גליון 1372 מתאריך 25 בדצמבר 1963

ס 111

לסריגוג יד — חם וקל, חזק ורן, שומר על
צורתו, לא מתכווץ ולא מתרחב — מתכבס
בקלות ומתיבש מהר.
דרשו חוט 1ס 0 8 1,לסריגת יד.
להשיג בכל החנויות המעולות בארץ לצרכי
סריגת יד. מיוצר על־ידי א. הבר בע״מ, יצרני
״צמר החסידה״.

• שם רשום לסיב ד,אקרילי של דו פונט.

/ 71 3

בי״תלב תינו ת

] ן 1מ 1ץ ד

* /בן ס

השב וע נפתח ים קורסי ערב חדשים

למועד יולי 1964
בגרות מזורו
למועדים יולי— נובמבר 1964
בגרות משולב
למועד נובמבר 1964 בגרות למועד נובמבר 1964
מוקדמות
פרטיםוהרשמהמ״ 8בבוקר עד 8בערב

חיפה

תל ־*ביב

ירושלים

רח׳ ביאליק 17

• דרך פ״ת 44
מול בית־הדר
#אלנבי 76

בית יואל,
רח׳ יפו 33

בשבוע שעבר ניתנה במערכת הוראה
בלתי־רגילה ביותר. חולית־הכיסוי המורחבת,
שטיפלה בחקירת אסון־המוזת במלון
הילטון, נצטוותה בפירוש על־ידי העורך הראשי
שלא לבוא, לאחר האסון, בשום מגע
עם אחד הצדדים הנוגעים בעניין.
בדרך כלל נוהג העולם הזה להקפיד על
הכלל שיש לשמוע את כל הצדדים לפני
פירסומה של כתבה. זכותו של כל אדם —
גם כשאינו צודק — להשמיע את דבריו
לגבי עניין הנוגע לו. המוסר העתונאי,
כפי שאנו מבינים אותו (בניגוד לעתונים
רבים אחרים בארץ) ,מחייב את מחברי־ה־כתבה
לכלול בה גם את דעתו של צד שהם
חולקים על דבריו.
הפעם שללנו מאחד הצדדים בפירוש את
הזכות הזאת. כי הבא לתבוע זכות —
ידיו חייבות להיות נקיות.
דקות מעטות אחרי שאירע האסון, נודע
הדבר במערכת. כעבור כמה דקות נוספות
הגיעו למקום ששה מחברי המערכת — שני
כתבים, שתי כתבות, צלם, וראש־המערכת,
שנלווה אליהם.

בבואם למקום, הלו עדי־ראייה למחזה מחפיר.
אחד ההרוגים עדיין שכב מתחת למעמסה,
שמעכה אותו למוות. שנים מן
האחראים למקום — נציג החברה יהושע
גילוץ, והמהנדס מיכאל פרי — כבר הספיקו
להגיע. אך תחת להקדיש את כל
מרצם בהוצאת ההרוג, או לחוש אל מיטת
הפצועים בבית־החולים, או למהר לנחם את
המשפחות ששכלו זה עתה את אבותיהם
בבניינם — פתחו השניים במיבצע של
חבלה זדונית בתפקיד העתונות.
שלמה פז, צלם־חובב שחש למקום כדי
לצלם את המיקרה למען העתונות, הותקף
גופנית על־ידי השניים. זרועותיו סובבו
מאחורי גבו, הוא ספג מכות ובעיטות בבטנו.
מצלמתו נלקחה ממנו בכוח גם, במעשה
של תקיפה בלתי־חוקית. עדות חשובה
ביותר היתד, נעלמת לולא הוחרם הסרט
בעוד מועד על־ידי המשטרה. זו מסרה
אותו לאחר מכן, על פי בקשת הצלם, ל־העולם
הזה, שפירסם את התצלומים.
השבוע ניגש פז לתחנת המישטרה, הגיש
נגד השניים קובלנה פלילית על תקיפה.
גם חברי המערכת, ושאר העתונאים שהגיעו
למקום, ניתקלו בהתנגדות אלימה של
האחראים, שנהגו כאילו יש להם מה להסתיר.
בייחוד הצטיין במיבצע מיכאל פרי,
בשחצנות האלימה האופיינית לאדם שהוא
ידידם האישי של נערי־החצר, והסבור, על-
כן, כי לו מותר הכל.
פרי התפרסם לאחרונה בפרשת־שפיגל, כאשר
נודע כי התייעץ עם שמעון פרם לפני
שהחלים לשתף פעולה עם המישטרה ל*
גילויי הפשע. אז דאג מאד כי העתונות
תטפל בו בכפפות־משי. ואכן, רוב ה״
עתונים, ובראשם העולם הזה 1324 הק פידו
לתאר את התנהגותו בצורה החיובית
ביותר. אולי ראה בהתחשבות זו סימן של
חולשה, והשתכנע בטעות כי אפשר לירוק
בפני העתונות, מבלי לבוא על העונש.

כתבי העולם הזה חקרו את האסון יותר
מכל עתון אחר. הם ראיינו את כל מי
שיש לו מה לומר בנידון, השתתפו בכל
הלוויות, ישבו עם המשפחות, קראו עשרות
עמודים של תקני־בטחון והוראות טכניות
מסובכות, התייעצו עם גדולי המומחים. הם
חיברו כתבה אובייקטיבית, שקולה, עניינית.
הם לא יצאו ״לדפוק״ את האנשים שעוררו
את חמתם. אין אנו מענישים אדם על־ידי
העלמת האמת או סירוס העובדות.
אבל הם סירבו בפירוש לתת לאותם
האנשים לנצל את הבמה העתונאית כדי להביע
את דעתם. הודענו להם בפירוש: לא
נשמע כלל מה בפיהם, ולא נפרסם מילה
אחת מדבריהם, לפני שיפרסמו התנצלות
בכתב על התנהגותם המחפירה( .גילוץ ביקש
סליחה על־פד״ פרי לא טרח לעשות זאת).
מי שמחבל בחופש־העתונות, מי שמפריע
לעתונאי למלא את תפקידו החיוני למען
הציבור — אל יבוא למחרת היום לבקש את
חסדיו של עתון זה. הוא ימצא כי שעריו
נעולים בפניו.
אני מקווה כי שאר עתוני המדינה ינהגו
אף הם, להבא, על פי דוגמה זו — למען
ידע כל בעל־שררה במדינה כי אי־אפשר
לחבל בפעולתה של העתונות החופשית,
מבלי לסבול את התוצאות.

העזלם הזה 1372

מכתבים
הכדור השלישי

בכתבה על קנדי דייקתם מאד בפרטים
שכתבתם ע? רצח לינקולן, שאירע לפני
100 שנה. אד, משום מה, דווקא נכשלתם שכתבתם בפרטים
על רצח קנדי, שאירע
באותו שבוע.
(א; נ׳אקליז לא
לבשה שטלה קיצית,
כי אם חליפה( .ב)
אשתו של מושל טב־פאם
היתה זו שלחשה
לקנדי :״אינד
יכול לטעון שדאלם
אינה מאירה לד
פנים״ — ולא ג׳אק־לין,
כפי שכתבתם.
(ג) פגיעות הכדורים
היו כלהלן: הכדור
הראשון פנע
במר קנדי, שקרא
״אוי!״ אז הסתובב ש3ה מושל מכסאס ושאל
״מה קרה?״ אז פגע בו הכדור השני, והוא
עצמו הפליט את ה״אוי!״ אז בא הכדור
השלישי, שפגע שוב במר קנדי.
יהודית שבח, ניו־יורק
תחנות הטלביזיה בארצות־הברית מצאו
או־ הן לנכון לערוד סישאל בקרב הציבור,
כפי שעשיתם אתם לאחר רצח קנדי (העולם
הזה .)1369
בין השאר נשאלה השאלה :״האם רובי,
רוצח אוסוואלד, ה י נו גבור לאומי?״ רוב
המשיבים הצדיקו את מעשהו, אולי משום
כד שרובם היו תושבי טכסאס. איש מהם לא
השיב ש־(א) מעולם לא הוכח שאוסוואלד
אמנם היה הרוצח; (ב) אם אמנם היה הרוצח,
הרי שמוות ביריה הוא עונש קל עבורו:
(ג) שרצח אוסוואלד הכשיל את החקירה
הבדוקה של כל מה שעמד מאחרי רצח קנדי;
(ד) והחשוב מכל: אי; לאיש הזכות ליטול
את חייו של זולתו.
א. חבצלת, ניו־יורק

צעירי הלבנט

רציתי לציין כי תחזיותיכם הקולעות בכל
הנונע למתרחש במנגנון המסואב של מפא״י,
גרמו לי, לא אחת, קורת־רוח מרובה. לא
נותר לי אלא לקוות כי כתבתכם, הנושאת
את הכותרת ״הטיהור הגדול״ (העולם הזה
— )1370 תתאמת במלואה.
ישר כוחכם. אתם הנכם היחידים הנושאים
בדנל המלחמה ננר צעירי מפא״י, המנסים
להפוד מדינה זו למדינה לבנטינית ממש.
ח. בוזמפאי, ירושלים

חרם נגדי

לאור פרשת הדחתו של הלורד מנקרופט,
נשלח המכתב הבא על־ידי חברת ״יורק־טריי־לר
קומפני״ — שאנחנו נציגיה בישראל.
— לחברת ״נוריץ׳ יוניה״.
״הדחתו של לורד מנקרופט ממועצת המנהלים
של חברת ״נוריץ׳ יוניה״ ,בלחץ
הערבים, עקב התעניינותו בישראל, הנה ללא
כל ספק התערבות חמורה בחופש המסחר.
לחברתנו ישנה הזכות המיוחדת לעשות עס
קים
מסחריים בקנה־מידה רחב עם חוגים
יהודיים בבריטניה, ונוסף על כד, יש לנו
מפיצים פעילים ויצרנים לפי הסכם־ידע בישראל.
״בנסיבות
אלה, אד טבעי הדבר שחברתנו
חפצה להפגיז את שאט-נפשה לנוכח פעולותיה
של חברת ״נוריץ׳ יוניה״ .הנני לבקשך,
בהתאם לכד, שתואיל בטובך לבטל,
לאלתר, את כל הביטוחים שלנו בחברת
״נוריץ׳ יוניה״ ,לרבות את ביטוח הפנסיה
של חברתנו.
פ. ו .דייוויס, יורק טריילר קתזפני
לינויטד, נורתהמפטונשייר, אנגליה

השאלה הנצחית

מאמרכם ״אהבה עיוורת״ (העולם הזה
,)1370 המשקף את התפיסה המוטעית המנהיגה
אח מדיניות־החוץ
שלנו, הינו
עוד מאמר בסדרת
המאמרים הקולעים
ישר למטרה.
טדי שבוע ניתז
לקרוא על איזו פרשה
חדשה ומסריחה
כאחת: הליכותיהם
המפוקפקות של כמה
מראשי הציבור; עסקות
הנערכות מתחת
לשולחן על השבוז
הציבור; הכפייה הדתית
על כל גווניה:
מכירת קרקעות המדינה.
לאור
כל אלה בג
ר ש טיין
רצוני לשאול: מה צריך לעשות האיש
הפשוט? איד הוא יכול להשפיע על מהלד
אריה גרשטיין, חולון
העניינים?

הבראה ככית־הסוהר

אושרו של חברי, עלי מרעי חמאד, היה
רב כאשר קיבל מכתב מההסתדרות, כי
אושרה בקשתו ליציאה לבית־הבראה. אולם
כאשר בא למושל הצבאי,
וניצב לפניו
כעבד לפני אדונו,
עצם המושל את עיניו
וניענע בראשו
בשלילה :״אני מצטער.״
חברי
החליט לצאת
לבית ההבראה בזכרו!
יעקוב בלי רשות
המושל. אולם
כאשר היה עסוק באריזת
חפציו, נכנס
לביתו שוטר, שאל
אותו איפה הרשיון
שלו לצאת מהכפר.
הוא השיב שאין לו,
ואז סחבו אותו לתחנת
המשטרה. כר
בילה חברי את תקופת ההבראה שלו ב־בית־סוהר•
סעיד אחמד שיק, כפר מזרעה

ל פ,1

נ ג, ש ר,

עובד לא־־לאומי

בעתונכם הנכבד הופיעה כתבה, בה סופר
שכאילו חבר ״קופת חולים לעובדים לאומיים״
בראש־העין פנה לעזרה לרופא הקופה
ולא קיבלה, וכאשר רופא הניע, הילד כבר
לא היה בחיים (העולם הזה .)1367
ברצוננו לקבוע, שמשפחה זו לא היתה,
ואיננה, חברה ב״קופת חולים לעובדים לאומיים״
,וגם לא פנתה לשום רופא של
מוסרנו בבקשת עזרה.
שלמה פיינשטיין, מנהל הסניף, פ״ת
משפחת הקורבן היא שהודיעה לכתב
העולם הזה שהיא חברה בקופה זו.

ג׳ז של ״קול ישראל״

שמחתי מאד לקרוא את המאמר על מנגן
הנ׳ז נ׳רי (העולם הזה .)1368 בדרך כלל
היה המאמר כתוב ברוח חיובית מאד, אבל
טעיתם בזה שכתבתם שאין בארץ להקת ג׳ז
מגובשת.
כבר שלוש שנים קיימת בארץ ״להקת הג׳ז
של קול־ישראל״ ,המופיעה, פרט לשידורים
ברדיו, נם בשלושת הערים הגדולות, באילת,
בקריית־נת ובהרבה קיבוצים. הקונצרטים
שנערכו שם היו במסגרת הסברה כללית

על הג׳ז.
מל קלר, תל־אביב
העולם הזה מודה לקורא קלר, מארגן תזמורת
הג׳ז בקול־ישראל, על תיקון העובדות.

חתימה טובה

הדרר לתהילה מרופדת מיטות טובות
— אבל לא אצל עליזה גור (העולם הזה
.)1370
אל תתפלאו אם ביום בהיר אחד היא תעזוב
את כל הזוהר, ותשחק את עצמה על
באמת. יעודה הוא להיות ה״אידישע מאמע״
והיא תעשה זאת. זו רק שאלה של זמן —
אלה אחדות מהמסקנות שאפשר להסיק מניתוח
נראפולוגי של חתימתה.
מסקנות נוספות: מטיבעה היא בחורה
גלויית־לב, שאין לה מה להסתיר (שיטו לב
שאכן אין היא מסתירה) .אוהבת חברה
פשוטה, מסתפקת במה שיש לה. לפעמים מוכנה
לשתף נם אחרים בזה. חייה הפרטיים
חשובים לה לאין שיעור מכל קאריירה. באופייה
טבוע טוב־לב וותרנות במידה מרובה,
בניגוד לאכזריות הדרושה כדי להציעקוב
לוי, חיפה
ליח ב= 5מח ׳י•

פיטר פרייר

הסברו של הבמאי פיטר פריי לסרטו
״אשת הגיבור״ (העולם הזה )1369 מעניין
מאוד — אד אין בו כדי להיטיב את התוצאה
הגרועה. אם פיטר פריי(ר) מסביר
לנו את כוונותיו הטובות ליצור סרט נוסף,
בו יעמוד הרעיוז הפסיכולוגי העמוק בצד
ביצוע טכני מושלם, אנו מבינים אותו —
אד עובדת היות ״אשת הגיבור״ סרט ממדרגה
נמוכה — בעינה עומדת.
ם. מיראלי, ירושלים
(יו).פיטר, אתה כועס — סימן שאינד
צודק! התפלאתי מאוד כי מערכת העולם

חשוביג

בל ר א שי ׳נל הכי ־ ללא דאגה ל יוקתן,
גני ״ ע ה:
י ז׳ ז י ״ ז ת
ייי ־ שיזי

) 3 ¥ 6 11411ו ! 3
בשלוב נפלא של שניים ממוצריה המפורסמים :
817.4 פתרו מעבדות הלן קרטיס

בארה״ב בעיה כפולה :
שמירה על ת סרוק ת — גם ברוח ובגשם, ואפילו
עם קומך מן השינה — הודות ל״רשת ה ס מוי ה״ של
סואב״ספריי.
עצובמחדש — בכל יום תוכלי מעתה לסגנן
לעצמך תסרוקת חדשה למשך ימים מספר — בעזרת
מסרק או מברשת בלבד!
וההפתעה הנפלאה — לאבשבילך, כי אם בשבילו
כשיחוש את שערותיך ...חלקות, מבושמות ורכות ללטוף !

אוטופרוטרט של סוסגוך
הזה, הידועה בתמיכתה במקופחים, נתנה יד
לפיטר פריי בהשמצה פרועה נגד הסוסים.
אנו, הסוסים, ידועים בתור בני גזע מכובד
ואציל, ומקומנו לא יכירנו בין חלאת המיז
האנושי.
אין זו הפעם הראשונה שאתם קופצים על
הסום הלא נכון ברדיפתכם אחרי סוסיאציות
— אך הפעם זה כבר עובר כל נבול. בברכת
קש־ותבן, אני מצרף את צילומי, שנעשה
בידי הצלם הידוע סום־קין.
סוטגון הפרש, אורוזה־פרח, סזס־נוביץ
ללא הי־ם זס, מפרסם השבועון הנזסוייס את
האוטו-פורטרם של הקורא סוסגון.
כל הכבוד לד, מר פריי, על שעשית סרט
אחד (״איי לייק מייק״) ,אבל אל תדרוך במקום
אחד, ואל תרד מפעם לפעם. אילו היה
״אשת הגיבור״ סרטך הראשון — היינו
מקבלים אותו ואותר בתשואות. אד והו
סרטד השני, ואיננו באים בתביעות — אלא
מתוך שציפינו ממד ליותר.
שמעתי אותד מדבר על ״אשתקד במאריינ־באד״
.אמרת לנו אז, מעל במת קולנוע
״ארמון דויד״ ,אולי חסר פה איזה אונם
קטן, נוסח אינגמר ברגמן. כמדומני שזהו
מה שניסית לתת לנו בסרטד ״אשת הגיבור״
— איזה אונם קטן.
לפי רעתך, כל מי שלא מסכים להשקפתד
איננו אלא סוס? מדוע לא השתמשת במילה
חמור? זה יותר מתאים במקרה זה.
היית צריד להקדים לסרטר הקדמה, ולומר
כי זהו סרט רק לחכמים — משהו בנוסח
״בנדי המלך החדשים״ .כי כל מי שלא רואה
את הסרט דרך משקפיר — הרי הוא
סתם חמור או ת״ש.
״אחד הסוסים״ ,ב. צולף, רמת־גן

במרינה העם קאתול׳ מן האפיפיור

פרסמו ד־ר יעקבסון

האם קראת כבר?

דמות־חידה של גיבור פרומן־ביכורים של סופרת צעירה,
שהיא עצמה דמות־חידה

דרכים לוהטות

מאת הדסה מור

הספר הנמכר כיותר, המכוקר כיותר, המסקרן כיותר
הופיעה מהדורה שלישית
בהוצאת ״קוץ״

המנוי ״
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

הרחקת שערות
לצמיתות

ללא כאבים
במכונות חדישות ביותר
התיעצות חנם
אחריות מלאה

רחוב גאולה ,11 תל-אביב

טל 56772 .

מ רי םהררי

״ועתה הולך אנוכי אל שולחי,
ולא ישאלני איש מכם: אנה תלך?״
(הבשורה על פי יוחנן, ט״ז)
האם מנסה ממשלת ישראל להיות יותר
קאתולית מן האפיפיור?
השבוע הסעירה שאלה זו את אזרחי
ישראל יותר מכל ענין אחר, זולת סיפורי־הזוועה
של החוזרים מן השבי הסורי (ראה
עמודים 11־ .)10 היא האפילה על מלחמת־האזרחים
שפרצה באי השכן, קפריסין; על
התקציב הממלכתי המנופח שהוגש לכנסת;
על האסון הדרמאתי שפקד אוניה יוונית ב־אוקינוס
האטלנטי.
האם משפיל נשיא המדינה את עצמו?
האם הקריבה הממשלה את הכבוד הלאומי
על מזבח ההתרפסות בפני הוואתיקאן?
״כן!״ אמרו רבים, החל בסיעת חרות ובלה
במשורר חיים גורי. הם הפנו בקשות נמרצות
אל הנשיא, תבעו ממנו שיסרב לקבל
את פני האפיפיור במגידו. היד, נידמה כי
דעת הרוב מזדהה עם דיעה זו.
גישה זו העידה על אי־הבנה מהותית של
המציאות. לעיתים היה נידמך, כי מרבית המדינה,
בבקשה לשמור על הכבוד הלאומי,
איבדה בינתיים את חוש־המידה.
במהדיביזיות? קשה לסווג את ה־אפיפיור
בסולם הכוחות הבינלאומי. מאז
שאל סטאלין, בלעג :״כמה דיביזיות יש
לאפיפיור?״ נשאלה השאלה פעמים רבות,
ומעולם לא ניתנה לה תשובה סופית. כי
האפיפיור שולט במדינה שאין לה גבולות
על גבי המפה* ,ואין מודד לכוחה ולהשפעתה.
יתכן
כי האפיפיור הוא האדם השלישי
בחשיבותו בעולם — מיד אחרי נשיא
ארצות־הברית וראש ממשלת ברית״המוע־צות.
השפעתו עולה בהרבה על זו של
מזכיר האו״ם, וספק אם היא נופלת מהשפעת
נשיא צרפת או שליט סין. אין
שום מנהיג דתי בעולם המתקרב בחשיבותו
לזו של האפיפיור.
מנין נובע כוח זה? מבחינה מיספרית,
כוללת הכנסיה הקאתולית הרומאית קרוב
לחצי מיליארד נפש. כל אדם חמישי בעולם
נימנה על מאמיניה. אולם המיספר לבד
אינו משקף את המציאות. מספר המוסלמים
בעולם אינו רחוק ממספר הקאתולים —
אך אין לדת האיסלאם רשות עליונה, אשר
כל מאמין חייב לה ציות ללא־גבול, כמו
לכנסיה של רומא.
יתר על כן: מאמיני הכנסיה הקאתולית
מפוזרים בארצות חשובות. הם חולשים על
כל אמריקה הלאטינית. השפעתם בארצות־הברית
עצומה. במחנה הקאתולי נמצאות
מדינות מערביות (כמו איטליה, צרפת, ספרד׳
פורטוגל) ומדינות קומוניסטיות (כמו
פולין, הונגריה, צ׳כוסלובקיה).
השפעה זו, בהוזה, גם היא אינה ממצה
את מלוא כוחו של האפיפיור. זה מבוסס
גם על העבר — על ההיסטוריה של התרבות
המערבית, שהאפיפיור הרומאי מילא
תפקיד מרכזי בכל פרק מפרקיה.
כל זד, מקנה ליושב בם פטרום הקדוש
הילה של יוקרה, שאין דומה לה בעולם.
כ בו דו שלמי? על כן אין האפיפיור
הרומאי זקוק לקבלות־פנים רישמיות. כאשר
הוא נפגש עם ראש מדינה כלשהי —
ואפילו מדינה חשובה — לא האפיפיור הוא
הצד הזוכה בכבוד. להיפך: האפיפיור הוא
המכבד את ראש־ד,מדינה.
על כן יכול היה האפיפיור לוותר בנקל
על כל פגישה עם נשיא ישראל, ואף עם
מלך ירדן. כבודו לא היה נפגע. זוהר
סיורו בארץ־הקודש — הראשון מסוגו מאז
יצא פטרום הקדוש עצמו את הארץ בדרכו
לרומא — לא היה מתעמעם במאומה לולא
נערכה פגישה כזאת.
למעשה גם אין הסיור הזה זקוק לאישור
כלשהו מצד רשות חילונית. כי שום מוינה
בעולם אינה יכולה להרשות לעצמה למנוע
את כניסתו של האפיפיור.
ס טי רתל חי -ל מי ז שונה לגמרי
מצבו של נשיא ישראל. כמה מאזרחי יש-
יאל׳ ששנים ארוכות של תעמולה רישמית
בילבלו את חושיהם, אינם תופסים זאת.
עם כל הישגיה בעולם, ולאחרונה באפרי-
קה׳ לוחמת ישראל עדיין מלחמה נואשת
להשגת הכרה בה כמדינה בת־קיימא. חלקים
גדולים של העולם אינם מכירים בקיומה,

יש כבוד, אין חוש־מידה
מסיבה זו או אחרת. זולת אי־הכרתם של
הערבים בישראל, אין אי־הכרה המכאיבה
למדינה יותר מזו של הוואתיהאן.
על כן ששר, ממשלת ישראל לקראת ביקורו
המפתיע של האפיפיור. אין ביקור ״דתי״
זה מהודה הכרה רישמית, או אפילו חצי־רישמית.
אך יש בו מידה כלשהי של הכרה
מעשית: כאשר יחצה האפיפיור את הגבול
לישראל, כאשר יעבור על פני מישמר־כבוד
של צה״ל, כאשר ייפגש עם חברי הממשלה.
שום קאתולי, שום השמן או הגמון, לא
יוכל לטעון לאחר מכן כי ישראל פשוט
אינה קיימת.
פגישה פנים אל פנים של האפיפיור ונשיא
ישראל חשובה מאד במיסגרת זו. תצלומי
שני האישים בעתונים ובטלביזיה ידברו שפד.
ברורה יותר מכל איגרת דיפלומטית. הם
יוסיפו תוספת חשובה לאווירה הכללית של
הכרה־למעשה. ולהיפך: אם לא תתקיים פגישה
כזאת, תהיה זאת סטירת־לחי למדינה.
בל הקלפים נמצאים בעניין זה, בידי
הוואתיקאן. אין שום קלף בידי ישראל, לר
לא היה מקום למשא־ומתן אמיתי.
הדבר ברור לאויבי ישראל יותר מאשר
לאזרחי ישראל. על כן פתחו בטאוני מצ ריים,
למחרת יום ההודעה, בהתקפה מוחצת
על האפיפיור, בנסיון נואש להביא לביטול
הביקור. התקפה זו, שהעליבה את לבנון
הקאתולית־למחצה** ופגעה בירדן (הזקוקה
אף היא לחיזוק מעמדה הבינלאומי) ,לא
הועילה.
מחיר הפטפטת. לעומת שיקול יסודי
זה, אין מישקל רב לטענות היוקרה, שהסעירו
השבוע את הרוחות בישראל. לרובן
אין בסיס ממשי.
לא הערבים שינו את מסלול האפיפיור.
המצרים מתנגדים לעצם הסיור, ואילו מעמדה
של ירושלים אינו מעניין אותם במיוחד.
לעומת זאת מעניין מעמד זה את ד,כנסיה
עצמה. ממשלת הוואתיקאן (״הקוריה״) דוגלת
בבינאום העיר הקדושה — והיד, ברור
לכל בר־דעת שלא תוותר על דרישה מרכזית
כזאת בהיסודהדעת, ללא תשלום מחיר.
אילו עבר האפיפיור את הגבול בירושלים
ונתקבל שם על־ידי הנשיא, היה הדבר יכול
להתפרש כהכרה בשלטון ישראלי בירושלים.
הטענה כאילו ״האפיפיור נפגש עם המלך
חוסיין בבירת ירדן, אך מסרב להיפגש עם
הנשיא שזר בבירת ישראל״ — אינה תופסת,
כי ירושלים אינה בירת ירדן, אלא רק
בירת ישראל.
יתכן שכל ההסתבכות היתה נמנעת, אילו
(המשך בעמוד )6

* מלבד עיר הוואתיקאן, שהיא שכונה
רומאית, ושעליה שולט האפיפיור גס שלטון
חילוני.

*• רוב הכנסיות הערביות העצמאיות,
כמו המארונים והקאתולים־היווניים, מכירינו
במרות האפיפיור.

האפיפיור

העולם הזה 1372

ך• ו 23 חדש הופיע בין גרמי־השמיים
המבהיקים ברקיע המרחבי. כוכב בעל
פנים עגולות, עיני־חריץ וחיוך מסתורי:

אפילו ייעזרו המצרים במדענים גרמניים
שכירים. הם ליוד את דבריהם בחיוך עליון
של בטחון עילאי.

סין העממית.
תמהני, האם חייכו גם השבוע
צ׳ו אן־ליי, ראש ממשלת סין, ביקר ה — למראה החיוך שעל שפתי
שבוע בקאהיר. הוא לחץ ידיים, הבטיח גמאל וציו?

הבטחות, הכריז הכרזות, פיזר חיוכים.
הוא קיים שיחות סודיות עם ראשי הרפובליקה
הערבית המאוחדת, שתוכנן לא
נודע — ואולי לא יוזדע במשך זמן רב.

וכל ישראלי שיש לו אינטואיציה
פוליטית -רטט קל עכר בגופו.

וכב פיני בשמי המרחב — זהו
^ גורם חדש, העלול לשבש את סדרי־העולם,
שהתגבשו בשנים האחרונות.

ל מו סקבה ולוושינגטון יש אינטרס
/משותף, חיוני, למנוע נשק אטומי ממדינות
קטנות. הן חוששות כי הימצאות
נשק זה בידיים בלתי־אחראיות עלולה
להביא למלחמת־עולם גרעינית, בה ימותו,
ביממה הראשונה, כמאה מיליון רוסים ואמריקאים.
שיקול
פשוט ומכריע זה עמד, בעיני
מוסקבה וושינגטון, מעל לכל אינטרס מדיני

כי כאשר מעצמה עולמית חדשה
פורצת לתוך הזירה המרחבית,
הרי זו מהפכה.

דיים נשק אטומי, כדי לדחוק את
דגלי ברית-המועצות מהמרחב, ולתפוס
את מקומה כידידה הקומוניסטית
העיקרית של הערבים?

**ובן מאליו כי אפשרות זו אינה
בטוחה. עשויים לחול שינויים מדיניים,
שיכתיבו לראשי סין שיקולים חדשים.
לא ידוע, כרגע, מתי תצליח סין לייצר את
פצצת־האטום הראשונה שלה. היא מקדישה
לכך את מיטב מאמציה, ולרשותה עומדים
מדענים ממדרגה ראשונה.

אך עשויות לעבור שנים עד שתוכל
לספק פצצות לזולתה -
אולי שלוש, אולי חמש, אולי שבע.

במדיניות, הטפשות גרועה מן
הפשע. והפחדנות גרועה מן הטיפשות.
משה שרת, פחדן מבטן ומלידה,
חשש שהידוק היחסים עם
סין האדומה ירגיז את ארה״ב
ואת התורמים היהודים בברוקלין.
לשווא שידל אותו דויד הכהן, אז ציר
ישראל בבורמה, וכיום יושב־ראש ועדת־החוץ־והבטחון
של הכנסת, לאחוז ביד הסינית
שהיתר, מושטת. הכהן, שמעטים מבין
מדינאי מפא״י שווים לו באינטואיציה הפוליטית,
ראה את ההזדמנות הבלתי־חוזרת.
סין היתד, זקוקה להכרה, והיא היתר, מוכנה
לשלם את המחיר.
אולם שרת רצח נסיון זה בנימוקים פורמליים
תפלים — כפי שהודה בעצמו, השנה,
בתגובה על גילויי הכהן.

}}*מה של סין אינו קשור, בתודעת
העולם, במטוסים, תותחים וטאנקים.
האסוסיאציה העיקרית שונה לגמרי.

פין היא מעצמה שכל-כולה
שואפת אל פצצת־האטום.

השאיפה האטומית של סין היא אחת
מעובדות־היסוד של העולם בימינו. בגלל
שאיפה זו נפערה התהום בינה לבין ברית־המועצות,
שסירבה לעזור לה להצטייד בנשק
קטלני זה. בגלל שאיפה זו הכריזה
סין מלחמה על הסכם־מוסקבה ההיסטורי
— שלא נועד, לדעתה, אלא למנוע נשק
אטומי ממנה. בגלל שאיפה זו מחבלת סין
בכל נסיון להטיל פיקוח על הייצור הגרעיני
ולמנוע את ריבוי המדינות האטומיות.
תעלולים אלה של סין עוררו אהדה מסו־יימת
אצל כמד, אנשים קלי־דעת בישראל,
הנוטים מטיבעם לעודד מעשי־קונדם בינלאומיים.
הזקן משדד,־בוקר שיבח את סין
בכל הזדמנות. הוא נהג כצופה בקירקס,
המוחא כף לליצן הקטן והחלוש, הבועט
בבריון מגודל ושופע־שרירים. הצופה יכול
ליהנות, מפני שהדבר אינו נוגע לו. הוא
אינו מעורב. הוא יכול לצחוק באושר של
חוסר־אחריות.

עד שמתגלה לו, לפתע, כי הדבר
נגע לו. בי הוא מעורב מאוד.

ד היום יכלו מדינאי ישראל לרוות

^ נחת, ביודעם כי שום מעצמה גרעינית
לא תספק נשק אטומי למצריים. לא היה
שום סיכוי סביר לכך שארצות־הברית, או
ברית־המועצות, או בריטניה, או צרפת,
יציידו את מדינות־ערב בנשק־הקטל האחרון.
דובר, אמנם, על אבק רדיו־אקטיבי, שישמש
ראש־נפץ לטילי המדענים הגרמניים
בקאהיר. אך איש לא האמין בכך ברצינות
רבה. המכשולים הטכניים אדירים מדי.

מדינאי ירושלים יכלו, איפוא -
בסלאנג צה״ל -״לתפוס שלווה״.
ואמנם, הם עשו זאת. הם צחקו לנו,
כאשר תבענו מהם, לפני שנים, לפעול בדחיפות
למען הפירה הגרעיני של המרחב.
הם השיבו, למעשה: אל פחד! מבחינת
הכושר הטכני, הרמה המדעית, התפיסה הטכנולוגית,
נעלה תמיד על המצרים —

}}*יקיל זה חייב להכתיב למשרד־החוץ
הישראלי שני קווי־פעולה מקבילים.
לשניהם יש להדביק תווית ״דחוף ביותר!״
מכל פשעיו המדיניים של משה שרת
(והם רבים למדי) זהו הפשע הגדול ביותר:
שחיבל בזדון בהזדמנות שהיתר, ליצור מגע
דיפלומטי תקין בין שתי המדינות.

זה היה אז. מה עלול לקרות הפעם?

היא
עלולה להתעורר, בבוקר
בהיר אחד, ולמצוא כי מולה עומדת
מצריים מצויידת בנשק אטומי
— פרימיטיבי אך יעיל —
תוצרת פקינג.

היעד הראשון: יש ליצור מגע
מדיני בין ישראל ובין סין.

בפעם האחרונה אירע הדבר לפני שמונה
שנים, כאשר הכריז גמאל עבד אל־נאצר
על עסקת־הנשק הראשונה שלו עם צ׳כוס־לובקיה.
ונסתבר כי ברית־ר,מועצות חדרה
למרחב והגשימה חלום שחלמו הצארים,
לשוא, במשך מאות בשנים.
אז דובר על נשק שיגרתי — על מטוסים,
טאנקים, תותחים. מאזן־ד,כוחות במרחב נתערער,
מירוץ־ר,חימוש קיבל תנופה חדשה,
המתח הבינלאומי גבר. מצריים התנגשה עם
מעצמות המערב, חברת תעלת־סואץ הולאמה,
ישראל השתלבה במאבק, מיבצע סיני־סואץ
הרעיש את העולם.

גם ספק אם יכול עבד אל־נאצר להרשות
לעצמו לריב כעת עם אמריקה וברית־המועצות,
המעניקים לו עזרה אדירה. יתכן
שיצטרך לוותר בינתיים על מישחק עם סין.
אלה הן אפשרויות. אבל אפשרויות בלבד.
אין כל בטחון שתתגשמנה.
ואם לא תתגשמנה, צפויה לישראל סכנה.

היום קשה עד אין ערוך יותר
לפתוח את הקו לסין. סין מתחרה
בברית־המועצות על חסדי המחנה
האפרו-אסיאתי, והיא מושיטה את
ידיה למדינות-ערב.
אך המאמץ חייב להיעשות, במלוא המרץ
והתבונה, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. היחסים
עם סין, כמו שיפור היחסים עם
ברית־המועצות, דרושים לישראל כדי להחזיר
לעצמה את כושר־התמרון, את האפשרות
לנהל מדיניות עצמאית מול הסכנות
המצטיירות באופק.

£י ך חשוב יותר הקו השני. אני מאמין
> £כי עצם קיומה של ישראל עלול להיות
תלוי בהצלחתו.

כדור וזדש
אחר, מעל לכל יתרון שיכלו להשיג במרחב.

השיקול הפיני שונה לחלוטין.

סין מעוניינת לפוצץ את המונופול הגרעיני
של ארבע המעצמות הלבנות. ככל
שיתרבה מספר המדינות שיחזיקו בנשק
אטומי — כן יתערער מונופול זה.
סין אינה חוששת מפני מלחמה עולמית.
ניראה כי היא מוכנה אף לקדם מלחמה
זו בברכה, בתנאים מסויימים. למשל, אם
תשמיד המלחמה סופית את שתי המעצמות
הלבנות, ותפנה את הדרך למעצמה הצהובה,
בעלת הדגל האדום.
ובעיקר: סין רוצה לחדור לכל מרחבי
העולם. היא רוצה לדחוק את רגלי ברית־המועצות
מכל מרחבי העולם.
לפני שמונה שנים הציפד, ברית־המועצות
את מדינות־ערב בנשק, והגבירה את המתיחות
בעולם, כדי להשיג מטרה דומה:
לדחוק את רגלי ארצות־הברית מהמרחב, ולקנות
בו אחיזה לעצמה.

מי ימנע בעד סין העממית, בעוד
שנתייפ-שלוש, למסור למצ

אז יכול להיעשות מאמץ לצרף את
סין למועדון המדינות הגרעיניות, הכפופות
מרצון לחוק של אחריות קולקטיבית. יש
המאמינים כי הנשיא קנדי, אילו נשאר בחיים,
היה מקדיש אח תקופת־כהונתו השניה
(מ־ 1965 עד )1968 להשגת הכרה
אמריקאית בסין, ולשיתוף סין הגרעינית
במערכת העולמית להגבלת הנשק האטומי.
(נסיון כזה עלול לעורר כיום באמריקה
גל כזה של זעם מטורף, עד ששום מדינאי
אינו יכול לבצעו מבלי לכרות לעצמו קבר
פוליטי. על כן לא נגע קנדי בבעיה י זו
בתקופת־כהונתו הראשונה. אולם מאחר שהנשיא
ממילא אינו זכאי — על־פי החוקה
האמריקאית — להיבחר בשלישית, יכול
היה לפעול בכיודן זה בתקופתו השניה, ללא
חשש מפני התוצאות).
יתכן כי האדונים ג׳ונסון וכרושצ׳וב
יפעלו אף הם, ברבות הימים, למען השגת
הסדר עם סין. שהרי ללא הסדר כזה, אין
ערך של קבע לכל מאמציהם להגבלת הנשק
הגרעיני בעולם.

על ישראל לפתוח במערכה מיידית,
דחופה, עיקבית ודינאמית
לשם השגת פירוז המרחב מנשק
גרעיני, תחת ערובה בינלאומית
יעילה ופיקוח הדדי.
אמריקה מעוניינת בכך. ברית־המועצות
מעוניינת בכך. יתכן כי גמאל עבד אל־נאצר
עדיין מעוניין בכך.
לממשלת ישראל היה נידמה שאינה מעוני
יינת בכך. אך אולי, נוכח הסכנה החדשה,
היא תבין בעוד מועד את העיוורון הרה־האסון
של גישה זו — שהיא שריד מימי
הטימטום של שלטון הכת הבטחוניסטית,
בסוף ימי כהונת בן־גוריון.
מערכה זו — אין מה להפסיד בה. איש
אינו יכול להכריח את ישראל להסכים
לפירוז שאינו צמוד לערובות ממשיות ביותר,
ולשיטת־פיקוח יעילה עד ללא שמץ
של ספק. במיקרה הרע ביותר, הוכחנו את
רצוננו הטוב, ונוע שעשינו כמיטב יכולתנו.

אולם אם תצליח מערכה זו -
תיעלם מאופקה של ישראל הסכנה
הנוראה ביותר שאיימה
עליה מאז פלשו חמש צבאות ערב
ללב אדץ־ישראל.

במדינה
(המשך מעמוד )4
למדד. ממשלת ישראל לשתוק. אבל מיד עם
הודעת האפיפיור החל מטר הפיטפוטים, ששמו
את הדגש על הפגישה בירושלים, וזה
לפני שהושגה לכך הסכמתו הסופית של
הוזאתיקאן. רק בגלל פטפטת זו נראית קבלת
הפנים במגידו כנסיגה ישראלית.
כמו לעיתים רבות אחרות, הצליחה ממשלת
ישראל להנחיל מפלה פסיכולוגית לעצמה.
ספק רב הוא אם האפיפיור עצמו
בכלל, שמע על כל העניין.
אפילוג היתולי* כל הפרשה לא היתד,
שלמה ללא אפילוג קומי, שבמרכזו עמד,
כרגיל, דויד בן־גוריון.
כרגיל היה בן־גוריון מוכרח להוסיף
טיפה משלו לים הכללי. הודלף בשמו כי
הוא מתנגד לפגישה במגידו.
וכרגיל, רדפה ההכחשה אחרי ההדלפה.
חבר־הכנסת בן־גוריון׳ היושב עתה דרך־קבע
בתל־אביב, ביקש להודיע כי לא ד,במי כל
דיעד, בעניין זה, וזה בהתאם לקו שקבע
לעצמו ״שלא להביע דיער, בשאלות הנוגעות
לממשלת ישראל״.
במקביל, הסתבך הרב הראשי, יצחק נסים,
בקומדיה משלו. הוא הודיע על נכונותו
לפגוש את האפיפיור — אם יתבקש לעשות
רשמית, ואם בדיקה יסודית של ההלכה
תשכנעו שאמנם מותרת פגישה כזו. אך
ועדת השרים, שלא שבחד, את סירובו של
נסים להספיד את נשמת הנשיא קנדי, מכיוון
שלגוי אין נשמה, העדיפה לוזתר על
השתתפותו. החלטה שדחפה את מקורבי
נסים לדרוש בתוקף את שיתופו.
כך נסתיימה הפרשה, לפי שעה, בבדיחה.

מכירת בו־11י11י ם נות!1־1נת ה חל ה בכל
מו״נרדי הכר טי סי םיב חי פתה 1! 7ל171

ג בו 11י, זנח

לבר מצוה
מצלמה !
מבחרג דו לשלמצלמות
מצל מו ת
ל בני נ עו רי ם.
״ ^ 1 0מ 8ג ץ ״ ומצל מו ת
יפניותאחרות. העתקת
מסמכים בו במקום .

הם גדבי

למדו

לתועלתכם

בקלות

ובמהירות

קצרנות

עברית
ו/או
אנגלית

ב״אולפן ג רג 0 0מ )0בשיטת גרג הידועה בעולם.
ההדרכה בידי מר חיים בר־קמא, מחבר הקצרנות העברית
בשיטת גרג המוכרת ע״י משרד החינוך.

עתה נרשמים לקורס החדש
1 3ט - 1ברנר
תיפה,רחוב החלונן 31

המנוי-

פרטים:

תליאביב: בר־קמא, רח׳ גורדון .5חיפה

:בי״ם ״במעלה״.

להשכיר בשבר חודשי

עורת החוץ היתה בחוץ
בבת אחת, כמעט, התפנו שלושה מקומות
בוועדת־החוץ־וד,בטחון של הכנסת: זלמן ארן
התמנה כשר־ד,חינוך: היו״ר מאיר ארגוב,
נפטר: גם עמי אסף נפטר. השבוע ניגשה
מפא״י למנות שלושה ח״כים במקומם.
לגולדה מאיר היתד, תביעה אחת: שחברי
הועדה החדשים יתמצאו בבעיות החוץ של
המדינה. לצמרת המפלגה היתד, דרישה
אחרת: שמינוי שלושת הנציגים החדשים לועדה
החשובה ביותר של הכנסת יפתור
בעיות של גושים וסיעות בתוך המפלגה.
הבחירות אמנם נערכו בקלפי החשאית.
אבל כאשר נימנו הקולות הסתבר, כי נבחרו
המועמדים שלישכת הצמרת חפצה בהם:
• ישראל ישעיהו, סגן יו״ר הכנסת,
יודע עברית על בוריה, ושפתו הנמלצת עושה
את נאומיו בכנסת לפרקי ספרות. אולם
אין לו נסיון כלשהו במדיניות־חוץ, וגם
ידיעותיו בשפות זרות אינן מאפשרות לו
מעילות אישית בשטח זה.
• יצחק קורן היה במשך שנים מזכיר
תנועת המושבים׳ וכשלוי אשכול חשב שהוא
צריך שומר נאמן בלישכת שר־האוצר, מינהו
כסגן, והוכרז על קורן כמומחה לכלכלה.
מאז ירש לוי אשבול את ראשות הממשלה
ופינחס ספיר סירב להשאיר את קורן, חיפשה
צמרת המפלגה פיצוי לסגן השר.
• כ רו ך א לגי ה הוא איש משכיל
ומומחה לענייני חינוך. אולם את מקומו
בועדת החוץ והבטחון קיבל בדי ליישר את
החשבון עם איחוד הקיבוצים והקבוצות,
שטען כי מאז פטירת גיורא יוספטל —
לא נתמנה איש משורותיו לתפקיד מרכזי.
שלושתם עסקנים מנוסים, שלושתם בעלי
כשרונות בשטחים שונים ושלושתם אנשים
שלגולדה אין נגדם דבר אישי — אם כי
לא יסייעו לה בענייני החוץ. על כן היתה
צפויה התנגדותה של שרת החוץ למינויים.
הצמרת מצאה פתרון: הבחירות נערכו
יומיים לאחר צאתה של גולדה לחגיגות
העצמאות של קניה, והמינויים פורסמו לפני
שובה מן היבשת השחורה.
חוק כית מרוהט כקירבת תל־אכיב

3יבל ת
ח ט בו ג ך,
נא פונו
או תו ב הן ר ס.

הכנסת

3חדרים, טלפון, פריג׳ידר, גאז

פרטים אפשר לקבל בטלפון ,911845 בין השעות 9—13.00

הכלב ה 1ד ד
״כלב שנרדם — אל תפריע לו בריבצו!״
אומר פתגם אנגלי. אחד שאינו דוגל בפתגם
זה׳ אולי מפני שהתחנך באוסטריה,
הוא הח״ב הליברלי ד״ר האנס קלינגהוסר.
״כלב רדום הוא כלב מסוכן,״ סבור
קלינגהופר, ועל כן קיבל על עצמו ג׳וב
מיוחד: לצוד כלבים שוטים ישנים, להרגם
בטרם יספיקו להתעורר ולנשוך.
כלבים אלד״ בצורת חוקים נשכחים ששרדו
מימי הדיקטטורה של הנציב העליון
בארץ, מפוזרים לעשרותיהם בשדה החוק
הישראלי. בעבודה סבלנית משתדל קלינג־העזלם
הזט 1372

הוסר בן ה־ ,58 יליד פולין, לגלותם, ולחסלם
באמצעות הצעות־חוק פרטיות.
כל הארץ -מימשר. קלינגהופר
גבר,־המצח מחוסן בפני הפתעות. אולם לא
מכבר נכונה גם לו הפתעה. הוא גילה
כי יש לשר־ד,בטחון הסמכות החוקית להפעיל
את תקנות המימשל הצבאי בכל מקום בארץ.
מבלי לבקש רשות מן הכנסת אי
מכל מוסד אחר, זכאי שר־הבטחון לרתק את
בני שכונת צהלה לשכונתם, להעמיד את
תושבי ראשון־לציון בפני משפט צבאי, או
לאסור אסיפות במרכז הכרמל.
איך קיים מצב חוקי כזה מבלי שאיש
הרגיש בכך? הדבר סמון בהשתלבות כמה
חוקים, ישנים וחדשים.
תקנות החירום, עליהן מבוסס כיום דד
מימשל הצבאי באזורים הערביים, מעניק
למושל הצבאי סמכויות כמעט בלתי־מוג־בלות
להתעלל בזכויות האזרחיות של הגרים
בתחום שלטונו. אולם באותן תקנות
חבוי סעיף קטן, המרחיב סמכות זו עד
אץ קץ. קובע אותו סעיף: במקום שאין
מושל צבאי, ניתנות אותן הסמכויות בידי
מושל המחוז האזרחי.
ממונים רכל העם. בימי האנגלים היה
מושל המחוז בבחינת נציגו האישי של
הנציב העליון. משמע, כל מושל היה במחוזו
דיקטטור.
עם קום המדינה עברו סמכויות המושל
לידי ״הממונה על המחוז״ .אולם אט־אט
התרוקן תפקיד הממונה מרוב תוכנו, וכיום
שוב אין הממונה אלא ראש המשרד המחוזי
של משרד־הפנים.
שאר משרדי־הממשלה התקנאו במשרד־הפנים,
ביקשו לקבל אף הם את הסמכות
למנות ממוני־מחוז משלהם. ואמנם נתקבל
חוק כזה, המעניק לכל שר את הזכות
למנוח בכל מחוז ממונה־על־המחוז משלו.
כך שבכל מחוז יכולים להיות תריסר
ממונים־על־המחוז, אשר לכל אחד מהם יהיו
הסמכויות שהיו בידי מושל־המחוז הבריטי.
מסקנתו של קלינגהופר, שהוא גם מרצה
לענייני חוקה באוניברסיטה העברית: שר-
הבטחון יכול בכל עת למנות בכל רחבי
הארץ ממונים־על־המחוז משלו, ובידי ממונים
אלה תהיינה אותן הסמכויות שיש
למושלים הצבאיים באזורים הערביים.
כדי לחסל אפשרות זו לפני שיקום שר-
בטחון בעל נטיות כאלה, מציע הח״כ הליברלי
לבטל את הסמכויות בעוד מועד.
דעזת חזון ונול ד״ן
איך רואה משה דיין את עתיד יחסי
ישראל־ערב?
כאשר מדבר שר־החקלאות, הוא נוהג
(יחסית לגביו) בזהירות מסויימת. כי דיעו־תיו
עלולות לעורר זעם בממשלה, וגם
להפריע לקאריירה שלו במפלגה.
אך כאשר מדבר משה דיין באורח פרטי,
ברורות דיעותיו הרבה יותר. כך הרצה,
לאחרונה, בפני תלמידים של בית־הספר
בנהריה, שהזמינוהו במסגרת סמינריון על
בעיות ישראל־ערב.
אמר דיין: אין כל סיכוי לשלום בין
ישראל וערב, בעתיד הקרוב או הרחוק.
מדינת ישראל חייבת להיות נכונה להישאר
במצב הנוכחי לעולם ועד.
במיסגרת זו, חייבת ישראל לחתור ל־
.נורמליזציה של האיבה״.
מה זאת איבה נורמלית? קבע דיין: המצב
הנורמלי קיים בגבול ישראל־סוריה.
מפעם לפעם תוקפים הסורים. מפעם לפעם
משיבים הישראלים. זה נורמלי.
לעומת זאת שורר מצב בלתי־נורמלי בגבול
המיצרי, בגלל נוכחות כוח־החירום של
האו״ם שם. הימצאותו של כוח זה (שמנע
מאז מיבצע־סיני כל תקרית רצינית) היא
בלתי־נורמלית, ועל כן יש לסלקו משם.
כאשר יסולק כוח־החירום מגבול מצריים,
יחזור — כך מקח־ה דיין — המצב הנורמלי
גם לגבול זה. משמע: מפעם לפעם
יתקיפו המצרים, מפעם לפעם ישיבו הישראלים
מנה אחת אפיים.

יחסים מרחביים
המסר. הסודית
הם היו לבושים בצבע אחד, דיברו שפה
אחת. הכותרות שתיארו את כינוסם, בעתוני
קהיר, אף דיברו על ״תוכנית צבאית אחת״.
אולם כאשר התפזרו הרמטכ״לים הערביים,
היה ברור לגמרי למשקיפים, כי לא הצליחו
לגבש עמדה ביחס למוביל המים הישראלי.
הם עצמם לא הודו בזאת. להיפך: אחרי
העולם 11 זן ן 1372

ישיבת־הפתיחה הפומבית, באולם הישיבות
של הליגה הערבית, התכנסו לדיונים סודיים,
מאחורי דלתיים נעולות. לאחר מכן רמזו
כאילו הגיעו לידי עמדה אחידה ומגובשת.
בעיקר הצטיין בהכרזותיו נציג ערביי
פלסטין, אחמד שוקיירי .״אינני רוצה להיכנס
לפרטי התוכנית הערבית,״ הצהיר ,״כל
מה שאני רוצה לומר הוא, שכל הפרטים
— הכלכליים, המדיניים והצבאיים — נקבעו
סופית. כל מה שדרוש עתה הוא רק הוצאתם
לפועל, שלב אחרי שלב, בכל העוצמה
שבידינו. כי הטיית הירדן תהווה תעודת־לידתה
האמיתית של ישראל.״
לחדולו — או ! שוקיירי אף ידע לספר
כיצד התגלו תוכניותיה של ישראל. זה
היה, לדבריו, ב־ ,1950 כאשר ייצג את סוריה
באומות המאוחדות .״הצלחתי להשיג חוברת
ישראלית סודית, בה הודפסה מפה עם
פרטי תוכנית הטיית הירדן. העברתי אותה

כל הזכויות שטורות

תצפית

• קיימת אפשרות, שכרגע האחרון יצליחו פקידים בבי-
ריס כסטייט דפרטמנט להשפיע על הנשיא ג׳ונסון, לייעץ לישראל
לא להפעיל את מוכיל־המים הארצי. הם ינמקו זאת

ברצונם למנוע זע1ן ען ם רציניים במרחב, העלולים לשבש את כל מערכת היח״
סיס של ארצות־הבר-ת, נם אם לא יפרוץ סיכסוך מזויין בין ישראל לערבים.
הצעתם: נסיון אחרון להידברות ישראלית-ירדנית־סוריח, בתיווך אמריקאי
בדבר ניצול מי הירדן.

• למרות ההודעות שישראל תעורר בעולם את פרשת ה־עינויים
של השבויים והאסירים בכלא הסורי, אין לצפות
ל פ עי לו ת מו גברת. תוך מאמציו של מזכיר האו״ם או תאנט לשכנע את
הסורים לשחרר את האסירים, הודגש כי ממשלת דמשק חוששת שישראל תנצל
_את השבויים לצורך מסע־תעמולה. הובטח כי דבר זה לא ייעשה, וכי לאחר
־ שיחרור האסירים, תעבור ישראל לסדר היום.

• ייוודע לד, כי כין האמצעים שננקטו לקראת ביקורו של
האפיפיור הזמין אחד מעוזריו
הקרובים של ראש הממשלה
את ראשי ״חכר הפעילים״
,האחראים לאירגון
ההפגנות של כחורי-הישי-
כה נגד מוסדות החיניד הנוצריים,
וביקש מהם להיכן-
נע מכל פעולה בעת ביקור
האפיפיור. בין היתר: שלא ים-
סרו לי או לאחד ממלוויו תזכיר
והדורש הפסקת פעולות אלה.

• שגרירה של ישראל י•
נאירוכי, בירת קניה, יהיה
כנראה אריה אילן, המכהן
עתה כקונסול כבומכיי. איל!,
רמטכ״ל עיראק (כמרכז) בראש המשלחת העיראקית־פורית
״עלילות הבעת הפאשיסטית״ —

שעבודתו בהודו זכתה להערכה
מדינית רבה, ואשר הצליח לאר גן
כמה חוגים מדיניים בהודו למען
קשירת יחסים דיפלומטיים מלאים.
נחשב לכוח עולה בשדה המדיניות
האפרו־אסיאתית.

• כניגוד לדעה שרווחה
עד לפני זמן קצר, לא יאסור
ג׳ומו קנייטה את טיסות
״אל־על״ לדרום אפרי•
יקה. השיקול הוא תועלתי גרידא,
מכיוון שמיסות אלה — ושל חברית
אחרות העוברות בנאירובי ברירו
לדרום־אפריקה — הן בעלות
ערך כלכלי רב למדינה החדשה.

• פרשת הכשרות כאד מ
ניות צי״ם עלולה לסכן את
המשך השתתפותה של ה מפלגה
הדתית־לאומית בממשלה
-אם כי לא יהיה
זה מתוך רצונה של המפ־ד״ל.
המעוניין היחיד בנך הוא ה־רב
הראשי יצחק ניסיס, שעל אף
נסיגתה של הנהלת צי״ם, וביטול הישיכת־הפתיחה
של ועידת הרמטכ״לים הערביים כקאהיר
חוזה שלה עם סנהדר הרבנים, איים
— בצד תוכנית אחידה על־גבי הנייר
לבטל את ההכשר על כל אוניות
מיד לשרות המפות והצילומים המצרי.״
החברה אס לא יחוסל המטבח הלא־כשר באוניה החדשה שלום. הרב ניסיס
המצרים ערכו סקר מקיף על נהר הירדן,
יודע אל נכון כי תנאי זה אינו יכול להתקבל בשום פנים, והוא מקווה כי
הגישו על־כך דו״ח מפורט לליגה הערבית.
האולטימטום יחריף מחדש את עמדת לוי אשכול כלפי הדתיים. האינטרס של
על יסוד הדו״ח נקבעה התוכנית הערבית.
ניסיס: פיצוץ הקואליציה, דבר שימנע עריכת בחירות לרבנות הראשית ובחירת
אם כי מסתבר מדברי שוקיירי, שהצהרות
רב ראשי אשכנזי, שיצר את צעדיו של גיסים.
דויד בן־גוריון דחפו את הליגה הערבית לא
פחות מדו״ח המומחים המצריים.
״הוא בעצמו אמר, כי בלי הטיית הירדן
ההערכה לגבי סיכויי ״המעיד החדש״ :על אף הסכמתם
להשתתף בשיחות בין שלוש מפלגות הפועלים, אין ראשי מפ״ם נוטים ליצירת
— כאילו לא השיגה הציונות שום הישג,״
החזית המשולשת. תוצאה הנראית כיום אפשרית יותר מכל תוצאה אחרת: לאחר
אמר שוקיירי על בן־גוריון.
שיחות משולשות ללא סיכום חיובי, יצטמצם המגע בין אחדות־העבודה ומפא׳׳י,
המסקנה הברורה: אסור להרשות הטיית
הנהר. הצעד המעשי, שנתבקש לקראת הגשעם
סיכויים טובים־למדי להליכה משותפת לבחירות להסתדרות ולכנסת.
מת מסקנה זו: אולטימטום לישראל, שתחדל
מהשלמת המוביל הארצי — או!
• מוסדות מפא״י יכריעו בכל שאלות השבר בהתאם לאך
הליגה הערבית, שמאז פלישת 1948
לישראל לא הוכיחה שום יכולת מיבצעית,
עמדת ההסתדרות, ובניגוד לדעתו של שר האוצר פינחס
נמצאת עתה במצב התפוררות מוחלט. עוד
ספיר -בי יש לצמצם ככל האפשר את העלאת השכר. כל
לפני שהספיק מטוס המשלחת הסורית לננציגי
מפא״י בוועדה המרכזת, ובראשם מזכיר ההסתדרות אהרון בקר, הודיעו
חות בדמשק, כבר האשים הרדיו הסורי את
כי לא יוסיפו לשאת באחריות אם תדחה המפלגה גם הפעם את תביעות הגמאל
עבד אל־נאצר בפחדנות :״אנחנו מוכנים
ללחום — אבל מצרים משתמטת!״
פועלים.
למשך ימים אחדים, אפשר היה לחשוש
• העצומה למען נישואין אזרחיים תוגש לכנסת בתחילת
כי המצרים ייענו לאתגר המעליב, יסתבכו
בהרפתקה צבאית. אולם קהיר שמרה על
השנה האזרחית הקרובה. חברי הליגה למניעת כפייה דתית, שאספו
קור־רוחה. אלא שבאותם הגלימות שמסרו
משך השנה החולפת קרוב ל־ 60 אלף חתימות על העצומה, עומדים למנות
על החלטות הרמט״כלים הנשגבות, פירסמו
משלחת שתביא את העצומה לכנסת, לא יאוחר מהיל בינואר. על חברי המשעתוני
קהיר רפורטז׳ות חריפות, שתיארו
לחת יימנו, כנראה, פרופי יהושוע בר־הלל, שמעון אבידן, פרופ׳ שלו גינוסר,
את מעלליהם של ״הפאשיסטיים הבעתיים בועורך־הדין
יוסף בן־מנשה.
דמשק״ ,כדי להבהיר מדוע לא תשתף מצרים
פעולה עמם בשום מיבצע — ובוודאי
לא נמיבצע מלחמתי מסוכן.

כתבת שנחים כוזבים בשבועון אמדיקא׳ מעודדת זעם ודענ נקוב מדעני ׳שואל
הזכיר במלה אחת הימצאותם של סיגים.
להיפך: הוא קבע בפירוש שלא מצא סיגים
בכמות כלשהי.
בכינוס החברה לחקר אוץ־ישראל ועתיקותיה,
שנערך בסוכות לפני שנה באילת,
הושמעו דעות ביקורתיות מרובות על מסקנותיו
של נלסון גליק. אך גליק, שהיה
אורח־הכבוד בכינוס זה, העדיף שלא להיכנס
לפרטים, סיפר זיכרונות. כאשר הודיע ד״ר
יוחנן אהרוני, המרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטה
העברית, כי הוא אינו מקבל את
דעותיו של נלסון גליק בעניין עציון־גבר,
הבטיח גליק פירסום מדעי מלא של חפירת
תל־חליפה. עברה מאז שנה־וחצי, וטרם
קוימה ההבטחה.

ארכיאולוגים, בדרך־כלל, אינם אוה־בים
לעשות רעש. גם כאשר הם חושפים
פרק מסודות העבר, הם מעדיפים לעטוף
את תגליתם במעטה של שקט מדעי,
עד שהם מספיקים לבחון אותה מכל הצדדים.
גם השבוע שמרו על שקט; אבל
אפשר היה לשמוע את הדם רותח בעורקיהם.

היתד, זו תגלית מדעית שהסעירה
אותם. לא מגילה־גנוזה העלתה את לחץ־הדם
שלהם, כי אם כתב־עת מודרני. על שער
ט״ם האמריקאי הופיעה דמות המוכרת היטב
לארכיאולוגים בישראל: נלסון גליק,
נשיא סמינר הרבנים הרפורמיים בסינסינטי.
התמונה המצטיירת מכתבת־השער הירד
אית בממדיה: גליק — בעל הסמכה כרב שמעולם
לא כיהן בתפקיד זה — סיגל לעצמו
שיטה ארכיאולוגית מיוחדת. הוא לא נימנה
על החופרים, אלא על הסוקרים את פני
השטח .״כל אשר היה דרוש לו,״ נכתב,
״היה מבט על החרסים. לפעמים יכול היה
לזהותם ברוכבו על גב הגמל.״
היה זה, בהכרח, מבט חטוף. לפי תיאורו
של גליק עצמו, בספרו סקר ארץ־ישראל
המזרחית 1935 עבר את הערבה — מים
המלח עד ים־סוף — ב־ 14 יום. בדרך בדק
עשרות אתרים גדולים, פירסם מהם תוכניות
ותיאורים מפורטים. בכל מקום זיהה
את החרסים, קבע על פיהם פרק חדש בהיסטוריה
של עם ישראל והעמים מסביב.

המקור נשכח

וסף! אי־־הדיוקים והמעשיות בכת*
>*בד, על גליק, הציג את טייס בכל יומר־נותו
חסרת הרצינות והעמקות. כי את
אלפי הארכיאולוגים בארץ אי־אפשר היה
להלעיט בסיפורים אלה.
אנשי המקצוע אינם כופרים בעובדה ש־לנלסון
גליק יש שיטה ארכיאולוגית משלו:
הוא מגלה תגליות של אחרים. שלוש דוגמאות
נחשבות לקלאסיות בחוגי הארכיאולוגי
בישראל:
לפני כשלוש שנים הזמין פרופסור
מיכאל אבן־ארי את נלסון גליק לביתו בירושלים,
על־מנת לספר לו על תגליותיו
האחרונות בשטח החקלאות העתיקה בנגב.
לאבן־ארי, פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה
העברית, היתד, תיאוריה מקיפה על צורת
החקלאות העתיקה בנגב. תיאוריה זו
אף פירסם בכתבים מדעיים שונים.
רק לאחר שביסס את התיאוריה, יצא
לשטח לערוך מחקר מעשי לאימותה. החוות
הניסיוניות והתיעול שהקים ליד עבדת ו־שיכסה
ידועים לכל מטייל בנגב. תוצאות
המחקרים הפתיעו את הפרופסור: הסתבר
לו כי התיאוריה שלו היתד, מוטעית.
באותה שיחה עם גליק סיפר לו על הפרשה
כולה, מסר לעיונו גם מאמר ראשון
שכתב על התיאוריה החדשה. להשלמת ה־

לאן נעלמו חמיכרות?
^ ישראלי הרגיל, שלא התעמק בפר)
) טים המדעיים הקטנים של עבודת נל־סון
גליק בארץ, ידע כי הפרופסור האמריקאי
גילה תגלית אחת גדולה וחשובה:
מיכרות המלך שלמה בתמנע. והנה, דווקא
על תגלית זאת אין מאמר־השבחים אומר
מלה. התגלית אפילו אינה מופיעה על המפה
המפורטת של תגליותיו החשובות של
גליק. לאן, אם כן, נעלמו מיכרות שלמה?
אומנם נתגלו עקבות של מיכרות נחושת
באזור — אבל במרחק 12 קילומטרים מן

או־ כ־ פרח־ או רוג
המיפעל החדש של תימנע, בתוך ההרים. עציון־גבר. בפירסום מאוחר יותר כתב, כי
ואת המיכרות האלה — לא גליק גילה• בפירסום של פראנק — שמצא את תל־כאשר
נערכה, לפני שנתיים, תערוכה גדו חליפה על חוף ים־סוף והציע לזהות את
לה במוזיאון הארץ על ״תגליות מיכרות המקום עם עציון־גבר המיקראית — התפרשלמה
המלך״ ,ד,ירצה ד״ר בנו רותנברג על סם צילום של חרסים שאותם הוא, נלסון
נושא זה. רותנברג, שהתמחה במשך שנים גליק, מזהה כחרסים מתקופת המיקרא. לכן
דווקא בשאלת הנחושת בנגב, השמיע הר־ הוא מסכים עם פראנק, שמקום זה הוא
צאד, ממוסמכת שהפריכה לחלוטין את תג עציון־גבר.
ואילו בספרו אפיקים בנגב, שהופיע לפני
ליתו של גליק.
מאז הופיע גם פירסום מדעי מפורט על שלוש שנים, כתב שהוא אשר גילה את תל־המחקרים
החדשים במיכרות הנחושת ה חליפה וכי לא ידע כלל שפריץ פראנק ביקר
עתיקים בערבה, שנערך על־ידי רותנברג שם לפניו. שוב קמה סערה — הפעם לא
יחד עם צוזת אנשי־מדע ידועים, ודוזקא ב בחוגים ישראליים. מאז מודיע גליק בכל הזשפה
האנגלית, שנימק באופן משכנע היכן דמנות, כי למעשה פריץ פראנק הוא שגילה
הטעות של נלסון גליק. הוכח שגליק מעו את תל־חליפה — אך רק לאחר שגליק
קם לא ראה את מיכרות שלמד, האמיתיים, עצמו ערך חפירות במקום וקבע מפורשות
אלא ראה הר, בצבע ירקרק, ללא כל סימנים כי אכן זוהי עציון־גבר.
לא היו לנלסון גליק נימוקים מדעיים לשל
כרייה עתיקה. כסוקר על פני השטח —
הספיק לו הדבר כדי לקבוע כי אכן גילה זיהוי התל עם עציון־גבר, פרט לעובדה שלא
נמצא באזור שום אתר אחר מהתקופה
את מיכרות שלמה.
למעשה, כמה מחנות־עבודד, המיקראית. והנה, בשעת החפירה, מצא
גליק מצא,
מימי שלמה, בהם עסקו בתעשיית נחושת. גליק בניין גדול שקירותיו שרופים. היו
אותם מחנות שגילה לפניו הסייר הגרמני אלה קירות חלולים, עם פתחים הפונים היליד־ירושלים,
פריץ פראנק, שבשנות השלו חוצה לכל כיווני הרוח. הוא קבע כי השים
חקר את הנגב ופירסם את כל השורד. קירות היו שייכים למיתקני־אוזרור של בית־הארוכה
של האתרים, שאומצו לאחר־מכן התכה ענקי לנחושת, ממיכרות שלמה.
היה בכל זאת קושי בזיהוי המקום עם
על־ידי גליק, ביניהם גם שבעת מחנות-
— עציון־גבר, משום שעציון־גבר ידועה כנמל
ההתכה בתמנע. למיכרות עצמן לא הגיעו
— ולאו דווקא כבית־חרושת לנחושת. מה
לא פראנק ולא גליק.
להסתבך בודיכדח מדעי, עוד, שתל־חליפה נמצא במרחק כחצי־קילו־על

במקום העדיף גליק למחוק לגמרי מטר מהחוף, ושום שרידים של נמל לא
בו הנתונים נגדו,
נתגלו בו. לדברי אנשי חיל־הים הישראלי
את מיכרות המלך שלמה בתמנע מעל מפת באזור, גם לא יכול היה לעמוד שם נמל,
תגליותיו.
משום שמקום זה הוא הגרוע ביותר לעגינת

ספינות במיפרץ אילת, כי נקודה זו פתוחה
עציון־גבר לגמרי בפני רוחות הדרום המסוכנות.

כל לאת נשארה תגלית גדולה אחת,
לכל הרוחות

^ ב ה ממשיך גליק להתגאות: עציון־גבר
ף לפון גליל! ביסס את התיאוריה שלו
— ״פיטסבורג של המזרח התיכון״ ,כפי
^ על כמה הנחות־יסוד, ובעיקר: כיוון
שכינה אותה בספרו אפיקים בנגב.
בספרו הראשון על סיורו בערבה, מ־ הרוח וצינורות־ד,איוותר בקירות.
נלסון גליק מעולם לא פירסם את חקירת
, 1935 הודיע גליק בפירוש כי לא מצא את

עציון־גבר בפירסום מדעי, הסתפק בפיר־סומת
פופולארית. כאשר באו חוקרים ישראליים
ובדקו את אתרי האזור בדיקה חדשה,
התבררו עובדות מוזרות. אחת מהן נגעה
להנחתו של גליק, שבית־ההיתוך של עציון־
גבר הוקם במרכז הערבה, בין אילת ובין
עקבה, משום ששם נושבות הרוחות החזקות
ביותר. הסתבר שהנחה זו מבוססת לא
על מדידות, אלא על דימיון בלבד, או על
העובדה שבשעת החפירה סבלו גליק ועוזריו
מן האבק שנישא ברוח הצפונית המתמדת.
מדידות
של השרות המטאורולוגי הוכיחו,
כי אין כל הבדל בחוזק הרוח לרוחב כל
המוצא מן הערבה אל ים־סוף. אך לו גם
נשבה הרוח בחוזקה יתירה דודקא מעל תל־חליפה,
לא היתד, חודרת פנימה — אל תוך
״התנור״ — משום שר,פתחים לא נפתחו אל
תוך ר,מיבנה, אלא אל תוך הקירות החלולים.
פתחי־האיוזרור הם בשטח החיצוני של
הקיר; השטח הפנימי חלק לגמרי ואינו
מעביר את הרוח אל תוך ד,מיבנה.
לפני כשנה פירסם הארץ דו״ח מפורט,
כתוב בידי ד״ר בנו רותנברג, על מחקר
שערך צוות של אנשי־מדע בשאלה זו. הצוות
בדק את הפרטים שפירסם גליק על
בית התכת הנחושת בעציון־גבר, הוכיח ש־לתיאוריה
הזאת לא היה שום יסוד ממשי
במציאות. מחקר זר, פורסם לאחר מכן ב־כתב־עת
מדעי אנגלי, וללא ספק ידוע עליו
גם לנלסון גליק ולחבר עוזריו. כבר עתה
אפשר לראות עקבות של פירסום זה בספרות
המדעית האחרונה — אך לא בפירסו־מת
של נלסון גליק. שם עדיין עציון־גבר
היתד, בית־חרושת גדול לנחושת, גירסה שגם
סיים חוזר עליה בהרחבה.
באותו פירסום מדעי אף הופנה אתגר
לגליק, המבוסס על השכל הישר: לא ייתכן
להפיק נחושת מבלי שתיוותר פסולת, הנקראת
״סיגים״ .בכל המקומות שבהם עסקו
בתקופות קדומות או חדשות בהתכת נחושת,
נותרו כמויות עצומות של סיגים. אך
בכל פירסומיו של גליק על עציון־גבר לא

תמונה, נתן לו גם מאמר על התיאוריה הישנה׳
שהוא עצמו הוכיח את אי־נכונותה.
כעבור זמן קצר הופיע בביולטין של
בית־הספר האמריקאי לחקר, המזרח מאמר
מאת פרופסור נלסון גליק, על מחקריו בנגב•
היה זה מאמר־התקפה על דעותיו הישנות
של אבן־ארי. גליק ניתח את התיאוריה
הישנה, הרס אותה נקודה אחר נקודה,
על סמך מימצאיו החדשים של אבן־ארי
עצמו, מבלי להזכיר אף פעם אחת כי אלה
מימצאיו של אבן־ארי, או אפילו שאבן־ארי
שינה את התיאוריה המותקפת שלו. כל הגילויים
החדשים, הסתבר ממאמרו של גליק,
הם גילוייו האישיים וד,בלעדיים.
אבן־ארי שלח מכתב ארוך ונזעם לעורך
הביולטין, פרופסור ויליאם פוקסוול אול־ברייט.
בגליון שלאחר מכן פורסם תקציר
המכתב, בתוספת הערתו של גליק עצמו, כי
פשוט שכח שאת העובדות להתקפתו קיבל
מאבן ארי עצמו.

התגליות של יוסי הערכי

ך • וגמה שניה נוגעת לתגליתו של ד״ר
| יוחנן אד,רוני מהאוניברסיטה העברית
בירושלים.
באותו זמן בערך שקרתה תקרית אבן־
ארי, ערך אה,רוני סיור עם תלמידיו באזור
ערד. הקבוצה בדקה אתר, שהופיע במפה
כחירבת עוזה. להפתעתם הרבה, מצאו שם
שרידי מצודה גדולה מימי מלכי יהודה. בביקור
שני נערכה בדיקה יסודית מאוד של
האתר והוכנה תוכנית של השרידים.
ד״ר אהרוני פירסם מאמר מפורט על תגלית
חשובה זו בעתון עברי, בצירוף התוכנית.
כעבור מספר שבועות שמע נלסון
גליק על התגלית, נסע לראותה. לפי דבריו
בטייס, הוא נהג לבדוק חמישה עד עשרה
אתרים ביום אחד. אפשר לחשב, על כן,
כמה שעות בדיוק.שהה גליק בחירבת עוזה.
מכל מקום, הספיק לו הביקור לפירסום
מאמר מקיף על המצודה, ובו פרטים מדוקדקים
שאותם יכול היה להעתיק רק מ־

במדינה חינוך ההצגה הגדודה

| 7 | ¥ה לצורכי צילום: נלסון גליק בוחן
כד חרס קטן שמצא בעת שסייר
בנגב כאחד ממסעות הארכיאולוגיה שלו.
מאמרו של ד״ר אחרוני, אן מאמרו של
גליק לא השאיר שום ספק, כי הוא הוא
אשר גילה את החורבה וזיהה אותה כמצודה
של מלכי יהודה. היתד, זו גם אחת
ההזדמנויות הנדירות שגליק פירסם תצלום
של עצמו ליד אתר.
,.לאחר שגילינו את האתר בקיץ זה*,
כתב ,״נודע לנו כי ביקר במקום הארכיאולוג
הישראלי הצעיר והמוכשר ד״ר יוחנן
אהרוני, וזיהה את המקום נכון.״
פרשה נוספת קשורה ביוסי פלדמן, אחד
המשוגעים לנגב. פלדמן, הידוע בשם ״יוסי
הערבי״ ,היה בעבר חבר קיבוץ רביבים וכיום
מנהל בית־הספר לידיעת הארץ בעין־
גדי. באחד מסיוריו בנחל רביב גילה מצודה
ישראלית גדולה. בסיור אחר, ליד בארו־תיים,
גילה שרידים של עיר מן התקופה
הכנענית. יוסי פירסם דו״חים מפורטים הן
בעתונות והן בבטאון הקיבוץ המאוחד מ־בפנים,
בצירוף תוכניות מפורטות של תגליותיו.
והנה
הופיעו אתרים אלה — שהם מן החשובים
בנגב — בספרו האחרון של נלסון
גליק. כמובן — ללא שם המגלה האמיתי,
תוך רמז ברור כי גליק עצמו גילה אותם.

לתקופת הברזל -וחזרה
ך זכותו שד גליק אפשר לציין, כי
/אינו מאמץ לעצמו רק תגליות של אג;
שים חיים. על גבי מפת תגליותיו בטייס
משורטט תוואי מסעות בני־ישראל בצאתם
ממצרים. קו זה, כפי שמוסבר, נקבע על־ידי
(המשך בעמוד )20

המפלגה הדתית־לאומית אינה יכולה להסתפק
במיליון לירות לשנה, שמפרישה לה
המגבית היהודית המאוחדת. אבל מיליון זה
מונע ממנה עריכת מגביות נפרדות באר־צות־הברית,
כי לפי ההסכם אסור הדבר למפלגה
המקבלת חלק מן העוגה הכללית.
לעומת זאת, יכולה המפד״ל לקבל תרומות
בשם אוניברסיטת בר־אילן, שחלקן מסייע
לקיים את האוניברסיטה המפלגתית ברמת־גן,
והיתר זורם לקופות השונות של המפלגה.
כדי
להאדיר את שמה של בר־אילן ולהגביר
את זרם הנדבות, יש להוכיח ליהודים
הטובים באמריקה, כי בר־אילן הינה בית־יוצר
לאינטליגנציה דתית. היהודים האמריקאיים
אינם אוהבים לקרוא בעתונות על
אבנים דתיות, הבאות להסדיר בעיות של
שמירת־שבת בירושלים; אך הם נהנים מאוד
כאשר מספרים להם כי מחר או מחרתיים
עשויה כל עמדה מכובדת במדינה להיתפס
על־ידי מדען צעיר, שיקדש את שם הדת
בכיפה הסרוגה שעל ראשו. בר־אילן מבטיחה
לספק מדענים אלה בשפע. אלא שיהודי
אמריקה הם אנשים תכליתיים: במקום הבטחות
— הם רוצים לראות עובדות של
ממש.
השבוע סיפקה האוניברסיטה הדתית עובדות
של ממש. בטכס מרשים חילקו ראשי
האוניברסיטה כמה עשרות תעודוודגמר בדרגים
שונים. הטכס הוסרט וצולם, כך ש־הנדבנים
יוכלו לראות איך עולים תלמידי
בר-אילן על במה מקושטת בדגלי ארצות־הברית
וישראל, זוכים למגילות־ההסמכה.
צולמו המורים ותלמידיהם, עטויים גלימות
וחובשים מיגבעות אקדמאיות; צולם הרב
הראשי של תל־אביב, חבוש צילינדר־שרד;
צולם ראש המפלגה הדתית, שר־הפנים חיים
משה שפירא, שניצב בתוזך.
אך מנהלי הטכס נזהרו מאוד, שהצילו־מים
לא יראו את הסיפור שמאחורי המעמד
הנוגע־ללב. היה זה סיפור טראגיקומי
של אזרחים בני כל הגילים, שהיו
בטוחים כי זכו לתארים אקדמאיים, ולא
ידעו כי בחלקם אינם משמשים אלא כניצבים
בהצגה המפלגתית הגדולה.
בין המוסמכים היתד, שורה ארוכה של
קציני משטרה ומשפטנים, שסיימו קורס לקרימינולוגיה,
מבלי שידעו כי בכך הם
מד,וזים אוטומטית עתודה לאינטליגנציה הדתית.
היו שם סטודנטים מבוגרים, חופשיים
בדעותיהם, שבגלל סיבות טכניות נרשמו
לאוניברסיטה הדתית.
הדוקטור הראשון. היה שם גם כוכב
הטכס: הדוקטור הראשון שהוכתר באוניברסיטה
הצעירה. הילל ברזל, מנהל מחלקת
הנוער בעיריית תל־אביב, היה פעם דתי. זה
היה בימי ילדותו, כאשר למד בבית־הספר
ביל״ו בתל־אביב. מאז עברו שנים רבות,
והוא הספיק כבר להתגאות בהיותו אתאיסט.
ספרות למד באוניברסיטה העברית בירושלים,
בטרם קמה בר־אילן.
לפני שמונה שנים פירסם ברזל שורה של
מאמרים, בהם האליל את ד״ר ברוך קורצ־וייל
כגאון הביקורת הספרותית. קורצוייל,
שאינו מפונק במחמאות, היה נירגש. הוא
הזמין אליו את המעריץ הצעיר, ומאז ד,ת־חשלה
ביניהם ידידות עמוקה. על־פי עצתו
של קורצוייל, שהפך דיקן הפקולטה לספרות
בבר־אילן, החליט ברזל לכתוב עבודה
מדעית, שתכשיר אותו לקבלת התואר דוקטור
לפילוסופיה.
בחוסר־גמישות מתכתית, בחר ברזל בנושא
בלתי־מסורתי: מוטיבים אנטי־תנ״כייס
בשירה העברית החדשה, זכה בטכס המפואר
לקבל מידי קורצוייל את מגילת־הקלף.
כולם היו מרוצים. במחלקה ליחסי־ציבור
דלקו האורות עד לשעות הקטנות של הלילה.
צבי שפילמן, המומחה האמריקאי לתעמולה
— שנשלח במיוחד מטעם המשרד
של בר־אילן בארצות־הברית לארגן את מערכת
התעמולה ישר מישראל — דאג להכנת
דו״חים לשורה של עתונים בעולם
כולו. הוא בישר על העידן החדש של בר־אילן
— עידן הדוקטוראטים.
הרב הראשי ושר הפנים חזרו לבתיהם,
בהרגשת סיפוק כי הצליחו להאדיר את האינטליגנציה
הדתית.
כיס התרומות היה תפור לפי כל הכללים.
אך לפתע ניבע בו חור: מהמועצה הלאומית
להשכלה גבוהה נמסרה הודעה, כי אין בכלל
סמכות לאוניברסיטת בר־אילן להעניק תואר
מ.א( .מוסמך האוניברסיטה^ או תואר
דוקטור.

וגם מעיל הגשם הוא של ״אתא״.
אחד ממוצרי החורף המגוונים
והמובחרים המוצעים למכירה
ב 130-חנויות ״אתא ״ ברחבי
הארץ.

החדשות הישראלי
״ העולם הזה״ ,שבועון
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,226785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ, תל־אביב,
־ביין 6י• העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

סור נלסון גליק כ״איש־ערב״ אכזומי חדש.

״הם שיגעו אוחזו!״ זו1ק האסיר שחזו מסורה, אחו׳ שישב חשש בכלא

לגי הינו ם ־ ובחורה
* *•לו ם, יצחק, אתה זוכר אותי?״
מ ה נשמע, יצחק? איך אתה מרגיש?״
״אתה מכיר אותי? אני אליהו
יצחק מארלל חייך במבוכה. כבר מזמן
לא היה רגיל להתקהלות כזאת. הוא ברר
בקפידה את המזון העשיר שהונח מולו:
בבשר, בעוף ובלחם הטרי לא נגע. רק את
תפוחי־האדמה והסלט אכל. כבר מזמן לא
היה רגיל לאכול מאכלי אצילים כאלה, כמו
בשר ולחם טרי.
שבע שנים, ליתר דיוק. מאז אותו יום

לקוי בשכלו עוד לפני שעבר את הגבול
הישראלי־סורי.

״איד שיגעו את כולם!״

•י גכי יתר שבעת המשיחררים ״הק־
* שים״ ,לא היה ספק: הם כולם נראו
סובלים מהפרעות נפשיות עמוקות. המחזה
שהתגלה בחדר־האוכל של תחנת המשטרה
היה מחריד. ואף כי ישבו השמונה ליד
שולחן ערוך, נידמה היה לנוכחים כאילו נק־

לל, לדברי הרופאים, סבל בנפשו עוד לפני
כן. אוהו דבר ניתן לומר על כל אזרח
ישראלי, החוצה בכוונה את הגבול הסורי.
אם הוא חייל העורק לצד השני — בוודאי
שאי־אפשר לחשוב אותו שפוי לגמרי בדעתו.
כאלה
היו כמעט כל שמונה המוחזרים
— עוד לפני שעברו את טיפול הסוהרים
והחוקרים הסוריים.
סוהרים אלה ידועים כאכזריים שבין סוהרי
המדינות הערביות, אולי פרט לעיראקים.
שיטות החקירה והעונש שלהם הן
תערובת של שתי שיטות הידועות לדראון:
העותומנית, שהירבתה במלקות, בהרעבה,
בקללות ובחנאי־מאסר תת־אנושיים; והצר־פית,
כפי שהתפתחה בשלביה האחרונים
במרתפי־העינויים של אלג׳יריה, שם השתמשו
בהלם־חשמלי ובהתעללות גופנית
מעודנת.
שמונה הישראליים עברו עינויים אלה.

הסורים להוציא מהם משהו — ידיעות
או שידורים. כאשר גמרו איתם, הכניסו
אותם לבתי־סוהר. שם נהגו בהם כשם
שנהגו באסירים הסוריים: עבוד שתי חטופות
הסירה — תנאים נורמליים, יחס הוגן.
עבור אוסף הגברים המשונה: דוחק, תת־תזונה,
הזנחה, מישטר אכזרי. אולם אם
יכול אסיר סורי להתגבר על תנאים אלה,
הרי לישראלי לא היה מי שידאג מבחוץ,
מי שירים אפילו לרגע קט את העומס המדכדך
שהכביד עליהם בלי הרף. אחד מהם,
לדברי ליבם, לא יכול היה להחזיק מעמד
ולא זכה לחזור עם חבריו לישראל. הוא
מת בכלא.
סיפר ליבם:
״זה היה מנחם יחיא מנשה התימני. הוא
מת מרעב. היה לו לחץ־דם גבוה ולא יכל
לאכול מאכלים עם מלח. המנוולים נתנו
לו דוזקא מאכלים עם מלח. הם עינו אותו
באכזריות עד יומו האחרון, מפני שלא

האסירים חוזרים, בליווי משטרה
האס ישראלי שפוי עובר לסוריה בכוונה?
בו חצה את הגבול הסורי, בהיותו חייל לעו לתוך מוסד סגור לחולי־רוח.
אחד ישב על הספסל, כשראשו מופנה הצה״ל.
עתה ישב לארוחת צהרים עם אחיו
צידה בתנוחה קפואה. אחר התעלם מן׳
משה, על הטיילת בטבריה, כשהוא מוקף
הכוסות שעל השולחן, נטל בקבוק מיץ,
עשרות מבני־עירו הסקרנים, ששיוו צביון
קירקסי לכל המאורע. חלק מהם הוא זכר, ניצב באמצע החדר ולגם את המשקה כאילו
אחרים לא הכיר כלל. רוב הזמן הביט לא היה קיים דבר בעולם פרט לאותו בקבעיניים
בוהות — עיני אדם מעורער — בוק קטן. שלישי דיבר ברצון ובשטף —
שדחפו את אחיו להתחנן כעבור שעה קלה אך במשפטים מבולבלים, שלא תמיד התייחסו
לשאלות שנשאל. כאילו דברי ה־באזני
מפקד משטרת טבריה* :קחו אותו
למוסד! ניסיתי לטפל בו. ניסיתי לתת לו עתונאים שראיינו אותו לא חדרו להכרתו
אהבה! אבל הוא לא בסדר. הוא לא אחראי של ראובן ליבס, והוא רק הריץ סליל של
דיבורים ומחשבות, אשר במשך 10 שנים
בכלל למעשיו. הוא יכול לעשות משהו
היה מקווץ בנפשו.
נורא!׳׳
דבריו המוקלטים, ששודרו בקול ישראל,
וכך 24 ,שעות אחרי ששוחרר מן המאסר
הסורי, הסתיימה חופשתו העגומה של יצ העבירו צמרמורת בגבות המאזינים. ביותר
מבית אחד נוגבה דימעה, למשמע קולו החק
מארלל: גבר בן ,32 ששני ילדיו הקטנים
מתחנכים במוסד, ואשר אשתו נואשה שבור של ליבס. .קיבלנו מכות חשמל.
משיבו ועברה לגור עם גבר אחר וילדה אתה רואה את הסימנים ברגליים? כל יום
הייתי מקבל 50 מכות בג׳ילדוז ..היו לוחלו
שני ילדים. כאשר נגמרה קבלת־הפנים
הרשמית בתחנת המשטרה במשמר־הירדן, צים את הידיים והרגליים בדלת הם
רצו לשגע אותי תראה איך שהם
לאחר שמשקיפי האו״ם והעתונאים חזרו לשיגעו
את כולם הם משוגעים, אתה
עיסוקיהם, קיבל מארלל חמש לירות דמי־שומע
י משוגעים ! ״
נסיעה לביתו. ההנחה היתה, כי הוא ״נור״תראה
אין שיגעו את כולם !״ זה היה,
מלי״ ,כי יוכל ללא קושי להגיע לטבריה
ללא ספק, המשפט שהטביע את חותמו על
ולשוב לחייו התקינים.
כל המאורע.
מלבד שלושת חטופי סירת־המנוע (ראה

מיסגרת בעמוד ,)11 היה מארלל המוחזר
מורשת התורכים והצרפתים
היחידי שניתן לו ללכת חופשי.
* * מההשתגעו? אחד מהם היה חולה
אולם הסתבר כי אינו נורמאלי — ולא
רק בגלל שבע שנותיו בכלא. לדעת הרופ(ונפש
לפני שעבר לסוריה: הוא ברח
אים שבדקו אותו, מיד אחרי שיחרורו, היה
מבית־החולים בעכו בספטמבר .1956 מאר־

כחדר־האוכל של תחנת המשטרה
״איך שיגעו אותם!׳
לא במשך כל שנות מאסרם, כפי שמתקבל
מן הפירסום הנזעם הראשון, אלא בשלבי
חקירתם, או כאשר רצו הסורים להכריחם
לעשות דבר שתועמלני דמשק חשבו אותו
לנשק יעיל מאוד נגד ישראל: לשדר בעברית.
כדבריו
של ליבס, שנתפס במארב ליד
כפר בלום, כאשר היה בן 19 בלבד, לפני
11 שנים :״נכון, אני שידרתי! אבל הם
אילצו אותי לדבר במכות עם רובים. אמרו
לי שאם לא אדבר למיקרופון, יירו בי
ויהרגוני מיד.״
ועוד מדברי ליבם, שתיאר את יוסף
שמש, אסיר ישראלי שנשאר עדיין בסוריה:
״הסורים רצו להכריח אותו לנסוע לארץ
אחרת ורצו להכריח אותו לשדר השמצות
על ישראל. אבל הוא עמד בעינויים ולא
שיתף פעולה. הוא לא דיבר ברדיו ולא נסע
לשום מקום. הוא שרף עצמו באש. רצה
למות, לאבד עצמו לדעת. הצלתי אותו
ברגע האחרון
כזה היה היחס אל האסירים, כאשר רצו

הסורים המוחזרים בתוף מכונית האסירים
הפעם: בלי פעולות־תגמול

רצה לאכול. אחרי שמת לקחו את הגופה
שלו כמו כלב, עטפו אותה בשמיכה והסתלקו.״

לחץ
על דמשק

ך* יפורי־הזוועה עורו זעם ותדהמה,
^ הובאו לדיון בישיבת הממשלה. נרמז
כי ישראל לא תשלים עם העינויים, וגולדה
מאיר אף פנתה אל אירגון הצלב האדום
הבינלאומי. הכל ניראה מוכן להתחלת
מסע־תעמולה עולמי נגד האכזריות של הסורים.
אולם
מאחורי התדהמה והזעזוע, פעלו
גם שיקולים מדיניים מפוכחים. הם נגעו
לאישיותו של מזכיר האו״ם או תאנט —
ולחילופי־הגברי בראשותה של ממשלת־יש־ראל.
בשנים
עברו, יצא לא פעם צה״ל לפעולת־תגמול,
כדי לאלץ מדינה ערבית זו או
אחרת לשחרר שבויים ישראליים. הגנראל
הקנדי אדסון ברנם, ששירת כראש מטה
המשקיפים בישראל, הקדיש פרקים ארוכים
בספרו לפעולות־האיבה שפרצו, כדי לאלץ
את הירדנים והסורים להחזיר שבויים. על
רקע זה אף חל הסיכסון הרציני הראשון
בין שר הבטחון דאו, פינחס לבון, לבין
הרמטכ״ל משה דיין.
הכעם הוחזרו השבויים והחטופים ללא
שפיכות־דמים. מצד אחד פעלה מתינותו
של לוי אשכול — ומעבר לים נכונותו של
או תאנט לסייע למתינות זו. המזכיר הכללי
הטיל על עוזרו ראלף באנץ׳ — האיש
שניצח על חתימת הסכמי שביתת־הנשק
בין ישראל ושכנותיה — לטפל אישית בהחלפת
השבויים. אפילו ממשלת ארצות־הברית
התערבה, הפעילה לחץ על ממשלת
דמשק להחזיר את השבויים ובכך לחסל
את הפרשה בדרכי־שלום.
אותם גורמים רמזו השבוע לממשלת ישראל
כי עליה לעבור על העניין לסדר היום
ולא כדאי לה להפוך עולמות.

״תפסו בודוע -

-קיטו את עין -

-שמו ל עולט -

-א״מו לחנקו ״

מכות לרגליים -קרם לפנים
״ 13 ביולי היה יום שבת. הטיול שמ
תוכנן לאותו יום, נראה לכל ידידינו
כטיול שבת נעים בחיק הטבע.
יצאנו שישה איש: שלושה ישראלים —
רוחמה גינזבורג, לסלו ראקוש ואני ושלושה
בלגים: ג׳ורג׳ כריטטיאן, אימו ואחיו
הצעיר פייר.
כשהגענו לעין־גב בסירה, אותה שכרנו
בטבריה, היתר כבר שעת צהרים. בקיבוץ
שתינו כוס קפה ומייד הפלגנו לעבר כפר-
נחום. האגם היה שקט וחלק כראי, אך
אחר־כך החלה סערה. החלטנו לרדת לחוף.

כמו עשר שגיב

ך־* אחר חצי שעה הופיעו לפתע חיי/לים
— 10 ואולי 15 איש — במדי־צבא
זרים. הם אמרו לנו :״אתם נמצאים על
אדמה סורית!״ ומייד ציוו עלינו להתקדם
פנימה, כמה עשרות מטרים לתוך שטח היבשה.
אחד
החיילים דיבר אנגלית וג׳ורג׳ התחיל
להתווכח איתו. הוא ניסה לשכנעו שכולנו
תיירים מחוץ־לארץ. אחרי שיחה קצרה
העלו החיילים את ג׳ורג׳ לג׳יפ ושניים
מהם נסעו איתו לכיוזן מזרח. אנחנו נשארנו
על החוף.
ככה ישבנו שעתיים ואז חזר ג׳ורג׳ .כשחזר,
ציוד עלינו לקום על רגלינו ותחת
איומי רובים העבירו אותנו למכונית. לפני
שזזנו מהמקום, כיסו את עינינו במטפחות.
החקירה היסודית התחילה בתחנת המשטרה
הסורית אליה הובלנו. הם תלו על
חזינו שלטים וצילמו אותנו מכל הזוויות.
כאשר הגענו לדמשק, היתד, כבר שעת־ערב
מאוחרת. הביאו אותנו מיד לבית־הטוהר
הצבאי נזאזה, בו עמדנו בפני חקירה
נוספת, בה מסרנו את פרטינו האישיים
ומקום מגורינו. הגברים נשארו במקום
ואותנו — שלוש הנשים — העבירו לבית־חולים
צבאי. הבטיחו לנו שלמחרת תיפגש
שוב כל הקבוצה. היה זה, כמובן, שקר.
כך התחיל מעצרי שנמשך חצי שנה ושנראה
לי כעשר שנים ארוכות.
החקירות התחילו למחרת בצהרים. אני
הועברתי לחדר מלא גברים, שרק אחד
מהם היה במדי צבא. נדמה היה לי שרוב
הנוכחים בחדר היו עיתונאים.
השאלות הראשונות היו על צה״ל. אמרתי
להם שאין לי מושג על העניינים האלה,
שאני עולה חדשה בארץ — זו היתה
האמת. משפחתי עלתה ארצה רק לפני כמה
שנים מאירופה המזרחית.
החקירה הבאה היתר, ביום שני. הפעם
היו בחדר רק שני קציני שרות־ד,בטחון הסורי
ומתורגמן. הם הושיבו אותי באמצע
החדר, פקדו עלי להוריד את משקפי השמש
שלי ובמשך שעתיים רצופות לא
הרשו לי להניע את ידי ורגלי. משך כל
הזמן חזרו על שאלותיהם בקשר לצד,״ל
ותמיד עניתי להם תשובה אחת — אני עולה
חדשה, אין לי מושג מה מתרחש בצבא,
אני לא יודעת כלום.
למחרת הביאו לחדרנו חפצים שונים —
כותנות לילה, סבון רחצה, מגבות, מברשת
ומשחת שיניים, מסרק ואפילו קרם
ניוואה לפנים. יחסם של שומרינו היה אדיב
להפליא. ברור היה שהם מרחמים עלינו.
גם האוכל שהוגש לנו היה מובא בכמויות
גדולות. קיבלנו הרבה פירות, כי
בדרך כלל לא היינו מסוגלות לאכול את

המאכלים החריפים המיזרחיים שנתנו לנו.

יריקה בפגי המפקד
ך * צל שהעיב על התנאים הטובים והן
ויחס ההוגן של שובינו, היה חוסר
הידיעה המוחלט מתי נחזור לישראל. בכל
פעם ששאלנו מתי נצא, קיבלנו תשובה דומה
— בעוד חמישה ימים, בעוד שבוע,
בעוד כמה ימים. לאחר זמן מה חדלנו להאמין
לכל ההבטחות האלה. עד שבאחד הימים
באו השומרים וציוו עלינו לאסוף את
כל החפצים .״אתם יוצאים הביתה,״ אמרו
לנו. שמחנו כמו ילדות קטנות ורקדנו.
האכזבה שחיכתה לנו היתד, גדולה ב
להכותני.
זרקתי את עצמי על המיטה והוד
גוננתי כשאני בועטת בו. לבסוף הניח לי.
למחרת שוב קראו אותי לחקירה. הפעם,
פרט לכמה שאלות שיגרתיות, שאלו אותי
גם על ד,מיקרה עם מפקד־המישמר. הם אפילו
הביעו צער על מה שקרה ואמרו לי:
״אנחנו רוצים שאתם תרגישו את עצמכם
טוב. כאשר תחזרו לישראל, ספרו שם איזה
יחס טוב יש אצלנו לשבויים.״ שאלו אותי
אם אני זקוקה לדבר מה. למחרת קיבלנו
בחדרנו קפה וסיגריות.
בזמן החקירה קרו כל מיני דברים מצחיקים.
באחד הימים הציגו בפני מיסמך
ארוך, כתוב ערבית, ודרשו ממני שאחתום
עליו. סרבתי ודרשתי שיתרגמו לי את ה־

**ת איריס באדר

למחרת הביאו את רוחמה ואותי לחדר
המנהל. הסברתי לו את המצב והוא אמר
לנו שאינו יכול לספק לנו אוכל שונה מזה
של שאר האסירים, אך הבטיח שנקבל את
אותו מזון במנות כפולות. וכך גם היה,
משך שלושת החודשים וחצי ששהינו בבית־הכלא.
השני
שעזר לנו היה תורכי שעבד כרופא
בית־הסוהר. מזמן לזמן, על סמך אישוריו,
קיבלנו מנות מיוחדות של חלב ותפוחי אדמה
ואפילו סוכר. היה זה בתקופה שבה היה
חסר סוכר בסוריה כולה, ונדמה לי שבכל
בית־הסוהד היינו היחידות שנהנו מר,מותרות
האלה.
אלא שבינתיים סבלנו ממשהו אחר. החורף
התחיל מוקדם ואנחנו היינו לבושות
באותם בגדים קייציים׳ בהם יצאנו לטיול
בכנרת.

מכות במגר־כ

שמחתנו. התברר שהיתה זו הלצה אכזרית.
בסך הכל העבירו אותנו לביתן הסמוך לביתר,חולים.
ממחלקת הנשים — למחלקת
הגברים. אגב, היו שם כבר כמה אסירים
אחרים: ברובם קצינים סורים בכירים, ביניהם
אפילו גנרל אחד. כל אלה היו אנשי
המשטר הקודם שנפל באחת ההפיכות.
הפעם כלאו אותנו בחדר קטן, מלוכלך
ומלא פישפשים. בלילה אי־אפשר היה לישון
וביום היה חום איום וחוסר־אויר בגלל
הדלתות והחלונות הסגורים. אחרי יום אחד
היה מצבנו בלתי נסבל. בקשתי מהשומרים
שיפתחו לפחות חלון אחד. הם אפילו
לא ענו לי, ולכן טיפסתי אל החלון הגבוה
וניסיתי לפותחו בעצמי. לא הצלחתי. ואו
פרץ לחדר מפקד המשמר, תפס אותי ביד
והפיל אותי על ד,ריצפה. אחר־כך התחיל
לקלל אותי בערבית וירק עלי. בפעם הראשונה
בחיי קיבלתי היסטריה, איבדתי את
עשתונותי וירקתי בפרצופו.
הקצין עזב את החדר בריצה ולאחר רגעים
ספורים הופיע אחד החיילים. הוא ניסה

מיסמך לעברית. הם תרגמו אותו בפני. היה
כתוב שם שאני היא בתו של חבר־הכנסת
באדר. עניתי כמובן שאין זה נכון, שאבי
הוא רופא ושאינני מכירה באופן אישי
שום חבר־כנסת. הם צעקו ואיימו עלי, אך
בסופו של דבר לא חתמתי על המיסמך.

מנות כפולות

ך״ 12לספטמבר חל שינוי ראשון בא
חיינו. העבירו אותנו לבית־הסוהר האזרחי
בדמשק. הודיעו לנו שמרגע זה אנו
נכנסות למשטר רגיל בהם נתונים כל אסירי
הכלא. משטר זה מתבטא קודם כל באוכל
הגרוע והמועט. ארוחה אחת ביום,
המורכבת ממאכלים שאת רובם לא יכולנו
לאכול. אחרי כמה ימים כתבתי מכתב בצרפתית
למנהל בית־הסוהר. הסברתי לו שאנו
במצב יותר גרוע מכל שאר האסירים,
המקבלים מפעם לפעם חבילות מזון מהבית,
ושאנו — אם לא נקבל תוספת מזון —
נמות מרעב.

יה נדמה לנו שחוקרינו שכחו מאן
| תנו לחלוטין. אלא שלפתע, באופן בלתי
צפוי, קראו לנו שוב לחקירה. היה זה
בשמיני באוקטובר, יום שאזכור אותו עד
מותי.
הכניסו אותנו לחדר בו ישבו אותם קציני
שרות־הבטחון הסורי שחקרו אותנו קודם
לכן. הרגשתי מיד שיחסם אלינו השתנה
לחלוטין. הם טענו שכל מה שאמרנו עד
עכשיו היה שקר מוחלט, ושאנחנו העלמנו
מהם דברים שונים.
הפעם התגלגלו הדברים בצורה מהירה
וחריפה ביותר. החוקרים הפילו אותנו על
הרצפה, קשרו לשתינו את אחת הרגליים
למכשיר עינויים והחלו להכות אותנו במגלב
על כפות הרגליים. כמעט מתתי מפחד
ששיתק בי אפילו את הכאב הנורא.
המכות נמשכו עד שהעור נקלף מעל רגלינו.
אין
לי מושג כמה זמן נמשכו העינויים.
לבסוף שיחררו את רגלינו והמשיכו בחקירה.
במאמץ אל־אנושי חזרתי שוב על ספו־רי
הישן. הפעם לא ר,יכו אותנו יותר. רק
אחד הקצינים הכריז שיש לנו יומיים למחשבה
.״חישבו היטב וזכרו כל מה שיש לכן
להגיד. אתרי יומיים נקרא לכן שוב לחקירה,
ואני מזהיר אתכן שאו היא תהיה
חריפה באמת.״
48 שעות אלה היו התקופה האיומה ביותר
בכל ימי חיי. כל שעה היתד, ארוכה
כמו הנצח. כל שעה מתתי מחדש מרוב
פחד. שתינו לא אכלנו ולא עצמנו עין.
אבל הם לא חזרו. לא אחרי יומיים ולא
אחרי שבוע. החקירה לא התחדשה יותר
עד יום השחרור.
כאשר אמרו לנו בשבת האחרונה שאנו
עומדות להיות מוחזרות לישראל, לא האמנו.
בשבילנו כל שינוי היה יכול להיות לרעה
בלבד. לא האמנתי למראה עיני, כשראיתי
את השוטרים הישראליים מעבר המחסום של
הגבול.
זה הכל. עכשיו אינני רוצה אלא לשכוח
את הכל. קודם לכן, אני רוצה להודות בשמי
ובשם משפחתי לכל אלה שעזרו לי לחזור
הביתה — ומעל לכל לגולדה מאיר. אני מוכרחה
גם להודות לכל אלה שקיבלו אותנו
על הגבול בצורה כל כך חמה. אילו הייתי
יודעת בכלא הסורי, שפגישה זו תהיה כל
כך חמה ונירגשת, הייתי יכולה לשאת את
כל אותם החודשים הארוכים בקלות.

מ ה טובו אוהליך, י ע קו ב

בית הצב

בית קליין

נמצא על גבעה בחוף יס הרצליה, ליד מלון השרון. הגבעה ניתנה
לברזי קליין במתנה מבעלה, במלאת 25 שנים לנשואיה. בקומה התחתונה
גרים הגנן ואשתו, המנהלת את הבית. בשתי הקומות העליונות גרים הקלייניס.

דבר דומה קרה לסופר מאיר (כפיה) לוין,
שבנה בית במיגרש השכן, גם הוא רב
עם אדריכלו, ויתר על שרותו ומוסיף לבנות
את ביתו לבדו.
המיוחד בבית הוא ששתי קומותיו העיקריות,
בהן גר הזוג קליין, כוללות בסך
הכל שני חדרים וחצי. חדר אחד — הסאלון
— תופס את כל הקומה הראשונה. הקומה
השניה כוללת חדר־שינה וחדרון לאורחים.
הבית מלא עשרות תמונות. אבל אין אלה
תמונות של ציירים מפורסמים. אלה מצויים

כפי שמסבירה פנינה את ריבוי המישקעים.
הדבר הראשון השובה את העין בחדר
זה, הוא שפע המנורות — חמש־עשרה במספר.
חלומה הגדול של פנינה הוא ״למצוא
מנורה שתהיה גם יפה וגם תתן אור.״
בינתיים לא התגשם חלום זה. המשפחה
חיה במחשך, כשכל חמש־עשרה המנורות
היפות גם יחד אינן נותנות אור מספיק.
המנורה המרכזית היא קטנטנה, שהובאה
מוונציה, ושפנינה קוראת לה על שם מוצ־ארים
הגדול. נידמה לה כי מנורה מסוג זה

ן־*יתו של אדם דומה לביתו של צב.
^ הוא צריך להיות תפור לפי מידות
בעליו ואופיים. לכן לא תיתכננה שתי דירות
שוות — שהרי אין שתי משפחות שוות.
בית הנראה כאילו תוכנן בידי אדריכל
למען זוג דימיוני — מעיד לרעת בעליו.
בעמודים אלה ניראים שלושה בתים. רק!
דבר אחד משותף להם: הם נושאים עליהם
את חותם בעליהם. על כל אחד מהם אפשר
לומר :״הראה לי את דירתך, ואומר לך
מי אתה!״

הכית על הגבעה

ף* שנת 1952 לקח אותי בעלי לטיול
מסביב לעולם,״ מספרת ברדי קליין,
אשתו של משקיע־הון קנדי, שפתח בארץ
מיפעל לחוטי פלאסטיק בקריית־גת.
״הגענו ארצה, וראינו ליד הרצליה גיבעה
שנשקפה אל הים. יצאתי מן המכונית, הסתכלתי
ואמרתי לבעלי: זה החלום שלי!
שפה יעמוד הבית שלנו!״
למשפחת קליין כבר היה באותו זמן
בית — במרחק כמה אלפי קילומטרים, בלים
אנג׳לם. בית זה, מול ביתה של שחקנית־הקולנוע
לורטר. יאנג, נחשב לאחד הבתים
היפים ביותר בעיר הקאליפורנית.
כעלה של ברדי קליין הגיש לה את ת־גיבעה
כמתנת־נשואין בחתונת־הכטף שלהם,
לפני שלוש שנים. לפי התוכנית, היה הבית
צריך לעלות כארבעים אלף דולאר. בחשבון
הסופי עלה מאה אלף דולאר. אחת הסיבית:
חילוקי־דיעות בין הזוג קליין ובין
האדריכל, מישר, ירמיצקי. החלונות הקטנים,
שהתקין לבית, לא מצאו חן בעיני הקליי־נים.
הם פרצו את כל הקיר, כדי לפנות
מקום לחלונוח־ענק, המשקיפים על הים.

שניים וחצי מטרים, ורוחבה כשלושה מטרים. המיטה מכוסה בכיסוי
בצבע תורכיז, בעוד שכל הריצפה מכוסה בשטיחים בצבע סגול.
מימין — ספה נוספת למנוחה. הקירות מכוסים בד בצבע קרס.

מיטת הענק העגולה

שעליה יושבת ברזי,
הוא פאר הבית. היא
עשו״ה בחצי גורן עגולה, שאורכה — במקום הארוך ביותר — כ
בשפע,
ובמחיר רב, בבית שבלוס־אנג׳לס.
ואילו הבית הישראלי מוקדש לתצלומים
משפחתיים .״אני בת חמישים,״ אומרת ברדי
היפה ,״הגעתי לגיל שאני זקוקה לכך
שמשפחתי תהיה סביבי, לפחות בתמונות.
אני לא צריכה מוזיאון.״
המשפחה מורכבת משלוש בנות נשואות.
שלושתן נישאו לבעליהן ב״נשואי שמפניה״,
לדברי הגברת קליין.
המשפחה לא בנתה את הבית רק לעצמה.
עוד בחייה תרמה אותו לבית־היתומים הכללי
בירושלים, שהבית יעבור לרשותו
אחרי מות שני בני הזוג. התנאי: אסור
יהיה למכור את הבית לעולם. על בית־היתו־מים
יהיה להשכירו, כדי לקבל את ההכנסה.
בינתיים ישמש הבית מטרה נוספת. ים־
ריטו בו את קטעי־הפנים של הסרט פנים
חדשות במראה, של יעל דיין. המפיקים
שילמו תמורת זאת סכום של אלף לירות,
שנתרמו לבית־היתומים.
בכל יום ששי מקבלים הקליינים את כל
השכנים, כשלושים איש, לשם עריכת קידוש.

האח הגדור

עשויה מארד, פרי ידיו של יוצר־תכשיטיס מפורסם בירושלים,
ניצבת במרכז הסאלון הגדול, התופס את כל הקומה הראשונה
של בית קליין. האח בוערת כל הלילה, למרות שהבית מצוייד בהסקה מתחת לרצפות.

הבית הוא מישחק

**•ישמנסהלטל פן לפנינה זלצמן,
^ לפני שעה 11 בבוקר, זוכה לשמוע,
בקול רציני של מזכירה מבוגרת, את המילים
הבאות :״לא כדאי לך לטלפן לאמא
לפני שעה .11 כי עד 11 היא לא יודעת
מה שהיא מדברת, והיא מדברת שטויות.״
הדוברת המרצינה היא יאירה, בת ה־,10
בתה־יחידתה של הפסנתרנית המפורסמת.
אחרי שעה 11 מוכנה פנינה להראות את
דירת־הגג שלה, ברחוב דובנוב התל־אביבי.
הוא מורכב מסלון־ענק של מאה מטרים
מרובעים, השופע מישקעים בקירות. כוך
כזה משמש חדר־אוכל, שני ספרייה ופינת־עבירה,
שלישי נקרא ״החדר הקטן״ ורביעי
״הסאלון הכחול״ .בכוך אפשר להתחבא,

עמדה לעיני מוצארט כאשר כתב את חליל
הקסמים. מנורה אחרת, כחולה, בסאלון־
הכחול, קרויה שחר, כי היא ״נותנת אור
כמו בחמש בבוקר, כשעולה השחר.״
פנינה מתייחסת למנורותיה כמו במאי
בתאורת הבמה. היא מחליפה את האור לפי
מצבי־הרוח. המקום היחיד שבו אין תאורה,
הוא ליד הפסנתר, העומד בפינת החדר הגדול•
״שם איני משחקת, אלא מנגנת. אני
לא זקוקה שם לאווירה, כי שם אני עובדת
ויוצרת את האווירה בעצמי. האור תכליתי.״
את הפסנתר קנה לה אביה בשנת , 1940
ואת מחירו שילם בתשלומים חודשיים של
שתיים וחצי לא״י, שנמשכו שנתיים.
כשהיה בעלה של פנינה בחו״ל, באחת
הפעמים, חלתה הילדה באבעבועות, ופנינה
נאלצה לקנות לעצמה פסנתר שני, כדי לנגן
בחדר־השינה שלה, מבלי להפריע לבת.
אז החליטה לרהט את חדר השינה. בבואה
לחנות הרהיטים, גילתה כי מחיר הריהוט
הרקיע שחקים. על כן הלכה וקנתה רהיטי
עתיקות, שהיו זולים יותר. בין השאר:
מנירה מתקופת לואי ה״ ,16 רהיטים מימי
לואי ה־ .15 היא הוסיפה לכך ספריה בסגנון
האמפייר. חדר־השינה מלא רהיטים,
כי פנינה מצאה ש״חדר קטן זקוק ליותר
רהיטים מאשר חדר גדול.״
תשוקת־העתיקות שלה הגיעה לממדים נרחבים.
כך, למשל, החליטה להסוזת את
ארון־התח־ים הפשוט שלה, בסאלון, בכך
שמרחה עליו לכה והדביקה ציורים סיניים.
״איני רוצה שיחשבו שאנינרקסיסטית,״
אומרת פנינה, ולכן תלתה על קירות דירתה
רק כעשרים מתוך שלושים הפורטרטים של
עצמה. הפורטרט האחרון הובא זה עתה
מברית־המועצות, משם חזרה לפני שבועיים.
המישחק שלי,״ מתוודה ה״הבית

פסנתרנית .״תמיד עבדתי. מגיל שמונה נתתי
קונצרטים ולא היה לי זמן לשחק. רק בבית
שלי אני מצליחה לשחק ועל כן אני
מזיזה את הרהיטים הנד, ושוב כל יום,

1או־ליו

הסאלון הגדול של משפחת ואך ליר, כפי שהוא ניראה מבעד לסורגים
של חדר עבודתה של ליאה. בקיר המרכזי בולמת האח, בה
איצטרובליס וגזרי־עץ, והבנויה מאבנים על החלון, במקום וילון, פרושה רשת־דייגים.

:י־הרוח. מדי פעם אני מחליפה את הצבעים, יש
ה כחולה ותקופה אדומה. בתי עוזרת לי, והעוזרת
בעלי כבר התרגל, ונותן לי חופש מלא.״
שונאת לקבל אורחים .״אני נורא אוהבת לדבר עם
־כשאני צריכה לרוץ ולהגיש להם כל הזמן דברים,
:ן אותי.״ על כן היא מזמינה אנשים רק בקיץ. אז
ר. על השולחן במירפסת־הגג את הכיבוד לכל המוז־עיתים
חמישים, ובעלה, העובד במיפעל של גאז,
!ם הסטיקים על מיתקני־הגאז, המתחדשים מדי פעם.

חדירה היא שטיח פרסי

ו! הפרטים יליד־הולנד, וילם ואן־ליר, נטע את
לו במרומי הכרמל, ברחוב פאנוראמה המהולל. האוהל

החדר הניש־אל

| כך קוראים הוואן־ליריס לחדר המפריד בין חדר־עבודתה של
ליאה, ביציע המוגבה (הנראה בתמונה) ,לבין חדרו של
בעלה, הנמצא מתחת לסאלון. ליאה יושבת בסאלון, אשר בו נוהגים בני־הזוג לבלות בשעות היום

מורכב מווילה דו־קומתית, המרחפת על
עמודים.
״אנחנו לא מאמינים בארכיטקטורה פנימית,״
מכריז ואן־ליר, בבטחון התקיף האופייני
לו .״הבית שלי צריך להיות לפי
מתכונת החיים שלי. העיקר שיהיה נוח,
ואם אפשר גם יפה.״
בעוד הפטיפון מנגן מוסיקה ערבית מתקליטים,
מספר ואן־ליר שעיקר דאגתו, בעת
בניית הבית, היה להבטיח לעצמו את מירב
ההנאה מן הנוף המרהיב .״יש לי בבית׳
כל הדברים האהובים עלי. ביתי דומה לשטיח
פרסי. כששומעים כי השטיח כולל צבע
כחול, אדום, ירוק, צהוב וחום, זה נשמע

1 1 1 1 *1 11 פנינה זלצמן משקה את עציץ עץ התפוזים שלה, העומד בצד עציצי התאנה,
111111 # 4 1 1האורן, הגפן ועוד. גג העץ תוכנן על־ידי פנינה עצמה, לשם שמירת הצמות,
המפארת.את דירת־הגג שלה. בגלל גג זה נתבעה פנינה למשפט על-ידי עיריית תל־אביב.

נורא. אבל כשרואים את זה, או בסך־הכל
זה יופי. על קיר אחד שלי יש תמונה של
שאגאל, כד מלפני אלפיים שנה, תמונה
של פיקאסו, זכוכית רומאית, איקון רוסי
וכדורי־חג־המולד מאנגליה נגד עין הרע.״
בית ואן־ליר מכיל כאלפיים ספרים על
אומנות הקולנוע, שירה ותיאטרון; אולם
להקרנת סרטים; אוסף של מאתיים סרטים
קלאסיים מימי הראינוע.

דירת טינה זלצמן

איך מקבלים אורחים? אומרת ליאה ואן־
ליר, שומרת ארכיון הסרטים :״לעולם לא
אזמין אלי אנשים בלתי־רצויים. המכסימום
שלי הוא עשרה עד שנים־עשר. אחרת האחד
מחפש את השני, ואין בכלל כל טעם לאירוח.״
האוכל מוגש במערכת־כלים בת
150 שנה.
טוען ואן־ליר :״רק אדם שאין לו טעם
משלו, זקוק להשתעבד לסגנין מקובל.״

סבכת־עץ מהווה מעין מחיצה באמצע הסאלון.
בקיר מאחוריה: חלך מאוסף הפורט־רטים
של פנינת. בתוך הסבכה, מעל לספסל, שלושה מיחמים יקרים, קבועים זה מעל זה.

במדינה
רי מ ל
המרגל החביב
השבוע נחשפה בישראל אחת מפרשיות
הריגול המסעירות ביותר שנתגלו במדינה
עד כה.
יצחק קוצ׳וק ( )26 נתפס. נכלא והואשם
כשליח המודיעין המצרי. הצעיר הצנום, ששמו
האמיתי קבורק יעקוביאן, יליד קהיר
ותושב ברזיל לשעבר, שירת בצה״ל, התגורר
באשקלון ועמד לשאת נערה מקיבוץ
נגבה.

סיפרה השפוע חיילת חיננית,
איתה שירת המרגל 6חודשים:

פשוט לא ייאמן. הוא היה חביבן של כל
בנות המחנה. ממש ג׳נטלמן. מעולם לא רב
עם איש. עם כולם התיידד. לפעמים הוא
היה די מוזר.
אני זוכרת שפעם נכנם לחדר שלנו והראה
לבנות תמונות. הבנות נורא התלהבו.
הוא נורא ניבל את פיו. תמיד סיפר בדיחות.גסות,
ופעם אפילו אמר לאחת הבנות
שבכדי לשכב איתה היה מוכן ללכת לבית־הסוהר
לשנתיים. ידענו שהוא מתלוצץ. הוא
מאד אהב את החברה שלו, ואף הבטיח
שיזמין את כולנו לחתונתם.
תמיד היה מספר על מעלליו באיטליה.
סיפר שהיה לו שם המון כסף, ושהיו לו
שם כל הבחורות שהוא רצה. לפעמים היה
מספר סיפורים כל־כך אינטימיים מחייו, שהיה
פשוט לא נעים.
פעם הוא נכנם למשרד וביקש לראות את
החותמות. אחר־כך החתים דף נייר בכל
החותמות, ושם אותו בכיס. בכלל לא חשדנו

כל הזמן רצה לצלם אותנו. היה מסתובב
במחנה במשקפיים כהים, רדיו טרנזיסטור ומצלמה
משוכללת. כשצילם את החברה,
תמיד דאג שיהיה זה כשברקע שלטים, או
מיספרי־היחידה. הוא צילם אפילו בחדרים.
עכשיו אני באמת לא מבינה איך היתר, לו
גישה חופשית לכל הארונות והניירות. אולי
בכלל לא חשדו בו?

האשה האוהבת

מנשקת את רוני בן ה־ , 12 בנו של ברנבלט מנשואיו הקודמים.
כל רגע יבולה המכה ליפול על
^ ראשו של הירש ברנבלם. מנצח האופרה
הישראלית, שזכה לפירסום עולמי
כאשר הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים
בימי השואה, ממתין להחלטת השופט. האם
יישלח למשך עשר השנים הבאות לבית הסוהר,
כפי שדרש התובע? או האם יזוכה,

האשה שהגנה

אשתו השניה של ברנבלס, מרים,
שחשה לעזרתו בצורה דרמאתית
בשיא המשפם. מרים, ששמה במחתרת היה ״קאשה״ ,עובדת כזבנית.

מעט אושר. הוא קיבל, עם עלייתו, עבודה
כמנצח באופרה הישראלית, סבב עם התזמורת
ברחבי הארץ.
עד שערב אחד ניחתה המכה על ראשו.
באחד הקיבוצים התרומם מישהו מהקהל
וזעק בקול היסטרי לעבר הבמה :״ברנבלט!
אני זוכר או תך...״

נבחרתי לתפקיד זה על־ידי הגסטאפו, אלא
על ידי המחתרת. אשתי השניה, קאשה,
היתה המקשרת ביני לבין המחתרת.״
אולם התביעה הביאה את עדויותיה. אחד
אחר השני עלו עדי התביעה, שמונה במספר,
סיפרו את גרסותיהם, שהיה בהן
כדי לבסס את סעיפי האישום הנאשם
נתן ידו למסירת אנשים נרדפים לשלטון
עוין בכך שיחד עם אחרים עצר עשרות
ילדים יהודים מבית היתומים העירוני
ומסרם לגסטאפו דאג להובלת אלפי היהודים
למחנות ריכוז, לשמירה עליהם ול־הובלתם
אל קרונות המודת ...תקף מספר
יהודים נרדפים, סחב אותם בשערותיהם ו
מספרת
חיילת שניה :
רק פעם אחת ראיתי אותו במצב־רוח
של דבאון. היה זה כשניסה להתקבל לקורס
קצינים, ונכשל במבדקי הקצונה. הוא טען
שהכשלון נבע מחוסר שליטתו בעברית. חודשיים
מאוחר יותר הוא ביקש שיחרור מהצבא׳
בנימוק שיש לו קשיים כלכליים,
ושבריאותו לקויה.
הוא היה קורא עתונים רק בערבית ובאנגלית.
בזמן החופשי היה מרבה לשחק
שש־בש עם כולם, כמעט תמיד ניצח ואת
כל הקריאות בזמן המישחק היה קורא בתורכית.
מעניין
שהילדה של מפקדו הישיר סירבה
לנסוע איתו במכונית. היא לא אהבה אותו,
ופעם אף אמרה :״הוא מרגל!״ ברור שאף
אחד מאתנו לא לקח זאת ברצינות.
היתה זו הבחורה היחידה שלא חיבבה
אותו. כל שאר הבנות חיפשו תמיד את
חברתו, למרות שלמען האמת הוא היה קצת
מסריח. תמיד נדף ממנו ריח רע שהורגש
בעת שעמדו בקרבתו.
הוא היה נורא מצחיק. לאחת הבנות הוא
אמר פעם ״את נחמדה, אבל רזה מדי,״
ולאחרת אמר :״אני אוהב את הישבן הגדול
שלך.״ מישהו התלוצץ ואמר שיש לו טעם
מזרחי, שהוא אוהב נשים שמנות. הוא הגיב
בחיוך.
אני מוכרחה לציין שהיה די פיקח. בנוכחותנו
לא חיטט אף פעם בניירות. היה
רק שואל שאלות ומצלם. תמיד התנהג יפה,
לא רב עם אף אחד, ופחד מבית־הסוהר
פחד מוות. אני חושבת שהוא היה החייל
הכי ממושמע ביחידה.
את הטירונות גמר כחניך מצטיין, קיבל
דרגת טוראי־ראשון ולא הפסיק להשוויץ
בזה. כששאלנו פעם למה הוא מסתובב עם
משקפיים כהים ומצלמה, אמר :״אתם לא
יודעים? אני בלש!״

מספר שמואל, שכנו כאשקלון:

הוא היה מופיע פה כל פעם עם ר,מכו־נית
הצבאית שלו, ועם איזה בחורה נחמדה.
קיבוצניקית, אני חושב. היה חבר עם כולם,
מנואס ורך כמו תינוק. לפעמים הייתי
רואה אותו מגיע מאוחר בלילה עם המכונית
הצבאית, מעמיד אותה כמה זמן ליד
הצריף, ועוד פעם נוסע. לא העליתי על
דעתי אף פעם שהוא מרגל. כשקראתי על
זה בעיתון קיבלתי הלם.
פעם עמדתי כדי לתפוס טרמפ לכיוון יד־מרדכי.
זה היה בערב׳ כשכבר החשיך.
(המשך בעמוד )18

מתום העלילה

תמונה מאלבומו של ברנבלם, מראה את גימו בנדזין
בימי השואה. חברי המשטרה היהודית, בפיקודו של ברנ־בלט,
אוספים מדים לצבא הנאצי, שנתפרו על־ידי היהודים, לפני שהובלו לתאי ההשמדה.

בעט בהם ...הכה יהודי נרדף בשם פיקרס־קי
והצליף בו במקל על־מנת להכניסו בכוח
למכונית
מיד עם תום עדויות התביעה, החלו עולים
לדוכן עדי ההגנה. עשרים במספר. סיפוריהם
היו שונים בתכלית. הם סיפרו כי
הירש ברנבלם הציל, לא אחת, יהודים מידי
הגסטאפו וכי להם אישית היה ידוע כי
ברנבלט הוא איש המחתרת ולא איש הגסטאפו.
כך העיד קצין צה״ל בכיר.

מלחמה?זיכוי מוחלט
^ולם העד המהימן ביותר שיכול

לפני הגשנם

הזוג המאושר — רוזה הזמרת והירש ברנבלם המנצח
— כפי שהצטלמו בראשית אהבתם, לפני ארבע שנים,
בטרם חלמו כי ברנבלט יועמד שוב למשפט בעתן שיתוף פעולה טס הנאצים באירופה.

כפי שמקווה פרקליטו?
דבר אחד מקל על צפייתו המתוחה של
הירש ברנבלט. לידו ניצבת אשה אוהבת,
שנישאה לו לפני חודש בלבד. היא מבטיחה:
יקרה כאשר יקרה, אני אחכה לו!

״אגי זוכר אותך!״
** שו חמש שנות שהותו של הירש
*) ברנבלט בארץ, ידע הגבר בן ה־ 49 אך

הקונצרט הופסק באמצע וברנבלם ירד
מעל הבמה. מאותו יום ואילך הפך דמות
מרכזית על במה אחרת לגמרי. המנצח
המתחיל להכסיף ניצב על דוכן הנאשמים.
לאחר חודשים של עבודה מאומצת, אספה המשטרה
די עדויות להעמיד את ברנבלט לדין
על שמונה סעיפי אישום, לפי החוק
לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.
ברנבלט לא הכחיש .״שימשתי כמפקד המשטרה
היהודית בבנדזין,״ אמר ,״אך לא

\ £היה ברנבלט להציג בפג בית־המשסט,
היתר, אשתו השניה, מרים, מי שכונתה
בכנוי המחתרת ״קאשה״.
קאשה היתד, חברת מחתרת הנוער בגיטו
בנדזין שבפולין, שעה שהכירה את בת־בלט.
הם התיידדו ולאחר המלחמה נישאו.
זה לזו. היה זה לאחר שאשתו הראשונה
של ברנבלס נהרגה כשירו הגרמנים אל תוך
קרון רכבת המוות שהובילה למשרפות.
עתה היה חלק נכבד של הגנתו תלוי
בנכונותה של קאשה לבוא ולהעיד לטובת
בעלה הנאשם. לטובת האיש עמו עברה את
שבעת מדורי הגיהנום, בגללו נעצרה לחודש
ימים וישבה בבית־הכלא לאחר המלחמה
ושאת בנו היחיד היא מגדלת עתה.
לוחמת המחתרת החליטה לעלות על הדוכן
ולהעיד .״עוד לפני שהכרתי את בת־בלט
אישית,״ סיפרה לבית־המשפס ,״אמרו
לי במחתרת שאם יקרה לי משהו, כדאי לי
להתקשר אתו. במקרה אחר הציל הנאשם
28 יהודים בבת אחת מן המחנה, לאחר
שהשקה לשכרה את השומרים הגרמניים.״
קאשה המשיכה וסיפרה את כל אשר עבר
על שניהם. על הבריחה לבודפשט לאחר
המלחמה, על משפטו של ברנבלט בפני הועד
היהודי במקום, בו זוכה מאשמת שיתוף
פעולה עם הנאצים. היא סיפרה גם על
תשעת החדשים אותם בילה במעצר בפראג,
עד שהובא למשפט על אותן אשמות וזוכה
שנית במשפט שנערך בפולין. גם היא עצמה
ישבה זמן־מה במאסר אך ורק מפני
שהיתר, אשתו.
קאשה נלחמה על זכויו של ברנבלט,

היא. :חיכיתי רו הובה שנים

הוא. :רצית דהתאבו. אני

ואס יהיה צורו אחכה עוד!״

חש כבעל מחלה מדבקת!״

ממש כפי שהוא השיב לה את חייה בהיותה
בגטו, כפי שסיפרה. הוא עזר לה להימלט
עת נחשדה בהעברת יהודים מהגטו לבונקרים,
הבריח אותה בעגלת לחם כשנתפסה
בפעם שניה. לכן נלחמה קאשה על זכויו
בפעם שניה.
בשעה ש״קאשה״ מסרה את עדותה ה־דרמאתית
באולם, שכל יושביו עצרו את
נשימתם, ישבו השופטים והקשיבו לדבריה
של האשה, שהירש החליט זה מכבר להיפרד
ממנה, לשאת אשה אחרת. רבים שלחו
מבסי־הערצה באשה הנאה, כיום זבנית ב־תל־אביב,
שלחמה בחירוף־נפש למען זיכוי
האיש שהתגרש ממנה.

התשובה שקבלתי, .הוא לא יברח לך !׳ גם
אדים דה־פילים התפרצה כלפי בצעקות ואמרה
שאם אני׳ אאחר, אחוייב בתשלום
קנס של 100 לירות. היא ידעה שאין לנו
כסף, מאחר שהירש פוטר לפני ארבעה־עשר
הודש מהאופרה, עד ברור משפטו.
״הייתי נאלצת לשלוח מברקים לארבעת
המוזמנים, ולהודיע להם שטקס החתונה
נדחה.״

אשה שפרצה מן חאוזס
אחרת, שחשה להצלת המנצח
\ 1הנאשם, עשתה זאת אף היא באורח
דרמאתי. פרשת העדויות במשפט כבר נסתיימה
סופית, והפרקליטים נערכו לסיכומים׳
כאשר לפתע פרצה מן האולם אשה
אלמונית. היא נצטוותה על־ידי אב בית-
המשפס לצאת, אך היא זינקה לעבר הנאשם,
חיבקה אותו וביקשה להעיד.
סענה האשה: היא לא רצתה להופיע, כי
הזהירוה שהדבר יזיק לה, בגלל דעת־הקהל
העויינת שנוצרה נגד הנאשם. אך מצפונה
הציק לה. ברגע האחרון החליטה להעיד,
למרות הכל.
אף כי הדבר נוגד את חוקי הפרוצדורה
הרגילה, החליטו השופטים לאפשר לה
למסור עדות גם בשלב זה. עיקרה של עדות
זו: ברנבלס עזר ליהודים בגטו, מסר למחתרת
היהודית מראש על מיבצעי הגרמי

נים העומדים להיערך.
ז^י ^ו

דסתע גיחתה המהלומה
** דה ז* וקאשה לא היו הנשים היחי־

מ, דות אשר נתנו אמון בברנבלט. על
סף הבלתי ידוע, כאשר פסק הדין תלוי
כחרב על עתידו, החליטה רוזה אלישביץ,
בת ה־ ,24 להינשא לגבר בן ה־.49
הפגישה בין ברנבלט לרוזה בארץ היתר,
מקרית בהחלט. הם הגיעו לארץ בתאריכים
סמוכים, נפגשו באחד הימים במשרדי הסוכנות.
לא היתה זו הכרותם הראשונה.
שש שנים קודם לכן, כאשר רוזה היתה
בת שמונה עשרה, ניצח ברנבלט על מקהלת
האופרה בעיר גליביציה בפולין, כשרוזה
היתה אחת מנערות המקהלה .״כשהכרתי
אותו אז,״ מספרת רוזה כיום ,״הוא היה
תמיד עליז, מוקף אנשים ובעיקר נערץ
על־ידי נשים. נשים תמיד אהבו אותו, אבל
היחס בינינו היה אז כמו בין מורה לתלמידתו.
למרות שכבר אז חיבבתי אותו
מאד. כעבור זמן קצר נוצרה בינינו בארץ
אותה מתכונת של יחסים. הוא היה מנצח
באופרה הישראלית ואני התקבלתי כזמרת.״
כעבור שנה נתהדקו היחסים בין המנצח
לנערת המקהלה. ברנבלט התגרש מאשתו
קאשה. הוא עבר לגור עם רוזה .״אבל
רוזה לא היחד, הסיבה בגללה התגרשתי
מקאשד״״ טוען ברנבלט .״מעולם לא רבתי
אתה. עד היום אנו ידידים טובים מאד.״
הוא אפילו החליט, תחילה, שלא ישא את
רוזה רשמית עד שקאשה תתחתן אף היא
שנית.
בני הזוג החדש עמדו להכנס יחד אל
מתחת לחופה, כאשר לפתע ניחתה המהלומה
על המנצח. מישהו העלה מחדש את
עברו, באותו ערב בקיבוץ.
כשנודע הדבר לרוזה — היתד, היא מזועזעת
לחלוטין. עד אותו יום לא ידעה פרטים
רבים על עברו של הירש. היא החלה
לשאול אצל אנשים שהכירוהו, ביקשה לברר
יותר ויותר פרטים על מעשיו של
אהובה באותה תקופת־שואה.
״אחרי ששמעתי את כל הפרטים,״ אומרת
מזה ,״החלטתי שאני מאמינה בו ולא בכל
האנשים שהפיצו את הסיפורים המלוכלכים
האלה. חיכיתי לו הרבה שנים ואני מקווה

דראמה אישית

אות* יום היה שמי ב,רשימה ה/
/י שחורה׳ של האופרה. באותו שבוע
קיבלתי מכתב בו הוזהרתי כי באם לא
אשנה את התנהגותי לטובה תוך ששה ימים
— אפוטר. באותם ששת הימים הבאים לא
הייתי כלל באופרה, משום שבאולם התקיימו
הצגות באלט. אבל זה לא שינה מאומה.
שבוע קיבלתי מכתב פיטורים מהכעבור
,עקב
התנהגותי הרעה.׳ אופרה לאחר שפוטרתי ללא פיצויים הצ״רק
לחתי
למצוא את רבע השעה כדי להתחתן.״
השבוע זכו השניים לקבל עבודה. רוזה
צורפה כנערת מקהלה במחזמר החדש גברתי
וזנאהה בעוד ברנבלט עצמו מנגן על
פסנתר בעת החזרות. מרבית שחקני המחזמר
אינם יודעים אפילו כי הפסנתרן
תון ימים ספורים עומד בית־המשפט ה׳ המוכשר הינו אדם שבור ומתוח, אשר
מחוזי בתל־אביב לחרוץ את זינו של גורלו יחרץ לשבט או לחסד בתום חודש
הירש ברנבלט, שהעתוניס כינוהו ״המנצח־הקאפו״ ,ושהתובע דרש עבורו עונש מאסר של זה. כי כאשר יעלה המסך על הצגת העשר
שנים. רוזה׳ שנישאה לברנבלט לפני חודש, מאמינה בזיכוי בעלה, אך מוכנה לכל. בכורה של גברתי הנאווה, בתחילת השנה
האזרחית הקרובה, תסתיים גם הדראמה האישית
של הירש ברנבלט.
שהכל יעבור בשלום. אם יהיה צורך — מיד, ולפני חודש וחצי נרשמנו לנשואין.״
״פעם היו לי מחשבות יאוש,״ אמר
טקס הנשואין עמד להערך בצניעות. מ־אחכה
לו עוד. הבדל הגילים בינינו —
ברנבלט השבוע .״רציתי להתאבד. כשהת־
25 שנה — אינו מפריע לי. זה לא מפני כיוון שהחזרות באופרה נערכות מוי יום

חשש בצל פסק־הדין

שאני סנובית. אף פעם לא אהבתי להיות
בחברת צעירים. פשוט אין לי שפה משותפת
אתם.״

100 לירות ק:ס

ך יי חלטנו להתחתן עוד לפני שלוש
* 1/ /שנים, מיד לאחר גירושיו מקאשה,״
מספרת רוזה, בעלת העיניים השחורות.
״אבל כשהתחיל המשפט, החלטנו לדחות את
החתונה, כי חשבנו שהכל יגמר מהר,״
מוסיפה רוזה במבטאה הרוסי .״אח״כ, כשראינו
שזה עניין ממושך, קבענו להתחתן

בשעה חמש וחצי אחר־הצהריים, תכננו
השנים את מועד הקידושין לשעה חמש, במשרדי
הרבנות בתל־אביב. הם שלחו מכתבים
לארבעה אנשים, הזמינו אותם להיות
נוכחים במעמד.
״אבל חזקא בערב שלפני החתונה ראיתי
בלוח שהקדימו את החזרה למחרת בשעה
חמש,״ מספרת רוזה .״ניגשתי לאבן־זוהר,
מנהל האופרה, וביקשתי ממנו רשות לאחר
לחזרה ברבע שעה. הזכרתי לו שאני באופרה
כבר שלוש וחצי שנים ואף פעם
לא החסרתי או אחרתי לחזרה.
״,מה זה משנה מתי תתחתני׳? היתד,

1/1ו ד ן 1 1 1 1 1 1 1 1 1את ימיו האחרונים לפני מתן פסק־
11111^ 1111 11.1 ] £111 הדין הגורלי מבלה הירש ברנבלס
כמנגן בחזרות למחזמר גברתי ד,נאמה. במשך 14 חודש היה מובטל מעבודה.

חילו לצלם אותי הרגשתי כמו דרייפוס.
היתה לי הרגשה שחליתי במחלה מדבקת
ושכל הרחוב מסתכל עלי. אינני מתבייש
בפני בני עירי, כי אם מאנשים שלא הכירו
אותי אז. אם בגלל זה שהצלתי אנשים צריך
לשים אותי בבית סוהר — אז שיתנו לי
מאסר עולם. האנשים שהצלתי נמצאים בארץ,
והם יודעים את מה שעשיתי למענם.״
רק השופט יוכל לקבוע אם נאמנה גיר־סר,
זו, או אם נכונים דברי המקטרגים.
החלטתו גם תקבע אם הזוג ברנבלט יבלה
את השנים הבאות יחדיו — או אם יחצצו
סוגרי הכלא בין האיש ואשתו.

זמרת האופירה

לה אף היא למקהלת גברתי הנאודה, אחרי שפוטרה מהאופרה.

ספרים תרגום הדרך לאוהודו

^ — ט כני קו ם
שרטוט

טכנאות

מכונו ת • בנין
ארכי טק טורה
פנים ורהיטים

בניו • מכונו ת
ח שמל • רדיו
אלק טרוניקה

בי״ס ערב
חי פ ה. רח׳ הרצל 44׳ מל • 3403 .רה׳ בלפור 3׳ סל 56**9 .
י רו ש לי ם. בי״ס. זזורב״׳ רח׳ המלך ג׳דרג׳ .מל 25214 .
ת ל ־ א בי ב. רדו־ בן יהודה ( 26 לפני בנין אל־על)

7־* ר־בר־ד ד 11/ר־ 7במי

ז ר <ו או־י ץ ^ ר *

עזרנו

לאלפים

לקוחות רשומים לרכוש, לשכור,
לחשכיר ולמסור דירות, וילות־קוטג׳ים,
מגרשים, משרדים,
חנויות, עסקים, מפעלי תעשיה
ושד, לשביעת־רצונם.
1 זי1¥1ג80¥ רויאליט קרם

הפנים

לפי ד״ר לברן, פרים,

הצטרף אליהם — והרשם אצלנו

תווך שטרנברג ובנ ו
מענת 1935 בחיפה.
טל,67317 .
בהדר, רחוב הרצל ,29
ובפר* #שדרות הנשיא , 130 טל.83260 .

מגן על עורך ורקמותיו העדינות,
מונע התהוות קמטי פנים ומטהר
את גדדן עורך על ידי פעילות
מוגברת של מחזור הדם.

כ ז 1ב נ * 7א 1ת

ת״א|רח׳הנרמל\7,39ל.

ע״י פזונביי

מו להרק ני ה (מאת ג׳ונזו קניאטה,
עברית: שמואל אבידור, הוצאת עם הספר,
207 עמודים) — ניצב האיש גיקויו ושפי
בפני המוגאי* את מרי־שיחו: אשתו מומבי
ילדה לו תשע בנות בלבד, ועתה אין מי
שימשיך את מורשתו. מחלק־העולם נעהר
לתפילתו ושלח לו תשעה חתנים צעירים
לבנותיו. כך הונח היסוד לעם הגיקויו, מי
שעתיד היה לשלוט על ארץ קניה.
אגדה זו, המזכירה את סיפורו של אברהם
בספר בראשית, פותחת את ספרו של ג׳ומו
קניאטה, שהכריז בשבוע שעבר על עצמאותה
של קניה. הספר, שנכתב באנגלית וראה
אור לפני 25 שנים בלונדון, נועד במקורו
לסתור את טענת המתיישבים הלבנים ב־מזרח־אפריקה׳
כי אדמת השבטים היא שטח
הפקר, ולכן מותר להם לרישחה. קניאטה,
שניהל בשם בני־עמו שורה של משפטים
מייאשים על נושא זה, הפסיד לאחר הצהרה
סופית של בית הלורדים הבריטי, שהקנה
את רמת קניה למתנחלים. אז הכריז קניאטה
על מאבק לחיים ולמוות נגד גוזלי אדמות
שבטו. כדי לבסס מאבק זד״ כתב קניאטה
— אז סטודנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת
לונדון — את הספר שראה אור בעברית
בשבוע שעבר, בד בבד עם הכרזת העצמאות
של קניה.
שלמדן נחש הברזל. אם כי הספר
מול הר קניה הוא אנתרופולוגי באופיו,
ניכרת בו היטב מגמתו הראשונית של
המחבר. כמו להשיב על שאלותיהם של
אלה שתמהו מדוע נתנו בני הגיקויו דריסת־רגל
בארצם ללבנים, כשהללו עוד היי
חלשים ומעטים, מביא קניאטה אגדה נוספת.
מוגו, רופא ונביא לבני עם הגיקויו, חזה
חזון נורא: זרים, הלבושים בכנפי־פרפר שקופות׳
יבואו לארץ קניה. בידיהם יהיו מק־לות־קסם
יורקי־אש, ואחריהם יבוא נחש
הברזל הגדול, שיבטיח את שלטונם על
הארץ. אם יתנו בני הגיקויו לנחש הברזל
לעבור בארצם׳ יאבדו את מולדתם.
זמן־מה לאחר מותו של מוגו עלו הזרים
על קניה. בחלקת־לשונם הצליחו לפתות את
זקני השבטים, והללו הרשו להם להקים
מחנות־מעבר על אדמותיהם. אך תוך זמן
קצר הגיע לקניה נחש הברזל — קטר הקיטור׳
שקשר בין אוגנדה לרודסיה —
ושלטונם הסך לעובדה.
כמו בכל סיפור פולקלוריסטי, יש גם
בסיפור נבואתו של מוגו אמת גדולה. הלבנים
הראשונים שהגיעו לקניה׳ לא נראו
מסוכנים לזקני השבטים. בני הגיקויו׳ שהיי
אדיבים ונדיבים ביותר, לא יכלו לעמוד
בפני בקשותיהם של הלבנים. והללו, בשיטות
של הפרד ומשול, הצליחו לשעבד
את תושביה הראשונים של קניה.
כריוז-מילה לנערות. פלישת הבריטים
לקניה, המיטה שואה גם על בני שבטי
הגיקויו׳ שהיוו רוב בקרב אוכלוסיית קניה.
הלבנים חמסו את אדמותיהם, שעבדו את
אנשיהם, ניסו לפרוץ את חומת ההתאגדות
השבטית, שקיימה עד אז את בני הגיקויי.
ספרו של קניאטה, המציג את אורח־חייהם
של בני הגיקויו בפני העולם׳ קם גם
להגן על הערכים של אורח־חיים זה. אם
כי המיסיונרים הנוצרים עשו את הכל כדי
להעביר מהעולם טכס־ם מאגיים, שליכדו
את בני השבט, טוען קניאטה כי הטכסים
עדיין קיימים ואין בהם כל רע.
כך, למשל, מגן קניאטה בלהט על טכס
המילה׳ בו עוברים בניו ובנותיו של השבט
לשלב הבגרות. בטכס זה כורתים מומחים
מיוחדים לכך את בשר הערלה של הנער
ואת קצה הדגדגן של הנערה. לדברי קני-
אטה מסזזג טכס פולחני זה את יצריהם
המיניים של הצעירים.
נוהג אחר שעורר את חמתם של המיסיונרים,
הוא הנגוואקו. לאחר שעברו את המילה,
רשאים הצעירים שלא נשאו להיהנות
מיחסי-מין מסוייגים. שני בני־הזוג שוכבים
פנים אל פנים, כשרגליהם משולבות יחד.
הצעיר ערום כולו׳ ואילו הצעירה מגינה
על ערוותה באמצעות סינור עור המתוח
בין רגליה. במצב זה מתגפפים הצעירים
עד שהם מגיעים לאביונה. מאחר ובין בני
הגיקויו שוררת אחוות הגיל — אחווה
שיתופית המקיפה את בני אותו שנתון
בכל השבט — מתחלפים הנערים והנערות
ביניהם, עד שהם מוצאים בני־זוג תואמים.
* מחלק העולם. האלוהות העליונה לפי
אמונת הגיקויו.

גם הפוליגמיה, שהיא מוסד מקודש אצל
הגיקויו, גונתה על־ידי המסיונרים הלבנים.
משאת נפשו של גבר בוגר, היא לשאת
לו מספר נשים רב ביותר. נשים אלה,
החיות בבקתות משלהן בחצרו של הבעל,
מנהלות משק־בית משלהן. בימים שאין הבעל
פוקדן, הן רשאיות לארח גברים מבני
אחוות־הגיל של בעלם.
התאבדות ככפיה. פרקים אחרים בספר
דנים בהתאגדות השבט, בחוקי הקניין
שלו, דרכי החינוך, שיטת הנישואים
ונוהגים מאגיים ורפואיים. קניאטה, הטוען
כי כפיית התרבות האירופית על בני ה־גיקויו
כמוה כהתאבדות עצמית של בני
השבט, מעלה על נס את השלמות שבמסכת
החיים השבטית. כל עוד לא יכולים הלבנים
להציע דרך חיים טובה יותר, מדגיש קני־

אנתרופולוג קנייטה
מה מותר לפני הנשואין
אטה, אסור להם לפגוע באורח החיים השבטי.
אלא
שהספר, שנכתב כאמור לפני 25 שנה,
אינו תואם יותר למציאות. הרוח החדשה
העוברת כיום על אפריקה, נובעת בראש
וראשונה מפרוק התרבות השבטית. כיום
שולט קניאטה לא רק במאות אלפים בני
גיקויו, המאוגדים במסגרת שבטית, אלא גם
במאות ואלפי המשכילים, חניכי המערב
לטוב ולרע.

בלינציס עם הכד
הלבה בו ג ר (רומן מאת ג׳רום ווידטן,
הוצאת מ. מזרחי׳ 285 עמודים) — מתקתק
בקצב של שעון, בחזהו של אחד הארי
בויגן, כריש קטן מברונכס, שהפך בידי
סופר יהודי אנטישמי לסיוטה של תעשיית
הבגדים היהודית בניו־יורק.
בויגן מסית לשביתה, מפר שביתה, מנצל
את חבריו לעבודה׳ מזייף, גונב ונשבע לשקר׳
עבור אידיאל נשגב אחד: הוא עצמו.
שאיפתו הגדולה ביותר בחיים: לאכול בלינ־צ׳ס
מעשה ידי אימו, ולשכב עם כוכבנית־זמרה
בברודח־י. כדי להגיע לשאיפות רמות
אלה, עושה בויגן את כל מה שניתן היה
לצפות מקריקטורה של יהודי, פרי עטו של
סופר אנטישמי חולני.
אילם ג׳רום ווידמן, סופר יהודי רב־מכר
יליד ברונכס, יודע מה שקוראיו האמריקאים
(יהודים) אוהבים. הוא מטגן להם
בלינצ׳ס וגפילטה־פיש, במנה הגונה של שנאה
עצמית. בתרוץ דחוק שהוא מתאר את
דמותו של האנטי־גיבור המקובל בספרות
— במקרה זה אנטי־גיבור יהודי — הוא
מספק לקוראיו, שרובם, כמוהו וכגבורו הם
ילידי ברונכס, מנה הגונה של מזוכיזם.
השממן החיובי היחיד בדמותו של האנטי־גיבור
של ודידמן, היא אהבתו המיוחדת
במינה לאימו היהודיה. אולם גם תסביך־
אדיפוס זה, המונע בעד בויגן מלשכב עם
יהודיה צעירה בת־דמותה של אימו, אינו
מציל את הרמאי הקטן מברונכס מאהבה
עצמית, הגובלת באוננות.
העולם הזח 72ג1

גאכין כ״מגרה נגד האפיכי־איי״
ויסקי גורם להסתיידווז העורקים

קן לגוע ישראל קרקע לעתודה צעירה
מחיאות הכפיים הידהדו בקול דממה דקה.
לחלוקת הבכורה של הפרס הישראלי לסרט
הקצר הטוב ביותר, הופיעו שני תריסרים
בלבד, שחזו בשלושה סרטים קצרים, מהטובים
ביותר שהופקו בישראל עד־כה.
כפן! ותעודה. בפרס הראשון זכה דוד
פרלוב, הצנום וגבה הקומה, עבור סרטו
הנפלא בירושלים, סרט שלא יראה כנראה
את מסכי־הארץ בגלל החוגים הדתיים, שיצאו
נגדו בשצף־קצף.
פרלוב 32 יליד פולין ומזה כמה שנים
בארץ, הוכיח שוב שהינו מטובי הבמאים
שיש לנו כיום בישראל, אם לא הטוב
שביניהם.
כצלם הטוב ביותר נבחר אדם גרינברג,
צלם יומן החדשות של גבע. לעומת פרלוב,
שקיבל פרס של 1000 לירות, זכה גרינברג
ב־ 500ל״י ותעודה.
גם במאי הסרט בנהלל, אמיל (״מילק״)
קנבל, זכה בפרס מיוחד עבור סרט זה.
הנהלת ארכיון ישראלי לסרטים, שחילקה
את הפרסים, תהפוך את החלוקה לדבר של
קבע, תנסה לעודד כוחות צעירים ובלתי
ידועים שמהם, ללא ספק, תצמח תעשיית
הסרטים הישראלית.
סרטים הצרפתי נגד האמדיקאים
מגרה נגד האן ז־כי־איי (מקסים, תל-
אביב, צרפת) וז׳אן גאבן נגד הזיקנה מנהלים
קרב איתנים קולנועי המסתיים, כמובן,
בניצחונו של ז׳אן (בודד בחורף) גאבן.
עלילותיו של הבלש מגרה, שהוא מעין
שרלוק הולמס צרפתי, נסבו עד כה על
ציד רוצחים, חיסול רועי־זונות ולכידת סוכנים
זרים למיניהם. הפעם פועל מגרד( ,ז׳אן
גאבן) לחיסולה של קבוצת גנגסטרים אמריקאית,
שבאה משיקגו הרחוקה עד פאריס,
כדי לרצוח עד־משפטי חשוב.
אלא שהפעם המאבק הוא כפול: מגרה
נאבק בפושעים ובבולשת האמריקאית, המנסה
להוציא את הטרף מסיו. מגרה זוכה
כמובן. אחרי הכל — הסרט הופק בצרפת
וכידוע אין הצרפתים אוהבים להפסיד לאמריקאים.
הויסקי
יהרוג אותי. כשכתב ג׳ורג׳
סימנון — סופר המתח הצרפתי — את
ספרו זה, קרא לו מגרה רואה אדום! וקרוב
לודאי שהתאים מלכתחילה את חליפת הספר
לגופו המגושם, אך קל התנועה, של גאבן.
גאבן הוא שליט כל יבול. הוא איני
מאבד לעולם את שלוזתו, כל שריר בפניו
פועל כאילו לפי פקודה והוא אינו נושא
על גופו כל נשק חם .״תנו לי מנוחה,״
הוא אומר .״אותי יהרוג רק הויסקי האמריקאי.
הוא גורם לי להסתיידות העורקים.״
אילו
היתד, הצנזורה האמריקאית עוברת
על הדיאלוגים של סרט זה, ספק רב אם
היתד, משאירה את מחציתם כפי שהם
מושמעים במקור. לרגע נדמה שהמלחמה
האמיתית מתנהלת בין העם הצרפתי לאומה
האמריקאית. מגרה, בלשונו השנונה, אינו
העולם הזה 1372

מותיר ספק אצל קהל הצופים, שכל גנגסטר
אמריקאי, כולל האף־בי־איי, מסכנים את
שלמות עורם, באם יעזו להתגרות בבולשת
הצרפתית.
מרביתם של הצופים מזדהים איתו בלב
שלם. אחרי הכל — ישנם עוד רבים שילכו
לראות סרט, ואפילו גרוע, אם ז׳אן גאבן
מופיע בו.

מחנה אלופי הבריחות
הכריחה הגדולה (פאר, תל־אביב,
אנגליה) הינד, הבריחה של קהל הצופים
התל־אביבי, מהשיעמום של ימי החול —
לעולם הקסמים של הוליבוד.
ג׳ון (הקרב באו־קיי קוראל) סטרוג׳רם,
במאי הסרט, הלך בדרך בדוקה, קיבץ בסרטו
את כל הסממנים של סרס קופתי: מתח
— צחוק — דמעות ואפילו מראות נוף
מרהיבים.
כדי להיות בטוח שהתבשיל שיוציא מתחת
ידיו ימכר טוב, דאג להוסיף לתפריט
כמה שחקנים מחביבי הקהל, המלקק את
אצבעותיו בתום הארוחה הקולנועית, הנמשכת
שעתיים ושלושת רבעי השעה.
הלפתן המוגש לאורכו של הסרט הוא
סטיב ( 7המופלאים) מקווין, הגורם לצופים
שימחאו כף בכל פעם שהוא מעוות את
פיו, או ממצמץ בעיניו השובבות.
רגל אחת כחופש. סיפור המעשה,
שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השניה,
מגולל את פרשת הבריחה של למעלה מ־70
שבויי מלחמה מבנות הברית, סד מתוך 300
אלופי בריחה שקובצו למחנה שבויים אחד
בלב גרמניה הנאצית.
מפקד המחנה, הנם מסמר הגרמני, אומר
להם שאצלו לא ילקקו דבש, ושהצינוק מוכן
לקלוט את כולם בשעת הצורך. הוא מרכז
במחנהו את מיטב השומרים, ביודעו היטב
שיש לו עסק עם מיטב הבורחים. שני
הצדדים מוכיחים את מומחיותם כבר בדקות
הראשונות, ונסיון הבריחה הנועז (בעגלת
עצים כרותים, ובנסיון להתערב בין שבויים
רוסיים) מסתיים בנצחונם המלא של
הגרמנים.
אלא שאין זו מילתם האחרונה של השבויים,
שלכל אחד מהם עבר בריחות עשיר.
מקווין, למשל, אינו בוחל בשום אמצעי.
הוא מתגנב מתחת לגדר התייל, חופר
כחפרפרת ונתפס. הוא מנסה לחתוך את
הגדר ולצאת ושוב תופסים אותו. רק בפעם
האחרונה הוא נתפס עם רגל אחת בחופש,
על גדרי התייל של הגבול בין גרמניה
לשוייץ. זהו אחד הקטעים המרשימים ביותר•
את דרכו לגבול השויצרי עושה
מקווין על גבי אופנוע, דרך כרי־דשא, גבעוון
ודרכי עפר. מקווין, שהוא אופנוען ותיק,
מדגים שליטה נפלאה על כלי הרכב המסוכן.
פרט מעניין: בכל חוזה חדש שהוא חותם
עליו מוכנס סעיף מיוחד האוסר עליו לרכב
על אופנוע משך תקופת ההסרטה. המסיקים
פשוט חוששים שהוא יגמור את
חייו בתאונה קטלנית, ישאיר אותם עם חצי
סרט ביד.
הכריחה העשרים. סרט זה, המוקדש
לזכרם של 50 מהבורחים שנרצחו בדם קר
על־ידי הגסטפו, מדגיש שהיו חיילי־חזית בין
הגרמנים שלא השלימו עם מעשיהם של אנשי
הס.ס. והגסטפו, שהיו ג׳ובניקים שריכזו
בידם כוח עצום ולא בחלו במעשי־זוועה.
כשמסתיים הסרט, מנפנף מקווין בגאווה
בבריחה העשרים שלו, וכולם יודעים היטב
שהיה מכפיל את הסכום — אלמלא הסתיימה
המלחמה,

דזייר

מצלמות

עדשה ,171.8מצלמה בעלת עין בקורת
למידת האור בעת הצילום.

{[181£1א!11ג:

מצלמות

כ נ ״ ל
המצלמה

מצלמות

עדשה 2.8 עם בסוגה .
המובחרת

מצלמות אוטומטיות עם עין אלקטרונית
ואפשרות לצילום רגיל (לא אוטומטי).

ועוד 30 דגמי מצלמות ומסרטות.
להשיג כחנויגת מוכתרות לצרכי צילום.
הסוטים: א .קופמן ובנו, ת״א, הרצל ,61 טל 823762 .

דמי מנוי ל שנה
בדאר

אויר

ה עו ל ם הזה

לכל ארצות אירופה

45ל״י

לרוב ארצות אפריקה ואסיה*

55ל״י

לארצות־הברית וקנדה

65ל״י

לארצות דרום־אמריקה

75ל״י

לאוסטרליה

85ל״י

* למספר ארצות באסיה ואפריקה
תעריף דאר גבוה יותר.

ת ע רו כ ת

אגייגי!

א מנו ת ו פול קלו ר

11(2 81)19

במדינה
(המשך מעמוד )14
פתאום הוא הגיע עם המכונית ראיתי אותו
והייתי בטוח שהוא יעצור. הרמתי את היד
וצעקתי — יצחק ! אבל הוא לא עצר. להפך,
הוא הגביר את המהירות ונעלם. אחר־כר
לא ראיתי אותו יותר משבוע, וכשנפגשנו
אמר לי שהוא מאד מצטער שלא
עצר, אבל היתד, לו משימה חשובה לבצע,
ולכן מיהר בנסיעתו ולא התעכב בכדי להעלותני
למכונית.

סיפרה אחת הנערות, שהיתה
קרובה לו כיותר:
מאד אהבנו אותו. הוא ידע להתחבב על
כולן, ותמיד היתר, לו מילה טובה לכל
אחת.
אני לא אשכח את היום בו נפרד מעלינו,
כשהשתחרר. הוא נישק את כל הבנות,
והרגשנו שהצער שלו על הפרידה הוא צער
אמיתי. הוא היד, די מדוכא. שאלתי אותו
מד, קרה. הוא ניסה להתחמק. אמר שיש לו
בעיות כספיות.
בפעם האחרונה ראיתי את תמונתו בעיתון
כשמעליה כותרת :״המרגל המצרי״ .נדהמתי.
עכשיו זו כבר לא חוכמה להיזכר שהיה
זה די מפליא לראות אותו מצלם שלטים
שהיו תלויים על גדר המחנה :״אסור לצלם!
שטח צבאי!״ אם אסור לצלם מבחוץ, למה
מצלמים מבפנים?
אבל האמת היא שהוא היה כל כך חביב,
שעל דעת איש לא עלה הרעיון שהוא משמש
כמרגל מצרי, ושחלק מהמכתבים הרבים שכתב
מצאו, איך שהוא, את דרכם לבירת
מצרים.
לפעמים, כשהיינו מדברים על הערבים,
היה אומר שלדעתו נאצר הוא מנהיג גדול
ואדם פיקח ביותר. למרות העובדה שישנם
רבים המסכימים איתו בזה, ואינם מרגלים,
מוזר שהוא, שהיה צריך להיזהר ביותר
שלא להעלות חשד בלב אף אחד, אמר את
דעתו בלהט עצום וסינגר על ראשה של
מדינה אויבת.
במחנה היינו קוראים לו בכינוי החיבה
״ג׳אק״ .הוא מאד אהב את השם הזה,
ותמיד חייך כשאמר :״אני עוד ארים את
כולכם!״
במה ׳טאלית. עד כאן סיפורי מכריו
של הנאשם בריגול. איש לא חשד בו,
להוציא אולי את שרותי־הבטחון, שהודיעו
השבוע :״האיש היה על הכוונת מזה זמן
רב.״ לאור זה מתעוררות שתי שאלות
ענייניות:
י• אם אומנם היד ״על הכוונת״ ,מדוע
היתד, לו גישה חופשית לחומר סודי, מדוע
הורשה לצלם כאוות נפשו, ומדוע הסתובב
כרצונו, ברכב צבאי׳ בכל מחנות צה״ל,
תמיד מצוייד במצלמה?

מרגל קוצ׳וק כבית־המשפט
״עוד ארים את כולכסו״

• אם לא היה ״על הכוונת״ ,מדוע ממהרים
להכריז שכן?

דרכי אדם
הדרך לוגוטב
המדע המודרני הוא כל־יכול. הוא מעיף
טילים לירח, מוצא שיטות־פלא בחינוך,
פותר בעיות מסובכות במתמטיקה, ממציא
כל מיני חיידקים, מגלה את אמריקה, מחסל
את השחפת, מרפא משוגעים ומרפא בריאים.
המדע המודרני יודע גם כיצד להחזיר פוש־עיט
למוטב. את אליהו רחמים, למשל, ריפא
המדע מכייסות.
אליהו רחמים הוא רווק בן שלושים ושתיים,
בעל קומה ממוצעת, שפמפם דקיק
ועיניים קטנות. הוא גר בתל־אביב, עובד
בתחנה המרכזית בתור כייס, מרודיח לא רע,
וכמו כל אזרח הגון אחר יוצא מדי פעם
לחופשה — חופשת בית־סוהר. אליהו רחמ-ם
מרוצה ושמח בחלקו. הפרנסה — ברוך
השם — מצוייר״ כיסי האנשים תפוחים
ושופעים, צריך רק להושיט את היד ולקחת.
אבל למשטרה נראה חלקו של אליהו
רחמים גדול מדי ועינה צרה באושרו.
תקופות המאסר שלו גדלות מפעם לפעם,
ור,עיקוב אחריו מוגבר. יותר ויותר הוא
מבלה בביח־הסוהר, ופחות ופחות בחוץ.
שום דבר לא עוזר. הכייס המועד רק יוצא
סבית־הסוהר, וחוזר מיד לסורו.
בפעם האחרונה שהובא אליהו לבית־משפט
החליט השופט שלדבר לא יהיה סוף,
אם לא יינתן לנאשם טיפול ראדיקלי. הוא
פסק לו שנה של מאסר. במשך שנה זו
עבדו על האסיר שני הפסיכיאטרים של
ביתיר,סוד,ר תל־מונד, הרב של כפר־אונו, ומדריך
העבודה של הכלא שלימד אותו מסגרות.
כשהוא עזב את בית־הסוהר, הוא
היה ערוך ומתוקן באחריות׳ מעובד לקראת
חיים חדשים.
השבוע נתפס אליהו רחמים בנסיון לפריצה.

דרכי
חיים
עוכר ישראל
יש אנשים המוכנים למות בעד ארצם.
ישנם שמוכנים למות בעד מולדתם או בעד
החופש שלהם. יש כאלה המוכנים למות
בשביל גלידה עם קצפת, או עוף על גריל.
עזרא סלמן מוכן למות, או לפחות להמית,
למען המועצה האיזורית שלו. אמנם,
לדברי תושבי המקום מסתבר שאפילו לחיות
בעדה לא כדאי, אך זוהי נקודת־המחלוקת,
שעליה מוכן עזרא סלמן להקריב את נפש
מתנגדיו.
לדברי התושבים, החיים באור־יהודה הם
ללא־נשוא. מספר משה יחזקאל, עובד בניין:
״לפני שלוש שנים ביקשנו מהמועצה לתקן
את השיכונים שלנו. בנו אותם 70ם״מ נמוך
יותר מהכביש. בחורף, כשיורד גשם, אי-
אפשר להיכנס הביתה. הכל מוצף. הילדים
של השכונה חולים תמיד׳ כי הם נכנסים
למים, ובקיץ יש מלאי יתושים וצפרדעים.
״ראש המועצה עובר, רואה הכל ואומר:
תפנו לחברת שיכון. בינתיים אף אחד לא
מתקן. לפני שנה פתחו תעלת״ביוב בכביש
הראשי. גמרו אותה והשאירו את הכביש
פתוח, כמו שהוא. בקטע שבו גר ראש
המועצה — הכביש רחב, מתוקן, עם שתי
מדרוכת בשני הצדדים. כל השאר הרוס ומוזנח•
בגלל זד״ או לא בגלל זה, עובר
במקום אוטובוס רק פעם בחצי שעה, גם
בשעות העמוסות ביותר. לפעמים יש תורים
של 200־ 300 איש. הדבר גורם למריבות ומהומות,
ועוד יהיה מזה רצח.״
׳ 0*5ו?3יסו. ובכן ישב יחזקאל משה
יום אחד בקפה חקק שבאור״יהודה, ותינה
את צרותיהם של אנשי המקום בפני אלה
שעדיין לא שמעו אותן. הוא חזר שוב ושוב
על הטענה שהאיזור לא מתפתח, כי יש
המון פקידים שמזלזלים בתושבים ואוכלים
את הכסף של העם.
עזרא סלמן, שנכנס באותו זמן לבית-
הקפה ושמע את האיש משמיץ את המועצה,
החליט להסיר את החרפה הזאת מעל המקום.
הוא לקח כוס בירה מהשולחן, היכה
אותה בראשו של עוכר־ישראל. אחר־כך
תפס אותו בגרונו, וניסה לגמור את ה־סיפיי.
אך הצורר הערל לא נתן, ולמרות
שהוא נמוך וצנום ממכר,ו, קם להגו על

עצמו.
העניין נגמר במשטרה, ללא כריתת ראשים•
השבוע יהיה על שופט־השלום בתל־אביב
להחליט מי אשם בתגרה, ומה יהיה
עונשו.

שחקני ״גברתי הנאווה״ כחזרה*
לעשות פארודיה ברצינות
אנשים עמידה על הראש

מאז הפסיק חבר־הכנסת דויד כן־גור־יון
להיות פעיל על במת בית־ר,נבחרים הישראלי,
החל מחפש לו במות אחרות. עד
עתה הסתפק בשיגור מאמרים ותגובות לדבר.
השבוע הסכים לקבל תחת חסותו את
העתון המופיע מזה שבע שנים בבאר־שבע,
מה מנגב. המשורר מיכאל דשא, העורך
את העתון, גילה כי בן־גוריון אף
הבטיח לכתוב מדי פעם מאמרים לעתונו,
מבלי להיות אחראי לתוכן שאר הדברים
שיפורסמו בו • .אווירה כמעט היתולית
השתררה בין ספסלי הכנסת השבוע, כאשר
דנו חבריה בהצעה לתיקון חוק מרפאי־השיניים.
לפני ההצבעה פנתה ח״כ מפא״י
רחל צברי אל חברה לסיעה, מגיש ההצעה
יצחק קורן, הודיעה לו כי היא
סבורה שהצעת התיקון אינה בסדר, ולכן
לא תצביע עבורה .״אפילו בשבילי לא?״
שאל קורן ברצינות מעושה .״לא,״ השיבה
צברי ,״ואפילו אם תעמוד על הראש!״
חזר והשיב לה קורן, כבד־הבשר :״עם משקל
כמו שלי קצת קשה לעמוד על הראש.״
• במשרד החוץ בירושלים עוד טרם נרגעו
מן ההפגנה האחרונה של עממיות, נוסח
זלמו שזר. כשחזר הנשיא ממסע הלווייתו
של הנשיא קנדי, המתין לו בלוד, בין.
מקבלי־הפנים, גם איש משרד־החוץ .״אוה,
טוב שבאת,״ קרא הנשיא לעומתו .״יש לי
משהו בשבילך.״ החבילה שהושיט לו הנשיא
הכילה את צרור המכתבים שנועד
לצאת באותו יום מן השגרירות הישראלית
בוושינגטון, ואשר הנשיא התנדב לקחת
אותו עימו • .אדם אחר שחזר מארצות־הברית,
לפני שבוע בלבד, הוא דובר מפ״ם
לשעבר דוב זבין, שנסע בשליחות. כשנשאל
דוב על מוסד יהודי ידוע בארצות־הברית,
השיב :״זה לא גוף ציבורי —
זאת גופה ציבורית הציבור הישראלי
כמעט ולא היה זוכה השבוע לראות בעיתונות
את התמונות ממעמד החזרת השבויים
הישראליים מסוריה. צלמי העיתונות,
שהוזמנו למקום, התכוננו לחזור בצירה
הפגנתית ומאורגנת לתל־אביב, מאחר
ופרט לצלמי שבועון משרד־הבטחון לא ניתן
לאיש מהם להתקרב לגשר, שעליו התקיימה
ההעברה. צלם במחנה אברהם ורד, שהתחבא,
בידיעת כוחותיו׳,בטחון י, על עץ
סמוך לגשר, צנח ארצה דקות ספורות לפני
תחילת חילופי השבויים, לאחר שהענף שעליי
ישב נשבר. הסורים, המתנגדים לצילום
חייליהם, כמעט וביטלו את ההחזרה
בשל כך • .פרט פיקאנטי נודע השבוע על
חג־העצמאות של קניה. בשעת חצות היה
ג׳ומו קניאטה צריך להכריז על קבלת
העצמאות מידי בריטניה. חמש דקות לפני
חצות קם קניאטה ממקומו, כדי לגשת
לדוכן הנואמים. באותו רגע חייך לעומתו

הנסיך פיליפ, בעל המלכה הבריטית, שייצג
את בריטניה בטקס, ולחש לו :״אתה
בטוח שאינך רוצה לשנות את דעתך?״

שינה במיוהרח
סופגניית חנוכה פשוטה עלתה השבוע

למנצח מקהלת קול־ישראל, צבי כן*
פורת, שש לירות טבק ותקילין. צבי
קנה סופגניה בקיוסק ומשגמר לאכול אותה,
השליך את הנייר ברחוב. הוא נקנס
מיד בשש לירות, במסגרת מיבצע הניקיון
של עיריית ירושלים, הנושא את הסיסמה:
״אזרח מפיל בפח עובדת קול־ישראל
אחרת, שליבה אינו שלם עם מיבצע זה,
היא השדרנית רבקה מיכאלי .״לדעתי,
הסיסמה אינה מתאימה,״ היא טוענת .״במק
נקבה זה לא מצלצל נכון שחקני
תיאטרון שירשין חדלו לאחרונה מלהופיע
במערכון על פרשת כריסטין קילר, המושר
לפי נעימות המחזמר נברתי הנאפה. הסיבה:
שני שלישים משחקני תיאטרון זה, שייקח
אופיר ורבקה רז, החלו בחזרות למחזמר
גברתי הנאווה, העומד להיות מועלה
בהצגת בכורה בראשון לפברואר 64׳ .״אין
זה נאה שנעשה פארודיה ממחזה שאנו עומדים
לשחק ברצינות,״ טוענים השנים• .
מלך הביטניקים התל־אביבי, איזי כן־
יעקוב, הגיע השבוע לצרפת בדרכו חזרה
מאפריקה לישראל. לפני שעזב את ליבריה,
הספיק עוד לערוך סיור באנית־המשא הישראלית
תפוז, בחברתו של שגריר ישראל
בליבריה, ישורון שיף. כשעלו השניים לאנייה
והחלו מחפשים את רב־החובל, התייצב
לפתע לפניהם צעיר לבוש מכנסיים
קצרים וגופייה, ביקש לדעת מר, מעשיהם
על הסיפון .״אני מחפש את רב־החובל,״
השיב לו ישורון, בעל ההופעה של פלמח־ני״ק
ומי שהיד, בעבר סגן המפכ״ל של
משטרת־ישראל .״אני השגריר הישראלי כאן,
למרות שאולי אני לא נראה כך.״ הצעיר במכנסים
הקצרים התמתח על מקומו והשיב
בחיוך :״שמי דניאל רגב ואני רב־החובל
כאן, למרות שגם אני אולי לא נראה כך.״
>•.את הלילה האחרון לשהותו בארץ בילה
המנצח ליאונרד ברנשטיין במועדונו
היווני של אריס סאן ביפו. ברנשטיין, שעלה
לנגן על הפסנתר שני שירים יונים שלמד
לפני שנים, התלהב שעה שאריס החל מלווה
אותו בשירה, נישק אותו על לחיו בתום
הנגינה, הבטיח לו לשתפו בסרט מוסיקאלי
שהוא עומד להפיק בקרוב • .לילה ברחובות
תל־אביב בילה עורך התכניות של
קול ישראל, עמום אטינגר, כאשר ביקש
לברר היכן לנים חסרי־הבית. כשניגש למנקה
המדרגות במנהרות התת־קרקעיות בכיכר המושבות,
ושאל אם בלילה ישנים במנהרה
אנשים, השיב לו הפועל :״תחכה עד שאגמור
לנקות — ואז לא איכפת לי אם
תכנס לישון עד הבוקר.״
* מימין: הבמאי האמריקאי סנזואל ליף,
שרגא פרידמן, רבקה בז ושייקה אופיר.
סיעלם 1110

\ 172

״נתקלתי, רוחי,״ כותב א. בן־עמי מחיפה,
״במאניפסט שלן (העולם הזה ,)1366ה־ממליץ
לנערות טובות — כיצד לסלק באלגנטיות
מכוניות וגודניקיס הנעצרים לידן
ברחוב. לכל אותן נערות אומללות ברצוני
לתרום גם משהו מהנסיון האישי שלי.
״אני הרווק המבוקש והמצליח, הנוהג ב־לארק
!63 נסעתי בכביש תל־אביב—חיפה,
והיא, הבלונדית החמודה, המתינה בתחנת
האוטובוס. ירד גשם, עצרתי את המכונית
ופניתי אליה (אני נשבע, בלי כל כוונות):
״,הי, חברה, אני נוסע לצפון״
,יופי,׳ היתה התשובה הקרירה, ,תמסור
ד״ש לאסקימוסים׳.״

א־פרופו. לנהגי המוניות ברחוב שלי יש
תלונות חמורות נגד אזרחים מסויימים הניגשים
אליהם :״אתה פנוי?״

״הגיע הזמן שתתחתן.״

״אתה חופשי?״

״יחי החופש!*

צה לשמוע את דעתי עליה

היא?א תו?עת ספרים

השמיניסטית מבקשת להודיע למעוניינים
שהיא אינה תולעת־ספרים, למרות שהיא
דווקא כן אוהבת לקרוא. היא ( )3/1372 אוהבת
מוסיקה קלה, אבל לא את אלביס.
שונאת מסעות בגדנ״ע, ו״מעוניינת ברע
נחמד לעט, בעל חוש־הומור מפותח.״

היא שוגאת תרד

לא כגלל הדרגות

הוא ( )1/1372 בן תשע־עשרה, משרת ביחידה
קרבית כבר שנה וחצי, ומתעניין בטיולים,
במסעות, בבולים, ומבטיח לא לאכזב
כל נערה הגרה בתל־אביב. הוא רב״ט,
ומקווה שתצאי איתו לא רק בגלל הדרגות.

אתגר לנערה ישראלית

ממחנה מעשיהו התקבלו השורות הבאות:
״זמן רב היססתי. וכי איזו נערה תהיה
מעוניינת להתקשר עם אסיר? אולם לאחר
ששמעתי שנסיון אחד — בכלא רמלה —
הוכתר בהצלחה, ולאחר שהבדידות גברה על
הגאווה, מצאתי את עצמי יושב וכותב.
״ובכן, זהו אתגר לנערה ישראלית שיש
לה דם. יש לך? להתקשר עם צבר גבה־קומה,
בן ,)2/1372( 26 שהחברה האנושית
הוציאה אותו מחיקה לתקופה מסויימת.״

העיקר כחיים

1:10 09
בכלל לא שוויצר. הוא לא כתב, למשל,
שהוא גברי ושרירי כזה, ובעל מכונית.
הוא פשוט שלח תמונה. משוכנע שלא תוכלי
לעמוד בפני קיסמו הטבעי. ברצונו להוכיח
לך, נערה, כי יש לו משהו יותר
מאשר לסתם גבר בחליפה.
אמרי, האין הוא מרעיד את ליבו?
מאיר, זה הגבר, גר שלוש וחצי שנים
בפלורידה, ויש לו אפילו חנות. אבל מה?

הוא לא מאושר. כי העושר הוא לא העיקר
בחיים, לדעתו. היו לו המון חברים וחברות
בישראל, עד לפני זמן קצר. ברצינות!
אבל כולם התחתנו, נטשו אותו לאנחות,
והפסיקו לכתוב לו. מאיר ( )27 חש שהוא
מנותק בצורה אכזרית ביותר מהמולדת.
״בתור אחד שנולד בארץ, ומילא את כל
חובותיו הלאומיות, והמתבונן באחד הימים
הקרובים לחזור, אני מעוניין להתכתב עם
בחורה ישראלית בגיל 20־.24״
הוא היה ירושלמי עד לפני שלוש וחצי
שנים, מוסיף הגבר. הוא נישאר בזה גם
בפלורידה, אם מותר לי להגיד.
כתובתו:
31 1,111611ת13) 10ל 1(1311• 3( 133)11,
3, 102 8011111 1(138:30113ן8110
., 00313, ? 101-1)13, 11.8.7(,.־841

כמה פעמים בשבוע מפליטה כל אחת מכן
את המשפט הבא?
״אני לא מכירה אותה, אבל אם אתה רו״

״מארץ רחוקה ושחורה, אפריקה, כותבות
אנו. מלב היבשת — בקונגו, בעיר אליזאבט־וזיל.
אנו ישראליות, שהוריהן היגרו לפני
שנים לכאן. הננו בגיל 21־ 20 ורוצות להתכתב
עם בחורים ישראליים מגיל 23־.27״
מכאן גז הקסם השחור ומופיע במלואו
ההימנון של גדודי טיפש־עשרה הישראליים:
״שתינו בנות גובה שווה 166 :ם״מ.
שתמו בעלות שיער כהה. לאחת ארוך עד
המותן, לשנייה קצר יותר. לאחת עיניים
שחורות, לשנייה ירוקות. האחת רזה מאוד,
השנייה מלאה יותר.
״שתינו נחמדות למראה, ואפילו אומרים
עלינו שאנו יפות. שאין מה להתבייש בנו.
האחת ספרדיה, השנייה אשכנזיה, אם זה
משנה. אנו מתכוננות לבוא לישראל, בשנה
הבאה, לחופש של חודשיים.״
יש להן מעלות טבעיות נוספות: לאחת
יש טריומף, ולשניה שברולט.
בנים, נא לשלוח ל( )4/1372 תמונה במכתב
הראשון.

דני, בפתח דירתה של דורית :״הפעם
יהיה לנו ערב משגע! הבאתי זוג כרטיסים
לתיאטרון הקאמרי — בשביל הוריך.״

איש כראי־עקום
שלושה מכתבים בכתב־יד צפוף וזעיר
שלח לי איש זה. בשלושתם סיפר לי, אם
הבנתי נכונה את תמצית דבריו, על העננים
המהוזים נדנדה לכוכבים, על הנרקיסים
הנובטים בתמוז, ועל בטהובן, שמשום־מה
לא כתב מוסיקה לתמליל של קפקא.
הוא מתעקש שאפרסם את כתובתו: איש,
ת. ד , 116 .רמת־גן.
את מכתבו הראשון, לפני חודשיים, הוא
כתב בדיו אדומה, לאחת בשם ״את״.

״שמעי! נפסיק לצחוק! בואי ניקח את
העניינים ברצינות. נידמה לי שלא נפגשנו
בשום פרשת־דרכים. וגם אילו נפגשנו, לא
היית מכירה אותי. משום שמעולם לא ציירתי
את הקאריקטורה שלי. לא למדתי גראפיקה
בשביל לפרסם את המודעה הקולעת
ביותר, כדי להכריז על סחורתי...
אם תשלשלי מטבע רגיל ושחוק
לתיבת הנגינה שלי, לא אנגן לך לעולם.
אפילו אם את מתה לרקוד. התיבה שלי
פועלת רק על קיטור אנו שי...״
ב־ 19 לחודש העשירי הוא שיגר אלי את
דברו בדיו כחולה, בו שוב פנה אל הגברת
ששמה ״את״:

״ואולי זוהי שאלה של קיום. ומחפשים
את הראי הנאמן והלא־מזוייף. אל תשאלי
שאלות. גם לי יש המון כאלה. גם אני
ראיתי את עצמי בראי העקום, ושברתי את
הראי. גם אני גילגלתי מחשבות בסיגריות
לעישון. גם אני שוטטתי בג׳ונגל של האני
אין לי שעות־קבלה קבועות
תוכלי לבוא מתי שתרצי ...ולחוש את
קיומי
ואז, ב־ 12 לחודש ה־ 11 לשנת 63׳ ,הביא
הדוור דף קארטון מכוסה בדיו בצבע כחול:
״אשה !!
״סוקראטס אמר לגבר, שא לך אשה, ואז
או שתהיה מאושר או פילוסוף מצחיק.
אבל את מאבדת לאט־לאט את האשד, שבך,
והופכת לחפץ אוטומאטי שבבית העולם
המודרני. אם כך, איך יהיו עוד מאושרים
ועוד פילוסופים בעולם?
אם תוכלי לפתותני בתפוח עץ־
הדעת, רק אז תכתבי לי. אחרת אל תבואי.
השאירי את חוסר עולמך לעולמך. ואע אני
אדע שלא לחינם הצלע היא קרועה.״
אני צופה בחרדה מה יביא החודש ה־1
של שנת 64׳.

שוש עושה ב.א. בנהנות.
היא לומדת כבר שלוש שנים.

הקסם־השחור

כיוון שזהו אות־החיים הראשון שאני מקבלת
מקונגו, אשתוק הפעם. אינני מקבלת
אורחים חדשים כשצינור־מים בידי.
כמה רומאנטי הוא המשפט הראשון, לא?

בחיבה מיוחדת היא מטיחה לעומתי
״לפעמים כותבת גם שירים״ או ״מתעניינת
מאוד בתורת הפסיכולוגיה של פרויד.״
פרט לרגישותי המוגזמת למליצות כגון
אלה, מכתבה בהחלט אינו גרוע יותר ממכתבים
אחרים שהיה לי העונג לקרוא היום
)5/1372( .המה סטודנטית לארכיטקטורה
בטכניון, שנה שניה:
״לזכות נסיוני בעבר אפשר לציין שנתיים
של לימודים בפנימיית־בנות ליד לונדון.
כרגע הנני מתגוררת בחיפה, עקב לימודי.
״רובם של היצורים שמים את הדגש על
הצורה החיצונית — לא כן אני. ומכאן
שוודאי יהיו מעוניינים לדעת כי כותבת מכתב
זה מגיעה לגובה של 0 170״מ מעל
פני־הים. מתאים לים גם צבע העיניים.
״עוד משהו? לא, אין שערי כצבע החול.
אולי כדאי לציין כי לפי תגובות הסובבים

אותי, הייתי אומרת שנתברכתי במשהו.״

פרידה, איפה את?
ישנם טיפוסים הכותבים שירה עברית
צעירה כדי לגדל שיער ארוך, ולשבת ב־כסית
)6/1372( .הוא בהחלט כזה. בהתפעמות
לב מספר הוא על החוזייה הנפשית
שעברה עליו בערב גורלי אחד, כשהלך
לראות תיאטרון. לא סתם. באידיש, מחזה
הניקרא א־מויד א־ברען.
וכך, לפתע,
מצא באולם, מתחת
לספסל, את פרידה.
על גב התמונה נאמר
:״למוישה באהבה
מפרידה.״ הוא
כתב שיר, שנתו נודדת
מאז בלילות.
היכן את, פרידה?
״מתחת לספסל מצאתי
את פרידה /
שורה שלושים כסא פרידה תשע, בלירה / .ב־פרמיירה
של א־מויד א־ברען /פילחה לבבי
כמו כדור של סטען.
״פיזמון( :נא לקרוא בהברה אשכנזית,
כמו אל הציפור של ביאליק) יפתור מי לי
זו החידה /היכן היא ילדתי פרידה?
״למוישה באהבהמפרידה / ,מה נאמר
ומה נגידה? /כך על גב תמונה ניכתב/ ,
אך אני מטושטש, הוא מאוהב!
״יפתור מי לי זו החידה
״וחולם אני בליל /יחדיו נפליג אל הפרדס
/ניטע עצים בישראל /הו, פרידה,
את רגליך אנשק!
״יפתור מי לי
״בגן־העצמאות כוכבים מהבהבים / ,יס,
דארלינג, כאלו הם החיים! /בחיי, פרידה,
פרידה, נבר מיינד / ,עיזבי את מוישה —
ובואי אלי בליינד!
״יפתור מי לי

רינה :״היה לנו ירח־דבש פאנטאסטיו אז
החלטנו להתחתן.״

נערת השביע

סרטים עצובים מעלים זמעות בעיניה הגדולות של טר״שית יעל תם. חתולים ללא משפחה
מעלים הרגשת מחנק בגרונה, ועוד בשחר נעוריה נמרה אומר בנפשה לבוא לעזרת העם.
היא ניכנסה לנוער־העובד וסרגה סוודרים לכל החברים שלה שם. שלוש פעמים ביום,
לפחות, התנדבה לפעולות־הצלה שונות בסניף חולון. ני ליעל יש נשמה.
בלילות היתה חולמת על אחת בשם יעל תם, הצועדת בשדה ענק, כמו השטח בין חולון
לתל־אביב, הזרוע פצועי־מלחמה חסונים ויפים, והיא, היעל, חובשת את הסובלים כמו
סקארלט או׳הרה. כולם זועקים ״יעל! יעל!״ והיא מנשקת כמו מלאן במקום המתאים —
והכאב עובר.
חולון היא לא אטלאנטה, ויעל התנדבה בסן הכל למגן־דויד־אדום. היא נורא נהנתה
מהעבודה וקיבלה המון סיפוק. עד ני, כעבור שנתיים, החליטה להפון את הרחמים למקצוע.
יעל נרשמה לבית־הספר לאחיות בתל־השומר. ואז, קהל נכבד, קרה דבר איום. יעל נטשה
בשאט־נפש את הסיר והמזרק, כעבור שנה בדיוק .״נשברתי,״ היא סיפרה במצו־סופראן
הנוגה שלה .״נשברתי. הייתי רגישה מדי. לא יכולתי להביט ישר בעיני החולים. זופזעתי
בכל פעם שחולה היה נפטר במשמרת שלי.״
אז עכשיו היא מקווה להיות זמרת. בעוד שמונה חודשים, כשתשתחרר. כי כולם אומרים
לה שיש לה קול מצו״ן לשירי־עם. היא תסע לצרפת או לאמריקה עם החבר שלה, להשתלם
ולהתחתן, אבל יכול להיות שקודם תתחתן ורק אחר כן תשתלם.
החבר שלה קצת צייר, והיא החלה להתעניין בציור. היא נבר יודעת, למשל, שבוטיצ׳לי
זה לא גבינה ולא יין. אבל היא לא זוכרת בדיוק מה זה.

הארכי־פרחי־אולו*
(המשך מעמוד )9
נלסון גליק לאחר חקירות משני צידי הירדן.
והנה, תוזאי זה בדיוק מופיע באטלסים
תנ״כיים, מהמאה ה־ , 19 המצורפים
למהדורות אנגליות וגרמניות של התנ״ך. כיום
מציינים אנשי המדע את התוואי הזה
כ״קו המסורתי״ הלא־מדעי.
בגוף המאמר מוזכר כי גליק קבע גם
את תאריך יציאת מצרים — וזאת על־ידי
זיהוי החרסים שמצא באתרים באדום.
בעבר־הירדן הדרומי, זה הנקרא אדום,
לא נערכו עדיין חפירות מדעיות. כאשר מצא
שם גליק חרסים אדומיים מיוחדים, זיהה
אותם כשייכים לתקופת הברזל, שחלה מן
המאה ר,־ 13 ועד למאה השישית לפני הספירה.
טוב לרב־ארכיאולוג להצטיד את תגליותיו
לסיפורי המיקרא, לכן קבע כי בני־ישראל
— בנסיונם לעבור את אדום בדרך
המלך — נתקלו בהתנגדות של ממלכה אדומית
מבוצרת על־ידי מצודות, שבהן השתמשו
בכלי־חרס אדומיים מיוחדים. הגיב
השבוע ארכיאולוג ידוע :״התמונה יפה, אך
היכן ההגיון המדעי? האם בני אדום צצו
כפטריות, שבוע־שבועיים לפני צאת בני־ישראל
ממצרים — מאורע שחל דודקא בסוף
התקופה הכנענית?״
פרופסיר יגאל ידין, בחפירתו בחצור, הוכיח
כי החומה הכנענית של העיר נהרסה
על־ידי בני־ישראל הכובשים. האם ייתכן שדווקא
באדום נתקלו בני־ישראל בממלכה
השייכת לתקופת הברזל המאוחרת, ורק לאחר
מכן הגיעו לארץ־ישראל המיושבת, ושם
מצאו ערים — חצור, מגידו, לכיש —
שרויות עוד בתקופה הכנענית, שהסתיימה
לפני שהחלה תקופת הברזל?
באחרונה נתפרסם דו״ח מחפירה ארכיאולוגית
בדאר־אללה בעבר־הירדן, הקובע כי
החרסים המצויירים — שגליק קבע את
תקופתם כמאה ה״ 13 לפני הספירה — הם
לכל המוקדם מן המאה העשירית לפנה״ס.
דו״ח זה מצביע על אחד הקשיים הגדולים
בו מתקשים אנשי־מדע ישראליים לנהל
ויכוח מדעי עם גליק. כי כל האתרים שעליהם
הוא מבסס עתה את הישגיו נמצאים
מעבר לגבול הירדני. אומנם פירסם בכתביו
הקודמים על תגליות בשטח הנמצא
עתה בתוך גבולות ישראל — אולם קשה
היה לו להחזיק מעמד נגד התקפותיהם
והשגותיהם של אנשי־מדע צעירים ישראליים,
לכן הוא ממעט לאחרונה לדבר על הישגיו
בצד זה של הגבול. מפת טיים מציינת
את תגליותיו של גליק — וכולן מרוכזות
בעבר־הירדן המזרחי.

״לויד
חספוך הבינלאומי להתכתבות

ב־ 2$לדצמבר יפ ת ח
קו ר ס -ערב
פרטים והרשמה
מ־ 8בבוקר
עד 8בערב

וולשי מכתבים
לפי שיטה אמריקאית

פרוספקט חינם
תל־אכיג; ת. ד4185 .

ך סיפור של טייס מתואר נלסון גליק
^ כרב הירואי, שהעז לשוטט על גמלו
על־פני מדבריות עבר־הירדן, כאשר יהודי
פחד להיראות מעבר לגשר אלנבי שעל הירדן.
זה אומנם אונס מעם את האמת ההיסטורית,
אבל זה משייך את גליק לקומץ
הלבנים האגדתיים — כמו לורנס
איש־ערב וגלאב באשא — שחדרו מבעד למסך
החול בימיו הרומנטיים ביותר.
הגילוי הגדול של כתבת טיים נובע אף
הוא מן הרצון ליצור דמיון בין גליק ו־לורנס.
מסתבר, כי כמו לורנם, גם גליק לא
היה רק ארכיאולוג: הוא שוטט במדבריות
עבר־הירדן כמרגל מן המניין של שרות הביון
האמריקאי. כתב ט״ם על שליחותו של
נלסון גליק בעבר־הירדן בזמן מלחמת העולם
השניה:
הוא הצליח לשאול מהאנגלים ,״לצרכים ארכיאולוגיים״
,את צילומי־האוויר הטובים ביותר
שלהם של עבר־הירדן, דאג להעתיקם
עבור שירות הריגול האמריקאי .״הייתי
צריך לשחק תפקיד של איזה לורנס איש־ערב,״
הוא אומר .״ידעתי הכל על הארץ,
ולכן יכולתי להיות יקר־ערך אילו הנחתנו
שם חיילים. אבל לא הנחתנו.״
רבים קראו שורות אלה כסיפור־ריגול
מרתק. לא כן כמה מאות אנשים בישראל,
שבאו במגע עם גליק. היו אלה, בעיקר,
אגשים הקרובים לבעיות הבטחון.
הם החלו מחטטים ובודקים, מה בדיוק
מסרו לגליק בעת סיוריו בארץ. הסתבר כי
קיבל הרבה — כמעט הכל. בהיותו ארכיאולוג
ועסקן יהודי ידוע, נפתחו כל המגרות
לפניו. יחידות צבאיות ליוו אותו,
מפות הינחו אותו. כדי להקל על עבודתו,
קיבל צילומי־אוויר מדוייקים.
השאלה שהעסיקה כמה ציניקאים השבוע
היתה: מה יקרה אם ינחיתו ארצות־הברית
ליד דימונה או סדום את החיילים שלא הנחיתו
במיפרץ עקבה במלחמת העולם השנייה?
האם יסתבר אז כי האיש שלא הצליח
להיות ״גליק איש־ערב״ זכאי לעיטור
״גליק איש־יהודה״ז
העולם הזה 1372

איו ביזבוז נטבע
נשיא בורסת היהלומים הישראלית, ד״ר
ליפשיץ, לא נשאר ללא התן. שבועיים בלבד
אחרי שבתו, רו ת ש גי א /נטלה ממנו
אחד, שעה שהתגרשה מהעתונאי יהושוע
שגיא, באה בתו הצעירה דפנה
ערוד 19 והביאה לו חתן אחר, את סם
ריבן, מהנדם־יעול אמריקאי יפה־תואר במושגים
לאטיניים.
סם הוא בעל עבר ציוני עשיר. עוד לפני
מספר שנים הכיר את ישראל, בשבתו בניו־יורק,
באמצעות שולמית רון, בתו של
מזכיר אגודת־העתונאים, ששהתה אז במטרופולין
האמריקאית. אז הילכו שמועות שהוא
יקשור את גורלו בגורל הארץ, ישא
את שולמית לאשה. כעבור זמן לא רב התברר
שלמרות פרידתו משולמית, נשאר סם
ציוני נילהב והידק את קשריו עם ישראל.
הפעם היה זה באמצעות דיילת אל־על היפה
יהודית (״ג׳ודי״) אמיר, מי שהיתר,
שחקנית באהל ואשתו של שחקן הבימה
שדמה בר־שביט. בגללה הגיע סם אפילו
לארץ עצמה והתחיל לעבוד במקצועו,
תחילה בחברת אמקור ואחר-כך במכון הבדק
בלוד.
אבל ג׳ודי איכזבה את סם. נראה שהיא
מעדיפה לנהל את חייה הפרטיים הרחק מגבולות
הארץ. היא המשיכה את הרומן
שלה עם שחקן האהל אברהם דויד, המשתלם
מזה שנתיים בלונדון. סם לא איבד
את הלהט הציוני שלו והמשיך בשקדנות

דפנה ערוד
להחזיק בתורה ההרצליאנית :״אם תרצו
אין זו אגדה״ .וכך הגיע אל דפנה התמירה
והיפהפיה.
דפנה היתד, במשך שלוש שנים חברתו
הקבועה של הצייר איקא ישראלי. היתד,

חזו סו ס ל(!>ו<ת
מאז גירושיהם של העתונאית סי ל כי
קשת והמהנדס צבי קשת לפני כשנתיים,
אחר 11 שנות נשואין, התנהל מעין
טוטו פרטי בחוג מכריהם סביב השאלה:
מי מהם ינשא מחדש ראשון?
רוב ההימורים היו לצידה של סילבי היפה
וחריפת־הלשון. מדי פעם אף רזוחו
שמועות על רומנים מתפתחים. לעומת זאת
נראה היה שצבי, הצבר הסולידי, רמות
טיפוסית של קצין־מילואים, שבין התייצבות
אחת למשניה הוא משמש כמהנדס־מכונות
מצליח, בחר בחיי רחק מאושרים.
אן אלה שהימרו על סילבי שמו את כספם
על קרן הצבי. התברר שאחרי היכרות
של שבועיים עם קצינה יפהפיה, החליט צבי
קשת להיכנס מחדש בעול הנשואין.
הוא עומד לשאת לאשה, בעוד שבוע, את
ברכה פרלמן 26 סגן בצבא־הקבע,
אדמונית בעלת עיניים ירוקות וגוף חטוב,
1 /הגרושה מזה חמש שנים. חצקל אישכפית,
אחד הבודדים ברחוב דיזננוף המכיר
את שני הצדדים, כבר אישר :״זה זוג
מן השמיים!״

אומרים שכבר לא נשארו גברים של ממש
בארץ הזאת, וזאת סתם הוצאת־דיבת־הארץ־
רעה. צריך רק לדעת איפה לחפש אותם.
הנה, למשל, אברי אונגר. לא צריך להסתכל
בו פעמיים כדי לדעת שהוא מה שמכונה
״גבר מקצועי״ .אברי עצמו אינו מתכחש
לרושם שהוא יוצר, אלא רק מנסה להסביר
:״אני מכונה של אהבה. יש לי לב
גדול יותר משהיה לריצ׳ארד לב־הארי.״
הוא בן ,37 אבל נראה הרבה יותר צעיר
מכפי גילו. מכסימום .36 והוא אולי הגבר
הישראלי היחיד שבגיל כזה כבר יכול להתפאר
שהיו לו שלוש נשים, והסדנה היא ל־כאלה
שגם הממשלה וגם הרבנות הכירו
בהן. לפני שבוע הוא חגג את טכס הגירושין
השלישי שלו, מה שנתן לא סיבה
טובה להיזכר בהיסטוריה של אהבותיו ה־רישמיות.
״אשתי
הראשונה היתד, הולנדית בשם
ואנדה. הייתי אז בן 18 וחצי, והיא היתה
בת .22 הכרתי אותה כשהייתי שיכור,
וכשהתגרשתי ממנה הייתי עדיין שיכור. זה
התרחש כל כך מהר, שלא הספקנו אפילו
לעשות ילדים. אחרי זה לקחתי לי ארבע
שנים חופש מחיי נשואין, אותן הקדשתי
לצבא הבריטי. אשתי השניה היתד, בתו של
מנהל אחד ממוסדות ההסתדרות. היינו נשואים
תשעה חודשים, וכשד,תגרשנו היתה לנו
ילדה יפהפיה בת שבעה חודשים. זה לא
פאטנט מיוחד שלי. פשוט, כשהתחתנו היא
היתד, בחודש השביעי. עכשיו היא נשואה
לפרופסור לפיסיקה. ככה זה, כל חתיכה שאני
נוגע בה, זד, כמו קמיע. כולן התחתנו,
והתחתנו טוב, אפילו אלה שהיו קצת
בהריון.
״בפעם השלישית נשאתי לאשר, מורה להתעמלות
וללידד,־טבעית, היינו נשואים שבע
שנים, מזה חיינו יחד רק חמש. בעצם,
זו אהבה כה לוהטת ובולטת, שלא היה
ספק שהיא תסתיים בנשואין. כשאיקה נסע
לפאריז, דיברו כולם שאוטוטו תיסע דפנה
אליו כדי שיענוד לה שם את הטבעת. במקום
זה היא התגייסה לנח״ל וקטפה תפוחי־אדמה
באיזה ישוב־ספר, מה שנחשב על־ידי
רבים לביזבוז. אבל איך אמר איינשטיין
הגדול? (או שמא היה זה נייוטון) :״שום
דבר לא הולך לאיבוד בטבע״ .אחד מחבריו
הטובים של איקא, שרצה לנחם את דפנה
על הפסקת הרומן שלה עם הצייר, הכיר
לה את סם, לפני כתשעה חודשים. השבוע
הם ינשאו בטכס מפואר במלון זן, ובעוד
חמישה שבועות כבר תהיה דפנה אזרחית
אמריקאית.
על הבגדים שהכינה דפנה לקראת המאורע,
ועל אהבתה הלוהטת ונכונותה להיות
עקרת בית לדוגמה, מדברת בינתיים כל
העיר.

ה אבו נ כון ע\...
• פקיד ממשלתי בכיר מאוד, ה סבור
שהוא מייצג את המדינה לא רק
בתפקידו אלא גם בחיצוניותו, נוהג לערוך
מדי חודש שטיפת חמצן לשערותיו
במספרה ירושלמית, כדי לשמור על גוון
שערו הבלונדי 1
• שאחד המנצחיס״האורחיס של התזמורת
הפילהרמונית הישראלית, שב־ביקוריו
הקודמים היה עורך קונצרטים
פרטיים עם כמה מנערות־הזוהר הידועות
של תל־אביב, נאלץ בביקורו האח רון
להתבודד, ולבלות את מרבית זמנו
בישיבה בבתי־קפה, משום שכל מארחו-
תיו בעבר כבר הספיקו לרכוש לעצמן
בעלים ז
• שחקן ידוע, שהצליח לאחרונה
בארץ, עזב את ישראל לארצות״הברית
לתקופה של שבועיים ימים, כדי להשלים
את הסידורים האחרונים לשם קבלת
אזרחות אמריקאית!

הייתי יכול להיות עם אשד, כל החיים, לולא
הכניס אלוהים ללוח־השנה את החודשים
אוגוסט־ספטמבר. אלה חודשים נוראים בשביל
חיי נשואין. ממש בלתי־אפשריים. אז
תוקף אותך משהו שהנשואין לא הולכים
איתו ביחד. הייתי אומר שזה האביב, לולא
התחיל האביב במאי. אולי זה האביב של
הגברים עם הצתה מאוחרת.״

אברי אונגר
כמזכרת מנשואין אחרונים אלה נשאר
לאברי בן, בן חמש וחצי.
בשביל פקידי מם־ד,הכנסה, המקצוע של
אברי זה דייג. ולא צריך להיות תמיד ציניים.
הוא באמת דייג, ולא מהסוג שאתם

מתכוונים אליו. יש לו שטח דייג באילת.
״העונה נמשכת שלושה חודשים,״ מספר
אברי ,״זה מין פוקר כזה בו אתה משחק
על עשרות אלפי לירות.״
חוץ מהריסת חיי־הנשואין של עצמו, יש
לאברי תחביב נוסף: הריסת מכוניות. גם
בתחביב זה הספיק כבר להרוס כליל שלוש
מכוניות .״השנה, למשל,״ הוא מספר ,״עשיתי
את התאונה היפה ביותר של המדינה.
ליד באר־שבע נכנסתי במכונית לינקולן
פתוחה לתוך משאית אוטוקארס, והורדתי
לה את הגלגלים.״
במה שנוגע לסיפורים המהלכים אודותיו,
אין אברי, יליד צ׳כיה, משאיר מקום לספק.
״אף פעם לא הלכתי עם זקנה, ולקחתי ממנה
כסף בשביל זה. זו סתם השמצה. נכון
שקורה לי הרבה פעמים שאבי יוצא עם
חתיכה, ולא חשוב אם היא בת 18 או בת
,35 ולא איכפת לי שהיא תשלם עבור הבילוי.
אני חושב את עצמי למשהו יקר.
ודברים יקרים עולים בכסף. אני אוהב לבלות
ולהגות. אני אוהב סיגארים טובים, משקאות
טובים, והשגעונות שלי עולים כסף.
האוכל, למשל, לא תופם אצלי מקום חשוב.
אני חי על האהבה.״
יש לו לאברי תיאוריה משלו על האהבה
והנשים .״אני לא רץ אחרי נשים. נשים הן
כמו אוטובוסים — באות בזמנים קבועים,
אחת אחרי השניה. אינני יוצא עם כל אשד,
שעוברת ממול. אני מאמין שיש איזה כוח
שמכוון גורלות, ושולח את הטוב לגברים
הטובים. הצרה היא רק בזה שכשאתה
משיג אשה, ותהיה היפה והטובה ביותר,
אין לזה סוף. זה כמו במכוניות. כל שנה
יש מודל חדש. וכל אשר, שאתה מכיר,
אפילו אם היא עוברת, משאירה עליך כתם.״
בסך הכל רואה אברי, מי שהיה לוחם
בחטיבת הראל ומראשוני הצנחנים, את עצמו
״כישלון חרוץ״ .אולי מפני שלא ידע
להיות משוריין די הצורך מפני נשואין. כשנשאל
האם היה חוזר על אותן שגיאות
אילו ניתנה לו האפשרות להתחיל את הכל
מחדש, השיב :״בטח, רק הייתי מתחיל
אותן הרבה יותר מוקדם.״

ר ק רומני בי 1ד או מ״
עוד פרח ענוג מפרחי הבמה העברית נתלש
בימים האחרונים מעל הקרשים לפני
שהספיק אפילו לפרוח. הכוונה היא לנורית
נ א מן 23 אחד המוצרים הדרמאת״ם שיצר
ד״ר חיים גמזו, כשהיה עוד מנהל
בית״הספר לאמנויות ברמת־גן, ושהספיקה
כבר לצעוד צעדים ראשונים גם בקולנוע
(ניני) וגס בתיאטרון (מוישה וינטלאטור).
נורית נסעה לפני שבוע לארצות־הברית.
שם צריך לחכות לה צעיר בשם לארי,
אותו הכירה לפני כשנה בכפית. הם הספיקו
להכיר זה את זו רק שבוע, אבל הרומן
נמשך במכתבים. עד שלאחרונה הגיע גם
מכתב שכלל הצעת נשואין וכרטיס נסיעה.
ידידיה של נורית מקווים רק שהנסיעה לא
תסתיים כמו הנסיעה הקודמת שלה. אז
התאהבה בסורה הצרפתי שלה בבית־הספר
הדרסאתי ברמת־גן, שהבטיח לה נשואין,
וברחה איתו לפאריז. אך תחת לקחת אותה
לביתו, שכר לה המורה הצרפתי דירה מ־

שלה. הוא היה נשוי, או משהו כזה. היא
חיכתה כסה חודשים לראות איך יתפתחו
העניינים, ולא הצליחה לראות שוס דבר,

חתוכה במועחז-לירה
בפעם הראשונה בהיסטוריה, אולי, נערכה
השבוע חתונה במועדון־לילה. זאת היתה
חגיגת נשואיהם של ז׳וזט (״ז׳וז׳ו״)
תמים, הדוגמנית הצרפתיה, שרק לפני חודשים
מספר הגיעה ארצה, והגרפיקאי הצעיר
שלמה לוי. השניים, שהחליטו להינשא
בתום שלושה חודשי
חיזור נמרצים,
החליטו לערוך את
חגיגתם במועדון העומאר־כיאם לילה ביפו,
שם הזמינו
עבור כל אחד מ־קרואיהם
כוסית ויסקי.
בדיוק באותו
לילה נערכה במקום
גם מסיבת פרידה
ז׳וז׳ו
ליפה ירקוני, שסיימה
את הופעתה במועדון, והעומדת לצאת
שוב לארצות הברית. הנשפייה הכפולה
הסתיימה כשהחתן השתוי נשק לכל
היפהפיות במקום, לפני שחזר אל אשתו.

נורית נאמן
אולי משום שהיא נוהגת להרכיב משקפיים
שחורים.
אבל ברומנים האמריקאיים, בניגוד לצר־פתיים,
יש האפי־אנד. וכך, מקווים, יהיה נם
ברומן האמריקאי של נורית.

כמדיוה

אח־חים
הנמרה הלוחמת

בוקר וערב ה ם נהני ם מטעמם הנפפא
שה הריבות והמעדנים, אשר הוכנו
בתהליך ה מיוח ד לעסיס
על ט הר ת הפרי והסוכר.
ל גיוון הארוחות — מבחר רי בו תומעדנים.
מכלסו גי ה פ רי ב צנ צנו תעסיס
מקוריותעםמכסה ״ פתח ־ ק ל׳י.

האינותעולה 11לוזמי

כ׳ ע ס ^ ס צי.

עסיס

תשבץ העולס הזה 4372
התשבץ שלפניכם נשלח לנו על-ידי יגאל ישין מירושלים. יגאל, שחיבר אותו שעה
שהיה חולה ונאלץ לשכב במיטה באפס מעשה, טוען כי אין הוא חייב, כקורא
קבוע, לציין כל פרטים נוספים. עורך מדור מכתבים, הוא אומר, מכיר את שמו יפה.

מאוזן )1 :היכל,
ארמון קיץ; )4
פלסתר; )10 לא תושב;
)11 כלי שחמת;
)13 לא ישו;
)14 בהמת בר, דומה
לפרה; )15שאיננו
של חול; )17
וחוזר שוב (ראשיתבות);
)19 נון*
שלישי רבים; )20
צאצאים; )22 מד־רוח;
)25 יכול להיות
אלוה, בוחן
או חובל; )20 ראש
צוות משקיפי או״ם;
)27 להבריש ער ברק;
)30 מחולל;
)32 אשר (בלשון
התנ״ר); )33 שרות
יריעות; )34 אנקול;
)36 מצבת זיכרון
; (37 שודד,
המם;; )39 בא פנימה;
)41 אבל; )42
מרעה דשא; )44
מרינה בארה״ב; )46
דבר בדוק ובטוח; )48 אי אפשר ליצור
אותו מאיין; )50 כועס; )51 הרהבת קוטר
חור; )53 תמצית; )55.קדומת שם סקוטית;
)57 נכרי; )58 יבשה בים; )59 טיירה ליחידים;
)60 כלי ננינה עתיק.

מאונך )1 :צמח קיר; )2בעל הפרה;

י )3נפלה עליו שינה; )5פקודה לנהג; )6
נבדל מהחברה; )7מלת קניין (הפור); )8
נאה; )9צייר מופשט ישראלי; )12 קריאה
ן למילואים; )15 קמח שלא נופה; )16 שמחה;
<1* .הצרפתים אוכלים אותו )21 סוג של

קפיצה למים; )23 ממציא הטלפון; )24
נאיבי )26 :ללא חברה; )28 עני; )29 עיר
שהתפרסמה במלחמת העולם השניה; )31
צמח בר מטפס, גדל בעיקר בגליל )32 :ארם
התופר מזוודות; )35 עשרים ושש (הפור);
)37 פעולה משרדית; )38 אחוד; )40 בבקשה;
)41 כפול; )43 לא קשה; )45 מנהל
חברת צי״ם; )46 כלי פרימיטיבי לדייש;
)47 כלי לאגירת מים או יין; )49 כתה;
)52 שימש כצוללת ליונה; )54 נע; )56 חבור
קצר ביותר בין שתי נקודות; )58 ארץ-
ישראל.

״המלון הזה משונה מאד,״ אמרה היפה־פיה
הסינית, ועיפעפה בעיני־השקדים שלה,
״הקירות כל־כך דקים, ששומעים את כל
המתרחש בחדר הסמוך.״
לכאורה היתה תכונה זו של מלון דן
צריכה למצוא חן בעיני ין צ׳ן (מתחרז
עם ״מין בן״) .כי היא נמצאת במסע־ענק
לאיסוף חומר לספר, שישא את השם אהבה
סביב העולם. לישראל הקדישה יומיים.
״אבל לא,״ מיהרה הסופרת בת ה־31
להתגונן בפני טענה זו, כשהיא עפופה ב־שימלת־משי
סינית אדומה מבריקה, הסדוקה
בצדדים עד למחצית הירך .״אני לא כותבת
על אהבה כזאת. זה יהיה ספר רציני.״
דיו על הראש .״אהבה כזאת״ לא
מצאה מעולם חן בעיני הצעירה הרחיקה,
הדוגלת בסגנון הסיני העתיק באהבה —
סגנון שאינו מכיר בנשיקות, אינו מרשה כל
מגע גופני בין גבר ואשה, עד אחרי ה־נשואין.
השקפה שמרנית זו גרמה לה לא
פעם לצרות.
כך, למשל, הוזמנה באחד הימים למסיבה
אצל עורך העתון החשוב ביותר בצ׳ין־גא־בור
(סינגאפור) .היא כתבה באותו עתון
סיפור אחד ליום, במשך שנים, אך העורך
עדיין לא השלים עם סיסמתה כי ״אי־אפשר
לכתוב ולאהוב בעת ובעונה אחת״ .הוא
הזמין אותה למסיבה פרטית בביתו.
במהלך הערב שמה צ׳ן לב לעובדה כי
מארחה שותה בראנדי מבקבוק אחד, בעודו
מוזג לה בראנדי מבקבוק אחר. היא לגמה
בסתר מן הבקבוק השני, נוכחה לדעת כי
המארח שותה תה, בעודו מנסה לשכר
אותה. על כן שפכה עליו את הבראנדי,
מיהרה לדירתה, כתבה שיר בסגנון סיני
קלאסי. תוכנו: מתייחסים אליה כאל פרח־נוי,
בעוד היא רוצה להיות גבעול אורז.
למחרת היום סירב העורך להדפיס את
השיר, למרות כל מחאותיה. צץ היתה מוכנה
לכך. היא הזכירה לעורך את הפתגם הסיני
האומר כי אדם הזקוק להשכלה צריך
״לשתות דיו״ ,שברה על ראשו קסת של
דיו אדומה, אותה הכינה מראש.
העורך הנדהם שלח את ידיו אל ראשו,
סבר כי הוא שותת דם. במהומה שקמה,
שברה צ׳ן את כל רהיטי החדר, נזרקה מהמדרגות
על־ידי עורכי־המישנה, כונתה על-
ידם בשם־הגנאי ״נמרה״ ,צולמה על־ידי
כתבי כל העתונים האחרים ונלקחה למשטרה.
התוצאה: פירסום בכל רחבי הכרך, שביתה
של פועלי העתון למענה, מאמר נרגש ב־עתונות
הקומוניסטית על ניצול עובדות
תמימות בידי עשירים חסרי־מצפון. המונים
שלחו לה תרומות, ובעזרת תרומות אלה
יסדה צ׳ן כתב־עת משלה.
המאהבת של הקמצן. באותו זמן
היתה צ׳ן רק בת ,22 אך כבר למודת נסיון.
כי בהיותה בת 13 פירסמה שירים בסגנון
סיני עתיק בעתוני נאנקינג, עיר מולדתה.
בת 14 ברחה מפני אמה־החורגת ומפני הקומוניסטים
להונג־קונג. שם חיתה לבדה
בדירה מפוארת. כדי לשלם את שכר־הדירה,
כתבה סיפורים קצרים, בקצב ממוצע של
עשרה ליום, פירסמה אותם מדי יום בעשרה
עתונים שונים.
סיפור רגיל שלה כלל 400 מילה. סיפור
אופייני תיאר פגישה שלה ביום־סערה עם
עשיר מופלג, שגר בשכנותה. היא הציעה
לו לקחת במשותף מונית הביתה, להתחלק
בהוצאות, אך העשיר הקמצן סירב, הציע
לחכות לאוטובוס. כשחלפה הסערה ובא
האוטובוס, עלו שניהם, והיא החלה מחניפה
לו .״שמעתי שיש לך מאהבת יפהפיה.״
העשיר התנפח בגאווה .״אמנם כך,״ אמר,
והוסיף בלחש :״הנה היא באה. האשד, היפה
ההיא. הבה נתחבא, כדי שלא תראה אותנו.״
״מדוע?״ שאלה צ׳ן, בסיפור.
״כדי שתשלם את דמי־הנסיעה שלה לפני
שתראה אותי!״
צ׳ן כתבה את הסיפורים ביד, ללא העתק.
כדי לזכור אותם, העתיקה מכל סיפור רק
את המשפט האחרון. הוא הכיל את העוקץ.
אהבה חופשית, אכל. אחרי אלפיים
סיפורים קצרים, אזלו הרעיונות. היא החליטה
לכתוב רומאנים — והספיקה עד כה
לכתוב שלושים ספרים, הידועים ברחבי הפזורה
הסינית בדרום־מזרח אסיה. עד שהגיע
שימעה לניו־יורק, והוצאה־לאור אמריקאית
הטילה עליה לכתוב את הספר על
האהבה העולמית.
אבל צ׳ן מדברת אנגלית רק בקושי,
מתבלבלת לא פעם במושגים. כך, לפני
שבועיים, בקאראצ׳י, בשעה שהעניקה ראיון
לעתונאי מקומי, היא שאלה אותו :״האם

כבר נהוגה כאן אהבה חופשית?״
העתונאי המוסלמי נדהם, הסמיק, השיב
בשאלה :״ואצל הסינים יש אהבה חופשית?״
״בח־דאי,״ השיבה צ׳ן בתמימות. היא הת־כוונה
לומר כי כבר מותר לבחורה סינית
לבחור באופן חופשי בחתן שלה, ושוב
אינה חייבת לקבל חתן הנבחר ע״י הוריה.
כשנשאלה אם היא עוסקת במחקר אישי
בנושא של ספרה, הכחישה זאת בתוקף
משכנע .״אני רק מתבוננת!״ המסקנה, עד
כה: האמריקאים אוהבים כשעיניהם על השעון.
האנגלים נותנים 20 לוקחים 100
הצרפתים מבינים נשים, מביאים פרחים ו
סופרת

האהבה סביב העולם
שוכחים את הזמן. היפאנים רוצים שהאשד.
תשרת אותם.
והישראלים? צ׳ן מודה שאינה יודעת
עדיין, הבטיחה לחזור בקיץ לשם התבוננות
ממושכת יותר. בינתיים טסה לקאהיר,
למסע־לימודים של 48 שעות בדרכי האהבה
של הגבר המיצרי.

תזכיז־
• תחת ביפת השמיים. את ה-
תנאים הבלתי־אנושיים, בהם מתגוררים הפועלים
הערביים באזור תל־אביב, תיאר
(העולם הזה 1350 כתבה זו, שגרמה לכמה
פעולות שקטות, הביאה השבוע את
שר העבודה להציע לממשלה הקמת ועדה
ממשלתית, שתבדוק את האפשרות להקים
אכסניות לפועלים אלה. התוכנית: האכסניות
יוקמו בהון ציבורי, יעזרו לפועלים הד
ערביים להתגבר על מצוקת־הדיור החמורה.
• גרוע מן התורכים. תחת כותרת
זו תיאר העולם־הזה ( )1371 את הריסת ביתו
של נאסיב עבד־אל עאפר בכפר הערבי
טירה, בעזרת גיוס מאות שוטרים. השבוע
קיבל נאסיב מכתב, בו נדרש לשלם את
הוצאות ההפעלה של הבולדוזר שהרס את
ביתו.

החי
• מעשה כמונית: בתל-אביב, נכנסה
נוסעת למונית שרות, התעקשה לשבת
ליד הנהג למרות שנאמר לה כי המקום
כבר נתפס על־ידי אחר, הועפה החוצה מן
המונית הנוסעת, לאחר שהדלת נפתחה
כעבור כמה דקות נסיעה.
• ינום וישן שומר ישראל: בתל-
אביב, הזעיק שומר את המשטרה בטענה
כי רוצחים את עמיתו בבניין הסמוך, נוכח,
בבוא המשטרה, כי השומר זעק מתוך חלום
ביעותים.
העולם הזה 1372

תדריך
העולם הזה ממליץ מה לראות, מה לשמוע,
היכן לבקר השבוע, לפי סדר העדיפו—
חובה לראות ;
יווז הבא :
— אפשר לראות.
— רצוי לראות;

:2 3 £ 3233£ :
פוף המירוץ (הבימה) סופר בן
80 נפגש עם עצמו בשלושה שלבי חיים
קודמים, עורך את מאזן חייו בשעתו האחרונה,
קומדיה שנונה של פיטר יוסטינוב,
שמוסר־ההשכל שלה הוא כי החיים אינם
אלא שורה ארוכה של פשרות. משחק מעולה
ומלהיב של שרגא פרידמן, ליא קינג.

* * המלך נוטה למות (הבימה)
מחזה בסגנון אנטי־יונסקו של איג׳ין יונסקו
— תיאור שלבי גסיסתו של אדם, מלך העולם
של עצמו. משחק מצויין, מרשים ומהנה
של נחום בוכמן. אלישבע מיכאלי.
כיכר הזכוכית (זוית) מחזהו
הניאו־קלאסי של טנסי ויליאמס אודות אם
שתל: ית המנסה להשיג חתן לבתה הנכה.
הופעה נוגעת ללב של שחקנית צעירה —
שולמית אדר, כשרחל מרכוס ושושנה ברנע
מתחלפות בתפקיד הראשי של האם.
ארלקינו (תיאטרון העונות) קומדיה
מפולפלת בסגנון הקומדיה דל־ארטד.
ובניסוחו של ניסים אלוני, על שלושה
בעלים זקנים, החומדים איש את אשת רעהו,
שעה שנשותיהם נקטפות על־ידי אחרים. יוסי
בנאי, אבנר חזקיהו.
^ וויצק (התיאטרון הקאמרי) מחזהו
של הגאון הצעיר גיאורג ביכנר, שנפטר
בהיותו בן 23 לפני 125 שנד״ אודות נקמתו
של החייל העלוב, המושפל והנרדף,
במדכאיו ומעליו. עודד קומלר, אביבה גור.

^ הפש פי ט (התיאטרון העירוני, חיפה)
יצירתו של מאיקובסקי אודות המהפכה המשחררת
את האדם מכבלי הקאפיטליזם,
משעבדת אותו לטכנולוגיה. בימוי קר של
יוסף מילוא ומשחק מעולה של אילי גור-
ליצקי.
* אירמה לה דום (הבימה, תל-
אביב) קומדיה מוסיקאלית על אהבתה של
יצאנית פאריסאית לסטודנט עני. ביצוע פרובינציאלי
אך מרנין, עם שרה אמן או גאולה
נוני, אריק איינשטיין ושלמה בר־שביט בתפקידים
הראשיים.
מעגל הגיר הקווקזי (התיאטרון
העירוני, חיפה) ביצוע מרהיב של
מחזה ההמונים של ברטולד ברכט אודות יחסיותו
של הצדק. משחק מצויין של זהרירה
חריפאי וחיים טופול.
+שין שין. שייקר, אופיר ושמעון
ישראלי מתמודדים ביניהם בוירטואוזיות בידורית
בתוכנית של מערכונים, פיזמונים וקטעי
פנטומימה.

המרפסת (ארמון־דוד, תלי
אביב) מחזהו הניהליססי והאבנגרדי של ז׳אן
ז׳אנה, המדמה את העולם לבית־בושת בו
נמכרות רק אשליות, בביצוע קולנועי מבריק.

סיפורו
של אדריאן מסנג׳ר

(הוד, תל-אביב) סרט מתח מעולה בשיתופם
של כוכבים מוסווים בתפקידי מישנה.

* מגרה נגד אף.כי.אי( .טקסים,

תל־אביב) מאבקו הכפול של שחקן המתח
הצרפתי, ז׳אן גאבן, נגד קבוצת גאנגסטרים
אמריקאיים ונגד הבולשת האמריקאית ש
באה
לתפסם בפאריס. סרט־מתח בעל רמה
(ראה מדור קולנוע).
* * לורנם איש־ערכ (מוגרבי, תל־אביב)
עלייתו ונפילתו של הקצין הבריטי
המוזר, שניסה לעורר את הלאומיות הערבית.
סרט ענקים מהמם, המדייק לרוב
בעובדות ההיסטוריות ללא משוא־פנים. נופים
מרהיבים ומשחק מצויין. פיטר אוטול,
אנטוני קווין׳ אלק גינס, עומאר שריף.
* אירמה לה־דוס (בן־יהודה, תל-
אביב) בילי ויילדר הפך את המחזמר הרגשני
לקומדיה שנונה המתואמת למשחקם של
שני גיבוריה — שירלי מקלין כיצאנית
ד,פא4יזאית התמימה והפיוטית וג׳ק למון
כשוטר השלומיאל המתאהב בה עד לאבדן
תומתו ויושרו.
* * הפרופסור המטורף (ירון,
תל־אביב) הרפתקאותיו של פרופסור לכימיה,
מפוזר וחסר־הצלחה, המגלה נוסחת־פלא
לתמיסה, ההופכת אותו לעלם צעיר
נוסח ד״ר ג׳קיל ומר הייד. בידור קל והופעה
מפתיעה של ג׳רי לואיס כעלם צעיר
ויפה־תואר.

-¥ארטא (גלריה ,220 תל־אביב) 42
יצירות גראפיות של אמנים ישראליים וזרים,
המוצגים על־ידי איגוד שוחרי האמנות בישראל,
במטרה לקדם את האמנות הגראפית
ולהפיץ תדפיסים של יצירות מעולות בשטח

* ש מו אלכק (מוזיאון תל־אביב,
בית־דיזנגוף) ציורי שמן, גואש ורישומים,
פרי 4שנות יצירה של צייר ישראלי מבורך,
היושב ברומא.

^.נ ^.מאנה כ״ץ (גלריה חאן תירוש,
יפו) תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של
הצייר היהודי הדגול במלאות שנה למותו.

* חמישיית האמיגוס נאריס-סאן,
יפו) חמישייה ספרדית השרה ושולטת בכל
כלי התזמורת, משרה אווירה יוונית בתוספת
זמרת ישראלית ונערת־גומי.
* * יפה ירקוני (עומאר־כיאם, יפו)
הזמרת הוותיקה באדרת חדשה. ביצוע נום־
טאלגי של שירי ראשית המדינה בצד להיטים
לועזיים במיקצבים חדישים, בהופעה
המוכיחה כי יפה פיתחה אישיות זימרתית.
* * אדי קלכיט (צברה, תל־אביב)
אמן החצוצרה הבריטי שב לישראל, כשב-
חצוצרתו נעימות חדשות. הופעה מלבבת
בהשתתפות זמרת ספרדיה, בעלת קול עמוק.

* היו גכריס +קצת ככוח (החמאם,
יפו) מחצית מתכניתה האחרונה של
רביעיית המועדון בתוספת קטעי נוסטאלגיה
על דמויות בתולדות הישוב מהגאפירים ועד
חיילי הבריגאדה.
* * אנשים וחלומות (תיאטרון
דיוקן, אולם נחמני, תל־אביב) להקת ה־פאנטומימה
של קלוד קיפנים, מציגה תכנית
המבוססת בעיקר על קיפנים עצמו המדגים
סידרת דמויות יהודיות, ישראליות
וצרפתיות מוארות באור קומי.

הרי זו כתונת ג׳רסי מאורלון*
וצמר של להב. חמימה ,
קלילה, נעימה ללבוש. שומרת
על צורתה ותכונותיה. מ תכ בס ת
ומתיבשת בנקל. איןצורך
בגיהוץ.
כתונת ״א1.0מ 0׳י וצמר של
להב כתונת האופנה של השנה
— .ס/ס 80״אורלון״ ו/,-ס 20 צמר
טהור. בצבעי אופנה שונים.
להשיג עתה בכל חנויו ת הלבשה
מובחרות לבגדי גברים ברחבי
הארץ.

שם רשוסלסיבהאקרילישלדו־פונט.

זמרת האופרה הצעירה התאהבה בו!