גליון 1365 מתאריך 6 בנובמבר 1963

נתיב היסורי שדחבר -כנ סתלשעבר

מדי

כמה ויכוחים ושיחות מתנהלות,
שבוע, על השבועון המסויים?
איש אינו יודע. מספרם מגיע לאלפים
רבים. כי זוהי תכונתו של שבועון זה:
הוא מעורר ויכוח, התלהבות ושינאה. כאשר
נזכר שמו של העולם הזה, נכנסים חיים
חדשים ונסערים גם למסיבה המשעממת ביותר
ולשיחה הרדומה ביותר.
השבוע, כמו בכל שבוע, הוזכר שם
העולם הזה במקומות רבים, בקשר עם עניינים
רבים. הנה כמה מן המקומות:
הכנסת. ליד דוכן הנואמים: סגן
שר־הפנים, איש המפד״ל ישראל שלמה בן־
מאיר שופרה של הליגה (למניעת כפיה
דתית) ,או אחד משופרותיה, העולם הזה,
שבמיוחד קראתי אותו נדי לקבל את התמונה
שהוא נותן לעניין זה, כותב שהדבר
הזה אורגן שבועיים מקודם, בהודעה של
מפ״ם שהיא נכנסת לעניין. אם כן, צעירים
וזקנים
מנחםכנין (חרות) :לא ידעתי שאדוני
קורא את העולם הזה.
ב ך־ מ אי ר: אמרתי שקראתי אותו רק ב־כוונה
להיווכח מה אומר השופר של הליגה
על העניין. אבל זה היה מיקרה.
י ע קו ב רי פ תין( מ פ ״ ם) :אבל זה עלול
להיות תקדים.
בן״מאיו* נ אני מקווה שלא. לפי אותה
כתבה כאן בא ציטוט ארוך מתוך ה
כתבה
שלנו, כעדות למה שהתרחש).

• גרמניה. באותה שעה הוזכר שם
העולם הזה בטלביזיה. שליח העולם הזה
בגרמניה הצפונית, מיכאל נתן, הוזמן להשתתף
בוזיכוח מצולם על פרשה הקשורה
בשרותי־הבטחון הגרמניים. בפתח הוויכוח,
נתבקש הכתב לתאר את בטאונו, מבחינת
הקו המדיני והסגנון.
נתן: העולם הזה הוא מעין תערובת
בין דר שפיגל, ל׳אכספרם ובילד*.
המראי ין: מהנ תרגנם השם לגרמנית?
נתן: דיזה ולט.

המר איין: אבל אפשר לנמר גם דיזר
שפיגל, לא כן? הרי יש קשר בין שני ה־עתננים?

ת ן: יש בעיקר קשר אישי. עורך העולם
הזה ועורך דר שפיגל, האדונים אבנרי ו־אוגשטיין,
הם חברים מילדות. הס היו פעם
תלמידים בכיתה אחת בבית־טפר גרמני.
אגב, השבוע רואיין עורך העולם הזה

20 סיג

עצמו על־ידי הטלביזיה הגרמנית. הוא נתבקש
להביע את דעתו על מידת קיומה של האנטישמיות
בגרמניה של היום, ועל האפשרות
שהגרמנים יחוללו שוב שואה. השידור
נסתיים במילים של אבנרי :״שום אומה

81א ג

אינה יכולה להרשות לעצמה להגיד: זה לא
יכול לקרות אצלנו!*•

זה זר1זו

עג מ עו

• ראנגץ. השבוע, באחת ממסיבות
החברה הגבוהה בתל־אביב, בה השתתפו
בעיקר ראשי־משק ופקידים בכירים, סיפר
אחד הנוכחים, אף הוא פקיד בכיר, על
מקרה שאירע לו בראנגון.
אותו פקיד ביקר בבירה הבורמאית. ביום
הראשון של ביקורו נערכה לכבודו מסיבה
עם העילית המקומית. לפתע ניגש אליו
אחד הנוכחים, בעל חזות בורמאית מובהקת,
ושאל אותו בעברית צחה :״סלח לי, אולי
יש עמך הגליון האחרון של העולם הזה?״
הפקיד הבכיר נדהם. מובן שהוא קורא את
העולם הזה, אולם לעולם לא היה מודה בכך
בפומבי, בטוזח שמיעתם של אנשי־שלומנו,
״מה פתאום?״ שאל בזהירות.
הבורמאי סיפר לו כי ביקר בשעתו בישראל,
למד כאן עברית והתאהב בהעולם
הזה. לפני שחזר לבורמה, דאג שמישהו
ישלח לו מדי שבוע את הגליון לשם. אולם
משום מה איחר הגליון האחרון — והוא
נמצא במתיחות רבה. על כן, ביקש, אם
הביא הפקיד את הגליון האחרון עימו, אולי
יעשה עמו חסד וישאיל לו אותו.
הפקיד לא סיפר, באותה מסיבה, אם אמנם
היה הגליון עמו, ואם השאיל אותו לידידנו
הבורמאי( .אני מקווה שזה יקרא שורות
אלה, ויספר לנו על עצמו).

לעיתים רחוקות זוכה עתון לפרסם תמונה,
שעומק ההבעה שלה יכול להשתוות לציור
אחד האמנים הגדולים, לשיר לירי או ליצירה
ספרותית. כזאת היתד, התמונה ש*
דר שפיגל: השבועון המסוייס הגרנזני,
המקביל מבחינות רבות להעולם הזה, מלבד
חלקו הקל. ל׳אכספרס: שבועון דומה בפאריס,
שהקו המדיני שלו מזדהה כמעט
בדיוק עם קו העולם הזה. בילד: יומון
גרמני סנסציוני, בעל תפוצת־ענק, הדומה
בשיטותיו לחלק הקל של העולם הזה.

העולם הזה• 1365

ה אול פנ א
מיסודה של
ה בו כללה הג! 1לינו 3ניו1
נפתחים הקורסים הבאים:
אומני גרפיקה שימו שית
מחזור בשל
קורס הערב התלת־שנתי

תמונתו של יוסף) אשכנזי: הפר בים תל־אביב
זכינו לפרסמה לפני שבועיים, שהראתה את
הפר הטובע בים.
אולי שאלת את עצמך: איך הספקנו להגיע
למקום? ואיך הגענו לשם לבדנו?
התמונה הנוגעת־ללב לא צולמה על־ידי
צלם המערכת. היא צולמה בידי צלם חובב,
יוסף אשכנזי,25 ,
צעיר הנוהג לקחת
עמו את מצלמתו בכל
אשר ילך. אשכנזי,
צבר נשוי ואב
לילדה, החל בצילום
רק לפני כשנה, משחזר
מטיול באירופה.
במקצועו הוא
רצף פלאסטי, אולם
הוא עובד במסעדה
של הוריו, ברחוב
בן־יהודה בתל־אביב.
שם ראה את השור אשכנזי הדוהר ברחובות, הצטרף
לרודפים, הנציח את המיקרה.
אשכנזי, קורא ותיק של העולם הזה, ידע
מה לעשות ביצירתו. אך גמר לצלם את
התמונה האחרונה, ומבלי לאבד זמן בפיתוח
הסרט, מיהר למערכת העולם הזה, הגיש

לנו את הסרט הבלתי־מפותח. הוא פותח
במעבדה שלנו, ומייד הוכנסו שינויים בתוכנית
הגליון, כדי לפנות מקום ליצירה

עוד לפני שהספיק אשכנזי להגיע למערכת,
צילצל אצלנו הטלפון. אחד מקוראינו
הנאמנים הודיע לנו על תעלולי הפר. כתב
שנמצא אותה שעה במערכת נטל את מצלמתו,
דהר למקום. הוא הספיק לצלם את
הוצאתו של הפר המת מן הים. התצלום
השלישי בסידרה שפורסמה היתד, שלו.
אותה שעה כיסתה כתבת של העולם הזה
את לווייתו של בעל הפר, שמואל לחוביק
המנוח, במרחק כמה עשרות מטרים ממסלול
ריצתה של החיה. היא שמעה את ה־באלאדה
של הפר הבורח כעבור חצי שעה,
מיהרה להודיע על כך למערכת — ותמהה
לשמוע כי כאן כבר מונחים שני סרטים
מפותחים של המאורע.
פרי כל המאמצים האלה ביחד היה הסיפור
:״ידע שור קונהו״ (העולם הזה
.) 1363

בשבוע שעבר סיפרתי לך, במדור זה,
על ההצגה המיוחדת של הסרט אשתקד

בנזאריינבאד, שנערכה לקוראי העולם הזה,

כמיבצע נסיוני מיוחד. בינתיים אולי שאלת
את עצמך: האם זד. עזר?
לפני ההצגה, ניבאו הפסימיסטים כי הסרט
יורד מן המסך תוך יומיים, וכי
יתהוללו באולם תקריות נזעמות. אנשי־מקצוע
נתנו לסרט שלושה־ארבע ימים, בפני
אולמות ריקים למחצה, ותוך מחאות הקהל
חסר־ההבנה. האופטימיים ביותר קיוז להקרנה
של שבוע שלם, אך נתקלו בגלי
הצחוק של הספקנים.
כל זה השתנה בעקבות ההצגה לקוראי
העולם הזה, שוחרי הסרט הטוב. בחוזרם
מן ההצגה סיפרו הקוראים על חוויתם לידידיהם,
ואילו הגושפנקה שנתן העולם הזה
לסרט זה שיכנעה רבים אחר״ם.
עתה מוקרן הסרט בשבועו השני. האולם
מלא למעלה מן הממוצע. שוב הוכח כי
יצירת־פאר חלוצית זוכה לקהל הראוי לה,
אם אך נעשה נסיון רציני ובלתי־שיגרתי
לגלות את מהותו
לשוחרי הסרט
הטוב.
אני שמח כי
יכולנו לתרום את
תרומתנו לכך.

איפה הגורים?

אליהו קומאי, תל־אביב

אני זוכר כי בילדותי גרתי ליד מגרש
כדורגל בירושלים, ובכל שבת, כשהתקיים
מישחק כדורגל, באו נטורי־קרתא ממאה־שערים
והתחילו לצעוק ״שאבם! שאבם!״
אז היו באים שוטרים בריטיים עם
סוסים ומקלות, ורק היו הקנאים רואים
אותם — היו נעלמים מיד כמו עכברים
בחצרות.
לרעתי אשמה משטרת־שראל. אילו היתה
נוקטת ביר ברזל, ומשכיבה כמה עשרות
קנאים על הכביש, היה נפסק המישחק
הזה, שהם כה אוהבים אותו.
אילו הם היו עוברים עבודה פיזי ת,
ועייפים מעמל של ששה ימים בשבוע —
לא היה להם מרץ לעשות דברים באלה.
ושוב אני מאשם את שר־המשטרה, שאינו
נוקט ביד־ברזל בדי לשבור את הבריונים
האלה.
אברהם ג׳ורג׳י, תל־אביב

פדכר אשה

אל שוטרת

פעם נתקלתי בשוטרות, אם
כנוהגת, לא
בהכוונת תנועה או אפילו בהגשת דו״ח,
ובהערכה ציינתי באזני מכרי שהן פונות
לציבור הנהנים, ובכלל לאזרחים, באדיבות
ובנימוס ההולמים נערה צעירה.
התפלאתי לקרוא במאמר על גישתן ה־של
שוטרות צעירות אלה
אכזרית־כביכול
(העולם הזה .) 1355 אין זה הולם את המציאות
הקיימת. מי כמונו, האוחזים בהגה,
מבינים את בעיית עבירות־התנועה של נהגים
בלתי־זהירים ובלתי-אחראיים, המסכנים
את עצמם ואת הזולת!
המאמר כאב לי באשה וכאזרחית וחקרתי
בדבר אישית. נודע לי ששוטרת <> פוטרה
משרותה במשטרה כי לא ירעה לייצג את
העולם הזה 1365

המדים שלבשה, וגרמה אד ורק לעלבונות
בהתנהגותה.
ד״ר א. ישראלי, תל־אביב
זה מוזר — לאור העובדה שהעולם הזה
לא גילה את זהותה.

אין פסול
בבתבה ״דם ויסקי ונשים״ (העולם הזה
,) 1363 הופיעה תמונתה של רחל דינ אי,
כשהיא רוקדת עם
נבר צרפתי.
פרסום תמונתה של
הגברת רינאי, יחד
עם יתר הבחורות והפרטים
שנכתבו בבה פגעו מאמר,
מאד.
בכל מקום שהיא
מסתובבת ב־באר־שבע,
מצביעים
עליה ואומרים ״גועל
נפש״.
הגברת דינ אי הי־תה
במקום במקרה,
עם החבר שלה.

דינאי

שאול עמית,
עורן־דין, באר־שבע

אין בכתבה שום כוונה לפגוע בשמה
הטוב של הגב׳ דינאי, שרקדה בתמונה
עם ידידה הצרפתי, ואנו מצטערים אם
נפגעה. לדעת העולם הזה וקוראיו, אין
כל פגם בידידות בין צעירות ישראליות
לבין אורחים זרים המזדמניים לארץ.
אני ממש מאוכזב על שתמיד אתם מו־צ
אים בעירנו דברים רעים, ואח פעם לא
כותבים על הדמויות
שבבאר־החיוביות
שבע
(העולם הזה
.) 1363 למה, למשל,
אתם לא כותבים על
ריימונר טלקר, בעל
המכון לחקר האדם,
שנותן תעודות אז־מי
רח־כבוד
לכל
שעושה לו טובה?

אברהם אבוטבול,
באר־שבע
תעלומות עלומים

קורס ערב חד־שנתי

כתבא מנו תי
קורס ערב חד־שנתי
פרסים והרשמה:
האולפנא לגרפיקה שימושית
תל־אביב, רחוב המסגר . 62
בכל יום מ־ 8בבוקר עד 7בערב
טלפון 36487

התחלת הלימודים
בראשית ינואר 964ו
בשיתופה ובפיקוחה של

אגו דתהגר פי ק אי ם

ן דר.א.ררבין.ס^$.ו.,ס5 .ק

מכתבים סבורני שהשקפתכם, כששר לכוח ההרתעה
החילוני ננד הדת, היא מוטעית. פתרו!
יציב להפרות חוק והתפרעויות אינו יכול
לבוא בדרד של פעולה פרטיזנית, אלא בדרד
הפעלת החוק נגד מפיריו.
אולם התפרעויות הדתיים אינן אלא שלב
חרש בכפייה הדתית, המשתלטת על הציבור
החילוני — והשלטון אינו עושה כלום
כדי לבלום אותה• מחדל זה מקורו בעובדה
שמפלגות דתיות נתנו תמיד את ידז לחוגי
בדנו ריוז במפא״י בצעדיהם האנטי־דטו־קדמיים
— בנון המימשל הצבאי, חוקת־היסוד
וכו׳ .סיוע זה הוא איננו, כמובן,
חד צדדי, והוא נעשה בצורה של יד־רוחצת־יד.
לכן
צריך חודו של המאבק ננד הכפייה־הדתית
להיות מופנה נגד השלטון, במטרה
לאלץ אותו להפעיל את החוק נגד המתפרעים.

שו בו -ציו ר

הכל מצאו עניין אבוטבול לעסוק בו. כל מדורי
האמנות. בעיתונים — הצעה חדשה בפיהם:
ועדה שתפקח על משלוח האמנים
הישראלים לחו״ל. הרעיון לכשעצמו הוא
טוב מאד, אד הוא נולד לא מן הנקודה
הנכונה.

בעוד שכל זמר בעל נשימה ארוכה אוגר
פרוטה לפרוטה כדי לנסוע לחו״ל, ולפצוח
שם בזמר ישראלי בשם הפולקלור:
בעוד נערות המתיימרות להיות שחקניות
נעמדות לפני מצלמות כשהן חצי-ערומות,
ומוסרות הצהרות־נבורה כחיילות צה״ל ואי!
קם לזעוק — הרי שקמו לנו המוני
דואגים לשמה הטוב של ישראל כטייצאת
זבל־אמנותי.
וממה החלה המהומה? הגיע אקורדיוניסם
של להקת הריקוד ״עלומים״ (העולם הזה
)1360 יחד עם נערתו, ושניהם החלו לספר
סיפורי־זוועות. וכל זה למה? האקורדיוניסט
פשוט רב עם הבום של הלהקה, שלא רצה
לקבלו בשום מחיר. הוא החזיר לו את
שארית המצלצלים ואת ניירותיו, והחזירו
הביתה. לפני שיצא ארצה ניסה האקורדיו־ניסט
לבטל את הגזרה, ומשלא הצליח,
הבטיח :״אני עור אדפוק אותר על זה —
תראה!״
אברהם דגני, קריית־חיים

מוברים לוקשים

.ניאולן וסמטיקאי

מומחה לבעיות שיער
קוס מטיות
ולבעיות

פית הספר
ל טכנאות
מי סו ד ה עו ל

הגו בללההפ 1לי ט 3נית

תודה, תודה ושוב תודה, על רשימתבם
על איבור לווין, המדען הדרום־אפריקאי שנהרג
(העולם הזה .) 1360 אלא שתנובתכם
לא היחה מספיק חריפה — ועל כד פליאתי.
ציפי תי שתתבעו לפרסם את מימצאי וועדת
החקירה, ואולי אפילו לסלק את דובר־צה״ל,
בגלל צורת טיפולו המבישה בפרשה. נירסתו
ניסתה להציג את חיילי צה״ל כמלאכים
ממלאי־פקודות, שבשעה שהם לוחצים על
ההדק נתונה מחשבתם למעין מקשה סרוגה
של פקודות־שנרה והוראות־נוהל של פתיחה
באש.
יש לומר גלויות: חיילי צה״ל אינם
מלאכים. יש ביניהם גבוהים ונמוכים, רזים
ושמנים, פחדנים ואמיצים. מוטב היה להציג
את פרטי התקרית על צדדיה האנושיים
— ולא לטשטש, להעלים ולמכור לוקשים.
הציבור חייב לדעת את האמת על חיילינו.
אדרבא, ידיעת העובדות, עם כל האי-נעימות
שבהן, עשוייה לתרום להפשרת אדישות
בטחונית ולהגברת מאמצים.
גדעון ג ,.ירושלים

הכל ברוריה
סיפורה של רחל המרתלת על כתבת
״לאשה״ ברוריה אבירן שהיה לה רומז
עם כומר( ,העולם הזה ,) 1363 היה משעשע
מאד. חבל רק שלא נקבתם בשמו של
אותו כומר, זה היה חסר לי לחמשיר
הבא :
היה היה כומר פאפיבי,
איש־דת לא כל־כד אגרסיבי,
עד בברוריה פגש
ובלב כה נרגש —
הוא מסר לה וי דוי אכסקלוסיבי.
יגאל ישין, ירושלים

החלה ההרשמה
למחזור ד׳ של לימזדי יזם
ולמחזור ג׳ של לימודי ערב
המיועדים להכשרתם של

טכנאים
ב ס די ם
בענפים

מתכת. ייצור ומכונות
לתפקידים של

תיבנוו וניהול
התחלת הלימודים -ינואר 19<54
פרטים והרשמה :
בית הספר לטכנאות
תל־אביב, רחוב המסגר , 62
בכל יום מ־ 8נבקר עד 7בערב
טלפון 36487

תצפית

במדינה

כ? הזכויות ׳עטורות

• ייתבן בי בעתיד הקרוב ישתו תושבי חק-אביב וחיפה
את מי הבינרת במלוא מלידוותם. עתה, משנתברר כישלונן הי קי ״ ל
תוכניות המוביל הארצי, עם התנגדותם של החקלאים להשתמש במים המלוחים
שיוזרמו במוביל, נסקרת האפשרות להעביר את כל מי המוביל לשתי הערים.
החישוב: שתי הערים, יחד עם התעשייה שלהן, משתמשות בערן ב־ 300 מיליון
| ממ׳׳ק מים לשנה, שהם כמות המים המיועדת לזרום במוביל הארצי, בשלב
הסופי. סידור זה יאפשר הקצאת המים המתוקים מן הבארות לחקלאות. האפי
שרות כבר נבחנה בנציבות המים, והשאלה עתה היא בעיקר מכנית. מחיר השינוי
בתוכנית: כ־ 20 מיליון לירות, נוסף על 420 המיליונים המיועדים למוביל.

• תקציב משרד החינוך• לשנה החדשה לא יבלול שינויים
רציניים במערכת החינוך. אף כי הממשלה תדגיש את חומרת המצב
1בשדה החינוך, אין כל נכונות מעשית להפחית מתקציבים אחרים לתיקון המצב.
מלבד המחסור בכסף, חסרה למשרד החינוך גם תובנית־אב ברורה, של הדרוש
תיקון במערכת החינוך היסודי.

• פרשת המעבר כשבתות, דרך שער מנדלבאום, תלך ותם*
תבך. הגורם העיקרי: ההתחרות הקיימת בין פלגי המחנה הדתי, בה מנסה
כל פלג להוכיח כי הוא הלוחם האמיץ ביותר על האינטרסים הדתיים.
הרב הראשי, יצחק ניפים, יציע הצעות קיצוניות, כדי להעמיד
במבוכה את המפלגה הדתית־לאומית, המתכוננת להרחיקו בקרוב מכס הרב הראשי,
על־ידי הצגת מועמד משלה, בבחירות לרבנות.
העם ונמוג׳ ג ש
בעיני כמעט כל המשוררים העיבריים הצעירים,
ילידי ארץ־ישראל, הסתיו הוא הקופה
עגמומית, בה נתקפת הנשמה הפיוטית
מלאנכוליה עמוקה. המשורר מבקש את נפשו
למות, או לפחות להתבודד.
כי המשורר העיברי הצעיר (כמו יוצרים
צעירים רבים בשטחים אחרים) מעתיק בצורה
עבדותית את הסמלים של משוררי הפזורה,
שהעתיקו את הסמלים של המשוררים
האירופיים.
אילו הסתכלו אותם המשוררים סביבם,
השבוע, היתד. מתגלית להם תמונה של ארץ
שאינה עגמומית ואינה מלאנכולית, אלא
דווקא שמחה ועולזת. גבעות ישראל היו
מכוסות פעמוני־גשם, בני־חצב וסיתוזניות,
כתמים סגולים וורודים בעשב הירוק, ש־ביצבץ
בין הגבעולים המתים של הקיץ.
וכמו הגבעות, כן הנערות. מבתי־הקפה של

אגודת ישראל תיתן גיבוי לחרדים
הקיצוניים של מאה
שערים, כדי להקשות על המפד״ל את
הישיבה בממשלה. מטרתה של האגודה:
לאלץ את המפד״ל לשתף כיאות את עס־קני
אגודת־ישראל במועצות הדתיות. על
פי החוק החדש, יכולה המפד׳׳ל להפוך
מועצות אלה, השולטות בתקציב המיליונים
של השירותים הדתיים, לאחוזתה הפרטית,
תוך דחיקת רגלן של המפלגות
הדתיות האחרות.

תסבוכת מצד גורם בלתי־צפוי:
תושבי שכונות הספר ביררש־לים,
הגובלות עם מעבר מנדלבאום, יפנו
לממשלה שלא תוציא חצי־מיליון לי לסלילת
כביש חדש, אלא תקדיש סכום
זה לשיפור תנאי המגורים שלהם.

חביב שמעוני(ימין) במסיבת העתונאים
״כשתגיעו, לישראל תעזרו לנו

• אין בל יסוד להכרזות האופטימיות
של מנהל סוכנות ה סיוע
לפליטים הערכיים. הנשיא
קנדי אומנם לחץ על ישראל שתכריז
על נכונותה לוויתורים מעשיים לישוב
בעיית הפליטים, ואף קיבל תשובה סתמית
שישראל תהיה מוכנה ״לעשות את
חלקה.׳׳ אולם ישראל לא קיבלה את
הדרישה, כי חלק זה יעשה ללא תנאים
מוקדמים. פרם לזאת לא התקבלה שום
הסכמה ערבית, כי אפילו לו עשתה כן
ישראל היו הצעותיה מתקבלות כבסים
לפתרון. תקוותם של האמריקאים ל־הפשיר

הקיפאון

תלויה

א כודד !

בהצעה,

ארצות ההגירה ביבשת אמריקה יפתחו
שעריהן בפני המוני הפליטים ה־

ערביים אשר ישוקמו בכסף של ארצות־הברית.

עולים חדשים לא יופנו
בהמוניהם לחקלאות, בשנים הקרובות.
הסיבה: המשק החקלאי מתקרב

חברי ועד חוג יוצאי כורדיסתאן במסיבה
כשם שאנחנו עזרנו לכם!״

לרוויה. את הגידול ההדרגתי
הדרוש לסיפוק צריכת האוכלוסיה הגדלה, יבטיחו מתכנני החקלאות על־ידי
מיכון נוסף ושיפור דרכי הייצור. תוכנית משרד החקלאות לחמש השנים
הקרובות אף לוקחת בח שבון אפשרות של חיסול משקים קטנים וצירופם
ליחידות גדולות ויעילות יותר, בהן יעבדו פחות חקלאים. העולים החדשים
יופנו ברובם לעיירות פיתוח, שם יועסקו בתעשייה או במלאכה. החישוב:
ההשקעה בעולה בתעשייה אינה גדולה בהרבה מן ההשקעה הבסיסית בחקלאות
ומן הסובסידיות ליצור חקלאי.

• המלחמה נגד מוסדות-החינוך הנוצריים תקבל מיפנה
בשבועות הקרובים. חבר הפעילים של המחנה התורתי יימנע -לפחות
לתקופת־מה — מכל פעולת אלימות או הפוגה המונית. תחת זאת, עשוי הוא
לפרסם בבתי־כנסת ובעיתונים רשימה של כל ההורים היהודיים אש ר בניהם
לומדים במוסדות אלה, בניסיון להפעיל לחץ ישיר של שכנים, לקוחות ומקורבים
אחרים.

• שוב עומדת על הסף שורה של שכיתות־אזהרה ושביתות
ארובות, שלא יוכרו ער-ידי ההסתדרות. כסו לפני שנתיים,
יקיפו שביתות אלה סוגי עובדים שונים, החל באקדמאיס וכלה בפועלי־תעשייה.
תופעה זו תתפשט ותחמיר לקראת התחלת השנה החדשה, כאשר יהיה צורך
לקבוע את שכד־היסוד החדש ואת תוספת־היוקר.

ה סו סמת
היהודי הבטיח לפריץ ללמד את סוסו
קרוא וכתוב תוך שנה .״אוי, אתה אבוד!״
זעקה אשתו ,״לעולם לא תצליח בזה!״
״אל תפחדי,״ הרגיע אותה בעלה .״את
יודעת מה יכול לקרות תוך שנה אחת?
או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או
שאני אמות.״
הדולארים של הקדמות. הרבה
יכול לקרות בשנה אחת. על אחת כמה
וכמה במשך 11 שנה. זאת ידעו המעורבים
בתיק אירס״ו וידידיהם רבי־ההשפעה.
שום פרשת שחיתות, מאז קום המדינה,
לא גרמה לתהפוכות בחוגי הצמרת כמו
פרשה זו. שרשיה נעוצים באותה תקופה
עכורה, כאשר מפונקי השלטון הניחו את
היסוד לאימפריות כלכליות פרטיות בעזרת
עסקות־מטבע מפוקפקות.
כמה אנשי־עסקים תל־אביביים, ביניהם
אריה פילץ וצעיר סימפאטי בשם שייקה
ירקוני, איש־ההגנה וידידו של עמוס בן־
גוריון, קיבלו מידי הסוכנות היהודית דולא־רים
של קורבנות השואה כדי לקנות צורכי
בתי־מלון. הם התחייבו למסור את הסחורות
לבעלי בתי־המלון בישראל, במחיר הקנייה,
בתוספת רווח של עשרה אחוז.
כעבור זמן סיפר יצרן גרמני כי הוא
נתן לקונים חשבונות מזוייפים, כדי לאפשר
להם לרמות את הסוכנות ואת בעלי בתי־המלון.
העבירות הנובעות מכך: רמאות,
העלמת מטבע׳ זיוף מיסמכים, ועוד.
מוקש ישן. המישטרה לא טיפלה בתיק
ברצינות. היא סחבה את העניין, עשתה את
הכל לקבורתו. עד שגוף קטן של סטודנטים,
בשם שורת המתנדבים, פירסם חוברת
בה נרמז כי הדבר נעשה בהשפעת עמוס
בן־גוריון. מובן שהדבר לא ייתן להוכחה.
עמוס הגיש משפט* ,נחל נצחון משפטי חלקי.
אך במשפט נתגלה מצב שסתם את
הגולל על הקאריירה המשטרתית שלו. ואילו
יחזקאל סהר, המפקח הכללי, הסתבך
בשקר, הורשע וסולק. שייקר, עזב את הארץ.
אך תיק אירס״ו הוסיף לאסוף אבק,
כמוקש ישן העלול להתפוצץ באחו הימים.
השבוע הוציא היועץ המשפטי את הנפץ.
הוא הודיע שהתיק נסגר סופית, מאחר שרוב
העדים מתו או נעלמו. באותו חודש
חזר שייקר, לארץ, ואילו עמוס עמד על
סף פרישתו מן המשטרה. שורת המתנדבים
חדלה מזמן מלהתקיים.
הפריץ מת. הסום מת. היהודי מת.

יחסי מרחביים

אותה הם עומדים להעלות תוך שנה, כי

אלמוזת, המתעוררת בכל סתיו לחיים חדשים.

דיזנגוף
ועד לחדרי־האוכל של הקיבוצים,
הפיץ הסתיו מצם־רוח מרומם.
תמוז קם לתחייה. קבלת־פנים זו לסתיו׳
שיש בה כדי להפליא את המשורר
העיברי הצעיר, לא היתה מפליאה כלל את
המשורר העיברי הקדום. כי משחר ההיסטוריה
ראו בני־שם את הסתיו כעונת התחייה
וההתנערות, אחרי המוות של הקיץ.
תחושה זו מצאה את ביטוייה בפולחן
ובשירה של העיברים, בני כנען, כמו אצל
אחיהם בארם־נהריים. לפי אגרתם, מת תמוז
(.או אדון, או בעל) בכל קיץ, יורד לתחתית
שאול. בראשית הסתיו יורדת אליו אחותו
או אמו, והיא מקימה לתחייה את האל המת.
אגדה שמית זו מצאה את דרכה למיתולוגיה
של מרבית העמים והדתות. היא אבדה
בתקופה מאוחרת יותר של ההיסטוריה
העיברית, עם עליית הדת היהודית, אולם
שרידיה עדיין ניכרים באמונת הכת היהודית,
שהאמינה בתחיית ישו, איש נצרת,
אחרי הוצאתו להורג.
שום נערות לא רקדו השבוע בארץ כנען
לכבוד תמוז הקם־לתחייה. אולם ילדי הארץ,
שעיניהם אורו למראה הפרחים בציד,
הכבישים, ביטאו את אותה תחושה
עתיקה — תחושת־החיים של ארץ בת־

סיפר אריה גבאי :״סבי מת בגיל . 123
מוצטפה בארזאני, שכבש אז את העיר, בא
להספיד אותו. משפחתנו נתנה לו כשי פגיון
עשוי מזהב. הוא אמר, :פגיון זה יהיה יקר
לי מכל.׳ אחר־כך שאל, :האם יש בעיר ה זאת
הפלייה לרעת היהודים? אס כן, אדאג
מייד שזה ייפסק ,.אסרנו לו שאנחנו חיים
בין הכורדים, ומעולם לא היתה שום הפ לייה.
על כן אני מבקש עכשיו, בשם מש פחת
גבאי, להגיש את כל העזרה לכורדים!״
סיפר שמואל ראובן :״בימי מרד ראשיד
עלי, כשהצבא העיראקי עשה שפטים ביהודי
בגדאד, ציווה מוצספה בראזאני: כל חייל
עיראקי, הנמצא בארץ הכורדים ושיפגע ב יהודים,
מות יומת. הוא לא נהג כך מפני
שרצה לעשות לנו טובה. הוא פשוט איש
הגון.״

סיפר סאלח נוריאל הזקן, מי שהיה ראש
הקהילה היהודית בעיר ארביל (כמו אביו וסבו
לפניו) :״בימי המלחמה בארץ־ישראל,
בא פליט ערבי לעירנו והחל מטיף בכיכר
הראשית של העיר נגד היהודים. מנהיג הכורדים
שלח להודיע לו, :אם לא תעזוב את
העיר לפני רדת החשיכה, יהיה ד מן בראשן.
כי היהודים הם אחינו׳.״
סיפר נחום בן־שלמה :״עלינו לישראל ב
. 1951 לפני שיצאנו, הלכתי לבית־הסוהר נדי
להיפרד סבנו של ראש־השבט הכורדי, שהיה
כלוא שם בגלל פעולתו למען חרות הכורדים.
כשראה אותי, בכה מרוב התרגשות.
הוא אמר לי, :כשתבואו לישראל, תעזרו לנו,
כמו שאנחנו עזרנו לכם.׳ אחר־כך ליוו אותנו
בני־הנוער המקומי עד לשדה־התעופה,
ונשאו את מזוודותינו הכבדות. הם לא רצו
שנהגר מארצם, אבל הם הבינו את שאיפתנו,
ני הם עצמם שאפו לחרות לאומית.״

* אך נזהר מלהגיש משפט נגד העולם
הזה, שהאשים אותו קודם לכך בהאשמות
הרבה יותר חמורות, שניתנו להוכחה.
העולם הזה 1365

כך, בזה אחר זד״ גוללו השבוע נציגי 80
אלף הכורדים בישראל את חוויותיהם האישיות,
בבואם להסביר לעתונאי ירושלים
מדוע החליטו ליזום את הקמתו של הוועד

הישראלי למען כורדיסתאן.

,,יופנו שותת דם !״ מבחינה אחת
שונים ע לי כורדיסתאן מבני כל שאר עדות
המזרח, וגם מבני רוב עדות המערב: הם
מוסיפים לאהוב את ארץ מולדתם, את אנשיה
ומנהיגיה. כי הכורדים לא התעללו
מעולם ביהודים, הגנו עליהם בכל הזדמנות.
בהיותם עצמם מיעוט נידכא ושוחר-חופש,
הבינו הכורדים לרוח היהודים, שהיו ביניהם
בבחינת מיעוט־בתוך־מיעוט.
על כן הזדעזעו עולי כורדיסתאן, בשמעם
את הידיעות על מיבצעי ההשמדה של הצבא
העיראקי בארץ הכורדים .״הגוף שלנו בארץ
כולו שותת דם,״ אמר סאלח נוריאל, מנהיג
העדה, שדיבר ארמית. חוג יוצאי בורדים־
תאן, שהוקם כדי לדאוג לאינטרסים של בני
העדה בישראל, מיהר לפרסם גילוי־דעת למען
הכורדים, פנה לראש־הממשלה בדרישה
לעזור ללוחמי בארזאני.
אותה שעה הושמעה גם מעל במות אחרות•
התביעה להקים ועד ציבורי לעזרת
הכורדים. התקיימו כמה פגישות, בהן השתתפו
אנשים מזרמים שונים. השאלה בה
התחבטו המשתתפים: איך למנוע את זיהוי
היוזמה עם גוף פוליטי זה או אחר? איך
להבטיח כי יצטרפו ליוזמה בני כל המפלגות,
מבלי שאיש יחשוש מפני ניצול הפעולה
למטרות מפלגה זו או אחרת?
הפיתרון בא בדמות חוג יוצאי כורדים־
תאן, המאגד בקירבו חברים מכל המפלגות,
החל במזכיר החוג, איש־מפא״י חביב שמעוני,
וכלה באנשי חרות ומפ״ם.( .הכריז השבוע
שמעוני :״מי שמכיר כורדי חבר
מק״י, שישלח אותו אלינו. אנחנו רוצים
שגם איש מק״י יהיה בוועד שלנו.״)
כל היוזמים האחרים החליטו לוזתר על
יוזמתם, להשאיר את הפעולה הראשונה בידי
החוג. וכך ערכו השבוע נציגי חוג יוצאי
כורדיסתאן פגישה נרגשת עם העתונאים,
הכריזו על הקמת הוועד, פנו לכל המפלגות,
החוגים והאישים להצטרף אליו.״• תוכניתם,
בין השאר: לערוך בהיכל התרבות או בבנייני
האומה עצרת־יסוד המונית של הוועד;
לקיים מגע עם נציגי הכורדים באירופה ועם
ועדים דומים בארצות אחרות; להכריז על
מגבית ולשלוח את הכסף שייאסף למנהיגות
הכורדית באירופה (״שיחליטו בעצמם אם
הם רוצים לקנות בו נשק או רפואות!״);
למחות באוזני השגרירים הזרים בארץ על
יחס ממשלותיהם למלחמת הכורדים; לעורר
דעת־קהל בארץ ובעולם.
״התחריש גם ישראל?״ למחרת הפגישה
הפיצו עולי כורדיסתאן בכל רחבי
הארץ כרוז, שנשא את הכותרת ״יוקם ועד
ישראלי למען כורדיסתאן!״ הוא ביטא את
הזיקה העמוקה של מחבריו לארץ ממנה
באו:
״על הרריה של עיראק, לא הרחק מישראל,
נטבחים זה חודשים אחדים בני העם
הכורדי על־ידי צבאות עיראק. הם נטבחים
באמצעות טנקים, מטוסי־סילון ומיטב הנשק
ד.מ דרני, המסופקים לעיראק על־ידי ברית־המועצות
מזה וארצות־הברית ואנגליה מזה.
הם נטבחים — זקנים, נשים וטף בצד לוחמים
אמיצים — אך חסרי נשק־מגן במידה
מספקת.
__ משום אהבתם לחופש, משום שאיפתם
לעצמאות, נטבחים הם על־ידי צבא
מצוייד ומאומן והעולם רואה ומחריש.
״מחרישות אומות קטנות וגדולות, כאילו
אין זה מעניינן כלל שעם הולך ונטבח בצורה
בארבארית, בעיצומה של המאה העשרים.
״התחריש
גם ישראל? התחריש ממשלת
ישראל?!
״הן זוכרים אנו כמה טראגית היתד, שתיקתו
של העולם, שעה שנטבח העם היהודי
על־ידי היטלר! הן חשים אנו כמה הרת־אסון
שתיקתו של העולם כאשר אנו מוקפים
באויבים המאיימים להשמידנו!
בני העדה בארץ, אשר שכנותם עם
העם הכורדי היתד, שכנות של רעות וכבוד,
אינם יכולים להחריש, כשקול דמי הכורדים
זועקים אליהם מהררי כורדיסתאן! חוג יוצאי
כורדיסתאן בישראל פנה לממשלת־ישראל כי
תרים את קולה נגד השמדת העם הכורדי
בעיראק, אולם קולו היה כקול קורא במדבר.
״חוג
יוצאי כורדיסתאן בישראל פונה עתה
לעם הישראלי, ללא הבדל מפלגות, השקפות
(המשך בעמוד )6
• ביניהן העולם הזה ( )1351 , 1374 ודו־השבועון
אתגר.

•• לפי כתובת החוג: ת ,ד ,2225 .ירושלים.
העולם
הז ה 1365

זיי ד דיגגו

33 רב

שעונה על כל דרישותיו של
הגבר של היום: גרב
מודרנית, שומרת על צורתה,
מתכבסת בקלות ומתייבשת
מהר, לאמתכווצת
ו לא מתרחבת — גרב
*מ10צ 0של ״לודזיה״.
בצבעים ובדוגמאות שונים.
מעתה גם גרבי ״מ ס1צ ס״
לילדים.
להשיג בכל חנויות ״אתא״,
ובחנויות הלבשה לגברים
וילדים ברחבי הארץ.

5 2 0 1 3

שם רשום לסיב האקרילי של דו פונם.

מיסודהלשלט כנו לוגי ה
ב* מ זז ספד

הנוכלל ה הבולי טכניו*

החלה ההרשמה למחזור ב׳
בלימודי יום במיקצועות:

סרטוט בניין ואדו־י 3ר•
ריהוט ועיצוב בני
פרטים והרשמה:
בית הספר לטכנולוגיה, תל-אביב, רחוב המסגר מס׳ ,62 בכל
יום בין השעות 8.00 בבוקר עד 7.00 בערב (טלפון .)36487
התחלתהלימודים — ינואר 1!964

במדינה
(המשך מעמוד )5
ועדות, כי ירים את קולו נגד טבח אומר,
עתיקה ואמיצה זאת, וקורא להקים: ועד
ישראלי למען כורדיסתאן.
חוג יוצאי נורדיסתאן לא יוכל
לבדו להרים משימה זו, שהיא משימתו של
כלל עם ישראל, ופונה למפלגות, לארגונים,
לאנשי־רוח, לאישים ולהמונים מכל שדרות
העם, להצטרף לתעד הישראלי למען כור-
דיסתאן לקראת כינון מוסדות הודעד וכינוס
עצרת־היסוד, שתתן ביטוי לתמיכת אזרחי
ישראל במאבק הכורדים.׳׳

ביום א 10 /בנוכמבר

נפת חי ם
קו ר סי םחד שי ם
* קורסי בוקר
* קורסי ערב
(דדשנתי)
פרטים והרשמה
מ־ 8בבוקר עד 8בערב

תל־אביב

דרךפ ־ ת .4 4מול
בי תהדר • אלנב׳ 76

ר חו ב

ביאליק 17

י רו ש לי ם

בית יו א ל, רח־ יפו } (

נ 37 ון •גטדאל׳

סלהנשוהטג ני ו

דחף

,ל וי ד״
הספון הבינלאומי להתכתבות

אלפי מכתבים
לפי שיטה אמריקאית

סרום פקט חיכם
תל־אכיב, ת .ד4185 .

שושט

שתיקהכ הו דונ ה
זה היה בימי השואה. ממשלה רודנית, שערכה
רציחות סיטוניות גם בקרב בני האומה
שלה, החליטה לגשת לפיתתן הסופי
של בעיית המיעוט. היא החלה במיבצע של
השמדת־עם, תוך שימוש באמצעי הטכניקה
המודרנית.
בעיר הקודש, לא הרחק ממקום הפשע,
נשמעה הקריאה לפעול נגד הרצח, לזעזע
את מצפון העולם. אולם הקריאה נדחתה.
״אומנם יש חשש שעוסקים שנו ברצח־עם,׳׳
הסבירו החוגים הרישמיים. ,אבל אם נשמיע
את קולנו, עלול הדבר לעורר מורת־רוח
רבה במדינה שעימה אנו מקיימים
יחסי־ידידות.׳־
זהו, בקיצור נמרץ, תוכן המחזה ממלא
המקום. הקורבנות הם יהודים, עיר־הקודש
היא רומא, והחוגים־הרישמיים הם דוברי ה־ואתיקאן.
השבוע
חזרה אותה פרשה בדיוק. הקורבנות
הם כורדים, עיר־הקודש היא ירושלים,
והחוגיס-הרישמיים הם דוברי ממשלת־ישראל.
למחרת פגישת־העתונאים, בה הכריזו יוצא,
כורדיסתאן על הקמת הוועד הישראלי
למען כורדיסטאן (ראה לעיל) ,פנו כתבי
העתונות אל משרד־החוץ, ביקשו את תגובתי•
תשובת דובר משרד־החוץ• :המשרד
מעדיף שלא להתייחם לשאלת הקמת הוועד.״
אולם הוא לא הסתפק בזה. הוא גם הסביר
את הנימוקים לעמדה ניטראלית זו. הם
פורסמו בעתונים בשם. משקיפים מדיניים״
— השם המקובל לדובר משרד־התוץ, כשזה
מבקש לא לצטט את דבריו בשמו.
״מצד אחד קיים חשש כי העיראקים עוסקים
בהשמדת־עם במלחמה נגד הכורדים,״
אמר הדובר .״אף כי חשש זה לא הוכח.
״אולם מצד שני אין ישראל רוצה לעורר
את שאלת הכורדים ביוזמתה, מאחר שהדבר
עלול לגרום לתסיסה של המיעוטים הנורדיים
במדינות, שעימן היא מקיימת יחסי־ידידות,
ובהן עלול הדבר לגרום למורת־רוח.״
אין כל הוכחה כי ״המדינות הידידותיות״
— תורכיה ואיראן — אומנם היו מתנגדות
לפעולה למען הכורדים העיראקיים. נציגי
הכורדים עצמם טוענים בפירוש כי אין הדבר
כך. אך גם אילו היה הדבר נכון,
מטיל הוא אור מוזר על ממשלת־ישראל.
כי בהשמיעה טענה זו מצדיקה הממשלה
של מדינת־היהודים בפירוש את נימוקי ה־ואתיקאן,
שסרב לפעול נגד השמדת שישה
מיליוני היהודים — באותה טענה בדיוק.

מדיגיח! נפתחים קורסים חדשים
בנין מכונו ת
א רכי ט ק טור ה
(עצוב פנים,
שרטוט רהיטים)
פרטים והרשמה:
מ־ 8בבוקר עד 8
בערב.

תל־אביב

דרך פ־ת .44 מול
הדר •• אלנב׳ 76

בית

ר חו ב בי א לי ק 17

י רו ש לי ם
בית יואק/רח* יפו } (

מבון • עז ראל׳

ל הנ שרהמ כני!
דחף

״המתן עד אוקטובר!״
אוקטובר בא והלך. אדנואר הלך אף
הוא. גרמניה לא כוננה את היחסים, שוב
פנה גורי אל פרם. ושוב זכה לתשובה:
אדנואר רצה, אבל האמריקאים הפריעו.
הכיצד? התירוץ הוא אחד המטופשים ביותר
שהומצאו אי־פעם. טען פרס: אדנואר
ביקש מן האמריקאים להשתדל אצל הערבים,
למען יבטיחו מראש שלא יענו על
הצעד הגרמני׳ בכך שיכירו בגרמניה הקומוניסטית.
האמריקאים סירבו להתערב. לכן
נאלץ אונואר להפר את הבטחתו.
עתה נשארה לגורי הברירה בין שתי
אפשרויות: או שפרם באמת האמין לכל זר.

מ׳ שי ק ר!׳
כל מעשה של שמעון פרם משאיר אחריו
זנב ארוך של שקרים והבחשות. ביקורו
של פראנץ־יוזף שטראוס בישראל לא חרג
מכלל זר.,
סיפר השבוע המשורר חיים (וזנה מוטלות
גופותינו) גורי: כשבא שטראוס לישראל,
מוהר הוא, גורי, להיפגש עם שמעון פרס,
כדי להרגיע את מצפונו. גילה אז פרס ל־גורי,
בסוד: שסראוס נושא עמו איגרת של
אדנואר לבן־גוריון, ובה כתוב כי לפני פרישתו
(של אתואר) בחודש אוקטובר, תכונן
גרמניה יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
גורי הוא אדם הגון, הנוטה ייהאמין לבן־
שיחתו. אחרת היה בוודאי שואל את עצמו
שאלה המזדקרת לעין :״אם הביא עמו
שטראוס איגרת כזאת, מדוע הצהיר בבואו,
בנמל־ר,תעופה, שאין טעם בכינון יחסים
דיפלומטיים בין שתי המדינות, ושיש להסתפק
בחילופי נציגויות מסחריות? מדוע
שינה את עמדתו זאת רק בסוף ביקורו,
אחרי שיחותיו עם פרס?״
גורי לא שאל שאלה זאת. אבל בחודש
ספטמבר, כאשר שמע כי שני חברי הבונדסטאג
הצהירו בארצות ערב שגרמניה אינה
חולמת לכונן יחסים עם ישראל, שאל גורי
את פרס: איך מתיישבת הצהרה זו עם
איגרת אדנואר? השיב לו פרם, חלקלקות:

ושחל עד כה רק על העובדים מדרגה 3
ומעלה, הורחב והוחל על כלל העובדים.״
נאסר גם המגע עם סוכנים זרים :״על העובד
נאסר לקבל כל עיטור של מדינה זרה.״
כרכה ותודה. מן הדו״ח בולטת העובדה
כי גבר אי־האמון בהודעות הממשלתיות
על משרות פנויות. הסיבה: בקרב
העובדים התגבשה הדעה כי בהרבה מקרים
אין טעם להשתתף במכרזים המתפרסמים
חדשות לבקרים מכיוון שהפירסום נעשה
לאחר שכבר נבחר המועמד בעל הקשרים
המתאימים. השנה פורסמו 1492 מכרזים
על משרות פנויות (לעומת 1375 בשנה
שעברה) ,אך מספר המשתתפים בהם קטן.
בממוצע 2.7מועמדים לכל מכרז לעומת 3.1
בשנה הקודמת.
גילוי אחר: הוגשו 202 תלונות נגד
חיילי־הנייר, שמחציתן הועברו לטיפול המשטרה.
ביניהם 10 :על לקיחת שוחד 17 :
על מעילה בתפקיד 11 :על שליחת יד בכספי
האוצר 11 :על עבירות נגד המוסר
ואחד על נסיון לרצח.
״על המעשים ועל המאמצים יבואו כולם
יחד, וכל אחד מהם לחוד, על הברכה ועל
התודה,״ כותב ראובן שרי, נציב שירות
המדינה, כסיכום לדין־וחשבין.

רדי1
קיל ־ קול— ישראל

שטראוס ופרס
מי אמר למי — מה?
(ובמיקרה זה הוא כסיל גמור) ,או שהוא
בדה את כל אלה מלבו כדי להרגיע את
גורי — ואז הוא שקרן.
מנגנון חייל• הנייר
כל אזרח מכיר את אויב הציבור מספר
אחד: הפקיד. הוא מקולל במשרדי מס־הכנסה,
ומושמץ במשרד־ד,רישוי. שונאים
אותו כשבאים למשרד־הפנים ומגדפים אותו
כשמרים לסניף־הדואר המקומי.
אך פעם בשנה, בחודש זה, ניתנת לכל
אזרח ההזדמנות להכירו טוב יותר, בעזרת
הדו״ח השנתי של נציבות שירות־המדינד— .
השלישות הראשית של צבא הפקידים האדיר.
?{ימוד זר אפור. הדו״ח האחרון (לשנת
הכספים 3־ )1962 שפורסם עתה, מציין
תוספת של גדוד חדש: נוספו 3697 חיילי־נייר
לצבא שמספרו הכללי מסתכם ב־
42.396 איש*.
צבא זד, מחולק לשלושה חילות עיקריים:
הגדול שביניהם, למעלה מעשרים אלף, מבוצר
ב״משרדים לשירותים מינהליים וכלכליים״
כמו משרד האוצר, שני החילות
האחרים, כעשרת אלפים כל־אחר, מבוצרים
ב״משרדים לשירותים סוציאליים״ כמשרד
הסעד, זב״משרדים לשמירת הבטחון ול־יחטי־חוץ״
כמשרד ד,בטחון.
הדו״ח מציין בי השנה הוגבר מתח העבודה
בכל היחידות, ובוטלו שעות הקייץ.
פה ושם נעשו נסיונות התמרדות אך ״לבסוף
שוכנעו העובדים בחיוניות הפעולה וקיבלו
על עצמם את הדין.״ מלבד זאת
נערכו השנה 29 שביתות (לעומת 22 בשנה
שעברה) בהשתתפות 4470 איש שגרמו לאובדן
3194 ימי עבודה. ברוב היחידות התפשטה
מגפת ה״דרגת״ שסימנה העיקרי :
רדיפה מתמדת אחרי קבלת דרגה נוספת.
אחוז הנרפאים השנה קטן ביחס לשנה שעברה:
רק 8915 עובדים זכו לעלות בדרגה,
לעומת 9948 מאושרים מהשנה שעברה.
כבכל צבא לוחם, כן גם כאן התהדקה
חגורת הצנזורה. מוסיף דידו״ח :״האיסור
למתוח בקורת על מדיניות הממשלה, שמקורו
בחוק שירות המדינה תשי״ס—, 1959
* מלבד 1 :נשיא 5 ,ו שרים 107 ,שאר
הח״נים 1 ,מבקר המדינה 7908 ,שוטרים,
23.088 מורים נגננות 32 ,אנשי משמר הכנסת
549 ,עובדים מקומיים בנציגויות המדינה
בחוצלארץ ו־ 236 סוכני דואר. אלה,
בצירוף אנשי מנגנון החושך, אינם נחשבים
לפקידים של מסש.

אור אדום נדלק החודש באולפני קול־ישראל.
היתד, זו אזהרה לכל עובדי בית־השידור
שעינו של ״האח הגדול״ עודנה
פקוחה, ושכל תוכנית החורגת ממסגרת
הקו הרשמי, דינר, אחד: ביטול.
הפעם בוטלה אחת התוכנית הפופולריות
ביותר של קול־ישראל בשפר. האנגלית, ירושלים
קוראת של יהודה לב.
לזרם מכתבי המחאה של המאזינים, אשר
מחו על ביטול התוכנית ד,סטירית, ענה צבי
משה קנר, סגן מנהל שירות־ד־,שידורי :״הרי
כל התוכניות ברדיו פושטות צורה ולובשות
צור ה היתד, זו תשובה חסודה וחמקנית.
מועדון־ הממורמרים. כך הצטרף גם
יהודה לב אל החבורה הגדולה של מועדון־
הממורמרים, שבראשם עומד יצחק גולן, סגן
מנהל חטיבת־ר,חדשות, שנבעט למעלה —
אל המיכללה לביטחון לאומי. גולן הוקרב
לאחר שעמוס גורדון, עורך השבועון רדיו
ז״ל, התעקש לד,שאר בתפקיד מנהל החטיבה,
סירב ללכת ללמוד במיכללה.
לפני שהסתלק, הספיק עוד ::לן לגרום
לפיטוריו של רפי אלדור — עורך־חדשות
בכיר, שהוצב בכנסת לכסוי דיוניה. משנעדר
אלדור מדיון משעמם למשך שעתיים, ענש
אותו גולן בהקפאת דרגתו למשך שנתיים.
שנה לכל שעה. אלדור נפגע והתפטר.
התפטרות נוספת הגיש החודש שלמה גית־אי,
עורך־חדשות לשעבר, ומנהל הארכיון
בהווה. גיתאי, שלא כקודמו, נפל קורבן
לחריצות יתר. כי בשעה שערך את החדשות,
הקפיד למסור אינפורמציה בדוקה עם רקע
היסטורי מדוייק. הוא סבל מחיטוט יתר
בארכיון ובדיקת חומר באנציקלופדיות. לכן
הואשם ב״איטיות״ והוחזר לארכיון, יצא
ממנו סופית על־ידי הגשת מכתב התפטרות.
לצד שורת המתפטרים ניצבים החצי־מתפם־
רים. בראשם עומד יעקב בן־הרצל, עורך
תוכניות בכיר( ,בצרור אחד, מלכודת) שיצא
החודש לחופשה ארוכה ללא חשלום.
נימוקו :״עיפות״ .לידו של בן־הרצל עומד
עורך החדשות בנימין אריאל, שיצא לחופשת
חוץ־לארץ. נימוקו :״אכזבה״.
מכאן והלאה קשה האבחנה בין מתפטרים
וחצי־מתפטרים. בקבוצה בלוד מוגדרת זו
מצויים שני כתבי יומן החדשות, מיכה שגריר
ויוסי שריד. השניים נפגעו מהחלטתו של
גיבתון כי יכהנו בתורנות בת שלושה חודשים
בתפקיד של כתב עירוני בירושלים,
ג׳וב הנחשב לנחות ביחס לעבודתם הנוכחית.
גיבתון נאלץ לנקוט בצעד זה לאחר שהכתב
העירוני האחרון, רפי אמיר, דרש מהנהלת
השרות לקיים את הבטחתה ולהוציאו מהתפקיד
בו כיהן באופן זמני. שגריר ושריד
נמצאו השבוע בעיצומה של החלטה: להתפטר
או לנפוש.
צמד המאחרים. רק משני עובדי הרדיו
נשללה הזכות לבחור בעצמם את הדרך
מבית־השידור החוצה. היו אלה שני
שדרני הכל־בו, יורם ארבל וירון לונדון.
למרות שהצטיינו בשידורי חדשות, בהגשת
תוכניות ובפירסומת הגל־הקל, סבלו השניים
ממחלה שהביאה לפיטוריהם: איחורים כרוניים
במשמרת השחר, בין השעות ארבע
לחמש בבוקר. החודש נדם קולם. חברם
לעבודה, אריה אורגד, רטן על נטל העבודה
שנשאר עם הסתלקותם והודיע שלהבא יעבוד
״עם סטופר ביד, אף שעה נוספת!״
העולם הזר 1368 ,

תוח של המדינה, היה בבחינת משחק פוקר.
ובתוך קופת מישחק הפוקר הזה אין מונחים
רק כ־ 600 מיליון ל״י (שהם כ־ 1200ל״י
מכיסו של כל בעל־משפחה במדינה, סכום
המגיע כמעט לשכרו הממוצע במשך ארבעה
חודשים).

בקופה מדנה הקיום הפיסי של
המדינה. בי השחתת אוצרות-ה-
מים מסבנת את עצם אפשרות
קיומה של אוכלוסיית ישראל.

ךאםשיטה זו מבהילה? האם היא
| • מסמרת את שערות ראשך? לדעתו של
שר־החקלאות אין היא צריכה להדאיג איש.
אומר מר דיין:

כך זה צריך להיות.
יש לו אפילו שם מצלצל לשיטה זו. הוא
קורא לה ״השיטה האמפירית״ .בעברית
פשוטה: השיטה הנסיונית.
אין צורך להיעזר במדע, במחקר מעבדתי,
בנסיונות־לדוגמה, בתיכנון אלטרנטיבי, במחשב
אלקטרוני.

צריכים פשוט לעשות. הילד -
טוב. לא הילד -מנסים משהו
אחר.

***ש האשמות חמורות הטיח העו־
לס הזה בפני האחראים למשק־המים
של המדינה. שש האשמות, מפורטות לפרטי
פרטיהן, מוכחות וממוסמכות. כל אחת מהן
היתד, מספיקה, במדינה נורמלית, להביא לפיטוריו
המיידיים של כל הנוגע בדבר.
השבוע נאותו הנאשמים להגיב. הם בחרו
לעצמם את הבמה הנוחה ביותר: סימפוזיון
של היומון הארץ, הידוע מזה שנים כעתון״
החצר של מר דיין. שני נאשמים (אהרון
וינר ומשה דיין) הופיעו בעצמם. שני נאשמים
אחרים (לוי אשכול ופנחס ספיר) הופיעו
באמצעות בא־כוח, ד״ר רענן וייץ.
מה השיבו הנאשמים להאשמות הספציפיות
— ניהול מדיניות־מים הרפתקנית, ביז־בוז
שליש מפוטנציאל המים של ישראל,
ביזבוז 600 מיליון ל״י, סיכון כלכלת המדינה,
סיכון החקלאות, סיכון התעשייה
והאוכלוסיה העירונית, סיכון הפוטנציאל הנותר
והסתרת המצב?

המייסר ילדים סרכנים.

* * פעל ״ הי ר דן נידון במוסדות הישוב
1 3ככר בשנת .1940 מדינת־ישראל ניגשה
לתיכנון בשנת .1949 בשנת 1955 הוחלפה
תוכנית־הירדן בתוכנית־הכינרת, והחלו בביצוע
המוביל. בפברואר 1956 אושר ד,תיכ־נון
הכללי. בסוף 1957 הוחל בביצוע תוכ־נית־הכינרת.

מאז
עברו שש שנים.
במשך שש שנים התנהלה העבודה, הוצאו
למעלה מ־ 300 מיליוני לירות.

ואם תוך כדי כך מחלחלים לתוך האדמה
עשרה מיליון, מאה מיליון או אלף מיליון
ל״י — מה אפשר לעשות? כה אמר דיין:
״אין דרך אחרת*.
מר דיין אינו מהסם גם להדגים את גישתו.
בדברו על הביזיון הנורא של אגם בית־נטופה,
הוא אמר:
״כשהתחילו את המיפעל (של המוביל הארצי)
התבססו על אגם בית־נטופה. אבל כאשר
בדקו את הדבר מבחינה גיאולוגית,
ובאופן מעשי, ראו שזו איננה דרך. אז
לקחו את הכינרת כמאגר. התברר שיש
בעיות (.בכינרת) .אין דרך אחרת.״
בעברית עוד יותר פשוטה: הכינו תוכנית
שבה נועד תפקיד מרכזי לאגם, שהיה
צריך להיווצר בעמק בית־נטופה. איש לא
טרח לבדוק את האדמה, אם היא מתאימה
לכך או לאו. לא נערך ניסוי מוקדם, לא
נערך מחקר מעבדתי. פשוט ניגשו לביצוע.
גירשו את התושבים הערביים בכוח־הזרוע.

מיליונים. כמעט גמרו את המיס•
על. ואז ״נתברר״ (איזו מילה נחמדה!)
שיש ״בעיות״ .בעיות העלולות
להביא פלייה על החקלאות.

די לעמוד על המנטאליות המיוחדת*
/במינה של הביצועיזם הרטוב, מוטב
לצטט כמה מדברי האחראים, שהושמעו באותו
סימפוזיון. לא כדי לעמוד על תוכנם.
התוכן אינו חשוב, כי איש לא אמר דבר
לגבי ההאשמות המעשיות. אלא כדי לעמוד
על הסיגנון. הרשיתי לעצמי להדגיש
את המילים, שהן הקובעות מבחינה זו:
• משה דיין, על ייקור המים המאיים
על קיום הפרדסנות :״לא צריך להיבהל
מכך שהמים יהיו קצת יותר יקרים. זה לא

נורא״.

• אהרון וינר, מנהל תה״ל :״ אי־ א ס•
שר היה לצפות לאקלים כמו שהיה בחמש
השנים האחרונות. לא יכולנו לצפות לחמש
השנים האחרונות.״ אוי לתוכנית שאקליט
הארץ יכול להביא לה אפתעות!
• הנ״ל, על כמויות המים :״יותר מאשר
נתונים על העבר אין לנו אני
חושב שהשיטה המדעית ביותר היא
לשאול את הבדואים בנגב.״
• הנ״ל, על המליחות בכינרת* :הבעייה
מסוככת מאוד עשינו מחקר אינטנסיבי
מאוד ושכנענו את השר להקציב לזה
בשלוש השנים האחרונות כשני מיליון לירות.
אנחנו היום התקדמנו מאוד בידיעה
שלנו. אך נשארו עוד אי-אלה נעלמים.״
משמע: המחקר ה״אינטנסיבי״ לא קדם להתחלת
המיפעל, אלא התחיל שלוש שנים
אחרי התחלת הביצוע!
• הנ״ל, על המעיינות התת־מימיים הגורמים,
כביכול, למליחות הכינרת (דבר שלא
הוכח כלל אי־אפשר לעולם לדעת
אם מצאנו את כולם.״ וכן הלאה :״הבעייד,
היא איך כדיוק לשאוב היות ומעיינות
ניגלו רק כשנה״שנתיים האחרונות.״
משמע: חמש שנים אחרי התחלת
מפעל־ד,כינרת גילו שיש בה מעיינות מלוחים!
• הנ״ל, על הנ״ל :״אני בטוח שבצורה
זו או אחרת נתגבר גם על המעיינות

שום דכר לא. הם מילאו פיהם
מים.

הדבר כמעט ולא ייאמן. אבל זו עובדה:
אף לאחת מן ההאשמות המוחשיות לא
היתד בפי הנאשמים תשובה כלשהי. שום
תשובה — אלא רק סיסמות נבובות, ד,צ־טדקויות
עלובות, האשמות הדדיות. ובעיקר:
האשמות כלפי הטבע של ארץ־ישראל,
המתנכר להם באכזריות. הוא אשם בכל.
תוך כדי כך הוסיפו לשש ההאשמות הקודמות
האשמה שביעית, שהיא אולי החמורה
ביותר:
הפקרות.

** י זהו הרושם הברור, המתגבש בלב
כל אדם שיש לו הסבלנות העילאית
הדרושה לקריאת מבול אינסופי זה של
מילים:

לאיש מן האחראים אץ ידיעה
מינימאלית על הנתונים שפהם
הוא עוסק.
לא זו בלבד שהם סותרים איש את דברי
רעהו לגבי עובדות־היסוד, לגבי המספרים,
ולגבי ההערכות. כל אחד מהם סותר גם
את הערכותיו הקודמות של עצמו. הודיכוח
כולו התנהל במישור של ניחושים, השערות
סתמיות, אומדנות גסות.
הדבר מצלצל כבדיחה גסה. אבל זוהי המציאות:
הלכו להם כמה אנשים טובים,
שאיש מהם אינו מומחה, והקימו את ה־מיפעל
הגדול ביותר בארץ. ללא מחקר כלשהו,
ללא בדיקה מדעית וטכנולוגית, אבל
בבטחון עצמי עילאי — הלכו ושיחקו להם
ברכוש העליון של האומה הזאת — הטבע
של ארץ־ישראל.

והטבע של ארץ־ישראל כעט באחוריהם,
כזילזול ריבוני, באבא

,או בעתיים תשגזגזש בוה ל\זש\2אה!״
החודש צריך היה השלב הראשון של ה־מיפעל
להסתיים. המים היו כבר זורמים
עתה במוביל, לולא נידחה הסיום בשנה.
ועכשיו באים האחראים ואומרים לנו, בחיוך
מלבב של תום־לב :״אין לנו מושג
על הנתונים, יש מליחות. איננו יודעים מניין
היא באה. איננו יודעים איך למנוע אותה.
איננו יודעים עד כמה היא תזיק.״

הם לא אמרו זאת לפני התחלת
התיכנון, כנושא למחקר.
הם אומרים זאת אחרי המועד
שנקבע לגמר הביצוע .

מילאו את העמק במים. המים חילחלו —
ועימם המיליונים שהושקעו בתוכנית זו.

כך נרכש ״הנפיץ״ .אגם־נטופה
נגמר.
אחר־כך העבירו את התוכנית לים־כינרת.
לא בדקו את המליחות. לא מדדו את מליחות
המים בכניסה לאגם וביציאה ממנו. לא
טרחו לבדוק מניין באה המליחות, ומה אפשר
לעשות נגדה. מתקבל הרושם כי איש
מן האחראים גם לא התרחץ אי־פעם במי
הכינרת — שהרי אחרת היה מרגיש שהמים
מלוחים.

ניגשו לביצוע. השקיעו מאות

משמע: המיפעל כולו, גדול מפעלי הפי־

התת־מימיים.״ משמע: לא ברור איך. אבל
יש תקווה.
• רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות:
״אני הרטב שאנחנו נמצאים בתהליך של־הוזלת
מים מופקים באמצעות ה תפל ה...
רשאים אנחנו להניח כי גורם המים לא
יהיה עוד מיכשול על דרך החקלאות בעתיד.
א ם הנחת־יסוד זו נכונה משמע: מר
וייץ בונה תוכנית לאומית חדשה על אמונה
בתהליך שאינו אלא תקווה, ושלא נוסה
עדיין בשום מקום בעולם.
• הנ״ל :״הייתי חבר בוזעדת־נפתלי (שהחליטה
על תוכנית המוביל) והייתי חבר
(המשך בעמוד )14

ראיון מיוחד של העו&ס הוה עם מנה

שבת. האם זו מלחמה קטנה על ממרה
קטנה ומוגדרת, או חלק מהתקפה כללית
של הדת?

״זוהי מלחמה של הציבור החרדי הגר
בשכונה הזאת. הוא ראה שעושים פה שוק
של חילול שבת, וזה הוציא אותו מן הקיפאון.״

האם המונח ״ציבור חרדי״ כולל גם
את הציבור הדתי הרחב, את המפלגות הדתיות?

״המפלגות
הדתיות?״ ברק שובב מבזיק
בעינים הכתולות־בהירוח. ברור לגמרי ש־לעמרם
בלוי יש מה להגיד על המפלגות
הדתיות .״המפלגות הדתיות? הה! בטלים
ומבוטלים!״ הוא מחייך חיוך רחב. אמר את
שלו, וגם התאפק .״הם בטלים בששים
בתוך ההנהגה החופשית!״
** נהיג נטזרי־קרדוא. מפקד הקוזא-
^ קים של הקדוש־ברוך־הוא. ראש הקנאים.
מלך מאה־שערים. פעם היה ג׳ינג׳י
לוהט — כיום שולט הצבע האפור בזקנו
ובפיאותיו החלקות. אבל רוחו של עמרם
בלוי לוהטת עדיין. זהו האיש שאינו מכיר
במדינת ישראל, ואשר מדי שבת׳ בשבועות
האחרונים, צעד עם חסידיו לעבר שער־מנדלבאום,
כדי לצעוק :״שאבעם! שאבעס!״
השאלה האקטואלית היא הודעת שר־החוץ
של נטורי־קרתא, הרב ישעיהו שיינברגר,
שיאסוף 13 אלפים חתימות על עצומה,
שתופנה למלך ירדן, כדי שהוא ימנע את
מעבר־הגבול שישראל מתירה בשבתות.

אחת לפני החתונה, אז פעם היה חתן ביישן.
אמרו לו שהוא צריך לדבר עם הכלה. נו,
מה צריכים לדבר? אמרו לו צריך לדבר
על עניין פרטי, עניין משפחתי ועניין מדיני.
על נושאים אלה צריך לדבר. נו, הם נפגשו.
הבחור צריך לדבר. אז הוא שואל: את
אוהבת עוגות? היא אומרת: לא. ובזה הוא
גמר פרק ראשון. הוא שואל: יש לך אח?
היא עונה: לא. בזה נגמר פרק שגי. נשאר
הנושא השלישי, המדיני. הוא שואל: אם
היה לך אח — היית אוהבת עוגות?
״אותו דבר עם השאלה שלך: אם היו
מביאים לי את העצומה — האם הייתי
חותם? שיביאו קודם!״
הפנים זוהרות מהנאה .״אתה בטח לא
תפרסם את זאת.״

״אפשר שהרב שיינברגר רוצה לשלוח
מכתב כזה לחוסיין. אבל עוד לא דובר
בזה אצלנו.״

— טל כל פנים, הצהרת הרב שיינברגר
עשתה רעש

עמרם?

דעתך על

העצומה

הזאת,

— נניח שברגע זה היו באים המחתימים,
ופונים אלין שתחתום על העצנמה — האם
היית חותם?

הפנים הסמוקות מתבקעות בצחוק גדול.
״רוצה שאספר לך סיפור? אצלנו כשמשדכים
בחור ובחורה, מפגישים אותם פעם

שאבם! שאבס!

״אני לא אוהב לעשות רעש. אם אנחנו
עושים מעשה — עושים ! אבל רק רעש
להקים? אני לא סובל את זה.״

בטלים ומבוטלים !
— רב עמרם, נחזור אולי למלחמת ה־

״ צועקים האברכים מבתי־אונגארן, לעבר אוטובוס
המוביל תיירים דרך שכונתם. חרדים העוס־ 11 דים על המרפסות מוסיפים את קריאותיהם, שעה ששוטר ממהר למקום, למנוע תקרית.

— ודווקא הציבור החופשי מרגיש, כי
מפלגות אלה גרמו להנהגת כפייה־דתית
במדינה

״מטבח כשר באוניה, זה כפייה־דתיח?
אנחנו חושבים על דברים אחרים: גיוס
בנוח, בריכת־השחיה המעורבת. בדברים האלה
לא יכלו המפלגות הדתיות לפעול.״
— מפני שהם אנוסים?

״מפני שהם בטלים ומבוטלים. בטלים
ומבוטלים. יושבים בין 120 חברים. איזה
ערך יש להם?״
— ואם היו רוב בכנסת?

״אפשר שהיה להם ערך. אבל זה לא
בטוח. לא בטוח בכלל.״
— למה?

״אספר לך משהו. בחוץ־לארץ היו החרדים
קוראים לחופשים גרמנים. אמרו איפה
שיש אסיפה של דתיים וגרמנים יחד —
הגרמנים תמיד מנצחים. אפילו שהגרמנים
היו מיעוט. למה שבכל יהודי יש גם חתיכת
גרמני. כך גם עם המפלגות הדתיות.
— אולי אתה מסתייג מהן מפני שהן
ציוניות?
הוא נטל עט כדורי פארקר מעל בלוק

מיכתבים, החל מצייר עיגולים גדולים ב־אויר.
כמו מורה המסביר באורך־רוח שיעור

גילוי עריות

ישן :״ציונים אנחנו מכנים מי שהם כופרים,
פורקי־עול. לאו־דווקא מי שעולה לארץ.
כמו שפעם אמרו צדוקים. כלומר מינים,
כופרים. נכון שהיו ממקור תלמידי צדוק,
אבל זה הפך כינוי כזה. ציונים — אנחנו
מתכוונים לאלה שפונים עורף לתורה.״
— אבל לא לתנועה הציונית בתור שכזאת;?

״בכלל
זה, גם לתנועה הציונית.״
— רב עמרם, ייתכן שלגביך המפלגות
הדתיות בטלות ומבוטלהת. אבל לגביהן —
אתם גורם חשוב מאד. כי אתם מכריחים
אותן להוכיח כל הזמן שהן לוחמות גדולות
למען הדת — וזה יוצר כפייה דתית
ותגובה נגדית, אנטי־דתית.

״שמעתי באמת שיש ליגה כזאת, ושמכריזים
שהם אנטי־כפייה־דתית. אבל איני רואה
שום כפייה־דתית.״ הוא מביט סביבו, כאילו
מחפש את הייצור המוזר הזה. לא, הכפייה
איננה בחדרון העני, או בחדר הסמוך י, בו
ליד מכונת־תפירה ואינה
יושבת צעירה
מרימה את ראשה. בית של עני מרוד, שאינו
מראה על דאגה לחיי העולם הזה. ליד
השולחן הרעוע, המשמש לארוחות ולכתיבה
ולימוד, חופשי עמרם בלוי להגות בענייני
דת ומדינה. וזה, כנראה, נותן לו סיפוק
רב. שכן עיניו אינן מאבדות אף לרגע
את הזיק המבודח והמפוקח. ובכן, כפייה־דתית?
״אני
לא רואה שום כפייה־דתית, שהשלטון
יכפה על יהודים לקיים את הדת,
שיכניסו לבית הסוהר אחד שמעשן בשבת.
אבל זה כן ראיתי: שאם אחד נוסע בשבת
במכונית ואחד צועק לו — זה שנסע
אמרו לו חתן יפה, וזה שצעק הכניסו
למאסר.״
— אבל קיים חוק המתיר רק נשואים
דתיים, למשל.

״נו, לולא חוק זה היו כבר גויים
שלמים. הממשלה עושה זאת לא מתוך
אהבת התורה, אלא מפני שהאוכלוסיה ״/ס90
בעד זה. זאת דמוקראטיה.״
— בכל זאת כפייה.

מול מישמרות נמורי־קרתא. שעה שהקהל חיכה להתפרצות
דתית, החל אחד הצופים זועק ״שאבס! שאבם!״ רץ לעבר
בתי־אננגארן, כשהוא הולך ומשיל את בגדיו. אולם שוטרי מישמר־הגבול עצרו בעדו.

נטוו׳ קותא, ו ,עמום ברו׳ ,ער מהומות השבת במאה שערים

במדינה
ת עו פ ה
הצגתח צו ת

״רק בזה.״
— ובאיסור החזיר?
״לא כל־כך. יש אזורים מיוחדים, שם

המובילה אותו למאסר.
אך המחשבות הקודרות על הרבנית המנוחה
לא חדרו לשטף השיחה. אחד ה־

מלהמת־השיחרור.״
— אלא מה?
״עבדים משלו בנו!״

שלטון ערבי עדיף ץ

זעקה ושמים

השמיעו כ־סססב אנשי נטורי־קרתא ואוהזיהס, שהתאספו ברחבת
בתי־אונגארן ביום חמישי שעבר. על המרפסות — ה־הגברים,
ששיננו פרקי תהילים, קראו סליחות, השמיעו תקיעת שופרות.

נשים. ברחבה

— מה בכל זאת יהיה עם התחבורה
בשבת? הרי לא ייתכן שכל שכונה תקבע
על דעת עצמה למנוע חופש־תנועה מן
האזרחים.
״אנחנו לא אומרים אסור לחלל שבת בכל
מקום. אבל אם לחלל — לא מוכרחים
לעשות זאת לנגד עיני 13 .שנה היתה הדרך
הזאת סגורה, היא יכולה להיות
סגורה גם להבא.״
— עד בוא המשיח?
״עד בוא המשיח.״
— ובכל זאת?
״אגיד לך. אם מישהו מעשן בשבת
לפני, זה מכעיס אותי. שילך לעזאזל ויעשן,
אבל לא פה. ואם הוא מכעיס אותי —
אז גם אני מכעיס אותו.״
— עד איזה גבול מותר ללכת, להכעיס
אותו?
״אם אחד יבוא לי בשבת עם סיגריה
ביד, אני חושב שאתן לו כף שיצאו לו
השיניים.״
— רב עמרם, תוך כדי שיחה השתמשת
בכמה מלים ערביות
״כן, אני מדבר ערבית. פעם הייתי גם
כותב ערבית. כדי לכתוב חוזים.״
— זה, כמובן, מחזיר אותנו לנושא שבו
התחלנו: היחסים בין נטורי־קרתא והערבים.
האס יחם הערבים, בימי המנדט, היה טוב
מיחס מדינת ישראל אליכם?
״בוודאי, הם היו תומכים בדת.״
— במה זה התבטא?
״היד זמן, לא הרבה קודם, שיהודי שאיחר
לבוא בשבת עם עגלתו, היה בית־הדין
של יהודים מלקה א תו. החכם־באשי
היה לו ערך גדול. יכול היה להעניש

זה מותר. וזה מראה שלא אסור מטעמי
התורה, אלא מפני שככה זה בדמוקראטיה.
איפה שהתושבים של אזור אחד לא רוצים
— אוסרים. כאילו שבשכונה הזאת היו
עושים ביה־זונות, חס־ושלום, חם־ושלום.
אתה מתאר לך דבר כזה? אי־אפשר. היו
מיד מחסלים אותו. האם זה בגלל שיש
חוק נגד זה? לא. מפני שבבתי אונגארן
אי־אפשר להחזיק בית־זונות, חס־ושלום.
ככה זה דמוקראטיה.״

עבדים משזו בגו:

— ראש הממשלה הציע בכנסת להעביר
את תושבי בתי־אונגארן למקום אחר, שהתנועה
בשבת לא תרגיז אותם. מה דעתך
על כך, רב עמרם?
בפעם הראשונה ניכר כעס של ממש.
פניו מקבלים את מלוא הרצינות של 64
שנותיו .״אשכול חושב שאנחנו מיפלצת,
שצריך להעביר אותה למקום שלא יראו
אותה. הוא צריך להתבייש מהצעה כזו.
אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו, נולדנו
כאן. ועכשיו באים החדשים, אלד, שמחללים
את השבת׳ ורוצים שנלך מכאן!״
— אתה בעצמך נולדת בשכונה הזאת?
״לא, בעיר העתיקה. עזבתי אותה אתרי
החתונה שלי. נשאתי אשד, מפה
שום שריר אינו זע. הקול אינו משתנה.
אך אי־אפשר שלא להיזכר בסיפור המזעזע
של מות אשתו ר,ינדה. שנים ארוכות התייסרה
פה, בבית הזר״ במחלה ממארת,
כשהיא מפרנסת את משפחתה מתפירת
קפוטות. אך לבית־חולים ציוני לא הסכימה
להיכנס. עד שלבסוף נמצאה פשרה: בית־חולים
פרסי בתל־אביב, המצוייר במכשירים
הדרושים לטיפול במחלה הנוראה. הינדה
נסעה לשם, אך הוא נשאר כאן, בפינה זו
של בתי ההונגרים. כי רב עמרם בקנאותו
לא יסע במכונית השורפת דלק, שיכניס
מסים למדינה הציונית. אלא אם זו ניידת

ההצגה הגדולה תוכננה באופן קפדני ביותר.
לא היה כל מקום לטעות. ביום שיש•
בבוקר, בדיוק בשעה שמונה, ינחת מטוס
אל־על הענק בלוד, יוריד אל המסלול הבוהק
קבוצה של עולים מסכנים מאירופה.
מולם, על שפת הרציף, תעמוד משלחת ה־מגבית־המאוחדת
מאר־צות־הברית, ובעיניים
דומעות תחזה פנים־אל־פנים כיצד מנוצלים
כספי השנור האמריקאי להעלאת הפזורה.
מיבצעה של הסוכנות־היהודית תוכנן עוד
כמה ימים לפני כן. כדי למנוע מחברי המשלחת
האמריקאית ביזבוזי זמן מיותרים, עברו
אנשי הסוכנות במהירות על רשימות
המועמדים לעלייה, גילו כי בווינה מצפה
קבוצה של כמאה עולים. חישוב מהיר הוליד
מיבצע גאוני. מטוס אל־על מיוחד נשכר
למטרה זו, נצטווה לטוס ריק לווינה
יום קודם לכן, כדי לקחת את העולים מ־נמל־התעופה
בשלוש בלילה. בצורה זו הוא
יוכל להגיע עם העולים ללוד בשעות הבוקר,
וההפסד היחידי יהיה ארוחת הבוקר
של חברי־ד,מגבית, שתתאתר בכמה דקות.
אנשי אל־על, ומן הסתם גם אנשי הסוכנות,
ידעו כי נמל־התעופה של וינה נסגר
לתנועת־מטוסים בחצות, וכל הפעלה נוספת
שלו עולה אלפי לירות — אך זה היה
רק פרט קטן. ההצגה היתד, חייבת להתקיים.

מן עבר. אלא שקצין המיבצעים של
אל־על חשב שיש לנצל טיסה זו עד תומה,
כי הרי חבל רשלוח מטוס ריק לדרך כה
ארוכה. לכן בדק הקצין בספריו, החליט
לנצל את הטיסה לשם העברת שמונה טון
סחורה לקלן שבגרמניה. הסבלים בלוד העמיסו
את המיטען והמטוס יצא לדרכו.
באחת אחר־חצות, בוקר יום שישי, נעור
לפתע נמל־ד,תעופה של וינה. סבלים מנומנמים
רצו לכל עבר, מכוניות שנשכרו במיוחד
הסיעו את העולים ומטענם לשדה.
הכל ציפו למטוס אל־על, שהיה צריך להגיע
מקלן, לאחר שפרק שם אתי מטענו.
רק בשעה שלוש לאחר־חצות הגיע הענק
הלוחש. הוא דילג קלות על המסלול, נעצר
ודמם. קברניט המטוס, ויליאם (״ביל״) לוין,
ירד מתאו, ולאחר שביקש כוס־קפה לו ולחברי
הצוות, הצהיר :״ברגע שנחתנו כאן
בווינה — סיימנו את שעות הטיסה שלנו.
אין מה לקוות להמשך הטיסה.״ הסתבר,
שמרוב דאגה לניצול־יתר של המטוס, שכח
קצין־המיבצעים להכין צוות מחל-ף.
אנשי הסוכנות היו נדהמים ונבוכים.
מנהל הסוכנות בווינה ניסה לשכנע את הקברניט,
להסביר לו את הצד האנושי שבעניין.
לבסוף נאות לוין להטים את המטוס
ללוד כמתוכנן. אלא שאז הגיע מברק מלוד,
בו נאסר על הקברניט במפורש להמשיך בטיסה,
לאחר שסיים את שעותיו.
בשעה שש בבוקר החלו העולים התשושים
לעזוב את נמל־ד,תעופה בדרכם חזרה
למלון. עוד 24 שעות של נדודי שינה עברו
עליהם בדרכם למולדת. אנשי צוזת אל־מל
היי מוכנים, אימנם, לצאת לדרך ביום שישי
לסני־הצהריים, אך לא היה בכך טעם. ראשית,
הסוכנות היהודית לא תרשה הטסת
עולים, שיגיעו ללוד ערב שבת ויוסעו למקומותיהם
בארץ אחרי כניסתה של השבת.
שנית, חברי משלחת המגבית כבר עזבו
מזמן את נמל־התעופה.
המטוס נשאר בווינה עד יום ראשון בבוקר׳
כשכל שעה של בטלה מגדילה את
גרעון זזל־על.
דת הקבר בגבעה

מעל גג משרד־החינוך, מול חצר בתי־אונגארן. סמל מדווח
למטה־המשמרה על מהלך אסיפת המחאה. לפניו: מאות המשתתפים
הראשונים, המתאספים מול מרפסת ביתו של הרב ישעיהו שיינברגר (מימין).

שידור דממה

שכנים — זקן שחור וארוך, מעיל שחור
וארוך --מצביע על חורים בדלת הברזל
של הדירה :״הבית הזה קיבל פגזים, בעת
מלחמת־השיחרור.״
עמרם בלוי מתקן אותו :״אצלנו זה לא

והכל, בהרשאת השלטון המוסלמי.״
— זה עדיין לא מוכיח. כ׳ גם מפא״י,
או אפילו מק״י, תרשה בשימחה לבית־הדין
שלכם להלקות חרדים כמה שירצה.
(המשך בעמוד 6ו)

שנתיים ימים בלבד זכתה הישישה בת החמישים
לחיות בארץ הקודש. כאשר נפחה
את נשמתה, נטלו זקני מושב פטיש — בו
התגוררה עם 14 בני משפחתה — את גופתה,
קברוה בגבעה הסמוכה, שהוכשרה כ־בית־הקברות
של המושב.
השנים נקפו ובני משפחת זאדה עברו לגור
בהתיישבות החדשה בבית־עזרא. עד שכעבור
עשר שנים נזכרו לפתע, כי מאז
מותה לא עלו לבקר את קברה. גם הצעיר
בבני המשפחה, שהיד, בן 5כאשר מתה
עליו סבתו, הפציר בהוריו לנסוע ולהראות
לו את המקום בו נקברה הזקנה.
שתיקתימוות. כשהגיעו בני־ד,משפחה
למקום הקבורה, הכירו בקושי את האתר.
בית הקברות, שגודר בגדר, נפרץ, ואת ה־
(המשך בעמוד )14

הזמנית. הוא הזר להשקפתו הקודמת.

פגישזז ברחוב עבאס

ווסטום בסטוני
.זה מעציב, אבל זה לא מפתיע׳״ הפליט
השבוע אחד ממכריו של רוסטום בסטוני.
כי תולדותיו של הגבר גבה־הקומה, בעל
הרקות המכסיפות, הן טראגדיה פוליטית־אישית׳
שהתקדמה בהתמדה ובעיקביות לקראת
סיום עגום.
רוסטום היה תמיד אדם בעל נטייה פוליטית
מובהקת, ובעל תחושה חזקה של
יעוד אישי. עוד בנעוריו פלירטט עם ה־טרוצקיסטים.
לאחר מכן בא במגע עם
הקומוניסטים הערביים, שהתפלגו אז (באמצע
שנות הארבעים) מפק״פ היהודית,
ונקטו קו ערבי לאומני. אולם גם אלה לא
משכו את לבו. לכן פנה אל כיוון, שהיה
בימים הדם — לפני מלחמת־העצמאות —
בלתי־רגיל ביותר.
בסטוני הצעיר למד עברית, נרשם לטכניון
החיפאי. הוא התקרב למפ״ם, העריץ ב־

ףרא׳ טי ת ע 4ע ,1כשאך נדם קול ה־
^ תו ת חי ם, התקיימה בדירתה של משפחת
בטטוני, ברחוב עבאם 47 בחיפה, פגישה
מוזרה. שניים מן הנוכחים לבשו את מדי
צה״ל, השלישי לבש לבוש ערבי כפרי, והרביעי
חולצה ומכנסיים אזרחיים.
אהד מלובשי־המדים, קצין צעיר׳ היה
מאנשי המימשל הצבאי החדש, אך לא
ויתר על השקפתו המתקדמת, קישר בין
שאר הנוכחים. לובש־המדיס השני היה אורי
אבנרי, שהיה בחופשה כתוצאה מפציעתו,
אן היה עדיין חייל. הצעיר הכפרי היה
השייך הדרוזי הצעיר, ג׳אבר מועדי. הצעיר
העירוני היה רוסטום בסטוני.
מטרת הפגישה: לגבש מצע חדש לשותפות
עיברית־ערבית, לאור המציאות החדשה
שנוצרה כתוצאה מן ־,מלחמה, ולשקול
אפשרות של פעולה פוליטית בכיוון

בפגישה הצטלבו שתי הגישות: תפיסת
המרחב השמי, שגובשה על־ידי אבנרי לפני
המלחמה* ,ותפיסתו הפלסטינית של רוסטום
בסטוני, אותה ירש מאהרון כהן.
תוך ויכוח נוקב וממושך גובש קו משותף:
הרעיון כי מדינת־ישראל העצמאית
תכיר בקיומה של אומה ערבית פלסטינית,
ותעזור לד. לחולל מהפכה בחלקים הערביים
של ארץ־ישראל, נגד שלטונות ירדן ומצריים.
עם הצלחת מהפכה זו, תקום פדרציה
של מדינת ישראל ומדינת פלסטין, כגרעין
לקונפדרציה שמית גדולה בכל רחבי המרחב.
אחדות־הדעות
היתר, מלאה, אולם קשה
היה לתרגמה לשפת מעשים פוליטיים. מצב־הרוח
במדינה, שיכורת־הנצחון, לא היה
כשר להקמת תנועה חדשה בעלת רעיונות
כאלה, שהיתר, יכולה לפלס לראשיה דרך
מהירה אל ההצלחה הפוליטית. על כן
התפרדה החבילה. ג׳אבר הדרוזי הצטרף ל-

•רידחו

מ 1היג
מיוחד אדם אחד, שגילם בעיניו תפיסה
נועזת חדשה. היה זה אהרון (״אהרונצ׳יק״)
כהן.
אהרונצ׳יק הטיף להשקפה, שעשתה רושם
עמוק על רוסטום. עיקרה: קיימת אומה
ערבית פלסטינית. ארץ־ישראל היא מולדתם
המשותפת של אומה זו ושל האומה העברית.
על כן חייבות שתי האומות להקים
במשותף מדינה עצמאית, שתהיה דו־לאו־מית.
הרעיון
הדו־לאומי היה אז הקו הרישמי
של מפ״ם כולה. אולם אהרונצ׳יק הוסיף
לו מימד חדש: ההודאה בזהותם הלאומית
של ערביי פלסטין, והדעה כי כדאי ליישוב
העיברי לעודד לאומיות זו, כדי שתהפוך
לו בת־ברית. רעיון זה דיבר אל ליבו של
רוסטום, עורר בו הד עמוק. כי הוא ענה על
שתי שאיפות, סותרות־כביכול, של בסטוני
הצעיר: השאיפה לתקומתם של ערביי פלסטין,
והשאיפה לאחווה עיברית־ערבית.
שאיפה כפולה זו הועמדה במיבחן קשה
כאשר פרצה מלחמת־ד,עצמאות. רוסטום לא
מצא בלבו את הכוח הנפשי לדגול בהשקפתו,
כאשר ניראה כי העולם בולו קם
נגדה. השאיפה הראשונה ניצחה בלבו את
השניה. על כן פנה אל הוועד הלאומי הערבי
בחיפה, ביקש לשלחו לסוריה, כדי
להתאמן שם ולחזור עם הלוחמים הערביים
לארץ. מבוקשו לא ניתן לו, והתפתחות
המלחמה ריפאה את רוסטום מן הסטייה

מפא״י, זכה מידיה למקום ככנסת. רוסטום
המוסלמי הצטרף למפ״ם, זכה בו למקום
בולט כמנהיג חוגיה הערביים. אבנרי הקים
את מערכת העולם הזה, שהפיצה רעיונות
אלה בהתמדה, וגם לבדה.״

האטזט 7יד סיר הבשר
לבחינה אישית, הרגיש בסטוני נוח
מאד במפ״ם. מפלגה זו היתר, זקוקה
למנהיג ערבי צעיר, בעל הופעה מרשימה
וכושר־דיבור. בסטוני היה נואם מצויץ. הוא
עשה במפ״ם קאריירה מהירה.
כך הגיע רוסטום לכנסת ־,שניה, כח״כ
ערבי יחיד של מפ״ם (שהיתר, אז עדיין
מאוחדת) .הוא נאם, כתב, התפרסם, אף
נשלח לחו״ל. אולם היתד, לו מגרעת רצינית
אחת: הוא לא היה מסוגל לרמות את עצמו.
בסתר לבו ידע בסטוני כי אי־אפשר להשלים
בין תפיסתו הערבית הלאומית, ובין
מעשיה של מפ״ם. כי מפ״ם לא לחמה
מלחמה של ממש לביטול המימשל הצבאי
ושאר חוקי־הר,פלייה. היא נתנה יד להפקעת
אדמות ערביות, ואף התיישבה עליהן. הצעו־
* בחוברת מלחמה או שלום במרחב השמי,
משנת .1947
״ עד שנוסח כעבור תשע שנים, המינשר
העברי, בו נכללו וגובשו רעיונות אלה.

״למי אני אטה? אני
השבוע הביאה המשטרה לבית־משפט השלום בחיפה, אשד, צעירה, בעלת פנים אינטלי־ננסיות,
שידיה וכתפיה היו מכוסות חבורות כחולות. האשד, הואשמה בהפרעת הסדר
לציבורי ובגרימת־נזק לרכושה של משפחת בעלה .״אני רוצה ללכת לקיבוץ,״ צעקה
האשה באולם בית־המשפט .״הם נמאסו לי עד מוזת.״
כך פרצה החוצה פרשת רוסטום וברברה בסטוני. למחרת הדיון המשפטי ביקר כתב
העולם הזה את ברברה, בדירה בה התגוררה, עד לפני זמן לא רב, עם בעלה ושני ילדיה.
בדירה האירופאית שבכרמל הצרפתי — שעל קירותיה נתלו תמונות מודרניות וכונניות
עמוסות ספרים — היה חסר לא רק קפה וסוכר, אלא גם נשמתה של הדירה.

מאת

ברבר ה בסטוני

חד הדברים הקשים ביותר לאדם,
\ * הוא לומר לעצמו: הפסדת. הפסדת לא
רק במאבק על הגבר המבוקש — אלא
הפסדת גם את החיים.
אבל עכשיו הכל השתנה. אני כבר נמצאת
מהעבר השני של כל זה, ואני לא רוצה
שמישהו יחשוב עליו שהוא יתר רע מאשר
באמת. אין זו אשמתו שאיננו אוהב אף
אחד פרט לעצמו. עברו עליו זמנים קשים
מאד. הוא סבל חרפת רעב ומילדותו לא
היתד, לו נפש אוהבת. לכן אף לו יש אמביציה
להיות מישהו. זה הדבר העומד בראש
כל מעייניו.
אמרו עליו כי מכר עצמו למפא״י, אבל
זה רק בגלל שאנשים רואים כל דבר
באופן פשוט ושטחי. האמת היא שהוא אוהב
את הערבים שלו, אלא שהוא אוהב אותם
בדרכו שלו — דרך עצמו.
אותו הדבר בדיוק היה אתי. הוא אהב
אותי כחלק מגופו, אבל ברגע שהוא הגיע
למסקנה כי אני מפריעה לו בקריירה —
הפסיק להתעניין בי.
המכשול העיקרי היה בכך שאנו הגענו
אחד אל השני משני עולמות נפרדים. כל
אחד הביא איתו את מטען תרבות מאות השנים
שלו, מבלי שאף אחד יסכים לוזתר
אף על כהו־זה.

אגדה אכזוטית

ך* ייתי אז בת 18 ולא הבנתי הרבה
| ) מהחיים. קבלתי את תעודת הבגרות
והעפתי מבטים ראשונים על ־,עולם. באותו
זמן הגיעה אחותי אירנה, לביקור אצלנו,
בפולין. עוד ב־ 1948 נישאה אחותי ליהודי
ויחד עמו היגרה לישראל. אבל בעלה הרוויח
פחות מכפי דרישותיה, לכן התגרשר
ממנו, נישאה שנית לרופא ערב* ,ד״ר מופג
דיאב משפרעם.
אחותי ואני היינו שני עולמות נפרדים
אירנה היתד, יפה מאד, וקיבלה את חינוכו
בפולין הקאפיטאליסטיח. מטרתה העיקריו
היתה: כסף וקאריירה. אני קיבלתי
קומוניסטי, ולכן ראיתי את החיים בצורר
אחרת לגמרי.
אבל, בכל זאת, כאשר הזמינה אותי
ביקור בישראל, הסכמתי מייד. אולי
זה בעיקר משום שאז עוד טים
על ההבדלים בינינו, באופן כל־כך
פרט לזאת, אני חייתי בעיירה פולנית
ונסיעתי לישראל היתד, היציאה ו,ראשו
שלי לעולם הגדול.
כאשר נחתתי בלוד — בייל* 1957
לא היתד, לי תמונה ברורה על
וגם לא על הערבים. את היהודים
משנות המלחמה, כאשר גורשו רעבים ו
יחפים למחנות ולגטו. על הערבים ידעתי עוו
פחות מזה, בעיקר ממה שקראתי בספרים
אכזוטיים — כלומר, כלום.
תיה בעניין פתרון בעיית הפליטים היו
מגומגמות ובלתי־רציניות. תמיכתה במהפכות
ובמלחמות־שיחרור של הערבים מחוץ
לישראל היתד״ במיקרה הטוב ביותר, מן
השפר, ולחוץ.
במצב כזה, יכול היה ערבי צעיר להס־ק
אחת משתי מסקנות: לנטוש את סיר־הבשר
של מפ״ם כדי לצאת למאבק עצמאי וקשה,
או לוותר על העקרונות ולהפוך לקארייריסס
ציני. בסטוני לא היה מסוגל לא לזה ולא
לזה. הוא הפך ד,אמלט מעונה ומשוסע.
זר, היה מצב־רוחו של בסטוני כאשר
הרים משה סנה את נס המרד ימפ״ם, יסד
את מפלגודהשמאל העצמאית שלו. חבר־הכנסת
בסטוני הצטרף אליו מייד. אולם
חיש מהר נתברר לו כי הדבר כרוך בוויתור
על מקום בכנסת ועל שאר ד,מישרות. כי
סנה צעד לעבר מק״י. ומק״י, שיש לה
קאדר ערבי חזק ומגובש, לא היתה זקוקה

אבל מיד כשהגעתי ארצה, מצאתי עצמי
באמת בתוך אגדה אכזוטית מוזהבת, בה
שמשו בערבוביה פאר מזרחי ולוקסוס מערבי.
אחותי ניהלה בית גדול: שלושה משרתים,
מכונית פאר עם נהג, כסף שמעולם
לא נספר. אימה אירגנד, מסיבות, לקחה
אותי למועדוני־לילה.
חייתי כמו בחלום. כמו תחת השפעה
נארקוטית. לכן כאשר הכריזה אימה, כעבור
שבוע, כי עליה להשיא אותי לערבי
עשיר, ושאין לי מה לחזור לעוני בפולין,
אפילו לא התנגדתי.
החלו לחפש לי שדוכים. זה היה מגוחך.
היה זה כאילו הוציאו אותי ׳מכירה, עמדו
על המקח ובדקו אותי כמו סחורה.
לכל זה נוספה פרשה אחרת. לאימה לא
היו ילדים ובעלה רצה מאד בבן. הוא התחיל
לשכנע אותי שאסכים ללדת בשבילו.
הוא היה מוכן לשלם לי כמה אלפי לירות.
לפי התכנית הייתי צריכה להשאיר להם
את הילד לאחר הלידה, ועבור זה אקבל
את שכר לימודי באוניברסיטה בירושלים.
כמובן שסרבתי. לא יכולתי להבין איך
מחשבה כזו יכולה בכלל להתגנב למוחו.
אבל עוד פחות הבנתי איך אשתו, שהיא
אחותי, יכולה לנסות לשכנע אותי לעשות
דבר כזה.
כעבור זמן מה נפסקו מאמצי השכנוע
שלה והיא החלה לפחד ממני. היא פחדה
שבגלל התנגדותי יחליט בעלה להתגרש
ממנה כדי לקחת אותי לאשה.
עד שבאחד הימים שמעתי לראשונה את
השם רוסטום בסמוני. גיסי אמר ש־היה לי
טוב אם אנשא לו, כי רצוי לצרף אותו
למשפחה. הלבישו אותי בשמלה לבנה ו
ההורים

במיוחד
לבסטוני כנציגה בכנסת הבאה.
בסטוני מיהר לקפוץ חזרה למפ״ם. המפלגה
החזירה אותו לחיקה. אולם היא לא
שכחה את סטייתו. אם התאפקה קודם לכן,
בקושי, למראה גילויי לאומנותו הערבית
של בסטוני, הרי החליטה עתה בשקט שאין
לו מקום בכנסת הבאה. כי מפ״ם אינה
אוהבת אנשים עצמאיים, שא*נם מקבלים
ללא פיקפוק מרות מוחלטת — בייחוד כשהם
ערבים.
וכך, כאשר הגיע המועד לגבש את רשי־מידו׳,מועמדים
של מפ״ם לכנסת השלישית,
נשאר רוסטום בסטוני בחוץ*״ .במקומו בא
*** העתון הערבי של מק״׳ פירסם אז
שמועה כאילו קיבל בסטוני מידי נזפ״ם
סכום של 5000ל״י, כפיצוי תמורת אי־החזרתו
לכנסת. בססוני איים להגיש תביעה
על הוצאת־דיבה, זכה להתנצלות.

פולניה, מוסלמית ואשת ערבי!״
הביאו אותי לבית בסטוני, כרחוב עבאס
בחיפה.

כזה?מכירה

ל מ ]ן האמת עשה עלי רביח ברחוב
/עב !ס — רושם גרוע ביותר. רושם רע
במיוחד עשתה עלי אמו של בעלי המיועד,
שכל פניה היו מכוסות כתובות־קעקע. פשוט
פחדתי ממנה. אבל רוסטום׳ לעומתה, מצא
חן בעיני. הוא נראה בבית זה כמו תייר
ארופאי זר בבית ערבי, למרות שלא היתד,
לו אפילו חולצה אחת הגונה. חשבתי לעצמי
שמישהו מוכרח לטפל בו, להוציא אותו
מבית זה ולהכניסו לעולם אחר. לדבר איתו
לא יכולתי, כי ידעתי רק פילנית. אבל
למחרת התחלתי ללמוד אנגלית — במיוחד
בשבילו.
רק אחר־כך נודע לי שלא מכבר סיים
את לימודיו בטכניון, שחי כל תקופת לימודיו
בדוחק, ושזמן קצר לפני פגישתנו נפרדה
ממנו רופאה יהודייה, שחייה אתו משך כמה
שנים. נודע לי גם שרוסטום חיפש כבר
מזמן אשה אינטליגנטית, לא ערביה, אולם
לא היה יכול להתקשר עם אשד, יהודיה,
מחוסר אפשרות להנשא.
מאותה פגישה החל רוסטום לבקר אצלנו
כמעט יום־יום. אבל על נשואין לא דיבר.
עד שיום אחד הופיעה עמו כל המשפחה,
כשבידם טבעת הארוסין.
אבל זאת היתד, רק ההתחלה, כי התברר
שרוסטום מוכרח לשלם עבורי מוהר. את
זה דרשה אחותי וגם הוא לא סירב. לדעתו
היה זה נוהג בלתי־פסול. אירנה דרשה
4000ל״י, אבל רוסטום אמר שיש לו רק
.500 הם פתחו בוויכוח תגרני שבסופו הוסכם
על 2000ל״י. את הסכום החסר היתד,
צריכה להשליש משפחתו.
חלפו כמה שבועות ואירנד. לא קיבלה
את הסכום המובטח. רוסטום הביא פעמיים
100ל״י ופעם אחת 300 והודיע כי יותר
לא יוכל להביא. אירנה הקימה שערוריה,
איימה בביטול הארוסין. אז לקחתי את רוס־טום
הצידה ושאלתי אותו :״אתה אוהב
אותי? אני אותך גם. קח את הג׳יס ובוא
אלי הביתה לקחת אותי. אינני צריכה שום
מוהר.״
רוסטום חזר לשולחן והכריז בקול גדול

כי אנחנו מתהתנים וכי ויתרתי על כל
תשלום ניסף .״לכל הרוחות!״ צעק אז גיסי.
״אני רציתי לתת לה אלפים — והיא מכרה
עצמה ב־ 500ל״י.״ פרצתי בבכי.

ץ מן קצר אחר־כך התקיימה החתונה.
( עוד לפני כן אמר לי רוסטום כי עלי
להתאסלם, וכי אחרת לא נוכל להתחתן.
אף פעם לא חשבתי על זה. חארתי לעצמי
שבישראל, כמו בכל העולם, ישנם נישואין
רבניים ונישואין אזרחיים. אכל הדבר לא
היה איכפת לי במיוחד. אהבתי אותו,
והויתור על הנצרות היה בשבילי צעד
פורמאלי גרידא. למדתי את השבועה :״אין
אלוהים כמו אללה — ומוחמד הוא נביאו״,
ונסעתי לעכו לטכס. בזה הסתיים הקשר שלי
עם האיסלם. יש לי אמנם קוראן בבית,
באנגלית, אבל מעולם לא הספקתי לקרוא
אותו עד הסוף.
החתונה נמשכה ארבעה ימים. כלומר:
משך ארבעה ימים שתו הגברים אצלו בבית
ואני חיכיתי אצל אחותי. בתים היום הרביעי
הביאה אותי אירנה לרחוב עבאס. הגברים
ישבו בסלון ואותי הכניסו לחדר
שינה, מלא נשים. הן מדדו אותי מכל עבר,
מיששו אותי ובדקו אם אני מסוגלת ללדת
ילדים רבים. זה לא היה נעים. לבסוף הביאו
אותי, דרך סלון, לחדר השני, שם ישב
הקאדי ובידו חוזה הנשואין. דוסטום לבש
את חולצת אחיו ונעליים שנרכשו עבורו על
ידי חברים — קטנות על רגליו במספר
אחד.
אחרי חצי שעה נסענו לביתנו, בדירה
ערבית ישנה על הכרמל, רוסטום שכר דירה
זו. היו בה רהיטי בית פזורים ושבורים.
נשארנו לבד. מעבר לשמשת החלון ירד
גשם שוטף, שהשקה את שיח־השושנים שגדל
בחצר. רוסטום יצא החוצה בגשם וקטף
לי שושנה גדולה. זאת היתד, מתנת הנשואין
שלו.
״אנחנו נהיד\ מאושרים, כי אנו רוצים
להיות מאושרים,״ הצהיר רוסטום.
״לא בדיוק,״ השבתי .״אנו נהיה מאושרים
כי אנו יודעים איך להיות כאלה.״
אבל למעשה לא ידענו. ליתר דיוק: כל
אחד ידע זאת בדרך אחרת.

ערבי אחר — יוסוף חאמיס הנוצרי, עסקן
שקט וממושמע.

ם זה 1המנהג

סכסוך הראשזן נתגלע כבר בימים
| | הראשונים. אספתי את הכביסה ופתאום
שמתי לב שחסר משהו. אמרתי לרוסטום:
״אבד לנו סדין. אתה יודע, הסדין ההוא
איפה הוא יכול להיותי״
רוסטום הסמיק קצת וענה :״אמא לקחה
אותו. אל תכעסי. היא ממש מאושרת שהיא
יכולה להראות אותו לשכנות.״
הרגשתי כאילו מישהו סטר לי על לחיי.
הרי זה היה עניין פרטי שלי. פרטי יותר
מכפי שיכול כל דבר אחר להיות.
מיד אחר־כך החלה פרשת הילד. לפני
שהתחתנו דובר על כך שאלך ללמוד.
רציתי ללמוד, כדי שלא אעמוד אף פעם
בדרגה נמוכה ממנו. אבל מיד אחרי החתונה
אמר לי רוסטום כי משפחתו מחכה
לילד. על הלימודים לא הוזכרה יותר מילה.
לרוע המזל לא הריתי משך שלושת החדשים
הראשונים לנשואין. המשפחה נבהלה, דרשה
שאלך לרופא.

הילדים

שושנה בגשם

פצצה קוויז?יגגית
ן*ם טוני נשאר ממורמר. אמנם, ה-
למפלגה לא הפקירה אותו לגמרי. היא
נזכרה בו כל פעם שהיד, צורך להציג בפני
זרים את דמות הערבי הצעיר הגאה, המאמין
במפ״ם. כך נשלח בסטוני פעמיים לוועידות
פירנצה, מטעם מפ״ם. בכל פעם נילוו אליו
קומיסארים יהודיים, שלא משו מצידו, וש־אישרו
מראש כל מילה שיצאה מפיו.
להלכה כיהן בסטוני כעורך השבועון הערבי
של מפ״ם׳ אל־פאג׳ר. אולם גם שם
נתפס מקומו על־ידי אחר. המשורר הערבי
הצעיר ראשד חוסיין, בעל עט מהיר ושנון,
השתלט למעשה על העחון. לבססוני נשאר
רק תואר ריק.
בכל זאת לא פרש בסטוני. הוא נשאר

במפ״ם גם כאשר זו נשארה בממשלה בימי
מיבצע סיני ואחריו, כאשר זו סירבה
להצטרף לפעולה מעשית למען מלחמת־השיח־רור
האלג׳ירית, וכאשר זו הגנה רק בחצי־פה
על אהרונצ׳יק כהן. עדיין תלה את
תקוותו במיקסם־השווא של מקום בכנסת.
לצורך זה אף אירגן את אוהדי מפ״ם
בקרב המוסלמים, על רקע עדתי מובהק,
כדי שיתבעו את החלפת חאמים הנוצרי
בבסטוני המוסלמי. נסיון זה לא נשא פרי.
ירידתו האישית של בסטוני ניכרה בפניו.
האיש הזקוף, בעל ההופעה המרשימה, ניר־אה
עתה חיוור, רזה ומדוכא מבחינה נפשית.
נשואיו עם הצעירה הפולניה הנוצרית לא
עצרו תהליך נפשי זה.
בחוג ידידיו הודיע רוסטום שהוא רוצה
להתרחק מעסקנות פוליטית, להתמסר לפעולה
קונסטרוקטיבית בתיכנון הכפר הערבי.
אפשר היה להאמין כי מסטום דבק

אבל בחיים היומיומיים עדיין הייתי מאושרת•
רוסטום עבד למען מפ״ם, נסע לקיבוצים
להרצאות, והרוויח 250 לירות בחודש.
אבל לי הספיק סכום קטן זה. הייתי נוסעת
אתו להרצאות. הייתי מסתכלת בו וגאה

אחר כך נולד אחמד. אז החלו הצרות.
רוסטום לא הרוויח יותר מקודם והייתי
נאלצת לעשות לבדי את כל עבודות הבית.
רציתי שרוסטום יעזור לי קצת, אך הוא
נתן בי מבט נדהם.
החלו המריבות הראשונות. בפעם הראשונה
זכיתי לקבל מרוסטום: מה מכות.
בכיתי אז כל הלילה. מאוחר יותר תכפו
המכות, אבל אני כבר התרגלתי.
לאט״לאט התחלתי להבין. כלפי חוץ —
במפלגה, בחברה יהודית, בנסיעותיו לחו״ל
— היה רוססום אירופאי בכל חזותו. בבית
— נשאר ערבי. הוא אסר עלי לארח גברים
בבית בזמן שהוא לא נוכח. לא בגלל שהיה
קנאי, אלא שכזה היה המנהג הערבי. הוא
הרביץ בי לא בגלל שכעסו גאה בו, אלא
בגלל זה שבעל ערבי מעניש כך את אשתו.

תשלום אסזוטי

בובוח בסטו1י
מה שהיה רע. חשבתי שאם הוא יחזור —
הכל יסתדר.
כשחזר סיפר לי על ההצלחה הגדולה
שהיתה לו בארצות־הברית, אבל זאת היתה
רק הצלחתו שלו. אני, וכל מה שעבר עלי
כאן, לא הייתי חשובה. חשוב היה רק הוא.
רק לא מזמן נודע לי כי באמריקה
הסתובב עם אשד, אחרת — אשתו של אחד
מפעילי הקונגרס הציוני. היא אירגנה לו
את מסיבות העתונאים, כתבה עבורו את
ההרצאות. הוא שילם לה באכזוטיקד, של
גבר ערבי.

ך ינהיים חדר לחיינו שינוי ראשון.
^ ,רו סטו ם נסע לארצות־הברית. זה היה
לפני הבחירות בשנת .1959 מפ״ם לא העמידה
אותו במקום בעל סכויים ברשימת
המועמדים לכנסת ולכן הוציא את שמו בכלל
מתוך הרשימה. כפיצוי, נשלח רוסטום
לארצות־הברית בענייני הירחון ניו־אווטלוק.
בתחילה דובר ביננו כי ניסע יחד. למטרד,
זו אף ביקש ממני להחליף ז.ת אזרחותי
הפולנית בישראלית. לזאת לא הייתי מוכנה.
להתאסלם לא היה איכפת לי כל כך, אבל
ניתוק הקשרים עם פולין — לא הייתי
מוכנה. אולי היה זה משום שכבר אז
הרגשתי שבמעשה זה אנתק את דרך הנסיגה
האחרונה שלי. לבסוף החלטתי לוותר
על אזרחותי הפולנית. רציתי לנסוע יחד עם
רוסטום.
אבל העניינים לא הסתדרו. מפ״ם לא היתה
מוכנה להוציא סכום כה גדול עבור נסיעת
שנינו, וגם רוססום לא עשה מאמצים מיוחדים
לצרף אותי לנסיעתו׳; .בסוף הוא
נסע לבד.
הדבר האחרון שטרח לעשית לפני נסיעתו,
היה לאשפז אותי בבית משפחתו•
יחד עם הבן. לא הסכמתי לזה, אך הוא
הסביר לי שאשר, לא יכולה להשאר לבד
בלי בעל — זה לא מוסרי. הוא נסע ואני
נשארתי בביתו שברחוב עבאס.
שבוע ימים הספיק להמאיס עלי את
האווירה בבית. לאחיו של רוסטום היתד, אז
אהובה דרוזית ובמשך שלושה ימים לא
חזר הביתה. כאשר היה מגיע לבסוף,
היו הילדים כירעים על ברכיהם ומחבקים
אותו ברגליו. ראיתי כיצד הזקנה מכה את
אשת אחיו של רוססום ורתחתי בליבי.
אסרו עלי לטלפן, סגרו אותי בחדר נפרד
כדי שלא אסתובב בבית ולא אתקל בגברים.
בהזדמנות הראשונה לקחתי את אחמד וברחתי.
לפני
הנסיעה השאיר לי רוסטום 100ל״י
וממפ״ם נתנו לי רק משכורת אחת שלו,
250ל״י. בכסף זה הסתדרתי עם הילד
משך שלושה חדשים. היה לי קשה מאד —
אבל חיכיתי בתקווה לחזרתו. שכחתי הכל

חר־כך כא תור נסיעתו השנייה —
\ 1לפירנצה. כשחזר החליט לעזוב את
המפלגה. החלטה זו נבטה בליבו כבר מזמן.
לראשונה בא אליו בהצעה זו ראובן ברקת,
עוד לפגי שיצא לארצות־הברית. אבל אז
היתד, לי עדיין השפעה עליו ׳מנעתי ממנו
לעשות את הצעד. הפוליטיקה לא היתד,
חשובה לי כמו הצד המוסרי של העניין.
אבל רוסטום החליט לעשות זאת מיד לאתר
שובו מפירנצה, לפני הבחירות האחרונות.
לגבי היתד, להחלטה זו משמעות ותוצאות
מיוחדות במינן. משך כל זמן חברותו
במפלגה, היו אנשיד. באים לבקר בביתנו,
וחברי המפלגה היו לנו הידידים היחידים.
כשעזב רוסטום את מפ״ם, נותקו הקשרים
ואני נשארתי לבד. רק איתו.
גם בשבילו היתד, זו נקודת מיפנה. עד
אז עמד הוא במרכז ההתרחשויות הפוליטיות,
שמילאו את רוב חייו. ופתאום מצא
עצמו בחלל ריק. הוא התחיל להסתובב בחברה
אחרת לגמרי, לבקר בבארים ומועדוני
לילה בתל־אביב. כעבור זמן מה הבחנתי
כי הוא אף החל לשתות.
נוסף לכך חלד, הרעה נוספת במצבנו החומרי.
המשכורת הקטנה של מפ״ם לא
הגיעה יותר, ובמקומה לא באה חדשה. נולד
לנו בן נוסף, עומר, אשר רוסטום כלל
לא רצה בו. הוא החל כבר להתבטא ברורות
כי אני מפריעה לו בקאריירה.
דווקא בתקופה קשה זו פגש רוסטום
אותה. היא התגוררה ברחוב דיזנגוף בתל־אביב,
עבדה כמתרגמת בשכר יבוה. מעולם
לא ראיתי אותה, אבל קראתי את מכתביה.
אמרו לי שהיא לא יפה ומבוגרת ממנו.
אבל היא נתנה לו מה שאני לא יכולתי לתת
— חיים חגיגיים.
נודע לי על כך רק לפני שנה, כאשר
(המשך בעמוד )18

בעקרונותיו, אך החלים כי אין תוחלת למאבק
פוליטי למענם. אולם אמונה זו של
ידידיו התנפצה בצורה אכזרית.
ערב הבחירות האחרונות לכנסת עשה
בסטוני נסיון אחרון להיכלל במקום בטוח
ברשימת מפ״ם. כאשר נכשל בכך, הטיל
פצצה שזיעזעה את כל מכריו, איבדה לו
את שארית אהדתם.
פצצה זו לבשה צורה של הודעות פומביות,
ראיונות עתונאיים ו׳שורה של הרצאות,
באסיפות שאורגנו על־ידי חסידי ה־מימשל
הצבאי. הוא גינה בהם בחריפות את
מפ״ם. אפשר היה להבינו, אילו ייסר את
מפלגתו על כי לא פעלה די צורכה נגד
המימשל. אבל הוא הלך בכיוון הפור: גינה
את מפ״ם על שלא שיתפה פעולה עם עיריית
חושיסטאן (שהיא מיבצר המימשל הצבאי);
על שהיא נקטה (לדבריו) קו לאומני
ערבי; ועל כי התנגדה לחוק איחוד הקר־

קעות, אשר כל ערביי ישראל משוכנעים
שלמרות כוונותיו המוצהרות הטובות, אין
מטרתו אלא לפתוח דרך נוספת לגזילת
אדמותיהם. כאילו כל זה לא הספיק, הצדיק
בסטוני את מדיניות המימשל הצבאי, האוסרת
בנייה חדשה בכפרים הערביים.
מאותו רגע היה בסטוני חשוב כמת בעיני
הציבור הערבי, הרואה במימשל הצבאי
את אויבו העיקרי .״הוא נמכר למימשל!״
עבר הרינון ברחוב הערבי. ואמנם, אנשי
המימשל ביקשו לעזור לבסטוני להסתדר
מבחינה כלכלית.
כך ירד סופית צעיר שיכול היה ליהפך,
במישטר אחר, למנהיג חשוב של הדור
ערבי הצעיר, נציגם של ערביי ישראל ב־מיבצע
למען שלום ישראלי־ערבי. האדם היה
שבור — והתפוררות אישיותו הפוליטית
הביאה להתנהגותו המוזרה גם בשטח חייו
הפרטיים.

חיים חגיגיים

״להיות אופנאית זה לשאת את מגדל אייפל על הכתפייס״
הצעירים שרצו לראות את קליף ריצ׳ארד?

המתגדביס התוקכניס
יליאן, ז׳קלין, מישל, ניקול, קת/רין
ולורה, שש הפאריסאיות, שבאו עם
אוצרה של קארוון (מתחרז עם בן) כדי
להדגים כ־צד יש ללבוש את הדברים ש־תימנה
כדי שיראו כפי שהם נראים באמה,
היו שוות את כל הסכום ששולם להן. אלא
שבעד אותו הכסף אפשר היה לבקש מהן
גם לחייך.
את החיוכים, כפי שהסתבר, שמרו לשעות
מאוחרות של הלילה. מאמא קארוון הבטיחה
שהן ילדות טובות וגם עייפות ומיד אחרי
התצוגה הולכות לישון. אבל ארבע מתוך
השש סבלו מנדודי שינה. לשתיים האחרות
לא היו בעיות: אחת נשואה והשניה אפאטית.
וכך, בשעת חצות, הקיצו ישר לתוך

האשה מאחורי הקלעים =
ימין) ,שבזקה כל דוגמנית לפני יציאתה למסלול, העני!
את הליטוש המיקצועי הסופי לקראת ההופעה בפני קהל ה

אוכנסיבו

על מסלול התצוגות במלון שרתון, לעיניהן ה0
* 111 0 0 7 1
0 1 1 * 11*1
מתפעלות של 800 נשים, נפתח מיצעד אופות־

ו ו ! 1111
החורף של קארוון. בין השאר: ערדלי פרווה שחורים, המותאמים לצבע הפרווה שעל השמלה.

ץ את היתה הסתימה של החור בז
השכלה. עד כה היו כאן כמעט כולם.
הם באו במנות קצובות של שתיים, שלוש
לשנה. לא היה כמעט בית־אופנה אירופאי
אחד שמכבד את עצמו, שיכול היה להמשיך
להתקיים מבלי לערוך תצוגת אופנה לטובת
קרן־הילד של ויצ״ו. חסרה רק קארוזן, היחידה
אולי מכל אלילי האופנה היודעת
מה זה אשד, גם מבפנים, לא רק מבחוץ.
מעתה לא צפויות עוד שום הפתעות.
מכירים את כולם. תעודת־ד,בגרות האופנתית
ניתנה לנשות החברה התל־אביבית בטקס יקר
( 13ל״י) ,אך לעומת זאת גם מיגע. הפעם
היה עליהן לשבת שלוש שעות רצופות
רתוקות לכסאות — 180 דקות של מחיאות
כפיים — 10,800 שניות של חיוכים רחבים
ומבטי התפעלות.
במחיר זה קיבלו 20 דגמים של שמלות־ערב
ארוכות 10 ,חליפות ספורטאיות וכ־30
שמלות־ערב קצרות, חליפות ותלבשות־ספורט,
שלא לדבר על 15 הדגמים מתוצרת
הנייטיבס שכללו פרוות (נוילנדר) ,סריגים
(ג׳רקולי) ומעילים (מצקין).
אבל היו כאלה שנאלצו לשלם עבור

הסחורה מחיר כפול. הן פשוט הקדימו לבוא
בשעתיים כדי לתפוס מקום קרוב יותר למסלול.
הכרטיסים לכל ההופעות נמכרו
שבוע מראש. אז מה רוצים דווקא מהחברה

מועדון־לילה יפואי בבקשה שיגייסו להן
בני־זוג לרקוד. לא חסרו מתנדבים. להים ך׳
היו יותר מדי וגם מתנדבים מדי. עד שאחת
הדוגמניות לא יכלה שלא להפליט :״אוי,
כמה שהם תוקפנים הישראלים האלה!״ אבל
נמצאה מי שעזרה לבנות קארוון, שרקדו
טוויסט עד שתיים בלילה, להחלץ.
דווקא האשד, שהיתר, אחראית לכל ה־קילקצי־
ולתצוגה המרהיבה — שהיתר,
שונה מקודמותיה לפחות בכך ששיכנעה שאת
הדגמים המוצגים אפשר גם ללבוש ולא
רק להציג — לא משכה חשומת־לב רבה.
מאדאם קארוון, אשה קטנה בשמלה צרה
שהכריזה חרם על מוצרי־האיפור, היא אולי
המוהיקנית האחרונה המעדיפה לתכנן ולהלביש
את בנות מינה היא ולא את שכנגד.
״בזמן
האחרון זה נעשה מקצוע קשה
מאוד,״ היא אומרת .״קשה מאוד לנהל
אותו וצריך גם המון כסף. לכן, עוסקים
בכך בעיקר גברים. זה לא מקצוע, זה אמנות.
צריך להכניס בו את הנשמה. אם
אשד, רוצה לעסוק בזה היא צריכה לשכוח
על נשואין וילדים.״
מאדאם קארוון שכחה.

לא יוצאת לחופש

כ ה זי־״ היום זה כבר לא כל כך
פשוט להיות אליל והרבה יותר מסובך

להיות אופנאית .״זה כמו לשאת מגדל אייפל
על הכתפיים,״ אומרת האשד, שהחלה את
הקאריירה שלה בתפירת שמלות לבובות.
״נשים בבר לא פותחות היום בתי־אופנה,
רק אלה שהיו פעם ונשארו בחיים, שרדו
במקצוע. במפעל שלי הקיים משנת 1945
יש 300 עובדים. כולן נשים להוציא גבר
אחד, הגזרן. אני עובדת 12 שעות ביממה
ואיני סוגרת את העסק אף פעם. לעולם
איני יוצאת לחופש.
״בבוקר מעיר אותי צלצול הטלפון, אחרת
לא הייתי קמה. ארוחת־בוקר אוכלת במיטה.
בצהרים אין זמן לאכול כי בצהרים,
כשאין קהל, זה הזמן בו אני מתכננת את
הדגמים. העבודה קשה ולצערנו זה עסק
של אמנות שמכניס אולי כבוד אבל לא
רווחים.״
נכון ששמלה של קארוון עולה במקרה
הטוב ביותר 1500ל״י ובמקרה הגרוע
מגיע מחירה עד 4000ל״י, אבל מי שכבר
הולך להוציא את הסכום הזה מעדיף לקנות
דגמים של בתי־אופנה שצורתם בלבד צועקת
את המחיר, ולא דווקא את הדגמים הסולידיים,
ד,כמעט פשוטים שלי קארוון.
מאדאם אינה מאמינה כי האופנה ר,סארי־סאית
מכתיבה כיום את צורת הלבוש לנשות
העולם האלגנטיות .״היום האופנה
היא בינלאומית,״ היא אומרת. היא עצמה
שואבת השראה ורעיונות חדשים בכל אחד
מסיוריה ברחבי העולם. מתפעלת מבדי המזרח
הרחוק, מתחרה ספרדית, מסריגים
הצבעים דים בפרו
רק הציגה

חליפת טוויד

מאפיין אותה הס כיסי ענק (למעלה) ומעיל
ערב קצר מוזהב מברוקארד עם ריקמת חרר
זים, היו בין 60 הדגמים של בית־קארוון.

פרווה וגיוסי

קארוון בתלבושת הספורט לבנות־הנעזרים.

י —12

אמא קאוווו ובנותיה

הפינאלה בתצוגת האופנה של בית־קארוון. שש ה
הפאריסאיות מופיעות כל אחת בשמלת־פאר בצבע
סיום התצוגה כשבראשן הגברת קארוון (שלישית משמאל) .תצוגה זו היתה אחת המפוארות שנר*

מסבות מדאם קאווון, אדירת האופנה

.ז־יה

שוויצריים,
ומרכיבה מכל אלה את התפירה
הגבוהה המיוחדת לבית שלה.
אפילו בישראל יש לה מה ללמוד. הנה,
למשל, היא הביאה את הדוגמניות שלה,
שש מתוך 12 המעוסקות בקביעות על־ידה,
כמעט ערומות. חוץ מעשרות השמלות והנעליים
הן לא הביאו עמן תכשיטים ופרוות,
המהווים חלק בלתי־נפרד מהופעתן. היא
חששה מהיצרנים הישראליים, שהיו צריכים
לספק לה אביזרים אלה. אבל ההפתעה
היתר, שלמה התכשיטים המקומיים (של
לאפייט) עוררו את התפעלותה. היא באה
לחנות הפרוות של נוילנדר כדי לבחור מספר
פרוות, הריקה את כל החנות. הפרוות הישראליות
עוררו בתצוגה לא פחות מחיאות
כפיים מאשר דגמי קארוון .״מרגע שהיו לי
הפרוות,״ סיפרה ,״לא היה איכפת לי אפילו׳
ששיכנו אותנו במלון בדרגה שאיננו רגי־לים

ודעה חיובית על מישל מורגאן (״מתלבשת
נפלא, היא לקיחה שלי״) ואם בריג׳יט באד־דו
אינה אצלה ברשימה, יש לה לפחות
את הוריה (״הם ידידים שלי ••אני טבורה
שהיא ממשפחה טובה.״).
גם בדוגמניות של קארוון יש משהו שונה
מהתבנית הרגילה של בתי־האופנה הצרפתיים
והאיטלקיים .״זה מפני שאינני לוקחת דוגמניות
מקצועיות,״ אומרת המאדאם ,״אני
לא אוהבת את אלה הרזות מדי. את ניקול
וז׳קלין, למשל, הכרתי בחורף בשעת הסקי.
ליליאן, הדוגמנית הראשית, היא בת של
חברה שלי ואילו קחרין היא בתו של אחד
אצלו אני קונה מכוניות. הן כולן כמו
הבנות שלי. כולן חברות שלי.״

ריחוף שד נסיבה

• ^ פילו לאה פלטשר הקפדנית התפעלה
מבנות קארודן, בעיקר מהדוגמנית הראשית

1האופנה
ה הם חום, לבן וירוק, ומרבית הדגמים מעוט־
*!ו בחרוזים ואבני־חן. אבל מאדאם קארוון לא
צוגה זו. היא גם בחנה. קשה לומר שהיתר, לה

ליליאן .״הליכה כזו עוד לא ראיתי,״ אמרה.
״היא נוגדת את כל כללי ההליכה שמלמדים,
אבל היא נהדרת, מרחפת כמו נסיכה מבלי

[ ~1 11 הדוגמנית הפאריסאית (,)21

ן העובדת זה שנתיים בבית־

קארוו) ,מעיפה מבטים של בוז והתנשאות.

כמה זה עולה?

שואלים מבטי ההערצה של הצופות, הננעצים ממר־גלות
מסלול התצוגה בז׳קלין בת ה־צ ,2הנשואה היחידה
מבין שש דוגמניות בית־קארוון. היא מדגימה כאן חליפה חומה, עטורה בפרווה.

דיעה חיובית כל כך ממה שראתה .״הנשים
בישראל,״ אמרה דיפלומטית אחרי 24 שעות
שהיה בארץ ,״מתלבשות בצורה קוקטית
מדי. הן מתאמצות כל כך להראות יפות
עד שמה שרואים הוא המאמץ להראות יפה.
הגברת הישראלית היחידה שראיתי הלבושה
יפה היתה רעיה יגלום. אבל בימינו אי־אפשר
שלא להתלבש טוב. העתונות המקצועית
מגיעה לכל מקום׳ אלא שלרוע המזל
אין העתונות בוחרת להציג תמיד את מה
שטוב אלא מה שרועש יותר. לצערנו צריך
לשעשע ולהחניף לעתונאים. אבל אני לא.
אני מעדיפה למצוא חן בעיני הלקוחות.
אילו הייתי עושה דגמים מדהימים היו הלקוחות
שלי נוטשות אותי.״

זניות
־ ,ב־כארץ.

בולן
במו כנות

** אראם ל,ארוץ ידועה כמומחית ל-
]*נ הלבשת נשים קטנות. בגיזרה שלה,
בצבעיה הבהירים ובדגמיה השקטים הן אינן
מתבלטות בקטנותן. יש לה דעה רעה
מאוד על לין טיילור (״מתלבשת רע מאוד״)

להתנועע כמעט.״
אך רוב נשות ויצ״ו שהסבו באולם, לא
היו בעלות־מקצוע מומחיות כמו הגב׳ פלט־שר.
הן המשיכו לשתות קפה ולטעום מן
העוגות, כשהן בוחנות, ספק בשיעמום, ספק
בהבנה, את מיצעד הדוגמניות.
אחרי שהציגו את מיטב האופנה האחרונה
של פאריס, שתוכננה במקור עבור תצוגה
בקנדה, לשם הן ממשיכות, יצאו אמא
קארוון ובנותיה לחנות האופנה של ויצ״ו
ברחוב אלנבי. הן אמנם לא מכרו שמלות
בארץ, אבל לעומת זאת קנתה כל אחת
מהן בהתפעלות שמלה מתוצרת מקומית.
לפני שתעזובנה הדוגמניות את הארץ,
יראו להן עוד את בתי־ד,ילדים של ויצ״ו.
ליליאן אולי תצליח להשיג באיזה מקום
תקליט של ריקה זראי, שהיא משוגעת אחריה,
ושגם מאדאם קארוון, שראתה אותה
באולימפיה, מציינת שהיא זמרת לא רעה.
אחר־כך יהיו להן המון רשמים מהארץ,
כמו שאמרה קארודן הקטנה :״אני עשיתי
המון ב־ 18 שנה. כבר ב־ 1950 הייתי גדולה.
אבל מה שעשיתם אתם ב־ 15 שנה עולה
אפילו על מה שעשיתי אני.״

מאזופו

הוא שמה של שמלת־ערב
לבנה, שכתפ״תה היחידה
עשויה אבני־חן, כשצעיף ירוק עוטר אותה.

צ״נצ״רה

הפרווה היקרה בעולם,
מתוצרת הישר אלי
נוילנדר, אחת משפע הפרוות שהוצגו.

ן י | ו ץ שמלת־ערב עשוייה מוס־
| לין סגול עם חולצה צהובה.
אשר חלקה התחתון רקום בחרוזים.

רפסודיה

׳בצהוב־חום הוא שמה של
ו שמלת־ערב ממוסלין 11 ,־
גוניה מתחלפים מצהוב למעלה לחום למטה.

— — 1הנידון
(המשך מעמוד )7

בוזעדות אחרות. אינני כעד מקצוע״.

• הנ״ל. על המליחות; ,יש גורמים
כלתי׳צפויים מר א ש ...הבצורת ש־אי־אפשר
לחזותה
• יצחק וילנצ׳וק, לשעבר מנהל כללי
של מקורות, סגן יו״ר הוזעדה להתפלת־מים:
״עמק בית־נטופה, שעליו חשבו קודם, לא
מתאים כנראה בגלל התנאים הגיאולוגיים.״
זה נראה, כאמור, אחרי סיום הביצוע.
• הנ״ל. :תוך כדי הקמת מפעלים
צפים קשיים שאי־אפשר לחזותם מראש
אני בטוח שאנשי מקורות עשו

לפי מיטב יכולתם.״

• הנ״ל :״אינני יבול להגיד אם באמת
אפשר היה לקחת בחשבון מראש את בעיית
המליחות, אבל בוודאי אפשר היה, ואולי
צריך היה.״
• הנ״ל: הציבור יכול גם עכשיו לשאול
— במידה ידועה של צדק — מה
יהיה אם לא יצליחו להטות את המעיינות
המלוחים (בכינרת)? או אם זה לא יתן את
התוצאות הצפויות ז״
• הנ״ל, על כמויות המים :״ההערכות
הן מאוד מאוד מפוקפקות. לפעמים טועים
בהערכת כמות המים ה צפוי ה ...לפעמים
מעריכים באופן קצת יותר מדי
אופטימי, ועל סמך זה בונים ומייסדים כפרים,
בונים בתי־חרושת, והתוצאות ל א
כל כד טובות.״
• הנ״ל :״טעינו בהערכת כמות המים
שתהיה מהירקון. הערכנו 200 מיליון ממ׳׳ק,
ועכשיו יצא מזה כמעט ולא כלום. זוהי
אולי במידת־מה תוצאה של הבצורת. אבל
גם במידת־מה כתוצאה מכך שלא היו
כטוחים כדיוק מה הן השכבות של המים
״.איש לא טרח, כמובן, לבדוק את
הדבר לפני הביצוע. וכמה נוח להאשים בכל
את הבצורת, ימח־שמה!
• הנ״ל :״מדברים ברצינות על ניצול
900/0של כל המקורות הטבעיים של המים
בארץ, כאשר הכמות הכללית היא רק פרי
של הערכה הסכנה חמורה וקונקרטית
ביותר היא שאנחנו מתקרבים למצב שכל

מקורוודחמים שלנו נגמרים ומת־דלדלים.״

הנ״ל. :ציפוי ים־הכינרת איננו
דכר כטוח.״
• הנ״ל :״איננו יכולים לסמוך על ה*
טבע״.

• משה דיין :״לעת עתה שאלת המליחות
איננה ברורה.״ שש שנים אחרי
התחלת ביצוע המיפעל!
• הנ״ל :״יכול להיות שאפשר היה
להתחיל לפני שנים לאתר את מקורות המים
המלוחים בכינרת.״ אבל שר־החקלאות
האחראי לא דאג לכך.
• אהרון וינר :״לרענן וייץ יש טמפרמנט
הממריץ אותו להגיד לעצמו שניתן לעשות
יותר מכפי שהטכנולוגיה של עכשיו
מאפשרת.״
• הנ״ל :״לא צריך להשמיץ*.
אפשר להביא עוד ועוד ועוד. אך דומני
כי דוגמות אלה מספיקות כדי להעיד על
הרוח.

ך * וחס של שני אנשים מרחפת על פני
1התהום הזאת, ששמה מפעל־המים. רבים
אחראים למעשה, ואולי אף יותר משניים
אלה. אך מבחינת הרוח, קבע אופיים של
דויד בן־גוריון ומשה דיין.

מר כן־גודיון רואה את עצמו
כיורשו של משה רכנו. לכן סכר
שדי לו לחכות כסלע, ויצאו ממנו
מים.
מר דיין קנה לו שם כאדם המסלק מן
הכביש את המחסומים של משטרת־התנועה,
המפריעים לו בנסיעתו. הוא סבר כי אפשר
לסלק באותו בוז תהומי גם את המחסומים
של הטבע.

החזון והכיצועיזם ירדו לעולם
כרוכים זה כזה. שניחם יחד מוכי•
לים לאסון.
בן־גוריון ראה את הנגב השחון, ואמר:
הבו מים! לא היה איכפת לו כיצד, מניין
ובאיזה מחיר. איש לא ערך מחקר ממשי של
האפשרויות. איש לא שקל את השיטות השונות•
איש לא ערך תחשיב של ממש.
איש לא בדק את אלף ואחת הבעיות הכרוכות
בהגשמת החזון.

אמרו כן לזקן. לעזאזל התוצאות.
בינתיים גנזו כל האחראים, בשקם ובצינ־עה
בלתי־רגילה, את הרעיון של הבאת מים
לנגב. הוא מת מבלי שיישאר ממנו זכר.
כנ״ל רעיון הפרחת השממה. אבל התוכנית
הגדולה מתבצעת.

כמו הגולם מפראג, היא קמה

מורד בן־שלום

צריפי־עוני פמחנה־יהודה

במקום קיצוץ יד — קיצוץ תקציב; בנזקוס בעיסה לשער — בעיסה לקופה

על יוצריה, ושוכ אי־־אפשר להפסיק
אותה.
לחזונאי דרוש הביצועיסט. רבים הביצו-
עיסטים בשטח המים, אך נביאם הוא משה
דיין. כה אמר :״אני, על כל פנים, מרוצה.
יש לנו מדינה קטנה, עם פוטנציאל קטן,
ואנחנו רצנו מהר, ואני שמח על כך. אני
מציע שמדינת־ישראל תמשיך ללכת בקצב
הזה גם להבא.״

העיקר ללכת. ללכת מהר. לחץ
ככל הכוח. לא חשוכ לאן.
וכתשובה ניצחת לכל המשמיצים, יש לדיין
שתי טענות נעלות.
האחת היא :״הגשמת הציונות״ .הטענה
הניצחית של כל מי שאין לו מה להגיד.
השניה :״עד היום לא שמעתי שום דבר
שישכנע או תי ...שאפשר היה לעשות (את
מיפעל הירדן) בדרך אחרת.״
וכי יכול אזרח פרטי להציע דרך אחרת?
האם יש בידו הנתונים? האם יש לו צידת
של מומחים? האם עומדים לרשותו לשם
עריכת סקר המיליונים של המדינה?

האם ייכול השלטץ, שכיזכז למעלה
מחצי מיליארד לירות, לדרוש
מזולתו תוכנית אחרת?

ץ נ*יפעל הירדן אינו המיפעל הגדול ב־
^/יו ת ר בעולם. מבחינת גודלו, הוא מים־
על שיגרתי למדי. אין הוא מגיע לממדי סכר
אסואן במצריים, או רשות עמק טנסי ב־ארצות־הברית,
או אפילו למוביל מי־השתיה
של העיר לוס־אנג׳לס (שאורכו עולה על
300ק״מ).
מדוע קורים אצלנו דברים שלא יתכנו,
פשוטו כמשמעו, במדינה נורמלית?

מפני שבמדינה נורמלית אין
חזון ואץ כיצועיזם. יש מומחים.
ויש מידה של אחריות.
כשעולה על הפרק רעיון של מיפעל מסוג
זה, מעסיקים עשרות צוותים של מומחים,
לעיבוד חצי תריסר תוכניות אלטרנטיביות.
אוספים את כל הנתונים, מאל״ף עד
ת״ו. עורכים מדידות, ניסויים בשדה ובמעבדה.
מכניסים את כל הנתונים למחשב
אלקטרוני. משיגים תחשיבים מדוקדקים.
שוקלים תוכנית מול תוכנית. עורכים ויכוח
ציבורי, פומבי, עם כל הגופים והאישים
הנוגעים בדבר, תוך גילוי כל הנתונים.

את כל זה עושים לפני שמחליטים.
ואם
אחרי כל זה מסתבר שהיתר, טעות
חשובה, תובעים מן האחראי לקבל על עצמו
את האחריות. בברית־המועצות היו שולחים
אותו לסיבר, בעוון חבלה. בארצות־הברית
היו מבקשים ממנו, בנימוס, להתפטר.
ולא היה מעז מנהל של תיכנון לבוא
ולטעון: לא לקחנו בחשבון שיכולה להיות
בצורת ממושכת. כי היו משיבים לו :״מדוע
לא שאלת מראש את המחשב האלקטרוני
מה יקרה אם ישררו תנאי בצורת במשך
חמש שנים?״ ומה גם שכל טענת הבצורת
לא באה אלא כמסוזה לשגיאות חמורות הרבה
יותר.

*.ן צלנו זה אחרת. אצלנו ניגשים אל
\ 1שאלות־ד,חיים של המדינה בגישה של
מם־כף. אצלנו חושבים כי אפשר להסתער
על כוחות הטבע כעל מחלקה מצרית, ברוח
של ״זבנג וגמרנו״.

כי אצלנו כא הלב הציוני כמקום
המוח האלקטרוני.

במדינה
(הנושך מעמוד )9
שטח כיסו חריש עמוק ורשת צינורות השקאה.
לקבר לא היה זכר.
האח הגדול, אריה, מיהר למזכירות המושב,
ביקש לדעת מה קרה לקברה של
סבתו, אותו כרה במו ידיו. אך התברר לו
כי בינתיים התחלפו מזכירי המושב, ואיש
אינו יודע מה קרה בבית־ד,קברות שבגבעה.
עתה מחכים בני משפחת זאדה עם פרחים
ביד, עד שבית־המשפס יגלה להם היכן הקבר
שעליו יוכלו להינחם.

פתח־תקזה
מרדה בני ם
מה קורה במחנה־יהודה? זאת שאלה המטרידה
את אבות העיר פתח־תקווה מזה
מספר שבועות. יום אחד היתד, השכונה התימנית,
בת ה־ ,53 שקטה כרגיל — ולמחרת
התחוללו בד, סערות, הפגנות, התכתשויות
ומעצרים. ועד בן 14 צעירים הניף דגל
של מרידה, חרת עליו את השם המצלצל
אלפ״ה (ארגון לקידום פני השכ נות).
ישנה חשיבות סמלית לעובדה, כי המרד
לא פרץ בגלל חוסר־עבודה, או הפליה בשיכון
— כי אם בגלל האהבה לכדורגל.
סיפרו הצעירים :״לפני שמונה שנים הסכים
הפועל מחנו•,־יהודה להעביי את השחקן
המצטיין זכריה רצבי להפועל פתח־תקווה.
זה עזר לפתח־תקווה, אבל אנחנו
לא מצליחים לעלות מליגה א׳ .כשנה שעברה
ביקש רצבי להשתחרר, כדי שיוכל לשמש 6־
מאמן מחנה־יהודה. הסתמכנו על הסכם ג׳נטל־מני
שנעשה לפני שמונה שנים, שרצבי
יכול לחזור אלינו מתי שירצה. הכועל פתח־תקווה
ממילא לא מנצל את רצבי עכשיו,
אבל הוא סירב לשחרר אותו כל עוד לא
ניתן להם תמורתו את השחקן הצעיר המצטיין
שלנו, יוחאי אהרן. סירבנו.״
כאשר התקרב המועד האחרין, בו יכול
שחקן לקבל כרטיס־העברר, מקבוצה אחת לשניה,
הופיע כרוז על קירות מחנה־יהודה,
שקרא לתושבים להפגין. כ־ 500 צעירים התאספו
ברחבה המרכזית של השכונה, יצאו
משם לביתו של אורי קרני, מזכיר הפועל
פתח־תקוה. כאשר הופיע קרני במכוניתו,
הקיפוהו הצעירים הזועמים בקריאות :״הכרטיס!
הכרטיס!״ אחדים ניסו להפוך את
המכונית. אשת קרני הזעיקה את המשטרה.
שלושה מבני השכונה נעצרו ואיש הנהלת
בפועל פתח־תקווה הצהיר :״יצמחו שערות
על כף ידי עד שרצבי יעבור!״
מה נשתנה הלילה ז כעבור ימים
אחדים הדביקה עיריית פתח־תקווה כרוזים,
המזמינים את תושבי השכונה לעצרת שמחת
בית־השואבה. רוב התושבים לא ידעו
מה היא שמחת בית־ד,שואבה, אבל כולם
הבינו שהעצרת באה להפגין את דאגתם
הפתאומית של ראשי העיר לשכונה.
שימחת בית־השואבה עברה הפעב על
גדותיה. כי באותו לילה תיד. שמח מאד
במחנה־יהודה. יהודה שמעוני, ראש מחלקת
התברואה העירונית, ומעין מוכתר השכונה,
פנה לצעירים שהתגודדו בשולי הרחבה וביקש
מהם לא להפריע. הם השיבו :״גייס
חמישי! בוגד!״
אורח־הכבוד היה סגן ראש תעיר, ישראל
פיינברג. אולם הוא לא הספיק לשאת את
דברו .״הכרטיס!״ קראו לו ,״שוויון למחנה־יהודה!״
האווירה התחממה, והיתד, צפויה

סכנה שכמה מן הצעירים המשילהבים יתנפלו
על סגן ראש־העיר. הוא מיהר למכוניתו,
והבמה הריקה הושארה לרשות הצעירים
הזועמים.
אחד מהם, שלום בן־שלום, הדומה להפליא
לזמר הארי בלפונטה, נטל את
המיקרופון .״מה נשתנה הלילה הזה מכל
הלילות?״ שאל את זקני השכונה ,״שבכל
הלילות סבלנו ושתקנו — והלילה הזה
אנו מדברים.״ ואיזה דיבורים! כתב־אישום
צורב על ההזנחה בשכונה, על הכבישים
הבלתי־סלולים הסוגרים על מחנו־,־יהודה
מכל עבר, על בית־הספר הירוד שבו לומדים
רק תימנים. לתושב השכונה התימנית
אסור לשלוח את בנו לבית־ספר ״לבך ב־פתח־תקווה,
אולם לכמה משפחות אשכנזיות
— הגרות במובלעת בין מחנו־,־יהודה ושעריה
התימניות — מותר לשלוח את ילדיהן
לבתי־ספר מרוחקים וטובים יותר.
הטיח בן־שלום :״בפתח־תקוזה קיימות
12 ספרי ת — במחנה־יהודה אין אפילו
אחת. אין אף מועדון תרבותי בשכונה,
אין אף גן ציבורי שאס יכולה לשבת בו
עם התינוק שלה. המידרכות שלנו מאספלט,
ושל רחוב דובדבני הלבן — ממרצפות!״
הופיעה ניידת .״המשטרה .־,ביתה!״ קראו
עשרות צעירים לעברה בהתגרות. אחד השוטרים
יצא מגדרו, סטר לאחד הבחורים
וביקש לעצרו. הוא הוקף מיד עשרות בחורים,
ששיחררו את העציר. הניידת הסתלקה.
למחרת נעצרו 12 צעירים.
היד תקוצץ. בשלב זה ־כלו אבות
העיר לקרוא לתושבי השכונה, לברר את
תביעותיהם ולנסות להפיג את המרירות.
אולם הדבר היה מעניק מעמד ויוקרה ל־מורדי
אלפ״ה. על־כן הופעל לחץ ישיר.
״אויבי ההסתדרות הרימו יד גסה על
שליחי ההסתדרות ועל פעולותיה!״ קרא
כרוז של מועצת פועלי פתח־תקוה ,״היד
שהורמה תקוצץ בלי רתיעה!״
״אויבי ההסתדרות״ במיקרה זה היו כמעט
כולם חברים רשומים, המשלמים מיסים
להסתדרות. ואילו ״היד שתקוצץ״ הוחלפה
בתקציב שקוצץ. עונת הכדורגל לא נפתחה
בבעיטה לשער, כי אם בבעיטה של העסקנים
הנעלבים בקבוצה חסרת־אמצעים.
יהודה שמחוני, שמרד הצעירים בתוך
ממלכתו פגע ביוקרתו, הבטיח: אם יפורסם
גינוי של המתפרעים, יתחדש התקציב —
ואולי גם יוענק כרטיס־ההעברה לרצבי.
במשך שבועיים התלבטו בני תשכונה בפני
הפיתוי. השבוע הופיע כרוז לבן על הקירות:
הנהלת הפועל מחנה־יהודר, ושחקניה
מגנים את ההפגנה וההשתוללוה.
התקציב חודש מיד, ועתה מחכים לראות
אם גם רצבי יוחזר לקבוצתו.
ומה עם המרד? ״גורם אחד חוסל,״ הסביר
שלום, יליד השכונה 25 שמאז נאומו בעצרת
ד,מפוצצת חדל לקבל הזמנות מעיריית פתח־תקווה
לבצע עבורה עבודות ביוב ,״אבל
הבעיות הגדולות נשארו כולן ללא פתרון.״

סעד
אסתרושבעתכ 1י ה
אסתר עטר ( )30 אם ל־ 8ילדים, התחתנה
במרוקו, כשד,יתד. בת .15 הילדים נולדו
בזה אחר זה. היא עצמה אשד, חולד— ,
מדי פעם היא מקבלת התקפות אשר לא
הוברר טיבן, מתעלפת ומאבדת לאחר מכן
את השליטה על עצמה ועל מעשיה.
יש לה, לאסתר עטר, עין אחת בלבד,
אולם גם בה כמעט אין היא רואה. נכון,
זוג משקפיים יכול היד. לעזור כאן — או־
(המשך בעמוד )22
העולם הזה 1365

** צרו אותם ! הנה הם!״ פלחה ה^
/ /זעקה את אולם בית־משפט השלום
בתל־אביב. הזועקת, מזל סוויסה 20 הצביעה
בהתרגשות בפני השוטרים שבמקום
על שני צעירים שישבו באולם. לא היה
צורך לעצור אותם. שניהם, צעירים חסונים
וזקופים, שנראו כשני סטודנטים שזה־עתה
קמו מספסל־הלימודים, ישבו כבר
על ספסל־הנאשמים. אלא שהעבירות בעבורן
הגיעו למקום זה היו שונות לחלוטין
מאלה שבגללן תבעה מזל סוויסה לעצרם.
משה גורלי ( )21 תישב רמת־גן, וידידו
נעמן גרשוני 23 תושב שכונת אפקה
שליד תל־אביב, הובאו לבית־המשפט בנאשמים
בעבירות האפייניות לבנ׳״טובים. שניהם,
בוגרי בית־ספר תיכון ומשוחררי צה״ל׳
בנים למשפחות מבוססות וותיקות בארץ,
הואשמו בקרוב ל־ 20 סעיפים שכללו גניבות
נועזות. לפי פרטי האשמה גנבו השניים תוך
חודש אחד, חודש אפריל ,1963 החל בסי״
רת־מירוץ ממונעת, מכוניות ומכשירי־רדיו
מתוך מכוניות, וכלה בדלק ומיכלי־דלק מכל
הסוגים.
אולם מזל סוויסה האשימה אותם בעבירה
חמורה בהרבה, עבירה שאדם המורשע בה
צפוי למאסר־עולם — שוד מזויין. החוק
מתיחס לאשמים בשוד מזויין בחומרה הגדולה
ביותר. אבל צורת השוד בה הואשמו
משה גורלי ונעמן גרשוני, היתה עוד יותר

\ 1 1 1ך מובלים שני בני־הטוביס מאזור תל־אביב, הנאשמים בשוד מזויין של
{! 1171 /ו פרוצות. משה גורלי מסתיר את פניו בסודר שבידו, ואילו נעמן גרשוני
מכסה את פניו במטפחתו, כשהשוטר הצועד לפניהם מחזיק בידיו את האזיקים בהם הוצמדו.
המקרה חזר ונשנה כמה פעמים. היצאניות
החלו לספר אודותיו אשה לרעותה ונזהרו
שאל להכנס למכונית בה ישבו שני אנשים.

אלא שיחד עם זה ניסו למנוע בכל מחיר
את הפרסום הנלווה לכך.
הם הפעילו את ידידיהם בדי למנוע פר־

פט מסמיך את בית־המשפט לאסור פירסום,
אך ורק במידה שהוא רואה צורך בכך לשם
הגנה על בטחונו של בעל הדין. לפי עניות
דעתי, אין בטחונם של החשודים נתון בסכנה.
אולם בטחונם וחדותם של אזרחי-
ישראל הוא בסכנה, שעה שמונעים מהם לדעת
את המתרחש בדיון בבית־המשפט ללא
הצדקה וללא סיבה נראית לעין. על־ידי כך
מצטמצמת תחולת עקרון, למען ישמעו ויראו׳
וניתנת הרגשה שקיימת מידת איפה
ואיפה בקשר לפומביות המשפט, ומה עוד
שבמקרה זה ידוע שידידתו של אחד הנאשמים
— הינה בתו של אחד מפקידי בית־המשפט.
״בשל
סיבות אלה אני מרשה לעצמי לפנות
לכב׳ ולבקשו לבטל את צו איסור ה־פירסום
שהוציא בדיון הנ״ל. בסיכום אני
מרשה לעצמי לצטט את דברי השופטים ב־בית־המשפט
העליון (המנוח חשין ז״ל, הנשא
אולשן וממלא־מקומו מר אגרנם) ב־עירעור
הפלילי של משפט טריפוס נגד ה־יועץ־המשפטי,
בו נאמר, שכדי להשיג מטרת
עשיית דין־צדק, על הדיון להיות פומבי
לעיני־כל, כדי להעמיד את מעשה השפיטה׳
בכל משפם ומשפט בפני עינו המבקרת של
הציבור — דהיינו, כאמצעי העשוי כשלעצמו
לבטל כל אפשרות של שפיטה מתוך
משוא־פנים ודעה קדומה וכדי לנטוע בלב
הציבור אמון ובטחון כי אומנם הדין נחתך

שודדי הפרוצות
למרות זאת נפלו כמה מהן בפח. לבסוף
החליטו שלוש נערות להתלונן על מעשי
השוד במשטרה. היו אלה מזל סוויסה,
אילנה לוי ואהובה טרגרז׳ .מובן שהן לא
יכלו לתבוע את הגנת המשטרה, אולם הן
קיוו שזו תצליח ללכוד את הפושעים.
כעבור זמן קצר פסקו מעשי־השוד והשודדים
לא התגלו. אולם בשבוע שעבר,
בעת ששהתה בבית־משפם השלום, זיהתה
מזל סוויסה את משה גורלי ונעמן גרשוני,
כשני הצעירים ששדדו ממנה את כספה.
השניים נחקרו מיד והמשטרה ערכה חיפוש
בבתיהם. בביתו של אחד מהם נמצא אקדח.
.לפי טענת החוקרים, הודו השניים בביצוע
שלושת מעש־־שוד־הפרוצות, עליהם הוגשו
חלונות למשטרה. אולם החוקרים לא הסתפקו
בכך. אמר אחד מהם :״אני משוכנע
שהם ביצעו לא פחות מאשר 20 מעשי־שוד.
רק חלק מהנערות התלוננו .־׳בן לא הלכו
כלל למשטרה. אנו מנסים עתה לברר בין
היצאניות כמה מעשים כאלה היו עוד.״

החשוד

משה גורלי (ממושקף),
בן־טובים מרמת־גן, אחד
משני החשודים בביצוע שוד הפרוצות המזויין.
חמורה מבחינה מוסרית ואנושית, למרות
שהחוק לא מבדיל בינה לבין מעשי שוד
מזויינים אחרים.
היה זה שוד מזויין של אתנן זונות.

הזונות פחדו להתלונן
ך* פשע הבזוי והשפל ביותר הוא,
י * אולי, גניבה מקבצן. אך עוד יותר נורא
ממנו הוא שוד של פרוצה. כי הקבצן יכול
להתלונן במשטרה ולתבוע את עזרתה. הפרוצה,
לעומת זאת, היא חסרת־מגן. היא
תחשוש להגיש תלונה במשטרה, כיון שעל־ידי
כך היא עלולה להסגיר את עצמה ל־ציידיה.
אפילו בין אנשי העולם־ד,תחתון קיים
החוק הבלתי כתוב, לפיו לא יגנוב פושע
לעולם ולא ישדוד רווחי פרוצה.
משום כך הופתעו היצאניות הפועלות בתחום
תל-אביב, כאשר בחודש אפריל האחרון
התברר להן, שכנופיה של שודדים
מתנכלת לכספן. היו אלה הזונוסעות, אותן
יצאניות הממתינות בצידי־הדרכים ומחכות
שהלקוחות יאספו אותן במכוניותיהם, ש־כנופייה
זו איימה עליהן.
שני בחורים גברתניים היו עוצרים את
מכוניתם ליד אחת הזונוסעות. הם לא היו
מתוזכחים עמה על המחיר, מעלים אותה
למכוניתם. היצאנית היתד, מכוונת אותם
לאחד המקומות השוממים בסביבת תל־אביב,
למקום מסתור, כשהיא מליאה סיפוק על
שהצליחה לתפוס שני לקוחות בבת אחת.
אולם בהגיעם למקום, היה שולף אחד מהם
אקדח, מאיים בו על היצאנית, נוטל ממנה
את כספה ומשליכה מחוץ למכונית, כשחברו
מתניע את האוטו וממהר להסתלק מהמקום.

החשודים פחדו זהצטזם
***ני כני הטזכיב היו מוכנים להודות
14/בכל האשמות שהועלו נגדם. הם
היו מוכנים לשלם את המחיר עבור פשעיהם,
יהיה אשר יהיה. אולם מעונש אחד פחדו
יותר מכל. הם חששומהפירסומים על
מעשיהם.
משום כך, כאשר הובלו מהמעצר לבית־המשפט
הסתירו את פניהם כדי להתחמק
מעין המצלמות. אפילו בתוך אולם ביתר,משפט
ישבו רכונים כשפניהם מכוסות
בסודר ובמטפחת מרבית הזמן.
לסניגוריהם היה הסבר לכך. לדבריהם
היו מעשי הצעירים פרי של משבר זמני
בלבד. נעמן גרשוני עבר בחודש אפריל שעבר
משבר משפחתי קשה, שכתוצאה ממנו
סטה אל מסלול הפשע. יחד עם חברו,
משה גורלי, תיכנן תחילה גניבה של סירת־מנוע
ומעשה זה הוליד מעשים אחרים. כי
כדי להסיע אה סירת המנוע היד, להם צורך
במכונית, והם גנבו אחת. היה להם צורך
בדלק ובמיכלים והם גנבו ים אותם. עד
שהתדרדרו אל השפל מכל — שדידת הפרוצות.
לעיתים
הצליחו לשדוד סכום גבוה יחסית.
אצל מזל סוויסה שדדו סכום של 149
ל״י. ואילו אצל אילנה לוי העלו רק 12
לירות. אחרי שנתפסו, טענו סניגוריהם,
הכירו השניים בסטייתם, החלו לעבור טיפול
של שיקום פסיכולוגי. משה גורלי, למשל,
הוכנס לעבודה בבית־חרושת לקופסאות־פח,
עלה בדרגה והפך למנהל משמרת. גרשוני
נמצא בהשגחתו של פסיכולוג.
הפרשה היתד• עשויה להסתיים בהודאתם
והענשתם של השניים, שכן בעת שהובאו
לדין בבית־המשפט המחוזי באשמת שוד
מזויין, ויתרו השניים על חקירה מוקדמת
והצהירו כי הם נכונים להודות באשמה.

סום בעתונים, ושעד, שהובאו לשם הארכת
מעצרם בפני שופט־השלום שלמה רוזנפלד,
תבעו סניגוריהם לאסור את פרסום שמותיהם
ותמונותיהם.
היתד, זו דרישה שלא היתד, לה כל אחיזה
בחוק. חוק בתי־המשפט מגדיר בפירוש מתי
חייב ומתי רשאי בית־משפט לאסור פירסום
שמות של נאשמים. בית־המשפט חייב לעשות
זאת כאשר המדובר בעניינים הנוגעים
לבטחון־ד,מדינה, שמירת־המוסר ושמירה על
שלומו של קטין. מלבד זאת מסמיך החוק
את בית־המשפט לאסור פירסום במקרה שנשקפת
סכנה לשלומו של בעל־הדין, עד, או
כל אדם אחר המוזכר במשפט.
אף אחד ממקרים אלה אינו חל על שני
נאשמי שוד־הפרוצות. אולם במפתיע הסכים
השופט רוזנפלד להיעתר לבקשת הנאשמים
ולאסור את פירסום שמותיהם ותמונותיהם.

הרגשה שד אי 8ה ואיפה
ך יה כהחלטה זו משום פגיעה בולטת
1ז בעיקרון של פומביות המשפט, ופגיעה
בחופש־העתונות. למחרת הגיש עורך העולם
הזה בקשה לשופט רוזנפלד לבטל את
צו איסור־הפירסום שהוציא.
כתב עורך העולם הזה, בין השאר, בבקשתו
:״העבירה המיוחסת לחשודים הינה
אחת העבירות השפלות והבזויות ביותר.
אם ניתן עדיין להבין מניעי פרוצה המתדרדרת
למעמדה בלחץ הנסיבות, קשה להבין
פשע מסוג זה ואין לעזור בידי מבצעיו,
שהם מבוגרים, להסתיר את זהותם ואת
מעשיהם השפלים.
אומנם סעיף (40ד) מחוק בתי־ד,מש

יסוד העדויות והטענות, שהובאו במהלך
הדיון הפומבי, ולא הודות להשפעה מטעם
גורם חיצוני כלשהו.
״זה היה בשנת .1952 אחרי למעלה מחמש
שנים חזר כב׳ השופט העליון לנדוי
על אותו עיקרון, באמרו בעירעור פלילי של
משפט שורר ואחרים נגד היועץ המשפטי,
כי, במשטר דמוקראטי, בו דוגלת מדינתנו,
מודים הכל כי ערך רב נודע לפומביות הד,משפט.׳
כן הוא ביחס לפירסום חופשי של
דברים שנאמרו בבית־המשפט שגם בו כלולים
ערכים חשובים של חופש־העתונות ו־חופש־ההבעה.
כב׳ השופט לנדוי ממשיך בחיזוק
הלכתו באמרו שם, :הזכות לפרסם
דברים שהתרחשו בבית־המשפט מבוססת על
עקרון־היסוד של פומביות הדיון, כי הפיר־סום
אינו אלא מרחיב את שטח בית־ד,משפטי
ומופר לכל, מה שהכל זכאים ורשאים לדעת׳.״
כתוצאה
מבקשה זו, הכיר השופט רוזנפלד
בכך שצו־האיסור היה חסר ביסוס. אך
מאחר שבינתיים הועבר תיקם של הנאשמים
לבית־המשפט המחוזי, לא היה עוד בסמכותו
לבטל את הצו שהוציא.
בתשובה לבקשה הוציא השופט רוזנפלד
צו אחר, בו כתב :״מכיוזן שהדבר יצא
מסמכותי, אני סבור שבית־המשפם, בפניו
הוגש האישום, מוסמך לבטל את איסורי
לאור בקשה זו.״
למחרת, אחרי שהבקשה הועברה לבית־המשפט
המחוזי בתל־אביב, ביטל הרשם המחוזי,
השופט דויד ואלאך, את צו האיסור
של השופט רוזנפלד, באמרו: אני מבטל את
האיסורים אשר הוציא השופט רוזנפלד ונעתר
לבקשה זו.״

8 6״ שי ר כו רעזאזלז 8 ₪
(המשך מעמוד )9

אחריות ל שנה ללא הגבלת קילו מ טרים!

״כן, אבל הערבים לא יפתחו בריכת־שחיה
מעורבת לנשים וגברים בכלל,
המאמין בדת כלשהי, אין התנגדותו לדת
אחרת כמו התנגדותו של כופר. הוא מתחשב
במאמין של דת אחרת.״

אין צורך בהרצה
מפתח 9כ״ס
מתנע חשמלי
ניקוי ראש אחתל״ 40.000ק״מ
החלפת שמנים אחתל״ $.000ק״מ
תצרוכת דלק 1ליטר ל־ 40ק״מ

— אם כן, אתה מאמין שמצבכם היה
טוב יותר, אילו חייתם תחת שלטון ערבי?

״אני לא אומר שצריכים כאן שלטון
ערבי. אני אומר שזה שגעון שהמדינה
הזאת נלחמת ב־ 200 מיליון מוסלמים.״
— מה הפתרון שהיית מציע?

״פשוט מאד. למה לקרוא לזה מדינת
ישראל? למה ׳.א מדינת אברהם? שהרי
אברהם הוא א! :משותף גם ליהודים וגם
לערבים. יכריזו שזאת מדינת אברהם ויקימו
מדינה כמו אמריקה, שיש בה מכל העמים

וכל הדתות.״
— העיקר
עצמאית.

שלא

תהיה

מדינה

יהודית

״עצמאות זה לא טוב. זה מרידה באומות,
והקדוש־בדוך־הוא אסר למרוד באומות. זה
גם לא טוב מבחינה בטחונית. למה לנו
ללחום עם הגויים? יושבים פה כמו במאסר.
כל הגבולות סגורים. יש לנו רק מעבר
מנדלבאום בשביל תיירים.״
— רב עמרם, בגלל דעה זו, ובגלל ההכרזות
שהייתם מעדיפים לעבור לירדן מאשר
לחיות בישראל, קוראים לכס בו ג די ם...

עמרם בלוי אינו עונה ישירות לשאלה.
הרי אינו מכיר במדינה, לא נשבע לה אימונים,
וממילא אינו יכול לבגוד בה.
״אני נולדתי כאן. אני לא ראיתי ערבים
שיהיו יותר גרועים מישראלים ומאמריקאים.
עד שהציונים באו, לא היה מיקרה שערבי
יהרוג יהודי. אני לבד יכולתי ללכת ביום
ובלילה בין ירושלים ונבלוס, או לכפרים
אחרי נבלוס, בלי ליווי של יהודי. אני יודע
שאפשר שוב לחיות בתוכם בשלום. עובדה,
כשהיו פרעות הציונים התחרו בערבים.
עברו הפרעות — שוב הערבים סוחרים
ועובדים ביניהם. שרק יהרסו את מעבר
מנדלבאום — כל התנועה תהיה קשורה
בלי מפריע.״

ייהרג ו 7א יעבור?

— שמעת בודאי על כוונתו של האדמור
מקלויחבורג לעזוב את הארץ.

״מה אתם רוצים ממנו? הוא מהחדשים,
רק כעת בא.״
— אין בכל זאת מתיישבת מצוות הישיבה
בארץ־ישראל עם הרצון להסתלק ממנה?

״אתה יודע מה כתוב אצל חז״ל? מוטב
לאדם שיעשה לו כנפיים ויעוף — מלהיות
תחת שלטון חנף.״

סוכנו תרא שי ת ל״ הי עקל״ בי שראל
תל־אביב, דרך פתח־תקוה ,80 טל 36262 .

— מה איתך?

״אני לא יכול לעזוב את הארץ.״

סוכן: נ.

— למה?

דוביצקי

צחוק .״אני לא מכיר בשלטון. לא מכיר
במדינה. ובלי דרכון אי־אפשר לצאת.״
— אילו יכולת לעלות על מטוס, ללא
דרכון או תעודה — היית עושה זאת?

ב יח ״רלרהיטים — רה יט י מש ר ד

א. ל 1׳ 1שטי|

בע״מ

דוגמות חדישות. ביצוע ותכנון מעולים
תערובת המוצרים: תל־אפיב, רח׳ הרצל ,43 טל 83575 .

ת״א,דה׳הנרמל 39׳\7ל.
17״ י

המפעל: תל־אביב׳ מסילת וולפסון ,21 טלפון 82 52 5

ב־ 11 לנובמבר נפתח קורס ערב

ק>רור ומ>זוג או>ר
משך הקורס 8חודשים
פרטים והרשמה בשעות ( 08.00—20.00 רצוף) :
חיפה
רח׳ ביאליק 17

ר 1נ

דרך פ״ת 44 מול בית־הדר
• אלנבי 76

ד1ו׳י
בית יואל,
רח׳יפו 33

שוב צחוק .״זה כמו השאלה ששאל הבחור:
אילו היה לך אח, היית אוהבת
עוגות?״
— כלומר, תמשיך לשבת במאה־שעריס
ולנהל את מלחמת השבת.
העיניים התכולות הופנו כלפי מעלה, להראות
כי בעלן עושה רצון־שמים.
— השבוע האחרזן עבר בשקט. אבל זה
יכול שוב להתפתח למכות ולמעצרים. זה
אינו מרתיע אתכם?

— ומה אם תבוא התפרצות המונית של
חילונים לתוך השכונה שלכם? גס אפשרות
זו אינה מרתיעה אתכם?
.,אצלנו אין כללים. יש הלכות. יש עניינים
שיהודי מצווה ליהרג ולא לעבור. יש שיהודי
מצווה לעבור ולא ליהרג. כבודו מבין?
יש דברים שמותר להירתע מפניהם. זה עניין
של הלכות, שצריכים ללמוד.״
— אדוני למד אותן?
״אני לא למדתי אותן.״
— האם לא הגיע הזמן ללמוד אותן?
חיוך ערמומי :״עוד לא.״
— מי בכל זאת יחליט אם נטורייקרתא
צריכים ליהרג, ובלבד שלא יתנו למכוניות
לעבור בשבת?
״הרבנים הם שיחליטו. יש בית־דין של
העדה החרדית. הנה אמרו השבוע שישגיחו
על ילדים לא לזרוק אבנים, ולא זרקו. אני
לא רציתי להורות הוראה זאת. המשטרה
אמרה לי כמה פעמים לומר לילדים שלא
יזרקו אבנים. לא אמרתי. אני לא רב ופוסק.״
— בלומר שהמפתח בידי הרבנים, והם
שיחליטו אם להחמיר את המלחמה או לא?
״כמובן.״
— מה הערכתך שלן?
.,אם ייכנעו הציונים — טוב. אם לא —
אני לא יודע מד. יקרה.״
העולם הזה 1365

**ץ לושה ימים פירפר בדריק מאוטנר ( )38 בין החיים
והמוות. גופו היה ספוג רעלים. מאז בלע כמות גדולה
של כדורי־שינה, לא חזרה אליו הכרתו. העתונים כתבו כי
בדריק נקט בצעד הגורלי שעה שחזר לביתו במפתיע, מצא
שם את אשתו סטפה במיטה עם גבר זר. חמתו בערה בו,
הוא נעץ סכין בגופה של אשתו ומייד אחר־כך בלע את
כדורי־השינה.
״זה שקר! אני אתבע את כולם למשפט!״ רתחה סטפה
מאוטנר ( )45 השבוע, שעה ששכבה חבושה במיטתה, מאופרת
למשעי, ושמסביבה נשות ימאים שבאו לנחמה, ושני
ילדיה, בן בן 20 ובת בת . 18״הוא לא מצא אותי עם אף
אחד במיטה! זה שקר גמור!״
היה לה, לסטפה, סיפור אחר בקשר לניסיון הרצח של
בעלה .״ימים מספר לפני שזה קרה,״ סיפרה ,״טען בדריק
שהוא חולה, וכי אין לו עוד כוח לחיות. הוא אמר שאין
לו סיבה להמשיך בחיים.״
אפילו הטיפה המרה, לה התמכר הימאי מאוטנר, לא יכלה
עוד להמתיק את חייו. הוא היה יורק ומקיא דם והרופאים
אסרו עליו ללגום ולוא גם טיפה אחת של אלכוהול. מלבד
זאת חשד מאוטנר כי אשתו מתכוננת לעזבו עם מאהבה.

הוא הציע לה להישאר בבית, עד שתמצא מקום אחר.
״אני בין כה וכה מתכונן להסתלק אחת ולתמיד,״ אמר.
לא היתד, זו הפעם הראשונה בה ניסה הימאי בדריק
מאוטנר להתאבד. סטפה היתד, אשתו הרביעית במניין. שתי
נשותיו הקודמות נטשו אותו בחברת מאהביהן. בכל פעם
היה מנסה להתאבד. גילוי נוסף שאשתו בוגדת בו היה
יותר מכפי שהיה יכול לשאת.
בדריק הגיע לארץ בין העולים הראשונים שעלו למדינה
עם הקמתה. קודם לכן עבר בדריק, יליד פראג, את מחנות
בוכנוואלד, אושוזיץ (שם קפאו רגליו) ואת גטו ורשה. הוא
הגיע לארץ אחרי שהתייתם מהוריו והתגרש מאשתו הראשונה,
לה היה נשוי שנתיים, ושילדה לו בת. תוך זמן קצר
הצטרף לצי הסוחר כמכונאי אוניות.
את הימים בהם בילה על החוף, עשה מאוטנר באחד מ־בתי־ד,מלון
החיפאיים שהיה ידוע בגישתו הליברלית למה
שמתרחש בחדריו, בעיקר בין ימאים ונשים. שם הכיר
מאוטנר את אשתו השניה, שעבדה במלון.
הנשואין המאושרים ארכו חודשיים בדיוק. מאוטנר חלה
בדלקת ריאות, אחריה נתקף בשחפת ואושפז בבית־חולים.
אשתו החדשה נשארה בחוסר־כל, ומכרים סידרו לה עבודה
כחדרנית באוניה ירושלים. אחרי שנה יצא בדריק מביתר,חולים,
לאחר שריאה אחת הוצאה מגופו. הוא עלה על
אותה ד,אוניה בה עבדה אשתו. הם החליטו לעבוד יחד קשה,
כדי לחסוך כסף על־מנת שיוכלו לבנות לעצמם עתיד משותף,
ורוד יותר.
אלא שהעבודה המשותפת לא נמשכה זמן רב. באחת ההפלגות,
שעה שהשניים הצליחו כבר לחסוך כשלושת אלפים
דולר, חשקה נפשה של האשד, ברוחץ־הכלים של מטבח
ד,אוניה. כשהגיעה ד,אוניה לניו־יורק — ברחה עמו מבלי
ששכחה את שלושת אלפי הדולארים.
מאוטנר היה כהלום רעם. הוא הסתגר בתאו שבאוניה,
שפך על גופו בקבוק ספירט והצית את עצמו. חבר שעבר
במיקרה במקום והרגיש בריח חריכה, נכנס לתא ומצא את
מאוטנר אחוז להבות. הוא הטיל עליו שמיכות, הצילו ממוות.
מאוטנר החליט לנקום באשתו שזנחה אותו. כשחזר לחיפה,
התקשר עם אמה, שהתגוררה בצ׳כיה, השיג ממנה
את כתובתה של אשתו בארצות־הברית. אז הלשין בפני
שלטונות ההגירה האמריקאיים על אשתו ומאהבה רוחץ־
הכלים, והשניים גורשו מארצות־הברית.
בדריק המשיך להפליג על פני הימים, יחד עם אחיו, הקרוב
היחיד שהיה לו עלי אדמות, כשהוא מחפש אחרי נפש
שיוכל להתקשר אליה.

י רי ה ב בי ת ־ ה שי מו ש

^ אחתההפל גו ת, כשאונייתם עגנה במרסיי, הלכו
^ שני האחים לשחק ברולטה. המזל האיר פניו לאחיו של
בדריק, והוא זכה בסכום של כ־ 5000ל״י. בכסף זה קנו
השניים חדר ברחוב ארלוזורוב בחיפה. מהסכום שנותר בידם
חיו במשך כמה חודשים חיי רוזחה. בדריק הסתובב בחיפה
בבתי־קפה ובבארים, פיזר כספים ברוחב־לב.
אותה תקופה הכיר בקפה ניצה את מי שהיתר, עתידה
להיות אשתו השלישית. היא היתד, רזה ובלונדית ונקראה
בפי הימאים ״חיה די־בלינדע״ ,בשל עין־ד,זכוכית שהיתר,
קבועה באחת מארובות עיניה. זמן מה נראו השניים חבוקים
ברחובות, וכעבור תקופה בה חיו יחדיו — נישאו.
בין האחים מאוטנר היה הסכם, לפיו יזכה בדירה מי
מביניהם, שיתחתן ראשון. השני יזכה ברהיטים. בדריק זכה
בדירה והאח לקח את הרהיטים. משפחת אשתו החדשה
ריהטה את דירתם.
לכבוד חנוכת הבית ערך מאוטנר נשף בדירתו, בליל הסילבסטר
של שנת .1959 היין נשפך כמים, והאווירה במקום
היתד, עליזה. האורחים לא שמו לב שבדריק עצמו
נעלם. לפתע נשמעה ירית אקדח מכיוון בית־ד,שימוש. חיה
רצה לשם לברר מה העניינים. היא מצאה את בעלה מתבוסס
בדמו, כשראשו מונח בתוך אסלת בית־השימוש.
הוא נלקח לבית־החולים, שם התברר כי ניקר ביריד, את
עינו הימנית. בין הימאים הילכה אז בדיחה, כי בדריק עשה
זאת מטעמי סולידריות עם אשתו. מאז לא פסקו הבדיחות
האכזריות על חשבונם. הימאים התלוצצו כי בדריק ניקר
את עינו, כדי שיוכל ללכת לקולנוע עם אשתו בכרטיס אחד.

שמשהע 7ה או גי ה

מתאכד מאוטנר (עם אשתו השלישית)
חיה די בלינדע

כל הכחשותיה שאין לה כל יחסים רומנטיים עם אותו מאהב
בן ה־ ,34 וכי הוא ידידה בלבד, לא שיכנעו את הבעל.
יום אחד בשבוע החולף ירד מאוטנר מדירתו למרתף
בלפור, שם היה נוהג לשתות לשכרה. בשעה תשע בערב
הגיעה גם אשתו והתיישבה לידו. בדריק, שהיה כבר שתוי,
הציע לה לשתות. היא סירבה .״ואם שמוליק יבוא, תסרבי
גם לשתות איתו?״ הטיח בפניה.
כעבור חצי שעה הגיע למקום אותו שמוליק, שמאוטנר
חשד בו כי הוא מאהב אשתו. הוא התיישב ליד שני בני
הזוג, הזמין שתי כוסיות קוניאק עבורם ובקבוק בירה
בשביל עצמו. הפעם לגמה סטפה מתוך הכום. הבעל התפרץ
בחמת־זעם :״נמאס לי הכל! די!״ סטפה גררה אותו הביתה.
בדריק נטל מיד מזוודה שהיתר, מונחת על הארון, זרק אותה
אליה וצרח :״קחי את המזוודה והסתלקי מהבית!״ סטפה
ניגשה לארון והחלה לארוז את חפציה.
תוך כדי כך ניגש אליה הבעל, שאל לאן היא מתכוננת
ללכת .״אינני יודעת עדיין,״ השיבה האשה.

ף • ופס של נ שו איו השלישים של בדריק היד, כסוף
^ נשואיו הקודמים. אשתו השלישית עלתה לעבוד כחדרנית
על אוניה כדי לפרנסו, שעה שהוא נשאר מרותק למיטתו.
רק כשעלה בדריק שוב על ד,אוניה בה עבדה אשתו,
נודע לו כי היא התאהבה במלצר ר,אוניה. הוא רץ מיד
לעבר המחסנים, כשהוא משתולל ומאיים להתאבד. חברים
הביאוהו במצב של עילפון לתאו.
הגט לא איחר לבוא ובדריק חזר לחוף ולדירתו לבד.
באחד הלילות, כשחזר שתוי מסיור לילי בבארים, פגש
ברחוב אשד, בלונדית. היא נראתה לו מבוהלת, והוא נכנס
עמה בשיחה. היא סיפרה לו שרבה עם בעלה והתעניינה אם
תוכל להישאר ללון אצלו, היות ואינה רוצה לחזור לצריף
בקריית־נשר, בו התגוררה עם בעלה ושני ילדיה.
בדריק טוב־הלב לקח אותה איתו. למחרת ביקשה ממנו
הספה, הבלונדית המחומצנת, שנקראה בפי הימאים ״מרילין
מונרו של הפולנים״ ,רשות להישאר אצלו עוד יום. בדריק
הציע לה, לעומת זאת, לנסוע ולשוחח עם בעלה ולנסות
להתפייס עימו. הוא עצמו ליווה אותה. הבעל הודיע לו כי
הוא מוזתר על סטפה אחת ולתמיד. בלית ברירה נשארה
סטפה לגור בדירתו של בדריק. כעבור שלושה חודשים
נישאו. בדריק המשיך להפליג.
יום אחד, כשחזר מאחת מהפלגותיו, גילו לו חבריו כי
בעת העדרו מתגורר בביתו אדם זר. בדריק שאל מיד אתי
מטפה במי המדובר. היא לא הסתירה ממנו דבר. היא הסבירה
כי האיש הוא ימאי, המכונה בפי הימאים ״שמוליק
קרבן״ וכי הוא רק ידיד טוב. בדריק נוכח בכך בעצמו. לא
עברו ימים רבים ושמוליק־קרבן הסך גם לידידו, והמשולש

נזארילין של הפולנים
המאושר היה?וצא לבילויים ביחד.
אולם כאשר עמד בדריק להפליג שוב, גילה חוש זהירות
מפתיע. הוא דרש מאשתו שתפליג יחד עימו. היא היתר,
מוכנה להסכים לכך, רק בתנאי שגם הידיד המשפחתי
יעבוד על אותה אוניה בה יפליגו. העניין סודר, וד,שלישיה
הפליגה יחד על סיפון האוניה ציון. הכל התנהל כשורה,
עד שציון עגנה בנמל ניו־יורק. לבדריק נודע שאחיו, שעבד
על סיפון ירושלים, שוהה בעיר והוא הלך לבקרו.
בשמחת הפגישה הריק בדריק אל קירבו כמות הגונה של
משקאות חריפים והשתכר. כאשר חזר לנמל, הסתבר לו כי
איחר להפלגת אונייתו. ציון הפליגה, כשעל סיפונה אשתו
וידיד המשפחה. בדריק חזר מייד בטיסה לארץ.

עד זרוע הידיד

פני כחודשיים, כשחזר מהפלגה, נודע לו כי מכרים
/ראו את אשתו מבלה בחברת ידיד המשפחה בטבריה.
בדריק איים עליה, אך נראה שהשניים התפייסו. הוא אפילו
רשם את הדירה על שמה. אך בהיותו בין חבריו הימאים,
התלונן בדריק כי היא יורדת לחייו. בין הימאים פשטה
השמועה, כי יום אחד ירצח בדריק את אשתו ואת מאהבה.
אלא שבדריק לא עשה זאת. תחת זאת החליט ליטול את
חיי אשתו ואת חייו שלו. שעה שסטפה ארזה את חפציה
השבוע, כדי לעזוב את בדריק, ראתה אותו כשהוא נועץ בה
לפתע מבט של טירוף. היא הסתובבה לסגור את דלת הארון
ואז זינק אליה בעלה, כשבידו פגיון ישן וחלוד. הוא נעץ
את הפגיון בכתפה. סטפה מיהרה ללבוש חלוק, ירדה למרתף
בלפור, שם לקחה את שמוליק ידידה ויחד עימו נסעה
לבית־ר,חולים, שם נחבשה. כאשר חזרו השניים בלוזיית
שוטרים הביתה, היתד, הדלת פתוחה לרווחה ואילו הבעל
לא היה בדירה.
המשטרה יצאה לחפש אותו ברחובות חיפה. סטפה נשארה
לבדה בדירה. לפתע שמעה גניחות מכיוזן המרפסת. היא
מצאה שם את בדריק שוכב, כשכולו כחול ונשמתו כבדה.
כעבור שלושה ימים מת בדריק.
להלווייתו הגיעה סטפה כשהיא לבושה שחורים ומאופרת.
היא היתד, שעונה על זרועו של שמוליק — ידיד־המשסחה.

01״ל מי לפנות ׳

גראפיקאים

(המשך מעמוד )11
עברנו לדירה זו. אז החל הכסף זורם מכל
הצדדים. ממש הפכנו עשירים. באחד הימים
מצאתי מכתב שלה ולא יכולתי לשלוט בעצבי.
רצתי לרחוב וזרקתי עצמי תחת
מכונית. המכונית נעצרה ברגע האהרון ואני
נשלחתי לבית־החולים רמב״ם, לבדיקות פסיכיאטריות.
הרופא שטיפל בי היה האיש
הראשון שאיחל לי מזל־טוב ביום חתונתי.
אחרי חודש חזרתי הביתה — אבל הגיהנום
לא השתנה. עד שהתפרצתי בשנייה, לפני
שבועיים.

־מרקד
הגראפיקד. השימושית בארץ עלתה
על מוקד. אלא שאין זה מוקד של
בערה׳ אלא מוקד המיפגש של כל
שלבי ההתהוות של מבצעים גראפיים :
רעיונות, ביצוע והפצה.
היה זה לפני כחצי שנה כששני
צעירים, ניסן פלג ומושה שמיר בשי תוף
עם הגראפיקאי הידוע פאפו, מלאי
יזמה וחדורי אמונה שניתן לשלב גרא פיקה
מסחרית ברמה אמנותית גבוהה,
חוללו מהפכה בשדה הגראפיקה ה שימושית
בישראל. הם הקימו את

ך ך<ך ך של מרבית הרעיוננת הגראפ״ם
11,111111 הנא פאפו, מנהל הסטודין של
מוקד. פאפן 30 שסיים בהצטייננת את בצלאל,
זכה נבר בפרסים רבים עבור מודעותיו.

עבודת נמלים ושיטות גראפיות חדישות ביותר מושקעות במבצעים הגראפייס
^ ( 1.ץ המבוצעים על־ידי מוקד. נוסף לרעיונותיהם המקוריים, מצטיינים המבצעים ברמה
אמנותית גבוהה. בין מבצעי המפעל: לוחות־קיר, אלבומים, מוצרים פלאסטייס וגלויות.

מוקד, מוסד המאחד בתוכו תכנון מב צעים
גראפיים, ביצועם האמנותי,
הדפסתם והוצאתם ־לאור. זהו מוסד
המעניק שרות גראפי מלא למוסדות,
מפעלים ומשרדי־פרסום, שעד כה היו
נאלצים להזמין רעיון במקום אחד,
לבצעו אצל אדם אחר, להדפיסו ב דפוס
נפרד ולמסור את הפצתו לגוף
נוסף. מעתה ניתן לעשות בל זאת ב
מסגרת
אחת ברמה הגבוהה ביותר.
תוך זמן קצר הפך המשרד לגדול
שבמוסדות הגראפיים בתל־אביב. הוא
מעסיק 14 עובדים, מהם 8אמנים
גראפים המבצעים כיום את מרבית
הפלאקטים, לוחות־השגה ואמצעי-
הפרסום הגראפיים בארץ.
שותף למפעל הדינאמי׳ הוא דפוס
האופסט החדיש של לויז־אפשטיין, ש־

שניים מצוות הגראפיקאים המעולים העובדים בשרות
ן ןן *ן גי ך
מוקד — המנסד הגראפי המעמיד לרשנת הלקנח
/! 1נ11) 1
מבצע מושלם, החל בתיכנונו, ביצועו וכלה בהוצאתו לאור והפצתו.

הוא אחד מבתי־הדפוס הגדולים בארץ•
בו מודפסים עבור מוקד ברמה
בינלאומית לוחות־קיר, גלויות חג ואלבומים
מפוארים.
החידוש העיקרי אותו החדירו אנשי
מוקד לנוף הגראפי של ישראל׳ הם
מוצרים גראפיים עשויים חומר פלאס טי,
שמלבד ערכם השימושי כלוחות-
קיר וכמכשירי־כתיבה, הם מהוים
אותה תשלובת של מתנות ואמצעי־פרסום
יעילים ביותר.
בשטח: זה קשורה מוקד עם החברה
האמריקאית הידועה )1תג ת׳\\ 0ז 8
,21§010 שהעניקה לה את הזכות הבלעדית
להפצת מוצרים בלאסטיים
לפי פאטנטים מקוריים שלה. בזמן
הקרוב עומדים אנשי מוקד לפתח
קשרים נוספים עם גורמי חוץ ל שיווק
דגמים מקוריים לחו״ל. כך יוכ לו
חברות ישראליות לפרסם את תו צרתן
גם בשווקים זרים.
סיור בזק באולפני מוקד שבדרך
פתח־תקוה 44 בתל־אביב׳ יוצר את
הרושם של כוורת תוססת בה טווים
רעיונות חדשים ושיטות מקוריות ו חרישות
המעמידות את האנעות ה גראפית
לשרות המשק הישראלי.

זורדול ניסן פלג, המנהל העיסקי הדינאמי של מוקד (מימין),
14 בישיבת תכנון עם צוות הגראפיקאיט, בה מועלים רע-
תות למבצעים גראפיים, אותם הם מעמידים לרשות לקוחותיהם.

מה יהיה מחד?

בועיים אלה עברו עלי כחלום בל־
הות. הכל התחיל בזמן ארוחת־צהריים
רגילה. אדם זר נכנס לבית ירוסטום קיבל
את פניו כמכר תל־אביבי ותיק. היא לא
חזר לשולחן והחל בהכנות לצאת את הבית
.״לאן אתה יוצא באמצע ארוחת־הצה־ריים?״
שאלתי אותו.
״זה לא עסקך,״ ענה לי. הבנתי שהוא
נוסע אליה. רצתי אחריו לרחוב ורציתי
להחזיק בו, אבל הוא הכה אותי. היתה זו
הפעם הראשונה שהיכה אותי בנוכחות
זרים. הוא לקח את הילדים, שרצו אחרי
והחל חוזר לכימן הבית. רק אז ראה
כי השכנים מסביב נעמדו בחלונות וצפו
בעניין במתרחש. הוא חזר ונכנס עם הילדים
למכוניתו של האורח. יצתי אחרי
המכונית המתרחקת, אבל נפלתי על הכביש.
את השאר אני זוכרת כמו מעל מסך
אפל: משטרה. פנייה לפסיכיאטר בשאלה
אם אני מסוגלת לטפל בילדים. המשטרה
שולחת אותי לקחת את הילדים. מצאתי את
עומר, אבל את אחמד החביאו מפני. הילד
נרדם וישן ברציפות 16 שעות. שוב משטרה.
הקצין פאר מורה לי ללכת לסוף רחוב
עבאם ושם לחכות לאחמד .״למה לסוף הרחוב?״
״בגלל שהם לא רוצים לראות
אותך!״ סוף־סוף הילדים בבית. אין אף
פרוטה. בעזרה סוציאלית אומרים לי :״לאן
את תלבי? לקיבוץ? איזה קיביץ יקח אותך
עם שני ילדים ערבים?״
אחרי שבוע הלכתי לרחוב עבאס, הבאתי
את הילדים והחזרתי את מפתחות הדירה.
לא הייתי יכולה להשאיר את הילדים רעבים.
במשטרה יעצו לי לפנות לשגרירות הפולנית.
הם חייבים לעזור לי. הלכתי לשם. לא
היתר, לי אף פרוטה והלכתי ברגל לתל־אביב.
כמובן שחזרתי אחרי כמה קילומטרים.
התחלתי להסתובב ברחובות ומצאתי עצמי
שוב ברחוב עבאס. אז הבנתי פתאום שבכל
העיר הזאת, בכל הארץ הזאת, אין אחר
מלבדו. למי אני יכולה לפנות? אני —
פולניה, מוסלמית, אשתו של ערבי.
דפקתי בדלת. בפרוזדור עמד הוא ואני
התחלתי לדבר על בדידותי. כי שוב היה
הוא היחידי שבפניו יכולתי להתלונן. דיברתי
בעיניים מושפלות כדי שהוא לא יבחין
בדמעות. כשהרימותי את עיני נוכחתי שדיברתי
לקיר. הוא נעלם. אז לא יכולתי
להתאפק, תפסתי את הדבר הראשון שנקלע
לידי — את מכשיר הטלפון — והטחתי
אותו ברצפה. באותו רגע התנפלו עלי
כולם והתחילו להרביץ לי. כשנפלתי בעטו
בי וקראו למשטרה. המשטרה הביאה אותי
לבית־הכלא. ישבתי שני לילות ויום. ביום
השני הביאו אותי לבית המשפט והשופט
שאל מי יוכל לערוב לי בדי שאשתחרר.
עניתי שאין לי ידיד כזה.
אחרי המשפט אמרו לי השוטרים ללכת
ללשכת הסעד. הלכתי .״קודם כל לא קבעתי
אתן פגישה,״ אמרה לי המנהלת .״את קיל־קלת
הכל ואין כבר מה לעזיר לן.״
שוב הסתובבתי ברחובות. בשלוש בלילה
חזרתי לדירה והתפלאתי שאצל אחת השכנות
עדיין דלק האור. באשר עליתי
במדרגות, פתחה את הדלת ־קראה לי.
פתאום התברר לי שאני בכלל לא בודדה.
כולן חיכו לי, הן הביאו אותי לדירה,
שם גיליתי כי רוסטום לקח לא רק את
חפציו האישיים, אלא גם את מנעול הדלת.
הן הביאו לי אוכל ולא עזבו אותי לבד.
מאז אני בבית וכמעט שטוב לי. אני
רק חושבת בלי הפסקה והבנתי שהפסדתי
את חיי. כאשר הפסדתי את בעלי חשבתי
שעוד נשארו לי הילדים. נאבקתי עליהם.
אבל עכשיו גם בזה שילדי נשארו לי
אינני מאמינה. הילדים דיברו אנגלית בבית,
ברחוב עברית, ואצל סבתא ערבית. ברחוב
התביישתי לקרוא לאחמד בשמו. ליד אביו,
אמר פעם אחמד :״איפה כל הערבים האלה?
אני אהרוג אותם!״ לאיזו נאמנות לחנך
אותם? לערבים? ליהודים? לפולנים? האם
יש הגיון בחינוך קוסמופוליטי?
ומה יהיה מחר? חוזה השכירות של הדירה
פג בסוף החודש ולאן אלך בחודש
הבא? ובמה יהיה המחר שונה מהיום?
העולם הזר! 1365

קולנוע
סרטים
ר קו־ אםדמוורב

£נשים
סו כ ריו תלש רי ם
ידיעה שהגיעה מבון, סיפקה השבוע חומר
לעריכת מחקר השוואתי בין חילופי־הממש־לות
בישראל ובמערב־גרמניה. הידיעה: אחרי
שבמשך כל תקופת כהונתו אסר הקאנצלר
הזקן קונראד אדנואר על חברי
ממשלתו לעשן בישיבות הממשלה, פתח
יורשו, לודוויג ארהארד, את ישיבת־הממשלה
הראשונה שלו במעשה הפגנתי:
הוא הצית סיגאר עבה. ואילו בישראל, בה
לא הירשה דויד כך גוריץ לחברי הממשלה
לעשן בישיבות, השאיר יורשו, לוי
אשכול, את האיסור בתוקפו, מאחר שגם
הוא אינו מעשן. אגב: מבין 15 שרי ישראל,
רק שלושה מעשנים: גולדה מאיר, זלמן
ארן ויוסף אלמוגי. עליהם להתאפק,
להסתפק בסוכריות — או לצאת למסדרון
למציצה דחופה • .שריד אחר מתקופת
בן־גוריון עדיין מהלך אימים בחיי הציבור
בארץ. בכנס עולי קוצ׳ין, שנערך לא
מכבר, נקרא ח״כ מפא״י אברהם הרג־פלד
לשאת את דברו. קרא לעומתו ביג׳י,
שנכח במקום :״מתי כבר יהיה לך שם
עברי?״ אמר לו הרצפלד :״נתת לי כבר
פעם יד שלא תשאל אותי יותר על כך.״
אבל בן־גוריון לא ויתר :״אף פעם לא אשלים
עם שם לא עברי בדיון שנערך
השבוע בכנסת סביב ההצעות לסדר־היום
בעניין מהומות השבת בירושלים, הזכיר
ח״כ מפ״ם ויקטור שט־טוב את הכינויים
בהם מכנים קנאי־הדת את השוטרים :״נאצים!
פרנקים!״ בטענו :״זו דוגמה מצויינת
למיזוג עדות.״ קרא לעומתו שר המשטרה,
ככור שיטרית :״תגיד להם שהרמב״ם
היה פרנק!״ הזכיר לשיטרית ח״כ מפ״ם
ישראל ברזילי :״מה אתה רוצה, הם
גם נגד הרמב״ם למבקר המדינה ד״ר
יצחק נכנצאל יש תחביב פרטי, זכר לימים
בהם היה נשיא הוועדה לפיתוח ירושלים.
במסיבות דיפלומטיות ואירועים חברתיים
אחרים הוא נוהג להיכנס בשיחה עם
תל־אביבים, להזכיר להם שעליהם לעבור
לירושלים. שמע אותו נשיא בית־המשפט
העליון, השופט יצחק אולשן, והעיר לו:
״מה אתה רוצה? הקהילה הירושלמית הגדולה
ביותר נמצאת דווקא בתל־אביב.״ •
פרט מעניין הוא שנשיאה החדש של התאחדות
בעלי־התעשייה, אוגוסטו לוי, אינו
ב-על־תעשייה כלל. אוגוסטו הוא מנהל חברות,
שהתקבל להתאחדות כחבר־כבוד בלבד.
שני חברי־הכבוד היחידים של ההתאחדות,
מלבדו, הם משה שהם, מייסד ההתאחדות,
ואלכסנדר זיסל מאכט, לשעבר
מנהל. בנק ישראלי לתעשייה • .הזמרת
אילנה רוכינא זוכה לפירסומת בלתי
רגילה באוסטרליה, שם היא מסיירת עם הדוגמנית
שמעונה שוורץ במסע של
העולם הזה 1366

תצוגת אופנה ישראלית .״סגן־מישנה אילנה
רובינא,״ נאמר עליה ,״היא אחת מזמרות
הצמרת, הדוגמניות וכוכבות הקולנוע של
ישראל. היא הוסיפה את הצבא לרשימת ה־קאריירות
שלה במשך שתי שנות אימוניה
הצבאיים גילה אלמגור, שהגיעה השבוע
ארצה כדי להשתתף בסרטו של
אפרים קישון סאלח שבתי, נראתה שונה
מדמותה המוכרת. בשבתה על מזוודותיה
בנמל־התעופה בלוד, דמתה בצורתה הבוגרת
ומשקפי השמש שלה לשחקנית גרטה
גארבו • .אחרי שהצייר נחום גוטמן
גילה כי כפילו, שבגללו מעירים אותו בצלצולי
טלפון בלילות, הוא הצלם נחום
גוטמן, החליטו השניים על מיבצע משותף:
הוצאת ספר של ציורים וצילומים • .התיאטרון
החיפאי הציג לאחרונה 16 הצגות של
מעגל הקיר הקאווקאזי באולם הינל בפתח־תקוזה.
מיד לאחריו מציג הקאמרי באותו
מקום את הבובה ה־ .17 אמר על בך השחקן
החיפאי אילן דר :״מזל שלא הצגנו 20
הצגות. הם היו מציגים אז את הבובה ה־.21״

פ סו קיהש בו ע
• שמעון פרם, סגן שר־הבטחון:
״יבוא יום וכל מחנות צה״ל יהפכו למוזיאונים!״

הרבי מגור על מהומות השבת:
״זאת דחיקת בעיית השבת לסימטא צרה.״

• ח ״כ אגודת ישראל שלמה

לורנץ :״המתייוונים של אז היו צדיקים
בהשוואה לחברי מפ״ם של היום.״

• ח ״כ מק״י משה סנה :״יש לי
הרבה יותר משותף עם חבר הכנסת אונא
(דתיים לאומיים) מאשר עם אפיקורס בורגני,
אשר מכנה את עצמו פרופסור והמפרסם
מאמרים בעד מהירות זיון אטומי.״
• ח ״כ יעקב כ״ץ, מפועלי-אגודת-
ישראל :״היום מכניסים כל דבר במצפון.
אולי גם ההשתוללות סביב קליף ריצ׳ארד,
של המוני בני־נוער שהשתגעו בצורה שלא
היתה כמוה בעולם, גם היא כבר מצפון?״

• ח ׳׳כ מפ״ם ויקטור שם־טוב:
״נאום סגן שר־הפנים היה יותר מדי היסטרי
מכדי שאכנה אותו נאום תיאטרלי
מסוכן.״
• העתונאי בועז עברון, במאמר
על חיסול בתי־קברות מוסלמיים בישראל,
ויהודיים בירדן ובצ׳כיה :״אצלם זו אנטישמיות.
אצלנו זה פרוגרס.״
• עו״ד שלמה בהן־צידץ :״קרה
דבר בפינת־קדם זו הנקראת ישראל. יהודים
רבים, לשעבר חושבי ארצות האיסלם, הצטרפו
לצברים ולתושבים הערביים וביחד
החזירו לארץ זו את צורתה המזרחית.״
• היומץ ״הארץ״ :״הובע חשש
שהסינים פועלים ליצירת תאים מחתרתיים
בתוככי מק״י.״

פרא מיני אלף (אופיר, תל־אביב;
ארצות־הברית) הוא מערבון מודרני, שאינו
כפוף עוד לחוקים הקלאסיים של המערבונים,
פרט אולי לחלוקת העולם לשני סוגי בני־אדם:
טובים מאוד ורעים מאוד.
מי שמחפש בו סרט פעולה, עמוס קרבות
אקדחים ומטעני הרוגים, עשוי להתאכזב.
,יותר מאשר הוא מערבון, זהו מעין הספד
למערב ההירואי, סוסיו הגזעיים, עדרי הבקר
הענקיים שלו ובני־הגזע הקולנועי
העליון שחיו בו.
להאד (פול ניומן) ,גיבור העלילה, בנו
של בעל־חוה מזדקן (מלוין דוגלאס) ,אין
יותר סוסים לרכב עליהם. תחתם הוא רוכב
על נשים בדהירה מהירה לא פחות. במקום
לגדל קרני שוזרים, הוא מצמיח קרניים לגברי
העיירה הקרובה, ומאחר שלא נשארו
לו עוד אינדיאנים או שודדים נועזים להלחם
בהם, הוא נלחם באותה אכזריות באביו
הזקן, שריד הדור הקודם, עד שהוא מביאו
אל סף הקבר.
ז ה נו ערזה? הסרט המבוסס על ספרו
של לארי מקמורטי, בביומו של מרטין
רייט, מנסה להציג ניתוח כמעט פסיכואנליטי
של שקיעת המערב, המתגלם בדמותו
של אותו בוקר נוקשה האד. האד סובל
מתסביך אדיפוס קיצוני, שאינו מופנה דווקא
אל אביו באופן אישי. זוהי שנאת־אב המתפרשת
כשנאה למסורת ולמורשת המערב הפרוע,
שעם כל פראיותו היו גם בו חוקי
מוסר.
האד אינו אנטי־מוסרי. הוא פשוט חסר
מוסר .״לך יש מספיק מוסר בשביל שנינו,״
הוא מטיח כלפי אביו הזקן, סמל הבוקר
הרומאנטי, הקשור לאדמתו ולבקרו, מעדיף
לרדת מנכסיו מאשר להתיר קידוח בארות־כדורגל
נפט
בחוזתו.
הסרט ויתר כמעט לגמרי על מרבית הא
ותהנבחרתב שינוי אדרת
שבוע אחד בלבד אחרי שהנבחרת נתלה סממנים הסנסציונים הנמצאים ביצירה הספהפסד
מביש לקבוצת התחתית של הליגה רותית. במקור הכתוב מבצע האד מעשה
ההולנדית, ספרטה, עלתה נבחרת כמעט שו אדיפוס מושלם, הורג את אביו ואונס את
נה לגמרי להתמודד נגד גטבורג השבדית, מנהלת משק־הבית הכושית, בה הוא מוצא
תחליף לאם. בסרט מת האב בתאונה, ואילו
הפסידה בתוצאה .0:1
המאמן האנגלי החדש, ג׳ורג׳ איינסלי, נסיון האונס של מנהלת משק־הבית הלבנה
שינה את ההרכב בצורה קיצונית, ניפה (פטריצ׳ה ניל) נכשל בשל התערבותו של
שחקנים והכליל בסגל כדורגלנים חדשים. בן־האח הצעיר של האד (ברנדון דד,־ויילד)
אך אלה לא יכלו לתקן את הרושם העלוב החושק באשה הבוגרת באותה מידה כמו
אחיו, רק עם קורטוב זעיר נוסף של
שיצרו קודמיהם שבוע קודם לכן.
לא היה זה בגלל שגיאה טאקטית של מוסריות.
במקום סממנים דרמאתיים אלה העדיף
ניהול המשחק, או הרכב בלתי מוצלח. לא
היה זה גם יום של חולשה מקרית. להיפך. מרטין רייט להתרכז בבנין קולנועי מרשים
דווקא השבדים הופיעו למשחק בחוסר רצון של אוירה, המזכירה את אוירת הדרום הבולט
לשחק, מתוך אדישות, כאילו השלימו דועך במחזותיו של טנסי ויליאמם, ובעיצוב
מראש עם העובדה שלסגל נבחרת ישראל מושלם של הטיפוסים.
כל אחד מארבעת בעלי התפקידים הראמותר
להם להפסיד ולכן אין צורך במאמץ.
מול קבוצה חיח־רת כזו היו כדורגלני יש שיים מגלם דמות שאפשר ליחס לה סמליות
ראל ממש חסרי אונים. הם נראו כקבוצת כל־אמריקאית, דבר המוציא את הסרט מתחום
טירונים המשחקת בשכונה משחק חובבני. המערבונים והופך אותו ליצירה בעלת משמפה
ושם התגלו כמה ניצוצות של כישרון עות רחבה יותר, שניתן לראות בה תיאור
אישי, כמו אצל השוער יצחק ויסוקר (אחיו ביקורתי של התנוונות החברה האמריקאית.
של השוער הוותיק) והחלוץ הנתנייתי ה הדור הזועם התופס את מקומם של הזקנים
צעיר מרדכי שפיגלר. אך סיכום משחק ה האידיאליסטים הוא ממוסחר, הולל, מופרע
מין ופורק עול באותה מידה שהוא חסר
קבוצה הציג אותה כקבוצת אנטי־כדורגל.
הכדורגלנים הישראליים התגלו כחסרי כו־ ערכים.
שר־גופני בצורה המעוררת ממש רחמים, כדמותה
של המאם, סמל החברה האמרימכונות
בועטות חסרות־ראש, כנטולים כל קאית שקבעה את ייחודה הסוציולוגי ואת
הכשרה בסיסית מינימאלית.
גיבושה המשפחתי, אינה קיימת עוד. תחתה
אי־אפשר היה להאשים את המאמן החדש קיים תחליף מיני פרוע ומגרה הבא לידי
בהופעה עלובה זו. היתד, זו התוצאה ה ביטוי בדמות הנפלאה אותה מציגה פטריצ׳ה
ברורה של תקופת גיולה מאנדי. כשהיה ניל.
עדיין מאנדי בארץ, יכול היה לחפות על
ברנדון דד,־ויילד הצעיר, המייצג בסרט את
פעולת ההרס, שביצע בכדורגלני ישראל ב דור ההמשך השלישי, הנקרע בין אהדתו
משך שנים, בעזרת תירוצים שונים ולעיתים לדור הזקן ותשוקתו להידמות לדור הבניהול
טאקטי גאוני של משחק. אך עתה, קודם לו, מציג אף הוא משחק מעולה ומשהסתלק,
הבשילו פירות הזנחתו והשחת כובש לב.
תו והתגלו בכל קלונם. מעולם לא ניצבו
פרות לקכר־אחים. שקיעת המערב
כדורגלני ישראל בשפל המדרגה כפי שהיו
אינה מתבטאת רק בהתנוונות אנשיו. התובעונה
בינלאומית זו.
המדאיג שבמצב זה לא היד. עצם הגילוי, צאה ההכרחית מכך אינה מאחרת לבוא.
אלא הסימנים שתקופת איינסלי עלולה להיות עדר הבקר הענק של הומר הזקן נתקף בהמשכה
של תקופת מאנדי. מיום ליום הס מחלת הפה והטלפיים. באחת הסצינות התבר
יותר ויותר שאיינסלי אינו אלא בובה, מרשימות ביותר של הסרט, מוצא העדר
שבוי בידי האיש החזק של ההתאחדות ל כולו להורג, נקבר בקבר־אחים. המוהיקני
כדורגל, צבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים, האחרון של חלוצי המערב, נקבר אף הוא
אותו מגדיר איינסלי עצמו כ״אחד משלושת כשאר בני דורו.
כל מה שנשאר במערב הם מגדלי־קידוח,
מומחי הכדורגל הגדולים בעולם.״
הפיתרון למצב המשפיל אינו במציאת מכוניות קאדילאק מפוארות, הרבה שחיתות
מאמן טוב או מצויין, אלא בהחלפת השיטה מינית וקהות רגשית מוחלטת.
של ניהול חיי הכדורגל בארץ על־ידי עסקני
יש אולי תקרה בדור הצעיר שיתקומם
ההתאחדות לכדורגל. סיתרון זה לא יימצא נגד אלה. מרלון דה־ויילד, מוותר על הבתקופת
איינסלי, המאמן המאומן על־ידי עושר ויוצא לנדוד ולחפש את טעם החיים
העסקנים.
שאבו במערב.

ספורט

ספרים
תרגום
מצבה חי הלענק
לצד הנרדפים (ביוגרפיה

מאת ארווינג
סטון, עברית עדה ואריה בן־נחום, הוצאת
מ. מזרחי 340 ,עמודים) — ניצב קלראנס

דגמי 64׳

כתצוגת מכוניות רבת־ענין יצאה כשבת
שעכרה הכרת מכשירי תנועה בע״נז
כלב תל־אביב. החכרה, שהיא סוכנת מכוניות מתוצרת פימקה, דורג/
פליימות, דארט, וואליאנט ויקרייזלר, חציגה כרחכת תחנת דלק ליד
ככר דיזנגוף את מכחר דגמיה החדשים לשנת .1964 הדנמים עוררו
התפעלות כללית כין קהל הצופים. כמיוחד משכו תשומת לב מכונית
חסימקה (למטח) בעלת ארכע הדלתות, חמישה מקומות והמחיר
הנוח, ומכונית הוואליאנט (למעלה) בעלת ארבע הדלתות, ששת
המושכים והצורה החדישה והמושכת והמנוע המשובח והיעיל כמיוחד.

תשבץ השד הזה 1365
ב תו ר קו ראו תי ק ומעריץ נלהב של ע תונכ ם, אני שמח מאדל שלוח לכם תשבץ
פרי עטי, ב תו ספת אי חו לי ל שנה טו ב ה שנת תפו צהוהצלחהב כל מעשי ידכם.
כ ן פו תחחייקיצחקהמ שר ת כע תבצה״ ל כ חיי ל ב שרות חו ב ה. יצחק בן
ה־ 18 מו סי ף שעיקר ת ח בי ביו ה ם חי בו ר ת שבצים וסר טי ם.

מאוזז 1פאר
תעי: יית הג שק עיונו;
<4הבירה; 10 מז־מר;
<11 כיי י ענו־יים;
)1:1מיני סטר;
)14 עצים ר בים <15
הנמל הדרומי; ־11
עיר קדומה במיצי
ריש; 119 בעי חי רודז סכו
מימי;
דרום אמריקאי; )22 מלת כיריוז; *25
שלילה; ) 26 אשת
האפרתי: ז 2ו בירתו
של יוליום קיסר;
)30 נערה צעירה;
)32 עוד; ) 33 חיה
מיללת; )34 קיטור;
056 רוח רעה; )37
תפקיד אחראי; )39
העומד ביצע ר; )41
יי ר תו סל ארהארד:
142 אגם רחב ידים:
)44 פו׳עכז לבעלי•
חיים 4כלי חרם
?!גירוי פרחים; )48
דר; 040 גל אבנים
(הסוד); )51 גיבור
ננינה; ) 55 דל <57 :נל אבנים; )58 דר;
)59 התאמה; )<01 מחילה גדולה באדמה.
מאונד: זו איש החוק במערב הפרוע;
!2אחי הבת; )3מם קטז; )5עני )0 :צנור
הדם; )7נשיא דרום קוריאני לשעבר; )8
מטרה )9 :מטרה נפוץ; )21 אביוז; )15
בבידבים קטנה; )16 משבעת המינים; )18
מדינתו של נה־ויז; )21 מורה; )23 בתורה;

<24 מלת זרוז; )26 כת הס׳•דית; )28 בר־מיגז;
<20 חג עברי; <31ה;יא יעקב; <32
מומחה לט׳יבול בגז 3אחד הצלילים; 137
מקצוע יה ודי מסורת י; <38 איים הקרקס;
)40 כנוי לכל המיז האנו׳טי ; <41 תבואה;
•43 מלת ׳עאלה; <45 נוטה לפשרה; <46
חלד; )47 דמוח;; )49 עתוז י ומי; )52 מבני
המיט פחה; )54 יטו פט מחוזי; <56 מתת; )58
נכדי ׳טהת׳יהד.

דארו, עורן־־דין, הומאניסט, ולוחם על זכו׳
יות האדם, משך 81 שנים כמעט, כשאת
רובן ה, א מבלה ליד שולחן ד,סניגוריה,
במשפטים המפורסמים ביותר שנערכו ב־ארצ
ת־הברית, בשלושים השנים הראשונות
של המאה.
המפנה המכריע בקריירה שלו חל ביום״
העצמאות האמריקאי ה־ . 118 עד אותו יום
היה דארו עורך־דין מצליח ופופולארי ב־שיקאגו.
כיועצה המשפטי של חברת הרכבות
ר,צפ! ן־מערבית, ציפתה לדארו קריירה
מכניסה, שהיתה עתידה להסתיים, לדעת
רבים, בסנאט בוואשינגטון, אם לא למעלה
מזה. אולם ברביעי ליולי שנת 1894 התייצב
דארו בפני מנהל החברה, פשט את גלימת
עורך־הדין שלו, הגיש את התפטרותו. .לא
יהיה זה הוגן,״ טען ,״שכעורך־הדין של
חברת הרכבות אתייצב מול האינטרסים
שלד.,״ ואמנם, מאותו רגע, פעל וארו בניגוד
לאינטרסים של כל חברות המונופולין
הגדולות של ארצות־הברית, הפך לעורך־
הדין המוכר של איגודי הפועלים הצעירים,
שנלחמו, אותו זמן, על קיומם הפיסי.
מכונות ידיה מול שכיתות. השמות
פינקרטון או מקפארלנד, כמעט ואינם אומרים
מאומה לקורא של שנות השישים. אולם,
בראשית המאה, היו שמותיהם ופרצופיהם
המצויירים, עוטרים עשרות ומאות סיפורי
בלשים וספרי־מתח. כמו פרי מייסון ואלרי
קוויין, היו הם גבוריהם של מאות אלפי
קוראים להוטים. אולם בניגוד למייסון וקווין
היו השניים גבורים חיים. ניגוד נוסף: אויביהם
של פינקרטון ומקפארמד לא היו
גנגסטרים, מבריחי סמים או אנסים. הרשעים,
בהם נלחמו השניים, היו מזכירים של
איגודים מקצועיים, ופועלים שלחמו בזכויות
האלוהיות המקודשות של בעלי הרכוש.
כי ראשית־המאה ראתה בארצות־הברית
מלחמות עקובות דמים, המלוזה בשימוש ב־חומרי־נפץ
וחוקים דרקוניים, בהן ניצבו מצד
אחד פועלי תעשייה, מכרות ותחבורה,
שתבעו יום עבודה של שמונה שעות ושכר
שוזר, לתפוקה; ומצד שני בעלי המפעלים
שהסתייעו בסנטורים משוחדים, תובעים כלליים
שנבחרו מאנשיהם ואנשי משטרה, שמומנה
על ידם. במקרים קיצוניים ביותר
היו ד,רכושנים מזעיקים את הצבא הפדרלי,
שהיה שם קץ לשביתות הפועלים בעזרת
מכונות יריה.
דארו זנח את הקריירה המבטיחה שלו,
כדי להתייצב לצידם של אלה, אותם חשב
לצודקים.
שכל־ישר למושבעים. משפטו של
יוג׳ין דאבס, מזכיר האיגוד המקצועי של
עובדי הרכבות, היה ראשון בין רבים, בהם
לחם דארו, נגד מה שכינה כ״שלטון המתועב
של המעטים״ .בעקבות שבירת
שביתתם של עובדי הרכבות בשיקאגו, נאסר
דאבס, נאשם בקשירת קשר להפלת המשטר
החוקי. הוא עבר על אחד החוקים המתועבים
שהתקבלו בסנאט ארצות־הברית,
אותר. תקופה, שאסרו למעשה קיום שביתות
חוקיות. העונש המכסימאלי: מאסר
עולם.
לאחר קרב משפטי מבריק, בו פנה דארו
אל שכלם הישר של המושבעים, נסוגה
התביעה, החליפה את הסעיף ב.בזיון בית־דין״
.העונש: ששה חדשי מאסר.
היה זה רק הראשון בקרבות המשפטיים
שאסר דארו על חוקים משפילים, ושיטת
מימשל משוחדת. לאחר שלושים שנות מערכה,
בה הציל לפחות תריסר עובדים של
איגודים מקצועיים מהגרדום, השיגו הפועלים
את נצחונם הראשון. החוק נגד השביתות
בוטל, ותביעותיהם המינימאליות התקבלו.
המשבר של שנת 1929 ועלייתו של רוזוולט
לנשיאות, חוללו את השאר. כיום חוקת העבודה
של ארצות־הברית היא מהמתקדמות
בעולם.
מאה ניצולים מגרדום. אולם דארו
לא הגן על פועלים שובתים בלבד. אחת
הפעולות הידועות ביותר שלו, בזכותה הפך
ספרו הפשע וסיבותיו לספר לימוד בבוזי־הספר
הגבוהים למשפט, היתה מלחמתו נגד
עונש המוות. הוא לא הצליח להביא לביטול
העונש בכל רחבי ארצות־הברית* .אולם משך
* עונש המוות מבוטל כיום בשבע מתוך
50 מדינות ארצות־הברית.

עבודתו כעורך־דין הגן על יותר ממאה
נאשמים, שהיו צפויים לפסק־דין מוות. הציל
את כולם מהגרדום.
הידועים ביותר בין נאשמים אלה היו
שני צעירים יה, דיים, נתן ליאופולד וריצ׳״
ארד לייב, שנאשמו ברציחתו ללא סיבה של
נער יהודי בן . 14 דארו, שקיבל את ההגנה
עליהם לאחר שהודו ברצח, עשה זאת בעיקר
בגלל מאבקו נגד עונש המודת. הוא
הצליח לשכנע את השופט־יחיד קיוזירלי כי
השניים פעלו מתוך דחפים חולניים, השיג
ללקוחותיו מאסר עולם.
משפט מפורסם אחר, בו תפס דארו את
שולחן ד,סניגוריה, היה משפט־ד,קופים. מדינת
טנסי פסקה כי בתי־הטפר הממונים על־ידה
לא יורו את תורת האבולוציה של
דארוזין, לפיה מוצאו של האדם מן הקוף.
חבורת ליברליים בעיר דייטון שיכנעה את
מורה התיכון ג׳ון סקופוס לעמוד למשפט
מבחן, השיגה את דארו כסניגור. אם כי
דארו לא הצליח להביא במישרין לביטולו
של החוק, הרי דו־קרב המלל, שניהל עם
התובע, מועמד לנשיאות ארצות־הברית
בריאן, בו עשה לצחוק את מתנגדי תורת
האבולוציה, השיג את שלו. החוק בוטל
מאוחר יותר, בהחבא כמעט.
אירווינג (הספן על גבי הסוס) סטון,
לא היה חייב לעמול הרבה בכתיבת ספרו,
שיצא לאור בשנת ,1941 שלוש שנים לאחר
מותו של דארו. כל מה שהיה עליו לעשות,
היה לשלוח ידו אל החומר הרב, לברור
את הצימוקים הטעימים ביותר. אך בים השורות
הצליח סטון להשיג הישג ספרותי
נדיר: דארו, הלוחם ללא חת, מתגלה כגבר
ביישני, המחפה על ביישנות זו בשנינות צינית
ופסימית. אם כי סטון פסח על ספורי
האהבה הרבים, שליוו את הדוגל באהבה החופשית
וחביבן של נשית שיקאגו, הרי
שאישיותו הענקומית של אוהב החיים הציני,
מתנערת מכל מוסרות המוסר הספרותי
המקובל, הופכת למצבה חיה של לוחם
ואוהב־אדם.
דארו, שידע לומר את המילה האחרונה
בכל ויכוח, הותיר משהו אף לקורא הישראלי.
בביקורו בארץ־ישראל, בשנת , 1928
הציע לו מורה דרך ערבי לשוט על הכנרת,
לראות את המקום בו הלך ישו על פני
המים. כשנקב הערבי במחיר הסיור 15 ,
דולאר, לא יכול דארו להתאפק, מילמל:
״עכשיו אני מבין מדוע העדיף ישו
ללכת ברגל

הי ערה שי כו ר
היערהשיכור (סיפור־מסע מאת ג׳ר-
אלד דארל, רישומים ראלף תומפסון, עברית
אמציה פורת, הוצאת עם עובד 197 ,עמודים)

— מצוי בצ׳אקו של פראגוואי ומורכב מעצים
תפוחי־גזע וקצרי־צמרת, הנראים כשתיינים
מועדים ומכונים בפי האינדיאנים המקומיים
״מקלות שיכורים״ .כמו נופים אחרים, בהם
עבר דארל, מתואר אף יער קריקאטורי זה,
בחינניות שנונה, המאפיינת את סגנונו של
הסופר הזואולוג האנגלי, שספריו הפכו ל־רבי־מכר
בישראל.

מהפכה משהררת חיות.

ג׳ראלד

דארל, אחיו של הסופר האנגלי לורנס (יוסטין)

דארל, שהוא כיום בעל פירסום עולמי,
קנה את שמו בהיותו בן .25 לאחר מסע-
איסוף שערך בקאמרון, פירסם את הספר
חברברי הסאוואנה, בו תיאר, בהומור מיוחד
במינו, כיצד מצא כמעט את מותו בעקיצת
נחש, אסף בתגמול את אוסף החיות וד,זחלים
העשיר ביותר של הסאוואנה האפריקאית.
היער
השיכור הוא תיאור מסע־איסוף ב־פאמפה
של ארגנטינה ובצ׳אקו של פראגוואי,
שלא עלה יפה כקודמו. לאחר שהצליח
לשים יד על אחדים מהדגמים הנדירים ביותר
של חיות, ציפרים וזוחלים בערבות
דרום אמריקה, ביניהם על נחש־מים באורך
של כעשרה מטרים, פרצה מהפכה באסונ־סיון,
בירת פראגוזאי, ודארל ואשתו נאלצו
לשלח לחופשי את אוספם היקר, להימלט
במטוס משומש מאד.
במקום פריטי איסוף, הביא עימו דארל
ממסע זה שורה של סיפורים י.פלאים על
דובת־נמלים יונקת בשם שרה, קיפוף שדי
בשם קאי, שועל־פאמפה ערמומי בשם פוכסי
וגור־דביבון בשם פו. זה האחרון, בלח־ית
שרה, קאי ופוכסי, הם הגבורים האמיתיים
של ספר קריא זה, המיועד, כמו הספר הקלאסי
פו הדוב, שהעניק את שמו לדביבון,
לילדים מגיל שמונה עד שמונים.
העולם הז ה 1363

גורלות נפג שים בשמיים בטירתו של עובד כן־עמי, ראש עיר־ת
נתניה, מהדהדים נבר צלילי מארש החתונה,
ובאלן ורדים כפולים. הראשונה בתור
היא הבת הבכירה, ניצה, אס לשלוש בנות
( ,6 ,9ו־ ,)3שהתגרשה רק לפני מספר
חודשים. ניצה היפהפיה, המתגוררת עתה
עם בנותיה בדירה שכורה בתל־אביב, יוצאת
עתה בקביעות בחברתו של אורי וולטש
כסוף־השיער. מי שהיה לשעבר הצנזור הראשי,
ונימנה כיום עם מנהלי מפעלי אב!״
וסיד במיצפה דמון. אורי, שהתגרש מאשתו
לפני בעשר שנים, הוא אב לבן ב! 3י•

גס הבת הצעירה, ליאורה כך־עמי,
שטרם מלאו לה 8ו, והמשרתת כחיילת כחיל־האוויר,
מתכננת נשואין קרובים. מזה
נשנה היא יוצאת בקביעות בחברתו של
איש־החדשות של קול־ישראל, טוביה

הבמאי ציווה דהתחתן
שמואל אומני, סוור בנמל־חיפה, לבש
השבוע בפעם הראשונה בחייו — חליפה.
היה זה בהצגת־ר,בכורה החגיגית של הסרט
הישראלי אשת הגיבור, בו הוא משחק
את אחד התפקידים הראשיים. ומכיוון שיש
לו כבר חליפה, הוא יאלץ לשים אותה על
עצמו פעם נוספת בעוד כשבועיים, בעת שיענוד
טבעת על אצבעה של אחות שחר־

שמה שדרוש לי זה חיי־מין סדירים, ואני
מקבל תמיד מה שפיטר אומר לי.״
לכלה לא הניח אומני מקום לאשליות.
״אני מסוגל להעלם מהבית לשבוע, כשיתחשק
לי. כשהתחשק לי הלכתי לצנחנים. אני
לא אומר שהייתי הצנחן הכי טוב בצה״ל,
אבל בטח שהייתי אחד הטובים. פעם הלכתי
עם ידידה לקולנוע. אשד, אחת הביאה לשם

סער.

פגישה מפתיעה ביותר נערכה השבוע במטוס
בנמל־התעופה של לונדון. היה זה
כששחקן התיאטרון החיפאי אילי גור־ליצקי
עלה למטוס כדי לחזור להצגת
הפישפש בחיפה. הוא נכנס למטוס וקפא
על מקומו. בין הנוסעים הבחין אילי בדמות
סוברת, דמותה של גילה אלמגור, אש־תו
לשעבר, שיד הגורל העלתה אותה בניו-
יורק על אותו המטוס בו טס אילי ארצה.
אילי לא הוציא הגה מפיו. ואילו גילה, ש־היתה
מופתעת לא פחות ממנו, פרצה בשאלה
:״מה אתה עושה באן?״ ״אני נוסע
להצגת הפישפש,׳׳ השיב אילי.
בנך הסתיימה השיחה הקצרה בין בני-
הזוג לשעבר, שמזה חודשים לא דיברו ביניהם.
נאשר הגיעו לנמל־התעופה בלוד, הסתתר
אילי מפני הצלמים, בחששו ני זוממים
לתפסו בתמונה פיקנטית.

אוי יאוזו״ס

שמואל

נער־השעשועים התל־אביבי,
(קראום) עוז 28 הפך כמעט למינוי קבוע
בטור הזה. הפעם זה אירע שוב בשל יחסיו
אל נערתו, הרקדנית האמריקאית הקטנה
ג׳וזי כ״ץ, עימד, הוא חי מזה שנה וחצי.
באחד הערבים השבוע יצאו השניים בחברת
ידידים לשתות כוסית בביסטרו הקטן
פורטו־ריקו, שברחוב דיזנגוף. עוד הם מיטיבים
ליבם ביין ולמקום נכנסו לפתע שלוש
נערות, הידועות כבעלות מקצוע עתיק.
שמואל החל לפלרטט
עימן, דבר שהכעיס
עד מאוד את
ג׳וזי השקטה .״אם
אתה רוצה להתעסק
איתן,״ צעקה ,״תעשה
זאת כשלא
אהיה כאן!״
שמואל לא היה
רגיל לתגובה מעין
זו. הוא אמר :״את
יותר מלוכלכת מהן!״
ג׳וזי סטרה על
ג׳וזי
לחיו. הוא סטר לה
פעמיים. היא זינקה
החוצה. הוא אחריה. היא רצה, אבל ידו
השיגה אותה דווקא על האוזן והיא החלה
לצעוק :״אינני יכולה לשמוע!״ עד שצנחה
מעולפת על המדרכה.
ידידים הביאו אותה לביתה. כעבור זמן
קצר הגיע גם שמואל. הוא רצה להדליק
סיגריה, אבל לא היה לו גפרור .״איפה המצית
שלי?״ שאל. ג׳וזי, ששמעה את שאלתו
באוזן אחת, השיבה בקינתור :״נתתי
אותו למאהב שלי!״ ואז, בשעה שתיים בלילה,
העירו צעקותיה של ג׳וזי את כל השכנים.
הם הזעיקו את המשטרה, אבל עד
שזו הגיעה, נטל שמוליק את מזוודותיו ורגליו
והסתלק. ג׳וזי לא הגישה כל תלונה.
אולי זכרה אז את הריב הקודם ביניהם,
שנערך על רקע דומה. אז איימה ג׳וזי להתאבד,
נכנסה לתוך מי הים, אולם חששה
להצטנן ויצאה. אז שמוליק לא הגיש את
התלונה.
מכריה אומרים שכשתחזור אליה שמיעתה,
היא תשמע שוב את קול ליבה — שיחזיר
אותה אליו.

אומני וכלתו לעתיד, כהצגת הבכורה, בין פריי וראנצט
חורת ויפר,פיה מבית־ד,חולים רנזב״ם בחיפה,

•טרה כ״ץ.

״אני בטוח שבהצגת הבכורה לא היתה
בחורה יפה ממנה,״ מצהיר אומני .״הכרתי
אותה לפני שנתיים, אבל אף פעם לא היה
לי זמן אליה. עכשיו אנחנו יוצאים ברצינות
כבר חודשיים. זהו. כולם חושבים שמאז
שנעשיתי כוכב צמחו לי קרניים ומעלילים
עלי כל מיני עלילות. אבל אני סתם
בחור שהולך עם אחות.״
לא צריך להבין מכך שהענווה היא התסביך
שלו .״אני יודע שאני אוהב פירסומת,
אבל אינני מתכונן להשתעבד לה. אני בדרך־
כלל עושה מה שמתחשק לי.״
אבל יש כמה יוצאים מן הכלל, כמו עניין
הנשואין. כאן נכנע אומני לדעתו של הבמאי
שלו, פיטר פריי .״פיטר אמר לי

את התינוק שלה. צעקתי לסדרן וזרקתי אותם
מהאולם ואז הצלחתי סוף־סוף להינות
מהסרט. כמובן שהחברה שלי עזבה אותי
בסוף הסרט. היא טענה שאני פרא אדם,
מה שבהחלט יכול להיות. יום אחד, בשעת
ההסרטה, נהגתי במכונית, בה נסעו גם
גדעון יטמר ובתיה דאנצט. הייתי
נורא עצבני. אז לקחתי את המכונית עד לשפת
הכינרת, התפשטתי ונכנסתי למים
ערום, עד שנרגעתי. נכון שאני מסוגל גם
לשתות המון, אבל דווקא אז אני הופך לטיפוס
הביתי.״
למרות נשואיו הקרובים, אין אומני מסתייג
ממעריצות. הוא משאיר להן לפחות
תחום פעולה אחד .״אני מת לכובעים. מי
שרוצה שאהיה טוב אליה, כדאי שתשלח לי
קודם איזה כובע מעניין.״
אפרוני מצזיי ץ
הגבר הנערץ ביותר במדינה השבוע היה
אוסקר אפרוני ,41 ,נשוי ואב לשלושה
ילדים, שהגדול ביניהם הוא כבר בן .15
מאות נשים בחנו את גיזרתו בעיניים לוהטות,
מחאו־כף לתנועות החן שלו וכמה
אפילו התאפקו בקושי מלשרוק אחריו.
כדי לזכות בהערצה זו היד, אוסקר צריך
רק להסכים להופיע כדוגמן בתצוגת האופנה
של סופרכל, שנערכה במלון שרתון. הוא
יצא בסך הכל פעמיים אל המסלול, שם
הפגין סודרים גבריים, קיבל עבור כל יציאה
סכום של 15ל״י. אוסקר, יליד צ׳כיה, הנא
הגבר היחיד במדינה שיש לו דם להופיע
מול עיניהן הרעבות של הצופות הקשישות.
אבל הדוגמן אינו רואה אותן .״כשאני
יוצא אל המסלול אינני רואה אף אשה,״
הוא טוען .״אני משתדל ללכת כפי שאני
הולך ברחוב. אם אעשה תנועות מוגזמות —
אאבד את כל הגבריות שלי. ואני רוצה
בכל זאת להראות גבר.״
׳ כדי שלא יכללו אותו בטעות בין שאר
הדוגמניות עימן הוא מופיע, נוהג אוסקר
להחזיק מקטרת בפיו בשעת ההופעה. הוא
סבור שדוגמן אינו צריך להיות יפה כמו
דוגמנית .״מספיק שיש לו הופעה. אני חושב
את עצמי למעניין ולבעל הופעה.״
כשאינו מופיע בתצוגות, עוסק אוסקר בהפצת
שמלות לילדות, המיוצרות בידי נע־

שלוש נעמיס..מיאר
מודעה קטנה שפורסמה השבוע ביומון
הארץ, עוררה רעש גדול בירושלים בכלל,
ובקרב עובדי קול־ישראל בפרט. נאמר בה:
״לז׳יז׳י וליגאל לוסין. שאו ברכה נאמנה
להולדת השלישי. חבריך מקול־ישראל.״
המאורע המשמח של לידת שלישיה לשדרן
קול־ישראל היכר. גלים. מכל רחבי
הארץ החלו להגיע לביתו של יגאל איחולי
ברכה מקרב לב. חברת אמפא, בה עובד
אביו של יגאל, הביעה מייד את נכונותה
לבוא לעזרת האב המאושר, כדי שלא יתלבט
בסידורים הראשונים של צאצאיו.
מרוב התרגשות נשכח הפרט הקטן ששם
אשתו של יגאל אינו ז׳יז׳י, וששם זה שייך
בעצם לחתולה שלו, שאומנם המליטה השבוע
שלושה חתלתולים. עכשיו חוכך יגאל
בדעתו אם כדאי לו לתבוע את חבריו לדין,
על הרמזים המתרמזים ממודעתם.

לשדרנית־תסריטאית עדנה שכיט יש
טבע משונה: להעלם בכל פעם לטיולי סוף־
שבוע ללא הודעה מוקדמת. לפעמים מתארכת
החופשה קצת, ומגיעה לכמה חודשים.
הפעם הובילו עקבותיה של עדנה ל־כיוזן
בריטניה, שם היא עומדת לשהות כעשרה
ימים, וכמה מידידיה טוענים שיש
דברים בגו. בפעם הקודמת חזרה עדנה
עם אף חדש. עתה מנחשים כולם איזו הפתעה
היא מכינה הפעם.

ביניהם בלטה דיצה חבס — שהופיעה
בפיאה נוכרית חומה, בה היא נראית ככפי־לתה
של קלודיה קארדינאלה. רינה
יעקובסץ הופיעה ללא בעלה, השוהה ב־ארצות־הברית.
יפהפיה מסקרנת אחרת היתד,
ארמנדה יודר,וספקי הבלונדית.
מסמר הערב היה ריקוד ההאלי־גאלי, אותו
רקד כל אחד מהנוכחים עם כל אחת מהנוכחות.
רק הגשם השוטף שירד בחוץ מנע
מכמה זוגות להעלם מדי פעם החוצה.

אהבהי שראלית
לרקדן הרו סי
אין תקווה למשמיצים. כל האגדות שהיל־כו
בארץ בשעת ביקורו של הרקדן הרוסי

הדור הצעיר של החברה הגבוהה החל
להתארגן ולגלות סימני חיים תוססים. הנשף
של העונה, שהכניסה אליו היא רק למיליונרים
צעירים ובנות זוגם, נערך ביום שישי
האחרון בחוזילתו של אורי גליקמן, נתין
אמריקאי, בנו של אחד מבעלי החברה המרכזית
להשקעות, שהינו כיום אחד הגברים
המבוקשים בארץ. בחווילה שבתל־בנימין,
באולם המשתרע על פני שתי קומות, התברר
שהמיליונרים הצעירים יכולים כבר
להרכיב רשימה לכנסת. היו שם כ־ 120 איש,

אדווה דנורייב כעיתץ הגרמני

דוגמן אפרוני בתצוגה
:רות עיוזרות. למרות שהוא עוסק בדוגמנות
כבר 4שנים, הוא עדיין מתרגש
לפני כל הופעה, ולא רק בגלל קינאת אשתו.
״לה לא איכפת. אבל היה פעם בארץ דוגמן
י׳ אחד שלא ידע ללכת וכולם צחקו ממנו. ממני,
ברוך־השם, עוד אף אחת לא צחקה.״

רודולף גורייב, כאילו הוא אינו מת־ענ״
1בנשים, התנפצו השבוע בלוויית הוכחה
חותכת. סרח לעשות זאת דווקא השבועון
הגרמני רב־התפוצה בונטה אילוטטריר־טה,
שגילה לעולם הרחב כי לרודולף בן
ה־ ,25 לשעבר הרקדן הראשי של להקת האופרה
קירוב בלנינגראד, יש בישראל אהובה,
לה הוא רוחש רגשות עזים — כתב ה־עתון
— מאז ביקורו הראשון בארץ עם
להקת הבאלס של המרקיז דה קווכאם,
לפני שנתיים.
לדברי העתון הגרמני, האהובה אינה אלא
נעמי אדווה, הצעירה החיפאית שהתפר־סמה
כדייגת תת־מימית בבת־גלים, וכמודל
עירום לציירים. העתון גם יודע לספר מדוע
אוהב נורייב, שברח בשעתו מברית־המוע־צות
ומופיע כיום עם להקת הבאלט הממלכתי
לצידה של מרגוט פונטיין, דווקא
את הצעירה היפהפיה שחורת־השער מחיפה:
״משוס שהיא כה פראית — ממש כמוני!״
למרות הפירסום הבינלאומי המחמיא, הסתייגה
נעמי מתוכנו .״אנחנו סתם ידידים.
הייתי רק המארחת שלו.״
^:4004 000

במדינה
(המשך מעמוד )14
לם מי יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה?
שנתיים
התקיימו אסתר עטר ושבעת ילדיה
על 75 הלירות של לשכת־הסעד. לבסוף
הצליח משרד־הסעד לאלץ את הבעל־לשעבר
לשלם לאשתו 100ל״י לחודש,
והבטיח מצידו קיצבה של 40ל״י.
אולם הצ׳ק המיוחל שהגיע היה על סך
100ל״י בלבד. גם בחודש שלאחריו לא
הגיעו 40 הל״י המובטחות של משרד־הסעד.
כל הפניות ללשכת־הסעד המקומית בקריית־גת
לא הועילו — עובדי הלשכה שלחוד.
הביתה, בהבטחה שהכל יסודר.
כשקיבלה בפעם נוספת 100ל״י במקום
,140 נטלה אסתר את שבעת ילדיה, נסעד.
אתם לירושלים, קבעה את מושבה בפתח
משרד־הסעד. עוברים ושבים נתנו למשפחה
שמיכות ישנות ואוכל. אחרי חמישה
ימים של חוסר תשומת־לב מצד אנשי המשרד,
התעלפה אסתר ונלקחה לבית־חולים,
ואילו ילדיה הוחזרו על־ידי המשטרה לביתם.
במשפט,
שנערך שלא בנוכחותה, בהיותה
בבית־ד,חולים, פסק השופט כי על אסתר
עטר לחזור לקריית־גת. משסירבד— ,
נלקחה לבית־הסוהר בנתר,־תרצה, שם שהתה
חודש ימים. הילדים נשארו נתונים
אותו זמן בהשגחת הבת הגדולה, בת ד,־,13
החולה בסכרת.
חינוף־חדבה כרחוב. השהייה בביתר,סוד,ר
לא ריפתה את ידי אסתר. היא
החליטה להילחם. היא דורשת את 40 הל״י
שהובטחו, או סידור ילדיה במוסד. בינתיים
מסתובבים הילדים ברחובות קריית־גת,
כשהם לבושי קרעים, יחפים ורעבים,
חולים בדלקות עיניים ובמחלות אחרות. אף
אחד מן הילדים אינו מבקר בבית־הספר,
ושום רשות מוסמכת לא התערבה עדיין
בהפרה זו של חוק הינוו־חובה.

חי דו שי או פנ ת

איריס
ב מב ח ר גדולי
בכל חנויות ההלבשה
הנבחרות בארץ
* חליפות ג׳רסי
* אפודות
לגברים וגברות
* סריגים חדישים ממודלים איטלקיים.
תו צרת. אי רי ס

משפט
קו מ די הבשחילירות

תל־אביב. דחי הרגל .19 סל 81759 .

ל ח פי ס ת שיער
נעימה ומועילה
השתמש ב״אליקסיר 2

מי שיער לחפיפה המכילים חומרים
אורגניים הטובים לשרשים.

מוצר איכות של הביאוקוסמטיקאי
בקבוקון ב־5ד. אגורות.
א. רובין.

למדו לתועלתכם בקל ות ובמהירות

קצר־נות

עברית
ו/או
אנגלית

ב״אולפן גרג״ (£00מ )0רשימת נרג הידועה כעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא מחבר הקצרנות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.

עתה נרשמים לקורס החדש
יחי נורדין .9

היסה: בי׳־ס. ב מ דל ד•

החושותר. ישרא? •
זנו!ין

•הזויס
המעיכת יתמנהלה: תי־אביב, גליקסון ־ז, סלפין - ,230789ז י
• 136 רען מברקי: עי ל ר פי ס • ו סו ס משח שהם רע״מ, ת״א
סיז . 0רעורד הראשי: אורי אריי . -הגיי׳י : 1ה7י— ס הזה בד״מ.

דרכי אדם
עוד מלחמתאחת

פרסים:
ת ל ״ אביבז כר־המא.

כיצד יזכה אסיר, השפוט לתקופת מאסר
ממושכת, בכמה טיולים נעימים ברחובות
תל־אביב, על חשבון המשטרה? כמעט כל
עבריין ותיק מכיר את העיקרון: יש לסדר
צו־הזמנה מבית־המשפט. כשמגיע צו כזה,
חייבת המשטרה לקחת את האיש אל השופט,
ואז הוא מוצא כבר דרכים שונות
כדי לחזור על הטיול המהנה.
זאת ידע גם יורם לנדסברגר 20 הצעיר
מבין שלושת העבריינים המועדים שנמלטו
לפני כמה חודשים מכלא יפו. בשבוע שעבר
הובא יורם בפני שופט־השלום יוסף
מגורי־כהן. האשמה: גרימת נזק לרכוש ביתד,סוהר,
בכך ששבר את שימשת תאו. ערך
הנזק: שתי לירות ישראליות.
בתחילה לא התכוון יורם לכל העניין ברצינות.
כאשר העיר אותו הסוהר בבוקר
וביקש לקחת את השמיכה, איים יורם :״אם
תיקח את השמיכה — אשבור את החלון.״
הסוהר עמד על דרישתו ויורם עמד אף הוא
בהבטחתו — ניפץ במכר, את השמשה.
מום מך למשפטים. שלטונות בית-
הסוהר התייחסו בחומרה רבה לעבירה הרצינית
שביצע השפוט למאסר שבע וחצי
שנים. התובע הכין גליון אישום ויורם
הובא בפני השופט.
איל יורם, מומחה,־בלתי־מוסמך־למשפטים,
לא הידד ,.במובן, באשמה. על־ידי כך אילץ
את השופט לדחות את הדיון, לשמיעת עדי־התביעה,
דבר שאיפשר ליורם לעשות עוד
כמה טיולים מבית־הסוהר לבית־המשפס.
לאחר חמש ישיבות נמצא יורם אשם. הוא
חייך כשהשופט הוסיף עוד יומיים לשבע וחצי
שנות המאסר שלו, אבל המשטרה לא
הסתפקה בכך, והתובע דרש להטיל על יורם
גם את תשלום הנזק של שתי הלירות. החלטת
השופט: יורם ישלם את הנזק — כא־אשר
ישתחרר מבית־הסוהר, בעוד חמש
שנים לפחות.

״בישראל שולט הכוח! שלמו לנו עוד
חמש לירות נוספות ונעבוד בשבילכם.״
ישעיהו פינגרש ( )41 המזוקן הביט בארבעת
הבריונים ושתק. לו גם רצה, לא היה יכול
לשלם להם עוד חמש לירות. הוא החליט
להמשיך ולעבד את אדמתו, לא לשלוח את
שלושת ילדיו לבית־ספרם ולהעמיד אותם
ואת אמם, יפה בת ד,־ ,35 על המשמר. החמישה
עמדו בפני מאבק מר על ביתם ו־

פינגרש ליד צריפו ההרוס
חנזש לירות לבריון
אדמתם שבגליל־ים. לא היתה להם כל כודנה
לאבד אותם.
האדמה הטובה. עם קום המדינה קיבל
פינגרש — שנפצע בבריגדה ושירת כחייל
במלחמת העצמאות — את ביתו מ־משרד־המטחון.
גליל־ים היתד, אז ג׳ליל והאדמה
שפינגרש קיבל היתד, שדה קוצים
עזוב.
חמש־עשרה שנה טיפח את המקום. חמש־עשרה
שנה הוא מבקש לקנות את הבית
והאדמה, ותמיד אותה תשובה :״לא מוכרים,
וכשנמכור. נודיע.״
פינגרש לא התיאש, המשיך לפתח את
המקום וחיבר. לחסדי מנהל מקרקעי ישראל.
״לא יתכן שיזרקו אותי אחרי כל כך הרבה
שנים.״
בתחילת השנה הגיעה לביתו בשורת איוב,
״המקום נמכר לחברת השקעות, העומדת להקים
על האדמות מוטלים. עליך לפנות
אותו.״ בעקבות ההודעה הגיעו הבריונים.
פינגרש טוען שפעולתם הראשונה היתה:
הריסת צריפו ועקירתם השיטתית של העצים
העוטרים את בית מגוריו.
לא נזוז. פינגרש ושבנו, חנן ליזרוביץ׳
( )39 קטוע־רגל — החליטו לא לוותר.
תשובתם לבריונים הנשלחים אליהם פשוטה:
״לא נזוז מכאן! עברנו מספיק מלחמות,
נוכל לעבור עוד אחת.״

תזכיר
• כחזרה לשאול: רקדנים נוספים
מבין חברי להקת עלומים, חזרו השבוע
ארצה. העולם הזה ( )1362 היה הראשון ש־דיווח
על מסע העינויים של אנוסי להקת המחול
של אורי שאולי, הנמצאת עתה בספרד.
מסתבר כי כל הפירסומים אודות
יחסו של בום הלהקה כלפי רקדניו, לא עשו
רושם על שישה צעירים וצעירות ישראליים,
שקיבלו בימים אלה משאולי כרטיסי נסיעה
לספרד, עומדים להצטרף לשרידיה, שנשארו
בקצהו המערבי של הים התיכון.
• היו״ר יורה: שלושה שבועות
אחרי שהשופט המחוזי בבאר־שבע פסק כי
יו״ר מועצת העיירה אופקים לשעבר, משה
ביתן, חף מכל האשמות שהוטחו נגדו (העולם
הזה ,;1361 פנה ביתן למפקח הכללי של
המשטרה וליועץ המשפטי בתביעה להעמיד
לדין את הסמל דויד וקנין, שגרם להגשת
המשפט מתוך נקמנות ואשר הוקע על־ידי
בית־המשפט המחוזי.

החי
• מנגנת על העצבים: בחיפה,
הובאה מורה לפסנתר לבית־משפט השלום,
ניקנסה ב־ 300ל״י לאחר ששכניה התלוננו
כי היא נותנת שעורים בפסנתר, דווקא בשעות
בהן הם רוצים לנוח.
• דבר אדי כפרחים: ברמת-
גן, נכנסה אשד, לחנות פרחים, פרצה בריב
קולני עם בעלה לשעבר, אותו פגשה בחנות,
סיימה את הויכוח בבית־ד,חולים,
לאחר שהבעל נטל עציץ, זרק אותו בראשה•.
• שמן זית זך: בשפרעם,
זי לחברו לטעום מן הזיתים
סעודה, התרגז כשזה ירק_ את
גועל, הכה אותו בפניו ודקרו

הציע דרושהביא
להזיתים
בבסכין.

העולם
חזה 1363

אם אתה גבר

תדרז ך
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשנזוע.
היכן לבקר השבוע:

סוף ה מי רו ץ (הבימה) סופר בן 80
נפגש עם עצמו בשלושה שלבי חיים קודמים,
עורך את מאזן חייו בשעתו האחרונה.
קומדיה שנונה של פיטר יוסטינוב, שמוסר־ההשכל
שלה הוא כי החיים אינם אלא שורה
ארונה של פשרות. משחק מעולה ומלהיב
של שרגא פרידמן. ליא קינג.
• המלך נוטה למות (הבימה) מחזה
בסגנון אנטי־יונסקו של איג׳ין יונסקו
— תיאור שלבי גסיסתו של אדם, מלך
העולם של עצמו. משחק מצויין, מרשים
ומהנה של נחום בוכמן. אלישבע מיסאלי.
0כיכר הזכוכית (זוית< מחזהו ה־ניאו־קלאסי
של טנסי ויליאמס אודות אם
שתלטנית המנסה להשיג חתן לבתה הנכה.
הופעה נוגעת ללב של שחקנית צעירה —
שולמית אדר, כשרחל מרכוס ושושנה ברנע
מתחלפות׳ בתפקיד הראשי של האם( .ראה
מדור אמנות).
• שין שין (מועדון הספתח) שייקה
אופיר ושמעון ישראלי מתמודדים ביניהם
בוירטואוזיות בידורית בתכנית של מערכונים,
פזמונים וקטעי פנטומימה.
• וויצלן (התיאטרון הקאמרי) מחזהו
של הגאון הצעיר גיאורג ביכנר, שנפטר
בהיותו בן 23 לפני 125 שנה, אודות נקמתו
של החייל העלוב, המושפל והנרדף, במדכאיו
ומנצליו ובחברה האדישה. עודד קוטלר,
אביבה גור.
ארלקינו (תיאטרון העונות) קומדיה
מפולפלת בסגנון הקומדיה דל־ארטה ובניסוחו
של ניסים אלוני, על שלושה בעלים
זקנים, החומדים איש את אשת רעהו, שעה
שנשותיהם נקטפות על־ידי אחרים. יוסי
בנאי, אבנר חזקיהו.
• אירמה לה דום (הבימה, תל־אביב)
קומדיה מוסיקאלית על אהבתה של יצאנית
פאריסאית לסטודנט עני. ביצוע פרובינציאלי
אך מרנין, עם שרה אמן וגאולה נוני
(חליפות) ,אריק איינשטין ושלמה בר־שביט.
• כל אדם והאמת שלו (הביסה,
תל־אביב) ראשומון איטלקי של לואיג׳י פירנ־דלו;
סיפור אחד מארבע נקודות־מבט שונות.
קומדיה קלה, עם מוסר־השכל על יחסיותה
של האמת. בימוי שוטף ומישחק מצויין של
חנה רובינא, נחום בוכמן ועדה טל.
• מעגל הגיר הקאוקזי (התיאטרון
העירוני, חיפה, קולנוע היכל פתח־תקוה)
הצגת הייצוג של התיאטרון הישראלי בפסטיבל
ונציה. מחזה המונים מרהיב של
ברטולד ברכט על יחסיותו של הצדק. חיים
טופול, זהרירה חריפאי.

• אשתקד במאריינכאד (ארמון־
דוד, תל־אביב) יצירה יוצאת־דופן של אלן
(הירושימה אהובתי) רנה. נסיונו של
גבר לפתות אשד, במלון מוגש בסגנון קולנועי
פיוטי ללא התיחסות למקום, זמן,
מציאות ונפשות. סרט גדוש יופי נשגב המספק
לכל צופה את הנתונים היסודיים
להרכיב לעצמו חוויה קולנועית לפי הרגשתו
והבנתו.
• לורנס איש־ערב (מוגרבי, תל-
אביב; רון, חיפה) עלייתו ונפילתו של
הקצין הבריטי המוזר, שניסה לעורר את
הלאומיות הערבית. סרט ענקים מהמם,
המדייק לרוב בעובדות ההיסטוריות ללא
משוא־פנים. נופים מרהיבים ומשחק מצוין.
פיטר אוטול, אנטוני קודין, אלק גינס, עומאר
שריף.
• פרא מני אלף (אופיר, תל־אביב)
מערבון מודרני המסביר כי מאז נעלמו האינדיאנים
כאויבים, נוטים הבוקרים להרס
עצמי. פול ניומן (ראה מדור קולנוע).
• חיי פרויד (גת, תל־אביב) אפיזודות
מראשית דרכו של זיגמונד פרויד אל בניית
השיטה הפסיכואנליטית. סרט מרתק אך
מחייב ריכוז ומחשבה. מונטגומרי קליפט,
סוזאן יורק.
העולם הזה 1365

• אירמח לה־דוס (בן־יהודה, תל-
אביב; מאי, חיפה) בילי ויילדר הפך את
המחזמר הרגשני לקומדיה שנונה המותאמת
למשחקם של שני גיבוריה — שירלי מקלין
כיצאנית הפאריזאית התמימה והפיוטית וג׳ק
למון כשוטר השלומיאל המתאהב בה עד
לאבדן תומתו ויושרו.
9מות הז מי ר (חן, תל־אביב; ארמון,
חיפה) שני זאטוטים מגלים את האנושי באישיותו
של מטורף, שעה שאביהם לוחם
נגד הגזענות באלאבאמה. סרט מרשים ונוגע
ללב, לפי ספרה האוטוביוגראפי של הארפר
לי. גרגורי פק.

• האנשים

החשוכים

התגלח במשחת
ממג> לוח
יצהר

אםזקנן עדין

או קשה
התגלח במשחת מם גילוח

כיותר

של יצהר — משחת הגילוח

(אסתר, תל־אביב) הצצה אל מאחורי טורי
הרכילות. חייהם הפרטיים והעלובים של
אלילי המעמד החברתי בתיאור דרמתי מצוין
של טראנס ראטיגן. ליז טיילור ריצ׳ארד
ברטון.
• מנוחת הלוחם (מקסים, תל־אביב)
רומן אהבים לפי סיפרה רב־המכר של
כריסטיאן רושפור. בריג׳יט בארדו, רוברט
חוסיין בסרטו של רוג׳ה ואדים.
• 55 יום כפקינג (צפון, תל־אביב)
מערבון קולוסאלי על רקע מרד הבוקסרים
בסין בראשית המאה, בו ממלאים הסינים
את מקום האינדיאנים והסגל הדיפלומטי של
מדינות המערב את תפקיד השריפים. תפאורה
מרהיבה ומשק מרשים של דוד ניבן
הגונב בקלות את ההצגה, משפע הכוכבים,
קרבות ההמונים וההיסטוריה.
0א לי להש כו נ ה (ארנון, ירושלים)
סאטירה מוסיקאלית על אלילי הפזמונים החדישים
עשויה לפי מחזמר אמריקאי מצליח.
הופעה מזהירה של התגלית החולי־בודית
החדשה — אן מרגרט.
• קורטוב של דכש (סמדר, ירושלים)
ברווזה מכוערת מבקשת אהבה, מוצאת
אותה לבסוף בזרועות הומוסכסואליסט, בסרט
בריטי של הגל החדש. ריטה טושינגהם.

0ש מו אל כלן (מוזיאון בצלאל, ירושלים)
תערוכת ציוריו של הצייר חניך בצלאל,
החי מזה ארבע שנים ברומא, ושזכה
לתהילה ברחבי העולם.
• חוה קאופמן (גלריה כ״ץ, תל-
אביב) תערוכת ציורי קרמיקה על אריחים
וצלחות של ציירת עולה מארגנטינה.
• רכקה ב״סירה (גלריה ,220 תל־אביב)
תערוכת רישומי עט של גרפיקאית
מחוננת. י
• תערוכת ירושלים (מרט תרבות
עמים, ירושלים) 125 יצירות של עשרות
ציירים, שנושאם הוא ירושלים.
• פסלי אמלש (גלריה ישראל, תל־אביב)
תערוכת פסלי חרס ונחושת עתיקים
מפרס העתיקה שהתגלו רק לאחרונה.
• מאנה כ״ץ (גלריה ז׳אן תירוש,
יפו) תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של
הצייר היהודי הדגול במלאות שנה למותו.
0יחיאל קריזה (מוזיאון תל־אביב,
בית דיזנגוף) אחד הותיקים בציירי ישראל
מציג מיצירותיו האחרונות בצבעי גואש.
• יופל כרגנר (גלריה בינט, ירושלים)
יצירותיו של הצייר הישראלי התוסס
והגועש.

• חמשת נערי דאלאס (אדריה,
תל־אביט חמישיית זמר בריטית בפזמונים
חדישים.
0טובה פורת (כליף, יפו) זמרת
ישראלית מצויינת שנשארה כמעט בלתי
מוכרת לקהל הישראלי, שרה ב־ 12 שפות
מלהיטים חדשים ועד אריות אופרה. תזמורת
איטלקית מצויינת, המשרה אוזירה של
מועדון־לילה איטלקי אמיתי.

• צ׳ארלס ושירלי (עומאר כיאם,
יפו) צמד זמרים מלבב, המגיש בהופעה
תרבותית ונאה מחרוזת של שירי עמים המתובלים
בלהיטים המושמעים בצורה מעודנת
ומסברת את האוזן.
המתאימה לכל שיער, לכל גבר

פנים

מט גילוח של יצהר
זה נהדר —

יצהר

פית הספר
>טבנו*1גיו.
מי סזז ־ ה עז ל

הנו בלההפ מי ט כני ת
החלהההרשמהל קו רסיה ערב •
מנ ה לי מחל קו ת של ייעו רתע שיי תי
בענפי המתכת
• מנ ה לי עבוד ה
כענפי ה מ כו נו ת
• מנ ה לי עבודה
בענפי החשמל
מנ ה לי ע בו דה

בענפי ה בניין
• מנ ה לי עבוד ה
• ס ר טו ט מ כינו ת
• ס ר טו ט בניין ו אד רי כ לי
• רי הו ט ועיצוב פני ם
• קי רו ר ו מיזו ג אווי ר
• חי שו ב כ מויו ת בבניין
• ק רי אתשר טי טי מ כונו ת
• ק רי א ת תו כניי ת בניין ואד רי כ לו ת
• צילו םשחור -לבן יציבעוני

התחלתה לי מו די ם — ינו א ר 964נ
פרטים והרשמה :
בית השפר לטכנולוגיה
תל־אביב, רחוב המסגר , 62
בכל יום מ״* בבקר עד 7בערב
טלפון 364*7

עברית * אנגלית * צרפתית * גרמנית
נמשכת ההרשמה
לקורסים מזורזים לתלמידי בתי־ספר יסודיים ותיכוניים.

כתות מיוחדות למבוגרים
תל־אבים
נחלת בנימין ,2סל 56347 .

חיפה

החלת ,27 טל 69265 .

שנ ה

מספר 1365

י״ט חשוד תשב״ד6.11.1963 .

המחיר 75אגורות

בני טו בי עוסקים בבשע
ה ב1ד
ביו תר
במדינה

נאשמים גורלי וגרשוני
בצאתם מבית־המשפט