גליון 1330 מתאריך 6 במרץ 1963

מספר 1330

שנה

י׳ אדר תשכ״ג6.3.1963 ,

וב־סוו חוס,
סוו מתעדר,
תאומת ורשלנות
האמנם אדה
פר הצבאי

המחיר 75אגורות

כל האזרחים שווים בפני החוק.
כך אומרים.
הבה וניראה מה קרה לשני אזרחים שווים, ששמם חי חסידוף ויחזקאל סהר.
מר יחזקאל סהר היה המפקח הכללי של מישטרת ישראל. בתפקיד זה נקרא להעיד
במשפט שהגיש עמוס בן־גוריון נגד קבוצה של אזרחים פרטיים, שהזכירוהו בה! ברת
שלהם. מר סהר שיקר בעדות זו בשבועה. על־ידי שבועת־שקר זו התכוון להפיל בפח
את אותם האזרחים. כתוצתה מכך היו האזרחים עלולים להישלח לבית־הסוהר וכן/או
להתרושש מבחינה חומרית.
זה היה פשעו של מר סהר.
מר חי חס-דוף היה ארכיבר במשרד־המשפטים. לידיו הגיעה חליפת־מכתבים, שהוכיחה
כי קבוצה של קציני־מישטרה בכירים עשו קנונייה כדי להציל את מר סחר מן העונש
שהגיע לו, אחרי שנתפס בקלקלתו. חי חסידוף מסר מכתבים אלד, להעזלם הזה. פירסומם
סיכל את המזימה.
זה היה פשעו של חי חסידוף.
מר יחזקאל סהר הורשע בדין. הוא נידון לתשעה חודשי מאסר ע ל ־ תנאי, ולקנס
בסך 5000ל״י. הוא לא נשלח לשבת בבית־הסוהר אף יום אחד. הוא קיבל מקופת
המדינה תרומה בסך 20 אלף לירות לניהול משפטו — כך שד,מיליונר סהר הרוויח 15
אלף לירות מקופת המדינה, אחרי ניכוי הקנס.
חי חסידוף הורשע בדין. הוא נידון למאסר של חודשיים — לא על־תנאי. השופט
היה מר חריש — אותו מר חריש שדן לקנס של 500ל״י, אך לא למאסר, את הפקידה
הממשלתית שגילתה את סוד הפיחות למשפחתה, וכך הרתיחה 9000ל״י( .משמע, גם
אותה פקידה הרוויחה מן העסק 8500ל״י, אחרי ניכוי הקנס) .חי חסידוף לא קיבל אף
פרוטה אחת מקופת המדינה.
הי חסידוף הגיש עירעור. לפני ־שבועיים נידחה עירעור זה. השבוע מסר את עצמו
חי חסידוף לידי המישטרה, והובל לבית־הסוהר. זוהי תמונתו, בדיר למאסר:

סטייקים שרבות בוערות נצלים
לעיניך על גריל הפחמים
האכזוטי * ריקודים מדי ערב
לצלילי תזמורתו הריטמית של
פיסי * המשקה הראשו! ללא
תשלום נוסף בימי חול * פתוח
בכל ימות השבוע * ארוחה
מסורתיתבערבי שבת .

אותו שבוע, כמו בכל שבוע, בילד, מר יחזקאל סהר שעות נעימות במסיבות נחמדות
של החברה הגבוהה, כבן־התפנוקים של הפקידות הבכירה ונערי־החצר. זוהי תמונתו
(שמאלי בתצלום) ,באחת המסיבות האלה, כשלבו טוב עליו:

שותוןתלאב! 1
״ לויד ״
חמכון הבינלאומי לחתכמבות

אלפי מכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אכים, ת .ד4185 .

א לינ ה רו סל ם־ו־

סלסז-ד ז

טו ויסטמ די כזון
וכליקוד אוז ר

דוא1
ת.א. רדד פינסקר 2

טל 56905

קצרנ 1ת

י אנגליתי
לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג )08200 הקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע

תל־אביב י ח. בר־קמא׳ רח׳ גורדון 4( 5עד 6אחה״צ)
חיפה * בית־הספר ״במעלה״ ,רוד שמריהו לוין 30

העולם הזה 1330

אוגז

מכתבים
אל הדגל

פשוט תענוג לקרוא ע? נערת חורש פברואר,
ניבה גריל (העולם הזה .)1328
כמה טוב להיווכח
כי יש לנו בארץ
נוער טוב, מסור,
פשוט בהליכותיו, ה־מוכז
להתמסר למען
אידיאלים חיוביים !
יש תקווה למדינה
הזאת!
אברהם פיינר,
ירושלים
...אחרי בל הסיפורים
על דור האספרסו
— מסתבר
שיש נוער מצויין.
אבל הוא לא גדל
בנינתו של ם. יזהר.
גיבה
נריל הי־תה
רק אחת מיני
רבות. כד נסתבר לי בשעה שהלכתי בהפי
ננה: נד הסימשל הצבאי. שמתי לב למספר
הרב של צעירים וצעירות נחמדים,
עליזים ומסורים, שהלכו בהפגנה. דומני
שעלתה על כולן נושאת־הדנל היפהפיה, שהלכה
בראש-
יצחק גולן, נהריה
נוטאת־הדגל עליזה טוסטר, תלמידת אומנות
מתל־אביב — ראה תמונה:

ביקשתי רשות לערער, אבל זרקו את הבקשה
שלי מאחד לשני, ועד היום לא
קיבלתי תשובה.
מיכאל בושם, תל־אביב

עתון וכנסת

לשווא טורחים כל הקוראים הנכבדים (העולם
הזה 1326 והלאה) ,המשיאים לעורכי
העולם הזה עצה להעמיד את מועמדותם
לכנסת.
העובדה היא שאין
כל אפשרות מעשית
כזאת. כל מפלגה
מוציאה ביום
על בחירות הרבה
מיליוני לירות, ובין
בחירות לבחירות
היא מספקת לבוחריה
הרבה אלפי
פרנסות, מקיימת
פעילים בשכר (או
בקיבוצים) ,ועוד ועוד.
לשום אדם בל־תי־תלוי,
ויהיה גם
נאון, אין כל סיכוי
להיבחר בתנאים אלה.
יוליוס
קיסר, נא־גורי ומארלון פוליאון
בראנדו
היו נכשלים, אילו הציגו מועמדותם
בישראל. גם עורכי העולם הזה יודעים
זאת. אם כן, מדוע הם מבזבזים נייר ובר
פרסמים מכתבים אלה?
גבריאל גורי, ירושלים
...אורי אבנרי
נסת, אם יצטרף
פרם נמאס מזמן
שיג נערי־זוהר
ההתנדבוח1

בלתי שביו
בצבעי

יכול להיבחר בקלות לכלמפא״י.
אני בטוחה שמר
על הזקז, אר לא קל להחדשים.
ובכן, קצת רוח

או רוח ההתנדפות?

מרים סגל, ל-אביב

מתנה ואד

פיצד הפד המופתי לאויבנו
בהערת המערכת לפרק ״יחסים מרחביים
(העולם הזה )1327 נאמר בין השאר :״אנב,
אהרון כהן מוכיח בספרו, שהדפסתו נמנעה,
כי חאדג׳ אמין לא היה אנטי־ציוני בראשית
דרכו, אלא הפר כד אחרי שספג כמה עלבונות
מצר מנהיגי הישוב.״
את ספרו של אהרון כהן ״שהדפסתו נמנעה״
,לא קראתי. אולם בספר ״מאז ועד
הנה״ של המהנדס ברוד קטינקא מירושלים,
שהופיע בהוצאת ״קרית ספר״ ירושלים, לפני
כשנתיים, ישנו פרק מאלף בעניין הנידון.
מסופר
שם, שהמופתי — עקב מצב כספי
קשה — בא ברברים עם מוסדות יהודיים
בדבר מכירת רחבת הכותל המערבי. השתוו
אתו על 5000 לא״י.
אולם כשהניע ״וועד הצירים״ לארץ (מעיז
ההנהלה הציונית) ,דחו את ההצעה מתור
הנחה כי השטח ״מסר לבעלות יהודית
חינם, על־ידי השלטון המנדאטורי.
הפרת ההסכם עם המופתי פנעה קשות ביוקרתו.
מאז הפד המופתי לשונא יהודים
ושונא ציונות מובהק.
לפי הסבר זה, ייתכן ולולא קוצר הראייה
של אנשי ״וועד הצירים״ ,היתה כל הת־פתחותנו
בארץ זורמת באפיק אחר.
קורא, תל־אביב

יבוטל -המימשל!

שלחתי היום את המכתב הבא למערכת
נ׳רוסלם פוסט:
״הערותיכם על אורי אבנרי, בקשר עם
ההפגנה ננד המימשל הצבאי, היו בטעם
רע, ולא נגעו לעניין.
״אם 56 חברי־כנסת מחליטים כי המימשל
הצבאי אינו טוב לישראל, ואם יהודים
וערבים מפנינים בצוותא ננד הטיטשל ברחובות
— אין זה נושא לעליצות״.
יוסף שריק, תל-אביב
מכתבו של הקורא שר״ק, עויד מדור הקולנוע
של העתון הארץ, רא פורסם על־ידי
ג׳רוסלם פוסט.
הפעם לא ראינו בדימיוננו טיצעד עממי
גדול, מכל כנפי המרינה, לעבר מצורת הכנסת
בירושלים. הפעם ראינו את זה במציאות,
חלומו היקר של העורר התגשם.
אבל מי פלל ומי חשב שחברי המשלחת,
ובראשם עורכנו היקר, שרצו לקרוא לכנסת
לערוד הצבעה חשאית, ולאפשר לחברי־הכנ־סת
להצביע מתור חופש המצפון וללא כפיה
— יתקלו בסרוב משמר הכנסת.
זהו קוראים יקרים, מעשה חסר־תקדים בתולדות
המדינה! זוהי חרפת הכנסת! לכן,
קוראים יקרים הפסדנו במבצר הכנסת, אבל
נמשיד את מאבקנו. אם אבירי הכנסת לא
נותנים לנו להיכנס, יהיה מקומנו ברחוב,
ורק ברחוב הוא יוכרע.
יום זה יכנס להסטוריה — שירעו עטי
העולם החופשי מי הם חברי-הכנסת שלנו,
העלובים, האומללים, הנכנעים והנפחדים.
אמנון כהן תל־אביב

יום אחד לפני הסון ז
קציני צה״ל מדברים תמיד על זה שצריד
להעלות את המוראל. אבל לפעמים פוגעים
בחיילים בצורה שלכל הדעות אין בה כדי
להעלות את המוראל.
בטשד שנתיים שרתתי בחיל־הקשר, בלי
שום תלונה נגדי. שבוע לפני שהשתחררתי
קיבלתי חלונה על זה שנעדרתי ממיתקן
צבאי במשד ארבע שעות. למרות שלדעתי
ההאשמה לא הוכחה, ולמרות שבטשר כל
השרות לא היתה לי או< תלונה, נשפטתי
יום אחד לפני השחרור וקיבלתי 35 יום
מחבוש!
וזעזלם הזה 1330

ע קו ת בית
ל ה שיג בבל החנויותה מובחרו ת לכלי בית ומטבח

הקפידי לדרוש מו צרי םעם סמל

דז דאס לוז
מיוצרע״י:״ 1ד ד ״ ירושלים

_״ עדליד ע״ _
ברצונך לשמוח בפורים ז
ולהשתתף בנשפי ריקודים ו
ואינך יודע לרקוז* נ
פנה אל בית־הספר לריקודים

״ 7זבו> ״

כי מציון תצא שחיתות

על מכתבו של נתז בן־חיים ״שתיקה —
כהודאה״ (העולם הזה )1328 אי-אפשר לעבור
בשתיקה. הופתעתי מהעובדה כי כבר בשנת
1956 הביא העולם הזה ליריעת הציבור
אודות הרקבון השורר במשרד־הדתות, והמעשה
שבוצע על־ידי מנהלו ש. ז .כהנא.
לפי רעתי מעשהו שייר למעשים החמורים
שבוצעו בארצנו, יען כי זה קשור עם חילול
השם והארץ :״כי מציון תצא תורה״.
ממתי מעילה בקודש, שבכל העולם היא
מהעבירותהחמורות ביותר, נעשית אצלנו
כשרה?
הייתי נם רוצה להבין את נציני המשטרה׳
שמופיעים בסימפוזיונים אודות הננע
של עבריינות ושחיתות ובאים בטענות שהציבור
לא משתף פעולה עם נציני השלטון.
שהוצג על־ירי הציבור
הנהלפניכם מעשה
עם כל הפרטים. מדוע לא נעשה דבר?
בלה באב״ד־פיין, תל־אביב

אל תהרגו את

פסטל
נהדרים

החתולים!

שטחתי לקרוא המכתב
של ״הוועד הציבורי
למניעת רצח
חיות הבית״ (העולם
הזה .)1328 אולי
ישתכנעו שונאי
החתולים אם תוסבר
להם התועלת המעשית
שהם מפיקים
בלא יודעיז, מקיומו
של החתול:
בתל־אביב שפע של ועדיין עכברושים,
לא נמצאה בעולם תרופה
סופית למכה
זו. בינתיים, החתול
הוא טשמיד העב־ברים
היעיל ביוהגולדגרטים

עצם נוכחותו
בחצרותמונעת את העכברים מלפלוש לבתי
הטנורים.
הבה נניח לחתולים לחיות בשלום בכדי
שימשיכו לעשות בשבילנו את השרות הטוב
שהם עושים!
חנן גולדגרט, תל-אביב
צלום עצמו בעזרת ראי של הקורא גולדגרס
עם בתו חוה והחתולה פוסי, ראה תמונה.

ותלמד לרקוד תוך
מספר שעורים
תל־אביב, רחוב יונה הנביא .38

הקץ לסבל!

בעיות ולבט ים
המין

בחיי

מאת

הד״ר מרדכי זידמן

אם הנך סובל ממצבי עצבנות,
מתיחות נפשית ובד׳ או אם
ברצונך להגמל מהרגלים רעים
כגון עישון, אלכוהוליזם —
פנה אלינו לריפוי בשיטת
״ויטליזם״.
טפול בילדים ובמבוגרים.
ת. ד ,4468 .תל״אביב.

הוצאת רשפים.

נא לציין גיל
וסוג הבעיה__ .

הסבתא נפטרה
אך קולהנשארלנו
כי הקליטה את דבריה בתקליט אצל
שרות להקלטה ישראלי, ע״י רדיו דוקטור
תל־אביב, רחוב אידלסון ,4טלפון 56433
(העברות לתקליטים גם מסרטי טייפ)

,העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלי :,תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפום משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״נב

מכתבים

במדינה

(המשך מעמוד )3
איזו מיז שיטה מוזרה של הסברה: לה־טיף
לאהבת חייה אהת (החתול) על-ידי
כר שמסבירים שהוא רוצח הייה אחרת
(העכברושים).
אסתר גולד, וזל־אביב

העם

מטרה עליונה

ברצוני להביע את צערי העמוק שהצלם
שספק לכם את תמונת זיוה רורז במסיבת
הפרידה שלה (העולם הזה )1328 לא הצליח
למצוא לעצמו, וגם לנו, מטרות עליונות יותר...
ואותו
הדבר מכווז נם למערכת.
עליזה פרידמן, לונדון
אני קוראת נאמנה
עוד בהיותי בישראל,
ואני ממשיכה
בזה בחו״ל
הנה תמונתי בעת
קריאת העולם הזה.
אביבה לוק, שיקאגו

דלק מיפעלי
הנייר

בקשר לבתבה ש־פירססתם
על מר
חיים טאירסוז, תהת
״פשעים״
הכותרת
(העולם הזה :)1320
למותר להזכירכם כי

הפירוש שיוחס ל־מאמרכם
זה על־ידי
בל קורא סביר הוא,
שטר מאירסוו הונה את מפעל הנייר
החדרתי, בספקו לו רק חלק מהטאזוט ה־מוזמז
על-ידו תמורת תשלום מלא, ובהעברת
הלק מהטזוט לשימוש במפעלו הפרטי (המחצבה)
.כמו כז אפשר להביו כי תלויה מאחורי
מר מאירסון קופה של שרצים.
פר מאירסוז טבחיש נמרצות כל הסיפור,
בפי שפורסם בשבועונבם. אי! לו, ולא היה
לו, קשר עם מעשה ההונאה של נזילת פא-
זוט כלשהו בכלל, וממפעלי־נייר חדרה בסרט.
נבוז
אמנם בי מר מאירסון נחקר בחקירה
משטרתית, שתוצאותיה עדיין לא ידועות.
אולם מכאז וער הריצת נזר־רינו לחובה והצגתו
בציבור כאדם שהסתבר בפלילים —
מרחק רב.
עו״ד מ. כספי, תל־אביב

61-010 1.1. .1100011

הכתבה, שהתבססה פל המימצאים הראשונים
של החקירה הסשסרתית לא התנוונה
לחרוץ את דינו שד סר מאירסון, והעולם
הזה מצטער אס וגרס פוול שלא במתכוון.
הכתבה גם לא באה לרמוז כי מאחורי
מר מאירסון קופת שרצים. להיפך :
צויין בה בפירוש, כי אחרי שהסתבך ב־עיסקות
מסחריות כושלות — אך לא בל־תי־כשרות
— הפדיף למכור את רכושו
הרב ובלבד לא להישאר חייב כסף לנושים.
כפי שמסתבר נשאב המאזדט שנגזל
לא סתהנת־הדלק של מר מאירסון.

מול הדתיקאן

ד 1ב 3ן

ריהוט חדיש

חובה נעימה היא לי להביע לעודד ולחברי
המערבת את תורתם ושביעות־רצונם
של חברי סניה ירושלים של הלינה לפני-
עת-כפיודדתית, מז הכסוי שהעולם הזה נתז
בחדשים האחרונים לסרשיותיה השונות של
הכפיה הדתית.
בחישוף פרצופה של הכפיה הדתית ועסקניה
חרם העולם הזה להפרת קשר־השתי־קה,
שחלק מז העתונות מקיים סביבם —
שתיקה שהיא סם־חיים לכפיה הדתית.
אהרון פפו, מזכיר הסניף,
הליגה למניעת נפיח דתית, ירושלים

1נילטו
^!חזז שמת מ £8ס*0ג

הוא והיא

ששינה

ה ב רי ת החד שה
.תנו לאלוהים אשר לאלוהים, ולקיסר אשר
לקיסר!״ אמר ישו הנוצרי. נידמה כי זוהי
המצווה היחידה של הברית החדשה אשר מנהיגי
המפלגה הדתית מוכנים לקבלה.
מה שייך לאלוהים, ומה לקיסר? השבוע,
כמו בשבועות הקודמים, היו הקוזקים של
אלוהים ונערי־החצר של הקיסר עסוקים ב־מקח־ומימכר
נמרץ ובלתי־פוסק.
ס הדתיים מכרו לקיסר את קולותיהם
בהצבעה על המימשל הצבאי.
9מפא״י מכרה לסוחרי־אלוהים אה
טישטוש פרשת שפיגל.
@ הדתיים מכרו השבוע לקיסר את הטלביזיה
החינוכית, שאינה אלא התחלה מוסווית
לטלביזיה מפא״יית כללית — אחד מעמודי־התווך
של הדיקטטורה של מחר.
מפא״י מכרה השבוע לדתיים סופית
את הרבנות ואת המועצות הדתיות, עם תקציב
המילונים שלהן.
סחורה רבה עוד נשארה על הדוכנים, כנושא
להתמקחות. מפא״י מוכנה למכור לדתיים
כל דבר בתחום הכפייה הדתית. הדתיים
מוכנים למכור למפא״י כל דבר שאינו
שייך להם.
הקיסר מרוצה. ומי שואל את אלוהים?

ראש הממ שלה
כו ש ר מנהיגו ת
ביום החמישי, האחרון בחודש פברואר,
, 1963 הכיל העמוד הראשון של יומון ישראלי
(הארץ) את הידיעות הבאות:
9חרושצ׳וב: דו־קיום בשלום — המדיניות
הסבירה ביותר.
9סין מאשימה את ברית־המועצות בבוגדנות.
יחודש
המגע על ברלין.
9עאמר קורא לנאצר להכפיל הצבא
בתימן.
ס ארצות־הברית תחדש בקרוב השיחור.
על הפליטים.
גולדמן נועד עם אדנואר.
9עוד 2יהודים למיתה בברית־המוע־צות.

החלטת שרי־השוק — בסיס להסדי
זמני בלבד, מגיבים חוגים ממשלתיים בירושלים.
אלה
היד הידיעות החשובות. לכולן היה
מכבה משותף אחד: הן לא נגעו לשום יזמה
מצד ראש ממשלת ישראל.
או, במילים אחרות: במשך 24 השעות שקדמו
להופעת העתון לא עשה ראש־הממ־שלה
(וממשלתו כולה) מאומה שהיד, מזכה
אותו להיזכר בעמוד הראשון של העתון,
הפלות והיגוי. אולם היד, זה יוכר
עבודה מלא של דויד בן־גוריון. על בך
מעידות הידיעות הבאות, שהופיעו בעמודים
האחוריים של אותו גליון:
9בן־גוריון נגד הפלות ובעד ילודה.
. 0מה אמר בן־גוריון לליגה למניעת
כפייה דתית?״
• שר־החוץ הליברי — אורח ירושלים
(ביקור אצל ראש־הממשלה).
0אין פגם בראיון־רדיד עם רופאייזן,
קובע ראש־ד,ממשלה.
9בקרוב — סיכום בשאלת פיזור ה־אוכלוסיה,
הבטיח ראש־הממשלה.
בן־גוריון בעד היגוי ספרדי־מזרחי מקורי
בשידורי קול ישראל.
השוואה פשוטה זו מעידה בצורה חותכת
מה דמותה של המנהיגות במדינה — אשר
לדברי ראש־ד,ממשלה עלול האדייב בכל רגע
לקום עליד, לכלותה.

את מינו לנקבה.
ו. עמוס, ציריך, שווייץ
מפלגות חכני ע ה

טלפון

£א 0מ?

222136

222136

£15ס 1^ 0ס ^ 2ם ^ 17£073 £ 57מ ס 2 7 ^ 2

רהיטים

לפי

תרשימים

רוזנברג את איכלר

אדריכליים

א ^ 2ס 2£ס17 זי 21ס £

ומודלים

סטנדרטיים

£2 .1מ81 £10

2 £110א2 0 5 £

קיקי, תל־אביב

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתכים.

זה התחיל כגל מתנשא. כל הסימנים העידו
כי בעוצמתו של גל זה לפרק את
ספינת הקואליציה לרסיסים. אולם ככל
שהתקרב הגל לחוף, כן נחלשה עוצמתו,
עד שהפך לתשפוכת של קצף רדוד.
ביום ששי האחרון הוציא בית־המשפט
הגבוה לצדק את פסק־דינו, המחייב את שרד,פנים
לרשום את נשואיהם של הנרייטה
וישראל שלזינגר (העולם הזה ,)1328 במשך
יום השית סערו החוגים הדתיים־לאו־מיים.
בבית־הכנסת בהיכל שלמה, בו התפללו
שר־הפנים משה חיים שפירא ושרד,דתות
זרח ורהפטיג, עברה הלחישה: אין
מנוס ממשבר ממשלתי. במוצאי־שבת מיה־
(המשך בעמוד )6
העולם חזה 1330

כגה נוראה מאיימת על העם הי-
^ הודי. ארבעה שופטים עליונים במדינת
ישראל קבעו כי נוצר ה, שנישאה ליהודי
בטכס אזרחי, תירשט במירשם־הת־שבים
כנשואה.
לאן נגיע אם נסבול כי החלטה זו תישאר
בעינה? כל יהודי טוב ייחרד נוכח ה־תוצא
ת הצפויות. בנות הגויים תבואנה
בקהל אדוני. הן תטמאנה את המחנה ללא
תקנה. כל יהודי יתחתן כטוב בעינ ו —
יהודי עט גויה, כהן עם גרושה, ממזר עם
מי שירצה, אלמנה עם מי שאיננו יבמה.
האם יעמדו היהודים הטובים מנגד כאשר
בית־המשפט העליון מניף את הגרזן
על טוהר העם? לא ולא!

שר-הדתות ככר הרים את
המרד :״עם ישראל, שכמשן•
רות הסתייג מנשואי-תערוכת,
מאיימים על קיומו, יסתייג
מפפק־דין זה!״
נם דוהגם

יסתייג?
משמע: ישים לאל. ינתץ, ינפץ
ויפוצץ. ויהי מחננו טהור.

• י ל זה מזכיר משהו. היכן, בעולם,
^ קמים מנהיגי ציבור נגד בית־המש־פט
העליון, על רקע דומה?
אכן — במדינות הדרום של ארצות־הברית.
מנהיגי הלבנים שם קראו למרד
נגד החלטת בית־המשפט העליון, שהעניק
שוויון־זכויות לבני הגזע השחור.
אמנם, פסק־הדין שעורר את הרעש שם
לא דיבר על נשואי־תערובת דווקא. הוא
נגע לעניין ההפרדה הגיזעית בבתי־הספר.
כי בארצות־הברית אין איש המעז לדרוש
את מניעתם של נשואי־תערובת, מטעם החוק.

אולם
גם שם מהווים הנשואין

״יהודי״ ,הכפוף לאינטרסים של הכלל היהודי,
והחייב להיות את חייו הפרטיים ביותר
בהתאם להנחייות של הכלל היהודי.
שג׳ים רובינסון אינו סתם אדם, אלא אדם
לבן, השייך לגזע הלבן, ושהובתו ;׳סמור
על טוהר הגזע הלבן חייבת לרמוס ולדרום
את כל שאיפותיו הפרטיות.
מ הותו הפרטת של שלזינגר כפ פה פד,
למהותו כחלק מכלל מטויים .״העם היהודי״
א נו מורכב מהרבה יחידים ריביניים,
שהם אדונים לגורלם, אלא הנהו יחידה עליונה,
העומדת מעל לכל היחידים, שיש לה
אישיות ריבונית משלה, ושזכותה לשעבד
את כל היחידה לרצונה המופשט והמסתורי.

כיטוי העליון, של גישה זו ניתן
| 1במאה הנוכחית על־ידי התנועה הנאצית.
זו הפכה את הגזע לערך עלי, ן .האדם
היחיד שוב לא היה בעיניה אלא ״חומר
אנושי״ ,מכשיר של הגזע. לא רק האדם
היהודי, או הסלאבי, אותם היה צורך לרצוח
כדי להשמיד את גזעיהם, אלא גם
האדם הארי, שנאלץ להתחתן ולהתגרש
בהתאם לפקודת המישטר.

עד כן היה זה אף טיכעי שהדייר
השלישי הנאצי היה המיש-
טר הראשון (לפני מדינת ישראל)
שהקדיש את מיטם מרצו למניעת
נשואי־תערוכת.
החוק הנאצי החשוב ביותר נקרא ״החוק
להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני״ .הוא
חוקק ב־ 15 בספטמבר 1935 בעיר נירנברג.
זהו ״חוק נירנברג״ המפורסם.
מיטב המוחות המשפטיים של העם הגרמני
ביצרו ופירשו חוק זה במרוצת השנים
של הרייך. בראשם עמד הד״ר האנם גלוב־

השלוינגרים :״אתת רנצ\ז שאותתך תינשא למשי?״
רים בחרות הבלתי־מוגבלת של הפרט כלפי
המדינה. בני־הא־ם שייכים לדתות שונות,
ומכאן נובע הבדל בחובות ובזכויות של
הפרט.״
מי אמר זאת? זרח ורהפטיג־ לאו דווקא.
הפסוקים לקוחים, תוך החלפת המילה ״גזע״
במילה ״דת״ ,מספרו של האנס גלובקה על
חוק נירנברג (עמודים .)25 ,22

בשנת , 1948 והמחייבת את מדינת ישראל.
סעיף 16 של הכרזה זו קובע :
״כל גבר ואשח, שהגיעו לפרקם, רשיאים
לבוא בברית־הנשואין ולהקים משפחה, ללא
כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת.
הם זכאים לשוויון־זכויות הן במעשה הנ־שואין,
הן בתקופת הנשואין, הן בביטול
הנשוא״ן.״

מדוע כה קל לפכרק מוכאות כ

חוק, המפריע ליהודי לשאת
אשה נוצריה, לא רק כקפריסין
אלא גם כישראל עצמה, נוגד את
ההכרזה הזאת. סופו להעמיד את
ישראל אל עמוד הקלון הבינלאומי,
כמיכצר של ריאקציה דתית•
לאומנית-גזענית.

גלו

את נקודת־התורפה האמיתית. כפי
חסידי ההפרדה הגיזעית יש
תשוכה ניצחית לכל המפקפק כ־טיס
מעשיהם :״האם אתה רוצה
שאחותן• תינשא לכושי?״

שם, כמו כאן, מטרידה את מנוחתם של
מנהיגי־הציבור המחשבה המחרידה כי אמנם
יגבר נחשול נשואי־התערובת. וכדי להקדים
תרופה למכה, מנוי וגמור עמם למנוע
נשואין כאלה.

**.גע אחד, יגיד כאן הקורא הנאור.
1הרי יש הבדל. באלאבאמה מדברים על
גזע. אצלנו מדברים על דת. הרי אלה שני
דברים שונים לגמרי.
האמנם?

האמנם קיים הכדל מהותי כין
ההתנגדות לנשואי תערוכת־גיז־עית,
כמו כין לכן וכושית, לכץ
ההתנגדות לנשואי תערוכת-דתית,
כין יהודי ונוצריה?

ישנם הבדלים לגבי הפרטים. הכושית
אינה יכולה להפוך את עצמה ללבנה, אפילו
תרצה בכך. לפי חוקי הגזע, פעם כושי
— תמיד כ! שי. ואילו נוצריה יכולה,
לפחות בתיאוריה, להתגייר ולהיות ליהודיה,
אם כי הדבר כרוך בקשיים רבים (ובמקרה
של הנרייטה שלזינגר, למשל, סירבו הרבנים
בפירוש לגיירה על פי בקשתה).
אולם המכנה המשותף של שתי הגישות
— הטוהר הגיזעי והטוהר הדתי — חשוב
הרבה יותר מן הפרטים המפרידים.
כי שתי הגישות מבוססות על הנחת־יסוד
אחת:

שאין האדם ערף עליון.
שאין האדם מהוזה, קודם כל ומעל לכל,
יחידה עצמאית, השווה לכל שאר היחידות
האנושיות.

שהאדם ״שייך״ למשהו, למישהו,
לאיזשהו דכר העומד מעליו.

שישראל שלזינגר אינו סתם אדם, היכול
לבחור לו בבחירת־לבו כאוות נפשו, אלא

*ן רשת שלזינגר כמו פרשת ר,׳פ־אייזן
לפניה, מגלה את התהום הפעורה
בין התפיסה של עדה דתית, לבין התפיסה
של אומה מודרנית בריאה.

קר״ כיום מנהל משרד ראש־הממשלה בגרמניה.
מי שמנסה עתה לקרוא את מאות
אלפי המאמרים, פסקי־הדין וההחלטות שנכתבו
באותם הימים כדי לקבוע למי מותר
להתחתן עם מי, חש כאילו ניקלע לבית־משוגעים.

אולם
האנשים לא היו חולי־נפש:
המיסגרת הרעיונית של ה
מישטר היא שהיתה מטורפת.
כאשר עוד הרגישו הנאצים בצורך להצטדק,
בימיהם הראשונים, הם נהגו לטעון
כי תורת־הגזע שלהם אינה אלא תגובה על
תורת־הגזע היהודית .״מי היה הראשון
שהתנגד לנשואי־תערובת?״ שאלו פעמים
רבות, בנאומיהם ובספריהם ,״היהודי עזרא,
שהכריח את היהודים להתגרש מנשותיהם
הנוכריות!״
והיטלר עצמו פיתח בהרחבה את הרעיון
שהיהודים שומרים על טוהר הגזע שלהם,
בשעה שהם מפתים את שאר העמים
לוותר על טוהרט הגיזעי. אומר היטלר,
בכרך השני של מיין קאנופף, עמוד : 751
״העמים מאבדים את אונם ומתים מזיקנה,
מפני שוויתרו על טוהר דמם. אולם היהודי
שומר על טוהר זה טוב יותר מכל
עם אחר בעולם.״

הייפלא כי היו הוגי־דיעות שמרניים
בגרמניה, כמו הרמאן ראו־שנינג,
שטענו כי הנאציזם אינו
אלא מין ״יהדות הפוכה״?

ן* קנאי הדתי, הגיזעני והלאומני כאן
ן חד סבורים כי המדינה קיימת כדי להגן
על טוהר היחידה הדתית, הגיזעית או הלאומית.
אפשר לקחת מובאה של דברי אחד
מהם, להחליף בה כמה מילים מרכזיות ולשיטה
בפי השני. שום דבר לא ישתנה.
נקח למשל, את המובאה הבאה :״המדינה
היא המיסגרת המדינית של העם היהודי.
התפיסה המדינית שלנו מבוססת על רעיון
השותפות הדתית־הלאומית. המדינה היא
התגלמות התפיסה היהודית איננו מכי־

אלה? מפני שהתפיסה של כל
הקנאים האלה זהה ביסודה: המדינה
היא מכשיר של כוח עליון
אלוהים, או הגזע, או הלאום.חוקיה כפופים לחוק עליון -ההלכה
הדתית שמקורה כסיני, או
חוקי הגזע שנוסחו על־ידי המנהיג.

** ל התפיסות האלה גם יחד אינן
יכולות לדור בכפיפה אחת עם התפיסה
הדמוקראטית וההומאניסטית.
תפיסה זו אומרת: כל האזרחים שווים
בפני החוק, ללא הבדל דת, לאום או גזע.

המדינה אינה שייכת לשום כוח
עליון, ואינה כפופה לשום חוק
עליון. היא שייכת לאזרחיה, וחוקיה
ייקבעו על-ידי האזרחים כהכרעה
דמוקראטית.
לאזרחים אלה, כיחידים, יש זכויות־יסוד,
שאינן ניתנות לשלילה או לשינוי. במדינה
הגונה מובטחות זכויות אלה בחוקה
כתובה, שאי־אפשר לשנותה על־ידי קנוניות
של רוב מיקרי בפרלמנט.
אחת מזכויות־יסוד אלה היא זכותו המוחלטת
של הסרט להתחתן עם מי שירצה,
ללא שום הגבלה דתית, לאומנית או גיד
ענית.
זכות זו מובטחת בהכרזת זכויות־האדם,
שנתקבלה על־ידי עצרת האומות המאוחדות

אפשר להבין את התפיסה היהודית בהקשר
ההיסטורי שלה. במשך הדורות השתייכו
היהודים לעדה, שהשתדלה לשמור על
ייחודה וקיומה. העדה התבססה על ההלכה
הדתית. לא היתד, לה שום מיסגרת מדינית׳
ממלכתית לאומית, מולדתית או לשונית.
יהודי שנשא אשה ״נוכריה״ ,או יהודיה
שנישאה ל״גוי״ — אבדו לעדה, הם
ובניהם אחריהם.
אולם אנו, הישראלים, חיים במדינה משלנו,
במולדת שלנו, דוברים בשפה שלנו,
שותפים במיסגרת ממלכתית שלנו. האומה
שלנו, האומה העיברית החדשה, היא אור־גאניזם
חי, משגשג ומתפתח.

הוקי העדה, שסלדו מפני גשו־אי־תערוכת,
זרים לנו לחלוטין.
אין הם דרושים לקיומנו, והם
מעוותים ומבזים את דפוסי חיינו.
אשד,
זרה, המבקשת להינשא לעיברי,
לגדל ילדים עיבריים, להצטרף לתרבות ה־עיברית
ולשותפות־הגורל העיברית — ברו־כד,
בבואה.
ואם מבקשים כוחותיו־,אתמול למנוע את
הצטרפותה בכוח, באמצעות קנוניה עכורה
בין חסידי המימשל הצבאי וחסידי המימשל
הרבני — הם ייתקלו בהתנגדות הגוברת
׳והולכת.

הדיכוי הלאומי והכפייה הדתית
כרוכים כיום זה כזה -ולא יחוסל
האחד כלעדי השני.

במדינה
(המשך מעמוד )4
רו כתבי יומון המפד״ל הצופה לבקש הצהרות
וגילויי־דעת מפי אישים דתיים שונים,
על חומרת משמעותו של פסק־הדין.
האווירה כולה הזכירה את פעילות הימפד״ל
״מיהו יהודי?״
בימי משבר
תיקוזה אחת היתד, למפד״ל למניעת המשבר:
ועדת השרים לענייני חוקה תאפשר
תיקון בחוק מירשם תושבים, אשר ישים
לאל מה שהושג בפסק־דינו העקרוני של
העליון. לדתיים היה ברור,
בית־המשפט
כי בפניהם שוב מערכה מכרעת: או להכריח
את שותפיהם לקואליציה להסכים לתיקון
המוצע, או לפרק את השותפות.
אלא שהפעם נתקל חיל־המחץ, שזינק מב־סיסיו
בהיכל שלמה בירושלים ובמלון קסטל
בתל־אביב, בדעת־קהל תקיפה. העתונות
כולה הגנה על פסק־הדין, תבעה לא לעשותו
פלסתר על־ידי תיקונים בחוק׳ בתוקף
לחץ פוליטי.
יישוב הדעת. שפירא וורהפטיג הבינו,
כי אין להם שום סיכוי להכנעת הקואליציה,
וכי ישנה רק האפשרות השניה:
לפרוש ממנה. זאת לא רצו. כי מזה כמה
חודשים נמצאת המפד״ל מסובכת בכמה
פרשיות עכורות, שהגיעו לשיאן עם פרשת
שפיגל. פיצול הקואליציה ועריכת בחירות
על רקע הכפיר, הדתית היו בוודאי
פוגעים במפלגה. על כן מיהרו להסתלק
מן המערכה.
נטיית הכניעה גברה, עד שביום רביעי
הבהירו שני השרים שהם מוכנים לכל
פשרה — גם לא מכובדת — ובלבד שלא
ייאלצו לעזוב את הממשלה. כתב עתה עורך
הצופה :״פסק־הדין נתקבל בחרדה, ותוך
כדי כך בהחלטה להימנע מצעדים בלתי־שקולים
כל צרכם. אין כיישוב־הדעת, בשעת
מתיחות, לפתרון שקול ואחראי.״
בהודעה הרשמית העמידו הדתיים פנים
כאילו לא נכנעו, אלא הגיעו לידי פשרה.
הפשרה: מעתה יהיו פקידי מירשם התושבים
חייבים לרשום גם נשואים אזרחיים,
אם כי יציינו בפנקס הזיהוי ״נשואין אזרחיים.״
יותר מזה לא דרש מהם איש בשלב

דרכי אדם
נ שו א׳ הכהן
״הרי את מקודשת ל י אמר החתן
בהתרגשות וענד בעדינות את טבעת הזהב על
אצבעה של הכלה. אחרי כן ד,ינחו את הכוס
לרגליו והוא רמס אותה .״מזל טוב!״
ברכו הנוכחים.
מי שהיה מזדמן לאותה דירה תל־אביבית
קטנה בה נשא ירחמיאל חקלאי ( )36 את
שניצר, גורפינקל ( )29 לאשר״ לא היד, מאמין
כי הוא נוכח בטכס נשואין יהודי.
בחדר לא היה רב ובמקום ארבעת עמודי
החופה, ניצבו ארבעה עדים.
כעבור ימים אחדים אף נערכה מסיבה
רבתי בה השתתפו מוזמנים רבים וקרובי

משפחה. רק מעטים מבאי אותו טכס ידעו
על הצורה המוזרה בה נערכו הקידושין.
אך לירחמיאל חקלאי לא היתד, ברירה אחרת.
הרבנות הטילה בו חשד איום: הוא
כוהן. לכן לא יוכל לשאת לאשר, את שניצר
:,היא גרושה.
מי יערוג לי? להכרות בין השניים
לא היו כל סממנים רומנטיים מיוחדים.
הוא נזדמן לחיפה לרגל עבודתו כשותף
בבית מלאכה לעבודות מתכת, הכיר את
שניצר, במסיבה פרטית. היא היתד, אז גרושה
מזה כשש שנים, עבדה במשרד הפרסום
בינג לניאל.
לאחר שלושה חדשי הכרות החליטו השניים
לבוא בברית הנשואין. הצעד הראשון
היה, כמובן, השגת תעודה המעידה
כי כל אחד מהם פנוי.
במקום מגוריו, בגבעתיים, קיבל ירחמיאל
מיד את התעודד, המעידה כי איננו
נשוי ויחד עם התעודה שקבלה שניצר,
במקום מגוריה בחיפה, נגשו אל הרב כדי
לד,נשא.
אולם הרב ביקש דבר נוסף לפני שנאות
לערוך את טכס הכלולות* .מי יערוב לי
שאינך כוהן?״ אמר לירחמיאל .״אם אתה
כוהן לא תוכל לשאת גרושה.״ הוא שלח
את ירחמיאל שנית למועצה הדתית שבגבעתיים
כדי לקבל אישור שיעיד כי איננו
ממשפחת כוהנים.
כן*דוד כהן. משלב זה פחד ירחמיאל.
כי ירחמיאל חקלאי, ששם משפחתו הקודם
רולניצקי, איננו יודע בעצמו אם כוהן הוא
אם לאו. משפחתו היתד״ מזר, דורות, משפחת
חקלאים, קראה כך גם את שם משפחתה
(רולניצקי פרושו בפולנית: חקלאי,
עובד אדמה).
איש אינו יודע בברוד כיצד קרה הדבר,
אולם למרות שכל הרולניצקים הם נצר
למשפחה אחת, טוענים חלקם כי הם כוהנים
ואילו החלק האחר טוען שלא כך.
ירחמיאל העדיף שלא לקבוע בעצמו את
כהונתו, הודיע לרב שמואל רובינשטיין,
במועצה הדתית של גבעתיים, כי איננו
כוהן.
לרב זה לא הספיק. כדי להיות בטוח,
דרש להביא שני עדים שיעידו כי איננו
כוהן, הורה לו לחזור איתם כעבור יומיים.
אלא שביומיים אלה נפל דבר. אחד מרבני
המועצה, הרב ברוידה, נזכר לפתע,
שלפני כשלושים שנה השיא הוא עצמו את
בן־דודו של ירחמיאל. בן הדוד טען אז:
אני כוהן.
ירחמיאל היה אובד עצות. לבן דודו לא
היה איכפת בעת נשואיו אם ירשם ככוהן.
הוא נשא לאשה רווקה. אולם ירחמיאל לא
יוכל לשאת עתה את שניצה, בהיותה גרושה.
הוא
ידע שלפניו שתי דרכים: הדרך
האחת היתר, לעבור למקום מגורים אחר —
לקיבוץ נחשולים, למשל, בו היה חבר
שנים אחדות — לנסות כעבור חצי שנה לה־
(המשך מעמוד )10

** גא ההגנה לישראל לא נוצח מעולם בשדה־הקרב. הוא לא נוצח במלחמת־ד,עצמאות,
מקרים שהוכיחו כי בשטח זה שוב אין צד,״ל מפגר אחרי ענפים אחרים של
השנה, זו הפעם הראשונה בתולדותיו, נוצח צד,״ל. הוא נחל תבוסה באחת המערכות
החשובות ביותר לקיומו: המערכה על דמותו בעיני הציבור.
האוייב שהנחיל לצה״ל תבוסה זו היה אותו גורם המתקרא בשם המעורפל ״מערכת
ר,בטחון״.

הסרן בעט כטוראי

שמע האזרח הישראלי בתקופה האחרונה על צבאו? תחילה באה שורד, של
}* 1מקרים, שהוכיחו כי בשטח זה שוב אין צד,״ל מפגר אחרי ענפים אחרים של
המנגנון הממלכתי.
לאחר מכן בא מיקרהו של הקומאנדקאר, שנפל לבאר בנגב, קבר תחתיו ששה חיילים.
טרם שקטו הרוחות על מיקרה זה שקיפח חיי אדם, כאשר נפל מטום־קרב על משאית,
ונסתבר כי נערכו אימונים של הפצצה מעל לאחד ממרכזי־התחבורה בארץ.
השבוע הזדעזעה הארץ — ובעיקר ציבור ההורים שבניהם ובנותיהם משרתים בצד,״ל —
ממיקרה מחפיר במיוחד.
טירון בשרות־חובה, בשם ע. ו ,.בוגר שמינית של בית־ספר תיכון תל־אביב,
הלך במסע כאשר נפל רובהו — לפי דיברי חבריו, כתוצאה מדחיפה של המם־כף. אותו
מם־כף ציוזה עליו להרים את הרובה בשיניו. החייל סירב, כפי שהיתר, זכותו לעשות,
מאחר שבצד,״ל אסורים עונשים משפילים.
המם־כף התלונן בפני מפקד־ד,פלוגה, קצין בדרגת סרן, אישיות ידועה בחיל־השריון
בשל מספר הציונים־לשבח שלו, שהוא הגבוה ביותר בחיל. סרן זה, עוד בהיותו
סמל במיבצע־סיני, הצליח באחד הקרבות לתקן את הטאנק שלו, שהתקלקל, תחת אש
האוייב, כאשר הוא יורה ומתקן חליפות. הוא עמד להמשיך בעלייתו המסחררת במהירותה,
לעלות לדרגת רב־סרן.
כאשר קיבל הסרן את תלונת המם־כף, קרא אליו את הטירון. הסרן, שישב על ג׳יפ
כשרגליו בחוץ, ציודה על החייל להניח את רובהו על הארץ, להרימו שוב בשיניו. החייל
ביצע את הפקודה המבישה פעמיים, לעיני קציני הפלוגה, אך סירב למלאה בשלישית. אז,
לדברי עדי־ראייה, בעט בו הסרן במיפסעת, העיפו מרחק כמד, מטרים.
אילו נקט צד,״ל מייד בפעולת־עונשין נגד הקצין, העמידו לדין והודיע על כך לציבור —
היד, הדבר אך מעלה את קרנו של הצבא בעיני הקהל. הדבר היד, גם מלמד את הסרן הזה
עצמו, ואת חבריו, כי צד,״ל רואה בעין זועמת שיטה מסוג זה, וכך היה הדבר משפיע
באופן חינוכי על סגל הקצונה הזוטרה.
אולם שום דבר כזה לא קרה. החייל עצמו פחד להתלונן, איש מן הנוכחים לא ראה
צורך להביא את הפרשה לבירור. עד שסיפר החייל על ד,מיקרה להוריו, הזזתיקים והמעו־רים
בארץ, שהתקשרו עם מכרם, ח״כ חרות חיים לנדאו. הלה הגיש שאילתא בכנסת לשר־הבטחון
— ורק אז הגיע העניין לאוזני הציבור, באמצעות דיוזח עתונאי מן הכנסת. הארץ,
שפירסמו לראשונה, הוסיף דברי הנמקה והערכה מטעם מערכת־ד,בטחון. בין השאר סופר,
כי ראשי צד,״ל הזדעזעו וכי הקצין ״הודח מתפקידו״.
אלא שהיתה זאת תגובה בלתי־מספקת ובלתי־משכנעת. מדוע התאחרה בשבועות, ובאה
רק אחרי פירסום העניין הודות לכנסת ולעתונות? מה היה קורה, אילו היה קורבן־
ההתעללות צעיר אחר שאין להוריו או למשפחתו מכרים מבין חברי־הכנסתז ובעיקר:
מה זה ״הודח מתפקידו״ — כשלא מדובר לא על עונש, לא על הורדה מדרגה, ואף לא על
משפט צבאי? בידיעה דובר על משפט רק בתור אפשרות — אחרי שהעניין כבר עורר
רעש.

הדליפה

* תכן כי פרשה זו

ירחמיאל ושניצה חקלאי כעת חתונתם
מי אמר שהוא כוהן?

כשלעצמה לא היתד, מעוררת סערודרוחות, לולא קדמה לה פרשת

הקצין הדורס.
כל אדם יכול להיות מעורב בתאונה. יכול אף לקרות שאדם זונח פצוע ואינו מודיע על
תאונה למשטרה — אף שאלה מקרים נדירים, המעוררים סלידה. אולם מיקרהו של רב־סרן
אליהו פרלמן יוצא־דופן, מפני שעל מעשיו ומחדליו נוספה שרשרת המעשים והמחדלים
של מערכת הבטחון.
ראשי מערכת זו יצאו, באופן אינסטינקטיבי, מן ההנחה שאסור לציבור לדעת שקצין
מסוגל לעשות מעשה שאינו יאה. אך נודע על המעשה כמעט במיקרה, בהודעה השיג־רתית
של משטרת־חיפה שהזכירה כי הדורס ״חבש כובע של קצין״.
בעיני ראשי מערכתיד,בטחון לא היה זה מיקרה הקשור בחולשתו של יחיד. פירסום
עובדת היותו קצין לא נראה לה כצעד הגיוני והכרחי במיסגרת המאמצים לאתר את
העבריין. הדבר ניראה לה כפגיעה בשמו הטוב של צד,״ל. אולם שמו הטוב של צד,״ל

היה נשמר, ואף משתפר, אילו פירסם צה״ל מייד הודעה בה נאמר, כי הצבא רואה במיקרד.
עניין חמור וכי יעשה הכל כדי לאתר את הדורס שהבתים את שם צה״ל. תחת זאת
נכנסה לפעולה מכונת־הטישטוש.
כאשר גילתה המשטרה את זהות הרב־סרן הבורח, אסר משרד־הבטחון את פירסום שמו.
כך נסתבר לציבור כי הוא פורש את חסותו עליו. רק אחרי לחץ של למעלה משבוע מצד
העתונות וקציני־צה״ל עצמם הותר שמו לפירסום.
אחרי שנתעוררה חשדנותו של הקהל על־ידי טיפול זה, הוסיפו פירסומי השבוע, עם
התחלת המשפט, לגרות חשדנות זו עוד יותר ולעורר סקרנות ציבורת. נעשה דבר
שאין לו תקדים בתולדות המישפט הצבאי: הודלף לפירסוס חלק מן העדויות שבתיק
החקירה — עוד לפני שאלה הובאו לידיעת השופטים עצמם. עדויות אלה היו, באורח פלא,
כולן עדויות לטובת הנאשם, והן באו לחזק את טענתו כי כלל לא ידע שפגע באיש,
ושהוריד את האיש לפי בקשתו ליד הצרכניה.
הדבר עורר מיד שורה של שאלות. בין השאר: מדוע לא הודלפה עדותו של הקורבן
עצמו, החשובה ביותר במשפטי מדוע לא הוזכר בשום מקום כי האיש נדרם לפני ביתו
בדיוק, וכי הדורס הפקיר אותו בסימטה צדדית, הרחוקה יותר גם מן הבית וגם מן
הצרכניה?
אבל חשובה יותר היתד, שאלה אחרת שעלתה בדעת הציבור: מדוע בכלל הועמד האיש
בפני משפט צבאי, כשהתאונה אירעה מחוץ לתחום צבאי, ומעורבים בה אזרחים?
לפני עשר שנים לא היה עולה על דעת איש לשאול שאלות כאלה. אולם לפני עשר
שנים, יש להניח, לא היה רב־סרן בצה״ל נוהג כך. ואילו נהג כך — לא היה צה״ל
מחפה עליו.

בוץ ער האיצטרה הרן יושה
^ כ־ ס רן דו ר ס, סרן בועט בפיקודו, אימונים מעל עורק תחבורה, תאונות של
רשלנות — ,האם אלה הפנים האמיתיים של צה״ל? האם אין פנים אחרים, חשובים

יותר?
הציבור רצה להאמין בכל לבו שאמנם פני צה״ל אחרים. אולם לא ניתן לו לדעת. כי
מזה שנים מנותק צה״ל מן הציבור האזרחי, כאילו היה שייף למדינה אחרת.
מדוע? הבוסים האזרחיים של מערכת־הבטחון החלו מתרגלים למחשבה כי צה״ל מעין
צבא פרטי שלהם, אחוזה סגורה שאיש אינו זכאי לדעת מה נעשה בה. יתר על כן, מאחר

שרות דוב
^ ל העובדות האלה יחד גרמו לכך, כי מנגנון־ההסברה של צה״ל אינו מכשיר
^ של פירסום, אלא כל כולו מכשיר של טישטוש.
כל זה נוח מאד לבוסים של מערכת־הבטחון. אולם לגבי צה״ל זהו מצב הרסני. כי כך
קורה — כפי שקרה בשבועות האחרונים — שהציבור שומע רק ידיעות שליליות ביותר,
אשר מסיבה זו או אחרת לא הצליחה מערכת־הבטחון להשתיקן.
סמל השיטה הזאת הוא מי שנקרא ״דובר צה״ל״ .תוארו המלא של סגן־אלוף
דוב (פריץ) סיני הוא ״דובר צה״ל והממונה על יחסי־הציבור של מערכת־הבטחוך.
תואר זה כשלעצמו הוא בחזקת שערוריה. כי הסברת צה״ל והסברת מערכת־הבטחון
הפוליטית הן שתי משימות שונות — ולעיתים אף מנוגדות. כאשר בעל התואר הוא דוב
סיני, פירושו של דבר כי הסברת צה״ל כפופה ומשועבדת להסברת שמעון פרס.
במנגנונו של דוב סיני קיים איש, פנחס יורמן, שכל תפקידו לשכתב את נאומיו המפלגתיים
והפוליטיים של שמעון פרס, ולדאוג לפירסומם הנרחב ברדיו ובעתונות. אולם אין
הוא היחיד הרתום לפרסומת של שמעון פרסומת. כל המנגנון רתום למשימה זו.
לא תמיד היה המצב כן. היו לצה״ל דוברים אחרים. בימי משה דיין היה הרמטכ״ל
הדובר העיקרי של עצמו, הקדיש תשומת־לב רבה מאד לענייני פירסום והסברה. הדובר
סגן־אלוף שאול רמתי, מפקד קרבי בעל נסיון בצבא הבריטי זימג״ד של גבעתי, היה איש־צבא
ממש, פטריוט לענייני צה״ל. הוא לא התעסק בעסקנות בטחונית.
אולם עם בואו של דוב סיני החלה רוח חדשה מנשבת במחלקה. האיש הגיע למיש־רתו
הנוכחית מתפקיד אחר — ראש מדור הנספחים הצבאיים הזרים (שתפקידו, כמובן,
למנוע עד כמה שאפשר אינפורמציה מזרים ).סיני הבין מן הרגע הראשון כי עלייתו
בדרגה קשורה בכשרונו למצוא חן בעיני סגן־שר הבטחון, ולא בכשרונו לספק את
הצרכים של הצבא. הוא ראה את הקאריירד, שלו תלויה בשמעון פרם.

מיכצע סיני
למזמיותו של סיני מכוונת כולה למטרה אחת: להוכיח כי הוא יכול להשתיק כל
^ דבר, אם ירצה בכן. הוא הציג בפני מפקדי צה״ל את העתונאים כמיפלצות פרועות,
שרק הוא מסוגל לאלפן.
איך מבוצע האילוף? לעורכים מספר סיני ידיעות סודיות ביותר, בתנאי שלא יפרסמו

מהם פניו האמיתיים של צה״ל: פני החיילים האלמוניים הנראים על קו הרקיע או פני הבודדים המגיעים לפירסום *
שכמו כל הפוליטיקאים עסקיהם מפוקפקים, הם השתמשו בצה״ל כמכשיר כדי למנוע את
פירסום מעשיהם גם בשטח הפוליטי, הציבורי והעיסקי. הם הפקיעו לעצמם את איצטלת
הקדושה שהיתר, לצה״ל במשך שנים רבות — ולא היה איכפת להם שתוך כדי כך הכתימו
בבוץ את האיצטלה עצמה.
הדבר נעשה בכמה וכמה דרכים:
• השימוש בידיעות על צה״ל כאמצעי של שוחד. רק לעתונאים מלחכי־פינכה, המתחייבים
לפרסם בקביעות שירי־הלל אישיים לשמעון פרסומת, זוכים מדי פעם לפירורים
משולחן האינפורמציה.
• הכתבים הצבאיים של העתונות, שהם לכאורה משרתי־הציבור ליד מערכת־הבטחון,
אחרי שעברו בדיקה בטחונית מדוקדקת, הפכו בעיני פרס למשרתיו שלו. מי שלא מצא
חן בעיניו (כמו הכתב הצבאי של העולם הזה) סולק. גם לאחרים לא ניתן לאסוף אינפורמציה
באופן חופשי. על אף הקורסים, ההדרכה והאימונים שהושקעו בהם, אסור להם
להשתמש בידע שלהם. מותר להם רק לקכל ביולטינים מוכנים־מראש, או למסור — כמו
דוודים — את אשר נאמר להם מילה במילה לצרכי פירסומת. לרוב, אלה הם קטעי־פרסומת
חסרי־חשיבות, שאינם א־מרים לציבור דבר על הנעשה באמת בצה״ל, על הודי חייו, על
אנשיו ופעליו.
• הצנזורה הצבאית, שתפקידה למנוע אינפורמציה סודית מן האוייב הפוטנציאלי,
הפכה למכשיר טישטוש מובהק גם בעניינים הנוגעים למערכת־הבטחון, אך לא לבטחון
המדינה.
• גס העתונות הצבאית אינה מוסרת שום דבר חשוב על צה״ל, אלא הפכה למכשיר־בידור
אזרחי, שמנהיגי מערכת־הבטחון משתמשים בו לצרכי פרסומת אישית ברחוב
האזרחי, בצד כתבות המשבחות את מנהיגי הרייך השלישי.
• במיקרים בהם מצליח עתונאי להשיג אינפורמציה עצמאית שאינה נוחה לשמעון
פרס, ואשר אין בסמכות הצנזורה לפסול אותה בתואנה בטחונית, מפעילה מערבת־הבטחון
מכבש אדיר של לחץ, סחיטה, שיכניע ושוחד עקיף, כדי למנוע את הפירסום.

אותן. את הכתבים הצבאיים עצמם הוא מנסה להחזיק בשיטה של העדפה־על־פי־תור
והסתת איש ברעהו, הביא לכך שרבים מהם אינם מדברים עמו. הדברים הגיעו לכך, שתא שמעון הכתבים הצבאיים דרש רישמית להחליפו למנות במקומו אדם אחר.
פרס עצמו נזעק לישיבה עם הכתבים, בה הבטיח לברר את התלונות. עד היום הזה לא
השיב להן. כי האיש חשוב לו יותר מאשר הכתבים הצבאיים.
הפירות הראשונים של מיבצעי־סיני נתגלו בפרשת לבון, כאשר כל מערכת־ההסברה של
צה״ל הועמדה לרשות ״מערכת הבטחוך במלחמתה נגד מי שהיה שר־הבטחון. התוצאות
של שרות־דוב זה הסתכמו במשבר־אימון ציבורי, שגרף עמו לא רק את ״מערכת־הבטחוך,
אלא גם את צה״ל. אנשי פרס האשימו את לבון כי ביצע פעולות־תגמול בלתי־דרוש־ת,
היינו שהקריב חיילים על מזבח אמביציות פוליטיות אישיות. ראשי־מפלגות הודיעו שאינם
מפקפקים רק בכח־נות ״מערכת הבטחוך, אלא ששוב אינם מאמינים אף באמיתות העובדות
הניתנות לפרסום.
מצב זה הבהיל, בצדק, את ראשי צה״ל. בתום הפרשה דרשו ללמוד לקח מכשלון ההסברה.
התפקיד הוטל על כמה קצינים.
אולם החלפת אדם בצאדם אחר אינה פתרון. כי לא האיש יצר את המציאות,
אלא המציאות היא שמצאה את האיש הנכון. סיני רק מבצע את ההנחיות של שמעון
פרס — ופרם לא יתקשה למצוא סיני אחר.
המחלה היסודית, שהביאה השבוע למשבר־האימון המסוכן, נעוצה בעצם השתלטותם
של העסקנים המפלגתיים, שהתבצרו במשרד־הבטחון, על פונקציות השייכות במישרין
לצה״ל. כל עוד לא ישתנה צצב זה, תגבר סכנת ניתוקו של צה״ל מקרקע־הצמיחה האנושית
והרוחנית שלו — הציבור הישראלי שאהבתו וגאוותו על צה״ל קובעים את מוראל
הצבא יותר מכל השינויים הטכנולוגיים המשמשים חומר־דלק לפירסומת האישית של פרם.
שמעון פרם הפקיע לצרכיו הפרטיים את המנגנון היחיד שתפקידו לקרב את צה״ל אל
העם, ולעצב את דמותו. בעיני האזרחים. אם דמותו של צה״ל היא כיום כפי שהיא מצטיירת
לעיני הציבור — דמותם של הרב־סרן הדורס, הקצין הבועט וחבריהם יוצאי־הדופן —
הרי אשמים בכך פרס ומנגנונו. הם המשמיצים את צה״ל.

״גויה! גוי! גויים!־־ ניסרו הצעקות בחלל
איך נבנית ר,מ לדת! ואילו בחיים זה התבטא
ב־ 120 או 00 לירות לחודש. למשפחה.

ב־ 80 לירות לחודש לא מתים מרעב.
במיוחד לא בבית־שמש. כל אחד חי כך,
אולם לאודים היה עוד יותר גרוע. נוסף
לסלע הלוחש ולעבודת־הדחק, סבלו גם ממילים
ומאבנים.
קו.־ם-כל באי המילים: גויה, גוי, גויים!
אחר כך האבנים; בחלונות, בדלתות,
בראש.
ביפו, בין חומות בית־המכם התורכי,
אחרי שנ ם רבות, עוד התעוררה יאסיה
הקטנה בלילות, בצעקות :״אמא, אמא, הילדים
זורקים אבנים! אמא, אבנים, אבנ־ם...״

טוד דת הגזע בם כגה!
!־* אבנים הוכנו דמן רב לפני שמש!
? פוגת שקלרסקי באה לבית־שמש. כש־הנריק
ואננה שקלרסקי עוד ארזו את מטענם
הדל בוורוצלב שבפולין, והתכוננו לנסיעה
לארץ היעודה.
ב־ 7ביוני 1957 התקיימה בירושלים, ב

הרות של העולים עצמם .״עליתם ארצה
של הנשים הללו אינה רצויה מבחינה דתית,
לאומית ובטחונית כאחד,״ הזהיר הצופה.
אם, בכל־זאת, אין אפשרות למנוע את זה,
יש להקפיד מאד, שכל הנשים הללו יתגיירו•
״אנו מוכרחים להיות בטוחים, שהבנים
שלנו לא יתחתנו בעתיד עם בנות של
גויים.״ ״את הנשים המסרבות להתגייר יש
להפריד, יחד עם ילדיהם, מהציבור היהודי,״
קבע בהדגשה ורהפטיג.
אחר־כך בא תור הביצוע. הארץ מיום 28
ביולי 1957 הודיע שנשלחו לריכוזי העולים
צוותות של ״אינטלקטואלים דתיים״,
לשם תעמולה בין העולים.

״תפו: תפו! גויה
כודת התעמולה של ״האינטלקטואלים
^ הדתיים״ נראתה כדלקמן:
כמה שבועות אחרי בואה של משפחת
שקלרסקי לבית־שמש באו לעיירה תלמידים
מא:.ת הישיבות הירושלמיות. הלכו מבית
לבית, חיטטו בחיים הפרטיים של העולים,
אשר עדיין לא ידעו באיזה עולם
הם נמצאים. שיכנעו ואיימו. את הנריק
שקלרסקי פגשו ברחוב, וניהלו אתו שיחה
כזאת.
״מאיזו ארץ בא היהודי״?
״היהודי בא מפולין.״
״היהודי יש לו ילדים״?

״גם בנים?״
״כן, גם בנים.״

דדים

ז כ נו את פולין, כי לא רצינו שהיל־
£0 / /דים יסבלו. כי מיכאל בא פעם הביתה
ושאל: אמא, מה זה זייד? אמא, מדוע
קוראים אחרי ז׳יד מזוהם? אחרי זה באנו
לישראל. כאן בא מיכאל ושאל: אמא, מה
זה גוי? ולאחר זמן־מה כבר לא שאל
כלום. הוא כבר ידע. אבל מכאן לא ניסע
עוד. כבר אין לאן!״ כך אמרה אננה שקל־רסקי.
״כאן
התחנה הסופית. הלאה לא אזוז.
פעם אחת נסעתי, זה ׳מספיק. אבל את הילדים
לא אתן להם, לא אתן, כי אינני רוצה
שיהיו יהודים. אחרי כל מה שעברתי...״
אמרה ינינה זילברגר.
״שמעון רוצה לברוח מפה. הוא אומר
שהוא הכניס אותי לבוץ, והוא יוציא אותי
ממנו. אבל אני לא רוצה. בגלל יורם
וחווה, כי חווה היא כבר צברית. ואם
מישהו קורא לה גויה — אני נותנת בשיניים!״
אמרה דנוטה טננבאום.
אלא שלא כל אחד מחזיק מעמד. יש חזקים
יותר, ויש חלשים יותר.
מרינה גרינברג לא החזיקה מעמד. איך
שהוא עמדה במ׳יבחן הקללות ובמיבחן האבנים.
אבל כאשר התעללו באברמצ׳יק
שלה, בבית הספר של מטולה — נשברה.
היא שכבה אז במיטה, וכך נשארה במשך
כמה חודשים. כאשר לקחו אותה, היה
מישקלה 40ק״ג. לקחו אותה לבית־חולים
ומב״ם בחיפה; ,מחלקה הפסיכיאטרית.
סטניסלבה גט ה־א לא החזיקה מעמד.
אחרי אחת התיגרות עם השכנה, ברחה לבדה
מנהריה לתל־אביב. היה ערב, ובתל־אביב
לא הכירה איש. הלכה לתחנת משטרה
וסיפרה את כל הפרשה ביקשה רשות
לישון שם לילה אחד, אבל התשובה היתר,
שהמשטרה איננה בית־ימלון. שתלך לכמרים.
הלכה, אבל לא לכמרים, אלא לשפת־הים,
ושם חתכה לה את הוורידים.
ואילו משפחת פוגל עזבה את הארץ. נסעה
לאוסטרליה, כמה חודשים אחרי שמישהו
צייר על ביתם צלבים.

אבנים, אבנים, א בני ם...
* * שפחתשקדרס קי באה לבית־שמש
באוגוסט . 1957
־ בבית־שמש בחודש אוגוסט אפשר להש־

״והבנים נמולו?״
״לא, לא עשו להם ברית־מילה.״
״אז צריך לעשות להם ברית־מילה מהר,
בלי זה לא יכולים להיות יהודים!״
״לא, אני לא רוצה לעשות להם ברית־מילה.
אשתי לא יהודיה. היא פולניה.״
״מה גויה? תפו! תפו!״ ,ירק בגועל
אינטלקטואלי הדתי.
״גויה! שתלך מכאן, שתסתלק יחד עם
הממזרים שלה! תזרוק אותה, אתה בישראל,
קח לך אידישה טוכטר.״

* 1מחרת התחיל הגיהנום.

משפחת שקלרסקי ברחה מבית־שמש, שם סבלה
רדיפות במשך שנים, עברה לגור בחורבה בשטח
הגדול ביפו, בתמונה למעלה: הבן פטר, אשר נולד כבר בארץ, חבוק בידי אמו הנוצריה.

מגיהנום לחורבה

תגע מגעוגועים אחרי טיפת ירק. הבתים,
הדבוקים למורד ההר, נראים כאילו צמחו
מהסלע. יתכן כי הסלעים והשמש מוצצים
מהאדם את הלב.
אבל בין הצוקים אפשר עוד לחיות, אילו
אפשר היה לאכול אותם. ובשנת 1957
עבד בבית־שמש רק בית־חרושת למלט.
150 מועסקים מבין 7000 תושבים. השאר
— עבודות־דחק. עשיית מדרגות בהרים
ושתילת עצים לאורך הדרך לירושלים, כדי
לשמח את לבם של תיירים אמריקיים: ראו

יוזמת משרד־הדתות, ישיבה בינמשרדית
מיוחדת. הישיבה היתד, מוקדשת לבעייה
חשובה ביותר: כיצד להציל את טהרת העם
היהודי, הנתון בסכנה. יושב־ראש הישיבה,
סגן־השר דאז ושר הדתות כיום, זרח ור־הפטיג,
זרק את הסיסמה בפעם הראשונה:
מבצע עזרא־ונחמיה.
מאוחר יותר באו גם הצעות מעשיות:
לערוך רשימה מדוייקת של הזוגות המעורבים
והילדים שלא נמולו. לבחון כל מקרה
ומקרה, כי הרי אי־אפשר להאמין לד,צ־

ניהגום
כך הוא

/נראה:
אננה :״יום אחד התאספה קבוצה של
פרחחים. התחילו לזרוק אבנים. צעקו שתליתי
בבית צלב. צלב בכלל לא היה, לכן
פתחתי את הדלת ואמרתי להם להיכנס ולראות•
אבל להיכנס הם לא רצו, רק לזרוק
אבנים. אז אני התרגזתי ואמרתי: אם כבר
אני סובלת בגלל צלב, אז באמת אתלה
אותו בבית.
״הילדים הלכו לבית־הספר, חזרו מוכים
עד זוב דם. אותו הדבר למחרת, וגם ביום
השלישי. לכן הפסקנו לשלוח אותם לבית־הספר.
במשך שלוש שנים הילדים לא למדו•
רק בשנה שעברה, כאשר עברנו ליפו,
התחילו ללכת לבית־ספר נוצרי. מיכאל הוא
בן 15 והולך רק לכיתה ד׳.״
מיכאל :״קשה לי מאד עם עברית, כי כל
הזמן לא למדתי. בבית מדברים פולנית, ועם
הילדים לא דיברתי בכלל.״
אעוז :״שלחתי את מיכאל פעם להביא
נפט. מחלק־הנפט אמר לו שימכור לו נפט
רק אחרי שיוביל אותו דרך כל בית־שמש
ויצעק שהוא גוי. הילד חזר בלי נפט.״
הנריק :״הלכתי פעם לסדר משהו בסוכנות.
אמר לי ברוך, המנהל: אתה חושב
שאם תלוי אצל מישהו צלב בבית, אז
הוא לא יכול כבר להתגרש מאשתו?״
אננה :״היתד, שם משפחה אחת מרומניה,
גם היא מעורבת. רציתי שיתנו לנו דירה
באותו בית. היו שם בתים של שתי קומות,
ארבע דירות בכל אחד. אנחנו היינו
ח־ים טוב עם המשפחה ההיא. הנריק היה
גודר את החצי שלנו בגדר־תייל גבוה, שלא
יוכלו לזרוק אבנים עלינו.
״כאשר עברנו בשנה שעברה ליפו, הלכתי
עם יאסיה לגן — גן ליד בית־הספר
הצרפתי. כאשר נכנסנו, תפסה אותי היל־

נ*ממ

בשעה שנמסוחואננים על הילדים, שהיו יהודים בחוץ־לאוץ ־ ושהפכו דגניים בישראל
דה בחצאית: כאן יש ילדים, אמא! נברח,
תיכף יזרקו עלינו אבנים!״
ולבסוף:
אעה :״ברוך השם ששם הציקו לנו. לכן
אנו כאן עכשיו, כאן אנו גרים בחורבה,
בעלי עובד בעירית בת־ים, מטאטא רחו־בווז,
והשכנים מציקים גם כן. אבל כאן
הכנסיה קרובה׳ אז אני יכולה ללכת ולחת־לונן.
כי שם, בבית־שמש, לא היה אפילו
למי להתלונן...״

אבל יש גם נישואים שנתקשרו על יסוד
ת מיסחריים טהורים. הוא היה מנהל, או
בעל העסק, עסק במיסחר, גנב, היה לו כסף.
איבד במלחמה את כל משפחתו והיה זקוק
לאשה. היא היתד, צעירה, פשוטה, השתוקקה
להתקדמות בחיים ולכסף. התקשרו,
איפוא, בח־זד, מ סחרי: ה א הכניס לעסק
כסף ומעמד. היא — את נעוריה ואת
שייכותה לעם שהוא אד ני הארץ.
אחר כך הגיעו לישראל והכל נתפורר.
הוא הפסיד את כספו ואת מעמדו החברתי.
היא חדלה כבר מזמן להיות צעירה, ועתר,
ע ד קיפחה את ע־דף־המישקל החברתי שלה
— את שייכותה לעם הרוב. חוזה מיסחרי,
ששני הצדדים אינם מקיימים את התנאים
הכלולים בו, הדל להיות חוזה. חיי המשפחה
נהפכים לגיד,נום.
כך הוא המצב מבפנים. אבל קיימים עוד
תנאים חיצוניים.
המושבים ועיירות־הפיתוח, ישראל השניה,
היא מצבור ענק של בערות, שנאה ודלות.
שם לא נחוצה אלא אמתלה כלשהי כדי שהדברים
יגיעו לידי התפוצצות, לצעקות, ליידוי
אבנים :״גויה, גוי, גויים״.
גם בכרך הגדול, בסביבה העירונית ובקרב
הא־נטליגנציד, אין הבעייה חדלה מל־הטריד.
למדות שכלפי חוץ נראים נישואי
התערובת מסודרים יותר, הרי שמתחת לפני
השטח מהבהבים עדיין גחלי לאומנות. ההבדל
הוא בכך שכאן הם מוסווים על־ידי
!־עטה של נימוסים טובים, שא נם מצויים
בדרך כלל בין השכבות הדל:ת.
ואולם הבעיה קיימת תמיד. פעם היא נוצרת
על־ידי יידוי־אבנים, פעם על־ידי פסק־הדין
במשפטו של דניאל רופאייזן. לעיתים
קריאות־גנאי, פעם אחרת הוויכוח בממשלה
בשאלת רישומם של זוגות מעורבים.
כל השאר אינו אלא שאלה של רגישות
ושל כוח־עמ־דה מבחינה נפשית.

ענייו משפחתי
^ אנג ״ ולהנריק שקלרסקי יש בכל־זאת
/הרבה מזל. לא מפני שהכנסיה קרובה.
אלא שיש להם זה את זו. באבנים לא הצליחו
להפריד בין בני המשפחה.
ל נינה זילברגר גם זה לא ניתן.
בפולין, במשך אחת עשרה שנות נשואיה
היתה, יהודיה. בישראל, מהרגע הראשון,
נעשתה גויה. ועכשיו שוב רוצים לעשות
ממנה יהודיה.
בשנת ,1946 כאשר הכירה את יאיר, היתד׳
בת .21 הוא היה מבוגר ממנה ב17
שנה, אבל היה מנהל קואופרטיב. והיא
היתר, בודדת. בבית, בכפר, שלטה אם
חורגת, ממנה היא ברחה העירה. לכן הס־כימה.
יאיר ביקש רק דבר אחד: שלא תספר
לאיש שהיא לא־יהודיה. כי זה יכול
היה להזיק לו במשפחה.
גם לזה הסכימה. הפסיקה אפילו להיפגש
עם אביה ואחיה, כדי לא לבייש את בעלה•
כאשר נולד בן, הסכימה גם לברית־מילה.
אבל
ברגע שהגיעו ללוד. קרא לעברה,
לדבריה, בפולנית :״עכשיו, זונה גרייה, אני
האדון. אני עכשיו בארץ שלי, ולא את.״
עד שקיבלו דירה מהסוכנות, עוד יכלה
לסבול. אבל ברגע שנכנסו לדירה בת
שלושה חדרים, בקרית־אליעזר, החיפאית,
התחיל המשבר. אז בא אחי בעלה ואמר:
״עכשיו אנחנו יכולים כבר לירוק לך בפנים•
את הדירה קיבלנו כבר בשביל כל

המשפחה, ואף אחד לא יקח לנו אותה.
ולחם יהודי לא תאכלי. עופי מכאן!״ ועל
מנת להוכיח לה מה מחכה לה, נתן לה
מיד מכות. יאיר עמד מן הצד, התפקע מצחוק.
מדוע
לא נפרד הזוג עוד בפולין? לדעתה:
מפני שאז לא היו נותנים לו לצאת,
בלי הסכמתה. לדבריו: מפני שבפולין היא
היתד בסדר. מה, אם כן, קרה בארץ, לפי
גירסתו? ״היא התחילה לבזבז כסף, ולהסתובב
ברחוב כמו זונה!״ קשה להאמין ל־גירסה
זו, בהתחשב בהופעתה של ינינה.
זוהי פרשה משפחתית. גם בנסיבות אחרות
רבות משפחות ומתפרקת החבילה.
אבל משפחה זו אינה רגילה: העובדה שזהו
זוג מעורב מטביעה את חותמה על כל השאר.
לאחר
מכן הרחיקו הדברים עוד יותר.
באחד הימים חזרה הביתה ומצאה דירה
ריקה. השכנים סיפרו לה שבעלה ואחיו
באו עם מכונית והוציאו הכל, לא ידוע לאן.
היא רצתה להתלונן למשטרה, אבל במשטרה
אמרו שזהו ענין משפחתי, ואסור להם
להתערב.
עד שלבסוף נוצר המצב הקיים עכשיו.
דירה נהדרת בקרית־אליעזר נראית בחורבה.
למעשה נשארו קירות ריקים, שאפילו
הטי־ח מגורד מהם. בשני חדרים אין אור:
מישהו קרע מהקירות אפילו את חוטר,חשמל.
החדר,
בו ישנה ינינה על ספה שבורה,
יחד עם בתה, לא נסגר על מפתח: המנעול
אינו קיים.
בלילה מזיזים לדלת מזנון ישן, שבור.
אבל בדלת׳ מנוקבים שני חורים גדולים.
״אבא בא בלילה ועושה עלינו פיפי, דרך
החורים האלה. עלי ועל אמא,״ מספרת חנה,
בת השבע .״איזה חזיר!״
עכשיו עלה העניין על פסים חדשים.
מתנהל משפט גרושין.
הבדיה היא גורל הילדים: למי הם שיי
צלב
במושב

על קיר הבית של משפזן ת טננבוים, במושב מגשימים, ציירו
אלמונים את הצלב השחור. ההורים מיהרו למחקו, לפי בק־שת
הבן. בתמונה: מתחת לשרידי הצלב המחוק, משחקת הצברית טל המשפחה, חוות (.)2

כים? אם ינינה היא פולניה, הילדים שייכים
לה אוטומטית. לכן מביא יאיר לבית־משפם
עדים המעידים שעוד בפולין הכירו אותה
בתור יהודיה.
״יהיה מה שיהיה, אני יהודיה לא אהיה!״
חוזרת בעקשנות ינינה .״אחרי כל מ שעברתי
כאן — לא! דווקא בגלל הילדים,
שלא יהיו יהודים!״

אנוסים שז המאה העשרים
לף תושכים התגיירו בחמש ה־שנים
האחרונות בישראל 3000 .מחכים
לתורם. משרד־הדתות מאיץ ברבנות.
אבל הרבנות איננה ממהרת. בענייני גיור
יש לה זמן.
סיפר כומר אחד, הפועל בין הזוגות•
המעורבים :״באת אלי אשה אחת לכנסיה.
היא התגיירה באותו השבוע וחיתנה את
בתה. באה ואמרה, שאמנם עברה לדת אחרת,
כי היתד מוכרחה. אבל במציאות, בלב,
נשארה נוצרייה. בצורה כזאת מחנכים לדו־פרצופיות,
לצביעות. בישראל קמה כת אנוסים
ש־ המאה העשרים.״
העיניין אינו רק בצביעות. בדרך־כלל אין
ההתגיירות עוזרת. לפני שמרינה גרינברג
הלכה למחלקה הפסיכיאטרית בבית־ד,חולים
רנזב״ם, התגיירה ברבנות. חדלה להיות מרינה
והיתד, לשרה. כל זה בהשפעת שכנה,
אותה שכנה שצעקה שבוע אחדי זה:
״את חושבת שכל כך קל להיכנס לעם?
גויה היית, וגויה תשארי!״

צלבי־קרס שחורים שצוירו על קירותיו של
הבית.
מ בן מאליו, כי זהו החלק השחור ביותר
של התמונה. שהרי לבעיה זו הרבה פנים.
הבעיה מסובכת פי כמה, היא סבוכה כמו
החיים עצמם.
קודם כל — במשפחות עצמן. יש זוגות
שנישאו פשוט מתוך אהבה. בעיקר בקרב
האינטליגנציה, אבל לא רק בקרב האינטליגנציה•
תמיד אלה הם אנשים מתקדמים, שאצל
שני הצדדים חדלו להתקיים בעיות של
הבדלי גזע ודת. נישואים כאלה עוברים
בדרך כלל באש ובמים, כשידם על העליונה.

צלב על הקיר
**,ן אהיה גויה,״ אומרת דנוטה טנג־באום
.״לי זד, לא משנה. אני מה

שאני. בא אלירב מישיבה שכנה, ורצה
לשכנע אותי שאתגייר. אני לא רציתי,
כי לא באתי כאן לסחור במצפוני. ויורם
בני יכול להיות יהודי טוב, אם מישהו
ירצה זאת ואם לאו. הוא מתבייש רק שלא
עשו לו בדית־מילד .,ואז, כאשר לפני
חודשים מספר ציירו לנו צלבים על הבית,
בכה מאד וביקש למחוק את זה מהר, כי
החברים יראו.״
שמעון טננבאום, בהיותו בן חמש־עשרה,
יצא מגטו ורשה דרך צנורות הביוב. עבר
לפרטיזנים ואחר כך התגייס לצבא הפולני.
ב־ ,1947 כקצין צעיר, פגש בבחורה
צעירה, תומה, והתאהב בה. התחתנו. עכשיו
הם יושבים במושב מגשימים, ואפילו
הצלבים שצויירו על ביתם אינם מסוגלים
לגרש אותם משם.
אבל את אותו המושב עזבה, לפני ימים
מספר, משפחת פוגל המעורבת. היא המשיכה
לנדוד בעולם. עוד משפחה במסגרת
מבצע עזרא־נחמיה.

קניה -מכירה
ויה, גוי, גויים. אבנים וחיי־משפחה
^הרוסים. עינויים סיניים של התעללויות
יומיומיות, העלולות להביא את האדם אל
בית־חולים לחולי־נפש, וצלבים שחורים, כמו

הדראמה המשפחתית

בחדר חשוף וריק, ללא אור ורהיטים, חוץ מספח שבורה, עליה ישנות שתיהן בצוותא.

9׳יי -״

במדינה

האופנה למען יופיין:
אחידות של צבע
לשפתיך ולצפורניידך

כדי לתת בידך אפשרות להיווכח באפקט הנעים
של אחידות זו, תקבלי במשך חודש מארס,
עם קניית כל ״פאשן סטיק״ ,השפתון המוארך
בנרתיק הזהב של הלנה רובינשטיין, שי חינם :
קומפלט של הלכה המשובחת לצפורניים ״נייל
פאשן״ — בגוון המתאים.
!1.75ל״י
חינם

מ 10ז׳ 5א 10מ?£. 5

״פאשן סטיק״ — השפתון המהודר ותוחם הקונטורים באחד.
״נייל פאשך — הלכה המביאה את האופנה אל קצות אצבעותיך.
רק בחנויות תמרוקים מאושרות ע״יהלנהרובינשטיין

1 1 6 1 6 1 1 8 ,1 1 1 1 1 ( 1 1 1 8 1 6 1 1 1

תבקר ות י ו וכח!
באולם התצוגה שלנו מוצגים דגמי ריהוט סאלוני
בקווים חדישים ביותר וחדרי שינה אכסקלוסיביים
בקווים העדינים — כי 1מסמ 1 1א £ 8ם אצל

או שינסק*
תל־אגיה, רחוב הרצל ,56 טל 86797 .

ספה וכורסאות דוגמת ״שחזון״ ומבחר עשיר
של מערכות ריהוט נאה מוכנות ולפי מידה

בקרוב נפתח קורס באנגלית לילדים מתחילים. הרשמה 12—8 :לפנה״צ
8—4בערב. גם לתלמידי כתות ו׳־ח׳ יסודי! 5־ 7תיכון וכן לקורסים
למבוגרים ולשיעורי ערב לפקידות (נוער ומבוגרים).
בי׳׳ס לפקידות ולשפות ״קדימה״ בן־יהודה 74ת״א, טל.220314 .

(המשך מעמוד )6
שיג תעודה במקום בו לא יוודע החשד כי
הוא נגוע בכהונה.
דרך שניה היתד, לנסוע לקפריסין, להנשא
שם בטכס אזרחי.
מאבק ציבורי. אך היתד, לו גם אפשרות
שלישית שהוצעה על ידי עורכת הדין
התל־אביבית, שולמית אלוני .״זוהי דרך העלולה
ליצור תקדים,״ הסבירה לו עורכת־הדין,
אחת הבקיאות ביותר בדיני־אישות.
״לכן, אם אתה מוכן להכנם למאבק ציבורי,
אני נכונה לסייע.״ ירחמיאל הסכים.
הדרך הנוחה והטבעית היתר, להסתמך על
פסק־דין מפורסם שניתן לפני למעלה משמונה
שנים על־ידי בית־המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים.
היה זה בפרשת נשואיהם של שני אזרחים
ישראליים אהרון כוהן ובלה בוסליק.
כשנה לאחר קום המדינה פנו השניים למשרדי
הרבנות בתל־אביב וביקשו לסדר
להם קידושין. בהוודע לרבנים כי בלה
בוסליק הינה גרושה, דחו את הבקשה בטענה
כי חתנה המיועד הינו כוהן.
אהרון התעקש, עמד על כך שלמרות
שמו החשוד איננו מזרע אהרון הכוהן, בן
למשפחת הכוהנים. הרבנים לא השתכנעו.
ואז נתגלה לשניים כי בעצם אפשר לעקוף
את הרבנות, לערוך נשואין באחת משלוש
הדרכים המקובלות לפי ההלכה: כסף, שטר
וביאה. הם פנו לעורך־הדין התל־אביבי
דוד גנור, כדי שזה יש״א אותם.
חרם דירושלים. גנור ערך את הטכס.
לבטחון יתר נקט בשלושת הדרכים גם
יחד: הוא השיא את השניים בנוכחות שני
עדים בטבעת (שדינה כדין כסף) ובשטר
שכונה על־ידו כ״שטר נשואין (כתובה),״.
בבקשת השניים שהוגשה לאחר מכן למשרד־הפנים,
לרשמם כנשואים, טען המבקש כי
קידש את אשתו קס בקידושי ביאה.
משרד הפנים סרב להסכים לרישום זה.
הערעור הגיע עד לבית־המשפט העליון,
ושם הוכשרו הנשואין שנערכו בטבעת. כי
ההלכה הדתית קובעת אמנם שאין להש־א
כהן לגרושה, אך אם קויימו נשואים כאלה,
הרי שהם תופסים.
היחיד שנפגע אז מן המאבק המשפטי
היה עורך־הדין גנור, אשר הואשם לפי
הסעיף המשונה של ״מיטרד ציבורי״ על
כך שנטל לעצמו סמכויות של עורך־נשו־אין,
נקנס בחמישים לירות.
אלא שזו לא היתר, התוצאה היחידה
של אותו משפם רב־חשיבות. תוצאה אחרת
שצמחה בהשראתו היתד, החקיקה המי״
דית של חוק שיפוט בתי־הדין הרבניים לפיו
:״עניני נשואין וגרושין של יהודים
בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו
בשיפוטם היחידי של בתי־הדין הרבניים.״
כך ניטלו מבתי־המשפט האזרחיים סמכויות
השיפוט בעניני נשואין. מכיודן שסמכויות
אלד, עברו לבתי הדין הרבניים
הרי שמעתה היתד, נשקפת לנשואין מעין
אלה סכנת ביטול, בהיותם בגדר החרס די־רושלים
שהוטל בשלהי חורף תש״י על ידי
כינוס הרבנים הארצי שנערך בירושלים,
בו הוחלט, בין השאר:
״הננו גוזרים לאסור על כל איש ורב
בישראל לסדר קידושין, נישואין, אם לא
הוסמך והתמנה לתפקידים אלה על כתבם
וחתימתם של הרבנים הראשיים של ערי
ארץ־ישראל.״
שלוש כקשות. לכן העדיפה עורכת-
הדין שלא להסתבך בעניני חוסר סמכות.
היא הסבירה לירחמיאל את האפשרות
שבפניו, הניחה לו לפעול בעצמו.
כעבור שבוע התאסף קומץ אנשים בדירה
שבתל־אביב. בידיו של ירחמיאל כבר
היו ההצהרות מוכנות. נאמר בהן:
״אנו החתומים מטה מעידים בזה כי מר
ירחמיאל בן פישל חקלאי קידש בנוכחותינו
את מרת שניצר, גורפינקל לאשה, בשימו
על ידה טבעת, ובהצהירו כי הוא מקדשה
בטבעת זו כדת משה וישראל לעיני שני
עדים כשרים...״
לאחר טכס הקדושין חתמו על ההצהרה
עורך־דין אמי ברוך והפרסומאי יורם בר־נע•
בני
הזוג ידעו כי הענינים לא יסתדרו
כשורה וכי נכונה להם תקופת מאבק נוספת.
הם פנו לעורך־הדין יוסף בן־מנשה,
מראשי הליגה למניעת כפיה דתית, ביקשו
ממנו לטפל בכל הכרוך בהמשך הפרשה
בפני המוסדות המוסמכים.
עורך־הדין אסף את כל החומר בתיק,
הגיש מיד כמה בקשות. בקשה ראשונה
הופנתה לרושם־הנישואים בתביעה לרשום
את השניים כנשואים. בקשה שניה הופנ

בעת ובעונה אחת לבית־הדין הרבני
כדי שזה יקבל את פסק הדין ההצהרתי של
העדים המאשר את נשואיהם של ירחמיאל
ושניצה.
הבקשה השלישית היתר, מופנית למשרד
הפנים. בה היתד, כלולה דרישה לרשום את
המצב המפחתי החדש בתעודת הזהות.
עורך־הדין עשה בבקשה זו את השימוש
הטענתי הראשון, המסתמך על פסק־הדין
של הזוג שלזינגר, בו קבעו השופטים העליונים
כי לגבי הפקיד הרושם את הנשואים
במשרד־הפנים מספיקה ״ראיה לכאורה״
שבני הזוג נישאו, כדי לרשמם.
״ההצהרות המצורפות בזד״״ טוען עורך־
הדין המצרף לבקשה את הצהרות עדי ד,נ־שואין
,״מהוות ללא ספק ראיה כשרה, או
על כל פנים, מספקת, שטכס נשואים נערך.״

יאשרו המוסדות הנוגעים בדבר, או
אף בית־המשפט, העשוי לד,קרא להחליט
בפרשה, כי נשואים אלה אומנם כשרים,
יהיה זה פסק דין חשוב נוסף בדרך לפריצת
חוקי הכפיר, הדתית, יאפשר אף לכהן
וגרושה להשיג אושר משותף.

ירוסי־חוץ
ת שו ב ה מו סרטת
במשך חודשים נערכה המיתקפה הגדולה
על ״האנטי־שמיות בברית־המועצות״ .חלקה
נבע מדאגה עמוקה ואמיתית לגורל יהודי
ארץ הסובייטים, חלקה יוזם ונוצל על־ידי
המנגנונים השונים לניהול המלחמה הקרה
במערב.
בימים האחרונים החלה הצמרת הסובייטית
במיתקפה נגדית. היא פירסמה מכתב
ארוך של ניקיטה כרושצ׳וב, המכחיש את
כל ההאשמות וטוען כי התבלטות היהודים
בין הנדונים למתת בעודן פשעים כלכליים
נובע רק מהתבלטות היהודים בין הפושעים
מסוג זה עצמם( .רומז כרושצ׳וב: הסיבה
היא חברתית, לא לאומית).
לוח באידיש. השבוע הצטרפה השגרירות
הסובייטית בישראל למיתקפה. היא הזמינה
את עורכי העתונים, הציגה בפניהם
סרט תעודתי מיוחד, שהוסרט בברית־המו־עצות
כמוצג במשפט מפקדי הס״ס בעיר
מינסק, בימי הכיבוש הנאצי. משפט זה
נערך עתה בעיר המערב־גרמנית קובלנץ.
הנאשמים — סרן הס״ס הויזר ועוזריו
— עסקו בהשמדת יהודים. על כן אך טבעי
הוא כי היהודים בולטים בסרט, לא רק בצורת
גופות חרוכות, אלא גם בדמות העדים
ששרדו בחיים, ובדמות הקריין הסובייטי הנודע,
יורי לוויתן, המסביר בסרט את האירועים
הזתעתיים.
אולם נידמה כי לבעלי הסרט היתד, בתנה
נוספת: להוכיח כי ברית־ד,מועצות לוחמת
באנטי־שמיות, מזכירה את סבלם של היהודים.
כי בין השאר משתהה המצלמה תקופה
ארוכה על מצבת טבוחי מינסק — עליה
מתנוסס לוח־זכרון גדול באידיש.
היתד, זאת תשובה מכוונת, ללא ספק,
לטענת אויבי ברית־המועצות, המאשימים את
הסובייטים בכך שלא הקימו שום אנדרטת־זכרון
בבאבי־יאר, המקום ליד קיוב בו נטבחו
יהודי אוקראינה.
האיש שהנציח את השם באבי־יאר —
המשורר הסוביטי הלא־יהודי אבגני יבסו־שנקו,
רמז עוד לפני כן כי ייענה ברצון להזמנה
לבוא לישראל. הזמנה זו נענתה מיד
בהזמנה ישראלית רשמית.

למי שייכי הילד?
״יש לי אמון מלא בעורך־הדין כהן־צידון.
אני זוכרת אותו באולם זה כאשר לחם בתוקף
להחזרת הילד יופלה שוחמכר להוריו.
אני מאמינה, שגם הפעם רוצה הוא בכל לבו
את אותו הדבר: שהילד יחזור לבית הוריו.
אני מציעה, איפוא, שידידי המלומד עו״ד
כהן־צידון יתמנה כאפוטרופוס נוסף לילדיו
של ראובן שמואל.״
לטוכת הילד. פנייה ידידותית זו לא
היתה נראית כיוצאת דופן, אילו לא היתר,
באר, מרבקה רוטנשטיין, היועצת המשפטית
של משרד־הסעד. כי רבקה רוטנשטיין, המופיעה
במשפט נגד ראובן שמואל (העולם הזח
)1328 בשם משרדה, היא מתנגדת חריפה
ביותר לעמדתו של עורך־הדין שלמה כהן־
צידון, סניגורם של משפחת שמואל.
הניגוד הוא עקרוני: היועצת־ד,משפטית
דורשת מבית־המשפט המחוזי לצוות על
הפולט

חזת 1x30

ראובן שמואל, חקלאי מבית־נחמיד״ להוציא
את שלושת ילדיו מבית־הספר של המיסיון
הפיני בירושלים.
כהן־צידון מגן על זכותם של ההורים
להחליט על גורל ילדיהם משום כך דרש
הוא, בישיבה השלישית של ביתיר,משפט,
לבטל את התביעה ולסגור את התיק. הוא
נימק את דרישתו בכך, שאסור לבית־המש־פט
להכתיב להורים — האפוטרופסים הטבעיים
— כיצד לנהוג בילדיהם. ההחלטה
באיזה בית־ספר יתחנכו בניהם היא עניינם
של ההורים.
המיסיון ירד למחתרת. לעומת שתי
הישיבות הקודמות של משפט משפחת שמואל,
ניראתה הישיבה השלישית כשייכת לפרשה
משפטית אחרת לגמרי. בישיבות הקודמות
נזכרה המילה ״מיסיון״ ללא הפוגה.
גם בתביעה המשפטית, המוגשת על־ידי
משרד־הסעד, הופיעה הדרישה בנוסח ברור:
״להוציא את שלושת הקטינים מן המוסד
המיסיונרי, כדי שיקבלו חינוך יהודי ולא

בישיבה השלישית חל שינוי. היועצת־המשפטית
הדגישה במיוחד כי ״הכוונה לא
למיסיון. טובת הילד עומדת לפנינו, המתבטאת
בהתזרתם של הילדים הביתה.״
״אני מסתכלת בהתרגשות כיצד הפעוט
הזה נצמד לאמו ואיך האם מחבקת אותו
חזרה,״ אמרה התובעת בהצביעה בדרמתיות
על זילפה שמואל, אשר הגיעה לבית־ד,משפט
יחד עם בנה הצעיר ביותר, משה .״אני
רוצה, שגם שאר ילדיה של אם זו יוכלו
להתחבק אתה.״
כל אחד מן הנוכחים באולם בית־המשפט
הבין את כללי המשחק: באמתלה כלשהי
צריך להשיג את צו בית־המשפט להוצאת
הילדים של משפחת שמואל מבית־הספר
של המיסיון. האמתלה לא חשובה. העיקר
הוא, שפסק־הדין ישמש תקדים לגבי הורים
אחרים. במילים אחרות: פרשת המיסיון לא
נעלמה מאולם בית־המשפט. היא רק ירדה
למחתרת.
קל היד, גם להרגיש את האווירה המקשרת
את המשפט של משפחת שמואל עם
משפט אחר, שהתקיים באותו אולם ובפני
אותו שופט: משפטה של משפחת שוחמכר,
שתבעה את זכותה הראשונית לגדל את
ילדה, יוסלה.
השופט קיסטר דחר, את הדיון לחודש
ימים, על מנת ״לתת לצדדים אפשרות להגיע
לעמק השודד, תוך הסכם הדדי.״ אבל
ראובן שמואל הבין זאת לגמרי אחרת: ה־דחיה
ניתנה על מנת להכריח אותו במשך
תקופה זו להוציא את הילדים מבית־הספר
הנוצרי, באיום של המשך המשפט.
לכן התפרץ ראובן שמואל עוד באולם
בית־המשפט :״כמה זמן זה עוד יימשך? אני
חקלאי ואני מוכרח לעבוד. אני לא יכול
לחיות תמיד בצל הפרשה, אשר הדתיים הפריחו
מסביבי. האם אינני רוצה שהילדים
שלי יגדלו לאנשים הגונים וטובים? אז מה
טוב יותר, שיחזרו לכפר וישארו בורים, לא
יודעים קרוא וכתוב? למה אתם מענים
אותי? אין לי כוח יותר

כפר־אתו
בלי שהבח צו ת
עם החשיכה החלה הנדידה הגדולה 13 .
משפחות, שמנין בניהן עלה על מאה נפשות,
חצו את הכביש למרחק של מאה
מטר מבתיהם. אלא שאותם מאה המטרים
היו עבורם כמעבר לעולם אחר, והכביש
סימל עבורם את הגבול בין הגהינום לגן־
העדן.
מעבר מזה עמדו בתיהם. מספר צריפים
שחורים, רקובים ומטים ליפול, שרידי
מעברה שהוקמה כאן לפני 13 שנה. חלק
מהם גרו בבתים: בנינים בני־קומה, שהוקמו
עבור תושבי המעברה לפני שלוש
שנים. זה היה הגיהנום. עשר, אחת־עשרה
ושתים־עשרר, נפשות בדירות של חדר או
שניים. אחים נשואים, המנהלים את חיי המשפחה
שלהם בנוכחות ההורים והנכדים.
עוני ודלות, מחלות וזוהמה.
מהעבר השני של הכביש עמד גן־העדן.
בנין תלת־קומתי מבהיק ונוצץ, האחרון
בבניני השיכון שהוקמו בקרית אונו על־ידי
חברת שיכון עובדים. במשך שנים חלמו
על דירות אלה. הבטיחו להם שהמעבדה
תחוסל ואחרוני תושביה ישוכנו בבנין.
והנה, כשהושלם הבנין, התברר שיש מועמדים
בעלי עדיפות לגור בו — עולים
אקדמאיים שזה מקרוב באו.
חופשה בכית־הכראה. עמרם דא-
בול ,26 ,בילה את מחצית חייו במעברה.
״אנחנו 12 נפשות בצריף אחד. בחורף, כש יורד
גשם, אנחנו מדביקים עם מאסטיק את
העולם הזה 1550

החורים שלא יכנסו מים לצריף. התחתנתי עם
אשה. לא רוצה לחיות איתי יותר. היא
עכשיו בבית־חולים וקיבלתי כבר צו לתת
לה גס.״ שמואל ניסים ,27 ,פועל מסגרות
במקצועו מתגורר עם משפחתו בת 11 הנפשות
בדירה של שני חדרים .״ביקשו מ־איתנו
שלושת אלפים ל״י בשביל דירה,
מאיפור, ניקח?״
וכך, בחסות החשיכה, העבירו 13 משפחות
את מטלטליהם העלובים לשיכון
מעבר לכביש.
באה משטרה. איומים הוטחו באויר.
״נביא אלף שוטרים שיגרשו אותכם כמו
כלבים,״ איים קצין משטרה .״אפילו תביאו
את הטאנקים של כל הצבא לא נזוז מפד״״
קרא פולש צעיר ,״בשבילנו זה או בית או
בית־קברות.״
במרפסות הכינו אבנים לקראת הסתערות
אפשרית, אבל כשהופיעו השוטרים
כעבור 3ימים, חזרו הפולשים לבתיהם.
״אין דבר,״ אמר אחד מהם ,״לפחות היינו
שלושה ימים בבית־הבראה.״

משפט

נ? חזגויות שמורות

מצורת

• אשכול יגביר את פעולותיו נגד בעלי-ההץ והמעמד
ה בי נו ני. דוחף אותו הצורד להפגין כלפי הפועלים, כי במדיניות הכלכלית
שלו נדרשים לא רק מהם קרבנות חיתור״ם. הוראת הפשרת סודיות הבנקים
היתה צעד ראשון בכיוון זה, כדי להחליש את התקפות מפ״ם ואחדות־העבודה
לקראת הבחירות להסתדרות.

• פרופסור אנדרה שוראקי, היועץ לענייני מיזוג עדות

של ראש הממשלה, יתפטר. אחרי שבן־גוריון קבע כי, למעשה, אין
הפליה עדתית, אלא פער חברתי־כלכל״ ,יבקש שוראקי לשחררו מתפקידו,
בנימוק שאין יותר צורן בו.

• במשא־ומתן לאיחוד, בין מפא״י ואחדות־העכודה יתגלו
שני אפיקים: דויד בן־גוריון ינסה לקדם את שיחות האיחוד באמצעות
פגישה אישית עם מנהיג אחדות־העבודה יצחק טבנקין, בזמן חופשתו; משה
דיין ושמעון פרס, כל אחד בנפרד, ישתדלו להכשיל את האיחוד, שפירושו
החדרת מנהיגים צעירים למפא״י, העשויים להתחרות בהם על השלטון
במפלגה המאוחדת. בסן־הכל, נוטה המאזן נגד האיחוד.

• לעומת זאת עשוי איחוד עם אחדות־העבודה להביא
להוצאת משרד האוצר מידי לוי אשכול. אחדות־העבודה תהיה
מוכנה לוותר למפא״״ בענייני מדיניות חוץ וענייני מימשל פנימיים, אולם
היא תעמוד בתוקף על הנהגת שינוי מרחיק־לכת במישטר הכלכלי. המועמד

בחורת מי
השיך של שבט קדירא־אל־סנע ,,השוכן
לא הרחק מבאר-שבע, היה כבר זקן ובא

לתפקיד זה: יצחק בך אהרן, אשר תוכניתו מושתת על מישטר צנע, כלכלי.

• עוד שניים
העשויים לגמור
את הקאריירה
המפלגתית שלבמיקרה

איחוד: מז
כיר
המפלגה ראובן
ברקת ומזכיר ההסתדרות
אהרן בקר.
במיקרח זה תתמנה
גולדה מאיר כסזכי־רת
ההסתדרות, ו־איש
אחדות־העבודה
זאב צור כסגנה, ב־מישרה
חדשה שתי־ווצר
עבורו. הפיצוי
עליו מדברים, לגבי
בקר: מינויו כשר
העבודה.

״אך מתי נזתאוזריגך?1״
בימים. כוחו כבר לא עמד לו לטפל בענייני
השבט, לכן מינה את חסן איברהים
לייצג את בני שבטו בפני המושל הצבאי.
ביום ראשון בבוקר, ניכנס איברהים למשרדו
של מאיר אליאל, נציג המושל בשבט.
אחד מאנשי חסותו היה חולה והוא
בא לבקש עבורו רשיון לצאת לטיפול
רפואי.
רק אלוהים יודע. מאיר, סמל ראשון,
שמע את פרטי הבקשה ומילא את
טופס הרשיון המבוקש. תוכן השיחה שהתנהלה
לאחר מכן בין השניים נועדה
להתברר מאוחר יותר בפני בית המשפט.
סיפר מאיר אליאל:
״איברהים שאל אותי, :כמה אתה מקבל
לחודש?׳ אמרתי לו, אם זה כל כך מעניין
אותך, אז 220 לירות לחודש.׳ אז הוא אמר
לי, :מד, דעתך אם הייתי מוסיף לך עוד
?100 כל האנשים בארץ הזאת מרוויחים
מהצד. איך אתה יכול לחיות ממשכורת
כזאת?׳
״לא הראיתי לו שאני מתנגד. אמרתי לו
שאני עוד אחשוב על זה. הוא אמר לי:
,תזכור — זה ביני ובינך ורק אלוהים
יודע.׳ מיד אחרי שהלך פניתי לקצין הניהול
שלי והוא היפנה אותי ישר למושל
הצבאי.״
כעבור כמה ימים הגיעה המשטרה לאוהלו
של חסן, עצרה אותו והוא הואשם
בהצעת שוחד. הוא הכחיש הכל. על שופט־
(המשך בעמוד <12

• כתמורה לכניעת
הדתיים
בעניין רישום
נשואים אזרחיים,
תאשר מ-
פא״י סופית את
ההספם עם ה
מפד״ל, כדבר
עריכת הבחירות
לרבנות הראשית
ויצירת
מעמד חוקי ל־למועצות

תיות. לפי הסכם

זה אופשר לשר־הדתות לבצע את הבחירות בצורה שתבטיח בחירת רבנים
ראשיים רצויים למפלגה הדתית־לאוטית. המועצות הדתיות ״ורכבו ״0ס60״/
חברי המפלגות הדתיות י׳ס 407 חברי מפא״י או מפלגות אחרות.

• הממשלה תיזום גילוי־דעת של מספר כמרים קאתוליים,
בו יוסבר כי בדרך כלל נהנית הפנסיה כישראל מחופש-
פעולה מלא, ובי ההתנגשויות האחרונות עם המיסיון אינן
אלא תופעות יוצאות-דופן. יתכן גם, כ״ במקום גילוי־חדעת תתפרסם

הצהרה אישית ברוח זו של הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים.

• תוכניתו האנגלית של יהודה לב ב״קול-ישראל״ תבוטל

החל מחודש אפריל, יחד עם התוכנית הצרפתית והשבדית הצמודות.
הסיבה: ביטול הקצבת משרד החוץ לתוכנית זו, שנועדה להלכה לחיל־החירום
של האו״ם בעזה. אחרי ביטול התוכנית, שנחשבה בעיני רבים כטובה ביותר
של קול ישראל, יעבור לב לקריינות.

• לא מן הנימנע שבקרוב תשמע טל מעשי־אלימות נגד
ערכים המשתפים פעולה עם המימשל הצבאי, וא!ס נגד
הח״כים הערכיים שתמכו במימשל. מאחורי המעשים האלה ייעמדו
יסודות המעוניינים להוכיח כי המימשל דרוש כדי למנוע טרור.

• סרטו של שמעון ישראלי ״המרת ייצג כנראה את

ישראל כפסטיבל הפרטים במוסקבה. אחרי שחברי הוועדה לפס-
טיבליים במשרד החוץ, והוועדה המיוחדת לפסטיבל הסרטים במוסקבה באותו
משרד, חזו השבוע בהעתק העבודה של הסרט, היתח הדעה הכללית כי
רמתו ואיכותו של הסרט מצדיקים את שיגורו לפסטיבל.

במ 1ינה
(המשך נזענזוד )10
השלום אליהו נאווי בבאר־שבע, הוטל לברר
את האשמה.
לא הייכ לה;! א. השאלה הראשונה
שהתבקש.־״ ושאותה העלה אף עורך דינו
של חסן, חיים קאזיס, היתה: מד,ע לא הסכים
הסמל לקבל את ההצעה למראית־עין,
לסייע ׳למשטרה לתפוס את חסן בשעת
מתן השוחד?
איש הצבא התבלבל. הוא טען כי ״קצין
הניהול הורה לי לפוצץ את הענין מיד.׳׳
לאחר מכן חזר בו וטען כי היתד, זו
הוראת המושל עצמו.
עורך הדין לא התעצל. בהפסקת הדיון
צילצל למושל, השיג את הסכמתו העקרונית
לבוא כעד למשפט. אולם כשחזר והודיע
על כך לשופט, סירב האחרון להסכים
לכך .״תודיע למושל שאם הוא לא
קיבל הזמנה רשמית — הוא לא חייב לבוא
ולהעיד,״ אמר למזכיר בית המשפט שהודיע
לו -כי המושל הצבאי מחכה על קו
הטלפון לקריאה לבוא.
כשנסתיימה עדותו של הסמל, עד התביעה
היחידי במשפט זה, כתב השופט נאווי
— מי שהתפרסם בזמנו כמספר הסיפורים
הערביים דאוד־אל־נאטור — פסק דין ארוך
ומנומק, הרשיע את חסן והטיל עלה׳ 750
לירות קנם.
עי וותה דין. עורך הדין לא ראה
בכך פסק־דין סופי. הוא ערער בפני בית
המשפט המחוזי ומשנכשל המשיך לבית־המשפט
העליון.
כתבו השופטים העליונים, שישבו בעיר-
עור, בפסק־דינם :
״אין לעשות צדק אלא
אם כן ישמור ביתד,משפט
על זכוידת־ה״
יסוד של הנאשם ולתן
לו את מלוא האפשרויות של הגנה.
תשובתו של השופט כי המושל אינו חייב
לבוא להעיד, אף אם נכונה היא, היה בה
משום עיוות הדין.״
הם ביטלו את פסק דינו של נאווי שהסתמן
על עדותו של עד אחד בלבד — אותו
הגדיר הוא עצמו כ״צעיר תמים שאופיו
טרם התגבש״ — וזיכו את חסן איברה,ים.

חאקי־אפ ר הם המדים הרשמיים של נציגת
החוק.

הז!י
עצמאות בלבדית: ברושלים,
גנבו ילדים קטנים צרכי מכולת, החביאו
אותם במערה שבגן העצמאות, פרצו אהר־כך
לדירות מגורים ולקחו משם רהיטים
עבור מערתם.
כרצון איש ואיש: בירושלים,
יועמד לדין ולאדיסלב קמריק, יואשם בכך
שהצד, ר ,בהגיעו ארצה, שהיא נשוי ויהודי,
נהנה מחוק השבות, שיינה את מצבו
המשפחתי לאלמן כדי לשאת אשה נוספת
על אשתו, שינה את דתו לנוצרי כדי להשתחרר
משרות צבאי.
עין המשפט פקוחה: בטבריה,
בא תושב המקום לשלם קנס בבית־הבש־פט,
נעצר בו במקום אחרי שהסתבר ששילם
בשטרות מזוייפיס.
ש כ רו ב צי דו: בחיפה, הואשם
אליהו כוהן בעבירות מס־הכנסה, נ־קנס ב־

אן פנה
שוטרת שיד!
מדי־הקיץ של השוטרות מכוערים, בלתי־אסתטיים,
וולגאריים, מפגרים אחרי צו האופנה
— ואפילו לא תיפקודיים.
אין זו השמצה. זוהי הערכה רשמית
לחלוטין. השוטרות עצמן תיו הראשונות
שהתלוננו. הצוזארון העגול לא מונח טוב
על המחשוף. כל פעם ששוטרת מתכופפת
לרשום דו״ח, מתעוררת בעיה: להחזיק
את הצווארון הפתוח ביד אחת ולכתוב
ביד שניה; להדק את הצווארון בסיכה
מאולתרת — או לגלות חלק מד,אשד, שמאחורי
המדים?
גם הטופוגראפיה של הכיסים מצערת.
המשרוקית, למשל, שבלטה מתוך כיס החזה,
עיוותה את הפרופיל של משטרת ישראל.
החצאיות
קצרות וצרות מדי, מתאימות
יותר לסוג הנערות ששוטרים עוצרים בדרך
כלל. כל תנועה של שוטרת־תנועה
נראתה בכל פרטיה על־ידי הנהגים שחיכו
מאחוריה.
הגיעו דברים לידי כך, ששומרות רטנו
באזני המפקחת נעמי שדמי :״איזה מדים
אלה? לא רוצות יותר ללבוש אותם!״
רק המספר האישי? כל זה ישתנה,
כנראה, בקיץ הקרוב. נעמי שדמי, שוטרת
מס׳ 1של מחוז תל־אביב, פנתה לתופרת
הפרטית שלה. שושנה צור, צברית ילידת
ירושלים, שהיא גם בעלת בית־חרושת׳ ל־בגדי־נשים
בתל״אביב, התפרסמה כבעלת
נסיון בהלבשת מלכות יופי.
היא לקחה את הקו החדש של שנת
— 1963 חצאית מתרחבת וחולצה חופשית
— והלבישה אותו על המדים הישנים.
התוצאה: שוטרת שיק (ראה ציור),
במדים שימלאו אחר כל דרישות התפקיד.
באותה הזדמנות הציעה שושנה צור
לחסל גם את המצחיה הנוקשה, הרובצת
כיום על ראש השוטרות, ולהעניק להן
מיגבעת נשית וקלה יותר. ואילו במקום
הגרביים השחורות הקצרות, אשר שיוו מראה
מגושם לרגליים, הציעה כי להבא יגרבו
השוטרות גרבי ניילון כמו כל אשד, אלגנטית.

המספר האישי יגלה, שהחליפה בצבע

שפסה כנופיה של
ש ר ־ ה ד תו ת יש נאום קביע. בכל הד

׳׳ דמנו ת ציבורית שניתנה לו בח דש ם
האחרונ ם חור ד״ר זרח ורהפטיג והכריז:
״בבני־ברק אין תחנת־משטרד ללמדו, כ׳
הנוער הדתי, זה שהתחנך בבתי־ספר דתיים,
חבש כיפה סרוגה של חנועת־נוער דתית
ולמד בישיבה — נוער זה בסוד. אין הוא
מתהולל, אינו מסתבך עם הח ק, אינו מתארגן
בכנופיות גברברים.
השר אפילו השתמש בהצהרה זו כבנקו־דת־מ
קד של ראיון ארי ך, אותו העניק לא
מ,מן לעתונאי. אלא שהפעם לא הספיק הדיו
להתייבש — כשהמשטרה עצמה נתנה תשובה
לשריר,דתות. ד ,א עצרה ארבעה צעירים
דתיים, הודיעה על גילוי כנופיה ראשונה
של בני־טוביש דתיים. הכיפות הסרוגות
נכלאו מאחורי הסורגים.

צ׳קים גנוכיב
ן>* 31ש 8יג ל, שמ אל גרינפילד, שאול
1שיף ומאיר ודרשביאק היו ידידים טובים•
ארבעתם למדו בבתי־ספר של אגודת־ישראל,
ארבעתם השתייכו לתנועות־נוער
דתיות, אחדים מהם המשיכו אר, לימודיהם
בישיבה, וארבע־־,ם שירתו כסמלי ־דת בצבא.
גם העבירה שיוחסה השבוע על־ידי המשטרה
לשלושת הראשונים התרחשה בסביבה
דתית. לדברי החוקרים, חשודים
גרינפילד, שפיגל ושיף בביצוע פריצה אל
תוך משרד צעירי אגודת־ישראל, בו היו
רגילים לבלות תכופות, גנבו משולחן מנהל־החשבונות
פינקס צ׳קים וחותמת גומי.
את הפריצה ביצעו, לדברי מנהל־החשבו־נות
המתלו נן, בחודש אוקטובר שעבר, אבל
רק לאחרונה התל להופיע בבנק צעיר
חבוש־כיפה, שהציג צ׳קים של צעירי אגו־דת־ישראל
שנכתבו לפקודתו, קיבל את הסכמים
הרשומים בצ׳ק־ם אחרי שהציג כפני
הפקיד את תעודת־הזהות שלו. הוא הספיק
לגבות למעלה מאלף לירות, לפני שמנהל
החשבונית הבחין שאלה הם חלק מן
הצ׳קים הגנובים.
הצעיר נעצר, הכחיש בתוקף את שייכותו
לעניין. המשטרה לא האמינה לו, עד אשר
הוכיח כי אבדה לו תעודת־הזיהוי, וכי מוצאיה
השתמשו בה כדי למשוך כסף על
הצעיר שוהרר, והמשטרה חיכתה
שמו.
לפרט הדש שיוביל אותה אל גונבי ה־צ׳קים.
בינתיים,
כפי שמסתבר מדברי המשטרה,
לא הסתפקו הגברברים הדתיים בגניבת ה־צ׳קים.
במשך חצי שנה עסקו גם בשורה
ארוכה של פריצות למחסנים תל־אביביים,
בגניבת מעילים, בולים ומכונת־כתיבה.

הגערה והכנופיה

16 אלף לירות, העדיף לשבת ארבעה הרשים
בבית־סוהר, ירוויח על־ידי כך כ־
4030ל״י בכל חודש מאסר. פגשה חיים עליזים: ברמלה,
גמילה פיסט את עליזה קרובתה הגרושה
כשהיא הרה, התענינה מ הו האב, נדהמה
לשמוע שזהו בעלה שלה ואבי המשת ילדיה׳
שנשא את עליזה בהיות אשתד בבית-
החולים.
9ציכילי-זציה: בתל־אביב, נכנס
צעיר למספרה, ביקש שיחליפו לו את שמן
השערות בשמן עדין וריחני יותר, כיוון
שסיים את שרוחו הצבאי, והוא חוזר לחיים
אזרחיים.
הדיכרה השביעית: בתל-אביב,
ביטלה הנהלתו של מלון־פאר את ההחלטה
להשאיר כפר תנ״ך בכל חדר, אחרי שהסתבר
כי זהו החפץ היחיד הנגנב משם
בקביעות.

*ץ??נה הש 3ו?ן אמי של שיף :״בני הוא
/״י בחור בעל לב של זהב. הוא הסתבך
עם החבורה הזאת, וכשראה שהם לא בסיר
— החליט לעזוב אותם• הוא לא עבר
שום עבירה.״
היה משהו מן האמת בטענה זו. מכריו
של שאול שיף יודעים לספר על המאמצים
שעשה כדי להבטיח לעצמו עתיד ישר. כש־ישוחרר
מן הצבא. תחילה חשב על קאריירה
הרפתקנית, חילק כרטיסי־ביקור, שהודיעו
על הקמת סוכנות ידיעות ובילוש בשם
הלפיד, בהנהלתו. אך לאחרונה זנח רעיון
נוצץ זה, חיפש עבודה צנועה יותר.
כי שאול שיף מצא מה שלא היה לשלושת
חבריו: נערה קבועה. בגללה אף החליט
להתחרק מן הכנופיה .״אבי לא רוצה שאצא
איתך,״ ס־פרה לו הנערה באחד הימים.
״הוא אומר שאתה לא בסדר.״ שיף, שהוריו
נפרדו בהיותו עדיין ילד צעיר, לא רצה
לוותר על האהבה והחמימות שמצא. על כן
הודיע לחבריו, כי הוא מוברח לעזוב אותם.
״בגלל נערה?״ השיבו בבוז ,״תכניס גם
אותה לקבוצה!״ ערב אחד אף הודיעו לו
בכל החומרה :״אל תעז לבוא בלעדיה!״ כי
הצעירים, שגדלו בחברה גיר ת מתנזרת,
היו רעבים לחברה נשית — ולו גם בחורה
אחה על איבעה בחורים. שיף התרתח ל־ש־יע
הדרישה, החליט לנתק את המגע עם
החבורה. מיד לאחר מכן באו המעצרים,
דבר שדחף את אמו של שיף להתריס :״הם
העלילו עליו כדי לסחוב אותו לעניין!״

כיפות כאולם הקולנוע
לעשות, נאנח אביו של דוב
^ י *! שפיגל ,״זהו בדיוק מה שקוראים
בני־טובים.״

האב הנדהם 5ג־£

שלו, אומר רק זאת :״זהו זה — בני־טוביס.״
תלף שפיגל, סוהר תל־אביבי הגון, שאשתו
היא אחת הפעילות המרכזיות של
רשת גני־הילדים של אגודת־ישראל, היה
סבור כי בנו עבר ל״מחנה השני״ — לאותה
חברה חילונית, שהצמיחה את בני־הטו״
בים. הוא לא ידע, כי שוב אין צורך שצעיר
דתי יעב־ר ל״מחנה השני״ כדי להיות
גברבר בן־טובים. שהרי בשנתיים־שלוש האחרונות
קם ונוצר חוג דת* נוצץ, שאינו
נופל במאימה מן הח ג הנוצץ החילוני.
אפשר לראות אותם במקומות־המיפגש שלהם
— קפה ניו־יודק הדיזנגופי, או מסעדת
ברטי הלפרין החדשה, בצפון תל־אביב. שניהם
מוסדות כשרים, ולכן מתאימים לחובשי
כיפות. הם צוחקים בקול רם, נטפלים לנערות
ומתכננים את הבילוי המשותף.
בילוי זה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא
אסור על־פי החינוך שקיבלו, ועל־פי המוסר
של ביתם וסביבתם. ביקור בקולנוע הוא
על גבול המותר. ביקור בקולנוע המציג
סרט אירוטי — פסול מכל פסול. אך הנוער
הדתי עובר על לאו זה בהמוניו. תכונה
שהופיעה לפני במה חודשים בשבועון הדתי
פנים־אליפנים הראתה את ראשי הצופים
באולם קולנוע, כשביניהם בולטות הכיפות
הסרוגות. אותו שבועון שאל צעירים דתיים
אם מותר, לדעתם, לראות סדט־עירום. התשובה
הכמעט־כללית: כן.
ואם מוכנים הם לעבור על הלאו הקל־יחסית
של ביקור בקולנוע, אין זו אלא
שאלה של זמן עד שהם עוברים על איסורים
נוספים.

מצפצפים על העולם
א תמיד אפשר לזהותם, במקומות־הבילוי
הנועזים יותר. לרוב, מסירים
הס את כיפתם או מיגבעתם, לפני כניסתם
למועדון־הלילה, המציג חשפניות. אך מתרבים
והולכים הצעירים הדתיים המוכנים
לצפצף על העולם.
״מדוע אתר. חושב שעלי להוריד את הכיפה?״
התרעם אביגדור ווינה כאשר נכנס
בלוויית תכרתו למועדון־לילה ברחוב
ה־רקין, שחזיתו הכריזה על תוכן ההופעה
האמנותית שהוא מציג — הופעה, שעוררה
בז־ינה את משטרת תל־אביב לפעולה נמרצת
נגד ד.מ ערוד. אביגדור ,22 ,העובד במלטש
יהלומים הסכים כי מה שיראה בערב
זה במועדון איו,י תואם את החינוך שקיבל,
ואף לא את אורח־חייו. אבל — ״זהו
זה. מה לעשות, אני עובד בחברת צעירים
המספרים בשעות העבודה ניסים ונפלאות
על מקימות־בילוי וההופעות מעניינים, וקשה
לי לעמוד בזה. אותו דבר חברתי,״
הוסיף.
אך חברתו, מורה צעירה וחיננית, העובדת
במוסד חינוכי דתי ברמת־גן, ביקשה
שלא לפרסם את שמה .״אתם יודעים —
הורים, מכרים, קרובים
קבוצה רועשת וצוהלת של זוגות דתיים

קצת ל
בכך נ
פשוט
אל ש,
הזמינה
.אלי
בעצמו רגיל.
בשום;. רחוקוו גופית׳
בתל־א.
במפלג:
נאי ב!
״שסויג
הרדים

הנחשב דתיים,
לילה1 .
שבת ב
שבת ג
של מבז

בני־שביס דתיים שעסקה בפריצות, בגניבות ובבירו״מ

אסורים -איך

הם צמחו?

ג בר ברי בסיבות סרוגות
בילתה ב כ לי ף. אפשר היה לזהותם כדתיים
רק בגלל עתוגאי, העובד בין היתר גם ביומון
דתי. יתר הגברים בחבורה הסירו את
כיפותיהם בחוץ. נידמה היה כי הרעש שהקילה
הקבוצה בא לחסות על מבוכתם ו־הרגשת
אי־הג חות, שהעיקה עליהם. אך עד
מהרה התברר כי הם פשוט הרגישו את
עצמם במועדון־הלילה כמו בבית.
הס לא ניסו כלל להסתיר את העובדה
שהם דתיים ומנהלים בבית אורח־חיים דתי
מובהק .״אבל מה לעשות,״ ניסתה להסביר
אחת הצעירות, שושנה ריין, פקידה בחברת
ב טוח תל־אביבית ,״אנו חיים בעולם פתוח,
קוראים הכל ויודעים הכל וקשה לעמוד
בפני הפיתוי שבבילויים אלה. בהתחלה היה

כמבקר מושבע בכמה ממקומות הבילוי ה־פח,ת־צנעים
של תל־אביב. בקבוצה זו של
צעירי בני־ברק מתבלט גס בנו של >־ 3צבאי,
שאף הוא ממהר בכל ערב פנוי תל־אביבה.

צעירים אלה מתפשטת והולכת גש
האופנה של ערבי קלפים. הם דומים בכל
לאלה הנהוגים בחוגים אחרים, בהבדל אחד:
הם אינם נערכים בלילות־שבת, אלא במוצאי
שבתות ובערבים אחרים בשבוע. בערבים
כאלה מתגלגלים סכומי כסף גבוהים, והם
מצטיינים באווירה הרחוקה מאוד מלהתקרא
דתית.
אחד הסיפורים הנפוצים בקרב החוג הדתי
הנוצץ מספר על בתו של חבר־בנסת

דתי, שערב קלפים בביתה הפך בסוסו של
דבר לערב של הוללות פרועה, בה בשעה
שאביה עמד אותו יום ונאם בהתרגשות
מעל דוכן־הכנסת על ירידת המוסר בישראל•
סיפיר אחר נסוב על בנו של אחד
הרבנים הפופולאריים בתל־אביב, שבדירתו
נערכים משחקי פוקר קבועים, המסתיים ם
בשעות הקטנות של הלילה. אחד המשחקים
האלה אף הסתיים, לא. מכבר, בשערוריד!
שטושטשה ברגע האחרון. היה זה לאחר
שאחד הזוגות המשחקים הפסיד סכום גבוה,
והאשה איימה כי תפרסם ברבים על משחקי
הקלפים הנערכים בדירת בן הרב, אם לא
יוחזר לה ולבעלה הסכום שהפסידו.

אזהרה פחשיכח

1תי במועדוו־הלילה כליף: חידוש בנו ף הארץ

^ הרע 5״״ן* ? הר־ בילוי במועדון(*־)
לילה, או במישחק קלפים, הוא בילוי
מקובל על כל חלקי האוכלוסיה. אלא של־ובי
הציכלר הדתי, אלה הן עבירות חמורות
על צווי הדת והמוסר. הצעירים הנתפסים
קצו רות אלה של בילוי, חונכו במוסדות
דתיים קפדניים, וברגע שהם עיברים על
איסור קל־ישסית, הם רבר מ כנים מבחינה
נפשית לבצע עבירה חמורה יותר. אין זו
אלא שאלה של ז: ן ,עד שהם מסתבכים
במעשים פליליים, האופייניים לכנופיות הגברברים
ובני־הטובים. דוב שפיגל, למשל,
ה ה ידוע בין חבריו כ״חולה הגה״ — אהב
לסחוב מכוניית לטיולים.
שלושת העצורים של השבוע אינם, לפי
כל הסימנים, אלא ניצנים ראשונים של תופעה
זו, וכבר עתה ברור לגמרי שהם לא
יהיו האחרונים. על כך יכולה להעיד סצינה
שאירעה השבוע ולא זכתה לשום פירסום:
הפעם ן צילצל בדירתו של העתונאי ה־תל־אביבי
שלמה אביחי. אשתו פתחה את
הדלת. בחדר־המדרגות החשוך עמדה דמות
גברית .״שלמה בבית?״ שאלה הדמות. ה־אשה
השיבה בשל-לה, והדמות הסתלקה כלעומת
שהופיעה — בחושך.
למטה הצטרף הגבר הצעיר לבן־זוג, ושניהם
המתינו ליד פתח הבית. חלפה שעה
ארוכה ואביחי — עתונאי דתי מזוקן, ש־פירסם
אותו ב. קר כתבה ארוכה בידיעות
אחרונות על כנופיית בני־הטובים הדתיים —
לא חזר הביתה. השניים החליטו לא להמתין
יותר, עלו שנית אל דירתו, מבלי להדליק
אח האור בחדר־המדרגות.
שוב צילצל הפעמון בדירת העתונאי, ו־ש
ב פתחה אשתו .״תגידי לשלמה להפסיק
להשמיע את קולו בעניין הזה,״ הזהירו
אותה ,״זה לטובתו ולטובת אשתו וילדיו.״
אחר־כך הסתלקו השניים. האשד, המבוהלת
הבחינה רק בדבר אחד — בכיפה שעל
ראשם.
כי שלושת העצורים לא היו בודדים.
ידוע, שהיוד רק חלק מחבורה גדולה הר־

העולם האסוו

אחה:

תמונות עירטול של מועדון־לילה.

בה יותר. גם אם יתר אנשי החבורה לא
היו מעורבים בפרשת הפריצות והגניבות,
הדי בבל זאת ראו את עצמם די מעורבים,
כדי לצאת להגנת חבריהם העצורים,
ולאיים על עתונאי שלא יעז להמשיך ולגלות
את מעשיהם.
אך האיומים לא יעזרו. כי גם מבלי ש־עתונאים
יגלו חריצות או יוזמה יתרה,
אפשר לצפות לכך, שבעתיד הקרוב יתפסו
מעללי הגברברים הדתיים מקום חשוב ב־עתונים.
אולי עד כדי כך, שהמשטרה תקים
תחנה חדשה בבני־ברק, ושר הדתות ייאלץ
לחפש פתיחה חדשה לנאומיו.

! נוח, ואפילו התביישנו. אבל לאט־לאט התחלנו לראות
כזהו טבעי. היום אנו אפילו לא חושבים על כך. זה
ורגיל. ערב אחד בשבוע מוקדש לביקור במועדוי־לילה.״
סנה ניגש אחד הגברים שבחבורה, ובמחווה תיאטרלי
]לרקוד, כאילו להדגיש :״ראו, איננו שונים מאחרים!״
ויפה ישבו בצכרה. הוא: כיפה סרוגה לראשו, בוטח
ונראה כאחד שביקור במועדון־לילד, נחשב אצלו לדבר
וברחו יפה, לעומת זאת, נראתה נבוכה במקצת. היא
עים לא הסכימה למסור את שם משפחתה .״רק לעתים
י אני הולכת למועדון־לילה ואני לא רוצה שידעו על
!בירה.
שהיתה לבושה שמלה הדוקה, נראתה כנערת־זוהר דיזנ־
^ל דבר, אף שהיא עובדת כפקידה במרכז מפלגה דתית
יב, ואביה, כפי שסיפרה, נמנה על העסקנים החשובים
זו. חברה, אלי גלם ,24 ,גר בפתח־תקווה, עובד כמכו־ת־חרושת.
לא היה איכפת לו לגלות את שימו לפירסום:
,1חברי יודעים על כך בין כה וכה. גם הורי, שהם
קיצוניים. הם השלימו עם זה.״

מישחקים אפורי־פ

ר ק צעירים וזוגות דתיים המתגוררים בתל־אכיב השלו
רים בבילוי ערביהם במועדוני־לילה. אפילו בבני־ברק,
כמיבצר הדת בישראל, מתארגנות קבוצות של צעירים
־,נוסעים לתל־אביב הסמוכה, כדי לבלות ערב במועדון־
נני־ברק עצמה יודעים לספר על צעירים המבקרים בליל־
:תי־הכנסת הממלאים את העיר הדתית׳ ,ואילו במוצאי־
!הרים לתל־אביב לבלות. ביניהם מפורסם נהגו הצעיר
יג דתי, שהוא מתושביה המכובדים של העיר, אשר ידוע

1 *1 1 1 1 *2 12^ 1שניים מבין שלושת הצעירים שנעצרו ה־
י 1811 שבוע. עד כה התגאו הדתיים בנך, שבתי״
הספר שלהס, והחינוך הדתי שחס מיעניקים, מחסנים את צעיריהם

מפני הנגעים הפולן דים את הנוער החילוני. אולם חומת הדת התמוטטה
אף היא ובתוך שורות תלמידי המוסדות הדתיים צומח דור
של גברברים, שאינם שונים, לחיוב או לשלילה, מן הנוער החופשי.

ספורט
אמנות תאטרון

כדורגל

המהפכההמצ חיק ה
סוד המשבר החמור, הכלכלי והאמנותי,
שפקד את התיאטרונים בישראל בשנים האחרונות
והביא כמה מהם אל סף פשיטת
יד ורגל, נפתר רק עם ההתאוששות. לפתע
התברר כי לא המחזות אשמים, גם לא הקהל.
אותם מחזות ואותו קהל שלפני
שנה, שנתיים ושלוש התנכרו זה לזה,
הפכו עתה לידידים טובים. שפע חסר תקדים
פוקד את מרבית התיאטרונים הגדולים
וכמעט׳ את כל להקות התיאטרון הקטנות.
שוק שחור בכרטיסי תיאטרון הוא כיום
תופעה שהפכה חלק מההווי ממש כבמופעי
ספורט המוניים.
נמאס — זה היה שם המחלה שאיימה
לפגר אתי התיאטרון בישראל. לקהל פשוט
נמאס לראות שנה אחרי שנה, הצגה אחר
הצגה, את אותם הפרצופים, לשמוע את
אותם הקולות. רבים מהם כבודם במקומו
מונח: שמות מפוארים שהגיעו להישגים
בימתיים נכבדים. אך אמן שאינו יורד מהבמה,
אפילו אם הוא מחליף את תלבשתו,
שוב אינו מספק את הגירויים יוצרי המתח
החיוניים לכל הצגת תיאטרון. עקרון הקהות
הלקוח מתחום החושים, הוא שהבריח
את הקהל הישראלי מאולמות התיאטרון.

י נ פו רמציהרומנית
מזה זמן רב לא משכה קבוצת
כדורגל אורחת תשומת לב כה
רבה במו הקבוצה הרומנית ״די־נאמו״
בוקארשט, שגברה השבוע
על הנבחרת הלאומית, הפסידה
לנבחרת חיפה. מדווח כתב
״העולם הזה״:
ציפייה בת 25 שנים חלפה. עמדנו מול
חלום בהתגשמותו. קבוצת כדורגל רומנית
הגיעה לישראל. שפשפנו יד ביד, עצרנו
מונית ודהרנו למלון הירקון.
״אנו יודעים הבל:״ פקיד הקבלה
אינו נותן לנו סיכוי רב :״כבר היו כאן
עתונאים. יש אצלם משמעת של ברזל. אינם
מוציאים הגה מיותר מהפה״ .ציפינו שמא בכל
זאת יוציא מישהו הגה לא מיותר מהפה.
קראנו למלצר וביקשנו לשלוח פתק לראש
המשלחת. כעבור שעה חזר. בפתק היה
כתוב :״אמרנו מה שהיה לנו להגיד במסיבת
העתונאים. יותר פרטים לא נוכל
למסור״.
מסתבר כי האוכל הוא פולחן גדול אצל
הרומנים. הטבחים במלון הירקון עברו
באחרונה קורס מזורז להכנת גראטאר. צל־חות־עץ
מיוחדות, נוסח רומניה, נרכשו
לכבוד המאורע. איכשהו עברו השעתיים,

• בחנות בדאון את כילי תשיג
מבחר עשיר של בדים מתוצרת הארץ
ותוצרת חוץ, מן האיכות המעולה
ביותר. מיטב אריגי הצמר לחליפה נאה
ואלגנטית אצל בדאון את כילד,
תל־אביב, רחוב נחלת־בנימין ( ,43 טלפון
.)64005
• חלון הראתה קורץ להכנס פנימה —
ולנשף פורים הצעה מיוחדת: חולצות
לבנות מבד ללא גיהוץ, פרלון ודק־רון,
בחנות האלגנטית להלבשת׳ גברים
ויקטור, תל־אביב, רחוב בן־יהודה 6
(ליד מוגרבי) .מתנות חג נאות ומיוחדות:
עניבות ,1963 פרפרים, טתיסט, מכנסיים
יפים מקאמגארן וטרילין, ז׳קטים לאביב
מטוויד וג׳רסי והלבשת גברים נאה
ומובחרת.

שחקנים גוריון, צרפתי והורגל כ״גיכור היום״
החלפה תציל ממות

• מתנת פורים לבת זוגך — זה טיול
נעים בקטנועך. עם פרום האביב ותחילת
עונת הטיולים בכבישי הארץ, צייד את
הקטנוע שלך במגן רוח אצל מנחם,
תל־אביב, רחוב הרצל .82 הבטח לעצמך
אביב נעים ושמרת על בריאותך.

המנוי-
5י.מ־\ז
וזפז \ 1ג ג,
13־>ז

אגתג 1וז$דם.

אמיתי רק באריזה אדומה
— כחולה עם תמונתו של
ילד ״טקסטיל שמפו״
תל א בי!

בן יהודה 49

תוצרת נקח — תוצרת איכות
המפיצים: חב׳ נורית בע״נז.

האחרון כתור. הנסיון לימד את ה והסעודה הסתיימה. פקיד הקבלה העלה
לקח. רק נעשה חילוף משמרות בתיאטרון רגשי רחמים על פניו :״פנו אל זה —
כלשהו והקהל הציף את האולמות מבלי הצביע על אדם מבוגר — אולי אצלו תוכלהתחשב
ברמת ההצגות. זאת למדה הבימה לו להוציא משהו״.
באירמה לה־דוס, בראשית וילדי־הצל, שפנינו
אל ״זה״.
הביאו את התיאטרון הממלכתי לפרוספ־
״מה אתם רוצים לדעת?״ ענינו בצני״עלהכדומה?״
האהל
,״הכל.״ ״הכל על
ריטי שלא ידע כמוהו. זאת למד עות:
שחילוף המשמרות הכללי בהאידיומית הניח רגל הרומני.״ ״קשה לענות.״ הוא ביקש
לו לנשום לרווחה. זה היה גם סוד הצלח סליחה לדקות ספורות, חזר כעבור שלושים.
תו של התיאטרון החיפאי. התברר ש״בולם
עובדים קשה!״ ״שאלי״
פנים חדשות, אפילו אינם עטורים בהילה
פקד, כשהוא מחזיק בידו פיסת נייר לבנה.
של הצלחה ותפארת העבר, ואפילו היש שאלנו אם כדורגלני דינאמו הם באמת
גיהם צנועים, הם כיום גורם המשיכה ה חובבים. הוא נפגע מהשאלה, רכס את
עיקרי של התיאטרון בישראל.
מעילו מיושן־האופנה, בעל שני טורי ההתיאטרון
הקאמרי, שהצלחתו בשנים ה כפתורים, קם והצהיר :״חבר, כל כדורגראשונות
נבעה אף היא מאותו עקרון, למד לני דינאמו הם חובבים טהורים. כולם עובאת
הלקח האחרון. רק אחרי הכשלונות ה דים קשה. אין פרופסיונלים ברומניה!״
אחרונים, שנראו חמורים פי כמה לאור ביקשנו מהמרואיין לשבת.
מישהו קרב אל שולחננו. עשינו עצמנו
הצלחות׳ התיאטרונים האחרים, הגיעו מנהליו
למסקנה, שעדיין אינם מוכנים להודות כלא מבחינים בו, אך איש שיחנו נאלם
בה: שאם כי ספק אם יש עדיין תחליפים לפתע. דו־שיח קצר ברומנית והשניים התלזלמן
לביוש, יוסי ידיך או חנה מרון, יישבו. שמחנו. עתה נוכל לשאול ולקבל
הגיעה השעה להזרים דם חדש על במת תשובות משני אנשים. אלא שהם נאלמו
דום, לבסוף הרהיבו עוז :
התיאטרון.
״כמה עולה אצלכם זוג גרבי סטרץ׳?״
כשעלה השבוע המסך על ההצגה החדשה מבט נוסף שלהם נתקל בשעון הזהב .״ובקאמרי׳
,מחזהו של המחזאי הבלגי השנון כמה עולה אצלכם שעון זהב?״
מישל דה גאלדרוד גיבור היום (פאנטאג־הם
לא התפעלו מהמחירים. ממילא אין
ליז) ,שוב לא בלטו בה אנשי הגוארדיה להם כסף .״וכמה מרתיח אצלכם קצין־
הזזתיקה. התפקיד הראשי נמסר לשחקן משטרה, וכמה מרתיח אצלכם פקיד־ממשל־משני
(יהודה פוקס) ושאר התפקידים החתיי״
ענינו כי המשכורת היא לפי דירוג
שובים לדמויות חדשות, ביניהן הזמר־שחקן ממשלתי. השניים צהלו :״גם אצלנו״.
ישראל גוריון מצמד הדודאים וצדוק צרסוף־סוף
הגיע תורנו לשאול :״כמה שחפתי.
קנים
בינלאומיים יש בקבוצה?״ מבט של
היה זה סמלי שהמחזה שבישר את ה תמיהה .״כולם.״ ״הרי בפירסומים המוקשינוי
היה סאטירה במרכזה עומדת מהפ דמים צויין כי רק שבעה משחקני הקבוכה
מצחיקה שגיבורה אף איננו יודע על צה הם בינלאומיים?״ ״אם אתה יודע, אז
מדוע אתה שואל?״
קיומה.
חפולם מזח ! 330

אנשים
היכן עובדסודד *
לצעדת ארבעת הימים החליטה להצטרף
השנה אישיות חשובה ויפה — לאה
לאונר, רעיית ראש־עיריית ראשון־לציון.
לאה, אם לשלושה, עורכת מזה כמה שבתות,
יחד עם עוד ארבע אמהות ראשוניות,
הרצות לקראת היום הגדול. הן צועדות
35 קילומטר בכל שבת. קבוצת הנשים
עדיין לא החליטה מה תהיה התלבושת האחידה
שלה. הברירה היא בין כובעי סומבררו
לבין קסדות. בבר ביום ששי הקרוב
ניתן יהיה לראות את לאה לאונר צועדת
בצעדת הלילה בנגב. היא מקווה לשכנע
גם את בעלה נועם לאונר להצטרף אליה.
בתשובה לשאלה מדוע החליטה לצעוד, הסבירה
:״בשבילי זאת מנוחה, ארבעה ימים
לא לראות את הבית והילדים, אתם יודעים
מה זה שיר־הלל לוהט למרדכי

שר,ד,מחאות היו בסדר פרט שהתאריך שנרשם
על גביהן היה שנת 1963 לפני
הספירה אליעזר כר״לב שהתפרסם
בשעתו כמגינם של נאשמים ללא
עורכי־דין, ביניהם ויקטור מיזאן ודוד יע־קובוביץ,
הועסק במכירת תוכניות במוזיאון
תל־אביב, בעת שהוצגה שם תערוכה
ואן־גוך. דמותו ההדורה וזקנקנו הלבן
גרמו לכך שתלמידים ממבקרי התערוכה
פנו אליו :״האם אתה ואן גוך?״ לכשחזרו
השאלות ונשנו, נפטר בר־לב מד,טרדנים
בהפטירו הן. תוך זמן קצר פשטה השמועה
בכל בתי־הספר בעיר שואן־גוך מוכר
בעצמו את התוכניות לתערוכתז מבין
חצי תריסר השחקניות שהציעו את מועבר
דותן לתפקיד היצאנית מארגו בסרט אל־זוראדו,
שבהסרטתו מתחילה חברת גבע
בשבועות הקרובים, זכתה גילה אלכד
גור בתפקיד. זיוה רודן שהציעה את
מועמדותה, נפסלה משום שנראתה יותר
מדי ליידי בתפקיד היצאנית. כשבאה גילה
לחתום על החוזה, פרצה מחלוקת בינה
לבין בעל האולפנים מרדכי נכון על
גובה השכר שישולם לה. לבסוף הציעה
גילה פשרה: אני מוכנה לקבל יומית את
אותו הסכום שמרויחה מארגו במציאות.
להפתעתה היה נבון מוכן לתנאי זה. רק
אז התברר שנכון מתכוון לתעריף שהיה
מצוין בספרו של יגאל מום ד נזו ן _ 7ל״י,
בעוד שגילה טענה שעליה לקבל לפי התעריף
הנוכחי — בין 15ל־ 20ל״י לכל
לקוח. הפשרה נמצאה באיזה מקום באמצע.

בערב יצא לבלות במועדון סוף העולם.
הוא נהנה מהאווירה שבמקום, עד שנעתר
להפצרות לגשת לפסנתר, לשיר ולנגן•
למרות האזהרות המוקדמות על טיבו
של הפסנתר, נדהם בקו מהצלילים שעלו
מהגרוטאה, הצהיר בהתפעלות :״פסנתר
גרוע מזה לא קיים בעולם!״ השיב לו קברניט
נמל אילת, אנריקו לוי :״אולי זה
הפסנתר הנורא ביותר בו נתקלת, אבל זה
הטוב ביותר שיש לנו באילת״ .באותו
מעמד התפעל בקו מהדמוקראטיה הישראלית,
כשראה את מנהל נמל אילת מבלה
בידידות עם אחד מפועליו השובתים, באותו
מועדון .״גם זה, כמו הפסנתר, יתכן רק
בישראל,״ החליט בקו בתום הקונצרט
של הכנר יהודי מנוחין בהיכל התרבות,
הריע לו הקהל בבקשת הדרן. מנוחין יצא
אל הבמה, הודיע כי ישמיע קטע נוסף
משל באך. קטע זה, הסביר, הוא משמיע
לזכרו של המנצח פריצ׳י, שמת לפני ימים
מספר, והיה ידידו הקרוב. לכן, ביקש מנו־חין,
לא למחוא כף לכשיסיים את נגינת
הקטע. אך ברגע בו הניח את הקשת, פרץ
הקהל במחיאות כפיים סוערות. על פני
הכנר עלתה הבעה תמוהה והוא נרגע רק
אחרי שהסבין־ו לו כי חלק גדול מהקהל
לא הבין את בקשתו, כיון שאינו שומע
אנגלית שיטה מקורית לסחיטת בי

ה דו ב שי םבר אנ דוו *
דור חדש קם. דור של דוגמניות אשר
צעדו השבוע על מסלול לא קומפאקטי במלון
דן, בתצוגת אופנה לבגדי חוף וים,
לטובת אילנשיל פוליו. המנחה יהודית
גלע די הודיעה ש״בת־הנעורים היא כה
נרגשת לקראת הראנדוו הראשון שלה.״ מה
לובשים בראנדוו? ״מכנסי ביקיני בפיקה
מודפס, מקושטים במלמלת גפיור!״ בת־הד
עורים הנירגשת היתד, הדוגמנית עדנה
הדפרין ,20 ,רמת־גנית, שזכתה לפני
שלוש שנים בתואר הנכסף ״סגנית מלכת
הרגלים הישראלית״ .מאז הספיקה הסגנית
הדקיקה לסיים את שירותה הצבאי ולהיות
פקידה, בימים שהיא אינה דוגמנית
״המלחית השובבה שלנו היא אמי
גבאי ״,הודיעה המנחה, לצלילי תזמורת
מתמוגגת ,״היא מסתובבת ומסתובבת לה
בז׳אקט כותנה עם המצנפת האופנתית,
ולמען יחם לה — הביטנה היא מפלאנל.״
ארבעה ימים לאחר התצוגה המריאה אמי
גבאי המיניאטורית, בעלת התואר הוזתיק
״מלכת החופים הישראלית״ ,אל חופי ברא־זיל
טירונית צועדת אחרת היתה

שמעונה וסיסו כסטרץ׳
טירונית

תואר

מקלף, התפרסם השבוע בשבועזן האמרי־קאי
טיים. בין השאר מספר העיתון כי
מקלף סיהר את סדום, שהייתה, בבואו,
כמו סדום התנ״כית ,״עיר של חאשיש וזונות״
.העיתון משבח את מקלף על כשרונו
האירגוני זהמינהלי, מייחס לו את
הפיכת מיפעל־סדום הכושל לאחד מייצרני־האשלג
החשובים בעולם ישראלי אחר
שזכה לפירסום בשבועון אמריקאי הוא העיתונאי
עטאלדה מנצור, לו הקדיש
ניחזזיק כתבה ארוכה. יומיים לאחר הופעת
הכתבה נתבקש עטאללה על־ידי מו״ל אמריקאי
לשלוח לו את ספרו הערבי, אהבתה
של סנזירח, כדי לשקול אם לתרגמו ולפרסמו
באנגלית ימים מספר לפני ההצבעה
בכנסת על המימשל הצבאי, שלח
יושב־ראש הנהלת הקואליציה ח״כ מפא״י
עק נ-א גוברין, מכתבים לכל ח״כי מ־פא״י
בכנסת, דרש לא לעזוב את ירושלים
בערב שלפני ההצבעה. למחרת פגש בו סגן
שר־האזצר, ח״כ יצחק קורן, והעיר:
״לשם מד, המכתבים? יכולת לנהוג כפי
שנהג פטרים לומומבה שהיה נועל את
חברי הפרלמנט הקונגואי בבנין עד תום
ההצבעה.״ השיב לו גוברין :״לא הייתי
רוצה ללכת בדרכו של לומומבה לאחר
מה שעלה בגורלו פולה טוז ם,
אשתו פשוטת ההליכות של בעל הצהרון
ידיעות אחרונות, המתגוררת בחווילה רמת־גנית,
נוהגת, שעה שהיא ממהרת העירה,
לעצור את המכונית הראשונה העוברת
על פניה. אחרי שאירע לה לנסוע פעמים
אחדות בחברתו של אותו נהג, החלו לשו־..׳
חח ביניהם .״היכן עובד בעלן?״ התעניין
המסיע .״בידיעות אחרונות,״ השיבה. את
תגובתו של הנהג מספרת פולה המשועשעת
לכל ידידיה :״לא יכולת להתחתן עם
העורך? אז היית יכולה לנסוע במכונית
משלך!״.

האאתה ואן גו ך?
הזמר והמלחין הצרפתי ז׳ילבר בקו,
ניצל את שהותו בישראל כדי לבקר מסתר
ימים באילת. הוא סייר בסביבה, התעקש
לנסיע דווקא בג׳יפ או בטנדר, כיאות לעיר
חלוצית, דחה את המפונית ההדורה ששלחו
העולס הזה 1330

עדנה במערכת סקוטית
כתר לרגליים

רי בקה סיסו בת ,21 סוחבת גם היא
תואר י מלכותי — ״סגנית מלכת המים״.

פשוק ה? 11 בו ע
• ח״ב מק״י מאיר וילבר :״יהודי
ברית־הימועצות ר,ם היהודים החופשיים
והמאושרים ביותר בעולם.״

• מזכיר

נזיבחן־אש בבגד־ים
, 1זיי
קורות טובות על הצגה, הפעיל השבוע
חיים ט,־עול, במאי התוכנית היסטוריה
בגרוש המוצגת במועדון התיאטרון החיפאי.
למסיבת העיתונאים, שנערכה לרגל
ההצגה, הגיע טופול כשמזוודה גדולה בידו.
הוא שלף מתוכה שתי גולגלות אדם ופתח
את דבריו :״זה קרה לעתונאים שכתבו
עלינו ביקורת רעה״ .ליתר בטחון, הפעיל
ט, פול אמ^.עי שכנ! ע נוסף: הוא חילק 7כל
עתונאי המחאה על סך 250ל״י בצרוף

• שר־התחבורה

ישראל

יהודה, בתגובה על פרשת התקלות ב־שדה־התעופה
בלוד :״אני לא רוצה להיות
גיבור שמיריד ראשים של בני־אדם.״

• ח״ב אגודת ישראל שלמה

לורנץ, בנאום בכנסת :״כמיליון נפשות
נרצחו בישראל מאז קום המדינה על ידי
הפלית מלאריתיות!״

פרופסור ישעיהו ליבוכיץ:

נק לעתונאים מתוך הבנה למצבם הקשה.
רק במאוחר הבחינו העיתונאים הנבוכים

ההסתדרות

בקר :״תנועת צרכנים של ההסתדרות היתר,
קיימת כבר מזמן, אילולא העובדה שכל
מפלגות הפועלים מאוחדות בשאלה זר.״
• הזמרת ברכה צפירה, על היחסים
בין העדות בארץ :״אנו המזרחיים
איננו יכולים להיות שווים למערביים בכל,
מפני שהם נושאים עוד את הגלות על
גבם ויש להם תסביכים בלי סוף.״

קלארה כשימלת־חוף

אהרון

שמעונה בטוניקה
משוחררת מנושא

י י.״ז> -״ייו-יי־״י יידיי דל הכיר בדימונה
יותר מאשר כל הכנסת, כל ועדת החוץ
והבטחון ואפילו יותר מאשר רוב שרי
הממשלה.״

קולנוע
סרטים
המלצה לשנו

סגני ת

מ ז ינת המטבח
הי שר אלי׳
גג׳בלינ ש בהן פגי שהאת

מתכון השבוע :
שמחתי להזדמנות שהוצעה לי להביא
לקוראות המדור מעט מחויותי בשטח
הבישול.
כי מי כמו עקרת בית יודעת שאכן
חויות לא מועטות מזומנות במלאכה זו.
התחרות על התואר ״מלכת המטבח
הישראלי״ ,היה בה לגבי, לא מעט משום
הוכחה כי הגיע הזמן להעניק לבישול
את המקום המיועד לו.
אך קודם שאתחיל, תרשו לי ״וידוי״
אישי קצר.
שני תחביבים לי: בישול ומוסיקה.
לכאורה, צרוף מוזר.
אך מחשבה שניה ת, כיח כי שני אלה
— אמנות הם בפני עצמם. והרי כל
אמנות, ביסודה, הריהי ענין של הר
הסנט
ימליץ ויאשר (מוגרבי, תל-
אביב; רון, חיפה; ארצות־הברית) נראה
ממבט ראשון יצירה נועזת ותוקפנית המכוונת
להסרת המסווה מעל פני אחד המוסדות
המכודנים והמעצבים את גורל העולם
— הסינאט של ארצות־הברית. כפי שבויים
על ידי הנמרץ והפשטני שבבמאי הוליבוד,
אוטו (אקסודוס) פרמינג׳ר, מכיל סיפורו
רב־המכר וד,סנסציוני של אלן דרורי, את
כל הסממנים העשויים לזעזע את הסבורים
שנבחרי־עם הם דמויות אצילות, מוסריות,
אידיאליסטיות או חכמות.
הסרט סובב סביב מצב פוליטי דמיוני
המפתה לערוך השוואות היסטוריות או
לזהות דמויות ידועות בין גיבורי העלילה.
קל לעשות זאת, שכן עיצוב הדמויות הן
על ידי דרורי והן על ידי פרמינג׳ר נעשה
בצורה סטריאוטיפית מאוד.
נשיא ארצות־הברית (פרנשוט טון) ממנה
כשר־החוץ אחד בשם לפינגוויל (ד,נרי פוג־דה)
הידוע כליברלי בהשקפותיו. מינויו
זקוק לאישור הסינאט.
הרוב שיש למפלגת הנשיא בסינאט עשוי
לאשר את המינוי בקלות לולא התערבותו
של הסנאטור הדרומי קולי (צ׳ארלם לוה־טון)
,הנוטר ללפינגוויל, איבה אישית, דורש
לחקרו בפני תת־ועדה של הסינאט, בה
מואשם המיועד לתפקיד שר־החוץ בפשע
הגדול ביותר — קומוניזם.
לפינגוויל מנסה להגן על עצמו בפני הוועדה,
מוסר עדות שקר. הוא מעמיד את היו־

לילבי ברגמן ב״השכדית והאהבה״
הדוד לימד דודים
וות ממושמע תחת פיקוחו המקצועי המבריק
של פרמינג׳ר, מרתקים גם בקטעי
המלל הארוכים שבסרט. אך אפילו הפקחים
והעצמאיים שבהם אינם מצליחים להפוך
את ההמלצה והאישור לאתגר ולמרד.

מ ה מוז ר?

בתוככי רוסיה המוזרה (מקסים,
תל־אביב; ברית־הנזועצות — צרפת) היא
יצירה מעליה מרחפת השאלה הגורלית:
האמנם ככל האדם הרוסים? התשובה, הניתנת
בצילומים הצבועים בצבעי האוגניוק,

מוניה.

אף שאין אמנות הבישול, כשאר אמ־נויות,
בת אלמות, הרי מקום נכבד לה
כ״תבלין״ מהנר, ומענג לחיי היום יום.
הכנת תפריט לא רגיל, או במתכון
מיוחד — מעניקה לי הרגשה אמיתית
של יצירה !הישג. ואלה מביאים לי עונג.
אני מקוד, כי תמצאי בהצעותי עניין.

מעדן בננות
הנה תוספת אקזוטית אותה מגישה
אני עם אורז תפוח, לכבש, תרנגולת,
או אוז (הכמויות ל־ 6מנות) :
6בננות קשות בגודל בינוני.
! 2כפות מרגרינה נמסה.
מלח.
קלפי את הבננות, שימי לתוך תבנית
אפיה, או פאירקס משומן היטב, ברשי
היטב כל בננה במברשת עם מרגרינה
נמסה וזרי מלח. אפי בחום בינוני כ־
15־ 13 דקות, עד שיתרכך, צקי על הבננות
! 1כוס רוטב קרי. רוטב זה הוא
אחד האהובים עלי. והנה אופן הכנתו:
3כפות מרגרינה.
1בצל גדול קצוץ.
12 גרגרי פלפל.
1כפית אגוז מוסקט• מגורד (או
זנגויל, או ג׳ינג׳ר).
2עלי דפנה.
!1־ 2כפות אבקת קרי.
3כפות קמח.
! 2כוסות מים רותחים.
מלח לטעם.
המיסי את המרגרינה, טגני את הבצל
עד שיזהיב, הוסיפי את כל המצרכים
ובחשי עד שהרוטב יעלה בועות, סנני,
צקי על הבננות׳ כשהן פרוסות על פני
אורז.
אשמח לשמוע את דעתך על הצעתי.

״נערות לפאריס
דדי לי, ואני לא!
שב־ראש הצעיר שלה (דון מוריי) בפני
דילמה חמורה: להכנע ללחצו של הנשיא,
התובע את אישור המינוי, או לפסול את
המועמד. אותה שעה מופעל על היו״ר גם
לחץ סחטנים, המאיימים לגלות כי בעת
שרותו בצבא היה הומוסכסואליסט. התוצאה:
הוא מאבד עצמו לדעת.
מאחורי אוירת הנימוסין והכבוד ההדדי
השוררת בדיוני הסינאם מגלה הסרט
את הכוחות הפועלים האמיתיים: קנאות
וקנאה, חשבונות אישיים ולחץ מפלגתי,
שחיתות אישית וצבורית והרבה טמטום
וצרות מוחין. זהו מצב האפייני להרבה
פרלמנטים בעולם, כגון אלה שבהם אין
המצפון, המוסר או השכל הישר מכריעים,
אלא חישובים אישיים ומפלגתיים.
חוקי המשחק. אבל במבט שני מתגלה
הסרט כיצירה פושרת ופשרנית. חולשתו
היא בחוסר נקיטת העמדה מצד יוצריו׳
כלפי המאורעות והאישים המתוארים
בסרט. המסקנה המתבקשת היא, שאלה הם
חוקי המשחק בפוליטיקה, אותם אפשר לברך
או לגנוח, אך תמיד יש להשלים עמם.
הדבר המשתמע מהסרט אינה הסכנה שמהווים
נוהגים ויחסים אלה, המקובלים בסינט,
אלא, לכל היותר, שזירת פעילות אכזרית
זו אינה מקום לרכי־לבב.
צ׳ארלס לוהטון בהופעתו האחרונה, ותריסר
שחקנים ידועים -אחרים, פועלים כצ־

אינה מניחה מקום לספק: הרוסים הם מוזרים,
מוזרים מאוד.
הנה למשל הנוער המוסקבאי. במקום שמצפים
ממנו לבנות טילים, לטיס בחלל,
להפגין למען קובה ולעקוב זה אחר זה,
הוא מבלה בשיט על הוולגה, במזמוטי
אהבים בבריכות שחיה מפוארות ובהאזנה
לפואימות ליד פסלו של מאיקובסקי. במקום
לעמוד בתור ללחם עומדים בתור למתלי־אום,
ובמקום להתגייס לבנין צוללות אטומיות,
מתגייסים לבנות סכר בסיביר.
אולם לשיא המוזרות מתגלה רוסיה כאשר
מתקרבות המצלמות לקולחוזים. מתברר
שברפתות יש פרות ושחולבים אותן
במחלבות חשמליות; שבאווזיות יש אח־זים
ובדירים יש חזירים. וזה עוד כלום לערמת
ד,תעשיה: לבתי החרושת יש ארובות וב־כבשנים
בוערת אש ועוד כהנה וכהנה
דברים מוזרים ומשונים ׳המעוררים התפעלות,
הערצה ותדהמה.
מה מותר לראות? זהו הסרט הראשון
בקופרודוקציה סובייטית־צרפתית. הרוסים
תרמו את הנוף, את החתיכות ואת
העבודה. הצרפתים את השפה, הציונות
ושלושה עתונאים שעובדת סיורם ברוסיה
משמשת תירוץ לכל הסרט. למרות הבדיחות
המפוקפקות פה ושם, והמצבים הקומיים,
אין זה אלא סרט תעמולה לתיירות,
בו מראים בדיוק מה שמותר לתיירים לראות
ברוסיה בסיורי אינטוריסט: בתי
מלון,
רחובות ראשיים, מופעי אמנות וסכרים.
ואם זוהי באמת כל המעצמה המטילה
חיתתה על העולם, אין עובדה מוזרה מזו.

ועסשה שז י
תור מלכות שדיים הגיע. הן מולכות עתה
בכיפה על בדי הקולנוע. נדמה כאילו
כפה שד את במאי הקולנוע ומה שנחשב
בשעתו כהעזה בולטת אינו היום אלא
אביזר חיוני לכל סרט המתכוון להיות
מוצג גם בפני קהל. בשפע בלתי רגיל
ניתן למצוא אותן לאחרונה על בדי תל־אביב,
כשהסקנדינאבים, שהיו הראשונים
למעשה ד,שדוני, נותנים את הטון גם הפעם.
השבדית אהבה (תמר, תל־אביב;
שבדיה) הוא סיפור על השבדית וחוסר האהבה.
אהבה אין אבל מין לא חסר.
איזה מין מין זד? ,
לצרפתיה הוא משמש כסמל מסחרי, לאמריקאית
תירוץ לביקור אצל הפסיכיאטר
ולישראלית סעיף בתעודת הזהות. עבור
השבדית זהו פשוט אמצעי תשלום. אפשר
לקנות בו קפה, בקבוק בירה, טרמפ או
גג ללילה.
החינוך מתחיל במשפחה. מה שלילבי
הקטנה, שכמו רוב השבדים הידוע ם שם
משפחתה הוא ברגמן, לא יודעת על המין,
מלמד אותה דוד טוב הנמצא תחת השפעת
הבירה. לרוע המזל מתנגדים הוריה לחינוך
כזה בגיל כה צעיר 16 שולחים אותה
למוסד בו היא לומדת כל מה ששכח
הדוד ללמד.
היא חוזרת הביתה. רק הדרך לגד,ינום
רצופה כוונות טובות.
הדרך לשטוקהולם רצופה בטרמפים, וכל
טרמפ הוא שיעור נוסף בתורת הדודים.
כשהיא מגיעה ליעדה יש לה כבר נסיון
כלכלי עשיר בתורת המטבע העובר לסוחר
בשבדיה.
מה שמפתיע לגבי השבדים הוא מוסר
ההשכל: המין, כמו הפשע, אינו משתלם.
לילבי הקטנה חוזרת למוסד להתחיל בם־
בוב נוסף.
גערות לפאריס (זמיר, תל־אביב, דנמרק)
,הוא סרט חינוכי לצעירות בלבד. חבל
שהכניסה למבוגרים בלבד.
הקשב! מתריע הגל החדש הדני. פאריס
היא לא מה שאתן חושבות. פאריס היא
אולי העיר העליזה ביותר בעולם, אבל ארבע
חמישיות ממנה מתים מצער. מאכזבה.
מרעב. הומוסכסואלים מסתובבים ברחובות.
זאבים שוכב ם במיטות. כיפות אדומות
נכנסות להריון. מכשפות זקנות דורשות
שכר־דירה. אז בבקשה להפסיק לחלום על
העיר הזאת. שבנה בבית. אחרת יקרה לכן
בדיוק מה שקרה ללנה, ברברה ומאריאן —
סטודנטיות שוודיות לאמנות שרצו להשתלם
בפאריס.
מאריאן התחילה להדביק מודעות. לנה
התקבלה למכבסה ציבורית. וברברה ניצבה
ערומה לפני כיתת־ציירים. שלושתן, על
קיבה ריקה, חיפשו את האושר האבוד מן
הבוקר עד חצות. מאריאן מצאה שרדי,
לנה —,כושי, וברברה — הומוסכסואל.
בשביל זה מוכרחים לנסוע לפאריס? במאי
לא־ציני מטיף ציונות בסרט צונן: מה חסר
למולדת — לסקנדינביה?
ואז אורזת ברברה, שלא היה לה מזל
בחיים, רק שדיים, את מזוודתה וחוזרת למולדת.
איכפת
למישהו? כן. מדוע לא עשתה
זאת בהתחלה?
העולם הזה 1330

לפי הכמויות, אפשר כבר לייסד את מועדון
האבודים הים תיכוני בע״מ.
ישנם מין טיפוסים כאלה, שיש להם כי־שרון
עילאי או מזל, למצוא תמונות על
הריצפה. למה לי אין מזל כזה? פעם אפילו
יצאתי לרחוב לקושש תמונות. מצאתי קליפות
של גרעינום, עטיפות של מסטיק, הזמנות
לחתונה, ניעל־התעמלות שמאלית ושום
תמונה.
הסטאטיסטיקה המונחת על שולחני אומרת
שהכי הרבה אוהב הדור הצעיר לאבד
יאת עצמו על ריצפת אוטובוס קו .4אחריו
צועד קו .5אחריו ג׳יפים צבאיים, שורות
אחרונות בתיאטרון, וראשונות בקולנוע.
המוצאים מתאהבים תמיד ממבט ראשון כאבודים.
ללא סיבה, כפי שאתם רואים, כי
האהבה היא ע״וורת. תמיד יוצא לבחור
למצוא תמונה של בתורה, ולהיפך, אבל
לא קורה שבחור מוצא בחור• ,או בחורה
בחורה. למה? אין למה. ככה.
השבוע ערכתי טיהור מקיף בתיק המבוקשים
לשנת .62 הנה אחדים. מי מכיף ומי
יודע?
אגב, אתם הנאבדיס, אינכם מרגישים במקרה
את עצמכם טיפשיים לגמרי, כשאתם
רואים את עצמכם מודפסים? אבל אל
תפריעו לעצמכם. המשיכו לאבד, בבקשה,
המשיכו. למה אתם חושבים משלמים לי?

כקולנוע

(:)1/1330
״היה זה בשבתי בקולנע. עם הדלקת הארות,
בהפסקה, נפל מבטי על בחור־חמד
היושב מולי( .ראה תמונה) .מבטינו נפגשו
למשך כל ההפסקה, כמעט, ואף עם תחילת
הסרט לא היה ביכולתי
להתרכז בנושא
המוקרן על הבד.
עם תום הסרט
היה מקומו של שכני
ריק.
״ליבי כאב עלי.
אך בקומי מהמושב
הרגשתי בתמונה
על הריצפה. הרמתיה.
היתד, זו תמונת
אוחו עלם. אך
בה הוא נהיר, צעיר
יותר ובמדי צד,״ל.
שבתי הביתה, מתוך מחשבה לפגוש
עלם זה בכל מחיר.
״עברו ימים. אבל מחשבה זו לא משד,
ממוחי. עד שניזכרתי בך, רדתי. בוודאי
תראי במכתבי זה מקרה רגיל, אך האמיני
אין באפשרותי
לישהוא לאכזה. ופשוט
לשכנע אותך במילים אחרות ..ברצוני לציין
שאני בת 17 אביבים, אוהבת חיים, וכן
בעלת חוש הומור. לתאר את הבחור אין
צורך.אך בכל זאת אדגיש כי הוא יפה־תואר,
ובעל הופעה אצילית״.

כקפה

(:)2/1330
״פגשתי את גודולה הרמן ליד ספל א0פ־דסו,
בקפה ערפילי בדיזנגוף. לרבע שעה
ילא יותר. היא נעלמה אחר כך, ואני לא
האמנתי ששוב לא אראנה עוד. רק בתמונה
שהשאירה על הכסא.

מכיר? מי יודע?
את גומלה הנהדרת
בשערה השחור
כעורב, עיניה
הירוקות עטורות ההמשגעים-
ריסים,
טבעיים,
שלגמה אספרסו
ועישנה גולו־אז,
.אני מציירת!׳
אמרה לי אז בצרפתית
מגומגמת בת
הדור הצעיר, שקם
כגרמניה לאחר המלחמה. היא נולדה בש־טוטגארט
לפני 23 שנה, ומאז חמש שנ-ם
משוטטת עם ידידה שק שינה — באירופה
ואפריקה, .אני אוהבת הרפתקאות, אני סקרנית,׳
אמרה לי אז, ברבע השעה היחיד.
״לא איכפת לי כמה אמת וכמה דימיון

בסיפורה אבל איכפת לי מאד היכן היא
עתה — גומלה שלי.״

כרחוב ארדוזוח־כ

גיליתי, לתדהמתי, על מושב הספסל תמונה
מרעישת־לב זו. נגע
ללבי המבט הכנה,
הענוג והרך הנשקף
מעיניה של נערה
זו אודה לך אם
תואילי לפרסם קול
קורא במדבר, בצרוף
תמונה זו זרג־שותי
הלוהטים, לאותה
נערה שתפנה
אליך ותציל נפש
מישראל. נכון
אני לעניין אותה בספרות
ואמנות, מוסיקה ואף בפוליטיקה.
היא תרגיש נוח בחברתי, אני מבטיח. יוסי
גולוביצקי, רח׳ שטמפפר ,20 פתח תקווה.״

(:)3/1330
״את התמונה הזאת מצאתי ברחוב אר־לוזורוב,
פינת בן־
יהודה. אחר חיפושים
לאורך כל רחוב די־זנגוף
לא מצאתי כל
בהורה אשר דומה
לתמונה. אבקש מאד
לפרסם את התמונה,
כדי שגם אני
אדע מי הבחורה הנחמדה
אשר בה. אז
גם אוכל להחזיר לה
אותה — אם רצונה
בכך.״ ואם רצונך
בכתובתו: עמוס
זלמונוביץ, רחוב קלונימוס ,6תל־אביב.

(:)8/1330
״מצאתי
את התמונה במקום לא הכי נעים.
אך בעל תמונה ניראה לי דווקא כן
נעים. חבל שתמונה
תיזרק סתם כך. אני
בת 19 אביבים, ואומרים
שאני נחמדה.
גבוהה ,166 וקצת
שמנה. הייתי מ־עוניינת
להכירו אישית
מפני שאני סוחבת
כבר חודשים
את תמונתו.״

כבינרת

אולי בנדרה

(:)4/1330
״לפני שבועות מספר, בהיותי בפיקניק
על שפת הכינרת, היה לי העונג לצלם
יפהפיה בלונדית, שעוררה
את הערצת
החברה. לצערי אבדתי
את כתובתה
של הנערה. אודה
לך אם תעזרי לי
לאתר אותה מעל
דפי עיתונך הנכבד״.
מי הוא? אורי זג־נר,
ד .צ.2587 .
111^ — 11111 ויו

כתוך התפריט

בקליפורניה

184^ 9דדינוו —יין
(:)6/1330
האיש הזה איבד את עצמו בבפינה ברחבת
קפה קליפורניה. מאחורי התמונה היה
כתוב כך :״נערות
המעוניינות להתקשר
אתי, תכתובנה לי
לפי הכתובת: רחוב
בן־יהודה ,18 תל־אביב.
שמי דני קפלן.
בן 16 וחצי.
אני מקווה שתקבלו
את ההעזה.״

במלאבם

(:)7/1330
״אמש בנוסעי באוטובוס

״את האדם האחרון שיכולה לעזור לי.
את התמונה הזאת מצאתי באוטובוס שנסע
מתל אביב לדרום.
אולי לגדרה, אולי
לרחובות, בחיי לא
יודעת. העיקר שהבכור
הזה מצא חן
בעיני ואני מוכרחה
להקיר אותו
ויהי מה.
״נ.ב :.תחזירי לי
אחר־כך את התמונה.״

כרככת

(:)5/1330
״ובכן, הסיפור הוא די באנאלי אפשר לא־מר
משעמם, אך איני רואה דרך. אחרת לה־שיג
את טלי זו. אני סטודנט באוניברסיטה
העברית בירושלים—
תלמיד המחלקה לגיאוגרפיה.
כשהיינו
בסיור בהרי־יהודה,
עברנו בבאר־שבע, ושם
בקפה מורים ,־ב
תוך התפריט, מצאתי
את התמונה,
תחובה, אולי, באקראי.
מה היה כתוב
עליה את יכולה לראות:
טלי, בית־הס־פר
לגיזרה לאונורה.
״קשה לאמר שחיי
אינם חיים מאז. אבל הייתי רוצה מאד
לפגוש את טלי מבית־הספר לגיזרה ותפירה.
למרות שאני סטודנט, אינני סנוב,
ואהיה מוכן להיפגש — מאד — אתה.
״ניסיתי לברר בבית־הספר אבל שם צחקו
לי, ולא ניסו אפילו לחפש אותה. בהקשר
אלי, אז אני בן ,22 עיניים כחולות,
גובה — 165 ומקווה שטלי אינה גבוהה,
ועם יומרות להגיע פעם למשרד־החוץ( ,מקצועי
השני הוא מדעי־המדינה ).ואולי עם
יומרות לקרב את טלי לאוניברסיטה. ד .ש.
רועי, דואר פנ מי, האוניברסיטה.״

כלא נעים

בפתח־תקווה

:)10/1330
״היא ישבה בחלון והביטה. לא בי. בהרי
יהודה. בחלון — של
רכבת ישראל. צילמתי
אותה. אבל
היא פירשה זאת לא
נכון, כמו כל הבחורות.
היפנתה את
ראשה והפעם הביטה
בי, אבל בעיני־רצח
, :עשה טובה,
חבר, התנדף מכאן,
אוקי?׳ אוקי. ביקש
תי סליחה על ההפרעה
והתנדפתי.

״מי זאת? ברצוני רק להודות לה ולתת
לה תמונה אחת. א־ן לה מה לפחד. אני
מתחתן בשבוע הבא.״

היו תלונות רציניות נגד השם שביט ,2
שהוא לא מספיק יפה. מה הנזצב בנזעצ־מות
אחרות?
האמריקאים מכנים את הטילים שלהם בשמות
גיבורים וענקים מיתולוגיים כמו —
תור, אטלס וטימאן.
ליריים יותר הם האנגלים. רשימת טילים
בריטית ניראת כמו תוכניית באלט — האביר
השחור, נעליים אדומות, והמים הכחולים.
•קחו
את הצרפתים. עם בריא. שני הטילים
המפורסמים שלהם הם פשוט: מוניקה
וורוניק.

שונא רגליים שמנות
סטודנטים, חומר־הגלם ממנו עושים מהנדסים,
בוני־האומה, עתיד המדינה, גרעין
המהפכה ...נו, טוב. אבל ברגע שעל
אחד כזה למצוא את האיקס שיצטרף אליו
לצעדת ארבעת הימים — יוצא לו האיקס
תמיד אפס .״אני מחפש אחת האוהבת ללכת׳״
כותב הסטודנט 11/1330 שהצליח
להגיע לשנת לימודיו האחרונה בטכניון,
״אבל רצוי שאהבה זו לא תהיה ארוכה מדי,
כי אינני אוהב — אפילו שונא — רגליים
שמנות. כמו־כן עליה להיות בעלת הופעה
מתקבלת על הדעת. רצוי לא סתומה. אני
עצמי טיפוס משעמם מאד. לא גביה —
— 175 ממשוקף, ואינני יודע לרקוד בגיל
.22 אם את חושבת שדרושה מילה טובה,
תוכלי לציין שיש לי מכונית, אבל הייתי
מעדיף שפרט זה לא יוזכר.
״נ. ב .אם את מוכנה להצטרף אני מוותר
על פירסוס המכתב ומעדיף אותך על
כל מה שעלול להופיע.״ לא, ת־דה.

על נושא הצעדה הולכת עכשיו באמריקה
הבדיחה הבאה: רולם רויס נעצר ליד
מלון־פאר. הנהג והשוער רצים לפתוח את
הדלת, ממנה יוצאת גברת מהודרת עטופת
מינק. אחריה מוציאים הנהג והשוער גברבר
בן 16 ונושא ם אותו בזרועותיהם למלון.
אורחת במקום שואלת בדאגה את
הגברת :״מה קרה לו? הוא לא יכול ללכת?״
הגברת :״למה שילך?״

ניגמר לה

מי אמר שהנוער שלנו חסר אידיאלים?
12/1330״בראש ובראשונה הוא חייב
להיות טיפוס צברי, לא חשוב לי אם הוא
יליד הארץ או לא, אבל רצוי שילמד בטכניון׳
ובכל זאת יהיה לו משהו בראש. רק
שלא יהיה קארייריסט סנובי.״ מי שרוצה
לדעת עליה עובדות חיים נוספות, שיענה
לה. מי שלא — לא צריך. היא לא יכולה
להוסיף כלום מפני שניגמר הדף.

מ!רת ו!ע 1בוט
כן, כן, מה לעשות. החיים מתאכזרים
לפעמים עד שלא להאמין. למשל, רק לא
מזמן אסרה ניצה סובלסקי לספרית שלה
שתעשה לה ראש ערמוני, והגועלית ׳עשתה
אותה ג׳ינג׳ית. ותיעצב ניצה ראש־גזר אל
ליבה, כי גדל הכאב מאד. וישמעו רעיה
את כל הרעה הזאת, וישאו עיניהם ולא
הכירוה. וייוועדו יחדיו לבוא ולנוד לה .:
״משוגעת. מה עשית?״
איום, לא? אבל כאלה הם החיים, ועלינו
לסבול. זוהי רק אפיזודה לדוגמה מדראמת
חייה הסוערים של צברית אופיינית בת 17
וחצי, פקידה בבנק לאומי, ובתו־יחידתו של
המלצר הראשי בשרתון.
בערבים קוראת ניצה את דרייזר, קרונין,
או הולכת לקולנוע, או למסיבה עם החבר
שלה מחיל־הקשר( .כבר שמונה חודשים
קבוע) ,או נשארת בבית וסורגת שיעות. כן
שפשוט אין לה זמן לקרוא עיתונים ולראות
תיאטרון.
חלומה הגדול הוא שעם גיוסה לצה״ל
יעבירו אותה מיד לחייל כללי .״אפשר לכתוב
שאין לי שאיפות קאריירימטיות, ושאני
רוצה להיות עקרת־בית, וללדת כמה ילדים,
לא חשבתי עוד כמה.״
חיים קשים, הזהרתי אתכם.

כדי להשיג תנודת לגוישח ויפחת את משפחתו, היו ווושות ו11 רוש-אאוה ד״ .אווה ר1ווה הננייה להת אוחן
דת אס אסכים לחיות וסרסור שלה ולגוד אתת!ירושלים. וניוח״ם ניסת נחג המשאית לפתוח את אשתו של גרישה...

חיים טל נלב
זוכר בדיוק, היא ישבה ליד שולחן סמוך למנגן התקליטים האוטומטי, ואני כאן במרפסת.
למחרת שוב התעקש גרישה ללכת אל האוטובוס בכביש חיפה.
ידעתי שהיא זונה, ובכל זאת מצאה חן בעיני. לא היו לי בכים יותר ׳משתי לירות, אבל
— אבל הכלב, גרישה אמרתי — .הלא אתה יודע, הוא יתנפל עלי, הנבלה הזאת,
החלטתי לנסות. ניגשתי אליה.
יתנפל עלי ויחסל אותי.
— בואי אתי — ,אמרתי.
— איזה מי! כלב נכנס לך בראש אמר — .הוא לא עשה לך דבר, ובכלל, בושה
— לאן אתה רוצה ללכת?
לפחד ככה. אני דווקא א, הב לטייל בבוקר.
— אינני יודע. אולי לבית־מלון.
חשבתי בלבי שאולי באמת הכלב לא יופיע. אבל הוא עמד באמצע הדרך באותו מקום,
— תשלם בעד המלון?
באותה שעד, כמו ביום אתמול, כאילו נדברנו קודם בטלפון. רצ׳תי לפנות הצדה. אלא
לא — אמרתי — .בטח שלא.
שהוא ראד, אותי. רץ אלי בקפיצות, נעמד על רגליו האחוריות ושם את כפותיו הקדמיות
— למה? — אמרה אוה — .אצלנו נהוג שהגבר משלם בעד המלון. אינך יודע ז
על כתפי. לא ידעתי מה לעשות. אימצתי את לבי וליטפתי את שערותיו שמתחת לבטן.
— אני יודע — אמרתי — בטח שאני יודע, אלא שאין לי בכלל כסף ! אינני רוצה
הדבר מצא חן בעיניו. נבח בעליזות, ליקק איתי בלשונו האדומה כאש, ואחר כך קיפץ
אותך בעד כסף.
אחרינו עד לאוטובוס.
הסתכלה בי, ובפעם הראשונה ראיתי היטב את עיניה! קודרות כמו של עוף לילה.
— גרישה — אמרתי — .נדמה לי כי הכלב הזה מחבב אותי. היחידי מבין מיליארד
חשבתי שתחבוט בבקבוק על ראשי או משהו כזה, אבל שום דבר לא קרה. היא פשוט
כלבים. זהו סימן טוב.
הסתכלה בי ואני עמדתי וחייכתי.
— לא כל כך טוב, כפי שנדמה לך — ,אמר.
— ככה — ,אמרה — .סתם מאהבה?
— למה?
— כן — אמרתי — .בדיוק כך.
חייך ועיקם את הפה — .אני מרחם יותר על התנים — ,אמר.
— ואתה מדבר ברצינות?
— למה?
— בכל הרצינות — ,אמרתי.
— כי הם לעולם לא יוכלו לצאת מהארץ הזאת — איים באגרוף לכלב — .והוא
משהו נדלק בעיניה.
יסע מכאן — אמר — .ותמיד יהיה לו טוב.
— אתה יודע במה אני עוסקת?
— למה זה צריך הכלב לנסוע מכאן? — שאלתי. אותו בוקר חשבתי בלבי בפעם
— יודע.
הראשונה, שגרישה יצא מדעתו.
— וזה לא מפריע לך?
— אני יודע? — אמר גרישה קודרני.
— בטח שזה מפריע — אמרתי — .אבל מותר לי להתאהב במישהו, גם אם משהו
בלשכת העבודה אמרו לגרישה שעדיין אין להם שום סידור בשבילו, אבל שלא ידאג,
ושוב הלכנו לכיוון הים -ונדברנו להיפגש בשעה שש ליד האוטובוס. לקחתי מגרישה מפריע, תמיד יש משהו שמפריע.
— טוב — .אמרה.
סיגריות אחדות והלכתי לחפש את א! ה. היא לא היתד, בבית־הקפה. המלצר של אתמול
הביא לי בקבוק בירה והלך לו. לא עברו כחמש דקות ומישהו ניגש אלי.
הלכנו. קודם טיילנו בדרך המובילה ליפו — רחוב שקט בו מתאמנים חיילים צעירים
בנהיגה. אכלנו ארוחת צהרים ביפו, במקום שם מגישים דגים שנדוגו זה עתה. ואחר כך
— רצית׳ לדבר אתך, קולגה — ,אמר והתיישב.
חזרנו לתל־אביב, ואוד, הובילה אותי אל מכשפה זקנה אחת שאצלה היתד, שוכרת חדר
בעצם ידעתי עם מי יש לי עסק. היו לו נערות משלו. למדתי להכיר את הטפוסים האלה.
אף פעם לא נתתי שירמו א,תי. אפילו אם יופיעו בבגדי חשמן, אכיר אותם. הם נוהגים ליום, ולשם היו באים הלקוחות שלה. אוד, הלכה ואני ישבתי עם הזקנה במטבח ושמענו
כל מה שנעשה מעבר לקיר. החליטה לסדר אותי. חשבה שחמדתי לצון. ורצתה ללמדני
לדבר בטון של ס. דיות מקצועית, יחד עם זאת נדבקים לך ישר בפנים.
לקח. אמנם לא כל־כך הרבה אירע מעבר לקיר, אבל גם מד, שכן אירע, לא נעם לי ביותר.
— א! ה היא הגברת שלך? — אמר. היא עובדת בשבילך?
— למד, אתה כל־כך רזה? — שאלה המכשפה הזקנה — ,אולי יש לך שחפת?
— אולי כן — ,אסרתי — .מה העניין?
— יש עניין — ,אמר — אפשר להחזיח כמה גרושים. והרי אתה, חביבי, זקוק לכסף.
— לא אמרתי.
— אתה נראה ככה. גם אחי היד, נראה ככה, בן שמונה,־עשרה חלה ומת.
כבר ידעתי במר, העניין, צחקתי.
— חבל מאד — ,אמרתי — .את דודקא נראית די טוב.
— אתה רוצה של!*ת אסדר את אוה — ,אמרתי.
— טוב רטנה — .יש לי שבר משני צדדים. רוצים לנתח אותי. אבל אני לא מרשה.
— בדיוק כך — ,אמר — אוה גרה בירושלים. שתצא לרחוב במקום שבו היא גרה.
— אל תרשי — ,אמרתי בבטחה.
זה לא קונץ לנסוע לתל־אביב ולחטוף קליינטים מהבחורות המקומיות.
— מה לי ולנערות שלכם? — אמרתי — .בעולם הזה כולם רוצים להזדווג. יספיק
הסתכלה בי בחשדנות — .למה לא?
לכולן.
אוד, יצאה. הלקוח התרחץ בבית השימוש וגעה כמו שור. חשבתי בלבי שאם ישרוק
— לא בדיוק — ,אמר — .זה לא יפה, חביבי, שאתה חושב ככה. אתה, למשל, עבדת עוד אתי האריה של הטוריאדור, לא אחזיק מעמד ואתן לו בשיניים. חלוקה של אוה היד.
בשנה שעברה חמישה חודשים בבניין, בלי רשיון־עבודה, ואיש לא פגע בך, למרות שכולם
פתוח, ואז ראיתי בפעם הראשונה את רגליה החשופות. היא ד,תישבר, על ברכי.
ידעו למה חדלת לעבוד?
— מה תגיד? — שאלה.
ה! שטתי אל ו את כף ידי הימנית. בשנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע פגע בי כדור
— לא כלום — .אמרתי — .שוחחתי עם הגברת*הזאת.
וריסק חתיכת עצם. ואחר כך, באותו מקום, שברתי את הכף פעם שניה. לא יכולתי לכופף
— נשק אותי — ,אמרה בשקט. הלקוח עדיין צהל בביתיר,שימוש. נשקתי לה, עיניה והחמה בוחן את פני במיקרוסקופ.
פתוחות והיה לי הרושם כאילו מישהו
את האגרוף. לא יכולתי להרים משא כבד. הוא החזיק את כף ידי בידו החזקה היו
והסתכל בי ברצינות.
אחר כך בא השני. התמקחו מעבר לקיר. אוה דיברה בכוונה בקול רם, כדי שאוכל
— עליך להשתדל לקבל עבודה קלה — ,אמר.
לשמוע, הציע לו שילך אל אמו והוא בקול בכייני התעקש לשלם רק עשרים וחמש לירות.

תודה רבה - ,אמרתי•
לבסוף הסכימו ביניהם.
— אעזור לך — ,אמר.
— אתה בודאי לא הכי חזק — ,אמרה הזקנה, ומדדה אותי במבט לגלגני — .אתה
— אוה תעה ר לי — ,אמרתי — ולבחורות שלכם תהיה הזדמנות לגרד את היבלות
בטח גם חולה, אלא שאינך מספר. אני רואה זאת היטב.
מהישבנים שלהן.
— איפה את רואה?
שם את ידו על זרועי.
— ככה, ככה — ,אמרה — .בכל. גם אחי היה כך. אתה אפילו דומה לד.
— אוה היא כמו כל אחת — ,אמר — .כמו כולן כשהן מתחילות. נדמה לי כי יום
— לא נעים — ,אמרתי — .זה איום, אבל אז לא היו תרופות.
אחד יבוא מישהו שיתחתן אתה. אלא שתמיד יקחו אצלה את הכסף שהשתכרה בעכוזה
— מה תרופות אמרה — .לי יש שבר, אז שום תרופות לא עוזרות.
וישכחוה. אבל אתה אינך כזה, לא כן? אתה לא תתחתן אתה, לא תחיה אתה, לא תקח
— לכי לניתוח.
ממנה גרוש, זה לא עסק בשבילך — .ושוב שם ידו על זרועי — .איש איננו רזעה־זונות
— מד, ניתוח חזרה ורטנה — .אני בת שבעים, בקרוב אמות.
להנאתו — ,אמר — .אם בן־אדם נכשל פעם אחת, הוא רכוב על העכוז כל חייו. זהו זה,
— לא — ,נבהלתי — .אל תדברי דברים כאלה, זה איום.
סדר לי את אוה, ואתן לך לירות אחדות, ויהיה לך ממה לחיות חודשים אחדים. ולאט־לאט
תמצא איזשהי עב! דה — .הסתכל בי בעיניים כבדות ונפוחות וחייך — אני נותן לך
אלה שמעבר לקיר סיימו, ואוה יצאה שוב. הפעם נשקתי לה מרצוני. והפעם עצמה
הזדמנות — אמר — .אם לא אתה, יימצא ׳מישהו אחר. כל אחד יעשה זאת למעני. אבל את העיניים. הזקנה הלכה להחליף את הסדינים, ושמעתי אותה רוטנת על הגבר
הבלתי־מוכר שזחל בחדר בחפשו איזה חפץ שנפל מכיסו.
אני רואה שאתה זקוק לכסף יותר מאחרים, ואוד. בין כה לא תעבוד כאן.
— נו — ,אמרה אור — ,אתה עוד אוהב אותי?
— מה תעשו לה י — שאלתי.
— בטח — אמרתי. כשתרצי תגמרי עם זה.
— אנחנו יודעים לדאוג לכאלה.
— אתה עוד יכול לסבול?
קם מהכסא בכבדות. בכלל היה כבד, שמנמן, אלא שנראה כבחור הגון. ודאי היו לו
— אינך יכולה לדעת כמה שאפשר — ,אמרתי. שמעתי דבר דומה באיזה סרט קאובואי
אשה וילד, ובוודאי קיבל פעם בעיטה כהוגן.
— תבוא פעם בערב — ,אמר. נשתה, אם אתה רוצה נלך לקולנוע — .פתאום הודה עם אלן לאד. הסתכלתי בעין קודרת בקופסת החמאה שעמדה על השולחן, ואמרתי— :
בעייפות — אני אוהב קולנוע. בוא לכאן לאחר שתשקול בעניין — אמר — .אני תמיד איש אינו יודע כמה סבל יכול הוא לשאת.
יושב בבית־הקפה הזה — הצביע בידו — .תשאל לבן־עמי, ואם לא אהיה, חכה קצת.
אחר כך שוב ישבתי עם המכשפה הזקנה, והיא סיפרה לי איך חתכו לה לפני חמש
— אינך מרחם על אוד — ,שאלתי, כדי להתגרות בו — ,נערה כל־כך צעירה ויפה, שנים וחצי חצי קיבה, ואולי אף שלושה רבעים. ושהיא מוכרחה לרוץ לבית־השימוש
ואתה רוצה להפילה בפח. אינך מרחם עליה?
לעתים קרובות, אבל אורחיה של אוד, מפריעים לה .״ימה הם עושים שם?״
התכופף אלי. הרגשתי בריח החזק של הבירה והסיגריות. אבל היד, זה ריח של אדם
יכולתי בנקל לענות לה. ובאמת עד היום אינני יודע למה לא הסברתי לה. ואז הלך גם
בריא.
השלישי ואוד, חזרה למטבח. הפעם לא רצתה שאנשק לה. החלה לבכות. שכבה על הרצפה
— מרחם אמר — .מרחם יותר ממך. כי אתה לא חד מזה. בשבילך זהו רק פעם ובכתה. אף פעם, לא קודם לכן ולא אחר כך, לא שמעתי בכי כזה. כך ודאי בוכים המתים
אחת, בשבילי זה לתמיד.
הצריכים לקום לתחיה ולחיות שנית. הזקנה שוב החליפה את הסדינים, ואור, המשיכה
הלך. חיכיתי שעה וקצת יותר מזה, אבל אוד, לא באה. אפרתי למלצר, בהצביעי על לבכות ושכבה ערומה על הרצפה. הסתכלתי בשעון, עברה שעה, עברה שעה שנייה. לבסוף
הבקבוק כי אשתי תשלם. המלצר עשה תנועה מרגיעה בידו. רצה לומר שכל בית־הקפה אמרר, אוד: ,
עומד לרשותי. חיבבתי את בית־הקפה. כאן הכרתי את אות לפני שמונה חודשים. אני
— אף פעם לא חשבתי שתוכל לשאת זאת. לעולם לא — .הרימותי אותה איכשהו

וניגבתי את פניה. גם אני לא חשבתי שאפשר לסבול כל כך הרבה. אף פעם לא חשבתי
שאני כל כך אמיץ, לראות סבל של אחרים.

הסתכלתי בבקבוק הריק. ניפנפתי ביד למלצר והלכתי לשפת־הים. לא מצאתי שם את
גרישה. רוסי זקן, בעל קיוסק במקום, אמר לי שגרישד, כבר הלך, אלא שעוד יחזור.
התפשטתי ושכבתי על ההול. היד. חם. החמסין נמשך זה היום השני. הגלים לא הגיעו
אל רציף הבטון. האנשים נחבאו בבתים. איש לא היה על החוף חוץ מימני ומתיירים
אחדים שלא נכנעו. הם שכבו בלי ניע בשמש הלוהטת וכיסו ראשיהם בעמודיו של הניו
יורק היראלד טריביון והג׳ואיש קרוניקל. לא חיבבתי אותם. הם היו רעשניים ותוקפניים,
וניראו מגוכחים בחליפותיהם הטרופיות מול ילידי־הארץ, נשים יפות וגברים חסונים, אשר
עמלו קשה, וידעו להשתעשע כילדים ולמות כחיילים. בהסתכלי באלה ובאלה, קשה היה
להאמין שהם משתייכים לעם אחד. אני מניח, שגם אלה שנולדו כאן, לא האמינו בזה
כל־כך. לאלה, שנולדו כאן, ישנה ידיעה על טרגיותגורלם, אבל מעולם לא שמעתי זאת
מפיהם. ולכן שבעתיים הכביד עלי, הזר, לשוטט בארץ הזו בהכרה שאינני דרוש כאן,
שאיש אינו סומך עלי כאן. במקום אחר לא הייתי חושב על זאת כלל.
גרישה בא, התפשט וקפץ למים. לו בלבד נתחשק לשחות ביום כזה. מעולם לא ראיתי גבר
חסון מגרישה. גופו דק, כמעט רזה, אבל כמו מברזל. קשה יהיה לגבור עליו. ולמרות זאת,
אמש, חשבתי בליבי, ההוא בעט בנו כרצונו. גרישה יצא מן הים, מבריק ומעלה אדים
ושכב לידי.
— היית שותה משהו י — שאל.
— ודאי, שהייתי שותה — ,אמרתי. אבל קודם הייתי רוצה לאכול משהו.
— זה לצערי, לא בא בחשבון כרגע — ,אמר גרישה — .אני יכול איכשהו לספסר
בקבוק קוניאק מן הזקן בקיוסק, אבל לאכול אין שם כלום. למה לך לאכולי תשתכר
מהר כשתלגום לגימה חזקה על קיבה ריקה. אצלנו, באודיסה, היו הבחורים שותים
לפעמים ודדקה עם מרק חם, כדי להסתגל יותר מהר.
— אצלכם באודיסה — ,אמרתי — ננסה !
גרישה קם, אני המשכתי לשכב בחול החם, אפילו לא הסתכלתי אחריו. רק מרחוק
שמעתי את קולותיהם. גרישה התחיל מסביב, כמומחה לעסקי מלוזת, כאמן מצויץ המאמין
בעצמו וביצירתו. הוא תיכנן את הנושא, לאט ובעדינות.
— חם היום — ,אמר גרישה.
כן, חם — ,אישר הזקן.
— אצלנו, באודיסה, גם כן היה לפעמים ככה — ,אמר גרישה.
— איך זה — ,התרגז הזקן — .איפה ראית דבר כזה? אין אוויר לנשימה.
— רוצים לשתות — ,רמז גרישה בעדינות.
— מה פתאום לשתות? — אמר הזקן — .מוטב לא לשתות בחמסין. תשתה כוס,
תרצה שנייה. תתחיל ולא תוכל לסיים. חבל על הבריאות,
אני אומר לך.
— תן בקבוק, אשלם לך השבוע.
— לא ולא — ,אמר הזקן — .אתה יודע, גרישה, סיריוזני
שצ׳וט׳ — חארושאיה דרוז׳בה (החשבון האמיתי — ידידות
טובה) .אצלי אין בהקפה.
— שינו אותך כאן, דיאדיא — ,אמר בהתמרמרות גרישה.
— כבר לא היו מכירים אותך באודיסה.
חדלתי להאזין, ידעתי בעל־פה את הדבורים שלהם. תמיד
נגמר בדבר אחד. הזקן היה מתפרץ בקללות ולבסוף היה
מוכר לגרישה בהקפה. שניהם ידעו לקלל ושניהם היו
משמיעים דבריהם בכוזנה וברצינות, בלי לשסע את דברי
רעהו, כשני משחקים מנוסים בתיאטרון.
אחר כך שכב גרישה ומילא את הכוסות. הזקן המשיך
לצעוק מן הקיוסק, שזהו פשע לרמות בן־עיר, ואחר כך
השתתק. הקוניאק עבר דרך גרוני כאש, נרתעתי, אבל הכוס
השנייה עברה כבר הרבה יותיר טוב. כעת כבר לא היה
איכפת לי. הים בלי ניע, השמש המפויחת והצל העומד של
הדקלים בקרבת החוף. דבר לא היה קיים, חוץ מחוסר
האונים של הארץ השרופה והבלתי־מוגנת.

בין האצבעות. בחוץ היו ארבעים וחמש מעלות חום, וחשבתי בלבי שהייתי נותן הרבה,
אילו יכולתי לפגוש את בילי ביום כזה ולהוריד לו סטירת־לחי ללא כל סיבה. באותו רגע
עברה מכונית־משא וכיסתה אותנו באבק חום.
— זה היה ההוא — ,אמר גרישה.
— אתה בטוח? — שאלתי בתמימות.
לא השיב לי. היתד, לו הזכות לא לענות, גם בגיהינום הייתי מכיר את המשאית. ווייט
אמריקאי בעל עשרה גלגלים, ואת הנהג שהיה מוציא בגנדרנות את רגלו הנעולה סנדל.
עיני גרישה נעשו צרות יותר. פניו קפאו. שתקנו. אפילו הזקן השתתק. ורק הכלבים
עקבו אחרי, כרגיל — דרוכים, בשערות מסומרות, רוטנים חרישית ללא הפסקה, מלאי
שנאה המובנת רק להם.
נכנסנו לצריף. לינה עמדה ליד הכיריים ולינה הקטנה ישבה במיטה והחזיקה ביד אחת
לחמניה עם נקניק ובשניה חפיסת שוקולד. גרישה לא אמר דבר, רק הסתכל על לינה.
— הוא הביא לילדה שוקולד — ,התנצלה — .ומשהו לאכול.
גרישה ניגש אל הקטנה, בעדינות הוציא מידיה את השוקולד ואת הלחמניה. לינה הקטנה
החלה לבכות.
— לך טייל קצת עם הילדה — ,אמר אלי.
עמדתי נבוך. ראיתי את פניה של לינה ואת מבטה המבקש־רחמים. חשבה שהכל תלוי בי.
— צא לטייל עם הילדה — ,חזר גרישה בשקט. ניגש אלי וחבט בקלות על זרועי— .
אתה יודע שלא רק על לחם בן אדם חי — ,אמר — .אתה הריקאתולי !
הסתכלתי בו, אלא שהוא לא ראה אותי. לקחתי את הקטנה על הידיים ויצאתי. ירדנו
לים. אבל גם כאן היה ריק. לינה הקטנה שקלה כבר משהו והיה לי קשה לשאתה. בזהירות
העמדתי אותה על החול.
— נו לינה — ,אמרתי — .תבני לך ארמון מחול. או בית.
— לא רוצה — ,אמרה בבכי — .אני רוצה הביתה !
— למה, למה הבית? — אמרתי — .בחורה גדולה כל־כך. בואי נטייל.
— הביתה התעקשה הקטנה.
לא היה לי במה לשעשע אותה. לו היה לי כסף, הייתי יכול לקנות לה גלידה או משהו.
פתאום ניצנץ רעיון במוחי.
— בואי לינה — ,אמרתי — .אראה לך כלב.
— לא רוצה כלב.
— אבל הוא גדול כמו דוב— ,אמרתי — .כמו מיכאלו מיכאילוביץ׳ .הוא באמת דוב.
הוא רק נראה כמו כלב. רוצה?
— אני רוצה דוב — ,אמרה לינה הקטנה.
— טוב, בואי.
לקחתי את ידה והלכנו לאורך שפת־הים. החול חרק מתחת לרגלינו. עברנו ליד סירות
הדייגים שנקשרו ברשלנות אל החוף, ליד הרשתות המפו*
ו>י >|.וו _ |י _ 1זרות. גם להם נמאס כבר החמסין. הסתכלתי בשמיים —
דבר לא העיד כי אמנם יעבור עד מחר, או יישבר — כמו

שאומרים אלה שנולדו כאן. השמיים היו מפויחים, כהים,
והים רבץ מת, ללא נוע, כאילו נוצח. נזכרתי פתאום
באשה אחת שאמרה לי: הייתי רוצה להיות כמו הים,
לחיות לנצח. היא לא היתד, כאן אף פעם.
— עוד רחוק? — שאלה לינה הקטנה.
— כבר קרוב — ,אמרתי — ,את לא מתביישת לשאול?
אבא שלך טייס, תחשבי כמה קילומטרים עבר בחייו.
— אבל הוא כבר לא טס — ,אמרה בעורמה.
— הוא עוד יטוס.
— מתי?
— שאלי אותו בעצמך — ,אמרתי.
הלכנו בין שורת הבתים הראויים למגורי בובות. ראיתי
אותו. ראינו זה את זה באותו רגע. רץ לקראתי, יותר
נכון — קפץ אלי בקפיצה אדירה כאילו ידו אותו מתוך
תותח. לא היה חסר הרבה והיה מפיל אותי ארצה.
— זהו זה — ,אמרתי — .מיכאלו מיכאלוביץ׳.
— כמה שהוא גדול אמרה.
— ודאי — ,אמרתי — .זהו דוב — .לקחתי בידי׳את
ראשו החם ואמרתי לו חרישית — :אתה הכלב היחידי
המחבב אותי, לא כן? אחד ויחידי. אל תחשוב שאני
שיכור, שתיתי קצת עם גרישה, אבל זה כלום. כשיהיה לי
פעם כסף, אבוא הנה, אגנוב אותך ונברח שנינו מכאן ואז
תישאר אתי לעולם.
— על מה אתה מדבר? — שאלה לינה הקטנה.
— אנחנו משוחחים קצת ככה ככה — ,אמרתי.
התישבתי ליד הגדר והדלקתי סיגריה. אחת ועוד אחת.
הסתכלתי איך לינה הקטנה משחקת עם מיכאלו מיכאילוביץ׳
ומנסה להפילו ארצה. והוא בחסדו מסכים לכך. נשבעתי
שאגנוב אותו אי־פעם ואקחהו אתי מקצה העולם עד קצה
העולם. את הגוף הגדול, השעיר והחם הזה, אשר העניק
לי כל־כך הרבה ידידות. אחר־כך חזרנו הביתה. גרישה
ישב כבר בחוץ ועישן.
— נו, איך? — שאלתי — .התפשרתם?

— חמסין זה עלול להימשך חמישה ימים — ,אמרתי
לגרישה.
— פעם אחת נמשך שמונה ימים — ,השיב.
— מה בכך י
— לא כלום — ,אמר — .מתגברים. ביחוד על שפת־הים
אין הוא נורא כל־כך.
— לא — ,אמרתי — .יש אנשים שאינם מרגישים את
החמסין.
— אל תפחד, ירגישו אותו — אמר גרישה — .יחיו כאן מאת שנים אחדות, וירגישו אותו. בהתחלה גם אני לא הרגשתי,
שוב הרקנו כוס. אלה המכוסים בעמודי הניו־יורק הראלד
טריבייון והנ׳ואיש קרוניקל הסתכלו בנו ברוגז. לא התאמנו
עריפתהנוסח הווי דיד מנוס׳
לתמונה אשר נשאו בלבם, בבואם הנה. גם גרישה הרגיש.
בחשפו את שיניו, ניענע להם ביד והזמינם לשתות אתנו,

אבל אלה העמידו פנים שאינם מבחינים בנו. שכבו על כסאות״המרגוע, לבנים ורכים
— הלילה יפשר ביניכם.
כדגים אשר גאות הים פלטה אותם לחוף.
— אולי. היכנס, ראה מה שם אתה.
— אתה זוכר את רב החובל של הקופים? — שאל פתאום גרישה.
— ודאי שאני זוכר — אמרתי — .הכרנו אותו באילת.
נכנסתי לצריף. לינה שכבה במיטה. אף פעם לא התערבתי ביניהם. אבל הפעם התעלל
— זוכר. מין ארון־מתים לטיולים, הפליג בו לחבש או למקום אחר, להביא קופים.
בה יותר מדי. פניה היו כחולים ונפוחים. הוא ידע להרביץ. היה מסובב את שערותיה
סביב אגרופו ובידו השניה חובט בלי להגיד מילה. לאט הסתובבה אלי.
מה אתו י
— כלום — ,אמר גרישה — .היום שאלתי עליו, נעלם יחד עם ספינתו.
— וכל זה למה? — אמרה — .בעד זה שלקחתי דבר מה בשביל הילדה ! הרי לא
— והקופים — ,שאלתי — גם הקופים אבדו?
למעני.
ידעתי שהיה עליו להביא אותם, אבל לא יכולתי להיזכר לשם מה. יתכן שבשביל
עמדתי בדומיה והסתכלתי בה. בפינה היתד. מונחת חפיסת השוקולד שנרמסה. התכופפתי
נסיונות או משהו דומה. על כל פנים, זה היה מעניין וציורי.
ובלא יודעין הרימותי אותה. ושוב הסתכלתי בפניה המוכים והשטופים בדמעות.
— בכלל לא ידוע, אם הגיע — ,אמר גרישה.
— הכל ייגמר בסדר, לינה — ,אמרתי.
— וזדאי שהגיע — ,אמרתי.
— יותר מדי זמן אתה אומר זאת, אתה וגרישה.
— איך אתה יודע?
— יהיה טוב — ,אמרתי, והסתכלתי בחומר הדביק שהחזקתי ביד. ניגשתי אליה
— אני יודע — ,אמרתי — .ולקח אתו את הקופים. רק בדרך חזרהנדפק יחד עם
והושטתי את ידי. רציתי ללטפה, אבל היא נסוגה לקצה המיטה, ככלב הבורח מפני המקל.
ספינתו. אבל כעת הוא חותר לבדו חזרה. לא לבדו, עם הקופים, כי הבטיחו לו כסף
פחדה מפני. יצאתי את הצריף והתישבתי ליד גרישה. כל הזמן החזקתי את השוקולד
בעדם. והקופים גורמים לו אלף צרות. אלא שהוא לא נכנע. רק השמש מבלבלת את ראשו
הארור בידי. אינני יודע למה. נראה היה לי טפשי להשליך את החפיסה סתם כך.
ומזמן לזמן הוא מרגיש כאילו צמח לו זנב. אבל הוא לא נכנע לגורל.
— אין זה עסקי, לעזאזל אמרתי — .אבל זה קצת יותר מדי, גרישה. כל אמא
— שמע — ,אמר פתאום גרישה — .לא מכרת את האקדח?
היתד, לוקחת כדי להאכיל את בתה. זה הברנש הזה נטפל אליה, זה דבר אחר. עוד נגמור

אתו את החשבון. לינה היא אשד, יפה, גרישה, גם בעיני היא מוצאת חן.
בשש חזרנו הביתה דרך השדה, וכמובן, עם אותו הזקן — זה שהיה לו אחיין במאי
פתאום קם !ועמד אפל וגבוה. את פניו לא ראיתי בחשיבה.
בארצות־הברית. הזקן סיפר לנו איך בילי התחיל בעוני, ללא פרוסת־לחם, והיום הוא
— שמע, חביבי — ,אמר בשקט — .שלינה לבדה תאכל את מה שמביא הברנש הזה,
מישהו, שכל אחד חייב להתחשב בו. בילי שלח לו תצלומים חדשים, הזקן הראה לנו
(המשך בעמוד )20
אותם. בילי ישב בפוזה של ״בעל מחשבות״ לרודין, והסנטר השמן שלו התקפל כקמט

מארק חלאסקו

ח״ שר 3ל ^ 555555555 3

,שלוף׳

לורד אוף כרמל
בו/מיבור! פורינ1
כרמל מז תוי

מיקביראשוןרעיון ויו 3רזןיעקב

תשבץה עו ד ה 1ה <3 3 0
שלום !
שכבתי חולה; מרוב שיעמום פתרתי תשבצים. לאחר שגמרתי עם כולם,
החלטתי, למה לא •לחבר אחד? חיברתי, תוך 10 דקות גמרתי. נו, איך אני?
גאון, לא?
העיקר תדפיסו, טוב? לא תדפיסו, גס טוב. רק אל תעשו טובות.
תמונה שלחתי — היא בדרך.
שלכם באהבה,
דני בן־צבי
מאוז )1 : :מעי?
צבאי; )4סופר
בריטי מפורסם;
)10 בז בקר; )11
תואר הו5נדי; )13
שמח; )14 הר תג־ב״י
מעליו ראה משה
את הארץ לפני
מותו; )15 דיור;
)17 יחידת חשמל;
)10 בילה את הלילה;
)20 חיית־בית;
)22 נזרק; )25 עיר
הכהנים; )26 נוזל
לכתיבה; )27 הותז
משה; )30 עצום, גדול;
)32 נמצא בים;
)33 לא בבד;
)34 פי החיה הטורפת;
)36 ההפד
מהם; )37 פזיז!
)30 הר געש באיטליה;
)41 עם הארץ;
)42 גבעה קטנה;
)44 כמותו
נקבעת; )46 פרחה;
)48 דמו נוזל; )50
סור• )51 :עונה שטוחה; )53 כלי לנרי־פת
אשפה או אפר; )55 אבר בנוף; )57
ענף; )58 זוג; )59 בירה צפונית; )60
הורה.
טאונר )1 :תבואה שצמחה מן הגרעינים
שנשרו בקציר; )2זר; 3רמאי;
)5קיים )6 :מיז צפור; )7מטבע יפני;
)8בז בליעל, רשע; )9סירה קלה שטוחה
וארוכה; )12 מילת זרוז; )15 בית היונה;
)16 ברור, ידוע; )18 שמה הפרטי של קר

יינית
קול-ישראל; )21 הב; )23 מסמר; )24
קבוצה, חבורה; )26 משכן העדר; )28 בלבד
)29 :עליה טתוכחים בכנסת; )31 כלי
קבול לנוזלים; )32 סיים; )35 חזק; )37
מחטט, מנקר; )38 חבור, הצמדה; )40 געיית
הפרה (הפוך); )41 רפש; )43 רטוב; )45
מפקד בצבא או במשטרה; )46 שטו הפרטי
של שליט קובה; )47 בדיחה; )49 ארוז,
שהדבר שייר לו; )52 משענת לצולע; )54
שקט; )56 ההפר מעבה; )58 נוזל בגוף.

(המשך מעמוד )19
המחזר אחריה כבר חודשיים. שתאכל ושיהיה לה לבריאות. אבל שלא תתן לילדתי. אני
מעדיף, שילדתי תרעב שתק שעה קלה, אחר כך אמר — :את הארץ הזאת לא
אעזוב, אפילו אם יהיה עלי למות כאן בלי להיקבר. אינני יודע איך אתה. אתה לא יהודי,
ואתה יכול לנסוע מכאן מתי שתרצה. אבל אני יהודי, ואני אשאר כאן, ויום־יום אתחיל
מבראשית, עד שאמצא דבר מה ועד שאסתדר. למעני אין עוד דרך מכאן. אם אלך מכאן,
לא אמצא מנוחה, ולעולם לא אוכל להכריח את עצמי לעשות משהו בחיים.
— אני יודע — ,אמרתי. הרגשתי בידי דבר מה מאוס ודביק. היה זה השוקולד.
השלכתי אותו.
— וזה הכל — ,אמר גרישה — .נלך להתרחץ.
— נלך — ,אמרתי — .למה שלא נלך?
התפשטנו לגמרי והלכנו אל הים. א ש לא ראה אותנו, האנשים ישנו או השתדלו
להירדם, בשאפם בכבדות את האוויר הכבד. הרגשתי את הזעה הנוטפת על גופי, ונדמה
היה לי כי אני מרגיש אותה גם במי הים.
נסתיים היום השני לחמסין.

ראיתי אותו מיד. ישב ושתה את הבירה שהייתי תמיד מזמין אצל המלצר. הוא שתה
בהשענו בנוחיות, לבוש חולצה נקיה לבנה, שאת שרווליה קיפל לו מישהו בסדר ובקפידה.
התישבתי על ידו. שאל :
— מה תשתה?
— אותו דבר — ,אמרתי — .בירה.
— ט־ב — ,אמר. ואל המלצר — :נולד סטאר !
אז עלה רעיון במוחי — .לא — ,אמרתי למלצר — .אני רוצה סודה, סודה עם
קוניאק — .הנ ח לי לשתות. המתין. הגרוע שבדבר היה שחיבבתי אותו. לא היתד, לי
ברירה, למרות הגועל. הכרתי ברנשים אשר התידדו מאד עם אהובי נשותיהם. כעת הבינותי
אותם. אות •,הובר עם ההוא. אני אפילו חושב כי יהודה איש־קריות אהב את ישו יותר
מכל השליחים. זה שנזכר, אותו, זה ענין אחר לגמרי.
— ובכן? — אמר.
— איך נסדר זאת? — שאלתי.
— כך בדיוק.
הוציא מארנקו שעון זהב עם שרשרת ושם אותו לפני על השולחן.
— תלך עם אור, למלון — ,כאשר תתפשטו, תשלח אותה להביא כוס מים. או שתחכה
עד שהיא תלך...
— אתה יודע — ,אמרתי — ,פעם אמרה לי בעלת־פנסיון בברלין שגבר אשר אינו
משתין לכיור, אינו שווה כלום בעיניה. אני רואה שצדקה. אתי לא תצליח הלצה זו. אני
תמיד שם לב לדברים.
— עשה ככה תמיד — ,אמר — .אם כן, הלאה. זה יקה לכם שעה, אולי שעה וחצי.
תשגיח על השעון. בין אחת וחצי לשתיים תופיע המשטרה.
— משטרה? — התפלאתי. אמרתי זאת בטון כאילו מעולם לא ציפיתי לשמוע מילה זו.
— משטרה — ,אמר — .הם יכנסו לביקורת. יבדקו את ארנקה. ידוע להם, פחות או
יותר, מה נגנב ברובע שלהם. אצלם הכל רשום בפנקס. השעון נגנב לפני שלושה ימים
מאחד כזד, שהלך לבלות עם בחורה. הכל ברור?
— כן — ,אמרתי. לקחתי את השעון מן השולחן ועמדתי להכניסו לכיס. היא הוציאו
מידי, ניגב אותו בקפדנות במטפחת, ורק אז החזיר לי אותו. אחר כך תחב את הכסף
לכיסי. לא ספרתי, אבל בטח היו שם יותר משלוש מאות.
— ובכן, סיימנו — ,אמר — .אתה רוצה עוד משהו לשתות?
— כן — ,אמרתי — .ברצון.
רציתי להישאר אתו קצת. קיוויתי שאשנה את דעתי, שאקום ואחזיר לו את הכסף ואת
השעון. שתיתי את הקוניאק, והסתכלתי בכנף הגדולה של המאזרר, שהסתובב ללא תועלת.
היה זה היזם השלישי לחמסין, ובפעם הראשונה מאז בואי לארץ הזאת הרגשתי אותו
כהוגן. שום דבר לא נתחשק לי. לא לאכול, ולא לישון, ואינני יודע משום מה שת תי
קוניאק זה. כעסתי על אור״ על שיש לי לסדר עוד כל כך הרבה עד הערב. הערב, למרות
הכל, נותן אשלייה של מנוחה. כעסתי עליה, על שעלי לקום מן השולחן הזה ולעבור
לרחוב השני, חמש מאות צעדים בשמש.
רק אחר כך, במלון, כאשר שכבתי ליד אוה, הרגשתי קצת יותר טוב. אותו׳ האיש האדוק
מעבר לק־ר, אשר שמעתיו לפני יומיים, התפלל גם היום. לא יכולנו לדבר. נשמנו בכבדות,
כאילו דרך מסכות, וההוא התפלל בקול מונוטוני ובהתלהבות, כאילו רק לו ניתן הכוח
לחיות בימים כאלה. כאילו תבע נמרצות את זכויותיו, הגיש לאלהים חשבון עבור כל
כאב העולם. ידעתי, כי באתי כאן בשביל משהו, אבל במשהו הזה לא יכולתי להיזכר.
נוסף על כך, בילבל הזקן שמעבר לקיר את דעתי. לא משנה, לא רציתי לחשוב על הדבר.
שום דבר לא היה חשוב באווירת החדר הכמעט ריק. הסתכלתי על הגג.
אור, קמה פתאום. התעטפה בסדין. הדליקה סיגריה. בעמדה בדלת אמרה:
— אביא לך משהו לשתות.
אז נזכרתי. חשבתי ביאוש כי עלי לקום מן המיטה ולשלשל לתוך ארנקה את שעון־הזהב
הארור הזה. התנודדתי כשכור בחדר, עשיתי זאת וחזרתי למיטה. ראיתי שהמטפחת, שנתן
לי האיש הטוב, נפלה ונשארה על הרצפה. אבל בעד כל הון לא רציתי לקום ולהרימה.
מעולם לא הרגשתי עצמי עייף כל־כך, ונוסף על־כך ידעתי כי אצטרך לקום שנית, כאשר
תבוא המשטרה.
אור, הזרה אחרי שעה קלה, העמידה לפני כוס בירה. קרבתי אותה לפה ושפכתי קצת.
— תסע? — שאלה.
— לנסוע? — נבהלתי — .לאן?
— אתי, לירושלים.
— לא — ,אמרתי — .לא נדבר יותר על נושא זה — .התרוממתי על מרפקי. ראיתי
שאוה מתחילה להתלבש ונבהלתי — .נסע מכאן יחד — ,אמרתי — .אבל למקום שאיש
אינו מכיר אותנו, ושם נחשוב מה נעשה — .פחדתי שהיא תצא בטרם שהם יגיעו. אולי
נתן להם האידיוט ההוא כתובת לא נכונה. אוה גמרה ללבוש את שמלתה. הייתי מוכרח
להיזכר בכל מה שנכתב על האהבה. מיהרתי מאד — .לעולם לא מאוחר מדי — ,אמרתי.
— לעולם לא. לא אחשוב על מה שהיה, לא אזכור לך דבר. תמיד אחשוב שהייתי הראשון.
הסתובבה אלי.
— זה לא יהיה אף פעם — ,אמרה, בהסתכלה אלי בעיניה הקודרות — .תמיד היה
מישהו לפניך. גם היום. זקן חביב אחד, הלובש שקיק אשכים מיוחד, ומקפלו בקפדנות
על הכסא. אל תתן לרמות את עצמך.
— למה את אומרת לי ככה — ,אמרתי — .למה? — שוב אפסו לי המלים. ונוסף על
כך, זה שמאחורי הקיר התפלל בקול רם יותר ויותר — .כל כך טוב היה לנו — ,אמרתי
במרירות, בהסתכלי על השעון — .תגידי ששיקרת צעקתי, בראותי שהיא לוקחת
את הנעליים מתחת למיטה. השעה היתר, חמש־עשרה דקות לפני שתיים.
— למה? — אמרה — .אני רוצה לתת לך את שלוש מאות הלירות האלה, שתתחיל
לעבוד. חשבתי לי שככה יהיה טוב יותר. זהו. אתן לך את הכסף, אבל מגיע לי לפחות
שתדע מנין לקחתי אותו, לא כן?
שתקתי.
— ואחר כך אתה יכול ללכת לעזאזל עם גרישה שלך — ,אמרה. התישבה על ידי— .
אינני רוצה זכרונות נעימים — ,אמרה — .מעולם לא רציתי. אתה ודאי חושב שאני
אומללה, שאני סובלת, אבל זה לא נכון.
(המשך בעמוד )22
העולם הזה 1330

ספרים
ם ק1ר
אל החד לון ה מו חל ט
(מאת אברהם ב׳ .המסוע,
המאוחד 200 עמודים) הוא
המשתדל להפריך את הריהספרותית
הישראלית גוס

ו ת חזק*
הוצאת הקיבוץ
קובץ סיפורים,
עה כי היצירה

אחרי שס. יזהר נופץ לאחרונה, פנחס
שדה נאלם דום, וש״י עמון פינה את
מקומו למבקרים — עד כי נידמה כי הביקורת
נעשית ביסוי בזכות עצמה, בלתי־תלו־יה
במעיינות היצירה — בא א. יהושוע,
מורה צעיר ( )27 לספרות בירושלים, ומגיש
ספר זה, שכל סיפוריו כבר פורסמו בקבצים
ספרותיים-

המת החי. יהושוע (איש אינו יודע
מה פשר האות ב׳ בשמו, אך חבריו קוראים
לו בשם. בולי״) אינו חורג מעבר
לתחומים מקומיים־מקוריים. אך סיפורים
אלה ניתנים לתירגום לכל שפה, כי יחד עם
היותם ״משלנו* ,הם בעלי חשיבות וערך
אוניברסליים.
הסיפור מוח הזקן מספר על זקן, עליו
אמרו שעוד יראה במותם של כל בני־הבית,
עד שנעשה מקור אימה לכולם, סמל של
מיתתם שלהם. לבסוף הם נמנ ם וגומרים
שהזקן חייב למות. הדרך לעשות זאת היא
לקברו, פת או חי, ובלבד שמותו יהווה
עובדה, שדרי הבית יוכלו להמשיך ולהש־תרך
מבלי שתאפוף אותם אימת המוות של
עצמם.
אלא שהזקן מספיק להיפרע מהם כולם.
בהיותו מובל חי לבית־ר,קברות הוא סופד
לעצמו- :אין איש יכול להתאונן על מותו
של זקן יקר זח, שהיה נשאר פה אולי
לנצח — סופם טל כל העומדים כאן ללכת
בדרכו. כל איש מן העומדים כאן יזכה
ללוויה כזאת סמש ...ואחר כן יובילוהו
לבית־הקברות, ויכסוהו עפר עד מעל לראשו,
כדי שלא יוכל עוד לנשום אפילו
שלא מניחים לו להמשיך, נכנסים הדברים
לתודעת הקהל, לפחות לתודעתו של
הסופר. מתברר לו, לתדהמתו, שהוא המעו־תד
החדש ללכת, שכן הוא מזדקן אותו
סוג זיקנה שהוא צנינים בעיני הבריות,
המבקשים לחיות בלי אימה. האימה שלו
נעשית גדולה כאימתו של הזקן הקודם:
״לא נטיתי ללכת לבית־הקברות, שמא אטעה,
ובמקום לגרוף אדמה מהקבר החדש,
אכרה בוד ואכנס לישון בו״.
תרדמת חיום הוא משהו נוסח שירד,לל
לשינה: השינה כמיפלט, כמלכות בפני
עצמה .״פיו נפשק בחמדה, :ממיסה
אחת לשניה ומן השניה חזרה לראשונה...
שבועות אני רובץ בהן ...לא נחים אלא ישנים
...בשביל השינה אני עובד. כאן מתרחשים
החיים האמיתיים.׳״ וכשמשתעבדים
לפולחן השינה :״לא, לאט חרש, אני נשאר
לישון עד הבוקר ...עד הערב הבא ...איני
שבע ...עוד פוד...״
דג ל א דו ם. מסע הערב של יתיר הוא
סיפורם של אנשים שאין להם דבר זולת
סמל — רכבת העוברת בערב. מידי ערב.
זהו סמל שמוחשיותו מהם והלאה, לפי
שהוא בא והולך — תמיד הולך. עד שעושים
סמל זה לבעל משמעות, כשמשלחים
את הרכבת לאבדון, כהפגנה של קיומם.
תחת להעלות את הדגל הירוק מעלים את
הדגל האדום, וסמל הרכבת נעשה שבבים
שבבים — מוחשיים עד מאד, ככל אסון
אחר.
הסיום — סיום עבודת מחקר על המלכות
המטארונית הקדומה. שבע שנים מסתגר
״הוא״ בקיסונו, והבצורת היתד, בארץ
ולא נותרו ימים, זולתי מי נהר אחד.
שבע שנות תלישות, והסיום לריק. ילדים
אחוזי טרוף קורעים ושורפים את הגליד
נות אחד לאחד.
נביא החורבן. יש בו בספר ^ול
אחיך של חורבן. הסיפורים כמו סיפורים
אישיים, אלא שהם בבואה של סיפור
חברה שלמד-
אי־אפשר שלא להיתפס למחשבה כי ר,פ־גנת־הקיום
של אנשי יתיר היא התפרצות
אחרונה לפני חידלון מוחלט, ואחרי תקופה
של חוסר־אונים משועמם. כלום לא זה
מה שמוציא מפגינים לרחובות? והשינה
כמוצא, כלום איננה בבואה של בריחה
כללית — אל התרדמה? והסיום: כלום לא
צפוי סיום מסוג זד, לכל מי שאינו רואה
את הבצורת?
העולם הזה 1*30

ביח״ר: ברדסיחנח, טל ,283* .חדרה
משידיס לקבלת חזמנויו:
יזל׳אניב, שד׳ רוטשילד ,73 סל 61379 .

יייפוק רחוב הרצל ,1טל 69251 .
ירזשליס, רחוב שלוסציון

ה מ לכו ד >

טייסו ו

27419

בטרום משורין
לתקרות חוץ
בטרום

מש ורין
למחיצות

בטרום משורין
לגגות ולתקרות

דוגמות חדישות

ביצוע ותכנון מעולים

א. ל1׳1שט״|

בית־חרושת לרהיטים

נוסד ב־1921
בתי־הנום זזר: ת״א, הרצל ,43 טל 83575 .ודיזנגוף ( 85ע״י הככר רולי״ טל 227977 .
בית־החוושת: ת״א, מרכז וולובלסקי, רחוב מם׳ ב, טל 82525 .

למע ו

שרשי

בע״מ

שערותיך 1

חפוף בייאליקסיר ״2
בקבוקוןב־ 75אגורות

גמב חיים של כלב
(המשך מעמוד )20
פתאום הפסיקה לדבר. פחדתי, שמא תלך יילא תסיים. נזכרתי באיזה סרט עם שארל רואיה.
שחקן זה ידע להפליא ברתת שפתיים. נסיתי את זה.
— שמע — ,אמרה אוה — .היה לי ארוס, אבל לא רציתי בו. בפעם הראשונה שכבתי
עם המורה שלי. זקן נתעב שתמיד היה לו צמר־גפן באוזניים, בחורף ובקיץ. אחרי כל פעם
הסתכלתי עליו איך שעמד לפני הראי וניגב במטפחת את כתמי השפתון, שאשתו לא תגלה

דבר — .הפסיקה.
— תבוא היום בשש ואתן לך את הכסף, או יותר טוב חכה לי כאן.
השבתי בליבי שאולי מוטב להמתין כאן. איפה אסתובב עד שש. שום רעיון לא עלה
במוחי ובקושי הבינותי מה קורה פה. היה זה היום השלישי לחמסין, וביום השלישי הכי
גרוע. זה כל מה שידעתי. לא יכולתי לשאוף אוויר, לא הרגשתי את לבי. משהו נע בראשי.
מישהו מוכרח למות ביום כזה, ביום השלישי של חמסין בלי אוויר ובלי משב־רוח. אבל
מי? חשבתי כי אוד, תבוא בשש ותביא לי דבר מה. אולי היא תגלה לי מי מת ולמה מת.
ואולי תישוב כבר רוח צוננת, ואוכל לחשוב ולדעת למה באתי הנה ומה שמי. ואולי
ארצה גם לאכול. אלך לפינת הרחוב, למסעדה המזרחית, ואזמין משהו שיחזיר לי את
אוני, את נעורי. ואז ...דפקו על הדלת.

כלום !

בגדי תינוקות מ־״/ס 100״אורלון״ מצטיינים
ברכות מפליאה. הם עדינים, נוחים ללבוש,
מהודרים.
בגדי תינוקות מ״אורלוף׳ אינם מתכווצים
ושומרים על צורתם. כביסים, מתייבשים
מהר — לכל תינוק, לכל עונה — אין בבגדי
תינוקות מ״אורלון״.

דרשי רק בגדי תינוקות של ״לויב לגוב״
המסומנים בתוית >/ס 100״אורלון״ .להשיג
בכל חנות מעולה לבגדי ילדים בארץ.

• שם רשום לסיב האקרילי של דו־פונט.
גוררון לבינסון אילון

חזרתי הביתה דרך הצד המערבי של העיר. האוטובוס היה כמעט ריק. רק אני וחיילים
אחדים, שנרדמו עייפים.
הרגשתי קצת יותר טוב. הרגשתי שאלה הן השעות• האחרונות של החמסין. אחר כך,
הלכתי לצריף שלנו דרך שדה הקוצים הדוקרניים, והכלבים ארבו לי כרגיל בחשכה. אישם,
מעל לים, נהיו השמיים נקיים ובהירים יותר. כל רגע יכולה היתד. להגיח רוח ונשוב
מן הגליל, ואז ידליקו כל השוכבים בחשכה אורות, וילכו לרחוץ בים, אשר שוב יהיה
רענן, צונן ולח. ואז יתחילו סירות הדייגים לאותת זו לזו באורותיהן — כבאותו יום בו
הגעתי הנה. אבל החמסין טרם פג, השדפון רבץ עדיין, אין לרמות את האדמה. הלכתי,
איפוא, בנושאי אתי את תחושת הבאות, לא כלום מלבד הרגשה זו, והכלבים רצו אחרי
בחשכה.
גרישה ישב לפני הצריף. היחידי שלא התאונן על החמסין. הוא ידע לסבול הכל.
התישבתי בכבדות על ידו. גרישה הושיט לי סיגריה. הדלקתי אותה.
— לינה הכינה דבר מה לארוחת־ערב י — שאלתי.
— לא — ,אמר.
— אין דבר — ,אמרתי מהר — .נקנה משהו והיא תדע כבר מה להכין. אולי שתי
קופסאות בשר?
— לא — ,אמר.
— למה, גרישה?
— כי לינה איננה — ,אמר — .לקחה את הקטנה וברחה עם הנהג ההוא נבשל לבדנו.
אבל נחכה קצת. עוד חם מדי.
— כן — ,אמרתי — .נחכה קצת.
שתקנו שעה קלה. כעת אפשר היה לראות כי הירח מפלס לעצמו דרך מאחורי הערפל.
החמסין יימשך עוד שעה או שעתיים, לא יותר.
— מה דעתך — ,אמר גרישה — .יהיה לה לא רע עם הנבל ההוא, מ־ ,ז
הזעם החל חונק אותי — .אמרתי לך פניתי אל גרישה, שנמכור את האקדח שלי
ונגמר. לפחות היו אוכלות לשובע ימים אחדים.
הוא פנה אלי.
— רציתי בשבילן דבר טוב יותר — .אמר — .נשבעתי שכאשר יעבור החמסין, ולא
אמצא עבודה, אשים קץ להן ולי. כן, אבל הן כבר נסעו.
— אין דבר, גרישה — ,אמרתי — .מתר נלך לאותו הברנש, והוא יסדר לנו עבודה. יש
לי כסף. אתה יודע, שלוש מאות הלירות.
— אוה נתנה לך? — שאל.

אחר כך נכנסנו לצריף. גרושה הביא בקבוק קוניאק, לאחר שהעיר משנתו את בעל
המכולת. לא רצינו לבשל דבר. שתינו רק קוניאק ולקינוח אכלנו תפוזים. הקוניאק לא
נכנס לראש, לכן הלך גרישה והעיר שוב את האיש מן המכולת. שמעתי, איך גידפו אחד
את השני. את הבקבוק השני שתינו ליד הצריף. ואז, בפעם הראשונה מאז שלושה ימים,
ראיתי את האורות של סירות־הדייגים בים.
— ראה, גר׳ שה ! החמסין עבר !
— אבל עדיין חם — ,אמר.
— כן — ,הסכמתי — ,חם.
— מחר נסע באוטובוס העירה — ,אמר גרישר״ — נשיג עבודה איזושהי. מחר בשש
ורבע.
— טוב, אמרתי — ,אבל לא מכאן, מכביש חיפה.
— לא. זה כבר לא נחוץ.
— לא נחוץ י
— אתה זוכר את אותו הכלב ז — אמר — .את הענק השעיר הזה, שכה הבהיל אותך ן
— זוכר !
הצטחק.
— ובכן — ,אמר — .זהו כלבו של בן־זונה עשיר, שבא הנה משבדיה והביא אתו
המון כסף. אני מכיר את הכלב הזה. כאשר ראיתי שהכלבים כל־כך שונא ם אותך, חשבתי
בליבי שאם השעיר הזה ינשוך אותך קצת, ככה, סתם, תקבל מאותו בן־זונה המון כסף
פיצויים, ונוכל להמשיך ימים אחדים. ודווקא זה הניח לך. מצחיק, לא?
— כן — ,אמרתי — .דווקא לזה לא היה כלום נגדי.
מזגתי כוס מלאה קוניאק ושתיתי בלגימה אחת, בלי לחכות לגרישה. טיפה לא נותרה
בתחתית הכוס. כבר הייתי שכור, וזה היה טוב מאד.
שתיתי עוד כוס, והשקתי אותה בכוסו של גרישה. הרגשתי את החום עולה בקרבי,
מעלה, מעלה, כלהבה. החמסין נמוג לאט־לאט, ושוב יכולתי לחשוב. זוהי הרגשה מצויינת,
להיות שכור קצת, ולהיות מסוגל לחשוב.
כעת ידעתי שהכל התרחש בגלל אותו כלב איום וידידותי. הוא בלבד אשם בכל: בזה
שלינה עזבה את גרישה, בזה שאוה קפצה מחלון בית־המלון, כאשר רצו השוטרים לאסרה.
בזה, שאני וגרישה הלכנו מחוסרי־עבודה יותר מחודשיים. הוא היה אשם בזה שאנו חיים,
ושהחמסין שרף את האדמה שלושה ימים, ושכעת הכל חולף — ורוח באה מן הים, והים
שוב נודף מלח, ואני יכול כבר לחשוב. סבלנו רק בגלל הכלב. למה לא הבינותי זאת
קודם לכן?
נכנסתי לצריף והוצאתי מתחת למיטה את אקדחי. שמתי אותו בכים האחורי, ומיד
חזרתי אל גרישה. שוב מזג לי כוס. שתיתי כוס, ועוד אחת, כדי לא לשכוח מד, עלי
לעשות. קרעתי מעצמי את החולצה, ונשענתי על מזוזת הדלת. הזעה שטפה את גבי.
הרגשתי שמעורי נודף ריח חריף של קוניאק.
אבל דבר לא הפריע לי עוד, לא האבק, ולא הזיעה, הכל נהיה ברור ובמוח. ידעתי,
כי לעולם לא אעזוב את הארץ הזאת, וכי תמיד אשאר כאן. וכי תמיד אוהב את הארץ
הזאת. אבל פחדתי לחשוב על כך יותר, שמא אשכח מה עלי לעשות, כעת. שוב התכופפתי
לתוך החשיכה, הרימותי את חולצתי, ניגבתי בה את הכתפיים ואת הגב, והשלכתיה.
— חכה קצת, גרישנקה — ,אמרתי — .מיד אחזור.
יצאתי מן הדלת. עברתי דרך קיר בלתי־נראה של חום. שוב חסרה לי הנשימה. הלב
כאילו חדל מלדפוק. אבל פתאום באה רוח רעננה מן הים, והכל נעור בי, קם לתחיה,
החמסין נמוג לחלוטין. האדמה נשמה לרווחה. הקוצים נעו. הירח הגיח מאחורי הערפל
החם, ושוב ראיתי את צלי.
פניתי ימינה, חציתי את השדה הריק והלכתי ישר לכביש חיפה.

(סוף)
העולם הז ה 1330

הרריך
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
חיכן לבקר השבוע:

חית־פרא עיוורת־חרשת־אילמת ליצור המסוגל
לתפוס את העולם החיצון בתיאטרון
מצולם בשפע רגשי רחמים. אן באנקרופט.
0עד סף החיים (סטודיו, ירושלים)
אינגמר ברגמן.

• הנסיבה האמריקאית (תיאטרו!
העונות) בוניפאציום־ויקטור־פליקס לבית
הוד,נש; אדן נרצח בקולנוע בשעת הסרטת
סרט על חייו, ומה שקורה סביב זה מאפשר
לניסים אלוני לשגר מהבמה שרשרת
גירויים חזותיים, שמיעתיים ושכלתניים בתערובת
סיגנונות קומיים הגורמים להנאה
תיאטרונית שלמה. יוסי בנאי ואבנר חזקיהו.
9האידיוטית (אהל) עוזרת בית
פאר־סאית מסתבכת ברצח, באהבה ובחקירה
בקומדיה שוטפת של מארסל אשאר. גילה
אלמגור בתפקידה הקומי הראשון.
0תורת היחסים (שמעון ישראלי)
מערכונים מצויינים ופיזמונים קלושים בביצוע
אמן יחיד הממלא את הבמה בגלריה
של דמויות.
0אירמה לה־דום (הבימה) קומדיה
מוסיקאלית אודות אהבתה של יצאנית לסטודנט.
ביצוע פרובינציאלי אך מרנין, עם
דינה דורון, אריק איינשטיין ושלמה בר־שביט.
0ילדי
הצל (הבימה) פיצול האישיות
בדור של צברים שחצנים משמש לבן־ציון
מומר נושא מעניין למחזה שבו מכסה המלל
על הפעילות. מסקין האב מול מסקין
הבן.

בי דו ר

רופינו טאמאיו (מוזיאון תל־אביב,
ביתן הלנה רובינשטיין) ציורי השמן
המופשטים של הצייר המקסיקאי הגדול.
0ואן גוך (המוזיאון לאמנות חדישה,
חיפה) 101 מיצירותיו המקוריות של גדול
הציירים האימפרסיוניסטים באחת התערוכות
החשובות והפופולאריות ביותר שנערכו בארץ.
0חמישה
ציירים צרפתים (בית-
צבי, רמת־גן) מבחר יצירות של חמישה
ציירים צרפתים מהדור הנוכחי, המייצגים
סיגנונות׳ ציור שונים.
משהגת (בית־האמנים, ירושלים)
תערוכה ראשונה בישראל של אחד המצטיינים
בציירי הארץ, ששהה בחמש השנים האחרונות
במקסיקו וארצות־הברית.

0התערוכה הכללית של אמני
ישראל (מוזיאון תל־אביב, בית דיזנגוף)

200 ציירים ופסלים ישראליים מציגים את
קציר יצירותיהם בשני החולפת.
דדי בן־שאול (בית הנכות הלאומי
בצלאל, ירושלים) אחרי שלוש שנות השתלמות
בפאריס, מציג אמן צעיר זה שתי
סדרות של הדפסי אבן.

0הסנט ימליץ ויאשר (מוגרבי;
תל־אביב; רון, חיפה) אחרי שגילה לעולם
את ישראל באבסודוס, מגלה אוטו פרמינ־ג׳ר
גם את ארצזת־הברית, כפי שהיא •ש־תקפת
בפולימיקת חדרי־המיטות של הטנא־סורים
הקובעים את דמותה. צ׳ארלם לוה־טון(
.ראה מדור קולנוע).
0בכל הון שבעולם (ארמון־דויד,
תל־אביב) בורביל בתפקיד כפול, בדמותם
של אב ובן עיקשים וטיפשים, השמים רגל
לתוכניות מיסחור ופירסום של סרסורי ה־אמריקניזציה,
בקומדיה של רנה קלייר.
0יחסים מסובנים (אוריון, תל-
אביב; רון, ירושלים) איך לבגוד ולעשות
את בן־הזוג מא.שר? תרשים אירוטי של
רוז׳ד, ואדים. ז׳ראר פיליפ, ז׳אן מורו ד
אנט סטרויברג.
0היום הארוך ביותר (תל-אביב,
תל־אביב) ניתוח פלאסטי למלחמת העולם
השניה, שנועד להוכיח כי הגרמנים לא היו
מוכרחים להפסיד, אך האמריקאים היו מוכרחים
לנצח, וביחד אולי ינצחו במלחמה הבאה.
הרבה מתח, שפע דמויות ומצבים, אך
מעט מאקס, בתיאור יום הפלישה לנור־מנדיה.

שבעת הסאמוראים (הבירה,
ירושלי-ם) אקירה קרוסאבה, מוציא את סיג־נון
המערבון מחזקתה של הוליבוד, בסרט
פעולה עז ביטוי המוכיח כי גם צוות הוא
כוח.
0עושה הנפלאות (הוד, תל-אביב)
סיפור ילדותה של הלן קלה והפיכתה מ־העולם
הזה 1330

ה צג ת ב כו ר ה אר צי ת
למבוגרים מגיל 16 בלבד
שעות ההצגה 9.30 ,7.15

0ויקד טוריאני (אהל־שם, תל־אביב)
שאנסונים ולהיטים אירופיים, בביצועו של
זמר־בידור של בתי־מלון במרכז אירופה.
0פצצת הזמן (תיאטרון החמאם)
תכנית הסאטירה החריפה והמצליחה ביותר
שהוצגה אי־פעם בארץ. רביעיית המועדון
שרה פיזמונים מבריקים של חיים חפר, משחקת
בדיחות־קישור של דן בן־אמוץ וחוזה
יחד עם הצופים ביומן קולנוע סאטירי.
15233 יוס רביעי6.3 ,
0בי דו ר ( 63 הגל הקל )21.32. ,שידור
חוזר של התוכנית המצטיינת בידור :62
פיזמונים מתוך אירמה המתוקה, שמשון
בר־נוי ושעשועון פרסים.
יוס שישי__ 8.3 ,

האם אני שובה?
האם אני רעה?
את זה תחליטו אתם !
אני

0כצרור אחד (קול־ישראל)19.20 ,

מורו

תוכנית בסימן פורים: ראיון עם מוקי ו־אלכס,
ליצני הקירקס שאיננו; משאל טלפוני
על תחפושות פ רים לגדולי העולם, ואגדות
בני מטולה ועפולה.
@ בניחותא (קול־ישראל )21.30 ,תוכנית
על קורט טוסולסקי, נביא החורבן של
הרפובליקה הוויימרית. שלמה בר־שביט,
לאה פורת, מיכאל גור ושרגא פרידמן מגישים
קטעים מתוך הסאטירות, ההומרוסקות
והחרוזים של הסאטיריקן שחתם בארבעה
שמות.
@ ארתור רובינשטיין (קול־ישראל,
)22.30 הקלטה מקונצרט פומבי של גדול
הפסנתרנים החיים, שנערכה באולם קרנג׳י
בשנה שעברה. יצירות נדירות של דבוסי,
וילה לובוס ושימאנובסקי.
שגת__ 9.3 ,
0עולם המדע (קול־ישראל)11.20 ,
הבעיות הקשורות במטוסים על־קוליים בעקבות
הכנס לתעופה ואסטרונוטיקה, שנערך
לפני שבוע בישראל.
0המיקאדו (קדל־ישראל )21.45 ,האופרטה
הסאטירית של ג׳ילברט וסאליבן בביצוע
להקת הסדלרס־ואלס, ובהגשתו של
יצחק שמעוני.
יום ראשון 10.3 ,
0סליחה, טעות בגל (קול-ישראל,
)19.40 תוכנית פורימית מאת שבתי טבת
ובביומו של אפרים סטן, בה נעשה נסיון
להולדת דמות רדיופונית הדשה — אראל
בארל — אורי זוהר.
0עדלמידע (הגל הקל )21.30 ,תוכנית
פורימית מאת דן אלמגור, בביצוע צוות
מועדון התיאטרון החיפאי, רביעיית המועדון,
עדנה פלידל, יעקב מימן ורבקה מיכאלי.
יום שלישי 12.3 ,
0מוסיקה משאנז אליזה (קול-
ישראל והגל הקל )21.11 ,ישראל מארחת
תוכנית בידור בינלאומית המאורגנת על־ידי
שרות השידור הצרפתי. בגלריית המשתתפים
בתוכנית, שתועבר ישירות מבנייני האומה
בירושלים: הגיטריסט ארמנדו רומיאו
מאיטליה, זמרות משבדיה, אוסטריה ובלגיה,
תז־מורתו של ז׳אק דיבאל ומקהלת הילדים
על־שם צדיקוב.

ד או

עם סטנלי בייקר

פגמי עור?
רק אמצעי אחד עוזר — פ,14

הקרס

הנהדר החודר בנקל עד לעומקו של
נקבוביות העור, מנקן ומסלק תוך
גתנרזת ספרים ותקליטיס

שוות ה שי חו הבריטי

זמן קצר את כל הפצעונים. פ14
הוא מוצר קליאו ולכן הוא טוב.

ת.ר 3380 .תל-אביב

ר מו עזיו ני
0היסטוריה בגרוש (מועדון התיאטרון,
חיפה) פיזמונים ומערכונים הומוריסטיים,
סביב דמויות היסטוריות, בתוכנית
הכתובה בידי דן אלמגור והמבויימת
בידי חיים טופול.
0צמד הדודאים (אדריה, תל־אביב)
הם מסמר תוכנית־בידור ארוכה, בה מופיעה
גם הזמרת האיטלקיה סילבאנה בלאזי.

בובכים נולדים הלילה (מועדון

התיאטרון, תל־אביב) נסיון ליצירת הודי בידורי
חדש, בעזרת הצגת־בכורה של שבעה
אמנים־חובבים בלתי־ידועים.
0קרלטה גזונס (עומאר־כייאס, יפו)
זמרת כושית בספיריטואלס אמריקאיים.