גליון 1494 מתאריך 20 באפריל 1966

ישראל

ד,גב׳ סופר, ובו הצד השני הוא שופט מחוזי?
על אחת כמה וכמה שנכונים כללים אלה
לגבי מיקרה רגיל.

ויכוח זה התעורר לא מכבר בקשר להצ־עת־חוק
של שריה,משפטים הקודם, המונחת
עדיין על שולחן הכנסת.
דוב יוסף רצה לאסור פירסום כל פרט
על מאסרו של אדם וחקירתו, עד להתחלת
משפטו. רק לקצין־משטרד, הותר, על פי הצעה
זו, לפרסם פרטים כאלה. האמתלה: הצורך
להגן על שמו הטוב של אדם שבינתיים
אינו אלא חשוד.
התנגדנו בחריפות להצעה זו. כי היא היתר,
יוצרת מצב כמו זה ששרר במישטרים
פאשיסטיים וסטאליניסטיים: שאדם יכול ל
הנתווית
והחסנסית

>ן1ראת לך!
הרם פעמיך ובוא לחוף־האלמוג
השמורה המרהיבה בדרומה של אילת

חדרים ובונגאלום להשכרה
במחירים

עממיים

ביכולתך להביא עימך ארוחותיך,
ולקמזץ להנאתך על החוף הנהדר

מלון חוף ה אל מוג
טל2 2 00 .

ת.ד118 .
אילת

כל 14 יום טיול מיוחד לבולגריה
דרך יון בהפלגה באניה המפוארת
״אנה מריה״ מחיפה לפיראוס6 ,
ימי שהייה ביון כולל פנסיון מלא,
טיולים בעיר, ביקורים במועדוני
לילה ונסיעה לבולגריה באוטובוס
הלוך ושוב. במחיר — :

5 9 8לי +
1 * 7 8
קו>|ול ראשון . 5 . 66 :ג 2 2
טייל ברחבי בולגריה בעזרת חברת
״אוניברס״ העוסקת מזה 8שנים
בארגון וסידור הטיולים לבולגריה.
השתמש בקשרים הטובים שלנו כדי
להנות מטיול מעניין, מבתי מלון
טובים וממחירים שרק אנחנו
יכולים להשיג לך.

״אוניבוס״
חברה לתיירות והובלה בע׳ימ
תל-אביב: רחוב רמב״ם 17
חיפה: דרך העצמאות 88

| החת1ני גהבבדית

בפעם הראשונה שמענו על האשמות עור־כת־הדין
יונה סופר נגד השופט אליעזר
מלחי לפני חודש וחצי, ממקור סודי ומוסמך.
חקירה קצרה אימתה את הידיעה היסודית:
הגברת סופר אמנם טענה כי שילמה לשופט
הנכבד שוחד.
עמדנו בפני החלטה קשה: לפרסם או לא?
השאלה התעוררה בגלל אישיותה המיוחדת
של יונה סופר. היא מוכרת היטב למערכת,
מאז נכנסה למשרדנו, לפני עשר שנים, וסיפרה
כיצד אביה רודף אותה ומתנכל לה.
מאז טיפלנו בעניינים רבים שהיו קשורים
עימה. המכנה המשותף לכולם: כל העולם
מתנכל לגברת סופר.
האם מותר לפרסם בעיתון אישום כה כבד,
נגד שופט, על פי תלונתה של גברת זו?
האם לא יכתים הדבר את השופט, ואת מערכת
השיפוט בכלל, ללא הצדקה?
כנגד זה היה קיים שיקול הפוך: לא זה
בלבד שהיה בידינו סקופ עיתונאי מרעיש,
אלא שנטייתנו הטבעית היא לפרסם כל דבר
שהוא בבחינת ידיעה ציבורית.
אחרי דיון נוקב החלטנו לדחות את הפיר־סום
— אחד המיקרים המעטים, בכל 16
שנות קיום המערכת, בהם החלטנו החלטה
כזאת.

כמה ימים לאחר מכן שמענו כי עורכי העיתונים
היומיים התכנסו, החליטו לדחות אף
הם את פירסום הידיעה, מסיבות דומות, עלפי
בקשת שר־המשפטים. השר הבטיח חקירה׳
ביקש לדחות את הפירסום עד לסיומה.
ועדת העורכים היא מוסד המקיים חרם טוטאלי
על העולם הזה. האישים השולטים בו
עוינים את השבועון המסויים באופן קיצוני.
אבל הפעם דווקא נזכרו העורכים הנכבדים
בקיום השבועון: הם הודיעו לשר־ד,משפטים
כי יקבלו את בקשתו לדחיית הפירסום רק
בתנאי שגם העולם הזה יפעל על פי קו זה.
כשפנתה אלינו אישיות ממשלתית בכירה,
הודענו לה על ההחלטה שכבר קיבלנוה קודם
לכן: להשהות את הפירסום עד אשר יתברר
טיב ההאשמות, ויוכח שיש להן, לפחות
לכאורה, בסים רציני כלשהו.
זה היה המצב עד לפני שבוע. אז קרו שני
דברים:
• ידיעות אח רונות פירסם את הידיעה.
(עורכי העיתון הסבירו זאת על פי שיקולים
ענייניים, ואילו עורכי מעריב טענו כי הפיר־סום
בא כדי להתנקם בהם).
מעצר שולה תכור
0על־פי מימצאי החקירה המשטרתית,
נתברר כי הפרשה לא תוכל להיגנז מבלי היעלם בלילה, מבלי שהציבור יידע על כך,
לעבור דיון בורג המשפטי העליון _ דיון ומבלי שמותר יהיה לפרסם דבר על גורלו.
המשטרה היתד, יכולה לאסור בני־אדם ולהעשלא
יוכל להישאר סודי.
לכן החלטנו לפרסם את הפרשה, בצורה לים את דבר המאסר והחקירה (למשל, באחראית
וזהירה. גם הפעם ויתרנו על כל פרשת תל־גיבורים) או להיפך, לאסור אדם
סממן סנסציוני: לא הקדשנו לה את השער, ולפרסם זאת בהרחבה סנסציונית, כאוות נפהשתדלנו
לתאר את הדברים בפרופורציות שה. הדבר היה נותן בידי המשטרה נשק
הנכונות, תוך שימת הדגש על הפרט המרכזי פנטסטי לסחיטת הודאות מפי עצורים —
של הפרשה: אישיותה המיוחדת של המתלו בנוסח: אם תדבר, לא נפרסם. אם תשתוק,
ננת.
נפרסם ברעש גדול.
נדמה לי כי המיקרה של פרשת השופט

מוכיח כי אין טעם בחוק כזה. כי הנה עשמאז
ראשית פרשה זו שאלנו את
עצמנו תה כל העיתונות יד אחת לדחיית הפירסום
כמה פעמים אם אומנם
צדקנו בהחלטתנו — ונסתבר כי דחייה זו היתה, בחשבון
היסודית — דחיית הפירטום.
סופי, מיותרת ומזיקה.
לא אסתיר כי היו בלבנו מלכתחילה ספ
קות
חמורים. ספקות אלה התחזקו עוד
עד שהיועץ המשפטי יתן את החלטתו אם
יותר ככל שהתקדם העניין. אנו נוטים עתה
להאמין כי החלטתנו היתד. מוטעית, וכי לפתוח במשפט או לגנוז את התיק, החלטנו
היה עלינו לפרסם את הפרשה כבר עם קב לרכז את פעולתנו העיתונאית בפרשה זו
לת הידיעות הראשונות. אחרי שכבר ויתרנו סביב אישיותה של המתלוננת. כי זו, כאמור,
על הסקופ, והקרבנו את האינטרס הצר של מהווה את הפרט הקובע להערכת הפרשה.
אין זה קל. הנה נסעה כתבת העולם הזה,
השבועון לשיקול ציפורי, מותר לנו לכפור
בהחלטתנו מבלי להיות חשודים בגישה סנ שולה תבור, לחיפה כדי לשוחח עימה. כשסציונית
פסולה.
הגיעה לדירתה, נתקבלה באדיבות רבה על־ידי
אשד, אחרת, נתבקשה לשבת ולהמתין.
יש כמה סיבות לדעתנו שטעינו:
0ממילא נודע הדבר, תחילה בחוג כעבור כמה דקות הופיעו בדירה שוטרים,
מצומצם, ולאחר מכן במעגלים מתרחבים ו שהוזעקו על־ידי הגברת סופר. היא טענה כי
הולכים. כשידיעות עוברות בלחש, הן עוב הפנייה העיתונאית הרגילה מהווה ״הסגת
רות בהכרח גילגול של הגזמה — עד שה גבול פלילית״ — דבר כה מופרך עד כי
אפילו עורכת־דין מתחילה צריכה לדעת זאת.
שמועות חמורות הרבה יותר מן האמת.
0אסור שתהיה לקורא ההרגשה שיש על כל פנים, הכתבת הוזמנה למשטרה, יחד
ידיעות, בעלות אופי ציבורי מובהק, המוס עם הצלם, ושם נגבתה ממנה עדות.
גם פרט זה יכול ללמד משהו על אישיות
תרות ממנו.
0אס נניח לרגע כי אין שמץ של יסוד המתלוננת — והוא רק אחד מיני רבים הלהאשמות
נגד השופט — מוטב היה להבהיר מובילים לאותו כיוון.
רק כעבור יומיים הצליח כתב העולם הזר,
זאת תוך כדי פירסום הידיעה, על־ידי מסירת
העובדות באיזון הנכון, מאשר על־ידי ה לקיים שיחה רצינית עם עורכת־הדין יונה
גניזה. מידת האחריות של העתון צריכה ל סופר. התוצאות — בעמודים .17—16
התבטא, במיקרה זה, בניסוח נכון — לא בהעלמה.

זה נאמר לגבי מיקרה מסויים זה —
שהוא מטבעו מיקרה קיצוני ביותר. כי מה
יכול להיות נדיר יותר מאשר מיקרה בו מצטיינת
המאשימה באישיות כה ססגונית כמו
ה עול ם הז ה 1494

מכתבים
ספסרות ממשלתית
אחד הגילויים המרעישים ביותר של הזמן
האחרון: הדו״ח שלכם על משרד־האוצר,
המספסר בדולארים
ברחוב לילנבלום הידוע
לשימצה (העולם
הזה .)1493

ממשלה המספסרת
בדמים, עלולה ברבות
הימים, אם ישתלם
לה הדבר, לספסר
גם בדם.
אדי נג׳ר, יפו

הכסף מכים האזרח לאוצר המדינה, והנה,
היום, הוא זורם מאוצר המדינה לכיסי
הספסרים.

מתתיהו בהן,

לתשומת־ליבם של הקוראים: הממשלה
הסוחרת בדולאו-־ס השחורים אינה ממשלת־הימין־הבורגני־הריאקציוני,
חס וחלילה.
זוהי ממשלת־פועלים, על מהרת הסוציאליזם
— מפא״י, אחדות העבודה ומפ״ם —
הנעזרת לפעמים בתמיכתו של הח״כ המארב־סיסט־לניניסט
שמואל מיקוניס.

ברוריה פרי,
עד חלוציות וריווחיות

איזה מרחק עברנו
מאז תחילת שנות
החמישים, כשהממשלה
היתה רודפת
אחר הספסרים, עד לאמצע שנות הששים,
כשהממשלה בכבודה ובעצמה הפכה לספסר?
איך אמר הפילוסוף היווני? ״הכל זורם!״
— שום דבר אינו קופא על מקומו, הכל
נמצא בשינויים מתמידים. פעם היתר, ממשלה
עם עקרונות, והנה, היום, כבר אין
לה. פעם חוקקה היא חוקי מטבע, והנה,
היום, היא בעצמה מפירה אותם. פעם זרם

תל-אב־ב

תל-אביב

יצחק, בר, סופר וכספי

אורי אבנרי צדק בהתנגדו לפיזור אוב־לוסיה
הכרוך בהקמת מיפעלים בלתי־ריוד־חיים
בעיירות־פיתוח, אך הוא טעה בשללו
הקמת ישובי־ספר (העולם הזה .)1493
מלחמה כללית אומנם אינה צפוייה בשלב
זה, אך חדירת אנשי אל־פתח דרך גבולות
פרוצים, והשתלטות הסורים על חלקות שאינן
מעובדות, הן מעשים של יום־יום.
מדיניות הקמת שרשרת ישובים לא נת־יישנה,
יש רק ליישמה בשיטות חדשות.
יש לעודד מתיישבים מסוגם של אנשי
חצבה, שנושלו עם הקמתו של ישוב קבע

במקום. שילוב של חלוציות וריודחיות הוא
הפתרון.

דורון לנצט, רחובות

העורך לא שלל את הקמתם של ׳ שובי־ספר,
אלא תבע ל שנות את הגישה הצבאית
לבעייה.

היכן הגאונים?
כל עבודה בזויה, שאחרים לא רוצים
בה, מטילים עלינו. הפועלים הקבועים בזים
לנו, ותנאי חיינו עלובים. ולמה? כי עברני
כבר את הגיל הכזב בכדי לקבל קביעות.

איפה ממשלת־ישראל, על גאוניה וחכמיה?
האם אין בידה פתרון לבעייתם של פועלים
פשוטים כמונו?

שלום יצחק, נתן בר, יחזקאל
סופר ומרדכי כספי, קרית מוצקין
ארבעת הקשי שים ב שלב מוקדם יותר —

ראה תמונה.

300 פרנק ליום
יש לי הכבוד לכתוב אליכם בעניין אשר
(המשך בעמוד )4

בז־1יוו 1־

אחד היתרונות הח שובים של
״פולקסווגן״ היא התאוצה המצו־יינת
שלה, ויחד עם זאת-י ציבו ת ה
על הכביש.
נ שמח למסור לד פרטים נוספי ם
בסוכנויותינו ברחבי הארץ.

פ 1יל ח 0ו 1נ — 1

א י1

ב עי ני!

מודעה רביעית בסידרת .,בעלי־חיים״ .גזור ושמור — תמורת הסידרה כולד, בת 8מודעות, תקבל שי־מזכרת באחת מסוכניותינו ברחבי הארץ.

מכתבים
(המשך מעמוד )3

נגע ללב רבים בישראל, ושעניין גם אותי
במיוחד, בתור ישראלי רודף שלום וצדק.
אני ח׳ בצרפת מזה שנים( ,יבול אד לומר
בי התבוללתי בחייה וברוחה.
ובכן, העניין הוא ״טייס השלום״ אייבי
נתן.
אינני מתפלא עתה לקרוא בלה־מונד שהיא
החליט לביים הצגה פרטית ולערוך טיסת־הרפתקה
למצרים, לרומא, לפאריס ומי יודע
עוד לאן. ובאשר הוא אינו מצליח להתקבל
אצל דה־גול, הוא מכריז באוזני העתונאים:
״אני מצטער על שהגנרל דה־גול לא מוצא
לנחוץ לקבלני לראיון, אך למרות המחיר
הגבוה ששלמתי בבית־המלון בפאריס —
300 פרנקים ( 180ל״י) ליום — אינני מתחרט
על בואי ושהותי בפאריס.״
בל אום הקורא דברים בה תפלים, קטנוניים
וחמרניים, בד בבד עם פיטפוטים על
פגישה אישית עם דה״גול, אינו יכול אלא
לחייך חיוך של סלחנות. כיצד לראות באישיותו
קורטוב של שאר־רוח, כשהוא מדבר על
מחיר המלון שלו? ואיזה מלון? ג׳ורג•
החמי שי או ריץ, מלונות המלכים ואילי־ההון
הגדולים שבעולם! כל ואת כאשר
״שליח השלום״ יכול למצוא מלון במחיר
15 פרנק ליום׳,

אנדרה יעכץ,

פאריס

שמא יגידו
מאחר ושר־האוצר היא שר־האוצר, ושר־החינוך
הוא שר־החינוך וכו׳ ,עם כל הצער
על כך, ומאחר שאם יחול שינוי במדיניותם
יהיו הם המשנים, בינתיים, מן הראוי להעביר
עליהם ביקורת בצורה כזו שתוכל
להתקבל על דעתם, מבלי להעליבם ולהציגם
כנטולי כביד עצמי.
כי בפנייה אל שר־האוצר כשריו:טמיון,
למרות כל הדיוק שבהגדרה, יש משום סתימת
הגולל על כל סיכוי שהשר אמנם יתייחס
אל הפנייה ויפעל לפיה.
נראה לי שהניסוח המבריק בהופעותיה
של סיעת העולם הזד — ,כוח חדש בכנסת
בא על חשבון הניסוח היעיל, והוא פוגם
במאמץ ובתכלית.
אך אין זו שאלה של ניסוח גרידא. נידמה
לי ששורש העניין הוא בחשש ״שמא יגידו״,
״שמא יראה כי איננו יותר כפי שהיינו״,
״שלא יחשבו כי הפרלמנט קילקל אותנו״,
״שלא יחשבו שהתברגנו״.
אינני מוצאת כל צידוק מדוע חשש שכזה
צריך להכתיב לכם את אופן הפעולה.

א. גרעין־מן,
על הלחם לבדו

ירושלים

מדי שנה בשנה אני מציע לכל מכרי
וידידי להקים אגודה, או ליגה, או ועד, כדי
להילחם על זכותם של אזרחי ישראל לאכיל
להם, בכל ימות השנה, וגם בימי הפסח
(העולם הזה .)1493

העיקרון שינחה את הגוף שאני מציע:
ירצה יאכל — לא ירצה לא יאכל.
אי־אפשר לכפות על אזרח במדינד, דימו־קראטית
שיאכל מצות דווקא!
יצחק

כי ר כ צוויג,

חולו!

זרע החורבן

רבקה׳לה והגברים
איך היא מסתדרת עם
הזמן שלה, אני באמת לא
יודעת. היא —

רבקה מיכאלי —

כלה, לפני שאת מחליטה
באיזו שמלת חופה
לבחור כדאי שתכנסי
לסלון ״אמבר״ .זה עתה
הגיעה מנהלת סלון
״אמבר״ מאירופה עם
שמלות חופה חדישות
גם לעונת החורף מהמודלים
החדישים ביותר
מבדים מיוחדים

״אמ ב ר״
תל־אביב, רח׳ בך יהודה 59
טלפון 246752

השדרנית הפופולארית ביותר
שלנו, הפכה גם
לשחקנית־קומית. היא מגלמת
את התפקיד הראשי בהצגת
הקומדיה

ל ב לו ב אהבה ושני הגברים של ההצגה
אבנר (חזקי) חזקיהו

וזאב ברלינסקי
מתחלפים בה פעמיים
בכל מערכה.

למרות גילי הצעיר, איכפת לי מה נעשה
במדינה.
בהזדמנות זו ברצוני להביע את דעתי, כי
האפלייה הנהוגה במדינתנו
כלפי האזרחים
הערביים, נושאת
בחובה את זרע החורבן
שלנו עצמנו.
קחו לדוגמה צעיר
כמוני, שהוא בן
לעם הערבי, החי
כאן במולדתו, כשהוא
נתון לשליטתו
של מושל צבאי, בחוקי־חירום תוקף מיוחדים,
ושכל הדרכים
וההזדמנויות הפתוחות
בפני הצעירים
העבריים סגורות בפניו.
מה הפלא אם נמצא אותו כעבור זמן
כשהוא עובר על חוקי המדינה?

יחזקאל •ברמה,
ג׳וב לסוכנות
לפני סוכנות. בשיתוף קדמים,

נתניה

חיסול מחלקת ההתיישבות של ההייתי
מציע לה לקחת על עצמה,
פעולה עם אירגונים ערביים מתאת
יישובם של הפליטים הערביים

מארץ־ישראל במקומות שונים במזרח התיכון,
שם יוכלו לחיות את חייהם בכבוד.
זה יהיה צעד ממשי לקראת שיחות שלום
בין ישראל למדינות ערב.

,. 0בית־שנזש

החיים המתוקים
לכבוד יום־ההולדת השש־עשרה של
לם חזה — תפילתנו לשלומכם ולהמשך
העו מישל
וקרולין פרידמן
מאבקכם לקידום הדמוקראטיה ולמען השכנת
שלום בין ישראל לשכנותיה.
שימתקו לכם חייכם — לקקו נא את
ממתקי פרי ההדר המצורפים בזה, מעשה
ידיה של סבתנו.

מישר וקרוי. ין פרידמן,

רנזת־ג!

תודה למישל, לקרולי! ולסבתא.

״יחיה בסדר!״
אני חייל משוחרר ונכה־מלחמה, אב למשפחה
בת שבע
נפשות.
משרד־הבטהון הבטיח
לי בזמנו לעזור
לרכוש חלקת לי אדמה השייכת למיג־הל
מקרקעי ישראל,
כדי שאוכל להקים
עליה בית.
הריצו אותי הלוך
ושוב, למשרדים בחיפה
ובתל־אביב, וכל
פעם הרגיעי אועמאר

:״חכה בסבלנות,
יהיה בסדר!״
לבסוף התברר לי מחיר הסבלנות: החלקה
נמסרה לאדם אחר, ואני ומשפחתי נשארנו
ללא כלום — רק עם הבטחות.

עמאר עמאר, כפר מגיאר
נסים, נסים
תולדות נסים,
ברצוני לספר לכם את
שאמרו עליו שהוא מלך משלמי־המסים. ביוון
שכלי הכסף שהיו לו בבית, בבנק ובכיסים,
ומה שקיבל תמורת כל הנכסים,
שילם אותם מסים, מילא את הכיסים בכל
מיני כרטיסים. וכששאלו אותו איך מרגיש
אדון נסים, הוא ענה :״תודה לאל. כמו
רכבת שירדה מהפסים.״
ומלאה הארץ מסים, כמים לים מכסים.

תל־אביב

שחיתות כצינעה
לדליה דקל (העולם הזה ,) 1493 ולכל
אותם תל־אביבים וחיפאים, המתחרים ביניהם
על כבוד עריהם: אל תחשבו שבארים
ומועדוני־לילה ודיסקוטקים וחתיכות והוללות
וחיים טובים ושמחה ושחיתות יש
רק בתל־אביב ובחיפה.
ירושלים אינה נופלת משתי אחיותיה, רק
שבה נעשה הכל בשקט ובצינעה. אני מזמין
אתכם לבוא לעירנו ולהיווכח.

יואב כי,
טעות לעולם צודקת

ירושלים

להלן דברי הסיעה להנקמת ההצעה
לסדר היום (העולם הזה .) 1492

יוכבד כ,.

חיפה

המפקד הראשי של הגיון הערבי ב־עבר־הירדן
(הארץ).

מרדכי ציוני,

ירו שלים

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם שד קוראים המצרשיב
את תצלימיהם למכתכים.

האם זה לא מספיק לכם!
ה עול ם הז ה 1494

במדינה
העם

ה לח״•
יום העצמאות ה־ 18 של מדינת ישראל
יהיה מאורע שיגרתי.
וזה טוב.
כי במלאת ח״י שנים לקום המדינה, הפך
קיומה לעובדת־חיים פשוטה. הדרכון הישראלי
שוב אינו מעורר סקרנות בנמלי״
תעופה זרים. בפאריס, בפיטסבורג, בפרטוריה
ובפאמאגוסטה אין הפסוק ״ישראלי
אני!״ מעורר תגובה שונה מן הפסוק ״אני
נורבגי!״ או ״אני בראזילי!״
הישראלים למדו במרוצת השנים כי מדינתם
הקטנה אינה טבור העולם. הם למדו
גם כי אין מדינתם החלשה, הקטנה, העניה
או המפגרת במדינות. בין 118 מדינות
האו״ם, היא תופסת כמעט בבל השטחים את
מקומה בקירבת האמצע — בין גדולות וקטנות,
בין עשירות ועניות.
לא רק צבא: יום־העצמאות ה־ 18 גם
יוחג בצורה שיגרתית.
וזה, אולי, פחות סוב.
חגיגות יום־העצמא־ת התרוקנו, במרוצת
השנים, מכל תוכן עממי. מתוך חוסר־דמיון,
עצלנות ולא־איכפתיות התרכז הכל
סביב מיצעד צה״ל — עד כי טירטור שרשרות
הטאנקים ורקיעת נעלי החיילים הפכו
תוכן יחיד לאותו יום.
אולי כדאי היה להפריד בכלל את האירוע
הצבאי מיום־העצמאות, להקדיש לצבא
יום־חג מיוחד, יום־צה״ל. הצבא, בו משרתים
עתה לראשונה צעירים וצעירות שכבר
נולדו אחרי קום המדינה, ראוי ליום משלו.
אך אין הצבא יכול לשמש סמל בלעדי
לעצמאות — ואף לא סמלו העיקרי. כי
מדינת ישראל היא הרבה יותר מכוח־הר־תעה
צבאי. חג עצמאותה צריך להיות חג
חדוות־היצירה ושמחת־החיים בה, חג רננת
הנעורים והישגי המדע, חג התרבות הישראלית,
חג אחוות־העמים ואחוות־העדות,
הפגנת השוני שבאחדות והאחדות שבשוני.
לבל זה שוב אין זכר ביום־העצמאות, זולת
כמה נאומים שיגרתיים ומאמרים מתחסדים.
י.ו-י*ן
והלאה. יתכן כי יום־העצמאות
ה־ 18 מסמל גם את שלב התמורה הפסיכולוגית.
בצד
הסיפוק על כוח־העמידה של המדינה
בכל השטתים, צריכה לעמוד עתה תחושת
היעדים שטרם הושגו.
אחרי ההרגשה כי עצם הקמת המדינה
היא השגת האידיאל הסופי — באה תודעת
הבעיות הגדולות, שלא נפתרו: היחסים בין
ישראל ויהודי העולם, בין ישראל ועמי המרחב,
בין חלקי ישראל לבין עצמם.
אחרי ההתרכזות הבלעדית בסכנות החיצוניות,
מתגבשת ההכרה כי הסכנות הפנימיות
אינן חשובות פחות: סכנת הפער
ההולך ומתרחב, סכנת הדילדול הרוחני, סכנת
הקיטוב הדתי־חילוני, סכנת התלישות הכלכלית,
סכנת ההסתאבות של המיבנה הפוליטי.
תמורה
פסיכולוגית זו היא בריאה. היא
מוכיחה כי בתום השנה וד 18 הפכה ישראל
מדינה ככל המדינות — לא המתוקנת שבמדינות
העולם, אך רחוקה מלהיות הפחות־מתוקנת.
וזה
— כהישג־ביניים — אינו מעם.

חסים מרחביים
סארטר *ועס
לפני חודש נתקבל אייבי נתן בפאריס ב-
סבר־פנים יפות. כמה וכמה אנשים, החרדים
לשלום ישראל—ערב, עזרו לו להתפרסם.
כאשר חזר השבוע לעיר האורות, היה
פרוס עליו צל כבד. העיתונאים הישראליים
עדיין דאגו לפירסומו — אך סביבו נוצר
קיר אטום של חרם.
גרמה לכך פרשה שעוררה זעם עצום בחי׳
גים המצומצמים — אך החשובים — המטפלים
בבעיות המרחביות. היא קשורה באישיותו
של ז׳אן־פול סארטר, אליל האינטליגנציה
המתקדמת בצרפת ובעולם.
שייקה מצא תרופה. כשאך החל נתן
במסע יחסי־הציבור שלו בעולם, עמד סארטר
בראש רשימת האישים שעימם רצה להיפגש
ושבחברתם רצה להצטלם. אך חיש מהר
נסתבר לו כי הדבר אינו קל.
כי סארטר, בניגוד לאפיפיור ולסנטור אמי
(המשך בעמוד )6

ה עול ם הז ה 1494

0101611
ע ם כו תנ ה

...בי דיאודיץ־ בזגכדיף• ריך רון

ס־נס

במרינה
(המשך מעמוד )5

לבוחר בטוב ביותר:

ריקאי, אינו מקבל קהל באופן המוני. אין
הוא מקבל קהל כלל. כסופר וכפילוסוף
הוא אוהב שקט. רק מתי־מיספר בפאריס
יודעים את כתובתו, ואיש אינו מעז לטלפן
לו — גם כשהוא יודע את המיספר הסורי
— ללא סיבה סובה מאוד. פגישה עם סאר־טר
נחשבה, על כן, לכבוד רב.
עם בואו של נתן השתדלו כמה אנשים
לשכנע את סארטר לקבלו. עיתונאי צרפתי
חשוב, הידוע כאוהד רעיון השלום, ניסה
וניכשל. אנשי מפ״ם, שפרשו בחשאי את
אפוטרופסותם על אייבי נתן, מתוך תקווה
לנצלו בשלב מאוחר יותר, ניכשלו אף הם.
התרופה נמצאה בידי ישעיהו בן־פורת,
כתב ידיעות אח רונות. שייקר ,,איש רפ״י
מושבע, נרתם למסעו של נתן מן הרגע ש־ 1

בן־גוריון נתן לו את ההכשר.
שייקר, מכיר אישית את ארלטה אלקיים,
הצעירה האלג׳ירית היהודיה, שסארטר אימץ
אותה רישמית כבת. הוא הצליח לשכנע

פילוסוף פארטר

711^11 הסיגריה ל מצליחים ולבעלי ה שאיפות,
לאלה שב שבילם רק ה טוב ביותר ־ הוא
טו בלמדי .
!1מ 71מ ת ערוב תאמ רי ק אי ת,פאר תוצרת דובק,
זינג־סייז פילטר ב קו פסתהמב סוב ב ההדורה.

;חר ב טוב ביותר ־ ע שן !¥1£רד

מילה !

אוחד, לפעול למען הפגישה, והיא הפעילה
את כל כוח השפעתה.
יטני תנאים. הפצרת בתו המאומצת
שברה את התנגדותו של סארטר. הוא הסכים
לפגישה, אן העמיד שני תנאים נוקשים:

הפגישה לא תארך יותר מעשר דקות
בדיוק.
• לא תפורסם עליה אף מילה אחת.
התנאי השני רוקן, כמובן, את הפגישה
מכל תוכנה המעשי. כי נתן לא התכוון
לשוחח עם סארטר על הפילוסופיה של הקיום.
הוא רצה להצטלם בחברתו, להודיע
לציבור הישראלי על הצלחתו.
בשעה היעודה הופיע נתן אצל סארטר —
אך לא לבדו. אומנם לא הביא עימו צלם,
אבל הוא הביא גבר אחר, הציג או תו כ־תורגמן.
סארטר לא הופתע מכף, כי נתן
אינו מדבר צרפתית, ואילו סארטר אומנם
יודע אנגלית, אך שונא לדבר בה.
התורגמן היה שייקר, בן־פורת.
מ?{ידה כאמון. הפגישה עצמה עברה
ללא תקריות מיוחדות. לא היה לפילוסוף
הדגול מה לדבר עם הטייס הצעיר, שלא
קרא מעולם את ספריו. כארטר שמע באורך־
רוח פרטים על מסעו של נתן, הקשיב, כפי
שצויין לאחר מכן, בספקנות מנומסת.
למחרת היום פירסמה העתונות הישראלית
כתבות־ענק על הפגישה. שייקה בן־
פורת לא שמר על הסקופ לעצמו, אלא מסר
אותו מייד גם לשאר הכתבים הישראליים
בפאריס, שטילגרפו אף הם דו״חות לעיתו־ניהם.
היתר, זאת ההצלחה החשובה ביותר
של נתן במסעו.
סארטר לא ידע על כף. יתכן שלא היה
שומע על כף גם לאחר מכן, לולא כתב
בן־פורת כתבה שניה על אותה פגישה. זו
פורסמה, הפעם, בשפח־אמו של סארטר: במהדורה
הצרפתית של הניואי ש אובזרבר,
שבועון לונדוני הערוך בידי נאמני רפ״י.
קטע זה הרתיח את סארטר. הוא ראה
בכך מעילה באמונו. עוזריו האמינו כי אייבי
נתן רימה אותם בכוונה תחילה, וכי כל
מטרתו היתד, לנצל את שמו של סארטר
למען פירסומת אישית.
״היא טיפש!״ קבעה ידידתו של סארטר,
הסופרת סימון דה־בבוואר.
(המשך

בעמוד )8

ה עול ם הזר 1494 ,

ן*יודי•*

8 1י

הבז ורוח!
והיא אחת

* מ״ לי כי כל חייל קרכי הכיר חוויה זו
הנוראות ביותר של ימי מלחמה.
חברך הטוב נהרג. אתה מכיר את הוריו. אולי היית
בביתם, באחת החופשות. אולי ראית אותב באיש למחנה,
לבקר את בנם.
אתה חש בחובה לערוך אצלם ביקור־תנהומים. אינך
רוצה לעשות זאת, אתה מוצא כל מ־ני תירוצים כדי לדחות
את הדבר.

אך בסו!? אתה הולד. כי זוהי חובתו של
אדם הגון.

^ תה נכנם לדירתם. אתה חש במועקה הנוראה. תמונת
^ החבר, עטופה בשחורים, ניבטת אליך.
יש וההורים חוקרים אותך, בצמא שא־נו יודע רוויה,
על כל פרט הנוגע לבנם. איך נהרג? מה בדיוק היו
הנסיבות? האם הספיק לומר משהו בטרם מת? איך טיפלו
בו? מה היו חוויותיך המשותפות עימו?
ויש להיפך: אין ההורים מזכירים את בנש אף לא במילה
אחת. הם בני־תרבות, הם למדו כי ביום צרה חייב אדם
להסתיר את רגשותיו. הם שואלים אותך על מעשיך עתה,
על הפעולות האחרונות של הגדוד, על המצב בחזית, על
משפחתך. ורק העיניים האדומות של האב, דציאתה רפהאי־מית
של האם מן החדר, מנלות לך כי אך מאמץ עליון של
שליטה־עצמית מונע את התפרצות זעקת־הכאב הנוראה, הכלואה
בליבם.
אך יתנהגו ההורים כאשר יתנהגו, בדבר אחד אתה בטוח
מן הרגע הראשון של כניסתך לדירתם ועד לצאתך•

שוקעת למצולות ים, מבלי להשאיר אחריו
דבר?

ינני דוגל בפולחן המתים. אין אדם, ואין עם, יכול
\ €לשקוע באבל מתמיד, מבלי להיפגע.
החיים נמשכים. החיים צריכים להימשך. לא המתים
יהללו יה.

ובכל

זאת .

למעלה מ־סססד צעירים מסרו את נפשם במלחמת תש״ח.
קרוב למאתיים ניספו במלחמת־סיני. עשרות רבות נהרגו
בפעולות־פשיטד, ובאימונים.
כמעט על כל אחת מהפעולות האלה יש ויכוח פוליטי.
גילויים חדשים מטילים אור חדש וחיודר על כמה מהן,

האם

כולכם

האם יכול אדם כזה להיעלם, כאבן ה

הורים
השכולים תהיה בכך מידה של נהמה. כי
כל נר יגיד להם, בשביב של אור:

ואם כי אין פרעון לחוב, ושום כוח בעולם לא יחזיר
לחיים את הבן שהלך, טוב להם לאם ולאב לחוש כי בנם
לא נשכח, והקורבן נזכר, גם אחרי שנים רבות, ולו רק
במשך כמה דקות בשנה.
זאת תהיה המשמעות העיקרית של החוויה.
אך תהיינה לה משמעויות נוספות.

טוב לזכור, בצורה פשוטה ונוקבת, מה
מחירה של מלחמה.
ככל שמתרחקים מן המלחמה, כן היא הופכת מושג מופשט
יותר. קל לדבר על מלחמה, קל לנאום עליה. לדור, שלא
חש אותה על בשרו, קל להתלהב לה.
הנרות יזכירו לכולנו: למלחמה יש מחיר ששום תשלום
בעולם לא ידמה לו. מחיר של בנים. מחיר של חיים.

* כרתי חווייה זו פעמים רבות, בימי תש״ח. מאז
3עברו ימים רבים. הזמן עשה את שלו. הפצעים הגלידו,
הותירו רק צלקות.

שכחתם

^ ני סבור שאין זר, מספיק. אני סבור כי אותו יום
הייב לשנות את דמותו. אני סבור כי עליו ללבוש
צביון של חוויה לאומית, קולקטיבית, גדולה ופשוטה.
וזו הצעתי :

אותם?

הם ככלזאת לא שכחו .

אבל אתה יוצא מאותה דירה בהרגשת־אשמה
תהומית. ואך יגיד לך הגיונך כי אין
לה כד יסוד, כי מצפונך טהור מטהור -
אין הרגישה זו סרה ממך.

השאלה מנסרת בחלל, מבלי שאיש יבטא אותה. וגם בלבי
היא עולה, מדי פעם, כשמבצבצים בי זכרונות רחוקים,
ועימם דיוקנות נשכחים של צעירים־ צוחקים ושובבים —
צעירים שנקברו לפני 18 שנה.
והרי כל אחד מהם היה אדם חי, עולם שלם של רגשות
ושאיפות ופחדים ותקוות.
אמו זוכרת — ואיך תשכח? — איך נולד, איך גימגם
את מילתו הראשונה, איך פסע את הפסיעה הראשונה ונפל,
את יומו הראשון בגן ואת החגיגה הראשונה בכיתה א׳.

אתה חש בכך. אתה רוצה לצעוק: אינני אשם! ר,מיקרה
העיוור — זה הריבון העליון של כל המלחמות — הוא
שהסיט את הכדור בכמה סנטימטרים שמאלה, אל המקום
בו עמד הוא, תחת לפגוע בי. יכולתי להיפגע בדיוק כמוהו,
ויתכן שאפגע מחר.
אך אינך צועק זאת. אינך רומו דבר, כשם שהם לא
רמזו דבר.

יש ואני רואה ברחוב הורים שכולים מאז. יש ואני מחליף
עימם כמה מילים אדיבות, מבלי להזכיר עוד את האסון
שפקד אותם לפני זמן כה רב.
ואני יודע כי בליבם מנקרת שאלה ללא־אומר:

וזה הכל.

יכול לעשות זאת כל אזרה לבדו. כל אבי
משפחה. כל אם, כל ילד.

איזו זכות יש לבחור הזה להתהלך בריא
ברחוב, להתחמם בקרני השמש, לשמח את
לב הוריו -אם בננו שלנו חדל מלהיות?

אך הרגשת־האשמה לא חלפה. היא רק
שינתה את תוכנה.

הם כלל לא יבחינו בכך. אולי ישמעו כמה מילים ברדיו.
אולי יקראו כמה פסוקים בעתון. אולי תחלוף בראשן של
כמה אמהות המחשבה :״טוב שזה לא קרה לי!״

אני מציע זאת למוסדות המטפלים בעיצוב יום העצמאות
ויום הזכרון. אך איני סבור כי חוויה לאומית זקוקה
דווקא למיכון המסורבל של מנגנונים ממלכתיים. אין צורך
בפקודה כדי לעשות מהודה אנושי פשוט.

מאשימיםאותף.

ולציבור הרחב -אותם מאות האלפים אשר
למענם הוקרב הקורבן -לא יהיו שותפים
לתוכנו של אותו יום.

יכבו האורות בכד רחבי הארץ, על עריה
ומושבותיה וקיבוציה, בשעה שבע בערב
יוס-הזכרון, במוצאי השבת הקרובה.
תדליק כל משפחה בישראל נר אחד בכל
הדון הפונה החוצה.
יאירו בחשיפה מאות אלפי הנרות הקטנים,
בחלונות כל הבתים -עד כי יהפוך כל
רחוב בישראל לשדרה של נרות, למשך עשר
-דוה.

הם מאשימים אותך, כי אתה הי, ובנם מת.
הם שואלים את עצמם: מדוע? מדוע פגע הכדור יבנני
ולא בבחור הזה?

והכל מתנהל בה על פי החלטיות של ועדות בינמשרדיות. גם
האבל הפורמלי.

וכאשר יעלה בפעם הבאה ויכוח על מלחמה
ושלום, תעמוד שדרת־הנרות לנגד עיני דוחני,
ותשמיע את זעקתה הדוממת.
מעמידים בספק את ההצדקה המדינית, ואף המוסרית, של
הפקודה לביצוען.
אך כל זה אינו נוגע למידת ההקרבה של החיילים שקיבלו
את הפקודה, ויצאו, ולא חזרו.

הם נשלחו על־ידי הממשלה הנבחרת של
מדינת־ישראל. ומדינת ישראל כולה, עד אהרון
אזרחיה, הייבת להם חוב שאינו ניתן
לפרעון.
להם ולמשפחותיהם.

ף•! עוד כמה ימים, ערב יום־ד,עצמאות, יתקיים יום
4הזכרון לחללי צר,״ל. לתוכנו של יום זה מכוונים דברי.
ההורים השכולים יעלו לבתי־ד,קברות הצבאיים. הם יהיו
שם לבדם — בחברת כמה נציגים רשמיים, שיבואו לשם
בתוקף תפקידם.
ייערכו כמה טקסים רשמיים, לפי מיטב דקדוקי הנוהל
והנוהג. שהרי אנו חיים במדינה, והמדינה היא מסודרת,

ך יש* ע; ר משמעות אחת, שאל לנו להתעלם ממנה. כי
1אין אנו עיברים בלבד, ואין אנו ישראלים בלבד. שייכים
אנחנו למין האנושי, וכולנו אזרחי העולם.
ברגע זה, באפריל ,1966 מתנהלות מלחמות בעולם.
מלחמה גדולה ונוראה בוויאט־נאם. מלחמות קטנות יותר,
אך לא פחות אכזריות, במקומות אחרים.

ברגע זה נהרגים בני-אדם, בנים שד הורים,
אבות של בנים.
הם נקטלים בכדורי רובים וכרסיסי פגזים. הם נשרפים
חיים בפצצות הנאפאלם. הם נקברים תחת עיי המפולת של
בתיהם, המופצצים מן האוויר.

ביום הזכרון -נזכור גם זאת.
וינטעו׳ הנרות בלבנו את ההחלטה: לעשות ככל ׳יכולתנו
הדלה כדי לשים קץ למלחמות, להשכין שלום בכל אתר
יאתר, למען יחיה כל אדם וכל עם חיי הרות וצדק עלי
אדמות.

ה בו נרות !

ארד ־ א ס רי

במרינה
ג>ורא גוד>ק

(המשך מעמוד )6

מציג:

אריק

רבקה רז

לביא

( מלן סי א ם)

( אנ ה)

מיכל פרס
( טו פ טי ם)

דני בן־ישראל

עופרוז דירה

(לון טאה )

(גבר ת טי אנג)
המוסיקלי

במחזה

מוסיקה

כוריאוגרפיה
תפאורה
תלבושות
מאת מאת
מאת

איי

ריצ׳ארד רוג׳רס
או סקר האמר שטיין
ג׳ רוםרובינס
מיילזינר
ריןשאראף

על פי הספר ״אנה ומלך סיאם״ מאת מרגרט לאנדון

ג׳יימס האמר שטיין

הבמאי
ביצוע הכוריאוגרפיה בישראל :
נוסח
הפזמונים

מנהל

עברי:
נעמי

מוסיקלי

ומנצח

הפעולה הסודית. סארטר לא כעם רק
על עצם הפירסום. הוא רגז שבעתיים על
פרט אחד בכתבה של בן־&ורת: הקטע הדן
בתוכניתו של טארטר להוציא בליון מיוחד
של ירחונו, מאם מודרן, שיהיה מוקדש לענייני
ישראל—ערב.
כי תוכנית זו, עליה עובד סארטר מזה
למעלה משנה, בסבלנות עילאית ובסודיות
גמורה, היא הפעולה החשובה ביותר למען
השלום במרחב שנעשתה מזה זמן רב. פיר־סומר,
בטרם עת יכול, לדעת טארטר, להביא
נזק בל־ישוער לעניין השלום כולו.
כי אין זה מיבצע עיתונאי רגיל. טארטר
מתכוון להפכו למשהו הרבה יותר מזה :
התחלה של דו־שיח רציני, אמיתי וכן בין
שני הצדדים הלוחמים במרחב.
במרוצת החודשים התפתח והתגבש רעיון
זד, לממדים נרחבים. הושגר, הסכמתם
של מדינאים ואנשי־רוח מארבע מדינות ערביות
— ובכללן מצריים — להשתתף בגליון
זה. הסכמה זו לא יכלה, כמובן, להינתן
ללא אישור הממשלות הערביות.
עצם הופעת אישים ערביים אלה בגליון
אחד בצד אישים ישראליים, יש בה אקט
מדיני חשוב. אך התיכנון הרחיק לכת: הוסכם
כי הישראלים יקראו מראש את מאמרי־הערבים,
והערבים יקראו מראש את מאמרי
הישראלים. כל צד יוכל להגיב בכתב על
דברי הצד השני, ותגובות אלה ייכללו באותו
גליון עצמו.
קאהיר הסכימה. תוכנית זו הגיעה
לשלב מתקדם של ביצוע. עוזריו של סארטר
ביקרו בבמה ארצות, וביניהן ישראל, חילקו
את הנושאים והזמינו את המאמרים. בישראל
הוזמנו מאמרים מאישים המייצגים את
כל צבעי הקשת — החל בשמעון פרס וכלה
באורי אבנרי. גם אבא אבן ישתתף בגליון.
כשלב אחרון התכונן סארטר לבקר בעצמו
במצרים. לביקור זד, נועדה חשיבות רבה.
כי סארטר מזוהה כל־כולו עם עניין השלום
בעולם, ועצם ביקורו בקאהיר היווה —
בגלוי או במרומז — הפגנה למען השלום.
הזמנתו למצריים, והסכמת עבד־אל־נאצר להשתתפות
האישים המצריים בגליון הדו־שיח,
הן מחוזה זהיר אך חשוב מצד המיש־טר
המצרי בכיוון לשלום. זהו המתודה המכסימלי
שאפשר לקוות לו בשלב הנוכחי.
הכחש * רשמית? לתוך מערכת עדינה
ומסובכת זו של יחסים התפרצו אייבי

שמר

יורם ק ני ו ק
יצחק גרציאני

אולם ״אלהמברה׳

בכור ה ׳ 1א׳ 1במא 1966
גאלה לטובת האגודה למלחמה בסרטן

הצג ות ערב

הצגות מנ ח ה — ימי ד׳ ב־ 4.30

ערבב־ 8.30
מוצאישבת 9.30 , 6.30 -

מכ ירת הכרטיסים מתח ילה היום
ב רו קו קו, רון־בה, כנף, ל אן, מסך, רכניץ _ רמת ־ ג ן, ו ב קו פ ת
התאט רון .8.30-5.30כ ר טי סי ם לגופי ם מ או רגני ם— ב רו קו קו

אייכי נתן

איכפת?

ה עול ם הז ח : 494

נתן ושייקה בן־פורת, במיבצע יחסי־הציבור
שלהם.
עדיין קשר, מאוד לשער מה הנזק. עוזריו
של סארטר חוששים כי הפירסום המוקדם
בעולם. שהגיע לבירות הערביות, עלול להנחית
מכה אכזרית על התוכנית כולה.
כי הדבר מאפשר לאויבי קאהיר לתאר את
התוכנית כבגידה בעניין הערבי. גרוע מזה:
המזרים עצמם עלולים לחשוד כי סארטר
פועל במיסגרת תוכנית ישראלית — כשם
שמצרים רבים משוכנעים כי אייבי נתן נשלח
על־ידי ממשלת ישראל כחלק ממערכת׳
התעמולה האנטי־ערבית שלה.
כפעולת־מנע, דן סארטר באפשרות לפרסם
הכחשה רשמית, אולי אפילו בעיתון מצרי.
רוגזו של סארטר לא נשאר סודי. הדבר
התפשט חיש מהר בכל החוגים העוסקים
בפאריס בענייני המרחב, הביא לשינוי גמור
של יחסם אל נתן. אמר עיתונאי צרפתי,
שעזר לו רבות בביקור הראשון :״אני לא
מוכן עוד לדבר עימו!״
״ לאאמ רו ל י מה אומר על כך
שייקה בן־פורת? כשנשאל השבוע, הביע
תמיהה גמורה.
״איש לא אמר לי שהפגישה צריכה להיות
סודית!״ הכריז, בלגמו אספרסו בקפה ב־שאנז־אליזה
.״מה פתאום? באתי כעיתונאי,
ופעלתי כעיתונאי. אולי אמר סארטר ל־ארלטר,
אלקיים שהוא רוצה בסודיות, אך
איש לא אמר לי זאת. מצידי לא היחד, כאן
שום מעילה באמון.״
לאיש אחד כל זה לא היה איכפת. זה
היה אייבי עצמו. הוא השיג את שלו, היה
עסוק בתיכנון מיבצעיו הבאים.

דובוקצ*ה

על גבול ה 3
על מיבצעו הראשון של אייבי נתן היו
הדעות חלוקות בין שוחרי־השלום. היה בו
גילוי של אומץ־לב אישי,״ שעורר אהדה.
גם מבחינה פוליטית אפשר היה לראות בו
מידה של חיוב, מכיוון שהמיבצע הכרית
את ממשלת מצרים, בעלת העמדה המוצהרת
העויינת את ישראל, לעשות מעשה פייסני.
מיבצעו השני של נתן — טיסתו לתוניס
השבוע — שונה לגמרי. לא היה בו שום
סיכון לבעליו — כי היה ברור שממשלת
תוניס לא תפגע בגופו של אדם המגיע
אל ארצה בטיסה מיסחרית. ומבחינה פוליטית
זהו מיבצע שלילי לחלוטין.
הוא הוכיח מה רב הנזק שיכול להביא
אדם בלחי־פוליטי, המנסה לבצע מיבצעים
פוליטיים לשם התפרסמות אישית.
״רגע עדין ביותר כי תוניס היא
מדינה הפועלת למען קידום רעיון השלום
הישראלי—ערבי.
זהו תפקיד קשה ביותר, מסובך ועדין
מאין כמוהו. כדי להצליח בו, חייב נשיא
תוניס, אל־חביב בורגיבה, להימנע מכל דבר
העלול להחשידו כ״סוכן ציוני״ ,או לתת
נשק אחר בידי ממשלת קאהיר הלוחמת בו.
אמרה השבוע אישיות ערבית בכירה לעורך
העולם הזה אנחנו נמצאים ברגע
עדין במיוחד. אסור לתוניס לעשות דבר
שיחליש את מעמדה בעולם הערבי. ברגע
זה צריכים שוחרי־השלום הערביים לדבר
אל הערבים, ושוחרי־השלום הישראליים לדבר
אל הישראלים. כל זה צריך להעשות
בשקט. אין זה הרגע הנכון להפגנות
כלשהן!״
חבלה כפירות. לתוך מצב עדין זה
שוב התפרץ אייבי נתן. אחרי שהביא נזק
למאמץ־השלום רב־החשיבות של סארטר
(ראה לעיל) ,גבל מיבצעו התוניסי במעשה
פרובוקציה.
הוא העמיד את בורגיבה בפני הברירות:
#לקבל את נתן, ובכך להכתים את
עצמו כאדם המשתף פעולה עם סוכן ישראלי.

לגרשו, ובכך להחליש בעיני העולם
המערבי אח התוקף המוסרי של יוזמת-
השלום שלו.
בלית ברירה נקט בורגיבר, בקו השני,
גירש את נתן מייד. דעת־הקהל הערבית,
העולמית וגם הישראלית, שאינה מבינה את
הרקע העדין של המצב, עלולה להתרשם
מכך כי תוניס אינה כנה ועיקבית במאמצי־השלום
שלה. זוהי חבלה בתוצאות מיבצעו
של בורגיבה, הנובטות בשקט.
* רק לאחרונה נודע ני למעשה היתה
הסכנה מועטה. שבוע לפני טיסת נתן ל-
פורט־סעיד, נשאל שגריר מצרים בפאריס
מה תעשה ממ שלתו במיקרה שהאיש יגיע.
ת שובת השגריר :״נקבל או תו יפה׳ ונ חזיר
אותו מיד חביתה.״ נראה כי החלטה זו נתקבלה
ז מן רב לפני הטיסה.
** בפגי שה שחלק מפרטיה יתפרס מו ב־גליון
הבא של העולם הזה.

ה עול ם הז ה 1494

ו 3צ 0״ מ

אך נתן השיג את מנת־הפירסום שהיתר,
דרושה לו, אחרי שעיתוני העולם חדלו
להזכירו גם בטורי־הרכילות שלהם.

• לפרייטת יו״ר הוועדה לאנרגיה אטומית, פרופסור דויד
ברגמן, לא תהיה השפעה ער המדיניות הגרעינית
טלביזיה מהוד השואה

אודם קיימת סכנה, שמספר רב של מדענים יתפטרו מתפקידם, אף כי

הרקדניות שקיבלו הזמנה של האמרגן
גיורא גודיק להופיע למיבחן, ביום אי
השבוע, שמחו. הן סברו כי מטרת המיבחן
קשורה בהצגתו החדשה של גודיק, המלך

ראש־הממשלה עושה מאמצים למנוע זאת.

ואני.

אך בהופיען באולפן של רינה גלוק,
ברחוב הירשנברג בתל־אביב, לא המתינו
להן שליחי המלך האסיאתי הקרח של
המחזמר. תחת זאת היו שם שלושה גברים
שדיברו גרמנית צחה ומתורבתת. היה
זה צוות של כוריאוגראף ועוזרים של הטלביזיה
הגרמנית. הם חיפשו רקדניות
ישראליות לסרם־טלביזיה. התשלום המוצע:
1200ל״י לזוג־רגליים.
הדבר הרגיז את אדם דאריוס, הרקדן-
הכוריאוגראף. כי לדעתו אין צורך בייבוא:
גרמני של כוריאוגראפים — יש די והותר
בארץ עצמה. זו הסיבה לכך שמיא ארב־טובה
סירבה להעמיד את האולפן שלה לרשות
המיבחן.
אך העוקץ האמיתי היה טמון בתאריך.
המיבהן נערך ביום־השואה.

• מאבק סודי אף נוקב עומד להתחולל בתוככי מפ״ם בקשר
עב פריטת אייבי נתן. דעתם של זקני המפלגה אינה נוחה

ממע שיהם

של כמת מעסקניה, בארץ ובצרפת, שנתנו גיבוי לנתן ועזרו לו ב מסעו, ואף
הכתירו לו כתרים בע תונו ת המפלגה.

פנימית חריפה ביותר, ביחוד אחרי שנתן הצטרף להפגנה אנטי־סובייטית בניו־יורק
ומסר הכרזה נגד החזרת הפליטים הערביים.

• המעיד יפעיל לחץ הולד וגובר על במה מחבריו ככנסת,
כ די

חקירות

מניעיה של תמיכה זו יעוררו ביקורת

* טי תפט רו.

צמרת

המערך

הגיעה

למסקנה,

שמיעתם

איננה

בכנסת

פעילה מספיק, וכי את עיקר העבודה במוסד הפרלמנטארי עו שים רק כעשרה

עזר בגגדו
״אין לי מה לספר,״ חזר והצהיר ד״ר
אלכסנדר רובין בפני חוקרי המשטרה, מאז

ח״כים. כל היתר עסוקים מדי בתפקידיהם כשרים, ראשי עיריות, פעילים בוועד
הפועל

ההסתדרות.

לחצים

חזקים

מופעלים

לאחרונה

עירית

ראש

\זבאב \ ז ו1־
שהוכנס למעצר לפני שבועיים

(העולם הזה

. ) 1493

״ד״ר רובין אינו אשם,״ טענה בתקיפות
ידועתו־בציבור, אורסולה שבו. שנותרה
לבדה בביתה.
היא לא ידעה, כי מאז מעצרו של רובין
לא חדלו חוקרי המשטרה להתחקות על
עקבותיה. במטה המשטרה נאספו פרטים על
גבי פרטים, פרי חקירה מסועפת של אנשי
המעקב הסמוי. בתיק החקירה נרשם, כי
קיים יסוד סביר להאשימה בזיוף, מירמה
וקשירת קשר לבצע מעשה פשע.
תלונות מאזרחים שונים הגיעו למשטרה,
נגד רובין ואורסולה, כדוגמת זו של זכריה
תבורי.
סיפר תבורי :״באתי למכון של רובין
לאחר שסבלת־ זמן רב מצלקת על האוזן
השמאלית. הגברת שולה (אורסולד ).קיבלה
את פני, והיא הסבירה לי כי ד״ר רובין
יוכל להוריד את הצלקת בעזרת ניתוח
פלאסטי.
״שילמתי להם אלף ומאתיים לירות, לפי
דרישתם, כי רציתי להיות יפה, והדוקטור
טיפל בי במכשיר חשמלי. הוא הסביר לי
כי הטיפול דרוש כדי לרכך את העור לפני
הניתוח. אחר־כך הוא קבע לי טיפול נוסף
כעבור שבועיים, אבל מאז הוא היה תמיד
דוחה אותי, פעם הוא אמר שאין לו זמן,
ופעם אמר שאין לו מצב רוח.
״ביקשתי את הכסף בחזרה, אבל לא קיבלתי
אותו. אחרי ששמעתי וקראתי בעיתונים
על השריפה, החלטתי ללכת למשטרה.
ולהתלונן.״
ללמוד עברית. חוקרי המשטרה רשמו
לפניהם את תלונת תבורי, החליטו בו במקום
להניח את ידם על ידועתו בציבור של
הדוקטור העצור.
(המשך בעמוד ) 18

תל־אביב מרדכי
עדינה

עליה

נמיר, וע?

טרס

התגברו
מזכיר היא
ההסתדרות שמירת

אהרון בקר,

היחס

המספרי

שיתפטרו.

בעיה

בין

חברי

הקיים

אחזות־העבודה לחברי מפא״י.

• צפה לסידרת פשיטות־רגל מרעישות •טל במה מגדולי
הקבלנים בארץ. קבלנים ידועים ביותר, שמודעות הפרסומת שלהם כיסו
בעבר חלקים נכבדים של עמזדי העתונים, תדלז מזה כמה שבועות לשלם את
חובותיהם. המשבר הפוקד את ענף הבנייה הביא לכך, שאין קונים לדירות
שבניינן הושלם. הקבלנים, שלוו כספים לצרכי הבנייה, נחנקים תחת עול הריבית
המצטברת. רבים מהם מוכנים היום למכור את הבתים במחירי הפסד, כדי
שיוכלו להחזיר חלק

מ ה חו בו ת, ולמנוע פשיטת־רגל. הבנקים

מגדילים במידה

ו בה, ננר עכ שיו, את ההפר שות לחובות מסופקים במאזניהם.

ס ייתכן שיועצו •טל ראש הממשלה לעתונות, יוסף שריד, יתפטר חוסר

מתפקידו. שריר, שהיה קודם לכן דובר נזפא״י, התלונן בעבר על

מרחב־תי מרין במשרד

ראש־הממשלה.

הוא

אינו

מסתדר

הצד

הטוב ביותר עם מזכירו המדיני של לוי אשכול, עדיאל יפה.

• יש לצפות לחידוש היוזמה, בדבר חקיקת חוק שימנע
פירסום שמות של עצורים. תהיה זו אחת התוצאות של פר שת ה שופט
מלחי ועו רכ ת־ הזין יונה סופר. ועדת עורכי העתונים היומיים, שלחמה בעבר
בהצעת־חוק זו, ואשר עמדה על סף התפוררו ת ב שבוע האחרון, בעקבות אותה
פרשה, החליטה להמשיך ולהתקיים ב מ תכונ תה הנוכחית, בין השאר, כדי שתוכל
להפעיל לחץ מאורגן נגד הצעות־חוקים מסוג זה.

9תיתכן מרידה בדיתי־מוצהרת של כמה מעובדי שרות
השידור. כמה מן העיתונאים העובדים בקול ישראל מתמרמרים על תכתיבים
מערכתיים, מצד הנהלת השרות. גם כמה קיצוצים תקציביים, שהרגיזו את העובדים,
יתנו את או תו תס בעבודה הסדירה. מדובר, במיו חד, במדור יומן החדשות.

אשר . .

רהיטי

פרדייז

דגמים חדישים לסלון ולחדרי שינה

ח״כ מרדכי עופר
בחתימת מפא־־׳י

במר]}1־. מפלגות רדא כישו
קורס מעשי לטלויזיה הרכבה וכוון
מקל טי ם ו אנ סנו ת
ת קוני ם קלים

רכוש מקצוע מבוקש
המבטיח המסה גבוהה
ניתן לעסוק בו כעבודה נוספת
משך הקורס 5חדשים בששת הערב
אין צורך בידיעות קודמות

והרשמה 8-1 :לפנה־צ 4-8אחה־צ
פרטים
ת ל־ א בי ב: דרך פתח־חקזה 126 נם1ל הקריה) טל 254891 .
ת ל־ א בי ב: דרך פחח־תקוה 1 44ם1ל ביח הדר) טל 36773 .
חי פ ה: רח 1ב בלפ 1ר 5נם1ל הטכניון) מל 69041 .

כיצד משלמת מפא״י עבור שירותים שניתנו
לה? בשטר, כמובן. ומה ערכו של
שטר מפא״יי? אפם. כי שטרות, בדומה להבטחות,
קל לתת, אך לא תמיד נוח לכבד.
עובדה זו, הידועה מזמן למרבית אזרחי
ישראל, קיבלה החודש גושפנקה משפטית.
היא נחתמה, בדת וכדין, על־ידי השופט
דויד וולך, בתיק מס׳ 476/66 בבית־המשפט
המחוזי בתל־אביב. השופט חייב את מפא״י
לפרוע את חובותיה.
מה שבטוח -בטוח. הפרשה החלה
לפני הבחירות לכנסת. מפא״י פיזרה עשרות
מיליוני לירות. היא ערכה נשפים לבוחרים,
הסיעה אותם לטיולים בכל רחבי הארץ, ופיטמה
אותם בהבטחות דשנות. משמיצים
קסני־אמונה טענו אז, כי אפילו שיחדה
אזרהים תמימים.
אר גם מקורותיה הכספיים של מפלגת־שלטון
אינם בלתי־נידלים. ככל שקרב יום
הבחירות, כן נעשה מצבה הכספי של מפא׳׳י
קשה יותר. עסקניה לא בררו אז בדרבים,
כדי לגייס עוד ועוד כספים. בין השאר פנו
הם לקואופרטיבים לתחבורה. קואופרטיב דן,
למשל, הבין לרוחה של המפלגה ותרם לקופתה
מאה אלף ל״י. אגד, לעומת זאת, תביע
את נכונותו להעניק תמיכה כספית, אך
תבע שטרות תמורתה. מה שבטוח — בטוח,
אמרו לעצמם מנהלי הקואופרטיב.
וכך, שבוע לפני יום הבחירות, ב־
,26.10.65 חתמה מפא״י, באמצעות החברה
המשקית שלה, על שטר לפקודת אגד. הסכום
שצויין על גביו: חמישים אלף ל״י. מועד
הפרעון: שלושה חודשים לאחר מכן, ב־
.25.1.66 תמורת השטר ניתנה בשירותים,
בצורת מאות אוטובוסים שהועמדו לשירות
המפלגה, להסעת בוחרים לטיולים, לאסיפות
ולכנסים מיוחדים.
החברה המשקית של מפא״י, חברת בית-
ארל חורו ב, היתד, ידועה למנהלי אגד כחברה
עתירת־נבסיס. שכן בבעלותה נמצאים כל
הבניינים, המבנים והמועדונים של המפלגה.
גם יו״ר הנהלתה היד, מוכר להם, שכן
היה זה עסקן־מפלגה ותיק ונודע — שרגא
נצר.
מכיוון שהנהלת אנד ראתה את השטר
כשטר בטוח, השתמשה בו מייד בעסקיה.
כך הוא נדד לחברת־בת של הקואופרטיב —
מפעלי תחנות — העוסקת ברכישת קרקעות
ובבניית תחנות נוסעים עליהן.
״שטיות צייד לכבד״ .כשהגיע מועד
הפרעון, גילו אנשי אגד, לתדהמתם. כי
אין מפא״י ממהרת לכבד את חתימתה. לא
הועילו הפניות בכתב, ולא עזרו השיחות
הטלפוניות .״קופת המפלגה ריקה,״ הסבירו
גיזברי מפא׳׳י.
יתכן כי אנשי הקואופרטיב היו מגלים
אורך־רוח, וממתינים עד שגיזברי מפא״י
היו מואילים בטובם לפרוע את השטר, אך
חשש אחד לא הירפה מהם: אילו היו ממתינים,
ולא נוקטים בצעדים משפטיים, היו
עסקני המפלגה מבינים את התנהגותם כאילו
הסכימו להעלים עין מן העניין, ולראות

בחמישים אלף הלירות תרומה לקרן הבהירות.
לכן נפלה החלטה בהנהלת אגד להגיש
תביעה משפטית.
חוץ מזה לא רצתה אגד להיכנס למצבה
של חברת דן, שתרומותיה עוררו שערוריה
גדולה.
ההחלטה גרמה עגמת־נפש בעיקר לחבר
הנהלה אהד, מרדכי עופר, שכן הוא נבחר
בבחירות האחרונות לח״ב ברשימת מפא״י.
היו בהנהלת אגד חברים שחששו, כי הוא
ינסה לשנות את ההחלטה, שכן הוא נקלע
לסתירה בין כהונתו הפוליטית כאיש מפא״י
לבין עמדתו הבכירה באגד. אך עופר גילה
נאמנות לקואופרטיב.
הסביר עופר לכתב העולם הזה :״אין לי
בכלל התלבטויות בנושא זה, למרות עמדתי
באגד ותפקידי כח״ב המערך. שטרות צריך
לכבד, אפילו כשהם חתומים על־ידי מפלגתי.״
אך בכך לא תמה הפרשה. מאז אותו היום
בינואר, שבו היד. חייב השטר הנ״ל להיפרע,
הגיעו מועדי פרעון של שטרות אחרים,
שגם הם חתומים על־ידי חברת בית־ארלחו־רוב
לפקודת אגד.
פרקליטי קואופרטיב התחבורה מכינים עתה
כתבי־תביעה חושים, לאחר שהחליטו להחזיר
לקופתם את כל הכסף, עד לאגורה
האחרונה. גיזברי מפא-י מנסים אמנם לגייס
את כוח השפעתם של שרי מפלגתם בממשלה,
כרי להניא את אנשי אגד מתביעותיהם
הנוספות, אך כפי שהסביר ח״ב עופר:
״אגד לא צריך לוותר!״
עתתות שני?צוות למוט

• ״מעריב׳ /מהיום
: 12.4.66

השלישי,

ריאשה ספריסה תייר, בת , 50 שביק שה
להכין מאכלי חנזץ לילדיה, הוכת ה ברא שה
על־ידי בעלה, פינחס תייר, ב מו ט ברזל, לאחר
שבעלה גילה את הפי תו ת במטבחה.

• ״ידיעות אחרונות / ,מהיום השריש:
12.4.66 /
סירובה של תו שבת כפר־אתא לאפות בערב
שביעי של פסח פי תו ת לבעלה, גרם
לכך שהלה הלם בראשה ב מו ט ברזל ופצעה
קשה. האשה, ספריסה תדיר, בת , 50 הועברה
לבי״ח בחיפה. בעלה פינחס, נעצר.
משפט הבקשה התקבלה
שישה־עשר הנאשמים, ממשתתפי שיירת־האחווה
לכפר־ המשולש
קיבלו השבוע את החלטתו של שופט־השלום
הנתנייתי, אהרון קידרון, בשמחה גלוייה.
שכן השופט פסל את עצמו מלהמשיך ולדון
בעניינם.
מאז ישיבתו הראשונה של בית־המשפט,
לפני חמישה שבועות, קיננה בנאשמים הרגשת
אי־נוחות. מקורה היה בהחלטה תמוהה
של השופט, שניתנה אז, לפיה נאסר לפיר־מום
פרטיכל משפטם בעתונים ,״לרבות העיתון
העולם הזה״ .ההחלטה התמוהה אומנם
לא החזיקה מעמד זמן רב, שכן השופט
עצמו ביטל אותה כעבור יום, אולם
רישומה לא נשכח (העולם הזה .)1489
״לא?יה שים עוול״ .השבוע, בתת־
(העולם הזה ,) 1485

ה עול ם הז ה 1494

מיסמנים סודיים של המפר׳ל חושפים קניית קולות, שיחוד עדות וערבים ־ תור

בי 1בו 1צועק לשמים!
כל ה מופ רטתההתי ^ ת בין בז 1ככף בבח־ירהז. אבל אי ט לא ירב. בדיך! כסיה,
ואיך. הגי ל רי ב הנז הפרבה עו בכסיגר וה הו ש פי באה כגר הבהבה של גזגזפר״ל.
הנו ספפריגו נול כנוף ל לניי ה \ 2ו לו ה של יריבי ם י,ביובוך פ׳ שיוזו ד וז הו לו הוה לוו ה
טו בו ה־ הנ א ה לכננוק־ביש־ — בנוכונזינו הנזגיננינו לנויליוגינו. נוניין ב א הכנוף הו ה?
ך* תיקיס של ראשי המפד״ל מונח מים מך שהופץ רק
*2בקרב הצמרת. זהו מכתב ששלח גיזבר המפלגה לוועדת
הביקורת שלה. כתב ישראל כץ :״מה שאירע הפעם הוא
משווע וחמור ביותר מכל הבחינות, כי הביזבוז הגיע
לשיא.״
״הפעם״ — משמע במערכת־הבחירות האחרונה.
וכד כתב הגיזכר :
קיבלתי הדו״ח שלכם על הבחירות לכנסת השישית. לצערי
הפעם אני שותף להרבה מהדברים שכתבתם, בניגוד
למה שעניתי לכם בב חירות הקוד מות, שיש להבין שנזיבצע
בחירות זהו דבר מיוחד ב מינו ואי־אפשר לנהוג לפי כל
כללי הזהירו ת והדיקדוקים, מתוך המצב האובייקטיבי וה סובייקטיבי
גס יחד, הרכב ה מנגנון וציבור העסקנים כיום.
ברם, מה שאירע הפעם, הוא משווע וחמור ביותר מכל
הבחינות, כי ה ביז בוז הגיע לשיא.
נלחמתי בכל כו חו תי, הרבה למעלה מהמותר לאדם להר
שות לעצמו, ו שילמתי מחיר יקר מבחינ ת הבריאות. א למלא
זה, אין ספק שהיה הרבה יותר גרוע. אני מעריך שהצלתי
מאות אלפי לירות. לפי הערכת חברים אפשר היה ל ח סון
לפחות שליש מההוצאות שהוצאו, מבלי שזה יפגע בתוצאות
הבחירות. אסור היה בהחלט להגיע להוצאה ענקית
כזו.
כחמור ביותר יש לראות את העובדה, שכמעט כל הסניפים
הרשו לעצמם לעבור על התקציב שאושר להם, תוך הסכמת
האחראים לאיזורים או ממטה הבחירות המרכזי, או
שהעמירונו בפני עובדה מוגמרת. כך עשו גם כנזר! מהמחלקות
ה ס רכ,יו ת וכו׳ .יש הטוענים שעשו זאת בהסכמת
מרכז הבח רות, וכן ממרכזי האזורים שלא וזיתה
סמכות לחרוג מהתקציב המאו שר על דעת עצמם. להם הכי שלון הגדול יותר זה עניין קרן הבחירוח. אם ני
היו סיכויים טובים למדי, הרבה גרם לכי שלון מזזלת (ח״כ)
מיכאל חזני. ברם, אפשר היה להתגבר על הקשיים אילו
אזורים היי מ הג ״ פי ם לתפקיד זה זימנ תי פגי שות א חוו ת
ולא הצלחתי ב שום דבר. עובדה מצערת ביותר היא, שאף
אחד מחברי הכנסת לא היה מוכן לקבל עליו לרכז את
המגבית, אפילו ב מיסנר ת של שלישיה, כפי שהצעתי והוי
שאני מוכן להיות אחד מה שלו שה, על אף העומס ועתי הגדול של ניהול הגיזב רו ת, כתוספת לגיזברות הרגילה. גם
מרכז הבחירות לא נטה שכס בעניין זה. כן יש להיסיף
את הכי שלון הגדול של ביצוע מס המפלגה.
ביותר
הנ״ל הביא את התנועה למצב כספי חמור כל ניסיתי אחרי הבחירות להזעיק ולהפעיל. לצערי לא הצלחתי,
ני אין מי שירצה לעשות משהו, על אף חו מרת

המצב.

להלבין

פ;י שחור

*ר בדתו שד כץ היתר, ברורה: לפגוע בבנימין שחור,
0מי שריכז את מטה הבחירות ואישר את כל ההוצאות
המנופחות. גם בבחירות הקודמות מילא שחור — כיום
סגן שר הדתות — את התפקיד הזה. אולם אז היה מעמדו
בתוך המפלגה שונה.
שחור (״שמעון פרם של משה שפירא״) הצליח במשך
שנים לשמור על איזון־כוחות בתוך המפלגה. הוא נחשב
לאיש סודו של מנהיג המפד״ל, הרכיב ופורר גושים של
עסקנים. אולם מאז חלה שפירא, ושאלת הירושה הפוליטית
נעשתה אקטואלית, השתנה מעמדו של שחור. הנאמנויות
הישנות של גוש תומכי שפירא השתנו אף הן. עסקנים,
שבעבר נהשבו לאנשי שחור, החלו מלבינים את פניו.
אחד מאלה הוא הגיזבר, ישראל כץ.
עוד בעצם מערכת הבחירות, הטיח כץ האשמות חריפות
בפני שחור, כאילו חלק מהוצאות הבחירות נועד רק לכלכל
ולחזק עסקנים מקומיים, הנאמנים לשחור. סניפים. אותם
רצה שחור לקנות לצורך מלחמת־הירושה, זכו להקצבות,
שלא אושרו בשום תקציב, ואשר לא היתד, להן הצדקה.
הריב בין השניים הוא עניין אישי, הנוגע לכמה עסקנים
מפלגתיים. אולם נושא הריב — ההוצאות והביזבוזים

חדש המשפט, הטילו פרקליטי הנאשמים
ספק, אם ראוי קידרון להמשיך ולשבת בדין
בתיק הנ״ל.
ציין עורך־הדין שמואל סגל: החלטת השופט
על איסור הפירסום היוותה שלילה
של זכות החוקתית. מכיוון שההגנה על
הנאשמים תתבסס בעתיד על זכות תחוק־תית
אחרת — הזכות להתנגד למשטרה —
עלולה גם זכות זו לא להתקבל על דעתו
של השופט.
פרקליט אחר של הנאשמים, עורך־הדין
העול ם ווזה 1494

של מערכת הבחירות של המפד״ל — הוא בעל עניין
צ׳־בורי. לכן כדאי להתעניין בכמה מן הפרטים העיקריים,
הכלולים במיסמך סודי אחר של המפד״ל: דו״ה ועדת־הביקורת
— אותו דו״ח שעליו הגיב כץ. קובעת ועדת־הביקורת,
בין היתר:

: 9יכוה ואי־סדריב
את תקציב הבחירות קיבלנו ביום , 17,9.65 וכנראה יא
היה מוכן לפני כן או הרבה לפני בן.
בתקציב אין שום פירוט. בתקציבי המחלקות, למשל,
רשום הסברה בכתב 150 אלף ל״י (הסכום הועלה כמד,

קמחא דפסחא 18 אלף ל״י; שלטים 50 אלף ל״־; תשנוער
(נוסף לני ל)
מישי קדושה 10 אלפים ל״י; אירגוני
7000ל״י; עליה לרגל 20 אלף ל״י; מיעוטים 150 אלף
ל״י; ועוד.

< ביר,ורי בית
ועדת הביקורת בדו״ח הקודם העלתה, שהיו שלוש שטות
לתשלום:
א) סכומים גלובליים,
ב) לפי שעות עבודה,
ג) לפי מספר ביקורים.
ועדחנו העדיפה את השיטה האחרונה. היא הציעה טופס
לביקורים, עליהם יהיה על המבקר לרשום הערות קצרות,
כמו :״יצביע בעדנו״ ,״לא יכולתי לשכנע״ ,״תשלה פלוני
אלמוני״ ,״בודאי יצביע בעדנו״ ,ועוד.
לא שלחו הוראות כנ״ל (לשלם לפי מספר ביקורים)
ובכל סניף פעלו לפי ראות עיניהם.

• 8בבירת מוגיור.
ועדת הביקורת שלחה מראש הוראה, כי יש לדאוג
בעור מועד להזמנה מיניות ליום הבחירות, ולדאוג לחוזים
ברורים עם בעלי המכוניות.
היה ביזבוז הצועק לשמים בנסיעות במוניות. הביקורת
על מספר הקילומטרים שנסעו לא היתד, קפדנית.
ביום הבחירות השתמשו במספר מכוניות שנראה לנו
מוגזם מאוד. אנו שלחנו לסניפים טופס להוזה עם בעלי
מוניות. ברוב הסניפים השתמשו בטפסים אלה, אבל היו
סניפים ששברו מוניות בלי חוזה מיוחד.
בעתיד יש למסור לסניפים, שלא ישולמו הוצאות מוניות
אם לא מצרפים החוזה עם בעל המכונית.
• 0בל גייס
לא הודיעו מראש, שיזמינו שלטים במרוכז.
בהרבה סניפים הזמינו בעצמם שלטים, וכשקיבלו שלטים
מהמרכז, לא היו זקוקים להם. ועדת הביקורת דרשה
מהסניפים להחזיר את השלטים וארגזי התאורה, במיקרה
שאין אצלם מקום מתאים לשמירה. היא העבירה את ה־טיפיל
בזד, למנהל בית התנועה. בזמן כתיבת דו״ח זה, רק
סניפים אחדים הגיבו לחוזר שנשלה מטעם ועדתנו.

9תשלים לפעילים

סגן־שר שחור
קינאת עסקנים

פעמים אחרי כן); הסברה בעל פה 50 אלף ל״י;
150 אלף ל״י (גם סכום זה הועלה); נוער 40 אלף ל״י (גם
בסעיף זה ־שנן העלאות) וכו .,כל התקציב, הכנסות והו־צאית,
רשום על גליון נייר אחד.
מצורף לגליון זה תקציב לסניפים; על־יד כל סניף רשום
סכום, בלי פירוט כלשהו. לסניפים ניתנו הוראות למיין את
ההוצאות בטפסים מיוחדים, בהם הודפסו הסעיפים השונים.
לאהד שהתקציב לא היה מחולק לפי סעיפים, לא היה כל
ערך למיון הזה, והוא גרם רק לעבודה מיותרת.
נויעוסים

? 0גיית עדות, ערבים ועולי־רג?
בזמן כתיבת דו״ח זה, טרם עומדים לרשותנו מספרים
סופיים של ההוצאות בסניפים, אבל כבר ידוע, שבהרבה
סניפים הוציאו מעל לתקציב המוגדל. הרבה העלאות אושרו,
לא מתוך טעמים אובייקטיביים, אלא משוס שבסניפים הוציאו
יותר מן המאושר, ובדלית ברירה הוסיפו על התקציב
המקורי. המצב במחלקות אינו יותר טוב.
ניתן כמה דוגמאות:
עדות: תקציב מקורי 40 אלף ל״י; הוצאו יותר מ־50
אלף ל״י.
הסברה בכתב: תקציב מקורי 150 אלף ל״י; הוגדל לי־
200 אלף ל״י. הוצאו יותר מ־ 300 אלף ל״י.
נוער — יותר נכון המ שמרת הצעירה: תקציב מקור
40 אלף ל״י; הוגדל פעם ב־ 150 אלף ל״י ואחרי כן ב־
2500ל״י.
ישנם סעיפים שלא היו כלולים בתקציב המקורי, אלא
אושרו אחרי בן. בין השאר:

צבי גילאון, ציטט בהרחבה עירעור מלפני
עשר שנים, שביטל אז פסק־דין מסויים:
״בית־המשפט צריך להיות זהיר מאוד בשמירה
על הדרישות היסודיות של כל דיון,
ולא לשמוע לשום צד, או לקבל מיסמך
כלשהו מצד אחד, שלא בנוכחות הצד השני.
יש לפסול שופט, אף אם לא נגרם שום
עוול, ואף אם לא היתד, למעשה כל פגיעה
בחוק לעצם העניין.״
גילאון התכוון בדבריו לידיעה שפורסמה
לפני חודש בעיתונים, לפיה ביטל קידרון

לפי עניות דעתנו תלויה הצלחה בבחירות בעבודה חינוכית
ש־טתית לתנועה בסניפים, במשך כל הזמן בין בחירות
לבהירות. עבודה זו לא נעשתה בצורה מספקת.
לעומת זה חושבים כנראה שעל־ידי תשלומים ל״פעילים״
אפשר להרבות בקולות עבור רשימתנו.
תוצאות הבחירות לא הוכיחו את נכונות השקפה זו.
הפעם הוציאו על תשלומים ל״פעילים״ סכומים גדולים
מאוד, שאינם עומדים בשום יחס לגודל הסניף ולתוצאות
הבחירות.
בסניף לא גדול ביותר הוצאנו, למשל, רק על 173
פעילים סך של 14 אלף ל״י. עלינו להעיר שרשימה כנ״ל
אינה ־וצאת מן הכלל. העלינו, שבמקום אחר קיבלנו מספר
קולות פי שלושה ממספר הפעילים. אם מותר להניח
שגם אשתו של פעיל תצביע עבור רשימתנו, ואולי עוד
חברי משפהת הפעיל, נקבל תמונה ששולם לפעילים כמעט
עבור כל קול.
לא רק אנחנו לא מעריכים את הערך בחלוקת כספים
לפעילים בצורה בם־ שנהגו; לכל הפחות שלושה חברים,
שפעלו בבחירות (אחד מהם מזכיר) אישרו לנו, שא־ נם
תושביה שהכספים שפוזרו ביד רחבה הוסיפו לנו קולות.

כמה

הוצי או?

בר אהד נזהרו גם חברי ועדת הביקורת, וגם הג־זבר
1כץ, מלציין במיסמכים שחיברו: הסכום הבולל
שהוצא על מערכת הבחירות. הם ידעו, מן הסתם, שגם
מיסמכיהם הסודיים ביותר עשויים להתגלגל למקומות
במו מערכת העולם הזה.
דבר אחד ברור: הוצא סכום עצום. שכן עד היום
נמצאת המפד״ל בדוחק כספי, ומרבית התנאים שהעמידה
לפני הצטרפותה לקאוליציה הנוכחית היו תנאי תשלום. כדי
שבעזרת תקציב־ם ומענקים ממשלתיים, למוסדות הנתונים
לשליטתה, תוכל המפלגה לפרוע את חובות הבחירות
הבזבזניות ביותר שהיו במדינת ישראל.

את איסור הפירסום, לאחר שנפגש לשיחה
עם השופט יהושוע אייזנברג, מנהל בתי־המשפט.

שורת הפרקליטים הצטרף גם עורך־
הדין אמנון זכרוני, שהזכיר לבית־המשפט
כי החלטתו הקודמת לא דיברה רק על
איסור הפירסום בכללותו, אלא ציינה בפירוש
את העולם הזה. בכך ראה זכרוני
גילוי יחס מיוהד מצד השופט אל העתון,
העלול ליצור ״הרגשה לא נוחה אצל הנאשמים״
,שכן שיירת־האחווה, שבגלל הש
תתפותם
בה הובאו אל בית־המשפט, אורגנה
על־ידי תנועת העולם הזה — כוח חדש.
השופט קידרון הכחיש את השפעת השופט
אייזנברג על החלטותיו, אך קיבל
את שאר טענות הפרקליטים .״אם מצב
זה הכניס לנאשמים הרגשה לא נוחה,״
ציין בהחלטתו ,״ואפילו בלתי מבוססת, יש
לעקרה מלב הנאשמים על־ידי קבלת בקשתם,
אם כי לא קרה שום עוול.״
השופט פסל את עצמו מלהמשיך ולדון
בתיק הנ״ל, השאיר את המלאכה לאחר.

1רט׳
חמש־עשוה שש רחשו ער ״צ׳ותת אכזרית״-וק עתה ניתן ^ ^
אירגנו רשת הברחה, עוד לפני מלחמת העצמאות,
שהעבירה זרם מתמיד של עולים.
שיירות העולים עברו דרך המדבר לעבר-
הירדן, חצו את הגבול במקומות כמו אש־דוית־יעקב.
אולם
זרם זה היה דקיק, כלל בעיקר בני-
נוער. אחת הסיבות: חלק ניכר מהנוער
המשכיל היהודי היה קשור עם הקומוניס־סים
העיראקיים, חשב כי תפקידו לנהל את
המאבק לשינוי פני המישטר בעיראק. הרג־שת־השותפות
היתד, הדדית: הקומוניסטים
העיראקיים ערכו הפגנה בבגדאד, בפרוץ
מלחמת העצמאות, בה קראו להכרה בזכות
העם היהודי להקים מדינה עצמאית.

ך* עליה הבדתי־חוקית לישראל גר(
| מה לכמה התנגשויות בין המשטרה העיראקית
לבין מובילי השיירות בהרים.
לפתע, בפורים של שנת ( 1950 חודש
מארס) ,פירסמה הממשלה הודעה מדהימה:
כל יהודי עיראקי׳ שירצה לעזוב את עיראק,
יוכל להצהיר על ויתור־מרצון על
נתינותו העיראקית. היה ברור, כי הכוונה
לאלה הרוצים לעלות לישראל. בדברי־ההס־בר,
שהובאו בעיתונים, נאמר :״ההתנגשויות
בין המשטרה לבין קבוצות מהגרים הוכיחו,
כי חלק מיהודי עיראק אינם רוצים
לחיות במדינה הזאת. על־ידי בריחתם הם
מוציאים שם רע לעיראק. מי שאינו רוצה
לחיות בקירבנו, אין מקומו כאן. שילך.״
בראש הממשלה שהחליטה על כך עמד
תופיק אל־סוויידי. מאוחר ״ותר, אחרי ההפיכה
של הגנראל קאסם, ב־ , 1958 כאשר
הועמד אותו אל־סוויידי למשפט צבאי והואשם
בבגידה, היה אחד מסעיפי־האישום העיקריים:
סיוע למדינת ישראל, על־ידי מתן
אפשרות ל־ 100 אלף עיראקים להצטרף אל
שורות אזרחיה.
באותו היום׳ ב־ ,1950 כתבו עיתונים עיראקיים
:״היום חוגגים היהודים שני חגים:

חג פורים, וחג מתן הרשות לעלות לישראל.״
קציני
משטרה הופיעו בבתי־הכנסת, והגבאים
הודיעו כי כל הרוצה לשאול שאלה
בקשר להודעת הממשלה, יקבל תשובה מפי
הקצינים. הקצינים הבהירו, כי כל אשר על
יהודי לעשות, כדי לעזוב בשלום את עיראק
ולנסוע לישראל, הוא לחתום על טופס שהוכן
לצורך זה על־ידי הממשלה.

מישמרות, יום ולילה, ברישום הפונים אליהם.
העדה הקימה מטבח מיוחד, שיספק אוכל
לשוטרים ולעוזריהם, כדי שלא ייאלצו
להפסיק את עבודת הרישום.
כאשר חלפה הבהלה הראשונה, הסתבר
כי לא כל יהודי עיראק רצו לעזוב.
בסך הכל נרשמו — עקב הפצצה על הטיילת
— כעשרת אלפים יהודים. מה עוד,
שקצב ההטסה ארצה היה איטי מאוד. אחרי

לזכר התלויים

ן שנה פריצה סודית אחת, עליה לא נכתבה
7עד כה מילה אחת בישראל. הפרשה נוגעת
למה שקרה בבגדאד, לפני 15 שנה.
במשך השנים האחרונות ניתנה האפשרות
לכתוב על הרבה פרשיות. על גילגולי עסק־הביש,
על ריגול ועל ציד־מדענים. רק נושא
אחד נשמר בסוד כמוס :״העסק העיראקי״.

תגר חוזר ומזכיר את חבריו — יהודיס
מקומיים — שנעצרו. שניים מהם נתלו, אחרים
נדונו לתקופות־מאסר ארוכות. אבל
הוא אינו אומר על מה ולמה נעצרו ונשפטו.
הוא
עצמו נעצר מכיוון שהיה שליח ישראל.
אבל מה עם האחרים? עד כה לא נית־

לפני שבוע הורם קצה אחד של מסך־
הסודיות. מבעד לו ניראה גבר בעל שיער
מכסיף, לבוש חליפה ומדבר עברית צחה:
יהודה תגר, פקיד משרד־החוץ בירושלים.
הוא סיפר על הפנצ׳ר שקרה לו:
״בשנת 1950 נשלחתי בשליחות לאומית
לעיראק ונתפסתי. איך כאשר הייתי
קצין במימשל הצבאי בעכו, עבד אצלנו מחלק
קפה ערבי. יום אחד הוא חלה ושלח
במקומו את בן־דודו, שחילק לנו קפה תורכי
במשך שבוע. בן־הדוד ההוא התגלגל לעיראק,
וזיהה אותי כאשר הלכתי ברחובות
בגדאד. מסתבר כי היה קשור עם הבולשת
העיראקית, וגילה להם מי אני.״
יהודה — שהודה בהיותו ישראלי, אי
הסביר כי בא לבגדאד כדי להתחתן עם צעירה
יהודיה עיראקית — לא היה העצור
היחידי. המשטרה שמה את ידה גם על שלום
צאלח שלום, צעיר בגדאדי, שהיה ממונה על
מחבואי הנשק של ההגנה. הוא נשבר בחקירה,
הוביל את השוטרים מבית־כנסת אחד
למישנהו, הראה להם היכן מוסתר הנשק שנאגר
עוד מימי מלחמת העולם השניה. הוא
שילם על כך בחייו, כתום משפטו.
נעצר גם מוראד קזאז, כיום חבר־הכנסת
מרדכי בן־פורת. אז כונה במחתרת הציונית
בשם ״זקי״ ,ושימש כמפקד המקומי של הרשת
המחתרתית.

נה תשובה רשמית של ממשלת ישראל.
אפשר רק להישען על טענות העיראקים,
כפי שבאו לידי ביטוי בפי התובע העיראקי.
ממשלת עיראק טענה, כי תגר והעצורים
העיראקיים היו שייכים לרשת ״ציונית״.
היא האשימה אותם בהטלת שלוש פצצות,
שנועדו לעורר בהלה דווקא בין יהודי עיראק,
תוך יצירת הרושם שהפצצות הוטלו
בידי טרוריסטים ערביים שונאי־יהודים.
כיצד הסבירה ממשלת עיראק גירסה זו?
התשובה חייבת להתייחס לכל שאלת עלייתם
של יהודי עיראק, אחרי הקמת מדינת
ישראל.

הפץ קטן הושלך

ך* לך חודש. בא חג הפסח. ביום האח!
| רון של החג יצאו המוני היהודים של
בגדאד, כמינהגם׳ לטייל על שפת החידקל,
לחגיגת שירת הים. בשעות השיא היו על
הטיילת קרוב ל־ 50 אלף יהודים — גברים,
נשים וטף. בשעה תשע בערב כבר קטן
מספרם. רובם חזרו לבתיהם, לסעוד את
הסעודה הראשונה על פיתות ומאכלי חמץ.
אולם רחוב אבו אל־נוואם, לאורך הנהר,
המה עדיין ממטיילים יהודיים.
בקפה דאר אל־בידה ישבו צעירים יהודיים
משכילים. לפתע חלפה על פני בית־הקפה
מכונית. חפץ קטן הושלך ממנה, תוך
כדי נסיעה, ומייד התפוצץ על המידרכה. רק
במיקרה לא נפגע איש.
הפצצה הידהדה ברחבי עיראק כולה. במיוחד
חשו בזעזוע היהודים. הם היו משוכנעים,
כי טרוריסטים עיראקיים ניסו להתנקש
ביהודים. זכרונות מימי רשיד עלי אל-
כיילני הועלו בחרדה .״כדאי לנסוע לישראל,״
החלו המהססים לומר האחד לשני.
למחרת הציפו המוני יהודים את משרדי
משטרת הנסיעות והנתינות, שנקבעו כמקום־
רישום של המבקשים לוזתר על אזרחותם.
היו אלה, ברובם המכריע, בני השכבות העניות,
שלא היה להם מה להפסיד.
מול הנחשול הפתאומי, פנתה המשטרה לוועד
העדה, ביקשה ממנו להעמיד לרשותה
בתי־כנסת או בתי־ספר יהודיים, שישמשו
לישכות־רישום לעולים. בית־כנסת הגדול
עזרא דאוד ניתן לצורך זה. קציני משטרה
ופקידים מתנדבים חברי התנועה עבדו ב
החג
הכפול

אנדרטה זו. ע שוייה מנ טו! ו ב סיגנון מופ שט, הוקמה
במרכז אור־יהודה, שם מתגוררים אלפים רבים מבין
עולי עיראק. היא הוקמה לזכרם של שני בני בגדאד — שלום צאלח ויוסף בצרי —
שהוצאו להורג בתלייה על חלקם בעסק־הביש העיראקי, לאחר שנ שפטו לפי כללים בינלאומיים.

אולם ההיענות לא היתד, גדולה. היהודים
חששו, כי כל העניין הוא מלכודת, כדי
לגלות את הציונים. והרי ציונות היתד. אחת
ההאשמות החמורות ביותר בספר החוקים
של עיראק. כאשר היו נפנשים, היו שואלים
האחד את השני :״ויתרת?״ והתשובה
היתד, לרוב :״נראה, נראה.״

פצצות נגד יהודי

מ דו ע, בעצם? ,ע צ רו?
**ן י פו רו של יהודה תגר, כפי שהותר
לפירסום בשבוע שעבר, הצטמצם בעיקר
לקורותיו האישיות בכלא העיראקי. הוא
אומנם נדון למאסר־עולם, אך אחרי עשר
שנות מאסר — שוחרר על־ידי קאסם, במסגרת
החנינה שניתנה לאסירים הקומוניסטיים.
הסיפור כולו נקרא כמו מהדורה ישראלית
של הרסתקות הסוכן החשאי .007 אבל בניגוד
ליצירותיו של יאן פלמניג, השאיר
סיפור זה — בסופו — מספר תעלומות ללא
מענה.

מחתרת ״התנועה״

** 0תום מלחמת העצמאות, חיו ב־
^ עיראק כ־ 130 אלף יהודים, שראו את
עצמם כצאצאי הפליטים שגלו לבבל אחרי
חורבן בית ראשון. היתד, זו קהילה משגשגת׳
בעלת אחוז גבוה של בעלי־השכלה,
ואשר בידי אנשי־הכספים, הבנקאים •והסוחרים
שלה נמצא ניהול הכלכלה העיראקית
כולה. לעדה היהודית שוריינה — על־ידי
החוקר — ,נציגות בבית־הנבחרים, וכמעט
בכל ממשלה עיראקית היה לפחות שר
יהודי אחד.
עדה זו גם לא טעמה טעם פוגרומים ורדיפות,
בהיקף שהיה מקובל באירופה
המזרחית. רק פעם אחת נערך פוגרום:
בעת שלטונו של ראש־הממשלה הפרו־נאצי,
רשיד עלי אל־כיילני ב־.1941
לעומת זאת, קיימה קהילה זו קשר אמיץ
עם ארץ־ישראל — ובעיקר עם ירושלים —
עוד מימי היות שתי הארצות חלק מן הקיסרות
העותמנית. בנים של משפחות עיראקיות
רבות התיישבו בארץ בין שתי מלחמות
העולם.
עם קום מדינת ישראל, היה לתנועה הציונית
בעיראק אירגון מחתרתי נרחב־למדי,
שפעל תחת השם הכולל של ״התנועה״.
שליחים מישראל, יחד עם פעילים מקומיים,

* 1981

-ל>ינ

תעמולה עובית

נדי להסתיר את ההסכס הב ל תי־נ תו ב בין ממ שלת
עיראק לבין ישראל, בדבר התרת עלייתם של יהודי
עיראק, יז מ ה בגדאד פירסוס נ ת בו ת בעי תוני ם ערביים. אחד המאמרים בסידרה זו הופיע
בעי תון אחר סאעה המצרי, תחת הכותרת :״עיראק מנד ש ת 107 אלף יהודים לישראל.״

וגרות מה תיתה הנושה הסודית ביותו בתורוות הגדיש
שנרשמו כל המבקשים לעזוב הגיע רק
מטוס אחד, שהטיס 150 יהודים לקפריסין,
ומשם ללוד. לעוזבים ניתן למכור בלי הפרעה
את הרכוש הדל שהיה להם, והכסף
שברשותם הוחלף בנמל־התעופה של בגדאד
בלירות שטרלינג.

משקה קר ופצצה
וב הדלו יהודי עיראק לראות בווי*
/תור על נתינותם עניין בוער. השוטרים
ופקידי הרישום נשארו ללא עבודה.
לפתע התפוצצה פצצה שניה. הפעם במשרד
של שירות האינפורמציה של ארצות־הברית.
היה זה מקום נעים ומרווח, בו
נהגו צעירים רבים — בעיקר יהודיים —
לשבת ולקרוא. בקיץ כיבדום במשקה קר.
גם הפעם היתד, ההשערה, כי מחתרת
עיראקית קיצונית הטילה את הפצצה, אשר
רק במיקרה לא פגעה באיש. יהודים, שחששו
כי ר,בטחון הפנימי יתערער, אם
תתפתח מלחמה מחתרתית, פחדו שהם יהיו
הנפגעים הראשונים במיקרה זה. על כן
שוב החלו מידפקים על דלתות בית־הכנסת
עזרא דאוד, לחתום על טופס הוויתור.
אלא שהפעם לא היתד, הבהלה גדולה כמו
בפעם הקודמת, ומספר הנרשמים לעלייה
היה קטן עוד יותר. שנת 1950 נגמרה, וחודש
מארם — בו עמד להסתיים המועד
בו מותר לוותר על הנתינות — התקרב.

לניקוסיה, בלוויית קצין משטרה עיראקי. אולם
כעבור זמן הופסקה אחיזת־העיניים, והמטוסים
החלו מגיעים ישר מבגדאד ללוד
— בשקצין־ד,משטרה העיראקי מלווה את
הנוסעים וחוזר במטוס הריק.
נידמה היה, כי לא נותר מה לרשום
בדברי־ימיה של הקהילה העתיקה, אלא את
פרטי חיסולה המהיר. אך לפתע הסתבר,
כי הפרק האחרון לא יהיה יומן שיגרתי
של טיסות, אלא פרק דראמתי של שליחות
סודית, מאסרים, ואף תליות.
שלושה חודשים אחרי שהסתיימה הרשמת
העולים, נכנם גבר אלגנטי לחנות הכל־בו
המפוארת של בגדאד, אורחדיבק. אחד הזבנים,
פליט פלסטיני, החוויר בראותו את
הלקוח האלגנטי. הוא עזב את דלפקו ורץ
החוצה. ברחוב הזעיק שני שוטרים :״זיהיתי
בפנים אזרח ישראלי,״ סיפר להם.
היה זר, מחלק הקפה לשעבר, שבתקופה

ראל. אחד מד,ב הוא כדורי סלים: גבר
בן ,49 הנראה בן 60 לפחות, רזה, כפוף,
קמוט־פנים ובעל עין מזכוכית: הוא איבד
את עינו הימנית בפתח בית־הכנסת על־שם
מסעודה שמטוב. הוא מספר:

המחיר: העין הימנית
** מדתי ליד דלת בית־הכנסת. כבר וי־
/ /ע ^ תרתי על אזרחותי העיראקית, ורציתי
לברר מה נשמע. לפתע שמעתי רעש, כמו
יריית אקדח. אחר־כך רעש עצום. הרגשתי
מכה, כאילו ק־ר נפל עלי. מסביב נהיה
חושך. הרגשתי משהו קר יורד על לחיי.
נגעתי — דם. העין הימנית. סגרתי את
עין שמאל — ולא ראיתי כלום הרופא
אמר לי: מוסב להוציא אותה.״
הוא נשאר בעיראק שלושה חודשים אחרי
צאתו מבית־ד,חולים. אחר־כך בא תורו לעלייה.
הפקיד־לשעבר נזרק למחנה עולים,

הסוכן שנתפס

לפני שבוע. מעצרו בעיראק היה התח־נ
ל ת הסוף של הרשת הי שראלית כעיראק.

״תגר לא נתפס באותו יום בו זוהה על״ידי
הפליט הפלסטיני. פקידים יהודים, שמספרם
רב בין עובדי הכל־בו אור חדיב ק, הצליחו
לבלבל ולשכנע את הפליט, ואיפשרו ליהודה
להתחמק מן המקום .״מאותו רגע היד, צריך
להסתגר בבית,״ טוען אלויה ,״ולעזוב את
עיראק בדרך המהירה ביותר.
״במקום זה, הוא חזר וביקר באורוזדיב ק
פעם שניר״ כעבור שבוע. הפעם הביא איתו
את מפקד אירגון העליה, מרדכי בן־פורת.
היה זה בעת הביקור הזה, שהפליט רץ להזעיק
משטרה, ויהודה נעצר. יחד איתו
נעצר גם בן־פורת. אבל הוא הצליח לשכנע
אותם שאינו מכיר את תגר, ושוחרר בערבות
של 2000 דינאר. הוא ויתר על סכום־
הערבות ויצא לישראל.״

הישיבה הסודית

ף* פעם היו קורבנות: נער נהרג ואיש
1 1מבוגר נפצע. המקום: בית־הכנסת על
שם מסעודה שמטוב.
בית־כנסת זה שימש מקום־ריכוז ליהודים
שכבר הגיע תורם לעזוב את עיראק —
מעין חדר־מעבר וביקורת, שממנו הוסעו
במשאיות ישר למטוסים, כדי לא לעורר
תשומת־לב יתירה בנמל־התעופה.
באותו היום, בינואר ,1951 היה בית־הכנסת
מסעודה שמטוב מלא יהודים כורדיים,
שהובאו מהעיר סוליימניה בצפון, והתכוננו
לטיסה. בחוץ עמד נער יהודי, שהציע
עוגות מתוקות לסקרנים. לפתע התפוצצה
הפצצה. הנער נהרג במקום: יהודי שעמד
לידו נפצע קשה בעינו.
הפעם לא נותר ספק בלב היהודים: מחתרת
אנטי־יהודית מתנכלת להם. מוטב שיעזבו
את עיראק כל עוד ניתן להם. שוב
החלו מתארכים התורים. בלילה האחרון,
לפני שפג מועד ההרשמה, שילמו יהודים
שוחד של 150 ואפילו 200 דינר (לי״ש),
כדי ששמם ייכלל ברשימה לפני נעילתה בחצות•
כאשר תמה ההרשמה, הסתבר כי כל
יהודי עיראק — מלבד 5000 בלבד — נרשמו
לעליה.
כעבור כמה ימים פירסמה הממשלה חוק
נוסף, הנוגע ליהודים המהגרים. הממשלה,
שבראשה ניצב נורי אל־סעיד, התכנסה לישיבה
סודית, ומייד לאחר מכן התכנס
גם המג׳ליס — בית המחוקקים — לישיבה
סודית. היה זה ביום שבת, והעסקים היהודיים
— בכלל זה מרבית הבנקים —
היו סגורים. ליתר בטחון, נותקו הטלפונים
בין המג׳ייים לעיר. כי הממשלה לא רצתה
שמישהו מד,נבחרים ידליף לידיד יהודי את
תוכן הדיון. על סדר־היום: הצעת חוק, להחרמת
רכושו של כל יהודי אשר ויתר
על נתינותו ונרשם לעלייה.
החוק, שאושר מייד, ציווה על הבנקים
להפסיק את פעולותיהם, ועל כל בעל־עסק
יהודי לסגור את עסקו. כל מי שנתפס מוציא
סחורה מחנות של יהודי היה צפוי
לשבע שנות מאסר. כל מי שוויתר על
אזרחותו — רכושו הוחרם, והועבר לרשות
אפוטרופוס ממשלתי. מותר היה לו להוציא
70 לי״ש. כל מי שלא ויתר על נתי־להתייצב
בתחנת־רישום מיוח־חדשה.
הוא המשיך
היה אף
עליו היה
ולא —

העלימו עין

מסעודה שמטוב

כדורי סלים, אשר עין מזכוכי ת טחדיפה את עינו
הימנית. הוא נפצע מן הפצצה שהו שלכה ע? בית־הכנסת

בבגדאד, שם התרכזו, יהודים לקראת העלייה. מלבדו נהרג שם נער יהודי.

מסויימת, מיד אחרי מלחמת העצמאות, עבד
בעכו. הוא זכר את יהודה תגר מן התקופה
בה שירת שם.
מעגל המעצרים התרחב. העיראקים עצרו
15 איש. ההאשמה היתר, סנסציונית. טען
הפרקליט: העצורים היו שייכים למחתרת
ציונית, החזיקו סליקים של נשק והשליכו
את שלוש הפצצות המיסתוריות. המטרה:
להבהיל את היהודים ולדחוף אותם להגר
בעוד מועד. מטרה שנייה: אחרי העברת כל
הקהילו״ נועד הנשק וחומר־הנפץ המוסתרים
״לפוצץ את בגדאד״.
על הנאשמים הגנו עורכי־דין עיראקיים.
,כדברי יהודד, תגר, נקבע משניים
ניתלו, השאר נשלחו לתקופות
על הפרשה עתר״ כי
השניים — כבר יושבים בחוט העלילו, ביש־

וכל מאמציו מאז, לזכות בפיצויים, עלו בתוהו.
הוא טען :״נפגעתי מהפצצה. בית־המשפט
קבע, כי הפצצה נזרקו, על־ידי התנועה.
ממשלת ישראל צריכה לתת לי פיצויים.״
אבל
ממשלת ישראל אינה מודה באחריות
לפצצות של בגדאד, וממילא לא יכלה להכיר
בו כנפגע בפעולה. הוא מועסק עתה כעובד
בלתי־קבוע בעיריית בני־ברק, ומצבו קשה
ביותר .״אני מוכן להיות קורבן למען המדינה,״
הצהיר ,״אבל כשהמצב -בבית לא
טוב, כשאשר, רוצה כסף ואין — איזה ערך
יש להקרבה ולרצון טוב?״

5ך 3עצד בן ־ פו ר ת
ך* וטאחר הוא כדורי אלויה, לשעבר
ן | חבר המועצה המקומית אור־יהודה, וכיום
עובד קופת־חולים שם. הוא סבור, שלא
היה הכרח בתפיסתו של יהודה תגר.
סיפורו של אלויה:

ך* דט נו ס ף הוא עורך־דין עיראקי, תושב
( 1תל־אביב, שביקש לשמור על אלמוניות.
הוא לא רצה להיכנס לוויכוח, אם ״ציונות
אכזרית״ היא מוסרית. אבל היה לו מה לומר
לגופו של ״העסק העיראקי״ .דבריו:
״אחרי שנזרקה הפצצה הראשונה, בקפה
דאר אל־בידה, הופצו הרבה שמועות, שהזור־קים
היו קומוניסטים. אבל למחרת הפצצה,
בשעה ארבע בבוקר, כבר חולקו כרוזים,
כתובים בכתב־יד, בין מתפללי המניין הראשון
בבתי־הכנסת. הכרוזים הזהירו מפני
הסכנות שנתגלו עם הטלת הפצצה, יהאיצו
במתפללים לעלות לישראל.
״אדם אחד, שראה בכך תופעה משונה, היה
סלמאן אל־ביאת, שופט־חוקר של בגדאד־דרוס.
הוא קבע, שהפצת הכרוז בשעה כה
מוקדמת מוכיחה ידיעה־מראש על הטלת הפצצה.
לכן הורה למשטרה לחקור בכיוון
זה, בקובעו כי מטילי הפצצה הם יהודים המבקשים
לזרז את העלייה. ואומנם נעצרו
שני צעירים מבית מועלם.
״לפתע התערב משרד המשפטים. השניים
שוחררו, והמשך הטיפול הועבר לידי ה־שופט־החוקר
כמאל שהין, מבגדאד־צפון.
כלומר: בשלב זה עוד היתד, נכונות להעלים
עין. כי כל מיבצע העליה ההמונית בא מתוך
נכונות להעלים עין — או אולי מתוך הסכם
פעיל יותר בין החצר והממשלה, לבין הנציגים
הציוניים.
״אבל אחרי שתי פצצות נוספות, ואחרי
שנתפס השליח מישראל — זה כבר היה
יותר מדי. המשטרה נכנסה לפעולה, ואי־אפשר
היה עוד לעצור את הגלגלים. דבר
אחד רק יש להוסיף: בתנאים האובייקטיביים
של העניין, המשפט שנערך היה משפט לפי
כללי השיפוט הבינלאומי. פשוט ההוכחות
היו כאלה שלא היה כל קושי להוציא פסקי־דין
כאלה.״
בדבר אחד היו מאוחדים כל אותם עולים,
שעקבו מקרוב אחר מאורעות ״העסק העיראקי״
,או השתתפו בו — כולל בני משפחותיהם
של שני עולי־ד,גרדום שלום צאלח
ויוסף בצרי: הם בירכו על החלטת העולם
הזה לחשוף את הסוד.
״הגיע הזמן שאזרחי ישראל יידעו איזה
מאמצים נעשו כדי להביא את יהודי עיראק
ארצה, ומר, הם השאירו מאחוריהם.״

פריצה קטנה לחנות של ביאות מגלה הווי
והומו= סכסואלים שיצוו חננה סגווו
אבל האמת היא שיש לכך גם סיבות מעשיות
ביותר: היצאניות זוכות לגברים־
מ-ווים, השומרים עליהן מד,טרדה, מבלי
לדרוש תמורה, והיצאנים זוכים אצל היצאניות
לקורס אינטנסיבי ״כיצד להיות
מושכת ולהצליח עם גברים.״

״מה שהייתי כאמת רוצה״
י:ר על כף פינחס לביא, הידוזמר),

הפורצת
במעיל חנדר, רות ביד, וסיגריה שחור
מספרת על ההתפרצות למספרה של ליוה,
באבו־כביר.
מבית־המעצר חוויותיה ועל

בשם ״פאני היל״ :״מהזונות אנחנו
יכולים ללמוד המון דברים חשובים. למשל:
איך צריך להתאפר. איך ללכת בעדינות
ולנענע יכה את הישבן. ובעיקר, איך לד,תחיי
אצל הגברים. כל הפרנסה שלנו היא
מזה שאנחנו יודעים איך להתחיל עם גבר.
אנחנו מושכים אותם, הם באים אתנו, ומשלמים
לנו כסף.

פריצת
הפרוצים והפרשת

*־ 1יצאניות כמעט ואין ידידים. להומו/סנסאולים
כמעט ואין ידידות. אבל
יצאניות והומוסכסואלים, בפרט אלה המוכרים
את חסדיהם, הם לרוב ידידים בנפש.
אפשר לחשוב שהסיבה היחידה היא, ששניהם
שייכים לשולי החברה, ומנודים ל־מחצה.
אפשר לחשוב שהסיבה היא שד,יצ־אניות
מאושרות למצוא ידידים שאינם רוצים
להתעלס איתן, וההומואים — נשים שתשמשנה
להם כידידות בלבד.

״חוץ מזה, כמעט אין לנו עם מי להתחבר.
בחורים רגילים לא רוצים להיות בחברתנו.
הם באים אלינו רק כשהם רוצים.
עם יצאניות אנחנו מרגישים הכי רוב. הן
מתייחסות אלינו כמי• אל חברות. מהן אנחנו
לא מפחדים. רק לפעמים הן צוחקות
מאתנו. למשל, כשהן קוראות לי ואומרות:
,פאני׳לה, כמה שאת מתוקה ויפה היום!
אל תקחי לי את הקליינטים, טוב?׳
״מה שהייתי באמת רוצה, זה להפר ל־

אשה. כל הזמן אני חולם על ח:.־ד,פורים,
גי בפורים אני יכול להתחפש באופן חופשי.
אני ש כר באה נוכרית מחנות, והולך
כמו אשד, ממש. אילו רק הייתי מ־צא גבר
שהיה רוצה אותי כאשר, שלו! הייתי עובד
במקצוע כמו עכשיו, ונותן לו את כל הכסף,
ומנקה לו את הבית. אפילו הייתי גונב
בשבילו! אבל כל זמן שאין לי גבר, אז
אני אוהב את אמה, שהיא יצאנית בת ,21
והחכרה הכי טובה שליי
״החברה
ישתגעו כשיראו אותי!״
<* .י״הס כאני ״יל, ידידו המוכר בשם

דלידה, ואברהם גולדשטיין, החליטי
לגנוב יום אחד פיאות נוכריות, כדי להיראות
כמו נשים כל הזמן. כי למי יש סבלנות
לחכות עד פורים? ולמי יש כסף
לקנות סאה? הם צרפו אליהם את החברות
הכי טובות שלהם, אמה חדד ורות ונדר,
וצרפו אותן למיבצע גניבת הפאות.
כיצד קרה הדבר — על כך מספרת רות (,)22
בלונדית ארוכה ( 180ס״מ) ,נאה וחטובת־גו,
ששימשה גם כאחד מעדי־ר,תביעה במשפט
בולקין:
״יומיים לפני מיקרה ההתפרצות למספרת
הכאות הנוכריות של ליזד, שטינמן, באו
אלי פאני היל, דלידה וגולדשטיין. זה היה
כשהסתובבתי לי עם החברה שלי אמה ברחוב
בן־יהודה.
״ ,איזה יופי יהיר״׳ אמר פאני היל, .כשאנחנו
נפרוץ לחנות, ונגנוב את כל הפאות,
אני אקנה לי את השמלה הכי יקרה, אשיב
איפור נהדר על הפנים, אצבע לי את העיניים
והשפתיים, ואז אלבש את הפאר, על
הראשי. סוף־סוף לא יהשבו אותי לגבר.
״ ,עם הבגדים היפים האלה אני אלך לי
לטייל על הקו •,איפה שכל החברה שלי
מתאספים, ולכולם יצאו העיניים מרוב קינאה.
כל הגברים יתלהבו ממני וירצו אותי,
והחברה ישתגעו כשיראו שזה אני, ולא
כתב בחורה. אני אהיה האטרקציה הכי
גדולה׳.״

״?א ידענו מה אגחגו עושות״

ך* א יכולתי להאמין שהסיפור על
ההתפרצות יתגשם כל־כך מהר,״ מספרת
רות .״אמה הדד ואני המשכנו ללכת
נכנסנו לדיסקוטק ויסקי א גונו וצחקנו
לכל הסיפור. בדיסקוטק פגשנו ידידים ושכחנו
מהכל. ביום של ההתפרצות הייתי
שוב עם אמה, שעדיין ממשיכה לעבוד במקצוע.
ישבנו בדיסקוטק פליי בוי, שתינו

מקום

מיפג ט ם

ההומוסכסואלים,

ברחבה שמתחת למלון דן.

רות ונדר ופינחס ״מ
שם חמישה בקבוקים שמפניה בחברת כמה
פראיירים, ועוד כמה כוסיות ויסקי. אמה
ואני קבענו פגישה אצל מוריס־באר מרחוב
הירקון בשעה שלוש בלילה. בקיצור, שתינו
ויצאנו מפליי בוי בשעה .2.30
״כשעלינו על המדרגות לצא

פ אנ״ ה־י,

.״. 183

שיחזור הפריצה

רוחי, במכנסיים שחורים,
מדגימה את מלאכת הפור־צים.
הס דילגו על גדר, הצליחו להגיע לתריס של המספרה הפונה

לחצר, פרצו אותו, ונכנסו פנימה בקפיצה. כשחדרו
המספרה נמלו עימם את כל הפיאות הנכריות שהיו
את אלה שהיו ב ח לון הראווה. לאחר מכן התחפש! בעזרת

ססגוני שו כווצות
נתון־ העולם התוזתו!
ואמה מעיל אפור• ,ושתינו חבשנו את הפאות.
היינו יופי של חתיכות — כולם
הסתובבו ושרקו אחרינו. כשהגענו לשדרות
קרן־קיימת, פתאום ראיתי איך אמה, גולדשטיין
ופאני־היל נעלמו. כשהסתובבתי,
ראיתי שמאחורי עמדה גברת ליזה, בעלת
המספרה שממנה גנבנו את הפאות.״

״הוגבר הזה דא ;ורמזי!״
**ספרת הספרית ליזה שטינמן, כי־
^*/צד הצליחה לגלות את הפרוצות־הפור־צות
לפני שעשתה זאת המשטרה:
״כשהגעתי בבוקר למספרה, ראיתי שה־
^ ןוןןןןךן ליזה, בעלת המספרה,
פועלות עומדות בחוץ. לא נתנו להן להיכראשה,

1 1עס פאת על
נס כדי שלא תטשטשנר, את טביעות־האצ־
25 פיאות,
נגנבו מ חנות ה כיצד מספרת
בעות. עוד מרחוק הבחנתי שחלון הראווה
שערכן עולה על ת שעת אלפים לירות.
ריק לגמרי, ולא נמצאת בו שום סאה.״
הוסיף דויד גרון 18 הפועל שהיה ה השכנה לטלפון. טילפנה בתי ורדה, תלמידה
ראשון שהגיע לחנות :״בכל מקום על ה בבית־ספר תיכון. היא הודיעה לי שהיא
רצפה התגוללו חלקי־פאות קרועים. הארו
יחדעם הבן־יהודה,103
נמצאת ברחוב
רוחי ואמה
•והם ראואת
פתוחות. שלה,
נות היו פרוצים והמגרות היו חברים
כל המקום היד, הפוך, על הרצפה היה בק בחברת פנחס, כשהן לובשות את הפאות
בוק תמרוקים שבור לרסיסים, והמון פי ש :׳נבו מהחנות שלי. ורדה ביקשה שאיי
סות נייר. תיכף צלצלתי למשטרה.״
אבוא מיד, ואמרה שתחכה לי. הזמנתי מו״כשבאה
המשטרה,״ המשיכה ליזה שטינ־ נית ודהרתי למקום.
מן ,״תיכף אמרתי לשוטרים שאני חושדת
״כשירדתי מהטקסי, ראיתי את ורדה מחברוח
ונדר, בידידתה אמה והילד הזה שהן כה לי. היא סיפרה שראתה שהבחורות עם
תמיד מסתובבות אתו. הם כבר היו קודם הפאות מתרחקות מהמקום, והיא אמרה לבחנות.
רותי הזמינה פאר, נוכרית ושילמה אב׳׳ ,החבר שלה, ללכת אחריה,ן, ולסמן ב־לי
30 לירות על החשבון. זה היה לפני סימני־חץ על המדרכה, לאיזה כיוון הם
שלושה חודשים בערך. והיא אמרה לי הלכו. אנחנו באמת הלכנו לשם לפי השלמחרת
תבוא לקחת את הפאה, אבל היא סימנים, שהובילו לכיוון הירקון. אמה ולא
לקחה אותה. כל יום אמה ורותי עם פנחס, שהרגישו שרודפים אתריהם, נכפנחס
ואברהם היו באים למספרה, הבנות נסו לחצר ברחוב בן־יהודה ,123 ורותי
היו מודדות פאות, ופעם גם פנחס מדד עם השני המשיכו ופנו ברחוב קרן־קיימת,
פינה ואמר, כמה שזה יפה!׳ .אני תיכף לכיוון דיזנגוף. אבי, החבר של ורדה, היה
שם. נתתי לו לירה ואמרתי ליו לטלפן
למשטרה. הבחור שהיה עם רותי הסתלק
מהמקום. אבל את רוחי עצמה עצרתי בפינה.
היא לבשה פאר, שטינית ארוכה מאוד,
בגוון אפרפר עם פסים בהירים. דיברתי
בכוונה בקול רם שאנשים ברחוב ישמעו
ויתאספו, ואמרתי לה שהפאה היא שלי,
ושנגנבה בלילה מהחנות.
״,את הפאר. הזו קניתי בתור מציאה מ־ימאי
בחיפה בשלוש מאות לירות,׳ היא
אמרה לי, ,ואני לא יודעת על איזו גניבה
את מדברת.׳ ביקשתי ממנה שתבוא אתי
למשטרה ושם שתספר בדיוק ממי ר,יא קני
תה את הפאת, ותיכף ישחררו אותה. אני
(המשך בעמוד ) 16

,־ד היל־ -הזוג י שפוי־ חנות בגלל הפיאות

\ הזמן שתינו, שינו כל מיני שירים של אנריקו מסיאם
:ו המון רעש. פתאום שמענו קיל דפיקה חזקה, ואני
נבהלתי, ני זד, היה הרעש שהקים ולידה, כשהצליח
ץ את התריס. הוא שכר גם את החלון, ושניהם נכנסו
המספרה, מאחורנית. כעבור כמה רגעים הם חזרו מהחנות
יו לנו שהם הצליחו לגנוב. הסתלקנו מהמקום בכל
רות, למה שפחדנו שהשכנים שמעו את הרעש.
״כשהגענו על־יד קוויק־באר, אמר כאני־היל שהם גנבו רק
פאוד, שיש עוד הרבה בחנות ושכדאי לחזור ולקחת את
אז הדזבאנו את הפאות בחצר, וחזרנו למקום. שני ההומו־
**^ו, וגנבו עוד 19 פאות, וכל מיני דברים קטנים.״

ולר

נכנסנו דיד החרון

משם, חזרה למקום ששם
..׳ת, לקחנו מונית ונסענו למלון
גרה שם. אמה ואני נכנסנו דרך
1ל, דלידה וגולדשטיין טיפסו על

החבאנו את שש
נצחו! .זה המלון
הדלת של המלון,
צינור ונכנסו דרך

מדדנו בחדר של אמה את הפאות, והיה יופי. הבחורים
— י — י י 1י.נ — זי8

התחילו להתפשט, עשו סטריפטיז, רקדו בתנועות
נשיות ונראו בדיוק כמו בחורות,
ובמיוחד עם הפאות האלה על הראש שלהם.
״כולנו התנשקנו ושמחנו למה שהצלחנו
בהתפרצות. אמה ואני בהרנו לנו שתי
פאות, ויולדשטיין אמר לנו שכדאי לשמור
על השאר, ובמשך הזמן למכור אותן, ולהתחלק
בכסף.
״כשגמרו את הריקודים שלהם, יצאו הבחורים
דרך החלון, לקחו את כל הפאות.
והלכו לבית של קרולינה. זה אדם מבוגר
שהוא הומו, שקוראים לו כך. שם הם
בחרו לעצמם את הפאות שהכי התאימו
להם. את אלה שלא היו טובות, זרקו ל־כחי־הזבל
בסביבה, ובבוקר אנשי העיריה
זרקו אותן עם האשפה.
״בערב שלמחרת יום־ההתפרצות יצאנו,
אמה ואני, לבלות בחברת פאני־היל וגולדשטיין.
שתינו לבשנו שמלות־ערב שחורות
עם חרוזים יפים. אני לבשתי מעיל לבן

ך ן אמה חדד, הפרוצה

הפורצת, במכנסיים

וחולצה לבנה, עס כוס קוניאק במסעדה.

ראיתי שהגבר הזה לא נורמלי. בכל אופן,
הם ראו בינתיים איפה אני שמה את הפאות
במגרות. יום אחד שפכה אמה אבקת
התעטשות לפועלת שלי. ואז ידעתי תיכף
שהיא טיפוס של בחורה מהרחוב. כבר אז
התחלתי לחשוד. בבוקר הפריצה סיפרתי
הכל לשוטרים, הם רשמו את זה, ואמרו לי
שיחפשו. לא יכולתי לעבוד יותר באותו יום,
והלכתי הביתה.
״בערב ישבתי בבית. פתאום קוראת לי

הפד׳צה
(המשך מעמוד ) 15

אפילו אדאג לכך. רותי הסכימה, ובדיוק
כשפנינו ללכת למשטרה, פגשנו שוטר שמכיר
אותי, והוא נלווה אלינו.

__״עכשיו אגי יפה״

בו לג רי ה
של יין ושושנים
בולגריה, ארץ התיירות העממית, מציעה
לך מרכזי נופש חדישים וצירוף
נדיר של ים והר בכפיפה אחת. טייל
הקיץ בבולגריה והתרענן במי הבדולח
השקטים של הים השחור, השתזף
על ״חולות הזהב״ שטופי השמש,
טייל בעמק השושנים, שאף לריאותיך
אויר הרים צונן, מבריא ומרגיע בתנאי
אכסון מעולים ובמחירים נוחים.

ך י< שהגענו לנפה הצפונית אמרה רו־
תי מיד לשוטרים, :אם תשחררו אותי
אספר את הכל, ואגיד גם איפה נמצאות
שאר הפאות. אם לא, לא אספר לכם. גם
לשבת במעצר וגם לספר? לא רוצה.׳
״בינתיים יצאה ניידת לחפש את אמה.
ורדה נשארה על־ידה, לשמור שהיא לא
תברח. ליתר בטחון אספה ורדה כמה אנשים,
וסיפרהלהם שישנה בחצר בחורה
שגנבה את הפאות הנוכריות ממני, וביקשה
את עזרתם. ברגע שהאנשים מהרחוב נכנסו
לחצר, אל אמה, היא יצאה משם, הכניסה
את הפאר, לתוך שקיק, והלכה עם ורדה
למשטרה. בדרך הן נכנסו לפורטו ריקו,
אמה קנתה שם 4קופסאות סיגריות,
שוקולד, ושתתה ׳ויסקי.
״מיד כשאמה הגיעה למשטרה, היא מסרה
לחוקרים את השקיק עם הפאר״ וסיפרה

מרפא והתרגעות
נולגריה ידועה בסגולות המרפא ה־
;ייוחדים שלה בזכות מעינות המים
זמינרליים. בסופיה־בנקיה, בחיסריה,
:קיוסטנדיל, תמצא שירותים רפואיים
געולים לרפוי מחלות עצבים, לב,
נליות, דרכי המרה, סוכר, חוט ה־
^דרה ושיגרון. כל זאת בתנאי פג־זיון
ממדרגה ראשונה ובהשגחת
ופאים מומחים.

:יחידים נוחים
:בתי הנופש וההבראה, ליד המעינות
.מינרליים, כולל פנסיון מלא וטיפול
1פואי — בחדרים של שתי מיטות
1־ 6עד 8דולר ליום.
״חולות הזהב״ ו״חוף השמש״ פג־
׳יון מלא ושרותים ממדרגה ראשונה
בחדר של שתי מיטות מ־5.50ד 6.50 דולר ליום.
,סופיה — בבתי המלון המפוארים
|בלקאן״ ו״רילה״ פנסיון מלא ושרו-
ים ממדרגה ראשונה בחדר של שתי
יטות מ־ 6.50 עד 7.50 דולר ליום.

ויולים בינלאומיים
יורים של 3ימים באניה ; בלווית
דריכים מומחים: ורנה — איסטנ־יל
— ורנה מ־ 46 עד 68 דולר לאיש.
•נה — אודיסה — ורנה מ־ 46 עד
) דולר לאיש.

בולגריה מציעה לן בתי
מלון חדישים, בילוי
מופלא במחירים עממיים.

נאשמת ונדר
סמריפ־טיז בכלא

שהיא קנתה את הפאר, מפנחס, שעשה את
ההתפרצות, וששילמה לו עבורה 300 לירות.
רותי, ששמעה את זה, אמרה גם
שפנחס וחברים שלו גנבו, והן קנו מהם.
״רותי התחילה פתאום לשיר מין שיר
כזה, :עכשיו אני יפה ומוכנה ללכת לפגישה
באבו־כביר. סיגריות מותר לקחת,
אבל את נייר־הכסף אסור להכניס.׳ היא
ביקשה ממני שאשאיר לה את הפאה, כי
היא רוצה להיות יפה כשתופיע במשפט.
למחרת הובאו רותי ואמה לבית־המשפט,
אל השופטת עדנה שצקי, ונשלחו לעשרה
ימי מעצר.

״כורם אוהבים אותנו״

וא לבולגריה -
ניהנה מסבר פנים חם
פנה לסוכן הנסיעות שלך
לקבלת פרטים נוספים.
כניסה לבולגריה אפשר לקבל
בולגריה בישראל — רטת־גן.
לעניני תיירות של בולגריה
:רחוב אבן־גבירול ,59ת״א.
שחם לבינסון אילון

תא שדו׳ ה ם וי ק19
*0121611

62, 2 5 , 19 /2

*•.שפאני־היל ודלידר, באו לראות מר,
שלום חברותיהן למקצוע, הבחין בהן
שוטר ועצר מיד את פנחס לביא, הלא הוא
פאני היל. חברו, דלידה, הצליח להתחמק.
אותו ערב הייתה לכל החברה על הקו,
ליד מלון דן, חינגה גדולה. דלידה וגולדשטיין
ערכו סטריפטיז בעזרת הפאות הנוכריות,
למרבה הקנאה של כל חבריהם.
אך למחרת הם נעצרו, הובלו לאבו־כביר.
השלושה קיבלו פקודת־מעצר לעשרה ימים
בפקודת השופט יעקב דואר.
באבו כביר היתד, שמחה גדולה. באגף
הנשים ערכו אמה ורותי הצגת חשפנות,
כשכל היצאניות מצטרפות אליהן בהתלהבות,
זו אחר זו.
גם באגף הגברים רבתה השמחה. העצורים
והשפוטים כולם שמחו לקראת שלושת
ההומוסכסואלים.
על כך סיפר פנחס — פאני היל, לאחד
העצורים שהשתחרר:
״אני אוהב להימצא במעצר, אז אני
יכול לעשות לחברה טובה, ואני נחמד
אל כולם. אני יודע שאני יכול לקבל בשביל
זה את מנות הסיגריות שלהם, אבל
אני לא רוצה, בשביל שאני מרחם על
החברה, שהם -בודדים בכלא.
,,אני ושני החברים שלי, שנעצרו יחד
אתי, דווקא־ מרגישים טוב • מאד בכלא, כל
הבחורים כאן אוהבים אותנו מאוד.״

נולדה בתחנת־משטוה,שנאן ו את אמה החווגת,
בעוד שהחקירה בפרשת ההאשמות נגד השופט אליעזר מלחי נמשכה, התרכזה תשומת־הלב
יותר ויותר סביב אישיותה של המתלוננת: עורכת־הדין יונה סופר. כי מידת האמון
שתינתן לדבריה תהיה גורם מרכזי, ואולי מכריע, בהערכת הפרשה.
אין זו הפעם הראשונה ששמה של המתלוננת מגיע אל כותרות העיתונים ומעורר עניין.
הוא היד, קשור בעבר בפרשות לא־פחות מסעירות מזו האחרונה, נזכר לא פעם בדיונים
משפטיים — הן במתלוננת, הן כנאשמת, הן בתוקף תפקידה כעורכת־דין.
את ההכרה הראשונה עם סופר עשו אנשי הלח״י בימי המנדאט, כשהיא התלוננה בפניהם
על אביה, שהיה אז אחד הקצינים היהודיים הידועים ביותר בשרות המשטרה הבריטית. היא
החשידה אותו בפני אנשי המחתרת.
מאוחר יותר הוגשה נגדה תביעה באשמת תקיפת בעלה, והיא נחשדה אז בנסיון להשחית
את פניו בחומצה גופריתנית.
עם קום המדינה התגייסה יונה לשרות במשטרת־ישראל, שבה המשיך אביה לכהן כקצין.
לאחר זמן פוטרה מן השרות, והאשימה את אביה כמי שמתנכל לה ורודף אותה ללא
הצדקה. השבוע סיפר על התקופה ההיא יחזקאל סהר, לשעבר מפכ״ל משטרת ישראל :״אני
זוכר אחת בשם יונה סופר. היא היתד, שוטרת, ולאחר שפוטרה, הצליחה להיכנס לבניין
המטה הארצי במירמה, ופרצה לחדרי. היא חיבלה אז בתיקי המשטרה. אינני זוכר אם היא
הציתה אותם או לא, אבל קצינים אחרים בוודאי זוכרים את כל הפרטים.״
בתקופה הקצרה שבה לא היה מעורב שמה בפרשיות מסעירות, למדה סופר משפטים, בבית-
הספר למשפט וכלכלה בתל־אביב. לאחר זמן מר, האשימה את עורך־הדין הירושלמי הנודע,
שלמה תוסיה־כהן, בהפרת הבטחת נישואין. היא לא הזכירה אז את העובדה שהיא גרושה
והוא כהן, אך טענה כי הוא הכניס אותה להריון. סופר תבעה מתוסיה־כהן פיצויים גבוהים.
במהלך המשפט, שהתנהל בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב, גרמה סופר לשערוריה־בתוך־
שערוריה, כשזרקה לעבר תוסיה־כהן את התנ״ך, עליו נישבע לומר את האמת.
לפני שנתיים, באולם בית־המשפט, צעקה יונה לעבר השופטים :״אתם מקבלים שוחד!״
עורכת־הדין נעצרה אז, אך לא ננקטו נגדה שום צעדים משפטיים באותו עניין.
ליונה היתד, גם פעילות משפטית שקטה. היא פירסמה ספר, שהתבסס על הרצאות ששמעה
באוניברסיטה, שנקרא תקנות עבודה. אולם גם פעילות שקטה זו נסתיימה בשערוריה. אחד
ממוריה, שעל הרצאותיו ביססה את הספר, הגיש תביעה לבית־המשפט, שימנע את הפצת
הספר. הוא טען אז לזכות־היוצרים, ודרש למנוע את ההפצה, בגלל השיבושים שהיו כלולים,
לדבריו, בספר, והעלולים לפגוע בשמו הטוב כמשפטן. בית־המשפט קיבל אז את טענותיו
של המשפטן. בפניה נוספת לבית־המשפט העליון, העלתה יונה סופר טענה, כאילו נרקמה
נגדה קנוניה בסיועם של עורכי־הדין שייצגו אותה. בית־המשפט דחה את טענותיה.
השבוע, בראיון לכתב העולם הזה, חזרה יונה וסיפרה על כל הפרשות הקשורות בשמה.
דבריה מופיעים להלן במלואם.

1108 חס
ההנמו ד?
ס פורה של

יונה סופר

אחשכת׳ שכך יפול דבר. לא רציתי
לעשות רע לאף אחד. במיקרה שלי
אשמה החברה.
אין לי שום דבר נגד השופט מלחי. הוא
אדם שעשה לי רק טובות, אבל הוא קורבן
החברה.
אני הבטחתי למשטרה לשתוק, ולא לספר
על המיקוד״ אבל אני כולי מתפוצצת, והשופט
מלחי בטח יחשוב שקרה לי דבר
נורא אם סיפרתי את כל זה למשטרה. עכשיו
אני אספר לך איך עברו עלי החיים
וכמה סבלתי בהם, ואז האנשים יידעו למה
סיפרתי על השופט, והוא בעצמו יבין אותי
ולא יכעס. אני נורא־נורא מצטערת שסיפרתי,
אבל צריכים לדעת איזו שחיתות יש
במדינה.

מהמינזר לבית אכא
ך* אמא שלי היתר, אשד, יפה מאוד, בו
| צעירותה. כל שנה היא היתד, מקבלת
בנשף־פורים פרס מברוך אגדתי על יופיה.
אבי התאהב בה, אבל המשפחה של אמי התנגדה
לכך שהם יתחתנו. אבי, מרוב יאוש,
שתה בקבוק ליזול, ובקושי הצליחו להציל
את חייו, ורק אחרי זה המשפחה הסכימה
לנשואים.
המשפחה מצד אמי זו משפחה של רבנים,
ואני כבר דור שלישי בארץ. אחרי שהורי
התחתנו, נולדתי בתחנת־ד,משטרה הראשונה
ביפו, בשנת .1923 אבי היה שוטר פשוט
במשטרה הבריטית, ומפני שהיה יהודי, נתנו
לו את העבודה הכי מלוכלכת: לבדוק בתי־בושת,
יחד עם חברו, השוטר רובינסון,
שהיה בריסי.
הסבא שלי, שהיה רב, השיג לאמא גט,

ואבי גורש מהבית. הוא ניסה להתאבד,
ואחר־כך התחתן עם אשד, אחרת, שהיא כיום
אשתו. שמה מזיקה. לאמא שלה הוא
קרא יאמר״ ודיבר איתר, ספרדית.
לי לא היה בית, בגלל גירושי אבי. גודלתי
וחונכתי בין ערביות ונוצריות ברמלה,
במינזר סן־ג׳וזף, והייתי היהודיה היחידה
במקום.
במינזר הייתי עד , 1936 ואז באתי לביקור
בירושלים. בגלל המאורעות שפרצו, נאלצתי
להישאר בירושלים, ושם היכרתי בפעם הראשונה
את אבי, שלא הסכים להכניס אותי
הביתה, אלא ברשות אשתו. בביתם עברו עלי
שבעת מדורי גיר,נום. התנהגו אלי כמו אל
שיפחה, עד שברחתי חזרה לנזירות במיזנר
בירושלים. הנזירות קראו לאבי ואמרו לו
שיותר לא יבוא. נשארתי במינזר עד שנת
.1942
במלחמת־העולם השניה מצאתי בית בצבא
הבריטי. זייפתי את החתימה של אבי. הייתי
אז בגיל , 17 התגייסתי לאיי.טי.אס ,.חיל הנשים
הבריטי, באמצעות הסוכנות היהודית.
בצבא עבדתי בתור עוזרת לאחות בבתי־חולים
במידבר מצרים. בתוקף תפקידי, כשהייתי
מביאה את הפצועים מהחזית, הבאתי
פצוע שטיפלתי בו. הוא היה הגבר הראשון
שהתייחס אלי יפה, והוא הפך להיות
בעלי. איתו נסעתי לאנגליה.

;,בעלי חיכה אותי״...
*י אנגליה נולד לי בן שקראתי לו
^ מנ ח ם. הוא נולד ב־ ,1944 והכנסתי אותו
לבריתו של אברהם אבינו. בגלל זה נאלצתי
לעזוב את בית הורי בעלי, שהיו נוצרים,
למרות שהם התנהגו אלי יפה. עברתי לגור,

בעדה הנוצרי נהוג וחייה היו מסכת סועות

יחד עם בעלי, בבית רבנים, בית הרב שוזרץ
בלונדון, וניהלנו בית יהודי כשר. באותה
תקופה עבדתי במשרד־המלחמה הבריטי בתור
פקידה, שיתפתי פעולה עם המחתרת
היהודית, והכנסתי כרוזים לתוך בניין משי
רד־המלחמה.
בעלי הגיש בקשה להתקבל למשטרה הבריטית
בארץ. מיד לאחר מכן נשלח באופן
פתאומי למזרח הרחוק, ונפל במלחמה. נשארתי
אלמנה צעירה, עם תינוק בגיל שנה.
הסוכנות היהודית החזירה אותי לארץ, למרות
שהיתר, התנגדות חזקה מצד משפחת
בעלי בקשר לילד, כי הם רצו שהילד יישאר
אצלם. בסוף קיבלתי רשות להביא אותו
לשלושה חודשים לארץ.
בארץ התחבאתי איתו אצל הסבתא. לא
רצו לסדר את הילד בשום מוסד, ואף היו
מוסדות שאנשיהם העליבו אותי וזרקו לי
בפנים :״מה פתאום באת? חזרי לאנגליה!״
נאלצתי להפקיר את הילד ולהשאיר אותו
אצל שכנים, והתחלתי לעבוד כמזכירה אצל
מפקד המחנה הבריטי בבית־נבאללה. שם,
במחנה, הכרתי בחור יהודי בשם ודלף, שהיה
חייל, וקשרתי איתו קשרים.
הוא היה בחור נחמד והיה טוב אלי,
והתחתנתי איתו. תקופה קצרה לאחר מכן
ראיתי פתאום שהוא מקבל כל מיני התקפות,
הוא היה נתקף בהיסטריה, מתחיל
להשתולל, ומכה אותי מכות־רצה.
הבעל שלי היה מסתובב תמיד רק בחברה
של חיילים בריטיים. הוא לא אהב יהודים.
פעם אחת הוא הלך עם חיילים בריטיים
לבית הקפה הציפור הכחולה. באותו
זמן התקיימה שם הרצאה של ויצ״ו, והמרצה
דיברה עברית. אז החיילים, שהיו
קצת שיכורים, התרגזו, והתחילו לצעוק:
״דברו אנגלית!״ הם הפכו את הכיסאות,
ושברו את השולחנות.

פסק־דין ש 7שזוש שנים

מחרת, בשבערי בא פעם נוספת
׳ לציפור הכחולה -ניגשו אליו שני בחורים
והיכו אותו. אחד מהם היה במדי־שוטר.
אני רצתי למשטרה וביקשתי שיתפסו את
שני הבחורים. רק אז התערב אבי, סופר
הגדול, ובא באופן מיוחד עם אשתו להסביר
לי שבהיותו קצין־משטרה גבוה, העניין
הזה לא נעים לו, ויש לתת לכל התקרית
הזאת צביון אחר — משפחתי, ושאקבל על

עצמי את האשמה, כאילו הוא נפגע בסיב־סוך
משפחתי אתי.
אני לא ידעתי אז מה זה חיק פלילי, אבל
אבי, שהיה קצין־משטרה, כן ידע. עשו משפט,
והופעתי בפני השופט קנת כנאשמת,
והודיתי באשמה. קיבלתי התנהגות טובה
לשלוש שנים.
עם פרוץ מלחמת ,1948 כשילדי הקטן היה
בן שלושה חודשים, התגייסתי לחיל־האיזיר.
שם מסרו לי את אחד התפקידים החשובים
והבטחוניים ביותר, וגיליתי את הטייסת המצרית
שיצאה להפציץ בארץ.

אזעקה מאלטדינה

ך* עם, בשעה שהייתי בתפקיד, שמעתי
פתאום קול עברי קורא מעל גבי הגל
הערבי :״ירדנה קוראת מהאוניה, כל איש
מעמד נא להודיע למטה הכללי. ירדנה קוראת
מהאוניה״.
הצעקות האלה נמשכו בערך שעה, עד שהיתר,
התפרצות :״האם אין איש שומע
אותי?״ ואז הזעקתי את המפקד שלי, צ׳רלי,
והנחתי את האוזניות שלו שישמע את הצעקות.
התברר שאני הייתי היחידה שקלטה
את אלטלינה, מעל הגל הערבי!
כל היום הריצו את הרשימות שלי מן הקרב
המתרחש על אלטלינה למטה הכללי,
ואפילו את האוכל נתנו לי לפה בשעה שהאזנתי
לגל. זה נמשך עד שנפצעתי באוזן
הימנית, כתוצאה מזרם חשמל חזק. איבדתי
את השמיעה למשך תקופה ארוכה.
אחרי ניתוח התחלתי לשמוע, אבל איבדתי
את הצליל המוסיקלי. שוחררתי מהצבא.
משרד־הבטחון התייחס אלי יפה, ועשו הכל
כדי לסדר אותי בעבודה, שתתן לי גם בטחון
וזכויות. היפנו אותי, עם מכתב־המלצה,
אל כל משרדי־הממשלה בלי יוצא מן הכלל.
לאחר מילוי הטופס המקובל, סרבו לקבל
אותי, מבלי לנמק מדוע.
ובכן, פניתי לאחת השגרירויות הזרות,
ושם קיבלו אותי לעבודה. העבודה שלי
בשגרירות הבריטית היתד, לתרגם עבורם
חומר מעיתונים, ולקרוא ולתרגם כל מיני
כתבות שנכתבו בארץ נגד הבריטים. הדבר
הזד, הרגיז אותי, ופניתי מיד במכתב לבן־
גוריון. מסרתי את המכתב לפולה ביד.
רק אז סודרו סוף־סוף שני ילדי בבית
צעירות מזרחי בירושלים, כדי שאהיה חופ־שיה.
ככה עבדתי תקופה די ארוכה בשגרי־

יונה סופו במדים השחור׳ של שרכת־וין
רות, עד שמישהו הלשין עלי ובשגרירות
הודיעו לי שעלי לעזוב את העבודה.
סידרו לי דירה ונשאלתי במה אני רוצה
לעבוד. אמרתי שהפרס שאני חושבת שמגיע
לי הוא להיות במדים. אני רוצה להתקבל
למשטרה. התקבלתי.
זה היה בתקופה שפיטרו אנשים מהמשטרה,
וביניהם גם את אבי. עבדתי במחלקת
חקירות פשעים באותה תקופה, ואז אבי
הגיש בג״ץ על הפיטורים שלו, והצליח
לחזור למשטרה. הוא חזר להיות הממונה
על מחלקת חקירות הפשעים בארץ, ואני
הייתי כפופה לו ישירות בעבודתי.
באותו זמן נתבקשתי להתפטר מהמשטרה.
לא רציתי להוריד את המדים, אך לבסוף
הורידו ממני את המדים כמו שקרעו את מדי
דרייפוס, והלבישו אותי בשימלה אזרחית.
עד היום אני לא יודעת למה עשו לי את זה.

שמעון פרס סידר

יונה סופו במדי המשטרה-לפני פטוויה

*** וב נשארתי בלי כלום, מחוסרת׳
^ עבודה וכסף. בזמנים האלה הכרתי את
עורך־הדין שלמה תוסיה־כהן. הוא האיש
שגרם לכך שאני אלמד משפטים.
כתבנו יחד מכתב למשרד־החינוך, הסברתי
להם את כל קורות חיי, והם אמרו לי שאני
יכולה ללמוד באוניברסיטה בלי תעודת־בגרות.
תוסיה״כהן אמר לי שאני אשד,
טובה, שצריכה רק בית טוב ואווירה חמה,
ואז יהיה לי טוב בחיים. הוא תמך בי
בכסף, ועזר לי ללמוד. כל יום היה מלמו
אותי שעות, דוחס בי חומר, כמו שמנפחים
אופניים עם משאבה. בתחילה היה לי קשה,
אכל אחר־כך הפכתי לתלמידה מצטיינת.
באוניברסיטה הכרתי את השופט אליעזר
מלחי, שהיה מרצה למשפטים. באחד הימים,
כשהלכתי מהבית להרצאה באוניברסיטה,
פגשתי בחורה שצעקה אלי :״יונה, יונה!״
הבטתי בה ולא הכרתי אותה, אבל היא
הזכירה לי שנפגשנו בצבא הבריטי והיינו
חברות, והיא לימדה אותי את השפה העברית.
שמה היה סוניה גולדמן, והיא כיום
אשתו של שמעון פרס. היא היתד, כמו
אחות שלי בצבא, והכריחה אותי לבוא אליה
הביתה בערב פגישתנו המחודשת. היא גרה
אז עם בעלה ביד־אליהו.
ניגשתי אליהם וסיפרתי לה ולבעלה הכל.
שמעון סידר לי עבודה בבדק בלוד. אז
אמרתי לתוסיה־כהן שכאשר מצבי יוטב,
אחזיר לו את העזרה שקיבלתי ממנו, כי
התייחסתי אליה רק בתור הלוזאה.
בבדק עבדתי בתנאים קשים מאוד. הייתי
צריכה לנהל בית, לעבוד היטב, ובערב ללמוד
באוניברסיטה. פתאום, לאחר שרשרת
התנגדויות שהתנגדו לי במקומוודעבודה, ופיטורים
שפיטרו אותי במקומוודעבודה, הגיע
אלי מכתב דחוף. מנציבות שרות המדינה,
בו נאמר לי לפנות. מיד, לאגף ה
תעופה
האזרחית, ברחוב אחד־העם, כדי
להתקבל אצלם לעבודה קבועה.
התקשרתי עם סוניה וסיפרתי לה על ההצעה.
היא הזהירה אותי שבשום פנים לא
אעזוב את עבודתי בבדק, כי בבדק יוכל
שמעון לעזור לי, ושם לא, אבל אם דוזקא
ארצה לעזוב, שאעשה זאת רק בתנאי שתובטח
לי דרגה ועבודה קבועה.

המזאף הגואל הביא כסף
ף* ניתי לאגף התעופה האזרחית, ושם

נבחנתי מיבחנים קשים. רק לאחר הבחינה
הובטח לי בכתב, ובמפורש, שהעבודה
היא קבועה ושדרגתי תהיה תשע. למעשה,
דרגה נמוכה של פקיד־עזר בבית־משפט.
בתנאים אלה הסכמתי לעזוב את בזק
ולעבור למקום החדש, כדי שאוכל להיות
קרובה לילדי ולהמשיך בלימודים בצורה
מסודרת, כי עבודה זו קלה יותר.
כעבור חודשיים קיבלתי מכתב מנציבות
שרות המדינה בירושלים שעלי להתייצב לבחינה
בנציבות. הרגשתי שמשהו לא בסדר,
והתחלתי להילחם נגד אותר, בחינה. כי כבר
נבחנתי, והמקום הובטח לי. גם הממונים
עלי, מנהל אגף התעופה האזרחית, מיכאלי,
התערב ולא הבין זאת. ההתערבות לא הועילה,
וחוייבתי לעבור את הבחינה.
זמן קצר לאחר מכן, כשבאתי לעבודה,
מצאתי על שולחן הכתיבה מעטפה, ובה
מכתב שאני מפוטרת מעבודתי בעיקבות
הבחינה שכביכול לא הצלחתי בה. איך
יכולתי להיכשל בבחינה למישרת מזכירה־כתבנית
דרגה תשע אם אני תלמידה מצטיינת,
שנה רביעית באוניברסיטה?!
לא היתד, לי דרך אחרת, אלא לבקש צו־על־תנאי.
הגשתי בקשה לבג״ץ נגד נציבות
שרות המדינה, בטענה שהפיטורים שלי
הם שרירותיים. כבוד השופט חשין המנוח;
שישב בדין עם עוד שני שופטים, לא הסכים
להוציא צו־על־תנאי, עד שאמרתי שאבי
הוא זה שבוחש בקדירה, גורם לפיטורים,
והוא אחד הבוסים הגדולים בנציבות שרות
המדינה. בצורה זו קיבלתי את הצו־על־תנאי.
הבקשה עצמה התבררה בפני הרכב אחר,
ולפי ההוכחות שהיו בידי בשעתו, לא זכיתי.
השופטים אישית עשו מאמצים כדי למצוא
לי מקום־עבודה מתאים. השופט אגרנט ביקש
שיתנו לי עבודה, אבל זה לא הועיל.
שוב נזרקתי לכל רוח, ואז חזר תוסיה־כהן
ועזר לי לסיים את הלימודים.
פעם, כשבאתי הביתה והייתי מיואשת,
מצאתי מתחת לדלת מעטפה עם כסף. שמחתי
נורא ושאלתי את עצמי מי המלאך הגואל.
למחרת, כשחזרתי הביתה, מצאתי
מעטפה עם כסף צמודה לתריס. לא יכולתי
להתאפק, ולמחרת עשיתי אמבוש. ואז --

המשך בשבוע חנא

ב ח רי י
(המשך מעמוד ) 16

שעות ספורות לפני מעצרו של רובין
סיפרה אורסולד, לכתב העולם חזה :״אני
מאוד סובלת משריפת המכון. עד עתה
חייתי עם הדוקטור רובין חיים יפים, למרות
שאנחנו לא נשואים. אני גרושה —
הייתי נשואה פעם ליהודי ממוצא עיראקי —
ורובין הוא כהן. לכן אנחנו לא יכולים
להתחתן. יש לי ילד מנישואי, ואנחנו מטפלים
בו יפה. אך מאז השריפה החלו הצרות.
״,התחילו לכתוב עלינו בעתונים, וכול
הילדים בבית־הספר התחילו להתלחש ביניהם.
הילד שלי הרגיש בכך, והוא בא הביתה
עם שאלות. אני הסברתי לו הכל. אין מה
להסתיר. אמרתי לו שתמיד עלולה לפרוץ
שריפה, במיוחד במקום שבו עובדים אנשים
ומצוי בו בנזין. הסברתי לו גם את התאונה
האומללה שקרתה לאפרתי — זה שנישרף
במכון ומת.
״נוסף לצרות שיש לנו מן החוקים המטופשים
שיש במדינה, שבגללם אין אנו

המוות בהליקופטר:
ף ״ ש ה לו מ ר, שמותו של עבד אל־סלאם
\ /עארף בא כהפתעה. הוא עצמו נהג ל׳
ספר על תחושתו, כי סופו לא יהיה
מוזת טבעי. רק שאלה אחת נשאלה, כאשר
שידרה בגדאד את הידיעה כי נשיא עיראק
ניספה בתאונה בהתרסק הליקופטר: האם
מת כתוצאה מתאונה, או מהתנקשות מתוכננת?
תחנת־ד,שידור
המחתרתית של הכורדים,
ששידוריה נקלטו באיראן, הכריזה, כי לוחמים
כורדים הם שהפילו את ההליקופטר,
בקצה הדרומי של עיראק. בצורה זו, אפשר
להניח, תתבטל מיתקפת הקיץ של הצבא
העיראקי על הכורדים.
בגדאד עצמה אמרה, כי ההליקופטר נפל
בתאונה, באשמתו של הטייס, בגלל סופת־חול
עזה. אבל מכוויית הסמוכה הבריקו
כתבים מערביים, ששום סופה לא התחוללה
אותו יום בסביבות בצרה.
התעורר גם חשד, כי הוטמנה פצצה בהליקופטר,
לפני המראתו. מי יכול היה
להטמין את הפצצה?
מי לא?
הקומוניסטים, אנשי הבעת, הכורדים, קצינים
מאוכזבים, אנשי הימין, שכירי המערב,
קנאים דתיים. כל אחד מאלה שייך לקבוצה
שד עאו־ף
נפרדת בעיראק, וכל קבוצה הוכיחה שהיא
מסוגלת להרוג ולהיהרג.
כאשר עבר מסע ההלוו־יה ברחובות בגדאד,
ורבבות הצטופפו ובכו, נשארה השאלה
עדיין בגדר תעלומה: תאונה או התנקשות?
שאלה לא פחות חשובה: כיצד הצליח
עארף להגיע למעמדו הרם?

מיליון פה, מיליון שם

חשודה שבו
החוקים ה מ טופ שי ם

יכולים להינשא, אני בטוחה שעתה יתווספו
לנו צרות חדשות. אני מאד חוששת שהמשטרה
תעצור את דוקטור רובין, כי
אנשים מדברים עליו, כאילו שהוא אשם
בשריפת המכון.
״עתה, אחרי שהמכון נישרף, אוכל קצת
להתפנות וללמוד עברית.״
״האמת תתגלה״ .אורסולה לא תיארה
לה באיזה מהירות יתממשו כל חששותיה.
תחילה נעצר רובין, ולאחר מכן
נעצרה היא עצמה. אך גם בבית־המעצר
באבו כביר לא שינתה אורסולה את גירסתה
הראשונה.
יצאניות תל־אביביות, שבילו בחברתה בביתר,מעצר,
שמעו מפיה הכחשות נמרצות
לכל חשדות המשטרה .״לא שרפנו את המכון,״
סיפרה להם העצירה .״אני לא
יודעת על כך דבר. בזמן השריפה הטראגית
הזו, הייתי עם הדוקטור שלי באילת.
המשטרה רוצה להתנקם בנו, ולכן היא עושה
לנו את כל הצרות האלה. אך אני מאמינה
שהאמת תתגלה בסוף.״
אך גילוי האמת הוא למעלה מכוחה של
אורסולה. את התפקיד הזה ימלא עבורה
השופט, כשיובאו אליו בני הזוג למשפט.
עד אז תישאר פרשת רובינס קוסמטיקום
בגדר תעלומה אפופה בעשן.

רי ק ״ולו, כתב לה מונד שהספיק
לפגוש את עארף מספר פעמים בחייו,
נזכר כיצד נראה מטייל אחרי חצות, ליד
המלון בו שכנו ראשי המדינות הערביות
בקזבלנקה, לפני שבעה חודשים .״קשה
היה להכירו,״ נזכר רולו. בפגישתם הקודמת
היה עארף חזק ומלא מרץ. עתה היה רזה
ב״ 30 קילוגרם, והתלחשו סביבו כי הוא
סובל מסרטן הדם. אחרים אמרו, שהספקות
אוכלים אותו. שכן לא עבר חודש, מבלי
שיתגלה קשר צבאי או תוכניות לרצחו.
אותו לילה בדיוק הודיעו לו, כי זה
עתה נעשה נסיון לתפוס את השלטון בכוח
בבגדאד. עארף פרץ בצחוק גדול, אחר כך
שקע בשתיקה עצובה. מישהו אמר, שתגובה
זו מעידה על אומץ־לבו הידוע. אחר אמר,
כי עארף בסך הכל שמח שהוא לא היה
בשעת ההפיכה בבגדאד, שמושליה מתים
רק לעתים רחוקות במיטתם.
רולו נזכר בפגישה קודמת עם עארף:
במשרד הנשיא בבגדאד, לפני שנתיים. בין
השאר שאלו העתונאי הצרפתי כיצד ראה
את פתרון בעיית פלסטין. לפני עארף היה
מונח דף נייר, עליו כתב משרד החוץ את
הנושאים המשוערים של השיחה, וכיצד רצוי
להשיב לשאלות. עארף התבונן במיסמך והשיב
:״בדרכי שלום.״ וכשנתבקש לפרט,
הוסיף :״על־ידי ביצוע החלטות האו״ם.״
״כל החלטות האו״ם?״ שאל רולו, בערבית
צחה.
״כן,״ השיב עארף בלי היסוס.
״משמע שאתה תומך בחלוקת פלסטין לשתי
מדינות, כהמלצת האו״ם?״
לשאלה זו לא הכין משרד החוץ תשובה.
עארף ניסח תשובה במקום :״אין מקום לחלוקה.
הפתרון הוא בהחזרת הפליטים הפלסטיניים.
הערבים, שיהיו אז רוב, ישובו
להיות אדונים בארץ.״

מי נשאו?

הנשיאים והמלכים של מדינות ערב צועדים בסך, בצאתם מן
הישיבה הרא שונה של ועידת־הפיסגה הרא שונה בקאהיר, בינואר
. 1964ב שורה הרא שונה נראים עבד־אל־נאצר ועארף. מאז נעלמו מן הבמה ארבעה נשיאים,
שראשיהם מסומני ם בעיגולים. מלבד עארף: נשיא אלג׳יריה אחמד בן־בלה (אחרי נאצר) ,נשיא
סוריה אמין אל־חאפז (שורה שלישית משמאל) ,נשיא סודאן איבראהיס עבוד (אחרי חאפז).

רולו העיר, כי נמצאים בערך 1.2מיליון
פליטים, בנוסף לרבע מיליון ערבים
בישראל. בעוד שמספר היהודים בה מגיע
לשני מיליון. הנשיא עארף התרגז .״ברור
לגמרי שאתה קורבן של התעמולה הציונית.״
הוא הפסיק לרגע, ביקש מרולו את עפרונו,
והחל רושם ספרות על נייר. לבסוף הכריז
בקול נצחון :״דע שבניגוד לטענותיהם חיים
בישראל יותר ממיליון ערבים. אם תוסיפם
לפליטים שיוחזרו, ומצד שני תוריד מיליון
יהודים הרוצים להגר אבל ממשלתם מונעת
זאת מהם, תמצא שלערבים יהיה רוב נוח
במדינה החדשה. אתה רואה שאפשר לפתור
את בעיית פלסטין בדרכי שלום...״
״כמובן, אדוני הנשיא,״ השיב רולו בנימוס,
אך נמנע מלפרסם את השיחה כל
עוד חי עארף.

ב כי כמערכת סי ני
^ <4ח ״יד! יחס ראשי־ד,מדינות הערביות
\<4אל נשיא עיראק? מעניין ביותר הוא
יחסו של גמאל עבד־אל־נאצר. השניים נפ
גשו
לראשונה ב־ 18 ביולי ,1958 ארבעה
ימים אחרי ההפיכה שחיסלה את המלוכה
בעיראק. עארף סס בשליחות לדמשק, שם
שהה נשיא קע״ם המאוחדת. בפני ההמונים
הופיעו השניים — ואיתם נשיא סוריה הקודם
שוכרי אל־קוואטלי — כשהם לוחצים
ידיים על מרפסת הנשיאות. בשיחות פרטיות,
היו היחסים קצת יותר קרירים. על כל
פנים — מצידו של עבד־אל־נאצר.
אחרי אותה פגישה ראשונה, הביע את
דעתו עבד־אל־נאצר, בנוכחות שגריר עיראק
במצרים, פאיק אל־סמראי :״יש לנו עסק
עם ילד.״ נשיא מצרים חשב, כי המהפכן
התוסס מבגדאד חסר עדיין תבונה פוליטית,
וכי עם הזמן יהיה מיושב יותר בדעותיו.
עד הסוף, התייחס עבד־אל־נאצר אל עארף
כאל בחור טוב אבל לא רציני או נבון
במיוחד.
עארף העריץ את עבד־אל־נאצר, ותמיד
חזר אל הרעיון המדיני המרכזי של חייו:
איחוד מצרי־עיראקי. אבל עבד־אל־נאצר דחה
תמיד את התוכנית, אם כי העמיד פנים
שהוא שוקל אותה ברצינות. הערצה זו
הכניסה את עארף בצרות. כי האיש מספר

תאונה או התגקשות?
1של מהפכת , 1958 הגנראל עבד־אל־כריס
קאסם, לא התלהב מרעיון האיחוד.
היה זמן שעארף קרא לקאסם ״אבי המהפכה״
,וקאסם כינה אותו ״האהוב שכין
בני״ .ביום בו כבשו חיילי המהפכה את
בגדאד, ועארף השתלט על תחנת השידור,
הוא שידר את ההודעות הראשונות על
המהפכה. הוא טבע אז אח הסיסמה :״מאקי
זעים אלא כרים אין מנהיג אלא כרים!״)
השניים התיידדו במיוחד, בעת ששירתו
בחזית פלסטין. ב־9־ .1948 הם זכורים עד
היום בכפרי המשולש, בהם חנה הצבא
העיראקי. עארף זכור במיוחד כמפקד הכוח
העיראקי, שהצליח להבים את יחידת
צר,״ל שכבשה את ג׳נין אך נאלצה לסגת
ממנה.
עארף קיווה ללחום נגד צר,״ל גם ב־.1556
אז ישב עם יחידתו בבסיס מפרק הירדני,
יחד עם יחידה סורית, שנשלחו כתגבורת
לירדן, נוכח המתיחות בינה לבין ישראל.
כאשר הגיעה הידיעה, כי במקום לתקוף
את ירדן פלש צה״ל לסיני, בכה עארף כמו
תינוק. מרוב כעס שבר את מקלט הרדיו
ששידר את הידיעה. השאננות של ממשלתו
הרתיחה אותו, והוא דיבר ברצינות על הצורך
לעלות על בגדאד ולחסל את הממשלה.
אולם
קצינים סוריים במפרק שיכנעו אותו
לוותר על הרעיון. אחד מהם׳ היה עבד־אל־חמיד
אל־סראג׳ ,שנועד כעבור זמן קצר
להביא לאיחוד בין סוריה ומצרים. בשובו
לבגדאד לא הסתיר עארף את שינאתו למשפחה
ההאשמית. כקן של סוחר בגדאדי, לא
חש כל אמונים אל השושלת השלטת. על
כן, כאשר הגיעו הכנות המהפכה של• ה קצינים
החופ שיים לשלב מתקדם, הזמין אותו
קאסם להצטרף.

פעיל כיום ההפיכה

מהמן הקצינים החופ שיים, שהכירו
את אופיו של עארף, התנגדו לצירופו.
אך קאסם התעקש, ורק הודות לכך הוכנס
עארף בסוד המהפכה, כחצי שנה בלבד לפני
ביצועה.
ביום תסיסת השלטון הסתבר, שעארף
מסוגל למלא תפקיד חיוני. הוא עמד בראש
הבריגדה ה־ 36 שהשתלטה על הבניינים המרכזיים
בבגדאד, ובראשם תחנת־ד,שידור.
אחרי ששידר אישית את ההודעות הראשונות,
יצא עם יחידה ניידת לכל מקום בעיר,
בו נתקלו חיילי המהפכה בהתנגדות הכוחות
המלכותיים.
היד, זה עארף שפיקח על פעולות כיבוש
הארמון,
בפעולות אלה נוצרה השותפות ההדוקה
בין קאסם ועארף, שניצבו בראש המישטר
הרפובליקאי של עיראק.

היה היו שני חברים

המהפכה העיראקית, ביולי . 1958 אז היו קאסם ועארף ידידים בנפ ש,

התגוררו בחדר אחד במ שרד המלחמה בבגדאד. ב ת מונ ה נראה קאסם
(מימין) מסבן את פניו. ואילו עארף (אז בן )37 ניראה עומד
ומתפלל את תפילת הבוקר. הוא נשאר עד יו מו האחרון דתי קיצוני.

האח שמר

שו ת פו ת נגמרה חודשיים־וחצי אחרי
| ן חיסול המלוכה. סגן ראש־הממשלה עבד־אל־סלאם
עארף פורק מכל תפקידיו וסמכויותיו,
מונה שגריר ארצו בגרמניה המערבית.
אבל הוא סירב לצאת למקום כהונתו
בבון. בעת ויכוח משולהב עם קאסם שלף
את אקדחו מנרתיקו. עד מותו לא יכול
היה איש לקבוע אם רצה להרוג אז את
קאסם, או להתאבד. אחרי כן נאלץ לצאת

מות פייצלז

לאירופה.
הוא נשאר שם רק שלושה שבועות. בשובו
נעצר, הועמד לדין על בגידה, ונדון
למוות. אבל קאסם, הרתק הזקן, אהב את
הגבר המוצק, אב לשבעה ילדים. הוא חנן
אותו, שיחרר אותו מכלאו, הזמינו לארוחה
אשר איש לא נכח בה מלבד שניהם.
כאשר התקוממו אנשי הבעת נגד קאסם,
היה עארף בראשם. ואז סירב לגמול לקאסם
על חסדו, והדיקטטור בעל הקול הדקיק הוצא

כפי שמתאר או תו צייר
ערבי. ההודעה הר שמית
מסרה, כי מלכה של עיראק המודרנית מת בברן,
מהתקפת־לב. אן ה שמועה נפוצה, כי הוא הורעל.

להורג.
מאז עבר עארף דרך מגתנת. הוא הצליח
להיפטר מהבעת, שערך קודם לכן טבח
בקומוניסטים. בעזרת אחיו, עבד־אל־רחמן
עארף, הצליח להשתלט פחות או יותר על
הצבא. עבד־אל־רחמן התמנה רמטכ״ל, הקים
יחידה מיוחדת של שרות ד,בטחון, שכל
תפקידה למנוע הפיכה צבאית נגד אחיו.
שעה שעבד אל־סלאם, שהעניק לעצמו
דרגת מארשל, נסע לתעידות־הפיסגה, וקפץ

מלכה השני של עיראק, ובנו של פייצל הרא שון,
זיעזע את עיראק. הוא נהרג בתאונה, עת
התנגשה מכוני תו ב עמוד ח שמל, בקירבת בגדאד, ב־ . 1939״מי
שהרג את האב הרג את הבן,״ אמרו ה שמועות. ה ר מז: האנגלים.

מות גאז׳

מקיצוניות אחת לשנייה בתיכנון כלכלי,
התלבש אחיו הגנראל ברצינות על הצבא.
היתד, זו השקעה כדאית של מאמץ. כי השבוע,
כאשר מת המארשל, לא נותר בעיראק
אלא גורם אחד יציב יחסית: הצבא.
הוא בחר בגנראל עארף לרשת את מקום
אחיו, כנשיא.
אלא שעתה לא נותר מי שיפקח על הצבא,
ויגלה בעוד מועד מחתרות צבאיות השואפות
לתפוס את השלטון.

מות פ״צל 2

מלכה ה שלי שי ו הא חרון
של עיראק היה אכזרי
יותר מסבו ואביו. חיילי המהפכה של 1958 הרגוהו בהיותו
בפיג׳מה. ההמונים גררו את גופו ת בני המלוכה ברחוב.

ספורט

כ דו רג ל

מסוגל לחרוץ גורלו של מישחק, הרי לאחר
השבת הוברר, כי שופט יכול לחרוץ גם
את גורלה של קבוצה לירידה לליגה נמוכה
יותר. אשכנזי עשה השבת צעד חשוב בכיוון
זה. הוא שפט במישחק בו ניצחה
הפועל באר־שבע את הכוח בשעור .0:1
למה ומדוע. אם יצליחו כדורגלני הפועל
באר־שבע להישאר בליגה הלאומית,
יהיה זה לא במעט הודות לשת• הנקודות
שהשיגו במישחק זה. המועמדות לירידה אח

צחון השופט
״אנחנו שונאים אותו,״ אמר חלוץ הכוח־מכבי
רמת־גן, יהודה שהרבני ,״והוא שונא
אותנו.״ נושא שינאתם של כדורגלני הכוח•
שופט הכדורגל הראשון של ישראל, ה־פתח־תקוואי
מנחם אשכנזי.
אם עד כה היה ידוע, ששופט כדורגל

רי גצחון באר־שבע: קבוצות מכבי פתח־תק*
זזה ומכבי שעדיים.
מדוע הפסידו כדורגלני הכוח בבאר־שבע,
אחרי ששבוע לפני כן ניצחו את הבאר
שבעים ברמת־גן?
למפסידים היתר, תשובה ברורה: מנחם
אשכנזי החליט עוד לפני המישחק, כי קבו־צתם
תפסיד. כששופט כאשכנזי מחליט משהו
— הוא מקיים. עובדות להוכחת טענותיהם
יש לשחקני הכוח למכביר. למשל: אשכנזי

המנונית הפרטית בישראל היא פרה חולבת-ולא רק לממשלה

סקנדל
על גלגלים
ך• מכוניתהפרטית בישראל היא פרה. אולי הפרה המניבה
| 1ביותר ברפת של משרד האוצר. מדי שנה הוא חולב ממנה,
בממוצע 4000 ,לירות במסים שונים. לפני שהוא מרשה לאזרח
לקנות אותה, הוא מכפיל את מחירה ולוקח את ההפרש לעצמי.
היא גם פרה סובלנית. מעולם לא השמיעה קול מחאה, או
צפירת אזעקה.
כאשר הכריז האוצר, לפני שלושה שבועות על העלאה במסים
של בעלי־המלאכה ושל הסוחרים, התקוממו אירגוני שני הציבו־רים
האלה. בעלי־ר,מלאכה, ערכו שביתת־מחאה של 24 שעות,
והסוחרים האפילו את חלונות־הראוזה שלהם ללילה אחד. זה
הספיק: האוצר נסוג.
באותה תקופה עצמה העלה האוצר את מחיר הבנזין ב־ס /ס40
ואת אגרות־הרישוי ב־/,ס — 100 ואיש לא אמר מילה. הפרה
המשיכה לעמוד ברפת, ומכונות החליבה חלבו אותה בקצב
מוגבר. פה ושם כרעה פרה תחתיה ומתה. פה ושם החליט
בעל מכונית פרטית להעמיד את מכוניתו ולא להשתמש בה
יותר, כי קשה לו להוציא 500ל״י לחודש להחזקתה. אבל
איש לא שמע את אנקותיהן של פרות אלה.
הסיבה פשוטה: כי האירגון שתפקידו להגן על בעלי
המכוניות הפרטיות שתק. הוא יכול היה להכריז, למשל, על
השבתת המכוניות הפרטיות למשך חודש ימים. ההפסדים לאוצר
מצימצום מכירת הדלק היו מאלצים אותו לחשוב מחדש על
מדיניות החליבה. אבל מועדון מכוניו ת וסיירות בישראל לא
עשה דבר.
הנפגעים לא היו בני השיכבה המיוחסת. אלה ממילא אינם
נוסעים במכוניות על חשבונם הם. אם הם פקידי־ממשלה
בכירים, שרים ואנשי מנגנון הסוכנות היהודית — הרי מוחזקת
מכוניתם על חשבון משלם המסים. ההעלאות במסי־יבוא ובבלו
על דלק אינן נוגעות להם. אם הם פקידים קצת פחות חשובים,
משתתף האוצר בהוצאות האחזקה
של מכוניתם הפרטית. אם הם מג־הלי־חברות,
בנקאים, קבלנים גדולים,
מוחזקת המכונית על חשבון העסק,
וההוצאות יורדות ממס־ההכנסה
שהעסק משלם.
רק האזרח הקטן או הבינוני, שקנה
מכונית משפחתית קטנה, נושא
על שכמו את מלוא הנטל. בחברה
המתפתחת בעידן המיכון, ישראל
רחוקה עדיין ממצב זה. פקידים בינוניים,
סוחרים זעירים, ואולי מנה-
לי־עבודה, רכשו מכוניות פרטיות
— בעיקר בעזרת הלוואות, חסכונות
ממושכים או פיצויים אישיים.
כאשר עולה האגרה השנתית על רשיון
המכונית — אין איש משתתף ארזי עימם בנטל זה. כאשר קופץ מחיר
הדלק — ההפרש יוצא כולו מכיסם. עד ששוב חוזרת המכונית
הפרטית והופכת להיות חפץ של מותרות, אשר רק שרים, פקידים
גבוהים ומנהלי חברות יכולים להרשותו לעצמם.
וכל זה, מבלי ש מו ע דון ה מכוניו ת יעשה דבר להגנת החבר
הפשוט. מדוע?

הגיס, הכן והנשיא

* * טרתה מו ע דו * ,כפי שנקבעה בתקנונו, היא :״לעמוד
על מישמר זכויותיהם של ציבור בעלי ונהגי המכוניות
עד כה הסתפק הוועד בהגשת מחאות מנומסות לממשלה, כל
אימת שזו פגעה פגיעה קשה בבעלי המכוניות.
השבוע התכונן ועד המועדון לאסיפה השנתית של החברים. בדרך
כלל אין האסיפה מדאיגה איש, כי כמעט שלא באים חברים. אך
הפעם היה ברור, כי לוועד מצפה מיבחן קשה. שכן חבריו יצטרכו
להשיב על שתי האשמות קשות:
• המזכירה הכללית של המועדון, קלרה נחמיאס, הפכה אותו
לעסק משפחתי המחלק לה ולכמה מקרוביה טובות־הנאה למכביר;
• הנשיא, שלמה ארזי, בהיותו פקיד גבוה במשרד האוצר,
מתחשב יותר במקום־עבודתו מאשר בבעלי־המכוניות. תקנון שירות
המדינה אוסר בצורה חמורה על עובדי־המדינה להשתתף בפעילות
הנוגדת החלטות הממשלה.

לחיזוק ההאשמות, הועלתה בשבועות האחרונים שורה של טענות
מפורטות. בין השאר :
• מלבד המשכורת הנאה ( 1400ל״י) שמקבלת המזכירה הכללית,
מועסק גם גיסה, ברום ג׳קובסון, במשכורת מלאה, כסגן המזכירה
הכללית וכמנהל השירותים הטכניים ומחלקת הסיירות. אחותה הועסקו,
בעבודות־תירגום בשכר גבוה, על אף שהוצעו שירותיהם של
מתרגמים מקצועיים בתעריפים רגילים. אחיה הוא סוכן הביטוחים
של המועדון, ואילו בנה עסק בגביית כספים מחברי המועדון תמורת
דמי־עמלה, ובעבודה־בשכר הקשורה עם מסע המטרה הארצי של
המועדון. בסך־הכל 3542 :ל״י, עבור הבן בלבד!
• מדי שנה נוסעת המזכירה הכללית לחו״ל, מטעם המועדון
ועל חשבונו. גיסה והנשיא שלמה ארזי נוסעים אף הם לחו״ל
מדי שנה. ההוצאה על נסיעות אלה, בשנה שעברה 10 :אלפים ל״י.
• המועדון רכש למען המזכירה־הכללית מכונית פרטית, שהוחלפה
פעמיים במכוניות חדשות, בתקופה של שלוש שנים, תוך הוספת
כ־ 10 אלפים ל״י. הוצאות אחזקת המכונית חלות על המועדון.
מניין בא הכסף הזה? במועדון רשומים כ־ 12 אלף חברים,
המשלמים דמי־חבר שנתיים של 20 לירות.

מי ב א? אסיפות?
ך * נ שי א שלמה ארזי ומזכירת המועדון שולטים במועדון ללא
} 1מצרים מאז היווסדו בשנת .1949 הדבר בא להם בנקל, שכן
באסיפות הכלליות משתתפים בדרך כלל רק קומץ חברים. בשנת
1964 נערכה האסיפה הכללית בבית־סוקולוב בתל־אביב. לצורך זה
הוזמן האולם הגדול, אך בסופו של דבר התקיימה האסיפה בחדר
קטן, המיועד לישיבות־ועד, כי לאסיפה
באו בסך־הבל חמישה חברים,
בעוד שהועד עצמו מונה תשעה
חברים. בשנה שעברה נערכה
האסיפה הכללית במשרד־המועדון הצנוע.
למרות נפחו המצומצם של
משרד זה. עוד נשאר מקום רב
לחברים שלא הגיעו.
התמונה באסיפה כללית של המועדון
חוזרת תמיד על עצמה, והיא
מזכירה במידה מסויימת ליל סדר:
ארזי קורא בנשימה אחת את הדו״ח
השנתי. קומץ החברים מסתירים בקושי
את פיהוקיהם. כאשר נגמרת
הקריאה, אין זכר לוויכוח. תמיד
קם אחד מ״ארבעת הבנים״ ומציע
:חמיאס
לבחור את ארזי לנשיא לתקופה נוספת.
בן שני מציע להביע תודה
עמוקה על הפעילות הענפה של המועדון. בן שלישי מציע לבחור
מחדש בשלושת חברי הועד המתפטרים בכל שנה לפי התקנון,
וכך נגמרת ההגדה.
התוצאה היתד, תמיד ידועה מראש. קרה רק פעם אחת שחבר־ועד
לא נבחר מחדש. היה זה חירם כהן, שדרש יד תקיפה בפעולות
המועדון. במיוחד שאף לרסן את השתלטותה הבלעדית של מזכירת
המועדון. באסיפה הכללית לא הוצע להיבחר מחדש. לא נבחר מחדש
לוועד גם השופט המחוזי שלמה לובנברג, אולם הפעם ביזמתו הוא.
השופט הצהיר, כי בתנאים הקיימים אין טעם להמשיך בחברות בו.
נוכח ההתפתחויות האחרונות בשדה מיסוי הרכב ואביזריו,
גברה התסיסה בין חברי המועדון. האסיפות הכלליות מתקיימות
כרגיל בחודש אפריל, והחברים ציפו להזמנה, אך זו לא באה
בדואר. הסתבר כי הזמנה לאסיפה הודפסה בגליון האחרון של
הירחון המצויר לתחבורה ברכב: שם המועדון השתרע באותיות
קידוש לבנה לכל רוחב העמוד, תחת סמל בעל־ממדים של המועדון.
תחתם הופיעו מספר שורות באותיות קטנות, ובהן הזמנה לאסיפה,
שתתקיים ביום 21 לחודש זה בבית ציוני אמריקה.
הרושם ברור: חברי המועדון לא יטרחו לקרוא את האותיות הזעירות׳
ולא יבואו לאסיפה הכללית.

ע? הפרק: הצעת אי -א מון
להמחסרי המועדון שיבואו לאסיפה — ולפי כל הסימנים
יבואו הפעם הרבה יותר מן הרגיל — ישמעו לא רק את
הדו״ח השנתי השיגרתי, אלא גם דו״ח בלתי־רגיל. הוא חובר בידי
ועדת־חקירה, שמונתה לבדוק את ההאשמות שהוטחו בפני המזכירה
הכללית והוועד.
הוועדה רשמה את ההאשמות, השיבה על כל אחת מהן. בדרך
כלל אישרה את אמיתות העובדות, אך מצאה שהעניין היה כשר.
בסך הכל: דו״ח המטהר את הוועד. היה בו רק פגם אחד:
החוקרים והמטהרים היו בעצמם חברי הוועד.
על כן, רווחו השמועות, ערב כינוס האסיפה הכללית, כי מספר
חברים מתכוננים לבוא לאסיפה במטרה אחת ויחידה: להציע אי־אמון
לוועד כולו. הם יציעו להרכיב הנהלה חדשה למועדון, במטרה
כפולה: שיפסיק להיות פרה חולבת — ושימלא סוף־סוף את יעודו
החיוני: ללחום על זכויותיהם של בעלי־הרכב.

שופט אשכנזי
״הוא

שונא

או תנו״

שרק לפנדל לטובת באר־שבע במחצית הראשונה,
פנדל שהביא לבאר־שבעים את
הניצחון. מה פתאום?
טענות רציניות יותר: שחקני הכוח הישוו
את התוצאה עוד במחצית הראשונה. חלו־צם,
שמואל (״סמי״) שאולי, נגח כדור ל־עברו
של חברו שאול אלבוכר, שהמשיך
אותו לרשת .״איזה יופי של גול זה היה,״
נאנח יהודה שהרבני. אלא שהכדור לא
הספיק להיכנס לתוך הרשת, ואשכנזי שרק
לביטול השער. מדוע?
אחר״כך שרק השופט לבעיטת עונשין
בלתי־ישירה לטובת שחקני הכוח, בתוך
רחבת ד,־ 16 של היריב הבאר״שבעי. שחקן
הכוח הספיק רק לגעת בכדור, וכבר שרק
השופט נגד חבריולקבוצה. למה?
בסיום, נבעט כדור לעברו של שוער
באר־שבע דאהן. הוא זינק ותפסו, אלא שהכדור
נשמט מבין ידיו. שהרבני הוציא
ממנו את הכדור והתכונן לגלגל אותו ל־רשת
החשופה, כששוב שרק אשכנזי. ה־פעם
אפילו התפרץ המאמן קר־המזג של
הכוח, יצחק שניאור, לעברו של השופט:
״מה זה? אתה לא נותן לנו להבקיע שער?״
זעק שניאור. השאלה נשארה ללא מענה.
הסיום היה כפי שאשכנזי החליט מראש.
שחקני הכוח לא הבקיעו שער, ירדו מנוצחים
מן המגרש.
מנחם אשכנזי ניצת.

לשון ארוכה
הקומדיה סביב חידושו או אי־חידושו של
חוזה העבודה של מילובאן צ׳יריץ׳ עמדה
השבוע לפני סיומה. נשיא ההתאחדות,
אריה שריג, קיבל על עצמו להכריע בשאלה.
הוא
נפגש אומנם עם בעלי דעות שונות
בפרשה, אך נראה היה כי הוא יכריע בהתאם
לרצונו של איש ההתאחדות הקרוב לו
ביותר, התומך מם׳ 1של צ׳יריץ׳ ,מיכה
אלמוג.
לצ׳יריץ׳ עצמו היה כבר הסכם בעל־פה
עם קבוצת מכבי נתניה, לפיו יאמן את הקבוצה
בעונה הקרובה. אך הדבר לא הפריע
לו להצהיר, כי יסכים לחזור ולאמן את
הנבחרת הלאומית.
זעם וכעם. השבוע היה ברור, כי ל־צ׳יריץ׳
יש שאיפה אחת ויחידה: לחזור לתפקיד
מאמן הנבחרת הלאומית של ישראל.
לשם כך הוא היה מוכן לכל.
שחקן הכדורגל היחיד, שהתערב בגלוי
בפרשה, היה נחום סטלמך מהפועל פתח-
תקווה. הוא הודיע על כוונתו להיפגש עם
נשיא ההתאחדות, ולהביע בפניו את הדעה
כי צ׳יריץ׳ חיוני לכדורגל הישראלי. הדבר
נראה תמוה בעיני כל אלה שזכרו את סטל־מך
מלפני כמה חודשים. אז הוא נופה
מסגל הנבחרת, זעם וכעס על צ׳יריץ.,
המאמן הכיר במהרה בחשיבותו של הכוכב,
לא רק על מגרש הכדורגל, החזירו
לנבחרת. התגמול לא איחר לבוא. סטלמך
החל מביע את דעתו בגלוי בזכות המאמן
היוגוסלאבי. קשה להניח, כי צ׳יריץ׳ ישכח
מיחווה זה במהרה.
שחקן נבחרת יריב :״השיקול של סטלמך
נכון. כי אם יבוא מאמן אחר, הוא אולי
ישכח שקיים אחד בשם סטלמך, שלו יש
לשון ארוכה בפתח־תקווד.,״
עובדה אחת היתד, השבוע ברורה: מעמדו
של צ׳יריץ׳ התערער, וספק הוא אם •וכל
להצעיד בעתיד את כדורגלני ישראל קדימה.
ה עול ם הז ה ; 494

א 1ת ל1
ע ל הגג

בדירת־גג, בסביבות היכל־התרבות, עמד
אותלו מול דסדמונה וצווח :״המטפחת! אני
רוצה את המטפחת.״ פסל של אשה עירומה
הביט בהם במבט מאובן, ושאר התפאורה
כללה מחצלות על כל הרצפות, מנורות בצורת
מאפרות, שהאירו את החדר באור־יקרות.
רק הכוסות של הסופרמרקט, שהיו
מונחות על השולחנות, קילקלו את הרקע
השקספירי של כל העניין.
אותלו עצמו מוכר יותר בשם ג׳סי
נחיסי, הביטניק הידוע, ודסדמונה לא היתר•
אלא ידידתו מזה שלוש שנים, ג׳ודי,
המורה מנס־ציונה.
את כל הסצינה הזאת הם ערכו לכבוד
המועדון האמנותי שהם פתחו לא מכבר,
ששמו מועדון הפרספקטיבה.
ג׳סי עצמו ידוע בתל־אביב בכמה תכונות
טיפוסיות שלו. הוא מסתובב יחף, כי
לא קר לו אף פעם, ובמכנסיים קצרים, מאותה
סיבה. הוא יודע הרבה על ספרות
ועל אמנות, הוא יודע להגיד את כל מה
שהוא יודע בצרפתית ובעברית רהוטות,
ויש לו סיגנון דיבור עמוק, מרשים ומיוחד.
אותי עניין דבר אחד: איך קם בחור יום
אחד, והופך לדמות יוצאת־דופן כל כך.
.,עליתי לארץ בגיל שתים־עשרה ממצרים״
מסביר ג׳סי .״האבא שלי הוא פקיד
במועצת חצור, מפא״יניק, ואמי היתד, טיפוס
ממורמר, שניסה כל חייו להשתלט על
ילדיו. אני אף פעם לא הסכמתי שהיא
תשתלט עלי.
״יש לי תעודה שגמרתי כיתה גימ״ל,
ואני אחד האנשים היחידים היכולים להגיד
שהשתתפו בחתונת הוריהם. ההורים שלי
התחתנו פעמיים, כי באמצע הם התגרשו
לכמה זמן.״
הוא מגדל זקן, משום שלא הצליח להיגמל
מפיצעי־ד,בגרות שלו, ורופא טבעוני
אמר לו שיגדל זקן, וזה יעזור לו. הוא מיד
התחיל?גדל אותו, ומאז איננו יודע אם
הפצעים עברו או לא. וליתר בטחון הוא
הוסיף לזקן גם כמות עצומה של תלתלים
על הראש.
כבר כשגמר את כיתה אל״ף חלם להגיע
לחברה הגבוהה. עדיין הוא חולם על כך.
זמן מה הוא היה חבר קיבוץ נגבה, ואחר־כך
הוא הלך העירה מפני שהחליט להפוך
לשחקן.
״למדתי מישחק בקאמרי,״ הוא מספר,

ג׳ודי והפסל שלה
״עד שזרקואותי משם. הם טענו שאני
מתיימר להיות גאון, ואני טענתי שהמורים
הם לא גאונים. אחרי שזרקו אותי משם,
החלטתי שאי־אפשר לחיות בלי לאכול,
והתחלתי לעבוד כסבל.
״אחרי זה התחלתי לעבוד באוהל. זרקו
אוחי גם משם משום שבזמן ההצגה,
אורי לוי, הכיתי אותו מכות
בסצינה עם
רצח. גירשו אותי מאוהל והלכתי להביסה.
בהבימה פינקל החליט שאני מסתיר
אותו, והסתלקתי גם משם.״
אחרי שגמר את כל תיאטרוני הארץ ירד
ג׳סי לאילת, בילה שם ארבע שנים, עלה
לתל־אביב ועבר לגור בצריף המפורסם

לא להדס את האגורות!
דיילות־אוויר היו תמיד בחדשות. אין פלא בכך, כיוון שהן אהד המרכזים הבלתי־ מעורערים
של הזוהר בעולם. אבל עוזרי ראשי־ממשלות, שהם בדרך כלל פחות זוהרים מדיילות,
טסו רק בזמן האחרון לתוך החדשות.
עונת הדיילות התחילה עם חטיפתה של אשת המיליונר הדרום־אפריקאי. כל העולם
נרעש מהסיפור, שאירע לפני שבועיים והתפרסם רק השבוע — אחרי שהבעל שילם כופר
עצום לחוטפים, והאשה ובנה חזרו הביתה, במצב היסטרי.
הנחטפת היא, כמובן, לא פחות ולא יותר מאשר אתי לוי, דיילת אל־על שעלתה לארץ
לפני ארבע־עשרה שנה מתורכיה. היא הכירה את בעלה לפני עשר שנים, התחתנה איתו
והפכה מיליונרית. כי בעלה, יהודי יליד ליטא בשם גלזר, שהגיע לדרום־אפריקה מחוסר
כל, עשה שם הון עצום.
החוטפים היו כולם יהודים: שלושה אחים בשם לוי. הרביעי, בשם יעבץ, שקפץ מהגג
ונהרג.
דיילת שנייה שנכנסה לחדשות האחרונות היא הסגנית של דיילת־אל־על־ראשית, חו ה
פטר. עד עכשיו היתד, גרושה של תייר זר. היא היתד, נשואה לו רק שבועיים בערך,
וגרושה ממנו במשך הרבה שנים. זה היה אחרי ששירתה כקצינה בחיל־התותחנים. היום
היא בלונדית נאה בת שלושים ושש.
עכשיו היא עומדת להתפרסם כגרושה מספר שניים, העומדת להתחתן עם כהן מספר
שניים. כי היא עומדת להתחתן עם אהרון כירן, יועץ ראש־הממשלה לעניינים חברתיים.
ואהרון כידן שמו בעצם כהן, אבל הוא שינה את זה לכידן, שהוא שם עברי אמיתי.
מלבד היותו כהן הוא היה במשך זמן מר, כתב מעריב. הוא עזב את מעריב לפני הבחירות
עבר ממנו למערך, שהפך אותו, אחרי הבחירות, ליועץ.
כמו אשתו לעתיד, גם הוא גרוש, אך בניגוד לה, הוא שחרחר, ויש לו תמיד סיגריות
אמריקאיות בפה. לא ברור עוד איפה ואיך הוא ישא את גרושתו לאשה.
כן, ובזה עוד לא גמרנו, יש עוד דיילת שלישית בחדשות. הדיילת השלישית היא ר חל
גני] .היא היתד, מאורסת עד עכשיו לארווין כורים, שהוא לא רק רופא־מנתח צעיר
ומוצלח, אלא גם פליי־בוי לונדוני צעיר ומוצלח, בן לאחת המשפחות האמידות בלונדון.
ובכן, לכל זה היא היתד, מאורסת, וברגע האחרון היא ויחרד, על כל זה, ובחרה במקום
זה באמנון כן״יוחנן, איש משרד־החוץ העובד בלשכת ראש־הממשלה, והמתבונן לחזור
בקרוב לשירות הדיפלומטי. גם זה טוב, לא?
שאלתי את הארוס החדש המאושר אם אמנם הוא עומד להתחתן עם ארוסתו לשעבר
של הפליי־בוי המנתח, והוא ענה לי :״אני מכיר אותה, אנחנו חברים, אבל אנחנו עוד
לא מתחתנים.״

שיני הגיבור
המקום היחידי ה פ תו ח בתל־אביב, לאחר
השעה שתיים בלילה, הוא קוויק באר. לכן
מתאספים במקום ההוא, ב שעות הלילה הקטנות,
כל אנ שי־הלילה של תל-אביב: אנן•
נים, נהגי מוניו ת, שחקנים, יצאניות וסרסורים.
ביום
הרביעי בלילה הגיעו לאותו מקום
גם נועה אשכול, ב תו של ראש־הממשלת,
אור׳ זוהר ועוד כמה מידידיהם, אחרי
הצגת־בכורה. הם י שבו ב שקט ו ש תו קפה,
כ שפתאום התפרץ לאווירה השלווה של המקום
שמוליק קראום•
שמוליק, שחיפש עיתונאי חסויים, הציף
את המקום בקריאות וכינויי ם מעליבים, ש כוונו
לאותו עיתונאי. הוא לא חסך הגדרות
לחייו הפרטיים. נועה א שכול, שהיא אשה

שלו, שניצב על גדות הירקון, והיווה מקום
מיפגש לכל נערי תל־אביב.
מדוע הוא עזב את הצריף שלו? ״כי
הייתי תמים.״ הוא אומר .״לא ידעתי מה
היא העצמה של המשטרה, ומה הוא הכוח
שלה. המשטרה השחילה חשיש לתוך הצריף
שלי, ואחר כך הם באו אלי בטענות,
אם אני חושב את עצמי לעזרה־סוציאלית,
שאני עוזר לכל מיני אומללים ואוסף אותם
לתוך הצריף שלי.״
אחרי שגיסי גומר לספר את סיפור חייו
הוא מודיע את דעותיו. על הנשואין הוא
חושב :״זה לא מוסד. זה לא מסגרת הגיונית.
שום גוף אינו במצב מתמיד של
סטאטיות, אפילו לא מבחינה ארוטית, ובעיקר
גוף של אדם שקיימות בו בלוטות,
והבלוטות מותנות בשינויים מהחוץ.״
חוץ מזה הוא מוכן לספר על עצמו,
שהוא מוכן לעשות כל מה שהוא יכול,
כדי שהאנשים שמסביבו לא יודו אומללים,
ושהמשגה היחידי שלו בחיים הוא, שהוא
הוליד ילדה.
מזה הוא מספר שהוא לא שותה חוץ משקאות חריפים, לא מעשן לא מוכן להשתעבד
לשום דבר. למרות שכולם אומרים
לו שהוא דומה לראספוטין, הוא מכחיש
את זה בתקיפות.
כן, יש לו גם דעה על המצב במדינה.
הוא אומר עליו :״היתר, כאן אפשרות היסטורית
גדולה שפיספסו אותה.״

טובה ולא יכולה לשאת התעללות או עלבונו
ת המכוונים לאנשים חסרי־מגן, העירה
ל שמוליק קראום על צורת הדיבור שלו.
שמוליק, כמעט בלי ל ש מוע את דבריה,
צעק לעברה כמה צעקות שנועדו להעליב
אותה. ואז גילתה נועה את התגלית, שעדיין
אינה ידועה בתל־אביב,׳ והיא — שלשמו־ליק
קראוס היפה יש פה מלא שיניים תו־

נועה ואביה
וזבות. היא קראה לעברו בזעם :״ דון ז׳ואן
עם שיניים תו תו ת.״
שמוליק ניסה להתנפל גס עליה בחרפות
ובגידופים, והוויכוח נמשך ז מן ארוך, עד
שכולם היו עייפים, והמלצרים התחילו לסגור
את המסעדה.

מה עם מנדי?
מנדי מסתובבת ברחובות תל־אביב ובבארים
שלה, ובמועדוני־הלילה שלה,
וכל אנשי הבארים ומועדוני־הלילה בתל־אביב
מחכים לראות אם מסעירת הממשלות
הבריטית תתחתן עם ידידה הישראלי
רפי שאולי, או לא.
היא הופיעה במועדון־לילה קפריסאי.
היא חזרה לארץ כדי לחגוג את ליל־הסדר
בחיק משפחתו של רפי שאולי,
והשמועות אומרות שהזוג הישראלי-
בריטי יסע לאנגליה על מנת להתחתן

בינתיים מסתובבת מנדי ללא מעשה,
ולמרות שהיא מנדי רייס-דייויס, ולמרות
שהיא קוראת לעצמה זמרת, איש

יש למי שהו
רולס־רויס?
ביום השישי האחרון נערכה מסיבה עליזה
בביתו של הבמאי עמום מרוז. האווירה
היתד• מרוממת, והמסובים הסתובבו בשמחה
סביב האורחת הראשית של הערב,
מיקי כן־קיקי ,,שלכבודה נערכה ההילולה.
מ־קי היא דמות מוכרת בתל־אביב, גם
חוץ מזה שהיא בת־דודה של הדסה מור.
היא עומדת להפוך דמות מוכרת בניו־יורק.
היא באד, לארץ לביקור קצר, לאחר שנים
של העדרות.
בשנות ההעדרות האלה היא הספיקה הרבה:
לנהל מועדון־לילה בשם כסית בניו־יורק,
לנהל כמה וכמה רומאנים בעלי־תשי־בות.
חוץ
מזה היא מנהלת עוד משהו: משרד
אמרגנות גדול ניו־יורק. אבל אותו היא
לא מנהלת לבד. היא מנהלת אותו עם
שותף שלה, אייזיק ברגר, שיש לו כמה
מקצועות חשובים בחיים: הוא אמרגן, הוא

כן־קיקי
שותף של מיקי בן־קיקי, הוא חזן וגם רב.
את חיי האהבה שלה התחילה מיקי בן־
קיקי עוד בגיל שבע־עשרר -היא היתד• אז
ידידתו של שמעון עדן, שעדיין לא היה
פליי־בוי, אלא סתם בוי. אחר־כך הפכה לאשתו
של אחד מגיבורי האוניה בת־גלים,
שניסתה לחצות את הסואץ, והיום היא
גרושתו, ואם לבתו בת השמונה.
מאז היא התקדמה בתיים. היא היתד,
ידידתו של אלברט פיני במשך כמה ימים
תמימים. היא ניהלה רומן קצר עם טוני
מרטין, בעלה של שחקנית הקולנוע סיד
צ׳ארים, והוא אפילו צילצל אליה לפני
חודש, כי זה היה רומן רציני. הוא אפילו
סיפר לה שסיד צ׳אריס היא מכשפה נוראה,
אבל הוא לא מוכן להתגרש ממנה, כי הוא
זקן מדי .״הוא טוב בשביל שירי־ערש,״
מסבירה מיקי בן־קיקי בזילזול.
עם מי שהיא לא ניהלה רומן, זה עם
היים טופול. אבל ודא מלאת התפעלות
ממנו :״הוא היה שלושה שבועות בניו־יורק.
כל החתיכות ניסו להתעסק איתו, והוא
נשאר לאשתו.״
היא גם ניהלה רומן עם גבר בעל רולס־רויס.
למרות שהיא בהחלט מחפשת אחד
כזה עם תנאים מיוחדים :״אני חולמת
למצוא גבר שיתן לי מתנה רולס־רויס,
ושיסכים אחר־כך ללכת.״
את עבודתה כאמרגנית היא מנהלת לפי
השיטה האמריקאית: היא חייכנית ונחמדה
ומתוקה וחביבה אל כולם, ומשתדלת להשביע
את רצונו של כל אחד, לא חשוב מי.
והיא מצליחה. היא מנהלת אפילו את יחסי־הציבור
של כל סרטי מנחם גולן.
ומה יש לה מזה, חוץ מהכבוד? יש לה
הרבה מאוד בגדים, דירת־גג בת חמישה
חדרים, ושלושה טלפונים.
בניו־יורק, כמובן.
עוד לא הציע לה שום עבודה, לא בתור
מנדי רייס־דייויס ולא בתור זמרת.
פניתי לרפי ושאלתי אותו אם הוא
ישא או לא ישא את מנדי לאשה. הוא
ענה :״אנחנו עדיין סתם ידידים.״

קולנוע

והו
סרטים היס הרחב
ב?{לת

מרלבורו
* פילטר * ארומה
במובחרת הסיגריות
האמריקאיות

החורף חלף הלך לו...
תור ה אביב הגיע...

הפונללן (ארמון־דוד, תל־אביב)

היא ג׳ינר, לולובריג׳ידה, שמארחת בפונדק
שלה את ז׳אן־פול בלמונדו. הקשר בין שני
אלה לבין הסרט עצמו הוא קשר קופתי
בלבד, משום ששניהם נתקעים לתוכו כמו
שנתקעים המין והאהבה לכל סרט אמריקאי.
שמו האמיתי של הסרט, שהפונדק מהווה
רק אפיזודה קטנה בתוכו, הוא ל שתו ת
את הים. זהו סיפור על עיר נמל איטלקית,
על פועלים מחוסרי עבודה, ובעיקר על
איש זקן, אב לחמישה פועלי נמל, המנסה
להיאחז בחיים, להמשיך להיות פעיל ומועיל,
לא ללכת לבית זקנים.
הוא כבר סנילי, קצת מטורף, הוא חולם
לשוב ולהיות קברניט אנייה, ומביא כל
פעם שואה חדשה עליו ועל בניו, על־ידי
פעולותיו ומעשיו המטורפים.
אילו העמיק הבמאי, רנטו קסטלני, בסיפורו
של הזקן על רקע עיר הנמל השוקקת
מחוסרי עבודה, היה יכול להוציא מתחת
ידיו סרט מעניין. כמה תמונות שבו, ובי־חוד
זו האחרונה, הן כמעט טובות, אבל
הבמאי לא בטוח היה שאיש זקן ועיר
נמל אפורה ימלאו לו את הקופה, והוא הוסיף
להם באופן שרירותי את בלמונדו ולו־לובריג׳ידה,
כדי שיבצעו סצינות אהבה בחדר
המיטות של הפונדק. יצא לו על כן
סרט שטחי, חסר אופי, חסר עומק, המבוזבז
ברובו על תמונות סתמיות, חסרות עניין.

מתח של *ן ילד ם

ודוקא עכשיו ,״טקסטיל־שנזפו״
הוא חיוני ביותר. את הסריגים
ובגדי הצמר יש לכבס באופן
יסודי לפני אחסנת
הקיץ, בגדי הקיץ
הקלים יתרעננו
ויתחדשו בקצף ה רך
של ״טקסטיל
שמפו״.
הכל

חטיפתו* של באני

ארצות־הברית) הדקות הראשונות של הסרט
נועדו להכניס את הצופי, לאווירה. הציפה
היודע לפי שם !־,סרט שילדה קטנה כשם
באני צריכה להיעלם בו, נאלץ ללוות את אמה,
שעדיין לא יודעת מה יקרה, בקניותיה.
האמא מסתובבת לאס לאט בין החנויות
וקונה מתנות לבאני, היא באה הביתה ומסדרת
את הבגדים והצעצועים של באני,
וכו׳ וכו׳ .כל זה נמשך עשרים דקות.
סוף סוף הילדה נעלמת. כולם מחפשים
אותה, האמא, האח שלה, מפקח המשטרה,
הגננות, ואיש לא יודע איפה היא, והמפקח
מתחיל אפילו לחשוד שהילדה לא קיימת.
כשהגיבורים של היצ׳קוק הגדול מחפשים
משהו, אפילו כשהם מחפשים ספר בספרייה,
הקהל יושב בנשימה עצורה.
כשקארול לינלי, הגיבורה של פרמינגר,
מחפשת את בתה היחידה בחושך, בחנות
מפחידה של בובות מנותצות, הצופה יושב
בסבלנות, וממתין שיקרה משהו מעניין.
פרמינגר יודע שלסרט מתח יש להכניס
דמויות מפחידות. הוא הכניס לסרטו שתיים
כאלה. כדי שידעו שהאחת מהן אשד, זקנה,
מפחידה, היא מספרת כל הזמן סיפורים
מפחידים, וכדי שידעו שהשני (נואל קווארד
המצויין) הוא מפחיד, הוא מבקש מקצין
המשטרה שיצליף על גבו בשוט.
חפצים מיותרים. קארול לינלי נראית
במשך כל הסרט כמו ילדה טובה ומנומסת,
למרות שהיא מנסה להיות דראמטית. קייר
מליאה לובש כל הזמן הבעה אחידה. סיר
לורנס אוליבייה אינו הרבה יותר טוב מהם.
תרומתו העיקרית של הבמאי לסרט:
כל תמונה נמשכת זמן רב מדי או מועט
מדי. נעדר בו להליטיו הקצב המיוהד
במינו המאפיין סרטי־מתח טובים. כרגעים
הדחוסים הבד מלא חפצים מיותרים( ,שלדעת
הבמאי הם נזום־יפיס לאיזייד ,),בעי קר
בצעצועי ילדים, הממלאים את הסרט כמו
שהפיש ממלא את הנפילטע פיש.
המוסיקה מתאימה לבימוי. היא רועשת
כשהיא צריכה לה־ות שקטה, ושקטה כשהיא
צריכה להיות רועשת
כמו כל הסרט, המבוצע בחוש מיוחד לדבר
הלא־ננ־ן. בזמ־ תלא־נבוד

פורח

לאחר כביסה ב־
״טקסטיל שמפו״

טקסטיל

תוצרת ביח״ר נקה בע״נז. המפיצים: חברת נורית בע״מ

אנו באנו

דמות עמוקה

ארצה 1

סילכיה

ב מיו חד ליו ם ה עצ מ או ת ולא הצלחנו להשיג כרטיסי
ם למופע שייערך ב״היכל התרבות״ ,בערב החג.

נורא עצוב לנו

(גורדון, תל־אביב,

מיליונר מזדקן רוצה להתחתן עם יפר,פיה
עשירה. הוא מזמין בלש כדי לחקור את
עברה. הבלש לא יודע על האשד, כלום,
הוא אוסף פרט אחרי פרט מחייה, עד שמתגלה
כל ההיסטוריה שלה.
הרעיון, שהיה טוב בשביל מגרה, היה
יכול להיות טובנם עבור הסרט. אלא
שהבעיה של סילביה היא לא ברעיון, אלא
באישיות של הגיבורה האומללה, שכל
הגברים רוצים ממנה רק דבר אהד.
כי סילביה, כפי שמתגלה לאט לאט, היא
הנעהגג הנצחית של הסרט האמריקאי. קורה
לה כל מה שקורה לנערות בסרטים אמריקאים.
היא נאנסת על ידי האבא שלה (מין
ותסביכים) ,היא הופכת זונה (מין ועוני),
היא עובדת בתור מלצרית (גם כן מין, כי
הלקוחות מתעסקים איתר ,),היא עובדת
שוב בתור זונה (מין ועוני) ,היא נאנסת
בזמן העבודה על־ידי סאדיסט (מין
ואלימות) ,היא סובלת ומתגברת, ובסוף
הופכת עשירה ומאושרת (,מין ואהבה).
יש בסרט כמות מספיקה של כל מה
שדרוש. אבל הבמאי גורדון דוגלאס החליט
שזה לא מספיק, והוא ניסה לעשות
מהנערה האמריקאית שלו משהו פיוטי,
ענוג, ולכן כל פעם שהיא שוכבת ערומה
יש לה ספר ביד.
ועוד יותר מזה. היא אוהבת פרחים
וצרפתית. וכל ידידיה נזכרים תמיד בגע־ג
׳;ים כמד, היי) א,ז״ ר ת פרחים
וצרפתית, הנפש הענוגה הזאת.
תמיח בלן ארוסלה. בסוף, כשהיא הופכת
עשירה, היא מוצאת את גבר חלומותיה,
ונוסעת איתו בקארוסלה, בלונה פארק
(כל פעם שהאמריקאים רוצים להראות
אנשים מאושרים הם מכניסים אותם לקא־מסלה)
,והיא מוכיחה לכל הצופים ש״פעם
זונה לא תמיד זונה.״

כי אנו תיירי ם ולא י הי ה לנו מ ה לספר. אנו
מוכני ם ל שלם עד — 30 .ל״י לכל כ ר טי ס ( ת מור ת
ארבעה כ ר טי סי ם מצויינים, ב מ קו מו ת ס מו כי סן
נא לטלפן, ביו 0נ : 19.00 — 20.טל.725771 .

(אלנבי,

תל־אביב;

ארצות־ה־

ברית) מזכיר אחד מספריו הבלשיים של סי־מנון,
בו מוצא מגרה, מפקח המשטרה,
גופה של נערה שפניה וכל גופה הושחתו.
מגרה לא ידע עליה שום דבר. הוא מתחיל
לחפש, ולאט לאט הוא מגלה את כל
חייה, מאיפה היא באה, ומה היו מעשיה.
בסוף הספר, כשמתברר מי הוא הרוצח,
ולמה, מכיר אותה הקורא כמו את אחותו
הקרובה ביותר, והוא מוכן לבכות עליה,
למרות שמתה מזמן, עוד בהתחלת הספר.
גם־כן מין. בסילביוז נעשה נסיון דומה.

קארול כייקר
הדבר הבולט ביו תר

ה עול ם הז ה 494׳

הדבר היחידי בו מצטיין הסרט הוא
דמויות המשנה. כמה מהן משחקות מצויין
ומצליחות אפילו להיות מעניינות. הגבר הראשי
בסרט, ג׳ורג׳ מהרים, מרגיז כמו
ההומור שהכניס לפיו התטריטן, ולקארול
בייקר יש כנראה פחות מזל מאשר כשרון:
כל חייה היא משחקת בסרטים בהם הדבר
הבולט ביותר הוא הישבן שלה, והיא עדיין
לא שיחקה דמות שתהייה עמוקה יותר
מאשר המחשופים אותם היא עונדת.

צר פ ת
נו רה בכבדים
ימי־הביניים עברו. היום לא שורפים אנשים
על שהביעו את דעותיהם, ולא מעלים
על המוקד ספרי אמנות, מדע ותרבות. אבל
מה קורה כיום בצרפת, הנחשבת לסמל החופש
של העולם החופשי?
בצרפת אסר השלטון בימים אלה סרט בשם
הנזירה, על פי ספרו של דניס דידרו, מגה
לי הקלאסיקאים.

אנה קארינה כ״הנזירה״
׳הגסטאפו של הרוח

הפרשה החלה לפני שנה. ז׳אק ריבטי
התכונן להתחיל בצילומי הנזירה, רומן ש־שנכתב
ב־ ,1750 תיאר את החיים במנזרים
באותה תקופה. וכלל מחאה חריפה נגד הדת,
הנכפית על בני־אדם בכוח. ריבטי
הראה את התסריט לצנזורה ולאנשי־הדת
החשובים בצרפת, ואלה אישרו את ההסרטה.
לאחר שנערכו בתסריט כמה שינויים.
״אנחנו נדאג לכך!״ ההסרטההחלה,
ויחד עמה התחילו הפעולות להפסקתה. גדודים
של נזירות יצאו בקריאה אל הממשלה
להפסיק את החרפה. הממשלה הרגיעה אותן.
שר־ההסברה אף צירף הבטחה :״הסרט הזה
לא ייצא לאור. אנחנו נדאג לכך!״
איש לא ראה עדיין את הסרט, כיוזן ש־ה
סרט חו לא הסתיימה, אבל כל תושבי ה־מינזרים,
הבורגנות הגדולה והזעירה יצאו
נגדו. אנשי המוסר הפיצו בכל רחבי צרפת
מכתכים בנוסח זה :״חבר יקר, אנחנו מקווים
שאתה איתנו בדיעה אחת על סרט זה.
אנחנו מנהלים מערכה כדי להטיל עליו
צנזורה חמורה, ואפילו את איסור הקרנתו.
יש לפעול מהר, אנא חתום על עצומה
זו ושלח אותה לשר־ההסברה.״
120 אלף מכתבים הגיעו לשר־ההסברה,
מ־ 120 אלף איש, שאף אחד מהם לא ראה
את הסרט. רובם גם לא קראו את הספר.
אגודת ההורים של בתי־הספר הקאתוליים
בצרפת שלחה אל שר־ההסברה מכתב המצהיר
שסרט זה (שעדיין לא הוסרט) ״מסלף
את החיים הדתיים, פוגע בכבוד הנזירות
ובמוסר, מתאר בצורה מעוותת את
חיי הנזירות שהיו המורות של אמותינו,
של נשותינו ושל ילדינו.״
הצרפתים הם דבילים. ההסרטה נסתיימה.
הסרט הוצג בפני ועדת הצנזורה,
המורכבת מנציגי שרי־המדינה, מומחי־קול־נוע,
סוציולוגים, פסיכולוגים. הסרט אושר
ב־ 14 קולות נגד שמונה.
השלטונות סרבו לקבל את האישור. מזכיר
המדינה. דרש מודעדת־הצנזורה לראות את
העול ם הז ה 94־14

הסרט שוב. הוועדה כולה ראתה אותו שנית,
בנוכחות מזכיר המדינה, והתוצאה לא
השתנתה. הסרט אושר ברוב של 12 קולות
נגד ,8עם שלושה נמנעים.
ועדת הצנזורה אינה אלא ועדה מייעצת.
שר־התרבות הוא המחליט, או לפחות זה
המודיע את ההחלטות שהוכתבו לו. התוצאה:
הקרנת הנזירה של דידרו נאסרה — בצרפת
ובעולם.
העיתונים יצאו למלחמה חסרת־תוחלת
נגד האיסור. העתון ההיתולי־סאטירי קאנאר
אנשינה (האווז הכבול) ,כתב :״בזה שהאדונים
מארמון אליזה מתייחסים אל הצרפתים
כאל דבילים, ילדים קטנים שאינם
מסוגלים לראות סרט למבוגרים, הם צודקים.
,־ 557 מהצרפתים הצביעו בעד העבדות ו־שנאת־ד,השכלה.
אבל באיזו רשות אוסרים
את הסרט בפני זרים, שהם אולי פחות
מטומטמים מאיתנו?״
האובסרבטר, עיתון השמאל הצרפתי, כתם:
״לאחר שראינו איך פרשת בן־ברקה דעכה,
אנחנו משוריינים ויכולים להתייחם אל
פרשת הנזירה בשוויון־נפש. אפשר לחשוב
שפרשה זו היא חסרת חשיבות, משום שאין
בה הרוגים. אבל למעשה אין היא כזאת,
משום שהיא מוכיחה ששוב אין בצרפת
חופש־דיבור.״
פשוט אין לך ידיים. ז׳אן־לוק גוד-
אר, כיום גדול במאי צרפת, פירסם בעתו־נות
מכתב לשר־התרב ת, אנדרה מאלרו.
כתב גודאר :״אני במאי, כמו שהאחרים הם
יהודים, או כושים, ולכן מתחיל להימאס לי
ללכת אליך ולבקש את חסדיך כל פעם
שהצנזורה, הגיסטאפו של הרוח, דנה למוות
את אחד מסרטי.
״א:ל, אלוהים, מעולם לא חשבתי שאצטרך
לעשות את זה בשביל אחיך, ציצרו,
עיתונאי וסופר כמוך, ובשביל אחותי, הנזירה.
כלומר אזרחית צרפתיה המבקשת להגן
על עצמאותה
״אילו כל זה לא היה כל־כך קודר, היה
זה יכול להיות יפה ומסעיר, לראות שר
צרפתי ב־ , 1966 כשהוא פוחד פחד מוות
מהרוח האנציקלופדיסטית של .*1789 אני
בטוח, אנדרה מאלרו יקירי, שאין אתה מבין
שום דבר מהמכתב הזה, שבו אני
מדבר אליך, כשאני שקוע בשנאה.
״אתה גם לא תבין מדוע אני עצמי,
אפחד ללחוץ את ידך, אפילו בחשאי.
״זה לא בגלל שהידיים שלך דומות לאלה
שמעליהן לא ימחה לעולם דמו של בן-
ברקה. לא, לגמרי לא. הידיים שלך נקיות
וטהורות. אבל פשוט אין לך ידיים.
״אתה עייזר, חסר ידיים. נשארו לך רק
הרגליים, כדי לברוח בעזרתן מהמציאות.
אתה. פחדן, או אולי סתם חלש. אין שום
פלא שאינך מכיר עוד את קולי, כשאני
מדבר אליך בקשר לאיסור הנזירה, בקשר
לרצח.
״אין שום דבר מפליא בפחדנות העמוקה
הזו שלך. אתה משחק מישחק של בת־יענה
עם עצמך. איך אתה יכול אנדרה מאלרו,
לשמוע אוחי, שמטלפן אליך מהחוץ, מארץ
רחוקה, מצרפת החופשית?״

מעותל

תוך זמן קצר,
בהדרכה מקצועית מעולה!

1171־ : 0
בקר*אחה״!ג*ערב
פת יחת הקורס:

1 5 1966

נ#פי
קבלת לקוחות בסלון בית־הספר לספרות ״דיאנה״
יום־יום בין השעות - 9ו בצהרים ך בערב
בימים א, ג ,ה, הסלון פתוח עד 9 ( 0בלילה.

אורה, חיפה) קומדיה
הומור קלוש בימוי
מים, כדי לתת לסרט
וחוזר לתרדמתו עד

11מיס /ן
כיתית בו 7זיוערב

.ב ב רווז
7 7 1 7 7 1־ 1111 7 1
החודש נפתחים קורסי ערב חדשים
למועד הבחינות נובמבר 1966
הרשמה לכיתות בוקר ט׳ ,י׳ ,י״א, י״ב.
פרטים והרשמה: מ־ 1 — 8בבוקר 1ומ־ 8 — 4בערב
תל־אביב
דרך פ״ת 126
(מול הקריה)

תל־אביב
דרך פ״ת 44
(מול בית הדר)

חיפה
רה׳ בלפור 5
(מול הטכניון)

גם ביום
וגם בלילה
גם ביום שמש וגם ביום גשם,
תוכל לצלם באם תקנה אצל

פוטו־ברנר
(הוד, תל־אביב,

מכשיר־כזק אלקטרוני

סרטים מיוחדים לצלומי־חדר.
הקרנה לשקופיות מכשירי מכל הסוגים.

תל-אביב)

-העתקת מסמכים -

גיבורים על־אנושיים, עם בעיות אהבה תוצרת
אמריקה, מפוצצים שלוש פעמים את
מיתקן המים הכבדים של הנאצים. צילומי
נוף ופעולה מרשימים.

פנטנבדנר
מ י £ה, דחי4כ הוז ניו נן?5

דללינג (פאריס, תל-אביב) ג׳ולי
כריסטי, מועמדת האוסקאר של השנה, מגלה
את כל קסמיה בסרט על החברה המודרנית.
דירק בוגארד.

ויוה מאריה

לאנסטרנים

תפלה על הווי הצבא,
עייף, המתעורר לפעכמה
קטעים מבריקים,
סוף הסרט.

* גיבורי טדמרק

תא,ו״נס 133(1ת111ו7)1ול!.ו22606

תדר ך
* מוישה ונטילטור

(צפון,

קורם לפקידות

תל־אביב)

סרט מקסים לחלוטין, אנשי קרקס המבצעים
מהפיכה בארץ דרום אמריקאית, הומור חי,
מבריק, ושתי אלילות קולנוע גדולות.

* * נשים נשים נשים

בירושלים,
כיתה שנתית לכל המקצועות— .
כתיבה במכונה — חודש !
קורספונדנציה, קצרנות,
אנגלית, פנקסנות :

(אורגיל,

ירושלים) תשע בדיחות על תשע נשים, ותשעה
גברים שהם גבר אחד — ויטוריו
גסמן. סרט משעשע, ולעתים יותר מזה.
* תנועת ההשכלה שקדמה למהפכה הצרפתית,
ושדידרו היה אחד מרא שי דובריה.

ביה״ס ״הפקיד ״ ,
בצלאל 18
•יי ״ מי

י. פורמן,

בשלם
זיאט־נאם
התחלת הסוף>־
תוהו ובוהו שרר בוויאט־נאם הדרומית.
בס־יגון צעדו המוני הבודהיסטים ברחו־בות,
במשמעת מופתית, בהפגנות אדירות.
סטודנטים שרפו את עיתוני הממשלה, ערכו
מדורות בחוצות, היסו חיילים ואזרחים
אמריקאיים.
בצפון, בערים דאנאנג והואה, נמצאה בל
האוכלוסיה במצב של מרד גלוי. הגנרל שנשלח
לשים קץ למרד העמיד את צבאו
לרשות המורדים. חיילי־נחיתה שנשלחו מ־סייגון,
הוחזרו בחיפזון הביתה. בבסיס־הענק
של חיל־האוויר האמריקאי שבתו המטוסים,
בי הפועלים הוויאט־נאמיים לא הופיעו
לעבודת הפריקה בנמל.
הדיקטטור התורני — המארשל קי — התנדנד
על נסאו. מול הלחץ האדיר הוא התחייב
לערוך בחירות תוך חמישה חודשים.
חלק מן המורדים לא הסתפק בכך, דרש
להקים מיד ממשלה חדשה שתפקח על הבחירות.

זה קרה במדינה שבארבע חמישיות
משטחה נמצאות כבר ממילא תחת שלטון
הוויאט־קונג. הלוחמים הקומוניסטיים פעלו
בלב סייגון, ערכו פשיטה נועזת על נמל־התעופה
הבינלאומי של הבירה, אחד העסוקים
ביותר בעולם.
האם זוהי התחלת הסוף? האם החלה
ההתמוטטות המוחלטת של המישטר האמריקאי
בוויאט־נאם?
יען קי. שאלות אלה נשאלו השבוע
בחרדה בוושינגטון. הן לא הוסיפו ליוקרת
הנשיא ג׳ונסון. כי יש המייחסים לו אשמה
ישירה להתפתחות זו.
לפני כמה חודשים רצה ג׳ונסון לעשות
מעשה דרמאתי. הוא יצא להונולולו, נפגש
שם אישית עם המרשל קי. קי נמוך־הקומה
מצא חן בעיני הנשיא הגבוה. כשחזר קי
הביתה, היה בטוח כי הוא נהנה מגיבוי
בלתי־מוגבל מצד ג׳ונסון. התוצאה: הוא
ניגש לסלק את מתחריו מן השלטון. פעולה
זו הביאה למרד ערי הצפון — ולהתפוצצות
כל חבית אבק־השריפה.
אולם יתכן כי אי־שם, במסדרונות וושינגטון,
יש השמחים נוכח התפתחות זו. כי
יתכן מאוד שיש בה מוצא של כבוד מן

הבוץ לתוכו נקלעו האמריקאים בוויאט־נאם.
מוצא של כבוד. האמריקאים יודעים
היטב כי שוב אין בכוחם לנצח בארץ ה־ג׳ונגלים.
הם נמצאים בה עתה כצבא־כיבוש
זר, ושום עם אינו אוהב צבא־כיבוש על
אדמתו. המלחמה חדלה.למעשה מלהיות מל־חמת־אזרחים
בין שתי סיעות ויאט־נאמיות,
הופכת מלחמה בין צבא הוויאט־קונג. שכולו
מורכב מבני הארץ, לבין צבא זר,
הנעזר על־ידי חילות־עזר מקומיים.
במאה העשרים׳ לא הצליח שום צבא זר
לנצח בתנאים כאלה.
אך גם האמריקאים, המודים בלבם בעובדה
זו, מתקשים למצוא פיתריון. שהרי אין
הממשלה האמריקאית יכולה פשוט להיכנע
או לסגת. מעצמה אדירה חייבת לשמור על
יוקרתה. היא זקוקה למוצא של כבוד.
יתכן כי ההפיכה הפנימית בסייגון יוצרת
מוצא כזה.
אם אומנם תתקיימנה בחירות תוך חמישה
חודשים, כפי שהבטיח המרשל קי לבודהיסטים,
ואם אומנם תהיינה הבחירות חופשיות,
אין כל יספק כי הפרלמנט החדש יכלול רוב
של שוחרי־שלום. רוב זה יהיה מורכב מידידי
הוויאט־קונג, מבודהיסטים ומיסודות
אחרים, הרוצים לשים קץ לטבח.
עשוייה לקום קואליציה רחבה, בהשתתפות
הוויאט־קונג. קואליציה זו עשוייה להקים
ממשלה שתדגול בניטרול ויאט־נאם
הדרומית, בהוצאת הצבאות הזרים ובאיחוד
הדרגתי של המדינה.
י אנקיב! ,הביתה ! פירוש הדבר, כמובן׳
ניצחון סופי של הוויאט־קונג. כי
תהליך זה יביא בהכרח להשתלטות המיש-
טר הקומוניסטי של האנוי גם בדרום.
אך הדבר ייעשה בהדרגה, בשלבים שיאפשרו
לאמריקאים להציל את יוקרתם. הם
יוכלו לטעון :״לא באנו לכבוש את, ויאט-
נאם. נקראנו על־ידי ממשלת סייגון לעזור
לה להתגונן. אם ממשלה ייצוגית בסייגון
מוותרת על עזרתנו זו, ואם נוצרו תנאים
להשכנת שלום — נשמח להחזיר את צבאנו.״

יהיה, פחות או יותר, מוצא של כבוד.
האם יש מוצא אחר?
האלטרנטיבה היחידה היא החרפת המלחמה
חסרת־התוחלת, תיגבור הצבא האמריקאי
במאות אלפי חיילים נוספים, עירעור

ניאו־גאצי טילו
ארתור לא ידע

הכוח הצבאי האמריקאי בחלקי־תבל אחרים,
ואולי פיצוץ נאט״ו.
השבוע הודיעו האמריקאים בגרמניה כי
הם נאלצים להעביר רבבות מומחים צבאיים
משם לוויאט־נאם. הדבר זיעזע את דעת־הקהל
הגרמנית, חיזק את טענת דה־גול כי
אמריקה לא תוכל להגן על אירופה, תהיינה
לכך תוצאות מרחיקות־לכת.
יתכן כי לאור נסיבות אלה ישמחו רבים
בוושינלטון בחשאי אם שוחרי־בודהא בסיי־גון
יבצעו את ההפיכה שלהם — אפילו
אם הסיסמה תהיה :״יאנקים, לכו הביתה!״

נוכחותו באותה מסיבה — ועצם נוכחותו
בפרלמנט הבווארי — הוא חלק מן התופעה
המדאיגה ביותר בגרמניה.
בבחירות העירוניות האחרונות השיגה
מפלגה זו הישגים מרעישים. בנירנברג,
עיר חוקי־הגזע ודר שטירמר, השיגה 7.50/0
בבחירות העירוניות. בבחירות הקרובות ב־האנובר־
צפויים לה הישגים גדולים עוד
יותר. ראשיה בטוחים כי בבהירות הבאות
לפרלמנט הגרמני תעבור המפלגה את אחוזי
החסימה 50/
מה דמותה של מפלגה זו? מה אומרים
מנהיגיה?

גרמניה

מדווח כתב ״העולם הזה״ גדעון
בדלי:

ארתור לא ידע.
איך יכול היה לדעת? באותו ערב, לפני
חודש, לחץ הוד מעלתו, שגריר מדינת ישראל,
אשר בן־נתן, את ידיהם של מאות
עסקנים. הוא היה אורח הממשלה המחוזית
של בוואריה במינכן, וכל הנכבדים המקומיים
נכחו במסיבה.
אחד הנכבדים האלה היה ציר הפרלמנט
המחוזי מטעם המפלגה הנאציונל־דמוקראטית
הגרמנית — המפלגה הנאצית החדשה.

ברחוב שטיינטור (״שער האבן״) בעיר
האנובר, בבית מס׳ ,12 במשרד של סא
מטרים מרובעים. מכוננים את השעור המעורר
להתעוררות גרמניה החדשה.
שתי פקידות אפורות־שיער, ללא חיוך
וללא אודם־שפתיים, ממיינות את הדואר
הנכנס. ביום ממוצע מצטרפים 40 אזרחים
גרמניים לרשימת החברים של נפ״ד, תמורת
דמי־חבר בצורת תשלום צנוע של שלושה
מארקים לחודש•

לחיצת *ד לנאצי

יזה1ו״ך ו\1
יזי ג ט כו

״ידיד״

הג דול ה

ג ס ! וחסכונית ,
4מהל

11,363

בלבד ו מז ה

את תנ אי ה רכי שה

רכחזיתי
הנ״לד בבי׳ו״ ייא ותר בארץ

כ שיז
התדשי ^ -םלש עו רי ם.

ם י״אספקה המיידי״

״אנחנו צומחים,״ אומר אדולף פון־טאדן,
סגן נשיא המפלגה .״זוהי תוצאת נצחוננו
בבחירות המקומיות.״ הוא מתקן את עצמו
תיכף ומיד :״מה זה צומחים? קופצים
לגובה!״
מה מקור הנצחון? ראשית, היו למפלגה
מועמדים מקומיים מושכים, אבל זה לא
העיקר .״העם הגרמני נזכר שוב בעצמו.
המגמה היא ימינה.״
גובי דומה לשגריר. פון־טאדן* אינו
רוצה לשמוע דבר על דמיון בין הנאצים
ובין מפלגתו — למרות הדמיון הרב בין
השם ״נאציונל־סוציאליסטים״ ו״נאציונל־דמו־קראטים״
.מבריז הוא :״איננו מפלגה נאצית!
אנחנו ליכוד האופוזיציה הלאומית.
אנחנו רוצים שגרמניה תתפוס שוב את המקום
המגיע לה!״
פון־מאדן ( )44 חזר ממלחמת־העולם כשליש
חטיבתי. לאחר מכן היה הציר הצעיר
ביותר בפרלמנט הגרמני — מטעם
מפלגה ניאו־נאצית קודמת, שחוסלה. אז
קראו לו ״בובי״ .יש לו תכונה משותפת
עם השגריר הישראלי הנוכחי אשר (״אר־תור״)
בן־נתן: גם הוא דומה לשחקן הקולנוע
קורד יורגנס.
כמה נאצים יש בהנהגת המפלגה? פון־
טארן עובר בנוכחותי על רשימת 18 חברי

שלחתי אליו את ידידי הצעיר, העיתונאי
הגרמני פטר לויקפלד, שהקליט את הדברים
ברשמקול *.פרידריך טילן מדבר בשקט, כ־איש־ביזנם
גרמני אופייני. אך כשהוא מדבר
על פוליטיקה, מתרומם קולו ורוטט ב־פאתום.

דעתו על ישראל?
״לדעתנו, כל בני־האדם שווים בפני אלוהים
אנחנו מוכנים לקיים יחפים הוגנים
עם כל המדינות. גם עם ישראל. זאת אני
אומר על דעת המפלגה. אין לנו שום דבר
נגד ישראל. אבל יש לנו משהו נגד זה
שישראל מנסה לסחוט מאיתנו כסף, שוב
ושוב, על ם מך דברים שהיו בעבר. גם
דעת־הקהל העולמית מנסה לסחוט אותנו.
נגד זה יש לנו הרבה מאוד.
״מנסים לעשות סחיטה בשם האשמה הקולקטיבית,
האשמה הבלעדית, של גרמניה.
אין בכלל אשמה קולקטיבית. רק היחיד
יכול להיות אשם במשהו, לא הכלל.
״אני גרמני. אני לא אתן שיטילו עלי
אשמה למשהו. אני לא אשם בשום דבר
שקרה! כשגרמניה נמצאה במלחמה, מילאתי
את חובתי כלפי מולדתי. זה הכל!״
ים אהדה כצבא. מה הם הסיכויים
האמיתיים של המפלגה החדשה?
כיום יש לה 20 אלף חברים רשומים. זה

בי מי ם קרי ם, איו קו במאמבטק צף
ח לו מי של ׳־בת־אודר. אמבט רי חני
מ רגי עומ שיב נפ ש.

איר/פה?

ניאו־נאצי פון־טאדן
דומה לארתור?

הנשיאות, אומר ״כן״ ו״לא״ לגבי שייכותם
בעבר למפלגתו של היטלר. הסיכום: ל־9
מבין ה־ 18 היה פנקס־המפלגה. אחד היה
בעל תפקיד במנגנון המפלגתי, אחד היה
קצין־ס״ם גבוה.
נמאס לשמוע. המפלגה החדשה היא
נסיונו השלישי של פון־טאדן. פעמיים כבר
הקים מפלגות ניאו־נאציות ,׳ופעמיים נכשל.
כי שתי המפלגות הקודמות (״המפלגה הגרמנית״
ו״מפלגת הרייך הגרמני״) היו קיצוניות
מדי. הן שלחו לאוהדיהן קונטרסים
קיצוניים, ואלה התביישו בכך.
עכשיו עלה פון־טאדן על קו מחוכם יותר.
המפלגה היא רצינית, מתונה יחסית,
אפילו מכובדת. וגם מצב־הרוח בגרמניה
השתנה.
נמאס לגרמנים לשמוע על פשעי־המלחמה.
אומרים ראשי המפלגה החדשה :״מה יש?
רק הגרמנים ביצעו פשעים? מה קרה לכל
הפושעים של אמריקה, בריטניה, צרפת?
אף אחד מהם לא הועמד לדין על פשעי־מלחמה!
אז שיפסיקו לבלבל לנו את המוח!״

נעים לגרמני לשמוע.
לגרמנים גם נמאס לשמוע שהם אשמים
במלחמה. גירסת המפלגה החדשה :״הכריחו
את גרמניה לירות ראשונה! לא השאירו לה
ברירה.״ או :״גרמניה אינה אשמה במלחמה.
יעבור זמן רב עד שיתברר מי נושא
באשמה האמיתית.״
גם זה נעים לגרמני לשמוע.
ייטראל סוחטת. פון־טאדן, האידיאולוג
של המפלגה, אינו הנשיא שלה. הנשיא
יושב בהאמבורג, והוא חרשתן לבתים טרומיים.

שם זה הוזכר פעמים רבות במ שפט
אייכמן. אהד מבני המ שפחה היה אחראי ל״
״פ ת רון הסופי״ מטעם משרד־החוץ הגרמני,
ניהל עס אייכמן זזליפת־מכתביס מתמדת
על ענייני הגירוש ברחבי אירופה.

ה עול ם הז ה 1494

מעט. אבל אין מספר זה ממצד, את מיספר
האוהדים. בנירגברג, למשל, יש למפלגה
120 חברים רשומים — והיא זכתה שם בבחירות
העירוניות ב־ 16.838 קולות.
במ׳־שאל שנערך השבוע בהאמבורג אמרו
קרוב ל־ 10^,כי הם עשויים להצביע בעד
מפלגה זו.
יש להוסיף על כך את הצלחת השבועון
הניאו־נאצי דוי טשה נאציונל אונד זולדא טן
צייטונג, המגיע לידי מאות אלפים בכל
שבוע.
המפלגה פוזלת גם לעבר הצבא החדש.
פרידריך טילן :״רבים בצבא אוהדים אותנו.
הם מתאפקים מלגלות זאת, כי הם חייבים
אמונים לנאט״ו. אבל נאט״ו מתפרק. דה־גול
עוזר לנו. כאשר זה יקרה, הם יצטרפו
אלינו בגלוי.״
בכלל דוגלת המפלגה בסיסמה של דה־גול
:״אירופה של מולדות״ .כלומר: לא
איחוד, אלא ברית בין מדינות ריבוניות.
המפלגה גם טוענת שגרמניה עצמאית,
משוחררת מנאט״ו, יכולה להסתדר עם
ברית־המועציות ולהשיג את הסכמתה לאיחוד
גרמניה מחדש.
כלי פלא כלכלי. רוב הגרמנים מתייחסים
אל המפלגה בפחד גלוי. אין הם
רוצים לחזור לימי הנאצים. כי הארץ עשירה,
הכלכלה פורחת, וכל שינוי בשלטי!
עלול לסכן את השפע החומרי של ״הפלא
הכלכלי״.
לכן אין המפלגה מהווה כרגע סכנה של
ממש. אך היא עלולה להוות אות לבאות —
למיקרה שהכלכלה תיכנס לתקופת־שפל.
גם הרכב הגילים חשוב. רוב חברי המפלגה
הם בורגנים זעירים מעל לגיל .40 אך
קרוב ל־״/ס 30 הם צעירים — בני אותו
דור שגדל אחרי נפילת הרייך השלישי, שבו
גלומה התקווה ל״גדמניה האחרת״.
*_ סרט הר שמקול, ובו הר איונו ת עם שני
המנהיגים הניאו־נאציים, נמצא במערכת.

בחר בטוב ביותר!

הר שמה ו חובר ת עם פר טים על 64 טיולי ם
מודרכים — להשיג בכל משרדי הנ סי עו ת

הנך רשאי לנהוג
כמכוניות מרוץ
ללא רשיון
כשטח התערוכה
הפתוח כל יום
מ־ 5עד חצות

״קארטינג׳
הספורט שכבש את כל
אירופה.
אוטובוסים 42 .28 .27 ,22 :

.העולם הזה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רת׳ קרליבך , 12 טלפון 5־,30134
ת. ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ,
תל־אביג, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ. .
העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״ם.

ל \ וגנו ^7 1

במדינה

פ ש עי ם
קורס השתלמות

נותרו עוד מספר מ צו מצם של דירות בגות 2 >4,2
חדי ב מ חיר ו ב תנ אי ת שלו ם שלא היו כ מו ת ם בארע.
המחיר החל לו 2 }, 850 .-ל־י כולל ־ 507מ ש כנ ת א
בנ ק אי ת בריבי ת של ־.87

פנ ה עוד היום.

בזדד־ר־ך רז ר כז כ ר בבצנכז. ם ז£5 1י1׳ם א
ר׳ מ וו ר נ פו ר ב ^ .ז כי ט כזן ־ 1-1111־ 1ה 1ח 0113 0

הרצ ליה, רחוב ה ע בו ד ה

טלפון 9344 1 6

כל בוקר טילפנו מבת־ים, מחולון, מיפו
ומתל־אביב — אל המשטרה. לכולם היה
סיפור אחיד: אלמוני, טיפס בלילה, בצינור,
אל חדרי־השירותים, חמס את הדירה, ויצא
בשלווה דרך דלת היציאה.
המשטרה נהגה לפי השיטה הבדוקה. בצו
בית־המשפט הוכנסו לבית־הכלא כל הגנבים
בעלי ותק בהתפרצויות דומות. אליהם
צורף מודיע משטרתי. השיקול היה פשוט
מאוד: אם החשוד נשאר חופשי, הוא ימשיך
לפרוץ, ואז קל יותר לאתר אותו. אם, לעו־מת־זאת,
נכלל החשוד בין הכלואים, יש
להניח שבמוקדם או במאוחר יתחיל להתרברב
במעשיו, ישר לאוזני המודיע.
אלא שהפעם השיטה לא פעלה. ההתפרצויות
פסקו, אבל החשודים בפריצה התגאו
במעשים לגמרי אחרים.
ואז נגנב בתל-אביב אקדח׳ ,מתיירים נסחבו
צ׳קים שזוייפו והופצו, ומדירה רמת־גנית
נגנבו עשרים אלף לירות. כחשוד בשלושת
הפשעים עצרו את מיכה רוקנשטיין.
מרגע שהוכנס לתא המעצר, לא חדל מיכה
( )23 לספר לחבריו לכלא על מעלליו. המודיע
המשטרתי האזין, דיודח על כך לממונים
עליו. חוקרי המשטרה רשמו את הכל.
היכן למד 7איך הגיע מיכה הגבוה
ויפה־התואר אל הפשע? הוא הגיע לשם במכונית.
כי הוא בן־טובים הגר ברמת־גן.
היות והיה לו רחוק לחזור הביתה מהמסיבות׳
והרכב הציבורי כבר לא פעל בשעות
אלה. היה בורר לו מכונית מהודרת, מתניע
אותה ונוסע בר, הביתה. בגיל 17 נאסר בעוון
גניבת מכוניות, בילה שנה בבית־הסוהר.
ואצל מי למד את שיטת הפריצה המקורית
המיוחדת והמקצועית שלו? במשטרה הוא
למד אותה. בהיותו בכלא עבר קורס מסגרות
ומכונאות, וכשיצא משם היד, מצוייר
בידע טכני כה רב, שבעזרתו הצליח להגיע
לדרגת כוכב עולה בשדה־הפשע, ולאחד הפורצים
הזריזים ביותר במדינה.

רים. עניבות־משי סרוגות מאיטליה —
קונים אנשים ששהו זמן רב באירופה, וגם
אמא של עליזה עולש, עבור אבא של עליזה
עולש. את עניבות־הצמר הארוגות מ־אנגליה
— קונים אינטלקטואלים.
נוצדת־טווסים. אבל הגינדורים הפרועים
באמת, פאר יצירות האופנה־הגברית,
הם התחתונים. הם קיימים בכל הצורות
והגוונים שאפשר להעלות על הדעת .״זה
נמכר כמו גרעינים,״ מצהירה לילי וול־קוביצקי,
לא בלי גאוה.
קונים אותם אנשים מכובדים, בעלי
עמדה, שעברו את גיל העמידה, והם לובשים
אותם בלכתם לסאונה, ומביטים בבוז
על הגברים המצויירים במודל הישן, הלבן,
מטריקו. קונים אותם נערי־זוהר, ששמעו
עליהם עוד בחו״ל. וקונים אותם צעירים
הלובשים אותם בבריכה.

7113 0911131
אופנה התחתונים שד ר,אמלט

קורס מקצועי
ליחסי־ציבוד

תיחה 26. 4.66 :
* סיוםההרשמה 20.4.66 :
* מספרהמקומות מוגבל
הקורם מאורגן ומנוהל על־ידי:

האיגוד הישראלי ליחסי־ציברר
בשיתוף עם

בית הספר לעתונאות
פרטים והרשמה:
בית ציוני אמריקה, ת״א, בין השעות 7-4אחה״צ.

משקפי מגע
3£5א1£
המכון לקידום הראיה ע״ש

י. ל .גרוזובסקי 56980 תיא,וח׳הבה7ל\7,39ל.
ע ״ידח׳ ^ וזונ !

רח׳ אלנבי 111ת״א,
בנין קולנוע. תמר׳

טל 613335 .

כמה שפעם היו החיים פשוטים! הגברים
הלכו במכנסי־וחולצת־חאקי, בשבתות לבשו
מכנסי־חאקי וחולצה לבנה, ולגנדרנים היה
גם זוג מכנסי חאקי מגברדין אמיתי.
היום לא מסתפקים אפילו במכנסי־פפיטה,
ובבלייזרים עם כפתורי־מתכת. לכן פתחה
לילי את בוטיק הרמס, חנות האביזרים־
לגברים ־ראשונה בארץ.
לילי וולקוביצקי, לשעבר רקדנית בהבי טה,
דיילת ב אולי מפי ק ינערת־שער־צבעוני של
העולס הזה, פתחה בוטיק לגברים, כי היא
אוהבת את הגברים, והגברים אוהבים אותה.
אבל מה קרה? לבוטיק באות ,־ק נשים.
כדי לקנות מתנות לבעלים, ו/או לידידים
שלהן. הגברים מגיעים רק למחרת היום —
כדי להחליף את המתנה.
הזכר המצוי. יש שם אביזרים גבריים
כמו כסות־נעלים מצופות עור, רצועות־שעון
ארוגות בפסים, כוסות לציחצוח
שיניים, עם כתובת־זהב ״הוא״ ו״היא״,
שנרכשו על־ידי הצוות הוא והיא, שושנה
ואריה לביא, תיקים למעות במוני־שלכת,
הנפתחים על־ידי קפיץ, ומהדקי־נייר מעץ
עם מתכת, עם כתובת איטלקית, למאהבים
לאטיניים.
אבל האביזרים זד, כלום לעומת הבגדים.
יש שם מוקאסינים־לנהיגה עבור סנובים,
עשויים מעור־גדי, סוודרים רכיב מצמר וקשמיר
משש ארצות. יש כתפיות למכנסיים
משובצות ש״הולכות טוב מאד עם קורדרוי״
,והלכו טוב מאד לאנשי השגרירות
הבריטית. כן יש שם עבור הגבד־שלחב*
רת־השפע אוסף מדהים של צמדים־בעלי־דוגמה־זהה,
כגון עניבה וגרביים, עניבה
וחגורה, גרביים וצעיף.
חוץ מזה יש הזמנות מיוחדות: הגברברים
מזמינים מכנסיים חסרי־קפל המתרחבים
למטה, השוויצרים מזמינים את הצעקה
האחרונה: ממחטות־משי עם הדפסת
באטיק, ומזכיר התאחדות־הסוחרים, דניאל
ברזילי, הזמין עניבות־פרפר ספורטיביות.
כי בדיוק כמו בימי מכנסי־הגברדין, משתקף
האופי האינדיבידואלי של הזכר־המצוי,
בעניבה שהוא עונב: את העניבות המודפסות
קונים סתם אנשים. עניבות״זמש מצרפת
— קונים אדריכלים, גרפיקאים וציי
אופנאית
וולקוכיצקי*
עניבות צמר — לאינטלקטואלים

מי לא קונה תחתונים צבעוניים? ״הנורא־נורא
ישראליים״ ,ומי הכי קונה אותם? התיאטרון
העברי.
כל ה תיא טרון הקאמרי, למשל, קונה
תחתוני סטרץ׳ מאנגליה, בצבעי הדגל:
כחול, אדום לבן. חוץ מאורי לוי. כי לו כבר
יש כאלה. חיים טופול הביא לו.
שלמה צפריר, הצייר, קנה תחתוני סטרץ׳
בגיזרת ביקיני בצבע שחור, והתנצל שבלבוש
והתנהגות יש לו אמנם טעם בוהמי,
אבל במה שנוגע ללבנים הוא שמרני מאד.
אריק לביא רכש תחתונים שעליהם מודפסות
נוצות־מ וסים לרוב.
אבל את התחתונים הכי יפים קנה שמעון
בר, כמה דקות לפני שניכנס להצגת הבכורה,
בתפקיד האמלט. הוא היה כל כך ניר־גש,
שקנה לשם עידוד — סט שלם של
תחתוני־ביקיני ססגוניים מטריקו. ועכשיו
מי שיראה את האמלט, נסיך דנמארק,
יוכל לנסות לנחש איזה זוג הוא לובש —
את השחור, הכחול, התכלת או האדום.

הווי
• לאמ עו קצך 3בירושלים ניסו לשווא
שוטרים ומכבי־אש להבריח נחיל דבורים
ליד משרד המסחר והתעשיה, הזעיקו
לבסוף כוורן מקיבוץ רמת־רחל, שהצליח
לאסוף את הנחיל למיכל מיוחד, אותו העביר
לכוזרת שבמשקו.
• מותק של זהכ. באשקלון גנב
ילד בן 7תכשיטי זהב מבית הוריו, מכר
אותם לאלמוני במחיר עשרים אגורות וקנה
בהן ממתקים.
• הוכחה חותכת 1בחיפה נעצר
יעקוב שקלבר על־ידי שוטר, שהאשימו בנסיעה
במהירות מופרזת, הכחיש את האש־מה,
טען להגנתו :״בבקשה, אתה יכול לראות
אפילו שמד־המהידות שלי מעל 50
ק״מ לשעה — נקי לגמרי.״
* ב שער העולם הזד,

030ו, יולי .1957
ה עול ט הז ה 1494

שיעורים
בערבית
כל המעוניין ללמוד ערבית יכול להירשם
במזכירות התנועה, רחוב קרליבך 12
(אצל ארנון סמדר) ,או בדואר (ת.ד.
,136 תל־אביב) .ייערכו קורסים בערבית
ספרותית וערבית מדוברת בשלוש הערים
— תל־אביב, חיפה וירושלים. הקורסים
יתקיימו פעמיים בשבוע, תמורת תשלום
לכיסוי ההוצאות.

על ספסל בגן מאיר, כתל־אכיב, שפב בשבת
האחרונה, גבר לבוש פיג׳מה. כאשד מצאה ארתו
המשטרה הוא ככר היה נטול חיים. סכין תקועה
אנשים מזכירה על חגל־

השבוע נפלה לידיו של האלוף יששכר
(״איסקה״) שדמי, מנאשמי כפר קאסם,
ההזדמנות כדי להביע רגשות חרטה על
הרצח שאירע בכפר לפני עשר שנים. בעוברו
ליד נויגזל שלום בתל־אביב, חלפה
על פניו קבוצה של פועלי בניין ערביים,
ואחד מהם הפטיר לעברו ברכת שלום. שדמי
התפלא, שכן לא הכיר אף אחד מן הפועלים.
כששאל את מברכו מהיכן הוא מכירו,
נענה :״אני תושב כפר קאטם.״ האלוף
נדהם לרגע, ולאחר מכן טפח לפועל על
כתפו, הזמינו לשתות קפה, והביע בפניו
את חרטתו וצערו על הטבח בכפר קאסם• .
יהודי בשם קארלוס נאוגרן סאומל,
המתגורר בישראל, הוא בלי ספק אדם בעל
סבלנות מיוחדת במינה. בחוגים הדיפלומטיים
הוא מוכר בתוארו הרישמי, כ״נציג
הרפובליקה הספרדית בישראל״ .כל שנה,
ב־ 14 לאפריל, הוא חוגג בצניעות את יום
הקמתה של הרפובליקה הספרדית, שחוסלה
על־ידי פרנקו. השבוע הביע את בטחונו,
כי הרפובליקה עוד תוקם מחדש .״היהודים
חיכו אלפיים שנה עד שזכו למדינה משלהם,
ואילו אנחנו, הרפובליקאים, נצטרך לחכות
הרבה פחות באותה הזדמנות קיבל
נאוגרס סאומל הבטחה מעודדת משגריר
ברית־המועצות רימיטרי צ׳ובאחין:
״עליכם לסלק את פרנקו, ואז תיזכו למלוא
העזרה מציתו במולדתו של צ׳ובאחין
הקפידה העתונות לשמור על ניטראליות
קפדנית בין שתי המשלחות הקומוניסטיות
הישראליות, שהיו אורחות ועידת המפלגה
הקומוניסטית הסובייטית. כשפורסם נוסח הברכה
הישראלית בעתונות, הופיעו שמותיהם
של אנשי מק״י שמואר מיקונים ומשה
פנה למטה מימין, ואילו שמותיהם של
אנשי רק״ח, מאיר וילכד, ו תו פי ק טובי,
הופיעו למטה משמאל. כל זה, כדי שלא
תתעורר השאלה איזה שמות יופיעו ראשונים
ואיזה אחרונים. ס למה הסינטור
האמריקאי י ע קו ביעכץ הוא אוהד כה
מושבע של ישראל? כי אימו היא ילידת
צפת. הידיעה כי יעבץ, חבר המפלגה הרפובליקנית,
מתעתד להילחם בבחירות הבאות
על כהונת מושל ניו־יורק, עוררה
תקוות ורודות בלב צפתיים רבים. הם מאמינים
כי יעבץ לא ישכח את העיר בה נולדה
אימו, וכי יסיע לה כמיטב יכולתו• .
כשנתבקש המשורר הקומוניסט אלכסנדר
פן להביע את דעתו על האהבה, אמר :״ככל
שתוכל — עשה!״ כשנשאל מה דרוש לו
כדי לכתוב שיר טוב, ענה :״יין טוב!״ •
לאחר שביקרה בקירקס הבולגרי, הסבירה
גולדה מאיר :״אני קרובה קצת לעניינים,
כי במיסגרת מילוי תפקידי, כמזכירת
מפא״י, אני הולכת, לעתים, על חבל דק.״

כשיפולי חזהו עורר את הסברה, כי הוא התאבד.
זהו כלי ספק המחזה הנורא ביותר שראה גן זה,
בו התהוללו במשך השנים טרגדיות כה רבות.

בטכס סיום הלימודים בבית־ספר רמת־גני,
אמר לתלמידים :״בין בוגרי המחזור הזה
נמצא ראש העיר לעתיד, שהוא בוזדאי חכם
יותר ומשכיל יותר מאלה המכהנים היום.״
• בהזדמנות אחרת המשיל אלתגר, לדברי
העיריה, את רמת־גן למערב הפרוע. את
ראש העיר בכבודו ובעצמו, אברהם קר*
ניצי, תיאר כשריף 0 .לקראת השתתפותו
בהצגה המלך ואני, בה ימלא את תפקיד
מלך סיאם, גילח אריק לביא את שערות
ראשו. השבוע נראה בתל־אביב, כשהוא נושא
על כתפיו קרחת א־לה יול ברינר וחובק
בזרועו את רבקה רז $ .מי שלא שכח
עדיין את שחקנית התיאטרון הניה סוכר,
שעזבה את ישראל אחרי שערוריה סוערת,
בזמן שהופיעה בתפקיד מעיינה בהבינזה,
והשתקעה בפאריס, יוכל בקרוב לרענן את
זכרונו, כשיגיע לארץ הסרט הבריונים, בכיכובם
של אנדרי בורביל ולינד וג־טורה.
הניד, משתתפת בסרט, מופיעה בו
בסצינת עירום • .סרט תעודתי קצר,
אותו צילם יכין היריט שבועות ספורים
לפני הבחירות לכנסת הששית, הוצג השבוע
בביתו של הצלם. נושא הסרט: מסע הרצאותיו
של ראש־ד,ממשלה לוי אשכול. במשך
שעה ארוכה נראה אשכול נואם במקומות
שונים בארץ, כשהוא מרצין ומחייך
חליפות. הסרט לא יוקרן לפני הקהל הישראלי,
אך האמריקאים יוכלו בקרוב לחזות
בו בטלביזיה שלהם 0 .כשנשאלה נכדתו
של יצחק טבנקין, מנהיגה הרוחני
של אחדות־העבודה וחבר משק עין־הרוד, ב

הפרופסור אפריים אורב!,-
מייסד ״התנועה ליהדות של התורה״ :״אם
אפשר לשכנע נהג שלא יסע בשבת בכלל —
מה טוב, אבל אם מנסים לחייב אותו להאריך
את מסלול נסיעתו, וממילא להרבות
חילול־שבת, רק כדי שטירטור המנוע לא
יגיע לאוזני המתפללים בבית־הכנסת —
הריני אומר: לא ולא!״
9העתונאי עמום קינן., :אם בן־
אדם נולד בערב פסח שחל בשבת לאם
נוצריה שאביה היה יהודי ולאב יהודי שאמו
היתד, נוצריה, שירת בצד,״ל וקיבל
ס 40 נכות, התחתן עם בחורה קראית שס/
אביה
היה פלשי ואמה מבני־ישראל, אז
כמה הוא צריך לשלם בעד התקנת טלפון,
אם הוא הגיש את הבקשה לפני חמש שנים?״
• הפרופסור יום?,רקוגר, מומחה
למחלות ריאות בבית־החולים הדסה,
בהציעו סיסמה נגד העישון :״עונג בגיל
עשרים, שיגרה בגיל שלושים, התמכרות בגיל
ארבעים, רעל בגיל חמישים, וסרטן־ריאה
בגיל חמישים וחמש.״

עתונאי בצו־־ד

ה עול ם הז ה 1494

_פם וק־ חשב!ע

סוף־סוף זכה זאב אלתגר לקבל מעיריית
רמת־גן את פרטי ההאשמות. אשר
בגללן פוטר מעבודתו כעורך עתונה של
העיר. בין השאר הזכירו לו, שפעם, כשנאם

איזה ענף עובד הסבא, השיבה :״הוא עובד
בדיבורים איך הצליחה רפ״י לגייס
מיליוני לירות למימון מסע הבחירות? גילה
עורך־הדין משה חביב, מפעילי המפלגה:
״אספנו תרומות בחו״ל, על בסיס הסימפאט־יה
האישית לביג׳י כשנתבקש דויד
כן״גוריון למלא טופס פרטים אישיים, כדי
לקבל את פינקס־החבר הראשון של מפלגתו,
כתב: המקצוע — חקלאי ועתונאי; פעלים
ציבוריים — במפלגה, בהסתדרות, בישוב
ובמדינה; השתייכות מפלגתית בעבר —
פועלי־ציון, אתדות־ד,עבודה ומפא״י; היכן
בית מגורים — בצריף בשדה־בוקר; ידיעת
שפות -עברית • .פיטר פרישטאט,
הבמאי העולה מצ׳כיה, המסיים השבוע את
בימוי הסרט סבינה באולפני ההסרטה בהרצליה,
עשוי להיות ׳במאי הקולנוע העסוק
ביותר בישראל: הוא הוחתם על חוזה לפיו
יפיק בזה אחר זה שלושה סרטים תוך
שנה — כולם באולפני הרצליה. בינתיים
החליטה גם אווה כארטוק, המככבת ב־
״סבינה״ ,שסרט אחד בישראל לא יספיק לה.
היא מנסה עתה לגייס כספים בארץ לסרט
נוסף בו תופיע כבמאית — לא כשחקנית.
ס שלוב של כשרון אמנותי עם כשרון
מסחרי, מגלה לאחרונה מנהל המכירות של
חברת אל־על משה אילת. הוא נתבקש
על־ידי המפיק המקסיקני ראול גילדה
לבחור לו שחקנים לסרט שהוא עומד להפיק
בישראל ושיקרא הגאון. במידה ואילת
יצליח בבחירה זו, הבטיח המפיק להסיע
את 20 הנבחרים בחברת אל־על, לצורך חלק
מהצילומים שיערכו במקסיקו. השחקן הישראלי
הראשי שנבחר לככב בסרט זה, הוא
יעקוב בודו, שימלא תפקיד של מדען
מטורף.

שחקנים לביא ורז
פלת קרח 1

• הד״ר הרצל רוזנגדום, עורו
ידיעות א חרונו ת, לאחר הריב בין הצהרונים,
בגלל פירסום פרשת מלחי :״ מע ריב מעוצבן
במקצת, וזה חבל, כי העצבנות מפריעה
לעיכול.״

כוח חדש

יצא הגליון הראשון, ואפשר להשיגו
במרכז (ת.ד )136 .או בחטיבות האזוריות
תמורת 75 אגורות לגליון.
מינויים 10 :ל״י ל־ 12 גליונות.
הזמנתך תאפשר הופעתו הנאה והסדירה.
בחיפה חברי התנועה ואוהדיה מוזמנים להרצאת

עו״ד אמנון זבדוני

הנושא:
דמוקראטיה ומדינת חוק
שתיערך ביום ה׳ 1 21.4־ 8.30 בערב,
באולם, גן העיר״ ,רחוב חורי פינת
הוואדי. הכניסה חופשית.

בתל־אביב
ביום חמישי 21.4בשעה 8בערב
יתקיים במשרדי המערכת (גליקסון )8
דיון על הנושא:

תנועת הוויתורים
בהשתתפות עודד פילכסקי,
חבר מרכז התנועה.
לאחר מכן יידונו בבעיות אירגון והפעלת
החטיבה האזורית.
בירושלים תושבי ירושלים והפרוזדור המעוניינים
להשתתף בפגישות החטיבה האזורית
מתבקשים לכתוב לת.ד ,799 .ירושלים.
הצעדה והמדורה באכזיב שריין לך את ליל שבת 6 ,במאי (יומיים
לפני ל״ג בעומר) לחודיה חברתית זו.
הזמן גם את חבריך.
פרטים בגלימות הבאים.

מספר 1494

הידועה בציבור של דייר דו•!:

״לא שרפנו! לא הרגנו!״