גליון 1363 מתאריך 23 באוקטובר 1963

בראיון תיוחד עם נתב ״השלם הזה״ תגרה אנוהם ו״ן את התוכניות של

ם נובר

אסוצי

מאבל

צי לו ם: ק ר! קדרו!

המשחה לב1

הנעורים ולצו! דים ברוח
מ רע

שיפד> - 1נעמ1

מנסיף מרץ נבח,
מריץ את ה חברה״
לנצחו! במשחק נבטפנרט

״אתה הופך לחבר מערכת העולם הזה
רק ברגע שאתה נאסר בפעם הראשונה,״
נוהגים לומר אצלנו. החל בעורך הראשי
וכלה באחרון הכתבים, אין איש במערכת
שלא נאסר לפחות פעם אחת בעת מילוי
תפקידו, ויש שנאסרו פעמיים ושלוש.
השבוע נוסף לחבורה זו כתב צעיר, שהצטרף
לעבודתנו לאחרונה. בני כהן היה
אחד משלושת חברי חוליית־הכיסוי שלנו,
שהיתר, אחראית לדיווח על ההפגנה הגדולה
נגד הכפייה הדתית בירושלים, לפני שבוע
(העולם הזה .)1362

הוא עבר כמה פעמים את הקווים, עמד
מול תחנת־הדלק של פז, ליד בתי אונגרין,
כאשר ראה קצין וכמה שוטרים נטפלים
לאדם שעמד בשקט על המדרכה .״׳סתלק
מכאן!״ ציווה הקצין. כאשר ענה האזרח
שהוא ירושלמי, וזכותו לעמוד במקום, צעק
הקצין :״כאן אני קובע! אתה אפס, אתה!
כולכם אפסים!״

תפקידו של כתב הוא לכסות מאורעות,
לא להשתתף בהם. אולם גם כתב אינו אלא

כתב פהן נדחף לתוך הניידת
בשר ודם, ועל כן פנה בנימוס אל הקצין
ומחה על צורת התבטאותו.
״׳סתלק גם אתה!״ צעק הקצין. כאשר
הזדהה הכתב כעתון אי בתפקיד, וסירב לזוז,
ציווה הקצין בגסות להעלותו לניידת. שלושה
שוטרים דחפוהו במגעיהם, העלוהו למכונית.
הכתב
ביקש לראות את הקצין האחראי.
הגיע מפקד־המחוז, שפקד :״העבירו אותו
לנפה!״ גבר בלבוש אזרחי ניגש לאחד השוטרים,
לחש לו משהו באוזן. השוטר׳
כאדם שקיבל פקודה, ציווה על הכתב להיכנס
לג׳יפ. כאשר הוא סירב, הרים השוטר
מס׳ 14784 את אלתו, צעק :״אני
אראה לך! תעלה או שאשבור לך את הראש!״
הכתב עלה לג׳ים תוך מחאה .״אני
מחרבן עליכם!״ סיכם השוטר.

בנפה הכניסו את הכתב לקצין־החקירות,
שגבה עדות מן השוטר. כשהציג הכתב את
תעודת־העתונאי שלו, העיר הקצין בזילזול:
״זה לא שווה כלום!״
הכתב ביקש לדעת על מה נעצר, לא זכה
לתשובה. אולם כעבור כמה דקות צילצל
הטלפון אצל הקצין. הלה הקשיב, הפליט:
״כן! כן!״ ,הטיף לכתב מוסר במשך חמש
דקות, ואמר לו שהוא חופשי ללכת.
כך זכה עוד כתב צעיר של העולם הזה
לתעודת־ההצטרפות שלו.

קשה לבוא בטענות אל השוטרים, אם
היו עצבניים באותו יום. תפקידם, בין שני
מחנות הששים לקרב, היה קשה ואחראי.
אולם בתקרית הטיפוסית הזאת מתגלה
מחלה נושנה של משטרת־ישראל: הזילזול
המוחלט בחופש העתונות. השוטר אינו לומד
לראות בעתונאי נציג של רשות ציבורית
אחרת, האחראית לדיווח על מעשיו לקהל
הרחב, אלא אוייב ומלשין.
.־,עולם הזה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלי תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
א* 1י מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״ס, ת״א,
י!יי * .העורר הראשי: אורי אבנרי. הסו״ל: העולם הזה בע״מ.

העולם הזה 1363

תצפית

מכתבים

כל הזכויות שמורות

• לוי אשכול יפתח כמערכת הספרה פדי להצדיק את
השינויים הפעוטים שהוא מציע להנהיג במימשל הצבאי. הוא
יטען, נ י אינו יכול לבטל את המימ של כליל, מחשש תגובתם של הבט חוני סטים
במפא״י. בי שיבת הממ שלה, נ א שר דובר בביטול ה הגבלות בגליל, ה שיב א שכול:
״ ה הגבלו ת שלי אינן בצפון, כי אם בדרוס.״ כוונתו: דויד בן־גו ריון, היו שב
בשדה־בוקר.

• ממשלת ישראל תעשה מאמצים מוגברים לרפוש הש־פעה
בצמרת מפלגת הלייבור הבריטית, לאור הסיפוי הפמעט־ודאי
שמפלגה זו תגיע לשלטון בבחירות השנה הבאה.
לצורך זה כבר נ שלחו לאנגליה אישים מסויימים, הידועים כבעלי ה שפעה אי שית
ב חוגי צמרת הלייבור.

במקביל ייעשו מאמצים גדולים גם בגרמניה, לאור הסיכוי
הסביר שגם שם ינצחו הסוציאליסטים בבחירות הבאות. עד
כה קויים הקשר העיקרי עם גרמניה בא מצעות חוגים ב טחוניסטיי ם, שהתק שרו
עם הי מין הגרמני. עתה יופעלו הקשרים של ההסתדרות ומפא״י.

• המנהל הפללי של משרד העבודה, עודד מסר, יתפטר י מתפקידו בסוף) השנה,
מסר היה אחד המפקדים הבכירים של הפל מ״ח, שירת בצה״ל בדרגת אלוף׳
מי שנה עד . 1961

• המפד״ל תנסה להרגיע את הרוחות, ולמנוע החרפת
ההתנגשויות על רקע דתי. פעיליה יסבירו, כי אגודת־י שראל היא הדו חפ
ת למע שים קיצוניים, נ די ללחוץ על המפד״ל להעניק לה יותר נציגים בוועדת
הבחירות לרבנות הראשית. לעו מת זאת ת טען מפא״י, שתמיכת מפ״ם בליגה

כמה שווה הנוער

ההסתערות ההמונית של הנוער הישראלי
על אלילים תוצרת חוץ כמו קליף ריצ׳ארד
(העולם הזה ,)1361 היא ממש מזעזעת. האם
אי-פעם נהרו המונים כה רבים לראות הצנה
טובה או סימפוזיון מעניין? אם כזה
הוא הנוער, הרי שאינו שווה יותר מקליף־
השום.
יגאל ארנון, רחובות

עיתונאית השנה
התאכזבנו להיווכח כי בגיליון ראש־השנה,
נעדר מקומה של העיתונאית דבורה נמיר,
ממערכת ״ידיעות אחרונות״ ,כעיתונאית־ה־שנה.
עדיין
זכור לציבור המיבצע האנושי של
דבורה נמיר, שהצילה, למעשה, את חייו של
חולה הלב, איש־הטרנזיסטור דבינוביץ׳ .אל־

למען השם

מה הלעג והזילזול בזכויותיו של הישראלי
בארצו. בה בשעה שבישראל אוסרים
על האזרח לדעת על המתרחש בצמרת מדינתו,
הרי שעיתוני העולם מוסרים באותיות
של קידוש לבנה את שמותיהם של כל הקשורים
בפרשות שבארץ, מדביקים להם
כינויים כגון ״עסק־הביש״ ,״עניין עדין מאד״
וכר. הרפתקות ״האיש־הקטן״ והתפטרות ״ה־פקיד־הבכיר״
ידועות על כל פרטיהן לכל
תושב חוץ — ואילו לתושב הישראלי הן
בבחינת סוד כמוס. האי: זה שיא הגיחוך?
א. חבצלת׳ ,ניו־יו ר ק

גליליאו בירושלים
מאז ״ניבא״ העולם הזה 1360 במדור
״תצפית״ ,כי חונים של נוער חילוני יערכו
תהלוכות של מכוניות בשבת בשכונות הפורעים
הדתיים בירושלים, ציפיתי בקוצר־רוח
להגשמת הנבואה. שמחתי כאשר קרה
הדבר סוף־סוף בשבת האחרונה (העולם הזה
.)1362
. ..אולם אין להסתפק בהפגנה חד-פעמית.
אני מציע כי ״העולם הזה״ יעורר את עריב-
נמיר מלא נחלצה דבורה לעזרתו וגייסה, תור זטז
קצר, את דעת־הקהל ואת כרטיס הטיסה ב־אל־על״
— ספק רב אם איש זה יכזל היה
לחגוג את ראש־השנה תשכ״ד.
רותי אוזן, שמואל ביסים,
יהודה פרץ, באר־ שבע

שלח לחמן* על פני המים
קראתי את שלוש הכתבות המחרידות על
״מוביל הכסף הארצי״ ,שהתפרסמו עד כה
(העולם הזה 1300 והלאה) ,וחיכיתי בקוצר-
רוח לתגובת הגורמים האחראיים. מר וינר
אומנם מסר כמה ראיונות, אד באף אחד
מהם לא הגיב על הטענות הממשיות שהשמעתם.
כאזרח
אני רוצה לדעת: מה בפיו?
חנן גולדשטיין, רמת־גן
בינתיים, הוא ממלא פיו מים.

אודיסיאה

גזלגזגד גזורה
למניעת כפייה ד תי ת באה כלחץ על מפא״י, במטרה?הכריחה לצרף את מפ״ם
לקואליציה הממ שלתית.

• עלולה לפרוץ שערוריה בקשר לבחירות האחרונות כ־ב
ארישכע. אחד הפעילים המרכזיים של מפא״י בב חירות אלה, שביצע עבורה
חלק מן הפ עולו תהש חו רו ת, הסתכסך עם המפלגה, על רקע של תביעה כספית.
ב חוגי ם שונים בעיר מתהלכת ה ש מועה, שהוא מכין דו״ ח מלא גילויים סנס־ציוניים,
על מה שהתרח ש מאחורי הקלעים של ב חירו ת אלה. ב ין השאר ידובר
בקניית בוחרי ם בכסף — דבר שיתן ל מפלגות אחרות תירוץ לדרוש את ביטול
הבחירות.

• תפגית חדשה במשק ההסתדרותי: ההסתדרות עומדת

למכור למשקיעים פרטיים חלקים במיפעלים שלה. המדובר במס־פר
מיפעלי טכסטיל ה שייכים להסתדרות, ואשר לא הכניסו עד כה שום רווח.
החברה המרכזית, הקונצרן החדש של הטכסטיל, הכולל את מיפעלי די מונ ה וכמה
מבתי־החרו שת הגדולים בארץ, מוע מד עתה להיכנס כ שותף ב מיפעלים המפסידים.
העיכוב היחידי ב בי צוע העיסקה: ויכו ח על הסחיר אשר הקונצרן צריך לשלם.

• סוכר מחיר הפך בפני

צפויה הרחבה של משק הסוכר בארץ. עד כה היו מיפעלי הנו
שאי הפסדים כבדים, בגלל גוב ה הוצאות־הייצור שלהם. לאחרונה עלה
הסוכר ב שוק הבינלאו מי, בעיקר בגלל הקטנת הייצוא הקובאני, ודבר זה
את מחיר הסוכר הי שראלי תואם את המחיר העולמי. המיכ שול העיקרי
הרחבת שטחי סלק־הסוכר: מחסור במים.

• ייתכן שינוי לטובה במצבם של אלפי הפועלים הערכיים
הגרים בתנאים בלתי־אנושיים בסביבות תל־אביב. קבוצת אזר חים
מעורבת נטלה לידיה את היוז מ ה, פנתה להסתדרות, לממ שלה ולגופים
ציבוריים אחרים, ב מג מ ה להב טיח הקמתם ה מזורז ת של מעונים ל שיכון פועלים
ארעיים אלה, אשר בעלי־בתים פרטיים מסרבים לשכנם, מח מת היותם ערבים.
גם ההסתדרות וגס שרים אחדים הביעו עניין בהצעה, שאינה קשורה ב שום גוף
מפלגתי.

תם של מסעי־חופש קבועים, מדי שבת בשבת,
ואף יציע להם סיסמה קבועה.
רות גרעיני, ירו שלים
למשל :״ואף־על־פי־כן — נוע ננוע!״?

עם כל הכבוד לליגה למלחמה בכפייה
הדתית, איני מאמי! כי מסנרתה ורוחה
מתאימות למיבצע הציבורי הרחב הדרוש
בשעה זו. אני מציע להקים גוף ציבורי
רחב, תוקפני ולוחם, שיפעל בכל המישורים
ובכל השיטות, עד למיגורה הסופי של הכפייה
הדתית במדינה.
א. חילוני, רחובו ת
ידוע מ! ההסטוריה כי פעולות חיוביות
הצליחו בשלמותן רק עם ביסודו עמדה מטרה
חיובית. מעשים שנבעו מגורמים שליליים,
כגון רעב, לחץ: או עבור מטרות שליליות,
כנוז השמדה, הרם — הובילו, לאחר הצלחתם,
לאנרכיה, להתפוררות ולחזרה למצב הראשון.
בריוני
הקיבוצים, שהפנינו נגד הדת,
עומדים להביא להשתלשלות תהליכים זו, אם
תצליח מזימתם ...
הכוח הרעיוני היחיד שיצר את המדינה
— הוא כוח הדת. הפרוספריטי של הקיבוצים
מביא אותם לשניאת הדת.
עם אבדן הדת — תאבד גם המדינה!
י. נועם, בת־ים

תחת מקל היסורים

הלהקה הישראלית ״עלומים״ (העולם הזה
)1361 אינה שונה מלהקות טחול אחרות בארץ.
לכז נשאלת השאלה: האם לממשלת
ישראל אין כל פיקוח על שכמותן?
האם דינם של חברי להקת ״עלומים״ להיות
נמקים תחת מקל הימורים של צעיר
שאפתן, מבלי יכולת לקבול על מצבם בקול
רם, מפחד פעולודתגמול מצירו? האם לא
יימצא אדם שיוכל לשים קץ ליסוריהם ולהושיעם
מידי עריץ זה, לפני שיהיה מאוחר
מדי?
חוזה מרכוס, חיפ ה

אין דבר יותר נעים מאשר לקבל את העולם
הזה פה, בקצה זה של העולם, מקום
בו מכים גלי האוקיאנוס השקט על חופי
הסלעים, ואיים בעלי שמות ספרדיים ואיטלקיים,
מזדקרים במפה חסרודהשבר הסורי־אפריקאי.
בין
מסע אחד לשני חוזרים העירה, ומוצאים
מכתב חם
מאמא. היא יודעת
שיחד עם העולם הזה
היא תצטרך לכתוב
פחות על הנשמע
בארץ — ויותר
על המשפחה.
ממני עובר העיתון
לזוג אחר, ה־מתנורר
אף הוא על
איי־הגולף, במיצר
חואן־דה-פוקה. בשמם
אני מעביר לכם כל־הכבוד
על השער איש-
השנה בז־נוריון, השמש
בשקיעתה .״וכ
נ ען
ירא אלוהים כי טוב,
ויהי ערב ויהי בוקר.״
מהם עובר העיתון לעיר סיאטל, שבמדינת
וושינגטון, ארצות־הברית, ומשם הוא
נשלח הלאה, לישראלי היושב על נבול אלסקה
— מקום שהגישה אליו היא בסירת
מיצרים ונהרות. תודה רבה על הסיפוק שאתם
גורמים לנו.
עמי כנען, קולו מבי ה הב ריטי ת

שכעת המופלאים

. ..טסתי השבוע במטוס ״אל על״ לאמריקה.
במדף העתונים של המטוס לא היה העולם
הזה, אלא רק שבועון (אחר) ,שאיש
לא טרח לפתוח את עמודיו.
לעומת זאת מניתי שבעה גליונות של
העולם הזה אצל הנוסעים הבאים( :א) אל״מ
בצה״ל( ,ב) יועץ למשלחת ישראל באו״ם,
(ג) אדם אחד שקרא גם את ״הארץ״( ,ד)
סטודנט ליערנות, שחזר לארצות־הברית לסיום
לימודיו( ,ה) בחורה מכוערת( ,ו)
בחורה מכוערת( ,ז) בחורה יפה. אצל זאת
ביקשתי את העתון.
ד. א״ ניו־יורק

המנהיגים כאור הנכון

קראתי את כתבתכם על ספרה של הדסה
מור ״דרכים לוהטות״ והעולם הזה ) 1358
ואת תגובותיהם של
הקוראים. התפלאתי
מאוד שאחרי הכל
לא ציינתם את שמה
של אותה אישיות
שבספר, המסתתרת
מאחורי הכינוי מחי
יניב.
עתוז המוקיע את
כל התככים הפוליטיים
שמאחורי הקלעים,
צריך נם לציין
את שמה של אותה
אישיות, על מנת שיראו
תושבי המדינה
את מנהיגיהם
באור הנכון.
פיינכרג
דן פיינברג, ירושלים

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.
העולם הזה 1365

דיוקנו שד ״חסיד אומות העוד״

א דוו א ר

ך • ה אמר דויד בן־גוריון, במאמר־הספד בדבר :״קונראד אדנואר ייזכר בהיסטורי ה
^ הג רמנית והאירופאית באחד המדינאים הגדולים של ז מננו!״
כה אמר באותו יום השגריר פליכס שנער, ראש משלחת ישראל בקלן, לכתב קול־י שראל:
״הוא אחד מחסידי או מו ת העולם!״

שתי ההכרזות מוזרות במקצת.

אומנם נהוג שראשי־ממשלות של מדינות ידידותיות מערמים שבחים איש על ראש רעהו.
אך אין זה נהוג לגבי ראשי־הממשלות של מדינות שאינן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים.
במשך 14 שנה היה קונראד אדנואר ראש־הממשלה של הקהיליה הפדרלית הגרמנית.
במשך 14 שנה היה דויד בן־גוריון ראש־הממשלה של ישראל ( 15 שנה, פחות שנר, אחת של
גלות שדה־בוקר הראשונה) .אחרי תקופה ארוכה זו של כהונה מקבילה, לא מצא הר אדנואר
לנכון לשגר שגריר למדינתו של רעו ועמיתו, מר בן־גוריון.
השגריר פליכם שנער מסמל מצב זה. אין הוא יושב בבון, בירת הקהיליה — אלא בקלן

אוד אכנו־־
הסמוכה, מרחק חצי שעת נסיעה. הוא נושא תואר אישי של שגריר — אך אין הוא מואמן
לממשלת גרמניה.

מעמדו הוא כשל פילגש דיפלומטית, שמקיימים עימה יחסים תכד
פיס, תמורת תשלום שילומים, אך ללא טבעת וקידושין.

הר אדנואר הודיע כי עתה, אחרי שחדל לכהן בתפקיד ראש־הממשלה, ישמח לבקר את מר
בן־גוריון בשדה־בוקר. משמע: האינטרס הגרמני לא הרשה לו להגשים חלום זה כל עוד
כיהן כראש־הממשלה. כמו בן־חסותו, פראנץ־יוזף שטראום, נאות לכבד את ישראל בביקור
רק אחרי שהעם הגרמני סילק אותו מכהונה רישמית.
כל זה יוצר תמונה מעניינת של חסידי־אומות־העולם. דיוקנו ראוי לניתוח מפורט.
ל גוז גזאנבגי -נאצי — צ ל
** 1לוש זכויות היסטוריות מזכות את קונראד אדניאר בן ה־ ,87 אליבא דדויד בן־
׳ 14 גוריון בן ה־ ,77 להיכנס לפאנתיאון של גדולי המאה ה־ .20 והן, לפי סדר הופעתן
ברשימת הזקן הישראלי:

• אדנואר הוא ״ מ ש קמ ה הכלכלי, המדיני
והמוסרי של ארצו.״ אני מניח כי מר

בן־גוריון התכוון לשים את הדגש על מילת־התואר
השלישית.
• אדנואר ״הצליח לשלב את גרמניה
בברית נאט״ו וב שוק ה מ שותף של שש מדינית
מערב־אירופיות ולהפכה) לבעלת-
בריתה הקרובה ביו תר של צרפת של דה־גול.״
• ״ טיבו ה מו סרי של אדנואר נתגלה
אולי יותר מכל בי חסו לישראל.״

הכה וננסה לבדוק את גדולתו
של אדנואר מכל שלוש הבחינות
האלה -כמשקם המוסרי שד גרמניה׳
כאדריכל האיחוד האירופי
וכמיטיבה של ישראל.
קורא מאמרו של בן־גוריון יקבל את הרושם
כי קונראד אדנואר היה לוחם אנטי-
נאצי נועז, איש ההתנגדות למישטר ההיט־לראי.
וכך מצייר הוא את עברו המפואר:
״עם ־עלותו של הי טלר׳ ל שלטון, ב שנת
, 1933 סולק אדנואר על־ידי הנאצים ממיש־רתו
כראש עיריית קלן, מי שרה שהחזיק בה
כשש־עשרה שנה. כאחד הגרמנים המעטים,
שאמונתו הקאתולית לא היתה רק מיצוות
׳אנשים מלומדה, אלא חוב ת־הלב בות, לא נגרי
אדנואר, כרוב בני ע מו, אחרי שלטון-
הרשע הנאצי, וזכ ה כמה פעמים בז כו ת ה גדולה
להיו ת אסיר על־ידי עושי־דברו של
השטן־בצורת־אדם

מה טמון בעובדות אלה?
סילוקו של אדנואר מראשות עיריית קלן
לא היתד, זכות אישית. עם עליית היטלר ל־שלטון
סולקו מן המשרות הציבוריות כל הגרמנים
שלא היו נאצים מובהקים. המנצחים
היו זקוקים למשרות כדי לחלקן כשלל בין
נאמניהם. במדינה טוטאליטארית, חד־מפלג־וזית,
אין מקום לפוליטיקאים שאינם נימנים
עם המפלגה.
אדנואר היה עסקן המפלגה הקאתולית
(שנקראה, בימי הרפובליקה הוזיימארית,
״מפלגת המרכז״) .הוא היה חבר ההנהלה
הארצית שלה, כיהן בשמה כיושב־ראש הבית
העליון המחוזי של פרוסיה. על מפלגה
זו רובצת אחריות היסטורית נוראה להתבצרות
הנאצים בשלטון.
הדיקטטורה הנאצית קיבלה תוקף חוקי בבג
במארס , 1933 כשהרייכסטאג הצביע בעד
״החוק לחיסול המצוקה של העם ו ח ריין״ ,שנוהגים לכנותו, בקיצור ,״חוק ההסמכה״ .כל
אדם ידע בשעת־מעשה כי זוהי נקודת־המיפנה.
למרות הטרור, למרות המאסרים ההמוניים, למרות כנופיות אנשי פלוגות־הסער החמושים
שצבאו על הבניין, הצביעו הסוציאל־דמוקראטים בישיבה ההיסטורית נגד החוק .״אנו,
הסוציאל־דמוקראטים,״ הכריז מנהיגם, בפנותו אל היטלר ,״נודרים בשעה היסטורית זו נדר
חגיגי, לשמור אמונים לעקרונות האנושיות והצדק, החרות והסוציאליזם.״

מפלגת המרכז, מפלגתו של אדנואר, הצביעה כעד החוק.
הדבר לא מנע בעד הנאצים, למחרת היום, לרדוף מפלגה זו, להשליך את עסקניה לכלא
ולמחנד,־ריכוז. גם אדנואר נאסר פעמיים לתקופות קצרות. אין בכך שום זכות.
כי אדנואר לא היה מעולם איש־ההתנגדות. הוא לא השתתף בשום קשר נגד השלטון.
שמו לא עלה, ולא הועלה, אף לא באחד מן החוגים הרבים שניסו — מאוחר מדי — להפיל
את המישטר הנתעב בכוח.
ראש־עירייה אחר — קארל גורדלר מלייפציג — נימנה עם מנהיגי הפיכת־הנפל של ה־20
ביולי .1944 במשך שמונה שנים סיכן יום־יום את חייו, עד שהוצא להורג בעינויים. כמוהו
עשה היושב־ראש הנוכחי של הבונדסטאג, ד״ר אויגן גרסטנמייר, שנידון לשמונה שנות
מאסר וניצל בנם ממוזת.
לא כן אדנואר. בוודאי, הוא לא היה נאצי. אבל הוא לא לחם נגד הנאצים. הוא היה אחד
מאלפי עסקני המישטר הישן, שעמדו מן הצד, רטנו בסתר ביתם או בסתר ליבם, אך לא
עשו מאומה למיגור המישטר.
קוראי ספרו של ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלי שי, יחפשו לשווא את
שמו של אדנואר במפתח־השמות. במחקר מונומנטלי זה, שמהדורתו העיברית משתרעת על
פני 992 עמודים, אין קונראד אדנואר מוזכר אפילו פעם אחת. האיש פשוט לא בלט בתקופת
הרייך השלישי — לא לרעה, אך גם לא לטובה.

במיקרה הטוב ביותר הוא יכול לחזור, כמו מיליוני גרמנים אחרים,
על הפיזמון המוכר־עד-סלידה :״מעולם לא הייתי חכר המפלגה...״

השילום וזגזונורי של גלוב\2ה ושגגד

על הט ימט ום״ -אומר שס הספר שבידי אדנואד

ך • איזו מידה פעל אדנואר, למחרת התמוטטותו של הרייך־בן־אלף־השנים, למען שיקו־
^ מ ה המוסרי של גרמניה? לשון אחרת — באיזו מידה דאג לסילוקם של הנאצים מחיי-
הציבור הגרמניים?
ב־ 1949 נתמנה אדנואר לתפקיד הקאנצלר (ראש־ר,ממשלה) בגרמניה המערבית, אחרי שהפך
ב־ 1946 יושב־ראש המפלגה הנוצרית־דמוקראטית באזור־ד,כיבוש הבריטי. אחת ההבטחות
שלו, עליהן חזר פעמים רבות, היתד, כלולה בנאומו במיכללה של קלן ביום 24 במארס,
: 1946״יהיה עלינו להקדיש את מיטב תשומת־,ליבנו לחיסול הדוח הנאצית והמיליטריסטית

ייי

(המשך מ ע מוד )5
בגר מניה. יש להרחיק מע מדו תי ה ם את הנאצים והמיליטריסטים הפעילים, אותם האחראים
לפרוץ ה מלחמ ה ולהארכתה, לרבות מנ היגי־נלכל ה מסויימים. עליהם לבוא על עונ שם בבתי־מ
שפט גר מניים, ואח הונם יש להחרים בשל מו תו או בחלקו״.
וכעבור חמש שנים, בנאום ששודר ביום ד,־ 19 בינואר : 1953״אני אומר בכל הבהירות
שאני מגנה את נ סי ת ם של מנהיגים נאציים לשעבר למלא תפקידים בחיי־הציבור של
הרפובליקה הפדרלית.״

איה דכרים כדורים.

והנה, באותו עמוד של דבר, מיום שני האח רון, שבמרכזו הופיע מאמרו של בן־גוריון
תחת הכותרת ״גדולתו של אדנואר״ ,אפשר למצוא בטור התשיעי רשימה הפותחת במילים
הבאות:
,ג לו בקה אינו חידו ש ב מערכו ת המיס של הפדראלי בגרמניה. בכל משרדיה של ממ שלת
בון שורצים נאצים, גדולים ובינוניי ם, ומכל שכן קטנים. חידו שו של גלובקה נעוץ בכך
שהוא היה מו מחה לענייני יהודים, ושנשאר ב עמד תו גם מ שנתגלה קלונו.
״ו הנ ה נתגלה חבר חדש לגלובקה — מבחינ ת, מו מ חיו ת׳ לענייני היהודים — ב שלטון
המרכזי של ממ שלת בון. ה מדובר בקארל וי אלון, כיום מנכיר־המדינה (מנהל כללי) במ שרדי
הפי תוח של הממ שלה הפדרלית הגר מנית.״

כך גילה דבר, קצת באיחור, את האיש שהיה ממונה, בין השאר, על איסוף ורישום שיני
הזהב שנעקרו מפי היהודים הטבוחים. מנהל כללי של מיניסטריון בממשלת אדנואר.
גלובקה סולק השבוע — ביום שפרש אדנואר עצמו. במשך כל שנות כהונתו של חסיד
אומות־העולם כיהן גלובקה — המנסח והפרשן הרישמי של חוקי־הגזע של נירנברג, שמילאו
תפקיד מרכזי באירגון ההשמדה — כיד ימינו, כמנהל משרדו, כראש מנגנון־החושך שלו,

כפקיד מם׳ 1במדינה.
נאצים היו חברי ממשלתו (כמו אותו אוברלנדר, השר לענייני שיקום, שניצח על השמדת
יהודי קיוב, ושאדנואר התנגד בשף־קצף לסילוקו, משנתגלה עברו ).נאצים תפסו אלפי
משרות בכירות בצמרת הפקידות, בשרותי־המודיעין, בצבא, במערכת־המשפט. מאחורי
הקלעים, ולפעמים גם לפני הקלעים, הם מפעילים כוח עצום.
כך סולקו ״הנאצים והמיליטריסטים הפעילים״ .איך סולקו ״מנהיגי הכלכלה״? בעלי
התעשיה, שהקימו סניפים באושוזיץ לשם סחיטת כוח־עבודתם של היהודים לפני שליחתם
לתאי־הגאזים; היצרנים ששמותיהם חתומים על תעודות־המישלוח של ארגזי־הגאזים עצמם.
כולם משגשגים כיום, כולם משתתפים ב״פלא הכלכלי״ ,אשר בן־גוריון מעלה אותו על
נס כהישגו האישי, הפרטי, של אדנואר.
ואולי די להזכיר את שמו של קורט בכר, שותפו של אדולף אייכמן ונציגו האישי של
הימלר בהונגריה, בן־חסותו של ידיד אדנואר, והנהו כיום מולטי־מיליונר בעיר ברמן.

מכל זה נודף ריח מסויים. לא של דה־נאציפיקציה, אלא דווקא של
רדדנאציפיקציה.

אין פירוש הדבר שאדנואר פעל בהכרה מלאה, ובכוונה תחילה, להחזרת הנאצים לעמדות־השלטון.
אך פירושו, במיקרה הטוב ביותר, שהיה אדיש לבעייה, שלא היה איכפת לו מה
עברם של שותפיו ועוזריו, ושהפיק הנאה פוליטית משיתוף־פעולה עם חוגי הנאצים־לשעבר.

״השיקום המוסרי״ של גרמניה לא בא מבפנים, על־ידי מיהור עצמי.
הוא בא מבחוץ, על־׳ידי קניית תעודות־הבשר.

ועל כך עוד נדבר.

כרט־יסי־כססגו לגן־ עדן
ץ ם זכותו השנייה של הר אדנואר ברשימת מר בן־גוריון אינה חד־משמעית ביותר.
^ המטבע של איחוד אירופה — שני צדדים לו.
במאמרו מצייר מר בן־גוריון תמונה מלבבת של שני זקנים — אדנואר ודה־גול —
שחוללו במאמצים משותפים את הפלא ההיסטורי של ברית צרפת־גרמניה. מול אדנואר,
״אחד המדינאים הגדולים של י מינו,״ עו מד דה־גול ,״הגדול במדינאי אירופה בי מינו, וגדול
מדינאי צרפת מאז נפולי און.״

(נידמה כאילו מר בן־גוריון רואה את עצמו בדמותו של פטרום בן־ימינו, שוער בגן־עדן,
המחלק כרטיסי־כניסה לביתן גדולי ההיסטוריה. וכמו כל שוער, אין הוא נקי מפגם הפרו־טקציה.
הוא מחלק את הכרטיסים לידידיו האישיים. אולי הוא מקוזה, בסתר ליבו, כי אלה
יחזירו לו כגמולו, יעניקו לו כרטיס דומה).
אילו היה מר בן־גוריון מתעמק בלימוד הבעייה, היה מסתבר לו חיש מהר כי לא דה־גול
היה האיש שקיבל את ״ידו של אדנואר המושטת לשלום,״ וכי לא עם ״צרפת של דה־גול״
שיתף אדנואר פעולה בעיצוב האיחוד האירופי.

בל זה נעשה דווקא באותן השנים שדה־גול ישב בגלות, ללא שמץ
של השפעה על מהלו המאורעות.

ב־ 1950 נתקבלה גרמניה למועצת־אירופה בשטראסבורג. ב־ 1951 נוצר איחוד־הפחם־
והפלדה האירופי, שהוליד מתוכו, לאחר מכן, את השוק האירופי המשותף. במאי 1952
נחתם חוזה ״איחוד־ההגנה האירופי״ ,שנועד להקים צבא אירופי משותף, בהשתתפות
גרמניה וצרפת( .חוזה מהפכני זה לא הוכנס מעולם לתוקפו, מפאת התנגדות הצרפתים,
שעם דובריה העיקריים נימנו דוזקא חסידי דה־גול).
כאשר הגיע דה־גול לשלטון, ו״הרים את צרפת מאשפות״ (כדברי בן־גוריון, המגלה כאן
כפיות־טובה רבה כלפי שותפיו במיבצע־סיני) ,הוא בא אל המוכן. דפוסי האיחוד הכלכלי
והשיתוף הצבאי בין גרמניה וצרפת גובשו מזמן. הוא פשוט המשיך, תוך סטיות מסויימות,
בקו של קודמיו, אנשי ״האשפות״.

הנגישה ההיסטורית: אדנואר

ובן-גוויון בניו־

קונראד אדנואר, לעומת זאת, יבול להחשב כצדק כאחד האדריכליים
העיקריים של הכרית הגרמנית־צרפתית. אף גם הוא לא המציא את
הרעיץ. הוא פשוט נולד לתוכו -בפי שיודע כל אדם המצוי אצל
ההיסטוריה הגרמנית.
גרמניה שוכנת בליבה של אירופה. חלקה המערבי פונה אל המערב הליבראלי, ומושפע
מעולמו הרוחני. חלקה המזרחי פונה אל מרחבי המזרח הסלאבי, הממלא אותה געגועים
סתומים.
מזה מאות בשנים מתרוצצות בנשמה הגרמנית שתי אוריינטציות. האוכלוסיה הקאתולית
של חבל־הריין, החלק הדרומי־המערבי, דגלה תמיד בידידות עם צרפת הקאתולית הסמוכה.
לא פעם פיתו אותה הצרפתים לבגוד בשאר חלקי גרמניה. ואילו האוכלוסיה הפרוטסטנטית
בפרוסיה, החלק הצפוני־המזרחי, דגלה בדרך כלל בידידות עם רוסיה (תוך חלוקת פולין
בין השתיים) .זה היה הקו של פרידריך הגדול, של ביסמארק, ושל המטכ״ל הגרמני מאז
ימי נפוליאון ועד ימי היטלר.
בתום מלחמת־העולם השניה הונחתה מכת־מוות על גרמניה המזרחית. חלק ממנה צורף
לברית־המועצות ולפולין. חלק אחר הפך מדינה קומוניסטית נפרדת. כתוצאה מכך עבר
השלטון ברפובליקה הפדרלית לידי הקאתולים של הדרום — .שקונראד אדנואר הוא נציגם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה הגרמנית ניתנה יד חופשית לאוריינטציה על צרפת.

גילחלס, אחלף\2 ,ג1ראד
פעולתו למען איחוד אירופה המערבית נתגלה אדנואר כמדינאי אמיתי. הוא הבין כי
57* 2מיליון גרמנים־מערביים (בניגוד לשני מיליון ישראלים) אינם מסוגלים עדיין לקיים
מערך כלכלי, צבאי ומדיני נפרד. בסבלנות, בעקשנות ובהתמדה חתר לקראת איחוד מרחבי.
למראית־עין, זהו ויתור גרמני לטובת צרפת. כי צרפת מהווה — שוב למראית־עין — את
הגורם המרכזי באיחוד זה. כך, על כל פנים, מאמין הגנרל דה־גול, אותו ״גדול מדינאי
אירופה בימינו״ .והגרמנים מחזקים אותו באמונה נאיבית זו, אולי הם מחייכים מאחורי
גבו, אבל בפניו הם אחוזי־הערצה.
אלא שההגמוניה הצרפתית היא פיקציה. תוך שנים מעטות תהיה גרמניה השלטת האמיתית
באיחוד האירופי. מבחינה צבאית, כלכלית וטכנית תעלה על צרפת לאין שיעור.

אז בבר לא יהיה אדנואר כתפקיד, ואולי גם לא כחיים. אכל יתכן
כי ייאמר עליו אז: הוא הצליח, במקום שנכשלו הקיסר והיטלי.
הקיסר וילהלם השני ביקש להטיל את מרות גרמניה על אירופה בכוח הנשק. חלומו
נקבר במלחמת־העולס, יחד עם שמונה וחצי מיליון הרוגים. היטלר ניסה לאחד את אירופה.,
תחת שלטון גרמני, במסגרת ״הסדר החדש״ — ולקח עימו אל התהום חמישים מיליון
הרוגים.
אדנואר הגיע עד לסף הגשמת החלום, ללא מלחמה וללא קורבנות. אירופה המערבית
מתאחדת, וגרמניה תשלוט בה. אכו, זויי גדולה מדינית — אך מסופקני אם דוזקא לכך
התכודן הרועה משדה־בוקר.

האיחוד מושג ללא מלחמה -אך הוא צופן בחובו סבנתרמלחמה.
ביסמארק איחד את גרמניה לשם מלחמה בצרפת. אדנואר מאחד את
אירופה המערבית לשם מאבק בכרית־המועצות.
כי אדנואר לא הכחיש מעולם כי מטרתו העליונה היא איחוד גרמניה. בצוואתו הפוליטית
הפקיד מטרה זו בידי יורשיו. יחד עם זאת עשה את הכל כדי למנוע איחוד־מחדש בדרכי
שלום ופשרה( .עד כדי כך, שיריביו בגרמניה האשימוהו בכך שבסתר ליבו אינו מעוניין
להחזיר את גרמניה המזרחית לחיק המדינה, כי הדבר יוציא את השלטון מידי הקאתולים
בדרום, יחזירו לידי הפרוטסטנטים בצפון).
חתירה לאיחוד, תוך דחיית פשרה — זוהי הדרך להרפתקנות צבאית. ואומנם — כבר
ב־ 1950 תבע אדנואר את חימושה מחדש של גרמניה. מזה שנים הוא תובע את חימוש
גרמניה בנשק גרעיני — עם או בלי הסוואה של ״צבא אירופי מאוחד״ .דה־גול הגדול,
בעל חלום ההרתעה העצמאית, משמש גם בשטח זה, בלא יודעין, מכשיר גרמני.
אירופה מערבית מאוחדת, בעלת כוח גרעיני, בהנהגת גרמניה, השואפת לסילוק הקומוניסטים
מגרמניה המזרחית — זהו החזון של אדנואר. הוא מעביר רטט של חלחלה בגוף
ההנהגה הסובייטית. הוא מטיל צל של פחד על הצמרת האמריקאית, החוששת מפני
מלחמת־השמדה עולמית( .זו גם זו הפליטו אנחת הקלה עמוקה בפרוש הזקן).

האם זהו החזון המעלה גל חם של הערצה והוקרה כלב מר בד
גוריון? האם כשל כף הוא מובן להעניק לאדנואר את כתר ״אחד

המדינאים הגדולים של ימינו״?
^כך או כך, ספק אש יתגשם החלום. כי הצעיר בוזשינגטון קובע יותר מן הזקן בשדה־בסוף
ימי שלטונו
המוני גרמניה הריעו
עיניו. אמריקה, ולא
האם מזכה כל זה
בספק חמור.

הועמד אדנואר בפני הברירה האכזרית: לבחור בין קנדי ודה־גול.
לקנדי, לא לדה־גול. הירושה נפלה בידי לודביג ארהארד, הנושא את
בידי פראנץ־יוזף שטראוס, המבקש להמשיך במישחק הצרפתי.
את אדנואר במקום בפאנתיאון של גדולי ההיסטוריה, הדבר מוטל

צילגס תפוג\ סגסרי
ך ותרה הזכות השלישית

(* התואר ״חסיד אומות העולם״.

— זו המצרפת לתואר ״אחד מגדולי המדינאים״ את

קונראד אדנואר -מיטיבה של ישראל.
אומר בן גו ריון :״נפג ש תי בישראל גנם כמת גר מנים, מ מ סנג דיז המדיניים שד ד׳׳ר א 1נראר.
כולם אמרו ל י כי בי חס לישראל הוא פועל מ תוך מניע מו ס רי ודתי טמוק.״
ו ע. כן מו סי ף מר בן גו ריון עדו ת אי שית שלו 1״בפגל׳שה שקיימתי עם אדנואר ב ^ו־יו ר ק
לפני שלוש שנים, נוכחתי ב אופן אי שי בצדקת הערכה זו. ובחליפ ת המכתבים, שקיימתי

בנין הרייכססאג: עוון ״העולם הזח״ עם שוסהגרמנ

(המשך ב ע מו ד )10

במדינה
העם
א דון, מורה 1ר ב
.ליהודי אין מולדת !״ טענו שונאי־היהו־דים
בכל הדורות.
הוגי־הדעות שביניהם אף ניסו לבסס טענה
זו. היהודי, כך אמרו׳ יכול למלא אוי
מצוות דתו בכל מקום. הגורם המאחד בעמים
אחרים הוא המולדת, ואילו הגורם
המאחד אצל היהודים הוא הדת והמסורת.
ארץ־ישראל היא, לגבי היהודי האמיתי,
ארץ הקודש ומרכז תפילותיו, אך לא מולדת
אמיתית, שאין הוא יכול לחיות מחוצה לה.
לכן היגרו רוב היהודים מארץ־ישראל לפני
שגורשו ממנה, ולא עשו באלפיים שנה
דבר כדי לחזור אליה.
השבוע קם מנהיג יהודי ואישר טענות
אלה. הרב מקלויזנבורג הודיע כי הוא עומד
להגר מישראל, כמחאה על פעולות המשטרה,
והציבור החילוני, לריסון מתפרעי־השבת
בירושלים.
אום שיש לו מולדת, אינו חולם על

גבול מארוקו־אלג׳יריה נקבע על־ידי הצרפתים,
לנוחיותם. מאחר שאלג׳יריה נחשבה
אז כחלק מצרפת, ואילו מארוקו שמרה
על עצמאות פורמלית כלשהי, היה נוח
לצרפתים להעביר לצד האלג׳ירי שטחי־מידבר
מסויימים, בהם קיוד למצוא נפט.
מארוקו תובעת מזה שנים סימון חדש של
הגבול.
יתכן כי הדבר לא היה מוביל למלחמה
חמה, לולא היתד. זו דרושה עתה לאחמד
בן־בלה. בעומדו מול מרידה של המחוז ה־קאבילי,
המאוכלס ברברים לא־ערביים, נקט
בשיטה עתיקה: איחוד בגי עמו על־ידי
הזעקתם נגד אוייב חיצוני.
כך נקבר, לפי שעה, חלום איחוד המאגרב.

• כקצה הדרום־מזרחי של ה מרחב
נמשכה מלחמת תימן, שריתקה את

את מיטב הצבא המיצרי.
המצרים באו לתימן כדי לעזור לחלק המתקדם
שלה, המרוכז בערים, נגד התקפת־הנגד
של השבטים הנחשלים, החיים עדיין
בימי־דביניים. אולם הם מצאו בי בני-
הערים אינם מוכנים ומסוגלים להילחם, בעוד
שהמלחמה היא לחם־תוקם של השבטים,
הנעזרים על-ידי המישסרים הריאקציוניים
של סעודיה וירדן.
שום פתרון לבעייה לא נראה באופק,
למורודרוחו הרבה של המישטר המיצרי,
שכוחותיו נאכלים במערכה זו.

מדע
ז ר • .וגבריואתר •
״מצאתי!״ הדהדה הצעקה הנרגשת על פני
הצוק הדרומי של מצדה. המציאה היתה
מעוררת חלחלה בגוו של כל אדם רגיל,
אך לא באותו ארכיאולוג צעיר שרץ לבשר
מה היתד, מציאתו 15 :שלדים וגולגלות.
האם היו אלה השרידים שנותרו מאלעזר
בן־יאיר ולוחמיו י
פרופסור יגאל ידין, מנהל המשלחת החושפת
את שרידי המצדה, לא מיהר להסיק
מסקנות .״ניכר בשלדים שהם הושלכו
למערה כלאחר־יד, לא נקברו כראוי. חלק
מהם אף היה לבוש, כפי שמוכיחות פיסות
האריג הצבעוני שנמצאו בין השלדים.״
לעלות ולכבוש את ההר. מערה
זו היתה אחת הנקודות הפחות חשובות,
עליהן עטו השבוע מאתיים מתנדבים מכל
רחבי תבל: סטודנטים, גדנ״עים, חיילים בחופשה
וסתם משוגעים־לדבר, שחפרו בהדרכתם
של ארכיאולוגים צעירים, בוגרי
האוניברסיטה בירושלים.
האתגר המרכזי שעמד בפניהם: חשיפתו
של ארמון הורדוס, מקום המבטיח כמה
סנסציות ארכיאולוגיות בקנה־מידה בינלאומי
.״העבודה מתקדמת באיטיות, משום
שכבר ביום השני לחפירות גילינו ממצאים
חשובים. אנחנו נזהרים שלא להשחית או
שנינו
בקצב העבודה שלה. אחת כזו צריך
לגייס מייד לצה״ל,״ הסביר מחי בחיוך.
״ורדום המפונק .״בשלב זה אנו חושפים
את הקיר הדרומי של המדרגה התחתונה
בארמון.״ עיניו של אמנון בהקו שעה
שדיבר על עבודות החפירה. כל שבר חרס,
זכוכית — אפילו חרצני ז״תים ותמרים —
נאספו בקפדנות לקופסאות קרטון, ונשלחו
עם ערב לבדיקה.
״האמת היא שהעבודה מלהיבה ביותר,
ועם זאת לא קשר, במיוחד,״ המשיך אמנון.
״למזלנו נשלחנו לאגף זה, שהוא המוצל
ביותר. הורדוס ידע מה שהוא עושה, כשהוא
בחר דווקא את המקום הזה לבניית
ארמונו. הוא היה מפונק וזהו המקום היחידי
על מצדה, בו אפשר למצוא פיסת
צל ומשכים קרירים של רוח.״
עם שחר, לאחר ארוחת בוקר חטופה,
עולים המתנדבים אל ההר. המראה מרהיב-
עין. פסיפס אנושי, המורכב מעשרות צעירים
וצעירות, מתפתל לאורכו של השביל
הצר, המוביל אל פסגת מצדה. צחוקן של
הנערות, ביניהן כמה יפהפיות המסוגלות
למשוך למקום גם את יושביהם המושבעים
של רוול וכסית, מתערבב בבליל שפות.
אנגלית, גרמנית, צרפתית, דנית ואפילו
ספרדית, נשמע מכל עבר. שפות הקישור
— אנגלית ועברית.
העבודה מתחילה בשש בבוקר, החוליות
מתפזרות, חוליה למשימתה. שלוש הגדולות

ארכיאולוג ידין
במחנה רומאי —
נטישתה כל אימת שהמצב בה אינו מוצא
חן בעיניו. להיפך: הוא נרתם למאבק לשינוי
המצב במולדתו, בהתאם לרעיונותיו.
זוהי תגובתו האינסטינקטיבית של בן
האומה העברית החדשה. מול נחשול הכפייה
הדתית, הממררת את חייו ומדכאה את מצפונו,
אין הוא מחליט לברוח, אלא להיאבק.
אך לא זאת תגובתו של יהודי דתי.
אנשי מאה־שערים הודיעו מזמן שהם מבכרים
לחיות בירדן, תחת להיות תחת עול
הציונים האפיקורסים. ואילו הרב הלברשטס,
אדוננו־מורנו־ורבנו מקלויזנבורג, מעדיף
גלות נוחה יותר, באמריקה המשגשגת.
למחרת היום הודיע האדמו״ר מקלויזנבורג
ששינה את דעתו ונאות בכל זאת להישאר
בארץ, אך הדבר אמו משנה במאומה את
הלך הרוח המשתקף בהחלטה המקורית.

י ח סי םמרח ביי ם
ל אורך ודרו ח 3
מי שמאמין כי בטחון ישראל תלוי ב־פילוגם
של הערבים, יכול היה להתמלא
סיפוק עמוק. מעולם לא היד, העולם הערבי
כה מסוכסך כמו השבוע, כשקרבות־דמים
ניטשו לאורכו ולרוחבו.

• כקצה המערכי של המרחב
התנהלו קרבות־דמים ביבשה ובאוזיר בין
צבאות אלג׳יריה ומארוקו. זה מול זה עמדו
מישסר דיקטטורי־מהפכני ומישטר מלכותי-
ריאקציוני.
סלע המחלוקת לא היה אופייני למרחב
בלבד. הוא קיים נם במקומות אתרים בעולם,
כמו בגבול הודו־סין. .עיקרו מתגלם
בשאלה: האם חייבות המדינות העצמאיות
החדשות להכיר בגבולות שנקבעו, בשעתו,
על־ידי מעצמות אימפריאליסטיות, ללא הסכמתם
של העמים הנוגעים בדבר?
ה פו ל ס הזה 1363

החופרים כתוף המדרגה התחתונה של ארמון הורדוס
— נורות חשמל, מזרונים ושלו״ם
• כקצה הצפון־מזרחי של המרחב
נמשכה מלחמת־השיחרור של הכורדים. השבוע
אושר בפעם הראשונה רישמית כי
במלחמה זו משתתפים זה בצד זה צבאות
עיראק וסוריה, המרותקים שניהם במערכה.
• כגבול סוריה־דכנון התלקחו
פעולות־איבה, כתוצאה מפעולת חסידי
קאהיד בצד הלבנוני של הגבול. החצי המוסלמי
של לבנון אוהד את עבד אל־נאצר,
ואילו החצי הנוצרי פוחד מייצר־ההתפשטית
של חסידי אל־בעת בסוריה ובעיראק (המטיל
פחד דומה גם על ירדן).
כל זה יכול היה לשמש הזדמנות של
זהב להנהגה ישראלית בעלת־מעוף; להתערב
בתהליכי המרחב, לרכוש ידידים ולקשור
קשרים. אולם הצד השווה היחיד בין כל
המאבקים האלה היה זה: לישראל לא היה
כל חלק בהם.
ממשלת ישראל עמדה מן הצד, השמיעה
מליצות ריקות על שלום ודו־קיום בשלום.
קבע השבוע שמעון פרם, בנאום בוועידת
מפא״י: מאחר שידוע שאנחנו רוצים בשלום,
איננו חייבים לעשות מאומה להשגתו. אולם
עלינו לפעול כדי להיות מוכנים לכל מלחמה.

סיפר על פסגת מצדה אמנון בן־חור
( ,)28 ארכיאולוג צעיר וחסון, שהשתתף
עד כה בעשרים חפירות ברחבי הארץ.
״אני אחראי על המדרגה התחתונה של
ארמון הורדום,״ הוסיף אמנון .״בצוות
המתנדבים העובד איתי נמצאים צעירים מ־חמש־שש
ארצות לפחות. הצעירה השחרחורת,
זו המרכיבה משקפי־שמש נוסח לוליטה׳
היא מרגריט, ילידת מדריד. היא בת
,19 נמצאת בארץ חצי שנה.״
מרגריט, תמירה, נאה מאד ולבושה במכנסיים
קצרים, הדוקים מאד, הפנתה את
ראשה כשאמנון הזכיר את שמה, העיפה
בו מבט קצר וחזרה מיד לעבודתה .״אני
שונאת פרסומת ועיתונאים,״ מיהרה להכריז.
״באתי לכאן כדי לעבוד, וגם לכם לא יזיק
אם תתחילו להתענין קצת יותר במאובנים
מאשר בחתיכות.״ את המונולוג החינני
השמיעה באנגלית שוטפת: רק המלה ״חתיכות״
נאמרה בעברית.
שני חבריה־לעבודה של מרגריט, החליפו
חיוכים. מתי 21 סמל העומד על סף
שיחרורו, יליד תימן וחושב ירושלים;
וידידו ישראל 19 יליד שדה־ורבורג, כבר
הספיקו להכיר אתה .״היא שוברת את

יורדות אל ארמון הורדוס, שם מתבצעת
העבודה המרכזית. חוליה אחרת סונה לעבר
בורות המים, המפוזרים על פני המצדה,
בעוד החוליות הנותרות יורדות למערות.
צה״ל, שתרומתו למבצע ראויה לציון־
שבח, דואג שמבחינה מנהלתית ובטחונית
ידפוק הכל כראוי. עד כה, כפי שאמר
ידין עצמו ,״לא היו שום בעיות מיוחדות,
מלבד בעיית המים הניתנים בצמצום. אך
גם בעיה זו עומדת בפני פתרונה.״
אך מי־שתיה ניתנים ללא הגבלה, שק״ם
עומד לרשות כולם ועם ערב, כשהחופרים
עולים על משכבם בשעת כבוי האורות,
יש לכל אחד מיטה של ממש, מזרון רך
ואפשרות לישון היטב עד יום העבודה הבא.
העבודה, המסתיימת בשלוש אחר־הצהרים,
מותירה בידי החופרים שעות רבות לסידורים
אישיים ולבילוי בצוחא. כמה רומנים
נרקמו כבר בין הישראלים והנערות הזרות.
עם ערב מתאספים כמעט כולם באוהל
הבנות המרכזי. רק כיבוי האורות, בעשר
בלילה, מגרש אותם. אחר־כך מותר לזוגות
לטייל. אבל בזהירות — כדי שלא תמצא
משלחת ארכיאולוגית את שלדיהם באחת
המערות, בעוד 1890 שנה.

במדינה

המאנה הסמוי מאהוד׳ הנאומים בועידה

מ שפט
ר או דוו ק א הגיונ ״ ם
השופט המחוזי יצחק קיסטר קרא את
החלטתו בקול נרגז. ניתן היה להבחין כי
בקשת עורך־הדין — להעביר את המשפט
מסמכותו לשופט אחר — פגעה בו אישית.
״ברור שלכל שופט השקפת־עולם משלו
לגבי דת ומישטר,״ קבע השופט האהוד,
בן ה־ •57״ובעולם הדמוקרטיה המערבית
בוודאי רגיל הדבר ששופט משתייך לאיזו
עדה דתית ויכול להיות אדוק מאד בדתו.
בכל זאת, לא שמענו שבגלל השקפתו של
שופט, וביחוד בגלל השקפתו הדתית, יבקש
מישהו לפסלו מלדון במשפט מסויים.
״ ל! .עלי להוסיף הערה אישית, מאחר
שהבקשה הוגשה בגלל אישיותי. מכהן אני
כשופט בתל־אביב קרוב לתשע־עשר־ שנה,
ואין לי צורך להציג את עצמי בפני עורך־
דין בן־מנשה או הציבור. מודה אני כי יהודי
<1ני, ומשתדל אני לשמור על מצוות־התורה
וללמוד תורה. ברצוני גם לומר, כי במידה
והצלחתי להקנות לי איזו מידה טובה —
אזי קיבלתי זאת על־פי לימוד מדרכי בני־תורה
ומספרות. תורנית.״
כך החל, בשבוע האחרון, הסיבוב השני
במשפטו של ראובן שמואל, לאחר הפסקה
של חצי שנה.
נסיגה טאקטית. ראובן שמואל, החקלאי
ממושב בית־נחמיה, הובא לדין על־ידי
משרד־הסעד על עניין שאינו קורה בכל
יום. המשרד הממשלתי ביקש מבית־המשפט
לצוות על הוריהם של אסתר, חנה וישראל
,שמואל, להוציא את בניהם מבית־הספר הפיני
בירושלים ״כדי שיקבלו חינוך יהודי
ולא זר, ושלא יהיו זרים בחברת הילדים
הישראליים״ (העולם הזה .) 1328
מהרגע הראשון היה ברור שמשרד־הסעד
רוצה לנצל את מקרהו של שמואל כתקדים
משפטי לפעולות נגד בתי־הספר הנוצריים
בישראל. לכן כוונו מליצות משרד־הכעד, בכל
טיעוניו השונים, לכיוון מציאת דרך
לשימוש בחוקי הארץ לקידום מטרתם.
היה נדמה כי תביעתו של משרד־הסעד
תיפול מיד עם תחילת הדיונים המשפטיים.
כי כיצד אפשר לצוות על הורים לחנך את
ילדיהם בבית־ספר מסויים, ולא במשנהו י
באיזו זכות יכול בית־המשפט להתערב
בשטח כה אינטימי כחיי־משפחה סגורים?
כבר הישיבות הראשונות של המשפט,
לפני כשנה, נשאו מתח בלתי״צפוי. ראובן
שמואל, יליד כורדיסתאן בעל אופי מלחמתי,
נחל כשלון אחד אחרי השני.
ר,כשלון הראשון היה טמון בתעודת הרופא
מתחנת הטיפול הפסיכיאטרי בירו־שלים,
שהונחה על־שולחן השופט. הפרט
המוזר ביותר במיסמך זה היה כי הרופא
כמעט ולא ניתח את נפשו של ישראל
שמואל בן ה־ , 11 התרכז בעיקר בתיאור
ההשפעה האפשרית של המסיון על הנפש
,הילדותית.
הכשלון השני היה כשלונו של השופט
עצמו. בהחלטת־ביניים, בקשר לסמכותו של
בית־המשפט להתערב בעניין, רשם השופט
קיסטר מעין פסק־דין סופי׳ תקף באופן חד־משמעי
את בתי־הספר הנוצריים בארץ.
עורך־דינו הראשון של שמואל, שלמה
כהן־צידון, חשב רגע זה כמומנט הנוח ביותר
לנסיגה. לדעתו הפסיד ראובן את המשפט
כבר אז. לפי המלצתו כתב אז ראובן
מכתב, בו קבע :״הנני רואה את עצמי
נאלץ להוציא את ילדי מהמוסד הפיני הירושלמי.״
עורך־הדין
כהן־צידון קיווה להשמיט בעזרת
מכתב זה את. בסיס, התביעה, למנוע
יצירת תקדים משפיקי נגד בתי־הספר של
המסיון. בית־הספר הפיני תמך בראובן, נתן
גיבוי להגנתו.
ל מי י ש ״ נמיה ״ ז ו אלא שלראובן
שמואל לא היה איכפת מה יגרום התקדים
לכלל הבעייה. נוסף על כך היתר, התנגדות
הנהלת בית־הספר הפיני לנסיגה הטכסיסית.
,לכן חזר בו ראובן במהרה מן הנסיגה,
השאיר את ילדיו במוסד הפיני.
השבוע חזר הדיון לאולם בית־המשפט.
הפעם עמדו זה מול זה שני היריבים הקיצוניים.
ביותר: את משרד־הסעד הדתי ייצג
יועצו המשפטי המגולח עמרם בלום, חסר
הכיפה, שהוא המשפטן מספר אחד של הציבור
הדתי. כפרקליט ההורים התייצב עתה
יושב־ראש הליגה ל מניע ת כפייה דתית בתל־אביב,
עורך־הדין המזוקן יוסף בן־מנשה.
בן־מנשה פתח את הגנתו בהתקפה חרי־
(המשך בעמוד ) 14

למחרת חיום מלאו לקיסטר 58 שנה.

ך שם היה ארץ ומלא־חשיבות: הן
| מושב השלישי של הועידה התשיעית
של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. המעמד היה
חשוב עוד יותר. כי במשך יומיים־וחצי, בשבוע
שעבר, התרכז בהיכל התרבות ד,מיד,ומי
של השלטון. כל הבוסים של מדינת
ישראל היו שם: החל בבעלי השררה המפורסמים,
אלה האוחזים במושכות ה־בטחון,
המשטרה, ד,עליה, החקלאות, הכספים,
החינוך והערים הגדולות, וכלה במז־כירים
ובמנהלים למיניהם, השולטים בתנובה,
במשביר המרכזי, בנמל חיפה, באיגודים
המקצועיים ובעיירות־ד,פיתוח.
כל בום ושאיפותיו, כל גוש ותביעותיו.
סך־הכל: הריכוז הגדול ביותר של עמדות־כוח,
בעיות וסיכסוכים, שנזדמן יחד מזה
שנים רבות.

המנוצח׳

דויד בן־גוריון מאיים להחרים את
הוזעידה. הגיעו אליו רמזים, נאמר,
כי עומדים להעלות מחדש את פר־

בת־ר,פתיחה, התיישב בשורה השניה, בין
החברים הפשוטים. פה ושם נשמעו מחיאות־כפיים.
בהיסוס, בחוסר־בטחון.

שת לבון, במטרה לבטל את הדחתו ולהחזירו
לפעילות במפלגה.
ערב הוועידה ממש, טסו מזכיר המפלגה,
ראובן ברקת, וראש הגוש שרגא נצר, לשדר,־בוקר.
השגרירים המעופפים הצליחו לשכנע
את הזקן הזועם, והוא הסכים להופיע
בישיבת הפתיחה, כדי להפגין שאינו
ברוגז. אבל את נאום־הפתיחה סירב לשאת.

אך הנאומים היו חסרי־עניין: פראזות על
דמות החברה והמשק. הנושאים הבוערים
הונחו על שולחן הוזעדה המתמדת, שהתכנסה
באחד מחדרי המינהלה של היכל התרבו
ת, שם אפשר לכבות שריפות בשקט. על
כן הסתובבו באכסדרה וליד המיזנונים יותר
צירים מאלה שישבו באולם. גם פינחס לבון
יצא למיזנון .״תדבר?״ שאלו אותו.
הוא עוד לא ידע. מקורביו היו עדיין עסוקים
בניהול משא־ומתן עם מארגני הוזעי־דה,
שיקצו ללבון יותר מעשר הדקות ה־שיגרתיות
שניתנו לכל נואם פשוט.
הרמקול העביר את הודעת היו״ר :״רשות
הדיבור למשה דיין.״ עשרות צירים החלו
נוהרים חזרה לאולם. גם לבון התיישב לשמוע
את דברי היריב שחתר תחתיו כאשר
היה שר־הבטחון.

״הימנע מאש !״

ך{ קודוד הי ו ם במסדרונות היכל התרבות
^ היונה: להבטיח הצגה תרבותית. כלומר:
לא לעורר מתיחות, לא לגרום חיכוכים.
פשוט מאוד: לא לדבר על הנושאים ש־שיסעו
את מפא״י בשלוש השנים האחרונות.
השאלה היתד :,מי יתחשב בפקודת־היום?

משה דיין ושמ עון פרס, שעשו נ סיון
מרוכז לפגוע ב שלטון היציב של וותיקי
המפלגה. הם הציעו שינוי שיטת הבחירות, כאילו שינוי זה היה

רזלשי המפלגה, שקראו לכנס זה, ידעו
בדיוק מה כמות חומר־הנפץ שהם מרכזים.
אולם מנוי וגמור היד, איתם לעשות
כל מאמץ, שחומר זה לא יתפוצץ. על כן
חשוב היה למנוע מראש כל סכנת התלקחות,
לכבות בעוד מועד כל להבה שתוצת.

את פעולת־הכיבוי הראשונה
נאלצו לבצע עוד לפני שהתכנסו
1910 הצירים כ״היכל התרבות״.
החצי-צעירים דרשו כקולי-קולות,
בי לא יהיה מושב שלישי לוועידה
התשיעית .״הועידה הזאת סיימה
את חייה לפני שלוש שנים ״,הטיחו
,״הגיע כבר הזמן לבחור ועידה
עשירית״.
היה זה התכסיס המרכזי של דיין, פרם
וחבריהם: לרכוב על הדרישה לבחירות חדשות
— ואף בחירות בשיטות חדשות —
למפלגה. בחירות כאלה, הצהירו, יקעקעו את
חומות השלטון של הוותיקים. אך מכיוזן
שוזתיקי הגוש הם השולטים עדיין במפא״י,
נדחתה דרישת החצי־צעירים, וכונס המושב
השלישי של הועידה.
אך לא לפני שפרצה דליקה חדשה. לראשי
המפלגה בתל־אביב הגיעה ידיעה, ש
עלול
להעניק להם סייד תומפת־כוח ב תו ך המפלגה. שניהם נתקבלו
אומנם ב ת שו או ת, אולם כאשר הגיעה השער, להצביע — הסתבר כי
שני שלישים של הצירים, שנכחו בועידת ה מפלגה, היו נגדם.

ערב הפתיחה עבר בלי בעיות. כי כל דקה
מדקותיו תוכננה מראש, וכמעט כל מלה בו
היתד, ידועה כבר קודם לכן. את הנימה
הכללית קבע לוי אשכול, שדיבר על
חזון השנים הבאות: קליטת המיליון השלישי
והרביעי, התרחבות המשק, גידול התעשייה,
התפלת מים. בקיצור: הרבה מים.
המודד להצלחה היו מחיאות־ד,כפיים. בן־
גוריון זכה למחיאות־כפיים סוערות. למשה
שרת — סוערות לא פחות. לנשיא: מחיאות־כפיים
נלהבות. ללוי אשכול, אחרי הנאום:
מחיאות־כפיים מנומסות.

הוא היה דווקא מרוצה מכך. שכן
מחיאות־כפיים סוערות היו נשמעות
רק אחרי נאום חוצנדלה•
כות. ונאום חוצב־להכות, על נושאים
מסעירים, היה מבטיח תשובות
לוהטות עוד יותר.
ואילו נגד עיני אשכול ניצב השלם ״הימנע
מאש!״ שהוא עצמו עזר לנסחו עבור
ועידה זו. על כן היה מתון, אפרורי ומאופק.

רוח־הרפאים השותקת
מחרת כבוקר הופיעה רוח־ד,רפאים

של מפא״י. פינחס לבון, שנעדר מישי־

למשה דיין היה תמיד קסם אישי רב. הצירים
היו מוכנים למחוא לו כפיים עוד
לפני ששמעו מה בפיו. במיקרה זה, לא היה
לו הרבה לומר. אפשר היה לסכם את דבריו
בקיצור: לוי אשכול אינו מתחשב במציאות
של ישראל. הצעתו להעביר מיפע־לים
לידי קואופרטיבים של עובדים אינה
מעשית. הטכנולוגיה שינתה את קצב־החיים,
וקצב־המחשבה חייב להתאים את עצמו לתנאים
החדשים.
אחרי נאומו של דיין יצא לבון שוב לאכסדרה,
הוקף מיד סקרנים ואוהדים.
״מדוע לא תעלה לדבר?״ שאל אחד.
לבון חייך :״מד, שיש לי לומר למפא״י,
אני צריך לומר בשעה, לא בעשר דקות.
אותה שעה כבר ידע מה תשובת מארגני
הוועידה: הוא יכול לדבר עשר דקות, לא
יותר. על כן לא חזר למושבו באולם. הוא
הלך הביתה, ולא שב להינל התרבות עד
תום הוזעידה.

שמו הוזכר כפירוש רק על*ידי
חסידו העיקכי, יונה כסה. ,שדרש
ממפא״י לבטל. את הדחת לבון.
הקהל הריע.לו ממושכות -תרד
עח של כמיהה לשלופ-כית, לא

מנאי״ ועו התנועות שמאחורי הקלעים
כהזדהות

עם דרישה

מעשית.

מטה־הקסמים שד פרס
ך* כאי הגוש נשמו לרווחה. עם העלמו
^ של לבון חוסלה סכנה גדולה של התלקחות.
אבל נשארו עוד סכנות. אחת מהן
הופיעה בדמותו החייכנית של שמעון פרס.
נאומו זכה למחיאות־הכפיים הרמות ביותר
מכל הנאומים שהושמעו עד לאותו רגע.
אולי מפני שבפעם הראשונה בוועידה רדודה
זו הושמעו הפראזות המקודשות על צה״ל,
עמידה בגבורה מול האוייב והצורך להעניק
להמוני עדות המזרח את המיצרך שהם
כמהים לו יותר מכל: חינוך בשפע.
אולי, גם, מפני שנגע בנקודה רגישה
אצל כל חברי מפא״י: מתן יותר סמכויות
לחבר הפשוט ולעסקן הקטן. מטה־הקסמים:
שינוי שיטת הבחירות בתוך המפלגה.
עד כה, נהגו חברי מפא״י (כ־ 160 אלף
בבחירות האחרונות) לבחור ישירות רק את
נציגיהם בסניפים המקומיים. אלה בוחרים
את הנציגים בסניפים האזוריים — שכולם
יחד מהווים את הועידה הארצית.
הועידה, מצידה, בוחרת את מרכז המפלגה.
לא כל חברי המרכז, כי אם שני
שלישים בלבד. את השליש הנותר ממנים
המוסדות העליונים של המפלגה. ומי ממנה
את המוסדות העליונים? ההגיון אומר: הועידה,
או אולי המרכז. אך סמכות זו
הועברה לידי ועדת מינויים, וזו ממנה את
המזכירות, את המזכיר ואת כל בעלי התפקידים
החשובים במפלגה ובשלוחותיה.
החצי־צעירים דרשו שינוי שיטה זו: שחבר
המפלגה, הבוחר את הציר לועידה, יבחר
באותו זמן גם את נושאי התפקידים העליונים.
למשל: מי יהיה מועמד המפלגה

לראשות עיר, או לראשות הסוכנות, או
לראשות הממשלה. משהו בדומה לבחירות
הטרומיות בארצות־הברית.
לכאורה מיועדות בחירות אלה לקבוע את
ראשי המפלגה על פי רצון חברי־השורה,
ולא על־פי שיקולים של גושי־אינטרסים
בתוך המפלגה. אך המציאות שונה, אפילו
בארצוודהברית.
הסנאטור המנוח אסטס קיפאובר זכה,
לפני עשר שנים, בכל הבחירות יי,טרומיות

בסניפי המפלגה הדמוקראטית. אך לבסוף
קבעו הבוסים המפלגתיים, כי עדלי סטיבנ־סון
יהיה מועמד המפלגה לנשיאות. הנשיא
טרומן הגדיר את הבחירות הטרומיות כ־
״אחיזת־עיניים גדולה״ ,הבאה רק לחפות
על המניפולציות של בעלי־השלטון במפלגה.
על כן, כאשר דיבר פרס על הצורך לבטל
את שלטון הבוסים, כדי ש״תיפתחנה עוד
דלתות לעוד אנשים מחוגים אחרים״ בצמרת
השלטון, זכה לתשואות סוערות.

הוא התכוון, מן הסתם, לפתיחת
הדלתות כפניו וכפני חכריו. המריעים
התכוונו, מן הסתם, לפתיחת
הדלתות גם כפני עצמם.

הדליקה
*\ולם לא דברים אלה הדאיגו את

\ £ר א שי הגוש. הם ידעו, כי אפשר לטפל
בתביעה זו בועדה המתמדת — ולרצוח
אותה שם בשקט. צרמו את אוזניהם דווקא
מלים שהצירים הפשוטים לא ראו בהן שום
משמעות סמויה.
משפטים אלה נגעו לתורה הבטחונית של
ישראל .״בבטחון החלו לאחרונה לבצבץ
שלוש אסכולות,״ גילה פרס ,״האחת אומרת
שאפשר לסמוך על רצון השלום של נאצר!
האחרת — שהיא מיואשת מיהודים ומערבים
כאחת — נוטה להשליך את יה מו על
כוח זר: מעצמה גדולה או צי גדול! ולבסוף
ישנה האוריינטציה הוותיקה, שלחה
לא נס — האוריינטציה על עצמנו.״

במילים פשוטות: כצמרת הבט־הונית
נטוש וויכוח, אם הדוקטרינה
הישראלית צריכה לסמיד על
כריתות ועל הבטחות-הגנה של
מעצמה כמו ארצות-הכרית, או

אם חייבת היא להתבסם על כוח
עצמי -במיקרה זה נשק חדיש,
התואם את המונחים הטכנולוגיים
של עידן הטילים.

רצח אלגנטי

ך* ו כמקום החליט אשכול, כי יש ל־
^ השיב לפרס. אולם לפני כן עוד היתד,

איש גן הצו

הסוקר את ה תר ח שויו ת הוועידה בעיין בו חנ ת: כך ניראה
דויד בן־גו ריון, במ שך שתי הי שיבו ת ב הו השתתף. הוא הג־ביל
עצמו לענייני חינוך, הציע תוכנית, אשר לוי א שכול הגדירה לאחר מכן כאוטופיה.

הועידה צריכה לעבור את השלבים הפורמליים
של רציחת ההצעה לשינוי שיטתי,בחירות.
הדבר
נעשר, בצורה אלגנטית ודמוקראטית.
יושב־ראש הועדה המתמדת, ח״כ מאיר אר־גוב,
קיבל את רשות הדיבור, הודיע כי
הועדה דנה בהצעות לתיקון החוקה — ו־ברוב־דעות
החליטה לדחותן. עתה תינתן
רשות־הסתייגות למציעי התיקונים, ולאחר־מכן
תיערך הצבעד.,

באשר הורמו הידים, שאחזו
פתקי־צירים, קשה היה לנחש
ראש מה תהיינה התוצאות
מדוייקות. אולם היה ברור,
הצעות החצי-צעירים יידחו.
בבר הובטח מאחורי הקלעים.

הפגינו צירי הוועידה, כאשר הופיע משה שרת וכאשר נשא
נאום ביקורתי חריף על המערך החברתי במפלגה ובמדינה.
רבים זכרו את שנותיו הארוכות כאיש מס׳ ,2לא שכחו את הטיפול לו זכה מידי בן־גוריון.

חסד נעורים

בתחילה,
נטה הגוש החיפאי לתמוך בדרישת
דיין־פרס. כך, על כל פנים, רמז,
לצורך מקח־ומימכר. גם צירי הקיבוצים
והמושבים תמכו בשינוי שיטת הבחירות.
אולם עם התקרב מועד ההצבעה, התכנסו
אנשי חיפה לישיבה סגורה בבית־הבימה
הסמוך, החליטו לתמוך בגוש. כי בין שתי
הקבוצות קיימת ברית מפורשת: מרכז המפלגה
יניח לאבא חושי לנהל את דוכסות
חיפה כראות עיניו, וחושי יתמוך בשלטון
הגוש במרכז המפלגה.
גם צירי המושבים עברו לצד הגוש.
״נמכרתם!״ הטיחו בפניהם כמה ממציעי־השינויים
,״הבטיחו לכם עזרה כלכלית —
ועברתם לצידם!״ אנשי המושבים משכו
בכתפיהם.
״אנחנו ניגשים להצבעות!״ הכריז ה־יו״ר,
מרדכי נמיר. מיד ירדו מן הבמה
העסקנים המרכזיים של הגושים השונים.
הם תפסו מקומות קבועים־מראש באולם,
כשלאנשי כל גוש ניתנת ההוראה להצביע
בהתאם לאותם עסקני־מפתח. וכך בדיוק
קרה: הידיים הורמו גושים־גושים. התוצאה:
225 קולות בעד שינוי שיטת הבחירות 715 ,
קולות נגד. ההצעה שזכתה לתשיאות כה
רמות נרצחה.
לבסוף הגיע תור עשיית החשבון עם
שמעון פרס, בנושא הבטחוני. ראשון הסתער
סגן ראש־ד,ממשלה׳ אבא אבן. הוא עשה
זאת ב״עברית אוכספורדית״ ,מתובלת בהומור.
אך כוונתו היתד, ברורה, אף כי

לא הזכיר את שמו של פרם: אסור לזלזל
ביחסי־חוץ ובעזרתן של מעצמות.
אך ההתקפה העיקרית הושארה ללוי אשכיל׳
הוא עלה בסערה על סגנו הבטחוניסטי:
״אינני יודע למה ירמזו דבריו של פרב);
וצר לי שאני אומר את הדברים הללו, אך
דבריו עשויים להתפרש שלא כהלכה. מדבריו
אפשר היה להבין, שיש שינוי במדיניות
הבטחונית. אני חיב לשאיל: מה
נשתנה? יכולות להיות דעות לכאן ולכאן, ויכולתי
לקצור תשואות סוערות אילו אמרתי,
שעלינו להישען על עצמנו. זהו דיבור יפה,
אך אינני חושב שבשנת 1963 יש עם לבדר
ישכון, ואינני מניח שמישהו מערער על
כך שאנחנו צריכים להישען גם על•ידידים.
אולי צריך להרחיב את מספרם, שמא אחת
המד-נות הידידותיות תרופף את קשריה עם
ישראל — אך גם כאן אין שינוי ואינני
יודע על שום שינוי במדיניות הבטחונית.״

התשובה לכרם היתה ברורה.
אף למי התכוון, באשר דיבר על
מדינה ידידותית העלולה לרופף
את קשריה עם ישראל? הכוונה
היתה לצרפת, אף אשכול סירב
לפרש.
״כנס זה לא היה צריך לדון בענייני
בטחון וחוץ, ועל כן נמנעתי מלנגוע בנושא
זה בהרצאת הפתיחה שלי,״ הכריז ,״יש לי
הרושם שמוטב לדבר פחות על בטחון
היתד, זו עוד סטירת־לחי לפרס, שאינו
חדל לדבר על ענייני בטחון בכל הזדמנות
המסוגלת להעניק מעט פירסומת.
הפעם לא נמנע אשכול מלתקוף את ה־חצאי־צעירים
ישירות. כי הפעם כבר היתד,
הועידה על סף־נעילה, ולא נשקפה סכנת
התלקחות והתפוצצות כבתחילה. הוא אמנם
קרא להתפייסות ולחיסול הסיכסוכים הפנימיים,
אך היו אלה מליצות בלבד.

הוא ידע, וכל כאי הוועידה ידעו,
בי מוקדי-התכערה נשארו על
בנם בתוך צמרת המפלגה, ובי ההתפוצצויות
והסיכסובים יימשכו
גס בעתיד הניראה-לעין.
אך תחזית זו לא הבהילה אותו, או את
יתר ראשי מפא״י. שהרי הם כבר התרגלו
לכך, במשך השנים האחרונות.

א דנו אר

ב 77 £א * 7670 77*3 1י* 7

(וזמשן מעמוד )5
אד עם הקאנצלר הגרמני, עמדתי על גדולתו המוסרית והמדינית.״

אכן, מר בן־גוריון מחונן בכשרון נדיר: לעמוד על גדולתו המוסרית של זר בשיחה של
כמה דקות, ומעל פני הנייר.
יסלח לנו מר בן־גוריון אם איננו מסוגלים לקלוט גדולה מוסרית בדרכים אינטואיטיביות
אלה. היינו מתרשמים מגדולתו של אדם המקריב את האינטרסים האישיים והלאומיים שלו
על מזבח המוסר הצרוף• אד כאשר אנו רואים אדם, הפועל ללא סטייה בהתאם לאינטרסים
המדיניים והכלכליים שלו, אנו נוטים להיות ספקניים יותר. לא נאמר על איש כזה שהוא
בלתי־מוסרי. אך גם לא נמהר להעניק לו כתר של מוסריות צרופה ונשגבת.

מיע פז

ש מ ^ יותתניוזיס

זו האמת הפשוטה: בבל מעשיו כלפי ישראל, החיוביים והשליליים
כאחד, פעל אדנואר בהתאם לאינטרס המצומצם כיותר של גרמניה
המערבית.

לפני 13 שנה היה ברור לכל בר־דעת כי דעת־הקהל העולמית (ועל כן גם ממשלות
המדינות הדמוקראסיות) לא תסבול את חימושה מחדש של גרמניד״ כל עוד לא נקטה זו
בצעדים דרמאתיים לטיהור עצמה מכתם הנאציזם. מאותה סיבה אי־אפשר היה לחלום אז
על השתלבות גרמניה באיחוד מרחבי אירופי.
גרמניה היתה זקוקה לטיהור. כאמור, לא היה אדנואר מוכן או מסוגל להשיג טיהור זה
מבפנים, על־ידי מערכה קיצונית וטוטאלית לחיסול הנאצים במדינה. תחת זאת ניגש
לקניית תעודת־טיהור מן החוץ. ההסדר בין גרמניה לבין מדינת־ד,יהודים היה בבחינת
תנאי־מוקדם חיוני להגשמת כל שאר תוכניותיו.

מחקרים רבים סגרכו בדבר הרגלי השתיה.
המסקנות: בישראל שותים מעט מדי הו בקיץ
והן בחורף. לכן חוזרים החוקרים ואומרים:

ל ש תו ת, לשתות
ב קי ץנב חנ ד ף
מה לשתות? במסע נסיוני של חיילי צה׳־ל
מאילת למטולה, שבו נבדקו הרגלי השתיה,
נמצא שמשקה הדרים מילא בהצלחה את
הפסדי הנוזלים.

• באוגוסט , 1950 אחרי פרוץ מלחמת־קוריאה, תבע אדנואר להקים כוח־הגנד, מערב־גרמני,
כדי לקדם פני התקפת־פתע של כוחות גרמניה המזרחית.
• בספטמבר 1950 התכנסו שרי־החוץ של מדינות־המערב בניו־יורק והחליטו, על פי

דרישת צרפת, להתנגד להקמת צבא גרמני.
• במארס 1951 תבע שר־החוץ משה שרת, במכתב לארבע מעצמות־הכיבוש, שילומים
מגרמניה, בסך מיליארד וחצי דולאר. שלוש מעצמות המערב הציעו משא־ומתן ישיר בין
ישראל וממשלת גרמניה. מובן מאליו כי פנית מר שרת באה אחרי הידברות סודית בין
ממשלות גרמניה וישראל( .באותם הימים עוד לא העזה ממשלת ישראל לפנות לגרמניה
בגלוי במישרין).
• בספטמבר 1951 הצהיר הר אדנואר בבונדסטאג כי גרמניה מוכנה לשלם שילומים,
והציע משא־ומתן ישיר עם ישראל.
• בפברואר 1952 החליטה ממשלת־ישראל לפתוח במשא־ומתן זד״ שהחל מייד.
• במאי 1952 חתמו מדינות המערב וגרמניה המערבית על חוזה שהחזיר לגרמניה את
הריבונות המלאה, תוך שוזיון־זכויות בחברה האירופית והאטלנסית. יום לפני כן נחתם
החוזה של איחוד־ההגנה האירופי, שהבטיח את חימושה מחדש של גרמניה.

מי ץ1 3 ,

פרסום צח

נפתחות כתות ערב
בגרות

מוקדמות

מזורז, מרץ ( 64 מחיר מיוחד)

יזי׳נינ דנ

הלמודים בפקוח המחלקה לחינוד של עירית תל־אביב
הרשמה בשעות 8-1לפנה״צ, רח׳ בוגרשוב 62
(סנת רח׳ סיגסקר) ,טלפון .231546

בשעות 5.30—8אחה״צ
רחוב אנטוקולסקי .4
(ליד פנת אבן גבירול^
ארלוזורוב)

ורזת־א!^.

בשיתוף עם הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה של תל־אביב

לחפיפה שיער
נעימה ומועילה
השתמש ב״אליקסיר -2
מי שיער לחפיפה המכילים חומרים
אורגניים הטובים לשרשים.

מוצר איכות של הביאוקוסמטיקאי
בקבוקון ב־ 75 אגורות.
א. רובין.

£ 11X 1 1 7 2

גס־ נז^רי גגט כדאי
ץ ^ ,א מ רו של מר בן־גוריון גדוש תאריכים. נלך נא בדרכו, ונצטט כמה תאריכים משלנו.
]נהם מדברים בשפה ברורה:

7 7 3 1 7 7 1* 7 6

משולב, מרץ־יולי 64

אין ספק שגורמים רבים השפיעו על עיצוב הסכם־השילומים, לרבות
נפשיים, ואן? מוסריים. אף ביסודו של דבר היה הסכם־השילומים עיס•
קה מפוכחת של פוליטיקה ריאלית: גרמניה שילמה בסף, והשיגה
תמורתו כרטיס־כניסה למשפחת־העמים המערבית ותעודת-הכשר
לתחיית הוורמפט.

• בספטמבר 1952 חתמו גרמניה וישראל על חוזה־השילומים.

גרמניה קיימה את חוזר,־השילומים כלשונו וכרוחו, באותה מידה של יעילות ודייקנות
שציינה את מיבצעיה הקודמים בשטח היהודי. מאז הוסיף הר־אדנואר להיעזר בישראל בבל
פעם שביקש לקדם את מדיניותו צעד נוסף. בשער, שביקש להגדיל את צבאו ולציידו
בנשק אטומי, קנה מישראל עוזים (שלא היו דרושים לו) ומדים (אותם אפשר היה לתפור
יותר בזול בגרמניה) .כאשר ביקש לערוך מסע־נצחונוח בארצות־הברית וחשש מפני
תגובת הציבור האמריקאי, דאג לקבל הכשר על־ידי פגישה פומבית עם מר בן־גוריון, אותה
פגישה בה עמד מר בן־גוריון על גדולתו המוסרית. תמורת זה הבטיח לישראל עזרה בשטח
הפיתוח הטכנולוגי.
מר בן־גוריזן טוען כי בכל הפרשות האלה פעל הר אתואר ״מתוך מניע מוסרי ודתי
עמוק״ .קשה להוכיח או לסתור זאת. אך דבר אחד ניתן בנקל להוכחה: העסקות האלה
היו כדאיות מאד לגרמניה. היא שילמה מחיר נמוך מאד, כי כל תשלומי השילומים
והפיצויים גם יחד הגיעו אך לאחוז מבוטל מן ההכנסה הלאומית הגרמנית. ואילו הרוזח
המדיני היה עצום •ורב.

״השיקום המוסרי״ של גרמניה ניקנה, כסופו של דבר, כזיל־הזול.
על כך אפשר להעריץ את קונראד אדנואר. לאו דווקא את גודלו המוסרי, אלא את פיקחותו
המדינית. מר בן־גוריון היד, מיטיב לעשות אילו למד מעמיתו הגרמני פרק מדיני, תחת
לחלק לו ציונים מוסריים. כי יחם הערבים לישראל דומה מאד ליחס הישראלים לגרמניה
לפני 13 שנה (אף שהנסיבות שונות, כמובן, לגמרי) .קונראד אדנואר הראה איך משיגים
שלום במצב כזה, על־ידי מדיניות יזומה ורבת־מעוף, במחיר נמוך.

חבל שדווקא את זאת אץ מר בן־גוריץ מסוגל או מוכן ללמוד.

ג1ד נזוס־רי, אך לא כדאי
ך • עובדה הבולטת ביותר בכל הפרשות האלה היא זו: בכולן התנגש ״המניע
ן 1המוסרי והדתי העמוק־ של הר אדנואר עם האינטרס הגרמני. להיפך.
אך שונה לגמרי המצב בשטחים האחרים, בהם דווקא התנגש המניע הזה עם האינטרס
הגרמני (כפי שאדנואר מבין אותו).

בכל ההתנגשויות האלה, ניצח האינטרס הגרמני ללא כל קושי את
״המניע המוסרי והדתי״.
הדוגמה הבולטת היא פרשת היחסים הדיפלומטיים. אין שמץ של ספק כי המוסר מצודה
על גרמניה לכונן יחסים עם ישראל, יהיה המחיר הפוליטי כאשר יהיה. שהרי את אותו
המחיר שילמו מדינות שלא השמידו מיליוני יהודים, ושאינן חבות שום חוב מוסרי למדינת־הקרבנות,
כמו — למשל — ברית־המועצות, יוגוסלביה ובריטניה. לכל אלה יש אינטרסים
רבים בעולם הערבי — אך הן לא נרתעו מלכונן יחסים עם ישראל.
אדנואר לא עשה זאת. הוא לא עשה זאת אפילו בסיום הקאריירה שלו, כפי שהבטיח
פראנץ־יוזף שטראוס.

הוא לא ראה גם חובה לעצמו לשמש דוגמה אישית לשאר ראשי
הממשלות המערכיים, ילעייד ביקור ממלכתי כישראל.
ישראל זקוקה לביקורים כאלה, כאישור למעמדה הבינלאומי. אולם אדנואר דחה את
הביקור עד ליום הפיכתו לאזרח פרטי( .כאילו חסרים לישראל ביקורים של מי־שהיו )1
לאור כל אלה, לא ברור מהו סוד התפעלותו העמוקה של מר דויד בן־גוריזן מגדולתו
המוסרית, הדתית והרוחנית של קונראד אדנואר. אפשר להסיק רק שיש לה רקע של
הזדהות אישית.
ואכן, רב הדמיון בין שני האישים. שניהם נולדו וגדלו במאה ה־ •19 שניהם היוד בסוף
ימיהם אנאכרוניומים היסטוריים. שניהם ניסו לפעול במחצית השניה של המאה ד,־20
על פי המושגים, הרעיונות והשיטות שינקו בסוף המאה הקודמת. שניהם הוכרחו להסתלק
מעמדותיהם באותה שנה. ושניהם נאלצו למסור את השלטון לשרים כלכליים השנואים
עליהם, תחת למסרן לחניכיהם הבטחוניסטיים.

יהיה להם הרכה מה לומר איש לרעהו כאשר ייפגשו בשדה־־בוקר.
שניהם יהיו אז אזרחים פרטיים -וזה טוב למדינותיהם.
העולם הז ח׳1569

ראיון מיוחד עם אברהם ריין,

מנהיג צעירי אגודת ישראל

>**לנז קטן, צעירי אגוד ת ישראל, על
\1/בית ישן ורעוע ברחוב אחד־העם, תל-
אביב. שני בחורים רזים׳ חיוורים, לבושי
שחורים .״איפה מר ריין?״ מר ריין יושב
באחד החדרים ר,פנימיים, ליד שולחן כתיבה
פשוט, מתחת למפת־קיר של ישראל. זהו
האיש שכתב למשטרת ישראל החלטנו
על הקמת הגנה עצמית של הנוער
החרדי העובד, ובמיוחד יוצאי צה״ל וארגוני

לחיצת־ידיים, חיוך. ריין מוכן לדבר.
תיכף יסתבר גם מדוע.

במקום מרכזי, שאפשר יהיה לשלוח אותה
למקומות תורפה, תוך כדי מערכה.״
— ממש
מחנה האויב.

אגף

מודיעין, עם

מרגלים ב
חיוך
רחב .״כן, כבר היום יש לנו
מודיעים. בכל מקום יש לנו.״

מתוך

הליגה־למניעת־כפייה־דתית?

— אחד הפעילים המרכזיים שם, היו שב
במועצותיהם?

— מר ריין, קיי מתמ שטרה ב מדינ ת
ישראל. תפקידה להבטיח את שלום כל
אזרחיה ו ל הגן עליהם. מדוע אינכם סומכים
עליה, אלא דווקא דור שים להקים
אירגון הגנה משלכם?

— ומה יהי ה הנשק
מקלות, אבנים, רובים?

הצבא

הזה?

״לא, שום דבר כזה. הרי אסור להשתמש
בכל אלה בשבת. הנשק העיקרי שלנו יהיה
השיכנוע. נניח שאתה בא להתנפל עלי.
אסביר לך, אשאל אותך למה אתה בא
להכות אותי בתוך ביתי.״

העיניים החומות מבריקות :״הסיבה פשוטה
מאד — היות ואנחנו רואים שהמשטרה
נוטה יותר לצד השני. ודבר שני:
אנחנו רוצים שאנשי הממשלה יבינו, מ־

זאת

אתם

יכולי ם

לע שות

אצ״ל
חדש:
ארגון ונבא דאדוהיס
פניה זו, כמד, רציני המצב. אנחנו רוצים
להראות לבל הציבור מה ההרגשה שלנו.
אגיד לך, אנחנו מרגישים את עצמנו כאילו
אנו חיים בחוץ־לארץ, בין הגויים. תמיד
בסכנת התנפלויות. גם שם היו נוהגים לפנות
למשטרה, וכשזה לא עזר — הקימו הגנה
עצמית, שתגן עליהם מהפורעים.״
— מר ריין, האס כך אתם מרגי שים
באמת, או שהדברים אלה נאמרים לשם המליצה?

הזקן
החום־אפור עולה ויורד בתקיפות,
בקצב ההכחשה :״לא, לא, זאת לא מליצה.
זה דבר רציני מאד. חשבנו על זה הרבה.
מזכירות התנועה התכנסה והחליטה בעניין

— כלום הסכי מו,
באירגון הגנה פרסי?

ישר,

צורך

שיש

״בהתחלה היו כאלה שהציעו לפרסם
כרוז. אבל החלטנו שבכרוז לא נשיג אותה
מטרה.״

מחתרת?־ חלילה:
— מר ריין, אתה זוכ ר את המחתרת
הספרדית, שגס היא הודיעה שהיא מתכוונת
להיאבק וללחום — ובסוף לא יצא מזה
כלום?

״כן, בוודאי. אבל אנחנו לא מתכוונים
להקים מחתרת. אנחנו רוצים אירגון גלוי,
חוקי. אתן לך דוגמה: האדמור מסאטמור
פנה למשטרת דו־יורק, שתרשה ליהודים
בוויליאמסבורג להקים אירגון הגנה. קרו
יותר מדי מקרים של התנפלויות — לא
מטעמים דתיים חלילה. אבל התנפלות על
יהודים ברחוב, מקרים של אונם נשים,
אפילו רציחות. אז המשטרה הרשתה לו
להקים שם אירגון הגנה עצמי.״
— סליחה, מר ריין, לא לזה התכוונתי.
שאלתי אס האזהרה שלכם לא תיג מר בלא־כלום,
כ מו זו של המחתרת הספרדית.

״לא, לא, אצלנו זה ממש רציני. אנחנו
מתכוונים בכל הרצינות להקים את האיר־גון.״

נניח שהמ שטרה תתעלס מדרישתכס.
מה תע שו — עוד הפגנה?

הוא נטל מחדד ומיכחול קטן שהיו מונחים
לפניו, ובסיבובים מהירים החל מחדד
את קצה המיכחול .״אני מקווה שהמשטרה
לא תתעלם
— ובכל זאת — מה תע שו
תקבלו אישור? תקימו מחתרות?

־עוד סיבוב של המחדד.״מחתרת
כבר עניין אחר לגמרי. גם גדולי התורה —
מסופקני אם יסכימו להקמת מחתרת. אבל
למה לנו לדבר על דבר שעוד לא בטוח?״

כן ב טו ח?

״הו, יש לנו בירושלים בלבד 600 חברים
יוצאי־צבא. בארץ כולה — כ־ 2500 חברים
יוצאי״צבא.״
חישוב מהיר: כוח גדול בירושלים, ויותר
גדול בכל הארץ. בחורים ששרתו במיסגרת

הנח״ל הדתי. ועוד מחשבה מהירה: איזה
בדיחה היא לדבר על פירוק הפלמ״ח, כדי
שלא יהיו צבאות פרטיים בארץ. הנה כל
מפלגה, או תנועה התיישבותית, יכולה להתפאר
שיש לה צבא פרטי משלה —
אותן הכשרות המשרתות בשלמות במסגרת
הנח״ל.
נחזור למר ריין :״חוץ מזה יש עוד
הרבה צעירים יוצאי־צבא שאינם ממש חברים
בתנועה שלנו׳ אבל יצטרפו אלינו. יש
גם הרבה חברי מחתרות לשעבר, ואנשי
הגנה.״
אברהם ריין עצמו, שהוא כיום בן ,50
היה פעם חבר מחתרת כזאת. בפולין מולדתו
עוד הספיק לשרת בצבא, וכאשר עלה
ארצה ב־ 1938 והתיישב בפתח־תקווה, מיהר
להצטרף להגנה.

שלכם?

עוד

להצטרף

מוע מד

לאירגון

״תנועת החרות, למשל.״
— זה כבר דבר רציני. על סמך מה אתה
אומר זאת?

״זאת אומרת לא כל תנועת החרות. זה
ככה. ביום שלישי פירסמנו את תוכן הפניה
שלנו למשטרה. ביום רביעי צילצל אלי
הקורספונדנט של ח רו ת בירושלים, ואמר
שלפי דעתו גם בחרות יש הרבה שירצו
להצטרף למחתרת הזאת.״
— מחתרת?

״סליחה, אירגון.״

חותכים כסכין
— מר ריין, אני חייב לומר לך שפנייתכם
למ שטרה הפתיעה חוגי ם רחבים מאד. כי
הם סבורים, שהמ שטרה דווקא נוטה לציד׳
כס. שכל דרי שתכס דו מ ה לילד הרץ לאביו
ו מ תלונן על ילד אחר, :אבא, בוא
תכה אותו, הוא החזיר לי מכות.׳

הירהור קל .״תמיד הצד הנפגע רואה
את עצמו מקופח. ובמה שקרה בירושלים
בשבתות — אנחנו בלי ספק הנפגעים.״
— אין זה? הלא החרדים הס שהתחילו
בזריקת אבנים?

״קודם כל, לא החרדים זרקו אבנים. אלה
שצועקים שאבם ! שאבס! לא זורקים אבנים.
כמו שאסור לנסוע בשבת, אסור לזרוק
אבן בשבת. זה אולי לא אותו איסור —
אבל זה אסור. כי זה מוקצה. אסור לשאת
אבן. הילדים הם שזורקים׳ אין לנו שליטה
עליהם. באד, המשטרה ועוצרת את המבוגרים,
ומכה אותם. זד, לא מוכיח עמדה
עויינתז״
— אבל בכל זאת תסכים, שלא יי תכן
סתם להפריע ל תנוע ה של אנ שים חופ שים.

״רגע אחד. הנה גרים אנשים 150 שנה
במקום אחד. עושים להם פרובוקציה ונוסעים
בשבת. אז אלה צועקים שאבם!
שאבס! מה יש? אבל הולכים ונותנים רשיון
למפגינים מהקיבוצים להיכנס לשכונה ה
זאת.
שורת הדין אומרת: מה זה נוגע
לכם? האם אנחנו מבקשים רשות לבוא ולהכריח
אותכם לשמור שבת במרחביה או
בשער הגולן? אל תעברו בשכונה שלנו
בשבת — ולא יהיה שום דבר!״
— כלומר: אתם דורשים מהחילוניס
להראות סובלנות, ולהימנע מזכותם לנסוע
בשבת. מדוע לא תראו אתם סובלנות, ולא
תפריעו להם לנסוע בשבת? הרי אם יש
חטא בכן — זה חטאם הם.

״קודם כל, כתוב ישראל־ערבים־זה־לזה.
אנחנו כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב. מה
שהם חוטאים — פוגע גם בי. חוץ מזה:
נניח שאני רואה מישהו ברחוב רוצח מישהו
אחר. חותך אותו בסכין. איך אני יכול
לא להגיב, לא לעצור בעדו? חילול שבת —
זה כמו שחותכים אותי בסכין. איך אני
יכול לא להגיב? כשאתה, החופשי, רואה
שאני שומר שבת — זה מפריע לך? לא!
אבל כשאני רואה שמחללים שבת — הצעקה
פורצת מתוכי ואני לא יכול לשתוק.״

מדגלים בתיד הליגה
— אין אתה רואה את האירגון שיקום?
האס יהיה מאורגן ככוח צבאי מדיר?

הקול נעשה נמרץ. קולו של גבר, אשר
אף כי לא היה חייל סדיר בצה״ל, הספיק
לשרת כאיש מילואים ברבנות הצבאית. הוא
אף הספיק להשתתף בשני קורסים של
ההגנה לפני קום המדינה, ובקרבות על
ראש־העין ומיגדל־צדק, וכשהגנראל עבד
אל־כרים קאסם המנוח היד. מפקד הצבא
העיראקי שם. חוץ מזה, אברהם ריין הוא
אחד ממניחי היסוד של הנח״ל של אגודת־ישראל.
יש לו דעות ברורות מאד על הצד
האירגוני והפיקודי של הצבא הפרטי שהוא
מבקש להקים:
״נניח שיירשמו 300־ 400 בחורים בירושלים.
נחלק אותם לקבוצות של 10־15
איש, עם מפקדי־קבוצות. נרכיב פלוגות —
ומי יודע, אולי גם נקרא להם גדוד.״
— ומה עם אימונים?

אימונים באהבת־ישראל.
״קודם־כל יקבלו
נלמד אותם שאפילו יהודי שבא להפגין
נגדנו — יהודי הוא. ושבשעת סכנה נילחם
שנינו יחד באויב החיצוני. נלמד אותם,
שאם חס־וחלילה יצטרכו להרים יד על
יהודי — שבכאב־לב יורידו את היד. זה
יהיה אימון הפרט אצלנו.״
— ומתיישרתו? ביחידות
בשבתות?

קבע, או רק

המפה שעל הקיר, אשר חוטים צבעוניים
ופתקים מציינים על גבה את סניפי צעירי
אגודת־ישראל, משווה לחדר הרעוע אוירה
של מטה צבאי. ריין מבהיר :״זה תלו״
לפי הידיעות שמקבלים. אם מקבלים ידיעות
שבשבת הולך להיות פרעות — אז כבר
מיום ששי נציב מישמרות. נכין גם רזרבה

יייי

עכשיו, בלי אירגון חננח.

״אלא מה, עד עכשיו זה נעשה בצורה
בלגנית. נכניס סדר. את הקהל שלנו נעמיד
בצד. נדאג לא רק שהחילונים לא יתפרצו
אלינו — אלא שגם הקהל שלנו לא יתפרץ
אליהם.״

השפעה רוחנית
— מר ריין, יש גוף הנקרא חיליהשלוס.
מדוע לא תקימו אתם חיל כזה, להסביר
ולשכנע, במקום אירגון הגנה?
״אגיד לך, זה קשור בטבעו של העם
היהודי. כשהיינו בגלות, למשל, הנוצרים
רצו תמיד להתווכח איתנו. השתדלנו לא
להתווכח. למה? ידענו ככה: אם ינצחו אותנו.
— אוי ואבוי לנו. אם ננצח — גם כן
אוי ואבוי לנו. כי אם הדעות שלך נוגדות
את הדת — קשה להתווכח. מה שאתה
אומר — זה דוקר אותי בלב. אתה אומר
לי: תוכיח שיש אלוהים בשמים. איך
אוכיח?
— אס כן, אין מוצא פרט לאלימות?

״אגיד לך, בתור יהודי מאמין פשוט:
הקדוש־ברוך־הוא ישלח רוח ממרום וכולם
יראו שהדרך שהלכו בה מו ט עי ת

ובינתיים

מקימים

אי רגון -צבאי

״זה משהו אחר. זה, כמו שאזמרים,
חובת־השעה. עניין של קיום. שנוכל לעבור
ברחוב בלי שאבן תעוף לראש. שנוכל
לישון בביתנו בלי פחד מפני פוגרום.״
— שמעת בוודאי על גאנדי, ועד תורת
אי־האלימות שלו.
״כן, בוודאי. וגם מטרת האירגון שלנח
היא השפעה רוחנית על אלה שכביכול יילח מו
בנו. אם נעשה משהו, זה יהיה רק
למטרת הגנה עצמית.״
— אבל זה בכל זאת אירגון. זאת חהיה
התגוננות פעילה, שפירושה גס להכות.
חיוך בוקע שוב מתוך הזקן :״אני רוצה
להגיד לך. קיימת גם הדת הנוצרית, האומרת
שאם נותנים לך סטירה — תציג את הלחי
השניה, לעוד סטירה. ביהדות אין דבר כזה.
אצלנו כתוב: אין גוזרים גזירה לציבור,
אלא אם רוב הציבור יבול לעמוד בה. איפה
הבחור שלנו שיסכים להציג את הלחי השניה,
לקבל עוד סטירה? וחוץ מזה, ברור
לגמרי: אם לא נעמיד עכשיו כוח — לא
נבהיר לעם כולו כמה רציני המציב.״
— ומה תעשו אחרי שתעמיד את הציבור
על חומרת המצב, אחרי שכבר יהיה לכס
אירגון פעיל, מאומן, מחולק לפלוגות וגדודים?
האס תשמשו בהם כפלוגות־מחץ
לכפייה דתית — מין פלמ״ח ללחימה במיסיון,
או להבטחת כשרות, למשל?
״לא. אינני חושב כך. במידה שהשליטה
תהיה בידינו — לא ננצל את הכוח הזה
לפעולות מחץ. נשתמש בו רק נגד פורעים.״

קוב־ומים עלול להתלקח בכל וג ע ביו המומחים הצופר
גופו מרקידה עשרות שרירים מוצקים. לרוחב
פניו שתי צלקות, זכר לקרבות בין
אנשי־מקצוע.
הוא הגיע לבאר־שבע לפני כמה חודשים
מצרפת. מה שראה בעיר לא מצא חן בעיניו.
שרר בה אי־סדר, והוא החליט להשכין בה
את חוקי הברזל של עולם־הלילה הפריזאי,
משם בא.
מול איו וחבורתו עומדים כמה עשרות׳
צרפתים, רובם צעירים בשנות השלושים.
גם הם באו מאותה ארץ גדולה, צרפת, אלא
שעיסוקם אחר. בישראל הם עוסקים ב־פיתוח־הנגב.
הם מגיעים לעיר עם ערב, לאחר
יום־עבודה מייגע. כל מה שמעניין אותם
זה למצוא ארוחה טובה, עם יין לבן, יבש.
אחרי כמה כוסיות הם יוצאים לשוטט בעיר,
ללגום כוסית נוספת ואולי, כשזה מזדמן,
לנהל פלירט עם נערה שתבין לליבם, נערה
שתדע להנעים את זמנו של זר בארץ נוכריה,
הרחק מביתו.
שני המחנות נפגשו במקום בו אפשר למצוא
גם נערות וגם משקה: מועדון ההזדמנות
האחרונה. פה, במוצאי יום כיפור האחרון,
היתד, להם הזדמנות ראשונה להפעיל
אגרופים.

״אל תיגע ביי!״

^ הנערה הי שראלית, חבר תו

1 1 1 / 1של אחד הצרפתים העוסקים
בפיתוח הנגב .״אף אחד לא פוגע בי, אך
רבים מצביעים עלי כ,מ ס תו בבת עם צ רפ תי ם/״

ך * עי רכאד ״ טכע יושבת על חבית של
1 1חומר־נפץ. בחלל מנסרת שאלה אחת:
מתי תהיה ההתפוצצות?
איש אינו שואל — אם בכלל. לכולם ברור
שאולי הלילה, או בעוד כמה ימים. אבל
ברור שהיא תבוא.
שני מחנות עומדים זה מול זה:

מצד אחד של המיתרס — חלק מתושבי
העיר, רובם יוצאי צפון־אפריקה. הם הולכים
חבורות־חבורות. בראשם עומד קאיד :
מנהיג בלתי מוכתר אך רב־כוח. הוא הגבר,
ועל פיו ישק דבר. שמו איו (מתחרז עם

איו 27 ממוצע־קומה. כל תנועה של

666 רשה־לה־פאם. משם תבוא הרעה
16/ושני המחנות, בהיותם דוברי צרפתית,
ידעו זאת.
הפאם היתה הפעם רינה בוזגלו 18 נערה
ריחנית, מבושמת היטב. הנערד, חטובת־ה־גוף,
בעלת עיני השקד הנאות, הזדמנה להזדמנו
ת האחרונה בשעות הערב המוקדמות.
במקום היו כבר כמה צרפתים, שישבו ליד
הבאר, שוחחו עם בעלת המקום, בסי קנוט.
אורחים אחרים, זרים וישראליים, ישבו בפינות
החשוכות של המועדון, לגמו כוסית
בחברתן של כמה נערות מקומיות.
רינה היתד, מעט מבוסמת. בעיר מכירים
אותה כנערה המעניקה את חסדיה לכל
המרבה במחיר.
גם אותו צרפתי צעיר ששלח את ידו
לאחוריה של הנערה, כשהוא אומר ״את
באה לרקוד?״

שהכריזו מלחמה על הצרפתים. ב מרכז ה ת מונ ה: ידידו של איו,
מורים, מגיבורי התיגרה ב מוצאי יוס־הכיפורים. ה ת מונ ה צולמה

# 1 6 1111 1
ב מועדון ההזדמנות האחרונה. על ה שול חן אין מ שק אות, כי הי שראלי שותים ב מקום אחר.

סס ונש ם

הנערה מיחתה .״אל תיגע בי! מה אתה
חושב שאני?״ שאלה בצרפתית.
הצרפתי המופתע, שידע היטב מי היא,
ענה :״אני לוקח אותך בדיוק בתור מה
שאת.״
רינה רתחה .״חכה כאן, אני אראה לך!״
צעקה ומיהרה לצאת החוצה. האורחים חייכו

ונשארו יושבים במקומם. מישהו העיר :״אין
לה מצב־רוח היום. היא תתקרר ותחזור לבאר.״
היתד,
זו השערה אופטימית. רינה חזרה,
אבל חמה יותר מתמיד. הפעם לא היתד.
לבד. בעקבותיה נכנם איו, פטרונם של כל
החלכאים והנדכאים. הקאיד נכנם בראש כ־

עשרה צעירים מידידיו, בגילים 18 עד .20

רם, ויסקי ובאך

66ל הפטיפון הסתובב התקליט פליי
ב אן, כששני המחנות ניצבו זה מול
זה .״אף נוצרי מחורבן לא יגע פה ביהודיה!״
צעק מישהו מבני החבורה שנכנסה.
איו עצמו לא שש במיוחד אלי־קרב, אבל
היה עליו לשמור על ״פאסון״ ,להוכיח שהוא
הגבר במקום.
האגרופים הופעלו.
אבל זה לא הספיק. מישהו עקר רגל
של כסא, החל לחבוט בה על ימין ועל
שמאל. דם התערבב בויסקי, כשהמוסיקה
של באך מלווה ברקע את התיגרה.
הכל ארך דקות ספורות. חמישה צרפתים
נפצעו, נשארו מוטלים על ריצפת המועדון.
מישהו רץ לקרוא למשטרה, אבל זו, לאחר
שהגיעה מקץ 20 דקות, מצאה במקום רק
את הנפגעים ; התוקפים נמלטו מיד. נשאר
רק לגבות עדות, להביע בפני הצרפתים
התנצלות על התקרית ולהעביר את חמשת
הנפגעים לבית־החולים הסמוך. איו עצמו
נעצר אחרי כמה ימים בתל־אביב.
האם היתד, זו תקרית מקרית? משהו המתחולל
לעיתים קרובות בבארים, כשהגברים
שתויים והנערות מגרות? התשובה
שנתנו שני הצדדים היתר — ,לא! יש
מתיחות שאם לא ירוסנו האחראים לה, עוד
תפיל חללים.

רישרארים הכגסיה אסורה
ך 6צרפתים היו הראשונים שהגיבו. הם

המטה חישואר

מועדון הריקודים מוגמבו,
שם אפשר למצוא משקה,
תזמורת ונערות. במרכז התמונה: רינח בוזגלו, גיבורת התקרית.

המסה הצונת׳
עדתו, בהודיעו, תוך קללות•.

בו שולט ברו ך רן־מר הגבר תן,
האוסר לישראלים להיכנס למס־במסעדה
שלי אוכלים רק צרפתים!״

1 1הכריזו על שביתה לא נחזור לעבוד,
אם לא ירוסנו האלמנטים הפליליים בעיר.
המשטרה פוחדת מהם, היא מגלה פחדנות
ואוזלת־יד,״ היתד, הטענה העיקרית.
הטענות המושמעות נגד משטרת באר־

חצו

בה נפצי!

שערו ה
רק צרפו
אזרחינ
הם של
עלי, שיג במיקר היא גבר
ממנו ש
המקום.
למי ש
היומג!
מי מטפי
השוטר.
בציבור
. 18480
שפעולתו

העובדים ב \ 1ב ונץ הצפ=]1אפריקאי ם השולטים בעיר

באר שבע-
הוא מברר

את הדבר עד היום הזה.

שבע חמורות ביותר. העיקרית שביניהן:
״המשטרה פוחדת להתערב. כמעט בכל ההאיש
המצפצף
מקרים היא מגיעה באיחור, לאחר שה־מעורבים
העיקריים בתקריות נעלמו. לנהל
^ איש לא ידוע מה המיסתורין האופף
עסק בעיר, אי סתם לעבור ברחוב, זה
/את המסעדה הזאת. מה שברור: היא
כיום מיבצע הכרוך בסיכון.״
אחד השוסרים, שביקש להישאר בעילום־ הפכה לאחד ממוקדי המתיחות .״לא מספיק
שם, פתח את סגור־ליבו בשיחה פרטית: שהצרפתים עושים בבאר־שבע מה שהם רו״האמת
המרה היא שאנחנו פשוט פוחדים. צים — עכשיו יש בגללם גם הפליה גזעית!״
המעורבים בתקריות הם, בדרך כלל, אנשי רטן אחד המגורשים. בין הבאים למסעדה
אפשר למצוא נהגים רבים של מיפעלי תובהעולם
התחתון. בשבילם, הדרך מוויכוח
לה, עובדים של מישרד-הבטחון ופועלים.
רגיל ועד לשליפת סכין היא קצרה ביותר.
כשביל המשכורת העלובה שאנחנו מקבלים לכולם מראים את הדלת החוצה. הכניסה
לא משתלם לאף אחד לסכן את ראשו. והאכילה מותרות רק לצרפתים.
אני לא רוצה להשאיר בבית אלמנה ויתובעל
המסעדה עצמו אמר גלויות :״קיבלתי
הוראה שאצלי אוכלים רק צרפתים. אני
מים.״
התוצאה: בבאר־שבע, הכוח הוא החוק. לא צריך להסביר למה ומדוע. זה די
ברור.״ מי שלא ברור לו, מגיש תלונות
כל דאלים גבר.
הצרפתים העוסקים בפיתוח הנגב היו בכתב למשטרה, התלונות מועברות למשרד
יקרים מדי, מכדי שיבוזבזו בתיגרות־בארים המיסחר והתעשייה. עד היום לא קיבל איש
מן המתלוננים תשובה.
העלולות להסתיים בקרבות סכינים. המגמה
סיפרה סילביה ממן, צעירה צפון אפריהיתד,
להפריד ככל האפשר בין הצרפתים
והישראלים, תושבי העיר. הפעולה הראשונה: קאית בת : 20
״כשאני נכנסת למסעדה עם צרפתים, אני
ניטרולה של אחת המסעדות הידועות בעיר,
שלג־הלבנון, שבעלה הוא ברוך רן־מר ( )60 מקבלת מה שאני רוצה. הוא (רן־מר, בעל
מוצק־הקומה, שסימני הגיל ניכרים רק בהמקום)
משרת אותי כמו את כולם. אבל

במקום שהוא רואה אפשרות להרוויח
כסף — הוא מתפתל ומתרפס כתולעת.
לעומת זאת, בשיחה עם הישראלים הוא
משתמש באוצר מילים שחלק־הארי שלו
מורכב מקללות עסיסיות, מטובלות ברוסית
:״חמש שנים עבדתי פה, ואף אהד לא
בא לאכול אצלי. עכשיו, כשאני עושה קצת
כסף, באים כולם. אז שילכו קיבינימאט! אני
משרת רק צרפתים, ומי שלא נאה לו יכול
לנשק אצלי בתחת!״ את המונולוג העסיסי
הוא מסיים בסידרת קללות, המורכבות מתיאור
מפורט של אברי־המין.

״יש ביגיגי אגטי־שמיס!״
* * ה או מ רי ם על זה הישראלים? ״מפס
לים את הצרפתים לטובה. הם יכולים
לנסוע 90 קילומטר לשעה ואף שוטר לא
יגיד להם מילה. יש ביניהם כמה שהם
אנטי־שמים. בכל מקום הם מדגישים את
העובדה שיש להם כסף. לפעמים, כדי לשלם
כוס מיץ שעולה 12 אגורות, הס שולפים
שטרות של חמישים לירות. הם רוצים להדגיש
בזה שהם משהו מיוחד, ושהיהודים
הם סתם קבצנים. לא פעם הם צועקים
ליהודים סאל ראס (גזע מלוכלך) .חוץ מזה
הם גם מתעסקים עם הכנות שלנו
הצרפתים עצמם ממעטים לדבר. סיפר אחד
מהם :״אני צרפתי־נוצרי. באתי לכאן לפני
כעשרה חודשים, ואני מתכוון להסתלק מכאן
במהירות האפשרית.״ ז׳אן פייר 24 צנום,
שחרחר, דיבר בעגה של יליד דרוט־צרפת:
״ברור שיש בינינו אנטי־שמים. למה שלא
יהיו? הישראלי הממוצע שאנו מכירים ב־באר־שבע
הוא טיפוס של שקרן, בדרך כלל.
חוץ מזה אוהבים כולם כסף. זה כל מה
שמעניין אותם.״ ז׳אן פייר ציין שהישראלים
אינם מכירים את המושג הנקרא נימוס, הם
צרחנים, שאינם יודעים לכבד אשה .״לכן
נמאסה עלי העיר הזאת. אני לא רוצה
ללכת לבלות בחברת נערה בבאר, ולמצוא
את עצמי על הריצפה עם סכין בבטן. הישראלים
אכולי־קינאה. הם מקנאים בכל מה
שיש לנו. בכסף, במכוניות ובנערות.״
בשני מקרים לפחות הוחזרו אל מעבר
לים שני צרפתים, שהואשמו בהשמעת הערות
אנסי־שמיות כלפי יהודים. הם גורשו

אחותה של רבקה , .נ ש ־
*1 1 0ך |
אני באה למסעדה של

ב רון טס ישראלים, הוא מגרש אותי. כ שאני
באה עם צרפתים, הוא אומר, סיל־וו־פלה!׳ ״

מייד ממקום עבודתם והוחזרו לצרפת.
הצרפתים, שבאו לכאורה כנמל הידידות
העמוקה בין צרפת וישראל׳ אינם מסתירים
שהם מעדיפים להתב דד לגמרי משאר תושבי
העיר. עם חלק מהם נמצאים נשותיהם, או
סתם ידידות שהביאו עימן מצרפת. נשים
אלה הינן בחזקת טאבו — אין הן מדברות
עם יהודים׳ אין הן מתיידדות עימם או
באות במגע ע מם בכל צורה שהיא.
צרפתי אחד, לפחות, טען בגלוי שלצרפתים
יש חלק לא מבוטל במתיחות. סיפר
מישל 27 גבר נאה ובהיר־שיער :״אנחנו
די אשמים במה שהתרחש. יש בינינו כמה
חברה שאינם מסתירים את שינאתם ליהודים.
אני עצמי לא סובל מהמתיחות, יש לי פה
הרבה ידידים ישראליים. אבל אני יודע שכל
זה עומד להיגמר רע מאד.״

בריקוד טויסם של אחרי חצו ת, על רחבת הריקודים של ההזדמנות האחרונה. פה
היתה לשני הצדדים הזדמנו ת רא שונה להפעיל את אגרופיהם, בתיגרה שטופת־דם,
סישוז צרפתים. הרקע והמאיץ לכל הפר שה: הנערות הי שראליות, שהצרפתים טעונייני ם בהן.

יר. השבוע הכריז בגלוי :״במסעדה שלי אוכלים
לישראלים הכניסה אסורה.״
וזראליים, הנכנסים למקום, מגורשים החוצה, לעיני־ות
צרפתים הסועדים את ליבם .״למי שיש תלונות
למשטרה,״ הכריז רן־מר ,״הם יודעים על מעשי.״
מסויים הוזמנה אומנם המשטרה למקום. שם
עדות והשוטר 18480 עשה מה שאיש לא ציפה
־ :,הוא גירש את הישראלים שנידחו על־ידי בעל
למקום אחר. פה אוכלים רק צרפתים,״ הסביר.
! ״למה?״ ענה השוטר, שתלונות אפשר להגיש בנפה.
ננפה לא היה יכול לתת תשובה. הוא גם לא ידע
זה .״מה שבעל המסעדה עושה זה לא חוקי,״ אמר
בו שם ובקשו אוכל. אם לא יתן לכם, נהלו שירה
שנבוא, ואנחנו כבר נטפל בו.״ ואז הופיע השוטר
לחש משהו באוזנו של היומנאי, מין לחש־קסם
יידית .״חכו כאן,״ יעץ למתלוננים ,״ואברר מה הדבר.״

כשאני באה עם ישראלים, הוא מגרש אותי.
פעם בא אלי בלש מהמשטרה לשתות קפה.
אמרתי לו שאין לי קפה, שילך לשתות במסעדה
הזאת. הוא הלך לשם ובעל־המקום
גירש גם אותו. כשהוא הוציא לו תעודת
בלש, הוא צעק, :אני מצפצף עליך ועל
המשטרה!׳ עד היום לא עשו לו שום דבר
על זה.״
סילביה, נערה יפה, בעלת שיער אדמוני,
הוסיפה שפעם צעק לה רן־מר :״חתיכת
פיגורה שכמוך, זונה.״ היא היתה אז בחברת
ישראלים. כשהיא בחברת צרפתים, הוא אומר
לה בצרפתית :״סיל־וו־פלה, מאדמואזל.״
רן־מר, המפורסם יותר בשם ״בעל מסעדת
ברוך״ ,יודע מתי להיות מנומס — ומתי

שדה־הקו־נ

מועדון ההזדמנות האחרונה. הקברט האינטימי, בעל האווירה
הפריזאית המובהקת, של בטי קנוט. במקום זה התערבב ב־יום־כיפור
האחרון דם בויסקי בקטטה גזולה, כאשר ברקע נשמעת המוסיקה של באן.

ב*מ זזספד ל\ 7בנ 1לוגיזז
ה נ 1בללההנ! 71יטב 1י* 1

במדינה

החלה ההרשמה למחזור ב׳
בלימודי יום במיקצועות:

ס ר טו ט בניין ואד רי כ לי
רי הו ט ו עי צו ב פני

פרטים והרשמה:
בית הספר לטכנולוגיה, תל־אביב, רחוב המסגר מם׳ ,62 בכל
יום בין השעות 8.00 בבוקר עד 7.00 בערב (טלפון .)36487

התחלתהלימודים — ינואר 11964

למדו לתועלתכםבקלותובמהירות
עברית
ו/או
אנגלית
ב״אולפך גרג 00מ )0בשיטת גרג הידועה בעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא, מחבר הקצרגות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.
בתל־אביב בראשית נובמבר.

קצרנות

םרםי:0

תל״אביב: בר־קמא, רח׳ גורדון ,3חיפה

:בי*• 0במעלה״

קורסי בוקר, אחר־הצהריים וערב

עברית * אנגלית * צרפתית * גרמנית
נמשכת ההרשמה
לקורסים מזורזים לתלמידי בתי־ספר יסודיים ותיכוניים.

כתות מיוחדות למבוגרים
תל־אביב
נחלת בנימין ,2סל 56347 .

חיפה

החלוץ ,27 סל 9265 .

פה. שבוע לפ:י מועד הישיבה הראשונה
בדיון המתחדש, הגיש בקשה לשופט קיסטר,
ביקש העברת הדיון ממנו לשופט אחר. בן־
מנשה הסתמר בבקשתו על פסק־הדין של
בית־המשפט העליון, שקבע:
״לא זו בלבד שלא תהא להם (לשופטים)
נסיה, כי אם אפילו ידוע שאין להם נסיה,
לא יפעלו כשופטים בעניין אשר נסיבותיו
הן כך, שהציבור — לאו דווקא בני אדם
הגיוניים, אבל הרבה אנשים —־ יחשדו בשופטים
שמא יש להם נמיר.,״
״ידוע שאין לכבודו נסיה,״ כתב בן־
מנשה בבקשתו .״אולם גם ידוע שכבודו
הוא שופט בעל השקפה חרדית, ועליו לדון
במשפט זה לפי דתו: אם החינוך בדת אחרת
הוא אינו לרעת הילדים. מסתבר שהרבה
אנשים, לאו דווקא הגיוניים, הסיקו את
המסקנה שראוי ששופט יהודי הדדי לא
יפעל בעניין בו מעורב בית־ספר של דת
אחרת, עניין בו עליו להכריע אם חינוך
לדת אחרת עלול להיות לרעת ילד יהודי.״
נאצים כתל־אביב. קיסטר, יליד סואן
ובוגר אוניברסיטת לבוב, תושב בני־ברק,
דחה בקשה זו בצורה חריפה ביותר:
״עם התגברות התנועה הנאצית, ואחרי
תעמולת שטנה נגד יהודים ויהדות —
וביחוד כתבי־פלסתר נגד התלמוד על־ידי
הנאצים — הגיע הרעיון של פסילת. יהודים
כשופטים כן ידוע, לפחות על־פי ה־עתונות,
כי ישנן ארצות שבהן מפלים, או
מנסים להפלות, שופטים כושיים במשפטים
בין לבנים וכושיים.״
אויש כצד. בשדה־קרב זד, של התנגשויות
משפטיות ואידיאולוגיות, כמעט ונשכחו
ראובן שמואל ובניו. אלא שבקרוב מאוד
עלולות ההתפתחויות לחדור ישר לתחום
משפחתו.
תביעתו המילית של משרד־דסעד: מינוי
אפוטרופוס משלהם לבניו של ראובן, עוד
לפני תום המשפט. צעדיו הנגדיים של בן־
מנשה: תביעה להעמיד לחקירה את רופא
התחנה הפסיכיאטרית, שנתן בזמנו את חוות־דעתו
על החינוך בבתי־הספר הנוצריים,
במקום על הילד ישראל שמואל. כמו כן
הוא מתכוון להביא עדים, המסוגלים להעיד
על רמת בית־הספר הפיני בירושלים —
בהשוואה לבתי־הספר היהודיים.

ה מי משלהצב אי

הפתעה !
הגיעו

עתה

מערכות הריהוט האקסקלוסיביו ת

מ תו צר ת הארץ
לפי קווים חדישים 1964
אצל

א. זוזו בסק ׳
מתל־אביב, רחוב הרצל ( 39 טלפון .)81921

ביקורך כחנותנו יעיל ביותר -
מערבות מרהיבות עין בתנאים נוחים ביותר.

ביח״ר

(המשך מעמוד )8

לרהיטים — רהיטי

משרד

כ .\.את א. דונשט״ן 3ע״מ
דוגמות חדישות

ביצוע ותכנון מעולים

תערובת המוצרים: תל־אביב, רה׳ הרצל ,43 טל 83575 .
המפעל ; תל־אביב׳ מסילת וולפסון ,21 טלפון 82 52 5

ב צל &י רו ק
מעשה־קונדס ידוע הוא, בגיל מסויים׳
לשלוח חבילות־שי כוזבות.
הלץ בא על שכרו ברגע שמקבל־השי
פוחח את החבילה הגדולה והמרשימה, כשהוא
כולו אחוז צפיד, נעימה ומותחת. הוא
פותח את החוטים ואת ניר־ד,אריזה, מגלה
תחתיו אריזה שניה, ומתחתה אריזה שלישית,
רביעית, חמישית, עשירית. לבסוף,
אחר שגל של נייר מבריק נערם על ה־ריצפה,
מגיע קורבן־המתיחה אל האכזבה
הסופית. בידו נשאר בצל קטן.
השבוע מצאה את עצמה המדינה כולה
במצב זה. ראש־הממשלה הגיש לה שי
גאה, עליו נרשם באותיות של קידוש־לבנה
:״הקלות מרחיקות־לכת בסדרי ה־מימשל־הצבאי״.
אחרי
שהוסרו כל ניירות המאמרים, ההצהרות
והנאומים, לא נותר אלא בצל קטן
ועלוב. וכמו כל בצל, היה בו כדי להעלות
דמעות בעיני המסתכל.
למען הרושם. מכל עשרות מכשירי־הטרור,
המהווים את המימשל הצבאי והמוציאים
את האזרח הערבי מחוץ לחוק
(העולם הזה ,0 362 התיימר לוי אשכול
לבטל רק אחד: הצורך החל על הערבי
להצטייד ברשיון־תנועה, כדי לנוע בארץ
מולדתו.
לגבי רוב ערביי ישראל, בוטלה חובה
זו, למעשה, מזמן. ניתנו להם רשיונות
שנתיים, שאפשר היה לחדשם בדרך אוטומאטית.
גם הקלד, זו לא ניחנה, בשעתו,
מרצון טוב. לא היד, מנוס ממנה, כי
רבבות ערבים (כ־ 50 אלף, לפי המניין זד
רישמי בלבד) עובדים במשק העיברי. הממשלה
היתה מעוניינת בכך, כי ללא כוח־העבודה
הערבי אי־אפשר היד, לקיים ענפי־משק
חיוניים. יתר על כן, בשנים האחרונות
עודדו השלטונות את העסקת בני־ד,כפרים
בערים, כדי להקל את הלחץ בכפר ולאפשר
הפקעות נוספות של אדמות ערביות למען
המשקים העיבריים.
כך לא בא המיבצע הגדול של לוי אשכול
אלא לתת אישור אחר־מעשה למצב מעשי
הקיים זה מכבר. אולם גם אישור זה היה
חשוב לממשלה. כי דבר קיום הצורך ב־

רשיונות־התנועד, נתפרסם בעולם. נציגים
אפריקאיים ואירופיים שביקרו במדינה, גיד־המו
לשמוע על מצב זה, המזכיר להם את
המישסרים הגזעניים ביותר בעולם. ביסול
חובה זו היה דרוש, איפוא, לממשלה מבחינת
יחסי־החוץ שלה, לא פחות מאשר כאמצעי
לפייס את מצפון החוגים המתקדמים
במדינה, שנתעורר בשנים האחרונות
משאננותו.
אחיזת עיניים. אולם אפילו צעד קטן
זה היד, בגדר אחיזת־עיניים. למעשה לא
חלד, הקלה, אלא להיפך, החמרה מסויימת.
כי ראש־הממשלה הבהיר לחלוטין שביטול
חובת־הרשיונות אינו כללי, אינו חל
אוטומאטית על כל הערבים. היא חלה
״במעט על כל האוכלוסיד, בגליל ובמשולש״.
הדגש
הוא על המילה ״כמעט״.
כי ״במקרה הצורך יוגבל על־ידי צווים
אישיים תנועתם של יסודות המסוכנים ל-
בטחון המדינה״.
מי הם יסודות אלה?
הדבר הובהר בעבר היסב על־ידי אנשי
המימשל: חסידי מק״י, הפעולה השמית
וקבוצת אל־ארד, כל פעילי הוזעד היהודי־ערבי
לביטול המימשלהצבאי, כל המרים קול
נגד הפקעת קרקעות והריסת בתים, כל
המבקש לקיים אסיפה חוקית ברוח זו. בקיצור:
כל מי שפועל בדרכים חוקיות למען
ביטול המימשל־הצבאי, ולמען הענקת זכויות
אזרחיות מלאות לערביי ישראל.
גם עד עתה נשללו רשיוגות־התנועה, לעיתים
קרובות, מאנשים אלה. אך הדבר
לא בלט במיוחד, מאחר שגם שאר הערבים
נזקקו לרשיונות. מעתה יהיו אמצעי־העוג־שין
נגדם הרבה יותר בולטים ומפחידים.
הם לבדם יצטרכו לעמוד בתור, לבקש
רשיונות־תנועה, תוך סיכוי רב שלא יקב־לום.
התוצאה:
חיזוק מכשירי־הדיכוי כלפי
היסודות בעלי־ההכרה, תוך מתן פרס נוסף
לקוויזלינגים, לנכנעים ולאדישים.
מי שקיווה כי על־ידי חילופי־גברי סתמיים
בשלטון יבואו המחלות האמיתיות של
המדינה לידי ריפוי, למד השבוע אחרת.
בישראל, כמו בכל מדינה אחרת, לא
יחוסלו שיטות דיכוי ועוולה, אלא בדרך
המאבק של בעלי־המצפון.

המשק
• ת ד בג >יגל המשחק
אלפי אנשים קראו בשבוע שעבר את
מדורי הכלכלה בעיתונות באימה. המונים
צבאו על חלון הראווה של בנק אלרן, בו
בישר הלוח השחור את החדשות השחורות.
הבורסה זועזעה עד יסודה: שערי המניות
ירדו בשעור שטרם היה דוגמתו. כל זד,
היד, כתוצאה מהחלטתו החדשה של שר־האוצר:
הטלת מס־רווחי־הון.
ממדי השואה של יום השלישי השחור
של הבורסה התל־אביבית, לא ניתנים אמנם
להשוואה עם התמוטטות הבורסה האמריקאית,
באותו יום שלישי שחור של 1924
— התמוטטות שגרמה לעשרות פשיטות־רגל
רעשניות ולמשבר כלכלי של בחמש־עשרה
שנה. אבל מד, שקרה בבורסה ה־תל־אביבית
הספיק בהחלט להפוך אוחד. משטח
התעניינות בלעדי של אנשי בנקים
והון — למרכז התעניינות ציבורית כללית.
התפתחות מהירה. במשך עשר השנים,
בהן קיימת הבורסה התל־אביבית, נהגו
34 חבריה — נציגי בנקים ומתוזכים —
להתאסף מסביב לשולחן שבקומה הראשונה
של פסג׳ בנק אלדן. הם ניהלו את המשחק
החופשי של קניית ומכירת מניות, המשחק
לפיו נקבע מדי יום שערן החדש של
המניות.
ההתפתחות הממשית של הבורסה חלה
רק בשנה האחרונה, כאשר כל אלו שהימרו
על עסקי־קרקעות, משכו את כספם מפחד
חוק מס־שבת מקרקעין, השקיעו אותו במניות
הבורסה. החיים החדשים שהחלו
לזרום בעורקי הבורסה, משכו אליהם גם
אזרחים פשוטים, שהשקיעו במניות את כספי
חסכונותיהם האחרונים.
בשנה האחרונה הגיע המחזור היומי בבורסה,
בפעם הראשונה, לסכום הענק של
מליון וחצי עד שני מליון לירות. ערכן
הכללי של המניות שנרשמו בבורסה, הגיע
לשלושת רבעי מלייארד לירות, מתוכו אמיס־יות
בסך 100 מליון ל״י שהוצאו בעשרת
החדשים האחרונים.
לכלכלה הישראלית היתד. זו הצלה. כי
הבורסה קלטה את הכספים, מנעה זרימתם
לשוק וגרימת אינפלציה, או העלאת מחירים
לאחר הפיחות.
קניהטכנית. בזה היה המצב עד
העולם חזה 1363

פרסום ההחלטה של משרד האוצר להטיל
מס־רווחי־הון על רווחים הבאים מעסקות
ספקולאציה בורסאיות. ביום בו פורסמה
הידיעה — נתקעה יתד בגלגלי המשחק הגדול.
אינדקס הבורסה ירד מ־ 178.13 אחוז
ל־ 176.65 אחוז. למחרת המשיכה הירידה
בפאניקה גדולה׳ הסתכמה בהפחתה של 4.65
נקודות נוספות. הירידה היתד, יכולה להיות
גדולה יותר, לולא אוסרות התקנות ירידה
גדולה מחמש נקודות ביום.
ביום רביעי, שלושה ימים לאחר פרסום
הידיעה, הגיע האינדקס ל־ 167.7נקודות
ואילו ערך המניות שהיו רשומות בבורסה
ירד ב־ 80 מליון לירות. ההפסדים שנגרמו
למוכרים באותם ימים, הסתכמו ב־ 600 אלף
לירות.
רק ביום חמישי נרגעו הרוחות, לאחר שהבנקים
— בפקודת הממשלה — ביצעו
כמה קניות טכניות שבלמו את הירידה,
הגדילו, אפילו, את שערן של המניות בכמה
נקודות. אבל תנועת הבורסה הצטמצמה
למינימום.
הדן ,:נע. משרד־האוצר מיהר לנמק את
החלסתו בכך שנועדה לרסן אה ההון־
השחור, הבא מעסקים בלתי־רשסיים. אך
מאידך, היה להחלטה זו גם מימד פוליטי:
היא ניתקבלד, בזמן שבוועידת מפא״י התנהלו
הדיונים על הפנייה לדרך הסוציאליסטית
בכלכלת המדינה.
אבל מלחמתו של משרד־האוצר בהון-
השחור — שאיש אינו יכול לקבוע בברור
באילו ממדים הוא קיים בבורסה — נראית
בעיני מומחים כמלחמה דון־קישוסית ב־סחנות־הרוח.
כי הון הנרדף נע ממקום
למקום, עלול לעבור עתה להשקעות פחות
יצרניות, ואולי אפילו יותר מסוכנות לכלכלה.
אולם
מד. שבטוח עתה הוא כי המכה
שניחתה על הבורסה, פגעה קודם כל מאזרחים
הפשוטים, ו־ 600 אלף הלירית, המהוות
את ההפסד המידי, הן קודם כל
כספם שלהם. אך הסכנות העיקריות עתה
הן שבירת הבורסה, שרק עתה החלה ל־התפתח,
והצפת השוק בכספם של המשקיעים
הקטנים שהושקע והסתובב עד עתה
במשחק הבורסאי.

ספורט
כ דו רג ל
קו מדי הבש רו שמטר כו ת

השור רץ ברחוב בן־יהודה בתל־אביב -
לאחר חצי שעה במיים —

ד ר כי אדם
*דוו שור >ן ווד.ו
בצהרי היום דמה רחוב בן־יהודה בתל־אביב
לקטע של קורידה ספרדית. שור ענק
שחור רץ על הכביש, הבריח את העוברים
ושבים, עצר את תנועת המכוניות, הציץ
לחנויות וגרם לזעקות בהלה מפי עקרות־ב-ת.
משמר שוטרים שהוזעק למקום ניסה
ללכוד את השור המשתולל, אולם הוא
המשיך לרוץ במורד רחוב בן־יהודה, כש־אחריו
נוהרים אנשים רבים.
אותה שעה בדיוק נע ברחוב המקביל,
רחוב דיזנגוף׳ מסע החלמה של שמואל
לחוביץ. בעלי נפש פיוטית, המאמינים
שגם בחיות יש נשמה, יכלו למצוא בשילוב
המקרים משמעות סמלית. כי השור
הענק שהתרוצץ מבוהל ונפחד ברחוב בן־
שברח קודם לכן מהמכלאה
יהווה, אחרי
שמעבר לירקון, היה שייך לעדרו של סוחר
הבקר שמואל לחוביץ, שהובל לקבורות ברחוב
המקביל.
היד, זה כאילו חש השור במות בעליו,
ברח כדי להצטרף למסע הלויתו, אך טעה
ברחוב.
עד קרן השוד. שמואל לחוביץ ()55
— שנפטר בשבת האחרונה אחרי מחלת־לב,
ממנה סבל זד 12 ,שנים — לא היה רק שם
ידוע בתל־אביב. הוא היה מוסד. כשהחזיק
עדיין במסעדת מעדן ברחוב דיזנגוף, ידעו
מחצית עניי העיר, כי לגביהם המקום הוא
סניף של משרד־הסעד.
בארוחות ליל־השבת שהיה עורך בביתו,
אפשר היה למצוא, לציום של אישי־ציבור
שבאו להתארח אצלו, כמה מהדמויות ה־תמהוניות
של העיר. היו מסובים שם כמעט
באופן קבוע. הרשלה״ ,הסבל מאנד. ,שלמה
המשוגע״ הצועק תמיד ברחובות, ואנשי־רוח
שכל מה שהיה להם היה רק רוח.
בשנים האחרונות הלך שמו של לחוביץ
לפניו כאחד מעשירי הארץ. הוא היה ידוע
בנדבן, שבתקופת המחתרות תמך בכל ארגוני
המחתרת, למרוח שהוא עצמו השתייך
ללח״י.
אולם כאשר עלה לארץ בשנת , 1938 עם
שלושת בניו היתומים מאמם, שהקטן בהם,
נחמיה, היד, בן שנתיים, היה לחוביץ חסר
פרוטה. הוא החל לעבוד כשומר לילה
וכפועל פשוט בבית־המסבחיים, הפך, תוך
ארבע שנים, לגדול סוחרי הבקר בארץ־
ישראל. הוא עלה לגדולה בתקופת מלחמת־העולם
השניה, כאשר השיג בשל קשריו
עם הפקידות הבריטית, את המונופולין ל
חעולס
וזזה **ני

נבכם לתוף הים מול רציף הרכרט סמואל -— נסיון לכידה בפלצור —

מוצא מת מן המים — ,מוות מאפיסת כוחות
אספקת הבשר לכל אזור חל־אביב, וזאת עיניים ויודע אם הוא מתרגם בדיוק את
מבלי שידע גם מלה אחת אנגלית. היה זה הכתוב.״
הוא זכר תמיד שבשנים הראשונות לקצת
מוזר שהאיש, שמעולם לא למד ולא
בואו ארצה היו בניו, שהפכו עתה גם
ידע קרוא וכתוב, הגיע לעושר כה רב.
אולם לחוביץ היה אדם בעל אופי מיוחד הם לסוחרי בקר, בבתי־יתומים. אחת לשנה
במינו, בעל אינטליגנציה טבעית וטוב־לב היד, שוכר מכונית, יוצא לבית־יתומים ולוקח
את היתומים לטיול בארץ. בשעות
נדיר.
הצלחותיו המסחריות המסחררות נבעו ב הערב היה אפשר לראותו יושב בחברת העיקר
מנכונותו להסתכן, ולוא גם כאשר משורר אברהם שלונסקי, כשזה קורא בפניו
עתון ומרצה לו אודות המתרחש בעולם.
היה מעמיד על קרן־השור את כל כספו.
כשלווה שמואל לחוביץ, השבוע, בדרכו
הוא היה נוהג לומר או . :את שמונים הגרוש
שהבאתי איתי ארצה יהיה לי תמיד.״ האחרונה, צעדו מאחורי ארונו חברי־כנסת,
עם קום המדינה הפך לחוביץ ליבואן מפקדי ההגנה והמחתרות לשעבר, ושר־הבשר
הגדול ביותר, ניהל עסקות בסכו המשטרה בכור שיטרית.
השור שאיבד את בעליו עשה גם הוא
מים אסטרונומים בארצות שונות, מבלי שידע
את שפתם ומבלי שלמד חשבון מימיו. את דרכו האחרונה. רודפיו הצליחו להבריח
פעם, כשפקיד של חברת בשר בחו״ל תירגם אותו מכיכר מוגרבי׳ אל שפת־הים. שם
לו לגרמנית חוזה שהיה כתוב בשפה לא נכנם השוד למים, החל שוחה לעבר האופק
מוכרת לו, ושדובר בו על עיסקה של הרחוק. מספר צעירים ניסו להתקרב אליו
מיליונים, יעצו לו שיקח את החוזה ה בסירות, ללכדו בעזרת פלצור. כשהצליחו,
מקורי לבדיקה בשגרירות ישראל. .אין לאחר חצי שעה, לתפסו — טבע ד,שור
מאפיסת כוחות.
צורך,״ ענה לחוביץ, ,אני מסתכל לו ב
ג׳ורג׳
איינסלי, מאמנה הבריטי החדש של
נבחרת הכדורגל הישראלית, החל את דרכו
בארץ ברגל ימין. עוד לפני שהספיק לערוך
היכרות עם הכדורגל הישראלי, שלא לדבר
על הרכבת נבחרת חדשה, גילה כי הוא אינו
האדם המתאים לתפקיד המסובך והאחראי.
הפרשה, בה התגלה איינסלי כבובה שמישהו
מאחורי הקלעים מושך בחוטיה׳ היתד,
אחת השערוריות האופייניות לכדורגל
בישראל. היא וזחלה מיד עם בואו של
איינסלי ארצה. ולתברר אז, כי חברת אמר־מת
ליבוא קבוצזת־ספורט זרות לארץ —
חברה המסונפת, לכאורה, למרכז הפ!על, אך
השייכת למעשה לאגודות הפועל תל־אב־ב,
חיפה ופתח־תקודד, ולמכבי חיפה — הביאה
לארץ את קבוצת הכדורגל ההולנדית ספרטה,
ד,מזדנבת בתחתית הליגה הראשונה בארצה.
אותה
חברה, שנוסדה כשותפות של מספר
קבוצות כדורגל, כדי לשאת ביחד במעמסה
הכספית של הבאת קבוצות זרות,
הפכה -במרוצת השנים לחברה מסחרית רגילה,
השואפת להפקת רווחים. היה ברור למנהלי
אמרמת שרק אם יציבו מול ספרטה
את נבחרת ישראל, יוכלו לכסות את הוצאות
הבאת הקבוצה. אלא שלרוע המזל לא
היתה נבחרת ישראל מורכבת עדיין.
תקלה זו לא היוותה מיכשול שאין לעברו
עבור אנשי אמרמת. מכיוון שאותם אנשים
המנהלים את אמרננת, הם גם הבוסים של
התאחדות הכדורגל — או ביתר דיוק, המדובר
הוא בצבי (.האיש בעל הצלקת״)
ברים — הצליחו הם לשכנע את איינסלי להציב
מול ספרטה את הנבחרת שלא הקים
ולא אימן עדיין. למעשה לא השאירו לו
ברירה רבה. הוא היה צריך רק לאשר את
המודעות על משחקה של הנבחרת, שלמעשה
כבר היו מודפסות.
הסכמתו הרטרואקטיבית של איינסלי עוררה
מייד גל של תרעומת. מכיוון שההתאחדות
לכדורגל מצאה את עצמה במצב לא
נעים — על־ידי כך שהסכימה לאשר משחק
שעה שהוצבה מול עובדה מוגמרת — הגיעה
הקומדיה לסיומה בצורה המגוחכת ביותר:
צבי ברים, האיש ששיכנע את איינס־לי
בשם ההתאחדות כי הוא חייב להסכים
לקיום המשחק, שלח בשם ההתאחדות מכתב
גינוי לעצמו, על שקבע על דעת עצמו הופעה
לסגל הנבחרת נגד ספרטה, ופירסם
את הדבר עוד לפני שנועץ במאמן.
מעשה חסר תקדים. בכך עדיין לא
תמה השערוריה. לפתע הסתבר כי למועד
בו קבע ברים את משחק הסגל נגד ספרטה,
כבר היתד, מוזמנת, מזה מספר חודשים, הופעה
של הנבחרת נגד קבוצת גטבורג השבדית.
אולם גטבורג הוזמנה על-ידי גוף אחר
ולא על־ידי אמרגנת. מזמיניה היו קבוצות
מכבי פתח־תקודה ותל־אביב, שעשו שותסית
עם קביצת שמשון תל־אביב. לקבוצות אלה
לא היו אמצעי לחץ כמו לאנזרמת. לעומת
זאת יכלה אמרגנת להפעיל אמצעי לחץ שונים
עליהם.
כתוצאה מכך פורקה שותפות מזמיני גטבורג.
אנשי מכבי פתח־תקווה, שמצאו את
עצמם לפתע ללא שותפים, הבריקו לשברים
כי ישארו בבית, בנימוק כי אי־אפשר להציב
מולם את סגל הנבחרת הישראלי.
אבל הודעה זו באד, קצת במאוחר. השבדים
כבר הזמינו טיסת צ׳ארטר לישראל,
ערכו את כל ההכנות לבואם. הם מיהרו
למחות באוזני שגריר ישראל בשטוקהולם.
זה התקשר מייד עם מנהל רשות הספורט
בישראל, ראובן דפני. דפני לחץ על הכפתור
— ולפתע הוסרו כל המיכשולים. ההתאחדות
היתה מוכנה להציב את סגל הנבחרת
נגד קבוצת גטבורג.
אך גם זה לא היה סופה של הקומדיה.
היתר. לה מערכה שלישית. מכיוזן שבינתיים
התפרקה השותפות של מזמיני גטבורג, לא
היה מי שיחדש את ההזמנה.
לכן נאלצה ההתאחדות לכדורגל לעשות
מעשה חסר־תקדים. היא הסכימה ליטול על
עצמה את כל הסיכון, התחייבה לכסות את
כל ההפסדים, במידה וייגרמו, ולבד שגט־בורג
תגיע לישראל ותימנע שערוריה. היחד,
זו החלטה יוצאת דופן, כיוון שההתאחדות
עצמה רשאית להזמין רק נבחרות לאומיות
למשחקים נגד נבחרת הכדורגל הישראלית,
ולא קבוצות פרטיות.
כתוצאה משערוריה זו נכונו השבוע לנבחרת
הישראלית, שהורכבה בחיפזון על
רגל אחת, שני מיבחנים העלולים להמיט
עליה קלון.

למד מקצוע נדרש בלימוד בוקר או ערב

שרג\וג\
* בניו
* מ מנו ת
* ארכיטקטורה
פנימית
דדיו אלקטרוניקה
טלויזיה

במדינה

אמנות

ע תונז ת

תי א ט רון

ו ת רו תהש בו ע

האד

• בדבר, יום רביעי 16 ,באוקטובר:
״ההשקעה בסדום תעלה על האומדן —
הרחבת המיפעל מתקדמת בהתאם לתוכנית.״
• בהארץ, יום א׳ 20 ,באוקטובר:
״מציע להקים בירושלים מוווליאום ל
המלד
נוטה דמות והבימה ; מאת
איג׳ין יונ ס קו; ב בי מוי אטיין דבל; תפאור ה
— דוד שריר) אינו מחזה במובן המקובל

שלום״.
דת דבר אחר
שמועה מוזרה מתהלכת בימים האחרונים
בחוגי הארכיאולוגים. היא נוגעת לכמה
עצמות יבשות.
חזון העצמות החל בשעה שהפרופסור
יגאל ידין עסק בחצור בחשיפת מיקוש
עתיק, מימי הבראשית של המלכות הישראלית.
ליו מיזבח המיקוש נמצא גל
עצמות, שרירי החיות שהועלו עליו קורבן.
העצמות נשלחו לבדיקה מרעית שיגרתית,
לשם גילוי זהותן וגילן. תשובת הבריקה
היתד, פצצה: נמצאו ביניהן גם עצמות של
חזיר.
מלכים וחזירים. עצם הימצאותו של
חזיר בסביבה זו, אין בה כדי להפליא.

הר א שון שמת

של המלה. והו תיאור שעתו האחרונה,
שעת גסיסתו של ברנג׳ה הראשון. מיהו
ברנג׳ה? זה יכול להיות גיבור מחזותיו
הקודמים של יונסקו; הוא עשוי להיות
מלך דמיוני בארץ לא נודעת בזמן לא
נקוב ! הוא יכול להיות כל שליט יחיד,
בכל מקום שהוא, הנאלץ להפרד יחד עם
חייו גם מהשלטון והוא יכול להיות גם
כפי שיונסקו עצמו הסביר את מחזהו:
״למלד ברנג׳ה הראשון נודע שהוא נוטה
למות. למה הוא מלך? זה פשוט מאוד!
מפני שהאדם הוא מלך, מלך של עולם
שלם!״
ברנג׳ה (נחום בוכמן) עומד למות. רופאו
(ליאו פילר) הקציב לו עוד שעת חיים אחת
וחצי שעה. אשתו הראשונה, המלכה מרגרט
(אלישבע מיכאלי) אף מודיעה לו זאת:
״אתה תמות בסוף ההצגה!״
תחילה הוא מתיחס אל מותו כאל בדיחה
תפלה. הוא מסרב להאמין. כי הוא מסוגל
למות אי־פעם. את סימני הגסיסה הראשונים

פרסים והרשמה מ־ 8בבוקר עד 8בערב

כיתות האוטובוסים של בית־הם פר ״רננים״
לא ״ ע מוד בפינה,״ אלא ״ ת חנ ה סופית״

עד לימים האחרונים נימצאו בביצות החולה,
סמוך לחצור, חזירי־בר. אך מה לחזיר
על מיזבח ישראלי?
ההיקש נתבקש כמעט מעצמו: החזיר לא
היה חיה טמאה בתקופת המלכים. רק לאחר
מכן, עם התפתחות דתם של בני ישראל,
ואולי רק עם גיבוש הדת היהודית אחרי
גלות בבל, הוחתם החזיר בחותם הטומאה.
אלא שבינתיים לא ניתן לאנשי־המדע להתווכח
על כך באופן חופשי. כי הגילוי
כולו נגנז על־ידי ידין, שהטיל עליו איפול
חמור ביותר. העניין דלף החוצה רק בצורת
שמועה.
לפי אותה שמועה, נועד האיפול למנוע
התפוצצות בחוגים הדתיים, שעלולה היתה
לסכן את המשך עבודות־החפירה בחצור.

תז כי ר
• עניין מחושמל. אחרי
הזה 1362 גילה במדור תצפית כי איש רם-
מעלה עומד להתמנות למנהל חברת־החשמל,
הודיע השבוע שר־הפיתוח כי אומנם הציע
מינוי זה, אך התנה אותו בכך שהאיש יתמחה
תחילה בתפקיד סגן־המנהל. הדבר טרם
הוכרע סופית.

שהעולם

ה חי

• מן הפה אל האוזן: בחיפה, התרגז
סקרן בבית־המשפט על שכנתו שפטפטו״
הזהיר אותה :״כאן אם מדברים
— מקבלים קנס,״ נקנס בעצמו באותו רגע
על־ידי השופט, בשל הפרעה למהלך הדיונים.

הכובע בוער: באשקלון, ירדו
חסידים ירושלמיים להשתתף בחגיגות שי מ־חת־תורה,
לא הבחינו, בעת ריקודם, שילדי
הסביבה גנבו את השטריימלים שלהם.
• תגובות שרשרת: באשקלון,
התעלפה נערה בת , 16 גרמה להתעלפות
ארבע נשים נוספות, בזו אחר זו, לאחר
שאלו לא הצליחו להשיב את רוחה.

הוא מיחס לחוסר זהירותו שלא לחלות.
לאט־לאט מתגברים סימני המות הקרב, והמלך
עובר את דרכו אל הסוף שלבים
שלבים: פחד (״נדמה לו שהוא הראשון
שמת; כל אדם הוא הראשון שמת״) ,נסיון
נואש להיאחז בחיים (״גם אתה עומד למות
מטעמים מדיניים!״ אומרת לו המלכה מר-
גרט ,״אבל המדינה זה אני!״ משיב ברנ־ג׳ה)
,זעקה לעזרה, טירוף, תוגה, אינפנטיליות
ואיבוד איטי של כל החושים עד
לחידלון.
שמחה כמקום דכאון. זה תיאור מזעזע׳
אנושי, קלאסי. אולם הוא כשלעצמו
לא היה הופך לתיאטרון לוליא הציב יונסקו
מסביב למלך הגוסס שורת טיפוסים, הנחלקים
לשני מחנות, שההתנגשות ביניהם
היא היוצרת את הקונפליקט הדרמתי.
מצד אחד ניצבים הרופא והמלכה הראשונה.
שניהם מפוכחים עד לאכזריות, קרים
עד לרשעות, למרות שכל מה שבפיהם אינם
אלא עובדות החיים והמח־ת. מנגד ניצבים
המלכה השניה (״אך הראשונה בליבו של
ברנג׳ה״) ,המלכה מרי (דפנה אילת) ,איש־המשמר
המלכותי (דוד מוכתר) וסוכנת־הביח
(יהודית קרוננפלד) .הם עדיין מקוים, נאחזים
באשליות, מסרבים להודות כי המרת
הוא הכרח. אך דווקא תמימותם האבסורדית
היא האנושית.
לקראת הסיום הופך מחזהו של יונסקו,
השונה בסגנונו שינוי מהותי ממחזות ה־אבאנגארד
הקודמים שלו, ממחזה על המוות
למחזה על החיים. רק על סף המוות מבין
בראנג׳ה את משמעותם האמיתית של החיים.
״אין חיים רעים,״ הוא אומר ,״זה דבר
והיפוכו. שאחיה דורות על דורות אפילו עם
כאב שיניים!״
הבמאי הבלגי הצעיר, אטיין דביל, הצליח
להבליט משמעות זו של המחזה. הוא הגיש
הצגה שוטפת, קולחת ללא מעצורים, מהממת
בקצבה ובבהירותך .,על במה עטופת שחורים,
כמעט ריקה, הופכת גסיסתו של המלך

העולם הזה 1363

פיתה בתוך אוטובוס
לא ״הי שאר ב חו ץ״ ,כי אם ״רד מ ה או טו״

— במשחק מצויין של נחום מכמן —
לחוויה שבמקום לעורר דכאון ויאוש —
היא נוטעת שמחת חיים.

מל א כי חברה
שלושת המלאכים (אהל; מאת אלבר
הו סון; ב בי מוי אברהם ניניו) צריכים להיות

שלושה מלאכי־שרת, היורדים אל תוך חייה
של משפחה קטנה מגיניאה הצרפתית, עוז-
*ריס לה לפתור את כל בעיותיה בערב חג-
המולד בשיטות, ההופכות את המחזה לקומדיה
עליזה ומטורפת, חסרת יומרות,
אך גדושה במצבים קומיים.
כי שלושת האסירים (בצלאל לונדון,
איתן פריבר ונחום שליט) אינם אלא אסירים
שנדונו לתקופות מאסר ארוכות בשל
פשעים חמורים. אך דווקא בשעת חופשה
מחוץ לכלא, הם מגלים כי אותן התכונות
שבגללן הושלכו לכלא עשויות, לעיתים,
להועיל לאנושות יותר מאשר תכונותיהם
של האנשים המהוגנים. הם עוזרים לחנוני
הישר (יעקב גבאי) לזייף את ספרי החשבונות
שלו, כדי להמלט מרשעותו של דוד
אכזרי ורודף בצע (יעקב איינשטיין) ,נעזרים
בנחש ארסי כדי לסלק מהבמה כמה
דמויות המפריעות לאשרה של בת המשפחה
(נינט דינר).
הקומדיה, המוצגת בעיבוד הצמד האמריקאי
סם ובלה ספיבק, מבוססת יותר על
סיטואציות קומיות ובניית טיפוסים —
מאשר על שנינות בתמליל. צוות קומיקאים
טוב עשוי להפוך אותה למכרה של צחוק
ובידור. לרוע המזל לא עומד לרשות האהל
צוות כזה. להוציא את בצלאל לונדון, שהזכיר
את ימיו הטובים במטאטא, הפכו כל
שאר השחקנים את ההצגה ליצור מסורבל,
המזדחל ונכשל ומעורר פיהוקים. כך הפכו
שלושת־המלאכים — למלאכי חבלה.

חינ 1ך
או טו בו סוש מו כתה
.״צא מהכיתה עמוד בפינה הישאר
בחוץ הם ביטויים השגורים בפי מורי
ישראל. אולם מורי בית־הספר התיכון רני
נים בתל־אביב משתמשים בעגה אחרת .״לא
לעלות יותר!״ הם אומרים לתלמיד שמאחר;
״רד מהאוטו!״ הם נוזפים בתלמיד שמפריע;
״תחנה סופית!״ הם מכריזים בתום
השיעור. סגנון דומה אפשר למצוא בכרזות
התלויות בכיתות בית־הספר :״נא להבנס
פנימה!״ או ״לא לדבר עם המורה בשעת
השיעור!״
אין זה בית־ספר לנהגות, או קורס לתחבורה,
כפי שניתן לחשוב. בית־הספר התיכון
ת ני ם הוא אמנם מוסד יוצא־דופן,
אך זאת בשל היותו הגמנסיה היחידה המשלבת
מגמות אמנותיות, יחד עם לימודים
תיכוניים רגילים. בכך ניתנה לתלמיד התיכון
בארץ אפשרות לבחור מגמה נוספת לאלו
הקיימות עד היום (ריאלית, הומנית, ביולוגית
וסוציולוגית).
שפת האוטובוס הנהוגה בו, מקורה באותו
חלק של בית־הספר המכונה בפי התלמידים
״תחנה מרכזית״ .אלה הם חמישה
אוטובוסים ישנים מדגם שו סון, המפוזרים
בצל עצים רחבי צמרת׳ המאכלסים בתוכם
העולם הזה 1363

חמש כיתות לימוד של המוסד. לכל כיתה
אוטובוס משלה.
פתרון מקורי ומעורר חיוכים זה לבעיית
חוסר הכיתות, אינה ההעזה הראשונה של
בית הספר רננים. עוד לפני שלוש שנים,
כאשר התארגנו תשעה מורים משוגעים לדבר
בקואופרטיב, כדי להקים בית־ספר
תיכון אמנותי, נראה הרעיון כהעזה חסרת
תכלית. שנת הלימודים הראשונה נפתחה
עם חמישה תלמידים בלבד. גם כאשר ניגשו
אנשי הקואופרטיב לרכוש עבור בית־הספר
בנין מגורים דו־קומתי בדרום תל־אביב,
ששוויו היה אז 80 אלף ל״י, נראה
הדבר כשגעון. לכל המורים גם יחד היו
חסכונות דלים שהסתכמו בסכומים זעירים.
כיום נוסע האוטובוס האמנותי של רנניס
על דרך־המלך, במהלך רביעי. זהו מוסד
רציני, בו עוסקים 35 מורים בהוראת 250
תלמידים, כשברשותם שני בנינים באזור
המיועד להפוך לסיטי של תל־אביב, ציוד
לימודים משוכלל וחמישה שוסונים, שבאו
לפתור את בעיית מחסור כיתות הלימוד של
המוסד.
אמן -או אייט בוהמה. התחנה המרכזית
של רמים כוללת תחנות למוסיקה,
לציור ופיסול, לדרמה ומחול. הנוסעים בה
אינם תלמידים רגילים .״מטרתו של בית־הספר
היא לפתור את בעייתו של הילד המוכשר
לאמנות, והמהוה יצור יוצא־דופן
בחברת בני גילו הרגילה,״ אומר מנהל בית־הספר,
יצחק הירשברג 56 ממושקף ובעל
מרץ־נעורים. הירשברג — שהחל להורות
עוד בפולין, בהיותו בן 17 וחצי, וב־40
שנות הוראה הספיק אף לתרגם לעברית
כ־ 30 ספרים — הוא הרוח של בית־הספר

כ!ר־ונ!ון
נודבן
א ת רזפוו ן !

רננים.

״בדרך כלל נמצא נער כזה באחד משני
המצבים,״ טוען הוא .״או שחבריו רואים בו
תמהוני ומנדים אוחו מחברתם, או שהם
רואים בו יצור נעלה, ואינם מעזים להתקרב
אליו. בכל אחד משני המקרים נשאר
הנער זר לחברה ובודד לנפשו. לרוב התוצאות
הן עגומות. בגלל עיסוקו האמנותי,
התובע ממנו גם זמן, קשה לתלמיד לעמוד
בהתחייבויותיו הלימודיות והוא נתקל באי־הבנה
מצד הוריו. הנער המוכשר ניצב במהרה
בפני הברירה: הקרבת האמנות —
או זניחת הלימודים. התוצאה מכך היא התופעה
של אמן בלתי־משכיל, איש־הבוהימה
שאינו מוצא את מקומו בחברה.״
ברור, איפוא, שבית־הספר רננים, שנועד
לפתור את בעיותיו של הילד האמן, זכה
לפופולאריות. בין תלמידיו ישנה נערה הנוסעת
יום־יום מחיפה וחזרה כדי להשתתף
בלימודים. גידול של 100 תלמידים לעומת
השנה הקודמת, הביא לרעיון הפשוט והמקורי,
להשתמש באוטובוסים בבחדרי־לי־מוד.
מנהלי
המוסד רכשו אוטובוסים שיצאו
מכלל שימוש. מחירה של כל מכונית כזו
הוא 1500ל״י. המנוע והספסלים הוצאו,
הריצפה יושרה וצופתה בלינולין, הקירות.
צובעו והותקנה תאורה חשמלית. שני טורי
ספסלים, שולחנות ולוח, הוכנסו פנימה.
מחירה של כיתה כזו, אחרי כל השיפוצים,
מסתכם ב־ 2500ל״י, כעשירית ממחירה של
כיתת לימוד בבנין.

1= 1 0

• פרושה -הלנה ללא
תחליף, מגינה על
צפרנ׳ך ומאריכה ימים
• מצפה בצורה שווה
וחלקה
• אינה מתקלפת או
מתבקעת
• בגווני ה אופנ ה והעוגה
• שפתון פרושון -ב או ת ם
הגוונים -מחזיק יותר,
מבריק יותר מגל
שפתון אחר!

אנשים
בו ר מ כו רבל

חפש תי ^ל שוא
אין טו ב

זהב

תיאטרון

בימת הש ניים

הכסאות
מאת יוגין יונפקו
בבצוע

יוסף לוי
חינהרוזוכסקה במוי

מנחם גולן

אולם בית הרופא
8. 30בערב
מוצ״ש
26.10

יום ג׳
29.10

מוצ״ש
2.11

יום ג׳
5.11

מוצ״ש יום ג׳
12.11
9.11

מוצ״ש
16.11

יום ג׳
19.11

מוצ״ש
23.11

יום ג,
22.10

כרסיסים: רוקוקו, רה׳ דיזנגוף
עתיר, תחנה מרכזית
ברטים, רח׳ אלנבי
וביתר המשרדים

רגע מתוח היה בישיבת הממשלה השבוע,
כאשר תוך כוי דיון על המימשל הצבאי,
הכריז ראש־הממשלה ד וי א ש כו ל :״ י ג׳
אל אלץ מהימן עלי בענייני בטחון לא
פחות מאשר משה דיין.׳׳ משפט זה נראה
חריף מדי לכמה משרי מפא״י, והם ביקשו
מאשכול לשנותו. הוא סירב, והמשפט נשאר
רשום, על כל מילותיו, בפרטיכל הישי־בה
ס היחידי שהתייחס ברצינות המלאה
ביות,־ לוועידת מפא״י, שנערכה השבוע, וישב
באולם במשך שלושת הימים בכל הישיבות,
מבלי להחמיץ אף לא נאום אחד
— לא היה דווקא מפא״יניק. היה זה מנהיג
אחדות־העבודה, יצחקט כנ קי ד • .כאשר
הגיע ח״כ דוי ד בן ־ גו רי ץ לאותה
ועידה, קמו כל הנוכחים כאיש אחד ומחאו
לו כף. רק איש אחד התבלט בכך שישב על
מקומו, שילב ידיים ולא גילה כל סימני
התרגשות -ח׳׳במשהשרת • .את
נאומו של דויד בן־גוריון בוזעידה שיסעו
מדי פעם מחיאוח־כפיים סוערות. יתכן ובן־
גוריון סבר כי התשואות מכוונות אליו,
לולא הופיעו דודקא במקומות בלתי־מתאימים
ובאמצע משפטים. התברר כי המחיאות לא
נועדו לו אלא לאישים שינים, שעלו על
הבמה תוך כדי נאומו. אפילו כשעלתה
פו לחכך־גו ריון על הבמה, התפרץ הקהל
במחיאות־כפיים 9 .מכיניתו של סגן שר־הבטחון,
ש מ עון פרס, משכה השבוע את
תשומת ליבם של שני שוטרי תנועה תל״
אביביים. נהגו של פרס החנה את המכונית
מול אחד מבתי־הקפה במרכז תל־אכיב, ב־ע
ד פרם עצמו עורך קניות בסביבה בלזזיית
ילדיו. השוטרים, שלא זיהו את בעל המבוי
נית, דרשו מנהגה להמשיך לנסוע, מאחר
שהנה במקום בניגוד לחוק. אולם הנהג רק
לחש משהו על אוזני השוטרים והם הסתלקו,
כשהמכונית ממשיכה לחנות בניגוד
לח ק • .נדמה היה שכל בוחרי תנועת־החרות
התכנסו השבוע בבית־ז׳בוטימזקי
ברמת־גן, כדי לחגוג עם מנהיג תנועתם,
מנחםב גין, את טקס נשואי בנו, ב נ ימין
זאב בגין עם רות שוער. אומ נם
נשלחו 1500 הזמנות, אולם לפי אומדן
זהיר התקרב מספר האורחים לחמשת אלפים
איש. בין האורחים בלטו דווקא יריביו
הפוליטיים של בגין, כמו ח״כי מפא״י
חיים צדוק ועמוס דגני. מישהו הזכיר
כי היה זה עמוס דגני שתבע בשעתו
להעניש את בגין ולהוציאו לכמה ישיבות מן
הכנסת, בשל הוויכוח הקולני שניהל עם
בן־גוריון סביב פרשת אבא אחימאיר. כאשר
הגיע למקום גם שר־המשטרה בכור
שיטרית, העיר בגין בחיוך. :סוף סוף
באה המשטרה ולא כדי לאסור אותי.״ החתן
והכלה בני ה־ 21 הם סטודנטים באוניברסיטה
העברית בירושלים. בני בגין לומד
גיאולוגיה, בעוד אשתו מתמחה בעבודה
סוציאלית. בגין הצעיר פגש את הכלה, ילידת
כפר־ויתקין, שעה ששירת יחד עימה ב־חיל־האיזיר
• .בתצוגת חיל־השריון שנער כה
השבוע, נכח גם ראש משקיפי האו״ם
בישראל, גנרל אוד בול. שעה שהטאנקים
ירו בתותחיהם לעבר המטרות, הגיב הקהל
על כל פגיעה מוצלחת בקריאה :״בול!׳׳ ה־גנראל,
שהתבלבל, נאלץ כל פעם להפנות
את ראשו ולחפש את הקוראים בשמו, עד
שהסבירו לו כי לא התכוזנו אליו.

בגין עם בנו וכלתו בחתונה
המשטרה באה
פול וגילה אלמגור, שהופיעו יחדיו ב־אלזוראדו,
יופיעו כנראה שוב יחד בסרטו
הבא של מנחם גולן, לפי מערכונו של
אפרייס קי ש ץ, סאלח שבאתי. לאחר שניהלה
כעשר שיחות טראנם־אטלנטיות מניו־יורק
עם מנחם גולן, קיבלה גילה אלמגור
את תנאיו, עומדת להגיע תוך שבוע ימים
לתחילת הצילומים • .דרכי הסופרת הצעירה
הרסה (דרבים לוהטות) מור, שזכתה
לפירסום רב בשבועות האחרונים, מוסיפות
ללה ט. הפעם זכה העניין להתערבות משטרתית
של משטרת נהריה. היה זה אחרי
שהדסה שלחה מיברק לבעלה לשעבר, ר ב
ירמיהו, כי רוצה היא ליטול אליה את
בנם לח פשת חג־הסוכות. כאשר באה לקחת
את הילד, סרב הבעל למסרו לה. היא הגישה
תלונה למשטרה, בה טענה כי ירמיהו
תקפה וה־כה אותה. למחרת הגיש הבעל
תלונה נגד הדסה, האשימה בחטיפת הבן.
בעקבות התלונה נאלצה המשטרה לחפש
את הדסה בטבריה, בחיפה ובתל־אביב, עד
שמצאה אותה והחזירה את הבן לאביו• .
שי מיוחד במינו הגישה להקת התרנגולים
למנהלה, אברהם (״פשנל״) דשא, למדריכתה
נעמי פולני ולמלחין סאשה אר־גוב.
חברי הלהקה קנו שלושה תרנגולי־ענק
חומים, הפכו אותם לפוחלצים והגישו
אותם במתנה.

113ש ד 13
השחקן הישראלי ג׳וקי ארקין, המופיע
עתה באהד התפקידים הראשיים של מחזמר
אמריקאי העוסק באהבה בינגזעית, הוזמן
להשתתף בסימפוזיון טלביזיוני שנערך על
בעייה זו. השיחה נערכה בתחנת הטלביזיה
של סט׳ לואיס. מנחה הסימפוזיון, פרדי
המית, התגלה מייד כבעל דעות גזעניות,

פ סו ק• ה ש בו ע

פי טרמפרפר

,ל וי ד״
חסכון

הבינלאומי

ל ה תכ תבו ת

אלפי מכתבים
לפי שיסה אפריקאית

פרוספקט חיגס
תד־אביב, ת .ד4185 .

ת* ע 171 מסויד 19,

62 19. / 3

ידידיו של המלחין הישראלי מרדכי
סתר, שקראו בעהונים ידיעות על הביקורות
הנלהבות בהן זכתה המוסיקה שחיבר
להצגת הבאלט יהודי ת של מרתה גרהם ב־ניו־יורק,
ועל קבלות הפנים שנערכו לו
שם, מיהרו להתקשר לביתו כדי לברכו. הם
גילו להפתעתם שסתר, לא זו בלבד שלא
היה בארצות־הברית, אלא שאפילו לא ידע
על הפירסומים אודות נסיעה זו. הוא אינו
נוהג לקרוא עתינים 0 .הצגת־בכורה חגיגית
לסרטו החדש של פיטר פריי, אשת
הגיבור, נערכה השבוע תחת כיפת־השמיים
בקיבוץ בית־זרע. את הטקס שליווה את הצגת
הסרט ניהל רפי קוצר, איש שער־הגולן,
שהתפרסם לפני שבוע בהנהגת הפגנת
השומר־הצעיר בשכונות הדתיות בירושלים.
רפי הוכיח שהוא יודע לארגן מקסים
אמנותיים, באותה הצלחה כפי שהוא
יודע לנהל הפגנות. בסיום המסיבה שנערכה
אחרי הצגת הסרט, הניפו צעירי בית־זרע
את פיטר פריי, שמשקלו מגיע למאה קילוגרם׳
באוויר. הם הרימו אותו כך מספר
פעמים, עד שהכיסא — עליו ישב פיטר המפרפר
— נסדק • .הזוג המצליח ביותר
של הקולנוע הישראלי עד כה, חיים טוי

טען כי אהבה בין כושית ללבן אינה בריאה.
לפתע, באמצע התוכנית החיה, התרומם
ג׳וקי ממושבו ועזב את הססודיו. .לאן
אתה הולך, עלם צעיר?״ קרא לעברו המנחה
הנדהם. ג׳וקי היפנה את ראשו וקרא:
״אחזור לכאן רק כאשר אתה תתבגר, אדם
זקן!״ הוא נטש את האולפן לקול מחיאות־כפיים
סוערות של 500 הצופים שנכחו במקום
• .בהעדרו של ג׳וקי, מנסה עתה
אמן ישראלי צעיר אחר לקומם את אמנות
הפאנטומימה בישראל. קלוד קיפניס
מסיים בימים אלה עבודה של שנה וחצי בהקמת
להקת פאנטומימה. מלבדו כוללת הלהקה,
הנקראת בשם תיאטרון דיוקן, מורה
להתעמלות צעיר, רמי סיוץ, רקדן מ־להקת
המחול של ההסתדרות, י*ן קב ברקן
ופאנטומימאית צעירה, שלי מן, יוצאת
להקת־פיקוד־המרכז. הצגת הלהקה, בה הושקעו
כ־ 25 אלף ל״י, ושלמענה נאלץ קלוד
למכור את דירתו, כוללת 12 קטעי פאנסו־מימה.
הצגת־הבכורה תיערך בגבעת־השלו־שה,
שם ערכה הלהקה את חזרותיה בשבועות
האחרונים. אולם את המשק פקדה
לאחרונה מכת צרצרים. כדי למנוע מצרצורם
להח־ת רקע מוסיקאלי להופעת הלהקה, הוחלט
לרסס את סביבת האולם לפני ההופעה.
0לזמר הישראלי כני כרמן, השוהה ב־ארצות־הברית,
נולד השבוע בן זכר. שמו
בארצות־הברית יהיה: רן. יחד עם זאת זכה
בני בהפתעה נוספת: הוא נבחר, מבין 350
זמרים שבאו מכל קצחיי ארצות־הבריוב לייצג
את שדה הפולקלור בפסטיבל מוסיקאלי
שייערך בניו־המפשייר • .צזזת כתבי העיתונים
בירושלים כמעט ושיכל את אחת
מחבריו, כתב ידיעות אחרונות גדעץ ריי*
כר. גדעון, שחזר לא מכבר מארה״ב, סיפר
כי בשעה שחצה את האוקיינוס האטלנטי,
שם לב לפתע כי אחד מארבעת מנועי המטוס
הפסיק לפעול. הוא נחרד יותר כששמע
גניחות וחירחורים ממנוע שני. כעבור כמה
זמן שינו קרני השמש את כיוזנן ולכן הבין
גדעון כי המטוס חוזר .״כשעליתי למחרת
על מטוס אחר,״ סיפר ,״הייתי כל כך נפחד
עד שמשך 22 שעות־הסיסה קראתי כל הזמן
עמוד אחד בספרו של חילל דן, בדרך לא
סלולה. היום אני יודע לדקלם אותו על־פה.״

• אבא אבן, סגן ראש־הממשלה :״אל
נא נגיע לצעירות מקצועית המלווה אדם
תמיד, בלי שמעבר השנים פוגע בו. נציל
את המלה היפה, צעיר׳ מכל מה שעוללנו
לה מדעת ושלא מדעת.״

• שר החקלאות משה דיין:
״אם הברירה העומדת בפנינו היא לנעול
נעלי־בית וללכת לאט׳ או לא לנעול נעליים
ולרוץ יחף — אני בעד לרוץ יחפים.״

• ראש הממשלה לוי אשכול,
בתגובה לנ״ל :״לא הבינותי כל כך למה
התכוונו דבריו, אך מה בדבר הליכה בנעלי
עבודה?״
• השחקנית בתיה לאנצט, על
סרטה אשת־הגיבור :״לא פעם הוצג הקיבוץ
כלפי חוץ באופן סטרילי מדי. זד. טוב לבית־חולים,
אך נושא מוזת לאמנות.״

• נשיא צרפת שארל דדדגול,
פריי אהרי הצגת הבכורה
הכיסא נסדק

בתשובה לשאלה מדוע אין לו סגן שיירש
את מקומו בבוא העת. :אני מספיק גדול
כדי לנהל את צרפת לבדי. מדוע אני צריך
סגן־נשיא, שכל מלאכתו תהיה להיות לצירי
בתקווה שאעלם?״
הטולס הזה ,1365

*1( 10וןא ( ה
קצת מאוחר, אומנם, אבל מוטב מאוחר
מאשר בכלל לא. הצעירים הזועמים קיבלו
ייצוג גם בישראל. נושא גחלת־הזעם הוא
המחזאי הצעיר יוסף מונדי 26 בעל
עיניים חולמניות וקול רך ומלטף. דווקא בזמן
האחרון לא היו לו כל כך סיבות
לזעום. מערכוניו זכו להצגה בתיאטרון מיוחד
שהוקם לשם כך וגם במסגרת הבמה
הנסיונית של הבימה. חוץ מזה מאיימת עליו
סכנת פרידה מהבוהימה הדיזנגופית. הוא
התחתן.
אפשר היד, להאמין על מונדי הכל, רק
לא שיתחתן. אבל גם זה קרה ב מונ דו קאנה
של מונדי. הוא הכיר במסיבה לפני ארבעה
חודשים את צביהכהרל 26 נערה סולידית
ורצינית, שחזרה מארצות־הברית, שם
עבדה בשגרירות־ישראל. נראה שמונדי השאיר
עליה רושם. צביה, פקידה במשרד ראש־הממשלה,
שמרה איתו על קשר טלפוני.
״הסברתי לד, כל הזמן שאני בחור לא

שובר כוסות. הידידים שלנו ניחשו שנצטרך
מסיבה זו הרבה כוסות, וכמעט כולם הביאו
כוסות במתנה. אבל בחתונה שברתי כוס
מבלי שאהיה שיכור.
״באשתי מצאתי סוף סוף רוגע,׳׳ ממשיך
מונדי את הווידוי .״חוץ מזה אני לא אוהב
להיות לבד. מה שטוב בה הוא שאינה עוסקת
באמנות. אני חולה מנשים העוסקות
באמנות. אשתי מאזנת אותי. היא מאפשרת
לי לכתוב. אשתי היא זעיר־בורגנית. אתה
עצמך יכול להיות מרדן, אך אין להיבהל
מבורגנות. מוכרח להיות יסוד לחיים.״
עכשיו, כשיש למונדי יסוד בחיים הוא
יכול לזעום כמו שצריך, ולא כמו אהד שהוא
סתם נודד ואין טעם לזעם שלו :״אני
מקודד, לצאת מהארץ הזאת כמה שיותר
מהר. מד, שמעכב אותי זה רק כמה חובות

מדחתח החמשיויס

שאני חי במדינה הזאת. פה בארץ לא יודעים
להעריך מר, זה אמנים. החברמניות
שכאן מעוררת בי בחילה. אם אתה לא עו־סק
בדברים כמו אירמה לה־דוס, אין לך ערך.

בשעות המאוחרות של הלילה שלאחר הצגת
הבכורה שין־שין של שמעון ישראלי ו־שייקר,
אופיר, הגיעו מחברי התוכנית, יד

״אדם של אמת לא יכול לחיות פה. צריך
להיות זונה וצבוע כדי להצליח. בזמן האחרון
הפכתי גם אני לזונה, אחרת איני
יכול לחיות.״

רם מטמור, דידי מנופי ואדרי סלע

לכסית, כשהם עליזים ושתויי שמפניה, שחולקה
ביד רחבה במועדון המפתח.

לא רק כמהזאי יש למונדי דעה טובה
מאוד על עצמו. גם בתור גבר .״אני חושב
את עצמי לגבר מעניין. אני הטפוס המעניין
ביותר שהכרתי. יצאתי עם הרבה נשים
והיתד, לי אפילו ידידה כושית. זה היה רומן
גדול שנמשך ארבעה חודשים. זאת היתה
השחקנית קרלוטה ג׳ונס. כשיצאתי אי-
תה, למדתי שבאיזו שהיא נקודה הייתי גז־

דויד

עיניהם נתקלו במשורר
אבידן, שישב לתומו בחברת ידידים, ומיד
שילחו בו את חיצי לשונם.
לאחר דקות ספורות הביא המלצר למנוסי
חמשיר, פרי עטו של אבידן:
(שירי לחץ)

פיזמונאי סמוק־זקן, לא מדגניה,
נתקל בכוסי ת של שמפניה.
לאחר ששתה
הוא גס קצת נ שתטה
וקונן לו על, הא י ח,מ א עניא׳.

לא התעצלו סלע־מנוסי, והשיבו לו מיטה
כנגד מיטה:
מעשה במ שורר בעיניו,
את עצמו דון־ז׳ו אן׳ הוא חשב.
ועל כ ן הוא כתב
וכתב וכתב
וכתב וכתב אך לשוא ! .ז

מלחמת החמשירים היתד, בעיצומה עד
שהחליט אבידן לשנות את הטקטיקה ושיגר:
הצמידות הקבועה לחימ שור
מעלה בי לפתע הירהור:
האם אין האדונים שולטים
בצורות אחרות של פיוטים?
(שכן עבודת הצוות
היונה די מאכזבת)
במקרה זה — במקום להרחה
אולי נעבור לפרוזה,

טוב ולא יציב,״ מספר מונדי ,״פחדתי לצאת
איתר״ אך היא שיכנעה אותי.
״לפני החתונה לא היה לנו איפה לגור.
הסתובבנו הרבה ברחוב והלכנו להתעסק
בגן־ד,עצמאות וברמת־חן ליד מגדל־המים.
עתה הסתדרנו ויש לנו דירה בתל־אביב.״
מה שהשאיר על מונדי את הרושם העז
ביותר מטקס הנשואין היה מעמד שבירת
הכוס .״כשאני שיכור,״ מודה מונדי ,״אני

.3 . 3הזל 3 3י ש 3ד ת

לפני שנתיים בדיוק הכריזה בריג׳יט
באו־די באוזני כל מי שהיה מעוניין
לשמוע :״אני אוהבת אותו ! התחלתי
ללמוד את עיקרי הדת היהודית, כדי
שאוכל להתגייר ולהתחתן.״
אבל לא. שום דבר לא קרה. בריג׳יט
המשיכה ללכת לכנסייה הקתולית כל
יום ראשון, ו ס מי פ ריי המשיך לצום
ביום־כיפור, לבד. מי שהכיר את שניהם
ידע שהם באמת לא זקוקים לרב או לכומר
כדי לנהל חיי משפחה מאושרים.
בחווילתה הפרטית שבסאן טרופה,
היונה בריג׳יט מכינה ארוחות ערב אינטימיות
לידידיהם הקרובים, הפתיעה
אותם בבורשט ריחני, לפעמים אפילו
בגפילטע-פיש. היא גם ידעה שחיפה היא
עיר הנמל החשובה ביותר בישראל, בגלל
שלסמי יש שם דוד בשם ליזרוביץ.,
לא היה איכפת להם שקוראים לסמי
מסייה בארדו .״כשאנחנו אוהבים —
הכל מת. גם העיתונות,״ הכריזה ב.ב.
אבל גם האהבה סופה למות, וזה בדיוק
מה שקרה לשניים. כל אחד הלך
בשבוע שעבר לכיוון אחר. סמי להצגת
הבכורה שלו בתיאטרון ״אודיאון״ ה־פאריזאי,״
ובריג׳יט להופעת גאלה של
ז׳ילבר בקו (מאהבה הישן) ,אותו היא
שמעה בחברתו הצמודה של אחד, בו ב
זאנגורי, איש־עסקים מדרום־אמריקה
(יהודי ז).
למחרת עזב סמי את דירתה המפוארת
של בריג׳יט, הסמוכה לכיכר טרו־קדרו
. ,עבר לגור בדירת ידיד. הוא אוסר
להשמיע את השם ב.ב. בנוכחותו.
הליצנים אומרים שבריג׳יט היא סתם
אנטי־שמית. לא נכון. יש לה בבית תק־לית
של הדודאים.

הת שובה לא אחרה לבוא:
אבירן לא יכתיב
לא צורה ולא טיב.
אם ב תחו ם הפיוט
הוא גורס לסיום,
הן בתחו ם הפרוזה
הוא פ שוט מת־מורפוזה.

מונדי עם אשתו

מונדי עם ידידה
כספיים קטנים. תרגמו כבר הרבה עבודות
שלי, אותן אני מקודד, להציג בגרמניה. זה
בינתיים המקום היחיד בו מתעניינים בעבודות
שלי. כאן הקשיים להצגה הם ממש לא
אנושיים. איש לא נותן תמיכה. הקיבוצים
החליטו שד,מחזות שלי מדכאים מדי והחברים
שיראו אותם לא ירצו לקום למחרת
לעבודה, ולכן לא מרשים להציג אותי. אני
חושב את עצמי לבחור מוכשר מאוד וחבל

עני מאוד. נפרדנו מפני שהיא נסעה. אך כל
העסק היה יותר מדי מסובך בשבילי. נוכחתי
שהיסוד הגזעני בי הוא בכל אופן חזק
יותר מהרצון להשתחרר ממנו וזה היה
תסביך שאכל אותי.״
עתה, כשיודעים שהוא זועם, נשאר רק
לדעת מה בעצם הוא רוצה. תשמעו, זה
באמת לא הרבה :״שיא מאוויי זה לכתוב
ושיהיו לי חיים מעניינים.״

ואילמלא נסגר כסית, היו ממשיכים ביצירותיהם
כל אותו הלילה.

אהבה סובבת עולם
דרך היסורים של הדון?׳ואן התורן
של ר חוב זיזנ גו ף, אויבי נתן, בעל
מזללת קליפורניה, הגיעה אל סיוסה. אחרי
חצי שנה של נדודים ברחבי תבל, בחיפו שי ם
אחרי האשת שהוא החליט כי הוא מוכרח
לה שיג אותה, חזר אייבי בשלום לבסיסו,
כשר,הישג היחיד שהוא יכול לזקוף לזכו
תו היא תוספת של כמה קילוגרמים.
כזכור יצא אייבי למה שח שב שתהיה
חופ שת־סוף־ שבוע בספרד, אחרי שהחליט
כי הוא האיש היחיד היכול ל שכנע את
כוכבת הקולנוע אווה גארדגר להופיע
אי שית בישראל, בהצגת הבכורה של 55
יום בפ ק תג. עד כה לא הוכ ח ההיפך מכך.
אם אווה לא הגיעה, זה פ שוט מ שוס שאייבי
לא הצליח למצוא אותה. כאשר הגיע ל־מאדריד
נמסר לו כי אווה עזבה ללונדון.
כ שהגיע ל לונ דון, נמסר לו שזה עתה יצאה
לניו־יורק
חופ שת־סוף־ה שבוע לכמעט
כן הפכה
חופ שת־סוף־החיים. לפני שהמשיך אחרי אווה
לניו־יורק, החליט אייבי לבדוק אם אמנם
מכל הנשים בעולם שוה דווקא היא שירדוף
אחריה. סיור הבדיקות ה שתרע על פני
כל אירופה. ה תוצ או ת: מאכזבות.
״התברר לי,״ מסכם אייבי את ר שמי
מסעו ,״ שהי שראליות הן בכל זאת ה טו בו ת
ביותר. באנגליה הנשים מסכי מו ת מהר מדי.
בניו־יורק הן או מרות ישר ״לא!״ ברוסיה
אין על מה לדבר איתן. הן מכוערות ואין
להן ז מן לבלות. בגרמניה הן פ שוט לא
נעי מו ת ואילו בארצות ה סקנדינביות אתה
מקבל שגעון גדלות בנלל זה שאתה שחור״.
הוא החליט לנסות בכל זאת את אווה,
נסע אחריה לניו־יורק. שם התברר שהיא
כבר עזבה לקליפורניה. בקליפורניה ידעו
שהיא יצאה למקסיקו. א ״ בי היה נו ס ע

אלא

אחריה גס לשם,
לו כבר כסף.
״כל הנסיעה הזאת לא היתה שווה, משום
שלא הצלחתי לה שיג את אווה,״ טוען איי-
בי .״אבל אני לא מתייאש. יום אחד אני.
עוד אביא אות ה לכאן.״
בינתיים יש לאייבי רק הוכחה אחת להצלחתו
באירופה: סידרת תצלומים עם
לנה פון מרטנז, היפהפיה הפינית ש זכתה
בתפקיד הנשי ה שני לצידה של
סופיה לורן בסרט הענקים נפיל תה של
האימפריה הרומית .״היא אמנם נשואה לסופר,״
אומר אייבי בל שון סגי־נחור ,״אבל
זה היה רו מן נחמד.״

שפ שוט

היה

לא הרבה נשים בעולם יכולות להתפאר
בעובדה, שהיה להן פלירט עם כומר. אבל
זה קרח לעתונאית הצעי רהכדוריהאפי הן
24 לא פלירט של ממש. סוף־סוף זה
היה כומר. אבל בכל זא ת פלירט. זה ה1ו־חיל
כאשר ברוריה, אחת מכתבו ת שבועון
הנשים לאשה, כללה ב מסגרת סיורה באירופה
גם את קרית הוא תיקן ברומא.
לרוע מזלה הגיע למקום דווקא כ שנערלה
שם ועידת הבי שופי ם והקארדינאלים, וכנסיית
סט. פיטר המפוארת היתה סגורה
לאורחים.
ברוריה ה מ אוכזב ת כבר עמדה לחזור על
עקבותיה, כ שערכה היכרות עם כומר קתולי׳
גבה קומה ונאה מראה, כבן ,41 המש מש
כפרופסור באוניברסיט ת רומא. הכופר
האדיב הציע לה כפיצוי להדריך אותה בכנסיות
רו מ איו ת אחרות. מכיון שהאפיפוו־ריס
דאגו, ברוך השם, שברומא לא יחסרו
כנסיות, ברור שהסיור לא יכול היה ;להסתיים
ביום אחד. הוא נמ שך יומיים, בשעות
אחר־הצהרים.

כדוריה אכידן
ביום הרא שון עדיין היה הכומר ;החביב
לבוש בגלימה. אולם כ שהעירה לו ברוריה
שהגיזרה אינה הול מ ת ביו תר את טעמה,
לת שתווז־ליבו,
הכומר את הערתה לקח הופיע למחרת כ שהוא לבוש חליפ ה הדורה.
לשניה, כשתוא אינו
בין כנסיה אחת
פוסק מלה שמיע הסברים דתיים והיסטוריים,
מצא. הכומר לנכון להעיר. לברורוח. שהוא
עוד טרם נשק לאשה בחייו ״.״אס כן,
הפסדת הרבה בחייך,״ השיבה ברוך יה בחיוך
.״או לא,״ אמר ה בו מ , 1״אינלי מסכן,
יש לי דווקא סיפוק בחיים•.״
לפני שנפרדו לא יכול היה הכומר להסתיר
את ה תרג שותו מ הע תונאי ת היפה:
״אני שמח שאת עוז ב ת ואנו בפרדים,״
אמר .״ אינני יודע מה קרה לי, אבל לא
הייתי מחזיק מעמד והייתי מנ ש קן:״
כיון שהצליח להתגבר על יצר הרע שלו,
הבטיח הכומר ל ב רו רי ה׳ להתפללל. ל שלומ ה
ולשגר ־לה מכתבים על מיז׳ת הצל חתן של
תפילו תיו.

מתנת יום־ההולדת החמישי של יורם היתד, העברה למוסד
אחר, לא הרחק מן הראשון. גם משם נהג להסתלק מדי
פעם אל אמו, אשר החזירה אותו מיד( .״לא היה איכפת לי
העוני ששרר בבית. העיקר היה להיות עם אמא. אהבתי
להיות אתה.״)
״לאמי היה אז חבר,״ סיפר יורם באחד ממכתביו לאותה
ידידה .״היא ניסתה להסביר לי אז שזה דוד, אבל אני
ידעתי שזה לא נכון. למרות שנהג להעניק לי דמי־כיס
ביד רחבה, הייתי בורח בכל פעם שניסה להתקרב אלי.״

קורטוב של דבש

יורם לנדסכרגר (משמאל) בדיד למשפט*
״התקום נערה שתאמר: לא איכפת לי?״

ץ * 0פ רו ץ מלחמת־העצמאות, נשלח יורם לבית־יתומים
> ברמת־גן. היה זה מוסד דתי, ויורם נאלץ לחבוש כיפה,
להתפלל לפני הארוחות ולשמור על שאר מצוות הדת.
אולם מחוסר כוח־אדם, היה הפיקוח על ילדי המוסד
כמעט אפסי. היתומים ניצלו כל הזדמנות לברוח מהבניין,
הסתובבו ברחובות באפס מעשה. עד שיום אחד מצאו
להם עיסוק. הם עברו בחצרות האחוריות של חנויות־המכולת,
סחבו צינצנות דבש. חלק מהדבש היו זוללים
בעצמם, ואת השאר מוכרים בזול לעוברים ושבים ברחוב.
״כשאני נזכר בטעמו המתוק של אותו דבש׳״ הודה יורם
״אני מנסה שלא לחשוב כמה מר לי היום!״
זו היתד, קצרה ביותר. יורם לא התאקלם
גם תחנה
במקום, היה סופג מכות נאמנות מידי מדריכיו. עד שיום
אחד הוחלט להעבירו. הוא זכה לשיקום קצר במוסד
עלומים בכפר־סבא, עבר אחר־כך לבית־הנוער בירושלים.
זה היה מוסד מאוכלס. הנערים המבוגרים בו עבדו מחוץ
לכתליו, הצעירים שהו בו כל שעות היום.
״יום אחד,״ סיפר יורם על גניבתו הראשונה ,״התפאר
בפני שכני לחדר כי תמיד יש לו כסף — אפילו אם
איני עובד. הוא לא הסכים לספר לי מהיכן בא הכסף —
אלא רק ללמד אותי להשיגו גש כן. השעור המעשי
הראשון שלי היה עוד באותו יום, ומאותו רגע נקשרנו
יהד והיינו יוצאים בצוותא לכל מיני גניבות ופריצות.
הכל הלך כשורה, עד שבאחד הימים פרצה קטטה בביתר,ספר׳
ואחד המדריכים הוכה על־ידי התלמידים עד אבדן

הצד השני
עמים אי״פפור נאמרו משפטים אלה, בין כותלי
^ בית־המשפם. השבוע נאמרו בנימה שאי־אפשר היה
לכפור בכנותה. הם יצאו מפיו של נער צנום, בעל תווי־פנים
מעונים .״אני שפוט לשבע וחצי שנים,״ אמר הנאשם,
שגילו לא עלה פי שלוש על אורך תקופת־המאסר שנפסקה
לו .״אם תטילו עלי עונש חמור — לא תאפשרו לי
לחזור למוטב לעולם. אנא, התחשבו בי!״
לפני שלושה חודשים בדיוק עמד יורם לנדסברגר ()20
במרכז החדשות, כאשר נודע לציבור על הבריחה הנועזת
שביצע — יחד עם ניסים ערוסי ונחמן פרקש — מבית־המעצר
ביפו.
חיפשתם של ניסים ויורם לא ארכה יותר מ־סז שעות,
והם נתפסו במחבואם שבשכונת מורשה. נחמן פרהש לא
נתפס עד היום.
זמן קצר לאחר שנתפסו, הובאו השניים לדין על
העבירות שבגללן היו עצורים. ניטים ערוסי קיבל את
עונשו כפושע מועד: בקרירות, באדישות, כאיש העולם־
התחתון הקשוח. יורם לנדסברגר נשבר. כשיצא מן האולם,
לאחר שנפסקו לו חמש שנות מאסר על החזקת רכוש
גנוב (נוסף על עונש קודם של שנתיים וחצי) ,פרץ בבכי
מר כילו.
במשך החדשים הבאים, כשהוא נתון בין חומות כלא
רמלה, היה ליורם זמן רב לעשות את חשבון־הנפש שלו.
הוא לא היה בודד בלבטיו. הוא התחלק בהם עם ידידה —
אותה הכיר הכרה חטופה באולם בית־המשפט — ושעמה
החל להתכתב. במכתבים אלה נתגלה כי מתחת לקשיחותו
של הנער הצנום נחבאת נפש רגשנית ושסועה, נפשו של
ילד ללא ילדות וללא בית, ששקע אל מחילות העולם
התחתון, הרודף אחריו כצל.

מתנת יום הולדת

ך ורם עצמו זוכר את קורות חייו מאז היותו בן
למעלה משנה .״אני זוכר זאת בדיוק,״ התוודה פעם,
בסגנונו המיוחד ,״אם כי בערפיליות כבדה ומטושטשת.״
״היום המר, בשנת , 1944 בו איבד אבי את עצמו לדעת —
היה לגבי יום ככל הימים. כך, לפחות, הרגשתי אז.
הייתי בן שנה ומשהו, והבנתי את החיים כמו שאני
מבין היום באסטרונאוטיקה. אני זוכר רק שאמי זועזעה
קשות מהאסון והועברה לבית־חולים לחולי־נפש.
״זוהי, למעשה, התקופה בה אפשר לתלות את האשם
במצב אליו הגעתי כיום. טולטלתי מבית דוד אחד למשנהו,
כשבכל מקום מנסים להיפטר מבנה של האשה הנמצאת
במוסד לחולי־נפש.״
אחותו של יורם, אילנה, היתד. אז בת חמש, ושני
הילדים הועברו מבית לבית, מחסות לחסות. עד אותו יום
בו שוחררה האם מבית־החולים. הכסף שהיה ברשותה
אזל תוך תקופה קצרה, ושני הילדים מצאו עצמם במוסד.
״מדי שבוע היתד, אמי באה לבקרנו,״ סיפר יורם ,״כשבאה
— היו ידיה תמיד ריקות. רק מעיניה נשקף הסבל והדאגה
הרבה לגורלנו — אך אנו לא יכולנו להושיע. מדי פעם
הייתי בורח מן המוסד, חוזר הביתה לאמא. אולם היא
היתה מגרשת אותי בבכי הסיטרי, והייתי חוזר למוסד.״
• לידו, חברו לבריחה ניסים ערוסי.

הכרתו. בעקבות מקרה זה נסגר המוסד, ואני נשלחתי
הביתה — לאמי שבשכונת מחלול.״

לדוד הגס היתה חווה
• ילעשר הוא גיל צעיר. אך לא צעיר מכדי להתקבל
^ כתלמיד מן המניין בבית־הספר לפשע. יורם כבר
היה תלמיד, מתקדם ועברייני־הנוער של השכונה קיבלוהר
בזרועות פתוחות.
ליורם לא היה איש שיפריע בעדו, יחזירו מהדרך בד.
החל לרוץ במהירות. אחותו היתה עדיין בקיבוץ, ואיל־אמו
עבדה במשק־בית משך רוב שעות היום .״מעולם
לא היטבתי לצייר,״ כתב יורם באחד ממכתביו מן הכל*,
שנגע לאותה תקופה ,״אך לעיתים צבעתי את פרטי מיי
בצבעי־קסם׳ ששללו ממני את האפשרות לראות את מ 1בי
באור הנכון.״
אולם רק עיוור יכול היה שלא לראות את התהום
הפעורה, לקראתה התקרב הילד. גם האם הטרודה הבחינה
בכך׳ שלחה את יורם מהבית למוסד בכפר־אביחיל.
מנהל החווה בכפר, בידיו הופקד יורם, היה אדם חביב
וטוב־לב. שמו היד, הנס. הוא נתן בנער אמון, הפקיד
בידיו את האחריות לניהול המשק. אולם הסטטוס החדש,
של מנהיג ונותן־ד,פקודות, הופנה על־ידי יורם דווקא לאפיקים
השליליים. הוא אירגן סביבו כנופיה של נערים,
צעירים ממנו, יצא עמם לבצע גניבות. השאר התרחש
במהירות. יורם נתפס, נידון למאסר־על־תנאי ולפיקוח של
קצין־מיבחן. זה היד, גם הרגע אותו ראה כתחילת הקריירה
הפלילית שלו.
הדרך נמשכה ממוסד למוסד, מגניבה לגניבה. באחד הימים,
סיפר, ברוב תמימותו, לאחד מחבריו על גניבה שביצע.
אחרי הריב הראשון מיהר החבר, סיפר את העניין למשטרה.
שופט־הנוער דן את יורם לחמש שנים במוסד לנוער
עבריין מסילה שבירושלים .״לא הבינותי למה עושים ליאת
כל זה. הייתי בטוח שאני צודק,״ הסביר, מאוחר יותר״
״לי מעולם לא היה בית ואהבה, ומה אם רציתי לקנות״
את עולמי בכסף?״
מרירותו הלכה וגברה. ביחוד השפיע עליו המקרה שקדוד
לו על הר־ציון בירושלים. מדריך־הנוער של המוסד לקח
את הנערים לביקור בהר. בדוחק ששרר במקום אבד ד#חת
הנשים עגיל זהב. יורם מצא אותו והרימו מן הארץ. באותו
רגע התנפלה האשה על הצעיר, תלמיד המוסד לעבריינים,
צעירים, צרחה בקול היסטרי :״גנב! גנב!״
״אלוהים עדי שידי לא היתד, במעשה זד״״ בכה אז יורם.
אולם איש לא האמין לו. הוא נשפט, נכנם לראשונה
בחייו לבית־הסוהר, לחודשיים וחצי. כשהשתחרר, נודעו גני׳

בותיו הקודמות, והוא נשפט לשנתיים וחצי נופפית.

פחד מפגי הטחה

שי צאמ בי ת ־ ה פו ה ר, כבר לא יכול היה איש
^ לעזור לו. היתד, לו חברה משלו, הוא הסתובב בחוגים
הנכונים .״יורם הוא בעל אינטליגנציה טובה,״ אמרד, קצינת־המיבחן
באחד הדו״חות שהוגשו לבית־המשפט ,״אך קשיי
ריכוזו נובעים מהפרעותיו הנפשיות, והוא אינו מגלה יכולת
לשינוי אורח חייו.״
אולם במכתבים שנתקבלו מיורם, אחרי שנשפט לתקופת־המאסר
האחרונה, קשה היד, לשוב ולראות בו עבריין ללא
תקנה. הנער, למוד הסבל, שפך את לבו בוידוי, מוצף רגש.
האם היו אלו רגשות מעושים? קשה להניח. הוא לא
עשה זאת בפני השופט, גם לא בפני ועדת־שיחרורים
הצריכה לקבוע אם לקצר את מאסרו או אם לאו. ההא
כתב את הדברים לנערה אותה הכיר רק הכרה חטופה,
שלמעשה לא היתד. יכולה לעזור לו במאומה.
״מעולם לא תקף אותי היאוש המלא,״ כתב ״וכל עוד
יש נשמה באפי — אני מקווה לטוב, ולמאורע כלשהו
שישחררני ממחשבותי הנלוזות וממעשים שליליים. עד
עתה היה הלך־מחשבותי בערך כך: עשה פריצה, התקיים
מהכסף עד לפריצה הבאה.דהיינו — מן היד אל הפה.
״אינני יודע מדוע, אולם כעת חל שינוי כלשהו בהלך־
מחשבותי. בתחילה היה קשה לי להסתגל לרעיון שאאלץ
לבלות בכלא כמעט שמונה מתוך שנות חיי היפות ביותר.
אולם כפי שאמרתי, לא איבדתי כל תקווה, ואני מקווה
עדיין, שגזר־הדין יומתק, ולא במעט.״
התקווה נתנה ליורם גם השראה, והוא צירף לאותה
נערה שיר, אוחו הקדיש לה :״אמש מכתב מנערה קיבלתי /
אלמונית, רחוקה, לא אדע מר, מראה / .יקר לי דברה,
נעמו מילותיה / ,זיק תקווה בי העירה, כנות מחשבה.
״אך שוב המחר ספיקות בי יחדירה /שנאתיך אתה,
המחר האכזר / .הו, מי יתנני נביא רק לרגע /ואצפה
אל מעבר חומת המחר.
״כי מפני המחר ארתע ואפחדה / ,מצפונות הגורל
בחובו של עתיד / .מהיום בו החיים חשבון לי יגישו — /
ולא אוכל לפורעו, רק זה אותי מפחיד.
״התקום נערה שתאמר, :לא אכפת לי / .לא אראה כל
אות־קיין על מצחך / .ד,תאמר נערה לי: נערי אהבתיך! /
ויהיה מוצא פיה שלם עם ליבה?״

ח ב? ע? הצוואר
ך > ש בו עחיכה יורם למוצא פיהם של השופטים ה(
| מחוזיים, העומדים לחרוץ בקרוב את דינו על בריחתו
יורם מבית־הכלא. הוא חיכה בצל חומות רמלה, כשהוא לא
מפסיק לקוות. כך גם סיים את אחד ממכתביו האחרונים:
״עדיין לא תקפני הייאוש המלא. כי אילו הייתי קצת חלש־אופי,
הייתי תלוי מזמן סנטימטרים ספורים מעל הקרקע,
כשצווארי נתון בעניבת־החבל.״
בבית־הכלא מחכה יורם לדברה של נערה — ולגזר־הדין.

קולנוע

ספרים
שי ר ה
סגו ל, ק טן ו א כז ר•
הקומקום הסגול (שירים, מאת עפרה
שונית, הוצאת עכ שיו 40 ,עמודים) — הוא
״קומקום קטן /סגול ואכזרי כל־כך
חכם /שחם לו לבדו.״ כדברי המוטו של

עפרה שונית, אשתו לשעבר של המבקר
הספרותי גבריאל (״גם״) מוקד.
כמשוררת מקורית, שפירסמה משיריה
בחלק ניכר של הבמות הספרותיות האפשריות
בישראל, נוהה היא אחרי הזרם ה־עכשוי
של השירה הישראלית החדשה. בניגוד
לרוב חברי הזרם האבסטרקטי, יש
לה גם כמה וכמה שירים קריאים ושווים־
לכל־נפש. כותבת שונית בשיר הטוב ביותר
בקובץ שלה, אחד הטובים של המשמרת הצעירה,
רוזי הגדולה; ״ הו רוזי רוזי ה גדולה
/שוכבת ב חלונו ת הגבוהים עם
אלוהים /מו שכת את שמלתה אחריה בפתחים
/המקומרים, המסובכים, שמלחים
מקעקעים /אותם על חזה או על גב /
רוזי האלוהית.
כ שרוזי הגדולה שכבה בפעם הרא שונה /
התלקחו תלתליה הצהובים, המקוריים /
נ מו עיניים ב חלונו ת הצבעוניים /שלכנמיה
הסמוכה /או בגלויו ת ש שלחו לה ממרסי
/ .רוזי מתולתלת השיער.
כ שרוזי הגדולה רצתה להיות טובה /
היא גזרה את תלתליה הצהובים /הפסיקה
לראות ח לו מו ת /שכרה לה חדר מעוגן
היטב ובעלת בית /זקנה / .רוזי שחזרה
למוטב.
ואז רוזי, הו רוזי הגדולה / ,מתולתלת
השיער / ,צ הוב ת התלתלים /שבה והיתה
טובה / .ו שו ב משכה את שמלתה אחריה /
מפתחים / .ושכרה לה בעלת בי ת זקנה /
ו חלונות גבוהים.

הליכה לאיבוד. בניגוד לחבריה במשמרת
ציפתה שונית שנים רבות ושירים
רבים עד שהוציאה את סיפרה הראשון לאור.
סיפרה
אינו נקי מאבידנ׳יזם שרירותי,
כשל אנשי עכ שיו אחרים, אך דומה כי
הנעימה האישית שבשירים מחפה לא פעם
על התוהו ובוהו של השירה הישראלית החדשה.
נוסף
על כמה נ. ברים, שורות מנוקדית
שאינן אלא מכתבים אישיים לחבריה למקצוע**
,הרי שרוב השירים בקובץ הם נסיון
שירי להסביר את עצמה ותחושותיה האישיות.
לא רק משוררות יזדהו וודאי עם

הצגה (!יוחד״

י חיי א׳

העוויסו מו ח

48 שעות אחרי הופעת נליון זה ברחובות תל־אכיב, אתה
תוכל להיכנס חינם להצגת קולנוע, בעזרת בריון זה.
״ארמון

דויד״ ,ביום

חמישי זה,

ההצגה המיוחדת תיערך בקולנוע
24 באוקטובר, בשעה 9.30 בערב.
כדי להיכנס להצגה, עליך לקחו; אתך את הגליון הזה בשלמותו. קופאי
הקולנוע יתלוש את התלוש, המופיע בפינה העליונה של השער האחורי,
וימסור לך תמורתו כרטיס־הזמנה אחד להצגה.
הכרטיסים י חולקו לכל הקוראים, לפי סדר בואם — •כך שיזנו בהם שש מאות
הקוראים הרא שונים שיפנו לקופה. הקופה תהיה פתוחה ביום הרביעי, משעה
4.30 עד שש אחרי־הצהריים, וביום החמי שי, לפני ההצגה, משעה שש בערב.

הסרט שיוצג הוא :

אשתקדבמא ריינ באד
סרט־השיא של האמנות הקולנועי ת הצרפתית, שהוצג עד כה רק הצגה אחת
בלבד בארץ, במסגרת פסטיבל־הקולנוע הצרפתי. סרט זה עורר וי כו ח עול מי בין
שוחרי הסרט האמנותי, בגלל נ סיונו של הבמאי אלן (הירושימה אהובתי) רנה
לפלם דרך חדשה לגמרי לאומנות הקולנוע — סגנון פיו טי שאין בו עלילה,
שאין בו רציפות של ז מן או של מקום, וה מניח לכל צופה להחלים בעצ מו מה
קרה, איך קרה, איפה קרה — ואם בכלל קרה.
זהו סרט ה מייועד לקהל האינטליגנטי בלבד, הדורש ריכוז ומאמץ מח שבתי.
על כן החליטו מפיציו הי שראליים לערוך הצגה מיוחד ת לקוראי העולם הזה,
על מנת לאפשר לקהל זה לע שות היכרות ראשונה עם יצירה מיוחדת במינה זו.

שירה ללכת לאיבוד (״אני רוצה ללכת ל איבוד
/לגור על הגגו ת כ מו דרורים /
לעוף כ מו צפרי־הים /אל הדרום החס
איני טובה מספיק כדי להיות /אחת מן
הישוב / .אני רוצה להעלם כ מו צל /
ללכת בלי לשוב).

מדע
מחאתה יוד ע

העולם הזר 1363 ,

חיי פרויד

(גת, תל־אביב; ארצות־הב־

רית) הוא שם יומרני לסרט, שאינו מנסה
כלל לגולל על המסך את פרשת חייו המופלאה
ורבת התהפוכות של אחד האנשים שהשפיעו
ביותר על דמותה של המאה העשרים
— יוצר השיטה הפסיכואנליטית זיג־מונד
פרויד. עוד יותר מזאת: מי שסבור
כי יוכל לצאת מהסרט כשהוא בקי בכל
פרטי התיאוריה, שהיוותה את הבסיס לתורת
הפסיכולוגיה המודרנית — אינו אלא תם.
כל מגמתם של כותבי התסריט, צ׳ארלס
קאופמן ו־וזלפגאנג ריינהרדט, ושל הבמאי
ג׳ון הוסטון, לא היתד, אלא לספר את הסיפור
הדרמאתי המופלא, על ראשית דרכו
של הרופא היהודי הוינאי אל הפסיכואנליזה.
גם משימה מוגבלת זו היא מיבצע ספרותי
וקולנועי מסובך וכמעט בלתי אפשרי.
פרויד הגיע אל השיטה הפסיכואנליטית —
ואל תיאוריית האישיות שלו״ יחד עם עמיתו
הוזינאי, ד״ר ברוייר (שנטש אותו והסתייג
ממנו בהמשך הדרך) — אחרי מחקרים
ממושכים וטיפול בעשרות מקרים של חולי
היסטריה. כדי להעלות פרשת מחקר זו על
הבד, היה צורך בסרטי־ענק בכמה המשכים.
התסריטאים, שהשתדלו בכל השאר להישאר
נאמנים לעובדות ההיסטוריות, מצאו לכך
פיתרון קולנועי נאות. הם ריכזו את כל התגליות
של פרויד וברוייר בשנות מחקרם הארוכות
— באישיותה של חולה אחת.
בתיאור כן ומפורט של תולדות מחלתה
הנפשית של סיסילה היפר,פיה (,סוזאן קוהנר)
איפשר הסרט לפרויד לבנות את יסודות
תורת המיניות הילדותית, לבסס תיאוריה
על תסביר אדיפוס, לגשש לקראת תורת החלום
שלו ואף ליצור את שיטת הראיון והטיפול
הפסיכואנליטי.
טיפול בשיטת עצמו. כל זה ניראה
כמובן מגוחך מבחינה מדעית, אולם זה היה
הפיתרון היחיד מבחינה קולנועית. גם בצורה
זו נאלצו יצרני הסרט להסתמך במידה
מרובה על האינטליגנציה של הצופים, להניח
שיש להם מושגים כלליים בפסיכולוגיה.
משום כך, למרות אופיו הפסבדו־מדעי,
זהו סרט רציני, המיועד לאנשים שיש בידם
הנתונים הדרושים לעקוב אחרי עלילתו.
מונטגומרי קליפט, בדמותו של פרויד הצעיר,
המגשש את צעדיו הראשונים בעולם
האפל של תהומות הנפש, מעצב בסרט דמות
מרשימה של מדען שאינו יודע פשרות, המוכן
להילחם נגד העולם כולו עבור דעותיו
ושבמקרים רבים זקוק הוא עצמו לטיפול
בשיטה שהוא המציא.
למרות שהדמות אותה מעצב קליפט על
הבד אינה חופפת בדיוק את הדמות המקובלת
של פרויד, שלא היה אדם נוח ועניו
ביותר, זוהי תצוגת משחק ראויה לציון,
ההולמת את רמתו של הסרט כולו.

ה מני א ק

הקרוב (מאת פרופיסור ג׳ורג׳ קונטנו, סידרת
עולם הדעת, הוצאת נד. מזרחי, צ וו
עמודים) .מה אומרים לך השמות: אינטוש־

• כ מו ה שורו ת ה שלוחות לדליה הרץ :
״רדי בע מ קי ם כ מו י ב לי ת עלי כ מו
עסיס /כ מו רעל מ שו ב ח
** אונטו ש־גל, שליט עילמי מסוף האלף
השני לפני הספירה ; נאפיר־אסו, מלכה
כו שית מאותה תקופ ה ; מני ש תו שו, מלך
אכדי מתחילת האלף השני לפני הספירה.

ה פ רוי דומ שול

משוגעמ׳ שהודן ־

התרבויות הקדומות שד המזרח
גל, מנישתושו ונאפיר־אסו? קרוב לוודאי
שתתקשה לזהות שמות אלה עם אבותיהם
ההיסטוריים של השח הפרסי, מולה מוצטפה
אל־בארזאני והמרשל עארף. אולם זו עובדה:
במקום בו ניטשים כיום הקרבות בין ה־שריונאים
העיראקים ולוחמי ההרים של אל־בארזאני,
נלחמו בעלי שמות אלה •*,עם
אויבים ממזרח ומצפון.
תרבות לדא עכר. אחת העובדות
המצערות של התרבות הישראלית החדשה
היא, שבניגוד לאחיותיה, חסרה תרבות זו
כל עבר. לא שאין לה עבר. אולם בניגוד
לצרפתים, לגרמנים, או אפילו האמריקאים,
לא יודעים הישראלים, או יודעים מעט מאד,
על ההיסטוריה העתיקה של המרחב בו הם
חיים.
ברור: כל תלמיד של בית־ספר עממי
יוכל להסביר, פחות או יותר, מי היה
משה דיין, או את מיי הרג דויד הנער באבן
מקלע.
אולם דומה כי התודעה ההיסטורית שלו
מתחילה ונגמרת בתקופת המלכים, וקופצת

ס ר טי ם

כתום ההצגה ייערך ויכוח על הסרט, בו יתבקשו הצופים
להביע את דעתם על מהות הסרט, ערכיו האמנותיים ומגמתו.
שוב לתקופת המחתרת והפלמ״ח. אולם,
באשר למה שקדם לדוד המלך, או למשה
רבנו, הרי שאותו תלמיד אינו אלא בור
גמור.
יתר על כן: צבר, השולט רק בשפת האם
שלו, שירצה לקרוא משהו על התקופה שקדמה
לציונות, יהיה נאלץ להסתפק בפחות
מחצי תריסר ספרים בעברית, העוסקים בתקופות
העבר ההיסטורי של עמו ומולדתו.
מעוות
זה בא לתקן, במידת מה, התרגום
לעברית של ספר התמצית של פרופיסור
קונטנו הצרפתי. הוצאת מזר חי, שקיבלה
על עצמה להוציא לאור בעברית את רוב
ספרי הסידרה מה אתה יודע? הצרפתית,
פתחה את המיבצע החשוב בספר לימודי

אם כי הספר הוא סקירה תמציתית בלבד
של מה שהתרחש במרחב בשלושת אלפי
השנים שקדמו לצליבתו של ישו — סקירה
תמציתית שאינה נקייה כנראה גם מאי־דיוקים
שונים — הרי שמי שמבקש לדעת
ראשי־פרקים של ההיסטוריה, האחראית במידה
רבד, למה שהוא כיום, יוכל לעשות
זאת בעזרתו.
ספר־היסטוריה זה מחולק לנושאים שונים,
כמו גיאוגרפיה, דת, מדע וספרות, אמנות
וטכניקה, סוקר במסגרת נושאים אלה את
התפתחותה של התרבות הקדומה של המרחב,
המשתרע מהרי אירן עוד שפלת הנילוס.
צעיר עברי לא יבין לעולם את נפש
עמי המרחב הזה, את מניעיהם הגלויים וה־תת־הכרתיים,
אלא אם ילמד את ההיסטוריה
המעצבת את עולמם הרוחני.

(נזוגרבי,

תל־אביב;

ארצות-

הברית) ,שהוא חולד,־רוח מסוכן, היה מרגיש
הרבה יותר טוב אילו היו כולאים את
יצרני הסרט הזה ומשחררים אותו. זו גם
הרגשתם של הצופים, אם יש להם סבלנות
להישאר עד סיומו של הסרט.
מוות בצליה. המהתלה הפילמאית הזו
מתחילה בתצלום של עין בקלוז־אפ ענקי.
העין, שטופת־הדם, עוקבת אחרי נערה בת
, 15 החוזרת מבית־ספרה, ואז מתגלה פושע־מין,
המתנפל על הקטינה ואונסו, באכזריות.
כך מתחיל הסרט, ולרגע נדמה לצופים
שכך גם יגמר, אילמלא אביה של הנערה המזדמן
למקום, תופס את הפושע ולאחר שהוא
גורר אותו לסדנתו הפרטית, הוא מתיך
את גופו במבער־ריתוך.
האם צמאה. מרגע זה והלאד,
מתפתחת עלילה תמהונית. צעיר יפה תואר,
המתקיים מציור תמונות, שלעולם אינו מוכר
אותן, מגיע לעיר. הוא פוגש בנערה וב־אמה
החורגת אודה (נדיר, גריי) .ג׳ף הצעיר
(קרוץ מודוס) רוצה לשכב עם הבת, אבל
האם מקדימה אותה, שוכבת איתו, ומגלה
לו את הטרגדיה המשפחתית: הבעל בבית-
משוגעים, לאחר שרצח את האנס שאנס את
הבת, ומאז נותרה האם צמאה לאהבה.
סיפורה של האם המבוגרת נוגע לליבו
של הצעיר .״אני אוהב אותך,״ הוא מכריז,
ומשתדל בכל אונו לרוות את צימאונה. הם
היו ממשיכים לחיות באושר עד היום הזה,
אלמלא בריחתו של האב מבית״המשוגעים
שבעקבותיה נעשים כמה נסיונות־רצח שחלקם
מצליחים.

תדריך
העולם הזד, ממליץ מה לראות, מה לשמוע.
הינן לבקר השבוע:

לא טעינו .־ 65 7דקרון*
ועוד ־ 35 7כותנה נותנים
־1 0 0 7

וכתונת

אחת.

חולצת אופנה מהודרת ,
נוחה ונעימה ללבוש, שומרת
על צורתה ותכונותיה
גם ל אחר כביסות רבות.

9וויצק (התיאטרון הקאמרי) מחזהו
של הגאון הצעיר גיאורג ביכנר, שנפטר
בהיותו בן 23 לפני 125 שנה, אודות נקמתו
של החייל העלוב, המושפל והנרדף, במדכאיו
ומנצליו ובחברה האדישה. עודד קוטלר,
אביבה גור.
ארלקינו (תיאטרון העונות) קומדיה
מפולפלת בסגנון הקומדיה דל־ארטה ובניסוחו
של ניסים אלוני, על שלושה בעלים
זקנים, החומרים איש את אשת רעהו, שעה
שנשותיהם נקטפות על־ידי אחרים. יוסי
בנאי, אבנר חזקיהו.
9ורדכר (תיאטרון מחול, עינבל)
באלאדה פיוטית וציורית על אהבתה של
יתומה לדייג צעיר, בכוריאוגרפיה חיננית
של שרה לוי־תנאי ובימוי קלוש, בתוספת
שני קטעים ישנים של הלהקה: מלכת־שבא
ומדבר.
מעגל הגיר הקאוקזי (התיאטרון
העירוני, חיפה, קולנוע היכל פתח־תקוה)
הצגת הייצוג של התיאטרון הישראלי בפסטיבל
ונציה. מחזה המונים מרהיב של
ברטולד ברכט על יחסיותו של הצדק. חיים
טופול, זהרירה חריפאי.
9שין״שין (תיאטרון 3ו, מועדון ה
מפתת, תל־אביב) תכניתם המשותפת של שמעון
ישראלי ושייקח, אופיר. פזמונים •מערכונים
וקטעי פנטומימה( .ראה מדור אמנות).
#מהומה רכה על לא דכר (התיאטרון
הקאמרי, תל־אביב) קומדיה שקספי־רית
קלושה בביומו של ליאונרד שטקל,
המצליח לשנות את אישיותם הבימתית של
ותיקי הקאמרי. חנה מרון, יוסף ידין, ניסן
יתיר.
9אירמה לה דום (הבימה, תל־אביב)
קומדיה מוסיקאלית על אהבתה של יצאנית
פאריסאית לסטודנט עני. ביצוע פרובינציאלי
אך מרנין, עם שרה אמן וגאולה נוני
(חליפות) ,אריק איינשטין ושלמה בר־שביט.
9כל אדם והאמת שלו (הבימה,
תל־אביב) ראשומון איטלקי של לואיג׳י פית־דלו;
סיפור אחד מארבע נקודות־מבט שונות.
קומדיה קלה, עם מוסר־השכל על יחסיותה
של האמת. בימוי שוטף ומישחק מצויין של
חנה רובינא, נחום בוכמן ועדה טל.

חולצתכבס ולבש —
כבס בערב ולבש למחרת.
אינהחייבת בגיהוץ.
להופעה נאה — לבש כתונת
״דקרון׳׳ וכותנה של אתא.
מחירה 24.50ל״י.
להשיג עתה
בכל חנויות אתא בארץ.

*1*11
* שם רשום לסיב הפוליאמטר של דו־פונט

9לורנם איש־ערכ (מונרבי, תל־אביב;
הבירה, ירושלים; רון, חיפה) עלייתו ונפילתו
של הקצין הבריטי המוזר, שניסה
לעורר את הלאומיות הערבית. סרט ענקים
מהמם, המדייק לרוב בעובדות ההיסטוריות
ללא משוא־פנים. נופים מרהיבים ומשחק
מצוין. פיטר אוטול, אנטוני קווין, אלק גינס,
עומאר שריף.
9חיי פרויד (גת, תל־אביב) אפיזודות
מראשית דרכו של זיגמונד פרויד אל בניית
השיטה הפסיכואנליטית. סרט מרתק אך
מחייב ריכוז ומחשבה. מונטגומרי קליפט,
סוזאן יורק( .ראה מדור קולנוע).
9אירמה לה־דום (בן־יהודה, תל-
אביב; מאי, חיפה) בילי ויילדר הפך את
המחזמר הרגשני לקומדיה שנונה המותאמת
למשחקם של שני גיבוריה — שירלי מקלין
כיצאנית הפאריזאית התמימה והפיוטית וג׳ק
למון כשוטר השלומיאל המתאהב בה עד

לאבדן תומתו ויושרו.
9ככדידות נעורים (הבירהל־לרו-
שלים) סרט נוסף של נווט הגל־החדש של
הקולנוע הבריטי — טוני ריצ׳ארדסון. עולמו
האפור של עבריין צעיר הנוקם בחברה
בהשליכו מעליו את כמר אלוף הריצות הבינוניות.
משחק מעולה. טום פיני.

9האנשים

החשוכים

כיותר

(אסתר, תל־אביב) הצצה אל מאחורי טורי
הרכילות. חייהם הפרטיים והעלובים של
אלילי המעמד החברתי בתיאור דרמתי מצוין
של טראנס ראטיגן. ליז טיילור ריצ׳ארד
ברטון.
9מנוחת הלוחם (מקסים, תל־אביב)
רומן אהבים לפי סיפרה רב־המכר של
כריסטיאן רושפור. בריג׳יט בארדו, רוברט
חוסיין בסרטו של רוג׳ה ואדים.
9מות הזמיר (חן, תל־אביב) שני
זאטוטים מגלים את האנושי באישיותו של
מטורף, שעה שאביהם לוחם נגד הגזענות
העולם הזה 1363

באלאבאמד״ סרט מרשים ונוגע ללב, לפי
ספרה האוטוביוגראפי של הארפר לי. גרגורי

יום בפקינג

(צפון, תל־אביב)

מערבון קולוסאלי על רקע מרד הבוקסרים
בסין בראשית המאה, בו ממלאים הסינים
את מקום האינדיאנים והסגל הדיפלומטי של
מדינות המערב את תפקיד השריפים. תפאורה
מרהיבה ומשק מרשים של דוד ניבן
הגונב בקלות את ההצגה׳ משפע הכוכבים,
קרבות ההמונים וההיסטוריה.
• דו ד ו ליז ה (תל־אור, ירושלים) האהבה
כקרן־אור של תקודד, בעולם של טירוף.
סיפור אהבתם של שני נערים חולי־נפש,
הנחלצים מבדידותם ושגעונם בעזרת אהבת־נעורים
תמימה. סרטי כנה ואנושי, מישחק
נדיר.
0מונד* קאנה (פאר, חיפה) המוזר,
המגוחך, העלוב והמשפיל — ועם זאת
המופלא שבהתנהגות המין האנושי, בשני
תריסרי אפיזדות, מבויימות ואוטנטיות שצולמו
בכל רחבי העולם. מרתק ומאלף.
• חלף עם הרוח (עדן, ירושלים)
הסרט המכיר ביותר בתולדות הקולנוע לפי
ספרד, של מארגרט מיטשל. הדרום האצילי
המתנוון על יקע סיפור מלחמת האזרחים
האמריקאית. קלארק גייבל, לסלי הווארד,
ויויאן לי.

$מאנה כ״ץ

(גלריה ז׳ אן

שיו״ם מצוחצחות ב

תירוש,

יפו) תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של
הצייר היהודי הדגול במלאות שנה למותו.

• יחיאל קריזה

( מוזי און תל־אביב,

בית דיזנגוף) אחד הותיקים בציירי ישראל
מציג מיצירותיו האחרונות בצבעי גואש.

9צילה בינדר

(ביתן האמנים, תל־

אביב) תערוכת עבודותיה של הציירת ודי־גרפיקאית,
הנושאות בעיקר אופי דקורטיבי.
יו0ל כרגנר (גלריה בינט, ירו־שלים)
יצירותיו של הצייר הישראלי התוסס
והגועש.

• אמני ירושלים

(בית

האמנים,

ירושלים) תערוכת הסתיו של ציירי ירושלים.

• שמעון צבר

(גלריה

מכילה קריולאן
נגד אבן שיניים
ודימום חניכיים.

רוגית, תל־

אביב) רישומים חדשים, הנושאים עליהם
סימון אישי מובהק של הצייר־ההומוריסטן.

ז ה יזנ ה ד
• התרנגולים קונצרט לעין ולאוזן
של תנועה וזמר על־ידי להקת־זמר צעירה,
שהופעתה מבשרת יצירה ישראלית מקורית
ודינאמית, פרי רוחה של נעמי פולני.
• שן ועין (מועדון החמאם, יי־י) אורי
דוהר בתכנית יחיד של פזמונים, מוני1 ,וגיס,
הלצות ואילתורים אקטואליים על המת, יחש
במדינה ובחברה הישראלית.
• היסטוריה כגרוש (מועדון התיאטרון,
תל־אביב) להקת מועדון־התיאטדון
החיפאי המופיעה בסניף התל־אביבי, משחזרת
את ההיסטוריה ודמויותיה המפורסמות
בפזמונים מצויינים של דן אלמגור.

האולפנא
לג ר פי ק ה
שימושית מיסודה של

הגוכללר. הפוליטכנית
נפתחים הקורסים הבאים:

• חמשת נערי דאלאס

(אדריה,

תל־אביב) חמישיית זמר בריטית בפזמונים
חדישים.
• טוכה פורית (כליף, יפו; זמרת
ישראלית מצויינת שנשארה כמעט בלתי
מוכרת לקהל הישראלי, שרה ב־ 12 שפות
מלהיטים חדשים ועד אריות אופרה. בנוסף
לה בתכנית: הכדורגלן פאנטו בלהטוטי כדורגל,
החשפנית הצרפתיה מישל פיגאל ושלישיית
רקדנים אקרובטים מצויינת —
טריו נג׳אס.

• צ׳ארלם ושירלי

(עומאר

ביאס,

יפו) צמד זמרים מלבב, המגיש בהופעה
תרבותית ונאה מחרוזת של שירי עמים המתובלים
בלהיטים המושמעים בצורה מעודנת
ומסברת את האוזן.
• מרי דאלי (מועדון אריס סאן, יפו)
זמרת יודנית סוערת ומסעירה, המופיעה בתוכנית
עם להקת רקדניות פולניות, המפגינות
שליטה בריקודי פולקלור של המזרח
והריקודים הממונים של המערב גם יחד.
העולם הזה 1362
אומני גרפיקה שימושית
מחזור בשל
קורס הערב התלת־שנתי

רי שום -ציור
קורס ערג חד־שנתי

כתב אמנותי
קורס ערב חד־שנתי
פרטים והרשמה:
האולפנא לגרפיקה שימושית
תל־אביב, רחוב המסגר .<52
בכל יזם מ־ 8בבוקר עד 7בערב
טלפון 3 <5487
הת חל ת הלימודים
ברא שית ינואר 9$4ו
ב שי תו פהוב פי קו ח ה של

אגודת הגרפיקאים
העולם הזה 1363

תשבץ העוד הז ה 1363
ישראל נוימן, מרחוב רענן , 25 תל־אביב, כותב לנו :״בחופשת סוכות שלי, געת
שרותי הצבאי, החלטתי לחבר תשבץ. חיות ואני נתון במסגרת צבאית, העלתי על
הנייר, יצירה׳ שרבים בה המילים ומונחים הקשורים בצבא וכל הסובב אותו.״
מאוזן )1אלוף
פי קו ד דרום; )4
מ חילו ת צהל)10 :
חלק ברובה; )11 תוהולנדי
13 אר רסיסי לילה; )14
פעולה; )15 מצודה;
)17 אחד מ־ 3אזו רי
הליחמה; )19 רזה;
)20״ מ ס טיננ״; )22
מקצוע צבאי; )25
סוף בלי סוף)26 :
ערר; )27 חלק ממג־בכלי־

רי גנוז נשק; )30 נבחן; )32
קריאת הפרה; )33
שבל; )34 ניל הגיו
ס לצבא; )36 מי לת

שק — פקודה צבאית;
)39 במוסיקה:
לאט-לאט; )41 היורה
במרגמה; )42
לא כבד; )44 תפקיד
צבאי; )46 יו־צא־צבא;
)48 אבר
בראש (הפור); )50
אוי! וי 51 ; 1ומשול; )53 פרח נוי;
)55 מוקם לזכר הנופלי ם במלחמה; )57 רעל;
)58 שרות ידי עו ת; )59 בי תן צבאי; )60
שי מת החיל בי חי דההמ תאי מה.
מאונד ) 1 :שומר; )2בר-ם ינז; )3
״אשתו״ של החייל; )5י חי ד ת הספק חשמלית;
)6ענף ארור ודק; )7נוי; )8ממרת
ההתקפה; )9שני סוני נשק (רצוף)! )12
עוף טורף; )15 שי מ ת מכונות; ) 16 השארות
במחנה כעונש; )18י חי דו תצב איו ת

גדולות; )21 דגל; )23 סמל הני צ חוז; )24
מילת זרוז; )26 אזור אי מוני ם בצבא; )28
אויב; )29 קיבלנו אותם מארה״ב; )31 כלי־נשק;
)32 ראדאר; )37 ההיפר מהתקפה; )38
ניהו ל י חי ד ת צבא; )40 נוסף על, עוד; )41
חבר, י די ד; )43 מי ד ת נוזלי ם; )45ה מונ ח
העברי ל״שלנר״; )46 השמדה; )47 תחבו שת
)49 :סגז שר־הבטחון; )52 מסמר המאשר
חופשה בצבא; )54 שוכז, גר; )56 מספיק
)58 :שרות־בטחוז.

ה׳ חשץ תשכ״ד23.10.1963 ,

המחיר 75אגורות

ד נשפך בב אר־ שב ע
ישראלי ומופח׳ צרפת״

רכקה ממן,
ידידת אחד
המומחים הצרפתיים