גליון 1335 מתאריך 7 באפריל 1963

השבוע מלאו שלוש־עשרה שנה למערכת הנוכחית של
העולם הזה.
היה זה ערב פסח, תש״י, כאשר קבוצה של חיילים,
שפשטו זה עתה את מדיהם, רכשה את העולם הזה והפכה
אותו לכלי־נשק במאבק על דמות המדינה. מאז עברו 676
שבועות, בהם הופיעו 685 גליונות.
לפי המסורת היהודית, בן שלוש־עשרה מקבל על עצמו
את עול ו?מיצוות. כלל זה אינו חל על מערכת זו: היא
קיבלה על עצמה את עול רימיצוזת ביומה הראשון, והוא לא
ירד משכמה מאז, אף לא במשך שבוע אחד.
השבועות האחרונים של השנה ה־ 13 מעידים על כך.
לפחות ארבע פעמים, במשך שבועות אלה, מילא העולם
הזה תפקיד ששום עתון אחר לא היה מוכן או מסוגל למלא
אותו:
$כפרשת שפיגל קרע העולם הזה את קשר
השתיקה והטישטוש. בעוד שכל שאר העתונים, ללא יוצא.
מן הכלל, העמידו פנים כאילו זוהי פרשה פרטית של
פקיד פלוני שסרח, הוכיח שבועון זה כי הפרשה אינה אלא
חלק קטן ממסכת שוחד אדירה, בה שותפות המפלגה
הדתית־לאומית יחד עם כל שאר המפלגות של המישטר
הקיים.
במאכרי, על המימשל הצבאי לא עמד העולם
הזה לבדו, אלא ודה חלק מקואליציה ציבורית גדולה, המייצגת
את הרוב במדינה. אך אי־אפשר היה לשכוח לרגע כי
העולם הזה היה חלוץ הקואליציה הזאת, כאשר התנגדות

מוכנים להקריב מאמה או להסתכן במאומה. טענה זו לא
באה בפיהם אלא כדי להצדיק את השתמטותם בעיני עצמם.
כאילו אמרו לעצמם: אנשי העולם הזה אמנם עושים,
מקריבים ומסתכנים — אבל אין הם מכובדים, וממילא אין
צורך לעזור להם או להתחרות בהם.

לגופה של הטענה, די אם אזכיר כמה עובדות:
העזלם הזה הוא כיום השבועון הנפוץ ביותר בישראל,
ואחד משלושת העתונים הנקראים ביותר במדינה.
חשוב יותר: העולם הזה הוא כיום השבועון הפוליטי
היחיד במדינה, המגיע אל ההמונים הרחבים.
חשוב עוד יותר: העולם הזה הוא המיפעל היחיד במדינה
כולה שאינו תלוי במאומה בחסדי השלטון, הע!מד לחלוטין
מחוץ למעגלי הכלכלה של המישטר הקיים, מחוץ למעגלי
השוחד והכפייה.
איני מזכיר עובדות אלה לשם התפארות. כוונתי להציג
שאלה פשוטה ביותר: מדוע לא הצליח שום שבועון או
עת־ן בלתי־תלוי אחר בארץ להתקיים? מדוע נפלו כמו
זבובים כל שאר השבועונים, ביניהם אף שבועונים שנתמכו
על־ידי מפלגות עשירות, ושעמדו לרשותם קרנות גלויות
וסודיות?
מדוע התמוטטו, גם מחוץ לעתונות, כל שאר המיפעלים
הבלתי־תלויים, שעוררו על עצמם את זעם השלטון?
אפשר להוכיח דברים בדרך השלילה. את נכונות דרכו
המעשית של העזלם הזה אפשר להוכיח בדרך זו: ששום
עתון או מיפעל אחר, בעל מטרות דומות, שהלך בדרך

למימשל הצבאי עוד היתד, דמוייה לבגידה במדינה. העולם
הזה מילא תפקיד חיוני בניהול המערכה ובהמרצת־״ והפעם
לא רק מעל גבי הנייר, אלא גם במאבק הציבורי ברחוב.
• כשביתתאצ ״ א ..היה העולם י הזה העתון היחיד
שהתייחס לשובתים בהגינות וגילה את טענותיהם הצודקות.
כל שאר העתונים תמכו באופן עיוור בהנהלת אל על,
כשעין אחת פוזלת לעבר מודעות־הענק שלה, והעין השניה
לעבר כרטיסי־החינם.
• כפרשת כן*גל היה העולם הזה העתון היחיד שלא
נירתם למסע־הבהלה המפוברק של הממונה על שרותי־הבטחון,
אלא ניתח את הטענות באופן אובייקטיבי וצלול.
תוך כדי כך גילה לציבור שהמסע לא בא אלא לטשטש
עסק־ביש חדש.
דומני שדי בהזכרת ארבע פרשיות אלה, כדי להבלים מה
דמותו ומה חשיבותו של העולם הזה בהיכנס מערכת זו
לשנתה ה־. 14

אחרת, מקובלת יותר על הנפש הפוריטאנית, לא החזיק
מעמד.
אינני אומר שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. תמיד
חייב להיות יחס הגיוני בין המטרה ובין האמצעי. אך
במיקרה זה המטרה היא כה חשובה, עד כי התנגדותם של
הפוריטאנים לאמצעי זה או אחר היא כימעט בלתי־רלבנטית.
האם יכול לתאר לעצמו מישהו מה היה קורה לחופש־העתו־נות
במדינה, מה היה קורה לעצם דמותה, אילו היה עולה
בידי השלטון, בעזרת הפוריטאנים למיניהם, לחסל את
השבועון המסויים?
אין פירוש הדבר שלא עשינו שגיאות, שלא עברנו פה ושם
את גבול הטעם הטוב, ושלא טעינו מעולם בשיקול. היו
מישגים כאלה, והביקורת הפנימית עליהם, במערכת עצמה,
חריפה הרבה יותר מכל ביקורת חיצונית.
גם איני מתכחש לעובדה, כי כמה מבעלי הסטייה הפורי-
טאנית נימנים עם ידידינו הנאמנים, וכי הסתייגותם מפרט
זה או אחר בעתון היא כנה. אנו יודעים זאת, ומקווים כי
גם ידידים אלה יראו את המציאות כמו שהיא.
הקו העתונאי הכללי של העזלם הזה, על שני שעריו, הוא
תוצאה של המציאות הישראלית — ובתור שכזה, הוא בלתי-
נימנע. לא עומד לרשותנו קהל של 200 מיליון אמריקאים,
או 50 מיליון גרמנים או צרפתים. אנו חיים במדינה
קטנה, בה מצויים בקושי כמיליון קוראי עיברית, בה שולט
מישטר של דמוקמסורה פוליטית ושל כפייה כלכלית
טוטאלית.
במדינה זו אנו חיים, ועל דמותה אנו נאבקים. את
המכשירים לכך לא ניקח מארץ האוטופיה, ולא נעתיק
ממדינות בעלות מציאות שונה לחלוטין. את המכשיר עיצבנו
בעצמנו, תוך כדי התמודדות מתמדת עם המציאות —
וכעבור 13 שנה מותר לנו לטעון, בלי בושה, כי זהו מכשיר
יעיל עד מאד.

הסטייה הביצועיסטית באה מן הכיוון ההפוך, ובעיני
היא סימפאטית הרבה יותר.
זוהי הסטייה הטוענת כי ״אתם רק כותבים״ ,וכי ״אתם
לא עושים מספיק״ .זוהי סטייה חדשה, פרי השנים האחרונות׳
והיא ממלאה אותנו סיפוק־מה. שהרי סטייה זו יכלה
להיוולד רק אחרי שקמה שיכבה צעירה שהתחנכה מילדותה
על ברכי העולם הזה, המקבלת את השקפת־עולמו מעיקרה,

ביום־שנה מסוג זה רגילים להקדיש את המאמר הראשי
לטפיחת־שכם עצמית חגיגית. אוותר על כך הפעם. תחת זאת
הייתי רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להתמודד עם שתי
הטענות העיקריות, המושמעות עתה נגד השבועון המסויים.
אקרא להן, למען הנוחיות ,״הסטייה הפוריטאנית״ ו״הסטייה
הביצועיסטית׳׳.
הסטייה הפוריטאנית אומרת :״אתם עושים עבודה טובה
מאד. העולם הזה הוא מכשיר חשוב ביותר. אבל אנחנו
מתנגדים לעתון מפני שאתם משתמשים באמצעי־תפוצה
כמו תצלומי נערות וכתבות על נושאים מגרים. הפסיקו־נא
בפרסומים אלה, ואז נהפוך לחסידיכם המושבעים.״
כבר הקדשנו מקום רב לוויכוח עקר זה, ולא אחזור על
דברינו. עלי להודות שסבלנותי כלפי בעלי הסטייה הפורי־סאנית
קטנה והולכת — כי במיקרים רבים נודף ממנה
ריח של התחסדות. גרוע מזה: ריח של השתמטות.
הייתי מתייחם לטענה זו באהדה רבה יותר, אילו באה
מפי אנשים המשתתפים גם הם במאבק על דמות המדינה,
המקריבים קורבנות אישיים, המסכנים את עצמם מבחינה
גופנית או חומרית, הנמצאים בפעילות מתמדת וקדחתנית.
אך נסיוני מלמד אותי כי טענה זו באה — כימעט תמיד
— מפי אנשים שאינם מוכנים לעשות בעצמם דבר, שאינם

עד כי נידמה ששוב אין ויכוח עליה, ששוב אין צורך
אלא במעשים לביצועה הפוליטי.
כדוגמה לטענה זו אפשר לצטט את מכתבו של הקורא
יצחק רון, שפורסם במדור המכתבים של העולס הזה (.)1326
נאמר בו, בין השאר:
״אין ספק שיש להכיר בהעולם הזה ככוח ציבורי בעל
השפעה רעיונית־אידיאולוגית לא־מבוטלת כל עיקר
אולם כגורם חברתי משפ ע עלול העולם הזה להתנוון( .כי)
גם המנגינה הנאה ביותר, אם תישמע מדי שבוע ללא גיוון
שהוא, שוב אין בכוחה להזזת אתגר למאזיניה מאות
המילים המודפסות מדי שבוע, שחור על גבי לבן, אינן
יכולות להוות, לאורך ימים, תחליף למעשים
בהזכירו את הסימפוזיון האומלל של ניו אוטלוק, הוסיף
הקורא רון :״מדוע, למשל, לא יהיו מופעי־ראוזה מסוג זה
מצדכם? מי מפריע לבעלי המחשבה הנ!עזת שמאחורי המילים
המודפסות בחעולם הזה לארגן סימפוזיון בשם, דרכים
חדישות לשלום ישראל ערב׳?
״כולנו הבנו כבר שפאשיזם, בטחוניזם וכו׳ אינם האידיאל
בשבילנו. אנו מעדיפים, סוציאליזם חופשי׳ — אבל
בפעולה.״

אודה שלא ירדתי לגמרי לסוף דעתו של הקורא רון,
מדוע סבור הוא כי סימפוזיון חד־פעמי בעל־פה, המגיע
לכמה מאות זוגות־אוזניים, חשוב יותר מאשר סימפוזיון
שבועי בכתב, המגיע לרבבות זוגות־עיניים?
אך לא זאת הנקודה העיקרית. חשובה יותר הנקודה
שבגללה כיניתי סטייה זו בשם ״ביצ 1עיסטית״ :ההפרדה
המוחלטת בין ״מילים״ מכאן, ו״מעשים״ מכאן.
כל המפריד הפרדה כזאת, הר׳הו צועד את הצעד הראשון
בדרך הביצועיסטים של מפא״י. גם אלה מזלזלים ב״מילים״,
ב״רעיונות״ ,ב״אידיאולוגיות״ ,ב״מילוליזם״ .נידמה להם
שאין צורך בכל אלה, שדי ב״ב׳צוע״ יעיל של ״משימות״.
אין הם מבינים כי ״משימות״ אלה עצמן אינן אלא תוצאה
של ״אידיאולוגיה״ .בשללן, כפי שנידמה להם, את כל
האידיאולוגיות, הם מקבלים, למעשה, באופן עיוור את
האידיאולוגיה הקיימת, שגובשה על־ידי סביהם לפני שני
דורות.
כל מהפכה גדולה היא, קודם כל ומעל לכל, פרי עלייתם
של רעיונות חדשים. שום ביצועיסט לא חולל מעולם שינוי
חברתי גדול. כל מהפכה אמיתית היתד, פרי עמלם של
מנהיגים שהיו אנשי־מחשבה ואנשי־מעשה גם יחד, שגיבשו
מיסגרת רעיונית חדשה במאמץ של שנים, ושהקדישו שנים
נוספות לניהול תעמולה יום־יומית ושבוע־שבועית למען
הפתרונות החדשים.
כל גליון של העולם הזה הוא מטח־־תותחים — צרור
פגזים המטהר את השטח מן השקרים המוסכמים של אתמול,
והמכשיר אותה לשינוי־הערכים הגדול של מחר. כבר ירינו
685 מטחים כאלה — וכל שבוע נוסף, כל גליון נוסף,
מקעקע את חומות השקר, מגביר את מחנה שוחרי־השינוי,
מגבש אותו למשימות החדשות.

האם יכול הקורא רון לתאר לעצמו לרגע מד. גודל
המאמץ המושקע בכל גליון של שבועון זה?
האם הוא מעלה בכלל על דעתו במה כרוכה הוצאתו
הסדירה של העזלם הזה, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי
חודש — כאשר כל זרועות המישטר הקיים פועלות עדו
ללא הרף! כאשר מנגנון־החושך מגויים לסתימת מקורות-
האינפורמציה שלנו! כאשר קיימת סכנה מתמדת של הישנות
מעשי־האלימות שבוצעו נגדנו בעבר! כאשר מערכת ההאזנה,
הבילוש והעיקוב אחרינו, היא מציאות־קבע! כאשר הטרסס
הממלכתי־הסתדרותי העצום מחרים אותנו מבחינה כלכלית!
כאשר כל כלי־הביטוי של המישטר מנהלים נגדנו מסע-
השמצות טוטאלי, שלא נפסק לרגע במשך 13 שנה! כאשר
איננו יכולים לסמוך על עזרתו של איש מלבדנו! כאשר
אין עומדים לרשותנו שום אמצעים, מחוץ לאותם שהם
פרי עמלנו שלנו?
אין לנו שום ריגשי־נחיתות לעומת הביצועיסטים. אילו
רצינו, היינו יכולים לטעון כי הוצאת העולם הזה היא
כשלעצמה מלאכת־מחשבת של ביצועיזם מוצלח. היא בוודאי
מחייבת כשרון ביצועיסטי גדול יותר מאשר ניהול מנגנון
ממשלתי מסויים, הנהנה מקרנות בלתי־מוגבלות, מכוח־אדם
ככל הדרוש ומהמה צנזורלית מתמדת מפגי כל ביקורת.
ושוב: אין פירוש הדבר שאנו מזלזלים ב״פעולות״ שמחוץ
לעתון. דווקא בימים האחרונים, במאבק על המימשל הצבאי,
הוכיחו עורכי העולם הזה כי הם מוכנים ומסוגלים לנהל
פעולות ציבוריות בממדים נירחבים, בראותם שהשעה כשרה
לכך. אלא שלגבי דידנו, הוצאת העולם הזה היא ״פעולה״
כמו כל פעולה אחרת — ובשלב הנוכחי, הפעולה החשובה
ביותר.

דבר אחד אני רוצה להבטיח, גם לפוריטאנים וגם לביצו־עיסטים:
פעולתנו במיסגרת העולם הזה אינה המילה האחרונה
שלנו.
בבוא המועד נרחיב את המאבק לחזיתות נוספות. אולם
אנו עצמנו נחליט על המועד, ואנו עצמנו נקבע את שדה־הקרב.
ניפגש בו, קורא יקר, כפי שנפגשנו מדי שבוע עד
היום.
עם תחילת השנה ה־ 14 של פעולתנו המשותפת, אנו
חדורים רוח־קיב וחדוזת־התקפה כמו בשבוע הראשון, כאשר
נטלנו לידינו שבועון כושל והגדלנו תוך ימים ספורים את
תפוצתו פי שלוש. וכמו ביום הראשון, מדריכה אותנו
הסיסמה שהפכה לסמלנו:

כלי מורא, כדי משוא־פנים.

העולם חזה 1336

P R O T O N E

הלכה הזוהרת בברק שגורם היה כמותו1
הלכה המשלבת בתוכה זוהר וטיב, תוצאת
מתקר מעמיק של מעבדות הלו קדטיס
פדוטון ־ הלכה ב״ה״ הידיעה
המהווה סנטציה בעולם כולו:
אינה מ תקלפת או מ תב קעת מצפה ציפרנייך בצורה שווה וחלקה מגינה על ציפדנייך־ מאריכה ימים
פרוגזון -תדוש נפלא המעניק זוהר
לידיד.
פדולוח -מכחול א מו...

OdVd o!aruf

מכתבים
הכנסת ואכיריה

בתשובה?מכתבו של מר מרדכי כהן ם־
משמר־הכנסת בירושלים (העולם הזה , 11332
שענה למכתב קודם שלי: אני מכבר את
מוסד הכנסת, כי אני מביז אלפי אזרחי
המרינה שבחרנו בו. במונח ״אבירי הכנסת״
,יקירי, לא התכוונתי לאנשי המשטר,
אלא לאנשים מסויימים היושבים בתוכה.
ידוע לכולנו שקיבלתם הוראה אישית ם־
יושב־ראש הכנסת לא לתת כניסה לחברי
המשלחת.
אבל רבר אהד מכאיב לי ולמאות קוראי
״השבועון המסויים״ :שאנשי־הטשטר (איז
אני יודע אם אחה היית ביניהם) ,התייחסו
בגסות כלפי חברי המשלחת, ודחפו את עודכנו
היקר בצורה •גסה, בניצוחו של רס״ר
משמר הכנסת דודי.
האם רס״ד רודי חושב שהוא נמצא עדיי;
בכלא צבאי, ויש לו עסק עם אסירים?
אמנון כהן, תל־אביב

עונש קל

קראתי על העונש שהוטל על רס״ן פרלמז
שדרס איש זקן ונט־|זו (העולם הזה .)1327
קלות העונש שהוטל עליו בהחלט אינו
מתקבל על הדעת. איז זה עונש שירתיע
ממעשה כה אכזרי, ובפרט כשהמדובר בקציז
בדרגה גבוהה, בעל השכלה, אחריות וכושר
שיפוט גבוהים.
היה צריד לאסרו לתקופה ממושכת, כפי
שהיו נוהגים לגבי כל אדם אחר הנאשם
בהריגה.
אריה כהן, פתח־תקזזה

זכויות לערכים

למכתבו של מוחמר טצארווה מהאוניברסיטה
העברית (העולם הזה .)1239
למרות שהיהודים היושבים בארצות־ערב
ממלאים את כל חובותיהם
האזרחיות,
י.ם משרתים בצבממשלותיהם,
אות

נהנים מפחות
זכויות מאשר הערבים
הישראלים.
למשל: איז להם,
לעומת ערביי הארץ,
זכות כמו לימודים
באוניברסיטאות, חופש
דינור, משפט־צדק
ובו׳.
באם הערבים אינם
מרוצים מהמצב בארץ
— הם יכולים
לעשות כפי שעשינו
בעיראק — לעבור אליאס לארץ אחרת. אני
מבטיח לו ששלטונות ישראל לא ירמוהו
ויחנו לו להוציא את רכושו.
ביחס לבעיית הפליטים: אי! מדינת ישיא^
אשמה בגורלם. בזמנו בקשו מהם לא
לעזוב את הארץ. הם האשמים שנשמעו
במקום זאת לקול מנהיגיהם.
יוסף יצחק אליאס, באר• שבע

ב ק -ע ר

״ ל וי ד״
המכון הבינלאומי לחתכתגות

אלפי מכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אכים, ת .ד4185 .

אלינה רוסלם־ר
סלכוז־ת

W*Eq

בווויסבו מד־יסון J £7

יכל רקוד אחר
דו א1

ת א רדו פינסקר 2

טל 56905

ת ( טי ב

אני החותם מטה, אחמד טועארי מכפר
מקר, כאחד הלוחמים למעז בטול הממשל
הצבאי, תמכתי במאבקכם הנועז והשתתפתי
באופז פעיל במלחמה הצודקת של כל האנדים
הישרים במדינה למעז בטול הממשל
הצבאי.
ביום ,25.3.63 קבלתי
על־ידי משטרו!
עכו צו מטעם המושל
הצבאי (שהעתק
מטנו רצו׳׳ב)
בו הוא מצוה עלי
להיות רתוק לביתי
במשד חודש ימים,
שאסור לי לעזוב את
שטח הכפר וכז שעלי
להתיצב פעמיים
ביום בתחנת המשטרה
בעכו.
הסיבה לצו אכזר
זה, היא, שימים
מספר לאחר אותו
יום שחור, בו הצמועארי
חברי־הכנסו! ביעו הערביים
בעד המשך
הממשל הצבאי, הניע לכפר מקר, ח״ב
נאבר מעדי.
במקרה באותו יום חלקתי עם חברי בכפר
כרוז שהוצא על-ידי ועד הסטודנטים הערביים
באוניברסיטה העברית בירושלים
לרנל אותו מאורע. בכרוז צוירה קריקטורה
בה הופיעו שלשה חמורים על האחד רכב
כבוד ראש הממשלה. ובראות הילדים את
מכוניתו המהודרת של השיר התארגנו ב־אופז
ספונטאני כשכרוזים בידם והחלו רצים
אחרי המכונית ומילים רבות בפיהם התואמות
לקריקטורה ולכרוז.
על דבר כזה אי־אפשר לעבור בשתיקה.
ומה יעשה המושל־הצבאי? האם יגיש משפטים
נגד כל ילדי הכפר למטה מגיל 12
שנים?
ובסוזי באה התשובה בצורת צו• מטעם
המושל עצמו, כשהקציז בז יצחק הקריא
לי את הצו ושהוא ניתז לפי תקנות שעת
הרום .1945
נגד החוק הזה אני נאבק. ונגדו חלקתי
כרוזים כדי שהמושל לא יוציא צווים מבישים
כאלה לא נגדי ולא נגד כל אזרח
אחר.
אחמד מועארי, כפר־נדקר
הייתי מייעץ להעולם הזה לקיים לפחות
מדור של עמוד אחד או שניים בערבית,
כד שהמיעוט הערבי (שמספרו כ־250.000
נפש) יוכל גם כז להגות ולתמור בעיתון.
לדעתי כל האידיאולוגיה השמית כולה פטפוט
אם לא מצרפים נם מעשים אליה.
לא רק שהציבור הערבי יוכל לקרוא את
העחוז שמגז עליו, אלא העתוז יוכל גם
להקרא על־ידי קוראים ערבים טחוץ לטדי-
העולם וזזה 1335

נה. זה יהיה מאורע גדול ונועז.
אני עוד פעם מעודרכם על החלה הקל
של העתוז. סור כל פוף הפורנוגרפיה של
העתוז אינה מושחתת אלא בריאה.
צריד שיווי־משקל, הדתיים כופים עלינו
את רוח־האלהים והעולם הזה חי בעולם־
הזה.
אלישע בן־דויד, רייקיאביק, איסלנד

״האזרח הקטן״

אני ״חייב לציין, שהעולם הזה היה העתוז
הראשוז שאמר, עוד בראשית העסק הביש
של בז גל, שלא צריר להיבהל, ושיש לבדוק
את ענייז המדענים הגרמניים בעיניים
פקוחות. זה נם לא היה הכל: פירסמתם את
הדו״ח המיוחד הראשון שלכם על פרשה,
שעל אף הקטעים החסרים בו אמר בדיוק
מה הולר לקרות בעוד שבוע.
דויד שטיל, תל־אביב
...חוכמה גדולה! אינכם יכולים לפרסם
תמונה של ״האיש הקטן״ או את שמו,
אז אתם הולכים ומפרסמים שמותיהם של
סתם אנשים קטנים אחרים, שהיה להם חלק
בכל הפרשה. מה הקונץ בזה שאתם כותבים
ששייקה בו־פורת ושמואל שגב נשלחו לחו״ל
על-ידי הממונה? אני חושב שבמקום תמונתה
של נולדה מאיר, שכולנו כבר מכירים
אותה, ובאיו לכם אפשרות לפרסם את
תמונתו של בדגל או של ״האיש הקטן״,
הייתם צריכים לנחם אותנו בסקופ קטן
ולפרסם את תמונות שני השליחים המיוחדים.
או שמא קינאת עתונאים ממעיטה
תמונות?
שולמית דביר, תל־אביב
שוס קינאה. הינה התנוונות:

שגב
מה השערוריה i

כן־פורת

בקשר למאמרכם על סרט החיילות העירומות:
הזרם!
לי לעקוב אחרי פעילותו של הבמאי,
נואלטיירו ניאקופטי, אשר לו התירו
שילטונות צה״ל לצלם באופו חופשי בתור
מחנות צבאיים.
ולדעת חוגים הקשורים ישירות לדעתי לביקורת —.Merde
בכל זאת, לא ברור לי במה השערוריה?
האם זוהי תנלית שלחיילות צה״ל יש
תחתונים וחזיות מתחת למדים? ואם כמה
צלמים צילמו בנות נחות בלבוש מינימלי,
המשולבים ביו צילומי מיסדר ואימונים, האם
גילו בכד לעולם דבר בלתי ידוע, או
בלתי מוסרי? או יסמא נתפס מישהו לצניעות
יתירה, נוסח אירגודאמהות־עובדות, ספר המגדירכשערוריה חיילת הקוראת
בחום הצהריים, בלי חזיה מתחת לחולצתה
הפתוחה, כשאין היא חושדת שמישהו עלול
לראותה?
מי יודע. אם ללא ״גיאוקופטים״ היו
קמים בקולנוע האיטלקי במאים כטו אנטוג־יוני,
דה־סיקה או פליני.
פינחס עשת, מילאנו, איטליה

דיוקנו שד אמן

שמחתי לקרוא על תערוכתו של דדי בן־
שאול ועל הצלחתה,
שכן אני מעריצה
אותו עוד מהתקופה
שגנבתי אחת מה־מאפרות
מעשה־ידיו,
ממועדון־הלילה ״בכה

לצערי יהיה קצת
יותר קשה לסחוב
את אחד התדפיסים
מבצלאל. אולי תנחמו
אותי לפחות בצילום
משלו?
אורנה בן־דוב, ירושלים הצייר בן־שאול לבקשת
הקוראת בן־
בן־שאול
דוב, ראה תמונה.

תחריט מתוך הגדה של פראג משנת 1526

קצרנחז

זבות קדימה כמדור זה תינתן
למבתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.
העולם הזר! *1,33

ו/או
אנגלית לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג )gregoהקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע
תל־אביב: ח .בר־קמא׳ רח׳ גורדון 4( 5עד 6אחה״צ)
חיפה ! בית־הספר ״במעלה״ ,רח׳ שמריהו לוין 30

ן נשתוף טם הסתדרות הסטודנטים של האוגינרסיטה של תל אביב
! הלי מודי םבפ קו ח
המחלקהל חנו ך של עירי ת תל־אביב

דמוקטטורה טרוריסטית

מודה אני כי נבוכותי כליל כשקראתי
על הפירסומים של השבועון הגרמני ״שטרן״,
וזאת משום שאיני יכול לתאר גוף אחר
מאשר ישראל שמעוניין יהיה כליכד בהרחקת
המדענים הגרמנים ממצריים, עד כדי נקיטת
אמצעים כה דרסטיים כפי שמספר ה״שטרן״,
אד מאייד קשה להאמיז שמיסטר של אנשים
שפויים בדעתם, בדטוקטטורה כשלנו, ינקוט
באמצעים מחפירים של כנופיות טרוריסטיות•
איו
צורר לציי! שהנזק הפוליטי של
מעיפים כאלה הוא גדול לאי! שעור מהרווח
המשוער בהפחדת המדענים מלקחת חלק ב־בתוכניות
הפתוח של כלי הנשק במצרים,
מה גם שהנסיוז הוכיח שמעולם לא מנעו
קשיים טכניים את השגת המטרה שמדינה
מציבה לעצמה — בהחלטה נחושה.
יעקב אלדר, תל־אביב

עברית

נפתחותכ תו תחד שו ת בגרות דצמבר 63

מוקדמות

דצמבר 63

פרטים והרשמה: בשעות 20.00—17.30
תל אביב, אנ טו קו ל ס קי 4ליד אב 1גבירול*ארלוזזיוב טל2( 1546.

במרינה
העם

ל, חי אבינו, רו Vע ה: ו ־אי ט

אז אבינו נ ^ ק ף. קנמרא,
ן יז 11קאב כלבלב־ הטרידה.
הכלבלב הנבון
גם בתב בעדנן ן
גם נגחה ב אזני ה טונ ר א.

יסמר או 1ציאח יוס וליל.
יו םאחד הוא ן צא
למלעה, ומצא
כי הביאו לו ס״י־גדיבן א; ל.

אל בקלם חסלההב לונ ח,
רוט מקל ב ק חוני ל ט כונ ה
ורמז לכלבלב
כי מו טבב לי הב! הב!
ובפלל -טי חזו רלמ לונ ה!

הוא מנהאב הגלי(זה בסלה)
אור ב לו Tל••ע Vד ר.
לחקור •מי

עו ל כ די ח קי ר ה
טונTר א-
Tבאטו **ט ר -מ— ר ׳׳

וכלא א ת הג ךיב בו ל חדר.

ננת הכלב החל נג בטכט־הונרדנחה
וזטדוז, היא האט,
ובא ^ ר לפ>קל:

.לא כל־ כך בנ ק ל
אבהעסק ונוכל לטטטיט!״

ה דו קי םטפי ! בין היטנים
גלם למיטבר מר כ פ לי ם.
אל א בינו;ז־ ע,
( כ ב או ת ה הג ד ה),
א ב האט י כ בו לאו -מןם.

אז הופיע לו טו רהאמה,
ה טו ב ה כל דברבצמא.
ס ב לני ו א דיי ט
הוא פערפה -ורויט

לפץ מון גאטד ד י ־

אב הלעם הקל בלגימה.

אם נעטין ך,הן.;.בוא היטוחט!

^ויי סנגם הוא נ טר בהחלט
טברו לא עבר על יטוס חטא

מה לא 1ש ת 1ה
בחודש ניסן, תש״ח, ראה כביש ירושליים
אחד המיפנים הגדוליס של המלחמה — שהיא
גם אחד, המיפנים הגדולים בהיסטוריה
העיברית.
במיבצע מתואם, פרצו שתי חטיבות של
״גדודי ההגנה״ ,משני כיודנים שונים, אל
תוך השטח הערבי שהפריד בין ירושלים
והשפלה. בעוד חטיבת־הפלמ״ח הראל יצאה
מירושלים וכבשה את הקסטל האימתני, פרצה
חטיבת־החי״ש גבעתי • מחולדה, פינתה את
הדרך לשיירה הגדולה הראשונה שהגיעה
אל ירושלים הנצורה.
שלוש שיירות־ענק הצליחו להגיע בשלום
לירושלים, תוך ימים מעטים. הן נתקבלו
בעיר בהתלהבות המונית, שדוגמתה נראית
בדרך־כלל רק בסרטי־קולנוע מבויימים. השיירה
השלישית, שהגיעה ביום השבת
לפני פסח, הוציאה מבתי־הכנסת גם את
היהודים האדוקים ביותר, שנישקו את הלוחמים
חבושי כובעי־הגרב, כאילו היו שליחי
המשיח.
מיבצע־נחשון היה כשמו: המיבצע הגדול
הראשון של חטיבות הצבא העיברי, ההתקפה
הראשונה שנועדה לכבוש שטחים כדי להחזיק
בהם.
נתים הנחשונים. השבוע, כעבור ח־מש־עשרה
שנה, הוחג יום־השנה במאורע
ששפע אף הוא רוח־עלומים: צעירים וצעירות,
אזרחים וחיילים, עלו לירושלים במים־
גרת הצעדה, על פני השטחים שניכבשו באותו
מיבצע.
מיצעד הנעורים בא להוכיח כי למרות הכל
לא נשתנה הרבה במשך ט״ו השנים — וכי
הנוער העיברי החדש אינו שונה בהרבה מן
הנוער של אז. ערב פסח, היתד, זאת תזכורת
מעודדת.
באותו שבוע עמדה להיערך צעדה שניה
לירושלים — שגם היא מוכיחה שלא השתנה
הרבה במשך ט״ו השנים. אלא שהפעם
היתר. זאת הוכחה שלילית: חברי״הכנסת
התכוננו לנטוש את פגרתם, לעלות לירושלים
במכוניותיהם, כדי לדון בעסק־הביש ההדש.
פרשה זו, שהתאימה יותר לש״י של ההגנה
במחתרת מאשר למדיניות של מדינה ריבונית
(ראה הנידון וכתבה) ,היוזתה גם היא תזכורת
לפסח. היא הזכירה לאזרחי ישראל כי
עוד יש ויש מה לשנות במדינה, לפני שהיציאה
מבית־עבדים תהיה שלמה.

פרשת בן־גל הכומראנג הבומראנג הוא כלי־נשק של ילידי אום־
טראליה. תכונתו המיוחדת: כאשר אין הוא
פוגע באוייב, הוא חוזר אוטומטית אל הזורק.
אם אין הזורק נזהר די צורכו, הוא
עלול להיפגע מכלי־נשקו שלו עצמו.
למסע״תעמולה הבלתי־מחושב, שבא בעיק־בות
תפיסת יוסף בן־גל, היתד. השבוע תכונה
דומה. הוא החל פוגע בישראל באחד
המקומות הכאובים ביותר.
זרקור דעכר ישראד. יתכן כי הסיבה
לכך נעוצה בעובדה שישראל הפיצה
האשמות חמורות בדבר ייצור נשק אטומי,
ביולוגי וכימי במיצריים — אך נמנעה
בפירוש מלדרוש פעולה בינלאומית למען
פירוז המרחב מנשק זה.
על כן, כאשר פתחה התעמולה המיצרית
בהתקפת־נגד,
— לא ניתקלה הטענה
באוזן ערלה. העולם החל מגלה התעיי־נות
בלתי־רגילה בייצור הנשק הישראלי,
וגם בפעולתם ובהרכבם של שרותי־הביון
הישראליים.

• פירסם הצהרון הצרפתי פראנס-סואר,
גדול יומוני פאריס, ידיעה סנסציונית, תחת
הכותרת המרעישה ״ישראל מייצרת נשק
אסור בבית־חרושת חשאי בנגב.״

ן ל בן, ך בו בי,

• טען עתון שווייצרי חשוב כי גם
(המשך בענזוד )10
* שתתיקיה תיכננו השבוע כנס־חטיבתי
מפואר, שיתקיים בל״ג בעומר בדרום.

העולם הזה 1335

הנדון:

tl taaתארתי לעצמי כי יבוא אי־פעם יום בו אצטרך
/׳:קום ולהגן על הממונה על שרותי־ד,בטחון.
־האיש הקטן היה, בכל שנות כהנתו, אוייב מושבע ועיקבי
של שבועון זה. יחד עם ידידיו ועמיתיו היה אחראי למערכת
הבילוש והעיקוב המופעלת נגדנו. הוא חיפה על מבצעי
מעשי־האלימות נגד מערכת זו. פעם אף ניסה לשכנע את
ראשי־המפלגות שאני הנני שכיר של שגרירות מסויימת,
כדי להש־ג את הסכמתם להוצאת שבועון זה אל מחוץ לחוק.
במרוצת השנים השמענו מעל עמודים אלה האשמות כבדות
ביותר נגד מנגנון־החושך. גילינו כי הוא מכשיר עיוור בידי
מר דויד בן־גוריון, להגנה על אינטרסים מפלגתיים, כיתתיים
ואף אישיים. חשפנו את חלקו בפרשת רצח קסטנר, ובפרשות
רבות אחרות. אם לא תקפנו את האיש הקטן אישית, בשמו
המלא, הרי זה רק מפני שהוא, כמו אלוהים, אינו מרשה
להזכיר את שמו המפורש.

האיש הקטן מילא תפקיד חשוב בתולדות
העשור האחרון -ואגי מאמין כי היה זה
תפקיד שלילי כעיקרו.
ועתה אני בא להגן על האיש הקטן.

אוהל מועד. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. גורל
אחד לאדוני וגורל אחד לעזאזל.
״והקריב אהרון את השעיר אשר עלה עליו הגורל לאדוני,
ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל,
יועמד חי לפני אדוני לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל
המדברה.
״וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה
עליו את כל עוונות בני־ישראל, ואת כל פשעיהם לכל
חטאתם ...ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ•
גזרה, ושילח את השעיר במדבר.״

מר כן־גוריון אינו אוהב להתוודות על עוונות,
פשעים וחטאים, בפרט כשאלה עוונותיו, פשעיו
וחטאיו שלו עצמו. הוא שולח את השעירים
לעזאזל ללא וידוי.
כך קרד, בפרשת עסק־הביש המקורי, כאשר פנחס לבון
נשלח תחילה למדבר, ואחר־כך גם לעזאזל.

מגיעה כבר עתר, לממדים החייבים להדאיג כל איש החרד
לשלום הדמוקרטיה הישראלית. זהו ריכוז אדיר של עמדות־כוח,
בידי איש שהוכיח עד כה את כוחו רק בקנוניות
ובענייני־חושך.
מר פרם חולש כיום על צה״ל, כפי ששום שר-בטחון
אזרחי לא חלש מעולם על צבא. הוא חולש על הממלכה
האדירה הקרוייה ״מערכת הבטחוך, הכוללת את שרות־הבטחון־הכללי.
הוא חולש על אימפריה כלכלית, המתרחבת
והולכת. הוא חולש על כל שטחי ״הפיתוח הטכנולוגי״,
כולל המחקר האטומי. באמצעות ידידו האישי הוא חולש
על המישטרה. באמצעות סוכניו הוא חולש על חלק ניכר
מן העיתונות.

אם יצורפו לממלכה זו המום ד־המרכזי־לבטחון
ומודיעין, וכן תפקיד ״הממונה על שרותי־הכט־חון״
-סלולה דרכו של מר פרס לרשת את
מר כן־גוריון, לא רק כראש־הממשלה ובשר•
הבטחון, אלא גם כשליט־יחיד.

ש למנוע זאת — אך לא בדרך של קנוניה נגדית,
אלא בדרך של מאבק ציבורי גלוי לשינוי מהותו ואופיו
של התפקיד המונח על כף המאזניים.
במדינות מסויימות מתמנה ראש שרותי־הביון על־ידי
ראש־הממשלה. אולם באותן מדינות קיימת דמוקראטיה
עתיקת־יומין, ולא יעלה על דעת איש לחשוש פן ינצל בעל
התפקיד את מעמדו הלאומי הרם כדי לשרת מפלגה או כת.

הנסיון מוכיח כי כישראל אין מקום לאימון
בזה.
כמה וכמה פקידים בכירים מתמנים בישראל מטעם הממ

ך* 1״ם כל, בשל הדרך בה התפוטר מתפקידו. היא מגלה
י )משהו רקוב מאוד בממלכת בן־גוריון.
וכל הכרוך בה, היתד, שערוריה. אמרנו
זאת כאשר כל שאר עיתוני המדינה עוד• התמוגגו מרוב
נחת נוכח הפעולה נגד המדענים הגרמניים. אנו ממשיכים
לומר זאת גם כיום, כאשר צץ לנו שותף בלתי־צפוי
להערכה זו, בדמותו של שמעון פרם.

היתה אינהמחשבה
שהולידה את
פנטילית. הביצוע היה לקוי. הבשלון היה
מחפיר. המסע ההיסטרי שלמחרת הכשלון גבל
עם טימטום.

לכל זה, כך נאמר לנו, אחראי האיש הקטן. על כן צריך
האיש הקטן ללכת.
זה ניראה הגיוני וסביר.

אך אני שואל: למה הו א?

ץ הרי ייטנן רק שתי אפשרויות לגבי

עסק־הביש החדש.
| או שראש־ד,ממשלה, האחראי לשרותי ר,בטחון, ידע על
המיבצע מראש —

ואז חייב ראש־הממשלה להתפטר;

או שראש־הממשלה לא ידע מה מעוללים שרותי־הבטחון
שלו מאחורי גבו, במשך חודשים ארוכים —

ואז חייב ראש־הממשלה להתפטר.

בשני המיקרים גם יחד, נופלת אחריותו של הממונה על
שרותי־ד,בטחון עד אין שיעור מאחריותו של מר בן־גוריון,
אשר הרוב בכנסת הפקיד אותו על כל שטחי המדיניות
ור,בטחון.
איך מעז מר בן־גוריון לטעון עתה כי אין הוא אחראי
למעשי פקודיו? איך הוא מרהיב עוז בנפשו להעמיד פנים
כאילו לא ידע, לא ראה ולא שמע?

איך יש לו החוצפה העליונה להישאר בחופשה
בעת המשבר הגדול -ואחר־כך לטעץ
בי כגלל היותו בחופשה לא ידע מה עושים
אנשיו בתל־אביב?

ט א במקרה השתמשנו בפרשה זו, למן הרגע הראשון,

״נא טזכיר א\ mvam 7גזוזדש!,״
אלא שהפעם, בעסק־הביש החדש, לא היה מועמד אידיאלי
לתפקיד השעיר. אין ראש־ממשלה אחר בדמות משה שרת,
ואין שר־בטחון אחר בדמות פנחס לבון. לא נותר אלא
הממונה על שרותי־הבטחון — פקיד שכל תפקידו הוא
למלא את הוראות מר בן־גוריון. עליו נפל הגורל.

/במונח שכבר הפך לקלאסי — ״עסק־ביש״.
העיברים הקדמונים האמינו, בנראה, שאפשר
עסק־לבין

הדמיון בין הפרשה החדשה
לרמות את השמיים, אך האם אפשר לרמות
הביש המקורי -מפתיע
ממש.להתעלם מן הרושם גם את העם? האם מוכן העם להסתפק בשעיר
הדמיון רב עד כדי כך, שקשה
של החוטא, תחת לדרוש את ראש החוטא
ששניהם נולדו במוח אחד.
עצמו ככפרה על עוונותיו?

ך* ופר ההגינות שבשיטת השעירים לעזאזל הוא רק

— פתיחת מסע תעמולתי היסטרי, בארץ ובעולם,
תוך גיוס טוטאלי של הכנסת והעיתונות, לשם טישטוש
הכשלון המיבצעי.

ולכסוך אחרון־אחרון בלתי־חביב -פתיחת
הוויכוח סביב השאלה ״מי נתן את ההוראה?״

ליחת השעיר לעזאזל היא תחבולה עתיקה מאד

/־ Vבדברי ימי העיברים. מר בן־גוריון, שהוא חוקר תנ״ך
מדופלם, בוודאי קרא את הפסוקים הרלבנטיים בספר ויקרא,
פרק ט״ז:
״ומאת עדת בני־ישראל יקח שני שעירי־עיזיס ...ולקח
(אהרון) את שני השעירים, והעמיד אותם לפני אדוני, פתח

I Iגורם אחד, המפנה במאוחר את אהדתנו אל האיש
הקטן. גורם שני, מוחשי עוד יותר, מתבטא בהלצה הבאה:
הגביר של העיירה ניפטר. הכל ידעו כי היה עריץ, חמסן,
קמצן ובור. איש לא רצה להספידו, כי איש לא מצא מילה
טובה להגיד עליו. עד שניצוץ רעיון גאוני בלב אחד
הגבאים, והוא קם והספיד :״יהודים, זיכרו־נא כי בנו
הרבה יותר גרוע ממנו!״
ראש־הממשלה לא מינה עדיין יורש קבוע לתפקיד
הממונה על שרותי־ד,בטחון. אולם קיים חשש המור כי
הירושה תיפול לידיו של מר שמעון פרס, על־ידי מסירת
תפקיד הממונה לידי אחד ממשרתיו.

אם בן, הרי צפוייה למדינה סבנה חמורה -
חמורה יותר מכל הסכנות שהיו נעוצות באופיו
שד האיש הקטן.
כי השתלטותו האישית של מר שמעון פרס על המדינה

שלה כולה, או שמינויים טעון אישור הממשלה כולה.
השפעתם של פקידים אלה — כגון היועץ המשפטי לממשלה
— היא אפסית בהשוואה לכוח העצום המרוכז (מטבע הדברים)
בידיו של הממונה על שרותי־הבטחון.
האם אפשר לסבול כי בעל תפקיד זה יתמנה על־ידי
ראש־ד,ממשלה כראות עיניו, כאילו היה מזכירו הפרטי?

על בן יש להציג את הדרישה: יתמנה הממונה
על שרותי-הבטחון על-ידי הכנסת, או
לפחות על*ידי הממשלה בולה.

בצד דרישה זו, יש להציג דרישה הגיונית שניה, שגם
אותה השמענו עוד לפני שנים:

יפורסם כרכים שמו של הממונה על שרותי•
הכטחון, למען ישא בגלוי באחריות לתפקידו.

כל אדם יודע מד, שמו של מנהל המוסד־המרכזי־לביון
(סי־איי־אי) בארצות־הברית. שמו ותמונתו מתפרסמים
תדיר בעתונות. הוא הדין לגבי בעלי תפקיד זה ברוב
מדינות העולם.
אנחנו חיים במדינה ריבונית — לא בכנופיית־מחתרת, לא
במחזה בלשי. הממונה על שרותי־ד,בטחון נושא בתפקיד
ממלכתי רם. זהו תפקיד ציבורי. אין זה מתפקידו להשתתף
בעצמו במיבצעי־חושך, לחטוף אייכמנים או לגלות שוחמאכ־רים
קטנים. לצורך זה עומד לרשותו צבא של פקודים
אלמוניים, שיישארו באלמוניותם.

הגיע הזמן לשים קץ להוקוס־פוקוס. והגיע
הזמן לדאוג כי יורשו של האיש הקטן יהיה
ממונה על שרותי־הבטחון מטעם המדינה, ולא
מטעם דיקטאטור־בדרך.

אורי אבנר*

ואל ב רנ ד פונה במכתב איש

צ׳פניק, שנידון למאסר עולם בעוון וצח
כבוד הנשיא:
ביום ה־ 3.2.1952 נרצח שומר־הפרדסים אליהו סימן־טוב, בבניין השומרים באשדוד
הנטושה. הוא נמצא הרוג מכדור רובה.
אברהם צ׳פניק נעצר, הואשם בביצוע הרצח והועמד לדין בפני בית־המשפט בתל־אביב.
הוא נמצא אשם ונידון למאסר עולם. והנה מר, שפסקו השופטים של בית־המשפט המחוזי,
ה״ר, נתן בר־זכאי, יעקב גביזון ויצחק שילה:
״הנאשם ערק מהצבא ולא יכולנו לעמוד על סיבת עריקתו. בערך בתחילת השליש
השני של ינואר 1952 בא לעבוד כשומר־לילה בפרדסי הכפר הנטוש אשדוד, המעובדים
על־ידי חברת חק״ל. בסים השומרים נמצא בבית מבודד, העומד בין פרדסים ובו ארבעה
חדרים זה בצד זה, וכולם פתוחים לאכסדרה אחת. חדר אחד משמש מחסן נשק והוא
נעול תמיד. בחדר אחד, שיש בו שתי מיטות, היו גרים שני שומרים, המנוח ומר גולד.
הנאשם היה גר אף הוא באחד החדרים אשר באותו בית. פרט לשלושה אלה לא גר
שם איש בפרק הזמן הנדון. בקירבת מקום לבסיס השומרים נמצא גם משרד חברת

״ראש השומרים האחראי לשמירה באותו אזור הוא מר ברוך פרידמן, והוא שקיבל
את הנאשם לעבודה. הוא לא נענה לבקשת
הנאשם לשלם לו מיפרעה, כך שיהיה לו ממה להתפרנס
עד שיקבל את משכורתו הראשונה, אך סידר
לו עד אז מזון וסיגריות. הנאשם עשה את עבודתו
לשביעות רצון הממונים עליו, ומר פרידמן החליט
לקבלו לעבודה קבועה והזמינו, לשם גמר הסידורים
בקשר לכך, למשרד השומרים ברחוב לילינבלום ב־תל־אביב,
ליום א׳ 3.2.1952 ,שעה 10 בבוקר, ודרש
שיביא-אתו פינקס הסתדרות, שתי תמונות ופינקס
יוצא ׳צבא. כאמור היה הנאשם עריק מהצבא ולא
יכול היה, איפוא, להמציא פינקס מילואים צבאי.
קשה להניח כי היו משאירים אותו בעבודתו ללא
תעודה זאת, וטבעי הדבר שהיה צריר^לחשוב על
עקירה מהמקום. יש לזכור כי מצבו הכספי היה רע.
״הנאשם ידע כי בידי המנוח מצוי סכום כסף
גדול, כי שבוע לפני הרצח מכר המנוח סוסה
לשומר. יצחק ברכה במחיר של 250ל״י וקיבל
ממנו סך של 200ל״י על חשבון המחיר. דבר
זה היה בנוכחותו של הנאשם, על מרפסת בית השומרים, ובנוכחותו של ראש השומרים
מר פרידמן אשר הביא את הקונה אל המוכר
יו ם 3.2.52 היה יום גשום. בשעה 10 בבוקר הופסקה העבודה בפרדסים ומנהל
העבודה בפרדסים מטעם חברת חק״ל, מר יעקב, שלח את כל הפועלים והם עזבו את
המקום. הוא חזר עם הפועלים בשעה אחת אחר־הצהרים, אך הלך אז ישר לפרדס ולא
סר למשרד החברה שבמקום, עד שעה שתיים.
״ברוך פרידמן היד, באותו בוקר בתל־אביב, לידיעתו של הנאשם, אשר עמו קבע
להיפגש בשעה 10 כאמור, והשומר גולד היה אף הוא אתו בתל־אביב. מאנשי השמירה
היו איפוא המנוח והנאשם היחידים במקום. הנאשם גמר את עבודת השמירה שלו בשעה
שש בבוקר. בשעה שבע שאל את הפועל סילצקי, ליד משרד חברת חק״ל הנמצא בקירבת
בסיס השומרים, אם עובדים באותו יום, כי ירד אז גשם.
״בשעה עשר לפני הצהרים חזר הפועל נורי עבודי מהעבודה בפרדס, שהופסקה לרגל
הגשם, אל המשרד ומשם הלך הביתה ובדרכו עבר ליד בסיס השומרים. הנאשם, שהיה
עומד ליד אחת הדלתות, ניגש אליו ושאלו אם יש עוד פועלים העובדים במקום,
ומר נורי ענה בשלילה.
״בשעה 12 ראהו הפועל ששון שבירו, בעברו ליד בית השומרים. הנאשם שאלו אם
הפועלים גמרו את עבודתם.

^ אחרונה נראה הנאשם במקום על־ידי הפועל סילצקי, בשעות הצהרים, כשהוא
הולך ומתרחק מהבית, לאחר שסילצקי חזר עם הפועלים לעבודה. בשעה שלוש באותו
יום חזר שכנו־לחדר של המנוח, השומר גולד, מתל־אביב. משרצה להיכנס לחדר מצא
מנעול תלוי על הוו מבחוץ. אך המנעול לא היה נעול, וכן היה מינהגם של המנות ושל
גולד לתלות מנעול פתוח על הדלת מבחוץ, כדי לשבר את העין ולהחדיר את הרושם אצל
אנשים המתקרבים לבית, שהחדר סגור על מנעול.
״גולד הסיר את המנעול ונכנס לחדר ואז התפלא למצוא את המנוח בפנים, שוכב על

מיטתו. המנוח היה לבוש תלבושת מלאה, הכוללת מעיל־קרב (באטל־דרם) ומעיל חורף
ארוך, אשר צוורונו מופשל כלפי מעלה מפני הצינה, וראשו חבוש בכובע צמר סרוג.
פניו היו כלפי הקיר שליד מיטתו, וידו על או ליד ספר תנ״ך פתוח. הסדר ברהיטים
שבחדר לא הופרע וגולד לא הרגיש בשום דבר מיוחד, שום דבר כפי שהוא אומר ׳לא
בסדר׳ .שום דבר, איפוא, המראה על התגוששות או היאבקות בתוך החדר. רובהו של
המנוח, רובה צבאי אנגלי אשר בשעות הלילה היה משמש אתהנאשם, עמד במקומו
הרגיל, למראשותי המיטה.
״גולד קרא למנוח, וכשזה לא ענה — הלך למשרד חברת חק״ל והזעיק את מנהל
העבודה מר יצחק יעקב. זה לקח את אצבעו של המנוח לתוך פיו ונשכה, וקבע כי הוא
מת. בקצה פיו של המנוח היה כמו קיא וקצף. מאחורי המיטה, ליד ראשו של המנוח,
היה דם. במקום אחר בחדר לא היה דם. קלע של רובה אנגלי נכנם לקיר המזרחי ועשה
בו חור. החור מצוי למראשות המיטה, בגובה של 57ם״מ.
״מיד הובהלו הרופא ד״ר סלים סופר, שהיה אז עובד בקופת־חולים באשדוד, והמשטרה.
הרופא הסיר את כובעו של המנוח ומצא פצע פתוח, בגודל של אגרוף, בגולגולת, יותר
ממחצית המוח וגם עצמות היו בחוץ. אופן שכיבת הגופה על המיטה היה כמעט טבעי,
ולפני שהוסר הכובע אשר כיסה את הפצע לא חשב הרופא כלל שבפניו מיקרה של
יריה. הגב היה עדיין חס ולא היתד, עוד התכווצות או התקשות של הגוף. לפי השערת
הרופא קרה המוות בין שעתיים לשלוש־וחצי שעות לפני שהוא הגיע למקום, דהיינו
בערך בין השעה אחת לשלוש אחר־הצהרים. המוות היה מיידי.
״אי־אפשר היה לקבוע באופן מדוייק את המרחק אשר ממנו נורה הכדור. מהעדר
סימני־חריכה סביב חור הכניסה יש אמנם בדרך כלל להסיק, כי המרחק הוא למעלה
מ־ 40ס״מ. אך במיקרה שלפנינו, שראשו של המנוח היה עטוף בכובע להכדור חדר
תחילה דרך אותו כובע, יתכן שאין העדר סימני־חריכה יכול בכלל לשמש גורם בהערכת
המרחק
בהעדר סימני היאבקות, ובהעדר סימני דם פרט לאלה שהזכרנום, נראית לנו
המסקנה היחידה: שהמנוח נורה עת ששכב על מיטתו, בזמן שלא חשש כלל וכלל למות.
״המנוח ידע שהנאשם משתמש לשמירת־הלילה באותו הרובה המיועד לו למנוח לשימוש
בשמירה בעת יום, ולכן לא היה טיפולו של הנאשם ברובה עלול לעורר כל חשד
אצלו. נוסף לכך, אפשר שהיה שקוע בספר התנ״ך אשר מצאו פתוח על מיטתו. ברובה
זה היו נוהגים לטעון חמישה כדורים דווקא, לפי הוראות הממונה על השמירה. נמצאו
בו רק ארבעה כדורים אחרי הרצח. התרמיל של הכדור אשר נורה אמנם לא נמצא
בחדר, אך בקירבת הבית, ליד המקלחת, מצויה ערימה של תרמילים, אשר לשם נוהגים
השומרים להשליך תרמילי כדורים שנורו, וקל מאד היה להשליך שמה תרמיל נוסף.
״מלבד פרוטות מספר לא נמצא כל כסף על גופו של המנוח. כיסיו היו הפוכים
ומוצאים מהבגד, ונראה שחיפשו בהם.

ך* נאשם הגיע לחדרה באותו ערב ונסע לקיבוץ גן־שמואל, לבקר את חברו
) I / /יצחק זייגרמכר, שלא ראהו קרוב לארבע שנים, ושהה שם עד בוקר יום .7.2.52
הוא נהג בימים אלה פזרנות מעוררת חשד. מחדרה לגן־שמואל בא במונית מיוחדת,
ובה חזר לחדרה כשנאמר לו שיצחק זייגרמכר נסע לקולנוע בחדרה. הוא כיבד אנשים
שלא הכירם מקודם בחפיסות שלמות של שוקולד. קנה נקניק וליקר וסיגריות. שכר
מונית מיוחדת לנסיעה בחזרה מחדרה לגן־שמואל, יחד עם יצחק זייגרמכר וחבריו, בזמן
שיכול היה לנסוע חינם אתם, במכונית הקיבוץ. הוא לן בקיבוץ. למחרת הזמין ששה
אנשים לקולנוע בחדרה ושכר עבורם שוב פעם מונית מיוחדת. הוא הציע לחברו יצחק
במתנה סכום של עשר לירות, וכשזה סירב זרק את הכסף על הכביש. הנאשם קנה
לעצמו ארנק להכיל את הכסף הרב שהיה לו, ועמד דווקא על המין המשובח ביותר
ושילם ללא טענה חמש־שש ל״י במחירו.
״המדריך של יצחק זייגרמכר ביקש ממנו שידרוש מהנאשם לעזוב את המקום, מאחר
שהוא אינו מוצא חן בעיניו. היה זה אחרי שחברת קיבוץ העירה את אזנו של המדריך
לחשדה, ביחס למקור הכסף אשר הנאשם מפזר ביד כה רחבה. יצחק מסר את בקשת
המדריך לנאשם והנאשם החליט לעזוב. אך כשהוא שמע מפי הבחורה לוסיה הרצלר,
שאותה הכיר באותו מעמד, כי בדעתה לנסוע למחרת לנגבה, הזמינה לבוא במונית שהוא
ישכור. ובאמת שכר מונית מיוחדת מחדרה ליד־מרדכי, ובה הוביל את הגב׳ לוסיה

הרצלר למחוז חפצה בנגבה. בדרך הציע לגב׳ הרצלר לקחתה לטיול באוירון לאילת.
״למחרת היום ,8.2.52 ,נעצר הנאשם על־ידי מר עזרא גרינבוים, שהוא האחראי לבטחון
האחור, בשטח משק ארז, ונמסר למשטרה. בו ביום מסר הנאשם, אחרי שהואשם והוזהר
כחוק, הודעה חופשית ומרצון בפני קצין המשטרה שטיינברג. בהודעה זו הוא טוען,
כי בשעה של ריב בינו ובין המנוח, על רקע של איומו של המנוח למסור את הנאשם
לשלטונות הצבא כעריק, איים עליו המנוח ברובהו והוא ניסה להוציא את הרובה מידיו.
תוך כדי היאבקות לחץ על ההדק מפלטה יריה. בהודעה זו הכחיש כי לקח את כספו
של המנוח.
״ביום 26.2.52 הביע הנאשם את רצונו לתת הודעה נוספת בפני הקצין שטיינברג ולאחר
שהוזהר מסר מרצונו החופשי הודעה, שבה הודה כי לקח את כספו של המנוח, כ־150
ל״י, ופירט את דרך ביזבוזו.
״בפנינו בחר הנאשם לא למסור עדות בשבועה, כי אם הודעה ללא שבועה~.הוא~ם יפר
לנו דברים אלה: האיש (המנוח) הוציא את אבר המין שלו. זה היה כשישבתי אתו
על המיטה. פתאום הוציא האיש את אבר המין שלו וניסה להוריד בכוח את המכנסים
שלי. כרוצה להשכיבני על המיטה ...התחיל מאבק. מה היה אחר כך אינני יודע. האיש
נפל על המיטה. הרמתי את רגליו ושמתי אותן על המיטה. מה קרה אחר כך אינני זוכר.
ומה חשב — שערבי אני ויאנסני?׳
״קובעים אנו ללא כל היסוס, כי דבריו אלה בפנינו אין להם כל שחר ובשקר יסודם...
אנו קובעים על סמך העדויות המסיבתיוח, אשר משקלן המצטבר ׳מרשה הסקת מסקנה
הגיונית אחת בלבד, כי הנאשם הוא שגרם למותו של המנוח סימן־טוב...
בהתאם לאמור לעיל קובעים אנו, כי הנאשם ירה במנוח בזדון, בשעה שהלה
שכב על מיטתו ולא חשש כלל שהנאשם יירה בו, בין אם היה שקוע בקריאה, בין אם
היה שקוע במחשבות ובין אם היה מנמנם. לא התעלמנו מהיחסים הרעים שהיו קיימים
לפני כן בין הנאשם ובין המנוח, ומוכנים אנו להאמין אפילו כי המנוח הטיח בפני

אד נשיא המדינה ומבקש
הנאשם את דבר עריקתו ואיים למסרו לידי הרשות. אך לא הוכח לנו, ואין זה מתקבל על
דעתנו, כי הגיעו הדברים עד כדי תיגרת ידיים ואיום ברובה. יתכן כי דבריו של המנוח
על עריקה גרמו לנאשם שיחיש את החלטתו לעזוב את המקום, ביחוד אחרי שנדרש
על־ידי ראש השומרים להמציא באותו יום את פינקס הצבא שלו, ולא יכול היה לעשות

העו ל ה מתיאור העובדות עד עתה הוא, כי אין ספק שהנאשם, אשר השתמש
בנשק קטלני וכיוון את היריד, לראש קרבנו ממרחק קטן, רצה במותו והזה מראש
כי פעולתו תביא לתוצאה זאת.״

ך• לומר, כבוד הנשיא, מדובר באיש אשר ביצע רצח בדם קר. איש, שלפי החוק
wהפלילי, התחייב במאסר עולם.
ואכן, כך גזרו לו השופטים המלומדים.
אך לפני שנסגור את תיק המשפט, ירשה לי כבוד הנשיא להביא לתשומת לבו מיסמך
אחד נוסף מתוך אותו תיק. מיסמך הדן במצבו הנפשי של אותו אזרח, אברהם צ׳פניק.
ארשה לעצמי לצטט מתוך דבריו של שופט בית־המשפט המחוזי, מר >צחק שילה:
״הנאשם, אברהם צ׳פניק, שינה את טעמו לפנינו. הוא לא התנהג בבית־המשפט
כאדם שפוי בדעתו. מאז פתיחת הדיון אין הוא יושב במקום המיועד לו אלא על
הרצפה ליד ספסל הנאשמים, או שוכב מתחתיו. בגדיוקרועים, הוא יחף ומנעלים בידו.
הבעתו מטומטמת לאין שעור. מניע הוא את שרירי פניוכמעט ללא הפסק ועושה העוויות
משונות. מאז תחילת הדיון לא הוציא הגה מפיו באולם בית־המשפט, ופרקליטו מודיע
לנו שלא הצליח לדובבו אף מחוץ לכתלי בית־המשפט.
״כשנשאל על־ידי בית־המשפט, אחר קריאת האשמה בפניו, מה טענה בפיו, לא הגיב
בדיבור או בתנועה.
״בית המשפט ביקר בלודית הקטיגור, הסניגור, אנשי משטרה והנאשם עצמו, במקום
בו בוצע מעשה הריגתו של השומר אליהו סימן־טוב המנוח. כאשר נכנס יחד עם כל
בני לוויתו לחדר אשר בו לא שונה דבר מאז ההריגה, ושעקבותיה עודן נראות לעין,
לא הגיב הנאשם במאומה, ולמרות שנתבקש להעיר את הערותיו נשאר שותק.
״במשך כל שמיעת העדויות התמיד הנאשם בשתיקתו, ולא הראה כל סימן כי מבין
הוא שהעניין נוגע לו, ושמשפט זה עלול לקבוע בנפשו. במשך הדיון הלך והתנבש אצלנו
הרושם הראשון, כי עוסקים אנו באדם שאינו עוקב אחרי מהלך הדיון, לרגל תסבוכת או
הפרעה נפשית עמוקה.
״אלמלא היה הנאשם מיוצג על־ידי עורך־דין, לא היינו ניגשים אפילו לשמיעת העדויות
לפני בירור השאלה אם נמצא הוא במצב נפשי המאפשר לו לעמוד בדין. אך נעתרנו
לבקשתי הסניגור לקבל את שתיקתו כטענת ׳לא אשם׳ ,לשמוע את ההוכחות ולהזמין
את ד״ר קולצ׳ר שיבדקהו ויסתכל בו תוך מהלך המשפט.
״אחר סיום פרשת הקטיגוריה קרא בית־המשפט על דעת עצמו שני עדים, רופאים
מומחים למחלות־הרוח, בכדי לברר לעצמו אם הנאשם סובל עתה ממחלת־רוח המונעת
ממנו את האפשרות של עמידה בדין. שני רופאים אלה — ד״ר קולצ׳ר, מנהל בית
החולים הממשלתי למחלות־רוח בעכו, וד׳׳ר מאיר, מנהל בית־החולים הממשלתי למחלות־רוח
בבאר־יעקב — נתנו עדות הססנית ביותר. משתמש אני בביטוי ׳הססני׳ לשבח,
כי לא על כל שאלה יוכל המדע — וביחוד מדע צעיר באופן יחסי כמדע הפסיכיאטרית —
לתת חשובה פסקנית. הנסיון לרדת לנבכי נפש האדם ולגלות צפונותיה מחייב זהירות
מיוחדת.

^*נסה לסכם את עדויות שני הרופאים, שנתכוונו למעשה לדבר אחד: אין הם
חולקים על כך, כי אין הנאשם חולה מחלת־רוח ממש, והסימנים של טירוף־דעת
שהוא מגלה אינם אלא סימנים שההדיוט בפסיכיאטריה מקשרם עם מחלת־רוח. אולם

בו אנו וציפניק בחצו הכלא ברמלה

הלגה ווצה להציל את צימיק באהבתה
מאידך קורא לו ד״ר מאיר, פסיכופט׳ .זאת אומרת, לפי הגדרתו, אדם הנמצא על
הגבול שבין נורמאליות ומחלת־רוח. ד׳׳ר קולצ׳ר אומר כי יתכן, שהנאשם מביים בפנינו
הופעה של חולה, במטרה מכוונת להשפיע על־ידי כך על דיוננו לטובתו! אך יתכן
כמו כן, כי הנאשם נמצא במצב הקרוי בפי רופאי הנפש ׳תסמנת׳ גנזר׳ .אך ד׳׳ר מאיר
הביע דעה זאת במלים אחרות. איש מהם לא יכול היה לקבל על עצמו את האחריות
לומר בפה מלא, :איש זה נורמאלי היא והתנהגותו היא הצגה: תו לא.׳
״להיפך ׳ נתרשמתי מדברי שניהם, כי יש להניח שהנאשם שרוי במצב של, תסמנת
מזר׳ .כלומר, בהיסטריה הבאה עקב פחד גדול, ביחוד על אנשים הנאסרים על־ידי
המשטרה ומצפים לדינם. מצב זה מגביל את תודעתם עד כדי כך, שאף על פי שיודעים
הם את הנעשה סביבם, אינם מסוגלים לעקוב אחרי הפרטים. כפי שהתבטא הד״ר מאיר:
,הנאשם כאילו מצוי בעולם אחר.׳ יתכן אמנם, לדברי הד״ר קולצ׳ר, כי כעבור זמן מסויים
יחזור הנאשם למצב הנורמאלי, יוכל להיזכר בכל מה שהתרחש במשפט על פרטיו
ודקדוקיו. אך ברגע זה אין הוא יכול לעכל את הרשמים ולהגיב עליהם.
״מצב נפשי זה נגרם במידה ניכרת על־ידי פעולה רצונית־תודעתית, אך במידה אולי
לא פחותה הוא פרי של תופעה פסיכוגנית תת־הכרתית
על אף הצימצום שחל בתודעתו יודע הוא, לדברי הרופאים, להבדיל בין טוב
ורע, ויודע הוא את טיב מעשיו לא יהיה זה נכון לומר, כי כל אדם היודע להבחין
בין טוב ורע, ויודע את טיב מעשיו, יכול לעקוב אחרי כל הנעשה בבית־המשפט. אם
אין לנאשם הבנה זאת וכושר זה, אין טעם לנהל משפט נגדו. יכול אדם להיות בדרגה של
מחלת־רוח שאינה פוטרת אותו אמנם מאחריות פלילית, אך מונעת כל דיון משפטי
שהוא צד לו.״
על כן המליץ השופט המלומד להפסיק את משפטושל צ׳פניק, ולשלחו לאישפוז
והסתכלות במוסד מתאים, אשר אחריו יוכל לעמוד בדין.גם נשיא בית־המשפט המחוזי
תמך בדעה זו, ואמנם נפסקו ההליכים, עד אשר החליט היועץ המשפטי שאברהם צ׳פניק
מסוגל לעמוד בדין.
ושוב, הריני מבקש מכבוד הנשיא לשים לב לנקודה אחת: שבאותו פרק זמן בו
התנהל המשפט היה אברהם צ׳פניק ״אדם על הגבול״ ,כדברי הרופאים.

אשרהתנהל משפטו של צ׳פניק לא ידעתי דבר אודותיו. לא הכרתי את הנאשם
kJאו את הנרצח, ואף לא קראתי על מהלך המשפט בעתונים.
ברשותו האדיבה של כבוד הנשיא, אזכיר כאן משפט אחר, אשר היה לי עמו קשר
כלשהו. הרי הוא משפט הצורר אדולף אייכמן. כאשר פגשתי את אייכמן לראשונה
בבודאפשט, בשנת התופת ,1944 לא ידעתי כי הוא העומדמאחרי הרצח שיבוצע בשומר
הפרדסים אליהו סימן־טוב. לא שיערתי גם, כי בגללו יבוא יום ואכתוב אל כבוד
נשיאה של מדינת ישראל את מכתבי זה.
את חלקי בפרשת אייכמן והופעתי במשפטו בירושלים תיארו, בין היתר, גם עתונים
בגרמניה. וכך, עם גמר בירור המשפט של הצורר, הגיעה אלי הזמנה להרצות בפני גופים
שונים בגרמניה על שאלות הקשורות בשואת׳ יהדות הונגריה, ובפרשת אדולף אייכמן.
נעניתי להזמנה. בהיותי נתון כולי בהתרגשות העצומה של המשפט.
בעיר פראנקפורט התאכסנתי אצל משפחת ידידים מהונגריה. גרתי בביתו של אימרה
פאלוטאי — אותו אימרה פאלוטאי היהודי, אשר ביתו בבודאפשט שימש בימי הכיבוש
הנאצי מיקלט ליהודים שברחו ממחנות־המוות ומהגיטאות של פולין, לסלובאקיה ורוסיה.
אילו נתפס היה דינו אחד: מוות.
מרוב התרגשות, על היותי• שוב על ארץ אירופה ודן בנושא הנורא של השמדת בני
עמי, לקיתי בהתקפת־לב והוכנסתי׳ לבית־חולים. החלמתי וחזרתי לבית ידידי, למנוחה.
בין באי ביתו של פאלוטאי, בבודאפשט, היתד, גם ילדה בת ,12 הלגה גולדי. היא גרה
בברלין, כאשר עלו הנאצים לשלטון. יחד עם הוריה ברחה מפני המוות אל בית
קרוביהם, פאלוטאי, בבודאפשט, אשר טרם נכבשה. לא זכרתי את הילדה ׳ מביקורי
בבודאפשט. אולם היא הכירה אותי, בשל היותי אחד מראשי אירגון ההצלה שם. והלא
הילדה גם היא היתד, פעילה באותו אירגון. הוטלו עליה תפקידים חיוניים ומסוכנים
ביותר, אשר רק ילדים יכלו למלא אותם. היא קישרה בין מחבואים של יהודים, העבירה
פליטים ממקום למקום, הביאהלהם מזון מתחת אפם של הגרמנים והנאצים ההונגאריים.
עתה, בשכבי בבית פאלוטאי בפראנקפורט, פנתה אלי הלגה, שגדלה בינתיים והיתד,
לאשה. היא באה במיוחד מברלין, ובראותה אותי על מישכב חוליי התנדבה לטפל בי
(חמשך בעמוד )20
* שם המשפחה שונה על־ידי המערכת, לפי בקשתו של י1אל ברנד.

במדינה
(המשך מעמוד )8
ישראל מייצרת נשק של השמדה המונית

חשוב מכל: הנשיא קנדי קבע עמדה פסקנית
לגבי הבעייה, במסיבת־העתונים שלו.
אחרי שקבע כי לדעת אמריקה קיים כרגע
מאזן־נשך שקול במרחב, הוסיף כי ארצות־הברית
רואה בדאגה את האפשרות של חדירת
נשק גרעיני למרחב — אם בדרך של
אספקה מהחוץ, אם בדרך של ייצור מקומי.
הפרט הקובע: קנדי לא דיבר על מצריים
דווקא, אלא על המזרח התיכון כולו — מושג
הכולל גם את ישראל. כך שהפעולה
האמריקאית הצפוייה עלולה להיות מכוונת
נגד שני הצדדים כאחד.
מאחר שהמדיניות המוצהרת של ממשלת
ישראל שוללת את פירוז המרחב מנשק
אטומי (אלא מסכימה רק לפירוז המרחב מכל
סוגי נשק שהם, כולל נשק שיגרתי) עלולה

עניינה שלה.
אולם אין ממשלת ישראל יכולה להעמיד
פנים נרגזות ונעלבות, כאשר הממשלות של
מדינות אחרות פועלות על פי תפיסותיהן
שלהן לגבי שמירת החוק והמשפט, ואינן
מוכנות לתת לסוכנים הישראליים יד חופשית
לחרוש מזימות על אדמתן, אך ורק
מפני שהם סוכנים ישראליים.
איננו יודעים מה המריץ את יוקליק
לעבור מן הצד המיצרי אל הצד הישראלי.
אנחנו יודעים רק כי הוא פועל למען ממשלת
ישראל, וכי החימוש הישראלי שואף לנשק
של השמדה המונית, בדיוק כמו החימוש
המיצרי.
אם טוענים בתל־אביב כי משווייץ
הגיעו למיצריים חומרי־חימוש, הרי אחת
מן השתיים: או שזה שקר, או שזוהי הודאה
גלוייה בניהול ריגול כלכלי על אדמת
שווייץ.
פרשת יוקליק־בן־גל מוכיחה עד כמה
בלתי־טיבעי יחסינו לישראל, ויחסה של
ישראל לעולם כולו. יש לנו מעצורים פנימיים
בהפעלת החוק כלפי המדינה היהודית,
מפני שנעשה בעבר אי־צדק כה נורא גם
לעם היהודי אולם פעולת השלטונות

צוערי משרד־הבטחון
שאלה של טעם
התוצאה העיקרית של מסע־התעמולה הישראלי
להיות בניגוד למדיניות ממשלת ישראל.

שליליות. התפתחות אחרת, השבוע,
הפריכה אף היא את מסע־התעמולה הישראלי
על עבודת המדענים הגרמניים במיצי
ריים.
באמצעות האינפורמציה הרישמית, נודע
לאזרחי ישראל כי מצריים הולכת ומצטיירת
בנשק טילי יעיל, המסוכן הרבה יותר מן
הטילים המיוצרים במיצריים עצמה בעזרת
הגרמנים. מקור הנשק: ברית־המועצות. התירוץ
הרוסי: גם לישראל יש נשק טילי,
כפי שהוכח בעת שילוחו ההפגנתי של
שביט .2
מאחר שמסע־התעמולה לא הביא עד היום
שום תוצאה חיובית מוחשית, ואף מדען
גרמני לא עזב בעקבותיו את מצריים —
נישארו התוצאות השליליות, למעשה, התוצאות
היחידות.

הדיעה השו״צית
ממשלת שוזייץ נהגה בהתאפקות רבה
בהודעותיה בפרשת בן־גל. אך דעת־הקהל
השוזייצרית, ודעת חוגי־השלטון, רחוקה
מלהיות כה מאופקת.
על כך מעיד מאמר בשבועון צירכר וזכה,
שזכה לאהדה ציבורית רחבה, ושרבים ראו
בו ביטוי בלתי־רישמית לדעת ממשלת ברן.

בותב תשבועון, בין השאר:

...ברור כי יוקליק בא לשודייץ בדרך
בלתי־חוקית, וכי יחד עם בן־גל הוא משרת
אירגון השואף להשיג מטרות פוליטיות
באמצעים בלתי־חוקיים בזאת נוצר מצב
המחייב, במדינת־חוק, לאחוז אמצעים מתאימים
לשמירה על החוק. במיקרו, זה: מאסר
שני׳ הסוכנים, יוקליק ובן־גל.
. .1אחרי פרשת קרוג, פילץ וקליינוזכטר
הוכח בעליל כי הסוכנים הישראליים משתמשים
בשיטות פושעניות, העולות בעזותן
של שיטות ״היד האדומה״ הנודעת לשימצה.
אם ממשלת ישראל מאשרת, או מטפחת,
את השימוש באמצעים כאלה לשם השגת
מטרותיה המדיניות או הצבאיות, הרי זה

נגד הימיבצעים הבלתי־חוקיים של סוכנים
ישראליים אינה שאלה של טאקט וטעם,
אלא שאלה של חוק. שאלה של טעם קיימת
רק לגבי ממשלת ישראל עצמה כאשר היא
מנצלת את העבר הטראגי כדי לתבוע לעצמה
זכויות־יתר להשגת מטרות צבאיות,
בצורה הפוגעת בתחושת־החוק של עמים
אחרים.
בישראל צריכים להבין כי לפי תפיסתנו,
אי־אפשר לעקם את החוק בהתאם לאהבות
ולשינאות, או מטעמים של נוחיות פוליטית.

הצעדה

ער התסיסה שהתעוור
* Mתי דראמות נרקמו השבוע, בעת ובעונה אחת. שתיהן נבעו מאותו עסק־ביש הקרוי
Wפרשת בן־גל. שתיהן התפתחו במהירות מדהימה, ושתיהן איימו על המשך השלטון
והמדיניות של דויד בן־גוריון. הן התנהלו במקביל — אולם כל אחת מהן התנהלה על
מישור ניפרד.
האחת התנהלה במישור היחסים הבינלאומיים והתוכניות המדיניות של דויד בן־גוריון
ושמעון פרס. השניה התפתחה בתוך צמרת מפא״י, ובין חלק מצמרת זו לבין ראשי מפלגות
אחרות.

כמישור הראשון נאבק דויד כן־גוריון להשליט את הקו שלו ביחס
לנרמניה.
תוך כדי כך אף סילק אחד ממשרתיו החשובים והנאמנים ביותר :״האיש הקטן״ ,הממונה
על שירותי הבטחון.

במישור השני נאבקו כמה מחבריו החשובים כיותר בצמרת מפא״י,
בדי ליצור תנאים פוליטיים אשר יאלצו את דויד כן־גוריץ להתפטר
מראשות הממשלה, ולחזור לשדה־־כוקר.
״אני מאמין״
ך״ משך הימים הקדחתניים הא זרונים הירצה דויד בן־גוריון על השקפות־היסוד שלו
* iבפני כמה מסגרות סגורות. בכל אחת מפגישות אלה חזר ראש־הממשלה על אותם נימוקים,
פח ת או יותר, עד כי אפשר לצרף את הרצא־תי; השונות ולפצות מהן את ה״אני מאמין״
שלו בעניין היחסים עם גרמניה.
ואלה עיקרי מחשבתו, כפי שהתבטאו בפגישות הסגורות:
״האויב המסוכן ביותר — והחשוב ביותר — של מדינת ישראל הוא גמאל עבד אל־נאצר.

הוא גם המוכשר ביותר. הוא רואה לעצמו שליחות לאומית ואלוהית בהשמדת מדינת ישראל,
והדבר נעשה אצלו עמוק ומריר יותר, משנה לשנה.
״הדבר היחיד המונע התקפה מצד עבד אל־נאצר, הוא החשש מפני כישלון צבאי. ברגע
שיהיה בטוח בנצחונו — לא יחכה אפילו יום אחד. עד אז לא יעשה דבר שיפר את איזון
השקט באיזור. כל עוד לא יהיה בטוח בתוצאות המערכה הגדולה, לא יסתבך במערכה
קטנה.
״באשר לגרמניה, נשקפת סכנה רבה מטיפוח משטמה לגרמנים. דבר זה עלול לנתק אחד
הקשרים הבינלאומיים החשובים ביותר שלנו — ואולי להוציאנו כליל מתוך הזירה
הבינלאומית. וישראל, בלי מעמד בינלאומי, אין לה ערך.
״אל יספרו לי מה עשו הגרמנים לעם היהודי. אני יודע וכואב לא פחות מכל אדם אחר.
אבל מה זה שייך לגבי מערכה בטחונית־מדינית בעתיד?

״בל נשלה את עצמנו שהמערכה הכאה תהיה קלה.
״יתכן שנאצים עלולים לעזור לנאצר בפיתוח טילים — אבל מה זה שייך לגרמניה? אין
גם שום ידיעה ברורה, כי אמנם נאצים עוסקים בזה במצרים.
״נקודות אלה אני מוכן להעמיד למיבחן גם בפני העם, ולהסביר לו את הסכנות העומדות
בפני המדינה. שום אדם לא ישנה עמדתי בעניין זה.״

זיכרון קצר
אחת הקבוצות שבלטה ביותר בצעדת ארבעת
הימים השנה, היתד, קבוצת הצועדים
של משרד־הבטחון. הבחורים החסונים והג־ברתניים
צעדו כל הזמן באורח מלוכד, במרץ
ובשירה, זכו בצדק במקום השני בין קבוצות
הצועדים האזרחים.
אולם כל מי שחזה בצעדתה של קבוצת
משרד־הבטחון לא יכול היה להשתחרר מהרושם
הבלתי נעים שעוררה התלבושת האחידה
של קבוצה זו. הם היו לבושים במכנסיים
שחורים, חולצות צהובות בגוזן החרדל׳
כובעים שחורים שבהם היו תקועות
נוצות צהובות.
רק לפני דור אחד, היו אלה צבעי המדים
של פלוגות הס״ם של המפלגה הנאצית.
בצרוף הסמל המוזר שהתנוסס על נס
שנישא בראש הקבוצה, היה בהופעה זו
משום חוסר טעם מוזר.

עיתונות
קו אלכסוני
מנהל אל־על אפרים בן־ארצי הוא איש
רחב־לב, היודע להודות. לידידיו על כל עזרה
הניתנת לחברתו. לכן לא הסתפק בהצהרה
החגיגית בזכות כוחה של העיתונות, באלפי
הלירות למודעות־ענק ובכרטיסי הטיסה־חינם
(המשך בענן וד ) 14

חלקה של הקואליציה בתוכנית
±הו המישור הראשון של הדראמה. במישור זה גם נערכו תימרוני ארבע מפלגות
Iהאופוזיציה, אשר לא הסתפקו בהודעת ראש־הממשלה בועדת החוץ והבטחון. הן לא
קיבלו את מדיניות ראש הממשלה ביחס לגרמניה, ערכו מסע הסברה נגד ההתמכרות
לממשלת בון. במיבצע מלוכד וזריז הגישו ללישכת יושב־ראש הכנסת בתל־אביב חתימותיהם
של 45ח״כים, המבקשים ממנו לזמן ישיבה שלא מן המניין של מליאת הכנסת, תוך כדי
פגרת הפסח. הישיבה נקבעה ליום ראשון זה.
בנקודה זו היו שני המישורים של הדראמה קרובים ביותר זה לזה. כי גם הקשר לסילוקו
של דויד בן־גוריון מן הזירה הפוליטית נשען בחלקו על מה שנועד להתרחש בכנסת, באותה
ישיבה יוצאת מן הכלל.

אלא שחלקה זה של הדראמה נגע דווקא לקואליציה הממשלתית, לא
לאופוזיציה.
כדי להבינו, יש לחזור כמה ימים אחורה, אל אותה פגישה סגורה, שנערכה בדירתו של
לוי אשכול, במלון דן בתל-אביב (העולם הזה .)1334
השתתפו בה, מלבד שר־האוצר, גם גולדה מאיר, פנחס ספיר, שרגא נצר ומרדכי נמיר.
בסיומה הוחלט על הגשת אולטימטום לבן־גוריון, בדבר סילוקו של הממונה על שירותי
הבטחון ומינוי ממונה אחר במקומו.
במשך יומיים אחרי קיום הפגישה רווחו שמועות על משבר חמור, המאיים על צמרת מפא״י•
עד שמסר דויד בן־גוריון הודעה לפירסום, בה נאמר כי הוא חוזר ומביע את תמיכתו
בצעדיה של גולדה מאיר בעניין המדענים הגרמניים, וכי אין שום חילוקי־דעות בינו לבין
שרים אחרים.
למחרת התכנסה הממשלה לשמוע דו״ח ראשון מפי דויד בן־גוריון, וכעבור שעות אחדות
חזר על דבריו בפני ועדת חוץ ובטחון של הכנסת.
חברי הממשלה לא הגיבו בו במקום על הודעתו. הם היו זקוקים לכמה שעות של מחשבה
וניתוח, בטרם יסיקו מסקנות. הערכתם הסופית: בן־גוריון נסוג רק בפרט אחר — וגם זו

במפא״י נגד ביג״ אחרי סילוק הממוש על שוותי־הבטחון כתוצאה מפרשת בן־גל
נסיגה זמנית: מינויו של הממונה החדש על
שירותי הבטחון. תחת מינוי־קבע, הודיע
על מינוי זמני.
אולם ביתר השטחים לא נסוג במאומה.
כלומר: הוא עמד על סילוקו של ה״איש
הקטן״ ,המשיך לדגול בכל תוקף בהידוק
היחסים עם גרמניה, אפילו אם יחייב הדבר
התנצלות בפני הציבור והכאה־על־חטא
פומבית.

הצעת האופוזיציה לדון בעסק
הביש -לא יצטרפו הדתיים להצעת
מפא״י להוריד את העניין
מסדר היום.
לכן־גוריון לא תהיה ברירה
אלא להתפטר -ואשכול, שהרכיב
עבורו את הממשלה הנוכחית,
בבר ידאג לרד שלא יובל
להקים ממשלה חדשה. הנשיא
ייאלץ להטיל את התפקיד על
אשבול, והוא כבר ישלם לדתיים
בעין יפה עבור השירות.

לא כדומה למפלגות האופוזיציה,
לא הזדעקו חבריו של דויד בן־גוריון
לפעול נגד הקו הפרו־גרמני שלו. חשובה
ובוערת יותר לגביהם היתד, משמעותה של
העובדה הראשונה: סילוקו הפיתאומי של
״האיש הקטן״.
לא היה זה מפני שחיבבו במיוחד את
האיש הזה, או מפני שדאגו באופן מיוחד
להמשך הקאריירה שלו. כי אם מפני שהיו
נחרדים מן ההשפעה האפשרית של
סילוק זה על מערך הכוחות בתוך מפא״י
ובתוך צמרת השלטון. סילוק ״האיש הקטן״
צילצל באוזניהם כאלף פעמוני־אזעקה.
לא רק גולדה נחרדה מן האפשרות, שסילוק ידידה ״האיש הקנ)ך יסלול בפני שמעון
פרם את הדרך להשתלטות על מערכות־החוץ של המדינה. גם יתר חבריה הוותיקים בצמרת
ראו בכך צעד אחרון לפני מסירת כל עמדות־הכ;ח השלטוניות לידי שמעון פרס.
עד כה ניחמו וותיקי המפלגה את עצמם במחשבה, כי שמעין פרס מתעצם ויכול להחזיק
מעמד רק כל עוד סוכך עליו ״הזקן״ .אך ביום שירד דויד בן־גוריון מן הבמה הפול טית,
חשבו, יישמט גם הגיבוי היחידי של סגנו, ויהיה אפשרי לסלקו בן־לילה מכל תפקידי;.

הוא גם הסביר להם איזו סכנה צפויה לר,ם
ולדמוקראטיה אם יצליח פרם להשתלט על
המדינה — והם שוכנעו מדבריו.

פרס מול ההסתדרות

מלים כדורבנות
ך • רמז •הראשון ניתן ביום רביעי ה!
Iאחרון, למחרת שידוליו. של אשכול.
כתב הצופה, בטאון המפלגה הדתית־לאומית:

הס חשו את עצמם חזקים ביכטה אחד: בתוף מנגנון המפלגה
ובמיכצר ההסתדרות. במיקרה של התמודדות עם פרם, חשבו, אין
ספק כי כוחם של המנגנון המיפלגתי וההסתדרות יכריעו את הכה
לטובתם.
עד שבאה סילוקו של הממונה על שירותי הבטחון. סילוק זה, שבישר מסירת התפקיד
החשוב לידי אחד מאנשי פרם, האיר את כל מלחמת הירושה באור אחר לגמרי. הם ערבו
חשבון מדוקדק, הגיעו למסקנה כי שמעון פרס שולט כבר כיום, תחת חסותו של דויד
בן־גוריון, על עמדות־הכוח הבאות :
• כל מערכת הבטחון, על כל זרועותיה הבטחוניים, הדיפלומטיים, התעשייתיים
והמשקיים;
• רוב מערכת השירותים החשאיים, על תיקיהם הסודיים!
• המשטרה !
• כל מערכת המחקר והפיתוח המדעי;
• חלק לא־מבוטל מן העתונות — אם באופן ישיר, אם באמצעות עתונאים החייבים
לו אימונים.

אילו הגיעה שעת־האפם להתמודדות גלויה כין פרם לבין ותיקי
המפלגה, ספק רב אם ככוחה של ההסתדרות לעמוד מול כלים
ממלכתיים אלה, אותם אפשר להפעיל כאורח חוקי לגמרי, באמצעות
מפקדיהם והממונים עליהם.
עיסקה עם הדתיים
ך* עמדה הקיצונית והנזעמת ביותר היתד, זו של גולדה מאיר. אך הנועז והתקיף
I Iמכולם היד, לוי אשכול. הוא לא שכח עדיין את המערכה שהתארגנה לאחרונה נגדו
כדי להמעיט את השפעתו — דבר שדירבן אותו עוד יותר לפעולה.
אשכול פתח בפעולת חבלה, הרחק בעורף האויב. הוא ידע: כל עוד יושב דויד בך
גוריון בראשות הממשלה, אי־אפשר לפגוע בפרס. אם יחכו עד שיסתלק מרצונו הטוב —
יהיה זה אולי מאוחר מדי לפגוע בפרס. הוא גם ידע, כי כל עוד חי בן־גוריון, לא יהיה
לשמעון פרס התוקף המוסרי להפעיל את מוקדי־הכוח שבידו, בפעולה דיקטטורית או
אנטי־הסתדרותית.

על כן חייב להיות הפתרון: הרחקתו של דויד כן־גוריון pהשלטון,
אף השארתו מן הצד -כביטוח. לאחר מכן: חיסול הדרגתי או מהיר
של שלטון פרס במערכות השונות.

כיצד מרחיקים את בן־גוריון מן השלטון?
כבר בעת שהציגו את האולטימטום שלהם, ביום ששי שעבר, היו מוכנים אשבול וחבריו
לכך, שבן־גוריון ייעלב ויפרוש לשדה־בוקר. אך בן־גוריון לא פרש, ואף לא איים בפרישה.
הוא קיבל למעשה את תנאי האולטימטום — אם כי הבהיר שאין זו המלה האחרונה.
על כן חיפש אשכול דרך חדשה. הוא מצא אותה בקלות — באותו שטח שהוא מתמחה
בו: שטח ד,קנוניות המפלגתיות.

שותפו לקנוניה: ראשי המפלגה הדתית־לאומית.
כי אשכול הוא האיש שניהל עמם את המשא־ומתן להרכבת הקואליציה הנוכחית, הוא
שניהל את המשא־ומתן על חוקי המועצות הדתיות והבחירות לרבנות הראשית, הוא
המשלם להם תמיד בכסף ובזכיונות עבור שירותיהם. לגבי חיים משה שפירא, בנימין
שחור ויצחק רפאל — אשכול הוא השותף, לא דויד בן־גוריון.
כאשר פרצה שערוריית עסק הביש של בן־גל לא עורר הדבר כל עניין בקרב הדתיים־
לאומיים. הם היו להוטים מדי אחרי אישור חוקי המועצות הדתיות והבחירות לרבנות
על־ידי הכנסת. גם כאשר סולק הממונה על שירותי הבטחון, לא התנהגו הדתיים־לאומיים
כאילו נגע להם העניין בצורר, כלשהי. שהרי הסעיף העיקרי בהסכם שלהם עם מפא״י
קובע: הם לא יתערבו בענייני חוץ ובטחון, תמורת זאת תניח להם מפא״י לעשות כרצונם
בענייני הדת במדינה. על כן החליטו, גם במיקרה זה, לקחת לעצמם את אשר לאלוהים,
ולהשאיר בידי בן־גוריון את אשר לו.

עד שלחש להם אשכול :״הגיע הזמן לצעוק :״
תוכנית־ד,פעולה שהציע היתד, פשוטה מאד: מכיוזן שאין הוא וחבריו יכולים לקום בגלוי
נגד בן־גוריון, ולהצביע נגדו בכנסת, יעשו זאת הדתיים־לאומיים.

הדיר: כאשר תועלה ביום ראשון, בישיבת החירום של הכנסת,

ןןך | ן ״ ישבו דויד בן־גוריון וקונראד אדנאור, בפגישתם במלון וואלדורף אסטוריה,
| | J Iלפני כשנתיים. היה זה צילום הפגנתי, לפי בקשת שני המדינאים, והוא
בא להמחיש את הצהרות בן־גוריון על הקשרים הטובים בין ישראל לגרמניה החדשה הכשרה.
״קואליציה המכבדת את עצמה, המכרעת לפי הכרתר, ולא לפי הוראות של מישהו,
בראש וראשונה חייבת לדעת על בוריים כל פרטי הנושא ואחר כך להעריכם לכאן או
לכאן. יש לציין בצער, שעל אף ההסברים בממשלה ובוועדת חוץ ובטחון, הרבה גופי־דברים
נשארו סתומים. השותפים הקואליציוניים, כולם או לפחות בחלקם הניכר, ספק
אם יודעים בדיוק מה התרחש בין ההודעה הידועה של שרת החוץ והחלטת הכנסת, לבין
הנסיגה שלאחר כך; מדוע התפטר הממונה על שירותי הבטחון ומהם חילוקי הדעות
המדיניים בינו לבין ראש הממשלה; מיהו האחראי לפעולות מסויימות ולפעילות בתחום
זה ואחר.

״העניינים הם יותר מדי רציניים שישאירום להכרעה על דעת יחיד,
או על דעת יחידים בלבד.
״יש לשמוע דברים ברורים ומפורשים מפי האחראי הישיר לכך ולהעמידם להכרעה.
עד כה מסתפקים בהשערות בלבד.
״שותפות קואליציונית אינה ניתנת לחלוקה. היא אחראית לכול — ואחריות משמעותה
ידיעה, עיון והכרעה. הקואליציה כולה, לרבות מפלגת הרוב שבה, צריכה להיות מעוניינת
במניעת סיבוכים שפוגעים ביוקרת הממשלה, בכבוד המדינה ומאיימים במשברים.

,,ואם מפלגת הרוב תנסה משום מה להציע הצבעה מיבנית׳ להורדת
הנושא מסדר היום, כדין שייאמר לה, שבראש וראשונה יש לערוף
בירור ממצה של הפרשה על פרטיה ופרטי-פרטיה, ולפיו תקבע בל
סיעה את עמדתה.
״ולא זו בלבד, אלא פעם אחת ולתמיד יש להפסיק הופעות פזיזות, בהופעות מפתיעות,
שאין להן מקום במשטר דימוקראטי תקין. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה
פעילות בלתי שקולה כהחלטות זיגזגיות, התפטרויות דרמטיות ופגיעות בסמכות ממשלתה.״
היו אלה מלים כדורבנות, שהמפד״ל לא העזה עד כה להשמיע דוגמתן. אך המצב
עצמו לא היה חסר־תקדים בהיסטוריה הפוליטית של דויד בן־גוריון. רק לפני שבע
שנים עשה משה שרת נסיון דומה להכשיל את בן־גוריון, על־ידי קניית הדתיים-
לאומיים. היה זה בעת ששרת היה ראש הממשלה ובן־גוריון רק שר ד,בטחון ^ .ר ת
התנגד למדיניות האקטיביסטית של בן־גוריון, שברבות הימים נועדה להוביל אל מיבצע
סיני. כדי להכריע את הקו נגד בן־גוריון בממשלה, הבטיח שרת שורה של טובות ומינויים
לדתיים־לאומיים. הדבר נודע לבן־גוריון — ובזה נחרץ גורלו הפוליטי של שרת.
אולם אשכול אינו שרת. ושעה שחברי הכנסת התכוננו לישיבת־החירום היתד, השאלה,
שמילאה את מחשבתם של השותפים לקשר: האם יצליח במקום בו נכשל שרת?
המעטים שידעו על נסיונו של אשכול, שאלו את עצמם:

האמנם יובל לגרום להתפטרות בן-גוריון -ולהכנעת שמעון פרס ז
או שמא ישלם עכור נסיונו זה בקאריירה הפוליטית שלו?

כתבי ״העולם הזה״ ,שנירוו אל הצועדים, בחרו בנערה

חבושה בכובע רחב שוליים צועדת סגן־משנה
J J I ? 6רות׳ מאחורי מחלקתה, נותנת את הקצב
לצעידה. מחוץ לצערה היא קצינת מנהלה שאינה עוסקת בפיקוד ישיר.

^ ל ה ! עלה ומשוך!
^ fלא נכנע,
לזו העליה 1
אנו לא אדישים
לדייסה של גברים
אנו לא נכנעים
לפגעי הדרכים!
מחלקת הבנות הקטנה, אימצה את רגליה
במעלה הגיבעה המובילה למצפה הראל. ל

^ I Hל ה רותי טולצ׳ינסקי רוקדת טוויסט בסצינה מהסרט
J I J i j [ J I Iהישראלי אף מילד, למורגנשטיין, בו הופיעה
כניצבת, בתמונת המסיבה הנערכת בביתו של הפרופסור ביליצר.

אורך כל הדרך המפותלת עלו ענני אבק
קלים. שלשות־שלשות נימשכו מחלקות הצועדים,
כשהדי שירתה של אחת מתמזגות
עם שירתה של הצועדת אחריה, בליל של
קצבים, שפות ומנגינות.
המחלקה של רותי שרה כל הזמן 18 .
בנות בחאקי מאובק, כתמי. זיעה על החולצות,
פנים לוהטים וגרונות ניחרים, שרו
ללא הפסק זו השעה החמישית. שירי־לכת,
שירי־עם, שירי־מחול אשר לוז בתנועות־

בסיום של יום צעידה יושבת רותי בחברת בנות מחלקתה במאהל
אהלי הסיירים, דואגת לבעיותיהן. מספר חיילות נראות בתמונה כשהן
שרועות על גבן כשרגליהן מורמות בעוד השאר מחלקות ביניהן את חתיות הדרך.

ידיים, והרבה אילתורים שנולדו תוך כדי
צעדה, במאהלים או בחניונים.
״מה נשתנה היום הזה מכל הימים?״ שרה
אחת את נעימת הקושיות מההגדה.
״שבכל הימים אנו יושבים במשרדים, היום
הזה כולנו צועדים!״ ענו לה חברותיה.
״אי־מא!״ קראה חיילת מקצה הטור.
״א־בא!״ ענתה לה קריאה אחידה.
״א־בא!״ קריאה יחידה.
״אי-מא!״ תשובה כללית, ואחר־כך זמר
היתולי עליז :״אבא מגרש את אמא — הילדים
צועקים קדימה!״
המחלקה של רותי לא התבלטה כלל
וכלל מבין מאות המחלקות שהשתתפו בצעדה.
לא היו לה תלבשות צבעוניות כמו
לקכוצית האזרחיות, לא כובעי טמבל בצבע
בולט כליחידות צבא אחרות. אפילו החייל

עיר האוהלים

16 אלף הצועדים

סגן־מישנה וות מולצ״וו
אותו ייצגה קבוצת בנות זו לי היה מסוג החילות
אשר מספיק לשמוע את שימעם, כדי להתלהב. חוץ
מזה היו עוד כחצי תריסר מחלקות מאותו חיל
עצמו.
השופטים שארבו בצידי הדרכים, בגלוי ובנסתר,
לא העניקו לד, ציונים מיוחדים. צעדתה לא היתר,
מהוקצעת ומלוטשת כמו אלה של יחידות בעלות
רוח־צוות ושיפשוף רב.
בסך הכל היתד, זו מחלקה של 18 בנות עירוניות,
מפונקות ואוהבות נוחיות, שאפילו השרות בצבא
פירושו עבורן עבודה משרדית ללא אימונים י־שיפשוף.
הן לא ניראו פייטריות כמו הצנחניות או
בנות הנח״ל. לא היה בהליכתן שום דבר מד,מאפיין
צועדים מקצועיים. ואף-על־פי־כן, הן אפיינו את

זוהי פאנורמה של עיר הצעדה אשר
הוקמה בעיירת הפיתוח בית־שמש.עבור
חיילים אזרחים וגדנעיס. בחלק הקדמי של התמונה

נראות מחלקות
זעירים בין החורשנת
המרפאנת וחדרי

שגילמה בדמוחה את רעיון iim n
צורך נפשי כלשהו הדוחף אנשים להשתתף
בצעדה.
חלק ניכר מהצעדה הפך להיות ממוסחר
לגמרי. קבוצות הצועדים של מוסדות, מפע־לים
וחברות מסחריות, צועדות בעיקר למטרות
פרסומת. הצועדים עצמם נהנים מהצעדה
בצורות שאינן קשורות בה: חופשות
ארוכות, תשלומים מיוחדים, פרסים וטיולים
בארץ ובחו״ל. במאהלי הצעדה גרים רובם
בתנאי־שדד-,לוקס,־ס: מיטות ומזרונים באוהלים
מרווחים, המוארים בתאורת ניאון, מוע־דוני־בידור,
והספקה פרטית שוטפת.
אלפי צועדים בודדים, רובם העוסקים בשאר
ימות השנה בעיסוקים משעממים ואפו־ר
ם, מוצאים בצעדה חריגה מהשיגרה, ו־סיפ
ק הצורך להרגיש שייכות למשהו מוגדר,
לקבל זהות חדשה. לקבוצות אחרות, בעיקר
צבאיות, קיים בצעדה אספקט התחרות וטיפוח
רוח הצוזת.
המעטים המשוים לצעדה את אופיר. העממי
המיוער הם קבוצות אורחים מחו״ל, קבוצות
של בני־קיבוצים א;׳ אחיות בתי־חולים,
ויחידות צבאיות מסוג מחלקתה של סגן״
משנה רותי טולצ׳ינסקי.
בחניונים, כאשר מקבלים מנוחה של 20
דקות אחרי צעידה של שעתיים, הן מליאות
טענות וטרוניות. מגיעה יחידת בנות נח״ל
הזוכה למחיאות כפיים ושריקות בשל צעדתה
ושירתה ממאות החיילים השרועים על
הקרקע .״תראו, תראו,״ אומרת אחת ,״סתם
רוצות נקודות וצועקות, חכמות גדולות,
נחות לפני החניה ומגיעות בפורמה.״
״לקום!״ פוקדת רותי בקול נשי רך בתם
הזמן המוקצב למנוחה.
״מה זה? עבור, רק חצי שעה!״
״לא הספקנו לנוח.״
״אין לי רגליים כבר, איזו מין מנוחה
זאת?״
רותי אינה מוותרת :״כל הדרך זאת היתר.
מנוחה בשבילכן.״
לאט־לאט הן מותחות את אבריהן, מהנערות,
ניגשות בצעדים כושלים למיסדר. אך
כשניתנת פקודת הצעידה, הן שוכחות את
היבלות והתכוזצוידת השרירים, פוצחות בשיר
והש רה כבר דוחפת, את הרגליים.

קי -מצולמת מבער לרגליו של קצין צעיר

מכב בדור״״: 5 ן

לליז טיילור, הסב אליה תשומת לב כללית
למרות הופעתה הקצרצרה בסרט הישראלי,

בורן מדבות יופי

1—[rMigii! « m n iiiB
דרך יכלל רואות בנות כמחמאה אם
^ מ צייני ם את צעידתן בציון :״אתן הולכות
כמו גברים!״ הבנות של רותי אינן
כאלה. הן צועדות כמו נשים: צעדים קטנים,
קלים, שאפילו כשניתן להן קצב צבאי, יש
בהן שמץ של גנדרנות אישית. זה לא מפי
(המשך בעמוד )14

ףןףךן * ףןן בצעדה הצליחה רו־
| | תי לשמור על

נשיותה ורעננותה, דאגה כמעט בכל חניה
לתסרוקתה ומראה החיצוני, נראתה כמטיילת.

J JIJ

חד. האמיתית של הצעדה, אולי יותר מכל יחידה
זרת.

התחרות ודוח׳־צוות

* * שו ג ע מי שהולך ברגל!״
״צריך להיות לא נורמלי כדי להשתתף ב־
;דה לא מכריחים אותך.״
4זאחירי מחיאות הכפיים וקריאות ההתלהבות של
זזרחים ברחובות הערים, אפשר היה לשמוע הערות
:ין אלה. לא היד, בהן הרבה מן האמת, אולם הן
טאו את התחושה היסודית, שבעצם אין מרבית
זשתתפים בצעדה עושים זאת מתוך ההנאה שבצע:לשמה,
וכי מאחורי ההסברים ד,מליציים קיים

נעות לעבר העיר הבנויה מאלפי אהלי סיירים
האהלים ההודיים הגדולים הם אוהלי השירותים,
.היתה זו עיר שהוקמה כחתף ליומיים בלבד.

שינוח! נ שו ה

הוא השיר אותו שרה מחלקתה
של רותי שעה שהחיילות
מנענעות את ידיהן תוך כדי הליכה בדימוי לתנועת

השבולים. רותי נראית מימין כשהיא נותנת את הטון והקצב
לחיילות הצועדות בסן. למרות שכל צועדותיה הן פקידות במדים,
לא היתה ביניהן אפילו נשירה אחת בכל ימי הצעדה הקשים.

י מלכת ר צעדה

(המשך מעמוד ) 13
ריע׳ כמובן׳ לשישה קצינים מחיל־הנדסר,
הצועדים כפרטים, לבחור להצטרף, אי־שם
בדרך בין הראל לאשתאול, דח־קא למחלקה

הבונד
חגיגות העצמאות

המומיות

איצטדיק רמת־גן
איצטדיון בלזמפילד יפן
בניני האומה ירושלים

העצמאות ן

ן הילולת
בהנהג ת ה״חמאם״
Jבגני התע רוכ ה תל־אביב !

היה זה אולי משום שגם מבעד למדי
החאקי ואבק הדרכים בלטו במחלקתה של
רותי כמה יפהפיות. כמו שטענה אחת:
״אצלנו כולם מלכות יופי״ .אחת מהן, דליה
ישוי, צברית דור חמישי מתל־אביב, בלונדית
מטופחת וכחולת עיניים, משכה אף את
תשומת ליבם של צלמי טלביזיה זרים ב־מאהל
בית־שמש. הם בחרו בה כצועדת אפייני״׳
ראיינוה וצילמו אף את יבלותיה.
כאשר מסתיימים 35 הקילומטרים של מס־לול
הצעדה היומי, רצים כולם הביתה. הבית
הוא כאן אוהל־סיירים קטן, שבקושי אפשר
אפילו לשבת בתוכו. אבל הוא מעניק קרי-
רות וצל. המחלקה של רותי מגיעה בין
האחרונות. מתפזרים ליד המאהל ופתאום
מסתבר כי אין אהלים. כל האהלים כבר
נתפסו. אין גם מים במקלחות. לאכול צה־רים
אפשר. אבל למי יש כוח לגשת לחדר
האוכל, ולמי בכלל יש תיאבון.
משתרעים על הקרקע, חולצים את הנעליים,
בודקים יבלות, מלקקים שלגונים ומתגעגעים
לחופשה הקרובה שתבוא בתום הצעדה. רותי
עצמה אינה חולצת נעליים. היא מתרוצצת
אחר קציני הלווי, מארגנת אהלים לבנות
מחלקתה. פה ושם מוצאים במאהל אהל או
שניים שלא נתפשו. רותי רוצה שכל אהלי
הקבוצה יהיו ביחד. אבל הבנות שתפשו
את האהלים האחרים אינן רוצות לזוז. רותי
אינה צועקת. אפילו לא כועסת. היא מנסה
לשכנע בקול רף, לא תמיד בהצלחה, אך
לבסוף מצליחה לארגן בית לקבוצתה.
לרגע היא יושבת לנוח באהלה, אלא שתי־כף
היא צריכה לקום. ביום הראשון של
הצעדה היתה מחלקתה מחלקת משמר־כבוד
ליד במת־הנכבדים בלוד. עתה בא ראש־עירית
לוד להחזיר ביקור, להגיד תודה,
ר.חוץ ידיים ולחלק מתנות. צריך להקים את
הבנות, להכריחן לנעול נעליים ולצאת לפגישה.
״אני
כבי אלחץ לו את היד שלא ישכח
שהפריע לי לנוח,״ רוטנת חיילת.
״תגידי, לפחות הוא חתיך הראש העיר
הזה?״ מתעניינת אחרת.
״בטח, אחרת לא היו בוחרים בו.״

רותי מייילור

ו ב מכו

ך חניה, כאשר עטים הצלמים על
* 4רותי, קוראות הבנות לעברה בקינטור:
^״ריתי׳ עוד מעט יעשו ממך כוכבת הולי־

ר,י׳י נ״

כיי

עולמי

ספר כיס נוסף
שהופיע החודש

תעלומת בית הרפאים
לסלי צ׳רטריס
מחבר סדרת בלשי ״המלאך״

״״THE SAINT

ה ״נאה l i n n
י או רספיח

״וכוכבת ישראלית לא מספיק לכל?״
״אולי גם תתפשטי קצת?״
״אני אקרא לכן כשאעשה את זד!,״
יש משהו בהופעתה של רותי שחורת
השיער וירוקת העיניים, המזכיר כוכבת
קולנוע מאוד מסויימת. היא הופיע בתם־
קיד קטן מאוד, כניצבת בסרט הישראלי
אף חילה למורגנשטיין. אלה הצדים אותה
במבטם מפליטים קריאה :״ליז!״ על שוס
דמיונה זה לאליזבט טיילור, דבק במגד
משנה רות טולצ׳ינסקי הכינוי: רותי
רות, בת ה־ 19 משרתת בצה״ל מזה שנה
וחצי. היא התנובה לפני גיל הגיוס מיד
אחרי שסיימה את לימוויה בבית הספר
התיכון גאולה בתל־אביב. כבתו של ה רו ״
המנתח דב טולצ׳ינסקי, היא באה לצבא
מסביבה הנחשבת כשיא האריסטוקרטיה התל-
אב ב ת — רחוב דובנוב. חינוכה האירופאי
הבולט׳ נימוסיה, העדר השחצנות הצברית
דקות גוה, הופכים אותה לדמות של קצינה
החורגת^מהדמות הסטאנדרטית, ולא בשל
כי גם במדים נישארת רותי קודם כל
אשי צעירה. לאייר כל הדרך ניהלה מאבק
מ ת מי עם השמש, הזעה והאבק, בעזרת
תיק איפור קטן, יצאה תמיד מנצחת.
בקצינה מינהלה, שאינה עוסקת בפיקוד
ישיר על חיילות, התנדבה רותי מרצונה
להשתתף בצעדה, לאמן ולהוביל את בנות
יחידתה. במשך חודש ימים, כשלוש פעמים
בשבוע, התאמנה עמן בצעידה למרחקים
שהתארכו מפעם לפעם• ולגבי בנות־עיר
מפונקות שרובן לא עסקו בצעידה מימיהן
מלבד במסגרת אימוני הטירונות, לא היתד,
זו משימה קלה. אם הצליחה להוביל אותן
לאורך 160 הקילומטרים של מסלול הצעדה
מבלי שגם אחת מהן תינשור בדרך, כשה-
נזקים היחידים הן מספר יבלות ברגליים, אם
הפכה אותן לצוות מלוכד היה זה לגבי
הקצינה החיננית עוד נצחון קטן.

במדינה
(המשך מעמוד )10
שחילק לאומרי דברו בעיתונות. הוא החליט
לעשות מחתה נוסף: משלוח מכתבי־תודה
אישיים לכל עורכי העיתונים היומיים על
עמדתם האוהדת לחברה.
מזכירתו הכינה את העתקי המכתבים,
העבירה אותם לבום שלה לחתימה. אולם
דווקא באותו בוקר בו עמד בן־ארצי לחתום
עליהם, נתפרסמה ידיעה מרגיזה בחרות.
הידיעה סיפרה על צעדים בלתי הוגנים
שנינקטו על ידי הנהלת־החברה נגד השוב־וזים
שחזרו לעבודתם. בין השאר: ביטול
ההסעות לטיסות אימונים, והפסקת השימוש
בתואר ״קברניט״ ,שהוחלף ל״מר״ ,במכתבים
רשמיים.
המזכירה דא הבחינה. בן־ארצי כעם
על כך מאוד. לכן כשהגיע אליו המכתב
לחרות, לא חתם עליו, מחק אותו בקו
אלכסוני לכל אורכו.
אולם המזכירה לא הבחינה בכך, הכניסה
את המכתבים אוטומאטית למעטפות ושיגרה
אותם. כך הגיע השבוע למערכת חרות מכתב
התודה של בן־ארצי כשבמקום חתימה מת-
נוסס עליו קו־פסילה אלכסוני.

פ שעי ם
שם נוסף דר־ש־מה
יריד, בודדה הידד,דה בחדר־המדרגות של
הבית ברחוב מזא״ה 12 בתל־אביב. דר׳
זיגפריד יכמן נפל מתבוסס בדמו, מת
מכדור שפילח את גרונו.
אשתו שרה, שזה, עתה חזרה עם בעלה
מהקונצרט העשירי למינויים בהיכל־התר־בזת,
נתקפה בהלם. היא לא הבחינה ביורה,
לא יכלה לספר לשוטרים שום פרט שיעזור
להם בחקירה הרצח.
פסיכופט אלמוני. הבעייה שהתעוררה
היתה — המניע. מי היה מעוניין לרצוח
את הרופא התל־אביבי בן ד,־?62
הסברה הראשונה היתה קשורה בתפקידו
המיוחד של דר, יכמן. שכן אליו הייתה
השגרירות האמריקאית בתל־אביב מפנה את
המועמדים להגירה, כדי שיקבע את מצב
בריאותם. שמא ירה בו אחד מאותם מועמדים
מאוכזבים, שזכותו להגר התבטלה לאחר
שדר׳ יכמן קבע כי בריאותו לקויה? אפשר
היה אפילו להניח שהרוצח הוא פסיכופאט
אשר על מחלתו, דיווח דר׳ יכמן וסיכל
בזאת את תוכנית נסיעתו.
מי מבין לקוחותיו של הרופא היה לקוי
בנפשו ומאוכזב? החוקרים התלבשו על
הכרטיסיה המקצועית של הרופא, קיוו
לפענח בעזרתה את התעלומה.
הקצינים מסמיקים. הייתה זו, למעשה,
הפעולה היחידה של המשטרה בפשע
זה• את הקלע הם מצאו רק לאחר חיפוש
של יממה, אך לא יכלו לזהות מאיזה כלי
נורה, והיכן עמד היורה בשעת הרצח. קציני
מחוז תל־אביב הצהירו באופטימיות באזני
הכתבים, כי הם מקווים לפענח בקרוב את
התעלומה.
היתר, זו אופטימיות מאולצת. כי הקצינים
עצמם, שחשו למקום הרצח, בראשותם של
עמוס בן־גוריון ושלום ירקוני, ידעו שאין
משטרת מחוז תל״אביב בנוייה בצורה המאפשרת
גילוי רוצחים. הם עדיין מסמיקים,
כל אימת שמישהו מזכיר להם את רצח
סטולארו, החנווני הנכה מגבעתיים, שנורה
על־ידי אלמוני חמוש בעתי.
קרוב ל־ 15 אלף איש נחקרו אז, רובם
חיילים, שלדעת המשטרה יכלו לשים יד בהזדמנות
כלשהי יעל אך לשווא.
נוסף על כך, סובל מחוז תל־אביב ממח־סור
חמור בחוקרים טובים. הוותיקים עזבו
מזמן; החדשים נתונים במישטר של פחדים
והשפלה, הבנוי על עבודה משרדית שיגרתית
ולא על התמחות מקצועית בשדה.
תעלומה נוספת. התוצאה הייתה, שבניגוד
למחוז חיפה, למשל, בו מכהן עדיין
סגל חוקרים ותיקים, לא הצליח מחוז תל־אביב
מזה שנים לפענח אף תעלומת רצח,
בה נמלט הרוצח מיד לאחר הרצח• על כן,
מתחת להכרזות האופטימיות, קיננה בלב
הקצינים עצמם החשש כי רצח דר׳ יכמו
יתווסף לתעלומת הרצחם של :
• החנווני סטולארו,
• הדקוראטור אליעזר שיפטר, שנרצח
בדירתו, בלב לבה של תל־אביב,
• היהלומן זרח פלוק, שנורה במשרדו
באבו־כביר,
• הנערה פנינה כהן, שגולגולתה נמצאה
בחולות תל־ברוך, מנוקבת בכדור!
• איש־הכספים יצחק ג׳וזף, שגופתו
נמצאה באותו חוף,
העולס הזה 335ן

. .חפס את האשה חפש את האשה חפש את האשד חפש את האשה חפש את האשה חפש

n o o x pנגד חנו!
בשקט־בשקט חוזרות יצואניות הזמר העברי
לרחם הורתן. חנה אהרוני — אתמול.
יפה ירקוני — בחודש הבא. הן משוכללות,
משופצות לאחר טיפול יסודי במוסכי-יופי,
.כשהן מטלטלות את חלקי־ההילוף החדשים
שלהן, כדי. לעשות הכרה עם המולדת. אף
מנותח, מותן דיאטטית, ירך ממוסג׳ת, ובטן
מוכנסת.
היום נדבר רק על גרון אחד. גרון ממולא
במצו־סופראן, אלט, סופראן, וסופראן קולי-
ראטורה — חנה אהרוני. האמה סומאק הישראלי,
שנחתה השבוע בלוד אחרי שמונה
שנות העדרות, עם חופשת־מולדת אחת
באמצע, והמתעתדת לתת סידרת קונצרטים
בחודש הבא, בהיכל התרבות אם תקבל רשות•
בשביל זה ביטלה האמנית הופעה
נורא חשובה בשרתון בלקסטון הוטל שיקא־גו.
ויש לקוות שהציבור הישראלי ידע להעריך
נכ״נה את הקורבן.
שמונה שנים הן חתיכת זמן הגונה, גם
בביוגראפיה של פיל. לחנה הן לא הזיקו.
הזמרת בעלת רעמת השיער, מסתבר, הייתה
זקוקה אפילו לכל אחת מהן כדי לאבד
שמינה קילוגרמים גורליים. אבל היא הלא
יכולה להסביר זאת יותר טוב בשפתה.
תנו לה לצייץ, בבקשה, לזמיר ילידת אסמרה
בת העדה התימג ת, את הרצ׳יטאטיב אספ-
רטיבו שלה בקונטראלטו מיסטריוז׳:
״׳איי טל יו, ירדתי, טרימנדסלי מהביקור

ריקה במקהלת קול ציון לגולה שליוותה
אותי. אבל אני מבטיחה לכם שלעולם לא
אתבייש במי לדת ואף פעם לא אייצג את
שוזייץ בתחרויות.״
מאז עבר הרבה. ה פע ת לפני המלכה
בבלגיה. חנה הגישה לה ספר תהילים. בלונדון
הקריא צ/ארלס לוטון המנוח את התנ״ך,
וחנה׳לה שרה שחורה אני ונאווה לידו.
אדית פיאף נעשתה חברה הכי טובה שלה.
נואלדורף ׳אסטוריה היה המטה. הקארייוה
שלה צעדה קדימה דרך אמריקה הלאט נית,
מכסיקו.
מכסיקו? כן, מכסיקו.
ח; ץ מזה מכה הזמרת הבינלא־מית על
כל הסולמית הכר מאטיים של החטא .״הייתי
טיפשה כשהסכמתי שם לאיזה פוטוגראף,
לחשוף לפני הקאמרה את השוקיים. ז־ ,הי־,
לפני שבע שנים והציעו לי אז תפקיד בסרט.
הלאטינים אוהבים נשים בריאות, כמו
שהייתי אז. לא ידעתי שכעבור כל־כך הרבה
זמן יפרסמו זאת בעתונים.״
קובה קיבלה בזרועות פתו !ו ת את הצעת;׳
של אמרגן אמריקאי לייבא את הטמפרא־מנט
הזה, ב־ .1958ה א סידר לה ח זת שמן,
6000 דולאר, בהבאנה ריביירה הוטל. רק
שפתאום התחשק לו, לקאסטרו לתפוס את
המלון ולהפוך אותו למשרדו הפרטי. חוצפה!
מאז התקררו היחסים הדיפלומטיים בין
הזמרת וקובה. לא נעים.

ברנשיות שתי£ות*עץ
בשורות טובות הגיעו עבורך מפאריס:
מה שאת צריכה השנה, זה בדיוק הצבע
השאטן. הטבעי שלך, בו את מתביישת, ושאותו
את מנסה להסוות בראש בלונד או
אדום־להבה.

גגג\ז אגזרגגי ברגר, בין הרב שרגם mu־ גאוגגז(נזשמיאר)
קטיפה שחור וחושפת את העורף. מומלץ
לבלונדיות בגיל טוב.

סמיילן בעיתון

איך צולים סטייק בעיתון? נורא כשוט!
צריך רק עוד להוסיף גרילר. אבל לא סתם
גרילר, אלא כזד, חדש, הנראה ככלי אלומיניום
לשטיפת־רצפות אבל ניתן להתקפל
אחרי השימוש.
המבצע הוא פשוט, כפי שמסבירות ההוראות
:״קח מספר דפי עיתון, השלך לקרקע
הדלי והצת. על הרשת מעליו — הנח
את הסטייק״ .מה עושים, לפי ההוראות, אם
יש מ&פר אורחים? ״הוסף עיתון נוסף!״
הדלק המשמש לבעירה, כשהוא ניספג
בעיתונים הנ״ל, הוא מקומי — טיפות השומן
הזולגות מן הבשר. חסכוני מאוד!
וגירגי האחרון שלי ביזראל. שש־עשרה פאונדס,
איף יו נו ו1ט איט מינס. זה מפני שאני
מחזיקה דאייט, לא נוגעת בקייקס, אייס-קריס
ואלכוהול. ובכלל הבייזיק שלי הוא בעצם
רזה, כך שזה ברור, איי הופ.״
זוהי חנלה 1963 פרט לזה יש לה רפרטואר
בשמונה שפות נוספות. האמרקאני־זציה
השחיתה קצת את האקוזטיות המקורית
של הזמרת, ששמה הוזכר לראשונה
בכנס ריקודי־העם בדליה. כיום היא נוצצת
— מעגילי זהב ארוכים, נעלי־זהב, ציפורני
כסף ושימלה בוהקת. נותר לה, משלה, השיער
השחור, קולה, הפרופיל האסיאתי שלה
ורווקותה. בת כמה היא? ״תכתבו שאני
פלוס עשרים ומינוס שלושים, או־קיי?״
או־קיי ממם.
גם המנג׳ר האישי שלה, משה ואלין, צילה
משך 10 שנים, הלך ואיננו עוד. יש לה
חדש. מי? ״רק בעוד חודשיים אני אוכל
לגלות.״ היא מבקשת מכל ידידיה ומוקיריה
להתאזר בסבלנות עד בוא העת.
שלא יחשוב כאן מישהו שהזמרת מתכוננת
להישאר בתל־אביב יותר מארבעה חודשים.
מה אתם יודעים, היא אישיות עסוקה
עד מעל לראש. הפרסונאל נזנג׳ר החדש
שלה כבר סידר לה ש ו בנייט־קלאב
בלאס־וגאס בספטמבר.
חנ׳לה מבקשת לומר משהו חדש לדור
הצעיר שלא ידע את הזמיר :״שמתי לב
שחושבים בישראל שריקה זראי גילתה את
אולימפייה בפאריס. אני הייתי הישראלית
הראשונה שם!! אני הייתי הראשונה בארץ
שהתחלתי באעטרנאשאנל סונגס. כשאני הקלטתי
את ככה מרקדים בישראל, הייתה

אש ה,

המבטיחה למכור את מוצר ה בעשרים עד
ארבעים אח ז בוול י, תר מאשר במקום אחר.
משרוך נעל ועד שמלות, חליפות, מעילים
וקוסמטיקה. כל פריט בשדר, ההלבשה. לכל
מין ;גיל.
המוסד פועל בשיטת המכירה הנהוגה
בדיסקאונט האנזס בארצות־הברית, שפירושו
בעברית מילולית מאד — בית־עסק למכירה
במחירים מקוצצים.
המציא את רעיון העסק, בשנת ,48 אמריקאי
— יהודי כמ בן — שבנה את שיטת
ההוזלה על מספר מקורות חיסכון: דמי-
תיווך שאינו משלם לסיטונאים, רכישת כל
המוצרים מן היצרנ־ם, שיטת שירות־עצמי
וחיסכון במספר הזבניות, מחזור גדול ורווח
נמוך תוך חילוף מהיר של המלאי.
כמו בסופרמארקט של ענף המזון, גם
בסופר־כל הלבשה — יהיו מבצעי־חטף,
בהם ימכרו סחורות במחירים שלמטה ממחיר
הקרן, בשעות מסיימות של היום. בכל קומה
עומד דלפק אספרסו, לשירות הקונה.
הסופר־כל כמו שהוא בשבוע זה — במיוחד
מחלקת הנשים — לא שונה בהרבה
משוק הכרמל השוכן מולו. רק קצת פחות
אקסוטי. חזיות עפות בחלל החדר, פרי
התלהבות מוגזמת של ידיים נברניות. רעש,
אופנה מאוד לא מעולה, למרות ההבטחה

\ \2י \2ג
על פי הצעקות האחרונות הוא מעכשיו
צבע מעורר־כבוד בחוגי האופנה, כשמצורפת
אליו תיסרוקת שתומת־עין.
כדי לבנות את התיסרוקות האסימטריות,
יש לצרף אליהן, בראש ובראשונה, חתיכות
של פאר. נוכרית. מרבית התיסרוקות מבוצעות
בשערות קצרות למדי, המועברות
לצד אחד של הראש, מכסות שם חצי מצח,
כשבצד השני נשארת האוזן גלויה.
המתכננים החליטו העונה משום־מה שגברת
המסתירה עין, תצליח בחברה ובקניית־ידידים,
יותר מאחת המביטה קדימה בשתי
עיניים. את הקווצה המתעגלת על הלחי,
קונים בחנות. היא נוכרית( .ראה תמונה).
לעומת־זאת פאה נוכרית אותה תוחבים
לאורך השביל( ,ראה תמונה) ,נותנת אש־לייה
של שיער ארוך מוגבה. השיער האמיתי
— קצר מאוד.
פוני (ראה תמונה) ,היא תיסרוקת לפרופיל
ועיניים שהן משהו. השיער הקצר מנופח
בצורה קלה, ועל המצח השיער סמיך.
תיסרוקתה הבילעדית של השחקנית דני
סבאל.
קוקו (ראה תמונה) .היא תיסרוקת רומאנטית,
לשיער גלי, המורמת בעזרת סרט
פגני אבל ליתר ביטחון — רצוי לא להכניס
את המכשיר המשוכלל הזה למקומות־ישוב
או לתוך דירות מגורים. רק על הגג, או
בטיולים.

סופר כז
בכיכר מגן־דוד, ברחוב אלנבי, מתפתחת
לה הציביליזציה בצורה מעוררת כבוד. בשנה
שעברה היו אלו המדרגות הנעות. עקרות
בית, זקנים וזקנות בהמוניהם סיכנו את
שיוזי־משקלם כדי לנסות את הטכניקה החדישה
כבר ביום הרצתה הראשון.
מול כיכר מגן־דויד צצה עכשיו אטראקציה
חדשה: בניין הסופר־נל. זוהי חנות כלבו
ענקית, בת ארבע קומות־הלבשה בלבד,

הרשמית. השמלות אמנם זולות, אך הדוגמות
מוגבלות. נידמה שאף פעם לא התאספו
זבנים וזבניות בכמויות כאלו, כמו שהם
מתרוצצים במדיהם הכחולים במוסד החדש.
מפריעים, דורכים על הנעליים, נידחקים
במרפקים, מסתכלים בחוסר־נימום על ידייך
וארנקך אם לא גנבת במיקרה את התחתונים
החדשים.

,ח פש א ת האשה חפ ש את האשה חפש את האש ה חפ ש את האשה חפש את האשה ,,.חפש את הא שה ח(

קורט בקר: לאן נעלמו המידיוו׳

במדינה

פרק רביעי בסידרה: כך תיתל קורט בכר את

ה מי מ של הצבאי
האח הגדול
ירושלים א־נה בתחום המימשל הצבאי.
למושל הצבאי אין בבירת ישראל שום סמכות.
כך היה נידמה גם לעלי ראפע (.)22
כי ראפע הוא תלמיד למשפטים באוניברסיטה
הירושלמית, והוא מצוי בחוקי ישראל.
אך לאחרונה למד פרק בסדרי־השלטון, שאינו
כתוב בשום ספר־לימוד.
לפני שלושה חודשים שמע ראפע כי בבית
הילל נערך ויכוח פומבי על העולם
הזה, ביוזמת ביטאון ציבור הסטודנטים פי
האתון. כמו מאות סטודנטים אחרים, נידחק
גם הוא לאולם, וכאשר הגיע מועד הוזי־כוח,
ביקש את רשות־הדיבור. בדבריו הגן
בחריפות על קו העולם הזה למען שיחדור
אלג׳יריה. אותו שבוע הופיעה תמונתד ב־גליון
העולם הזה (.)1325
,,הו ראהמלמולה ״ .גיליון השבועון
הופיע בקיוסקים הירושלמיים ביום הרביעי
בבוקר. באותו בוקר ניגש ראפע, כרגיל,
לעבודתו במחלקת החינוך והתרבות של
עיריית ירושלים, שם עבד כחצי שנה.
הסטודנט המרצין לא ידע עדיין על פיר־ס־ם
תמונתו בשבועון — כאשר ניקרא אל
מזכיר המחלקה, שהודיע לו כי עבודתו
עליו להתייצב ב־במחלקההופסקה,
וכי
!מחלקה עירונית אחרת — לישבת הנוער.
׳ראפע מילא אחר ההוראה, ניגש למזכיר
הלישכה, קבע עימו את מדעדי־העבודה.
העבודה החדשה נמשכה חמישה ימים. אז
1נמסר לראפע, המדבר עיברית מצויינת, כי
פוטר.
מדוע? תוך כמה ימים של התרוצצות,
שמע ראפע שורה שלמה של סיבות, שאף
אחת מהן לא הזדהתה עם השניה. בין ה
ושאר—

שדרוש עובד
בשבוע, ולא
מראש. מדוע
חמישה ימים
מועדי־העבודה

0בלשכת הנוער עצמה:
ימים
ן אשר יעבוד חמישה
שלושה, כפי שהוסכם עימו
לא ידע זאת מזכיר הלישכה
לפני כן, כאשר תיאם את
עם הסטודנט?
מפי אורי שכטר, הממונה על עבודת
הסטודנטים,, :הם לא מרוצים ממך.״
אך לא עלה בידי ראפע לברר מיהם ״הם״,
בי כל המנהלים הבטיחו לו כי הם מרוצים
בהחלט מעבודתו, היביעו את נכונותם ל־ף
שר זאת רשמית.
0מפי אותו שכטר, למחרת היום :״יש
הרבה סטודנטים מבני המיעוטים, ונאלצנו
לסלק מישהו.״ אך ראפע היה אחד החיתי־קים
ביותר בעבודה, ועל כן היו כמה ובמה
צעירים ערביים לפניו בתור לפיטורין.
• מפי אחת העובדות הבכירות — ״נתקבלה
הוראה מלמעלה לפטר אותך.״
Iדרבים מיסתוריות. אין ספק כי השיבה
האחרונה היתד, הנכונה. אבל היכן
יה ״למעלה״?
קל היה לנחש זאת. כי המימשל הצבאי
זינו צמוד לגיאוגראפיה. הוא קיים בכל
?קום שם נמצא ערבי ישראלי — והוראו־זיו
מחייבות באופן מיסתורי כל רשות
הודית *.קשה לדרוש מן המושל לאהוב
1ת הצעיר השחרחר, בעל ההופעה ה0ימ־יאטית.
כי ראפע הוא, בין השאר, סגן
ושב־ראש ועד הסטודנטים הערביים, המיי־זג
את כל הסטודנטים הערביים באדניברסי־זה.
כנציג הוועד הזה, הוא חבר הוועד־
;פועל של הוועד היהודי־ערבי לביטול ה־זימשל
הצבאי. הוא השתף בהפגנתו ה־זוקית,
נאם באסיפותיו החוקיות.
השאלה היא: איך מקבל ראש עיריית
ירושלים הוראות מן
;מושל הצבאי? ה־יבר
נישאר לוטה
(רפל — כי מרדכי
זיש־שלום, ראש־ה־
|(יר, אליו פנה רא־זע
לפני חודש ב־שכתב
אישי בפרוזה
זו, אף לא ני־זו
ת להשיב לו
זשובה.
* מיקרה שני: מו־זמד
מצארווה (,)21
.ס הוא ססותט ל־
!שפטים, שעבד במלתחה של הפנטת, פוטר
לא ציון סיבה, אחרי שהביע מעל עמודי
;עולם הזה ( )1329 את התנגדותו למימשל.

ך ין מי שי םכנימשפחת מאנפרד וייס הגיעו בשלום לפורטוגל ולשווייץ. הם איבדו
I Iאת רכוש המיליארדים שלהם, שנשדד על־ידי קורט בכר. הארכי־שודד העניק להם,
תמורת הון זה, את חייהם.
חמישה מבני המשפחה נשארו בווינה, כבני־ערובה. לפי ההסכם החשאי, ערבו בראשיהם
לכך שבני המשפחה לא יפיצו בחוץ־לארץ ״סיפורי־זוועה״ — כלומר, לא יגלו לעולם את
פרטי מסע־השוד של בכר ומסע־הרצח של אייכמן. גם חמישה אלה ניצלו לבסוף: בימים
האחרונים של המלחמה, כשהבין בכר כי חמישה אלה יכולים להועיל לו לביסוס האליבי
שלו, דאג הוא עצמו שיגיעו בשלום לידי צבא־השיחרור.
אולם איש אחד לא זכה להציל את חייו. שמו וילמוס ביליץ, והוא הדמות הטראגית של
הפרשה כולה,

סטודנט ראפע*

לתמנון זרועות רבות

מ שפט
הצד השני של הקיר
בבית הדו־משפחתי שבשנון נווה־עמל
בהרצליה, גרו שתי משפחות. אולם מלבד
הבית המשותף, לא היה ביניהן כל דבר
משותף אחר. להיפך, חנה כמורה ()62
ופרומה פאוסט ( )50 לא דיברו האחת עם
רעותה כמעט מאז נכנסו לדירותיהם לפני
כשתים־עשרה שנה. חנה שגרה לבדה בדירה,
טענה תמיד כי משפחת שכניה מתנכלת
לה, מחבלת בגינתה, הורסת את השתילים
ושוברת את הגדר המשותפת.
דבר אחד הרגיז אותה במיוחד. היא קבלה
יום וליל כי משפחת פאוסט מקימה
בכוונה רעש, על מנת להטריד אותה ממנוחתה.
פרומה פאוסט לא הגיבה על כך,
התייחסה לשכנתה, כמו רוב דיירי השכון,
כאל אשה תימהונית.
דפיקות כקיר. לו הצטמצם הדבר
בגדר דעות אישיות בלבד, היו המשפחות
שומרות איכשהו על דו־קיום בשלום. אלא
שלאחרונה החליטה חנה להשיב בפעולות
תגמול על כל רחש של שטיפת כלים או
הזזת רהיט, שחדר לדירתה מדירת שכניה.
היא היתה פשוט ניגשת אל הקיר המשותף,
דופקת עליו בחזקה. עד מהרה הפך הקיר
מעין סיטמוגרף רגיש שהגיב מיד לכל
רישרוש, ספק מהלומות משני צדדיו.
לפני שבועות אחדים, זמן קצר לאחר
שהחליטה ממחלה, התרתחה חנה על שש־כנתה
החליטה לשטוף כלים דווקא בשעת
חצות. היא נטלה קופסת פח מעוכה, אותה
מלאה בחופן אבני חצץ, התיישבה ליד
הקיר המשותף והחלה להקיש עליו בקופסה.
הדפיקות
נמשכו ללא לאות עד שעות
הבוקר. כשהאיר השחר מיהרו השכנים, שלא
עצמו עין כל הלילה, קראו למשטרה.
לקרוא לרופא. השבוע הובאו שתי
השכנות לדין על הקמת רעש. פרומה זוכתה
מיד, מחוטר הוכחות, ואילו חנה טענה
בפני השופט, שהרשיעה והטיל עליה 20
לירות קנס :״לא רציתי להפריע לשכנה
שלי. הייתי חולה ודפקתי בקיר כדי לקרוא
לרופא. אני אשמה שבמקום רופא בא שוטר?״

החי

מה העבודה הזאת לכם זו בתל-
אביב, כתב אברהם חכה את כל ההגדה־של־פסח
על קליפתה של ביצה, שלח אותה,
נתונה בנרתיק כסף, לראש־הממשלה.
• זאב, זאם. בקיבוץ שמיר, נמצא
ואב צעיר שמת מהרעלה, הובא לקבורה
על־ידי ילדי המשק, שהניחו פרחים על
קברו.
0ריצה מרתונית. באייל, יצא יצחק
יעקובוביץ לריצת־אימונים, המשיך לרוץ
בלי הפסק, נעצר בעיירה קלקיליה שבעבר
הירדן.
• ״נאווה בבית?״ בתל-אביב פיר-
סמו העיתונים פריסות־שלום ממשתתפי הצעדה,
כללו בהם גם ד״ש מנוח שימחון,
גיבור תוכנית־הרדיו הפפולרי, לבני משפחתו
צפירה, נאווה ו״בונאפארטה״.
* בהפגנה נגד המימשל הצבאי ביום ההצבעה
בכנסת.

או ר חו שדהמארשלהש מן
— ׳IW0^1

H14
ך ר וי ל מו ס (וילהלם) ביליץ נולד כיהודי. אחרי שזכה להשכלה מקיפה ולתואר כפול
Iשל דוקט ר (לכלכלה ולמשפטים) ,הצטרף כאיש צעיר למיפעלי וייס. כמו רבים מראשי
החברה, התנצר והפך בן הדת האבנגלית. עלייתו היתד, מהירה ומזהירה — כאשר פלשו
הנאצים לה נגריה היה ביליץ בן ה־ 42 אחד המוחות המרכזיים של הטראסט העצום, וידידם
האישי של בני המשפחה.
כבר קודם לכן ניתקל ביליץ בנאצים. בתור מנהל של מיפעל הונגרי כה חשוב, היה
עליו לתכנן את תרומת המיפעל לייצור המלחמתי הגרמני. בשנת 1941 הוטל על מיפעל
המטוסים של משפחת וייס לשתף פעולה עם מיפעלי הרמן גר-נג. כדי לסכם את העיסקה,
הוזמן ביליץ, יחד עם הבארון וייס (גם הוא ממנהלי מיפעלי מאנפרד וייס) אל המארשל
גרינג עצמו בברלין.
המארשל השמן וחסר־המעצורים טיפל באורחיו כיד המלך. בעת אחת השיחות העיר וייס
כי הוא וביליץ הם ממוצא יהודי טהור. גרינג ביטל עובדה זו בתנועת־יד של זילזול.
לפי החוק ההונגרי לא נכלל ביליץ בין קורבנות ההפלייה האנטי־יהודית. כי עד הכיבוש
הגרמני שם החוק ההונגרי את הדגש על הדת (ולא על הגזע, כמו הגרמנים) .יתר על כן,
אשתו אליזבת, ספורטאית מפורסמת ויפהפיה, שייצגה את הונגריה כמחליקת־קרח באולימפיאדה,
היתד, ארית טהורה.
על כן לא חשש ביליץ לגורלו. כאשר חדרו הנאצים לבודפשט וכל שאר מנהלי המיפעל
הסתתרו או נאסרו, נישאר הוא על משמרתו. בכר טוען כי ביליץ הוזמן אליו כדי לרשום
את המטלטלים בחווילות של משפחת וייס, שהוחרמו על־ידי בכר וקציני מחלקתו. קיוב

וילמוס ביליץ ( )1944 ואליזבט(ניום)
יותר לוודאי כי בכר ציווה להביא אותו, כדי להניח את היסוד לעיסקת־השוד הגדולה. אך
יתכן כי ביליץ פנה אל בכר בעצמו, כדי להשתדל למען המנהלים שנאסרו.
כי ביליץ סמך על קשריו עם סיפעלי הרסן גרינג. הוא לא יכול היה לדעת כי בכר בא
להונגריה דווקא כדי למנוע את נפילת מיפעלי וייס לידי החברה של גרינג, וכדי לצרף
שלל זד, לממלכת הס״ס.
ביליץ היה נוכח בעת ביצוע עיסקת־השוד. הוא גם הצליח להציל את חיי אמו, אחותו,
גיסו ובת־אחותו, להכלילם בין חמישים בני המשפחה שחייהם ניקנו במחיר המיליונים.
אולם הוא עצמו נדרש על־ידי בכר להישאר בבודפשט, יחד עם אשתו, כבן־ערובה.
בכר היה זקוק לביליץ במיוחד. כי קצין הס״ס לא היד, מומחה לענייני הטראסט האדיר.
הכלכלן המזהיר היה דרוש לו להמשך ניהול המיפעלים. ואילו ביליץ עצמו קיווה, מן
הסתם, שיעלה בידיו לשמור על רכוש המשפחה בשנות־האסון, כדי שהמשפחה תוכל לקבל
את נכסיה חזרה אחרי מפלת הנאצים. כיהודי שהתנצר, וכבעל אשה ארית, היה בטוח
בהונגריה מפני אייכמן ומרעיו.

״ ידידות -גבדיםה דו ק ה ״

ץ » 2ה היו הי ח סי ם בין ביליץ ובכר? כעבור שנתיים, בשבי האמריקאי, כשהיה בכר
Jז עסוק בתיאור פעולותיו המזהירות למען היהודים המיסכנים, טען:
״הייתי קשור בידידות־גברים הדוקה עס האדון ד״ר ביליץ, שניפטר למרבה הצער בינואר
.1945 בגלל ידידות זו התקיפו אותי אישים הונגריים וגרמניים רמי־מעלה בהקשר זה
עלי לציין כי גס המגע האישי והחברתי שלי עם אישים יהודיים אחרים עורר מורת־רוזז
רבה בחוגים גרמניים והונגריים.״
טענה זו — הן בדבר ידידותיו־,גברים עם ביליץ, הן בדבר המגע האישי והחברתי עם
אישים יהודיים — הוא שקר גס והמצאה דמיונית. אלוף־מישנה הס״ס אומנם קיים מגע
עם יהודים רבים — כי הדבר היה פשוט דרוש למילוי המשימות שהוטלו עליו על־ידי
הימלר. אך הוא נזהר מאוד שלא לקיים את המגע החברתי הזעיר ביותר עט אנשים אלה,
שלא היו אלא מכשירים בידיו לצורך ביצוע מיבצעי־השוד ומיסחר-העבדים שלו.
יחסיו עם ד״ר קסטנר היו הדוקים — אך מעולם לא ביקר בדירתו של קסטנר. לצורך,
ניהול מיפעלי וייס קיים מגע הדוק עם ביליץ -אך מעולם לא התארח בבית־משפחתו.
אליזבת ביליץ מספרת כיום כי ראתה את בכר רק פעמיים בחייה — פעם במשרדו של

העד הראשי שד מעשי ה ט הו ושוד המיליונים אותם ביצע
בעלה, ופעם שניה בהדר המדרגות של המשרד. בעלה גם לא דיבר מעולם על בכר
בסיגנון שממנו יכול היה להשתמע כאילו קיימת ביניהם ידידות כלשהי.

קומנדו מיוחד לתפיסת העד

יחסים האמיתיים נתגלו בשלהי סתיו , 1944 כאשר נתמנה בכר כראש מחלקה
t Iמיוחדת, שעליה הוטל להעביר לגרמניה את כל המיפעלים והרכוש החשוב בהונגריה,
כדי למנוע את נפילתם בידי הצבא האדום המתקדם. בכר — אותו בכר שטען לאחר־מכן
כי עשה כל מה שעשה כדי להציל את רכוש משפחת מאנפרד וייס מידי הנאצים — ציווה
להעביר את כל מיפעלי וייס, יחד עם 45 אלף פועליהם, לתחומי הרייך.
ביליץ התנגד לכך בכל תוקף. מאחר שראה את תפקידו בשמירת האינטרסים של המנהלים
שהיגרו, החליט לחבל במילוי הפקודה. לשם כך עשה יד אחת עם הפועלים, שגם הם

מאת

קוו־ט א מנגו ־
כשיתוף פעולה עם יואל בראנו־כל
הזכויות בעברית שמורות ל״העולם הזה״
התנגדו להעברה. הוא עיכב את פירוק המיפעלים, והדבר עורר עליו את זעמו של בכר.
כאשר התקרבו הרוסים לבודפשט, ונסתבר כי העיר עומדת להיות בכל רגע מכותרת
על ידי הצבא האדום, הסתלק בכר לווינה. חייו היו יקרים מדי, מכדי שיסכן אותם בנסיון־
שתא להגן על העיר — למרות שהגנת בודפשט היתה נתונה דווקא בידי הדיביזיה שה; א
עצמו נימנה עליה בשעתו, דיביזיית הפרשים השמינית של הס״ס״הקרבי על״שם פלוריאן
גייאר. לא ישפוך את דמו איש כמו בכר.
אך בכר לא רצה לברוח לבדו. הוא תבע מביליץ להילוות אליו. הלה סירב, התחבא יחד
עם אשתו. הוא נישאר במחבוא, בבית ידידים, עד שנודע לו כי בכר ברח לגרמניה. אז
נשמו בני הזוג לרווחה, חזרו לביתם. סוף־סוף, כך סברו, נימלטו מציפורניו של בכר זה!
אך שימחה זו היתה מוקדמת מדי. בכר לא יכול היה להשאיר חופשי את האדם שהיה
עד־ראייה לכל מעשי־הנבלה שלו. על כן שלח קומנדו ממונע מיוחד של הס״ס חזרה

ic h s fu h re rs

בלי משפחתי ,,אמר לי, ,לקחתי על עצמי
את התפקיד ליד בכר רק כדי לשמור על
אחדות מפעלי מאנפרד וייס בבודפשט
יכולתי לנחם את עצמי לפחות בכן שאני
עושה משהו למען הונגריה. אך עכשיו
דורשים ממני כאן לעזור בייצור נשק נגד
בעלות־הברית. מה הוא חושב לעצמו, בכר
זה כעבור עשרה ימים מת ד״ר ביליץ
מטיפוס הבהרות.״
קסטנר ומאוטנר דיברו על טיפוס־בהרות.
מסתבר כי כך נאמר לידידיו של ביליץ בבית
החולים. אך בהתייעצות הרופאים דובר רק על ״חום ספטי״ ,ובתעודת־המוזת דובר על
״שפעת ספטית״ .משמע: מחלתו של ביליץ היתד, מיסתורית למדי.
כעבור שנים נפגש פרופסור פלינגר עם ד״ר בורבלי, מבלי לדעת כי בורבלי שייך למשפחת
מנפרד וייס. השיחה התגלגלה לטיפוס־ר,בהרות, והפרופסור סיפר כי בכל ימי פעולתו
בווינה ניתקל רק במיקרה אחד ויחיד של מחלה זו. הוא נדהם לשמוע מפי בורבלי את
כל הפרטים של אותו מיקרה. אז אישר לו פלינגר כי אומנם לא היתר, שום מגיפת־טיפוס־הבהרות
בווינה בימי המלחמה, וכי לא שמע על שום מיקרה אחר זולת זה של ביליץ.
עובדה זו אושרה גם על־ידי מקורות אחרים.
ידוע לנו גם כי לא היה אף מיקרה אחד של טיפוס־הבהרות בבודפשט, בשנה האחרונה
של המלחמה — שלא לדבר כלל על מגיפה.

B ech er

״סימפטומים במו של טיפוס״

*aיפום־הבהרות היא מחלה מדבקת, המועברת באמצעות כינים. היא מופיעה רק במקום
Wששוררים תנאים היגייניים וסוציאליים ירודים. ד״ר ביליץ לא חי בתנאים כאלה.
אם כן, איך נדבק ביליץ במחלתו המיסתורית?
בספר זכרונותיו סיפר גנרל הס״ס ואלטר שלנברג, מי שהיה לבסוף ראש כל שמתיר,מודיעין
של הרייך הנאצי בחוץ־לארץ, איך הטיל עליו היידריך בשנת 1941 לחסל את
אוטו שטראסרז*
״נכנס לחדר שליש והודיע כי מזה חצי שעה ממתין בחוץ ד״ר ס .,היידריך הודיע לי
כי ד״ר ס׳ הוא מרצה באחת האוניברסיטאות, ואחד מגדולי המומחים בשטח הבקטריולו־גיה
...היידרין אמר; ,ד״ר ס׳ ימסור לך תכשיר ואת הנחיות־השימוש בו. אסור להזכיר

חנח בו הערובה
לבודפשט. קצין ס״ם בשם וובר, בלוויית משמר: מזויין, מצא את ביליץ, מסר לו פקודה
של בכר לבוא מייד לווינה.
לביליץ לא נותרה ברירה. הוא ארז כמה חפצים חיוניים. במזזזדה קטנה, הרגיע את אשתו
המיואשת. הוא הבטיח לה לחזור לבודפשט בהקדם האפשרי. כה משוכנע היה בכושרו
לשכנע את בכר להניח לו לחזור, עד כי לא מצא לנחוץ למסור לאשתו שום פרטים על
ענייניו הכספיים הפרטיים.
ביליץ נכנס למכוניתו הפרטית, שהיתר, נהוגה בידי נהגו הפרטי. חייל של הס״ס הצטרף
אליו במכונית. היתד, זאת הפעם האחרונה בה ראתה אליזבט ביליץ את בעלה.

בנוכחותו לאיזה צורך נשתמש בתכשיר זה,.
״ד״ר ס׳ היה גבר באמצע שנות השלושים. הוא היה בוטח בעצמו, והתחיל מיד בהרצאתו
די -בקור־רוח ובסיגנון ענייני, כאילו הירצה במיכללה. בהתאם לפקודה הכין תכשיר
בקטריולוגי, הפועל במהירות רבה במיוחד. טיפה אחת של תכשיר זה מספיקה כדי לחסל
אדם, בביטחון של אלף לאחד. אי״אפשר יהיה לגלות את עקבות התכשיר אחרי המוות.
״התכשיר יפעל תוך 12 שעות. יופיעו גילויים הדומים לסימפטומים של טיפוס. התכשיר

בשורה ותעודת־מוות

פי עדותה של אליזבט, היה מצב בריאותו של בעלה בעת הפרידה מצויין. חשוב
מזה, לאור מה שקרה לאחר מכן: היא העידה כי לפני חטיפתו חי בתנאים היגייניים
מצויינים.
הגברת ביליץ החזיקה מעמד במשך השבועות הקשים של המצור הרוסי על בודפשט,
בעת נפילת העיר ובעת גירוש החיילים הגרמניים האחרונים מעל אדמת הונגריה, ב־ 4במאי
.1945 כעבור ארבעה ימים, ביום הכניעה,־ללא־תנאי של הרייך השלישי, חזר נהגו של
ביליץ לבודפשט. הוא הביא לאשר, את הבשורה על מות בעלה, וגם מזוודה קטנה, שנמסרה
לו בבית־החולים כעזבונו היחיד של ביליץ.
הנהג סיפר כי בשעת הנסיעה מבודפשט הרגיש ביליץ את עצמו בטוב — עד כמה
שאסיר של הס״ס יכול להרגיש את עצמו בטוב. אך יומיים אחרי שהגיע לווינה לקה לפתע
בחום גבוה. ב־ 30 בדצמבר הוכנס ביליץ לבית־חולים וינאי, ושם ניפטר ב־ 9בינואר,
כניראה כתוצאה מטיפוס הבהרות. כעבור שלושה שבועות ניקבר בבית־הקברות האבנגלי
המרכזי בווינה.
זמן־מה לאחר מכן נמסרה לאלמנה תעודת־המוזת. שם צוינו סיבות־המוות הבאות :״שפעת
ספטית, חולשת המחזור, התמוטטות המחזור.״
לא לשווא חששה הגברת ביליץ בשעה שנחטף בעלה על־ידי אנשי הס״ס.

בוסית אחת של יין

* * א ז 1945 משוכנעת אליזבט ביליץ לחלוטין כי בעלה נרצח בווינה. אין בידיה הוכחות
f jמוחשיות. על כן לא נסתמך על דבריה, אלא על כמה וכמה נסיבות מוזרות ביותר,
שגם הגברת ביליץ אינה יודעת עליהן.
ב־ 24 בדצמבר 1944 הגיע ביליץ לווינה, בלוויית נהגו ואנשי הס״ס. הוא הוכנס לבית־מלון
קטן. סגן הס״ס וובר, האיש שאסר אותו בבודפשט, הזמין יין לארוחה, וביליץ שתה
כוס אחת. מיד לאחר מכן נפגש עם האנס פון־מאוטנר (אחד מבני־ד,ערובה של משפחת
וייס, שנשארו בווינה) והתלונן באוזניו כי הוא חש ברע. היין ששתה במלון, כך אמר,
לא היה טוב. נידמה לו שיש לו חום.
מאוטנר הודיע על כך מייד לבארון אלפונס וייס, בן־ד,ערובה השני ששהה בווינה. וייס
ניגש לחדרו של ביליץ במלון, וגם באוזניו התלונן ביליץ כי היה טעם רע ליין ששתה,
וכי מאז הוא חש עצמו ברע. אך כולם האמינו שאין זה אלא קילקול־קיבה חולף.
כעבור יומיים לקה ביליץ בחום גבוה. הרופא שטיפל בו ניסה אמצעים שונים, אך היה
אובד עצות. המצב לא נשתפר במאומה. ב־ 30 בדצמבר איבד ביליץ זמנית את הכרתו,
והוכנס לבית־החולים. הרופא הראשי לא הצליח לקבוע אבחנה ברורה, ועל כן הזמין
שני מומחים נודעים אחרים, הפרופסורים הווינאיים אפינגר ופלינגר.
השלושה קיימו כמה וכמה התייעצויות, מבלי להגיע לכלל מסקנה. הם שיערו. כי ביליץ
סובל מחום ספטי כלשהו. באותם הימים לא עמדו לרשות הרופאים הגרמניים תכשירים
אנטיביוטיים. עוד לפני שהגיעו לידיהם מימצאי המעבדה, מת ביליץ.
בדו״ה שלו, תיאר קסטנר את פגישתו האחרונה עם ביליץ:
״ 30 בדצמבר 1944 ,ז״ר ביליץ שוכב בבית־החולים עם חום גבוה. הוא מס 9ר
(כי) ב־ 24 לחודש שלח בכר את שלישו לבודפשט, כדי להביאו לווינה. ביליץ אומנם רצה
להישאר בבודפשט, אך נסע בכל זאת אל בכר, כדי לשוחח ע מו הנה נישארתי לבדי,

ביליץ ואשהו(במרכז) לפני המלחמה
ישמור על יעילותו גס אס יוקפא. די בטיפה אחת, שתוכנם לכוס, כדי שתפעל גס לאחר
מכן בעת השימוש בכוס.״
עד כאן ראש שרותי־ד,מודיעין, גנרל הס״ם שלנברג. מד, שעמד לרשות הס״ס ב־ , 1941 מן
הסתם נשאר עומד לרשותו גם ב־ . 1944 יש להניח כי התכשיר שוכלל בינתיים עוד יותר.
אל נשכח כי גם במחנות־ד,ריכוז בוצעו ניפויים בחולי טיפוס־ד,בהרות, וכי אסירים הודבקו
באופן מלאכותי במהלר, זו. טיפה אחת של הנוזל, שתואר על־ידי שלנברג, יכולה להסביר
את המחלה המיסתורית של ביליץ, שדמתה לטיפוס־הבהרות.
(המשך בעמוד )18
* אוטו שטראסר פרש מן המפלגה הנאצית עוד לפני שזו הגיעה לשלטון, בגלל נטיותיו
השמאלניות. הוא ייסד מפלגת־נפל בשם ״החזית השחורה״ ,שדגלה במעין פאשיזם שמאלי,
ושקיימה מחתרת ברייך השלישי. היטלר שנא אותו אישית שינאה עזה ביותר.

בכר

אממת

(המשך מעמוד )17
דיברנו על כך עש פרופסור פלינגר. הוא
קובע שאין כל אפשרות לכך שביליץ הורעל
ברעל רגיל, כי שלושת הרופאים היו
מבחינים בכך. אך הרופאים לא היו יכולים
לגלות הרעלה בתכשיר בקטריולוגי.

תיאטו־ן ן
וארשה בצד התמרים

התיל! שנעלם

•iaסי בותא! !רות מוזרות אף הן. כך
^) ספר נהגו של ביליץ, שבשכבו בבית־החולים
דרש ביליץ ללא הרף שיקראו לבכר,
כדי שזה יודיע לאשתו על מחלתו בדרך
האלחוט. אולם בכר לא בא. הנהג חיפש
ומצא אותו, אולם רק אחרי הפצרות חוזרות,
כעבור כמה ימים, הופיע בכר בבית־החולים.
הוא לא נכנם לחדר, אלא ׳נישאר עומד ליד
הדלת, כשהבעה בולטת של אי־נעימות על
פניו. הוא לא שוחח עם ביליץ, אלא הסתלק
אחרי כמה מילים חסרות־תוכן. כעבור יומיים
מת ביליץ.
כך נהג האיש שהתפאר לאחר מכן ב־
״ידידות־גברים הדוקה״ .האם פחד בכר?
האם חשש להביט בעיניו של האיש שחוסל
על־ידו כדי לסתום את פיו ולמנוע ממנו
להעיד על אשר ראה?
.נסיבה מוזרה אחרת: הנהג החזיר לבודפשט
מזוודה קטנה, זוג נעליים ושמיכה. רק
את אלה קיבל בבית־החולים. הגברת ביליץ
מכירה את השמיכה בלבד — המזוודה והנעליים
אינן מוכרות לה כלל.
אך ביליץ לקח עימו לווינה תיק שהיה
גדוש ניירות עיסקיים פרטיים חשובים ביותר.
תיק זה נעלם כלא היה.
עוד פרט מוזר: עברו 18 יום בין מותו
של ביליץ לקבורתו. מדוע הניחו לגופת
אנשים הכל יכול לקרות

של זאב ויניצקי,
יוסף (״נץ״) ויניצקי,

בטקס חתונתו
של הפיליטונאי
אשר נערך השבוע, נוכחו אישים רבים,
כמנהיג תנועת החרות מנחםב גי ן והמשורר
אורי צבי גרינברג. אולם את
תשומת־הלב הכללית משך דווקא זוג שרקד
בהתלהבות על רחבת הריקודים. היה זר,
עורך־הדין ממס זליגמן, שרקד יחד עם
הגב׳ ויקטוריה אופטרוכסקי־בהן,
מי שהיתר, התובעת במשפטו על העלמת
הכנסות ממס־הכנסה, והביאה להרשעתו.
כשנשאלה הגב, אוסטרובסקי״כהן מה היא
הרגשתה לרקוד עם המורשע, השיבה :״בחייט
הכל יכול לקרות הצעה מקורית
העלה השבוע שופט בית־המשפט העליון
חיים כהן. הוא הציע בכנס לעניני עבר״
יינות, להטיל על אנסים את העונש לשאת
את המותקפת לאשר״ ״דבר זה ישמש כגו־רם
מרתיע מאין כמוהו,״ אמר השופט׳
״והאנס יחשוב היטב קודם שיבצע את
זממו בעת תערוכת יריד המזרח
שנערכה לפני שנה, הקפידו הסדרנים מאוד
שלא יכנסו אורחים ללא כרטיסי־כניסה.
אפילו כשהגיע למקום ראש עירית תל־אביב
מרדכי נמיר, מנע ממנו סדרן את הכניסה
עד שמישהו התערב. נמיר הזכיר זאת שעה
שהסכים לתת את חסותו ל״הילולת ליל
העצמאות״ שתיערך השנה בגני התערוכה.
״לפחות עכשיו״ ,אמר ,״שיתנו לי לד,כנס
בלי כרטיס.״ אגב, האטרקציה העיקרית במאורע
זה, המצאתו של מארגן ההילולא
יעקב אגמון: בגן יועמד ספר מיוחד.
כל גבר שיסכים שיגלחו את שיער ראשו
יזכה ב־ 10ל״י. כל אשר, שתעשה זאת תקבל
10ל״י וצילומים מובטחים ביומני הקולנוע
ראש עירית רמלה מאיר מלמד,
נפל קורבן למתיחת הראשון באפריל שקורט
בכר ()1944
ערכו לו קרייני גלי צה״ל. בעת שהעבירו
הוא היפנה את ראשו
בשידור רשמים על הצעדה שעברה ברחובות
אדם, שמת מטיפוס־בהרות, לשכב זמן כה רב? רמלה, אילצו את ראש העיר לרדת מהבמה
גם אחרי מותו של ביליץ, הזיק לו בכר ללחוץ את ידיהם של אלפי צועדים. אחר־קשות.
בעדותו אחרי המלחמה העלים את כך לחשו באזנו סוד שקיימת תכנית להנסיונותיו
האמיצים של ביליץ למנוע את עביר בשנה הבאה את הצעדה רק דרך לוד
פירוק המיפעלים ולחבל בהעברתם לגרמניה. ולפסוח על רמלה. ראש־העיר התרגש כל
בכך הכתים את ביליץ כמשתף־פעולה, התו כך עד שאיים לארגן צעדה מתחרה
צאות לא חלו על ביליץ המת, אלא על אב בית־הדין הרבני בחיפה, הרב יעקב
רהנטאל, לא התלהב כל כך מהצעדה.
אשתו החייה. בתור אשתו של משתף־פעולה,
היה גורלה מר עוד יותר מגורלה של אשת־ כאשר התבקש לדחות בירור תביעת גירוקפיטליסט.
בתום המלחמה מצאה אליזבט בי -שין בשל הטענה שהבעל משתתף בצעדה,
ליץ עבודה כפקידה במועדון פרשים. הבוס סירב בטענה :״מוטב שידאג שמשפחתו תהיה
שלה היה רוזן, אשר בתו נהגה לרכב עם בין הסועדים מאשר הוא בין הצועדים
בכר ואייכמן בימי זוהרם. אחרי פירסום הזמר היהודי המפורסם דאריו מורנו,
עדותו של בכר, פוטרה הגברת ביליץ — שהפך לכוכב קולנוע צרפתי, ביקר השבוע
ביקור קצר בישראל. בזמנו, ניסה מורנו
ואילו אבי־הנאצית נישאר בתפקיד.
כמר, פעמים נחקרה והוכתר, אליזבט בי־ יליד תורכיה להיקלט כזמר בארץ ולא הצליץ
במשטרה. כשהפכה לנהגת־אמבולנס, ליח. גם מביקורו השני בארץ לא רווה
נחת במיוחד. כשהמשיך בדרכו, גילה כי
נשלל ממנה רשיון־ד,נהיגה. רק מאז 1956
הניחו לר לחיות בשקט, והיא מתקיימת מה בעת שהותו בתל־אביב אבדה לו טבעת
יהלומים שערכה, לדבריו 12 ,אלף דולר
עמלות הדלות שהיא גובה כסוכנת־ביטוח.
אולם היא יודעת כי היה לבעלה, חשבון לתושבי תל־אביב תינתן, החל מהבנק
גדול בשווייץ, פרי השתתפותו בבית־ שבוע׳ ההזדמנות לחזות בגבה החשוף ובחרושת
לצינורות באמריקה הדרומית. היא המשך הגב של כוכבת הקולנוע הצרפתיד,
משערת, כי הניירות על כך היו מצויים פסקאל פטי, כפי שהיא מופיעה בסרט
באותו תיק שביליץ לקח עימו לווינה — קליאופטרה, שהופק אחרי התחלת קליאו-
פטרה עם ליז טיילור, והסתיים לפניו.
ושנעלם מאז באורח כה מיסתורי.
יתכן כי הכסף עדיין מונח כיום בחשבון אולם מי שחשב שלהופיע בעירום בפני
סודי בבנק שווייצי, כרכוש ללא־בעלים. אך מארק אנטוניוס היא מלאכה קלה, טועה
יתכן גם כי הכסף הוצא מזמן על־ידי המו בכך. פסקל נאלצה לעבור איפור מדוקדק
צא הישר של אותו תיק, וכי שמו הוא של כל חלקי גופה לפני הצילומים, ואיפור
החלק הנמוך של גבה העסיק את המאפרים,
קורט בכר.

בנו

לא פחות מאיפור פניה גיבורו של
סרט אחר המוצג־ בתל־אביב, הוא רוברט
סטרוד, היושב מזה 54 שנים בכלא בארצות
הברית, ושסיפור חייו שימש נושא
לסרט איש הצפרים מאלקטרז. אלא שלסטרוד
עצמו לא ניתנה ההזדמנות לקרוא את
הספר עליו מבוסס הסרט או לראות את
הסרט עצמו. הוא הגיש עתה תביעה משפטית
נגד שלטונות בתי־הכלא האמריקאיים,
תבע מהם שיתירו לו לראות את הסרט על
חייו. תשובת השלטונות :״אסור להציג ב־בית־סוהר
סרטי־פשע יתכן שצעיר
ערבי אלמוני, העובד כמגיש במזנון פיצה
שברחוב דיזנגוף, יד,פוף בקרוב לסופר
מפורסם. הצעיר, יוסוף אבדמוח, מכפר
בקעה שבגליל, חיבר סיפור על משפחה
ערבית ובעיותיה בכפר ערבי בישראל, לפיו
מתכנן המפיק ולטד פרל, מחברת אלאור,
להסריט סרט ישראלי חדש בשם צריך
לחיות בשלום.

פ7ווק> ה שבוע
• מדען הטילים הגרמגי,
דר׳ פילץ, בראיון טלביזיה, ב־קצהיר
:״מופלא הוא, שאזרחים גרמניים
משלמים מיסים, והם מועברים
לישראל בצורתי פיצויים, כדי שזו
תייצר בהם חבילות־תופת לרציחת
בני־עמם של אותם גרמנים.״

• פרופסור אברהם ברג

:״במצב ד,בטחוני הנוכחי במדינה
אין זכות קיום למדע, אלא
אם הוא משרת את המדינה ובטחונה.״
• דן אלמגור, בדו־שבועון
אתגר:
קיין רצח את הבל,
לארץ דמיו שפך.
אחיו הצעיר של הבל
שמע את קול דמי האח.
נשבע, כי לעד לא ישכח.
אחיו הצעיר של הבל
ספד לו כחודש ימים.
שבוע מתום האבל
כבר אמר :״זד, קורה, לפעמים״.
שבועיים :״אקח שילומים״.
אחיו הצעיר של הבל
את קיין מיהר לראות.
עם קיין מיהר לשבת
ויחד שילבו זרועות.
ויחד מחו האות.
חודשיים מיום האבל
עם קיין החל סוחר.
אמר :״העבר — לקבר!
רק השוטה זוכר.
קיין עכשיו אחר״.
אחיו הצעיר של הבל
לקיץ מדים תפר!
השחיז והכין לו אבן
כאבן ההיא, שזכר.
כי דאג ליום המחר.
(מזמן הוא וקיץ
היו מתנשקים!
אך קיץ עדיין
איננו מסכים).
לא כל בת ושמה יפה — יפה היא.
אך לרוב יש בשם אמת.
אחיו הצעיר של הבל
קרוי בכתובים — שת.

מסמכים מבית המשוגעים (התיאטרון
הפולני ואגאבונדה) מד,וים בפולין מ!שג
פוליטי מיוחד במינו. הם באים לציץ אדם
ד,יכ!ל להרשות לעצמו לומר את כל העולה
בדעתו, אפילו את מה שאסור לשאר
האזרחים. שם כזה המתנוסס מעל הצגת
תיאטרון סאטירי מבטיח שתהיה זו תכנית
נונקונס, רמיסטית, גדושה סאטירה פוליטית.
משום כך, יוצא הצופה, אשר נתן אמונו
בכותרת, מאוכזב. ובמיוחד הצופה המכיר
את המסורת של התיאטרונים הסאטירים
הפולניים מתקופת הזוהר שלהם שהחלה
במהפכה של אוקטובר .1956
מגבעת לאורחים מבחוץ. לדבריו
של וויצ׳ק פורמן, מנהל התיאטרון, התכנית
אותה מציג ואגאבונדה בישראל היא
תכנית יובל מיוחדת לרגל הצגת ר,־1500
של התיאטרון, מורכבת ממבחר קטעים מתוך
התכניות הקודמות.
מספר זה של הצגות תוך שבע שנים מעיד
על הצלחתו של התיאטרון בפולין, אולם
התכנית המוצגת בישראל, אינה זו אותה
רואים הצופים בוארשה יום־יום.
״ההומור הפוליטי בנוי ברובו על אשליה
המובנת רק לצופר, המכיר היטב את התנאים
בהם הוא נולד,״ מסביר פורמן .״משום
כך הצגנו בהצגה הראשונה תכנית ארוכה
יותר במשך שעתיים וארבעים דקות. אחר־כך
הסרנו מה שבלתי מובן לקהל המקומי.״
אולם שרידים של הסאטירה ניתן עדיין
למצוא בין השורות של השירים ור,מונולוגים.
כמו למשל בסצינה הבאה המתרחשת
במרפאתו של רופא עיניים:
״תקרא בבקשה מה שכתוב על הלוח.״
״עבודה!״
״ומה עוד?״

״אבל כאן הרי כתוב בבירור, :עבודה־קוטג׳
+מכונית.״
״אני רואה רק עבודה.״
״האם אתה קצר ראיה?״
״לא להיפך, אני דווקא מרחיק ראות.״
או למשל תמ,נד, בה נראה קבצן העומד
ברחוב כשהוא מחזיק בידו האחת כובע
מרופט ובשניה מגבעת. עובר־אורח מטיל
מטבע לתוך הכובע ושואל :״אבל בשביל
מה המגבעת?״ ״או זד״״ עונה הקבצן ,״זה
בשביל אורחים מחוץ־לארץ.״
לא חיקוי רוסי. ההצגה היא שעתיים
של חיוכים. ההתבדחות היא אינטליגנטית,
קלה, רחוקה מפוריטאניזם, אך אינה מבוססת
על אפקטים מיניים זולים.
נושא בפני עצמו הם השירים. ואגאבונדה
הביאה עמה סגנון פזמונים חדש שאין לו
שום קשר עם חיקוי השירים הרוסיים,
והשונה גם מהפזמונים האמריקאיים או
הצרפתים. משום כך, אפילו׳ אם הזמרת
לידיה ויסוצקה, המנהלת האמנותית של
התיאטרון, אינה פזמונאית כוכבת, זמריה
קוטרבסקה נופלת מזמרים אורחים המבקרים
בארץ, ניתן להאזין לזמרתן בהנאה.
ואגאבונדה נמנעה משגיאה נוספת. היא
לא הביאה עמה תכנית המיועדת רק לפולנים
בניכר. זוהי תכנית בעלת אופי אירופאי,
בניגוד למה שטוענים חברי הלהקה:
״כל אמן בפולין מעדיף לנסוע לתל־אביב
מאשר לניו־יורק, כי תל־אביב היא בעצם
וארשה בצל התמרים.״

מהומה ער י א מאומה
מחלקתהתה (התיאטרון המודרני)
נועד להיות המחזה שיוכח איזה עודל נורא
נגרם לעולם התיאטרון הישראלי שעה שדפנה
דן, פרח תיאטרון רעשני, סולקה
מהצגת האידיוטית באהל. לשם כך עובד
במיוחד מחזר, רומני שאינו אלא חיקוי
זול והמוני של פיגמליון, ודפנה דן הועלתה
על הבמה ברעש ומהומה ששום שהקנית
אחרת לא זכתה לה אי־פעם.
כל מה שקורה סביב לרצון לתת לדפנה
את ההזדמנות להפגין את יכולתה, הוא
חסר ערך וחסר טעם במידה הצריכה לגרום
לכל צופה להסמיק מבושה. דפנה דן עצמה
עוברת בהופעתה את המבחן: כדאי להתיר
לה את הכניסה לאיזה שהוא בית־ספר לדראמה.
אבל אם יש מי שמרויח מהצגת
שטות זו, הרי אלה שני שחקנים אחרים
המופיעים לצידה של דפנה: רבקה גור
ויוסף ספרא. במסגרת של חוסר מחזה וחוסר
במוי, הם מגלים ניצוצות של כשרון המעמיד
את דפנה בצל ונותן להם דריסת רגל
בעולם התיאטרון הישראלי.
העולם הזה 1335

ס* גילח nx
מארח! m m
אין כבוד לזכויות יוצרים במדינה הזאת.
אדם משקיע מזמנו, מכוחו, ממרצו ומיוזמתו
כדי למצוא תגלית חדשה, ויום אחד
מופיע אחר הטוען לחזקה על אותה תגלית.
הנה, למשל, מודיעים לנו להיות מוכנות
לזעזוע, כשנראה על הבד את כוכב סרטו
החדש של פיטר פריי, זהו שמואל אומני,
מנופאי צעיר ומוצק מנמל חיפה, המשחק
את התפקיד הגברי הראשי בסרט,
לצידה של בתיה לאנצט. לא נותנים לנו
לשכוח :״זה יהיה מרלון בראנדו הישראלי.״
פיטר פריי מתגאה נוראה שאומני הוא
התגלית שלו. אבל האמת היא כנראה ש
גיטה
מפיק ה מרג ליו ת
הגורל מתאכזר לדיילת המתאבדת של
אל־על. לפני כשלושה חודשים חוללה
גיטה מרגלית ,27 ,סנסציה ביניבש־תית,
זכתה לכותרות ראשיות בעתוני לונדון,
כשניסתה להתאבד בעזרת בליעת גלו־לות־שינה
במלון לונדוני. היא היתר, אז
נורא מאוכזבת, כשגילתה שטכנאי־שיניים
ישראלי בשם יזהר מוזיקאנסקי הוא
צעיר מבטיח, אך לא מקיים. כשהודיע לה
שנשואין זה דבר יפה אך לא בשבילו,
החליטה היא שגם החיים זה דבר יפה,
אך לא בשבילה.
הצילו אותה, הביאו אותה לארץ, וכדי
לתת טעם חדש לחייה אילצו אותה להת־פוטר
מאל־על. התברר אז שנסיון־ההתאב־דות
של הדיילת הגרושה לא היה צעדה
הראשון בשטח זה. אבל גיטה לא התיאשה.
תוך זמן קצר מצאה אהבה חדשה. כמי

גיטה מרגלית

וזלולישה של חוסיין
הלוליטה של כוכב־הקולנוע הצרפתי רו״
ברט חוסיין קיבלה סוף־סוף שימלת־ערב
עם מחשוף. קתרץ בת ר 16 שנישאר, ל־חוסיין
בהיותה בת ,15 גילתה דרך המחש
ו ף שיש לה כל מה שהיה למארינה
ולאדי, אשתו הקודמת של בעלה, בגיל
מבוגר יותר. היא הופיעה בצורה זו ב־הצגת־הבכורה
של המחזה ששה אנשים בשאלה,
בו משתתף חוסיין.
אבל חוסיין אינו דואג רק לצד הזה
שלה. הוא נרגש ביותר לקראת בחינות־הבגרות
הקרובות של אשתו .״אם תיכשל,״
אמר ,״זאת תהיה הבדיחה של פאריס.״

שמואל אומני
אכיבה רווה גילתה אותו לפניו.

״גיליתי
אותו,״ סיפרה אביבה ,״כשהופעתי בתקופת
פעולות התגמול אצל הצנחנים. הוא היה
החבר הכי טוב של ירמי בורדנוב.״ לפני
כארבע שנים, כשאומני, שהתאכזב מהתקווה
להפוך שחקן תיאטרון, היה נהג בהמשביר,
אימצה אותו אביבה, הכניסה אותו לחוג
הבוהימה הישראלית, וכדייר־מישנה בוזילה
שלה באפקה.
״גיליתי את שמואל אומני, אבל כאדם,
ולא כאמן,״ אומרת אביבה, בעלת המועדון
היפואי ,״אינני יכולה לתאר אותו לעצמי
בתור כוכב־קולנוע.״
אז באמת, מדוע שותקת אקו״ם?

צרי[־ להיזהר מבעלי מועדוני־הלילח. בין
השירות ובין גביית החשבון הם גם מסתכלים
על מה שעושים האורחים. סוזאט,
בעלת הקאברט הנודע ז׳אמיס, בגדה השמאלית
של פאריס, מפרסמת עתה בהמשכים
סיפורים אודות צידס השני של אישים
ידועי שם, כפי שהתגלו בקאבארט שלח.
סיפרה היא, בין השאר, על :
• ע לי חאן ז ״בליל מותו בילה עלי
חאן בקאבארט שלי בחברת הדוגמנית המפורסמת
באטינה, ופייר מלך יוגוסלביה,
ואשתו. אני זוכרת ערב שנמשך בשלוש
אפיזודות, והיה גדוש־אהבה. עלי חאן התחיל
את הערב בחברת כוכבת אדמונית, בסטודיו
שבעליית הגג שלי, בעל הכניסה הסודית.
אחרי שירד הספיק לפייס בחדר המדרגות
את באטינה, ואחרי שעתיים חזר לעליה,
קתריו אותם חילק לכל אחד מהעובדים. הדבר לא
מצא חן בעיני הדוכסית. היא היתה יוצאת
אחריו ומבקשת מכל עובד את העודף.״

« איל־האוניות היווני אונא
סיס :״פעם הופיע אונאסיס בחברת אשתו

מאהב
חד ש
דז׳אן
האם זה רומן חדש או תעלול פרסומת?
ל׳אן מורו האלוהית משחקת שוב את
תפקידה בד,נאהבים ובג׳יל זג׳ים והפעם
במציאות עם שחקן צעיר ,22 ,המופיע
לצידה בסרטה החדש מפרץ המלאכים. זהו
קלוד מאן, גילגול חדש של בלמונדו.
הסיפורים על מה שקורה ביניהם טובים
לצרכי פרסומת. תמיד כדאי ששני הכוכבים
ישחקו ביניהם קצת באהבה, לפחות עד
גמר ההסרטה. אבל הפעם אין זה כל כך
פשוט. שכן, אם לא היתד, זו אמת, ספק
אם נסיך האופנה הפאריסאי פייר לן אר־דן,
מאהביה של ז׳אן מורו בשנה האחרונה
היה שותק. ז׳אן עזבה אותו סופית לפני
חודש למרות שפע התכשיטים, השמלות
והמכונית שהעתיר עליה.

המליונריתל טינה, גיסו ואחותה. הם דיברו
הרבה, ושתו קצת, ואונאסיס כיבד את
כולם בביציות. תוך כדי אכילת הביציות
שיחק אונאסים עם גיסו בקוביה, זכה
במשחק בבאר נפט עשירה.״

ה א נכון ש...
מספר אמנים ידועים השתתפו
לא מכבר במסיבה מוזרה שהתנהלה
בחדר פרטי במלון תל־אביבי מפואר, בעת
שהתאכסנה שם שחקנית אורחת.
המסיבה, בה השתתפו כארבעה זוגות,
הגיעה לשיאה כאשר כל הנוכחים פשטי
את בגדיהם ורקדו עירומים ז

זוג או פרלו
• התבשיל האחרון, הנרקח בפיות רכל־ני
רחוב דיזנגוף, שמו צמד הדודאים. מה
שמספרים על ישראל גוריון ו בני אמיי
דורסקי, שפתחו את עונת־הצמדים בארץ,
חורג הרבה מעבר לביקורת אמנותית. וזה
באמת לא יפה.
״זה רגיל,״ אומר בני אמדורסקי ,״שישמיצו
אותנו. אני יכול לספור על האצבעות
את הידידים האמיתיים שיש לנו בארץ. עוד
כשהיינו בפאריס, התהלכו עלינו כאן שמועות
נוראות אפילו על היחסים המשפחתיים
שלנו, שהגיעו עד אלינו. אין בזה שום
אמת. אנחנו ליא נפרדים, ואין שום קרע
בינינו.״
אולם מאחר שהדודאי הרזה בצמד, ישראל,
מצא לו עיסוק נוסף, בהצטרפו לתיאטרון
הקאמרי, מבקש גם בני פעילות חדשה. הוא
מחפש עתה משקיע־הון לפתיחת מועדון-
לילה.

• מעריצי הזמר האידישי מכירים רק
שתי אחיות בארי, את אלה שהופיעו בארץ

בחברתה של אלמונית יפהפיה וחטובה.״
• הדוכס מוינדזור :״הוא אום
נדיב מאוד. כשהיה יוצא מהקאבארט, היו
ידיו גדושות בשטרות בני אלף פרנקים,

שהיתר, בזמנו אחות־רנטגן, יודעת גיטה
לבחון כליות ולב, נשארה גם באהבתה
החדשה במקצוע הרפואה. זה היה סטודנט
לרפואה מכפר־סבא, בשם דויד מילר. תוך
זמן קצר הוא הבטיח לה לקיים מה שיזהר
מוזיקאנסקי לא קיים.
אהבתה של גיטה היא חובקת־עולם. צריך
להיות מיליונר או דיילת כדי לעמוד בה.
אם לצורך קיום הקשר עם טכנאי־השיניים
היתד, גיטה צריכה לעבוד על קו תל־אביב־ניו־יורק,
הרי עבור המועמד החדש היתד,
זקוקה לקו ישראל־איטליה. העובדה ששוב
לא היתה דיילת לאומית כבר לא הפריעה

היא ניצלה את כרטיס־הטיסה האחרון
שעמד לרשותה באל־עד, אחרי התפוטרותה,
טסה אחריו לאיטליה. שם התברר שמילר
באמת רוצה להתחתן איתה, אלא שהוא
לא יכול. הוא נשוי כבר.
עכשיו מצפה גיטה לכך שיקבל את הגט.
כתבה היא הביתה מרומא :״אני מאושרת,
אבל דויד לא מצליח עוד לקבל את הגם!״

וידמן וסיל בארי
לפני מספר חדשים. במציאות יש עוד שתי
אחיות. אחת מהן, סיל כארי 30 הגיעה
עתה ארצה, כאשתו של הסוחר המלבסי
הממולח שלמה וידמן (.)36
המחזורים האחרונים של רחוב דיזנגוף
אולי אינם מכירים אותו, אבל עד לפני
מספר שנים היה שלמה, אז נהג־מונית,
חלק בלתי־נפרד מהנוף. את האחות בארי
השלישית הכיר בניו־יורק, באמצעות שייקה
ירקוני, שהיה אמרגן של השתיים האחרות.
החתונה נערכה לפני כחדשיים, באחד המלונות
המפוארים ביותר בניו־יורק — סט.
מוריץ.

שזמר מסיים באחד ממועדוני
הלילה עשוי להסתבך בתביעה כנאשם
בסיוע לביצוע הפלה מלאכותית, אחרי
שלנערה המעורבת במיקרה זה, דמות
קבועה בחיי הלילה של תל-אביב, נגרמה
חבלה חמורה בעקבות מעשה זה ז
שתאונת-דרכים לא קטלנית, שנגרמה
על-ידי אישיות ציבורית, הועלמה
מידיעת הציבור, כדי לא לפגוע ביוקרתה
של אותה אישיותן
שעומדים להסריט סרט ישראלי
חדש שיבוסס על פרשת עליזה פאנו, מי
שהיתה מאהבתו של המשורר רפאל
אליעז, והורשעה על הרעלת אשתו פולה
ושעליזה פאנו עצמה תופיע בסרט בקטעים
שצולמו בעת משפטה t

ז׳אן ומאן
הוא שכר וילה בחוף־התכלת בריביירה
הצרפתית כדי שיוכל להיות קרוב לז׳אן
בשעת ההסרטה. ז׳אן שרק בשנה שעברה
הצהירה :״אני אוהבת את פייר, זה יהיה
הגבר לו אנשא אפילו לא נתנה לו
לגשת אליה.
נראה ששמו של קארדן ועושרו לא היו
משקל נגדי כבד למדי מול קסמיו של קלוד
מאן. איך שלא יהיה, אין לבוא בטענות
לאשר, שהכריזה :״אני פועלת תמיד לפי
אינסטינקטים.״

(המשך מעמוד )9
ולשרתני בשעות שמשפחת פאלוטאי היתד. בעבודה. היא סיפרה לי את תולדות חייה.
על מות אביר, ואמה במחנות המוות, על השוטטות בבודאפשט אחרי גירוש היהודים, על
כיבוש העיר בידי הצבא הרוסי, ועל מוראות כיבוש זה — כאשר תפסוה חיילים רוסיים
ואנסוה, על ההלם הנורא שתקף אותה לאחר נסיון מחריד זה, על מוסדות לנפגעי־נפש
בהם עברה, ועל השנים שעברו עליה כבתוך ערפל עד שהיא כמעט שכחה מר, פירושה
של חברת בני־אדם. ואחרי כל הסיוטים הללו, על ההחלמה והשיבה לחיים.
היא נראתה לי ביישנית ומסוגרת בתוך עצמה, אך בעלת לב חם ואנושי. היא סיפרה
לי כי חזרה לברלין, והיא ממשיכה לחיות בה, מאחר שהוענקה תמיכה מיוחדת, כילידת
עיר זו ותושבתה. כל עוד תמשיך לחיות בברלין, מובטח לה קיומה הצנוע. קיום שכל
כולו קימום ההריסות הגופניים והנפשיים של שואת אירופה.
מתוך הסתגרותה, והתרחקותה מידידים, פיתחה הלגה משיכה מיוחדת להתכתבות,
אפילו עם זרים. כך קרה, שלפני שנים רבות, בהתקרב חג הפסח, ישבה הלגה לבדה,
וחיפשה למי תכתוב. לנגד עיניה היד, מונח עתון גרמני ישן, עליו שמרה, ובו סיפור
על האזרח הישראלי אברהם צ׳פניק, שנידון למאסר עולם על רצת. היא החליטה לכתוב
לו, צירפה אל מכתבה חבילת ממתקים.
היה זה המכתב הראשון שצ׳פניק קיבל בבית הסוהר — אולי אפילו בכל חייו. הוא
שלח להלגה הבלתי־ידועה מכתב תודה נרגש, וחפץ קטן שהוא יצר בעצמו בבית־ד,מלאכה
של הכלא. היתר, זו התחלה של התכתבות ארוכה. וכל מכתב נעשה יותר ארוך. ד,לגד,
בברלין וצ׳פניק בכלא רמלה היו בטוחים כי לעולם לא יראו זה את זו פנים אל פנים,
ולכן הרשו לעצמם להשתפך ולחשוף את נשמתם במכתבים. ד,לגד, סיפרה לאברהם כל
אשר עבר עליה — כל הדברים שהתביישה לגלות לאיש בעולם. ואילו צ׳פניק אף הוא לא
ניסה להסתיר דבר. הוא סיפר על הרצח ועל מניעיו. הם החליפו ביניהם גם תמונות, אותן
אני מצרף אל מכתבי לכבוד הנשיא.
הם מצאו דברים כה רבים משותפים — שהתאהבו זה בזו, באמצעות המכתבים.

* 96 ניהם היו בני המתת. הם ראו את המתת בעיניהם, הם חיו איתו בכפיפה אחת,
U/הם למדו להתחמק ממנו, והם ראו אותו קוטל את יקיריהם. הם לא למדו קרוא
וכתוב — אלא כיצד להערים על המוות ולחיות.
צ׳פניק יותר מהלגה, אפילו. הוא היה בן שבע, כאשר כבשו הגרמנים את פוליאנץ,
העיירה הפולנית שבד, נולד. הוא ראה את הנאצים לוקחים את הוריו, אחיו ודודיו ביום
הראשון לאחר הכיבוש. רק הוא, הילד הקטן, הצליח לחמוק ולמצוא מחסה אצל נוצרים,
בכפר נידח.
בגיל שבע כבר למד לחשוד בכל העולם. כל אדם יכול היה לבגוד בו ולמסור אותו
לשלטונות, כיהודי בורח• הוא ברח מכפר לכפר. הוא אפילו אינו מכיר את שמותיהם.
הוא רק זוכר כי היה רעב, כי גנב מזון, וכי ישן ביערות. לפעמים נתקל בפארטיזנים,

סטייקים וחרבות בוערות נצלים
לעיניך על גריל הפחמים

האכזוטי * ריקודים מדי ערב
לצלילי תזמורתו הריטמית של
פיסי * המשקה הראשון ללא
תשלום נוסף בימי חול * פתוח
בכל ימות השבוע * ארוחה
מסורתיתבערבי שבת .
טד לקנר — מנהלכללי

רמאי. כל אחד מאיתנו יכול היה להיקלע למצבו. עלינו לעזור לו בכל יכולתנו.״ בשבתות
מביא הקצין גולן את ילדיו לבית־הסוהר, על־מנת שיוכל ציפניק לשחק עימם. ואילו הסמל
שרל הוסיף :״הוא רוצה עכשיו לבנות קן משפחתי. אם תילקח הזדמנות זו ממנו —
ייהרסו חייו לחלוטין.״ מפקד שירות בתי־הסוהר, אריה ניר, אמר לברנד :״צ׳פניק עלה
עתה על הדרך הנכונה. אין הוא זקוק לאזיקים. אפילו אם אין לו ויזה לנסוע לגרמניה —
עכשיו את חרותו.״
רצוי לשחררו ממאסר. יהיה חבל מאוד אם הוא לא יקבל

11ל1ן ט!ו ת1ן תל אני ב
בבוקר. אחה״צ ובערב

f if r E t ic a
אנגלית, עברית, צרפתית, גרמנית

למבוגרים * לתלמידי בתי״ם כיתות מיוחדות

תל־אכיב

חיפה

פתח־תקווה

נחלת בנימין ,2טל 56347 .

החלוץ 27

מונטיפיורי 4

,העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו-ל: העולם הזה בע״מ.

והם השתמשו בו בשליחויות. לפעמים היה נקליע בגיטו זד, או אחר — וזר. תמיד היה
המסוכן ביותר. כי את מי שלחו ראשונים מגיטאות? אסופים וחסרי־משפחה, שאיש לא
הגן עליהם. הוא למד היטב דבר אחד בלבד: לחיי אדם אין ערוך. ואף לא לחייו שלו.
הגויים שחינכו אותו וגידלוהו היו פארטיזנים. כאשר יצאו מן היערות הצטרפו אל
הצבא הסובייטי שהתקדם לעבר ברלין. ואיתם התקדם אברהם צ׳פניק, שהיה אז בן .13
הלבישוהו בגדי צבא, והוא ראה אותם נלחמים, הורגים ונהרגים. עד לכיבוש ברלין.
שם נפרד מן הפארטיזנים; ממשפחתו השניה. הוא היה יהודי, ואירגונים יהודיים כבר
אז החלו פועלים, הוא הוכנס לבית־מחסה של נערים יהודיים. קשריו הנפשיים אל
משפחתו החדשה נותקו. הוא מצא את עצמו על סף עולם תחתון שאין לו דוגמה
בהיסטוריה. עולם תחתון שנוצר וניזון על־ידי ההתמוטטות של הרייך. הוא התרועע
עם מבריחים ואנשי שוק שחור. הוא ניצל מחיים אלה על־ידי אירגון ד,עליה היהודי.
אברהם צ׳פניק היה אחד מעולי אכסודום. הוא לחם נגד הצי הבריטי במקלות ובקבוקים
ריקים, נחנק מעשן הפצצות שלהם והוחזר חזרה לגרמניה, יחד עם המעפילים האחרים.
כבוד הנשיא יודע היטב את אשר עוללו למעפילי אכסזדום: החזרה למחנה בהאמבורג,
ההורדה בכוח לאדמת גרמניה — ורק עם קום מדינת ישראל הותר להם לעלות ארצה.
אברהם צ׳פניק, אשר אך הגיע לגיל , 16 הצטרף מידלפלמ״ח, והשתתף בקרבות של
מלחמת העצמאות. הוא היה בין משחררי רמלה, אשר בה הוא יושב עתה כאסיר.
באוקטובר 1961 ביקר מר גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, בכלא רמלה. שם
ניתנה האפשרות לאברהם צ׳פניק להיפגש עמו. במשך השנים הראשונות למאסרו, היה
צ׳פניק אסיר גרוע וקשה. למזלו התעניין בו אחד מקציני בית־הסוהר. תוך השקעה של
הבנה ואהבת־אדם, החזיר אותו קצין את צ׳פניק למסלול החיים, עד כי הפך להיות אדם
חדש. במקום הצינוק, החל מקבל יחס טוב יותר, ועובד בעבודות אחראיות. כיום הוא
עובד בעבודה חקלאית, כמעט ללא השגחה. אחרי 11 שנים בכלא, הוא נחשב לאסיר
לדוגמא. ולא רק זאת — אלא לאזרח טוב לעתיד .״האיש על הגבול״ הפך להיות אדם חדש.
כל זאת הבהיר היטב למר האוזנר, ולנציב שירות בתי הסוהר, מר אריה ניר. בתחילה
גילה מר האוזנר ספקות. אבל כאשר ראה את מכתביה של הלגה — הבטיח לעזור לו לקראת
חיים חדשים. וכך הבטיח לו: אם תוכל ד,לגד, להשיג עבורו היתר כניסה לגרמניה, ותהיה
מוכנה להינשא לו — יעזור לו להשתחרר מן הכלא ללא דחיה.
צ׳פניק כתב להלגה :״לא חשוב לי כל כך שאצא שלוש־ארבע שנים לפני זמני מבית
הכלא. כבר התרגלתי לחיים מאחורי הסורגים. אין לי אפילו האומץ לבקש ממך שתעזרי
(המשך בעמוד )22
הזזולם הזה 1255

הו א והיא
רפה שרושה וזודשיה פירהה הנהרה הוה ( )1324 הידרה
שר ציוריה, שראו אור רראשהה בירהון האהרי\2אי
הנורה ״פריי־בוי״ אווזה הידרה היהה הבוההה הר שוי
הציוריה, ההשהשיה רהרהידי הרפואה והביורוגיה
כהזזריף לציון הוכר והנדבה _ הט־יגור בגור הזזץ _
_ dהנוההר אה הגבר, וההיגור בהר הצרב בוזר\2ו
ההוזהון _ ס _ ההההר אה האשה. הירוזון האהרי\2אי
הצא שיבוה ווזווכהה רש ווה ורה \\2הנזריה ה\2ובריה
ארה, כדי רההן הבויוה שוהה. וזאו ההרבשו \2וראי
ההורה הוה נור הוושא, וכהה ההצהוהיהה פורהנזו
בהשך השבונווה הארה בהדור ההכהביוו. בגוהוד וה
ור2ן הו כהה הצנווה ווהפוה שר ה \2וראיה. גה שאר
ה2ן וראיה הווהויה רהשההף בהווביב השנושגו וה,
ראהץ אה רהיווה ורשרווז הצנווה ווהפוה רהנורכה.
רנדטוראי אסתר יערי. נהריה

״קטן, אבל ממזר!״
ו. עמוס, ציריך

נימפומנית

א. דויד, תל-אביב
הרה קיקי, תל־אביב

קיקי, תל־אביב

יחסי ישראל־גרמניה

ימאי

״מה אתה חושב שאני?״

נערת פברואר

יעקב פרידלנדר, פחודתקוה

דבורה סגל, חיפה

יעקוב פרידלנדר, פתח־חקוה
יהודי מחפש

שאינה בתולה
עודד גרינברג, פרדסיחנה

דון ג׳ואן
ו. עמוס, ציריד

ו. עמום, ציריד

שען
»רים בלוד, ירויפלים

נשואין כשדים

״בחור טוב, אבל
חסר לו משהו!״

ג׳יגולו
דויד מז, תל-אביב

ו. עמום, ציריך

נערת זוהר
נשואין אזרחיים
יעקוב פרידלנדר, פחח־תקוה

חולה אהבה
דויד מן, תל-אביב

״לא בא

כחשבון!ז ״

ו. עמוס, ציריך

דויד מן, תל-אביב

Kחנינה !
(המשך מעמוד )20
לי בעניין הזה. אבל מתוך המכתבים הרבים שהחלפנו בינינו, אני מרגיש שהתקרבתי
אליך עד מאד, ואני יודע שאם אהיה שוב אדם חופשי אהיה זקוק לאדם שאני אהיה
שייך לו ושיהיה שייך לי. ואת האדם הזה.״
הלגה השיגה עבורו את הויזה. היא עשתה עוד יותר: שלחה את דודתי״ הגברת מארלים
פאלוטאי, לישראל, שתפגוש את צ׳פניק ותתרשם ממנו. יחד עמה נסעתי לרמלה והתרשמנו
מכנותו ומיכולתו להוכיח את עצמו.

מה נפלאה ההרגשה כשהנן פותח את פיך בידיעה
שנשימתו נעימה וסהורה. רחץ איפוא את שיניך
ב״תיאדנט, משחת השניים הנפלאה של, תיא׳
המכילה p.u. r-sלהנעמת הנשימה.
- W JTN׳/I
XAYAOBMT

A tay * t u r n

בבקר, בערב ולפני לכתך לישון
רחץ את שיניך ב.תיאדנם׳ של ״תיא״
כי נעימה הנשימה עם,תיאדנסי.

ת שבץ העוד הוה 4335
״על עצמי אין הרבה לספר,״ כותבת. חיה מרכוס מקריית-אונו ,״רק זאת שאני
צברית, תלמידת תיכון (שביעית) ,ואוהבת לקרוא הרבה. באשר לתשבץ, זהו הראשון
שחיברתי, ורק לאחר הרבה שינויים נוצר התוצר שלפניכם — ובו קצת גיאוגרפיה.״
מאוזן )1 :ה׳
אי הגדול באיי הודו
המערבית)4 :
בירתה של מדינה
שבראשה אשה; )10
שפלה ונהר גדול באיטליה
)11 :דבר־סתר
)13 :שור טיבטי
)14 :צמח בושם
ששימש לתרופה
בימי קרם )15 :עיי
פרי ממשפחת התותים;
)17 תשלום הניתן
לקופת השיל־מוז
)19 :פנים; )20
ענת, גיבור גבה-
תומה )22 :גהר המקודש
בצפון הודו:
)25 מבני נוח; )26
שעור מידתו של בון*
בשלושת טיטדיו:
)27 שם פרטי של
חלליש סובייטי ם־
פורסם; )30 נקבת
הנטל; )32 פיטמת
האתרוג; )33 קוץ,
צמח דוקרני; )34
מילת זרוז במהופר; )36 אל השמש אצל המוכנס בתנועה סיבובית; )9מרינה באר•
המצרים הקדמונים; )37 תשלום הניתן לאבי צות־הברית; )12 מין; )15 צד דרום; )16
הכלה; )39 דיין ושופט מוסלמי )41 :ם ו -סגירה, נעילה; )18 כריעה, השתחוות; )21
שבת־כתר בריטית בדרום חצי־האי ערב;
מלכודת; )23 עוף לילה טורה; )24 מטבע
)42 לכד, תפש; )44״מהטמה״ הודי ידוע;
צרפתי; )26 יציאת אבר או פרק בנוף מ)46
הבניין השישי בריקדוק העברי)48 :
מקומו; )28 מכלי השחמט; )29 עיר הנטל
עיר בהולנד; )50 בלל, עשה בצק; )51 מעו הנרול ביותר ביפאן; )31 קודש הקודשים,
קם, טסולף; )53 ארץ עתיקה ברמת איראן
כינוי למזבח שבבית־המקרש; )32 נהר בהמערבית;
)55 יחידת מטבע ביפאן; )57
רוסיה; )35 לא מבושל; )37 שבט נוודים
ההיפר מאין )58 :מתנה; )59 מדינה ב קדום בננב; )38 פילנש שאול; )40 חי
רפובליקת הודו; )60 צמח ממשפחת המור במים )41 :נצח, אין סוף; )43 השכלה,
כבים, משמש תחליף לקפח.
הבנה )45 :ענן בשמים; )46 אחרון מלכי
סאונד )1 :שר האוצר הראשון של
ישראל בשומרון; )47 עיר קדומה בדרום;
ישראל; )2אחת האותיות; )3חטיבת פל )40 -מזל חודש טבת; )52 גל אבנים, תל
מ״ח מפורסמת; )5קריאת כאב )6 :לפנינו, חורבות )54 :אנדרטה; )56 עיר כוהנים
להלן )7 :קליפת גרגרי החיטה; )8טסטר בנחלת בנימין; )58 חסר, הורד.

^ בוו* הנ שי א, קשה לבן־תמותה לתאר את המתיחות׳ וסערת־הרוחות שהשתלטו על
mJאברהם צ׳פניק לאחר ביקורה של הגברת פאלוטאי. האם התרשמה ממנו לטובה? מה
תדווח עליו להלגה? מה תכתוב לו הלנה? האם עוד תרצה בו?
קשה שבעתיים לתאר את התקוות שליבלבו בלב האסיר בכלא. רמלה. האם תתממש
הבטחתו של מר האוזנר, האמנם ייפתחו בפניו שערי הכלא ויוכל להפליג אל הקגה?
הויזה הגיעה, והוא נתבקש להעבירה לידי שלטונות בית־הסוהר. הוא כבר כמעט ראה
את עצמו בחוץ. אבל עברו ימים, ושבועות. וחודשים. שום דבר לא קרר״ לא הגיע שום
מכתב ממר האוזנר? הסתבר שאף לא קיבל את הויזה. היא פשוט אבדה באחד המשרדים.
פניתי בעצמי למר האוזנר, והוא שלח אלי את התשובה הבאה :״עניינו של אברהם
צ׳פניק היה ידוע לי מאז ביקורי בבתי־הסוהר. כשראיתיו לאחרונה בינואר ש. ז .הבטחתי
לו, כי• כאשר תהיה לו אשרת־כניסה לגרמניה אביא את הדבר בפני שר המשפטים לעיונו.
אינני יכול כמובן להבטיח כי דבר זה יניע את השר להמלצה חיובית בפני הנשיא,
או כי נשיא המדינה ייענה לבקשה.״
כתבתי מיד להלגה שתשיג העתק של הויזה, אשר הלכה לאיבוד. קיבלתי את ההעתק
מהר מאד — אבל לאסונו של צ׳פניק היה זה מאוחר מדי. מר גדעון האוזנר התפטר
בינתיים מתפקידו כיועץ משפטי.
כאשר הגיע העתק הויזה, סבלתי מהתקפת־לב שניה ושכבתי בבית־חולים הדסה בירושלים.
מעל מיטתי הכתבתי לאחות רחמניה מכתב לשר המשפטים, מר דוב יוסף, בבקשי ממנו
כי לא יפסיק את הטיפול שבו החל מר האוזנר. קיבלתי את המכתב הקריר הבא:
״נתבקשתי להודיעו כי שר המשפטים עיין בתוכן מכתבך בעניין הנדון ונתן דעתו
על נסיבותיו המיוחדות, אך אין הוא רואה מקום להמליץ על הפחתת עונשו של אברהם
צ׳פניק. בכבוד רב, זאב ברוידה — לשכת שר המשפטים.״
עד היום לא מצאתי אומץ־הלב הדרוש כדי להודיע להלגה או לצ׳פניק, כי הבטחתו
של היועץ המשפטי לא תתקיים.
ידידים יעצו לי לכתוב שוב למר האוזנר, שמא תהיה עצה בפיו. אכן, פניתי אליו, אך
הוא ענה לי כי לצערו לא יוכל לטפל בצורה כלשהי בפרשה זו. לא נותרה לי איפוא,
כל דרך לעשות משהו נגד העמדה של שר המשפטים, הנראית לי כמנוגדת לכל רוח
ההומאניזם והיהדות, אלא על־ידי פניה להוד מעלתך.
והרי פנייתי שטוחה לפני כבודך: צ׳פניק אינו יודע כי היועץ המשפטי אינו יכול
לשחררו. בשבילו היה מר האוזנר האדם הגדול ביותר שנכנס לעולמו בבית־הסוהר. הוא
ייצג בפניו את המדינה ואת מוסדותיה, את הצדק ואת החוק, את הממלכתיות ואת
השלטון. ומר האוזנר הבטיח לעזור לו להשתחרר, אם אך יקבל את הסכמתה של
הלגה להינשא לו ולאפשר לו חיים חדשים מחוץ למדינה. ואכן אהבתם של אברהם צ׳פניק
והלגה בולד עמדה במיבחן. הם רוצים להתחתן ולפתוח דף חדש בחייהם — חיי שני
יתומים יהודים, שהשואה אמנם לא חיסלה אותם, אך הרסה אותם לרסיסים.
גם הלגה אינה יודעת כי היועץ המשפטי של ממשלת ישראל אינו יכול למלא את
הבטחתו. היא אינה מבינה דבר בפוליטיקה הישראלית. על כן בנתה את תיקוזתיה לחיים
עם אברהם צ׳פניק.

* vכרד!פ צ׳ פני ק ,״האיש על הגבול״ ,ניצל מאובדן צלם־אנוש על־ידי קצין מסור
\ £בבית־סוהר. אחרי 11 שנות מחבוש שוב מפעמים בו רגשות נעלים. הרוצח נעלם,
במקומו נולד אדם חדש. האם יירמסו עתה כל תקוותיו והוא יושלך חזרה אל היאוש, אל
האופל, אל ״הגבול״?
והלגה — היצור האומלל שהיה חולה כל השנים, האשד, שלא פתחה את לבה לאיש
ואשר לבסוף מצאה פתח אל התקווה. האם תינטל ממנה תקוזה זו? האם שוב תשוסע
נפשה שאך עתה החלימה?
אכן, צ׳פניק היה אשם. אך אשמתו צמחה מתוך קרקע הבאושים של הזוועה הנאצית.
היחס שהוא פגש בתוך בית הסוהר, והאהבה של הלגה הרחוקה הפכו אותו אדם שיוכל
לתפוס את מקומו בחברה ואף לעשות מעשים טובים.
מספר שבועות לאחר המעשה המצער היה נתון במצב שהרופאים הגדירוהו, כ״בין
הפטיש והסדן״ ,במצבו הנפשי והבנתו השכלית. בילדותו הוא הכיר רק רוצחים ונרצחים.
נסיון החיים המר לימדו להילחם על נפשו. מכאן יובן מה ראה בדמיונו, ומה יחסו
לאדם שאיים להסגירו לצבא.
הפחד מהעונש גדול מהעונש עצמו. מזלו הגדול של אברהם צ׳פניק, שקיבל את עונשו
לשבת בכלא רמלה, שם נתקל לראשונה בהבנה אנושית — חדקא מאותם הסוהרים
השומרים על ביצוע עונשו. הבנה חדשה זו של חיים נתנה לו אפשרות להשקיף על
החיים מחזית חיובית יותר.
הנער אשר חי בפחד מתמיד מסביבתו למד במאסר הישראלי יחסים אנושיים. התנהגותו
הטובה במאסר זיכתה אותו בציונים לשבח והקלות שונות. התפתחו יחסי־אמון הדדיים
בינו לבין הסובבים אותו. הוא האמין באדם באשר זה האמין בו.
מר האוזנר, אשר צלל בבעיות השואה והבין את משמעותם של החיים בתקופת השואה,
הבטיח לפעול לשיחרורו. ומאז החלו תקודת חדשות לפעם בלב צ׳פניק. חוששני שאם לא
תבוצע ההבטחד״ ותקוזתיו של צ׳פניק ייתקלו בקיר אטום, יש לחשוש שהאדם צ׳פניק
יאבד כאדם לאנושות בכלל.
אנא, כבוד הנשיא, אתה הוא ראש המדינה שבה מתרכז העם היהודי. זוהי זכות
גדולה לאדוני. אבל כלולה בר, גם חובה: לשמור ולטפח את החיים היהודיים, את
שארית הפליטה. ולא רק כלפי הכלל, אלא גם כלפי כל אחד ואחד — אפילו אם הוא
יושב בבית־הסוהר.
חג הפסח קרב ובא. זהו חג החרות. אנא, כבוד הנשיא, עשה למען יהיה גם חג
החרות של אברהם צ׳פניק, והאושר של ד,לגד. גולה
בכבוד ובהכנעד״

3י י

יומיים אחרי ששיגר יואל ברנד את מכתבו אל נשיא־המדינח, הודיע לו מפקד ביתיהסוהר
הודעה מחרידה: הקונסוליה הבריטית בחיפה, הממונה על ענייני גרמניה בישראל, הודיעה
לצ׳אפניק כי אשרת־הכניסה שלו לגרמניה בוטלה. היא לא נתנה כל הסבר.
מערכת העולם הזה ערכה חקירה, כדי לברר מדוע בוטלה האשרה. הסיבה היתה פשוטה
עד אימה: הסתבר כי הקונסוליה הבריטית שלחה מכתב לצ׳אפניק, ביקשה ממנו שיטור
לחיפה, להסדיר את עניין האשרה המצפה לו. את המכתב שלחה על־פי הכתובת :״מר
אברהם צ׳פניק, ת .ד ...רמלה.״
היתה זאת כתובת בית־הסוהר, אך הקונסוליה לא ידעה זאת. הדואר הגיע למשרד בית•
הסוהר, נפתח על־ידי הפקידים. המכתב שנועד לצ׳אפניק הוחזר לקונסוליה הבריטית, בתוספת
ההערה :״הוא אסיר — אינו יכול לבוא.״
האיש שהביא את הדואר מדואר רמלה לבית־הסוהר: אברהם צ׳פניק עצמו. מפקד בית-
הסוהר רוכש לו אמון כה רב, שהוא מרשה לו לנסוע חופשית לרמלה.
העולם הזה 1355

מירו מי ת

מתקן נייד
לצליית בשר

מציגה

המצאה פשוטה ביותר (ועל כן מהפכנית) לצליית בשר
תוך שימוש בנייר עתון כחומר דלק בלעדי.
מתקן הגרילומית מיוצר כעת גם בישראל. פשוט׳ חזק
וקל במבנהו, ישרת אותך נאמנות שנים רבות. נייד, תמיד
מוכן לשימוש. הכל באריזת קרטון יציבה, נוחה לטלטול.
גרילומית אידיאלי למסיבות גן ומרפסת, לפיקניקים
ולמחנות.
גרילומית מאפשר לך להגיש לאורחיך ארוחת בשר נפלאה
מבלי להשאיר סירים ומחבתות מלוכלכים ומשומנים.

לא תאמין עד שלא תנסה — גרילומית ועתון ישן יצלו
עבורך סטייקים עסיסיים, טעימים וערבים לחיך תוך
דקות ספורות.
נסה ותאמין — שלח עוד היום את התלוש הצמוד עם
19.50ל״י ואנו נשלח לך גרילומית ארוז ומוכן לפעולה.
במידה שהגרילומית אינו משביע רצון, תוכל להחזירו תוך
10 ימים ולקבל כספך חזרה.

מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע״מ
רה׳ הירקון ,106 תל־אביב
| מצ״ב סך של 19.50ל״י. נא לשלוח את הגרילומית ל t

במידה שהנרילומית אינו משביע רצון,
תוכל להחזירו תוך 10 ימים ולקבל
כספך חזרה

1כתובת ...

ה. ה7.4 .

להשיג בכל סניפי מירומית, ובחנויות השופרסל, הצרכניות, ובסניפי המשכיר לצרכן מקרית שמונה ועד אילת
גורדון לבינסון אילון