גליון 1367 מתאריך 20 בנובמבר 1963

מש פ ר 1367

ד׳ פסלו תשכ״ד20.11.1963 ,

המחיר 75 אגורות

בן־גודיון מכדי!
ע ד ניסו אטומי-
מניח ניצצה תחת

כס או שד א שכול

--שעות אחדות אחרי הופעת הגליון האחרון,
צילצל הטלפון אצל אחד מחברי המערכת.
על הקו היה אחד האישים החשובים
ביותר במדינה, והוא שאל :״האם זה נכון?״
סדנתו היתד, לסיפור לו הוקדש השער
הקדמי: הקרע בן ה׳׳ה אשכול ופרס, בקשר
עם סעיפי־שוחד בתקציב משרד־הבטחון.
אותו מנהיג, הקורא בקפדנות את השבועון
המסויים, יודע מנסיונו כי אנו מטביעים
את החותמת ״סקופ״ רק לעיתים רחוקות,
ורק על כתבות חשובות־במיוחד שנבדקו
בקפדנות כפולה ומכופלת. לכן האמין כי
לא פירסמנו כתבה זו, תחת חותמת זו, ב״
קלות־דעת. אולם הוא התקשה להאמין.
״איך זה יכול להיות שלא שמעתי על
זה?״ אמר .״אתם בטוחים לגמרי?״
אמרנו לו שאנחנו בטוחים לגמרי, וכי
מוטב לד לבדוק את העניין.
עברו יומיים. ואז שוב צילצל הטלפון
אצל אותו חבר־מערכת .״אני רוצה לבקש
סליחה,״ אמר אותו איש .״בדקתי — וזה
נכון.״ הוא קצת התבייש להודות בכך, כי
חלק מן המאורעות שתוארו באותה כתבה,

קורא כדורי

20 סיג
ו 8א ג

למדו לת ו עלת כם בקלות ובמה ירות
עברית
ו/או
אנגלית
ב״אולפן ג רג 0 0מב<) בשיטת גרג הידועה בעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא, מחבר הקצרנות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.

ק צ רנו ת

עתה נרשמים לקורס החדש
פרטים:
ת ל ״ אביג: בר־קמא, רח׳ גורדון.5

חיפה: בי״ס. במעלה״

החדשות הישראלי
״ העולםהזה ״ ,שבועון
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,2טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, תל־אביב,
פין * 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

כולל ההתנגשות בין שר־הבטחון ומנהל
משרד־הבטחון, אירעו כבר לפני חודשיים.
״נו טוב,״ סיכם את השיחה ,״אבל איך
הגיע לאוזניכם דבר כל־כך סודי, שאפילו
שרי הממשלה לא ידעו עליו?״
השרים לא ידעו, ברובם — אך היד
במדינה כמה אנשים שידעו את ההשתלשלות,
והם מנו לפחות שני מניינים של
יודעי־סוד. על כן גם לא העז איש לפרסם
הכחשה רישמית — למרות שכל הנוגעים
בדבר רגילים להכחיש כל כתבה מסוג זה,
גם כשהיא נכונה בכל פרטיה.
רק סוכניו של שמעון פרס ניסו להפיץ
הכחשה כלשהי, שאי־האמת שבה היתד,
ברורה לכל בר־דעת, הבקי בנעשה מאחורי
הקלעים. שום עתון רציני לא פירסם אותה.

לגבי אנשים רבים במדינה, העולם הזה
הוא הכתובת הראשונה לפרסום כל מעשה
של אי־צדק או עודל. אין המדובר רק במעשים
שנעשים בצמרת, במשרדים ממשלתיים
ובמוסדות־ציבור בלבד, אלא גם במקרים
הקורים לאדם הקטן מדי יום ביומו.
אותם אזרחים, בין שהם קוראינו הקבועים
ובין שלא, מתדפקים מדי יום על דלתות
המערכת, מבקשים מאיתנו לפרסם ולהתריע
על הדברים הדורשים תיקון.
ביום הראשון שעבר, שעה שכל
חברי המערכת היו עסוקים עד מעל לראשם
בהכנת ובכתיבת החומר לגליון הקרוב, נכנס
אדם למערכת וביקש לדבר עם אחד הכתבים.
בקושי רב הצליח אחד הכתבים
להתפנות לדקות אחדות מעבודתו, כדי
לשמוע מה בפי האיש .״הייתי עד למיקרה
מזעזע,״ סיפר יעקוב כדורי, בקול נרגש.
״אתם מוכרחים לכתוב על זה.״
בפיו של כדורי, נהג מונית במקצועו,
היה, אמנם, סיפור אנושי מזעזע. הוא סיפר
כי בשבת שחלפה, בשעה שלוש אחר־הצה־ריים,
היה במוניתו, מספר 188־ ,40 בפתח־תקווה.
הוא חצה את העיר, כשהבחין באשה
שנופפה בידה לעצור.
משעצר נחפזה להיכנס למונית, ביקשה
להסיעה לראש־העין, המרוחקת כחמשה קילומטר
מהמקום .״אני רופאה,״ הסבירה,
״קיבלתי קריאה דחופה לבוא לבדוק תינוק
חולה, וזמן רב אני לא משיגה מונית.״
כעבור כמה דקות עצרה המונית ליד בית
דו־קומתי בראש־העין. הרופאה עלתה לקומה
השניה — אבל כבר היה מאוחר מדי. לא
נותר לה אלא לקבוע את מותו של גבריאל
העולם הזה 1367

מרחום, בן ארבעה החדשים.
בתחילת אותו שבוע לא היה גבריאל הקטן
חולה כה אנוש. רופא קופת־החולים־
הלאומית, אליה משתייך אביו של התינוק,
מדד את חומו של הפעוט, קבע כי הוא
יבריא במהרה. אלא שבשבת, בשעה עשר
בבוקר, החמיר לפתע מצבו. בראש־העין,
בת 15 אלף התושבים, אין אף רופא מקומי.
הרופאים מגיעים מדי יום מתל־אביב.
כך החל המרוץ של משפחת מרחום נגד
המיות. דודו של גבריאל החולה מיהר לתא
הטלפון הציבורי, הנמצא במרחק של קילומטר
מביתו. הוא טילפן לשלושה מרופאי
קופת־החולים המקומית, אך לא השיג איש.
כשחזר לדירה מסר לו אבי התינוק את
מספר הטלפון של הרופאה הפתח־תקודאית,
ד״ר שטימן. שוב רץ בן המשפחה לטלפון,
ביקש מהרופאה לבוא מהר. הרופאה מיהרה
ככל שיכלה, אולם חמש השעות שהופסדו
בחיפושים אחרי העזרה הרפואית, היו בעוכרי
התינוק. הוא נפח את נשמתו.
למחרת לא פורסם דבר בעיתונים. מותו
של גבריאל מרחום היה יכול לעבור בשקט,
כפי שקרה במיקרים רבים אחרים. כי מעולם
לא נערכה סטאטיסטיקה של מיקרי־מודת כתוצאה
מאיחור רופא או טיפול בלתי־מתאים.
אולם ליבו של נהג המונית כדורי לא
נתן לו לעבור על המיקרה לסדר־היום.
״גם לי יש בן, בן שנה ורבע, שמו איתן,״
סיפר .״אני לא רוצה שמחר יעמוד הוא,
חלילה, באותו מצב.״
לכן הוא לא חסך מזמנו. למחרת בא
שוב למערכת, הסיע את הכתב לאותו בית
בו הוריד את
הרופאה, כדי להיות
בטוח שסיפור
זה יתפרסם
בשבועון
זה לכל פרטיו.

מכתבים

הבריטית המצליחה החדשה, להקת ״חיפושיות
הקצב״ (הביטלס״).
אורי פיק, לונדון
אני שולח לכם קטע מהשבועון הגרמני
הנפוץ ״בונטה״ — המתאר את השתוללות
הנוער עם הופעת קליף ריצ׳ארד בתל־אביב
— ואני שואל אתכם: עד מתי יימשר
השנעו! הזה שנקרא קליף ריצ׳ארד? מה
יש לו שאין לאחרים? גם אני רוצה שירדפו
אחרי 250 אופנועים.
שלמה (,סמי) בירנבאך, בקס, שוויץ

הפגנת העולם הכא
זכיתי להיות עד להפגנה האחרונה •טל
יהודי ברוקלין, שנערכה לפני צירות ייטראל
בניו־יורק. הפגנה זו •טל הפאות הארוכות
ע׳טתה תעמולה נדולה והאדיר את •טסה •טל
ישראל באז. האדם הפשוט התרשם כי אם
אלה הם נציני העולם הבא — ראויים
הם שיתעללו בהם.
אחי יהודה, ניו־יורק

מור המדרה

הכרזת שלום
כמו כל אחד מרוב תושבי ישראל, נם
אני מצפה בבליוז־עיניים, ובחלומות של כל
לילה, ליום בו נוכל
לבקר בארצות־ערב•
אר כמדומני
שזה מוגזם מצד אשכול
לפרסם כל שבוע
הכרזה על שלום. נדמה
לי שזה נוטע
בליבותיהם של שלי-
טי־ערב אשליה כי
ישראל נחלשה.
יחד עם זאת אני
מאחל למר אשכול
הצלחה במה שלא
הצליח הזקז.
משה סופר, תל־אביב

סופר

למען הכורדים

זה מספר שבועות
שאנו קוראים בהעו־לם
הזה על מלחמתם של הכורדים לעצמאותם.
דווקא היום, במלאת 25 שנה מאז ״ליל
הבדולח״ ,עומרים נציני ישראל ברדיו ובטלביזיה
העולמית ומכריזים :״אם מליוני ה־קרבנות
שנרצחו בתקופת הנאצים הוכיחו
בי מלחמתו של האדם — אף אם הוא
במיעוט — לחופש ולעצמאות, סופה להצליח,
הרי שלא בחינם נרצחו המיליונים״.
והנה באותו יום, ובאותה שעה, נטבחים
אנשים במלחמתם על אותה זכות. הלמדנו
לקח?
סמי מולכו ואני מובנים לתרום את
הכנסותיה של הצגה אחת, בכל אחת מארצות

סמי מולכד
אירופה, למע! הלוחמים הכורדים. אני,
כאמרגז, מוכז לארגן אמנים אחרים להופעות
שהכנסותיה! יהיו קודש לעניז הכורדי.
שלושה מטובי השחקנים של ה״בורגחיאטר״
בוינה כבר נתנו לי את הסכמתם להופיע,
וכז נם זמרת האופרה רינאטה הולם והזמר
האיטלקי קורלי.
האנוש והחופש חייבים להיות נר לרגלי
כל אמז. יש לארנן נם בארץ הצנות בהשתתפות
אמנים ישראליים, שהכנסותיהם
תהיינה תרומה לכורדים!
סמי מולכו ויורם הראל, וינה

סדגא דארעה -חד הוא

אל לכם לחשוב שפסיכוזה המונית, כמו
זאת שהיתה בארץ סביב קליוי ריצ׳ארד
(העולם הזה ,)1362 היא נחלתם של הצעירים
בארצות קטנות בלבד. נם לנוער
בבריטניה יש מה לומר בשטח זה.
אני מצרף קטע מתור ה״דיילי מידור״,
המראה מה קרה בשעת הופעתה של הלהקה

כבתה

0101611
* 8 1 1 x1 0 0 1
לר א שונה -הישו״י שיא באריו״ים מסיבי
פוליא סט רבתע רו ב ת צמר סרוק
אפקסחדש ובלעדי -ונו ס ף לכך בעל ה ת כונו ת
הנ פ ל או ת ו הי דו עו ת של מוצרי דיאולן: הדור
וקליל. אינו מתקמסומא ריך י מי ם ב צו ר ה
מ פ תי ע ה.
שמלו ת ובדי די אולן סי ל ק לו ק להשיג אך ורק ב חנויו ת ה מו ב ח רו ת.

שים לב לשם ולסמל — הינ ם ערובה לטיב.

< 1ז 3רוו 3 <^6ז 601 1ז $)6ו;

פרס 1ם מלבים

עבר

בקשר לרכילות שהדפסתם אודותי במדורה
של רחל המרחלת
(העולם הזה :)1364
מעולם לא שימשתי
בתפקיד של מארחת
במועדון־לילה,
ואין בדעתי לעשות
זאת נם בעתיד. אם
ביקרתי באותו ערב
ב״מינום 206״ ,ונעניתי
לבקשה לעזור
בהגשת משקאות לאורחים
— הרי שאין
בזה עדיין משום
תפקיד או מקצוע.
בינתיים
אני מורה,
ואפילו התואר
״סופרת״ מקניט אותי
טשום־מה.
הדסה מור, חיפה

קסם הקאריירה

מכל התלונות והיללות של להקת ״עלומים״
(העולם הזה )1361 מתברר כי הם אשמים
לא פחות מטנהלם.
(א) היה להם נסיח מר בפריז, מדוע
חזרו עליו שנית? (ב) איר זה שחמישה או
שישה נברים מהלהקה לא יכולים להכרית
את שאולי זה, למסור להם חזרה את הדרכונים?
(ג) איד חותמים על חוזה מבלי
לבדוק קודם דבר חשוב כמו ביטוח־חיים?
מסתבר שחו״ל וקאריירח מסחררת (מפוברקת)
קוסמת לישראלים, עד שהם מובנים
להקריב לטענה אפילו את כבודם האישי.
ברוריה שניידר, ניגריה

במדינה

כיל הזכויות שמורות

• יתחדש הלחץ האמריקאי ב״עניין העדין״,

אס כי תוך הת

ח שבות במעמדו הרגיש של לוי אשכול.

• המהפכה העיראקית האחרונה תביא לגל זעזועים, ה־עלול
לשנות כמידה ניכרת את יחסי־הכוהות כמרחב, להשפיע
על מעמדה של ישראל.
אפשרות מעשית אחת: חיסול שלטון אל-בעת בעיראק
יעודד את יריבי מפלגה זו בסוריה, יביא למהפכה גם שם.
כמיקרה זה תיתכן החייאת הסכפ-האיחוד המשולש של
מצריים, סוריה ועיראק, שהתפוצץ בגלל הסיכסוכים בין עבד אל־נאצר
ואל־בעת, ותקום מדינה פדרטיבית גלולה שתגביר במידה רבה את כוחו של
נשיא מצריים, תוך הרעה חמורה במצבה המדיני והבטחתי של ישראל.
השפעה פנים־ישראלית של התפתחות זו: הגברת דרישתם של
חסידי בן־גוריון, כי יש להחזירו לשלטון, נוכח מצב־חירום רציני.

אפשרות שניה, פחות קיצונית: שהנשיא עארף רק יכרות
כרית עם מצריים, יפעל ותו! -שיתוף־פעולה עימה. במיקרה זה
יהיו יחסי קאהיר־בגדאד פ חות הדוקים מיחסי קאהיר־צנעה, אך יותר הדוקים
מיחסי קאהיר־אלג׳יר, מאחר שעארף הוא אשיות פחות חזקה מאשר אחמד

״ לגרשא תי עו ראר! ״
האיש שהגיע השבוע לשלטון מוחלט בעיראק,
הוא בעל דעות מוחלטות מאוד לגבי
ישראל. הוא רוצה להשמידה.
לפני כמה שבועות נתן עארף ראיון מיוחד
לעתון ז׳ן אפריק (״אפריקה הצעירה״).
הוא נתגלה כשונא מושבע של ישראל, העולה
בקיצוניותו בהרבה על נשיא מצרים.
בין השאר נשאל:
האם אפשר לחזות באפשרות של יצירת
מדינה ערבית־יהודית בארץ־ישראל, שתהווה
חלק מן הפדרציה הערבית?

תשובה: לא יכול לבוא בחשבון שום דבר
אחר מאשר סילוקה של ישראל. כל עוד
יחשבו היהודים את עצמם לאומה, לא יהיה
פיתרון אחר אלא מלחמה. ולהיפך: אם הם
ירצו להשתלב בעולם הערבי, אולי הם
יוכלו להיות ערבים כמו האחרים.
הס יוכלו להיקרא ערבים?

בן־בלה.

• המצב החדש בעיראק יביא לפחות הקלה זמנית לכור־דים.
למרות שעארף הוא לאומן ערבי קיצוני, ואוייב מושבע של הכורדים,

תשובה: אולי.

יחסים מרחביים

יצטרך לרכז את צבאו במרכזי המדינה, כדי לבצר את שלטונו. הדבר יתן לכור־דים
הנצורים את השהות להתארגן מחדש, לקראת חידוש הקרבות. לעומת זאת
עלול המצב החדש להביא שוב להתקרבות מוסקבה־בגדאד, תוך הפקרת הקו
הפרו־כורדי של הגוש הקומוניסטי.

טלפון 163־ 3 , 9 3גדאד
בקול חזי יראת־קודש קרא הקריין :״לב־

• צפויות התפתחויות כלתי־נעימות
רכות מהכרזות בך
גוריץ כעניין הבור האטומי בדימונה.
על אף ההכחשה שהבריק ל־ניו־יורק
טיימס, יפנו נציגים זרים רבים
לממשלת ישראל רישמית, כדי לקבל ממנה
הסברים. משרד החוץ לא יוכל
להסתמך רק על הכחשת בן־גוריון,
יצטרך לשכנע את המתעניינים כי אכן
מיועד הכור בנגב לצרכי מחקר ושימוש-
שלום בלבד.

• ייעשה מאמץ מוגכר על־ידי
ראשי שלוש מפלגות הפועלים
להגיע לידי הסכם־ביניים,
לקראת הסכם רחכ יותר_.עתה
מוכנים נם וותיקי מפא״י ללכת לקראת

חיבוק ידיים.
שיטותיו של הקומוניסטים דים וערבים,
את רעהו.

מפ״ם, במגמה לצרפה לממשלה עוד לפני
הבחירות לכנסת השישית. שתי הסיבות
הממריצות אותם: הרצון להשתית
את הקואליציה על בסיס רחב, שלא יהיה
תלוי במיעוט הדתי, אשר חייב את הממשלה
עד כה לפשרות בלתי־פופולא־ריות;
ופחדם של ותיקי מפא״י מפני
ניסיון חלקים מסויימים במפלגתס לגרוס
למשבר שיחזיר את בן־גוריון לשלטון.
בסיקרה של קואליציה פועלית רחבה,
יהיה הדבר קשה יותר לביצוע.

נשיאי עיראק ומצרים ()1958
אנא עארף!

כמקביל, יעשה לוי אשכול מאמצים להדק את הקשרים

חרות, מבלי שזה יחייבו לכל מיחווה ציבורי.

• מלחמת הדתיים תחריף. היא גם לא תצטמצם בחסימת רחוב
שבטי־ישראל בירושלים בשבתות. החוגים החרדים של סאה־שערים יתרכזו
אמנם במלחמה נגד תחבורה בשבת, אך גם המפלגות הדתיות המתונות
יותר יטלו חלק במלחמה הכללית, כדי לא לפגר אחרי הקיצוניים. מנהיג המפד״ל,
השר חיים משה שפירא, ינסה לקבוע קו מתון, שיקרא לסובלנות ולוויתורים
מצד החילוניים. אולם גם בתוך מפלגתו יגבר הלחץ לצעדים חריפים,
העלולים לסכן את קיום הקואליציה הממשלתית הנוכחית.

• שר החקלאות משה דיין ייקלע, עם שובו ארצה, רתוד
סערהחדשה. הפעם תהיה זו סערה יזומה על־ידי יריביו בתוך צמרת
מפא״י, שאצלם התגבשה לאחרונה הדעה כי אשכול היה צריך לתת לו
ללכת, כאשר איים בהתפטרות לפני מספר שבועות. בין השאר יימסרו
לפירסום גילויים על פעולות

מסויימות של דיין, שנאספו על־ידי

מתנגדיו

כתגובה לחומר שדי ין אסף על פעולות כלכליות מסויימות של לוי אשכול,
בהיותו שר האוצר.

• צפוי סיבסוד עבודה בענף ההדרים, כאשר ידרשו פועלי
הקטיף תוספת מיידית לשכרם. אף כי שכר זה נקבע מראש בחוזה
קולקטיבי בין התאחדות האיכרים לבין ההסתדרות, יבקשו הפועלים להקדים
את מועד שינוי החוזה בחודש או חודשיים, כדי שההעלאה המעשית תיכנס
לתוקפה כבר עם התחלת עונת ההדרים. אף כי מנוי וגמור עם התאחדות
האיכרים לדחות דרישה זו, צפויה פירצה רצינית בחזיתם, בשל המחסור
בפועלי-קטיף, ונכונות המעבידים הקואופרמיבייס וההסתדרותיים לשלם תוספת
זו מיד.

• יתחדש גל הנישואין שלא באמצעות ההגנות.

הפעם ית-

רכזו בעיקר ני שואין אלה בקיבוצים, שם תיערך שורה של טכסים. פרט יים,-
לאחר מכן יפנו הזוגות אל הרבנות בדרישה כי תכיר בנשואיהם, כפי שחייב
בית־הסשפם העליון בפסק־הדין במשפט הזוג חקלאי.

יולי . 1958 אותו ירם עלה עארף על הארמון
המלכותי, הרג את המלך פייצל השני, נכדו
של מייסד השושלת, פייצל הראשון (ראה
עמודים 7־ .)5למחרת היום הרג את ״השועל
הזקן״ ,נורי אל־סעיד, שותפם של פייצל הראשון,
לורנם איש־ערב, שהיה השלים האמיתי
במדינה.
אך אז ניסה עארף לחקות את עבד אל־נאצר.
כשם שד,מהפכן המצרי הסתתר תחילה
מאחורי האלוף מוחמר נגיב, כן הסתתר
עארף מאחורי דמותו מעוררת־הכבוד של
עבד אל־כרים קאסם. אולם בעוד שעבד אל־נאצר
סילק את נגיב לפני שגדלו ציפורניו,
חוסל עארף על־ידי קאסם, נידון על־ידו למיתה,
וניצל רק בנס מתלייה.
סוף השועל המשוגע. אולם שעתו
של עארף הגיעה שנית. ביום ד,־ 14 לחודש
ראמדאן, חודש הצום המוסלמי, הגיע סוף־
סוף לראשות הממשלה. אנשי אל־בעת בעיראק
תפסו את השלטון, חיפשו אדם פופולארי
לתפקיד נשיא המדינה. הם בחרו ב־עארף•
הפעם
לא היסס עארף המשופם, בעל ההופעה
הבלתי־מרשימה. הוא ציווה על אנשיו
לחסל את קאסם ,״השועל המשוגע״,
יחד עם גיסו, אל־מהדאוזי, נשיא בית־הדין
העממי, שהתפרסם במרחב כולו בפסקי־דינו
המגוחכים והנוראים.
אלא שאנשי אל־בעת לא היו בטוחים
בעארף. הם השאירוה,ו רק כסמל. הם ידעו
כי עארף יוכל לפתוח בפניהם דלתות ב־קאהיר,
וכי המוני עיראק מכירים ומוקירים
אותו. אותם המונים לא הכירו כמעט כלל
את מפלגת אל־בעת, בעלת ההשקפה המטושטשת,
שחסידיה באו מציבור המשכילים והסטודנטים.

התבצר, איכשהו, השלטון החדש. עארף
עמד בראש, ללא השפעה ממשית. ואילו אנשי
אל־בעת התקדמו בהדרגה להגשמת שאיפתם:
לאחד את עיראק וסוריה, כגרעין למדינה
ערבית גדולה, בה תשלוט מפלגתם
שלטון דיקטטורי. הם התכוננו לבלוע, בהקדם
האפשרי, גם את ירדן. על ישראל היה
להתכונן ליום בו תשכון על גבולה הצפוני
מדינה גדולה אחת, שתשתרע מגשר בנות־יעקוב
ועד הרי פרס, ושתהיה בעלת צבא
גדול מאוחד.

בוד נשיא הקהיליה, ראש מועצת המהפכה,
המפקד הכללי של הכוחות המזויינים, ה־מארשאל
עבד אל־סלאם מוחמד עארף המכוב
ד במכתב אחרי מכתב, מיברק אחרי
מיברק, הודיעו ראשי הצבא והציבור של
עיראק על נאמנותם הניצחית לאדם שחולל
זה עתה את מהפכתו השלישית, תוך חמש
שנים וחצי.
אחרי כל צרור של ברכות, הפסיק קריין
ראדיו בגדאד את קריאתו הנילהבת, שידר
פקודות קצרות של המטכ״ל העיראקי, בהן
נדרשו כל אנשי המישמר הלאומי למסור את
נשקם ואת עצמם. כל אדם היודע על הימצאו
של איש המישמר הלאומי, נתבקש להודיע
על כך לטלפון מס׳ 163־ 93 בבגדאד.
החלק השלישי של תוכנית־היום של תחנת
הקהיליה העיראקית: שירי־לכת מתכתיים,
תוצרת מקומית ותוצרת מצריים, בהם חזרו
ללא־הרף קומץ המילים ״קאומיה״ (לאומיות),
״ווטאניה״ (כנ״ל) ,״וזחדה״ (אחדות) ,״ערביה״
(ערביות) ,״חוריה״ (חרות).
שוב התפוצצה הפיכה בחלל המרחב.
סוף השועל הזקן. בעודם רבים על
התרנגולות, הופתעו שני השועלים על־ידי
הנמר הזקן. במכה אחת סילק את שניהם
ונטל את כל התרנגולות לעצמו.
זה מה שקרה, בערך, בשבוע האחרון בעיראק.
שני השועלים היו שני פלגי מפלגת
אל־בעת (״התקומה״) העיראקית — הפלג
המתון של ראש־ד,ממשלה אל־בכר, והפלג
הקיצוני של סגנו אל־סעדי. הנמר הזקן, בו
זילזלו כולם, היה הנשיא עארף.
עארף יכול היה לטעון כי פשוט תפס
את המקום הטבעי, שהגיע לו מאז ה־ 14ב

1 8אולם עארף לא ישב בבשבתו
בבית־הסוהר למד את
קאסם, שסיכסך בהצלחה בין
וחסידי עבד אל־נאצר, בין כור והניח
לכל הפלגים לחסל איש

עארף החל לסכסך בין פלגי אל־בעת, וב־יחוד
בין אל־בכר ואל־סעדי. שר־החוץ טאלב
שביב, גם הוא איש אל־בעת, עזר לו בכך.
ב־ 13 באוקטובר פרץ סוף־סוף הריב המיוחל
בגלוי. אל־סעדי ושמונה מתומכיו גורשו מעיראק
והגיעו לספרד.
אנשי אל־בעת הסורית הריחו את הסכנה
המתקרבת בעיראק. מזכירם הכללי, מישל
עפלק האפרורי, והדיקטטור אמין אל־חאפז,
מיהרו לטוס לבגדאד. הם החליטו על צעד,
שקבע את גורל אל־בעת: לגרש גם את
שביב ושישה מתומכיו, הפעם לביירות. השדה
נשאר פתוח בפני עארף. כי אל־בכר,
המנהיג היחידי שנשאר על כנו, לא היווה
מיכשול רציני.
הפעם לא מיהר עארף. הוא לא חולל את
הפיכתו השלישית ביום האהוב עליו: ד,־14
לחודש, כמו בשתי הפעמים הקודמות. היא
פרצה ב־ 18 בנובמבר. צעדו הראשון: להכריז
על פיזור המישמר הלאומי, הצבא ה־מזויין
הפרטי של אל־בעת.
מלחמת התחנות. כל אדם במרחב
הבין את חשיבות המעשה. רדיו קאהיר הזדרז
לשבח את עארף, הזהיר את הסורים
מפני התערבות מזויינת בעיראק. הרמז הגלוי:
אם יעבור הצבא הסורי את הגבול
העיראקי, ינסו המצרים להטיס את חייליהם
.לעיראק *.ואילו רדיו דמשק קרא לכל אנשי
אל־בעת בעיראק לעמוד על המישמר ולהשאיר
את גדודי המישמר הלאומי על כנם,
״כמו שהיו לפני ה־ 13 בחודש״.
אנשי אל־בעת לא יכלו לקוות לרחמיו של
איש, אחרי שביצעו שתי שחיטות נוראות:
טבח שיטתי של הקומוניסטים והכורדים בעיראק,
ושחיטה קטנה יותר של חסידי עבד
אל־נאצר בסוריה.
רק לתחנה ערבית אחת במרחב לא היה
מה להגיד, כרגיל: בית־השידור הישראלי,
המשדר בשפה הערבית.
* לצורך זה יצטרכו לטוס בשמי סוריה
או ירדן.
העולם הזה 1367

שונא ישראל או ציוני? אידיאדיסס או 10 נן?
שסה או דובר אמת? דמות היסטורית או אגדה?

איש ערב
^ א! ר. תכפפ. אנחה של צפייה. על הבד מופיע הנוף המרהיב של ארץ־ישראל,
| 1במלוא יופיו עוצר־הנשימה, כפי שלא צולם מעולם. ועל רקע הנוף — אדם. בגדים
מתנופפים של ערבי, עינים ירוקות של בן־אירופה.
כך נפגש הקהל, מדי ערב, בחשיבה של בית־הקולנוע, עם אחד האישים המרתקים
ביותר של הדור האחרון, אדם שהיתר, לו השפעה רבה על עיצוב גורלה של ארץ זו.
זהו העימות הראשון של האזרח הישראלי עם תומאס אדוארד לורנס, הידוע בציבור
כלורנס איש־ערב.

אפשר היה לחשוש (או לקוות) כי תהיה זאת פגישה מחשמלת, שתעורר התפרצות
של רגשות אלימים, שתהפוך מאורע ציבורי.
ולא רק מפני שסרט זה, שהופק בידי מפיק יהודי שישב פעם בארץ, ניראה כסרט־תעמולה
ערבי. לורנס איש־ערב הוא מעין אכסודוס בעבאייה (אם כי מבחינה אמנותית
וספרותית היא רחוק מאכסודוס כשם שאופרה של ואגנר רחוקה משירי להקת פיקת
המרכז).
אלא, קודם כל, מפני שהפרק ההיסטורי המתואר בסרט עורר תמיד את זעמו של
הציבור הציוני. עוד לפני עשרים שנה היה סרט כזה מביא להפגנות־מחאה סוערות
של חברי תנועת־החרות (או אבותיהם) ,מאמרי־רוגזה היו ממלאים את העתונות, איומים
והשמצות היו מנסרים בחלל. ואילו כיום — מאמרי־ביקורת מנומסים של מבקרי־קולנוע
מקצועיים, ותו לא.
קשה לתאר הוכחה חותכת מזו לעובדה כי המדינה ניתקה את עצמה מכל קשר אמיתי
לעברה, וגם לעברה הקרוב — להוציא געגועים רומנטיים נבובים בנוסח. היו ימים״.
יש הרוצחים את ההיסטוריה במזיד, כמו דויד בן־גוריון, המבקש לבוא במקום אלוהים
בפרק הראשון של בראשית. יש הקוברים אותה תחת ערימות של תעמולה, כמו מורים
רבים בבתי־הספר. יש ההורגים אותה ברשלנות פלילית, כמרבית אישי־הציבור.
אך לא תיתכן הבנת ההזזה לאמיתו (להבדיל מהצגתו התעמולתית) ללא הבנת העבר
הקרוב. לא זה בלבד שהמאורעות המתוארים בסרט מעסיקים את לבם של מיליוני
ערבים סביבנו — הם גם השפיעו במידה רבה על נסיבות לידתה של מדינת ישראל.

בסרט: השחקן פיסד אום ול, הנגגרם את דוחס איש; ונדב
כך או אחרת, אי-אפשר להתעלם מן הדמות האגדתית־למחצה הקרוייה לורנס איש־טרב.

גיבור לאגוזי או ש2ן רן פאתגלוגי?
ץ* ן, אבד מי ה ו לורנס איש־ערב? שום דבר אינו מיטיב להעיד על מהותו של
^ האיש יותר מן העובדה כי כיום — 45 שנה אחרי שהתפרסם שמו לראשונה בעולם,
41 שנה אחרי שירד מן הבמה הציבורית — מוסיפה שאלה זו להעסיק דלהסעיר אנשים
בתריסר ארצות. התשובה הניתנת בסרט רחוקה מלהיות ממצה או סופית.
האם היה לורנס אידיאליסט טהור או מוכה שגעון־הגדלות? האם היה דובר אמת או
שקרן פאתולוגי? האם היה גיבור ללא־חת או פחדן כרוני? האם היה מגדולי הסופרים
של תקופתו או מפברק מקצועי של אגדות על עצמו? האם היה דמות רומנטית מקסימה
או גאון של יחסי־ציבור? האם היה משרת נאמן לאידיאלים ערביים או סוכן ציני של
אימפריאליזם בריטי מושחת? בקיצור — האם היה ענק הסטורי אותנטי, אחד האישים
הגדולים של המאה ה־ ,20 או גמד חולני, חורש־מזימות וממציא־אגדות?
הסותרות האלה גם יחד. כל אותן תכונות מנוגדות
לדעתי, נכונות כל ההשערות
התמזגו באופיו של לורנס, יחד עם הרבה תכונות נוספות(.ואולי מצויות כל התכונות
האלה, או רובן, בכל דמות היסטורית גדולה?)
הכוח שדחף את האיש היה תסביך־נחיתות מונומנטלי, שמצא את ביטויו — כפי
הרגיל — ביהירות עילאית, כבטחון עצמי מופגן, ביצר־התבלטות בלתי־רגיל. למזלו,
התברך בנוסף על כך בשורה של כשרונות מזהירים. בלט ביניהם הכשרון לעשות
רושם עמוק וממושך על זולתו. ידידו ברנארד שו הגדיר כשרון זה, בנימה קצת אחרת,

מאת

אוד אבנר
במילים :״שום אדם בן־ימינו, אולי חוץ ממני, לא היה מסוגל כמו לורנס לפתות עתונאים,
ואף דיפלומטים, להפיץ שקרים על עצמו.״
על כן קשה כל־כך להפריד בין אמת ואגדה בפרשת חייו של איש זה. אולי אין
כלל צורך בכך — כי במיקרה זה היתד, אמת לאגדה, ואגדה לאמת. והאגדה השפיעה
על המאורעות לא פחות מן האמת.
בכל זאת חבל כי שום היסטוריון עיברי לא ניסה עדיין לסנן את האמת ההיסטורית
מתוך האגדה של לורנס — כי האיש בא במגע עם היישוב העיברי באחת מנקודות־המיפנה
הגורליות בתולדות הארץ.

וזבורווז בנוראיב טור גיבור

בגציאות ; חוגאס אדואוד לורנס. נ שווהו הגבאי

0מהווה לו רנ ם אתגר להיסטוריון, הריהו יכול לשמש באותה מידה נושא
לפסיכו־אנאליזה מרתקת. חייו ניראים כתולדות מיקרה קלאסי בספר־לימוד של
מדעי־הנפש.
העובדה הקובעת הראשונה קשורה בעצם לידתו. כי לורנס היה בן־בלתי־חוקי. אביו,
אנגלי אירלנדי, לא טרח מעולם לשאת את אמו. הסרט מזכיר עובדה זו רק דרך אגב —
אך בחייו של לורנם עצמו היתד, זאת עובדה מרכזית. לא קל היה לאיש לזכור כי נולד
כממזר בבריטניה של , 1888 שלוש שנים לפני מותה של אותה מלכה ויקטוריה שנתנה
את שמה לתקופת המוסריות השמרנית הקיצונית ביותר.
הצורך הניצחי להסתיר את נסיבות לידתו, לקבור אותן בים של כזבים שונים
וסותרים, נתן את הדחיפה הראשונה לחיבת־ד,אגדות (או לשקרנות) שציינה את לורנס.
דחיפה שניה היתה טמונה בסטיותיו המיניות — שהוזכרו רק ברמזים דקים מאד בסרט.
עובדה נוספת שהשפיעה על חייו מגיל צעיר: קומתו הנמוכה, שהביאה, בין השאר,
לפסילתו לשרות קרבי בימי המלחמה (ושד,שחקן פיטר אוטול, המגלם את דמותו בסרט,
לא היה, כמובן, מסוגל לחקותה).
אחת הגרסות, המבקשות לפענח את תעלומת אופיו של לורנם, טוענת כי נקודת־המיפנה
בחייו באה בעת הסתננותו למחנה התורכי בדרעא (היא אדרעי הוע״כית, עירו

של עוג מלך הבשן, ממזרח לים־כינרת) .גם הסרט מקדיש דקות רבות לפרטי סיור־ריגול
זה, ערב מיתקפתו המכרעת של הגנרל אלנבי לכיבוש הארץ. אולם הוא מעלים
את העיקר: שבעת המאורעות, המתוארים נאמנה בסרט, גילה לורנס לראשונה שהוא
מאסוכיסט. יתכן שאז גם נתחוור לו לראשונה שהוא הומו־סכסואלי.
לורנס עצמו, המתאר בספרו בפרוטרוט כל דבר הנוגע לאישיותו, מתוך בטחון גמור
שכל זה יהיה חשוב להיסטוריה ולדורות הבאים, מספר כיצד נלכד על־ידי החיילים
התורכיים, כיצד העמיד פניח שהוא צ׳רקסי, כיצד גוייס בו במקום לצבא התורכי
והובא בפני המושל, נאהי בק:
״הוא החל מחניף לי, בדברו על לובן גופי ורעננותו, על יופי ידי ורגלי. הוא אמר
שישחרר אותי מן האימונים ומשאר התפקידים וימנה אותי למשרתו, ואף ישלם לי
שכר, אם אעסוק עימו באהבה.
״סירבתי בעקשנות. על כן שינה את סגנון דבריו וציווה עלי בקול נוקשה להסיר
את מכנסי. כשהיססתי, תפס אותי בידיו. דחפתיו אחורה. הוא מחא בכפיו כדי לקרוא
לשומרים, שנחפזו להיכנס. הם אחזו בזרועותי מאחורי גבי. המושל גידף אותי באיומים
נוראים, ודירבן את האנשים להסיר את בגדי, לבוש אחרי ל בו ש ...לבסוף קם על
רגליו, כשעיניו נוצצות, והחל מלטף אותי בכל חלקי גופי. סבלתי זאת זמן־מה, עד
שתנועותיו הפכו מגעילות מדי. אז הלמתי בו בברכי.״
להלן מספר לורנס בפרטי־פרטים כיצד היבהו המושל בפניו בנעלו, כיצד דקר אותו

תקרית דרעא בסוס: המושל התורני ויוזח בו ס מול דוחס
בכידון ומרח את דמו על בטנו, כיצד נישק אותו ונשך אותו בצווארו. משהזסיף לורנס
לסרב להיענות לתשוקותיו, ציודה המושל לקחתו החוצה ״וללמד אותי את הכל״.
במאות מילים נוספות מתאר לורנס כיצד הושכב על ספסל, כיצד הולקה בשוט
על־ידי החיילים, שביצעו בו את זממם בהפסקות בין המכות הנוראות, כיצד כמעט
נפח את נשמתו אחרי עשרות רבות של מלקות.
*אני נזכר שהרב־טוראי בעט בי בנעליו המסומרות כדי שאקום אני נזכר שחייכתי
לעברו חיוך סתמי, יען כי חמימות נהדרת, מן־הסתם מינית, הציפה אותי. אז הרים
את זרועו והלם את שוטו לתוך מפסעתי.״
ולבסוף :״המושל קרא. הם שפכו מים על פני, ניגבו ממני מעט מן הזוהמה,
והרימו אותי ביניהם, כשאני מקיא, ממרר בבכי ומתחנן לרחמים, הביאו אותי אל
יצועו. אולם עכשיו הוא מיהר לדחות אותי מעל מיטתו, כי גופי היה קרוע ושותת־דם
לומס היה אז בן .30 האם שינה דווקא מאורע זה את אפיק חייו, מילא אותו
ריגשי־אשמה ודחף אותו לזרועות הייאוש? האם יש בכך הסבר לסאדיזם החולני, בו ניצח
על מעשי־הזודעה ומיבצעי הטבח ההמוני שערכו הערבים שלו בתורכים?
שאלות כאלה העסיקו ויעסיקו את הביוגראפים. את ההיסטוריון הישראלי תעניין
יותר השאלה: מה היה חלקו האמיתי של לורנס במרד הערבי בפרט, ובהתעוררות
התנועה הלאומית הערבית בכלל?

אגרוז ואננוי־אגדה
ךאגדההרומנטית, שייוצרה בידי לורנס עצמו, ושהופצה בשקידה על־ידי
1 1חסידיו, מייעדת ללורנס את המקום המרכזי על במה זו. הסרט נותן תנופה חדשה
לאגדה.
כדי להסביר את הלהט הדתי־כמעט של חסידי פולחן לורנס, לא די בהזכרת דמותו
המיוחדת של האיש. יש לזכור גם את התקופה. במשך ארבע שנים הצטמצמה מלחמת.העולם
(הראשונה) בעיקר בשחיטה הדדית איומה בחזית המערבית. מאה אלף חיילים
נקטלו בהתקפה שלא הזיזה את החזית הקפואה אף בקילומטר אחד. יוקרתם של מצביאים
עטורי־תהילה שקעה וטבעה בדם ובבוץ של צרפת ובלגיה. אלף שנים של רומנטיקה
מלחמתית התנדפה בעשן הפגזות־החסימה הבלתי־אנושיות. במקומה באה קהות־חושים
פרוזאית ומייאשת.
העולם היה צמא לגיבור, לדמות רומנטית שתציל את האמונה באדם, לאביר ללא־חת
וללא־דופי. העולם היה צמא לאגדה — ואי־שם במזרח הקסום, בשולי ארץ־הקודש,
נמצא האיש שסיפק אגדה זו. הממזר נמוך־הקומה, שנכסף להכרה ולתהילה, והעולם
המיואש והשסוע, שנכסף לקרן־אור רומנטית בחשיכת הזוזעות, היו זקוקים זה לזה.
וזהו דבר האגדה: אי־שם במידבר הגדול והריק שכנו הבדווים אצילי־הנפש, פרימיטיביים
אך טהורי־לבב. הם ביקשו לפרוק מעליהם את העול התורכי האכזרי. באחד הימים הופיע
באוהליהם קצין בריטי צעיר ויפה־תואר, שדיבר את שפתם כאחד מהם. הוא חצב אש
בליבם, איחד אותם, עורר בהם שאיפה לאומית חדשה והנהיג אותם בשורה של
קרבות רומנטיים, בהם הוכיח את עצמו כאחד מגדולי המצביאים של כל התקופות.
למחרת הנצחון נוכח לדעת כי בני־עמו בגדו באותם שוכני־מידבר תמימים. מרוב
בושה ואכזבה, בעודו בשיא תהילתו, פנה עורף לעולם הרקוב, שינה את שמו והתגייס
כטוראי פשוט לצבא הבריטי, כדי לכפר כנזיר על העוול שגרם לבני־חסותו המרומים.
בין מפיצי אגדה זו נימנים כמה מגדולי הדור, חסידיו ומעריציו של לורנס. וינסטון
צ׳רצ׳יל אמר עליו :״בעיני הוא אחד מגדולי האישים של תקופתנו. איני רואה דוגמתו
בכל מקום אחר. שמו יחיד, בספרות האנגלית, בחולדות המלחמות, באגדות ערב.״ באזיל
לידל הארט, הפרשן הצבאי הדגול, כתב עליו ספר, בו ניתח בפרוטרוט את קרבותיו
(על פי הגירסה שסיפק לו לורנס, כמובן) .ברנארד שאו ליגלג עליו בהערצה, המשורר

רוברט גרייבס העריץ אותו, הפילד־מרשל תיוול כתר לו כתרים. אפילו חיים וייצמן
״שמר את זיכרו באהבה״.
לא פחות קנאים הם יוצרי הגירסה, שאפשר לכנותה בשם ״אנטי־אגדה״ — אותם
שכתבו ספרים כדי לעשות מלורנם עפר ואפר, להוכיח כי האגדה כולה, על כל פרטיה,
לא היתד, אלא שקר וכזב, פרי דמיונו החולני של מוח מעוות.
האגדה והאגדה,־הנגדית נכונות באותה מידה — וכוזבות באותה מידה. האמת לאמיתה
מונחת אי־שם באמצע — והגיעה השעה שנביט בה ביתר עיון.

תי כבש את ע.\2ם ז
•לעיתים א;י שואל את עצמי: מה היה קורה אילו נשאר צ׳ארלס -אורד וינגיים
/בחיים, ואילו כתב הוא את הספר היחיד והבלעדי על תינועת־ד,שיחדור העיברית?
וינגייט דמה ללורנס מבחינות רבות מאד, ואין ספק כי חיקה אותו בהכרה *ו שלא
בהכרה. האם לא היה ספר כזר, מלמד את העולם כי קצין בריטי בא לארץ, נטע
שאיפה לאומית וגאווה צבאית בלב היהודים העלובים והכפופים, יצר את ארגון־ההגנה
והנהיג את צבאות ישראל לקראת נצחונם על כנופיות הרוצחים הערביים ועל התככנים

הבריטיים?
הדיעה שלותם המציא או יסד את התנועה הלאומית הערבית, אינה אלא. מגוחכת —
והיא משולה לטענה כאילו הלורד בלפור יסד את התנועה הציונית. הלאומנות הערבית
המ,דרנית נולדה בסוף המאה שעברה ! ,כמעט בעת ובעונה אחת עם לידת הציונות, והיא
מצאה את ביטוייה לפני מלחמת־העולם הראשונה בספרים, בשירים, בתנועות־מחתרח ובכינוסים
חשאיים. מרכז התנועה היה בסוריה, ודווקא הבדווים של חצי־האי ערב היו
רחוקים ממנה ביותר.
גם המרד הערבי במדבר נולד זמן רב לפני הופעתו של לורנס על הבמה. עוד לפני
המלחמה נוצר קשר ישיר בין משפחת השריף• חוסיין במכה ובין המשרד הערבי של
הבריטים בקאהיר. באותו זמן ניסה האמיר עבדללה, בנו של חוסיץ (.ומייסד השושלת
הירדנית) ,להשיג עזרה צבאית בריטית למרד ערבי בחצי־האי ערב. הוא דיבר עם הלורד
קיצ׳נר, הגאון הצבאי הבריטי, ועם רונאלד סטורס, בעל־חסותו של לורנם. כשפרצה המלחמה,
חודשו מגעים אלה, והונחו היסודות לשיתוף־פעולה מדיני וצבאי בין הבריטים
והשריף.
כשהגיע לורנס למחנה האמיר פייצל, אחיו של עבדאללה (ומייסד השושלת העיראקית),
כבר היה המרד הערבי במלוא תנופתו. שיטותיו, מטרותיו המדיניות ויעדיו הצבאיים כבר
היו מגובשים. על כל אלה השפיע לורנם אך מעט.
במה תרם אל־אורנס (כפי שקראו לו הערבים) את תרומתו? קודם כל, כקצין־קישור בין
המסד, הבריטי והמטה הערבי, ובכשרונו המיוחד לקשור קשרים עם אישים רמי־מעלד. ביותר,
כמו הגנרל אלנבי. שנית, התרשמו הערבים מכוח־הסבל הגופני העצום של איש חלוש זה,
שהיה ביטוי לכוח־רצון עילאי. יתכן כי רצונו של לורנם להידמות לערבי, ומינהגו להתהלך
בתחפושת ערבית, החמיאו להם — אף כי לורנם לא הצליח מעולם להידמות באמת לערבי
בחיצוניותו, או לדבר ערבית שוטפת במיבטא הנכון. מבחינה זו הישלה את עצמו לגמרי —
או לפחות הישלה את מעריציו האירופיים.
ההבדל בין אגדה ומציאות בולם מאוד בהישגם הצבאי העיקרי של הערבים — כיבוש
העיר עקבה, חמישה חודשים לפני כיבוש ירושלים בידי צבאות אלנבי. לפי תיאורו של
לורנס עצמו, המשתקף גם בסרט, היה הוא עצמו יוזם מיבצע זה, מתכננו ומפקדו
האמיתי. אולם המקורות הערביים האחראיים מפריכים גירסה זו לגמרי. המתכנן והמבצע
האמיתי היה השייך עודה אבו־טאי, גיבור־מלחמה בדודי רב־תהילה (שאנתוני קוזין משחק
אותו בסרט כאילו היה מנהיג אינדיאני זקן) .הוא פעל בשיטות בדוויות מנוסות ועתיקות:
התקפת־פתע של פרשים מן העורף, תוך ניצול קיצוני של גורמי האפתעה, הניידות והמהירות•
האזור כולו נכבש במהירות־הבזק, תוך אבידות אפסיות.
לורנם לא היה שותף להתייעצויות שקדמו למיבצע, והוא נילוזה למתקיפים על פי בקשתו
שלו, ללא שום תפקיד. אך המטה הבריטי זקף את ההישג על חשבונו. ואכן, היה זה הישג
חשוב ביותר — בעוד שצבאות אלנבי לחצו על החזית התורכית בדרום ארץ־ישראל, בקו
עזה־באר־שבע, איימו הערבים בעקבה על העורף התורכי בעבר־הירדן. עם כיבוש עקבה
נוצר קשר ישר ונוח בין צבאות השריף ואלנבי.
ללורנם היה חלק מסויים במיבצע זה, ובמיבצעים שבאו אחריו. אך חלק זה נפל בהרבה
מן התפקיד העילאי של מצביא גייסות המדבר, שהצטייר באגדה.

גזלושיט וזן \זנזפר
^ אן מתעוררת השאלה הגדולה: מה בכלל היתד, חשיבותו של המרד הערבי במדבר
לגבי מלחמת־העולם?
מרבית צופי הקולנוע, וכמעט כל הצופים הצעירים שגדלו בארץ, הופתעו להיווכח מן
הסרט שבכלל היה אי־פעם מרד ערבי. כי המרד נקבר — לגבי תושבי ישראל — מתחת
לתעמולה הציונית של דור שלם. התעמולה מחקה פרק זה מספרי־ר,היסטוריה הנהוגים
* התואר ״שריף״ (״מכובד״) מציין את צאצאי משפחת הנביא נזוחנוד. שושלות של
נושאי תואר זה מושלות כיום בירדן, במארוקו ובתימן המלוכנית.

בסוס: השחיסה שערנו אגש׳ לותס בתורכיס ח01 וגיס

בישראל *,והשתדלה להמעיט את חשיבות הפרשה גם בעיני זרים. צעיר שישב לידי בעת
ההקרנה, בוגר בית־ספר תיכוני, שאל אותי בתמיהה אינסופית. :מה? זה באמת קרה?!*
נימוקיה של תעמולה זו היו טבעיים למדי, והם נבעו מן הגישה הכללית של הצמרת
הציונית מאז ימי בלפור ועד ערב הקמת המדינה. שאיפתה העיקרית היתד, לשכנע את
הבריטים לתמוך בציונות ולהתנגד ללאומנות הערבית (בעוד שרוב המומחים הבריטיים, החל
בגנרל אלנבי ועד לנציב העליון האחרון, נקטו קו הפוך ).לצורך זה ביקשו לשכנע את דעת־הקהל
הבריטית והעולמית כי הציונות עזרה תמיד לאינטרסים הבריטיים, ואילו הערבים
בגדו בהם. לכן הפריזה התעמולה הציונית בחשיבות ניל״י והגדודים העיבריים בצבא
הבריטי — וניסתה לבטל את חשיבות המרד הערבי, כאילו לא היה אלא פרי דמיונם הפורה
של לורנס ואנשי המשרד הערבי.
מגמה זו נעזרה בהיסטוריונים צבאיים שמרניים, שהתייחסו בחשד ובביטול ללוחמה
הבלתי־סדירה של הערבים. טענתו של לורנס, כי הערבים (והוא עצמו) כבשו כמעט לבדם
את עבר־הירדן ודמשק, הרגיזה את הקצונה הסדירה לא מעט.
לעומת זאת הפריזו חסידי אגדת־לורנס בכיוון ההפוך, העריכו את הישגי הערבים ללא
כל חוש מידה. גם מומחים כמו לידל הארט, שהאמינו כי העתיד הצבאי שייך ליחידות
קטנות וניידות, היללו את מיבצעי ליורנם והמרד הערבי כדוגמה לצבאות כל העולם.
האמת מונחת גם כאן אי־שם בין האגדה והאנטי־אגדה. למרד הערבי לא היה ערך אלא
כסיוע למיבצעיו הסדירים של צבא אלנבי. אולם במיסגרת זו היה ערכו ניכר מאוד. כיבוש
עקבה, כיתור חיל״המצב התורכי באל־מדינה, הפיצוצים התכופים של קו הרכבת דמשק-אל־מדינה
והאיום הכללי על העורף התורכי, ריתקו כוחות תורכיים ניכרים מאוד, שלא הופעלו
נגד הצבא הבריטי. בתקופה מסויימת ריתקו הכוחות הערביים הקטנים מספר רב יותר של
חיילים תורכיים מאשר כל הצבא הבריטי בארץ־ישראל.
לאור תמונה איסטראטגית זו אין טעם רב להתודכח על הפרטים הטאקטיים, השנויים
במחלוקת — למשל, אם אומנם הגיעו הערבים לדמשק לפני הבריטים והאוסטרלים, או
אחריהם. כלוחמים בלתי־סדירים, שפעלו בהתאם למסורת העתיקה של שבטי הבדידים, תוך
הרג רב וביזה, הביאו הערבים תועלת רבה במערך הצבאי הכללי. קשה להתמרמר על
שיטותיהם, נוכח האכזריות הנוראה של התורכים, הזכורה היטב לוזתיקי היישוב העיברי.
יש לזכור כי לעימת החזיתות העיקריות של מלחמת־העולם השניה, לא היתד, המערכה
נגד התורכים אלא חזית מישנית מאוד. השפעתה על תוצאות המלחמה היתה אפסית. היא
כונתה בצדק בשם ״הצגה צדדית׳ ,המרד הערבי היה הצגה צדדית של הצגה צדדית —
מבחינה צבאית.
אילם מבחינה פוליטית לא היתד, זאת הצנה צדדית כלל. ואומנם, המצביאים של בעלות-
הברית הודרכו בחזית זו על־ידי אינטרסים אימפריאליסטיים יותר מאשר על־ידי שיקולים
צבאיים טהורים. מן הרגע בו נכנסה תורכיה למלחמה בצד הגרמנים, היתד, נטושה התחרות
בין בעלות־הברית, שכל אחת מהן רצתה להקדים ולשים את ידה על נתחים מן האימפריה
העותומאנית המתפרקת.
מבחינה זו, יותר מאשר מכל בחינה אחרת, מעניינות עלילותיו של לורנס את ההיסטוריון
העיברי דווקא.

גיבוש עקבה בסוס:

טוב לערבים־ ,רע ליהודים?
* * אזימיהע לי ההש ני ה שולטת ביישוב העיברי הדיעה ש״מה שטוב לערבים — רע
)•#ליהודים, ומה שטוב ליהודים — רע לערבים.״ לורנס היה אחד התומכים העיקריים
בזכויות הערבים — וממילא התרגלה דעת־הקהל היהודית לראות בו, כמעט אוטומאטית,
אוייב הציונות. אולם הדברים היו רחוקים מלהיות כה פשוטים.
צופי הסרט יקבלו את הרושם כי לורנם התמים רומה על־ידי הממונים עליו ב״משרד
הערבי״ הבריטי בקאהיר, וכי לא ידע על קיומם של ההסכמים הסודיים שחילקו את המרחב
בין הבריטים והצרפתים. זוהי גירסה אוזילית. לורנס עשה מה שעשה דודקא מפני שידע
על הסכמים אלה.
ההסכם העיקרי הושג באביב 1916 בין הנציג הבריטי, סר מארק סייקם, ובין הנציג
הצרפתי, ז׳ורז׳ פיקו (ונקרא על שמם ״הסכם סייקס־פיקו״) .הבריטים לא טרחו לגלות
לצרפתים כי כבר קודם לכן השיגו הסכם סודי עם השריף חוסיין, בו הבטיחו לערבים
עצמאות ברוב השטחים שנידונו בהסכם סייקס־פיקו. כאשר נודע הדבר לצרפתים, במאוחר,
החלו חושדים כי המרד הערבי לא נועד רק לדחוק את רגלי התורכים, אלא גם את
רגליהם שלהם. עוד נראה להלן כי לא טעו בחשד זה.
לפי המפה שצורפה להסכם סייקס־פיקו, חולקו ארצות הקשת הפוריה כלהלן:
• ״האזור הכחול״ ,שכלל את כל החוף הסורי־לבנוני, נמסר לשלטון צרפתי ישיר.
• ״אזור אל״ף״ ,שכלל את כל שאר מחוזות סוריה ואת חבל מוסול, נמסר לשלטון
צרפתי בלתי־ישיר, עם אוטונומיה ערבית.
• ״האזור האדום״ ,שכלל את חיפה, עכו, ודרום עיראק, נמסר לשלטון בריטי ישיר.
• ״אזור בי״ת״ ,שכלל את הנגב, עבר־הירדן וצפון עיראק (מלבד אזור מוסול) נמסר
לשלטון בריסי בלתי־ישיר, עם אוטונומיה ערבית.
• ״האזור החום״ ,שכלל את כל או־ץ־ישראל המערבית (מלבד מיפרץ חיפה והנגב)
נמסר לשלטון בינלאומי.
מן הרגע בו נחתם חוזה סודי זה, עמלו הבריטים למען הפרתו. הם מנעו פלישה גדולה

* פשוטו כמשמעו. מספרי־הלימוד הערביים נתלשו הדפים בהם מוזכר המרד. לפחות
מורה ערבי אחד פוטר מפני שהעז, למרות זאת, להזכיר פרשה זו בכיתתו.

כיבוש עקבה במציאות: לוהג׳ אבו-סא׳ נגשים יעיר
של בעלות־הברית בחוף הצפוני של סוריה, שהיתה נבונה מבחינה איסטראטגית, מחשש פן
יחזק הדבר את הצרפתים. לעומת זאת החישו את הפלישה של אלנבי לארץ־ישראל, כדי
לשים עליה יד. הם הניחו תחת כיסא הצרפתים שני מוקשים רבי־עוצמה: את הציונות
ואת המרד הערבי.

העלה, ופט ויהודים
צהרת בלפור ניתנה ערב הפלישה המכרעת של אלנבי לארץ־ישראל. מטרתה העיק־ן
| רי ת היתד, ברורה לכל המומחים (חוץ מן הציונים עצמם) :לספק לבריטניה תירוץ
להפוך את כל ארץ־ישראל למושבה בריטית, בניגוד להסכם סייקס־פיקו.
הרצון הבריטי היה מובן. ארץ־ישראל היתד, דרושה לשם הגנה על תעלת־סואץ מצפון,
להבטחת הדרך להודו, וגם כמוצא לנפט העיראקי לים־התיכון. אולם בשם אינטרסים גסים
כאלה אי־אפשר היה לתבוע מן הצרפתים לוזתר על מסירת הארץ למינהל בינלאומי (היינו,
למעשה, למינהל צרפתי־בריטי משותף) .לשם כך היתד, דרושה סיבה קדושה, הומאנית,
פופולארית בעולם.
הציונות ענתה בדיוק על כל הדרישות. מה יכול היה להיות יותר קדוש והומאני מאשר
להחזיר את היהודים האומללים למולדתם העתיקה? ובייחוד כאשר יש ליהודים השפעה כה
רבה על העתונות ועל דעת־הקהל בארצות חשובות?
הלור אסקוויט, ראש־ר,ממשלה הקודם של בריטניה, כתב בספר זכרונותיו משפם עוקצני
על הצהרת בלפור :״המוזר כי החסיד היחיד שלה הוא לויד ג׳ורג׳ (ראש־ד,ממשלה בעת מתן
ההצהרה) .איני צריך להוסיף כי היהודים, עברם ועתידם, אינם מעניינים את לויד ג׳ורג׳
כקליפת השום. אולם היה ברור שתהיה זאת שערוריד, להניח למקומות הקדושים לעבור
לידיה או לחסותה של, צרפת חסרת־האלוהים וו־,כופרת׳.״
הטכסיס הצליח, לשביעות־רצון הדדית. תוך הסתמכות מפורשת על הצהרת בלפור, תבעה
(וקיבלה) בריטניה את המנדאט על כל ארץ־ישראל .״האזור החום״ של הסכם סייקס־פיקו
צורף ל״אזור האדום״ .נציב עליון בריטי־יהודי, הלורד הרברט סמואל, בא לארץ כהתגלמות
המציאות החדשה.
הצרפתים ראו את העניין במורת־רוח. אך מורת־רוחם היתד, כאין וכאפס לעומת מורת־רוחם
של הערבים, שראו כיצד נמסר חלק מאדמתם לציונים. בעיניהם היתה בכך הטרה
של ההבטחות שניתנו בשלבים השונים של המרד לשריף חוסיין,
עד שבא לורנס איש־ערב, והמציא רעיון שיכול היה לשנות את המצב.

לגזען פייצל, וגד הפיצול

בסוס: הנויסיים גוו ההגון הלאו*] של העיר 1־911131

ורנס לא היה תמים, וגם לא אידיאליסט המרחף בעננים. הוא פעל כפטריוט
בריטי. משמע: הוא רצה להטיל את מרות בריטניה על המרחב כולו. לשאיפה זו
(המשן

בעמוד )20

במדינה
...ו תגי די
כי ו8וו 181* 3 .

סטודנטים
צ די קבסדום

7ך 1 3 0

לכל הצרכנים והסוחרים
אשר התאזרו בסבלנות
נוכח המחסור הזמני
נ ח־מפון.

עקב הדרישה העצומה לד־רמפון
שטרם היה לה תקדים
בארץ ומחוצה לה -
מניו־יורק ועד בנגקוק,
מקופנהגן ועד לקייפטאון,
לא עלה בידינו
לקיים אספקה מלאה
לכל מקום ומקום.
והלא הכל יודעים:
אץ תחלי ף ל

ךךמפ11

לכן, אנו מגבירים מיטב
מאמצינו, על מנת שהשפופרת
או הבקבוק הפלסטי -שלדרמפון לא ייעדר ולו גם
ליום אחד, מחדר הרחצה של
כל בית בישראל.
חן, חן על תשומת

.ביאו7ן ו 7ז מ טי 7ן או
מומחה לבעיות שיער
ולבעיות קוס מטיו ת
תל״אביב, רחוב פינ סקר 2

תאש די׳ הסו 19

312

השבוע פירסם פי־האתון — בטאון הסתדרות
הסטודנטים בירושלים — את תיאורם
של שני גברים, הנינוחים על כורסותיהם
ומשוחחים על עתידם:
— אני חושב לנסוע לצפון.
— השתגעתי
— מד, יש? לעשות קצת כסף.
— כסף? אז סע לאפריקה.
— שטויות. יש לי פרוטקציה בחברה
ומציעים לי ג׳וב פאנטסטי.
— ודירה?
— אתה אל תדאג. אני לא חושב לגור
עם הנייטיבס. כבר סידרו לי דירה בגיטו.
השניים לא היו פקידים קולוניאליים ב״
משרד־חוץ של מעצמה אימפריאליסטית. היו
אלה שני בוגרי הטכניון החיפאי, בשיחת״
רעים עם תום שנת הלימודים האחרונה.
הצפון שנזכר בשיחתם כוון לעיירת־הפיתוח
קריית־שמונה; החברה — סולל־בונה; ה־נייטיבס
— העולים החדשים: הגיטו —
איזור המגורים של התושבים הצברים.
היה זה קטע ממאמר ענק, שנכתב בידי
סטודנטית לשעבר, רבקה צדיק, שעבדה השנה
בבית־הלל שליד הטכניון בחיפה.
״מוסד זד״״ מציינת צדיק ,״הוקם במטרה
ראשונית להביא משב רוח הומניסטי למבצר
הטכני החיפאי. במסגרת זו ביליתי 5־4
ערבים בשבוע במחיצת סטודנטים, הקשבתי
לשיחותיהם, ראיתי באלו עתונים הם מעל־עלים,
שמעתי סיפורים אישיים רבים. החלפתי
להם ספרים, הקשבתי עמם להרצאות
ועקבתי אחרי דרך מחשבתם.״
התוצאה: דו״ח מזעזע על עולמו הרוחני
ומושגיו הפוליטיים של הסטודנט המצוי.
מספרת צדיק בין השאר:
• ספרוו! .מתוך 400 סטודנטים המתגוררים
בקריית-הסכניון, החליפו ספרים
באופן סדיר וקבוע רק ששה. הספרייה
האנגלית לספרות יפה — שלפי הוראות
הנדבן שהקימה, רשאי כל סטודנט לנצלה
ללא רישום ופיקוח — שימשה רק סטודנט
בודד אחד. רבים התגאו שברשותם מצוי
הסטלג שהוחרם על־ידי המשטרה: הייתי
כלבתו של קולונל שולץ.
• עתוגוו! .בשטח זה היה המצב סוב
יותר. מספר קוראי העתונות היומית היד.
רב למדי. השבועון שנקרא בלהיטות הרבה
ביותר היה העולם הזה. אולם אלקאונטר
וקונדנטו־י האנגליים וקשת. ומולד העבריים׳
העלו אבק על האצטבאות. ביקוש רב היה
לפליי־בוי האמריקאי, ירחון המשלב תמו־נות־עירום
עם חומר הומוריסטי.
• הרצאות. רוב המרצים נעלבו מכך
שקהל המאזינים לא הגיע למניין. יוצא
דופן: הקריקטוריסט קריאל (״דוש״) קר־דוש.
בסוף הרצאתו לא הניח לו הקהל,
למרות מחאותיו, והוא נאלץ לבצע׳ לפניו
כמה רישומים.
• מוסיקה. את ספרית התקליטים המובחרת
(הכוללת אוסף עשיר של מוסיקה
קלאסית ומוסיקה קלה) ,ניצל לעתים רק
סטודנט אחד. יתר ד,־ 399 לא אבו לבזבז
את זמנם בהאזנה חסרת תכלית.
• מועדון ויכוחים. המועדון, בדומה
לפרלמנט הסטודנטים הירושלמי, פחח
את מושבו הראשון בדיון על הנושא ״הסטודנט
והפוליטיקה״ .לא נמצא קהל. חברי
הועד, שחששו מהעלבון שיגרם למרצים שהוזמנו
להשתתף, רצו בחדרי השיכון לסחוב
אנשים. למושב השני, שדן בשאלות
״דת ומדינה״ ,באו ששה סטודנטים בלבד,
בשעה שכל הארץ רעשה סביב לאותו נושא.
לכן צדקה צדיק כשהכתירה את מאמרה
בשם :״אנאלפבתים הומניסטים ופוליטיים״
— ציטוט מתוך דבריו של הפרופסור חיים
חנני, שעוררו בשעתו זעם עצום בצמרת הטכניון.

שדרנית
אלוני

היא לחמה׳ עבורם

את שני הסטודנטים י הגרמנים, המתגוררים׳
בשיכון האוניברסיטה (העולם הזה .)1366
גיטליץ לא ידע שיומיים קודם לכן ניהלו
מרביתם של חברי תא מפא״י באוניברסיטה
מערכה חשאית. חבריו למפלגה הכינו ע מיו
הפתעה קטנה: הדחה. ואומנם• .ברוב של
16נ;ד 4הדיחה המועצה את יושב הראש
המפא״יי. הרוב שהכריע 8 :חברי מפא״י.
עבור רובם של הנוכחים בא הדבר כהפתעה
גמורה. איש לא שיער׳ ,ופחות
מכולם גיטליץ עצמו, שזו תהיה תוצאת
הערב. ענין הסטודנטים הגרמנים נשבח
כליל.
התמימים האמינו. שיושב־הראש הודח
משום ״שלא תמיד. נקט בשיטות עבודה
דימוקרטיות״ ,בגלל ״שהיה קשה עם הרבה
חברים״ ,ו״עקב שימוש מופרז בטלפון לצרכים
מפלגתיים״ ,כפי שטענו מתנגדיו.
יו״ר ועדת הביקורת, גבי פיינשטיין הנחשב
כאיש חרות ויריבו המושבע של גיט־ליץ,
לא היסס לומר :״ההאשמות אינן
בדוקות ואינן יכולות לשמש עילה להדחה.
ברור לי שיש כאן קנוניה מפלגתית!״
פיינשטיין היד, הגבר היחידי שאמר בקול
רם, מה שליחששו כולם.
האדם השלישי. הרחק מהאולם בו
התקיימה הצבעת ההדחה, ישב אותה שעד,
הצל שמשך בחוטי תיאטרון הבובות. היד.
זה המיילד של הפוטש — מרדכי (מוטי)
שוללרר, מזכיר אירגון הסטודנטים חברי
מפא״י, האיש שערף את ראשו של יושב-
הראש.
שוללרר 28 איש ממוצע קומה, בעל
נטיד. בולטת להשמנה, התפרסם בזמנו בזכות
חלקו באירגון גלוי הדעת של אירגון
הסטודנטים חברי מפא״י על פרשת לבון,
גלוי דעת שהרעיד את מזכירות המפלגה.
מעשהו הבא — יצירת מצב שגרם להדחתו
של גיטליץ, דבר שעליו אמר אחד
מחברי הוועד המפא״יים :״היתד, זו מכירה
פומבית של המפלגה, בגלל תככים אישיים.״
כשנשאל השבוע ברוך גיטליץ ( )24 לדעתו
על הדחתו, העדיף לשמור על שתיקה .״אבל
כשהוא ידבר,״ הבטיח אחד מידידיו ,״יעופו
כמה ראשים.״

מענו!
מ צו קהבמסגד

אזרחים רבים האזינו באותו ערב לתוכנית
הרדיו ״מחוץ לשעות הקבלה״ ,באב
י׳ ורשפט רנו
שר איברהים חאווג׳ד )27( ,מוצק הקומה,
איש לא התרגש במיוחד. הסטודנטים גולל בקול נרגש את קורותיה של משפחתו
כבר התרגלו לעובדה שכמה אנשים קטנים וארבע משפחות נוספות המתגוררות במסנד
במועצת הסטודנטים, משחקים באנשים גדו .ביפו:
לים• ״שישחקו להם הנערים,״ אמר השבוע
״נולדתי לא רחוק מכאן, בעג׳מי,״ סיפר
סטודנט משועמם, שקרא בריפרוף את ה איברהים,> .גם אבי וסבי נולדו כאן; .כשידיעות
שהופיעו בצהרונים על הדחתו של פרצה מלחמת 1948 נמלטנו מהבית?.דק
יו״ר הסתדרות הסטודנטים, ברוך גיטליץ. אבי נשאר, הוא לא רצה לעזוב את המקום
אותו סטודנט טעה, כמו רבים אחרים. בו נולד.״
בפרשת גיטליץ היה משהו מיוחד.
בית־זונות כמסגד .״אחרי המלחמה
ישיבו! ההדחה. ביום רביעי האחרון: חזרנו ופתאום, בשנית , 1951 הופיעה הכינס
גיטליץ את מועצת הסטודנטים המונה משטרה ופינתה אותנו מהמקום׳ .זרקו אותנו
30 איש. על סדר היום: בקשה לביטול לרחוב, לא. שילמו פיצויים, לא. נתנו בית
החלטתו של הוועד המצומצם, שקרא לגרש אחר. כלום. לא ידענו מד, לעשות, נכנסנו
העולם הזה 1367

למקום הראשון שהיה ריק. זה היה מסגד
ישן׳ ליד כיכר־השעון. עד שבאנו זה היה
בית־זונות. אבל למי היה איכפת? הייני
צריכים בית, אז ניקינו את המקום והכנסנו
פנימה את כל חמשת המשפחות.״ ,
,המסגד הישן, סדוק הקירות, מהווה סכנה
ליושביו. על הקירות ׳ זועקת הכתובת האדומה,
:מבנה מסוכן!״ אבל למשפחת חאיו־ג׳ה
לא היתד, האפשרות להיות בררנית.
היה עליה לבחור בין.קירות סדוקים לבין
מפת השמיים. בין הרבים שהאזינו לתוכניתה
של עורכת־הדין. שולמית אלוני,
היו , .גם אותן 32 הנפשות הגרות במסגד.
הן, הצטופפו סבים מקלט הטרנזיסטור, נש־כליכם
פועמת המיקוד, שהפתרון למצוקתם
עומד להימצא.
ואומנם, כעבור יומיים התקבל מכתב מ־שולמית
אלוני :״תוך חיפוש אחר המוסד
שיוכל לעזור לכם, באנו בדברים עם המוסדות
הבאים: משטרת ישראל /מנהל
מקרקעי ישראל /לשכת היועץ לענינים
ערכים /עירית תל־אביב /המועצה המוס אורחים בני

לתושביה של זכרון־יעקב הוכנה השבוע
הפתעה מהממת. בבוקר יום שלישי, כשיצאו
בני המושבה לעבודתם, נוכחו לראות כי בן-
לילה קלטה מושבתם חמישים תושבים חדשים,
נשים וגברים בעלי אזרחות מערב־גרמנית,
שקידמו אח פניו של כל תושב
מקומי ב,שלום׳ עברי מלבב. ה,שלום׳ הפך
למכת המושבה וחיש מהר נפוץ השם: חיל
השלום הגרמני.
סכר פנים יפות. הקבוצה הגרמנית,
שנחתה בלוד בערב הקודם, הוסעה מיד למושבה
באוטובוס, שנהגו קיבל הוראה מפורשת:
לא לעבור ברחובות ראשיים ולא
לעורר את סקרנות התושבים העוברים בהם.
תושבי
זכרון ידעו זה מכבר על התוכנית
לשכן גרמנים במקום, אך מקריאה בעתונים
הוטעו לחשוב כי מועד בואם נקבע לחוד
7007?31׳3־
׳ 51׳ £1/1/313׳/

הנובלה חנ! 71 ינוכניו*
מ צ פי ם לילד?
מג ד לי ם ילד?
רוצים להיות נאמנים
להתפתחות אישיותו?
לימדו זאת מתוך הספר
,חינוך הילד לאור
מדע־הרוח״,
מאת רזדולף שטיינר.
להשיג בחנויות הספרים
או בהוצאת מיכאל
ת״א, ת .ד3329 .
56980 1לא,רת׳הנח7ל39׳7זל.
״ 17י ׳ 1 1אלנבי

המחיר 3.50ל״י

סו שנות לדורי
עם תום העשור הראשון לקיומה של הוצאת
ספרים ״לדורי״ ,מתכבדים אנו להציע לקהל
שוחרי הספר ממיטב ספרינו —

בהנחהמ 25 עד 50א חוז
המחיר עכשיו

משפחת חוואג׳ה במיסגד היפואי
הס אמרו, :אשה זהב״
למית /משרד הדתות. יתכן שהפתרון

מאז עברו 3חודשים. מה קרה בינתיים?
אשה זהב. שום דבר. לגבי המוסדות
לא היוותה המשפחה אלא תיק נוסף ב־ערימת.
הבירוקרטיה. המנגנון, המשומן היטב
— חרק. איש לא מיהר, החורף עוד
לא •הגיע והגשמים, עוד לא פרצו אל יד
מיסגד דרך גגותיו הסדנקומ .
ראינו ששום דבר לא זז, אז הלכנולשבות בעיריה,״ מספר איברהים, .הגברת
אלוני היא אשה זהב. עשתה הכל בשבילנו.
היתר, רצה ממשרד למשרד, מדברת עם כל
כל מיני אנשים חשובים — אבל אנחנו
ממשיכים לשבת פה ומסתכלים כל יום על
השמיים, מפחדים שהגשם יבוא ויציף את
הבית. כל שנה זה יותר גרוע.״
.שולמית אלוני בהירת השיער, שתקיפות
פניה אינה. גורעת מנשיותה, לא ויתרה.
״לפעמים יש לי הרגשה שאני מנהלת מלחמת
דון־קישום בתחנות בירוקרטיה,״ אמרה
השבוע, .אני מאמינה שלאנשים יש רצון
טוב לעזור, אבל לפעמים, אם אין העזרה
באה מיד — עלול הכל להתמוטט.״
אליל הבירוקרטיה. אלוני צימצמה
את׳ המעגל, הפעילה את לחצה על שלושה
מוסדות: המועצה המוסלמית, משרד־הדתות
ועירית תל־אביב. תוצאות של ממש?
משרד הדתות הודיע שכלל אינו מטפל
בעניו, י שאינו בתחום עיסוקיו. מהמועצה
המוסלמית באה תשובה דומה, :אני לא
יכול לטפל׳ בעניו• ,ידי כבולות,״ אמר אבו־מחמד
אלי הבאב. ,או־בכל׳ זאת אנסה לעשות
משהו.״
ירק עירית תל־אביב היתד, עינינ-ת יותר:
,אנו מטפלים בעניו והבעיה תבוא על
פתרונה!״ אמר הדובר.
מאז עברו 3חודשים 5 .המשפחות׳ ׳שוכנות
עדיץ במסגד, מחכות לגשמי החורף.
לארץ יביאו הגשמים ברכה — להם אסון.
העולם הזח 1367

שים ינואר־פברואר של השנה הבאה. לכן,
בואה המפתיע של הקבוצה לא איפשר כל
אירגון של התנגדות מצד אותם תושבים שחשבו
על כך. הגרמנים יצרו עובדה, השתכנו
בשני בנייני־פאר, אותם רכשו קודם
לכן בסכום של 200 אלף לירות.
הקבוצה הנוכחית מהודה את חיל החלוץ
של צבא השלום. אחריה יבואו קבוצות.
נוספות, מתוך עדה של 1500 גרמנים,
המרוכזים בשטוטגארם שבמערב־גרמניה.
מאחדת אותם דת משונה, חסרת כל שם ותואר,
.איננו שייכים לשום כנטייה,״ הסבירה
המנהיגה העולמית של בני־בלי־השם.
״בכלל אי־אפשר לומר עלינו שאחנו נוצרים.
אנו מאמינים באלוהים ובתורה — כולל הברית
החדשה — ואנו משתדלים לשמור על
השבת.״
המנהיגה, אמה ברגר 45 המכונה אחות,
מוסיפה :״אנו מאמינים שהעם היהודי הוא
עם הבחירה של האלוהים, ואנו שמחים שאלוהים
החזיר לעמו את הארץ.״ דובר הקבוצה,
צעיר בשם גינתר הולמר, גילה כי
ערב בואם פחדו האורחים מתגובות חריפות
של תושבי המקום .״אנו יודעים הכל על
זוועות המלחמה ולכן חששנו מקבלת הפנים,״
אמר .״שמענו שקיבלתם את שטראוס
בסיסמה ! 55 ?3115 טגז 81 לכן התפלאנו על
סבר הפנים היפות בו קיבלתם אותנו בישראל.״
קבלת
הפנים גרמה אולי הפתעה לגרמני
— אך אינה חידוש לגבי האזרח הישראלי.
זה האחרון יודע כי עד היום טרם גובשה
עמדה עקרונית, לפיה יוכל לנהוג בבני
העם האחראי לפשעי הנאציזם. לכן אין זה
מפליא שבאותו חודש בו הושמעה הדרישה
לזרוק סטודנטים גרמניים (ראה לעיל) משיכון
הסטודנטים בירושלים, התקבלו אחיהם
בלבביות במושבה הכרמלית.

—4.40 7.
ברס טד: תולדות תרבות יוון
—4.40 7.
ברס טד: תולדות המזרח ה קד מון
3.70 4.90
או. הנרי: לילות ניו־יורק
4.20 5.40
מופ ס אן: ק ס מי פאריז
2.50 3.60
דליה רביקוביץ׳ :ה חליל והחץ
—2.90 4.
ע מוס קינן: ב ת חנ ה

יו אל והאנזי בראנד: השטן והנפש
—3.70 5.
וי אז׳ינסקי: שופן
— 3.70 5
פר אנ סיס טוי: ורדי
—3.70 5.
דוד אבן: גרשווין
1.50 2.50
פו שקין: ה סופ ה (כרוך)
0.80 1.50
פושקין: ה סו פ ה (עטוף)
1.— 1.80
דומיין גארי: ליידי ל( .עטוף)
2.50 3.50
קא שטילו: בן ה ת קופ ה (כרוך)
—1.20 2.
קא שטילו: בן ה ת קו פ ה (עטוף)

אקר סון: אדוני הלורד אסקס
—2.40 4.
ק אלי טרי: הטח בפני הבורא (כרוך)
—1.20 2.
ק אלי טרי: הטח בפני הבורא (עטוף)
— 2.50 4
גפנר: אלבו ם סיני בכריכת בצלאל
— 5.50 7
אוריאל: כיבוש ה חל ל
1.70 2.50
לויט: תולדות הצי הימי
2.50 3.50
לויט: כיבוש המרח קי ם
תולדות ה ת חבור ה ביבשה, בי ם ובאויר —4.90 7.
עלילות בלתי נשכחות — בבית דין
(משפטים מפורסמים) .25 ,בלב ים,
. 26 בתיאטרון וקולנוע .27 ,ברפואה
. 29 בארכיאולוגיה,
. 28 בתעופה,
.30 בכיבוש הרים.
—1.80 3.
בס ה ״כ 7כרכים, כל כרך
— 2.20 3
פו הנער הסיני
1.60 2.50
חג׳י הנער הבורמאי
1.60 2.50
תקא הנער ההודי
—1.40 2.
לוא נער ה איי ם
—2.20 3.
מומו הנערה ה טיבטי ת
1.60 2.50
עבדול הנער המצרי
—2.80 4.
רודי הנער השווייצי
— 2.20 3
יאדי הנער האינדיאני
1.60 2.40
איוויק הנער האס קי מו סי
— 1.80 3
או׳סוליבן הנערים האיריים
1.20 2.40
רובה עתיק״יומין
— 1.40 2
תעלולי אגס ק טן
—1.40 2.
אגס ק טן חוזר למו טב
־—1.80 3.
בן״חור (בלתי מקוצר)
רובין הוד ( קל א סי קון בלבוש חדיש)
—2.40 3.

פנה עוד היום למוכר הספרים שלך!
אםמתקשהאתה להשיג א ת הספרי ם אצלו, שלח
להו צאת, לדורי״ ,בצלאל יפה ,4ת״א, פירוט הספ רי ם
ה מוז מני ם (לפי מס׳ סידורי לציון כל ספר) וצרף א ת
הכיסוי (בצ׳ק, בהמחאת דאר או בבנק הדאר לחשבון
— )42292ו הספ רי ם י שלחו לביתך על חשבוננו.

במדינה

ואף נול פ׳ כן
1111ל א תנונו!

דמי מנוי ל שנה
בד א ר אויר

הווו ב 0הוה
לכל ארצות אירופ ה
לרוב ארצות אפריק הוא סי ה•
לארצות־הברית וקנד ה
לארצות דרו ם־ א מריק ה

ל או ס טרלי ה

85ל״י

* למספר ארצות באסיה ואפריקה
תעריף דאר גבוה יותר.

ה מ כו ניתשהצליחה
ביותר בישראל
* דלתות פחות

מ־<ואלף

ד ג 1964

מ סיר ה מידי ת

מ כ שי רי

בעת

תפקיד חדש נקבע למשסרת ישראל. הוא
הוזכר בדיברי קציני המשטרה בירושלים,
בעת הפעולות האחרונות בחזית רחוב שב־טי־ישראל.
אין זכר לתפקיד זה בשום ספר
על תורת המישטרה. כי זוהי המצאה יש ראלית
מקורית וגאונית.
התפקיד :״להוציא את הרוח ממיפרשי־הם״
של מפירי־החוק.
ואכן, קל למנוע פשעים בדרך זו• למשל:
כל רוצח פוטנציאלי יתבקש להודיע
למשטרה את מי ייש בכוזנתו לרצוח. המשטרה
תשלח חוליה וזו תהרוג את האיש
בעצמה. כך יבוא הרוצח הפוטנציאלי על
סיפוקו. ולא יצטרך לבצע רצח, שהוא בניגוד
לחוק.
או: כל גנב יודיע למשטרה מה הסכום
שיש בכוונתו לגנוב בכל חודש. המשטרה
תחרים את רכושם של שומרי־החוק, ותשלם
לגנב הפוטנציאלי את הסכום הנקוב.
הגנב לא יגנוב, והחוק יישמר.
התוצאה: מדינת ישראל תהיה טהורה מ״
פשעים. איש לא יפר בה את החוק.
כדי ק ה. לן ןרלים. לפי שיטה זו פעלה
המשטרה בחזית הדתית בירושלים, והיא
השיגה השבוע הישגים מזהירים. כמעט ולא
היו שום תקריות.
זו השבת השניה התייצבו השוטרים בכניסה
לשכונת מאה־שערים, מנעו מנהגים
עיבריים את זכות הכניסה לשכונה. איסור
כזה היה בלתי־חוקי בהחלט, אך השוטרים
נתנו לנהגים רק ״עצה ידידותית״ .זו הספיקה,
כמובן. כי תוכנה של העצה היה: אם
תיכנס לשכונה בניגוד לעצתנו, לא איכפת
לנו אם ירצחו אותך הדתיים נפש במטר
אבנים. המשטרה לא תתערב.
את כניסתם של אופנוענ-ם מנעה המשטרה
בכוח, ללא עצות ידידותיות. ההנמקה:
למשטרה יש סמכות להטות את התנועה,
במיקרה של תהלוכות או אירועים
צ־בוריים אחרים. לפי אותה שיטה אפשר
יהיה לאסור את התנועה בכל רחוב שהוא
בישראל׳ ובכל רחובות ישראל גם יחד,
בנימוק כי הפגנה דתית פוטנציאלית תהווה
אירוע ציבורי.
הכב־סד, לשכונה הותרה רק ל״גויים״ —
ד־פלומסים ואנשי או״ם. השוטרים לא ערכו,
אמנם, בדיקות גופניות כדי לוודא שכל
הנהיים הם ערלים, אד בחנו את לשונם.
סתם יום שד חוד״ לא כל התקריות
נמנעו. גם בשיטה המזהירה ביותר עלולות
לקרות תקלות.
כך קרה שאוטובוס אחד נרגם באבנים,
מפני שהדתיים הופיעו במקום, השכם ב שבת
בבוקר, לפני הופעת השוטרים, ש אינם
משכימים קום כמוהם. הנהג ניצל
בנס. המשטרה הרחיקה את הרוגמים — אך
לא אסרה איש.
תקרית מצערת שניה, שהדהימה את המשטרה:
הדתיים רגמו כלי־רכב, באותו
מקום, ביום הראשון — יום חול. אפשר
היה לראות בכך אות לבאות. עוד אות: הדתיים
החלו מרכזים את כוחותיהם בגבול
השני של שכונתם, בכיכר־השבת, כדי לפתוח
שם חזית שניה. אחרי שהמשטרה נכ נעה
פעם, לאורך כל החזית הראשונה,
תצטרד להיכנע גם שם.
מיפרשים מלבינים באופק. התיאבון
בא עם האכילה. אחרי שהמשטרה
״הוציאה את הרוח״ ממיפרשי הדתיים ברחוב
שבטי־ישראל, ירימו הדתיים מימרשים
חדשים. מיפרשים רבים הסתמנו השבוע באופק
של ישראל.
ההגדרה הינדית של פעולת המשטרה היתד,
בלתי רשמית. לכן מיהרה הממשלה, סיפקה
לפעולה זה הגדרה רישמית יותר, ציורית
פחות. החליטה הממשלה השבוע :״הממשלה
תפעל לקיום התנועה בכל ימות השבוע
בכל הדרכים הציבוריות המובילות לשער
מנדלבאים, תוך ויסות מתאים.״
״ויסות״ פירושו׳ במילון החדש של תקו־פת־אשיול:
ייום חופש התנועה בכל כביש
יככל יייז. מחוץ לכבישים ולימים בהם מעורר
הדרר מירת־דוח אצל הדתיים. באותם
י־כישיח וימים תווסת המשטרה את התנועה
כך שלא תהיה תנועה.

יחסי חוץ
ה צווו תהשד

תנו ע ר.

האגודה ליחסי ישראל־בריטניה נוהגת ל חוג
מדי שנה את יום הכרזת בלפור, בסעודה
חגיגית בלונדון. אורח־הכבוד בקזדמ־

נויות אלה הוא, בדרך כלל, שר אנגלי, הקרוב
לענייני ישראל. אלא שהשנה ש חי ה
בריטניה באוירה של ערב־בחירות, ומארגני
הסעודה החגיגית העדיפו שלא לבחור באישיות
מפלגתית בריטית. זוהי הסיבה,
כנראה, ששיגרה הזמנה לאדם נייטראלי:
שר העבודה הישראלי, יגאל אלון.
אלון, שבמשך לימודיו באוכספורד, ולפניהם,
השכיל להכיר אנגלים רבים וממה־גיהם׳
כיבד את שומעיו בצרור משפטים
שנונים (״אנחנו לא מצטערים שא־נכם מצטערים
שעזבתם את הארץ״) .החמיא לשמ רנים
וללייבור כאחד. אולם את גולת־הכותרת
של ביקורו ראה בהזמנתו להרצות בצ׳אתם
האום.
ההרצאות במוסד מכובד זה נחשבות לאתגר
אינטלקטואלי ופוליטי. אין העתונות
מפרסמת דבר עליהן, אך ועד צ׳אתס האום
שומר לעצמו הזכות לפרסם את תוכנן ב חוברות
שהוא מוציא בקביעות. אלון, שהופיע
עטור הילת מצביא צעיר ושר ב ממשלה,
דיבר על האפשרויות של חיסול
הסיכסוך הישראלי־ערבי.
הוא הציע הצעות מפורטות, לפתרון ל־טווח־ארוך
ולשלב־מעבר. כאשר סיים את
הרצאתו וענה לשאלות הנוכחים, חש כי
היתד, זו אחת ההזדמנויות הציבוריות המרשימות
והחשובות בחייו.
מהמאה דקו״ן בה. למחרת שמח
לקרוא בעתון יהודי כתבה ארוכה, בה
נעטרו תשבחות על הרצאתו, אם כי לא
הוזכר שם צ־אתס האום. אלא שעוקץ ה כתבה
היה במשפטה האחרון. שאל הכתב:
״האם יגאל אלון מדבר כך גם בישראל על
נושא זהי״
פירוש הדבר: שהשר הישראלי השמיע
את דבריו היפים, רק כדי לסבר את אוזני
ש־מעיו האנגליים וכי אינו מאמין בפתרונות
שהוא עצמו הציע. שם הכתב הבהיר לאלון
מדוע בא העוקץ. היה זה ג׳ון קמחי, עורך
המידל איסם אובזרבר, השבועון הבסחו•
ניסט־ המופיע בתמיכתו הישירה של שמעון
פרס.
לקמחי חרה, כנראה, שמתנגדו העיקרי
של פרס זכה להצלחה כה ניכרת בלונדון.
מה עוד, שהצעות־השלום שהעלה אלון היו
מנוגדות לרוח־ההחגרות שפרם וקמח* מטיפים
להן בקביעות, כל אימת שהם מדברים
על ערבים.

אקדמאים
אזהרח1
בדרך כלל הם מסובבים את הגלגלים החשובים
ביותר של חיי המדינה. ביום שלישי
זה הסתובבו בחוסר־מעשה, או הלכו
לשמוע נאומים 25 .אלף רופאים, מהנדסים,
מרצים, אגרונומים, פרופסורים, מורים ומשפטנים
נעדרו מעבודתם למשך יום אחד, כדי
להזהיר את הממשלה כי אינם מרוצים.
ואם לא יתקבלו דרישותיהם — יפתחו
בשביתה כללית.
לאקדמאים השובתים היו ארבע דרישות
עיקריות, שנגעו כולן לשכר. קראו להן
״ביטול המלצות דו״ח הורוביץ,״ אך מאחורי
השם החדש עמדה אותה תביעה ישנה־נושנה
של האקדמאים בישראל: לבטל את
עקרון ההצמדה, שלפיו קשורים תנאי־עבו•
דתם ושכרם בשכרם של יתר השכירים במדינה•
מכיוון שכל היענות לדרישת האקדמאים
גררה, לפי עקרון ההצמדה, היענות
אוטומטית לדרישות שכירים אחרים, לא
הצליחו האקדמאים בשום מאבק מקצועי עד
תום.
ועדת הורוביץ, בראשותו של נגיד בנק
ישראל דויד הורוביץ, בחנה את בעיות השכר
של כל עובדי המדינה, המליצה לפני
כשנה להכלילם בלוח־דירוג אחיד, על פי
ניתוח־עיסוקים. עבור רוב סוגי השכירים,
היה זה רעיון חיובי. לא כן לאקדמאים.
הנציגים הוזמנו לשר. את מאבקם
סיבכה עובדה נוספת: בצד הארגונים הלוחמים,
שהקימו ועד־תיאום להנהגת המאבק
המקצועי, קיימים ארגונים שלא העזו להפר
את מרות ההסתדרות.
ביום שני האחרון, ערב פרוץ השביתה,
גרמה כפילות זו לכמה שעות של מתח
גבוה. מזכיר ההסתדרות אהרן בקר זימן
במשרדו את נציגי הארגונים ההסתדרותיים,
לחץ עליהם לבטל את שביתת־האזהרה. הפגישה
הסתיימה בצהרים, ללא תוצאות. אך
נציגי האירגונים התייחדו מיד לאחר מכן,
קיבלו את הצעת־הפשרה: השביתה תידחה,
תמורת התחייבות הממשלה וההסתדרות
לפתוח מיד במשא־ומתן, שיסוכם תוך שבו.

עיים.
(המשך בעמוד 4ז)
חעולם הזח 1* 67

כדיוק

מייצרים בכור האטומי ב־

דימונה?
.כוח גרעיני לצרכי שלום,״ השיבו עד
כה דובריה המוסמכים של ממשלת ישראל.
וכנגד זה. :ישראל עשויה לערוך ניסויים
באטומיקה צבאית בכור דימונה,״ נאמר השבוע
בשם דויד בן־גוריון.
ההכרזה המדהימה התפוצצה מעל עמודי
ניו־יורק סיימם, בעוצמה שזיעזעה את כסאו
של לוי אשכול, ואשר הנפולת הראדיו־אקטיבית
שלה עוד תכסה את פני המדיניות
הישראלית למשך זמן רב.
כתב סיירום זולצברגר, אחד מעורכי ה־עתון
הניו־יורקי הידוע באהדתו למדינת ישראל:
(בן־גוריון)
חושד שעבדול־נאצר, בעזרת
הודו, מבקש לפתח ראשיעדדזץ לקליעיו.
כתוצאה מכך הוא רומז בזעף, שישראל
עצמה עשויה לערוך ניסויים באטומיקה צבאית
בכור דימונה הסמוך.
הוא מוען שאנרגיה גרעינית חיונית לאספקת
כוח בשביל תכניות ההתפלה העתידות.
אך הוא גם נותן להבין שיש לחקור
שימושה בכלי־נשק. ,משוס שעבדול נאצר
לא יחדל מהכנותיו למלחמה. כן לא יסתכן
מחדש במלחמה עד שיהיה בטוח כי יוכל
לנצח. פירוש הדבר כלי־נשק אטומיים —
ויש לו מדבר רחב ידיים כדי לנסותם

מתחים ש? אמומיקדז
**ץ משה משפטים קצרים. אבל הם
\1/הכניסו את מדינת־ישראל לתוך קלחת
בינלאומית, שהיא מנסה בכל כוחה להיחלץ
ממני -במשפט הראשון החמיר בן־גוריון
עוד יותר את היחסים עם הודו. אין עדיין
שום אסמכתא מדעית, שהכורים האטומיים
של הודו אמנם מכודנים — או מסוגלים —
לייצר נשק גרעיני. אך בן־גוריון קבע
אחרת. וזאת, אחרי שבימי הפלישה הסינית
להודו הבהיר שהוא מצדד דווקא בעמדה
הסינית.
חשוב עוד יותר: ההכרזה עוררה מחדש
את החששות של מדינות מערביות מסו-
יימות, נוכח תוכניות המחקר האטומי בישראל.

כלפי פנים נתן הפירסום תוקף לדעות,
שממשלת ישראל ניסתה תמיד לדחותן. הדרישה
לפירוז אטומי במרחב קיבלה לפתע
מימד אקטואלי לוהט. עד כה היו בן־מריון
פרס וחבריהם משיבים: אין נשק גרעיני,
אין סיכוי לנשק גרעיני — על כן אין מה
לדבר על פירוז גרעיני. והנה, הסתברה סכנה
מוחשית שמצריים תנסה להפעיל נשק
כזה נגד ישראל — ושישראל חושבת אף
היא במונחים של. אטומיקה צבאית״.
אולם אלה היו רק תופעות־שוליים, רישום
ההתפוצצות הגדולה בסייסמוגראפים רחוקים.

הימה הפווגה?
ך * נפגע הראשון, הקרוב ביותר למוקד
! 1ההתפוצצות, היה ראש־הממשלה ושר־הבטחון
לוי אשכול.
כאשר התפרסם תוכן הראיון בעתוני יום
א׳ בישראל, התכונן לוי אשכול לישיבת
הממשלה השבועית. הוא חשב שהבעיה הקשה
ביותר הצפויה לו אותו בוקר היא
בעיית התחבורה בשבת בירושלים. והנה בא
הפיצוץ המגאטוני, שהופעל משדה־בוקר.
תגובתו הראשונה היתד, כעם עמוק. כאשר
הגיעו השרים למשרדו, עוד ניראה מתוח.
הפעם הוא אפילו לא מצא את הבדיחה הקלילה
באידיש, כדי להחליק את העניק.
אולם הוא סרב להגיב על הפרשה. .עוד
לא קראתי את תוכן הראיון,״ השיב. .הוריתי
להביא לי את העתון.״ אילו השתוקק
מאד־מאד להיות מעודכן, כדי שיוכל להגיב,
יכול היה אשכול להשיג את העתון בעוד
מועד. שהרי בליון ניו־יורק טייטס הנדון
היה מוצג בדוכני העתונים בירושלים שעות
רבות לפני התחלת הישיבה. אך אשכול
ניתלה. בתשובה זו כאמתלה לשתוק, עד
אשר יצליח לוודא את כוונותיו של בן־

גוריון.
בישיבת הממשלה מצא שר־הדתות פנאי
לשכוח את המרירות וההאשמות סביב תחבורת
השבת, כדי לשאול את ראש הממשלה
מה יש בפיו, בתשובה לפירסומי זולצברגר.
אשכול דחה גם אותו באמתלה. :לא קראתי.״

שר מדח סהיסטוריה-
ך כ או ר ה? ,א ה-ר. מקום להתרגשות
/רבה. שכן בסך־הכל קם לו חבר־כנסת,
שפרש מן החיים הפוליטיים הפעילים, והכריז
כל מיני הכרזות באוזני עתונאי זר.

לזולצברגר מאמינים יותר מאשר לפוליטיקאים שהוא מראיין
אלא שעדיין קיימים רבים אשר אינם רואים
בבן־גוריון סתם חבר־כנסת. ובראש וראשונה
— הוא עצמו.
אפילו זולצברגר, שבילה במחיצתו כשעה־וחצי
בלבד, שם לב לכך. הוא כתב. :כמו
אדנאור לא התרגל עדיין למציאות שהשלטון
עבר לידיים אחרות הוא עודו מדבר
באוטוריטה של ראש ממשלה מסרב
בעקשנות להודות בגילו ובפרישתו.״
הוא גם הכריז הכרזות, שרק ראש ממשלה
מרשה לעצמו להכריזן :״בן־ג־ריון
רואה בעבדול־נאצר את המפתח לשלום ה־ערבי־ישראלי,
וטוען שהיה מוכן להיפגש
עמו בכל מקום כדי לדון על כך.״

כמה זמן ניתן לאשכול כדי להתחפר בתפקידו
החדש ולהבטיח שאם בן־גוריון ירצה
לשוב — לא יוכל לסלקו בקלות?
ברור היה לאשכול, כי העמדה העיקרית
היא משרד־הבטחון. הוא חשש אומנם לפגוע
בפרס ובאנשי בן־גוריון ישירות, פן
יעורר את זעמו של הזקן מוקדם מדי. אולם
הוא התלבש עליהם מלמעלה, הפך להיות
שר־הבטחון בפועל, לא רק להלכה. כלפי
חוץ העמיר על קודמו שבחים, טס לשדה־בוקר
לברכו ביום הולדתו. אולם בתוכו
פנימה ידע כי הוא נתון במירוץ נגד הזמן.
בן־גוריון עצמו לא נתן ליורשו לשכוח
אף לרגע מה המצב האמיתי שבו הוא נתון.

הפצצה

בן=גוריון

כדברי זולצברגר. :לא התרגל למציאות
שהוא עומד כבר על מדף ההיסטוריה.״

מרוץ נגד הזמן
ך* יה זה הדבר שמפניו חששו ותיקי
| |מפא*י, מן היום הראשון בו היה נאלץ
דויד בן־גוריון להתפטר מתפקידו. הוא אמנם
הבטיח, בטרם צאתו;:לשדה־בוקר, כי לא
יתערב בענייני בטחון ומדיניות, וכי יניח
ללוי אשכול לעסוק בהם ללא הפרעה. אך
לוי אשכול ידע כי זו הבטחת סרק. הוא
אף לא נתן אמון מלא בהכרזת בן־גוריון,
שפרישתו מן השלטון היא סופית. הוא
ידע שכעבור זמן מה שוב תכרסם בדויד
בן־גוריון התאווה לשלטון, והוא אף ינסה
לחזור.
השאלה היתר ׳:,כמה זמן יעבור עד אז?

הוא ניצל את ועידת מפא״י, כדי לשבח
את הבטחון ולעקוץ קלות את שר־הבטחון.
כאשר אורגנה עליה־לרגל של חיילות ח״ן
לשדה־בוקר, הכריז שבפעם הקודמת חזר
משדה־בוקר לירושלים מפני שמשרד־הבטחון
היה נתון בידי אדם שלא מצא חן בעיניו.
הוא ישוב לשלטון, רמז, אם ישתכנע
שנית ששר־הבטחון אינו מתאים לתפקידו.
לבסוף בא הראיון עם העתונאי סיירוס זול־צברגר.
סברה
אחת אומרת: דויד בן־גוריון,
שזה עתה חגג את יום הולדתו ה־,77
אינו תמיד אחראי לכל מוצא פיו. הוא
אמר את אשר אמר ברגע של השתטות,
ואין לחפש בדבריו משמעות עמוקה או
כודנה מוסתרת.
הוא פשוט חוזר למעין ילדות שניה.
אולם התנהגותו בשדה,־בוקר, בחודשים האחרונים,
אינה מעידה על אמיתות גירסה

זו. על כן מתקבלת יותר על הדעת הסברה
השניה. כדברי אחד מכתבי. יונייטד פרס״:
״מקורביו של בן־גוריון, הנוהגים לבקר
אצלו בשדה־בוקר, יודעים לספר על הימנעותו
של ראש הממשלה לשעבר מכל שיחה
על נושאים שבתחום טיפולה של הממשלה.
אולם יחד עם זה הם מבחינים במצב־רוח
קודר השורר במעונו של הזוג בן־גוריון.
לדברי מקורביו, מבלה בן־גוריון את רוב
זמנו בקריאה ובכתיבה, והוא מגלה ערנות
וחיוניות בשיחה עם מבקריו. אך עם זאת
לא נעלמה מעיני בני שיחו המועקה הקשה
הרובצת עליו, בשל ניתוקו הממושך מפעילותו
היומיומית בממשלה, אליה הורגל במשך
שנים כה רבות.״
פשוט נמאס לו לשבת בשדה־בוקר. הצלחתו
של אשכול להוריד את המתח, ולהנהיג
יחסים נורמליים בהנהגת המדינה, תוך
התעלמות גמורה מרצון האיש היושב בצריף
הירוק בשדר,־בוקר, אוכלת אותו.
כשנסוג לשדה־בוקר בפעם שעברה, לא
נותקה, למעשה, שליטתו בענייני הבטחון.
משה דיין ושמעון פרם עשו את רצון בן־
גוריון ולא את רצון שר־הבטחון פינחס
לבון. הם אפילו שיתפו אותו בהכנת תקציב
המשרד, שעה שלבון נאם בכנסת. ואילו
הפעם שונה המצב לחלוטין. פרס אינו מעז
לבקר תכופות בשדה־בוקר, פן יספק עילה
מוצדקת לאשכול לסלקו על חוסר־נאמנות.
ואילו בסיכום הצעת התקציב האחרונה אף
קיצץ אשכול סעיף שהיה יקר ללבו של
פרס, בדבר מענקים שונים לעתונאים המשרתים
את מסע הפירסומת שלו (העולם
הזה .)1366
פרשה זו הבהירה לבן־גוריון, כי אשכול
מתכוון בכל הרצינות להשתלט על מערכת
הבטחון כולה, וכי הוא דוחק באיטיות את
רגלו של נער־חסותו פרס. ייתכן שהרמזים
המופצים עתה על־ידי אנשי פרם, כי דויד
בן־גוריון מתכוון לשוב לשלטון באו כדי
להרפות את ידי אשכול, להזהירו כי מוטב
לו להתנהג בעדינות עם סגן שר־ד,בטחון
שמעון פרס.
בסביבתו המיידית של אשכול קיימת
הערכה מסויימת מאד על אשר הניע את
דויד בן־גוריון לומר את אשר אמר לזולצ-
ברגר .״בן־גוריון הגיע למסקנה,״ הסביר
אחד מאנשי אשכול ,״שאין לצפות לכך
שאשכול יסתבך במשבר רציני׳ או יגרום
למתיחות לאומית או בינלאומית. על כן
החלים לעשות זאת בשבילו.״
בן־גוריון הכריז את אשר הכריז, וכשיגאל
לדין צועד לצידו, עלה על הליקופטר
צבאי שהטיסו לחפירות מצדה. הוא ניראה
מרוצה מאד, כל אותו יום. ניראה כי חיכה
בהנאה להתפוצצות המיטען שהוא הניח מתחת
לכיסאו של אשכול.

פתח לשלטון ץ
ך*י תגובה הראשונה בחוגי הממשלה
1 1היתה: חוצפה! הכריז שר העבודה יגאל
אלון :״קשה לי להאמין שהודעה כר, בלתי־אחראית
ובלתי־שקולה תצא מפיו של אדם,
שעד לא מזמן כיהן בתפקיד של ראש־הממשלה
ושר־ר,בטחון.״ ואילו שר מפא״יי
הכריז :״מעשהו של בן־גוריון חמור מאין
כמוהו, הן מבחינת הצורה שלו והן מבחינת
תוכנו. הדבר מהודה התערבות בעבודת
הממשלה״
בן־גוריון עצמו היתמם. הוא רצה תחילה
לקרוא את מלוא המאמר של זולצברגר, כדי
לוודא אם אמנם הובעו דבריו נכונה. אותה
שעה כבר רווחו שמועות בין אישי הצמרת:
בן־גוריון יפרסם הכחשה.
הוא טילפן ללישכתו־לשעבר בקריה, ביקש
העתק של הראיון. גליון הוטס לו
מיד לשדר,־בוקר, וכעבור שעה קלה כבר
נמסרה הכחשתו לפירסום. בדיוק כפי שהיה
רגיל להכחיש את דבריו׳ אחרי שמסרם
לעתונאים ישראלים, הודיע גם הפעם: לא
אמרתי, לא רמזתי, לא הכרזתי.
אלא שלהכחשה זו היה ערך פורמאלי
פעוט. כי סיירום זולצברגר הוא אחד ה־עתונאים
המנוסים והמכובדים ביותר בעולם•
מעולם לא הוכחשו דברים שהוא
פירסם בשם אומרם. בבירות העולם מאמינים
לו יותר מאשר לפוליטיקאים שהוא כותב
אודותם.
זאת ידע דויד בן־גוריון עוד לפני שפירסם
את הכחשתו. הוא ידע כי הנזק שעשה על־ידי
הצהרתו הראשונה, שוב אינו ניתן
לתיקון. הוא ידע שהאמריקאים ילחצו׳ שהערבים
יצעקו, שהרוסים יאיימו. וכי בפנים
הארץ תתפתח התחלה של בהלה מפני
ראשי־הנפץ האטומיים, שלדברי בן־גוריון
עומד עבד אל־נאצר להרכיב על טיליו.
האם ייקרא מצב זה מצב חירום? ואם
כן — האם זהו הפתח שבן־גוריון וחסידיו
מחפשים כדי להשיבו לשלטון?

מ־צעו־ הנ שי םהאד \ נטיו

שלוש צג
אורה בהרב בשמלת ערב בחדר האורחים שבדירתה. בתוקף תפקי־ך*

1 1 \ 7 1 1 1דה כמזכירת הבנק לייצוא, חייבת אורה לשמור על הופעה הדורה
גם בשעות עבודתה, בהם היא מארחת, בין שאר תפקידיה, אורחים נכבדים, כלכלנים וסוחרים.

0 ^ 1 7 1בפינת המשחק והלבוש של בתה
וונוס בת השנה וחצי. בחלק התחתון
של התמונה: מלתחת הבת, בה שמלות לרוב.

ליד שולחן עבודתה ב|
11 בנק לייצוא, בו היא עו־בדת
שתי משמרות, שומרת אורה על הופעה.

ך• וה נכראה מצלע אדם. אבל לא כל
| | בנות־חוה נבראו מאותה הצלע. שלוש
הנשים המצטרפות השבוע אל רשימת הנשים
האלגנטיות של ישראל, יוצרות יחד
משולש אלגנטי׳ שאת הגדרתו לא ניתן
למצוא בספרי הגיאומטריה: משולש שונה
צלעות.
כל צלע שונה מחברתה באופי, בגיל,
בעיסוק, במסגרת החברתית ובטעם האישי.
אם ניתן למצוא להן בכל זאת מכנה
משותף, מלבד הופעתן האלגנטית, הרי זה
ביחסם אל אמנות הציור. האחת היא אשת
צייר׳ השניה שותפת צייר והשלישית סתם
אספנית. אך כנראה שקיים קשר הדוק בין
החוש האסתטי המתבטא בקשר לאמנות־הציור
— לאותו חוש המתבטא גם בתלבושת.
הצלע
הגדולה של המשולש היא אסתר
רובין׳ אשת הצייר והשגריר לשעבר, ראובן
ראובן, שחגג השבוע אח יובלו ה־סד.
אסתר ילידת ארצות־הברית, שהיא כיום
אם לבן המשרת בצה״ל, אוחו ילדה אחרי
16 שנות נשואין׳ נחשבת עוד כיום לראשונה
בין הנשים האלגנטיות של חל־אביב.
גבוהת־קומה, בעלת הופעה אצילית
ועיני תכלת בהירות, רגילה אסתר למחמאות
בקשר ללבושה, .אבל,״ היא אומרת ,״עד
היום אני חושבת זאת למחמאה הטובה
ביותר כשלא זוכרים מה לבשתי — אלא
רק שהייתי לבושה טוב.״
יש לה, לאסתר, קו מנחה לתלבושותיה,
שמעטות הנשים היכולות להתחרות ולהתמודד
עמו, :אני מתלבשת רק כדי למצוא
חן בעיני בעלי. מה שלא מוצא חן בעיניו,
אני לא לובשת לעולם.״ ראובן עצמו איני
עוסק באופנה. אולם במשך 34 שנות הנשו־אין
שלה אירע כבר פעמיים שיטה את
כשרונו האמנותי לאפיק זה.
״כשנכנסתי להריון,״ מספרת אסתר, ,הייתי
כל כך נרגשת, שהתביישתי לצאת לרחוב.
אמר לי אז בעלי: אצייר לך כובע שיהיה
כל כך יפה — שכולם יתבוננו רק בפניך.
הוא צייר לי כובע בסגנון הציורים של
רנואר. עשיתי לפי זה כובע בצבע טורקיז,
שהוא הצבע שלי. ואמנם, בימים האחרונים
של ההריון, פגשנו את מלוין דוגלאס, שהיה
שחסו נודע באותם הימים, .מה אתם
עושים כאן?׳ הוא שאל, .מחכים!׳ ענינו.
,למי אתם מחכים?׳ השבנו לו כי אנו
מחכים לאורח. כד נמשכה השיחה, מבלי
שהוא הרגיש כלל שאני בהריון. למחרת
ילדתי את בני.״
בפעם השניה תיכנן ראובן שמלה שלימה.
היה זה לרגל פתיחת תערוכתו בניו״יורק,
בשנה שעברה. הוא צייר לאשתו שמלה
ארוכה בסגנון יווני, עם מחשוף וכיווצים
בחזה, עשויה מבד שיפון בצבעים ירוק
וסגול. אסתר לבשה אותה בפתיחת התערוכה.
בארץ עוד פרם הזדמן לה ללבשה.

המזכירה חבוסית
1המת

של מרדכי מאיר, אחד מאילי ההון של ישראל,
שומרת את הצבע האדום למצב רוח חגיגי. כאן
היא נראית בדירתה, כשלגופה שמלת ערב אדומה. אורה היא אספנית נלהבת של ציורים.
— 1 2י

בערת המועדון
צייר התפאורות השוייצי תיאו אוטו, שבמרפסת
דירתה, נראית זהבה בדלינסקי, בעלת
מועדון עומאר־כיאם, בתלבושת ספורטאית :
ערדליים חדישות, מכנסי ג׳ינס וז׳קט שחור.

האמנים המבקרים בישראל, .איני יודעת
כמה אני מוציאה על בגדים. כשאני זקוקה
למשהו — אני קונה אותו. גם אילו מישהו
היה נותן לי הזדמנות לעשות ולרכוש לעצמי
הרבה תלבשות, איני יודעת אם
הייתי מנצלת את זה.״
הכלל הנקוט בידי אסתר רובין, שמור
אצלה מדברי אמה שאמרה לה :״אם את

האפגה חוזרת

•ץ סתר רובין מנהלת כיום את אחד ה־א?
בתים המקסימים ביותר בתל־אביב. הבית,
ברחוב ביאליק בתל־אביב, הוא בן
שלוש קומות. קומתו הראשונה מכילה את
הטרקלין ואת חדר האוכל. בקומתו השניה
נמצאים ארבעה חדרי שינה ובקומה השלישית
האטלייה של ראובן, .שום אדריכל לא
תיכנן את סידור הבית,״ מסבירה אסתר.
״אין אצלי סגנון, לא ישראלי ולא יפאני,
לא עתיק ולא מודרני. אצלי מתמזגים כל
הסגנונות לדירה. העיקר אצלי הם הציור
והפסל, ואילו הרהיטים הם רק לשימ ש.
אני חושבת שביתי מתנהל בצורה שונה
מכל בית אחר, וזה פשוט בשל העובדה
שבעלי נמצא בבית 24 שעות ביממה, והכל
סובב סביבו.״
בשל מעמדה החברתי, ניסו לא פעם להדביק
לה תוארים של פעילות ציבורית. אך
אסתר אומרת :״אינני דמות ציבורית, אינני
הולכת לישיבות ואין לי אף תואר.״ למרות
זאת היא פעילה באילנשי״ל־פוליו מבלי להשתתף
בישיבות. כך, למשל, הצליחה לשכנע
את המחזאית האמריקאית בלה ספיבאק,
שלא רצתה להשתמש בהכנסות המחזה המוסיקלי
שלה נשקיני קייט בגרמניה, לתרום
את כל ההכנסות להקמת בית־נכים ברמת־גן.
״אין לי תקציב מיוחד ללבוש,״ מגלה
האשד״ שבביתה מתארחים בקביעות גדולי

לל1
7 1 1 1 1 1 1צעיף רקום פנינים מנ׳אמיי־
^ קח, על רקע שמלה שחורה,

׳הפך בידי זהבה לתלבושת־ערב מפואית.
הדו לבו
שנו

ללב

עות אדם

לרחוב, היא לובשת שמלות מבד כותנה,
האהובות עליה וד,מתאימות לאקלים הארץ.
״אינני אוהבת לשחק את הגברת האלגנטית
בבוקר, כפי שנהוג לאחרונה בארץ.״ בשעות
אחר־ר,צהרים היא נוהגת ללבוש חליפה
ואילו בערב היא מתאימה את תלבושתה
בהתאם למאורע המתרחש בו.
אין במלתחתה פרוזת ובין התכשיטים היא
מעדיפה חרוזים צבעוניים. בדרך כלל היא
תופרת לעצמה שמלה אחת או חליפה לעונה,
מקבלת את מרבית דבריה מאמה ב־ארצות־הברית.
הצבעים האהובים עליה הם
טורקיז, לבן ושחור. .העיקר אינו הבגד,״
.היא אומרת ,״אלא כיצד הוא מונח. אנ־משתדלת
להסתיר בעזרתו פגמים שבי ולהבליט
את הצדדים היפים.״

ע 8מלתחה וגלעמח
**לע כמעט הפוכה לצלע הראשונה
£במשולש האלגנטי, ה־א האשה האלגנטית
של הבוהימה התל־אביבית — שותפתו
של הצייר שלמה צפריר במועדון־הלילה
עומאר־כייאם — זהבה ברלינסקי.
התיאוריה של זהבה היפה 32 אודות
מלתחתה של אשד, אלגנטית, שונה לחלוטין
מזו של הגברת רובין. .לאשר, האלגנטית

אשת הצ״ו

אסתר ראובן ובעלה, הצייר הידוע ראובן ראובן, על רקע
ציוריו. אסתר, הנושאת מזה שנים את כתר האשה האלגנטית
של תל־אביב, ביכרה, בשל שנותיה, שלא להדגים את תלבושותיה השונות בצילומים.

הכשרון של חייה שבוזבז — תכנון אופנה.
היא עצמה מתכננת את חלבשות ה קצת
מזה וקצת מזה — קצת לפי דרישות
האופנה האחרונה וקצת לפי הרעיונות הצצים

היא אינה דווקא חסידה של תפירה מעולה•
.לעיתים קרובות אני הולכת בדברים
שבכלל אינם תפורים טוב. אני שונאת
את המושג הזה של, תפירה גבוהה׳ .זה
לא מעניין אותי. בשמלות שלי אפשר למצוא
הרבה שגיאות תפירה. אבל העיקר בהן הוא
הרעיון.״
לפעמים עולים בראשה של זהבה רעיונות
שאנשים מן הישוב נוהגים לכנותם בשם
.רעיונות משוגעים״ .במקרים כאלה היא
משתמשת בבגדיה רק כדי להסתובב בין
המטבח לסלון וחדר־השינה בדירתה שברחוב
רמב״ם בתל־אביב.
מחזה רגיל הוא לראותה ברחוב, כשמאחוריה
תלויים עשרות זוגות עיניים,
הננעצות במבט של הפתעה ותמהון בתל-
בושותיה. .אשד, אחת,״ מתוודה זהבה,
,עיצבנה אותי פעם עד כדי כך במבטה,
עד שהייתי מוכרחה להוציא לד. לשון.
ההצלה שלי הוא המועדון. לשם אני יכולה
להרשות לעצמי להתלבש ככל העולה על
רוחי.״
אין לה תקציב קבוע להלבשה, אבל
היא מוציאה כ־ 500ל״י בחודש על בגדים.

״לפעמים אני יכולה ללכת ברחוב ילקנות
חליפה ב־ 400ל״י, רק מפני שהכפתורים
שלה מצאו חן בעיני.״ אביזר הלבוש היקר
ביותר במלתחתה — עליה אינה מוותרת
למרות הכל — היא שמלה רקומה פג נים
אמיתיות, שנעשתה מצעיף אותו הביא לה
בעלה, השחקן זאב ברלינסקי, מג׳אמייקה.
בכלל, מלתחתו של הבעל משמשת ביותר.
לפני שנה, כשזאב שהה בחו״ל, נטלה
זהבה שתיים מחליפותיו ההדורות, הפכה
אותם לחליפות עבורה. אבל לאלה היא
מוסיפה כמעט תמ ד תכשיטים ופרוות.
״לפרודת שלימות אני עדיין צעירה,״ מטעימה
זהבה ,״ולעת עתה אני מסתפקת בהוספת
חלקי פרוות לשמלות וחליפות, אכל
בתכשיטים אין פשרות. לעולם לא אלך
עם תכשיטים מזוייפים. אני סבורה שתכשיטים
שאשר, לובשת חייבים להיות אמיתיים.״
היא עצמה מעדיפה יהלומים.
אביזר נוסף בהופעתה של זהבה היא
פיאה נוכרית בצורת צמה, אותה היא מוסיפה
לעיתים לתסרוקתה. זוהי צמה שנגזרה
בשעתו משערותיה ועליה היא שומרת.
בסגנון דומה לסגנון הלבוש שלה, ריהטה
זהבה את דירתה, שאינה הדורה כשם שה א
מעניינת ומשרה אווירה. לצד רהיטים שנקנו
בשוק הפישסשים ביפו, מוצבים רהיטים
שנקנו בחנויות היקרות ביותר בפאריס,
(המשך בעמוד )21

ליד חלון־ראווה תל־אביבי, נראית זהבה ברלינסקי בתלבושת אופיינית
לה: חליפה בגיזרה כמעט גברית, אותה תפרה מחליפתו של בעלה, עם
!רווה מנומרת, אשר מחירם כמאה לירות. על ראשה כובע ס יך ולי ירוק, חלק בלתי־נפרז מתלבושתה.

:ה מן הבוור

ז בלבוש הרבה זמן, זה חוור באופנה.״ כהוכחה היא
ארנק שניתן לד, במתנה עוד ביום חתונתה ובו היא
שת עד היום.
י אוהבת דברים ישנים. כשאני מקבלת לבוש חדש, אני
ר. אותו קצת לפני שאשתמש בו. הרבה יותר מעניין
משהו לכבוד מאורע מסויים, מאשר סתם להציג את
ם שבמלתחה. יש לי תמיד זמן ואני יודעת שזמנו של כל
יגיע. לכן לא הזדרזתי לקצר את השמלה הארוכה מלפני
אני יודעת שיגיע זמנה כשאזדקק לשמלה ארוכה.״
ר מעדיפה את הקודים הקלאסיים. בבוקר היא מעדיפה
מכנסיים, אבל לעולם לא מחוץ לבית. בצאתה ביום

כיום אין מלתחה בכלל. היא קונה שמלה,
לובשת אותה פעם או פעמיים ואחר־כן היא
זורקת אותה, או נותנת אותה לעוזרת.
זאת היתד, אחת ההפתעות הגדולות שלי
כשביקרתי לאחרונה בצרפת ואיטליה. גיליתי
שלנשים האלגנטיות ביותר, אין במלתח־תן
יותר מאשר שתי חליפות ושתי שמלות,
אותן הן מחליפות בקביעות. לכן הן נראות
תמיד אלגנטיות״
זהבה מתיחסת אל אופנת הנשים כאל
שאיפה שדוכאה בקרבה. זה היה לדעתה

תלבושתצופים^״ רבן ושחוו

בה במעיל אלגנטי ובכובע צופות מבריטניה.

הם צבעי התלבושת
הבוהמית,
שחולצתה עשויח מחולצת פראק של בעלה.

במדינה
(המשך מעמוד )10
כולם הביסו בנציג הארגון הגדול ביותר׳
הסתדרות המהנדסים. זה אמר כי הפשרה
נראית לו, אולם עליו להתייעץ תחילה ב־ועד־התיאום,
שכן הוא רואה בו הסמכות
העליונה. יתר הנציגים מיהרו בחזרה לבקר,
הודיעו כי קיבלו את הצעתו.
מזכיר ההסתדרות אץ לירושלים, הניח
בפני שר האוצר פינחס ספיר את תנאי
הפשרה. ספיר קיבלם ברצון, שכן לא
חייבוהו לשום ויתור או מסקנה. אולם גם
לשר וגם למזכיר ההסתדרות היה ברור,
שאי־אפשר להסתפק בהסכמת האירגונים
ההסתדרותיים; יש להשיג את הסכמת ועדת״
התיאום. נציגיו הוזמנו בדחיפות לירושלים.
״ אין על מהלדכי הצעת הפשרה
לא סיפקה את ועדת־התיאום. נציגיו דרשו
התחייבות ברורה מצד ספיר, כי נוסף לניהול
משא־ומתן וסיומו תוך שבועיים,
יוקפאו מסקנות ועדת הורוביץ .״אם כן׳״
השיב ספיר ,״אין לנו על מה לדבר.״
השעה כבר היתד, אחרי חצות. בקר,
שראה בפיצוץ ניסיון הפשרה ניצחון לועד־התיאום
הכופר במרותו, עשה מאמץ אחרון
לשבור את השביתה. הוא פנה לעסקני הארגונים
ההסתדתתיים, דרש מהם לקיים
לבדם את הסכם־הפשרה של אותו בוקר.
אלה היו מוכנים לכך — אבל הבהירו לבקר,
כי ההכרעה המעשית נתונה בידי
הסתדרות המהנדסים. שהרי בלעדיה, אין
משקל של ממש לאירגונים ההסתדרותיים.
תקוות בקר הופרכו במהרה. נציג המהנדסים,
בן־מנשה, הודיע, כי הסתדרותו נאמנה
להחלטת ועד־התיאום, המייצג למעלה מ־ס/״
80 של האקדמאים. לסירוב זה היתד, גם
סיבה פנימית מרגיזה. יום קודם לכן נקט
הועד הפועל בפעולה מדהימה: הוא החרים
את חוברות הסתדרות המהנדסים, שבהיותה
חלק מן ההסתדרות שלחה את החוברות
לחבריה בדואר הכללי של הועד הפועל. ההחרמה
הקטנונית נראתה כאקט עויין הפגנתי,
שאחריו לא היה איש מן המהנדסים
מוכן להיענות להצעות־הפשרה.
וכך, בשעות הקטנות של הלילה, י־ע
בקר: האקדמאים השובתים לא יפתחו רק
במאבק מקצועי נגד הממשלה, אלא גם
ירחיבו את הקרע בינם לבין ההסתדרות.

האטום
{ירה

ח״כ מק״י משה סנה היה סבור כי הצורה
בה ביקש שר האוצר לחלק את 130
מיליון הל״י של התקציב הנוסף — אינה
נכונה 55 .המיליונים שהוא המליץ להקציב
לשיכון, נראו לו מעט מדי. על אחת כמה
וכמה, שמן הסכום הגדול יוחד רק מיליון
לירות לחיסול מישכנות העוני.
״לכן,״ הציע בשעת הויכוח בכנסת ,״אנו
מציעים להגדיל את הסכום הזה מ־ 55 מיליון
ל־ 100 מיליון. ואנו מציעים להקטין את התוספת
לבטחון באותם 45 מיליון לירות.
אני יודע שיגידו, :אתם הקומוניסטים בעד
הקטנת ד,בטחון.׳ אבל אנו בעד הגדלת ה־בטחון.
כי אנו מציעים להפסיק כל הוצאה
על הכור האטומי בנגב. וזה אומר להוסיף
בטחון. לחסוך כסף — ולהוסיף בטחון. וזה
לא 45 מיליון ל״י. אתם יודעים כמה זה
״זהו ביזבוז כסף, מחוץ לזה שזהו סיכון
עצום. זוהי אשליה. מבחינה כספית זהו
ביזבוז! מבחינה בטחונית — סיכון.״
כאן שיסע אותו ח״כ מפא״י גדעון בן־
ישראל :״יש דרך יותר טובה: אולי תסתדר
עם כרושצ׳וב שלא ישלח נשק למצרים, ואז
נוכל להקטין את התוספת הזאת?״
סנה :״כרושצ׳וב, קנדי, ארד,רד — אני
יודע את השמות של כל ראשי הממשלות
בעולם. אבל בעניין הכור האטומי אני מעדיף
את תשובתו של שר האוצר!״
בזה התכוזן לרמוז לכך, כי פינחס ספיר
הביע את דעתו נגד הפיתוח המופרז של
המחקר האטומי. אולם ספיר התעלם מקריאת
סנה .״לא אכנס לכל העניינים האלה,״
הכריז בדברי תשובתו למתווכחים.
הוא לא ידע, כי בעוד ימים ספורים ייכנס
מישהו אחר ל״עניינים אלה,״ אף כי איש
לא ביקש זאת ממנו (ראה עמוד .)11

עסקים
הסארוןהצ עי ר
משה דיין לא שמר את העניין בסוד. הוא
סיפר ברצון למקורביו, בי הטיל על היועץ
המשפטי של משרדו לבדוק את העים־
קות שנעשו בקרקעות המדינה, כדי לגלות
(המשך בעמוד )15

התחלת הסידוה על העיד שנוסדה על בסיס העיסקה הפנסססיו

אשדו!

של של בנגבי

טי ס, שלטים, שלטים. שלטים
ן מיפעלים שכבר קיימים, שלטים
מיפעלים הנמצאים בשלב בנייה, שלטים
מיפעלים שייבנו אי־פעם בעתיד. תחנות
זין שיקומו, מסעדות הקיימות רק על
השלטים.
הפסיפס הצבעוני של פירסומת, הנמשך
לאורך שמונה הקילומטרים מכביש החוף לאשקלון,
מיועד לתיירים ולמשקיעים־בכוח.
אשדוד — עיר למכירה.
וזה הבלוף הראשון: כי אשדוד כבר נמכרה
מזמן. לכל היותר אפשר לקנות בה
חלקים מיד שניה.
עוד קילומטר או שניים, והעיר מתרוממת
מתוך החולות: קוביות הבתים, וביניהן מנופי
בניין. הרחובות היורדים לים, ובמרכזם
הדגש האדריכלי המרכזי של העיר: בניין
רב־קומות, החולש על העיר .״בניין המועצה
המקומית״ ,מסבירים המדריכים לתיירים הרבים,
הפוקדים את עיר המחר.
וזה בלוף מספר שניים. כי בניין רב־קומות
זה אינו אלא בניין בגובה בינוני,
העומד בראש גבעה שכולה מוסתרת על־ידי
הבתים מסביב. שנית: הוא אינו שייך
למועצה המקומית — הוא רק דיירת־בשכר
בחלק ממנו. בכל אשדוד אין אף בניין, אף
לא מטר קרקע, השייך למועצה.
כל אלה הן, בעצם, רק חוליות ראשונות
בשרשרת ארוכה של אמיתות שאינן אמת,
של בלופים מוסתרים־למחצה. שרשרת כה
ארוכה, שבסופו של דבר נשאלת השאלה:
מה, בעצם, אינו בלוף באשדוד?

מיליונים — אפילו לא מיליון אחד, כמיקד־מה.
כל מה שהיה עליה לשלם הם דמי-
השכרה לשנה ראשונה, עבור 7000 הדונם
הראשונים. כלומר: זכות לרכוש עיר בישראל,
תמורת תשלום מזומן של 12,600 לי.
פחות ממחיר חדר אחד בצפון תל־אביב.
לפני שלוש שנים פרצה השערוריה הראשונה.
משרד־האוצר ועובד בן־עמי הבינו
כי החוזה שנחתם לא יכול היה להתפרש
אחרת, מאשר מעשה של שוד רכוש האומה.
על כן הסכימו להגדיל את מחיר הקרקע
מ־ 50ל־ 500 דולאר במשך חמש השנים הראשונות,
ל־ 600 דולאר בשלב שני ול־1100
עד 1300 דולאר בשלב אחרון.׳ אולם גם בחוזה
המתוקן לא שונו תנאי התשלום. בידי

דוד — מתחייב בכתב להתחיל בבנייה תוך
חצי־שנה. מתנאי זה פטור רק קונה אחד:
חברת אשדוד.

לעומת זאת, מחייב החוזה את החברה
לדאוג לפיתוח העיר. מה פירוש ״פיתוח
העיר״ — את זאת אין החוזה מפרט. הוא
רק נוגע — כדי לצאת ידי חובה — בכמה
פעולות פיתוח:
סלילת כבישים ורחובות: בשלב הראשון,
עד ,1962 התחייבה החברה לסלול 25 קילומטרים
של כבישים. אין איש מן התושבים,
או במועצה המקומית, יודע כמה קילומטרים
נסללו למעשה. רק דו״ח סמהל מקרקעי יש ראל,
שפורסם בשבוע שעבר, גילה כי עד
מארם 1963 נסללו באשדוד 14 וחצי קילומטרים
של כבישים.
ביוב: לפי החוזה היתד, חברת אשדוד
חייבת לבנות, עד סוף שנת ,1692 רשת־ביוב
מרכזית באורך הכבישים שנסללו. כלומר:
25 קילומטרים. אם להאמין לדו״ח מינהל
מקרקעי ישראל, בוצעה ההתחייבות ב־1.270
בלבד. חברת אשדוד הניחה רק 300 מסרים
של ביוב.
גנים ציבוריים: עד סוף שנת 1962 היתד,
חברת אשדוד צריכה לנטוע בעיר 200 דונם
של גנים ציבוריים. למעשה הכשירה החברה
גן אחד בלבד, על שטח של 40 דונם. הגן:
כמה עצים פזורים, עושה רושם מדכא ב־

תנאי החוזה
ך עיר אשדוד בנויה על בסיס של
| 1עיסקה פנטסטית, אשר קשה למצוא לה
תקדים בעולם כולו: מכירה סיטונית של
עיר שלמה לחברה פרטית. בעתיד המתוכנן
תשתרע-העיר, על בתי־ד,חרושת שלה, בתי-
החולים, בתי־ד,קולנוע, המשרדים, הגנים הציבוריים,
השדרות, הווילות וד,שיכונים —
על 40 אלף דונם 10 משטח זה — 28
אלף דונם — נמכרו על־ידי המדינה, במכה
אחת, לקונצרן בשם חברת אשדוד, ביום ד,־4
באוגוסט .1957 בשם המוכרים חתם על
חוזה המכירה לוי אשכול, שהיה אז שר ה־איצר.
כנגדו, נציגי הקונים: שני עסקנים
ציוניים מפורסמים — עובד בן־עמי מנתניה שי׳
חברת אשדוד הושארה הזכות להוציא מופיליפ
קלוצניק מניו־יורק.
קופתה את הכסף לקניית הקרקעות ברגע
מאז שימש החוזה לא פעם נושא לוויכוח.
הנוח לה. במציאות: רק כאשר היא כבר
נמתחה עליו ביקורת קטלנית, ואף מבקר־המדינה
הקדיש לו פרק ארוך בדו״ח השנתי מוכרת אותם הלאה, ומקבלת מהקונה מחיר
מספר 12 שלו. אבל לכנסת הגיע בפעם ה העולה פי 15 או ,20 ואפילו ,40 על הראשונה
רק לפני שבוע, כאשר כמה ח״כים מחיר שהיא צריכה לשלם לאוצר־ד,מדינר.,
• הבטחות לקונה: ב־ 1957 לא מכמהאופוזיציה,
שקראו על התקפותיו של
שר־ד,חקלאות משה דיין על העיסקה שנח רה מדינת־ישראל חתול בשק לחברת אשדוד.
תמה על־ידי אשכול, מיהרו לדרוש את כבר אז היו קיימות תוכניות ממשיות להקביטול
החוזה. ההצעה הוסרה, כרגיל, ברוב מת עיר גדולה במקום. הממשלה אפילו
קולות. אולם השאלה, שהמשיכה עדיין להד הספיקה להשקיע עשרות מיליונים בפיתוח
הד בציבור, היתה: מה הוא, בעצם, חוזה ראשוני של האזור: כבישים, רשת חשמל,
קודי מים. מיפעל החשמל האדיר כבר היה

בשלבי סיומו. המיליונר האמריקאי רוגוזין
הוא פשוט וקצר, כמו חוזה לקניית דירה
כבר הסכים להשקיע מיליונים בבית־חרושת
בצפון תל־אביב. עיקרו:
• המחיר: החוזה המקורי קבע כי באשדוד.
ב־ 1957 כבר היו תוכניות מפורסות לבניית
כל דונם יימכר לחברה במחיר של 50 דו-
לאר. לפי השער דאז 90 :ל״י לדונם. כל נמל עמזק־מים, שעל פיהן אפשר היה להניח
העיסקה היתה צריכה להתבצע בשלושה של בוודאות, שאשדוד של מחר תגיע למימדיד,
בים• בחמש השנים הראשונות, עד , 1962 של חיפה של היום. עד כמה שיחק נמל זה
תעביר הממשלה לחברה 7000 דונם. במשך תפקיד חשוב בתוכניות חברת אשדוד, אפשר
חמש שנים נוספות — עוד 7000 דונם נו ללמוד מן המכתב ששלחה החברה לשר־ספים•
השלב השלישי 14 :אלף הדונם ה האוצר, והמהווה חלק בלתי־נפרד מן החוזה
המקורי :״אם כתוצאה מהסקר (לבדיקת הנותרים,
תוך עשר שנים.
• תנאי התשלום: חברת אשדוד תנאים להקמת הנמל) יתברר שאין מקום
לא התחייבה לא לקנות את השטח בפעם להקמת נמל עמוק־מים, כי אז תהיה הזכות
אחת. החוזה רק הבטיח לה את הזכות הבל לחברה לדרוש ביטולו של החוזה הנ״ל.״

עדית לקנות את 28 אלף הדונם ברגע הנוח
אדמד^ לאצל
לה. עד לאותו רגע נוח זה, בה תכניס את
מחיר הקרקע לאוצר המדינה, הושכרה ה^
בלןפר טי, שיזכה לקנות דונם אד-
קרקע לחברה, במחיר הנכבד של דולאר ל\
/מה באשדוד — אם מתוך השטח הדונם
לשנה. במילים אחרות: אחרי חתימת
י מצומצם שנותר בידי מינהל מקרקעי
החוזה, לא התחייבה חברת 1אנסדוד להשקיע
ישראל, אם מתוך הדונמים של חברת אש
עוב
1בן־ונמי, כשבירו תוכנית ר!אב 11ר ווניו *11111
הזנחתו. לעומת זאת הוא נושא שם מכובד:
גן־אלישבע, על־שם רעייתו המנוחה של לוי
אשכול.

מה כנתה החכרה ז
סכל פיתוח העיר אינו, בסופו של
\ 1דבר, עניין של גנים ציבוריים או ביוב
מרכזי. אף לא סלילת כבישים. פיתוח העיר
פירושו בניית בתים ודירות, בתי־ספר
ומועדונים, בנייני־ציבור ומרכזי־תרבות. ובדיוק
בשטח זה אשדוד מתפתחת. עד כה
ניבנו בעיר 4000 דירות; מספר דומה נמצא
עתה בבנייה.
אלא שכל הפעילות הזאת אינה נוגעת לחברת
אשדוד. וכאן מסתתר הבלוף הגדול
ביותר, החבוי בתוך חוזה המכירה.
ההיגיון קובע, שאם חברת אשדוד רכשה
״/ס 70 מקרקעות העיר ואם תוכנית פיתוח
העיר קבעה בניית 4000 דירות במשך חמש
השנים הראשונות, היתה חברת אשדוד צריכה
להקים ״ 700/מדירות אלה. כלומר 2800 :
דירות. אך איש לא דרש מהחברה לבצע
זאת. לפי החוזה היתה צריכה החברה להקים
רק 1500 דירות משך תקופה זו.
סתירה? עוד לא. כי חברת אשדוד לא
קיימה אפילו התחייבות זו. לפי הנתונים
הרשמיים, בנתה החברה עד כה 336 דירות.
אבל איש אינו יכול להצביע על איזה
דירות מדובר. כל הידוע על בניית דירות ממש
על־ידי חברת אשדוד, נוגע לשלושה בתי״
מגורים, בני 12 דירות כל אחד0 .ך־הכל:
36 דירות.
במלים אחרות: הכל, או נמעט הכל, פד,

:יוחד בחומות חלוקת רכוש המדינה וצובר׳ רווחים פרטיים
שנבנה באשדוד עד היום לא נבנה על־ידי
החברה, ולא על שסח השייך לה. כי אם
על־ידי משרד־השיכון, על אותם 30 של
הקרקעות שנשארו, על פי החוזה, בידי המדינה.

עזרה
ממשלתית
צורה זו נסגר המעגל הפנטסטי של
^ עי ס קו ת חברת אשדוד. מסתבר כי קניית
28 אלף דונם, בעד מחיר אפסי־כמעט —
עדיין אינה מהתה עסק טוב כשלעצמו.
דרושים לו כמה תנאים מוקדמים.
לשם כך דרושה פעילות ממשלתית נוספת.
חייבת לקום עיר חיה ומתפתחת. עיר
שרחובותיה מלאים אדם, שחנויותיה מלאות
קונים ובתי־הקולנוע שלה הומים צופים.
עיר שמספר תושביד, יגדל בהתמדה, ששמה
כעיר העתיד ילך לפניה — עד שהמונים
יזרמו אליה מרצונם הטוב. המונים שיהיו
זקוקים לבתים חדשים — שאותם אפשר
לבנות רק על אדמות חברת אשדוד.
ואמנם הממשלה עשתה את אשר ציפתה
ממנה חברת אשדוד. היא כיתנה לעיר הדרומית
עולים ישר מהאוניה, ממשיכה לעשות
זאת בקצב של כאלף עולים חדשים לחודש.
היא בנתה עבורם דירות, דאגה להם
למקומות־תעסוקה. היא מושכת הון בינלאומי
על־ידי הבטחות והנחות. עד שאוכלוסיית
אשדוד הגיעה ל־ 17 אלף איש —
ואז הפכו חולות חברת אשדוד לחולות של
זהב.
אולם גם אז לא מיהרה חברת אשדוד
לבנות. היא ידעה כי זוהי רק התחלה, כי
הזמן עובד לטובתה, כי המחירים ירקיעו

מעמד כלכלי. אם הם בכל זאת עושים עסקים
מצויינים — אין זה ממכירת סחורה
כלשהי, אלא ממיסחר בחנויות עצמן. הם
קונים ומוכרים את החנויות, מבלי שתהיה
להם כל כוונה להחזיק בעסק. כל פעם
שחנות עוברת מיד ליד, היא משאירה אחריה
כמה אלפי לירות רווח. תוך כדי כך, גדל
המחיר עד שהגיע לכדי 1000ל״י למטר מרובע.
בתנאים אלה אין כל הצדקה כלכלית
לבנות אפילו חנות חדשה נוספת באשדוד,
במשך חמש השנים הקרובות. אולם זה
אינו יכול לחייב את תוכניות הפיתוח של
חברת אשדוד. עבורה קיים חישוב ריוזח, לא
סנטימנטים כלכליים. על כן היא הופכת לחנויות
אפילו אותם מקומות שהיו מיועדים,
על פי התוכנית, לשמש כבתי־שימוש ציבוריים.
עבור מזנון אחד, שבא במקום בית־שימוש
ציבורי, קיבלה החברה 35 אלף
לירות. מי צריך בית־שימוש, במיקרה כזה?
זה עדיין לא הספיק. הדרישה לחנויות
נוססות דחפה את החברה להרחיב את אזור
מסחרי א׳ ,שיכלול מספר כפול של חנויות.
איך עושים זאת? משנים את תוכנית העיר.
את התוכנית החדשה שולחים לועדה אזורית
לבניית ערים בבאר־שבע, שם קובע
המהנדס יצחק פרלשטיין. אותו מהנדס. שלפי
הזמנתה הפרטית של חברת אשדוד
שירטט את תוכנית־האב של העיר.
וכך, בעזרת התוכנית המתוקנת, בונה
עתה חברת אשדוד עוד כמה עשרות חנויות
חדשות. נוצרה אמנם בעייה טכנית קטנה.
מכיוון שהתוכנית המקורית לא הביאה בחשבון
את ההרחבה המסחרית הגדולה, לא
נותר מספיק שטח פנוי לבניית החנויות
החדשות. הפתרון: הרחוב הגובל עם השטח
המסחרי, צומצם בשלושה מטרים לכל אור

בנין.
הברת אשדוד. בו שוכנת גם המועצה המקומית
שחקים. וחשוב ביותר: אין עליה שום
לחץ של הון מושקע, החייב לתת רווחים.
כי פשוט לא השקיעה הון של ממש. די
לה בעסקים המעטים שהקימה עד כה —
שהספיקו להכניס לה רודחים עצומים.
העסק הראשון היה בניית מרכז מסחרי
א׳ .המשקיע הקטן, שאינו יודע מה לעשות
בכספו, מאמין בעתידה של אשדוד. הוא
קונה ברצון חנויות בעיר. על כן נמכרו
א׳ ,זמן רב לפני
החנויות במרכז־מסחרי
שהסתיימה בנייתן 100 .חנויות בנות 42
מסרים מרובעים כל אחת, במחיר של 17
אלף ל״י החנות.
זה היה לפני שנתיים. מאז השתנה משהו:
קודם כל מחיר החנויות. באזור מסחרי
א׳ עברו החנויות דרך ארבעה או חמישה
בעלים. הוקם גם אזור מסחרי ב׳ ,של
חברת גלעד. בסך הבל פזורות כיום בעיר
כ־ 300 חג־יות.

חגות ככית-שמוש

*** דוש מאות חנויות בשביל 17 אלף
)47 איש — זה בלי ספק שיא. באשקלון
הסמוכה, למשל, בשביל 35 אלף תושב ם,
נמצאות דק ב־ 50 חנויות. לבעלי 300 החנויות
של אשדוד, אין כל אפשרות להחזיק

כו. עמודי חשמל שהוצבו על פי התוכנית
המקורית, הוזזו שלושה מטרים אחורה.
בצורה זו נוספו לחברה 300 מטרים מרובעים
להקמת חנויות 300 :אלף ל״י.

אץ מה?דאדג
ך א יהיה זה נכון, שפרט לשגעון
/החנויות שלה, לא עשתה חברת אשדוד
מאומה בעיר. היא בנתה גם שלושה
בתי־מגורים מפוארים, הגובלים עם גן
אלישבע ובעלי מראה נהדר לים 36 .הדירות,
בנות 90־ 100 ממ״ר האחת, נמכרו עוד בזמן
בנייתן, ב־ 34ו־ 40 אלף ל״י.

כיצד חושב מחיר זה? כמו בכל בניין
בארץ: מחיר הקרקע +מחיר הבניה +
הריווח. מחיר הבניה היה נחון. גם אחוז
הרתח המקובל אצל כל קבלן. הפרט היחידי
שהושאר לראות עיניה של חברת
אשדוד, היה מחיר הקרקע. היא קנתה אות•
ב־ 500 דולאר לדונם. לדיירים מכרה אותו
במחיר 60 אלף לירות הדונם. כי זהו המחיר
הקרקע באותו חלק של העיר.
מה העלה את מחיר הקרקעות לגובה
שאין לו דוגמה בשום עיר חדשה? אפשר
למצוא תשובה, למשל, אצל הקבלנים קומלר
את קלנג, הכרת קו לבן. במשך יותר משנה
ביקשה חברה זו לרכוש קרקע ממינהל
המקרקעים, כדי לבנות בתי מגורים. הם
שלחו טונות של בקשות, קיימו עשרות
פגישות ובסופו של דבר לא קיבלו אף מטר
מרובע. בלית ברירה פנו לחברת אשדוד.
החברה מכרה להם תשעה דונם. המחיר:
18 אלף ל״י לדונם. אולם זזברת אשדוד
אינה סתם חברה לספסרות בקרקעות, כי
אם חברה לפיתוח העיר. על כן חייבת קו
לבן לשלם לחבדת אשדוד גם עבור פיתוח:
7000ל״י לדונם. סך הכל 25 :אלף ל״י.
זה היה המחיר לפני שנה. באותו מחיר
קנתה מחברת אשדוד 1500 דונם חברת
רסקו התל־אביבית, ושטח נוסף רכשה חבהורמו

מגידו הרמת־גנית. כיום כבר מציעים
40 אלף ל״י לדונם באותו שטח. אלא
שחברת אשדוד כבר אינה מוכנה למכור.
כי בשנה שעברה הגיעה לקיצה התקופה
של חמש שנים, בה היתה חייבת לקנות
את 7000 הדונם הראשונים.
עכשיו החל השלב השני. יש לחברת,
אשדוד זמן לחכות עוד חמש שנים, לפני
שתיאלץ לקנות את 7003 הדונם הנוספים.
בשטח הממשלתי, בינתיים, בונים שיכונים
חדשים והמחיר עולה ועולה. לחברת אשדוד
אין מה לדאוג. גם אם בעוד חמש שנים
יגיע מחיר הקרקע ל־ 100 אלף ל״י לדונם,
לא ידרוש ממנה האוצר לשלם יותר מאשר
600 דולר לדונם.
אותו הדבר מתרחש באזור המיועד לתע־שיה,
בו הג ע כבר מחיר הדונם ל־ 18 אלף
ל״י. גם שם אין הממשלה מוכרת קרקע
למשקיע הבינוני. כל השטחים מיועדים למשקיעים
גדולים מחו״ל. הישראלי הרוצה
להקים מיפעל צנוע, חייב לפנות לכתובת
היחידה היכולה למכור לו קרקע: חברת
אשדוד. אלא שמתוך אותן הסיבות המונעות
מחברה זו למכור קרקע בעיר, היא אינה
ממהרת למכור גם באזור התעשייתי.
יוצא שהחברה לפיתוח אשדוד — הפכה
להיות חברה למניעת פיתוח אשדוד.
לפני מספר חודש ם פתחה קבוצת משקיעים
מתל־אביב במשא־ומתן לפתיחת מיפ־על
אשפרה. השיחות נמשכו זמן רב. חברת!
אשדוד סירבה לזוז מן המחיר הגבוה שתבעה
בתחילה. כאשר הסכימו המשקיעים
למחיר זה, מצאה החברה ס־בות שונות כדי
לדחות חתימת חוזה המכירה. בסופו של
דבר נמאס המישחק למשקיעים. הם בנו
את מיפעלם במרחק כמה קילומטרים, ביבנה.
מיפעל זה כבר מעסיק 150 פועלים
בשלוש מישמרות.
הדבר נישנה גם בחודש שעבר. הפעם
נדחתה מכירת 20 דונם למיפעל קונפקציה.
המשקיעים בנו ביבנה — 600ל״י לדונם.
חישובים שונים קובעים כי חברת אשדוד
תרוזיח, בסופו של דבר, מיליארד וחצי
לירות ישראליות מן החוזה ביום 4באוגוסט
. 1957 דעה אחרת אומרת, כי אי אפשר
בכלל לחשב מראש כמה תרוויח החברה,
כשם שאי־אפשר לספור את גרגרי החול
המצויים ב־ 28 אלף הדונם שהוענקו לה.
ובכל זאת, קמו בכנסת נציגי הממשלה
והצדיקו את העיסקה, גם אחרי שהיה ברור
כי נשדד מהאומה נתח גדול ויקר. מדוע?
מה דחף את אשכול לחתום על החוזה?
חשוב עוד יותר: מדוע ניתנה מתנה דמיונית
זו דווקא לאותם שני עסקנים: קלוצ־ניק
ובן־עמי? מה התמורה שהבטיחו?

על כף ככתבה השניה בסיידה

במדינה
(המשך מעמוד ) 14

חומר נגד לוי אשכול. שכן היה זה אשכול,
בהיותו שר־האוצר, שהעניק את אוצרותיה
הקרקעיות של המדינה לכל מיני אנשים.
פרשה אחת של חלוקת קרקעות כזו נגעה
לאשדוד (ראה עמודים 14־ .)15 השבוע התפרסמה
פרשה שניה. בסידרת מאמרים ב־הארץ,
החל שבתי (״סבי״) טבת לפרסם כמה
מן המימצאים שהעלה היועץ המשפטי של
דיין. הם נגעו לאדמות קיסריה.
הפקעה לצרכי הפרט. ימם מעטים
לפני פגרת ייקח של הכנסו* ,בשנת , 1956
כאשר עבדה המליאה עד מאוחר בלילה,
ביקש ישראל גורי מהכנסת אישור להחכרת
30 אלף דונם מאדמות קיסריה לפיק״א (מוסד
ההתנחלות של הנדיב ה דוע, הבארון
אדמונד דד,־רוטשילד) ,לתקופת 99 שנים.
הסביר גורי: שר האוצר, לוי אשכול,
הביא בקשר, זו בפני ועדת הכספים, אך
זו לא הספיקה לבדוק את הצעת החוזה שייחתם
בין הממשלה לבין פיק״א, הסתפקה
בהבטחת אשכול כי יתייעץ עם הוועדה על
החוזה. השער, היתה עשר בלילה, תוכן הכנסת מיהרו לסיים את עבודתם.
וחברי
רק ח״כ אחד הסתייג מן ההצעה, קרא
לדחות את ההכרעה עד שייערך דיון מדוקדק.
אבל היה זה ח״כ קומוניסטי, על כן
לא שם איש לב לדברי משה סנה. הידיים
את הבקשה.
והכנסת אישרה
כדי להעמיד את הקרקע לרשות פיק״א׳
היתד, הממשלה צריכה להפקיע חלק ם גדולים
ממנה ,״לצרכי הציבור״ .כיצד הפכו
צרכי הציבור לצרכים פרטיים?
הליידי הסתייגה. לפני מותו ציווה
ג׳יימס דה־רוטשילד׳ בנו של הנדיב הידוע,
להעביר את כל האדמות שבידי פיק״א לרשות
המוסדות הלאומיים של ישראל. הוא
לא הוציא מכלל ה את אדמות קיסריה.
אלא שלפתע הושמעה הטענה, כי הבאתן
המנוח רצה להקים בקיסריה מרכז בינלאומי
לנופש. על כן הודיע האוצר, כי 30 אלף
הדונם מוצאים מכלל העזבון ומועברים לרשות
גוף שנקרא החברה לפיתוח קיסריה.
השותפים: ממשלת־ישראל, הליידי דורותי
דד,־רוטשילד כנציגת יד רוטשילד, ואיש־העסקים
הבאתן אדמונד דה־רוטשילד.
החבילה התפרדה, כאשר החליטה ליידי
דורותי למשוך את ידה מכל העניין. לא
מצאה חן בעיניה הריח העסקית החדשה, שהכניסו
נציגי הממשלה ודומה אדמונד —
רוח שהיתר, מנוגדת לרוח הפילנטרופית של
משפחת דר,־רוטשילד מימי הנד ב הידוע.
נותרו, איפוא 30 ,אלף דונם בידי האוצר
והבארון הצעיר, שלא היה לו קשר לפיק״א.
החוג הנוצץ קונה. התוכנית היסודית
היתד, יפה: לפתח את ק־סריה על־ידי
שיחזור עתיקותיה, לבנות בתי־מלון למיליונרים
ומפגשי שעשועים. ומניין הכסף?
בימי ד,בארון ופיק״א, מומנו כל תוכניות
הפיתוח על־ידי תרומית משפחת דה־תט־שילד.
אך לאחר שמתה רוח זו, הוחלט
למצוא את המימון בדרך פשוטה: על־ידי
מכירת חלק מהאדמות לאנשים פרסיים.
האוצר עשה את כל הסידורים הפורמליים,
שיאפשרו לחברת קיסריה למכור את האדמה
הלאומית. ואמנם הוכשר שטח של
84 דונם, שחולק ל־ 64 מיגרשים ונמכר
כהרף־עין בין חוג סגור של עשירים, שכולם
ידידי ד,בארון או ראשי החברה הממשלתית
לתיירות. מחיר הדונם: כ־15
אלף ל״י, כולל כל הוצאות הפיתוח. בין
הרוכשים: יועץ חברת התיירות, הארכיטקט
מכם טנאי; האדריכל אריה שרון; פורה
הירש! עוררהדין אמנון רוזנשטיין, בעלה
של היסהפיה מלכה רוזנשטיין; התופרת
לולד, בר וכמה מיליונרים מחו״ל.
הם התחייבו לבנות את הוילות תוך 26
חודשים, אך איש אינו לוחץ עליהם.
לא יהיו רווחים. הצדקת האוצר
היתה, כי חברת קיסריה אינה חברה מיס־חרית
רגילה, המעוניינת בהפקת רווחים.
אדרבא, במידה שיהיו רווחים — יועברו
לאוניברסיטה העברית ולמוסדות אחרים.
אלה המכירים את צורת העבודה המסורבלת,
האיטית והיקרה של חברת קיסריה,
את המשכורות הגבוהות מאד שמקבלים
נציגי ר,בארון בישראל, אינם מאמינים כי
לחירה זו יהיו אי־פעם רווחים. לעומת זאת
הם חוזים אפשרית קודרת: מדי פעם תרכור
החברה נתח נוסף של אדמות־הלאום לשעבר,
כדי לממן פיתוח חלקים אחרים.
עד שיבוא יום ולא תוכל עוד למכור
אדמה פנויה, אבל תהיה נאלצת בכל זאת
לקיים את המנגנון היקר שלה. מה תעשה
אז? ציניקאים אומרים, כי אז תמכור את
אותם חלקים מוגבלים שפותחו למען הקהל
הרחב. מי יודעי אולי גם את העתיקות
ששוחזרו מהכנסות המגרשים שנמכרו.

שרטוט

!הצגת בכורו!

במדינה

אמה

דרכי חיים
חינוך לאזרחותהטובח

ב־ 24 בנובמבר נפתחים קורסים חדשים
בניו מכינות
ארכילולזטורה

(עצוב פנים,
שרטוט רהיטים)

פרטים והרשמה?
מ־ 8בבוקר עד 8בערב.

חל־אניב

דרך פ״ת ,44
אלנגי 76

חיפה
בי אליק 17

ירו שלים
בי ת יואל, יפו 33

מ כון •נגודאי•

להכ שרה טכנית

שני המשפטים, שהתנהלו באותה שעד,
בשני אולמות סמוכים, בבית־משפס השלום
בתל־אביב, היו בעלי נישא משותף. האדון
יעקובוביץ האשים את הגברת ורדי בהכאת
בתו, והגברת רחמים האשימה את האדון
כהן בתקיפת בנהר,גברת
ורדי היא מורד -לא סתם מורה,
לפי עדות עצמה, אלא גם מורה לאזרחות
טובה. ולא סתם מורה לאזרחות טובה,
אלא מורה מצטיינת לאזרחות טובה. אך
מסתבר שכאשר היא פושטת את מדי־ההוראה
שלה, היא הופכת אזרחית פשוטה,
בלחי־מחנכת בהחלט.
כשהילדה הקטנה בת ה־ 11 שיחקה בלפורר
גושי־חול מן העציץ שעל המרפסת אל
ראשה, ואף הצליחה לקלוע אליו כמה
קליעות־בול, איבדה ר,מורד,־לאזרחות את
ראשה זה, עלתה לדירה והחלה סוטרת
לה על לחי ימין ושמאל. אחר־כך, כשסיימה
את לחיי הילדה, המשיכה בלחיי האב ובלחיי
האם. בכך נעזרה בבעלה ובגיסה, שהיו
עמה.
יתכן שהיתה ממשיכה בחיפוש אחרי
לחיים נוספות, לולא תפסה בה זרוע החוק
בעוד מועד. המורה המצטיינת אמנם הודתה
במשטרה באשמה, אולם בבית־המשפט חזרה
בד, מהודאתה זו, טענה שבמשטרה לא
היתד .״במצב״ בשביל למסור עדות.
מהדורה עממי,־נ. המקרה השני לא
התנהל בצורה כה מעודנת. אי־אפשר לדרוש
מאנשים פשוטים את אשר דורשים
ממחנכי־הדור.
אנשים פשוטים אינם מכים בצורה כה
תרבותית. הם מתרגזים, מתרגשים, צועקים
ומקללים. אבל הם תפסו את הפרינציפ:
כל אדם יכול לחנך את ילדי שכנו לפי
שיטות־ד,חינוך הנראות לו. ואם שכנו אינו
מזדהר, איתו ביחס לשיטות אלה, הוא
רשאי לחנך גם את השכן.
כשבנה של מזל רחמים, בן ה־ ,10 עשה
בידו תנועה לא־כל־כך יפה לעבר מנחם
כהן, החליט כהן לעשות דין לעצמו, החל
מכה בילד. הילד בכה, וכל משפחתו יצאה
לעזרתו. יתכן שהענין היה מסתיים בכך,
לולא התערבה כל משפחת כהן בריב. בינתיים
התאספו שכנים ואורחים, והמהומה
היתד, רבה. היא לא שככה אפילו בין
כותלי בית־המשפט, כששני הצדדים צעקו
איש על רעהו, לעיני השופט.
המשפטים נידחו. הילדים ממשיכים לשאת
בצער גידול הורים ימחנכים.

תזכיר
• אמנות מופשטת: מעשה הקונדס
של הצייר יגאל תומרקין ושני חבריו,
האחים צדוק ושמואל קראוס׳ עלה לו השבוע
ביוקר. השלושה, שבילו את הלילה
במועדון היפואי עמזאר כייאם, נטפלו לאחד
האורחים שנכח במקום, מנהל חברת ספנות
חיפאית, הפשיטוהו ערום כביום הוולדו
(העולם הזה .)1347 מאוחר יותר הצטערו
השלושה, מיהרו לבקש את סליחתו של האיש
בפומבי, מעל דפי העיתונות, הנפגע
סלח להם — אך לא המשטרה, שהביאה
אותם לדין באשמת מעשה מגונה במקום
ציבורי. השבוע הטילה השופטת הדסה בן־
עיתו 100ל״י קנס על כל אחד מהם, חייבה
אותם לחתום על ערבות של 500ל״י
למשך שנתיים, כהתחייבות להתנהגות טובה.
״אין זכויות יתר לאנשי בוהמה,״ הטעימה
השופטת בגזר דינה ,״ואין דפוסי ׳מוסי
מיוחדים לאנשי רחוב דיזנגוף.״

ג׳\ליה >ן ילר
ך* ריסטץ קילר נמצאת בישראל. היא
^ אינה חולמת על קאריירה קולנועית וגם
אינה מתערבת עוד בפוליטיקה. היא מתגוררת
בבית קטן בשיכון ג׳סי כהן בחולון,
ומציירת במכחולה נופים מושלגים ופרח ם.
ואם תעסוק רשימה זו דווקא בבתה של
כריסטין קילר, העלמה ג׳וליה, ולא בה
עצמה, הרי זה משום שכריסטין קילר הישראלית
רחוקה מכל קשר שהוא לאותה
גברת שהסעירה את העולם לפני מספר
חדשים. את מה שהיה לה לומר בזירה
הבינלאומית, אמרר, לפני 20 שנה בערך,
בעת שהיתר, פארטיזנית ביערות פולין.
בתה של כריסטין קילר, עלמה חייכנית,
חומת עין ושיער, היא טיפוס יוצא דופן,
ממש תופעה א־נורמלית. היא בת 19 וחצי,
יפה, נעימה, חטובת־גוף — ולמרות כל
זאת ה א מאושרת. טוב לה. אין לה תלונות.
אין לה על מה לזעום וגם כשיש
היא אינה זועמת. היא אינה מפהקת למראה
העולם והאנשים אינם מטילים עליה שעמום.
אין לה הרבה ממה שיש לבנות גילה בצפון
תל־אביב או בדרום ירושלים. אבל בדירתה
הקטנה והצרה, דירת עולים חדשים בחולון,
היא מקבלת בתודה ובחיוך כל רגע של
חיים.
יתכן שכדי להיות יצור מוזר כמו ג׳וליה
(או מריולה כפי שקוראים לה בבית) ,צר ־ך
להיות לא־יהודי ולא־ציוני ולהרגיש את
עצמך חלק מהארץ הזאת. ללא כל קשרי־ביניים
רגשיים או אידיאולוגיים. לה־ות
מאושרת פשוט מפני שהשמש זורחת, והחולות
שמסביב מתכסים שיכונים, בגינה פורחים
הפרחים ובדם זורמים עלומים.

היהודים הם גאדגים

^ עלמה !׳וליה, שנטבלה בשם מריה
!! 1נדה אלינדר( ,על שם כל הדודות שבורשה
והסביבה) ,היא אחת מאותם ילדים
פורבלמטיים, בני נשואי־ד,תערובת, המשמשים,
מדי פעם׳ נושאים לכותרות העתונים.
היא עצמה נולדה, אמנם, כנוצריה טובה
לזוג נוצרי, אלא שאת אביה לא ראתה
מעולם. מאוחר יותר נישאה אמה ליהודי
שעמו עלתה לארץ, כשג׳וליה היתד, כבר
בת .13
את אויר העולם ראתה ג׳וליה בבית בוער
בורשה ההרוסה׳ ביום בו פינו הגרמנים את
העיר, בברחם מפני הצבא האדום. עד אותו
יום היתד, אמה כלואה במעמד של נדונה
למוות. כריסטין ק-לר הפארסיזאנית, השתמשה
בהריונה כמסווה להעברת תחמושת
בין ערי פולין, עד שנתפסה. את האב,

1 0ך 1ת על חוף הים הבלטי יו־
11 1 0שבת ג׳וליה, ליד אמת
כריססין, וסבתה שהיתה סלכת־יופי בפולין.

הגנה על יהודיה, החלו לכנות אף אותה
בשם זה .״בטח שאני יהודיה,״ התגאתה
ג׳וליה ,״כל היהודים גאונים.״ מאוחר יותר,
באחד משיעורי הדת שהתקיימו כעבור שנים,
סיפר הכומר על פלאי ארץ־הקודש פלשתינה,
בה אפילו המתים קדושים, ואין הנמלים
נוגעות בגויותיהם. ג׳וליד, קפצה
בשמחה :״אותי לא יאכלו הנמלים! אני
נוסעת לפלשתינה.״
הדבר הראשון שעשתה כאשר השתקעה
משפחתה ברמלה, היד, חיפוש אחרי נמלים.
״ראיתי נמלים כאלה גדולות — כסי שלא
ראיתי בחיי. זאת היתד, אכזבה נוראה.״

ביודבפר דכימדסיס

החי
• תוכו כברו: בתל־אביב, טען הקופאי
של קולנוע דן, כי נשדד שעה
שהיה עסוק במכירת כרטיסים לסרט אלוו־האקדחניס,
שהוצג באולם.
• זהירות, אח יין בתל־אביב,
שעה שגננת גן־ד,ילדים שיחקה עם הפעוטים
ב״שוטרים וגנבים״ ,לא השגיחה בגנבים
שחמקו אחריה, חדרו לגן והוריקו
את הכסף מארנקה, שהיה על השולחן.
• תרומת דם 1בכפר־ירוחם, לאחר
שנהג האמבולנס המקומי סרב להסיע שלושה
מצעירי הכפר לבאר־שבע חינם, הותקף
על ידם ושמשות מכוניתו נופצו.
• הבלה המכורה: בנצרת׳ בא
חתן ערבי לקחת את כלתו מביתה לחופה,
גילה כי אהובתו נעלמה מן הבית, עברה
לגור עם צעיר ;שהרבה יותר במחירה.

לוחם חופש אף הוא, הוציאו הגרמנים להורג
בעינויים קשים.
למרות שבאיזה שהוא מקום היה אף בה
שמץ של יהודיה — סבתה, שה תה בזמנו
מלכת־יופי בפולין, היתה יהודיה שהתנצרה
אחרי נשואיה לוטרינר איטלקי נוצרי —
התוודעה ג׳וליה אל המלה יהודי רק בתחילת
תקופת ההתבגרות שלה, שמבחינה
פיזית, לפחות, קפצה עליה מוקדם מאוד.
יום אחד חזתה בנער שהיכה שכנה יהודיה
בכנותו אותה ״יהודיה מזוהמת״ .היא,
שבילדותה נטתה אחרי תעלולים נעריים,
החזירה לנער המבוגר ממנה מכות. היא
באה אל אמה בשאלה :״מה זה יהודי?״
״יהודים זד, עם כמו הפולנים,״ השיבה לה
האם .״אז למה מכים אותם?״ שאלה ג׳וליה.
״מפני ששונאים אותם.״ היתד, תשובת האם.
ג׳וליה לא הסתפקה בכך :״למה שונאים
אותם?״ ״מפני שהם גאונים!״ ענתה ך,אם.
למחרת׳ בבית־הספר, כששמעו הילדים כי

ג׳וליה כילדה באחד ה־ך
1ך ה *1ל
| | יערות שליד העיר לודז,
# 1 1 .1 1 1
פולין, שם התגוררה בתקופת ילדותה.

ך* עובדה שהיא גוצריה לא הפריעה
| 1לג׳וליה מעולם בתהליך קליטתה בארץ.
לד,יפו ״אף פעם לא הרגשתי שאני שונה
מילדות אחרות. לא הייתי גוסעת חזרה
לפולניה אפילו אם היו נותנים לי ארון
מלא זהב. טוב לי פה. זאת ארץ חופשית.
אני מרגישה את עצמי ישראלית ואף פעם
לא הרגשתי שהתיחסו אלי אחרת מאשר
אל כזאת.״
כשעלתה מפולין, נשאה על חזה צלב
זהוב. הילדים ברמלה, שזיהו. אותה כנוצריה,
השתדלו במיוחד להקל עליה, עזרו לה
ללמוד את השפה. מאוחר יותר הצליחה לגשת
לבחינות הבגרות במאמץ של שנת
לימודים אחת.
למרות שאינה דתית, ומעולם אינה מבקרת
בכנסיה, היא מאמינה באלוהים, אותו
אינה מקשרת לדת מיוחדת. כשהיא חוגגת
את פורים היא חוגגת אותו כחג ישראלי,
לא יהודי, ואם ביום־כיפור היא נמנעת מלאכול
בפומביי, היא עושה זאת מתוך יד עה
שאסור לפגוע ברגשות דתיים של אחרים.
ואם אחיה הצעיר, מארק בן ה־ ,9מבקר
כיום בבית־הספר של ד,כנסיה הסקוטית
ביפו, מד, שנכלל בשם מיסיון, אין זד. מטע־

נערת גובסבר

כריסטין קילר
הציירת

במוסד המיסיון

בסטודיו של אמה, העוסקת בציור ובייצור של
אביזר׳ מתנת, שולחת גס נ׳וליה את ידה במב־חול,
כשהיא מנסה לצייר בסיגנוני הציור הסיני והיפאני העדינים.

בוים דתיים כלשהם, אלא בשל העובדה
שבבית־הספר המקומי בשכונה היתד, סכנה
שיגדל כילד בלתי־ממושמע וחסר־חינוך. ההורים,
שרצו להעניק לבנם נימוסים אירופיים
וידיעת שפות, שלחו אותו לפנימיה
הסקוטית ביפו.
שש השנים ומשהו, בהן הפכה ג׳וליד,
לישראלית לכל דבר — מהן שנה אחת׳
בקבוץ שמיר של השומר־הצעיר בגליל
העליון — לא השחיתו עדיין את נימוסיה
האירופיים. אם יש דבר המסוגל להרתיחה
עוד היום, הרי זה מראה צעיר שאינו מפנה
את מקומו למבוגר ממנו באוטובוס. היא
לא תהסס אז להעיר לו ולתבוע את עלבון

סייה

הסקוטית

ביפו, שם הוא

השיבה. כי. ד,נימוסים הפכו חלק מאישיותה.

דוגמנות ושפות

ך• יום ן ןוסקו 1ג ׳וליה בדוגמנות. היא
^ קשורה עם מספר מפעלים לסריגים
ובגדי־ים, מציגה את מוצריהם במכירות
ללקוחות בבית־ד,חרושת, בצילומי־פרסומת
ובתצוגות אופנה. אולם היא אינה בדיוק
מה שאדם מצפה למצוא מאחורי פניה
הזוהרים של דוגמנית.
היא הגיעה למקצוע זה בדרך מקרה.
זה לא היה חלום חיים. יום אחד —
זמן קצר אחרי שנטשה, בשל סכסוך עבו־

היא חובבת מושבעת של חוף־הים. בשעתו היתה גם

שחיינית מעולה. אולם פעם, כשהבחינה בטובע, החלה
| | 71 4 1171/1111
אף היא לטבוע, נמשתה מהים מחוסרת הכרה. מאז אינה שוחה עוז, נזהרת ממים עסוקים.

אחת לשבוע נוטלת גחליה את
אחיה בן ה־ 9מפנימיית הכנלומד
בחברת ילדי דיפלומטים.

דה, מפעל לייצור כלי־חרסינה בו הועסקה
כציירת — הכירה את מנהל אחד ממפעלי
האופנה, שהכניס אותה למקצוע. היא עברה
קורס דוגמנות קצר אצל נדיר, בראון ועלתה
על המסלול.
תחילה היה המקצוע קשה מנשוא עבורה.
היא סבלה מאנמיה, קיבלה סחרחורות על
המסלול ובקושי יכלה להחזיק את עצמה
יציבה. אבל היא נשכר, את שפתיה, חזרה
ולחשה לעצמה* :אסור לי ליפול!״ והחזיקה
מעמד.
כוח הרצון בו ניחנה, עזר לה להגיע לכך
שבגיל 19 היא מתמצאת כבר בתריסר
שפות, ביניהם סינית, אותה היא לומדת
מפי ידיד, רוסי ששהה זמן רב בהונג־קנוג.
היא עליזה מטבעה, אוהבת חיים, אוהבת
לרקוד, לשיר ואפילו לפעמים קצת להשתולל
בחברה. אך יותר מכל היא נהנית
להסתגר בפינתה הקטנה והצרה, המרוהטת
בפשטות, לקרוא ספרות טובה, לשמיע
מוסיקה קלאסית ולכתוב. קצת בנאלי, אבל
כנה.
היא כותבת סיפורים. ספרים שלמים. הם
משתרעים לפעמים על מאות עמודים. זר,
בא לה כשד,יתד, עוד ילדה כמעט, בעקבות
אהבה טראגית. ידיד שלה, נושא לאהבת
נעורים ממושכת, נפצע בתאונה בצבא ומת
מפצעיו. היא הוכתה בהלם למשך שבועות
אחדים. שנתיים הלכה בבגדים שחורים.
אחר־כך באו אסונות נוספים. כשר,יתר,
בקיבוץ בגליל, נהרג חבר אחר שלה בידי
הסורים. כשעזבה את הקיבוץ הסתיים רומן
נוסף שלה בצורה טראגית. חברה, בן קיבוץ
שכן, איבד את עצמו לדעת. מאז יצא לה
שם של פאם פאטאל, שכל המתאהב בה
סופו למות, ושהיא עצמה אינה מסוגלת
לאהוב.
אך מעבר לקליפתה החיצונית ג׳וליר, היא
נערה רגישה. היא מעדיפה להביע את
רגשותיה בכתיבה. היא כתבה אגדה ליל דים,
על נסיך שתעה ביער, התאהב בפסל
של נערה והוציא את ליבו כדי להעניק
לה חיים. פסל הנערה החל לחיות, אן•
הנסיך הפך לאבן .״רציתי להגיד בזה שלאהבה
לא מספיק רק לב אחד.״
רומן אחר שלה, אותו כתבה בהשפעת
מותו של אהוב הנעורים, עוסק בנידון למוות
הבורח מכלאו, חוזר לכלא בהכרה
שהחיים למענם נמלט אינם כדאיים.
אבל היא כותבת רק למען עצמה, לא
לפירסום .״אני לא חושבת שאצליח כסופרת,״
היא אומרת .״אפילו אם הסיפורים
יפים, זה לא אומר עדיין כלום. קודם אני
רוצה לנסוע הרבה, לראות ארצות ולהכיר
אנשים. רוצה להמשיך ללמוד בל הזמן.
כל דבר שאני לומדת נותן לי המון, זה
לא מקורי להגיד את זה, אבל כך אני
מרגישה: ככל שאני לומדת יותר, אני
מרגישה רק כמד. איני יודעת. אני מקנאה

1 1 1 1 7 1 1 1 1גו ל ה בתמונת פ ר
| | סומת עבור אחז ה111
מפעלים
בהם היא מועסקת, מדגימה מעיל־עור.
באלה שיודעים, אבל איני מצטערת, אני
יודעת שגם אני אגיע לזה.״

כלי אשליית

סכיבתה הדלה בשיכון ג׳סי כהן,
^ ),מול מרחבי דיונות החוף הנכבשות על־ידי
הבטון, אין לג׳וליה אשליות ומקסמי־שוא.
היא אינה רוצה להיות כוכבת, גם
לא להינשא למיליונר( .״בכלל לא חושבת
עוד להתחתן, יש לי עוד המון זמן.״)
התחביב הפרטי שלה, מלבד האזנה לאופרות,
טיפול בחיות ולימוד שפות מוזרות
(״השפה הבאה בתור אצלי היא מונגולית״)
הוא ציור ותכנון בניינים בסגנון מודרני.
החלום הגדול ביותר שלה הוא להתחיל ללמוד
בשנה הבאה ארכיטקטורה בטכניון בחיפה.
״אני
לא חיה מאשליות, רק מעובדות.
לא מאמינה בשום דבר שלא רואים. טוב
לי ככה. לא חסר לי שום דבר. יש לי
הכול, כל מה שאדם יכול לדרוש מהחיים.״

גייפס׳

היא חתולת אגגורה, מתוך

הכולל גם כלבה בשם פרינסס וצמד תוכים.

התצוגה הגזולה בה

ך ן * ןןןןך * סמונה הנערות הישראליות, מתוכן רק שת
11 . 1 11 דוגמניות מקצועיות, שנבחרו להציג את דגמי
האופנה הישראלית בפני מיטב עתונאי האופנה בעולם, בשעת הי

ך־ תשע נערות ישראליות מצפים
/שבועיים של מריטת־עצבים, התרגשות
עמוקה וסחרחורות. כשינתן הא ת בע ד
שב עיים, יהיה עליהן לעמוד באחד המיב־

ראיון עס מדריכתן, סו בלייר, שבחרה בהן מ תון 30 מועמדות
עור לפני ארבעה חורשים. מימין נראית רחל פיוס, שהופיעה ל־ראיונות
אלה כשהיא נושאת עמה את בתה הצעירה והחיננית.

הספר בצלאל בירושלים וכמובן שעברנו גם
על רשימת כל הדוגמניות המוסמכות-
״לא חיפשנו דווקא בנות שיודעות ללכת,
או כאלה שיש להן ניסיון בדוגמנות, הגיל
לא קבע. גם לא רצינו נערות יפות במיוחד.
חיפשנו נערות דקות שיהיה בהן אוו/ו המשהו
העושה נערה לדוגמנית, אותה אלגנטיות
טבעית וחן נשי.״
לבסוף, אחרי מיון קפדני ובחינות מדוקדקות,
נבחרו 8נערות להציג את אופנח־ישראל,
כשאליהו נוספה כתשיעית הדוגמנית
הקבועה של הפרוון סטיפן בראון. רק שתיים
מכין הנבחרות, זיוה שמרת והירושלמית
יורה ידלין, היו דוגמניות מקצועיות.
מבית־הספר לגראפיקה בצלאל בירושלים,
נבחרה שושנה כהן, דור שישי בארץ, שלא
עסקה מעולם בדוגמנות. מחיפה נבחרה עידית
גרשון שחורת השיער, כשאסתר בן־זאב
גבוהת־הקומה, מקריית־מוצקין, מייצגת יחד
עימד, את הצפון .״בצרפת היא היתד, מצליחה
מאוד בשל קומתה ( 1.78 מטר)״ ,אמרה
עליה סו בלייר ,״אבל כאן לא מעסיקים
אותה.״ האחרות שצורפו לקבוצה היו עלמה

חנים הקשים ביותר בהן מסוגלת נערה לעמוד.
יהיה עליהן להופיע מול הקהל המובחר
ביותר שניתן לאסוף בארץ. הוויה־דולורוזה
שלהן תשתרע על מסלול באורך
של 34 מסר, כשמשני צדדיו ינעצו בהן
700 זוגות עיניים.
הן אולי לא תחרגשנה מכך, שחלק מאותן
עיניים יהיה שייך לשרי־הממשלה, חברי הסגל
הדיפלומטי, צמרת צד,״ל ושופטים עליונים,
כמו מהעובדה ש־ 40 זוגות עיניים
יהיו עיניים קפדניות ומקצועיות — עיניהם
של טובי העורכים וכתבי־ד,אופנה בעולם.
למחרת הן תהיינה כבר דמויות בינלאומיות.
תמונותיהן תופענה במאות עתונים בקצות
תבל, מיטב ירחוני האופנה היקרים יקדישו
להן את הערכותיהם, ידווחו על הופעתן.
כי בחלקן של תשע הישראליות הצעירות
נפל גורל, שרק דוגמניות מעטות בעולם
זוכות לו. הן תצגנה את יצירות האופנה
הישראלית שיוצגו בתצוגת הבכורה העולמית
של קולקציה חדשה מיצירות אליל־האופנה
הפאריסאי, יורשו של כריסטיאודיור
הגדול — איב סן־לורן.
כדי שישראל לא תבייש את הפירמה
גם בשטח הדוגמניות, היה צורך במיב־צע
מיוחד, שנמשך מספר חודשים. היה זה
מסע של עיקוב וצייד כמוהו טרם נערך בארץ.
שתי נשים היו מופקדות עליו: מרים
פיינמן, יושבת־ראש חטיבת הנשים של מיס־על
הבונדס, לו שייכת התצוגה, וסו בלייר,
אשתו של כתב הניו־יורק טיימס בישראל,
המתגוררת בירושלים, שעד לפני שנה וחצי
היתד, אחת הדוגמניות הראשיות של של בית

הנבחרות

שתיים מתיך הדוגמניות
שנצ רו לתצו־גתו
של סנס־לוראן, הן עידית גרשון מחיפה
(עומדת) ועלמה גליקסון מתל־אביב.

דיסוש סוני

בהדרכתה של סו בלייר, שהיתה בשעתה אחת הדוגמניות ה־ראשיות
בבית־האופנה של נינה ריצ׳י, מקבל הגל־החרש של
הדוגמניות הישראליות שיעור בהליכת הדגמה, השונה מכל מה שנראה ער כה בארץ.

ניני ריצ׳י.
סיפרה הגברת בלייר על המיבצע :״כשבאתי
לארץ, השתגעתי מהדוגמניות המופיעות
כאן. הן צועדות על המסלול כאילו הופיעו
בתחרות־יופי ולא בתצוגת־אופנה. אומנם את
הבנות שהיה עלינו לגייס, אנו צריכים לארבע
תצוגות בלבד, אבל החלטנו שאנחנו
מוכרחים להקדיש להן המון זמן ומאמצים
כדי שלא תיפולנה מרמתן של הדוגמניות
הצרפתיות שתבואנה.
״עוד בחודש יולי עברנו, הגברת פיינמן
ואני, במשך עשרה ימים בכל מקום בו ניתן
היה למצוא נערות חינניות. סיירנו בבתי־ספר
לבאלט, באולפנים לדיוגמנות, בבית־

גליקסון הבלונדית, אמי גבאי העובדת בחברת
אלאיטל־ה, ורחל פינם, אם לילדה, שבאה
עם ילדתה למיבחנים ולחזרות.

ישראל איגה פרוביגציח
••דוגמניות הישראליות,״ אומרת סו

| 1/ /בלייר, שהיתה דוגמנית מצליחה כש־היתה
כבר אם לשלושה ילדים. ,צועדות
לאם לאט. לימדנו את הבנות לצעוד יותר
מהר. הראנו להן כיצד לא לגעת בבגדים
שהן לובשות, כפי שנוהגות לעשות הדוגמניות
הישראליות.״
כאשר נערכה לפני שבועיים תצוגת־האופ־נה
של בית קארוון, נלקחו כל הבנות ל־

־ 91111 החודש מישואו
אנשים סוז• הגי ע ה מו ס ג רי ם
עובדה

ידועה

0וזי אכן,

ה־ 27 שיזמין את הקולקציה שלו מישראל.

תצוגה, כדי שתראנה מקרוב כיצד צועדות
דוגמניו); פאריסאיות .״האכזבה היתה גדולה,״
.סיכמה סו .״הדוגמניות של קארוזן,
להוציא אחת, לא נראו כדוגמניות צרפתיות.״
בתצוגת־הבכורה הממלכתית, שתיערך במלון
המלך. דויד בירושלים, ושתימשך כשעה
וחצי , ,תצטרכנה הדוגמניות הישראליות לעבור
לאורך המסלול הענק רק לכיודן אחד.
חידוש !!וסף יהיו שתי משאיות מיוחדות,
בהן הותקנו מיתקנים מיוחדים כדי לשאת
את בגדי התצוגה על קולבים. דברי ההסבר
שיוקראו בפי דינה דורון, יתורגמו לאנגלית
ולצרפתית וישוררו באותו מיתקן בו
השתמשו בזמן משפט אייכמן, כשהקליטה
נעשית באמצעות מקלטים טרנזיסטוריים.
במסיבת הקוקסייל שתיערך בתום התצוגה,
צפוייה תצוגת־אופנה נוספת, מפוארת
י לא פחות. עתונאיות האופנה מחוץ־לארץ
תתחרנה ביניהן בשמלות נשף ארוכות כשמולן
תתייצבנה נשות החברה הישראלית,
שמרביתן הכינו שמלות מיוחדות לכבוד המאורע.
סוזי אבן, למשל, רעייתו של סגן
ראש הממשלה, הזמינה לעצמה אצל לולה
בר שמלת־נשף עם מחשוף ושרוולי שלושה־רבעים
בצבע ורוד כהה. אחרות הזמינו
במיוחד שמלות בחוץ־לארץ.
נראה שרק עוד שבועיים תישאר מדינת
ישראל בבחינת פרובינציה במה שנוגע לאופנה
בינלאומית. תצוגת סן־לורן תעניק
לה מעמד של מרכז אופנתי.

היא

מוצאה

העומדת בראש הליגה למלחמה

בסרטן, הוא ממצרים. אולם מעניין הוא
כיצד התגלגלה משפחתה לשם. סבה של
סוזי הוא יחיאל מיכל שטיי״״רג, שעלה
עם עליית הביל״ויים, ובאמן בעבודות
עץ ורהיטים התיישב בירושלים ואחרי־כן
בנווה,־צדק שביפו. בתקופת מלחמת העולם
הראשונה עקר עם משפחתו להליופוליס ש־!
בקאהיר, שם התרועע עם המהנדס שמחה•
אמכש, יליד שכונת נווה־צדק, שנשא את
בתו הבכירה של שטיינברג לאשה והתיישב
עמה באיסמעיליה, שם כיהן כמנהל חברת־.
החשמל ליד תעלת סואץ..סוזי היא בתם הבכירה.
ואילו אחותה הצעירה, אורה, נישאה
לאלוף חיים הרצוג • .בביקורת
חריפה על האווירה של רדיפת־פירס. מת השוררת
בין מדעני ישראל, יצא השבוע ד״ר
פנחס אכיכי, מרצד, לפיסיקה באוניברסיטת
ירושלים, דמות ידועה וחובב כדורגל
מושבע. טען אביבי, בין השאר :״אווירה זו
של רדיפת פירסומת, חדרה לכל פינה של
חיינו האקדמאיים בתחום של מדעי־הרוח
או הארכיאולוגיה, יש לפירסומנות זו אלמנט
שוביניסטי מובהק לפי שפע הידיעות
חשיבותו וממדיו של המחקר בארץ.״ הוסיף
אביבי הגדרה למצב :״הגל הקל — גם במדע״.

גאל מגי עמאמריקה
שנת 1964 הממשמשת ובאה תביא עימד,
בכנפיה, כבר בתחילתה, אורח מעניין אחד:
יגאל מוסיגזץ, הסופר הגולה, עומד לחזור
בראשית השנה לארץ. יגאל, שנואש
למצוא את עתידו בניו־יורק, יביא עימו את
אשתו, דוריס סורוקה, ואת בנו שנולד
לא מכבר. ידידיו של יגאל מתכוננים לערוך
לכבודו נשף קבלת־פנים במועדון חומות־עכו
• .פעולתם הראשונה של חברי תא
מפא״י באוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי
ישיבת ההדחה של יו״ר הסתדרות הסטודנטים
כרוך גיטליץ, היתד, הורדת תמונתו
של שר־ד,חקלאות, משה דיין, שהיתר,
תלויה דרך קבע מעל שולחנו של היו״ר
המודח • .סרטו ד,תעודתי בן 20 הדקות
של במאי הקולנוע הצעיר דויד פרלוב,
שזכה כבר לשבחים רבים, הוצג לאחרונה
בפני ראש־הממשלה ובפני שריה,פנים. בתום
ההקרנה העדיף משה שפירא שלא לחוות
דעה על הסרט. לוי אשכול, לעומתו,
העיר :״לא רע, לא רע, יש רק חסרון אחד:
יש יותר מדי עניים בסרט אגב, פר־לוב
עומד לקבל בזמן הקרוב עוזר צעיר.
מי כהשג רי ר, כתב יומן־החדשות של
קול־ישראל, שיצא לאחרונה לחופשה ממושכת,
מתכוזן להטות את כל מרצו לתחביב
ישן — סרטים, יעבוד במחיצת פרלוב• .
רק שתי עתונאיות באו לקבל את פניו של
הזמר הבלגי דל, כראל, שהגיע השבוע
לסידרת הופעות בארץ. היתד, זו אכזבה
נוכח קבלות הפנים שנערכו לזמרים זרים
אחרים לאחרונה. יחד עימו הגיעה גם זמרת
צרפתיה צעירה, דנים לכראן, שהמניות
שלה עלו לאחרונה בפאריס. דניס נמוכת־הקומה
נחשבת כיום כיורשת של הזמרת
הצרפתיה, שנפטרה לפני שבועות מספר,
ארית פיאף. היא האשד, היחידה שאדית
פיאף הקדישה לה תשומת־לב בחייה, ושתי
חברות סרטים, אמריקאית וצרפתית, מתמודדות
עתר, ביניהן על הזכות לד,חתימה על
חוזה להופעה בסרט על חיי פיאף.

איו• מגי ערספרד

1ך ך 1ך ] 7סו בלייר, היא אשת

^ 11 כתב הניו־יורק טיימס

ביררשליס. בתמונה במרכז היא נראית נש
היא עוזרת באיפורה של עידית גרשון.

בקאריירה של מתאגרף מקצועי במשקל כבד,
יצא לספרד עם אמרגנו הישראלי אריה
פיין, כדי להתחיל לעלות שם על הזירה
המקצועית. אולם במהרה התברר לו שאין
הדבר פשוט כל כך. הספרדים, שראו את

הופעה :״החלטתי שאני לא זמר למועדון־
לילה ויוחנן אינו פסנתרן של מועדון־לילה.״
טענותיו של זראי היו חמורות יותר .״מארבעת
השירים החדשים, למד אריק בקושי
שיר אחד, ואף אותו הגיש בשגיאות. את

למה שלא זכו ישראלים צעירים רבים,
זכתה לאחרונה השחקנית הישראלית עליזה
גור. היא זכתה לגעת בזמר הבריטי,
אליל הנוער, קליף ריצ׳ארד. ולא רק
זאת: עליזה, המכונה עתה בעתונות הבריטית
בשם עליזיה, נבחרה להופיע לצידו של
קליף בסרטו החדש חיים נפלאים. מזה חודש
היא מתאמנת עימו ועם הכוכבת השניה
של הסרט, סוזאן המפשייר, במחול בלונדון,
ואילו בחודש הבא יצאו כולם לאיים
הקאנאריים, שם מסרט הסרט, עם
להקת הצלליות • .דרישת־שלום הגיעה השבוע
לישראל מבעל מרתף הביטניקים התל־אביבי,
הפסל אילי כן־יעקכ, שנסע לאפריקה.
אחרי שהפליג לאורך הים־התיכוי עד
לספרד, כתב איזי לידיד :״הפעם היחידה בד,
סבלתי ממחלת־ים, היתה בברצלונה — במלחמת
שוורים ישראלי אחר שהגיע
עד ברצלונה, היה שוטר המכס החיפאי הנוצרי
רמזי עסלי. רמזי, שהחליט לבחור

מתאגרף עסלי (ידיי׳) זזם כי־עלי ופיין בכרצלונה

מברצלונה לפאכיס

עליזה גור (ימין) עם קליף ריצ׳ארד וסוזן האמפשייר
מלונדון לקאנארייס

ממדי גופו של עסלי, תסכימו להציב מולו
בזירה רק מתאגרפים מדרגה א׳ ,דבר שפיין
לא ד,סיכם לו. לדעתו חייב מתאגרף, שהיה
עד כה רק חובב, להתחיל. להתאגרף עם
מתאגרפים בדרגה ג׳ .כיוון שהדבר לא ניחן
לו בספרד, שם התיידד עם האלוף במשקל
תרנגול, המארוקאי בן־עלי, יצא רמזי ל־צרפת
• .בתוקף רב הכחישה השבוע כתבת
השבועון לאשה, כדוריה אכידן, את
השמועות בדבר נשואיד, מחדש .״העורך שלי
מתנגד שאתחתן,״ נימקה את הכחשתה, ספק
בצחוק ספק ברצינות .״חתמתי איתו על
חוזר, שלא אתחתן במשך השנה הקרובה,
ותמורת זה קיבלתי העלאה במשכורת ״.ס
אדם אחר שעסק בהכחשת שמועות שנפוצו
סביבו, היד, הזמר־השחקן אריק לכיא.
אריק, שסיים לפני שבועיים את ההצגות האחרונות
של הוא והיא, החליט להוציא תקליט
מיוחד, גייס לשם כך את דירי מנוסי
ויוחנן זראי, שכתבו למענו ארבעה שירים
חדשים. לאחר חילוקי דעות אמנותיים־
פיננסיים עם מנהל חברת. התקליטים הד
ארצי, זאכ לוין, נפל רעיון התקליט ועלה
רעיון לבנות סביב השירים החדשים תוכנית
שלמה, שתוצג במועדון־הלילה עומר כייאם,
בלוויית הפסנתרן־המלחין עצמו. ההופעות הראשונות
במועדון היו כישלון חרוץ. למרות
השתדלותו של אריק — נשאר לתוכנית
שם רע. לאחר שבוע הפסיק אריק את ה
שאר
התוכנית הרכיב אריק משירים ישנים
ונדושים, שעל חלקם אפילו לא סרח להודיע
לי לפני ההופעה. התכוננתי למופע עם אריק
שווה בשווה — ולא להישאר בצל כפסנתרן
מלווה,״ הסביר זראי.

פ שו ק׳ ה ש בו ע
• ח״כ מפא״י אכרה ם הרצפלד,
בתשובה להצעת ח״כ אגודת־ישראל, להעניק
יותר תשומת־לב לתוכנית התפלת מי־הים
של אלכסנדר זרחין :״כאילו הוא יודע מי
זה זרחין, או שראה אותו בעיניו, או שראה
את התוכנית רבותי, אני מצביע בעד
כולם! אני מצביע בעד העננים ועננים אלה
הם מים.״

• מועמד לשר כלי תיק עקיכא
גוכרין, בתשובה לשאלה למד, מקפחים
אותו :״אין כוחות כאלה שיקפחו אותי!״

• כתכ-העת האמריקאי ״לייף״,
על שרת־החוץ גולדה מאיר :״מלכת יהודה
השלישית אחרי איזבל ושלומית.״
• הכמאי פיטר פריי :״אם אינג-
מאר ברגמן יכול להרשות לעצמו לחיות
מפוצל בין הקולנוע והתיאטרון, גם אני
יכול להרשות זאת לעצמי.״

(המשך מעמוד )7

עצתי לך...
איך להת פנ ק בחורף?
שאת יושבת במשרד, או בבית ביום חורף קר, ולרגלייך גרביים,
^ עלולים שני דברים להטריד אותך: חגורת־הגרביים המתקפלת תמיד
ומכבידה עליך ואותו חלק מהגוף שבין הגרביים לתחתונים שאינו מכוסה
ונשאר חשוף לקור.
משתי טרדות אלו תוכלי
להתפטר על־ידי לבישת
תחתוני־הגרביים ״סברי־לגס״
,המוצעים לנו השנה
על ידי חברת
״סברינה״ בטיב מעולה.
סברי־לגס הם תחתונים
וגרביים העשויים חתיכה
אחת ומכסים אותך מקצות
האצבעות ועד למותן.
הם מיוצרים מחוט
סטרץ׳ עדין הנותן לגרב
מראה נאה וחלקם העליון
— התחתונים —
עשוי בעובי כפול, כדי
לחמם אותך היטב. סברי־לגס
נצמדים יפה לגופך
ואין כל צורך באיזו שהיא
חגורה עבורם. סב־רי־לגם
מאפשרים לך
תנועה חופשית ונוחה
בעבודה, בתנועה בבית
ואפילו בתרגילי ספורט.
הם צמודים לגופך וממש
מלטפים אותך. מחיר הזוג
הוא 9.60ל״י.

שלך

סברינה

1כלאחד1
כור דרוו תו

המנוי-
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

נפתח

קורס מזורז להרזיה
במכונות אמריקאיות
החדישות והטובות ביותר במחירים עממיים
ס טו דיו נלישפילמן

.בית הספד

ההרשמה:

החלה ההרשמה
לקורסי הערב:
ריהוט ועיצוב פנים
סרטוט בניין
ואדריכלי

* א5₪10
מוצר להלבנת
צמרמשי ונ״לזן,
אשר הצהיבו!

ח0ק3ח8

״שוקי• מנעלים חימ״סגטנ׳

הגזכגז האיוזוד וזחזיוי
ץ ה היה הרקע לפגישות פייצל־וייצמן
( המפורסמות. הרוח החיה של הפרשה כולה
היה לורנס, שפעל בשנים 22־ 1918מאחורי
הקלעים, תחילה כיועצו של פייצל,
אחר־כך כיועץ משרד־המושבות הבריטי, ולאחר
מכן כאיש־אמונו של השר וינסטון צ׳ר־צ׳יל.
לפי יוזמתו ביקר וייצמן ביוני 1918
במחנהו של פייצל, כמה קילומטרים מצפון
לעקבה, ונפגש עימו שוב, כעבור שנה, בלונדון.
כתוצאה
מכך נחתם ההסכם ההיסטורי בלונדון
ב־ 3בינואר .1919 הקדמתו מצלצלת
כיום כגילוי־דעת של הפעולה השמית:
״הוד מעלתו המלכותית, האמיר פייצל, המייצג והפועל בשם הממלכה הערבית של
חג׳אז, והדוקטור חיים וייצמן, המייצג והפועל בשם ההסתדרות הציונית, הסכימו ביניהם
על הסעיפים הבאים, תון התחשבות בקירבה הניזעית ובקשרים העתיקים הקיימים בין
הערבים לבין העם היהודי; תוך הבנה כי האמצעי הבטוח ביותר להגשמת שאיפותיהם .
הלאומיות הוא שיתוף־פעולה הדוק ביותר בפיתוח המדינה הערבית וארץ־ישראל;•* ותוך
רצון לאשר את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם.״
ההסכם עצמו הכיר בהצהרת בלפור, קבע מתכונת לשיתוף־פעולה והבטיח שוועדת
מומחים ציונים תכין סקר על אפשרויות הפיתוח של המדינה הערבית.

פייצל לא נלהב להסכם. אולם מצבו היה מייואש, ולורנס הודיע לו שזהו הסיכוי האחרון
להגשמת שאיפתו. על כן נאות לבסוף להתום, אך הוסיף בכתב־ידו, בערבית, סעיף גורלי:

רח׳ דיזנגוף ,250 פנת בזל, ת״א
יום־יום משעה 6עד 8בערב.

״נוספה שאיפה שניה, לא פחות לוהטת: לדפוק את הצרפתים. כי לורנס, כמו כל אנשי
״המשרד הערבי״ הבריטי בקאהיר, שנא את הצרפתים שינאה עזה, וביקש לסלקם מן המרחב.
לורנם (כמו אדוניו וחבריו) ראה את המכשיר העיקרי למדיניותו במשפחת השריף
חוסיין. האיש שהתחבב עליו במיוחד היה האמיר פייצל (שלא דמה כלל לדמותו של אלק
גינס בסרט) .הוא ביקש לגרש את הצרפתים, ולחסל את הסכם סייקס־פיקו, באמצעות
טכסיס פשוט: להמליך את פייצל על סוריה. בעזרת פייצל אפשר היה, לדעתו, למנוע את
פיצול המרחב. לנגד עיניו עמדה פדרציה של ממלכות ערביות עצמאיות־כביכול, תחת שלטון
בני משפחת השריף, כשהן קשורות קשר בל־יינתק במערך הבריטי.
הגשמת הרעיון לא היתד, קלה כלל. קודם כל, מפני שהתנועה הלאומית הערבית המפותחת
בסוריה לא היתד, כל־כך מוכנה לקבל את נסיכי המידבר כמנהיגיה. הצרפתים, שבחשו
בקדרה, דאגו להמריד את הסורים בפייצל ובלורנס, כשאלה הניעו לדמשק( .פרק זה סולף
לגמרי בפרט. לורנם ואנשיו, שתפסו את השלטון בדמשק בשם פייצל, נאלצו לדכא בכוח,
תוך הפלת חללים, התקוממות של בני־המקום הלאומנים)*.
הסורים השלימו לבסוף עם פייצל, בהבינם כי הברירה היא עצמאות תהת פייצל אן שיעבוד
תחת עול הצרפתים. אך הצרפתים לא חלמו לוותר על סוריה, ארץ אליה נשאו את
עיניהם במשך מאות רבות של שנים. לא היה שמץ של סיכוי לשנות את החלטתם בשטח
זה. הם אף גירשו את לורנס מעל אדמת צרפת.
אולם הצרפתים לא יכלו לגרש את פייצל, שהופיע בודעידת־השלום ושתבע להכיר
בעצמאות הערבים. באווירה הצינית ששררה בוזעידה היו סיכוייו קלושים. אך בידי לורנס
היה קלף נוסף. מה יקרה, שאל את עצמו,
אם יעשו הערבים והציונים יד אחת, ויעזרו
זה לזה לשכנע את העולם בצידקת שאיפותיהם?
היה
זה רעיון הגיוני למדי. ההנהגה הציונית,
בראשות חיים וייצמן, וההנהגה הערבית,
בראשות חוסיין, פעלו שתיהן למען
האינטרסים הבריטיים. לציונים היתד, השפעה
רבה על דעת־הקהל העולמית. האם לא היה
כדאי להם לעזור לערבים להשיג עצמאות בשאר
חלקי המרחב, תמורת הכרה רישמית
של הערבים בשאיפות היהודים בארץ־ישראל?

מנהלי מחלקות ייצור קירור ומזוג אויר
מנהלי עבודה במתכת מנהלי עבודה במכונות מנהלי עבודה בחשמל מנהלי עבודה בבניין
קריאת סרטוט בניין
חישוב כמויות בבניין קריאת סרטוט מכונות סרטוט מכונות
צילום רגיל וצבעוני

התחלת הלימודים:
ינואר 1964

מיסודה של:

ה 11ב׳ל >ה הנ!ו *ינ 1בניו *
ת ל ־ א בי ב. ר חו בהמסגר 62
טלפון 36487בין 8־ 19

״בתנאי שהערבים ישיגו את עצמאותם, בהתאם לתזכיר שהגשתי ביום 4.1.19 למשרד־החוץ
הבריטי. אך אס יחול השינוי הקל ביותר (בפרטי תזכיר זה) ,או אם לא יוגשם
אחד מפרטיו, לא אהיה קשור אף למילה אחת של ההסכם הנוכחי, שייחשב נבטל
ומבוטל, ואני לא אהיה אחראי בכל צורה שהיא.״

וייצמן חתם על סעיף זה. הערבים לא השיגו את עצמאותם, פייצל גורש מדמשק באש
התותחים הצרפתיים, וההסכם ההיסטורי הפך קוריוז היסטורי.

״היהגריגז הגז טגוזיגז כגזוגץ
^ ף קוריוז *ה מוכיח רק דבר אחד: מה יכלה להיות דמות היחסים בין עיברים
וערבים, אילו ניסתה ההנהגה הציונית ללכת בדרך עצמאית במרחב, תחת לסמוך
על שרותו של אום שהיה, אחרי ככלות הכל, סוכן האימפריאליזם הבריטי.
יותר מנוסח ההסכם עצמו חשובה רוח הדברים — השקפתו של המנהיג הערבי המרכזי.
לודאל תומאס, העתונאי שגילה את לורנס לראשונה והפך אותו לדמות עולמית (והנראה
גם בסרט) ,הקדיש לפעולתו של ל רנס למען הציונים כמה עמודים בספרו, שיצא לאור
למחרת מלחמת־העולם הראשונה. בין השאר ציטט את הדברים שאמר האמיר פייצל
ללורנס, אחת ההכרזות השמיות הראשונות בעת החדשה:
״היהודים הם שמים כמונו. תחת לסמוך על אחת המעצמות הגדולות, היינו מעדיפים
שית ף־הפעולה של העם היהודי בהקמת מדינה שמית גדולה אחת. אני מבין היטב את
השאיפות הציוניות, ואפילו שאיפות ציוניות קיצוניות. אני מבין את שאיפת היהודים לרכוש
להם מולדת. אם החליטו כי מולדת זו תהיה בארץ־ישראל, אז צריך הדבר להיות כפוף
לזכויות ולשאיפות בעלי הארץ הנוכחיים. ארץ־ישראל היא עדיין ארץ ערבית, והיא צריכת
להישאר חלק בלתי־נפרד של המדינה הערבית.״

משמע: ארץ־ישראל, כמולדתם של עיברים וערבים גם יחד, כחלק מפדרציה שמית
גדולה.
מכאן היה רק צעד נפשי נוסף אחד לרעיון המהפכני של שותפות הלאומיות העיברית
והלאומיות הערבית. אולם וייצמן וחבריו לא היו מסזגלים להנהיג אח הערבים בדרך זו.
פייצל, ברוב ייאושו, נאלץ לוותר על איחוד המרחב ולהסתפק בממלכה עיראקית קטנה.
ואילו לורנם ירד מבמת ההיסטוריה. וייצמן אמר עליו, כאמור:
״אני שומר את זכרונו באהבה
עניינו של העם היהודי.״

מסיבות אישיות,

וזוכר בתודה את

עזרתו

בקידום

אחד מראשי ההתקוממות חיה עבד אל־קאדר, בן משפחתו של הצעיר הסורי-אלג׳ירי
שנאסר לא מכבר באלג׳יריה ושהואשס בהקמת מחתרת פרו־ישראלית. בן אחר של אותה
משפחה הוצא קודם לכן להורג על־ידי התורכים, בעוון שאיפותיו הלאומניות
*• במקור האנגלי נאמר ״פלסטיין״. .

העולם הזה 1367

0מי צעדה 1שי 1 ^ 1
(המשך מעמוד )13

כששלל ציורים משל ציירים שונים, נרות
צבעוניים ואביזרי קישוט אחרים, משולבים
בהם. סגנון דיור זה מאפיין גם את טעמה
בלבוש. כי לצד היהלומים והתלבשות היקרות,
יכולה זהבה ברלינסקי ללבוש גם
מכנסי ג׳ינם וחולצה גברית גסה ולהראות
גם בהם אלגנטית.

צאר ניקולאי השני (ימין) כ״מהצאר עד סטאלין״*
הערומים הם המתים
קולנוע סרטיס
ונ;ו 1וויז שלצלודויד
מהצאר עד סמאלין ( א ר מון־דוד, תל־אביב;
ארצות־הברית) הוא סרט הנוטל על

עצמו משימה יומרנית ונועזת — לסקור
ב־ 90 דקות קולנועיות, את אחד התהליכים
החשובים והמסובכים ביותר בהיסטוריה האנושית
— את עלייתו של הקומוניזם
הסובייטי והשתלטותו על מדינה כרוסיה.
לוא גם הונצחה על גבי הצלולויד כל
דקה מאותן 35 השנים, מ־ 1901 עד , 1935
שאת מאורעותיהן מכסה הסרט בעזרת צילומים
תעודתיים, ספק אם משימה מעין זו
היתה ניתנת לביצוע. מאחר שכל שלב ושלב
במאורעות שקדמו למהפכה ובתהליך המהפכה
עצמה, יכול לספק חומר לסרט העומד
בפני עצמו, הרי כל נסיון לקפל 35
שנות היסטוריה סוערות בסרט אחד, מעיד
לא רק על יוהרה — אלא על חובבנות
בנושא וחוסר רצינות אמנותית.
ואילו לרשות יוצרי סרט זה עמד, מסיבות
אוביקטיביות בהחלט, חומר קולנועי אוטנטי
שהוא מעניין ומרתק, אך דל מכדי לבסס
עליו תיאור של מחצית מאה סוערת.
חיוך מול המוות. מבלי להתיחס למגמת
הסרט, צורת עריכתו ודברי הקריינות
בעברית (של אלימלך רם) המלוים אותו,
יש בו חומר תעודתי עוצר נשימה. הצילומים
של הצאר ניקולאי השני ובני דורו
מימי ראשית המאה, הם, ללא ספק, תעודות
היסטוריות מרתקות, המעבירות רטט בצופה,
מחזירות אותו 60 שנים אחורנית ומשקיעות
אותו בתוך אוירת התקופה.
גם שאר החומר הקולנועי ממנו מורכב
הסרט — דווקא בשל איכותו הצילומית די׳
גרועה ובשל המכניקה המיושנת בה צולם
בשעתו, בגללה מקפצות כל הדמויות בסרט
כתיישים או כליצנים — הוא מרתק ומסעיר,
אם בשל הדמויות ההיסטוריות המופיעות
בו, מקרנסקי ועד לנין וטרוצקי, ואם בשל
המאורעות הדרמתיים אותם הוא מתאר.
אחד הקטעים המזעזעים מיתר בסרט, מראה
כיצד מוצאים חיילים אדומים להורג על־ידי
חייליו הלבנים של קולצ׳אק. בין הנדונים
למוות, השוכבים על הקרקע, מרים
חייל את ראשו ומחייך למצלמה. חבריו נהרגים
ונופלים לבור והוא ממשיך לצחוק.
וגם כשהוא עומד מול כיתת היורים, לא
סר הצחוק מעל פניו.
זוהי רק דוגמא לסוג החומר ממנו מורכב
הסרט. לידו מופיעים צילומים מחצרות
המלכות שבוימו בשעתו, צילומי חובב ם שצולמו
בין השאר על־ידי הצאר ניקולאי
עצמו, וצילומי רפורטג׳ה הנראים כאילו
צולמו רק אתמול.
אונס החומר. הגירסר, העברית המוצגת
בארץ, נערכה ובוימה על־ידי הישראלי
(היושב בגרמניה) רפאל (חולות לוהטים)
נוסבאום. ללא ספק מגיעות לו כל המחמאות
על איסוף וגילוי החומר מתוך
ארכיונים בארצות שונות. אולם כאשר המדובר
בדרך ניצול החומר, מסתיים תור
המחמאות.

בתצלום קולנועי משנת . 1903

העולם הזה 1367

זהו סרט העשוי ללא כל שאר־רוח, ללא
השקפת עולם ברורה, ללא רגישות. העריכה
של התמונות עשויה ברשלנות, בחוסר רגש
ספרותי, מתוך מאמץ ניכר לאנוס את החומר
למסגרת ההרצאה ההיסטורית על
תולדות הקומוניזם, המלווה את הסרט. ההרצאה
עצמה אינה אלא גיבוב של מליצות
ופרקי היסטוריה חסרי משמעות, בקולו
הצורם והנוקשה של אלימלך רם.
למזלו של נוסבאום, לא יכול היה אפילו
הוא לקלקל את ההתרשמות מהפגישה עם
עצם החומר ממנו עשוי סרטו.

ש לי טבמדינהד מיוני ת
האמריקאי המכוער

(חן, תל-אביב;

ארצות־הברית) היא גירסה קולנועית מתוקנת,
מעודכנת ולפעמים מזוייפת, של רב־מכר
אמריקאי, שרק לפני שנים מעטות
חולל סערה בארצות־הברית, שעה שהעז לראשונה
למתוח ביקורת גלויה וקטלנית על
מדיניות החוץ האמריקאית כלפי מדינות
מתפתחות ומשתחררות.
צמד מחברי רב־המכר, העתונאים לדרר
ובורדיק, הלבישו בלבוש ספרותי חיור
למדי, במסגרת עלילה הנרקמת במדינה
דרום־אסיאתית דמיונית — סארכאן, רפור־טג׳ה
עתונאית תוקפנית, שחיציה הופנו
כלפי השיטה באמצעותה מנסה ארצות־ה־ברית
לבלום את התפשטות הקומוניזם.
למרות שספרם האיר לראשונה באור הנכון
את סיבות כשלון המדיניות האמריקאית
ויוקרתה, היה בו משום התחמקות והתחסדות.
שכן הוא תקף את שיטות הביצוע —
במקום את עצם האידיאולוגיה, האשים יותר
את מבצעי המדיניות — מאשר את קובעיה.
סרטו של ג׳ורג׳ אינגלנד, שצולם בתאילנד,
הנראה כעוקב אחר ההתרחשויות האחרונות
בדרום וייטנאם, משחית אף את
מעט הכוונות הטובות של היצירה הספרותית•
הוא מציג את הבעיה בצורה קטנונית,
מגוחכת ומזוייפת, בהפכו אותה לבעיה אישית
של שגריר אחד, ובתארו את הצד
שכנגד במיטב מסורת הקיטש ההוליבודי.
טעויות אישיות. מק-ויים (מרלון ברז
דו) ,שגרירה החדש של ארצות־הברית י
מדינת סארכאן, התמנה למשרה זו בש
תכונות אישיות ובעיקר בגלל ידידותו ע
מנהיגה הלאומי של אותה מדינה (איג
אוקדה) .בתפקידו החדש הוא מתנהג נ
קולוניאליסם, מזהה שאיפות חופש לאומיו
עם קומוניזם, דוחף את לוחמי החרות ש
אותה מדינה לזרועות הקומוניסטים. הו
מאפיין באישיותו דמות של כובש שחצ
יהיר בעל רגשי עליונות, המדליק את ד
מדינה ומאיים לפוצצה.
אמנם לקראת סיומו של הסרט הוא מודה
בכשלונו ומונה את טעויותיו, אלא שהוא
והצופים גם יחד, רואים בהם רק טעויות
אישיות שלו. הדמויות המופיעות בסרט הן
סטריאוטיפיות עד לשעמום ואפילו מרלון
בראנדו, כשהוא במדי שגריר, נשאר אותו
מרלון בראנדו המאיים בכל רגע להוריק
לקרבו בקבוק ויסקי ולזעוק בקול :״סטלה!״
כמו בחשמלית ושמה תשוקה.
אולם כשלונו הגדול של הסרט, מלבד
איכותו האמנותית, הוא בכך, שלמרות ההכאה
על חטא שבסיומו, יוצא הצופה בהרגשה
שנוכח האיום הקומוניסטי בצורה
שהוא מופיע בסרט, יכולים רק טיפוסים
כמק־וייט להציל את העולם החופשי.

הופעה לייצוג

ניתן היה להכין, מאלה שהו־
\ § פי עו עד.כה במצעד הנשים האלגנטיות
של ישראל, שכדי להשתתף במיצעד, חייבת
אשר, להיות בעלת־אמצעים נכבדים למדי,
שעיתותיה בידיה וזמנה פנוי להקדישו לבעיות
לבוש והופעה, עולה על המסלול
אורה בהרב ומפריכה דעה זו.
אורה בר,רב ,28 ,היא אשד, עובדת. ואפילו
עובדת קשה. כמזכירה בבנק לייצוא, עובדת
אורה בשתי משמרות ליום, משבע
בבוקר עד שבע וחצי בערב. מזה תשע
שנים היא משמשת כמזכירתו של איל־ההון
הישראלי מרדכי מאייר, ורק שלושה חדשים
בשנה, כשמרדכי מאייר שוהה לרגל עסקיו
בחו״ל, היא זוכה לחופשה קלה, שפירושה
עבודה של חצי יום.
אורה הבלונדית, הנשואה לפיזיוטרפאי
אורי בד,רב — בנו של המלחין והאקורדיו־ניסט
הידוע מנשקה בד,רב — חייבת, בתוקף
עבודתה, להיות לבושה תמיד בקפידה. היא
באה במגע מדי יום עם לקוחות הבנק,
סוחרים, כלכלנים, פקידי ממשלה, והופעתה
חייבת תמיד לייצג את הבנק בו היא עובדת.
״בד בבד עם הדרישה להיות אלגנטית,״
אומרת אורה ,״אני צריכה גם להראות
צנועה. לכן אני משתדלת לעשות גם את
תלבושותי הטובות ביותר, בקו פשוט. אינני
מתבלטת בצבעים וחלק ניכר מהופעתי תלוי
באביזרים, כמו התסרוקת, הנעליים והארנ־קים.״
סימן ההיכר של אורה הם גרבי הניילון׳
אותן היא גורבת גם בימי הקיץ הלוהטים
ביותר.
היא עוקבת באופן קבוע אחרי חידושי
האופנה, מבקרת בתצוגות אופנה הנערכות
בארץ, ועורכת קניות בחופשה השנתית, אותת
היא מנצלת לנסיעה לחו״ל .״מעולם
לא נטלתי דוגמא או רעיון מאותן התצוגות
שאני נוכחת בהן. הדגמים שם הולמים
בדרך כלל נערות־זוהר ולא טיפוסים כמוני.
אני משקיעה בשמלה יותר בבד מאשר בתפירה,
וחלק מתלבושותי המוצלחות ביותר׳
הן פרי רעיונות שלי, דברים שתיכנגתי
ותפרתי בעצמי. לפעמים אני נוטה להתלהב
אחרי תלבושת. כך למשל, קניתי משהו
בחוץ־לארץ בהתלהבות רגעית, חזרתי לארץ
וראיתי שאין זה מתאים לי ולא לבשתי
אותה.״

פיצוי לכת

ך עכורה עכור אורה אינה רק מקור
ן | פרנסה, או עיסוק שיאפשר לה לרכוש
תלבשות בתקציב של 200ל״י בקרוב ל־חודש,
או ציורים מקוריים, אותם היא
אוספת מזה עשר שנים .״העבודה היא התחביב
שלי,״ נוהגת אורד, לומר .״כשהתחלתי
לעבוד הייתי פקידה מתחילה בבנק
מתחיל. גדלתי יחד עם העסק. עכשיו, כשיש
בבנק 130 עובדים, לא אהיה מוכנה לעזוב
את העבודה. היא גורמת לי תענוג ואני
מרגישה את עצמי שותפת להתפתחות.״
מרבית תלבושותיה של אורה הן חליפות
לינן או שמלות משי ושאנטונג לערב. הצבע
השולט בשמלותיה הוא השחור ורק במצבי-
רוח מיוחדים, כשמתחשק לה לחרוג מהעבודה
האפורה ולהראות קצת יותר נשית
וקוקטית, היא מעדיפה את הצבע האדום.
מושג כמו תלבושת־בוקר אינו קיים בלקסיקון
שלה, ותיבת התכשיטים שלד, היא
צנועה מבחינת הכמות.
״יש לי מעם תכשיטים אבל אני מקפידה
שיהיו אמיתיים,״ היא אומרת .״אף פעם
אינני עונדת מחרוזת, אלא לכל היותר מחרוזת
פנינים. אני אוהבת פרוזת, אך לעת
עתה מסתפקת רק בצוארוני פרווה וכובע
ממינק.״ יהלומים? ״כן, אבל לא בצורה
מוגזמת.״
בדירתה הנאה בת שני החדרים, ברחוב
סוקולוב בתל־אביב, בה שמור מקום של
כבוד לאוסף של חפצי אמנות עשויים שן
פיל, יש לאורה גם מלתחה מקבילה
מיניאטורית. היא נועדה לבתה בת השנה
וחצי .״אינני רואה אותה כמעט ואיני
מגדלת אותה, אז אני מנסה לפצות אותה
במלתחה אלגנטית משלה.״

בתצוגת האופנה

4 1של בית קרוון,

שנערכה החודש בתל־אביב, בלטה
שמלת הערב הלבנה מג׳רסי ״בן־לוך
(למעלה) .כי עקב תכונותיהם המיוח דות
מתאימים אריגי ״בן־לוך לכל
שמלה לגברת המעדיפה את האריג
המובחר. בישראל מיוצרים חוטי ״בן־
לוך על־ידי חברת ״הברלון״ בע״מ.

ספרים
מק 1ר

החודש נפתח קורס חדש

לאה צג ת ב כו ר ה
פניםומסיכה (רומן מאת יהודה האזרחי,
הוצאת שלכת 286 ,עמודים) —

קירור ומיזוג אויר
משך הקורם 8חודשים
פרטים והרשמה בשעות ( 08.00—20.00 רצוף) :
חיפה

ת ל ־ אביב

רה׳ ביאליק 17

• דרך פ״ת 44 מול בית־הדר
• אלנבי 76

זהדו ־רעומעו

ת ל ־ אביב: רחוב הירקון ,325 טלפון 41115
ירושלים: רח׳ שלומציון המלכה , 7טל 23339 .

חיפה: רחוב העצמאות , 1טלפון 2537

באר ־ שבע: רח׳ העצמאות , 49 טל 3051 .

רחובות ; רחוב הרצל , 209 טלפון 951771

הם פניהם של איתמר כהן וצבי מגידו, שני
מחזאים ישראליים צעירים, שלצערו הרב
של הקורא, לא נולדו מעולם והם בדויים,
כמו יתר הדמויות והתיאטרונים המתוארים
בספר זה, ש״לא היו ולא נבראו, ואין בהם
רמז לדמויות ולתיאטרונים שבממש.״
כי הרומן של האזרחי, שהוא השני שעסק,
בחמש השנים האחרונות, בתיאטרון
הישראלי •,הוא רומן של משאלות׳ בלבד.
אם אומנם היו הדברים המתוארים בספרו
של האזרחי מתרחשים במציאות, הרי שלו,
ולחבריו למקצוע, היתד, פרנסה מלאה.
מאחר ומצב הדברים בתיאטרון הישראלי
הוא אחר, הרי שנותר ליהודה האזרחי —
שמתוך שבעת המחזות שכתב, הוצג אחד —
לכתוב רק רומנים על התיאטרון.
רעב או בשר־ארנב? איתמר כהן
וצבי מגידו הם שני פנים של סופר אחד.
כהן, ד״ר לכימיה, העוסק בספרות רק בהובי,
כותב את המחזה המושלם, מוותר על
הצגתו, מאחר והוא מכיר מקרוב את התיאטרון
בישראל. מגידו, מורה המגדיר את
הספרות בעיסוקו הראשון, כותב מחזה מושלם
פחות, מצליח להעלות אותו על בימת
תיאטרון השחר, לא לפני שהוא מאפשר לבמאי
לשכתב את חציו. האזרחי, שכמו
פושע בספרות הבלשית, חוזר תמיד למקום
הפשע הראשון שלו — התיאטרון, אינו
יכול שלא להעריץ את כהן, אולם בסתר־ליבו
מוכן הוא להתפשר אף עם מגידו.
הרומן, שלמרות הקדמת המחבר ניתן
למצוא את גיבוריו לפני ואחרי הקלעים
בתיאטרוני תל־אביב של ראשית שנות השישים,
מתמשך מדי ואיטי מדי, מכדי שיהפוך
להצגת העונה. אולם, אין ספק כי
האזרחי, המכיר את תיאטרוני ישראל מקרוב,
הצליח לשים את ידו על הבעייה המרכזית
של תיאטרונים אלה, אשר כמו גיבורו
של שכספיר הם מתלבטים בשאלה ה־ניצחית:
להיות מושלם — ולמות ברעב,
או להיכנע לפשרות — ולשבוע נחת.

אנתולוגיות
עו להכוך

ל חפיפ ת שיער
נעימה ומעולה

האולביבא

7)> /ט /7די

השתמש ב״אליקסיר ג

מו\!/י דנ

ניי שיער לחפיפה המכילים חומרים
אורגניים הטובים לשרשים.

מוצר איכות של הביאוקוסמטיקאי
בקבוקון ב־ 75 אגורות.
א. רובין.

£ 2י פ 1ך 7/ג ע ׳ ד 4777/ /

המנוי
\1י.בר\ז וז טו ב טג לוזירגטו הגזיווי 1 .א 9דט
אגוזג בה?רגז. ט?.ב \זבי?ום י ליוי תוג לא
טבל לא 9ט\ר בל גזטזלווז ללא וז טז ל \ גז.

אגוד ת מגופי ק אי ט
נפתחים הקורסים
הבאים :
אומני גרפיקה שימושית

י מחזור ב׳ של קורם
הערב התלת־שנתי
רישום — ציור

קורס ערב חד־שנתי

כתב״אמנותי

קורם ערב חד־שנתי

עברית * אנגלית * צרפתית * גרמנית
נמשכת ההרשמה
לקורסים מזורזים לתלמידי בתי־ספר יסודיים ותיכוניים.

כתות מיוחדות למבוגרים
תל־אביב
נחלת־בנימין ,2טל 56347 .

חיפה

החלוץ ,27 טל 69265 .

התחלת הלימודי ם :
ינואר 1964
יסודה של:

ה & בזזה הנ! 1זיטבנית
וז ל ־ א בי ב. ר חו בהמסגר 62
טלפון 36487בין 19-8

ילדי הן ןולם שרים (שירי־עס מחמש
יבשות, ליקט ו ערן אוריאל אופק, הוצאת
יהושע צ׳צ׳יק 143 ,עמודים) .בין חיילי ה״

פלמ״ח, שנפלו במאי 1948 בשבי הלגיון,
היה גם נער מנומש ועגלגל־פנים. שירו, ה שרשרת
של דני, שנכתב חודשים מספר
קודם, הוקרא בכל עצרת־עם של מגבית ההתגייסות,
כסמל לעוז־רוחם של לוחמי־הפלמ״ח
בגגש־עציון.
15 שנה לאחר־מכן, חזר ארצה מחבר השיר,
אוריאל אופק 36 כשהוא מוכתר כ־דוקטור
הראשון בישראל לספרות ילדים.
בימים אלה התברר כי אופק לא עשה את
תלמודו פלסתר. נוסף על הצגת־ילדים שעיבד
לפי ספרו של סרוונטם, דון קישוט,
וספר המגלה כיצד נכתבו סיפורי־הילדים
הידועים ביותר, הוציא אופק ספר ראשון
במינו בעברית: מאסף של שירי־ילדים, המיועדים
לקוראים בני שש עד שמונים.
חתול מטיל ביצים. אופק, שנעזר
בעשרות קבצים דומים שהופיעו בלועזית,
בחר בכשישים שירי ילדים, מחמישים ארצות
ועמים. כך, למשל, מופיעה חידת־חרו־זים
מצרית ליד שיר־חידה עברי, ואילו שיר
הודי, על רמה חכם שנסע לדלהי, מופיע
בסמוך לשיר־שעשועים סיני, המתאר כיצד
נולד הצנחן הראשון.
הקורא הישראלי, הזוכר עדיין רבים משירי
הילדות שלו, יתאכזב אולי כשלא ימצא
בקובץ את כולם. אולם דומה כי השיר
עולם הפוך, שאופק עצמו שר אותו בילדותו
— ואחד משלושת השירים הישראליים
שבקובץ — יהווה עבורו פיצוי:
בקיץ קר, בחורף חם / ,שועל טיפש,
חמור חכם / .עיטר מביט, חרש מקשיב/ ,
עתיקה היא תל־אביב
החלב. צבעו שחור; /סנעים־זמירות עורב
צחור / .באלסקה יש חמסין / ,תורה לומדים
בארץ סין.
דגים שמים על העצים; /החתול מטיל
ביצים / .נל תלמיד אוהב שעור / ,וזה
לא שיר — כי אם סיפור.
• הראשון, המסך עולה, רומן מאת עמוס
אריבא.
העולם הזה 1367

תדריך
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
היכן לבקר השבוע, לפי סדר העדיפו־
— חובה לראות ;
יות הבא :
— אפשר לראות.
— רצוי לראות;

במדכאיו ומנצליו ובחברה האדישה. עודד
קוטלר, אביבה גור.
מעגל הגיר הקאוקאזי ( התיאטרון
העירוני, חיפה, קולנוע היכל פתחי
קנה) הצגת הייצוג של התיאטרון הישראלי

בפסטיבל ונציה. מחזה המונים מרהיב של
ברטולד ברכם על יחסיותו של הצדק: חיים
טופול, זר,רירה חריפאי.
^ 1נ סוף המירוץ (הביסה) סופר בן
80 נפגש עם עצמו בשלושה שלבי חיים
קודמים, עורך את מאזן חייו בשעתו האחרונה.
קומדיה שנונה של פיטר יוסטינוב,
שמוסר־ההשכל שלה הוא כי החיים אינם
אלא שורה ארוכה של פשרות. משחק מעולה
ומלהיב של שרגא פרידמן, ליא קינג.

* * המלך נוטה למות (הבימה)
מחזה בסגנון אנטי־יונסקו של איג׳ין יונסקו
— תיאור שלבי גסיסתו של אדם, מלך העולם
של עצמו. משחק מצויין, מרשים ומהנה
של נחום בוכמן. אלישבע מיכאלי.
כיכר הזכוכית מוית) מחזהו
הניאו־קלאסי של טנסי ויליאמס אודות אם
שתלטנית המנסה להשיג חתן לבתה הנכה.
הופעה נוגעת ללב של שחקנית צעירה —
שולמית אדר, כשרחל מרכוס ושושנה ברגע
מתחלפו בתפקיד הראשי של האם.
* * ארלקינו (תיאטרון העונות) קו־מדיה
מפולפלת בסגנון הקומדיה דל־ארטה
ובניסוחו של ניסים אלוני, על שלושה
בעלים זקנים, ד,חומדים איש את אשת רעהו,
שעה שנשותיהם נקספות על־ידי אחרים. יוסי
בנאי, אבנר חזקיהו.
^ וויצלן (התיאטרון הקאמרי) מחזהו
של הגאון הצעיר גיאורג ביכנר, שנפטר
בהיותו בן 23 לפני 125 שנה, אודות נקמתו
של החייל העלוב, המושפל והנרדף,

אירמה לה דום

אביב) קומדיה מוסיקאלית על אהבתה של
יצאנית פאריסאית לסטודנט עני. ביצוע פרי-
בינציאלי אך מרנין, עם שרה אמן או גאול־נוני,
אריק איינשטיין ושלמה בר־שביט.
שין שין שייקר, אופיר ושמעון
ישראל מתמודדים ביניהם בוירטואוזיות
בידורית בתכנית של מערכונים, פזמונים
וקטעי פנטומימה.

תרז דפקרו

(תל-אביב,

אביב) סרס אוירה על אשד, המנסה להרעיל
את בעלה כמוצא מכלוב של חיי נשואין
משעממים. עמנואלה ריבה בסרט לפי ספרו
של פרנסוא מוריאק.

* * לורגס איש־ערכ

(מוגרבי, תל-

אביב; רון, חיפה) עלייתו ונפילתו של הקצין
הבריטי המוזר, שניסה לעורר את הלאומיות
הערבית. סרט ענקים מהמם, המדייק לרוב
בעובדות ההיסטוריות ללא משוא־פנים. נופים
מדהיבים ומשחק מצוין. פיטר אוטול,
אנטוני קוזין, אלק גינס, עומאר שריף.

* * פרא מני אלף

(אופיר,

אביב) מערבון מודרני המסביר כי מאז נעלמו
האינדיאנים כאויבים, נוטים הבוקרים

שם רשום לסיב ה אקרילי של דו־פונט.

דוד ולילה

(ארמון,

חיפה)

פאראנואיד וסכיזופרניה מחפשים אהבה ב־בית־משוגעים,
מוצאים אותה ואת אושרם
האחד בזרועות השני. סרט בלתי רגיל.
משחק מעולה.
מותהזמיר (חן, חיפה) שני
זאטוטים מגלים את האנושי באישיותו של
מטורף, שעה שאביהם לוחם נגד הגזענות
באלאבאמה. לפי ספרה האוטוביוגראפי של
הארפר לי. גריגורי פק.

* האנשים

החשוכים

כיותר

(אסתר, תל־אביב) הצצה אל מאחורי טורי
הרכילות. חייהם הפרטיים והעלובים של
אלילי המעמד החברתי בתיאור דרמתי מצוין
של טראנס ראטיגן. ליז טיילור ריצ׳ארד
ברטון.
* אירמה לה־דוס (בן־יהודה, תל-
אביב; מאי, חיפה) בילי ויילדר הפך את
המחזמר הרגשני לקומדיה שנונה המותאמת
למשחקם של שני גיבוריה — שירלי מקלין
כיצאנית הפאריזאית התמימה והפיוטית וג׳ק
למון כשוטר השלומיאל המתאהב בה עד
לאבדן תומתו ויושרו.

יום כפקינג

(צפון, תל־אביב)

מערבון קולוסאלי על רקע מרד הבוקסרים
בסין בראשית המאה, בו ממלאים הסינים
את מקום האינדיאנים והסגל הדיפלומטי של
מדינות המערב את תפקיד השריפים. תפאורה
מרהיבה ומשחק מרשים של דויד ניבן
הגונב בקלות את ההצגה, משפע הכוכבים,
קרבות ההמונים וההיסטוריה.

מאנה כ״ץ

(גלריה ז׳אן תירוש,

יפו) תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של
הצייר היהודי הדגול במלאות שנה למותו.

יופל כרגנר

(גלריה בינט, ירו
שלים)
יצירותיו של הצייר הישראלי התוסס.

אדי קלברט

(צברה, תל-אביב)

אמן החצוצרה הבריטי שב לישראל, כשב־חצוצרתו
נעימות חדשות. הופעה מלבבת
בהשתתפות זמרת ספרדיה, בעלת קול עמוק
וכדורגלן המבצע תרגילי זריזות.
).ן^ 5אמיגום (אריס סאן, יפו) חמישה
מנגנים, השולטים במספר כפול של
כלים, מסייעים לאווירה האוטנטית היוונית.

ז׳אק כראל

(היכל התרבות, תל־

אביב) ערב פיזמונים בצרפתית, בביצועו של
זמר בלגי רגיש ומלהיב.
התרנגולים קונצרם לעין ולאוזן
של תנועה וזמר על ידי להקת זמר צעירה
ששיריה הפכו כבר לחלק מהודי המדינה.
יצירה ישראלית מקורית של נעמי פולני.

* היסטוריה כגרוש

(מועדון ה
תיאטרון,
תל־אביב) להקת מועדון־התיאטרון
החיפאי מופיעה בסניף התל־אביבי, משחזרת
דמויות׳ ידועות מההיסטוריה בראי עקום.

גורדון לבינסון אילון

הרי זו כתונ ת ג׳רסי מאורלון*
וצמר של להב. חמימה ,
קלילה, נעימה ללבוש. שומרת
על צורתה ותכונותיה. מ תכבס ת
ומתיבשת בנקל. איןצורך
בגיהוץ.
כתונת ״א 0 8 1 0׳י וצמר של
להב כתונת האופנה של השנה
— ס/ס 80״אורלון״ ו־ס/ס 20 צמר
טהור. בצבעי אופנה שונים.
להשיג עתה בכל חנויות הלבשה
מובחרות לבגדי גברים ברחבי
הארץ.

(הבימה,

להרס עצמי. פול ניומן בטרט־אוירה מעמיק.
חיי פרויד (גת, תל־אביב) אפיזודות
מראשית דרכו של זיגמונד פרויד אל
בניית השיטה הפסיכואנליטית. סרט מרתק
אך מחייב ריכוז ומחשבה. מונטגומרי
קליפט, סוזאן יורק.