביא להתעוררות ספונטאנית של גופים חדשים, שהביא לריכוז המערכה
ולתיאומה. מאחר שעמדו לרשותו ימים מעטים וכוחות דלים בלבד, יכול הוועד להתגאות
בתוצאות המזהירות שהושגו.
התעוררות המונית זקוקה לסמלים, שיש בכוחם להלהיב ולאחד. המפלגות הוותיקות,
שאיבדו מזמן כל קשר עם לב ההמונים, שכחו אמת זו. אני מאמין כי סמל המאבק —
הטלאי הצהוב העגול, כשעליו האיקס השחור של הביטול — תרם השבוע תרומה
להעלאת המתח ההמוני, לפני ההפגנות ובהפגנות עצמן. סמל זה, שנתקבל רישמית
על־ידי הוועד היהודי־ערבי (ואני שמח שהיה ׳ י חלק בכך) ,עבר לאחר מכן לרוב הגופים
האחרים, העניק למערכה כולה — ברחוב העיברי וברחוב הערבי — ליכוד וכיוון.

ליד הכנסת: שוטוים עם קסדות, מכונית אלהוס ותגנוות-חל 0מן הגיוס ההמו1י
בקיצור: האם לא היה מיבצע כזה הופך את פשיטת־הרגל המוסרית של המימשל
לתבוסה פוליטית?
אין לי ספק כי יכולנו להשיג את כל היעדים האלה. מפלגות — ואפילו אותם טראסטים
כלכליים־מנגנוניים הקרויים בישראל בשם, מפלגות״ — אינם קיימים בחלל ריק. יש
להם קשר כלשהו עם הציבור. הם זקוקים לקולות בבחירות. תנועה המונית גדולה
מוכרחה להשפיע עליהם — ולוא גם בעקיפין.
אילו הכפלנו את מאמצינו, יכולנו לנצח הפעם. עתה חובתנו היא לדאוג שננצח בפעם
הבאה.

חודו שד קו? אחד

*** תי מ ח שבו ת, במערכה על הכנסת, ניקרו במוחי כאשר האזנתי ביום הרביעי
לוויכוח ולד,צבעות.
ראשית: קול אחד ויחיד בכנסת יכול להיות בעל חשיבות עצומה.
בטוחני כי בשני המיפגנים ההמוניים בירושלים היו מאות מפגינים שכלל לא טרחו
להצביע בבחירות האחרונות. והנה מסתבר כי לכמה מאות קולות יכולה להיות, במצב
מסויים, השפעה רבה. בעת חישוב העודפים של המפלגות, יש וח״כ נכנס לכנסת
בזכות מאד,־מאתיים קולות. ח״כ אחד כזה היה, ביום הרביעי שעבר, משנה את תוצאות
ההצבעה.
בכל מערכת־בחירות בישראל נמנעים מאות אלפי בעלי זכוודבחירה. אחוז ניכר
מהם הם אזרחים המרגישים כי ״נמאס״ ,כי ״אין טעם להצביע״ ,כי ״המפלגות מגעילות.״
שיכבה זו כוללת דווקא את החוגים המתקדמים ביותר, בעיקר בקרב הנוער.
יתכן כי ההצבעה על המימשל הצבאי, שהוכרעה על חודו של קול אחד, מחייבת
את כל הכוחות הבלתי־מזדהים והבלתי־תלויים בארץ למחשבה חדשה בענין זה.
זאת ועוד. בוויכוח בכנסת הושמעו כמה וכמה נאומים מזהירים. מנחם בגין, מרדכי
בנטוב, משה כרמל, הגיעו כולם, בקטעים מדבריהם, לפסגות של כושר־שיכנוע. ובכל
זאת: בלט כי מכל הנואמים היה רק אחד שהצבעתו בעניין רמימשל הצבאי נבעה
מהשקפת־עולם ברורה, מגובשת וכוללת. היד, זה הקומוניסט הערבי, תופיק טובי, שנשא
את הנאום הטוב ביותר של חייו. כל האחרים לא יכלו להציב מול השקפת־עולמו
הברורה של דויד בן־גוריון תפיסה כוללת ועיקבית משלהם.
אולם הגישה הקומוניסטית רחוקה מלהיות היחידה המצביעה על דרך הגיונית ועיקבית
לשלום במרחב, והרואה בבעיית ערביי ישראל חלק מן התמונה הגדולה. במדינה התגבשה
השקפת־עולם ישראלית־פאטריוטית, הדוגלת באיחוד התנועות הלאומיות העיברית והערבית
במיסגרת מרחבית, וד,מייעדת לערביי ישראל תפקיד חשוב במסגרת זו. הויכוח
בכנסת ממש שיווע להשמעת קול חדש כזה, וחסרונו הטביע את חותמו על כל מהלך
הדיון.
(ונוסיף בסוגריים: כמה קל היה לסתור בו במקום את כל הטענות הענייניות־כביכול
של דויד בן־גוריון, לולא היו כל הדוברים — מלבד תופיק טובי — כה רחוקים מן
העניין הנידון. כאשר טען בן־גוריון כי בכל ר,מרחב כולו אין אף ערבי אחד המוכן בגלוי

זהו סמל חינוכי. אין צורך להסביר אותו — הוא מסביר את עצמו. הוא יוסיף להדריך
את המשך המאבק, למלא שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה.

אסור 7שפוך דם1

ף* דור לכל כי יכולנו להעמיק את החווייה פי כמה, להפוך את מאורעות ירושלים
^ ל סנ ס צי ה לאומית ובינלאומית. לצורך זד. היה דרוש רק דבר אחד — התנגשות
עם המישטרה.
אין ספק כי הדבר היה נוצר בעל כורחנו, אילו התמידו השלטונות בסירובם להרשות
לוועד לערוך הפגנה חוקית. אני משוכנע כי במיקרה זה לא היה שום כוח בעולם מרסן
את המישלחות מלצעוד לעבר הכנסת — וירושלים היתד, רואה תמונות שלא ראתה
כדוגמתן מאז הויכוח על השילומים. כי זכותם של אזרחים להתקהל ולהפגין היא זכות
דמוקראטית אלמנטרית — ואמצעי־דיכוי שרירותיים היו מעוררים בהכרח שפיכות־דמים.
גם אחרי שניתן, ברגע האחרון ממש, לפי דרישת בית־המשפט העליון, הרשיון
הכתיבה להפגנה נתיב צדדי, שהרחיק אותה מן
לתהלוכה, סערו הרוחות. המישטרה
הכנסת, וסגרה בפניה את מרכז העיר. חמש מאות חברי המשלחות שצעדו במיצעד —
אנשי מק״י, הפעולה השמית, אל־ארד, ועד־הנוער, וכל שאר החוגים והאזרחים שבאו
להפגין ביום זה — היו כולם אקטיביסטים נלהבים, בעלי כוח־רצון והחלטה נחושה. איש
מהם לא חשש מפני התנגשות. איש מהם לא היה מקפל את הדגל ונעצר במקום שנקבע
ברשיון, לולא נקטנו מראש אמצעים נמרצים ביותר להבטחת פיזורה של ההפגנה בשקט.
השאלה היא: האם צדקנו בכך?
השוללים יכולים לומר: הפגנה שקטה, אם אינה הפגנה של רבבות, אינה יוצרת את
הרושם הדרוש. רק תצלומים של התנגשויות־דמים יוצרים חוויה של ממש. הם מוכיחים
כי בעלי ד,ההפגנה הם קנאים למטרתם, שהם מוכנים לשפוך אם דמם למענה, ועל כן
הם מעוררים כבוד בארץ, במרחב ובעולם.
להצדקת טיזר, זו אפשר לספר סיפור קטן. קדיש לוז, העסקן המפא״י המכהן (בגלל
הכנסת, הודיעכידוע מראש כי הורה לוועדות
אזלת־יד שאר המפלגות) כיושב־ראש
הכנסת שלא לקבל משלחת מטעם הוועד היהודי־ערבי, מפני שגוף זה זומם לעורר
מהומות. הוא הסתמך על משפט שאמרתי בעצרת־הד,מונים באולם מוגרבי, אותו קרע
באופן שרירותי מן ההקשר ההגיוני שלו.
כדי למנוע פרובוקציה, כינס הוועד היהודי־ערבי מסיבת־עתונאים דחופה, ערב ההפגנה,
והודיע כי אינו מתכונן להעלות לירושלים המונים, אלא רק משלחות מצומצמות —
על־מנת למנוע כל טענה, וכל אפשרות, של מהומות. במסיבה וו לחץ עלי כתב ג׳רוסלם
פוסט, במשך שעה ארוכה, לפרט בדיוק את המספר המכסימלי של חברי־משלחות שנביא
בפני העתונאים שלא נעלה לבירה בשום פנים
לירושלים. לבסוף התחייבתי חגיגית
יותר ממאתיים איש. גם זה לא סיפק את כתב נ׳רוסלם פוסט, והוא לחץ עלי להקטין
מספר זה.
קיימנו התחייבות זו כמעט כלשונה (בסך הכל הבאנו לירושלים כ־ 300 חברי משלחות,
עיברים וערבים, מכל חלקי הארץ) .ואז, למחרת ההפגנה, יצא דווקא ג׳רוסלם פוסט

במדינה

של שוטרים ואנשי מישנזר־הכנסת חסמה את הדרך בפני חמשת
חברי המישלחת, שביקשו להבייא לכנסת את עצומת ההפגנה
החוקית, שנתפזרה קודם לכן בשקט. במישלחת השתתפו ׳עורכי־הדיך ירדור ונקארה, קרדוש
מנצור מנצרת, מחמוד דסוקי מטייבה, נציג ועד התלמידים התיכוניים מתל־אביב ועורך
העולם הזה. בתמונה: שוטר דוחף את אורי אבנרי. אחרי שצולמה תמונה זו, הצליחה המיש־לחת
להגיע עד לפתח לישכת־המודיעין של הכנסת, שם גורשה בגסות על־ידי רס״ר המישמר,
רודי לוי, לשעבר רס״ר בכלא צבאי, לפי הוראותיו האישיות של יושב־ראש הכנסת, קדיש
לוז, שסירב אף להרשות לחברי המישלחת להיכנס לבניין באורחיהם של אחדים מן הח״כים.

חסיגה וויה

בתרועה גדולה: שנכשלנו כשלון מחפיר, שלא הצלחנו לגייס בארץ כולה אלא מאתיים
איש. העתון חזר על כך במשך שלושה ימים רצופים — יום אחרי יום — במאמרים
גדולים.
נידמה כי פרשה זו מצדיקה את אותם הטוענים כי לא היינו צריכים להקפיד כל־כך
על אמצעי־הזהירות מפני מהומות, וכי לא היינו צריכים לצמצם את המשלחות. אילו
הבאנו אלפים, עם כל הסכנה להתנגשויות־דמים שהיתר, כרוכה בכך, לא היה העתון
האנגלי של מפא״י יכול לנקוט קו זה.
בכל זאת אני סבור — כמו כל חברי הוזעד — כי צדקנו בכך שנקטנו בקו ההפוך:
שמצינו את האפשרויות החוקיות, שהסתפקנו במיפגן שקט ומוגבל. ולא רק מפני שאנו
דוגלים בעקרונות של אי־אלימות.
מדוע? כי אסור היה לנו לשכוח לרגע: נקודת־התורפה של המערכה היתד, בכנסת. כל
עוד היה סיכוי כלשהו שמפא״י לא תשיג בה רוב, אסור היה לנו לעשות דבר כדי
להקל על מפא״י את המלאכה.
אילו פתחו הח״כים הנכבדים את עתוניהם ביום הרביעי וראו בהם תמונות־אימים
של פצועים שותתי־דם, של הסתערותראלות, של אלימות המונית, היה הדבר מספק
למוכרי־המצפון את התירוץ המבוקש לשפלותם. הם היו משמיעים את הקריאה :״הצילו
את הכנסת! רוצים להפעיל טרור על בית־ר,נבחרים!״ באיצטלה של אי־כניעה לאלימות
היו מוכרים את קולותיהם למימשל.
כל החבורה העלובה — סמילנסקי ושות׳ ,הקוויזלינגים, אנשי אגודת־ישראל והמפד״ל —
לא היתד, מתגלה אז במערומיה המבחילים. כבודה היה ניצל. מאזן־הכוחות בכנסת היה
משתנה ברגע האחרון. ההצבעה לא היתד, מסתיימת בהכרעה של קול אומלל אחד.
בקיצור: החוו ר, הלאומית היתד, מביאה לתוצאות הפוכות מאלה שחתרנו לקראתן.

גגע הפזגגו ת

ח ת הבעיות הגדולות שהפריעו למארגני המאבק היתה מחלה ישראלית ותיקה:
הפילוג. מחנות שונים, הפועלים למען אותה מטרה בשטח מסויים, אינם מסוגלים לשתף
פעולה, בגלל חישובים מפלגתיים קטנוניים.
בוועד היהודי־ערבי מאוחדים כוחות אשר ביניהם פעורות תהומות אידיאולוגיות. במים־
גרתו שיתפו פעולה אנשי אל־ארד, האוהדים את עארף העיראקי, עם קומוניסטים, שחבריהם
נשחטים בימים אלה עצמם על־ידי עארף. אנשי הפעולה השמית, שהם דמוקראטים
קנאיים, משתפים בו פעולה עם הדוגלים בדיקטטורה של הפרולטריון. כי ניגודים עמוקים
אלה אינם נוגעים ליעד המוחשי של ביטול המימשל הצבאי.
אולם אף אחת מן המפלגות הישראליות הוזתיקות אינה מסוגלת להתרומם לדרגת חישוב
מעין זה. הדבר בלט השבוע לעיני ההמונים בירושלים, בפרשה המוזרה של שתי ההפגנות.
באוניברסיטה נוצר ועד־הסטודנטים לביטול המימשל הצבאי, בו השתתפו התאים של
חרות, הליברלים, מפ״ם, מק״י, אחדות־העבודה, יחד עם הסטודנטים הערביים ובלתי־מפלג־תיים.
מובן שגם בוועד זה היו אוהדי הוועד היהודי־ערבי הכוח המדרבן. לפי הצעתם,
הכריז ועד־ד,סטודנטים על הפגנה.
השלטונות ניסו למנוע הפגנה זו. אחרי שבית־המשפט העליון ציווה לתת לה רשיון,
הצליחו השלטונות בתחבולה אחרת: הם קבעו את מועדה בדיוק באותה שעה בה עמדה
להתקיים תהלוכת המשלחות של הוועד היהודי־ערבי.
ההגיון היה מחייב לאחד את שתי ההפגנות. אולם אנשי המפלגות נחרדו מן המחשבה
כי יצעדו יחד עם משלחות הודעד היהודי־ערבי. הם תבעו להפריד לחלוטין בין שני המיפ־גנים,
אף קיצרו בשל כך ברגע האחרון את מסלולם.
הדבר העמיד את הוועד היהודי־ערבי בפני שאלה מיידית: לאן לשלוח את הסטודנטים,
הערביים והעיבריים, הנמנים עם אוהדיו? אחרי דיון הוחלט לוותר עליהם בהפגנה הגדולה,
כדי לחזק אתי הפגנת הסטודנטים הכל־מפלגתית.
התוצאה: שתי ההפגנות ד,וחלשו במידה רבה. תאי־ר,מפלגות של הסטודנטים, בעלי המתח
הנמוך, ניכשלו בגיוס המוני הסטודנטים. רבים מהם גם לא ידעו על קיום ההפגנה, למרות
שאפשר היה בנקל לגייס אלפים. הקהל התבלבל בין שתי ההפגנות, לא ידע לאן לפנות.
חלק מן המפגינים ברחו באמצע ההפגנה של הסטודנטים אל ההפגנה של הוועד היהודי־ערבי.
הדבר איפשר לכתבלבי המימשל בכמה עתונים להמעיט בדמות ההפגנות, בהסתמכם
בעיקר על ההצלחה המועטה של הפגנת־הסטודנטים.
בשיא של פלגנות הצטיינה, כרגיל, מפ״ם. מפלגה זו מרכזת בשורותיה אלפים ממיטב
הנוער, השש לקראת המאבק לביטול המימשל. אך תרומתה למערכת השבוע היתר מבוטלת.
רק אחרי שהוועד היהודי־הערבי פיתח פעולה רחבה, ונוצרה תסיסה בקרב צעירי מפ״ם,
הסכימה המפלגה להפעילם בפעולה חד־פעמית׳ צדדית: כאלף צעירי מפ״ם כיסו את הארץ
בסיסמות נגד המימשל, במיבצע רב־עוצמה אך חסר־המשך.
מפ״ם סירבה להעלות לירושלים משלחות מקיבוציה. אילו הופיעו בהפגנה הגדולה, בצד
שלטי השמות של הכפרים הערביים, שלטים עם שמותיהם של חמישים הקיבוצים השכנים
— היה הדבר מוסיף למיפגן לא רק כמות, אלא גם מימד נוסף.
מפ״ם לא עשתה זאת. גרוע מזה: מעל עמודי בטאונה המפלגתי החרימה למעשה את
פעולות הוועד היהודי־ערבי, יותר מאשר עתוני המימשל הצבאי עצמו.
אחרי שאוהדי הוועד אספו ופירסמו את ׳חתימותיהם של מאה פרופסורים ואנשי־סגל של
האוניברסיטה נגד המימשל, ללא ציון מוסד כלשהו, פירסמה מפם רשימה שניה של
(המשך בעמוד )14

(המשך מעמוד )4
מחוכמות. הם הצביעו לסרוגין נגד ה־מימשל,
ונמנעו לסרוגין מהצבעה — כל
עוד היה ברור כי אינם מסכנים את קיום
המימשל.
משתף־הפעולה הכרוני. תמרוניהם
העכורים של שניים אלה לא היו אפשריים׳
לולא מישחקו הפרטי של הד״ר אריה
אלטמן, ח״כ חרות. כאשר הוא נמנע מהצבעה
על הצעות מפ״ם ומק׳׳י, איפשר לשני
הערבים להצביע בעד הצעות אלד — ,מבלי
לסכן את הרוב של מפא״י.
אלטמן הדהים במעשהו את סיעתו. לאחר
מכן הכחיש בתוקף כאילו היה קיים תיאום
מוקדם בינו לבין מפא״י. אך מי שמצוי בסדרי
הבית מוכרח להאמין כי אמנם היה
תיאום כזה — כי כמעט בלתי־אפשר לבצע
תמרון כה ׳מסובך, כאשר הכל תלוי בקול
אחד, ללא תיאום מפורט מראש.
אלטמן, שניסה במשך שנים לשתף פעולה
עם השלטון הזר, שגרם לפילוג אצ״ל, שניסה
לחבל ברשימת חרות לכנסת הראשונה,
שקיבל למחרת היום ג׳וב טוב במשרד
ראש־ר,ממשלה, והמטיף מאז לשינוי שיטת-
הבחירות ברוח חזונו של בן־גוריון —
נישאר עיקבי גם הפעם, כמשתף־פעולה כרוני
עם השלטון, יהיה אשר יהיה.
אם יורחק בבחירות הבאות מרשימת
חרות, אין ספק כי ימצא פינה נוחה בממלכתו
של דויד בן־גוריון.
הבתולו ת האנוסות. לא פחות ראויים
לבוז היו ה,,אנוסים״ .הם דמו לבתולות,
המכריזות בקו רפה על החלטתם להישאר
צנועות וטהורות, בשעה שהן נכנעות
בהנאה לליטופיו של האנס.
מי בזוי יותר: הח״כ המצביע בשקם בעד
שיטה פסולה בעיניו, מפני שאינו רוצה
להקריב את הקאריירה שלו על מזבח דיעו־תיו
— או ח״כ העושה את אותו הדבר
בדיוק, תוך דמעות־שליש ובכי מר בעמודי
העתונות?
אחד מאלה היה ר,ח״כ הדתי משה אונא
(ראה עמוד .)8הוא פירפר עד הרגע האחרון,
שיתף את המדינה כולה בלבטיו המגוחכים,
חסרי־הכבוד.
לא פחות עלובים היו הח״כים המפא״יים,
שהדליפו לעתונות כי הם ״ביקשו רשות
להימנע מהצבעה״ — ושהצביעו בעד המימי
של. היו אלה יזהר סמילנסקי, שרת וכסה.
על מעשיו של יזהר (״ס. יזהר״) סמי־לנסקי
כתב בועז עברון בדו־ד,שבועון אתגר,
במאמר חריף שהיכה השבוע גלים בארץ:
״בהתנהגותך זו מנסה אתה לטבול ושרץ
בידך. מנסה אתה לנהוג במרמה וליהנות
מהטוב שבשני העולמות. לצאת ידי חובת
מצפונך וידי תועלתו המפלגתית הקטנה,
העלובה, לשרת אלוהים וקיסר כאחד, ועוד
להתהדר, כפי שהתהדרת בנדאמרך בדבר,
בחוש אחריות ציבורית, בהבנה של צד אחד
אך בהחלטה, כאובה׳ לפעול בעד השני.
האיש שכתב את סיפור חירבת חיזעה,
את השבוי, היודע את מלוא הנבלה והנא־צה
שבקיום מוסד נתעב זה של המימשל
הצבאי, שהוא מהסיבות העיקריות להתנגדות
הישוב הערבי למדינה בצורתה הנוכחית,
ובכך מוצא הוא הצדקה להמשך
קיומו — מעדיף את היחסים הטובים עם
הזאבים, מעדיף את מושבו הנוח בכנסת,
מעדיף את הטיולים הייצוגיים לחוץ־לארץ,
שם הרא, נושא את דבר ישראל׳ ,את, חזון
מפעל התחייה׳ ,את, נם המוסר היהודי/
את, דגל ההגשמה הציונית׳; האיש שחילל
את מצפונו ורמס את ערכי הרוח שאת
שמם הוא נושא לשוא, עוד יש לו מצח
נחושה להקים קינים והגה והי בפרהסיה
על עולם שנתרוקן מערכים, יש לו החוצפה
ליידות אבנים ב,דור האספרסו׳ .ומי
יצר את, דור האספרסו׳? ממי ייקח הנוער
דוגמה, האס ממנו? אתה ושכמותך משחית׳
נפש הדור אתם, נביאי שקר, כוהני
מדוחים ומתעתעים.
״ודע לך: לא שפיגל ויראוני הם הפושעים
הגדולים, לא פליישר, כלנתר וחכם,
לא שמעון פרס ולא האדם השלישי. כל
המשחיתים הגדולים את נפש העם הזה, לא
אלמוגי ושרגא נצר, המעילות, הגניבות,
השוחד, ההתעללות והרצח שהיו במדינה
הזאת מאז קמה, מחווירים לעומת שחור
הפשע שלך ושל דומיך. אתם המלבינים את
השחור, אתם הנותנים לפושעים את כסות
פניהם, את הצידוק המוסרי להמשכת רשעתם,
אתם המשמשים פה לאמתלותיהם
הצבועות, אתם הגורסים לכך שהגבולות
בין מושגי הטוב והרע ״טשטשו, ועל ידי
כן נושא הרע את פניו בחוצפה והקרקע
הוכשרה לנצחונו הגמור.

״בכל המעשים הנוראים שאירעו במדינה
הזאת לא שמענו את קולך. בפרשת
כפר קאסם, בפרשות גזילות הקרקעות והעוול
והעושק המצחינים השסימה היית
,איש הרוח׳ ,שכל זה כביכול אינו מגיע
אליו. על אף שבתך בכנסת, בצוות ציבורי
המכריע בעניינים ציבוריים, ריחפה רוחך
כביכול מעל עולם מלוכלך זה, יפה־נפש
שכמותן, אתה, אחד מראשי המסייעיס ל־זיהומו,
דווקא משום הבטחת הכשרון הגדול
והסמכות הרוחנית שנשאת פעם. בפרשת
לבון ׳עמדת לצד קוברי האמת ומדכאי
החירות. בכל עת שהיסודות המגואלים
ביותר במפלגתך נזקקו לן, היית מוכן
תמיד לקריאתם.״
ו שוב: משה דייגו. אולם ייתכן כי
כתר אליפות בין כל התופעות העלובות
של השבוע הגיע לחבר־הכנסת ושר־החק־לאות,
משה דיין. בסגנונו הצברי־הגאליצאי
האופייני, הגיע לשיא ההתחכמות.
ערב ההצבעה הדליף דיין לעתונות כי
גם הוא ביקש להימנע מן ההצבעה, מאחר
שהוא מתנגד לקיום המימשל. הדבר פורסם
בהרחבה רבה, והיה בבחינת סנסציה.
מתנגדי המימשל זכרו היסב כי עוד לפני
שנה, כאשר הם קיימו עצרת־עם בתל־אביב
נגד המימשל, היה זה משה דיין שנאם
בעצרת נגדית למען המימשל, שנערכה בעיר
באותה שעה עצמה.
השינה דיין עורו? מתנגדי המימשל רצו
להאמין בכך. הם ידעו כי יש ערך רב להתנגדותו
של מי שהיה רמטכ״ל צה״ל, ומי
שהנהו כיום אחד מראשי המחנה הבטחו־ניסטי.
אם איש כזה מתנגד למימשל, איזו
הצדקה בטחונית יכולה להיות למוסד זהי
ואיזו הצדקה יכולה להיות לשמעון סרס,
מתחרהו של דיין, ללחום למען קיומו?
אולם זה היה רק חצי תמרונו של הצבר
הנהללי הממולח. למחרת היום פירסם ב־עתונות
הכחשה: הוא כלל לא ביקש רשות
להימנע. אך בקפדנות מחוכמת, לא הכחיש
דיין את הידיעה שהוא מתנגד למימשל.
כאשר הגיעה עת ההצבעה, הרים דיין
את ידיו כמו כל מתנגדי המימשל, הוכיח
את עצמו כילד טוב בעיני בן־גוריון. כלפי
הבוס העמיד פנים כי הידיעות בעתונות
לא באו ממנו, וכי הוא אינו אחראי להן.
כך הוא היה בסדר עם כולם — מבלי
לשלם שום מחיר, מבלי להתחייב לשום
דבר, מבלי להקריב ולא כלום. היה זה
תעלול שעורר התפעלות. אך הוא לא עורר
כבוד כלפי משה דיין.

מפ לגו ת
״ בו א ער בי
דויד בן־גוריון הקדיש כמעט את מחצית
נאומו לסימפוזיון שנערך לא מכבר על־ידי
מפ״ם, תחת הסיסמה ״דרכים חדשות לשלום
ישראל־ערב״ (העולם הזה .)1322
למראית־עין היתר זו סטייה מבולבלת.
אך למעשה היה זה טכסים מחוכם למדי.
כי בן־גוריון הדגיש, פעם אחרי פעם, עובדה
פשוטה: מפ״ם לא הצליחה להביא
לארץ, במיסגרת כנס זה, אף ערבי אחד
מכל רחבי העולם, .
מפלגה מפולגת. היתד. זאת טענה
נכונה מבחינה עובדתית. אך האם היתר,
נכונה גם מבחינה מהותית?
בעוכרי הסימפוזיון היתר הפלגנות המסורתית
של מפ״ם, שבאה לידי ביטוי גם
בפרשת ההפגנות נגד המימשל הצבאי (ראה
כתבה) .כי מפ״ם, ושותפיה הימניים באמת,
אינם יכולים להביא לארץ אישים ערביים.
הסיבה: הערבים יודעים היטב כי מס״ם
נשארה בממשלה בימי מיבצע־סיני, וכי
סירבה להשתתף בוועד הישראלי למען אל־ג׳יריה
החופשית.
אולם אילו היתה מפ״ם מוכנה לשתף
פעולה ברצינות עם חוגים אחרים בהכנת
סימפוזיון רציני — אין כל ספק שאפשר
היה להביא כמה אישים. לג׳ו גולן, לפעולה
השמית, לוועד למען אלג׳יריה ולמק״י
יש קשרים רבים שאפשר היד לנצלם. כך
אפשר היד. להביא, למשל: פרופסורים ערביים
מבריטניה ומארצות־הברית, קומוניסטים
גולים ממצרים, איש־רוח כמו עבד
אל־קאדר, נכדו של לוחם־השיחרור האל־ג׳ירי,
שנימנה עם אוהדי לח״י, ושכתב
לא מכבר ספר על הצורך באחודה עברית־ערבית,
שעורר תשומת־לב בעולם הערבי.
• בזאת הגשים בן־גוריון את נבואת
העולם הזד. ני מתנגדי השלום ישתמשו
בסימפוזיון כושל זה לחיזוק טענותיהם.

״מצפוני לא יתו לי להצביע
בעד הממשד־הכויז והצביע
נה, לא הבין מדוע לא ינהגו בו על־פי ההחלטה השניה של אונא.
על־כן תבע מחדש פיצויים מלאים ממרכז המפלגה — וקיבל אותם.

תמיכה בריב וי נשים

אונא -בחבות רפאל ושפירא

*ץ יד עם כינון הכנסת הראשונה, התעורר ויכוח בכנסת על
1*0משכורתם של הח״כים. כאשר דובר על תשלום תוספת משפח־תית,
ביקש נציג התאחדות־התימנים, ח״כ זכריה גלוסקא המנוח,
להדגיש כי תוספת 45ל״י לחודש תהיה לא לאשה, אלא לכל
אישה. למרבה ההפתעה תמך בבן העדה הפוליגאמית דווקא אונא
האשכנזי יליד מאנהיים שבגרמניה.
ספק גם אם עשה זאת מתוך התחשבות באזרחים המוסלמים,
שהקוראן מתיר להם ריבוי נשים.
הסיבה היתד, אישית הרבה יותר. כי משה אונא ידע מנסיונו
הפרטי את היקף הבעיה.
שנים רבות ׳לפני זה התלבט קיבוץ שדה־אליהו בבעיית שתי
חברות המשק, שתבעו את בעלותו של אונא. אחת, מרים, אם
ילדיו, והשניה אשתו הנוכחית, סבינה. בקיבוץ של השומר־הצעיר
לא היה מתעורר מן הסתם כל ויכוח. אך בקיבוץ דתי של אותם
הימים גרם הדבר מתיחות חברתית בלתי־פוסקת, עד אשר הסכימה
אם־הילדים מרים לעזוב את המשק ואת בעלה ולהשתקע בבת־ים.
מאז היטיבו להכירו באמת עוד כמה מחברי שדה־אליהו, הממי
אנים עד היום לראות בו התגלמות של איש״המצפון הדתי.

^ משךש בו ע נידמה היה, כי בתוך העדר השחור של
* 2המפד״ל ישנה בכל זאת כיבשה אחת לבנה. העדר כולו הלך
אחרי חליל־הכספים של מפא״י! רק משה אונא, הח״כ משדה־אליהו,
דיבר על צו המצפון. הוא אמר, כי לא יוכל להצביע בעד
המשך המימשל הצבאי. עמדה זו נראתה טבעית, לגבי בעל
חזות־הסתגפן, שבשנתיים האחרונות התחכך עם החוגים הא?נ§לק־טואליים
הלוחמים נגד המימשל הצבאי והדורשים קו חדש פיחסי
בניעה ללא כבוד

ישראל־ערב.
^ תוך המחנה הד תי זכור עדיין אונא בשל מלחמתו,
בזכות עמדתו זו זכה משה אונא לפירסומת נרחבת. הח״כ,
המדבר בדרך כלל בלחש ובאופן מעורפל, זכה סוף־סוף, שגם ^ 1כרא ש סיעת לנזיפנה של הפועל המזרחי. פעמיים הוא ניהל
מלחמה: פעם נגד הקמת חזית דתית בבחירות לכנסת, בה ישתתפו
שמו ותמונתו יגיעו לעמודים הראשיים של הצהרונים.
כל זה נמשך עד ליום הרביעי האחרון, בשעה אחת בצהרים. כל המפלגות הדתיות, כולל אגודת־ישראל ופועלי אגודת־ישראל :
הוא הרחיק לכת בהתנגדותו עד כדי, שאיים בהופעה עצמית,
שמו של אונא נישא במזנון הכנסת, במסדרונות ובחדרי החדרים,
ן שם התנהל המיקוח האחרון לפני ההצבעה הגורלית. אחד העתי־ בראש רשימה דתית־פועלית. בפעם השניה נילחם בהצעה למזג את
המזרחי הבורגני עם הפועל־המזרחי הפועלי, ולהקים את המפלגה
נאים אף הפריח בדיחה :״מפא״י מתפללת עכשיו אונא, הושיעה־הדתית־לאומית.

שתי
המלחמות הסתיימו בכניעה מוחלטת — וללא כבוד.
אולם כאשר נסתיימה ספירת הקולות המתוחה והתגלה כי
בפעם הראשונה הובטח לאיש למיפנה מקום שני כשר מטעם
בגלל קול אחד בלבד ניצל גם הפעם המימשל הצבאי — ועמו
הפועל־המזרחי, ואילו לסיעה בכללה הובטח ייצוג גדול ברשימה
מפא״י — מתבוסה פרלמנטארית מוחצת, שוב לא היה אונא
שונה מכל יתר 11 חבריו בסיעה. אחרי שהוריד את ידו היה שחור המאוחדת. בפעם השניה קיפל אונא את דגל העקרונות הפועליים־
בדיוק כמו יתר חבריו בעדר — יצחק רפאל, ישראל שלמה בן־ דתיים, כאשר הובטחו ללמיפנה מספר התיקים המתאים במפלגה
החדשה, ותמורת הבטחת עסקני המזרחי באמריקה לתמוך בחברו
מאיר, ומשה שפירא, שאיש לא חשב עליהם כצדיקים ואנשי׳
של אונא, דויד בית־אריה, בהנהלת הסוכנות. לאונא עצמו הובטחה
מצפון.
כהונת סגן שר־החינוך, במשרדו של זלמן ארן.

המפד״ל קמה, הפכה למעשה מפלגה זעיר־בורגנית, בעלת סיעה
הרוח והממון
פועלית שאינה אלא סרח־עודף חסר־השפעה.
ליו לא האמנתי,״ אמר במזנון אחד הח״כים של מפ״ם
על רקע שתי כניעות אלה איבד משה אונא כמה חברים יקרים.
^ //לפקיד ממשלתי בכיר מהמפד״ל, שעה קלה לאחר ההצבעה.
הפרופסורים אברהם הלוי פרנקל, אפרים אלימלך אורבך וחיים

אונא־ניזס

הדתי הסיט את כיפתו בנחת, הפליט בחיוך ציני :״זה רק מראה
עד כמה שאתה לא מכיר אותו באמת.״
מעטים מאד מכירים אותו באמת.
כלפי חוץ נראה משה אונא ( )61 כאיש־רוח אופייני של
ההתיישבות העובדת: גבוה, רזה, עיניים אפורות מאחורי משקפיים,
פה רחב בעל שפתיים דקות. סנטרו החד ואפו המחודד
משווים לו. רצינות מהורהרת של פילוסוף. גם עיסוקו הוא
בתחום הרוח: הוא נחשב למנהיג הרוחני של הקיבוץ הדתי ואחד
מהוגי־הדעות של המפלגה דתית־לאומית.
בכל זאת לא מנע הדבר מחבריו במפד״ל להטיל עליו, לתקופה
ממושכת־למדי, את תפקיד גיזבר המפלגה. דווקא הוא, שהתפרסם
בעיקר בשל מאמריו המסובכים, נעדרי־הבהירות, ובשל הרעיונות
הסתומים שהיה מעלה — נראה בעיני הביצועיסטים של הפועל
המזרחי כאיש המתאים ביותר לנהל את גיזברות המפלגה, עם כל
התפקידים העדינים והמפוקפקים הכרוכים בכך.
כי גיזבר הפועל המזרחי — אולי יותר מכל גיזבר של מפלגה
אחרת — חייב להשתתף בתיכנון מיבצעים לגיוס כספים, מסוג
המבצעים שנחשף לאחר מעצרו של יהודה שפיגל.
אלה שבחרו בו לתפקיד זה היו מאותם המעטים המכירים אותו
באמת. הסתבר כי ההוגה המפולפל התאים לתפקיד הפרוזאי.
לשיאה של פעילותו הכספית הגיע משה אונא דוקא באותו רגע,
בו חדל להיות גזבר המפלגה. היה זה כאשר נבחר לכנסת הראשונה,
כנציג הפועל המזרחי,
הוא לא היה העסקן הראשון שמנגנון המפלגה העבירו מתפקיד
ייצוגי אחד לשני. במיקרה אחד, למשל, הועבר אחד מעסקני
סניף ירושלים, איש מנגנון ותיק של המפלגה, ממישרתו המפלגתית
למישרה ממשלתית. זה קרה כשלושה חודשים לפני בחירתו
של אונא לכנסת. האיש טען, כי עקב הפסקת עבודתו במפלגה,
מגיעים לו פיצויים. אונא הגיזבר, פסק אחרת, קבע כי גם בתפקידו
החדש הריהו פועל בשרות המפלגה.
והנה, נקלע אונא עצמו לאותו מצב. גם הוא עבר, כחלק
{ ממנגנון המפלגה, מעבודה בתוך המפלגה לעבודה בכנסת, מטעם
המפלגה. הוא הספיק לשכוח את התקדים שהוא עצמו קבע,
כרבע שנה לפני כן, קבע עתה תקדים חדש. הגיזבר אונא העניק
ללא־ויכוח פיצויים מלאים לחבר־הכנסת. אונא.
היה לכך המשך, כי הפקיד, שהשלים עם החלטת אונא הראשו־

הילל בן־ששון פרשו הן מסיעת למיפנה והן מהפועל־המזרחי.
ואילו הקיבוץ הדתי ניתק, לאות מחאה, כמעט כל קשריו עם
למיפנה והוציא את מרבית פעיליו ממנגנון הסיעה.
רק לפני שלושה חודשים יצא איש טירת־צבי, מאיר אוריין,
בהתקפה חמורה על אונא, האשימו בזניחת הקו הרעיוני של הקיבוץ
ובכניעה מוחלטת לפיתויים הקואליציוניים. על ההתקפה,
שפורסמה בירחון הקיבוץ הדתי, לא יכול היה אונא לעבור
בשתיקה. הוא השיב בהתקפה אישית חריפה על אוריין, האשים
בסילוף עובדות. אוריין לא נשאר חייב: בתשובה קצרה לאונא
תבע ממנו לא לסטות מן הנושאים העיקריים של הויכוח, עליו,
השמעת טענו!! צדדיות שכוונתן להסיח את הדעת מן העיקר.
היתד, זו הפעם הראשונה שאחד מראשי הקיבוץ הדתי יצא
בפומבי נגד אונא, ולא ישאיר בדבריו ספק מה היא ההערכה
המקננת עתה בליבז כלפי חוסר״היושר הציבורי שהוא מגלה.
מנימת שני המאמרים של אוריין היה ברור, כי איש טירת־צבי,
השוכנת ליד שדה־אליהו, גם הוא נימנה על המעטים המכירים
את אונא באמת.
מספר המכירים אותו באמת גדל ׳והלך. אדם כמשה אונא לא
כל כך בקלות יוותר על הילת הצדיק העוטרת אותו מימי נעוריו.
בניגוד לגיורא יוספמל המנוח, חברו של אונא באגודת הנוער
הגרמנית־בלאו־ווייס, המשיך אונא להתיימר להיות איש ההתיישבות
העובדת. בעוד שיוספטל השלים עם הפיכתו מקיבוצניק
לעסקן מפלגתי עירוני, המשיך אונא להופיע ללא עניבה, כשלראשו
כובע־המצחייה המסמל את עובד־האדמה הדתי.
הוא חיפש עיסוקים שיטביעו עליו גושפנקה של איש־רוח
מתקדם, מבלי לתבוע ממנו הגשמה בלתי־נוחה. כך, למשל, הצטרף
אל גוף כללי ומעורפל, הפורש את חסותו על הבטאון המפ״מי־ליבראלי
ניו־אוטלוק. כאשר החלה, לפני כשנה, תסיסה ציבורית
נרחבת לביטול המימשל הצבאי, ונקבעה אסיפה המונית בתל-
אביב, נכלל שמו של אונא ברשימת הנואמים. להפתעת כל המשתתפים,
לא הופיע אונא.
אך השיא הגיע בשבוע שעבר. ככל שהתקרב מועד ההצבעה על
ביטול המימשל הצבאי בכנסת, עסקו הפרשנים הפוליטיים בניתוח
מצפונו העדין של אונא. הוא עצמו נתן פומבי רב ללבטיו המצפו־ניים,
הודיע במפורש כי לא יוכל להצביע יחד עם סיעתו.
כל הארץ האמינה לו. מלבד מתי מעט, שהכירו אותו באמת.

במדינה
המ שק
ה פו קרעלה ביו קר
אוסף הכשלונות בכלכלה הישראלית מתעשר
מידי פעם במוצג חדש. כל אחת מן
ההרפתקאות בשטח המשק עולה לאזרח במיליונים
כבדים, אם כיי רק לעיתים רחוקות
מובאים הפרטים לידיעתו.
קשיים חולפים. בחוגים הכלכליים
מדברים לאחרונה הרבה אודות סקנדל חדש,
שעלה למדינה ב־ 6מיליון לירות. שמו: פרשת
מלח הלימון.
מלח־לימון הוא אחד המוצרים הכימיים,
הדרושים לתעשיית המזון. התפוקה השנתית
באירופה המערבית מגיעה ל״5״ 2אלף
טון. בארצות־הברית — עשרת אלפים טון
מלח־לימון בשנה. ברוב המיקרים מתוכנן
הייצור על בסיס של תצרוכת עצמית. למחזור
הבינלאומי לא מגיעים יותר מ־ 15 אלף
טון לשנה.
תעשיית המזון הישראלית מנצלת כל
שנה כ־ 450 טון. כמות זו נהגו לייבא מחוץ־
לארץ. אולם במשך השנתיים האחרונות הוקם
בית־חרושת במפרץ ׳חיפה — המסוגל
לייצר כל שנה 1500 טון מלח־לימון. כלומר:
יותר מפי שלוש מהתצרוכת המקומית.
הקמת המפעל נחשבה על־ידי משרדו של
ספיר כאחד ההשגים הגדולים, ובעיקר בגלל
העובדה שזוהי הפעם הראשונה בה משתתפת
חברה בעלת שם עולמי כמיילס — כימיקל
קורפורייש! ארה״ב במפעל הישראלי.
ובפרט חברה זו, שהיא אחד הקונצרנים הכימיים
הגדולים בעולם.
הדבר נועד גם לשמש כתקדים החזק ביותר
בתעמולה למען השקעות בישראל.
והנה, בשבועות האחרונים הודה לפתע
ספיר בפשיטת רגל. הוא עשה זאת בצורה
עקיפה ובלתי־ברורה, כשהוא מזכיר ״קשיים
חולפים הקשורים בייצור מלח־לימון.״
פוקר כלכלי. בעניין התחילו לדוש
לפני ארבע שנים. משרד המסחר והתעשיה
הטיל על מומחה אמריקאי, אמיל ארדרייך,
אשר הועסק על־ידי בנק ישראל לקבוע את
כדאיות ההשקעה.
במחצית שנת 1959 הגיש הוא את ה־דו״ח.
לאחר כמה עשרות עמודים של מחקר
הוא הגיע למסקנה שיש ספק גדול בכדאיות
ההשקעה, ציין בסוף הדו״ח :״בצורתה
הנוכחית, אין בה עניין עבור המשק
המדיני של ישראל.״
נידמה היה שאחריי הערכה כזו, תבוטל
בניית המפעל. זה דבר שהיה קורה בכל
ארץ בה הכלכלה מבוססת על הגיון ישר
.ובריא. אבל לא בישראל. מה שבוטל ב־היתר־יד,
היה הדו״ח של המומחה, אשר
עבודתו עלתה ביוקר רב.
המשא־והמתן עם החברה האמריקאית נמשך
בלי הפרעה. לכל ההתנגדות הנובעת
מבחינה כלכלית, הביא ספיר נימוק פוליטי:
״אנו מוכרחים למשוך את התעשיה הבינלאומית
הענקית להשתתף במשק הישראלי.
דוגמת הקונצרן הענקי נזיילס תמשוך אלינו
מאות משקיעים קטנים יותר.״ לשיכנוע סופי
— ,נקטו בתכסיס פשוט, המצליח כמעט
תמיד במשחק הפוקר: הופצה שמועה שהליגה
הערבית לוחצת על הקונצרן האמריקאי
לנתק את הקשר עם ישראל. היה זה
בלוף, אומנם, אבל בלוף מועיל ביותר. תוך
שבוע חתמו על החוזה, לפי התנאים שהעמיד
השותף האמריקאי.
מה לעשות עם המפעל? ותנאים
אלה לא היו קלים. השקעה, המסתכמת ב־
2מיליון דולר היתד, צריכה להיות מכוסה
כמעט כולה על־ידי המדינה. הקונצרן מיילס
תרם לעסק, לעומת זאת, את ניסיונו ושמו.
אבל גם זה עוד לא היה הכל. החברה
האמריקאית דרשה את הבטחת המכירה וזה
לפי מחירים קבועים, שנקבעו עוד לפני הקמת
המפעל.
התנאי האחרון היה קשה במיוחד. לכלכלנים
היה ידוע שמחיר מלח־לימון נמצא
בירידה מתמדת בשוק העולמי. כבר במחצית
הראשונה של שנת 1959 ירד המחיר
בשוק העולמי מ־ 616ל־ 560 דולר לטונה.
התברר גם שמלח־הלימון המיוצר בארץ
יקר פי שתיים. נוסף לכך לא היה כל שימוש
ל־ 1000 הטון אשר המפעל הישראלי
ייצר מעל לתצרוכת המקומית כל שנה.
לכן החל המשא־והמתן לסגירתו של בית־החרושת
סמוך מאוד לפתיחתו. אבל — הוא
נמשך עד היום: אי־אפשר להגיע להסכם עם
השותף האמריקאי בדבר גובה הפיצויים שישראל
צריכה לשלם, בגלל הפסקה חד-
צדדית של החוזה.
ה ד וו ר * וז

הז ה

אלה הם מגיני המימשל הצבאי: הנערים שבאו מרחבת המסת, מצו״דיס באלות

פרחח מוצריה
ך• ומוניסטים 1זונות של הערבים !
בוגדים שאגו הנערים. הם נופפו
!במקלותיהם לעבר קבוצה קטנה של
גברים, שצעדו לעבר שערי הכנסת.
הצועדים: ראשי המפגינים נגד המימ־של
הצבאי, אשר זר. עתה סיימו את העצרת
הציבורית שלהם, ביקשו עתה להתקבל
על־ידי נציגי־הכנסת.
הצועקים: נערים בני ,16—13 מצויירים
במקלות ארוכים, שניסו לחסום בפניהם
את הדרך.
הם עמדו, מצפים להתנגשות. המקלות
כבר מורמים, הפיות פעורים בשאגת־הסת־ערות.
השוטרים
שגוייסו מכל הארץ, הסתכלו
ללא תגובה. הם בעד חופש הדיבור. עוד
בזמן העצרת פנו נציגי הסטודנטים לקצי-
ני־המשטרה, שירגיעו את קבוצות המתפרעים׳
אשר צעקו בקולי־קולות, קיללו בצורה
הגסה ביותר, והפריעו לבל נאום. הקצינים
השיבו בתנועה של חוסר־אונים :״אין
לנו רשות להתערב, לכל אחד יש חופש-
דיבור. המשטרה תתערב רק אם יגיעו למכות.״
המשטרה
לא התערבה גם עתה, כאשר
התכוננה קבוצת המתפרעים להתנפל על
המשלחת. אך לפתע ניצב מכשול בלתי
צפוי לגמרי: צלמי יומן גבע החלו לטרטר
במצלמותיהם.
הפורצים נעצרו. הם הסתדרו לפני המצלמה
כשהם מעלים על פניהם צחוק רחב,
בריא, מלאכותי .״קדימה, קדימה!״ ,האיץ
בהם גבר בעל שפם שחור, לבוש בסוודר
בעל צוארון פסים. הדירבון לא השפיע.
משימה היא אמנם משימה — אבל סינימה
הוא בכל זאת סינימה.
כעבור רגע כבר היה מאוחד מדי. המשלחת
עברה בשלום לכיוון הכנסת. ובכל

מפגינים בעשד לירות: הנוחחים נתל׳ המקלות יצאו נגד גשלחת
בים מבוקר עד ערב, משחקים בשש־בש,
דומינו או קלפים, ולוגמים מהכוסות העבות
עראק מהול במים.
״זה?״ שאל אחד מבאי בית־הקפה .״ודאי
שאני מכיר. זה יעקב. איפה הוא עובדי
באף מקום לא עובד. זה אחד כזה שחי
ולא עובד. אתה מבין? שם משפחה? מי זה
יכול לדעת שם משפחה? יעקב. אביו עובד
בזבל.״
״משך החודש האחרון לא ראו אותו,״
מתערב אחר .״כנראה ביזבז את הכסף.
אבל עכשיו אומרים ששוב יש לו. זה
מההפגנה הזאת.״
״הוא קיבל כסף עבור ההפגנה?״
״ואיך חשבת — ,בגלל האידיאל? רגע,
מה הוא עכשיו? אהה, נידמה לי חרות.
אבל עוד לפני שנה היה קומוניסט...״
״איזה קומוניסט?״ התנגד גבר בבג־די־עבודה
של פועל־בנין .״הסתובב ופי־

הם היו בגיל .50—60 מה איכפת להם פרלמנט
הנוער?
״אבל מיד והתברר מה עיניינם כאן. עם
התחל׳ת הנאום הראשון נגד המימשל הצבאי
— נידמה לי שנאם חבר מפ״ם —
הזקנים שלי התחילו בקונצרט. מה הם לא
השמיעו! קללות בערבית — על אמא,
סבא וסבתא. כינויים בכל השפות. רקעו
ברגליים, היכו בכסאות. מה שאתה רק
רוצה.
״היתד, אפילו פנייה להוציא אותם מהאולם.
אבל היושב־ראש אמר שאי־אפשר:
חופש־הדיבור מחייב. בהגיע השעה ,11
קם אחד משכני והתכונן ליציאה.
׳מה אתה הולך כבר?׳ שאל השני בערבית.
׳אני
הולך, בשבילי זה כבר מספיק,׳
ענה.
׳והכסף קיבלת כבר?׳ שאל השני בלחש.
׳בטח,
עוד לפני זה קיבלתי.׳
׳לך טוב,׳ נאנח הזקן ,׳אני עוד לא קיבלתי
ועכשיו אני מוכרח לשבת עד הסוף.׳״

1111״
.שהפריש להפגנה
זאת הפורעים מילאו את משימתם. הפריעו
בזמן ההפגנה ככל שיכלו, והחשוב
ביותר — העתונים כתבו למחרת, שבירושלים
התקיימה לא רק הפגנה למען ביטול
המימשל הצבאי, אלא גם הפגנה בעדו.

כן שילם להם הגבר שחור השפם
בו במקום את המשכורת: עשר לירות
לראש. בלי בירוקרטיה, מיד ליד. קיבלת
עשיריד — ,העלם!
והם נעלמו: הקונה והמוכרים, הקמעוג־אים
והסיטונאי.

סוכן, טרור
ך* סיטונאי: גבר משופם, לבוש סוודר
1 1בעל צווארון פסים. אין מה לחפשו
בחוגים הפוליטיים של הבירה. אם רוצים
למצוא אותו צריך לגשת לסביבות שוק
מחנה,־יהודה, באחד מבתי־הקפה בהם יוש־

״בוגדים!׳׳ צעק נער זה
תה אנשים לשיחות פוליטיות. אחר־כך היה
הולך ומוסר איפה שצריך. סוכן, ברור.״

זקן בפ רלמנט הנו ער
** יפר אחד מפעילי הוועד היהודיה
ערבי למען ביטול המימשל הצבאי:
״כאשר התקיים בשבוע האחרון בירושלים
פרלמנט״הנוער, ישבתי בשורה ראשונה
בקהל. לידי ישבו שני עיראקים —
הכרתי אותם מיד, כי גם אני עיראקי.
התפלאתי מאה מה הם עושים כאן. שני
השכן
ממוצררה

ך • יפר אחד ממשתתפי ההפגנה. :באו־
^ תה קבוצה שהפריעה, ראיתי אחד
שאני מכיר מתוך ראייה. גר כמוני במוצ־ררה.
הוא צעק הכי חזק, :קומוניסטים!
דופקים את האחות שלכם! זונות של הערבים!
״היה
לי לא־נעים, כי אני יודע שהוא
מכיר אותי וגם אני מכיר אותו. למחרת,
כאשר חזרתי מהעבודה, פגשתי אותו בדרך.
רציתי לעקוף אותו, אבל לא הצלחתי.
הוא קרא לי. נעצרתי, והוא אמר :׳קודם
כל תסלח לי מה שאמרתי אתמול. הייתי
מוכרח.׳
״אחר כך פתח לפני את לבו. הראה לי
שהיה פצוע ברגל ובחזה. אח אחד שלו
נפל במלחמת השיחרור. השני נשאר נכה.
הוא עצמו הסתובב בלי עבודה וגווע ברעב.
לבסוף, לפני ארבע שנים, קיבל עבודה
בקופת־חולים. אם יש בחירות או פעולה
דומה, אוספים אותו לעבודה.
״׳אני מוכרח לצעוק בקול רם, אחרת
יאמרו שאני עובד רע,׳ אמר לי ,׳ואני
בלי עבודה לא יכול יותר.׳
״היה לי לא־נעים. הוא שכן שלי מ־מוצררה.״
מוצררה.
חומה, המיועדת להגן על הרחוב
מכדוריהם של הירדנים. ליד החומה
— כיכר קטנה מרוצפת, הכיכר הקיצונית

הניסור

על אדמת ישראל. אין זו כיכר פשוטה,
אלא מועדון נוער, מיגרש־מישחקים או
מקום להימורים — לפי הבחירה. על הכביש
קבוצת נערים.
״על איזו הפגנה אתה מדבר?״ שואל
המבוגר ביניהם, כבן .15״גם אנחנו היינו
בהפגנה. אבל לא באותה ההפגנה של האשכנזים.
אנחנו הלכנו נגד הקומוניסטים.״
״האם
אתה יודע במה מדובר? מה זה
ביטול המימשל הצבאי?״
״מה זה ביטול?״ הנער מאמץ את מצחו.
״אהה, אני כבר יודע. זה אומר שלא יהיה,
כן? זה אנחנו המתנגדים דווקא. נגד הערבים
והקומוניסטים. ואתה לא?״
״אנחנו הלכנו לשם כדי להרביץ בקומוניסטים
ובאשכנזים,״ מסביר צעיר יותר.
״אבל לא הירבצנו, רק צעקנו.״
״אני הייתי, וגם הוא.״
״כמה שילמו לכם עבור זה?״
״שילמו?״ המבוגר ביותר נעשה לפתע
זהיר .״כלום לא שילמו. אנחנו הלכנו סתם.״
״אל תאמין להם,״ אומר אחרי רגע
נער בחולצה כחולה ,״אני לא הייתי שם,
כי אני בשומר־הצעיר. אבל סיפרו. בעצמם
התגאו. הגדולים יותר קיבלו עשר לירות
והקטנים חמש לירות.״
״ומי שילם?״
״מי — אני לא יודע בטח שאול עלפי.
הוא קרא לחברה.״

בן־גוריון לא קיבר
ץ^ שפחת עלפי במוצררה היא משפ־חת
מלכים. מלכי הסלאמס. שישה
אחים מבוגרים, השביעי צעיר בן .13 הם
קובעים כאן את אופן החיים. אם מי שהוא
רוצה להגיד עליהם מלה רעה, הוא מסתכל
סביבו בפחד.
המשטרה לא חיה איתם בשלום, אבל
לעתים מעלימה עין. למשל, כאשר צריך
לפזר אסיפה במועדון הקומוניסטים, לא
הרחק מכאן. או, כאשר יש צורך להאיץ
באנשים ללכת לבחור. או, כמו בפעם
האחרונה, לפזר הפגנה.
עכשיו אין איש בבית. מאז ההפגנה אפשר
לפגוש אותם רק מאוחר בלילה, וגם
זה — כמו שאומרים אחדים — לא כדאי.
היחיד הנמצא בבית הוא ציון, בן ד.־. 13
״אז ביום שלישי רציתי ללכת יחד עם
האחים, אבל לא הרשו,״ סיפר .״אמרו שיהיה
מכות אבל התברר, שבכלל לא הרביצו.
שאול מאד היה מאוכזב. הוא אפילו
רצה ללכת להתלונן לבן־גוריון. אבל. בן־
גוריון לא קיבל אותו.״

תצפית

כ? חזנויות שסורות

• אישים מרכזיים במפא״י וכמפד״ל יעשו הבל, בדי למנוע
מ שכר ממ שלתי על החלט ת כית־המ שפט העליון, כעניין רישום
נישואים אזרחיים. למרות שבתוך מפא״׳ יישמעו קולות לא לוותר בנקודח
זו לדתיים, ועל אף סירובו של דויד בן־גוריון להיענות בשלב הראשון של
הדיונים, יגברו בסופו של דבר אלה שיציעו להשיג פשרה. פשרה זו, שיהיו
לה מתנגדים גם בקרב הספד״ל, תתקבל בכל זאת על־ידי הדתיים, לאחר שחיים
משה שפירא יטיל את כובד משקלו האישי לקבלת הפשרה.

המוצא, בפי שהוא מסת מן: לא יתוקן חול, רישום התוש־כים,
אולם כהסכמת הממשלה יוסיפו פקידי מירשם התו שבים
כמשרד הפנים לסרב לרשום נישואים אזרחיים. הם יטענו
כי בית;המשפם הורה לרשום רק את נשואיו של הזוג שלזינגר, וכי גל רישום
של זוג אחר מחייב פניה מחדש לבית־המשפט.

• מפא״י תע שה מאמץ לתקן א ת הרושם של אי־כיטול
המימשל כ ר חו ב הערכי. היא תנהיג הקלות של ממש ולמראית־עין ב־נוהלי
המימשל הצבאי, בצירוף תעמולה כי כל הרעש של המפלגות האחרות
אינו יכול לעזור לערבים, וכי הם תלויים אן ורק ברצונה הטוב.

• מסתמנים חילוקי־דעות כין המרכז החקלאי לבין שר*
האוצר. עד כה נחשב המרכז החקלאי כאחד ממעוזיו הבטוחים של לוי אשכול,
אולם לאחרונה גברו במרכז החקלאי כמה צעירים, מתומכיו של שר החקלאות
משה דיין, וכן גדלה השפעתו של שמואל דיין. הם יאשימו את לוי אשכול

בהתעלמות מצרכיו של המשק
תוך מסרה ברורה להכריח את
ידירו האישי של אשכול ואחר
צים לצמצם את הפער בין שר

במדינה

החקלאי, על־ידי ייבוא של פירות סחוץ־לארץ,
החקלאים להוריד את מחיריהם. אברהם הרצפלד,
מעמודי התווך של המרכז החקלאי, יעשה מאמהאוצר
לבין המרכז.

• תי תכן בכל זאת חנינה לאהרץ כהן.
שה על־ידי כמה קבוצות של אנשי־רוח, נדחתה אומנם
הישירה של דויד בן־גוריון. אולם קיימים סיכויים,
בעצמו בקשת חנתה — ייענה בחיוב. ער כה סירב
עתה יועבר אליו רמז שכדאי לו לעשות זאת.

הבקשה הראשונה, שהוג־על־ירי
הנשיא, בהשפעתו
שאם אהרון כהן יגיש
כהן לבקש חנינה, אולם

• האירגונים היהודיים בפזורה, שהתריעו בחודשים האח רונים
נגד הוצאתם להורג של יהודים ברוסיה שנתפסו בעכירו
ת כלכליות, ינמיכו מע תה א ת קולותיהם. בקרב בני־ברית
והקונגרס היהודי העולמי מתגבשת הדעה, כי לאחר הודעת כרושצ׳וב באיגרתו
ללורד ברטראנד ראסל, כי הדבר לא נעשה מטעמים אנטישמיים, יש לאפשר
לברית־המועצות להוכיח טענה זו.

• כעלי ומנהלי גימנסיו ת וכתי־ספר תיכוניים פרטיים יבד
לים לה תכונן לתקופה קשה. סיד עם שובו מוועידת דנבה, ייגש שר
החינוך והתרבות אבא אבן להגשים את תוכניתו להסדרת החינוך העל־יסודי.
התוכנית: הוצאת תקנות מיוחדות, לפיהן לא תוענק הכרה לבית־ספר על־יסודי,
אם אינו מחזיק מספר מינימלי של תלמידים; מן המורים תיתבע השכלה מסודרת
ומקיפה יותר. כן יידרש כל בית־ספר על־ייסודי להגיש תוכנית־לימודים מותווית־מראש
לכל ארבע שנות הלימודים. רק אישורה של התוכנית על-ידי משרד
החינוך יהווה כתב־אמנה לניהול גימנסיה.
• יתחד ש סיכסיד הכ שרות כ״אל-על״ .מנהל מחלקת הכשרות
ברבנות הראשית, הרב שמעון אפרתי, יצא אומנם השבוע למסע־כשרות לאורך
קווי אל־על, בהתאם להסכם שהושג לפני חודשיים. אולם כבר עתה ברור כי
הדו״ח שיגיש המשגיח המעופף יהיה קודר ביותר. הנהלת אל־על, שלא תוכל
כנראה לעמוד בדרישות המשגיח, תיאל׳ן שוב להביא את העניין לבירור בוויעדת

השרים.

הז כו ת ל או ש ר
״אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל
ולחוקיה.״ זהו נוסח ההצהרה אשר
כל שופט חייב להצהיר בפני נשיא המדינה,
ביום היכנסו לתפקיד.
קיים סוג שני של שופטים במדינה. אלה
הם שופטי בתי־הדין הרבניים. יש להם
סמכויות בלתי־מוגבליות על מעמדו האישי
של האזרח. הם פוסקים בענייני נשואין וגירושין,
ירושות׳ ומזונות. פסק־דין שלהם
מוצא לפועל באמצעות המשטרה, והם יכולים
להכניס אזרחים למאסר. סמכויות אלה
הוענקו להם בתוקף חוק מיוחד.
גם הם חייבים להצהיר אימונים, ביום
מינויים כשופטים. אולם הם מצהירים רק:
״אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל.״
לא לחוקיה. כי במה שנוגע לשיפוט
דתי — עומדים הרבנים מעל ומחוץ לכלל
חוקי המדינה החילונית.
מי עומד מאחורי החוק ץ השבוע
אירעה התנגשות בין חוק המדינה לבין
הדיינים הדתיים. ארבעה
מתוך חמישה
שופטים של בית-
המשפט העליון פסקו,
כי המדינה חייבת
להכיר בנשואים
אזרחיים (ראה מסגרת)
.החץ החוקי
פגע בצפור־נפשה של
הכפייה הדתית.
כפייה זו הוטלה
על המדינה בתוקף
חוק, הנושא את השם
חוק שיפוט בתי
דין רבניים (נישואיך
תשי״ג.
וגירושין)
שאל ח״כ מפא״י
דויד בר רב־האי,
בעת הויכוח על ה־צעת־החוק
בכנסת:
״בשם מי הוגש חוק
זה? מי עומד מאחוריו?״
השיב
סגן שר־הדתות
דאז, זרח
ורהפטיג :״השאלה
הזאת׳ התמיהה אותי
מאוד. וכי לא ידוע
למר רב־האי, כי החוק
הוצא בשם ממשלת
ישראל, שבראשה
עומדת המפלגה
של חבר־הכנסת
בר רב־האי? הצעת־חוק זו הובאה בשם ראש
הממשלה מר שרת, שהוא ידוע לחבר־הכנסת
בר רב־האי היתד, מלחמה גדולה ע5יה.
כמה סעיפים נתקבלו בהצבעה של רוב נגד
מיעוט בתוך הממשלה. אבל המיעוט לא
היה בין חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל,
אף לא בין חברי הציונים הכלליים, או
אפילו הפרוגרסיביים. ובכן, לא קשה לנחש
מי היה המיעוט שהצביע נגד סעיפים אלה.״
עד כמה שהדבר ייראה משונה, היו אלה
דווקא שרי המפלגה הדתית־לאומית שהתנגדו
לכמה מסעיפי החוק. הם סברו כי
אינם תוקפניים ומושלמים די הצורך, וכי
הם מסייגים במיקצת את השליטה המוחלטת
של המפלגה על האזרח.
אולם מה שלא השיגו אז במישרין, ניסו
להבטיח לעצמם בעקיפין, בעזרת שליטתם
במשרד הפנים.
למי אסור להתח תן ץ האזרח של
המאה ה־ 20 הוכנס לתוך סד של הלכות
קפואות, פרי ההסתגרות הגיטואית של אירופה
המזרחית. החומרות שנפסקו על־ידי
רבנים קנאיים — שלא הסתפקו בתורת
משה ואף לא בתלמוד הבבלי ובהילכות
חכמי המזרח כמו הרמב״ם ורבי יוסף קארו
— קיבלו תוקף חוקי, בעזרת הקואליציה
ששלטה בישראל בשנת . 1953
מה אומרות ההלכות׳ האלה, לגבי חיי
האישות? ישנם מאות דינים וסעיפים המנחים
את הרב בשעה שהוא בא להשיא או
לגרש זוג יהודים. האבסורדיות ביותר:
• לא ישא כהן גרושה. דין זה
נקבע עוד בספר ויקרא :״אשה זונה וחללה
לא יקחו (הכוהנים) .ואשד, גרושה מאישה,
לא יקחו. כי קדוש הוא לאלוהיו.״ כי כהן
לא היה שם משפחה יהודי מובהק, אלא
פשוטו כמשמעו: אדם שכיהן בקודש. לכן,
כפי שנקבע באותו פרק :״וקידשתו, כי את
לחם אלוהיך הוא מקריב.״ עברו 1893 שנים

מאז חרב בית־המיקדש השני ואין הכוהנים
מקריבים לתם אלוהים, או מייחדים
את עצמם למלאכת הקודש.
בכל זאת, עמד האיסור בתוקפו אצל הרבנים,
והוא שריר גם במדינת ישראל. הוא
חל לא רק על כל מי שנושא את השם כהן,
אלא גם על כץ וכגנוביץ, כגן, קפלן וכצ־נלסון,
קהן, קון וכהנא. הרבנים מאמינים
כי בכל יום יכול לבוא המשיח, ויהיו דרושים
כוהנים להקריב את הקורבן בבית־המיקדש
השלישי. על כן יש להקפיד על
טהרת גזע הכוהנים, ואין לכהן יכולת
לבטל את שייכותו למיסדר הקדוש, אפילו
אם הוא חבר קיבוץ השומר הצעיר. לא
לחינם מזהירה מודעה על הליגה למניעת
כפייה דתית :״אל תתאהב, מר כהן, בדוק
תחילה אם בחירת ליבך אינה גרושה.״

• לא תתח תן אלמנה חשוכת־ילדים,
כלי חליצה. גם חוק זה מקורו
בתורת משה, והוא בא להבטיח שלא תעבור
נחלה משבט לשבט .״ואם לא יחפוץ
האיש לקחת אתי יבמתו ועלתה יבמתו
השערה, אל הזקנים, ואמרה, :מיאן יבמי
להקים לאחיו שם בישראל. לא אבה יבמי.׳
וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו. ועמד
ואמר, :לא חפצתי לקחתה.׳ וניגשה אליו,
לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו
וירקה בפניו וענתה ואמרה, :ככה יעשה
לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.׳ ונקרא
שמו בישראל בית חלוץ־הנעל.״
רבים טוענים, כי פסו בישראל כל החלוצים
והחלוצות. אך לא החליצה. עד היום
חייבת אלמנה חשוכת־ילדים להשיג תחילה
חליצה מגיסה. לצורך זה אף מצויה בכל
בית־דין רבני נעל מיוחדת, אותה נועל
הגיס כדי שהיבמה תוכל לחלוץ לו אותה.
בימי קדם לא היתד, אפשרות לגיס לסרב.
הזקנים החזיקו אותו, עד שהאלמנה חלצה
לו את הנעל וירקד, בפניו. כיום נקלעות
לא־פעם אלמנות צעירות במצב עגום, כאשר
מסרב האיש להופיע, לטכס החליצה ברבנות,
במיקרה זה יכולים הרבנים לצוזת על
חליצה, ולשלוח את הגיס הסרבן לבית־הסוהר
21 ,יום בבל חודש, עד אשר יחזור
בו מסירובו. המצב נעשה עגום לאין ערוך
יותר, כאשר הגיס היבם הוא ילד קטן. כי
אז חייבת האשד, לחכות עד שיגדל הילד
ויהיה גבר, כדי שתוכל לחלוץ לו את הנעל.

כאשר אין מכשולים כאלה — מוכנה
אשד, לא־פעם לוזתר על אושרה, ובלבד
שלא תעבור את הטכס המשפיל והמכוער.

ייערכו נ שואי־תערובת.

״לא תתחתן בס,״ נכתב בספר דברים ,״בתך
לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך.״ אמנם
נאמרו הדברים לגבי החתי, הגרגשי, האמורי,
הכנעני, הפרזי, החוי והיבוסי, שישבו
בארץ כנען לפני כיבושה, והיה חשש שהעברים
יתבוללו בקירבם. אך הרבנים של
הגולה הרחיבו את תחולת האיסור על כל
לא־יהודי. רבי אבהו, בשם רבי יוסי בר״
חנניא, אפילו אמר :״לא ייעשה יהודי שושבין
לנוכרי, משום לא תתחתן בס.״ כלומר:
אפילו בחתונה של נוכרי, אסור ליהודי
להשתתף.
כאן ישנה חשיבות מכרעת לשאלה: מיהו
יהודי. כל מי שאינו עונה על דרישות
הרבנים בסוגיה זו, אינו יכול להתחתן במדינת
ישראל. הם אינם דורשים רק שמיד,זוג
יצהירו שהם מאמינים בדת היהודית,
אלא מחטטים בתולדות של אבות־אבותיהם,
שמא יש בהם צד של פסול.
החוק קובע, כי נישואי יהודים במדינת
ישראל ייערכו אך ורק על־פי דיני ישראל.
מכיוון שדיני ישראל אוסרים לחלוטין נשו־אין
בין יהודי ונוכריה, או בין יהודיה ונוכרי,
אין לזוג כזה שום אפשרות להתחתן
במדינת ישראל. כי לא רק הרבנים
יסרבו להשיאם, אלא גם הכמרים הנוצריים
והקאדים המוסלמיים. זוג כזה חייב
לוותר על נשואין, או לעזוב את הארץ
כדי להתחתן.

• לא יכו* ממזר בקהל יהוה.
הכוונה המקורית, שעמדה נגד עיני מנסחי
התורה, היתד, להכביד על ילדים בלתי-
חוקיים, ובצורה זו להרתיע זוגות מניאוף.
אולם הלכה מאוחרת יותר, ילידת׳ הגיטו,
קבעה מעמד של ממזרות לגבי כל מי שיש
חשש שהוא בא מתוך עדה שלא ביצעה
את הגירושין בהתאם לכללי ההלכה שנקבעו
באירופה. כלומר: יכול אדם להיות
בנם החוקי של זוג הגון ומוסרי — ובכל
זאת להיקרא ממזר לצורך חוק זה. כי
יתכן שבאחד הדורות הקדומים התגרש אחד
מאבות אבותיו, והגירושין — בנוסח שהיה
העולם הזה 1329

זוג מעווב התייצב מור הכפייה הדתית ־ובית־משפט תמו בו

האהבה ניצחה
^*די! די! אני לא יכולה יותר! עוד
ן ן | יום אחד — ואני אשתגע לגמרי!״
זעקה ביאוש הנרייטה שלזינגר.
מה הביא אותה לסף התמוטטות עצבים?
קודם כל, מפני שלא רצו להכיר בזכותה
ן להיקרא בשם שלזינגר .״איננו מכירים בנשואים
שלך לישראל שלזינגר,״ הודיעו
לה פקידי משרד־הפנים, השאירו בתעודת-
הזיהוי שלה את הרישום: הנרייטה אננה
פונק, רווקה.

הרב לא רוצה לגייר

** אשר הגיעה ־ארצהל?פנל?ארבע
שנים, היו תוכניותיה מוגדרות ופשוטות.
מודעות הפירסומת שנשאו את תמונתה
הכריזו :״קורה קורונה, אימה סומק
האירופית, הזמרת בעלת ארבע האוקטא־בות,
תופיע בבאר מונסיניור.״
ערב אחד הופיעה באטום באר, פגשה שם
את ישראל שלזינגר. הוא היה גרוש לא־מכבר,
הוא היה שחור, סימפטי, יליד פאריס,
בעל שפה משותפת עם הזמרת ילידת
לוכסנבורג. הנרייטה, שהיא כיום בת ,36
וישראל ( )45 התאהבו. הם החליטו להתחתן.
הזמרת הקאתולית אף הסכימה לה,ת־
1גייר לצורך זה. אן ברבנות סירב רב
מחמיר לגיירה .״להיות יהודי זה לא כל
כך פשוט,״ הסביר ,״את לא רוצה להיות
יהודיה כדי להיות יהודיה, אלא רק כדי
להינשא ליהודי.״
כאשר עמדה הנרייטה על בקשתה, הריץ
אותה הרב בשלב הראשון של מירוץ־מיכ־שולים
מייגע :״תשיגי קודם אישור ישיבת־קבע
בארץ.״ מהר מאוד הסתבר לשניים,
י כי רוצים להמאיס עליהם את אהבתם, בלו־ושוב.
כמוצא
אחרון נסעו השניים לקפריסין, ן התחתנו שם בטקס אזרחי. את הארכת
אשרת־הישיבה בארץ, אותה סירבו הפקי־
! דים הדתיים של משרד הפנים להעניק ל־הנרייטה,
קיבלה הכלה החדשה מקונסול
ישראל בניקוסיה. הזוג חזר ארצה כבעל ו־ואשה.
משרד הפנים לא הכיר בנישואין וכך
הם מצאו את עצמם במרכז מערכה כפולה.

נהוג בעדה זו — אינם תופסים לפי כללי
הרבנים של אירופה, שהם השולטים גם
בישראל. על כן, אין האיש יכול להתחתן
במדינת ישראל.
שתי עדות כאלה הן הקראית, המונה
כ־ 5000 איש בישראל, ובני־ישראל (7000
איש) .לאלה מוסיפה הרבנות הישראלית
גם בני זוגות שהתגרשו בפני רבנים רפורמיים.
גירושין אלה אינם תופסים, והילדים
שנולדו מנשואין שניים הם ממזרים, שאינם
יכולים להתחתן בישראל.
מצב ד,״ממזרים״ קשה אפילו ממצב זד
חפולם חזה 1329

בשעות היום היה ישראל יוצא לעבודתו,
כסוכן של בית־חרושת אביק לתרופות.
הנרייטה, שנשארה לבדה בבית, היתד.
נתונה לזרם בלתי־פוסק של מבקרים קנ־איים,
שהשמיצו אותה, כינוה פילגש והטילו
טירור חברתי עד שכמעט יצאה מדעתה.
במקביל, ניהלו השניים מערכה משפטית,
על זכותם להיות מוכרים כבעל ואשה. את
מלחמתם ניהל יוסף בן־מנשה, עורך־דין
תל־אביבי צעיר 35 שהגיע מארגנטינה
מולדתו, כאיש־צוות של אוניית המעפילים
הפורצים ב־ ,1947 הפך להיות יושב־ראש
הליגה למניעת כפיה דתית.
לפני חודשיים לא יכלה הנרייטה לשאת
יותר את המתח .״אני לא מוכנה לחיות
בארץ שאינה מכירה בי כאשד, חוקית,״
אמרה לבן־מנשה .״אני רוצה ילדים שלא
יהיו ממזרים, אני רוצה להיות מאושרת,
אבל לא נותנים לי.״
השבוע ניתנה לה האפשרות לכך על־ידי
החלטת בית־המשפט העליון.

״הנשואים חסרי־תדקף!״

את הנשואים בתעודת הזיהוי.
ציטט השופט את תשובת משרד הפנים:
״צריך להיות ברור שהנשואין האזרחיים
שנערכו בין מר שלזינגר ובין הגב׳ פונק
בקפריסין אינם תופסים לגביו. החוק האישי
החל עליו הוא חוק שיפוט בתי־דין
רבניים, וחוק זה אינו מאפשר נשוא׳־
תערובת.״
קבע השופט :״הכרעה זו של אגף מיר־שם
התושבים במשרד הפנים לוקה בשתיים
לפחות. ראשית, תמהני מה אסמכתא מצאו
(אנשי משרד־הפנים) בחוק שיפוט בתי־דין
רבניים דודקא. שחוק זה — הוא ולא
אחר — ,איננו מאפשר נשואי תערובת׳.
שהרי סעיף 2לחוק הנ״ל קובע: נישואין
וגירושין של יהודים ייערכו בישראל יעל
פי דין תורה. נישואין של יהודים מדבר
הכתוב, ולא עוד — אלא בנישואין שנערכו
בישראל. המבקשת אינה יהודיה ונישואיה
נערכו מחוץ לישראל
מאז הוחק חוק זה, לפני 10 שנים, לא
קיבל מכה כה נוראה. כי עד כה קיבל כל
אזרח כמובן מאליו שאי־אפשר לערוך
בישראל נשואין אזרחיים. והנה בא שופט
בית־המשפט העליון והפריך הנחת־יסוד זו.
הוא עבר לשאלת הרישום בתעודת־הז־הוי:
טול את מיקרהו של פלוני יהודי, שנשא
את אלמונית שהיא קתולית, בטקס
אזרחי בארץ פלמונית, והוא מציג בפני
פקיד־הרישום תעודת נישואין. בבית־משפט
אזרחי תיקבע דיינות הטקס על־פי הדין הנהוג
בארץ עריכתם. לא כן בבית־דין דתי,
שיפסול טכס אזרחי. כיצד יכוזן פקיד־הרישום
את דעתו — לבית־המשפט המחוזי או לבית־דין
דתי י חברי הנכבד, השופט זילברג,
מעיד עליו שמים וארץ, כי אך כפשע היה
בינו לבין החלמה הפוכה. אם זו היא עדותו
של שופט בית־המשפט העליון, היתואר הדבר
שפקיד מינהלי, כגון פקיד־הרישום,
יעסוק בכלל בבעיה כזאת?
״דעתי נוטה לכך, כי ברושמו את מצבו
המשפחתי של התושב, אין זה מתפקידו של
פקיד־הרישום ליתן דעתו על תוקפם של הנישואים.״
לדעתו חייב הפקיד לרשמם כחוק.

שחר הצד?; ״

ורך־הדין בן־מנשה ישב מדוכא ב־אולם
בית־המשפט. עם כל פרק נוסף
שהשמיע השופט העליון משה זילברג, נעשה
מצב־רוחו של הפרקליט קודר עוד
יותר. היה לו ברור לגמרי: הוא הפסיד
במשפט. סופר מעריב מיהר לטלפון הקרוב
ביותר, כדי להעביר את הידיעה לעתונו:
נדחתה בקשתה של הנוצריה הנרייטה פונק.
וכי איזה מקום נותר לספק? הרי השופט
זילברג ישב בראש השופטים, וברור
היה כי הוא מקריא את החלטת כל השופטים,
או לפחות את דעת הרוב. ודעה זו
היתד, חד־משמעית :״תוך הנחה כי דיני
ישראל הם חוקו האישי של מר שלזינגר,
עולר, מכך כי נישואיו של זה עם המבקשת
הם חסרי תוקף חוקי.״
השופט, שהוא גם אישיות דתית מוכרת,
עבר לנקודה שניה: האם, על אף העדר
תוקפם של הנשואים, חייב היה פקיד הרישום
לרשום את הנרייטה כנשואר?,בן־
מנשה טען, כי פקיד הרישום חייב לרשום
מה שהאזרח משמיע באוזניו, ואין לו
להתעמק ולחקור במעמדו האישי המשפטי
של האזרח.
ואילו השופט פסק :״אם משוכנע פקיד
הרישום כי האיש איננו נשוי, אסור לו
לרשום דבר שהוא, לדעתו, שקר מוחלט.
כי שאלון־הרישום שואל על המצב המשפחתי
המשפטי של הנרשם, ולא על העובדת
הערטילאית אם עבר טכס נשואין או
לא דוחה אני, איפוא, גם את הטענה
השניה, ומציע לבטל את הצו־על־התנאי ולבטל
את הבקשה.״
עברה קרוב לשעה שלמה, מאז החלה
הקראתו של פסק־הדין. רק אז נודע לבאי
בית־המשפט כי אין זה פסק־דין פה־אחד.
הודיע השופט זילברג :״אקרא עתה את
פסק־הדין של השופט זוסמן.״
בן־מנשה נינוח מעט. בכל זאת תישמע
תמיכה כלשהי בעמדתו, לו גם תמיכה של
מיעוט.
קריאת פסק־הדין השני ארכה יותר משער,־וחצי.
עתה השתנו פני הדברים: בך
מנשה היה מרוצה, ופקידי משרד־הפנים
הקדירו פנים.
השופט זוסמן סקר את השתלשלות הפרשה,
מאותו יום בדצמבר ,1961 בו ערך
פקיד משרד הפנים בניקוסיה את טכס־ה־נשואים,
עבר לסירוב משרד הפנים לרשום

ך * שו פטלאהסתפל, בקביעת החובה
! 1המינהלית, שהיתר, מהפכנית לכשעצמה.
הוא הודיע בפירוש, כי גם לו הובאה
להכרעה משפטית השאלה אם יש לפסול
את הנשואין בגלל היותם אזרחיים — יש
להניח שלא היה פוסל את הנשואין.
״פסול הנישואין,״ קבע ,״על פי פי הלכות
הדת, יהא שיקול נכבד ביותר. אך אין
הוא צריך להיות השיקול היחידי. ציבור
ישראל מחולק היום לשני מחנות. מחנה
אחד, שומר מצוות או מרביתן, עומד לעומת
מחנה אחר המרגיש את ההבדל בין
מדינת חוק ומדינת הלכה. השקפותיהם של
שני המחנות נוגדות אלה את אלה בתכלית.
הסדר הציבורי בישראל אין פירושו,
שהשופט יכפה את השקפתו של מחנה אחד
על המחנה השני. החיים מחייבים יחס
של סובלנות כלפי הזולת והתחשבות בהשקפתו
שהיא אחרת, ולפיכך לא יהא קנה־המידה
של השופט אלא מאזן כל הדעות
הרווחות בציבור.
נמצא כי בישראל חיים מאות ואולי
אלפים זוגות שלא באו בברית־נשואין אלא
בטכס אזרחי. המדינה מכירה בכך והדת
אינה מכירה בכך. חוששני, כי מנקודת
מבטו של יהודי־שומר־מצוות, הרי זו עבי-

* בקפריסין, דקות מעטות אחרי נשואיהם.

לא־יהודים. כי לא־יהודי יכול להתגייר, אך
״ממזר״ אינו יכול להיטהר מממזרותו.
פירצה כחומה. הגבלות אלה נטלו
מאלפי זוגות ישראליים את הזכות לאושר.
כמה מהם ירדו מן הארץ, התחתנו
והתיישבו בארצות שבהן חופשי האזרח
מכפייה דתית. אחרים ויתרו על נשואים,
נשארו אומללים. אחרים פתחו במלחמה,
שתמיד הסתיימה בתבוסה.
המיקרה המפורסם הראשון היה מיק״
רהו של הצייר החיפאי משה ברק, שביקש
לשאת את אהובתו הנוצריה מיוגוסלביה.

הוא הכריז שביתת־רעב, שסיכנה את חייו.
אך הרבנים לא זזו מעמדתם, והשניים
היגרו מן הארץ.
כמה זוגות עשו מה שעשו ישראל שלזינגר
והנרייטה פונק, נסעו להתחתן חתונה
אזרחית בפני פקיד ממשלתי בקפריסין.
בשובם ארצה נתקלו בזרוע השניה של
הכפייה הדתית: משרד הפנים, שפקידיו
סירבו לרשום אותם כבעל ואשה.
פסק־הדין של בית־המשפט העליון הבקיע
את החומה. מיד נזעקו משה שפירא וחבריו
לסתום את הפירצה, על ידי תיקון חוק

מירשם התושבים. אולם בתוך המחנה הדתי
עצמו היו אנשים שהיו מוכנים להשלים
עם פסק־הדין .״זה ישמש שסתום־
ביטחון מצויין,״ הסבירו ,״מעתה, כל מי
שרוצה להתחתן עם נוכריה לא יצטרך להזעיק
את הקהל נגד כפייה דתית. יוכל
להתחתן בשקט בקפריסין, ולרשום את אשתו
בתעודת־הזיהוי כנשואה.״
אך הרוב החילוני, שקידם בברכה את
פסק־הדין, קיוזה כי זהו רק צעד ראשון,
כדרך אל חקיקת חוק, שיתיר נשואים
אזרחיים במדינת ישראל עצמה.

הנרייטה וישראל שלזינגר*
החלטה היסטורית :״לא פילגשות!״
רד, שאינה נופלת בהרבה בחומרתה מני-
שואי־תערובת, וההכרה בתוקפם של נישואים
כאלה נוגדת את השקפת עולמו ופוגעת
קשה ברגשותיו. אך זהו ויתור הנדרש
מיהודי כזה, תמורת ויתור שבני המחנה
השני חייבים לו, למען החיים המשותפים
של אומה אחת.
״זרם העליה מוסיף להביא לישראל בני־זוג
מכל ארצות תבל, וביניהם כאלה שבארץ
מוצאם לא התחתנו לפי דת משה
וישראל. האם מחייב הסדר הציבורי של
ארץ־עליה כזאת, להפר שלום המשפחות
ולהכריז על כל המקרים האלה כעל פילגשות
בלבד?״
עתה כבר היה ברור לכל הנוכחים, כי
נחתך תקדים היסטורי הפוגע והנוגד יסודותיה
של הכפיר. הדתית.
סיכם השופט זילברג את דעתו של עמיתו
זוסמן :״יש לרשום את הנרייטר, פונק
כאשתו של יוסף שלזינגר.״ ו״נוסף על
כך, אין לקבוע כבטחון, כי בבוא שאלת
תוקפם של הנישואים בפני בית־המשפט או
בית־דין — ייפסל תוקפם של נישואי־תערובת.
לפיכך הייתי עושה את הצו־על-
תנאי החלטי.״
ובכן — איזו משתי הדיעות זכתה לרוב?
השופט זילברג המשיך לקרוא מן הכתב,
בקולו השליו. הדברים שקרא הבהירו סוסית
לבן־מנשה כי דווקא הוא אשר ניצח :״השופט
ברנזון — אני מסכים לדעתו של חברי
הנכבד השופט זוסמן השופט ויתקון
— גם אני מצטרף לדעתו של חברי הנכבד
השופט זו ס מן ...השופט מני — מסכים
אני לדעת חברי הנכבד השופט זוסמן.״
ברוב של ארבעה נגד אחד, הוחלט כי
אין לכפייה הדתית שליטה מוחלטת ובלתי-
מסוייגת על חייו של האזרח. בן־מנשה רץ
החוצה בכל כוחו, ולפני כניסת השבת
מיהר להבריק להנרייטה וישראל שלזינגר
:״עלה שחר הצדק. הצלחה מלאה.״

הצגת בכורה
במדינה היסטוריה
זיכרונו תיו שדמהפכן
היו ימים בהם הייתה חברות במפלגה
הקומוניסטית בארץ־ישראל מקנה זכות לכרמים
חינם להצגת האופרה. זכות זאת
לא נבעה מקו פוליטי שהיה לאופרה הראשונה
בארץ, שנוסדה על־ידי מרדכי גולינקין,
אלא מהעובדה הפשוטה שמזכיר קואופרטיב
עובדי־האופרד, בראשית שנות השלושים
היה נחמן ליפט, מפעילי פרקצית־הפועלים
של המפלגה הקומוניסטית, ולימים,
אחד מחברי הוועד־המרכזי של פק״פ.
(אותו נהגו לבטא: פה־קא־פה).
ליפט, שהיה פוליטרוק בצבא־האדום בתקופת
המהפכה, כבר בגיל ,19 נהג להגן
בקנאות על כבודם של זמרי האופרה. בא
אפילו לברר עם גולינקין מדוע העליב את
חברות המקהלה וקרא להן ״פדות״ ,הית־נצל
גולינקין :״לא אמרתי, פרות׳ ,אלא
שאלתי: למה אתן גועות כמו פרות״ .מצבה
של האופרה לא היה טוב אך מצבם
הכלכלי של הקומוניסטים היה גרוע בהרבה.
לכן דאג ליפט לחלק הזמנות חינם
בין חבריו למפלגה.
חנה המפחידה. ראשיתה של המפלגה
הקומוניסטית בארץ, בתקופה ששמה
היה פק״פ, היא אחת הפרשיות הנעלמות ואפופות
המיסתורין ביותר בתולדות המדינה.
ראשי מק״י כיום מתכחשים כמעט
לאותה תקופה, מנסים ליצור את הרושם
כאילו איתם החלה ההיסטוריה של המפלגה.
ההיסטוריה הרשמית מבוססת כמעט
כולה על מיסמכי שלטונות־המנדט, יואילו
מחברי המפלגה היהודים באותם ימים,
שרדו רק בודדים, אחרי שהרוב הוגלו מהארץ,
עברו לברית־המועצות, שם נאסרו
ונמקד בבתי־כלא ומחנות.
נחמן ליפט 60 עתונאי כסוף שיער
ויפה־תואר, המשמש כיום ככתבו הכלכלי
של היומון לעצסע ני״עס, כאחד המעטים
מראשוני פק״פ, שופך בזכרונו־שנותרו
תיו,
אותם החל לפרסם ברבעון הספרותי
קשת, אור חדש לחלוטין על הפעילות
הקומוניסטית באותה תקופה. מגלה ליסט:
הפנויות מעבודה, מאוחר בלילה,
״בשעות
הייתי מבלה בחולות שהפרידו אז בין תל־אביב
ונוה־שלום, סמוך לים. הפרקציה הצטיינה
אז גם בכך שבשורותיה היו בחורות
יפות. קורה היה שרומנטיקה זו היתר.
מופרעת על ידי אורחים בלתי קרואים
שהיו מסתובבים בשטח. פעם לבש הדבר
אופי רציני: האורח גילה כוונות תוקפניות
גלויות. רציתי ללוות את חנה, איתה
טיילתי, עד למקום מבטחים, אך היא התנגדה
לכך בכל תוקף, .אתה הרי קונספי-
רטיבי,׳ טענה, ,והמפלגה זקוקה לך. תסתלק
אתה ואל תדאג לי.׳ הסתלקתי וחזרתי
על עקבותי. חנה היתה בתורה גבוהה
וחזקה וזרועותיה כשני מטילי ברזל. תוקפנותו
של ״האורח״ נמוגה, כנראה, למראיה.״
ארזי
על האופניים. סיפור משעשע
אחר של ליסט קשור בהפגנת האחד
במאי שנערכה ב־ ,1925 שלארגונה היה הוא
האחראי. ההפגנה נועדה לעבור מכיכר בע־לי־מלאכה,
כיום כיכר מגן־דוד, על לשפת־הים
בתלאביב. מספר ליסט :״ההכנות נעשו
על ידי כל חברי המפלגה והפרקציה.
כל הבאים בחשבון למלאכת־קודש זו גויסו
וחולקו לקבוצות בנות 6־ 5אנשים,
ופוזרו בחדרים ובצריפים סמוך למקום,
בכרם התימנים ובמנשיה, לא הרחק מן המטה
הקונפירטיבי שלי. אני מתעתד לשלוח
את סוכני־הקשר שלי — נערות חביבות,
תלמידות הרצליה וגאולה, רובן בנות־טובים
— עם מתן אות ההתחלה. והנה
בא אלי רץ דחוף ובהול ומוסר לי שלפני
רגעים מעטים עברה במסלול המתוכנן
תהלוכת פועלי־ציון והמקום מלא עכשיו
שוטרים.״
ליפט פעל במהירות, שלח שתי קבוצות
קטנות עם דגל אדום אל בנין העיריה,
שעמד במקום בו נמצאת עכשיו האנדרטה
לזכר מיסדי־העיר. במטה־המשטרה, שהיה
סמוך למקום, קמה בהלה. השוטרים הוזעקו
מן המסלול בו עמדה לעבור ההפגנה,
הקיפו את קומץ המפגינים החדשים. בו
בזמן התארגנה ההפגנה הגדולה כמיועד,
עברה ללא הפרעה את כל הדרך, עד לש־פת־הים.
רק יהודה ארזי, שהיה אז ממונה
על המלחמה בקומוניסטים במשטרת
תל־אביב, ליוה אותה על אופניים במרחק
ניכר, כשהוא שורק וצועק :״להתפזר, להת־

פזר!״ איש לא שם אליו לב. אך כשהסתיימה
ההפגנה, לא ידעו המפגינים מה
לעשות. לפי התכנית היתד. ההפגנה צריכה
להתפזר אחרי התקפת המשטרה ותוך
כדי מאבק איתה. משום כך ך נאלצו לעכב
את הסיום עד שהגיעו סוף סוף השוטרים,
היכו אותם ואסרו אותם, בהתאם לתכנית.
לשצ׳ינסקי לא ספג מכות. נראה
שרוב המנהיגים הקומוניסטיים בארץ החלו
את הקאריירה שלהם כשחקנים. גם
ליסט היה שחקן ובמאי בנשפים ספרותיים
ותיאנזרוניים שאירגנה הפרקציה. מספר
הוא :״באחת ההצגות נפלה על ראשי
אבן שנזרקה מן החוץ על ידי חברי גדוד
מגיני השפה שעה שמילאתי על הבמה
תפקיד של משוגע^ .רוב כאב צעקתי
מרה, ממש כמשוגע.״
ליפט היך. באותם הימים מה שנקרא
בז׳ארגון הקומוניסטי ״מהפכן מקצועי״.
בסוף שנות! השלושים נשלח על ידי המפלגה
לארגן את המפלגה הקומוניסטית
בסוריה ובלבנון, עבר משם לשרות המפלגה
בצרפת עד שפרש ממנה ב־ 1937 אחרי
שהעמיד שם תלמיד מפורסם, כאלד באק־דש,
כיום מנהיג המפלגה הקומוניסטית
בסוריה. ל1ם ט נטש את הקומוניזם על
רקע משפטי־הראוה במוסקבה ותורת הקוס־מופוליטיזם,
הצליח להמלט בשנות המלחמה
לשוויץ שם שהה עד עלייתו ארצה,
לפני שבע שנים.
זכרונותיו של ליסט, כתובים בחוש הומור
מיוחד, ומכילים שפע של פרטים היסטוריים,
בעיקר אודות החברים הראשונים
של המפלגה הקומוניסטית, שמצאו את מותם
בברית־המועצות. כך למשל, מספר
הוא אודות נחמן (״ניוניו״) לשצ׳ינסקי,
מי שהיה אז מזכיר הוזעד של פק״ם.
לשצ׳ינסקי חיבר באותם ימים כרוז מטעם
המפלגה, נגד נישול הפלאחים הערביים
מאדמות עמק־יזרעאל. בעקבות כרוז זה
התעורר זעם כללי בישוב נגד הפק״ם,
חבריה הוצאו מההסתדרות והוטל עליהם
חרם כלכלי וחברתי. כאשר שמע לשצ׳ינ־סקי
שבעקבות הכרוז מגרשים את חברי־המפלגה
ממטבחי־הפועלים ואף מכים אותם,
ראה חובה לעצמו להיות נוכח בשדה המערכה
ולהשתתף בספיגת המכות.
מספר ליסט :״ראיתיו עומד ומתווכח
בעברית, שאותה כמעט לא ידע אז, אך
לא עלה בידו לזכות במכות. כנראה בגלל
מראהו הפרופסורי ואופן דיבורו השקט
והמתון. כשהגיעו אליו שמועות על חיי
ההוללות של הסוכן הסובייטי הראשון
בתל־אביב, קם לשצ׳ינסקי ובא אליו להוכיחו
על התנהגות הנוגדת את האתיקה
הקומוניסטית, ומעוררת התמרמרות בין
חברי הפרקציה, שרבים מהם רעבו ללחם.
הסוכן פשוט גירש אותו ממשרדו.״
כאשר גורש לשצ׳ינסקי מן הארץ, הגיע
למוסקבה שם הגיע לדרגת פרופסור אדום
באוניברסיטה של עמלי־המזרח, שימש גם
מזכיר תא בבית־חרושת מוסקבאי גדול,
עד שנאסר, עונה קשה, נשבר ומת ממחלה
בדרך לסיביר. אשתו, שישבה חמש־עשרה
שנה במאסר, יחיה כיום במוסקבה
יחד עם בנם.
קומוניסט אחר, אותו מזכיר ליסט בשם
סיומה, הפך למנהל עבודה בבנין המנות
במוסקבה, קיבל פרם נכבד עבור עבודתו.
סמוך לזה נאסר כחבלן ציוני ומת מטיפוס
בבית־הכלא.

השוה ומשרי

•1יכה גריל היתה השבוע הדמות הרג
שי ת הבולטת ביותר במאבק על ביטולו
של המימשל הצבאי. היא לא נאמה בכנסת,
גם לא צעדה בראש ההפגנה בחוצות ירושלים•
אולם דמותה של הצעירה היפהפיה,
שהופיעה במרכזה של קבוצת בני־נוער על
שער העולם הזה 1328 מאחורי הסיסמה:
״תימחק החרפה!״ ,ואשר ישבר, ליד שולחן
הנשיאות באסיפת ועד־הנוער לביטול המימי

בחינה גיאוגרפית נמצאת כפר־סבא, מושבת
הולדתה והעיר בה היא גדלה וחיה גם כיום׳
בתחום המשולש הערבי.
הערבים לגביה אינם רק יצורים עליהם
היא קוראת בעתונים ושומעת סיפורים, אלא
שכנים בהם היא פוגשת יום־יום, מבקרת
בכפריהם ובבתיהם ומשתתפת לעיתים כהרי
חייהם.
דוגמה אחת מיני רבות למגע זה: בוקר־בוקר
משכימה ניבה בשעה שש כדי להספיק
להגיע במועד לעבודתה במשרד כיי־־
סום תל־אביבי. באוטובוס, בדרך לתל־אביב,
היא פוגשת בקביעות צעיר נאה ומשופם,
לבוש בקפידה, הנוסע אף הוא לעבודתו כפקיד
בנק תל־אביבי.
זהו גבר משכיל, דובר עברית רהוטה,

נכדה של סבא

בפר־סבא, דור רביעי במקום, בתמונה מימי
ילדותה במושבה. יופיה המיוחד בלט כבר אז.

של הצבאי, לפני שבוע, הולידה בעיני רבים
קשר אסוציאטיבי אל דמויות נשים שצעדו
בראש מהפכות והפכו לסמליהן.
ניבה גריל אינה הטיפוס המהפכני. היא
נערה שקטה, כמעט אפורה, רחוקה מכל
פעילות פוליטית וחסרת כל יומרות בשטח
זה. אם התגייסה למאבק לביטול המימשל,
נימנתה בין מארגני אסיפת הנוער, לא עשתה
זאת בלחץ מסגרת אירגונית או בהשפעה
כלשהי. עמדתה בנושא זה היא פרי
מגע אישי בלתי־אמצעי עם הבעיה, ואל ההכרה
בצורך לפעול באופן מעשי בעקבות
עמדתה, הגיעה דרך עמודי העולם הזה.
קירבתה של ניבה בת ה־ 17 לבעיית ה־מימשל
הצבאי אינה רק עניין ריגשי או
רעיוני. זוהי גם קירבה גיאוגרפית. כי מ
נערת
הצעדה, ל ;
שעברה עם קבוצה מבית״ספרה. הצעדה היתה חווייה

בעל נימוסים נאים, הזוכה לשבחים על מסירותו בעכו!
שהוא מסיים את שעות עבודתו, הוא יכול אומנם להיש
אביב מספר שעות. אולם אם יש ברצונו לבלות שם ג
ללכת להצגה שניה בקולנוע, או לצאת בחברת נערה,
יכול לעשות זאת. הוא חייב להקדים ולחזור לביתו, באו

עתומת
השלמתה מי פ על
ידיה של גברת מרים מוזס רעדו מרוב
התרגשות, שעה שהסירה את הלוט. מסביב
הצטופף קהל רב, שכלל את שר־הדתות ו־שר־המשטרה,
את ראש עיריית תל־אביב,
את ראשי אגודת העתונאים ואנשי־ציבור
וכלכלה, מהם נושאי שמות מפורסמים.
כולם התכנסו למקום עבור הרגע בו יוסר
הלוט מן השלט שעל בית ידיעות אחרונות,
ויופיע שמו החדש של רחוב נחל איילון:
״רחוב יהודה מוזס״.
ליל המהפכה. אילו נערך הטכס לפני
שבוע ימים, היה מציין מאורע חשוב בחייו
של יהודה מוזם המנוח ובחיי העתונות העברית.
כי לפני 15 שנה ושבוע עמד מוזס,
בעל הזקנקן הוייצמני, בפני אתגר חמור:
שעות ספורות לפני הופעת גליון המחרת
של ידיעות אחרונות, נודע לו כי העורך,
עזריאל קרליבך, בגד בו ולקח עמו את כל
מערכת הצהרון, כדי לייסד עתון מתחרה.
(המשך. בעמוד )14

האמא: בת המייסדים־?,

ליד אמה, נועה חר־שסבה
וסבתה, בני
משפחת אברוצקי, היו בין מייסדיה הראשונים של המושבה כפר־סבא.

החבו 11 :

חייל וכדורגל! בהפו

נערת פבחאר

ללמוד את הריקודים שלהם, אצל סמי ובנו,״
היא אומרת ,״מספיק להביט רגע בתנועות
ולתפוס את הקצב, ואז זה בא מעצמו.״
היא התידדה עם כמה מבני כפרי הסבי־בר״
א תם היא פוגשת כשהם באים לכפר״
סבא. לעיתים מביאה היכרות זו להצעות המעלות
חיוכים של עליצות על פניה. באחת
החתונות הערביות בהן ביקרה, ניגש אבי
אחד מידידיה אל הורי ניבה, הציע להם 30
אלף ל״ י אם יסכימו לתת את ביתם לבנו.
לאחרונה כבר עלה המחיר. אביו של ידיד
אחר, מעשירי טירה, רציע להוריה לא פחות

מד של עיר, לא שינתה את אופיו המושבתי
של המקום. הוותיקים עדיין מכירים זה את
זה, יודעים מה מתבשל בקדרתו של השני,
או כמו שניבה אומרת :״זה מצב שכשמישהו
מתעטש, יודעים כבר כולם שיש לו
שחפת.״ הבילוי המקובל במקום הוא הליכה
לקולנוע. אבל כשרוצים לבלות באמת, נוסעים
לתל־אביב. גם שם הולכים לקולנוע,
אבל הסרטים הם יותר טריים.

פ יתוח כשרוגות מחוץ זעיר
ויכך, למרות שהיא דור רביעי בכפר(
סבא, אין ניבה מתכננת להמשיך לחיות
בה .״אני סבורה שמקום כזה מגביל. לעיתים
קרובות זה מזכיר לי את פייסו! פלייס.
אני פשוט לא רוצה שילדי יסבלו מאותן
מיגבלות תרבותיות וחברתיות כשם שסבלתי
אני. זה קשור, למשל, בפיתוח כשרונות

(יבה גריל
המשולש, לפני שהעוצר ניכנס לתוקפו.
צעיר ערבי זה הוא בוגר בית־ספר תיכון.
בזמנו זכה במישרה באחד ממשרדי הממשלה
שבכפרו. אך יום אחד התעורר חשדו
של המושל־הצבאי בכפר, בעקבות הלשנה,
כי הוא עוסק בפעילות קומוניסטית, דבר
שלא היה לו כל יסוד, לדבריו של הצעיר.
רק משום שאביו הזקן הוא בן לאחת המש-
פחות הנכבדות בכפר, ונמנה עם המחניפים
למושל הצבאי, נמנעו פיטוריו של הצעיר,
אך המשכת תעסוקתו הותנתה בתנאי שיעבור
לעבוד בבאר־שבע.
אך יותר מהגבלות ממשיות אלה, פגעה
בניבה העובדה, שצעיר חביב זה, הנוסע
עימד יום יום לעבודה, מרגיש עצמו מושפל
ונחות. הוא הפך לאזרח ממדרגה שניה,
בשל עצם העיקרון של המימשל הצבאי.

מגוריה, בו היא מבקרת לעיתים קרובות,
מנהלת ניבה שיחה עם רוכל בזים מקומי.
בביתה, ניסיון שהסתיים בעוגמת־נפש כש־החיות
מתו.
בעיר גדולה היתה נערה בעלת נתונים
כשלה מפתחת מכבר חלומות זוהרים, חושבת
על קאריירה כדוגמנית, דיילת או שחקנית.
היא נשארה נערה גלוית־לב וחסרת
ממרות, הרואה את עתידה בהקמת משפחה
ובגידול ילדים.
אותו חוסר יומרנות הוא שהניע אותה
לנטוש את לימודיה התיכוניים אחרי הכיתה
השישית .״לא ראיתי בזה עתיד,״ מודה
ניבה ,״מאחר שאיני מתעתדת להמשיך
ללמוד, השבתי שעלי לסיים גימנסיה.״ באמצעות
היכרות עם בעל משרד־פירסום
מקומי, התוודעה ניבה למיקצוע הפירסום,
בו היא עוסקת עתה. בעתיד הקרוב היא
מתכוננת לעבור קורס מיוחד, ואם יאופשר
לה, תמשיך בענף זה גם בעתיד.
למרות העובדה שיעקי חברה הוא כיורג־לן,
המקדיש את רוב חופשותיו משירותו ב־צה״ל
לא מונים ולמשחקים, אין ניבה להוטה
במיוחד אחרי כדורגל. הרומן הקצר
שלה עם המישחק הסתיים ביום בו נפצע
חברה במישחק נוער והיא נאלצה ללוותו
לבית־החולים, שם התברר כי נגרם לו שבר
באף. זה הספיק. מאז היא סבורה שכדורגל
הוא מישחק איום, ברוטאלי ובלתי־ספורטאי.
היא נערה רגילה, שסיפור חייה השיגרתי
הוא אופייני לרבבות בני־נוער בארץ הזאת.
אך בדור המכונה בשם ״דור האספרסו״,
המנביט גם תופעות מסוג בני־הטובים, בתקופה
של ציניות ואדישות, היא מגלמת
את החיוב שבנוער הישראלי. כי עצם העובדה
שניבה אינה חשה כא־לו היא חיה
באי בודד, אינה מסתגרת בתוך עולמה
וקיימים דברים שאיכפת לה, למענם היא
מוכנה להתוזכח בלהט בחוג משפחתה ולהתגייס
גם לפעולה ציבורית, היא תופעה
מעודדת ומעוררת תקוזה.

גישואין עבור חצי־מידיון

:עת ה־בשנה
שבילה.

.:אחרי

בתל־בערב,
וין
הוא
־ מכפרי

^ ת ההיכרות >ם הערבים, כאנשים
> 1ולא כבעייה, ספגה ניבה לתוכה כמעט
יחד עם חלב האם. אביה, יליד האנובר שבגרמניה,
ששירת במלחמת העולם השניה
כקצין בצי הבריטי, התגורר במשך שנתיים
בביירות שבלבנון, עד שקיבל את רשות הכניסה
לארץ. אמה ׳,שנישאה בהיותה בת
,18 היא בת למשפחה ממייסדי כפר־סבא.
כיוון שנישאה לקצין בצי, ניתנה לה הזכות
להתגורר בסמוך למקום שרותו של בעלה,
בהתאם לחוק צי בריטי הקיים עוד מתקופת
נלסון. וכך חיתה היא כשנה בקהיר. בכפר־סבא
עצמה ניתנה לניבה ההזדמנות לפגוש
בערבים תושבי כפרי הסביבה, מאז שחר
ילדותה. לעיתים היא מבקרת בכפריהם, בעיקר
בטירה הסמוכה. זה קורה בעיקר בהזדמנויות
׳חגיגיות, חתונה או פאנטאזיה
לרגל מאורע אחר. ניבה אינה נשארת אז
צופה פאסיבית. כשהשמחה מגיעה לשיאה,
היא מצטרפת למעגלי הרוקדים .״אין צורך

הנוער שהתארגנה בוועד־הנוער לביטול המימי
ניצבת ניבה מאחורי הסיסמא הקוראת להסרת
החרפה שבמימשל, בתמונה שהופיעה על שערו של העולם הזה שהופיע לפני שבוע.

נעות השעו״:

ניבה היא י ״הולכת קבוע״ מזה שלוש שנים

עם מי שהיזז מדריכה ׳בנוער־העובד, וכיום

גל כפר־סבא, לו היא מתעתדת להינשא בעתיד הקרוב.

מ־ 50 דונם של אדמה חקלאית מעובדת, שערכה
כרבע מיליון ל״י, תמורת בתם.
ניבה מודה בחיוך על הצעות הנישואין,
מבטיחה כי עוד תשקול בדבר. כדי לא להעליב
את המציעים היא אינה מגלה להם
כי בעצם היא כבר מתכננת נשואין עם בחור
מאוד מסויים. זהו יעקב (״יעקי״) קורנבליט,
חייל בצה״ל וכדורגלן הפועל יעקב כפר־סבא.
יעקי הבלונדי ויפה־התואר הוא, כניבה,
בן כפר־סבא. הם גדלו יחד, למדו יחד והוא
היה המדריך שלה בנוער־העובד, כאשר החליטו
״להיות חברים״.
החברות הוציא אותם מהתנועה, הביאה
אוון ם למה ש;קר^״חברה סלונית״..אלא
שבכפר־סבא יש למונח זר. משמעות הרבה
יותר צנועה. העובדה שלכפר־סבא ניתן מע־
191

מחוץ למיסגרת הרגילה של בית־הספר. כשרציתי
ללמוד באלט, הייתי צריכה לנסוע
לתל־אביב, ומובן שכעבור זמן קצר הפסקתי.״
אבל
הסנטימנטים עדיין קושרים אותה למקום
בו גדלה. כאן הכל מתנהל בשלווה
ובאיטיות, ללא הקדחתנות והרעש המציינים
חיי עיר גדולה. אם ניבה זוכרת חוזיות מיוהדות,
אין הן מסעירות ומרתקות במיוחד.
במשך שלוש שנים ברציפות נבחרה היא
לקרוא את מגש הכסף של נתן אלתרמן
מעל הבמה המרכזית ביום העצמאות. ב־גדנ״ע־אוויר,
בו שירתה תקופה מסויימת,
בנתה והטיסה טיסנים. חיבתה המיוחדת ללימודי
הביולוגיה בבית־הספר הביאה אותה
לניסיון לגדל עכברים לבנים וארנבות־בית

של בית ליד הכנסת קיימו חברי המישלחוז של ההפגנה
מסיבת־עתונאיס מאולתרת עס כתבי־הכנסת של
היומונים, אחרי שגורשו בגסות מך הרחוב, במענה של ״התקהלות בלתי־חוקית״ .בעת
המסיבה שמרו שוטרים על הכניסה, לא הניחו לאיש לגשת למקום. אולם הם לא יכלו
להפריע לפגישה, שנערכה בתחומי הבית, שהוא בחזקת תחום הפרט, לפי החוק הישראלי.

בחדר המדרגות

(המשך מעמוד )7
אנשי ציבור ורוח. מרשימה זו מחקה כל שם שאינו נוח למפ״ם מבחינה מפלגתית, דבר
שגרם לעיוות מגוחך. מתחת לרשימה חתמה את שמה — .החטיבה הצעירה של מפ״ם״ —
כאילו חתמו החותמים על גילוי־דעת מפלגתי.
לולא פלגנות מבישה זו, יכלה מפ״ם — העשירה בכסף, במנגנון ובאנשים — לתרום
תרומה חשובה מאד למאורעות השבוע. תחת זאת בלטה, בעיקר, בהעדרה משדה־הקרב.

היעד ה שלי שי: האחווה

יעד השלישי הוא, אולי, החשוב ביותר בטווח הארוך, לטובת המדינה, בטחונה
ן \ ועתידה. יעד זה הוא יציקת דפוסים של אחווה, תוך כדי מאבק משותף נגד ההפלייה.
הוזעד היהודי־ערבי הוא גוף דו־לאומי אמיתי. עיברים וערבים פועלים בו בצוותא, תוך
טישטוש הגבול הלאומי שביניהם. אחווה זו חדרה לכל שלבי הפעולה, דבקה בכל הגופים
הקשורים בוועד, ולכל הפעולות שנערכו בחסותו. עיברים וערבים למדו לחשוב ביחד, לדון
ביחד, להופיע ביחד, לצעוד ביחד. סמל האיקס הלהיב השבוע במידה שווה, עברים
וערבים, הפך לסמל משותף ומאחד.
ההפגנה של הוועד היתד, עדות חיה לכך. זד, בצד זד. צעדו עיברים וערבים, כשהם
עונדים את אותו הסמל, כשהם נושאים בידיהם את אותה הסיסמה, בשתי שפות. מגרונות
עיבריים וערביים בקעה הקריאה הקצובה :״אח־ודה־יהו־דית״ער־בית בשתי השפות.
אחרי מאה המטרים הראשונים כבר השתתפו העיברים בקריאת הסיסמה בערבית, והערבים
בקריאת הסיסמה בעברית.
בשורה הראשונה צעד, מאחורי הדגל הכחול־לבן, קרדוש מנצור, מנהיג קבוצת אל־ארד.
למחרת היום טען ראש־הממשלה כי קבוצה לאומנית זו מסוכנת לבטחון המדינה יותר
מכל צבאות עבד אל־נאצר, סלאל ועארף, וכי למענם בלבד יש צורך חיוני לקיים את
המימשל הצבאי. כאשר איש כזה צועד מאחורי דגל המדינה, בחברת ותיקי לח״י וחוגים
עבריים־לאומיים אחרים, הרי זה מעשה סימלי בעל ערך מדיני ורוחני עמוק, שיטביע את
חותמו על העתיד.
מבחינה זו אפשר לומר: המאבק לביטול המימשל הצבאי אינו פחות חשוב מביטול
המימשל עצמו. כי המאבק עצמו יוצק דפוסים, יוצר מערכת יחסים ורגשות, שחשיבותו
תישאר ותתגבר גם אחרי שהמימשל הצבאי עצמו יצלול לתהומות הנשייה.

במדינה

ספורט

(המשך מעמוד )12
מוזס, שהיד, אז בן ,62 הגיב בספונטא־ניות
של עלם בן :20 תוך שעות־הלילד, גייס
מערכת חדשה, ובמועד הקבוע למחרת היום
שוב ניפנפו מוכרי העתונים את שני
העמודים של ידיעות אחרונות.
ב־ 15 השנים שחלפו גדל העתון והתעצם,
הגיע ל־12־ 16 עמודים בימי חול, הנושאים
את שמותיהם ודעותיהם המגוונות של
כמה מן הסופרים והעתונאים הטובים ביותר
במדינה. העתון נשאר רכוש המשפחה,
עבר לפני כשנתיים לבניין חדש בן ארבע
קומות ברחוב נחל איילון.
אולם סיפור ההצלחה העתונאית והמסחרית
לא היה עדיין מושלם. למיפעלו של
יהודה מוזס היה חסר עדיין אות־ר,הערכה
הרשמי. הוא ניתן השבוע על־ידי עיריית
תל־אביב ועל־ידי מאות משתתפי הטקס,
שמילאו את רחוב יהודה מוזם, בצל בית
ידיעות אחרונות.

כדו רגל

מ שפט
שכר !וצווה
כמה כוסיות קוניאק אינן מסוגלות להזיק
— חשב לעצמו ברוך רובקוב, ספר ב־שכונת־התקווה,
כאשר סגר את חנותו ומזג
לעצמו כמה כוסיות קוניאק על קיבה ריקה,
לפני שיצא לאכול. לכן היה הוא כבר שיכור
לחלוטין, כשנטל את עשרים וחמש
הלירות, פדיונו היומי, והלך לסעוד את
ליבו.
המושיע גזל. כשפסע מתנדנד ברחוב
הראשי, הגיעו ממולו אליהו נאג׳י ושניים
מחבריו. הם היו בדרכם לקולנוע, אולם
משראו את ברוך מוקף בעדת ילדים הרצה
אחריו בצעקות :״שיכור, שיכור!״ החליטו
לגשת למקום.
״בואו ונבדוק את תעודת הזהות שלו,״
הציע נאג׳י .״נראה מה כתובתו וניקח
אותו הביתה.״
ההצעה נתקבלה על דעת השניים ונאג׳י
שלח ידו לכיס השיכור, שלה משם את הארנק.
כשפתחו הבחין בשטרות הסדורים.

החובש ויגידה
קבוצת מכבי פתח־תקוזה נמצאת בתחתית
טבלת הליגה הלאומית. מצב מדאיג לכל הדעות.
אולם ה״מלבסים״ לא ניראו כלל ניר־גשים,
כאשר התמודדו בשבת האחרונה עם
קבוצת הצמרת מכבי חיפה. הסיבה: הם ידעו
כי החיפאים לא יתאמצו לזכות במשחק.
לשתי האגודות זכור היטב שלפני שנים
׳מספר הצילה קבוצת מכבי פתח־תקוזה את
מכבי חיפה מירידה לליגה נמוכה יותר.
היה ברור שעל החיפאים להחזיר עתה ל־פתח־תקוזאים
את החוב המוסרי.
החלוץ לא שמח. בתקנון ההתאחדות
לכדורגל מופיע סעיף האומר כי קבוצה
חייבת להופיע למשחק בהרכבה החזק ביותר.
עד כה לא נעשו כל פעולות נגד
קבוצות שהפרו את התקנון בנקודה זו.
קבוצת מכבי חיפה הופיעה למשחק הליגה
נגד מכבי פתח־תקוזד, בהרכב שחסר חמישה
משחקני ההרכב הראשון (גרשוני, אלמני,
הרדי, חמס ושפירא).
כל התוצאות של המשחקים שנערכו בזמן
האחרון בין שתי הקבוצות, מורות על
יתרון ברור לזכות החיפאים. אבל בשבת
האחרונה הסתיים המשחק בנצחון פתח־תקוואי
בשיעור .1:2
התוצאה היתד 0:1 .לזכות מכבי פתח־תקוזה,
כאשר כבש החלוץ החיפני דני
(״שמילו״) שמולביץ בראשו שער־שיוויון.
לפליאת הקהל הוא לא נראה מאושר במיוחד
אלא תפס את ראשו בשתי ידיו. ה־שיוזיון
שהושג לא נשמר זמן רב. דקות
ספורות לאחר מכן, הושג שער הניצחון ה־פתח־תקוואי
בבעיטת 11 מטר, מבלי שאיש
משחקני חיפה יגיב, כמקובל במקרים אלה,
על חומרת העבירה.
ה ת ערבו ת הנשיא. אגודת הכח-מכבי
רמת־גן, שקבוצתד, סמוכה לפתח־תקוואים
בתחתית׳ הטבלה, שיגרה למגרש המשחקים
משקיפים משלה, כדי לעמוד על צורת
ניהול המשחק. התוצאה: ראשי הכח־מכבי

שני ראשי־חץ
** הו, א ם כן, הלקח המעשי שיש להסיק מן השלב הראשון של מיבצע איקס?
לדעתי: שמיבצע זה הוא חיוני לבטחון המדינה, שיש לו ערך חינוכי עמוק, ושהוא
עתיד לנחול נצחון.
אני סבור שיש להמשיך במיבצע, ללא הפסקת־נופש, החל ממחר בבוקר. אחרי שלב א׳
חייב לבוא שלב ב׳.
שלב זה, בניגוד לקודמו, אסור שיהיה פרטיזני. יש לתכננו לטווח ארוך, לציידו בכלים
ארגוניים ׳וכספיים, להפכו לעובדת־קבע בנוף הישראלי.
שלב זה חייב להתנהל בשני ראשי־חץ מקבילים ומשולבים: בכיוון לביטול המימשל
הצבאי, ובכיוון לסיפוח האחווה העברית־ערבית במדינה, בכל הדרגים. כינוסי־אחווה, ביקורים
המוניים הדדיים של נוער, סימפוזיונים וקונגרסים, ישתלבו במערכת גוברת והולכת
נגד המימשל, בכל הדרכים ׳והאמצעים של פעולה המונית בלתי־אלימה.
השבוע ריחפה בארץ ובעתונות סברה מסוכנת, שקנתה לה אחיזה גם בקרב אחדים
ממתנגדי המימשל. סברה זו אמרה: אמנם יש למתנגדי המימשל רוב גדול בציבור הנאור,
וגם בין חברי הכנסת ההגונים. אך במדינה כולד, הם מהווים מיעוט, כי העולים החדשים
ובני פרברי־העוני שונאים את הערבים. אילו ניצחנו בכנסת, וממשלת בן־גוריון היתר,
נופלת, היה זה רע מאד — כי במערכת־בחירות על נושא זה היה בן־גוריון מנצח ומגביר
את כוחה של מפא״י.
זוהי סברה פאטאליסטית. גרוע מזה: זוהי סברה שריח של התנשאות עדתית נודפת
ממנה. כי בעלי הסברה מתכוזנים, בעצם, להגיד :״חלאת הגטאות של אוראן וקונסטאנטין
הובאה לישראל. אלה הם יסודות חשוכים, אכולי שינאה וקינאה. הם יפלו קורבן לכל
דמגוגיה גזענית, לכל הסתה לאומנית פרועה. הם ישחטו את מטיפי־השלום.״
אני כופר בסברה זו לחלוטין, מאל״ף עד ת׳׳ו.
מי שסבור כך, חייב להגר מן הארץ. כי הוא מתייאש מעתיד המדינה — לא רק בשטח
זה, אלא בכל השטחים. שהרי המסקנה הסופית מדבריו היא כי המדינה צועדת בהכרח
לקראת דיקטטורה דמגוגית ושוביניסטית, ברמה לבנטינית.
אולם במדיניות, בעניינים הנוגעים לנפש הלאומית ולרוח ההמונים, אין חוקיות הקבועה
מראש. אפשר לחנך עם, אפשר להשפיע על רוח ההמונים, אפשר לעצב את דמותה של
מדינה בכיוון זה ובכיוון הפוך. הדבר תלוי בכוח הנפשי, בכשרון ובעוצמת ההחלטה של
הלוחם.
אומנם — יותר קל להסית מאשר להסביר, לקרוא לשינאה מאשר לאחווה, לגייס למלחמה
מאשר לשלום. אולם הדבר אך מחייב את נושאי דגל האחוזה והשלום למאמץ כפול,
לרצינות־יתר.
איש מאיתנו אינו רשאי להתייאש מרוח האומה. וגם לא מרוח שוכני המעברות ועיירות
הפיתוח. תפקידנו הוא להיאבק על נפש ההמונים, לחנכם בעזרת אירועים דראמתיים,
לפנות אל דמיונם ואל ליבם, להלהיבם ולהעלותם.
השבוע הוכחנו כי הדבר אפשרי, וכי אפשר לנחול הצלחה שמעטים העזו לקוזת לה
מראש. באמצעים דלים עד כדי גיחוך יצרנו אווירה של התעוררות לאומית, שלא תישכח
במהרה. עובדה זו נושאת בחובה לקח, וגם צו־גיום.

נמיר ב טקס קריאת הרחוב עיו־שם מוזס*
בליל הבגידה, תגובה של עלם
מבלי לחשוב פעמיים שלה את הכסף וטמנו
בכים מכנסיו.
האיש שראה את המעשר, היה האחרון
שלהופעתו ציפה נאג׳י. שוטר שעבר בדיוק
באותו רגע במקום, רכוב על קטנוע, הבחין
כיצד תוחב נאג׳י את הכסף בכיסו. הוא
ירד מרכבו דרש מנאג׳י להשיב את ה־גזילה.
״אני
רק מנסה לבדוק את תעודת הזהות
שלו,״ התמם נאג׳י ״על איזה כסף אתה
מדבר?״ השוטר לא השיב. הוא פשוט הכניס
ידו לכיס מכנסיו של נאג׳י, הוציא משם
את הכסף.
השופט הרשיע. כשהובא השבוע
בפני שופט־השלום עזריאל גרשוני, ניסה
עדיין נאג׳י להכחיש את האשמה. בניגוד
לטענתו של התובע המשטרתי, אותו גיפם:
״הנאשם לא הסתפק בעשיית המצוות אלא
גם דרש שכר לעצמו.״
לדיעה זו היה שותף גם השופט שהרשיע
את נאג׳י, הטיל עליו 50 לירות קנס.
* בשורה הראשונה: עורן־הדין ראובן
נזוזס, בעל־דפוס אלכסנדר מחם ואשתו בלה,
האלמנה מרים נזוזס ופולה נוחם, אשת נוח
מחם, העורד־האחראי של ידיעות אחרונות.

רמת־גן פנו לנשיאות ההתאחדות לכדורגל,
ביקשו את התערבות הנשיא שלה, איש
משרד־הבסחון אריה שריג, בתוצאות המשחק,
שלדעתם לא התנהל בציורה כשרה.

וגכצע רכש
״הוא לא שזזה פרוטה,״ אמרו עליו עסקני
ואוהדי בית״ר תל־אביב .״אם איזושהי
קבוצה תבקש לרכשו — היא תקבל אותו
ללא היסוסים,״ התלחשו במצודת זאב.
זכך, כאשר הציעה אגודת מכבי תל־אביב
לבית״ר להעביר לשורותיה את השוער
אהרון (״אהרל׳ה״) שרשטינסקי, קיבלה תמורתו
את שחקן בית״ר יעקב פורטוגז.
מזה שבועיים לא יורד השחקן הצעיר
( )20 מהכותרות. כבר במשחק נגד מכבי
פתח־תקוזה, הצדיק את רכישתו.
בשבת האחרונה, במשחק קבוצתו נגד
בני־יהודה, שוב הבריק פורטוגז. נגיחה
מדוייקית שלו הביאה לכיבוש השער הראשון,
פריצה נוספת מצידו גרמה לבעיטת
11 מטר נגד בני־יהודד( ,שהוחטאד, על־ידי
חברו לקבוצה שלום שיקווה) .השניים,
פורטוגז ושיקווה (שהועבר למכבי תל־אביב
ממכבי רמלה) ,כבשו גם בשבתי את שני
השערים לזכות מכבי תל־אביב.
העולם הזה 1329

. .חפש את האטה חפש את ד ; אטה חפשאת

ף • רחוב הירקון בתל־אביב יושבת לה,
^ ״ ז ה למעלה מחודש, על כסא מסתובב,
אישיות דיפלומאטית בלונדית. זוהי טוניה
מופת — קונסול אוסטרליה בישראל. הקונסוליה
נוקטת במדיניות גלויה בכל מד, שנוגע
לקורפוס שלה. היא זוכרת לא רק את
יום הולדתו, אלא גם את גילו המדוייק,
אותו היא מוסרת מיידית, בהתלהבות משהו:
עשרים וארבע. אבל גם בלי הודעתה הלבבית
לא היינו נותנים לד, בשום אופן יותר
מ־.28
הפרסטיז׳ה שלה באיזור תל־אביב ונוועדדן
המפתח — מצויינת. זה הודות לגברים הישראליים
שקבעו אותה מראש כפרסונה
מאוד גראטה. היא באה, לימדה היי־לייף —
וניצחה. והם הכירו מייד דה־פאקטו בניס־פחים
שהציגה: עיניים כחולות בגוף בריא.
היא טוענת שנורא מר, שקורה כאן.
הישראלים האלה, ד,־)166)1ת61^ !1106 1ז\,
מזלזלים בתביעתה החוקית להישאר בבדידות
מזהרת אפילו ערב אחד עם ספר טוב.
אסון בינלאומי, לא?
דוקטרינת מופת אינה מכבדת אלכוהול
וטבק, למרות שהנובלס של המקצוע אוב־ליז׳
.הצווחות האחרונות של פריפריית דיור-
בלאנסייאגה משאירות׳ את מצפונה אדיש.
מיס מופת מזמינה את מלתחתה, לאו־דוזקא
המלה האחרונה, רק במולדת.
היא בהחלט אישיות עסוקה. עכשיו, למשל,
היא מנהלת משא־ומתן בדרכי שליום
עם הצ׳ה־צ׳ה. אבל יש לציין, שד,נציגה הדיפלומאטית
הינה מזמן בת־בריתו הנאמנה
של הטאנגו. הרוק והטוויסט הם עדיין אינקוגניטו
בשבילה. אבל זד, יבוא. למרות
פעילותה הענפה, היד, מיחווד,־הידידות הראשון
שלה בישראל ביקור נימוסים בפונדק
הרוחות. מובן שהיא טוענת בהתפעלות
שזר, היה !06 111)166)1מ 61-5דוזקא
לא עלה בדעתנו לגנות אותה. זוהי זכותה
האקסטריטוריאלית.
אדום רועש הוא סמל מדיניות־הפנים
שלה. הציפורניים, השמלות, הלחיים הסמוקות,
השפתון. מדיניות־החוץ שלה בהירה
יותר, יש לשער.
בניגוד לכל הנערות הישראליות ההולכות
ללמוד יחסים בינלאומיים, התכוונה טוניה
באמת להצטרף לשירות־החוץ של ארצה•
רווקותה נשמרה משום־כך בקפדנות, הישג
הראוי בהחלט לציון. תחביבה היה איסוף
מילגות, ואחת מהן אף הטיסה אותד, מה־קומונוולת
אוף אוסטרליה להשתלמות בת
שנה בבון. הגרמנית שלה שוטפת, ונידמה
שזו שפת האם שלה, פרט לאנגלית. תודה
לאל שאינה סובלת מתשוקות חבויות ללמוד
עברית וארכיאולוגיה של הבית השני. אין
לר, בחדרה ויטרינה עם שברי חרם של
ממלכת ישראל הקדומה בחוף קיסריה. ישראל
היא מדינת־מעבר בשבילה. במאי חוזרת
הקונסוליה אל בון, שם תכהן כמזכירה
שלישית, דרגתה האמיתית, בעצם. היא קונסול
זמני רק בישראל.
בעצם, כמעט כאב לנו הלב לראיות בחו־רד,־למופת,
העונדת עגילים ארוכים, שחיינית׳
טובה בבגד־ים מחלק אחד, טניסאית,
גולפאית, מבוזבזת על קונגרסים בינלאומיים,
חתימת הסכמי שלום לאחר מלחמות
טיפשיות, או משלחות אפורות בקו מוסק־בה־ג׳נבה־או״ם
•ומצילו, את הגלובום מדה־גול.
על המקום נירגענו. גם לטוניה קשה

האטה חפש ;את האשה חפש את האטה חפ׳־.י

חייך אליה בניטרליות אוהדת, והיא אומרת
שהיא היה 106 111)166)1מ ^!6ז\.
עשו טובה, אל תשאלו את טוג־ה אם היא
אינה סובלת קשות להיות לבדה — צעירה
ונחמדה — בין מאות קולגות. הווטו שלה
לשאלה — מובטח. ואם בכלל, אז רצינית
עד אימה תנסח היא כך את כתב האמנתה:
״היופי לא קובע, לדעתי. אלא האישיות.״
¥61^ 11166 111)166)1.

לוליטה מתב רג ת

* * דינ ת ישראל המתחדשת אולי אינה
יכולה להתחרות במדינות השוק האירופי
בייצוא רגלי גברות. אבל בנעלי־גברות
אולי כן. לא שחם וחלילה נולדו הסנדלרים
שיש להם להציע משהו מקורי. מד, פתאום?
זד, אסור. אבל עכשיו לפחות יודעים כאן
להעתיק יפה־ובאחריות דוגמאות איטלקיות
נהדרות. זה הרבה. נא לא לזלזל. אתמול
גם את זה לא ידעו לעשות.
שייגמר כבר החורף. אז אפשר יהיה להיכנס
לספארטאקוס, לוליטה, ג׳ט, אלף לילח
ולילה וצ׳ארלסטון. סנדלים מקסימים —
אוריגינאל איטלקי — שצעדו השבוע בחל
קות
ממשי־מטפחות עם ציור עבודת־יד (ראה
תמונה) .לא קשה להבין מדוע עתון גרמני
אחד הציג את רעיונות החוף האלו במדור
האקטואלי היום — תחפושות פורים
לנו זה מזכיר את פסח, ואת התיאוריה
שפיתחנו לאחרונה אודות חודש הקניות המטורף.
היא אומרת כך: ערכי את הקניות
ביום האחרון שלפני סגירת החנויות לפני
החג. וזאת, כדי להימנע מהדוחק אשר יוצרות
אלה שבאות לערוך את הקניות מוקדם
כדי להימנע מהדוחק ברגע האחרון. מותר
לקרוא שנית את הטקסט שום כוי
מ ת זדוניות לעורר תעמולה. לבלתי־נשואות
יש הריון קל יותר. הדיאגנוזה החדשה
מנמקת את התופעה המשמחת בכך
שנשים כאלו מתביישות במצבן. הן מכניסות
בלכתן ברחוב את הכרס, זאת אומרת,
מכווצות את השרירים, וזה בריא לוזלד. הנשואות,
לעומתן, מנפנפות בהריון כמו בדגל,
שרירי הבטן מתרופפים התח*
כיב של עדה מכנם נגמר. בוונציה הוא
רק יתחיל. באפריל. ז׳אן קרקטו, לודמילה
צ׳רינה. וינסטון צ׳רצ׳יל יציגו ציורים. הכנר
צ׳רלי צ׳אפלין והפסנתרן הארי טרומן
יגישו רסיטאלים. ג׳וזפין בקר תציג את 11
ילדיה המאומצים. כשהיא לבושה?

ז(*1״ג 1ו1ן,ן וור 31
*< יה היו הורים ותינוק. הם אהבו אותו
| וללא מצרים וניהלו אתו שיחות לרוב.
״קוצללה, קוצללה, בובובובובו.״
״צוצקללה, הנד, בננללה, בננללה, לפתוח
— אוטוטוטוטוטוטו.״
בובללה, איפה אבללה? אבללה? הנה אב־ללה?״
״איפה
אימללה? לא פוציללה, זה אבללה.״
והפוצילה מוצילה רצה להצליח בחיים
ואכל גם עוגללד, בדייסלה ושתה חלבללה
מהבקבוקללה, ולפני שהיד, הולך לישונלה,
שמע גם על הדובללד, שיבוא עוד מעטי מן
היער, ועל המכשפללה הרעה, שאוכלת פו־ציללה
שלא ישן עכשיו. בסוף השנה השניה
לחייו גימגם קוציללה מצויין. ההורים התפלאו
למה.

\2גננזוריג 1בוגגיה גזגפת
לראות כך את עצמה. היא אינה נאיבית להאמין
שהיא שייכת לאותו מעמד אנושי
שלידיו נמסרים חייהם של המונים, ללוש
מהם קאריירה מזהירה.
הדיפלומאטית הסתובבה חודש באו״ם. אך
לא. אין שום סכנה שהיא חלמה לשמוע
עצמה אומרת פעם כי בכוחו של אדם אחד
להציל את המדינה — וזה אני. הדיפלו־מאטיה
משעשעת אותה, אבל לא עד כדי
כך. עד שתתחתן. בעוד שנה, או שלוש,
כשאחד, רצוי עיניים שחורות וארכיטקט
כמו אביה, יבוא. במשרד החוץ האוסטרלי
אסור להיות נשואה. צריך להתפטר.
הקונסוליה מגיעה למשרד בשמונה בבוקר.
משהו מטריד אותה במדינה. נסיעה
בצד ימין.
״השבוע גרמתי כמעט לכותרת ראשית
בעיתונים. הבאתי חברה למספרה, ברחוב
דיזנגוף. פתאום שמעתי מכל הצדדים מקהלת
נהגים, :המור! המור!׳ מה זה? עד שהתברר
לי שאני נוסעת כל הזמן בצד
שמאל.״
משטרת ישראל לא העשירה את שולחן
הקונסוליה בפרוטוקול נוסף. השוטר סתם

מוסר השכל

תרבושת־חוף בנזן־בורגפה
אביב בתצוגה משותפת של בתי־חרושת
איטרנת־מרה. הם עטורים שרשראות זהב,
אבנים, חרוזים. בעלי עקבי עץ מרובעים,
או עקבי לוליטה מתברגים — ניתנים להחלפה
לפי הגודל הרצוי (16־ 24ל״י).
נעליים אלגנטיות, לעומת זאת, לא סבלו
משינויים מסעירים. הן עשויות לאק מכל
הגוונים, פתוחות בצדדים ומאחור כמו סנדל.
חרטום לא ארוך במיוחד. זה נקרא קו הג׳ט
— הסילון ( 39ל״י).
רק שני זוגות רגליים הצעידו את הקולקציה
בת חמישים הזוגות. ריבקה מיסו היפה,
לשעבר סגנית מלכת־המים, והיום דוגמנית.
השנייה היתד, מרילין דיקן האנגליה,
בת ד,־ ,19 פקידה בת פקיד העובד בשגרירות
מולדתו ברחוב הירקון. מרילין הגיעה
זד, עתה ממאלטה ויוצאת למוסקבה בעוד
שנתיים. בישראל היא עוסקת בדוגמנות.

האם כדאי להתח תן?

״איבורנה״ :ש\־ש1־אגג1־ן ןזב, זדחזיגז גאבגים

^ כל נוצל עד תום. מכנסי מלחים, חיי!
| לים, פרשים. מישהו עם לב החליט לא
לקפח את האסירים, והלביש צוות דוגמניות
סן־טרופה בתלבושת החוף — פסי אפור על
רקע לבן (ראה תמונה) .המכנסים בגיזרת
מלחים. הרעיון התקבל שם. מי תעז כאן?
פאלקונטי האיטלקי מציע לוזוף־רוזוב טוני־

בוגני\\2ז נזמישי־נזבופזזן גז

זאשה חפש את האטה ח פ־ 1את הא שה חפש אה ד;אש 1ז תפס: את האשה חפש אתי האטה.

.חפש את האישה ה פ

ספרים
תרגום

הנ דון:

גן־עדן שד שוטיס
חרות או מוות (מאת ניקוס קאזא־

צפה לעתיד והבא בחשבון את כל האפשרויות הטמונות בו. כוונתנו לעתידך
האישי — ועתיד משפחתך.
החשבת על האפשרות שיקרה לך, חם וחלילה, אסון? כיצד יובטח עתידם הכלכלי
של בני משפחתך במקרה כזה (שאנו מקווים שלא יתארע) ?

בטח עצמך בבטוח חיים ח״ץ. הוא יהווה
בסים איתן לכלכלת משפחתך, ויותר מזה :
הוא מהווה גם אפשרות טובה לחסכון כי
ערך הכסף נשמר על־ידי הצמדה לאינדקס !
בחודש הבטוח פנה לסוכן הבטוח שלך !

111
=01 ( 0
וא 1ו ז = 1א&ק
5 £ 1 0 0 (801*£

א 11ז 5
* ? 111גקןן
וא 1ו ז 3ק ז

ה מו מ חי םבצ לו ס
מ שתמ שים בסרטי

ם מ 0ק1ו
להשיג בכל בת• מסחר לצלום

א. ברנד

בהגרלותמפעל הפ>ס

1םדר 1ת ד 1ם 1םילד 15
חלא בי ב 0 .ר פ 1ן <5421

נצאקיס, הוצאת עם עובד, תרגום מנשה
לוין 508 ,עם׳) כריתים תחת השלטון התורכי.
לחץ. דיכוי. שינאד. בין עמים. צריך
רק להחליף את המיקום הגיאוגרפי ושמות
העמים כדי לקבל תמונה המתאימה
לארץ אחרת אפילו למצב באזור המימשל
הצבאי בישראל. הוצאת עם יעובד הוכיחה
את היותה ערד. להתרחשויות, הוציאה
ספר זה לאור סמוך להצבעה בכנסת על
ביטול המימשל.
המשוגע דהמטונף. השם חרות או
מוות עלול להטעות. אין זו הדילמה היחידה
המוצגת בספר, בדיוק כשם שהדיל־מה
בישראל איננה חרות או מק״י. שני
שוטי העיירה — ״אפנדין המטונף״ ו״באר־באיאנים
המשוגע״ — מציעים אלטרנטיבה:
.אתה תעבור רכוב על גבי, אל תדאג.
אחר כך שסע: אתח תורכי ואני נוצרי.
יש לך חשק להרוג אותיז הנה, קח סכין
והרגני ו״
״לא, בשם אלוהים!״ הצטעק אפנדין המטונף
,״הנח לסכין הזאת, אתה תגרום לי
שבץ!״
״בסדר, אז גס לי אין חשק להרוג אותך.
האס כל התורכים והנוצרים לא היו צריכים
לעשות כמונו? מן הסתם ראית
איך נלבה מניקה בעת ובעונה אחת חתולים
וכלבים. ובכן, כריתים חייבת לעשות
את אותו הדבר. הנה מת שחשבתי:
שלובי״זרוע נלך שנינו אל הפחח זנגיד לו:
הסתכל, פחה, אפנדי, איך הם נעשו ירידים,
התורכים והנוצרים. אפנדין המטונף
— זו תורכיה, ואני בארבאיאניס —
אני הנני הנצרות. הנה נעשינו אחים —
תן לנו לשתות. והפחה הוא איש טוב,
הארור. הוא יפרוץ בצחוק ויגיד לסולימן:
תן להם יין, ושיהיו ברוכים. אחר כך יגש
לארונו, ויוציא שני אותות־כבוד, אחר בשבילי
ואחד בשבילך. אנחנו נחווה לו קי־דות־תורה,
ואחר-נך אתה תורנית ואני
הנצרות, נלך משם שלובי־ורזע. נלך לכנסיה
ונאמר שם תפילה, אחר־נך נעבור את
הרחוב הראשי ונלך אל המיסוד, נלך גם
לקפה הגדול של חוסיין אנא, שם שרים
האברכים התורכיים במתיקות כזו, שהם
מביאים לידי התעלפות את המאזינים לזס־רתם,
ונדרוש אחדות. לכן, יחי בארבאי־אניס,
יחי אפנדין, תחי האחדות!״
מסתבר שיש גם בישראל שוטים —
שוטים עיבריים, שיביאו עימם שוטים ערביים
(אם לא יוטלו צווי־ריתוק) אל
הפחה שבארמון הכנסת.
חרות או מוות משותף. ניקום
(זורבה היווני) קאזאנצאקים, יליד הרק־ליון
שבכריתים, היד, בן 28 כשבוצע איחוד
כרתים עם יוון 1913 אולי זוהי
סיבת האותנטיות של העלילה. בי אין זה
ספר היסטורי, במובן המקובל, אפילו שלמעלה
ממאה שנה עברו מאז ההתמרדות
המתוארת בספר. קאזאנצאקים, שנפסר ב־
, 1957 משמש כחוליה המקשרת את תקופתי
המרידה עם תקופתנו. ואכן, הוא הצליח
לצייר את הדברים לעיני הקורא, כאילו
בעצם התרחשותם ממש.
בצד קפיטן מיכאליס, האישיות המרכזית,
המטביעה את חותמה על כל העלילה,
הוא מעלה גלריה של טיפוסים המייצגים
סדרה של בעיות, כסיפור אהבתם
של קוסמאס ונעמי, שהוא מעין טעם־לוואי
של עידון לסיפור המדכא. אשתו היהודיה
של קוסמאם, מייצגת מה שנקרא ״גזע
מנוון״ .היא גורמת להתנגשות בין החשדנות
הפרימיטיבית של המקומיים, לבין
רצונה שלה להיטמע בתוכם ולאבד את
צביונה היהודי.
מיכאלים עצמו אינו זורבה שני, אם כי
הקורא אינו יכול לשכוח את זורבה. זהו
מעין זורבה הפוך. אישיות פראית, חזקה,
בלתי־מנוצחת. ליתר דיוק: לפני שהוא
מנוצח — הוא מת.
קפיטן מיכאליס הוא האישיות המהפכנית
הנזירית, הרוצח את האשד, לה הוא מתאווה
משום שהיא מסיחה את דעתו מן
העניין הקדוש של המהפכה. קוסמאס,
כנגדו, הוא האישיות המעודנת, החושבת שבזמן
המיבחן העליון (עמידה בפני מאות
תורכים) נלחמים השניים שכם־אל־שכם עד
שנופלים שניהם, בעודם משתנקים בקריאה

״מוות!״ מסיים כדור האוייב התורכי
את ספרו של קאזאנצאקיס.

העולם חז ה 9ג11

קן לנוע
אממת בידוד
ב קו ה ב קי עאתהקרת
עד להפסקה נדמה היה שז׳ילבר בקו, הנציג
האחרון של מגיפת הזמר הצרפתי המציפה
את הארץ, עבד על ריק. נדמה היה
שאולם הענק של היכל התרבות בלע את הזמר
נמוך־הקומה. אולם בתום חלקה השני
של התוכנית, שוב לא היה מקום לספק.
ז׳ילבר בקו הפיל את המחיצה בינו לבין
קהל האלפים, הפך אותם לעבדיו. מבלי שהרגישו
בכך, התמכרו הצופים לאותו סם־
משעבד שבגרונו, עד שבתום ההופעה דמו
לעדת נארקומנים המבקשת עוד ועוד. זע-
קות־התלהבות התערבבו במחיאות־כפיים חסרות
תקדים. איש לא עזב את האולם לפני
שהיה ברור סופית — יותר לא מקבלים.
ספונטניות מ תוכננ ת. כיצד מחולל
את הקסם הזה זמר, שאינו מצטיין בתכונות
החורגות מגדר המקובל?
קשה לייחס את הסוד לנעימות פיזמוניו,
שהוא מלחינם. לרובם יש קצב מונוטוני.
למאזין העושה עמם היכרות ראשונה קשה
להבדיל בין כמה מהם. מילות הפיזמונים
מספרות סיפורים תמימים ונוגעים ללב, אך
רוב הקהל אינו שומע צרפתית. אם בכל
זאת נדלק ברגע מסויים משהו בלבבות, יש
לייחס זאת בעיקר לאמנות הגשת הפיזמון,
שטח בו בקו הוא וירטואוז.
כשהוא שר, ואין זה משנה אם תוכן שירו
הוא סיפורו של פסנתרן מוורשה, המנגן
בבאר פאריסאי ונזכר בתקופה בה חלם לנגן
את שופן באולם הקונצרטים, אם זה
סיפורו של אסיר הכותב מכתבים לאהובתו
מן הכלא, או סיפור הלווייתו של מנגן
סאכסופון מסנט־לואיס — הוא יוצר את
הרושם שאין הוא עושה זאת כדי לשעשע
ולבדר, אלא משום שהוא חש צורך פנימי
בכך.
אם להוסיף לכך את הקסם שבאישיותו,
את הרעננות והחיוניות שאין הוא מאבד
לרגע, למרות המאמצים הגדולים שהוא משקיע
בזימרתו, ומעל לכל — את המוסיקליות
הנדירה שלו ואת חוש־הקצב המזהיר
בו הוא מחונן, מתקבל המירשם שהצליח

קומית, העולה אל תחומי הסאטירה, והלי־ריות,
גולשת משם אל משטחי הגרוטסקה
והמלודרמה. במסגרתה פעולות שבע דמויות,
שרק שלוש מהן מופיעות על הבמה.
זהו סיפור אודות מלך אירופי גולה (אבנר
חזקיהו) ובנו (יוסי בנאי) ,המחלקים ביניהם
בגולה דרום־אמריקאית את תפארת העבר
ואת חסדיה של יצאנית קטנה בהווה.
שיגרת חייהם השלווים מופרעת עם התערבותה
של נסיכה אמריקאית אלמונית, ש־עבור
כספה מקליט המלך את זכרונותיו,
מסכים אף להפיכתם לסרט, בו ימלא בנו
את התפקיד הראשי.
בסיומו של הסרט, שאינו אלא פארסה
קיטשית על תפארת המלוכה, נועד גם תפקיד
למלך עצמו, בסצינה בה יורה בו בנו.
הבן לוחץ על ההדק, וכדור של ממש קוטל
את האב. מי רצח? הבן? השחקן כפיל האב
(שגם אותו משחק אבנר חזקיהו)? הבמאי,
שליחה של הנסיכה האלמונית?
ללא משמעות מוגדרת. לכאורה נראה
כי ניסים אלוני פיזר את חיצי מחזהו
לכל עבר. שברי מחשבה, רסיסי רעיונות,
סמלים, סימנים, דימויים והתחכמויות לשוניות
בעלמא, מתרוצצים במחזה לבלי סוף.
אלא שלכל אלה יש תכלית אחת: לעורר
מקסימום של התרגשות חוזייתית בצופה,
ותכלית זו מושגת במלואה.
ניתן לפרש את סמליו של המחזה בהתאם
להתרשמות אישית של כל פרט ופרט. אולם
כיוזן שניסים אלוני ביים גם את מחזהו,
הוא התעלם לגמרי מתפקידו של הבמאי הפרשן,
נשאר גם בתפקיד זה כסופר שאינו
מסמן את דבריו במשמעותם המוגדרת.
זוהי אולי הסיבה לכך שההצגה אינה
מוסיפה הרבה למחזה הכתוב, למרות המשחק
המצויין של צמד השחקנים המחזיקים
על כתפיהם את ההצגה כולה בקצב
ובמתח שאינם מתרופפים עד רדת המסך.
נגד האמו־יקאניזציה. המשמעות הברורה
ביותר של המחזה היא סאטירה על
האמריקאניזציה הפושטת לכל תחומי החיים,
שוברת מסורות, מעקמת אורחי־מחשבה, כופה
התנהגויות ומרוקנת תרבויות מתוכנן.

סרטים
הקירקם וה 3 1ש
הלילה העירום (בן־יהודוז, תל־אביב;
שבדיה) הוא הלילה בו מגיעה להקת קירקס
עלובה לעיירה קטנה, בה מתכנן בעליו של
הקירקס לעשות מאמץ נואש כדי להציל את
להקתו מהתפוררות ומרעב.
הוא עוטף את הצגתו במחלצות מושאלות׳
בעליצות התיזמורת ובבדחנות ליצנים.
אך דוזקא לילה זה חושף את מערומי נפשו
של אלברט (אק גרונברג) ,שהוא בעליו של
הקירקס.
לפתע מתברר שהגבר החסון וכבד המיש־מנים,
שהנדודים והניאוף הם חלק בלתי־נפרד
ממנו, אינו אלא סמרטוט חלוש המואס
בצורת חייו, מתגעגע לפינה שקטה
ולאוזירת משפחתו, אותה נטש בעיר זו
שלוש שנים קודם לכן, עת יצא לנדוד בחברתי׳
של מאהבתו הצעירה (הרייט אנדר־סיס•

כמו
שק חיטים שניבע בו חור וזרעוניו
מתפזרים לכל רוח, כך גם מתרוקנים חייו
של השק השמן ששמו אלברט. מתברר לו
שאהובתו בוגדת בו, שלתקוותיו להתעשר
אין שחר ושכוחו הפיזי אינו אלא אגדה.
נותר לו רק ליטול את האקדח ולירות בעצמי׳
אך תחת זאת יורה הוא בדוב הקיר־קס.
הוא משלים עם גורלו, אורז את חפציי
ונערתו וממשיך באותו מסלול נדודים,
כשלונות ואכזבות, בו הלך במשך כל חייי
עד כה.
האשה והחיילים. למה דומה סיפורו
של אלברט? אינגמאר ברגמן, במאי הקול-
נוע השבדי, שסרט זה נימנה עם הראשונים
שבסרטיו, מגיש בפתיחת הסרט את האנא־לוגיה
בפיו של איש קירקס המספר לאלברט
מעשה שאירע לפני שנים באותו מקום
עצמו לליצן הלהקה. אשתו של זה, בלה
מזוקן אך מפורכסת במידה העשויה להטעות׳
נקלעה לבין גדוד חיילים שעסקו באימוני
תותחים. לצהלתם של אלה חשפה
את עצמה מבגדיה, השתעשעה עמם במי-
הים בעירום. כשגילה זאת בעלה הליצן,
התמלא זעם. הוא ירד למים, נטל את גופה
העירום והמקומט על זרועותיו ונשאה לעיני
כל. הוא לא נקם בה ולא הענישה; היא
היתד, גורלו והוא המשיך לחיות עמה כל
שארית חייו.
זהו סיפור פשוט, נוגע ללב, על אנשים
המשלימים עם גורלם. אין בו מחאה, גם
לא לעג. כי הברירה האחרת המשתמעת ממנו
היא המודת.
ברגמן רחוק בסרט זה מרחק ניכר מן ה־שלימות
הסיגנונית, מעוצמת הביטוי, מעושי
הסמלים ועומק המחשבה אליהם הגיע
בסרטיו המאוחרים יותר. רק בקטע הראשון
של הסרט, בו מציג ברגמן את סיפור הזקנה
המתפשטת לעיני החיילים בקצב, מנגינה
ותאורה מיוחדת, כמו יומן קולנוע
עתיק, הוא מגלה את ברגמן מן התקופה
המאוחרת יותר.
אך לכל אלה העוקבים אחרי תופעת ה־ברגמאניה,
זהו פרק חשוב שאין לדלג
עליו.

בבר נו ר די השבעוד

אלוני, חזקיהו ובנאי
נזיסכן נזבל, המלך
להוציא אף את המנוסים והמקצועיים שבמבקרי
מופעי הבידור הזרים מאדישותם.

תיאטרון
בגד, חדשיםלמלך
הנסיבה האמריקאית (תיאטרון העונות;
מאת ניטים אלוני ובבימויו; תפאורה
— יוסל ברגנר) הוא מחזה המשאיר
את הצופה נבוך, מבולבל ותוהה אחרי שעתיים
של הנאה טוטאלית בכל מישורי ה־הווייה
התיאטרונית — החושית, הריגשית
והשכלתנית.
כי אם תוך שטף ההצגה, קיבל הצופה
את הדברים כמו שהם; צחק, חייך, גיחך,
הרצין, התעצב ונמתח חליפות, ללא כל סדר
ושיטה, הרי לאחר מעשה, בנסותו להבין
את הסיבה והתכלית של כל אלה, הוא מוצא
את עצמו מול סימן שאלה גדול.
אפשר לקבל את המחזה כפשוטו: עלילה

סימלה של האמריקאניזציה היא אותה נסיכה
אמריקאית שאין לה דמות אך סימניה
הם הכסף, הקולנוע, יחסי־הציבור והמיסחור
המוחלט של ערכים ומוסר.
אין זה מחזה מושלם. ניסים אלוני עדיין
שבוי בידי שפע הרעיונות והמצבים הבימתיים
המרצדים בו. כסופר הוא עדיין מייחס
את מלוא החשיבות למילים, מפחית בערכם
של המראות, דבר המנוגד לעצם טבעו של
מדיום התיאטרון. גם הופעתם של שלוש
דמויות בלבד על הבמה, כששאר המשתתפים
הם רואים־ובלתי־נראים, כשרק קולותיהם
נשמעים, נראית כפויה ומלאכותית.
הופעתן של שתי דמויות נוספות, זו של
היצאנית וזו של במאי הקולנוע, מתבקשת
מאליה.
אך גם עם מיגבלות אלה הוא מתגלה
כאיש תיאטרון אמיתי, מבריק וחושב, המסוגל
לרתק את קהלו ולהביאו להנאה, שלמרות
היותה בלתי־שלמה, היא מרוממת.

פעם סיבה טובה אחרת להישאר בצריפו הדל.
הצרה
היא שלא רק גיבורי סרטו של
קלייר מעדיפים את הישן על החדש, אלא
גם קלייר עצמו. הקולנוע צעד קדימה בשלושים
השנים האחרונות, אך קלייר נשאר

ככד הון שבעולם (אתזח־דויד, תל-
אביב; צרפת) היא מעשיה עליזה ומשעשעת
כמותה ניתן למצוא גם כיום בשכונת נור־דיה
בתל־אביב, למשל. אנשי עסק זריזים
נותנים עינם בשטח קרקע הניתן לניצול
מסחרי מכניס. העובדה ששטח זה מאוכלס
כבר, אינה מפריעה במיוחד. הכסף יענה את
הכל. משלמים לתושבי השכונה קצת פחות
או קצת יותר ממה שמגיע להם, אומרים
יפה תודה ושלום, ובמקום צריפי העץ המיושנים
והמוזנחים צצים מגרדי שחקים
חדישים.
הכל טוב ויפה. אלא מה עושים אם מישהו
מתעקש, אינו רוצה כסף ורוצה להישאר
בביתו הישן? זה קורה בשכונת נורדיה
וזה קרה גם בכפר צרפתי קטן בסרטו של
רנה קלייר, שאנשי עסקים ממולחים החליטו
להפכו לעיר־נופש חדישה.
סיכה טובה אחר ת. בשל סיבות אישיות
בהחלט מסרב זקן עיקש (בורביל)
למכור את אדמתו, בה נמצאת גם באר הכפר.
כל הישגי הטכניקה המודרנית ומדע
יחסי־הציבור מופעלים לשכנעו — לשוא.
נשארת התקווה שהזקן ימות ובנו (בורביל)
ימכור את האדמה. הזקן אומנם מת, אך הבן,
ההופך בינתיים לכוכב טלביזיה וגיבור
האומה, מתעקש בדיוק כמוהו, מוצא בכל

״הלילה העירום״
עירומה במים, הזקנח
צועד על מקומו. ומה שבזמנו נחשב להישג
נדיר, שוב אינו מעורר התפעלות כיום.

בקומדיה שלו כמה ניצנוצים והברקות,
אך היא סובלת מהסתיידות, אריכות-
יתר וקצב ששוב אינו מתאים לקומדיה מסוג
זה. בורביל בתפקיד הכפול הוא אנושי
ומעורר חיבה בדרכו המיוחדת, אך מי שלא
הכיר את גיחוכיו, העוויותיו וליצנותו עד
כה, לומד לעשות זאת בחציו הראשון של
הסרט. השאר אינו אלא חזרה, המייגעת לא
רק את בורביל עצמו, אלא גם את הקהל
החוזה בו.

כלבמ׳ שלאבא
שעור בנישואין (גת, תל-אביב; אר-
צות־הברית) הוא בדיוק העונש המגיע לצופה
שהלך לראותו, למרות האזהרה הניבטת
מכל קרן רחוב ועתון, באותיות של
קידוש לבנה: סמרה די ובובי דארין.
יום אחד אומרת עקרת הבית הצעירה
שושו (סנדרה די) לבעלה יוג׳ין הצלם:
״אתה בא לאכול, או לא?״ אז הוא בא,
או לא. שושו הרגישה את עצמה נורא
מוזנחת והלכה מיד לשאול את אימשל׳ה
הצרפתיה והחכמה מה לעשות .״אם את
רוצה בנישואין מאושרים,״ אמרה האמא הערמומית
,״התייחסי לבעלך כמו לכלב.״ שו־שו
הטהורה הזדעזעה, אבל בסוף הסכימה
לקחת את הנזדריך לאילוף כלבים שנתנה לה
אמה. היא חזרה הביתה, אמרה לבעלה:
״אתה בא או לא?״ אבל הוא לא בא, והמשיך
לצלם את הדוגמנית שלו. אז שושו
פתחה את המדריך וקראה :״שימי לב שהכלבלב
שלך יקשר את המילים, בוא הנה׳
עם משהו המענג אותו. בבואו אליך, גרדי
לו מאחורי האוזן.״ זה פעל להפליא. הוא
היה בא אליה בריצה והיא היתד, מוציאה
אותו לטיולים. עד שהחברה שלה הכי טובה
מתה מקינאה וגילתה לו שהוא כלב. לאסי
נורא נעלב, לקח את המזוודה שלו ונבח אל
שושו הבוכיה :״אם לא אחזור הלילה, תפני
לתופס הכלבים.״
אבל כלב נובח אינו נושך. הוא חזר מיד
למלונה שלו, שם גילתה לו שושו שהיא
הרה. כאן בדיוק נגמר הסרט. וחבל. מפני
שכך, יתכן, הפסיד הקהל את הסיפור על
האיש שהתחפש בסורים לביסקוויט והכלב
שלו אכל אותו.

אנשי
אךת &י שנ שעדהלמערה
בעצם המשא־והמתן, שנציגי מפא״י ערכו
עם נציגי אגודת־ישראל, על הימנעותם של
האחרונים בהצבעה על ביטול המימשל הצבאי,
קם לפתע אחד מאנשי מפא״י, עזב
את ההדר. שר האוצר לוי אשכול השגיח
בכך, החליט לערוך מתיחה קטנה למנהיג
האגודה, הרב יצחק מאיר לוין. הוא
התכופף ולחש על אוזנו :״הנה, אתה רואה,
הוא יצא להדליף את פרטי שיחתנו
אגב, נראה שלוי אשכול התרשם מאוד מהצגת
מעגל הגיר הקאווקזי לברטולט ברכט,
אותר, ראה בתיאטרון החיפאי. ביחוד מצאה
חן בעיניו דמותו של השופט אצדק, אותה
מגלם חיים טופול, שבן מאז ההצגה נוהג
אשכול, הידוע בחוש ההומור שלו, לחקות
אותו. בהסבו לשולחן ישיבות הוא פושט
את שתי ידיו לצדדים ואומר :״אני מקבל!
אני מקבל יושב־ראש הכנסת,
קדיש לוז, היה עסוק בימים האחרונים
בחיפוש אחרי פטיש חדש, אחרי ששבר את
פטישו בדיון על המימשל הצבאי בכנסת.

חיים הפר כעיסוי כמלון ״שרתון״
הגברים יכתבו שירים —
פרקליט מחוז תל־אביב, אליה הסתנן בדרכי
רמאות וזיופי ם ...לא הייתי מבקש פרס
זה, ברם החלטתי לממש זכותי זו הואיל
וקציני משטרה מסויימים, בצירוף פרקליטות
מחוז תל־אביב, העניקו לי על פעלי זה
״ציון לשבח״ בביום משפטי־סרק נגדי.״

איד מסתפר ׳ הו 1ו1ו 1אי ם *
על מנהגי התספורת של כמה מעורכי ה־עתונים
בארץ, סיפר לאחרונה בעל מספרה

יעקוכ אגמון ואריק לכיא
— הנשים סירבו להתפשט —
תוך כדי כך התברר לו שהוא זקוק גם
למסרק. הוא ניגש למוכר המסרקים המפורסם
העומד בפינת הרחובות אלנבי־לילינ־בלום
בתל־אביב וקנה מסרק. כאשר הושיט
לו המוכר את העודף, ויתר לוז על כך, זכה
בתגובה נזעמת של הרוכל מגודל השיער:
״אינני מקבל נדבות כשהסתיימה
אותה ישיבת כנסת מפורסמת, ניגש אחד ה־ח״כים
ללוז ושיבחו בפניו :״ניהלת את הישיבה
ביד חזקה!״ העיר לו לוז בחיוך:
״זה לא בגלל שפחדתי מקריאות ביניים,
אלא משום שפחדתי מהתגובה של בן־
גוריוך באותו ערב, לאחר הדיון בכנסת,
נראה סגן שר־הבטחון שמעון פרם
כשהוא נכנס למועדון הלילה הירושלמי
בכחוס. למרות האור המעומעם הבחין באורח,
דאין! אליאס, מבעלי המקום, איפ־שר
לו להיכנס לרחבת׳ הריקודים בחפשו
עבורו מקום ישיבה. לפתע נדלקו כל האורות.
כשפרס מואר מכל צדדיו ועיני
כולם ננעצות בו, פצחו לפתע כמה מהנוכחים
בשירו של חיים חפר, מתוך התוכנית
האחרונה בחמאם :״איך הפישפש עלה למעלה?
זה לא מובן, זה לא מובן
ראש עירית תל־אביב, מרדכי נמיר, נוכח
לאחרונה כי הטלפון הוא לא תמיד מכשיר
מועיל כל כך. למרות שמספר הטלפון
שלו אינו מופיע בספר הטלפונים, הוא
מוטרד לאחרונה על־ידי אלמוני המעסיקו
בסיפורי רכילות ראובן (״רומק״)
גרינברג פנה השבוע בבקשה בלתי רגילה
לנשיא המדינה יצחק בן־צבי. רומק ביקש
מהנשיא כי יוענק _לו פרס מטעם המדינה.
ממק, שהביא לגילוי כי פרקליט מחוז
תל־אביב, יעקוב כר״אור, התראה כ־עורך־דין
למרות שלא היה לו רשיון לעורך־
דין, כתב לנשיא :״משאלתי כי יוענק לי
פרס מטעם המדינה על כך שגיליתי רמאי
ונוכל בהיכל הקודש של המשפט הישראלי
וגרמתי לעקירתו של בר־אור ממשרתו כ

תל־אביבי,
המשרת את מרבית עורכי ה־עתונים
בתל־אביב. הלקוח הנוח ביותר הוא,
כסי שמסתבר, עורך מעריב אריה (״צ׳יק״)
דיסנצ׳יק, שאינו מקפיד כלל על תסרוקתו,
מבקש רק שהטיפול בו יהיה מהיר.
בדרך כלל הוא פושט את רגליו ומניח אותן
על הקערה שממול לכסאו. גם עורך הארץ,
גרשדם שוקן, אינו גורם לבעיות מיותרות
בעת תיספורתקרחתו. עורך הצופה,
שבתאי דניאל, מסתפר בקביעות בימי
שישי, לכבוד השבת. העתונאי היחיד הגורם
צרות לבעל המספרה הוא אורי
קיסרי, העתונאי הקשיש בעל ההופעה
החיצונית המהודרת. הוא מסרב להמתין
בתור, גם אם המקום גדוש לקוחות, ואינו
חוסך הערות ביקורתיות על טיב עבודתו
של הספר שעה שהיומון דבר יצא
בהתקפת מחץ על עתון משרד־הבטחון במחנה,
בשל פירסום רשימה אוהדת על
יוסף גבלס, פירסם את מאמרו של דובר
ההסתדרות אליהו לוי על הנושא. איש
מחברי מערכת דבר לא ידע כי בעצם הם
פוגעים בעצמם. האיש שפירסם את הכתבה
על גבלם בבמחנה, ושחתם עליה בשם דויד
רוזן, לא היה אלא סופר דבר יואל מד*
כוס בתוכניה של התוכנית החדשה
במועדון התיאטרון החיפאי, היסטוריה בגרוש,
טרח מחבר התוכנית דן אלמגור
להגיש גם אינציקלופדיה שימושית על
דמויות הנזכרות בתוכנית ושאינן נזכרות
בה. בין השאר מופיעות ההגדרות הבאות:
א תא תורק — מחסל השביתה התורכית,
הידועה גם בשם ״שביתת אתא״! דיוגנם
— פילוסוף יוזני (לא אפלטון! היו כמה!)
גר בחבית. נעלם ברגע שמשה דיין התחיל
להזיז חביות בכבישים; פייר לא
וואל — גיבור שיר הילדים הפולקלוריס־טי
״ללאוואל אין בכלל!״; יצחק כן־
אהרון — כותב מאמרים בדבר. שום דבר;
דויד כן־גוריץ -מנהיג פועלים אהוב

(מ ;).אבא אכן — אנוש עתיר ניבי שפר
נוטפי אשגרת לשון פלטין ומעללים מסולאי
תפארה יוקדת בחזון נצחים. מבסוט מה־ישיש;
יוסף אלמוגי — בעל התיאוריה:
״המדינה לפילוסופים!״; כנימין גלאי—
סופר שהצטיין בעברית קלה ובקצב הכתבה.
מחבר הפואימה העממית הבשומה, שזכתה
לתפוצה המונית :״דע את הביוב בחיפה

עייר•׳

אי ךלהכיןנ עליי ם לזיו ה *
האופנה האחרונה בין גברי הבוהמה ה־תל־אביבית,
הוא ביקור במועדון הבריאות
היעירוני, הנמצא במרתף מלון שרתון. מרחץ
הזעה שבמקום והסאונד, הפינית, העיסויים
ושאר מכשירי ההתעמלות עוזרים
לאמני־ישראל לשמור על משקל תקין. ב־דרך־כלל
הולכת הבוהמה למרחץ בצוותא,
בהנהגתו של האמרגן מרקו תורג׳מן.
עתה ניתן לצפות שחיים חפר ייצור פזמון
על עיסויים, אריק לכיא ישיר אותו
והאמרגנים ימכרו אותו. ארגון קבוצה דומה
של נשות הבוהמה לא הצליח. לעומת זאת
הביעה אשת הנשיא, רחל יגאית, את
רצונה לבקר במקום, ובעלי המועדון מתייגעים
אם לתת לה לרחוץ לבד או עם
שאר המבקרים השחקן־מלחין־זמר־במאי
שמעון ישראלי בטוח שבמאי הקולנוע
השבדי אינגמאר כרגמן גנב
ממנו רעיון לסרט. אחרי שחזה בהצגת
סרטו של ברגמן הלילה העירום, הגיב
שמעון :״זהו פלאגיאט של ברגמן על לחם
ושעשועים שלי אגב, שמעון אינו
היחיד שברגמן גונב ממנו רעיונות. הצייר
יגאל תומרקין תיכנן בשעתו להשמיע
במוסיקת רקע לסרט אמנותי שהוא מייצר
את הקונצ׳רטו לצ׳לו סולו של יוהאן
סכסטיאן כאך. אך בעת שהלך לחזות
בסרטו של ברגמן מבעד לזכוכית האפלה,
גילה להפתעתו שברגמן סחב לו את המנגינה
בעקבות הופעתו בתפקיד נושא
מכתבים, במחזהו של חנוך ברטוב בתיאטרון
זוטא, זכה שחקן התיאטרון מאיר
ינאי להצהרה מפי הדודר שלו :״אתה יותר
ממני מכתבים לא מקבל. אתה עושה זאת
בעצמך ייותר טוב לקראת תצוגת
אופנת בגדי הים של ,1963 ניצבו מארגני
התצוגה בפני בעייה חמורה — השגת זוגות
נעליים הולמים לדוגמנית זיוה שם״
רת. כיוון שמספר נעליה של זיוה הוא

,41 מספר נדיר בנעלי־נשים, קשה היה
למצוא אימומים מתאימים ליצירת נעליים
לפי מידותיה סנדלרי ישראל עומדים
לחגוג בקרוב מאורע גדול: רוז׳ ה ויווי ה,
מלך הסנדלרים מצרפת, מי שהיה בזמנו
המתכנן הראשי של נעלי בית דיור, עומד
להגיע לסיור בארץ, בו ידריך גם את ה סנדלרים
המקומיים. הכבוד הגדול נפל בחלקם
של הסנדלרים בשל ידידותו של מלך
הסנדלרים לצייר מארקשאגאל, אשר
שיכנע אותז שיש צורך דחוף בביקור בארץ
הזמרת־הסטודנטית הכושית ק ר״
לטחג׳ ונס, העמידה במצב בלתי נעים
את אחד המדריכים בתערוכת ואן־גוך. קר־למה,
שנכנסה לתערוכה ימים אחדים לפני
נעילתה, הבחינה באחד המדריכים המסתכל
לעברה. אחרי שהחליט כי היא משתלמת
מבני אפריקה, ניגש אליה ושאל באנגלית:
״אולי את רוצה שאסביר לך על התערוכה
ומי הוא ואן־גוך?״ קרלטה הסתכלה עליו,
השיבה בעברית צחה :״אני יודעת. אתה
בטח חושב שאני אפריקאית. אבל אני אמריקאית
ותלמידת אוניברסיטה.״ לחיזוק טע-
נתה הוסיפה היא למדריך הנבוך הרצאה
מקיפה על ואן־גוך וציוריו זמר אחר,
שגילה את אחד מסורותיו, הוא מאכם
(טדי ריי) לכ, שסיפר השבוע כיצד הצליח
לא לשכוח עברית משך שמונה השנים בהן
הסתובב בעולם. הוא היה כותב את מילות
השירים הצרפתיים שלמד — באותיות עבריות
ובניקוד. כשיעזוב הפעם את הארץ,
הוא לוקח עמו כאמרגן את הצעיר הישראלי
משה (מקסי) כ הן ,״כדי שאוכל גם לדבר
עברית,״ הוא מסביר זאס
סחר, בעל חברת התצוגות אולימפיה, העומד
לערוך תצוגת מכוניות בינלאומית בגן
בית־ציוני־אמריקה בתל־אביב, שיגר בקשה
לחברת פ ורד באנגליה, לשלוח לו דגמי
מכוניות ישנות וחדישות לתצוגה. כעבור
זמן קצר קיבל מיברק :״דגמים של המכוניות
בדרך.״ כאשר הגיע אישור מנמל חיפה
כי המכוניות נמצאות בנמל, נטל מר סחר
מכונית משא ויצא לנמל לקבל את המכוניות•
להפתעתו, התברר לו כי במקום דגמים
בגודל מקורי, שלחה לו חברת פורד
חבילה קטנה שהכילה עשרות דגמים מיניאטוריים,
המשמשים כצעצועים.

ב סו סי ה ש בו ע
• סגן שר־הכטחון, שמעון פרם,
בפגישה עם כתבי־נוער :״עם שיש לו כוח
צבאי חזק, הוא עם שיש לו תרבות גבוהה
והשכלה רחבה.״
• הנ׳׳ל, באותה הזדמנות, על המימי
של הצבאי :״לכל עם יש בעיות מיעוט, כגון
היהודים ברוסיה, או הקומוניסטים באמריקה.״

0פרופסור

עמוס

דה־שליט

״העולם מתחלק בין אלה החולמים על אופניים
ואלה החולמים על קאדילאק.״
• שר החינוך אבא אכן, על
ועידת ז׳נבה לקידום ופיתוח מדינות חדשות
:״הופעת משלחת ישראל בוועידה הרימה
את קרנה של ישראל בעיני כל המשתתפים.
חברי המשלחת הופיעו בעשרות
מסיבות, והשאירו רושם רב.״
• יעקב אזולאי, נשיא בית־המשפט
המחוזי בחיפה :״ריקודי הטוויסט, קולנוע
ובתי־קפה מהווים גורם בלתי מבוטל בדחיפת
הנוער בן ימינו למעשי פשע.״
• ח״כ מפא״י דויד הכהן :״אני
אוהב מאוד אמנים וסופרים. יש לי ספר
ויש לי תמונה בבית.״

• כמאי

הקולנוע

ההוליכודי

ג׳ורג׳ סטיכנס, לחברי להקת עינבל,
המופיעים בסרטו הסיפור הגדול בי׳ותר שסופי
אי־פיעם :״אתם אינכם דומים לשחקני
הוליבוד, והלוואי ולא תידמו להם לעולם.״

• מכקר התיאטרון חיים גמזו,

שייקח אופיר ועמום כנין
— ורעיית הנשיא תבוא לבקר

בביקורת על הנסיכה האמריקאית :״הרפליקות
השאירו אחריהן עקבות בספינות בנהר,
החורשות במימיו תלמים כסופים, מוערב־לים
ועכורים, לאור היבהובו של סהר חיוור
ונכלם, הנכסף למילת אהבה.״
העולם הזה 1329

.אני אוהב את חאוץ חואח, ולעולם רא אחדד לאהוב אותה9 0> ,נל דעת ווי נו ...אני מאמין ששס שונן
נ הארור׳ .ושמעורם הוא רא ״צא משם ...ואאמין בזאת. ער אף נר האסונות והנגעים שעוד יפגעו בארץ הזאת...״

גרנו בצריף, כחצי קילומטר מן הים, אלא שקשה היה להגיע אלינו. תחילה צריך היה
לבוסס בחול עד לברכיים, ואחר־כך לחצות שדה קוצים וברקנים — גבוהים מאד, דוקרניים
מאד ותמיד יבשים. איש לא היה מעלה על דעתו כי פרחו אי פעם, בצמחים אחרים בארץ
זו — צבעוניים ופראיים הפורחים בן לילה ונובלים בן לילה. איש לא ידע שמם של קוצים
אלה או למי שייך שדה זה.
לינה, אשתו של גרישה, טענה בעקשנות שהשדה שורץ נחשים, למרות
שמעולם לא ראיתי שם נחש, וקשה היה לי להאמין כי איזשהו יצור חי ישכון בו. תמיד
דיברנו על נחשים אלה ועל כך שאולי באמת מצויים שם. גם עתה — כשהאוטובוס המאובק
והמלוהט נעצר לפתע בתחנה וכל נוסעיו הרדומים הועפו קדימה. ואנחנו, גרישה, אני ועוד
זקן אחד שהתגורר על־ידינו, נשלפנו מהאוטובוס והחילונו לחצות את השדה — דיברנו על
הנחשים.
השעה היתר, חמש אהר־הצהריים, והחום לא פג. לא רוח ולא לחלוחית כלשהי עלו מן
הים הדומם. משטח מים זה לא היה בו אף שמץ של רעננות בשבילנו, ההולכים בגבעה,
בחול, כאילו בקצה עולם הלכנו.
— בחום כזה הכי קל להצטנן — ,אמר הזקן, בגררו את רגליו. בחום כזה, אתה
נכנס לצל, רוח עוברת עליך ונגמר. צריך מאד להיזהר, וללבוש תמיד גופיה.
— לך לא דרושה גופיה — ,השיב גרישה בזעם — .בשבילך זה כבר אותו הדבר — .אלא
שלא אמת דיבר. זקן זה נאחז בחיים יותר חזק מאיתנו. הוא נשא בקרבו איזה רעיון
טפשי: שאחיינו, ואולי אחיינה של אשתו, שהיגר לפני שנים רבות לאמריקה, הפך שם
לבמאי מפורסם. האחיין עשה המון סרטים והמון כסף, עד שאפשר היה לכסות בשטרי
כספו את קירות כל הצריפים בשכונה. הזקן כיסה את קירות צריפו בתצלומי אחיינו: בילי
ליד המכונית, בילי בזמן ההסרטה, בילי עם אשתו ובנו ושני כלביו השחורים והמסולסלים,
בילי בוונציה, בילי בקליפורניה. תמיד היה כותב אליו מכתבים ארוכים, בהם היה שופך את
ליבו על השכנים, על המשטרה ועל טמטומם של השלטונות. בעדינות היה רומז לו, שלא
היה מסרב לקבל ממנו עזרה כלשהי, אבל בילי לא השיב למכתביו ולא שלח לו כסף. על־כן
המשיך הזקן לגזור מן העתונים את תצלומי הגבר הגוץ והמקריח, בעל החיוך הקר,
ולהדביקם על קירות צריפו.
— נו איך — ,שאל גרישה בטפחו על כתפיו — .קיבלת כבר תשובה?
— אך — ,אמר הזקן. הוא התנשם בכבדות, אלא שהשתדל ללכת אתנו צעד בצעד למרות
שגרישה מיהר כל כך עד שגם לי עצמי היה די קשה — .הדאר הזה! ודווקא עכשיו,
שהמטוסים טסים כל כך מהר. קראתי לא מומן בעתון, שבעיירה צרפתית אחת, הלך מכתב
מרחוב אחד לשני במשך ארבע־עשרה שנה. משהו בחיים לא כל כך בסדר.
— כן — ,אמר גרישה — .אבל אתה יודע שמכתבים שלא נשלחו הולכים עוד יותר
זמן.
— אתה חושב החל הזקן.
— אינני חושב שום דבר — ,הפסיקו גרישה — .המשך לכתוב לו אדוני והוסף ד״ש
גם מאתנו.
פתאום הגיח כלב אחד מעל ערימת האשפה וזינק עלי בנביחות. העפתי לו בעיטה עד
שצלעותיו הרזות שיקשקו. אבל הוא לא הרפה ממני. רץ וקפץ סביבי ביללות רוטנות
ונוטפות ריר. לבסוף ידה גרישה אבן בקודקודו.
— של מי הכלב הארור הזה י — אמר גרישה — .עוד יתנפל על הילדה.
— אל תפחד — ,אמרתי — .הכלבים שונאים רק אותי. מעולם לא הרעתי להם. ואילו
הם נטפלים אלי תמיד. ישנם, כנראה, מנוולים כאלה בעולם. פעם רדף אחרי בולדוג אחד
למעלה משני קילומטרים.
— כל כך שונאים הם אותך? — שאל גרישה.
— ועוד איך — ,הודיתי מבוייש. כך היה באמת; יכול הייתי לספר לו יום שלם כמה
שסבלתי מהנבלות הללו.
אז הופיע כלב שני מהיכן שהוא. הוא הפיל את העצם שהיתה בפיו ופנה אלי בעיני
פרא ובשערות מסומרות על עורפו. נבח וילל כאילו קץ העולם בא, ורק עליו הוטלה
השליחות להכריז עובדה מעציבה זו. בעטתי גם בו כך שעף בכדורגל עד אמצע השדה.
עכשיו יללו שניהם.
— נו — ,אמר גרישה — .יש אומרים שהכלבים מריחים בן־אדם טוב — .הוא הסתכל
בי, וסקרנות ניצנצה בעיניו האלכסוניות.
— האם תמיד היה כך? — שאל.
— תמיד — ,עניתי — .עוד לא נולד כלב שיחבב אותי.
אחר כך ישבנו לאכול ארוחת־ערב. גרישה, אשתו לינה, אני ובתם הקטנה. בתם, בת
השנתיים, נקראה בשם אמה ואילו אנו קראנו לה בשם לינקה הקטנה.
אותו יום פתחה לינה את קופסת הבשר האחרונה. בשתיקה הסתכלנו על המחבת, עליו
הטגן הבשר שהלך והצטמק ונראה עלוב יותר ויותר. הקופסה עלתה שתי לירות וששים
גרוש וכעת לא נותר על המחבת כמעט כלום, אולי שתי חתיכות קטנטנות, אפילו חתול
לא ישבע מהן. בשקט הסתכלנו זה על זה.
לינה אמרה ביאוש — :לא יספיק לכולם. אי אפשר לחלק אותו.
— זהו — ,אמרתי — .אולי כעת, לאחר שהתרוצצתי יום שלם עם גרישה כדי למצוא
עבודה, עלי להזכר פתאום שיש לי עוד לסדר דבר מה חשוב ולצאת. לא כן, גרישה? —
— סלח לה — ,אמר גרישה והסתכל בר, בכבדות. עיניו האלכסוניות נעשו צרות עוד
יותר. אחר פנה אלי :
— היא איננה אשמה — ,אמר — .היא איננה תופסת זאת.
— לא אוכל לחלק את הבשר — ,חזרה והתעקשה לינה.
— לא צריך — ,אמר גרישה — .מי צריך זבל כזה.
הוא לקח את המחבת מן הכיריים, בבעיטה פתח את דלת הצריף, ובתנופה חזקה השליך
את הבשר החוצה. הכלבים שבחוץ התנפלו עליו בנהימה רוטנת.
ישבתי ליד השולחן, לאורה הצהוב של המנורה, והיה נדמה לי כאילו אני רואה איך הם
זוללים את הבשר שלנו, ואיך מתנפחים עורפיהם הרזים וד,מרוטים. אך כמובן, היתד, זו
הזייה. הם בלעו את הבשר בבת־אחת, כפי שהיו בולעים כל מה שרק היו מצליחים למצוא

מאת מארק חדאסקו
עריכת הזושח

ה עי ס ״:

בשדה שרוף־השמש ומלא האשפה, אליו באו מי יודע מהיכן ובו יישארו בוודאי עד סוף
הסופים.
— ככה זה — ,אמר גרישה, בהחזירו את המחבת אל הכיריים — .פעם שאלו קוזאק
אחד: מה היית עושה אילו היית במקומו של הצאר? — הייתי גונב עשרה רובלים ועושה
״ויברח ענה הקוזאק. אל דאגה, לינה. מכל מצב אפשר לצאת איכשהו.
— אבל הילדה — ,אמרה לינה.
— גם לי היה יותר טוב בגילה — ,אמר גרישה.
שתינו רק תה ויצאנו החוצה. שתי הלינות נשארו בפנים. ישבנו לפני הצריף, על החול
שהיה עדיין חם, ועישנו סיגריות. סירות הדייגים הפזורות בחצי גורן רחבה בים, אותתו
ביניהן באורות מהבהבים.
— שמע גרישה — ,אמרתי — ,דיברתי היום עם בחור אחד, הרוצה לקנות ממני את
האקדח. אמכור לו. למה לי אקדח לכל הרוחות.
— לא — ,אמר גרישה. אל תמכור את הנשק.
— אמכור, חזרתי — .אין לי צורך בו.
— לא — ,אמר — .לא מוכרים נשק, וחוץ מזה זה כל מה שנשאר לך.
מה כבר הבאתי מאירופה? אקדח, תנ״ך ותצלום של זונה אחת שעליו שמרתי רק בגלל זה
שהיתר, דומה קצת לזונה אחרת שחבבתי אי פעם, ואולי גם אהבתי. כל זה לא היה חשוב
כרגע, חשוב היה רק שזה חדשיים היינו מחוסרי עבודה. ארוחת־בוקר הגונה אכלתי בפעם
האחרונה ביפו, בבית־הסוהר. לא יכולתי לחשוב על אהבה. עם גרישה הכל היה אחרת.
גרישה הוא רוסי, והרוסים אינם מאבדים את אמונתם בחיים. אבל אני אינני רוסי. אני
כבר הגעתי אל האדישות שמעבר ליאוש ולכעס. אנשים אינם יודעים באמת מה כוחה של
אדישות, וטוב שאינם יודעים זאת.
— שמע — ,אמר גרישה — .שוב הם מסתובבים כאן — .ראיתי את עיני הכלבים
הצהובות, הרעות, הנדלקות וכבות כפנסים.
— חושבים שעוד יקבלו דבר־מה.
— לא — ,אמרתי — .הם באים אלי, רק אלי. אני נשבע לך גרישה, רק אלוהים יודע
מדוע הם שונאים אותי כל כך.
— מי יבין אותם — ,אמר גרישה. הוא מצץ את שארית הסיגריה ושאב את העשן עמוק
ובמומחיות, אחר כך ירה את זנב הסיגריה אל החשיכה ופנה אלי.
— את הנשק אל תמכור — ,אמר שוב.
ושוב נשמע קולו של כלב, וקול שני אחריו ושניהם יללו אל הירח — חבית ענקית
וכתומה המרקדת מעל לים הרגוע. חשתי בהם, כפי שהם חשו בי. חשתי את עורם השרוף
בשמש ואת נשימותיהם הכבדות. את רעבם הנצחי ואת כעסם המכוון נגדי, רק נגדי. כאילו
אני הוא שבראתי את הארץ הזאת, את שדותיה החרוכים, ללא עץ, ללא צל, ללא חיות
בר, פרט לנחשים ולעקרבים, שהכול פוחדים מפניהם. ישבנו שותקים. המיית הים נשמעה,
ונביחתם הארורה של הכלבים המתרוצצים בחשיכה.
— נו, נו — ,אמר גרישה — .מעולם לא ראיתי דבר שכזה. אולי הצקת פעם לאחד
מהם והם גילו זאת בדרך איזושהיא?
— לא — ,אמרתי — .אני נשבע לך, גרישה, שלא. אין לי נגדם כלום.
ישבנו עוד שעה קלה, ואז הופיע אותו איש במכונית המשא. הוא יצא מהקבינה, אפילו
לא כיבה את האורות, וניגש ישר אלינו.
— ערב טוב — ,אמר.
עמד לפנינו, בהחזיקו תחת בית־שחיו ערימה שלמה של בקבוקי בירה. לא ענינו על
ברכתו, לא גרישה ולא אני. למרות שהיה חושך לגמרי, ידענו בדיוק איך הוא נראה ; גבר
צעיר ואלים, בשנות השלושים, שהתחיל קצת להשמין. הפנים תפוחים מעט. מחמת

ח״ שלכלב
(המשך מעמוד )19
לעצמי זאת; הלא הלכנו כדי למצוא עבודה — באותו יום
הבריאות, ולא מחמת השנים, אכל לשובע וזה הכול. אילו
כבכל יום אחר זה חדשיים ימים.
היתד, לו אשד, היתה נהנית ממנו.
גרישה התעכב ליד אחד הבתים, שהיה ראוי למגורי
בובות ולא למגורי בני אדם. הכל מסביב היה נקי ומסודר
הצרה שלא היתד, לו אשה כל עיקר. היתד, לו רקה
כל כך. הוא הוציא מכיסו קופסת פח עם דיוקן של רב־רכה
ועדינה כמו אצל ילד קטן, אבל את זאת אפשר
חובל מזוקן, בלא לחשוב הרבה התישב למרגלות הגדר,
היה לראות רק ביום. במקום כל זה יכולת להריחו. הוא
נשען עליה בגבו ופשט את רגליו עד לאמצע הדרך.
השתמש במי־קולון כל כך חזקים, כאילו פרח שדד, פרחים
— שב — ,אמר — .נעשן.
ענק מתוך תמונה גרועה.
התישבתי על אבן מרוחקת במקצת. השעה היתד, אחרי
— נו, גרישה — ,אמר — .איך זה, כלום לא תגיד לי
שבע, אך האבן כבר חיממה כהוגן את הישבן שלי. גרישה
שלום?
ראה זאת וחייך.
— סלק אתי פרצופך מכאן — ,אמר גרישה.
התישבתי על יד גרישה ונשענתי גם אני על סריגי הגדר.
בקבוקי הבירה מתחת לבית־שחיו השמיעו צליל נעים.
הדלקנו סיגריה ומיד הוטב לנו. חשבתי בלבי שבארץ זו
הרגשתי פתאום צמא, ממש כאב בגרון והייתי נשבע, שגם
לא צריך הרבה כדי להינות מן החיים. כשרק הגעתי אליה,
גרישה חש אותו דבר.
היה נדמה לי, שאינני מחבב את הארץ הזאת, אבל, אחר־
— שמע, גרישה — ,אמר ההוא — .תהיה לי בשבילך
כך, כאשר הכרתי אותה, ראיתי כי טעיתי. הטעות נבעה
עבודה מן השבוע הבא. שלוש מאות וחמישים לירות למכך
שאר,בתי את הארץ הזאת מבלי דעת על כך. ולעולם
חודש. דרומה מבאר־שבע. מסכים?
לא אחדל מלאהוב אותה, את החלקות עליהן מסתובבות
— ואתה תעבור כאן ערב ערב במכוניתך — ,אמר
ממטרות המים, את הפרדסים הנותנים ריח משכר כל• כך,
גרישה — ,ותסור לפעמים לצריף, כדי לנוח קצת וככה
עד שבן אדם מפחד להאמין שזו אמת. את הגבעות הרגולשוחח
קצת עם לינה שלי, בזמן שאני אקבל יבלות במדבר־עות
של הגליל ואת הכפרים אליהם יורדים פתאום ובהם
באר־שבע ואשלח לה כסף, לא כן?
יודעים הערבים לדבר בעשר לשונות ובכולן רע מאד, וברצה
לירוק אבל הבקבוקים שוב השמיעו את צלילם,
כולן באותה הקלות ובאותה הרצינות. אני מאמין, ששם
וגרונו היבש הוציאו מן הכלים.
שוכן האלוהים ושמעולם לא יצא משם. ואאמין בזאת, על
— ״איידי אד סיודא, סבולוץ׳ ,אידי ליגאסיי פיוס,
אף כל האסונות והפגעים שעוד יפגעו בארץ הזאת. נתחשק
בלאטסקאיה מדרדר הסתלק מכאן, מנוזל, הסתלק כלב
לי לספר על כך לגרישה, אולם כשפניתי אליו, חשבתי שלבי
טפיל, פרצוף של זונה אמר.
יתפוצץ מרוב פחד. זיעה כיסתה אותי ויחד עם זאת התופת בחושך והתנפצו
שקשקו

ראיתי דבר. הבקבוקים
ייבש גרוני כל כך, כאילו לא שתיתי אף טיפת מים בחיי.
אום הרגשתי טעם מר של בירה. זינקתי קדימה ודחפתי את
לפני עמד כלב ענקי, שנראה איום, כמו השד עצמו. חסרו
מרפקי לפנים כשהברכיים מורמות קדימה. היה לי מזל,
לו רק קרניים. הוא היה שעיר ושחור כזפת, רגליו היו
קלעתי ישר לבטנו, בדיוק בו ברגע, כשהתכונן לחבוט
עבות ויכולתי לשער לעצמי את גודל שיניו המסתתרות
בגרישה שנית. ההוא נאנח מכאב, אבל זה לא הזיק לו
בפה מרובע ומכוסה שערות. הכרתי כלבים כאלה, גזע
הרבה. הוא היה בחור חסון. ראיתי איך הרים את גרישד.
״עבדקן״ ממינכן, מין נדיר ויקר, המשמש לציד. הליצנים
והשליך אותו כחתול. אחר פנה אלי עם אגרוף מורם כשל
הס״ס השתמשו בו בתור כלבי משטרה, כיוון שהיו
פטיש. חמקתי, והאגריוף ירד על גרישה. שניהם התגלגלו
איומים יותר מן הזאבים ומן הבולדוגים. פעם ראיתי אחד
למרגלות הצריף. קיר הדיקט חרק, קפצתי עליהם מאחור;
כזה קופץ על בן־אדם, מפילו על האדמה, ומשסע לו כתף
קרבתי את שתי ידי ורציתי לחבוט בעורפו, אלא שפתאום
שלמה בנגיסת פה אחת.
תפסו שיניים חדות בקרסולי. אבדתי את שיווי המשקל
כעת עמד הכלב במרחק שני צעדים ממני ונענע בזנבו
והסתובבתי, ואז חטפתי מההוא מכה בלסת עד שהועפתי
הקצר. לא זזתי. אצבעותי נכוו באש הסיגריה שפחדתי להשאל
הגדר, אל האבק, אל חבורת כלבים הרוטנים בנביחה,
ליכה. חיכיתי עד שתתחלק מידי בעצמה. אספתי את רגלי
התאוששתי כעבור שעה קלה; גרישה החזיק את ראשי
בעדינות, כדי שאוכל להפילו ברגע שיקפוץ עלי. אבל הכלב
בין ברכיו וניגב במטפחת את הדם הזב מן השפתיים. כל
לא זז. איזה זבוב עף לפני אפו והוא הקיש הקשה לא־הזמן
זימזמו לי האוזנים, כאילו ירדתי ממטוס, לאחר שעות
איכפתית בשיניו. אחר כך קרב את אפו הלח, המרובע, אל
רבות של טיסה. ליקקתי את הדם וניסיתי להתרומם. לא
לחיי, נגע בי בכף רגלו העבה, השעירה, פעמיים־שלוש
הצלחתי. ברכי כשלו וצנחתי כבול עץ.
וזה, כנראה, שיעשע אותו. לבסוף קפץ, נבח בקול באס
אדיר והתרחק בריצה ובקפיצות׳ כשהוא מפנה אלי מפעם
— כל זה רק בגלל הכלב הארור שנשך אותי ברגל— ,
לפעם את פיו השעיר, כאילו מאוכזב שלא הגבתי על את־אמרתי
כששיני נוקשות זו בזיו.
גרו. התנפלתי על גרישה בשצף קצף.
— הלך כבר — ,אמר גרישה.
— למה לא הרימות אבן, טיפש שכמותך! — צעקתי.
— אחרת היינו עושים ממנו קציצות — ,אמרתי— .
רציתי לחבוט בו בעורפו, ואז יכול היית לגמור אותו
—היית צריך לחבוט בו כהוגן. אתה רואה שהכלב רוצה
לגמרי. בשתי ידיים כמו גרזן. זאת לימד אותי צנחן אחד.
לנשוך אותי ואתה יושב בנחת ומסתכל!
אבל הכלב הארור הזה תקע אתי שיניו בקרסולי.
— אתה הוא זה שהיה צריך לעשות זאת — ,השיב
גרישה — .בדיוק אותו דבר. להרים אבן ולחבוט בראשו.
גרישה שתק. ראיתי רק את הפרופיל החד שלו.
— פחדתי לזוז.

— ואני מה, לא פחדתי?
— חבר, היינו מרביצים בו כהוגן.
גרישה פנה אלי, עיניו הבהירות והאלכסוניות הבריקו כעיני חיה.
— מהיכן הגיעהמנוול הזה לכאן? — שאלתי — .מעולם לא ראיתי עוד כלב ענק
— לא — ,אמר — .לא היינו יכולים לו. ויודע אתה מדוע? כי שני ברנשים אשר לא
שכזה.
אכלו חדשיים לשובע, אינם שוים הרבה — .שתק רגע — .אל תפחד — ,אמר — .הוא אולי
— כלביפה — ,אמר גרישה. הוא היה נרגז. חשבתי בליבי, שמא מתבייש גרישה
בשל פחדנותו.
יחזור שנית. אך לאחר זאת לא יחזור לעולם.
— אילו היה תופס אותך בשיניו — ,אמר גרישה — ,אזי
קם ממקומו, ועזר לי לקום. פתח את הדלת ודחף אותי אל הצריף. ואז, באור הצהוב,
החד, ראיתי את פניו של גרישה. לחיו נפוחה ועין אחת תפוחה, עכורה, ובולטת. עוד
נענע בראשו, אך לא סיים ; הסתכל בי מן הצד בכעס, ונמנע מלהיפגש עם מבטי. חזרתי
זמן רב אחר כך, כאשר שכבתי במיטתי בחשכה, ראיתי את פניו הפצועים. נרדמתי ושוב
וחשבתי בלבי, כי הוא מתבייש. ריחמתי עליו.
— נו, נו, גרישה — ,אמרתי — .נמשיך! סוף־סוף לא קרה דבר.
התעוררתי בגלל מראה הפנים.
— לא כלום — ,אמר גרישה.
נזכרתי בגרמני אחד, אשר קיעקע על זרועו פני אשה. מתחת לציור היתד, כתובת :״הכול
יחלוף מלבד פניך״; היה זה פסוק גדול, אבל הגרמני הזה שרת בצי המסחרי הצרפתי,
הלכנו אל האוטובוס והכלב הארור רץ אחרי. לא אחרינו, רק אחרי בלבד. הייתי בטוח
בכך. לא סובבתי את ראשי והייתי משוכנע, כי ברגע מסויים יקפוץ עלי מאחור ויכריע
וקודם לכן עבר עם רומל את המדבר המערבי, וציפצף בעצם על כל הדברים החשובים
בעולם. לרגע נדמה היה לי כי לא היו אלה פני אשד. מקועקעת, אלא פניו של גרישה, כפי
אותי לארץ. כעת נגע אפו בידי. צמרמורת עברה בעורפי, אחר כך עמד על ידי בתחנר,
שראיתי אותם לפני שעה. פצועים ונפוחים עם עין בולטת בלעג.לא יכולתי להירדם.
וכאשר הגיע לבסוף האוטובוס שלנו, רץ כברת דרך ארוכה אחריו. בן־אדם שעמד על ידי,
אמר:
שמעתי את לינה בוכה ונוזפת בו, על שביזבז המון בשר; לא חתיכה קטנה, אשר הצטמקה
— יש לך כלב יפה.
לעינינו על המחבת, אלא הרבה בשר שאפשר היה לאכול אותו, אלוהים יודע כמה זמן.
כן שמעתי איך הפצירה בו, שיניח לה ויסתלק ממנה עם פניו האיומים. לבסוף, על סף
— בוודאי, אמרתי, וניגבתי את הזיעה — .כלב נורא יפה. אוכל למכור לך אותו.
— חם וחלילה — ,אמר נפחד. הירהר, ולבסוף שאל:
שנתי, שמעתי איך גבר על התנגדותה ואיך בכתה על הכנעתה לו. ועוד חשבתי: גרישה הוא
— כמה הוא צריך לאכול?
בחור כארז — ומה שקרה לפני שעה רק מקרה היה. בהנאה האזנתי לבכיה ונרדמתי.
— שני בקבוקי שמפניה וקופסת קאוויאר ליום — ,אמר גרישה — .אבל תוכל לבטוח
למחרת בבוקר התגלחנו מוקדם מרגיל. גרישה הדביק תחבושת על עינו. אכלנו צלחת
קוואקר במרגרינה. גרישה נשק ללינה הקטנה — שהיתר, עוד ישנונית ומצוברחת — ויצאנו באשתך. הוא כבר ישמור עליה.
— גסות רוח.
את הצריף.
— אז אל תשאל שאלות. לבש לצוואר מעל מגולח,
מאד. נקי נראה
לנו. חיכה כבר
באמריקה,
אחיין לו שהיה
הזקן
— אתה חדש בארץ?
מעין אפאשקה, ומכנסיו הקצרים היו מגוהצים בדייקנות — לידו נראינו שנינו כאילו
— כן — ,אמר גרישה — .אבל כבר הספקתי לשבת בבית־סוהר בגלל מכות באוטובוס.
ברחנו מהגיהינום, במכנסי החקי המלוכלכים והחולצות המרופטות. הזקן החזיק מכתב בידו.
האיש נעלב. הוא החל מספר לנוסעים שפעם היה כאן הכל אחרת, שפעם היו מכבדים
— אתם ודאי תעברו ליד תיבת דואר — ,אמר — .תעשו לי טובה — ,ומסר לי את
המכתב. מכתב עבה וכבד. כתב אותו בטח חצי לילה, כשהוא משתעל ומנגב את דמעותיו. בני־אדם בארץ הזאת, ואפשר היה אפילו להשאיר דירה בלתי־נעולה. סורגים ובריחים החלו
מתקינים רק אחרי המלחמה, כאשר הגיעו העולים החדשים. הוא עצמו סלל כבישים, ייבש
רציתי לקחת אותו, אך גרישה עצר בידי.
ביצות וחלה בקדחת, בעוד שהם זללו וסבאו באירופה. גרישה אמר לו שישלח חשבון
— אנחנו הולכים לכביש חיפה — ,אמר — .בדרך אין כל תיבת דואר.
בעד הקדחת ואז הוא, גרישה, יראה מה כבר אפשר לעשות למענו. חייל שרירי ושזוף,
הזקן עזב אותנו בלתי מרוצה. הסתכלתי על גרישה.
— למה זה, למען השם, לכביש חיפה? — שאלתי — .למה אנחנו צריכים ללכת שלושה שעמד על־ידינו והאזין לשיחה, שאל אותי למה זה אנו היהודים מוכרחים תמיד לריב.
עניתי לו שאינני יודע וכך הגענו לתל־אביב. כשירדנו מהאוטובוס עוד רעדו ברכי. אמרתי
קילומטרים, כאשר האוטובוס מגיע הנה עד מתחת לאף?
לגרישה:
— אז מה יש? — אמר גרישה — .לא ידעתי, שיש לך עניין דחוף כל כך לסדר. אפשר
לפעמים לטייל ברגל; בין כה וכה לא נפגוש איש לפני תשע.
— לעולם לא אחזור אל הדרך הזאת; הכלב המנוול הזה לא יסלח לי שנית.
— אבל זה שלושה קילומטרים, גרישה.
ברחוב המלך ג׳ורג׳ ראינו את הברנש שידענו כי יש לו קשרים ושיוכל לסדר לנו
— דווקא — ,אמר — .טיול כזה ירגיע את עצביך המרוטים.
עבודה. הוא ישב בבית־קפה קטן ואכל משהו. בפה מלא הודיע לגרישה, כי כעת קשה
הלכנו דרך השדה עד לכביש ומשם, עם שפת הים, דרך הפלאז׳ה הענקית הריקה. אחר באופן מיוחד למצוא עבודה, כי באו הרבה עולים חדשים ואיש אינו יודע כיצד להעסיק
כך טפסנו על הגבעה, פנינו שמאלה והלכנו דרך השכונה, אשר גרו בה דיפלומטים — היו את כולם. הפסיק לרגע, חיכה שעה קלה והסתכל בנו במבט תמים, אחר־כך חזר ומילא
שם בתים קטנים נקיים שהסתתרו בין עצים פורחים להפליא; לפני שער כל בית עמדו את פיו אוכל ואמר שמאד לא ינעם לו לראות שני אנשים צעירים מחוסרי־עבודה, אבל
בקבוקי חלב. לפעמים שלושה ואפילו ארבעה. מסתבר שגרו בהם הרבה ילדים. היתר, לי כאשר^הוא^בא לארץ, לא היה לו כלום חוץ מקדחת וממלחמות עם הערבים ואיכשהו
הרגשה מוזרה בגלל ליגה הקטנה. העפתי מבט בגרישה; ראיתי, שגם הוא מסתכל על
אותם בקבוקי חלב, אבל העמיד פנים, כאילו הדבר לא איכפת לו. היה לי חשק להרים
— לעניו - ,אמר גרישה - .כמה אתה רוצה ואיזו עבודה אתה יכול לסדר לנו?
אבן ולשבור את כולם — בשיטתיות, בדם קר וללא כל הסבר. אך לא יכולתי להרשות
הוא בלע נתח ענקי ואמר בלי גמגום:

״היא היווה הזונה חינה
נאוץ זו, וינדה והרשות
לעצמה להפסיד 20 לידות״

— שלוש מאות לירות.
— לא יותר? — שאלתי.
— שלוש מאות — ,אמר, והצביע על שנינו — .לשניכם אסדר עבודה קבועה.
— שלוש מאות לירות — ,אמר גרישה — .וכמה נרויחז
— שמונה וחצי לירות ליום — ,אמר — .זהו השכר.
— כלומר, כמאתיים ועשרים לירות לחודש, אם הכל ילך כשורה — ,אמר גרישד״ —
מאתיים ועשרים בעד חודש שלם, זוהי עבדות. ואתה רוצה שלוש מאות.
— אני רוצה? — תמה ההוא — .אני רוצה לאכול את אתחת־הבוקר שלי. אתם רוצים
זאת. הבי טוב בשבילכם יהיה, אם תלכו ללשכת־העבודה. הם כבר יסדרו לכם• — הרים
את אצבעו אל פניו הפצועים של גרישה — .יופי — ,אמר — .היד, לך אקסידנם?
— לא — ,אמר גרישה — .שיחקתי עם הילדה.
קרבתי לעצמי כסא וישבתי על ידו. הוא הזיז קצת את צלחתו.
— טוב — ,אמרתי — .תקבל את שלוש מאות הלירות שלך. אז מתי נוכל להתחיל
בעבודה?
— מתי? — חזר על דברי — ,מחר. היום תשלמו ועוד הערב אסדר הכל. מחר תוכלו
להתחיל.
— שמע, אדוני, אמרתי — .אני וחברי ראינו שלוש מאות לירות רק בפרסומת של
מפעל הפיס. קודם נעבוד חודש, אחר כך יתקבל את כספך. מסכים?
הושטתי את ידי אליו. חיכיתי, עד שגרישה חבט בידי.
— עוד ניפגש — ,אמר גרישה.
— בודאי — ,אמר ההוא — .תמיד נוכל להיפגש כאשר יהיו לכם שלוש מאות לירות.
בזה נגמר. למעשר״ יכולנו כבר לחזור הביתה, אבל חשבנו על לינה: פחדנו לחזור הביתה
בעשר בבוקר ולהגיד שלא הצלחנו להשיג דבר. זה ייראה טפשי מאד. צריך לחזור אחרי
ארבע, כמו כל האנשים ההגונים, ולהעמיד פנים של עייפים לאחר שהתרוצצנו יום שלם.
אין לך דבר מעייף יותר מאשר להעמיד פנים של עייף. נותרו לנו עוד שעות רבות.
הלכנו בדרכנו הרגילה — בכיוון לים.
— הוא איננו איש רע — ,אמר גרישה — .הוא פשוט אינו יודע אחרת — .שתק שעה
קלה — .כולם ככה — ,אמר.
— אבל רצית להכניס לו בפרצוף.
— ודאי — ,יזמר — .לא רק לו בלבד.
— שמע, גרישה — ,אמרתי — .הוא רוצה שלוש מאות לירות. נמכור את האקדח שלי.
ניקח בעדו מאה ועשרים, אולי מאה וארבעים, ואת השאר נקח בהלואה. ניתן לו את שלוש
מאות הלירות ונגמר. בעוד יום־יומיים נתחיל לעבוד, והכל יהיה או.קיי.
— לא — ,אמר — .אל תמכור את הנשק.
— לכל הרוחות — ,אמרתי בכעס — .למה לך האקדח הזה? את מי אתה מתכונן לחסל?
— מוכרחים למצוא משהו — ,אמר גרישה — .ייתכן והמנוזל הזה לא יסדר לנו דבר.
אולי הוא רק חולם על כספנו. ואז מה יהיה? אם הוא ייעלם עם הכסף שלנו, איפה נחפש
אותו? מעט ממזרים כאלה ראיתי בחיי? אין דבר, נחכה עוד קצת.
— נדמה לי שכבר חיכינו מספיק — ,אמרתי — .בפרט שלך, גרישה, יש אשד ולינה
קטנה.
— תתחתן גם אתה — ,ענה — .לפחות נהיה שנינו באותו מצב.
— אני באמת הולך להתחתן — ,אמרתי — .אבל לשעה קלה בלבד.
נפרדנו ליד הים. הוא הלך לפלאז׳ה ואני בכיוון רחוב הירקון, כדי למצוא נערה מסויימת
אחת. זה לא היה כל־כך קשה. כבר מרחוק ראיתיה, יושבת על המרפסת של בית־קפה
מזוהם ומעשנת סיגריה בצורה שכזאת, שגם ילד בן חמש יכול היה לנחש את מקצועה.
אלא שהיא היתד, יפה באמת, ודבר זה סיבך את העניין. סיבך, כי ריחמתי עליה. ואני
אינני מרחם אף פעם על זונות. זונות אינן נעשות — הן נולדות ומתות כזונות. כל השאר
בנושא זה, זוהי ספרות קלוקלת.
יתכן כי רק משום שלא ריחמתי עליהן — חיבבו אותי. הן היו משמיעות וידויים בקול
מהול בדמעות באזני ברנשים שוטים ומבוסמים — ואחר־כך היו מספרות על כך זו לזו
ומתפוצצות מצחוק. הזונות, בדרך כלל, אוהבות לספר. ויש להן מה לספר. ובנקל תוכל
לשער לעצמך מתי הן משקרות, ודבר זד. גורם לנחת־רוח. לאשתך החוקית אתה רוצה
להאמין גם כשהיא אומרת שרופא־שיגיים גול ממנה חמש שעות, ויחד עם זאת אינה יכולה
להיזכר באיזה רחוב נמצא מעונו של אותו רופא־שיניים. לזונות אינך חייב דבר.
אבל על זו ריחמתי. היא היתד. באמת יפהפיה. יתר על כן — חייתי אתה חדשים אחדים,
והייתי חייב לה המון כסף. אפשר וזו היתד, הסיבה לרגשנותי.
— איך העניינים? — שאלה, כאשר התישבתי לידה על כסא קלוע ומלוכלך והדלקתי
סיגריה — .לא כלום?
— לא כלום — ,אמרתי.
לגמתי דבר־מה מבחיל מהכוס שעמדה לפניה; המלצר הביא לי זנת בקבוק הנולד סמאר
שתמיד נהגתי לשתות כאן, ותמיד על חשבונה. לגמתי קצת מן הבירה החזקה והמרירה,
ומיד הוקל לי. המלצר קרץ אלי, לאות שהוא מכבד אותי ומעריך את יחסי הנבון לחיים.
ניכר היה בו שברצון היה הופך לרועד׳,־זונות, אבל מסיבות שאינן ברורות לו עצמו אינו
יכול להחליט על־כך. היא הוסיפה לשתות את הנוזל המתוק והמבחיל. לא ידעתי מה זה;
אף פעם לא טעמתי משהו דומה לזה.
— אם כן — ,אמרר, אוד״ — אתה רוצת לנסוע אתי לירושלים?
— לא — ,אמרתי — .יש עוד תקווה.
חייכה.
— לא תקבל שום עבודה — ,אמרה — .ראשית, אתה תייר, ואין לך רשיון־עבודה.
שנית, אינך יודע עברית. וחוץ מזה, כמוך יש כאן יותר מדי. ואל תשכח, שנוסף על כל
זה אינך יודע דבר.
— עבדתי חמש שנים כנהג — ,אמרתי — .במכוניות גרועות יותר משיש כאן. אני רק
זקוק לעבודה, אוה, לא שכחתי את המקצוע.
— בארץ הזו כל אחד הוא נהג — ,אמרה — .ודווקא עבודה זו הכי קשה להשיג, כי
היא משתלמת הכי יפה.
שהנהגים כאן חיים כמלכים ומשתכרים הכי הרבד״ ידעתי גם בלעדיה. המנוול הזה, אשר
הרביץ לי ולגרישד, מכות־רצח אתמול, גם הוא נהג. חרקתי שן כאשר נזכרתי בכך.
— אם אתה רוצה להמשיך בנושא — ,אמרה אוה — ,אוכל להגיד לך, שיש כאן יותר
נהגים ממכוניות — .לגמה מן הנוזל הבלתי־מוגדר, השליכה את הקש והמשיכה — :אם
כן, מה החלמת?
— לא — ,אמרתי — .לא אסע אתך, אוה.
המלצר ניגש ואמר לה:
— יש אחד שהיה רוצה לדבר אתך. הוא יושב מאחור.
— הגד לו שאני עסוקה — ,אמרה. אפילו לא הפנתה את ראשה כדי להביט בו. היא
היתה הזונה היפה ביותר בארץ זו, ויכלה להרשות לעצמה להפסיד עשרים לירות. סוף־
סוף הוא יכול להמתין אם הוא באמת רוצה. טובה מזו לא ימצא בין כה וכה — .אינך
רוצה להיות רועה זונות — ,אמרה — ,מה?
— לא — ,אמרתי. והוספתי — :אני אוהב אותך, אוה, אני אוהב אותך, אך זאת אינני
רוצה. סוף־סוף אשיג עבודה איזושהי — .נשמעתי קלוש ביותר, וגם כעסתי כעס סתום
על הברנש הזד, מאחור. חזרתי וא־ירתיד — אני אוהב אותך, אוה.
— ואיך גרישה?
— ככה. חי איכשהו — .פתאום אמרתי ללא הקדמות — :שמעי, אוה. אני צריך שלוש
מאות לירות, אוכל לקבל עבודה ויש אחד שיוכל לסדר לי זאת. אבל הנבל רוצה את
השלוש מאות בבת אחת.
— סע אתי לירושלים — ,אמרה — .זה הכול. ועד אז אל תדבר אתי על כסף— .
(המשך בעמוד )22

העתקת מסמנים
• בסודיות • באיכות •
במהירות (בו במקום),
מצלמה המתנה היפה ביותר
לבר־מצוה! מבחר
גדול של מצלמות לבני־נוער
במחירים עממיים.

בונונ ב דנ ר
חיפה,דחזב החנוונן 31

תל־אביב, דיזגגוף 189

ההפגש הזזברוזי הנסיים
ביוו 1ר וז ש ך ־ מ
ט 1נוווז היוםוהערב

ח׳ עוד 3ד ב
(המשך מעמוד )21
הוציאה מהארנק שטר של לירה והניחה אותו על השולחן, למרות שהחשבון לא עלה על
חמישים גרוש — .בוא! — אמרה.
התעקשתי לשבת. אינני אוהב לשאול יותר מדי, לא אהבתי זאת אף פעם. חיכיתי עד
שתבין מעצמה. אמרה לי — :אל תפחד, עוד לא הייתי עם אף אחד היום.
יצאנו. ההוא, שישב מאחורינו, נשם בזעם, אך לא זז ממקומו. היה עקשן, רצה להמתין.
לו לא היה איכפת להיות הראשון או השני, לי כן. חשוב היה בשבילי להיות הראשון
באותו יום. בענין זה קיים היה בינינו מעין הסכם. עליו נשבעה לי אוה בפגישתנו
הראשונה בבית־הזונות. אולי הייתי נוסע אתה לירושלים; עצם הרעיון להיות רועה־זונות
דוזקא בעיר הקודש נראה לי מושך במיוחד, אלא שהכרתי את אוה יותר מדי. ידעתי, כי
היא תעלה על מיטתי, אחרי יום־עבודה מפרך, ותדרוש ממני שאשתעשע אתה כמו עם
בתולה.
מבחינה זאת כל הזונות שוות. נדמה להן כי הן מטהרות את עצמן בדרשן מאהוב־ליבן
יחס של עדינות בתולית.
הזנות היא פרנסה קשה, והזונות קשות־עורף. נוקשות יותר מן הנשים או מן האמהות
שלנו.
כל פעם שהייתי הולך עם אוה, היינו מוכרחים ללכת ברחוב הראשי, למרות שהסברתי
לה שהיה נעים יותר ללכת ברחוב צדדי, כי הדקלים הגדלים שם מזכירים לי את פלרמו.
אבל זה לא היה איכפת לה, שלובה בזרועי נדחקה יחד אתי דרך המוני העוברים והשבים,
נתעכבה ליד חלונות הראווה וקראה את התפרימים התלויים בחלונות המסעדות. וכל זה
כדי שכולם ידעו, כי גם לה יש בחור משלה.
אף פעם לא ידעתי עם כמה שכבה במשך היום, עם חמישה או עשרים־וחמישה, אבל
היא תמיד היתד, יודעת מתי הרשיתי לעצמי סטיה קלה. הרהרתי על כל אלה, בלכתי
ברחוב בן־יהודה, בשעה שתים־עשרה בצהרים, בארבעים מעלות חום. רק לאחר מכן, במלון,
נחה דעתי. אהבתי להסתכל עליה כשהיא מסירה את הסמרטוטים הצבעוניים, מהלכת על
רצפת האבן ומעשנת סיגריה אחר סיגריה. היא היתד. גמישה כחתולה, וידעה על כך. רגלים
ארוכות, שריים כשל כושית, ופני מלאך. רק עיניה היו קודרות ורעות, כאילו קיללו את
הכול.
שכבתי על הסדין הנקי והמרשרש והסתכלתי בה. הייתי עייף כהוגן, ודבר זה העיד
לטובתה. רק נשים מעטות מסוגלות לעייף גבר בחום של ארבעים מעלות, ועוד אדם שלא
אכל כהוגן זה חדשיים.
— חמסין מתקרב — ,אמרה.
קמתי, התעטפתי בסדין וניגשתי אל החלון. באמת, הים החשיך, והעצים המאובקים עמדו
ברחוב ללא תנועה, כאילו היו מגבס.
— זה יכול להימשך אפילו חמישה ימים — ,אמרתי.
— סע אתי לירושלים — ,אמרה.

— תמות כאן.
— לא — ,אמרתי — ,לא אמות.

אפילו בקומה הרביעית הרגישו את חום האספלט.
— מעולם לא היינו בחדר זה — ,אמרתי — .למה לא אמרת לשוער שיתן לנו את
החדר הרגיל שלנו, בקומה הראשונהז
— אך — ,אמרה — .ממולו גרה בתולה זקנה אחת שאוהבת להסתכל על זר* ואני
אינני אוהבת לגרום למישהו נחת בחינם.
— בירושלים עוד יותר יפר* — אמרה אוה. פתאום שינתה את הטון — :אבל אתה
אינך רוצה לנסוע אתי, אז אין על מה לדבר?
— לא — ,אמרתי.
— אתה מפחד לחיות עם זונה — ,אמרה — .אתה חושב שיהיה לך פעם משהו יותר
טוב. אבל זה לא נכון. כל הנשים זונות, ואתם כולכם. הלקוחות שלהן. במקום להיות
לקוח אני מציעה לך להיות רועה־זונות. אז מה כבר ההבדל?
תמיד הן מרגישות חובה להציג את מחשבותיהן. בלי להבין שמחשבותיהן אינן מעניינות
איש. מוחותיהן נשארו בתוליים לגמרי, כאילו החליט הגורל לפצותן במקצת.
— אני צריך שלוש מאות לירות, אוה — ,אמרתי — .הלוזי לי או תני לי במתנה.
לגרישה יש אשה וילדה, זה בשביל הילדה.
— אשתו של גרישה יפה? — שאלה אוה.
— קשה להגיד; אני חושב שכן.
— אם כן, תביא אותה מחר — ,אמרה — .ובערב יהיו לכם שלוש מאות לירות אני
אעזור לה להיכנס לעניינים. גם לי עזרה בפעם הראשונה אחת כזאת.
— אם הנך אוהבת או תי התחלתי.
— אתן לך בירושלים — ,אמרה — .לא שלוש מאות, שלושת אלפים, ואולי יותר.
ביום תלך לשתות, ובערב נצא יחד לבלות. אבל בירושלים.
— גרישה היה הורג אותה — ,אמרתי.
— אבל בקשר אלי הוא מסכים, מה? הוא ידידך הטוב, הוא אפילו לא ישאל אותך מנין
לך הכסף. הוא אוהב את אשתו, אתה אוהב אותי, אז מה זה משנה?
— את מציעה לי להתפרנס ממך? — אמרתי.
— אני אוהבת אותך — ,אמרה — .גם זונות אוהבות לפעמים. תשאל את אשתו של
גרישה, אם אינך מאמין.
— די, לא נדבר על כך יותר — ,אמרתי.
שבבתי על ידה ושוב נעשה לי חם. התאמצתי בכל כוחי לשכוח את הברנש השמן,
המזיע, הסבלני, אשר חיכה לה.
— אני אצלך הראשון היום? — לחשתי. ומכיוון שלא ענתה, צעקתי — :הראשון!
הראשון שהיה לך! הראשון בחייך!
היא שתקה. סטרתי בחזקה על לחייה, פעם ועוד פעם.
— כן — ,אמרה.
אחר־כך הלכה אוה, ואני נרדמתי. העירני קול מעבר לקיר. יהודי אדוק התפלל בקול רם.
שכבתי בשקט, והשתדלתי להבין את המלים. כנראה שהיה זה איש זקן, התפילה עייפה
אותו. לפעמים חסרו לו מלים. ידעתי כי לא אשכח את היום הזה, את התפילה מעבר לקיר
ואת קול האיש הזקן אשר מעולם לא ראיתיו. בחוץ היה גיהינום.

המשך הסיפור כ שבוע הכא

וז א ת נו סףלית רו נו תהח שו בי םהאח רי ם:

כספי מופקד בידיו הנאמנות של בנק דיסקונט.
הכסף עומד לרשותי בכל עת.
החשבון נושא רבית של 30/0לשנה,

לפרטים נוספים טלפן למס׳ 58800 תל־אביב או פנה לסניף הקרוב.

ח שבון.כפל־ ניתן ל פ תו ח אד ורלזבסניפי

דחף

הסולם הזה 1329

ו תרריך העולם הזח טטליץ סה לראות, סה לשסוס,
היכן לבקר השבוע:

;מדוזות
• הנסיכה האמריקאית (תיאסרון
העונות) סאטירה בלשית של ניסים אלוני
סביב תעלומת הירצחו של מלך גולה, בעת
הסרטת סרט על תולדותיו. יוסי בנאי, אבנר
חזקיהו.
• ה אידיו טי ת (אהל) קומדיה בלשית
משעשעת ומסולסלת, על משרתת בבית־בג־קאים
הנאשמת ברצח, ועל ערכי צדק ואמת.
ביצוע מבריק של גילה אלמגור, נפתלי יבין
ונחום שלים, בקצב שאינו מניח להפסיק
לצחוק.
• מעגל הגיר הקווקאזי (התיאטרון
העירוני, תיפח) אלגוריה חברתית־פיר
טית במחזה־ראווד״ גלגול של משפט־שלמה
המפורסם משמש בידי ברטולט ברכט, באחד
ממחזותיו הטובים ביותר, לביקורת על השלטון
ותפיסת הצדק. הצגה מרהיבת־עין.
חיים טופול, זהרירה חרי-פאי.
• תו ר ת היחסים (שטעון ישראלי)
רביו־יחיד, בו מחפה רמת־המערכונים על
חולשת הפזמונים. גלריה של דמויות מההווי
הישראלי, באינטרפרטציה של אהבת־אנוש,
המקרינה חום ולבביות.
• ילדי הצל (יגרם) (הביטה) המשורר
בן־ציון תומר מנסה לנפץ את אגדת
הצבר העשוי ללא חת, על־ידי חיפוש הזהות
של צברים מלאכותיים. בעיה של אמת,
בראייה של אמת, אבל בעיצוב דרמתי לקוי.
מסקין האב מול מסקין הבן.
• אירמה המתוקה (הבימה) מוסי־קול.
אהבתה של יצאנית פאריסאית לסטודנט
עני, בהצגה העשוייה בפאר, לפי הגירסה
הלונדונית. בידור מעולה, למרות הביצוע
הפרובינציאלי. שלמה בר־שבים, דינה דורון,
אריק איינשטיין.

• התערוכה הכללית של אמני

ישראל (מוזיאון תל־אביב, בית דיזנגוף)
מיבחר ציורים ופסלים של האמנים המאורגנים.

יצחק אמי תי (גלריה צ׳מרינסקי,
תל־אביב) הצייר הצרפתי האכספרסיוניסטי,
בתערוכה ייצוגית.
• וינסנט ואן־גוך (המוזיאון לאמנות
חדישה, חיפה) 101 ציורים של גדול הציירים
האימפרסיוניסטים באחת התערוכות החשובות
שנערכו אי־פעם בארץ.
• חמישה ציירים צרפתיים גבית-
צבי, רמת־גן) 41 ציורי שמן של נציגי הדור
הצעיר של הציור הצרפתי: מישל סירי,
רוז׳ה לארמי, מישל מוסו, לוק סימון ר
ז׳אק אנגלבר.

לזרטים
• ככל הון שכעולם (ארמון־דויד,
תל־אביב) בורוביל בתפקיד כפול, בקומדיה
של רנה קלייר, אודות איכר עקשן המסרב
למכור את נפשו ואדמתו לשטן הציביליזציה(
.ראה מדור קולנוע)
• עושה הנפל אות (הוד, תל-אביב)
מחזה מצולם אודות ילדותה של הלן קלר.
אן באנקרופם, בתפקיד מעולה כמורתה של
הילדה הע וורת־חרשת־אילמת, המכשירה אותה
להבנת העולם החיצוני.
$הנאהבים מטרואל (צפון, תל-
אביב) אגדה סוריאליסטית, מהממת ביופיה,
אודות רקדנית צועניה החיה את אהבתה בחיים,
בר קוד ובחלום.
• יחסים מסוכנים (רון, ירושלים)
מישחק הבגידות ההדדי של זוג צרפתי
נשוי, המביא אותם לכליה. ג׳ראר פיליס,
ז׳אן מורו ואנט סטרויברג, בסרטו של רודה
ואדים.
• היום הארוך כיו ת ר (תל-אביב,
תל־אביב; אמפיתיאטרון, חיפה) שיחזור יום
הפלישה לאירופה במלחמת העולם השניה,
בשלושה סרטים שבויימו בידי שלושה במאים
וחוברו לסרט אחד. סצינות־קרב מרתקות,
מול חולשה בעיצוב דמויות הלוחמים,
כשהגרמנים מופיעים בדמויות האנושיות ביותר.

הלילה העירום (בן־יהודה, תלאביב)
עוד סרט אנושי של אינגמאר ברגמן,
האומר כי העולם הוא קירקם, הקירקס הוא
גיהינום ובגיהינום זה נוח יותר לאדם ול־המולם
הזה 1329

חתר, לסבול ביחד מאשר בנפרד (ראה מדור
קולנוע).

1־ידור
• ויקו טוריאני(אהל־שם, תל-אביב)
שאנסונים ולהיטים אירופיים, בביצועו של
מי שהיה ״איב מונטאן של שוזייץ.׳׳
• ז׳ילבר כקו (היכל התרבות, הל־אביב;
בניני האומה, ירושלים) הזמר והמלחין
הצרפתי, בעל הקול המוגדר כבעל
״עוצמה של 100 אלף וואט.׳־
• פצצת הזמן (תיאטרון החמאם)
תכנית הסאטירה החריפה והמצליחה ביותר
שהוצגה אי־פעם בארץ. רביעיית המועדון
שרה פיזמונים מבריקים של חיים חפר, משחקת
בדיחות־קישור של דן בן־אמוץ וחוזה
יחד עם הצופים ביומן קולנוע סאטירי.
אנגלית פקידות

תלמדו היטב על־ידי מורים מעולים
בן־יהודה ,7 4ת־׳׳א, טל 220314 .

ככי

פקד

מזכירות כ עכרי ת ואגגרית כולל !605111688 0081131
ד1ז0ב3£11ץ6זוו 001 ובל מקצועות הפקידות בשתי השפות.
הקורס מיועד ליודעי עברית ואנגלית ויפתח ב־ 5/3בערב.
פקידות כללית והנהלת ה שכונות לנוער
( 5חודשי לימוד בערב) .הפתיחה ב־.3/3
אנגלית למבוגרים ולתלמידי בתי״ס מכל הדרגות בכל
השבוע קורסים חדשים.
שעות היום והערב.
קורספונדנציה וכתיבה במכונה בעברית ואנגלית.
קצרנות עכרי ת בשיטה קלה — ״השיטה האחידה׳׳ ב־ 6/3
הרשמה: מ־ 12—8לפנה׳־צ 9—4 ,בערב.

יום רביעי 27.2 ,

• אריה דה קאפו (קול-ישראל,
)20.10 מלכים ביצירות מוסיקליות — אופרות
ומחזות מוסיקליים. בין השאר, קטעים
משל פיודור שליאפין וג׳ון סאתרלנד.
• יוצרים ויוצריהם (קול-ישראל,
,)21.30 מחקר רדיו על בעיות ד.נ{רוזה העברית
הצעירה ובמוסיבאציה של המספרים
הצעירים.
יו ם שי שי1.3 ,

• כצרור אחד (קול־ישראל 09.20 ,
בעיית התרגום העברי בסרטים בדבריהם של
צופים, מתרגמים ובעלי בתי־קולנוע; פורטרט
של יוסף בנאי ואבנר חזקיהו עם הצגת
הנסיבה האמריקאית.
• המסך עולה (קול־ישראל<21.30 ,
עליסה בארץ הפלאות בהשתפות דינה דורון,
שרגא פרידמן, שמואל סגל ואלישבע מיכ־אלי.
בימוי — גדעון תמיר.
• דיסקו פאראד (הגל הקל)21.31 ,
מצעד כוכבים צרפתיים.
שב ת__ 2.3 ,

• עולם המדע (קול־ישראל)11.20 ,
פרופסור שמעון יפתח והמהנדס זאב פלד
מהוזעדה לכורים גרעיניים, מספרים על בעיות
בטיחות, תמחיר ופיתוח בשטח האטומי
בישראל.
• כי מו ת וכדים (קזל־ישראל)12.15 ,
תוכנית לקראת הצגת גיבור היום בתיאטרון
הקאמרי, ופגישה עם ז׳ילבר בקו.
יו ם ראשו ן3.3 ,

• כילוי נעים (הגל הקל)21.30 ,
ארבעה תלמידי הכיתה השמינית בגימנסיה
רמת־גן מטיילים במעלה הגלבוע, שטים בסירת
משמר החופים, משוחחים עם דן בן־
אמוץ וחיים חפר ופוגשים במשורר דויד
אבידן בתוכנית בידור חדשה.
יו ם שגי__ 4.3 ,

• ענייני היום (קול־ישראל)20.10 ,
תוכנית תעודתית על יוסף סטאלין, במלאת
עשר שנים למותו.
יו ם שליש י__ 5.3 ,

• קונצרט תזמורת ״קול־ישר־א
ל ״ (קול־ישראל )20.00 ,סימפוניה מס׳ 4
של שומאן, קונצ׳רטו גרוסו של הנדל ו־סויטה
של פרוקופייף בקונצרט התזמורת הפילהרמונית
של קול־ישראל.
• פינת הנ׳אז (הגל הקל)22.03 ,
תוצאות מישאל ג׳אז שנערך בארצות־הב־רית,
בליווי הדגמות.

׳ימועזיונים |
• היסטוריה כגרוש

(מועדון ה
תיאטרון,
חיפה) פיזמונים ומערכונים הומוריסטיים,
סביב דמויות היסטוריות, בתוכנית
הכתובה בידי דן אלמגור והמבויימת
בידי חיים טופול.
• צמד הדודאים (אדריה, תל-אביב)
הם מסמר תוכנית־בידור ארוכה, בה מופיעה
גם הזמרת האיטלקיה סילבאנה בלאזי.

• כוככים נולדים הלילה (מועדון
התיאטרון, תל-אביב) נסיון ליצירת חווי בידורי
חדש, בעזרת הצגת־בכורה של שבעה
אמנים־חובבים בלתי־ידועים.
• קרלטה ג׳ונס (עומאר־כייאם, יפו)
זמרת כושית בספיריטואלם אמריקאיים.

״ העולם הזה שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, ת׳׳א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו׳׳ל: העולם הזה בע״מ.

תשבץהשד הז ה 1329
את שמו מציין מחבר תשבץ זה כ:הממ ...לא נעים למסור.״ מדוע? כי הוא
יושב במעצר בודד, בבית־כלא צבאי. באמת לא נעים.
עוד פחות נעים היה, כשמצאו אצלו את גליון ״העולם הזה״ ,המוברח לכלא
למרות האיסור החמור. העיתון הוחרם, וקוראו האלמוני ספג שני ימי מעצר
נוספים. דבר אחד ברור — בתשבץ משתקפת רות המקום.
םאוזז )1 :שלי-
לת החופש; )4בו
כולאים אדם יחיד;
)10 להבה; )11 אחד
מבני נוח; )14 צפיר־עיזים;
)15 טלגרמה;
)17 חודש עברי;
)19 מטבע יפני;
)20 העלתה
אדים; )22 מוסד הדואג
לשמירת החוק;
)25 אחורי הנוף;
)26 משטרה צבאית
חוקרת (ר״ת);
)27 ישוב בגליל העליון
)30 :איש
טשטרה )32 :דר;
)33 אוניות רבות:
)34 חדר בבית־בלא:
)36 כנוי לאלוהים;
)37 טשטש לנבילת
אסיר )39 :ינפץ;
)41 בית־חרושת ל־גפרורים;
)42 שם,
הניח; )44 אבדון;
)46 עולם הפוך;
)48 עונה מהרים;
)50 בונה התיבה )51 :יתקדם במים; )53
הבעל של עדה-וצילה )55 :מספר הצדיקים;
)57 מאמן נבחרת הכדורגל המיועד; )58
מילת שאלה; )59 חנינות פרועות )60 :תא
עונשים צר.
סאונד )1 :שהייה בכלא; )2אויב ה־בנד;
)5עולה מן הים; )0בשקט; )7חי
במים; )8נחל אכזב; )9פסק מגבוה; )12
לא מתוק; )15 כליאה )10 :קצין משטרה
צבאית (ר״ת) )18 :חכר תרבות )21 :סימן,

מיועד לענידה; )23 סשחק הטלכים; )24
מקום נישא; )26 מקל )28 :צמח גבוה; )29
ישוב על־שם 35 לוחמים; )31 נשיא המדינה
הראשון )32 :פסק )35 :כלי־חפירה; )37
כוחי )38 :כלא ירדני ידוע לשיטצה)40 :
יחידת הספק; )41 מילת זירוז; )43 סיטז
מוסיקלי; )45 יפגע בקודש; )46 לחוץ; )48
ניפקד לזמן ארור; )49 הדם שלי; )52 מספר
הנידים בגוף )54 :מילת הכללה)58 :
קרם )58 :נע״ת הפרה.

ספר 1329

ו.׳ אדר תשב״ג27.2.1963 ,

\ 3דיון ז ה

המחיר 75אגורות