גליון 1359 מתאריך 25 בספטמבר 1963

מספר

ז׳ ת ש רי תשכ־־ ד>3 ,מג.1ע20 .

הסחיר >;/

המשמוה מחנה
על סועיס דח״ס -
ועווסו נרונוסציה
בננו׳ המשולש

אגורות

שרון, קפרי,
דה גרס, גליל
ארבעת בשמי הקסם של
סבון קוסמטי חדש של

יצהר.

לבחירתך אחד מארבעת בשמים :
שרון, קפרי, דה גרס, גליל —

בחרי בסבון ממ קוסמטי* שיעניק
לעורך נעורים ורוך, רעננות ו הנ א ה...

יובהר

הסבון עם הסרט הלבן.

גורדון לבינסון אילון

קבלנו מודלים מהפופולריים ביותר,
״ ישיקה אחד מבתי־החרושת
הידועים והגדולים בעולם למצלמות.
הצטרף לשורות בעלי מצלמות
״ ישיקה ״ המאושרים.

חי פ ה, ד חו בהחלוק 1

שנה

טובה

ומועדים לשמחה

ישיקה קנית -טוב עשית!
1 3נו - 1ב ר 1ר

שולח

ברכת

דיזנגוף פינת פרישמן
מאכלים מיוחדים לקראת החגים: המשקה המיוחד שלנו
מטבח ימתיכוני ומזרחי 45 ,מיני מאכלים, מי פגש אניני־הטעם
להנאתך: שקשוקה, מג׳דרה, ספיר, קציצות באשא, דגים בתנור.
מאכלים מיוחדים לחסידי הרזייה.

״הע ולם הזה ,-שבועון החדש ות ה ישראל י
ממערכת והפנהלה: תל־!*ביב, גליקסון * ם לנזון * ,32678 רבד.
• 130 מעז מברקי: עולנמרס. דפוס מ ד, שה* בע״ס, מ*זג
8יז . 0העורך הראשי: אורי אבברי • הסר-ל: העולם הזד, בע־כב

אחד המקומות הראשונים, אליהם הגיעה
הידיעה על המתרחש בכפר טירה, היתד,
מערכת העולם הזה. אלמוני, מבני הכפר,
צילצל בבוקר למערכת, ביקש לשלוח כתב
באופן דחוף. אחד מחברי המערכת יצא
לשם.
המיכשול הראשון בו נתקל רן כסלו הוצב
כחצי קילומטר לפני הכפר, בדמות שוטר על
אופנוע שהודיע :״אני מציע לך לא לעבור.
תושבי הכפר מיידים אבנים במכוניות. הדרך
מסוכנת.״
לצד הכביש התמשכה כבר, אותה שעה,
שיירה של מכוניות פרטיות, שנהגיהן עצרו,
הסתובבו על מקומם וחזרו כלעומת שבאו.
ביניהם היה גם צלם עתונות, שעמד בשולי
הכביש, פחד להיכנס לכפר — דבר שלא
הפריע לו למסור, למחרת, תיאור מלא באחד
הצהרונים, כיצד התקיפוהו הערבים
ושברו את שמשת מכוניתו.
אבל הודעת השוטר היתר, עצה ידידותית,
לא פקודה. כסלו המשיך, כמובן, בדרכו.
כאשר, הגיע למחסום הראשון, שבנו תושבי
הכפר על הכביש,
הציג את תעודת כתב
העולם הזה. מאותו
רגע נפתחו בפניו
כל המחסומים. תחת
ברד־האבנים קיבלו
את פניו גילויי שימהר,
וקריאות־אהדה.
במשך השעות הבאות
מילא הכתב
את שליחותו העיתונאית.
הוא דיבר עם
התושבים, ראיין את בסלו עדי הראית למאורעות,
צילם את הבית ההרוס, שוחח עם
בעליו. רק בשעות הערב נודע לו, כי לכפר
הגיעו כוחות מוגברים של משטרה.
מיד פנה כסלו לבניין המועצה המקומית,
שנכבש, בינתיים, על־ידי המשטרה. היתד, לו
כוונה כפולה: להשלים את סידרת הצילומים,
ולשמוע מפי מפקדי־הפעולה במקום את
גירסת השלטונות.
הפעם היתד. קבלת־הפנים שונה לחלוטין.
למרות שהשוטרים מהשורה התייחסו אליו
בלבביות, מצא את עצמו, תוך כמה דקות,
בניידת המשטרה. הוא נעצר באשמת כניסה
בלתי־חוקית לשטח סגור, לפי פקודת מפקד
משטרת איזור טייבה, הקצין אבירן.
את הסיבה הבלתי־רשמית למעצר הביע
אבירן בקריזפז בלתי־רשמית, שהטיח לעבר
הכתב :״אתה באת לעשות מאתנו באלונים!
עוד נראה מי יצא מכאן באלון ומי לא!״
(אגב, אותו קצין אסר לפני כמה חודשים
את אורי אבנרי, כשזה בא לנאום בטייבה).
המצב המיוחד של כסלו התברר לו שוב,
כעבור כמה שעות, כאשר הגיע בשעות
הערב המאוחרות כתב ידיעות אחרזנות. זה
עצר את מכוניתו ליד מכוניות המשטרה,
ובאופן השליו ביותר החל מראיין את הקצינים.
כאשר סיים את מלאכתו, חזר בשלום
כלעומת שבא.
את הסצינה השלודה הזאת יכול היה
כסלו לראות רק מבעד לחלון הניידת, בד,
כבר הוחזק מספר שעות. הפיצוי ניתן לו
רק כאשר הגיע הזמן להוביל את כתב
העולם הזה לתחנת המשטרה. בדרך סרה
הניידת אל המקום בו החנה כסלו את
מכוניתו, על־מנת שיוציאה עתה עמו מן
הכפר. הופעתו, תחת מישמר מזויין, דחפה
את מאות התושבים, שהתקהלו שם, לפרוץ
בתשואות הידד .״יחי העולם הזה! דרישת
שלום לאורי!״ צעקו.
מחיאות־הכפיים הפכו לשריקות ולקריאות־בוז
נגד המשטרה. השוטרים, שהביאו את
כסלו בניידת אחת, הרגישו את עצמם שלא
בנוח; נידמה היה כי ההמון ינסה לחטוף
מידיהם את הכתבי השבוי. אם לא קרה הרבי׳
היה זה הודות לכסלו עצמו, שהרגיע
את הקהל, נכנס למכוניתו ונסע למשטרת
כפר־סבא. שם הוצא נגדו כתב״אישום ונלקחו
ממנו טביעות־אצבעות. הוא חתם על
ערבות־עצמית, מיהר למערכת לכתוב את
הכתבה שהופיעה בגליון השבוע שעבר תחת
הכותרת :״פרובוקציה בטירה״.

אפשר היו /להסתפק בתיאור זה, כי תעוב־רות
מדברות בעד עצמן. אולם יש דברים
החייבים להיאמר, שוב ושוב, אף כי הם
מובנים מאליהם.
שערוריה היא כאשר אזרח ישראלי אינו
חופשי לסייר ברחבי מולדתו — כאשר
מוקמים מחסומי־משטרה, ונדרשים ״רשיו־נות״
שרירותיים, כדי שאדם ישראלי יזכה
להיכנס לפינה כל שהיא של ארצו.
שערוריה כפולה היא כאשר נמנע חופש-
העולם הזח 1359

ד,תנועה מעת,ינאי, שאינו אזרח פרטי, אלא
שליחיד,ציבור. העתונאי משמש כעינו וכי
אוזנו של הציבור הרהב. ציבור זה זכאי
וחייב לדעת מה עושים שוטרים, באיצטלה
של שמירה על בטחון המדינה.
משטרה שאין לה מה להסתיר, הנוהגת
על פי החוק והמוסר, אינה חוסמת את
הדרך בפני עתונאים. במדינה דמוקראטית
תקינה, אף לא יתכן הדבר — כי הציבור
היה שופך את זעמו על כל המנסה לכסות
את עיניו. רק במישטרים רודניים, בהם מצפון
המשטרה שחור משחור, יורדת ידו
הכבדה של השוטר על הכתב הממלא את
תפקידו.
אך שערוריה כפולה ומכופלת היא כאשר
נעשים דברים אלה בשמה של ממשלה, שהכריזה
על רצונה לפתוח דף חוש ביחסיה
עם הציבור (ושגם אמרה דברים יפים מאד
על שאיפתה לשלב את האזרחים הערביים
בחיי המדינה).
כל חבר מערכת העולם הזה מוכן בכל
רגע להיאסר. גם רן כסלו, שנאסר בפעם
הראשונה, אינו מתלונן — כי עד אותו יום
הביטו בו שאר העורכים והכתבים, שכבר
נאסרו לא פעם, מגבוה. אבל הציבור אינו
יכול להשלים עם נוהג זה של מנגנון המתקיים
על חשבונו, והפועל בשמו.

מכחביס

או בכל שעה — ביום או בלילה,

כתונת אופנה מהודרת, נעימה

בקונצרט,

ונוחה ללבוש. כבס ולבש. כבס

במשרד,

שנה טוכה

בשנה הבאה — אולי בלי שוחד במרינה
הזאת?
מאחל —

איו

טוב

בטיול

בערב — לבש למחרת.

ואין נעים מללבוש

אינה

חייבת בגיהוץ. להופעה נאה —
כתונת דקרון* וכותנה של אתא.
בכתונת ״ ד ק רו ן ״ וכותנה
שילוב ס650/

״ דקתך ׳ ו״350/

אתא.

מחיר

החולצה:

כותנה סרוקה — בכתונת חדשה,

24.50ל״י. להשיג כבר עתה בכל

מתאימה במיוחד לאקלים הארץ.

הארץ.

חנויות

אתא ברחבי

דויד צור, מצפה רמון

כוכבי השנה

(א) מדוע הפסקתם עם כובב־השנה, שהקד
השנה ובר? הגליון שהייתם מקדישים בראשית
כל שנה לסרטים הטובים והרעים
היה תמיד מצוייז. אם תחרשו את המסורת,
אני מציע כשחקנית הקולנוע של השנה את
נילה אלמגור.
(ב) מדוע לא תפרסמו בתדריר את רשימת
הכפרים רבי־המכר של כל שבוע?
משה יזרעאלי, תל־אביב
הגליון הבא של העולם הזה, כמו גליון
ערב־סוכות של כל השנים הקודמות, יכיל
את סקירת עורך מדור הקולנוע על סרטי־השנה,
בהנמקתו לבחירת ארבעת הסרטים
הטובים וארבעת הסרטים הרעים של תשכ״ג,
שחקן ושחקנית השנה וכוכב השנה. לרגל
החג, יוקדם הגליון הבא ביום אחד.

פרצופיהם האמיתיים
אילו הוכתר מכתבו של ם. ם .האלמוני
מרמלה (העולם הזה ,)1357 בכותרת. קוראי
השטירמר מגיבים״ ,סבורני שאיש לא היה
חש בזיוף. משפטים ארסיים כמו :״פרצופיהם
האמיתיים של חובשי הכיפות, המנהלים
עיסקות־קרקע שתורות, מעילות ושוחד,״
ניראים כמצוטטים מתור מאמריו
הידועים־לשימצה של יוליום שטרייכר.
מענייז שהעולם הזה, המתיימר ללחום
בתופעות גזעניות במדינה, לא מצא לנחוץ
להעיר דבר מתחת למכתבו של ם. ם— .
הלוהם הנרול בגזענות הדתית.
האם לא היתה דרכו של ״שטירמר״ להטיל
את דופי הפרט על כלל המיעוט? האם
לא קבעו הנאצים בספריהם ה״מדעיים״ כי
ליהודי ריח מיוחד? והנה, במכתב שלפנינו,
אנו קוראים :״רוב הציבור סולד מניקיון־
כפיהם ומנקיונם־האישי.״
אליקים טאוסיג, גבעתיים

* שם רשום לסיב ר,פוליאסטר של דו־פונט.

בדגגמא נו ת

...בזמז האחרון היו הדתיים נושא לשיחה
בציבור ומעל דפי העתונות. נם אתם
לא התעלמתם מהתנהנותם, ועמדתכם שיכנעה
אותי. התפרעויותיהם אינן בעינינו אלא
טרוף בעלמא.
ד. ש ,.בני ברק

זו לא הדרך
לא רק יהודים רודפים את המיסיון, כי
אם גם המושלמים, בני דת בודהה ועוד.
(המשך בעמוד )4
העולם הזה 1359

ת״א,חז׳ הנה 7ל 5 9׳ \ 7ל.

למדו ל תועלתכם בקלות ובמ הי רו ת
עברית
ו/או
אנגלית
ב״אולפן גרג 30 מב<) בשיטת גרג הידועה בעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא׳ מחבר הקצרנות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.

השכחן מתחיל קורם חדש
פרטים:

תל־אביב: בר־קמא, רח׳ גורדון ,5חיפה: בי״ס. במעלה״

מכתבים
(המשן מעמוד )3
נבוז ׳פזו לא שיטה ל?כת ולעשות הפננות
אצ? המסיוז, כדי?החזיר ילדים?חיק, היהדות.
במקום זה רצוי??כת?הטיה?הורים,
ו?עזור?הם בסכומי כסה.
בתי־החו?ים של הטיסיוז עוזרים רבות
?אנשים, ם ב?י?בקש טהם כ?? ?הסיר את
דתם. ישנם מוסדות רבים ש? הטיסיו! ?־
י?דים טפגרים וקשי־חינוד, ש?וא?א הם,
היו הרבה טראנריות??א פתרון. אצ? ה־טסיוז
ם ש?ם ים עבור החזקת י?ר כזה כ־
? 80״י, ואי?ו במוסר פרטי, אחרי חור ש?
שנים, טש?ם ים ״? 250י?חודש. ואיזה
מיפו? יפה ונקיוו במוסדות הטיסיוז!
א. עציוני, חיפה

אנאלפכתים ברמת־גן

בהם עבד ולמד בחו״ל. נוסף לכר יש לחייב
את המועמד בבחינה תאורטית נוספת, שתתבסס
ע? הספרים הנלמדים באוניברסיטה
בה הוא טוען שלמד.
לפני שנה התלוננתי בפני משרד־הבריאות,
והעברתי להם שמועות שהניעו אלי בקשר
לניהול מוסד רפואי מסויים בפרדם־חנה.
משרד־הבריאות השיב כי התלונה עברה ל-
סנן־שר־הבריאווב אד מאז לא שמעתי דבר.
אברהם נייהויזר, חיפה

הזקן והלל הזקן
מה חבל שלמאמר המכתיר את איש־השנה,
לא בחרתם את פסוקו של הלל הזקן,
שאמר, כאשר ראה נולנולת צפה על פני

פ. אנא״ב קורא במכתבו (העו?ם הזה
? )1357כ? ציבור האנא?פבתים?בחור בו.
זאת צרות מוחין פו?יטית שאין כדונמתה.
בחרו בם פ?נתנו! א?ינו שייכים רוב רובם
ש? חברי־הכנסת ושרי הם םש?ה, פקידים בכירים
ומהנדסים, ואפי?ו נדו?י הם1ע?ים. מם־
?נתנו היא ם פ?נת השי״ן־תי״ו, ה?וחם ת
באל״ף־בי״ת.
בור־שטיין, נשיא־כבוד, רמת־ון
בע? הבית ש?נו, מר גו?דשטייז, ישב
וקרא בקו? את מדור המכתבים ש? העו?ם
הזה, וכר הניע?ידיעתנו תוכן מכתבו ש?
מר פ. אנא״ב. מיד תפסנו כי פ. אנא״ב
מתקשט בנוצות זרים, כי אחרת?א היח
יכו? ?כתוב את המכתב (אם הוא באמת
אנא?פבית).
בתור אנא?פביתים טהורים דאננו מיד
?הזהיר את כ? חברינו מגייס חמישי זח,
המשתו?? במחננו, והנראה כאחד מאיתנו.
?כן ניגשנו?מר נו?דשטיין וביקשנו מטנו
?חבר מכתב?עיתון ו?הודיע ע? העניין.
אב? מר נו?דשטיין, היודע עברית ע? בוריה,
אמר שנם בעיניו נראה ס. אנא״ב כאחד
מש?ו, כ?ומר שדווקא יודע קרוא וכתוב, ו?כז
אינו מעוניין?ריב איתו? .בם וף< הסכים
אדון רבינוביץ?כתוב?נו את המכתב, תמורת
עבודת־הנקיוז שגעשה בדירתו החדשה.
אנא?פבחים יקרים! הזהרו מאנשים הנראים
בתוככם כאנא?ם בתים ם וש?ם ים!
אורנה גבאי, בשם האנא״ב הטהורים,
רמת־גן.
עצתו ש? פ. אנא״ב היא עצת אחיטופ?.
מה? ,הקים ם ם?נה חדשה דווקא עכשיו,
אחרי שהצ?חנו?חדור?צמרת
ב? המם־
?נות הקיימות?
א? יחשוב איש
שזו התפארות־שווא.
די?הסתב? במעשי
טם ש?תנו, כדי לה י-
ווכח שרק אנאלפב־תים
נמורים יכו?ים
?נה? מדיניות כזאת.
אני
מכתיב מכתב
זה?טזכירתי. כא־נא?פביח
אמיתי? ,א
היה?י קושי?התעשר
בישרא?.
שלמד, אביבי,
תל־אביב

חוץ מזה

תכשיטים עדינים ושעונים
תמצא ו אצל

״שרגא״
עבודה עצמית כאיכות מעולה
רחוב דיזנגוף , 102 תל״אביג

למדו מקצוע נעים ומכניס!
נפתח קורס

ל נו

ע גי י ש

אני אב?ששח ילדים, שהגדול ביניהם
נמצא בצבא. יש?י ראייה?קוייה, וחוץ
מזה עברתי שני ניתוחים ויש?י אישורים
מהרופאים שאסור?י?הרים יותר ם־25
קילו.
חוץ מזה גם אשתי חולת בשתי ידיה,
ואינה מסוגלת לעשות כלום.
אני מקב? 100 לירות לחורש בתור פועל-
דחק, וחוץ מזה עוד כמה לירות מביטוח
ולשכת הסעד. יחד? 145״י. ביקשתי מקצין
העיר תמיכה, והוא דוחה אותי בלד־ושוב.
אני מבקש?תסור בי או לשחרר את בני
מהצבא, שהוא יוכל?תמוד בי.
חוץ מזה, אם המצב לא ישתנה, אאלץ
להכניס את ילדי למסיוז.
עמוס סאסי (פהלון) ,יד־הטעביר

תכנית הקורם:

סלפנים שכמותכם
הנכם מושחתים, נוכלים מדופלמים, רמאים
מעולים, משתפי פעולה עם כל כנופיות
המושחתים שבמדינה. הנכם אויבי הצדק והיושר
והאזרחים התמימים הנותנים בכם
אמון — נופלים לבסוף בפח שלכם. סילפתם
את מקום מנורי בחתימה על מכתבי למערכת
(העולם הזה .)1352 אני לא נר ברחובות,
אלא בראשון לציון.
יעקוב אזולאי, ראשון לציון

כתי בושות
אני יושב הרחק מהארץ, קורא את העולם-
הזה, ומתברר כי תל־אביב, העיר שלמענה
נלחמנו, הפכה ממש לבית זונות (העולם הזה
.)1350 אל אלוהים, האם המצב הוא
באמת כמו שמראה התמונה בעמוד?13 האם
כל בית שני הוא בית בושת?
לשם מה נפלו ממיטב חברינו במלחמת
העצמאות? כדי לספק בתי פנישות לתל־אביב
בממדים שכאלה? כשאנו, הישראלים
בחו״ל, קוראים על כל זה, מתעורר בנו
חשק לא לחזור ארצה לעולם. איזה בושות!
מנחם גל, פלורידה

טעות על חוד הסכין

במדור אנשים (העולם הזה )1355 כתבתם
כי הנסיך עבדאללה, בנו של הטלר חוסיין,
נושא את הסכין של אב הסב. זה לא נכון.
הנכון הוא שזה סכינו ש? סבו של הסב.
כי הנסיך עבדאללה הוא בנו של חוסיין
בן טלאלל בן עבדאללה בז אל־שריף חוסיין.
נם הסכין הוא לא סכין, אלא פניוז־קרם.
נעים גלעדי, אשקלון

גורלות נפגשים
מדי פעם אתם מנלים כוכבות ישראליות
חדשות. אני זוכר עוד את הזמנים כאשר
זיוה שפיר־רודן התנוססה על שערי העולם
הזה כסתם־חתיכה: והנה, אתם רואים, היא
נעשתה לבסוף כוכבת קולנוע מפורסמת. נם

הצילו את אכזיב

למרות הצהרותיהם החוזרות ונשנות של
חברי הוועדה לענייני אכזיב, שהקימה הומיה
לשיפור נוף הארץ, כי ״אין בכוונת
איש להרוס את הכפר״ ,הרי שתור כדי
פירוט נוסף הודו מר לוינסוז — בשיחה
עמי — ומר ינאי, בשידור ב״קול־ישרא?״,
כי ע? מנת לערור סקר יש לפנות את ההריסות.
והרי הכפר כולו, עקב ה״טיפו?״
שקיבל משד שנים מידי המועצה ונופים
אחרים, נמצא במצב הרום למחצה, ותור
ימים מספר לא תשאר בו אבן ע? אבן.
מר אריה לוטן, בשידורו ב״קול־ישראל״,
ערד התקפה אישית עלי וכל שהיה לו לומר
היה להתריע בפני כי אל לי לחשוב עצמי
לגורם כלשהו בענייני הכפר.
אני מקווה שאכויב כולה, מפעלי והצעותי
?שיחזור הכפר לא יפלו רק בשל אמביציה
אישית ורצונם של אנשים טסוייטים לשמור
על יוקרה מדומה.
אלי אביבי, אכזיב

בדיקה רפואית
• יסודות האנטומיה
• תורת העיסוי (מסג׳<
• עיסוי פללי — חלקי ותרגילי*
• עיסוי ספורטאים
השעורים הם בבוקר או בערב
(לפי בחירה)
תעודת גמר ניתנת לגומרים

המים בנהר :״על דאטפת אטפוד — וסוף
מטיפיך יטופוז!״
יובל רותם, ירושלים

לאחרונה אירעו מספר מיקרים, המעוררים
דאנה חמורה באשר ליעילותו של משרד־הבריאות.
פרשת. הרופא־המדומה״ מאשקלון
אינה היחידה. במו עיני הייתי עד למשפט
דומה, שהתנהל לפני כמה שנים נגד רופא
שהועסק על־ידי קופודחולים בטירה. האיש
טען כי הוא רופא, אלא שתעודותיו אבדו.
אד האוניברסיטה בחו״ל, בה סיפר כי למד,
הודיעה כי לא היו דברים מעולם.
לדעתי חפתרון הוא שכל מועמד לרפואת
יציג, פרט?תעודותיו (אותן אפשר לזייף),
גם הוכחות נוספות בצורת עדים מהמקומות

לידן

ז׳נט

עליזה נור, טלכת־היופי וסננית מלכת־המים
לפני רמה שנים, החלה עתה בקאריירה קולנועית.
נזכרתי
בכל זה כשהסתכלתי על סגנית
מלכת־המים ש? השנה, ז׳נט לוי, הדומה דמיון
מפתיע לשחקנית הקולנוע האיטלקיה,
סופיה?ורז.
יוסף קורן, רחובות
השוואתו של הקורא קורן, בין ג׳נט לוי לסופיה
לורן — ראה גלופות.

זבות הקדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.

ההרשמה: מכון גולדמן לרפוי פיזיקלי, תל־אביב, רה, בזל 13
העולם הזה 1359

• ומסהע בו ד ה, כמו שאומרים, מנע בעדי מלנסוע ל-
^ נמל־התעופה לוד כדי להיפרד משרת־החוץ, הגברת גולדה
מאיר, ולנפנף לה במטפחת, כאשר המריאה השבוע
לעצרת־האו״ם בניו־יורק. למעננו קמה ממיטח־חוליה, מתוך
החלטה נחושה לפקד אישית על מישלחת־ישראל, בקרבות
האכזריים הנכונים לה במגרד־השחקים שעל גדת האיסס־ריבר.

בן אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי
לאחל לה ״דרך צלחה״.
אני מאחל דרך צלחה גם לכל שאר הקצינים והחיילים
של החטיבה הדיפלומטית הלוחמת — לסגן־ראש־המישלחת,
לעוזרי סגן־ראש־המישלחת, לחברי המישלחת, למזכירים,
לסגני־המזכירים, למזכירות ולתת־המזכירות.
דרך צלחה גם לדוקטור אריה אלטמן, ח״כ חרות, שמינויו
כיועץ־המישלחת מהווה אות־תודה יפה ונאות על
הצבעתו למען המשך קיום המימשל הצבאי, בניגוד להוראות
סיעתו.
דרך צלחה ליועץ השני של המישלחת, תת־השר יצחק
רפאל, שיוכל להינפש באולמות האו״ם מסיבלזת משפט
שפיגל. שם, לפחות, לא ישאל אותו איש על הסתירות
המוזרות שנתגלו בין עדותו לבין עדות המפקח הכללי של
מישטרת־ישראל.
בית־ישראל כולו יעקוב בגאוזה ובהערצה אחרי מלחמת־האיתנים
של כל הנ״ל למען האומה והמולדת. יישר כוחם.

ישראל. אם נצביע בעניין אנגולה בדרך מסויימת, נקלקל
עוד יותר את היחסים עם פורטוגאל, אך נשפר את היחסים
עם גאנה. אם נרבך את עמדתנו כלפי האפארטה״ד, נתקרב
קצת אל פריטוריה, אך נתרחק קצת מדאר־אל־סלאם. אם
נחייב בעת הדיון הכללי את הכנסת סין העממית לאו״ם,
אך נצביע נגדה בעת הוויכוח הפורמלי, תמצמץ פקינג
בעיניים, תעקם טיי־פה את האף, תגביה וושינגטון את הגבות׳
תקמט מוסקבה את המצח, ולא ברור כיצד תגיב
ניו־דלהי.
כל זה חשוב, וגם נחוץ. ישראל שייכת לאו״ם, ואינה
יכולה להיות אדישה לגבי העניינים העומדים על סדר־יומו.

תיתכן, במוכן, גישה אחרת.
אילו היה קיים אצלנו מיניסטריון לענייני מדיניות, הוא
היה משתמש דוזקא בבעיית הפליטים לשם אופנסיבה מדינית
גדולה. הוא היה מגבש הצעות ממשיות שיפתיעו את
הערבים, שיפלגו את משלחותיהם, שיפתחו פתח למגעים
חשאיים, שיתסיסו את הפליטים עצמם, שיתנו תנופה למע־רכת־תעמולה
רבת־מעוף על גלי האתר.

אבל נחטא לאמת אם נטען כי זהו תפקידו
היחידי של משרד־החוץ. הוא נחוץ גם מכמה
ובמה בחינות אחרות.

ליתר דיוק: שנבחין כבירור כין ״משרד החוץ״
,אשר עליו מנצחת ככישרון ובמסירות
הגברת גולדה מאיר, לבץ משרד המדיניות,
שאינו קיים במדינת-ישראל.

אבל זה כאמת אינו נוגע ליחסי-חוץ. לצורך
זה לא נחוץ משרד-החוץ, אלא משהו אחר.

**שהו אחר. מה? אמרנו זאת לפני שבע שנים, ומאז

גולדה וזאיר בלוד: דרך צלן זה

ביום ראשון השבוע כבר הסביר זאת מר אבא אבן בישיבת
הממשלה, בסימון רהוט ומבריק, ומי אנחנו שנוסיף על
דבריו בסיגנוננו הקלוקל והפרוזאי?
נסתפק, איפוא, בהערת־שוליים צנועה אחת:

לבל העניינים הנ״ל אין שוס קשר למדיניות.

**דיניות פירושה, לפחות במילון שלנו, מערכה מדי-
^)נית יזומה, המבקשת להשיג יעדים לאומיים מרכזיים.
למדינת ישראל יש רק יעד לאומי מרכזי אחד. אנש־ם
שונים יגדירו אותו במילים שונות. מר אשכול דיבר על
״שלום במרחב״ ,אחרים מדברים על ״השתלבות״ .נידמה לי
שאפשר למצוא מכנה משותף לכל הגישות, בקביעה שהיעד
המדיני המרכזי של ישראל הוא להביא את שכנותיה
לכלל הכרה רישמית בקיומה, ולכלל נכונות לכונן עימת
יחסי־שלום ושיתוף־פעולה.

בין כל ההנחיות שקכע משרד־החוץ למיש
לחת ישראל באו״ס -אין אן 5אחת החותרת,
כדרר בלשהי, לקראת יעד זה.

ולא במיקרה.
כי משרד־החוץ עוסק ביחסי־חוץ. משמע: הוא עוסק בקיום
יחסים בינלאומיים, שיעזרו לישראל להחזיק מעמד
במצב הקיים.

* כין הבדל זה היטב אם נעקוב אחרי פעולות מישלחת
בי שראל באו״ם. כי זוהי גולת־הכותרת של כל פעולתך,חוץ
של ישראל, השיא השנתי אפוף־ההוד של עבודת־הקודש.

אבל
משרד־החוץ אינו עוסק כמדיניות. משמע:
אין הוא עוסק בייזום פעולות שיש בכוחן
לשנות את המצב הקיים.

לא לחינם מטריח המשרד את מיטב המוחות המדיניים
של האומה — ד״ר אלטמן ומר יצחק רפאל — לייעץ לה
במשימה זו.
כי כל עניין העולה באו״ם משפיע על יחסי־החוץ של

דוגמה קטנה תספיק. המאורע העיקרי במרחב, ברגע זה,
היא מלחמת־השיחרור הכורדית. גורמים שונים, ביניהם
נציגיהם של שמונים אלף יוצאי כורדיסתאן בישראל, תבעו
כי משלחת ישראל תעלה מלחמה זו רישמית על סדר־יומה
של עצרת־האו״ם.
לא נחזור על כל הטענות. כבר פירטנו אותז מעל עמודי
עתון זה פעמים אחדות. ברור

לא לחינם נוסעת הבוהנת-הגדולה כבכורה
ובעצמה, תוך פסילת בל שיקול בריאותי פרטי,
לנצח אישית על הפולחן.

*4מישלחת ישראל באו״ם. לא סתם דוגמה, אלא הדוגמה
בה״א הידיעה: הוויכוח על פליטי פלסטין.
משרד־החוץ אינו מתעלם מוויכוח זה. להיפך: הוויכוח
תופס מקום מרכזי במחשבותיו, בכל ימות השנה. כי זהו
המיבחן השנתי של יחסי־החוץ, מעין בחינת־גמר המגלה
את מידת ההצלחה או הכישלון של מאמצי משרד־החוץ
בתריסר החודשים שחלפו.
האם יביא ביקור מלך נפאל בישראל לשינוי עמדת הנציג
הנפאלי בעת ההצבעה? האם ינאם הנציג הצרפתי בנימה
ידידותית, או רק ניטראלית? האם תשפיע צניחתו של
ג׳וזף מובוטו על נציג מדינתו באו״ם?
שתי ידיים נוספות תורמנה למען הצעה פרו־ישראלית —
ופני המישלחת הישראלית יקרנו מאושר. יד אחת תחסר
למספר הידיים שהורמו בפעם שעברה — וענן של יאוש
קודר יירד על הביתנים הנאים בקרייה הירושלמית.
זוהי גישת משרד־החוץ.

יי יה זה מידד שיף, כמדומני, שהעלה לפני תריסר שנים
| | ע ל הנייר את ארבע השורות הבאות, המגלות מחסור
משרע ביראת־כבוד ודרך־ארץ:
משרד החוץ
הוא די נחוץ.
כי בלעדיו —
מה יעשו פקידיו?
אין לזלזל, כמובן, בפונקציה זו של משרד־החוץ. הוא
מספק תעסוקה — ואפילו עבודה — לרבים ממיטב אנשי־החברה
הישראליים, מהם אחדים בעלי מיבטא אנגלו־סאכסי
מרשים, וכולם בעלי שמות עיבריים מקוריים ונעימים־לאוזן.

כל מדינה המכבדת את עצמה זקוקה לשגרירים, לצירים
ולמיופי־כוח. מישהו מוכרח לקבל איגרות, מישהו מוכרח
לקרוא אותן, מישהו מוכרח לענות עליהן, תוך הקפדה
יתרה על ההבדל בין נקודת־פסיק לבין סתם פסיק( .ולא
לשוא כיהן מר משה שרת כשר־החוץ תקופה כה ארוכה.
אנשים מסויימים זקוקים לזמן רב כדי להתרגל לכללי הפיסוק
הנכון).
נעים לו, לישראלי פטריוטי בנכר (ואיזה ישראלי בנכר
אינו חש בגלי הפטריוטיזם הגואים בו?) ,לסייל בעיר־הבירה
הזרה ולראות לפתע את הדגל הכחול־לבן, המתנופף
לו בעליזות מעל לבניין מהודר. נעים לו לקרוא את השלם
״שגרירות ישראל״ ,ולשמוע כמה מילים עיבריות טובות,
אפילו אין הן ׳מתארות אלא את ארוחת־הצהריים האחרונה
בחברת הלורד פלוני או הרוזן פון־אלמוני.
חשוב לקיים את הנוכחות הישראלית בכל אתר ואתר.
חשוב לקשור קשרים: להחניף לעתונאים (זרים, כמובן):
להזמין אורחים: לסדר ביקורים ממלכתיים. לכל אלה נחוץ
משרד־החוץ, ואל ניתן לאותם ציניקאים, האוכלים כל חלקה
טובה בנו, להעכיר את הערכתנו הכנה ולפגוע בריגשי
תודתנו.
בתנאי אחד: שנבחין הבחנה ברורה בין ״יחסי חוץ״
לבין ״מדיניות״.

סיכומו של דבר: התביעה היתה נכונה, אכל
היא הופנתה לכתובת כלתי־נבונה. לרוע המזל
אין הכתובת הנכונה קיימת, לפי שעה, בישראל.

יקה דוגמה שניה מעולם המעשים והמחדלים של

ורק ציניקאיב חסרי-תקנה ונבעריב־מדעת,
מרי־נפש ואכולי־קינאה, ישאלו שאלות-סרק כגון
:״למי זה נחוץ?״

למען הכורדים, בפורום העולמי העליון, תכנים את ישראל,
בפעם הראשונה, לתוך זירת המאבקים הפנימיים של המרחב,
תהפוך אותה לגורם פעיל בתהליכים הפנימיים ב־ארצות־ערב.
משרד־החוץ
התעלם מתביעה זו, ובצדק. כי זוהי תביעה
לפעולה מדינית .
ואילו מבחינת יחסי ־ החוץ, יתכן שזוהי דווקא תביעה
שלילית. היא עלולה לקלקל את היחסים העדינים עם בריטניה,
המספקת לממשלת בגדאד את נשק־ההשמדה הדרוש
לה לרצח־העם בהרי כורדיסתאן.

חזרנו ואמרנו זאת פעמים בלתי־ספורות, עד כדי שיע־מום
קוראינו היקרים. דרוש ״מטכ״ל לבן״ ,מטה כללי לגיבוש
ולביצוע מדיניות לשם השגת היעד הלאומי העיקרי.

מיניסטריון שאפשר לקרוא לו כשם ״משרד
המרחב״.
(כי משרד־החוץ יכול להתרגז אם נקרא לו בשם ״המשרד
המדיני״ .ולמה להרגיז את משרדהחוץ?)
משרד שבראשו יעמוד שר בעל עמדה ואישיות. משרד
שיוענק לו תקציב מתאים (נגיד, בשלב הראשון 150 ,מיליון
ל״י לשנה) ,יחד עם צוות של כמה מאות מומחים לענייני
המרחב( ,לתעמולה, לפעולות־סתר, וכו׳).
אמהר ואכריז: איני בא לפגוע, חלילה, במשרד־החוץ,
לגרוע מסמכויותיו או לצמצם את תחומו. ההצעה מכוונת
לשטח שאין משרד־החוץ עוסק בו ממילא.

לא יהיה שום דימיון בין התפקידים וכין
הפקידים של שני המשרדים.
שגריר ישראל ליד חצר סיינט־ג׳יימס ילבש את הפראק,
יחבוש את הצילינדר, ייכנס לכירכרת־הסוסים עסורת־הזהב
וייסע לארמון באקינגהאם, כדי להביע באוזני הוד מלכותה,
באנגלית צחה, את תקוזתו לשיפור נוסף ביחסים הידידותיים
בין שתי המדינות.
שליח ישראל לכורדיסתאן ילבש מדי־חאקי מרופטים,
יהדק לגופו את המיצנח, יירד ליד מטהו של מוצטפא אל-
בארזאני וישאל בשפה הכורדית איזו אספקה דרושה ללוחמים.
שגריר
ישראל בקניה יחזיק בדרכון דיפלומטי נאה. שליח
ישראל לסודאן יחזיק, אולי, בדרכון גרמני מזוייף.
אף אחד מהשניים לא יפריע לרעהו, ופעם בשנה יוכלו׳
להיפגש על כוס קפה במירפסת מלון המלך דויד, בעת
חופשת־המולדת.
הגברת גולדה מאיר תוסיף לעמוד בראש מישלחת ישראל
באו״ם. אך את ההנחיות בעניינים הנוגעים למרחב יספק
לה שליח המשרד החדש. לא איכפת לי אם תהיה לו דרגה
של סגן נהג המישלחת.

בקיצור: משרד־החוץ הוא די נחוץ. אך נד
משרד-המרחב.

תצפית

כל הזכויות ׳מסורות

• בימים הקרובים תיפתח מערכה על דמותה של הממשלה.
כמרכז תעמוד שאלת איחוד המפלגות הפועליות :
מפא״י תקים ועדה לעיבוד תוכנית לאיחוד.
אחדות־העכודה תדרוש ממפא״י, בשלב ראשון, תשובה
לאלתר להצעתה, ששתי המפלגות יגישו רשימה משותפת
לכנסת.
במקביל תפנה אחדות־העכודה למפ״ם, שזו תסכים לתוכנית
מינימום, להצטרף לרשימה משותפת של שלוש המפלגות, תוו
הדגשה כי זוהי תקופה היסטורית לגיבוש ממשלה דמוקראטית יציבה.

מפ״ם תתנה הסכמתה לשיתוף זה, כהסכמת מפא״י לקבלה
מיד לממשלה. אם תתחייב מפ״ם לפתוח בדיונים מעשיים על איחוד, תתחייב
אחדות־העבודה לדרוש את צירוף מפ״ם מיד לממשלה, תוך איום במשבר
ממשלתי אס דרישה זו לא תתקבל.
ההתפתחויות כשטח זה תהיינה מהירות ודרמאטיות, מכיוון
שכל מפלגה רוצה כבר עתה לעשות לעצמה חשבון עם מי — ונגד מי —
עליה ללכת בבחירות לכנסת, ואולי אף בבחירות להסתדרות, הצריכות להתקיים
בעוד כחצי שנה.
• משה דיין ייעלם מהנוף הישראלי לשבועיים־שלושה. אחרי
שרשרת הבזיורות שאפפה אותו בחודשים האחרונים, החלים להתרחק מעט
מהארץ, כדי לחדול לספק ידיעות מקניטות לעתונות. הוא ביקש משרת החוץ
נ1לדה מאיד להטיל עליו את השליחות הבאה־בתור לאפריקה. שרת החוץ
נענתה לבקשה זו.

המשבר הדתי בממשלה מתקרב לשיאו.

בעוד שתחילתו

נגרמה על־ידי זלמן ארן וגולדה מאיר, ילחצו עתה דווקא הדתיים. הם יגישו
ספר לבן, בו יפרטו את המקרים בהם הפרה מפא״י את הבטחותיח בשטחים
הדתיים־מסלכתיים, כמו הבחירות לרבנות הראשית, ענייני הכשרות והחינוך
הממלכתי־דתי, .שר הדתות, שדברים אלה נרשמו ככשלונותיו, ילחץ למען משבר
ממשלתי, אך נראה שהמשבר יהיה בכל זאת זמני, יסתיים בשיחת־פשרה בין לוי
אשכול וחיים משה שפירא.

• לא מן הנמנע, כי תוף זמן קצר ביותר יפורסם שמו של
לאשהמוסדל מו די עין. פירסום זה יבוא בעת ובעונה אחת עם פירסום
מינויים חשובים אחרים במנגנון.

• נשקלת האפשרות לספק את סקרנות ישראל והעולם

לגבי הכור האטומי בדימונה. תכן שמיבנה הכור ייפתח בפני הקהל
הרחב, ובפני משלחות מדעיות מרחבי חעולם, כדי לשכנעם שכור זה נ-ועד
למחקרים לצורכי־שלום.

• לכאורה, מנוי וגמור עם לוי אשכול להודיע בעתיד
הקרוב על הנהגת שינויים במימשל הצבאי, אולי לפי הצעותיו
של יגאל אלץ מהשנה שעברה. אולם המהומות שנגרמו לאחרונה
בכפרי המשולש, על־ידי מעשי פרובוקציה, ישמשו בידי אנשי פרס נשק
להרתיע את אשכול מהנהגת הקלות כלשהן.

• האוצר שוקל אפשרות לנכות מס־הכנסה על הרווחים
מסחרמניות. עד כה פטורים רווחים אלה כרווחי־הון. אולם הרווחים ממסחר
ספקולאטיבי מהיר בבוראה, נראים לאוצר כרווחים עסקיים רגילים, והוא
יבקש לגבות עליהם מס־הכנסה רגיל. יהיו פטורות ממם זה רק עיסקות בהן
נמכרו מניות שהוחזקו לפחות חצי שנה בידי אדם אחד, לפני מכירתן.
• היוזמה הכאה של החצי־צעירים נגד לוי אשבול ז הוצאת
שבועון שיהיה מוקדש לפולחן האישיות שלהם, ולחתירה תחת צמרת מפא״י.
כדי לקדם פני טענה שזו פעילות סיעתית, יעמידו החצי־צעירים פנים כאילו זהו
שבועון בלתי־תלוי, שנועד להילחם בד,עולם הזה. מאחר שהשבועון האחרון של
החצי־צעירים, עתון־הרפש רימון, הפסיד 400 אלף ל״י, מתקשים היוזמים בגיוס
ההון הדרוש לכיסוי ההפסדים, שיגיעו לפחות לרבע מיליון ל״י בשנה.

במדינה
הע ם
חו ל ו מו ע ד
רבבות נעו לקצב התפילה באלפי בתי־הכנסת
ברחבי הארץ, הקשיבו ברטט ל־תרועת־השופר.
רבבות
הקימו אוהלים בחוף הכנרת, על
שפת ימה של קיסריה, ליד הסאחנה; הת־גלגלו
בחול החם, השתוללו במים, שיחקו
פינג־פונג ודהרו בסירות מנוע.
זאת יכלה להיות אידיליה של דו־קיום
בשלום. המתגלגלים בחול לא הפריעו למתפללים,
יושבי בית־הכנסת לא קילקלו•
את הנאתם של דרי־האוהלים. אנשי־המועד
ואנשי־החול יכלו לדור במדינה בהארמוניה
גמורה.
אולם היתד, זאת אשליה. בישראל של
תשכ״ד שוב אין הדבר אפשרי.
תהומות השינאה. האיש שהוכיח
זאת היה נהג אלמוני, שחשף בראש־השנה,
במעשה מדהים אחד, את תהומות השינאד.
והפחד שנפערו בין דתיים וחילוניים.
אי־אפשר היד, לדעת מד, אירע בדיוק.
האם יצא אותו נהג בכוונה תחילה להתנקם
בדתיים, ההופכים את חיי־הנהגים בשכונות
ירושלמיות שונות לחיי־גיהיגום? או האם
ביקש רק להציל את עצמו, בד,יתקלו בסכנה?
האיש נסע בכביש, מצא לפניו לפתע קהל
של מתפללים, שיצא אותה שעד, מבית־כנסת
חרדי־קיצוני. האם נבהל ואיבד את השליטה

על עצמו? האם נקראו לעברו קריאות־איום?
האם ידו בו אבנים? האם חשש מפני משפט
לינץ׳ והגיב אוטומאטית כחייל מנוסה? על
כל פנים, הוא לא נטה לעבר הצד הפנוי
של הכביש, אלא דהר ישר לתוך הקהל,
הפיל כמה מתפללים, הסתלק במהירות המק.
יהיו
סרטי התקרית כאשר יהיו: ברור
כי היא יכלה לקרות רק באווירה של טרור
ופחד, שינאה ושינאר,־נגדית.
חזיזים ורעמים. אולי גרועה מן התקרית
עצמה היתד, התגובה עליה. רבבות
אזרחים, שהם שומרי־חוק ושונאי־אלימות
בשאר ימות־השנה, היללו את הנהג ד,דורסן
בפה מלא, בחברת מכריהם, כאילו היה;
איש־מופת.
היה זה אופייני לאווירה החדשה, המשתלטת
בפרוס שנת חשכ״ד על הציבור
החילוני, ובעיקר על הנוער הצברי. ניראה
כאילו סבלנותו ו0בילות 1עומדות להתפקע.
באוהל, על שפת־הכינרת, ישבה חבורה
רועשת, דיברה בקול רם על הצורך להקים
בארץ מחתרת חדשה, אלימה ואנטי־דתית.
״מה שדרוש לנו זה קו-קלונס־קלאן!״ קרא
אחד מהם, צעיר משופם כבן שלושים,
ששאב מן הסתם את ידיעתו על הארגון
המחתרתי האמריקאי מעמודי חלף עם הרוח.
״צריכים להכין מלכודות. להשכיב במה
חברה בתחתית של טנדר, להיכנס לשכונה
דמית, ואם מישהו זורק אבנים — לקפוץ
ולתפוס אותו.״
״מספיק לזרוק בתוך השכונות הדתיוון
חזיזים ופצצות־אש, שיבהילו אותם בשבת!״
טען חייל.
הניצוץ הקטן. מה קרה לציבור החילוני?
מה הביא לשינוי מצב־רוחו?
היה זה, קודם כל, הלחץ הדתי הגובר
ללא הפוגה, שהתבטא לאחרונה בהתקפות
על המיסיון ובהפגנות־השבת. צעירים חילו־

ניים נימלטים מדירותיהם בשכונות הדתיות
בירושלים, תחת לחץ איומי השכנים, הזועמים
על אורח־חייהם. סטודנטית חילונית
מצאה סולם ליד חלון חדרה, ששימש לדתיים
לפיקוח על חייה הפרטיים. דתיים מסתכלים
באופן הפגנתי במיספרי־מכוניות הנוסעות
בשבת, בכוונה לאיים על שלמותן ביום חול.
כל זה גורם למועקה גוברת. היא מצאה
את ביטוייה בדבריהם של מאות ישראלים,
שטסו ערב־ראש־השנר, לקפריסין׳ ושהכריזו
באוזני העתונאים כי הם נוסעים מפני ששוב
אינם סובלים את האווירה השוררת בימי
החג בארץ.
נוספת למועקה זו ההרגשה כי המשטרה
אינה מופנה, מטעמים פוליטיים, להגן על
האזרחים ועל המדינה מפני השתוללות דתית
(ראה מסגרת) — וזה בשעה שהדתיים עצמם
עוברים יותר ויותר לשיטות של מחתרת
אלימה. כף נוצרת ההרגשה המסוכנת כי
המנגנון הרגיל של שמירת־החוק התמוטט,
וכי לא נותרה ברירה אלא להפעיל את
עקרון ההגנו־,־העצמית.
באווירה זו, די בניצוץ קטן כדי להביא
להתפוצצות שתישמע סביב העולם.

עתונות
כךה או מרים
על התקרית הירושלמית, בה ניתקל נהג-
מונית במתפללים דתיים בירושלים, ופצע

אחדים מהם (ראה לעיל):
• הארץ :״ 4פצועים בתאונת פגע־וברח
של מונית דורסנית בירו שלי ם...״
• דבר :״מונית קטלנית דרסה 3וברחה.״

הצופה :״מונית פרצה לתוך קהל
חסידים, פצעה .8״

• ידיעות אחרונות :״ 10 פצועים, מהם
3קשה
• הבוקר :״מונית פרצה לתוך קהל
מתפללים, פצעה 23 ונעלמה.״

מ פ לגו ת
הדרך הקדה
דרכים לוהטות, ספר־הרכילות של הדסה
מור על חיי־האהבה של הצמרת( ,העולם
הזה .,)1368 הוצא למכירה ביום א׳ של השבוע
שעבר. אולם לא כל הקוראים יכלו
להזדיין בסבלנות עד לאותו יום. .
אחד מאלה היה ראש ממשלת־ישראל.
שליח מיוחד של משרדו הופיע עוד ביום
ו׳ בהוצאת קוץ, שהיא הוצאת־בת. של עם
הספר, ביקש טופס אחד. הוא מיהר להביאו
ללוי אשכול.
לא במיקרה הקדיש אשכול את יום השבת
לקריאת הספר, שאינו מגיע לרמה הספרותית
של אנה קרנינה . .כי באותו ערב
עמד להיפגש עם המנהיג הלאומי, שהוא
גיבור הספר, ושהדסה הדביקה לו את השם
״מתי יניב עם. אומו מנהיג יש לאשכול
חילוקי־דיעות חריפים.
לא ידוע מה דובר באותה שימה, ואם
.הוזכר בה הספר, או שאשכול החזיק בו
בתחמושת לשעת־חודום. רק דבר אחד נודע:
אותו מנהיג ניכנע לאשכול כניעה גמורה.
העולם הזו^ 1359

את מ׳ משרתת

המשטרה?

ת מי משרתת משטרת־ישראל? את
^קן החוק? את הסדר הציבורי? את הממשלה?
או מסכת של קנוניות ותככים, שחלקה
נרקמת בממשלה — וחלקה אף נגד
הממשלה?
השבוע נאלצו אזרחי מדינת ישראל להציג
לעצמם שאלות אלד״ כי ברחבי הארץ
אירעו מאורעות, שהעמידו את המפקח הכללי
של משסרת־ישראל באור מוזר למדי.

אשר הוא עושה.

^ עומת התקיפות במשולש, בולם
/היחס השונה של המשטרה באזור אחר
של המדינה: השכונות הדתיות בירושלים.
היחס המיוחד לדתיים מלווה את תקופת־כהונתי
של נחמיאס מתחילתה. לפני שנתיים
גרמה לאחד הגילויים המוזרים ביותר
בתולדות החוק הבינלאומי.

התקפת המחתרת של בחורי־הישיבות על
מוסדות נוצריים מעלה כמה שאלות

איד יכולה הייתה להתארגן
פעולה כזו, שהקיפה מאות צעי־ירים
בכל רחבי הארץ, מכלי ש•
יוגנב הרחש הקל כיותר לאוזני
המש נזרה והש״כ?
זהו כשלון פנטסטי. אך אם נודע הדבר
מראש, ולא ננקטו אמצעי־מניעה, ג-דולה ה־הרפה
שבעתיים.

• מדוע איחרה המשטרה ל הופיע
לכל המקומות המותקפים ך
נקודה זו שימשה עילה מרכזית להתערבות
השגרירים הזרים, זכתה לפ-רסומת
עולמית.

• כאשר ככר הופיעה המשטרה
-מדוע לא כאה ככוח הדרוש,
הסתפקה כמשלוח כמה
שוטרים נפחדים וחסרי־ישע?
ההתקפה על המוסדות הנוצריים גרמה
למדינה נזק עצום ברחבי העולם. אך לא
זה העיקר. העיקר הוא כי נפגעה מהותה
של מדינת־החוק עצמה. נוצר הרושם הברור
כי כנופיות טרוריסטיות יכולות להשתולל
בחוצות המדינה באין מפריע, לפגוע במעו־מים
דתיים ולאומיים, מבלי שהמשטרה תראה
צורן להתערב.
גם הפעולה שלאחר־מעשה היתה עלובה
וחסרת־מרץ. המשטרה יצאה בקושי ידי
חובתה, תוך עיקום אפה׳ כאילו ביקשה
לומר :״אני מוכרחה לעשות משהו. אבל
הדבר אינו לפי רוחי, ואני אסתפק במינימום
ההכרחי.״

שוטר משליט סדר לפני משחק הכדורסל ישראל-יוגוסלכיה
נל הגולגלות שוות בפני האלה —
כל האזרחים שתים בפני החוק. כך קובע
מושכל־ראשון של המישטר הדמוקראטי.
לפי אותו עקרון, היד, צריך להיות ברור
כי כל הגולגולות שוות מול אלת השוטר.
אך נסתבר כי בישראל אין הדבר כך. יש
גולגלות שמצתד, היא לרוצץ אותן, ויש
גולגולות שיש להלום בהן בעדינות —
ויש גולגולות ד,מחוסנות מראש בפני כל
מכה.

ך אזור אחד במדינה פעלה האלה ה־
^ משטר תי ת במרץ ובשימחה — במשולש
הערבי.
מי שעקב אחרי סרטי הפעולה המשטרתית,
שהחלה עם הריסת הבית בטירה (ראה
כתבה) יכול לקבל רק רושם אחד: שהמשטרה
נרתמה כאן למזימותיו של מנגנון
חשוך, העורך פרובוקציה גראנדיוזית. הקורבן
המיידי של הפרובוקציה היה הציבור
הערבי, שנהג בפרשה זו כמו שנהג עד כה
כל ציבור אחר במדינה במצב דומה. אבל
הקורבן האמיתי היה אחר.
ממשלת ישראל, בהנהגתו של לוי אשכול,
ותחת השפעת שרי אחדות־העבודה,
מתקרבת להכרה שיש לבטל את המימשל
הצבאי. האיש שביטא שאיפה זו, בסיגנון
המיוחד לו, היה אבא אבן. הוא בחר לצורך
זה, לפני כמה שבועות, דווקא בכפר טירה.
שם נאם את נאומו המפורסם על הצורך
לשלב את הערבים במערכות המדינה.

הפרובוקציה ככפר טירה היונה
תשובת חסידי-המימשל. היא היונה
מכוונה נגד הממשלה.
כוונתה היתד, להוכיח לציבור הרחב כי
המימשל דרוש, להפעיל לחץ על הממשלה
לשנות את גישתה.
בכל אלה אין חדש. היה ברור מראש
כי הסכמתו של לוי אשכול להשאיר את
שמעון פרס ואת חבר־מרעיו בתוך המנגנון
הממשלתי צופנת בחובה סכנה זו. אך
פחות מובנת להיטותה של המשטרה לשרת
מגמות אפלות אלד״

אולם זוהי עובדה: המשטרה
היא המשמשת כחוד-המהץ של
הפרובוקציה, ואץ ספק כי המפקח
הכללי, יוסף נחמיאם, יודע את

באותם הימים הוציא בית־המשפט העליון
של המדינה צו של ״האביאס קורפוס״ —
להביא לבית־המשפט את יוסלר, שוחמאכר.
ביצוע הצו — אחד המכשירים הקדושים
ביותר של מדינת־החוק הדמוקראטית —
הוטל על המשטרה. אולם יוסף נחמיאם
פנה לבית־המשפט בבקשה חסרת־תקדים:
לשחרר אותו מן החובה למלא אחרי הצו.
בית־המשפם דחה צו זה במילים חריפות
ביותר.

אותו יחם מפגינה המשטרה, מזה
זמן רב, כדרכי־־הגישה למעבר
מנדלכאום. מול הטרור המאורגן,
השיטתי והעיקכי של החוגים ה חרדי
ם -הנ הני ם מתמיכת מפלגות

נחמיאס במשפט שפיגל
על מה חולם הוא?
רית המונית הדורסת, שהפילה בראש־השנה
פצועים דתיים בירושלים.

^ מצב עוכדתי זה, יש רק כמה
לאפש רויו ת בפני המפקח הכללי של המשטרה.

הוא
יבול להבריז: אין בכוחי
להשתלט על המצב. כמיקרה זד.
עליו להתפטר, ולפנות את מקומו
לאדם המובן לקבל על עצמו את
המשימה.

הוא יכול להודיע כי אינו יכול, מבחינה
מצפונית, לנהל פעולה נגד הטרור הדתי.
במיקרר, זה עליו להתפטר, לפנות את מקומו
לאדם אשר מצפונו מרשה לו להגן
על החוק והסדר.
יוסף נחמיאס אינו חושב כלל לאמץ
לעצמו אף אחת מן האפשרויות האלה. על
מה הוא חולם, אם כן?

גם לאחר מבן לא עשתה המשטרה
במעט דכר להחזיר את
יופלה החטוף. היה צורף כהפעלת
שרותי-הכטחון של המדינה, ואלה
גילו והחזירו את יופלה.
כבר בראשית פרשת יהודה שסיגל, נסתבר
כי נחמיאס שוב מגלה יחם מיוחד לדתיים.
משטרת תל־אביב פעלה במרץ כדי לקדם
את החקירה. היה ברור לכל בר־דעת כי
היעד האמיתי של כל חקירה בפרשה זו
הוא לברר אם נועד הכסף לצרכיו של
שפיגל עצמו, או למנגנון המפלגה הדתית־לאומית.
על כן היה צורך בחקירת ראשי
המפד״ל, עסקנים, שרים וחברי־כנסת.
אולם בשלב זה נכס לתמונה המטה הארצי
של יוסף נחמיאס — ובזאת נסתיימה
החקירה. הפעילה הופסקה באמצע. נעשה
הכל כדי לנתק את כל החוטים שהובילו
מיהודה שפיגל לדרג גבוה יותר במשרד־הבריאות
ובמפד״ל.
משמעותו האמיתית של צעד זד, נסתברד,
בימים אלה, בעת בירור משפטם של שפיגל
וחבריו במשפט־השוחד. נוצר המצב המגוחך
שהתביעה הכללית, וקציני המשטרה המעידים
במשפט, מגינים בחירוף־נפש על צמרת
המסד״ל — ואילו הנאשמים מבקשים להוכיח
כי השוחד נועד למנגנון המפלגה החולשת
על משרד הבריאות.

זוהי קומדיה -אך המשטרה
לא נועדה למלא תפקיד קומי כמדינה.

ל זה היווה רק מעין הקדמה למח־
^ דלים המבישים של המשטרה — לעומת
פעולתם של הטרוריסטים הדתיים ברחבי
הארץ.

נאשמי מהומות-המיסיון בכית המשפט כתל־אביב
— אך כמה גולגלות שוות יותר

מאורגנות -פועלת המשטרה בצורה
עלובה, פחדנית ובלתי־יעילה.

נחמיאם
שם עינו בבסאו של שר־המשטרה,
אם וכאשר יגיע הורו
של ככור שיטרית לפרוש.

בהפעלת הטרור משתתפים אלפים. המעצרים
אינם מגיעים לעשרות. הציבור כבר
התרגל לשמוע ברדיו, אחרי כל התפרעות
אלימה :״לא היו מעצרים.״ וכאשר נעצר בנו
של שר דתי, שוחרר מייד תוך התנצלות
מתחננת.
השתמטות זו. היא פגיעה ביסודות מדינת־החוק.
היא מעודדת את המשך האלימות
ואת התרחבות ממדיה. היא נוטעת בלב הרוב
החילוני את האמונה כי אין מנוס
מאלימות־נגדית בלתי־חוקית. יש קשר ישיר
בין תקרית הנכה, שהוכה באכזריות על־ידי
בריונים דתיים בקביים שלו, לבין תק־

ואכן, מבחינה פוליטית יש לו כל הנתונים
לכך. הוא ספרדי. הוא חבר מפא״י. אין לו
אויבים מושבעים בצמרת, וגם אץ לו חשק
לקלקל את סיכוייו על־ידי כך שישניא את
עצמו על הדתיים, תוך כדי מילוי תפקידו.
אין כל פסול בשאיפתו של אדם להיות
שר בישראל. אבל כאשר שאיפה זו מתנגשת
בחובתו של האיש המופקד על שמירת
החוק — יש בכך פסול רב.
מוטב שיוסף נחמיאם יבהיר לעצמו אמת!
זו. אם ימשיך בדרכו הנוכחית, גם במשולש
וגם במאה־שערים, הוא יהרוס את שרידי
האמון הציבורי במשטרה — אמון שהוא
חיוני לקיום מדינת־החוק.

במדינה

דזוי ^ ה

עסקים
דבראלה קי ר

ר• 1א ל 1ט
!נ ע פגזו ס ת

נן רם הפנים
לפי ד״ר לברן, פריס
המכיל

ג׳ להרויאל
:יגן על עורך,ורקמותיו העדינות, מונע
זתהוות קנזטי. פנים ומטהר א ת גוון
נייד על ידי פעילות מוגברת של
מחזור הדם.

0ת11£0

1£ץ ס *אס 5 £1.0
א 11ז $ק א
3 £1114ק א
3 £1114ק £

ה מו מ חי ם בצלום
משתמ שי םבסר טי

0₪ז1ו
לה שיג בכל בתי בסחר לצלו

א. ב רנ ד
ש ד רו ת רו ט שי ל ד • 5
הל אביב. טלסון <5421

המפעל החל בתנופה עצומה. בניין גמנסיה
הרצליה נותץ ונמחק, בור עצום נכרה במקום
וכעבור זמן קצר החלו לרידהד ב־במרכזה
של תל־אביב קולות בניה וטרטור
מכונות חדישות. העוברים ושבים נעצרו
וצפו בהנאה כיצד הולך וקם מגדל שלום
מאיר, הבניין הגבוה ביותר בארץ.
נעו אמות הסיפים. אולם היו כאלה
שלא נהנו כלל ועיקר. היו אלה דיירי הבית
מספר 20 ברחוב אחד העם, מול הבניין
ההולך ומוקם, שעבורם הפך מגדל השלום
— נושא למלחמה.
משך שבועות רבים סבלו את הרעש,
שנוצר מפטישי האויר בני טונה וחצי, שתקעו
באדמה כלונסאות פלדה כנגד התמוטטות
הכביש הסמוך. אולם הם לא רצי
להפריע לקולות הקידמה והפיתוח, הוציאו
צו־מניעה רק כדי להגביל את הרעש לשעות
בהן אין הם נמצאים בדירותיהם ומשרדיהם.
״זה לטובתכם,״ הסבירו להם קבלני הבניין.
״המוטות שאנחנו מכניסים — ימנעו מפולת
בבניין שלכם.״
הדיירים האמינו ושתקו. לא איכפת להם
היה שהכביש ליד ביתם שקע, ואפילו לא
שבית־אחד־העם, שצריך היה לד,שאר על תי־לו,
התמוטט בחלקו.
עד שיום אחד ניסה אחד מעורכי־הוין,
שמשרדיהם שוכנים בבניין ,20 לפתוח את
דלת משרדו ולא הצליח. כשפתחה בכוח
ונכנס למשרדו, נדהם. הקיר בו קבוע המשקוף,
היה סדוק לארכו, לחץ על הדלת.
תקין יסודי. כעבור ימים אחדים החלו
הדברים ללבוש צורה יותר ויותר מדאיגה.
קיר הבניין, הפונה לכיודן מגדל־שלום, החל
מגלה נסיה. קירות החדרים נפערו לאורכם.
בעלי החנויות בבית, ביצוגם של עורכי־הדין
שכניהם, פנו לחברת ננר הרצליה
בע״מ, המקימה את הבניין החדש, הצביעו
על הנזקים שנגרמו להם.
תשובתם של עורכי־הדין של החברה,
היתד, פסקנית: החברה אינה יודעת, ואינה
חייבת לדעת, מה גרם לסדקים שבבנין הנ״ל,
אם בכלל נוצרו סדקים כאלה. היות ובעבודות
הבניה הופעלו מכשירים ומכונות חדישות,
אין זה יתכן שנגרם נזק.
עורכי הדין הבינו כי אין כל סכוי להגיע
להבנה של שלום עם מקימי מגדל־שלום.
לפי עצת מהנדס העיר, משה עמיעז, שקבע
כי יש למנות מהנדס שיפקח על הבניין
ויקבע את ד1,זיקונים שיש לבצע בו, פנו
למשרד המהנדסים גנדלר־פיאסטרו, ביקשו
הערכת הנזק.
כתבו המהנדסים במסקנותיהם :״לפי מיטב
ידיעתנו המקצועית, נגרמו הדפורמציות ה־נ״ל
בגלל הזעזועים והתנודות שיצרו פטישי
האויר, שהכניסו את הכלונסאות במגרש
שממול לבניין הנידון.
״המשך העבודה על־ידי פטישי אויר יכול
בהחלט להחריף את המצב הסטטי של הבניין.
לדעתנו יש הכרח לבצע תקון יסודי
לפי הוראות מהנדס אחראי.״
הערכת המהנדסים לגבי גובה הסכום הדרוש
לתיקונים 24.750 :ל״י.
סכום של מליינים. נראה היה שדו״ח
זה יכריע את הכף, ישכנע את החברה כי
הנזקים נגרמו בעטיה. אבל לא כך היה.
החברה הודתה כי הפעילה פטישי אוויר
במקום, הודתה כי הכביש שקע כתוצאה
מהזעזועים שנוצרו, אך אינה מודה כי היא
שגרמה את הנזקים לבניין. בקיצור: רק
פתי יאמין כי הבניין, הנמצא מטר אחד
מעבר לכביש, שקע מאותה סיבה בגללה
שקע הכביש.
לדיירים לא היתד, ברירה, הגישו באמצעות
עורך־הדין אוריאל גניה,ר, שגם משרדו
שוכן בבניין, תביעה כספית לתיקון נזקי
הבניין.
בכתב ההגנה טענו בעלי החברה כי תביעה
זו היא טרדנית וגורמת לעיכוב הבניה , .לפי
הצהרת החברה בשעתו, כרוכה הבניה בהשקעה
עצומה, הנעה, לפי ההערכה הנוכחית,
בין 17ל־ 20 מליון לירות ישראליות.
בתוך גלגול מליונים אלה, העדיפה החברה
שלא לה,ענות לתביעה לשפוץ הבניין שברחוב
אתד־העם ,20 בסכום הקטן, יחסית,
של 25 אלף ל״י, העבירה את ההכרעה
לאולם בית המשפט.
* לפי החוזה התחייבה החברה לסכור
ולמסור שבע קומות בבניין לממשלת ישראל,
עד ה 30:לנובמבר השנה. לפי אותו
חוזה על הן זברה לשלם 2000 לירות עבור
נל יום של אחור.

הסרב על גרמניה-עורך ״העולם הזה״
מסכם את רשמי ניסוה ־ ומציע גישה
יסודית חדשה ליחסים ביו גרמניה וישראל
ץ כץ ״,אמרתי ,״גרמניה נראית עכשיו כארץ שלווה ורוגעת. ישנם מוסדות דמו־
!ן ^ קראטיים, יש חופש־עתונות, יש חוקה, יש בית־משפט. קשה להעלות על הדעת כי
יקום כאן נאציזם חדש. אולם — ״
וכאן חזרתי על הטענה שר,שמעתיה פעמים בלתי־ספורות, בכל שיחותי בגרמניה:
״ — אולם כך זה היה גם ב־ .1928 היתד, גאות כלכלית. היטלר היה דמות קומית.
הפוטש שלו משנת 1923 הפך נושא לבדיחות. המוסדות הדמוקראטיים פעלו כהלכה. אבל

| אור א בנ ר *
אז בא המשבר הכלכלי הגדול, ותוך כמה חודשים הפכה המפלגה הנאצית, מקומץ מבוטל
של מטורפים, למפלגת־ד,מונים אדירה. מניין לנו שזה לא יקרה שנית?
״עכשיו יש לכם פלא כלכלי. קונים מכוניות ופריג׳ידרים. אך מה יקרה כאשר יפקוד
משבר כלכלי חדש את גרמניה?״

הטרגיגזט בא בסיגן גב הבזאדט1
^ ךשיחי, מבקר ספרותי ידוע, חייך בנחת. לולא פגשתי בו כאן, בהאמבורג, הייתי
^ משער שהוא אנגלי. היו לו קוזי־פנים אנגלו־סאכסיים, חוש־הומור דק (בלתי־רגיל בגרמניה)
וחיוך מלבב.
״השוואה זו מופרכת מיסודה,״ השיב .״הרפובליקה הפדרלית אינה ויימאר שניה *.אינני
מתכוזן רק לאירגון השילטון וטיב המוסדות. אני מתכוון בכלל לאקלים ד,פוליטי, להלכי־הרוח,
לסיגנון הציבורי.״
ואכן — יש הבדל. בימי ויימאר גאתה הלאומנות הגרמנית. מאות מפלגות ואירגונים
• ויימאר, העיר בה קבורים שני המשוררים הלאוס״ס של גרמניה, גתה ושילר, שימשה
אכסניה למנסחי החוקה הגרמנית אחרי מלחמת־העולם הראשונה. לכן רגילים לקרוא על
שמה את הרפובליקה הגרמנית שנולדה אז, ושחוסלת על־ידי הימלר.

בגישת תינוקות משני עינוי גנור התיר. נתונות גחמית

028

,זהירותו״ סורא השלם ליד שעו בראנדנבורג, ליד הגבול החואה את בריין. דתיי עמוד* השוור: חייל־ המזרון
הטיפו למלחמת־נקם, לחיסול ״חוזה־החרסה של ורסיי,״ לתחיית הרייך הראשון או השני,
או להקמת רייך שלישי. היטלר לא המציא סיסמה זו. הוא מצא אותה מוכנה.
חשוב מזה — גרמניה של אז היתד, אחוזה בולמוס של מדים. לכל מפלגה היה אירגון
כמעט־צבאי, מצוייד במדים, בדגלים, בתזמורות־לכת, בסמלים. הגרמנים צעדו — בכבישים
וברחובות, במגפיים או בנעלי־עבודה גבוהות. בבתי־הספר שלט פולחן הגיבורים, הקיסרים
והמצביאים של ימים עברו, נחוגו נצחונות הנשק הגרמני בקרבות המאות הקודמות.
לכל זה אין כיום זכר בגרמניה. העם בורח מן המדים. הצבא אינו פופולארי, אינו דומה
גם בחיצוניותו לצבאות גרמניה הקודמת, הנוער אינו רוצה לשמוע על ההיסטוריה של
עמו. מיצעדים הזוכים לתשומת־לב רבה בחוץ־לארץ — כגון מיפגני נוער־הפליטים, כינוסי
ותיקי הס״ס־הקרבי, ובו׳ — הן תופעות שליליות, שהנוער בכללותו מגיב עליהן במשיכת־כתפיים
זלזלנית.
ניבנסתי לחנות־תקליטים בקורפירסטן־דאם בברלין, ביקשתי תקליט של שירי הוזרמאכט,
כאילו היה זה דבר רגיל. ציפיתי לתגובה. ואומנם, נמצא תקליט כזה — על מדף צדדי,
באחת הפינות. אך מכל שאר הדוכנים והמדפים חייכו פרצופיהם האוזיליים של אלביס
פרסלי וחבריו, אמריקאים וגרמנים. הכוזיסט תפס את מקום המארש.
מבחינה זו צדק בן־שיחי. גרמניה של היום אינה ויימאר שניה. הצעיר הגרמני הממוצע,
הרואה בסרט תעודתי את אדולף הגדול צורח בקולו ההיסטרי, כשהוא מנופף בזרועותיו,
מנפח את לחייו ומנענע את שפמו המגוחך — שואל את עצמו. :איך יכלו הורי להתלהב
מן הטיפוס הזה?״
אך האם מהווה כל זה ערובה מספקת לכך שלא יקום היטלר הדש?

ברלין אי\1ז ירושליס
•ץ יל* הייתי היטלר, ואילו ביקשתי להשתלט על גרמניה של היום, לא הייתי צועק:
״יהודה, התפגרי!״ ,לא הייתי מנופף בדגלי צלב־הקרס. הייתי קורא :״מחית לבולשביקים!״
ומדבר על מסע־צלב של התרבות המערבית לשיחרור האחים המדוכאים מאחורי
החומה.
כי זהו עקב־אכילס של גרמניה דהיום: השינאה לקומוניזם.
בישראל קיימת שינאה רבה למק״י, שמקורה בזיכרונות היסטוריים. האמריקאים שונאים

הבטיחו שהם ואנשים כמוהם יעמדו על המישמר ויחניקו כל נסיון כזה באיבו. אחרים
התקוממו נגד עצם הרעיון.
״מה אתם רוצים מאיתנו?״ קרא בהתרגשות צעיר אחד, כבן ,18 אחרי אחת מהרצאותי,
״למה אתם מחפשים דברים כאלה דחיקא אצלנו מה שהיה היה! זה לא יחזור! העם הגרמני
מחוסן מפני תחיית הנאציזם יותר מכל עם אחר בעולם, כי הוא יודע לאן זה הוביל — לא
רק מבחינת סבל היהודים, אלא גם מבחינת סבל הגרמנים עצמם. רק מטורף יאמין כי זה
יכול לקרות כאן שנית!״
השבתי לו :״אולי אתה צודק. אולי המחלה הנאצית, כמו מחלת הטיפוס, משאירה אחריה
היסון טיבעי. אבל זה לא בטוח. חולה־נפש שנרפא — בכל זאת עוקבים הבריות אחרי
תנועותיו בדאכה מתמדת, מחשש פן תחזור המחלה שנית. אחרי מה שקרה בגרמניה,
טיבעי שהעולם כולו עוקב אחרי כל סימן, בוחן כל ידיעה. אתם חייבים להשלים עם
מצב זה. זהו חלק מן המחיר שאתם משלמים עבור מעשי הוריכם.״
אולם ההגינית מחייבת לציין כי הסימפטומים לחידוש המחלה אינם בולטים כיום במיוחד
בתמינה הגרמנית. ישנה (וגם זה טיבעי) חד־צדדיות משוועת בדיווח על גרמניה, בישראל
ובעולם כולו. כל סימן רע זוכה — בצדק — לתשומת־לב עולמית, הופך לידיעה מרעישה.
דברים חיוביים המתרחשים בגרמניה אינם מהווים ״ידיעות״ ,אינם נזכרים. כך מתקבלת
תמונה חלקית, מעוותת, בלתי־מאוזנת.
הרבה דברים שליליים קורים בגרמניה. אבל הם, בעיקרם, שרידים של האתמול הזוועתי:
שיכיר קשיש המשבח את אושוויץ בבית־מרזח, געגועים לימים הטובים של היטלר, נאצים
המסתננים לעמדות השלטון, פסקי־דין מגוחכים לרוצחי־המונים שהורשעו בדין. חלק
מסויים של הדור הקודם לא שכח, לא למד. אבל אין סימנים רבים לכך שהוא הצליח
להנחיל את מחלת־הרוח שלו לבאים אחריו. ואין גם סימנים רבים לכך שהנוער מוכן
ליטול לידיו יוזמה תוקפנית לשיחרור ה״אזור״.״
״כל אחד יגיד לך שצריכים לאחד את גרמניה מחדש,״ אמר לי עתמאי ידוע ,״אבל אם
תכריז מחר שכל גרמני צעיר צריך להקריב את הפולקסואגן שלו למען מסע־השיחרור —
ישכחו מזה מהר מאוד!״
ואכן, זהו הרושם המתקבל. ה״וידר־פראייניגונג״ (״איחוד מחדש״) הוא היעד העליון בפי
כל — לא רק בפי הפוליטיקאים מכל המפלגות, אלא גם בפי אנשים פשוטים, בשיחות
פרטיות. אבל הדבר היפר יותר ויותר למסרה מיסטית רחוקה ,״חזון״ בלשוננו — בדומה
ל״קיבוץ גלויות״ שלנו.
המאורע הדראמתי ביותר שאירע בגרמניה החדשה לא זכה להערכה הראויה לו בעולם

גרמג״ה ה״אחרת״
את הקומוניסטים, מפני שאלה מסוגלים לשים קץ לקיומם הפיסי, ועוד זכורים היטב ימי
ההיסטריה החולנית של מק־קארתי. אולם כל השינאות האלה משולות ל״ברוגז״ של
ילדים — בהשוואה לשינאה הלוהטת, השורשית, הקיימת בגרמניה המערבית כלפי המישטר
הקומוניסטי בגרמניה המזרחית.
בגרמניה המערבית חיים קרוב ל־ 20 מיליון פליטים — אנשים שנמלטו משטחי המזרח.
רובם השלימו עם מצבם החדש, התבססו ומשגשגים. ספק רב הוא אם רבים מהם היו
מוכנים לנטוש את הדירות החדשות שלהם ולצאת למלחמה כדי לחזור לבתיהם הנשכחים.
אך יש להם קרובים ובני־משפחה מעבר לגבול. מחסומי־התיל הממוקשים חוצים בין אח
לאח, בין הורים ובנים.
לשוזא מזכירים לגרמנים כי הם עצמם גרמו למצב כזה. תנועת־השלום הדביקה ברחבי
גרמניה פלאקאטים שהכריזו :״צבאות היטלר הם שיצרו את המדינה הקומוניסטית בגרמניה
המזרחית!״ כל זה אינו יכול להשכיח את מציאות המחיצה — ואת הידיעה כי הרוב
המכריע של בני גרמניה המזרחית שונאים את המישטר השולט בהם, והיו רוצים לעבור
מערבה. לולא כן, הרי לא היה צורך בחומה ובמוקשים.
רגילים לד,שתת את ברלין לירושלים. שם, כמו כאן, עיר חצוייה, חומה גבוהה, חיילים
היורים איש ברעהו ובכל הנע בשטח־ההפקר. אולם הדימיון הוא חיצוני בלבד( .ולמעשה
גם לא חיצוני: אי־אפשר להשוות את חומות ירושלים המרהיבות, לכיעור המיפלצתי של
החומה הברלינית, המזכירה מחנות־ריכוז וגטאות).
ההבדל היסודי הוא: חומת ירושלים חוצה בין שני עמים. חומת ברלין חוצה בין שני
חלקים של אומה אחת. איך היה מרגיש האזרח הישראלי אילו גרו בירושלים העתיקה, תחת
שלטון הלגיון, חמישים אלף יהודים, ביניהם אחים ודודנים?
כיום אין בן ברלין המערבית יכול אף לבקר בחלק המזרחי של עירו. כשישבתי בסלון
עדן וסיפרתי על חוויותי בברלין המזרחית, בה ביקרתי באותו יום, הקשיבו הגרמנים
לדברי באותה הכעת־פנים, בה רגיל אני עצמי להקשיב בתל־אביב לסיפורי ידידי הדיפלומטים,
המספרים לי על טיולי־הנופש שלהם לעיר העתיקה יליריחו.
לא חשוב, בהקשר זה, איזו משתי הגרמניות סוכה יותר או סימפאטית יותר, איזו מהן
מדכאת את שרידי הנאציזם, וכו׳ .חשוב שזוהי המציאות הסובייקטיבית: הגרמני הממוצע
במערב מאמין כי במזרח שולטת רודנות מיפלצתית, בעזרת כידונים סובייטיים, וכי חובה
קדושה היא לשחרר את האחים המדוכאים מעול העריצים.
אמונה זו — ריח של אבק־שריפה נודף ממנה. זוהי קרקע־ר,צמיחה לשטראוסים.

כאשר רנודה האתז 1ז
ך* אס יכולה קרקע זו להצמיח גם היטלרים? במילים אחרות: האם תיתכן עלייתה של
| | מפלגה לאומנית־מיליטריסטית, בעלת מגמה טוטאליטארית־דיקסטורית, שתטיף לאיחוד
גרמניה בדם ואש, ותנופף מעליה דגל של שינאה ורצח־עם?
היצגתי שאלה זו בשיחות עם נוער גרמני. אחדים מבני־שיחי הסכימו שהאפשרות קיימת,

ובארץ. כוונתי לביקורו של ג׳ון קנדי בברלין. באתי לעיר כשבועיים אחריו, ועדיין חשתי
באוויר את החשמל של אירוע היסטורי. חצי מיליון ברלינאים נהרו לקראתו, הריעו לכבודו
בסצנה שגבלה עם היסטריה המונית. כאשר השמיע אח המילים :״איך בין איין ברלינר!״
(״איש ברלין אנוכי!״) רעדה האדמה מרוב התלהבות.
כך לא נתקבל שום אדם אחר, גרמני או זר, מאז ימי אדולף. לעומת מיפגן אדיר זה
החווירה קבלת־הפנים שנערכה קודם לכן לשארל דה־גול בבון. שום פיברוק, שום מתן
חופשות לפועלים, שום אירגון מלמעלה — אינם יכולים להסביר קבלת־פנים זו.
״מה הפלא? אנחנו הגרמנים זקוקים תמיד לפירר,״ אמרה לי בתמימות נערה ברללנית
צהובת־תלתלים. אבל גם בכך אין הסבר מספיק. גם לא ברגש־ההקלה שהרגישו בני ברלין
המנותקת, בבוא אליהם מנהיג העולם המערבי, ובפיו הבטחה שלא ינטוש אותם לעולם.
ג׳ון קנדי — בניגוד לקאנצלר אדנואר, בניגוד לשסראוס, בניגוד לדה־גול — מסמל את
קו השלום, את הוזיתור על כל חלום מלחמתי, את התקיזה לתקן את המצב בדרכי הסכם
והבנה. כל אדם מבין זאת, גם בברלין. ואם ברלין קיבלה את פניו בצורה ז ו, הרי מעיד
הדבר יותר מאלף מאמרים על האקלים הנוכחי בגרמניה.
ו ז \ זאנוזטר\ ־ צי כוזךיכף
ל זה מוביל אותי למסקנה, שהתגבשה בי בעת ביקורי זה: שגרמניה הנוכחית אינה
נאצית. עלייתו של נאציזם חדש בגרמניה, בצורה חדשה, אינה בלתי־אפשרית. אולם
עד כמה שאפשר לדון כיום, אין הסיכויים לכך רבים.
מה נובע מכך לגבינו, כישראלים, לגבי יחסי. ישראל־גרמניה, לגבי התנהגות ממשלתנו
בעניינים גרמניים, לגבי התנהגותנו כפרטים
ברצוני להביע להלן את דעתי על כך — ביודעי היטב שתעורר הסתייגות בחוגים רבים.
אולי כדאי, קודם כל, לברר את נקודות־המוצא של הבירור. את הנקודה הריגשית, ואת
הנקודה ההגיונית.
יש אנשים האומרים: בעניינים כאלה יש לנהוג על פי הרגש, ועל פי הרגש בלבד. אחרים
אומרים: לעזאזל הרגשות! צריכים לנהל מדיניות בלי סנטימנטים.
אני שולל את שתי הגישות גם יחד. לדעתי, כאשר יש סתירה מהותית בין הרגש
וההיגיון, משהו אינו בסדר. משהו לקוי — או הרגש, או ההיגיון, או שניהם יחד. חייב
אדם להתמודד עם עצמו, להתלבט וללבן את הדברים, עד שעולה בידו ליצור את הסינטזה
ההארמונית בין הרגש וההיגיון. הוא הדין לגבי אומה שלמה. מדיניות נכונה חייבת לספק
את הרגש וההיגיון כאחד. ולהיפך: כאשר מדיניות מסויימת היא גם מוסרית וגם מציאותית,
משמע שהיא נכונה.
(המשך בעמוד )10
מביתן שהגרמנים המערביים אינם רוצים להכיר בקיומה של ״הרפובליקה הדמו-
קראסית הגרמנית* (דד״ר) ,הס רגילים לקרוא לגרמניה המזרחית בשם ״אזור הכיבוש
הסובייטי״ ,או בקיצור, בפי העם ,״די צונה״ (״האזור״).

ג ר מני ה ה ״ אחר תי׳

ק;ליוד

ד צ׳דיד
וו וצל ליו ת

מו צ אי
הצגת פרידה
ארצית
שמחת ־ תורה 1 0 .1 0 .6 ? ,

בא>צגוד>ח רמת־גו
כרטיסים כמשרדים :
תל־אביב: רוקוקו ושאר המשרדים. בפ״ת :
״כרטיס״ .בר״ג: רכניץ. בגבעתיים :״גבע״.
קליף ריצ׳רד והצלליות יגיעו במטוס אל על ב־26.9
קליף ריצ׳רד ור,צלליות על תקליטי קולומביה

לכל הנזנעוז־נת והמפעלים
לספחיוו 1ל ל1ן 1ח 1תינ1

(המשך מעמוד )9
בבואנו לדון במדיניותנו — הממלכתית והלאומית — כלסי הגרמנים, עלינו לשאול את
עצמנו: מה רצוננו? מה אנו מבקשים להשיג? מה היעד העיקרי העומד לנגד עינינו ז
יש חלק בציבור שלנו הטוען: איננו מבקשים להשיג דבר. איננו רוצים לנגוע בהם. ימח
שמם וזיכרם — היום, מחר ומחרתיים: נאצים ולא־נאצים, בנים ובני־בנים עד דור אחרון.
איני נוהג להתווכח עם בעלי גישה זו. אני מבין לרוחם — אף שאיני שותף לתסיסתם•
מי שיש לו מספר של אושוויץ על זרועו — או בנפשו — זכותו להרגיש כך. אך איני
סבור כי רגש זה חייב או יכול להנחות את המדינה ואת האומה•
יש גישה קיצונית הפוכה, האומרת: מה שהיה, היה. הנאצים עשו מה שעשו ליהודים.
עכשיו אנחנו מדינה. אנו צריכים לכלכל את מעשינו לסי האינטרס של המדינה. בטחון
המדינה קודם לכל. לא איכפת לנו מה קורה בגרמניה. אנחנו זקוקים לנשק, לאמצעים טכנולוגיים,
לכסף. אם הגרמנים מוכנים לתת, לא נשאל מה קורה אצלם.
זוהי גישתם של הבסחוניסטים, ונפשי סולדת ממנה. אני מציע גישה שלישית.

פיקדון וזירי וזאגגשות בולה
* אי נטרסה עי ק רי של האנושות כולה הוא שלא יקום נאציזם חדש בעולם. לאור
| | הסכנות המיוחדות הטמונות בגרמניה, זהו האינטרס העיקרי של האנושות לגבי הגרמי
נים. המין האנושי אינו יכול להרשות לעצמו להניח לגרמנים להצית מלחמת־עולם שלישית.
אנו, הישראלים, שייכים למין האנושי. האינטרס האנושי הכללי הוא גם ענייננו שלנו.
דוזקא אנו, שבמדינתנו מתרכזים שרידי־השואה, מיטיבים לדעת את קציר הפאשיזם. תפקידנו
ללחום בו — אפילו תהיה מחלת־הרוח של היטלר חדש מכוזנת נגד עם אחר.
לכן שומה עלינו לעשות את הכל כדי להפחית את הסיכויים לעליית נאציזם חדש
בגרמניה. זה חייב להיות היעד העיקרי של מעשינו ומחדלינו בזירה זו.
בגלל מורשת העבר, יש לנו בזירה זו השפעה גדולה יותר מכל מדינה ואומה אחרת.
הקול הישראלי יכול להשפיע בגרמניה יותר מכל קול אחר. אסור לנו לשכוח זאת לרגע.
כי הדבר מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת. זהו פקמן חשוב מידי האנושות. אפשר
לומר: האנושות הפקידה אותנו כשומרים על גרמניה, וסומכת עלינו שנזהיר אותה בעוד
מועד, אם תעלה הסכנה של נאציזם חדש.
האם עלינו להשתמש בהשפעה זו לגינוי כל דבר גרמני? להחרמת הגרמנים באשר
הם גרמנים? תשובתי היא: לאו.
שום דבר ששמעתי בעת ביקורי זה בגרמניה לא השפיע עלי יותר מדבריו של צעיר,
שהשתתף באחד הוויכוחים. צעיר זה ביקר בישראל, כחבר אחת ממישלחות־הנוער המבקשות
להביע, בדרך זו, את הזדהותם עם קורבנות הרייך השלישי.
הוא אמר :״ברגע ששמעו האנשים בישראל שאנחנו גרמנים, הסתייגו הכל מאיתני.
היחס השתנה מיד. לא רצו לדבר עמנו.
״אני יכול להבין זאת. אינני קהה־חושים. אינני בא בטענות. אבל אני סבור כי יחס
זה מחטיא את מטרתו.
״כאשר מודדים את כל הגרמנים, הטובים והרעים, במידה אחת, התגובה היא שלילית
מאד. גם הצעיר הטוב אומר לעצמו: אם ממילא כולם שונאים אותנו, את הטובים והרעים,
בלי הבדל — אז מוטב שנתלכד ונעמוד שכם אל שכם. אז צודקים אלה שאומרים שאסור
לנו ללכלך את הקן של עצמנו. עלינו להפסיק את גינוי הנאצים שלנו, להימנע. ממלחמה
בתופעות השליליות. עלינו להתאחד — נאצים ואנטי־נאצים.
•כך נוצרת ריאקציה מסוכנת. מחלישים את היסודות הטובים ביותר של הנוער הגרמני.״
אני סבור שטענה זו נכונה, לפחות מבחינה חינוכית. אם אנחנו רוצים שהגרמנים יתקנו
את עצמם, שיתגברו על עברם, עלינו להפריד בק גרמנים טובים לבין גרמנים רעים.
אי־אפשר לדרוש מן הגרמנים להזדהות עם אידיאלים הבאים אליהם מן החוץ בלבד.
אי־אפשר להגיד להם* :ראו את האמריקאים והיו כמוהם!״ האידיאלים של כל עם
חייבים לבוא מתוכו. הגרמנים הטובים חייבים להזדהות עם אידיאלים חיוביים שהם
גרמניים, עם דוגמות היסטוריות גרמניות. יש לטפח את גאוזתם הלאומית החיובית,
להניח להם לגבש תודעה לאומית חדשה, מבלי להתכחש למולדתם ולעמם.
מכאן החשיבות שאני מייחס לאנשי ה־ 20 ביולי — 1944 הגרמנים היחידים שקמו נגי
היטלר, ושביקשו להרגו. אני מכיר היטב את כל חסרונותיה של תופעה זו — שהיא
היתד, קטנה ובלתי־יעילה, שבאה באיחור, אחרי שהיה ברור כי גרמניה הפסידה במלחמה.
אך אין להתעלם מן העובדה שאנשי ה־ 20 ביולי מתו מות גיבורים, שהיו ביניהם אנשים
יפי־נפש, אשר לא נשברו בעינויים הנוראים ושהלכו לקראת מותם האכזרי (חנק איטי,
כשהם תלויים בחוטים דקים מקרסי איטליזים) מבלי להישבר. ובעיקר: שהם היו גרמנים
בכל רמ״ח אבריהם, ורובם לאומנים, שעשו מה שעשו בשם החזון של גרמניה האחרת.
דוגמה כזאת יכולה לחנך. גרמני צעיר יכול להזדהות עימד .,אילו הפכו אנשי ר,־20
ביולי גיבורים לאומיים, יכלו להוות גרעין לתודעה של גרמניה אחרת.
אפשר לשאול פה: האמנם ישנה בכלל גרמניה אחרת כיום? מבחינה עובדתית, התשובה
אינה חד־משמעית. נידמה לי כי ההגדרה הנכונה תהיה, בערך, כך: ישנו מיעוט של נאצים,
ניאו־נאצים ודומיהם, רובם מבני הדור הקשיש. ישנו מיעוט גדול יותר של גרמנים
דמוקראטיים, הומאניים, בעלי־הכרה. בין שני המיעוטים רובץ בגרמניה הרוב הגדדל,
שהוא אדיש, שאינו רוצה לשמוע, הפוטר את העבר הנאצי בכמה מליצות ריקות.

בגידתו של בן־גוריגן
* 4סקידינו, כישראלים,

ס הזפזזזו!

המנוי

קיבלת חשבונך לחידוש המנוי, נא פרע
אותו בהקדם. עקב הביקוש לעיתון, לא
נוכל לאפשר כל משלוח ללאתשלום .

הוא לעזור למיעוט הטוב למגר את המיעוט הרע, ולהשתלם

4 1על הרוב האדיש.
לצורך זה עלינו להכיר בקיומה של ״גרמניה אחרת״ — לא כעובדה קיימת ומוגמרת!
אלא כאפשרות, כהתחלה, כגרעין חי הנושא בחובו את הפוטנציאל של מציאות חדשה.
עד כאן אני מזדהה עם גישת־היסוד של דויד בן־גוריון בנושא זה. אסור לנו לאמץ
לעצמנו גישה גזענית, מעין נאציזם־הפוך, האומר: הגרמנים בתור גזע רעים מייסודם,
וכל גרמני הוא שפל וניקלה, יהיו מעשיו אשר יהיו.
אולם בן־גוריון השתמש בסיסמה זו כדי לבצע את אחת הבגידות הגדולות של התקופה
החדשה. הוא אמר :״יש גרמניה אחרת. גרמניה של היום אינה דומה לגרמניה של היסלר.״
ואחר־כך הלך והעניק איצסלה זו ליסודות המסוכנים ביותר, השפלים ביותר. לא לרודולף
אוגשטיין, אלא לפראנץ־יוזף שטראום. לא לרולף הוכהוט, אלא לקורט בכר.
אסור היה לבן־גוריון להיפגש עם אדנואר, ולתת לו תעודת־הכשר טוטאלית, מבלי לקבל
ממנו תחילה ערובות לכך שמנגנון המדינה יטוהר מן הנאצים. וזה בשעה שנאצי מובהק
כמו האנס גלובקה היה עוזרו הראשי של אדנואר, ורוב עמדות־ד,שלטון החשובות נמסרו
לידי נאצים ותיקים, המוכיחים גם בהוזה שהשקפתם נשארה טוטאליטארית ודיקסטורית.
(כמה פעמים שמעתי בגרמניה, בבושה עמוקה, את המילים :״אתם נעצתם לנו סכין בגב!
איך יכולתם להזמין את שטראוס ! איך יכולתם לתת הכשר לגלובקה!״)
אסור היה לבן־גוריון למכור נשק־הכשר לצבא הגרמני, ולתפור לו מדי־כשרות, מבלי
להתעניין לחלוטין במהותו של צבא זה, באופי הזרמים המתגברים בו, בהרכב חבר־קציניו.
.אילו היתר, גישתי לענייני גרמניה מתקבלת, והופכת נחלת הכלל, הייתי מציע להקים
בישראל מוסד ציבורי עליון, מעין רשות־ציבורית־לענייני־גרמניה, שהיתר, קובעת הנחיות
ברורות מה מותר ומה אסור. היא היתר. מעודדת משלחות של מורים ישראליים לגרמניה,
מקדמת בכל המרץ ביקורים של נוער גרמני בישראל — אך פוסלת, לפי שעה, משלוח
מדים לצבא הגרמני, ומונעת ביקור של שטראוס וחבר־מרעיו. היא היתד, שמד, קץ לגילויים
מגוחכים כמו איסור נגינתן של יצירות ואגנר בישראל. והיא היתד, משמיעה את קולה —
בפה מלא ובמישור הבינלאומי — על כל גילוי פנים־גרמני, שיש לו קשר חיובי או שלילי
למלחמה בנאציזם. היא היתר. מעודדת גילויים טובים, מגנה בחריפות גילויים שליליים.
הקרב על גרמניה, הקרב למען ״גרמניה אחרת״ ,עוד נמצא בשלביו הראשונים. הגורל
קבע לנו תפקיד מרכזי בקרב זה — תפקיד ששום גורם אחר בעולם איגו מסוגל למלאו.
חעולנז חזח ! 359

**בא, אני אוהב אותך! אתה ה־
אבא הב״ טוב בעולם!״ אמר, וחזר
ואמר, סלאם בן השלוש, בנו של עבד-אל
חמיד אבו־עיטה, איש הוזעד־היהודי־ערבי בטייבה
.״עצרו אותך אנשים רעים. כולנו
אוהבים אותך׳.
עבד־אל חמיד היה מאושר. מאחוריו היו
תשעה ימי מאסר 120 ,שעות של שביתת־רעב
וחזרת־ניצחון לכפר, בלוזיית עשרות
ידידים שצעדו ברחובות עטורי סימני הא
של הוועד־היהודי־ערבי לביטול המימשל.
אבל לטייבה ולטירה לא היה זה הסיום.
כבר אחד־עשר יום שוררים ברחובות הטרור
והמתח, כשקבוצות מוגברות של שוטרים
עורכות פטרולים בסימטאות, עוצרות
לבדיקת־ניירות כל מי שתודי-פניו אינם מתאימים
לסביבה. במשך אחד־עשר הימים כבר
מצאו את עצמם למעלה מעשרים מתושבי
הכפר מאחורי סורג ובריח.
הפרובוקציה החלה כבר באותו יום חמישי
בשבוע, כאשר בחסות המשטרה החל
דחפור רב־כוח בהריסת ביתו של תושב
הכפר, עלי מוחמד זאבן (העולם הזה .11358
כבר אז, כאשר המושל הצבאי נתן את
פקודת המיבצע, ידע הוא בדיוק מה הן התוצאות
העלולות לצמוח. בדיוק שנתיים
קודם. התרחש. מחזה דומה בשכונת־התקח־ה
שליד תל־אביב. פקידי ההוצאה לפועל של
עיריית תל־אביב הגיעו בערב יום־כיפור ל
שני
צעירים, חגורים אקדחים, הסיתו את
ההמון — שהיה מורכב ברובו מתלמידי
בית־הספר התיכון ושני בתי־הספר העממיים
שבכפר — לעלות ולחבל בבניין המועצה.
אם בכל זאת נופצו רק כמה חלונות בבניין
המועצה, היה זה תודות לפעולתם של
מארגני ההפגנה האמיתיים, שהבינו מי הם,
ולקראת מה חותרים, שני הצעירים נושאי
האקדחים.
בשעות הערב כבר היתה מצויה בידי המשטרה
רשימה מלאה של מארגני ההפגנה.
לתושבים היה ברור כי מחבריה היו אותם
צעירים, שהסיתו, בשעות הבוקר, לחבל ב־בית־המועצה.
הרשימה
כללה תשעה שמות, אך אנשי
המימשל ציפו לכך שהיא תגדל. היתד, צריכה
לסייע בכך ההתנגשות המקווה של התושבים
עם כוחות המשטרה הגדולים, שהגיעו
אחר־הצהריים לכפר. אך טירה נשארה
דווקא שלווה.
לכן היה צורך לשמור על מתח מלאכותי.
במשך כמה ימים נותקה טירה משאר אזורי
הארץ, אך גם זה לא הביא למהומות. אז
ביצע המושל הצבאי שורת מעצרים בין
התושבים, כלא 25 מהם.
כל ההתרחשויות הללו לא יכלו להשאר
בגבולות טירה בלבד. כמעט באותו זמן
הן כנס לתמונה גם כפר טייבה, המשמש
כמרכז החיים הפוליטיים והציבוריים של

אהדה עיברית

משמר סולידארי של מפגינים יהודיים, נושא שלט ליד
תחנת המשטרה של נתניה, בה נעצרו תשעת תושבי
כפר טייבה, שקיימו 120 שעות של שביתת״רעב. גם העצורים וגם המפגינים נמנים על
פעילי הוועדיהיווודי-ערבי לביטול המימשל הצבאי, שיזם גם את האספה עצמה בכפר טייבה.
החדש, או להתקשר עם עורך־דין.
ביניהם, עמדו במשמרות ליד חלון התא
ביום שלישי בצהריים הכריזו תשעת ה־ כשהם קוראים החוצה ללא הרף :״כאן
יושבים העצורים מטייבה, כאן יושבים העצורים
מטייבה אנחנו הכרזנו על שביי
תת־רעב.״
בשעות הערב של אותו יום עבר ליד
תחנת המשטרה ערבי תושב טייבה. הוא
קלט את הקריאות, מיהר להעביר את הידיעה
לכפר. עוד באותו ערב התקשר עורך־
הדין התל־אביבי, פיבל הרצברג, עם השופט
יואל זוסמן — יושב־ראש וועדת־ם עיף־,111
הגוף היחידי המסוגל להתערב בשיקולי הפעלת
פקודות המעצר האדמיניסטראטיביות —
ביקש ממנו דיון דחוף בפרשת המעצרים
של תושבי טייבה.
הדיון שנערך למחרת, ערב ראש־השנה,
נערך רובו בדלתיים סגורות, וחלקים מסועצורים
על שביתת־רעב.
מרכז השכונה, ביצעו צו־הריסה שהוצא הריכוז הערבי שבמשולש.
ימים ממנו שלא בנוכחות עורך הדין והההצדקה
לפעולה זו שימשה האסיפה,
נגד החדר הנוסף שבנה גואל אברהמי ל
נאשמים.
כל החלטה לא פורסמה בתום המשפחתו.
אלפים מתושבי השכונה יצאו ל אשר עמדו לארגן הפעילים המקומיים של
בכביש ללא פרוטה דיון. בכל זאת שוחררו, למחרת הדיון,
הוועד־היהודי־ערבי לביטול המימשל, בה
הפגנה, בה נגרם נזק באלפי לירות לרכוש
ארבעה מתוך תשעת העצורים. המשוחררים,
שבסביבה. המשטרה נתקבלה במטר אבנים. התכוונו לקרוא סולדאריות עם תושבי סירה.
כל סוד מקוב המעצר לא החזיק אשר משך 48 שעות לא באה טיפת מיים
לאחר כמה נסיונות בלתי־מוצלחים להש־ אבל עוד בטרם נקבע מועדה המדוייק של
זמן רב מעמד. העצורים קבעו תורנות לפיהם, הורדו לכביש הראשי שליד נתניה,
הושארו שם ללא פרוטה. בכיסם,
חמשת העצורים שנשארו בנתניה, המשיכו
בשביתת־הרעב. גם אחרי שכנועיו של הרופא
שבדקם — סרבו לטעום כל דבר.
בשבת השתנה הנוף ליד המשטרה. קבוצות
אנשים נעמדו ליד התחנה, נשאו כרזות
שהודיעו על שביתת־הרעב של העצורים.
נושאי הכרזות היו חברי הוועד־היהודי־ערבי
לביטול המימשל, שהגיעו מתל־אביב,
רמת־גן ונתניה.
ביום ראשון שוחררו ממעצרם חמשת העצורים.
לאחר 120 שעות שביתת־רעב שתו
את כוס החלב הראשונה, שהביאו להם משפחותיהם
לשער תמנת־המשטרה. אבל בזאת
נסתיים רק פרק אחד. עשרות תושבי טירה
אחרים עדיין יושבים במעצר, ומשמרות המשטרה
ממשיכים׳ להסתובב בכפר. סגן
מבואות הכפר טירה, כפי שהם נראים שכונה שהפגינו בשעות הבוקר נגד ההריסה. למרות שבערב כבר
0111ך ה
שר הפנים הכריז כי בסירה יהרסו בתים
1 9 0 0 11 1 0משני צידי הכביש הראשי. מימין נראה שקטו הרוחות בכפר, הניעו למקום כוחות משטרה גדולים, העלו
המיבנה שנהרס בשבוע שעבר, כשעל הכביש מתקהלים תושבי ה־ את המתת בתקווה לגרום לפרובוקציה שתביא למעצרים רחבים. נוספים. מלחמת העצבים נמשכת.

הגוומהציה

תלם על המצב, נאלצו השוטרים לסגת. רק
בשעות הערב, משהתעייפו ההמונים, נסתיימה
ההפגנה — אחת הגדולות שנערכו
במדינה — ובזאת נסתיים העניין.
כעבור זמן קצר נשכח כמעט היום הסוער.
תושבי שכונת־התקוזה נחלו ניצחון.
כך בדיוק היה יכול להסתיים העניין גם
בטירה. מה עוד שזעם התושבים בכפר שכך
במהירות גדולה מזו של תושביה היהודיים
של שכונת־התקווה. כאשר חזרו הגברים מעבודתם
בשעות אחר הצהריים, כבר שקטה
טירה והחיים עמדו לחזור למסלולם.
אבל ברור שהפרשה לא יכולה היתר. להסתיים
בצורה זו משתי סיבות:
• לפי עקרון מדיניות־הכוח כלפי המיעוט
הערבי בישראל — אסור לערבים
לנצח, גם אם הם מגינים על זכויותיהם האלמנטריות
ביותר.
• לדעת יוזמי הפעולה, אסור היה לעניין
להשתתק, בטרם ימצא את ההד המתאים
בקרב ערביי המשולש ואזרחי המדינה
בכלל. זאת קיוו קציני המימשל להשיג
על-ידי פרובוקציה, שתגרום למהומות
בהקף גדול הרבה יותר מאלה שהתרחשו.

ך• סימנים

מתח מלאכותי
הרא ^ימדד

| | נראו כבר באותו יום חמישי, כאשר

האסיפה, נערכו בטייבה מעצרים, שנסתכמו
לבסוף בתשעה עצורים, כולם פעילי הוזעד
היהודי־ערבי.
מכיוון ששים בית־משפט לא היד יכול
להוציא צו מעצר נגד אנשים המבקשים לקיים
אסיפה חוקית במקום סגור, נאלצו
המושלים הצבאיים להפעיל את החוק המיועד
לערבים. הם הוציאו נגד תשעת העצורים
פקודות־מעצר אדמיניסטראטיביות
לפי חוקי החרום המאנדסוריים, אותם חוקים
עליהם מושתת קיומו של המימשל־הצבאי
עצמו.
תוקף פקודות המעצר היה לארבעה ימים,
והקבוצות נחלקו לשתיים: הקבוצה הגדולה
יותר נשלחה למעצר במשטרת כפר־סבא,
השניה נכלאה במשטרת בית־ליד.
ביום שני שעבר, בתום ארבעת ימי ה ז׳
מעצר, חיכו משפחות העצורים לחוזרים.
אולם הם. לא שבו. יותר מזה, נתגלה להם
כי קרוביהם הועברו בינתיים מתחנות המעצר
בהן נכלאו לראשונה. סימני מתח
ועצבנות החלו לנבום בכפר ובישרו את
בואה של התנגשות קרובה.
בכלא התגלגלו הענינים. העצורים בתח־נית
המשטרה קיבלו הודעות כי מעצרם
הוארך בשבעה ימים נוספים, הועברו בלילה
לתחנת המשטרה בנתניה. איש מהם לא דורשי
להודיע לבני משפחתו על מקום מעצרו

| | ך 1ו 1 [ 1ו 1 1 1ו •1 0 0 1אחת ההפגנות הגדולות נגד הריסת בית,
נערכה לפני שנתיים בשכונת־העוני ה־
1 9 0 1 1111 1111 1 1 1 1 111
תל־אביבית. במקרה זה נסתיים העניין תון כמה שפות, למרות שממדי ההפגנה ואליסותה
עלו על אלו שנתגלו בטירה. עד היום לא נהרסו מיבנים בלתי־זזוקיים נוספים בשכונה.

זצגת בטרוז

לידתה של
לקצת סחרחורת. אבל יעל כמעט אפאטית.
״בכלל לא מתרגשת. לוקחת את זה כמו
שזה.״ מישהו שלא יכול היה לסבול את
אדישותה אפילו אמר :״תן לה מחר גיטרה
ביד ותגיד לה לשיר באיצטדיון, לפני עשרת
אלפים איש, היא לא תתרגש בכלל.״ ואין
צורך להזכיר שיעל אינה מנגנת על גיטרה
ואף לא שרה.
האדישות, שבגיל זד, היא עדיין תכונה
מלבבת, אינה העמדת פנים. זוהי תכונת
אופי .״אין לי שום נקודה סופית כדי
להגיע אליה,״ אומר הקול המתנגן, המלווה
העוזית פנים קונדסית .״אני הולכת. יותר
נכון: נגררת. לא חושבת מה יהיה. לא
מיוצבת לגמרי. לא עקבית במה שאני חושבת
—אומרת ועושה. נוטה להכנע למצבי־רוח
שאינם תלויים בנסיבות. חיה במצב של
אפאטיה מוחלטת.״
מאחורי הגוף החטוב, המעורר שריקות
התפעלות כשהוא נתון בביקיני, מאחורי העיניים
החומות המבריקות תמיד, מאחורי
החיוכים השובבניים המתמידים — קיימת
ילדה עצובה.
למה עצובה?
״מפני שרע לי.״
למה רע?
״רע לי, ככה!״
למה ככה?
״אני תלושה לגמרי. האושר הוא עוד יותר
תלוש ממני. כאשר אני מסתכלת אחורה
ובוחנת את השנים שעברו עלי, מסתבר לי
יותר ויותר כי לא הייתי אף פעם מאושרת.״

ש נערות שהכוכבות עבורן היא
חלום ויעוד. זה שלב הכרחי בגיל ההתבגרות,
כמו אדמת בילדות או פצעי־בגרות.
בדור המשועבד לאלילי מסך־הכסף, חלום
הכוכבות הוא הרבה יותר מאשר סתם סמל
להצלחה בחיים. זהו צורך נפשי, המצוי
בקרב רבבות צעירות בעולם כולו, בדומה
לתסביך־אדיפוס בשנים מוקדמות יותר.
אבל יש נערות שהכוכבות עבורן היא
פשוט גורל. אין מה לעשות. אין טעם
להילחם. אין מנוס ואין מיפלס. הן פשוט
נולדו להיות כאלה כמו שיש שנולדו להיות
מתמטיקאים, ויש אחרים שנולדו להיות מוסיקאים.
אם ירצו או לא ירצו, הקולנוע
ידביק אותן בשמי הכוכבים שלו. יעל וידזר
בת השמונה־עשרה נולדה אף היא במזל של
כוכב.

לכת הזוהר של ד,כוכבות —.אלא זינוק.

כזה זה אושר

שכל זה כא בבת־אחת, בפרק זמן
קצר, יש סיבה טובה להתרגשות, ואפילו

בכתה השישית בבית־הספר התיכון אליאנס
בתל־אביב, נתן המורה לכתוב חיבור בצרפתית.
יעל כתבה חיבור על נושא האושר.
המורה קרא את החיבור, הביא אותו לכיתה
ושאל :״ילדה, מאיפה לך כל הדברים האלה?״
״הדברים
האלה״ כוללים בין השאר גם
ידיעה ש״החיים זה דבר שצריך לעבור

תמימות!המשיקה בהופ

דרך כוכב כישראל
ך י עצמי לא איכפת,״ תגיד יעל ב/
/ /קול נשי מתנגן, ההופך כל משפט שלה
לפסוק מתוך שיר שאין לו התחלה ואין
לו סוף, והוא נשמע ספק מהתל, ספק מלגלג
.״יהיה — יהיה! לא יהיה — לא יהיה!
ואם יהיה — ברוך הבא!״
אלא שה״יהיה״ שוב אינו עומד בסימן
שאלה. הוא כבר ישנו. אמנם רק בשלביו
הראשונים. זה עתה היא עושה צעדים
התחלתיים במסלול הכוכבות. פה הופעה
קצרה עם אשכול בכרם בסרט פירסום
לענבים. פה תמונת ענק המשכנעת להעדיף
דווקא אבוקדו. פניה החושניים, שתוי העצב
אינם סרים מהם גם כשהיא מחייכת במלוא
הפה, כבר ממלאים עמודים שלמים של
מודעות פירסומת צבעוניות. זה עתה סיימה
תפקיד סכסי־נשי בסרטם הישראלי החדש
של ישראל (.״פוצ׳ו״) וייסלר ואמציה חיוני,
אולי תרדו שם, וכבר מוזכר שמה בנשימה
אחת עם גאולה נוני ויונה לוי כמועמדת
לתפקיד ראשי בסרט ישראלי סאלח שבאתי,
וכבר קיבלה תפקיד משני בפרט מר שמחון
ובנו, כשיצרני גידול נוסף בשדה־הבור של
הקולנוע הישראלי — דליה והמלחים, טרם
החליטו באיזה תפקיד לשבצה בסרט אותו
הם עומדים להפיק.
לגבי נערה שרק עכשיו נטשה את ספסל
הלימודים והשירות־הצבאי עוד לפניה, שלא
קיבלה כל הכשרה מקצועית בשטח זה והיא
מצוידת רק בנתונים של הופעה חיצונית׳
מצודדת, הרבה הרבה חן וניצוצות של כשריו
משחק, זו אינה כניסה שקטה אל ממ־

אותם!״ או, לא קרו לי אף פעם דברים
מענינים בחיים. או שאולי קרו לי ואני
לא יודעת להעריך אותם.״ או ״לא קיים
אושר ריאלי.״
ליעל יש הנחה במה שנוגע למקורם של
הדברים :״זה אולי מפני שהתחלתי יותר
מדי מוקדם לחשוב, להביט ולעשות. דברים
שמתאימים לאשה בת .45 לפעמים חבל לי
שאני לא נערה עם חדודת־חיים, עם חבר
קבוע וקטנוע, נערה שהולכת בבוקר לעבוד
במשרד, אוהבת קולנוע ומעריצה שחקן.
זה נהדר! למה לא? היא יכולה להיות
מאושרת מכל זה. נערה כזאת נהנית מכל
הדברים הקטנים, אפילו מן העובדה הפרו־

זאית שהחבר שלה קונה לה ארטיק לפי
בקשתה!״

רומן על גדות הסיינה

אינם נעלי זכוכית, אלא נעלי עור מם עקבים גבוהים
הנזקקות לעיתים לתיקון. אבל יעל עצמה, שנתגלתה
בבת־אחת פל־ידי יצרני הקולנוע בישראל, היא סינדרלה הנוסעת לארץ תעשיית החלומות.

נעלי סינדרדה

> \ י ד שהוא מרגישה יעל בחסרון
^ חדודת־החיים. אבל זה אינו חסרון כל
כך גדול לגביה עד שתרגיש את עצמה חייבת
להיאחז במשהו. אלמלא הכנות השופעת
ממנה, ניתן היה לחשוב שהיא מחקה איזו
דמות מתוך סרט צרפתי על בני־טובים,
האכולים יאוש ומרירות, וניצבים בפני
חוסר־תכלית וחיים את חיי־הרגע. או אולי
שוב אין דמויות אלה מסתובבות רק בסרטי
הגל־החדש הצרפתי, אלא גם במדשאות של
שיכון רמת־אביב? יתכן כי דמויות אלה
שוב אינן מוגבלות למוערוני־לילה פריסאיים,
והן צועדות עתה גם תחת שמי ישראל.
המלחמה
הרתה אותה. מלחמת העולם השניה.
אמה נשאה אותה בבטנה עוד במחנה
הרכוז ראבלסברוק, שם היתד, יחד עם
האב הרופא. היא ראתה את העולם יחד עם
השלום, שבועות מספר אחרי תום המלחמה.
שנות הילדות שלה, עד גיל ,9עברו ב־לודז׳
שבפולין, עיר המתנערת מפצעי המלחמה,
אנשים המנסים לנשום באוירה
של משטר חדש.
היא עצמה, ילדה בשם גיזלד,

נה־משרו

נערת ספססבר

כבת

ממנו נגזר כינויה הנוכחי: גיזל — עם
תלתלים ארוכים, חייכנית וצחקנית, נתלשה
משם לפני שעוד הספיקה להכות שורש,
מבלי שישארו אפילו זכרונות. היא נעקרה
ונשתלה מחדש בתלפיות שבירושלים. לא
אהבה את העיר במיוחד. עיר עם המון מסורת
ואופי, אך זרה ומשרה קדרות. בית־הספר
היה בקיבוץ רמת־רחל. שוב: רקע
שונה, חברה חדשה, טיפוסים אחרים, אורח־חיים

אחרי שבע שנים עברה המשפחה לגור
ברמת־אביב. מהרקע המשפחתי של מסירת
ותרבות מזרח־אירופאית — שכלל, עבור

דים, אל בחינות־הבגרות, אל מדי הצבא
הממתינים לה.

מעדן דקודבוע הישראלי
ך פאריס רצתה יעל ללמוד בסור־
}] ,ייי. פסיכולוגיה. לפני זה רצתה להיות
הכל: אחות, אחות רחמניה, רופאת־שיניים
(״הלכתי המון לרופא שיניים כשהייתי
קטנה,״) אפילו אקרובטית בקרקס. אבל לא
שחקנית קולנוע.
״זה — אף פעם. בכלל, כל השאיפות
והאידיאלים נפסקו אצלי מוקדם, בגיל .14
אז התחלתי להסתכל על החיים בצורה אחרת
ושונה לגמרי. התחלתי לראות אותם
בצבעי שחור־לבן.״
אלא שהחיים הסתכלו על גיזל בצבעים
הרבה יותר חיים. היו להם תכניות עבורה,
גם מבלי לשאול את פיה. לעולם הקולנוע
הישראלי, הרעב לדמויות זוהרות של כוב־בות־חתיכות,
היתד, יעל מעדן. מעתה שמור
לה כמעט כל תפקיד של חתיכה בסרט
ישראלי.

האשליות אינן מסנוורות אותה .״לא רוצה
להסתמך רק על נתונים חיצוניים,״ מצהירה
הכוכבת שנולדה .״אם אעשה זאת — אפול
מהר! לא חושבת שאני כשרונית במיוחד.
אבל כשרון תלוי גם בנסיון, תפיסה ואינטליגנציה.
מקווה שבמשך הזמן אגיע לתפקידים
מענינים, לא של חתיכות זוהרות,
תפקידים בהם את יכולה לתת את עצמך.״
כצופה של קולנוע שונאת יעל סרטים
הוליבודיים, מעריצה את ז׳אן מורו וסופיה
לורן. אבל אין סרט בעולם שיכול להביאה
עד לבכי .״כלום, שום דבר לא מסוגל
להוציא אותי מהאפאטיות שלי,״ היא אומרת.
אולי זה רק ענין של גיל, צורת התגוננות
מפני השפעות חיצוניות. באיזה שהוא מקום
בתוכה היא למעשה רגישה, ערנית ונסערת,
תכונות הצפות ועולות כשהיא צריכה לשחק.
בינתיים משמש כלב טיבטי קטן, בשם
טופסי, כאוביקט להתקשרות .״שונאת חתולים,
חיות מטומטמות,״ מסבירה גיזל,
״ביני ובין טופסי שוררת אידיליה לא נורמלית,
ממש הבנה הדדית. כלב היא חיה
פיקחית, וקל ליצור קונטאקט עמה.״

תה הקולנועית שר יער ב״אוריחרדו שסר
יעל, לימוד באלט אצל רינה ניקובה ופריטה
על פסנתר במשך שנות המגורים בירושלים
— הועברה היא שוב לחממה חדשה: בית־הספר
התיכון אליאנס; תרבות־צרפת; בני־הטובים
של המשפחות האמידות והותיקות
של צפון תל־אביב.
הצירוף של לודז׳—תלפיות—רמת־רחל—
רמת־אביב, הצורך התכוף והמתמיד להסתגלות
חדשה, לא היה דווקא הצירוף האידיאלי
ליצירת תחושה של זהות והזדהות. וכך,
בשנות הבגרות, מצאה עצמה יעל־גיזל תלושה,
כשהיא מפצה את עצמה בחיי חברה
אינטנסיביים, מה שלא היה מספיק כדי
למנוע משבר.
בא המשבר וההורים שלחו אותה רחוק,
אל הדודים, בפאריס. פאריס, כרגיל, היתד,
נפלאה. אבל הדודים? הם לא היו מה שנערה
בת שבע־עשרה מצפה מדודים בעיר-
האורות.
״השתחקתי שם לגמרי. המשפחה סחבה
אותי לכל המונומנטים. הם היו מבוגרים
ופוריטאנים, לא הבינו למה ילדה כמוני
צריכה לצאת כל ערב. זה היה סבל נורא
עבורי.״
יעל קמה וברחה. עברה לגור בדירת
ידידה, נקלטה בחברה של סטודנטים. על
גדות הסינה נרקם רומן עם סטודנט צעיר
לרפואה.
ברמת־אביב נדלק שוב האור האדום. גיזל
היות עצמאית מבחינת כלכלית, מחשבתית ורגשית. הוחזרה אקספרס הביתה, אל ספסל הלימו

בצל־אילנות;;ד

ה 4 1מנהלת יעל חטובת הגוף כשהיא משתרעת
1111 1 1 * 1 - 1 1
1 1 1 #להנאתה בבריכת השחיה של מלח רמת־אביב

בתנוחה של שיזוף. כשהיא לבושה, מעדיפה יעל להתלבש במכנסי ג׳ינס וחולצות גבריות.

במדינה אתרים
זוו עהכזאת
הידיעות, שהגיעו מן העיר העתיקה בירושלים
לחוגים דתיים בישראל, עוררו בהם
חלחלה. נאמר, כי עיריית ירושלים העתיקה
אישרה תוכנית־בנייה, על שטח הגובל עם
הכותל המערבי, סמוך לרובע היהודי החרב.
לפי התוכנית יוקם על שטח זה, השייך
לעדה הארמנית, בית־מלון מפואר, רב־קו־מות,
ממוזג־אח־יר ומכוסה זכוכית בוהקת.
״איך יתכן להלל מקום קדוש כדי להקים
זוועה כזאת?״ נזדעקו היהודים הטובים.
שם המלון: הילטון.
על שם אותו הילטון, אשר עיריית תל־אביב
אישרה את תוכניתו להקים בית־מלון
מפואר, רב־קומות, ממוזג־אוויר ומכוסה זכוכית
בוהקת על שטח בית־הקברות המוסלמי
שבחוף תל־אביב. אז צעקו המוסלמים של
יפו :״איך יתכן לחלל מקום קדוש כדי להקים
זוועה כזאתי״

ת עו פ ה
היורדעלה כו איזג
בין אנשי צוותי־האוויר של אל-על, אין
שלמה ראוכברגר אהוד ביותר. הנווט הראשי,
סבורים רבים מהם, חדור יתר על
המידה בחשיבות עצמו ותפקידו.
כאשר מגיעים אנשי הצוות לניו־יורק, למשל,
הם ממהרים להסיר את מעילי מדיהם,
את סימני הדרגה והחברה מעל חולצותיהם,
ויוצאים למסעדה כדי לבלות. כך נהגו מאז
ומתמיד. אלא שלאחרונה הם נזהרים מלעשות
זאת, אם נמצא ראוכברגר בסביבה. כי
הוא מייד נוזף בהם קשות על התנהגות
זו — הנראית לו כרשלנית — אף כי אין
שום תקנה האוסרת זאת. לו גם היתה —
אין זה מסמכותו של הנווט הראשי להעיר
הערות מישמעתיות לדיילים על הקרקע,
לאחר גמר הטיסה.
התפקיד הרם, לו זכה ראוכברגר הצעיר
לא מזמן, אמרו אנשי־הצוות, עלה לו לראש.
הוא כבר רואה את עצמו אחראי לסדר הטוב
בכל חברת אל־על, מעין רב־סמל מעופף.
בשביתה האחרונה של צוזתי־האזזיר, היה
ראוכברגר אחד המפקחים שהמשיכו לטוס,
בראותם את עצמם אנשי הנהלת החברה,
יותר מאשר אנשי־צוזתים.
״אתה משחק כאש!״ בשבוע שעבר
נכנם ראוכברגר לתא הבואינג של אל־

לקרוא עתון. הקברניט העיר לו כי קיימת
הוראה חמורה נגד קריאת עתונים בתא־הטייס.
אלון קיפל את עחונו, המשיך בהתרוצצות
בין הכיסאות, עד שלבסוף רצה
גוטמן לדעת :״מי סוף־סוף האלחוטאי —
אתה או ראוכברגר?״
״אל תהיה יותר מדי פיקח,״ השיב ראוב־ברגר
,״אתה משחק באש!״
לפני שהמטוס נכנס לטיסתו הארוכה מעל
לאטלנטי, פנה הקברניט לראוכברגר, בו ראה
את הנווט המוסמך של הטיסה, ביקש ממנו
בדיקת מצפן. על־פי הוראות־הסיסה, חייב
הנווט לערוך בדיקת מצפן מדי שעה.
אך ראוכברגר היה עסוק בלימוד אלחוט.
״אני אעשה בדיקת מצפן מתי שאני רוצה!״
השיב.
״ראוכברגר,״ פקד עליו הקברניט בשנית,
״קום ועשה בדיקת מצפן!״
דו־השיח שהתפתח לאחר מכן היה חסר
תקדים בתולדות התעופה .״גוטמן,״ ענה הנווט
,״אעשה קריאת מצפן כשאגמור מה
שאני עושה עכשיו.״
•בקוקפיט שלי, אתה תקרא לי קפטן, לא
גוטמן!״
״אני אקרא לך גוטמן מתי שאני רוצה,
שמגהגה!״
סיפר הקברניט לאחר מכן :״יכולתי ברגע
זה לחזור לניו־יורק, לפנות למשטרה שתעצור
אותו על התמרדות — עם כל הסנסציה
וההמולה הכרוכות בזה. יכולתי להוציא
אותו מתא־הטייס ולעשות את עבו-
דת־הניח־ט בעצמי. אבל יש לי די עבודה
משלי. החלטתי להמשיך בשקט עד לוד. ושם
להגיש תלונה.״
הוא לא המשיך בשקט. הוראות־הטיסה
מחייבות את הקברנים לערוך תרגיל של
נחיתה־על־מים פעם אחת בכל טיסה מעל
לאוקיינוס. בדרך לניו־יורק ערך תרגיל זה
עם כל אנשי־הצוות. ראוכברגר ואלון, שהצטרפו
לצוזת בניו־יורק, לא עברו את התרגיל.
על כן החליט לבחון אותם בתרגיל,
כפי שמחייבות אותו הוראות־הטיסה.
הוא פנה לראוכברגר ברשמיות המכסימלית
:״האם אתה יודע מהם תפקידיך בי
?)1111:111118״
ראוכברגר רק ענה• :גוטמן, אתה משחק
באש!״
קודש הקודשים. התלונה שהגיש גוטמן
בהגיעו ללוד היתד, חמורה ביותר. מפקחי
הטיסה התכנסו, הזמינו את שלושת המעורבים
בפרשה למסור עדות. הם גם הזמינו
את הקברניט שאול שמיר, נציג ועד
צוזתי־האחייר. טענת ראוכברגר ואלון :״זוהי

תסיסה עצומה בין כל הקברניטים, שראי
בו תקדים חמור ומסוכן .״זוהי התנהגות
מרדנית!״ קבע בפני המפקחים, דרש להעמיד
את השניים לדין מישמעתי, לקרקע
אותם עד לגמר הבירור.
״בעניין זה,״ הסבירו כמה מהקברניטים,
״לא יכולה להיות פשרה. זהו קודש הקודשים.
אם הדבר הזה יעבור בשקט — לא
תישאר עוד שרשרת פיקוד!״
העניין הועבר להכרעתו של המנהל, שלמה
להט. בהחלטתו תלוי עתידה המיידי של
החברה: אם ימשיכו הקברניטים לטוס, אם
יטילו חרם על ראוכברגר ואלון, או אם
יכריזו שביתה.

תא 1נ 1ת
כ ב שי ם ת מי מו ת
נהג המשאית העיז את כבשיו בגירגורים
חדים. הוא האיץ בהן לעלות בכבש אל
ארגז המשאית, סגר את הדלת הכבדה. היה
עליו להעבירן לאחד ממשקי הגליל־העליון,
והוא החליט לבצע את המשלוח ביום שישי
האחרון, בשעות הבוקר.
לאחר שהעלה את עלי חסין, אחיו בן
השלושה־עשר, על ארגז המשאית, נכנס מחמוד
לתאו ויצא עם עשרים וחמש כבשיו
מנצרת לכידון טבריה.
אלו מתו כשבידי. כשרוחו טובה
עליו ירד מחמוד במורד הכביש הראשי לטבריה,
כאשר הרגיש לפתע כי מעצוריי
אינם פועלים. הצומת, בה ארעו כבר מספר
תאונות, הלכה וקרבה במהירות מסחררת.
מחמוד ניסה לבצע את הסיבוב שבתום המורד
— לנסות להתחכך במדרכה על־מנת
לעצור.
הוא לא הצליח. המשאית הגדולה התהפכה
על הכביש, נעמדה כשגלגליה למעלה. בנם
הצליח מחמוד לקפוץ מתאו לפני שזה התרסק
בחבטה. כמה כבשים התפזרו לכל
עבר על הכביש כשחמש מהן מוצאות את
מותן בין שברי הארגז ומתחתיו.
רק כעבור שניות אחדות הבחינו העוברים
ושבים בקריאות אדם הבוקעות בין
פעיות הכבשים המבוהלות והגוססות. אחדים
מהם מיהרו חילצו את עלי הקטן מתחת
למשאית, כשהוא בריא ושלם. הכבשים רפדו
את החבטות שקיבל, מנעו ממנו כל פגיעה.
״ודלא מזל !״ אמר עלי, כשהוא מסתכל
בעצב על הכבשים המתות .״אמרתי לאחי
שאני לא רוצה לשבת בקבינה. רציתי לשבת
עם הכבשים שלי. עכשיו אלו מתו בשביל
שאני אשאר בחיים.״

סוגדיה שוארית ־
אשתו ושני ילדץ־ובן!ו
ורות הניאון של מועדון־הלי^ה ונוס
\ | כבר קרצו ונצצו. היה ערב. עוד מעט
יגיעו הזונות, והחיילים האמריקאים שב־בסיסים
הסמוכים, ובני־הנוער של העיר,
יבואו לרקוד טויסט והמש־פוטיטוס. בבאר
הריק, בין הבקבוקים והכוסות, ריח העשן
והאלכוהול והמכונות האוטומטיות, הכינו
בעלי המקום, יהושע ומאלו כ״ץ, את הכל
ללילה נוסף. לילה של מניין הקופה, של
גערות בשיכורים ומזיגת מים במקום שמ־פאניה
למארחו ת־הבאר. י
לפתע — יריה. עובריס-ושבים נכנסים למקום
בבהלה. על הארץ — שלולית דם. בתוכה
מפרפר גבר. ראש מפוצפץ. לידו, חי-
וזרת וניסערת, בוכה וזועקת — אשה בלונדית
תמירה ויפה. בין שניהם מוטל אקדח.
השאלה הניצחית: מי רצח?

מעי

קו מזי ץבקיסריה

הכבשים ההרוגות ליד המכונית ההפופוז
קול אדם בין הפעיות
על, שטס מניו־יורק ללוד. ליד ההגה ישב
דויד גוטמן, אחד הטייסים המנוסים של החברה
— ואחד ממנהיגי השביתה האחרונה,
אותה הפר ראוכברגר.
יחד איתם בתא ישב גם האלחוטאי הראשי
של החברה, דן אלון, שאף הוא היה
בין מפירי השביתה. מכיוון שאל־על מתכוונת
לבטל בעתיד הקרוב את תפקידי האל־חוטאי
במטוסי הסילון, ערכו ראוכברגר
ואלון אימונים תוך כדי טיסה: ראוכברגר
אימן את אלון בניווט, והאלחוטאי הראשי
אימן את הנווט הראשי בשידור. אולם הם
לא טרחו לקבל רשות לכך מהקברנים, או
אף להודיעו על כך, כנהוג. כי מאז השביתה׳
לא החליפו השניים מילה עם גוטמן.
תחילת הטיסה חלפה כשאלון עובר מכסאו
לכסא הנווט, ובשלב מסויים אף התיישב

התנקמות בנו, על התנהגותנו בזמן השביתה.״
ואילו
גוטמן טען :״הם שהתגרו בי מן
הרגע הראשון.״
המפקחים — אולי מתוך התחשבות במעמדם
של שני המפקחים המעורבים —
רצו לגמור את העניין בשקט, ללא נקיטת
עמדה תקיפה לכל צד שהוא. גם גוטמן עצמו
נטה לפשרנות — עד גבול מסויים. הוא
היה מוכן להסתפק במכתב־אזהרה חמור אל
ראוכברגר ואלון, שאם יקרה להם שנית דבר
דומה — יפוטרו מיד. כאיש הודעד הקודם,
שהוכיח את עצמו כוועד לוחם, לא רצה
גוטמן להכניס את הוועד החדש להתנגשות
מחודשת עם ההנהלה או המפקחים.
אך דוזקא שמיר, הידוע כקברניט מתון,
היה נוקשה. הוא ידע כי המיקרה גרם ל
כשנמאס
לכייף בעיר — לסח־ב אינזפא־לות
ופאלקונים — נוסעים החברה לחיק
הטבע. לחופים מבודדים, רומאנטיים. כי כל
רופא ימליץ שאם לגנוב בקיץ — אז
באוזיר הצח, במרחבים הפתוחים.
מובן שהם מוכרחים ללכת תמיד למקומות
בהם אומר השלט ״אין מעבר״ ,להיכנס לדלתות
שרשום עליהם ״א־ן כניסה״ .אחרת
זה לא נקרא. זה לא גברי. והם לא יטבלו
בים ההערצה של החתיכות, המצטרפות
למסע הבילוי.
ביום הששי, לפני שבוע, החליטה קבוצה
של ארבעה גברברים מפתח־תקווה, ביניהם
גם פרח־טייס וחייל אחר — שנמל־קיסריה
העתיק הוא היעד הבא. החבורה, בלודית
ארבע חתיכות מתאימות, עברה זקופה ב־ליל־שבת
דרך השער •אין כניסה״ ,ירדה
לחוף (״רחצה אסורה״) .האני שלהם הרקיע
שחקים, והם הבטיחו לחתיכות קומזיץ עד
אור הבוקר.
על החוף אין עצים. אבל החברה ממלאבס
מצאו פאטנט. החתיכות אפילו חשבו שזה
נורא מצחיק. שלושה מתנדבים צעדו אז
קדימה, לעבר מסעדת סטראנוון המפוארת,
המשקיפה על המיפרץ. לא לעבר הכניסה
הראשית, המוארת, ההומה מתזמורת ומאור־חים.
הם חמקו אל מאחורי הבניין, לעבר
חדרי־הנוחיות. ולא לדלת שעליה התנוסס
השלם ״גברים״ ,אלא לדלת ״נשים״.
שמשון הלא־־גיכור. כעבור כמה דקות
הושלם המיבצע. הם היו חזרה בחוף, נשאו
על כתפם שלל־נצחון. כמו שמשון הגיבור
בעזה.
עובדת־הנקיון אכלה, אותה שעה, את
ארוחת־הערב החטופה שלה. כשחזרה, כעבור
רבע שעה, רצה בזעקה אל מנהל ה־
(המשך בפנזוד )21

על מסלול התצונח בתל־אביב,
\ *1י | 1כשהיא מדגימה בגד־לם. בחודשי
שהותה הקצרים בארץ הספיקה מארן
להיות דוגמנית מבוקשת על־ידי המציגים.
אלפי קילומטרים משם, מטרייר העתיקה
שבגרמניה, שהפכה מרכז בידור לחיילי המערב
שבסיסיהם פזורים בסביבה, היו אנשים
שידעו את התשובה עוד לפני שנשאלה
השאלה .״היא. תוריד אותך ביגון שאולה,״
אמר אב בית־הדין הרבני בתל־אביב ליהושע
כ״ץ לפני יותר משנה, כשהוא מתכוון
לאותה צעירת בלונדית גרמניה• .היא
הרגה אותו, לא חשוב מי ירה,״ ידעה אשד,
כחושה, חרושת סבל, סחוטת. מרירות ואהבה
ניכזבת, בפרברי תל־אביב. עבורה,
מי שהיתר, אשתו של הקורבן כמשך 15
שנה, ילדה לו שני ילדים, גידלה אותם בכוחות
עצמה, לא באה הטרגדיה אל סיומה.
היתד, וו רק תחנה.

חמש שנים תמורת רירה
^ חו שעב׳) ץ, מי ש3יה תלמיד בבית״׳
הספר הדתי-תחכמוניוזזגאפיר בנזול־כרם,׳
מכונאי, מסגד : ,מציל: ,נהג, שוטו^ ולבסוף•
פושע ואסיר,׳ אחרי שנתפס לפני כעשר
שנים, בהיותו1,ושוטר, כשותף בשמד המזויין
בתנובה יחד עם נחמן פרקש, נאחז בגרמניה,
בסיכוי אחרון לחיים חסרי־תקודה .־״
כמו ליורדים ישראלים רבים אחרים, היו
עבורו החיים במועדון־לילה בגרמניה הדרך
היחידה להרתיח, להסתדר בחיים, לבנות
משפחה. אלא שהמשפחה שרצה לבנות לא
היתד, משפחתו שלו.
אחרי ששוחרר משנות מאסרו לא הצליח

ווא רצה נסו ואשד!
אקדח שס קץ רח״ו
יהושע מעולם להסתדר בעבודה קבועה, ירד
לראשונה לגרמניה, ארץ הולדתו, לפני כשש
שנים, בכוונה לקבל פיצויים ואולי גם
עבודה. הוא הצליח לעבוד שלושה חודשים
כפועל בבית־חרושת לגרבי ניילון, אך חזר
ארצה אל אשתו, שקיימה את המשפחה בעבודתה
כפועלת־נקיון. היתר, זו שיבה, רק
כדי לאסוף כסף לשהייה נוספת בגרמניה.
אשתו נתנה לו את חסכונותיו״ מכרה את
רהיטי ביתם, עברה עם ילדיה לגור אצל
הוריה, כדי לתת לו סיכוי נוסף. הפעם
החלים יהושע לנסות את מזלו בענף הבארים.
הוא נקלע לטרייר, אסף הלוואות
מכל צד, חכר את הגדול במועדוני־הלילה
שבעיר.
כסף לא שלח הביתה. תחתיו שלח מכתבי
אהבה נירגשים. .מי אני ומה אני שזכיתי
באשה מסורה כמוך,״ כתב אל אשתו באחד
מסידרה ארוכה של מכתבים, שהוכיחו כי
מאחורי דמותו של הגבר הקשוח וקל־הדעת
הסתתרה נשמה רגשנית. .האמיני לי, נשמתי,
אמד שוכח זאת. לא פעם ולא פעמיים׳
אלא ערב ערב, רוצה אני לעזוב הכל
ולברוח. מדוע? משום שאיני יכול בלעדייך.
אח חסרה לי כחמצן לנשימה. מרוב געגועים
אליך אני הולך ומיסמטם.
״אבל מה אעשה? לאן אחזורז מה מחכה
לי? לא כלום, לא כלום ולא כלום! אין לי
בית, לא אגיע בבית לעבודה כשרה ולגנוב
איני מסוגל. האמיד לי, מתוקתי, חיי כאן
גיהינום. מה שיותר שמח בחוץ ומה שיותר
באלאגאן — יותר אני מתגעגע הביתה.
יודעת את מה הייתי נותן עכשיו בשביל
לילה איתר? המש שנים מחיי.״
האשד, המשיכה לעבוד, לגדל את ילדיהם,

גרמניה, נסש את
במועדון רידד *ומני

אחרי זה הבינה האשד, החוקית שהקרב
עבורה אבוד. היא עדיין אהבה את יהושע,
היתר, מוכנה לקבלו, ולוא רק כדי שלילדיה,
בת בגיל 9ובן בגיל ,11 יהיה אב. אבל
לא היה לה כלום מה להציג מול הגרמניה
הצעירה והיפה.
היא הסכימה לגירושין מתוך תקוה שלפחות
אז תקבל דמי־מזונות עבור ילדיה.
היא לא ראתה פרוטה. יהושע טען כי רק
בגרמניה יוכל להרויח כסף, ישלח משם את
דמי־המזונות של הילדים. האשד, הסכימה גם
לזאת, ביטלה את צו עיכוב־ד,יציאה.

קודמות. הוא לא הצליח לחסוך. כל מה
שנכנס, יצא כבר למחרת היום.
זה לקח שנה בדיוק עד שמארן היפה והאוהבת
הבינה שבדרך זו לא יגיעו לשום
דבר. היא החלה לדרוש לנהל את העסקים,
שהתה עם בעלה כל הלילות במועדון־
הלילה שלו..החיילים האמריקאים והתיירים
שנקלעו למקום לא הבחינו בינה לבין המארחות
והזונות ששרצו שם, היו מנסים
לשלוח ידיים, לנהל פלירט קצר. כבעלת המקום
לא יכלה מארן אלא לדחות אותם בנימוס.
על רקע זה ועל רקע המצב הכלכלי

יהושע נשא עמו תמיד אקדח צמוד, עוד
לפני שירד לגרמניה. בלעדיו הרגיש את
עצמו חכר בטח ן. השאלה היתר, אש ה ה
זה הוא עצמו שהפעיל את האקדח, או
שמא ירה בו מישהו אחר. כ וזיו שבשעת
המוות נכחד, רק מארן לידו, נפל החשד
באופן טבעי עליה. הועלתה סברה שהיא
הפעילה את האקדח כאמצעי התגוננות נגד
התקפה אלימה של יהושע עליה, דבר שלזי
היה בלתי־סביר במשטר־הריב הכרוני בין
שני בני הזוג.
גם בפני המשטרה הגרמנית ניצבה האפשרות
שהיה כאן מעשה רצח. אולם ה־ניתוח־שלאחר־המוזת
והחקירה לא העלו שום
הוכחות נגד מארן. עורך־הדין הישראלי של
אשתו הראשונה של יהושע, ששהה אותם
ימים בגרמניה כדי לכפות על יהושע לשלם
את המזונות עבור ילדיו, לא הצליח גם
הוא להעלות דבר.
שבוע אחרי המוות עדיין אפפה אותו
תעלומה: רצח או התאבדות? אלא שבסוף
השבוע הגיעה החידה אל סיומה. היה זה
בצורת מכתב בגרמנית, שהגיע לישראל לסי
כתובתם של ילדי יהושע כ״ץ.
.האבא שלכם נפרד מן החיים,״ אמר ה־מכת!ב.
.אתם צריכים לסלוה לו על כל
היסורים שגרם לכם. הוא אהב אתכם הרבה
יותר מכפי שאתם יכולים לדעת ומכפי שהוא
עצמו מסוגל היה להראות. אינכם
יכולים להבין עד כמה קשה היה לו, מפני
שאתם עוד ילדים. הוא נשא את תמונותיכם
תמיד בכיסו ובלילה שם אותם בכוננית
שליד מיטתו. היה לו קשה מאוד ותמיד התגעגע
אליכם ואל ישראל.

מוות ליד
לרעוב ולאהוב את הגבר של חייה, שמאז
נישאה לו לא רוותה עימו אפילו שבוע
אחד של אושר. לבסוף הוא חזר. היא היתד,
בסוחר, שהוא חזר אליה, למרות ששוב ה־ה
עייף, חסר־פרוסה וחסר־כל, היתד, מוכנה
להמשיך ולהקריב את חייה בשבילו.
אלא שהפעם טען יהושע כי הוא חולה.
אסור לו לעבוד, הוא מוכרח לנוח. הוא
חייב לאסוף עוד כסף כדי שיוכל לחזור
לגרמניה לניתוח. האשד, האמינה לו. עד שבוקר
אחד מצאה מכתבים, עליהם היו טבועות
נשיקות בשפתון. הם היו כתובים גרמנית.
מתמונה
שנשרה מתוך אחד המכתבים
הבינה האשד, מי היא יריבתה: צעירה בת
, 18 יפה, זוהרת, בלונדית וגרמניה.

יהושע, מארן וג׳ני כ״ץ חזרו לגרמניה,
לחיי הלילה של טרייר .״הדולארים כבר
בדרך,״ כתב יהושע לאשתו הראשונה. חלפה
שנה והיא לא האתר, מטבע.

סלחו לאבא:
ף-פעם חאלף ואחת ניסה יהושע ב-
לגרמ ני ה לבנות את חייו מחדש. משפחתה
של אשתו החדשה עזרה לו בהלוואות.
מועדון־הלילה שלו שיגשג, אולם הוא היה
שקוע בחובות עד צוואר, עוד משהיותיז ה־

שלא השתפר, פרצו בינה לבין יהושע מריבות
קולניות.
היה זה אחרי ריב סוער, כאשר נשמעה
היריד, במועדון. המשטרה שהוזעקה יבלה
לשמוע את טענתה של מארן :״הוא נטל
אקדח והתאבד.״
״הוא לא היה אדם המסוגל ליטול את
חיי עצמו,״ טענה לעומתה בתל־אביב אשתו
הראשונה .״הוא. היה כבר במצבים קשים
פי אלף ומעולם לא העלה על דעתו להתאבד.
הוא היה מסיגל לקחת את חיי האחרים,
אבל לא את חייו של,־׳,

״אנא, השפיעו גם על אמכם שתסלח

החתימה היתר, של מארן כ״ץ. בשולי המכתב
הוסיפה :״אביכב נקבר לפי מנה: הדת
היהודית בבית־הקברות היד,ידי בטרייר,
ב־ 15 בספטמבר׳.
אל המכתב היו מצורפות מספר תמונות,
תמונות הילדים המחייכים, שיהושע היה
נושא עמו. מאחורי אחת התמונות היתה
כתובת בעברית :״תהיו בריאים ותסלחו ל־.
אני אוהב אותכם נורא, מתוקים שלי. חבל,
אבל אני לא יכול יותר!״

הדולארים שבדרך !

• * ארן סרוידנברג, ילידת לייפציג, מ-
1*1משפחה גרמנית שמרנית, טענה כי סבה
היה יהודי, דבר שהכריח את אכיר, להימלט
להולנד בתקופת המלחמה. בת 17 היתד, כבר
בתו של סוכן־הביטוח דוגמנית ידועה, שאף
הוכתרה בתואר ״מיס מאניקן״ הגרמנית.
היא הכירה את יהושע כ״ץ, שעה שבא לבטח
את מכוניתו אצל אביה. הוא הוזמן
לביתה, הלך לחזות בתצוגות האופנה שלה.
כעבור חודשיים כבר קנה לה טבעת.
הכל היה מוכן לנשואין מלבד הגט מן
האשד, בישראל. כאשר נשאר יהושע תקוע
בארץ, אחרי שאשתו גילתה את דבר קיומה
של מארן, סירבה להעניק לו גט ואף הוציאה
לגביו צו איסור־יציאה מן הארץ,
הגיעה מארן׳ אליו.
היא לא .+יתה לבדה. כעבור שבועיים
בדיוק ילדה ביפו את בתם — ג׳ני. לא
היתד, להם פרוטה ולא בית. אבל מארן היתד,
צעירה, נאיבית, עליזה ומליאת אמונה. היא
החלה לעבוד כדוגמנית, קיבלה מישרה
בחנות הלבשה. הם גרו בבית ערבי דולף
בדרום תל־אביב. יהושע ניסה למצוא עבודה
כדייג כדי לפרנס את שתי משפחותיו.
יום אחד נפגשו שתי הנשים של יהושע.
הפגישה הסתיימה בהתערבות המשטרה אחרי
תיגרת־ידיים בה נמרטו שערות, נחרטו
שריטות והושמעו זעקות בעברית. :נאצית!
אייכמן!״

לפני הנשיאה

מארן כ״ץ
כית לפני
הב. למרות ששבועייס אחרי שהגיעה לישראל
מיז לעבודה כדי לפרנס את אהובה הישראלי,

מדגימה שמלת משאשת
נשיא חוף־השנ־ילדת
בת, יצאה מארן
שנשאה אחר־כן לאשה.

מארן עס בתה ג׳ני, זמן קצר לפני
שחזרה, עם יהושע כ״ץ לגרמניה,
שם מצא את מותו מכדור־אקדח, לפני שבוע ימים. למרות שמועדוך
הלילה שלהם ש:גשג .,לא הצליחו השניים להתגבר מל חובותיהם.

רנני הנסיעה

״הגליה״ חדשה של חיילי נורג׳ם
חיפה׳ שמה של החיפאית החמודה
שבתמונה הוא ענת בת־חמוטל. היא
בוגרת בית־ספר ״עמל״ ,שחיינית מצו ינת
ובעלת סופרן צלול ורך. בשנה
הבאה תמלא תפקיד ראשי בסרט
״חומות עכו״ שיופק בהוליבוד על־ידי
המפיק הנודע היילי בורג׳ם.
״פגשתי את היילי בורג׳ס בקפה ״סב־טיגו״
בחיפה״׳ מספרת ענת .״הוא
הציע לי סיגרית קנט. התבונן בי
ואמר :״זהו זה׳ את היא בדיוק הטיפוס
הדרוש לי בשביל הסרט הבא שלי.
התנועה הזאת שבה את מקרבת את
סיגרית קנט אל שפתייך, יש בה מן
החן והאצילות של התאמת סיגרית
קנט רבת־רושם לחיננית שכמותך״.
״נהניתי מן המחמאה״ ,אומרת ענת
״ורויתי נחת עוד יותר מסיגרית קנט״.

המנוי

ספורט
כד 1רסל
משחקחמשהד קו ת
״חמש הדקות הראשונות הן שיקבעו את
תוצאות המשחק,״ הצהיר מאמן נבחרת הכדורסל
הישראלית, יהושוע רוזין, ערב הת־מודדותה
של קבוצתו נגד נבחרת הכדורסל
היוגוסלבית .״אם נצליח לרכוש יתרון תוך
חמש הדקות הראשונות — ננצח אותם!״
היתר, זו הצהרה שהיה בה הרבה מן היוהרה.
כי נבחרת הכדורסל היוגוסלבית,
אלופת הבלקן, סגנית אלופת־העולם, קבוצה
שגברה על נבחרות מעולות כשל ארצות־הברית
וברית־המועצות, אינה קבוצה של
מצבי־רוח ומוראל. זוהי נבחרת מקצועית,
הנמצאת זה חצי שנה במשטר אימונים קפדני,
ושבשורותיה משחקים כדורסלנים המדורגים
בין הטובים ביותר בעולם. אפילו האופטימיסט
שבין מומחי הכדורסל בארץ?א

בעיני רבים הישג לכדורסל הישראלי, ומה
עוד שבלב חמשת אלפי הצופים קיננה ההרגשה
שבקצת יותר מזל ומאמץ, ניתן היה
לנצח את היוגוסלבים.
שווה כין שווים. אלא שיהושוע רו־זין
לא סמך על מזל. במשחק הגומלין שנערך
בעין־חרוד, ניסה שוב לחזור ולקבוע
יתרון בפתיחה. לשם כך נקט צעד נועז,
העלה המישיר, ראשונה בהרכב מפתיע: כהן־
מידן, ראלף קליין, לובצקי, וולדרסקי ושלף.
היה זה שיקול נבון. וולדרסקי הצליח להפעיל
את כהן־מינץ הענק יותר מאשר חזן
במשחק הראשון. ראלף קליין הוזתיק קלע
בבטחון בדקות הפתיחה ותוך חמש דקות
נקבע יתרון ישראלי .0:8
מרגע זה שוב לא יכלו היוגוסלבים להדביק
את התוצאה. הם הצליחו לצמצמה, אך
לא עברו גם פעם אחת את הישראלים. כאשר
הצביעו מחוגי שעון הזמן ! כי המשחק
מתקרב לסיומו, הפכה עובדה זו גורם מכ־

היברוז וזטובגגך לזזידגטז גזגויגגי, גא
\ז1יסג*ז ריוי\זג\ ,יא
א\\ן\ בה?דנז.
ג\כל לא9טזר כל גוסזלגגז ר ל * ה יי י ג וו.

ק גוי ףתפוחיםחדש
ר סק תפוחי עץ של ״פרי־הגליל״ מק טיף 1963 להשיג
כבר בחנויו ת מכולת, סופר מרק טי ם וצרכניות מובחרות.
כל קו פסה מכילה רק תפוחים מובחרים מגני הגליל.
הרסק של ״פרי־הגליל״ הוא א חד ממוצרי ה איכו ת
משורת מוצרי ״גליל״ :מיץ תפוחי עץ, לפתן תפוחי עץ,
לפתן אפרסקים, פלחי אשכוליות, מלפפונים חמוצים,
כרוב כבוש, גזר, מרק פירות, מרק אספרגוס, מרק בצל,
מרקעגבניות עם אורז, מרקירקות

קרב ליד הסל הישראלי כאיצטדיון יד־אריהו
שמה בין שווים

שנת שפע ע ם מוצר>
פרסום או־קי

העז לקוות, כי יתרון של כמה סלים בפתיחה
עשוי לשבור נבחרת מעין זו.
אולם כאשר הסתיימו שני המשחקים עם
הנבחרת היוגוסלבית, הסתבר כי הערכתו
של שועל הכדורסל הוותיק, רוזין, היתד,
מדוייקת. חמש דקות הפתיחה בכל אחד משני
המשחקים — הן שקבעו את התוצאות.
תוצאה של ככור. הסיבוב הראש-ן
נערך באיצטדיון הכדורסל המפואר, שנחנך
ביד־אליהו בתל־אביב. היה זה מעמד חגיג־,
מפואר ומלא הוד, במיתקן הראשון בארץ
היכול להשתוות למיתקני ספורט מודרניים
בחוץ־לארץ.
מול הנבחרת היוגוסלבית, שהופיעה בהרכב
מלא, התייצבה חמישיה ישראלית שכללה
את חזן, כהן־מינץ, לובצקי, זייגר וחמו•
היא שהיתר, צריכה לפתוח בסערה,
להדהים ולקבוע יתרון. הסתבר שלא היה
זה ההרכב הנכון. חזן וכהן־מינץ, שני שחקני
המפתח בקבוצה הישראלית, לא היו
במלוא כושרם. מלבד לובצקי, שהתגלה מיד
כשחקן הישראלי התוקפני, הנמרץ והמסוכן
ביותר, חסרה החמישיה כוח מחץ לפרוץ
את השמירה האישית של היוגוסלבים. כך
קרה שבדקות הראשונות התנהל משחק
שקול, כשהיתרון אינו נוטה לאיזה צד שהוא•
על כל סל ישראלי החזירו היוגוסלבים
בסל, וכאשר הסתיימה המחצית ביתרון
של נקודה אחת לישראל, היה ברור לכל
שזו תוצאה זמנית בלבד.
כל זמן שלוח התוצאות הראה על איזון
במספר הסלים, היה הקרב חריף ומהנה, אך
שקול. אך ברגע בו הצליחו היוגוסלבים
לרכוש יתרון של שבע נקודות — התמוטטה
הקבוצה הישראלית, ולמרות שהתאוששה
לפני הסיום, שוב לא יכלה למחוק
את הניצחון היוגוסלבי בשעור .69:64
למרות ההפסד היתד, זו תוצאה של כבוד.
להפסיד לנבחרת ברמה זו בתוצאה כזו, היה

ריע להתמוטטותם של היוגוסלבים ,.ניכר
היה שזו התמוטטות מוראלית. הם החטיאו
בקליעות העונשין, לא הצליחו להסתנן מבעד
להגנה האישית הצפופה של הישראלים,
לא יכלו לתכנן את משחקם בשלוזה. במצב
זה יכלו הישראלים, בעיקר בזכותו של
אברהם הופמן, שזרע סערה בהגנה היוגוסלבית,
להגדיל את ההפרש, לנצח בתוצאה
הסנסציונית של .45:66
היה זה ללא ספק נצחונה הגדול ביותר
של ישראל בשדה הכדורסל הבינלאומי, נצ־חון
שנבע ממשחק מזהיר, כושר גבוה של
מרבית ד,כדורסלנים, ובעיקר בשל תכסיסו
הטאקטי הנועז של רוזין.
העובדה ששני שחקני המפתח של הנבחרת
היוגוסלבית, קוו־אץ׳ ודאנאו, לא שותפו
במשחק מהמת פציעה, יכולה אומנם
להמעיט מזוהרו של הנצחון הישראלי, אך
אין בה כדי לבטלו. נבחרת כמו הנבחרת
היוגוסלבית, הטוענת לאליפות העולם, אינה
יכולה להרשות לעצמה להתבסס רק על שני
שחקני מפתח בלבד.
התבוסה שהנחילה הנבחרת הישראלית ליוגוסלבים
היתר, המהלומה המוחצת ביותר
שספגו בעשור האחרון. די להזכיר •כי בשנה
האחרונה הפסידו היוגוסלבים מכל משחקיהם
רק שניים: נגד אלופת העולם, נבחרת
בראזיל, ונגד ישראל.
על רקע זה יכלה הנבחרת הישראלית
להמריא השבוע למשחקי אליפות אירופה,
בח־רוצלאב שבפולין, עם מטען מעודד. יתכן
שהיא אינה בין הנבחרות הטובות בתחרויות
אליפות זו. יתכן והיא מפגרת עדיין
אחרי הכדורסל האירופאי, אך אין לה שום
תסביך נחיתות. בעשור האחרון גברה הנבחרה
הישראלית, בזמן זה או אחר, כמעט
על כל אחת מהנבחרות עמן תתמודד השנה.
משום כך תהיה זו, אולי, תחרות הספורט
הבינלאומית היחידה, בה מופיעה ישראל כשרה
בין שווים.
העולס חזה 1359

.הוצת׳ לשון רשוטו־ס...״

לפני זמן קצר חזרה ארצה הצעירה הירושלמית -אופירה (טובה)
נויימן -אשר התפרסמה לפני כחצי שנה בשל מעצרה בפאריז.
אופירה וידידתה לשעבר, הרצליה זיניוק -שהיפנו כזמנו את תשומת
לב הציבור הישראלי לתופעת ״המזדנכות״ (״העולם הזה 1333
נעצרו ככירה הצרפתית, מאחר שלא היה בכיסן לשלם את הוצאות
המלון בו שהו.
אופירה שוחררה לאחר שידידה, איש חיל-הנחיתה האמריקאי, שלח
לה לכסוף את דמי המלון וכרטיס נסיעה לארצות־הברית. הרצליה
הגיעה לאמריקה מאוחר יותר, ככסף ששלחו לה הוריה.
כשהגיעה השבוע אופירה ( )22 לתל־אכיב, אמר אחד מידידיה
הקרובים :״היתה זו הליכה לגיהנום וחזרה מלאת אכזבות
ולמודת סבל, חזרה ותפסה את מקומה הקבוע כ״קליפורניה״ ,בה היא
מכלה עד השעות הקטנות של הלילה.
לירושלים היא עולה פעם כשבוע, ליום אחד, מצויירת כשני תיקים
גדולים בהם נמצא כל ציודת האישי: כלי איפור, מכנסיים וביקיני.
כשהיא נמצאת בתל־אכיב, משך בל השבוע כמעט, היא מתגוררת
ככית־־מלון קטן, לא הרחק משפת חים.
זהו וידוייה האישי של אופירה, על הקורות אותה מהיום בו נעצרה
בפאריז בחברת הרצליה ידידתה והושלכה לכלא, עד ליום שובה ארצה.

^ מרו עלי הכל. שאני רודפת גברים
^ עשירים, שכל מה שמענין אותי זד,
כסף, שאני חסרת אופי.
מעולם לא היה איכפת לי מה אומרים
עלי. אני, באופן אישי, מחוסנת כבר מכל
ההשמצות והרכילויות עלי. פשוט התעלמתי
מכל מד, שאמרו האנשים. אבל בירושלים,
בדירה צנועה, גרים שני אנשים, הורי,
שכל מילה הכאיבה להם, שכל השמצה
חדשה שפורסמה עלי היתר, עבורם מהלומה
איומה.
כשאני מספרת את כל הדברים הבאים
אני חושבת רק על שני האנשים האלה, ה
בעיר.
כתבתי לג׳ימי שאני רוצה לחזור
לישראל, שאיני מסוגלת לבנות לי בית
בארצות־הברית. הוא ענד, לי מיד :״חכי לי.
תוך חודשיים שלושה אני עומד להגיע. סעי
בינתיים ל טיי ל
היה לי עדיין כסף והחלטתי לנצל אותו
לטיול באמריקה. נסעתי לטקסס, שם ביקרתי
אצל מרים הדר (מלכת היופי של ישראל
לשעבר, שהתחתנה עם אמריקאי והיגרה
איתו לארצות־הברית) .התארחתי אצלה זמן
מה ומאוחר יותר התגוררתי אצל משפחה
יהודית שאת בנם הכרתי בירושלים.
ג׳ימי לא הגיע. היו לו כנראה ענינים

רים ושבים. הכל נראה לי כמו חלום.
ידעתי שהחלום עומד להיגמר בכל רגע.
רציתי לנצל כל שניה ממנו. כך עבר עלי
שבוע מתוק שסופו היה נמהר ומר.
בסוף השבוע ביקש בעל־המלון תשלום.
זהו הנוהג בכל בתייר,מלון. סכום הכסף
שהיה בידי הספיק כדי לשלם את דמי המלין
ונשאר לי מעט כסף להוצאות קטנות.
ג׳ימי לא שלח בינתיים אף פרוטה נוספת.
חששתי שחל איזה שהוא עיכוב בלתי צפוי,
לכן מיהרתי לעבור לבית־מלון זול יותר,
ברובע הלטיני, משם טילפנתי לג׳ימי.
שאלתי אותו מה קרה, אם הספיק לש־

להגיע לאן שהגעתי ולד,תקע לחור מסריח.
אחרי יומיים הגיע הקונסול הישראלי בפאריז.
הוא ביקש את כל הפרטים עלי
ואמר שישלח מברק להורי בארץ וינסה
להוציא אותי במהירות האפשרית. ביקשתי
ממנו שיבקש מהמשטרה רשות עבורי, לטלפן
לניו־יורק. ידעתי שאם ג׳ימי ישמע
שאני בבית־סוהר, הוא ימהר לשלוח כל
סכום שהוא ובלבד שאצא מיד.
קבלתי רשות לטלפן. בקול חנוק מדמעות
ובכעס איום, דברתי איתו. הסברתי לו מה
שקרה. גם הקונסול דיבר איתו והוא הבטיח
שישלח מיד כסף. המשטרה לא נתנה אימון

ני מזדנב ת?
יקרים לי מכל. אם יש משהו עלי אדמות
שחשוב לי הרי זה שניהם, שכל כך הרבה
סבל עבר עליהם מאז אותו יום בו עזבתי
את הארץ.
היה זה לאחר שהכרתי בארץ את ג׳ימי*,
חייל מארינם אמריקאי. הוריו הזמינו אותי
לארצות־הברית לפני 10 חודשים. אז עוד
לא היינו נשואים. אמרתי להם שאיני מבטיחה
שום חתונה, שאני רוצה קודם לבוא
לאמריקה כדי לראות אם אני בכלל יכולה
לחיות בה.
ג׳ימי נשאר בארץ כשנסעתי לניו־יורק.
הוא הבטיח לבוא בעקבותי, מיד כשיסיים
את שרותו בישראל ..הגעתי לניו־יורק לבד.
הוריו של ג׳ימי התגוררו במונטנה. הם
לא חיכו לי בנמל כשהגעתי ונשארתי לבד
בניו־יורק. אחרי שלושה שבועות של בדידות
החלטתי שאני לא רוצה בשום אופן
לד,שאר. רציתי לחזור מיד הביתה. כל הלך
החיים שלהם היה זר לי וידידים לא היו לי
* שם בדוי.

יותר חשובים ממני. הרגשתי שאהבתי אליו
נמוגה. דמותו הלכה וניטשטשה וידעתי
סופית שאיני אוהבת אותו יותר. אז הכרתי
את רלף.
רלף היה יהודי־אמריקאי, הרבה יותר מבוגר
ממני. הוא היה בן .40 יפה תואר, אמיד

אופירה נוימן
מאד והיתד, לי הרגשה נפלאה בחברתו.
בכל פעם שהיינו יחד הרגשתי שלוזה.
ואז, כשהיה נדמה לי שמצאתי את הגבר
לו אינשא, הגיע ג׳ימי. הסברתי לו מיד
שאני לא אוהבת אותו יותר. אמרתי לו
שכל מה שהיה בינינו נגמר .״גם אם אתחתן
כאן, אחזור לישראל,״ אמרתי לג׳ימי .״רק
שם תהיה לי הרגשה אמיתית של בית.״
ג׳ימי הפך עולמות כדי שאשאר בארצות-
הברית ואתחתן איתו. הוא הבטיח הרים
וגבעות, אמר שבלעדי לא יוכל לחיות. חשתי
שכל אותם רגשות עזים של אהבה שהיו
לי כלפיו קודם, אותם רגשות שחשבתי שמתו׳
הולכים ונעורים מחדש. האמנתי שהוא
כנה, אך לא רציתי להיתפתות. לא
רציתי להינשא לו ולהשאר באמריקה.
נשארתי איתו זמן־מה ולבסוף החלטנו
שאסע לפאריז. ג׳ימי אמר שתהיה זו מנוחה
טובה עבורי, וששם אוכל להחליט סופית
אם אני רוצה להינשא לו .״סעי לכמה חודשים.
לכסף אין לך מה לדאוג, אשלח לך
כל שבוע כמה שתרצי.״ ככה אמר ואני
לא יכולתי לסבול יותר את אמריקה. עדיין
האמנתי לו.

מצויין בטלפון, למרות האוקינוס המפריד
בין פאריז לניו־יורק.
״בעל בית המלון מתחיל להציק לי,״
אמרתי לו .״הוא מבקש שאשלם לו מיד
דמי שהייה של שבוע ימים. אתה מוכרח
לשלוח לי כסף, ג׳ימי. הבטחת שתישלח!״
ג׳ימי הרגיע אותי, אמר שוב שהוא מצטער
על אי ד,נעימויות שניגרמו לי ושהוא
שולח מיד את דמי המלון, השיחות הטרנס־אטלנטיות
וכן כרטיס נסיעה חזרה לארצות־הברית.
נשמתי להזחה. קיוויתי שתוך יום
יומיים יגיע הכסף ואוכל לשלם את החוב
שהלך והצטבר.
בינתיים עברו עשרה ימים ושום כסף לא
הגיע. לא דיברתי צרפתית, לכן לא יכולתי
להסביר לבעל בית־המלון העצבני שהכסף
מוכרח להגיע ושזו פשוט שאלה של זמן.
למחרת בבוקר שמעתי דפיקות על הדלת.
בחוץ היתד, המשטרה. הם התנהגו בגסות,
אפילו לא רצו לתת לי שהות להתלבש כמו
שצריך. הם פשוט אמרו לי :״אנו אוסרים
אותך!״
אותו לילה ישנתי בבית־הסוהר המרכזי
לנשים בפאריז.

ממלון מהודר דכ 7א מעופש

שבוע בכלא מסריח

ך פאריז ראיתי לראשונה מה היי־
* 2ת ה כוזנתנן של האנשים שקראו לה
״עיר האורות״ .פאריז הקסימה אותי. היא
היתד, בשבילי כמו צעצוע ראשון שמקבל
ילד קטן במתנה. הכל היה חדש, מקסים,
מלא חן. בעיני היו כל האנשים אדיבים,
כל הנשים יפהפיות וכל הבתים ארמונות־פאר
מסיפורי האגדות.
השבוע הראשון עבר כמו חלום. גרתי
בבית־מלון מהודר, בשדרות שאנז־אליזה. בערבים
הייתי מטיילת ברובע הלטיני, שטה
על ד,סיינה, או סתם יושבת בבית־קפה שבגדר,
השמאלית ומסתכלת שעות על העוב־

ף* ית הכלא היה מסריח. כל החלום
* 2היפה שלי התנפץ מול הכתלים האפלים
של תא צר ומרובע. בלילות לא עצמתי
עין. שכבתי על מיטת ברזל, מחוברת לקיר.
בשמיכות אפילו לא נגעתי. העדפתי לקפוא
מקור, מאשר להתכסות בשמיכות המלוכלכות.
היתד,
זו הרגשה נוראה. לא יכולתי לדבר
עם אף אחד. הקשר עם ג׳ימי, האדם היחידי
שיכול היה לעזור לי, נותק. ישבתי
על מיטת הברזל ובכיתי כמו ילדה קטנה.
הרגשתי עלבון צורב, על זה שבגלל בחור
בלתי אחראי, שנתתי בו אמון, הייתי צריכה

.בית הסוהר הסריח

כוח אותי אחרי שבוע? ״אל תדאגי,״ אמר
לי בטלפון .״אני שולח לך מיד כסף.״
משום מה סמכתי עליו, אלא שהייתי
תמימה מדי. יום רדף יום וג׳ימי לא גילה
שום סימני חיים. נאלצתי לטלפן אליו שוב
בשיחה טרנס־אטלנטית. הוא שמע אותי

בהבטחות. הם רצו לראות את תשלום המלון
משולם. הוחזרתי לכלא.
מה יכולתי לעשות? הייתי חסרת אונים.
יכולתי להטיח את הראש בקיר או לחרוץ
לשון לשוטרים ולקלל את כ^ העולם. לפתע
מצאתי את עצמי מקללת את השוטרים
בעברית. שלחתי אותם לכל הרוחות. היתד,
זו הדרך היחידה בה יכולתי למצוא פורקן
לאימה שמילאה את גופי. בית־הסוהר הפיל
עלי אימה. היתד, זו הפעם הראשונה בחיי
שהתגלגלתי למקום כזה והיה עלי לשאת את
כל זה בחברתן של שתי נשים נוספות שהפחידו
אותי.
בתא שלי היתר, סטודנטית צעירה, שנאסרה
בעוון הפצת חומר תעמולה בלתי
חוקי. בכל פעם שהייתי מנסה לקשור איתר,
שיחה, היתה מצטנפת בפינתה ומטילה בי
מבטים מלאי שינאה. אף פעם לא ענתה
לדברי ולבסוף חששתי לדבר אליה.
שכנה נוספת לתאי היתד, אשד, מבוגרת,
(המשך בעמוד )20

״שיעזבו אותי, בחיי!״ 1

אמנות

לים לו נלקחו, נמעך עד המושב הקדמי.
יוסי עצמו נפנע מזכוכית החלון הקדמי, שהתנפצה
• .המלחין יו חנן ז ר אי חזר
שוב?ארץ, ועדיין אין ידו משה מידה של
אשתו החדשה, יעל גל בו ע. במסיבה שנערכה
במועדון היפואי עוסאר ניאם, הפצירו
ביוחנן שיפרוט על הפסנתר. אולם
כאשר ניגש יוחנן לפסנתר, סירב הפסנתרן
לתת לו לנגן עד שיבוא אישור בכתב מ־בעל־המקום,
של מהצפ רי ר • .כתב ידיעות
אחרונות בפאריס, א רו ץ אי תן, היה
מופתע מאוד לגלות את עורך מעריב.
א רי ה די סנ צ׳י ק, כשהוא יושב בנחת,
יחד עם שני כתבי עתונו דויד גלע די ואורי
דן, בבית־הקפה הפאריסאי זה?הפה
.״כבר חזרתם?״ שאל אותם אדוק המופתע.
מופתעים יותר היו שלושת העחוג־אים,
שלא ידעו כי אדוק משתומם על שכבר
הספיקו לחזור ממסיבת העתונאים שנערכה
בפאריס למלך חוסיין, בשעה שהם
כלל לא ידעו על קיומה של, המסיבה. אדוין
גילה רוחב־לב לעמיתיו, מסר, להם כמה פרסים
על המסיבה, שאיפשרה להם לשלוח
לפחות כמה שורות לעיתונם1.

תיאטרון
מי טו תבשרשרת

אדלקינו (תיאטרון העדניח; מאת ניסיס
אלוני לפי ליאון כ״ץ; בימוי: ניסים אלוני)
הוא קרקס של מיליב, משתה של צחצוחי
לשון, אורגיה של ניבול־פה. ניסיש אלוני
המחזאי שהוציא את הקומדיה דל-ארטה מ
חניטתו״ הקרים לה עור ונפה בה ר ח
חייב מאורגנת ונעדרת א לתור, כאורהיחיי
התיאטרון החדיש.
מחזהו הוא תיאטרון לשמו ולא לשם כל
דבר אחר. הוא אינו מטרה, אינו שליחות,
איני בשורה. הוא רק אמצעי לתת לברד,
למשך שעתייב ומשהו חיים עצמאיים משלה
— חיים תוססים׳ המתפקעים מעצמתם. ה־צופה
נשאר צופה, כפי שמביט בתמונה
נהנה מ-ופיד״ אך אינו ניטל בה חלק. יש
במחזהו זד. משים פולחן הצורה, ללא
התיחסות לתוכן, כשאפילו הדיאלוגים יותר
:׳שהם משרתים את העלילה, ד,ם שעשועי־לשון
מלוטשים ומבריקים, העושים את
העברית לשפה מענגת.
חוליות רופפות כשרשרת. אופיו
זה של המחזה הוא מעלתו וחסרונו גם
יתד. כי הפעם נדמה שאלוני העמיס על
עצמו, כמהזאי, יותר ממה שהיה כבמאי
מפוגל לבצע. ההצגה שהעמיד ממחנהו. אינה
שיטרח על רציפות סגנונית. יש חלקים,
בעיקר במערכה הראשונה, בהם היא שוט־פת,
קלילה״ תוססת מעצם הוולגאריות׳ שבה
ומשאירה את הצופר, מתפעל. בחלקים אחרים
כורע אלוני תחת גטל עצמו, נעצר
ומחנפש כדי להמשיך במרוצה.
העלילה והסגנון אינם יכולים להרשות
לעצמם מעצורים כאלה. כי העלילה עצמה
היא תנובת שרשרת: ארלקינו (יוסי בנאי)
בא לביקור לילה אל סינתיה (ברוריה אבי־עזר)
,אך כדי שימצא מקום במיטתה עליו
לפנות את בעלה (יוסף כרמון) אל מיטתה
של פלמיניה (אילנה-,עדן) ,שבעלה (אבנר
חזקיהו) צריך לישון במיטת פרנצ׳סקינה
(ג׳רמין אוניקובסקי) ,שבעלה (מרדכי ארנין)
רוצה לישון דודקא איחה. אל כל אלה נוסף
עוד נווד אחד (ישראל גוריון) ,המחפש גם
הוא מיטה.
אלא שלא כל החוליות בשרשרת עשויות
מאותו תמר. מול יוסי בנאי, הכובש את
הבמה כלהטוטר מילים! ג׳רמין אוניקובסקי,
ד,גודשת את הבמה ביצרים; אבנר חזקיהו
ומרדכי ארנון, הלבושים היטב בתפקידיהם
הקומיים — מול כל אלד, מתיצבות חוליות
רופפות, שאינן מאפשרות לשרשרת להמתת
בעיקר אמורים הדברים לגבי אילנה עדן־
אלוני וישראל גוריון, שאינם מרגישים את
עצמם על הבמה כחלק ממנה. יוסף כרמון
הוא מאומץ ונדחף יותר מאשר זורם, ואילו
ברוריה אביעזר, בתפקיד קישור בלבד, היא
התגלית של ההצגה כשחקנית נעימה וגועשת.
ארלקינו
היא הצגה שאינה פורצת ממסגרת
הבמה, אך במסגרת זו היא ססגונית,
מהנה, מסברת עין ואוזן.

יהודית מזרחי־רוניק בתצלומי האופנה
קופידון משחרר נזצה״ל

אנש,
תשרותמורת הנ שי א
עד היכן מגיעה דאגתו של משרד־החוץ
לאורחי המדינה, ניתן להסיק מקובץ ההוראות
ששלח משרד זה לכל מארחיו של
מהנדרה, מלך נפאל, שביקר לפני שבוע
בארץ. בין ההוראות הוקדש עמוד מיוחד
להרגלי האוכל המלכותיים, בו צויין כיצד
יש להכין את התפריט המלכותי: א .אין המלך.
אוכל בשר־בקר, בשר־סוס, ולא סרטניים
ודומיהם. ב .המלך שותה ויסקי, ברנדי,
ג׳ין, שרי ובירה, וכן יין אדום ולבן ומשקאות
קרים בלתי־אלכוהוליים. ג .המלך מבכר
לאכול: תרנגולת, ירקות, אורז, סירות,
פיתה בגדאדית. ד .מזכירו האישי של הוד־רוממותו,
ר,נימנה על הפמליה, אוכל אוכל
טבעוני בלבד. יש לזכור ששמו הוא: כא״

דה כאזי פושפא ראג׳ה בהנדארי.״

0על שני אנשים שקיבלו את פני מלך
נפאל לא השפיעו הגינונים המלכותיים כלל.
ד״ר רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות
של הסוכנות היהודית, למשל, קיבל את פג־המלך
בחולצה פתוחה וכשידיו תקועות בכיסיו.
ואילו ד״ר אכרהם כירן, מנהל
אגף העתיקות הממשלתי, שהדריך את המלך
ופמלייתו באתרי העתיקות של קיסריה,

דיבר אל המלך כשסיגריד, נעוצה בזווית פיו
והאפר נושר ממנה תוך כדי תנועות שפתיו.
• אורח נכבד אחר שביקר בישראל ערב
החגים היה ג׳ון דיפנבייקר, מי שהיה
עד לפני זמן קצר ראש ממשלת קנדה. כאשר
יצא דיפנבייקר מאחת הכנסיות בנצרת,
נשאל לדעתו על סיכויי השלום בין ישראל
לארצות־ערב. השיב המדינאי :״אני מאמין
כי השלום קרוב הרבה יותר מאשר אתם
חושבים.״ הנכבדים הערביים שלית אותו
הרימו את ידיהם וראשיהם השמימה וענו:
״אינשאללה!״ בדיוק ברגע זה חלפו בשמי
נצרת 3מטוסי־קרב מדגסמיראד. אמר ראש־הממשלה
לשעבר :״אני מקתה שלא זד, השלום
שאתם מתפללים אליו על אחד
מחלומות הביעותים שפקדו את הנשיא המנוח׳
יצחק כך צכי, סיפר השבוע מי
שהיה שלישו, אלוף־משנה יוסף כרמל.
בחלום, אותו חלם בן־צבי ב־ 12 בפברואר
, 1952 ראה הנשיא את עצמו משוטט בחוצות
ירושלים, עד שעבר בטעות את הקתים.
לפתע אחזה אותו בהלה: מה יקרה אם
יתפס בידי הירדנים? האם יזהוהוז האם
ידעו כי הוא הנשיא? סיפר בן־צבי לשלישו
על החלום.. :אילו היה הדבר קורה לפני
שנבחרתי לנשיא, לא היה בכך אסון גדול
אם הייתי נהרג מכדורי הירדנים. עכשיו,
אס אפול בשבי, אני עלול להמיט שואה על
המדינה הצעירה ומי יודע איזה מחיר תצט־רך
המדינה לשלם עבור שיחרורי.״ הנשיא
לא סיפר כיצד הסתיים חלום־הביעוהים.

שזי פי םתמורתחתימה

ויוי דל־כיאנקו כחוף השקט
שעונים מעוררים במים

שן תמורתע בו ד ד.

על תחילת דרכו ככלכלן, סיפר השבוע
ראש־הממשלה, ליי אשכיל, בעצרת חג
של ראשוני תנועת העבודה שנערכת בפתח־תקווה.
גילה אשכול על עבודתו בקבוצת
הפועלים בפתח־תקודה, לפני חמישים שנה:
״נתמניתי לאקונום במטבח הפועלים. אחרי
יום עבודה מסרך בשדות, הייתי מוכר במסבה
קציצות שהטבחית הבטיחה לי כי הן
עשויות גם מבשר. מצבנו היה אז בכי־רע
והחלטנו להדפיס כסף. הדפסנו פתקאות ואני
הייתי צריך לחתום עליהן.״ יום אחד
נמאס ולאשכול לחתום על הפתקים. נטע
הרפז הבטיח לו מנה אמארדין (מישמיש
מיובש) ואשכול השתכנע לחתום עוד ״ועשינו
אז אינפלאציה על כל החזיתות״ • הבלש
לשעבר, דויד תדהר, הוציא בימים
אלה את הכרך ה־ 13 של האנציקלו־פויה
שלו חלוצי הישוב ובוניו. לרגל הוצאה
כרך הבר־מצודה, אמר הסופר בן ה־:66
״אני נרגש יותר מאשר אם הייתי מכניס
את בני מחדש לחגיגת הבר־מצווה שלו.״
• ארבעה חיילי צה״ל, שודאי חירפו את
השחקן יוסף ידין כאשר סירב לקחתם
טרמפ במכונית האימפאלה המפוארת שלו,
ליד סיבוב מיכמורת, יכולים עכשיו רק
לברכו על־כך. כעבור מטרים ספורים נמחצה
מכוניתו על־ידי מכונית־משא גדולה וכל
החלק האחורי שלה, בה היו יושבים החיי
למרות
שנישאה למולסי־מיליזנר הרברט
רוני ק, המכהן כנשיא חברת מארז האמריקאית,
שבבעלותה נמצאים עשרות בחי־חרו־שת
למוצרי הלבשה בארצות־הברית והמד
רח־הרחוק, למרות שזכתה בדירת מגורים
מפוארת באחד מאזורי המגורים האריסטוקרטיים
של ניו־יורק — בפארק אבניו, ולמרות
שלשרותה האישי עומדת משרתת צר־פתיה,
ממשיכה מלכת־המים ומלכת־היופי
לשעבר, י הו די ת מז ר חי, בעיסוקיה הקודמים:
נאומים למען המגבית וצילומי־אופנה.
היא מוצפת הצעות בשני התחומים
ואינה מספיקה להיענות לכולם. היפהפיה
הישראלית, שאחד העתונים האמריקאיים הכתיר
את נשואיה בכותרת. קופידון האהבה
הוציא את יהודית מזרחי מהצבא ׳,הספיקה
לפני צאתה לירת־הדבש במזרח־מרחוק, להצטלם
כדוגמנית אופנה עבור המג, אחד ם־
עתוני האופנה המפורסמים בעולם # .מלכת
המים , 1963 ויוי אן ד ל־ בי אנ קו, הופתעה
לפני שבוע מקבלת הפנים ההמונית
והחמימה שערכו לה תושבי חיפה. היה זד,
שעה שסוכנות השעונים ויילר ערכה תחרות
פרסים בחוף־השקם, בה הוזמנו מתנדבים
למשות שעונים מהים. ויויאן, שהיתר,
צריכה להעניק את הפרסים לזוכים, הופיעה
בביקיני שחור, הוסעה לאורך החוף בספינת
משמר־החופים. למעלה מארבעת אלפים איש
באו לחזות במלכה, הקיפוה, ביקשו ממנה
אוסוגראפים ורצו אחרי מכוניתה. ויויאן,
שהחלה השבוע בלימודי הכנה לקראת בחינות
הבגרות שלה, הצליחה בקושי לד,חלץ.
• כמה קוריוזים משעשעים נפלו בחלקו
של עורך התוכניות של קול־ישראל, ע מו ס
א טינ ג ר, שעה שסייל ברחבי הארץ לצורך
הכנת תוכניתו החדשה שבילים וצלילים. בק
השאר מצא עמום, שביקש מאנשים שונים
בדרכו לזמר את השיר הראשון המזדמזם
במוחם, כי השיר הפופולארי ביותר בארץ
הוא — אספרנצה. כשהגיע עמום לראש-
פינה, וביקש ממנהל בית־הססר במקום לשיר
לו שיר, מצא המנהל לנכון לפרט לעמוס
את רשימת השירים העבריים החדשים
המשחיתים, לדעתו, את הנוער. במיוחד התקיף
את מילות השיר המורה לזימרה. עמום
העדיף שלא לגלות לו כי הוא עצמו חיבר
את המילים • .מהומה רבה ליוזתה את
פתיחת מועדונו החדש של ר פי נ ל סון
בטבריה, מינוס .206 ימים אחדים לפני שנחכר
המועדק, ניסו אנשים רבים להניע
את רפי מלצאת לגלות הטבריינית. אחד האנשים
שהציעו תעסוקה להרפתקן, בעל עק
הזכוכית, היה או די זו ה ר, שהבטיח לו
לשתפו בתוכניתו שן ועין. ,בתנאי שיסכים
להוציא שן*.

פסו ח* ה ש בו ע

• שמחהאר לי ך, סגן ראש עיריית
תל־אביב. :חיפה מלוכלכת לא־פחות מתל•
אביב, אלא ששם עוזר לה הר הכרמל על
מורדותיו. כל רוח מצויה מסריחה את הזוהמה
ומסירה את האבק.״
ה כנ ס ת
יו שרראש
׳• סגנית
ככה אי ד ל סון, בנאום בפני הקהילה הציונית
בסאו־פאולו שבבראזיל. :אני באה
ומוצאת בעיר אחת ארבעה שליחים של הקרן
הקיימת לישראל; מד. עושים ארבעה
אנשים אלה כאשר צה״ל כבר גאל את כל
אדמת ארץ־ישראל?״
• ה ציי ראכל סן . :לא איכפת לי
אם המבקרים כותבים עלי רעות, ואפילו
לא איכפת לי אם הם כותבים על הקולגים
שלי סובות*.
חפנלם הזה 1559

9ת דה דת
להג חי 9ה
הרכילות הגדולה, ביותו של תשכ״ג
אומרים שהרכילות היא מידה מגונה. אולי, אבל גם מסקרנת.
לפעמים היא אפילו מפתיעה וגורמת להתרגשות, בתנאי
שהיא נוגעת לאחרים בלבד. אף אחד לא אוהב לספר רכילות.
אבל לשמוע — זה דבר אחר. דברים ששומעים אפשר גם
לספר. וכשם שלכל אדם יש האמת שלו, יש לכל אדם גם
הרכילות שלו, אותו סיפור קטן שהפתיע אותו יותר מכל
השאר, שהשאיר אותו פחות אדיש מאשר כל הדברים האח רים
שקלטו אוזניו. הנה סיכום קטן, חלקי בלבד, של כמה
אנשים, על הסיפור שהביא להם את ההתרגשות הגדולה ביותר
בשנת תשכ״ג:
• שו שי ק ש ני, שחקנית, ההיא שבהוא והיא :״שמעתי המון,
אבל כל ׳סיפורי הרכילות ששמעתי לא הפתיעו אותי כלל. כאן הכל
כל כך קטן, כך שרואים את הדברים בהתרחשותם. דברים שקורים
מתחת לאף אינם מפתיעים. אבל בכל זאת, ההפתעה הגדולה ביותר
היתר, עזיבתה הפתאומית של האופנאית קאטימטסור את הארץ,
וכל הסיפורים שנילוד לכך.״
• אי רנהנט רי, רקדנית, שחקנית :״אוהבת נורא לשמוע
רכילות, יאך לא היה לי זמן השנה, לא היתד, לי חופשה. רכילות
זה הפרפרת של החופש. אבל ההפתעה הגדולה ביותר היתר, לי
כאשר שמעתי שרודוליף נו ריי ם נולד בעצם בפולין, בקאטוביץ,
וקראו לו רוביצקי, ושמ רגו טפונ טיין עומדת לפתוח סטודיו
לבאלט באילת
• ח צקל אישיכסית1 ,מצנאט, מאכיל אמנים :״מה שהפתיע
אווזי הכי הרבה, היד, כששמעתי שנעמי פולני התחתנה ולא
הזמינה לטקס אפילו את התרנגולים שלה.״
• גכרי כנאי, תרנגול בלהקה, אחיו של יוסי :״הפתעה?
בטח! זה שכוכי׳ דארין וסאנדרה די התפייסו•*
• עודך־הדין שלמה כהן־צידץ :״לא רוצה להסתבך
במשפטי־דיבה! אבל הרכילות המצערת ביותר ששמעתי היתד, שאישים
חשובים ביותר הסתבכו בעניינים הומוסכסואליים.״

להתפשס
זה לא הכל
התשחית ההצלחה את תמי צפרה?
זוהי השאלה המטרידה היום לפחות אדם
אחד בעולם — את מיקו, ידידה, בך זוגה
להופעת החשפננת. ואפוטרופסה של תמר
בתקופה ששמה היה עדיין אלקיים, שזכתה
להיות. הסטרי,פטיזאית הראשונה שישראל
ייצאה לחוץ־לארץ.
מיקו, לשעבר רקדן באלט מעולי רומניה,
גילה את תמי כשזו עוד היתה רק מאר־חת־באר
במועדוני־הלילת התל־אביביים. סיקו
היה כבד• אז אמן בזכות עצמו, שהופיע
בריקודים • אקזוטיים, במועדונים, הפגין את
גופו הקלאסי, שעורר הערצה והתפעלות
אצל אורחות בגיל־העסידה: .הוא נטל את
תמי, שהגיעה עם עליית־הנן ער מקאזאבלנ־קח,
לימד אותה צעדי מחול יסודיים. ואיך
להתפשט בצורה שתיראה גם מעניינת. הוא
היה למעשה חלוץ — מניח היסוד לחשפנות

• ישראל גוריץ, חצי דודאים, עכשיו שחקן עונתי בתיאטרון
העונות :״זאת היתד, הרכילות, שאורי זוהר סיפר עלינו,
הדודאים, שאנחנו נפרדים ושאני מתגרש מאשתי ומתחתן עם אשתו
של כני אמדורסקי ושבני אמדורסקי מתגרש מאשתו ואולי
אפילו מתחתן עם אשתי.״
• דויד כלקין, פירסומאי ואיש יחסי־ציבור :״הכי הפתיע
אותי לשמוע ששר מסויים בממשלה עמד לשאת את אלמנתו של
שר לשעבר, אבל אינו יכול לעשות זאת בגלל כל מיני סיבוו*
פוליטיות. אבל הכי מסעיר היה לשמוע על פרשת נסיעת התיאטרון
החיפאי לוונציה וההשמצות ההדדיות שהלכו בין התיאטרונים בנושא:
מי גנב ממי את הנסיעה.״
• אכרה ם (״פשנל״) דשא, כדורגלן קבוצת נסית, אמרגן:

״שמעתי שרודולף נורייב התרומם הכי גבוה בארץ.״
• יעקכ כן־הרצל, שדרן ועורך־תוכניות בקול־ישראל :״הרכילות
של השנה היחד. פרשת פרופיומו, ומה שמעניין אותי
לדעת הוא חלקו של הלורד אסטור בכל הפרשה. האם היה סתם
סרסור לדבר־עבירה או שנהנה בעצמו מכל העסק.״
• יצחק גרציאני, מנצח, בעיקר בקרבות עם תווים וקולות:
״מה ששיגע אותי זה ששמעתי שעמיקם גורכיץ׳ הפך טבעוני
והוא אוכל רק גרעינים, לא שדתה ולא מעשן.״
• מ ר קו תו ר ג׳ מן, צילם של כוכבים, מארח ומומחה לסידור
הופעות :״ההפתעה הכי גדולה זאת החתונה של יענקדה אגמון
עם גילה אלמגור. זה הדבר החזק ביותר שהיה בארץ ושהם
חיים יפה מאוד, עד כמה שידוע לי, אפילו בארצות־הברית. ביחוד
שהוא לא ידע אפילו מילה אחת אנגלית, ועיקר כוחו זה בדיבור.״
ס מידה אכרך, בעלת־טור בסרט אלדוראדו, רכילאית :״זה
ששמעתי במשך השנה כמה פעמים שנישאתי, כל פעם לאנשים
שונים, וכל פעם בלי ידיעתי.״
• אורי לוי, שחקן בקאמרי :״לא היו רכילויות טובות השנה.
אי־אפשר להשוות בכלל לרמה של השנים הקודמות.״

צריך להפסיק להאמין במקריות, זו כבר
אינה סחורה היום. הדברים־הטובים־בחינם
בחיים, אינם באים במקרה. הם נופלים ישר
לידיהם של אלה הזקוקים להם. הנה למשל,
הפרס הגדול של 45 האלף בפיס. תמיד הוא
נופל בחלקם של אלה שבדיוק סכום זה
חפר להם כדי להתחתן, להכנס לשיכון,
לרכוש מכונית־ספורט או להגר לחו״ל.
אם היתד, בחורה בשנה האחרונה שהגיע
לה לקבל מתנה מהשמיים, זאת היתד,
אריאנה גולדמן, העולה מצ׳ילי, נערת
אוגוסט ( 1962 העולם הזה .)1303 האכזבות
הפכו לסימן ההיכר שלה. אריאנה הסימפא־טית,
שהכל אהבו אותה, היתד, מלאה מהן.
נערת הנמשים החייכנית, בעלת הגוף הנערי,
היתד, צריכה לקבל תפקיד ראשי בהצגת
החמאם. ברגע האחרון החליפו אותה
באחרת. אחר־כך באה האהבה הנכזבת. ארי-

אנה, בת לאם נוצריה ואב יהודי, שהתערתה
בחיי הבוהימה התל־אביבית, ניהלה רומן
אהבים עם נגן קונטרה־בם במועדון־הלילה

תמי אלקיים ומיקד

ישראלית מקורית.
תמי לא נשארה כפויית טובה. כשהאירה
לח ההצלחה פנים בזכות נתוני גופה והופעתה,
המשיכה לשתף את מיקו בהופעותיה.
יחד עמו נסעה לגרמניה, כשהוא הפארטנר
שלה, הסוכן, ויש אומרים גס בעלה מבחינת
החוק.
־ההצלחה בגרמניה הפכה את תמי לאישיות
עצמאית. מיקו, שיותר מאשר קינא
לה, חשש פן יקחו אותה ממנו, החל מגביל
את פגישותיה עם גברים אחרים. תמי היתה
חשובה לו לא כאשה, אלא כאסנית. ואילו
תמי החלה להבין שלהתפשט זה לא הכל.
עתה עומדת תמי להיפרד, כנראה סופית,
מסיקו. היא תתפשט להבא לבד, ללא עזרה.

אי־אפשר לדעת למה, אבל בארץ הזאת
עוד לא שמעו שרקדן באלט התחתן עם
רקדנית, או להיפך. יודעי־דבר מסבירים שזה
לא כל כן רוקד ביחד. אז דווקא, הזוג
היפר, ביותר שהצטרף השבוע אל מיסדר
הנשואים, רוקד בארבע רגליים. .
הם צעירים, יפים כמו אלילים ומאושרים
עד עצם היום הזה. מי שראה את האופרטה
הבאיידרה, היה יכול לראות אותו בתור
נסיך הודי עם טורבאן ואותה בתור נחש
המתפתל יעל גופו. וכמו תמיד — מרוב
פיתולים נוצר קשר.
הנחש היא מרים פפקלסקי 19 ,וחצי.
מריס ניצבה לאור הזרקורים עוד לפני חמש
שנים, כשאר סוליבאן גילה את גוף
הגומי שלה -ונטל אותה לסיבוב בארצות־הברית.
הנסיך ההודי הוא יגאל ברדי־צ׳כפקי
,23 ,יליד קפריסין וחניך. האוניברסיטה
בלידס, בריטניה.
•ן לפני ארבע שנים הגיע יגאל. לחופשה
^בקיבוץ מעגן־מיכאל. ידיד לקח אותו לר־

יש מ אני אנ ה
ל א רי אנ ה
עומר־כיאם, רוג׳ה אברהם. כשזה נטש
אותר, השליכה את כלבם המשותף מגג הקומה
הרביעית.
היא נותרה אכולת מרירות, כמעט מיואשת,
ללא עבודה ומקור מחיה. לידידיה
היה ברור שהיא תעזוב את הארץ ותחזור
אל הוריה האמידים בצ׳ילי, שם ניהלה בית־ספר
לדוגמנות. ואמנם אריאנה נעלמה מהנוף
התל־אביבי. אלא שהיא הרחיקה רק
עד באר־שבע, שם קיבלה עבודה כמארחת
במלון המהודר שבשערי העיר, נאות־המידבר.
היא הספיקה לשמש בתפקיד זה רק

כשבועיים. יום אחד הופיעו במקום חמישה
אמריקאים עם מצלמות, שרק לפני יום הגיעו
מירדן. הם היוו את צוות ההסרטה של
סידרת סרטי טלביזיה על הנושא :״מקורות
הדימוקרמיה בעולם״ .אחד מהסרטים המתוכננים
לסידרה הוא סרט על ישראל העתיק
כמארחת ליותר. אריאנה את הצוות לסיור
בעין־גדי. לא צריך להיות דווקא אמריקאי
כדי להתלהב מהדינמיות והעליזות של ארי־אנה.
אבל האמריקאים — על אחת כמה
וכמה. למחרת דרשו אנשי הטלביזיה האמריקאים
מבעלי־המלון שאריאנד, תלווה
אותם גם בסיורם בחיפה. כאשר נפרדו
ממנה היו כה מלאי התפעלות ממנה עד
שהבטיחו :״נסדר לך עבודה בניו־יורק.״
אריאנה, השבעה מהבטחות, צחקה ואמרה:
״רעבתי בפאריס, רעבתי בתל־אביב, אין
דבר׳ ארעב גם בניו־יורק.״
למחרת שכחה את כל הענין. כעבור כמה
ימים החלו מברקים להציף את המלון וה
מרים
פסקלפקי ויגאל ברדיצ׳כסקי
אות שעורי באלט אצל מיה ארכטובה.
הוא גילה שהיא קרובת משפחה שלו, ושי
הרקוד זה מה שהוא חיפש כל חייו. נשאר
בארץ, הפן לרקדן, סולן מספר אחד של
מיה ומורה באולפנה.
מזה שלוש שנים שיגאל ומרים הולכים
קבוע. נשואין היו בתכנית, אבל דק בלוח
של .1964 היו כל מיני צרות שהפריעו.
אלא שבינתיים נכנס שיקול חדש. יוסף
גו לנ ד, ומיה ארבטובה אשתו, מכינים להצגה
את התופרטה הרוסית ארשין מל אללן.
למרים ויגאל נועד בה תפקיד זוגי ראשי
כרקדנים, הבאים לבסוף בברית הנשואין.
אז אם הם נשואים בהצגה, מדוע שלא
יהיה גס במציאות? מלבד זאת השירות־הצבאי
הפריע קצת למרים בחזרות. משום
כן הוחלט ־להקדים את החתונה.
תוך יומיים נערכו כל הסידורים. החופה
נערכה בטקס צבאי, ורחבת הרקודים באולם־
הצבאי הפכה למיפגן מחול של כל רקדני
הבאלט החיים בארץ. ירח הדבש נמשך עד
שעה 12 למחרת. באופן יוצא מהכלל הסכימה
מיה לדחות את החזרות משעה 10
טלפונים לא פסקו לצלצל. ראש צוות ההפקה
הודיע שהוא מגיע במיוחד לארץ כדי להחתים
את אריאנה על חוזה כעוזרת למנד,לד,ייצור
של סרטי החברה.
הוא הגיע במונית ישר מנמל־התעופה למלון.
החוזה קבע בתקופת־ההכנה חצי
משכורת ( 150 דולאר לשבוע) ולאחר מכן
כפליים. בו במקום קיבלה אריאנה 200
דולאר להוצאות, למרות שלא היו לד, כאלה.
מכיון שהחברה משתמשת בציוד הטלביזיה
האיטלקית, הוטסה אריאנה לרומא, שם היא
עוסקת בינתיים בתרגום מאנגלית לאיטלקית.
זה שהיא אינה דוברת איטלקית, אינו משנה.
היא דוברת ספרדית וקולטת מהר.

מעתה -ג ם בי שראל

״אד מז דנ ב ת?,
(המשך מעמוד )17
בת 40 בערך שנפלאה בגלל שבעלה, שהיה
רופא, ביצע הפרה מלאכותית. היא לא
הפסיקה לבכות ולצעוק שנעשה לה עוול.
למזלי הוכנסה לתאנו ביום השליש־ אשד,
יפהפיה, שדיברה גרמנית, ומיד מצאג: לשון
משותפת. היא סיפרה לי שנעצרה בגלל
״שלא שילמה לבעלה דמי־מזונות ״
לא חשוב לי מה היתר. הסיבה האמיתית.
העיקר היה שהיא היתד, נפלאה. התנהגה
עם כולנו כמו אם עם ילדיה. אני עוד
זוכרת אותה עד היום. דומיניק קראו להד,יא
קנתה לנו כלי רחצה וממתקים ונתנה
לנו אפילו מעט כסף, בדי שנוכל לקנות
סיגריות.

מדי חודש יוגש לחובבי הפזמונים בישראל תקליט ארוך נגן בעל מיג מעולה הכולל את

>< הפזמונים
הנמצאים כאותו חודש בראש מצעד הפזמונים

תקליט החודש כולל את הפזמונים הבאים כולם בביצוע משובח :

א £551ז א00
1$£ס186ס א0£¥11 1
א0מ-א00-80ס*-ס

*81ץ81ט5
5110111 סא* ־110151

אני מתוודה
השד בתח פו ש ת
דה־דו־רון־רון
אטלנ טי ם סוקיאקי טויסט וצעק

התקליט יימכר לקוראי ״ידיעות אחרונות״

במחיר מיוחד של 5.50

ליי

(המחיר כולל מס־קניה)
מכירת התקליטים במחיר זה אופשרה תודות להסכם מיוחד עם החברה השבדית המפורסמת
״פורטונה״ ,שיצאו לה מוניטין ברחבי אירופה והמפיצה מדי חודש מליוני תקליטים בכל הארצות

כיצד תרכוש את תקליטי

מצעד הפזמונים
ש תי אפשרויותלפניך :

• פנה לאחת מתחנות המכירה הבאות:

נתניה
״דורון״ ,רח׳ הרצל
יהודה וייס, בע״מ, טל 61065 .
תד ־אכ י ב
ד. גרוס, חנות ספרים
רחוב מקור, ישראל 12
טבריה
צפת
י. גרינבוים, חנות ספרים
ש. קיבל, רח׳ שיינקין 11
מ. קדוש, רח׳ בן־יהודה 11א׳
ירושלים
י. ברס, חנות ספרים
עפולה
חיפה
שלמה בן־שלמה, רח׳ הרצל 6
יאנאי, חנות ספרים רחובות רמת־גן
שי, רחוב ביאליק
אבי־נוח, חנות ספרים אשקלון לבידור, רח׳ רוטשילד 61
ר אשל ״צ
המדע, שפלר, חנות ספרים
חדרה
רמלה
רפופורט, חנות ספרים
ההפצה הראשית י יהודה וייס, בע״מ, תל־אביב, רחוב מקור ישראל ,12 טלפון 61065
• שלח במעטפה, למועדון מצעד הפזמונים העולמי, ת .ד ,14125 .תל־אביב, את תלוש ההזמנה
בצרוף המחאה על סך 5.50ל״י. ותקבל ללא תוספת דמי משלוח את התקליט במעונן.,
כל התקליטים נתונים במעטפה נאה.

גזור כאן ומלא בכתב ברור

לכב׳
מועדון מצעד הפזמונים בישראל,
ת. ד ,14125 .ת ל -אביב

נא לשלוח לי אתה תקלי ט של ״מצעד הפזמונים העולמי״ ,למעוני.
שמי ...

(רחוב ומספר)

(עיר או ישוב)

מצורף סך 5.50ל״יבהמחאה /המחאת דואר /בבולים
תאריך

חתימה

שמונה

ז׳אק הגחמד והטוב

ך( אחר יטשה ימים בדיוק הגיע הכסף
/מג׳ימי. הועברתי לתחנת המשטרה, שש
התנצלו השוטרים במיטב האדיבות הצרפתית
על אי־הנעימות שנגרמה לי. שוחררתי מיו
מבלי שיפתח נגדי שום תיק .״תוכלי לחזור
לצרפת מתי שתרצי,״ אמרו לי השוטרים.
אמרתי להם יפה תודה־רבה, ומהרתי לבית־המלון
הראשון בו יכולתי למצוא מקלחת
חמה.
היה בידי כרטיס נסיעה חזרה לארצות־הברית
וארבעה ימים עד למועד הפלגת האדר
אמרתי לעצמי: הפעם אני עורכת
סייסטה של ארבעה ימים ולילות רצופים.
ואז חיכתה לי ההפתעה הכי גדולה בפאריז.
עוד באותו ערב ערך לי ידיד ישראלי,
העוסק בהפקת סרטים בפאריז, הכרות עם
ז׳אק שארייה. היתה זו ״אהבה ידידותית
ממבט ראשון״ ביני ובינו. אמרתי לו שאני
עומדת להפליג תוך ארבעה ימים. הוא רק
חייך והזמין אותי לסיול בג׳גואר הלבנה
שלו. בילינו ארבעה ימים נפלאים ואמרנו
״להתראות״ .הוא הבטיח שיבוא לישראל.
בלה־הבר חיכתה לי ד,אניד, מאוריטניה,
אשר הפליגה לניו־יורק. ידעתי שאני נוסעת
כדי להתחתן, כדי לנסות לבנות לי בית.
כדי למצוא אחת ולתמיד פינה משלי, בה
אוכל לנהל חיי־משפחה שקטים ולגדל ילדים.
ידעתי גם מי יהיה בעלי. לא ג׳ימי. כל
מה שהנחיל לי היה אכזבות אין קץ. הגעתי
לניו־יורק והתחתנתי עם רלף׳ אותו גבר
מבוגר ורציני. לא הפריע לי שהוא היה כבר
אב לשלושה ילדים. הייתי עייפה. נורא
עייפה. הייתי מו,כנה להקריב הכל בזי להיות
מאושרת. הייתי מוכנה להישאר אפילו ב־ארצות־הברית,
לצידו של רלף.
נישאנו ב־ 24 ליוני בנישואים אזרחיים.
לרגע היד, נדמה לי שבחברתו של רלף
אהיה, סוף־סוף, מאושרת ושאצליח להתגבר
על אי־הסתגלותי לחיים בארצות־הברית.
שוב טעיתי. לאחר שלושה חודשים הרגשתי
שאני הולכת ונשברת. לא יכולתי להחזיק
יותר מעמד בארץ זרה, הרחק מידידי,
הרחק מהמקום בו גדלתי וחונכתי. כל הלך
החיים האמריקאי, היה זר לי לחלוטין. לאף
אחד אין שם זמן, כולם רצים, השד יודע
לאיפה. הנשים חסרות טעם, וכל מה שמעניין
את הגברים, זה איו לעשות כסף. כל
הזמן אך ורק כסף. ראיתי שאיני יכולה
יותר. אמרתי לרלף שאני רוצה לחזור
הביתה, לישראל.
רלף גילה הבנה. הסכמנו שנביים בגידה
כדי שתהליך הגירושים יהיה מהיר. לאחר
הביתה.
בארה״ב חזרתי
חודשים

מבט קדימה בתקווה

לי מקום אחר לחיות בו. כאן
נולדתי וגדלתי. זהו המקום היחידי עלי
אדמות שאני מרגישה באמת בבית. אני
יודעת שישנם אנשים השוללים איתי. אני
יודעת. אינני מלאך. עשיתי מספיק טעויות
עד עכשיו. אני גם יודעת שישנם אנשים
הנהנים ללחוש מאחורי גבו של כל אחד
השמצות וכזבים. אין דבר. אני יכולה לסבול
גם את זה. יש לי עור הרבה יותר עבה
ממה שמתארים לעצמם במה רכלנים קסנים,
המנסים למרר את חיי.
אני אולי לא גאה על כל מה שעשיתי,
אני לפחות מכירה בכך. אבל האם יש ביננו
מישהו שכל מה שעשה עד עכשיו יכול
לזכות אותו במדליה? לא. כל אדם והטעויות
שלו. אני לפחות לא מעמידה פנים של
בחולה קדושה ואני מכירה כמה אכס־בתולות
המנסות בכל כוחן להיות קדושות.
בעקבות מה שעבר עלי בפאריז, הדביקו
לי את השם מזדנבת. שטויות. אני לא
מזדנבת אחרי אף אחד. להיפך, אני מכירה
רבים וטובים המזדנבים אחרי.
אבל העבר נמחק. כל מה שאני רוצה זה
שיעזבו אותי במנוחה, כדי שאוכל להביס
סוף־סוף קדימה ובתקווה.

במדיוה
(המשך מעמוד )14
מסעדה. לאחד מתאי ביודהשימוש הנשיים
חסרה הדלת.
רב־המלצרים ידע מה לעשות. הוא אסף
סביבו פלוגת־מחץ, בצורת שמונה מלצרים
ונגנים, כולם לבושים חולצות אדומות. הם
נטלו לידיהם מקלות ושרשרות, ירדו אל
שפת־המיפרץ. סייר אחד נשלח קדימה, לאתר
את האוייב. משזה נתגלה, ירדה עליו
הפלוגה משלושה כיוונים.
הגברברים ידעו מתי הקרב אבוד. הם היו
ארבעה מול שמונה, וגם לא גיבורים. על
כן החזירו את הדלת, שהיתר, מונחת ליד
המדורה, מוכנה למלא את תפקידה על המוקד.
בעל המסעדה החליט שלא לקרוא
למשטרה, אך רשם את מספרי תעודות־הזהות
שלהם, לאות אזהרה.
קורות שד טיבצע. אבל בינתיים לא
גדלו עצים חדשים על החוף. הקומזיץ המובטח
היה עדיין בגדר אגדה. החתיכות
ציחקקו בבוז. גברבר אמיתי לא יסבול זאת.
שלושה גברברים התנדבו לחפש עצים למדורה.
הפעם צעדו לעבר גשר־העץ הענק,
שהוקם על־ידי החברה לשיפור נוף הארץ
מעל לחפירה בכניסה לשער הראשי של ה־מיבצר
הצלבני, שהוא גם הכניסה לעיר העתיקות.

פרקו כמה קורות מן הגשר. המדורה
דלקה עד אור הבוקר. הגיעה השעה להתעמלות,
אבל הכדורגל של החברה היה ריק
מאוזיר. הם לא יכלו לעמוד בפני העונג שבהשגת
דבר־מד, בעד לא־דבר. על כן ניגשו
למכונית של בעל־המסעדה, הצמידו את
פיית הכדור אל שסתום הצמיג, מילאו את
הכדור באודיר, השאירו את הצמיג ריק.
כעבור זמן קצר הגיעו התיירים הראשונים.
הם לא יכלו לעבור את החפירה להיכנס
לעיר. קורות הגשר עלו באש הקומזיץ.
עובדי החברה הזעיקו את המשטרה — וזו
מצאה את החברה משתעשעים על החוף.
מראה המשטרה לא הדאיג אותם. הם ניפנפו
לה לשלום. כשעלו ארבעת הגברברים לניידת,
שרו במקהלה :״הבאנו שלום עליכם״
ז״יש לנו טרמפ לחדרה.״
העדר הגברברים לא הפריע לבנות. אלה
הוסיפו להשתעשע במשך שעות היום על
החול. נאמנות זו באה על שכרה. הגברברים
חזרו מן המשטרה אחרי־הצהריים, אספו את
החתיכות. עוד טיול יפה אחד נגמר בכייף.

חינוך
א חו ר ה מו ע ד
קאסם קאדר הוא מנהלו של בית־הספר
המתקדם ביותר בין 13 בתי־הספר הבדוזיים
הפזורים בדרום. קאסם הוא מנהלו של בית
הספר היסודי בכסייפא, שליד ערד, היחידי
שבו מצויים כל שמונה כיתות־היסוד ובהן
200 תלמיד. יתר בתי־הספר הבדווים מיועדים
אך לכיתות הנמוכות.
קאסם קאדר, מנהל צעיר ודינאמי, ראה
את החייץ המפריד בין הילד הבדווי והילד
היהודי, והחליט לעשות דבר.
קאסם קאדר לא הפתיע את עשרות הקיבוצים,
אליהם שיגר פנייה בטרם תסתיים
שנת הלימודים, ביקשם לארח לימים מספר
תלמידים מבית־ספרו. הדבר לא בא כהפתעה׳
כי קאסם פנה קודם לכן מעל גבי
העתונות בבקשה דומה לקיבוצים. רק משלא
נענה, החלים לפנות ישירות.
קאסם קאדר הציע לקיבוצים כי התלמידים
יעשו בעבודות שונות במשק ללא תשלום,
ובתמורה תינתן להם האפשרות לראות
מקרוב את עמיתיהם היהודיים בקיבוצים,
להכירם לאחר שהירבו לשמוע עליהם ועל
צורת החיים במשק מפי המורים.
תשובת הקיבוצים היתד, כמעט אחידה,
כמו נוסחה על־ידי אחד. התשובות החמקניות
של כל משק קבעו כי קאסם קאדר
איחר לפנות ועל כן לא יוכלו להענות לו.
חוגי משרד־החינוך לא היו תמימי דעים,
הביעו אכזבה קשה מסירוב הקיבוצים לארח
למספר ימים קבוצות קטנות של נוער בדווי.
התוצאה: בקייץ הבא יארגן משרד־החינוך
עצמו מחנות־נוער לתלמידים יהודיים ו־בדוזיים
במשותף.

פ שעי ם
החש בו ןשלאנגמר
צופי הטלביזיה בבית הקפה הרמלאי של
אבו־זקרייה, ישבו בנחת ומצצו מן הנרגילות
העשנות. לפתע התרומם עבד דורבשי
מכסאו, חצה את החדר וניגש למלצר על
מנת לשלם את חשבונו.
״זוז הצידה,״ קראו לעברו קאמל וסאלם

קולנוע

שישבו בצד ,״אתה מסתיר את המסך.״
עבד, בריא־הגוף, לא טרח אפילו להפנות
את ראשו .״אזוז כשאגמור את החשבון,״
השיב, כשהוא ממשיך לעמוד על מקומו.
קאמל לא היה יכול לסבול עלבון כזה.
הוא שלף סכין מכיסו, קם מכסאו כדי
לגמור מיד את החשבון עם עבד. רק הודות
להתערבות שאר האורחים, הוצאו קאמל
וסאלם החוצה בכוח, כשהם מסננים מבין
שיניהם :״חכה, יא עבד, אנחנו עוד נוריד
לך את הראש.״
שתי מכות אגרוף. במשך חודשיים
לא שכחו קאמל וסאלם את הבטחתם. עד
שבאחד הלילות נזדמן סאלם, עם בן דודו
יוסף, לבית הקפה לאוברה שבעיר. הם

נרצח דורכשי
לגמור את החשבון
נכנסו פנימה ומשראו את עבד יושב במקום,
החלו מחפשים אמתלא כדי לפתוח
בתגרה.
הם מצאו אותה בדמות ישיש, עמו חילק
עבד את שולחנו .״בוא לשתות אתנו,״ קראו
לזקן, מזגו לו כוסית משקה.
הזקן דחה את ההזמנה, הסביר להם כי
איננו שותה. אבל הם לא הרפו .״עזבו
אותו,״ התרגז לבסוף עבד ,״אתם לא רואים
שהוא זקן? מה אתם רוצים ממנו?״
לזאת חיכו יוסף וסאלם .״בוא החוצה,״
קראו לעבד ,״ניגמור את החשבון הישן.״
בחוץ התפתחו הענינים במהירות. סלם
הלם באגרוף בחזהו של עבד בעוד יוסף
מנחית מכה בראשו. עבד ׳נפל מיד על
הכביש כשראשו נחבט באספלט.
האמבולנס שהוזעק למקום, העביר את
עבד לבית החולים. על שולחן הניתוחים
נפטר הפצוע כשתעודת המוות קובעת את
הסיבה: שטף דם פנימי בגולגולת.
נקמתדם. שני המעורבים נעצרו בפקודת
השופט, יובאו לדין בדי לשאת בעונשם.
אך בינתיים הסתגרו משפחותיהם
בבתים, מקימים שמירה קפדנית על מבואות
הבית. הם חוששים כי בני משפחת הקרבן
לא יסתפקו בעונש שיוטל מידי החוק,
ינסו לנקום את נקמת־דמו של עבד, לגמור
במקומו את החשבון.

החי

• זרוק אותו לבלגים: בראשון-
לציון, קשר אב את בנו, שסרב ללכת לבית־הספר,
בשרשרת ברזל למרפסת, צעק על
מפקח המשטרה שהתיר את הילד וזרק את
השרשרת :״מדוע זרקת את השרשרת? אני
צריך אותה בשביל הכלב.״
• מלפפון העילפון: בעכו, פרץ
ילד בן 11 לחנות ירקות כדי לגנוב מלפפונים,
נלכד במקרר, אליו נמלט כשהבחינו בו
עוברים ושבים, חולץ משם על־ידי המשטרה
במצב של עילפון.
• ישיכה של מעלה: בבני־ברק,
איבד רב־סרן את דרכו, נעצר עם מכוניתו
על־ידי חרדים שהודיעו לו כי לא יתנו לו
להמשיך עד צאת השבת, שוחרר על־ידי ה־אדמו״ר
מויזניץ, לאחר שהסביר כי עליו
להגיע לישיבה דחופה.

סרטים
מהמ סו רהשנאה?

מות הזמיר >חן, תל-אביב; ארצות־הברית)
הוא שם בדוי, מכוער וריק מתוכן,
לגבי סרט המשמיע דווקא זמירות בלתי
שיגרתיות לגבי הקולנוע האמריקאי. הוא
בא במקום השם המקורי, שכנראה אין לו
תרגום בעל משמעות בעברית: להרוג לג־לגן.
הלגלגן — ציפור אמריקאית בלתי
מזיקה, הנוהגת לחקות קולות של צפרים
אחרים, אינה מופיעה כלל בסרט. היא רק
סמל. אך גם כסמל אין היא יכולה לבטא
את הרעיון המקופל בין גלילי סרט זה.
לכאורה, זהו סיפור זכרונות ילדות. זכרו־נותיר,
של הארפר לי, שזכתה בפרס פוליצר
עבור ספר אוטוביוגראפי שכתבה אודות
עיירת הילדות שלה באלאבאמה.
אלא שמאחורי הסיפור התמים, הספוג
תחושת עולמם של ילדים, ואפילו הם מופרעים
במקצת, טמון אחד הניתוחים הספרותיים
המזהירים ביותר של בעיית האפליה
הגזעית. זהו ניתוח פילוסופי־סוציולוגי־פסיכולוגי,
המוגש בכשרון ספרותי טהור
כה רב, עד שדרוש זמן כדי להבחין בו.
אנשים בנעלי זרים. ג׳ם רסקום,
נער בן 11 וילדה בת ,6הם שני ילדיו
של עורך־דין קשיש (גרגורי פק) ,החיים
בעולם של תעתועים ודמיון, בו משחק
תפקיד ראשי שכן בלתי־נראה, צעיר מטורף
שנכלא על־ידי אביו כדי שלא יבייש את
שם המשפחה. מטורף אלמוני זה משמש
מרכז לפחדי הילדות ולסיוטיהם של הילדים,
מה עוד שהמבוגרים שופכים שמן למדורת
פחדיהם. הפחד מוליד את השנאה.
במקביל לעלילה זו נרקמת עלילה זהה,
ברמה אחרת — רמת המבוגרים. היא משתלבת
לתמונה הראשונה שעה שאביהם של
הילדים, נקרא ללמד סניגוריה על כושי הנאשם
באונס אשה לבנה. הכושי חף מפשע.
אלא שאין זה מספיק כדי לזכותו. השנאה
הגזענית מרשיעה אותו, והוא נהרג בנסיון
להמלט ממעצר.
מאין באה שנאה זו? מקורה הוא אותו
מקור של שנאת הילדים למטורף המוסתר —
הפחד. פחד בלתי ראציונאלי, טמיר, מעורר
בלהות ומעביר אנשים על דעתם.
אך שבעוד שפחדם של הילדים הוא כמעט
פיוטי, תמים ומקסים, הופך פחדם של
המבוגרים למרושע ואכזרי. הבשורה, אותה
מנסה סיפורה של הארפר לי להשמיע בעקיפין:
מקור השנאה הוא הפחד. מקור הפחד
היא הזרות ואי־ר,ידיעה. שימו אנשים בנעליהם
של הזרים, ואז יחדלו לפחד וממילא
יחדלו לשנוא.
קשה לומר שהבמאי רוברם מאליגאן טרח
להבליט דווקא משמעות זו של הסרט. הוא
הצליח ליצור אוירה מקסימה, לסחוט משחק
מעורר התפעלות מצמד הילדים פילים אל-
פורד ומרי בדהם, להנחיל את האוסקר
לגרגורי פק בשל הופעתו כלוחם באפליה
בסרט זה, אך הקשר בין שתי העלילות
המקבילות הנרקמות בסרט — נשאר רפה
וחסר הדגשה.

1=1־ 1נ| 11
נוו־ בן
אתוש נוו ! י

גז לכה
זה שכתון
ל אנינו ת
ד \ 77ע ב1

סרט מס
זהב רו מ א (אופיר, תל־אביב; איטליה)
הם חמישים קילוגרם הזהב, אותם תבע
המושל הצבאי הגרמני של רומא מיהודי
העיר, תמורת הצלת נפשותיהם בשלהי המלחמה.
מה שמתרחש בשתי יממות, עקב
דרישה זו בגטו של העיר — האמונה
העיוורת ור,התרפסות של זקני העדה מצד
אחד, ותסיסת המרד של הצעירים מצד
שני — משמשים נושא לעלילת סרט כמעט־ציוני

זהו סרט שמבחינת רמתו האמנותית אינו
מתעלה לגדולות, אך יש בו נאיביות והרבה
אמונה כנה, המחפים על האידיאליזציה,־עד־כדי־סגידה
של הקהילה היהודית הרומאית.
מבחינה מסויימת נראה הסרט כעין תשלום
מס למצפון הלאומי האיטלקי. כתוצאה מכך
מופיעים בו רק הנאצים הגרמנים כרשעים,
בעוד שחלקם של הפאשיסטים האיטלקים
יוצא מקופח. מאידך מוצגת הכנסיה הקתולית
כאוהדת מאבקם של היהודים, וכמסיעת
בשעת הדחק.
ג׳ראר בליין, הצרפתי יפה־התואר, מייצג
בסרט את ההתקוממות היהודית, בעוד שאנה
מריה פררו האיטלקיה, מוצאת לה זמן
להמיר את דתה דווקא בימי הגזירה.
מכיוון שהדבר היחיד הצורם בסרט הוא
חוסר־האוביקטיביות החיובי שבו, הוא ראוי
להתענינות והערכה, ולוא רק מבחינת עלילתו
הדרמטית בלבד.
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

ת׳׳א״רח׳הנומל\7, 39ל56980.
העולם הזה 1359

ע ״ י וסלגני

ח דיי ר
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
היכן לבקר השבוע:

ו הי קו םהחללהת עו ר ר עם בו או של יו ם.
יו םבא ויו ם הולך, ובכל יו םהשמש יו צ א על הארץ.
מ י 11מ י החברההרא שונ ה ו הג דו ל ה בי שראל, ובעל ת
מו ני טין בינ ל או מי, שהחלה בניצול ק רני השמשהמ בו ר כו ת
ל חי מו ם מי ם בביתך.
* 3י ר 1מ * ת — החברהש דו אג ת לצרכן. כי צ ד? ר א שית,
הי א מיי צרת דוו די שמש מ עולי ם, ו כ אן סו דהצלחתה. שנית,
ל מי רו מי ת י חי דות שרות ו סו כנויו תבר חבי הארץ, ו הי א
החברה הי חי דההמע ני קהאח ריו תממ שי תלחמש שנים.
מיר 61 ני — 11 שילוב של מוצר מ עו להו שרות מ צויין.
טלפון 41115

תל־אביב: רחוב הירקון ,325
שדרות ירושלים 50
יפו:
טלפון 2537
רחוב העצמאות , 17
חיפה:
ירושלים: רח׳ שלוסציון המלכה ,7טלפון 23339
טלפון 3061
באר־שבע; רחוב העצמאות ,49
טלפון 951771
דווד* שפש בעב, רחובות: רחוב הרצל ,209

.ביאו 7זוסמטי7ן אי

מומחה לבעיות שיער
ולבעיות קוסמטיות

״ ל וי ד״
המכון הבינלאומי להתכתבות
אלפי מכתבים
לסי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אביב, ת .ד4185 .

@ ארלקינו (תיאטרון העונות) קומדיה
מפולפלת בסגנון הקומדיה דל־ארטה ובניסוחו
של ניסים אלוני, על שלושה בעלים
זקנים, החומדים איש את אשת רעהו, שעה
שנשותיהם נקטפות על־ידי אחרים. יוסי
בנאי, אבנר חזקיהו( .ראה מדור אמנות).
41ורדבר (תיאטרון מחול, עינבל)
באלאדה פיוטית וציורית על אהבתה של
יתומה לדייג צעיר, בכוריאוגרפיה חיננית
של שרה לוי־תנאי ובימוי קלוש, בתוספת
שני קטעים ישנים של הלהקה: מלכת־שבא
ומדבר( .ראה סדור אמנות).
שין־שין (תיאטרון , 13 מועדון ה
מפתח, תל־אביב) תכניתם המשותפת של שמעון
ישראלי ושייקה אופיר. פזמונים ימער־כונים
וקטעי פנטומימה.
מהומה רבה על לא דבר (התיאטרון
הקאמרי, תל־אביב) קומדיה שקספי־רית
קלושה בביומו של ליאונרד שטקל,
המצליח לשנות את אישיותם הבימתית של
ותיקי הקאמרי. חנה מרון, יוסף ידיו, ניסן
יתיר.
$אירמה לה דו ם (הבימה, תל־אביב)
קומדיה מוסיקאלית על אהבתה של יצאנית
פאריסאית לסטודנט עני. ביצוע פרובינציאלי
אך מרנין, עם שרה אמן וגאולה נוני
(חליפות) ,אריק איינשטין ושלמה בר־שביט.
<$כל אדם והאמת שלו (הבימה,
תל־אביב) ראשומון איטלקי של לואיג׳י פית־דלו;
סיפור אחד מארבע נקודות־מבט שונות.
קומדיה קלה, עם מוסר־השכל על יחסיותה
של האמת. בימוי שוטף ומישחק מצויין של
חנה רובינא, נחום בוכמן ועדה טל.
• האידיוטית (אהל) קומדיה בלשית
קלילה, על עוזרת־בית פאריסאית המסתבכת
באהבה, ברצח ובחקירה•
הוא והיא (התיאטרון האינטימי)
בעיות מין, מוסר וחברה, מגיל הגן עד גיל
הזקן, בסידרת מערכונים משעשעת של אפרים
קישון, בביצועם של שושיק שני ואריק
יביא.

• מות הזמיר (חן, תל־אביב) שני
זאטוטים מגלים את האנושי באישיותו של
מטורף, שעה שאביהם לוחם נגד הגזענות
באלאבאמה. סרט מרשים ונוגע ללב, לפי
ספרה האוטוביוגראפי של הארפר לי. גרגורי
פק( .ראה מדור קולנוע).
• זהב רומא (אופיר, תל־אביב) האפוס
של יהודי רומא בתקופת המשטר ה־פאשיסטי,
בסרט איטלקי המאיר את יהודי
איטליה באור אוהד וחיובי( .ראה מדור
קולנוע).
אל מר את (הוד, תל־אביב; חן,
ירושלים; אורה, חיפה) נסיונו של בני שר־מן,
פושע מ״השטח הגדול״ ,לחזור למוטב
ולהיקלט בחיי החברה התל־אביבית. סרט־פשע
לפי מחזהו של יגאל מוסינזון, עשוי
בידע מקצועי אך חסר סגנון ונשמה. מיש־חק
מעולה של גילה אלמגור, ניסן יתיר
ומרדכי (״פופיק״) ארנון.
• מלחמת הכפתורים (ארטון־דוד,
תל־אביב) קומדיה צרפתית עליזה וממינה
על שתי כנופיות זאטוטים בעיירה צרפתית
קטנה. מומלץ לנוער.

• האיש שירה בליברטי ואלאנם
(אלנבי, תל-אביב) מערבון של ג׳ון פורד
עשוי במתח ובהומור בעזרת גיבורים זקנים.
ג׳ון זיין, ג׳ימס סטיוארט.
• האדמה הטובה (ירון, תל-אביב)
ספרה הקלאסי של פרל בוק על סין שלפני
המהפכה. סרט קלאסי לא פחות עם פאול
מוני ולואיזה ריינר.
55 יום בפקינג (צפון, תל־אביב,
אורגיל, ירושלים) מערבון קולוסאלי על
רקע מרד הבוקסרים בסין בראשית המאה,
בו ממלאים הסינים את מקום האינדיאנים
והסגל הדיפלומטי של מדינות המערב את
תפקיד השריפים. תפאורה מרהיבה ומשחק
מרשים של דוד ניבן הגונב בקלות את ההצגה
משפע הכוכבים, קרבות ההמונים וההיסטוריה.
העולם
הזה 1359

@ ן ןו שההנפלאות (ארנון, ירושלים)
סיפור ילדותה של הלן קלר — דרכה
של ילדה חרשת־אילמת־עיוזרת למציאת קשר
אל העולם הסובב אותה. מזעזע. אן בנק־רופס.

דו ד וליל ה (תל־אור, ירושלים) האהבה
כקרן־אור של תקווה בעולם של טירוף.
סיפור אהבתם של שני נערים חולי־נפש,
הנחלצים מבדידותם ושגעונם בעזרת אהבת־נעורים
תמימה. סרט כנה ואנושי, מישחק
נדיר.
• הסמלב די ס קו( ע דן, ירושלים) האם
רצח שבויים במלחמה שונה מרצח רגיל?
סרט פעולה מותח. קירק דוגלאס.
• מו ג רו קאנה (פאר, חיפה) המוזר,
המגוחך, העלוב והמשפיל — ועם זאת
המופלא שבהתנהגות המין האנושי, בשני
תריסרי אפיזדות, מבויימות ואוטנטיות שצולמו
בכל רחבי העולם. מרתק ומאלף.
• חלף עם ה רו ח (אנזפיתיאסרון,
חיפה) הסרט המכיר ביותר בתולדות הקולנוע
לסי ספרה של מארגרט מיטשל. הדרום
האצילי המתנוון על רקע סיפור מלחמת האזרחים
האמריקאית. קלארק גייבל, לסלי
הוזארד, ויויאן לי.

חנו־אינו 1־711

בי ד ה
שחורה

• כורים ש״ץ (מוזיאון תל־אביד,
בית דיזנגוף) תערוכת־זיכרון לזכרו של
מייסד בצלאל.
9ארכע ציירות (גלריה כ״ץ, תל-
אביב) ארבע ציירות ישראליות מציגות את
מבחר יצירותיהן: אוד, גולני, מרגוט זמיג־רוד,
ריטד, מוסט ופדורה קאפוסטה.
• אליעזר גרינברג (גלריה ,220
תל־אביב) פורטרטים ונופים של הצייר החיפאי
הרגיש המתרכז בעיקר על אוירה
ותאורה.
• זיגמונט שימר (הגלריה הבינלאומית,
תל־אביב) תערוכה רטרוספקטיבית
של צייר דינאמי.

• תערוכת צלמי הקיבוץ האר

נבית־סוקולוב, תל־אביב) 15 צלמים מ־קבוצי
השומר־הצעיר מציגים צילומים כרמה
אמנותית גבוהה.
• משה גת (בית האנונים, חיפה) הצייר
הישראלי הצעיר, שחזר לא מכבר
ממסע השתלמות באמריקה, מציג 20 ציורי
שמן מהווי האיכרים במקסיקו ומנופי ישראל.

• קליף ריצ׳ארד (קולנוע תל־אביב,
תל־אביב) אליל בנות הטיפש־עשרה ופזמוני
הדור, בהופעה אישית עם להקת הצלליות
שלו.
• התרנגולים קונצרט לעין ולאוזן
של תנועה וזמר על־ידי להקת־זמר צעירה,
שהופעתה מבשרת יצירה ישראלית מקורית
ודינאמית, פרי רוחה של נעמי פולני.
• שן ועין (מועדון החמאם, יפו) אורי
זוהר בתכנית יחיד של פזמונים, מונולוגים,
הלצות ואילתורים אקטואליים על המתרחש
במדינה ובחברה הישראלית.
• היסטוריה כגרוש (מועדון התיאטרון,
תל־אביב) להקת מועדון־התיאשרון
החיפאי המופיעה בסניף התל־אביבי, משחזרת
את ההיסטוריה ודמויותיה המפורסמות
בפזמונים מצויינים של דן אלמגור.

• גאולה גיל (עומאר״כיאם, יפו) הזמרת
היפהפיד״ בעלת היכולת הקולית המרשימה,
בשירי־עמים עם להקת אורנים־
צבר. אחת ההופעות המהנות שהיו אי־פעם
במועדון זה.
• מרי ראלי (מועדון אריס סאן, יפו)
זמרת ימנית סוערת ומסעירה, המופיעה בתוכנית
עם להקת רקדניות פולניות, המפגינות
שליטה בריקודי פולקלור של המזרח
והריקודים המנמנים של המערב גם יחד.
• טריו נג׳אם (מועדון כליף, יפי)
גבר חסון ושתי נשים גמישות ברקוד ג׳ונגל
אקרובטי מעורר התפעלות בתכנית רכיי
עשירה, הכוללת גם את הזמרים ג׳ראר קאס־סר
ותד בארנס, את הצמד הדרום־אמריקאי
לוס גרומאס, ואת שלישיית רקדני הג׳אז
מלקולם טריו.
• לילות ים התיבץ (מועדון דוומות
ענו, עכו) השלישיה הימנית המעולה —
טריו כרים, הזמר הדרום־אפריקאי לארי מקר.
והרקדן התימני יואל ג׳מיל, במועדון מצטיין
באוירה ובנוף מהיפים בארץ.
העולם הזה 1369

וו לי בו ת ה רין ן

עברית * אנגלית * צרפתית * גרמנית
נמשכת התרשמה
לקורסים מזורזים לתלמידי בתי־ססר יסודיים ותיכוניים.

כתות מיוחדות למבוגרים
חיפה
תל-אכיב
נחלת בנימין ,2טל 56347 .

החלוץ ,27 טל 69265 .

¥שדו מסויה 19

> 13101ס

מספר 1359

שנה

ז׳ תשרי תשכ״ד25.9.1963 ,

המחיר 75אגורות

הוא מת בגדל גרמניה 11

מארן ויהושע כ״ץ
ערב שוסס לכרמגיה