גליון 1358 מתאריך 19 בספטמבר 1963

המחיר ססו אגורה

ג7יו! מוגדל לראש ה שנה

^8ץ)*^(י19888

^!<901 ץ י^9

אי ־ ע ! השבה
1ב ך ־ ג 1די־ 1ן

פרקי הווי אלה הנציחו את לבסיו, נצחונותיו וכשלונותיו
של האזרח הקס! בישראל משן 12 חודשי התשכץ ג:
ת ש רי

השגעץ הנפלא

אס אין אני לי
ן * תל׳אביב, נעצר שמואל גולדברג, אחרי שפחח מש־
/רד בשם תועלת, הוציא במירמה כספים מאנשים לתועלתו
הפרטית.

ני סן

•״•חיפה, סירב בעל, שאושפז בבית־חולים לחולי־נפש,
. 2לתת גס לאשתו, סען כי ״איננו משוגע לגרש אשה
טובה כזאת.״

טיל-טול אן דדטוד

עם הארץ

• • נתניה, ניסו ילדים לשלח טיל, אותו בנו בעצמם,
נהדפו מעוצמת ההתפוצצות ונפצעו קל.

ך • תל׳אכיב, הובא לדין אליהו אוהב־ציון, באשמת
2״ השחתת נוף הארץ.

ח שוון

כל העם צבא

קיצור הדרך
• • נתניה, גילו השוטרים אדם זר, המטפס על קיר בית־
2״ המעצר, עצרוהו, כלאוהו בפנים עד גמר חקירתו.

כלב מי שנושף
ף* חיפה, התנגד משתתף בתחרות־כלבים לפסילת כלבו,
2״ אחרי שזה נשך כלב אחר, טען כי לפי תקנון התחרות
חל איסור רק על ישיבה, קפיצה, מישחק וריחרוח של כלב
אחד לשני.

כ ש לו

מוחמר 5א אל ההר

ך • תל־קציר, ערב בואו של צוות צלמי־סלביזיה צר־ל
פ תיי ם, שלח משרד־החוץ הודעה למשק :״הלבישו את
הבנות, באים לצלם!״

איי ר

כרטיס ביקור
*•אשקלון, נתקפה אשה בהיסטריה, לאחר שמצאה ליד
^ ביתה חתול שחור, שעל צודארו פתק :״אליהו הנביא
ביקר בביתך — מחר יבוא מלאך־המח־תד

אחד ודורו
ך • ת ל ־ א כי ב, בתהלוכת האחד במאי, שרו חברי השומר־ל
ה צ עי ר :״לא נשכח /את פרוק הפלס״ח /נרד לשדה־בוקר
/נתפוס את הממזר /נגמור את החשבון /עם
שר־הבטחון.׳׳

טיון

ף כני ־ ברק, הבחין נהג־משאית בעשן העולה ממכוניתו,
המשיר בנהיגה, הוביל את המשאית לתחנת מכבי־אש
כדי שיכבוה במקום.

מישמר החופיס

ך * ראש * ה עין, בלע חבר המועצה מטעם מפא״י את
—1גליון הפרטיבל, כמחאה על שלא ניתן לו לדבר.

*טבריה, התרחצו שני שוטרים תל־אביביים בכינרת,
. 2כשהם לבושים בתחתונים בלבד, היכו וקיללו שוטר
טברייני שבא לעצרם על מעשה מגונה.

דברי בלע

טבת

ההפצה חייבת להימשך
מן היד אל הפה

ן • תל־אביב, ביקש נאשם מהשופט לשחררו בערבות.,
* 2נימק את בקשתו בכך כי סוסו ימות מרעב, מאחר והוא
רגיל לאכול רק מידו.

ן ייחיפה, לא התייאש קרל גוזמן מפיטוריו מחברה ל־
^הפצת־ספרים, המשיך לגבות כספים לכיסו עד שנעצר
על־ידי המשטרה.

לניהיגוס וחזרה
ך • ע כו, העלו שחקני המחזה חופשה בגיהינום את הצג־
. 2תם דווקא באולם קולנוע גן עדן.

בעירום וכחוסר קול
ך • ירושלים, התעוררה צעירה משנתה, גילתה כי כל
^ מ ל בו שי ה נגנבו, לא יכלה לדבר מרוב תדהמה משך
כמה דקות.

שבט

פושט יד -לערד 1
ריפוי בעיסוק

* 6תל׳אכיב, דרש בעל גט מאשתו, טען כי מאז יצא
ולפנסיה היא מעסיקה אותו בשטיפת רצפות וכלים,
בנימוק כי הבטלה מזיקה לבריאות.

כרכה לבטלה
*•תל*אכי ,2הודיע היומון על המשמר בכותרת כי
, 2הוא מפרסם בזה את הברכה שנשלחה לאהרונצ׳יק כהן,
השאיר מתחת לכותרת ריבוע ריק.
אדר

ך׳• ערד, התיישב פושט־היד הראשון לעסוק במלאכתו,
להסביר לתושבים כי ירד לערד אחרי שקרא בעיתונים
כי הפרנסה במקום מצויה בשסע.

אמנות שימושית
ףירמת ־ ג ן, התיישב צייר לצייר עץ שעל קו האופק,
^ גי ל ד ״ משגמר את ציורו, כי בינתיים מילאו העוברים-
ושבים את כובעו במטבעות.

תנובה מהירה

לידה ללא פחד
• • שדרות, ברחה אשה הרה לתחנת המשטרה מפחד
^ בעלה, שאיים להרגה אם תלד לו בת, נתקפה במקום
בצירי לידה, ילדה בן זכר.

ך קריית״אונו, הזעיק תושב את המשטרה בטענה כי
* 2הותקף, נעצר בעצמו אחרי שהסביר כי בדה את ה סיפור׳
כדי לבדוק באיזו מהירות מגיעה המשטרה.

א לו ל

צילום בזק
ך* ירושלים, השמיעו צעי־
^ רים הערות בלתי־מוסריות
כלפי אשה, שהסתכלה בעבודת
צלם ברחוב, נעצרו מיד על־ידי
הצלם, שלא היד. אלא צלם המשטרה
ובעלה של האשה.

אכן לא מאסו הבונים
•*רמת־גן, לאחר שהעיריה
להגיעה להסכם עם מריקי
האשפה, לפיו יקבלו את משכורותיהם
לפי משקל האשפה
שיריקו, נתגלו בכל יום כמה
טונות אבנים וגושי־בטון במשלוחי
האשפה.

הטולס הזה 1358

שמחה מחודשת
01611 בתערובת כותנה

החולצה המהודרת
ב על ת אורך חיים מפליא

.דיאודן־

השםוהסמל מו רשיםל שי מו ש רק לאחרבדיקתאיכותקפדנית

) 1ז2רדז

מכתבים

העורך הראשי:
אורי אבנדי

שגה ט וכה

ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
רוב איוזו

ב לי

ס בי ם•

המוציא לאור: העולםהזה בע״מ.
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טל 85 .־67־,22
ת. ד .136 .מען למברקים :״טולמפרס״.
דפוס משה שיחם בע״נו, ת״א, טל.31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא

כתב ראשי:
אלי תבור

עורך כיתוב:
אבשלום קורו

צלם המערכת:
ניינוי שרה

צייר המערכת:
וק י

חברי המערכת:
אורי אלוני, שלמה אלינב, שיינו נלור,
לילי נלילי, דויר הורוביץ, חיים הנגבי,
רותי ורר, ויוה יריב, רו כסלו.

ויוחר

במדינה

שנה טובה.
ראש־העיר מרדכי נמיר, תל־אביב
למשפחת העולם הזה, שנה טובה ומאושרת.
יעקב לוי, חיפה
מיטב הברכות לשנה החדשה.
עו״ד יוסף בן־מנשה, תל־אביב
הנני שולח את ברכותי לנשיא המדינה
מר זלמן שזר, לראש הממשלה ושר־הבטחוז
מר לוי אשכול, למר
דוד בדגוריוז, לחברי
הכנסת, לצה״ל,
לעורכי העולם הזה,
להורי ולכל בית ישראל.
לכולם הנני
מאחל שנת שלום ובמחוז,
שנת שגשוג,
שלווה ובריאות.
הנכה אמנון טווילי
בוז־ים
תודת העולם הזה
לבל מאות הקוראים
ששלחו לנו שוב את
ברכותיהם לקראת טווילי השנה החדשה.

הכו לנו יומון

^ 7העגה קם מנהיגליברלי רא שון־־בסעל ה, ביטיבהרבת ־ מסתת פי םסל
מוסד ציוני, ואסר ״ :אבי לא קובע אף פעם אחת את דעתיעלעניין
פוליטיסבלילקרואקודם מה העולם הז האוסרעלכך
י? עודלפני ארבע ס בי ם אי=אפשר היהלהעלות אימרה כזאתעלהדעת.
אסבס, גם אז נהגורבים סאנסי־־הצסרת במדינה על פיכללזה. אבל הם
לא ח ל טו להודות בז אתבפוסבי .
י ת כן כיזהרהסינויהעיקריסהלבסנתתסב ״ גבמעמ דו ס ל
השבועוןהמסוייס. לא ז ה בל בד ס הספ ע תו בחוגי הצמרת גברה -אלא
סהפכה גם בלוייה .
־ 2־ בסבת תסכ ״ א, בימיפרסת־ ־ ל ב רן, קבע סבועוןזהבמידהרבה את
כיוון המאבק ואתקצבו. אבלבסופוסלדברנאלצנו להסתפק ב ״ גצחרן
מוסרי ״ .מ ב חי נהפוליטית, מע שית, נוצחבו. ה״ד. ב ן גורירן, פרם
ודייןיצ או מן המאבק כמנצחים, לפחותלמראית עין( .השבה 3
נסתברכייכלולומראז ״ :עוד נצחוןכזה, ואבדנו
ה סנ ה השתנתה התמונה. הקו אסר הערלט הזחדגלבובמסךסבים ,
כעת רן יחידבמדינה, נחלנצחוןבולם. ב ן = גורידןהורחק, כנפי
ב ע רי = ה ה צר קרצצר ״ הבטחוביזםחדללהיותבאופנה .
־ ^£7בכל שלב משלבי התפת חו תזו קבע עתוןזה את היעדהסעסי דאת
הסיסמה. בחודש אפרילהברזנו ״ :זוהיהפרס = פ * קםיבה. אם לא תחוסל
עםדת | והמדינית טל פר פרם בשבועותהקררביסךיחסל מר פ רס תוך כפ ה
חו ד שי ם את כליריביוב צמר ת. אם לא יתאחדו ברגעהאחרוןכלהאיסים
והכוחות טל ה מי סטרהקיים, כדי לחסדם את הדרךבפגי מר פרם -ילכד
כולםבדרכו של האיש הקטן ״ .
2 7ב חו ד ש יי ם שלאחר מכן קם איחודזה, והביאלהתפט רו תדויד
ב ן ־ בוריון. למחרת היוםהופיעהעל סער העולםהזהתמונתוטלאסכול
המתפלל, בצירוףה סי סמה ״ :תנולוט אנ ס! ״ סיסמהזר הפכה בר ביום
לנחלתהכלל. בכמ המפלגות, כמובמפ ״ ם, הפכה בוטאלוויכוחפנימי
סוער, תוךהסתמכות מפור טתעלטבועוןזה .
,באותוגליוןסבעבו סי סמהנוספת, טגם היא הפכה אי מו־ ת ״ בנ ף
והנחייה מעטית ״ :ד ה ב ו גרריוביזניה ״ .היא מתהלכת מאז בחרבי
השלטון, נתנהקוברורלר בי םממעשיו.
ה תפ ת חו תזוהב הי ל ה כמה סידידינדהנאמניםביותר. אמר ל י אחד

מהם רק א ת מו ל ״ :עו ד מעט תהידמכובדים. הסריסיתחבפואליכם, יצססו
אתכם בכנסתובקול ״ יטראל. זהיהיהסופכם ״ .
אין חסש כזה. אופיוסלה עו ל ם הז ה לא בקבע ע ל ידיבסיבות
חיצוניות, אלא ע ל = ידימהותוהפנימית -מהדת עדרכירוקוראיו כאחד׳,
זהועתוןלוחם. הוא לא היהתוקפנימפניסהטליכרפצצותלמשרדיו,
אוספניטהסילועליו חרם סוסאלי -אלא מפני טהוא דוגלבאידיאלים ^
הרחוקיםעדייןסהתגט מו ת ם.
רוחנו לא רפ תהבימיםהקסים, כאטר עמדנו לבד בר בסגור. הי א לא

תירפה גם עתה, כאשר הבצח ון החלקיסלדרכנוהביאלבו הקל הזמנית .
קרב אחד נגמר -ועודרביםהקרבלפנינו, אולי מרים יותרוקטים
יותר מכל קרבותהאתסדל.

גם בקרבות אלה נעמודיחד. בהברה ז ר ^ אני סאחל לךסנהטובה .

נם ללא צילו של חוק לשון הרע, רצוי
שיהיה בארץ לפחות יומון אחד שהאזרח
יוכל לתת אמונו בו. לא פעם טתרחש דבר־מה
בארץ, או בעולם, בדיוק ביום הופעת
העולם הזה. כל המפקפקים במהימנות העיתונים
היומיים למיניהם, חייבים להכות
שבוע תמים בדי להשביע את רעבונם לדעת
את האמת.
בטוחני שנאמני העתו! יסכימו אפילו ליומו!
בפורמט קמו, ולחתום לשנה כדי להבטיח
את מימונו. את הגליוז השבועי אפשר
להפוד לנליוז יום שישי.

סנטו -מיץ -מה ץ

א. א״ חיפה

ברצוני להכניס כמה תיקונים והוספות
לרשימה שהתפרסמה עלי ועל אביטל סמואל
במדור אמנות (העולם הזה .)1356
נילי האמיתי הוא ,31 ונולדתי בבגדד.
אחרי שעסקתי בארץ
בפעילות בתיאטרון
״מסכות״ ,נסעתי לפני
שלוש שנים ללהשתלמות פאריז בפנטומימה.
כאז פגשתי
את אביטל,
שהיה בפאריז כבר
שנתיים לפני בואי.
שערותיו כבר החלו
לנשור, וקרחתו קנתה
לה שם נאה.
לאחר תקופה לא
מבוטלת של שיתוף־
פעולה, מצאנו לנבון
לתת מקום ליצירה
ולנסיוז אישי — פאקירו שיתן לנו בעתיד
הקרוב, כר אני מקווה,
תוצאות חיוביות.
כיום אני מכיז תוכנית כדי לערוד עיסה
סיבוב באירופה, בסוף שנה זו. אחר כד אני
טתכונן להציג אותה בפני הקהל הישראלי
בארץ. באשר לאביטל — הוא יהיה בטוף
שנה זו בארץ.
א. פאקירו, פריס

וידוי השוטרת

כה לחי שסוף־סוף אחת מביו מאות השוטרות
החליטה לכתוב על מצבן הבלתי־נסבל
ומישטר־הברזל של השוטרות (העולם
הזה .)1355 שוטרות רבות כמוני התגייסו בשנת
1948 למשטרת־ישראל, ועברו קורס של
שני חודשים בביודליד (במקום 4חודשים)
— היות ובתקופת מלחמה אין זמן לעבור
קורסים ממושכים, ומובז שהתנאים בבסיס
בזמנו היו הרבה יותר גרועים. כל מה ש־השוטרת
מתארת בסיפורה המרתק, עבר גם
עליגו אם לא על כולן, אזי על אחוז גדול:
רכילות, קצינים שביזבזו את כספם על שוטרות
במקום לפרנס משפחתם. נם גירושי!
היו.
המטלות האחראיות והקצינות ממש רדו
בנו וקשה לתאר את היהם של הסמלת האחראית,
ואז העתונות בלל לא העלתה את
הבעיה הזו וחבל.
דוחו״ת היינו מוכרחות להביא יום־יום.
משד יותר ם־ 7שעות עבודה להסתובב בחום
או בנשפים ברחובות, ובזטז האפלה עד 10
בערב (אז היו שוטרות בת״א, חיפה וירושלים)
.לפעמים הבאנו דוחו״ת ואם זה היה
סבר של הסמל הוא היה מבטל זאת. לא
פעם העירו אותנו בחצות היות והיתה סריקת
פתע לפרוצות, סמים משכרים, מטבע זר
ובו׳ ולפעמים להעביר חולודרוח מסוכנת לבית
חולים לחולי רוח.
חלק די ניכר הועבר בטשד הזמז לעבודות
במשרד, ולהז היה לא רע. אף־על־פי
שגם אצלז היה קיים משטר ועל כל דבר
פעוט קיבלו משפם משמעתי, הוררת דרגה
או קנם או ביטול חופשה (בצבא איז משטר
כזה).
העבודה במשטרה מאד מעניינת ומשכורת
די טובה, אבל אל אלוהים — איזה משטר
ואיזה פחד, האם אפשר לעבוד בפחד? יתכז
ואחרי שכתבתם את הכתבה הנ״ל ישתפר
סוף־סוף מצבה של השוטרת, שמשנת 1948
כמעט ולא השתנה לטובה.
שוטרת לשעבר, תל־אביב
וידויה של השוטרת היה מאמר סצוייז,
מכאיב — אבל נבוז. מצורפת בזה חוות
דעתי המחורזת, כהמשד.
בקר טוב — הנו רפורט /כל שוטר עושה
לו ספורט /בל שוטר עוצר אזרח /עם
בוקר טוב עריז ורד עם היוד כמעט
שטני /עם בת צחוק או בלי /ללא היסום
וללא בוש /התעודות סיר ידרוש /כי

העיקר הוא בשבילו /רפורט קטז בנרתיקו.
רפורט כזה הוא נכם פז /לזה ציפה
מזמז, מאז /התנים למשטרה /אתו יעלה
הוא בדרגה /כי הרפורמים שצבר /סיר
בסו אותם מבר /תמורתם ררנה השיג /
אותה הטמיז אז בנרתיק /להיות קמיע
לעתיד /לצבור רפורטים הוא יתמיד /
עד ישיג המטרה /דרגת פטל במשטרה.
כאז מתחיל רק המרוץ /על משעז מוסר
רצוץ /להשיג דרנת קצונה /אם אפשר
בלי תמונה /או בלי ידע של חוקים /
הלכות ומשפטים / .עם קצת מצפון ומעט
מוסר /הרבה חוצפה, להיות אכיר /
ואולי הונו עד נבול בולט /להתכונן לבא
העת מכה הוננת להנחית /על ראש
של רע ועמית /ברכילות וקצת קשרים /
וכבר הנד ביז הקצינים.
עם האוכל המגרה /התיאבון גובר עולה
/לעלות דרגה או שתים — /מז האחד
טובים השנים — /ואם הצליח בראשונה /
ודאי הדרר נכונה /יש למצא את הקרבז
— /אם איז שכל הרי יש זמז — /
להשיג המטרה / :להיות פקד במשטרה.
א. בן־אביב, אדריכל, בת־ים

בסף מן הארץ
כל הזמז חשבנו שרק ״הזקנים״ מתעם־
קים במסחר לאחר שעות העבודה. עכש־ו
מסתבר, שנם ה״צעירים״ מוציאים כסף סז
הארץ.
אביגדור הנני, ירושלים

תחרות לגברברים

החתיכות שאם פתם למלכת־המים, הז פצצות
אחת אחת. אבל מה
בקשר לזה שתעשו
פעם תחרות ״מלך
הים״? אני מכירה
כמה וכמה גברברים
שברצו! ייכנסו לדייסה
חמורה כדי
לזכות בתואר הנכסף.
רותי
פלג, גבעתיים

אות הקבורה

רחוב בוסטרום מת,
או גוסם (העולם הזה
)1356 אד האם
מישהו באמת מודאג
מכר שעוד מאות
משפחות עומדות יום פדג יום, לילה לילה, בפני
סכנת מפולת?
צריד למהר ולעשות משהו לפני שחצי
מהעיר יפו תיהפר לבית-קברות אחד גדול.
שלמד. ועקנין, יפו

אבן בכים

קשה למנהיגינו להניב על השתוללות ה-
עולם-התחתון הדתי. אד ל״עטר״ איז ביטא־תיק־מניה.
אם כן, מה בנונע לאיזו עליה־לרנל
(ולרכב) לירושלים? נעבור בשכונת
מאה־שערים ונניף ברזות כנוז :״לא תתאב
את האדומי — כי אחיד הוא״ (דברים כ״נ
ח׳) .או ״לא יהיה לד בביפר אבו נרולת
ואבן קטנה״ (שם, ב״ה ג׳) .כאז נם הטש־מעות
כפולה.
שלמה יפת, אשקלון

שיחה כמקלחת

השתעשעתי למקרא כתבתכם על החיילות
המתפשטות (העולם הזה .)1357 כל העסק
די טנוחד. אבל הדעה הכללית ביז הבנות
כאז היתה, שאילו היו בצה״ל מקלחות שרה
כל־כר מפוארות כם 1אלה המופיעות בסרט
האיטלקי, לא היה איכפת לה! שיצלמו
אותז.
אסתר ש ,.צה״ל

מאווררים וגמלים

תמו הנאומים שהפריעו לא מעט את מנו-
התם של פועלים עמלים. כל אחד פנת
לדרכו, ונותר רק ים של כרוזים בכל השפות.
שטענו כאז את נולדה מאיר, אשכול, ששוז,
ספיר, דייז ופרס.
שמענו אפילו את
גיבור משפט אייכם!
,נדעוז האתגר.
מטר פנזים ירר על
באר־שבע.
מ ע ני ת ...אבל
כל הנואמים שכחו,
משום מה, דווקא את
רשת הכבישים של
באר־שבע, חיסול המעברות,
תעסוקה לקשישים,
מישבן לזונות
צעירים, תעסוקה
לנוער חסת־בנר.
שופט לשעבר
מתפאר שבבוא היום
יבנה מיזוג־כהן
אוויר
בכל דחנויות,
גריכודשחיה בכל שכונה ושוק גמלים.
בדיוק זה מה שחסר לנו. יהיו בריכות-
שחיה, מאווררים. אבל הפועלים ימשיכו
לנסוע בדרד-לא-דרר ובתחבודה-לא-תהבורה,
בלי מים קרים ביום חמסיז •,שרב. מדוע?
כי בד רצה נאווי.
עובדיה כהן, באר־שבע

הכת אחרי האם
אם כבר צריר לנהוג לפי סעיפי החוק
היבש, כפי שעשו זאת השופטים במשפט
האם והתאומים (העולם הזה ,)1356 מרוע
לא הקפידו למלא אח ההלכה הקובעת שבת
הולכת אחרי אמה, גם כשזו ״משרכת את
דרכיה״?
נחמה אדלה, רמת־גן

זכות הקדימה במדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתכים.
העולם הזה 1358

* * י יוצר את מי? האם האיש יוצר את התהליכים
האפורים, המהווים את ההיסטוריה — או שמא תהליכים
אלמוניים אלד, הם היוצרים את האיש?
השאלה עתיקה כמו ההיסטוריה עצמה. בשנת תשכ״ג
עמדה שוב לנגד עיני האדם המבקש להבין. כי שנת תשכ״ג
היתד, שנת השינויים. לא שנה של שינוי יחיד, גדול,
דראמטי — אלא שנד, של שינויים רבים, במקומות רבים,
במישורים רבים.
מי יוצר את השינוי? האם הוא תולדת רצונם החופשי
של אישים — איתן דמויות ססגוניות, ששמותיהן קישטו
את הכותרות הראשיות י או שמא כל אותן דמויות אינן
אלא קיסמי־עצים, הנזרקים אנה ואנה על גבי גלי התהליכים,
ללא יכולת כלשהי להשפיע השפעה של ממש על היווצרות
הגלים וכיוונם?

כקיצור -האט סיפורה של תשכ״ג הוא
סיפור האנשים שגרמו למאורעות השנה, או
סיפור התהליכים העמוקים יותר, שהתגלמו
כאנשים אלה?

לילת השנוי שלטה בתשכ׳׳ג. היא לבשה פנים של
בני־אום, גברים ונשים, גדולים וקטנים. אולי לא היו
פנים אלה אלא מסיכות, שבאו להסתיר את הגורמים העמו קים
יותר. אולי היו אלה פניה האמיתיות. ואולי מונחת
האמת אי־שם בין שתי התפיסות — האישית והבלתי־אישית

כאחת•
לפרוות במקום אחד לבשה אלילת־ד,שינוי דמותה של
צעירה יפר״ זנזונת מופקרת וקלת־דעת. זה קרה בבריטניה,
כאשר צעירה בשם כריסטין קילר הפכה תוך שבועות
מעטים לדמות היסטורית.
האומד, האנגלית אינה להוטה אחר השינוי. מעטות האומות
בעולם הדבקות בקיים כמוה. רק כאשר הופך השינוי
בלתי־נמנע לחלוטין, כאשר הפיגור מאיים על המדינה,
נוהגים הבריטים למנות !עדה מלכותית, שתבדוק את המצב
ותמליץ על השינוי המינימלי הדרוש.
כריסטין ק לר מילאה את מקומן של כמה וכמה ועדות
מלכותיות. היא שיכנעה את האומה הבריטית שיש צורך
דחוף בהחלפת המנהיגות. היא הוכיחה כי יש הכרח בבדק־בית
יסודי בשרותי־הבטחון. היא גרמה לתזוזה בשטחים
כה רחוקים כמו החוקים להגנת הדייר. היא הולידה את
התביעה לשחרר את העתונות מכבלי חוקי־הדיבה המופרזים.

זה לא יכול היה לקרות, וכריסטץ לא
היתה הופכת לדמות אגדתי,ת, לולא היתה
החכרה הכריטית כשלה לשינויים מרחיקי-
לכת. כאשר כא המועד לשינוי, יכולה גם
זנזונת קטנה לספק את הדחיפה.

•יי א תמיד לובשת אלילת־השינוי פנים כד, יפות.
/יש והיא מתחפשת להמון צווח, או מופיעה בדמות
אלופי־צבא קושרי־קשר.
כך קרה במרחב השמי, ששנת תשכ״ג הנחילה לו שינויים
כה רבים, ער כי קשה היה אף לדמיין אותם מראש.
מהפכה אחת, שתי הפיכות, מלחמת־שיחרור וכמה הפיכות־נפל
— זהו מאזן המרחב בתריסר חודשים אלה. בתימן
הפילו החיילים ובני־הערים את שלטון־החושך של האימאמים.
אולם ימי־ה,ביניים לא נמוגו ללא קרב. האימאם המודח
לכד סביבו את בני השבטים, נעזר במלכים השכנים, כפה
על לוחמי הקהיליה מלחמה ארוכה וכם ויית־טובה.
אכזרית עוד יותר היתד. המלחמה בהרי כורדיסתאן, שם
עמד עם קטן ואמיץ על זכותו לחרות לאומית. מאבק זה
עזר למוטט את מישטרו של הרודן הבגדאדי, שסיים את
חייו לעיני מצלמות הטלביזיה. וההפיכה בעיראק סללה
את הדרך בפני הפיכה דומה בסוריה.
אותה שעה התגבשה בקצה השני של המרחב, באלג׳יריה,
הפיכת־נגד, שהתכוונה להפיל את שלטונו של דיקטטור
צעיר ונמרץ.

אף אחד מכל השינויים האלה לא נשא חותמת
של סופיות. כסוך תשכ״ג עדיין הזדעזע
המרחב מקצה אל קצה, משוסע ומסולג, מוכן
ככל רגע לשינויים נוספים.

לילת השינוי פסחה על צרפת, שם מונח הפסל העל-
אנושי של שארל דה־גול, כמו צוק־ענק, בתוך אפיק-
ההתקדמות וחוסם את כל הזרמים. אולם במדינה הסמוכה
לו לא חסרו השינויים.
אין כוהן נאמן יותר לאלילת־השינוי מאשר העתון — שכל
תפקידו לדווח על שינויים. אך בגרמניה הפו המדוזח לנושא
הדיווח. השינוי הגרמני לא לבש את דמותום של זנזונת אי
של אלוף־צבא, אלא של שבועון. שמו — דר שפיגר —
הפך אחד השמות הגדולים של תשכ״ג, כמו קילר וטלאל.
לשום אומה בעולם אין עבר כה שחור כמו לאומה
הגרמנית — ועל כן אין אף אומה אחת בעולם הזקוקה
לשינויים כמוה. פרשת דר שפיגר הוכיחה כי יש גורמים
בגרמניה שלא השתנו בכלל — גורמי הרודנות, הלאומנות
והמיליטריזם, שהתגלמו בגופו המנופח של פראנץ־יוזף
שסראוס. אבל אותה פרשה גם הוכיחה כי משהו בגרמניה
השתנה מאד, ומוסיף להשתנות — דעת־הקהל, שהתקוממה
נגד הרודן, הפילה אותו מן השלטון זהחישה את ההתקדמות
בכיוון שונה לגמרי.

אולם כל השינויים האלה היו צדדיים, כהשוואה
לתהליך הגדול שי תשכ״ג — השינוי
שהטכיע את חותמו על כל שאר השינויים.
הפעם לבשה האלילה את דמותו החמקנית של
האטום.

ג ת תשכ״ג אך צעדה את צעדיה ההססגיים הרא־
\1/שונים, כתינוקת המנסה את כוחה, כאשר הסתכל

העולם בפניה והתחלחל. היה נידמה כאילו פני השנה
הם פני המלחמה.
ההקלה שבאה בעיקבות משבר קובה השכיחה מלב
האנושות, לאחר מעשה, את הפחד הנורא שנפל עליה
בימים האחרונים של ירח תשרי. התמונה נרשמה במשפטים
הבאים :
.אילו פרצה השבוע מלחמת־העולס השרישית, היו סרטי
העתיד, המוקדשים לה, נפתחים בתמונה דרמאטית. המצרנזה
היתה מראה את קיר־הפרדה של חיר־הים האמריקאי חוסם
את נתיב־הים. משם היתר, קופצת מזרחה, מראה צי של
אוניות סובייטיות דוהרות לקראתו. החרטומים חוצים את
הגלים, המים גועשים, קני התותחים מתנועעים, בל שניה
מקרבת את ההתנגשות הבלתיתסנעת. מישקפת מתרוממת
וסוקרת את האופק, נקודות בהירות מופיעות על מסכי
הראדאר, ואז מהדהדת המילה: אש

אולם המילה אש לא הושמעה, ואותו רגע
כלתי-שכיח הפך לנקודת-מיפנה היסטורית.
כי אימת־ד,מלחמו־ ,של אותו רגע החווירה לאנושות, יותר
מכל מחשבה מופשטת, כי בעולם של תשכ׳׳ג יש אינטרס
משותף לכל המעצמות הגדולות: לשמור על השלום.
שמירת־השלום הפכה הנחייה עליונה, ד,דבירה גורמים שדחפו
את האנושות לזרועות המלחמה בדורות קודמים:
יוקרה, סיכויי־בצע, קנאות, עצלנות מחשבתית ואינטרס
שלטוני.
משבר קובה הבליט לא רק את שותפותיו•,אינטרסים המהותית
של שתי המעצמות העוינות, בעלות הנשק האטומי, הצפויות
לכלייה טוטאלית מיידית במיקרד, של מלחמה. הוא
הבליט גם את הניגוד החותך בין שתיהן לבין הגורם
הגדול החדש, המבקש להתפרץ לליגה הבינלאומית הראשונה:
סין.
סין האדירה, נטולת־האטום, התנגדה לנסיגה הסובייטית
מקובה. סין אינה חוששת מפני מלחמת־עולם, שתקטול כמר,
ממיליוניה הבלתי־ספורים. ס־ן הקומוניסטית מבקשת לרשת
את שרביט־ר,שלטון בעולם האדום. סין האסיאתית, חדורת
הגאווה הלאומנית בת אלפי השנים, רוחשת שינאה עמוקה
לעולם הלבן.

ף כך, כיוס הגדול כיותר של תשכ״ג -ואחד
ן הימים הגדולים של התקופה כולה — עמדו נציגי שתי
המעצמות האדירות ליד שולחן אחד במוסקבה, וחתמו על
הסכם לאיסור הניסויים הגרעיניים בים, על הקרקע ובאוויר.

מי יצר מאורע היסטורי זה? האנשים? ה תהליכים?
שני
הגברים שהנהיגו את התהליכים — ניקיטה כרושצ׳וב
ודון קנדי? או שני התהליכים שדחפו את הגברים —
הצטברות הנשק האטומי, והתהום שנפערה בין רוסיה
וסץ?

האם יישארו התהליכים כמו שהם גם אם
יתחלפו האנשים? ולהיפך: האם עלולים התהליכים
להשתנות, גם כאשר האנשים יישאר
על כנם?
היו אלה שאלות גורליות, שניקרו בסוף תשכ״ג בלב
בר־דעת. האם עלולות השנים הבאות להביא שינוי בכיו^
ד,ד,ם1ך, שיהפוך את הסכם מוסקבה לאפיזודה חולפת
כמו הסכם אוקטאביאנום ומארקוס אנטוניוס, או פגי!
נאפוליאון והצאר אלכסנדר? או שהשינוי הגדול של חש!)
יוסיף לשאת פרי בשנים הבאות, יביא לפירוק
ולפירוז חלקי־עולם מנשק גרעיני?
אין אלה שאלות המעניינות רק את בני גיו־יו
קבה — שתי ערים אשר עשרות טילי־אטום
מכוונים אליהם בכל רגע מרגעי השנה. הן
פחות את בני תל־אביב וקאהיר. כי יש להן
על הכיוון המדיני והתיכנון הצבאי של כל

זוהי החוליה המחכרת כץ התד[
למיים והתהליכים המרחכיים
שיתוף־פעולה אמריקאי־סוכייטי
ללא צל של ספק, לאיסור ההין
כמרחכ.
סיכוייו של איסור זה כבר השפיעו, ה*ן
העיקריים בישראל ובארצות ערב.

לילת היטינוי נושאת מסיכות ש^
והשנה השתנו פנים אלה בקצב גון

מכל שינויי תשכ״ג, יתכן כי
הכולט כיותר -החלפת המגה ׳

ברומא מת האפיפיור יוחנן ד,־ ,23 אי ־
ובא במקומו אדם קר ומסוגר — יורי[.
של אותו אפיפיור קרחוני, פיוס ד,־2׳
מוסרית כה רבה להשמדת יהודי איר!
בבריטניה החזיק הארולד מק־מילאן
ב דעו כי ימיו ספורים. בגרמניה מתקרב ן
אדנואר לסיומו המוחלט בימים הראל
וכבר כונן יורשו את הממשלה החדשה[.
דה־גול כי לא יציג את מועמדותו נ[
הנוכחית כנשיא.
בקנדה, באיטליה וביוון התחלפו ! 1
נורבגיה הסתיים שלטון מפלגת־העבודז
רצופות. בתימן, בעיראק, בסוריה ובקו![
הפיכות אלימות את המישטרים הקודמין
ראשים נפלו, וראשים חדשים באו
השליטים המודחים לא שלט תקופה כן
ואיש מהם לא התנגד לאלילת־ד,שינוי
כמו איש־השנה של תשכ״ג:

דויד כן־גוריון.

,73111/
*•י הכיר לפני תריסר חודשים את השם לוי בדיפלד?
]*)הוא לא היה אלא אחד מ־ 2.2מיליון תושבי ישראל,
סטודנט צעיר ואלמוני. אך בתום תשכ׳׳ג הי* מפורסם. הארץ
כולה התעניינה בו, המישטרה הקדישה את מיטב מאמציה
לגילוי עקבותיו, העתונות תרה בקדחתנות אחרי כל ידיעה
שניתן לקשרה בשמו, לצורך הגברת התפוצה.
נויפלד, איש־המפתח בשרשרת רציחות ״העולים״ ,היה
גיבור אחת מאותן פרשות הצצות בכל שנה — פרשות
מיקריות, שאינן קשורות בתהליכים גדולים. נושאי פרשות
אלה הם גיבורי היום — או השבוע, או החודש — מבלי
להשאיר אחריהם עקבות עמוקות.
גי^ור כזה היה שותפו של נויפלד בלוח האנשים המבוקשים
על־ידי המשטרה: נחמן סרקש. במשך השנה הפך

היה ברור לגמרי: בני עדות־המזרח, המהווים את מחצית
תושבי המדינה, לא יסתפקו לאורך ימים במעמד של מיעוט
מבוטל במוסדות השלטון, בכנסת, בעתונות. הם גם לא
יתנחמו בהתפתחות הדרגתית, ולא יזדיינו בסבלנות עד
לעליית דור חדש, שיסיים בתי־ספר תיכוניים ואוניברסיטות.
התקוממות הכושים בארצות־הברית, אחד המאורעות ה־גדולים
ביותר של חשכ״ג בעולם, היה צריך לשמש השנה
אזהרה לכל בר־דעת בישראל. מדינת־ישראל לא תישאר עוד
זמן רב מדינת־אשכנז. השאלה היא רק מי האיש שיוולד
מתוך התהליך, ושייעצב את דמותו: איש כמו חכם, איש
כמו גאווי — או איש מסוג חדש לגמרי?
בחברה דמוקראטית, מוצאים תהליכים כאלה את ביטויים
במסגרת מפלגתית — אם במפלגות קיימות, אם בלידת
מפלגות חדשות. התקוממות עדות־המזרח עדיין לא נתנה
לתשכ״ג את אישיר,שנה שלה — אך לא מן הנמנע כי
בין אנשי־השנד, הבאים יבלוט האיש שיהפוך את ההתקו־ממית
הזאת לעובדה פוליטית. הדבר ישנה בהכרח את
החיים המפלגתיים בארץ.

שפיגר:
גזיר \זוגר ,7\\2הנזופרגז גחפצביפה
תכוונותן שד המפלגות היתד, אף

גל הולו-אל בית־ המשפט בבאזל
הנמלט לדמות אגדתית. לעיני הציבור נצטייר כרובין
ישראלי — איש בודד, נרדף, מגודל־זקן, חמוש אקדחים,
לו אי־שם באחת המערות וניזון מאבטיחים. הוא הפך,
חביב הקהל.
ומלואו מפריד בין פרקש, הפושע הרומנטי, ובין
,איש־הציבור הטראגי. החוליה המחברת
העובדה כי שניהם עמדו בתקופות שונות,
לנגד עיני הציבור הישראלי.
הסכים בן־צבי להציג בפעם השלישית
לתפקיד נשיא־המדינר — ,למרות מצב,ולמי־ות
שרבים מבין שוחרי־ר,שלטון־
תקדים שלילי. כעבור חודשים מעטים
לוייתו של האיש הצנוע והשקט הפכה
של צמרת המישטר, שמצא את היפוכו
של המוני ירושלים. השבתת שמחת יום־
אבל הנשיא, שללה מן השנה את אחד
בידי אלוהים. אך בחירת יורשו כבר
תפס זלמן שזר את מקומו, כבר
למה שעומד היה להתרחש, הקדמה
חשכ״ג.

נ\ז. אשכנו
היתר, שרשרת המאורעות שביטאה השנה
,ליכים העמוקים בחיי המדינה: התחלת
ני עדות־המזרח.
וד בשנת תשכ״ב, בהופעת המחתרת
ותה בלתי־חשובה כגורם, אך חשובה
,וא נמשך בחדירתם הגוברת והולכת של
לצמרת המפלגות, תופעה שמצאה השנה
בהצבת אליהו נאווי בראש רשימת
אך בעיקר התגלם הדבר בהופעתן של
עילות בהנהגת אישים עצמאיים, כגון
ל נצחון באשדוד, ודויד חכם, שהפיל
יבע ושנחל לאחר מכן הישג לא־מבוטל
ים רק את התחלתו של תהליך, שאין
יוון וקצב התפתחותו. רק דבר אחד

היא אחת

( :התופעות הגדולות של תשכ״ג.
אחד הגיבורים העגומים ביותר של השנה זכה לכך ששמו
יתחבר עם ״איזם״ — פליישריזם. אכרהם פליישר,
נציג הליברלים בבאר־שבע, מכר את קולו למפא״י, ובכך
פתח את המשבר שהעלה את שמותיהם של חכם ונאווי.
כעבור חודש הצטרף אל פליישר גיבור עגום נוסף,
שהבליט עוד יותר את מהות החיים המפלגתיים בארץ. שמו
של יחידה שפיגל התקשר עם פרשת־שוהד, שפתחה
לעיני האזרח אשנב לעולם שלם של עסקי־שחיתות אדירים,
העולם בו פורחות מפלגות מסויימות.
המפלגה הישראלית היא עסק — גוף הסוחר בקרקעות
ובמטבע, כשם שהוא סוחר בכשרות ובאידיאלים. חשבונות
עיסקיים טהורים (שאינם טהורים כלל) מכתיבים לה׳ במידה
רבה מאד, את טכסיסיה הפוליטיים — כפי שנתגלה ביום
ד,־ 20 בפברואר, אחד התאריכים הגדולים של תשכ״ג, כאשר
נכשלה הכנסת בנסיונה למחוק את חרפת המימשל הצבאי.
אין זה מיקרה ששפיגל היה שייך למפלגה דתית, וכי
בהצבעה על המימשל מכרו הסיעות הדתיות את קולותיהן
בצורה המכוערת ביותר. כי יש קשר הדוק מאד בין
תהליך ההתנוונות של המפלגות לבין תהליך הכפייה הדתית,
שהטביע אף הוא את חותמו של תשכ״ג.
מפרשת ״המשגיח המעופף״ ועד פרשת המטבחים של
ד,אוניה שלום, מלאה השנה פרשות שהוכיחו כי הכפייה
הדתית נמצאת בתהליך של אופנסיבה מתמדת. יש והיד
הדתית זורקת אבנים, יש והיא מורמת בכנסת, יש והיא
סופרת כסף, יש והיא מעלעלת בספרי חוקים בבית־המשפט,
יש והיא רושמת הנחיות לרבנים. אך אף לרגע אחד אין
היא נחה.
הלחץ יוצר לחץ נגדי, ותשכ״ג ראתה סימנים בולטים
של התקפת־נגד — הן באולם בית־המשפט, הן על מדרגות
הסוכנות היהודית, שם שבתו בני ישראל את שביתתם
הגדולה.
קרוב לוודאי כי הכפייה הדתית תביא, באחד הימים,
להתפוצצות גדולה. התפוצצות זו, כמו התקוממות בני
עדות־המזרח והתמוטטות ד,מיבנה המפלגתי, עשוייה לתת
לשנים הבאות את אנשי־השנה שלהן. בתשכ״ג ניכרו רק
סימניה הראשונים.

ארוגגגד: בנגיגז בנגגץ רר, גזגגג! .בשרה
ף*י עית־הכעיווג של המדינה, שהעניקה לכמה שנים
—1פודמות אנשי־שנה כמו משת דיין וגמאל עגד
א ל־גאצר, היתר, רדומה השנה. יחסי ישראל־ערב היו
מונחים במקרר.
לא היה זה הישג ישראלי, אלא תולדת הזעזועים העמוקים
שפקדו את המרחב — החל במהפכת תימן וכלה במלחמת
כורדיסתאן. מבחינה ישראלית, היתד, לזעזועים אלה רק
תכונה בולטת אחת: ישראל היתד, בחוץ.
ידה של ממשלת ישראל לא בחשד, בקדרה. קולה לא
נשמע. אמצעיה לא הופעלו. על כן גם לא עניינו אותה
התוצאות. היא ידעה מראש כי ינצח מי שינצח — פיאודל
או סוציאליסט, מלך או מהפכן — יחסי ישראל־ערב לא
ישתנו.
התועלת היחידה שהפיקה ישראל מן המאורעות הסוערים
סביבה היתד, פאסיבית בתכלית: אי־הטרדה. בל הערבים
קיבלו, למעשה, את הקו שהותווה על־ידי גמאל עבד אל־נאצר:
יש להניח את ״בעיית פלסטין״ במקרר, עד אשר
יתאחד העולם הערבי כולו ויפתור תחילה את בעיותיו
החברתיות הפנימיות. עד אז מותר להשתמש בישראל בתור
שעיר־־לעזאזל מילולי, או בתור שוט לייסר בו יריבים,
אך אסור לתת לה אפשרות להפעיל את צבאה.

המסקנה המעשית: דחיית בל יוזמה ערבית לשנים רבות,
אותן אפשר היה לנצל כדי להעמיד את ״בעיית פלסטין״
על בסיס חדש לגמרי. אך שום מנהיגות ישראלית לא
היתד, מסוגלת לכך. השקט היחסי על הגבול אך הסיח את
הדעת מחשיבותה הגורלית של הבעיה עצמה.
פה ושם היו גם בתשכ״ג תקריות בגבול, בעיקר בגבול
הסורי. תקריות אלה יצרו התרגשות זמנית, אף העלו מדי
פעם גיבורים טראגיים, כמו שני הנחלאים שנרצחו
באלמגור. אולם למרות הדיבורים החוזרים של אלופים
בלתי־מקוריים, שלא נטשו עדיין את השיטות המייושנות
של פיברוק מוראל, היה ברור לכל כי אין איום קרוב
על גבולות ישראל.
האיום האמיתי היה בעל טפח ארוך, והוא שהטביע
את חותמו על תשכ״ג: כניסת המרחב לעידן הגרעין והטיל.
באמצעות תהליך זה כפתה בעיית ישראל־ערב את חותמה
על שרשרת־ד,מאורעות העיקרית של תשכ״ג, זד שנתנה
לה את איש־השנה.

בן־גר: טיתר־הגזדש גזור נזדטי־גזבודגר
ף*• אחד מימי חשכת, בחודש אדר, הפליט קול־ישראל
! ל סיפור מוזר על נסיונות של גבר ישראלי בשם יו ס ח
כן*גל לשכנע בת של מדען גרמני כי אביה עוסק בעבודה
פושעת. סיפור זה שנוסח בצורה אינפנטילית, בישר לאזרח
הישראלי את התחלתה של סידרת־מאורעות בעלת הסתעפויות
בינלאומיות ולאומיות מרחיקות־לכת.
הרקע למאורעות האלה היה כפול: במישור הבינלאומי
החלה ארצות־הברית מפעילה לחץ גובר והולך
ובמישור המרחבי נערכה
תחרות מדעית, טכנולוגית וטרוריסטית, בה ניסה כל צד
להשיג יתרון על יריבו ולמנוע יתרון ממנו. כך הסתבכו
והשתלבו כאן גורמים ומישורים שונים ומשונים — לחצים
כלל־עולמיים, דוקטרינות צבאיות, גישות פוליטיות, שיקולים
מוסריים ואף מלחמה על עמדות־כוח בתוך המדינות
עצמן.
כל אלה יחד היוד את הרקע לשרשרת המאורעות שדמתה
לרכס של הרים — הנוף האמיתי של תשכ״ג.
ההר הראשון היה אפוף ערפל, וערפל זה לא נתפזר

שטואוס הולו-לכור האטומי בישראל
לגמרי גם לאחר מכן. היה זה שלב המלחמה הסודית בין
מנגנוני־החושך.
בשלב זה למדו שרותי ישראל הרבה על פיתוח כלי-
מלחמה חדשים במצריים. הם ידעו כי מצריים בונה מטוסי־קרב
על־קוליים, בעזרת מומחים גרמניים. הם ידעו גם כי
בסביבות קאהיר מפתחים מדענים גרמניים שכירים טילי
קרקע־קרקע.
שני גילויים אלה, עם כל חומרתם, לא היו מפתיעים או
מדהימים. לפני שנתיים שילח דויד בן־גוריון, בנוכחות
פמליה בטחונית, את הטיל שביט 2לצורכי תעמולת הבחירות•
לאותו טיל לא היתד, משמעות בטחונית כלשהי, אך
הפירסומת שליוותה אותו ד,שמימה עוררה דוזקא רושם
בטחוני מובהק — ודירבנה בהכרח את הנשיא המצרי להכפיל
את מאמציו בכיוזן זה, ולוא רק מטעמי יוקרה.
יתר על כן, במיקרה הטוב ביותר לא היה הנשק המצרי
בשטחים אלה יכול לעלות באיכותו על הנשק המצוי בידי
ישראל.
אולם פרט אחד הסעיר את שרותי־הביון הישראליים, שוב
לא נתן להם מנוח. היו בידיהם הוכחות ברורות כי המצרים
מנסים לצייד את טיליהם בראשי־מלחמה רדיו־אקטיביים
כלשהם, אולי תוך שימוש בקובאלט.
מעולם לא הוברר סופית אם אומנם הצליחו המצרים במאמצים
אלה — ואם בכלל יתכן הדבר מבחינה מדעית־

טכנית מעשית. אך השרותים הישראליים פעלו על פי ההנחה
כי כאן מתגבשת סכנה קטלנית לעצם קיום המדינה.
באישורו של דויד בן־גוריון החלה מלחמה סודית ואכזרית,
שהיתר, מכוונת בעיקר נגד המדענים הגרמניים השכירים —
חלקם בעלי נטייה נאצית כלשהי — שבלעדיהם לא יכול
היה המאמץ המצרי להצליח.
בעוד הסוכנים המצריים מנסים לגייס מדענים וטכנאים
ולרכוש חלקי־ציוד באירופה, החלו המדענים בקאהיר לקבל
חבילות־פצצות, שהפילו קורבנות מבין הצתת הטכני
והמשרדי. מדען אחד נחטף ונעלם בגרמניה, שני ניצל רק
בקושי מהתנקשות בחייו. כל זה נשמר פחות או יותר
בסוד.
ואז באה פרשת יוסף בן־גל, שהיתתה את ההר השני
ברכס. שליח ישראל נתפס בבאזל, שעה שניסה להפעיל
(כפי שקבע השופט לאחר מכן) לחץ על בתו של מדען־
טילים גרמני בקאהיר, בעל נטיה נאצית מובהקת. השתייצים,
שהעלימו עד אותו רגע עין מכל העניין, שינו לפתע את
עמדתם והכינו מלכודת. בן־גל ושותפו, הרפתקן אוסטרי
מפוקפק בשם אוטו יוקליק, נפלו בפח. כך החל השלב
השני, הפומבי.

תגובת הו&ור&ורת
הסבם בגוס7ן בה

דזמ-צ*:כו״ודג
ו£ונ>.ע.ון בדס

£דע!1ק גדננג״ט

.ניקור ץ׳וטדא 1ס

ערט רנ ב ן ־ נ ל

ההנזגגה: הגפרגג־ שהציג! רגזבה
ף כ זה עבר עיקר המאבק לפסים תעמולתיים. ראש
^ המוסד למודיעין (שנודע בכינויו ״ הממונה על שרו־תי־הבטחון״
או ״האיש הקטן״) גייס את העתונות
הישראלית, שנשמעה לו ככלבלב מאומן היטב, וגם את ה־עתונות
העולמית, בה יש לישראל השפעה רבה מאוד.
באמצעות עתונאים שנבחרו ונשלחו על־ידו לגרמניה,
ואשר להם סיפק מראש את כל החומר, נפתחה מערכת־תעמולה
עולמית אדירה, שמטרתה המיידית היתד. להביא
לשיחרור בן־גל, ומטרתה השניה היתד, להכריח את ממשלת
גרמניה להוציא את הגרמנים מקאהיר( .מטרה זו היתד,
מבוססת, כנראה, על ההנחה שהמדענים פועלים תוך תיאום
עם ממשלת גרמניה, שהרי אחרת לא היתד, יכולה להיות
לממשלה הגרמנית שליטה ממשית עליהם).
מפאת טבע תפיקדו, פועל ראש המוסד למודיעין תוך
שיתוף־פעולה הדוק עם שרת־החוץ. ואכן נתנה לו גולדה
מאיר סיוע מכסימלי. ואילו בתור אדם הכפוף במישרין
לראש־ד,ממשלה, דויד בן־גוריון, לא היה ראש המוסד
כפוף לסגן שר־הבטחון, שמעון פרס. היחסים בין ארבעה
אישים אלה קבעו את דמותו של ההר הבא, השלישי ברכם:
פרשת הממונה.
כי הקו של הממונה וגולדה התנגד ניגוד חותך לקו של
שמעון פרם, האיש המחזיק בידו את הקשרים עם חוגים
בטחוניסטיים אפלוליים בצרפת ובגרמניה המערבית. תוב־ניותיו
של פרם בשטח הפיתוח המדעי־הטכנולוגי בישראל
היו תולדת הקשרים האלה. המערכה של הממונה איימה
להרסם.
פרס מיהר לדויד בן־גוריון, טען כי האינפורמציה של
הממונה כוזבת, וכי פעולתו מסכנת את בטחון המדינה —
לפי תפיסת פרס. בן־גוריון קרא אליו את הממונה, הטיל
חשד גלוי בטיב ידיעותיו. הממונה התפטר.
שמעון פרס צהל ועלז. לא זה בלבד שהקו שלו ניצח,
ולא זה בלבד שהתפטר ממתחרהו הרציני האחרון על
אוזנו של ״הזקן״ — אלא שהוא עמד לצרף לממלכתו הפרטית
גם את תפקידו של הממונה. תוספת־כוח עצומה זו
היתד, מעניקה לו, כך קיזזה, עמדת־מפתח בכל מלחמה
עתידה על ירושת־השלטון במדינה.
לרוע מזלו של פרס, לא היה הדבר ברור רק לו. אחרי
שנים של היסוסים, התלבטויות ופחדים, הבינה צמרת
מפא״י הוותיקה כי עליה לפעול למען סילוקו של פרס
וחבריו מייד, לפני שיצבור כוח רב מדי. הזזתיקים הבינו
היטב כי הדבר מחייב את סילוקו של דויד בן־גוריון.
הוותיקים נועדו בביתו של לוי אשכול, הקשיבו
לדברי־הדירבון של גולדה, שהיתר, הרוח החיה של הקשר.
נוצרה הנהגה משולשת, בהשתתפות אשכול, גולדה וז ל מן
ארן. היא יכלה לבטוח בנאמנותם של פנחס ספיר,
מרדכי נמיר וגוש העסקנים בהנהגת שרגא נצר. אותה
שעה נוצר מגע דיסקרטי עם ראשי אחדות־העבודה
והמפד״ל, שותפי הקואליציה הממשלתית.
כמעשה ראשון, הטילו הוותיקים וטו מוחלט על מינויו
של ממונה חדש, מאנשי פרם. בן־גוריון נאלץ להסתפק
לפי שעה במינוי ממונה זמני. מות הנשיא גרם להפוגה,
אך בחירתו של הנשיא החדש, מועמדם וידידם של הוותיקים,
היה רמז לבאות.

לקץ• א >0די 7ן אי
סי לו קזז ^ יגזז

דד לנבטדן דק

בן -גזדיזן

ננינזן

ג ל דנ א מ בו ל

את טענות בן־גל. מכיוון שהודעה זו נעצה סכין בגב בן־
גל ערב מתן פסק־הדין, היא עוררה נגד פרס את זעמם ה־נירגש
של כל אנשי הצמרת בישראל.
המישגה השני היה חמור עוד הרבה יותר. הוא היווה
את ההר הרביעי ברכס — ביקורו של פראנץ־יוזף
שראוס בישראל.
שטראוס הוא סמל המיליטריזם החדש של הימין הגרמני,
והוא סולק מתפקידו בשל הפעלת שיטות ניאו־נאציות בפרשת
דר שפיגל. הזמנתו נועדה לא רק לתת לו תעודת־הכשר
אישית: אלא גם להסיר ממישטרו של קונראד אדנואר
את הכתם שהוכתם בפרשת המדענים בקאהיר. ואכן, למחרת
שובו לגרמניה, פירסם שטראוס הודעה שזילזלה בחשיבות
פעולתם של אותם מדענים, תוך רמז ברור כי
זאת (ולא הכרזת בן־גל) היא עמדתה הרישמית של ממשלת
ישראל.
ביקורו של שטראום לא שינה את מערך הכוחות בצמרת.
אך הוא עורר בכל שכבות המדינה, ובכל מפלגותיה, רגשי
סלידה, תיעוב, מרירות או אי־רצון. כל הרגשות האלה

שנודאוש: וזבויפשגג! גרגשז גז\זפשש
י• אותה שעת״כיניים הרת־הכרעות, כשכל צעד קטן
^ היה יכול להכריע את הכף לכאן או לכאן, עשה שמעון
פרס שני מ־שגים פנטסטיים. הם הוכיחו את תכונותיו:
חוסר חוש פוליטי אמיתי, ושחצנות אישית שהתבטאה כבטחון
עצמי קטלני. בשני מעשים אלה כרה לעצמו קבר
פוליטי.
המישגה הראשון היה קשור במשפטו של בן־גל. בן־גל
היה חדור אמונה בצידקת מאבקו. ונאמן לממונה המפוטר.
הוא ניהל את הגנתו על־פי קווים שהותוו לו על־ידי הממונה
וגולדה — קו שהעלה מחדש את הסכנה הנוראה הכרוכה
בעבודת המדענים הגרמניים במצריים, ושד,שמיץ בעקיפין
את ממשלת גרמניה המערבית על שלא עשתה דבר נגד
עבודה זו.
כל זה היה בניגוד לקו של פרס, שניכפה על־ידי בן־
גוריון על הממשלה. פרס הגיב מיד, באמצע המשפט, ב־פירסום
הודעה מטעם •חוגים יודעי־דבר״ ,שד,פריכה לגמרי

ג^דד
יוני קי
גקפ׳ א ״ י

בן-גוויוו הודו-מהממשיה אי הברינה

הופנו נגד שמעון פרס. כך, ברגע הגדול של ערב־ד,הכרעה,
כשהיה זקוק לכל גראם של אהדה, השתנתה התמונה הפסיכולוגית
באופן מכריע לרעת פרס. הוא היה האוייב
הגדול ביותר של עצמו.

2ץ נרי: כנישה אג סייכגזוך זזגזד־גזווזר!!
נתיים התקרב מביתן אחר זרם של מאור
_ 1שהתחבר בעת ההכרעה עם הזרם העיקרי.
אחרי ההפיכות בעיראק ובסוריה השמיעו דוברי
אליים רמזים ברורים שבמיקרה של הפיכה דו׳
יתקדם צה״ל עד לנהר. רמזים אלה נועדו, בעי
את מישטרו של המלך חוסיין בירדן, לשכנע אר
נאצר שלא כדאי לו לחולל שם הפיכה( .וא
רע״ם פעל בירדן כגורם עוצר, מנע שם הפיכה.
יוסח בפניו האישום כי גרם לפלישה ישי
ערבית).
המגעים שנוצרו על רקע זה בין ירושלים ת׳
על־ידי הנשיא האמריקאי כדי לפעול בכיתן
לו תשומת לב רבה מאוד: מניעת נשק אטו
נוספות, ופירוז חלקי־העזלם השונים מנשק
הנשק האמריקאי, הבריטי, הצרפתי והסובייטי
בן־גל נוצלה על־ידי ג׳ון קנדי כדי להכריז
יסבול בשום פנים ייצור נשק בלתי־שיגו
אחרות.
קו אמריקאי זה סתר את הקו של בן־גוריון
גולדה שותפת לו) ,השולל לחלוטין את הפירה
המרחב — אלא בתנאי שיד,תה חלק מפירוק־!:
עובי כללי. מובן שתנאי זה אינו מציאותי. ג
כי הוא עומד בפני כניעה — או בפני סיכסוך
עט אמריקה.
כך, ברגע המכריע, התחברו כמה וכמה
אישיותו של דויד בן־גוריון, שהתקרב לגיל
פרשת בן־גל והתפטרות הממונה היה מנוי
צמרת ותיקי מפא״י לסלק את פרס מעמדות;1
והיה ברור כי הדבר כרוך בסילוק בן־גוריון
האמריקאי הגובר הוכיח לבן־גוריון כי כל מד׳
למבוי סתום, ועלולה להתמוטט בכל רגע.
שגרם לרוב הצרות האלה, שמעון פרס, עורר
את אי־רצונו. כי לבן־גוריון התחתר מעל
פרס ייצור קואליציה עם תנועת־החרות ברגע
יירד מן הבמה וישאיר לו את הירושה
גוריון, תנועת־החרות היא תנועה פאשיסטית.
תועבה.
בשבוע וד 26 של תשכ״ג התפוצצה פרשת ב
וד 28 התפטר הממונה. בשבוע ד,־ 36 הגיע
שטראום לארץ. בשבוע ד,־ 38 עמד בן־גל בפני
פרס נעץ את הסכין בגבו. בשבוע ה־ 39ד,תפנ
גוריון ממישרת ראש־הממשלה ושר־הבטחון.
רכס המאורעות, שהתחיל במאבק נגד ה
בפיסגה זו — המאורע המרכזי של תשכ״ג.

ך• שעה חמש אחרי׳הצהריים, ביום ה־ 16 ביוני,
£להודיע קריין קול ישראל, בנימה של התרגשות מאופקת,
כי דויד בן־גוריון הודיע זה עתה לממשלה על התפטרותו.
ההתרגשות היתד, מדבקת. שום דבר לא היין את הציבור
לקראת מיפנה זה. רבים לא העזו להאמין בדבר, סברו
כי זהו טכסיס מפלגתי בלבד מצד הטכסיסן הוותיק.
הקריין חזר על ההודעה בשעה שבע, ועדיי *,ניכרה הח־רגשות־מה
בקולו. אך כעבור שעתיים, במהדורת החדשות
של שעה תשע, כבר הפכה ההודעה כמעט לידיעה רגילה,
בלתי־מכעירה.
כאשר חזר הקריין ושידר את הידיעה בשעה אחת־עשרה,
נשמע קולו כאילו הודיע ידיעה משמחת. יתכן כי נדבק,
באופן תת־הכרתי, ממצב־הרוח שפשט אותה שעה בבנין

דומה לחסימת הבסחוניסטים בחזית הפנימית.
אולם תשכ״ג לא היתר, תשי״ד. היה הבדל מהותי בין
שתי הפרישות. בין השאר :
@ אז היה בן־גוריון בן .67 עתה הוא מתקרב ליום
הולדתו ד<־( 77 בחג הסוכות) .ב־ 1953 היה בשיא אונו.
ב־ 1963 התלחשו גם חסידיו ומקורביו כי ״הזקן״ הוא
סנילי, וכי שוב אין הוא חי כל הזמן בעולם המציאות.
9ב־53פ 1הצליח לפלג את הירושה, להעביר את
משרד ראש־הממשלה לשרת ואת משרד־הבטחון ללבון. כך
נמנעה עלייתו של יורש אמיתי, בעל עמדת־כוח מרוכזת.
ואילו לוי אשכול שם את ידו מייד על שני המשרדים גם
יחד. גם שני תיקי המפתח האחרים — משרד־החוץ ומשרד־האוצר
— נתונים בידי נאמניו.
@ ב־ 1953 מיקש בן־גוריון, ערב צאתו, את משרד־הבטחון
— בשני מוקשים קטלניים. הוא מינה את שמעון
פרס, התככן המקצועי, למנהל כללי, ואת משה דיין, פורק־העול
המקצועי, לרמטכ״ל. כך הבטיח כי השר החדש יהיה
ב בת, וכי הוא עצמו ינהל את ענייני־ר,בטחון משדה־בוקר.
הדבר הבטיח לו מראש גם דרך נוחה לשיבה, בכל עת (כפי
שאמנם הוכיחה פרשת־לבון) .ואילו לוי אשכול התבסס
במשרד־הבטחון, נטל את רסן הניהול המעשי לידיו׳ פועל
בהתמדה לעיקור המוקשים שנשארו פזורים בשטח.
׳ משד, שרת הוא אדם חלש־אופי, המחביא את
חולשתו מאחורי מסך של נוקשות ושחצנות. לוי אשכול
נוהג בגמישות ובפשרנות — אך גרעינו מוצק וקשה.
@ הדוגמה של 1953/55 עומדת לנגד עיני היורשים
ב־ ,1963 כאזהרה ברורה, עוזרת להם לכלכל את מעשיהם
ולהיזהר מסכנות.
יתכן כי כל הגורמים האלה הם כאין וכאפס לעומת
ההבדל העיקרי, המהותי, הטמון באווירה הציבורית של
ישראל בתום תשכ״ג. לפני עשר שנים היה האקטיביזם
הקיצוני באופנה. שכרון־העצמאות הראשון לא פג עדיין,
וקל היה לעורר היסטריה בטחונית. מתנגדי הבטחוניזם היו
מעטים, בודדים וחשודים כבוגדים.
במשך עשר השנים חל ש נוי מכריע במצב־רוח לאומי

,ובארץ כולה. היתד, זאת אווירה כללית של
לאומית של ״סוף־סוף
כבר שודרו התגובות הראשונות של
הם דיברו בנימתו של מארקוס אנטוניוס,
קיסר :״לקבור את קיסר באתי, לא
קבע זאב צור, מנהיג אחדות־העבודה,
לסיכום ידיעות היום :״יש להניח כי
שקל את התפטרותו והגיע להחלטה זו
אין לנו אלא לכבד את רצונו.״
על תקופת דויד בן־גוריון — ללא דמעות,
תחושה של אבידה.
ביישוב ובמדינה במשך שלושים שנה
לבסוף לשלטון־יחיד, ירד מן הבמה מבלי
על כך יתר על המידה. כאילו נדברו מראש,
המדינה להמשיך כאילו לא קרה דבר.
לתפקידה ממשלה חדשה, והחל ירח־הדבש
שהיה כל ימיו עסקן אפור.
עצמו גרם למצב פסיכולוגי שהוליד סיום
היד, זה סיום טראגי. האיש היה ראוי לסיום

שמנעה את נשיאתם של נאומי־הלל,
המקובל לגבי מדינאי הפורש לצמיתות,
בחשש שמא ינסה בן־גוריון, במוקדם או
לשלטון.
בידו על בן־גוריון נאומי־תשבחות ומאמרי־פרישתו
בשנת ,1953 נשכו את לשונם כעבור
חזר במרץ כפול וחיסל את פנחס לבון
התשבחות, שנועדו להמתיק את גלולת־כו
שושנים על דרך־השיבה.
נקודות־דמיון רבות בין הפרישה של 1953
של . 1963 אז הלך בן־גוריון, מפני שמשה
אחורי גבו, קואליציה גדולה של שרי מפא״י,
נים־הכלליים, שהתנגדו לדרכו ה״אקטיביסטית״.
פני שד,משולש אשכול־גולדה־ארן הקים חזית

פיראנזידה ננר גבי הנייר
ך־* אחדה אי רו עי ם היותר קלים של תשכ״ג, נשף
—1בחירת מלכת־המים של ישראל, ערך המנחה בחינה

: 1945 בן!-ודיון ומימין{ ונוהיג העם

גודיון(במרכז! ואש הנועלים

האגז הוא יזזוגד?

גילה לאחר מבן כי אפשרות זו הובאה בפניו ונשקלה על־ידו.
בשנת
1953 הלך בן־גוריון — אך לא הבן־גוריוניזם.
ואילו בשעות הערב של ה־ 16 ביוני ,1963 ,השתררה
במדינה כולה, בספונטאניות מפליאה, ההרגשה כי החלה
תקופה חדשה — התקופה שלאחר בן־גוריון.

1956 ודיון שר צבאות ׳שואל
זה. תוצאות מיבצע־סיני הוכיחו לכל בר־דעת בי הדרך
ה״אקטיביסטית״ היא מבוי סתום. פרשת־לבון לימדה את
העם להטות אוזן לאותם שהזהירו בפני ניצול השלט הבטחוני
למטרות פנימיות אפלות. עשר שנים של הסברה עיקבית
נגד הבטחוניזם, הביצועיזם ונערי־החצר נשאו פרי. העם כולו
נעשה מפוכח יותר, ביקורתי יותר, מבוגר יותר.
יתכן כי גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, תימאס הפרישה
על בן־גוריון תוך כמה חודשים. אולם הפעם ימצא כי
הדרך חסומה — וכי אין לסלק את המחסום אלא במאבק
קשה, שסיכוייו מוטלים מאד בספק. כי בינתיים נוצרות
עובדות פוייטיות חדשות. הדה־בן־גוריוניזציה נמשכת,
מפא״י ואחדות־ד,עבודה מתקרבות לאיחוד אנטי־בן־גוריוני.
ומעטים הצעירים שיהיו מוכנים, בשנת תשכ״ד, לחולל הפיכה
למען בן־גוריון או משה דיין — בעוד שבשנת 1954 עוד
היתד, הפיכה כזאת איום ריאלי ביותר. בן־גוריון עצמו

היתולית ליפהפיה שטענה כי היא מבינה בפוליטיקה.
השאלה שגרמה להיסטריה של צחוק בקהל־האלפים היתה:
״מדוע התפטר בן־גוריון?״
קרוב לוודאי כי שאלה זו תצטרף לשאלות קלאסיות
קודמות, שהפכו נושא להומור הצבאי, כגון :״מדוע סורק
הפלמ״ח?״ או ״מי נתן את ההוראה ז״
העובדות הפוליטיות שהכריחו את דויד בן־גוריון להתפטר
ניתנות לניתוח (ראה לעיס. אולם בכל זאת רווחה הדעה
כי בז־גוריון לא היד, מתפטר בצורה זו, ללא קרב של
ממש, אלמלא נבעה הפרישה גם ממניעים נפשיים פנימיים,
שאינם ידועים לאיש — ואולי גם לא לו.
בן־גוריון עצמו הסביר את ״המניעים האישיים״ שלו
כרצון לכתוב את זכמנותיו. לכל אדם המכיד את בן־
גוריון, משמעותו של רצון זה היא: לשכתב את ההיסטוריה,
כדי להתאימה לתמונה הרצויה לו.
אין זה רצון בלתי־רגיל. כמעט כל מנהיג, שהיה מעורב
בתהליכים היסטוריים, התחיל לחשוב — בשלב מסויים של
חייו — על מקומו בהיסטוריה. יתכן כי זוהי תשובה
טבעית לאתגר אנושי עמוק: הפחד מפני המוזת. יש
המבקש להבטיח לעצמו היי־נצח על־ידי מעשים דתיים, יש
הבונה פיראמידות, יש המנציח את עצמו באמצעות משפחתו
וצאצאיו, ויש המבקש חיי אלמוות על־ידי שיכתוב
ההיסטוריה.
מכל הדרכים האלה אל הנצה, נידמה כי הדרך האחרונה
היא גם הפחות בטוחה. ההיסטוריה מלאה מצביאים, מדינאים
ורודנים, מפרעה מלך מצריים ועד סטאלין מלך רוסיה,
שהישלו את עצמם כי אפשר לפברק מראש את ספרי
ההיסטוריה, לצוות מראש על הדורות הבאים איך להתייחס
לזיכרם.
אין ספק כי יש ערך רב לזכרונותיו האישיים של דויד
בן־גוריון, אם אמנם תה״ה לו הסבלנות לשבת לכתבם.
הם יחווירו לבנים איך נראתה תקופה גורלית בחיי היישוב
והמדינה בעיני אדם שלקח חלק פעיל מאד בעיצובה. אך
רק אדם תמים מאוד יאמין כי גירסתו של בן־גוריון תתקבל
כסופית׳ או אף כמכרעת. לא זה בלבד שחסר לבן־גוריון
כשרון־הכתיבה המזהיר, המציין כותב־זכרונות גאוני כמו
וינסטון צ׳רצ׳יל, אלא שיש לו כבר כיום שם רע מאד
כהיסטוריון. זכרונות טובים זקוקים ליחס אובייקטיבי ככל
האפשר של הכותב אל עצמו. הם מצריכים חוש הומור,
גישה סלחנית אל היריב, יחס־כבוד אל האמת, חוש־מידה.
בנפשו של בן־גוריון בולטות כל התכונות האלה בהעדרן.

בקיצור ג זכרונותיו של דויד בן־גוריון עשויים להיות
מיסמך מרתק. אך הם לא ישנו את דמותו של בן־גוריון
בהיסטוריה, לטובה או לרעה. בפרום תשכ״ד כבר היתד.
דמות זו ברורה ומגובשת. אפשר לנחש מראש׳ במידה
רבה מאד של ביטחה, איך יופיע דויד גדין, שנולד לפני
דד שנד. בעיירה פלונסק ליד ורשא, בספרי ההיסטוריה.

דס בפרדסי 3גחד־ג\21 וג\ז
ן ץ היה לתמונה, זו מידה רבה של חוסר־החלטיות.
( 1היא תהיה מזיגה מוזרה של גדולה וקטנות, אור
וחושך, תמונה גדושת סתירות.
בן־גוריון רחוק מלהיות איש קטן — אך חסרות לו במה
תכונות שהיו מקנות לו גדולה אמיתית. הסיכום הכללי
של חייו הוא חיובי למדי — אך הם רצופים קטעים
שליליים. דרך־חייו לא היתר, ישרה ומגובשת, אלא קו
מפותל, כמעט זיג־זאגי. הוא לא בנה את חייו באופן הכרתי
כמלאסת־מזזשבת אמנותית, כפי שמשתדל לעשות שארל דה־גול.
הוא פעל תמיד על פי אימפולסים, ללא הגיון
אובייקטיבי.
שני דברים ציינו את בן־גוריון בכל ימי חייו עד כה:
הכשרון לחוש מהו העיקר בכל שלב, והשאיפה להזדהות
עם עיקר זה הזדהות אישית מוחלטת. שני כשרונות אלה
העלוהו לגדולה, היקנו לו לבסוף מקום בספרי ההיסטוריה.
בהיותו בן 18׳ הרגיש גרין הצעיר בי העיקר הוא
לעלות לארץ־ישראל. אנשים מבריקים ממנו, כמו חיים
וייצמן וזאב ז־בוסינסקי, התמהמהו כל ימי חייהם. נחום
גולדמן לא הגיע מעולם. ואילו בן־גוריון חש, בבסחון
מוחלט, כי האקט האישי של העליה הוא המעשה הקובע,
שבלעדיו לא יהיה ערך סופי לשום מעשה אחר.
עוד לפני בואו ארצה הבין כי העתיד לא יהיה שייך
למתיישבים הראשונים, אנשי העליה הראשונה, בעלי הגישה
האריסטוקראטית, אלא להמון הפליביאי של העליה השניה,
פועלי הפרדסים והכבישים. הוא הצטרף אליהם, הזדהה
עימם, אירגן אותם, הפך ברבות הימים דוברם הראשי. הוא
עמד ליד עריסת מפלגות הפועלים — ומפלגות אלה, שהפכו
ברבות הימים למפא״י, נשאו בחובן את שלטון העתיד.
בימי מלחמת־העולם הראשונה, כאשר היה נידמה כי
הגדודים היהודיים בצבא הבריטי ימלאו תפקיד מרכזי אחרי
המלחמה, מיהר להצטרף אליהם. אולם הוא היה מן הראשונים
שהבינו כי זוהי אפיזודה חולפת. העתיד היה שייך
להסתדרות הכללית של העובדים העבריים, שהפכה מרכז
השלטון הממשי ביישוב. בן־גוריון הפו מזכירה הכללי.
ההסתדרות היתד, התגלמותו של קו, שאפשר להגדירו
בשם ״מדיניות העובדה הקיימת* .עיקרו: לא לערוך מיס-
גנים פוליטיים, לא לבקש הכרזות בינלאומיות, אלא ליצור
בסיסים של כוח עצמאי — ״עוד עז ועוד דונם״ ,וגם עוד
רובה, עוד קיבוץ, עוד מישלט של התיישבות ציונית.
שדד,־ד,קרב החם ביותר היה בגיזרת ״העבודה העיברית״.
כדי לפנות מקום לפועלים יהודיים, וליצור בסיס כלכלי
נפרד ועצמאי, יצאה ההסתדרות למלחמה טוטאלית —
לעיתים אלימה ומגואלת־בדם — לגירוש הפועלים הערביים
מכל פרדס יהודי. מלחמה זו, יותר מכל מעשה אחר, הניחה
את היסוד לטרגדיה היסטורית — מלחמת־הנצח בין הציונות
והלאומיות הערבית. אך מלחמה זו ביטאה את השקפתו
של היישוב — ודויד בן־גוריון הוא שניצח עליה. במלחמה
נגד הערבים עלה לגדולה, ובה התחשל אופיו.

רצזד בדוף גזר־אביב
שעה שובך גוריון יצר את העובדות בפרדסי פתח־ל
ת קוו ה, עלה בשמי המדיניות הציונית כוכבו של חיים
ארלוזורוב.

לארלוזורוב היו הברקות של גאוניות. ככוח אינטלקטואלי
עלה על בן־גוריון לאין שיעור. הוא חזה מראש את האסון
המתגבש של מלחמת ישראל־ערב, והוא גיסה למנוע אותה.
אולם בן־גוריון, שלא היה גאון, הבין את אשר לא הבין
ארלוזורוב המזהיר: כי באותם הימים נקבעה דמות היישוב
במשרדי הוועד־הפועל של ההסתדרות, לא במשרדי הסוכנות
היהודית. כרגיל, ישב בן־גוריון במקום הנכון בשעה
הנכונה.
המצב השתנה בראשית שנות השלושים. היטלר שינה
את פני העולם. העליה מגרמניה נתנה ליישוב תוספת־כוח
עצומה. הוא התחיל להיות גורם בינלאומי ריאלי, לא רק
דמיוני. רבבות העובדות הקיימות שנוצרו במרוצת השנים
הפכו עתה בסיס לאומי איתן — ומרכז הכובד החל
עובר ממטה־הפעולה בהסתדרות למטה המדיני בסוכנות.
ברגע הנכון נרצח ארלוזורוב בחוף תל־אביב, ובן-
גוריון ירש את מקומו כיושב־ראש הנהלת הסוכנות. הוא
טבע את הסיסמה ״ממעמד לעם* — ועבר מהנהגת המעמד
להנהגת העם.
באותם הימים כבר הגיעה לשיאה תחרותו עם יריבו
הגדול, זאב ז׳בוטינסקי. תחרות מרה זו הולידה בלב בן-
גוריון שינאה, שעדיין הצמיחה פירות־באושים בשנת תשכ״ג.
בימים שבן־גוריון השתתף ביצירת ״העובדות הקיימות״,
השליך ז׳בוטינסקי הרומנטי את יהבו על פעולה דיפלומטית
בעולם, על מיפגנים פוליטיים רבי־רושם והכרזות בינלאומיות•
אין ספק כי בפרספקטיבה ההיסטורית היה קו העוב־דות־הקיימות
נכון, כי רק הוא יצר את בסים־הכוח אשר
בלעדיו לא יכולה היתד, לקום מדיניות עצמאית. ז׳בוסינסקי
היה אדם מבריק יותר — אך הוא לא עלה לארץ בגיל
׳הנכון, לא השתתף בחוויה הגדולה של ר,עליה השניה, ועל
כן לא היה מסוגל לחוש את הדינאמיות המכרעת של ההסתדרות,
של התנועה הקיבוצית, של ההתיישבות העובדת
בכללה.
תרומתו הגדולה של ז׳בוטינטקי היתד. בשטח אחר: הוא
הכשיר את הקרקע הנפשית ללידת המחתרת הלוחמת,
שהכריזה ערב מותו (ובניגוד לרצונו) מלחמה על השלטון
הבריטי בארץ. יתכן כי שנאתו של בן־גוריון לז׳בוטינסקי,
שכללה גם את אצ״ל ולח״י, דחפה אותו לעשות את המעשה
המביש ביותר של חייו, שיכתים את שמו בכל ספר
היסטורי שייכתב בעתיד: פרשת הסיזון.
מלחמת־השיחרור המזויינת נגד השלטון הבריטי התנהלה
בלי בן־גוריון, ולעיתים גם נגד בן־גוריון. אבל הוא הבין
בשלב מוקדם מאד כי מתגבשים התנאים שיאפשרו את
חלוקת הארץ — והוא הטביע את שמו על תוכנית בילסמור,
שהכינה את החלוקה. וכאשר מלחמת־המחתרת, יחד עם
גורמים רבים אחרים, בינלאומיים ולאומיים (ובכללם מיבצע
ההעפלה המרשים) שיכנעה את הבריטים להסתלק, קפץ
בן־גוריון את הקפיצה הגדולה ביותר של חייו.
עד לאותו רגע לא היד. לבן־גוריון קשר כלשהו לעניינים
צבאיים. מחוץ לאפיזודה ההיתולית־למחצה של שרותו
בגדודים העבריים במלחמת־העולם הראשונה, לא עסק מימיו
בשטח זה. לא היה לו חלק בארגון ההגנה, שהתגבש תחת
ידו הסבלנית של אליהו גולומב. אולם ב־ 1946 הבין בן־
גוריון כי שוב אין מנוס ממלחמה מזויינת בערבים. הוא
תפס כי השטח הצבאי יהפוך לגיזרה המכרעת. וכמו תמיד,
פלש כמעט אוטומאטית לאזור־ד,הכרעה.
ברגע הנכון מת אליהו גולומב — ודויד בן־גוריון, ראש־הממשלה
של המדינה בדרך, נטל לידיו גם את חיק
הבטחון.

הרגנו גזגח־ר ביגגזר
** בקריו שד כדגווריון יכולים לטעון כי מעולם לא
ן*ן יצר יצירה מקורית משלו, וכי ידע תמיד לנצל את
היצירות שנוצרו בלעדיו.
הוא לא יצר את תנועת־העבודה — אך הוא הפך מנהיגה.
הוא לא יצר את הקיבוץ והמושב — אך הפך דוברם

האיש ויוושו-חיו בן־גוויון 011 לוי אשבול. בטכס ההיא׳ הגיגי לפני התנסוותו

הפוליטי. הוא לא יצר את המחתרת הלוחמת — אך ניבנה
ממעשיה. הוא לא יצר ולא בנד, את ההגנה — אך הפך
אותה לנחלתו הפרטית־כמעט, כאשר הבשילה את פרייר,
ההיסטורי בדמות צה״ל.
יש בטענה זו מידה של צדק, אך גם של אי־צדק. בן־
גוריון אינו הטיפוס המסוגל ליצור תנועות היסטוריות.
חסרה לו הדינאמיות הרוחנית של הגאון היוצר. אך אין
זה צודק לומר שהוא רק, מתלבש״ על יצירות הזולת׳
שהוא ״רוכב* עליהם. כפוליטיקאי מלידה, פשוט חש בן־
גוריון מתי נכנסת יצירה מסויימת למרכז האירועים ההיסטוריים
— והוא מצטרף אליה, ומזדהה עמה, רגע אחד
לפני כן.
שיטה זו בולטת במייוחד בסרק הגדול ביותר של חייו:
מלחמת תש״ח. פרק זה לא ייראה בספרי ההיסטוריה כפי
שבן־לוריון היד, רוצה שייראה — אך גם לא כפי שהוא
ניראה כיום בעיני שונאיו.
בן־גוריון לא יצר את הנוער העברי. הוא לא עיצב את
רוח ארגון־ההגנה, לא חינך את האלופים, המם־כפים והטו־ראים
של תש״ח. היצירה העיקרית של מלחמת־העצמאות,
הגורם שהכריע את הכף בכל שלביו — ״הרוח של תש״ח״
— נוצרה בלעדיו, מבלי שהוא השפיע עליה במאומה.
מלחמה היא, בסופו של דבר, התנגשות נפשית וגופנית
של שני גושים אנושיים, כפי שתיאר זאת טולסטוי בספרו
מלחמה ושלום, בפרק הגאוני על קרב בורודינו. בעת
ההתנגשות עצמה, יש למצביאים רק שליטה מעסה על
הנעשה. הם הנגררים, לא הגוררים. כך היה גם גתש״ח,

כאשר התנועה הגדולה של הנוער העברי התנגשה פנים
אל פנים עם המיבנים הרעועים של צבאות־ערב.
אולם מלחמה היא גם עניין של החלטות. לשום החלטה
לא היה ערך ללא ההתפרצות המפוארת של הנוער העברי.
אך ההחלטות היו דרושות כדי לכוון את הזרם הגדול
לאפיקים מעשיים.
מישהו החליט את ההחלטות הנכונות של המלחמה:
מיבצע־נחשון, מיבצע עשרת־הימים בדרום, מיבצע עשר״
מכות. מישהו החליט את ההחלטות הבלתי־נכונות: מיבצע־לטרון,
הנסיגה הנמהרת מאל־עריש ללא ערובות לשלום.
מישהו גם נמנע מלהחליט את ההחלטות שהיה צורך להחלים
כיבוש ירושלים לפי תוכניתו של יצחק שדה.
מישהו זה היה, בכל המקרים, דויד בן־גוריון.
חלק גדול של ההחלטות היה נכון. חלק קטן יותר היה
מוטעה. אך מעל לכולן מזדקרת ההחלטה הגדולה, החד־פעמית,
ההיסטורית: להכריז על הקמת המדינה ב־ 14 במאי
, 1948 למרות כל ההתנגדויות, הפחדים וההיסוסים. מישהו
מוכרח היה לקבל על עצמו את האחריות — ודויד בן־
גוריון עשה זאת.
זה היה רגעו הגדול — ושום אדם שוב אינו מסוגל
ליטול אותו ממנו. לעומת רגע אחד זה, מחווירים כל שאר
הרגעים.

דיגזתגזיו שר נזגהיג
יל ו ירד בך גדריון מן הבמה בינואר ,1949 ביום
מזירת הכנסת הראשונה, היה נכנס להיסטוריה כדמות
מפוארת, בשיא תהילתה. לרוע מזלו לא עשה זאת, ומאותו
יום מתחילה ירידתו.
כפוליטיקאי הוא הוסיף לעלות ולעלות, עד לשלטון־
יחיד כמעט מוחלט. כדמות היסטורית הוא החל שוקע.
באותו יום היה בן .62 למרות עירנותו השיכלית הרבה,
לא יכול היה להתגבר על העובדה שנולד וגדל במאה

ביום סיום המלחמה היה צריך להתחיל פרק חדש בחיי
האומה — ורק מהפכן חדש, בן המאה ה־ ,20 בעל מושגים
חדשים ותפיסות חדשות, יכול היה לחולל את התמורה.
ואילו בן־גוריון יכול היה רק להמשיך בדרכים נושנות,
על פי מושגים שאבד עליהם הכלח, רעיונות בני המאה
הקודמת — מושגים של מדינות לאומיות קטנות, ו״עם
לבדד ישכון״.
לא רק הגיל היה בעוכריו, אלא גם עברו האישי. הוא
עלה לגדולה כנציגה של תנועה מזרח־אירופית נמרצת ולוחמת,
שלא הבינה את המרחב הערבי ולא רצתה להבינו.
הוא עצמו זכה לעלי־הדפנה שלו במלחמה נגד הערבים,
שנמשכה כל חייו — מפרדסי פתח־תקווה ועד למישלטי
אבו־עגילה.
ההתעלמות מן הבעייה הערבית היתר, טבועה עמוק
במהותה של התנועה הציונית, ומבחינה זו לא נבדל בן־
גוריון מרוב חבריו ובני־דורו. אבות התנועה, מהרצל
והלאה, אשמים במחדל טראגי זה, המלווה את ההישגים
המפוארים של התנועה מראשיתה. בן־גוריון נוצר על־ידי
הבעיה. הוא לא יצר אותה.
אולם בסוף מלחמת־החלוקה, בראשית , 1949 הגיעה השעה
למיפנה היסטורי, לפתיחת דף חדש. בעיית השלום הישראלי־ערבי
הפכה, בגלוי ובבירור, למרכז כל הבעיות. היה דרוש
אדם חדש, שיבין זאת ושיהיה מסוגל לתרגם הבנה זו
לשפת המעשים המדיניים. האדם האחרון המסוגל לכך היה
דויד בן־גוריון.
זאת היתד, הטרגדיה של ישראל, וגם של בן־גוריון.
בעומדו חסר־אונים מול האתגר העיקרי של תקופה חדשה,
שקעה אישיותו. אומנם, היה היחיד מבין מנהיגי כל המפלגות
הישנות שהיתר, לו תפיסה שלמה ומגובשת — אך
תפיסה זו לא הלמה עוד את אתגרי המציאות שהלכה
והשתנתה.
אפילו בשטח הציוני המובהק ביותר לא יכול היה להביא
להכרעה. הוא לא היה מסוגל לקיים את הגשר אל ברית־המועצות,
שנוצר בעת המלחמה, על מנת להעביר עליו ארצה
את מיליוני יהודי רוסיה. את יהודי ארצות־הברית לא
היה מסוגל להלהיב לעליה. כך נאלץ להצטמצם בהעלאת
יהודי ארצות־ד,איסלאם — ללא תוכנית ברורה ונועזת לשילובם
במערכות החיים של החברה הישראלית. בשנת
תשכ״ג עדיין ניכרו רק התוצאות הראשונות של מחדל
הרד,־אסון זה, העלול להצמיח בעתיד זעזועים נוספים
בלתי־ספורים.
העולים באו — לא עשרה מיליון, ולא חמישה מיליון,
אך לפחות מיליון וחצי. הארץ מלאה ישובים. הכסף הזר
הוסיף לזרום אליה. המשק התרחב — משק טפילי, אומנם,
אך משק שכילכל לפי שעה את התושבים. כל אלה היו
הישגים לא־מבוטלים. אך הם היו רק מעין המשך של
הפרק הקודם — לא התחלה של פרק חדש. המצב המהותי
של המדינה — כמחנה הנתון במצור נצחי, ללא סיכוי של
שלום, של הכרה ושל השתלבות במערכות המרחב — לא
השתנה במאומה.
עקרות זו של מדיניותו משכה את בן־גוריון למטר /,הטביעה
את חותמה על השנים האחרונות של תקופתו. בהעדר
תפיסות חדשות ונועזות, הפך ד,בטחון הסטאטי לאליל. ה־בטחון
הפך לבטחוניזם, הדמוקראטיה הצעירה והעדינה במדינה
נלחצה אל הקיר, שלטון־היחיד התגבש לקראת דיקטטורה
מחניקה ועקרה, עם סימני־הלתי המוכרים בצורת
פולחן־אישיות, נערי־חצר, תככים ושחיתות.
הארץ זעקה לשינוי. אך כמו תמיד בסוף תקופתו של
שליט־יחיד מזדקן, נראה הכל קפוא לחלוטין, מנח־ן וחסר־תנוער״
ללא שמץ של סיכוי לשינוי ממשי.
עד שלפתע פתאום ירד המסך — והמדינה הפליטה אנחה
של הקלה שאפשר היה כמעט לקלטה באוזניים. בן־גוריון
שלט זמן רב מדי — ועל כן לא נסתיים שלטונו בתרועת־

חצוצרה מרוממת־לב, בנוסח דימדונזי־האליס של ריכארד
ואגנר, אלא בקול ענות חלושה. כל נסיון של בן־גוריון
לחזור שוב לשלטון אך ישחית את תמונתו ההיסטורית
עוד יותר.

שרבוגן נז\2ב2־י הנכסיים־
* \ ד 1ריתקופת בן־גוריון, לא יכלה להתחיל תקופה
חדשה. יכלה לבוא רק תקופת־מעבר, תקופת שלטונם
של מקבלי נכסים.
כי כמו מנהיגים רבים בהיסטוריה, היה בן־גוריון מקולל
בתכונה קטלנית ביותר: הוא לא היה מסוגל לגדל בני״
אדם. הוא לא יכול היה לסבול סביבו מתחרים או יורשים,
אלא רק אומרי כן־כן. הוא חנק או השחית כל כשרון
צעיר ועצמאי בעודו באיבו.
בזאת היה בן־גוריון היפוכו הגמור של יריבו הרציני
האחרון: יצחק שדה. כי שיה, אישיות שלמה והאדמונית
מעין כמוה, גדול המצביאים של ישראל החדשה, היה גם
גדול מחנניה. הוא טיפח כשרונות צעירים כמו גנן —
בסבלנות אינסופית, באהבה, בנכונות לסגת בפניהם, הוא
העמיד דור שלם של מנהיגים — מיגאל אלון עד משה
דיין. אך אם שדה גידל את דיין, הרי בן־גוריון השחית
אותו.
בן־גוריון לא הותיר אחריו אף מנהיג צעיר אחד. לנערי־חצרו
רחש גם הוא בוז עמוק. הדבר התבטא בתופעה
התמוהה ביותר של תשכ״ג — העובדה שהתפטר בשעה
ששמעון פרס שהה בחו״ל, ואף לא טרח להודיע לו על כך.
כך נשארה רק קבוצה אחת בארץ שיכלה ליטול מידיו
את ההגה — אותם האנשים שהביאו במישרין להתפטרותו.

היו אלה ותיקי מפא״י, אנשי העליה השניה והשלישית, הצעירים
מבן־גוריון אך במעט. יורשו הישיר, לוי אשכול
בן ד,־ ,68 נולד רק תשע שנים אחריו.
איוזלת היא לצפות מיורשים כאלה שיחוללו ניסים, שיפלסו
דרכים חדשות ויקימו מישטר חדש. ההיסטוריה
יעדה להם תפקיד ברור: לפקח על תקופת־המעבר, לנהל
את המישטר הישן עד שיתגבשו הכוחות החדשים והתפיסות
החדשות של מישמר יעיל חדש.
בתפקיד מצומצם זה, הוכיחו היורשים בשבועות האחרונים
של תשכ״ג כישרון ותקיפות שהפתיעו את הספקנים.
הם השתלטו על הירושה, דחקו את רגלי נערי־החצר, הפכו
את התקופה האחר־בן־גוריונית לעובדה מדינית קיימת.
הם לא יכלו לעשות זאת, לולא מצאו בקרב הציבור נכונות
עמוקה לשינויים. אזרחי ישראל ידעו כי אחרי בן־
גוריי ן אין אישיות חדשה, בעלת אותו שיעור־קומה, מוכנה
לתפים את מקומו. הם ידעו כי בן־גוריון השאיר אחריו
סבך מחריד של בעיות בלתי־פתורות, אתגרים ללא תשובה,
משברים קיימים ופוטנציאליים.
אולם הדבר לא פגע במאומה באופטימיות היסודית של
הגוף הישראלי — התכונה החשובה והחיובית ביותר שלו.
העם כולו הרגיש את המשב הראשון של רוחות השינוי —
והדבר ריענן אותו כמו רוח סתיו קרירה אחרי להט השמש
של אלול.
תשכ״ד תמצא את ישראל במצב־רוח טוב. תקופה אחת
הגיעה לסופה. אך עצם העובדה כי השינוי חל בשקט כה
רב, ללא זעזועים אלימים, ללא התפרצות של היסטריה או
פחד, כדבר מובן מאליו — היה אות לבריאותו היסודית
של הגוף הלאומי.
תקופה חדשה מרמזת באופק, והאדם הישראלי מוכן לקראתה:
אופטימי, דינאמי, בוטח בעצמו זבעתידו.

שבשד־ששר איש גאשה גזיתרו בשנת תשכ״ג את הישגיהם גכשרנננתינזש שר ישראר נהשנרגז.
הם גבהת שר־ידי שנדכי ״השגרש הוה״ תגך בהינת כר התאת־שות שאירנוו בשגת תשכ״ג.
השגרכים ננזנשו גורבם ה־ את איש-הרכואה שר השגה, נחזוסר נזנשנזדיש תתאעזים.
גיגתם י הבח־ירה שר השבשה־ששר גזצבגרכים רדג״ם שר הצבה שר ישראר בשגת תשכ״ג

ה עו ל ם

דף חדש

גיוו קנד

במשך כמה שעות הרות־גורל שאלו מיליונים את עצמם: האם הוא השתגע? כי באותן
שעות היה נראה לרבים כוודאי כי ציי ארצות־הברית וברית־המועצות יתנגשו בלב־ים, כי
האמריקאים יפלשו לקובה — וכי הדבר יביא בעיקביות אכזרית למלחמת־העולם השלישית
והאחרונה.
מה שאירע לאחר מכן לימד את העולם להסתכל בגזון פיצג׳ראלד קנדי בעיניים
חדשות. הגבר הצעיר, שהוא באמצע שנות הארבעים שלו, נתגלה כמדינאי מהפכני, כאחד
הנשיאים הגדולים של ארצות־הברית, וכאחד האישים הגדולים של המאה ה־ ,20 בה נולד.
הפעולה נגד קובה לא היתד, מוסרית. היא הוכתבה על־ידי השיקול הגס של יצר־ההגנה־העצמית
של מעצמה גדולה, מול מאגרי הטילים שהצטברו באי השכן. מעולם לא הובהר
מדוע יצר *יקימה כרדצצ׳וב מאגרים אלה, ואיך קיווה להסתירם בתקופת תצלומי-
הריגול האוויריים. כרושצ׳וב פעל, מן הסתם,
מתוך נכונות לקבל על עצמו ״סיכון
מחושב״ — וכך עשה, למחרת היום, הנשיא
האמריקאי.
הוא לא פקד לפלוש לקובה. הוא נקט
בשיטה של הפגנת־כוח מינימלית, אך יעילה,
בגיזרה הנוחה ביותר לארצו: הים. התגובה
הסובייטית הוכיחה כי גם השליט
המוסקבאי מוכן למנוע את המלחמה בכל
מחיר. הוא הקריב את יוקרתו, ציווה על
אוניותיו לחזור, הוציא את הטילים מקובה.
תמורת זאת השיג הבטחה אמריקאית מפורשת
להימנע ולמנוע כל פלישה מזויינת
לאי הנצור.
התנגשות זו, על עברי פי פחת, פתחה
השנה דף חדש בהיסטוריה. שני המדינאים
הוכיחו זה לזה כי הם תקיפים, נחושי־הח־לטה
ובעלי שיעור־קומה — וכי מנוי וגמור עימם למנוע שואה של מלחמה עולמית.
מצב פסיכולוגי זה הוליד את המיפנה הגדול שאירע כעבור חצי שנה במוסקבה, ושהיה
תוצאה ישירה של סיכסוך קובה: ההסכם לאיסור הניסויים הגרעיניים בים, ביבשה ובאוויר.
כל הצדדים ראו בו רק צעד ראשון לקראת פירוק־נשק עולמי הדרגתי, סילוקו האיטי של
הסיוט האטומי, שהטריד את העולם מזה 18 שנה.
כך נוצר, בסוף תשכ״ג, מערך עולמי שאיש לא העז לחלום עליו בראשית השנה: ברית
אמריקאית־סובייטית לקיום השלום בעולם, ולמניעת ד,תרבותו של הנשק הגרעיני. בהעדר
ממשלת־כדור־הארץ, המסוגלת להטיל את מרותה על כל המדינות, היתה שותפות סובייטית־אמריקאית
זו ערובה יעילה יחידה לקיום המין האנושי. היא הפכה תחליף למשטרה אנטי-
אטימית בינלאומית. וכמו כל ברית, היתה מבוססת על אינטרס מעשי משותף: שתי המדינות
ידעו כי תיחרבנה לחלוטין בכל מלחמה עולמית, יהיו תוצאותיה ומגמותיה כאשר יהיו.
ברית שני הלוזייתנים הושפעה על־ידי הלודייתן השלישי. ברקע של כל התפתחויות תשכ״ג
רבצה דמותו האדירה של מאו טסה־טונג, האדם השלישי. הפחד מפני סין חדשה,
עצומה ואסומית, שתשלח את ידיה אל השלטון בעולם הקומוניסטי — הוא שהדריך את
כרושצ׳וב בדרכו אל הברית עם האמריקאים. ואילו הברית עם האמריקאים, שנועדה בראש
וראשונה למנוע נשק גרעיני מסין, ובצורה זו לשלול ממנה מעמד של מעצמה גדולה —
הרחיבה מצידה עוד יותר את התהום בין מוסקבה ופקינג. פתיחת המלחמה הקרה הסוב־ייטית־סינית
היתה המאורע המדיני הגדול השני של תשכ״ג, בצד התגבשות הברית
הסובייטית־אמריקאית.
לעומת מישחקי האהבה והשינאה בין שלושת האלים, ניראו מעשיהם של בני־תמותה
רגילים פעוטים, ולעיתים מגוחכים. כזה היד, שארד דה*גול, שהשתדל להיות מעין מאו
טסה־טונג מערבי, מבלי שיעמוד מאחוריו כוחה הגולמי האגדתי של סין. דד,־גול ביקש
ליצור אירופה עצמאית, בעלת עוצמה אטומית בלתי־תלויה, בהנהגת צרפת. ההיגיון היה
סביר למדי. לדעת דר,־גול אין שום אירופאי יכול להיות בטוח כי אמריקה תהיה מוכנה,
בעוד עשרים שנה, לסכן את עריה כדי להגן על אירופה. אך לצרפת לא היה הכוח להפוך
את ההיגיון התיאורטי להיגיון פוליטי — ומחשבתו של דד,־גול לא התאימה למציאות תשכ״ג.
אם היה דה־גול מגוחך־למחצה, הרי כל שאר המדינות, בעלות היומרה האטדמית, היו
מגוחכות לחלוטין. כל מדינה קטנה, ששפכה את משאביה הדלים לתוך תוכניות של חימוש
אטומי, שמה את כספה על קרן הצבי. כי בתשכ״ג היה ברור לכל אדם (כפי שהיה ברור
לפני כן להוגי־דעות רציניים) כי אין שמץ של סיכוי כי וושינגטון ומוסקבה ירשו למדינות
קטנות להצטייד בנשק גרעיני. ואומנם, בשנת תשכ״ג בלט ג׳ון קנדי גם בחזית זו. על
מדינות קטנות, בעלות פוטנציאל אטומי, הופעל לחץ אדיר, גובר והולך — ואין ספק כי
בשנים הקרובות יגבר לחץ זה עוד יותר.
אולם גם מדינה קטנה יכלה בשנת תשכ״ג להטביע את חותמה על ההיסטוריה — לא
בזכות פצצות־אטום, אלא בזכות כשרון מדיני, תפיסה מהפכנית ולהט מוסרי. הוכיח זאת
סוס־מלחמה ותיק, יוסף כרוז טיטו, שהעז בשעתו להכריז מלחמה על סטאלין האכזר,
ויצא מנצח מן המערכה. השנה קצר טיטו את פרי עמידתו האמיצה אז, ואת פרי הניטרא־ליזם
העיקבי שלו מאז. ניקיטה כרושצ׳וב בקרו, כדי לבקש ממנו סעד במאבק נגד סין.
לא פחות מרשימה היתד, השנה עמדתו של מנהיג אחר של מדינה קטנה: פידד קאם־׳
טרו. אף שארצות־הברית הגיעה, במאבק עימו, לשולי התהום של מלחמת־עולם, לא
הצליחה להדביר את קאססרו המהפכני. בסוף תשכ״ג היה שלטונו מבוסס כמו בראשיתה,

הברית האמריקאית־סובייטית חיסלה כל אפשרות של פלישה מזויינת לאייו, ושימשו הוסיפה
לשלוח את קרניה המהפכניות לכל פינות אמריקה הלאטינית.
לעומת זאת, נחל מנהיג אחר בתשכ״ג מפלה מכרעת. ג׳והארלאל נהרו, שחינו פג
בשנים האחרונות במרחבים הניטראליסמיים, בשל דו־צדדיות הגובלת עם צביעות (כמו יחסו
לישראל, התנהגותו בקאשמיר, ועוד) ,הותקף על־ידי הצבא הסיני. המיבצע הסיני הפך
כמעט מסע־נופש, כשהצבא ההודי התקפל לאורך כל החזיתות. נסתבר כי נהרו, ושר־ד,בטחון
האנטי־ישראלי שלו, קרישנה מנון, שכחו את המיצזזה הראשונה לניטראליסט החיובי:
לשמור על כוננות צבאית מעולה.
בעת ההתקפה נאלץ נהרו המבוייש לזעוק לעזרת המערב, לנטוש כל יומרה לניטראליזם
אמיתי. הנזק תוקן רק בחלקו במרוצת השנה, כאשר הצליח נהרו לנצל את הסיכסוך
הסובייטי־סיני, להשיג נשק סובייטי, לשם איזון שיווי־המישקל הניטראליסטי שלו, לפחות
להלכה.
מלחמת סין־הודו נתנה לעולם דוגמה של תמרון מהפכני חדש: כפייה של שלום חד-
צדדי. בהגיע הסינים ליעדיהם הצבאיים, ואחרי שהוכיחו את עליונותם הצבאית המוחלטת,
הודיעו הסינים על נסיגתם לקו־המוצא שלהם, תוך קביעת תנאים חד־צדדיים אשר להודו
לא היתד, ברירה אלא לקבלם באופן אילם. בהשוזאה לנסיגתו הבלתי־מכובדת של דויד בן־
גוריון מחצי־האי סיני, היה זה תמרון מזהיר.
מאורע מהפכני אחר של תשכ״ג עמד מחוץ למעגל יחסי־העמים. התקוממות הכושים
בארצות־הברית היה אחד המאורעות האנושיים הגדולים של העת החדשה — התקוממות
קלאסית של מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים, חסרי־נשק נגד כוח מזויין. אומנם
הושפע תהליך זה על־ידי השתחררות עמי אפריקה השחורה, שנמשכה גם השנה, והתחלת
מלחמת־השיחרור הכושית באפריקה הדרומית. אך בעיקר היה זר, תהליך עצמאי, שפרץ
מנבכי הנשמה של מיליונים מדוכאים.
התקוממות זו ריתקה את התפעלות העולם, הוסיפה לתמונות השנה כמה תצלומים
מזעזעים: כלבי־מישטרה מתנפלים על בני־אדם שחורים, קלגסים לבנים דורכים על נשים
שחורות המוטלות על הארץ, סילוני מים אדירים מעיפים זקנים וילדים. העולם נחרד
מתמונות אלה — אך הוא גם שאב מהן עידוד וסיפוק. הן הוכיחו כי שום כוח בעולם
אינו מסוגל לדכא את רוחו של אדם בן־חורין — כאשר זה עצמו מרים את ראשו.
התנהגותו של ג׳ון קנדי בפרשה זו פגעה קשה בדמותו כאיש־העולם של השנה. הוא
ניגרר אחרי המאורעות, השתמט מתפקידו להנהיג ולחנך, נקט בפעולה רק אחרי ששוכנע
כי השתמטות נוספת עלולה לסכן את מעמדו בבחירות הבאות באותם אזורים של ארצו בהם
יש לכושים קול מכריע.
אולם למרות חולשותיו אלה, היה קנדי בלי כל ספק איש־העולם של תשכ״ג. כאשר בא
לשלטון, היו יחסי אמריקד,־רוסיה קפואים. המצב ניראה ללא תקנה. במשך שנים שלטו
באמריקה ג׳ון פוסטר דאלם, הבטחוניסט העקר, ודויים אייזנהואר, המדינאי חסר־הכישרון.
היה נידמה כי המצב הקיים בעולם יישאר על כנו לנצח, כי שום הפשרה לא תיתכן, שאין
מה לעשות אלא לבנות כוח־הרתעה, ולהפעילו במיקרה הצורך לפי ד,עקרון ״זבנג וגמרנו״.
הנשיא החדש הקדיש את תקופת־כהונתו הראשונה להתבססות בשלטון, ללימוד הבעיות.
הוא כילכל את מעשיו בזהירות. הוא הוכיח כי הוא מוכן להגן בכוח על האינטרסים של
ארצו, וכי אי־אפשר לשחק בו. אך מנוי וגמור היה עימו ליזום מדיניות חדשה לגמרי —
והוא עשה זאת בריאליזם עילאי, תוך התבססות על התהליכים המדיניים המעשיים בעולם.
בכל מעשיו גרר אחריו את האומה האמריקאית כמעט בעל כורחה. בכך הוכיח כי יש לו
התכונה העיקרית של מדינאי גדול: הנכונות ללכת לפני המחנה, ליזום מדיניות בלתי-
פופולארית, לסחוב אחריו את ההמונים.
בכל זה היה טמון לקח חשוב לכל עם, ובמיוחד לעם הישראלי — שגם בו שורצים
הבטחוניסטים העקרים והמדינאים חסרי־הכישרון; שגם בו מדברים גבוהה־גבוהה על כוח-
הרתעה ועל ״זבנג־וגמרנו״ — והזקוק למנהיגים צעירים ונמרצים, בעלי תנופה ומעוף,
המסוגלים ליזום תהליך מהפכני חדש להשגת השלום במרחב.

כרביש נזנפשריש נגד נזפגיניש משייש בארצגת־הבריו!

מ ד עיו ת

מקצץ כנפי הכוס
מדיניות־החוץ של ישראל נשארה השנה עקרה בכל השטחים, זולת אחד: החדירה

למרחב האפריקאי, שנמשכה במלוא התנופה. הרמטכ״ל של קונגו, יוסן ז מובוטו,
בא לישראל כדי להתאמן בצנחנות — ובכך נתן ביטוי דרמאתי לעובדה שישראל מאמנת
את צבא המדינה השחורה הגדולה ביותר — קונגו־ליאופולדוויל. אותה שעה התאמן
בישראל הרמטכ״ל־בעתיד של קניה, מי שהיה בשעתו מצביא מרד המאו־מאו: ה גנ ר ל
סין, שהתמחה באופן שיטתי בכל ענפי
הצבא, התכונן לתפקידו בשעה שמדינתו
התקרבה לעצמאותה.
קונגו, קניה וניגריה — שלוש המדינות
החשובות ביבשת השחורה — הידקו את
יחסיהן עם ישראל. ההשקעה במאמץ גדול
זה — שמצא את ביטוייו גם בתמיכת
ישראל במלחמת־השיחרור של אנגולה, וב־התרחקותה
מדרום־אפריקה הגזענית — הניב
יבול גם בשאר המדינות השחורות. אחת
התוצאות: התייצבות מדינות אפרו־אסיה לצד
ישראל בהצבעה על תקריות־הגבול במועצת־הבטחון.
בהצבעה זו תמכה בישראל, זו
הפעם הראשונה, גם גאנה, ר,שותפת של
מצריים ואלג׳יריה בגוש קזבלנקה. ביטוי
נוסף: אי־קבלת החלטה אנטי־ישראלית בוועידת
אדיס־אבבה, האירוע המדיני החשוב
ביותר של תשכ״ג באפריקה.
בשאר השטחים! שיגשגה ישראל פחות. שום יוזמה חדשה לא באה לתקן את היחסים
עם ברית־המועצות. להיפך, ישראל נתנה את ידה להמשך מסע־התערולה האנטי־סובייטי
בקשר עם מצב יהודי ברית־המועצות, מסע שהיה מוצדק רק בחלקו. התוצאה: הוויטו
הסובייטי במועצת־הבטחון.
אותה שעה גבר גם הלחץ האמריקאי על ישראל, בשטח שנשא את הכותרת המסתורית
״עניין־עדין־מאד״ .ארצות־הברית אמנם תמכה בישראל תמיכה בלתי־מסוייגת במועצתה,בטחון,
אך היה ברור כי מחיר התמיכה הוא כניעת ישראל בשטח אחר, היקר לממשלת

ישראל הרבה יותר.
גם בשטח האירופי היו העניינים לאים. האוריינטציה על אירופה, עליה הכריז שמעון
פרם בתרועה גדולה, מתה השנה בשקט. הנסיון להשתלב בשוק האירופי המשותף עלה
בתוהו, מאחר שישראל באה כדורשת גרידא, לא יכלה להציע דבר. היחסים עם צרפת
ירדו כמעט לנקודת האפס, כאשר צרפת נאותה רק בקושי להצביע בעד ישראל במועצת־הבטחון,
אחרי שרמזה קודם לכן שתימנע מהצבעה. אולם צרפת היתד, מוכנה ברוב
חסדה למכור נשק — תמורת כסף טוב, עם רווחים שמנים לתעשייה הצרפתית. ואילו
גרמניה סרבה גם השנה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל למרות חינחוני ביג׳י.
יחסי־ההוץ לא יכלו לתת לתשכ״ג את איש־ר,מדיניות שלה. גם ביחסי־פנים לא רבו
המועמדים. כל המפלגות, זולת שתיים, היו קפואות, עקרות ונטולות־יוזמה. היוצאות

המרחב

מישר עפלק

ואש מבולבל1יצח
״יא גמאל! יא גמאל!״ שאגו ההמונים מקאהיר עד בגדאד, ובמשך כמה ימים גדולים
היה נידמה כי גמאל עבד אל־נאצר יהיה איש־המרחב של השנה — ואולי גם איש־השנה
של תשכ״ג כולה. אולם כבר כעבור שבועיים נסתבר כי דרכו המופלאה של איש זה,
המתקדמת בתנועת זיג־זאג ניצחית בין נצחונות וכשלונות, הגיעה שוב לתחנה ששמה תבוסה.
בבגדאד פרצה מהפכה פראית, כדרך המהפכות העיראקיות. היא סיימה את חייו של
עבר אל־כרים 1ל,אסם, דיקטטור בעל
כוונות טובות, שהפך מדכא אכזרי והגיע עד
לגבול מחלת־הרוח. הוא התחנן על חייו,
הוצא להורג לעיני המצלמות.
כעבור כמה ימים, ותוך תיאום הדוק עם
המהפכה העיראקית, פרצה מהפכה דומה בדמשק.
אנשי הריאקציה, שפירקו את רע״ם,
סולקו מן השלטון, ובמקומם באו יסודות
שכינו את עצמם כסוציאליסטים.
שני המישטרים החדשים מיהרו להודיע
למצריים על רצונם להקים איחוד משולש,
מעצמה ערבית גדולה שתחלוש על המרחב
כולו. המשלחות נתקבלו ברוב פאר בקא־היר,
חתמו על חוזר,־איחוד שהעניק לעבד
אל־נאצר מעמו בכיר כראש האיחוד. ה־קאריירה
שלו הגיעה לשיא חדש , ,וכסאות
המלכים האחרונים במרחב החלו מזדעזעים.
המלף חוסיין נשאר על כנו רק מפני
שמדינת ישראל הודיעה שאם יפול ״המלך הקטן״ — יפלוש צה״ל לירדן, עד גדות הנהר.
רק אז נתברר כי כל מעשי השליטים החדשים בבגדאד ובדמשק היו בלוף, תמרון גאוני
של הסחת־דעת ושל הונאה, שהפיל בפח את הנשיא המצרי הממולח.
בבגדאד ובסוריה הגיעה לשלטון קואליציה שכללה את חסידי עבד אל־נאצר (״האיחודיים׳׳)
ואת מפלגת אל־בעת (״התקומה*) .זו האחרונה שיחקה את מישחק־ד,איחוד רק כדי
להרוויח זמן, לשם הכנת חיסול האיחודיים. למחרת חתימת הסכם־האיחוד החל החיסול
הגדול — וחסידי עבד אל־נאצר חוסלו וסולקו בשתי המדינות. בסוף תשכ״ג שלטה אל־בעת
שלטון מוחלט — אך בלתי־בטוח בהחלט — בעיראק ובסוריה, ומלחמת ההסתה בין
מפלגה זו לבין השלטון הנאצרי במצריים היתר, בעיצומה .
האיש שנתן את הכיוון להתפתחות זו היה אדם קטן, בלתי־מרשים, בשם מישל עפלק,
ערבי נוצרי, שעוד בראשית השנה נחשב כשריד מן העבר. כי עפלק, מייסד אל־בעת, היה
לפני דור ד,וגד,־ד,דעות הראשון שדגל באיחוד כל־ערבי על בסים סוציאליסטי — אותם
הרעיונות שעבד אל־נאצר הפך בינתיים להתגלמותם החיה. אך בעוד שנשיא מצריים הוא
איש מעשי, ורעיונותיו מתורגמים לשפת המציאות, הרי עפלק הוא תיאורטיקן מבולבל,

צ1זזן 2ן ג1גי בנטז גזרגירי צ1ין ן\ז. מדגרגגז היגז הישדארי
מן הכלל: מ&ז״י ואחדות־העבודה.
במפא״י בלטה הטרויקה של לוי אשכול, יולדה מאיר וזלמן ארן׳ כשבייחוד
האחרון הפתיע את הציבור בתקיפותו במלחמה נגד נערי־החצר. טרויקר, זו חוללה את
ההפיכה נגד בן־גוריון, ששמה קץ לתקופתו. מיבחנם האמיתי יבוא רק בתשכ״ד, כאשר
יעבור ירח־הדבש, ואשכול יישפט על־פי מעשיו.
יתכן בי התופעה הבולטת ביותר של תשכ״ג היה כשלונם המופלא של נערי־החצר,
שאיש־מפא״י שרגא נצר הדביק להם כינוי חדש, קולע־ביותר* :החצי־צעירים״.
משה דיין הפך את עצמו מטרה ללעג כללי, כאשר שיחק במישחק ״מתפטר —
לא־מתפטר — מתפטר״ .שמעון פרם, שהגיע בראשית השנה עד לסף השלטון הבלעדי,
מצא כי בהעדר בן־גוריון מתקפל כוחו. הוא הנמיך את קומתו, מתוך מגמה לתת לגל
העויין לעבור מעל לראשו, לחזור למערכה בשעת־כושר. אמנם נשאר סגן־שר־הבטחון,
אך תפקידו התרוקן מתוכנו בבוא שר־בטחון אמיתי ותקיף במקום בן־גוריון, שנהג
לתת לו יד חופשית, לא התעניין בנעשה במשרד.
ההפתעה העיקרית של השנה היתד, שיבתו של יגאל אלון למרכז הבמה. היה זה
יגאל חדש. לא נעלם חינו המיוחד, אולם עתה שוב לא סמך על חינו בלבד. בשנתיים
האחרונות, מאז כניסתו לתפקיד שר־ד,עבודה, הקדיש את זמנו ללימוד רציני של בעיות
משרדו. בניגוד לשרים רבים אחרים, שראו במשרדיהם סרח״עודף, ושהתרכזו בענייני
המפלגה והממשלה בלבד, ניסה אלון להיות שר־עבודה אמיתי, לבצר תחילה את בסיסו.
אחרי שהצליח בכך, חרג השנה ממסגרת זו, נטל לידו תפקיד ממשי מאד בהכוונת
המאורעות המרכזיים.
היד, זה יגאל אלון שניצח על המערכה האמיתית נגד הבטחוניססים. הוא שקיצץ
את כנפי הפרס, סיכל בין השאר את נסיונו של פרס לחדור לוועדת״השרים לענייני־בטחון.
הוא שנתן את הדחיפה לבדק־בית כללי של הדוקטרינות הבטחוניות, למחרת נפילתו של
בן־גוריון, והוא ששיכנע את אשכול להימנע מפעולות־תגמול חסרות־תועלת בגבול
הסורי. על כן היה גרעין גדול של אמת ברטינת אנשי פרם :״יגאל אלון מנהל את
הממשלה!״

שבעולמו הנפשי מתרוצצים רעיונות סוציאליסטיים, פאשיסטיים, אוטופיסטיים ואחרים
בערבוביה גמורה. העתונאים האירופיים, שמיהרו השנה להיפגש עימו, התאכזבו ממנו מרות.
מדוע, בכל זאת, הצליח עפלק האפרורי יותר מעבד אל־נאצר המבריק? הסיבה נעוצה
בהרכב החברתי של העולם הערבי. בעוד ההמונים בכל רחבי המרחב אחוזים כיסופים
כסעם־דתיים לאיחוד, ורואים בעבד אל־נאצר את גיבורם, הרי הבורגנות בכל אותן ארצות
מבקשת לשמור על עצמאותן של המדינות הקיימות. המעמד הבינוני העיראקי אינו חפץ
להתחלק עם מצריים ברווחי הנפט, והקאפיטליסטים הסוריים אינם מוכנים לרדת לרמה
הכלכלית של מצריים הענייה.
ההמונים יכולים לערוך הפגנות, אך השלטון המעשי במדינות ערב נמצא בידי המעמד
הבורגני החדש, המעמיד מתוכו את קציני הצבא. מול הגל הנאצרי הצליחה אל־בעת השנה
להפוך את עצמה לנציגת השאיפה הדוחה אח האיחוד המושלם.
החוגים המתקדמים במרחב, וגם בישראל, המבקשים לראות את עתיד המרחב במסגרת
של איחוד פדרטיבי בין מדינות בנות־חורין, תוך שמירת הצביון העצמאי של כל מדינה,
ראו תחילה באהדה רבה את פעולת אל־בעת. אך תוך זמן קצר נתגלה המישטר הבעתי,
ביחוד בעיראק, באור מפלצתי, ששום אדם מתקדם לא יכול היה לחזות בו מבלי להתחלחל.
כי המישטר הבגדאדי קיבל צביון פאשיסטי מובהק, עסק במיבצע־רצח זוזעתי נגד הקומוניסטים
ושאר יריביו, שנמשך גם בסוף תשכ״ג בקצב של תריסר נרצחים ליום.
ש 7רגח >ם;

הדיכוי האכזרי נגד העם הכורדי. מלחמת־השיחרור הכורדית, בהנהגתו הגיבורית של הגנרל
מוצטאפהאל ״ כארזא ני הקשיש, עירערה את הצבא העיראקי ואיפשרה את הפלת
קאסם. למחרת ההפיכה בבגדאד נכנסו השליטים החדשים למשא־ומתן עם הכורדים, שדרישותיהם
היו מתונות למדי. אך שליטי־בגדאד ניצלו את תקופת המשא־ומתן לריכוז כוחות
צבאיים, ועם השלמת ההכנות התנפלו בצורה בוגדנית על הכורדים. אלא שהכורדים החזיקו
מעמד במעוז־ההרים, למרות התקפות־השמדה של חיל־האוויר על כפריהם. הם קראו לעזרת
העולם הנאור, התכוננו ללחום מלחמת־שיחרור ארוכה ועקובה־מדם.
אותה שעה נערכו שחיטות סיטוניות גם בקצה הדרומי של המרחב. בראשית השנה
התעורר העם התימני, אחרי תרדמה של מאות בשנים, ובהנהגת קצין תמהוני בשם
!3 *7א , .הסל אל פרק את עול שלטון־החושך של האימאמים. אולם סלאל הסתפק
בהפצצת ארמון האימאם — שהוא עצמו היה מופקד על שמירתו — לא טרח לוודא כי
האימאם א ל ־ כאדר, שירש את כס אביו העריץ, אומנם ייהרג. אל־באדר נמלט אל ההרים,
ומאז נטושה המלחמה המסורתית בין שני העמים התימניים: בני הערים, המבקשים שיחדור
וקידמה, נגד בני השבטים הנבערים, המשועבדים לדת קיצונית והנאמנים לאימאם. אנשי
הקד,יליד, קראו לעזרת קאהיר, בעוד האימאם השליך את יהבו על סעודיה. כך הפכה תימן,
כמו גרמניה בימי מלחמת שלושים־השנה, שדה־קרב אומלל לכוחות זרים, מבלי שסוף ה1
מלחמה
יסתמן באופק.
בקצה המערבי של המרחב חזרה תופעה היסטורית מוכרת אחרת: אחד המנהיגים של
מלחמת־שיחרור מנצחת ניסה לחסל את רעיו ,״לפרק את הפלמ״ח״ ,ולכונן שלטון־יחיד.
אחמד בן״בלה, אישיות מרשימה, בעלת הכושר הנדיר לשלהב המונים, התגבש כמנהיג
אלג׳יריה החדשה, עמד בזעזועים קשים. תוך כדי כך ביצבץ גם שמו של צעיר ססגוני —
עבד אל־ראזק?ן כד אל״קאדר — הערבי הלאומני היחיד במרחב שהזדהה בגלוי עם
ישראל. הוא נאסר כראש תנועת־מחתרת נגד בן־בלה.
בסוף תשכ״ג, כמו בראשיתה, נשארה ישראל מבודדת לחלוטין בלב חעולם הערבי. אולם
היא חיזקה את אחיזתה בארצות הפריפריה הלא״ערבית של המרחב. היא הידקה את
יחסיה עם קפריסין ותורכיה, ביססה את נוכחותה בשתי בעלות״בריתה — איראן וחבש.
בכל המדינות האלה היא מזוהית יותר עם השלטון הקיים, שהוא ריאקציוני, מאשר עם
ההמונים והדור הצעיר. אך בהעדר יוזמה חדשה כלפי הערבים, היה גם זה הישג רציני.

ה כנ ס ת

משה אונא

אותוו גולדרייו

י ה דו ת

ממשל צבאי ושירים רמש הנדכאים
הכנסת החמישית הגיעה לנקידת־השפל שלה ב־ 20 בפברואר.
בחוץ רגש הציבור. יום לפגי כן גוייסו אלפי שוטרים כדי למנוע הפגנות המוניות
נגד קיום המימשל הצבאי. הקירות והכבישים בארץ כוסו סיסמות, שתבעו למחוק את
החרפה. מאות פרופסורים ואנשי־רוח חתמו על עצומות נרגשות לחיסול העוול. עוד לפני
כן, במערכת־הבחירות האחרונה, הבטיחו כל המפלגות, זולת מפא׳׳י, לבסל את המימשל.
בפעם היחידה בתשכ״ג עקב העם בהתעניינות
מרותקת אחרי מעשי בית־המחוקקים
שלו.
אילו היתד, הכנסת אסיפה של אישים
בני־חורין, המצביעים על פי מצפונם, היה
המימשל מבוטל בו ביום ברוב מכריע, והעולם
היה חוזה בהתפעלות כיצד עם חופשי
מסלק את סמל השרירות והדיכוי מ־קירבו.
אולם הכנסת היא אוסף של עסקני־מפלגות,
המצביעים על פי קנוניות ותככים.
כך ראה העולם והעם מחזה אחר: כיצד
קוויזלינגים ערביים מצביעים נגד עמם, כיצד
הסופר יזהר סמילנסקי מצביע נגד תוכן
ספריו, כיצד הרביזיוניסם אריה אלטמן
מצביע נגד תורת ז׳בוטינסקי, כיצד הגוש
הדתי כולו מוכר את מצפונו בפרהסיה תמורת
נזיד־עדשים. לשוזא נאמו ח״כים נזעמים,
ממנחם בגין ועד משה סנה,
את נאומיהם הטובים ביותר. המאבק הוכרע בקול אחד לטובת המימשל. את הקול
הזה סימל באופן מישלם משה אונא, ח״כ המפד׳׳ל, שפירסם ברבים את התנגדותו
המצפונית העמוקה למימשל־החרפה, התלבט ימים ארוכים בכותרות הראשיות —•
והצביע בסופו של דבר בעד המימשל. כך נולד בכנסת מושג חדש: האונא־ניזם.
לא היה זה מיקרה שדווקא אונא היה התומך הנלהב ביותר במיסמך־חרפה אחר:
הצעת חוק לשון־הרע, שנתקבלה השנה בקריאה ראשונה, למרות נאומיהם המזהירים
של יוחנן כאדר החרותי, האנס קלינגהופר ו צ בי צימרמן הליברליים, ואחרים•
בוזיכוח זה לא נשמע קול אחד, שחסרונו בלם ביותר: חנן רובין המפ׳׳מי, איש־הכנסת
של תשכ״ב, סמל המצפון הדמוקראטי של הכנסת, נפטר בראשית השנה.
באוזירת הקטניות המפלגתיות, עברה הכנסת בשתיקה רועמת על פרשת־השחיתות הגדולה
ביותר של השנה: פרשת שפיגל, שגילתה את דרכי־המימון של המפלגות הישראליות
באמצעות שוחד וניצול עמדות ממשלתיות. אולם הכנסת, שלא אסרה את גידולם של
עסקנים מושחתים, אסרה השנה את גידול החזיר.
הציבור החל בשנת תשכ״ג מאבד את העניין בנעשה בין כיתלי הכנסת. הכנסת העמידה
את עצמה מחוץ למאורעות, הניחה את ההכרעות ואת המאבקים לזירות אחרות. קשה
היה לתאר מצב מסוכן יותר לדמוקראטיה הישראלית.

מ שפ ט

יד הטוב ולשון הרע
היה קיים חשש חמור שמא איש־המשפס של השנה יהיה גד?ן ץ חאחנר. אחרי שבית־המשפט
העליון של המדינה גינה, ערב ראש־השנה תשכ״ג, את חוק בטחון המדינה במילים
חריפות ביותר, בפסק־דינו במשפט אהרונצ׳יק כהן, גבר בכנסת הרצון לתקן את החוק
הממאיר. אולם דויד בן־גוריון שלף מכיסו חוות־דעת של יועצו־המשפטי, האוזנר —
מים מך מביש של משפטפטנות, שהצדיק את הגישה הטוטאליטארית של נערי־החצר, תוך
זילזול גמור בדעת השופטים. קולו של
האומר היה קול אדונו.
אולם הסכנה ההאוזנרית חוסלה בעוד מועד,
עוד לפני אדונו, על־ידי אדם שאינו יודע
חוכמות: שר-המשסטים דו ם יום,יז. הוא
הכריח את היועץ המשפטי, שחשיבותו בעיני
עצמו התנפחה והלכה, להתפטר. עבור מעשה
זה בלבד מגיע ליוסף תואר איש־המשפם של
השנה.
אולם על סיבה חיובית זו נוספה סיבה
שלילית, המזכה אף היא את יוסף בתואר.
הוא הניח על שולחן־הכנסת את הצעת חוק
לשון הרע. הנוסח תוקן אמנם, לעומת חוק־הזוזעה
שהוכן על־ידי גדעון האומר, אך הוא
נשאר סכנה חמורה לחופש־העתונות ול־דמוקראטיה
הישראלית.
כפילות זו של טוב ורע מאפיינת את
האיש יוסף. כי בנשמתו דרים, זה בצד זו,
בהארמוניה גמורה, יושר אישי הגובל בקנאות וגישה נוקשה של קצין־מחוז קולוניאלי.
אחרי גמר תקופת בן־גוריון, היה הוא, מי שסימל פעם את תקופת הצנע, הקיצוב
והמחסור, בבחינת סמל האנאכרוניזם.
בית־המשפם העליון הוסיף, השנה, לרתק את תשומת־הלב הציבורית בשורה ארוכה
של החלטות ופסקי־דין. אחדים מהם, כמו פסק־דינם של השופטים משה זילכרג,
משל לנדוי ואלפרד ויתקון, שהעלו על נם את חופש־הביסוי במשפט יומן סומייל,
עוררו התלהבות כללית. היסטורית עוד יותר היתד, החלטת השופטים יואל זוסמן,
צכי כרנסון ואליהו מ;י, שנתנו את פסק־דין־הרוב שציוזה לרשום את נשואיה
האזרחיים של הנרייטד, שלזינגר, והנחיל נצחון מזהיר לעורך־הדין הלוחם והעקשני
יוסך* גן־מנשה. לעומת זאת היו הדעות חלוקות מאד על פסק־דינו של השופט
משה זילברג במשפטו של האח דניאל, כאשר סירב להעניק לו מעמד של יהודי,
בניגוד לפסק־דינו הנפרד של השופט חיים כהן, שאומץ־לבו במלחמה העקשנית נגד
השתלטות ההלכה הדתית במדינה, זיכה אותו השנה לתואר בשטח אחרי לגמרי.

את הדפים היפים ביותר הוסיפו יהודים בשנת תשכ׳־ג למסורת העתיקה של
היהדות, דווקא כאשר לא עסקו בעניינים יהודיים. בכמה ארצות ביצעו יהודים מעשים
אמיצים, ואף נועזים, במלחמה למען הנדכאים והמושפלים. אלה, מתנדבים שסיכנו
את עצמם למען האידיאל העליון של הצדק, ייצגו את היהדות יותר מכל עסקני
היהדות־המקצועית, מסוגו של נחום גילדמן, שלא שכחו לבנות לעצמם בינתיים
בתים על חשבון האומה.
באפריקה הדרומית הפאשיסטית בלט קומץ
של יהודים, שנתנו את ידם להקמת המחתרת
הכושית שוחרת־החופש. אחד מהם,
ארתור גולדרייך, קנה לעצמו פירסום
עולמי כאשר נכלא, ברח מן הכלא ונמלט
לשטח בדיטי. הוא היה איש־ד,יהדות של
תשכ׳׳ג.
בארצות־הברית בלטו יהודים אחרים במלחמתם
למען זכויות הכושים. שעה שרבני
ישראל לא הרימו אף פעם אחת את קולם
למען זכויות הערבים במדינה, קמו רבני
ארצות־הברית למען זכויות המיעוט השחור.
אחד מהם, הרב יואכים פרינץ, ייצג את
היהדות בראש המיסגן האדיר של 200 אלף
כושים ולבנים, למען השוויון והאחווה בוושינגטון.
בעולם
היהודי עצמו גרם רק קיבוץ אחד
לדאגה אם־תית, בצד הדאגה המפוברקת. מהו מצבם האמיתי של יהודי ברית־המועצות?
בתי־כנסת נסגרו ובתי־קברות חוסלו — האם היתד, זאת פעולה אנטי־שמית, או רק חלק
ממיבצע שיגרתי של מישסר אנטי־דתי הפועל נגד כל הדתות? יהודים נידונו למיתה בעודן
פשעים כלכליים — אך אותו עונש ברברי הוטל גם על לא־יהודים לרוב, בעודן זה
ובעוונות אחרים.
הפעולה למען יהודי ברית־המועצות יכלה להיות ביטוי יפה של סולידאריות יהודית —
לולא נוצלה לרעה לשם שירות אינטרסים זרים, ולמען השגת מטרות פוליטיות. בסוף
תשכ״ג נידמה כי לפי שעה היא מזיקה ליהודי ברית־המועצות יותר מכפי שהיא מועילה.

משה בחרב

כלכלה

חלשת שש הלאום
אנשי השנה בכלכלה היו צריכים להיות נציגי ישראל במשא־ומתן עם השוק האירופי
המשותף. על קלף זה הימר שר־האוצר לוי אשכול את כל יוקרתו הכלכלית, כאשר ביצע
בשנה שעברה את פיחות הל״י. התרת ייבוא מתחרה, ביטול הסובסידיות, הקפאת השכר
וצימצום חוספת־היוקר — כל אלה הונהגו, כביכול, כדי להביא את המשק הישראלי למצב
בו יוכל להתקבל לשוק המשותף.
אך המשלחת חזרה מבריסל, כשרק כמה
הצעות עלובות ומעליבות של הקלות־במכס
באמתחתה. הרעיון נקבר בשקט.
גם אנשי־המיסחר הגדולים לא סימלו את
ההתפתחות החשובה ביותר של תשב׳־ג הכלכלית.
חברות־ענק, שינקו ראשית הונן ו־רכושן
בישראל, כמו חברת האחים
מאיר ובית רקנטי, כבשו אמנם שווקים
באפריקה ובארצות זרות אחרות. אולם הן
לא עשו זאת דווקא כחברות ישראליות,
הסוחרות בסחורות ישראליות. במרוצת השנים,
עבר מרכזן המעשי אל מחוץ לגבולות
המדינה, ומשם ניהלו את עסקיהן העולמיים.
התעשיינים, שבתחילת השנה נראו כ־גיזרה
החיונית ביותר של הכלכלה, חזרו
במהרה לשיגרה היקרה והיעילד,־למחצה. קופלו
הדגלים של הגברת הפריון, זכות־קיום
למעולה בלבד, התחרות בשווקי־חוץ.
לעומת כל אלה, היה ענף אחד אשר שיגשג מעל לכל היתר, ואשר הטביע את חותמו
על דמותה הכלכלית של ישראל בתשכ״ג. זהו ענף ד,ספסרות. ליתר דיוק: המסחר
הספקולטיבי בקרקעות.
איש הכלכלה של תשכ״ג אינו ספסר־קרקעות בד,״א הידיעה, אף לא סוחר בעל־וותק
בשטח זה. הוא זכר, בתואר מפני שבנקודת־המיסנר, כוונו לעברו הזרקורים, שהאירו שיטה
כלכלית שלמה. ד-ר משה כחרם ( )44 מגדיר עצמו כתעשיין. כי עיסוקו העיקרי, מזה
12 שנים, הוא לכרות מלח בסדום. אלא שהעיסוק התעשייתי הביא אותו לסף פשיטת־רגל,
בשל המחלה הישראלית של ייצור פעוט והוצאות־מינהל מנופחית. הוא נשאר חייב רבבות
לירות, טען כי חלק מן ההפסד נגרם לו בשל שותפותו עם אחד הגופים הכלכליים של
מפא״י, בעל ררגלי־הביזבוז ההרסניים.
לפני כמד, חודשים פגש את מכרו הוותיק, לוי אשכול. בד,רב חסר־הפרוסר, היה בקי
במשק המדינה. הוא ידע כי אין מקור בטוח ומהיר יותר להתעשר מאשר המסחר בקרקעות.
על אחת כמה וכמה — קרקעות המדינה. בהמלצת אשכול היקצר, לו מנהל ממהר נוקדקעי
ישראל, יוסף וייץ, חלקה בת 30 דונם ליד הרצליה. מכיוזן שלבד,רב לא היה כסף, העניק
לו וייץ את הזכות להעביר את הקרקע לאדם שלישי. תמורת העברה זו קיבל בר,רב 180
אלף ל״י. כך, על כל פנים, נקבע רישמית.
בבת אחת הופנתה תשומת־הלב אל הנוהג הפושעני של חלוקת קרקעות הלאום, כשלאשני
המינהל ברור לגמרי שקרקעות אלד, ישמשו אך ורק לספסרות ולהאמרת מחירי השיכוניים.
עוד צד אפל שהואר: אנשי־הביניים במנגנון, המתעשרים מן העיסקות שהם מאשרים.
חוק מס־שבח, שד,וחי, השנה, בא לסתום את פירצת ההתעשרות החופשית־ממס הנובעת
מספסרות בקרקעות. בספסרות עצמה לא פגעה.
הנקודה השניה, החמורה הרבה יותר, לא זכתה לשום טיפול. שום חקירה לא נערכה,
כדי לברר מי הם הפקידים המאפשרים לספסרים להתעשר — ומה התמורה שהם מקבלים.

מאחל לכל סוכניו ולקוחותיו
בארץ שנה טובה ומבורכת!

הסוכן הראשי

תל-אביב, דיזנגוף 121

פטמן, חולון, סוקולוב 64
פרידמן, בני־ברק
מרגלית, תל־אביב, אלנבי 71
בוקסבאום,

ליפט, רמת־גן, ביאליק 62
אמגא, תל־אביב, אלנבי 48
מילר, חיפה, הרצל 50
חיפה, הרצל 55

מד ע

וולנגנג נירץ

*מעבידם הפרטי, או הממשלתי, יטיל על בוגרי הטכניון לתכנן ולבנות צינור־מתכת
מתאים להזרמת דם מאילת לחיפה. האם יהיו נוטים לראות בזה רק משימה מרתקת, עם
בעיות מעניינות בתחום ההחלדה והגראביטציה, או שיהיה איכפת להם לדעת מנין בא הדם?״
שאלה היפוטתית זו הוצגה, באחד הרעיונות המעניינים של השנה, לפרופסור חיים חנני,
המישנה לנשיא הטכניון לעניינים אקדמאיים.
השיב חנני ללא היסוס. :תשעים אחוזים
לא ישאלו שאלות, ויגשו במרץ לפיתרון
הבעיות ההנדסיות הכרוכות במשימה.״
הוסיף חנני, באומץ־לב ראוי־לשבח. :רוב
הסטודנטים בטכניון הם אנאלפבתים הומאניים
ופוליטיים ...אני חרד לסנדלרים העוסקים
באטום. כרגע — זה המצב השורר
אצלנו!״
התגובה על הראיון היתה חריפה. רב־אלוף
יעקוב דורי, המהנדס הצבר המעמיד
פני יונקר פרוסי, כינס את סינאט הטכניון,
נזף רישמית בחנני והסתייג מדעתו. דורי,
אחת הדמויות השליליות במדינה, שבך
גוריון רצה השנה להכתירו כנשיא המדינה,
הצטרף בכך לשורה האחרונה של אינקוויזיטורים׳
שביקשו בכל הדורות לדכא את חו־פש־המחשבה
של אנשי־הרוח. אך גם הפעם
לא ניצח הקומיסאר את איש־הרוח. דבריו של חנני הוסיפו להדהד במדינה, לעורר את
דעת הציבור הנאור לבעיית־הבעיות של המדע הישראלי והעולמי: תלישותו מעולם הנשמה.
אם היתה דרושה דוגמה מחרידה, כדי להראות לאן מובילה תלישות זו, הרי ניתנה
ע-,ידי איש־המדע של תשכ״ג, האיש שהעסיק את ישראל יותר מכל מדען אחר: וולפ״

רו׳ אשכור

בוס חוש למשרד

רומן־אהבה חדש
שתוך שבועיים להופעתו
היה לשיחה בפי כל

הדסה מור

ד ר כי ם לו ה טו ת

שנת ברכה
לנ תיבו ת י שראל
ערה־־ש • תשכ׳־ד

החודש ם ריאחרונ ם של תקופת בן־גוריון הסבו נזקים נוספים לדמותו של צה״׳ל. הצבא,
שהיה בשנים הראשונות של המדינה חביב הציבור, נושא התעניינותו הבוערת של כל
אזרח, נותק מן הציבור על־ידי מחיצה אטומה ועבה -״יחסי הציבור״ של מנגנון 1 הבטחון האזרחי.
האיש שסימל תהליך מסוכן וחבלני זה היה דובר מערכת־הבטחון, דום סיני —
והוא כמעט הפך לאיש־הבטחון של השנה.
כי מלאכתו — יצירת מצב של יחסים אנטי-
ציבוריים, או חוסר־יחסים עם הציבור —
נשאה פירות־באושים בצורת שרשרת ארוכה
של ידיעות שליליות: ברשת רבדהסרן הדורס,
פרשת הסרן הכועט, פרשת שקי־קת
הקומנד״קאר, פרשת התנגשות המטוס
עם המשאית, תעלולי המימשל הצבאי.
ובגולת הכותרת: פרשת צילומי
הקירוס שצורפו לסרט איטלקי על-ידי
צוות צלמים זרים, שזכו לכניסה חופשית
למחנה ח״ן, בעוד שהיתר דומה נמנע בשיטתיות
מעתונאים ישראליים — הגשר היחיד
בין הציבור ובין צבאו. לעומת שלל הידיעות
השליליות, לא ניתן לציבור לחזות
בפעולתו החיובית של צה״ל — ותחת זאת
הולעט בתעמולה האישית של שמעון פרם.
הרחקתו של סיני מתפקידו, ושליחותו לגלות דיפלימטית בדרום־אפריקה, היתד, רק
סימן־לתאי להתפתחות העיקרית של השנה בשטח ד,בטחוני: פרישת שר־הבטחון דדיד
כן־גוריץ, קיצוץ כנפיו של סגן-השר שמקץ פרס, והחלטתו הנחושה של לוי
אשכול להשתלט באופן יעיל על מערכת־ד,בטחון.
תוצאותיה של החלטה זו ניכרו מיד. בניגוד לקודמו, הפך אשכול את עצמו לשר-
בטחון אמיתי, השתתף בישיבות המטכ״ל, עודד את הקצינים לפתוח את פיהם ולהשמיע
את דעותיהם, דבר שהיה בלתי־אפשרי בתקופה ש״מערכת ד,בטחון״ היתד, אחוזתם הפרטית
של בן־גוריון ופרם.
כתוצאה מבורכת מכך החלה בדיקה כללית של כל התפיסות וד,דוקטרינות הצבאיות.
אך שלא
תפיסות שהיו מושכלים־ראשונים בימי פרס,
נבדקו מעולם באופן יסודי מבחינת תוצאותיהן הצבאיות, והכלכליות, הונחו מחדש על שולחן
הדיונים. התוצאות היו, מכמה בחינות, מפתיעות למדי.
דעותיהם של קצינים בשרות־פעיל לא התפרסמו ברבים (בניגוד למקובל בארצות־הברית,
שם מעידים קצינים בפני ועדות־הסינאט) ,אך כמה קצינים־לשעבר נתגלו כהוגי־דעות
רציניים. בלט ביניהם חיים לסקוב, שהשמיע את קולו פעמיים: פעם בשיחת רמסכ״לים
שאורגנה על־ידי צהרון, ופעם במאמר בכתב־עת צבאי. בשתי הפעמים נתגלה לסקוב כאדם
בעל תפיסה מעמיקה, בעל אופק מדיני ומוסרי, המוכן לסתור דוקטרינות מקובלות.
פעמיים בשנה היה צד,״ל מעורב בשרשרת תקריות בגבול הסורי, הגבול החם של
ישראל. אך בתשכ״ג היה ברור לכל בר־דעת כי ענייני ד,בטחון של ישראל שוב אינם
נחתכים על הגבול, אלא באותה נקודה רגישה בה מצטלבים קווים מדעיים. טכניים ומדיניים.
פרשת יוסף בן־גל והתפטרות האיש הקטן מראשות המוסד למודיעין ריתקו את תשומת־הלב
הלאימית לנקודה זו. אך בעוד שעבודת המדקנים הגרמניים בקאהיר, בשטח
הטילים ושאר כלי־נשק חדשים, נתגלתה ברבים, הודות למשפט באזל, הרי לא ניתן לסרסם
את המאמצים הנגדיים של הבטחון הישראלי, הידועים רק למתי־מספר. מאז שילוח־הפרסומת
הרד,־ד,אסון של שביט ,2כמיבצע מפלגתי־תעמולתי לקראת הבחירות לכנסת,
ירד מסך־האיפול על מערכה זו. הוא הורם רק פעם אחת, כאשר הכריז דובר ישראלי
כי בשטח הטילים אין ישראל מפגרת אחרי מצריים.
בסוף תשכ״ג לא היה עדיין ברור אילו תוצאות מרחיקות־לכת תביא השתלטותו של
אשכול על מערכת־הבטחון, ומה יהיה היקף בדק־הבית בשטח התיאורטי והמעשי.

גאנג פילץ, מדען־הטילים הגרמני, הבונה
את נשק־ההשמדה המצרי.
סילץ וחבריו מצאו במצריים חיים נוחים,
כסף ומשרתים לרוב. אולי גם מצאו אחדים
מהם שם סיפוק לרגשות נאציים ואנטי־יהודיים,
סמויים או גלויים. אן אין ספק
כי הדחיפה העיקרית למעשיהם היתה טמונה
ברצון להגיע להישגים בשטחים המדעיים.
הזדמנות זו נשללת מהם בגרמניה, בה אסור
ייצור הטילים. היא ניתנה להם ביד רחבה
במצריים. וכפי שטענו הם עצמם, לא היה
איכפת להם לאיזו מטרה יישמשו הישגיהם
והמצאותיהם — הם, כמדענים טהורים,
מעוניינים רק בצד המדעי.
פילץ, גרקה ושות׳ גרמו השנה לשורה
ארוכה של מאורעות, ביניהם אירועי פרשת
בן־גל. אולם הם גרמו גם להתחרות מדעית
טהורה בין מצריים וישראל. בין מדענים
גרמניים ומצריים — לבין מדענים ישראליים
ואחרים. תוצאות תחרות זו לא יוודעו, מן
הסתם, משן שנים רבות. האזרח הישראלי
היה בטוח כי מדעניו לא יפגרו אחרי יריבינטויא
נזצרימי חיווה בעזיגוד טייר הם, וכי המדע הישראלי יעמיד לרשות המדינה
את הכלים הדרושים כדי לעמוד בתחרות.
אך השאלה שביצבצה מדברי חנני, היתה: האם תוך כדי כך יאבדו מדעני ישראל את
דמותם ההומאניסטית? האם יהפכו לפילצים ישראליים? האם ישקעו בתחרות המקצועית,
עד כי ישכחו לשאול שאלות לגבי השימוש במדע?
קבוצה אחת של מדענים היתד, חופשית מחשד זה, והיא עשתה השנה הרבה כדי לשמור
על שמו הטוב של המדע הישראלי מבחינה הומאניסטית ופוליטית הזקא. היו אלה
הפרופסורים אורכאף, ישעיהו לייבוכיץ ועמום ;תן, שפעלו ללא הרף למען פירוז
המרחב מנשק אטומי, ושקולם עורר תשומת־לב רחבה גם מחוץ לגבולות המדינה.
בשנה בה הודיע משרד־הבטחון כי הקצינים הבכירים של צה״ל לומדים, במסגרת הקורסים
של פו״ם, את בעיות מלחמת הגרעין והטילים, שוב אי־אפשר היה לפקפק בחשיבותו
המכרעת של המדע לגבי עתיד המדינה. דווקא משום כך היה זה חיוני לדאוג לכך כי לא
וולפגאנג פילץ וחבר מרעיו ישמשו אות ומופת למדען הישראלי.

עי תונו ת

הממונה

כזרוע החברה הדמוקראטית, וכאחד מעמודי־התוזך של הסדר החברתי, הגיעה העתונות
הישראלית השנה לשפל המדרגה.
בכנסת הגיש שר־ד,משפטים דו ם יו ס ף הצעה חדשה לחוק לשון הרע. אף שנעלמו ממנה
כמה מסעיפי־ד,זוועה של ההצעה הקודמת, שעוררה סערה עולמית, מהווה גם ההצעה החדשה
איום קטלני על חופש־העתונות. היא תחסל באופן יעיל את אחת הפונקציות החיוניות לקיום
מישטר דמוקראטי: חופש הביקורת. אך בעוד
שחברי־כנסת הוקיעו סעיפים אלה, בנאומים
חוצבי־להבות, הודיע שר־ד,משפטים

הודעה מדהימה: שעורכי העתונים היומיים
מקדמים את ההצעה בברכה.
מעמד משפיל שני נערך במלון השרון,
בצורת מסיבת־עתונאים של פראנץ־יוזף
שטראוס, בפיקוחו האישי ובהשתתפותו של
שמעון פרס. במסיבה זו נעשה נסיון למנוע
בכוח את כניסתו של נציג העולם הזה,
ואחרי כשלון נסיון זה נסתם פיו באופן
ברוטאלי. כל הכתבים הנוכחים — השומן
והסולת של העתונות העברית — עברו על
כך בשתיקה, המשיכו במסיבה כאילו לא
קרה כלום.
אולם לשיא ההשפלה הגיעה העתונות באותו
יום, בשיא פרשת בן־גל, כאשר כינס
הממונהעלשרו תי הפטחון את עו
רכי היומונים, קבע להם את הקו בפרשה זו,
הכתיב להם את מאמריהם, גייס כמד, מכתביהם הידועים כאנשי־חסותו, ושלחם לגרמניה
ושווייץ כדי שיעשו שם את מלאכתו. הכתבים שלחו לארץ את הכתבות שהוכתבו להם
על־ידי הממונה עצמו. בכל הפרשה, לא היה בעתונות זכר לנסיון עצמאי לבירור העובדות.
כעבור ימים מעסים נתברר כי העתונות טעתה — וכי הממונה כלל לא פעל בשם ראש־הממשלה,
אלא דוזקא למורת רוחו. ההיסטריה ד,מפוברקת הפכה קומדיה מבישה•
עבור מעשהו זה, בהציגו את העתונות הישראלית במערומיה, כזרוע צייתנית של השלטון,
מגיע לממונה תואר איש־העתונות של תשכ״ג.
לעומת התדרדרות קולקטיבית זו, המסכנת את עצם קיומה של החברה הדמוקראטית,
החווירו ההישגים האישיים של כמה כתבים; בעת פרשת בן־גל בלט או רי דן (מעריב)
בדיווח עצמאי מגרמניה, בעיקר תודות לראיון מאלף עם מדען־ד,טילים הגרמני זנגר. ע מו ס
אי ל ץ (הארץ) הצטיין בראיון עם הפרופסור חנני. א כי עזר גו לן (ידיעות אחרונות) חזר
לרמתו הקודמת, הוכיח בכמה סדרות כי הכתב הוותיק עדיין עולה על רוב הצעירים.
בדיווח על בחירות באר־שבע הצטיין א לי איי ל (הארץ) ,ואילו איש הארץ אחי׳ יעי•
ג׳יי מ ס רוזנ ט ל, שהצטיין בפרשת־לבון ובפרשת־סובלן, הצטיין השנה שוב כאשר קטל
במאמר מיקצועי אחד את יימרתו של שמעון פרס להיכנס לועדת־השרים לענייני־בטחון.
רוזנטל היה אחת מקרני־האור המעטות בעתון הליברלי־כביכול, שהוסיף השנה להתדרדר
עד כדי ליחוך פינכתם של פרס ודיין בפרהסיה.
הסידרה הטובה והחשובה ביותר שהתפרסמה השנה בעתונות העברית לא היתד, פרי
עמלו של כתב ישראלי, אלא של שווייצי דווקא. היתד, זאת סידרתו של קו רטאמנני
על פושע־ד,מלחמה קורט בכר, שהטילה אור מחריד על עמדת ממשלת ישראל בפרשת־קסטנר.
ד,סידרה המקומית החשובה ביותר היתה, בלי ספק, סידרת העולם הזה ,״חולות
לוהטים״ ,שחשפה בפעם הראשונה את המצב הנפשע בשטח חלוקת קרקעות־המדינה לספ־סרים
פרטיים. סידרה זו זירזה חקיקת חוקים חדשים, גרמה לשינוי כללי בציבור בשטח זה.
הישגים אלה נשארו מעטים, בלתי־אופייניים לכלל העתונות. בעוד שהרשות המבצעת
במדינה השתנתה השנה לטובה, בעוד הרשות השיפוטית שמרה על רמתה הגבוהה, ובעוד
הרשות המחוקקת שמרה לפחות על רמתה הנמוכה — הרי הרשות העתונאית, שאינה פחות
חשובה, הוסיפה לשקוע. בסוף תשכ״ג זעקה הארץ לרפורמה יסודית בתחום זה, לתקומתה
של עתונות חופשית, לוחמת, נועזת ובלתי־תלוייה.

כריסטין קילו

א שה

מבול החשפניות, שהוסיף השנה להציף את המדינה, יכול היה לעורר את הרושם כי
הגבר הישראלי מעוניין בעיקר בנשים זרות — וגם בהן לאו דווקא מבחינת נשמתן. כנגד
זה הוכיח צוות של צלמים איטלקיים, שחדר למחנה חיילות צה׳׳ל, כי הגבר הזר מעוניין
דווקא באשה הישראלית — ושוב, בצדדיה החיצוניים והמופשטים ביותר.
אפשר היה למצוא צידוק כלשהו לתופעות אלה, כי בתשכ״ג לא בלטו נשי ישראל החיוביות,
השאירו את הכותרות לתופעות שליליות
שונות. דיילת בשם גיטה מרגלית
עוררה סנסציה בעולם, כאשר ניסתה להתאבד
בעזרת גלולות־שינה בלונדון. לפירסום
רב עוד יותר זכתה בדואית בשם חילאם
ג׳ומעה, בת גבול הצפון, שעתוני העולם
כינוה בתואר ״מאטא הארי הגלילית״ ,אחרי
שנתפסה בפרשת־ריגול למען לבנון. פיר־סום
מסוג שונה הוענק לשתי צעירות הרפתקניות,
שגרמו לשערורייה כאשר לא יכלו
לשלם את חשבון מלונן בפאריז. אופיר־נוימן
והרצליה זיגידק משכו את תשו-
מת־הלב לתופעה ישראלית שגברה לאחרונה:
אופנת ״המזדנבות״ ,צעירות ישראליות
המקדישות את חייהן להזדנבות אחרי אמ־נים
ותיירים זרים המבקרים בישראל, מתוך
תקווה להיתלות בהם ולהילוות אליהם לחו״ל.
אך כל הדמויות האלה, שזכו לפירסום כה
רעשני, לא ייצגו באמת את האשד, הישראלית,
החיה את חייה רחוק מן הכותרת הראשית. רק לעיתים מגיעה אשד, וו אל הפירסום —
ואז, לרוב, בנסיבות טראגיות. כך קרה השנה לאשר״ שעוררה ריגשי השתתפות בכל
רחבי הארץ, וששמה לא ניתן לפירסום: אם התאומים.
אשד, זו, דמות של אם ישראלית מסוריה, לחמה על אושרה מול מכות הגורל. את בתה
הראשונה ילדה אחרי שבעלה, קצין בצד,״ל, כבר הקריב את חייו למען המדינה. ביאושה
נישאה לגבר שני, אורח מדרום־אפריקה, לו ילדה את התאומים בנכר. אך געגועיה למולדתה
גברו, יחד עם שינאתה למולדתה החדשה חרותה לבעלה. כאשר חזרה לישראל, והגיעה
סוף־סוף לסף האושר עם אדם ישראלי, שעימו עמדה לבנות קן משפחתי חדש, ירדה עליה
הזרוע הכבדה של החוק חסר־הרגשות. באחת הסצנות המזעזעות ביותר של השנה נלקחו
התאומים, כשהם מתייפחים ומתגוננים, אל גלות בארץ הפאשיסטית השנואה.
אם־התאומים היתד, הופכת לאשר, של תשכ״ג, לולא עמדה השנה כולה בסימן של אשה,
ששמה הפך בתשכ״ג למושג במאה שפות, לנושא של שיחות בלתי־ספורות בפי מיליונים,
מתל־אביב עד טימבוקטו: כריסטין קילו* ד,אנגליה.
תוך שבועות מעטים הפכה כריסטין לאגדה חיה, בצד אגדות היסטוריות כמו מאדאם
פומפאדור, ליידי האמילטון ודזירה. היא גרמה למותו של איש, דוקטור וזרד, להרס של
איש אחר, פרופיומו, ולזעזוע ממשלתי שאין לו תקדימים רבים בהיסטוריה הבריטית החדשה.
חברות־ד,סרטים התחרו על הזכות להסריט את חייה, עתונים שילמו הון-תועסות
כדי לפרסם כמה מילים מפיה. הזונה חסרת־הבושה הפכה, כמעט, מוסד לאומי.
בישראל נפל שר־בטחון בשל מרידה מפלגתית. בגרמניה נפל שר־בטחון בשל התנכלות
לשבועון. רק בבריטניה נפל שר־בטחון בשל יחסיו עם אשד — ,וכריסטין קילר, סמל
הכוח הנשי הניצחי, עלתה לגדולה על גופו.

בורפוונאיוז כר^בוין \ 2ירר גווטזזו2ן\ 1א\ז גוצגזה בוזיבזזן־בד

ספח־;17

יאיר פאנסילאם

אור בודדה
התודעה הספורטאית של אזרחי ישראל הגיעה לשיא, שלא ידעה כמותו. מחזור הצופים
בתחרויות הספורט השונות גדל בקפיצות נחשוניות, ועמו גדלו גם סכומי הכספים שזרמו
לעסקי־הספורט השונים. אלא שלא היה כל יחם בין גידול רמת ההתעניינות הפאסיבית
בספורט, לבין רמתו של הספורט הישראלי עצמו.
שוב, כמו בשנה הקודמת, היו השמות הבולטים ביותר בעולם הספורט הישראלי —
שמותיהם של ספורטאים ועסקנים, שהתפרסמו
לא בשל הישגיהם הססורסאיים, אלא
בשל השערוריות שהיו קשורות בהם. השערוריות
לא היו חדשות. הן היו המשך
ישיר למחלתו הישנה של הספורט הישראלי:
מיסחור־יתר ומפלגתיות, עובדה שחיבלה
בספורט לכל שטחיו.
דניאל שמולכיץ׳ ,כדורגלן הנבחרת
הלאומית ומכבי חיפה, המשיך במסורת של
חיפוש קאריירה במיגרשי־כדורגל זרים, נטש
את אגודתו למרות הלחץ הציבורי שהופעל
עליו, הצטרף לקבוצת הכוח־סידני באוסטרליה.
ישעיהו אלץ, כדורגלן מכבי פתח־תקווה,
היה במשך שבועות רבים בכותרות
בקשר לפרשת־שחיתות חסרת־תקדים של
עסקי־שוחד ומכירות משחקים בליגה הלאומית.
אריה סריג, נשיאה החדש של ההתאחדות
לכדורגל, שישב בראש ועדת־חקי־רה
לבירור פרשיות שחיתות אלה, היד, אחראי להוצאת מסקנות חד־צדדיות, שהביאו את
הליגה הלאומית אל אולמי בתי־המשפם האזרחיים, ואל מבוי סתום, שאינו מאפשר את
חידוש המשחקים בזמן לעונה הנוכחית. גיולה מאנדי, מאמנה של הנבחרת הלאומית
בכדורגל, נאלץ לפרוש מתפקידו אחרי שסיים תקופת־שרות בת חמש שנים, שבסופה היתד.
הנבחרת באותה רמה בה היתד, כאשר הגיע מאנדי לארץ. כל מופעיה הבינלאומיים של
הנבחרת השנה הסתיימו בתבוסות.
בענף הספורט הפופולארי ביותר במדינה, הכדורגל, היה רק שם אחד שהיה קשור בגורם
חיובי. היה זה שמעץ כהי, כדורגלנה הצעיר של קבוצת שמשון תל־אביב, השחקן
הבולט ביותר בין דור הכדורגלנים הצעיר. שמעל׳ה היה סמל לדור חדש, שתפס את מקומם
של הכדורגלנים הוותיקים, שפרשו מהספורט.
בענפי ספורט אחרים נמשכה גם השנה פעילות שיגרתית אפורה וחיוורת, שלא הולידה
עדיין כל אלילים חדשים. גם פעילות זאת הגיעה למשבר חסר־תקדים עקב תביעתו של
מרכז הפועל, בראשותו של המזכיר יוסף עינכר, לבטל את משטר הפיפטי-פיפטי בהתאחדות
לספורט. משבר זה, שאיים לפלג את הספורט במדינה לשני אירגונים, השתתק
בינתיים, יצוף ויעלה מחדש בשנת תשכ״ד.
היה רק ספורטאי אחד שייצג השנה את הספורט הטהור — האתלט הצנום יאיר סאנ־מילט.
הוא סימל בדמותו את המסירות הספורטאית, ההתמדה, כוח הרצון והשאפתנות,
בעזרתם הצליח לשבור במשך תשכ״ג שורד, של שיאים ישראליים בריצות למרחקים
בינוניים. פאנטי, שהתמסר לענף־ספורט שאינו מבטיח גדולות לעוסקים בו, היה עם סיום
השנה אחת מקרני־האור הבודדות במיגרשי־ד,ספורט בארץ, ספורטאי המתקדם מהישג להישג,
המהווה גם את תקוותה הגדולה של האתלטיקה הקלה הישראלית במסלולים הבינלאומיים.

צעח־

וות טולצ״נסס

מדים ואומה

פנים רבות היו לנוער הישראלי בשנת תשכ״ג — יפות ומכוערות, מלבבות ומבהילות,
מושכות ודוחות.
בסוף השנה עקבה המדינה במורא מרותק אחרי הידיעות על מעשיו של סטודנט בשם
לוי נויסלד, החשוד בפרשת רציחות־העוזיס. נויפלד, קורבן השואה, היה ביטוי כוחות־ההרס
הגלומות בדור שרבים מבניו עברו זעזועים נפשיים עמוקים בנכר.
בראשית השנה יצרו דווקא הצברים, הידועים
כחסרי־תסביכים, כמה ידיעות שהדאיגו
לא פחות. אפי דיין הצעיר, בגו של
שר־ד,חקלאות, וחברו סחבו סכומי־כטף, הצטיידו
באקדח, יצאו למסע־הי־פתקות בעולם
שנסתיים בבית־סוהר קפריסאי. כעבור חודשיים
סחב נער חיפאי בשם משה פליי
*טד את סירתו של דייג זקן, יצא לים הפתוח,
העמיד את המדינה על רגליד, בחיפי־שים
אחריו, השניא את עצמו על ד,מיינו•
למחרת היום גאשר ניסה למכור את סיפירו
באלפי לירוח.
הדמית י טראגית של השנה הי•־ .הימאי
צכי גל, ששחה לעבר אוניה נטושה, ירד
עימה למצולות. הוא סימל במותו תכונה
ד,מאפייניה את הנוער העברי, היובית ושלילית
כאחת: הנכונות לזנק קדימה, להסתכן,
להעז, ללא חישובים, ולעיתים ללא שקול.
פניה של נערה יפהפיה הזכירו למדינה כי יש לה נוער טוב, המוכן להיענות ליוזמה
חיובית, לפעול למען הטוב, נגד הרע. ערב הדיון על המימשל הצבאי בכנסת, כאשר
חלק במאבק, הנציח הצלם צעירה בלתי׳ כדילקחת התארגנובני־נוער באופן עצמאי
מפלגתית מבפר־סבא, ניכה גריל, נושאת סמל האיקס. ניבה וחבריה, רובם תלמידי
הספונטאנית הראשונה שיצאה מקרב
תיכון בני 17ו־ , 18 סימלו את היוזמההפוליטית
הנוער עצמו מזה זמן רב.
ניבה לא היתה הצעירה היחידה שהזכיר למדינה כי חי בה נוער ערבי, אשר יש
לשלבו בחיי ישראל. בדרכה שלה עשתה זאת יפהפיה שניה — שדין אכרהים,
הערביה הראשונה שהשתתפה אי־פעם בתחתת־יופי ישראלית.

ח״ם כהן

חוק• לוש־ג
בוייאס־נאם שרפו את עצמם נזירים בודהיסטיים מגולחי־ראש, כאות מחאה על הכפייה
הדתית הגוברת והולכת של השלטון הקאתולי. בישראל לא שרף את עצמו איש — אולח
הכפייה ד,ממאירה, הפושטת במדינה כסרטן, גרמה לתופעות־מחלה אחרות. במשך כל
השנה נמשכה האופנסיבה הדתית בכל המישורים.
המישור הראשון היה ממשלתי. העסקנים הדתיים לקחו חלק בכל האירועים המדיניים —
החל בסילוק בן־גוריון, כלה בקיום המימי
של הצבאי. עבור כל שרות גבו מייד את
ליטרת־הבשר, בצורת נתח נוסף של כפייה.
השנה החלה בפרשת המשגיח הסעד
פ ף במטוסי אל־על, והיא נסתיימה בפרשת
המיסבח הלא־כשר באוניה שלום. תוך כדי
כך ערכו החזירים נדידה כללית מאזור לאזור
במדינה, בעקבות חוק־איסור־גידול־החזיר
שניכנס לתוקפו המביש. פרשת החרפה
של בני ישראל היוותה גולת־ד,כותרת
של ההסתערות הדתית.
איך נוצר הכוח הדתי, במישור זה, הוכח
השבוע על־ידי פרשה שהעלתה צחנה: פרשת
יהודה שפיגל, סגן מנהל משרד־הבריאות,
שנאשם בעיסקת־שוחד אדירה, וש־טען
כי לא לקח את השוחד לצרכיו הפרטיים,
אלא למימון המפלגה הדתית, החולשת
על משרד־הבריאות. בסוף תשכ״ג התגבר
החשד כי קיימת קנוניה מפלגתית לטישטוש הפרשה וכי מנגנון המדינה גוייס לשם כך.
המישור השני היה ברחוב, שם גבר גל האלימות הדתית. מהומות־השבת החרידו את
המדינה, כאשר התנפלו בריונים דתיים בירושלים על נכד, חסר־ישע, שנסע בשבת, ד,יכוהו
מכות־רצח בקביו שלו. אבנים הומטרו על אוטובוסים, גרמו לתקריות בינלאומיות״ ובימים
האחרונים של תשכ״ג הגיעה האלימות לשיאה עם ההתנפלות על המוסדות הנוצריים —
התנפלות שעוררה רעש עצום בעולם, ושהזכירה במקצת את ליל־הבדולח הנאצי.
אולם הלחץ הדתי מעורר לחץ נגדי, שגם הוא החל השנה לקרום עור וגידים. הודות
לו, עבר מרכז־המערכה בחודשי תשכ״ג לאולם בית־המשפט, בו נערכה שורה ארוכה של
מיבחנים. הדתיים עשו נסיון נועז להשתמש בבית־המשפט כדי להוציא ילדים מידי אביהם-
סולידי ראובן שמואל, יליד־כורדיסטאן, שהחלים לחנכם בבית־ספר נוצרי. הם נחלו
מפלה ממארת במשפטה של הנרייטה פונק־שלזינגר, כאשר בית־המשפט העליון
ציידה לרשום את נשואיה, שנערכו בקפריסין. היה זה ניצחון הליגה למניעת כפייה דתית.
המאבק המשפטי העיקרי נערך ביוזמת אוסבאלד (״האח דניאל״) רופאייזן, יהודי
שהתנצר, שעמד על זכותו לקבל אזרחות אוטומאטית בתוך בן העם היהודי. בקשה זו
נדחתה על־ידי בית־המשפט בפסק־דין שעורר ביקורת ציבורית רחבה. תוך כדי כך הופנתה
תשומת־הלב הציבורית לעובדה נשכחת: כי החוקים המרכזיים בישראל (כגון חוק השבות,
חוק האזרחות• יעיד) מפלים בין אדם לאדם על־פי הנחיות של גזע ודת.
האיש שסיכן את מעמדו כדי לבטא אמת זו היה השופט העליון חיים כהן, שזכה
הודות לכך בתואר איש־הדת של תשכ״ג. כהן, בחור־ישיבה לשעבר, שזכה לתואר איש־השנה
תשי״ג בגלל עמדות פוליטיות שליליות ביותר, קנה השנה את עולמו כאשר הכריז
בפה מלא על עובדה שבוטאה קודם לכן רק מעל עמודי העולם הזה: שאין הבדל עקרוני
בין חוקי־נירנברג ובין חוקי־האישות הנהוגים בארץ.
הסערה שקמה סביב כהן רק הוכיחה כי פגע בנקודה העדינה ביותר. הוא הושמץ בכנסת,
ח״כ נכבד תבע לגרשו מן הארץ, מפלגות דרשו להעמידו לדין פלילי, לסלקו מכם המשפט.
כך הובלט ניגוד יסודי ואמיתי: הניגוד בין חוק ההלכה, שהוא דיקטטורי וטוטאליטארי
מטבעו (באשר הוא נובע מכוח עליון, אינו ניתן לשינוי על־ידי הציבור) ,לבין החוק
הממלכתי הדמוקראסי, הנובע מרצון האזרחים החופשיים, ושהציבור יכול לשנותו בכל עת.
בסוף תשכ׳׳ג שוב לא נותר ספק כי השנים הבאות יראו התנגשות חזיתית בין המחנה
הדתי והחילוני — התנגשות שקשה היה לחזות מראש את ממדיה ואת מידת אלימותה.
מי היה הצעיר של תשכ״ג? הרפתקן חסר־מעצורים כמו פליישר הצעיר. או צעירה
מצפונית כמו ניבה גריל? הטיפוס האופייני של הישראלי הצעיר היה אי־שם בין שני
הקצוות — מוכן־לשרות אך גם רודף־בידור, בעל אופי חיובי אך רחוק מחיי־חלוץ.
הוא הינצח, שוב במיקרו״ על־ידי צלם שחיפש נערה שתסמל את הצעדה. הוא כיוון
את מצלמתו לעבר סגן־מישנה יפהפיה, רות טולצ׳ינסקי, בת של רופא, שופעת
כוח־חיים ואופי טוב. רות, קצינה־לדוגמא ואהובה על הכל, שוחררה מן הצבא, הסבה
דוגמנית, יצאה לתצוגות בחו״ל — וכך סימלה בצורה מושלמת את הסינטזה בין
הניגודים המתרוצצים בלבו של הדור החדש.

גיבה גריר וחבריה בהפגנה מזנון ביגוגר הגזינזשר הצבאי

תיא טרון

חיים טופול

צעיר בשן־ המעגל

שנת שפע, שובע ורווחה, שלא היתד כמוה׳ עברה על התיאטרון הישראלי. הקופות
הריקות התמלאו, הגרעונות של שנות־הרעב הקודמות התאזנו. שחקני תיאטרון שוב לא
היו דלפונים, החיים למען האמנות בלבד. המצליחים שבהם גרפו משכורות העולות פי כמה
על משכורתיהם של שרי־ממשלה.
היתה זאת תוצאת הצלחתם של מרבית התיאטרונים בארץ לספק לקהל את רצונו —
ויתור על כל יומרה לקחת חלק בעיצוב
המדינה, ללחום את מלחמותיה או ללבן את
בעיותיה. בעוד שהתיאטרון הגרמני הציג
את מנולא־המקוס, מחזה על השואה שעלה
בכוחו הדרמאתי על משפט אייכמן, ובעוד
התיאטרון הבריטי התקיף את כל מוסכמות
החברה במחזה כמו הוי, איזו מלחמה נחמדה,
לא העלה התיאטרון הישראלי אף מחזה
אחד שאמר משהו לצופה.
אר נראה כי לתיאטרונים לא היה איכפת.
האולמות היו מלאים. כרטיסים להצגות נמכרו
מספר שביעות מראש. תיאטרון כמו
הבימה, שרק לפני שנתיים התקשה להחזיק
על קרשי הבמה מחזה אחד, הציג בתשכ״ג
בעת ובעונה אחת חמישה מחזות שונים.
התיאטרונים ירדו אל ההמון, הציגו הצגות
בידור וראוזה. היצאנית אירמה המתוקה
הקימה את הבימה על רגליה, האידיוטית
באהל, מעגל הגיר הקווקאזי בת־יאטרון החיפאי ומהומה רבה על לא דבר בתיאטרון
הקאמרי, היו ההצלחות הגדולות ביותר של העונה.
השפן הכלכלי איפשר להעלות גם מחזות מקוריים — אך אלה עסקו בבעיות
נדושות ובלתי־מסוכנות, אם עסקו בבעיות בכלל. פונדק הרוחות, מחזהו היומרני של
נתןאלתר מן בקאמרי, היה אמנם כשלון דראמתי וקופתי, אך כשלון של כבוד.
ואילו מחזות כמו בראשית של אהרון מגד ויורם של בן־ציץ תומר בהביטה,
טורא של יו סךכר בקאמרי, וסע הביתה יהונתן של חנוךברטוכ בתיאטרון
מחזאות מקורית עלה על כולם
זה של
זוטא, החזיקו מעמד לאורך כל השנה. בתחום
שוב ניסים אלוני, שייסד את תיאטרון־העונות עם שני השחקנים המצויינים יוסף
מ אי ואמר חזקיהו, העלה בו את המחזה הטוב ביותר שהוצג השנה בארץ —
הנסיכה האמריקאית. מחזה זה היה מבריק, אך חסר בשורה של ממש. בקומדיה החדשה
ארלקינו, אותו הכין אלוני לקראת העונה החדשה, הוכיח שוב כי הוא המחזאי המקצועי
היחיד שהצמיחה הדראמתורגיה העברית הצעירה.
תופעה נוספת, שהתגבשה השנה, היתה הצלחתם של אמנים בודדים לקיים הצגות משל
עצמם. אריק לכיא ושושיק שני, שהקימו את התיאטרון האינטימי בשיתוף עם
שלהם ליותר
אפרים קישון, הצליחו למשוך קהל בתוכנית הפיזמונים והמערכונים
מ־ 300 הצגות. אורי זוהר בתוכנית־יחיד מצויינת ותוקפנית של מונולוגים מאולתרים
ופזמונים, הכניס סגנון חדש של קאברט ספרותי ופוליטי לחיי־התיאטרון בארץ, ואילו
לקראת סוף־השנה התארגן תיאטרון זעיר נוסף,תיאטרון ה־ 3ו של שמעון ישראלי
ושייקח אופיר. שלושת אלה בישרו את פריחתה של הסאטירה האמיתית בישראל,
שהפנה להיות יותר תוקפנית ויותר אקטואלית.
אך מה שבישר יותר מכל את תחילתה של תקופה חדשה בתיאטרון הישראלי היו
חילופי המשמרות של השחקנים על הבמה. יותר ויותר שחקנים צעירים מוכשרים דחקו:
את רגליהם של הוזתיקים.
האיש שסימל יותר מכולם את חילופי המשמרות בתיאטרון הישראלי היה שחקן
התיאטרון העירוני בחיפה, חיים מופול, שהפך יחד עם זהרירה חריפאי, את הצגת
מעגל הגיר הקווקאזי של ברטולט ברכט להצגת הראווה המרשימה ביותר של תשכ״ג.
סופול, שהפך משחקן־בידור לשחקן רציני, בעל שיעור קומה, היה ללא ספק האיש הבולם
ביותר בתיאטרון הישראלי השנה.

ס פ רו ת

מאוס הראסקו

ח״ם שר כרב

אף רומאן גדול אחד לא נולד בישראל בשנת תשכ״ג. לבטיה של המדינה, ההתנגשות
בין העדות, המלחמה למען זכויות המיעוט, נוסף על אלף ואחת הבעיות של האדם העברי
העמל, הלוחם והאיר,ב — כל אלה לא תורגמו לשפת הספרות בת האלמוות.
הדבר מצלצל כבדיחה עגומה — אך האיש היחיד שעשה זאת, במידה רבה של הצלחה,
היה פולני נוצרי, ששהה בארץ והתאהב בה, אף ששימש בה מטרה לחיצי הלעג והשינאה
של רבים מתושביה. מארק חלאסקו,
הפולני הגולה, הנציח את לבטי ישראל השניה
בלהט ובאהבה בנובלה חיים של כלב.
אותה שעה השלים בגרמניה רומאן גדול,
גם הוא על רקע ישראל. הוא היה איש־הספרות
של תשכ״ג — והמועמד היחיד
לתואר זה.
נוצרי סלאבי אחר לחם אף הוא — לא
למען ישראל, אך למען היהודים. ייגגני
יבטושנקו, ביצירתו באבי יאר המגנה את
האנטי־שמים, לחם למען זכות־ד,יצירה וחופש
הביטוי. לא היו דמויי־יבטושנקו בישראל.
הספר היחיד כמעט שיצא השנה בישראל,
ושהיה ראוי לתשומת־לב רצינית היתר, יצירתו
האבנגארדית של עמוס קינן, בתחנה
— ספר של בוז ולעג לדפוסי־החיים הישראליים,
כפי שהם מתבטאים בסיגנון הדור.
בסוף השנה הלכה צעירה בשם הדסה
מור בדרכיה של יעל דיין, כתבה ספר שערכו הספרותי אפסי, אך הוא מסמך חברתי מרתק.
בשולי הספרות נרקמה השנה תופעה אחרת: עלייתה של הפיזמונאות והסאטירה, בהן הצטיינו,
מלבד קינן, גם חיים חפר, דירי מנוסי, דן אלמגור, עמום אמינגר ואחרים.

ייבוא וייצוא: גזנזר אחץ יינו בברדין ו\2ארירא \2בגזר־אביב

נעמי פולני

א מנו ת

חבויה בין הכלים
חיי־האמנות של ישראל נכבשו השנה כליל על ידי ייבוא זר. במועדוני־הלילה,
באולמות הבידור, בהיכלי הקונצרטים ובגלריות לתערוכות, היו המאורעות הבולטים
ביותר שייכים לאמנים זרים.
הופעתם של צמד־הרקדנים מרגוט פונטיין ורודולה נורייב עם להקת הבאלט הממלכתי
הבריטי, היחד, המאורע האמנותי של השנה. מיד אחריו צעדה הופעתה המרשימה
של להקת המחול של מדתה גרהאם.
בשדה הציור היתד, תערוכתו של הצייר ההולנדי
וינסנט ואך־גוך האטרקציה העיקרית.
במיצפה רמון, שם התכנס השנה
הסימפוזיון הבינלאומי של הפסלים, הקימו
11 פסלים זרים אנדרטות־הוד שהשתלבו בנוף
המידברי, כשרק פסל ישראלי אחד,
קוסו אלול /מייצג את ישראל. באולמי
הקונצרטים ניגנו המוסיקאים הזרים, שבאו
לפסטיבל הישראלי, כינור ראשון. למרות
הופעותיהם של אמנים כפסנתרנית רוזאלין
טורק וד,שלישיה איסטומין־שטרף
רה, נחל השנה הפסטיבאל כישלון חרוץ,
שהעמיד בספק את המשך קיומו להבא. בין
הלהקות הזרות, שהובאו השנה ארצה, בלטו
תיאטרון הפאנטומימה הפולני
ולהקת הפולקלור הבולגרית דרה׳כה.
באולמי הבידור שלטו בכיפה הזמרים ד
צרפתיים. ז׳ולייט גרקו, ז׳ילבר כקו ושארל אזנאכור היו מוקדי ההתעניינות
בתחום זה. לצידם הופיעו הזמרות האנגליות הלן שפירו ו^למה כונן. ואילו במועדוני־הלילה,
שהפכו השנה למוסדות הבידור העממים ביותר של ישראל, הופיעו בדרנים ואקרו־בטיס
מכל רחבי העולם, ולקראת סוף השנה חזרו החשפניות, למרות מיגבלות הצנזורה,
והחזירו את הסטריפטיז אל חיי הבידור הליליים.
מבול זר זה הפך את יבוא האמנים לשטח הפקר, בו התרוצצו ד,דילטאנטים והוציאו את
דיבת הארץ רעה. בלט מכולם האמרגן ששון רג׳ואן, שהסתבך בשורה של פעולות אמר־גנות
שנסתיימו בשערורייה ציבורית, בסופן נשארו האמנים הזרים בארץ ללא פרוטה,
התקשו לחזור לארצותיהם.
בד בבד עס הייבוא שיגשג גם הייצוא. הזמריות הישראליות הפכו למוצר מספר 1של
היי האמנות בארץ. זמרות כמו אסתר רייבשטאט, ריקה זראי, כרמג־ה קורן,
גאולה גיל, טוכה פורח ואחרות, כבשו בסערה את מקומן בצמרת הזמר העולמי.
ותמורת ייבוא הסטרים־טיז, העניקה ישראל לעולם את תמר אלקיים, שהפכה תמר

צכרה.

רמהאמנותית ראוייה לשמה.
מבעד ליער זה ביצבצו רק נטעים מקוריים בודדים, שהיו על
פסטיבאל המוסיקה, שנערך בכפר הערבי אבו־גוש, ביוזמתו של המנצח הרמת־גני זיגי
שטדרמן, בו נוגנה מוסיקה כנסייתית של יוהאן סבסטיאן באך, היה מאורע מוסיקאי
רציני, משך קהל רב. הצייר הישראלי דני קארוואן, שהכין תפאורה מרשימה להופעת
ר,באלט של מרתה גרהאם, התגלה כתפאורן ברמה בינלאומית. המלחין הישראלי מרדכי
סתר, שהאורטוריה שלו תיקון חצות הושמעה בפתיחת הפסטיבאל הישראלי שהתקיים
בתשכ״ג, היה האישיות הבולטת ביותר בתחום היצירה המוסיקאית בישראל. יצירתו משכה
תשומת לב מצד מוסיקאים בעלי שיעור קומה בינלאומי.
בצורה אחרת עלה לאור הזרקורים המבקר האמנותי חיים גמזו, שהתמנה כמנהלו של
מוזיאון תל־אביב. גמזו עמד במרכזן של שתי שערוריות, שהאחת מהן, שהתעוררה בשל
ביקורתו על המחזה פונדק הרוחות של נתן אלתרמן, לבשה כמעט צורה של מרד האמנים
נגד המבקר. שערוריה שניה היתר, במישור אישי, בו הואשם גמזו בהבאתה של אחת מעובדות
המוזיאון.
אולם יצירה מקורית מכל הבחינות, שהעידה על כישרון, התמדה, דמיון ועבודה ללא
קץ, יחד עם שורשים עמוקים ברוח הארץ, היתד, הופעתה של להקת־הזמר התרנגולים,
שכבשה את הקהל. הופעה זו, שהיתר, קונצרט מרנין של שילוב צלילים בתנועות, היתר,
יצירתה של אמנית צנועה, שנחבאה שנים אל הכלים, נ?ן מי פולני, לשעבר זמרת ה־צ׳יזבמרון.
היא היתד, אשת־האמנות של תשכ״ג.

מיר 11 גתי ניב״ ?
שין!ואו את 0ונוה 1
הדסה מור. אין ספק שישנה איזו זהות, אבל הזהו
צמת רק בתיאור חיצוני שלי. זה היה קל יותר.״
גם דעותיה השליליות של הגר על מישטר־החיים בל
פרשת לבון (לבון לא צדק) הן פחות־או־יותר דע
הדסה מור. אבל באשר לאישיותה של הגר — מסתי׳
ממנה לחלוטין .״בכוזנה יצרתי אישיות די שלילית,
״מחור הנהר, שקיימות דמויות כאלה במציאות. בכלי
דמויות בספרי סינטטיות; כלומר, סינטזה של דמויו
שהכרתי או שקראתי עליהן.״
מה עם הזהות בין המאורעות שעברו על הגר ואל
על הדסה? ״ובכן, כמו הגר, גם אני למדתי בבית־ם!
(נהלל) ,כמוה למדתי באוניברסיטה. אבל לא כל מה
בספר התרחש במציאות — ואני לא מתכוונת לפרס
אות ומה לא!״

מחליף ;ש״ס כמו

ה ן 1 | $י | ד 0הדסה מור, ילידת ירושלים, לא רשמה מ־
| | 1 11111ימיה יומן, התחמקה תמיד מעבודת־כתיבה
בלתי־הכרחית. עד שהחליטה לכתוב את הספר, שהפך לסנסציה.
רופי ; או לא יופיע? רבים אמרו :״לא
יופיע. זהו ספר מפוצץ מדי, מסוכן
מדי שיצא לאור.״
אחד ממחזיקי דעה זו, פיזמונאי תל־אביבי,
אף התערב עם המחברת, כי ספרה
לא יופיע. והנה, השבוע צילצלה אליו
לבשרו כי הפסיד את ההתערבות. דרכים
לוהטות יצא לאור, ועל הפיזמונאי לשלם את
ההתערבות. תהיה זו ההכנסה הראשונה
של הדסה מור מספרה.
מה מיוחד בספר זה?
לכאירה, זהו רומאן על המשולש הנצחי.
הוא כתיב בסיגנון מודרני, שוטף. משפטיו
בהירים, ואין לו יומרות של ספר
מתקופת המיקרא. הוא מעין מהדורה ישראלית
של ספרי פרנסואז סאגאן, עם כל
אשר ישראליותו מחייבת: נוסף להתעל־סויות,
לבגידות ולתסבוכות המשפחתיות־מיניות
יש בו פרקים על הקיבוץ, על פרשת
לבון ועל עסקני־ציבור.
אם יטול אותו קורא סתמי לידיו, ימצא
בו רומאן קצת מעל לבינוני. אך אם יטול
אותו אדם היודע מי היא הדסה מור, והמכיר
את הרקע העובדתי שעליו נרקמה עלילת
הספר, יראה בכך הרבה יותר מיצירה ספרותית
שיגרתית.
והאנשים המכירים את הדסה מור, והיודעים
את הרקע האמיתי של כתיבת הספר,
הם רבים מאד. רבים עד כדי כך, שדרכים
לוהטות לא יזכה להערכה ולביקורת כיצירה
ספרותית בלבד, כי אם כמיסמך לוהט
על החיים האינטימיים של אנשי־הצמרת
של המדינה.

סהמ צי או תומהלא?
וי יבורתהפפר היא הגר מירוז, בת
״עיר־הכינרת״ המבלה את שרותה בצה״ל
כמורה, ואשר על סף שיחרורה פוגשת
בסגן־אלוף גד דרום ומתאהבת בו. בגללה
הוא מתגרש מאשתו, עוזב את ביתו ואת
שתי בנותיו, נושא את הגר לאשה ומתחיל
בחיים של אושר־סבל־הסתגפות־עינויים־קינ־אה־שינאה.
הגבר
השני הוא מתי יניב. דגש חזק
מאוד על ״גבר״ .הוא איש חשוב מאוד במדינה׳
מנהל מיפעל המיס הארצי, בעל
עבר קרבי מפואר ועתיד מזהיר המתחיל
להתממש. הוא חברו־מילדות של גד דרום,
דבר שאינו, מפריע לו לגזול ממנו את אשתו
הצעירה.
כל זה דומה דמיון מפתיע למציאות
של חיי הדסה מור, שנולדה בירושלים,
אך גדלה בטבריה. כמו הגר שירתה כמורה
בצבא, וכמוה התחתנה עם סגן־האלוף שפיקד
על הבסיס בו שירתה. בשבילה התגרש

ה ״1 ^ 1 0דרכים לוהטות נכתב במשך למעלה משנה. על עטיפתו
1 .4 1 1 1 1נכתב :״עלילתו מתרקמת על רקע מציאותה הממשית של
ישראל בשנים האחרונות.״ רמז מאופק לחומר המרעיש הטמון בו.

ך 6למיון למציאות כה רב בדרכים לוהטות,
| 1הדמי ניות כה זעירות, שחרף כל מחאותיה של ו
ייקרא הספר כמעין יומן אוטנטי, שמלבד תיאורי
האישיים מגולל גם, בפעם הראשונה, את יריעת
של אנשי־הצמרת בשעות הפנאי ובין הופעה־בתפקיד
בזה ערכו התיעודי של הספר, בנוסף לערכו הספר
ממשפטי התרעומת של גד דרום, כאשר מתברר לו ש
נהג לבקר את אשתו בבקרים, כאשר הוא עצמו יצא
וכלה בשיקולים הציבוריים המאלצים את מתי, לדבו
שיך לחיות עם אשתו אף כי לא נותרו כל קשרים ב
מטיח בפני אשתו:
״אני רוצה להסביר לך מדוע מרתיח אותי ביקורו
הבוקר. לא דווקא מרתיח אלא מפחיד. אם כן, דעי >
כשהוא מגביה קולו לפתע ,״דעי לך שהאדם הזה ג
סתם לכל אחד, וביחוד לא לאשה, אם אין כוונה מסתח
לכבוש אותה לאחר־מכן. הוא אדם מוכשר וסימפטי, א1
זה אין לו מעצורים!״

בעלה מאשתו הקודמת. וכמו אצל הגר,
היה גם להדסה רומאן מסעיר ומפורסם
עם אחד מגדולי המדינה, שהיה גם ידיו״
נעוריו של בעלה. גם הגר התגרשה מבעלה,
אחרי שילדה לו בן.
נקודוח־הדמיון הן כה רבות, שכל המכיר
את גיבורי העלילה האמיתית קבע, שדרכים
לוהטות אינו אלא רומאן אוטוביאוג־רפי
.״לא, לא,״ הזדעקה השבוע הדסה מור
הדקיקה וחומת־העיניים ,״אני מוכרחה להדגיש
כי הגר בשום פנים ואופן אינה

וומונות גו הענו

השייכות לשתי תקופות בחייה של הדסה
מור. מימין: בעלה לשעבר, אותו
הכירה בזמן שרוחה בצה״ל. משמאל: תמונה שצולמה בעת טיול בגליל התח
ייימי

תון,
כאשר הדסה היתה מזיין תלמידה של הסמינר למורות בבי
אז חלמה על עתיד פשוט ורוגע כמורה, לא שערה בנפשה כי הי!
להיקלע למערבולת סוערת של מלחמה פראית בין שני גברים נ

עאלה ז 1תעמוד חגו !11 יני הן!וראיס
ד הדסה מוו, הגורם לסנסציה בצמרת

י—11,1

״זוהי סתם עלילת־שווא!״ זעקתי בלבי,
״הוא הוכית לי דווקא שליטה נאה בעצמו.
שליטה והתחשבות והבנה.״ אן לא
אמרתי זאת בקול. גד עשוי לומר שעצם
העובדה שהוא מגיע למצב בו עליו לשלוט
בעצמו היא אות מבשר־רע.
״הוא מחליף נשים כמו שהוא מחליף
את מכנסיו,״ המשין גד ,״אן זה לא היה
איכפת לי כלל עד הבוקר הזה. רק היום
התחלתי לחוש את הסכנה שבדבר. ואל
תשכחי כי לא כל הנשים שלו הן רווקות,
אדרבא! רובן נשואות לחבריו־בעבודה דחקה!
האם גס אותן הוא רוצה להפוך
לאחת מהן?״
הגר, שבערב הראשון בו פגשה את מתי
אמרה לעצמה ״עם הגבר הזה אני אשכב
פעם!״ ,רק שאלה את בעלה בהזדמנות זו
אם מתי בוחר, לפחות, את הנחמדות והיפות
ביותר מנשות חבריו.
״אם את רוצה דווקא לדעת,״ הוסיף,
״הרי אין הוא בוחר בקפידה רבה. הוא
לוקח מכל הבא ליד, חוץ מבעלות־מוס,
אולי. רק אחרי שניסה אותן פעם אחת,
הוא מתחיל למיין אותן. מי שמוצאת חן
בעיניו זוכה לביקור נוסף, או לכמה ביקורים
נוספים בדירתו. מי שאינה נראית
לו יפה, דקה ומושכת למדי — הוא מסיע
אותה בחזרה לביתה ויותר אין היא רואה
אותו. מובן שגם הטובות ביותר אינן
מחזיקות מעמד זמן רב. וכי מה יעשה
בהן?״
קינאתו וחששותיו של גד מתגברים בהתמדה,
בתוספת תסבוכת של ניתוח כליות
ושל אכזבה בעבודה. כאשר שידל מתי

תליתי בו סבם של הערצה, הנה, יושב
פה לידי גבר־בגברים, שאצבעותיו המצולקות
ורגלו הפגועה הן עדות נאמנה למיבצ־עים
נועזים. השענתי ידי לאחור והסתכלתי
באש המהבהבת ובאצבעות רגלי המפשירות
בחומה.
מתי ישב נוקשה קמעה, פניו סמוקים והבעתו
מתוחה קצת, אולי מהתרגשות ואולי
מן האש. ציפיתי במתיחות לדברים שישמיע,
לתנועה כלשהי מצדו, אן אלה לא
באו. חששתי טמא עלי ללכת כבר, ואספתי
כדי לקום ממקומי כאשר לפתע, ברגלי
נמרץ,
תפס אותי מתי והקיפני בזרועותיו.
הוא הצמיד את שפתיו בכוח אל שפתי,
ואחר אל צווארי ושערי, וידיו החליקו ב־רסס
מגבי לחזי ולמותני.
מרוב תדהמה לא תפסתי תחילה את המתרחש,
ואחר־כן אימצתי את כל כוחותי כדי
להיחלץ מזרועותיו;! ,לא שהיו אלה מאמצי־

אח גד להתפטר מהצבא ולעבור לעבוד בחברת
המים, הבטיח לו העלאה בדרגה כתום
שנה. והנה, לא זו בלבד שעתה הוא
מסרב להעלותו בדרגה, אלא שהוא משפיע
עליו לעבור את הניתוח ימים ספורים לפני
פרוץ מיבצע סיני. גד משוכנע כי מתי ידע
על המיצע המתקרב, ריתקו בבית־החולים
שעה שהוא עצמו צעד אל מיבצעיו הנועזים

ואל כותרות העתונים, כמפקד יחידת־הנדסזז.
גד עוזב את העיר׳ עובר עם אשתו לקיבוץ׳
עוזב את הקיבוץ ומנסה שוב למצוא
מנוחה בעיר. לסוא. המתיחות בין הזוג
גוברת, ולא רק על רקע קינאה ואי־התאמה
נפשית. הנר גם אינה סובלת את קנאותו
המרכסיסס-ת־ססאליניססית של בעלה, המנסה
לכבוש אותה רעיונית.
לבסוף היא מחליטה ללמוד באוניברסיסה
בירושלים, וחברת המים רוכשת עבורם
דירה. גד עובד משך כל השבוע בצפון, מבקר
את הגר ובנם בסופי־שבוע בירושלים.
הכל מוכן, מבחינה כבנית, להתערבותה הפעילה
של הצלע השלישית במשולש. מה
עוד, שמסתבר לפתע כי למתי יניב, מנהל
החברה, יש דירה באותו בית ירושלמי בו
גרה הגר.

האו;0

ך• פלירט התמים־למדי בין הגר לי
§ בין מתי, שהתפתח לאיסו משך שנתיים־
שלוש, מגיע לנקודת־שיא בפתאומיות גסה:

שווא. הוא השכיבני לרוחבה של המיטה וגחן
עלי בכל כובד גופו, מתנשם בכבדות.
בזריזות של חתולה ניצלתי שניה של רוגע
והצלחתי להחליק מתחתיו ולקום על רגלי.
היטבתי את בגדי שהתקמטו ואמרתי לו,
כשאני מתאמצת לשוות לקולי נעימה רגועה,
כי אני חוטבת שמוטב שאחזור עכשיו לדירתי.
מתי קם גס הוא על רגליו, צעד
לקראתי, ואמר בקול מאופק :״אם את דו! קה
רוצה ללכת, אז חכי רגע; אלווך עד הדלת.״
קול סמוי שבי לחש לי שלא להאמין לו.
כל הופעתו היתר, מגורה כל־כך, פרועה
ולוהטת כל־כן, עד כי לא האמנתי שיהיה
מוכן לוותר בקלות שכזו על צידו. אותו
קול סמוי האיץ בי לשאת רגלי ולברוח,
בלי לחכות למיבחן נוסף. אן בטרם היה
סיפק בידי לרכוס את כפתורי אפודתי —
התקרב אלי, ובאחת הרימני ונשאני בזרועותיו
כמו הייתי ארנבת מבוהלת ומפרפרת.
הוא חצה את החדר והשכיבני על מיטתו —
הפעם לארכה — בהחלטיות, בהרגשת ניצחון
על שהצליח להשלותני. כהרף־עין הרגשתי
על גופי את גופו ונשימתו בכל כבדם.

לא אצליח להיחלץ ממנו הפעס. לאורו
העמום של התנור חשתי את תנועות ידיו
הרוטטות ונאקותיו שעה שנתקל בקשיים
בהסרת ״המכשולים״ שבדרכו עד אשר כבש
אותי סופית. החצאית שלבשתי היתה צרה
מדי, וחגורת־הגרביים לא נפתחה בנקל, ואילו
אני הקשיתי עליו בתנועותי המנוגדות
ובקריאותי הנואשות שיניח לי ושיעזבני
לנפשי.
המשבר הריגעי, שבא עקב אי־אמוני בעצמי,
בא ברגע בו הצליח סוף־סוף לחדור
אל תוכי. כי באותה שניה, בה הוסרו כל
המחיצות בינינו, כמעט וצעקתי במעמקי לבי
שלעולם, לעולס, לא ייגמר הרגע הזה, ומי
יתן ו״משן לנצח ...
אלא שרגע זה, כמדומה, היה הקצר ביותר
בתולדות הזמן. היה זה רגע שארן
לא יותר מעשר שניות. ואחרי עשר השניות
טל איבוד־החושיס, באו עשר השניות של
ההירנעות, ואחריהן, מיד אחריהן, השתרעה
לפני מציאות אפורה ומכוערת.
הוא קם מעלי בחיון של נצחון ושל סיפוק,
והתחיל לרכוס את כפתורי מכנסיו. לא
הוכחתיו על מעשהו. לא גיניתיו ולא הטפתי
לו מוסר. התקנתי את הבגדים שהוסרו
מעל גופי, בתנועות של חתולה מתמתחת,
ושאלתיו, ספק רצינית ספק אירונית :״אז
מה, בא הזאב על סיפוקו בזלילת הכבשה
הקטנה הזאת, שהצליח לצוד בעורמה?״

״התפנקתי מחתיך...״

מ• מציאות לא נשארה מכוערת לזמן
ן וארוך. אחרי האונס באה ההתמסרות
מרצון:

את החדר האירו רק מנורת־השולחן, העשויה
קרן־צבי והתנור המהבהב. השתוקקתי
כל־כן להשקיע עצמי בזרועותיו, לטבוע בתוכן,
עד שלא יכולתי להסתיר את תשוקתי.
הבעת־פני ומבט־עיני אמרו הכל.
פניו של מתי היו סמוקים ונחיריו רטטו.
הוא כיבה את האור, הרימני בזרועותיו ו־השכיבני
לאט ובעדינות במיטתו. בקוצר־רוח
גובר והולך החל לפשוט מעלי את
בגדי. לא. לא את כולם. רק את ההכרחיים
ביותר
אני נהמתי כחתולה, כחית־בר, נצמדתי אל
גופו ברעבתנות, ובלבי חשבתי כי עלי
להיצמד לא רק לגופו כי אס גס לנשמתו.
אומנם, דמו גועש, נשימתו כבדה וגופו
רוטט; אן הנה, עד מעם קט, כשון הסערה,
שוב לא אהיה קיימת לגביו, לפחות כמה
ימים, עד אשר שוב יתעורר בו החשק
לשכב עמי וחוזר חלילה. האומנם כן
יהיו פני הדברים? לא אחת כמוני תסכים
לכך.
התפנקתי תחתיו, ליטפתי את גבו הרחב,
החלקתי בידי מתחת לחולצתו, מתחת ל־
׳גופייתו, וכשהשתולל מרוב תענוג לחשתי

באזנו :״טוב כל־כן להיות א תן
הוא לא ענה. רק ליטף בפראות. את שערי
ונשן בחוזקה את אוזני, ועוד שתי שניות
של שיא — והוא שוכב רגוע, מתנשם ומתנשף
עדיין, אן אבריו רפויים, נינוחים
משנרגע לגמרי, קס מעלי. קמנו שנינו.
התלבשנו בשקס. למשן שניה, שניה אחת
בלבד, הרכנתי את ראשי טל כתפו, אן
סיד הרמתיו. הוא לא נסה כלל לחיבוקים
שלאחר־מעשה עדיין לא.
(המשן בעמוד )22

במרינה העם אבגי&מסר
או נמסר האבני

לאנשי עסקים, לפקידים בכירים׳ לכל
העובדים בישיבה -טיפול בעודף
משקל במכשירים ובשיטות שהם המלה
האחרונה בטכניקה של המרצת הדם,
תפעול שרירים וסילוק שומן מיותר

המכון של הב>אוקוסמ> 17 קאי

רובין. ס., ?5.ס״זא

רח׳ פינסקר ( 2מול מוגרבי) ,טלפון 57028
טפול פנים אלקטרוני * סאונה פינית אינפרא אדום * אמבט זיעה אדים
אינפרא אדום * שירות מלא או חלקי * תאים אישיים לפי הזמנה מראש

פתוח לגברות מ־ 8בבוקר עד 4אחה״צ • פתוח לגברים מ־ 5אחה״צ

יצרני שעונים שוויצריים

^ו£6חמ£ק 0ן ן\/מו6
׳ 1111׳) 1 7 9יו •ג׳<(7 ו •1-1111

מאחל שנה טובה ומבורכת
ללקוחותיו, לסוכנו הראשי
1 \ 7ז ״ תל-אביב, דיזנגוף 121
ולכל החנויות המוכרות א ת תוצרתו
ליפט, רמת־גן, ביאליק 62
פטמן, חולון, סוקולוב 64
אמגא; תל־אביב, אלנבי 48
פרידמן; בני־ברק
מילר, חיפה, הרצל 50
מרגלית; תל־אביב, אלנבי 71
גוקסכאוס, חיפה, הרצל 55
^^ 1זווון ו?ו^1נ 1* ^ 8 **88 צץ^נ ו *

ד ע לפני מי
אתה עו מד!
אנליזות אופי, התייעצות בבחירת
מקצוע או החלפתו, בעיות חינוך וכו׳
על־ידי מבחנים גרפולוגיים על יסוד
מדעי • .שעות קבלה לפי הסכם.

המכון הגרבולוגי הי שראלי
ת״א, וסד ,911 .טל 63344,223962 .

״למה לי רוב זבחיכסי״ יאנזר אדוני
״שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם
פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי!
״חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו
עלי לטורח, נלאיתי נשוא!
״גם תרבו תפילה — איני שומע!
״רחצו, היזכו והסירו רוע מעלליכם מנגד
עיני! חידלו הרם!
״לימדו היטיב! זירשו משפט! אשרוחמוץ!
שיפטו יתום! ריבו אלמנה!״
מעולם לא היתד, היהדות הדתית זקוקה
יותר לישעיהו בן־אמוץ חדש מאשר בפרוס
הימים הנוראים של תשכ״ד. כי מעולם לא
היתד, שקועה יותר בזבחים ספלים —
ענייני כשרות, חזירים ותפילות — ומעולם
לא היתד, שקועה פחות בדרישת משפט
ובעשיית צדק.
בריונים דתיים ד,יכו נזירות, שברו רהיטים,
קרעו ספרים. אך הקול הדתי לא נשמע
בשום מערכה על מוסר־החברה: נגד עוול
מדיני וחברתי, נגד שרירות ואי־צדק, נגד
הפליית מיעוטים וקיפוח עדות, בעד יחסי-
ריעות והגינות. נידמה שהדתיים זנחו זד.
מכבר את התוך החי של כל דת, עוסקים
בקליפות ישנות וחסרות־ערך. תחת אבני־המוסר,
בא מוסר־האבנים של מאד,־שערים.
בהישמע תקיעת־השופר של ראש־השנד״
מוטב לציבור הדתי האמיתי לזכור את דבריו
של ישעיהו בן־אמוץ. הם החזיקו מעמד
2500 שנה. ואילו פירות הטרור החוקי
והבלתי־חוקי של העסקנים הדתיים בישראל
— ספק אם יחזיקו מעמד אף 25 שנה.
מדיניות נצחו! בקב רי סין
בין הגברים השחורים, הלבנים, הצהובים
והשחומים, שמילאו את מסדרונות מלון
לדרא בניקוסיה, לא בלטו שני הגברים ה־ממושקפים
במיוחד. אולם כעבור יומיים־
שלושה כבר הכירו אותם כולם, ואחדים אף
התידדו עימם והשתדלו לעזור להם. מבטים
סקרניים עקבו אחריהם .״זוהי המשלחת מישראל!״
לחשו הצירים זה לזה.
היה משהו נועז בעצם ההגדרה. כי
ארגון־הסולידריות האפרדאסיאתית, גוף הממשיך
את מסורת ועידת־באנדונג ההיסטורית,
נתון במידה רבה להשפעה מיצרית.
מזכירה הכללי, גבר הנראה כבן אירופה
הצפונית, הוא מיצרי נמרץ בשם אל־סבאי.
בעבר ניצלו ד,מיצרים את השפעתם ב־אירגון
לשם קבלת החלטות אנטי־ישראליות
חריפות ביותר.
הצמד הישראלי בא מתוך כח־נד. גלוייה
לשנות מצב זה. מרכז הפעולה השמית בישראל,
הדוגל בסולידריות אפרו־אסיאתית,
החליט שאין לזנוח במה זו, דאין להפקירה
בידי התעמולה המצרית. על כן שלח שניים
מראשיו לקפריסין, תבע כי יוענק להם
מעמד רישמי של משקיפים.
הדוגמה של לח ״י. ד״ר יעקוב ירדור,
שיצא ראשון, עמד בפני בעייה קשה: איך
להתחיל? כי רוב הצירים שהתכנסו בניקו־סיד,
לא ידעו כלל כי קיימים בישראל חוגים
אנטי־אימפריאליסטיים, הדוגלים בניטראליזם,
באוריינטציה של אפרו־אסיד, ובהשתלבות
במרחב.
אולם עורך־הדין ירדור אינו בלתי־מורגל
למצב כזה. בעיצומה של מלחמת־המחתרת
בארץ־ישראל נשלח לפאריס כדי להקים שם
לישכד, מדינית מחתרתית של לח״י, הצליח
תוך זמן קצר לקשור קשרים בינלאומיים
שהגיעו למוסקבה, לפראג, למחתרת הספרדית
ולבודדים הלוחמים. גם הפעם ניגש במרץ
למלאכה, הכין את הקרקע לבוא חברו, נתן
ילין־מור, מי שהיה מפקד לח״י.
ירדור עצר באופן שיטתי את חברי המשלחות
בבית־המלון המהודר, המהווה העתק
מדוייק למלון המלך. דויד בירושלים. הוא
פתח עימם בשיחה, עורר את סקרנותם לגישה
חדשה לפתרון בעיית ארץ־ישראל,
מסר להם חומר בכתב לעיון.
חומר זה כלל בעיקר שני מיסמכים:
0מכתב למזכירות הוועידה, המסביר את
עמדת ההוגים המרוכזים סביב הפעולה השמית,
ואת סעיפי המינשר העברי. המכתב
לא שכח להזכיר כי לח״י היד, הגוף הראשון
במרחב השמי כולו שפתח במלחמה
מזויינת נגד האימפריאליזם, וכי כתוצאה מכך
סולק הקולוניאליזם מארץ־ישראל —
הארץ הראשונה במרחב ששוחררה מן ה־העולם
הזה 1358

שלטון הזר.
• הצעת החלטה מטעם הפעולה השמית
לרעידה, בו נדרשה להכיר בקיומה של
ישראל, להכריז על עקרונות־יסוד לשלום
ישראלי־ערבי ברוח התעשר העברי, ולכונן
״לישכת־שלום״ קבועה מטעם האירגון לשם
השגת השלום בין ישראל וארצות־ערב. ההרכב
המוצע ללישכד, זו: נציגי הודו (יו״ר),
בורמה, ציילון, גאנה וטאנגאנייקה.
ישראל +פלסטין. כאשר הצטרף
ילין־מור לפעולה, התרחב מעגל הפגישות.
הרוסים וההודים שמתו להיווכח כי ״המשלחת
הישראלית״ תומכת תמיכה מוחלטת
בהסכם־מוסקבה נגד סין (התנגדות הסינים
להסכם זה גרמה למחלוקת העיקרית בוועידה)
.אנשי קניה, קונגו וארצות אפרי־קאיות
אחרות גילו יחס אוהד. על כולם עלה
נציג מונגוליה, שהתיידד עם הישראלים.
עדינות במיוחד היו הפגישות עם חברי
המשלחות הערביות. בלט ביניהם בחגט עבד
אל־עזיז, סגן־המזכיר המיצוי (שהוא גם
מזכיר הארגון הכל־אפריקאי, שנולד בוועידת
אדיס־אביבה) .הוא שמע את הדברים בעניין,
הבטיח להעביר את הדברים לחוגים הערביים.

דרישת הנציגים הישראליים לקבל
מעמד רישמי כמשקיפים נתקלה בהתנגדות,
שהיתר, בחלקה טכנית. מזכירות הוועידה
שקעה בסיכסוך הסובייטי־סיני, לא היתר,
מוכנה לדון בצירוף משלחות נוספות. חוץ
מזה, כבר משתייכת לארגון משלחת רישמית
מטעם ״פלסטין״ ,המורכבת מתושבי עזה.
הציע נשיא הוועידה״ הקפריסאי ואסוס
ליסארידם, בנימה של התנצלות, לילין־מור:
״אולי אפשר לאחד את שתי המשלחות...״
ליסארידס 45 קומוניסט לשעבר, שנסש
את המפלגה כאשר זו סירבה לקחת חלק
פעיל במלחמת־השיחרור הקפריסאית, והנים־
נה עתה עם מקורביו של הנשיא מאקאריוס,
השתדל לעזור לישראלים ככל יכולתו.
״אני אהיה לכם קצין־קשר,״ הבטיח לאנשי
הפעולה השמית. ואמנם עמד בדיבורו.
תעלומת המעטפות. לא קל היה להעביר
את החומר לכל המשלחות. ערימה
של מעטפות, שהכילו את תזכיר המשלחת,
ושנועדה למשלחות שגרו בבית־המלון, נעלמה
באורח מסתורי. התעלומה סיקרנה את
הצירים. היו שחשדו במצרים, אחרים חשדו
הזקא בסוכני השגרירות הישראלית• .מה
יש?״ חייך הנציג המונגולי ,״אלה שחטפו
את אייכמן לא יכלו לחטוף גם את המעטפות?״
גם מעטפות שנשלחו לעתוני קפריסין
נעלמו באורח מסתורי.
אולם הדבר לא הפריע. ביום האחרון של
הוועידה חיפשו צירים ועתונאים מכל רחבי
דו־היבשת את הישראלים, ביקשו מהם העתקים
נוספים של החומר, הבטיחו לכתוב
בארצותיהם על הגישה החדשה.
אולם ההישג העיקרי היה אחר: פעולת
המשלחת מנעה כי שוב יתקבלו אוטומאטית
החלטות אנטי־ישראליות. אילו לחצו המיצ־רים
על הוועידה לקבל החלטות כאלה, היה
הדבר גורם לוויכוח כללי על נושא זה.
הם ויתרו על נושא זה, בידעם כי הוועידה
טרודה בסכסוכים על הסכם מוסקבה. תחת
זאת הסתפק המזכיר המצרי בהפצת ההוזל־לטות
האנטי־ישראליות שנתקבלו בחודש
פברואר בוועידת מושי, בסנגנייקה•

אר־סבאי וליסארידס בניקוסיה
אלה שחפפו את אייכנזן
העולם הזה 1358
דת למען ר 111.או הכ ס ף?
בדייקנות צבאית, תוך ניצול גורם
ההפתעד״ הסתערו השבוע כמה מאות בחו־רי־ישיבה
על בתי־ספר נוצריים בשליש
הער ם הגדולות. הם כבשו בכוח מוסדות
צרפתיים ואנגליים, השתלטו על בניינים
שלמים, שברו רהיטים׳ קרעו ספרי־לימוד
ותשמישי־קדושה נוצריים, נטפלו למורים
נוצריים.
נאשר הופיעה המשטרה, כדי לגרשם מן
הנדבנים הכבושים, התנגדו לה בחורי־הישיבה
בכוח. קצין ושיטר נפצעו.
הנספח הצבאי של השגרירות הצרפתית,
הגר בקירבת בית־ספר סנם־ז־וזף ביפו,
אירגן את חבר המורים והתלמ דים להתגונן
במיקרו־ ,של פריצה. אך הדתיים לא
הצליחו לחדור מבעד לשער הברזל הנעול.
בו ביום הגישו נציגי בריטניה וצרפת
מחאות חמורות לממשלת ישראל. בבירות
המערב הודפסו מהדורות מיוחדות של ה־עתוניס,
שבישרו בשאט־נפש על ההתמתפרעים
ומשטרה ליד בית־הספר הנוצרי בירושלים
פרעות הדתית, שלבשה צורה של פרק
. ..ונם אלה היושבים בממשלה
מתוך 55י 1ם בפדך נג.
לא היר, שום קושי לקבוע את זהות
הפורעים, הם עצמם הודו בכך בגאווה, דחליל הגרוטסקי למיפלצת מטילת־אירה. צרורות לממשלת אשכול׳ .ולמדינה כולה.
ביוזמת משרד הדתות הוקם מוסד בשם רמזו ראשי המפד״ל: אם המחנה הדתי
הזהירו כי לא תהיה זאת הפעולה האחרונה
קרן ילדינו, כתוצאה מתרומה בסך 100 יבול לעורר מהומות כאלה, כשמחציתו
של חבר הפעילים.
מטה קרבי. המיבצע תוכנן ב אלף דולאר למטרת ״מלחמה במיסיון״ ש יושבת בממשלה ומשתפת פעולה עמה —
שני חדרים קטנים, מרוהטים ברהיטי־משרד נתן סוחר־רהיטים יהודי בשיקאגו, בשם מה יחולל מחנה זה כאשר יהיה כולו
מיושנים, בלב רחוב אלנבי בתל־אביב. אדואדד כהן. מוסד זה זכה למנהל נמרץ, באופוזיציה?
שני החדרים, השוכנים בבניין בית־הכנסת שלא הסתפק בניצול 100 אלף הדולאר.
התמרון השקוף הובן היסב על־ידי לדי
אשכול--וייתכן כי ישיג את המטרה
מושב זקנים ברחוב אלנבי ,84 ואשר חלו הוא פתח במגבית נרחבת בארץ ובחו״ל.
בצד קרן ילדינו הממוסחרת, שהיא מוסד־ שאליה כיוונו המפד״ל. הדבר עדיין לא
נותיהם המאובקים פונים לחצר קטנה ומלוכלכת,
שימשו מוקד לפעולה כולה. השנור המרכזי למלחמה במיסיון, התפתחו ברור. דבר אחד, לעומת זאת, ברור לגמרי:
הפעילים השיגו את מטרתם. הודות לכותכאן
ישב ראש־המסה שלום דוב ליפשיץ, מוסדות וקרנות נוספים.
לפי המספרים המתפרסמים על־ידי מוס רות המבהילות היו לבבות היהודים פתוהמכונה
״זוהר״ ,והוציא את פקודות־המיב־צע
בנוסח צבאי קצר וממצה. מפעם ל דות אלה, עשוי להתקבל הרושם כי עד חים לקריאת הפעילים, שהדביקו כרזיה
פעם נעזר כיועצו הראשי, שלמה נוח היום הוצאו מהמיסיון לפחות עשרים אלף בכל בתי־הכנסת לתרום ״כופר נפש״ לקרן
קרול, הרב של מושב חמד. הוא גם שמע ילדים וילדות, בו בזמן, שמאז קום ה הפועלה שלהם. העובדה שתימרון מפוקפק
פרסים מפי עוזריו הצעירים, בחורי־ישי־ מדינה לומדים בכל בתי־הספר המיסיו־ זה עורר סלידה בעולם לא נראה לדתיים
בה מירושלים ומחיפה, שדיווחו על הת נריים גם יחד לא יותר מ־ 800 עד אלף כגורם שיש להתחשב בו.
תלמידים יהודיים בשנה. ואף אלה לאו
קדמות ההבנות באזוריהם.
שלום ליפשיץ, שחור־זקן וממושקף, עומד דווקא בני משפחות עניות, כי אם בעיקר
בראש חבר הפעילים מאז קום המדינה. ל ילדים למשפחות שגם הוריהם הכשרים
מדינת ישראל הגיעו אז רבבות עולים מ התחנכו בארצות מוצאם בבתי־ספר נוצ פרובוקציה בטירה
ארצות צפון־אפריקה, תימן ועיראק, רובם ריים ולא המירו את דתם.
אחרי טייבה הגיע תורה של טירת ריחן
בעיקר היו מוכנים לתרום לקרנות ה של מהומות בכפרים הערביים עמד באוויר,
יהודים שבארצות מושבם נחשבו כשומרי
דת ומסורת. מפא״י, השולטת במנגנוני מלחמה במיסיון, יהודי ארצות־הברית. שם ועל סדר יומו של הציבור הישראלי עלה
העליד״ הקליטה וברוב הרשויות המקומיות, תופסת מגבית חבר הפעילים מקום נכבד, שוב הנושא החוזר ונטחן: סכנת האוייב
ידעה שאם תאפשר לדתיים להגיע ליהודים ואינה נופלת בהרבה בתעמולתה ממגביות הפנימי,
לפני שנתיים זה קרה בחיפה, נצרת ועכו.
אלד, על־ידי קבלת ילדיהם לבתי־הספר ה הקרן הקיימת, או אפילו הנתבית היהודית
דתיים׳ לא ישאר זה הקשר היחיד. על כן המאוחדת. כסף זה עזר להחזיק את האיר־ לפני שנה בנצרת עילית וראשון־לציון. ההסתערו
עסקני מפא״י על ילדי העולים, גון החשאי־למחצה של שלום דב ליפשיץ. פעם היתד, ההתחלה בכפרי המשולש.
מראש המיסגד. ביום חמישי האחרון,
בדרכים כשרות ובלתי־כשרות.
בדולארים אלה הוציאו עלונים, אירגנו
״מוכרחים לעשות משהו!״ עבר הקול מסעות, שילמו לפעילים הוצאות של עש בשעה ,08.30 הגיעה לכפר הערבי סירה׳
בין מאות בחורי־הישיבה החסונים, שהו רות אלפי לירות לשנה. בכסף זה אורגן שליד כפר־סבא, קבוצה שמנתה כמאה שוטרים
ואנשי משטרוי,־צבאית. הם היו חמושים
סיפו לשקוד על הגמרא בזמן שבני גילם המיבצע של השבוע האחרון.
צביעות דו־פרזנופית. שליחיו הנמ באלות, קובעי־פלדה ומגיני־פח. יחד עימם
הלא־דתיים עסקו במיבצעי כיבוש הגליל
והנגב. המרירות מצד אחד, והמרץ הבלתי -רצים של ליפשיץ יצאו ממסה הפעולה הגיע למקום דחפור על גבי משאית הורד
מנוצל מאידך, הולידו את חבר הפעיל-ם. ברחוב אלנבי בתל־אביב לסביבת חיכה, למטה בחסות המשטרה, בחלק המערבי של
מאז הוסיף חבר הפעילים להתקיים כ־ כדי לארגן את הפעילים הלומדים בישיבות הכפר והחל בהריסת בית משפחת ואבן
בכפר חסידים, בחדרה ובחיפה עצמה. שלו מרובת הילדים.
אירגון אשר פעולתו העיקרית היא בחזית
מה שהתרחש מייד היה צפוי מראש. מכל
החינוכית. מדי שנה, בפרום עונת הרישום חה אחרת, בראשותו של דב רביץ, אחד
לבתי־הספר, פשטו מאות פעילי החבד על מראשי החבר, החלה מארגנת את בתורי -כנפות הכפר החלו להתקהל נשים וילדים.
פני ישובי ישראל השניה, עברו מבית הישיבה בירושלים. ליפשיץ עצמו נטל ל הגברים, ברובם, היו אותו זמן בעבודת
לבית, נאמו בבתי־הכנסת, תקעו בשופרות ידיו את הפיקוד על החזית התל־אביבית. תוך שניות החלו לעוף אבנים שזכו לתשוונופפו
בסיסמות, כדי לגרש את רוחות־ נקודת־ההיערכות נקבעה בבני־ברק; היעד: בה מיידית מאלות המשטרה. כמה נשים
וישישים זכו למכות רציניות, אחת מנשי
הרפאים של החינוך החופשי. הציבור ה בית־ספר סנם דחף ביפו.
כאשר הגיעו לישיבות הנוטות למפד״ל, משפחת זאבן הועברה לבית־החולים כשהיא
דתי האמין, בדרך כלל, לסיסורי־הזוועות
של חבר הפעילים, אך לא פעם היו ה הידיעות כי המסע מתארגן, התעוררה מיד סובלת מיד שבורה וזעזוע מוח.
בינתיים הלך המצב והחמיר. מישהו טיפס
כיפורים מוגזמים ומנופחים.
השאלת: להצטרף או לא? כי לא תמיד
כך בדיוק קרה גם השבוע. ההסתערות נוטים פעילי המפד״ל בישיבות ללכת ב על צריח המיסגד, הזעיק ברמקול אח תושעל
המיסיון הציגה את ישראל כמדינה תלם שמתייה ליפשיץ, הבלתי־מפלגתי אך בי הכפר לאספה ליד הבנין הנהרס. סביב
בה מותקפים נוצרים על־ידי המונים יהו המתאם את מיבצעיו עם ח״כי אגודת־יש־ טבעת הכיתור של המשטרה התאסף בן־
רגע המון גדול וזועם. אחרי שלא נותרה
דיים, בעוד שיהודים בעולם הגדול קיבלו ראל.
למחרת ההתקפה על המיסיונים מיהר מן הבניין אבן על אין, מיהרו השוסרים
את הרושם כאילו מתנהל בישראל מסע-
שמד נוצרי, שאין מנוס ממנו אלא ב־ שר הדתית המפד״לי, זרח •רהפטיג, לג להסתלק מן הכפר.
רק אז החלה בטירה ההפגנה הגדולה.
התקפת־מחץ על שלוחות המיסיון.
דת את המיבצע, ואף להסתייג ממנו
חמורות היתד, זי צביעות. הוא ידע היטב ההמון זרם ברחובות הכפר, אסף בדרב• את
דה האמת?
כם ן! ופילדג כאמריקה. בישראל כשם שידעו יתר חבריו בצמרת המפד״ל, דיירי הבתים שנשארו בדירותיהם ואת תלאמנם
מצייים בתי־ספר ובתי־חולים השיי־ כי הפעם״ וטלו חלק במהומות המכוערית מידי בתי־הספר העממיים והתיכון, שהשריכ
למיסדרים נוצריים שונים. בבתי־ספר מאות מאנשי המפד״ל, על פי הסכמה של ביתו את לימודיהם. ליד בניין המועצה כבר
אלה לומדים ילדים יהודים רבים, כשם ראשי המפלגה. בין העצורים בירושלים מנה ההמון כמה אלפי איש. ראש המועצה
שחולים יהודיים פונים בבקשת עזרה ל־ ריה בנו של ח״ב בנימין שחור, המזכיר השמן, איש הד־משל־הצבאי במקום איבר-
בתי־החולים הנוצריים. אלא שעד כה לא המדיני של המפד״ל, בעוד שהרוח החיה הים קאסם, ברח מן הכפר עוד בתחילת
הוכח כי המורות הנזירות, המלמדות ב־ של המפלגה בח גי הישיבית, צפניה דרירי, המהומות. טירה נותקה משאר חלקי הארץ
על־ידי מחסומים וכל מכונית שהתקרבה
בתי־ספר אלה, או האחיות המטפלות ב בלט כאחד מ-ארגני ההפגנה בבירה.
מדוע בדר. ההתחסדות הדו־פרצופית? ב נרגמה באבנים.
חלים, פיתו מישהו להיטבל לנצרות. הי•
הכפר נחנק. הסיכסוך, שהביא בעקבואמנם,
מאז קום המדינה, כ־ 250 משפחות צמרת המפד״ל ידעו על התוכנית המתשהתנצרו
ואף ירדו בעזרת מוסדות מיסיי־ גרשת בצמרת מפא״י לשים קץ לשותפות תיו את המהומות, נגע לשנים־עשר בתים
נריים לארצות קאתוליות שונות. אך אלה עם הדתיים (העולם הזח .0356 הם יוד שנבנו בחלקו המערבי של הכפר, מאחורי
עשו זאת לא בלחץ המיסיון עליהם, כי עים כי סילוקם מן השלטון, יפגע בהם הקו בו עובר צינור מוביל המים הארצי.
אם בלחץ הפוך — שלהם על מוסדות בנקודה הרגישה ביותר: מקור ההכנסה אחדים מבתים אלה ניבנו לפני ארבע שנים.
לפי הוראת המימשל הצבאי, מסרב ההמיסיון.
היו אלה, לרוב, מיקרי־סעד קשים, מכספי המדינה, במסווה של פעילות דתית
שעברו לנצרות כדי לזכות בטובות־ההנאה כללית. על כן מנוי וגמור היה עמם להר אגף לתיכנון של משרד הפנים להעניק
שדבר כזה עשוי לתת.
תיע את וותיקי מפא״י מן המחשבה המסו רשיונות בניה על אותו חלק קרקע. הסיב־אלא
שמצב עובדתי זה לא מנע מכמה כנת. ההסתערות על המיסיונים נועדה ל סוך, שנמשך כבר שנים, נוצל לאחרונה ב־
(המשך במנזוד )24
גורמים המעוניינים בכך להפוך את ה־ הוכיח, כי בכוחם של הדתיים לגרום צרות

הנ ד מ של הצבאי

פורקן או נקמה?

(המשך מענזוד )19
שניות אחדות ישב בלי נוע, ואני בחנתיו
בענין. היה שקוע במחשבה, מבטו מרוכז
בנקודה אחת. תמהה הייתי לדעת מה מתרוצץ
עכשיו במוחו של הגבר הזה.
הוא הסב פניו לעברי, ואמר:
״ראי, הגר, אל תבואי אלי עוד גם
לי טוב להיות אתך ...ואם נמשיך ככה,
לעולם לא נוכל להפסיק ...הבה נראה בכך
רק אפיזודה חולפת, וזהו־זה איננו
יכולים להרשות לעצמנו יותר מזה
פי נפער מרוב תדהמה. עברו שניות רבות
ועדיין לא עניתי לו. וכי מה אענה? במוחי
חלפו תמונות מסרטים שראיתי ותמונות
דמיוניות שתוארו בספרים שקראתי, שבהן
מניבות נשים בצורות שונות על משפט
מעיז זה ,״אל תבואי אלי עוד
הנה אשה כורעת על ברכיה ומתחננת לבל
ישלחנה עכשיו מעליו, מפני שאינה יכולה
לחיות בלעדיו. אשה שניה סוטרת לגבר על
לחיו וצועקת חמס על שהוא נוטש אותה
לאחר שניצל אותה וסחט ממנה כל מה
שרק ניתן לסחוט אשה שלישית מתחילה
בוויכוח מייגע ובהסברים הגיוניים,
בכוונה לשכנעו כי אינו צודק, ואילו הרביעית
בורחת מחדרו ולאחר־סכן, סדי יום
ביומו, היא מידפקת על דלתו ואינה נותנת
לו מנוח בתביעותיה...
כל הדמויות הללו העלו בי גיחוך, שאט־נפש,
רחמים, אימה דחיתי מעלי את כל
האפשרויות הללו, העליתי חיוך אירוני על
שפתי, ובעודי יושבת על ברכי על המיטה,
אמרתי בקול בוטח, מלגלג משהו :״כרצונך,
אדוני. לא אבוא אליך עוד. מבטיחה!״

״גו א ף, שפדארור ! ״

פטר בינתיים מחברת המים והתקבל כחבר־קיבוץ,
גילה את האמת.
״מה עשית לי? מה עשית? את בגדת בי
עם האיש הזה? עם האדם המושחת הזה?
הרי הוא מושחת עד עמקי נשמתו! את
שכבת עט האיש שרמס אותי, עם אדם החסר
כל מעצורים, הדואג, רק לטובתו האישית,
המוכן גס לדרוס בדרכו כמה גופות כדי
להשיג את מבוקשו!״
״מת אתה מדבר על שחיתות?״ קראתי
כשאני קמה על רגלי, חסרת־סבלנות .״במה
מתי מושחת? האם הוא גנב, רצח, או מעל?
או שמא די לו לאדם לגבש השקפת־העולם
הנוגדת את שלך, או לנהוג כפי ראות־עיניו
בדבר הפוגע באינטרסים שלך, כדי
שתדביק עליו תו של שחיתות?״
״מתי לא ימעל,״ השיב גד בייאוש ,״הוא
פיקח מכדי לעשות זאת. הוא לא יעשה שום
דבר המנוגד לחוק. אבל כל מעשה־נבלה
שאפשר לעשותו בחדרי־חדריס — הוא לא
יירתע מעשותו. הוא יבגוד באשתו, ינאף
עם אשת רעהו — שלא לדבר על בגידה
ברעים — בלי שמצפונו ינקפהו כהוא־זה
השהיתי מבטי עליו, עיויתי את פי,
צימצמתי את עיני קמעה, כאילו כדי לחדד
את מחשבתי, ואמרתי במתינות מתוחה :
״אס זאת היא כהנתך, אז אמור לי, מי
מאתנו אינו מושחת? הצבע על גבר אחד
שלא חמד את אשת רעהו, אס נאה היתה
ומשכה את לבו? ובכלל, האס ידוע לך כמה
תשוקות ניאוף, זימה ורצח ממלאות את לב
האנושות? לולא כן, לא היינו נזקקים לחוקים
על־מנת להגן על עצמנו מפני תשוקות
אלו ההגינות, לא אחת היא רק שס
נרדף לחוסר העזה, ולא עור. כל האומללות
שלך נובעת מן העובדה שאינך יכול להרשות
לעצמך להיות מושחת קצת.״
השתהיתי רגע והוספתי, כאילו נזכרתי
בפרט חשוב :
״אס אינני טועה, נס אתה עצמך בגדת
באשתך הקודמת עם ידידה שסיפרת לי
עליה. האס על כך סמך האפיפיור את ידיו?״
עוד באותו לילה השליך גד את כל בגדיה
של הגר לתוך מזוודה, ביקש מחבר
להסיעה אל מחוץ לקיבוץ. הוא לא רצה
בה יותר כאשתו.
אך בזאת לא גמר. הוא נשבע נקם
במתי, פתח במלחמת־קודש נגדו. צעד ראשון
— מכתב למתי:
״נואף, שפל ארור, גזלן חסר־לב! את
אשתי האהובה גזלת ממני. את האשה שידעת
שכה אהבתי — פיתית, למרות רצונה, עד
אשר נכנעה לך. בלי מעצור ניצלת את חולשתה
רק כדי לספק את יצריך האס עלה
בדעתך לעזור לה פעס? האס אתה תהיה
מסוגל.להקריב למענה שמינית, עשירית ממה
שאני הקרבתי ועשיתי למענה? גירשתיה
מביתי, והיא כה אונזללה עכשיו ! וכל זה
בגללך. ארור תהיה!״
מתי זרק את המכתב לסל־הניירות.

בן״ כו ריון מתערכ

* #ב ל הי א באה אליו, והוא בא אליה —
\ | ע ד שבא הבלתי־נמנע: גד דרום, שהת־

1ג * כתכזה אינו פרי דמיונה הספרותי
!• /של הדסה מור. הוא לא נשלח רק

הדסה *ור-לפנ׳שמונה ש1י

על־ידי גד דרום למתי יניב בדרכים לוהטות.
הנוסח המקורי נשלח במציאות על־ידי בעלה
של הדסה, לאותו מנהיג שעמו תינתה אהבים.
בספרה העתיקה אותו מלה במלה.
לא היה זה המכתב היחיד ששיגר הבעל.
הוא כתב גם לנעמי, אשתו של מתי יניב,
וזו באה לבקרו בקיבוץ.
הקולות היו רמיס ונרגשים. קולה של
נעמי נשמע כמרגיע וכמשקיט את זעמו של
גד. היא, האשה המרומה, מרגיעה את הבעל
המרומה כי היא כבר בעלת נסיון
אין זו הפעם הראשונה, ואף לא האחרונה,
שבעלה בוגד בה. היא התנסתה בכך כבר
מגיל צעיר, שמעתיה אומרת, הבושה רדפה
אותה זה שנים רבות. וכל פרשת אהבים
שלו מעוררת גל של רכילות ושערוריה
בציבור.
כשהיתה מוחה בפניו על התנהגותו, היה
אומר לה :״זקנה בלה, אינני זקוק לך
יותר!״ לה, לאם ילדיו, הוא קורא זקנה
בלה הוא מלעיג עליה חדשות לבקרים
על כי חסרת השכלה היא .״וכי כיצד יכולתי
ללמוד אם נישאתי לו בגיל צעיר כל־כך? !״
שמעתיה אומרת.
זה שנים שהוא מקפיד רק להופיע אתה
במקומות ציבוריים, בהצגות, במסיבות רשמיות
הוא זקוק לכך, כדי להציג לראוה
את אבי המשפחה המסודרת, שכל מעייניי
קודש לתפקידיו המינהליים והציבוריים. מופיעים
בחוץ יחד כזוג, אך כשחוזרים הביתה
מסתגר כל אחד בחדרו ונועל אחריו את
הדלת .״כאילו היינו שני אנשים זרים, ששכרנו
כל אחד חדר בבית משותף
הבעל שבמציאות אף פנה לדויד בן-
גוריון, בראותו בו פטרון של מאהב אשתו,
ובהיותו משוכנע כי האיש אינו ראוי למלא
תפקיד ציבורי. פעמיים ענה דויד בן־גוריון
למכתבי הבעל. אחת התשובות נכתבה על
נייר־מכתבים של מלון בית מינם בצפת, בו
התאכסן, אותה שעה, ראש־הממשלר, דאו.
הדסה מור אינה מצטטת את המכתב בצורתו
המקורית, בספרה. אולם היא משתמשת
בדברי בן־גוריון, תחת הסוואה של
שיחה עם ידיד מבוגר. אומר הידיד, יעקב
לרסקי, בהשתמשו במלים שכתב דויד בן־
גוריון במקור, כתשובה לטענת הבעל שמעשה
אותו מנהיג דומה למעשהו של דויד
המלך, אשר שלח את אוריה החתי לקרב-
מוות כדי לגזול את אשתו:
״כן, גס באזני טען זאת,״ השיב יעקב
במנוד־יד של ביטול ,״אך דווקא דוגמה
היסטורית זו שעליה מתבסס גד סותרת את
מסקנתו הציבורית. גדולתם המוסרית של
כותבי המקרא ועורכיו היא בכך שלא העלימו
מן העם את פשעו של דויד, לא רק
ביחס לבת־שבע אלא אף ביחס לאוריה החת
.,נתן הנביא בא אליו אמנם והוכיח
אותו באומץ־לב, אבל הוא לא פסל משוס
כך את מלכותו! ועובדה היא שאין• לנו
מלך נערץ באגדה כדוד המלך, אף כי כל
ילד יודע מה עולל דוד לאישה של בת־שכע,
לאוריה החתי. ואפילו נתן הנביא, טאמר
לדוד, :אתה האיש׳ ,הוסיף ואמר אחר־כך:
,גס ה׳ העביר חטאתו ולא תמות׳ ולא

אמר כי ה׳ העביר אותו מכיסא המלוכה.
עובדה היא כי המלוכה התקיימה בשושלתו
עד חורבן הבית הראשון.״
הבסתי בו בהערצה גלויה. אדס נמרץ,
שכל חזותו מפיקה חוס, אמונה בדברי
עצמו, חוסר־פשרות ודבקות־ברעיון.
יעקב הצית לעצמו סיגריה והמשיך בדבר ו, מאמץ מוחו לזכור דוגמות אחרות,
מן העבר הקרוב יותר.
״ידוע גס מקרהו של הגיבור ההיסטורי
הנערץ ביותר בתולדות בריטניה, האדמירל
נלסון. כל העם האנגלי יודע על המעשה
שהיה בינו לבין אשת השגריר הבריטי,
הליידי המילטון, אך דבר זה לא גרע מחיבת
העם האנגלי והערצתו לגיבורו. וזאת על
אף התפיסה הפוריטנית ששלמה באנגליה
בתקופה ההיא — מכל־מקום, בנימוסים המקובלים
כלפי חוץ.״
הנעתי בראשי לאות הסכמה.
״משום כך,״ המשיך ,״קשה לי לקבל את
דעתו של גד, שהאיש שהוא כועס עליו
(ולא בלי סיבה וצדק) הוא, צבוע-מורם־סעס׳.
סכל־מקוס, אין הוא צבוע, כי מעולם לא
מילא תפקיד של מטיף ומוכיח בעניינים
אינטימיים שבינדלבינה — את הדברים
שהוא עשה בשליחות הציבור עשה בכושר
רב, בנאמנות רבה, ומה שדרש מאחרים —
דרש תחילה מעצמו. ובזאת נמדדים כוחו
ויכלתו של האיש.״

***ברע לאחר מכן נערכו הבחירות.
\1 /״מפלגת־המרכז״ יצאה כשידה על העליונה.
נצחון גדול, מעל למשוער. במסגרת
המערכים החדשים בצמרת השלטונית הפך
מתי יניב להיות המנהל הכללי של ״רשות
המים והמחצבים״ .כעבור זמן קצר —
הפרשה. בספר: פרשת מזכיר ההסתדרות
בר־לב, שזעק כי נעשה לו עוול, גרם להדחתו
של קצין צעיר בצה״ל באשמת זיוף,
למעצר ״האדם השלישי״ ולשאלה הנוקבת:
מי נתן את ההוראה?
מתי יניב היה מעורב בפרשה, הופיע
בין השאר בפני פרלמנט הסטודנטים בירושלים,
להשתתף בדיוק בשאלה: האם קיימת
סכנה לדמוקרטיה? יניב — ועמו הגר —
טען שלא נשקפת סכנה. פרלמנט הסטודנטים
קבע, ברוב קולות, ההיפך.
בתוך הקלחת הציבורית העצומה, המשיך
להתפתל רומן האהבה של הגר. באחת ההזדמנויות
אמר לה מתי :״אני רוצה בך,
אבל כדאי לחכות עד שתתגרשי.״ היא התגרשה
ורצה אליו. הוא קיבל אותה, אבל
היה טרוד ראוד: בחירות, נאומים, משפחה,
ההברה. עד שלא יכלה עוד לסבול את התהום
המתרחבת, וקראה לו ביאושה.
היא אהבה אותו וחשבה שדי בכך כדי
שישאיר לידה, שלה.
הוא דחפני ברוך.
״מחר הבחירות, הגרי. אצלך מתחיל חופש,
ולי מחכה עומס של עבודה, של התחייבויות.
אינני ציפור־דרור כ מו ך ...יש לי

גלוח מלכותי, לפי שיטת ״קינגטנץ״ ,נוצר עבור הגבר הפעיל
והמצליח בן זמננו, אשר ממנו נדרשת הופעה נאה ובטחון —
ואשר יבחר לו תכשירי גלוח בהם יוכל לבטוח:

מי פנים לפני הגלוח

לפניהגלוח?0 :ו 105113ז1ם? 1 0 £16
הח שמלי, מ ב טי חי ם גלוח נעים ו חל ק ללא כל הכנה מו קד מ ת.

לגלוח 0 :זגמ — 111 x 1117 511 קרם הגלוח ב מר ס ס ^ 010501 החריש
והחס כוני: לחיצה על כפתור — וענן קצף ס מי ךמכסה ומרכך א ת
הז קן ומאפשר גלוח חלק, נעים ומהיר.

לאחרהגלוח 6 1011011 :זד 11015113 מי הפנים המרעונים
המ שלימים כל גלוח ומ שווים ריח נעים והרגשת קרירות נעימה.
לימי ה קי ץהח מי ם: מי הפנים 0 0 0 1 , 0

א 0ד 1 0 1מ5

£ 811 0 8א £ 0 0 1 0 0א £ 2 0 0 1 0 0ט\ ג £

וו 1 6זו

¥מ ט1,118

< 3 5מ* 1

קינגסמו מנהג הגלוח של הגבר המגדר]

הבן שלא גולד

מ10<:10

משפחה, יש לי תפקיד מחייב אינני
׳נול להרשות לעצמי.״
,האם לא אראה אותן עוד?״ מילמלתי
נדהמת.
,לא. או לי ...בעוד עשר שנים ניפגש
ונעלה זנרונות, אם ת ר צי ...עכשיו לכי־לך
בדרכן, הניחי לי. דרכי כבר שובשה,
ובמידה רבה בגללן. אינני יכול להתסבן
יותר מזה.״
״אבל אני מבטיחס מבטיחה לן שאהיה
חמודה ו טו ב ה ...אינן מאמין לין״
,לא. כמה פעמים כבר האמנתי לן
כ שוטה ...האמנתי לן משוס שרציתי
בן יותר אינני יכול. אין טעם להסביר,
אבל אי־אפשר. את בחורה. נאה ונחמדה
תמצאי לן גבר מתאים, ותחיי בנעימים,״
הרעיד קולו.
גל גדול התנפץ בעוז למרגלותינו. הסית
הגלים החרישית נשמעה באזני כמשברי גלים
סוערים, והחולות סביבי התמשכו לאין קץ.
,לא אל תלן, אל תשאירני כן
אל תגרשני מעל פנין 1דווקא עכשיו1
כשאני כנה כ דנן, רוצת בך כל־נן, אוהבת
אותן כדנן עכשיו, לאחר שגיליתי לן
את רגשותי ופתחתי את סגור־לבי 7״
כרעתי על ברני לפניו ולפתתי בחזקה,
בייאוש את ירכו. לרגע נשבר קיפאון פניו.
לשניה אחת הוסרו שריונותיו, והוא תפס
את ראשי בזרועותיו והצמידו בתשוקה
אל גופו הלוהט. אן מיד הרחיקו מעליו וצעד
לאחוריו. כבשתי פני בנפות־ידי והחנקתי
בקרבי קול זעקה. נשכתי שפתי לבל אגלה
לו את סודי הנורא. לבל יידע כי הוא נוטש
אותי עם פרי בטני, עם זרעו שהטמין
בחיקי באותם רגעים בהם אהב אותי, אהב
אותי בכל גופו ונשמתו!
לא. לא אגלה לו. לא אנביד עליו. לא
אעיק על מצפונו.
הגר הביטה סביבה, על הים והחול.
היא ראתה מדבר, ונגד עיני רוחה עלתה
הגר אחרת, הגר של אברהם אבינו, שגורשה
למדבר עם ילדה.
אן אלוהי הגר לא בא לעזרתי. בני זה
לא יזכה לראות אור עולם. ידי המפלצת
האכזרית, שגזרה עליו כליה, חנקוהו עוד
בטרם יצא לאוויר העולם.
סכין המנתחים ביצע את גזר־הדין. לא
היה בי, לא היה בי האומץ להשאירו
בחיים

פרישה מחברת אנוש
*•יפרה הדסה מור :״אילו כתבתי
^ ב אנ ג לי ת או בצרפתית, אילו הגר היתד.
גיבורה של ספר אירופי, הייתי שולחת אותה
למינזר. זהו סמל לייאוש מהחיים, לפרישה
מחברת אנוש. בספרות העברית אין סמל
כזה.״ על כן שלחה את הגר ללמד ביישוב־ספר.
סוף שאין בו כדי לבאר את האכזבה
הנוראה מן הגבר שאהבה, שלמענו עזבה
את בעלה ואת בנה ושלצידו קיוזתה לחיות.
מדוע כתבה הדסה מור את ספרה —
האם כדי לגמור חשבון כואב עם ״מתי״
האמיתיז ״זה דבר שאינני יכולה לענות
עליו,״ התחמקה ,״אבל דבר אחד ברור:
זה היה פורקן חשוב מאד.״
כאשר גמרה את הכתיבה הוקל לה בהרבה.
אמנם לא האמינה כי יוכל לראות אור,
וכי יימצא לו מו״ל. להפתעתה, קיבל את
כתב־היד המו״ל הראשון אליו פנתה, אהרן
אמיר, בעל עם הספר. אחר־כך התעורר
חשש שיופעל לחץ נגד הופעת הספר. שום
לחץ כזה, מסתבר, לא הופעל. אך הספר
לא הופיע תחת שמו המכובד של עם הספר,
אלא תחת שם הוצאת הקוץ.
ומה עם ״מתי״ האמיתי? הדסה מסרה
לו את כתב־היד, עוד לפני שהחלו ההכנות
להוציאו לאור .״זה יכול לגרום לי נזק בל־ישוער,״
היתד, תגובתו. אולם הוא לא ביקש
שתגנזו, או תשנה בו משהו. בכל זאת,
דרכים לוהטות אינו אותו ספר ש״מתי״
האמיתי קרא בכתב־יד. מאז הוכנסו בו
שינויים עצומים — בעיקר השמטות.
״אילו דרש או איים, שאשנה משהו,״
סיפרה פעם הדסה מור לחברתה ,״הייתי
משאירה כל מלה. אבל כשהשאיר את זד,
למצפוני — קיצצתי וקיצצתי.״
היתר, זו פעולה שתאמה את גישתה הכללית
של הדסה מור לכל הפרשה. היא הביאה
את הגר לידי מה שנראה לה כד,קרבה־עצמית
אצילית. על־ידי ההשמטות ביקשה
להוכיח, כי גם היא, הדסה מור, מסוגלת
לנהוג באצילות, להתעלות מעל ליחס של

וכך, שנתיים אחרי שתמה הפרשה בחיים,
הסתיימה גם מעל גבי הנייר .״מתי״ האמיתי
ממשיך עד היום להיות מנהיג דגול, המוזכר
מדי יום כמעט בעתונות. הדסה מור, כמו
הגר, עובדת כמורה בחיפה.
העולם הזה 1358

הבא לביתך עולם הצלילים
מוסיקה ק ל סי ת ...נעימה קלה ...מקצב הג׳ז ...עולם הצלילים בולו.
צליל ומלל דרך גלי האתר, דרך אמצעי התקשורת המודרניים —
המכשירים המביאים את אולם הקונצרטים לביתך.
חברת ״מפיצים״ מציעה לקראת החגים, בתנאי תשלום ללא תקדים:

* פטיפון ו־סו ת ק לי טי ם ״הד ארצי׳
פטיפון • 0.5.8תוצרת אנגליה, בעל 4מהירויות — עם אמפליפייר
במזודה נאה — יחידה עצמאית. המחיר כולל 10 תקליטים ( 12 אינץ׳)
של ״הד ארצי״ לפי בחירה מהקטלוג.

־• 75ל״י
17 פרקורדר

במזומן. היתרה ב 10-תשלומים של — 30ל״י בל-אחד.

.*. 14־ר סוסאס&ס

הטייפרקורדר המעולה של גרונדיג, מותאם לאקלים הארץ. בעל צליל
מצוין. קל ונייד ונוח להפעלה. המחיר כולל (נוסף למכשיר עצמו)
מקרופון אוריגינלי וסרט ראשון.

120.-ל״י

במזומן. היתרה ב־ 10 תשלומים של — 50ל״י כל-אחד.

* ג\רנז>סלווד>ם £א 0ז1£41.ו
טרנזיסטורים משוכללים תוצרת (א 5 )1 ס 1א£ £1£07£0א ££.170מ
בעלי קליטה גבוהה. מתאימים לבית, למשרד ולטיולים. בשני דגמים:
ט רנזי ס טו ר גדול (4
של — 25.ל״י כל-אחד.

גלים) ־50.

טרנזיס טור בינוני 1
תשלומים של — 24.ל״י לחודש.

ל״יבמזומן, היתרה ב 10-תשלומים

למכירה אצל ה סו כני ם המור שים של ״מפיצים׳ ,בע״מ:
ת ל -אביב: מפיצים, רחוב אלנבי ( 113 פסג׳)
ת ל ״ אביב: א.ג. לה שקעות — י הו ד ה וזלוי $1
ת ל -אביב :״ דאפא״ — ארלינגר ( 2תחנה מרכזית)
ת ל -אביב :״רב־שוו״ ,אלנבי 79
שכונתהתקוה :״ברוך״ ,רחוב אצ״ל 29
חיפה: מפיצים, הרצל ( 11ע״י ״דחף״)
חיפה :״אוניברסל״ ,רח׳ הרצל 8
ירושלים :״ ה מפי ץ״ ,רח׳ הלל 7
באר ״ שבע: סוכנו ת ״ידע״ ,הרצל 104
קרית -ג ת: נולד, מרכז מסח רי 21
רמלה :״אור״וכוח״ ,הרצל 118
גדרה: פריד יוסף, ביל״ו 18
אשקלון :״אורלי״ ,המרכז החדש, ע תי קו ת ג׳
אשקלון: חדד נסים, פנת הרצל 79
ב ת -י ם: אלקלעי, רוטשילד 40
ראשון ־ לציון: שלזינגר, הרצל 73
גבעתיים: דורי, רח׳ ויצמן 16
נתניה: רדיו רוז׳ר, הרצל 2
פתח ״ תקוה: לוי יוסף, מונטיפיורי 13
עפולה: י .ברס, ככר העצ מאו ת 11
נצרת ״ ע לי ת: כספי, מרכז מסח רי 8
קרית -שמונה: משרד ״נאדר״ ,מרכז מ סח רי
טבריה: חרמון. ,רח׳ הירדן (ע״י ״אגד״)
צפת :״אלקטרו״צפת״ ,רחוב ירושלים 80

המ שרד הראשי:

מפי צי ם בע״מ • תל־

במזומן, היתרה ב־10

במדינה

.,קונג7 1ז ה ־־
הי אהדוכסיתהיפנית
פאר י ציר תהתע שי ה ה מו ד רני ת
מ מפ עלי ה ענ ק של ״ הינו ׳
רזברכת א ת תז שני י שראל
ל שנה ה חד ש ה.
בה תהא מיוצרת בי שראל.
בקייזראילי ! ת ע שיו ת בע־מ.
ה מ כוני ת היפה. העמ מי ת והיעילו!
שהכל מ צ פי ם לה.

(הנושן סעסוז־ )21
זמן הבחירות, כאשר נציג המימשל הבטיח
לאנשי הכפר רשיונות בניה במקום, בתנאי
שיצביעו בעד המועמדים שיציג המימשל.
על סמך הבטחה זו נבחר ראש המועצה
המקומי. אך הרשיונות לא הוענקו.
מצב הדיור בכפר הפך, בינתיים, לבלתי
נסבל. מ־ 48 אלף דונם שעמדו לרשות הכפר
לפני קום המדינה, גותרו עתה כ־שמונת־אלפים
בלבד.
באותו זמן נותרו חשופים, בחלקו המערבי
של הכפר 500 ,הדונם, המחולקים בין
רוב משפתות הכפר. גם האוכלוסיה גדלה
בסשך שלוש השנים האחרונות מ־ 5500ל־
6000 איש יד,כאבו שהכריז המימשל הצבאי
— השיג את מטרתו: הכפר הלך
ונחנק מחוסר אפשרות להתפתחות טבעית.
לכן החלו לצמוח, בחלקה המערבית,
בתים חדשים, כשכל בית גורר אחריו הודעת
צדד,ריסה וקנס עד אלף לירות לבעליו.
היו אלד, צווי הריסה רגילים, מאותם
שהוצאו לאלפים בארץ מבלי שאף אחד
יוצא לפועל. הוצאה לפיעל של צו דומה,
בשכונת־התקווה, גרמה בזמנו לאחת ההפגנות
האלימות הגדולות של המדינה.
כך נמשך הדבר עד ליום חמישי האחרון,
כאשר פלוגת השוטרים הגיעה לכפר כדי
לתת חיפוי להריסת ביתו של ואבן.
העצור היחידי. בשעות אחר־הצהריים
החל זעם התושבים שוכך. הם התפזרו לבתיהם
והבריקאדות שבכביש הוסרו. מסוס
משסרה בודד המשיך לחוג בשמי־הכפר.
בשעה חמש אחר־הצהריים, כאשר נידמה
היד. כי החיים בכפר חזרו למסלולם הרגיל,
חזרו לכפר שוב מכוניות המשטרה.
במשאיות וניידות גדושות הגיעו כשמונה־מאות
שוטרים חמושים, שגויייסו ממשמרות
טייבה, נתניה, חדרה, כפר־סבא ומקורם השוטרים
בשפרעם. קבוצה נוספת כתיג־בורת
חיכתה לפקודה בכפר טייבה הקרוב.
היתה דרושה אבן אחת, או קריאת־גנאי
קצת יותר חריפה, כדי שייכנסו האלות
לפעולה והדם ישפך. האבן והקריאה
לא נזרקו. צעירי הכפר התקהלו במקום,
סובבו את המכוניות כחומה אילמת. שום
דבר לא השתנה גם כאשר חזר למקום,
אחרי בוא המשטרה, ראש המועצה, ססר
לאחד הצעירים בכעס. השוטרים שעמדו מאחוריו,
חיכו לתגובה. אף אחד מן הצעירים
לא זז ממקומו.
הופעת המשטרה בכוח, בכמות ועיתוי שכזה׳
לא היתד. יכולה להתפרש אלא כפרובוקציה
מכוונות נוסף לכך הוכרו עוד באותו
ערב על מצב־הכן ביחידות הצבא בסביבה,
וחופשות סוף־השבוע של החיילים בוטלו.
אולם הפרובוקאציד. לא נשאה את פריה
באותו יום. בערב עזבו כוחות המשטרה את
הכפר, כשהעצור היחידי שנילווה אליהם היד.
כתב העולם הזה שנכח במקום. למחרת נעצרו
עשרים מתושבי הכפר שהוקף על־ידי
המשטרה והצבא. סירה הפכה בית־סוהר גדול.

פר שת שפ על
שדו ש סתירות ד חי

הגב,

דאה פדטשר

( ^ 0 ? 1010556111ס ^ ב י )
מורה מוס מכ ת
על־ידי 15ז 15— ? 3ז 111ן 6£ת ת 13ו 0 116 1ו 1ת 311516ק £0010
ושיטת ג< 0 0ז6רץ 6111— $011£ת 6 160ת 11 סז פ 0
מנהלת קורסים.

עידון נשי
מקנה לך — יציבות, יופי, נימוסים ובטחון עצמי.

או פנ ה מקצוע, אופנה, צלום, פרסום
התע מלו ת
מכוונת להרזיה,
זקיפות, גמישות.

מכונות הכי חדישות,

חיזוק שרירים,

לאה פלס שר
תל־אביב: אבן גבירול , 50 טל. 227682 .
חיפה: בית רוטשילד, טל. 83424 .

שנ הטובה

-שנה של

נימוסים

ויופי

1קופס ה = 6מגות סרק.
איו צורך בבישול .
טעמו גס יתר מרקי גליל :
אספרגוס • בצל • עגבניות
ירקות .
עם אורז •

פרסום אדקי

אחרי חודשים של חוסר התענינות בפרשה,
שב ועלה המתח באולם המשפטים
הקטן של שופט־השלום־הראשי יעקוב סגל,
המנהל את הדיון בפרשת תל־גיבורים.
המתח הגיע לשיאו כאשר ביום שלישי
האחרון, בתחילת הישיבה של אחר הצהריים,
קם עורך־הדין יצחק טוניק, הכריז . :באולם
בית המשפט נמצא עתה סגן שרד,בריאות
וחבר הכנסת, מר יצחק רפא׳ל.
אני מבקש את כבוד בית־המשפט לשמוע
את עדותו.״
השאלה שאת תשובתה ביקש טוניק לשמוע
מפי סגן־השר היתד :,האם נכון כי
חקירת המשטרה, שהתפרשה בתחילה על
אישים רבים בצמרת המפד״ל, הופסקה לפתע
וצומצמה בחקירתם וו־,אשמתם של הנאשמים
הנוכחיים בלבד.
תורת השאלות הפסולות. אלא שבאופן
בלתי צפוי ד,וותר, עדותו של רפאל
ירידת מתח. כשמונים אתוז מהשאלות שהכין
טוניק מראש — לא זכו לתשובה.
מספר השאלות שהופנו על ידו לרפאל ונפסלו
על־ידי השופט, הגיע לחמישים. אחדות
מאותן שאלות שנפסלו:
״שאלה: האם נאמר לאדוני שגם המפד״ל
נזכרה קצת בפרשה?
״החלמה: לפסול.
״שאלה: בתקופה שבין ד,־ 17.1עד ה־,25.1
האם לא היה דיון בנוכחותך בצמרת, או
במוסד העליון של מסד״ל, בקשר לפרשת
תל־גיבורים, והחקירה המשטרתית בצורתה?
העולם הזה 1358

אנשים
ה מרד 1בחדר־ה>וחי ו ת

ההפגנה ליד הכית ההרוס בטירה*
ז עם

בשבוע שעבר, זמן קצר אחרי שקול־ישראל
פירסם את הידיעה על מסיבת העתו־נאים
שערך שר־ד,חקלאות משה דיי*
במלאות שלוש שנים לד,כנסו לתפקידו,
צילצל הטלפון אצל יצחק גולן, עורך־
החדשות של התחנה הירושלמית .״מדבר ג״
יעקכי ״,אמר הקול בטלפון ,״דוברו של
דיין. אני דורש מכם להכחיש את מה שמסרתם
על המסיבה. הכל דמיוני ומצוץ מהאצבע.״
הדבר הרתיח את דמו של גולן,
שזכר עדיין את הריב שהיה לקול־ישראל
עם דיין לפני חדשיים, שעה שדרש מקול־ישראל
להתנצל על שידור הידיעה על כוונתו
להתפטר, שבאה אף היא מפי גד יעקבי.
אלא שהפעם היה לגולן קלף־חזק :״דבריו
של דיין הוקלטו, ואינני רואה סיבה להכחישם.״
כשיעקבי עמד בתוקף על דרישתו
של דיין להתנצל, פנה גולן מיד לחנוך
גבתץ, מנהל לוול־ישראל, שהזעיק את
מנהל משרד ראש הממשלה, תדי קולק,
שפנה מיד לדיין עצמו. רק אז הסתבר שדיין
כלל לא דרש התנצלות, ולא ידע מכל
הענין, שהיה רק מתיחה טלפונית • אגב,
שמועה עקשנית טוענת כי בשבוע האחרון,
אחרי אחת מפגישותיו עם ראש־ד,ממשלה
לוי איטסול בענין התפטרותו, קיבל דיין
דקירות לב חזקות ובמשך 48 שעות שהה
בבית־חולים לצרכי בדיקות ס את סעודת
ליל־השבת האחרונה סעד מהנדרה מלך
נפאל עם סגן שר הבטחון שמעון פרס,
במסעדת סטראטון שבחוף קיסריה. התפריט
המלכותי כלל: חצילים בטחינה, קארי פא־קיסטאני,
מרק ספרדי — גאסטצ׳ו, ומלון
ממולא בפירות. המלך ופרס ניהלו ביניהם
תחרות אכילה, בה ניצח פרם. הוא אכל
שלוש מנות קארי פאקיסטאני לעומת השתיים
שאכל המלך. אגב, המלך התגלה
כנדיב מאוד. כשיצא מחדר־ד,נוחיות, השאיר
לעובדת הנקיון במקום שש לירות דמי־שתיה
• זמן קצר לפני ששירתו המלכותית
של מלך נפאל עברה ברחובות תל־אביב,
חלפה לעיני אלפי המתקהלים ברחובות מכונית
פתוחה, בה ישבו ארבעה גנרלים במדים
מוזרים, שנופפו והצדיעו בידיהם,

קצרו תשואות למרות שהקהל לא ידע פי
הם. הסתבר שהיד, זה תעלול פירסומת של
החמאם, וארבעת הגנראלים לא היו אלא
אנשי רביעיית המועדון, גדעון זינגר,
יעקב כר״סירא, ראובן שפר ו ח נן
גולדבארט, המופיעים במדים אלה בתכ•
מאז התל
ניתם החדשה רק בכוח.
הרב הצבאי הראשי של צד,״ל, האלוף המזוקן
שלמה גורן, לדוג דגים בחוף
מכמורת, פשטה שמועה בחוגים הדתיים
במדינה שכתוצאה מכך נעלמו מהים כל
הסרטנים, הידועים כמאכלי טריפה. כששמע
על כך אחד השרים הדתיים, העיר:
״אני חושש שאם ימשיך הרב גורן לדוג,
הוא עלול להבריח גם את הדגים.״ השיב
לו חברו, אף הוא שר דתי :״מה אתה
רוצה? זו הפעם היחידה שהרב גורן יכול
לדבר כשהשאר שותקים כדגים!״ #בצורה
יותר יקרר. של נופש בילה השנה שר המשפטים
דב יוסף. הוא יצא עם אשתו
לחופשה בחוף המיליונרים היחיני, לאגוניסי,
שליד אתונה, שכר לו שם בונגאלו. מחיר
יומי של בונגאלו במקום זה נע בין 30
ל־ 50 דולאר ליום. השר שהה שם שבועיים
• במסיבת פרידה שנערכה השבוע לדן
(״דינדוש״) הורוביץ, כתבו הפרלמנטרי
של דבר, ובנו של נגיד בנק־ישראל, היוצא
לשנת השתלמות בלונדון, העיר אחד מחבריו
:״זה שאנו שולחים את דינדוש ללונדון,
זאת תשובתנו להצהרת בלפור״ •
מנהל מספנות ישראל, ישראל ליכר־טוכסקי,
ידוע כאדם שאינו יודע ליאות
בעבודה. הוא משכים למספנות בשעה שש
בבוקר כדי ״לבדוק אם הפועלים באים
במצב רוח טוב לעבודה״ ויוצא משם רק עם
חשיבה. אפילו בערבי שבתות הוא נשאר
במספנות עד שעת חצות. העיר על כך
אחד מידידיו :״רק ששר העבודה לא ישמע
על כך. אין לו היתר עבודה בשבתות״ •
מנהל משרד הפיתוח לשעבר, ומנהל חברת
כימיקלים ודשנים בהווה, מנחם כאדר,
פגש בידידה ישנה, שהתפרסמה בשעתו
כמצאנטית שתמכה בצייר צעיר. כשתמר,ה
האשד, כיצד הכירה אחרי שנים שלא ראה
אותה, השיב :״זכרתי לך כסף נעורייך.״

שוטרים במצב־הכן ככפר טירה
צ חו ק
״החלטה: לפסול.
״שאלה: הנכון שאדוני התרעם, וגם השר
שפירא התרעם, על כך שזרוע אחרת של
הממשלה עשתה דבר במשרדכם מבלי להודיע
לכם מראש והעמידו אתכם בפני עובד־דה
ובפני הפתעה?
״החלמה: לפסול.
״שאלה: האם מר נחמיאס אמר לך שלא
יעשה צעד תחוקתי נוסף במפד״ל שלא בהתאמה
איתן, או עם השר שפירא?
״החלטה: לפסול.
״שאלה: האם היה דיון כלשהו בין פרם
לבין כבודו בקשר לחקירה זו והסתעפותה.
״החלטה: לפסול.
״שאלה: האם לאור פירסומים מסויימים
בעתון, אדוני יכול להגיד לי היום שמר נח־מיאס
נתן לאדוני להבין, או הבטיח, או
אמר, כי חקירת הפרשה כפי שהיתר, במצבה
ביום 17.1.63 לא תלך לכיוון אנשים
נוספים במשרד־הבריאות, או בצמרת ה־מפד״ל?
״החלטה:
לפסול.״
נחמיאם נגד רפאל. התשובות הספורות
שנתן בכל זאת סגן־השר, קיבלו את
משמעותן המעניינת רק למחרת, כאשר מעל
דוכן העדים השמיע את עדותו המפכ״ל של
משטרת ישראל, יוסף נחמיאס.
לפי ההסדר הקודם היה צריך, למעשה,
נחמיאס למסור את עדותו לראשונה. אלא
שכשהוזמן לראשונה, הודיע לפתע עורך־
הדין טוניק כי הוא מוותר, לפי שעה, על
עדותו של המפכ״ל ואולי לא יזדקק לה
כלל. לכן עלה רפאל להעיד תחילה.
תכסיסו של טוניק היה פשוט: ביום בו
היה נחמיאס צריך לשאת את עדותו, גילה
טוניק כי בין יושבי האולם נמצא גם אחד
מאנשי צמרת משרד־הבריאות, שקיים עוד
מהבוקר קשר טלפוני מתמיד עם משרדו.
לכן חשש טוניק שכל מילה שתאמר על־ידי
נחמיאם, תועבר מיד לסגן־השר.
בדחותו את עדותו של המפכ״ל, לקח על
עצמו טוניק את הסיכון כי בקשתו החוזרת
לעדותו של נחמיאם — לא תאושר על־ידי
השופט. אך הוא הצליח בכל זאת.
היתד, זו גם הצלחה עובדתית כי נחמיאם,
שמסר עדותו 14 שעות לאחר רפאל, סתר
את עדותו של סגן־השר לפחות בשלוש
נקודות.

• רפאל טען כי שלוש הפגישות עם
נחמיאס נערכו ביוזמת המשטרה, ואילו נח־מיאס
טען כי שתי האחרונות נערכו ביוזמתו
של רפאל.
• רפאל טען כי לא היתה לו כל יד
במכתב שנשלח על־ידי שר המשטרה, בכור
שיטרית, לנחמיאס, בו ציין כי אין למשטרה
כל מיסמך בחתימת רפאל, בו הוא מבטיח
את עבודת־הפיקוח בתל־גיבורים למשרד גור.
נחמיאס, לעומת זאת, טען את ההיפך, הציג
לחיזוק טענתו את המכתב ששלח רפאל
לשיטרית ואת תשובתו של שיטרית.
• רפאל טען כי חוץ משלוש הפגישות
לא היה לו יותר קשר עם נחמייאס. נח־מיאס
סיפר כי בבוקר וד 25 לינואר התקשר
אתו רפאל, ביקש ממנו להכחיש את הידיעות
שהופיעו באותו בוקר בעיתונות.
ניסיונות טישטוש. מובן שהיו אלו
סיתרות בולטות. בלטה במיוחד הסתירה בקשר
למכתב שנשלח על־ידי שיטרית. כתבי
העיתונים מיהרו לדווח על־כך למערכותיהם,
ואילו סוכנות הידיעות עתי״ם העבירה אף
היא את דיווחה. בין השאר דאג עורך החדשות
של הסוכנות להפנות את תשומת־הלב
לסתירות שבשתי העדויות.
דרך מערכת היומון הדתי נודע לרפאל
על ניסוח הידיעה על־ידי סוכנות עתי״ם.
הוא מיהר לצלצל לעתי״ם וכעבור כמה
דקות הבריקו הטלפרינטרים למערכות העיתונים
את המיבזק הפנימי הבא:
״סגן שר הבריאות, מר יצחק רפאל, העיר
לנו על הפיסקה כדלקמן המופיעה בידיעתנו:
,יום לפני כן השיב סגן שר הבריאות, מר
יצחק רפאל, לאותה שאלה: לא יזמתי כל
מכתב כזה
״מאחר ופיסקה זו איננה מתייחסת לדיוני
בית־המשפט כפי שהתנהלו ביום ה׳ ,אלא
לדברים שנאמרו ביום ד׳ ,ואין זה מתפקידה
של עתי״ם לערוך השוואות, אנחנו מבקשים
לבטל קטע זה. רפאל הזהיר כי הוא ינקוט
פעולה משפטית נגד כל מי שיפרסם קטע

אולם מסתבר כי ניסונות הטישטוש של
סגן־השר לא הועילו. מלבד שני עיתונים
יומיים, הופיעה הידיעה בכולם.
* לפני הבית: ריבחי זאבן, אחד הדיירים
המיועדים.

פסוק? ה שנ ה
תגובותיהם של אישים שונים על מאורעות השנה, לקוסים מתוך המדור
השבועי הקבוע :
תשרי
• ראש הממשלה דוד כן־גוריון, לאחד ממקורביו :״פשוט נבלה
בשוק — ואל תהיה ראש ממשלה!״
חשון
• פרופסור אנדרי שוראקי, היועץ למיזוג־גלויות במשרד ראש־הממשלה:
״מאז אברהם אבינו ועד המאה ה־ , 17 אי־אפשר לנקוב בשם יהודי אחד מיוצאי־אירופה,
שעשה דבר שנשאר חקוק בהיסטוריה לדורות הבאים.״
כסליו
• שופט בית־המשפט העליון, משה לנדוי :״שלטון הנוטל לעצמו
את הזכות להחליט מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא נוטל לעצמו את הזכות
להחליט מה טוב לאזרח לחשוב.״
סבת
• אברהם קריניצי, ראש עירית רמת־גן :״אני חושב שדח־קא טוב שיש
אופוזיציה, חשוב רק שאדם לא יהיה תלוי בדעת האופוזיציה.״
שבט
• עו ב ד בן ־ ע מי, ראש־עירית נתניה, בתגובה על פרשת שפיגל :״המפלגה
הדתית הלאומית, שבראשה עומדים אישי־מוסר נקיי כפיים וברי־לבב, מוכיחה
את עצמה במעשים הגדולים ומשמשת כשומרת הטוהר במדינה.״
אדר
$סגן שר־הבטחון, שמעון פרם :״עם שיש לו כוח צבאי דחק, הוא
עם שיש לו תרבות גבוהה והשכלה רחבה.״
ניסן
• אלמוני, על פרשת המדענים במצריים :״גרמניה של היום מתנדנדת בין
דוקטור ג׳יקליק ומיס היידי.״
אייר
• .מנהל חכרה־קדישא בתל־אביב, משה מגידו :״מול הטילים של
נאצר יש לנו נשק בדוק — תהילים!״
סיון
ס שלום חולכסקי, מראשי ארגון הפארטיזנים, בהפגנת מחאה על ביקורו
של פראנץ יוזף שטראום :״לנו יש רגליים מעץ ולראשי משרד הבטחון יש
לב של אבן.״
תמוז
• דוד בך גוריץ, עם פרישתו מראשות הממשלה :״אני שותף לשמחתם
של אלה השמחים עם הליכתי.״

• שר־החינוך זלמן ארן, על משה דיין :״לעלייתו של בחיר־העם, אם
יתגלה, אין צורך בקביים.״
אלול
• פעיל צעירי מפא״י, על נסיגתו של משה דיין מכח־נת התפטרותו:
״רמטכ״ל שנסוג מסיני, יכול לסגת גם בחיים הפוליטיים.״

מחזה חוש שד!סיס ארו! ,ב10נ1ו! שד העואויה דל־אוטה על

ת־ש לתיש-זאב
• י • ו פנטלוגה, אהובי המתוק ומצי
סי ח הקרניים לבעלי הפגר — מה
שלומן ׳ 7
פנטלונה * :יותר בשקט פרנצ׳סקינה ה־סובה

סרנצ׳סקינה :״מתי נוכל להכנס שוב למיטה
ביחד פנטלונה?״
פנטלוגה :״שדים ורוחות, עוד מעט ישמע
אותך האפיפיור!״
פרנצ׳סקינה :״דבר, בן־אדס! אולי אתה
יכול להפטר הלילה מאשתך הזונה ולטעום
עוד פעם את טעם אהבתה של אשה הגונה,
או באת לומר לי שהכלבה הזאת תקשור
אותן למיטתה כמו כלבלב והיא תלן לשיר

נון תיאטרלי מנוגד, ושונה לחלוטין באותה
תקופה של המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.
להבדיל מתיאטרון הבארוק, שהיה
תיאטרון של הארמונות וחצרות־האצילים,
היתד, הקומדיה דל־ארטה תיאטרון ההמונים.
היא התבססה על להקות נודדות של
שחקנים מקצועיים, שהציבו את בימותיהם
ברחובות ובכיכרות, עם תפאורה שהיתר,
רק מסך מצוייר.

קוי ע?י 7ה דנושאימ קבועים
ך • א היו להם כל מחזרת קבועים. היד,
/להם רק סיפור־עלילה בקוזים כלליים, בו

במאה ה־17

ציור מהמאה ה־לו מתאר שני שחקנים של להקה נודדת,
המציגים בכיכר השוק קומדיה דל־ארטה, כשהם לבושים בתלבושות
ובאביזרים אופייניים, בהם הופיעו שחקני הקומדיה דל־ארטה בכל מחזותיהם.

כאשר התדרדרה לבאנאליות ולוזלגאריות,
היתד, הקומדיה דל־ארטד, הכוח השולט בתיאטרון,
שבלעדיה אין לתאר את הקומדיה
המודרנית ממולייר והלאד״
ארלקינו, המועלה בתיאטרון העונות, הוא
דוגמה קלאסית של מחזה מעין זה.

סיננץ אישי

ך * יהזה המלחין הישראלי גארי באר!
ן תיני, שר,יפנה את תשומת־ליבו של ה״
מחזאי והבמאי, ניסים אלוני, לספר ישן
אודות הקומדיה דל־ארסה. בין שאר הסי-
פורים והחומר בספר זה מצא ניסים גם
נוסח של קומדיה שנכתבה בידי היהודי האמריקאי
ליאון כ״ץ. מכיוון שמהמחזות המאולתרים
נותרו כיום רק רישומים כלליים
בלבד, ללא טקסס כתוב, חיבר אותו כ״ץ
מחזה אחד לדוגמה לפי חרשים עתיק. זה
היה ארלקינו המקורי. אלא שמחזהו של
כ״ץ היד, יותר תיאורטי מאשר תיאטרלי,
שכן היה מיועד לצרכי הסבר ולימוד.
ניסים אלוני נטל את הקומדיה ועיבדד״
למעשה כתב את כולה מחדש. וכך, מאחורי
דמויותיהם של ארלקינו, פאנטלונד״
קוביאלו או סינתיה, מאחורי עלילת ד,נאפופים
הקלאסית, מבצבץ למעשה סיגנונו האישי
המיוחד של נימים, האיש שנתן לכסח
העברית את בגדי המלן והנסיכה האמריקאית.
המחזה
מצטיין בכל מה שמציין את ניסים
אלתי כמחזאי: דו־שיח שנון ומבריק, מצבים
קומיים אבסורדיים, מתח דדמאטי לכל
אורך המחזה וידיעה מקיפד״ הנראית כתכונה
מלידה, של ניצול מלא של הבמה.
הנד״ למשל, קטע של דו־שיח ניסימי
אופייני, רצ׳יסאטיב בין שתים מהנשים המופיעות
בקומדיד״
סינתיה :״בנקר טוב לן, מגיפה בבלית
צולעת, מה שלומן?״
פלמיניה :״תודה, יותר טוב אס לשפוט
לפי פנייך הצלויות.׳׳
סינתיה :״אש לשפוט, שכנה, צרין לשפות
סירים כמון על אש הגיהינום׳.
פלמיניה :״מוזר, אני חשבתי שקומקום
כמון הנשלן מזמן לאשפתות.״
סינתיה :״בעיר אומרים שהחרטום שלן
גורף כל ביב ורקבובית.״

אהבה?מחזזז

במאה ה־20

אילנה עדן־אלוני ואבנר חזקיהו בקומדיה ארלקינו המועלית
בתיאטרון העונות, בה שמר המחואי ניסים אלוני על עיקרי
הסיגנון, הרקע והטיפוסים שהופיעו בכל הצגות הקומדיה דל־ארטה, אן מנע אילתורים.

שירים תפלים במסבאות עם הוללים ומאפים
ומושחתים כמוה?״
פנטלונר פרנצ׳סקינה חמודה שלי, אני
יודע שאין לוחם נמרץ ממן בשחיתות ובמידות
הרעות בכלל.״
דו־שיח פיקאנטי ונועז זה הינו קטע ממחזה
ישראלי חדש, שיועלה בימים הקרובים
על בימת תיאסרון העונות — ארלקינו.
לכאורה תהיה זאת עזות מצח לכנות את
ארלקינו בשם מחזה ישראלי או מחזה חדש.
זהו מחזה שאפשר היד, לראותו בכיכרית
השוק של ערי איטליה, או בירידים ש־בכפרי
צרפת לפני שלוש מאות או מאתיים
שנה. הוא היה יכול להיות אחד מאין־ספור
של מחזות שהועלו בידי להקות נודדות,
שכמה מהן היו עשויות להופיע בעת ובעונה
אחת באותה כיכר. כי הוא שייך לאותו
סיגנון דרמטורגי שסלל את הדרך
למחזאות החדשה — הקומדיה דל־ארטה.
במקביל לתיאטרון בסימון הבארוק, שהתפתח
בתקופת הרנסאנס, צמח סיג־

תואר מקום העלילה וכיווני התנועה של
השחקנים. מלבד זאת היו גם שמות הטיפוסים,
שרובם ככולם הופיעו בכל אחד ממחזות
הקומדיה ול־ארטה. היתד, זו כמות
מוגדרת ומוגבלת של טיפוסים כמו המשרת
החרוץ והפיקח (ארלקינו) ,האדון הטיפש
(פאנטלונה^ הרופא הנוכל, הבעל המזדקן
והקנאי (זאני) והאשה העליזה, מלאת החיים
והתשוקות.
כל השאר היה תלוי בכשרונם ובפיקחו־תם
של השחקנים. הם היו מאלתרים את
התמליל והדו־שיח, משמיעים תוך כדי כך
הערות לעבר הקהל. היה זה תיאטרון ספונטאני,
עממי, גדוש־חיים ששיחרר את השחקנים
מכבלי הקלאסיציזם. מחזות אלה זכו
בפופולאריות רבה ונפוצו בכל אירופה, בעיקר
בשל נושאם הקבוע: אהבהבים, ניאופיה
בגידות ודנונים. לא היה בהם מחקר
פסיכולוגי של הטיפוסים. אך לעומת דאת
הצטיינו בניתוח מקסים וכן של תסבכות האהבה.
עד לשקיעתה באמצע המאה ד,־, 16

ף>• קויה הכלליים עלילת המחזה היא
לפשוטה: שלושה תיישים זקנים, בעלי
נשים חשקניות, חומדים איש את אשת
רעהו, הופכים לזאבים מבלי שגם אחד
מהם יוכל להוציא שמץ מתשוקותיו לפועל.
זוכים מן ההפקר — זמר צעיר וארלקינו
הנוכל.
חיים חפר כתב את הפיזמונים, גארי
בארתיני את המוסיקה. אל הצמד הראשין
של תיאטרון העונות, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו,
צורפו אילנה עדן, אשתו של ניסים
אלוני; ג׳רמץ אוניקובסקי; ברוריה אביעזר;
ישראל גוריון ומרדכי (״פופיק״) ארנון,
הכוכב הצעיר שהתגלה לאחרונד״ והוא כיום
אולי השחקן המועסק ביותר בישראל.
החזרות לקראת הצגת הבכורה מתנהלות
באווירה ששוב אי־אפשר למצוא כמותה בתיאטרונים
אחרים בארץ. מלבד הצוות העובד
בהתלהבות משעות־הבוקר המוקדמות
עד אחרי חצות, מתוך אהבה כנה לחומר התיאטרוני
וללא שמץ של מיסחור, סובבים
עוד כחצי תריסר אמנים מתנדבים המסייעים
בעצות ובעבודה של ממש להכין את
המחדד, להצגה, מתוך אמונה בתיאטרון ובעיקר
בניסים אלוני עצמו, המביים גם את
ההצגה.
אמר אבנר חזקיהו :״זה הכל נעשה מתוך
אהבה שהמחזה הזה זה יפה וטוב.״ הוסיף
אחריו יוסי בנאי• :זה אינו מחזה שבא
לדגדג במילים גסות ובסימואציות אירוטיות.
מצד שני הוא לא בא גם לחנך את הקהל
ולהראות לו שנאפופים ובגידות זה דבר
שאינו מוסרי ואינו טוב. זוהי פשוט מהתלה
עליזד״ עם הרבה חוכמות, עם השלכות
ורמזים למציאות של ימינו. לא יכול להיות
דבר יותר תיאטרוני מזה.״

אמנות
ד עז ח
בדי חו ת לבת• קפה
מדוע בוחר צייר ישראלי לשבת בנכר?
האם זה משום שהוא סבור שבארץ אין
מקום להתפתח? האם לא מעריכים כראוי
את אמנות הציור? שאלה של פרנסה?
השבוע היד, מוכן הצייר־פסל הישראלי
פנחס עשת 28 שהגיע לחופשת מולדת
ממילאנו, להסביר את התאוריה שלו.
הכי גדול כמשק. פנחס הוא מה
שנקרא, במעט־צבר. הוא הגיע לארץ בהיותו
בן שלוש־עשרה, סיים את בית־הספר התיכון
בתל־אביב, עבר להשלים את לימודיו
התיכוניים בעין־חרוד, שם הוקצב לו חדר
לציור.
עד כאן היה הכל טוב ויפה, אלא שפנחס
רצה להמשיך הלאה. הקיבוץ, מצידו, לא
היד, יכול לאפשר לו זאת. הוא עזב.
״במשק הבינו אותי יפה׳״ מסביר פנחס
כיום .״הם נתנו לי את כל התנאים, שיחררו
אותי מעבודות. אבל בקיבוץ, כשאתה מגיע
לדרגה של קישוט חדר־האוכל לפסח, או
פיסול פסל שניצב בחצר המשק — אז
אתה כבר האמן הכי גדול במשק. ואם
אחרי כל זה רצית להמשיך הלאה, כבר
הסתכלו עליך כעל משוגע. למה לך, הרי
אתה הכי סוב במשק?״
זאת היתד, הסיבה בגללה החליט פנחס
לעזוב את הקיבוץ, עבר ללמד בבית־ספר

צייר עשת (בצילום עצמי)
להישאר תמיד ברכילות
עממי ולהשתלם בבית המדרש למורים לציור.
הוא הספיק עוד לערוך תערוכה משלו
בגלריית כ״ץ בתל־אביב, כאשר ארז את
חפציו, נסע לאיטליה. הצעיר — אשר כחבר
הנוער־העובד צייר סיסמאות ״נוער הזהב —
רד לנגב״ — התיישב במילנו ונרשם לאקדמיה
דל־בררה לאמנויות יפות.
פרנסה נוספת. מטרתו היתה ללמוד
במחיצתו של הפסל הנודע, הנושא שם
דומה לשמו של הזמר המפורסם, מרינו
מריני.
הוא נבחן — התקבל ללימודי השנה
השלישית של האקדמיה. כפרנסה נוספת
לקיום — הסך את תחביב הצילום שלו
למקצוע, השתכר פה ושם, מצילומי-עתונות
שהצליח למכור למערכות עיתונים.
ביקורו האחרון בארץ סיים תקופה של
ארבע שנים לשהותו של פנחס במילנו, והוא
מודה בפה מלא :״עדיין אינני חושב
לחזור ארצה. אולי בעוד כמה שנים, מי
יודע מה הסיבה? טוען פנחס:
״בארץ אין מקום לצייר בזכות כשרונו.
ציירים בעולם, ובעיקר באיסליד״ ידועים
קודם כל בזכות יצירותיהם, אחר כך בשל
אופיים או מידת החביבות שלהם. כשרון
הציור הוא גם קנו־,־המידה היחידי למכירה.
״פה צייר צריך להיות, אם הוא רוצה
להתקיים בכבוד, גם בעל פרנסה צדדית
אחרת: מועדון לילה או ג׳וב פשוט אחר.
אחרה הוא נידון למצוקה. חוץ מזה עליו
להיות גם בעל חוש הומור וכשרון לארגן
לעצמו יחסי־ציבור, לאו דווקא סביב יצירותיו.
אם הוא אינגו יודע להיות חביב
לאנשים, להישאר תמיד ברכילות — אין
סיכוי שיקנו את תמונותיו.
״לכן, לצייר הרבה יותר נוח, ויותר נעים,
לשבת באירופה. שם אני יכול לחפש אפקים
חדשים, סגנונות חדשים לציור, במקום לחפש
בדיחה חדשה ליושבי בתי־הקפד, של
דיזנגוף.״
הע 1ל מ הזה 155$

עיניה רדפו אחריו 13-חודש חיכה לה בשבי 13 ,שש
חיכה לה בחו ולבסוף 1ו־יא אגורה לו :״לא!״
ראיתי שתיאטרון זוית מצ־ג בירושלים
את המחזה אהבה שבזאת וניגשתי לראות
את נאווה, ששיחקה תפקיד במחיה זה.
כשנגשתי לחפשה לפני ההצגה קראה בשמחה
:״זה אתה, חיים!״
הייתי מאושר על קבלת הפנים וקבענו
לד,פגש אהר ההצגה, בתקווה שאוכל להשפיע
עליה ללון בירושלים. אבל נאורה התחמקה,
היא נחנה לי את כתובתה בתל־אביב
ואמרה שאבוא בסוף השבוע.
ביום שישי בילינו יחד עם בתה בקולנוע
ולמחרת ישבנו בביתה לשוחח. דיברתי אתה

זהו סיפורו האישי של חיים שטרן, האיש שאהבתו לשחקנית תיאטרון
״זוית״ ,וגיבורת המחזה ״אהבה שכזאת״ -לא ידעה גבול.
**• 3וע לאחר הכרזת המדינה הייתי
14/תקוע בשמירה בכפר הערבי זוזיעה,
מול קיבוץ נאות־מרדכי, אליו הגעתי אחרי
עלייתי הבלתי־ליגאלית ארצה, בשנת .1940
קשה לומר שעמדתי בתפקידי בשקם. באותו
יום נכבש הכפר ורוב תושביו הוברחו
ממנו. אך אש המרגמות לא הצליחה לגרש
שתי נשים. אמרו שהן משוגעות, לא הביני
את זוזעת המלחמה והסתובבו ערומות בץ
החורבות. אז נתן האחראי פקודה והשתיים
נורו מקרוב ונהרגו.
לא יכולתי להרגע. כי לגבי היה זה פשע
מלחמה איום. באותו ערב, כששמעתי מעמדת
השמירה שלי את קול המצהלות שבקעו
ממסיבת הנצחון במשק, העלתי במוחי
את תמונת הורי, שנרצחו בידי הנאצים,
בשואה שפקדה את עמנו.
כאשר חזרתי למשק, לא ידעתי עדיין שבאותו
יום, באווירה זו, התחיל פרק חדש,
שנועד להשפיע על חיי כפי שלא השפיע כל
מאורע אחר. הכרתי חברה חדשה, שהגיעה
לקבוץ, יוצאת צ׳כיה כמוני. שמה היה
ולאסטה (ואוד ),שינוכה. כיום: נאווה שאן.

אחרי 4שנ־ם עזבתי את הקיבוץ נאות
מרדכי ואחרי 16 שנות חברותי עבדתי כ־אח־מטפל,
כמדריך במושב, עד שלבסוף
עברתי קורס למורי־דרך. העובדה שעברתי
לאורח חיים טבעוני שמרה עלי כדי שלא
אשבר, לפחות, מבחינה גופנית וכלכלית.
עד שיום אחד החלטתי שאני מוכרח לראות
את נאורה שוב. היא היתד, המחשבה
הראשונה בקומי מדי בוקר ואחרונה בלכתי

111 קי* ,י

לשבי וחזרה

*יי -תחלנו לצאת יחדי, אולסיימלחמה
• 1היא מלחמה ואני נאלצתי לצאת, עש
עוד שני חברי המשק, לעורת המושבה
משמר־הירדן. לא הספקתי להיפרד מאחי וידידי
ועליתי על המשאית, בנוכחותה של
גאווה. לא התחשבו בכך, שרק שנה וחצי
לפני כן כמעט ונהרגתי על־ידי אנשי זוויעה,
שהייתי אחרי ניתוח ומצאתי סוף־סוף בחורה
ושלחו אותי בלי שהות אפילו של
לילה אחד. יום אחד לפני ההפוגה הראשונה
נכבשה משמר־הירדן ונפלנו בשבי הסירי.
שלוש־עשרה חודש עברו עלי בשכי הסורי,
כמעט ללא מכתבים מקרובי ומנאווה,
כלוא בתוך בית־סוהר ולא במחנה. אולם
אז החלטתי בלבי: אם נאווה תשמור לי
אמונים עד שאצא מהשבי — אשאנה לאשה.
כשיצאתי חיכתה לי עם מקבלי־הפנים לחוזרים.
התמונה, בה אני מחבק אותה התפרסמה
באחד העיתונים כסמל הבעל החוזר
לאשתו. הייתי מאושר. אולם כשחזרנו
למשק נהפכו רגשותי על פיהם. נאווה סיפרה
לי, לאחר כמה זמן, כי היא בהריון.
מכיוזן שהיה זה סמוך למועד חזרתי למשה,
הסכמתי להשאר לגור עמה משך שמונת
החדשים הבאים. אם יתברר כי אני הוא
אבי הוולד — סיכמנו — נמשיך י 1ח״ת
יחד. אם לא — נפרד.
כאשר נולדה הילדה ערכנו לה בדיקת
דם והתברר כי לא אני הוא האב. נאווה
ביקשה שאסכים לקבל, בכל זאת, אותה ואת
הילדה. הסכמתי לקבל אותה לאשה ולאמץ
את הילדה, אך אמרתי לנאווה כי לא אסכים
שהילדה תישא את שמי. על כך היא
אמרה :״אז לא עשית כלום בשבילי!״
כעבור זמן עבדתי על טרקטור בחוץ במשך
כמה חודשים ירק לפעמים ראיתיה.
כשחזרתי, כבר לא היחד, נאווה בדירה
הקודמת. היא עברה לגור בצריף אחר,
וכעבור זמן מד, עברה לקיבוץ גבעת ברנר.
הפצרתי בה תמיד לחזור — אך היא סרבה.
לא ידעתי מה לעשות. עד שבאחד הימים
ראיתי בעיתון מודעה על פתיחת קורס לעובדים
סוציאליים בחיפה ויצאתי להשתתף
בו, בהסכמת הקיבוץ נאות־מרדכי.
יום אחד ביקרתי בתערוכה בחיפה. הלכתי
לאורך הקירות ופתאום ראיתי את נאווה.
ניגשתי ואמרתי לד, שלום.
נאתר, לא הסתובבה, לא הביטה בי, והזרה
להבים בתמונות. כאילו אינני קיים כלל.
באותו רגע נתקפתי בפיק־ברכיים ירעד
שלא עזב אותי עד היום. הרגשתי גם לפתע
רגש אשמה שעלה וגאה בי מאותו יום.
השבתי כי חטאתי לה בכך שלא הסכמתי
לקבל את הילדה כבתי.
נפגשתי עוד פעם עם נאווה בגבעת ברנר
ופעם גם ראיתי את משחקה בוזמלך ליר
וחשבתי כמה דומה תפקידה, תפקיד הבת
האכזרית, לאופייה במציאות.

__לספר לאבן קרה
ך 0המציאות שלי היתד, אכזרית. לאחר
ל ת אונ ה שקרתה לי מהעבודה הסוציאלית.

כה חפים. לבסוף אמרה :״אבל עברו כבר
עשר שנים. הספקתי לשכוח אותך. כי אחרי
הכל אני לא חייבת לך כלום
לא יכולתי להבין זאת. אם כך הרי אף
אום אינו חייב דבר לשני. אפשר להרוס
אותו, לשחק ברגשותיו, להשפילו — ולבסוף
לא חייבים לו כלום. לבסוף התרככה
נאווה. נפרדנו בנשיקה ונסעתי לירושלים.
נאווה הבטיחה לבקרני בהצגתה הקרובה
בירושלים, להמשך השיחה. משעבר חודש וחצי
ללא סימן, נסעתי שוב אליה לתל־אב־ב.
חיכיתי לה ליד הביתשתחזור מההצגה.
היה גשם סוחף באותו ערב ונאלצתי להתחבא
בחדר המדרגות. בשעה אחת אחר
חצות היא הגיעה. ביקשתי איתר, לעלות
כדי שנוכל לדבר, אך היא סרבד״ דרשה
בתוקף שאסתלק.
לא רציתי. עליתי למעלה בתקוזה שתעלה
אחרי, אך היא נעלמה. כעבור שעתיים
באה בלוויית שני שוטרים וכולנו נסענו
למשטרה. נאווה מסרה עדות — אני סרבתי.

בטוב או כרע

ד 11 ¥1 ^ 1י ן 1בין חיים שטרן לנאווה שאן, כשחזר מה־
*171
1ן ! 1שיי הסורי, לאחר 13 חודשים. נאווה, אות,ז

הכיר בקיבוץ, חיכתה לו אז ותמונת פגיטהס פורסמה בעתוניס כסמל הבעל החוזר אל אשתי.
לישון. נלחמתי נגד מחשבות אלו בצום של
40 יום, אך לא הצלחתי להשתחרר מהן.
החלטתי שעתה, שלוש־עשרה שנה לאחר יום
הכרותנו, אלך אליה לבקש סליחתה. זה
היה תאריך שסימל גם את שלוש־עשר
החודשים שעברו עליה כשהייתי בשבי.

גלויות. סיפרתי לה על חיי. חשבתי אז,
שמשך כל חיינו המשותפים לא היתד, לי,
בעצם, הזדמנות לשוחח עמה ממש.
היא הביטה בי במבט שגרם לגופי כאב
פיזי. רק ישבה, הביטה ושתקה. כמו פסל
אבן. ולי היה קשה לספר לאבן קרה דברים

יד* רדטתי עצמי ממש כמי המלך ליד
> | שאיבד אר. מלכותו. למחרת בבוקר
שוב הייתי אצל נאווה. כשעמדתי ליד ביתה
הגיע אחי מן הקבוץ. נאתר. צלצלה לשם
והודיעה שנטרפה עלי דעתי והיא רוצה לדבר
אתו. נגשתי עם אחי לקפה ביתן, שס
היתד, נאווה, אך היא מרבה לדבר איתי.
״אני כבר אמצא את הדרך לדבר אתך,״
הטחתי כלפיה ,״בטוב או ברע.״
עליתי לאוטובוס ונסעתי לנאות־מרדכי.
למחרת בא שוטר, הוייבתי במאסר בית של
שבוע, גבו ממני עדות ולקחו את סביעת
אצבעי. האשמה אשר בה הואשמתי :״איימתי
על נאווה שאן כי אמצא את הדרן
אליה, בטוב או ברע.״
למרות זאת נגעתי אליה שוב במוצאי
שבת. חיכיתי לה ליד התיאטרון, אך היא
הצליחה להתחמק. כשנגשתי לביתה וחיכיתי
היא הגיעה עם שני שחקנים ושוטר ונלקחתי
לתחנת־המשטרה.
שוב ביקשתי מנאווה לדבר איתר״ ואז
הפנתה לפתע את הראש והפליטה :״רברו״
פתאום לא יכולתי להגיד דבר. ראיתי
לפתע אח כל המשחק שלה וכיצד התעללה
בי ושברה את חיי. ירקתי על הריצפה
ואמרתי :״על זה היא בונה אח האמנות
שלה!״ אך היא המשיכה לחייך. אז ירקתי
ישר בפניה .״הנה,״ אמרתי לה ,״עכשיו יש
לך גם 2עדים!״
נאווה לא הנידה ראש ונשארה לעמוד על
מקומה. הסמל הזמין אותה ואת שני השחקנים
שהיו אתה, פנינה גרי ושמואל
עצמון, למסור מיד עדות בחדרו.
מתוך החדר שמעתי אותם צוחקים ומתלוצצים
בזמן מסירת העדות ומחשבותי
העכירו אותי שלוש־עשרה שנים אח ר־ניה.
נזכרתי במצהלות הנצחון בנאות־מרד־כי,
לאחר רצח שתי הערביות בכפר זודיעה.
כאן עומד אדם שבור והם מתלוצצים.
בעדותי לא הכחשתי מאומה. אמרתי כי
עשית־ זאת כוי להביע את הבוז שנצטבר
בי כלפיה, בגלל שקריה והתנדויות־ה ב־כבידי.
לקחו את טביעת אצבעותי ושלחו
אותי למעצר ללא חקירה.
חיכיתי ליום המשפט, כדי להסביר לש־בג־את
כל מה שהביא אותי לאותו רגע. אולם
שופטת השלום לאה עוגן, ששפטה אות־באשמת
תקיפה, לא נתנה לי לספר הכל.
נמצאתי חייב בדין והוטלו עלי קנס של
20ל״י, או חמישה ימי מאסר ומאה לירות
התחייבות להתנהגות טובה. ניסיתי לערער
בפני בתי־משפט גבוהים, אך נדחית׳ בשרירות
עוד טרם נשמע. גם פניוחי ליועץ המשפטי,
לבית־המשפט הגבוה לצדק, למשטרה
ולמוסדות אחרים, לא נענו.
כך לא נשארת ברירה אחרת לבן־אדם,
השומר על כבודו, מאשר לעזוב את הארץ,
היות ולא רוצים לשמוע על ״אהבה שכזאת״.

במדינה

בסיס דק עד לשקיפות ומרווה —
מכסה על פגימות ומגן על עורן
ריגול סיפור ש״ 3לי ל די ם
חטיפתו של אדולף אייכמן לפני שלוש
שנים, ופעולות שירות הבטחון הישראלי נגד
המדענים הגרמנים המועסקים במצרים, הפכו
את הש״ב. למוסד אגדתי, המלהיב את
דמיונם של חובבי סיפורי מיסתורין וריגול
בכל העולם. בזכות ההילה שקנה לו בשנה
האחרונה, חדר הש׳׳ב אף לאותו סוג של
כתבי־עת המיועדים לגברים בלבד. עתונים
אלה, המתפרסמים בעיקר בארצות־הברית,
גדושים סיפורי זוועה ואלימות, המתפרסמים
לצידם של תמונות עירום מגרות.
הגליון האחרון של אחד מכתבי־עת אלה,
המנס, הקדיש את כתבתו הראשית לש׳׳ב,
אותו הוא מגדיר כאחד מארבעת שירותי

עוד. מספר חדשים אחר־בך עבר לספרד,
שם מת ב־ 1959 בבית־חולים ספרדי.״
בעקבות מנגלה. סיפור־בלשי אחר המתפרסם
בגילויים על הש״ב, נוגע לרדיפה
אחרי הד״ר ג׳וסף מנגלה. לדברי כתב־העת
גילו סוכנים ישראליים את מנגלה בארגנטינה,
שלחו לשם אשד, בשם נורה אלדוק,
שהכירה את מנגלה באושזזיץ. נורה הום־
גשר, עם מנגלה במסיבה פרטית, נכנסה עמו
בשיחה על, המולדת הישנה׳ .מנגלה הזמין
אותה לפיקניק. בהודעתה האחרונה לתל־אביב
ציינה נורה כי היא ממתינה לבוא
סוכנים נוספים. הסוכנים הגיעו תוך 48
שעות, אך לא מצאו לא את נורה ולא
את מנגלה. מספר שבועות אחר־כך נמצאה
גופתה של נורה לרגלי האנדים ליד הגבול
האורוגוואיי. היא נורתה בגולגלתה.
.חמישה אנשי ש״ב, בפיקודו של אחד
3ד*8£אז

ז10ק 1§8*£1(8?¥ז*^ 18£181

**<58*1*8* 351

#08x68

ג זס 8וו0וז^ז*וו* £ז 811
0£0אווא £ 8ז 8ג! א ו ־

***מא ׳וט

*16010

ה ריגו ל היש,־*אליי עלשער ״ טנס ״ *
שיחה על המולדת הישנה

מתן צורה סגלגלת לפנים רזות —
על־ידי הרחבת הלחי בגוון בהיר של

קרם האיפור להשלמת מראה פנייך מאושרות בפרפומריות רק להשיג
על״ידי הלנה רובינשטיין

361611£1 31111111816111
גדו־דוך לבינסון אילון

המודיעין הטובים ביותר בעולם. .נשקו הוא:
איומים, חטיפות, רציחות. מטרתו: להגן על
ישראל ולחסל נאצים!״ מכריזה כתבתו של
אחד, פאול מסקיל, המתיימרת לחשוף פרטים
בלתי ידועים על פעולותיו של הש״ב
מחוץ לגבולות ישראל.
מוותמב לי לג לו ת .״ישראלים מעטים,
ועוד פחות מכך זרים, יודעים משהו על
הש״ב,״ כותב מסקיל .״פעולותיו המחתרתיות
של ארגון זה אפופות מסתורין. מפקדיו
הם בלתי ידועים אפילו לפקידים ישראליים
בכירים, למרות שהארגון עובד ביחסים
הדוקים עם ארגונים כמו המוסד המרכזי
למודיעין והמרכז לדוקומנטציה של
פשעי הנאצים.
״סוכני הש״ב חיים ומתים בנסיבות מיס-
תוריות. יש להם שתי מטרות עיקריות: להגן
על ישראל מאויביה ולחסל פושעי מלחמה
נאציים. משימה אחרונה זו הביאה את בלשי
הש״ב לארצוודהברית, קנדה, אמריקה הדרומית,
גרמניה, אוסטריה, ספרד, הודו,
יפאן ועוד.״
אחרי שהרשימה מתארת בפרוטרוט את
חטיפתו של אדולף אייכמן, היא מספרת על
חיסולו של נאצי אחר, אנטה פאבליק, הפיהרר
של קרואטיה בתקופת המשטר הנאצי.
פאבליק, שהיה אחראי, בין השאר, לרצח
יהודי קרואטיה שביוגוסלביה, ברח —
לדברי המאמר — לאיטליה בתום המלחמה,
הגיע כעבור חמש שנים לארגנטינה, שם
הפך ליועץ הראשי של המשטרה החשאית
של חואן פירון. לדברי הרשימה, היה זה
פאבליק שסידר עבור אייכמן את ניירותיו
המזוייפים בעת שזה הגיע לארגנטינה. כבר
אז, ב־ ,1949 גילו סוכני השיב את עקבותיו
של אייכמן ועמדו ללכדו.
.כאשר הגיעו שני סוכנים ישראליים ל־בואנוס
איירם, הם נאסרו ונשלחו אל פאב־ליק.
פאבליק ופקידיו, כולם בוגרי הגסטאפו
והס״ם, חקרו את העצורים בחדר עינויים
שבמרתף מטה המשטרה החשאית. כל הטכניקות
של הגסטאפו הופעלו, אבל שני הסוכנים
מתו מבלי לגלות את טבעה של
שליחותם.
.אחרי סילוקו של פירון ב־ ,1955 פרש
פאבליק מהחיים הצבוריים, התגורר בוילה
בפרברי בואנוס־איירם, עד שהש״ב גילה
אותו ב״ . 1957 שני אנשים מזויינים ארבו
לפאבליק מחוץ לביתו׳ וירו בו שלוש פעמים.
פאבליק החלים מפצעיו, אך לא התאושש

המכונה ״קפיטן קליין״ ,הגיעו מיד למקום,
החלו לחפש אחרי מנגלד. אלא שהמשטרה
המקומית גילתה את הסוכנים לפני שמצאו
את עקבותיו של רופא המתת. מאה שוטרים
נשלחו כדי למנוע הישנות חטיפה כשל
אייכמן. שלושה ימים אחר־כך הגיעו למקום
ארבעה סוכנים נוספים: אמריקאי, רוסי
ושני גרמנים. האמריקאי והרוסי הוזמנו למקום
כמשקיפים. שני הגרמנים ממשרד
פשעי המלחמה בגרמניה, המשתף פעולה עם
הש״ב בחיפוש אחרי נאצים. אלא שאף אחד
מהם לא יכול היה לגלות את מנגלד״״
סיפור נוסף מגלה כיצד גילו סוכני
הש״ב את הרברט קוקורס, רוצח יהודי
ריגה שבלטביד״ הסוכנים הישראלים תיכננו
לחסל גם אותו, אלא שקוקורם חשש לחייו,
דרש משמר משטרתי. הוא מטייל מאז מזויין
ובליתי שומרי ראש, כשברור לו שהוא
מסומן ברשימה.
חינוך אגדה חינוכית
פעמים בשבוע מתאספים עשרות מורים
ומורות מחוסרי עבודה בבית ישן ביפו, בו
שוכנים משרדי משרד־החינוך. בקומה השלישית
של הבנין קלוף הצבע הם מתקבלים
על־ידי המפקחים, מבקשים מהם עבודת
הוראה, לא חשוב איפה. התשובה ברוב
המקרים היא אחת :״מצטערים מאד, אין
לנו צורך במורים.״
המורים והמורות, שכמעט כולם מוסמכים
להוראה, וסיימו כבר מזמן את שרותם ב־צה״ל,
עוזבים את הבנין חפויי ראש, דם
שואלים את עצמם בפעם האלף. :״לשם מה
למדתי משך שנים בתיכון, בסמינר בקורסים
מיוחדים? לשם מה? כדי לחזר על
פתחי המפקחים למיניהם ולקבל בכל מקום
תשובה שלילית? או אולי בכלל כדאי לזנוח
את המקצוע, לו הקדשנו ימים ולילות משך
שנים ארוכות, וללכת לעבוד בעבודה אחרת,
פקידות ל מ של
יו ם כן, יו םלא. לא כולם עוזבים
את ה מין מאוכזבים. ישנם שני ימי קבלה,
יום שלישי ויום רביעי. ביום שלישי באים
(המשך בעמוד )53
* הנוסח :״איומים, רציחות, חטיפות —
קשר הריגול הישראלי הגדול.״
העולס הזה 1558

עםא חולינו
ל שנה שובה אנו מגי שים לך

ב תכניו תהחס כון שלנו:

150^000

פרסי כסף ־ לחוסכים ב״כח״

בשנת תשב״ד תתקיימנה 2הגרלות:
20.000ל״י
2פ ר סי םבני
10.000י׳
4פ ר סי םבני

50פ ר סי םבני 1.000 ל״י
200פ ר סי םבני 100

כל אלה נוסף לרבית הגבוהה והמענק הפטורים ממס, מהם נהנה החוסך ב״כח״•.
פתח מיד חסכון ״כח״ לקראת השתתפותך בהגרלה הראשונה שתתקיים בקרוב

הצ מדה מ שופרים לחוסכים ב״כח צמוד׳
עידוד ות שורות לחוסכים הצעירים ב ״נח׳

* תנ אי
* פרסי
* ה צ מד ה, רבית גבוהה, מ ענ ק והלואה

לרכישת דירה ע״י״ חמד׳

ואחרון אחרון חדש:

* ח סכון, ה צ מד ה והלואה

לחדוש או לרכישת רכב בסכום השווה לחסכונך ע״י ״ ר 0׳׳

פ ר סי ם מל אי ם ימציאו לד ברצון בכל אחדמ סני פינו

ה מלכו ת יורדו ת

3ל/אמ

הפכו לידידות קרובות, שגילו את סודותיהן
הכמוסים האחת בפני רעותה.
עד שהאוטובוס הגיע לבאר־שבע, התברר
להן כי, בעצם, היו קשורות בעבר. תוך
כדי שיחה גילו השתיים כי בתקופה מסו־יימת,
לפני כשנה, יצאו באותו פרק זמן
בחברת אותו מחזר עצמו, מבלי לדעת האחת
על חברתה. אותו מחזר היה נוהג לצאת

יומיים בשבוע עם אחת מהן ויומ״יר
רים עם השניה.
ת רחצה

^גדידן תיור״ ,סיפק למלכות <1 .
הנוחיות שבנסיעה לאילת, את המדריך
אברשה שופע ההומור שהסביר להן

§ 1111*8 ^ 1 *1של ארקיע, המקרב את
* 1 4 1 0 / 1 ^ ,אילת למרחק שעה מתל־אביב,
המריאו מלכת־המים ויויאן דל־ביאנקו
וסעיתה ז׳אנט לוי, תון סיורן המלכותי.
* 4ארי מלבת־המים לשנת 1963ו!
4סגניתה, הוענקו לויויאן דל־ביאנקו ו־ו׳אנט
לוי בסיום ערב־הבחירה החגיגי שנערך
בבריכת השחיר, בתל־אביב. אולם את ההרגשה
מה פירוש להיות מלכות, קיבלו השתיים
רק בשבוע החולף, כאשר יצאו לבילוי
חופשת סוף־שבוע בקצה הדרומי של
ישראל, באילת.
היה זה מבצע משולב של חברת התעופה
ארקיע, חברת אגד־דן תיור ומלון אילת,
שחברו יחד כדי להעניק לשתי הנבחרות
הראשונות בתחרות מלכת־המים סיור מלכותי
של תענוגות ובילויים, שלא יישכח
במהרה מליבן של שתי היפהפיות.
השתיים, שלא ביקרו מעולם באילת, גילו
לפתע עולם חדש ומסעיר של חוזיות שלא
הכירו. ואילו תושבי אילת, שעם היותם
רגילים לביקורי יפהפיות מכל פינות העולם,
התלהבו מיופיין וחן העלומים של
מלכת־המים וסגניתה, העניקו להן את ההרגשה
שאומנם הן עושות הכל כבתוך ממ־לכתן

שלושת ימי מלכותן של ויוי וז׳אנט בעיר
הקייט האקזוטית של ישראל, היו גדושי
פעילות ומאורעות, שלא הותירו להן הרבה
זמן לשינה. נשפים, קבלות־פנים, ארוחות
חגיגיות ושעשועים, הפכו את חופשת סוף
השבוע למה שנראה בעיני שתי הנערות —
שלא מלאו להן עוד 18 שנים — כחלום
בלתי נתפש.
ההתלהבות הגדולה החלה עוד בשעת היציאה,
כשויויאן, במכנסיים הדוקים וחולצה
ארוכת שחזלים, וז׳אנט במכנסיים קצרים
וחולצה שהותירה את מחצית בטנה חשופה,
נפגשו במשרדי חברת אגד־דן תיור בתל-
אביב. לפתע אחזה רוח של פעילות בקרב
כל עובדי המשרדים בסביבה וכולם התרוצצו
על־פני שתי היפהפיות. עובדי חברת
התיירות עצמה החליטו, לפתע, שעליהם
ליטול חופשה דח־קא בשבת זו, ולנסוע
לאילה.
אוטובוס התיירים המרווח שהוריד את
המלכות דרומה היה גדוש תיירים. אולם
יותר מכל הוא איפשר למלכה וסגניתה לערוך
לראשונה היכרות אישית קרובה ביניהן.
,דיירי בת ד,־ 16 וזיאנט בת ה־ , 17 שכחו את
המתיחות ששררה ביניהן לסני הבחירה,

1 1ך | ף התיירים המרווח של חברת אגד־דן תיור, בו ירדו מלכת־המיס ו־
* \ 1 1 1 411 סגניתה אילתה, סיירו השתיים לאורך כל הדרך לאילת בלוויית מדריך
מנוסה. השתיים נראות כאן ליד עמודי שלמה המפורסמים, שבקרבת מכרות תמנע.

את האתרים ואת הנופים הדרומיים. אולם
את תחילת מלכותן הרגישו השתיים כבר בחניה
במצפה־רמון. בעלי הפונדק שבמקום,
שציפו לשתיים למרות שלא ידעו את מועד
.ואן המדויק, לא ידעו כיצד לקבל את פני.)•,ויוי
וז׳אנט הוזמנו לארוחת צהרים
מפוארת. בתום הארוחה הוזמנו לחנות
המזכרות האמנותיות שבמקום, שם יכלו
לבחור בשי כרצונן.
מצב־הרוח התרומם בבת־אחת. בין המכחשים
כבר מצאו מלכות־המים את עצמן
כשהן מרכזות את השירה באוטובוס באמצעות
המיקרופון, כשהן מתמודדות ביניהן
בשירה, ויויאן בשירים איטלקיים וז׳אנט
בשירים בשפה האנגלית.
עם ערב הגיעו המלכות לעיר מלכותן.
הן התקבלו בהדר־מלכות בבית המלון אילת,
השוכן ממש על חוף ים־סוף, וארוחת לילד,שבת
החגיגית עבור אורחי המלון נדחתה
עד שהמלכות תהיינה מוכנות להופעה. כאשר
ירדו השתיים מחדרן, ויויאן בשמלת
תכלת הדורה וז׳אנט בשמלה יבנה, קיבל
אותם הקהל במחיאות כפיים סוערות: ,כנס
לחדר האוכל רק אחרי שויויאן נכנסה ו־ההישבה
בראש השולחן.
,יצנוצם של גלי־הים לאור הירח, שחדר
מנעד לחלונות הגדולים, לא יכול היה לד,ש!>,את
הנערות אדישות. רק הסתיימה,
,ארוחה׳5~ ,ן יהרו ויוי וז׳אנט ללבוש את
:״י־הים הביקיניים השחורים שלהן, קפצו
לטבול במים. להפתעתן התברר להן כי אינו
היחידות העורכות רחצה לילית. החוף ו המים
היו גדושים בזוגות מתעלסים, שבזקי
המצלמה הטרידו את הפרטיות שלהם.
הופעתן של המלכות הזרימה גל של
עליצות במקום. תוך זמן קצר אורגן, כצויד,
ספונטאנית, נשף חגיגי לכבוד המלכות באולמי
של מלון אילת. מנהל המלון; ,יקטוי
אפשטיין, החליט לערוך את הנשף על חשבונו
הפרטי. אל המקום התקבצו מיד זאבי
אילת מצד אחד, ומצד שני צוזת הסרט הבו
בנות לאילת, ד,מוסרט בימים אלה בדרום
ושכלל אמנים כמו אהרון מסקין, אלישבע
מיכאלי, שלמה בר־שביט ואורי לוי.
מצב־הרוח במקום עלה וגבר מרגע לרגע.
רפי נלסון הסיר את חולצתו ורקד טוויסט
סוער עם יפר,פיה בבגד־ים, וויוי, שנמצאה
בפעם הראשונה במסיבה בוהמית למחצה,
היתד, מופתעת מד,אוירה הלבבית ור,אינטימית
ששררה בנשף. בשעה אחת אחר־חצות
נאלצו המלכות לעלות על משכבן.
אולם הן לא נרדמו לפני שניצלו את ספרי
התנ״ך שהונחו ליד מיטותיהן. האחת קראה
פרק בתהילים והשניה פרק בשיר־ד,שירים.

אמא כשדה דייסה
*6ום השבת היה מוקדש לנופש לפי

בספינת המזבד

השתעשעו מלכת־המיס וסגניתה, שנוח שהאוטובוס
של אגד־דן תיור סייר פיי׳ 1בבאר־שבע. ז׳אנט לוי
תה להתמקם על האונף.
רוכבת על דבשת הגמל טעה טדיויאן צוהלת לנסיונוהיח טל

׳ התכנית. אולם אי־אפשר היה לשמור על
התכנית נוכח הגילויים הספונטאניים של
הצעות בילוי ושעשועים שזרמו אל המלכות
מכל עבר. תושבי אילת ואורחים מהצפון
העמידו את עצמם לרשות ד,מלכות, דאגו
לבל ישתעממו אף לרגע.
ומיאן וז׳אנט הוזמנו לשעשועי ספורט-
מים. אבל הן לא עשו זאת לפני שהזמינו
ארוחת בוקר לחדרן, דבר שהיה עבור שתיהן
הוויה מיוחדת במינה .״מעילם לא קיבלתי
א יכל למיטה,״ התוודתה זיאנט בהתרגשות.
חויית האכילה במיטה היתד, כה גדולה
עד ששתי הנערות החליטו לסעוד אף את
ארוחת הצהרים במיטתן.
שתי סירות מירוץ מהירות הועמדו לרשותן,
ואת שעות הבוקר בילו המלכות בדהרה
שגעונית סביב חוף אילת, כשמאות צופים
מתקהלים לחזות בהן. למרות שדאגו להופעתן,
ולא יצאו מחדרן לפני שהיו מסור-
קות ומאופרות, לא הקפידו ויוי וז׳אנט על
כך שעה שהיה עליהן לטבול במים. הן
הוכיחו ני אינן בובות מצועצעות, וכי הן

לתארים

בעלות רוח ספורטאית הראויות
שזכו בהן.
את סעודת הערב אכלו המלכות במסעדת
הדגים המפורסמת הדג הכחול, שהזמינה
אותן, שוב שלא לפי התכנית, לארוחה
שהיתר, מורכבת למין מרק דגים ועד לדגי־ענק
שהוגשו לכל אחת מהן.
מובן שאי־אפשר לבקר באילת מבלי
להיות במועדון סוף־העולם. זה כמו להיות
בפאריס ולא לבקר בפיגאל. המועדון, המשמש
נקודת משיכה ססגונית לתיירים,
מוצף מדי ערב ומציג את תכניתו בשתי
הצגות. אוטובוסים מלאים תיירים ממתינים
לעיתים בחוץ עד שיתפנה מקום עבורם.
פפו, בעליו של המועדון, שהוא גם בעל
מסעדת הדג הכחול, נטל את המלכות תחת
חסותו, ואילו צמד השחקנים שלמה בר־שביט
ואורי לוי — שנכחו במקום והוזהרו
כי למלכה מלאו רק 16 שנה — נטלו את
ידיה של ויויאן וסיפרו לה את אגדת :״אמא
בישלה דיי ס ה
אלא שויויאן הוכיחה לכולם כי כבר
עברה את גיל האגדות. בסיום ערב מהנה
של שירה נלהבת בציבור, הדגימה ויויאן

ער פני הממלכה

מרגישות עצמן שתי מלכות־המים
כמו דגים במים. ויו־יאן
דל־ביאנקו וז׳אנם לוי דוהרות בפירת מירוץ על־פני ים־מוף,

כשברקע נראה מלון אילת המפואר, השוכן ממש על חוף הים, לידו
התקבצו מאות צופים כדי להזות בשעשועי המים של מלכות־המים
העליזות. הן הוכיחו לכל מלויהן כי רוח־הספורט לא זרה להן.
רקודי טוויסט שעוררו שריקות של התפעלות.
רק אז הסתבר שז׳אנט הסגנית נעלמה
לפתע. מישהו העלה את הסברה שהיא
נחטפה על־ידי אחד הזאבים המקומיים. אולם
אחרי חיפושים קדחתניים נמצאה ז׳אנט לבסוף
כשהיא ישנה במכונית. היום גדוש האירועים
סחט אותה לגמרי.

קוצי קיפוד כרגל

מתחת לפני המים

נלקחו מלכת־המיס וסג־ניתה
לסיור תת־מימי ל־יד
נקודת הגבול עם מצרים בטבח, שם יכלו לחזות בעזרת ציוד

תת־מימי בדגת יס־סוף ובמצבורי האלמוגים. בתמונה נראית ז׳אנט
לוי כשהיא צוללת מתחת לפני־המיס. ז׳אנט עוררה התפעלות כללית
כשהצליחה לשהות במים בעזרת מסיכת חמצן כ־ 20 דקות תמימות.

של אילת, יוסף לוי, קיבל את האורחות המלכותיות
בלישכתו. בתמונה נראה יוסף לוי לוחץ את ידה של
ויויאן. ראש־העיר העניק לאורחות כש אבני־חן אילתיות, והגזבר סייר עימן במוזיאון אילת.

ננוו ואש העיר

ן־• שעה אהת אחר־חצות ציפתה
למלכות אטרקציה נוספת הידועה באילת
בשם ״מיפגש הכלבים״ .אין כמעט משפחה
באילת שאינה מצויידת גם בכלב. מדי לילה
בחצות נוהרות חבורות הכלבים מכל פינות
אילת למישטח הנמצא מזרחית לדרום אילת.
שם נפגשים כלבים מכל הסוגים. אפילו
מעבר לגבול, מעקבה, מגיעות משלחות נכבדות.
נראה שד,אוירה הרומאנטית של אלית
בלילה משפיעה אף עליהם ובמפגש, הנערך
תמיד בשעה קבועה, מנהלים הכלבים אהבהבים.
אלא שדווקא בערב זה איחרו הכלבים
לבוא למיפגש וכאשר הגיעו המלכות למקום
התברר שהראיונוה הכלביים טרם התחילו.
הן נאלצו להסתפק בסיפורי דייגים שהושמעו
באזניהם מפי דייגי המקום.
בינתיים הספיקו גברי אילת להתחלק לשני
מחנות. אלה שהעדיפו את ויויאן שזכתה
בפיהם לכינוי ״הנימפה״ ואלה שהיו
בעד ז׳אנט שזכתה לכינוי ״החתולה״ .היה
צורך ביד־חזקה כדי להרחיק את זאבי העיר
הדרומית מעל שתי המלכות, כדי שתוכלנה,
סוף־פוף, גם לנוח.
יום המחרת החל בביקור רשמי בלשכתו
של ראש־העיר יוסף לוי, שקיבל את פני

0 1 1 *1 ^ 1ה מנציחה את שמה טל קירו של מועדון־הלילה האילתי ה!
1 1 1 1 1 מפורסם סוף העולם, כשלידה ליאון, מבעלי המקום. המלכה
וסגניתה בילו ערב של שירה וריקודים עד שעה מאוחרת בלילה, באוירה האכסוטית במקום.

! י 1 1ך ביקיניס שחורים על רקע שחור־הליל, כש־
11111ר 11
1111111 111 ( 13 גלי הים מפזזים אל מול פני הירח — רח־
( 111111
צת־לילה רומנסית של מלכת־המים וסגניתה בחוף אילת, שסיפקה לשתיים חווייה מרשימה.
(המשך מעסוז )31
המלכות והעניק להן מתנות. גיזבר העיר
לקח אותן, אחר־כך, במכונית העיריה לביקור
במוזיאון המקומי. אז הגיעו לפתע
שתי מכוניות שהציעו למלכות חויה נוספת.

שעתידה היתר, להיות החויה המרשימה ביותר
בביקורן באילת.
מאיר גלוברמן, אילתי המשוגע לרעיון
של פיתוח התיירות התת־מימית באילת, ושהשקיע
את כל כספו בהכנת מתקנים ומכי

מוחזק בידה של מלכת־המיס, במסעדת הדג הכחול
באילת, שערכה לכבוד האורחות המלכו־חיות
סעודת־מלכיס עשויה בעיקר מדגים, שנמשכה שעות מספר.

זנב הדג

| ^ ח 1ר ח ך 1ן? ן 1ן ! שנערכה באולסיו של מלון אילת לכבוד מלכת־המים
1 1 71 1 1 1 .1 1 1וסנניתה. משכה אליה אורחים מכל קצוי עיר־הנופש.
צוות ההסרטה של הסרנו הבו בנות לאילת: הגיע אף הוא למסיבת העליזה. מצב הרוח היה
מרומם, כשהוסיפה עליו ויויאן דל־ביאנקו המלכה, כאשר פתחה במחולות טוויסט סוערים.
שירים לצורך זה, הזמין את השתיים לערוך הן החליפו ארבע פעמים ביום את תלבשתן,
סיור תת־מימי בקצה הדרומי ביותר של חוף כשז׳אנט מתעקשת ללבוש דוזקא מכנסיים
אילת, ליד מיפגש הגבול עם מצריים, מקום קצרים. למרות עייפותן נראו כל הזמן זוהשם
שרדו עדיין רבדי אלמגים.
רות ומטופחות, עוררו התפעלות כללית
תחילה חזו שתי היפהפיות בנופים התת־ בסביבתן.
מה שהפריע לז׳אנט באילת היתד אוירת
מימיים בעזרת מסיכות. אז הובא למקום
ציוד צלילה מיוחד כדי שתוכלנה להעמיק השלוה והרוגע .״חסר כאן הרעש של תל-
לצלול ולראות את קרקעיתו הנפלאה, זרועת אביב!״ טענה. ויוי לעומתה היתה מוכנה
האלמוגים ושט, פת הדגים האקזוטים של מיד להשתקע במקום, אם רק תהיה אמה
הים. אך כאן אירעה התקלה היחידה במסע לידה.
מסע המלכות הגיע לסיומו. מטוס חברת
המלכותי. ויויאן דל-ביאנקו נכנסה רק למים,
חשה לפתע דקירות עזות ברגליה. היא ארקיע הסיס אותן חזרה לתל־אביב. מבעד
מיהרה לקפוץ, דקרה גם את רגלה השניד. לתאו של הקברניט, חיים צאלון, שהזמין
היה צורך להוציאה על כפיים מהמים אחרי כל אחת מהן בנפרד לאחוז בהגה המטוס,
שהתברר כי דרכה על קיפודי ים שתקעו את יכלו לראות את הנופים שעברו בהם יומיים
קודם לכן, הפעם ממעוף ציפור.
קוציהם ברגליה.
יותר מזל היה לז׳אנט. היא הרכיבה על
אולם כשהגיעו לתל־אביב לא הסתיים עדיין
עצמה את ציוד הצלילה הכבד, ולמרות תפקידן המלכותי. לז׳אנט לוי, ילידת בולשלא
צללה קודם מימיה בעזרת ציוד כזה, גריה, ציפתה ידיעה כי היא מוזמנת כאורחת
שהתה מתחת לפני המים 20 רגע כשמיכל -כבוד למסיבה דיפלומאטית הנערכת על־ידי
החמצן על גבה. היא צללה עד לעומק של השגרירות הבולגרית בישראל. ויויאן הסחמישה
מטרים, חזרה עמוסת רשמים ממה פיקה עוד לישון שינה רצופה של 14 שעות
שנגלה לעיניה.
לפני שחזרה לשאת בעול תפקידה המלכותי.

״חסר כאן רעש״
ך* יד בדי אירועים גדושים אלי, לא
ן 1שכחו ויויאן וז׳אנט כי הן מלכות.

ואש השולחן

היה מושב־הכבוד של מלכותיהמיס
בסעודת ערב־שבת חגיגית שנער־לכבודן
בסלון אילת, במרכז: ויקטור אפשטיין, מנהל הסלון.

חתול נמים

במרינה
(המשך מעמוד )28
אלה שהצליחו להביא אתם המלצות *מיוחדות״
,מה שנקרא בשפת העם — סרו־סקציה.
המאושרים שבניהם, אלה שהם בעלי
ההמלצות החזקות ביותר, זוכים ליחט מיוחד,
מקבלים עבודה תוך 10 דקות. השאר
חוזרים עם ההמלצה הביתה, מנסים להשיג
אחרת, אולי מפקיד ממשלתי גבוה יותר.
המקרים הפשוטים, שאין להם איזה דוד
או חותנת בעלי עמדה, באים ביום רביעי,
מחכים משעות הבוקר המוקדמות בסבלנות
אין קץ — למרות שהם יודעים מראש מה
תהיה התשובה. שלילית, כמובן.
בשבוע שעבר יצאה מחדרו של אחד המפקחים
מורה צעירה, בחודשי הריונה הראשונים.
עיניה היו מוצפות בדמעות, קולה
נחנק כשהיא ספרה :״אני לא יודעת מה
לע שות ...אני כבר לא עובדת קרוב לשנתיים.
אני פשוט לא יודעת מה יהיה
הלאה, בכל פעם שאני באד לכאן אני מקבלת
אותה תשובה — ,איו עבודת הו-אד, מצטערים׳.״
מורה
זו אינה יחידה בטענתה. יש ע׳ ד
רבות אחרות, נשואות, רווקות ואמה־ת לילדים
פעוטים, הנדחות בלך־ושוב, נאלצות לחפש
עבודת פקידות או ;שבת בבית באפם
מעשה.
דופקים את השחורות. סיפרה מורה
נשואה 22 שבקשה להשאר בעילום שם:
״אני ממוצא תימני. לפני שנה, לאח -שהייתי
מחוסרת עבודה זמן רב — נשאת״.
בעלי אשכנזי ויש לו קווב משפחה בעמדה
צבורית חשובה. לפני במד. שבוע! •ת התקשר
אותו קרוב עם מחלקת משרד החינוך ביפי,
להם אמר שהגברת פרידמן* עומדת להגיע.
הוא ביקש שהם יסורו לי עבודה במהירות
האפשרית.
״כבר בטלפון נאמר לו שאני יכולה לבוא
מיד, שיש מקום בשבילי באחד מבתי־הספר.
לא האמנתי למשמע אזני. משך חודשים ארוכים
לא הצלחתי להשיג משרה ועכשיו, בשיחה
טלפונית אחת, סודר כל העניין במהירות.
״מהרתי
ליפו ונכנסתי לחורו של המפקח.
אמרתי לו שאני היא גברת פרידמן ושבאתי
בקשר למשרה. ראיתי מיד שפרצופי לא
מוצא חן בעיניו. הוא לא חיכה שתביא
אליו אחת שחורה בשם פרידמן. הוא פשוט
חזר בו ואמר שחלה טעות, שאין לו שום
משרה פנויה ברגע זה. לאחר שעה ארוכה
של ויכוחים ראיתי שלא יצא מזה שום דבר.
חזרתי הביתה. למחרת שוב טילסן אותו
קרוב משפחה של בעלי. הפעם היה זה היא
שהקים צעקות. התוצאה היתד, שקבלתי
משרת הוראה לאחר יום. שלחו אותי ללמד
בדרום הארץ. לא איכפת לי. המרחק מבית־הספר
למקום מגורי הוא יותר משעה נסיעה
במכונית, אבל אני מוכנה לקבל כל מקום
ובלבד שאוכל לעסוק במקצועי.״
מי משקר? לאיש הקטן ברחוב ידוע
מעט מאד ממה שמתרחש באותו בית ישן
ביפו. האיש הקטן גם לא יודע שבשעה שכל
שופרות התעמולה הממלכתיים, והממלכתיים
למחצה, מכריזים יום־יום שמערכת החינוך
סובלת מחוסר עצום של מורים — מסתובבות
עשרות מורות בבטלה מאונם. גם
קול ישראל נרתם למבצע הגדול, הכריז במהדורת
החדשות של השבוע שעבר ״שאין
מספיק מורים ומורות.״ עיתון ערב ידוע
הרחיק ואמר שבכמה בתי־טפר נאלצים לשלוח
את התלמידים לטייל עד אשר ימצאו
המורים החסרים.
כל זה נכון, אולי. אבל אם זה נכון,
מדוע לא באים אותם מנהלי בתי־ספר המתלוננים
על מחסור בכוח אדם ומגייסים לעצמם
אחדים מתוך אותם עשרות ומאות הבאים
לבקש משרה, ונדחים בלא כלום.
ידועים לפחות שלושה מקרים בהם יצאו
מנהלים של בתי־ספר בדרום הארץ לבקש
להם מורות. מדוע, אם כן, לא בא המנהל
של בית־הספר בלוד לתל־אביב, לבקש לו
מורים ומורות החסרים כל כך בבית ספרו?
מדוע לא בא המנהל מגבעתיים? מדוע לא
בא המנהל של בית הספר הממלכתי שליד
רמלה?
בכל בתי־הספר האלה, ובעוד רבים אחרים,
חסרים מורים, בו בזמן שיש מאות
מורים ומורות מוסמכים מחוסרי עבודה.
והם אינם חיים על פלנטה אחרת. הם חיים
כאן, בישראל.
לכן, כאשר הם פותחים את מקלט הרדיו,
או קוראים בעתונים על החוסר העצום במורים,
הם מעלים חיוך מריר: מדוע לא
לוקחים אותנו?
• שם בדוי.
העולם הזה 1358

גם ל ה מגיע
גרבי לח־־דה
תן לה מ תנ ה אשר ת שמח או ת ה
בא מ ת: גרבי לודזיה ! אתהת הי ה
מקורי (למה ת מיד לתתמ תנ ה שיג-
דתית?) ,היאת הי ה מאושרת (כי
הי א יודעת כי גרבי לודזיה הן ה טו בות
ביותר).

וי דזי דו
תשבץ העולם הוה 1358
מאוזן: עשבי־בר ממשפחת
הדגניים )4 :השפעת נפשית
על מישהו באמצעות אדם
אחר )10 :מין )11 :מרתך;
)13 כלי מאור )14 :מהרו:
)15 שחקן תיאטרון טרקלין:
)17 אוח הנצחוז; )19 אכר
בנוח )20 :מחבר ״אנציקלופדיה
לחלוצי הישוב ובוניו;
)22 מגדולי אמוראי בבל)25 :
רחמנא-ליצלז (ר״ת); )26ח״ב
מסיעת טפ״ס; )27 מוצא ממשפחה
פלונית; )30 שרפ רז
נמוד; )33 קריאת צער; )34
מרך, אצטבה; )36 לא חם:
)37 זרם עז; )39 ממציאה היהודי
של ספינת־האויר; )41
בכימיה: נז נדיר, שאינו מתחבר
עם יסודות אחריב; )42
נרו יאיר; )44 עיר-שואב, ש־היתה
בידי דני־ראויי וחזרה
למואב; )46 גתרת־הפחם)48 ::
מבני נוח; )50 כוח־סום בלועזית
(ר״ת); )51 שרש ישראלי;
)53 יחידת הספק חשמלי;
)55 משתחווה; )57 רוח
רעה; )58 מילת זרוז; )59
מנהיג צ׳כי )60 :עורר ״מן־
היסוד״.

סאונד )1 :דלקת הבלום
הסמור לאוזן; )2מטבע יפני;
)3גבעול, קנה; )5קדומת־שם
הולנדית; )6יחירת במות
במסחר ( 12 תריסרים ו; )7
משח, ציפה; )8נכד בועז ורות;
)9חצי-אי בדרוס-מזרח
אסיה; )12 רעל; )15 דופי,
פגם (איוב, ד 16 מושב-
עובדים בדרום; )18 מסכת בסדר
טהרות; )21 אם המרגלית;
)23ר׳ 2סאונד; )24
עוף־לילה דורם; )26 שר,
אציל בימי המקרא; )28 קרם;
)29 דמות רדיופונית פופולרית
)31 :חתור הדבור; ;32
שר בממשלה; )35 נהר באיטליה;
)37 מרשל צרפתי מפורסם;
)38 בירת ויטנאם; )40
נישא; )41 חודש עברי; )43
מצבה; )45 חסרון, מום; )46
סוג עצים טרופיים; )47 בעל
נוסחה ידועה במתמטיקה; )49
האיש החזק בסין; )52 משקה
חריר; )54 טוב, בארמית; )56
אחר משבטי ישראל; )58 שם
משפחתו של מנהיג בורמה
לשעבר.

א ת התשבץ המצורף חיבר מ שה מו סין, משכון רסקו ברמת״
השרון, ב ת קווה שהפותריס יצליחו להתגבר על מונחי הכי מי ה.
תשבצים יתקבלו רק למיבנה הקבוע של ״תשבצי העולם הז ה״.

ה״חברה־ח
1ראים ל 7ה

ש׳פרין -נעמן

בירה #ייחנרה

ל הנ א ה פו שלפת
ב פ טי בו ת יום הו לדת
וכי 1אירוע חגיגי
• הפשקה לבני הנעורים ולצעירים ברוחם
• טעים פבריא ופרענן

נייוער פ חו פ רי ם טבעיים בדיבד

או שואדית
לא רצתה בשאול
כאשר עומד שארל אלנאבוי ן יל הבמה
ומשמיע את שיריו הנוגים וד,רגשניים,
אין לב אחד של אשד. היכול להשאר אדיש
אליו. לא יחשוב באיזה גיל תהיה המאדאם.
היא תשכח לו את קומתו הנמוכה, את
פניו העכבריים, את הבעתו האפורה ותראה
בו את התגלמות הקאזאנובה של המאה־העשרים.
זוהי
אולי הסיבה ששמעו של שארל הקטן
הולך לפניו לא רק כמי שצועד בראש
מצעדי הפזמונים, אלא גם בראש מצעדי
האהבהבים. לפי מה שמתפרסם עליו בטורי

״אשר, אידיאלית אינה קיימת בתיאוריה׳״
אמר, ,אשד. אידיאלית יכולה להיות רק
ברגע שיש לי איתר, רומן. רק אחרי שקורה
בינינו משהו אני יודע אם היא אידיאלית
או לא. אבל מה שמענין אותי באשה אינו
זה אם היא שגילה או לא. האישיות שלה
חשובה לי הרבה יותר. אני בן־אדם שקה.
אף פעם אינני מתעסק עם נשים נשואות
ואני עצמי רווק, כך שאין לי בעיות ביסטח
זה. פעמיים הייתי נשוי, כשהייתי בן 23
ובן .30 שתי נשותי היו צרפתיות ולא
היה להן שום קשר לאמנות. כורח המציאות
הוא שהביא לגירושין.
.יש לי בת, פטריציה, בת , 16 התושבת

בין הנשים הכלולות ברשימת ר,הערצות

הפרטיות של שארל הקטן צועדת אדית
פיאף בראש. אחריה באות מליגה מרקורי,
עמליה רודריגז ומארי לאפו,ה•
אחרי הנשים הולך אצל שארל האוכל.

למרות מוצאו הארמני מעדיף אזנאבור
אוכל יהודי דווקא, וביחוד גאפילטע פיש,
בורשט ואוכל מזרחי כמו חומוס וקאבאב.
.האוכל היד,ודי הטוב ביותר נמצא במסעדות
של הרובע היהודי בפאריס,״ הוא
אומר .״בישראל לא מצאתי מאכלים יהודיים
באו׳תה רמה כמו בפאריס.״ ובכלל, הרושם
שלו מהארץ היה די לקוי .״סחבו אותי
לראות בתי־מלון עם מיזוג־אויר. את מי

אמריקאיות וגרמניות. זד. סתם חרד 1 ,חבל
שאתם מבזבזים את הדברים הנפלאים שיש
בניף שלכם.״
אבל למרות הצהרותיו על תומתו, הרי
דווקא האכזבה הבאה שלו מישראל קשורה
בעניני נשים.
.הרומן האחרון שהיה לי היה ברומא, שם
היברתי נערה טוניסאית. לקחתי אותה איתי
לונציה ולמדתי מסנה ארבע מילים בערבית:
״אני אוהבת אותו חביבי.״ היא היתד, באמת
נפלאה. אבל אהר־כך זה נגמר. כרגיל. אם
הייתי מכיר כאן בארץ בחורה שהיתר,
מוצאת חן בעיני הייתי לוקח גם אותה
איתי. כך אני נוהג תמיד — אני מכיר

שארד אזכאכור והנעים
הרכילות — הרי שארל הוא גבר המחליף
אשה עם כל כותונת, זוכה להצלחה אצל
יפות הכוכבות, ושתורים של נשים בלוג־דיות
וגבוהות ניצבות ביום ובלילה לפתח
דלתו.
היחיד ד,מעוניין לנפץ אגדה זו הוא
שארל אזנאבור עצמו 39״אני לא אוהב
לצאת לבלות ולא להסתובב. אני מעדיף
לקרוא ספר סוב. אץ לי זמן לנשים. אני
לא מחפש נשים ולא רודף אחריהן. כשמת-
פתח איזה רומן בקלות, אז זד. איכשהו
בסדר. אם שומעים עלי שבכל יום אני
מחליף אשה אחרת הרי זה רק משום שבצרפת
מספיק שאדבר כמה מילים עם אשה,
כדי שכל העתונים יכתבו עלי שאני המאהב
שלה.
״הנד. למשל, בפסטיבאל הסרטים האחרון
בברלין. הכרתי שם את דליה לביא.
הכיר לי אותה בעלה לשעבר. אני אוהב
אותה מאוד, היא בחורה שרמנטית פתוחה
ונחמדה. ברומא גרנו אפילו באותו בית־מלון,
אך לא היה בינינו כלום. אבל ה־עתונים
עשו מזה מיד רומן גדול. מה ישן
גם עם מרלץ דיטריך אני יוצא לעיתים
קרובות. האם אתם מתארים לעצמכם שגם
איתר, אני מנהל רומן?״
בדירתו בת שלושה החדרים במלון דן,
שם הוא מעשן סיגריות גולואז בשיטת
הנון־סטום (לדבריו, כדי לשמור על קולו)
וכשהוא ממצמץ בעיניו תכופות, היה שארל
הקטן גלוי לב לחלוטין בכל מד, שקשור
לחייו האינטימיים.

להיות שחקנית. ברור שיש לי הרפתקאות
אד,ביב כמו לכל גבר אחר, אבל את האגדות
עלי יצירה• רק העתונות. אם אתחתן אם כל
אשד, שמוצאת חן בעיני, לא אפסיק להתחתן
לעולם.
״רק דוגמא למה שהעתונות יכולה לעשות.
הנה, פעם אחת יצאתי עם חתיכה.
ידידה שלי. ישבנו בבית־קפה ולידנו בדיוק
ישבה שחקנית ידועה. בא צלם וביקש רשות
לצלם אותנו. למחרת ראית״ בעתון שאת
חברתי הוציאו מהתמונה והשאירו שם רק
אותי ואת השחקנית, כאילו שמתנהל בינינו
רומן חדש. או למשל, הצורה בה קישרו
ביני לבין בריג׳יט בא רדו. אני מוצא
שהיא אשד, נפלאה, יפה, אינטליגנטית, מוכשרת
ונעימה ויש בה כל מד, שגבר יכול
לחפש אצל אשר* אני ממש כאוהב בה.
לעיתים אני נפגש עמה ואנו אוכלים ארוחות
ערב משותפות.
״בפעם האחרונה שביקרתי אצלה בסאן־
טרופז, ארב לנו צלם אחד כדי לצלם אותנו
בצוותא. אינני מבין מדוע היה צריך לטמון
לנו מארב. אם היה מבקש לצלם אותנו
היינו מסכימים ברצון. אני לא מסתיר שום
דבר ולא איכפת לי. מילא, זה תפקידם
של העתונאים. אני מצפצף.
״מדי פעם אני מקבל מכתבים מכל מיני
משוגעות. ישנן כאלה הנותנות לי עצות
איך להתלבש ומה לאכול ויש המתחננות
למיפגש. אבל אינני רודף נשים. אחרי שאני
מופיע אני הולך לשתות משהו, חוזר לחדרי,
מנתק את הטלפון והולך לישון או
לעבוד.״

זה מעניין? הסר לי את זד, בפאריס? במקום
להראות לי את המקומות המעניינים והמקוריים
בישראל, סחבו אותי לראות את
ישראל המודרנית. הוקסמתי מיפו העתיקה
ומהחלק הישראלי האוטנטי של יפו. זה
משהו! השאר הוא תערובת של השפעית

נדפלד מ חננ ל
ל איינ ש טייו
אם למישהו יש דירה פנויה, שית! אותה
מהר לזמר אריק איינשמיין. אזה ימים
מספר שהוא אחוז בהלה נוראה, נכנס לביתו
דרך החלון ולא דרך חדר המדרגות.
לילה אחד בשבוע האחרון, שעה שאריק
ואשתו אלונה לשם, הנמצאת מתה במצב
הריון, כבר שכבו לישון, צילצל הפעמון
בדירתם. אריק הציץ החוצה דרך חריר
ההצצה שבדלת, אולם לא ראה איש בחדר־המדרגות.־
ברור שהוא נפחד סדי מכדי לפתוח
את הדלת. כעבור דקות מספר קפצה
אשתו בצעקה נוראה. היא ראתה ראש
פרוע מציץ דרך החלון. הם ננעלו בחדרם.
אריק לא היה בטוח כל כך אס האיש
המתנכל לו הוא פרקש או נויפלד. אבל
אורי זוהר, ידידו, ניחם אותו• :תאר ל

בהורה,
היא מוצאת־חן בעיני, ואני לוקח
אותה איתי. אבל שום ישראלית לא רצתה.
תבל.״
אחרי הצהרה זו, אני בסוחר״ עלולות
כמה ישראליות שרצו נורא אבל לא העיזו
משום מה, לירות בעצמן.
עצמך — אתה פותת את הדלת, בפינה עומד
מישהו עם עוזי ו טה־נוה־טה הכל נגמר.״
״זה לא כל כך נורא,״ השיב אריק שהוא
קצר־ראיה ,״הצרה היא שאפילו אז לא אוכל
לראות מי זה.״

זה לא יכול היה להיות אחרת. לכריס־טין
קילר מוכרח היה להיות איזה קשר
שהוא עם העם העברי. השבוע, סוף־סוף,
התגלה קשר זה. היה זה אחרי שכריסטין,
ששוחררה ממעצרה בערבות עד הופעתה
בבית־המשפם באשמת עדות שקר, שהתה
בביתה. כמו בכל הלילות האחרונים בילתה
כריסטין את הלילה לבד.
סכל ידידיה לשעבר נותר לה רק ידיד
קרוב אחד, שנשא את השם העברי עובד־י
ה. המתונות הבריטית מרחה להסביר לקוראיה
שפירושו של שם זה הוא בעברית
״עבד אלהים״ .ובכן, ביום ששי לפני שבוע
התעוררה כרימטין מנדודי השינה שלה, וגילתה
כי גם ידיד קרוב זה, היחיד שלקחה
אותו למיטתה בשבועות האחרונים, אבד לה.
הוא מת. ככה פתאום, בלי כל סיבה.
כדי למנוע אי־הבנות: עובדיה היה חתול.

מאהבת שד מנהי\ לאומי מספרת את הכד