גליון 1338 מתאריך 2 במאי 1963

״נשיא המדינה, מר יצחק בן־צבי, נפטר
הבוקר בשער, שבע וחמש, בשנה ה־78
לחייו. מחלה ממארת, מלווה סיבוכים, שעליה
נודע לציבור לראשונה בשבת בבוקר,
כאשר פורסם ביולטין רפואי ראשין על־ידי
רופאיו, כילתה את כוחותיו
כך פתח מעריב את סיפורו על מות ה־נשיא.
היה בו רק חסרון אחד, שהיה ידוע
היטב לכותביו: הוא לא היה אמת.
על מחלת הנשיא לא ״נודע לציבור לראשונה
בשבת בבוקר,״ כשפורסם הביולטין.
כל הציבור שמע עליה שלושה ימים לפני
כן, כאשר העולם הזה — אולי מכשיריה־פירסום
החזק ביותר במדינה — קרא מעל
אלפי הקיוסקים, ממטולה עד אילת :״מחלתו
של יצחק בן־צבי מעיבה על המדינה —
פרישת הנשיא״.
מאות אלפים ראו שער זה. כעבור שעות
מעטות לא היה כמעט אזרח במדינה שלא
ידע כי הנשיא חולה אנוש.
השאלה היא מדוע ניתן להעולם חזה
לפרסם ידיעה עגומה זו כסקופ בילעדי שלוי
השבוע שאלו את עצמם שאלה זו מאות
עתונאים, ובראש וראשונה כתבי מעריב
עצמו.

העולם הזה לא היה, כמובן, היחיד שידע
את הידיעה. החוג הקטן של יודעי־דבר
כלל גם כמה עתונאים אחרים. אם כן,
מדוע הם לא פירסמוה?
הפעם לא היתד, כל התערבות ממשלתית.
יורשו של ״האיש הקטן״ לא כינס את
עורכי העתונים, לא השביע אותם לסודיות,
לא קשר עימם קשר של שתיקה.
הקשר נולד מעצמו. בכל עתון ועתון
נערכה התייעצות פנימית. בלי שום הידברות
הדדית, באופן אוטומטי ממש, החליטו
כל העתונאים להשתיק את הידיעה החשובה
ביותר במדינה — דבר המלמד הרבה על
תפיסתם המקצועית. גם במעריב היתה התייעצות
כזאת, והוחלטה אותה ההחלטה.
כאשר שבר העולם הזה את הקשר, כרגיל,
יכלו העתונאים להתרגז רק על עצמם. אין
זה רגיל בעולם ששבועון יקדים, בידיעה
מסוג זה, את כל העתונות היומית. הארץ
ניכנע, הגניב כעבור יום רמז ראשון על
מחלת הנשיא לאחת מידיעותיו הפחות־חשו־

העתונאים

דבקו

בהחלטתם

בות. שאר
המקורית.
השבוע לא ידע איש להסביר מדוע, בעצם,
נגנזה הידיעה המקורית. לשום עתונאי לא
היה הסבר .״שש מאות עתונאים בארץ
הזאת עובדים למען העולם הזה!״ התרתח
כתב של מעריב. ואילו המערכת שלו פתרה
את הבעיה על־ידי העלמת העניין כולו,
באותו פסוק מגוחך עליה נודע לציבור
לראשונה בשבת בבוקר

לא בכל יום מזדמן לעיתונאי, ובמיוחד
כשהוא נושא עמו מצלמה, ליפול ישר
להתרחשות.
ביום שלישי שעבר נסע כתב העולם הזה,
אורי אלוני, באוטובוס לתחנה המרכזית. כשירד
בתחנה שמע לפתע צעקות מכיודן
חצר חברת־החשמל שבכביש פתח־תיקתה.
הוא חש למקום, הבחין בכתריסר אנשים
נרגשים, שהצביעו לעבר עמודי החשמל הבנויים
בתוך החצר. על אחד מהם נראה
אחד העובדים, כשהוא תלוי בחגורת־הבטחון
שלו, ומכנסיו בוערים. התברר ששניות אחדות
קודם לכן טיפס האיש כדי לבצע תיקון,
ומחמת רשלנות קיבל מכת־חשמל.
כמובן שהכתב מיהר לעלות על הגדר עם
מצלמתו, החל מצלם את פעולת ההצלה
המהירה. אלא שלפתע הבחינו בו עובדי
חברת החשמל, פתחו בצעקות :״תפסו אותו!
אל תתנו לו לצלם כאן!״ אחדים מהם אף
הרימו אבנים וקרשים, ידו אותם לעברו.
לכתב לא היתד, ברירה. הוא מיהר לקצה
החומה, ביקש מאחד הבחורים, שניצבו לרגליה,
להחזיק את מצלמתו, כדי שיוכל לרדת
מן הגדר. הבחור תפס את המצלמה, אולם
באותו רגע הופיע אלמוני מעבר לגדר, ניסה
לחטוף את המצלמה מידו של הבחור. הדבר
לא עלה בידיו. הבחור נמלט מרודפו.
אין ספק שהתמונות היו זוכות להתפרסם
בגליון זד של העולם הזה — לולא נעלם
האלמוני עם המצלמה, ולא חזר.
אלמוני יקר — אולי תחזיר את המצלמה
למשרד המערכת?

מכתבים
למדומקצוע נע ים -ומכניסי
כ1 .5 .6 3 -

נפ ת ח

ת כני ת

קו ר ס

לאן?

בימים אלה מתברר סופית שכל מה
שאמרתם על ענייני המרחב ויחסי ישראל־ערב,
במשד שלוש־עשרה שנה, היה נכו!.
כל נבואותיכם מתנשמות, ואנו הולכים מ
התמונה
העיקרית נועדה לשער האחורי שד
הגליון, אשר הוחלף ברגע האחרון מפאת
מות הנשיא ואסון הטביעה בתוף תל־אביב.
תמונת־השער המקורית:

ה קו ר ס:

• יסודות האנטומיה
• תורת העיסוי (מסג׳)
• עיסוי פללי — חלקי ותרגילים
• עיסוי ספורטאים
השעורים ה ם בבוקר או בערב
(לפי בחירה)
תעודת גמר ניתנת לגומרים

מ בון גו ל ד מן -לרפוי פיזיקלי, ת ל ־ א בי ב, ר ח, בז ל 13

.לויי״

חמכוו הבינלאומי לחתפתגות

אלפי מכתבים
לסי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אכיב, ת .ד4185 .

המנוי - קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

דחי אל דחי. לא: נניע?
...למע: השם, הפסיקו להיות צודקים!
שרה אלדר, ירושלים

זיוה האסורה

״הצנזור פסל את זיוה״ (העולם הזה
?)1337 למה?
אם לדו: לפי התמונות שפירסמתם, אי:
זה סרט נועז במיוחד. או שמא הפכתם נם
אתם פוריטאנים ושוטרים את התמונות העיקריות
לעצמכם?
אז רוצים לראות גם.
אהוד אביבי, רמת־נן

זיוה בלי שערוריות,
בלי שערות. זה כבר לא
אני אוהב אותה כמו
דויד
עם או בלי?

זה כמו בז־גוו יון
יהיה אותו הדבר.
שהיא.
סגלוביץ, ירושלים

שתי טיפות
אתם טוענים שיש דמיו! ביז ליו ט״לור
וטנדמישנה רות טולצ׳ינסקי (העולם הזה
?)1335 זה כלום!
אני צילמתי בצעדה נערה אחת, הדומה
העולם הזה 1358

5ד 5יה לביא כמו שתי טיפות בושם. פרסמו
את התמונה, וידע הציבור וישפוט.

פנ> ה אעוה -או צרה
ועל

עליה

אוצרה

לשמור!

דוקא על הנשים הצעירות לדאוג לכך שעור פניהן
ישמור על רעננותו ולא יתקמט בטרם עת.

היעיל

האמצעי

הוא

ד 1יאל 1י ט
ז 1ץ 1

ז 8 0

קרם הפנים הנפלא לפי ד״ר לברן, פריס, המכיל ג׳ ל ה
רויאל, מזון מלכות הדבורים. תיאלויט מזין את העור,
מונע קמטים ומגן על רכות העור וצחותו. המפיץ: לולית.
דליה

אדמונית

תצלום דליה לביא והתצלום שצולם על־ידי
הקורא יוסי (שביישנותו משתרעת גם
על פני שם משפחתו וקיבוצו) — ראה
תמונות.

הטביעה הכללית
תודה להעולם הזה, שהקדיש לאסון הטביעה
בצפוז תל-אביב שגי עמודים ושער
והעולם הזה •)1337
אפילו מות הנשיא אינו מצדיק את הורדת
העניי! הזה מז הפרק במהירות כזאת. האם
היה הציבור מניב באותה אדישות אילו
היו הקורבנות בנות צפוז תל-אביב, צבריות
מפונקות ממוצא אשכנזי? או שזה ניראה
לציבור פחות חשוב מפני שהנערות הז
בנות עדות־המזרח, עולות הדשות — וחוץ
מזה גם דתיות?
עובדיה מזרחי, רחובות
...המסקנה: טיהור כללי של מוסרות
החינוד-כביכול של אגודת ישראל.
במקום לשלם עבורם מהטיסים שלנו,
צריכה הממשלה לבטל אותם לגמרי ולהעביר
את החניכים לידי החינור הממלכתי.
כמה שערוריות של הלקאות, אסונות ו־הוסר-אחריות
עוד דרושות ער שהציבור
יתקומם נגד אנאכרוניזם ״חינוכי״ זה?
...האשמה רובצת על העירייה ועל
טשרד־הפנים. שרותי ההצלה בארץ לא שוכללו
מאז הדור הקודם, כאשר תל־אביב
היתה עיירה.
אסתר שם ריר, תל־אביב
אפשר היה לשנות את הכל, אילו היו
מפעילים קצת דימית ומחשבה. למשל:
במגדל־תצפית אחר של הצוק ליד ״שרתת״
יכול היה מציל אחד לראות את כל ההוף,
ולהזהיר את המתקרבים לאזורי־הסכנה ברמקול.
משה
גולה תל־אביב
...איזו חוצפה יש לעירייה לצמצם את
פעולת המצילים לכמה חודשים בשנה, ולקטע
קטז של החוד, בעוד שהיא יודעת
היטב שמתרחצים בשפודהים בכל חודשי
השנה, ולאורך כל החוד?
מרים קדיש, תל־אביב

לא תיגמוז:
קראתי את המאמרים שלבם על חנה
אחרוני, שנכתבו ביותר משמץ של ליגלוג
׳(העולם הזה .)1337 ,1335
חנה הופיעה
להווי ידוע לכם כולכם:
במקומות הטובים ביותר, כמו לאס־וואנס,
וולדורף אסטוריה, סריסו! סקוור גרד! ,טלביזיה,
שאטו־מדריד וכן הלאה. שמעתי את
שטה בפיות גויים, ולאו דווקא יידלד ם־
ברוקליז, וזה בוודאי אומר משהו. היא בכל
מקום כוכב התוכנית,כלומר האטרקציה.
היא הישראלית, שרה שירים בספרדית שהעמידו
בצל אמנים
מארצות אמריקה הלטינית
או ספרד.
אני אישית, פגשתי
אותה אולי פעמיים
ברחוב, וזאת
בלי כל היכרות עטה
כארץ, אף פעם לא
.פגשתיה. מעולם לא
אהבתי קולות גבוהים,
אבל בתור
זמרת, אני יודעת
להעריך ולכבד תכונות
כמו טכניקה קולית,
ביצוע נקי, ומעל
לכל — חנה
היא זמרת מקצועית.
טובי
אם היא הניעה למה
שהניעה, הרי זה ב־זייוז
התמדתה, עקשנותה, ועבודתה הרבה,
אף לא אחת מ! הזמרות הישראליות השוהות
בחו״ל, הניעה ללאם־וואגם, ומצדי, יכולות
הן להמשיד ולשלוח לסוכניה! וידידיה! ב-
ארץ סיפורי־בדים על הצלחות וחוזים מסחררים׳
שכל מטרתם בעצם היא להראות
סימני־חיים. היושבים בניו־יורק לא פעם
מגחכים למיקרא דברים מסוג זה, המתפרסמים
בעתונות בארץ.
היא הניעה להישגים בזכות עצמה בלבד.
אהרי תכנית אחת עם אד סאליבז באה
שניה, משמע — היא הצליחה.
גם אם היא רזתה בירר או כמותן, זה
לא מענייז ׳,אחרי הכל האף המפורסם שלה
לא עמר לה כאבן־ננף בדרכה האטנותית
והיא שטרה עליו, ועמו ממש — חזרה
לארץ.
ובאשר ל״שוקיים״ שגילתה — ידוע לנו
על אמניות וסתם כאלה שחשפו לפני המצלמת
אברים לאו דווקא מפוסלים על־ידי
(המשך בעמוד )4
.העולם הזה 1338

ב שו רתהבשר
בשורה טובה מביא לנו בית־חרושת מירומית׳
הבשורה עטופה בקופסת קרטון קטנה. משגפתחת
הקופסא מציצים מתוכה שלושה מיכלים קטנים ורשת,
שלשת המיכלים מתחברים ומתקבל כלי קיבול נאה.
על בעל המכשיר להצטייד עתה בשלשה אביזרים
נוספים: עתון, גפרורים ובשר. במשך שש דקות
הוא מקבל צלי טעים וריחני. זהו הגרילומית המכשיר
החדש לעשית גריל, מכשיר שכל שכלולו הפשטות
שבו, מכשיר שאינו מצריך חשמל, גז, פחם או עץ.

כל אדםטבח
הגרילומית הופך כל אדם לטבח, אין צורך לנקות,
אין צורך לשטוף כלים, זהו למעשה הקומזיץ המודרני
כשהוא מותאם לכל בית ולכל טיול.
העקרון הוא פשוט, האש ששורפת את העתון
מתלבה על־ידי השמן הנוטף מן הבשר, שמן זה
משמש חומר דלק נוסף לצלית הבשר.
מכשיר הגרילומית הודגם לא מכבר במסיבת
עתונאים בשרתון. מר הרולד סטטסון, ממנהלי
מירומית, הכין לכל עתונאי סטיק על העתון שהוא
מייצג, וסוף־סוף נמצא שימוש לעתונות, העתונאים
שטעמו נוכחו שאין בארץ קואליציה או אופוזיציה,
טעם הסטיק היה שור בגרילומית__ .

״ ת ק לי ט ה חוד ש״
של ; ה מו ע דון ה מו סי ק לי ״
כל שנד, מעניקים בצרפת פרס בינלאומי של האקדמיה
ע״ש שארל קרוס, ה״גרנד פרי דה דיסק״ ,בעד 20 תקליטים
מעולים מסוגים שונים.
הפרם בתחום המוסיקה הסימפונית הוענק השנה לתקליט
״סימפוניה מס׳ 4ופתיחה טראגית״ של בראמס בבצוע
התזמורת הסימפונית של רדיו בוואריה ובניצוחו של קרל
שוריכט, שהוקלט ע״י ה״גילד אינטרנציונל דה דיסק״ .זאת
השנה השלישית ברציפות שהוענק הפרס ל״גילד״ .ההקלטה
עשתה רושם כה גדול על חבר השופטים, אשר כולל גם
את פייר מונטאו, עד שטסו במטוס קראבל מיוחד למינכן
בכדי להעניק את הפרס אישית למנצח הדגול, קרל שוריכם,
ולתזמורת.
תקליט זה מוצע בארץ בתור ״תקליט החודש״ של
״המועדון המוסיקלי״ ,סניף ישראל של״גילד אינטרנציונל
דה דיסק״.
המועדון המוסיקלי נוסד בשנת 1959 כמועדון לתקליטים
ראשון בארץ והציע עד כה ל־ 20,000 חבריו כ־ 200 תקליטים
מסוגים. שונים הכוללים מוסיקה סימפונית, קלסית, קלסית
קלה, אופרות, בלט, פולקלור, מחזות מוסיקליים, ג׳ז ומוסיקה
לרקודים. הרפרטואר של המועדון כולל הקלטות של אמנים
דגולים ותזמורות מפורסמות כדוד ואיגוד אויסטראך, רנטה
טבלדי, ריקרדו אודנופוסוף, מטיווילדה דובם, ליאופולד סימונו,
בני גודמן, אדריאן בולט, ג׳ון ברבירולי, יוסף קריפס, פאול
קלצקי, אופרה רומא, אופרה וינה, תזמורת סימפונית של
לונדון ועוד__ .

גלובו ס ע־מד ראשו!
:׳ /במשאל -
ע ס ;5
0מדע*

״גלובוס״

5מדקות אחרות — תוצרת הארץ

3 5 ,3 7 0

מרקות אחרות — תוצרת חוץ

יש מחקים את ״גלובוס״ אך אין נותחו־׳ ל טי ס

מכתבי
(המשך מעמוד )3
רודן, ולא קרה למצלמה דבר. לגמרי לא
קשה להיתפס לשידולו של צלם שוחר־הרפתקות,
ביהוד כשהבטחה של תפקיר בסרט
כרוכה בזה. בזמנו הציעו לי למלא שני
עמודים בפוזות־עירום בעתו! מכובד דווקא,
בעל תפוצה גדולה, ובשכר מפתה. האמת
היא, שעד היום אינני מבינה למה לא
עשיתי זאת, ובינתיים שמנתי כל־כר
מילא
בתור ישראלית בחוץ, הרגשתי שחנה
הביאה כבוד לארץ, וזכתה לכבוד. ואם
ללהקת־זמר כמו ״הפלייטרס״ ניתנה הרשות
להופיע בהיכל התרבות, לא תיפול שום
עערה מרעמת בבורו של ההיכל, באם תינתן
אותה הרעות לחנה אחרוני.
אסתר טובי, ני ו־יורק
כל הכבוד לזמרת טובי, היוצאת להגנת
מתחרררעמיתה

זה חיניד זה?

לפי דעתי תפקיד העיתון לעורר את
הנוער הישראלי על־ידי מאמרים חינוכיים,
ולא דברי איבה ושימנה
כלפי העם
היושב בתוכו, במש־טרו,
בצבאו, בשופטיו,
ושוטריו, בש־ריו
ופקידיו, בקיצור
כל הבא ליד.
האם זהו החינוד
שאתם נותנים לקהל
קוראיכם?
עובדיה כוהן,
באר־שבע

מוראליזציה

אני רובים כל
שבוע את העולם הזה
בבניין ה״ניו־יורק
טיימס״ בניו־יורק.
אני כותב לכם
כי בשבועות האחרונים נתתם פירסום רב
לכמה מיקרי־ביש שאירעו בשורות צה״ל.
רבותי, עתונכם הוא העתון הניקרא בעל-ידי
הנוער היהודי כאן (לאו יותר הנוער הישראלי, השוהה כאז לשם דווקא לימודים) ,ונוער זה רואה את צה״ל לגמרי
בא! ר אחר מאשר רואה אותו הנוער הישראלי.
פרסומים כאלה, ער כמה שלמדתי
לדעת, גרמו נזק בחוגים מסויימיס.
שמעון פרנקנפלד, ניו־יודק
המוראל שלי קיבל סחרחורת, בחיי.
עכשיו קראתי את הכתבה שלכם על סנן־
מישנה רותי טולצ׳ינסקי (העולם הזה ,)1335
ואני משתגע להתגייס בעוד שבוע, למרות
שיש לי עוד חצי שנה זמן. המוראל שלי
ממים מרקיע ים חקים.
עמוס ג ,.תל־אביב
הקורא עמוס בחיליהאוויר יצטרך לבחור
בין צוללת לבי! חיל־האוויר.

ראלי -לא לי!

לכתבה ״ראלי רע־לי״ שהופיעה במדור
הספורט (העולם הזה :)1336 ברצוננו להעיר,
שהמועצה הלאומית למניעת תאונות
לא נתבקשה לתת תמיכתה, מוסרית או
אחרת, למסע המטרה המאורגן על־ידי מועדון
המכוניות והסיירות בישראל. המועצה
לא שותפה במסע זה על־ידי מתכנניו, לא
בשלב הארגון ולא בשלבי הבצוע.
נ. תל־ניר, מזכיר כללי של
המועצה הלאומית למניעת תאונות,
יפו
מארגני הראלי מסרו לכתבת העולם הזר,
כי המועצה נתנה את חסותה למיבצע. הכתבת
לא נקטה באמצעי זהירות, לא בדקה
את האינפורמציה.

אורכה שד שלושה ימים

דנבק -מובנת !טיב
להתקדם?
כ ן, אבלאיך?
רכוש תעודת בגרות. תעודה
זו תפתח בפנין כל הדלתות :

רשות כניסה לשם לימודים, לכל
המוסדות להשכלה גבוהה.
סכויים מצוינים להתקדם בדרגה.
אפשרויות רבות לזכות בחופשות־לימודים.
אפשרות
כניסה לחברה המודרנית
והמשכילה .

תעודה נכספת זו תשיג בבי״ס תיכון
״ ר ( ן ״ (לימודי בקר)
אלנבי , 113 בכל יום בשעות לפנה״צ.

קצרנות

עברית
ו/או
אנגלית לומדים בהצלחה ב״אולפן גרג״
לפי שיטת גרג )08200 הקלה
תוך חודשיים, פעמיים בשבוע
תל־אביב ! ח. בר־קמא, רח׳ גורדון 4( 5עד 6אחה״צ)
חיפה: בית־הספר ״במעלה״ ,רח׳ שמריהו לוין 30

״ הע ולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלי תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משד, שהם בע״מ, ת׳׳א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי. המו״ל: העולם הזה בע״ם.

נא לשלוח לי בחזרה אח התמונה שהיתה
מצורפת למכתבי( .העולם
הזה .)1336 מה
אתם חושבים לכם.
שכל פעם שארצה
לכתוב לכם כמה
מלים, אני צריך לשלח
לכם תמונה?
אם התמונה שלי
לא תוחזר אלי תור
שלושה ימים, אתבע
אתכם למשפט!
א. מירון, נס־ציונה
חס וחלילה! אם
יואיל הקורא מירון
להמציא למערכת את
כתובתו המלאה, יומירון
חזר
לו דיוקנו.

חלום בכלא

שמחתי למצוא באחר הגליונות (העולם
הזה )1329 תשבץ שמהברו יושב בכלא צבאי.
הצלחתי לפתור אותו במהירות מדהימה
למרות טעויות הבחור ״הזעצער״ שלכם,
כיוון שאני עצמי השתחררתי משם לפני
שבועיים.
אני רק רוצה להגיר למחבר התשבץ ששיחק
לו המזל, כי אני קיבלתי חמישה
ימים נוספים על זה שהברחתי גליון אחד
שלכם. עד עכשיו אני זוכר שהיתה שם
כתבה על דליה ליגאסי מבאר־שבע. אר, לו
רק יכלה היא לדעת איזה חלומות נרקמו
שם אורותיה!
עמנואל גרג׳י, תל־אביב

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצדומיהם למכתבים.
העולם הזה 1338

^ 9פיקפק מישהו בבריאותו היסודית של העם הזה,
\ £ב טי ב תגובותיו האינסטינקטיביות או בכושרו לעשות
את המעשה הנכון ברגע הנכון —
אם חשש מישהו, בתום השנה ה־ 15 לעצמאותנו, כי
המוני ישראל שוב אינם מסוגלים לפעולה ספונטאנית,
טיבעית, צודקת ויעילה —

את האיש הזה רצו ללוות כדרכו האחרונה.

הרי באו המוני ירושלים, כעת הלווית הנשיא,
והעמידו אותו על טעותו.

אחרי 34 שעות רצופות של דיבורים על האיש הענו,
הפשוט, העממי, הם האמינו, בתמימותם הרבה, כי תיערך
לו הלוויה ענווה, פשוטה ועממית.

ובדויד בן־גוריון, על אי־נכונותו להשמיע קול עצמאי
בימי רצח ארלוזורוב, הסיזון ופרשת־לבון. הם הצטערו,
אך לא יכלו לשמור לו איבה או טינה.
לאיש הזה באו המוני ירושלים לחלוק כבוד אחרון.

הם הפרו את הסדרים שנקבעו מראש, סיכלו את דיקדוקי
הנוהג והנוהל, שמו לצחוק את היומרות המגוחכות של
הצמרת.
הם פרצו את שרשרות הסדרנים, סילקו את המחסומים
והשתלטו על ההלוויה.

י תעמולת״הרימום, שטירטרה במשך 34 שעות,
העלימה מאוזני ההמונים עובדה חשובה אחת:

בה לחי, המוני ירושלים. טוב עשיתם. הח זרתם
לכעלי-הספקות את האמונה כעתיד המדינה.

שאופיו
הפרטי של יצחק כן־צכי לא היה
אופייני למישטר אשר העניק לו -כניגוד
לרצונו -את כם־הנשיאות.

כל ישר־לב ובר־לבב בישראל יצדיע לכם.

ונם הנשיא המנוח, אילו קם מארונו כאותו
רגע, היה מחייך אליכם ולוחץ את ידי כל
אחד מכם.

ך• י הנה, במשך שלושים ושתיים שעות רצופות, מאז
הודיע לכם הרדיו כי יצחק בן־צבי הלך לעולמו,
הפליגו בשבחו באוזניכם.
רבים מדברי הרימום והפיאור גבלו בטעם רע. נדף מהם

ריח של פולחן־אישיות מפוברק, חסר־כנות וחסר־יושר.
רבים מן המרוממים והמפארים עשו את מלאכתם רמייה.
ותחת לצייר את דמותו האמיתית, האהודה, המלבבת, של
הנשיא המנוח, ציירו דמות סינטתית, כוזבת מעיקרה, של
מנהיג היסטורי, לוחם־שיחרור הירואי, איש־רוח גאוני.

טוב שיצחק בן־צבי לא יבול היה לשמוע
הכריס אלה. אילו שמעם, היתה נפשו נוקעת
מהם.
אולם גם גיבוב המליצות של מנגנון־התעמולה המקצועני
לא יכול היה לקבור תחתיו את אופיו האמיתי של היהודי
הטוב מפולטאבה. לעיני ההמונים, בעלי האינסטינקט הבלתי־טועה
בהערכת אישים, הצטייר בן־צבי האמיתי, שדמותו
ביצבצה גם בדברי־הרימום הרישמיים:
בן־צבי הענו, הפשוט, העממי, הבלתי־פורמלי.
בן־צבי שלא הרגיש בנוח בחברת דיפלומטים מלוטשים,
ענודי העיטורים, אך שנהנה בחברת בני־העם בשכונות
ירושלים.
בן־צבי שלא העלה על דעתו שהוא ״דגול מרבבה״ ,ושלא
התיימר מעולם להיות אלא אחד מן הרבבות.
בן־צבי שכלל לא רצה להיות נשיא, ושגם בתפקיד הנשיא
לא שייך את עצמו אל המעמד השליט החדש, לא לקח
חלק בחיי־החברה של הסנובה הממלכתית, לא השתתף
באורגיית שביעות־הרצון־העצמית של פקידים־בכירים ועשי־רים־מטעם.

בפי
שאמר ראש-הממשלה :״כאשר נבחר
להיות נשיא מדינת־ישראל, לא גבה לכו, לא
רמו עיניו״.

ת האיש הזה אהבו המוני ישראל הראשונה, ועוד
^ יותר המוני ישראל השניה. אותו חיבבו גם הוותיקים,
שאינם נוטים כל־כך להערצת־גיבורים. אותו העריכו אף
יריבים פוליטיים, שהצטערו על דבקותו המוחלטת במפלגה

וזאת היתה, כמוכן, טעות.

מישטר זה איננו ענו, איננו פשוט, איננו עממי.

להיפך, מאד להיפך: מישטר זה לוקה כשג־עון-הגדלות.
הוא
סובל מכל התסביכים המציינים, מאז ומעולם, את
אותם שהתעשרו במהירות רבה מדי, שעלו בסולם החברתי
בקצב מסחרר מדי.
לורד אנגלי יכול לשכוח, בשעת הצורך, שהוא
לורד. מיליונר מביודרוטשילד יכול להתנהג, לעיתים, כאחד
העם. אבל בנו של עגלון, שהיה עוד אתמול סגן־המזכיר

של אגודת פועלי המחט בעפולה, ושהנהו עכשיו שגריר
בעל ארמון־שרד, מכונית ונהג־במדים — זה אינו יכול
לשכוח לרגע את עליונותו על ההמונים.

לאנשים כאלה כאה הלווית הנשיא, קודם
כל, כהזדמנות מצויינת להפגין את ״מעמדם
החברתי״ הנעלה.

••כך, כאשר כונסו מיטב הביצועיסטים החלקלקים של
1המישטר כדי לתכנן את ההלוויה, כלל לא עלר^על דעתם
לקרוא להמונים להשתתף בטכס המוני לזכר הנשיא חובב־ההמונים
וחביב־ד,המונים.
תחת זאת תיכננו הפגנה מרהיבה של המעמד השליט,
לכל דרגותיו.

זו הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, התקבצו
יחד, כמעמד חגיגי אחד, בל מי שיש לו
חלק ונחלה כמישטר הזה, בל 2300 האיש
המהווים את ה ז׳זלנ 1£גמ 18״ ^ 81ז .£8

ולא סתם כונסו. המארגנים ישבו על המדוכה והקדישו
שעות ארוכות לליבון שאלות נוקבות. בפעם הראשונה
נקבע דירוגו המדוייק של כל אחד מן ה־ 2300 בתוך
המישטר עצמו. התחליף הישראלי למה שקרא פעם ביסמארק
הגרמני בשם ״הרבבה העליונה״.
מי חשוב ממי? המפקח הכללי של המישטרה, או חבר־כנסת
פשוט? אלוף צה״ל, או חבר הדירקטוריון של הקרן
הקיימת? ממלא־מקום יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית,
או נשיא של בית־משפט מחוזי? ראש־עירייה או סגן־שר?
ארונו של הנשיא המנוח — הענו, הפשוט, העממי —
נהפך כך ללא־בושה לסמל־המעמד, ל־ 1>01 מז. 81:31118 81

חשיבותו של אדם נקבעה על פי קירבתו או
ריחוקו מן הארון. המעמד ההכרתי נימדד,
מדידה מדוייקת, במטרים ובסנטימטרים.
ואילו להמונים ,״פשוטי העם״ בלשונו הרחמנית־זלזלנית
האופיינית של קול המישטר, קול־ישראל ,״יהודים של כל

ימות השנה״ ,נועד תפקיד של סטאטיסטים. עליהם היה
לעמוד בשקט על המדרכה, לאורך המסלול, ולהתפעל מן
המראה הנשגב של שליטיו (החיים כולם על חשבונו) ,העוברים
על פניו בסך.
כה אדישים היו המארגנים לרגשות ״פשוטי עם״ אלה,
עד כי לא טרחו אף להודיע להם מראש אם מותר להם
להצטרף לסוף השיירה הנוצצת, אחרי שחלפה על פניהם.
ההמונים נאלצו להניח כי גם זכות צנועה זו נשללה מהם.

^ מוני ירושלים הגיבו כפי שהיו צריכים להגיב.
( | הם חשו בעלבון הצורב. הם חשו בהשפלת כבוד הנשיא
המנוח. הם חשו גם בגיחוך כל הגישה, שביקשה לערוך
את הלווית יצחק־בן־צבי על פי המתכונת הנהוגה לגבי
הלוזית מלך בריטניה, מדינה הבנוייה עדיין כולה על הפרדת
גמורה בין ״מעמד עליון״ ו״מעמדות נמוכים״.
אלמנת הנשיא הרגישה בכך עוד יום לפני כן. אז ביקשו
הביצועיסטים הצעירים לסגור בפני האבלים ה״פשוטים״
את שערי בית־הנשיא, שהיו פתוחים בפני המבקרים
ה״פשוטים״ כל ימי חייו. הם רצו להעניק זכות־הכניסה,
באותו יום ג׳ לפני הצהריים, רק לנכבדים. אולם רחל
ינאיח סיכלה את המזימה, והודות לעקשנותה המבורכת
נפתחו השערים בפני כל.
כמובן, אפשר היה למנוע את התפרצות ההמונים גם
ביום ד׳ בעת ההלוויה. די היה בגיוס עשרת אלפים צנחנים
ושוטרים, מצויידים באלות וברובים מכודנים, ובחסימת כל
המסלול במחסומים סבוכים של גדרי־תיל.

הדבר לא נעשה — ואני מניח כי עתה נערכת חקירה
מדוקדקת כדי לגלות מי אשם בהזנחה זו.

תחת זאת נמסר המסלול לשמירתם של
אנשי־מילואים, שהם עצמם שייכים אל ״פשוטי
העם״ .קשה היה לדרוש מהם בי יעמדו כפני
התפרצות אחיהם, שסבלנותם האגדתית פקעה,
ושהפקיעו לעצמם את ההלוויה. רק הצנחנים,
במו ככל העולם, ניסו לעמוד כפני המוני
העם.

** ה שקרה באותם רגעים, מן הראוי שייזכר זמן רב.
101 כי היתר. לכך משמעות עמוקה, החורגת מתחומי המאורע
והמקום.
המוני ישראל התפרצו. הם ירדו מן המדרכה, והציפו את
הכביש שנועד לנכבדים. הם שטפו את המעמד השליט
המפואר, על דרגותיו ומערכותיו, והטביעו אותו בדייסה
אנושית גדולה.
במשך שעה אחת זו השתווה קיבוצניק מנירים להוד
מעלתו, סגן יושב־ראש הכנסת. כמו לפני עשרים שנה,
עמדו זה בצד זה חנווני ממחנה־יהודה ושר־המיסחר־והתעשיה,
ממש כאילו היו בני אותו מעמד. המזכיר הכללי של
ההסתדרות נדחף בין שני פועלים פשוטים בבגדי־עבודה
מרופטים.
פקידים, אלופים, שוליות, שגרירים, טוראים, שופטים־
עליונים, חברי־מושבים — הכל התערבבו בהמון אחד, עד
כי לא נודע עוד מיהו מי. מתי ניפגשו לאחרונה, שלא
משני עברי מיתרם חברתי?

אילו ראה זאת יצחק כן*צכי, היה נהנה.
אך גדולי המדינה לא נהנו.

אולי חשו כליכם, באופן אינסטינקטיבי, בי
מה שקרה אותה שעה ברחובות ירושלים יבול
לקרות, באחד הימים, כמדינה בולה?

תצפית

במדינה

כר הז כויו ת מ סו רו ת

* ממשלת ישראל תגיש לארצות־הכרית את הצעותיה ל*
גצי פיתרון המצר במרחב. יחד עם הסכמתה שלא לפלוש לירדן, תדרוש
ישראל ערבויות מסויימות, נגד הכיתור הערגי. היא תודיע לוושינגטון,
כי אין ד׳ בהבטחות בכתב או בעל־פה, אותן נתן נשיא ארצות־הברית, בדבר
הגנה על ישראל מפני התקפה ערבית. .הדרישה הממשית: ציוד צה״ל בנשק
אמריקאי חדיש — תוך כדי מתן אפשרות לארצות־הברית לפקח על השימוש
בנשק זה. בן־גוריון אף יהיה מוכן ל״הציע לארצותיהברית לשלוח יחידות,
על פי העקרון לפיו פועל כוח־החירום
של האו״ם, כדי לשמש חייץ ממשי ב ין
ישראל והערבים. הוא גם יציע שצי
ארצות־הברית בים התיכון יונחה להתערב
מיד נגד כל מיתקפה ערבית.

העם
רצת יום העצמאות
״אז עמדנו דום לזכר הנשיא היקר בן־צבי,
שהרגו אותו הגרמנים, וזה נקרא יום־השואה,
מפני שאז נפלו המון חיילים שלנו במל־חמת־השיחרור
והם היו גיבורים ולחמו נגד

<9הממשלה תנצל את המתיחות
שנוצרה עקב המשכר
כירדן, בדי להטיל מישים
חדשים. הדבר ייעשה כמעט מיד לאחר
מיפגן הנשק היקר של יום העצמאות,
תון הטעמת הצרכים הבטחוניים של
צה״ל. מאידן, ייתכן כי י־סתבר שרכי־שת
מטוסי מיראז׳ 3לא הכבידה על
תקציב המדינה, במלוא המחיר הנקוב.

• גברו פיצוייו של אהרון
כהן להשתחרר לפני תום ריצוי
מאסרו. אחת מנקודות־ההסכס בין

ראש הממשלה

מפא״ 0ומפ״ם, במיקרה שזו תבטיח
להצביע בעד מועמד מפא״יי לנשיאות,
נוגע למתן חנינה לכהן.

החבר הצעיר

6צפוי משכר על רקע חלוקת
כספי השנור למפלגות. גיז-
בר הסוכנות, אריה לייב פינקוס, הגיע
לכלל מסקנה, שיש לצמצם את החלק
המופרש מכספי המגבית היהודית המאוחדת
למען קרנות המפלגות בישראל.
הסכום המופרש עתה עולה על עשרה
מיליון דולאר לשנה, והוא מוצא עליז׳
המפלגות בעיקר לכיסוי גרעונות
העיתונים היומיים וכתבי־העת שלהן.
פינקוס יעלה שתי הצעות: להקטין את
הסכום; להמציא את ההקצבה החדשה
ישר ל״מוסדות הקונסטרוקטיביים״ של
המפלגות, שלכאורה למענם הופרש כל
הזמן כסף זה.

• ראש שירות התעסוקה
שד משרד העכורה, זלמן מיל־שטיין,
שנעצר כשעתו והושעה
מתפקידו, ואשר התיק נגדו
נסגר מחמת התיישנות העכירות
שיוחסו לו -לא ישוכ ל־ע
צו ד תו. הוא יתפטר, בהסכמת הוהלת
משרד העבודה.

• ייוודע לד כי כהתערצותו
האישית של שר הפנים, משה
חיים שפירא, הסכים היועץ
המשפטי לסגור תיק פלילי שנפתח
נגד אחד החברים הבולטים
במפד״ל, העומד כראש
מוסד חינוכי כשרון. בדיקה שיג-
רתית גילתה אי־סדרים בניהול מוסדו
והוצאת כספים בטענות שווא, וכן חש־כונות
מזוייפיס מכמה משרדים ממשלתיים.
הנימוק העיקרי: האיש לא נהנה
מעבירות אלה באופן אישי, אלא עשה
אותן רק למען המוסד.

@ אבא אבן יבקש ממפא״י
לשחררו מתפקידו בשר החי־נוף
והתרבות, אף כי יסכים
להמשיך לכהן כשר ללא תיק.
נימוקו: צרכי מכון וייצמן דורשים חלק
ניער מזמנו, בארץ ומחוצה לה, דבר
המגביל את יכולתו לטפל בבעיות הקשות
של החינוך.

הצעה ראנררבוה רוכר יצן ז \2בן־צבי ך״ר

9המוסד לביקורת של מפא״י יתבע מכמה ראשי עיריות,
חברי מפא״י, להסביר את מקור התעשרותם. הדחיפה ניתנה על-

ידי פירסומי העולם הזה, בדבר עסקי הקרקעות שנעשו בחסות ראשי ערים
•אלה.

• מוסד אחר, אליו יופנה חוד הביקורת של מרכז מפא״י :
דפוס המפלגה צתל״אכיב. עד היום מוסיפים לנהל את הדפוס כמה אנשים,
שהיו ידועים בעבר נתומכיו הנלהבים של פנחס לבון. לאחרונה הועלתה
הסברה, ני החוגים הפועלים בהשראת לבון מנצלים את עמדתם זו לקידום
פעילותם.

הנשיא בן־צבי ולזכר חללי צר,״ל. אירועי
פסח, יום־השואה, אבל הנשיא, יום העצמאות
והאחד במאי יצרו בליל סמיך של
גרמנים ואנגלים, תורכים וערבים, מיצרים
של פרעה ומצרים של ״עבדולנאצר״ .חוטר,שני
בכל הסיפורים: כולם רדפו, רודפים
וירדפו א.תנו; כולם רצו, רוצים וירצו להשמידנו.
דייסה
אחת. ספק אם דייסה זו׳ מחנכת
אדם ישראלי מאוזן, המכיר בערך מדינתו
— או רק מאסוכיסטים.
השנה היתר, הסכנה חמורה שבעתיים, אחרי
שממשלת ישראל רצחה בדם קר את יום־
העצמאות, ששימש בשנים קודמות כציר
מרכזי והזדקר מתוך ים החגים והתעניות.
ביטול חגיגיות העצמאות, בגלל תפיסה
מוטעית של נוהלי אבל לאומי * ,נתן
השבוע את אותותיו.
אפשר היה לסיים את אבל הנשיא ביום
הזכרון לחללי צד,״ל, לקיים למחרת היום
את יום־העצמאות במלואו ובמועדו. אפשר
היה גם לדחות את יום־ר,עצמאות בולו ליומיים,
לקיימו ביום האחד־במאי, בו מתבטלים
המוני ישראל ממילא. אך קיום יום־העצ־מאות
ללא חדוות־עצמאות, ועריכת מיצעד
צבאי ללא שימחה, גרמו לסיום עונת האירועים
ללא שיא בריא, בנימה עגומה של
אכזבה וחוסר־סיפוק.

האגגלים, בגטו וארשה, והיו שם גם הערבים,
ואחר־כך ראינו מיראז׳ים והחיילים צעדו

כך סיפר השבוע תלמיד היפאי. הוא לא
היד, יוצא־דופן: רבבות ילדי הגנים ותלמידי
כיתה א׳ בארץ היו מבולבלים לחלוטין
מסיפורי השואה, המאבק נגד הבריטים, יציאת
מצריים ומלחמת־ד,עצמאות, אליהם נוספו
פה ושם גם סיפורים על הסולידריות של
מעמד הפועלים הבינלאומי.
תוך שבוע אחד הם עמדו דום שלוש פעמים
— לזכר חללי השואה והמרד, לזכר

האלפים שהתקבצו סביב דויד בן־גוריון,
שעה שנשא את נאום־ההספד הרישמי על
ארונו של יצחק בן־צבי (ראה כתבה) ,לא
שמעו מילה מדבריו. אך לרוע מזלו של
ראש הממשלה שודר הנאום גם ברדיו —
ורבבות מאזרחי המדינה שמעו כל הגה
שיצא מפיו.
הם הקשיבו לאחד מנאומי־ההספד המוזרים
ביותר בתולדות המדינה. כי שתי
חמישיות מן הנאום הוקדשו לדויד בן־
גוריון עצמו. כשיצחק בן־צבי משמש בקושי
קולר לתלות בו את דברי־השבח העצמיים.
כדי להבליט את יהירותו עוד יותר,
הצטעצע ראש־הממשלה ולא דיבר על עצמו
בגוף ראשון, אלא בגוף שלישי, כמו יוליוס
קיפר. ראש־הממשלה בן ד,־ 76 יצר לעצמו
כינוי חדש :״החבר הצעיר״.
עלילות הגבורה. סיפר בן־גוריון, בין
השאר, על עלילותיו של עצמו:
״בגלל התפרצות מלחמת־העולם הראשונה,
חזר בן־צבי לירושלים, וכשראה שרוב
תושבי הארץ הם נתינים זרים יסד
ועד להתעתמנות, ופעל לטובת התאזרחות
היהודים הזרים, למען לא יגורשו מהארץ.
הוא, יחד עם חברו הצעיר פנה למפקד
התורכי של ירושלים, זכי ביי, בהצעה להקים
מיליציה יהודית אשר תגן על ירושלים,
במקרה של מלחמה, והצעתו נתקבלה
גמאל פשא, שהיה מפקד הצבאות העותונד
נים בחזית הדרומית ציווה לפרק את המיליציה,
והחל במסע דיכוי ועונשים נגד
התנועות הלאומיות באיזור זה — בקרב
ערבים ויהודים. כמה מנהיגים ערבים בבירות
נתלו על ידו; וזה היה עלול להיות גורלם
של מנהיגים יהודים בארץ המנהיגים
היהודים ניצלו בחייהם אבל לא בחופשתם.
״בן־צבי וחברו הצעיר נעצרו ונחקרו והושמו
במאסר בירושלים. בסטודנטים באוניברסיטה
תורכית הוקלו תנאי מאסרם,
ובמשך היום היו יכולים להתהלך חפשי
בסריא — בחצר בנייני־הממשלה, שבו היה
גם המאסר, ואף לקבל אורחים במשך
היום בישיבות אלה, שנתקיימו במאסר
הוחלט על־ידי שני האסירים, שאם תצא עליהם
גזירת גירוש ילכו לאמריקה— ,
ויארגנו תנועה חלוצית, ואם אמריקה תצטרף
לבעלי הברית למלחמה בגרמניה ובתורכיה
— יקימו לגיון יהודי בצבא האמריקאי
להילחם על כיבוש הארץ ושחרורה.
״ואומנם יצאה כעבור זמן־מה גזירת גירוש
על יצחק בן־צבי וחברו, והם הושבו
באוניה ההולכת למצריים, וכשבאו לאלכסנדריה
נאסרו על־ידי השלטונות הבריטיים
כנתינים אויבים, ושוב רק בהתערבות הקונסול
האמריקאי הוצאו לחופשי — ויצאו
לארצות־הברית.״
* בפניו הזהיר בשבוע שעבר העולם
הזד ,)1337( ,כעתון יחיד במדינה.
** בן־גוריון שכח לציין ני שיחרורו
באלכסנדריה ניקנה בכסף, על־ידי קרן פד־יון־שבויים
של מיצריים, הקונסול האמריקאי
סיפק רק ויזה.
העולם הזה 1338

]שהוצמדו אל דגלי חטיבות צה״ל, ביטאו את האבל על מות
]הנשיא במיצעד צה״ל תשכ״ג. האבל התבטא גם באי־התלוותן
של תזמורות אל הצוערים. מנגינות הלכת הושמעו דרך רמקולים, לאורן מסלול המיצעד.

נסים שחודים:

״והתכנית שבן־צבי וחברו קבעו במאסר
נתקיימה: בן־צבי וחברו הצעיר אירגנו
תנועת חלוץ בכל רחבי אמריקה וקנדה,
ולאחר שאמריקה נכנסה למלחמה — הקימו
יחד עם פנחס רוטנברג ז״ל גדודים יהודיים,
אבל לא בצבא האמריקאי, כפי שחשבו תחילה,
כי אמריקה לא נלחמה בתורכיה,
אלא בצבא הבריטי, לאחר שמשרד־מלחמה
הבריטי קיבל, אחר דיון ממושך במשך
ששה חדשים, שני התנאים שהציגו לו בך
צבי וחברו: שהגדוד יהיה כולו יהודי —
וילחם אך ורק בחזית הארצישראלית.
״שלש שנים שהה בן־צבי בארצות־הברית,
ומלבד פעולה צבורית ברוכה בארגון החלוץ
והקונגרס היהודי והלגיון היהודי — ,הקדיש
רוב זמנו לכתיבת ספר יסודי על א״י בעבר
ובהווה יחד עם חברו הצעיר. הספר היה
צריך להיות בן עשרה כרכים, אבל לאחר
הופעת הכרך הראשון — התנדבו שני המחברים
ללגיון׳ היהודי, ונשלחו לקנדה לאימונים
ראשונים, ואחר־כך לאנגליה, ולבסוף
למצריים, ובמדבר תל־אל־כביר נפגשו
עם המתנדבים הארצישראלים
גניכת הגדוד. כאשר מתאר בן־גוריון
את המנוח הדגול כצל של עצמו, בנאום־
הספד, הרי זה עניין של טעם רע בלבד.
ועל טעם וריח אין להתווכח. אך חובה
היא להתווכח על זיוף היסטורי.
יתכן שכל פרט מפרטי תיאורו מתאים,
פחות או יותר, לאמת. אך התיאור כולו
הוא שקר מוחלט, העובר את גבולות החוצפה.
כי בן־גוריון החסיר בו את העיקר,
שבלעדיו הופכים כל הפרטים לסילוף גמור.
מאות אלפי האזרחים הצעירים והעולים
החדשים שאינם יודעים את האמת, קיבלו מן
הנאום את הרושם כי הגדודים היהודיים
במלחמת העולם הראשונה הם פרי יצירתו
של בן־גוריון, בשיתוף עם יצחק בן־צבי.
אך חלקם של שניים אלה במיפעל זר, היה
צדדי, וחסר כל חשיבות.
הגדוד נולד בראשיהם של יוסף טרומי
פלדור וזאב ז׳בוטיינסקי, שבן־גוריון אף
לא הזכירם. אחרי שטרומפלדור הסכים
להקים ולהנהיג את גדוד מובילי־הפרדות,
שהשתתף במערכת גאליפולי, המשיך ז׳בו־טינסקי
לבדו במאבק בבריטניה, השיג לבסוף,
כמעט במו ידיו, את הסכמת משרד־הבטחון
הבריטי להקמת גדודים. בעוד שבן־
גוריון לא השתתף מעולם בקרבות, השתתף
ז׳בוטינסקי בפועל בכיבוש הארץ,
כחייל קרבי, בדרגת סגן.
גם בר״כוכבא. אחרי שבן־גוריון הפקיע
לעצמו את צה״ל ואת מלחמת־תש״ח,
את הפלמ״ח וההגנה והמאבק האנטי־בריטי,
הוא הפקיע עתה גם את הגדודים במלחמת־העולם
הראשונה. אם ימשיך כך, יגיע גם
למלחמת בר־כוכבא.
שום מחאה לא נשמעה השבוע בישראל
על סילוף זה. אף תנועת־החרות, שהיא
בך רך כלל רגישה מאד לעבר, לא פצחה
השבוע את פיה, אולי בגלל ממלכתיות
המעמד. היא הפרה את הודעתו של ז׳בו־טינסקי
עצמו :״לא אעמוד דום כאשר גנב
שר את התקווה ומרוקן בינתיים את כיסי.״

כאשר הסירה הכנסת, ברוב קולות הקואליציה,
את ההצעה שהועלתה במושב החירום
המיוחד, לערוך דיון בהתפטרות הממונה,
היו הכל בטוחים כי כבר למחרת היום ייערך
דיון מלא בפורום המתאים. בטחון זה
הסתמך על הבטחת דויד בן־גוריון, לקיים
דיון ממצה בוועדת השרים לענייני בטחון.
מאז עברו ארבעה שבועות, והודעה לא
זומנה לישיבה. במצב אחר, היה מתגבר
בלב שותפיו של דויד בן־גוריון החשש,
שהוא מנסה להתחמק מדיון, לקבוע עובדה
קיימת שאי־אפשר יהיה לשנותה. אך ביחס
למינוי הממונה, בטוחים השותפים כי
בן־גוריון לא יוכל להערים עליהם. שהרי
אחד מסעיפי ההסכם הקואליציוני קובע בפירוש,
כי את הממונה על שרותי־הבטחון
יכול ראש־הממשלה למנות אך ורק בהסכמתי
שותפיו לממשלה.
שרי אחדות־העבודה, שהצטערו על הסתלקות
״האיש הקטן״ ,אף ניסו לפרש סעיף
זה כמגביל את סמכות ראש־הממשלה לפטר
על דעת עצמו את הממונה. אך בן־
גוריון עמד על שלו: אומנם אינו יכול
למנות איש חדש לבדו, אך לפטר את
הממונה הישן — זו זכותו הבילעדית.
השינויים. שמו של ״האיש הקטן״ לא
ניתן לפירסום. אולם חוגים לא מעט ם מכירים
אותו, וזהותו אף פורסמה בכמה עתו־נים
זרים. כאשר הועלו שמות של מועמדים־
בכוח לרשת את מקומו, טבעי היה שלא
יזכו בשום פרסומת. אך מי שידע את שמו
של ״האיש הקטן״ ידע גם את שמותיהם
של המועמדים החדשים.
לשמות אלה הייתה משמעות רבה. כי
סביב עמדת־כוח חיונית זו נטוש קרב

חולפים על־פני בימת הנשיאות בחיפה, כשמפקריהס מצדיעים
לעבר מפקדי המיצעד. למרות החידושים בנשק שהוצג, כמו
מטוסי המיראז׳ והטילים האנטי־טאנקיים החדשים, היוו עדיין הטאנקים הגדולים אטרקציה.

הצנטורין],

חריף בין זקני מפא״י לבין בן־גוריון ופרס.
גולדה מאיר ולוי אשכול החשיבו את
תוצאות הקרב עד כדי כך, שלא היססו
לפנות אל אחדות־העבודה, בבקשה לכרות
עמה ברית גלויה נגד שמעון פרס בחזית

לאישיותם של המועמדים היתר, חשיבות
נוספת, בתחום המקצועי. כי כל אחד מהם
התאים לתפיסה מסוימת של מיבנה שרותי־הבטחון.
שירותים אלה מורכבים עתה מחמש
זרועות, הפועלות בתיאום לא־הדוק במיוחד.
ממונה חדש יביא עמו דעות משלו על
שילוב חמש הזרועות, ועל חלוקת שטחי־הפעולה
ביניהן.
ממלא־מקום הממונה, שנכנס לתפקיד למחרת
הסתלקות ״האיש הקטן״ ,נטל על עצמו
את התפקיד, אך הוא לא הכנים שינויים
יסודיים במיבנה השרותים, אולם אם יקבל
את המינוי סופית, משערים כי יכניס שינויים
מסויימים.
בלי זיקה כיתתית? מבין חצי-
תריסר השמות שהועלו בחוגים הפנימיים,
לא היתד, אף הצעה רשמית אחת. להיפך: כל
עוד לא נערך הבירור הממצה על סיבות
סילוקו של ״האיש הקטן״ ,אין גם אפשרות
להעלות הצעות רשמיות ביחס ליורשו.
כמה שרים, שנתבקשו לחוות את דעתם
על השמות שהועלו באופן בלתי־רשמי, לא
יכלו להשיב כל תשובה לעניין. הם יכלו
רק להביע השערות אישיות לגמרי, מאחר
וגם בתוך מפלגותיהם לא נערך כל דיון
בעניין זה .״קודם צריכים לקבור את פרשתי
ההתפטרות,״ סיכם אחד מהם ,״רק אחר כך
נוכל לדבר על היורש.״
בינתיים, התחזקה הדעה שדוזקא ממלא־מקום
הממונה, הפועל זמנית, הוא אשר יזכה

מינו הממונה
מי יהיה יורשו של ״האיש הקטן״ ,כממונה
על שרותי־הבטחון? שאלה זו מרתקת
את הצמרת הפוליטית של המדינה לא פחות
מן השאלה שנעשתה לפתע אקטואלית יותר:
מי ׳היה הנשיא הבא? (ראה עמודים 16־,)14
העולם חזה 1338

על במת־הכבוד נועד לציין את זכרו של הנשיא המנוח,
יצחק בן־צבי. מימין לכסא ניצב הגשיא־בפועל, קדיש לוז,
ומשמאלו ראש־חפנזשלה ואלוף פיקוד הצפון, אברהם יפה. הם צופים בפלוגת צנחנים.

הנסא השחור

במינוי הקבוע.
ישנן סברות כי עם כניסתו לתפקיד, הוא
יכניס שינויים למערך שרותי־ד,בטחון, שיבטיחו
כי השרותים יהיו חסרי זיקה פולי־טי־ת־כיתתית,
כך שהממונה לא יוכל למלא
שום תפקד במאבק הפנים־מפלגתי.
עתתות מעולה בניו־יודק
השואה לא היתה אפשרית, לולא שיתפה
המנהיגות היהודית באירופה פעולה עם הנאצים
— זו היתה המסקנה של סידרת-
מאמרים מבריקה של חנה ארנם, מדענית
יהודיתיגרמנית־אמריקאית (העולם הזה ,)1337
שהיכתה גלים בארצות־הברית.
׳תכן כי הדבר המפליא ביותר באותה
סידרה היה מקום פירסומה: בשבועון האמריקאי
ני ו יורקר. זהו שבועון הומוריסטי־למחצה,
המטפל לעיתים בבעיות רציניות
מאוד. פעם הקדיש את גליונו השלם לסיפור
אחד: ספרו של ג׳ון הרסי, הירושימה, על
תוצאות הפצצה הגרעינית הראשונה.
עתון כזה פונה לעילית האינטלקטואלית
באמריקה. עילית זו, בעיקרה, היא יהודית.
אם כן, איך העז העתון לפרסם סידרת־מאמרים
הפוגעת במנהיגות היהודית והציונית
— אותה מנהיגות השולטת כיום שלטון
מוחלט ביהודי אמריקה?
שואה הפוכה. יתכן כי העתון לא
הבין תחילה את אשר הוא עושה. אך חיש
מהר הוא הועמד על טעותו.
ככל שאופי הסידרה התבלט יותר, כן
גבר הלחץ היהודי הרישמי שהופעל על
ניו יורקו. הדבר נעשה מאחורי־ד,קלעים —
אך ביעילות רבה. עורכי ניו יורקו החלו
חוששים שמא יואשמו בפומבי כאנטי־שמים,
כשונאי־יהודים וכמשמיצי קורבנות השואה.
התביעה האולטימטיבית של המוסדות היהודיים:
על העתון לפרסם סידרת־מאמרים
שניה על השואה, שתשקף את נקודת־ההש־קפה
המנוגדת לזו של ארנט.
ניר יורקו ניכנע. בדרך של פשרה נימצא
גם האיש שיכתוב את הסידרה: העתונאי
היהודי אלי ויזל, מחברם של כמה רומאנים
על רקע השואה, שעבר בעצמו את מחנות-
המוות והמכהן עתה ככתב ידיעות אחרונות
באמריקה.
לאחרונה הגיע אלי ויזל השחרחר והמר־צין
ארצה. הוא לא סיפר לאיש את מטרת
בואו, עטף את עצמו בשתיקה עמוקה. הוא
הכין את סידרתו. אין זו מלאכה פשוטה —
כי לא קל להתחרות בסיגנונה המבריק ובתפיסתה
המעמיקה של חנה ארנט.

1קאמרי
ח סיג די ה

777א /א7177
ב י /א 7א ל /ב ס

המנוי

קיבלת חשבונך לחידוש המנוי, נא פרע
אותו בהקדם. עקב הביקוש לעיתון, לא
נוכל לאפשר כל משלוח ללאתשלום .

לשכר לימוד והוצאות מ חי ה ודיור
בכל מוסד לחינוך גבוה בארץ ובחו״ל.
כל לירה תוצמד למדד המחירים לצרכן
ותשא ריבית צמודה ומצטברת בשיעור של
״ 7 0/ופטורה ממם־הכנסה!
אתהתבחר את סכום החסכון החודשי.

* כספך תמיד לרשותך.
פתח עוד היום
החסכון לחינוך גבוה ב״גחלת״ בשבילך
(אם גילך עד 30 שנה) ,או למען ילדיך
או נבדיך, או ילדי קרוביך, האהובים
חשבון חסכון בתכנית

במדינה רדיו
חבש את המטמון
השבוע האחרון השתלם במיוחד לקול־ישראל,
משום שהיה זה הזמן היחיד בו
לא עלה הגל־הקל פרוטה. סוד ההצלחה הוא
פשוט: בשבוע האחרון, בגלל שבעת ימי
אבל־הנשיא, לא פעל הגל־הקל. היה זה
רווח נקי, לפי ההגיון של ההלצה הנושנה,
אודות היהודי המתלונן שחנותו גורמת לו
רק להפסדים .״אז ממה אתה חי?״ נשאל,
״מהשבת,״ השיב ,״בשבת תמיד סגור אצלי.״
תקוות
גדולות. זה התחיל בתוכניות
גדולות להקמת תחנת־שידור חדשה וחרישה
ביותר, אשר היתר, צריכה לבוא במקום
כל בנייני שרות־השידור הנוכחיים, הפזורים
בכל חלקי העיר, ואשר אינם הולמים
את צורכי אולפני השידור ומשרדי קול־ישראל.
נשארה
בעיה אחת: מהיכן לקחת את
הסכומים הנחוצים. עד כה לא הצהיר שום
דוד אמריקאי על נכונותו לבנות תחנת־שידור
במחיר קביעת לוח־כבוד ליד הכניסה,
אשר יספר בקצרה את תולדות חייו
של הנדבן.
הנהלת קול־ישראל מצאה פיתרון :״את
הכספים להקמת תחנת־השידור החדשה נשיג
בכוחות עצמנו,״ הצהירו .״נארגן שידורי־פירסומת,
אשר הכנסותיהם יוקדשו לקרן
מיוחדת למטרה זו.״
אמרו ועשו. הממשלה קיבלה בראשית
1960 החלטה מיוחדת בנידון. באפריל אותה
שנה בקע לראשונה מעל גלי־האתר האות
המוסיקלי של חמש ־חמש — השידור ה־פירסומי
הנסיוני הראשון בישראל. במהרה
הרחיב הגל־הקל את תוכניותיו: נוסף לשידור
בשעות אחרי־הצהרים פתח גם שידורי
בוקר וערב. כמעט כל התוכניות מן הסוג
הקל — כמוסיקה לריקודים, ותוכניות בידור
— העברו מקול־ישראל לגל־הקל.
מרגע זה נאלץ המאזין, שהשתוקק לשמוע
פיזמונים צרפתיים חדשים, או להנות מביצוע
של בני גודמן, לשלם עבור התענוג
— בשמיעת תוכניות פירסומיות של תנו־רי־נפט,
אבקות כביסה או סיגריות.
סיסמאות הפרסומת שהושמעו, היו ברוב
המקרים כל כך א נפנטליות, אם לא חסרות
טעם, שעוד לפני שנה השמיעה המועצה־הציבורית
אשר ליד קול־ישדאל את דברה
בענין זה, דרשה את חיסול •הגל-הקל נוכח
הרמה הנמוכה עד להביך של השידורים
הפירסומיים .״אין דבר,״ נענו אז ,״מאזין
הרדיו יחזיק מעמד איכשהו, העיקר הרוו־חים.
המטרה מקדשת את האמצעים.״
ואכן, המאזין החזיק מעמד. חרק בשיניו
לשמע סיסמאות כמו ״הופ — קניתי, הופ
— כיבסתי, הופ — גמרתי!״ או פניני חכמה
כמו ״פרידמן הוא פרידמן, מד, יש
לדבר?״ והתנחם במחשבה שבכך הוא שותף
למפעל הגדול של הקמת בניין עבור שרו־תי־ד,שידור
הלאומיים.
את האשליות פיזר סופית הדו״ח השנתי
של מבקר־המדינה. מסתבר, כי לא זו בלבד
שהשידורים המסחריים אינם נושאים רווחים,
אלא הם עולים בכסף רב.
רווחים אך לא הפסדים. אחרי שהחלה
פעילות הגל־הקל, לפני שלוש שנים,
אחרי תקופת נסיון של חצי־שנה, החליטה
הממשלה, להעביר את כל עיסקי השידור־המיסחרי
לידי פירמה פרטית. נוצרה חברת
רנ׳י בהשתתפות 50 אחוז הון אמריקאי, ו־
50 אחוז הון מקומי (הממשלה, בית־ההוצאה
של הארץ ועוד).
בין החברה וקול־ישראל נחתם הסכם,
לפיו קיבלה חברת רג׳י את הזכות הבילעדית
לשידורי הפירסומת המיסחרית, לתקופה של
עשר שנים. אותה חברה עצמה הבטיחה
לעצמה מונופול על שידורי הפירסומת ה־מיסחרית
בטלביזיה, ברגע שתקום.
בתמורה, התחייבה רג׳י להכניס לקרן הבניין
של קול־ישראל אחוז מסויים מרווחי
השידור המיסחרי. לפי האומדן, עמד סכום
זה להגיע בשנה החולפת ל־ 100 אלף לירות
לפחות.
התברר, כי ההסכם בין חברת רג׳י ווד
ממשלה נושא אופי משעשע ביותר: כי לפיו
זכאית החברה לחזחים ענקיים, אך אין היא
משתתפת בהפסדים. וההפסדים נתגלו כעצו־מים.
במשך שנה אחת הסתכם הגרעון בקרוב
לרבע מיליון לירות. הסכום כולו
כוסה על־ידי הממשלה, שחלקה בשותפות,
אגב, מגיע לחמישה אחוזים.
הפרט הפיקנטי ביותר בכל הסיפור הוא
(חמשו בעמוד )10

ץ!• יקרה מוז ר אירע בזמן האחרון
}ולאהוד אבריאל: בעת ובעונה אחת הופיע
שמו בשתי ידיעות. האחת היתה שיג־רתית,
נגעה לקנס־תנועה שאבריאל מיאן
לשלמו לבית־המשפט; השניה היתד, הרבה
יותר חשובה, רמזה על מינוי חדש המצפה
לאבריאל במנגנון הממשלה.
סיפור הקנס ראוי שיסופר, אולי מפני
שהוא מלמד משהו על הגבר בעל הפנים
המנומשות, הנושא בתואר סגן המנהל הכללי
של משרד החוץ.
הוא מתחיל בכך, שאהוד אבריאל החנה
את מכוניתו הפרטית ליד קפה חרמון,
ברחוב קרן־קיימת לישראל בירושלים. הוא
לא התחשב בתמרור, שקבע ברורות :״אין
חניה״ .התעלמות נפיצה למדי בין נהגים
מתעצלים.
אך עין החוק היתה פקוחה אותו בוקר,
באותו מקום. שוטר־תנועה רשם לו דו״ח,
הצמידו למגב מכוניתו, בתתו בידי בעל
המכונית ברירה לשלם קנס של חמש לירות,
או להופיע בפני שופט התנועה. אהוד
אבריאל התעלם משתי האפשרויות: הוא
לא שילם את הקנס, אף לא הופיע בפני
שופט התנועה משה מוסק. הוא יכול היה,
אמנם, להשיג דחיית המשפט, שכן היה
באותו יום ( 30 ביולי )1962 בסיור עם
נשיא המדינה באפריקה. הוא בחר להתעלם
מכך.
השופט אשר במיקרים המובאים לפניו
נוהג לראות אי־הופעה כהודאה״ הטיל על
אבריאל קנס 30 לירות, או עשרה ימי מאסר
תמורתן. מזכירות בית־המשפט אף שלחה
הודעה רשמית על כך לסגן המנהל של
משרד החוץ. אך גם מהודעה זו התעלם
אהוד אבריאל.
גלגלי הצדק המשיכו לטחון, בקצב האיטי
שלהם. משלא שולם הקנס, נשלחה הודעה,
למשטרת ירושלים, כי יש לעצור את אב־ריאל
לתקופה של עשרה ימים. אך המשטרה
לא רצתה אי־נעימויות. היא משכה
את העניין, פנתה למזכירתו של אבריאל,
נתנה לה שהות לשלוח מכתבים ולבקש
הסברים. עד שהשופט התרגז, איים שיתלונן
בפני שר המשפטים, כי המשטרה אינה מכבדת
את צווי בית־המשפט.
במכתב רשמי ביקשה מזכירותו של אברי־אל
״לסגור את התיק״ ,כאילו אפשר במ־דינת־חוק
לסגור תיק של בית־משפט, רק
מפני שהוא נוגע לאישיות חשובה. המשטרה
חזרה והסבירה למזכירה שאין כל
מוצא, פרט לתשלום מהיר של הקנס. כעבור
ימים אחדים התייצב מישהו בפני קופאי
בית־המשפט, שילם את שלושים הלירות
באיתור של שמונה חודשים, קיבל
קבלה הקובעת כי הסכום ״נתקבל מאת
משרד החוץ״.
כאשר התפרסם הדבר בעתונות, מיהר
גיזבר משרד החוץ להודיע, כי לא המשרד

שילם את הקנס :״אנחנו לא שילמנו ולא
משלמים קנס, אפילו בשביל הנהג של
שרת החוץ. אם יעשו לו רפורט, הוא עצמו
ישלם.״
נשארה, איפוא, תעלומה: מי שילם את
הקנס עבור אהוד אבריאל?

קשרים עם
האינטלי^נס
ך* עלומה זו היא אמנם פיקנטית, אולם
4 1היא אינה כה חשובה כמו התעלומה
השניה, הקשורה באהוד אבריאל:

מהו התפקיד שהוא עומד לרגלו?
ידוע,
כי לפני זמן קצר ביקש אבריאל
לעזוב את משרד החוץ. אולם גולדה מאיר,
המקיימת׳ עמו יחסים ידידותיים ואשר כלפיה
גילה נאמנות רבה, ביקשה ממנו לחזור בו
מבקשתו. הוא נשמע לה, אך יצא לחופשה

על אהוד אבדיאל, האיש שהכו מועמד לקבלתה שר מישדה דמה מאד במדינה
תוצאות. אולי מפני שהוא נשלח דווקא
לצ׳כוסלובאקיה — יצואן־הנשק מספר 1
של הגוש הקומוניסטי.
הוא אשר הסדיר את אספקת־הנשק החיונית
מצ׳כיה לגדודי ההגנה שיצאו לפעולת
נחשון, וליחידות צה״ל שנלחמו בשלוש
חזיתות תש״ח. אחרי קום המדינה מונה
שגרירה הראשון של ישראל בפראג, עבר
בצורה זו ממנגנון המחתרת למנגנון הדיפלומטי.
מפראג עבר לגור לבודאפשט ול־בוקארשט.

איטר החליט, כי בר־פעולתו
האמיתי הייב להיות כארץ, כקרב
המנגנון הגדול שנטל לידיו את
השלטון על המדינה.
צעירים מזהירים לא היו חסרים בארץ,
באותם ימים. אך כמעט כולם צמחו בשורות
הלוחמים, או אף שירתו עדיין בצבא.
אהוד אבריאל היה אחד המעטים שהתפתחו
במנגנון המינהלי. על כן היד, טבעי, שיג
ע במהרה אל נקודת־מפתח במנגנון זה,
בימים ששמעון פרס היה עדיין פקיד־רכש
ומשה דיין אלוף בצה״ל.
הוא התמנה מנהל כללי של משרד ראש
הממשלה, יכול להתגאות בעובדה שהוא היה
נער־החצר הראשון של דויד בן־גוריון.

התפקיד החדש •טהתפנה לא מזמן,
המצפה לו כנראה כעתיד הקרוב,
כלול אף הוא כמסגרת משרד
ראש הממשלה.

סקופים לצהרון

ארוכה, עד אשר יחליט סופית על דרכו.
הוא תלה על הקיר את הפראק של הדיפ־לומאם,
לבש את בגדי־העבודה וכובע־הטמבל
של טראקטוריסט במשקו הגלילי, נאות־מרדכי.

היתר, זו הפעם הראשונה שהוא הולך
בשדות, לאחר שירות במרומי הסולם
הפקידותי. הוא כבר עשה זאת לפני כשבע
שנים. אז התפרסם כבוס של עיירת־הפיתוח
קריית־שמונה, הסמוכה לקיבוצו. תחת חסותו
של אבריאל פותחו שם דפוסי השלטון
המפלגתי ביישובי־עולים, הנישען על לישכת
העבודה, מקורות־הפרנסה, המשטרה, מוס־מת
הממשלה וההסתדרות, וההפחדה. אירעו
שם הפגנות סוערות ומעצרים המוניים, שזיכו
את המקום בתואר ״מחנה הריכוז של
אהוד אבריאל״ (העולם הזה 977־.)976
היתד, זו הפעם הראשונה שנמתחה ביקורת
על אבריאל, שבשל נמשיו זכה לתואר
״ג׳ינג׳י חאן״ .עד אז היה ידוע רק כבי-
צועיסט — עוד לפני שנוצר המונח עצמו.
הקיבוצניק, שנולד למשפחה אמידה בוינה,
לפני 46 שנה, יכול היה תמיד להצביע

ועד ההצלה, שתפקידו היה להעביר ארצה
את אותם היהודים המעטים שהיו מצליחים
לברוח משטחי הכיבוש הנאצי.
אליו הגיע, ב־ , 1944 יהודי מסויים מאד,
שהצליח לצאת משטח הכיבוש הנאצי: יואל
בראנה שיצא בשליחות הימלר ואייכמן
לנהל משא ומתן עם יהדות העולם, על הצלת
מיליון יהודי הונגריה מהשמדה, בעיסקה
של ״סחורה תמורת דם — דם תמורת סחורה״.
הנאצים
היתנו בפירוש, כי אסור לבראנד
לעזוב את תורכיה הנייטראלית. אך אב־ריאל
שיכנע אותו לנסוע לארץ־ישראל, לפגישה
עם מנהיגי היישוב. הוא עלה יחד עמו
לרכבת שנסעה מאיסטנבול לסוריה ולארץ־
ישראל. אך בהגיע הרכבת לגבול סוריה, בה
שלטו האנגלים, נעלם לפתע אבריאל. במקומו
הופיעו אנשי האינטליג׳נס הבריטי,
שניגשו יישר לבראנד, עצרו אותו והובילו
אותו למעצר בקהיר, שם סוכלה תוכנית
ההצלה עוד לפני שניתן היה לערוך בה
דיון של ממש.
מאחר שהיה זה אינטרס מוצהר של

והיה בכך משום סגירת המעגל שנפרץ
י לפני עשר שנים, כאשר חדל אהוד אב־ריאל
לפתע לשמש מנהל כללי של משרד
ראש הממשלה, ובמקומו מונה צעיר אחר
מחצר בן־גוריון: טדי קולק.
מדוע הופסקה הכהונה החשובה? כלפי
חוץ הוסדר הדבר בכך, ששר האוצר לוי
אשכול זקוק לאישיות חזקה, שתעזור לו
להשתלט על החזית הכלכלית. על כן נאות
דויד בן־גוריון לוזתר על אהוד אבריאל,
לטובת אשכול, שלא מזמן ירש את משרד
האוצר מאליעזר קפלן המנוח.
הסיבה האמיתית נשמרה בסוד, ועד ה׳
יום יודעים אותה רק מתי מעט.

האמת: אהוד אכריאל סולק בבושת
פנים על־ידי דויד בן־גוריון
לאחר ששמע דו״ח פודי על אחת
מפעולותיו של אהוד אכריאל, מפי
״האיש הקטן״ ,הממונה על שירותי
הכטחון.
פעולה זו — יסודה היה דווקא בדאגה
מצד אבריאל לטובתו של בן־גוריון. באותה
תקופה עברו ימים קשים על ראש
הממשלה. היה זה אחרי חלוף השיכרון
הראשון של העצמאות, כאשר ד,מדינר, נאב־

סקופים, החל ידיעות אחרונות במסע רימום
של דויד בן־גוריון.

״האיש הקטן* מדווח
ך-הסדר נכנס לתוקפו, לשביעות ר!
1צונם של שני הצדדים. לא עבר כמעט
יום, מבלי שאהוד אבריאל ידאג שלידיעות
אחרונות תסופק כותרת חשובה. כתבי ד,צ־הרון
דיווחו באהדה לוהטת על כל מעשה
ממעשיו של ראש הממשלה.
יום אחד הופיעה כותרת מרעישה, לרוחב
העמוד הראשון. היא מסרה את ת כנו
המלא של מכתב אישי, אשר נשלח על־ידי
בן־גוריון לנשיא ברית־המועצות, ניקולאי
בולגאנין. מכיוון שהמכתב נכתב באותו
בוקר עצמו, זהבלדר שיצא למוסקבה נועד
למסור אותו לשגריר ישראל שם רק בע,ד
יומיים־שלושה, כדי שזה יעבירו לתעודתו
— נמצא כי הרום ם למדו על תוכן המכתב
בידיעות אחרונות לפני שידעו כלל על קיומו
של מכתב כזה.
בן־גוריון קפץ לשמים מרוב רוגזה. הוא
דרש בכל תוקף לגלות מי הדליף את תוכן
המכתב. אהוד אבריאל נקרא מיד אל בן־
גוריון, רגז אף הוא על הדליפה הגסה.
״אם אגלה את הפקידה שעשתה זאת,״
הבטיח ,״היא תעוף מכאן!״

אך אכריאל לא הצליח לגלות את
הפקידה, ודויד כן־גוריון לא ויתר
על הדרישה לגלות את מקור הדליפה.
הוא הזמין אליו את ״האיש
הקטן״ כככודו וכעצמו, הטיל עליו
את התפקיד, בהוסיפו כי עליו
לגלות את המדליף ככל מחיר.
כעבור ימים אחדים הופיע ״האיש
הקטן״ במשרד ראש הממשלה,
הסתגר עמו לשיחה בארבע-
עיניים. שם גילה לו, כי האיש
שמסר את תובן המכתב ל״ידי-
עות אחרונות״ היה אהוד אכריאל
עצמו.
בזאת חרץ אתי גורל אבריאל בחצר בן־
גוריון. כעבור שבועיים מצא אבריאל את
עצמו מנהל כללי של משרד האוצר, הרחק
ממעגל האינטריגות, תפיסת עמדות־הכוח
והמאבק על הירושה.

עצה לבן־גוריון

* וי אשכול לא היה זקוק לאהוד אב/ריאל.
על כן לא נמשכה כהונתו החדשה
זמן רב. הוא חזר למשקו, לקח את
קריית־שמונה תחת חסותו. אולם היה ברור,
כי אין זה סוף הולם לקאריירה כה מבטיחה.
בבחירות לכנסת השלישית נבחר כח״כי
מטעם מפא״י, התקרב שוב אל מרכז החיים
הפוליטיים.

.האיש הרוטו-חוזרל
על קאריירה ציונית לדוגמה.
עוד בגיל תשע הצטרף לתנועת־הנוער
החלוצית בלאו-וויס, וכאשר סופחה אוסטריה
לרייך הנאצי ב־ 1938 נימנה עם ראשי התנועה.
האב, ישראל איבראל, הצליח להימלט
עם רכושו ומשפחתו, עלה ארצה * .רק
אהוד מכל בני המשפחה נשאר בווינה,
לסדר את עלייתם של כמה מאות מחבריו
באירגון בלאו־וייס, איתם הגיע ארצה בדצמבר
,1939 לאחר שכבר פרצה המלחמה.
הוא התחתן כמעט מיד לאחר מכן, השתקע
בנאות־מרדכי — אך לא לזמן רב. כדרכם
של מנהיגים רבים של תנועות־נוער,
נקרא לשליחות מחוץ לקיבוץ. תחילה בהגנה,
בארץ; לאחר מכן לאיסטנבול, כחבר
* הודות לידיעתו המושלמת באנגלית
שימש מורה לאנגלית לקיסר חבש היילה
סילאסי, געת שחיה גולה בירושלים, במלחמת
העולם השניח,

הבריטים, ניראה פרק זה כאחד השחורים
והמוזרים בקאריירה של אבריאל. כאשר
התבררו פרטים אלה, תוך כדי מהלך משפטו
של ד״ר רודולף קאסטנר, אי־אפשר היה
שלא לשאול:

מה היו קשריו של אבריאל עם
האינטריג׳נס?

העפלה ורכש

*!יכל מקום, בדרגים גבוהים של שליחי
״המדינה בדרך״ ,נרשם אבריאל כשליח
לתפקידים מיוחדים. הוא היה אחד
ממארגני ההעפלה מאירופה, וכאשר פרצה
מלחמת העצמאות נשלח לקנות נשק עבור
הרכש. שליחים אחרים התלוננו עליו שהוא
לא התחשב בצרכיהם, אולם הוא השיג

קה בקליטת מאות׳ אלפי העולים החדשים,
וכשהצנע הכלכלי החמיר למראית עיין.
בפנים השתוללה אבטלה חמורה — ומחוץ
היה ברור כי אין לממשלה כל פתרון לבעיות
שלאחר המלחמה.
דויד בן־גוריון, שעד אז היה נערץ ללא
רבב, הפך להיות עסקן אשר מותר למתוח
עליו ביקורת — מצב שגרם משבר נפשי
חמור למנהיג הקשיש. כל העתונות כמעט
סיגלה לעצמה חופש ביקורת, ובעיקר הגדילו
לעשות שני עתוני הערב. אהוד אבריאל,
המנכ״ל הנאמן ונער־החצר מספר אחד, החליט
לעשות משהו בנידון.
הוא ידע כי לא בקלות יוכל לקנות את
עזריאל קרליבך, שהצליף אז בלי הרף במדיניות
הצנע של דוב יוסף. על כן ריכז
אבריאל את מאמציו לעבר ידיעות אחרונות,
שנאבק בכל כוחו כדי לפתוח לעצמו מקורות
אינפורמציה מהימנים, בצמרת השלטון. הוא
מצא אוזן קשבת. תמורת הבטחה למתן

אולם דויד בן־גוריון לא היה מוכן עדיין
לסלוח לו. מלבד זאת — כבר נתפס מקומו
על־ידי נערי־זוהר צעירים ומזהירים יותר.
כאשר התברר, כי אבריאל היה האיש שיעץ
ב־ 1953 לדויד בן־גוריון לפזר את הכנסת
ולהכריז על דיקטאטורה — נראו סיכוייו
קלושים עוד יותר לשוב ולתפוס עמדה פוליטית
חשובה.
על כן שוב עשה תפנית — חזרה לפראק
הדיפלומאטי.

אם אמנם יקבל את המינוי7חח8
דש, במחיצתו של בן־גוריון, יהיה
כבך משום הכנסת גורם חדש לכל
החישובים על מערך־הכוחות כקרב
מפא ״י ועל עמדות-הפוח שבל
צד מנסה לרכוש לעצמו.
אולם אין כל בטחון שאומנם יזכה למינוי
זה — נוכח הכוחות הפועלים נגדו.

ב ׳דייה
(המשך מעמוד )9
העובדה, שחלק הארי של גדעון זד, כוסה
מהסכום שהוקצב על־ידי הממשלה, כתוספת
לרווחי הגל־וזקל, עבור הקמת בניין שרות״
השידור.
מישטרה מדד הי בני א ד־ ם
שורת ג׳יפים של המשטרה פשטה על
יבניאל. אותה שעה היו הגברים עסוקים
בעבודות בשדה. נשים מבוהלות פתחו את
הדלתות בפני שוטרים חמושים, שהציגו
פקודות חיפוש. כמה מהנשים ניסו לעכב
בעד השוטרים, אולם ללא הועיל. הם פשטו
על החדרים, בדקו בארונות, חיטטו מתחת
למיטות, הפכו את ארגזי החפצים, הקישו
על הקירות והמרצפות, בנסיונם לאתר מקומות
מחבוא סודיים.
שוטר מצוייד במגמ״ק, מכשיר אלקטרוני
לגילוי מוקשים, עבר מבית לבית .״איפור,
מוחבא הנשק?״ הייתה השאלה ששאלו
השוטרים, ושעליה ניסו למצוא תשובה בעזרת
החיפושים המדוקדקים.
תיאור זה יכול היה להודת בשקט סיפור
ליום־ד,עצמאות, על חיפוש נשק שעורכת
המשטרה הבריטית. אלא שהשוטרים היו
לבושים במדי משטרת־ישראל, והחיפוש
נערך ביבניאל שבמדינת־ישראל, בערב חג
הפסח האחרון.
חיפושי המשטרה לא העלו דבר. אולם הם
הביאו להכרזת מלחמה בין משטרת טבריה
מצד אחד, לבין אנשי המושבה הגלילית
השלוה יבניאל .״אנחנו לא ננוח עד שאנשי
יבניאל לא ימסרו לידינו את כל מחסני
הנשק שברשותם!״ זעמו הקצינים הניסערים
של משטרת טבריה .״אנחנו לא ניכנע!״
הטיחו בחרון היבניאלים .״׳משטרת טבריה
מתיחסת אלינו כאילו אנחנו האו.א.ס. של

מדינת ישראל, כאילו המרד הקרוב במדינה
יפרוץ דווקא ביבניאל!״
הבריטים לא העזו. כדי להבין את
מהות הקרב הנטוש עתה בין יבניאל למשטרת
טבריה, יש לדעת את הרקע הכללי
של היחסים בין שני גופים אלה.
יבניאל, המושבה הותיקה ששמה אינו
ע־לד. מעולם לכותרות העתונים, מוחזקת
על־ידי רבים כשמורת־טבע, בר, שרד גזע
מיוחד של בני הארץ. היבניאלים, רובם
ילידי המקום, הם צברים חסונים, בעלי
שפמים מגודלים, ובעלי גאוה עצמית. לרובם
יש עבר עשיר של שירות בטחוני
בהגנה, בפלמ״ח ובצה״ל, והודה אפור של
אנשי עבודה שלוים וצנועים, שאינם מתעסקים
בפוליטיקה, והחיים בניתוק ממוקדי
הרתיחה של המדינה.
למרות שבתקופת המנדט היה ברור לבריטים
שזהו מרכז חשוב של ההגנה, הם
לא העזו מעולם לערוך בה חיפוש אחר נשק
וסליקים. לאחר המלחמה לא טרח איש
לאסוף את הנשק שבידי היבניאלים.
גברי המקום שמרו אקדחים, רובים ותת-
מקלעים, ששרדו בידם מתקופת שרותם ב־נוטרות
ובהגנה, ואליהם פיתחו יחס רגשי
עמוק. נשק זה שימש להם לצייד, ובעיקר
לצרכי הגנה אישית, שעה שיצאו לעבודתם
בשדות, באזור שהוא נקודת מעבר קבועה
של מסתננים ומבריחים, בין הירדן לגליל.
כדי להבהיר את יחסם הרגשי של היבני־אלים
לנשק, די לדלות אחד מאוצר האגדות
והסיפורים המקומי: היה זה בעת שחרור
טבריה. המחלקה של אנשי יבניאל, שמילאה
תפקיד מכריע בכבוש העיר, תפסה לפני
הכבוש משלט חשוב השולט על דרכי הגישה
לעיר. הסתבר כי במקום זה, שהיה מוקף
צמחיה גבוהה, אבד לאחד מהם, יעקב
מייזל, אקדחו האישי. למחרת הכיבוש יצאו
כל אנשי המחלקה, ובמשך יומיים ערכו

מ יה ו מי

חיפושים אחרי האקדח, עד שמצאוהו והחזירוהו
לבעליו.
המציץ היה מודיע. בתקופה המתוחה
של ,1955 כאשר רצחו מסתננים את ראובן
קודקין, מבני המקום, לא סמכו היבניאלים
על תג בה רשמית. הם נטלו את נשקם,
ארבו לילד,־לילד, על דרך מעבר המסתננים,
עד שלכדו את רוצחיו של קורקין.
עובדות אלה היו מתמיד כצנינים בעיני
קציני משטרת טבריה. מה עוד, שמאז
ומעולם שוררת איבה בין הטבריינים ליב־ניאלים.
הראשונים רואים ביבניאלץ! יחסנים
ואילו האחרונים מדברים בזלזול בטבריינים.
רק לפני כשנה החליט מישהו במשטרת
טבריה לשים קץ למצב זה, של עצמאות
צבאית, כביכול, של יבניאל. אולם במקום
לפתור את הבעייה בצורה ממלכתית, בדרך
של משא־ומתן, פתחה משטרת טבריה בסיד-
רת פעילות, לפיהן נראה באמת כאילו
הנשק שבידי היבניאלים מהודה סכנה לבטי
חון המדינה.
מודיע מיוחד, מתושב ה החדשים של
יבניאל, מי שהיה איש משטרת הסמים במצרים,
החל לרחרח אחרי הנשק שבידי
בחורי המקום, מסר אינפורמציה בתשלום,
למשטרה. לנער שנתפס בגניבת אופניים,
לשני אנשים שנתפסו בגניבת עגלת־חציר,
וליבניאלים אחרים שהסתבכו באיזו צורה
אחרת עם החוק, הבטיחו קציני משטרת
טבריה לבטל כל תהליכים נגדם, אם רק
ימסרו אינפורמציה על הנשק במקום.
אחד מנערי המקום נתפס כמה פעמים,
כשהוא מציץ לחדרים בהן התפשטו בחורות.
הוא נמסר למשטרה, אולם לא הובא
מעולם לדין. כשנתפס בפעם נוספת, והוכה
נמרצות על־ידי אחד מבחורי המקום, התברר
שאף הוא מודיע־נשק של המשטרה.
לת־שב מקומי אחר, שהתנגש במכוניתו
בעמוד חשמל, הבטיחה המשטרה לא להגישו
למשפט, אם ימסור לה שלושה רובים.

בישראל

כשגבר הלחץ של המשטרה, החליטו ה־יבניאלים
לשתף עמה פעולה. בפעולת איסוף
נאספו כשלושה תריסרי רובים, מהירה נמסרו למשטרה. אלא שקציני משטרת טבריה
לא שבעו רצון .״או שתמסרו את כל
הנשק שבידיכם, או שנשבור אותכם!״ אמה,
״יש לנו מספרים של כלי־נשק שלא נמסרו.״
״זאת דא טאנגאנייקה מלבד
גאותם ורגש, ת הזלזול שלהם כלפי הטבר־יינים,
היה עוד גורם אזר שעצר בעד ה־יבניאלים
מלמסור את כל הנשק שבידם
למשטרה. יבניאל אינה מוגדרת כישוב־ספר.
תושב מקומי, המבקש להחזיק נשק ברשיון,
מורשה להחזיק אקדח .״אבל כשאני יוצא
לשדה, בסביבה שהיא פרשת דרך למסתננים,
אני רוצה נשק שאני יכול לסמוך עליו.״
הקש ששבר את גב הגמל היויריות
שנורו באויר, בעקבות סכסוכי מרעה בין
יבניאלים לבדווים, שהובאו לבקעת יבניאל.
קצין משטרה טברייני, שרצה להוכיח סוף
סוף את עליונותו, הוציא צווי־חיפוש אצל
שופט־השלום הצפתי, פריץ גליק. שמועות
סיפרו כי שופט־השלום הטברייני, יעקב בר־זאב,
סרב להוציא את צווי־החיפוש המבוקשים.
אמר יבניאלי :״טוב עוד שהמשטרה
לא הלכת להוציא צו־חיפוש נגדנו אצל
שופט ערבי בנצרת!״ החיפושים לא העלו
דבר. הגברים שחזרו מהשדות, הבחינו בשוטרים,
הספיקו לזרוק את תת־המקלעים
שלהם לעשב הגבוה. אחד מהדמויות הבולטות
במקום, עמוס אברהמסון, שהאגדה המקומית
מספרת עליו, שכשהוא רוצה לתפוס
פרדה, הוא רץ אחריה עד שהיא
מתעייפת, בכה כילד למראה השוטרים המחפשים
בביתו.
״נכון שיש חוק,״ הסביר אחד היבניא־לים
,״אבל זאת בעיה עדינה שצריך לכתור
אותה בדרכי־נועם, ולא בהלשנות וחיפושים.
סוף־סוף החיפוש לא נערך בטאנגנאייקה,
אלא ביבניאל! המשטרה לא היתה מעיזה
לערוך חיפוש כזה בקיבוץ. אבל אצלנו
מעיזים, מפני שאנו לא שייכים לשום קבו־צת־לחץ!״
הסכסוך
הגלילי, שיכול היה להגיע לידי
התנגשות של ממש, הועבר עתה לטיפול
בדרג גב־ה, כששר־העבודה, יגאל אלון,
מתערב בו אישית. אלא שיחלפו דורות עד
שאנשי יבניאל ימחלו לטבריינים על הפגיעה
שפגעו בכבודם.
משפט שכון ממשרתי

העילית הישראלית נפגשת על־יד
ארון הנשיא הנפטר. למטה רואים

בתמונה שני גושים של היילים.
יותר למעלה: הקבוצה המבובדת

ך* אן ה גי ע ה, במשך 15 שנה, הדמוקראמיה הישראלית? על
^ איזו עילות מבוסס השלטון? מיהו מי בישראל? מי שייך להיי
לייף, ולאיזה נידבך בחברה הגבוהה?
תשובה לשאלות אלה ניתנה ערב יום העצמאות ה־ .15 בפעם
הראשונה חיברו ראשי הטכס הממלכתיים רשימה מדוייקת של סולם
המעמדות הממלכתיים והחברתיים בישראל.
רשימה זו, אחרי הוצאת בני משפחת הנשיא ועובדי ביתו,
שהשתתפו בהלוויה בגלל קירבתם למנוח, נותנת תמונה ברורה
וסדו״קת של מיהו מי — ואחרי מי הוא בא.
העילית מחולקת לשלושה סוגים עיקריים הבאים מיד אחרי נשיא
המדינה: הטובים ביותר, הטובים באמת, וסתם טובים. להלן רשימת
המוזמנים להלוויה, לפי דרגותיהם המדוייקות, במלואה.

רשימה א׳:

יו״ר הכנסת, ראש הממשלה, נשיא ביהמ״ש העליון, נשיא
ההסתדרות הציונית העולמית, הגב׳ וירה וייצמן, חברי הממשלה,
הרב הראשי לישראל, יו״ר ההנהלה הציונית, יו״ר הועד הפועל
הציוני.
הסגל הדיפלומטי, שופטי ביהמ״ש העליון, מבקר המדינה, נגיד
בנק ישר־אל, רמטכ״ל, סגני שרים, סגני יו״ר הכנסת.
ראשי דתות זרות, המפכ״ל, יו״ר הנהלת קרן היסוד, ראש
עירית ירושלים, ראשי סיעות הכנסת, גב׳ חנה שפרינצק, אלמנות
השרים שנפטרו .

של רשימה א /אחריה קבוצת
רשימה כ׳ ,ומצד שני רשימה ג/

• רשימה כ׳:
חברי כנסת, חברי הנהלת הסוכנות, שרים לשעבר.
נשיאות הועד הפועל הציוני, ראש עירית חיפה, נשיא האוניברסיטה,
חברי הנהלת קק״ל וקרן היסוד, היועץ המשפטי לממשלה.
נציגי או״ם וסיוע טכני, קונסולים שמדינותיהם אינן מיוצגות,
מנכ׳׳ל בנק לאומי לישראל, יו״ר אירגונים יהודיים עולמיים, עובדי
מדינה בדרגה ,1אלופים וניצבים, נשיאי ביהמ״ש המחוזיים, חברי
ביה״ד העליון ורבנים ראשיים של ירושלים, תל־אביב, חיפה.
חברי השומר, יו״ר מכון ויצמן, מנהל אוניברסיטה ת״א, נשיא
אוניברסיטה בר־אילן, סגן נשיא האוניברסיטה בר־אילן, סגן נשיא
האוניברסיטה העברית, סגן נשיא הטכניון.
נשיא התאחדות בעלי התעשיה, מזכיר מפא״י, ו?,די הועדה
המיעצת של בנק ישראל.

• רשימה ג׳:
ראשי כל יתר העיריות, ראשי מועצות מקומיות ואזוריות, עובדי
מדינה בכירים, אל״מים וניצבי משנה, מנהלי חברות ממשלתיות,
שופטים מחוזיים.
ראשי פקולטאות של האוניברסיטה העברית. פקידים בכירים של
המוסדות הלאומיים, חברי מועצת הרבנות הראשית, חברי הוועדה
המרכזת של הסתדרות העובדים, יו״ר התאחדות האכרים, סגני יו״ר
התאחדות בעלי התעשיה.
חברי מועצת עירית ירושלים, מנכ״ל הדסה, נציגי ארגונים ארציים.

דלת משרד הסוכנות ברחוב עליה בתל־אב
ב נפתחה ברעש ודויד אלמליח פרץ למשרד
.״אני רוצה דירה בבת־ים,״ צעק על
הפקיד חביב אבוטבול .״נמאס לי כבר לבוא
לכאן.״ כדי להוסיף לדבריו שיכנוע,
הנחית מכת אגרוף על זב כית השולחן, שהתנפצה
לרסיסים.
הבקשה התמדאה. דויד לא היה
דמות חדשה לעובדי משרד הסוכנות, אלא
שהפעם החליט: לשים קץ להתפרעויותיו.
המשטרה, שהוזמנה למקום, עצרה את דויד,
ולא ור שהואשם כחוק, שוחרר עד בירור
משפטו.
היטב ע הובא בפני שופט השלום חיים
נחמני. לאחר ששמע השופט את העדויות,
החל ט להרשיע את הנאשם, אולם רצה להסתפק
בקנס בלבד באם יבטיח לו דויד
כי שוב לא יחזור להתפרע.
אך דויד סירב. היתה לו דעה משלו בקשר
לזכויותיו .״אם הממשלה הביאה אותי
לארץ,״ אמר ,״היא צריכה גם לתת לי שיכון
בבת־ים.״ הוא הודיע לשופט כי באם
לא תתקבל בקשתו׳ — יחזור לסוכנות.
השופט החליט למלא את בקשתו של
דויד — אך בדרכו שלו. הוא נתן לו שיכון
ממשלתי למשך חודש ימים בבית־הכלא.
היסטוריה תודוו ה •הודית ו בו טני ק ה
מכון ויצמן, נסתבר, סובל מתודעה יהודית
מפותחת. לחוברת האחרונה של המוסד
— רחובות — צורף פתק מיוחד :״במאמרו
של פרופסור ד. יד לביא — צמחי רפואה —
נפלה טעות מצערת. במקום ההיסטוריון
היהודי המומר, יוסף בן־מתתיהו פלביום —
צריך להיות: ההיסטוריון יוסף בן־מתתיהו
פלביוס.״
כך מנע מכון ויצמן את סילוף הדים־
טוריה מבוטניקאים וחובבי צמחים בישראל.
אין ספק, שלולא התיקון החשוב היה
יוסף בן־מתתיהו מגיש תביעת פיצויים על
הוצאת דיבה ומעורר מחדש את השאלה:
מיהו יהודי?
העולם הזה 1558

הכובע ער ״.״
בטקס־ההספד, קילקלח הרוח. היא לא איפ־

שרה לשמוע אף מילה מדבריו של ראש־הממשלה,
והעיפה את כובעו, אשר הוחזר
למקומו על־יזי קצין־משטרה צבאית. המ״צ;
המשיך להחזיקז, במשן כל זמן הנאום.
ך רושלים, יום אבל, יום קבורת נשיאה
השני של מדינת ישראל.
מאז שעות הבוקר נושבת רוח קרה,
חודרת. השמיים מעוננים. לעיתים נוטפים
זרזיפי גשם חד, המצליף בפנים כסופת
חול .״אפילו השמיים מבכים את הנשיא,״
אומרת׳ זקנה.
על במה, מתחת לכיפת תכלת, עומד בודד
ארון תכלת־לבן. קפאו ללא ניע משמרות
הכבוד של הצבא והמשטרה. משני צידי
הארון עומדים שני חיילי הרבנות הצבאית
אומרים ללא הפסק תהילים. ליד זרי־הפרחים
— שורות נערות במדים. הרקע —
ענק הבטון והזכוכית, בנייני האומה.
בזרם לא־אכזב חולף על פני הארון
נהר האדם. ילדים ומבוגרים, נוער וזקנים,
מגבעות׳ שחורות וכיסוי־הראש הצחור של
הגזירות, כפיות בוהקות וגלימות כמרים
שחורות, כולם, כולם, כולם.

יהא כיתך פ תו *

*יכול האדם החל זורם עוד ביום ה־ק
דם, נמשך כמעט ללא הפסקה במשך
כל ליל אמש, וכל שעות היום. ביום מות
הנשיא, בשעה 6.00 בערב, הוצב הארון
מתחת לחופת התכלת, לפני בנייני האומה.
אולם בטרם ליוותה אותה למקום תהלוכת
האבל הצנועה, הספיקו כבר מאות ואלפים
לתת את הכבוד האחרון לנפטר, באולם הגדול
אשר בבית־הנשיא.
מלכתחילה נקבע כי הכניסה לבית־הנשיא
תותר רק לאישים רמי־מעלה: חברי הממשלה,
שגרירים, נשיאות הכנסת. את הריו־

1להח 1 1ך כפי שהוא משתקף מהחלונות הגבוהים של בנייני־האומה.
במרכז: ארונו של הנשיא המנוח מתחת לאפיריון. מצד
11 ^ 1111 14 11־•
שמאל נראים הנכבדים הניכללים ברשימות אל״ף ובי״ת. מצד ימין — רשימה גימ״ל.
ראה המתאימה נתן ראש הממשלה בכבודו
ובעצמו. ההיארארכיה של המלכות השלישית
עמדה לשלוט מן הרגע הראשון ועד
לערב יום המחרת, עד לסיום טקס הקבורה.
אולם כבר בשעה ,7.40 כאשר הודיע קול־ישראל,
באיחור של 35 דקות (בהן בקעו
מן המקלטים נעימות בידוריות למיניהן),
על מות הנשיא, החלו המוני ירושלים
׳להתקהל לפני בית־הנשיא. אותם המונים
ציפו בחרדה מאז כמה ערבים לחדשות
מערש הדתי, הקשיבו במתיחות להודעות
שירות־השידור. כי מן הבית הדומם לא
יצא איש כדי להודיע לאזרחים על מצב
בריאותו של נשיאם.
רק בשעות־הצהריים התנערה האלמנה מן
ההתאבנות בה שקעה מרגע מות הנשיא:
אחת ממאות התמונות אשר ניראו בחצר בנייני־האומה ביום ״אלה, הרוצים לתת כבוד אחרון, יכנסו
ההלוויה של נשיא המדינה המנוח. רבבות מבני הארץ חילקו לבית,״ הורתה .״בית־הנשיא מעילם לא
כבוד אחרון לנשיאם האהוב והנערץ. אבלם של ההמונים הרס את התיכנון הביורוקראטי. היה סגור בפני אנשים בחייו. בל יהיה

קינת אשה

נעול גם לאחר מותו,״ אמרה האלמנה.

״אהת, שתים, שלוש — גסיון״
* * רגעזה, ללא הפסק, חולף על פני
^והארון נהר־אדם. גם בבית הנשיא, ועתה
ליד בנייני האומה.
על קיר אבן קטן, מן הצד, יושבים יהודים
זקנים עם ספרי תפילה פתוחים בידיהם.
איש לא ציתה עליהם לבוא, ואיש אינו
מחליף אותם. חסידי כל הקהילות וכל סדרי
התפילה. הם באו, כי כך צית עליהם המצפון
והאמונה.
״אחת, שתיים, שלוש נסיו בוקע
הקול מן הרמקולים, וצורם בחריקת ברזל
על זכוכית, כמו צליל מזוייף במקהלת־האבל.
במדרגות
המובילות לבניני־האומה מטפסת

עברה ברחובות ירושליים, בצורה מרשימה.
אחרי הארון — קצין צה״ל נושא את כרית
המדליות של הנשיא. אחריו, מכונית הנשיא ריקה, אחריה, משפחת הנשיא וחברי הממשלה.

ההלוויה הרישמית

ההמונים המתפרצים

למטהן מנסים חיילי־מ

מדריך הקבוצה .״האדונים האלה ממהרים,
לאדונים האלה אין זמן.״
אחת, שתים, שלו ש ...נסיון

רשימה א׳ ,רשימה כ׳ ,רשי״מה ג׳
ך יסוי הרמקולים נמשך עד שעה שת!
ייט אחרי־הצהריים. בשעה שתיים ושלושים
לא פועל אפילו מיקרופון אחד. הרוח
הגוברת משעה לשעה שורקת ברמקולים
כמו סערה בים.
בין כה וכה אין מה לשמוע בינתיים.
הא ירחים המוזמנים החלו להופיע — בהתאם
להוראות המצורפות להזמנה. ואילו החשובים
ביותר, אלה שינאמו, יבואו רק
בעוד שעה.
הכל מתרחש לפי היארארכיה מוגדרת
בפרוטרוט של העולם הפקידותי. בחיי יום־
הת בראשו

ה*חו־ודווו

ניפגשו במסלול ההלווייח. בתמונה מימין: ביג׳י בראש
קבוצה קטנה של משתתפי ההלוויה הרישמית. בתמונת
משמאל: רבבות אנשים להס לא איפשרו ללוות את המת התאספו ברחובות הבירה.
קבוצת־ילדים. כעשרים או שלושים זאטוטים׳
בני שלוש וארבע. ארשת נפחדת,
עיניים קרועות לרווחה, בגדים שאינם מעידים
על שפע. מובילה אותם אשה קשישה,
שעיניה עוקבות כל הזמן בדאגה אחר בני-
טיפוחיה .״גן־ילדים רבקה,״ מסבירה ה־אשה
.״מקרית־שאול. איפה שהיתר, פעם
השכונה הערבית
״אחת, שתים, שלוש ...נסיון חוזר
הרמקול על המוטיב המזוייף שלו.
מפעם לפעם פורחים בתוך ההמון האפור
זרי־פרחים. שתי נערות, בחולצות תכלת של
מדי תלמידות תיכון, נושאות זר קטן, עטוף
סרט שחור, ועליו כתובת: הגימנסיה העברית
בירושלים. מן העבר השני של החבל,
המפריד את הזרם האנושי מבמת הארון ומ־משמר
הכבוד, מתקרב בצעד נוקשה צמד
חיילות, שגילן אינו עולה בהרבה על גיל
הגימנזיסטיות. הן מקבלות לידיהן את הזר,
מניחות אותו על מיתקן מיוחד, בקירבת
מקום. אשד, זקנה ממוצרארה מתיפחת בקול
קורע־לב, דמעות מתגלגלות בלחיים חרושי-
קמטים, ידיים מושטות בכיוון הארון.
אחת, שתים, שלוש נסיון
״בחור, אולי מותר לגשת לארון? רק

לרגע אחד פונה איש קטן. בעל זקן־
שיבה, בקאפטן ישן ומגבעת מהוהה, לחייל
השומר על המעבר.
״לא, אי־אפשר,״ עונה החייל .״אסור.
ואתה, אבא, היית קרוב אליו?״
״כן, הייתי קרוב אליו,״ אומר הזקן.
״כשהוא היה יושב־ראש הוזעד־הלאומי, הייתי
אני שמש אצלו. נשאתי את המכתבים
שלו. לפני שתים־עשרה שנה, כאשר בחרו
בו לראשונה, באתי אליו, לביתו. צילצלתי
בדלת והוא פתח לי, .כנס, צ׳צ׳יק,׳ אמר
מיד. הסברתי לו שבאתי, כי למחרת הרי
אי־אפשר היה לבוא אליו, .איני מאמין שיבחרו
בי,׳ אמר יצחק, .זה סימן טוב,׳
אמרתי לו אז, ,סימן טוב.׳ אחר־כך הוא הגיש
לי תה ושעה שלמד, ישבנו ככה, ביחד
נו, ועכשיו רציתי לגשת רק לרגע ולנגוע
בארון, כדי להיפרד ממנו. אי־אפשר
חבל אברהם צ׳יצ׳יק מתרחק, כשזקנו
רוטט בצורה מעוררת רחמים .״חבל

אחת, שתים, שלוש ...נסיון
בכניסה לרחבה נעצרת קבוצת תיירים.
״ניכנס ככניסה צדדית. אנחנו מוכרחים לע־כור
יותר מהר,״ מקכיר לאחד הסדרנים

יום קל המפורר הציבור, עכשיו חבלים,
צורת ה
וצבעיה!
רשי לארון.
שרים, המשפט העולמי
רשי מופרדת הסרטיס שרים
מפא״י,
ברסיטא
רשי ללא ש
דים בג
טים־מח עולם טובים,
מההלוויה הרישמית אשר בה היו צריכים להשתתף 2300 שון,
איש. נישארו בגי־המשפחה וחלק מחברי״הממשלה. כל מסע ו
הסגל הדיפלותאטי, שרים וחברי־כנסת התפזרו בהמון המנותק על ידי הצנחנים. אינו

הראש המנותק
האחרים

רואים לעצוד את המבוי

מאושרים כי ניתן להם בכלל לראית, ולוא
גם במבט חטוף ומרחוק, את העילית הנבחרת.
גם עבורם יש חבלים, אבל הם
רחוקים מבנייני האומה, מתוחים לאורך
רחובות ירושלים.
רשימה א׳ — הם מגיעים בכבוד ובהדר,
מוגנים בחליפות כהות, וארשת של אבל
כבד. מסתדרים בשורות, לפי הוראות הממו־נר,
על הטקס. מברכים זה את זה לשלום
בכובד ראש, ללא חיוכים מצויים. החיוך
המצוי לא מתאים הפעם. מתכווצים נוכח
משבי־הרוח הקרה, בלתי מוגנים, חשופ ם
לקהל ולרוח.
רשימה ב׳ — בהמון, הדח־ס כמו בזירה
צרה, המצב טוב בהרבה. חליפה שחורה
אינה חובה, ואף לא ארשת אבל מודבקת
דרך־קבע. כאן מיטיבים כולם להכיר את
כולם. מרגישים כמו במיסדרונות הכנסת.
משוחחים בחצי־קול, וכנושאי השיחה משמשים
אלה מרשימה אי, שמעבר לחבל המתוח.
רשימה ב׳ תופסת ונסערת מן הרכילויות
החדשות שבחדשות.
״הזקן החלים להיפטר מגולדה ומשפירא.
זה כבר מוחלט!״
״אבל למה משפירא?״
״ברור, עמד קרוב מדי ללבון.״
״אשכול ילך אתם. אשכול לא יישאר
לבד עם פרס
״אז שילך. הזקן יעשה הכל כדי להכריע
בעניין לפני שילך בעצמו.״
לעתים נוצר מגע בין שתי הרשימות.
מהעבר ההוא של החבל מופיע שמעון
פרס, בלוויית יוסף נחמיאס. ניגש לגבול.
מברך לשלום אנשים סוג ב׳ ,מושיט את
היד מעל לחבל המפריד. שמעון פרס —
חסיד הדמוקרטיה הפקידותית, מפגין התנגדות
לאוליגרכיה האריסטוקרטית.
בשטח העילית מופיע אחד השרים לשעבר.
מיד ניגש אליו קצין המשמר, מסביר
משהו, מצביע על מקום המוזמנים

התחילה ברגע שההמון המתפרץ כמעט והטביע בתוכו את ראש־המיזשלה
דויד בן־גוריון. ההלוויה קיבלה כוננות של מבצע צבאי מתוכנן, אשר
]נמד הרמטכ״ל רב־אלוף צבי צור. המיבצע הסתיים בכשלון גמור עקב התפרצותם של המוני ירושלים.

ן פה נגדית

בתוך הקבר

רגעים אחרונים לפני סתימת הגולל על נשיא המדינה
המונח. איש יחידת חברת קדישא של הרבנות הצבאית
מניח לוחות שייש על הארון. ההלוויה נסתיימה בהר המנוחות, שס ניקבר הנשיא לפי רצונו.

מרשימה ב׳ .השר־לשעבר ישראל ברזילי
מתזזכח בלהיטות. הקצין לא מודתר, מצביע
על סרט אבל הצמוד לדש המעיל: סוג
ב׳ .השר לשעבר מסיר את הסרט, מתערב
בין שורות העילית של רשימה א׳.

שתי דקות דומיה
ן * קו תמספר לפני השעה היעודה
1־מופיעה משפחת הנשיא. אשד, חיודרת
בשחורים, שרגליה אינן נושאות אותה,
והיא נתמכת על־ידי בנה ושלישו של המנוח.
לרגע פוסק ארון התכלת־לבן מלהיות
מוצג סתמי, לרגע נשב אבל של אמת.
אולם רק לרגע. מיד לאחר מכן מופיע
ראש־הממשלה והשרים. מסתדרים בקבוצה
נפרדת. הפרוטוקול הדיפלומטי, ששותק לרגע
עם הופעת האלמנה, פועל שוב.
השעה שלוש ושלושים. אי־שם, מרחוק,
נשמעת צפירה ממושכת. אליה מצטרפת
שניה, שלישית, רביעית. כל המישטח נאלם
דום. כל המדינה נאלמה דום. לשתי דקות
אין סיוזגים. כל המדינה מאוחדת בדממה
הגדולה. נאלם דום משמר הכבוד ליד ארון
הנשיא. בישובים רחוקים נעמדו דום נערו־נים
בני חמש.
הצפירות נמוגות. מעל למישטח נישאת
איוזשה קלה, כעין אנחת רווחה ,״אמור
לשמע ין פרס כשעומדים דום, שולפים את
הידיים מן הכיס,״ אומר מישהו מקבוצת
העתונאים, העומדת בסמוך לקורפוס הדיפלומטי,
בהנמכת קול.
על הבמה דויד בן־גוריון. הרמקולים
ניחרים וצרודים. הרוח נושאת מלים בודדות,
קרעי משפטים .״אנחנו מלווים למנוחת
עולמים את בחיר העם ואהובו, נאמן בית־ישראל
לכל שבטיו ועדותיו בכל

4לתפוס את כל סולם החשיבות,
!ומפוזר בין מאות,בנייני הממשלה,
]הרשויות המקומיות והמפלגתיות.
לכוסו כולם במקום אחד, חולקו ב־
:משמרות שוטרים וצבא, סווגו לפי
זמנוית וגודלן ואפילו בעזרת צורתם
של סרטי האבל.
!ה א׳ — י שטח נרחב עם גישר,
הממשלה, נשיאות הכנסת, סגני,קורפוס
הדיפלומטי, שופטי בית־העליון,
הנהלת הקונגרס היהודי
עילית שבעילית.
זה כ׳ — מצטופפת בסמוך, אולם
מן הקודמת בחבל עבה ובצבע
חברי כנסת, חברי הנהלת הסוכנות,
שעבר, פקידים בדרגה ,1מזכיר
־.ועד־הפועל הציוני, הנהלות ד,אוני-

8ד! ג׳ — ממוקמת לגמרי בצד,
1נקודת מגע עם ה״היי־לייף״ .פקידים,
ראשי רשויות מקומיות, שוס־ויים,
קצינים בכירים.
המחולק בחבלים עבים. מקומות
פחות טובים וגרועים. המקום הרא־הודות
להתקפה מאורגנת, ומצליחיס להרחיק את קהנזונים.
שני והשלישי בסולם הדרגות של
שרשרת צבאית מונעת את ההמון מלהתקרב לראש מסע ההלוויה.
:ללווים. מה שנמצא מאחורי המישטח
נחשב. המוני העם, שצריכים להיות בצדדים מגינים על הן ינבדיס שורות׳^ל צנחנים ושוטרים צבאיים. תישדורות משדה־הקרב מעברות באלחוט.

הצנחנים משתלטים

שמגעת העין, על גגות הסביבה, מרפסות,
חומות — אלפים, אלפי ראשים. העם נפרד
מנשיאו.
הארון, שד,־רד מן הבמה, נישא על כתפי
קציני צבא ומשטרה בכירים. אחריו בני
המשפחה, אחריהם הממשלה וד,קורפוס הדיפלומטי.
ואחריהם כל יתרת רשימה א׳ —
כשלוש מאות איש. אחריהם רשימה ב׳ —
אלפי נבחרים סוג ב׳ .ולבסוף — רשימה ג—
עוד אלף לפי סדר החשיבות. ביחד —
אלפיים שלוש מאות. העם מלווה את נשיאו.

התמוטטות ההירארכיה
פי אותו הסדר עצמו עמד מסע
/ההלוויה להגיע עד בית־הכנסת ישורון.
במשך כל שעות היום שידר קול־ישראל
את סדר צעידת המלווים, כשהוא
מועיד לעשרות אלפי האזרחים, שנקהלו
ברחובות ירושלים, תפקיד של צופים סבילים
בלבד. כדי להבטיח את שמירת הסדר
בקהל, גוייסו אלף חיילי מילואים. ההלוויה
הפכה למיבצע צבאי. תפקיד המשטרה הוגבל
להסדרת ענייני־התנועה בלבד.
אולם כל א תו הסדר, שעל קביעתו שקדו
שבועות, התמוטט ברגע אחד. קרה מה
שחייב היה לקרות: הרחוב לא רצה לוויה
עם סוג א׳ ,ב׳ ו־ג׳ ,אשר פרטיה עובדו
בדממת משרדי הצמרת.
זה התחיל ברגע בו יצא מסע הלוויה
מן השערים הסגורים של בנייני האומה.
(המשך בעמוד )18

הייתה קרגט הקשה של
משפחת הוניפטר.
האלמ־למ
מנה,
הנכדות והאח, שולחים מבט אחרון

הפרידה

מי ראוי להיות נשיא המדינה?׳ מה סיכוייו עול דווי? מדוע רוצה בן־גוויון בגולדה?

הנשיא מת
**י יהיה הנשיא השלישי? השבוע רי־
?3חפו עשרות שמות בחלל המדינה, כמו
טילים בלתי־מונחים. כימעט ולא היה שם,
סביר ובלתי־סביר, שלא הופרח בידיעה זו
או אחרת, שלא נמצאו לו מליצי־יושר,

האופייני לאווירה הישראלית בשנת
<53ע 1היה זה: איש לא שאל
״מי ראוי להיות נשיא־המדינהז״
השאלה הכללית היתה :״מי יהיה
נשיא המדינה ז ״

כי ההנחה הכללית היתד, שדויד בן־
בנשיא וימנה אותו,
גוריון לבדו יבחר
כראות עיניו. לאזרחים לא נותר אלא להשתעשע
בניחושים לגבי זהות האיש המאושר,
שהפור יפול עליו.
לכאורה היה זה תמוה. הנשיא הוא סמל
המדינה. כל אזרח חייב לאהבו, להעריצו,
לכבדו — בתור דמות המגלמת את האחדות
הלאומית, את הזהות הממלכתית, ללא זיקה
מפלגתית או סיעתית.
הנשיא עומד
מעל למפלגות. אם
כן, מה פשר הלא־איכפתיות
הכללית
לגבי זהותו?
מוזרה עוד יותר
עמדת המפלגות. ל־מפא״י
יש רק שליש
הקולות בכנסת. שליש
זה השתלט על
כל עמדות הייצוג והכוח
במדינה, מבלי
להותיר אף שריד דורי וזכר למפלגה אחרת
אחרת כלשהי. האדם הלא־מפא״יי היחיד
התופס כיום עמדה כלשהי בשולי הצמרת
הוא מבקר המדינה המפד״לי.
אם כן, מדוע מניחים ראשי־המפלגות את
היוזמה הבלעדית בידי ראש־מפא״י? מרוע
לא נעשה אף נסיון רציני כלשהו לגבש
חזית אחידה לבחירת אישיות לאומית, בלתי־מפלגתית?
אילו
נעשה הדבר — מי המועמד הנכון?

יקבע1

איזה עקרון
ן 1פני שאפשר^דו^באישיפ^ש

/לדון בעקרונות. לפי איזה עקרון יש
לבחור במועמד לנשיאות?
תיתכנה כמה גישות שונות. בין השאר:
• הגישה החיובית: יש לבחור
כנשיא את האדם המכובד והנערץ ביותר
במדינה ובעולם, שבחירתו תעלה את קרן
המדינה •
הגישה השרירית: יש לבחור
באדם שאינו קשור במפלגת השלטון, שימנע
את הפיכתה הסופית של מישרת־הנשיאות
׳ למחלקת־מישנה במישרד ראש־הממשלה, ו־ש
ש לו סיכוי לזכות לרוב בכנסת.
• הגישה השדידית־קיצונית: מאחר
שאין סיכוי לבחירת נשיא בלתי-
מפא״יי, יש לפחות לדאוג שייבחר מפא״יניק
שאינו קשור בסיעה הבטחוניסטית.
• הגישה העדתית: יש לבחור במועמד
מבני עדות־המזרח, כדי לאזן במיק־צחי
את המצב הרה־הסכנות, בו מסורות כל
עמדות השלטון לאשכנזים טהורים.
כנגד כל הגישות האפשריות האלה עומדת
הגישה של דויד בן־גוריון (ונערי חצרו):

הגישה הבטחוגיסטית: יש לבחור
במועמד שיוסיף לרקוד לפי חלילו
של דויד בן־גוריון ויורשי־עצרו.

המועמד הטבעי

^ יל* נתקבלה הגישה הראשונה, כימ־
>ר*עט ואין ספק מי היה ניבחר לנשיא
השלישי של מדינת־ישראל.

שמו: פרופסור מארטין בדבר.

באמריקה מתפרסמת מדי שנה רשימה של
״מאה האנשים הגדולים ביותר בעולם״.
בובר הוא אחד משני הישראלים המופיעים
בה דרך קבע — והוא הופיע בה זמן רב
לפני בן־גוריון.
אין ישראלי בעל שם כמו הפרופסור
המזוקן מטלביה. הוא נערץ כאחד מקומץ

הפילוסופים הגדולים בני־ימינו, עמיתו שווה־המעמד
של ברטראנד ראסל. שמו אהוב
במיוחד בחוגים ההומאניסטיים, שהם ידידיה
המסורתיים של ישראל.

בחירת איש כמו בובר היתה
עוזרת לטיטטש את הרושם שנתקבל
בשנים האחרונות, כאילו ישראל
החדשה היא מדינה מיליטריסטית,
תוקפנית, לאומנית־קי־צונית,
פלתי־דוופשית.
דעותיו המתקדמות של בובר אינן צריכות
להפריע, כי בובר ידוע כאדם לויאלי,
ואם יקבל על עצמו את המישרה בשם העם,
ברור כי לא ינצלה בניגוד לכוונות החוקה
הבלתי־כתובה של ישראל.
למרבה הצער, אין סיכוי רב כי יכריע
רישראל השיקול החיובי. השיקול השליייי
חשוב הרבה יותר.

הכל אמת -ולא אמת
ך* ויד כן״גוריון הודיע :״עד תום שב

עת ימי האבל אין מקום לדבר על מועמד.״
היד, זה, לכאורה, מחודד, של נימוס.

אך מאחורי הגינונים עמדה פרוזאית:
לא קל לבן־גוריון להעלות
עתה שם שיתקבל על דעת מפא״י
כולה, כמועמד המפלגה לנשיאות.

זאת ידע בן־גוריון גם לפני ששה חדשים,
כאשר התחנן יצחק בן־צבי לשחררו
מן התפקיד, עם תום מועד כהונתו השנייה.
אז שיכנע את בן־צבי, דחה את ההכרעות
בתוך מפא״י לחצי־שנה. אולם עתה יכול
היה לדחות את ההכרעה לזמן קצר מאד.
כי לפי חוק כהונת הנשיא חייבת הכנסת
לבחור בנשיא חדש תוך 30 יום מפטירת
בן־צבי. בנתיים החלו כמה ממקורביו של
בן־גוריון בסינון שמות של מועמדים, כשהם
עוקבים בדריכות אחרי התגובות הן בתוך
מפא״י, הן ביתר מפלגות הקואליציה.
שמועה אחת היפנתה את החוד לעבר הר
הכרמל .״הרמטכל-לשעבר יעקב דורי הוא
המועמד הבטוח ביותר,״ ידעו לספר, יומיים
לאחר הלווית הנשיא, ג׳רוסלם פוסט ונזעריב,
שני עתונים השוא־בים
את ידיעותיהם
ממשרד ראש־הממש־לה.
אותה
שער, הילכה
בתוך מרכז מפא״י
שמועה, כי המועמד
הוא זלמן שזר, הרצוי
גם לדויד בן־
גוריון. שמועה שלישית
התעקשה להפוך
את ממלא־מקום
הנשיא, קדיש לוז,
לנשיא קבוע. גולו אישים בצמרת מ־פא״י,
שנשאלו על
השמועות, עמדו נבוכים .״הכל אמת — והכל
לא אמת,״ השיב לוי אשכול לאחד משרי
הקואליציה. מזה זמן רב לא השמיע אשכול
אמת כה אמיתית.

פתרון לבעיית גולדה
* * מר תמפא ^ז ש?זהמ פנ ^! צעה
^ רביעית, שמשמעותה לגבי המערך הפנימי
של המפלגה — תזוזה כללית של כמעט
כל שלבי הסולם.

לפי הצעה זו תוצע לתפקיד הנשיא
שרת החוץ גולדה מאיר.

אין זה סוד, כי בשבועות האחרונים, ללא
כל קשר עם מצב הנשיא, החלו בן־גוריון
וכמה מנערי־החצר שלו לחפש פתרון לבעיית
גולדה. לאחר פגישתו המפתיעה של
שמעון פרס עם הנשיא קנדי, שעליה נודע
לגולדה רק לאחר מעשה, מתוך הקריאה

בעתונות, היה ברור כי פרס אינו יכול
להיעצר עוד. הדברים התפתחו בדהרה. גולדה,
שניסתה לעצור בעדם, כפי שעשתה
לפני שנר, ושנתיים, הועמדה עתה בפני
הברירה: להשלים עם השתלטות פרס, או
להסתלק.
הכנעתה של גולדה לא היתה עוברת
בשקט, בתוך המיפלגה. היא עצמה ואחדים
מחבריה החלו מארגנים מסע־נגדי, במטרה
לשמור על עמדותיהם ולבלום את פרס. לפי
קצב העניינים, היה ברור כי תוך שבועות
אחדים תחול התפוצצות בצמרת — שהיתה
מביאה לעריכת־חשבון נוקב בין כן־גוריון
לבין הוותיקים.
ר,מישרה הגבוהה שהתפנתה, בעקבות מות
בן־צבי, נפלה לבן־גוריון כמציאד, בהסח־הדעת.
הסתמנה תוכנית, לפיה אפשר לנהוג
בגולדה לפי הכלל המפא״יי העתיק _ להיפטר
ממנה על־ידי בעיטה למעלה, למנוע
זמנית את ההתמודדות בצמרת, תוך כדי
החלשת קבוצת הזקנים בעמדות־הכוח הממשיות.
אלא
שגולדה חלתה לפתע. הרוגז ששבעה
בשבועות האחרונים
מוטט אותה כליל,
ריתק אותה למיטה
בבילינסון, כשהיא
סובלת משטף־דם בריאות
ומחולשה כללית,
עד כדי כך,
שמצבה החל מעורר
דאגה רצינית בקרב
מקורביה.
הסינון המכזן של
שמות אחרים נועד
לשתי מטרות: להוכיח
לגולדה כי יש לוז קופצים על התפקיד,
ולמרות זאת מעדיפים
אותה; לאפשר בינתיים בירור שקט עם
מקורביה של גולדה, שלא תחת לחץ הני־חושים
הציבוריים. על כן דווקא. שמה לא
הוזכר בין המועמדים.

חיזוק דבטחמלסטים

**,ה יהיה, אם בכל זאת לא תשתכנע
—)3או לא תוכל — גולדה לקבל את
התפקיד? רק אז יתחיל הוויכוח הגדול,
בתוך מפא״י. בפני דויד בן־גוריון ברורה
המטרה גם הפעם: אם לא גולדה — יעלה
דורי.

זוהי ההצעה השלילית כיותר
והמסוכנת ביותר -שהושמעהבימים האחרונים.

דורי מהווה כימעט את הניגוד הגמ־ר
לנשיא הראשון והשני גם יחד. הוא מילי־טריסט
גלוי. הוא בטחוניסט קיצוני. הוא
אדם נוקשה.
אין לדורי ידידים אישיים רבים בין אותם
הבאים עמו במגע קרוב. הוא בלתי־פופו־לארי
ביותר בין׳ הסטודנטים של הטכניון,
הנתונים למרותו, כשם שהיה בלתי־פופו־לארי
בצד,״ל, כשהיה רמטכ״לו הראשון.
בסיכסוכי הטכניון, נתגלה כאדם רודני,
בלתי־פשרני, כימעט פרוסי.
אם ייבחר דורי, יהיה ברור לחלוטין כי הודות הגיע למישרה רמהזו אך ורק
לעובדה כי תמיד היה חסיד־עיוור של דויד
בן־גוריון, וכי הוא יתן תמיכה בלתי-
מוגבלת לחוגים הבטחוניסטיים הקיצוניים
ביותר, גם אחרי שבן־גוריון עצמו יירד מן
הבמה, כאשר לתמיכה כזאת מצד הנשיא
יכול להיות מישקל מכריע במאבק הפנימי
במפא״י.
רושם עגום עוד יותר תעורר בחירה
כזאת בעולם. העמדת גנרל בעמדת־ר,ייצוג
הגבוהה ביותר של ישראל תאשר בעולם

את החששות הכבדים ביותר לגבי התפתחות
דמות המדינה.
ההתנגדות הממשית היחידה תבוא מצד
חברי מפא״י הרואים בהתגברות הכת הבט־חוניסטית
סכנה לקיומם, יעשו הכל כדי
שדורי לא יוצע כמועמד המפלגה.
הם עשויים אף לזכות בתמיכתן של
יתר מפלגות הקואליציה, שישמחו למנוע
צעד שתלטני זה מצד בן־גוריון. לכן יוצע,
בתוך מפא״י, לנסות למצוא תחילה מועמד
העשוי להתקבל גם על דעת השותפים בקואליציה,
ואולי גם על דעת חלק מהאופוזיציה•
שני מועמדים כאלה הם קדיש לוז
וזלמן שזר.

תמיכה באיש קיבוץ
פחות החדק הקיבוצי שבתוך
/מפא״י, יחד עם אחדות־ד,עבודה ומפ״ם,
יהיו מוכנים לתמוך בלוז.
שתי מפלגות אלה, שאינן מאמינות באפשרות
של בחירת אחד מחבריהן שלהן
לנשיאות, יסכימו למועמדות ללוז — בשל
היותו איש קיבוץ. הסביר מנהיג הקיבוץ
המאוחד יצחק טבנקין :״יהיה זה צעד בעל
ערך חינוכי לחיזוק ר,חישוקים החברתיים של
הקבוץ, אם יוכח כי בשעה שהאומה עומדת
לבחור את בחיר בניה — היא מטילה
את הגלימה על כתפיו של איש־קיבוץ.״

מכל מקום, ברור כי שתי מפלגות
אלה יתקשו להתנגד למועמד
בעל עבר פועלי כה מובהק, איש־קיבוץ
פעיל וידוע.
מסביב למועמדותו של לוז עשויים להתלכד
הדתיים. אנשי המפד״ל גאים על כך,
שבנו הבכור של לוז למד בבר־אילן ואף
זכה לתואר האקדמאי שלו באוניברסיטה
הדתית שלהם. לוז נראה בעיניהם כאדם
ר,מוקיר את המסורת, והם בטוחים כי הוא
ימשיך באותם מינהגים מסורתיים שהנהיג
קודמו יצחק בן־צבי, מאז נכנס לתפקידו.
לוז ( )68 יכול היה, לכן, להיות המועמד
הבטוח ביותר בתוך מפא״י, מול מועמדותו
של דורי. אלא שעד כה לא הצליחו
זקני מפא״י לשכנע את הגבר הנוקשה, בעל
הפנים חרושות־הקמטים מעמק הירדן, כי
יסכים להציג את מועמדותו. לוז השיב,
לפחות לפי שעה, לאו מוחלט. אלה המכירים
את לוז יודעים, כי התשובה לא ניתנה
מן השפה ולחוץ — ומשניתנה לא יהיה
קל להזיזו מסירובו. לפיכך באה ההצעה
השניה: זלמן שזר.
בעבר לא נחשב שזר במפא״י כאישיות
סגולית. הכל ידעו, כי אין כמוהו מטיב
לשאת הספד בשעת הצורך. הוא יודע גם
להשמיע נאום מליצי ברוב פאתום, כשידיו
מתנופפות כטחנות־רוח. עם זאת מוחזק
הוא כאיש־רוח. משום מה, אין זקני מפא״י
אוהבים אותו; כי במפא״י שקלו תמיד
אדם לפי מעשיו ולפי כוח־הביצוע שלו.
בשטח זה היה שזר תמיד חלש.
כיום שונה המצב במיקצת. מפא״י שוב
אינה אותה מפא״י. שזר בן ד,־ 73 אמנם
מוסיף להדהד בקולו האדיר בישיבות המרכז׳
אך הופעה מסוג זה שוב אינה נראית
נלעגת. להיפך: שזר נראה מכובד למדי, כדי
שמתנגדי דורי ישליכו
את יהבם עליו.
זקני מפא״י מוכנים
להתלכד גם סביב
משה שרת. הם
אף לא היו מהססים
להתייצב בגלוי מול
בן־גוריון, במיקרה
שהיה מתנגד לכך.
אולם שרת עדיין
מקווה לקאריירה פוליטית
מעשית, אינו
שש להיכנס למקרר שרת המכובד.
לא ברור עדיין אם בן־גוריון יעמוד בתוקף
על בחירת דורי. ייתכן כי יעשה
את החשבון, שלא להיכנס עתה במלחמה
גלויה עם הזקנים, נוכח המאבקים הצפויים
לו בפרשת מינוי הממונה על שרותי הבט־

יחי הנשיא!

אנשי
ה׳.נ 1גד־־ד • פתחמבוןריזה •
פוכר חון, ובסיכסוך סביב פרס, העתידים להתפתח
בקרוב.

דא הכד שייך למפא״י
•!פעילות לא תישאר בתחום צמרת
1 1מפא״י בלבד. בכל יתר המפלגות כבר
דנו השבוע בנושא. הדיונים לא התנהלו במסגרות
הרשמיות, אך הכוחות הקובעים
החליפו דעות הן בתוך המפלגות, הן בין
המפלגות. מדיונים ומגעים בלתי־רשמיים
אלה נראה, כי למפא״י לא יהיה קל הפעם
להבטיח את בחירת מועמדד, שלה. מזה
שנים מושמעת הטענה, שכל עוד מכהנים
אנשי מפא״י בשני התפקידים של ראש
הממשלה ויו״ר הכנסת, רצוי כי בתפקיד
נשיא המדינה תכהן דווקא אישיות לא־מפא״יית.

מפלגה גם יודעת, שמפא״י
תהיה מוכנה לשלם מחיר תמורת
התמיכה במועמד שלה -כי לה
עצמה אין הרוב המספיק לבחיר
תו. לבן יעלו המפלגות שמות משלהן,
למען יהיה דהן על מה
לוותר וממה לסגת.

הדתיים־לאומיים יציעי, כנראה, את שופט
בית־המשפט העליון ד״ר משה זילברג. הם
אמנם חוששים להוציאו מעמדת־המפתח בה
ה א יושב עתה, לאחר שהוא הוכיח את
עצמו בפסקי־הדין שלו בפרשת רופאייזן,
שלזינגר, הרבנות הראשית.
אולם הם
מקווים שבמקרה שהוא
אכן ייבחר לנשיא,
יתמלא מקומו
על־ידי ש פט
עליון אחר מן הציבור
הדתי.
חרות בוודאי לא
תימנע מהצגת מועמד
משלה, כפי שלא
ויתרה בכל הפעמים
הק־דמות בהן נערכו
בחיר ת לנשיא. מו־שזר
עבדה
בעבר, פרופ׳
יוסף יואל ריבלין,
עשוי להסכים גם וי,פעם להופיע כמיעמד.
אך אם יסתמנו סיכויים לבחירתו של זיל־ברג-״
יתמכו אנשי חרות במועמד המפד״ל.
הליבראלים ילחצו, כנראה׳ על פנחס
רוזן, אם כי אין כל וודאות שיסכים להציג
את מועמדותו. ואילו אחדות־העבודה ומפ״ם
לא גיבשו עדיין עמדה לגבי מועמדים עצמיים,
אף כי הסתמנה אצל הנהגתן ההחלטה
להתנגד לדורי, אם יוצע על־ידי מפא״י.
בנתונים הקיימים, אין להתעלם מן הגורם
העדתי בישראל. אם כבר ייבחר הנשיא
על פי שיקולים טכסיסיים, ולא בשל היותו
עצמו האיש הדגול ביותר במדינה — מדוע
לא ייבחר אדם בשל היותו ספרדי?
כמחצית אזרחי המדינה הם בני עדות־המזרח.
הם מקופחים בצורה משוועת בחלוקת׳
עמדות השלטון והייצוג. האשכנזים
מנסים לתרץ קיפוח זה בתירוץ השגור,
כי בין הספרדים ״אין מועמדים מתאימים״.
ברור כי תירוץ זה אינו יכוללחול על
הנשיאות. כי דווקא הספרדים ידועים כמצ־טיינים
באותן התכונות הדרושות לגשיא
טוב — הדרת־כבוד, נימוסים, עממיות.

אם מדובר כאיש מתוף מפא״י,
הרי מזדקרת כאופן טבעי מועמדותו
של בבור שיטרית -יליד־הארץ,
אהוד, נעים־הליבות, גמיש
ודובר עיכרית עסיסית.

יש לשיטרית תכונה נוספת, חשובה מאד:
הוא מדבר ערבית מצויינת, ומסוגל להעניק
לאזרחים הערביים את ההרגשה כי הוא
גם נשיאם שלהם.

שער, שמיצעד צה״ל בחיפה עבר על־פני
במת הנשיאות, הבחינו אלפי הצופים הנכבדים׳
שזכו לקבל מקומות ביציעים בקיר-
בת במד, זו, בע. בדה שהזדקרה לעין ב־משך
כל המיצעד. על הבמה עבדו שני זוגות׳
שכסאו השחור של הנשיא המנוח,
יצחק כ״,צבי, הפריד ביניהם. מצד אחד
של ר,כסא עמדו הרמטכ״ל רב־אליף צבי
צור, וממלא־מקום הנשיא, יושב־ראש הכנסת׳
קדיש לוז. ומהצד השני •.יצבו
ראש־ד,ממשלה דויד כן־גוריץ ואלוף פיקוד
הצפון אברהם יפה. בהפסק ת שבין
קטע לקטע במיצעד דיברו ביניהם העומדים
על הבמה. א,לם מרגע בו עלה
קד ש לוז על הבמה ועד לרדתו ממנה, לא
ה וליף ולוא גם מילה אחת עם ביג׳י. עובדה
בולטת זיו העבירה מיד גל של השערות
על יחסים מתוחים בין השניים, בעקבות
התנגדותו של בייג׳י למינויו של לוז כיורשו
של בן־צבי בין שאר הסיפורים
על דמ!־תו של דנשיא המנוח, שצפו
ועלו אחרי פטירתו, התגלה הפרט הבא :
ערב בחירתו לנש-אות בפעם הראשונה, לפני
עשר שנים, כשלא היה ברור עדיין מה הם
יחסי הכוחות בכנסת, צילצל יצחק בן־צבי
למערכת דבר, התעניין לדעת את פרטי ה־משא־והמתן
בין הסיעית. כאשר השיבו לו:
״מדוע א נך פונה לבן־גוריון, הוא צריך לדעת,״
השיב :״אינני רוצה להטריד א ת ;
יש לו הרבה דאגות אחרות וחבל על זרג ״
אלוהי ישראל הוא, כידוע, אל קנא
ונוקם. אבל גולדה מאיר איננה נופלת
ממנו. ישראלים שחזרו לא מכבר מסנגאל
סיפרו על הוראותיה האחרונות של שרת־החוץ
לגבי א יבה יוסף (״ג׳ו) גולן, המכהן
עתה כ ועץ מ;י א סנגאל. כל הישראלים
במדינה זו הטילו חרם חמור על
גילן ומשפחתו, אינם מזמינים אותם לבתיהם
ואינם מבקרים אצלו. החרם כולל גם
את כתו הקטנה של ג/׳ ,שאינה מוזמנת
לשום מסיבה של הילדים הישראלייס שם
ד פלומאט ישראלי אחר מרגיש עצמו
יותר בנוח. נראה שבקרוב יפתח בקיב ץ
השומר־הצעיר שריד מכין ליופי, שכן הש
ריר הישראלי בווינה, נתן פלד, עומד
ל.׳,ד ר בקיץ ארצה. אשתו, מניה, עברה בוינה
קורס לטיפול. ב ופי ואף רכשה לעצמה
מכשירים להקמת המכון אם יחליט
שר־תאוצר לוי אשכול לגדל לעצמו זקן,
יתכן שלא ימצאו ע! ד שיטת גביית מיסיס
חדשות בישראל. גילה השבוע אחד מעוזר ו
של אשכול :״רעיונותיו הטובים ביותר של
אשכול נולדים בשעת הגיל ח שר
אהר החליט, לעומת זאת, לשנות את סיג־נון
הדיבור שלו. יוסף אלמוגי, שבמשרדי
מ תקן לוח כפתורים מיוחד המקשרו
עם עוזר ו, א תו לוח ששי ש אותו בתקופת
היותו מזכיר מפא ׳י, החליט להשתמש
בביטוי החב־ב עליו ״שתלך לכל הרוחות״
רק בשיחות עם ידידיו הקרובים ב ותר
פרט מאלף על דרך הכתיבה של
ראש־דממשלה גיל־ מזכיר• יצחיק נבון.
ביג׳י נוהג לכתוב בעט נ־בע מסוג פארקר,
אולם הוא איני ממלא אותו לעולם, אלא
מובל אותו בקסת המונחת על שולחן עבודתי
ראש עירית תל־אביב, מרדכי
נמיר, גילה לאחרונה כי שולחן הכתיבה
המיצב בחדר עבודתו בבניין העיריה מוכר
לו משכבר הימים. שולחן זה שרת עוד את
ראש־העיר הראשון מאיר דיזנגוף. פעם,
כשנמיר היה עדיין מזכיר מועצת פועלי
תל־אביב, הוא נכנס עם חבריו לחדרו של
דיזנגוף כדי לשבות שביתת־שבת. השובתים
נשארו כל הלילה בחדרו של דיזנגוף ונמיר
בחר בשולחנו של דיזנגוף כדי שישמש לו
במיטת-לילה.

מתנה דנ׳שיכה

הסוחר הפתח־תקוואי שלמה וידמן,
שחזר לא מכבר מחוץ־לארץ, אחרי העדרות
של כמד, שנים, כשהוא נשוי לאחת האחיות
בארי שאינן מזמרות, הביא עימו ארצה,
ככל ישראלי חוזר, שפע של רהיטים ומכשירי
בית. בין השאר היו כלולים במטענו
גם שני פסנתרים. כאשר תמהו אנשי המכס
לשם מה דרושים לו שני פסנתרים, השיב
שלמה :״מר, זאת אומרת? אחד בשבילי ואחד
בשביל אשתי!״ אנשי המכס היו מוכנים
לקבל טענה זו בתנאי שהאיש יוכיח
שהוא יודע לפרוט על פסנתר פרוספריטי
כזה בין אמני ישראל לא היה אף
פעם. כדי להיזזכח בכך די להתבונן ברשימתי
האמנים הלומדים לנהוג והרוכש-ם מכוניות.
הכן ואי פיטר פריי נימנה אף הוא

ב ן לומדי הנהיגה, אחרי שסיים את סרטו,
אשת הגיבור. אומר פיטר :״קודם קיוויתי
שמסרטים ישראליים אפשר לעשות כק כך
הרבה כסף, שיהיה לי קאדילאק עם נהג
פרטי. בינתיים הסתבר שקאדילאק הוא בבחינת
חלום. ג׳ פ כבר יותר מתקבל על
הדעת והנהג הפרטי שלי אהיה אני עצמי״
גם אריק רטושיק לביא החל
בלימוד נהיגה, רכשו מכונית לארק חדשה.
באותה הזדמנות קני כבר גם מזרונים חדשים
שחקן אחר העסוק בלימוד נהיגה
התנסה בניסיון בלתי נעים הקשור בעיסוק
זה. אילן דר, שזקן התיאטרון החיפאי,
הבהין תוך כדי נהיגתו באדם היושב
בתנוחה מוזרה במכונית הניצבת במרכז
הכביש. הוא עשה סיב־ב נוסף במקום,
עצר וניגש למכונית. התברר שנהג
המכונית נפטר תוך כדי נהיגה הנסיכה
אלבסנדר״ ,אחייניתה של מלכת ברי

מכבר סיפיה בעת ביקורה בארץ הזמרת
ריקה זראי. באחת המסיבות בפאריס
הוצגה ריקה בפני הזמר מורים שכל־ייה.
כעב,ר כמה שבועות נפגשה עמו שוב
בהצגת גאלה מפוארת. הבדרן הזק! נייגש
אל ריקד, כאל ידידה ותיקה, חיבק איתר,
בהתלהבות ושאל :״מה שלומך, האם את
עדיין רוקדת יפד. כשם שרקדת בהצגה בס
לי ברג׳ר?״ ריקה, ששבלייה חשב אותה
לזשפנית, לא נעלבה :״ב נתיים החלפתי
את המיקצ׳ע. עכשיו אני שרה סופיה
לור! ,המשתתפת עתה בספרד ב־הסרטת
הסרט עלייתה ודעיכתה של האימפריה
הרומית, הגיעה עתה לשיאה. אחרי
שה זמנה להשתתף בסרט לצידו של השחקן
הבריטי אלק גינס, היא ד,צ גד, תגאי לגבי
משכורתה: היא חייבת לקבל לא פחות
מאשר קיבלה ליל טיילור עבור משחקה
בקליאופטרה. אגב, ם־פיה, הממלאת בסרט

סופיה לורן כמקום ההסרטה
החורבן היקר ביותר של רומא

טניה, נישאה בשבוע החולף לאיש עסקים
בריטי בשם אנגוס אוגלכי. לקראת נשו־איר,ם
פירסמו השניים בעתונות׳ את רשימת
המתנות שהם מעוניינים בהן, כדי להקל
על האורחים המוזמנים לטקס ד,נשו־אין.
בין השאר כללה הרשימה גם שעון
קוקיה, ומכשיר גריל לפיקניקים. הרולד
סטאטסץ, בעל מפעלי נוירוטית בישראל,
שהוציא לאחרונה לשוק מכשיר גריל נייד,
קרא את הרשימה, שיגר מיד לזוג מכשיר
מתוצרת מפעלו. הוא זכה למברק הודה
מהזוג הנסיכי פרדי דורה, בעל
פתדק־הדרכים בנהריה, מבדר את הקהל המבקר
במועדונו בתוכנית של פזמונים,
צ׳יזבאטים ובדיחות. אחד הפיזמונים בתוכניתו
משתנה מדי שבוע, רודף אחרי המאורעות
המתרחשים. אחד הבתים האחרונים
מתוך פזמון זה אומר בין השאר: הממונה
החשאי על השין־בית /אינו עסוק יותר
ויש לו פנאי / ,אולי יכתוב עכשיו רומן
לוהט — /על ד״ר ג׳וקליק והגברת
הייד האיטלקים צילמו להס בסוד /
את הבנות יוצאות לאימונים /למלחמה
בכל החזיתות /בעליונים וגס בתחתונים
על פגישה משעשעת שאירעה לה

את תפקידה של לוסילה, בתו של מרקום
אורליוס, התיידדה מאוד עם גינס, מופיעה
עמו במסיבות וגורמת לגל של ־כילויות
על ה חסים ביניהם. הסרט, בו מושקע תקציב
של עשרות מיליונים יהיד״ כפי שטוענים
יצרניו, החורבן היקר ביותר של רומא
שנעשה אי־פעם אחד מקורבנותיו הראשונים
של רב־האשפים האנגלי, דויד
כרגל ס, היד, ההומוריסטן דן כן־אמוץ.
ברגלם, שנכנס לכסית בשעת לילה מאוחרת,
נתקל מיד בבקשות להציג כמה מקכמיו.
כשביקש מדן להתנדב לניסוי, הסכים דן
בתנאי שאם ברגלס לא יצליח, עליו לשלם
לו חמש לירות. ברגלם קיבל את תנאי ההתערבות,
הבטיח להראות לנוכחים כיצד
הוא מעביר מטבע מידו הימנית של דן לידו
השמאלית, תוך עשר שניות, כשד,ידים מרו־|
חקות זו מזו. הוא לקח אתי ידו של דן,
שם בה את המטבע, אולם כעבור עשר
שניות התברר שהמטבע לא זו .״הרווחתי,״
צהל דן ,״תן חמש לירות.״ ברגלס לא
התרגש .״בבקשה,״ אמר והושיט ידו לכיסו.
״אבל השעון שלך שווה הרבה יותר.״ הוא
הוציא מכיסו את שעונו של דן, אשר לא
הרגיש כלל כי הורד ממנו,

קו ר ט

נו ק שיש׳ בס
**1נה שלמה לפני שהופיע הד״ר קסטנר
*/זבנירנברג, כדי להציל את קורט בכר
ממשפט כפושע־מלחמר״ נשאל בכר על־ידי
החוקרים האמריקאיים על הקאריירה
הצבאית שלו. הוא קבע:
״בסתו 938ו נקראתי לקורס של אמונים
צבאיים, שנמשך ששה שבועות, במיסגרת
חטיבת גולגולת־המתים• מס׳ ו של הס״ס,
סוראניינבורג.״
גם לאחר מכן התאמץ בכר בכל כוחו
לתאר את אותם ששה שבועות כתמרון
סתמי של חייל־מילואים. מדוע הדגיש בצורה כה בולטת את האופי הצבאי של התייצבות זו?
פשוט מאד: מפני שלא היה לה שום קשר לאמונים, לתמרונים או לתרגילים צבאיים.
אותה חטיבה מם׳ 1כלל לא שהתה אז באותו מקום, אלא בדאכאו. באוראניינבורג
נמצאה החטיבה מם׳ .2היו לס״ס עוד שתי חטיבות שנשאו את שם גולגולת־המתים:
מס׳ 3בבוכנוזאלד, ומם׳ 4במאוטהאוזן.
הקורא הישראלי למד במשפט אייכמן את טיבם של ארבע השמות האלה. היו אלה
שמות מחנות־הריכוז הנתעבים ביותר בגרמניה הנאצית. חיל־המישמר בכל ארבעתם היה
מורכב מאנשי חטיבות גולגולת־המתים. אלה הפעילו את העינויים הנוראים; הרגו ביריה,
בתלייה ובהכאות בלתי־אנושיות, והפכו כבר אז את ארבעת המחנות לשם דבר בכל
יבשת אירופה.
האם התנדב הפקיד המיסחרי קורט בכר לשמש כשומר במחנה־ריכוז? לא. אבל בכר
היה חבר הס״ם הכללי. הוא מתנדב לאירגון, זה בשנת , 1934 מתוך תקווה שהדבר יעזור
לקאריירה שלו בענף מיסחר־התבואות בעיר האמבורג. ומפקדו העליון, היינריך הימלר,
האמין כי הס״ם, עילית עם־האדונים הגרמני, חייב להתחנך ל״נוקשות״.
איך מחנכים פקיד רכרוכי כמו בכר ל״נוקשות״ — אותו ואת רבבות חבריו? על־ידי
כך שמצרפים אותם, למשך כמה שבועות, לחיל־המישמר של מחנות־הריכוז, כדי שיראו
בעיניהם את העינויים השיטתיים, וישתתפו בהם בעצמם.
היתה סיבה שניה לגיוס זה. בסתו 1938 התכוזנו הגרמנים לפלוש לצ׳כוסלובקיה. בעוד

אי ש

בכר:

ל אן נעל מו

ה מי לין!

!!:חייו של פוש נאצי עליז, ביו מיבצע
העולם השנייה. לפי שעה לא היה עיסוק לפלוגות רוצחים מקצועיים.

״ושם הסתוגסגו סתס״
** ה עשה ככר במחצית־השנה הראשונה של המלחמה? העובדות מבולבלות לגמרי,
ולא במיקרה. הנה דבריו של בכר עצמו, בחקירתו בנירנברג :
״ב־ 9בספטמבר 1939 נקראתי שוב להתייצב בחטיבת גולגולודהמתים מס׳ י של הס״ס
באוראניינבורג ב־ 13 בספטמבר יצאתי, בתור טוראי הס״ס, לפולין, ביחידה גדולה. אולם
יחידתי לא הופעלה שם.
״שאלה: מה היה תפקיד היחידה הזאת?
״תשובה: במשך שבועיים־שלושה היתה היחידה עסוקה בהעברתה. אני מאמין כי היחידה
לא הופעלה מעולם. אבל אני לא בטויח בזה.
״שאלה: אתה מתכוון לומר כי יחידתך לא הגיעה מעולם לחזית, וכי בכלל לא היה לה
תפקיד במערכת־פולין?
״תשובה: אני מתכוון שלא היו לה: תפקידים. היא לא ביצעה שום משימות.
״שאלה: האס לא הוטלו עליה משימות מישטרתיות במערכת־פולין?
״תשובה: אני יודע רק מה שכבר• סיפרתי לסרן גוטמן. מחלקתי או פלוגתי ביצעה פעם
חיפושי־בית בעיר מסריימת, מפני שתושבי העיר ירו על יחידות הצבא מן החלונות. חוץ
מזה אנ לא יודע דבר.״
צניעות נוגעת־ללב זו אומרת דרשני. התשובה האחרונה כוללת רמז על התפקיד האמיתי
של חטיבות גולגולת־המתיס, אותו מבקש בכר להעלים ולטשטש: ההשתתפות במיבצעי
טרור ורצח מאחורי החזית, הריגתם ביריד, של המוני יהודים ולא־יהודים. שום יחידה של
הס״ס לא השתתפה בפולין בקרבות עצמם.
על כן מחליף בכר בקלות כזאת את החטיבה מס׳ 1בחטיבה מס׳ ,2ועל כן הוא מספר
בחקירה אחרת:
ו א ני גוייסתי בהאמבורג ב־ 1בספטמבר .1939 העמיסו אותנו טל קרון והובילו
אותנו לאוראניינבורג. קיבלנו מדים, וב־ 13 בחודש עברנו לפולין. רבותי, אני׳ מוכרח להגיד
שזאת לא היתה בושה, אפילו אם הייתי שייך לחטיבת גולגולת־המתים. אחרי מערכת־פולין

גולגולת

המר

חזך נו לכמה ימיט לאוהאניינבורג, ושם הסתובבנו סתם. לא ידענו אפילו לאיזו יחידה
אנחנו שייכים.״
ובכן, מהי האמת? האם הגיעה היחידה ״הבלתי־ידועה״ לפולין ב־ 13 לחודש, או שעסקה
במשך שבועיים־שלושה בהעברה בלבד? גם בילקוטו האישי של בכר בס״ס ובפינקם־השרות
שלו קיים בילבול מוזר. האחד משייך אותו לחטיבה מם׳ , 1השני לחטיבה מס׳ .2תאריך
הגיוס שונה בשני המיסמכים. ואילו מיסמך שלישי — הערכת־שרות שנכתבה בידי מפקדו
ב־ — 1941 קובע שוב עובדות אחרות :״מאז ה־ 6בספטמבר 1939 היה שייך לחטיבת־הפרשים
מס׳ 1של הס״ס.׳׳
אך כל זה אינו חשוב. כי כל היחידות האלה, ללא יוצאת מן הכלל, עסקו בפולין באותו
תפקיד: פעולה נגד האוכלוסיה האזרחית. הן לא ירו בחיילים פולניים, אלא באזרחים,
בנשים ובילדים. הן היו שייכות לעוצבות־המיבצע של היידריך.

הרצח רכס על סוסים

ץ* 0ת 0ר שהטוראי בכר מצטיין בתפקיד זה. כי הוא נשלח לדכאו, לקורס מזורד
לרבי־טוראים. לאחר־מכן, כמפקד־כיתה, שירת בגדוד־הפרשים הראשון של הס״ס, שחנה

קורט אמנגר־בשיתוף
פעולה עם יואל בראנד
כ 5הזכויות בעברית שמורות ל״העולם הזח״

גולגולת הגתים בפעולה

תמונה אופיינית של איש ס״ס,
ימים מעטים אחרי כיבוש פולין,
בעת פעולת טרור ורצח. בכר השתתף כטוראי במיבצעים אלה. בכל מלחמת־פולין לא
השתתפו יחידות הס״ס בשום קרבות, היוו רק תיגבורת ל״עוצבות המיבצע״ בסיבצעי־הפחדה.
שהפיקוד הצבאי תיכנן את הכיבוש, הכין ריינהארט היידריך, מפקדו של אייכמן, את מסע־הטרור
שנועד לשבור את האוכלוסיה האזרחית. חטיבות גולגולת־המתים נועדו לתגבר את
״עוצבות המיבצע״ ,שעליהן הוטל מיבצע זה, כמו בפולין כעבור שנה, וברוסיה כעבור
שלוש שנים.
אולם פכר לא הגיע לפראג. צ׳כוסלובקיה הוקרבה על מזבח הפיוס במינכן•* ,הפלישה
הצבאית לא נערכה. בכר שוחרר משרות פעיל וחזר לבית־המיסחר, עד לפרוץ מלחמת•
גולגולת־מתיס ושתי עצמות צלובות שימשו סמל לס״ס.
•• אך היידריך עצמו נהרג בצ׳כוסלובקיה, כעבור ארבע שנים, כנקמה על הטרור
המזוויע שהפעיל בה אחרי כיבושה בידי הגרמנים.

במסלול־המרוצים של וארשה. הוא התיידד במהירות עם מפקד־הגדוד — וידידות זו קבעה
את עתידו.
כי המג״ד היה סרן בשם ואלדמאר פגליין — אחיו של מפקד החטיבה, אלוף־מישנה הרמן
פגליין. הרמן זה השתייך לצמרת הזוהרת של הס״ס, נימנה עם מקורביו של הימלר,
ונשא לאשר, את גיסתו של הפירר עצמו — אחות הפילגש אווה בראון (אותה נשא היטלר
לאשה ערב התאבדותם המשותפת).
עם קשרים כאלה קל לעשות קאריירה. ואכן, פגליין שלח את בכר לבית־ספר לקצינים,
כדי שהצעיר היומרני יוכשר לקצונה. בחודש יולי כבר חזר הסמל בכר לוזארשה, כדי
לקבל לידיו מחלקה, תחת פקודתו של פגליין.
עד לפלישה הגרמנית לברית־המועצות נשארה חטיבת־הפרשים של הס״ס בפולין —
בוזארשה ובכל שאר הערים בהן נמצאו גטאות ומחנות־עבודה ליהודים. כי האדיבים של
חטיבה זו היו שלושת מיליוני היהודים הפולניים, אותם העמיד הימלר מחוץ לחוק. אותם
היה צורך לדכא ולרצוח, מהם היה מותר לשדוד. וכדי לשמור על רמת־אימונים גבוהה,
יצאו הפרשים מדי פעם ל״מסעי־עונשין״ בחיסול פרטיזנים ויהודים.
ב־ 30 בינואר 1940 הוענק לקורט בכר דרגת סגן־מישנה. הדרך אל הצמרת נפתחה. חיש־מהר
עבר על פני עמיתיו — שותפיו־לפשע — גם על פני אותם שכבר היו סרנים כאשר
הוא היה רק טוראי פשוט.
כי בכר למד מהר — וניתנו לו שיעורים מזורזים במיקצוע החשוב ביותר: איך לרכוש
ידידים ולהצליח בחברת הס״ס.

סית־זוכות דה־דוכס

יף לחיות חיי הוללות ושחיתות, מבלי לאבד את חסדיו של הרייכם־פירר הימלר?
איך לשדוד רכוש יהודי למטרות פרטיות, מבלי לשאת בעונש? איך לייצג את הגזע־העליון
בשיטות של העולם־התחתון?
מוריו של בכר היו שניים: אותו אלוף־מישנה הרמן פגליין, ורב־סרן הס״ס בשם אלברם
פאסבנדר.
פאסבנדר זה, בנו המאומץ של יצרן שוקולד, נתפרסם בכינוי ״המתוק״ .כבר לפני
המלחמה היה ידוע כהולל, כלא־יוצלח, כרודף־נשים, כבזבזן וכשיכור כרוני. בספר סדינו!
הס״ס הגדיר אותו המחבר, חוקר תולדות הס״ס, כדלהלן:
״הכיר את מפקד פרשי־הס״ס, פגליין, נתן לו נסף, וקיבל אצלו את הפיקוד על גדוד־

במדינה

וצח, מסעי שוו ואותיות מיניות שעוות

דרכי אדם
כרה טו רבמה

סלאבה מירובסקה
(מימין) ,הדוגמנית
הפולניה־רוסיה אשר הפכה אהובתו של
שותף בכר שעזרה לו לחמוס את חברת־הפרוות
אפלבוים, לאחר שבעליה חוסל.

^ ןיןןןע ^ אלוף־מישנה הס׳׳ס הומן
11 111 פגליין, מפקדו וידידו של
בכר, שפילס לו את הדרך אל הצמרת.
בתמונה: נשואיו של תרמו פגליין עם
גרדה בראון, אחותה של פילגש הפירר.

הנידגש

הפרשים הראשון. יחד עם פגליין היה אחד הפושעים השפלים ביותר בווארשה. בין השאר
,העביר לידיים אריות׳ את חברת־יהפרחת אפלבויים, בעלת השנו העולמי. יחד עם מזכירתו
של הבעל הקודם, שנמלט, הוריד את נכסי החברה מ־ 40 מיליון מארק ל־ 50 אלף מארק.
הוא הכניס את המזכירה, סלאבת מירובסקי, להריון, וביקש מן הגסטאפו לאסור את בעלה,
שהיה קצין פולני. כעבור כסה ימים, בהסכמת אהובתו, הוא רצח את הבעל בתאו. שעות
מעטות לפני כן השיגה האשה, מבעלה חתימה על יפוי־כוח לשימוש ברכושו.״
מכסימיליאן אפלבוים, בעל החברה המהוללת, ברח מיד עם פרוץ המלחמה מפולין. אך
כאשר נכנסו הגרמנים לח־ארשה, הגיע פאסבנדר המתוק (שהיה אז סרן) אל משרדי החברה
ברחוב מארצ׳לקובסקה מס׳ . 125 הוא התמנה ל״נאמך, וזכה לחסדיה של המזכירה־הדוגמנית
מירובסקד* אשה רוסיה־למחצה.
סלאבה מירובסקה חלמה תמיד על עושר ומותרות. עתה ניצלה את ההזדמנות. היא
היתה לאהובתו ולשותפתו של פאסבנדר.
טרקליני־התצוגות של החברה הפכו מרכז של אורגיות מיניות ואלכוהוליות. בעזרת
מתנות נימשכו למקום כמה דוגמניות׳ ותופרות־פרוות, וכך קם במהרה בית־זונות ממדרגה
ראשונה. ואילו בבתי־המלאכה של החברה נמשכה העבודה בקדחתנות, כי לאלברט המתוק
היו הרבה חברים, קציני ס״ס, שהיו זקוקים לפרודת כדי להעניקן כשי לנשותיהם ול־פילגשיהם.
הפרוות
גם עזרו לקשור קשרים בצמרת. הן נישלחו למושל פולין ולראשי הס״ס בברלין,
מתוך תקווה כי בבוא העת יביעו אלה את תודתם בצורה נאותה.

הילוד הגזע
לוף*מישנה פגליין לא מפגר אחרי פקודו. גם לו היתה פילגש פולניה, וגם זו
שתי הפילגשים הפולניות הטרידו,
נכנסה להריון.הוא הכריח אותה לבצע הפלה.
לבסוף, אף את מנוחתו של הרייכם־פירר הימלר. כי שופט־חוקר של הס״ס פקד לפתוח
בהליכים משפטיים נגד פגליין, פאסבנדר וכמה קצינים אחרים בעוון ״חילול הגזע״ —
קיום יחסי־מין עם בנות הגזע הפולני הנחות.
בלכסיקון הנאצי, לא היה פשע חמור יותר. אך חבריו של בכר זילזלו בציווי זה,
כשם שבז לו אדולף אייכמן, שחי בווינה תקופה ארוכה עם פילגש יהודיה, שעה שעסק
בגירוש היהודים מאוסטריה.
כך, ביום בהיר אחד, התפרצו חוקרי הגסטאפו במינכן לביתי־הספר לרכיבה של הס״ס,
שהיה כפוף לפקודתו של פגליין. שם גילו כמות גדולה של סחורות שנשדדו בפולין,
כגון שטיחים ופרוות.
פגליין התרגז על ״התערבות״ זו בענייניו, נזף בפקודיו על כי לא פתחו באש על אנשי
הגסטאפו (שגם הם השתייכו לס״ם) .״התנהגות בלתי־אפשרית״ ,העיר הימלר, בשולי אותר
מיסמך. אך הוא הסתפק בתירוציו העלובים של פגליין, והפסיק אתכל ההליכים נגדו ונגד
ידידו. שהרי גם הימלר קיבל פרוות חינם. שאר הקצינים הנאשמים היו פחות מאושרים.
הם נענשו קשות. אחד מהם, שהוגדר בדו״ח השופט־החוקר כשותפם של פגליין ופאסבנדר,
אף הוצא להורג.
האם ייפלא כי בכר החליט להישאר בחברת בני־חסותו של הימלר, וכי ניצמד אליהם
בכל כוחו?
על היצמדות זו קיים מיסמך מעניין ביותר. הוא נוגע במישרין לגטו וארשה, שם
נמצאו אז כחצי מיליון יהודים. רבים מהם מתו או נרצחו, והיד, צורך ״לטפל״ בחפצי־הערך
שלהם. במקומם באו יהודים חדשים, שהביאו עמם אף הם חפצי־ערך, שהיו

זקוקים ל״טיפול״.
באפריל 1942 העמיד פגליין לרשות מפקד המישטרד, והס׳׳ם בווארשה את אחד מאנשיו,
פראנץ קונראד, כדי לפקח על ״טיפול״ זה. קונראד העיד על כך ב־ , 1948 ערב הוצאתו
להורג בפולין כפושע־מלחמה:
״שלישו של פגליין, קורט בכר, ניגש עמי למפקד המישטרה. בחזרו הודיע בכר כי
תמורת הסכמתו של פגליין להעמיד אותי לרשות תפקיד זה, תובע פגליין אחוז מסוייס
מחפצי־הערן של היהגדים. הוכן על כן פרוטוקול קצרני. אחרי שכבר קיבלתי על עצמי
את התפקיד, דרש ממני פגל״ן כמה שטיחים יפים, שנמצאו במחסן הרכוש היהודי הנטוש.
כשהייתי בגטו, ראיתי שתי משאיות של פגליין, שבאו! לקחת חפצים.״
אך אותו בכר, שתבע למען ידידו ומפקדו אחוזים מן הרכוש שנשדד בגטו, טען לאחר
מכן בעדותו :״אין זו אמת שהיו לי ידיעות מיוחדות על הגטו בווארשה.״
(המשך בעמוד )20

בכל חייו היתד. לבונדי לוי רק שאיפה
אחת: לרכוש ידידים ולהצליח בחברה. שאיפה
זו הובילה אותו לשיטות ששום ספר־הדרכה
לא חלם עליהן — וגם לבית־הסוהר.
את הסיכום רשם בונדי בספר משלו:
ארבע מחברות, מכוסות כתב־יד צפוף. על
הראשונה התנוססה הכתובת ״העולם האכזר״
,והן הכילו את תולדות חייו.
יתום כגיל חמש. בונדי לוי ( )19 נולד
במצרים. יותר מכך אינו יודע. רבים
יודעים לספר אם נולדו ביום סגריר או
יום בהיר, אך לבונדי פשוט לא היה מי
שיספר לו. אביו נפטר כאשר הוא היה בן
חמש, הותיר את אמו בחודש הרביעי להריונה.
כאשר נולדה הבת, מתה האם בשעת
הלידה. כעבור שנה מתה אף התינוקת.
בונדי עבר לגור בבית סבתו, עד שנה
אחרי מבצע־סיני, כשהצטרף לקבוצת נערים,
הגיע בחסות עליית הנוער לרמת־הדסה. במשך
חודש שהה במוסד־מיון זה, הועבר,
לאחר מכן, לכפר הנוער שפיה.
אך הנער, שנראה צעיר בהרבה מכפי
גילו, לא יכול היה להסתגל לחברה. קומתו
הנמוכה גרמה לו רגשי נחיתות, והוא היר־בה
להתבודד בחדרו.
אחכה נכזכת. אז גילה בונדי עולם
חדש — עולם הבמה. הוא צורף באחת
הפעמים לחוג הדרמתי של כפר־הנוער,
ומאותו יום הפכו הבמה והמשחק לתוכן־
חייו ולשאיפתו הגדולה ביותר.
היה קל להבין זאת. כי הנער, שהרגיש
עצמו נרדף בשל חסרונותיו הגופניים וביישנותו
הרבה, מצא לעצמו את מקומו הנכון
על הבמה, מקום בו יוכל לזכות בהערכה,
בתשומת־לב, במחיאות־כפיים.
בתחילה לא גילה כישרון רב, ובהצגות׳
פרטיות שערך בפני חבריו הצליח לסחוט
גלי צחוק לאו דווקא בשל מישחקו הקומי.
ידידיו, כפי שהתברר לו לאחר מכן, צחקו
ממנו, לא מהדמות׳ אותה גילם.
אך הדבר לא הרתיע את הנער. הוא המשיך
במאמציו להתקדם בדרך הבמה. עד
שקרה המיקרה בגללו נאלץ היה לעזוב
את המשק. לכאורה היה זה סיפור בנאלי,
על אהבה ניכזבת לאחת מבנות המוסד. אך
הצעיר בעל הנפש הרגישה נפגע עד עמקי
נשמתו. הוא החל מתדרדר בלימודיו, שוקע
במרה שחורה, עד שלבסוף החליטה הסוכנות
להעבירו למשפחה אומנת בחיפה.
קופת חיסכון. בחיפה שוב נקלע
בונדי לחוג אנשים חדש. הוא החל לגשש
לאט את דרכו בין חברות הנוער שבעיר,
ניצל את כישרון המשחק שלו כדי להופיע
במסיבות, לרכוש לו ידידים חדשים.
הוא הצליח, כל זמן שהיו בכיסו מערכונים
חדשים. ברגע שנסתיים המלאי, חש
בונדי כיצד כולם פונים לו עורף. למעשה
לא היה כל דבר משותף לו ולהם. הם באו
מבתים מסודרים, למדו בבתי־ספר מסודרים
ובילו בדמי־הכיס שנתנו להם הוריהם. ל־בונדי
חסרו כל אלה.
יום אחד נידמה היה לו שכלו כל ה־קיצין.
הוא הרגיש עצמו בודד ונעזב. ידידיו
הזמינו אותו ללכת להצגה יומית, אך
דמי הכיס בסך שבע לירות לחודש שקיבל
מהסוכנות, לא הספיקו לו. ואז נזכר לפתע:
למשפחה, שאימצה אותו, היתה קופת־חיס־כון.
איש לא היה בבית, כשהוציא את
שש הלירות שהיו בה.
הוא הספיק להחזיר חלק קטן מחובותיו
לידידיו, ולראות כמה סרטים. כעבור כמה
ימים נתגלה הדבר ובונדי הובל למשטרה.
שופט הנוער, לפניו הובא בונדי למשפט,
פסק לו פיקוח קצינת־מיבחן. לאחר החלטת
השופט הועבר בונדי לתל־אביב.
העולם מתמוטט. בתל־אביב ניסתה
עליית־הנוער לשקמו מחדש. הוא ניבחן וקיבל
תפקיד בהצגת תיאטרון הבימה, אמיל
!הבלשים הצליח מאד ונידמה היה שהכל
מסתדר על הצד הטוב. הוא גם התאקלם
בחברת־נוער יפואית ,״העופרים״ ,שפעלה
במועדון ההסתדרות ביפו, אירגן במקום
חוג דרמתי. המחזה הראשון, אותו העלה,
היה מחזה שכתב בעצמו, ושעלילתו היתד,
פרשת חייו שלו. כך, כאשר הסתיימו
הצגות אמיל והבלשים, המשיך בונדי לעבוד
יחד עם חברי החוג הדרמתי שהקים על
המחזה שלו.
ושוב, כאשר הנער חשב שהנה נמצא לו
מקום בחברה, נהפכה הקערה על פיה. ב־חברת־הנוער
אירע מיקרה של גניבה. בונדי
ניסה לחקור בדבר, ולאתר את הגנב. הוא
גבה עדויות, הטיל לבסוף את החשד על

אחד הנערים. לאותו נער היו קרובי משפחה
בחיפה, מהם נודע לו על מה שקרה
לבונדי בהיותו שם. לכן, כאשר הרגיש כי
המלכודת מתהדקת סביבו, הטיח בפניו של
בונדי :״אתה מדבר על גנבים? אתה בעצמך
גנבת קופה בחיפה!״
עולמו של הנער התמוטט עליו. משך
לילות אחדים לא ישן, בהרגישו כי חבריו
החלו להתעלם ממנו. הוא החליט כי עליו
לקנות בחזרה את אהדתם.
סדן ש כמשטרה. בלבו צץ רעיון. בעזרת
קרוב משפחה התקשר עם תיזמורח
קטנה, הבטיח למנגניה לערוך עבורם הופעות
במועדוני־נוער. הוא הסביר כי הדבר
נערך מטעם ההסתדרות, ואת שכרם יקבלו

כונדי לוי
לרכוש ידידים ולהצליח בחברה
בסוף החודש. המנגנים קיבלו מיד את ההצעה,
העמידו לרשותו של בונדי גם מונית.
במשך כשבועיים ערך בונדי שש הופעות
בחברת הנוער שלו ובחברות אחרות. הוא
לא דרש מהם תשלום. שכרו היה הערצת
חבריו, ששבה אליו, כבעל כושר אירגון,
מופלא. הוא אף ניצל את נהג המונית בפגישותיו
עם נערות, גער בו כבוס שעה
שהיה מאחר לבוא.
עד שהגיע יום התשלום. מובן שבכיסו
לא היתר פרוטה ואחרי כמה נסיונות התחמקות,
הגיע לתחנת המשטרה. לחוקרים
סיפר את כל הסיפור, אולם החוק הוא
נוקשה. הוא הואשם בהשגת אשראי בטענות
שווא, בסכום שהגיע לאלף ושלוש־מאות
לירות, נידון לארבעה חודשי מאסר.
אין כניסה. לפני זמן קצר השתחרר
מבית־הסוהר. דרכו הראשונה היתד, חזרה
לחברה. הוא הרגיש שהיה זה היום המאושר
בחייו. ידידיו הבינו לפתע מה דחף את
הנער לכל אותה תסבוכת. הם הציעו לו
עזרה בהשגת עבודה, ביקשוהו לחזור ולקבל
לידיו את ארגון החוג הדרמטי.
אבל כאן התערב מזכיר סניף ההסתדרות,
הממונה על מועדון הנוער .״כל זמן ש־בונדי
כאן,״ החליט ,״לא תיכנסו למועדון.״
לא הועילו תחנוניהם של הנערים — המזכיר
עמד בשלו.
כיום מסתובב בונדי לוי שוב בחוץ ללא
חברה.

החי
• רכס ישראל ופרשיו: באשקלון׳
נתקפה תושבת השיכון הדרומי בהיסטריה׳
אחרי שאלמוני הניח ליד פתח ביתה
כלב שחור שנשא על צווארו פתק :״אליהו
הנביא ביקר בביתך — עכשיו יבוא מלאך
המוות.״
• לאן הערס : ׳1בתל־אביב, ביקשו
חוקרי המשטרה מהשופט להאריך את מעצרם
של שני חשודים בפריצה, טענו שהשניים
הסכימו ביניהם שלא לדבר, כאשר
אמרו זה לזה בניידת המשטרה את שמות
המחזות אף מילה למורגנשטיין ודבר אל הקיר.

ספרלסכתא: בכפר אתא, התלונן
אב במשטרה כי בנו גנב מן הבית
חמישים לירות, כדי לממן את נסיעתו
לסבתו כשתקפוהו געגועים אליה, והוריו
סרבו לתת לו דמי־נסיעה.

וזר וי ת הנשיא 0
(המשך מעמוד )13
קבוצת הדיפלומטים המלוכדת נעלמר. לפתע.
ממש נמוגה בים־האדם, בין פנים שחומים
ולבנים, בין תושבי שכונות־העונל, בין
כפיות דרוזיות מהגליל. השר יוסף בורג
התגונן נואשות נגד לחץ הגופות, עוד רגע
ומאות זוגות רגלים ירמסו אותו. שמעון
פרס תופס בראשו .״איזה פנצ׳ר, איזו
בושה!״ סינן מבין שיניו השגריר הבריטי
החדש, כשהוא מתגונן במרפקיו בפני ההמון
:״המצב מתחיל להיות קצת לא נעים!״
לפתע נותקו כל אותם השגרירים, שרים,
אישים מרשימה א׳ ו־ב׳ ,ממסע הלוויה,
ההמון, המגביר את לחצו ואינו מרפה, יבלע
ע! ד רגע את בן־גוריון עצמו. את זר, אס.ר
להרשות.
מאי שם מופיעה לפתע יחידת צנחנים.
הבחורים בכומתות האדומות רצים בשורה
מסודרת, חודרים כמו להב סכין מאחורי
קבוצת האנשים הקטנה, המקיפה את ראש״
הממשלה. תופשים זה ביד זה, יוצרים
שרשרת גופות־אדם. השרשרת נמתחת, מתפתלת
בצורה מסוכנת, פלא שאינה ניתקת.
כמה מטרים לפניהם נוצרת שרשרת דומה,
ולאחר רגע, שלישית — לאחר מכן מתמזגות
שלושתן יחד. זו כבר לא שרשרת,
זו חומת גיפות־אדם.
בכל זאת, מדי רגע מצליחים בודדים מן
הרחוב לפרוץ את מחסום חיילי־המילואים,
שהוצבו לאורך המידרכה. הללו פונים במרוצה
לעבר הקבוצה הקטנה, המקיפה את
ראש־הממשלה. את רובם תופסים החיילים
בשטח־הביניים, ומשליכים חזרה לתוך ההמון,
כמו כדורי־מישחק. אולם כמה מהם
מצליחים להגיע.
תימני קטן מנסה לנער מעליו את החיילים,
כאילו היו זבובים טרדניים .״אני
מוכר,ו ללכת בהלוויה,״ הוא קובע בתוקף.
״באתי במיוחד מהגליל. אני מייצג את כל
הגליל.״ החיילים לא מוותרים :״תראה את
ההזמנה!״ ״איזו הזמנה?״ מתמרמר התימני
הגלילי ,״אני חקלאי!״
יהודי מזוקן, בעל פני מסתגף ועיניים
רעבות, מצליח להגיע לכביש, ניגש בריצה
לקבוצת ראש־הממשלה, אך אינו מעז להצטרף
אליה. פוסע מן הצד כבגניבה,
כאילו נוטל לעצמו כבוד לא לו. חבר ועדת
אירגון ההלוויה מצביע עליו בעיניו :״לסלק!״
המארגנים
מנסים בכל כוחם לשלוף לפחות
את הדיפלומטים מן ההמון המנותק,
הממשיך ללח: ץ .מתוך שבעים הדיפלומטים
המוזמנים מצליח־ם רק חמישה להצטרף
למסע, בערך בסביבת הכנסת.
ליד הכנסת מנסה הרחוב פעם נוספת
להגיע להלוויה עצמה. הפעם מתפתח קרב
של ממש. אמבולנסים של מגן דויד אדום
מובילים ללא הפסק מתעלפים, פצו־עים,
דרוסים.

21מ טחי אש
ף״ כיתהכנסת ישורון זז מסע ההלוויה,
* 1בטור מכוניות, לעבר הר המנוחות. הפעם
אין הרחוב מאיים עליו. אלא שהרבה
מן המכוניות הדיפלומטיות נותרו ריקות.
הדיפלומטים נעלמו אי־שם בתוך ההמון,
לצמיתות.
לבית־ר,קברות מגיעים כמאתיים איש בלבד,
מבין כ־ 300 בני רשימה א׳ .דממת המקום
מצווה לשכוח את מה שהתרחש בעיר.
ארון התכלת־לבן מורד לאטו לתוך הקבר
המוכן, סמוך לקברו של אבי הנשיא. נשפכים
רגבי עפר, שהובאו בשקיות מכל
רחבי המדינה.
רחל ינא ת אינה מצליחה לעמוד במתת
המעמד, מתיפחת בכל מאודה. כתמיד, אשה
שעייפה מן החיים, אשד, אבלה.
למרגלות הר־ר,מנוחות יורים התותחים
מטחי־אש. אחת, שתיים, שלוש — עשרים״
ואחת. ההד מתגלגל בהרי יהודה. הקבר
הרענן הופך לתל פרחים. על לוח העץ
כתובת: פ.נ. נשיא מדינת ישראל יצחק בך
צבי ז״ל ת.נ.צ.ב.ה.
באותו הזמן חוזרת כבר הבירה לחייה
הרגילים. בעוד רגע יפתחו בתי־ד,קולנוע
את דלתותיהם. גשם טורדני ממשיך ומצליף
בזרזיפים.
״תביט איזה ביש־מזל,״ אומרת אשה צעירה
לבעלה ,״תמיד כשיש אירועים, יורד
גשם.״
לפתע היא משגיחה שאוזן זר קלטה את
ההערה. נכלמת היא מושכת בשרוול בעלה,
ממהרת להסתלק מן המקום. היא ניזכרה,
כנראה, בבושת־פנים, כי באה להלוויה, ולא
לאירוע. היא לא הבינה שלא היא הנושאת
באחריות למה שאירע. כי המארגנים הם
שקרעו מן ההלוויה את כל הדרת אבלה.

הצגת בכורה
קזלנוע סרטם
סיכום שד אקדח
המר תן? (בן־יהודה, תל־אביב; ישראל)
הוא סרט ישראלי. על כל סרט ישראלי
נהוג להגיד :״זהו הסרט הישראלי הראשון
הראוי לשמו״ .״זהו סימן־דרך בנתיב ת־עשיית־הטרט
ם הישראלי מהיום והלאה
אפשר להגיד שקיים סרט ישראלי״.
אלא שהפעם — כל הפסוקים האלה נכונים.
רומנטיקה
וקיטש. מדינה קטנה כמו
ישראל, שאין לה הון ושוק מקומי, אינה
יכולה לקוות להתחרות בכושר־ד,ביצוע של
הענק הה ליבודי, ר,מ!ציא 40 מיליון דולאר
על סרט אחד כמו קליאופטרה. אם כן, באילו
אמצעים תוכל ישראל להצליח בענף
הסרטים?
עד כה ניתנו כמה תשובות לשאלה זו. יש
שניסו למלא את ההלל ברומנטיקה ציונית.
יש שסמכו על הגישה התועלתית של המגבית
היהודית המאוחדת. יש שיצרו קיטש
בעל גוון ישראלי אכזוטי.
עתה נתן שמעון ישראלי תשובה חדשה
לשאלה. דבר זה כשלעצמו חשוב יותר אף
מן ההישגים הממשיים של הסרט. כי יש
לו חשיבות גם לגבי ענפים אחרים של
האמנות הישראלית — התיאטרון, השירה,
הספרות.
עיקר והתחכמויות. תשובתו של ישראלי:
הסרט הישראלי צריך להגיד משהו.
אם יש לו רעיון מרכזי ברור, הנוגע לכל
אדם ושכל צופה חש באמיתותו, אין רמת
האמצעים הטכניים חשובים.
אמנם, אין ישראלי מזניח את הביצוע,
כל פרט ופרט בסרט מחושב היטב. אך למרות
שישראלי אוהב התחכמויות, מילוליות
וחזותיות, אין אפקטים כאלה מסיחים דעתו
מן העיקר. מבחינה זאת הוא כמעט יחיד
במינו בעולם היצירה הישראלית, בו בלעו
ההתחכמויות מזמן את כל התכנים, ובו
שורצים הלהטוטנים שאין להם מה להגיד.
כאשר עומד לפני היוצר רעיון ברור,
אין צורך לבזבז כסף על נסיונות־סרק.
סרטו של ישראלי עלה רבע מיליון ל״י,
סכום שאינו מופרז לגבי סרט מקומי .״אילו
הייתי מסריט את אותו סרט היום מחדש,״
הודה ישראלי השבוע ,״הייתי מסתפק ב־150
אלף לירות. למדתי ממנו הרבה.״
נאצי ללא פנים. כאשר עושים סרט
באמצעים כד, מוגבלים, אפשר להעז ולהסתכן.
אין ספק כי בסרט זה קיבל ישראלי על
עצמו סיכון ששום מפיק מקצועי בחו״ל
לא היה מקבלו על עצמו. ולראייה: זהו
הסרט הראשון בו מופיע שחקן יחיד בלבד.
ישראלי לא זו בלבד שה א מתגבר על
הסיכון, אלא שהוא מביא את הצופה למצב
בו כלל אינו יכול לתאר לעצמו דמות נוספת
בסרט. אילו נתגלו, לפתע, פניו של ד,נאצר,צעיר,
היה הדבר מתקבל כהפרעה.
האמדט חוזר מדכאו. זהו סיפורו
של יהודי, אסיר־דכאו, החוזר למחרת ההוד
מוטטות של הרייך לעיירת מולדתו הגרמנית,
כדי לנקום את נקמתו בד,אנס, בן־כיתתו
הנאצי, שהסגירו. הוא מבלה את הלילה,
מאונס, במרתף של ביתו הקודם, השייך
עתה להאנם, כשחפצים שונים מעלים לנגד
עיניו זכרונות ודמויות: אביו היהודי, מורהו
הגרמני ר,הומאניסטי, האנס השחצני,
ובעיקר — לוטי, אהובתו ד,גרמניה, שבגללה
רדף אותו האנס.
שום זוועות אין בסרט. תחתן מופיעה
הזוועה הגדולה ביותר: קולו ההיסטרי של
אדולף היטלר, מיצעדי פלוגות־הסער, קטעים
של יומנים נאציים הממחישים את
מחלת־הרוח של אומה שלמה.
עמנואל, האסיר החוזר, הוא האמלט מודרני.
האם עליו לרצוח את האנס? האם מותר
לוותר על נקמה? אך אם ינקום, ראם אין
פירוש הדבר בגידה בעקרונות ההומאניזם
של מורהו הדגול, וקבלת עקרונות־הג׳ונגל
של האנס עצמו?
ישראלי 30 שבילה את ילדותו עם
פרטיזנים רוסיים, ושהגיע לארץ מפולין
למחרת המלחמה, אינו נותן תשובה משכנעת
לגמרי. אולי התכוון לתת תשובה חותכת
יותר, השוללת את הנקמה, אך דברי הסיכום,
בקולה הדרמאתי־מדי של זהרירה
חריפאית, אינם מתגברים על הסיכום של
האקדח.
הצופה הרגיל לא יתחבט בשאלה הפילוסופית
יתר על המידה. בשבילו זהו סרט־מתח
ראשון־במעלה, בעל רמה בינלאומית טובה,
שהצפיה בו אינה חובר, לאומית, אלא הנאה
פרטית.

יום העצמאות
ך ורית אמיר איחרה במיקצת לרכבת
1המרינה. היא נולדה כשהמדינה היתר,
כבר בת עשר — בת עשרה ימים. אבל
היא לא הפסידה שום דבר מההודיות הראשוניות
של התינוקת שהקדימה אותה.
כשאמה, חיה, אז יכהפיה בלונדית בת , 18
רצה לבית־ר,חולים עין־גדי בתל־אביב כדי
ללדת אותה, זעקו צופרי האזעקה מעל ל־

אריק מחקר,־ד,קולות. היא כיום תלמידה בביתר,ספר
המקצועי של ויצ״ו, עלמה צעירה
בתחילת שנות ההתבגרות שלה.
ביום־ד,עצמאות יצאה נורית כמו כולם
אל הרח ב לחגוג ולשמוח. היא שוטטה
בחברת ידיד ם ברחובות הדחוסים אדם,
הלכה להצגה שניה בקולנוע, נפלטה שוב
לרח.ב ועשתה שוב את הסבוב הגדול

איזה חינוך?

בגן־הילדיס שמו לנורית דגל לאומי ביד, כמו לכל הילדים,
ולימדו אותה שירי מולדת. אולם, כמו כל בני דורה, היא
יודעת מעט מאוד על עצמאות המדינה, משמעותה והדרך הארוכה אשר בה הושגה.

במיצעד יום־העצמאות, שנערך בחיפה, מעווה נורית אמיר את
פניה, למישמע רעם שרשרות הטנקים. הטנק על הכביש הוא
אומנם צנטוריון, אך עבור נורית ההנאה העיקרית היא האווירה האופפת את המיצעד.

איזה ועש!

תל־אביב והאנשים רצו למקלטים. אמא העדיפה
ללכת ברגל. אמרו לה שכך היא עשויה
ללדת יותר מהר, אולי לפני ההפצצה
הבאה.
כעובר היתר, נורית עדיין במשק־ספר. הוריה
היו חברי קיבוץ מעין־ברוך שבגליל.
אבל כשפרצה המלחמה העבירו את הנשים
ההרותלעורף. אבא גויים לצבא. כשיצאה
לאוויר העולם קיבל חופשה מיוחדת.
מאז צמחה נורית יחד עם המדינה. היא
אכלה בננית, שאמא היתה משיגה אותן בנקודות
אחרי שעות של עמידה בתור. לתפוחים
לא זכתה, כיודן שאמא היתד, מגיעה
תמיד כשנגמר הארגז. וזכרונות הילדות
הראשונים שלה קשורים בחדר צר ב־רמת־גן,
שהצבא החרים עבור אביה כשהשתחרר
מהצבא .״היה שם כיור שבור
ומתחתיו עמד דלי והמים טיפטפו כל הזמן 1 בצליל שאני זוכרת אותו עד עכשיו.״
15 השנים שחלפו מאז שינו כליל את
הרקע של נורית. היא מתגוררת כיום בדירה
הדורה במרכז תל־אביב. אביה, מורד
כבית־ספר מקצועי, התפרסם גם כאמן —

מסביב לדיזנגוף בחיפוש אחרי השמחה.
אבל שמחר, לא היתד.,
״ממש איכזב חג־העצמאות הזה״״ מפ־ליטר.
נורית בצער .״מפסח כבר התחלנו
לחכות שיבוא. הגיעו אלי טלפונים מחברים
וחברות ששאלו: את באה איתנו? תיב־ננו
איזה סיבוב לעשות, איפה לבקר ומה
לראות. כל השנה מחכים להזדמנות הזו של
יום־ר,עצמאות. זה היום שאפשר להתפרק,
ללכת ברחובות ולהשתולל, לראות זיקוק ן,
לצפצץ לאנשים בצפצפות לתוך האוזניים ולהישאר
בחוץ עד כמה שרוצים. זה אפילו
יותר מאשר בפורים. אנחנו כבר יותר מדי
גדולים כדי ללכת בפורים ברחובות מחופש
ם. אבל ביום־העצמא, ת כל אחד יכול
להתפרק.״

מיצעד כדי קשר
ף,קיצור נמרץ זהו בערך משמעו של
^,יום־העצמאות לגבי בני־דורה של נורית.
באיזה שהוא מקום קשורה המילה ״עצמאות״
בשמו של חג זה בעצמם יותר מאשר

העולם חזה 1338

ספ 1רט

נורית אסיר
במדינה. כך, למשל, היה יום־העצמאות השני
לגביה מפנה בחייה. בפעם הראשונה
קיבלה נעליים גבוהות עקב וגרבי ניילון,
ו״כולם כבר התחילו לרכל, :יא, תראו איך
שהיא הולכת!׳ *
אבל אפילו ההתרגשות שביציאה ראשונה
לרחוב על עקבים חלפה לגמרי בליל־העצ־מאות
העצוב והמשעמם. למחרת חיפשה
נורית את החוזייה המרטיטה במיצעד צה״ל
בחיפה. היא ישבר על היציע, פערה פה למראה
הצועדים, אטמה אוזניה כשחלפו ה־טאנקים.
אבל כשהסתיים המיצעד, שוב נשארה
הרגשה של חוסר־סיפוק .״ראיתי את
המיצעד הקודם בתל־אביב,״ סיפרה נורית.
״אז לא העיב שום דבר על האווירה. הקהל
והצועדים היו עליזים, החיילים היו חופשיים,
חייכו לצופים ושלחו נשיקות אל המרפסות.
נוצר איזה יחם אוהד בין הקהל
לצועדים. אז לא הרגשתי שום רגש אחר
מלבד זה שאני אוהבת את המיצעד. אני לא
מבינה הרבה בטאנקים, אבל כל האווירה,
הצבעים, הצלילים, הם העושים את החג.
״השנה זה היה אחרת. הסרטים השחורים
על הדגלים, התיפוף של התופים שליוו את
החיילים, חסרון התזמורות, כל אלה השפיעו
על האווירה. האנשים לא חייכו, בקושי
מחאו כ&יים. אני הרגשתי אומנם רגש של
כבוד והתפעלות, אבל זה נגמר ברגע שנגמר
המיצעד.״
היא יכלה להתפעל למראה החיילים הזקופים,
למראה תעלולי המטוסים, למראה
המספר הרב של השריונים. אבל מאחורי
התפעלות זו לא היתר, שום התרגשות לעצם
העובדה שזה קיים.
לגביה פרצה מלחמת העצמאות מפני ש־
״לפני המדינה היו כאן מעט מאוד יהודים.
רוב היהודים היו בגולה, סבלו מלחץ ולא
הרגישו שיש להם שיווי זכויות. העם רצה
לרכוש את האדמה שלו בחזרה אבל הערבים
אמרו שזה שלהם והיה על זה ריב.״
לגביה ההגנה היא ״הכוח העברי הראשון
בארץ שסבל מהתקפות הערבים״ ומצור־ירושלים
זה משהו שלמדו עליו בבית־הספר
העממי, ושנשכח בינתיים.

ממילא ולא חוזרים על זה. אצלנו בכיתה,
כשמישהי רצתה להרצות על הנושא הזה,
צעקו כל התלמידים, :לא, על זה לא רוצים
לשמוע!׳ לא אוהבים ציונות.
״היתד, לנו שיחה בכיתה על הספר במו
ידיו של משה שמיר. חלק אמרו שזה ספר
משעמם. לקחתי את הספר ופתחתי אותו
באיטיות ובלי חשק ואני מוכרחה להגיד
שספר יותר יפה מזה לא קראתי. ישבתי
ממש עם פד, פתוח. רואים שם איזה נוער
היה פעם בארץ ואיזה חתי חברתי היה
להם ובאיזה מסירות הם התייחסו האחד
אל השני. היום אין כבר דברים כאלה. היום
חושבים רק על טוויסט וחברות.״
העצוב נורית, השואפת להיות גרפיקאית, היתד,
פעם ילדת פלא. כ לדה היא הופיעה על הבמה
עם אביה בתוכנית של חיקויים. היום
היא רחוקה מזה, אינה חושבת אפילו לחזור
אל הבמה הנראית לה בשעשועי ילדות.
בפוליטיקה כמעט ואינה מתעניינת ורק לעיתים
רחוקות מושכות את עיניה כותרות
ראשיות בעתונים.
לפעמים מזדקרות לעיניה מילים כמו :
״איום על קיומה של ישראל!״ או ״סכנה
לבטחון המדינה!״ ואת זה קשה לה להבין.
״אני לא מסוגלת לתפוס שהמדינה כמו שהיא
קמה יכולה יום אחד לא להיות. אולי
זד, מפני שלא חייתי את הקמת המדינה.
אילו חייתי את זה, אולי הייתי יכולה
לפחד שהמצב ההוא לא יחזור שוב פעם.
אני יודעת שאני חיה במדינה קטנה, אבל
אני מרגישה שהיא חזקר, ומאמינה בכיפור
הזה שמספרים לנו על המעטים מול הרבים.״
לנורית, נציגה אופיינית של דור שגדל
יחד עם המדינה, היה השנה יום־עצמאות
עצוב. החג, שפירושו עבורה הוא חופש
אישי ליממה, לא היה חג. אף־על־פי־כן היה
בו יתרון אחד. היה זה יום־ד,עצמאות הראשון
מזה זמן רב, שאביה לא יצא להופעות
על במות־בידור. היה לה אבא בבית.

__מעטים טו 7רגיש
^ כתה גימ״ל בבית־הספר העממי

״ ולימדו אותנו על מה שהיה לפני קום
המדינה,״ מספרת נורית ,״אבל יותר מזה
שום דבר. חושבים שהילדים יודעים על זר,

הצפצפות הרעשניות הפכו לסמל חגיגות יום העצמאות. גם
השנה, כשנורית הצטרפה עם ידידה להמוני המטיילים ברחובות,
הוסיפה היא ציפצופים רעשניים משלה למקהלה הכללית של בני־יהנוער המחפשים פורקן.

מצפצפים!

כדח־גל
הכת ב לי כדו
אחד הקרבות המרתקים ביותר
כמשחקי הליגה הלאומית, השבת,
היה המשחק שנעיד כין הראשונה
בטבלת הליגה, הפועל פתח־תקוה,
לבין הסוגרת את הטבלה,
הכוח תל־אביב. על משחק זה
מספר שהקן התיאטרון אילי גור־ליצקי,
לשעבר איש התיאטרון
״הקאמרי״ ,כיום ב,,תיאטרון העירוני״
בחיפה. אילי, אוהד כדורגל
מושבע, הוא הראשון כחובבי הספורט
הכלתי־מקצועיים, שימסרו
להבא על התרשמויותיהם מאירועי
הספורט בהם חזו, מעל דפי
״העולם הזה״.
אני אוהד מושבע של הפועל פתח־תקוה.
מה שנקרא: אוהד קבוע. השנה ראיתי
כמעט כל משחק של קבוצה זו. אומנם התחלתי
את הרומן שלי עם הקבוצה כשהיא
הייתה כבר בצמרת, אלופה, אבל אינני
חושב שזר, הדבר שקבע את המשיכה שלי
אליה. אני חושב שהפועל פתח־תקוה, הנוטלת
השנה את האליפות, זו הפעם החמישית
ברציפות, היא קבוצה סימפאטית מאוד,
היכולה להיות סמל להתנהגות ספורטאית.
נכון שכיום אין משחקה של הפועל
פתח־תקוה מבריק כל־כך, ומושך את העין,
כמו שהקהל רוצה לראות. לפעמים זוהי
אפילו קבוצה אפורה מאוד. אבל היא קבוצה
יציבה. אומרים: מזל, מזל! זה רק המזל
שהולך להם! אבל לקחת אליפות חמש פעמים
ברציפות, זה כבר לא יכול להיות מזל.
הייתי בטוח שלמשחק זה, נגד הכוח, אי־אפשר
יהיה למצוא מקום ישיבה. להפועל
המשחק הזה לא שינה, מלבד הבושה
שבאפשרות להפסיד לאחר. נד, בטבלה. לה־כוח
זה היה סיכוי שלפני אחרון להינצל
מירידה לליגה א׳ .באתי למגרש כשעתיים
לפני המשחק, אבל התברר לי שלא היה
מה למהר. הקהל של הכוח בא בדיוק בזמן.
ראיתי את המשחק בין שתי קבוצות
אלה בסבוב הראשון. גם אז היתר, התוצאה
זהה לתוצאת המשחק הפעם: תיקו .1 : 1
אבל איזה הבדל! אז היה חוסר מזל לד,פועל,
הפעם ה ה חוסר המזל לצד דכוח.
שחקני הכוח רבצו, מתחילת המשחק ועד
סופו, ובעיקר במחצית השניה, בתוך רחבת
השער של פתה־תקוה. זה היה פשוט אבסורד
שלא ניצחו. אבל אחרי לחץ רצוף
של כעשרים דקות, באה רק התקפה אחת
של הפועל. מבלי שהספקת לראות מאיפה,
היה הכה ר, כבר ברגליו של אבשלום רצבי.
הוא מתפרץ, מכה לפינה השמאלית, ופנימה.
כך זה היה גם במחצית השניה. חלוצי
הכוח שכבו כל הזמן ברחבת שערו של
יעקב ויסוקר. הפתח־תקואים הצליחו לפתח
רק התקפה רצינית אחת. שני כדורים, והכדור
ברגליו של הקיצוני הימני שרעבי,
פצצה, והכדור פוגע בקורה. אם כדור זה
היה שער, זה היה עוול לד,כוח.
אם הייתי צריך להגדיר את המשחק במשפט
אחד, הייתי. אומר: זה היה המשחק של
הכוח נגד ויסוקר. בכל העונה לא ראיתי ן
ש,ער ששיחק כמוהו במשחק זה. הוא ה׳־1
ציא כדורים מהשער ממצבים בלתי ניתנים
להצלה.

למרות האבל על מות
הנשיא, התבטאו חגי־גות
יום־העצמאות בתל־אביב גם השנה בצעדה המונית ואינסופית

במידבר של דיזנגוף
העולם הזה 338ו

ברחוב דיזנגוף. בתום מסע מפרך ברחוב, נופשת נורית עם ידידה
על המדרכה, בצל רגליהם של המוני העוברים־ושבים־ללא־סטרה.
חוסר התאורה החגיגית ובימות־הבידור לא שינו את אופיו של החג.

כדורגלני הכוח רבצו בשער לא כל־כך
משום ששיחקו יפה. הם לחצו קשה. כל
כדור ששני ש;.קנ־ם עלו עליו, היה שלהם.
יש לזכור שהפועל עלה לשחק בלי ארבע
שחקני־מפתח. אלה ששיחקו רצו להשהות׳
את הכדור בכל מחיר. אבל לא היה להם
נחום סטלמך שיודע איך להשהות כדור
ולתת לקבוצה להתארגן.
האוהד אכל אדמה. היה ברור שהכוח
הצליח להשוות את התוצאה. הקהל
היה קהל רצחני של הכוח, אבל לא היה
באופן מיוחד קהל רע. ראיתי אוהד אחד של
הכוח ששכב על יד השער של ויסוקר
וממש אכל עשב ואדמה למראה הד,חטאות
של החלוצים. הכדורים שלהם עפו כל
הזמן כברד ליד השער, ובעשרים הדקות
האחרונות ירדו שחקני הפועל ממש לבונקר.
אני סבור שחלוצים נבונים היו מסוגלים
להבקיע חמישיה לד,פועל במשחק זה. אבל
אצל חלוצי הכוח התגלתה אזלת־רגל מוחלטת.
מלבד צלניקר, שהוא חלוץ מסוכן,
שאינני יכול להבין מה הוא עושה בקבוצה
כזאת, והבלם קפיטולניק שהבקיע את שער
השוויון, לא היה הרבה מה לראות אצל
הכוח, למרות יתרונם הברור.

קורט בכר
( המשך מעמוד ) 17
במשך כל שנות המלחמה היה קיים קשר אמיץ בין פעולת חטיבת־הפרשים של ד,ס״ם
לבין השמדת היהודים. קשר זה הגיע לשיאו בעת ההשמדה הסופית של גטו וארשה,
בקייץ .1943 לפי הדו״ח הגרמני הרישמי השתתפו במיבצע זה, בין השאר, אלף אנשי
חטיבת־הפרשים — ידידיו וחבריו של בכר אז והיום.
כיום ניפגשים הפרשים העליזים מדי פעם בפינוסי־וותיקים, שותים איש לחיי רעהו
ולזכר העבר המפואר המשותף, וטוענים שמגיעות להם אותן הזכויות כמו לשאר גיבורי־המלחמה
הגרמניים.
קורט בכר הוא תמיד דמות בולטת בכינוסים אלה.

פרש זקוק זמכגסיים

דם אחד שלא הושמד בגטו היה חייט יהודי בשם מכם קארטון. אותו הצילו
\ | פגליין ובכר באופן אישי.
כל פרש זקוק למיכנסי־רכיבה. קצין מטורזן כמו פגליין היה זקוק למיכנסי־רכיבה
מהודרים במיוחד, הגזורים לפי מיטב האופנה. על כן שאל את פאסבנדר, ה,,נאמן״ של
חברת־הפרוזת, אם אינו מכיר חייט טוב. עובדי החברה הזכירו את שם משפחת קארטון.
קארטון־האב וקארטון־הבן היו מפורסמים בפולין כאמני מיכנסי־הרכיבה. הם תפרו את
המיכנסיים של המארשל פילסודסקי ושל כל הצמרת הצבאית הפולנית. פגליין הפקיע אותם
לשרותו. כאשר התהלך בווארשה, כטווס מגונדר, וערך צייד על נשות העיר, לבש את
מיכנסי החייטים היהודיים.
אך היהודים רוכזו בגטו, וגם קארטון האב והבן גורשו לשם. פגליין ניפגע בנקודתו
החלשה ביותר — שחצנותו. על כן התערב אישית והשיג לבן רשיון לעבוד מחוץ לגטו.
בלילה ישן החייט בגטו, אך לאור היום תפר מכנסי־רכיבה, לא רק לפגליין ולפמלייתו,
אלא לכל גדולי הס״ם, להם שלח פגליין מתנות יקרות־ערך אלה.
עד שבא הגסטאפו והשליך את החייט לכלא. פגליין התערב שוב, הוציא את קארטון
הצעיר מבית־הסוהר. כדי שלא להסתכן שוב, הובא מכס קארטון למרתף שיכון־הקצינים
של הס׳׳ס בעיר. שם גר ותפר מיכנסי־רכיבה. מובן שלא קיבל שום שכר, אך הוא זכה
למזון — ולבטחון כי לפי שעה לא יירצח.
כאשר התרבו ההזמנות של הצמרת הנאצית, הוציא פגליין שישה חייטים יהודיים נוס־

סטייקים שרבות בוערות נצלים
לעיניך על גריל הפחמים

האכזוטי * ריקודים מדי ערב
לצלילי תזמורתו הריטמית של
פיסי * המשקה הראשון ללא
תשלום נוסף בימי חול * פתוח
בכל ימות השבוע * ארוחה
מסורתיתבערבי שבת .

הטונות מתוך ילקוט השרות: בנד 3־ 1834 נשהצטוף רסייס

חלוןשות 1ן ת ״ /אני !

פים מן הגטו, שיכן אותם במרתף אצל קארסון. הם הוסיפו לעבוד שם גם כאשר יצאה
חטיבת הפרשים לרוסיה, כדי להשמיד שם יהודים ופרטיזנים. הם נשארו במרתף גם
כאשר חוסל הגטו. רק כאשר התקרבו הרוסים לווארשה, העביר פגליין את קארטון ואת
ששת עוזריו לקסרקטין הפרשים במינכן, שם הוסיפו לעבוד בשבילו ובשביל ראשי הס׳׳ס.
בראשית 1945 גילה פגליין שאפשר להשתמש בחייט היהודי גם למטרות אחרות. הוא
העביר אותו לבית הוריו. אליבי יהודי היה חשוב עתה יותר ממיכנסי־רכיבה, ופגליין —
כמו בכר — חשב על עתידו.
אומנם, לפגליין זה לא עזר. בימים האחרונים ממש של הרייך, כאשר הוגנב לאוזני
היטלר המטורף כי הימלר ניסה להתקשר עם בעלות־הברית, החליט הפירר להתנקם בס״ם
הבוגדני. פגליין היה אז בבונקר של הפירר, בחלק של ברלין שלא נכבש עדיין ביד״
הצבא האדום, אך שכבר היה מכותר. הוא החלים למלט את נפשו וברח. אך היטלר ציווה
על אחרוני נאמניו לצאת ולתפסו, פגליין הוחזר. למרות שהיה גיסו של היטלר, ציודה
הוא להוציאו מיד להורג.
היהודי קארטון לא עזר, איפוא, לפגליין עצמו, אך הוא הביא ברכה למשפחתו. האמריקאים
לא התייחסו, הודות לאליבי זה, אל המשפחה כאל משפחת פושע, אלא כאל
מצילי־יהודים. היתד זאת אותה שיטת האליבי בה נקט בכר עצמו, בממדים הרבה יותר
נרחבים, בעזרת קסטנר, שוייגר והאחרים.

חיים קטן זקוק לגס!?

תבקרותיו וכח!
באולם התצוגה שלנו מוצגים דגמי ריהוט סאלוני
בקווים חדישים ביותר וחדרי שינה אכסקלוסיביים
בקווים העדינים — כי 1מסמ 1 £א מ £ס אצל

אושינסקי
תל-אביב, רחוב הרצל ,56 טל 86797 .

ספה וכורסאות דוגמת ״שתזון׳׳ ומבחר עשיר
של מערכות ריהוט נאה מוכנות ולפי מידה

ך* י ככר לא היה טיפש כמו פגליין, והוא לא בילה את הימים האחרונים של דימדומי
^ הרייך בבונקר של הפירר המטורף. הוא דאג לעתידו.
כאשר בא עתיד זה, וקורט בכר הפך למולטי־מיליונר, מקורב לחוגי הקאנצלר הדמו־קראטי
וספק־חיטה לממשלת ישראל, לא שכח גם את קארטון. בלי ספק שאל את עצמו:
מה ידע קארטון על פעולתו בפולין? מה שמע על פעולתו בברית־המועצות? י
קארטון חי אחרי המלחמה בעוני, בחייט קטן במינכן. כאשר באו אליו, למחרת המלחמה׳
וביקשו שיעיד לטובת פאסבנדר האסור, סירב בתוקף לעזור לפושע.
והנה, לפני כמה שנים, ציפתה לחייט הקטן אפתעה גדולה. הוא ניקרא למלון מפואר,
ושם נתקבל על־ידי מיליונר מהודר בחדר מפואר. האדון היה קורט בכר, והוא הודיע
שברצונו להזמין לעצמו ולאשתו החדשה שני זוגות של מיכנסי־רכיבה. את קארטון
החולה אף הציג בפני אשתו :״את רואה? הנה אחד מאותם יהודים שהצלנו אז
לבסוף שאל בכר :״אולי אני יכול לעזור לך?״ קארטון הנידהם גימגם שכמה אלפי
מארקים יעזרו לו לפתוח בית־מלאכה הגון ולהיחלץ ממצוקתו. בכר הבטיח את הכסף
בנדיבות רבה. אך מעולם לא קיים את ההבטחה. מכתבי־התחנונים של קארטון נישארו
ללא תשובה. ניראה כי בכר השתכנע כי החייט הקטן שוב אינו יכול להזיק לו. שהרי
לא ידע על פשעיו האיומים ביותר — מעשי־הזוועה בברית־המועצות, עליהם נדבר
בהמשך סידרה זו.
העולם הזה 1538

ל* מהדק

לחית במיון

למחזר!
ריקה זראי חזרה לארץ, אם כי לארבעה ימים בלבד, כמנצחת.
לכל אלה שריכלו והשמיצו, ביטלו את ההופעות ביום העצמאות.
לה שלחו כרטיס טיסה הלוך וחזור (מחלקת תיירים) בתוספת
כרטיסים לבתה יעל ולפסנתרן האישי שלה. לאמנים הישראליים
שהופיעו עמה יחד שילמו 300 או 500ל״י. לה — 50־ . 1חוץ
מזה ניתנה לה גם ההזדמנות לתקן כמה אי הבנות קטנות בקשר
לגירושיה מיוחנן זראי.
״אני חייבת ליוחנן כבוד מסויים,״ הסבירה ריקה ,,אבל אני
מכבדת גם את עצמי על ידי זה שאיני חושפת פרטים אינטימיים
מחיינו. האמת היא שכבר הרבה זמן לפני נסיעתנו לצרפת לא
הסתדרנו בינינו. אבל בגלל הילדה, ששנינו אוהבים, לא התגרשנו.
סברנו שדרושים לה גם אבא וגם אמא. אך לבסוף המתיחות בבית
היתר. גדולה מדי, גם בשביל הילדה.
״אחת הסיבות לגירושין הייתה, שלא נוח לגבר להיות נשוי
לאשר, שיש לה מקצוע משלה, המחזיחה כספים, והנשואה
למקצזעה 24 שעות ביממה. יוחנן היה זקוק לעזר כנגדו, ואני
הייתי אנוכית מדי כדי להיות כזאת. אני מצירי רציתי שהוא
יהיה עזר כנגדי, והוא לא רצה. אבל אינני מתחרטת אף פעם
שהייתי נשואה לו.״
ריקה, שירדה מכבש המטוס ככוכבת לכל דבר, רזה ב־ 11 קילו
מדמותה המוכרה, ויפה פי כמה, מעדיפה לא להשאר חייבת בשום
שטח. גם לא במה שנוגע לסיפורים על ההתנכרות ועל הופעות
ביום־כיפור .״בארץ הזאת יש צרות עין וגישה גלותית. כאילו
מהעובדה שנולדתי וגדלתי כאן משתמע שחתמתי חוזה עם
המדינה. אז לא חתמתי שום חוזה, ולא גרמתי עוול לאף אחד.
מותר לי לגור איפה שאני רוצה. אני מכלכלת את עצמי בכבוד,
ולא אשמתי היא שהקהל הצרפתי אינו מעונין כל־כך לשמוע שירים
ישראליים. אילו הייתי סוכנת פירסומת של מדינת ישראל, והייתי
גובה כסף לפי מספר הפעמים שהזכירו את ישראל ברדיו ובטלביזיה
בגללי, הייתי צריכה לקבל אלפי לירות!
״אינני מבינה גם את כל הזעם המעושה על הופעותי ביום־כיפור.
בארץ היה מותר לי לערוך מסיבות אכילה לידידים ביום־כיפור
ובפאריס אסור לי לאכול? אני כיום זמרת מפורסמת בצרפת, במעמד
הכוכבות, ויש כל הסיכוי שאתפוס את מקומי בשורה הראשונה.
אבל זה נראה כאילו יש כאן איזו הנהלה שקובעת מי מפסיק
להיות ישראלי ומי לא.״
החלק השני של הנוסחה איך להצליח בחברה, כולל את הפרק
איך לעשות ידידים. גם כאן יש לריקה מה לומר :״יש לי המון
הצלחות בתור אשה, אבל אין לי זמן למחזרים. מי שרוצה לחזר
אחרי בדרך מהצגת גאלה אחת לשניה, או בדרך לשידור רדיו או
אינטרביו, יכול לעשות זאת. אבל אני עובדת כל כך הרבה שאין
לי זמן להיות אשה. אני רוצה להצליח ואני חושבת שאני מצליחה.
ובגלל הצלחתי יש לי ידידים שונים. אחד מהם זה האח הבכור
של השאח הפרסי, מחמוד ראזה אחלין. זה היה הוא שעזר
לי, כשאיבדתי את הדרכון שלי בטהרן, כשהופעתי שם. גם טרו
נמה
שווה
מיטויה בואש?
את אייבי ניקולסץ, הדוגמנית הפארי־סאית
הסוערת, זוכרים בישראל בעיקר בשל
תמונתה שהופיעה על מעטפת ספרו המקצועי
של?ן ידוא
כן־גריון, המתוקה
והמופלאה. בעולם
הגדול, שם עידוא
לא כל־כך עוד זוכרים
מפורסם,
1 .אותה יותר בשל
ההתאבדות
- 1נסיון
| שלה, בעקבות אה!
בתה הנכזבת׳ ל
מוכי פרקינס.

דוגמנות אבל
ושערוריות לא הול־

כים כל.כך ביחד,

ניר,ולפיו
נאלצה שערוריות, שהעדיפה ואייבי,
ולהתמסר ללנטוש
את הדוגמנות
מקצוע אחר: צלמת׳ סרטים. באיזו מידה
מקצוע זה סביל לשערוריות, אפשר יהיה
לבחון עכשיו, אחרי שאייבי נידונה, שלא
בפניה, לשמונה ימי מאסר, לקנס של 100
דולר ולתשלום פיצויים בסכום של 400
דולר, על־ידי בית־משפט ניו־יורקי. האשמה:
היא היכתה במטריה על ראשה של דיילת.
כששמעה אייבי על פסק־הדין, התרתחה
מכעס .״צריך לדעת שהצרפתיות הן וגישות
מאוד,״ הסבירה ,״כשהבטתי בראשה של
הדיילת הייתי בחודש התשיעי להריוני,
ובדיוק אז התחילו לתקוף אותי צירי-
הלידה. כשאותה דיילת סירבה לעזור לי
לסחוב את החבילות, נעשה לי אדום בעי

אולגה הורסטיג,

)0ן ןך~ -בן ס

*ן #־יי*י**יי*)*וווו1ין ןן^ י׳•

111״

ריקה וכתה בנמל־התעופה

כבר להזמנתו להצטרף אליו לבילוי בערב
במועדון חומות עכו. המוסיקה, היין, וד,אוירה
ההיסטורית שבמועדון, עשו את שלהם.
הזוג הצעיר והמאושר בילה בריקודים
עד שעה שלוש אחר חצות. למחרת טיילו
בעכו עד הערב. בערב הציע החייל לדוגמנית
:״בואי נתחתן!״
היתד, לה ״טבעת מזל״ מיוחדת, המורכבת
משש חוליות. היא מכרה את אחת החוליות
לעתזנאי חיפאי שנוכח במקום, בעשר אגורות,
והחייל קנה את הטבעת מהעתונאי
בלירה, שם לה אותה כטבעת קידושין.
בעיניה של אסתי היה כל העסק מהתלה
חביבה .״אני דוזקא טיפוס שלא יוצא עם

חיליו, הבן הבכור של נשיא הרפובליקה הדומיניקאנית, והמלחינים
ז׳אק ברל ושארל אזנאבור נמנים בין ידידי. זה לא קונץ שיש
לי חברים כאלה, אחרי שהגעתי לאן שהגעתי״.
בדירת ה־ 93 מטרים מרובעים של ריקה בפאריס, בה היא
מעסיקה עוזרת, מטפלת לילדתה, סוכנת בית, עוזר מקצועי
ומזכירה, ניצבות המתנות המוענקות לה על־ידי מחזריה. בין
השאר: אקוואריום ענק עם דגים. מה זה בא לסמל קשה לדעת.
אבל אותו מחזר שהעניק לה ענק, שבקצהו לב זהב משובץ יהלום,
ודאי התאכזב אם חשב שריקה תשמור את תמונתו בפנים. יש
אומנם תמונה, אבל של הבת, יעל.

אפשר באמת לחשוב ששום דבר לא
מעניין את העתונות האיטלקית, מלבד הנערות
הישראליות. הצלמים באים למחנה
ח״ן ומצלמים חיילות במקלחת, עתונאי
אחד, ז׳אן פראנקו ביאנטלי, שהוא
גם נסיך, מתאהב בדליה לכיא והופך ל-
ארושה הנצחי, ועת נאי רומאי אחר, קרלו
פירדזי, הופך לידיד אישי של יעל דיין.
בירדזי, שהוא עתונאי צעיר ויפה־תואר,
הגיע עם יעל לארץ, בחופשת המולדת
הקצרה, בת עשרה הימים, שנטלה לעצמה
ממסעותיה סביב העולם. הוא ראה את עין־
הוד, רחוב דיזנגוף וכמה מועדוני־לילה.
למעונינות אין כל סיכוי. יעל לקחה אותו
חזרה, כשעזבה את הארץ השבוע.

התלבשה לה על צעירה
צרפתיה בת
, 19 שלחה אותה לספר,
הלבישה לה
מעיל רחצה, אמרה
לה להסתכל על המצלמה
כאילו יש
לה בפה סוכריה על
לא־מארילין

יש כבר מארילין חדשה. מה שנכון, נכון.
לראות את סיכיל, זה כמעט כמו לראות
אותן. אבל הצורה זה הכל זה? והכשרון
זה כלום?

ניים!״
מכתה של אייבי גרמה לדיילת להפסקת
עבודה של חודש ימים, עבורה חייבת אייבי
לשלם עתה פיצויים .״זה מצחיק,״ היא
אמרה ,״אני מוכנה לקבל כל יום עשר מכות
במטריה במחיר כזה. אני אגיש תביעה
נגד השופט, העדים, העורך־דין שלה והרופא
שבדק אותה. אני אבקש ממישהו
שיקום בבית־המשפט וינחית לי מכת־מטריה
על הראש, ונראה אם למחרת לא אוכל
ללכת לעבודה.״

הא מארילין, מארילין, מי יגול עפר
מעינך? לו היית מסוגלת לראות מה עושים
עתה בשמן הקדוש, ספק אם היית מתאבדת
שוב.
הנה מנסים לשכנע אותנו כי כלל לא
היית תופעת טבע
חד-פעמית, ושאפשר
ליצור שכמוך בסרט
נע. איזו סוכנת-
צרפתיה,
שחקנים

ה א נכון ש:
• פקיד בכיר במנמון־המדינה, שהושעה
לאחרונה מעבודתו, הואשם על ידי
הנהלת משרדו בקיום יחסי ם הומו־סכסואליים
בכפיה עם אחד העובדים
שבמשרדו?
• שיורד ישראלי, שהקים לו מועדון
לילה בארץ אירופאית מסויימת, שלח
לאחרונה לארץ שליחים לגיוס מספר
מארחות־בר ישראליות למועדונוז

תו פ ס או לא?
״ 24 אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא,
וכולם מתו בין פסח לעצרת, משום׳שלא
נהגו כבוד זה בזה״ — ובגלל זה נאלצים
כל הזוגות, שבוער להם להתאהב בפסח,
לחכות עד ל״ג בעומר, לחתונה הרשמית.
אבל יפה,פיה תמירה מקרית־מוצקין שברה
אחרי אלפיים שנה, פחות שנה או שתיים,
את המסורת היהודית. אסתר (״אסתי״)
בן־זאם, דוגמנית בת 17 וחצי, בתו של
רב־מלחים באוניה ציון, נישאה ביום שבת
שחלף, ט״ז בעומר, כדת משר, וישראל.
החתונה נערכה בין קירותיו העתיקים,
מוארי־הלפידים, של מועדון חומות עכו
שבחומת עכו. החתן, טוראי בן 19 בצה״ל,
בנו של פקיד ממשלתי בכיר, חבש על
ראשו מפית שולחן, ענד טבעת על אצמגה
של אסתי, אמר בקול בנוכחות עדים :״הרי
את מקודשת לי״ .אחר־כך ניפץ כוס, ואף
חתם על פרוטוקול רשמי של הטקס.
רק אחרי שטקס הקידושין הסתיים, ובעל
המועדון, נחום ארבל, העניק לזוג כמתנת
נשואין כמה מציוריו, נזכרה הכלה המאושרת
שיתכן שהחתונה היתד, נחפזת מדי.
״הבטחתי לאבי שאערוך את החתונה שלי
על אוניה,״ אמרה ״וחוץ מזה אני מועמדת
בתחרות מלכת־היופי. לא בוחרים נשואות!״
זה היה קצת מאוחר מדי. רצו לחפש את
הרב של עכו כדי שיתיר את הנשואין.
הוא לא היה בבית. הרב של נהריה ענה
בטלפון שאין מה לעשות, הנשואין תופסים.
וזה היה באמת קצת לא נעים, מפני ש־לאסתי
יש חבר־קבוע, בני פרגר, פסנתרן
בתיזמורת עומאר כיאם ביפו.
כל העניין התחיל יום אחד קודם לכן,
ברכבת מתל־אביב לחיפה. אסתי והחייל
ישבו במקרה זה מול זה. כשיצאה הרכבת
מתל־אביב הכיר החייל. את אסתי מראיה
בלבד. כשהרכבת הגיעה לחיפה היא נענתה

אפתי כן־זאב
כל אחד,״ התח־דתה ,״מבחינה זו אני כמו
אמא שלי. אבי היה שנים על הים, ואמא
תמיד חיכתה לו. בשבילי זה היה רק בילוי.
חשבתי לעצמי: הנה ילדון נחמד, וידעתי גם
שהוא מכיר את בני. אבל במועדון קרה
משהו. הרגשנו את עצמנו מנותקים מכל
העולם. זה גן־עדן עלי אדמות. זה קרה
לא בגלל אותו חייל — אלא בגלל האביב.״
המהתלה הרומנטית היתר, יכולה לחלוף
בשקט, לולא התברר לאותו חייל, כעבור
יומיים, שאסתי כלל לא מתכוונת להיות
אשתו. היא חזרה אל בני. אבל החייל המאוהב
מסרב לוותר עליה. הוא הלך להתיעץ
עם חצי תריסר רבנים. התברר שעל־פי דיני
ישראל, הנשואין, למרות שנערכו בתקופת
ספירת העומר וללא נוכחות רב, הם תופסים.
הרבנות׳ הראשית אומנם לא תכיר בהם
כזוג נשוי, אבל במקרה שאחד מהם ירצה
להינשא, היא עלול לד,אשם יום אחד בעודן
ביגמיה. החייל הצעיר, האחוז עדיין בקדחת
ההתאהבות, הצהיר כי לא יתן לאסתי בשום
פנים גט. ואילו אסתי עדיין מתיחסת בזילזול
לאותה הרפתקה .״הוא מותק של ילד,״
אמרה על החייל ,״אבל אני מזמן הפסקתי
לגדל ילדים. אני עוד בתולה, וזאת אני
יכולה להוכיח באישור רפואי, ולכן הנשואין
לא קיימים בכלל!״

תדריך

מ צ ־ ע ה לי

העולם הזר, ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
היכן לבקר השבוע:

ישראל־ארה״ב
1י 1א , >1הסקנדינביה

התעכב ללא כל תשלום נוסף ותהנה מקופנהגן
הנפלאה * שטוקהולם ההדורה * אוסלו היפה
לבקר
ההזדמנות הצפון :

פלאי

שמש חצות לילה,
האגדתיים,

הפיורדים

ועוד

הלפים

משולב

ארץ

ועוד

בהכנסת

הא ורח ים הסקנדינבית המסורתית. אל תצא
לדרך

ללא

הכנה

מספקת — תן למומחה
לתכנן

את נס י עת ך .

פנ הכעת
לסוכן הנסיעות שלך

תל־אביב, טלפון 58080
ירושלים, טלפון 23341

תשבץ העוד ה1ה 1338

דרורה אורן היא תל מיד ת הכי ת ה השביעית בגי מנסי ה ״הרצליה״ .תחביביה ה ם
לפתור ולחבר תשבצים. א ת הזמן לחיבור תשבציה מו צא ת דרורה בשעורים המשעמ
מי םובהפס קו ת. עד עתה היא לא העזה לשלוח תשבץ מפרי עטה לפירסו ם, ל מרו ת
שבביתה יש לה מלאי שלם. ב מיקר ה זה התגברה על בי שנותה, שלחה לנו אחד.

ה עו ל ם הזה״
דמי מנוי לשנה אחת :

בארץ

3 0ל״י

לכל ארצות תבל
(כדאר רגיל)

3 0ל״י

לארצות אירופה, פרס
ועדן

4 5ל״י

בדאר אויר

ל אפריק הוא סי ה
לארצות״הברית, קנד ה
ומכ סי קו
לדרום

א מ רי ק ה

55ל״י
6 5ל״י
7 5ל״י

מאוזז )1 :שוד
קן מכבי חיפה)4 :
ראש ממשלת סי;:
)10 בת קול; )11
יחידת חשמל; )13
מרכז; )14 רז; )15
פלורידה״

ביח״ר לייצור שיל-
נוגים; )17 חלק מסוס;
)19 מאותיות
האלף־בית; 20 כדורגלן
מכבי יפו; )22
עיר באנגליה; )25
נבעה קטנה; )26
תקופה; )27 בוחל; ,
)30 סגור; )32 נהר
בצפון איטליה; )33
חלק מהפה; )34 מטבע
יפאני; )36מגש;
37 מונ ט־נומרי;
)39 נפצע;
)41 מפשיר לגילוי
האויב; )42 אביון;
)44 עיר נניס בארץ;
)46 תנומה
)48 מצב צבירה של
מים; )51 ;26 )50
עגה, שפת ההמון; )53 נבחרת; )55 רעל;
)57 מילת שאלה; )58 געיית הפרה; )59
כדורסלן׳ הפועל ירושלים; )60 פילוסוף נודע.
מאוגד )1 :כדורגלן בני־יהודה; )2
עמוד מים; )3שם משפחתה של שחקנית
קולנוע איטלקיה; )5נהר דרום אפריקאי;
)6כלי נשיפה; )7אדמת חול; )8ארנון
אומות מאוחדות; )9קיבוץ ליד עזה; )12
רסיסי לילה; )15 זורם; )10 חלל ריק; )18

טתוור; )21 כלי עבורה; )23 חמוץ; )24
מילת התפעלות; )26 אירסה לה )28
רטוב; )29 מיניסטר החוץ האמריקני; )31
הכדורגלן בעל ״ראש הזהב״; )32 גורל; )35
נופש; )37 מבני יעקוב/בורח; )38.המלחין
שבונה ״שופז של הצפון״; )40 תבואה; )41
רמת־נן; )43 נמצאת בפה; )45 מטנו יוצמבנה;

אות בועות; )47 יסבור; )49
שופט מחוזי; )54 בשבילי; )56 רקוב; )58
מרכז בבל בר־׳ת.

@ הפיסיקאים (הבימה) תמצית הקורס
האוניברסיטאי בפילוסופיה של המדע,
מוגשת בצורה דרמתית בידי פרידריך דירנ־מאט.
הרבה הברקות והפתעות הטובעות
בביום חיור ואנמי של אברהם ניניו.
@ טו ר א (התיאטרון הקאמרי) מין ופשע
בדרמה צעקנית המתיימרת לבטא את
הווי עולי כורדיסטאן בשכונה ירושלמית.
תפאורה נפלאה של אריה נבון למחזהו של
יוסף בר־יוסף שהוא בוסר, אבל מרתק.
משחק מעולה של אורי לוי, מרים ברנש־טיין־כהן
ויורם גאון.

• הנסיכה האמריקאית (תיאטרון
העונות) בוניפאציוס־ויקסור־פליקס לבית
הוהנשואדן נרצח בקולנוע בשעת הסרטת
סרט על חייו, ומה שקורה סביב זה מאפשר
לניסים אלוני לשגר מהבמה שרשרת
גירויים חזותיים, שמיעתיים ושכלתניים, בתערובת
סיגנונות קומיים, הגורמים להנאה
תיאטרונית שלמה. יוסי בנאי ואבנר חזקיהו.
• האידיוטית (אהל) עוזרת בית פא־ריסאית
מסתבכת ברצח, באהבה ובחקירה,
בקומדיה שוטפת של מארסל אשאר. גילה
אלמגור בתפקידה הקומי הראשון.
• תורת היחסים (שמעון ישראלי)
מערכונים מצויינים ופיזמונים קלושים בביצוע
אמן־יחיד, הממלא את הבמה בגלריה
של דמויות.
$אירמה לה״דום (הבימה) קומדיה
מוסיקאלית אודות אהבתה של יצאנית לסטודנט.
ביצוע פרובינציאלי אך מרנין, עם
דינה דורון, אריק איינשטיין ושלמה, בר־שביט.
9הוא
והיא (התיאטרון האינטימי)
בעיות מין, מוסר וחברה מגיל הגן עד גיל
הזקן בסידרת מערכונים משעשעת של אפרים
קישון בביצועם של שושיק שני ואריק
לביא.

• משהגת (גלריה צ׳נזרינסקי, תל־אביב)
ציורי שמן, רישומים חיתוכי עץ
ותחריטי נחושת בתערוכתו של הצייר הצעיר
שחזר ארצה אחרי העדרות של חמש
שנים. סגנון ריאליסטי תוך הדגשה על
נושאים סוציאליים.
9מרדכי ארד*] (המוזיאון לאמנות
חדשה -חיפה) תערוכה רטרוספקטיבית של
אחד מאנשי צמרת אמנות הציור בישראל.
• פאול אוסגי אופיפו (בית האמ-
נים, ירושלים) תערוכת פסלים של פסל ניגרי
בן זמננו.

המרתף (בן־יהודה, תל־אביב) האם
יש טעם בנקמה? זו השאלה המרחפת מעל
סרט־אמנות מיוחד במינו של שמעון ישראלי,
בו מגלם אמן־יחיד זה את כל התפקידים
על הבד ובייצור. סיפורו של ניצול
מחנות השואה, החוזר לביתו שבגרמניה,
מתלבט אם להרוג את הגרמני שגזל את
נערתו וגרם לגירושו. סרט מתח מעמיק
ומזעזע.
9המשפט (הוד, תל־אביב) אורסון
תלם ממיל את כל כובד משקלו האמנותי
על כף המאזניים, כדי להפוך את יצירתו
הספרותית של פראנץ קאפקא לסרט מרשים
ואינטלקטואלי. אנטוני פרקינס בתפקיד האזרח
יוסף ק ,.הנשחק בין גלגלי הביורוק רטיה
זהסיוטים המציאותיים.
• נדנדה כשניים (צפון, אל-אביס
תצוגת משחק מפליאה של שירלי מקליין
במחזה אודות תופרת יהודיה המתגוננת
בפני הבדידות והכרך הענקי באהבה חפשית.

• איש הציפורים מאדקטראז
הסולם הזה 338ו

(אלנבי, תל־אביב) בית־הסוהר כאולפן ליצירת
1מדענים, בסיפור חייו האמיתי של אדם
שכנפיו קוצצו, ושהפך למומחה בחייהם של
בעלי כנפיים. ברט לאנקסטר.
9קורטוב שד דבש (ארנון, ירושלים)
ברווזד מכוערת מחפשת אהבה. מוצאת
רק הריון מכושי, הזנחה מאם נואפת
וחיבר, מהומוסכסואליסט בדרמה נוגעת ללב.
ריטה טושינגהם.
• הסיבוב האחרון (הבירה, ירושלים)
הספד למתאגרף כמעט־אלוף־עולם בסרט
אכזרי, מדכא ומעורר למחשבה. משחק
בלתי נשכח של אנטוני קווין, ג׳קי
גליסון.
ס במיבחן התשוקה (מגדלור, תל-
אביב) מי צד את מי? המורה המזדקן (לו־
.רנס אוליביה) את בת הטיפש־עשרה, או
להפך? סרט אנגלי מרתק, מישחק מצויין.

מועדונים

לבוש
ר א שון

@ ג׳ימי לויד (צברה, תל־אביב) הזמר
הכושי, כוכב הטלביזיה הבריטית, מגיש
מיבחר שירי־רגש אמריקאיים בביצוע מעולה.
מספר נוסף בתכנית: בארי קרוקר
האוסטרלי ולהקתו, בחיקוי משעשע של
גדולי הזמרים בעולם.

לבו ש
או ר לון *

$פיה קולומבו (אדריה, תל־אביב)
זמרת שאנסונים צרפתיה מגישה את אחרוני
הלהיטים הצרפתיים.

ל בי דו ר
$ת ל ״ א ביזי ה (מועדון התיאטרון,
תל-אביב) פזמונים היתוליים של דן אלמגור,
ומערכונים בידוריים של מנחם תלמי, במרכזה
של תוכנית קלילה על ההווי הישראלי
ב־. 1963
דוד ברגלס ערב מרתק עם איש
הקסמים הבריטי, שבהופעה אלגנטית ותרבותית
מדהים את קהל צופיו בשפע להטוטים
והיפנוטיט בלתי נתפשים.

יוס חמישי2.5 ,

יום שישי3.5 ,
• קונצרט ליל השבת (קול־ישראל,
)21.16 סרנאדה לכלי מיתר של דבוז׳אק;
הקונצ׳רטו לכינור ותזמורת, אופוס ,35בביצוע
תזמורת הקונצרטכבאו מאמסטרדאם;
והסימפוניה מספר 10 של גוסטאב מאהלר.
• בידור חו״ל (הגל הקל<22.02 ,
לקט ראשון מתוכנית מוסיקה משאנז אלי־זה,
שנערכה בזאגרב.
שבת__ 4.5 ,
• מוסיקה בת זמננו (קול-ישראל.
)17.00 לקט מפססיבאל הסתיו שנערך בוארשה
ב־.1962
• שעה של אופרה (?ודל-־שראל,
)21.45 תוכנית ראשונה על האופרה נשף
המסכות של ורדי.
העולם הזה 1338

בגדי תינוקו ת מ־ס/ס 100״אורלון״ אינם מתכווצים
בכביסה, שומרים על צורתם. מתייבשים מהר,
קלילים ומהודרים. לכל תינוק, לכל עונה, יהא
הלבוש הראשון לבוש מ״אורלון״.
דרשי רק בגדי תינוקו ת של ״* 1י ב \7וב׳־ ה מ סו מנים
בתוית ס/ס 100״אורלון״ .להשיג בכל חנו ת
מעולה לבגדי ילדים בארץ.

• פצצת הזמן (תיאטרון החמאם,
יפו) המימשל הצבאי, הש״ב, היחסים עם
גרמניה ופישפש בממשלה — הם כמה מנושאי
תוכנית סאטירית חריפה. רביעיית־המועדון
שרה פזמונים של חיים חפר, משחקת
בדיחות של דן בן־אמוץ וחוזר, עם
הצופים ביומן־קולנוע מבדח.

• אנו נהיה הראשונים (קול-יש-
ראל )20.30 ,העברה ישירה מתוכנית הנערכת
בבנייני האומה בירושלים — שירי
העליות הראשונות מן השנים 1860 עד
,1910 מבוצעים בפי נחמה הנדל, שמעון
בר, הילל רווה, הדסה סיגלוב ומקהלת הילדים
על־שם צדיקוב.
• השרביט מורם (הגל הקל)21.32 ,
לאסלו רוט מנצח על תזמורת הבידור ב־מיבחר
מנגינות קלות.

ס 1י! ו

* שם רשום לסיב האקרילי של זדפ תט.
גורדון לבינסון אילון

טיולי לאירופה
שנ ה

שביעית

החוג לתרבות ואמנות צרפתית
3156.ן£111־11511):}116 {1־6116 61 111־11111011 01111111
רחוב ההגה ,8עין־הים — חיפה — טלפון 51900
מארגן השנה שוב לאחר הצלחה מרובה, טיול מענין בן 33
בכל רחבי הארצות.

צרפת

-איטליה

יום

-שוויץ -אוסטריה

כל הנסיעות באוטוקר מפואר, לפי תכנית עשירה מאוד ומגדדנת שעובדה
ע״י מוסדות ממשלתיים ואוניברסיטאיים.

מפליגים כ־ 21 יולי 1963 המחיר המחיר לקבלת ולציין

כולל כל ההוצאות 1440ל״י(מחלקת תיירים4 ,־ 3אנשים בתא)
כולל כל ההוצאות 1585ל״י(מחלקה ראשונה3 ,־ 2אנשים בתא)
פרטים תכנית מלאה, נא לפנות בכתב לפי כתובת החוג
שם — הגיל — מקצוע וכתובת.
מספר

המקומות

מוגבל
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אוחו בהקדם.