גליון 1500 מתאריך 1 ביוני 1966

מ ס פר 1500

הדיפלומט הגרוני!
שהואשם כמשרת
הנאצים, וחר
לישראל

ועמו
ת\לית
מרעישה

י״ג פירן וזשכ״ו1.6.1966 ,

זזמ חיר 1 2 0אג׳

פנסיון ויידנגאום
זילברמן, מלון בית בהן
מלון לאופר
בית לוין
מלון עדן
פרנק, כשר סלון מלון פופר

כשר

מ אן

פרק

מ אן
מ אן פנסיון מלון מלון מלון מלון מלון
מ אן קפה פנסיון מלון פנסיון
מ אן
מלון

פאר

פינגוין
פרידמן, כשר
קרלטון (יפתח בקרוב)
ריזנשיין, כשר
רוזנבלש, כשר
רוו ה
הכוכב, כשר
מיאמ י
הוד

א ספלנד
ב ו ־ חור, כשר
גלי ׳־ י ם, כשר
ג ן הש וש נ י
דוד, כשר

1_1י 1־ ידנ ־ והו ־ י ה

הנך רשאי לנחת
במכוניות מרוץ
ללא רשיץ
כשטח התערוכה
חפתוח כל יום
ם״ 5עד חצות

״קארטינג״
הספורט שכבש את כל
אירופה•
אוטובוסים! 42 ,28 ,27 .22

כשר

מספר הגליון שבידיך עתה הוא .1500
זהו סימן־דרך בחייו של כל שבועון. גם
בחייה של המערכת הנוכחית של העולם הזה,
זהו סימן־דרך. הגליון הראשון שלה נשא
את המספר .651 מאז עברו 850 שבועות,
ובכל שבוע הגיע אליך גליון.
כאשר עמדנו להוציא לאור את גליון ה־
1000 שלנו, היה בדעתנו לחגוג את המאורע
כדבעי. אבל ויתרנו על התוכניות
החגיגיות, והקדשנו את הגליון המיוחד להנצחת
חללי סיני.
כל עורכי השבועון וחברי המערכת, נטלו
על עצמם, את חוב־הכבוד לבקר בביתם של
כל אחד מהרוגי הסיבוב השני. הם ריכזו
את סיפורי חייהם וצילומיהם של כל הנופלים,
יצרו מהם את מפעל ההנצחה שנראה
להם חשוב מכל טפיחה־על־שכם מערכתית.
גם עתה, בהתקרב מועד הופעתו של
הגליון הנוכחי, נשאלה במערכת השאלה כיצד
לציין את המאורע. התשובה פרושה עתה
לפניך.
הגליון הנוכחי, עם כל היותו סימן־דרך,
אינו גליון חגיגי. הוא לא הוקדש להעלאת־זכרונות,
או לסקירת הישגים. הוא הוקדש
למציאות.
כמו בכל שבוע מבין 1500 השבועות
שעברו, הוא מציג את פניה של ישראל
האקטואלית. הוא מנתח בעיות, חושף סודות
וסכנות, מדווח על הנעשה בכל שטחי־החיים.
אפשר לומר כי תוכן גליון זה הוא ״שיגרתי״
.אלא שהשיגרה אצלנו מורכבת כולה
מחדשנות עירנית. בזאת תיווכח, מתוכן ה־גליון:

כתבת השער הקידמי מטילה אור חדש
ומפתיע על פרשת הדיפלומט אלכסנדר טרק.
שהסעירה את ישראל. זוהי ידיעה בלעדית,
שמחר תעסיק עתונים אחרים.
• הכתבה על ״העסק הביש העיראקי״,
אודות הטלת הפצצות בבגדאד, דנה באחת
הפרשות המסתוריות ביותר בתולדות המדינה.
היא מעסיקה מזה שבועות את כל
העתונות הישראלית. אבל ההתעניינות הזאת
היא תוצאה של כתבה סנסציונית ראשונה,
שהועלתה מעל דפי העולם הזה 1494 את
השאלה: מי הטיל את הפצצות?
שאלה זו לא הוצגה רק כדי ליצור
סנסאציה עתונאית. שבועון זה ידע את
הבעייה מאז החלו מגיעים המוני העולים
מעיראק. כאשר נוצרה עתה האפשרות לחשוף
את רקע המחתרת העיראקית עשינו
זאת כצעד ראשון ממאמץ להביא להכרה
רחבה בזכויות עדה זו ולהענקת המגיע לה.
• הכתבה על ההסתדרות מצביעה על
אחד המוקדים החשובים של המשבר הגדול
העובר עתה על רבבות עובדים במדינה.
זהו אמנם דו״ח מיוחד, אבל יותר משהו
מדווח הוא חושף עובדות בלתי ידועות
ומביא לך גילויים בלעדיים.
זהו סוג העבודה העיתונאית שבגללו
התפרסם העולם הזח בחמש־עשרה השנים
האחרונות. שיטת העבודה: הקמת צוות מחקר
מיוחד, המקבל הנחיות רחבות על נושא
המחקר, מקדיש לאחר מכן שבועות שלמים
לאיסוף האינפורמציה, תוך מגע עם מקורות
סודיים ביותר. את תוצאת המחקר
הם מרכזים, והוא הופך חומר גלם לצוות
שני: צוות של שיכתוב, עריכה וגראפיקה.
• נושא השער האחורי יכול להיחשב
כחלק הקל של הגליון. אבל כדאי לך לקרוא
אותו ברצינות.
גם כאן באה הידיעה הראשונה ממקורות
מיקצועיים מוסמכים. רופאים, עימם מקיימת
המערכת קשרים מזה שנים, הביאו לתשומת
ליבה את ממדי הסכנה המתפתחת. מרגע
צילצול פעמון האזעקה ועד הגשת הדו׳׳ח,
עבר פחות משבוע של מחקר אינטנסיבי.
• המדורים הקבועים מספרים לך מה
קרה השבוע בשטח הפוליטיקה, המפלגות,
הספורט, האמנות, הקולנוע. אין זו סקירה
תמציתית של עובדות ידועות. מתחת לכותרות
הצנועות תמצא גילויים חדשים, אפילו
בנושאים שכבר זכו לטיפול נרחב בעתונות
היומית. מדורים אלה הם עמוד־השדרה של
כל שבועון חדשות במתכונת העולם הזה.
• הדו״ח לבוחר שמגיש השבוע אורי
אבנרי הוא, לדעתי, המרתק ביותר שנכתב
עד כה. הוא מצליח להביא לך סקופים בנושאים
שהם, לכאורה, גלויים לעיני תריסר
כתבים פרלמנטריים. אם אתה בין אלה
שעזרו לשלוח את אורי אבנרי לכנסת, תמצא
בדו״ח זה הוכחה, כי הוא ממלא את ההבטחות
שנתן לך לפני הבחירות.
ומכיוון שקיץ הוא קיץ, ויש רגע שבו

חייבים להשאיר את כל הטרדות בצד, לא
חסר בגליון זה גם אותו רגע של נופש.
הפעם: ליד בריכות־השחייה.

חברי המערכת מבקרים לעתים מזומנות
בבתי־המשפט, במסגרת תפקידיהם. אבל לא
תמיד כדי לאסוף אינפורמציה; לעתים הם
נקראים גם למסור שם אינפורמציה.
כך קרה לשניים מחברי המערכת: הכתב
רן כסלו והצלם יגאל מן. צוות זה הגיש
לך, בשעתו, את הסקופ על גילוי מקום־
קבורתה של הפעוטה אסתר בן־שיטרית בחולות
קיסריה. גילגולו של סקופ זה הביא
את השניים לדוכן העדים בבית־המשפם המחוזי
בחיפה.
במרכז העדות היה משפט שאמר הנאשם
ברצח, יעקב עודי, לכסלו :״תגיד למשטרה,
שאילו חיפשה בשפת־הים באותו מרץ שהיא
מחפשת בכפר־סבא, היתד, מגלה את הילדה
מזמן.״ כסלו מסר זאת למשטרה, וידי עה
זו הביאה לגילוי הגופה.
בחודש שעבר נקרא כסלו להעיד, כעד
התביעה. הסתבר כי עדותו היא בעלת מש מעות
גורלית לגבי הנאשם, ולכן הוא נאלץ
לעמוד על דוכן העדים במשך יומיים, כשהסניגור
מנסה לערער את עדותו .״מר עודי,״
העיד כסלו ,״אמר לי שהוא ראה את הילדה
מתה. חנוקה. היא שוכבת על הגב ופיה
פעור. צווארה עטוף במטפחת לבנה, או
סמרטוט לבן אחר. היא נמצאת על גבעה
קטנה, כמעט כל גופה מכוסה בחול. הגופה
נמצאת בין הכביש לים, ובסביבת עץ אר
עצים.״
כיצד ידע עודי פרטים אלה? תשובתר
פורסמה אז בהעומז הזה וכסלו חזר עליה
בבית־המשפט: לדבריו נסע לבאר־שבע כדי
להתייעץ עם רב, הידוע בכשרונותיו לגלות
ילדים אבודים. משגילה כי הרב נפטר, פנה
לשייך בבקה אל־גרבייה. סיפר אז עודי, :אני
יודע שאתם לא מאמינים בזה, אבל היה שם
בחדרו של הערבי עוד מישהו: שד. הערבי
אמר לי שאני רשאי לבקש מהשד כל דבר,
ואז ביקשתי כי יסיר את החול מעל ה גופה.״
כסלו
הציע לעודי כי יחפשו יחד את
הגופה בשפת־הים של כפר־סבא .״מדוע
דווקא בכפר־סבא? למה לא בשפת הים בנתניה
או בקיסריה?״ השיב עודי.

בשבוע שעבר הוכתרה ויויאן דל־ביאנקר
למלכת היופי של ישראל. מכיודן שקודם לכן
היתד, ויויאן מלכת־המים, ונבחרה בתחרות
שאורגנה על־ידי העולם הזה, פנו אלינו
רבים בשאלה: מדוע אין אנו מחדשים תחרות

החידוש הגדול שהנהיג העולם הזה בתח רות
זו היה האופן בו נבחרת המלכה. אין
הבחירה נעשית בידי חבר־שופטים מצומצם,
היכול להיות מושפע מכל מיני שיקולים
צדדיים. הבחירה נעשית באורח דמוקראטי,
כשהקהל הצופה בתחרות — והנע בין כמה
מאות ל־ 2000 איש — קובע בעצמו את
המלכה. הוא עושה זאת כמו בבחירות לכנסת:
על־ידי הטלת פתק לקלפי.
ועדת־קלפי, בה בוחר הקהל בערב הנשף.
מונה את הקולות, וקובעת מי המלכה ומי
הן סגניותיה. שיטה זו הוכיחה את יעילותה,
שכן דעת הרוב תמיד העניקה את הכתר
למועמדת המתאימה ביותר. בצורה זו גם
מילאה התחרות את יעודה האמיתי: בחירת
צעירה המגלמת את היופי הצברי, כפי שהוא
נראה לקהל גדול של אזרחים.
עובדה היא, שמלכות המים אשר נבחרו
בצורה זו זכו כולן להכרה מיוחדת, בארץ
ובחו״ל, והן מסמלות את היופי של בנות
הארץ.
בשנה שעברה היתד, המערכת שקועה במערבולת
הבחירות, שהיו לגביה מיבחן
גורלי. לכן לא היה מי שיתמסר לאירגוך
בחירת מלכת המים, השנה החלטנו לחדש
את המסורת, ולערוך תחרות לבחירת מלכת
המים של שנת .1966
המיבצע יתחיל רשמית בשבוע הבא, כאשר
יתפרסמו הפרטים המלאים, ותנאי התחרות.
אם אתה מכיר מועמדת מתאימה — או אם
את בעצמך מועמדת כזו — היכונו לשבוע
הבא.

העול הזה 1500

מכתבים
מניין הכסן ח?
הכתבה על ועידת רפ״י
)1499 היתר, מאד משעשעת, אבל חסר בה
פרט אחד חשוב: מניין בא הכסף?
כולנו יודעים שוועידה כזאת עולה הרבה
אלפי לירות. גם שאר הפעולות של רפ״י
בולעות סכומים גדולים. אבל רפ״י טוענת
שאין לה כסף, שאין לה מקורות כספיים,
שאיש לא עומד מאחוריה, וכו׳.
אז מניין הכסף? האם יש לראשי רפ״י
קרנות סודיות? אני מציע לכם לחקור את
העניין.
אחרת אצטרך להאמין כי בן־גוריון דומה
לישו הנוצרי, שהאכיל מאות אנשים בכיכר־לחם
אחת.
(העולם

יצחק שפירא,

הזה

תל-אביב

פצצות ככנדאד
אינני יכול להבין מה היתד, סיבת ההתקפה
שלכם על דויד בן־גוריון בעניין עסק־הביש
העיראקי, ועוד יותר קשה לי להבין
את הכחשותיו של ראש־הממשלה דאז (העולם
הזה .)1494/6

השאלה שתקבע אם פרשה זו היתה עסק־ביש
ופשע לאומי היא זו: מה היו הסיבות
לכך שיהודי עיראק לא נטו לעלות ארצה,
גם כאשר השלטונות העיראקיים התירו להם
זאת בפירוש.
אם פחדו ממלכודת שהוטמנה להם —
אזי כל הכבוד לנותן ההוראה.
אך אם לא נטו לעליה בגלל שפע כלכלי
ומצב חברתי טוב — אזי יש לסודג את
נותני ההוראה יחד עם שאר הפושעים הלאומיים
שלנו.

אפרים מלאכי,

ירושלים

נוטלים אנו לידנו גליון של השבועון
ומתבוננים וקוראים ״עסק הביש הראשון
של בן־גוריון פרשת בגדד״ .למה מצפה
אדם הקורא כותרת זו? אם לא להתקפה
רבתי על בן־גוריון והאשמות כלפיו. והנה
להפתעתנו הרבה מסופרת לקורא פרשה
מסויימת ואין לה הקשר, ולוא הקטן ביותר,
עם דוד בן־גוריון. שבוע לאחר מכן מגדיל
העורך הנכבד לעשות ומתייחס לתשובה של
בן־גוריון על שאלתו הוא בתמימות מעושה.
בן־גוריון אינו מתייחס במכתבו. לשאלת
העורך הנכבד, אלא מסביר לו בשפה המו
בנת
לכל נפש את הסתירה אותה הסברנו
בראשית מכתבנו (חוסר הקשר בין השער
לבין המאמר הפנימי) .ומה עושה העורך?
מוציא שתי מילים הנראות לו, וקובע אותן
בשער הגליון ליד תמונתו של דוד בן־גוריון:
״עלילות־שוזא״.
חוזרים אנו ומדגישים: בן־גוריון לא ענה
לשאלה אם היתד, פרשה כזו או לא, אלא
הסביר לעורך שאין קשר בין האשמה הברורה
בשער הגליון, לבין המאמר המתייחם
לשאר.

מיכאל כהן, יוסף חלבי, הסוללים
הקשר בין דויד בן־גוריון לבין הפר שה
הנידונה: כי היא אירעה בשעה
שהוא כיהן כראש־הממשלה וכשר־הבטחון.
בנזאמר השני הודגש בפירוש שהכתשת בן־
גוריון מתייחסת לשיוך פרשה אליו — לא
לעצם הפרשת.

מי ייצא 7
לקורא עמנואל צור (העולם הזה ) 1498

לצינוק•
נהגי העתונים

משה הגואל,

לבי קינסטלר,
הל־אביב

הקורא צור הציע
לנו לצאת מן הארץ,
אך הוא שכח כי ארץ זו — ישראל — היא
מולדתנו.
אנו נישאר בארץ, ונמשיך להיאבק בה
למען השלום, עד שיבוא.

קינסטלר

ראפע עבד־אל־ווהאב,

תל-אביב

אני הקורא שאליו הפנה עמנואל צור את
מכתבו. ובכן, לא נותר לי הרבה מה להשיב
לו אלא, שאלוהים יעזור לו לחזור בו
מדרכו.
אני תקווה שהשלום ישמש מזון לשני ה־ע;ן
ים הרעבים לו, ולא המלחמה.

מוהמד אנים־שהאב,

כפר מוסמוס

קוסבי 5

תל-אביב

נדהמתי ממש לקרוא את הסיפור על ״אביר
הדרכים״ במדור בעולם (העולם הזה .) 1498
איך זה יכול להיות ששערורית המכוניות,
ד,ממלאה את כל העתונים כאן כמעט בכל
יום, עם הגילויים הפנטסטיים על חוסר־הבטיחות
של רוב המכוניות, לא פורסמה
בהרחבה בעתונים בישראל?
עתוני אמריקה, המשרתים את הציבור,
לא פחדו לאבד את המודעות של יצמיד,מכוניות.
האם פחדו עתוני ישראל?
אני שמח שהשבועון המסויים עמד במיב־חן
ופירסם את האמת.

דויד בדאון,
מלחמת האזרחים

המצהיר על אי־נכו־נות
נצחית לשלום
עם הערבים מצידו
ומצד צעירים יהודיים
שכמותו, והמציע
לערבים לצאת
מן המדינה:
צא אתה מן הארץ
הזו, ואז, אולי, נדע
שלום מהו!

ב״קומבי

ריצה לצינוק
ד,ח״כ אבנרי הגיש בכנסת שאילתא, האם
נוהגים להריץ עצירים בבתי־הכלא הצבאיים.
אני מוסמך לענות לו: פעם, כשהייתי
כלוא בבית־כלא כזה, תפסו אותי הולך (כלומר:
לא רץ) ,ושלחו אותי לשלושה ימים

ניו־יורלז

הכתבה הקטנה על חגיגת יום הרפובליקה
הספרדית (העולם הזה ) 1498 עוררה בי
מחשבות נוגות.
מדוע אין שוחרי־הצדק יכולים להתאחד
לפחות במיבצע כזה? האם לא למדו ממל־חמת־האזרחים
הספרדית כי הפילוג במחנה
המתקדם הוא שפותח את הדלת בפני ה־פאשיזם?
איך
אפשר להסביר את עמדת ״המשמרות
הצעירות״ של המפלגות, שהתנגדו לשיתוף
תנועת העולם הזה — כוח חדש בטכס?

יגאל אביבי,

תל־אביב

...כ ל הפרשה הזאת מוכיחה בדיוק מה
שאמרתם תמיד: שכל המפלגות מהוות טראסט
גדול אחד.
ולראייה: כשכוח חדש רוצה לפעול למען
מטרה שאותן המפלגות דוגלות בה, כביכול,
הן כולן שוכחות את המטרה ומתאחדות כדי
למנוע מן הכוח החדש להצטרף.
בחיי, כמו חנוונים, הפוחדים מפני התחרות.

עדי כהן,
הייצור הנכון כמקום הנבון

פתזז־תקוה

אזרחי העיר תל־אביב, שימדלב: אחרי
שמרדכי נמיר איכזב אתכם כראש העיר,

מועמד פרדי בתמונת בחירות
וחיים שטרן כראש האופוזיציה, הריני מציע
את עצמי לתפקיד הרם.

פרדי הפרד,

תל־אביב

המועמד — ראה תמונה.

מקצוע בכדורגל
בעקבות ידיעות חוזרות ונישנות, על כדורגלנים
המסרבים לשחק מבלי שיקבלו כסף
או טובות הנאה אחרות, כמו נסיעות לחוצ־לארץ,
אולי הגיע הזמן שהם יחליטו סוף־
סוף אם הם עוסקים בספורט לשמו או במקצוע
מכניס.
המסקנות מכך ברורות: יש להנהיג כדורגל
(המשך בעמוד )4

המיקסר רב הטימושים

— ׳ 5תוכלי להכץ נ ל סו ג׳ מאכלים, משקאות.עוגות ומזח לתינוקות,תיו דקות ספורות.

ל״קומבי ׳ 5־־־ 5אביזרים שימושיים ומנוע רב עוצמה, הפועל ב־ג מהירויות• .קזמגי ׳$קל
לניקוי ואחסנה.

והעיקר -מחירו של ״קומבי 5״ שווה לכל נפש.

קל במשקלו.

• מסחסה למיצי הדרים.
להשיג

1/111/

העולם הזה 0ם 5ז

חברת

בחנויות

• 5וו׳ לישה והקצפה.

המובחרות

השיווק

למוצרי

הגדולה

חשמל .

בישראל

בית ג.ס ק.ו. החדש: דרך שלמה ( 66 תל־אב׳ב, סל 059 נ

(המשך מעמוד )3

מקצועני. אולי כך נזכה לראות כדורגל טוב
בארץ.

רן בן־משה,

רעננה

הצברית והראי

זה שטות להגיד, כמו שאומר הקורא גבי
דרורי (העולם הזה )1498 שמה שחסר לצב״
רית המצוייר, שלנו זה ראי בבית.
הראי לא יעזור. מה שחסר לה, ומה שיש
לבחורה הצרפתיה, למשל, זה אמא בבית.
אמא שתגיד לה שמה שהיא לובשת זה
מגוחך.

מרים סגל,

תל-אביב

למה נאחז הקורא דרורי דודקא במכנסי־הפעמון,
כדי להוכיח שלצברית אין שכל
בלבוש?
יש דוגמה הרבה יותר פשוטה: מכנסי
הסטרץ׳ הדבוקים לרגליים.
לבחורה בעלת רגליים ארוכות וישרות,
מכנסי הסטו־ץ׳ האלה הם יפים מאד. אבל
לרוב הצבריות יש רגליים עקומות, בצורת
איקס. את זה גיליתי רק מאז שהן התחילו
ללבוש את המכנסיים האלה.
בשביל זה לא צריכים לראות אפילו בראי.
די לצברית להסתכל מדי פעם בחלון־
ראווה. אז תראה שמכנסי סטיץ׳ לא מתאימות
כל־כך לרגליים קצרות ולא־ישרות.

שמואר בן־גדעון^

אנו מבקשים לתקן מצבים אלה במהירות
האפשרית. אם לא יתוקנו מצבים אלה, נמשיך
ונתלונן.
התנאי להבראת החולים הוא יחם טוב!

ההסתדרות הולידו בי הרבה הירהורים על
מצב חוסר־הביטחה וחוסר־האימון, המקננים
בלב האזרח כלפי המוסדות.
אין האזרח יודע מה הן זכויותיו, ובמידה
והוא יודע, הוא חושש לדרשן, מכיוון שאין
הוא בטוח שהמאמץ כדאי, או שמא ירגיז
את הממונים עליו. הוא מרגיש עצמו מיטלטל
בין מה שהוא חושב שמג־ע לו, ובין
הפחד לדרוש זאת בקול רם.

הדסה בת־ישראל,

(העולם הזה 9־.)1497

אלה הן מילים שנלקחו
ממש מפי. אך
שכחתם לציין פרט
אחד חשוב, שלא
הוזכר עד עתה בשום
מקום: פיטורי
פועלים עלולים לפגוע
בחיי המשפחה
שלהב, ובכלל זה בחינוך
הילדים.
עובדה זו עלולה
להשפיע במש ך שנים
רבות בעתיד, הר־קשי
בד,־ד,רבה
זמן לאחר
שהמשבר במשק הישראלי יחלוף.

רחובות

כקול דם
כתבותיכם האחרונות על הסוכנות ועל

האיש כעל הצלקת
בכתבה על ״שבוע האלות הארוכות (ה עולם
הזה )1497 פורסם כי ״הסטודנט אביג
תל-אביב

התרשמתי
מאד מהכתבות על ההסתדרות

שדמה קשי,
מה פתאום מזרחי?

14 חתימות

פרדס כץ

מתחת לתמונתי, שהתפרסמה במדור ״אנ־

הולים, בית־החולים
לחולי נפש, עכו

שוש כהן
שים״ (העולם הזה ,) 1497 נכתב ״אורגת מד

רחי בגן הפסלים״.
נכון,שאני אורגת, ונכון שהתמונה צולמה
בגן הפסלים בירושלים, אך מה פתאום מזרחי?

שושנה
כהן,
אכזריות האחים

לונדון, אנגליה

אנו החתומים מטה מתלוננים נגד אותם
האחים, האוכלים ממזוננו. כלומר: לוקחים
את המזון מחדר־האוכל שלנו ומביאים אותו
למשרד, במקום לגשת.ולאכול בחדר־האוכל
שלהם.
ברצוננו גם להתלונן על המכות שחלק
מהאחים מכים אותנו באכזריות מופרזת,
כלומר: בידיים וברגליים.
הערה: גם כשהחולה קשור למיטה, האחים
האלה ממשיכים להכות אותו ברוע־לב.

דור ברנוביץ, שהוא ממצדדי ביקורו של
אדנאואר, ביקש לעזור לשוטרים אך הוכה
על־ידם.״ בהמשך נאמר :״הפרם שקיבל מן
המשטרה, על כוונותיו הטובות, היה תפר
באורך שבעה סנטימטר.״
אין זה נכון כי הנ״ל ביקש לעזור למשטרה.
אני מכיר אותו מקרוב ויודע איך
התנהג ביום ההפגנה. לכן אני סבור כי יש
לתקן את המעוות בנוגע אליו, ואני תקווה
ששורות אלה יצליחו בכך.
ראובן עמיאל, סטודנט, ירושלים
העולם הזה מצטער שייחס לסטודנט ברנו־ביץ
כוונות לא־לו, כגון עזרה למשטרה.

טעות לעולם צודקת
תיקים עבי־קרס (ידיעות אחרונות).
גד הילמן, רעננה

!-ות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.

מסורת עתיקת יומין בתרבות ובאומנות
מלווה את יון מאז ימי־קדם, מסורת של
עם ידידותי ועליז שיצאו לו מוניטין
במידת הכנסת אורחים. נוסעי ״אולימפיק״
נהנים מהשרות המסורתי המפורסם מזה
שנים בקוים האירופאים המתבטא גם
בדיוק, בטפול בנוסע ובהרגשתו הטובה.

עם פתיחת הקו החדש לארה ב דרך
יון יהנו נוסעי ״אולימפיק״ גם מהקידמה
במטוסים החדישים והמשוכללים
( 61ת 13ז 6ק511

6 $1 8061119 7 0 7 / 3 2 0ז4ד 6א

בעלי טוח הטיסה הארוך ביותר בעולם.
סרטי קולנוע ומוסיקה רוגעת ילווך בקו
ארה״ב.

טוסב הנ אהעםחברהמ הג ה
״אולימפיק״ מ מזג ת מ סו רתוקדמה

העולם הזה 500ו

במרחב
בריתות
גשר דוס׳
אלכסיי קוסיגין כבר חזר למוסקבה, אבל
השפעת ביקורו במצריים מתחילה רק עתה
לחת את אותותיה. בעת שהותו בקאהיר
נקבעה האסטרטגיה המשותפת, מול ההתקפה
האמריקאית המרוכזת על מעמדו של עבד־אל־נאצר.
הרוסי והמצרי הסכימו, כי על ה־מיתקפה
האמריקאית, יש להגיב בהתקפה.
אולם לפני צאתו בחזרה למוסקבה, הצליח
קוסיגין לעשות מה שלא הצליחו לעשות
שלוש ועידוח־פיסגה: הוא גישר בין דמשק
וקאהיר. גישתו היתד, פשוטה: באזור זה
התגבשו עד כה שני גרעינים עיקריים של
סוציאליזם ערבי — מצריים וסוריה. אך
השתיים אויבות, מאז התפרק האיחוד ב־
,1961״האוייב שלכם הוא פייצל,״ יעץ קום־

\[7.ו.ו 10ע

פייצד (פעיני המצרים)
אויבו של אויבי — ידידי

יגין בקאהיר .״הוא גם האוייב של דמשק.
במצב הנוכחי. חייבים אתם להתלכד בפגי ה־האוייב
המשותף.״
ביוזמתו האישית של קוסיגין, נערכה
פגישה בין נציגי מצריים וסוריה בחבר הערבי.
אחרי פגישה זו, התקבל הנציג הסורי
אצל גמאל עבד־אל־נצאר. התוצאה המעשית
הראשונה: השבוע הגיעה לקאהיר
משלחת סורית — הראשונה מאז — 1961
בראשתו של סגן שר הכלכלה חיידר גאיבה,
כדי לפתוח משא־ומתן על הידוק הקשרים.
מוסקבה תעזור. אולם מאחורי הצעד
הכלכלי הגלוי, התנהלו מגעים סודיים, בעלי
מגמות מדיניות מרחיקות־לכת. הכוונה העיקרית:
לארגן ברית סוציאליסטית, שתנהל
מלחמה פעילה נגד מישטרים ריאקציוניים.
מלחמה זו שוב לא תנוהל על־ידי המצרים
לבדם, אלא בשם תנועה סוציאליסטית כלל־ערבית,
בה יהיו מיוצגים, בשלב ראשון, המצרים,
הסורים והעיראקים.
את הסיוע והעידוד יקבלו שלוש מדינות
אלה ממוסקבה, הפעילה כיום במרחב כפי
שלא היתה פעילה מזה זמן רב.

עם כותנה

בי דסזדלץ בז ג סיי ף,

עיראק
כ ל שנ ה נצחו!
מותו של עבד־אל־סלאם עארף לא הביא
שום שינוי בעמדתה של ממשלת עיראק
כלפי הכורדים. אמנם, למחרת בחירתו של
אחיו, הבטיח הנשיא החדש לפתור את
הבעייה בדרכי שלום. אבל ההבטחה לא
שיכנעה איש. מיתקפת־הקיץ של הצבא
העיראקי, שתוכננה לפני מות עבד־אל־
(המשך בעמוד )6
העולם הזה : 500

במרחב

סיגריתי ¥ /ד ן ^ ל *1 \ 1/

ה י 1ם :

(המשך מעמוד )5
סלאם, מצעד, במלואה אחרי מותו.
השבוע שידרה בגדאד הודעת ברכה מיוחדת
למיספר חטיבות, ציינה את נצחונן
הגדול במקום הנקרא רוואנדוז. במיוחד
בירכה את ״אבירי צלאח־אל־דיך — היחידות
הנורדיות הלוחמות במסגרת הצבא
העיראקי. לאות הוקרה, הודיע הקריין,
החליטו אזרחי עיראק להעניק שי לחיילים
המנצחים: טופסים של הקוראן 500 ,מקלטי
טרנזיסטור, ו־ 200 שעוני־יד.
״נמדיס מיסכנים״ .אולם סוג זה של
הכרזות אינו חדש בחזית הכורדית. מדי קיץ
חוזרות ההכרזות על נצחונות גדולים, אך
המלחמה נמשכת בכל זאת. להיפך: מדי שנה
משתפר ציודם של הכורדים, ויעילותם הקרבית
אינה נפגמת.
השבוע ביקר שר תורכי בבגדאד, הבטיח
שתורכיה תתמוך במלחמה העיראקית נגד 01

הכורדים. על רקע זה השמיע הצבא ה־עיראקי
אולטימטום ״לאחרוני השרידים של
המרד״ .הוא קרא להם :״אנו דורשים מכם
להניח את נשקכם ולמסור את עצמכם לידי
היחידות של צבאנו הגיבור. סופכם קרוב.
אין לכם כל תקח־ה. לא תוכלו להתחמק מזרועות
גייסותינו המתקדמים. צבאנו הגיבור
גמר אומר לדרוס את אחרוני הבוגדים.
שום כוח בעולם אינו מסוגל לעמוד בפני
רצונו של צבאנו העצום ובפני התקדמותו

אר-ברזאני
אולטימטום מתוך חולשה

הקדושה. כל התנגדות היא חסרודתעולת.
מוטב לכם, גמדים מיסכנים שהתמרדו, כי
תחזרו בתשובה, לפני שכוחותינו ידרסו
כל מי שהעז לעמוד בדרכם.״
תשובתו של מוצטפה אל־ברזאני, מנהיגו
הוותיק של המרד :״כבר שמענו איומים
כאלה. נראה לאן תגיעו עד החורף.
:התחזית: עד שיבואו הגשמים והשלגים,
יישפך הרבה מאוד דם בהרי כורדיסתאן.
פ ר סו ם ד ־ ריעקב סזן

אלג׳יריה
להח רי ם, לאלש דו ד

סיג ריו ת

פי ל סו־

י וזג א ת

מעולות

בקופסת

מה חושב האזרח האלג׳ירי על מדינתו?
לדעת הנשיא הוארי בומדיין :״האזרח חושב
שהמדינה שודדת אותו.״ ההלאמות שבוצעו
בימי אחמד בן־בלה, סבור יורשו, היו מוגזמות•
״המדינה רשאית להחרים ולהלאים,
לקחת מהעשיר כדי להעניק לעני. זה צודק.
אבל המדינה אינה זכאית לשדוד.״
הולאמו חנויות קטנות, מוסכים, בתי
מלון, בארים. ועתה .,יש להחזיר את אימון
האזרח״ .הדרך שהוצעה השבוע על־ידי
ממדיין: להחזיר חלק מהרכוש ד,מולאם.
״לא אסתיר,״ סיפר ממדיין ,״שיש בידי
הממשלה 6000 תביעות מסוג זה. לא אומר
כי כל בעלי התביעות צודקים. ייתכן ש־
־ 757 או אפילו ס/ס 90 מהם טועים. אבל יש
ביניהם אלג׳יראים לאומיים שהשתתפו במהפכה.
יש ביניהם אחים שעבדו עשרים
שנה בצרפת וקנו בחסכונותיהם בית־מלון
או מסעדה, שהולאמו על־ידי הממשלה. אל־ג׳יראים
אלה אינם בוגדים, אך ראו את
הונם מוחרם בן־לילה.״
מה עוד, שלדבריו בוצע חלק מן ההלא־מות
בתנאים של אנארכיה ,״לפי שיקולים
של איש אחד, או בגלל שינאה אישית.״
לכן כבר הוחזר חלק מן הרכוש המולאם,
והממשלה תעיין עתה בקצב מזורז בתביעות
העומדות לפניה׳.
העולם הזה 1500

ך* -מני מקומות עמדו השבוע שוטרים וניסו להצדיק
.*1את עצמם ואת מעשיהם,

בשני המקומות הצליחו לבייש את עצמם.
בירושלים העידו השוטרים בפד ועדת־החקירה הממשלתית
על פיזור הפגנת הסטודנטים. הם דיברו יפה, כשחקנים
הקוראים את תפקידיהם — איש־איש את תפקידו
שלו — מתוך מחזה שנכתב ביד סופר. וכמו שחקנים, הם
אמרו דברים שלא היה להם קשר רב למציאות.
בשביל מאות המרצים והסטודנטים, שהיו עדי־ראייה
ועדי־סבילה להתנפלות המשטרה, היו אלה עדויות מזעזעות.
הן זיעזעו את אמונם במשטרה, בסדרי השלטון, ב־ערכי־היסוד
של אמת וצדק.

בי מאות עדים אלה ידעו מה קרה באמת -
ומה עצום המרחק בין מה שקרה לבין מה
שיצא מפיהם של שומרי החוק והסדר.
אבל בשביל הציבור הרחב היתד, החקירה השניה מזעזעת
עוד יותר. היא התנהלה בתל־אביב׳ נגד השוטרים
שהואשמו בהתנפלות על צעיר חף־מפשע, שהיה השוד
בעיניהם כסרסור־זונות.

ך ם כאן דיברו השוטרים כמו בהצנה מבויימת־היטב,
^ אישרו איש את גירסת רעהו והופיעו כצדיקים גמורים.
אך תוך כדי כך הם גילו פרטים מחרידים על נוהלי המשטרה
עצמה.
למשל: הסמל שבשעת המעשה היה להוט מאד לתפוס
כמה זונות, כי היתד, לו רק זונה אחת בניידת, וזה לא
היה ״הספק״ די גדול. זה היה מרגיז את הממונים עליו.
היה עליו לתפוס בחורות נוספות, בכל מחיר.
לכן התנהג כפי שהתנהג. לכן לא טרח כלל לבדוק את
דברי הבחורה, שטענה שהיא גרה באותו בית. הוא היה
זקוק לזונה, ועל כן החליט שכל נערה היא זונה, עד
שתוכיח את ההיפך.

כאן מופיע השוטר בקכלן לתפיסת זונות (או
לרישום דו״חות תנועה, כמיקרים אחרים) -
קבלן שצריך למלא נורמה כבל מחיר, א,ה
כמחיר התעללות כאזרחים.

מדוע הובאו הנאשמים למשפט פנימי ז

** לכך יכולות להיות כמה תשובות, כולן פורמליות
> וחוקיות בהחלט. אך לי נדמה כי התשובה האמיתית
אינה פורמלית, וגם לא חוקית.

שוטרים אלה הוכאו למשפט פנימי, כדי לתת
לצמרת המשטרה אפשרות להתעטף באיצטלה
של צדיקים גמורים.
לכן גם התנהל המשפט המשמעתי בפומבי, בניגוד גמור
למקובל במשפטים משמעתיים.
צמרת המשטרה יודעת כי הציבור זועם. היא יודעת כי
הידיעות התכופות על אכזריות המשטרה, על עינויי אסירים,
על דיכוי הפגנות חוקיות — שכל אלה יצרו בלב
הציבור מישקע מצטבר של סלידה ומרירות. מישקע זה
עבר על גדותיו בפרשת הנער יוסי הרצברג.
לכן החליטו ראשי המשטרה לערוך משפט־ראווד, זה,
בצורה זו, ולסיימו במהירות, כדי להגיד לציבור:

ראו־נא במה שאנחנו כסדר!

ראו־נא באיזו מהירות אנו שופטים שוטרים הנאשמים
במעשים פסולים!
בקיצור: גדולי המשטרה מנסים להעלות את הקטנים כ־קורבו
על מזבח הזעם הציבורי.

הצמרת מנסה להציל את עורה על־ידי הפיכת
במה כריונים־במדים לשעירים לעזאזל.

^ סו ר ל צי בו ר ללכת שולל אחרי טכסיס זה. אחרת,
תהיה ההתעוררות הנוכחית לשוזא, והכל יחזור לקדמותו.
אנחנו צריכים להגיע אל מוקד הרע.

אולם גישה זו אינה רק בלתי־מוסרית. היא גם תמימה.

כי משטרת ישראל מרביצה מפני שאינה
מוכשרת.
היא אוחזת ונאחזת באמצעי פסול זה — מפני שאין היא
מוכשרת להפעיל אמצעים מקצועיים לגילוי עבריינים.
המכות באות במקום הכושר המקצועי.

האלה המורמת מחפה על המוראל הירוד.
יש לנו גדוד רושמי־רפורטים. יש לנו מנגנון זריז של
יחסי־ציבור. יש לנו פלוגות של מפעילי־אלות.
אבל אין לנו משטרת־תנועה יעילה. ואין מנגנון מקצועי,
מאומן ומוכשר לגילוי פשעים. ובוודאי אין לנו כוח
דמוקראטי להבטחת זכויות האזרח.

^ יני בא, חלילה, להאשים את השוטרים עצמם. רובם
\ | בחורים טובים, שיכלו למלא את תפקידם הקשה באמונה
ובכשרון — אילו היתד, המשטרה עצמה שונה.

האשם אינו כיחיד. האשם הוא כרוח היחידה,
בקיצור: בצמרת.
כדי להבין זאת, יש לחזור על תולדות משטרת־ישראל.
היא התחילה את דרכה ברגל שמאל. הפיקוד נמסר
ליחזקאל סהר, אדם בלתי־מקצועי בהחלט, חלש־אופי וחסר-
כושר. בימיו סולקו מצמרת המשטרה כל הכוחות המוכשרים
והמקצועיים. במקומם בא עמום בן־גוריון, הבן
של הבוס. השחיתות, השקרנות והאינטריגות התפשטו.
צמרת זו נוצחה במאבק עקשני ואכזרי, שבמרכזו עמד
השבועון המסויים. סהר הורשע בעודן שבועת־שקר.
במקומו בא יוסף נחמיאס. הוא יכול היה לתקן — אך
הוא לא עשה זאת. המשטרה היתד״ בעיניו׳ אלא תחנת־מעבר
לקאריירה דיפלומטית. הוא הסתפק בעשיית המינימום,
וכל דאגתו היתד, שלא להסתבך בצרות.
אחרי סילוק סהר, ולאחר מכן שוב אחרי סילוק נחמיאם,
קראנו והתרענו מעל עמודים אלה: דרושה מהפכה במשטרה!

הצענו להטיל תפקיד זה על אדם מן החוץ -
אחד מרכי־האלופים או האלופים של צה״ל,
איש בעל בושר־מנהיגות, שעצם הופעתו כראש
המשטרה ירים את המוראל ויחדיר כה גאווה.
תחת זאת הוטל התפקיד על מפקד משמר־הגבול.
פנחס קופל הוא אדם סימפאטי מאד. אבל המשטרה אינה
זקוקה לאדם סימפאטי. היא זקוקה לאדם שיערוך טיהור
יסודי במערכותיה, שיסלק מפקדים מושחתים, בלתי־מוכשרים
ואלימים. שישמור על טוהר־ד,מידות וטור,ר־ד,שיטות. שיעלה
את המוכשרים ויטפח את הטובים. שיקבע סטנדרט חדש
של עבודה והתנהגות.
כל זד, לא נעשה. שום דבר לא השתנה במשטרה בשנים
אלה. להיפך: נמשכה ההידרדרות השקטה, כשהדאגה היחידה
של רוב הקצינים היא: רק לא להסתבך, רק לא
לעורר תשומת־לב, העיקר שיהיה שקט.

אבל בשיש הידרדרות, אי־אפשר לשמור על
השקט. כמוקדם או במאוחר יש סקנדלים.

מה עצום המרחק בין קבלן כזה לבין דמות שומר
החוק והסדר!

ומה כל זה מוכיח לנכי דמותה של משטרת
ישראל עצמה!

ך הרבה יותר חשוב מפרטי החקירה היא המיסגרת
שניתנה לה :״משפט משמעתי״.

מדוע משפט משמעתי?

כשסתם אזרח מתנפל על אדם חף־מפשע ומתעלל בו
— הוא מובא בפני השופט וצפוי לעונש־מאסר ארוך.
כשנאשם שוטר באותה עבירה, מדוע הוא מובא ל״משפט״
בפני קצין־משטרה? ומדוע העונשים הם כה מגוחכים?
(ובמיקרה או שלא־במיקרה — דווקא קצין שהודח בשעתו
מן המשטרה מפני שביצע בעצמו את אותה עבירה,
בנסיבות הרבה יותר חמורות, שנסתיימו במות הקורבן!)

והמוקד הוא -במו תמיד -כראש.
בפני הצמרת יש להטיח את האישום:

משטרת ישראל הפכה למשטרה ״מרביצה״.
היא מתעללת באופן שיטתי באסירים הנופלים לידיה.
היא משתמשת בשיטות־חקירה שאין מקומן במדינה המכבדת
את עצמה.
היא משמשת כלי־שרת בידי השלטון לשלילת זכויות־היסוד
של האזרח — ובכללן זכותו לערוך הפגנה חוקית.

בקיצור: היא הופכת יותר ויותר למשטרה
קולוניאלית -והיא מתחילה להזכיר לנו את
המשטרה המנוונת, האלימה, מקבלת־השוחד
ושופעת־המבות של פלשתינה־א״י.

ף כול מישהו לבוא ולומר: לא איכפת לי שהמשטרה
י מרביצה. העיקר שהיא יעילה. אם היא שומרת על החברה
בפני פושעים — לא איכפת לי איך.

** ילו היה קיים בממשלה שר־משטרה אמיתי, נמרץ
ובלתי־נרתע, יתכן שהיה דואג בעצמו למהפכה הדרושה•
אבל אין כזה. מר בכור שיטרית, עם כל הכבוד, אינו
אלא דובר פרלמנטארי של צמרת המשטרה.
בגלל שיקולים קואליציוניים, גם אי־אפשר לבטל את
משרד־ד,משטרה (שאין כדוגמתו בשום מדינה דמוקראטית)
ולהעביר את המשטרה לסמכותו של שר־אחר.

אבל אי־אפשר לקיים מדינה ולהבטיח את
שלום הציבור ללא משטרה יעילה.
ברחובות ישראל ובכבישיה גוברת ההפקרות. החאראקות,
ד,בריונות, מעשי־השוד החמורים — כולם נמצאים בסימן־
עליה. המשטרה היא אובדת עצות, ומפצה על חוסר־יכולתה
באכזריות גוברת. עם עליית: הבריונית ברחוב, באה ה־

בריוניזציה של המשטרה.
יש לשבור מעגל־קסמים זה - ,לפני שזה יהיה מאוחר
מדי. איך?

אני מציע למנות ועדה ציבורית בדרג עליון
שתחקור בעיה זו -לא סקנדל משטרתי זה
או אחר, אלא את הסקנדל המרכזי: המצב
בצמרת המשטרה.

במדינה
• ישראל מחכה לפעולתה של כרית-המועצות, מאחורי ה קלעים,
לפני שתחליט על תגובה להכלות ״אל-פתח״ .על אף
ההאשמות הסובייטיות, ותשובתו של ראש־הממשלה להאשמות אלה, נעשה מאמץ
סובייטי להרגיע את הרוחות. לא ברור אם מאמץ זה יצליח, ואם אמנם תשתכנע
דמשק שמוטב להקפיא את פעולות אל־פתח, בהתאם לאינטרסים המדיניים הרחבים
יותר של הסובייטים במרחב.
• תוך שנה יונהג חינוך חינם לשנח נוספת. הדבר ישולב עם
כינון בית־ספר ביניים, שיגלול את כיתות ד וח, של החינוך היסודי הקיים,
והביתה החמישית של החינוך התיכון הקיים. כל זה יהיה חינם. לעומת זאת לא
יינתן חינון חינם, מעל למקובל כיום, לשלוש הכיתות שיישארו בבית־הספר
התיכון (שישית, שביעית, שמינית) .ההצעה, שתועלה על ידי משרד החינוך,
תיתקל בהתנגדותן של כמה סיעות בכנסת (ביניהן רפ״י והכוח החדש) ,שידרשו
חינוך תיכון מלא חינם.

• אל תזלזל כהצעת כן־גוריון למנות את חיים משה שפירא

לראש הממשלה( .בן־גוריון דיבר על ראש המדינה, כלומר נשיא, אך זז
היתה פליטת־פה בלבד) .הכוונה היא לפתות את המפלגות הדתיות לתת יד לקואליציה
עם גח״ל ורפ״י. בקואליציה כזאת לא יוכלו גח״ל ורפ״י לוותר זה לזה מל
ראשות הממשלה, ולכן יהיה מינויו של שפירא כראש־ממשלה סמלי, ללא סמכות
של ממש, פתרון של פשרה. הדבר לא ייתכן בכנסת הנוכחית, בה איץ רוב גם
לקואליציה כזאת.

• צפה לכך שכשנה הכאה יעלה מספר נזקקי-הסעד על
חציימיליון נפש.

דבר זה נובע, למעשה, מתחזיות משרד הסעד עצמו,

תמונות השבוע

צולמו בבית־הדין המשמעתי
של המשטרה, שהרשיע ארבעה
שוטרים מתון החמישה (בתמונה למטה) ,שנאשמו בהכאת
הנער יוסי הרצברג (למעלה משמאל) .השופט היה מפקד

העם
בו ר גי בהמדבר
אל־חביב בורגיבה שוב השמיע את קולו.
למרות אכזבתו מישראל, למרות ההסתערות
של שאר מנהיגי ערב עליו, נשאר
איתן.
הוא לא נקט יוזמה משלו — בהתאם להחלטתו
שלא לחדש לפי שעה את יוזמתו,
עד שינבט הזרע. קרי, בין השאר: עד שישראל
תעשה מחווה של שלום, שיגלגל את
הכדור הלאה.
אבל כשהוא נשאל, הוא ענה והביע את
דעתו: המלחמה בין ישראל ומדינות־ערב
היא חסרת־משמעות. איומי־ההשמדה הם אבסורדיים,
כי גם המשמיעים אותם אינם מתכוונים
אליהם ברצינות. דרוש דו־קיום תוך
ויתורים הדדיים — וכל אדם רציני במרחב
יודע זאת.
הדברים הושמעו בראיון שנתן הנשיא ה־תוניסי
ברדיו צרפתי אבל הם היו מופנים
אל המוני העולם הערבי — ובעיקר אל האינטליגנציה
הצעירה בכל ארצות־ערב.
~~בהתאם ׳לעקרון הבורגיבי: בשלב הנוכחי
צריכים שוחרי־השלום הערביים לדבר

מחוז תל־אביב, ניצב יעקוב קנר (למעלה מימין) .לאחר
ההרשעה ירד מוראל השומרים פלאים. דובר מחוז תל־אביב,
תפקד משה בר־חיים, אמר בשיחה עם כתב העולם
הזה :״העונש גרם לנו השוטרים להיות המומים לגמרי.״

הלוקחות בחשבון את האבטלה. מספר זה אינו כולל רק את מקבלי התמיכות

אל הערבים, ושוחרי־השלום הישראליים אל
הישראליים.
עד שיבוא היום׳ והם יוכלו לדבר במישרין
זה אל זה — כשבשני הצדדים יבשיל פרי
השלום.

הסיזון ופירוק תנועת המרי — מדאיג יותר ויותר את ראשי אירגון ההגנה,
ומתגבשת אצלם ההחלטה שאין להניח לדברים להתגלגל, ויש צורן לפתוח

מדיניות

הישירות, אלא כל הזונים לטיפול בצורה זו או אחרת.

• קרוב לוודאי שראשי אירגון ההגנה לשעבר יגיבו כצורה
ציבורית על הוויכוח שהתנהל בין ראשי המחתרות לשעבר,
מעל עמודי ״מעריב״ .ההדים הציבוריים של וינוח זה — ובעיקר בשאלות
בהתקפת־נגד הסברתית.

• צפויים פיטורים המוניים והתפטרויות בחברת הספנות
הישראלית ״צי״ם״ ,בעקבות הריאורגניזציה שמבינה הנהלתה
החדשה. בבירורים שערך בחודש האחרון יו״ר החברה, מיכאל צור,
הטילו עובדי צי״ם הבכירים האשמות איש על חברו, ושיטת ההלשנות סחפה את
כל עובדי החברה לאווירה של פחד. הי חסים בין העובדים הבכירים, שהיו לקויים
כבר בעבר, הורעו ללא תקנה.

• יגאל אלון לא יתפטר, והאופוזיציה הפנימית באחדות•
העבודה תיסוג מעמדתה, ותקבל את דעת מפא״י בענין אי-
תשלום תוספת־היוקר, וכעניין חוקי העבודה. הגישושים שעורכת
מפא״י לבדיקת עמדת הליברלים העצמאיים ורפ״י נועדו לשמש לחץ על אחדות־העבודה,
ולהבהיר לה שיש אפשרות להסתדר בלעדיה בהסתדרות. אחדות־העבודה,
שאיבדה מאז הקמת המערך כל אפשרות של פעולה עצמאית, תיאלץ להיכנע
ללחצו ׳של פינחס ספיר גם בשני עניינים חשובים אלה, המפצלים חברי־מפלגה מן
השורה. ההכרעה הרשמית צריכה ליפול רק בעוד שלושה שבועות, דבר המשאיר
זמן להפעלת לחצים, תיווך, פיוס והסברה. ההכרעה המעשית נפלה כבר בעת
ההחלטה על תקציב הממשלה.

דו• א פו ״ ק אנו ס
בהתהלכו תחת שמש הקיץ, בחום הגובר
שהחל מתקרב ל־ 30 מעלות, לא קינא האזרח
הישראלי בראש ממשלתו, שסייר השבוע
באפריקה המרכזית, בחום גבוה עוד יותר.
אבל כל אחד הבין שהביקור דרוש. כי
לגבי ישראל, ממלאת אפריקה תפקיד מיוחד
במינו.
הרכבת הראשונה. מבחינה מדינית, מסמלת
אפריקה את ההישג החשוב היחיד
של מדיניות־החוץ הישראלית בעשור האחרון.
בעוד שבמישור המרחבי החמיצו ממשלות
ישראל את כל ההזדמנויות, איחרו לכל הרכבות,
הרי במישור האפריקאי תפסה ישראל
את הרכבת הראשונה. הנוכחות הישראלית
באה לרוב המדינות עם העצמאות, ואף ערב
עצמאות.
התוצאה: גוש הקולות האפריקאיים באו״ם
הציל את ישראל לא פעם מבדידות בלתי-
מזהירה. ממשלות ערב לא הצליחו לגייס
את השליטים האפריקאים נגד ישראל.
מן המחנק. מבחינה נפשית מילאה אפריקה
תפקיד עוד יותר חשוב. כי המרחב

האפריקאי הציל את ישראל מתחושה גוברת
של קלאוסטרופוביה*.
אחרי שממשלות ישראל לא הצליחו לפרוץ
את טבעת־המצור הערבי, ונמנע מישראל כל
מגע עם המרחב הסובב אותה, שימשה אפריקה
כפיצוי נפשי. ביבשת השחורה יש
מרחבים.
אנשי־עסקים, מהנדסים, חקלאים ומומחים
אחרים מצאו בה אופקים רחבים.
גם האזרח הישראלי הממוצע, שידע כי
מדינתו מנותקת ונתונה במצור, מצא נחמה
בקיום המרחב האפריקאי הפתוח, מעבר
למרחב הערבי.
קונגו מול קונגו. אולם הבעייה האפריקאית
של ישראל אינה פשוטה כל־כן.
מאחורי ההישגים, מסתתרות הסכנות. עליהם
יעמוד לוי אשכול בביקור זה.
השבוע נתקיימה בפאריס אסיפה של סטודנטים
ערביים ואפריקאים. הכריז שם סטודנט
אפריקאי, בנאום אנטי־ישראלי קיצוני :״ישראל
נתנה יד לכל הכוחות הפאשיסטיים באפריקה!״
אין
זו דעתו של יחיד. בחוגי השמאל
בעולם התפשטה זה מכבר ההכרה כי הנוכחות
הישראלית בכל ארץ אפריקאית קשורה
בנוכחות המערבית. ככל שהמישטר בה
קרוב יותר לוושינגטון או לפאריס, וככל
שהמישטר הפנימי בה ריאקציוני יותר —
כך חזקה בה השפעת ישראל.
לוח־הנסיעות של לוי אשכול מדגים מציאות
זו. רוב המדינות בהן יבקר הן פרו־מערביות
קיצוניות. בסנגאל ובחוף־השנהב
שולטים הצרפתים שלטון מוחלט. בקונגו
(ליאופולדוויל) שולט מישטר שהוקם ונתמך
על־ידי האמריקאים.
ואילו על קונגו השניה, שעיר בירתה היא
בראזאוויל, פוסח ראש־הממשלה. פעם היתה
זו מיודדת מאד עם ישראל, ונשיאה נתקבל
בישראל בכבוד מלכים. אך מאז שהשתלט
בה מישטר שמאלני, המפלרטט עם סין,
נותקו כמעט היחסים.
שתי ידיים. יש הסבורים כי זהו מצב
טבעי, וכי אין בו מקום לחששות. כי האמריקאים
הולכים ומתחזקים באפריקה, כפי
שמעידה ההפיכה האחרונה בגאנה.
אך זהו חשבון קצר־טווח. במוקדם או במאוחר
— ואולי אף באיחור רב — ישתלטו
במדינות אפריקה מישטרים מתקדמים יותר.
האם יהיה זה סוף הנוכחות הישראלית?
לאור שיקול זה, יש למנוע כל הזדהות
יתרה עם המישטרים הקיימים. ליתר דיוק:
בצד היחסים עם המישטרים הרישמיים, יש
ליצור ולהדק את היחסים עם שכבות האינטליגנציה
הצעירה, ועם הכוחות העשויים
לעלות לשלטון על חורבן המישטרים הקיימים.

מדינות אפריקאיות בהן כבר מגששת
ישראל בכיוון זה. אך אין זה מספיק, ובינתיים
נוצרת בעיני האפריקאים דמותה של
ישראל כגורם פרו־ריאקציוני ופרו־מערבי.
אם יעמוד לוי אשכול על בעיה זו בעת
ביקורו, ועם יסיק ממנה מסקנות בשובו —
יהיה מאמצו הגופני הגדול כדאי.

הכנ ס ת
תחבורהמ חו כמת
איש רפ״י, יצחק נבון, דיבר במרירות
מסויימת .״נראה שאיננו יכולים לשנות דבר
בתקציב המשרדים הממשלתיים,״ אמר בנאומי
השבוע, מעל דוכן הכנסת ,״לכן אני
מציע לדון להבא במדיניות המשרדים.״
כוונתו של נבון, מי שהיה מנהל לשכת
ראש־הממשלה בימי בן־גוריון: אין שום ערך
לדיון על התקציב הממשלתי בכנסת, מפני
שממילא זוכה ההצעה הממשלתית לאישור
אוטומטית, בתוקף המשמעת הקואליציונית.
הודאה זו מדהימה כשלעצמה — כי מרכז־כוחו
של כל פרלמנט בעולם הוא שליטתו
על התקציב. פרלמנט שאין בידו שליטה זו,
חדל מלהיות פרלמנט אמיתי.
אך לא היה זה החלק המדהים היחידי
בנאומו של נבון. לא פחות מדהים הרמז
כי גם על מדיניות המשרדים אין הכנסת
עורכת דיון של ממש.
אין זמן למיליארדים. לא במיקוד.
השמיע נבון נאום זה במיסגרת דיון על
משרד ראש־הממשלה. כי דיון זה מגלה את
כל סדרי־העבודה בבית־המחוקקים הישראלי.
לכאורה היה הדיון צריך להיערך במיסגרת
הוויכוח על התקציב. אולם התקציב הוגש
באיחור, בגלל העיכובים בהקמת הקואליציה.

הפחד מפני הימצאות בסקום צר וסגור.
העולם הזה 1500

ידיעה מרעישה וסודית ביותו שבאה מבון
שונבת אוו הדש רגמו׳ ו1ל נושת סרק
ציבורית שקמה סביב ההאשמות החמורות על עברו הנאצי.
שאלתי את איש־שיחי איך מתקדמת החקירה, ואם ידוע לו
מתי ואם בכלל יוחזר יועץ השגרירות לתפקידו בישראל.
״בקרוב, אני מניח. החקירה העלתה כי ההאשמות נגדו
אינן נכונות. אבל מה שמעניין ביותר האיש הפסיק
את דבריו באמצע.
״מה מעניין ביותר?״ שאלתי.
״לא. לא. אני מצטער, איני יכול לומר לך. נשבעת־,
השביעוני לא לגלות זאת.״
״נדמה לי שאני יודעת למה אתה מתכוון.״
״האמנם?״ האיש הביט בי בחיוך אירוני .״אדרבה, ספרי
לי מה את יודעת על הסוד הכמוס ביותר בבון,״

״טרק הוא יהודי,״ אמרתי.
בן־שיחי החוויר .״אבל זה לא ייתכן! מי סיפר לך זאת?!
איך את יודעת?! הרי רק חצי תריסר אנשים בבון יודעים
זאת! תגידי מי סיפר לך!״
האמת היא שהשמעתי ניחוש בלבד — כדי להוציא את
הסוד מפיו.
עוד כאשר הוצגתי, לא מזמן בפני ד״ל טרק היה לי
איכשהו ברור כי י הוא ממוצא יהודי. הוא פשוט, נראה
לי כיהודי .״היות ואני כבר יודעת, ותגובתך הוכיחה זאת,
אולי תואיל לגלות לי מי מהוריו הוא ממוצא יהודי?״
שאלתי את בן־שיחי.

״זה הדבר הפנטסטי בכל הסיפור: בעורקיו
של טרק נוזל דם יהודי טהור.

הוא
•הודי
ידיעה המדהימה ביותר שיצאה לאחרונה
1 1מכון היא זו: ד״ר אלכסנדר שאנדור טרק,
יועץ השגרירות הגרמנית בישראל, הוא מ1
מוצא
יהודי.
סיד במום זה נתגלה — כך נאמר — בחקירת הוועדה המיוחדת
שמונתה על־ידי משרד־החוץ הגרמני, כדי לחקור את
ההאשמות כי טרק היה, במלחמת־העולם השניה, נאצי הוד
גארי פעיל, ומשרת נאמן של הרייך השלישי.
אולם הדבר נשמר בסוד גם הפעם. עד כה לא ניתן לו פיר־מום
— וכנראה שאיש גם לא יעשה זאת מרצונו גם בעתיד.

אף טיפת דם ארי
ך* פעם הראשונה צץ הדבר בשיחה מיקרית שהיתר,
^ לכתבת אביבה סטן עם אישיות גרמנית, הידועה כ־מקורבת
ביותר לשר־החוץ הגרמני, גרהארד שרדר. אותה
אישיות שהתה לאחרונה בישראל, בקשר עם ביקורו של
קונראד אדנואר.

מדווחת הבתכת סטן:
הוצגתי בפני האיש באחת מקבלות־הפנים שנערכו לכבוד
הקאנצלר־לשעבר.
השיחה בינינו, שנסבה תחילה על דברים של מה בכך,
גלשה עד מהרה לנושא רציני יותר: יחסי ישראל —
גרמניה, וביניהם פרשת מינויו של ד״ר טרק והסערה ה
לכשהוגש
לבסוף, לא נותר זמן לדון בתקציבי
כל המשרדים עד האחד במאי, התאריך
האחרון.

הן משפחת אביו והן משפחת אימו התנצרו
דורות. אינני יודע אם זה מיקרי או לא, אך
הנוצרית ותואר האצולה האוסטרי פון שקיבל
סבו של טרק, המשיכו המשפחות להתחתן
מנוצרות אחרות.

״אם להשתמש במינוח גזעני, אפשר לומר בי
לעורקי משפחתו של ד״ר טרק לא הסתנן במעט
דם ארי.״

תשובה אפשרית: יתכן שחשכה בי הדבר
יזיק לבנה כגרמניה המערבית. יתכן גם שלא

חשבה שהדבר חשוב.

לא טוב לקאריירה
^ אלה חשוכה

יותר היא עמדתו של טרק עצמו

*ולגבי הידיעה.
השבוע חזר היועץ לישראל, למרות שוועדת־החקירה לא
סיימה עדיין את תפקידה. נראה כי הוא בטוח לגמרי
בטיהורו הרישמי, כי הפעם הביא עימו את רהיטיו, מתכונן
להקים משק־בית מסודר.
כשפנה העולם הזה אל מזכיר השגרירות, יורג פון־
אוטמן, לא קבע הלה עמדה לגבי השמועה.

״אנחנו לא שמענו על בך,״ אמר .״כנראה
שזה כאמת סוד במוס בבון.״
ומה עם טרק עצמו?

כשהובאו הדברים כפניו, אמר השבוע טרק
כזהירות דיפלומטית :״אילו היה זה נבון, ה ייתי
רואה ברד כבוד רב. אכל אין הדבר נבון.״
אם נכונה הידיעה, איזו סיבה יכולה להיות לטרק להכחישה?
על כך תיתכן רק תשובה אחת: לגבי ההאשמות
שהוטחו בפניו — שהיה נאצי פעיל בהונגריה, וששירת
את הרייך השלישי — אין המוצא היהודי משנה דבר,
לכאן או לכאן.

ובעיקר: גס טרק יודע בי באווירה השוררת
ביום בגרמניה המערבית, ובייחוד בצמרת ה שלטון
בבון. אין מוצאו היהודי של אדם מקדם
את הקאריירה שלו -אלא להיפך.

ביקשתי לדעת איך התגלה הדבר. האם ד״ר טרק ידע
משהו על מוצאו היהודי, ביקש להוכיח בזאת לחוקריו כי
אדם כמוהו לא יכול היה לשתף פעולה עם הנאצים? או
שהדבר נתגלה במיקרה, תוך כדי חקירה מדוקדקת בעברו,
ועבר אבותיו.
על כך לא ידע איש־שיחי לענות.
מדוע הוטל איפול מוחלט על מימצא זה של ועדת-
החקירה? מדוע הוחלט לשמור בסוד על תגלית מדהימה
כזאת?
לדעת איש־שיחי, נעוצה הסיבה לכך בהחלטתה הנחושה
של ממשלת בון למנוע כל הסתבכות נוספת של טרק,
כל התפוצצות סנסציונית חדשה.

מוצא יהודי בממשלה נאצית?
** ד כאן סיפורה של הכתבת סטן. הוא מעורר כמה
( 1וכמה שאלות ותמיהות.
ראשית: האם יכול היה אדם בעל מוצא יהודי להישלח
על־ידי הממשלה ההונגרית הפאשיסטית של סאלאשי כשליח
דיפלומטי לברלין, בעצם ימי שלטון הגזענות הנאצית?

לדעת מומחים, אין הדבר כלתי-אפשרי.
בגרמניה עצמה נהגו הנאצים לחקור היטב את הרקע
המשפחתי של כל פקיד — כדי לקבוע את גזעם הארי
הטהור של שני הסבים ושתי הסבתות. אולם גם הם הסתפקו
בכך, לא התעניינו בדור שקדם לזה. ואילו במשפחת
טרק, לפי הידיעה מבון, התנצרו הורי הסבים של טרק.
בהונגריה היה המצב שונה לגמרי. הפאשיזם ההונגרי
לא היה גזעני כמו הגרמני, לא התעניין במיוחד במוצעם
הגזעי של נאמניו. יתר על כן, כשהגיעה ממשלת סאלאשי
לשלטון בבודפשט, זמן קצר לפני הכיבוש הסובייטי, שרר
במדינה תוהו־ובוהו, ואיש לא היה פנוי לחקירות מסוג זה.
שאלה שניה: מדוע לא הזכירה־ אמו של סרק, שרואיינד,

לכאורה היה זה רעיון מפתה, שהביא
לחיסכון זמן. אך למעשה היתד, זאת תחבולה
מחוכמת כדי למנוע כל דיון של ממש
במשרד ראש־ד,ממשלה. מכיוון שזמנה של
כל סיעה היה מוגבל, בהתאם לגודלה, העדיפו
כל הסיעות לנצל זמן זה כדי לדבר
על הנושאים המדיניים הגדולים. כמעט איש
מן הנואמים לא דיבר על המשרד הנדון

לכן נמצאה פשרה: על חלק מן המשרדים
לא ייערך כלל דיון תקציבי. במקומו ייערך,
אחרי פגרת פסח, דיון כללי על המשרדים,
בלי קשר לתקציב. משרד ראש־הממשלה
הופיע בראש סידרה שניה זו.

(ראה דו״ח לבוחר).

אולם בינתיים אירעו מאורעות פוליטיים
שונים, שהצדיקו דיון מדיני בכנסת. בין השאר:
ביקור אדנואר, ההסכם החדש עם בון׳
תקריות הגבול, ביקורו של אבא אבן בפולין.
רעיון
גאוני. האופוזיציה דרשה דיון
מדיני, כדי להביע את דעתה על נושאים
אלה. ואז עלה בלבו של מישהו בממשלה
רעיון גאוני: מכיוון שראש־הממשלה הוא
האחראי העליון למדיניות, מדוע לא לשלב
את הדיון המדיני הכולל בדיון על משרד
ראש־הממשלה?

התוצאה: משרד ראש־הממשלה, שהיה צריך
להיות המשרד החשוב ביותר בין משרדי
הממשלה, ואשר תקציבו מגיע ל־26
מיליון לירות — שוחרר מכל ביקורת של
הכנסת.
כך לא נערך שום דיון של ממש על:
המרכז לפעולה בתפוצות ( 5מיליון. ל״י),
הרשות לתיכנון כלכלי, לשכת העתונות הממשלתית,
מרכז ההסברה, הלשכה המרכזית
לסטאטיסטיקה, המועצה הלאומית למחקר
ולפיתוח.
הכנסת עברה על כך לסדר־היום.

העולם הזה 1500

לפני שלושה
על אף דתם
סבו או אבי־עם
משפחות

השנה בהונגריה על־ידי כתב העולם הזה, את המוצא
היהודי?

ם פלג 1ת
מח*רההצלה
ח״כ מרדכי שטרן אינו עסקן מפלגתי
רגיל, לכן הוא גורם בעיות לעצמו ו־למפלגתו.
הסיבה העיקרית: בגלל עיסוקיו
כמנהל רסקו הוא אינו פנוי לעסקנות
שיגרתית. הוא אינו משתתף בישיבות השבועיות
של מוסדות המפלגה הליבראלית,
וגם הופעותיו במועצת עיריית תל־אביב
היו נדירות ביותר.
להפתעתו, גילה כי אם אין סנקציה נגד
היעדרו מישיבות המפלגה, הרי שהיעדרות
מישיבות העיריה. מחייבת סנקציה אוטומטית:
אחרי שלושה חודשי היעדרות, פוקעת
חברות החבר הנעדר במועצה. כדי למנוע
בושה זו מראש סיעת גח״ל בעיריה, נאות
השבוע ראש־׳העיר מרדכי נמיר להקדים
את ישיבתה של המועצה. כך ניתנה לשטרן
האפשרות להשתתף בן שיבה אתת לפני תום
שלן שה חודשים של״ היעדרות.

פאולס וטרק
״זה כבוד גדול, אבל

שטרן שילם מחיר מלא עבור הצלתו,
שכן ישיבה זו הפכה להתקפה כללית
עליו. אבל את עיקר המחיר הוא ישלם
רק בעוד ארבעה חודשים. לפי הסכם שלא
פורסם עדיין, הוא יתפטר ממועצת העיריה,
יאפשר לסגנו שמחה ארליך לעמוד בראש
הסיעה.
רפואה 12אלד לדים
בכפר עוספייה על הכרמל מחכה בחורה
נאה ליום חתונתה. למרות היותה דרוזית,
קראו לה הוריה ״יהודיה״.
השם ניתן לה לפני 19 שנה, כאשר אביה
המאושר נשא אותה בזרועותיו ממחסום של
הלגיון הערבי לעבר בית־המשפחה. מהעבר
השני של המחסום עמדה הרופאה, שהודות
לה יצאה התינוקת חייה ובריאה מבטן אמה.
היה זה בדצמבר .1947 המאורעות ר,ראשו־
(המשן בעמוד ) 12

הדכר לא ייאמן, פשוטו כמשמעו. לא קרה כדוגמתו עדיין
בכנסת ישראל, וספק אם קרה כדוגמתו אי־פעם כפרלמנט כלשהו
המכבד את עצמו.
שום עתון כישראל לא מצא לנכון לדווח על כך לקוראיו, זולת
אחד (״ידיעות אחרונות״) ,וגם הוא עשה זאת בלאחר־יד.
וזה הדבר שקרה:
כיום השני האחרון, כתום הוויכוח המדיני הגדול, היתה מונחת
לפני הכנסת הצעת־החלטה לאמור:
״ הכנסתמביעהאתאמונתה כשל ום, כפתרון
יחידלבעייתישראל ־ ערב, וקוראתל. ממש לה
לפעולכרוח זו .״

הכנסת הצביעה נגד החלטה זו, ברוב של 43 נגד ההחלטה
ו־ 5כעדה, עם 32 נמנעים.
ין* יכול היה לקרות דבר כזה? מה הביא להצבעה פנטסטית זו?
\ 6בהגיע הדיון הממושך, בן היומיים, לסיומו, יכלה כל סיעה להציע הצעת־החלטה. כל
סיעות הקואליציה הגישו במשותף הצעה שאמרה כי הכנסת רשמה לפניה את דברי ראש־הממשלה
(נוסח סטנדרטי, שבא להביע את תמיכת הרוב בהכרזה ממשלתית).
סיעת גח״ל הציעה לקבוע כי הנשק החדש של צה״ל אין בו כדי לקיים את איזון־הכוחות,
וכי הכנסת דוחה את הסכם: המילווה עם ממשלת גרמניה.
רפ״י לא הגישה שום הצעה, כנראה מתוך חוסר־נסיון. אגודת־ישראל הציעה לגנות את
ההסכם עם גרמניה. רק״ח גינתה את ההסכם עם גרמניה ואת ״התוכניות התוקפניות של
המעצמות האימפריאליסטיות, המכוונות להפלת המישטרים המתקדמים בארצות הערביות״
— קרי: סוריה, בין השאר. הצעה זו עוררה זעם, מפני שלא כללה גינוי מפורש של פעולות
אל־פתח. מק״י הגישה הצעה ברוח דומה, ארוכה עוד יותר.

וזברי !זוזנושדה ננזנעג
* ם אנחנו הכינונו הצעת־החלטה מפורטת, ברוח הנאום שלנו. אך ברגע האחרון
עלה בלבנו רעיון: מדוע להציע הצעה שברור מראש כי תידחה על־ידי הכנסת, כמעט
פה־אחד? מדוע לא להסתפק בקריאה פשוטה לשלום, אשר הכנסת תוכל (ותצטרך) להצביע
בעדה?
כך, ברגע האחרון ממש, ביטלנו את הצעתנו הקודמת. עליתי על הדוכן וקראתי את
הצעתנו הנ״ל — ולרגע אחד השתררה באולם דממה נדהמת.
לא היתד, לסיעות שהות לצאת החוצה ולהתייעץ, כי מיד לאחר מכן החלה ההצבעה.
הצעת הממשלה נתקבלה ברוב של 55 נגד ,25 הצעת חרות נדחתה ברוב של 61 נגד 16
(ארבעים ח״כים נעדרו) .הצעות אגו״י, רק״ח ומק״י נדחו ברוב גדול עוד יותר, כך שלא
טרחו אף למנות את הקולות. במתיחות ניכרת חיכו להצבעה על הצעתנו שלנו.
:־כשהורמו הידיים בעד ונגד, הן היו מעטות מאד. היה נידמה כאילו יש כחמשה בעד
ובחמשה נגד, והרוב הגדול של הבית נמנע. ניצלתי את
זכותי לבקש את מניין הקולות.
שוב הורמו הידיים — והפעם הורמו, אחרי היסוס 43 ,
ידיים של חלק מאנשי המערך, המפד״ל והליברלים העצמאיים
נגד קריאת־השלום. בעדה הצביעו, מלבדי, רק הקומוניסטים.
נמנעו: כל מפ״ם, כל גח״ל, רוב השרים (ביניהם ראש־המנד
שלה ושר־החוץ) וחלק מאנשי הקואליציה.
קשה היה לתאר הוכחה חותכת יותר למצב השורר
בכנסת. רוב חברי הכנסת מצביעים כרובוטים, בלי כל
קשר לדיעותיהם (אם יש כאלה) ,על פי החלטות של
מזכירי־המפלגות. כשאין החלטה כזאת, מפני שעלה דבר
מפתיע, הם אבודים, כצאן שהרועה נטש אותו.
גרוע מזה: עניינים אישיים קטנוניים (במקרה זה: העובדה
שהצעה זו באה מידינו) מעבירה את הכנסת על דעתה, עד
כדי כך שהיא מצביעה נגד קריאה פשוטה ומפורשת
לשלום — וזאת לאחר שראש־הממשלה טען בנאומו כי אין דבר אשר ישראל משתוקקת
לו יותר מאשר השלום!
ומה חמור יותר: עצם ההצבעה המבעיתה, או החיוך הלבבי של כמה מחברי־הכנסת,
מאלה שהצביעו נגד הצעתנו, שניגשו אלי אחרי הישיבה ובירכו אותי על ״טכסיס פרלמנטארי
מחוכם ביותר!״?

בן־גוריגן: הגמזגים צתזו...
ך• וויכוח המדיני עצמו לא הביא שום אפתעות. הוא הוכיח מה מעט ההבדל בין
ן 1המפלגות השונות של המישטר הקיים.
הוא התנהל בעצלתיים. אף שבראשיתו ובסופו נוכח רוב חברי הבית, היה האולם ריק־למחצה
עד כמעט־ריק ברוב שעות הדיון. כך, למשל, נכחו ביום השני, בשעה ,12.45 מלבד
היו״ר (טובה סנהדראי) ,הנואם (יזהר הררי, ל״ע) ואני רק 16 חברי כנסת, ושר יחיד
(אליהו ששון).
רשימתהנוכחים: מבין 49ח״כי המערך( 4 :רות הקטין, דויד הכהן, ביבי, אליאב).
מבין 26ח״כי גח״ל( 2׳ :בן־אליעזר, עוזיאל) .מבין 10 אנשי רפ״י( 4 :בן־גוריון, דגני,
סורקים, מתילדה גז; שהמתינו לתורו של בן־נוריון לנאום) .מבין 8ח״כי מפ״ם: י (שם׳
טוב) .כל ארבעת ח״כי אגו״י, שהמתינו לנאום איצ׳ה־מאיר לוין. ליברלי־עצמאי אחד (פנחם
רוזן) .לא נכח איש מן המפד״ל, פא״י והקומוניסטים.

שהושג בינו ובין אדנואר, בשעתו, מפני שאשכול לא השקיע את הכסף בנגב! המסקנה,
שנתבקשה מדבריו: הגרמנים ממש משוגעים ליישוב הנגב, בעוד שלוי אשכול עשה קנוניה
אפלה כדי להשאיר את הנגב בשממונו. לכן צדקו הגרמנים, כשהתעלמו מהסכם ואלדורף־
אסטוריוז.

אילו אמר זאת מישהו אחר, היתד, הכנסת מטביעה את דבריו בצחוק. אולם כלפי בן־
גוריון יש, למרות הכל, יראת־כבוד, שרוב הח״כים, פקודיו מאתמול, אינם יכולים להשתחרר
ממנה. הם עדיין יוצאים מגדרם מרוב הנאה כשהוא נאות להחליף עימם מילה, לקרוא להם
קריאת־ביניים.

גזשובן זו שר ראש הסעזשדגז
ך* שכא חדלנו לנאום, כשעה לפני כן, שררה באולם אזזירה של שיעמום. אמנם נכחו
כארבעים איש, וגם ראש־הממשלה תפס את מקומו, אך רוב הנוכחים היו עסוקים
בשיחות פרטיות או בקריאת עתונים.
התלבטנו קשה לקראת נאום זה. אחרי דיון ממושך החלטנו שלא לבזבז הזדמנות יקרה

להלן נ או מו של ח״כ אורי אגנרי
בשבוע שעבר.
בדיון המדיני הגדול

כבוד היושב־ראש, כנסת נכבדה.
שמונה־עשרה שנה אחרי קום המדינה נשארנו אי בודד, מזויין ומנותק במרחב עויין
ואוייב.

זוהי המציאות היסודית של חיינו. כל השאר אינו אלא פועל־יוצא.
ראש־הממשלה דיבר בנאומו על מירוץ־החימוש, הבולע את מיטב פרי עמלנו. זהו
סימפטום של המחלה.
השפלת כבודנו הלאומי, הכרוכה בקבלת הקיצבה
חבר־כנסת בגין דיברבפאתוס רב על
המחלה, כי לא תיתכן עצמאות כלכלית במדינה
הגרמנית החדשה. גם זהסימפטום של
המנותקת מן המרחב הכלכלי הטבעי שלה.
כל הנאומים דיברו בזעם על הדם שנשפך על הגבול. זהו הסימפטום המכאיב ביותר.

א!־ מהי התרופה? היכן, בכל דברי הממשלה והאופוזיציה. היכן
הפתרון?
עוד תותח ועוד מטוס־קרב, כפי שמסתבר מדבריך, אדוני ראש־הממשלה?
עוד פשיטה ועוד פעולת־תגמול, כפי שמסתבר מדבריך, חבר־כנסת בגין?
עוד איגרת למועצת־הבטחון, מנוסחת ביד אמן?

״ורוזוווזי שוב וון הפס־יגזיות
כבוד היושב־ראש, הקשבתי בדריכות לדברי כל הנואמים, ונדהמתי שוב מן הפסימיות
היסודית, בה חדורים דברי כולם.
היו ביניהם הבדלים של נואנסים. הם התווכחו בזעם על גוונים.

אף כולם, כולם השלימו עם המציאות המרכזית: שמדינת ישראל היא
מיכצר כמצור, ושאין לנו כדירה אלא לחיות לנצח על חרכנו, הקובנציו־נלית
או הטכנולוגית, מובנים ככל רגע למכור את חיינו ביוקר.
אתה, אדוני ראש־הממשלה, מנסה לחפות על פסימיות זו בדברים סתמיים על השלום
אשר בוא יבוא, באחרית הימים, כמשיח על חמור לבן. אתה, חבר־כנסת בגין, מחפה על
פסימיות זו בדברים רמים על שילם ונקם, המתחלפים באזהרות קודרות בפני שואה שניה.
אבל איך לשנות את המציאות הזאת מיסודה?

מה לעשות כדי ליצור מציאות פוליטית חדשה?
איך לחדול מלהיות כדור־מישחק בידי אחרים, אובייקט של מגמות זרות, שדה־קרב בו
מתמודדים ביניהם כוחות זרים, למען אינטרסים זרים — או לכל היותר גורם המגיב על
מעשי הזולת, מבלי ליזום דבר?

על שאלה יסודית זו אין תשובה לממשלה, ואין תשובה גם לאופוזיציה.
מבחינה זו גם אין הממשלה הזאת שונה מקודמותיה. היא ממשלת־המשך במובן השלילי
של המילה — המשך האינרציה, המשך חוסר־היוזמה, המשך האימוביליזם — אם כי
בסגנון פחות מתגרה, וקצת יותר שקול.

״רתפונג את \זשגר. מן תין!״
כבוד ראש־הממשלה, רבותי חברי־הכנסת — הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו, כדי לנסות
להעלות באוזניכם כמה מן הרעיונות שהתגבשו אצלנו במרוצת השנים, תוך נסיונות
ומאמצים לסלול דרכים חדשות לשינוי פני הדברים.

הם גובשו תוך־ מגעים לא־מעטים עם מנהיגים ערכיים לאומיים מעכר
לגבול, מגעים שנתקיימו גם לפני שבועות מעטים בלבד.
ברגע זה אין בעיית ארץ־ישראל עומדת ברומו של העולם הערבי. אל ניתן לתקריות־גבול,
עם כל חומרתן המקומית, להסיח את דעתנו מן המציאות הבסיסית של היום. ארצות־ערב
עסוקות זו עם זו, וגם בבעיותיהן הפנימיות.
ישנה אווירת־שלום בינלאומית. הנאומים נגד ישראל ננאמים מתוך שיגרה, ואיש במרחב
אינו מייחס להן חשיבות אקטואלית, זולת כמה מן הנואמים בבית זה. מירוץ־החימוש הוא
פונקציה של המצב הקיים, לא גורם חדש.
נשיא מצריים דיבר על מלחמה מונעת רק כדי להסוזת את הצעתו להשיג הסדר מוסכם
— מוסכם בין ישראל ומדינות־ערב — לפירוז המרחב מנשק גרעיני. זרע־השלום שנזרע
על־ידי אל־חביב בורגיבה נובט אף הוא מתחת לפני הקרקע.

זוהי שעת־כושר, אדוני ראש־הממשלה, לתפוס את השוד בקרניו
ולצאת ביוזמת־שלום ישראלית גדולה, מהפכנית, דרמאתית -התחלה
של מיתקפת־שלום מחושבת, מתוכננת וארוכת־טווח.
באיזה שטח ניתן לעשות זאת? איזה נושא נוח לפיתוח יוזמה נועזת?

כעבור שעתיים, בשעה ,2.10 אחרי ההפסקה, כשנאם איצ׳ה־מאיר לוין, נכחו חוץ ממנו,
היו״ר (ישראל ישעיהו) ואני, רק 9ח״כים נכבדים:

אני עומד להציע הצעה שאינה פופולארית -לא בכית זה ולא ברחבי •י*
המדינה. אך לא באתי לבית הזה כדי לרכוש פופולאריות.

רשימתהנוכחים: שני חברי סיעתו של הנואם (ל׳ורנץ וגרוס) ,אחד מרק״ח
(הנואם הבא, וילנר) 4 ,מהמערך (סדן, ארבלי, ורטמן, ברעם) ,ו מרפ״י (מתילדה גז),
ממפ״ם (פלד) .לא נכח, איש מגח״ל, המפד״ל, פא״יול״ע, ולא נכח אף שר אחד.

נשלחתי הנה כדי להגיד את האמת, לפי מיטב מצפוננו, גם אם זוהי אמת מרגיזה ומנד
איבה, המקוממת נגדה את הרבים, המצלצלים כדברי־כפירה.

לקראת הסוף עלה קצת המתח. אנשי קריית־שמונה ערכו הפגנה בלתי־חוקית בחוץ,
אך הפעם נזהרו השוטרים מלפגוע בהם. שומרי־הכנסת נעלו את. כל הדלתות, והייתי
צריך כמעט להשתמש בכוח כדי לצאת החוצה ולדבר עם המפגינים.
שעה קלה לפני כן נאם דויד בן־גוריון — והיה זה אחד הנאומים המדהימים ביותר
ששמעתי בחיי. כי בן־גוריון טען, לא פחות ולא יותר, אלא שהגרמנים הפרו את ההסכם

\זאפ ו\ז\־ הגזונזר1זי\ז\די?
וזו האמת: המפתח לשער השלום הוא בעיית הפליטים. זוהי נקודת־המוצא
למיצעד ההיסטורי אל המרחב.

זו כדי לומר דברים שוליים, תגובות על נושאים אקטואליים חולפים. גברה בלבנו הדיעה
שהגיע הזמן להגיד לכנסת, בפעם הראשונה, דברים מרחיקים־לכח על בעיות־השלום. החלטנו
להקדיש את הנאום כולו לנושא הפחות פופולארי י בארץ ובכנסת: בעיית־הפליטים.
ואמנם, כשהגענו לנקודה זו, פסקו השיחות הפרטיות. קריאות־הביניים היו מעטות
(ראה מסגרת) ,אך המתח גבר ועלה. דיברתי מן הדוכן ישר אל ראש־הממשלה — מתוך
נסיון כן לשכנע אותו שיש צורך בתזוזה בנקודה מכרעת זו.
הצלחנו לפחות בדבר אחד: בנאום־תשובתו, התייחס לוי אשכול ארוכות להצעותינו. הוא
לא קיבל אותן, אבל הוא התווכח עימן ברצינות, בפנותו לעברי:
לוי אשכול חבר־הכנסת אבנרי עורר שאלה נכונה. שאלה רצינית. אם כי שאלה
לא חדשה. בכל אופן, אנו חושבים רבות, במשך השנים הללו, על עניין זה.
אבל, אם באמת נדבר על אמת, יושר וצדק: עם שובו של ישראל למולדתו — התרשמתי
שעל כך אין בינינו ויכוח — מולדת ששטחה מגיע ל־ 20 אלף קילומטרים מרובעים, עם
שממה ומידבר המהווים 50—6 0משיטחה; אם לדבר ביושר, ואולי גם מותר להזכיר את
היושר של פועלים, של עובדים, של אידיאה סוציאליסטית, האמנם חטא הוא לאמר, אם
קרה כבר מה שקרה, שהתנועה הציונית שאפה, בשנותיה הראשונות, בשחרותה, שבישראל
נחיה כולנו יחד?

בזאת אינני מגלה סוד. אבל קרה מה שקרה, וגס בזאת אינני מגלה סוד, ואיך קרה
הדבר — ידוע לכולנו. האם כל כך בלתי־נבון או בלתי־צודק לומר את הדברים, אס כבר
קרה מה שקרה? קל ליישב את כל הפליטים הערביים, שיצאו את ישראל? הרי ישראל
זאת הובטחה פעם על פי המנדאט לעס ישראל. אם לדבר ברצינות, אס לאמר דברי־אמת,
האם זה לא יהיה דבר אמת? אמרת שאנחנו לא נכפת עליהם, כאילו ניתן לומר שמישהו
רוצה לכפות עליהם שיחזרו הנה.
נניח שישראל אומרת: טוב, השערים פתוחים. הנכנס נכנס, והיוצא אל יצא. אתה חושב

ברצינות שאפשר יהיה לקיים חיים מסודרים?
שאפשר יהיה לבנות מדינה? אני מרחיק
לכת: אתה חושב שאפשר יהיה לבנות
מדינה דו־לאומית כאן?
אני משיב לך, כי פנית אלי אישית, ואמרת
שצריך לחשוב על פתרון, הבטחת לי את
העולם הבא.
קריאה: הוא מבטיח את העולם הזה!
לוי אשכול: הבטחת לי שההיסטוריה
תדון על עניין זה, על מה תדון? האם קל
יהיה ליישבם? אולי הרבה יותר קל מאשר
אותם 600—700 אלף יהודים שקיבלנו מארצותיהם
— ארצות ערב, כי בעוונותינו
הרבים אנחנו אירופאים?
המלאכה הזאת של בניין מולדת מחדש
איננה מלאכה קלה. בעד 50 שנה, אפשר יהיה
לחשוב על הדבר. ברגע זה ישנס עוד
דו׳ א ש בו ר
מיליונים יהודים בעולם אשר עוזרים לנו.
חלק נותן לנו תרומות, חלק הלוואות. היו מדינות אשר עזרו לנו במיקצת.
אבל האס זה לא נכון שמחצית (הפליטים) — אני נוקט במיספר זה, כדי לסבר את האוזן
— יושבת באמת מעבר לירדן. שהוא אפילו קטן יותר מן הוולגה והמיסיסיפי ברוחבו, מה
חטא ומה אסון היה אילו ישבו רבי־עולם, אשר רק מצפון מנהיג אותם בסידור העניינים?
ישראל זו כבר נחתכה פעמיים או שלוש. כלומר, אני לוקח בחשבון אפילו את הגבול
(המשך בעמוד )12

ה מפתח: בעיית המד
בשטח זה הגענו מזמן אל הקפאון המוחלט, אל האימוביליות הטוטאלית. מזה 18 שנה
לא נאמרה בעניין זה מילה חדשה — לא אצלנו ולא בצד השני. גם הם וגם אנחנו חוזרים
עד בוש על דוקטרינות מאובנות, תוך שיגרה עקרה.
מנחםפלוש (אגו״י) :אולי תעבור אתה לצד הפליטים!
אולי אכנרי: חבר־כנסת פרוש, כואב לי מעומק־הלב שאדם המדבר
בשם המוסר היהודי מעלה קריאה כזו על שפתיו.
זה כואב לי מאד. איך יכול אדם יהודי, המתיימר להיות בעל מוסר
יהודי, לדבר בלא־איכפתיות מוחלטת על טרגדיה של מיליון פליטים!
תהיה דעתן על הפתרון המוצע על־ידינו כאשר תהיה, איך אתה יכול
לדבר בציניות כזו על נושא כואב כל־כך?
ילדים ונשים נמצאים במחנות פליטים זה 18 שנה. האס זהו המוסר
היהודי שאתה רוצה שהנוער הישראלי ילמד להעריצו.

מישהו מוכרח לומר בבית הזה, שאם רוצים בשלום — ולא רק לדבר על שלום — הרי
לא יקום שלום ללא פתרון בעיית״הפליטים. פתרון שהמוני העמים הערביים, והטובים
במנהיגיהם, יכולים לקבלו מבלי לבגוד במצפונם. פתרון שלא יסכן את קיום מדינת־ישראל
ואת בטחונה.

האם יתכן פתרון כזה? אנו מאמינים שכן.
עיבדנו תוכנית מפורטת ומגובשת, שזכתה להדים בעתונות הרצינית ביותר בעולם, ואף
לתגובה חיובית בבטאונים ערביים רישמיים.
איננו טוענים שזו התוכנית היחידה האפשרית. יכולות
להיות כמה תוכניות שונות לפתרון הבעייה.
אילו היה קיים באיזשהו מקום בממשלה — במשרד
ראש־הממשלה, במיניסטריון מיוחד לענייני המרחב, או
אפילו במשרד־החוץ — אותו מטכ״ל לבן, מטכ״ל־השלום,
שעליו דיברנו בוויכוח על משרד־החוץ. ניתן היה לגבש
תוכנית ממלכתית מוסמכת.

הבסיס לכל תוכנית היא: הידברות ישירה
בין מדינת ישראל והעם הערבי הפלסטיני,
שתביא -בין השאר -לשיטה מוסכמת
להחזרתם ההדרגתית של הפליטים הרוצים
לחזור בשלום, על פי נוהל שיבטיח את בטחון
המדינה.

הממשלה טוענת כי האבטלה נוצרה מפני שנפסקה ד,עליה ההמונית, וממילא נפסקה
הבניה ונוצרה תגובת־שרשרת.
שיבה מאורגנת ומודרגת של משפחות־פליטים תיתן דחיפה חדשה לכל גלגלי המשק.
הוא תעורר את הכלכלה הרדומה לתנופה דינאמית חדשה, כמו שעורר הנסיך את ד,יפר,פיה
הנרדמת.

יתר על כן: יחד עם הפליטים יזרום ארצה זרם עצום של הון חדש.
מובטחים לנו, מעבר לכל כפק, מענקים בינלאומיים אדירים למיבצע
זה, כי העולם כולו רוצה בפתרון הכעייה, המסכנת את שלומו ומטרידה
את מצפונו.
זוהי גם התשובה לטענת־הכזב הנלוזה כאילו יתפסו הפליטים החוזרים את המקום שנועד
לעולים יהודיים. ההיפך הגמור נכון.
מיבצע זה יפתח את הדרך לעלייה יהודית המונית מחודשת, שכולנו רוצים בה. הכלכלה
המשגשגת תמשוך עולים מארצות ההזחה. וראשית הפגת המתיחות בינינו ובין הערבים
תאפשר לברית־המועצות לפתוח את שעריה, מבלי לאבד את עמדותיה בעולם הערבי. זוהי
המשמעות האמיתית של הצהרת קוסיגין־נאצר.
אגב, אני תמה על כך שאף אחד מן הנואמים בוויכוח הזה, וגם לא ראש־הממשלה, לא
התייחס אל הצהרה זו. והיא מחייבת התייחסות רצינית, מפני שראש ממשלת ברית־המועצות
דיבר על אדמת מצריים אך ורק על זכויות פליטי פלסטין!

אנחנו מוכנים להביא בפני מוסד מתאים תוכנית מפורטת, הדנה
בפרטי הפרטים שי האספקטים המדיניים, הבטחוניים, הכלכליים
והתרבותיים.

״זזהיגזטזרטז תדון אותך!״
אדוני ראש־ד,ממשלה, ברור לנו שאי־אפשר לגשת לפתרון מהפכני ונועז כזה, ללא הכשרת
דעת־הקהל גם במדינתנו שלנו. אולם, האם לא זה תפקידה של מנהיגות לאומית אמיתית?
לא נולדנו אתמול. אנחנו יודעים שלנו, ככוח חדש ומשוחרר, יותר קל לדבר על כך
מאשר לממשלה המבוססת על שיגרה של שנים, העומדת בפני לחץ חזק מצד אופוזיציה
בסחוניסטית ושוביניסטית.

פרוש

אינני מתכוון כאן להחזרה כפוייה, כתוצאה מלחצים בינלאומיים עויינים או ידידותיים —
אלא למיבצע ישראלי וולונטארי, תוך שיתוף ישיר עם הצד השני.

שיתוף־פעולה זה הוא העיקר. כי הוא ישנה מיסודו את המציאות
הפוליטית, כמרחב, בלי־הסכמי־שלום פורמליים, ולקראת הסדר־שלום
מעשי. זהו האמצעי שיביא לישיבה־יחד ליד שולחן אחד. זהו אמצעי
לפתיחת הגבול -לשני הכיוונים. זוהי ההכרה המעשית כמדינת־ישראל,
ללא אקטים פורמליים שמנהיגי־ערב אינם יכולים לעמוד בהם
כרגע זה, ללא הכשרת הקרקע הפסיכולוגית בקרב ההמונים בעמי ערב.

״הררה בטזז^ית, זזזזפזז בדבריגז״
איננו עיוורים לסכנות הבטחוניות הכרוכות בהצעתנו. אך זהו סיכון מחושב, הכפוף
ליוזמתנו שלנו, והוא בא למנוע סכנות בטחוניות הרבה יותר חמורות, שברובן לא תהיינה
תחת שליטתנו הבלעדית.
מבחינה בטחונית תביא ההחזרה המודרגת והשיטתית, תחת פיקוח יעיל מצדנו, להקלה.
היא תשמיט את הקרקע הנפשית מתחת לאנשי אל־פתח ודומיהם.
היא תפיג את המתח הקיצוני, העוזר לקיום מישטרים עויינים מעבר לגבול.

היא תעצור בעד מירוץ־החימוש, היונק את הדחף השטני שלו מזעם
העמים ותאוות־הנקם.
הוא ישנה את יחסי ערביי ישראל למדינה, וממילא יקל על הבטחון הפנימי.
מבחינה כלכלית, אדוני ראש־הממשלה, זוהי הצלה למשק הישראלי, ואיני מתכוזן רק
לפתרון ארוך־הטווח — פתיחת שוקי המרחב בפני תוצרתנו, התפרקות החרם הערבי, השתל־בותנו
הטבעית בשוק מרחבי משותף( .והרי מעבר לכל הדיבורים בבית זה, כולנו מבינים
שזהו הפתרון האחד והיחיד לבעיות־היסוד של כלכלתנו, התלוייה על בלימה).
אבל יש לכך גם משמעות כלכלית קרובה הרבה יותר, שפירושה לחם ועבודה למובטלי
ישראל היום.

אולם, אדוני ראש־הממשלה, זהו המיבחן ההיסטורי שלך. נאמר לף
זאת בפה מלא, פנים אל פנים: ההיסטוריה תדון אותך על פי נכונותד
להתייצב בראש העם, תחת להיגרר אחרי שקרים מוסכמים ונוחים.
אליהו מרידוד (חרות) :כיצד אתה יודע איך תדון ההיסטוריה את
מר אשכול? האס היא אנזרה לך?
אורי אבנרי: זזבר־הכנסת מרידור, ההיסטוריה דנה כל מנהיגות
— וגם י את המנהיגות של האירגון שאתה היית שייך אליו — על פי
נכונותה ללכת בראש, כאשר הרוב עדיין אינו מסכים לכך.
אליהו מרידוד (קריאת־בינייס בלתי מובנת).
אורי אבנרי: חבר־הכנסת מרידור, אותו אומץ־לב שהיה דרוש לפני
דור כדי ללכת בדרך חדשה של מלחמת־שיחרור, נגד דעת רבים, ותוך
סיכון מחושב ורב — אותו אומץ־לב דרוש היום, לא לחזור על דוקטרינות
מיושנות, שכולם מסכימים להן, אלא כדי ללכת בראש, עם
רעיונות חדשים. זוהי הפרישה של היום.

״אוו וואנזינינו במוזה שר אונזוז וו!״
כי אחרת, מה צפוי לנו? מה הפתרון הנובע מכל הדיבורים שהושמעו בשני ימי הוויכוח
המדיני בבית זה?

מדינת־צלבנים נצחית? גטו ממלכתי מזויין?
פשיטת־רגל לאומית מתמדת, הן בשל הוצאות־בטחון גדלות והולכות, הן בגלל ניתוקנו
מן המרחב הכלכלי שלנו? מחנק רוחני במדינה קטנטנה, ללא אפיקים של התפתחות מרחבית,
ללא אופקים המלהיבים את דמיון הנוער, בעולם המתלכד כולו למרחבים גדולים?
הפתרון שלנו הוא מהפכני. יש בו סיכונים מחושבים, שאיננו מזלזלים בהם. הוא יעלה
מחיר יקר — בכסף, בסנטימנטים מקודשים, בוויתור על תפיסות מיושנות. אכל הוא לאין
שיעור פחות מסוכן, פחות יקר, מן האימובליזם הנורא, האוכל את המדינה כסרטן.

אנחנו מנערים את חוצננו מן הפסימיות, הגלוייה והמוסווית, המתנגנת
כדבריכם. אנחנו אופטימיים. אנחנו מאמינים ככוחה של אומה זו
ליטול שוב את היוזמה ההיסטורית לידיה, ולכבוש כתנופת־שלום
אדירה את המקום הראוי לה במיחב הגדול הזה.

במדינה
(המשך מעמוד 1ו)
של סייקס־פיקו* ,ואנחנו אז עוד היינו מעסי
ם. מה יכולנו להגיד? בגלל אותו הפרט
של 12 קילומטרים של הגבול יש לנו עכשיו
צרות עם ראשי המעיינות! אחר־כך באה
החלוקה, אחר־כן חלוקה שניה, שהיתה כבר
תוך מלחמה, תוך שפיכות דמים.
ואלוהים יודע — מי שרוצה לדעת את
האמת — מה באמת היה בנפשם וברוחם של
טובי הוגי הציונות בשחר תקופתה. אנחנו
גס עכשיו לא כל־כך רחוקים מזה, אבל אז
צריך לגמרי שידוד־מערכות אחר
אורי אבנרי: זה בדיוק !
לוי אשבול: סוב, נניח, לפעמים אתה
אומר ״אנחנו״ ,וכולם מצטחקים קצת, יש
ל״אנחנו״ תפקיד חשוב: שידוד־מערכות גדול,
הפיכת העולם, גבולות, נהרות, מים —
הכל אחרת.
בינתיים הייתי רוצה לפחות דבר אחד
אני הייתי מסתפק לפי שעה בהחלפת הסכמי
שביתת־הנשק בחוזי־שלום!

גזזזמאה ברתיי-דגירה
**י שמשווה דברים אלה עם הטיעון
/ 3המחושב של נאומנו, אולי יתאכזב. אולם
אם נראים דברי ראש־הממשלה מבולבלים
במקצת, בהופיעם בכתב, הרי יש לקחת
בחשבון שהם נאמרו ללא הכנה. אולי
דווקא צורתם המבולבלת במיקצת מעידה
שהם נאמרו מן הלב, תוך נסיון כן להשיב.
טוב שהגענו לזה, ושעוררנו את ראש״

(המשך מעמוד )9

נים של מלחמת העצמאות פרצו ברחבי
הארץ. הר הכרמל חולק לשניים: אחרי
שכוגת אחוזה חסמו חיילי הלגיון את הדרך
לשני הכפרים הדרוזים עוספייה ודליית אל־כרמל.
לפתע
קיבלה ד״ר תרזה בתר, מנהלת
בית־החולים בתר (מתחרז עם כתר) בחיפה,
צילצול טלפון. אשר, הרה בעוספייה הודיעה
לה כי החלו צירי־הלידה. מכיוון שאשר, זו
לא הצליחה עד אז ללדת ילד חי, ידעה
הרופאה כי יהיה צורך בניתוח. היא נכנסה
למכוניתה, ולמרות שכל מכריה הזהירוה
שהיא מסכנת את חייה, נסעה לבדה לכפר
הדרוזי.
במחסום הלגיון ביקשה מן הקצין ליווי
עד הכפר. הוא ענה לה :״את מפחדת
מערבים?״ והיא המשיכה לבית האשה ש־הזעיקה
אותה. רק אחרי התייעצות משפחתית,
הסכימה האשד, לנסוע עם הרופאה, אל
תוך השטח העברי של חיפה. ושם, אחרי
ניתוח, נולדה בתה.
אפשר שוב לשחות. השבוע נזכרה ד״ר
בתר בפרשה זו — ובפרשות רבות אחרות
— שעה שבחצר בית־החולים שלה התכנסו
נציגי המוסדות הרפואיים וראשי העיר,
כדי לחגוג מאורע יקר להם 40 :שנות קיומו
של בית־הולים בתר.
הרופאה יסדה את בית־החולים יחד עם
בעלה המנוח ד״ר יצחק בתר, כאשר בחיפה
היו רק שני בתי-חולים: בית־החולים הממשלתי,
ובית חולים קטן יותר, של הדסה.
מאז נולדו בבתר 12 אלף ילדים — מהם
אבות ובנים. העיר גדלה, נוספו בה בתי־חולים
חדשים. קופת־חולים ההסתדרותית,
שלא היתד, קיימת אז כלל בשטח זה, הפכה
בינתיים לגורם הגדול ביותר. בית־החולים
הפרטי אף הוא הצטרף למעגל הרפואה הציבורית,
ולמעלה מ־״/״סד מן החולים המקבלים
בו טיפול נשלחים אליו על־ידי
קופת־חולים ועל חשבונה.

ח״ב כן־אליעזר
בושה וחרפה

הממשלה לשפוך את לבו בעניין זה. אולי
זוהי רק התחלה. על כל פנים: זוהי הפעם
הראשונה, מזה שנים רבות מאד, שעניין
הפליטים — והבעיות האמיתיות של השלום
— זכו לוויכוח רציני בכנסת. גם זוהי
התחלה.
לבסוף קיבלנו מפי ראש־הממשלה, בדרך
עקיפין, מחמאה בלתי־רגילה. הוא טען, בדברו
אל ספסלי חרות, כי סיעת־היחיד שלנו
עושה עבודה יותר רצינית בכנסת מאשר
כל 26ח״כי גח״ל. הדברים נאמרו כלהלן:

לוי אשכול אני רוצה להגיד עוד
משהו על דברי חבר־כנמת בגין. כשהוא סיים
את דבריו, אמרתי לעצמי 18 :שנה לשבת על
כסא האופוזיציה, ובשנה ה־ 19 לאמר רק
זאת :״אתה לא טוב, וממשלתך לא טובה״
— זהו ביטול זמן, ושכר־לימוד עצום. כי
שום דבר אחר בעל־תוכן, שמותר לרצות
וחייבים לתבוע ממפלגה גדולה, אופוזיציונית,
שתסמן ותכוון — לא שמעתי.
הנה (בהצביעו עלי) מפלגה קטנה, אפילו
קטנה מאד, מגסה להציע לי, לציין ולסמן
דרכים חדשות.
אייה כן־אליעזר (חרות) :בושה וחרפה!

לאחר־מכן
ניגשה הכנסת להצביע ברוב
גדול נגד קריאת־השלום, ראש־הממשלה לא
הרים את ידו.

* גבול שנקבע׳ בהסכם סודי בין נציגי
צרפת ובריטניה. במלחמת־־,עולם הראשונה.

הוויכוח על הפצצות בבגדאד מתחמם

אולם דבר אחד מייחד את בתר מיתר
בתי־החולים: המספר הרב של נשים דרוזיות
הבאות אליו ללדת. עוזרת, כמובן, העובדה
שד״ר בתר היא אשה. אולם עוזרים לא
פחות סיפורים כמו סיפור לידתה של יהודית.
הרופאה
בת ה־סל נהנתה מן החגיגה, אבל
היא נהנתה עוד יותר מסיומה .״עכשיו אני
יכולה שוב לשחות,״ סיפרה לידידיה. כי
תחביבה, בימי קיץ וחורף, הוא לרחוץ
בים, למרגלות הכרמל. כדי לשמור. על
בריאותה, ולהימנע מהצטננות עד לעריכת
המסיבה, נאלצה לוזתר על התחביב .״עכשיו,״
התגאתה ,״לא איכפת לאף אחד אם לא
ארגיש טוב.״
פרט, כמובן, לנשים ששכבו בבית־ר,חולים,
וחיכו לד״ר בתר שתעמוד לצידן בשעת
חלידה.

בן־פורת מחופש לערבי בבגדאד ()1951
״לא אגיש משפם!״

^ רחוב הראשי של אור־יהודה, אפשר
3היה לראות השבוע את פועלי המועצה
המקומית עוסקים בנטיעות ועבודות־ניקוי.
הם התרכזו סביב האנדרטה המודרניסטית, שהוקמה
במרכז העיירה המאוכלסת בעיקר
ביוצאי־עיראק. זוהי האנדרטה להנצחת זכרם
של שני עולי הגרדום שלום צאלח ויוסף
בצרי.
בעוד שבועיים ייערך טכס הסרת הלוט
מעל לאנדרטה. נשיא המדינה בכבודו ובעצמו
ישתתף בטכס. אולם עוד לפני היום החגיגי
שימשו עלילות המחתרת שפעלה בעיראק
נושא לגילויים ולהתנצחויות.
סכרי השתיקה נפרצו. סודות המחתרת הציונית
בעיראק זכו לפתע לפירסום. האנשים
שהנהיגו את המחתרת, והתופסים כיום מישרות
שונות בישראל, החלו מעלים זכרונות.
הם ציירו בהרחבה תמונה של פעילות
מחתרתית, אשר כוזנתה הכפולה היתה: להבריח
מספר רב ככל האפשר של יהודים
לישראל, ולהקים אירגון יהודי של הגנה־עצמית
ואיסוף ידיעות.
ביסודה לא היתד, זו תנועה שונה מאחיותיה,
ביתר הארצות הערביות. הדחיפה
ניתנה לה על־ידי מלחמת העולם השניה:
אירופה עלתה באש, והישוב הארץ־ישראלי
נותק ממקורותיו שם. לכן פנתה התנועה הציונית
למקורות חדשים, קרובים יותר. העובדה
שמספר רב של חיילים עבריים שירתו
בארצות אלה, כחלק מן הצבא הבריטי,
הקלד, מאד על הפעולה.

קשר אלחוטי ישיר

חוק
ת ק די ם מ סוכן
פרשת אייבי נתן כבר נשכחה כמעט, יחד
עם האווירה הפורימית שהולידה אותה. ממילא
גם נשכחה השאלה: האם היו צריכים להעמיד
את נתן לדין?
שר־ד,משפטים הודיע בכנסת כי היועץ המשפטי
החליט שלא לערוך משפט כזה. איש
לא עירער על כך, בעיקר מפני שהכל סברו
שמשפט כזה היה נותן פרסומת מיותרת
לעניין שאינו רציני.
רק איש אחד לא השלים עם הערכה זו.
היה זה הכתב הפרלמנטארי של הארץ —
ג׳יימס יעקוב רוזנטל. השבוע הביע הכתב
הממושקף את דעתו — לא מעל עמודי ה ארץ,
אלא בשבועון רפ״י, מבט חדש.
בגלל אמונה כנה. רוזנטל, יליד־גרמניה
ושוחר־שלום מושבע, לא הגיע למסקנתו
השלילית בגלל דעתו׳ על פרשת אייבי נתן
עצמה. מניעו: השמירה על סדרי החוק והמשפט.
לכאורה
עבר נתן ביום טיסתו: יציאה
בלתי־חוקית מהארץ, עבירה על החוק ל־
(המשך בעמוד )13

ליחיב של הסוכנות היהודית ושל
^ ההגנה הגיעו לעיראק במדי חיילים
בריטיים, בעזרת תעודות מזוייפות. שם פשטו את המדים, הצטיידו בתעודות חדשות,
ונקלטו בקרב היהודים המקומיים. אחד מהם
היה אנצו סירני, איש־ד,קיבוץ שד,וצנח מאוחר
יותר באירופה, נשבה בידי הנאצים ומת
במחנה דכאו.
השליחים נעזרו גם בחיילים אמיתיים,
הקימו בעזרתם את מחבואי־הנשק הראשונים
של ההגנה בעיראק. חיילים אלה גם העבירו
ארצה צעירים עיראקיים, שהתחפשו במדי־צבא.
גם נהגי אגד, שהסיעו אז חיילים
בריטיים מארץ־ישראל לעיראק, היו מחזירים
איתם עולים בלתי־חוקיים, שהתחפשו כנהגים
עוזרים.
שני מיבצעים נועזים במיוחד בוצעו בעזרת
מטוסים, ב־ .1947 סיפר על כך דוד בן־
מאיר, כיום מבקר־חשבונות מרמת־גן:
״ששים עולים רוכזו בהסתר, בקצה המסלול
בשדר,־ד,תעופה בבגדאד. לצורך ריכוזם,
הברחתם בדרכים עקלקלות עד שדד,־ד,תעופה
והבטחתם, גוייסו עשרות מדרכי התנועה והשורה*
.משהגיעו, לאחר הרפתקות, לקצה
* התנועה היה כינוי החלק שטיפל בעלייה,
השורה היה כינוי ההגנה.

המסלול, השתרעו על הארץ והמתינו למטוס,
אשר קרב אל מקום מחבואם כדי
להתחיל בנקודה מרוחקת זו בתאוצתו לקראת
ההמראה. צוות המטוס, שנבחר למיבצע זה
במיוחד ובממון רב מארץ אירופית, הוריד
סולם מפתח בבטן האווירון, ותוך דקות
מעטות הועמסו לתוכו 60 העולים — בלי
שאיש משומרי השדה ועובדיו ירגיש בתכונה
המיוחדת או בהשתהותו היתירה של ד,אוי־רון.
המטוס המריא ללא תקלות, ונחת בהיחבא
בשדות יבנאל.״
מיבצע זה נוסה פעמיים, העביר 120 עולים
מבגדאד.
אך אירגון העלייה, שנעשה פחות או יותר
בגלוי — לפחות לגבי יהודים — שימש
גם מסודר, לפעילות אחרת, שהוסתרה גם
מחברי התנועה הרגילים. דוגמה לכך היתד,
שליחותה של מלכה רופא מקיבוץ מעוז־חיים.
לכאורה נסעד, להדריך בנות עיראקיות,
ללמד עברית ושירים עבריים. למעשה
היה לה תפקיד אחר: לקיים קשר אלחוטי
ישיר עם מיפקדת ההגנה בארץ. היא עשתה
זאת במשך שנה תמימה.

׳:יימס בוגד מאור־יחידח
בל ד! ם יפו רים על אותה תקופה, בל־
, 3טו זכרונותיו של ח״כ מרדכי בן־פורת,
שפורסמו בידיעות אחרונות. מכיוזן שבן־פו־רת
היה מפקדה האחרון של המחתרת בעיראק,
יש חשיבות מיוחדת לסיפורו.
דמותו והרפתקותיו, כפי שהן מצטיירות
מדבריו, זיכתה אותו בכינוי ״ג׳יימם בונד
מאור־יד,ודד,״ .אולם שלא כמו הגיבור של
יאן פלמינג, עוררו מעשיו של בן־פורת
תמיהות רבות.
הראשונה והחשובה בהן נגעה למעצרו,
בחברת יהודה תג׳ר, השליח מישראל שיצא
לבגדאד כדי להחליפו. צורת המעצר פורסמה
לראשונה בהעולם הזה 1494 בן־פורת ו־תג׳ר
נכנסו לכל־בו אורחדיבק בבגדאד, שם
זיהה את תג׳ר זבן שהיה פעם מגיש״קפה
במישרד המושל הצבאי בעכו.
מכיוון שזמן קצר קודם לכן זוהה תג׳ר
על־ידי אותו זבן, קשה להסביר כיצד ד,ירשה
לעצמו להופיע שנית בחנות זו — ועוד
בחברת מפקד הרשת בן־פורת. גם לולא
זוהה תדר קודם לכן, אסור היה לשניים
להיפגש במקום ציבורי. שכן בן־פורת עצמו
הודה בזכרונותיו :״ידעתי שהבולשת מחפשת
שליח מישראל.״

הדג השמן תנ׳ר
ן ן 1תפאטאלית זו היתר, התחלת
13 חורבנה של הרשת בעיראק. בן־פורת
מטיל את כל האשמה על תדר. כי מכיסו
של הקצין הישראלי מצאה הבולשת העיראקית
פינקם, ובו כתובות ומספרי טלפון,
שהובילו אותה ישר לבתיהם של חברי
הרשת.
בן־פורת עצמו הצליח להשתחרר בערבות.

או עדיין אין תשובת מוסמכת לשאלה:

צצו ת?
הסברו: העיראקים היו כה עסוקים עם
הדג השמן תג׳ר, שהוא הצליח לשכנעם כי
אינו אלא סתם בחור יהודי, אשר פגש
את תג׳ר באקראי, מבלי לדעת את זהותו
האמיתית.
מכל מקום, שעה שראש המחתרת בן־
פורת עזב את משרדי הבולשת — אחרי
שעונה שם — נתפסו בזה אחר זה כמה
מבעלי התפקידים החשובים ביותר של
הרשת. הסברו של בן־פורת: כל פעיל שנעצר
עונה קשות. מדי פעם נשבר מישהו, שהוביל
את הבולשת לפעילים אחרים. שלום צאלח,
למשל, הוביל אותה אל מחסני־הנשק של
הרשת בעיראק, אשר הוא היה אחראי
עליהם.

ליד בית־הכנסת מסעודה שמטוב. מקום זה
שימש תחנת־ריכוז לכל העולים, ומשם יצאו
האוטובוסים לשדר,־התעופה. אלפי יהודים
נמצאו שם יומם ולילה. הפצצה פגעה ב־25
איש, הרגה ילד יהודי בן .11 שניים מן
הפצועים מתו לאחר מכן. הרישום לעליה,
שהקיף כבר אז כ־ 90 אלף מבין 130 אלף
יהודי עיראק, קיבל תנופה מחודשת, היסטרית.

ב־ 9בפברואר ,1951 שבועיים בלבד
לפני תום המועד שנקבע לרישום, הוטלה
פצצה נוטפת, הפעם על הספריה של שרותי
ההסברה האמריקאיים. פצצה זו התקבלה
על־ידי יהודי עיראק כאזהרה אחרונה להזדרז
ולהירשם לעליה.

הפצצות והעליה

פתח רחב לתמיהה

פולשת העיראקית היתר, מעוניינת
1 1בחשיפת הרשת הישראלית. אבל לא היה
זה עניינה היחיד. היא כיוונהאת חקירותיה
מעשי ובוער: מי הטיל את הגם
לכיוון
פצצות ליד מקומות־ריכוז של יהודים?
לגבי פצצות אלה יש שתי תיאוריות:
זו של בן־פורת, הטוען כי חברי מפלגת
אל־איסתיקלאל האופוזיציונית והאנטי־יהו־דית
הטילו את הפצצות, כחלק ממסע אנטי־יהודי
ואנטי־ממשלתי; והתיאוריה השניה,
שהסתמכה על מימצאי המישפט הצבאי שנערך
לעצורי הרשת, ועל הודאותיהם של
כמה מן העצורים. תיאוריה זו אומרת, כי
הפצצות הוטלו על־ידי אנשי הרשת הישראלית.
בשתי
התיאוריות, קשורה הטלת הפצצות
עם תהליך עלייתם ארצה של יהודי עיראק,
בשנים 1950־ .1951 על כן כדאי לזכור בקצרה
את הרקע:

ן -מחנות העולים ובמעבדות, בהם
*,נדחסו 130 אלף העולים מעיראק, דיברו
רק בלחש על הפצצות. הגירסה שאליה
נטו רבים מבין העולים: אנשי הרשת הטילו
את הפצצות בכוונה, כדי להבהיל את יהודי
עיראק ולדחוף אותם לעלות. זוהי גירסת
״הציונות האכזרית״.
מספר עורכי־דין עיראקיים, שעקבו בשעתו
אחרי מהלך המישפט הצבאי בו נדונו צאלח
ובצרי לתלייה, ויהודה תג׳ר למאסר עולם,
היו מוכנים אף הם לקבל את הגירסה, כי
מסקנת מישפט זה היתד, נכונה, וכי הפצצות
אמנם הוטלו בידי אנשי המחתרת. הם
הסתייגו בכל החך יפות משיטות העינויים
והחקירה של הבולשת העיראקית, אך סברו
שההליכים המשפטיים עצמם לא היו מזויי־פים.
בזאת
הצטרפו, למעשה, לטענותיו של
תושב אור־יהודה כדורי אלוזיה. אלוויה, אחד
מראשי מפא״י המקומיים ומתנגדו של בן-
פורת איש־רפ״י, שלח מכתב ברוח זו לראש
הממשלה ולשר המשפטים, דרש מהם לקיים
חקירה מוסמכת בפרשה כולה. כאשר הביע
את תקרתו כי בן־פורת יתבע אותו לדין,
השיב ראש־המחתרת לשעבר :״אני לא
אגיש משפט נגד דגי רקק.״
אולם לא רק אלוזיה העלה טענות כאלה,
קודמו של בן־פורת בתפקיד זה, ח״כ אח־דות־העבודה
מרדכי ביבי, גם הוא פתח פתח
נרחב לתמיהה. בשיחה שפורסמה השבוע
בלנזרחב, הוצגה לפניו השאלה: מי הטיל את
הפצצות ולשם מה? השיב ביבי :״לא אוכל
עתה להביע דעתי בנקודה זו. קיימות גיר-
סאות ועדויות שונות, ולעתים סותרות. ה־דברים
נבדקו, אך לא פורסמו עד כה ברבים,
ומן הראוי שיתפרסמו היום.״

ס ב־ 2במארס 1950 העבירו בתי־הנב־חרים
העיראקיים, במהירות־שיא ובסודיות

^י שהוהיהצרין^פעור
^ חד שלא הסתתר אחרי נוסחאות
מעורפלות היה שמעון מגדם, שפירסם
מאמר בווארץ תחת הכותרת העליה מעיראק
וממשלת ישראל. מנדס, המתמחה בתולדות
יהדות עיראק, והמחבר תיזה לדוקטוראט
בנושא זה באוניברסיטת ירושלים, כתב:

אלוויה
,צריך לתת תשובה!״

מוחלטת, חוק המתיר ליהודי עיראק לוותר
על נתינותם כדי להגר לישראל.
• במשך חודש ימים לא היתד, כמעט
שום היענות מצד יהודים. רק בודדים נרשמו
לעליה.
$ב־ 9באפריל ,1950 בשמיני של פסח,
הוטל רימון־הפחדה על בית־קפה, בו הצטופפו
יהודים חוגגים. באותו לילה הפיצה התנועה
כרוז בערבית, בבתי־הכנסת של
בגדאד, הקורא לעליה המונית. למחרת החלה
הסתערות המונית על לישכות הרישום
לעליה.
9ב־ 10 במאי 1950 נזרקה פצצה שניה,
על בית־מסחר למכוניות, שהיה שייך ליהודי.
קצב ההרשמה, שהואט במשך החודש, גבר
במידה ניכרת.
• ב־ 14 בינואר 1951 התפוצצה פצצה

בפני ממשלת ישראל עמדה האפשרות להציל
כ־ 130 אלף יהודים ולשפר את מצבה
הדמוגראפי. יהדות עיראק עמדה באותם ה־ימים
בפני שוקת שבורה של מנהיגות
בין שלא ידעו מה לעשות ובין שלא אבו
להסתכן באחריות ליוזמה כלשהי, נשארו
מנהיגי הקהילה דוממים, מישהו היה צריך
לפעול .־ והוא פעל את הפעולה המתאימה
בזמן הנכון. שכן רק פעולה כמו העסק
הביש היתה מעלה אותם ארצה.
לכל בר־בי־רב המצוי במקצת אצל הפוליטיקה
בכלל, ועוקב אחר התפתחות
המדינה בפרט, ידוע העסק הביש מזמן. אלא
שאין כל אחד כזה רואה בזאת עסק ביש.
בכינוי פעולה זו עסק ביש יש עוול לדויד
בן־גוריון, וחילול זכרם של שלום צאלח
ויוסף בצ ר י

וכך שוב ניצבו שתי הגירסות ׳,זו מול׳
זו, איזו מהן נכונה? ממשלת ישראל חייבת
לתת תשובה ברורה. לפחות למען השניים,
אשר בעוד שבועיים יוסר הלוט מעל האנדרטה
לזכרם.

במדינה
(המשך מעמוד ) 12

מניעת הסתננות (המחייב שיפוט צבאי) ,ואולי
גם עבירה על חוקי הרישוי.
היועץ המשפטי נמנע מהגשת משפט, על
פי הסעיף 65 לחוק סדר הדין הפלילי,
הקובע :״ראה התובע( ,אחרי) שהועבר אליו
חומר החקירה, שהראיות מספיקות לאישום

חברי תנועת העולם הזה — כוח חדש
ואוהדיה מוזמנים להשתתף בפעולות
אלה :

בפתח־תקררה
ביום ה׳ 2ביוני, בשעה 8.30 בערב,
באולם אורלי, רחוב ברון הירש ,21
אסיפת כינון של החטיבה האזורית,
בהשתתפות :

שלום כהן
שירצה על :

מה נעשה עד הבחירות?
בחיפה ביום ה׳ 2ביוני, בשעה 8בערב,
בקפה גן העיר (ליד מסעדת איסכנדר)
ייערך מיפגש של חברי החטיבה האזורית.

כתב
רוזנטל
עונש סמלי

אדם פלוני, יעמידו לדין — זולת אם היה
סבור שאין במשפט עניין לציבור.״
היועץ קבע שאין בהעמדתו לדין של נתן
עניין לציבור, מכיוון ש״המניע למעשהו של
נתן היה אמונתו הכנה שיוכל לקרב את
השלום.״
עונש סימלי. טוען רוזנטל, כסוף־השיער:
בקבלו נימוק זה, קבע היועץ המשפטי
הלכה משפטית חדשה, היינו שכוונתו הטובה
של העבריין פוטרת אותו מאישום
פלילי. על פי נימוק זה, יוכלו עבריינים
רכים — בשטחים רבים — לתבוע את אי־העמדתם
לדין,
מי קובע את טיב כוונותיו ואמונותיו
של העבריין? לפי תקדים זה: היועץ המשפטי,
שהוא פקיד ממשלתי.
רוזנטל משפטן שעבד במקצוע זה בגרמניה,
סבור כי זהו תקדים מסוכן. טוען
הוא: על היועץ היה להעמיד את נתן לדין,
להניח לבית־המשפט לברר את הפרשה
ולקבוע אם אמנם עבר נתן עבירות, אם
היו לו שותפים בעבירות אלה, ואם גורמים
ממשלתיים נהגו ברשלנות לפני הטיסה. לאחר
מכן יכול היה היועץ המשפטי, אם
מצא זאת לנכון, לדרוש עונש סמלי בלבד
— או לבקש אפילו את זיכוי הנאשם.
רוזנטל, שדיעותיו על עניינים. משפטיים
נשמעים ונקראים בכבוד על־ידי רוב חברי־הכנסת,
המודים כי הוא עולה עליהם בשטח
זה, חוזר בסיכום דבריו על דיעה שהשמיע
לא פעם: שבכלל יש לשלול מן היועץ
המשפטי את הסמכות להחליט אם יועמד
מישהו לדין אז לא. לדעתו, יש לחייב
את היועץ המשפטי להגיש משפט נגד כל
אדם שיש הוכחות לכאורה כי עבר עבירה
— ולהניח את כל השאר לבית־המשפט, כמקובל
בארצות יבשת אירופה.

מו שבים
בנהריה ביום ו׳ 3ביוני, בשעה 9בערב, ייערך
חוג־בית אצל אלפרד רולף, שביל ה־א־ילה
( ,3כניסה מרחוב סוקולוב ,)58
נהריה.

דויד ארנפלד
ירצה על :

ישראל והעונים

בתל־אביב
ביום א׳ 5 ,ביוני, בשעה 8בערב,
במשרדי מערכת העולם הזה, רחוב
גליקסון ,8יתקיים המשך הויכוח בנושא•.

שלום ישראל־ערב
בהשתתפות :

דויד ארנפלד
ומחמוד דסוקי
בראשודלציון ביום ו׳ 10 ביוני, בשעה 9בערב,
יתקיים חוג־בית בהשתתפות :

מרדכי ברודאי
(חבר קבוצת־הדיון
על הנושא :

לענייניכלכלה),
אבטלה ותיכנון כלכלי
החוג יתקיים בבית חרות יהל, רחוב
הדגל העברי ,6ראשון־לציון.

ח ב רי מגדי
המלחמה בין מצדדי חוק־המושבים לבין
מתנגדיהם,־ אינה עניין פוליטי בלבד. כי
חברי המושבים, היוצאים למלחמה איש
נגד רעהו, מוכנים להשתמש בכל האמצעים.
אחד מהם: להוציא לאור דברים שהוחזקו
בסוד במשך שנים וניצול הגילויים, כנשק
נגד הצד השני.
לא הפל לבן. דוגמה בולטת לכך מהווה
מושב בית־אלעזרי, שליד גדרה. היה זה
אחד המושבים הראשונים שהוקמו אחרי הקמת
המדינה, והוא היה אחד היישובים
המשגשגים ביותר בסביבה. על־פי רישומי
משרד החקלאות עוסקים כל חברי המשק
ברמודהשרוו ביום ו׳ 10 ביוני, בשעה 9בערב,
תתקיים :

פגישה ליד המדורה
ברחוב הנוטר (על המיגרש מול בית
הקומות) .בהשתתפות :

שלום כהן
ועו״ד צבי גילאון.

(המשך בעמוד ) 16

כל בריכה בישראל
פינג־פונג או בכל משחק אחר, והיחידי
שמפר את התקנות הוא פופיק, משלישיית
התאומים, שמשחק בלי הרף שש־בש, ל
עיניהן
המעריצות של כל מעריצותיו.
ומד, מתרחש ביתר בריכות הארץ? דבר
שינה מתרחש בכל בריכה: אין שתיים שהן
זהות. לא מבחינת האוכלוסיה, לא מבחינת
המעמד, ולא מבחינת המחיר.

״העולם הזה״ יצא, לכבוד עונת
הרחצה, לעריד סקר בכריכות,
שידע סון ז־סוף כל אחד לאן ללכת,
ולמה, וכמה.
בתל־אביב, למשל, יש עוד בריכת־שחיה
עממית, הלא היא בריכת גלית, ביד־אליהו.
לשם באים כל החבר׳ה מהסביבה. הם
משלמים לירה וחצי, ומתרחצים בבריכה,
או יושבים על המדרגות הגבוהות, וצופים
במתרחצות. שומר עליהם גדי סקורניק,

בריכח ירושלים

הידועה גם בשם
מה היא הצנועה
נערות, בבגדי־ים סגורים או במכנסיים, רוקדות לצלילי

בוינה 17
^ ן _ -ו * ךןך היא מקום המפגש של אנשי דיזנגוף שרוצים
רדיד
11 1 1 .4להשתזף ו /או להראות מה שאי־אפשר להראות 11 בכסית, כאשר לבושים בלבוש מלא. על המקפצה, אילנה פדרמן, נערת־הזוהר היפהפיה.

ץ* מעט לכל אורך המדינה הזאת היה
פעם ים יוצא מן הכלל. עד שבאנו
ארצה לבנות ולהיבנות בה. מאז יש מים
עם ביוב, זפת, קליפות, קרשים ופרחחים
שנטפלים.
אחרי שגמרו האנשים לקלקל את הים,

התחילו לבנות בריכות, שיהיה להם איפה
להשתזף. בתהילה -חשבו כולם שזה נורא
מצחיק לבנות בריכת־שחיה ממש על שפת
ימה של תל־אביב. צחוק צחוק — אבל
שם מתרחצים כולם: אמני־דיזנגוף וחתיכו־תיו,
ילדות וישישות. אסור שם לשחק

מי? מה? איפה

נמצאות כל החתיכות? הן מפוזרות,
במינימום תלבושת, על פני בריכות־השחיה
של ישראל, בהתאם למעמדן החברתי. הן משתזפות, הבחורים באים

הבוחנת

נמצאת בכל בריכה. גס היא הייתה פעם חתיכה, אן אז הגיעו
בגדי הים עד הברכיים. היום היא עוקבת אחרי חידושי האפנה —
הקשישים והקשישות, המתערבים לפעמים בקהל, מוסיפים לו חן. מיוחד.

אלוף הארץ בג׳ודו, והוא מבטיח שאצלו
בבריכה אין מכות ואין מהומות. מי שמסתכל
על השרירים שלו, מבין שהוא
צודק.
לאנשים שיש בידם יותר מלירה וחצי,
מותר להיכנס לבריכת שרתון. הם צריכים
לשלם עשר לירות, והם מקבלים תמורת
זה קצת מים, המבורגר אחד ותירס. וכל
זה רק באמצע השבוע, כי בשבת הבריכה
תפוסה על־ידי מתגוררי המלון. חוץ מה־המבורגר
והמים וכל זה, ישנה בבריכה הזאת
כל יום ראשון משעה אחת־עשרה גם
דיצה חבס, ממועדון הבריאות של המלון.
לא רחוק משרתון נמצאת הבריכה של
מלון הילטון. לשם אפשר להיכנס תמורת
שש לירות לאדם באמצע השבוע, ושתים־
עשרה לירות לאדם ביום שבת. הישראלים
כמעט ולא מגיעים לבריכה. נמצאים שם
בעיקר זקנים וזקנות אמריקאים, המבלים
את זמנם בצורה ספורטיבית מאוד: הם
שוכבים על המזרונים שלהם, או יושבים

•ו אליהו

להביט עליהן, אז הן
בעצם? לפעמים באים
בנעלי טניס וחולצות !

היא הבריכה של החברה כשעל
— החתיכה של החברה, מוקנ
הערצתם האילנות של החברה. השומר הוא אלוף הארץ

היא משם מיפגש
עליהם׳ כשלידם מונחים מאכלים שמנים
וערבים — והם אוכלים. לפעמים, פעם
ביום, מתחשק למישהו גם לקפוץ לבריכה,
הוא לא מתבייש ועושה את זה.
אודיה נמצאת קצת יותר רחוק ממרכז
תל־אביב, לכן המחיר שם הוא רק ארבע
לירות תשעים וחמישה גרוש. שם מתרחצות
בבגדי־ים כל דיילות אל־על, וכל מי
שלא רוצה להתאכזב מהדיילות הישראליות,
הולך לראות אותן בשדה־התעופה עם מדים,
ולא באורה, בלעדיהם.
בערך באותו מרחק נמצאת גם בריכת
סביון. זוהי בריכה סגורה לחלוטין. נכנסים
לשם רק אנשי סביון או מכריהם.
והם עוסקים שם בעיקר בעסקי חתונות.
מסתובבים שם נערים צעירים בנעלי טניס
לבנות וחולצות גולף, ונערות צעירות בנעלי
טניס וחולצות גולף, והנערים הצעירים
מתקרבים לאט לאט לנערות הצעירות וה
ובנותיהן
של החתיכות ובניהם של המחזרים.
מבחינת
הבריכות נמצאת ירושלים במצב
הרבה יותר טוב. אין לה ים, ולכך
אין ממה להתנקות. בכל זאת אנשים הולכים
להתרחץ, סתם, בשביל הכיף.
הבריכה המפורסמת ביותר שם היא בריכת
המריבה. בימים החמים באים אליה
ילדי בתי־הספר, נערים ונערות, בחורים ובחורות,
כולם משלמים לירה וחצי, ובשבת,
כשהם רוצים, הם יכולים גם לרקוד
לצלילי תזמורת.
חוץ ממנה יש בירושלים שלוש בריכות
מיוחסות, של בתי המלון: בריכת הנשיא,
בריכת הולילנד ובריכת גני־יהודה. יש שם
בריכת הסנובים בשורש, שהיא בריכה של
אנשי או״ם, חובבי אנשי או״ם וחברים.
ויש גם בריכת משפחת שרובר, ובה מתרחצת
משפחת שרובר.
בחיפה אין הרבה בריכות, כי יש שם
ים. העירייה דואגת לו שיהיה נקי ונעים,

אכויה

היא בריכת. החתיכות. כדי
להבטיח שיהיו בה סנובים
— דואגים בעליה לשמור על מחירים
גבוהים במיוחד. אם לא יועיל — לא יזיק.

המפורסמת

השרועה באכדיה י מלכת ־השערוריה הבריטית
מאנדי ריים־דייביס. יושבת: תלמה מכנס.

עוד חמש־עשרה לירות, וכשהם רוצים להביא
לשם את ילדיהם, הם מוסיפים חמש
לירות לכל ילד. פעם עוד היו מקבלים כל
חבר על סמך המלצה, עכשיו כבר לא
בוררים ומקבלים כל אחד, לכן שם שמח
מאוד, בעיקר בשבתות.
הבריכה הפופולארית ביותר נשארה, למרות
הכל, בריכת אכדיה. כל החתיכות של
תל־אביב נכנסות לשם בחמש וחצי לירות
וכל הילדים שלהן בשלוש וחצי לירות, ובשבתות,
כשהשמש זורחת בשמיים, לא
רואים שם בריכה מרוב חתיכות ומחזרים,

לכן החיפאים, כשהם רוצים להתרחץ, הם
הולכים לחוף השקט, או לחוף בת־גלים,
או לחוף הכרמל. מי שבכל זאת מתעקש,
יכול להתרחץ שם בבריכת בת־גלים, או
בבריכת הכרמל. אבל אין הרבה מתעקשים.
הם הולכים הימה.
אבל בשאר הארץ כבר נגמלו מזה, ולמרות
שנותרו כמה חופים שוממים ונקיים
— איש לא הולך לשם. למה? מי שיסתכל
בתמונות שבעמודים אלה, שצולמו תוך
שעה אחת לפני הצהרים — יבין את הסיבה.

*111ה 1יא כל כך אכסקלוסיבית,
1 1 1 1 *41 שכמעט אף אחד לא בא
אליה, פרט לאנשי המלון, ודרי־המלון והם
בדרך כלל עברו כבר את גיל הבריכה.

באות לפגוש אותם, ואז, מי בכלל חושב על רחצה,
נעיריס בנעלי טניס וחולצות גולף, כדי לפגוש צעירות
לף. ההורים של הצעירים והצעירות באים גס, לפעמים.

זמעקה

:ג׳זדו.

הורים מכל הצדדים מלווים אותם במבטים
מעודדים.
מלבד אלה באות לשם הרבה אמהות, הרבה
סבתות והמון ילדות קטנטנות, שזופות,
עם ביקיני קטנטנים. הן החתיכות האמיתיות
של הבריכה הזאת.
בבריכת כפר־המכביה יש בעיקר ספור־טאיות,
וחובבי־ספורטאיות. המחירים באותו
מקום לא ברורים לאף אחד, ובעיקר לא
לבעלי המקום. באמצע השבוע הם לוקחים
מכל מתרחץ שלוש לירות, וביום שבת הם
לוקחים מאותם המתרחצים חמש לירות,
אבל ביום שבת בבוקר הם מסתפקים בשלוש
לירות, כדי למשוך את האנשים׳ ובימי
שבת רדודים, כשאין די אנשים, הם
מסתפקים באותו המחיר.
ספורטאים שאינם הולכים לכפר המכביד׳,
הולכים לקאונטרי לולאב. הם מקבלים שט,
תמורת שלושים לירות, לחודש, בריכת׳
שחייה, סאונה, מגרשי טניס, ואם הם רוצים
להביא את בנות זוגם, הם מוסיפים

אוויה

היא בריכה אוירית, בה משתזפים צוותי־האויר
הבאים בעיקר משדה התעופה הקררב. בתמונה.־
דיילת האויר יהודית (״ג׳ודי״) אמיר. המחירים באוויר, נמוכים־יחסית.

כפו המכביה
נים.

עכשיו

עדיין

מלא במכביות מהסוג הנראה לעיל,
ובספורטאיס שגס לפעמים מתאמ־ברור
מי בא לבריכה בגלל מי.

במדינה
(המשן מענווד )13
בגידול פרות וייצור חלב, המושב זוכה
לסובסידיות גבוהות, והכל ניראה אידילי
וטוב ויפה.
אבל בינתיים התפלג המשק לשני מחנות:
אנשי תנועת־המושבים, שבראשם עומד אברהם
לילברברג, סגן מזכיר התנועה, הגר
במקום, ומתנגדיהם, בראשות אברהם קירט.
מאותו רגע החלו לצאת לאור כל־מיני גילויים,
ולפתע הסתבר שלא הכל לבן וצח
כמו החלב שהם מייצאים.
השבוע התגלה, למשל׳ שכאשר פנה גיזבר
המשק אל המחלבות המאוחדות, כדי לגבות
את 16 אלף הלירות שהם חייבים
למושב, נאמר לו שאת הכסף לקח אחד
מנציגי־המושב. הלוקח הושעה מתפקידו,
אולם חברי־הוועד נמנעו מלהודיע למשטרה
על המקרה. סופר שהאיש איים שאם יעשו
זאת, יפתח את פיו ויגלה את הידוע לו.
האיש החזיר רק 5000 לירות, ואת השאר
יחזיר בפעם אחרת. ידיעה זו משמשת נשק
בידי מתנגדי הוועד.
הסוד הכמוס — התגלה. לא היה זה
המעשה הראשון שהסעיר את המושב. אולם
אם בעבר היו מוכנים להשתיק פרשיות
מסוג זה, הרי עתה דורשים מתנגדי הוועד
חקירה פומבית. וכך התגלו מספר עובדות
מפתיעות.
למשל: הדרישה לצמצום מכסות החלב,
שהונהגה במשרד־החקלאות, כשבראשו עמד
משה דיין, פגעה ברבים מאנשי־המושב.
כשהוכרז כי ״הפרה היא האויב מספר אחד
של המדינה״ ,חוסלו הרבה רפתות במקום,
וכשליש מחברי המושב עברו לענפים משקיים
אחרים.
כאשר רצו אנשי אחד האגפים לנגח את
יריביהם, הוציאו לאור את ההסכם החשאי
שנערך במושב: הוחלט לשלוח למשרד־החקלאות
רשימות מהן השתמע כאילו עדיין
כל אנשי המקום מחזיקים ברפתות של פרות
החליבה. התוצאה: על פי חישוב הממוצע,
הסתבר שכל יחידת־משק מייצרת פחות
מאשר 2800 ליטר לחודש, דבר שזיכה אותם
במחיר סובסידיה של 32 אגורות לליטר.
למעשה יש משקים המפיקים הרבה יותר
חלב, והיו זכאים לכן רק ל־ 18 אגורות
לליטר.
דבר אחד ברור: מאז התפלגו המושבים
למחנות עויינים, לא יוכלו יותר להשתיק
מעשים כאלה. יותר ויותר גלויים, על
יותר ויותר מושבים, יתחילו עתה לצאת
לאור.

מ שפט
ה 3וחדה קומי
שסתם רוצה דירה — צריך להשיג
לשם־כך כסף. אבל מי שרוצה בתקופת-
הבחירות דירה, זקוק רק לפתק מאיש המפלגה
המתאימה.
שושן זוהר ומרי ועקנין מבית־שמש, רצו
מאד לקבל דירה, וזה קרה להן לפני הבהירות.
משום־כך בא עמרם לוק, נציג
המערך במועצה המקומית, לעזרתן. בפתק
ששיגר אל איש מפלגתו בוועדה לשיכון,
ביקש להסדיר את העיניין, הוסיף רמז:
״אין לי ספק שאם בעיית השיכון לזוגות
צעירים הייתה נפתרת, היו לנו רוב במועצה.״

פרסום
א. אריאלי

״חזרתי לביתי הראשון״ .המכתב התגלגל
לידי המועמד של רפ״י למועצת בית־שמש,
אברהם גוזלן. כמי שהבין את הרמז,
הוא הזדעזע מן השחיתות של המערך.
גוזלן מיהר להודיע על המקרה למשטרה,
והתוצאה הייתה, שאיש המערך לוק הואשם
מיד בשידול לשוחד, בהציעו לשתיים לסדר
להן שיכון, על־מנת להשפיע עליהן להצביע
בעד המערך.
השבוע, בעת משפטו של עמרסלוק בבית־משפם
השלום בירושלים, היה כמובן עדר,תביעה
הראשי אברהם גוזלן, אשר הביא
את המקרה לידיעת המשטרה. אבל לגוזלן
קרה בינתיים דבר מעניין: הוא עזב את
רפ״י, והצטרף שוב למערך .״חזרתי לביתי
הראשון,״ הסביר בפאתוס.
מרגע שנעשה לאיש־המערך, הייתה לעד
פתאום דיעה שונה לגמרי על העניין, והוא
נזכר שבעצם לא כל מה שאמר, היה נכון.
השופט נאלץ להכריז עליו כעד עויין.
אך עוד בטרם נודע אם אנשי המערך
שיחדו, או אנשי רפ״י טעו, כבר נודע
דבר מצחיק: לזוהר שושן, שאותה אולי
שיחדו כדי שתצביע עבור המערך _ לא
הייתה בכלל זכות בחירה.
העולם תזה.1500 .

דרת׳ סנסציוני מזהיר את

הציבור מפני מחלות־המין

ך*• אזרח הממוצע אינו פוחד ממחלות־מין. במשך שנים
1 1קרא שמחלות אלה חוסלו. לכן חדל להישמר מפניהן.
הוא סמך על תרופות הפלא .״אפילו אם אתפוס משהו,״
נהג לומר ,״יגמרו עם זה הרופאים אחת שתיים.״
דמותה של מחלת־המין כפגע איום ונורא, נעלמה.
אך המציאות היא אחרת. מחלות־המין לא נעלמו. תרופות־הפלא
רק אילצו אותן לסגת זמנית. עתה נמצאים החיידקים
הנוראים בהתקדמות מסוכנת. הקרב בין החיידקים לבין
תושבי ישראל נמצא בעיצומו. ואין זה קרב בין שווים. הישראלים
נסוגים, מבלי שיהיו מצויידים בידע המספיק ובכלים
היסודיים כדי להתגונן.
המדובר הוא בשתי המחלות הנפוצות והעיקריות — העגבת׳
הידועה יותר בשמה הלועזי, סיפיליס, והזיבה.

כספיות ומעמד חברתי, הולכים במיקרה של מחלה לרופא
פרטי. הרופא הפרטי נענה ברוב המיקרים לבקשת החולה,
ולא מדווח לרשות הממשלתית. מיקרה כזה אינו נרשם
בכרטיסיה הממשלתית.
לכן הצביע הדו״ח הישראלי על סיבות אחרות לגידול
תפוצת מחלות המין בשנים האחרונות, שאינן אופייניות
דווקא לשכבות הנמוכות בחברה:
• קשרי המשפחה רופפים יותר מאשר בעבר;
9קיימת ליברליזציה ההולכת ומתפשטת, לגבי יחסי-
מין מחוץ לנישואין ולפני הנישואין;
9הקשרים הבין־לאומיים הולכים ומתחזקים;
׳~ 9הניידות בתוך כל ארץ הולכת ומשתכללת;
9הערים גדלות בקצב גדול יותר מאשר הגידול של
מוסדות הרפואה הציבורית בהן.
הדו״ח מוכיח, שבין מקורות המחלה בזמן האחרון
הולכת ותוספסת מקום נכבד האשד, המוגדרת כ״חובבת״.
בעבר הרחוק היתר, הזנות מקור עיקרי לתפוצת המחלה
— בשנים האחרונות עובר המשקל אל החובבת ואל הנשואה.
שכן יחסי־המין נהיו חופשיים יותר, ואוכלוסיית ישראל
פוריטאנית פחות.
גם הלקוחות הישראלים של הזונה אינם באים תמיד
מקרב השכבות הנמוכות. עובדה מפתיעה היא, שבין מקורות
המחלה מציין הדו״ח את הזונות של קפריסין השכנה.
רק עתה מתברר, כי בעת בולמוס הנסיעות לאי השכן,
הביאו עימם תיירים ישראלים רבים, עם שובם, לא רק
מגהצים — הם הביאו הביתה גם חיידקים.
מאחר שהעגבת אינה מתגלית מיד, אלא רק לאחר כמה
שבועות, המכונים ״תקופת הדגירה״ ,נודע דבר פלישתם
של החיידקים הקפריסאים רק מאוחר יותר.
פרט נוסף, החייב לחדור לתודעתו של כל אזרח: העגבת
מכונה לעיתים קרובות על־ידי הרופאים כ,ך,מחלה החקיינית״.
כי לא תמיד קל לזהותה, ויש מקרים רבים שגילוייה
החיצוניים נראים כמחלה אחרת.
לכן אין זה מספיק להסביר כי הגילוי החיצוני שלד,
הוא רק פצע קטן, עגול, אדמדם ובלתי־מכאיב, המופיע בדרך
כלל על אברי־המין, או בפה. לפעמים מופיע הפצע הקטן —
הידוע בשם כיב קשה, או כיב ראשוני — גם באברים
אחרים, כמו ירכיים, או אפילו בידיים. לפעמים אינו מופיע
בכלל.

חולים במחתרת
ך* סטאטיסטיקות, שמעולם לא היו תקינות ומלאות,
1 1הצביעו בעשור הראשון לקיום המדינה על ירידה תלולה
במיקרי העגבת והזיבה, אחרי שהגיעו לשיא בשנים
. 1051—1950 לרופאים היה נידמה, כי ישראל חוזרת למצב
שאיפיין בעבר את הישוב היהודי בארץ־ישראל: רמת תברואה
גבוהה, ומיעוט מחלות מדבקות וממאירות.
ההסבר לאחוז הגבוה של מיקרי הסקלה ב־ ,1950 ובשנתיים
שלאחריה, היה פשוט: העליה הגדולה׳ המזורזת וה־בהולה,
הביאה עימד, חולים רבים, בעיקר מארצות אפריקה
ואסיה הלא־מפותחות, המפורסמות בתחלואה המזעזעת שלהן.

אחד גם לא העלה על דעתו, כי יש למתן את העליה
או ליצור כלקציה בין העולים. הקולות הבודדים שהביעו
מפעם לפעם רעיונות כאלה, הושתקו בחמת זעם.
ואמנם, המספרים דיברו בעד עצמם: ב־ 1950/1היה שיעור
חולי העגבת, למשל, על כל מאה אלף תושבים — 93 מיקרים.
שיעור זה החל לרדת בקביעות: באמצע שנות החמישים
כבר ירד ל־ ,50 ובתחילת שנות השישים הגיע לפחות
מעשרה מיקרים על כל מאה אלף תושבים.
המצב נראה מעודד.
ואז, לפתע, הראתה שנת 1962 עליה קטנה. שיעור חולי
העגבת הגיע שוב לעשרה על כל מאה אלף תושבים, והוא
עולה מאז מדי שנה בשנה.
השיעורים המקבילים במחלת־הזיבה הראו גם הם קפיצה
מדהימה בתחילת שנות השישים, בעיקר בקרב הגילים הצעירים.
שיעור
הזיבה ב־ , 1961 לעומת ,1960 בגילים שבין 15לסב,
עלה פי שלוש: מ־ 9ל־ .29 בגילים שבין 20ל־ ,25 הוא
הוכפל: מ־ 57ל־.108
רק בחודשים האחרונים החלה להישמע בקרב הרופאים
נימת ביקורת־עצמית, על האופטימיות ששררה לנוכח הירי־

חלחלה בלב כל אזרח. הוא לא פורסם בינתיים, למרות
תוכנו הסנסציוני.
ישראל, נאמר בו, בדומה לארצות־הברית, שרוייה עתה
בעליה גדולה באחוז חולי העגבת. אין זו תופעה מיקרית,
שכן העליה מתגברת משנה לשנה, מאז תחילת העשור הנוכחי.

בישראל, כמו באמריקה, אין הדו״חות הסטאטיסטיים
מבטאים את כל חומרת המצב. רק חמישית מכל המיקרים
נרשמים. לכן ״נקבע שיש כיום רזרבואר של 1,200,000
חולים בארצות־הברית, שלא נרשמו ולא יודעים אם קיבלו
טיפול.״
אם לקבל את הנחת הדו״ח הישראלי ,״שהמצב בארצנו
דומה מאוד לזה שבארצות־הברית, אם כי ברור שבממדים
קטנים יותר, בהתאם לגודלה היחסי של האוכלוסיה,״ הרי
ברורה מסקנה מדהימה: בישראל מצויים כיום כעשרת־אלפים
חולי עגבת בלתי־ידועים.
ועגבת אינה מישחק ילדים.
כשהמחלה אינה מטופלת׳ יש סיכוי של אחד ל־ 200 שהחולה
יתעוור; סיכוי של אחד ל־ 25 שילקה בשיתוק, וסיכוי

העיקר הבריאות:
•טרד־הכריאות

לא מצא לנכון לפרסם את מימצאי

7 3הדו״ח ואת המלצותיו. בתשובה לשאלת כתב העולם
הזה, השיב היועץ המשפטי של המשרד :״לא כדאי לעשות

סכנה: היזהר
ם ה1ז 1בבת !

פאניקה!״
אך בניגוד לדעת היועץ, רואה העולם הזה חובה לפרסם
את ההמלצות כלשונן:
• יש להעמיד את הציבור על מצב המחלה בארץ ועל
סיכרניה, ולהסביר את חשיבות מסירתם של חולים, ואלה

דד, בתחלואת המין. אחת המומחיות הידועות ביותר בארץ,
הד״ר דורה רוט, ביטאה זאת בצורה הברורה ביותר:

אכן, ספק הוא אם הירידה התלונה במספרי ההודעות על
עגבת מבטאת ירידה אמיתית במספר המקרים, או צימצום
בפעולות הסריקה ובהודעות על המיקריס. בעקבות המגמה
לירידה בעגבת, פחתה ההקפדה על פעולות הפיקוח, ובשנים
האחרונות שוב לא היתה מדיניות עקבית.

עובדה נוספת, שנסכה אופטימיות בקרב המומחים בישראל,
היתה המגמה הכללית של ירידת התחלואה ברוב ארצות
העולם. עתה מתברר, כי למגמה הכללית בעולם יש
שני צדדים: נוח מאוד להסביר את הירידה בתחלואה בישראל,
כשישנה ירידה כללית בעולם, אך מה קורה כשהמגמה
משתנה?
ושוב, עובדה הידועה רק למעטים: המגמה בעולם באמת
משתנה בשנים האחרונות. העגבת, שהיתר. ידועז*־ .בהיסטו־ריר,
האנושית כמחלה איומה שהלכה ודעכה, החלה להרים
את ראשה. לתקוף שוב בעוצמה בלתי רגילה.
גם הפניצילין — התרופה האנטיביוטית הידועה ביותר —
שכבשה את העולם בשנות הארבעים, לא הצליחה לחסל
כליל את העגבת. ובכלל, התברר כי התרופות ד,אנטיביוטיות
אינן כל־יכולות.
הסביר זאת השבוע רופא־מין נודע:

האנטיביוטיקה, שנראתה, בנשק הסופי בטיפול במחלות
המין, מאבדת מעט מערכה, מאחר ומתברר שישנם חיידקים
המפתחים נושר עמידה נגד התרופות. לכן קיים מירוץ מתמיד
בין הרפואה לבין החיידקים. אלה מתרגלים לתרופה
מסויימת, ואז נכנסת לשימוש תרופה חדשה. במירוץ זה.
עלול להיווצר לפעמים פער בין כושר ההסתגלות של חיידקים
מסויימים לבין מצב התרופות באותו זמן. בלומר, עלול
להיווצר פיגור זמני, לטובת החיידק ולרעת האדם.

עיוור, משותק וחולח-זב
•״* יפן נמצא בישראל אותו מודיעין קרבי׳ האוסף את
ן ! כל הנתונים החיוניים כל כך כדי להילחם בחיידקים התוקפים?
מטבע ברייתו נועד לכך משרד־הבריאות.
ואכן, נמצא כרגע במשרד זה דו״ח רפואי׳ העלול להעביר

של אחד ל־ 13 שייפגע ממחלת־לב•
בארצות־הברית מוצאים שישה מיליון דולאר מדי שנה,
כדי לשקם עיוורים כתוצאה מעגבת. כמה יעלה השיקום בישראל?
המחקר משאיר שאלד, זו פתוחה.
בארצות־הברית מוצאים חמישים מיליון דולאר לשנה על
טיפול בחולי־עגבת שלקו בטירוף, כמה יעלה הטיפול לישראל?
גם על שאלה זו לא עונה המחקר.
כי מטרתו היתד, להצביע על המצב הקיים בשעה זו —
לא להציע פתרונות לטווח ארוך.

מקוד מסוכן: החובבת

י* אופטימיפטים שבין הרופאים הישראלים, שפרטי
] { הדו״ח הובאו לידיעתם, הצביעו על דמיון נוסף בין
ישראל לארצות־הברית. הם הראו כי בארצות־הברית שיעור
התחלואה בקרב הכושים עולה בהרבה על זה שבקרב
הלבנים. בישראל קיים מצב דומה: מבין ד,מיקרים הרשומים
במשרד־ד,בריאות, משתייך רוב החולים על מה שנקרא
״ישראל השניה״.
לכן חשבו כי אין מקום לדאגה, וכי במרוצת השנים,
כשהשכבות הנמוכות יתמזגו בשאר, תתחסל הבעיה מאליה.
״הפתרון לבעיה,״ ציין אחד הרופאים ,״קשור בשאלה נרחבת
יותר, הידועה בשם, מיזוג הגלויות׳.״
היתד, זו אשלייה מתוקה, שלא עמדה במיבחן המציאות.
הכושים בארצות־הברית, כמו בני ישראל השניה, מרבים
ללכת למרפאות ציבוריות, ואלה מצידן מקפידות על החוק
ומדווחות על כל מיקרה של מחלה לרשות הממשלתית.
מקרה כזה נרשם, ומופיע מאוחד יותר בדו״חות סטאטיסטיים.
בני השכבות העליונות יותר, שהם בעלי אפשרויות

הבאים בקשרים איתם, לידיעת לישכת הבריאות המחוזית,
תוך הבהרת הסודיות המובטחת לכל חולה. הסברה זו
יכולה להיעשות על־ידי העתונות, הרדיו, הרצאות במקומות
עבודה וכו׳ .על־ידי אמצעים אלה אפשר לעורר תגובה
ציבורית רד!דה, שתעזור במניעת המחלה. דבר זד, כבר
נעשה בארצות־הבריח.
9יש להנהיג חינוך להגיינה מינית ונפשית בבתי־הספר
המקצועיים והתיכוניים, כחלק מהמלחמה בהתפשטות
המחלה בגיל צעיר.
• יש להגדיל את שעורי הסיפילולוגיד, ודרכי המניעה,
שניתנים לסטודנט לרפואה.
9יש לקיים סידרות הרצאות לרופאים פרטיים ולהעמידם
על מצב המחלה, תפקידם המכריע במניעתה וחשיבות
הקשר עם לישכת הבריאות. רצוי להסביר לרופא, במילים
ברורות, שחוסר 1י!זח על חולה ומניעת חקירתו פוגעים
באתיקה המקצועית ובאחריות הרפואית.
• יש לחקור את החולה על שלושה סוגי מגעים שהיו
לו: על אנשים עימם קיים יחסי־מין, על אנשים הנמצאים
בחברתו, ועל מקורביו. הנסיון הוכיח כי שיטת חקירה
כזו הכפילה, ולעיתים אף שילשה, את מספר מקרי העגבת
שנתגלו.
• יש להגדיל את מספר המומחים למגיפות ואת מספר
החוקרים, ויש להעלות את רמתם המקצועית ואת הכשרתם.
לשם כך נחוצה הקצבה ניכרת של כסף, למלחמה במחלה.
• יש להילחם בזנות, אך מכיוון שמלחמה זו הינד,
עניין לטווח ארוך, יש לחוקק חוק המרשה להביא זונה
חשודה לבדיקה,
בסיכום: יש לפעול מיד, ברוח האימרה הצברית
הידועה — העיקר הבריאות!

כתבהר בי עי ת ב סי דרהערההסתד רו ת :
״ חברתה עו ב די ם ״ היא דו * מ ה ;ד חו סר-יעידו ת. ני צוד ה פו ערו 1י הו ד בו ש ר

חברת המעבידים
* * זכירחכרו 1״ ד! עוג די פ — לשעבר, הצעיר הזועם של מפא״י, אשר ידלין, כתב
)2השבוע מכתב אל מזכירת המפלגה של פועלי ארץ־ישראל — גולדה מאיר — דרש ממנה
שמפא״י תעמוד בכל תוקף על אי־תשלום תוספת־היוקר.
טענתו: חברת־העובדים, הזרוע העיסקית האדירה של ההסתדרות, לא תוכל לעמוד בנטל
נוסף. בשיחות עם עיתונאים הרחיק־לכת, ודרש שמפא״י תעשה בעניין זה יד אחת עם
הליברלים־העצמאיים, עם רפ״י ואפילו עם גח״ל, כנגד מפ״ם ואחדות־העבודה, אם אמנם
תתנגדנה אלה. כיצד יתכן שמזכיר חברת־העובדים, אשר שמה מעיד עליה שהיא שייכת
לעובדים, יקום וידרוש לקפח את העובדים?
סתירה זו היא תוצאה של הסתירה המהותית באופיה של ההסתדרות, בין החלק המייצג
את הרוב המכריע של העובדים בישראל, לבין חברת־העובדים של ההסתדרות, המעבידה
200 אלף פועלים, כלומר 40 :אחוז מכלל השכירים חברי ההסתדרות.

הכסא
ך* תירה מהותית זו קיימת בהסתדרות מאז היוזסדה — בחיפה, בשנת — 1920
ובעיקר מאז הוקמה חברת־העובדים, בוועידת ההסתדרות השניה ב־ .1923 בימים הרחוקים
ההם היתד, הסתירה רעיונית בלבד, אולם ככל שגדלה והתעצמה חברת־העובדים — הלכה
הסתירה והחמירה, עד לשיא של השבוע האחרון.
האינטרס של מנהל המיפעל ההסתדרותי אינו שונה מהאינטרס של מנהל מיפעל פרטי.
במיפעל הפרטי יכולות להיות למנהל גם מניות בחברה, אבל רמת־החיים של מנהל מיפעל
הסתדרותי אינה נופלת מרמת־חייו של בעל תעשייה פרטי, ולפעמים אף עולה עליה. קיים
כאן אפילו גורם המאלץ את המנהל ההסתדרותי להיות קשוח יותר מהפרטי, לגבי
העובדים: בעוד בעל ההון הפרטי הוא בעל המיפעל, ובתוקף המניות שלו הוא שומר
על מקומו, הרי המנהל במיפעל ההסתדרותי הגיע למעמד ניכבד זה רק בשל הנאמנות
המפלגתית שלו. כל רכושו הוא הכסא עליו הוא יושב. בזכות הכסא יש לו מכונית
צמודה; בזכות הכסא יש לו וילה; בזכות הכסא הוא נוסע פעם או פעמיים בשנה לחו״ל;
בזכות הכסא יש לו חשבון הוצאות בלתי־מוגבל כמעט, והדבר החשוב ביותר בחברה
המודרנית — בזכות הכסא יש לו מעמד ניכבד בחברה.
גם האידיאליסט הצרוף ביותר יעמוד רק בקושי בפני פיתויים אלה. זהו שורשו של
המאבק הנורא המתנהל במיפעלים ההסתדרותיים על הכסאות. עסקנים ותיקים נידבקים
אליהם וממשיכים להיקרא מנהלים, למרות שכבר מזמן עברו את גיל הפנסיה, למרות שאין
להם מושג בשיטות ניהול חדישות, ולמרות מצב בריאותם הרופף המפריע לעבודתם. זה
המצב בחברות ענקיות, שמחזורן השנתי מסתכם במאות מיליוני לירות, כמו המשביר,
תנובה, תיעוש, בנק הפועלים, שהגיל הממוצע של מנהליהן עבר את ה־.70
כאשר מנהל מיפעל שאינו מרוויח מספיק רוצה להוכיח יעילות, וכאשר הממשלה יוצרת
אבטלה, מה יותר פשוט מלהקטין את סעיף המשכורות במאזן? הפועלים לא יוכלו לדרוש
את שלהם, כי יצעקו עליהם שהם עוכרי ישראל. חבורת המנהלים, החיה ברמת־חיים
גבוהה מאוד, לא תצטרך להצטמצם, ומעל לכל — לא תצטרף להוכיח כישרון בייעול
ובמציאת שוזקים.
כאשר מעביד פרטי עושה זאת, זה נחשב לניצול מחפיר. כאשר עושה זאת ההסתדרות —
המעביד הגדול ביותר במדינה — מסבירים לפועל שזה לטובתו. אבל בהסתדרות נערכות
בכל זאת בחירות, אם כי תחת לחץ, ובמועדים בלתי קבועים. בבחירות אלה צריכים
העסקנים להוכיח לפועל שהם עומדים לצידו. לכן מביאה הסתירה הפנימית של ההסתדרות
לכך, שדווקא אלה הטוענים נגד הפועלים בנמל חיפה, השובתים נגד מעבידם — ההסתדרות,
הם־הם המסיתים ומלהיבים אותם לדרוש תוספות ערב בחירות.
התוצאה: מאבק מיקצועי בלתי יעיל ומעצמה כלכלית בלתי יעילה. כשלון בשתי החזיתות
הסותרות גם יחד.

ך ם לאחל

ניהודלקוי

חקירה ובדיקה קשה להאמין לעובדה כי המשק ההסתדרותי הוא משק

^ כושל. לרוב תושבי הארץ מובן מאליו כי חלב — זד, תנובה, רופא — זד. קופת־חולים,

ודוגמה לעסק טוב — סולל בונה. הם נולדו לתוף הדפוסים הללו או עלו ארצה וקלטו אותם
כבר בנמל. אבל עובדה היא כי תנובה מייקרת את המיצרך ב־ 20 אחוז מיותרים, בשל שיטות
שיווק מיושנות. המונופול שלה מכביד על החקלאים ועל הצרכנים גם יחד. עובדה זו ידועה
למשרד האוצר, לסוכנות, למושבים ולקיבוצים. אבל הגב ההסתדרותי עומד איתן כנגד
כל נסיון לשבירת המונופול, למרות ההוזלה שתבוא בעקבות פירוק תנובה.
קיים אמנם מוסד לביקורת בחברת־העובדים, אבל בדומה למוסד לביקורת של הוועד־הפועל,
הוא מורכב לפי מפתח מפלגתי. חבריו הם עסקנים מפלגתיים, הזוכרים מי נתן להם את
התפקיד. כדי למנוע סופית כל אפשרות של ביקורת — אפילו של מוסד ביקורת כזה —
אסור לפרסם את המימצאים. בשנתון ההסתדרות מתפרסם קטע קטן מאד על פעולות
הביקורת, קטע שעבר צנזורה חמורה, אך מגלה בכל זאת מה מתרחש בחברת־העובדים.
בחלק מהמפעלים המבוקרים היחס בין ההכנסות וההוצאות השתנה בשנים האחרונות
לרעה, דבר הנובע בחלקו מתנאים אובייקטיביים, אבל גם בגלל ליקויים, כתוצאה של
אי־שימוש בשיטות ניהול מתקדמות.

בלשון בני אדם: מפעלים מפסידים בגלל ניהול לקוי.
בין הגורמים שמונה המוסד לביקורת בולטים הסעיפים הבאים:

חוסר הקדשת תשומת־לב מספקת לבדיקת כדאיות ההשקעות.
היעדר תודעה של ניהול מלאי.
אי־ידיעה מספקת של עלות הייצור (תמחיר).
פיתוח מוצרים חדשים ללא חקירה מוקדמת של השוק.
היעדר בקרה מספקת ומתאימה אחרי הייצור, השימוש בחוסר, ניצולת הציוד.
אי מתן תשומת־לב מספקת לבעיות התיכנון והקיצוב (תקציב).
חוסר ביקורת פנימית מתאימה.
אי מתן תשומת־לב מספקת לקביעת נוחלים ותיקונם בבל שטחי התעשייה.

אם נתרגם גם רשימה זו ללשון בני־אדם, נקבל כתב אישום קטלני נגד מנהלי החברות
ההסתדרותיות.

מרצדס למנהל

ץ 0שחימויות, מאלה הנהוגות בסוכנות ובממשלה, נתגלו על־ידי הביקורת. אבל,
^ כנהוג בהסתדרות, ניגנזו בשקט ולא נמסרו לטיפול המשטרה. האחרונה בסידרה —
פרשת בית־החרושת סיגריות לוד, הגיעה כמעט למשטרה בשל ריב אישי, אבל הנהלת
חברת־העובדים הפעילה את מלוא משקלה, והטיפול נשאר בין כותלי ההסתדרות.
הביקורת מספרת, למשל, באופן סתמי, מבלי לנקוב בשמות, על פרשת המכוניות של
המנהלים:
הביקורת ניתקלה בסקרים רבים למדי של רכישת רכב והעמדתו לרשות עובדי
המפעל ללא קבלת אישור מאת הוועדה העליונה לפיקוח על משק המכוניות בהסתדרות,
ולפעמים אף בניגוד להוראותיה.

בנושא זה אפשר לעזור לקורא ולתת דוגמות.
מנהל בנק הפועלים, אברהם זברסקי, נסע עד לפני כמה חודשים בשברולט אימפלה,

שמחירה היה 27 אלף לירות. לאחר פניית הביקורת והתערבות ועדת הרכב, נמכרה המכונית
ב־ 22 אלף לירות, ובמקומה נרכשה מכונית דומה, בעלת שם פחות מפוצץ, במחיר 26 אלף
לירות 5000 .לירות הלכו לאיבוד סתם.
במיקרה דומה, עם מנהל מיפעל אחר, הועלתה הטענה הבאה: האימפלה של המנהל עולה
יותר בזול מהלארק של סגנו, לאחר חישובי התיקונים והבלאי. לא ידוע אם הסגן קיבל
גם הוא אימפלה.
כמה ממנהלי כור לא התחשבו כלל במוסד לביקורת ובוועדת הרכב, וסרבו למכור את
מכוניותיהם המפוארות, שנרכשו על חשבון המיפעל. אחד מהם התעקש להחזיק במרצדס
שלו ובנהג הצמוד, ולא נכנע גם לדרישה להחליף את המכונית הגרמנית במכונית אמריקאית.
בספר הטלפונים, תחת השם כור, מופיעים 13 שמות של מנהלים. חמישה מהם גרים
בחילות מחוץ לתל־אביב. השאר — ברחובות הנוצצים ביותר של העיר. מוזר, לכן, מדוע
בא לוי אשכול בטענות נגד הפועלים, כשאמר בשבוע שעבר: כור, מיפעל גדול מאד,
מעסיק עשרת אלפים עובדים, האם יש לו רווחים?

! ווה וילה --

ברחוב המישמר האזרחי 7באפ־
1 1 * 111
1 1 .1 1 1 / 1קה, שייכת לשמואל ברקאי, סגן
מנהל בנק הפועלים, הבנק דרכו עוברים כל המיליונים.

וילה עירם ״*״

קומותיה ברחוב הקו־באפקה,
שייכת ליצחק
עילם, מנהל כור, מי שהיה מנהל כללי, במשרד העבודה.

ברחוב רישפון באפקה,

1י 51 *1
שייכת לנפתלי בלומנטל.

ליד משרדי כור, אפשר לראות את צי המכוניות של המנהלים.

אם כור לא תשלם תוספת־יוקר לפועליה, לא יגיע החיסכון אפילו למחיר חצי מצי
המכוניות הללו.

חבלנים

ך מו סדל בי קו ר ת של חברת־העובדים יודע לספר גם על נסיעוו; לחו״ל על חשבון
< 1המפעל, ללא אישור הוועדה העליונה לנסיעות לחו״ל.
שוב ללא פירוט, מבלי לנקוב בשמות. אולי מתכוזן המבקר לנסיעותיהם של מנהלי כור,

הנוסעים כל שנה ל״סיורים ללימוד שוזקים״.
משה יוליש, נוסע למזרח אירופה, כי הוא דובר הונגרית ורומנית. המסחר של כור עם
ארצות אלו קטן מאד. יצחק עילם נוסע לגרמניה, כי הוא דובר גרמנית. המפעל הכושל
ביותר של כור, קרית הפלדה בעכו, הוקם אמנם בשיתוף הון גרמני, אבל הייצוא למדינה
זו מוגבל אף הוא. יתר מנהלי כור, נוסעים לשאר ארצות העולם, איש איש לפי לשונו.
נסיעות אלה של מנהלי המפעלים ד,הסתדרותיים היו יכולים להיות סתם ניצול לרעה
של תקציבים, אבל לדעת כלכלנים רבים הן גם מחבלות בייצוא של ישראל. אנשים
אלה אינם מומחים ליצירת שווקים, אבל הם ממלאים בכל זאת תפקיד זה, כדי להצדיק
את נסיעותיהם. בכמה מקרים חזרו המנהלים מחו״ל והביאו חוזת־דעת שלילית ביחס
לסיכויי היצוא של כמה מוצרים. מדיניות משרד המסחר והתעשייה נקבעה לפי חח־ת־דעתם,
ורק אחרי שנים הסתבר שהם טעו.
לדוגמה: אפשרות הדפסת ספרים לועזיים בישראל עבור מדינות אירופה. מנהלים
הסתדרותיים בדקו את השוק לפי השקפתם ומושגיהם — בתי־דפוס ענקיים, הדפסות של
מיליוני עותקים. לכך לא מצאו שוק. כעבור כמה שנים התברר שבתי־דפוס קטנים ופרטיים
מצאו שוק זה בכוחות עצמם, על חשבונם.

בולם מפסידים

ך* שימת המיפעלים ההסתדרותיים הכושלים היא ארוכה. בראש עומדת כמובן
1קרית הפלדה, שהפסדיה הגיעו למיליונים רבים. אחריה באה צי״ם, הנחשבת בוזעד־הפועל
לחברה הסתדרותית. אבל אסור לזלזל במיפעלים קטנים יותר, שהפסידו רק סכומים
של מאות אלפי לירות, וממשיכים להפסיד. בין אלה אפשר לימנות את ארקיע, את בית־החרושת
למנועים ברמלה, את ביודד׳,חרושת חסין־אש בבאר־שבע, את מכתשים — מפעל
לחומרים כימיים, את סלילים — מיפעל לטכסטיל של המשכיר באזור, את בית־ד,חרושת
לפצירות בקרית־מלאכי, את בית־החרושת למוצרי אופנה בבית־שמש.
בסולגון, בית־חרושת לצבעים, חלה ירידה במחזור המכירות. כן גם בבית־ד,חרושת מלרד
לטלפונים, ובבית־החרושת סימת למכונות לעיבוד פח. בית־ר,חרושת חמת, לעומת זאת,
הגדיל לכאורה את מחזור המכירות, אך נאלץ בכל זאת לפטר 80 פועלים. למפוטרים נאמר
שהמיפעל מפסיד, בגלל ההתחרות של חלקן והמלחים, שניהם מיפעלים הסתדרותיים. המלחים
טוען נגד וולקן וחסת את אותה טענה. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
כל החברות הללו מאורגנות במסגרות רחבות יותר: כור, המשביר־תעשיה, תיעוש, מרכז
הקואופרציה, תנובה, סולל־בונה וכו׳ .מבין אירגונים אלה יכולים כמה להצביע על רווחים
זעומים. כור, למשל, בעלת מחזור מכירות שנתי של 350 מיליון לירות, הרוויחה בשנה
שעברה רק אחוז אחד. מבחינה כלכלית זהו הפסד של שבעה אחוז, כי בהשקעה בבנק
היתד, כור מקבלת שמונה אחוז ריבית. אבל חברת תיעוש הצעירה כבר הספיקה להוציא
לעצמה שם של אחת החברות המפסידות ביותר בישראל.
גם חברות היכולות להצביע על מאזן חיובי, אינן בהכרח מנוהלות היטב. קירבתה של
מאפשר לכמה חברות
ההסתדרות לממשלה, והמונופול שהוענק לה בשטחים רבים,
הסתדרותיות להרוויח למרות הניהול המיושן, על חשבון הממשלה, כלומר: על חשבון
משלם המיסים.
כך למשל המצב בסולל־בוגה, שזכתה במרבית הבניה הממשלתית בעזרת משרד־ד,שיכון
והחברה הממשלתית שיכון ופיתוח. דו״ח מבקר המדינה האחרון מוכיח כי סולל־בונה
קיבלה קרקע במחיר זול יותר מאשר הקבלנים הפרטיים. דבר זה הוזיל את הוצאות
הבניה ב־ 21 אחוז, אולם הדירות נמכרו רק בשבעה אחוז יותר בזול מהדירות של
הבניה הפרטית* .הפרש זד, של 14 אחוז פירושו מיליונים רבים, אך הם אינם מופיעים
כרווחים במאזן של סולל־בונה. הם נבלעו על־ידי ההנהלה המסורבלת, צוותות העובדים
שנופחו, שיטות העבודה מיושנות.

מנגנון מיותר ומזיק

** רבית ההכרות המפסידות שהוזכרו, מרחיבות את פעילותן ומגדילות את הפסדיהן
משנה לשנה. דבר זה נובע מעצם המיבנה הריכוזי של החברות השונות בתוך חברת־העובדים.
נוצר שם מיון שלילי: חברות ומפעלים מצליחים, שיש להם זכות קיום
מבחינה כלכלית וכל ההצדקה להרחבה, צריכים לשאת בנטל של מפעלים כושלים. זריקות
עידוד של הון ניתנות לכושלים על חשבון הבריאים. כך מתקבלת התוצאה הבאה:
מיפעלים מצליחים אינם מתרחבים, בעוד שמפעלים כושלים, שהיו צריכים להיעלם —
ממשיכים להפסיד ולעכב את ההתפתחות הכלכלית של משק המדינה.
ישנן כמובן גם כפילויות מיותרות. כל מנהל מיפעל חייב לבוא לתל־אביב לישיבות
שבועיות של הנהלת המוסד המרכזי אליו הוא מסונף. כל מיפעל משלם גם אחוז או חצי
המרכזיים — אבלהמנגנונים אחוז ממחזורו כדי להחזיק את המנגנון המינהלי המרכזי.
כור, סולל־בתה, המשביר, תיעוש, וכל השאר — אינם מספקים למיפעלים הבודדים שרותים
שמרכז יכול וצריך לספק. אין במרכזים מסורבלים ויקרים אלה אף מחלקה אחת למחקר.
לא מחקר כלכלי ולא מחקר מדעי. אין מרכז משותף לתיכנון. כך מאגדת כור 36 מיפעלים
שהקשר ביניהם רופף, ולעיתים יש ביניהם אפילו ניגודים. הנוזלת תנובה המיושנת מרכזת
תחתיה 21 מיפעלים. שתי הזרועות של סולל־בונה — 24 מיפעלים. קופת הקואופרטיבים —
23 מיפעלים.
בסך הכל שולטת חברת־העובדים ישירות ב־ 23 מוסדות מרכזיים, ד,מאגדים בתוכם 500
מיפעלים. אם נוסיף לאלה גם את קופות־התגמולים, את קרנות־הביטוח, את הקואופרטיבים
ושאר המיפעלים הקשורים לחברת־העובדים בצורה פחות ישירה, נגיע למספר המדהים
של 1771 מיפעלים 208 .אלף איש מועסקים במיפעלים אלה, וערך התוצרת הגיע בשנה
שעברה כמעט לשני מיליארד לירות 2,000,000,000
השם הצנוע חברת־העובדים מסתיר, אם כן, ענק כלכלי עצום, שיכול היה להיות כוח
מקדם מאין כמוהו לפועל בישראל ולמדינה כולה, אילו --

שוויץ עיך האדם

^ ילו הוגשם חזונה האמיתי של חברת־ד,עובדים, וליצור חברה הבנויה על עבודה
עצמית, ולא על ניצול, חברה בה שורר שוויון ערן האדם, ובה אחראי העובד למשק
ולהנהלתו, כי אז —

אז היתד, חברת־ד,עובדים האמיתית נראית כך: כל מיפעל היה יחידה בפני עצמה, עם
מאזן חזח והפסד משלה.
כל מיפעל היה שייך לפועלים העובדים בו. הרודחים היו מתחלקים בין הפועלים.
מיפעל שהתפוקד. שלו תהיה גדולה, ושניצולת המכונות שלו תהיה גבוהה — יחלק
הרבה רווחים לפועלים. כך תתממש הצמדת השכר לתפוקה.
הפועלים, בעלי המיפעל, לא ירשו מינוי מנהל על פי מפתח מיפלגתי, אלא על פי
* דו״ח מבקר המדינה מס׳ , 16 עמודים .451 — 425

עץ חיים היא למחזיקים נה

רק קומץ אנשים במדינה
יודע כיצד בדיוק מתחלק
המזון בענפי העץ הזה, היכן מושקע הכסף, כמה עמלה מקבל בנק הפועלים, וכסה בסף
מופרש לקרנות של מפא״י. לאופוזיציה במוסדות ההסתדרות אין בכלל מושג על המתרחש.

הכישרון, כי הדבר קובע את הרווחים של המיפעל. המנהל לא יחיה ברמת־חיים שונה מזו
של הפועל. אחריותו של הפועל למיפעל היתד, מביאה לחיסכון בכל השטחים.
חברת הגג של כל המיפעלים, חברת־ר,עובדים, היתד, מספקת למיפעלים שרותים של
מחקר מדעי, מחקר כלכלי, חקר־שוזקים ותיכנון לטוזח ארוך.
חברת־עובדים שכזו תשמש דוגמה לכל שאר העובדים והמיפעלים בישראל. דוגמה
ליעילות, לפיריון עבודה, לקידמה חברתית, וליחסי־עבודה.
אבל מייסדי ההסתדרות התמימים והאוטופיסטיים לא צפו מראש את ההשתלטות
המיפלגתית, את ההתבצרות בעמדות־כוח, את שאיפת השררה והשחיתות האישית, את
הבגידה בערכים ואת ד,הסתאבות שבאה בעקבותיה.
ד,ד,סדרות, שחרטה על דיגלה את עקרון שוויון ערך האדם, מקבלת היום לשורותיה
מנצלים מובהקים 120 .אלף מחברי ההסתדרות הם עצמאיים או חברי קואופרטיבים,
המנצלים את עבודת זולתם. הכוונה היא למנצלים אמיתיים, החיים על חשבון הזולת,
ולא לאנשים המעסיקים עוזרת־בית, אם כי גם זה עומד בניגוד לעקרונותיה הישנים
והנישכחים של ההסתדרות.

יחסי־אנוש ברפת

כל החמור ביותר הוא שההסתדרות עצמה הפכה למנצל 35 .אלף עובדי סולל־בונה,
\ * או עשרת אלפים עובדי כור, מנוצלים בדיוק כמו עובדים במיפעל פרטי. הם אינם

מנוצלים על־ידי בעל הון, אבל התוצאה שוזר.,
המנהל במיפעל הסתדרותי, כשהוא רוצה לשמור על רמת חייו הגבוהה ועל מעמדו, הופך
למגן האינטרסים של כלל המנצלים במדינה. הוא גם מזדהה איתם באופן ריגשי, בשל
השררה שניתנה לו. במקום שודיון ערך האדם, שורר במפעלי ההסתדרות יחס מתוח מאד
בין ההנהלה לעובדים.
כותב משה א. גילבוע, חבר הנהלת חברת־ד,עובדים: איך מתייחסים אנו לאדם השכיר
במ יפעל האם יש לקיים איתו יחסי־אנוש, בדרן שרצוי לנהל יחסי־פרות ברפת, כדי
שתגדל תנובת החלב? האם זוכר המנהל במיפעל הסתדרותי וקואופרטיבי שהשכיר הוא גס
אדם לאור המתרחש בישראל חוששני כי התשובה על השאלות היא שלילית.

זהו אולי הכישלון החמור ביותר של ההסתדרות, הכישלון שיביא לחורבנה.
נעשה״אמנם נסיון לשתף פועלים בהנהלת מיפעלים הסתדרותיים, אבל ההסתדרות עצמה
חיבלה בנסיון, כפי שקרה בסולל־בונה. ההסתדרות פחדה מחדירה של אנשים בלתי
רצויים להנהלה. היא פחדה מאותה סיבה שבגללה הורחק הלל כהן איש רפ״י, ושבגללה
נמסרה זכות החתימה על עניני סולל־בונה לידי שני נאמני מפא״י: החשש שאדם מן החוץ
יראה מה נעשה בכספי החברה, וכיצד מגיעים סכומים ניכבדים אל קרן הבחירות של
מפא״י. לכן הגיעו להנהלת סולל־בונה לא הפועלים המוכשרים ביותר, אלא נציגים של
קבוצות הלחץ החזקות ביותר בחברה. כך יושבים היום בהנהלת המיפעל נציג הפקידים
ונציג הפועלים היציבים — שני גורמים המפריעים ליעילות העבודה בסולל־בונה,
אבל אינם מפריעים למפא״י.

אחווה שר מקבלי סובסידיות
1חברת־העוגדים, שהפכה למנצלת העובדים, קל מאד להיכנס לעסקים משותפים
/עם בעלי הון פרטיים, שהיו צריכים להיות אוייבי ההסתדרות אילו מילאה זו את
תפקידה. אבל בעלי הון פרטיים הם ידידי ההסתדרות. הם אינם מפגינים נגדה, אינם
מנפצים את השמשות שלה, ואין בודעד־הפועל מישמר מיוחד נגדם. החברה המרכזית,
קבוצת דיסקונט, המיליונרים יקותיאל פדרמן וסם רוטברג, הם הנציגים הבולטים ביותר
של ההון הפרטי השמח לשתף פעולה עם ההסתדרות. במיפעלים המשותפים מופיע לעתים
קרובות הצד הפרטי כמתון יותר ביחסו לפועלים. הצד ההסתדרותי דואג, בעזרת האיגוד
המיקצועי, שדרישות הפועלים לא תתמלאנה.
אך הסיבה העיקרית לשיתוף הפעולה בין ההסתדרות לבין ההון הפרטי היא האינטרס
המשותף שלהם להוציא כסף מן הממשלה, כלומר — מפנחס ספיר. אילו היה להם ענין
בהגברת הייצוא, או בהעלאתפריון היצור והתפוקה — היה נוצר ביניהם ניגוד של תחרות.
אבל במישטר הפרוטקציוניסטי טושטשו הניגודים המעמדיים והתחרות, ונוצרה אחוזה של
מקבלי סובסידיות וטובות־הנאה מקופת המדינה, על חשבון משלם המיסים, ועל חשבון
עתיד המשק.
כך נסגר המעגל: גם מבחינת העניין האישי של המנהל במיפעל הסתדרותי, וגם מבחינת
העניין של המיפעל כולו — אין הבדל בינם לבין מנצלים פשוטים מהסקטור הפרטי.
כאשר מנהלים אלה דורשים להוריד את שכר הפועל — זהו פשע, כי השכר מהודה
רק חלק ממחיר המוצר, וכי עיקר השיפור חייב להיות ביעילות. אבל כאשר הם דורשים
זאת בשם משק כושל, המכביד על כלכלת המדינה הם מוסיפים עוון על פשע.
מה גם שלרשותם עומד מקור עצום של הון חוזר חיוני כל כך, הבא מכספי הפועלים,
מקרנות־ר,פנסיה שלהם, אותן הם מכינים לעת זיקנה, ומקרנות התגמולים של הפועלים,
שאת שכרם הם מבקשים להקטין.

על כף במאמר הבא כסידרה.

אנשים

בולגריה

של יין ושושנים
בולגריה, ארץ ה תיי רו ת הע ממי ת, מצי עה
לד מרכזי נופש חדי שים וצירוף
נדיר של י ם והר בכפיפה אחת. טייל
הקיץ בבולגריה והתרענן במי הבדולח
ה ש קטי ם של הי ם השחור, השתזף
על ל חולו ת הז ה ב״ שטופי השמש,
טייל בעמק השושנים, שאף ל רי או תין
אויר הרים צונן, מבריא ומרגיע בתנאי
אכ סון מעולים ובמחירי ם נוחים.

שת גו לדה

כוח חדש השופט העליון חיים כהן

תוך כדי תשובתו למתווכחים בכנסת,
בדיון על פעולות משרדו, פנה ראש־הממשלה
לוי אשכול אל ח״כ גח״ל חיים לנדאו
ואמר לו :״אתה יכול להתייצב על הראש
עם הרגליים למעלה שיסע אותו לנדאו:
״זה עשה כבר חברך הוותיק, לא אני!״
הוסיף ח״כ סיעתו אריה בן־אליעזר :
״ותראה -מה יצא מזה.״ המשיך אשכול:
״אני רוצה לדבר כפי שאני מדבר, וכפי
שיש לי צורך לדבר תושב קניה ששהה
פעם בישראל, הזמין השבוע את שגריר ישראל
בניירובי, זאב לוין, לבוא ולהשתתף
בטכס ההטבלה של בתו. אל ההזמנה צירף
גם בקשה, שהשגריר יתן לו את כתובתה
הנוכחית של מזכירת מפא״י גולדה מאיר.
הסיבה: איש קניה החליט לקרוא לבתו
גולדה מאיי• 9כששמע על כך דויד בן־
גו ריון, אמר :״לא מספיקה לנו גברת מאיר
אחת, שאנחנו צריכים שתיים?״ 9קבע
השר ישראל גלילי מהן האפשרויות הנתונות
לפני רפ״י :״אם יסולק מנחם
בגין, תיתכן קואליציה בין רפ״י לחרות.

זכה השבוע להיזכר מעל עמודיהם של שני
שבועונים. סיים האמריקאי תיאר את פרשת
נישואיו ואת הסערה שהטיל במחנה הדתי
באובייקטיביות גמורה, ואילו בת קול, שבועון
הסטודנטים של אוניברסיטת בר־אילן הדתית,
כתב כי לאחר כשלונו בארצות־הברית, יתמנה
השופט העליון לשופט כדורגל, ובמקום
לעסוק בענייני אישות ישפוט במישחקים שיתנהלו
בשבת • .בחריפות ובתקיפות האופייניים
לו, תקף השבוע הפרופסור הדתי
ישעיה* ליסוכיץ את הדת המאורגנת
במדינה. בין השאר הסביר, שלמרות שאין
בידו רשות לפסול את זולתו, הרי ש״אינני
יכול בשום פנים לתאר לעצמי שמישהו
שנושא משרת רב במדינת ישראל הוא אדם
הגון, מפני שאם היה אדם הגון איך הוא
יכול היה לקבל משלטון חילוני את הסמכות
החוקית להיות רב כיצד מתייחם
ראש עירית ירושלים, טדי קולק, אל
אותם לוחמים שפרצו ב־ 1948 את הדרך
לעירו? השבוע סופר על כך הסיפור הבא:
במיסגרת חגיגות יום העצמאות האחרון, ערך

מרפא והתרגעומ
בולגריה ידועה בסגולות המרפא המיו
חדי ם שלה בוכות מעינו ת ה מי ם
המינרליים. בסופיה־בנקיה, בחיסריה,
בקיוסטנדיל, תמצא שירותים רפואיים
מעולים לרפוי מ חלו ת עצבים, לב,
כליות, דרכי המרה, סוכר, חו ט ה שדרה
ושיגרון. כל זאת בתנאי פנסיון
ממדרגה ראשונה ובה שגחת
רופאים מו מ חי ם.

מחירים נוחים
בבתי הנופש וההבראה, ליד המעינו ת
המינרליים, כולל פנסיון מלא וטיפול
רפואי — בחדרים של שתי מי טו ת
מ־ 6עד 8דולר ליום.
ב״חולו ת הז ה ב״ ו״חוף השמש״ פנסיון
מלא ושרותים ממדרגה ראשונה
— בחדר של שתי מי טו ת מ־5.50
עד 6.50 דולר ליום.
בסופיה — בבתי ה מלון המפוארים
״ בלק אן״ ו״ ריל ה״ פנסיון מלא ושרו-
תים ממדרגה ראשונה בחדר של שתי
מי טו ת מ־ 6.50 עד 7.50 דולר ליום.

טיולים בינלאומיים
סיורים של 3י מי ם ב אניה ; בלווית
מדריכים מו מ חי ם: ורנה — אי ס טנבול
— ורנה מ״ 46 עד 68 דולר לאיש.
ורנה — או די ס ה — ורנה מ־ 46 עד
68 דולר לאיש.

בולגריה מציעה לך בתי
מלון חדישים, בילוי
מופלא במחירים עממיים.

בו א לבולג רי ה -
ותיהנה מסבר פנים חם
פנה לסופן הנסיעות שלך
לקבלת פרטים נוספים.
אשרות כני ס ה לבולגריה אפשר לקבל
בצירות בולגריה בישראל — רמת-גן.
הנציגות לעניני תיירות של בולגריה
בי שראל: רחוב אבן־גבירול , 59ת״א.

חשפנית קאדירק
— למלחמה בנאצים 7

ושזכתה לתמיכתו של ראש העיריה וירי
ברנד • .מרדכי (״מוטקה״) קדיגר,

אם יסולק לוי אשכול תיתכן קואליציה בין
רפ״י למערך. אם יסולק בן־גוריון תיתכן
גם זו וגם זו מי ששומע על חארקות,
שלא יאמין בכלל. בראיון לעתונאי מנה
המפכ״ל פינחס קופל את הפסקת החאר־קות
כאחד מהישגי המשטרה • .לישכתו של
המפכ״ל מכילה, כרגיל, שולחן עבודה גדול,
מפה גדולה ותמונה של נשיא ישראל זלמן
שז״ר. אך שלא כרגיל, מכילה היא גם
תמונה של דויד בן־גוריון • .בזכרונות
שהעלו השבוע חברי ההגנה, על התקופה
מלפני 25 שנה, התברר שבאחת המחלקות
המיוחדות של האירגון, שהיתר, מורכבת מ־אינטלגנטים,
היה לזלמן רובשוב (היום
שז״ר) שיא בקליעה למטרה ולמשורר נתן
אלתרמן היה שיא בזריקת רימון• .
באותה מחלקה היתד, גם המשוררת לאה
גולדברג, שידיה העדינות מנעו ממנה את
האפשרות לדרוך אקדח בשעת אימונים. מה
עשו? הביאו עבורה אקדח נשים קטן,
מצופה זהב וארוו בנרתיק נאה, ואותו היא
באמת הצליחה לדרוך.

שני רא ש׳ ערי
שחם לנינסון אילון

הסופר־העתונאי חנוך ברטוב ראיין
בני־נוער שנולדו יחד עם המדינה, ושאל
אותם, בין השאר, עבור מי היו מצביעים
בבחירות. ענתה לו על כך יעל בן־צבי,
נכדתו של יצחק בן־צסי המנוח, נשיאה
השני של ישראל :״קצת קשה לענות. מצד
אחד יש לי קירבה מסויימת למערך, כיוון
שזה יותר כעין קירבה משפחתית למפלגה,
ואף פעם לא ניסיתי לעמוד בדיוק על
מטרותיה ועל מעשיה באופן אובייקטיבי.
תמיד הסתכלתי על זה מאספקט של כמעט-
משפחה. לכן אינני בטוחה שהייתי מצביעה.
מפלגה רחוקה ממני בגלל אותה סיבה היא
גח״ל. מפלגה שיתכן שהייתי מצביעה בעדה,
מפני שאני חושבת שהיא עשויה להועיל
למדינה הזאת, היא מפלגת העולם הזה —

השבועון במחנה פגישות עם לוחמי תש״ח.
בין השאר הפגיש כמה מהם, ,המופיעים
בתצלום ישן ליד משוריין בדרך לירושלים,
שיחזר איתם את הרפתקותיהם מן העבר.
הלוחמים הגיעו לירושלים, אל לישכתו של
מפקד המחוז, והתקבלו שם על־ידי האלוף
עוזי נרקיס. לפי התוכנית היו צריכים
להמשיך משם אל לישכת ראש־העיר, אך
משנוכחו כי המארגנים אינם ממהרים, העירו
להם כי הם עלולים לאחר לפגישה בבניין
העיריה. כאן איבד מפקד המחוז את סבלנותו,
חייג אל קולק וקירב מיד את השפופרת
אל אוזני אורחיו. קולו הברור של טדי
קולק נשמע בטלפון :״עזוב אותי עם החברה
האלה, כבר אמרתי לך שאין לי זמן.״
• וכיצד מתייחס ראש עירית חיפה, אבא
חושי, אל עובדיו? עד לפני ארבע שנים
נהגו עדיין פקחי עירית חיפה להצדיע לחושי,
כל פעם שחלף על פניהם. ראש העיר
הצנוע ביקש להפסיק נוהג זה. כיצד? הוא!
פנה לידידו, בעל הטור סנימין (על קפתין
הפוך) גלאי, וזד, פנה לנציב פקחי ה־עיריה
בזו הלשון :״על ההצדעה לראש
העיר שוחחנו ארוכות. איני סבור שהוא
צריך לה לא זו בלבד שלא יצטער איפה
אם נוהגם יופסק, אחת ולתמיד, כל פעם
שהוא יוצא ממכוניתו, אלא שביקשני לכתוב!
לך על כך למה נזכר בכך גלאי רק י
השבוע? כי לאחרונה הצדיק את השוטרים•,
שהיכו סטודנטים. הסטודנטים כעסו עליו,׳!
והוא רצה להוכיח להם, לדבריו ,״כי בבואי !
ללמד על שוטרי ירושלים סניגוריה, לא
עשיתי זאת כסומא בארובה.״ אכן, הוכחה |
משכנעת.

שבעהחט אי
המושבה הישראלית בברלין חיה, ערה ותוססת.
לא עובר שבוע מבלי שיתרחש
בה משהו. האירוע האחרון: עצרת נגד
הניאו־נאצים, שבה השתתפו ישראלים רבים

המנהל הכללי של ארבעת מועדוני־הלילה
של שמע ון ע דן, אירגן מיבצע נידוב
אמנים לעצרת. הוא הצליח לנדב כל אחד
אליו פנה, מלבד הזמר־חקיין צדוק סביר,
שדרש 200 מארק עבור הופעתו • .במועדוני
עדן מופיעות עתה שתי אמניות הקשורות
בישראל. האחת היא אקרובטית צברית,
שנודעה בארץ כנערת הגומי — הדסה
עמרם, והשניה היא החשפנית ריטה
קאדילק, שהופיעה במועדון־לילה יפואי.
• ישראלית אחרת המופיעה עתה בברלין
היא הזמרת עליזה גבאי • .הד״ר אריה
זקס, המרצה לאנגלית באוניברסיטה בירושלים,
ביים בה מחזה מימי הביניים הנקרא
המבול. אשתו, גסי אלדור, משחקת בו
בתפקיד נערת מקהלה, וידידו, המשורר יהודה
עמיחי, משחק בו בתפקיד אחד משבעת
החטאים — הוא זולל וסובא ושופך
על עצמו לבנייה.

סובי ה ש בו ע
• ״הארץ״ :״גילוי הדעת הסובייטי,
שהופץ באו״ם בעת צאתו של מר אשכול
למסע באפריקה, נועד להשחיר את פניה
של ישראל בעיני האפריקאים.״
• ״גארדיאך הלונדוני, בהשוזתו
את המצב הנוכחי באזור לתקופה קודמת:
״קוסיגין יציב יותר מחרושציוב; ג׳ינסין
נוקשה פחות מדאלאס; אשכול משיחי פחות
מבן־גוריון; פיסל פיקח יותר מסעוד, ועבד-
אל־נאצר למד לא ללכת רחוק מדי.״
• ירוחם משל, ממלא מקום מזכיר
ההסתדרות :״ההסתדרות אינה מוסד המאגד
בתוכו חברים לשם חיוך.״
• אבא חושי, ראש עירית חיפה,
בפנותו אל פועלי נמל חיפה :״עכשיו לא
הסיזון לתיקון עוולות.״
• דויד כן־גוריון, על שר־הפנים בממשלתו
של אשכול, חיים משה שפירא:
״מ* יתן ומר שפירא, האיש ההגון והישר,
יעמוד בראש עם ישראל ובראש המדינה ויביא
או$ו לגאולה.״
העולם הזה 500ו

נצסיה לנצח
בזמנו, כ שפר אנ ק סינטרה חילק לבנות
ישראל מטפחות ושעונים וכל מיני
חפצי־מזכרת, היו כולן מאוהבות בו, או
לפחות מאושרות בחברתו.
לאחר שהוא עזב, התחממו מקבלות המתנות
לאור הזכרונות המתוקים שלהן.
אבל כמה זמן יכולות נערות צעירות, עם
עתיד מבטיח, לחיות על זכרונות? אחת
ממקבלות המתנות, נצחיה גולצה, החליטה
לנסוע לחפש את עברה ואת עתידה
בארצו של פרנק סינטרה.
בזמנו, כשפרנק סינטרה היה כאן, טיילה
איתו נצחיה, זמרת מרביעיית הטיילת, ב־מועדוני־הלילה
של תל־אביב, אילת, ובגליל.
לאות הוקרה נתן לה שעון יפה, שהספרות
שלו מהוות את חתימת שמו.
כשהגיעה נצחיה לניו־יורק, הצטרפה ל־

בת מונטפ>ור>
השבוע הגיעה לארץ הגברת אתל
מונטפיורי. לא זאת שעמדה להתחתן עם
דייל אל־על גרשון סטשיל ,,ושלא התחתנה
איתו, אלא האמא שלה.
היא מתגוררת בהילטון וכל מי שרוצה,
יכול לראות שהיא לא פחות יפה מבתה,
ולא פחות מושכת ממנה. עובדה: היא הצליחה
למשוך את כל רבני הארץ אל המלון
שלה. הם שמעו שהיא בת מונטפיורי ובאו
לבקש ממנה תרומות.
בעצם היא לא בת מונטפיורי אמיתית,
רק הבעל הראשון שלה היה נכד של סיר
מוזס מונטפיורי, ואם יש לה כטף, הרי
הוא לא בא אליה בירושה, אלא רק לפי
החוק.
״כל בני מונטפיורי,״ היא מספרת ,״ממשיכים
לאהוב את הארץ, אבל הם לא
יכולים לבוא להשתקע כאן כי הם קשורים
לאמריקה, ולכסף האמריקאי, ולעסקים שלהם
שם. בכל זאת הם תורמים לארץ.׳׳
היא נהנית מאוד מהשמש של ישראל
ולא רוצה להגיד כלום על פרשת האהבה
של בתה עם דייל אל־על :״זה לא מעניין
אותי׳׳׳ היא אומרת ,״שניהם לא ידעו מה
הם רוצים. אני לא התערבתי. אבל אני
עצמי, אילו יכולתי, הייתי מתחתנת דווקא
עם ישראלי.״
כי היא עדיין גרושה, לא מבעלה הראשון,
מבעלה השני. את הגבר הישראלי
שלה היא היתר, רוצה גבוה, בגיל חמישים,

להקה בשם להקת הנגב, המורכבת משני
זוגות: זמרת, אקורדיוניסט, מנהל בשם
הדקי, וכמובן, נצחיה.
באחד מסיורי הלהקה׳ הגיעה נצחק ל־מיאמי.
היא טיילה בעיר וגילתה שבמלון
פונטנבלו מופיע החבר שלה ממזמן, פראנק
סינטרה. היא הבינה, כמובן, שהוא ייעלב
אם יידע שהיתר, לידו, ולא קפצה לבקר,
והחליטה להיכנס להגיד שלום.
זה לא היה פשוט. השומרים לא הכירו
אותה. היא הצליחה במאמצים קשים להתגנב
מדלת לדלת, ובסוף, כשהגיעה אל
שומר־הסף האחרון, ביקשה ממנו שיודיע
לפראנקי על ידידתו נצחיה, שבאה מישראל
לבקרו, אחרי שקיבלה ממנו מזכרת־נצח.
השומר הלך להודיע, וקיבל מאדוניו את
התשובה הבאה :״אני לא מכיר אותה, לא
יודע מי היא, ואל תכניס אלי אף אחת.״

בין כל המועמדות למלכת היופי, בין כל
הבחורות היפות שצולמו בעיתונים ובמודעות
ובכל המקומות, היתד, אחת שזכתה
להכי הרבה פירסומת. אתי שוורץ טוענת
שזה קרה משום שהיא הכי יפה.
היא באה אל מארגני התחרות עם פיאה
נוכרית ושאלה אם אפשר להשתתף בתחרות
כשהראש עטוף פיאה. הפקידה הסתכלה
עליה, ראתה שהפיאה היא בסדר, ואמרה:
״בוודאי! למה לא? גם אני הולכת לעבודה
עם פיאה נוכרית.״
היא היתד, מאושרת, והחלו. לתכנן את
בחירתה למלכת יופי. אבל לאחר כמר. שבועות
של הכנות ותיכנונים, הוחלט לפסול

חיי

עם בית בסביון, את המיליונים היא כנר
תיתן בעצמה.
היא אוהבת אנשיב גבוהים כי היא נמוכה,
והיא אוהבת אנשים שחומי־עור כי היא
גם כן. מבין כל האנשים המפורסמים היא
מיודדת במיוחד עם סמי דייוויס, כי
היא ובעלה השני הציגו את ההצגה מיסטז
וונדרפול, שהביאה לו הצלחה בקנה מידה
עולמי.
היא מוכנה לגלות, שקיבלה כבר את
אישור הממשלה להבאתו, ושאת כל הכספים
של ההופעות הוא תורם למטרת בנ׳־ת
בית־חולים צבאי לעוורים, כי הוא בעצמו
קצת עיוור.

השמועות האחרונות שהגיעו לארץ מאלה
שפירא באו דרך הים מקאן. השמועות
העוד־יותר אחרונות שהגיעו לארץ

מאלה שפירא באו דרך האוזיר מפארים.
היא נמצאת שם עכשיו.
לפי השמועות המפורטות התברר שאלה
לא התחתנה סתם כך. היא התכוננה מאוד
לחיי הנשואין שלה, וזה שהיא עכשיו רכובה
על מרצדס לבן, ולבושה במיטב בגדי
האופנה העולמיים, לא בא לה כלל כהפתעה.
נודע
שמיד לאחר שהפכה גברת שיף,
היא החלה משתמשת בהשכלה המיליונרית
שרכשה לקראת הנשואין. היא פנתה למסעדות
הטובות ביותר והזמינה בהן את המאכלים
הטובים ביותר.
היא נכנסת לחנויות האופנתיות ביותר
ומזמינה בהן את השמלות האופנתיות ביותר,
ולא כמה שמלות בלבד, הדבל, שמלות,
בהרבה כסף, כיאות לגברת שיף.
היא נכנסה לאט־לאט לכל החנויות וקנתה
בהן הרבה זוגות משקפיים גדולים, הרבה
זוגות מכנסיים מודרניים, הרבה חולצות
והכל רק מהצעקות הכי אחרונות והכי
יקרות של האופנה. כיאות לגברת שיף.
בקרוב היא תגיע לארץ, על המרצדס הלבן
שלה, עם כל המלתחות שלה, ואם היא
לא תשגע את כל הישראלים, סימן שהם לז4
יודעים ממה להשתגע.

אותה, משום שיש לה ראש בלי שערות.
היום היא ממורמרת מאוד, מכחישה את
הקרחת שלה בכל תוקף, וזועקת על ה־שנעשה
לה .״כולם לובשים פיאות עוול היום,״ היא אומרת ,״זה מודרני. ככה גם
אמרו לי לפני שהתקבלתי לתחרות. השקעתי
בתחרות הזאת המון. הלכתי ללאה
פלטשר ולמדתי ממנה איך ללכת ואיך
להתאפר והכל, הלכתי לקוסמטיקאית, קיטיפול,
הייתי אצל תופרות וקניתי
בלתי
לי שמלות, והלכתי לצלמים להצטלם, ומה
לא עשיתי בשביל זה.
״עברתי את שלוש הבחינות הראשונות
והגעתי לבחינות הסופיות. הייתי נורא נרגשת
לפני הצילום בעיתון. לא ידעתי איזה
פיאה ללבוש, בלונדית או שחורה. מדדתי
את שתיהן והתייעצתי והחלטתי בסוף ללבוש
את השחורה. הצילום עבר בסדר גמור.
הוא פורסם בעיתון ורק אחרי זה אמרה לי
המארגנת של התחרות שלצערה אני לא
יכולה להופיע בגלל הפיאה. זה פגע בי כרעם
ביום בהיר, אני כל כך התכוננתי לזד-
לא היה איכפת לי העבודה והכסף וההכנות,
אני פשוט רציתי לעבור את החוויה הזאת.
״איך אפשר להגיד שאין לי שערות?
נכון שפעם היו לי בעיות עם שערות, אבל
עכשיו אין לי. אני רק מסופרת קצר מאוד,
כמו ילד, ואני יודעת ששיער ארוך משווה
לי פנים יפות מאיד, לכן אני חובשת פיאות.
לפי דעתי לא פסלו אותי בגלל השערות,
אלא בגלל שהיו לי סיכויים חזקים מאוד
להיבחר.״

צסר לא חסר

אץ לי קרחת

אתי (בפיאה נוכרית)

אתל

המיליונרית החדשה

לא כל הסיפורים על זמרות הם סיפורים
מוסיקאליים שמתים. הסיפור טל הזמרת
כרטיס רידינג, למשל, הוא סיפור עצוב.
לפני חצי שנה הגיעה ברטים לארץ. היא
היתה כהת עור ובהירת פיאה, היא היתה
סוערת ושמחה ובולם אהבו אותה.
היו לה חיי־משפחה מאושרים, והיא הציגה
אותם בפני הקהל. היא הופיעה במוע־דוני
לילה והראתה לכולם את אדי, בעלה
היפה, הקטן, הבלונדי, ולידידים היא הרא־תה
גם את בתה שריו, מנשואיה הקוד־מים,
ואת בנה מנשואיה עם הבחור הקטן

נכון ש.
• עורך תוכניות-רדיו הקשורות ב־בתי־משפט
עומד להגיע בעצמו בזמן הקרוב
לבית־המשפט על מנת להתגרש
מאשתוז
• שרוזי נתן עומדת להינשא לאזרח
צרפתי ז

אלה
טהורים הבלונדי. היא נראתה מאושרת וכן גם כל
משפחתה.
יום אחז היא החליטה לחזור לטבע. היא
רכשה אוהל־בדואים בגליל העליון, הקימה
אותו ליד חוות־הסוסים של גורדון בתל-
אביב, לקחה לשם את בעלה ואת שני ילדיה,
והודיעה שהיא הולכת לחיות חיים
אמיתיים טהורים בחיק השמש.
עכשיו התברר ושחייה באותו חיק לא היו
כל כך טהורים. זה קרה בשבת לפני שבוע
יים. הבת הגדולה 13 של הזמרת, מנש
ואיה הקודמים, הגיעה לקונסוליה האמריקאית
כשהיא מדוכאת ופניה נפולות.
היא סיפרה בקונסוליה סיפורים מזעזעים
על אמה. היא תיארה איך האם והאבא החורג
קשרוה בשרשרת של הכלב, והיכוה
מכות רצח, כי חשבו שאינה ממושמעת.
היא הצליחה להימלט משם וסירבה לחזור.
הקונסוליה שקלה אם למסור את הדבר
למשטרה או לא, אך לבסוף היא עברה
לגור אצל זוג בחורות ישראליות! .
ביום רביעי זה עוזבת האס את הארץ
ולוקחת עמה את בתה.

חווה עמרני היא זמרת בעלת קול
ערב ופנים ערבות. מלאו לה כבר 22 שנד,
והיא מרוויחה את לחמה משירה בפני קהל.
ידידה הטוב, דויד טל, גם לו יש קול
ערב, וגם הוא מרוויח את לחמו באותו מקצוע.

השמות הללו, במלואם, אינם מוכרים
לאף אחד, הרי חלק מהם לפחות צריך להיות
מוכר, החלק הראשון שלהם: חדווה
ודויד. חדווה ודויד הם צמד חמד. הם שרים
יחד, מרוויחים כסף יחד, מוצאים חן בעיני
הקהל ביחד, וחיים ביחד.
בתור זוג הם מעניינים מאוד. לא רק שהם
מאוהבים ושרים, אלא שהם גם קצת
קיבוץ־גלויות. היא באה מתימן והוא בא
מפולניה, וזה לא מפריע להם להיות ממוזגים.

עכשיו לא היה מה לכתוב עליהם.
הם היו מאוהבים האחד בשנייה, הם שרו
כמו זוג יונים, ובמשך שלוש השנים האחרונות
הם עמדו, מאוד מאוד, להתחתן.
הם הכירו זה את זו בלהקת פיקוד המרכז.
כשהם השתחררו מהצבא, הם החליטו
להפוך צמד ובשבועות האחרונים הם
החליטו סופית שבקיץ הזה הם יתחתנו.
אבל אם התוכניות שלהם התקיימו עד
עכשיו לפי התוכנית, הרי התוכנית האחרונה
התקלקלה קצת. זה התחיל מהבמה. הם
עלו עליה ביום החמישי שעבר והתחילו
לשיר.
באמצע השיר התברר לקהל שהם בעצם
לא שרים את אותו השיר. להם, עצמם, זה
התברר באותו זמן. הם התחילו להתווכח.
חדווה אמרה שצריך היה לשיר את השיר
שלה, ודויד אמר שצריך לשיר את השיר

שלו•
הקהל לא הבין מה קורה ודרש שיחליטו
כבר. הם החליטו. הם שרו את השיר, סיימו
את ההופעה, ויצאו מהבמה, איש איש לכיוון
אחר.
כל זה קרה משום שהם לא מדברים ביניהם.
וכיוון שהם לא מדברים, הם לא יכולים
לתכנן את התוכנית, כל הקשרים שלהם
נותקו בזמן האחרון, חוץ מקשרי העבודה.
ולכן יש לצפות שגם בהופעות הבאות יוכל
הקהל ליהנות ממספר כפול של שירים.
לא רק שהם לא מדברים איש עם רעותו.
אלא שהם גם מדברים כל אחד עם רע ורעה
אחרים. דויד טל מדבר עם כל מיני נערות
תל־אביביות, וחדווה פגשה בזמן האחרון
את דן אלירן והיא עדיין פוגשת אותו.
אולי היא תיצור איתו צמד חדש. זה יהיה
די פשוט, כי לרן יש אותו הקולי כמו זה
של דויד: טנור. הבעייה היא רק שאשקר
צריכה או לא צריכה לבוא לארץ בזמן הקרוב.
עדיין לא ברור. אבל-יהיא לא זמרת,
ובכלל לא ברור מה היא תעשה בתוך כל
המקהלה הזאת.

ספורט

או^?״ון י *

כדורגל

יכ 3ר, טל1 82217 אע׳ל<

הופעת בנ בו ר דז 1
בי שראל:

חליל של אורי אלפרט ויהושע כצמן, תקח
לידר, את ניהול העניינים. אם אמנם תצליח
להשתלט עליהם, זאת לא יודע בינתיים איש.

111111

החל מיום ד׳ 1.6.1966

רביעית. הזמר
ב שלגרים בינלאוהיים־

ה ש בי ת ה שנ שברה
״אם אתה לא יכול להתגבר עליהם, הצטרף
אליהם,״ כך הגיב אחד משחקני הפועל
תל־אביב, כשנשאל מדוע הופיעה קבוצתו
למשחק הליגה שלה נגד הכוח־מכבי ר״ג.
הגלגל התהפך. פרשת השביתה של
קבוצת הפועל תל־אביב היתר, אחת הפרשות
המוזרות ביותר בכדורגל המקומי.
לפני שבוע נשבעו כל שחקני תל־אכיב,
כי הם ילחמו בעד זכותם לנסוע לחוצלארץ
ולנהל את קבוצתם כרצונם.
כעבור שבוע שוב לא שררה יותר רוח
לחימה בקרב השחקנים. בשבת האחרונה
הם עלו למגרש, שיחקו, סיימו בתיקו אפס
עם הכוח וירדו כאלופי הליגה של תשכ״ו.
מדוע הפסיקו שחקני הפועל תל־אביב את
שביתתם? על כך היו כמה גירסות. כמה
מהכדורגלנים טענו, כי הם נוכחו לדעת
שהמלחמה נגד מנהלי הכדורגל המקומי

ה מ בו לבא
החודש יהיד, גורלי לכדורגל המקומי.
הסיבה: בסוף החודש תחליט ההתאחדות
הבינלאומית לכדורגל (פיפ״א ),אם לקבל
את דרום־אפריקה כחברה מן המניין לשורותיה.
הדרום־אפריקאים רוצים להתקבל
לפיפ״א. לכן הם עושים את כל המאמצים
להיות ילדים טובים. בין השאר הם ממלאים
אחרי הוראות ואינם מתירים לשחקנים
ממדינות זרות שאין בידיהם שחרור מהתאחדות
מולדתם לשחק בדרום־אפריקה.
ההשפעה על הכדורגל המקומי: שחקנים
ישראליים אינם יכולים לשחק בדרום־
אפריקה, כי אין בידיהם שחרור מההתאחדות
הישראלית לכדורגל.
מצב זה עשוי להשתנות בעוד חודש.
לדרום־אפריקה אין הרבה סיכויים להתקבל

ב שיריכו מ איי טריני־דד
וב מחך ל״ הלי מבו״

הצרמרניה

501.1 0X1)4
צמד רקדני

פולקלור ספרדי־

5£ו/ו * 1ץ א £נ
מגלי מו זשדות וטלפטיה

7777־ . 27א ב77־
ת ^ לירבכ 7ו כ 1דרך ״ כליף ״

אברהםקרסוו תז מורתו־

311. 001 . 10לידהמקו ־ ופוך
חשובלמוסדותרצ. ה .ל !
כרטיסיםלהשיגא* .נ ל:
ועדיעו. בדיבווחציוה עי רי דנ ״ א

.בקומות הקרחנב
ה מונ ב דו ך־ בי מי שי שי ו שבוב

ויו 1±ן
מרחוק
ו מקרוב... עבודות אמנות ואומנות חפצי־חן קישוטים ומתנות

בדד־נרב

אבן גביות* 54 תא
י, העולםהזה ״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך ,12 טלפון 5־,30134
ת. ד • 136 .מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ,
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ• .
העורך הראשי: אורי אבנרי * המו״ל: העולם הזה בע״מ.

אורי אלפרט מעניק פרחים להפועל תל־אביב
שבירה מבפנים

ועסקני ההסתדרות קשה מדי עבורם, לכן
החליטו להפסיק אותה.
עסקנים אחרים טענו, כי המאבק לא סבב למעשה
סביב נסיעה או אי נסיעה לחוצלארץ.
״המלחמה היתד, על השליטה באיצטדיון
בלומפילד,״ הסביר אחד ממנהלי הקבוצה,
״יהושע כצמן יושב במועצת פועלי תל־אביב,
הוא מחלק כרטיסים למשחקים ויש לו שליטה
במנגנון. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי
של איצטדיון בלומפילד, וההנהלה הנוכחית
של הפועל תל־אביב הפריעה לו בכך. לכן
הוא המריד את השחקנים נגד ההנהלה, סירב
לתת להם את הנסיעה לחוצלארץ כדי שישבתו.
על־ידי כך שבר את ההנהלה. לבסוף
אף לחץ על הפסקת השביתה, כדי שכולם
יראו עד כמה הוא יעיל.״
בינם_,החמישי של השבוע שעבר היד,
עדיין הרוב בקרב שחקני הפועל תל־אביב
בדעה, כי אין לשחק גם בשבת האחרונה.
ביום ששי התהפך הגלגל. יהושע כצמן
נפגש עם שמעון בן־יהונתן ושאר־ישוב
בן־ברוך, הסכים עמם כי הכדורגלנים יחזרו
לשחק.
אחרי המשחק החלו לעוף האשמות בין
השחקנים לבין עצמם. כל אחד היה בטוח,
כי חברו מכר את השאר. כרגיל, בחשו
עסקנים אינטרסנטיים בפרשה.
כן קנו — לא קנו. אחד מחברי ההנהלה
סיפר למגן הצעיר של הפועל, ישעיהו
פייגנבוים, כי אותם שחקנים שעמדו בראש
המרד נקנו על־ידי אורי אלפרט ויהושע
כצמן עסקני מועצת פועלי תל־אביב. גדעון
טיש, קפטן תל־אביב לשעבר, סירב לעלות
למגרש, האשים את חבריו כי קנו אותם.
שאר־ישוב בן־ברוך, חיים נוריאלי ושמעון
בן־יהונתן, היו נזעמים כששמעו את הגירסה
לפיה ניסה משהו לקנות אותם .״מי שאומר
דבר כזה,״ הסבירו ,״סימן שכל מה שהוא
אומר זה שקר.״
דוגמה אופיינית למצב השורר עתה בקבוצה:
שוער הפועל דני אלקיים היכר, לא
מזמן את חבר הנהלת קבוצתו, שמואל
קרייזברג, לעיני כל כדורגלני הקבוצה.
קרייזברג נשאר בהנהלת הקבוצה, ואלקיים
לא הועמד לדין משמעתי. במצב העניינים
הנוכחי בקבוצה, לא הפתיעה עובדה זו איש.
התחזית: הנהלה חדשה, שתורכב לפי ה־

לפיפ״א, בשל מדיניות האפרטהייד הנהוגה בה.
אם לא יתקבלו לאירגון הבינלאומי, יוכלו
לצפצף על חוקיו, להתיר לכל שחקן כדורגל
שירצה בכך לשחק במולדתם.
הגיב על כך שחקן נבחרת ישראלי :״ברגע
שדרום־אפריקה לא תתקבל לפיפ״א
יהיה כאן מבול: כל כדורגלן שירצה להרוויח
קצת כסף יסע לשם.״

כדו רסל
אשמה צוס
כבר ביום הששי האחרון ידעו רואי־השחורות
בהתאחדות לספורט לבשר לכל
המעוניינים, מה תהיה הסנסאציה של יום
ראשון. קבוצת הפועל רמת־גן, המשחקת
בליגה א׳ ,כך הם אמרו, תפסיד במשחקה
בשבת נגד קבוצת הפועל הר־הכרמל, תציל
את עצמה על־ידי כך מירידה לליגה ב׳.
ביום הראשון התברר כי התחזית לא
התאמתה. הסנסאציה לא התחוללה. העיסקה,
אותה חזו בתל־אביב, לא יצאה לפועל במגרש
החיפאי. הרמת־גנים נוצחו בהפרש
של שש נקודות נשרו לליגה ב׳ שנה אחרי
שנשרו מהליגה הלאומית לליגה א׳.
חצי־תריסר תוארים. להישג חסר־ה־תקדים
של הפועל רמת־גן היתד, אחראית
דמות ידועה בספורט הישראלי. במשך
שמונה־עשר משחקי הליגה הראשונים של
השנה התאמנו הרמת־גנים תחת שבטו של
מיכה שמבן, הנושא בחצי־תריסר תוארים
בעולם הספורט המקומי (ביניהם: יו״ר
הוועדה המקצועית של ההתאחדות לספורט).
מבין אותם 18 מישחקים בניהולו של
שמבן, ניצחו הרמת־גנים רק במישחק אחד.
אז הודיע להם שמבן, כי הוא עסוק מדי בפעילותו
הציבורית הברוכה. במקומו נחלץ
לאמן את הקבוצה שלום קוסובר. מתוך
שמונה מישחקי הליגה שהם שיחקו בניהולו,
ניצחו בששה.
אלא שהתעוררות סוף־העונה של הפועל
רמת־גן לא היתד, מספיקה. במשחקם האחרון
והקובע הובילו כבר הרמת־גנים בהפרש
של 13 נקודות, אך נוצחו בסיום.
לפחות את ר,כשלון צפה איש המקצוע
מראש. הוא עזב את קבוצתו כבר שמונה
מחזורים לפני שנחרץ גורלה לירידה.
העולס הזה 1500

הידוע לך ש ה תז מו ר ת
הישראלית הטובה ביותר

מ לון

ג׳ורג׳ טארבנר

״אשה״ של יהודה ניימן
יצירת־אמנות מופשטת

אמנות
צי 1ר
׳מורי שאין ב עו ל
קודם הייתה בחורה ערומה אחת. אחר־כך
נוספת אליה שניה, ושלישית, ורביעית. כולן
מצולמות על נייר מבריק, וזהות לחלוטין.
הגבר התבונן בהן בסיפוק, לקח מספריים,
גזר אותן בצורה זהה, והדביק אותן יחד.
התוצאה הייתה מדהימה. היא הכילה לא
ארבעה חלקי־בחורות, אלא מין גוף גיאומטרי,
או כוכב מוזר, מורכב מקימורים
נשיים מכל הכוונים. גם במקומות בהם לא
היו קודם — הם נוצרו אחרי ההדבקה.
אפילו קימורים שאין בעולם, הופיעו פתאום.
יהודה, ניימן סיים עוד אחת מיצירותיו:
צלום־מורכב, שהודפס על־גבי מתבת צבועה.
הקץ לימי הביגיים. הצייר בן ה־,35
שבילה את השליש האחרון של חייו בפאריס,
אן מתעתד בקרוב להציג את תמונותיו
בארץ, צייר תמיד בצבעי־שמן. אבל לבסוף
החליט שבמאה העשרים, צריך ליצור באמצעים
שונים מאלה של ימי־הביניים. שבעידן
הטכניקה, יש ליצור באמצעים טכניים. כמו
מצלמות, מראות, מספריים׳ ,שבעזרתם הוא
הופך בחורה פשוטה שהתפשטה — ליצירת־אמנות
מופשטת.

שכדה אי מ ה
בתוך פח הזבל הייתה מושלכת בובה
מנותצת. גבר צעיר, יפה־תואר, עבר במקרה
ליד פח־האשפה. הוא ראה את שברי־הבובה,
שלה אותם החוצה, ולקח אותם לביתו.
מאותו רגע השתנה גורלו מן הקצה אל
הקצה.

אייקה בדאון ובובות
למדם פעורים בתמונה
העולם הזה 1500

כל אחד ופחדיו שלו. כי הצעיר,
איקה (מתחרז עם לילה) בראון, ישב מזה
שנה בפאריס, צייר ציורי־שמן עליזי־צבעים,
ועבד למחייתו כצבעי וכשומר־לילה בשגרירות.
כאשר הביא את חלקי־הבובה לאולפנו,
הרכיב אותה בתוך תמונה שחורה, כששבריה
מבצבצים מבעד לקרעי שק שחור.
זו הייתה תחילתה של דרכו החדשה, ושל
סיגנונו החדש. תמונותיו הפכו לחוויות מזעזעות,
אך הוא הרגיש שכך הוא חייב לצייר
כיליד התקופה. מי שראה את תמונותיו,
הרגיש כמוהו. למרות שקרא ליצירותיו קומפוזיציות,
או בובות — ראה בהן כל אחד
את פחדיו שלו: את אימי־השואה, או נשמות
ערטילאיות, או יצורי־אנוש מוזרים.
ואז החלו הבובות גם לשנות את גורלו:
תמונותיו ר,ירשימו אנשים רבים. הוא החל
להציג בתערוכות. הוא מכר תמונות. הוא
הפך צייר מצליח. הוא קנה מכונית.
במכונית זו דהר, בשובו מחופשה בישראל,
התנגש בעץ שבצד הדרך. מכוניתו הפכה
לגרוטת־מתכת מעוזתת, וגופו המרוסק ביצ־בץ
מתוכה, בדיוק כמו בציורי־האימה שלו.
המבקר בתערוכת־הזכרון שלו, במוזיאון
תל־אביב, נלכד מיד במועקה הנוראה שבתמו־נותיו.
זוהי חוזיה אמנותית מזעזעת, ובלתי־אמצעית.
בצד חבלים כרוכים על בדים אפלים,
זועקות הבובות השסועות מתוך לועים
פעורים בתמונה. המועקה גדלה, כשנזכרים
במה שאמר עליהן איקה, כמה חדשים לפני
מותו :״הפחתי בחפצים אלה רוח חיים
משלי. הפכתי אותם לבני אלמוזת.״

ה זמר רוני כהן
מופיעה ערב, ערב
בבר אמפיתאטרון

מלון רמת ־ אביב
החל משעה 9בערב
(בימי חול תנתן הנחה של ס/״ 30 לחמשת השולחנות הראשונים הזמנת שולחנות בטלפון 5 ,443181 קוים ת״א

מברודווי והשדרה הח מי שי ת מגיע אל׳ד שפתון
:־כוכב הזה נ של דורה גלוס. שפתון הכוכב׳ם.
דורה-גלז ש
דורה-נלו ש
די ו ה -ג לו ס

ב־ 18 ויוני ם או פ נ תיי ם ח די שי ם
נ שי ק ) 1) 111/181נמוגן •
בשלש א ריזו ת שוני ת :

^ א ריז ה סנ ו בי תפלס טי ת

1.95 לי
א רי ז ה ; ס בו בי תבמכסחמתכת

א ריז הסנוביתמ הו דרת

אנשי הג רו ט או תהק טני ם
בפינה עמד איש חשמלי מאד: ראשו העגלגל,
המוטה בחן, היה נורה. ידיו הגמישות
— חוטי חשמל. הוא עמד על כן של
מנורה, רגלו היתר, פנס כיס מאורך. אבל
הוא בפירוש ניראה כמו איש. פיסלה אותו,
מגרוטאות חשמליות, ילדה בת 12 והוא
מוצג במוזיאון ישראל.
יש לו חברים: פסלים עשויים מחוטים,
קפיצים, שברי כלי־בית ושעונים מפורקים.
הם נראים כאילו טיילו החוצה מספר מדע
דמיוני. יש גם אדונים קטנים מחימר, עם
שיניים מפחידות משברי גפרורים, והמון
המון ציורי ילדים. מישראל, מכל העולם,
ומשל ציירים גדולים כשהיו עוד ילדים
קטנים. כולם יוצגו באגף־הנוער, שיפתח
השבוע, לכבוד יום ההולדת הראשון של
המוזיאון החדש.
חוץ מפסלים וציורים שנוצרו בידי ילדים,
יהיו באגף הנוער הדרכות במוזיאון, חוברות
למודי־אמנות לילדים, וקורסים להדפסות־אבן,
קארמיקה, ציור ופיסול, בהם יוכלו
הילדים להביע וליצור את כל יצורי דמיונם.
ילדים אלה לא יצטרכו לגלות את האמנות.
הם יצמחו איתר״ והיא תהיה חלק
מהם.

$ 5ס 9 1ו 0ץ ו 011

במדינה
י שראלים בחז״ל

ידידים א מית״
מטוס חברת התעופה הגרמנית לופטהאנזה,
שהמריא מטהארן, נשא עימו קבוצת טכנאים
גרמניים, סוחר גרמני ויהלומן ישראלי.
שעה קלה לאחר שהמריא, בישרה דיילת
חייכנית כי חניית־הביניים הבאה, בביירות,
תהיה קצרה. הישראלי החוויר.
היווני המדומה. כשעזב נתן אלנצווייג
את ישראל, לפני חמישה שבועות, היה
מצוייר כבר בכל הכרטיסים הדרושים.
סוכן הנסיעות הישראלי, שסידר אותם
למענו, איחל לו הצלחה בעסקים וטפח לו
על כתפו. .להתראות!״ אמר.
אך באותו רגע שבישרה הדיילת על
החנייה בביירות, נידמה היה לאלנצווייג ()48
כי יעבור עוד זמן רב עד שיוכל להתראות
שוב עם סוכן הנסיעות .״באותו רגע
חשבתי,״ סיפר השבוע. ,כי אם אמנם אזכה
לראותו, אמחוץ אותו מיד.״
היהלומן לא איבד את עשתונותיו. הוא
מיהר לקפל את מעילו בצורה כזו, שאיש
לא יוכל להבחין בתווית הישראלית התפורה
בביטנתו. את תיקו האישי, ובו תמונת בנו
בטקס סיום קורס־קצינים בצה״ל, הניח בתחתית
המזוודה. ודווקא אז, כשהתיישב בחזרה
על מושבו, פנה אליו שכנו הערבי בשאלה
.״מאיפה אתה, אדוני?״ .יווני,״
השיב אלנצווייג בשלווה.
הסוחר הערבי, שהציג את עצמו כיליד
ביירות, הזמין את חברו לטיסה לכוס קפה
במזנון נמל־התעופה .״חבל שאין לנו זמן,״
התנצל בפניו ,״אחרת הייתי מראה לך את
ביירות היפה שלנו.״ ״גם אתונה שלנו היא
עיר יפה,״ השוויץ היווני המדומה ,״וחבל
שאין לנו חנייה גם בארצי.״
היהודי האמיתי. כעבור שעה, כשיישבו
השניים שוב זה ליד זה, בדרכם לפרנקפורט,
גילה אלנצווייג לשכנו את לאומיותו.
״לא ידעתי שאתה יהודי,״ הודה הערבי
באדישות ,״לכן גם לא מצאתי לנחוץ להציג
בפניך את בעל המזנון בנמל־ד,תעופה בביירות.
קוראים לו מואיז זיתוני. הוא יהודי
אמיתי, אך עובדה זו לא הפריעה לי מעולם,
ואנחנו ידידים אמיתיים.״

ירושלים
הצל בי םנעק רו
אין דבר יותר מרגיז מחילול בית־קברות
— כשזר, קורה בגרמניה. אין דבר פחות
מרגיז מחילול בית־קברות — כשזר, קורה
בישראל. כך, על כל פנים, נסתבר השבוע.
מישהו טילפן לעתונאי הירושלמי שלום
בן־חורין, איש דתי בעל נטיות רפורמיות.
הודיע לו האלמוני: בית־הקברות של הטמפלרים
חולל.
אותו בית־קברות נמצא ליד בריכת קט־מון.
הוא היה שייך לעדת הטמפלרים, שקמה
במאה שעברה בדרום גרמניה והקימה
כמה ישובים בארץ־ישראל, כמו שרונד, ליד
יפו. העדה קראה לעצמה על שם בית ה־

יש משהו בגבר זה
לאחר הגלוח התז מעט

והכו עצמך ליום מוצלח — ולערב מהנה.
מרכד את העור.
*£1\/ע *טס* שט 81
מרענו אותו, ומוסיף לו גוון מיוחד.
והחשוב ביותר — הארומה הגברי שלו
הופך אותך לגבר מיוחד
בין גברים ...ונשים.
£ט 1פ

תוצרת

1$א 111.1

המנוי *
נ רו!
וז ס בו ג ג.

1ו\\זו נוזסדסי

7 7 7 7 / 6 / 7 0/17 1/! 0 7/73

מ״א|דח׳הנומל7,39 ול 56980.

הד 6א !0/ / 77ה תת״ ! 3ת

מיקדש >ם 9מל,

בגרמנית),

בדור
ה אחרון
הפכו רבים מבני הטמפלרים לאוהדי
הנאצים, ובמלחמת־העולם השניה הם גורשו
מן הארץ לאוסטרליה.
בגיס אכלו בוסר. לא קל היה לבן־
חורין לחדור לבית־הקברות. ניהולו היה
בידי גרמניה, לילי שומאכר, חברת הכת
הטמפלרית, הגרה במינזר ירושלמי. המפתח
איטלקי, האב רפאלי ממינזר
היה בידי
טרה סאנטה. מפתח אחר היה בידי קצב
בקירבתמקום.
ערבי הגר
לבסוף נפתח השער. לעיני המבקר נת־גלה
המחזה שהחריד אותו: תריסר מצבות
הופלו, שני צלבים עוקמו, צלבי־עץ נעקרו.
לבית־הקברות הסמוכים של הקאתולים ושל
הפרוטסטנטים האמריקאיים לא נגרם
נזק — כך שהיה ברור כי המחבלים התכוונו
לגרמנים. אך המצבות שניזוקו לא היו
שייכות לגרמנים נאציים: כל המתים האלה
נפטרו בסוף המאה שעברה, לפני שהעולם
שמע את השם אדולף היטלר.
הודעה לפאולס. מדוע לא הודיעו האחראים
למשטרה או למשרד־הדתות על
המעשה? על כך לא ידעו האשד, הגרמניד,
והנזיר האיטלקי לתת תשובה. אולם לאחרונה
הודיעו על המיקרה לשגריר הגרמני,
פאולם — וגם התקינו מנעול חדש לשער.
זהו צד אחד של המטבע. את הצד השני
גילה בן־חורין המזוקן עצמו: שום עתון
עברי לא הסכים להדפיס את גילוייו. הם
נשארו חבויים בידיעות חדשות, עתון בשפר,
הגרמנית.
העולם הזה 1500

קן לנוע סרטים מרוד מקצועי
נאני

(תל־אביב, תל־אביב; ארצות־הברית)

אמריקאים לא אוהבים לזרוק דברים משומשים•
למשל: אלילות־קולנוע משומשות, שנמצאות
במחזור מאז שנות העשרים, אפשר
להפוך למפלצות מפחידות, ובצורה כזאת
הן ממשיכות לפעול עוד כמה שנים.
שתי הכוכבות הכי ותיקות שקיבלו את
הטיפול הזה, הן בט דייביס וג׳ואן קרופורד.
הן הפכו כבר לפירמה: שתיהן הבהילו יחד
בבייבי ג״ין מקפיאת־הדם, הן רבו ונפרדו
בשרלוט המתוקה מסמרת־השיער, ועכשיו
מופיעה בט דייביס בנאני, והקונקורנציה
אצל הקונקורנציה, .
מתח מזדחל לאיטו. היות וכבר ידוע
שהשם בט דייביס מבטיח שעה וחצי של
פחדים־מענגים, הולך לסרטיה קהל קבוע:
קהל־שוחרי־הסרט־המפחיד. עבורם הכין הבמאי
הפתעה: היא אינה מופיעה כדמות-
בלהות מקומטת־פנים ומושחרת עיניים, אלא

נארכן סט זקן, עשיר, שתיין והולל, חי בטירה׳
ענקית, מגדל בה את כלביו ואת אשתו,
ויוצא מדי פעם לעיר כדי לצוד במס־באותיה
שיכורים, קלושרים וזונות, להביא
אותם לביתו, לטפל בהם, ולהחזירם למוטב.
באחד הטיולים שלו הוא מגלה יצאנית
וכלב. הוא מחזיר את שניהם למוטב, הופך
את היצאנית, שכבר אינה יצאנית, לירידתה
הטובה ביותר של אשתו, מכה את הסרסור
שלה וחובש את פצעיו, מזמין את אשתו למסעדה
ומעתיר עליה שפע של אוכל ואהבה
למרות שלא ילדה לו ילדים. הוא משפיע
על כולם עושר ואושר וטוב־לב, וכולם
מחזירים לו באותה מידה.
חוכמה ומעשים טובים. סרטו של
דנים דה לה פטלייה, שנקרא במקור רעם
אלוהים, סובל קשות מעודף אושר, עודף
טוב־לב ועודף שנינות. כל הדמויות שבו דומות
האחד לשנייה כמו שתי טיפות מים,
כולן שופעות חוכמה באותו סימון שוטף
וחריף, כולן שופעות טוב־לב ואהבת אנוש,
והן עושות אחת לשנייה את אותם המעשים
הטובים באותו הסיגנון.
מציל את הסרט במידה מסויימת ג׳אן
גאבן. השחקן המצויין הזה מסוגל ליצור
דמויות נפלאות ללא עזרת הבמאי או ה־תסריטן.
זה מה שהוא עושה בסרט. עוזרת
לו מאוד לילי פלמר, ומישל מרסייה לא
מפריעה לו ביותר. היא יפה ומשעממת עד
מוות, אבל בתפקיד של זונה קטנה שתי המעלות
הללו לא מפריעות לה.

אהבהב תו לי ת
שידיד נוסח כאריס

השעון המעולה
שרציתם וחלמתם
* אלגנטי

(אסתר,

אביב; ארצות־הברית) אן־מרגרט ההוליבו־דית
הפרועה ביותר של הוליבוד, יוצאת לפאריס
בתור אופנאית ובתור בתולה.
היא מסתובבת במועדוני־לילה, ובמועדוני־יום,
וחושפת את גופה הנהדר בפני כל
פאריס. היא רוקדת, משתוללת, מנהלת יחסים
עם שלושה גברים ונלחמת בלהט לשמירת
בתוליה, לא ברור לשם מה.
כל הגברים מתאהבים בבתולים שלה. ורוצים
להתחתן איתר, באופן מוסרי וכשר
ולעשות לה ילדים מוסריים וכשרים. וכל
הסרט עובר במלחמה בין הבתולה המוסרית
לבין הבתולים המוסריים.
זהו סרט חי מאוד, מתאים לחובבי מוסר
וצניעות, לחובבי הגוף של אן־מרגרט, ולחובבי
בריונים בתוך אולמות הקולנוע.

* מודרני
* ומדוייק
השעון היחידי בעולם הנותן
אחריות מלאה לשנתיים.

שחזחסודו ג< 0161 זשחטזטסס 16
סוכצוה ר^ שית:

אוניברסל ציון טל 235391 .ת״א
תדריך סרטי שאפשרלר או ת
הצילו (דומיוו, חיפה: ריצ׳־
ארד לסטר משתולל עם החיפושיות שלו
בסרט צבעוני, שמח ומטורף.
סנדרה (גת, תל־אביב) פיוט מ־זוייף,
שפע של נושאים ובעיות, אווירה,
והרבה תמונות יפות בסרטו של ויסקונטי,
שזכה בפרס פסטיבאל ונציה בשנה שעברה.

החנות כרחוב הראשי
(מוריה, חיפה) יחסים אנושיים עדינים,
בלתי־אפשריים, בין נוצרי ליהודיה, שאת
חנותה הוא עומד לרשת לאחר שיקחו אותה
למחנות ההשמדה. סרט מזעזע, עמוק׳ על

אן־־מרגרט
גוף מוסרי

נושא השואה.

כמטפלת זקנה, חביבה וטובת־לב, המפזרת
אוכל לציפורים, וקונה עוגות לילדים קטנים.
אבל אל דאגה. הבלהות מגיעות, ואז הסרט
מותח יותר מכל המפלצות המשונות
גם יחד.
כי בניגוד לכל סרטי־הבלהות, יש כאן
סיפור אנושי למדי׳ עם בני־אדם הפועלים
מתוך מניעים אנושיים, והמתח הוא שקט,
ומזדחל לאיטו.
רק לקראת הסוף, כשהפחדים והבלהות
מגיעים לשיאם, וכשהקהל כמעט מתעלף
מרוב מתיחות, והפתרון המוזר והלא־צפוי
צריך להגיע, מתארגן הכל בקצב מהיר, בניגוד
לכל הגיון, אפילו בניגוד להגיון של
הסרט.
רק דבר אחר לא משתנה: בט דייביס,
פשוט משום שהיא שחקנית מעולה, ונשארת
כזאת, עד הסוף המר.

עו שר ואו שר
היצאנית שייצאה ולא חזרה

יהודה, תל־אביב; צרפת־אינוליה־גרמניה) א

ג׳ואן קרופורד, בראיתי מה עשית לה,
בקולנוע הוד, תל־אביב, בקרוב.
העולם הזה 1500

* * אמריל,ה לא]

(מקסים׳

אדיב; סאטירה חריפה מאוד על מיסחור החיים
האמריקאיים והמוות האמריקאי.

ויווה מאריה

(פאריס, תל־אביב)

שתי אלילות הקולנוע הצרפתי מבצעות ריקודים
ומהפכות בקסם שאין דומה לו.

יסורים ואקסטזה

(פאר,

אביב) מיכלאנג׳לו הפך אדם עליון, בסרט
שטחי עשוי היטב על ארבע שנים מחייו.

ספינת האשליות

(אורנע, ירו
שלים)
ספרה הרציני של קתרין אן פרטר
על חבורת נוסעים אדישים באונייה גרמנית
ב־ ,1933 הפך סרט רציני, מרשים, למרות
השימוש המופרז בפתגמים וסיסמאות.

סרטי שאפשרדאדר או ת
המשתיקיס (מוגרבי, תל־אביב) הסוכנות
החשאית באחד המצבים הירודים ביותר
שלה.
סודות פאריס (ציון, ירושלים) סרט
עם אווירה צדקנית מוסרית מנסה ליפות
סיפורים סנסציוניים מלוכלכים, ואת חוסר
הכשרון של יוצרם.

* 6ז! 13ת 16 תוח 0 0

השם

556 )10 גגן

״לונג׳ין״

? £5 5חו 8ח 1 .0

מדבר

בעד

עצמו

שורק אביטל

העולם הזה 1500

עו ב ה טן

אינה חת!ן ן1וח?
כולם יודעים שבזמן האחרון יש בארץ מצב
תרבותי קשה, ושהנפגעים הראשונים מכך הם
דווקא אנשי התרבות. הארוע התרבותי האחרון,
פתיחת הדיסקוטק של פרדריקה סגל, ארע לפגי
חצי שנה אולי. זה היה עדיין בתקופת השפע
התרבותי. היה שם מרק גולאש נהדר, שמפניה
חינם, והרבה נקניקים ונקניקיות, ופרדריקה סגל
הייתה בשמלה נהדרת.
אחרי זה לא קרה שום דבר. נערכה אמנם
הפתיחה המפוארת של היכל הסטיק במוזיאון
הפיתות, והיו שם אמנם אנשי התרבות וכל
הנקניקיות אבל הסטקים לא היו על רמה. לכן
הזכירה פתיחת התערוכה של ז׳אן דויד בגלריה
גורדון, בצורה קלושה מאוד את הימים הטובים.
בפתח הגלריה עמד מישהו והזהיר את הבאים:
״בפנים אין כלום. רק יין.״ למרות זה היה האולם
הקטן והיפה מלא עד אפס מקום.
המצב היה דחוק עד כדי כך שלא היה לאן
להכניס את הגברת רות דיין, והיא נאלצה ל הגיד
מבחוץ :״איזה תמונות יפות.״
בפנים היו כולם דבוקים זה לזה. אפריים בן
ארצי מאל־על היה דבוק לבורים שלייפין מה־טייס,
שהיה מעורבב בווילם ואן־ליר מהכסף,
כל הציירים היו דבוקים לבעלי הגלריות, ז׳אן
דויד היה בתוך בצלאל שץ, וכל מיני נשים
ישבו בתוך המאפרות שהיו מונחות על הספסלים.
המגישות חילקו יין, כפי שהוזהר מראש, ואיש
אחר, אומלל, זחל בתוך הקהל ושאל את העומדים
ושבים :״אולי ראיתם את התמונות?״ עומד אחד
אמר לו שהוא במקרה ראה תמונה אחת ולא
היה שם שום דבר, רק קווים וצבעים. אבל המחפש
המשיך לחפש.
שתי מלכות יופי הצליחו פתאום להידחק
לתוך הקהל. אפשר היה לראות בקלות שהן
יפות, לפי ערימות השיער שהיו להן על הראש.
צייר אחד שאל אותן אם זה ז׳אן דויד שצייר
אותן, והן אמרו שלא. נינה בלה.
איש אחד אמר לאשתו שהוא היה רוצה לר אות
את מר כהן ואשתו, וכשהיא שאלה אותו
״מה הם כאן?״ הוא אמר לה כמה שהיא טיפשה,
שזה רק התמונה שלהם כאן. כפי שכתוב בתכ ניה:
מר כהן ואשתו, רישום.
האיש שחיפש את התמונות המשיך לחפש
אותן, ומישהו הציע לו שבמקום לראות אותן
ינסה לקרוא אותן, בתכנייה. אתל, מנהלת הגלר יה׳
שהיא הראשונה בארץ שגמרה בית ספר
גבוה לאמנות, הסבירה לאנשי התרבות את המקום
המשוער של התמונות.
התברר שבמקום הקרחת של בצלאל שץ היה
צריך להיות הציור מספר , 19 על החוף, וצפונית
מערבית מהכובע של דן בן אמוץ, בין הראש
הבלונדיני של אשתו של שייע יריב, לבטן של
יונתן ברוידא הייתה הכלייה מספר ,22 ומעבר
לתסרוקת של מלכת היופי היה תלת פנים. כל
הצופים הסתכלו בהתעניינות אל מעבר לתסרוקת.
״הן תלויות על הקיר,״ הסבירה מנהלת הגלר יה.

למה? מה הן עשו?״ שאלה אחת הצופות.
פקיד חשוב הסתכל מסביבו ואמר שהוא אף־
פעם לא תיאר לעצמו שיוכל ליהנות כל כך
מציור. צייר אחד די ידוע שאל את ז׳אן איך
הוא מצליח לצייר כל כך הרבה תמונות. וכשז׳אן
דויד אמר שזוהי ההשפעה הברוכה של המוזה. הוא
אמר לו :״של מי? אולי תכיר לי אותה?״
האיש שחיפש את התמונות מצא את ז׳אן דויד

ושאל אותו אם הוא האיש שצייר אותן, ואולי
הוא יודע איך הן נראות. כל החברים של ז׳אן
דויד בירכו אותו ואמרו לו שעכשיו, לאחר שהוא
פתח כבר תערוכה הוא יוכל אולי להגיע גם
לדיסקוטק.
כמה אנשים תרבותיים התחילו להתפזר. המאפרות
החלו להתפנות .״כמה עולה מאפרה
כזאת?״ שאל מישהו .״אבל אני מעדיפה מסע דות
על תערוכות,״ אמרה אשה אחת מהמין
היפה, ,׳כי במסעדות אפשר גם לאכול.״
גבר מהמין הלא יפה עבר שם ואמר שדג
הבקלה מכסית הוא הדג הכי טוב בארץ. ואשר.
אחרת הציעה לכולם לקנות הרבה תמונות כל
זמן שהמחירים נמוכים. החברה שלה אמרה שמה
שצריך לקנות היום זה דירות.
בעשר וחצי כולם הלכו הביתה, ואז אפשר
היה לראות סוף סוף שזו הייתה באמת תערוכה.
עובדה — כל הקירות היו מכוסים בתמונות.

״התפללתי כל יום,״ הוא מספר ,״ולא הפסקתי
את המעשה הזה אף פעם.
״אבל כשבאנו לארץ, והיינו צעירים, לא היה
חסר אז בית תפילה, לא זה היה הדגש. הדגש
היה על ייבוש הבצות, על ביעור השממה, על
בניץ המולדת. זאת הייתה השאלה.
״אז,״ הוא מוסיף ,״היה גם מי שיתפלל. הייתה
גולה. היו פזורי ישראל. הם התפללו. חסר היה

דת נרי זסו
״האדם צריך להתפלל,״ אומר יהודה גור־אריה,
חבר קיבוץ עין חרוד ,״כי כל זמן שיש
לאדם לב ונשמה תפילתו אסור לה שתיפסק.״
לפי דעתו כל בני האדם מתפללים. אבל כיוון
שרובם לא הולכים לבית כנסת אף אחד לא יודע
על זה, גם לא הם עצמם .״כי מה היא תפילה?״
הוא שואל ,״תפילה היא משאלה, היא שאיפת
האדם. יש הרבה דתיים, הרבה מאוד, אף על פי
שהם לא מודים בזה.״
יהודה גור־אריה מאמין באלוהים ובמוציא־

ז׳אן דויד ומלכות־־יופי*

קהל פתידזודהתערוכה
ליזם, אבל באלוהים הוא מאמין קצת יותר, כי
בכל זאת אלוהים היה ראשון, הוא היה עוד
לפני שבני האדם נולדו שווים, ועוד לפני שהיו
להם כבלים על הידיים וכל זה.
היום הוא כבר בן שבעים, והוא האמין באלו הים
עוד במאה שעברה עוד לפני שביטלו אותו.
כשעוד הייתה הגירסה שהוא ברא את העולם.
• סגולה גוהר ויפה שריר.

יהודה גור־אריה
מתפללים? אבל אחרי שששת המיליונים נעלמו
מבמת ישראל, כמו שאומרים, אם נרצה ואם
לא נרצה צריך להמשיך. עכשיו חשוב מאוד
לשמור על הנכס הזה. עכשיו צריך ללכת בתלם,
לשמור על מסורת ישראל. יש סמלים שאסור
לוותר עליהם, כמו שאומרים.״
כל בוקר עושה גור־אריה ריצת בוקר והת עמלות,
פעם בשנה הוא צועד בצעדה, ופעם
בשנה הוא מקיף את התבור. הוא מתגלח מתקן
את הנעליים שלו לבד, מלמד עברית, בקורסים
לעברית. הוא עובד שמונה שעות, הוא משקה
את הצמחים שליד החדר שלו, מתפלל שלוש
פעמים ביום מבקר את הנכדים והילדים שלו.
ועוד נשאר לו זמן לשלוש ארוחות, לכוס קפה
בשעה ארבע ולארוחת עשר. דבר אחד הוא לא
עושה. הוא לא אוכל בשר. אבל עם הקציצות
שנותנים בקיבוץ זה באמת לא חכמה.
לכן, חושב גור־אריה, שצריכים לחזק את
השפעת הדת בקיבוץ .״אני בין אלה שרוצים
שיבנו כאן בית כנסת. אבל מהרצון עד להגשמה
יש מרחק רב. זה תלוי במשרד הדתות, והם
מבטיחים ומבטיחים ואנחנו מחכים.״ לעת עתה
הוא מתפלל, יחד עם שאר המאמינים של הקי בוץ,
עשרים בימי שבת, ומאתיים בחגים, בבית
הכנסת של עין חרוד ״המאוחד.״
לפי דעתו צריך לשנות ולתקן את הדת ה יהודית.
אבל עד שלא ישנו אותה צריך להתנ הג
לפי הכללים הקבועים שלה. לכן החברות
של הקיבוץ צריכות להתפלל בעזרת־החברות,
ולא בעזרת־החברים, ואסור שהילדים יסעו
בקורקינט ובאופניים בשבת, לפחות לא על יד
בית הכנסת. ואסור לעשן בשבת. בכלל, הוא
חושב שאסור לעשן. לפחות לא להכניס את העשן
לריאות, ובעיקר לא לעשות את זה בשבת.
אבל הוא לא בעד זה שכולם יגדלו זקנים ו פיאות.
זקן לא מתאים לו. עם כל הספורט שהוא
עושה זה יראה מגוחך .״אם כי אני בעד תלבו שת
לאומית,״ הוא מוסיף מיד ,״אני בעד זה
שכולם ילבשו בגדים לבנים. ושיחנכו את הנוער
על ערכי עם ישראל. אני לא מתלונן על הנוער.
הוא נוער טוב גם ככה. אבל הוא יהיה יותר
טוב אם יתחנך על דת ישראל.
״אני סוציאליסט. בטח שאני סוציאליסט. למה
שאני לא אהייה סוציאליסט? אבל אני לא מאמין
שהדת היא המורפיום של ההמונים. אולי הדת
הנוצרית, אבל לא הדת היהודית.
היהודים הרי בדרך כלל חיו בשלום עם הסו ציאליזם.
מה יש? את המהפיכות אפשר לעשות
לאוו דווקא ביום כיפור או ביום שבת. אבל את
מי שאני לא מבין זה את השומר הצעיר. השנאה
שלהם לדת, זה לא ברור. כן, הם נחמדים. אבל
בכל זאת.
״אני מעריך את כל בני האדם. גם את אלה
שאינם מאמינים. גם את הכופרים. כמו שאומ רים:
הקומוניסטים חשובים כמו המאמינים.
לולא המאמינים לא הייתה בריאת העולם, ו לולא
הקומוניסטים לא היה התוהו ובוהו.״