גליון 1362 מתאריך 18 באוקטובר 1963

עמר

בין מאות גלויות־הברכה שהגיעו לתיבת
המערכת לקראת השנה החדשה, מצאנו גם
את גלוית־הברכה הבאה:

*7111
או בכל שעה — ביום או בלילה,

כתונת אופנה מהודרת, נעימה

בקונצרט,

ונוחה ללבוש. כבס ולבש. כבס

במשרד,
אין

בטיול

טוב ואין נעים

בערב — לבש למחרת.

מללבוש

אינה

חייבת בגיהוץ. להופעה נאה —
כתונת דקרון* וכותנה של אתא.
בכתונת ״ ד ק רון׳׳
שילוב ״/״65

״ דקת ו-ס350/

אתא.

מחיר
וכותנה החולצה:

כותנה סרוקה — בכתונת חדשה,

24.50ל״י. להשיג כבר עתה בכל

מתאימה במיוחד לאקלים הארץ.

הארץ.

חנויות

אתא ברחבי

* שם רשום לסיב הפוליאסטר של דו־פונט

1דווננו^ו111

56980
ת״א״וח׳הנדמל 39׳7ן ל.
ע״י דתי ^ורנוכי

םבקלו 11
ע /ל1ת 1כ1-1
ת1ו >
מ1ד1ו /ל41

ת 1ובמהירותל עברית
ו/או
אנגלית
ב״אולפן גרג 00מ )0בשיטת גרג הידועה בעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא׳ מחבר הקצרנות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.
בתל־אביב בראשית נובמבר.

קצרנ&ת

ס ר טי ם:
ת ל ׳ אביב: בר־קמא, רח׳ גורמן ,5חיפה: בי׳׳ס ״במעלה״

אותו קורא בעל חוש־הומור מאקאברי,
שבחר דודקא בנו כמען לברכת שנה־טובה
בשם לוי נויפלד, הסטודנט לרפואה המבוקש
על-ידי המשטרה, איפיין אולי תופעה מעניינת:
מזה חדשיים, מאז פירסם העולם הזה
( )1353 לראשונה את הגילויים על החקירות
בתעלומת רציהות־העוזי, נוצר בתודעת הקהל
קשר בין העולם הזה ובין מהלך החקירות.
ברוב
המיקרים לא היתד, מהותו של קשר
זה ברורה ומוגדרת, כפי שמעיד מכתבו
שופע־האירוניה של הד״ר יעקבי לנגי, מדריך
לפרזיטולוגיה (תורת הטפילים) במחלקה
למיקרוביולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב.
כותב הקורא לנגי:
״זה כחדשיים אני קורא בקביעות את
שבועונכם המרתק, והגעתי למסקנה שהעולם
הזה הינו העתון הסאטירי היחידי המודפס
כיום במדינת־ישראל. חוש״הומור בריא ותוסס
מפעפע מבין שורות כל אחד מהמאמרים
הרבים והמגוונים, ופשוט איני יכול
להבין מדוע נטפל אליכם מר גדעון האוזנר,
ומה המריץ אותו לסיים את ניסוח הצעתחוק־לשון־הרע.
״אך לא רק בחוש הומור נחונו כתבי
שבועונכם, אלא גם בעודף ענודה. מלו,
לדוגמה, את סידרת מאמריכם על פרשת לוי
נויפלד (העולם הזה .)1360 , 1355 , 1353
אמנם יתכן והמשטרה חייבת עיטור של
כבוד, אך ודאי לא לאותו שוטר אלמוני
שהמציא את לוי נויפלד, כדבריכם, אלא למערכת
העולם הזה. מדוע פתאום הענווה
הזאת?
״ניתן נא את הכבוד לראוי לו. הרי
היה זה אחרי שהעולם הזה ( )1353 פיר־סם
את הניתוח המקצועי של תעלומת
שלושת הרציחות ...שהמשטרה השתכנעה
בכך שהמפתח היחיד לתפיסת רוצח־העוזי
הוא בתיאוריה אותה פירסם העולם הזה,
שטענה כי אדם אחד בלבד במדינה עשוי
לתרום לפיענוח התעלומות — הסטודנט
מרמת־יצחק, לוי נויפלד. כך בדיוק כתבתם
בדו״ח המיוחד, שנתפרסם בשבועונכם לפני
כחודשיים.
״ובהמשך אותו דו״ח אתם מגיעים למס קנה,
:שפע העובדות המתפרסמות בעמודים
אלה לראשונה, מחזקות דווקא את האפשרות
השלישית: לוי נויפלד חי ומסתתר, בורח
ממשפחתו, ממכריו ומהמשטרה, בשל קשריו
לרציחות־העוזי.׳
״באמת נחמד. אחרי שר,לעגתם, כפיתם
ודירבנתם (כדבריכם) את משטרתנו חסרת־האונים
ואובדת־העצות לחיפושים אחרי החשוד
לוי נויפלד, הינכם ממלאים את פיכם
מים ובחוש־הומור נדיר ובתום־לב, מבלי
להניד עפעף, אתם מעזים להעלות את הקושיה:
מי אמר שהוא רצח? — באמת, מי?
הרי לדבריכם, המשטרה בענוזתה הרבה טענה
רק כי בידו נמצא המפתח לתעלומות
רציחות העוזי?
״והנה מצאתי עוד פנינה אחת, ממש
אירונית מהמאמר האחרון בסידרה. כאן אנו
למדים, שומו שמים, ש,למשטרת ישראל
אין ולוא גם צל של הוכחה ממשית, כי לוי
נויפלד קשור לאחת מרציחות־העוזים
כל מה שיש לה למשטרה (וכאן אולי היה
מתאים להוסיף: ולהעולס הזה) הם תילי־תילים
של השערות וניחושים, בחלקם קלו־טים
מהאוויר, בעזרתם שיכנעה במשך החודשים
האחרונים את הציבור כי לוי נויפלד
קשור בכל שלושת מקרי הרצח.׳
״אקטואלית במיוחד היא הפיסקה המסיימת
של אחרון המאמרים בסידרה. ברשותכם אגי־שה
בצורת פארודיה בתיקונים קלים, :קשה
לתאר מה תהיה דמותו של העולם הזה אם
יום אחד יופיע לוי נויפלד ויסגיר את
עצמו. הוא יוכל לטעון אז כיי פחד מאווירת
יילינץ׳ שנוצרה סביבו ולכן הסתתר. יתכן
שאז ימצא העולם הזה שעיר אחר לעזאזל.
סוף־סוף נעלמו עוד מספר שבועונים בארץ
בשנים האחרונות, מבלי להשאיר עקבות-.
העולם הזה 1362

״אמנם הסתתרתם הפעם מאחורי השם
הספרותי, כתבת מיוחדת׳ ,ויתכן אף שנשמטה
בטעות הפיסקה הרגילה במקרים אלה,
כגון , :הריעות המובעות בכתבה זו אינן
משקפות את דעת המערכת׳ ,ברם, הגיע
הזמן שתחדלו לזלזל ברמת האינטליגנציה
ובכוח־הזכרון של קוראיכם.״

מכתבו של הד״ר לנגי לא היה היחיד
שדן בסתירה המשתמעת, כביכול, בין הגילויים
שפירסם העולם הזה בכתבותיו הראשונות
על רציחות־העוזי, לבין הכתבה
האחרונה (העולם הזה ,) 1360 שעירערה ומוטטה
א.ת התיאוריה שקישרה בין רציחות־העוזי
לבין הסטודנט הנעדר לוי נויפלד.
מקורה של סתירה זו הוא ברושם המוטעה,
אותו קיבלו, כנראה, חלק מהקוראים
כאילו העולם הזה יזם וערך חקירה משלו
בפרשת רציחות־העוזים, וכאילו הוא המציא
את התיאוריה שהמפתח לתעלומה מצוי אצל
לוי נויפלד. אין זה מתפקידו של העולם
הזה לערוך חקירה כזו, וגם אין לו הכוחות
הדרושים לעריכתה. לשם כך קיימת המש־

עובדה היא שלמחרת פירסום הכתבה כינס
המפכ״ל יוסף נחמיאס (בפעם הראשונה־)
את חוקרי־המשטרה לישיבה במטה הארצי,
בה נולד מבצע שדה, המבצע הרעשני לאיתורו
של לוי נויפלד. המשטרה, שעד
אז היססה בחקירותיה בפרשת רציחות־העוזי,
התגייסה לפעולה נמרצת, הניחה על השולחן
הציבורי את סל הקלפים המעטים
שהיו בידיה, ושלא העולם הזה הוא שנתנם

הד״ר לנגי צודק בהחלט, בהזכירו כי
העולם הזה התפאר אז בכך שנתן דחיפה
לחקירות המשטרה. אולם התפארות זו לא
התבססה על הטענה כאילו גילינו את קיומו
של לוי נויפלד. רשמנו לזכותנו הישג לגמרי
אחר: שהניתוח שלנו — אשר התבסס,
כאמור, על גילויי המשטרה בלבד — בנה
מיבנה הגיוני של מסקנות ואפשרויות. כך,
בין השאר, שמוכרח להיות קשר בין רצי־חות־העוזים
השונות, וכי על כן שטות
גמורה היא לתת לצוזתות שונים של חוקרים,
בלי כל תיאום רציני ביניהם, לחקור
את הרציחות השונות בנפרד. ואמנם, באותה
ישיבה אצל המפכ״ל, למחרת יום הפירסום,
כונסו בפעם הראשונה כל הצזזתות האלה
יחד, והחלה חקירה מרוכזת. חקירה זו אמנם
לקחה בחשבון את ניתוחי העולם הזה
— אך ניתוחים אלה הסתמכו על גילויי ה־מישטרה
גרידא.

הכתבה השניה בנושא זה (העולם הזה
)1355 פרשה בפעם הראשונה בפני הציבור

שער ״העולם הזה״ 1355
טרה. תפקידו של עתון הוא לדווח לקוראיו
על פעולותיה של המשטרה בתעלומה המטרידה
את הציבור, ולאפשר לו לעקוב
אחרי התפתחות החקירה.
שבועות רבים אחרי שהמשטרה בישרה
לציבור כי היא מחפשת אחרי לוי נויפלד
(שבידיו נמצא, לדעתה, המפתח לפיענוח מע־שי־הרצח
המיסתוריים שבוצעו השנה בארץ),
פירסם העולם הזה את הראשונה בסידרת
כתבותיו בנושא זה. מטרתה של כתבה זו
היתד להסביר לקוראים מדוע מחפשת המשטרה
אחרי לוי נויפלד, מדוע היא סבורה
שהוא המפתח לתעלומות, מה הן העובדות
הנמצאות בידיה, ואילו תיאוריות בנו חוקרי
המשטרה על סמך עובדות אלה.
אותה כתבה הביאה בפני הקוראים את
כל התיאוריות הקיימות במשטרה בפרשה
זו. היא שמה את הדגש על האפשרות
שהרציחות בוצעו על־ידי שרות־ריגול זר,
וגירסה זו אף הוזכרה בשער הגליון של
אותו שבוע. בצד אפשרות זו הועלו ההשערות
והעובדות שהביאו את המשטרה
לחשוד בלוי נויפלד. תוך כדי כך צוין
בפירוש :״במקביל לתיאוריה המבוססת על
ההנחה שמעשי־הרצח בוצעו על־ידי קבוצת־אנשים,
ולא על־ידי אדם יחיד, חייבת להיבנות
תיאוריה נוספת, לפי מפתח המניע,
המסתמכת על האפשרות שהרציחות בוצעו
בכל זאת על־ידי אדם אחד. ואמנם, נראה
שחוקרי משטרת־ישראל בנו לעצמם תיאוריה
משלהם על סמך הנחה זו.״
ובאותה כתבה נאמר :״לתיאוריה זו יש,
כמובן, חסרונות רבים, וחללים ריקים שקשה
להסבירם. אולם לגבי החוקרים, שאין להם
כל נקודת־אחיזה של ממש לפיענוח תעלו־מות־הרצח,
זוהי לפחות תיאוריה המאפשרת׳
חקירה בכיוון כלשהו.״
ובכן, העולם הזה לא התיימר מעולם
לטעון כי הוא שהמציא את התיאוריה שלוי
נויפלד קשור ברציחות־העוזי. מחובתו של
העתון היה לחשוף את הידיעות, אותה
שמרה המשטרה עד אז לעצמה, ולדרבנה
לפעולה. וזאת אמנם נעשה באותה כתבה:
״בשעה זו אין זה משנה איזו מהתיאוריות,
המתחייבות מניתוח מעשי־הרצח, היא הנכונה.
אזלת־ידה של המשטרה בחיסול הסיוט
המאיים של מעשי־הרצח חסרי ההגיון,
מטילה עליה צל כבד של חוסר־יעילות
בהבטחת שלום אזרחי־המדינה.״
העולם הזה 1362

את כל החומר הדוחף את המשטרה לחפש
דווקא אחרי לוי נויפלד.
גם בכתבה זו היה העולם הזה העתון
היחיד שהסתייג בפירוש ממישחקה של המשטרה
על קלף יחיד זה, בקבעו :״תהיה
זו טעות נוראה לשפוט את האיש לפני
שנמצא, ולייחס לו האשמה ברורה בקשר
לרציחות־העוזי, אליהם מקשרים אותו.״
רק אחרי סיומו של מבצע שדה ללא
תוצאות, התברר — מתוך מגע עם אחת
הנשים שהכירו את לוי נויפלד מקרוב, ו־שסיפקו
למשטרה חומר רב אודותיו — כי
חלק מהעובדות שבידי המשטרה הן חסרות
ביסוס, וכי חקירת המשטרה התעלמה מפרטים
אחרים שהיו עלולים לקעקע את
התיאוריה שלה על דבר שייכותו של לוי
נויפלד לרציחות־העוזי. כתוצאה מכך התבקשה
אותה אשר, לפרט את עובדות־הנגד
שלה, והיא עשתה זאת בכשרון רב, בחתימת
״כתבת מיוחדת״ ,בכתבה ״מי אמר
שהוא רצח?״ (העולם הזה .)1360
מרבית העובדות שהיו כלולות בכתבה זו
לא היו ידועות שעה שנכתבו הכתבות הקודמות,
דבר שלא איפשר אז לבקר את
מימצאי המשטרה בפרשה זו. אולם גם מגמתה
של רשימה זו לא היתר להסיר כל צל
של חשד מלוי נויפלד, אלא להצביע על דרך
עבודתה של משטרת ישראל, שאפילו היתד,
מוצאת את הסטודנט הנעדר, היתד, נשארת
תלויה במוצא פיו, בכל הנוגע להמשך חקירותיה.
יתכן
שלוי נויפלד קשור לרציחות־העוזי,
ויתכן שהוא נעלם ללא כל קשר אליהם.
אולם יאושה של המשטרה מהמשך החקירה
ברציחות־העוזי, בשל אי־יכולתה למצוא
אותו, מציג אותה שוב כשבר־כלי, ובחוסר־האונים
שלה להגן על חייהם של אזרחי־המדינה.

שהס הוו.

ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
דוב איתו

בלי

סבים•

כתב ראשי:
אלי תבור

עורך כיתוב:
אבשלום קורו

צלם המערכת:

צייר המערכת:
וה י

ניימי שדה

המוציא לאור: העולםהזה בע״נז.
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טל 85 .־67־, 22
ת. ד . 136 .מען למבדקים :״עולמפרס״.
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, טל.31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

חברי המערכת:
אורי אלוני, שלמה אלינב, שייע גלור,
לילי גלילי, דויר הורוביץ, חיים הננבי,
רותי ורר, ויוה יריב, רו כסלו.

הנקרא

במדינה

ביותר

חברת ״יונייטד ארטיסטס״ גאה להציג השבוע
בעת ובעונה אחת

יקיל>ע״בריהודה נקיינ״ ״מאי
2הצגות ליום 6.45 — 9.30

2הצגות ליום 6.00 —8.45

לזייו^הל׳,

כל זד, מסביר, אולי, מדוע לא שפך
העולם הזה השבוע דמעות כאשר נודע כי
שלום ירקוני, שניהל את סיבצע שדה,
פורש מן המשטרה.
כתבי־המשטרה של היומונים, החיים מידי
המשטרה והנאלצים לשרתה, כתרו כתרים
ל״חוקר מעולה״ זה, גאון כל גאוני משטרת־ישראל.
האמת הפשוטה היא כי שלום ירקוני
לא הצטיין מעולם בכשרון מישטרה כלשהו.
הוא עלה לגדולה בתור שמש פרטי של
עמום בן־גוריון, כנושא־ד,ספרים של פרקליטו
במשפט נגד שורת־המתנדבים, וכעושה כל
עבודותיו השחורות. הוא התבלט בתפקידו
כקלגס גס ויהיר, וזכה לגינויים חריפים
ביותר מפי שופטי המדינה על פעולותיו
הבלתי־חוקיות.
רק טיבעי הוא שאדם זה מסתלק עתה
מתפקידו — יחד עם בן־גוריון האב והבן.
זהו המעשה היחיד, בכל הקאריירה המישטר־תית
שלו, שהעולם הזה מוכן למחוא לו

העורך הראשי:
אורי אבנרי

בסג !

מ! מ!ג*1

* מחירי כרטיסים מיוחדים לסרט זה באישור הממשלה *
להוי ידוע —
משך כל זמן הצגת סרט זה — ל א תהיינה כל הנחות או הזמנות בהחלט !

מותר למכוגרים בלכד!

מכתבים

יאסגיס הסצס״גיס
ע ידכ ובפרס

האם אתה יהודי?

ויבוחי הדת ושאלת מיהו יהודי, מקבלות,
לגבי הישראלי היושב בחו״ל, מימד שונה
מזה המעורר הד בישראל. הזרמז לי לפגוש
לא מזמז בחור מדנמרק, שביקר בישראל.
בתור סקאנדינבי, אציל נפש, חסר דעות
קדומות, היה הוא מזועזע כאשר שאלוהו
בארץ, על בל צעד ושעל, את אותה השאלה:
האם אתה יהודי?
בדנמרק, ארץ בה הנשואין ביז גזע לגזע,
בין דת לדת, הם ענייז רגיל של יום יום,
מקבלים הדברים גוון שחור הרבה יותר מאשר
אילו היה הדבר קורה ב״גרמניה האחרת״
.לבז אל תופתע לישכת־התיירות הממשלתית
אם התיירות מדנמרק תקטז בשל
יוסף עצמוני, קופנהגן

״ כנו ר־ דו ד״
לשנת תשכ״ג

גילה אלמגור
מרדכי בן־שחר

התבטאות דמגוגית

מנחם גולן
דינה דורון
נחמה הנדל
חיים טופול
שמעון ישראלי
יוסף מילוא
ל הק ת התרנגולים

ול״ידיעות אחרונות׳/

יוזם המפעל

שאו ברכה
״הבימה״ ,התיאטרון הלאומי
התיאטרון הקאמרי
התיאטרון העירוני חיפה
תיאטרון ״אהל״
תיאטרון ״זוטא״
תיאטרון ״זוית״
תיאטרון העונות
מועדון התיאטרון חיפה-ת״א
תיאטרון השלושה עשר
אולפני סרטים ״גבע״
קרן התרבות אמריקה—ישראל
תיאטרון משה הלוי

ביום א ,20.10.63 /בשעה 5.00 אזזה״צ, תתקיים במועדון
״החמאם״ ביפו, פגישה ראשונה של ״החוג לבעיות
המזרח התיכון״ .ד״ר ש. שרשבסקי, יו״ר אגודת ״איחוד״
ועורך ״נר״ ,ירצה על :״יחסי יהודים וערבים בא״י לפגי
קום המדינה״.
נוער וסטודנטים מוזמנים.
הכניסה חפש י ת.
ועד הנוער הישראלי לאחוח יהודית־ערבית
סניף תל־אביב, ת .ד ,23113 .תל־אביב

יי העודהזה ״
ד מי מינוילשנהאחת : בארץ לכל ארצות תבל (בדואר רגיל)

30ל״י
30ל״י

בדואר אויר
35ל״י לקפריסין 45ל״י
לכל ארצות אירופה, פרם ועדן
55ל״י
לכל ארצות אפריקה
55ל״י
לכל ארצות אסיה
לארצות־הברית, קנדה, קובה ומקסיקו 65ל״י
75ל״י
לדרום אמריקה
85ל״י
לאוסטרליה וניו־זילנד

ביז פסוקי השנה של גליוז ראש־השנה
(העולם הזה <1358 מצאתי את הפסוק הבא,
בשמו של פרום׳ אנדרי שוראקי :״מאז אברהם
אבינו ועד המאה ה־ ,17 אי־אפשר היה
לנקוב בשם י הודי אחד מיוצ אי אירופה,
שעשה דבר שנשאר
חקוק בהיסטוריה לדורות
הבאים.״
השאלה היא: האם
התכווז הפרופסור הנכבד
להיסטוריה הכללית,
או לישראלית?
והאם החכווז
הוא ליהדות ספרד
או אשכנז?
עד ימי כיבוש הארץ
על־ידי פומפ־יום
הרומי ( 63 לפני
ספירת הנוצרים)
אין לדבר בכלל על
יהדות אירופה, כי
אם על יהדות אסיה
ואפריקה (מצריים ורפפורנז
חבש)
.אד, אם בז,
כיצר מתבטא הנ״ל באופן כה ד מגוגי על המי
רי ( 1800 מתור )3500 השנים הכלולות
בהגדרתו?
כולנו צאצאי אברהם אבינו, וכדאי להזכיר
כאז את דבריו של מלאכי, אחרון נביאי
הספר :״הלא אב אחר לכולנו, הלא אל אחר
בראנו — מדוע נבגוד איש באחיו, לחלל
ברית אבותינו?״
לסיכום, הרי הרשימה המבוקשת: רבנו
נרשום מאור הגולה — יהדות אשכנז. רבנו
משה ב: מימון — יהדות ספרד. קולומבוס
— שהיה י הודי מן האנוסים.
מרדכי רפפורט, מבריה

הצבא מהסן
למקרא הסיפור במדורה של רחל הטרחלת
על ההריונות הקצרים של הבנות הדתיות
(העולם הזה — )1354 הזדעזעתי. עובר
נורמאלי חייב להיות ברחם אמו תשעה חדשים,
כדי להיוולד בריא. מצב חדש זה
עלול לנוון את עטנו.
הרצפט הבדוק הוא: בנות דתיות — לצבא.
שם יתחסנו נם מפני דברים שכאלה!

שלמה ירקי, טבריה

כאן איספהן
שמחנו לקרוא את הכתבה שהופיעה בשבו-
עונכם בשם ״הפלא באיספהן״ ומודים לכם על
כתבתכם האוהדת על
עבודתנו באיראן.
הננו שמחים על
שניתז לציבור הישראלי
לשמוע משהו
על פעולתנו כאן.

יצחק נזריאן,
טהרן

נצח המוביל
במאמרכם הראשון
על ״מוביל הכסה הארצי״
(העולם הזה
)1300 טענתם כי
״חלק ממים אלה יזרמו
חזרה לכינרת,
ייצור בדרכו את הכוח
ההידרו־חשמלי נזריאן הדרוש למוביל כולו.״
איר יכול חלק ליצור די כוח בשביל כל
המוביל? מים היורדים לכינרת יכולים ליצור
כוח חשמלי רק בכמות קטנה מזו הדרושה
להעלאת עצמם. או שמא גיליתם
פיתרוז לשאיפה האנושית העתיקה ליצור
בועז הררי, ירושלים
תנועה ניצחית?

לאו דווקא. אין במוביל פרפטואום מובילה.
אם הקורא הררי יקרא בעיון את הקטע בולו,
יעמוד על טעותו. באותו שלב לא דובר
עדיין על שאיבת המים מן הכינרת, אלא על
הזרמתם מן הירדן. על־ידי הורדת חלק מן
המיס לכינרת הנמוכה, ניתן היה לייצר את
הכוח החשמלי שהיה דרוש לתיפעול כל המוביל
שתוכנן אז.

צרות בצרורות־־דואר
את המכתב הבא שלחתי למבקר־הטרינה.
צריר לבוא סור לשחיתות הזאת:
לפני כשנה הודיעני נושא־הטכחבים, המביא
דואר לביתי, כי אם לא אשלם לו סר
חודשי של 5ל״י — הוא יפסיק להביא לי
מכתבים.
לא היתה לי ברירה, ומשום שלא רציתי
לקפח את פרנסתי — התלויה רובה בקבלת
מכתבים — מלאתי את בקשתו. יחד עם זאת
התלוננתי בכתב בפני מנהל הדואר בתל-
אביב.
לא עברו מספר שבועות, ונושא המכתבים
הביא את מכתב־תלונתי חזרה, תור איום
שאם לא אחזור בי הוא יפעיל את הזהרתו
הלכה למעשה. לפני כמה חורשים נפטר אחד
מאזרחי העיר, ונושא המכתבים הודיעני
כי הוא הפסיד בכד חמש לירות, ולבז עלי
לשלם לו כעת 10ל״י כל חודש.

עכשיו שכרתי לי תיבת־דואר, ו אינני משלם
כלום לנושא-המכתבים החוצפן.
ד*1־ ק. ש ,.תל־אביב
מדי פעם לפעם אנו קוראים בעתונים על
הוצאתה של סידרת בולים חדשה. מדוע
מוציא הדואר כל פעם בולים חדשים ללא
צורר, וכשצריד להוציא פעם בולים באמת
לכבוד עניי! חשוב, הם מבטלים את הדבר
בנימוקים שונים?
לדונמה אני מביא את בולי הציפורים,
שהוציא הדואר, והתעלם בכלל מהוצאת בול
לזכר עולי־הנררום — למרות שהוצע לו.
האם הדואר מוציא בולים כה רבים רק
מתור חישובים חומריים גרידא?
י. דוד, תל־אביב

צלב בלב

מתור סקרנות הלכתי לראות את תוכנית
הסיטי שעיריית תל־אביב מתכוננת להקים
על חורבות שכונת מנשייה. רציתי פשוט
להיווכח אם נכון הדבר כי בתוכנית העיר,
שתוכננה על־ידי אדריכלים גרמניים, מופיע
צלב הקרם (העולם הזה .) 1357
והנה התברר לי כי אומנם בז הדבר, וראיתי
את הנבלה העומדת להיבנות בלב־ליבה
של עיר בישראל.
יש להרים קול זעקה מרה ננד ביצוע ה תוכנית
הגרמנית. אל יכתיבו לנו ביאוגרפ־יות
י הודיו ת של אדריכלים גרמניים, ואל
ינסו להוכיח לנו את עברם הנקי מנאציזם.
ביצוע תוכנית גרמנית בעיר ישראלית —
כמוהו ביריקה בפני כל עם ישראל, והכתמת
שמם של כל ששת המיליוני ם שנטבחו על־ידי
הנאצים.
משה ברנשטיין, תל־אביב

צילומים בלעדיים
מה שהרגיז אותי היו שתי התמונות המכוערות,
האחת בשער והשניה בעמודים הפנימיים,
שהתיימרו להראות אותי במבחני
הבד לסרט ״מרוסיה באהבה״ (העולם הזה
.) 1300
תמונות אלו ראיתי בפעם הראשונה בחיי,
מעל גבי דפי עיתונכם. רק אז הסתבר לי
שכניראה הצליח הצלם
לקלוט תמונות
אלי בשעת החזרות
לסרט שמרטיז ואנוכי
ערכנו. תמונות
אשר אסור היה עליה!
להתפרסם, והן
לא פורסמו באף עיתון
או שבועון אחר
בעולם, מלבדכם.
בחודשים האחרונים כתבות מתפרסמות
ותמונות עלי בעיתונות
האנגלית, האיטלקית
והגרמנית באופן
קבוע, וכל התמונות
הינן צנועות
ומכובדות. בין חוגי גור העיתונאים וחברות-
ההסרטה פה אני ידועה כנערה רצינית ה-
מכבדת את עצמה, ופירסומי פה הוא נאה
ומכובד, כשם שהיה בארץ
בקשר לסרט ״קירקס היו פי״ — זהו סרט
אננלי ולא צרפתי, המוסרט בקאז ובלונדוז
ואשר בו הייתי נם העוזרת הטכנית. כמו13
אני משחקת בו את התפקיד של הנערה
עליזה גור, לונדון
היפה ביותר בעולם
התמונה שנשלחה על־ידי הקוראה גור, כפי
שהיא מוצאת חן בעיני עצמה — ראה גלופה.

שירה לאופירה
להל! שיר לילדים, מעל לניל שש־עשרה
בלבד, שחובר בעקבות וידוי ה של המזדנבת
אופירה נוימז (העולם הזה :) 1359
היה היתה פייה מארץ אופיר /תמימה
וזכה כעין הספיר / .צניעות וענווה היו
לה לחוק / ,ממנה רחקו חוצפה, לעג וצחוק
ויהי היום, יום רע ונמהר / ,ויחשס
בנפשה שד רע ואכזר / ,הוא ניים הכספים,
אט 5נ ^ם הכרטים /וישלח הנאווה אל מעבר
הו, מה אומללה היא בארץ שביה/ ,
רק טיול ורק נופש היו מנת־חלקה/ ,
נופה כחש וכמעט ירדה שאול /לולא פתע
הופיע רלף הנדול.
רלף הקוסם, מטיב ער־בלי־די / ,נשמתה
הוא הציל מכנפי אשמדאי /אר בעוד אל
חיקו משיבה היא רוב־טוב /שוב הופיע
נ ימי, השד החצוף.
וינחש וילחש, ברוב ערמה נם יקסום/ ,
שוב את נפש אופירה כבש הוא עד תום/ ,
שוב ניים הכספים, וקנה הכרטיס / ,וישב
את אופירה מעבר לאטלנטיס.
ל״עיך האורות״ הוא שלחה, בתקווה כי
האור /לנפשה החשוכה הוא הצליח לחדור
/ושוב סבלה האומללה במלונות־הפאר !
ותחליט ביאוש — אהיה לאחר.
נ׳י מי — טעות אחת עשית / :שאותה
א. א ,.חיפה
מהכ 5א משית

מי ינחם את מנחם
זה באמת מחריד. יושב לו הפטריוט הישראלי
הזה בארצות־הברית (העולם הזה
,) 1359 ומגלה במכתבו שהוא מלא בושת ער
עמקי נשמתו. מדוע?
מסיבה פשוטה: תל־אביב, שלמענה ולמעז
ישראל נלחם בנבורה, התמלאה בתי-בושת.
אני משתתפת בכנות בצערו של מנחם גל
אולם רצוני לשאול אותו מספר שאלות:
האם בחו״ל בתי־הבושת הם נקיים, ומשום כד
הוא מעדיף שלא לבוא לישראל? האם נלחמת
למען חרות עטר או למען ירידה לחו״ל?
נשתדל לנקות את תל-אביב כדי שיהיה לד
חשק לחזור למדינה למענה נלחמת.
מלכד, בן־מיכאל, כרכור

זכות הקדימה במדור זה תינתן
למבתביהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למבתכים.
העדלס הזה 1362

יני יודע אם עוד יש למר לוי אשכול
האפשרות לשנות את עמדתו כלפי ה־מימשל־הצבאי.
לפי
כל הסימנים, כבר החליט מה שהחליט•
השבוע קרא לנציגי המפלגות השונות
כרי לרכוש את לבם להצעותיו. בעוד ימים
מעטים הוא מתכונן להביאן בפני הכנסת.
אך. אולי ע ד יש לו אפשרות להרהר בדבר
מחדש. אולי עוד יכול הוא לשנות את
הצעותיו ברגע האחרון.

אני מקווה שכן הדבר.
כי מר אשכול עומר לשגות את שגיאתו
הגדולה הראש נה מאז היה לראש־הממשלה
ולשר־הבטחון.
ובפי מישאלה, בקשה, תחינה:

אנא, חשוב על רך שנית!

הוא מבטל את המימשל ״למעשה״.
עובדה זו — יש בה כדי להעניק לנו
סיפוק ועידוד. אבל סיפוק זה — אל יביאנו
לידי מעילה בתפקידנו.

תפקידנו כרגע זה הוא לקום ולהכריז:
סיפור זה אינו אמת. ההצעות
אינן משנות דכר.

ך כולות להיות גרסות שונות לגבי המניעים
של מר לוי אשכול בבואו להציע
את הצעותיו החדשות.
הגירסה האוהדת בי, תר היא שמר אשכול
הוא נאיבי, שהוא מאמין בכנות בסיפור היפה
— כי ביטול חובת־הרשיונות הוא צעד
מכריע קדימה, כי זה׳• מבטל למעשה את

הוא מעניק למושל הצבאי את הסמכות
לאסור כל ערבי שאינו מוצא חן בעיניו,
ללא משפט וללא צו של שופט, ללא אישום
וללא סיבה כלשהי, לתקופה שהיא
למעשה בלתי־מיגבלת.
הוא מעניק למושל את הסמכות ״לרתק״
אדם לכפרו — כלומר, לשים אותו במאסר־בית
בלתי־מוגבל, לשלול את פרנסתו, למרר
את חייו.
הוא, משעבד את הערבים לשיפוט של
בית־משפט צבאי — וכל בר־דעת מבין כי
משפט צבאי אינו משפט כלל, אלא תחבולה
המאפשרת לפקיד לובש־מדים, בהתאם להוראות
הממונים עליו, להטיל על ״הנאשם״
עונשי־מאסר וקנסות.

ך פי הידיעות שסוננו לעתינות על־ידי
/יחסני־הציבור של מר אשכול, הוא מציע
לבטל את החוכר, שחלה עד כה על
ערביי ישראל, תושבי האזורים הכפופים ל־מימשל
הצבאי, להצטייד ברשיונות־תנועה.
משמע, בעתיד יוכל ערבי מכפר־יסיף או
מכפר־קאסם לנסוע לחיפה או לתל־אביב
מבלי לשאת בכיסו את הפתק המביש, המרשה
לו לנוע במולדתו. הוא יוכל לנסוע ב אוטובוס
מבלי לחשוש פן יעלה בכל רגע
שוטר־צבאי, יסקור במבטו את פני הנוסעים,
יצביע בזילזול על הניראים לו כערבים
ויתבע מהם להציג את רשיונותיהם.

כזאת, ק* אומרים הפירסומאים
הזריזים, נפתרה הכעייה.
בוטלו כל החומרות וההפליות.
ערביי ישראל יהיו אזרחים שווים, והם
יוכלו ״להשתלב בחיי המדינה״.

מה השתנה? מבחינה חיצונית — שום
דבר. יחסי ישראל־ערב לא השתפרו. להיפך.
אהבת ערביי ישראל למדינה לא גדלה. להי־פך.
המצב הבטחוני לא הוטב. להיפך.
לא השתנה דבר — זולת השקפתם של
אזרחי־ישראל עצמם. כאן חל בשנים אלה
שינוי יסודי. שינוי שהכריח את המפלגות,
בז־ אחר זו, להירתם למערכה נגד המימי
של. שלוש־עשרה שנה של שחייה נגד הזרם,
בעקשנית ובהתמדה, עשו את שלהן.

הזרם השתנה.
הזרם שהשתנה מכריח גם את השלטון
לשנות את סי מונו. על כן הוא מודיע ש
יתכן
כי מר אשכול חושש, פשוטו
כמשמעו, דהתגרות בחבר־הכנסת
דויד כן־גוריון. שמא יתרגז
הזקן, וירצה לחזור.
רמז לב!־ אפשר למצוא בפרשת ההכחשה.
בדברו על הצעותיו בקבוצת דגניה, אמר
החבר אשכול כי אין הוא מבין מהע לא
בוטלה חובת־הרשיונות מזמן. משמע: הוא
האשים את החבר בן־גוריון בכך שהשאיר
על כנה הפלייה מבאישה ומבישה, שלא היה
בה כל צורך זה מכבר.
כעבור כמה ימים הכחיש מר אשכול שאמר
פסוק זה. היתר, זאת אתת מאותן ההכחשות
הנאמרות והמתקבלות בחיוך.
מר אשכול פוחד עדיין מפני מר בן־
גוריון. על כן הוא מכחיש. על כן אין הוא
שולח את מר שמעון פרס לכל הרוחות. על
כן הוא חושש לבטל את המימשל.
אבל מר אשכול רוצה להוכיח לציבור כי
הוא מביא עימו גישה חדשה. והוא גם עומד
תחת לחץ שרי אחדות־העבודה, שותפיו
בממשלה ומ:עמדיו לאיחוד מפלגות־הפוע־לים,
הת בעים את ביטול המימשל.

אם זאת הגירסה הנכונה -אין
היא מוסיפה כבוד למר אשכור.

כי אז היה נאד, יותר למר אשכול לקום
ולהכריז בגלוי :״ידי כבולות. לפי שעה
איני יכיל לעשות דבר. עלי להמתין כמד,
חודשים עד לחי, 0לם הסופי של הבטחוניס־טים,
עד. לסילוקם של כל החצי־צעירים, ער
לחסימת דרכו של הזקן חזרה משדד,־בוקר.
הזדיינו־נא בסבלנות, תנו לי עוד שאנס.
בינתיים אני מבטל — כ מי חז ה של רצון־
טוב — את הצורך הפורמלי ברשיונות-
התנועה. אני יודע שזה דבר זעיר, חסר חשיבות,
אך זהו תשלום סימלי על החשב ן.״

וראה זה פלא -עתה נאלץ
ראש-הממשלה דשר־הכטחון לקום
ולספר כי הוא מכטל ״למעשה״
את המימשל־־הצכאי, ולהתנצל על
כך יטאינו יכול לבטל גם את ה-
״מסגרת״ עצמה.

אשכול — אלא שאין הוא יכול לעשות
לפי שעה מאומה לשינוי המצב המהות•.
זוהי הגירסה השניה להסברת הצעותיו.

מילים יפות על גישה חדשה, ויתורים
רבי־רושם אך חסרי־תוכן — תוך השארת המצב
המחפיר הקיים על כנו.

ומי, יהיה כל־כך צר־עין, כל־כך קטנוני,
שילך ויריב בגלל ״מסגרת״?

זוהי משגרת, כמו שגדרות התיל
הן מסגרת למחנה-ריכוז.

ךתכן שיכל זהא.מנם ידוע למר לוי

התוצאה היא התחמקות, המת-
עטפת באיצטלה כוזבת •טי פשרה.

מכל הדכר הרע הזה, ששמו
מימשל־צכאי, לא יוותר מאומה -
זולת ״המסגרת״.

ן** פני שניגש לניתוח התיאור המלבב
/הזה, יורשה נא לנו להעיר כאן הערת־ביניים.
כדאי להקדיש רגע־קט של מחשבה
לעצם העובדה שבכלל יש צורך בסיפור כזה.
לפני שלוש־עשרה שנה פתח השבועון ה־מסויים
במסע לשון־הרע נגד המימשל־הצב־אי.
ה א טען כי המימשל חותר תחת בטחון
המדינה, משרת אינטרסים מפלגתיים וכלכליים
אפלים, שהוא הרפה למדינה וסכנה
לכל אזרחיה.
מה לא נאמד עלינו אזי שאנחנו בוגדים.
שאנחנו משרתי המופתי (ואחר־כך עבד אל־נאצר)
ימ״ש. שאחנו גרועים ממרגלי מוסקבה.
שאנחנו חולי־נפש ו/אר חסרי־מצפון ו־
/או עוכרי ישראל.
היינו בודדים במערכה. כל המפלגות היו
חסידות המימשל־הצבאי, זולת מק״י (והזדהות
הקומוניסטים עם השקפתנו אך ר,השידה
אותנו עוד יותר).

על־פי חיקי המימשל).
רק אדט בעל דמיון בלשני פורה יקרא
לכל אלה בשם ״מסגרת״.

״מוכשיו תוכל לווגו באופן ווופטזי!״
המימשל, שלא תישאר אלא המסגרת הריקה.

אם כן, עלי להעמידו עד טעותו.

רשיונות־ד,תנועה חדלו מזמן למלא תפקיד
של ממש בחיי ערביי ישראל. שר־הבטחין
הקודם ביטל אותם למעשה, כאשר
ציווה להעניק לכל ערבי רשיון־תנועה שנתי.
מדוע עשה זאת? לא מתוך עודף של
אהבת־אדם. אלא מפני שהדבר היה דרוש לקיום
המשק הישראלי. רבבות ערבים עוב־דים
כיום בערים הגדולות. ענפי־משק שלמים,
כמו הבנייה, נת נים בידי פועלים ערביים.

על כן ניתן לערכים, לאותו
״גייס חמישי״ ,לאותם רככות
״מרגלים פוטנציאליים״ ,לנוע חופשית
כמי־ינה.
אומנם, גם ר,צ רך הפורמלי ברישיון שנתי
הוא משפיל ומביש. ביטול הצורך הזה
— בוודאי טוב הוא. אבל רק אדם נאיבי
מאוד יאמין כי בזה יפתור בעייה כלשהי.
מרנו זאת אלף פעמים, ונחזור ונאמר
^ זאת בפעם האלף־ואחת: המימשל־הצבאי
הוא יותר, הרבה יותר, מחובת־הרשיונות.

המימשל־הצכאי מוציא את כל
ערכיי ישראל מחוץ לחוק.

ד,־א מאפשר לנתק כפרים מכל מגע עם
העולם הדייצו.־ ,לאסור את הגישה אליהם
לכל אדם — לרבות שליחי־ציבור, כגון עתו-
נאים וחברי־כנסת — ובצורה זו למסרם
כבולים לשרירות חורש־־מזימות למיניהם.

כל הסמכויות האלה -ורכות
אהרות -מופעלות יום־יום.
אך אפילו לא נוצלו הסמכויות, די היה
בעצם קיומן כדי להטיל על האוכלוסיה הערבית
מישטר מתמיד של טרור ופחד, למנוע
ממנה התארגנות פוליטית דמוקראטית,
לטפח בה שלטון של קודיזלינגים וחלאה אחרת,
לדוו איתר, למעמד נחות.

לא מעמד של אזרחים־ממדרגה־שניה,
אלא מעמד של לא-אזרחים
כעלי אזרחות פורמלית.
זאת ועוד: מכיוזן שבמדינה דמוקראטית
כשלנו אי־אפשר לחוקק חוקי־אפארטהייד
גלויים, אין חוקים אלה חלים רק על
״ערבים״ .להלכה, הם חלים על כ ל אזרחי
המדינה. משמע: הסמכויות המופעלות כיו
ם,כלפי הערבים, אפשר להפעילן בכל יום
גם נגד העיברים, ללא שינוי החוק.
(ואני עצמי, שהנני עיברי טהור, ללא טיפה
של דם ערבי בעורקי, נאסרתי לא פעם

מר אשכול אינו אומר זאת. ואי
אמירה זו אומרת דרשני.
כי היא מעלה את החשש שמא אן אמת
בגירסה הראשונה (שאינו יודע את המצב),
וגם לא בגירסה השניה (שהוא רק נזהר
מפני מר בן־גוריוי) .ואז עלולים המשמיצים
למצוא קשב לגירסה שליש-ת: שמר אשכול
הוא בעצם הסיד המימשל, שר, א רואה ב־מימשל
מכשיר יעיל לגזילת אדמות הערבים,
לשם ייהוד — סליחה, פיתוח — הגליל.

ך או אהדת, מבני אשלייה אחת
מוטב למר אשכול להיזהר:

הצעותיו, אם יוגשמו, לא יעצרו
אף לרגע קט את המאבק נגד ה־מימשל־הצכאי.

אשכול יכול לסבר, בכישרונו הידוע,
את אוזנם של עסקני־מפלגות וחברי־כנסת.
אולם הוא לא ישכנע את רבבות בעלי־הר־צון־הטוב,
הרואים במאבק לביטול המימשל
חובה קדושה. אלה לוחמים למען מדינת־החוק
— שבה לא יעמוד איש מחוץ לחוק.
מאבק זה יימשך. הוא יחריף וילך. הוא
יגיע, בעתיד הלא־רחוק, לממדים אשר יועצי
מר אשכול אינם מתארים אותם לעצמם. היא
עלול להטיל צל כבד על תקופת־אשכול.

כדאי לחשוב על בך מראש. אני
מקווה

במדינה
האנו שות
בן אד
הוא יוע שמרבית בני־עמו יחשבוהו לבוגד,
כי פוליטיקאים חסרי־מצפון ישמיצוהו
כסוכן־האוייב, כי אנשים מכובדים ירחקו
ממנו, כי ידידיו יתרצו את פעולותיו כמעשי
אדם תמהוני.
הוא היה איש־מחשבה. הוא שלם במקצועו.
הוא ידע כי המשך הניסויים הגרעיניים
יביא מוות, מומים ואסונות למיליונים,
מהם מיליונים שטרם נולדו. אך הוא ידע
גם כי אינטרסים אדירים מעוגיינים בהמשך
הניסויים, כי אינטרסים אלה שולטים בממשלת
ארצו, וכי אינטרסים אלה מתבצרים
מאחורי הסיסמה הכל־יכולה, :בטחון המדינה״.
הוא
יצא למאבק. כמעט לבדו. בתקופה
האפלה ביותר של ארצות־הברית, תקופת
מק-קארתי, עמד מול האווירה העכורה של
משפט־הלינץ׳ .עתונים המוניים, כמו השבועון
מ־ים -שפכו עליו קיתונות של בוז,
קרייני־רדיו ליגלגו לו, עסקנים תבעו להזמינו
לחקירה.
אבל אט־אט החל קולו משפיע. אנשים
שחשדו בו תחילה, ושצחקו ממנו לאחר־מכן,
החלו מקשיבים לדבריו, שוקלים אותם ולבסוף
משתכנעים.
בהדרגה השתנתה האוזירה. נשיא חדש
הגיע לשלטון. ולפתע, כעבור תריסר שנים,
הפכו דבריו דוקטרינה רישמית של ארצות־ \
הברית. בטכס חגיגי נחתם הסכם איסור ה־ ׳.
ניסויים.
השבוע, ביום בו נכנס ההסכם לתוקפו,,׳
הביעה ועדת פרם־נובל את תודת האנושות
ללוחם הערירי. היא העניקה את פרס־השלום
שלה לפרופסור ליינוס פאולינג, איש־המופת
העולמי.
העם כוח מול כו ח

הפס טי בלה־ 3של ה ע תונו ת הקומוניסטית
ייערך בשבת ,19.10.1963 ,משעה 11 בבוקר ועד חצות הלילה
בגני־התערוכה -תל־אביב

עצרת

חג>ג>ת

בשעה 4אחר־הצהרים, בהשתתפות

משלחת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית
דברים: מ .סנה, עורך ראשי של ״קול העם״
ת. טובי, עורך ראשי של ״אל־איתיחאד״
ש. מיקוניס, המזכיר הכללי של מק״י.

בתוכנית

האמנותית :

הזמרת נחמה הנדל: השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו: להקת זמר
ופולקלור ״הנוודים״; תזמורת מזרחית: הצגות סרטים: שעשועים: תחרויות*
ספורט: נשף ריקודים. הגרלה — הפרס הגדול: נסיעה חינם לארץ

סוציאליסטית.

זאת לא היתד, התחלה של מלחמת־אחים.
אבל זאת היתד, אזהרה ברורה כי מלחמת־האחים
היא בלתי־נמנעת, אם לא תיבלם ההתקפה
הדתית־ בעוד מועד.
כאשר /0״ 15 של האזרחים מנסים להשלים
כפייה וטרור על 8570 הם מזמינים צרות.
המחנה הדתי במדינה לא הבין זאת עד כה.
כי הוא מאורגן וקנאי, בעוד המחנה החילוני
הגדול משולל אירגון, שקוע באדישות, ונראה
כי אין קץ לסבלנותו.
אבל לחץ יוצר לחץ־נגדי. ה״הישגים הדתיים״
,שחדרו יותר ויותר לתוך חייו של
הפרט בישראל, יצרו בהדרגה מישקע של
מרירות ושינאה. עד שהחלו הפרעות השיטתיות
בדרך למעבר־מנדלבאום, והד,תקפה
האלימה על מוסדות־החינוך הנוצריים.
לפתע התעורר המחנה החילוני — ורוח
חדשה החלה מנשבת בישראל.
תנועת־המרי החילונית. רוח זו
אינה פוגרומיסטית. אין היא באה לעשות
שפטים בדתיים. היא מתבטאת בסיסמה המוצלחת
״כוח מול כוח״ .כלומר: יצירת
כוח־הרתעה, שיבלום את התקדמות הכפייה
הדתית ויאפשר דו־קיום בשלום.
שום איש לא אירגן את המיפנה. הוא החל
באופן ספונטאני במעמקי התודעה הציבורית
כמו. תמיד בישראל, צועדת העתונות
היומית אחרי הציבור, והמפלגות אחרי ה־עתונות.
התגובה
הציבורית על פרעות מעבר־מנדל־באום
והשתוללות בחורי־ד,ישיבות היתה חד־משמעית.
כמה עתונים, וביניהם השבועון
המסויים, שימשו לה פה. אחריהם נסחפו
עתונים אחרים.
המפלגה הראשונה שהרגישה את לחץ התסיסה
היתר, מפ״ם, אשר צעירי קיבוציה
מזהים את עצמם בכל לב עם חיל־החלוץ
של תנועת־המרי החילונית. השבוע נתנה
מפ״ם את האות — ובין־לילה הפכה תנועת-
המרי מפעולת־התנדבות של יחידים בעלי-
רצון־טוב לכוח מגויים רב־עוצמה.
אפשר לבוא אל מפ״ם בטענה מדוע שתקה
במשך כל השנים, כאשר האופנסיבה הדתית
התקדמה צעד אחרי צעד. אפשר לטעון
כי מפ״ם נסחבה גם כאן אחרי מלחמתם
של אחרים. אפשר לטעון כי אי־גיום כוחה
במאבקים אחרים, כגון המאבק נגד המימשל
הצבאי, מטיל צל על מנהיגותה. אולם אי־אפשר
היה לשלול השבוע את המעשה הרב
שעשתה מפ״ם, בד,פעילה חלק מכוחה ה־

מגויים במשקים. הפעלד ,־זו׳יצרה׳מצב פסיכולוגי
חדש במדינה (ראה עמודים 9־.)8
אופורטוניזם במדים. מפ״ם לא היתד.
הכוח הציבורי היחיד שהבחין ברוח
החדשה. גם המשטרה הרגישה בו.
במשך השנים הפכה המישטרה כמעט שו־תפת-לדבר־עבירה
של הדתיים. מפקדיה העלימו
עין מכל ההשתוללויות, בידעם היטב
כי התערבות נגד הדתיים תביא להם צרות
— ואילו כניעה לדתיים לא תגרום להם
לשום אי־נעימות. השבוע מצאה המשטרה
את עצמה לפתע עומדת בין שני מחנות
נחושי־החלטה — ותפקידה השתנה מייד. האופורטוניזם
המישטרתי הפך ניטראלי, תחת
להיות פרו־דתי.
לקראת מלחמת־אחים? מופתעים
יותר מכולם היו הדתיים עצמם. יתכן כי
הישלו את עצמם שאין סוף למסע־הכפייה,
כי הציבור החילוני יסבול את הכל — וה־בעייה
היחידה היא מי מבין המפלגות הדתיות
תשיג יותר ״הישגים״ כדי למצוא חן
בעיני הבוחרים הדתיים.
התדהמה הדתית גרמה לזעקה מרה. השאלה
היתה, השבוע: האם יתפכחו הדתיים
כתוצאה מן המאורעות, ישלימו עם מצב של
דו־קיום בשלום על־פי הסטטוס־קוז — או
שמא תגבר רוח־הקרב שלהם, תדחוף את
המדינה לתוך מלחמת־אחים עקובה מדם?

שחורה. הם יטענו, בלי ספק, כי ישראל
עוזרת בחשאי למלחמת הבורים גגד עם־
הארץ.
אך אם יטריד הדבר את מנוחתה של
גולדה מאיר — ספק אם יגרום לילות־נדודים
לשמעון סרס, אבי הסכמי העתים.

כל הזכויות שמורות

תצפית

• אל תצפה להרגעה כחזית הדתית. הפגנת הליגה למניעת כפייה
דתית, שנערכה בירושלים בשבת שעברה, נועדה להזהיר את הקנאים הדתיים
מפני המשכת הכפייה האלימה. אן ההפגנה תשמש בידי הקיצונים הדתיים דווקא
כנקודת־מוצא לגל מחודש של הפגנות, תקיפת תחבורה בשבת, ודרישות פולי־

המ שק

מיות במישור הממשית

מה קרהלשל ״ פרז
מזר, זמן רב לא היו הבלשים הפרטיים
והחוקרים הכלכליים כד. עסוקים. עוד יותר
מחוקרי מדור ההונאות של המשטרה, הם
רצו לדעת: לאן נעלמו מאות אלפי הלירות
של הזוג לילי וסטפן שלייפר?
התשובה עניינה אנשים רבים: החל בפקידי
המכס, מנהלי בנקים וחבר־ת־ביטוח
אדירות, וכלה בסוחרי טקסטיל ובמלווים
ברבית קצוצה. כולם נתנו כסף לזוג שלייסד
— והופ׳ הזוג איננו עוד בישראל.
אות־אזעקה. אות־האזעקה הראש-ן
יכול היה להסתיים בטראגדיה: סטפן
שלייפר הוכנס לבית־החולים, אחרי שניסה
להתאבד. אולם מעטים מאד ידעו על כך.
לחוג מכריו הנרחב נאמר רק, כי התעשיין
האלגנטי לקה בהתקפת־לב פתאומית.
זה היה לפני שלושה חודשים. מאז התרבו
אותות־האזעקה. פועלי ביח־החרישת

• חכרת החשמל תעכור לידי איש הממלא עתה תפקיד
מרכזי כצמרת המדינה, והעומד להשתחרר מתפקידו. הוא יתמנה כמנהל
כללי.

תפקיד אחר שיימסר בקרוב לאישי־צמרת משתחרר: מנהל
חברת פיתוח קיסריה.
• בל העדויות של משפט שפיגל יפורסמו כצורת ספר.
את הספר עומד להוציא על חשבונו אחד הנאשמים, שלמה גור, שיפיץ אותו

ייי

חינם. ע דויות אלה, אשר אי־אפשר היה לשקפן בכל פיתוליהן בעתונות, יציירו
תמונה מאלפת של שיטות־ההתרמה של המפלגה הדתית־לאומית.

• שאלת הוצאת ילדים יהודיים מכתי־ספר נוצריים תועלה
בקרוב, זו הפעם הראשונה, לדיון בכית־המשפט העליון. יהיה
זה בעקבות תביעתו המחודשת של משרד הסעד נגד ראובן שמואל ממושב בית-
נחמיה, סל כי מסר את ילדיו לחינוך במוסד נוצרי בירושלים. הפעם תתייצב
לצד האב הליגה למניעת כפייה דתית, אשר מנהיגה, עו-ד יוסף בן־מנשה ,״צג
את שמואל. בהליכים המשפטיים.

• המפקח הכללי של משטרת ישראל יבקש מצה״ל, שישאיל
מספר קצינים כבירים למשטרה. עקב גל ההתפטרויות ההמו-

ב טו 11ן
מיגרש חניה
שום דבר אינו מדגים את השינוי שחל
עב התחלת תקופת אשכיל, במו היחס ה־רישמי
למוסד הקרוי ״המיכללה לבטחון
לאומי״.
כאשר הושמע הרעיון, תמכו בו בל
הבטחוניסטים בהתלהבות, ואילו לוי אשכול
יחבריו התנגדו לו בתוקף. הטיבה היתד,
מובנת: המוסד נועד לכפות על הפקידות
הבכירה של המדינה את תורת הבטחוניזם
— האידיאולוגיה הפרטית של דויד בן־
גוריון ושמעון פרס.
בינתיים הגיע לוי אשכיל לשלטון —
ואפשר היה לחסל אח המיבללר, לפני שנולדה.
אולם בביורוקראטיה המודרנית אין
מוסד מת בקלות, אפילו נעלמו כל הגורמים
שהרו אותו.
בטחוניזס או אזרהיזם ץ לכן נשארה
המיכללה בחיים. אולם באורח פלא
השתנה תפקידה המוצהר. הכריז לוי אשכול
בטכס הפתיחה: תפקיד המיכללר, הוא ללמד
את הקצינים הבכירים של צה״ל, ואת פקידי
משרד־הבטחון, להבין גורמים שמחוץ לממלכתם,
כגון צורכי הכלכלה.
משמע: המיכללה לא תלמד את האזרחים
את צורכי הבטחוניזם, אלא את אנשי־הבטחון
את צורכי האזרחיזם.
אך קרוב לוזדאי שגם תקודה זו הושמעה
יותר לתפארת המליצה. כי כבר ערב הפתיחה
נתקבל בחוגי הצמרת, תוך הסכמה
אילמת, כי המיכללה תשמש מעין ביתי
קברות־זמני: מיגרש־חניה, שם אפשר יהיה
להחנות פקידים אזרחיים בכירים, שיצאו
זמנית מכלל שימוש, ושאיש אינו יודע לפי
שעה מה לעשות בהם.

י ח סי חוץ
הו ד וגערתו עוז׳
ישראל החזירה את שגרירה מאפריקה הדרומית,
כדי להוכיח לעולם האפרו-אסיאחי
כי היא מתנגדת למישטר הגזעני.
השבוע נסתבר כי בכל זאת נמצא בארץ
האפארטחייד שגריר של מדינת־ישראל. הוא
עשוי ממתכת, ושמו עוזי.
שמעון כארץ הכורים. איך הגיע
תת־המיקלע הישראלי, שהפך זה מכבר לסמל
המדינה, לידי הקלגסים הרוצחים את
הכושים?
על כך אפשר היד. לשמוע השבוע רק
הסברים מגומגמים, שהזכירו בצורה מבישה
את הגימגומים למחרת גילויי העולם הזה
על הימצאות העוזים בידי קלגסי פירטוגל
באנגולה. עיקר הגימגום: הנשק נמכר ל־דרום־אפריקה,
בניגוד לרצון ישראל, על-
ידי בית־החרושת הבלגי המייצר אותם עלפי
הסכם עם משרד־הבטחון הישראלי. הסכם
זה אינו מאפשר לישראל להתנגד לעיטקה.
בשביל אזרחי ישראל היה זה חידוש. כי
למחרת הביזיון של אנגולה ניתן לאזרחים
להבין כי עתה קיים הסכם המונע מכירת
עוזים למדינות אחרות, בלי הסכמת ישראל.
הסובל העיקרי מן הבזיון היה משרדי
החוץ. כי התת־מיקלע עלול לשמש נשק
מצויין בידי התועמלנים המיצריים, לנקב בו
אח גוף ההסברה הישראלית באפריקה ה׳
העולס הזה 1362

כרזה בהפגנה האנטי־דתית כירושלים
לחץ יוצר לחץ נגדי

למוצרי־אופנד, של לילי שלייפר בראשון־
לציון שבתו, מאחר שבמשך חודשיים לא
קיבלו שכר. זה היה לפני שלושה שבועות.
לפני שבוע ניתן האות האחרון. סוחר
תל־אביבי התלונן במשטרה, כי סטסן שליי־פר
לא החזיר לו שטר־בטחון, על אף שקיבל
ממנו את כל הכסף שהלווה לו.
שלייפר נעצר, אך מששילם את הכסף למתלונן
— שוחרר. כעבור 24 שעות כבר היו
בני הזוג מצויירים בדרכונים חדשים, שהוצאו
בדחיפות, על סמך תעודה כי סטפן
סובל ממחלח־לב ועליו לעבור ניתוח מיידי
באירופה. למחרת עזבו השניים את הארץ.
שותפות עם בנק. כיצד הצטברו חובותיו
של סטפן שלייפר? הסיפור ביסודו אינו
חדש במשק הישראלי. שלייפר סוכן ביטוח
מצליח, לא הסתפק במה שהיה לו. הוא
שאף לגדולות. לשם כך היה זקוק לכסף
רב להשקעות ולהון־חוזר. כסף כזה לא
היה לד. הוא לווה אותו — ברבית קצוצה.
הרבית אכלה אותו, עד ששוב לא היה
מסוגל לשלם את חובותיו, ואז ברח.
שלושת העסקים של הזוג שלייפר היו
עסקים טובים ביסודם. לולא המחסור בהון־
חוזר, היו השניים עושים מהם מיליונים.
העסק היסודי היתד, סוכנות־הביטוח.
שלייפר התמחה בענף זה, דבר המסביר
מדוע הסכימו, מאוחר יותר, חברות־ביטוח
גדולות להלוות לו סכומים ניכרים, ולערוב
עבורו על סכומים גדולים עד יותר. כאשר
החליט להרחיב את עסקי הביטוח, פנה ל־

ניות של קציני משטרה, מסתמן משבר מינהלי ופיקודי חמור, בעיקר במחוז תל־אביב.
התפקיד שיוטל על קציני הצבא, במיקרה שיועברו למשטרה: לעזור באיר
גון מחדש של המיסגרת המינהלית והפיקודית של המשטרה כולה, במטרה
להשיב למסה הארצי את כובד־המישקל שהיה לו לפני השערוריות של תקופת
יחזקאל סהר ועמום בן־נוריון. קצינים אלה יתבקשו לשחרר שוסדים וותיקים
מתפקידי מינהלה לתפקידים מיקצועיים.

המשימה השניה בסדר ביצועה

:מציאת פיתרון לבלימת התפטרויות

של שוטרים וסמלים. משימה זו נראית בעיני המפקח הכללי, יוסף נחמיאס,
חשובה יותר סן הראשונה.

• בריחתו של התעשיין סטפן שלייפר תניע את הכרות־הביטוח
להקפיד יותר בעתיד על העיסקות המוצעות להן. לפי
הערכה מוסמכת, יעלו חובותיו של הזוג שלייפר על מיליון לירות, מהן קרוב
לרבע־מיליון חובות המגיעים לחברות־הביטוח וכחצי־מיליון לבנק המזרחי. עד
כה נהגו חברות־הביטות להלוות כספים ביד רחבה לכל מיפעל גדול. אולם
חברות־הביטוח העולמיות, אצלן מבוטחות החברות הישראליות, רמזו כי ההפסדים
הנובעים מפשיטות־רגל ורמאויות בישראל עלולים לאלץ אותן להגדיל את
הפרמיה שהן דורשות מן החברות הישראליות, דבר שיהפוך את רוב העסקים
האלה לבלת״כדאיים.
• שני הצעדים הקרובים של נציבות מס־ההכנסה: טיפול
מזורז בחקיקת חוק שיאפשר הטלת מס רווחי־הון על כל עיסקה בבורסה, ללא
יוצא מן הכלל. עד כה היתה קיימת סברה, כי מס כזה יוטל רק על רווחים
ממכירת מניות תוך זמן קצר אחרי רכישתן. הצעד השני: ניסיון להנהיג פיקוח
על חשבונות ההוצאות של בעלי־עסקיס. לדוגמה יביאו אנשי מס־הכנסה את
החוק שהוחק השנה בארצות־הברית, המגביל את הוצאות האירוח והכיבוד המוכרות
אוטומטית כהוצאות עסקיות לצורך ניכויי מס־הכנסה.

(המשך בעמוד ) 14

נפעם הראשונה הוגיע נוח היווני מור
הכוח תדתי-וחולל מהפכה פסיכולוגית

בני המשסים באים

ב־ 12 משאיות ועשרות כלי־רכב פרטיים,
הגיעו אוהדי הליגה מקרב חברי לויבוצי השומר
הצעיר וסניפי התנועה. ג׳יפ המשטרה, שנשלח לתסוס אותם, לא יכול היה לעצור
את ארבע־מאות המפגינים, שקפצו ממכוניותיהם, עקפו את השוטרים וצעדו לעבר השכונה.

כאות שסיימו את הפילות הבוקר שלהם.
מטרתם היתר, ברורה: לידות אבנים במכוניות
התיירים העוברות בדרך זו, ממעבר
מנדלבאום למרכז הבירה. כך בדיוק קרה
בשבת הקודמת. כך בדיוק קרה בשבעת השבתות
שלפניה, שעה שקומנדו ימי־הביניים,
הפך את הרחוב לאזור קרבות, שקורבנותיו
היו לא רק ״אפיקורסים״ מבני־הארץ, אלא
אזרחי חוץ, ביניהם בעלי חסינות דיפלומטית
ואנשי או״ם.
אלא שהפעם לא הצליח קומנדו הישיבות
להגיע עד לרחוב עצמו. עוד משעות הבוקר
כותרה דשכונה במשמרות משטרה מוגברים,
אשר הגיעו לא רק מירושלים, אלא גם
מפתח־תקווה, נתניה, טבריה ונפות אחרות.
לצידם של השוטרים, המזויינים במגינים,
אלות וקסדות, ניצבו אנשי משמר הגבול.
בוח המשטרה העיקרי הסתתר מאחרי ה־בתיב
שבצידו החילוני של הרחוב, כשרובו
מופקד על בתי אונגרן, מקום בו אירעה
בשבוע שעבר ההתנגשות החריפה בין החרדים
לשוטרים. המרפסות, מהן היטלו אז
על ראשי השוטרים עציצים, סירים, כלי־ביח
ומיטות ברזל, היו. עמוסות השבת חובשי

שטרימלים של קטיפה וקפוטות שחורות.
לאורך הקירות ניצבו כמה חרדים, כשהם
מפנים את פג הם אל הקיר וגבם לשוטרים.
״סגרו אותם כמו בגטו,״ הפליטה עוברת־אורח.
״הם סגרו את עצמם,״ תיקנה אותה
אחרת .״אין מה לרחם עליהם.״

התמרור זה אני

ך* ׳טבת לא התעופפה אף אבן אחת ל)
ן עבר המכוניות העוברות. רק מדי פעם
פיזם אחד הילדים את הקריאה הישנה המסורתית
:״שאבם! שאבם!״ אבל היתה זו קריאה
בלתי תוקפנית. קול ענות חלושה.
אם שרר השקט בשכונה בשעות הבוקר,
יתכן וניתן לזקוף זאת לזכותה של המשטרה,
שהעמידה מול ישיבת תולדות אהרון
מכונית מיכל־מסורגת, שאיימה לצנן מיד בסילון
טייב כל מי שיתחמם יתר על המידה.
אך על העובדה כי בשעות אחר הצהריים
הסתגרו אנשי השכונה החרדית בבתיהם,
הציצו נבהלים דרך סורגי החלון, יכלו להתגאות
רק אנשי הליגה למניעת כפייה
דתית, בידם עלה לארגן את ההפגנה הגדולה

יבוש דושלים

ביותר שנערכה אי־פעם בבירה כנגד הטרור
הדתי.
במוצאי שמחת תורה, עם סיום ריקודי
ההקפות, נאספו ליד בית הכנסת היכל שלמה
רבבות מתושבי העיר. בדיוק באותו רגע
בחרו פעילי הליגה הירושלמית כדי ללכוד
את הציבור. לצליליה האחרונים של התקווה,
המסיימת את ההקפות, נזרו לרוח, מהקומה
השמינית של הבניין הסמוך, כרוזים לבנים.
חמשת אלפים כרוזים, הקוראים להפגנת
השבת, ירדו כלהק יונים לבנות על ההמון,
אשר עוד רגע קודם השתתף בחגיגות שאורגנו
על־ידי הרבנות.
״הציבור הרחב, ואיתו הנהגת הליגה,״
נאמר בכרוז ,״סבורים כי יש לשים קץ, אחת
ולתמיד, לבריתות ולהשתוללות של קנאי
הדת. אלה הגיבורים המראים גבנרתם נגד
הנכים ; המתקיפים מכוניות בודדות ופוגעים
באזרחים שלוזים ; הנטפלים לנשים העוברות
בשכונותיהם בגלל הליכות ולבוש שאינם
לפי טעמם ; המתגרים ומתקיפים אנשי
חוק — היעיזו להתמודד עם ציבור חפשי
בעל הכרה, המפגין התנגדותו לכפיה הדתית?״
במשך
כמה דקות לא שרד על?,מדרכה
אף כרוז. האנשים התאספו בקבוצות, קראו

ן** מראה לאורך כביש שער הגיא, הזי
1ביר את ימי מלחמת השחרור. שיירת
מכינ־ות־משא התנהלה לאיטה על הכביש הצר׳
כשכל אחת מהן משורינת בלוחות דיקט
נושאית כתובות, פעילי הליגה־למניעת־כפייה־דתית
ואוהדיהם, חברי קיבוצי וסניפי השמד
הצעיר, עלו לכבוש את ירושלים
בהפגנה שחרגה במימדיה מכל מה שנראה
עד כה בבירה.
לאיטן טיפסו המשאיות הענקיות, במסלול
המיבצע, שתוכנן לפרטיו. למרות שנקוד ת
המוצא היו פזורות סביב תל־אביב וקיבוצי
השומר הצע־ר בפרוזדור, הגיעו המשאיות
כמעט יהד לפתח שער הגיא׳ המשיכו ב־

הליגאיס

על־גבי משאית שהניבה
במת־העצדת,
נואם יו״ר הסניף הירושלמי של הליגה, ז״ר
רם מואב. מתחתיו (מזוקן) עו״ד בן־מנשה.

משותף בדרכן לבירה.
לאורך כל הכביש לירושלים עמדו מכוניות
פרטיות ואופנועים של אנשי הליגה, היוו
את רשת המטה שכיוון את השיירה ׳וחילק
את ההוראות לקראת הכניסה לעיר.
מול בניני האומה נעצרה השיירה ולפי
הוראת מפקדיה הורדו שלטי הססמאות, על
מנת שלא להסתבך עם המשטרה בעבירה
של הנפת כרזות ללא רשיון מתא־ם. רפי
.קוצר, חבר משק שער הגולן, שישב במשאית
הראשונה, נתן את האות והמכוניות זזו
קביוון המתוכנן: שכונת מאה־שערים.

כמו כגטו׳

נוטר הסוס

הופנו נגד מפגיני הליגה נדי למנוע אלימות.

*י* בר משעות הצהריים נראה רחוב
שבטי־ישראל — האזור העיקרי בו

ארעו ההתפרעויות הדתיות האחרונות
כקו גבול המתוח בין שני מחנות יריבים.
בצידו האחד של הרחוב׳ במקים בו מסתיימים
בתי מאה שערים, התאספו נערים ארוכי־

יבוטל המימשל הדתי!;
בירושלים, לאחר שאספו חזרה את נוסעיהן

והמשאיות נושאות השלטים והסיסמות
]נעצרו ליד מקום העצרת, בכיכר מנורה
משכונת מאה שערים ומעבר מנדלבאום.

שוטרי ירושלים ונפות אזזרות. מתוגברים בחייל׳

משמריהגבול, מוכנים לחסום את המפגינים. מול

אלות השוטרים נסוגו מעט המפגינים, שאף בידיהם אלות, הסתננו דרך החצרות לשכ.נה.
הצי הדרך נתקלו הצועדים בחוליית שוטרים
נושאי אלות ומגינים, אך זו נהדפה והזרם
גלש הלאה.
למעו האמת, ילא היה מצבם של השוטרים
נוח במיוחד. הם, שהובאו בעיקר כדי לשמור
על התושבים הקנאיים, היו נאלצים
להכנות את חוד האלות כלפי האנשים שבא־להפגין
למען מטרה שגס השוטרים היו
מעינינים בהשגתה, ואולי הם יותר מכל.
זאת הסיבה מדוע לא ניחתה אף אלה
על גבו של מפגין. זאת גם הסיבה לצורת
הפורקן שמצאו השוטרים, שהוחלפו באחרים
והוחזרו למנוחה. בחצר משטרת ירושלים.
הם ישבו על ׳המעלה שבחצר, קידמו בקריאות
עליצות ״ שאבם! שאבם!״ את ניידות
המשטרה שחזרו לתחנה.
רק ליד מעבר מנדלבאום עצמו הפכה החסימה
של המשטרה רצינית יותר. ההמון
געש כקצף שנתקל במחסום, ולאט־לאט החלו
האנשים מוצאים את דרכם הלאה דרך החצרות
בסביבה, כמיים המחפשים להם מוצא
צדדי.
זרם המיים האמיתי איים עליהם רק כש־עקפו
את מעבר מנדלבאוב, הגיעו אל מול
ישיבת תילדות אהרון, האזור בו אירעו

במאה שעוים :

משתתפי. ההפגנה זורמים צפופים בכניסה לרחוב שבטי־ראל.
בידי רבים מהם, כמו בידו של המפגין שנתח־תית
התמונה משמאל, היו אלות. תלמידי הישיבות קיבלו את המפגינים בקריאות־בח.

התקריות. השוטרים המזויינים, שניפו ל־העלית
את הקהל עלי המדרכות, הפעילו את
מכונית המיכל בסילון אדיר, אלא שלא
ר׳־ ,בו צורך המפגינים הסתפקו בצעידה
מרוכזת במדרכות השכונה; כשהם מנופפים
במקלותיהם בהפגנת כוח.
בקצה השכונה הדתית, במבואות הרחובות
היוצאים חזרה למרכז ירושלים, הצטופפו
שוב המפגינים. אחדים מהם ניסו להכנם
לתוך השכונה.
אז נתגלתה התהום והפער הרובצים בין
שני מחנות הציבור בישראל — בכל ציוריות
• שרשרת שוטרים חסמה את הכניסה
בפתח הרחוב הצר, מנעה מחמומי המוח את
הכניסה. במרחק של כמאה מטר מהם, במעלה
הסמטא, ניצב המחנה השני. מרחוק
הוא נראה כמחסום שחור שהיה מורכב כמקשה
אחת: ילדים ישבו בשורה הראשונה,
מעליהם עמדו הצעירים, אחריהם זקני העדה.

מחסים דתי מושלם. בין שני מחנות אלה
השתרע שטח־הפקר ריק של אספלט. שטח
ההפקר שביטא את ההבדל התהומי בין שני
סוגים של אזרחי אותה מדינה.
יגיגת־ים הלך היום והחשיך. המפגינים
מיהרו לצאת את השכונה, עלו על המשא,
ת כדי להשתתף בעצרת שנקכעה לאותה
שעה. על במה ארע ת, שהוקמה על־גבי
משאית, תפסו הנואל כ את מקומותיהם,
כדי לשאת את דבריהם הקצרים כפני קהל
שמנה למעלה מ־סססד איש.
בשעה שש ושלושים בערב נסתיימה העצרת
בשירת התקווה, תוך הדגשה מפורשת;
של המשפט :״להיות עם חופשי בארצנו
לאחר מכן קופלו הסיסמות ומשתתפי המעמד
עלו חזרה על כלי הרכב כדי לנסוע הורד,
לבתיהם.
גם בשכונות החרדיות השתרר השקט.
המשאיות אמנם נסעד — אבל הרושם נשאר.

זגגנהיג

רפי. קוצר, איש שער־הגולן,
הגיע במשאית האשמה,
קרא לחבריו לעבור ברגל לשכונה.

את הכרוזים בקול רם. למקרא קטעים אחדים
נשמעו מחיאות כפיים.
במשך למעלה משבועיים אורגנה ההפגנה.
שליחי הליגה יצאו למוסדות וקיבוצי השומר
הצעיר, המריצו אותם להצטרף לעצרת־מחאה.
באותו זמן נערכה פניה גם למפקד משטרת
ירושלים, שהעניק למבקשים את הרשיון
לעריכת עצרת בככר־מנורה, ת־ך זכות לשימוש
ברמקולים משעה חמש וחצי אחר•
הצהריים בלבד.
כיצד בכל זאת הפכה עצרת מחאה להפגנה
המונית בשכונות הדתיות? סיפר רפי קוצר,
האיש שהדריך את נהגי המשאיות שבאו
מחוץ לירושלים אל עבר שכונת הקנאים:
״בין הנוסעים היו כאלה שלא זכו אף
פעם לראות את המקומות עליהם הם שומעים
מדי פעם בחדשות׳ או קוראים בעיתון.
מכיוון שהספקנו להגיע לירושלים יותר משעה
לפני תהילת העצרת, החלטנו לעשות
סיור בשכונות החרדיות, כדי שאותם חברים
יוכלו לראות במו עיניהם את מעבר מודל־באום
וסביבת תקריות השבת ד,אחרוג*!.״
אלא שמפקדי כוח־השבת המשטרתי החליטו
כי אין השעה כשרה לטיול מאורגן
של למעלה מארבע מאות איש, החפצים
לסייר סיור תמים ברחובותיה המזרחיים של
ירושלים. מיד כשהבחינו כי המשאיות פונות
לעבר ככר־השבת, זינק ג׳יפ משטרתי במהירות,
השיג את המשאיות וחסמם בפתח
הכניסה לשכונות.
״מדוע אי־אפשר להיכנס?״ תמהו הנהגים.
״הרי אין שום שלט המורה אין־כניסה.״
הג׳יפ המשטרתי, שנהגו החנהו לר־חב הכביש,
לא פונה ממקימו .״כאן אני הוא התמרור,״
השיב השוטר.

״להיות עם חופשי
ך* ש 37 זה לא היתד, למפגינים כל
לברירה. לפי הוראת האחראי זינקו מהמשאיות,
החלו לצעוד ברגל כנחל איתן
במעלה הרחוב לעבר מעבר מנדלבאום. ב־

1 8 1 1 1 1 0 11ח בין המפגינים החילוניים ותושבי חשכו־
1 1 1 111 )1 4 1 1 1 1 1 1נה הדתיים היתה בלתי־נמנעת בכמה
מיקרים. כל התגרות קטנה הולידה מיד תיגרת ידיים, כשהאלות

מונפות באוויר. חלק מן ההתנגשויות ארעו בשכונת מאה־שסריס עצמה
וחלקן, כמו זו שבתמונה, כאשר קבוצות חרדים הגיעו למקום
העצרת, בכיכר מנורה, מתוך מטרה להפריע ולסכל את קיומה.

כתבת שלישית נסידוה: ובזיון שר ״בוש החולה שימש נתח לשושות הבזיונות

החולה ובר ובו
מאז פתח ״העולם הזה״ את סידרת הכתפות על מדיניות המים
של ישראל, ועל שרשרת הכזפוזים, הטעויות והכישלונות כפניית
מוכיל־המים־הארצי -חוט השדרה של כלכלת המים -קמה
כהלה גדולה כין כל המעורכים כפרשה. פראיונות, שנמסרו כ־עתונות
וכרדיו, ניסה מנהל ״תיכנון המים לישראל״ ,אהרון וינר,
להקטין את הרושם שגילויים אלו עשו על הציפור. כתכה זו היא
האחרונה כסידרה זו. ככתכה הכאה, שתהיה הכתכה המסכמת,
נחזור לנתח את טענותיהם החדשות של מתכנני רשת המים.

^ י ר קון יכש לגמרי. מעיינ-ת ראש!
1העיין אינם מפיקים יותר אף טיפה
אחת. תחת לשאוב את מי־מעיינות הירקון,
שואבת התחנה הענקית, הבנוייד, בראש־העיין,
את המיים המגיעים ממרחק של
עשרות קילומטרים. אפיק הירקון הפך, בחלקו,
לסיורד — מים מן הים נשאבים על־ידי
תחנת שאיבה, מוצאים את המשך
דרכם לאפיק הירקון ליד רמת־אביב ות זרים
שוב אל הים. בחלקו השני, הנמשך
מרמת־אביב לשבע־תחנות, משמש הירקון
כתעלת השקאה, בה זורמים מיים שהועברו
אליו, בצורר, מלאכותית, מבארות תת־קרק־עיות.
הירקון
הימת כתוצאה מחישוביהם המוטעים,
של אלה שלקחו על עצמם לקבוע
את גורל משק״המיים של ישראל. הוא נשאר
על המפה כהסוואה בלבד. כי למחוק
אותו משם — פרושו הודאה בכשלון לאומי.
אגם
החולה נמחק מעל המפה בתרועת
ניצחון שהדהדה על פני כל המדינה. הוכחה
לניצחון האומה על הטבע. האגם הצפוני נפח
את נשמתו המימית כחלק מהתוכנית הארצית
של כלכלת המיים בישראל, ששמה הכולל
הוא: מוביל המיים הארצי.
הירקון מת כקרבן של תאונה קטלנית.
אגם החולה נרצח בכוונה תחילה.

מהבשן באדיר, מטאטא לפניו בני־כנף נפחדים,
מנים את הדגה ומנער את קני
הסוף והגומא כמעירם מתרדמה לא מוצדקת.
אנו מתאמצים לכוון את סירתנו הביתה.
העונים מנסות להיאחז בנקודת אור זעירה
בחוף, שתפיג את הרגשת הבדידות, קרן
אור שתקרע את מסך האפלה המפריד בינינו
לבין אותו חם וסגור ויבש הקרוי ״בית״.
״ניתך הגשם, הרוח הקרה חותכת חדות
בידים החשופות, הלחות. אנחנו מתכרבלים
במעילום, מזיחים את מגבעות הדייגים ומתגעגעים
לבוקר אור.
״היה זה לפני ימים רבים
״בצהריים עגנה סירתנו לייד ״אי״ של
שושנים. בחורף נעלם ה״אי״ ,נפלו השושנים
והנה שב ונולד באותו המקום ממש! אנו
בולעים מן הלחם שבצענוהו בחיפזון, לוע־

ממנו. אבל אנשי תה״ל היו עקשנים יותר.
הם לא חסו על הכסף — עשר, עשרים,
שלושים מליין לירות בלע העגם, טרם אולף
וזרם בשתי התעלות שהובילוהו לירדן ואחר־כך
לכינרת.
אחר בך נותרה אדמה צרובת שמש ומבו־קעת

״החולה חוזרת!״
ך* נטימנטים. פטפוטים אווילים של אלה
שאינם רוצים לראות את המציאות כמו
שהיא. בכלל, כל העניין ניגע לקבוצה קטנה
— קבוצת המשוגעים לחולה. עשרה, חמש
עשרה או מאה איש.
הדייג מהחולה — הצלם המאוהב פיטר
מרום — היה בדיוק אחד מאותם המשוגעים
לחולה. הוא עבד באגם ואהב אותו. את
אשר אהב — צילם. הבוקר השקט על פני
ראי־המיים ; העופות הנודדים מארץ לארץ,
אשר כיום אין להם זכר בארץ; החורשות
מלאות הצל והמסתורין ואחר כך הכיבוש
הממוכן של מקדחי־המחפר הגדולים, וצב
המים הגוסס על הקרקע היבשה. לבסוף
קיבץ את הכל, הוציא לאור את הקובץ
המונומנטלי שלו, שירת האגס הגווע.
הספר הופיע בארבע מהדורות. התפוצה

אדם חדש. במקום בו נבנית מדינה יהודית
— אין מקום להזיל דמעות על אגם אחד.
לפני עשרים וחמש שנה הגיעה לגדות
האגם קבוצה של צעירים וצעירות, חניכי
תנועת הנוער־העובד, יסדו קיבוץ בעל אופי
חדש: קיבוץ הדייגים חולתה. הצעירים התעקשו
לעסוק בדייג דוזקא במקום זה. מדוע
יהודי אינו יכול להיות דייגי
עד אותו זמן עסקו בדייג בחולה רק
ערביי הסביבה. ראשית, משום שאז לא
נחשב הדייגכמקצוע נושא רווחים משתלמים.
שנית, משום שהאגם היה שייך,
משך שנים רבות, לחברה ערבית, שקיבלה
זכות בלעדית לניצולו עוד מהממשלה התורכית.
ב־ 3לאוקטובר , 1934 עברה החולה
באופן רשמימהחברה הסורית־עותומנית
לחקלאות בע״מ, לידי הכשרת הישוב בע״מ.
מאותו יום היו דרושים רק כמה משוגעים
שירצו להתעסק בדייג יהודי. משוגעים אלה
הגיעו לחולה, יצרו גרעין למקצוע העברי
החדש, אותו הרחיבו לחלקים אחרים של
הארץ.
אחרי חמש־עשרה שנה הצטרפו אליהם השכנים
מיסוד־המעלה. אבל אז כבר היתד,
המדינה קיימת, ועמה תחילת עבודות יבוש
החולה. האגם נסוג לאיטו ומשנה לשנה
פחת שטח המחיה שעליו. לדייגים היה צפוף

היה זה לפני ימים רכים
להלד לחופו. צעירים יח־
6 ים בין עשבים לחים, על גבי חלוקים
שחוקי־גאוותו של אגמנו הקטן —
אגם החולה. עיתים, בגבור החום, היינו
משתרעים בדשא הירוק תמיד ומליטים פנינו
ברעננותו הקרירה. בלילות ירח של קיץ,
היינו משליכים מעלינו את יתר לבושינו
ופוסעים הלוף והרחק מן החוף במיים הרדודים,
בשביל מכסיף רחב, וגופינו מלבינים
מטושטשים, כאילו לא מהעולם הזה״ראינו
באגם חלק מן הבריאה, אשר
מימות עולם ועדי עד. התארשנו לו ללא
תנאי ואהבנו אוחו בעיתות מרגוע שלו
ובימי זעפו. למדנו את תהפוכתיו ושמחני
בהן. סירות ודגים, רשתות ומשוטים, היו
מילות קסם. בחרטום סירתנו הסטנו את
המסך לעולמן המופלא של הציפורים הלבנות
והעופות כהי־הנוצה, ובמשוטינו חתרנו
לביא בסוד צמחי הקנה, הגומא והאגמון.
״היומיום לא היה אפור. כמספר הימים
כן נשתנו פני האגם.

״יום שקט, המים שטוחים חלקים, כמעט •׳1׳**י
סים ומעלעלים ומסכמים סיכומו של בוקר. הסתכמה ב־ 22 אלף אלבומים יקרי־מחיר.
ללא אדווה. כמעט נשמע מגע חטמו של
והעיניים, השטות על פני המיים הרוגעים,
קנו אותם 22 אלף משוגעים לחולה.
דג, ההורס־באחת את אשליית ראי־הכסף,
עוקבות אחר זוג שפיריות הנחות רגע
נוח להיות משוגע לחולה ולגור בתל-
ומשלח הדי־הדים של עיגולים סביבו. המשואביב.
כאשר לא יודעים מה איומה היא
על עלו׳,־שושנה, ומיד מתעופפות אוריריות,
טים טובלים במיים ומשהורמי, ניתזות טיפות
ושקופות. שלדג עומד ברום, מוכן לצנוח המלריה, ומה צופנת בחובה מכת־יתושים.
שקופות. שחף רעב בא לבקש פרור לחם.
היתושים היו מכת אנשי חולתה ויסוד
על טרפו. חם, האוויר רוטט וליבנו שבוי.״
הסירה ויושביה — עולם קטן בים דממה.
כזה היה האגם. כך הספיד אותו הצלם
המעלה. עבורם ייבשו את החולה.
״לא היינו יראים את החשיכה. חולפה
לפני ימים אחדים ערך קול־ישראל שיחה
פיטר מרום, בקובץ הצילומים הנפלא שלו:
הסירה בין עלי הנופר, שלעולם אין אתה
שירת האגם הגווע. כך גם הכירוהו רבים.
עם תושבי הגדה־לשעבר של החולה. אחד
מוצא בהם עלה שלם. תמיד יש בהם קרעים
מתושבי חולתה סיפר כיצד באביב שלפני
כולם התאהבו בו ממבט ראשון ולנצח.
ושנצים, פרצים וסדקים, שהרי בשוני שבהם
שנתיים החלו מי התעלות לגאות, שטפו את
כולם חזרו אליו מפינות הארץ הדחיקות
יחודם. ירח, כוכבים וקוי האופק הרכים המשורטטים
בידי רכסי ההרים ,״אי״ של
ביותר. כל דור למד על מימיו את אהבת השטחים שיובשו סביבם. אנשי האגם־לשעבר
הטבע, היה בורח אליו מבעיות ודאגות חיי
רצו לגדות־לשעבר, קראו בשימחה :״החולה
עשב סמיך, לוע משחיר של ואדי מנגד,
חוזר! החולה חוזר!״
היום־יום, מסערות ם־ליסיות, ממאבק הקיום.
או קבוצת עצים המסמנת כתם כהה בחוף —
אכל אגם החולה לא חזר. בשיחה עם כתב
כאשר, מיד עם קום המדינה, החלו להיאלה
שימשו לנו נקודות התמצאות.
אחד העיתונים, אמר איש החולה ,,לפני זמן
שמע התכניות הראשונות לייבוש האגם,
״הסערה מתקרבת, שוב קשה להכיר את
הנידו אוהביו את ראשיהם בזלזול. תבניות קצר :״אילו האמנו שתכניות ייבוש החולה
אגמנו הטוב, השקט. רחש קרב והולך. הדבר
תשאנה, ביום מן הימים, תוצאות מעשיות
הן תכניות והאגם ישאר — אמרו.
מתחיל אי־שם בחביון ההרים שבמזרח, כ־אבל
הפעם התברר שהתכניות היו מעשיות — .היינו מפוצצים את הסכרים במו ידינו.״
נהמה עמומה המתגלגלת וקרבה, עד שהיא
שטויות. בזמננו אין מקום להחלטות של
האגם הגן על קיומו — ימת החולה לא
אלינו כ״מכת רוח״ עזה׳ המטלטלת
סנטימנטים. כיום קובעות מטרות יותר
רצתה למוח. פעמיים ניפץ וגרף את ההסירה
ומקימה גלים־גלים. עוד מעט
עיניניות: תעסוקה לפועלים, תוצרת, טיפוח
סכרים, שטף שנית את השטחים שנגנבו
פרץ הדוח ויד,סך מפל־סוסד. הגולש

הטונה זו של דייגי ׳סוד-הגערה בטח עבודתסיצודמה ער השלם הזה״ דפ1י 11 שניט
יותר ויותר והמריבות שהלכו ותכפו, איימו
להביא בעיקבותיהם שפיכות דמים.
אבל לידי שפיכות דמים לא הגיעו, המריבות
נעלמו. מקורות הזעם יבשו יחד עם
האגם — המקור הגדול לאספקת דגי מיים־
מתוקים. דייגי חולתה ויסוד־המעלה לא
התאוששו עד היום מהמשבר שפקד אותם
לפני חמש שנים.
שוב סנטימנטים. ציונות שאבד עליה כלח.
בהתפתחות הפורה של המדינה אין מקום
לאינטרסים של הפרס. כאן קובעת טובת
הכלל. יבוש החולה היה הכרח, כדי לספק
למדינה אלפי דונמים של אדמה דשנה ומשובחת.
ומה שטוב למדינה קובעים מספרים
ומאזנים. לכן, כשהמספרים מדברים —
המוזות שותקות.

ההיסטוריה החדשה של החולח
י החסטוריח החדשה של החולה מסס,רת
דווקא השפה של מספרים ומאזנים.

מנעל המים הארצי
נתקבלה כהלוואה לזמן ארוך. עד סוף השנה
שעברה הגיע סכום ההלוואות ל־5.8
מליון לירות. יחד, יותר משבע מליון.
למה הוצא כסף זה? ההוצאה הראשונה
היתד, כמובן לצורך בדיקות קרקע ונסיו־נות.
מטרת הנסיונות היתד, למצוא את הגידולים
החקלאיים המתאימים ביותר לקרקע,
שיבטיחו את התוצרת הגבוהה ביותר.
תקופת הניסויים נמשכה ארבע שנים. רק
בשנת 1960 החלה החברה בעבודה החקלאית
הממשית, בשטחים החדשים.
מובן שאז כבר היה ידוע מה יש לגדל
ואיך. מהתכניות הפנטסטיות לגידול אורז
וקנה־סוכר, חזרה בה החברה חיש מהר.
בשטחים החדשים החלו לעלות גידולים יותר
שגרתיים, אך יחד עם זאת — גם יותר
בטוחים. ראשית — ירקות, ואחריהם כותנה,
בוטנים ופקעות לפרחים. האחרונים לא היו
רק למטרות רווחיות — אלא גם מתוך
שיקול אסטטי: שדה פרחים מרהיב עין,
במקום אגם סבור ופראי.

מהו ההפסד לפל דוגס?

האגם שנוצח
הגדול ביותר בארץ לדג

מלבד חמדת־טבע, היווה ; אגם החולה גס מקור שפע
כלכלי לישובים הגובלים עימו. בעיקר היה האגס המקור
מיס מתוקים, ומקור של מים זולים להשקאת השטחים סביבו.

בדו״ח שנכתב על־ידי מבקר המדינה והת־סרסם
תחת הכותרת: דין וחשבון על
הביקורת ברשות לפיתוח החולה בט׳׳נו,
נאמר:
״לרשות החקלאות בארץ הועמד, כתוצאה
מהיבוש של החולה, שטח רצוף המשתרע
על 60 אלף דונאם — מזה 17 אלף דונם
אדמת כבול. לקראת גמר פעולות הייבוש,
בסוף שנת , 1955 הוחל בחלוקת אדמות החולה
36,500 .דונאם הוקצבו לישיבים ומוסדות,
שהיו קיימים אותה עת בסביבת
האגם, ו־500׳ 23 דונאם הנותרים — ביניהם
מרבית שסח הכבול — נועדו לעיבוד חקלאי
על־ידי גוף ציבורי שיוקם למטרה
זו ושבו ישתתפו הממשלה, הסוכנות־היהו־דית
והקרך הקיימידלישראל
.ביוני 1956 החליטה הממשלה ליפות
כוחו של שר־החקלאות, לייצג את הממשלה

ביסוד החברה — רשות לפיתוח החולה,

חברה בע״מ. ההחלטה קבעה כי מטרת החברה
לחכור, לעבד ולפתח את שטח זכיון
החולה לזמן ארוף
.אדמת הכבול נכללה בשטח המוחכר לחברה,
בכוונה שהחברה תרכז את הנסיון
והידע שהצטברו בעיבוד אדמה זו, ותנצל
את סגולותיה בדרן של יצור גידולים המקובלים
בארץ וגידולים חדשים לחברה
יתרון בכך שהוצאותיה על מי השקיה הן
נמוכות, כיוון ששטחי החברה קרובים לאפיק
הירדן.־,
זוהי ההתחלה של ההסטוריה החדשה של
החולה. כל מה שקרה אחר כך היה תוצאה
ישירה של התחלה זו. קודם כל השקעות:
ההשקעה הבסיסית התבטאה ברכישת המניות
על־ידי שלושה השותפים העיקריים
— בסך כולל של 1.5מליון לירות. הייתרד,

ף כאן עזוב מדברים המספרים. מספרים.
| מדאיגים ביותר.
(א) כותנה. בשנת 1960 עובד שטח של
6,750 דונאם. ההפסד הנקי מן הגידול 433 :
אלף לירות. שנה אחרי כן נזרעה הכותנה
על שטח של 5000 דונאם. ההפסד שנתקבל
— 336 אלף לירות. בשנת 1962 גרמו 3000
דונאם ל־ 328 אלף לירות הפסד. בשנה זו
היה ההפסד על כל דונאם כותנה ממבד
109ל״י( .בשנת 1960 רק 64ל״י לדונאם).
(בן פקעות לפרחים. בשנת 1960 נזרע
שטח של 300 דונאם לצרכי פקעות, שהניב
74 אלף ל״י הפסד. בשנה הבאה נזרעו
370 דונאם שנסתיימו בהפסד העצום של
237 אלף ל״י. כל דונאם המיט שואת הפסד
של 107ל״י. בשנה השלישית וויתרה החברה
בכלל על גידול הפקעות, לאחר שיחד עם
תקופת הנסיונות שנערכו להם, פרחו הפסדי
פקעות הפרחים לממדים של 467 אלף ל״י.
(ג) בוטנים. בשנת 1960 גידלו 5000
דונאם, הפסד של 271 אלף ל״י. ואילו
כעבור שנה קברו אגוזי־האדמד 199 ,אלף
ל״י בשטח של 4200 דונאם. רק שנת 1962
הביאה, לראשונה, רווח של 120 אלף ל״י.
את העובדה המוזרה הזו מסביר מבקר המדינה
במחירים הגבוהים שהיו לבוטנים
בשוק הבינלאומי באותה שנה, ובפיחות ערך
הלירה.
(ד) ירקות. בשטח זה היה ד,כשלון מלא,
הביא להפסקת גידולי הירקות כבר ב־. 1962
בסך הכל נשא גידול הירקות בשנים 61־1959
הפסד של חצי מליון לירות.
היו גם כמובן הפסדים אחרים. על אחדים

מהם כותב בדו״ח שלו מבקר המדינה:
״עם הקמתה קיבלה החברה מודעד הנאמנים
ציוד חקלאי רב, שהוא רכש. הציוד,
שנרכש עוד לפני קום החברה, הוזמן לאחר
התייעצות עם מומחים לכבול מתו״ל. ערכו
בזמן הרכישה היה 200,000ל״י. התברר,
שחלק מהציוד היה מטיפוס מיושן ולא
התאים לצורכי החברה. עקב ייעודו של
הציוד לאדמת הכבול לא הצליחה החברה
למכרו אף במחירים נמוכים. חלק מציוד זה
מפוזר כעת ללא שימוש.
״במשך השנים רכשה החברה ציוד חקלאי
נוסף. הציוד, שבידי החברה ליום ,31.12.62
כולל בעיקר טרקטורים, כלים נגררים, קומי
ביינים, קטפות ומחפרים, וערכו מגיע, לאחר
ניכוי פחת, לסך 700,000ל״י בקירוב.״
בסופו של דבר הגיע גרעון החכרה, עד
תום שנת , 1961 לסכום המזעזע של
2,598,003ל״י. עם עריכת מאזן שנת , 1962
נראה כי הגרעון יגדל לפחות בעוד מליון
לירות.

״פרי הגליל״400.000 :
**4רשרת ההפסדים לא נגמרה בד,פ־סדים
חקלאיים בלבד. כי לרשות החולה
היו אמביציות יותר גדולות: ליצור קונצרן
כלכלי שלם, כולל בתי־חרושת, המבוססים
על התוצרת החקלאית של קרקעות האגם.
הדוגמה הבולטת ביותר של הקונצרן הזה,
היא חברת־בת של רשות־החילה — ביתד,חרושת
לשימורים פרי־הגליל.
בדו״ח מבקר המדינה נאמר :
״חברת פרי הגליל בע״מ נוסדה בשנת
1959 על־ידי רשות לפיתוח החולה וחברת
תעוש אזורי פיתוח בע״מ בחלקים שחיים.
החברה הקימה בחצור שבגליל העליון מפעל
לייבוש ירקות ושימור פירות. הקמת המפעל
בחצור נועדה בעיקרה כדי לספק תעסוקה
לתושבי המקום.
״הרשות לפיתוח החולה שותפה בחברה,
במטרה, שהיא תגדל ותספק את מרבית הירקות
הדרושים למפעל בעוד שהפירות
הדרושים יתקבלו ברובם מהמשקים שבאי־זור;
לכן נכנסה החברה לפיתוח הגליל העליון
— שהוקמה על־ידי המועצה האזורית
הגליל העליון ומשקי הסביבה — כשותף
בפרי הגליל. התחזית לאספקת ירקות על־ידי
רשות החולה לא התממשה. אמנם בשנים
1959 עד 1961 סופקו ירקות על־ידי הרשות,
אך בכמות פחותה מאשר בתחזית. בשנת
1962 הפסיקה הרשות את גידול הירקות
וחברת פרי הגליל נאלצה לחפש מקורות
אספקה אחרים; כן הפנתה החברה פעולתה
למוצרים אחרים במיוחד בענף שימור ׳ה־פירות.
עם הפסקתה של אספקת הירקות
על־ידי הרשות, היא חדלה מלהיות שותפה
פעילה בחברה.
״אי הפעלת המפעל בתפוקה המתוכננת
גרמה לו הפסדים, שלפי המאזן האחרון
ליום ,31.12.61 הצטברו לסך כ־ססס 400,ל״י.
המחזור של המפעל בשנת 1962 הגיע ל־
1,500,000ל״י; אם כי החשבונות לשנת
1962 עוד לא סוכמו, אין להניח כי על
יסוד מחזור זה יגיעו לרווחים, כי אין בו
כדי ניצול משקי של המפעל. גורם חשוב
לתוצאות אלו הוא החוסר באספקה סדירה
של חומרי גלם, כיודן שבדרך כלל היו
למפעל אפשרויות שיוזק לתוצרתו.״

בכך מסתיימת, למעשה, ההססוריה החדשה
של החולה. ניתן רק להוסיף כמה מילים
שנרשמו על־ידי מבקר המדינה:
״במשך שנות קיומה של חברת רשות
החולה הוקמו שבע וועדות — שש מהן
בשנתיים האחרונות בעקבות ההפסדים
בפעולות החברה, הוחל בדיונים מקיפים על
עתידה של החברה ועל עתיד הקרקעות
שבידיה.״
המילים האחרונות הן מילותיו של פיטר
מרום, החותמות את אלבום צילומיו :״היו
היה א גם תם סיפורו.״

מהן הסיכות העקרוניות ל־כשלון
מדיגיות משק תמים
של ישראל? מה עתידה של
התפנית ליישוב הנגב? על
כך ככתבה הכאה כסידרה.