גליון 1552 מתאריך 31 במאי 1967

מספר 1552

שגה 30

כ״א אייר תשכ״ז31.5.1967 ,

המחיר 1 20

מגו״ס על הגבול
נלחמות

השלטון

7861.?..1?.ז״בעיד

סכין גלו ח

זכה במשאל
העם 1$$7

השבוע דמתה המערבת למוסדות רבים
במדינה. החדרים ריקים. מכונות־הכתיבה שותקות.
כמעט כל חברי המערכת, שכולם צעירים,
נמצאים אי־שם. נשארו כמעט רק חב־רות־המערכת.
למי
שנשאר _,קשה להתרכז בהוצאת ה־עתון~.הלב
והמחשבה הם במקום אחר.
ונוסף לכל: קשה מאד לערוך שבועון בימים
כה סוערים, כאשר ההערכות משתנות
לא רק מיום ליום, אלא גם כמה פעמים
במשך היום. אין מקומות רבים בארץ שאליהם
זורמת אינפורמציה כה מתמדת ומלאה
— אך כל כמה שעות משתנית המגמה.
וכל כמה שעות מתכנסים אנחנו, עם
יועצינו הפוליטיים והצבאיים, כדי לשנות אח
ההערכה בהתאם לאינפורמציה האחרונה.

את הזמן שיכולנו לגזול מתפקידינו ניצלנו
כדי לצאת מן העיר ולבוא במגע
ישיר עם החיילים.
גם אורי אבנרי וגם אני ירדנו השבוע
כמה פעמים לנגב, כשכל אחד מאיתנו משוחח
בכלי פעם עם עשרות אנשים, ידידים

ומעבר לכל ויכוח, חשנו בחברות פשוטה,
באהדה של הצעירים והפחות צעירים לעתון
וכל מה שהוא מייצג.

אהדה מסוג לגמרי אחר באה מצד ה־עתונאים
הזרים שזרמו ארצה בגלל המשבר.
רבים מהם טילפנו אלינו, ביקשו לדבר באופן
דחוף עם אורי אבנרי. מסתבר כי רובם
הביאו עימם רשימה של ארבעה־חמשה אישים,
שעימם רצו לדבר. שני שמות הופיעו
כמעט בכל הרשימות: משה דיין ואבנרי.
ולא במיקרה. בלונדון, בפאריס וברומא
אמרו להם יודעי־דבר כי אלה הם שני הקצוות
בישראל, שאת דעתם יש לשמוע כדי
להגיע להערכה כלשהי של המצב.
התוצאה: ויכוחים ממושכים שגזלו גם הם
שעות רבות מאיתנו השבוע, צילומי טלביזיה
והקלסות רדיו. הפכנו ללשכת עתונות ו־מרכז־הסברה
בזעיר־אנפין.
צוות טלביזיה אירופי השתלט על משרדי
המערכת במשך חצי יום, הסריט סרט ארוך
על עבודת המערכת.
על כל הפניות עלה מיברקו של אחד מ ל סכין
הגלוח

בהוקרה

לעם

עכשיו דיספנסד
סכיני גילוח

6חינם1

צוות הטלביזיה במשרדי המערכת
משכבר הימים, וטרמפיסטים בדרך.
היה מעניין להשוות את רשמינו. הם היו
אחידים לגמרי.
מי שחשב כי בימי החרדה של ערב־מל־חמה,
מול פני אוייב אימתני, כאשר ההתלהבות
הלאומית גואה, תהיה הסתייגות מקו
העולם הזה — טועה לגמרי. הופתענו ממידת
הידידות שנתקלנו בה בכל צעד ושעל.
גם אותם שסברו כי המלחמה היא בלתי־נמנעת,
ושיש להלום מיד, הוסיפו בשיחות
עמנו :״אתם צדקתם. לא עשינו מספיק בדי
להעלות את המדינה בעוד מועד על דרך
חדשה. היו צריכים לנהל את המדינה אחרת.״
או :״המלחמה לא תפתור שום דבר. זה רק
רק יחזיר את המצב למה שהיה קודם. חבל
שלא נתנו לכם שאנס לנסות את הדרך שלכם.״
מישהו אמר לאורי אבנרי :״אולי כל זה
לא היה קורה אילו קיבלנו את ההצעה שלכם
להקמת קו־מגן־דויד.״

עורכי הבטאונים החשובים ביותר בעולם, שהיה
מכוון לאבנרי אישית:
״מרבה לחשוב עליך, למרות שאיני מודאג,
איני יכול לתאר לעצמי שנאצר רוצה לקבל
מכות בפעס נוספת. הייתי רוצה לדעת מפין,
אם ישראל היא הפעם חפה־מפשע, כפי ש נידמה
לנו כאן. שלך בלבביות

אותו עורך, שראשי־ממשלה מצפים למוצא
פיו, סמך, כנראה, לגמרי על אבנרי
שישיב בכנות, ושהערכתו לגבי הצד הישראלי
במשבר תהיה מוסמכת.
ענינו מיד במיברק, בו הדגשנו כי ישראל
באמת אינה נושאת באחריות למשבר הנוכחי.
מכתבים איזה קירז
כולם מדברים עכשיו על ממשלה מקיר
אל קיר. בשביל מהי מה היא תעשה, אחרי
שכבר העמידו את העם הזה עם הגב לקיר?
מה שדרוש זה לא שינוי ממשלה,
כי אם שינוי המישטר ומדיניותו! זאת
דעתי.

אליהו כהן,

תל-אביב

זאת גס דעתנו.

נגד החבלנים

למען יופי שעהתייך

בשכנותינו מתגוררים שנים רבות, במקרים
רבים באותו בית, משפחות יהודיות וערביות,
המקיימות יחסי ידידות ועזרה הדדית.
היחסים השוררים שנים בשכונותינו בין
יהודים וערבים הם דוגמא ומופת ליחסים
שישררו בעתיד של שלום בין יהודים וערבים
באזור. לכן חשוב לשמור יחסים טובים
אלו גם ובמיוחד בימי מתיחות אלו.
לשמועות הנפוצות מפה לאוזן יש גיר־סות
שונות ומשונות, ולאף אחת מהן אין

שום קשר עם המציאות.
והנה לדוגמא: בביתו בשכונת עג׳מי
ובחנותו ברחוב יפת של התושב זריק
לוטפי נערך ב־ 25.5.1967 חיפוש על־ידי המשטרה.
מיד הופצו על־ידי גורמים חסרי
מצפון שמועות זדוניות המחשידות את
התושבים הערביים. והנה התושב זריק
לוטפי שוחרר למחרת, ללא ערבות וללא
כל האשמה נגדו. והוא ממשיך בעבודתו
הרגילה בחנותו וביחסי שכנות טובה עם
התושבים היהודים בשכונתו.
אנו תובעים מן השלטונות והעתונות להכחיש
את כל השמועות הזדוניות הנפוצות
ע״י גורמים חסרי מצפון, שמועות ה־מרעילות
את אוירת השכנות הטובה בין
התושבים היהודים והערבים.

הועד לשכנות טובה

כץ יהודים וערבים, יפו
> +הפצת שמועות בזמן חירוס היא נשק
חבלני. במיקרה זה, זהו נשק מסוכן שבעתיים,
כי כוונתו להסית אזרחים בשכניהם.
העולם הזה 1552

באיזשהו רגע, השבוע, התגבשה דיעה אחידה ברחבי הארץ.
השאלה חדלה להיות :״אם?״
השאלה הסבה :״מתי?״
היא נשאלה בדאגה בתל־אביב ובירושלים, כפי נשים שחשכו על
יקיריהם אי־שם.
היא נשאלה כאי־סבלנות גוברת ברחבי הנגב.
שאלת הזמן הפכה שאלת בל השאלות -שאלה שעברה את הארץ
מדן עד ניצנה.

הרגע המכריע בהתגבשות דעת־־הקהל בא עם הטלת המצור על
מיצרי־טיראן.
עוד ידובר הרבה כעתיד על הסיכות שהניעו את גמאל עבד־אל־נאצר
להעביר את עיקר צבאו לחצי־האי סיני, ולהטיל את המצור. אם
רצה כבך, אם לאו. אם ניתן היה למנוע זאת, וכיצד. אם שררה בצמרת
המדינה הערבה כוזבת לנכי אפשרויות מצריים, ומדוע. אם מחדלי
ממשלות ישראל, במשך העשור האחרון תרמו למצב הזה, ואיך.
אבל זה ויכוח לעבר ולעתיד. אין לו משמעות כהווה.
בי בהווה יש משמעות רק לעובדות.
והעובדות הן: נשיא מצריים סגר את מיצר טיראן, ובכך• יצר מצב
כלתי־נסכל.
לא רק מפני שהמצור כשלעצמו פוגע בכלכלת ישראל, אלא מפני
שהכניעה למצור תביא -בהכרח מוחלט -להגברת כל הלחצים על
ישראל, כבל החזיתות והשטחים, בולל מלחמת־גרילה בישראל עצמה.
כאותה שעה העביר נשיא מצריים לחצי־־האי סיני כוחות עצומים -
כוחות שעצם נוכחותם שם מהווה איום על קיום המדינה.
את צבאו זה יכול עבד־אל־נאצר להחזיק שם במשן־ זמן בלתי־מוגבל.
ואילו צבא ישראל, שהוא כעיקרו צכא־מילואים, אינו יכול להישאר שם
זמן רב, מבלי שהדבר יביא להתמוטטות מערבות הכלכלה בישראל.
אלה הן העובדות. הן הלכו והחמירו מיום ליום, עם התגברות הכוח
המצרי בסיני.
ועם עובדות לא ניתן להתווכח.

מול עובדות אלה חלה התופעה העיקרית של השבוע:
״ההפסקה

הגדולה״.

ההפסקה שאירעה בין המתיחות של ראשית המשבר, לבין המלחמה
שנראתה עתה כבלתי־נמנעת.
היא נבעה מן ההליכים המדיניים, שנראו לממשלה כחיוניים. אם כדי
לברר מהי מידת העזרה הממשית (אם ככלל) שאפשר לצפות לה מידי
ארצות־הכרית, בריטניה וצרפת, אם בדי לנכש דעת־קהל איתנה
בעולם (או לפחות במערב) לגבי צידקת הצד הישראלי כמאבק הנוכחי.
השיקול המדיני עמד מול השיקול הצבאי.
כעוד שכל יום שעבר הביא, אולי, רווח מדיני -היה ספק אם הוא
מביא גם רווח צבאי, או להיפר.
הפסקה זו היתה מיבחן מיוחד־כמינו לכל.
הוא היה, קודם כל מיכחן לעצבים ולמוראל האזרחי והצבאי.
היו שחשכו כאהדה על לוי אשכול, שהוא לבדו היה צריף להחליט
את ההחלטה הגורלית, הרת האחריות הנוראה, של מתן הפקודה
לפתיחת שערי המוות והחורבן. מעטים קינאו בו.
היו שביקשו החלטה מהירה -אפילו מכלי שימוצו כל ההליכים
הפוליטיים האפשריים.
היו שביקשו לנצל הפסקה זו לצבירת הון מפלגתי, כפי שעשתה רפ״י,
כדרישתה הקולנית לציר את ראשיה ל״ממשלת־חירום לאומית״ תוך
הטלת ספק גלוי כהנהגה העליונה ערב המיבחן.
היו שהתפללו כעומק ליבם לנם כלשהו, לשליח־אלוהים בדמות דה־גול
או מישהו אחר, שישיג את אשר נראה כבלתי־אפשרי -הצלת השלום,
שניה לפני יריית הפגז הראשון.
אך מעל לבל השתררה, כשבוע ״ההפסקה הגדולה״ ,הרגשה כללית
שלא הזכירה את ימי מיבצע־סיני, אלא את ימי תש״ח.
ההרגשה של ״ איןברירה ״ .
ההרגשה בי -יהיו הסיכות שהביאו למצב בפי שיהיו -נוצר עתה
מצב שבו קיום המדינה הונח על כף המאזניים.

מכתבים

מ ק צו ע נפלא
ללא אבטלה
ב בי תספר א1ה״ רוכ ש
התל מי ד, בנוסף לי דעמק צו עי,
נסיון מ ע שי רב ובטחוןעצ מי
בעבודהמעשית, וזאתתודות
ל ל קו חו תהר בו תוהק בו עו ת
המבקרותבס לון
בי ת ־ הספרוהנהנות
מ ש רו תמעולה
הני תן במחירים
נמוכים ביו תר.
ל מ קיי מי הקורס
ני תנו ת ת עו דו ת
סיוםו סיו ע
לקליטתםבע בו ד ה.
הקודם החדש
נפתח:
1.6.67

דייאנרו

בפר דיזנגוף ריינ ם 1ת ״ א טל2 2 5 0 5 5 .

טכניקום!
לוחמים האזנתי לשידור הדיונים בכנסת, כשדיברו
על המצב, היו עוד כמה חברה מסביב
לטרנזיסטור שלי, וכולם כמוני אנשי מילואים.
שמענו את דברי חברי־הכנסת של כל
הסיעות, ואז בא תורו של אווי אבנרי.
כמה מהחברה אמרו :״נו, נשמע מה יגיד
עכשיו.״
אחרי ששמעו, אמרו :״כל הכבוד!״
גם אני אומר: כל הכבוד! מצידי, עברתם
את המיבחן. הוכחתם שלוחמי שלום אינם
בוגדים. הם מטיפים לשלום, אבל כשכופים
עליהם — הם גם לוחמים.
+והם
שלום.

ממשיכים,

ג. ג ,.אי־שם
וימשיכו, להטיף ל
תודת

קיבלתי מכתב מהבן שלי, המשרת עכשיו
בצבא. הוא עודד אותי, ואמר לי לשמור
על מוראל גבוה. שלא אדאג לו, כי
בכל מקום שהוא נמצא בו בישראל —
זה הבית שלו. והוא סיפר לי, שליד מקום
הריכוז של היחידה שלו יש מושב עולים.
וזה בדיוק מה שהוא כתב:
״את יודעת, אמא, אחד המקומות האלה
שאף פעם אנחנו לא היינו נכנסים אליהם,
כשהיינו עוברים באוטו שלנו. עכשיו נכנסתי.
גם את הבנים שלהם גייסו, והרחובות
ריקים, חוץ מנערים ונשים. ועל
הבתים ראיתי הרבה שלטים כתובים בשגיאות,
אבל באהבה. השלטים אומרים: חייל,
היכנס להתקלח ולנוח. הבית פתוח בשבילך.
״ממש משכו אותי בכוח פנימה. התרחצתי,
נתנו לי קפה וסנדביץ׳ .אמרתי
להם שאני לא רעב, שיש לנו כל מה שצריך
בצבא. אבל אם הבית דחפה לי את
הסנדביץ׳ בכוח בדיוק כמוך, אמא.״
אני כותבת לכם את זה ובוכה — בוכה
מרוב התרגשות.
חיה הלפרין, פתח־תקווה
דמעותיך, אמא הלפרין, הס התודה ה יחידה
היאה למעשה של אותה אס.

לצנן את ההתלהכות
אני מצרף בזה לירה אחת, ומבקש להשתתף
במימון המודעה ״נגד המלחמה״
שפירסמתם. אם תצליח המודעה לצנן את
ההתלהבות לפתוח במלחמה — ולו גם
של אזרח ישראלי פשוט אחד — אז היא
תצדיק את המאמץ שהושקע בה.
יאיר צנזור, חיפה
^ המאמץ הוצדק — והקורא צנזור הוא
רק הוכחה אחת.

איך להגיבץ
אתם, שהאמנתם כל הזמן באפשרות של
שלום. שאמרתם שזה תלוי בישראל, כדי

בישראל. אני לא יכול לשכוח שיש הרבה
דברים שאני לא מסכים איתם.
אבל זאת, סוף־סוף, המדינה שאני חי בה,
והמדינה שאני חייב לעזור לה. לצבא לא
אלך — וגם לא יקחו אותי. לשבת בכפר
ולראות איך כל גבר יהודי עוזב את ביתו
ואת ילדיו — אני לא יכול.
לכן, אני חושב שאני מוכרח לעשות משהו.
לעזור במשהו. לא בשביל מה שיגידו
עלי היום, אלא בשביל שיזכרו את זה מחר.
המחר המקווה הזה, שידברו על שלום
ולא על מלחמה. אני מוכן להתגייס לעבוד
בכל מקום שירצו אותי, ויחד איתי קבוצה
של חברים. תגידו לי לאן לפנות, מה לעשות?

אחמד
עכדאללה, המשולש
המשך בעבודתך. מניעת זעזועים קיצוניים
במשק היא אחת התרומות החיוניות
בימי מלחמה כבימי שלום. כל עזרה אחרת
שתוכל להגיש בשעת חירום — הגש אותה
כמו נל אזרח אחר: נפרט.

השעה המבוערת
מסביבנו הן חמורות מדי, מכוהזה העו ההתפתחויות ימצפות
לשעה
ערת. המצב
מזעזע את כל

אילו המעצמות והאימפריאליזם
היו
עוזבים את ישראל
והערבים לבה האם
לא היו משיגים את
השלום?

באסם עוכאשה,

דבוריה
יש שיר מפורעובאשה

של עבד־אל־והאב
:״המילה א יל
ו מעולם לא בנתה בית.״ לא מספיק ש יעזבו
אותנו לנפשנו. אנחנו צריכים לעשות
משהו.

לא כולם כאלה
נסעתי ללוד, ללוות דוד ששהה כאן כתייר
וחזר לארצו. תאמינו לי, היינו צריכים
לעמול קשה כדי לשכנע אותו לשוב
למשפחתו הדואגת. הוא אמר :״אני יהודי,
ומקומי איתכם!״ עד שבסוף הסברנו לו,
כי בגילו המופלג ובמצב־בריאותו הרעוע,
שיהיה שם ולא פה. רק כאשר מוטב גויים, והוא ראה שהוא יהיה לי בעלי למעמסה, הסכים לנסוע.
כמובן שלוד היתד, מלאה המונים שרצו
לעזוב. זה היה נורמאלי. אבל מה שהרגיז
אותי במיוחד, זה לראות בחורים צעירים
ובריאים, בלבוש של בחורי־ישיבה, נדחקים
בתור בין העוזבים. זאת בושה! אני לא

טכניקו ם
ב וקר * ערב
ב*.6.67ד נפתח קורם חדש

דדיו

אלקט רוני ק ה

חיפה,

• ט לויזי ה

ה רצ ל 44

#ט רנזי ס טו רי ם

ב ן ־ יהודה 26

״ אולפןגרג ׳ )0 0 0
בהנהלתחיים כר ־ ־קמא
פותח קורסי־קיץ -
בוקר וערב -שד
שבוע -שבועיים -חודש

י־קצדנות
עברית ו/או אנגלית
ההצלחה מובטחת ! ההרשמה :

ת״ א: רח׳ גורמי ,5סל, ז<חמ׳ר.י
לנרשמים השבוע -הנחה :

העוזבים בלוד
להשיג את השלום. מה אתם אומרים עכשיו?
איך, לדעתכם, צריכים להגיב על חסימת
טיראן?

אליהו כן־דור, תל-אביב
אמרנו זאת מעל גבי העולם הזה ובכנסת:
העם הזה׳ יגן על מולדתו. בלי מורך, בלי
פחד, אבל גם בלי היסטריה ובלי שיכרון.

גם ערכי, גם ישראלי
אני ערבי ישראלי. לא רק ערבי ולא
רק ישראלי. שניהם יחד.
בתור צעיר ערבי, יש לי הרבה בעיות

אנטי־דתית, אבל לקחתי את המצלמה של
דודי וצילמתי אותם.
שולמית רודיך, חיפה
ואנחנו ראינו בחורי־ישיבה נוסעים בשבת
בבני־ברק, ברגע שקיבלו צו־גיוס.
שמענו גם על קבוצת בחורי־ישיבה שטסה
מניו־יורק ללוד כדי להתגייס.

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתבים.
העולם הזה 1552

תמרורי
* נולד. לקונסטנטץ מלך יוון ()26
ולרעייתו, המלכד, אנה־מאריה, ילדם השני,
בנם הראשון, יורש־עצר לכס יוון.
נחוג. יום הולדתו ד,־ 55 של פרופסור
האוניברסיטה העברית (לתלמוד ו־מידרש)
אפרים אלימלך אורב!־ ,לשעבר
רב צבאי ומפקח משרד־החינון־ לבתי־ספר
תיכוניים שיזם לאחרונה תנועה לטיהור
הדת מן המפלגתיות שפשתה בה.
נחוג. יום הולדתו ד,־ 60 של אבר*
הם כרוידס, משורר (אל השחר הגנוז)
ועורך ששימש משך 36 שנים ()1964—1928
מזכיר אגודת הסופרים. ברוידס, שהחל את
דרכו בארץ כפועל בבתי־חרושת למצרפות
וגפרורים, היה בזמנו גם פועל־בניין (הספרייה
הלאומית על הר־הצופים) וממיסדי הנוער
העובד, עבורו טבע את הסיסמה
לעבודה, להגנה ולשלום.

+נחוג. יום הולדתו ה־ 75 של לוד*
ביג כלום, צייר ירושלמי ותיק ( 45 שנים
בבירה) ששימש במלחמת־העולם הראשונה
צייר־מטה בצבא האוסטרו־הונגרי, נודע בציורי
הנוף הארצישראליים וד,מרחביים שלו,
נתלווה בשעתו לכוחות צה״ל בנגב, לשם
ציור דמויות לוחמים.
+נחוג. בהאנוי, יום הולדתו ה־דד
של הו צ׳י־מין, נשיא צפון ויאט־נאם,
נער־סיפון לשעבר שהחל כבר לפני כמעט
50 שנה בניהול מלחמת העצמאות של
מולדתו (בוועידת־השלום של ודרסיי).
נחוג. יום הולדתו ר,־ 80 של יעקב
שטיינהרט, צייר וגרפיקאי ירושלמי, תל־

אלאן מוסקוני —
רון קלרק —
מנואל סנטנה —
- 6511ן{חנ— $1
אלוף אלוף אלוף אלוף
עולמי עולמי עולמי עולמי
בשחיה בריצה בטניס במשקאות

מידו של מאטים ומורה בצלאל לשעבר,
הידוע בפיתוחי־העץ ועיטורי־הספרים שלו,
אך במיוחד במוטיבים היהודיים של ציוריו

הזדרזו !

(ירמיהו על חורבות ירושלים).

העולם הזה 1552

בטופס ההשתתפות, ממול, מופיעות תמונו תיהם
של 4אלופים עולמיים. רשום א ת השם
הנכון של כל אלוף מתחת לתמונתו, מתוך
השמות המופיעים למעלה. גזור את הטופס
ושלח לת.ד , 16068 .ת״א ,״חידון סנפרש״.

.2לכל טופס יש לצרף 6תויות של משקאות
סנפרש כלשהם :
מיצים ממותקים — תפוז, לימון, פטל, קולת
— תפוז, לימון, פטל, קולה
מיצי לו״קל
משקאות קלים — אשכוליות, תפוזים, ענבים,
מישמש
־־ קולה, ג׳ינג׳ר איל, טוניק, גזוז מסטיק, תות־שדה, תפוזים,
סנפרש־אפ, סודה.
שים לב:
הרטב התוית והיא יורדת בנקל מהבקבוק !

פונדה

^ נחוג. בירושלים, בקונצרט חגיגי
של תזמורת קול־ישראל, שנגדה נטעו 82
עצים על שמו, יום הולדתו ר,־ 82 של המנצח
היהודי אוטו קלמפרר, תושב שווייץ,
המופיע כמנצח־אורח עם התזמורות המעולות
בעולם.
^ נחוג. יום הולדתו ה־ 95 של ברט־ראנד
ראסל, מתמטיקאי, פילוסוף, רודף־
שלום ובעל פרם־נובל ( )1950 ולפי הביוגרפיה
שלו שהתפרסמה לאחרונה, גם מאהב
בעל משקל. לפי דעתו של ראסל פירושו של
יום ההולדת ד,־ 95 הוא כי מחצית חייו
כבר חלפה.
נפטר. בעפולה, בגיל ,70 הרב
זכריה כהן, איש נהלל ויוצא תימן, ששימש
כרב תנועת המושבים, והיה מקובל
בגלל נועם הליכותיו גם על מושבניקים
חילוניים, אחר שנפצע פצעים אנושים עת
התהפכה, בגלל תקר, המכונית בה נסע.
+נפטרה. בתל־אביב, בגיל ,83 לידי
פרישטץ, אלמנתו של הסופר והמתרגם
(לורד ביירון, רבינדרנת טאגורי) דויד פריש־מן,
שהוציאה את כל כתביו אחר מותו ב־
.1922 האלמנה שהתקיימה בדוחק (קיוסק
למכירת כרטיסי קולנוע ותיאטרון) התלוננה
פעם :״יש רחוב גדול בתל־אביב הנושא
את שמו של בעלי, ולי אין אפילו חדר
קטן.״
נישאו. בפרבר פאריסאי, שחקנית
הקולנוע האמריקאית ג׳יין פונדה ()29
והבמאי הצרפתי רוז׳ה וואדים ( )39 בטקס
נישואין חוזר, אחר שגילו כי הנישואין
שלהם, שנערכו לפני שנתיים בלאס־ווגאס,
ארצות־הברית אינם תופשים בצרפת, מכיוון
שלא הקפידו על הרשמה אצל הרשויות
המוסמכות.

מ ה עליך ל ע שו תי

בכל שבועיים יוגרלו 100 כדורי־ים
בין הפותרים.
הפרס הגדול של — 1,000.ל״י
יוגרל בסוף יוני.
על ההגרלות מפקחים רואי
החשבון של החברה, נציגי
ההנהלה והפרסומאים.

ו*68ז{01ו$
־ו־ 5מוו-ו־ו־ מם=ק ־ד 5חו =ו

נלב 7נ 1זנון 9זו רנ בזק!־ ט1כ_/גי

--חור ושלח;

שנוי
כתובת מנוי חמבקש לשנות את כתובתו מתבקש
להודיע על כך שבועיים מראש, על־מנת
למנוע עיכוב במשלוח העתון למענו החדש.

ברשותו האדיבה של משרד התיירות הממשלתי

(צלם חריס)

1117 ?7

111ח
ם י 1ריתר

העולם הזה 1552

^ ניכותב מילים אלה במצב של ערב־מלחמד״ כאשר
\ £מיטב בני עמי ערוכים להגנה על גבולות מדינת ישראל.
איני יודע אם בעוד כמה שעות — כאשר יתפרסמו
הדברים — ישרור מצב של דקה אחת לפני התחלת
המלחמה, או דקה אחת אחריה.

אני יודע רק זאת: מלחמה זו לא תכיא
כרבה לאיש.
היא לא תצעיד קדימה את שאיפתנו שלנו, הרוצים
לחיות בשלום במרחב.
היא לא תביא להגשמת האידיאלים של התנועה הלאומית
הערבית.
היא תביא להרג מיטב הבנים — ישראלים וערבים. על
כך בוכה ליבי.
היא תביא להרס, לחורבן.
היא תיפתח את המרחב — היקר לכולנו — בפני כוחות
זרים, כוחות ״העולם החופשי״ וכוחות ״העולם הסוציאליסטי״
,המבקשים את טובת עצמם, לא את טובת ישראל
ולא את טובת הערבים.

אתם חוללתם, במערבולת זו, כמה מהפכות. הן נשאו
בחובן את התיקווה לקידמה, למישטר יותר טוב, לחיים
יותר מאושרים של עמיכם. לשיחרור מעול זרים ומשיעבוד
אוצרות אדמתכם. לעצמאות אמת, לאחדות, לגדולה ולתהילה.

לא הגעתם לזה. אינכם יכולים להגיע לזה, כי
עצם המלחמה שכינינו, זו המלחמה הניצחית•
לכאורה, זו שאין בה הכרעה צבאית -פותחת
את המרחב לרווחה כפני בל כוח זר המבקש
לחדור לתוכו, כדי לנצל את אוצרותיו ולדוג
במימיו.

לסף תהום המלחמה, אין טעם שנחזור על סיסמות
#נדושות, מן הסוג הממלא כרגע את גלי־האתר.
לא חשוב אפילו מדוע פרץ המשבר הנוכחי. זד, יעניין

כך מתגלגלים אנחנו מסיבוב אל סיבוב, כאשר כלי־הנשק
משתכללים מפעם לפעם, כשמחירם מאמיר וכוח־ההרס
שלהם גדל.
בינתיים נעצרה התנועה הלאומית הערבית. המרחב לא
הגיע לכלל איחוד. להיפך, הוא מפולג יותר מכפי שהיה
אי־פעם. רמת־המחייה של ההמונים אינה מגיעה למינימום
הדרוש, ומיליארדים מוקדשים לרכישת כלי־נשק. כוחות
זרים משחקים את משחקיהם במרחב באין מפריע.
ואילו אנחנו, מצידנו, נושאים בעול בטחון כבד ויקד

והרינו שוב מוכנים לעמוד על נפשנו כשנשקנו בידינו.

אנחנו גדלנו בארץ הזאת. אין לנו חיים מחוץ לה. לא
נהיה בצלבנים, שעלו עי ספינותיהם וברחו כאשר נוצחו
בקרב. נעמוד וניפול עם מדינה זו — ועל כן המדינה
לא תיפול.

נילחם כסיני ובנגב. נילחם בדרום ובצפון.
נילחם בשרותינו ובחצרות בתינו.
שום כוח בעולם הערבי — יהיה חזק ואמיץ כאשר
יהיה — לא יוכל לנו.
לכן אינכם יכולים לקוות לנצחון. יכולים אתם רק
לקוות לקפאון חדש, לשביתת־נשק חדשה, להפסקה חדשה
במלחמה שבינינו.
גם אנחנו איננו מקווים כי המלחמה תביא לנו פתרון
כלשהו. אנו מאמינים כי ננצח — ננצח מפני שהחלטתנו
נחושה יותר, מפני שכל אחד מלוחמינו יודע כי אין ברירה.
אך אחרי נצחון זה — גם לנו אין פתרון. זה ברור לנו.
נבטיח את קיום מדינתנו, נבטיח את השקט על גבולנו
לכמה שנים נוטפות.

אנו עומדים על סף מלחמה, שהיא השלישית מאז קום
מדינת־ישראל. אם נספור את המאבקים המזויינים בין
העיברים והערבים מאז ראשית התיישבותנו בסוף המאה
שעברה, הרי זה הסיבוב המי־יודע־כמה.

בל סיבוב לא היה אלא הקדמה לסיבוב שבא
אחריו. שום סיבוב לא הביא שום פתרון. וכל
סיבוב היה קשה יותר, אכזרי יותר, יקר יותר,
מאשר זה שקדם לו.
אנחנו הקמנו, במערבולת־דמים זו, את מדינתנו. לגבינו
זהו הישג כביר. אך לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אל
השלום שאנו מייחלים לו, אל המקום שאנו רוצים לתפסו
בחברת עמי המרחב.

*^תם אומרים, לא פעם, כי אנחנו הננו ראש־גשר
ול אי מפ רי אליז ם הזר, כי ישראל היא יצירת כפיהם של
אויבי הערבים.

מאז נוצר אותו מעגל-קסמים. ככל שגברה
איבת הערכים אל היישוב העיברי ומדינת
ישראל, כן נאלץ הצד העיברי לחפש כני-
כרית בדי לעמוד באיבה זו. בני־כרית אלה
ניתן היה למצוא רק כין אותם הבוהות הזרים
המתנגדים, מסיבה זו או אחרת, לתנועה הלאומית
הערכית -הבריטים, האמריקאים, הצרפתים.
הכרית עימם הגבירה, מצידה, את איבת
הערכים.

אני אומר לכס בי במלחמה זאת לא תוכלו
לנצח -פשוט מפני שבל אחד מאיתנו יודע
שנצחון בזה שלכם, פירושו סו!? חיינו שלנו.
לבן נילחם עד הסוף.

מסתובבים אנחנו כמעגל זה, קדימה וקדימה,
מכלי להגיע לשום מקום.

כאשר התנגשו שתי התנועות בראשיתן, כאשר קמו הערבים
בפעם הראשונה על המתיישבים העיבריים, חיפשו אלה
בני־ברית נגד הערבים. הם מצאו אותם בדמות התורכים,
שלא ראו בעין יפה את הלאומיות הערבית. הערבים התרגזו
על כך, והגבירו את איבתם למתיישבים, המתיישבים המותקפים
חיפשו בני־ברית חזקים יותר. וכך הלאה.

תם אינכם יכולים לנצח במלחמה זו.
אני אומר זאת כקביעה פשוטה של עובדה.
לא, חלילה, מפני שאני מזלזל בכוחכם, או מפני שאני
בז לעוז־רוחו של הלוחם הערבי.
כל זילזול ובוז רחוקים מליבי. לפני 19 שנה עמדתי
בקרב פנים־אל־פנים עם גמאל עבד־אל־נאצר וחבריו לנשק,
קרב בו נפצענו גם הוא וגם אני. חיילי ישראל וחיילי
מצריים לא זילזלו אז איש ברעהו.

ך* כה ונאמר זאת בפה מלא: גם אתם וגם אנחנו
| | לכודים במעגל־קסמים, הנראה כחסר־מוצא.

שתי התנועות יבלו רק להפריע זו לזו -
כמקום להתחבר ולהגשים בנקל את שאיפות
שתיהן.

תיאור זה אינו מבוסס על הכנת המאורעות.

היא לא תפתור דבר.

מעולם לא עמדו זה מול זה שני צבאות
חמושים, מוכנים למלחמה אכזרית ונוראה, כמו
הפעם -כאשר מנהיגי שני הצדדים יודעים
היטב ששום טובה לא תצמח ממלחמה זו,
שהיא לא תפתור שום דבר.

החשוב הוא כי התנגשות זו לא נמנעה. כל תנועה האמינה
כי השניה רוצה בחורבנה. כל תנועה האמינה כי היא לא
תוכל להגשים את מטרותיה המקודשות, אלא אם תיעצר
או תחוסל השניה.
אולם אף אחת מן השתיים לא נעצרה ולא חוסלה. כי
אי־אפשר כלל לעצור או לחסל תנועה היסטורית אדירה
ואותנטית כמו התנועה הלאומית הערבית, וכמו תנועת־התחייה
העיברית.

עד מתי? כמה מלחמות עוד יעברו בדור *־1
על מרחב אומלל זה? לאילו ממדים יגיע ההרס
ההדדי, עד לסכנה של השמדה הדדית טוטאלית
בסיבוב הרביעי או החמייטי?

>* ם על * 0המלחמה אני מכריז בפה מלא: אני רוחש
^ אהדה עמוקה לאידיאלים הצודקים של. התנועה הלאומית
הערבית, לשאיפת הערבים לעצמאות, לאיחוד ולקידמה.
איני יחיד בישראל. רבים, רבים מאד הם החושבים
כמוני. מחננו יכול היה להיות כוח פוליטי גדול ועצום,
עד כדי שינוי פני מדינתנו, אילו היינו נענים מעבר לגבול
בצורה ברורה וחד־משמעית.
רק את ההיסטוריונים, זה משמש רק נושא לדיפלומטים
ולתועמלנים.
אך האמת הפשוטה היא זאת:

זהו פשוט שלב נופף כמלחמה הישנה כינכם
לבינינו.
־־־ מלחמה הנמשכת מזה שני דורות. וכל עוד תימשך —
יפרצו בה משברים בתכיפות כמעט קבועה, ואין השיבות
רבה לסיבות הממשיות הגורמות לכל משבר כשלעצמו.
מלחמה זו פרצה בראשית המאה, כאשר התחלנו להכות
שרשים בארץ זו.
אין זו מלחמה רגילה.

היא נולדה בהתנגשות כין שתי תנועות גדולות
ומפוארות, כעלות מטרות חיוביות ונעלות:
התנועה הלאומית הערבית מצד אחד,
ותנועת התחיה העיברית מצד שני.
יתכן שאפשר היה למנוע את ההתנגשות הטראגית בין
שתי תנועות אלה. יתכן שלא. כיום זוהי שאלה תיאורטית
בלבד.

אל תהיה אשליה לאיש: אנחנו נגן על מדינתנו.
בהגנה זו, נהיה חיילים טובים -טובים
יותר מכל מחרחרי-המלחמה. הובחנו זאת כעבר,
ונוכיח זאת כעתיד.
אולם בליבי התפילה כי מלחמה זו תימנע — לא על־ידי
כניעה שלנו, ולא על־ידי כניעה שלכם, אלא על־ידי הסדר
סביר שאפשר לחיות עימו — פתיחת מיצר טיראן וסילוק
האיום הצבאי המיידי על גבולנו.

אני פונה אליכם, בשם שאני פונה אל מנהיגי
מדינתי שלי:
הסירו את איום המלחמה, כדי שנוכל לפרוץ את מעגל־הקסמים
הארור, ולעשות את הצעד הראשון לקראת בניית
עתיד חדש לכולנו:

עתיד של מרחב מאוחד, בו תשכון ישראל
לבטח כצד התנועה הלאומית הערבית, בו
נעזור איש לרעהו להגשים את מטרותיו, בו
נסלק מן המרחב בל ניצול זר, בו נחזיר למרחב
את המקום הראוי לו כעולם.

22א 11א11־י־ אבנו־־ י

במדינה

?וי אשכול
הציע לצרף

מי שראה תלמידי שמיניות חופרים תעלות
במיגרשים ריקים, בלב העיר תל־אביב, הבין
כי תהיה התשובה המצרית או הישראלית כאשר
תהיה — על העם להתבונן לקשה
ביותר.

העם
ע צ בי ם

לממשלה את
דיין וגולדה
ואת גה״ל -

יחסי חוץ

ב רז ל
אזרחי ישראל הוכיחו השבוע שיש להם
עצבים של ברזל. הם לא רק נאלצו לעמוד בפגי
השאלה הגורלית ״מד, יעשו המצרים?״
אלא גם בפני השאלה הגורלית לא פחות:
״מה תעשה — או לא תעשה — ישראל?״
כלפי חוץ, הכל התנהל כרגיל. הערים לא
הואפלו, עסקי־הבידור לא הושבתו, השרותים
האזרחיים נמשכו כסידרם.

שוחות־מגן בתל־אכיב
זיעה חוסכת דם

אבל נעשו גם הצעדים הראשונים המחויי־בים
על־ידי מצב מלחמה. הג״א פירסמה הוראות
להכין מיקלטים וציוד לעזרה ראשונה.
על לוחות־מודעות הוסבר לאזרחים כיצד לנהוג
בשעת הפצצה. מודעות אחרות הסבירו
לנהגים כיצד להאפיל את פנסי מכוניותיהם.
ואילו אלפי בני־נוער גוייסו ברחבי הארץ
כדי למלא שקי־חול, ולחפור תעלוודמגן.

ובן-גוריון

ה סי מון

רצה לחזור
לשלטון

המפ חיד
העידוד הגדול ביותר שניתן לישראל בימים
האחרונים היה עידוד מילולי. הצהרות־תמיכה
של מדינות ואישים בעולם, בעיקר
העולם המערבי.
אנשים, כמו ז׳אן־פול סארטר ומארטין
לותר קינג, שבמשך שנים נקטו כלפי מעמדה
של ישראל במרחב עמדה נייטדאלית — אם
כי לא עויינת, התייצבו עתה גלויות לצד
ישראל.
לא היתד, זאת תוצאה של מערכת־תעמולה
ישראלית מוצלחת. את העבודה עשה גמאל
עבד־אל־נאצר בעצמו. כי מן הרגע שבו דרש
מכוח החירום של האו״ם להסתלק, העלה נגד
עיני רוחם של מיליונים במערב את זכרו של
אדולף היטלר. רבים ראו דמיון גמור בסימון:
צעדים אולטימטיביים, בהם מהמר עבד־אל־נאצר
על כל מה שיש לו. רבים מבין
אלה הסיקו את המסקנה, כי מאחורי הסימון
הדומה עומדות כוונות דומות: מלחמה
טוטאלית.
כשירים ובהטפות ..השידורים המצריים
— על תריסר גלים, במשך 20 שעות
ביממה חיזקו את הרושם הזה. קאהיר הכריזה
בלי הרף, כי הפעם תהיה זאת מלחמה
מכרעת. אותה מלחמה המובטחת מזה 19
שנה, להחזרת פלסטין לערבים.
הדבר נאמר בשידורי־חדשות ובקריאות־עידוד,
בשירים שחוברו במיוחד לצורך זה
ובמארשים ישנים, בהטפה במיסגדים ובפקו־דות־יום
לחיילים.
אך שודרו גם דברים פחות אופטימיים:
צווים המחמירים בעונשם של המפקפקים בכוחה
של מצרים, או הפוגעים במוראל החיילים•
על כן, מבעד הצריחות הרמות, אפשר
היה לקלוט את הקולות הדקיקים, שהעידו
כי עבד־אל־נאצר עצמו אינו משוכנע
שאמנם תחוסל ישראל בשבועות הקרובים.
אלא שלצורך הרמת המוראל הפנימי, היה
מוכן לקומם נגדו את דעת־הקהל הנאורה
במערב.
אך גם מי שדחה את האפשרות של מימוש
איומי־ההשמדה, לא יכול היה שלא להסיק
את המסקנה החמורה: גם אחרי שתפוג
ההיסטריה הזאת — אם על־ידי הכרעה צבאית׳
אם על״ידי הקפאת הסטטוס־קוו החדש
— לא תחזור לקדמותה השאננות שאפפה
את מרבית הישראלים.
אחרי מה שקרה השבוע, יהיה ברור לכולם
כי הזמן לא יעשה את שלו. כדי למנוע
מלחמה יהיה צורך בחתירה אקטיביסטית להסדר
של שלום.

המוני המגו״ס׳ס חיכו נקווים לפקודה -
ך * 15 במאי ,1967 היום בו החלו צבאות מצריים לזוז לעבר גבול ישראל, הוא
נ | תאריך של מיפנה היסטורי בתולדות המדינה.
על כך לא יכול להיות שום ספק.

כיום זה אירעו במה דברים, בולם גורליים :
• גמאל עבד־אל־נאצר ויתר על המאבק על תימן ועדן, ותחת זאת החליט להעביר
את נקודת־הכובד שלו אל גבול ישראל. בכך קיווה להחזיר לעצמו, במכה אחת, את
כתר המנהיגות הבלעדית בעולם הערבי, כתר שנשמט מראשו בשנים האחרונות.
בכך הצליח, בלי לירות אף כדור אחד. אם יהפוך הישג זה לעובדת־קבע, יתכן מאד כי
המישטרים העוינים לו בירדן, בסעודיה ובנסיכויות־הנפט, יפלו תוך זמן לא רב.
• עבד־אל־נאצר חסם את מיצר־טיראן.
• עבד־אל־נאצר ריכז כמעט את כל צבאו מול גבול ישראל, ומהודר. שם איום מתמיד
על בטחונה. בכך הוא מכריח את ישראל להחזיק מולו כוח גדול באופן קבוע. אך בעוד

שהצבא המצרי הוא צבא סדיר, שמחירו שוזה בכל מקום, הרי הצבא הישראלי הוא
חיל־מילואים, שהחזקתו בגבול, לאורך ימים, תהודה מעמסה כלכלית וחברתית עצומה.

כך, כמכה אהת, חלה הרעה קיצונית כמצבה המדיני והבטחוני של
ישראל.
הרעה זו היתד, חמורה כפליים מפני שאיש בצמרת המדינה לא ציפה לה. הכל היו
משוכנעים כי עבד־אל־נאצר ״עסוק בתימן עד מעל לראשו״ ,ולא יוכל לזוז.
על הנחה זו, שנראתה כמושכל־ראשון, היו מבוססות כל תגובות ממשלת ישראל
למעשי סוריה בעניין אל־פוזח ועיבוד האדמות המפורזות.

מבחינה זו אין הבדל של ממש בין הממשלה, רפ״י וגח״ל.
לא היו ביניהם ניגודים לגבי ההערכה. כולן בירכו על הפלת המינים בשמי דמשק, על
חידוש עיבוד אדמות־המריבה של תל־קציר, ועל הודעות־ר,אולטימטום שהושמעו נגד
סוריה ערב יום־ה,עצמאות.
עוד ידובר, בעתיד, על ההשתלשלות שהגיעה לשיאה במעשיו של עבד־אל־נאצר. כיום יש
טעם לדבר על העובדות בלבד: המצב שנוצר עם חסימת המיצרים והאיום על בטחון ישראל.

ביו שני הנסאות

ן* פני הממשלה

עמדה, מן הרגע הראשון, הברירה בין שתי אפשרויות מנוגדות

לקידום פני המצב.

האפשרות האחת: פעולה צבאית מיידית, בדי לשחרר את המיצר
ולשכור את המערך המצרי, לפני הגיעו להשלמתו ולהתכצרותו.

מיבצע כזה היה, כמו מיבצע־סיני, מסלק את האיום המיידי. וכמו מיבצע־סיני, היה
פוגע בטזדח ארוך יותר בסיכויי השלום. הוא גם היה מציג את ישראל כצד המתקיף,
לפחות מבחינה צבאית.

האפשרות השניה: פעולה מדינית מכרעת, מיידית ודרמאתית, כגלוי
או בחשאי, תוך שימוש בצינורות שונים, ותוך איום בשימוש ככוח,
לשם הזזת הצבא מן הגבול ומניעת המצור.
זוהי הדרך שהוצעה על־ידנו בכנסת, ביום השני והשלישי שעבר (ראה דו״ח לבוחר).
גם. למיבצע כזה היה גבול של זמן — לפני ההכרזה על המצור, ולפני העברת כל
הדיביזיות לסיני.

הממשלה לא נקטה לא בשיטה זו ולא כשיטה זו. למעשה היא
הושיבה את עצמה כין שני הכבאות.
היא איבדה את גורם הזמן, את היוזמה ואת כוח־האפתעה, לכאן ולכאן. מדוע?

•קודם בל, מפני שהיתה מופתעת מדי. עכרו ימים יקרים, הפרי־תחליף,
לפני שעמדה על מלוא המשמעות על התימדון המצרי. בכך
לא היתה יחידה.

משחק על הכל

שנית, ההחלטה היתד, באמת גורלית, וחייבה כושר־החלטה מהיר ומכריע, מול תחזיות
קודרות ואי־ודאויות חמורות. ממשלת אשכול לא היתד, מסוגלת לכך.

חשוב לציין בי בכך לא נבדלה הממשלה מן האופוזיציה הכטחונים*
טית. בניגוד לאגדות שהופצו כעיבור, לא תבעה רפ״י, ולא תבע גח״ל,

ועסקני המפלגות ]יחלו עד השלטון מאבק מד שהגיע עד לגבול הנגדה
התקפה צבאית מיידית על חצי־האי סיני ומיצר טיראן.
בתשובה לדברי שלי בכנסת, הכחיש שמעון פרם בפירוש שהוא עצמו, משה דיין או
מישהו חשוב אחר בסיעתו, מזדהים עם מאמרו של איש רפ״י, אברהם שוזייצר, שתבע
ביום השני לפתוח במלחמה מונעת נגד מצרים.
גם השבוע, אחרי שסיכויי האפתעה של מיבצע צבאי כזה פחתו בהרבה, לא דגלה רפ״י
בפעולה כזאת. אמר שמעון פרס: איננו קובעים שום עמדה לגבי השאלה מה צריכים
לעשות, מפני שאין בידינו כל האינפורמציה הדרושה לקביעת קו. יש לנו אינפורמציה
חלקית, אך כדי להחליט יש לדעת את כל הפרטים הצבאיים והמדיניים.

איש מאנשי רפ״י וגח״ל לא הציע, איפוא, ללוי אשכול דרך אחרת מזו
שהוא נקט בה. ודרך זו היתה חסרת־־הכרעה.
היא שמה את הדגש על נסיעתו של אבא אבן, שביקש מן המעצמות המערביות לפתוח
את המיצרים למען ישראל. הוא קיבל הבטחות מסויימות, אך לא התחייבות מפורשת.

פך נשארה ישראל תלוייה ברצונה של ארצות־הכרית. בה תלוי עתה
מה יקרה כימים הקרובים -אם יגיעו הדברים להכרעה צבאית, או
יתנהל רק מאבק מדיני, או שלא ייעשה דבר.

הנאום המגומגם
ך* מיבחן האמיתי
( ן היה זה מיכחן של עם, ומיכחן של מישטר.

לא היה של איש אחד, או של הממשלה
העם
עמד במיבחן שלו בצורה מפוארת. כל מי שביקר בימים אלה בנגב, כל מי שדיבר
עם אנשי־המילואים בניצנה ועם הוריהם בתל־אביב, התגאה בהשתייכות לעם זה.
אולם גם המוראל הנהדר ביותר יכול להיפגע, אם אין מטפחים אותו. שוב אוייב חיצוני
לא יכול היה לקלקל השבוע את המוראל של הציבור הישראלי. אך קברניטי המדינה
ועסקני המפלגות יכלו לעשות זאת.
ואכן, הם סיכנו את המוראל.

הממשלה עשתה זאת כגלל חופר־כשרון. ראשי רפ״י עשו זאת
מתוך תאוות שלטון.
הסימפטום המחפיר ביותר של חוסר־הכשרון הממשלתי, היה נאומו של לוי אשכול
ברדיו, אחרי ישיבת הממשלה ביום א׳ השבוע. המאזין קיבל את הרושם כי בראש ממשלתו
עומד אדם שבור ורצוץ, המגמגם בקושי תמליל שמישהו אחר כתב לו.

בשעת־חירום גורלית, כאשר בל העצבים מתוחים, זהו דבר נורא.
אך היו דברים גרועים יותר. מאז התחלת שעת־החירום, לא נעשה הנסיון הקלוש
ביותר לחשוב ברצינות על זירה זו, זירת העמידה הנפשית של העם במשבר.

אוד אבנר•
החזיקו עם שלם במשך שבועיים במתח עילאי, החזיקו את מיטב הנוער אי־שם,
במתיחות העצומה של ערב־קרב — וכל אשר שמעו, יום אחרי יום, היה תיאור מפורט
של מסעי אבא אבן, ואותו נאום מגומגם של לוי אשכול.

יש צורך דחוף להקים מיד מינהל להסברה לשעת-חירום, כהשתתפות
כל הכוחות המקצועיים בארץ, היודעים מה הן הסברה המונית ופסיכולוגיה
ציבורית. הבלים הקיימים הם גרועים מאפם, ומוסדות־ההסכרה
של הממשלה הם בדיחה עגומה.

תע1נ1רה תנוסגיתיי
עומת מחדלי הממשלה, עמדו מעשי רפ״י. הממשלה פעלה בשטח הפסיכולוגי
/בחוסר־כשרון. ידידי רפ״י פעלו, כך נדמה, בסדנה ובזדון.
לפני עשר שנים, למחרת מיבצע־סיני, דאגו חסידי בן־גוריון לחקיקת חוק־בטחון־
המדינה, אשר סעיף 13 שלו אומר:
״תעמולה תבוסנית. מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור,
ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה, בעמידתם בפני האוייב, דינו —
מאסר חמש שנים. התכוון לפגוע בבנוחון המדינה, דינו — מאסר עשר שנים.״

רכים ממעשיהם ודבריהם של ידידי רפ״י, השבוע, תואמים סעיף זה.
ספק אם יש דוגמה בהיסטוריה למסע כזה, בעת מלחמה או ערב־מלחמה. כאשר מגוייסי
צר,״ל שכנו אי־שם, מוכנים בכל רגע לפקודה שיכלה לשלחם לאש ולמוות, כאשר קרוביהם
עקבו בחרדה אחרי כל מילה כתובה ומשודרת — החל בישראל מסע מטורף להפלת הממשלה.
נאמר לחיילים ולאזרחים, באמצעות מטר של ידיעות ומאמרים בעתונים, כי אין לסמוך
על ממשלתם, שבטחון המדינה מחייב את החלפתה המיידית או הרחבתה המיידית, שדרוש
שר־בטחון אחר או ראש־ממשלה אחר, שרק פלוני או אלמוני יכול להציל עתה את המדינה.

שום לוחמה פסיכולוגית של האוייב לא יבלה לעשות מלאכה זו
ביתר בישרץ. מחול־השדים גרף לתוכו את המדינה בולה.
יש לציין כי בניגוד לחוסר־האחריות פנטסטית זו של רפ״י, נהגה תנועת־החרות בצורה
מכובדת. היא לא הקימה שום רעש למרות שגם היא רצתה בשינוי הממשלה.

המוזר הוא כי לרפ״י לא היתה שום תוכנית אחרת -לא בגלוי וגם
לא בשיחות פרטיות. היא לא טענה שתפעל אחרת מאשר ממשלת

אשבול. התוכנית היחידה שלה היתה לחזור לשלטון, ונראה היה כי
כל האמצעים היו כשרים לכך.
דיין הסתפק בצירופו לממשלה כשר־ר,בטחון. אחרים רצו בהפלת אשכול ומסירת
השלטון כולו לבן־גוריון בן ד,־ ,80 שאיבד מזמן את הכושר לכך. האוזירה כולה היתד,
מורעלת, ושוב נפוצו בדיחות על אשכול( .למשל :״ראש הממשלה חסר־הבטחון״).
מערכה זו היתר, מסוכנת דווקא מפני שיכלה לנצל גרעין של אמת. רבים הבינו כי
מן הראוי היה להתאם את ממשלת אשכול לצרכי שעת־ר,חירום, למשל על־ידי מסירת תיק
הבטחון (המחייב עתה את מלוא כוחו של אדם) ליגאל אלון, אחד המצביאים המוכשרים
ביותר שהיו לישראל.

יתכן שהיה מקום להרחבת הממשלה. אני עצמי סבור בי טוב היה
לצרף לממשלה שרים מכל מפלגות המישטר הקיים, מסיכה פשוטה :
מכיוון שכולן שותפות לתפיסות שהביאו למצב הנוכחי, מוטב שכולן
ישאו כאחריות עבורו.
במקום שיתפתח מחר ויכוח־סרק בין המערך ורפ״י, שיסיח את הדעת מן הבעיות
האמיתיות המחייבות הכרעה לאומית, מוטב שיבין הציבור שזולת בעיות אישיות אין
שום דבר מפריד ביניהם.

המיבוזן האמיתי
*> י ז הו עיקר העניין: המישטר כולו עומד עתה במיבחן. תפיסותיו, גישותיו,
השקפותיו — הן הנבחנות עתה בכור־ההיתוך של המציאות.
במשך 19 שנה אמרנו, שבוע אחרי שבוע, שיש רק בעייה אחת שתיקבע את גורל
המדינה: בעיית ישראל־ערב. ואילו כל סיעות המישטר אמרו כי זוהי בעייה צדדית, שאפשר
להתקיים בהחלט גם בלי שלום, שמצב של לא־שלום־ולא־מלחמה הוא מצב נוח לישראל.
הן אמרו שיבוא יום והערבים ישלימו עם קיום ישראל, סתם ככה, מבלי שנעשה דבר.
תבענו מן המישסר: הקימו מיניסטריון מיוחד לענייני המרחב. רכזו את מיטב המוחות
והכוחות ב״מטכ״ל לבן״ ,כדי לפרוץ את חומת האיבה הערבית, לשבור את מעגל־הקסמים
המכריח אותנו לצאת כל כמה שנים למלחמה.
כל חלקי המישטר צחקו מאיתנו. בשאננות עילאית אמרו: אין מה לעשות בשטח הערבי,
ואין צורך לעשות שום דבר. הערבים עסוקים עם עצמם. הערבים אינם כוח רציני.

הם ברחו מן הבעייה. ועכשיו רודפת הבעייה אחרינו, כדמות טאנקים
ומטוסים, המאיימים על חופש־השייט, על הגבולות, על המדינה.
מי אחראי לכך? אשכול? מפא״י? למעשה אין כל הבדל מהותי בין האישים, וגם לא בין
המפלגות. כל המפלגות היו שותפות לגישה זו. עכשיו נקראים חיילי ישראל לתקן את
התוצאות של מחדלי המנהיגים.
יתר על כן: אמרנו שבלי יוזמה ישראלית לפריצת המצור הערבי — לא נוכל לשמור
על עצמאות אמיתית. נהיה תלויים בחסדי זרים לעצם קיום בטחוננו.

גם זה הוכח השבוע. ברגע זה משליכה ממשלת ישראל את יהכה על
עזרת זרים, שיגנו על זכויותינו ויחושו לעזרתנו.
הזרים פועלים, כמובן, על פי האינטרסים שלהם — לא שלנו. מי שתלוי בזרים, מוכרח
לקבל את תכתיב הזרים. זהו צעד לקראת אובדן העצמאות הלאומית. זהו צעד לקראת
הפיכת ישראל למדינת־חסות. צעד בלתי־נמנע במצב הקיים, כתוצאה ממחדלינו במשך 19 שנים.
החזרת העצמאות למדינה תלויה בכך שניטול לידינו את היוזמה לשינוי מעמדה של
ישראל במרחב.

ונהר ונעווה *1דית!
^ נחנו נמצאים עכשיו בשלב מכריע של מאבק ישראל־ערב.
\ | אפשר היה לקוזת כי לפחות בשעה מאוחרת זו, תתעורר הממשלה לפעולה כלשהי
בזירה הערבית. אויבי ישראל מסתערים על גלי־האתר. זרם אדיר של תעמולה אוייבת
נשפך מתריסר תחנות רבות־עוצמה. ואילו המחלקה הערבית של קול ישראל אינה מהודה
גורם בשטח זה. היא מסתפקת בתרגומו לערבית של החומר המשודר בעברית.

שתיקת ישראל כחזית המכרעת,
הרת־סבנות. היא עלולה להגביר
היא עלולה לאפשר לעבד־אל-נאצר
ישראל. היא משאירה בידי אויבי

כמאבק על נפש המוני המרחב, היא
את העול המוטל על חיילי צה״ל.
לפתוח בגבול ירדן חזית נוספת נגד
ישראל את מלוא היוזמה והתנופה.

כוח־ההרתעה של צר,״ל אינו מבוסס רק על טאנקים ותותחים. הוא מבוסס, קודם כל, על
אמונת המוני הערבים שאכן כוח זה הוא יעיל, שאי־אפשר לנצחו. כאשר נישאים על
גלי־האתר דברי תועמלניו של עבד־אל־נאצר, ואילו מצד ישראל אין מענה משכנע ומרשים,
בעל עוצמה דומה, פוגע הדבר בכוח־ההרתעה, בבטחון ובסיכויי השלום.
אילו היתד, ישראל מדברת ברגע זה אל לב המוני ירדן ולבנון, סוריה ומצרים עצמה —
היא יכלה עדיין לשנות במידה ניכרת את המצב, לטובת המדינה. היא יכלה להניח את היסוד
לעתיד, לזרוע זרע ראשון של פתרון.

לצורך זה ש להקים מיד, בעצם ימי משכר זה, מינהל מיוחד ליחסים
מרחביים, שיהיה אחראי לתיכנון ולביצוע כזירת המאבק על נפש
ההמונים בעולם הערבי.
יש לציידו בבשורה מוחשית להמוני ערב. אך אין סיכוי שההצעה תתקבל, גם בימי משבר זה.

יעבור זמן עד שלקח ההידרדרות הנוכחית יוכן ברחוב הישראלי.
אך יהיה מהלך-הדברים כימים הקרובים באשר יהיה -אין ספק שקרה
משהו,אשר יהיה לו השפעה עמוקה לא רק על מצבה המדיני והבטחוני
של ישראל בדור זה, אלא גם על הלך־הרוחות כישראל עצמה.

דו ״וז לסזזד
במדינה דעו ת
למגיע את הגל תי־ג מג ע

כאשר היה הכל מונח על כפות המאזניים,
הופיעה בהארץ מודעה שקראה :״נגד מלחמה!״
היתד, חתומה עליה תנועת העולם הזה
— כוח חדש.
היה זה גילוי־הדעת הראשון — אך לא
היחיד ברוח זו. גם אורי דיוויס פירסם קריאה
דומה, וגם הצייר דני קרוון עשה זאת.
אבל כל אלה החווירו לעומת גילוי־דעת
שחולק בשקט אל עשרות כתבי־החוץ אשר
התרכזו בישראל, ונשלח אל גדולי העולם.
למנוע
מרחץ־דמים .״ברגע האחרון,״
נאמר בקריאה זו ,״לפני שהמלחמה תגרוף
את עמי האזור, אנו שוחרי־שלום ערבים ויהודים,
אזרחי מדינת ישראל, מפנים את הקריאה
הזאת אל בעלי הרצון הטוב באזורנו
ובעולם כולו, להשמיע את קולם למען השלום
והתבונה האנושית.
״אנו משוכנעים כי רק הסדר של שלום
יבטיח פתרון צודק לבעיות האזור.
״היום, על סף מלחמה שלישית באזורנו,
אנו קוראים ליהודים ולערבים לזכור כי
בני עמינו חיו בעבר, ויוכלו לחיות בעתיד,
כבני משפחה אחת. אל לנו ברגעים של
מתיחות לשכוח, כי מלחמה פירושה דם משני
הצדדים. ואנו קוראים לשוחרי־השלום
במרחב ובעולם כולו לפעול, למניעת מרחץ־
דמים. אנו תפילה כי התבונה והשאיפה לשלום
יגברו.״
קיבלו את הקריאה הזאת: האפיפיור, מזכיר
האו״ם או תאנט, הנשיא לינדון ג׳ונסון,
ראש ממשלת ברית־המועצות אלכסיי קו־

על הקריאה. היא כללה, לפי סדר האל״ף
בי״ת:
ח״כ אורי אבנרי, סופר הארץ עמוס אילון,
המשורר פאוזי אל־אסמר, מנהל בית־הספר
הנוצרי־אורתודוכסי בחיפה שוקרי אל־ח׳אזן,
המשורר רושדי אל־מאדי, הסטודנט מחמוד
אל־מפרע, הרקדנית נועה אשכול (בתו של
ראש־הממשלה) ,פרופסור יוסף אשרמן, פירו־פסור
יהושע בר־הלל, קצין המיבתן סאמי
ג׳ראיסי מנצרת, הסוחר מישל ג׳רים מחיפה,
ראש עירית שפר־עם ג׳בור ג׳בור. פרופסור
י.ק. גוגנהיים, דיקן הפקולטה למשפטים בירושלים
פרופסור שלו גנוסר, מייסדת התנועה
הישראלית לשיתוף יהודי־ערבי נינה
די־נור, פרופסור ג. האז, פרופסור הוגו חיים
הימן מהטכניון, דיקן למדעי הרוח באוניברסיטה
העברית פרופסור צבי ורבלובסקי,
חבר מועצת העיר נצרת חליל חורי, ארכי־בשוף
הגליל מונסיניור ג׳ורג׳ חכים, מרצה
בית־הספר למינהל ופיננסים באוניברסיטת
תל־אביב דב יזרעאלי, מנכ״ל היכל שלמה
ויו״ר איגוד בתי־הכנסיות משה א. יפה. מנהל
בית הלל רבי ד״ר יעקב כהן, ראש מערכת
העולם הזה שלום כהן, עורך אל-
איתיחאז סליבה כמוס, פרופסור ישעיהו לי־בוביץ,
אחמד מצארווה, פרופסור יונתן
מגנם, סופר הארץ עטאללה מנצור, הסטודנט
דרוויש נאצר, פרופסור ארנסט עקיבא סימון,
ד״ר שרה סמילנסקי, פרופסור ללימודי האיסלאם
מאיר פלסנר, פרופסור ק. פרנק-
שטיין, העתונאי ויקטור ציגלמן, סופר השואה
ק. צטניק, מנהיג אל־ארד לשעבר
מנצור קרדוש, פרופסור האנס קרייטלר, ד״ר
ג׳ורג׳ תמרין.
נעדרו שמות נציגיה הערביים והיהודיים
של מפ״ם. ח״ב יעקב חזן־ הכריז בתחילה,
באוזני די־נור, שנטלה על עצמה את פירסום
הקריאה, כי קריאה זו נראית לו בהחלט.
אולם הוא העביר את הטיפול לידי המזכיר
המדיני של המפלגה, וזה העבירו לעסקן ה־

דפ תו ח
ה מיידי ם!

א קל לשבת בימים אלה בכנסת. הלב מושך דרומה, אל בני־גילי הממלאים את הנגב,
/ביניהם כל חברי מימים עברו, ורובם של הבוחרים ששלחו אותי לכנסת.
כמה פעמים, במשך השבוע, התגנב לליבי הפיתוי: אולי כדאי להסתלק מן הכנסת,
להצטרף לאחת היחידות? אך התבונה אומרת כי דוזקא בימים אלה, יותר מאשר בכל עת
אחרת מאז היבחרי, מקומי בכנסת. כי שם חייב אני לאמר את אשר הטילו עלי הבוחרים לאמר.
איך עומדת הכנסת במיבחן ימים אלה?
מבחינה אחת, היא עלתה לרמה גבוהה יותר. האחריות מעיקה כמעט על כולם. אין צחוק,
אין התבדחויות במזנון. בעת שידור החדשות מתקבצים הח״כים, כמו כל שאר האזרחים,
מסביב המקלט הגדול. רבים מהם חושבים על יקיריהם, המשרתים אי־שם. חוץ מכמה
הרפתקנים, שניסו לצבור הון גם בימים אלה, היתר, הכנסת אחראית מאד. בלט בכך
במיוחד מנחם בגין.
אך ככל שהיתר, הכנסת אחראית, כן היתר, עקרה. בוויכוח המדיני מלפני שבוע, כאשר
היד, נידמה כי הנד,־הנה עומדת לפרוץ המלחמה, חזרו כולם איש על דברי רעהו. שום
מחשבה חדשה לא נולדה בוויכוח זה. לא היה הבדל ניכר בין מה שנאמר בכנסת לבין מה
שנאמר ברחוב. ולא היה שום הבדל בין דברי בגין וחזן ממפ״ם.

יתזג חגדגל של י ^ו ב

ין פירוש הדבר שלא היה רגע של הומור. היה רגע שהזכיר את הטכניקה של
שקספיר, שהכניס תמיד, בשיא המתיחות של הדראמה, סצינה היתולית להפגת המתח.

האי סיראן בנתה המפרץ, כני שצורם מן האוויר -כשברקע!ואים הוי סעודיה
סיגין, ראש ממשלת בריטניה הארולד וילסון, ערביסטי יעקב איתן. זה הצהיר, כי הוא מוכן
״לתת שמות של ערבים מצויינים״ ,בתנאי
הנשיא דד,־גול, מרשאל טיטו, אינדירה גאנדי,
שאי־אלה מבין החותמים יורחקו מן הרשימאו
טסה טונג, ד״ר ראלף באנץ׳ ,לורד בר־מה.
טראנד
ראסל, ז׳אן־פול סארטר, מארטין לו־תר
קינג, פייר מנדס־פראנס והסנאטור ״ התנאי, כמובן, נדחה, והקריאה יצאה לרוברט
קנדי.
דרכה — ביטוי לחיפוש הנואש של שוחרי־השלום
בישראל אחר משהו שימנע את מה
התנאי של העסקן. מרשימה לא פחות,
שנראה לכולם כבלתי־נמנע.
בקנה־מידה ישראלי, היתד, רשימת החותמים

גיבור הרגע הזה היה יעקב כץ, איש פועלי־אגודת־ישראל.
זה היה ביום השלישי, אחרי גמר הוויכוח המדיני, לפני דברי הסיכום של לוי אשכול.
הכל ציפו להכרזה הרת־גורל. ראש־ד,ממשלה דחה את בואו בשעה וחצי. היו שסברו שיביא
עימו הברזודמלחמה. המתיחות היתר, קיצונית.
אותו זמן התנהל באולם ויכוח שיגרתי על משרד־הדתות. סרבתי לקחת חלק בוויכוח
זה באותו יום, כי פשוט לא יכולתי לחשוב על נושא זה, כאשר נחתך גורלם של בני־

אדם לחיים או למודת. גם רוב הנואמים האחרים ויתרו על רשות־ד,דיבור.
אבל היו״ר, קדיש לוז, לא רצה לסגור את הישיבה. הוא רצה להפגין כי הכנסת
מנהלת את עבודתה כרגיל. הוא קרא לנואם האחרון שהיה רשום ברשימה — כץ.

וינוח עד 8שדו רווחות1 .שיא ה8ת*חו 0שר ה*שנו הבשוו! 1אוץ.
הושיט אור• אבנר את ידו לציבור הדתי -להידברות *צפונית אמיתית
כבוד היושב־ראש, כנסת נכבדה.

אין זו השעה לוויכוחים על דברים מישניים.
באשר העם בולו צופה בחרדה לקראת הכאות,
אל אשר יילד יום ואולי אף השעות הכאות,
לא נעסוק באן בפולמוס וכהבלטת הניגודים.
עמדתנו לגבי משרד־הדתות ופעולותיו ידועה, והיום לא
אוסיף עליה דבר.
אולם בוויכוח זה, וגם בוויכוח על הבעיות הגורליות של
מלחמה ושלום שהתנהל בבית זה שלשום ואתמול, השמיעו
נציגי המפלגות הדתיות קריאה לאחווה ולהסרת הניגודים בין
דתיים וחילוניים, העומדים ברגע זה יחדיו, לאורך כל גבולותינו,
על סף נוראות המלחמה, כשבפי כולם תפילה אחת
בלבד: לוואי וזו לא תפרוץ.

מצוותיה אך תוספת שאינה יכולה לעמוד במקום עקרונות
מוסר. דת שתעדיף את שוחר־הצדק הבלתי־מאמין על מקיים־
המצוות, העושר, עוולה.
דת ששומרי מצוותיה — שומרי שבת, שומרי כשרות,
שומרי אורהות־חיים דתיים — לא יכפו שמירת מצוות אלד,
על איש.

לשכנע, לא לכפות !
דת המבקשת לשבנע, ולא לבפות.

חייתי רוצה היום להיענות לרוח זו, ולהגיד
במה דברים מלב אל לב, מלבו של אדם חילוני,
אל ליבם של אחינו הדתיים כאשר הם.

דת המבקשת לשכנע באמצעות הדוגמה האישית, המופת
המוסרי העליון של מנהיגיה ומאמיניה, על־ידי כך שדובריה
יהיו הראשונים בהשמעת קול־זעקה נגד כל עוול, אף תוך
סיכון עצמם, שמאמיניה צועדים בשורה הראשונה לפני
המחנה, כאשר נקרא אדם להיאבק ולהילחם למען צדק חברתי
ולאומי — ללבן ולשחור, ליהודי ולשאינו־יהודי, כשם שצועדים
רבנים יהודיים בראש הפגנות לשווי־זכויות הכושים
בארצות־הברית, כשם שצעירים יהודיים מסרו את נפשם
בפעולה נגד הטרור הפאשיסטי באלאבאמה, כשם שרופא
יהודי סירב החודש לשרת במלחמת־ויאם־נאם, מפני שהוא
סבור כי אינה מלחמה צודקת.

הצדק חשוב מן המצוות !

דת המתרחקת מהתארגנות בקבוצות־לכת להשגת מטרות
חילוניות מובהקות, שאין להן עם המוסר ולא כלום.
כפי שאמר הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבאום, בספרו
״ויואל משה״ :״אילו לא היו נכנסים שומרי תורה
ומצוות בחיי הפוליטיקה של מפלגות השלטון, ולא היו מבקשים
מהן, לא ממון ולא שום גדולה וכיבוד, אלא הנחות

כאשר דרושה הקרבה עצמית של אדם לשם שמירת מאור־עיניו
או כליותיו של הזולת — תילחם דת זו בראש מורם
ובפה מלא נגד אמונות קדומות וקדמוניות, ותטיף ל
וחופש
לשומרי תורה בענייני דת — אין ספק שהיו יכולים
לפעול הרבה יותר בענייני הדת.״
דת הרוצה להפריד את מסגרותיה ממסגרות המדינה, כדי
לשמור על עצמאותה המוסרית, כדי להימנע ממינויים מטעם.
דת שכוחה אינו בתקציבים ובכפייה ובחוקים המטילים
מצוות — אלא בהשפעה המוסרית הדוברת אל הנפש, בדוגמה
האישית הפותחת את הלבבות.

התנדבות שאינה בגדר ניוול אלא להיפך — בגדר מילוי
מיצווה מוסרית עליונה אף אחר המוות. שכן פיקוח נפש
דוחה כל מצווה אחרת.
דת כזאת — ליבנו פתוח להידברות עימה. דת כזאת —
רב תהיה השפעתה על הדור החדש, הגדל בארץ זו, וש־התנגדותו
לדת נובעת מן הנסיון לכפות עליו וברים בניגוד
לרצונו ולמצפונו.

ליבנו פתוח להידברות

דת בזאת -תהווה בוח חי, אשר עימו נרצה
להתמודד בדו־שיח פנים אל פנים, תוף נבונות
להשפיע -ולהיות מושפעים.

אנו, הדוגלים בהפרדת הדת מן המדינה, הואשמנו לא
פעם בשונאי הדת היהודית. אין זה כן. אנו מתנגדים בכל
לבנו לתופעות מסויימות שהשתרשו ביחסים בין הדתיים
.והחילוניים, אך בלבנו אהדה והבנה לכל המאמין באמונת־אמת,
לכל בעל אמונה כנה ואמיתית.
לא ארחיב את הדיבור על הדברים שאנו מתנגדים להם.
תחת זאת אצייר בקווים כלליים את תמונת הגישה הדתית
שאנו מעריכים אותה, ואשר עימד, אנו מוכנים ומסוגלים
לחיות באחווה, בדו־קיום ואף בשיתוף־פעולה.

זוהי דת, אשר כל עיקרה הוא ציווי מוסרי. דת המשמיעה
את קולה כאשר נעשה עוול — לא רק ליהודים,

דת המנערת את חוצנה מבל מעשה שחיתות
וממקח־־ומימבר ציני, התובעת מדוכריה וממנ־היגיה
לעלות על הזולת בנקיון־בפיים ובטוהר•

מארטין בונו
לת ברואים בצלם אל.
ייוייו אלא גם לאחרים: לכושים באלאבאמה, לאיכרים בוויאט־נאם,
לסופרים בברית־המועצות.

דת הדוגלת באחוות עמים, בשוויון־גזעים,
קולה, כלי מורא ובלי משוא־פנים, באשר צדק
מוחלט זה נפגע -אם לגבי כני הרוב העיכרי
כישראל, אם לגבי בני המיעוט הערבי בה.

דתם של אנשים כמו מארטין בובר, רבי בנימין, עקיבא
אתסט סימון — שלושה אישים דתיים, שעימם היינו מאושרים
לשתף פעולה תמיד.
דת שאינה רואה ביהודים עם נבחר מבחינה לאומנית־חילונית,
אלא הרואה את רעיון הסגולה בהטלת חובת־יתר
לקיום הציווי ההומאניסטי, הלכה למעשה, שעה־שעה ורגע־רגע.

הדוגלת באחוות ענים, כשוויון־גזעים,
המכבדת כל בעל־מופר וכל שוהר־צדק, יאמין
באיטר יאמין, יתפלל באשר יתפלל -כצל מגן־
דויד, בצל הצלב, בצל צריח המיפגד, בצל
פסל בודהא, ואף כצל הכוכב המחומש.
דת שעיקרה בציווי המוסר והצדק, והרואה בשמירת

דת כזאת — ,יכולים להיות לה בישראל תפקידים ראשונים
במעלה. לא כדבקותה לצורות פולחניות שנולדו במציאות
מסויימת, חילונית וחולפת, אלא בנסיון מתמיד לצעוד
עם הזמן, לצקת את תוכנה המוסרי לדפוסים שיש
להם משמעות מוסרית אקטואלית במציאות הנתונה.

דת בזאת, למשל, לא תטיף נגד ניתוחי מתים
בשאלה דרושים לקידום מדע הצלת־החיים,לקידום המחקר העתיד להציל מיליונים ממיתה
משונה, כשהם דרושים להצלת אומללים, לה*צ־

כץ מייצג סיעה קטנה מאד, שקיבלה רק כמה אלפי קולות יותר מרשימתנו. בכל ויכוח
עומדות לרשותו, כמו לרשותנו, עשר דקות. כמונו, הוא לוקח חלק בכל ויכוח. אך
בזה מסתיים הדמיון.
כי לכץ יש סיגנון־נאום משלו. אין הוא מכין את דבריו בקפדנות, כמונו. גם אין הוא
מסתפק בעשר הדקות שלו, כמונו. הוא מדבר בלי הכנה, בלי מחשבה מוקדמת, ככל העולה
על רוחו בעת הדיבור. ושום יו״ר עוד לא הצליח להפסיקו בתום זמנו. הדבר פשוט אינו
אפשרי. כשהפטיש מפסיקו, לבסוף, הוא יורד מן הדוכן תוך כדי מחאה.
והנה ניתן לו לדבר. לוז קיווה שימלא את הזמן עד בואו של ראש־הממשלה. כל כמה
דקות שאל כץ, בתמיהה, אם לא סיים את זמנו — ולוז הרגיעו וביקשו להמשיך.
זה היה נאום מאראתוני. איש אינו יודע מה אמר כץ, כי איש לא היה מסוגל להקשיב.
המעטים שישבו באולם, חשבו על המלחמה. האחרים התרוצצו בחוץ, בעצבנות גוברת.
כץ דיבר. רבע שעה. חצי שעה. שלושת רבעי שעה. מעולם לא ניתן לו זמן רב כזה.
היה זה כמו בחלום. הוא גם לא הבחין במה שקורה סביב.
אבל גם הוא לא היה מסוגל לדבר בלי סוף. אחרי חמישים דקות, נכנע. הוא ירד מן הדוכן.
לוז נאלץ לסגור את הישיבה, עד לבואו של ראש־הממשלה, כעבור רבע שעה.
אני נאמתי על משרד־הדתות רק למחרת היום, וניצלתי את השעה להכרזה עקרונית
(ראה מסגרת).

למוען זזופש וז^יינו
אינטרמצו ההומוריסטי של כץ היה היחידי בשבועיים אלה. מצב־הרוח היה חמור מאד.
| *את נאומי בודיבוח המדיני הגדול, בשבוע שעבר, נאמתי לפני הטלת המצור במיצי
טיראן, כשעוד היה תקווה קלושה שאיום זה לא ימומש.
עמדתי על מעגל־ד,קסמים, המוביל אותנו למלחמה כל כמה שנים — ועל חוסר־הכישרון
של המישטר, במשך 19 שנים, לפרוץ מעגל זה.
הטפתי נגד גישה של ״זבנג וגמרנו״ ,אך הדגשתי את נכונות העם להגן על מולדתו.
הצעתי להגן על חופש־השיט במיצר טיראן, אם ייחסם ,״תוך שימוש באמצעים המינימליים

מעולם לא רצינו בריב־אחים, בפולמוס עקר, בהפגנות
אלימות ובהשמצה הדדית. פנינו לוויכוח אמיתי, להתמודדות
של דיעות, להתחרות במישור הציוויים המוסרים.

כשעה זו, שהיא שעה של חשכון־נפש לכלל
ולפרט, כשאנו מביטים לתוף תהום פעורה של
זוועות המלחמה שאיננו רוצים בה, בשגורל
אבזרי מאיים לשפוף דם של דתיים וחילוניים
באחד -אנו אומרים דברים אלה מן הלב,
ומקווים שהם יגיעו אל הלב.

הדרושים להבטחת זכות זו בפועל״.
שאלוני, כמובן, מה כוונת המילים ״אמצעים מינימליים״ .הסברתי כי אין לקבוע מסמרות
לגבי הדבר, מבלי לדעת את כל הידיעות וההערכות המוסמכות בשטח הצבאי והמדיני.
לנו היה חשוב לקבון את העיקרון. היישום בתוכנית צבאית ומדינית ממשית יכול היה
להיות רק בידי הממשלה.
התגובה לנאום היתד, מהולה. מצד אחד הופרע הנאום מדי פעם, בייחוד על־ידי. אנשי
רפ״י, מפא״י והמרכז החופשי, בקריאות נרגזות ביותר. מצד שני היתד, ההקשבה דרוכה
הרבה יותר מן הרגיל. כמה אישים, שאינם חברי כנסת, באו לאולם וליציע כדי לשמוע
מה בפינו, מתוך תקווה שנראה את הדברים בזוזית שונה מאחרים.
למחרת היום הועמדנו בפני ברירה קשה. התגבשה הצעת־החלטה של רוב סיעות הבית,
שבאה להדגיש את אחדות הכנסת מול פני הסכנה, האם להצביע בעדה, ותוך כדי כך
לקבל מראש את האחריות על כל מה שתעשה ולא תעשה הממשלה, בניגוד לדעתנו —
או להצביע נגד, וכך להפר את האחדות הלאומית בשעה שמיטב חברינו נמצאים אי־שם?
אחרי לבטים קשים, החלטנו על דרך שלישית: להצביע בעד ההחלטה הכללית, ולהוסיף
אליה הצעת־החלטה משלנו, שתפרט את גישתנו הנפרדת.
בבוקר של אותו יום שאל אותי יו״ר הקואליציה, משה ברעם, אם אני מוכן להצטרף
אל שאר הסיעות בהגשת הצעת־החלסה משותפת. אמרתי שאיני מתנגד עקרונית —
ואשקול זאת לפי הנוסח שיוצע. ביקשתיו להראותה לי בעוד מועד.
אולם אצל מפא״י — דיבורים על אחדות לחוד, ומעשים לחוד. איש לא הראה לנו את
ההחלטה. מבלי לשאול אותנו, היא הוגשה בשם כל הסיעות, להוציא את סיעתנו, סיעת
המרכז החופשי והקומוניסטים.
בכל זאת הצבעתי בעד החלמה זו, שקבעה רק כי הכנסת רושמת לפניה את הודעת
הממשלה (בקשר עם זכות ישראל לשייט חופשי) ומעבירה את הדיון לוועדת־החוץ־והבטחון.
עליתי על הדוכן כדי לקרוא את הצעת־ההחלטה הנוספת שלנו, שהבית המלא הקשיב
לה בשקט מתוח:

אורי אכנרי:

כבוד היושב״ראש, כנסת נכבדה.

ד 1״ ה ל 1 3ה ד
(המשך מעמוד ) 11
למען האחדות, אני אצביע בעד החלטת הרוב, למרות הסתייגותי מוועדת־החוץ־
והבמחון.
( ) 1הכנסתמבטאת את ההחלטה הנחושה של העם להגן על מולדתו ועל
ריבונות המדינה, אם תותקף.
( )2הכנסתשולחת את ברכתה למגוייסי צה״ל, הערוכים להגנת המדינה.
( )3הכנסתקוראתת לממשלה לנקוט בשעה חמורה זו כל יוזמה מדינית
אפשרית, ישירה ועקיפה, חשאית או גלויה, שיגרתית או בלתי־שיגרתית — להצלת
השלום, תוך הרחקת הצבאות משני עברי הגבול.
( )4הכנסתמחליטה שיש למצות את כל דרכי־ההננה לשמירה על שלום
הישזביס, האזרחים והכבישים בגבול הצפוני ובשאר הגבולות, מפני התנכלות שד
קבוצות טרור וחבלה, תזך שימזש בכל אמצעי ההגנה, מבלי להיגרר למלחמה.
ביוזמה מיידית לשם
( )5הכנסתקוראת לאו״ס ולמעצמות העולם לנקוט
הצבת כוחות או׳־ם משני עברי הגבול עם מצרים וסוריה, תוך ערובה שכוחות
אלה לא יפונו בעתיד אלא בהסכמת ישראל, מצרים וסוריה כאחת.
ועדת שביתת־הנשק
( )6הכנסתקוראת לממשלה להציע את חידוש
הישראלית־מצרית והישראלית־סורית.
( )7הכנסתמאוחדת בדעתה שיש להבטיח את חופש השייט לכל הספינות
במיצר טיראן, ואת החלטתה להגן על חופש זה, באמצעים המינימליים הדרושים
להבטחת זכות זו בפועל.
ובעזלם כזלו לפעזל
( )8הכנסתקוראת לכל שוחרי השלזם במרחב
למניעת מלחמה, העלולה להביא חורבן והרס על עמי המרחב כולו, ולהשכנת
שלום־קבע, שיהיה לברכה למלם.

רק אני הצבעתי בעד הצעה זו (למרות שכמה מראשי הסיעות האחרות אמרו לי, אחר־כך,
כי הם מסכימים בהחלט׳ לתוכנה. גח״ל נמנעה מהצבעה, בהשפעת מנחם בגין, שלא הרים
את ידו להצביע נגדה).
מצידי. הצבעתי נגד הצעת ההחלטה של רק״ח, ששללה את הזכות להגן בכוח על
חופש התנועה במיצרים. נגד ההצעה של הרוב הצביעו רק רק״ח ומק״י.

\ז0יצב לא יוזוור ל?\תז\־\זו
ך* שבוע, ביום השני, היה מצב־הרוח בכנסת שונה. כי במרכז המחשבה עמד המאבק
| | המפלגתי על השלטון. לאט־לאט גם חדרו להכרה הלקחים המדיניים והצבאיים של
השבועיים האחרונים, שנדונו ליד השולחנות במזנון, אף כי עדיין אי־אפשר לדבר עליהם בפומבי.
ראינו צורך ליזום דיון נוסף בכנסת על המצב. לכן, אחרי הודעתו של ראש־הממשלה,
חתמתי על בקשה לקיים עליה דיון. לבקשה כזאת דרושות
40 חתימות, אך רק גח״ל ורפ״י (יחד )33 חתמו יחד עימי.
אמנם ידעתי כי כוזנתן היתר, לקרוא להחלפת הממשלה,
בצורה ובכיוון שאנו מתנגדים להם בהחלט, אך סברנו כי
בעלי כוונות שונות יכולים לדרוש יחד דיון, כדי להשמיע
את דיעותיהם השונות.
בהעדר דיון זה, יכולנו רק לרמוז על דעתנו לגבי כמה
צדדים של המאורעות. עשינו זאת בוזיכוח על משרד־האוצר:
״אינני מתפלא על כך שהבית די ריק. קשה לשמוע
היום, וקשה גם לדבר. הייתי מוזתר על הדיבור בכלל,
אילולא שתי נקודות, שאני מעוניין לעמוד עליהן.
הנקודה האחת — הגיוס. צריך להיות ברור לנו כי
מה שקרה בשבועיים האחרונים, ומה שיקרה — או לא
יקרה — בימים הקרובים, לכאן או לכאן, איננו אינטרמצו סארטר בחיינו.
מי שמאמין שאחרי זה יחזור הכל לקדמותו, משלה את עצמו. אנו נכנסים עכשיו
לתקופה חדשה. אין בלבי תקודד, שכוחנו הצבאי יחזור למימדיו שלפני תקופת־החירום.
עלול להיות צורך להחזיק חלק ניכר מהעם בגיוס מלא, במשך תקופה ארוכה, ואולי
ארוכה מאד. זר, מחייב היערכות כלכלית.
יהיה צורך לבצר את גבולות המדינה. אני מניח שנצטרך לבצר אותה לפי ההצעות
שהשמענו בשעתו מעל במה זו, ההצעה של הקמת ״קו מגן דויד״ .אולי מותר לי להוסיף,
שאילו נתקבלו הצעות אלה בעוד מועד, יתכן שחלק מההידרדרות, שהחלה בגבול הצפוני,
לא היתד, מגיעה לאן שהגיעה.
לאור מצב זה הייתי רוצה להדגיש באזני הממשלה, ובאזני שר־האוצר, עקרון אחד
חשוב מכל: חלוקת העול. משפחות המגוייסים — אין להטיל עליהן עול כלכלי, נוסף
על עול הדאגה.
לא אכנס כאן לסרטים. אני רוצה לבקש את הממשלה להציע לכנסת תוכנית ברורה למתן
פיצוי נאות ונדיב למגוייסים, ומימון פיצוי זה על בסיס של קבע.
המיתון פגע בשכבות הנחשלות בעם. עכשיו פוגע הגיוס, במידה רבה, באותן שכבות עצמן.

מ תי מו
לסיני!
״אמרו שלא נובל ללחום בשתי חזיתות, בתימן ובסיני. נוכיח להם
שהצבא הערכי מסוגל לעשות זאת ״ 1כד הצהיר גמאל עבד־אל־נאצר
באוזני עתונאי העולם, שהתרכזו בקאהיר. אבל באותה שעה כה
הצהיר זאת, נהג הצבא המצרי אחרת. כשקט, בלי הודעה רשמית, החל
מפנה את תימן ומעכיר חטיבות נוספות לסיני.
האישור לבד ניתן על־ידי סוכנויות־ידיעות, העוקבות אחרי המתרחש
כתימן ובסיני. חלק מהחיילים הוטס, חלק אחר הפליג כאוניות.
מה תהיה השפעת פינוי פתאומי זה על עמדות מצרים בחצי־האי
ערב? שאלה זו אינה מדאיגה עתה את עכד־אל־נאצר. לגביו יש רק
מאבק אחד חשוב ביום: נגד ישראל. אם יצא ממאבק זה מנצח -
אין לו מה לדאוג כתימן ובעדן. אם יפסיד -לא יובל ממילא להחזיק
מעמד בתימן ובעדן. לכן נתן את הפקודה: בל הכוח -לסיני !

חי ו יוצא לדרך

תמונה זז צזלמה השבזע באחד הבסיסים המצריים.
היא מראה פלוגה של חיל־רגלים, לבושה במדי קרב
זנזשאת את ציזדה האישי, עזלה על המשאיות שיובילו אותה לעמדות מול הגבול הישראלי.

\זדי.ביויוג 7של בוארבור
כדש ני: מעל במד, זו ברצוני לשלוח ברכה חגיגית לז׳אן־פול סארטר, לסימון דה!
בובואר ולחבריהם, שהרימו היום את קולם בצורה כה חד־משמעית למען חופש
השייט, השלום ובטחון ישראל.
יש בבית הזה אנשים המלגלגים עלינו, על כי אנו מחשיבים את אנשי הרצון־הטוב, על
כי אנו מייחסים חשיבות למוסר ולאנשי־מוסר, על כי איננו משלימים עם התפיסה כי
העולם אינו אלא ג׳ונגל.
כאשר הרמנו את קולנו נגד הזוזעות סזיאט־נאם, אמרתם לנו: למד, לכם להתערב?
לא די לנו בצרות שלנו?
אנחנו אמרנו לכם: אם לא נרים את קולנו נגד ההשמדה בתיאט־נאם, לא ירים איש את
קולו נגד השמדת ישראל. אם לא נצטרף לאנשי המוסר במאבק למען הצדק במרחקים, לא
יצטרפו הם אלינו במאבק על הצדק וד,בטחון כאן.
והנה בא אישור מזהיר לתפיסה זו. מי שמאמין כי לסארטר אין דיביזיות, אינו יודע
על מה הוא שח.
במלחמה של ימינו, מלחמה שבה יש השפעה עצומה לדעת־הקהל ולכוחות פוליטיים זרים,
יש ויש לסארטר דיביזיות. דיביזיות אלה מגוייסים כיום לצדנו, במאבק הצודק על זכותנו
לשלום, לבטחון, לעצמאות ולחופש השייט.
כל ממשלה, גם הדיקטטורית ביותר, מושפעת על־ידי דעת הקהל שלה. דעת הקהל
יוצרת את האקלים המאפשר — או אינו מאפשר — פעולות של הממשלות, בייחוד
פעולות בשעת חירום. להכרזה של סארטר יש משמעות פוליטית ובטחונית ממדרגה ראשונה,
מפני שהיא תורמת ליצירת אקלים בינלאומי נוח לצורכי ישראל.
אני חוזר ושולח להם מעל במת הבית הזה — אולי ניתן לומר: בשם הבית הזה —

ברכה נאמנה מישראל.
לבסוף: הדבר היחיד שניתן לומר בוויכוח על האוצר בימים אלה: אמרנו פעמים
רבות כי אין לנו בעייה כלכלית שאינה בעייה פוליטית.
שלום. היא אינה יכולה להיות כלב
ם. כלכלה כלכלתנו יכולה להיות כלכלת מלחמה או כלכלת
של לא־מלחמה ולא־שלום, כשם שיחסינו עם העולם
הערבי אינם יכולים להיות, לאורך ימים, במצב של לא־מלחמה
ולא־שלום.
לא הגענו לשלום, ולכן אנו נמצאים היום על עברי
פי־פחת של מלחמה.״

הטנקים מגיווים

גם תמונה זו צולמה השבוע, והיא מראה שני
טנקים סובייטיים טי 34 באזור הררי בסיני, נן!־
צוייך רק כ״אי־שם מול ישראל״ .טנקים מסוג זה נמצאים גם בידי הצבא הסורי בצפון.

אזור ההתרקחות נכי שצורם מחרדת, מגונה שר 800 קילומסויס
כתמונה: דירה זו משתרעת כל
זירת המלחמה האפשרית, כפי
שהיא: יראתה לטייסי־החלל האמריקאיים
קונראד וגורדון. מצד
שמאל נראית מצרים, המופרדת
על-ידי מיפרץ סואץ הצר מן המשולש
של חצי־האי סיני. ת על ת
סואץ נראית כקו דק ומתפתל, העוכר
מים־סוף כדרום, ריד האגמים
הגדולים, אל הים התיכון.
הקטע המעניין כיותר של מפה
מצולמת זו הוא זה המסומן כ־עיקול
(כציור משמאל) .זהו הקטע
המכיל את מיצר-המריכה שד
טיראן ואת כל מיפרץ אילת.
החלק הדרומי נראה ככירור
מירכי: כין חוף סעודיה וחוף מצרים
ניצכים שני איים. הגדול
שכהם הוא האי טיראן המצרי.
מימינו: האי סנפיר הסעודי. רוחכ
המיצר כולו, בנקודה זו, הוא קצת
פחות מ 20-קילומטרים.
לפני מיכצע סיני ישכה יחידה
קטנה של הצכא המצרי על טיראן,
כדי להכטיח ששום ספינה
לא תעכור כין שני האיים. לפי
הסכם עם סעודיה, הוצב כוח מצרי
קטן גם על סנפיר, כדי לשמור

על המעכר כין האי הקטן, לכין
החוף הסעודי.
כפס שכין החוף הסעודי והאי
סנפיר יכולות לעכור רק סירות או
ספינות קטנות. הוא המצב כפס
שכין האי סנפיר לסין טיראן. ה-
מעכר היחידי, הראוי להפלגת אד
ניות גדולות, נמצא כין טיראן ל•
כין החוף המצרי. רוחב המים כנקודה
זו הוא קצת פחות מחמישה
קילומטרים.
אולם המעכר העמוק, המשמש
את האוניות, רוחכו כ־ 500 מטר
כלכד, והוא נמצא כמרחק קילומטר
אחד כלכד מן החוף.
כנקודה זו, על רמה המזדקרת
אל תוך הים, מיקמו המצרים את
תותחי-החוף שלהם. זהו מוצב
ראס־נצראני, שנככש כידי חטיכה
9כמיכצע פיני, והושאר שומם -
כמשך כל שהותו של כוח החירום
כשאדם אל-שייף.
שארם אל־שיין־(״מיפרץ הזקן״)
נמצא מעט דרומה. זהו נמל טכעי,
המשמש כפים אספקה למוצב
כראם־נצראני, וגם כפים ליחידות
הצי המצרי, החוסמות עתה את
מיצרי טיראן.

י ך שחורת השיער מנהריה; ,דלה על חוף הים מאז ילדותה. היא נבחרה
1 1 ,למלכת היופי של נהריה, בעוד אחותה, מאיה סומבררו, נבחרה לנסיכת׳
בבחירות האחרונות על התואר של מלכת המים שנערכו על־ידי העולם הזה.

שמה ג׳ינה סומבררו. והיא בת עשרים, ופעם היא אפילו נבחרה
לנסיכת חומות עכו. אהבתה הגדולה היא הים, ואליו היא יוצאת
מדי בוקר. היא פונה, אל חופים רחוקים, שוממים מאדם. שם היא
משילה את כל בגדיה, וחפשיה כמו דג היא שוחה ללב־ים. שמו הוא
אלי מזרחי, וקוראים לו ״אלי הדייג׳׳ .חוץ מזה הוא גיטריסט וזמר. יש
לו פונדק־דגים, שם הוא מטגן ומגיש את שללו. מידי בוקר יוצא אלי
לדוג, אל חופים רחוקים, שוממים מאדם, חוזר משם ברשת מלאה. בוקר
אחד, בחוף מרוחק נפגשו ג׳ינה ואלי. פגישתם הייתה כמו סיפור אגדה :

הנפלא

—זו ז 1

1ט ו^ו.וו,וו>ח1)6

^ — 11ז1זבוו / -ד

אגדה :׳פהפיה ערומה זו יצאה לשחות בים -ונפלה לרשתו של דייג צעיר

! 1ס ך ! 1 1 1 7 1עד לפני כמה שנים נהגה ג׳ינה לשחות בבגד־ים מצועצע, באחד מחופי
הארץ המאוכלסים. היום היא נוהגת לעשות מה שהיא מכנה, התענוג

זר״ .לשחות לבדה לגמרי, ועירומה לגמרי, בחוף מרוחק ושומם שרגל אדם לא דורכת בו.
אלי מזרחי חיפש חופים שוממים. היא יצאה בשחיה, הוא יצא בסירתו. הים היה שקט, וכל
חשב שמלבדו אין איש, עד אשר נפגשו שניהם בצורה המוזרה ביותר שרק יכלה להתקיים.

0 1 * 1 1 1 1 1 7 1 •1 1 1 1 * 1 0 7 1ברגע הראשון הרגישה ג׳ינה אי־נעימות קלה.
1 | 11111 1 1 1 1 1בכל זאת, לא כל יום נופלים ברשת פשוטו
כמשמעו ז אבל כאשר ראתה את הדייג הצעיר, הבינה כי אצבע אלוהים היתה בדבר.

ין גלים מתנפצים חלפה סירתו של
^ הדייג הצעיר, עד שהגיע אל לב־הים —
ושם פרש את מכמרתו.
אך אותו בוקר, כאשר ניסה למשות את
הרשת, היתד, היא כה כבדה, שבעמל רב
עלה בידו להרימה מן המעמקים. הוא אמר
אל עצמו: ודאי שדגתי הפעם את כל הדגים
שבים. או שהעליתי ברשתי מפלצת איומה
שתהיה לפליאה לבני־אדם. ובאמצו את כל
כוחו, משך בחבל הגם עד אשר השתרגו
עורקי־זרועותיו הכחולים. הוא משך עוד ועוד
ומעגלי הפקקים השטוחים צפו על המים,
והרשת עלתה.
אך לא היה בה כל דג, וגם לא מפלצת. רק
נערה קטנה עירומה שכבה בתוכה. אצות־ים
ירוקות סבוכות היו בשערה השחור הלח.
והמלח הבהיק על עפעפי עיניה.
בראות אותה הדייג הצעיר נמלא פליאה,
וסבור היה כי חולם הוא. בהישענו את דופן
הסירה, משך את הרשת אליו, משה אותה
מן המים ולקחה בזרועותיו.
עם צאת השמש, הפליג הדייג אל עבר
בקתתו, ושלל רשתו עמו.

ן! רק זה מן החיים יכול גם להסתיים
2 1כמו באגדה, במילים הקבועות:
״ומאז ועד היום הם חיים באושר . .י•
עתה יכול אלי הדייג לצאת לדוג בחברה,
ואילו ג׳ינה יכולה לשחות בים כאוות נפשה,
ויחד עם זאת להיות ביחד.

יווניתבושת

ואלי באיש כשיצאו הוא לדוג והיא לשחות.
אך בצורה מיקרית לגמרי — נפגשו השניים.

וחד הבוחרת
יוצאת לחזית
כל השנה הם עובדים, מבלים, רוקדים בדיסקוטקים,
בוגדים בנשותיהם, או לא בוגדים
בנשותיהם, חיים את חייהם הפרטיים.
בשבוע האחרון הם זנחו כל ענייניהם הפרטיים
ונרתמו כולם לעניין הכללי.
העופרים,

אכרהמלה ואסתר ריבש־

טאט, שלחו מברק למכרים בארץ. הודיעו
שהם מתכוננים להגיע הנה ביום רביעי או
חמישי, על מנת להופיע בפני החיילים. יום
רביעי וחמישי כבר עברו, וכל מה שהגיע
עד עתה היה רק המברק.
בין דויד שין?
ואשתו הצעירה אלה
שפירא הפריד
הצבא. את אלה,
הקצינה גייסו למילואים,
ודויד נראה
בערבים מסתובב
לבדו. על זה
הוא אמר :״הפרידו
ביננו — אבל בנשמותינו
אנו מאוחדים.״
הזמר
רן א ־
לירן שלח את אשמאגדי

האמריקאית ל־ניו־יורק,
עוד לפני המצב־המתוח, והוא
עצמו עמד לנסוע למונטה־קארלו, על־מנת
להופיע בפסטיבל בינלאומי לרדיו וטלביזיה.
הוא אמנם קיבל שיחרור מהצבא — אבל
נשאר בארץ, ומופיע בפני חיילים.
יוסי ינאי, נער השעשועים הצעיר,
גוייס לחיל רגלים, כחייל מן השורה. וג.
עי טור העתונאי משרת כסמל — גם כן
בחיל־רגלים.
דן כן־אמוץ שוכב בבית־חולים, אחרי
ניתוח כיב־קיבה.
נאדיה בדאון, ידידתו של אן כרהם
שניאור, היושב בבית־הסוהר, ברחה ביום
הראשון שעבר מהארץ. רק לפני שבועיים
היא הגיעה הנה, אחרי ביקור אצל
אמה בפאריס, ועוד בטרם התארגנה פה כראוי,
חזרה מהר לצרפת.
אומרים שגם מאגדי ריים־דייויס ברחה
מהארץ, אך אין זה נכון. היא תיכננה
את חופשתה מזמן, ונסעה ללונדון לפני
בשבוע. כשהמצב בארץ החמיר, היא קיבלה
מברק מבעלה, והיא עומדת לחזור באמצע
השבוע.
יואל (״דון חוליו״) דן, שהופיע עד
עכשיו עם שלישייה, נשאר זמר בודד. את
שלושת המלווים שלו גייסו, איש־איש ליחידה
אחרת, והוא עצמו מופיע לבד בפני
חיילים. אבל הוא הפסיד, כפי שמסתבר, לא
רק את הצתת שלו, אלא גם את הנשים שלו.
״יש הרבה חתיכות בעיר,״ הוא אומר,
״אבל זה לא רמה. צה״ל גייס את הכי
טובות.״

אינה כולם?•

פדדריקה סגל מסתובבת בימים אלה
כשלשמלתה צמודים כנפי צנחן. היא קיבלה
אותם ממיספר צנחנים ונשותיהם, לאות-
תודה על שאירחה אותם למופת בדיסקוטק
שלה. מאחורי הכנפיים כתוב :״כל טוב
מהצנחנים.״
האיולד סטאצן, הפליי־בוי המבוגר
הידוע, אלוף הגולף של קיסריה, התנדב
לחיל־הים.

והאמרגן אשר חבקי]

התגלה כסרן

בחיל השיריון.
הזמר הצרפתי אנריקו מסיאם הופיע
במשך כל השבוע בפני חיילים. רק בקושי,
ובלי רצון, עזב את הארץ. הוא היה חייב
לחזור בגלל התחייבויות שהתחייב בצרפת
לפני צאתו.
חייט העילית ישראל צוווץ, בצרוף
כדוריה אשתו, מסתובבים, כרגיל, בדיס
קוטקים.
יואכ
רחמני, מנהל אה־פרופו לשעבר,
וכיום מנהל סוכנות לגילוי שחקניות, נראה
בכל הדיסקוטקים בכל שעות הערב. כשנשאל
מה הוא עושה בעיר ענה :״מזלזלים
בי. הלכתי ליחידה, אמרו לי להזדיין בסבלנות.
אמרתי, :אני מזויץ כבר שבוע.׳
אמרו לי, :אין דבר׳.״
אחת התוצאות המעניינות ביותר של ה
הגיונו
מיניו
גי יושבת באוטובוס הנוסע אל ר-
גליל. כולם צמודים לעיתונים. עדיין לא
ידוע שום דבר. הפנים מתוחים. יושבים בשקט.
בספסל האחרון, בין כל העיתונים, יושבת
לה בחורה צעירה, תהילה פרלמן,
שלווה לחלוטין וקוראת בעיון בספר קטן.׳
הצצה קצרה בכריכה מגלה שזהו המלט,
שקספיר. הצצה יותר ארוכה, בבחורה מגלה
שזוהי בת קריית־שמונה, המתכוננת לסיום
לימודיה בסמינר למורות. היא מתכוננת לבחינות
בספרות. בתוך המתח, בתוך הציפייה,
היא יושבת עם שקספיר ביד,
וקוראת.
בגליל, כמו בכל מקום אחר בארץ, מחכים.
השדות הצהיבו. קיץ, בלילה האוויר מלא
ריחות, ירח צהוב, מלא. והרבה כוכבים.
בקיבוץ מעגן, ביום השישי דולקים נרות.
החברים יושבים מול שולחנות ערוכים מקבלים
את פני השבת.
בחוץ מקבלת קבוצת חיילים תידרוך. שקט.
כל עשרות האורחים הממלאים את הקיבוץ
בימי השישי לא הגיעו הפעם, והחברים המגיעים
לקבלת השבת בדרך כלל בחולצות
לבנות, באו הפעם בחולצות כחולות•

בעשר באלה כולם הולכים לישון. את החיילים
מחלקים בין החדרים, ובכל חדר הם
מקבלים טיפול לבבי וחם. עושים להם מקלחת
חמה, מכינים להם קפה, מציעים להם
מיטות רכות, מכסים אותם, שואלים אותם
אולי הם רוצים עוד משהו.
בחדר בו אירחו אותי מארחים גם את
משה קאופמן ואת זאב. משה הוא כבר מבוגר,
יש לו כבר ילד בן שבע עשרה, בימים
רגילים הוא נמצא בחנות שלו לחומרי־בניין,
עכשיו הוא נמצא במשק, מוכן.
זאב, המשרת באותה יחידה, הוא תלמיד
הטכניון. קראו לו, הוא עזב את הלימודים
והלך. הוא מתנחם בכך שגם למרצה שלו
קראו, וגם לאסיסטנטים.

ערום ומאושר

ך מחרת הבוקר השמש זורחת. סביו/נים
וחרציות, דבורים מזמזמות באוויר,
על הדשא מול אחד החדרים יש אמבטיה,
מלאת מים, ובאמבטיה מתרחץ טל.
הוא בלונדי, קטנטן, בן שנתיים, יפהפה.
הוא ערום ושזוף, והוא צוחק בקולי קולות

ומתיז את המים על כל הסביבה. על ידו,
במרחק חמישה מטרים ממנו יש עמדה. שקי
חול, שני חיילים, בכובעי פלדה, עם מדים
ורובים בידיים. טל לא מתרגש מהם. הוא
ערום ומאושר ומשתזף בשמש.
הילדים של מעגן רגילים לעמדות, למקלטים,
לחפירות, כמו שהם רגילים להרי
הגולן שממול, ולכינרת שמתחתם. הם מקבלים
את המצב החמור בשלווה יותר גדולה
מזו של הוריהם.
בחדר הילדים אני פוגשת במיכל ויוני.
הם משחקים בהסעת מכוניות־משא קטנטונת
של תנובה לאורך הריצפה .״את יודעת,״
אומר יוני למיכל ,״אם תהיה מלחמה אבא
שלי יכול להיהרג.״ ״אין דבר,״ עונה לו
מיכל ,״יסדרו לך בסידור אבא חדש.״
הטרקטוריסט של קיבוץ כינרת בא לביקור
.״אני כבר מתכונן״ ,הוא מספר.
״להיות קריין ברדיו דמשק״.
אני עולה למכוניתו של גדעון סלע. הוא
בדרך לחיפה, ואוסף את כל החיילים שבדרך.
במכונית מליאה עד אפס מקום הוא דוהר
לחיפה. ברגעים אלה, עומד להיוולד לו בנו
בכורו. הודיעו לו על כך ליחידה, הוא קיבל
שיחרור לשעה והוא ממהר הביתה. זה יהיה
בן זכר. הוא בטוח לגמרי. החיילים מאחלים
לו מזל טוב.

האוטובוס חכחור
ך* שמש עומדת לשקוע. אשד, לא צעי־
( | רה, שמנמונת, נעצרת בשער מחנה
צבאי. ביד היא מחזיקה סל ענק מלא ב־גפילטע
פיש, חלב, עוגות, ממתקים, היא
עייפה. היא מנגבת את הזיעה מעל פניה.
מצב המתוח היא השלישייה החדשה שהוק

בדרום הארץ. היא מורכבת מאורי
זוהר, שהגיע ישר מקאן, משייקה אופיר
ואריק לביא. הם מופיעים בדרום,

שתי חיילות בדרום
גם בחאקי — נשים

במדי צר,״ל, בפני כל החילות. אורי זוהר
הפר אפילו למען זה את הבטחתו לא
להופיע יותר כבדרן. כל צה״ל כבר שר בימים
אלה את שירם נכניס להם.
כולם מחפשים את יגוקא .״איפה הוא?״
שואלים ,״מי ראה אותו?״ במשך מיספר
ימים הוא הסתובב בעיר עם מברשת שיניים,
מגבת, כלי־גילוח והודיע לכולם שהוא
במצב הכן, מוכן ללכת מיד כשיקראו
לו. ובכן קראו לו, ועוד איך, ועכשיו
הוא אי־שם, בצבא.
מישהו הפיץ שאת יעקב (קובה) זיל״
ברין, בעל מועדון צברה, גייסו בתור
טבח. אמרו גם שהעמידו אותו אי־שם לקלף
תפוחי־אדמה. הוא הודיע שאינו יודע לעשות
דבר כזה, התרגז, צילצל למסעדה
תל־אביבית, והזמין ארוחה לכל המחנה.

והיא מגישה את הסל לחיילים.
היא חיפשה את בעלה בכל האיזור, ולא
מצאה אותו. עכשיו היא מחלקת את מה
שהכינה לו בין החיילים .״תאכלו, תאכלו,״
היא מעודדת את החיילים, זה טוב, יום
שלם בישלתי את זה. את העוגות אפיתי
לבד. היא מחלקת ביניהם את האוכל.
דואגת בקפדנות שכולם יקבלו.
בקריית־שמונה עבדו יום שלם ואפו עוגות.
ילדי בית־הספר הכינו סנדביצ׳ים, ובערב
ערכו קבלת־פנים במחנה?באי, לאור
נרות .״בתחילה הייתה פאניקה גדולה״ ,מספרת
חנה ישראלי, חיילת צעירה בת ,21המשמשת
כמורה לעברית של תושבי קריית־שמונה
המבוגרת.
״אבל אחרי שהם נירגעו״ ,היא מספרת,
״התחילו כולם לטפל בחיילים כמו בבנים:
מכניסים אותם לתוך הבתים, מאכילים אותם
בכל טוב, רוחצים אותם, ושולחים אותם בחזרה
למחנה.״
בתל־קציר הם מדווחים לי בשמחה :״ג׳ינה
לולה ושיפרה הגיעו גם השבוע. כרגיל.״
ג׳ינה לולה וכשל השאר, הן ידידותיהן
של החיילים הסוריים שמעבר לגבול. מידי
שבוע, כל יום חמישי, מגיע לעמדה הסורית
אוטובוס כחול, ובתוכו נערות ערביות שמנות
ועליזות, המתפזרות בין החיילים ומבדרות
אותם.
חברי הקיבוץ, העוקבים אחריהן דרך המשקפות
כבר מכירים אותן באופן אישי ואפילו
נתנו שמות וכינויים לכל אחת. הם
מקבלים אותן בשמחה כל יום חמישי, כאילו
היו מכרות וותיקות.
ולכן כשהגיע גם השבוע האוטובוס־הכחול
של הסורים, נשמו כל חברי־המשק לרווחה.
כי הם מיד הבינו, שבחזית הצפון עדיין הכל

כרגיל.

ובכן כשפגשתי אותו הסתבר שכל אלה
הם צ׳יזבאטים .״איזה טבח, מה פיתאום
טבח,״ הוא אמר לי ,״אני לא יודע לבשל
כלום, אפילו לא
תה, אני תותחן.״

יצחק יאנוש,
בעל דיסקוטק ב־רמת־אביב
מתלונן
בימים אלה על כאבי
גב קשים. הוא עושה
ימים שלמים אימונים
עם התיירים
רמת־של
מלון
אביב, מלמד אותם
לרדת למקלט ולעלות
למקלט, לרדת
:א די ה
ולעלות. כל הזקנים
מתאמנים במסירות־נפש
נוראה ויורדים־ועולים מהבוקר. עד
הערב. והיות והם חושבים אותו למפקדם
הנערץ — הוא חייב להתאמן יחד איתם.

אריק לביא מבדר את החיילים
״נכניס להם!״

וכשהוא לא יכול כבר לזוז, הם צועקים
לו :״יאנוש, קים שזין!״ והוא נאלץ
להמשיך לרדת־ולעלות־ולרדת.
גברצ עי ר, שעשה קאריירה מזהירה
בחוצלארץ, הגיע ארצה בשבוע האחרון במפתיע.
הוא לא עבר בביתו, על מנת לא
להדאיג את הוריו, והצטרף ליחידתו.
הוריו משוכנעים עד לרגע זה שהוא נמצא
ביבשת רחוקה, אינם
יודעים שהוא בארץ.
השבוע, מכבדת
אותנו בנוכחותה גם

הטלביזיה בחזית
כשהתותחים שותקים, מצנולמות המוזות

ויויאן דל־כיא*:
קו. מי שיחשוב ש
היא
באה להרים את
המוראל של אמה
ואחותה, הנמצאות
בארץ ועומדות להגר
לאמריקה, יטעה.
לפני שהיא עזבה
את הארץ, לאחר שאלה
נבחרה
כמלכת יופי,
היא התחייבה לחזור
ארצה, הפקידה ערבות של שבעת אלפים
לירות. בימים אלה היתד, צריכה לבחור
בין הפחד מהמלחמה — לפחד של הפסד
שבעת אלפים לירות. היא הגיעה ברגע
האחרון, ימים ספורים לפגי שפגה תקופת
הערבות. מנהלי תחרות מלכת־היופי הבטיחו
לה גם שהיא תכתיר את מלכת״היופי החדשה.
אבל מה — התחרות נדחתה כמובן,
לרגל המצב.
ואיפה הצלמת הזוהרת אלה זוהר?
בחזית, כמובן. לא עם עוזי, אלא עם לייקה.
היא הצטרפה לכמה סיורי עתונאים וצלמים,
וחזרה עם צילומים שמראים אין הצלמים
העולמיים מצלמים. הם חיפשו אקשן,
כלומר פעולה. משלא מצאו אותה, הירבו לצלם
חיילות עד שנידמה היה שהם מחפשים
את הנערה שיוכלו להכתיר אותה בטלביזיה
ובעתונות העולמית כ״מיס צבא הגנה לישראל
.״1967

כשהאזרחים הופכים לחיילים -קווים בארץ כל מיני

נ 7ח#וץ חדח
1חיל בחופשה

שקט בדיסקוטק תל־אביבי. הוא היה יוצא־דו־פן,
כי מרבית החיילים היו רחוקים מהעיר.

רצועת עזה

מושג גיאוגראפי. היא מתחילה
שהקומביי-ן גמר לקצור אתמול,
תחת עינו הפקוחה של מישמר צבאי. ילדי קיבוץ ארז הקטנים

אינם יודעים כמעט מה זה לשבת בתוך מיקלטים, כי מזה עשר
שנים היה הגבול הדרומי שקט. השבוע היו המיקלטים מוכנים
ומצויידים בכל הדרוש לקלוט את הילדים — ברגע שתתחיל המלחמה.

הקיבוצניק ברגיעה

לצידו חברתו, והעוזי. רבים מחברי המשק
גויסו, הנותרים משתדלים לבצע את העבודות.

ץ* ל פינה — והסיפור שלה. כפר יהושע,
^ למשל. אחד מבני המושב, צנחן במילואים,
יצא במשך שבוע ימים לעבודה בשדה,
עם מכשיר־קשר על הגב. את המכשיר
השני השאיר אצל אשתו, כדי שאם יקראו
לו לצבא היא תוכל להודיע לו על כן מיד.
ומהעמק — לדרום. בקיבוץ ארז התחילו
כבר בקטיף הפרי. סטודנטים שבאו מירושלים
ממלאים את מקום המגוייסים והתיירים
שעזבו את הארץ. שון ארמסטרונג,
ג׳ינג׳י, רחב, מזוקן ויחף, לא עזב. הוא
אמנם נושא דרכון בריטי, אבל הוא אירי.
והאירים לא אוהבים לקבל פקודות מהאנגלים.
הוא הגיע לקיבוץ לפני חמישה הו־

רחוב דיזנגוף

משתרע דומם וכמעט־חשוך. הקפה
הסואן ביותר, שהפך לסמל של
הרחוב הנוצץ, קפד, רוול, מיותם. בחצר הגדולה יושבים רק שלושה

או ארבע לקוחות. בקפה הסמוך, כסית, הונהג קיצוב בסוכר: אין
מגישים יותר משקיק אחד לבום תה. חנויות רבים נסגרו. בעליהם לא
הספיקו אפילו לתלות מודעה על הדלת, ני העסק נסגר ״לרגל המצב״.

׳ברם מוזרם ושווים
דשים, כשנגמר לו הכסף, באמצע טיול מסביב
לעולם. הוא נשאר. אם יהיד, צורך —
גם יילחם.
ועוד הוא מסביר מה מחזיק אותו כאן,
יוצא הקומביין החדיש לקצור את החיטה
הזהובה, ממש על גבול הרצועה, בחלקה הנקראת
״חלקת המתנדבים״ .למה קוראים לה
כך? בגלל ד,קירבה לגבול?
לא. פעם היה כאן מחנה אנגלי, ונותרו
בורות ומהמורות לרוב. התהפכו כל כך הרבה
חברה, שכל נסיעה בשטח נראתה כהתאבדות.

יציאה הדרומית מבאר־שבע עו־
^ מדים כמה ילדים. מן הסוג שמחפש טרמפים
בכל כבישי הארץ. טנדר צבאי מתקרב.
שני נערים קופצים לאמצע הכביש ומנופפים
בפראות. החליטו בכל מחיר לנסוע, כנראה.

בניוון המו

השלם הגדול, בעברית, ערבית ואנגלית אומר: עצור, גבול
לפניך. הצריפים מן העבר השני הוקמו על־ידי כוח החירום של

האו״ס. יושבים בהם עכשיו חיילי הצבא הפלסטיני. חידוש נוסף בנוף: הפלסטיניים הקימו
שלט ירוק גדול (ראה משמאל) ,עליו ציירו באותיות לבנות את השם הערבי בואבת אל־נצר,
או שער הנצחון. הכתובת ניתנת לקריאה מהצד הישראלי, כאילו הישראלים צריכים לעבור בו.

המכונית עוצרת, אך הילדים אינם מבקשים
לנסוע. מן הצד מזנקות שלוש ילדות ומתנפלות
על החיילים. הן מגישות להם כוסות
של מים קרים, ועוגות שנאפו בבית. שני הנערים
עומדים בפני הטנדר ואינם נו,תנים לו
לזוז, עד שכל חייל קיבל ספל מים ועוגה.

ן ״ ן ף ^ ןץןן ^ הופיעו מול משרד הבטחון
בקרייה, הניפו
וון 1
דגל וחרב, דרשו שיגייסו אותם לשירות פעיל.

נוסעים1 ,וסעים

ף {?3השלמ הנעלמה באזור תל-
^ אביב. המתרחצים בחוף תל־ברוך מכירים
אותה היטב. כאשר ישובו מיחידותיהם
— לא ימצאו אותה.
האבידה אירעה ביום שבת.
שיירה של משאיות — בחלקן נושאות
תל־אביב — הגיעה
את כתובת עיריית
אל הגבעה. קרוב למאה צעירים וצעירות,
ברובם תלמידי שביעית ושמינית, פשטו
באתי־חפירה ושקים
על הגבעה, מצויירים
ריקים.

תמונה שאיפיינה את השבוע הראשון של המתיחות:
שיירה של ג׳יפים צבאיים, חמושים ומאו״שיס במלואם,
דוהרת לאורך אחד הכבישים המוליכים דרומה. בצד ימין של הכביש: משאית אזרחית בודדת.
כל מכונית אזרחית אספה טרמפיסטים, גס מעבר לכושר הקיבול של המכונית.

ככל שהשקים התמלאו — הצטמקה הגבעה.
המשאיות העבירו את שקי־החול
לרחבי העיר, כדי להקים קירות־מגן.

ך שיב — סיפור על ילדי הדרום. הם
חפרו שוחות בגני התושבים, וקיבלו
כמה לירות כשכר־טירחה. בכסף הם קנו
גלויות־דאר, ועמדו לצידי הכבישים הראשיים.
כל חייל שנקלע לדרכם קיבל במתנה
גלוייה, שיוכל לשלוח דרישת שלום
למשפחתו.
הילדים קנו את הבולים, ושילשלו את הגלויות
לדואר.
גם הומור לא נעדר .״לכל חייל היוצא לקרב,״
סיפרו באחד המחנות ,״יתנו שתילי
עצים. כשהחיילים יגיעו לסיני הם יטעו את
השתילים, וכך בעוד עשר שנים, כשהם
יחזרו לשם, יהיה להם צל.״

קונים, קונים

הצד הפחות נעים של השבוע: מסתערים על הסופרמרקטים
וחנויות המכולת, כדי לאגור מיצרכים בסיסיים כמו סוכר,
קמח ואורז. התוצאה הטבעית של הבהלה: המיצרכיס אזלו זמנית, פה ושם הופקעו המחירים.
לקראת סוף השבוע רגעו הרוחות בערים הגדולות, בהלת הקניות שככה כמעט לגמרי.

״עם כזח לעורם דא ינצח!1

ך 1 0ן ״ תוך דקות ספורות נוצר בתוך הדיסקוטק תור של
! 111״ !7 1 1
נערות, מהיפהפיות המקומיות, שהפסיקו לרקוד ועזבו את
1 1 1 1 /1 1 1 1
מקומותיהן, כדי לעמוד בתור ולחכות בסבלנות עד אשר יגיע תורן לתרומת הדם.

נעות הגש

הבריטית, איילין בלאנשר, המופיעה במועדון של שרתון,

הגיעה לדיסקוטק במונית מיוחדת, אחר ששמעה על התרמת־הדם.
היא סירבה במפגיע לעמוד לפני המצלמות, שצילמו את כל מהלך ההתרמה
הספונטאנית של דם למען צבא הגנה לישראל .״כי זה עניין פרטי שלי!״ אמרה לצלמים.
אבל כאשר החל הדם לזרום מעורקיה למיכל הפלסטיק, לא יכלה למנוע מן הצלמים מלכוון
אליה את הזרקורים. היא הפכה לנערת הגוגו הראשונה בעולם שצולמה בתנוחה שכזו.

* *י שלא ראה זאת, לא יאמין. ואני
עצמי איני מאמין למראה עיני. אנשים
שוכבים על ספסלים, בתוך דיסקוטק הומה,
תורמים דנו בחיוך, בבדיחות דעת, קמים מה
ספסל,
לאחר מכן, וממשיכים לרקוד. רבותי
עם כזה, אנשים כמו אלה הנמצאים כעת סביבי,
עדיין לא פגשתי בשום מקום בעולם.

קולו של הקריין הנרגש רעה עיניו שו־

מחול הדס: מימין מצלמה הטלביזיה, באמצע רוקדים, משמאל שוכב תווסיום

קו״ן הטלביזיה כאשר ואה זאת

ות נשורות

בעת נתינת הדם. משמאל, בעלת־גלריה ענוליח
ארבל, מימין לולה, תיירת מאוסטרליה, שעמדה
אך נשארה בגלל המצב החמור שנוצר במדינה ואף החליטה לתרום מדמה.

טטו ממיכלי־הדם אל האנשים השרועים על
הספסלים, ומשם את הרוקדים. חמישים מיליון
אמריקאים, ואנגלים, צופיה של תכנית
הטלביזיה הפופולארית סי.בי.אס יחזו ביום
השלישי במחזה המוזר שנגלה ביום הראשון
בערב לעיני צלם הטלוויזיה בדיסקוטק
של מאנדי.
התקליטים המשיכו לנגן מוסיקת ג׳ז, לעתים
סוערת ולעתים שקטה, על רחבת הריקודים
נעו מספר זוגות. אנשי הלילה שהגיעו
למקום, כרגיל, לא התפלאו למראה
עיניהם .״אה, תורמים דם?״ הם העירו בהבנה
,״ניגשו מיד לפינה, הושיטו את ידם,
וכשהעניין נגמר פנו לרחבת הריקודים, והמשיכו
לרקוד. בטבעיות, בלב שמח, ובהרגשה
טובה.
הרעיון נולד בבוקר שלפני כן. חבורת
צעירים, רובם במדים, ישבו וחשבו מה עוד
אפשר לעשות שעדיין לא נעשה, ואז עלה
רעיון התרמת־דם .״בואו נקים בלילה תחנת־דם
ספונטנית,״ הציע מישהו ,״וכל אלה שיש
להם כוח, שיוצים בלילה לבלות, יתרמו.״
״אז למה שלא נעשה את זה בדיסקוטק?״

הציע מישהו שני, והרעיון נתקבל.

ה צ לי חו

71111

ל א סו ף

תו ך

7 1 1 4 1 :1 1 1 1 1 1

באחת עשרה בלילה הופ ע בתוך הד ס
קוטק צוות של רופאה ושתי אחיות,

מ נו ת

ה שו ל חן) .

ש ע תיי ם

כ ח מי שי ם

( בשק יו ת ־ פלסט יו ת

כמה שרוצים!

ך* אשונה שבאה לתרום דם, היתד,
1פריטה ספרית־הצמרת.
היא הגיעה למקום כל כך מוקדם, שהיא
נאלצה להמתין שעתיים לבואו של צוות־ההתרמה.
שבועיים
לפני כן החליטה אמנם סריטה
לעזוב את הארץ, משום ש״בארץ אין
גברים.״ היא גם פירסמה את הדברים ב־העולם
הזה. אבל עכשיו היא, כמובן, לא
חושבת על זה בכלל.
היא הגיעה למקום בג׳יפ, בתלבושת משגעת,
ונראתה כאילו יצאה מאיזה סרט מלחמה.
היא התיישבה, והמתינה בסבלנות,
ובאמת, בשער, אחת עשרה בלילה, הגיעו למקום
רופאה ושתי אחיות לבושות בלבן;
כשמאחוריה! כבר יום שלם של עבודה.
מיד עם בואם הפכו את הדיסקוטק לבית־חולים
בזעיר אנפין, ערכו את הספסלים,־
חיברו את הכסאות, על השולחנות הציבו את
המכשירים,
חלק מבאי הדיסקוטק, שידעו על כך מאז
הבוקר, כבר ציפו להם במקום. שאר האנשים
שרקדו על הרחבה הצטרפו בהתלהבות
בלתי־רגילה.
עמליה ארבל היתד. הראשונה שהתנדבה

האתות רוקדת ״״״

שעבדה לראשונה בחייה בהעברת דם, רוקדת
עם תום העבודה, יחד עם אלה שתרמו מדמם.
לרגל התנאים המיוחדים נוגנו בעיקר תקליטים
של מיקצבים שקטים יותר ורגועים.

לתרום מדמה אחריה, חיכה בתור נחום ״תחש״
קפלן .״מי שיקבל את הדם שלי״ ,הוא
הודיע ,״יקבל יותר אלכוהול מאשר דם.״
ומיד לאחר שהדם נלקח ממנו, הוא מיהר לדלפק,
למלא את גופו מחדש באלכוהול.
חייל בחופשה קצרה מאוד, שבא לרקוד עם
חברתו רקוד אחד לפני רדתו חזרה דרומה,
הסתכל על תחש ואמר :״הדם שלו יעבור
בדיקה, ואז יזרקו את זה לפח. אני לא
הייתי רוצה להיפצע ולקבל דם מלא וזיסקי.״
רוב הנוכחים היו בכל זאת נערות שלא
גוייסו, ותיירים.
ארבעת חברי להקת־הקצב סינג סינג הזמינו
תור, ועד שתורם הגיע המשיכו לרקוד
בשמחה רבה עם בנות זוגם. דני בן־אב טען׳
שיש לו הרבה דם, וביקש שיקחו ביד רחבה.
כמה שרוצים. וארנון מילצ׳ן, שתרם כמה
ימים קודם לכן, לא יכול להתאפק, ושוב הושיט
את ידו. אחרי זה הוא הרגיש קצת לא
טוב, והתעודד בעזרת מנה של סטייק וכוסית
וויסקי שהוגשה לכל תורם.

נפלאה מרוממת

ך! שתיים־עשרה בלילה עבר במקום
.*1כתב הטלביזיה האמריקאית, שירד ל
דיסקוטק
כדי לרקוד ולהתבדר קצת מעמל
היום.
כשראה את התרמת־הדם המתבצעת בתוך
הדיסקוטק זינק כמו משוגע לטלפון, והזעיק
מיד את צוות ההסרטה שלו.
הצלמים הציבו את המצלמות והחלו לצלם.
הם צילמו פנים צוחקות, הרבה פנים צוחקות,
הם צילמו רגליים של נשים רוקדות,
והם צילמו ידיים נותנות דם.
הם צילמו גם את הצוות הרפואי, ואת האחות
הצעירה שניגבה את הזיעה ממצחה
ונאנחה .״כן, קשה,״ היא הודתה, אני כבר
עובדת מארבע אחרי הצהריים. השעה היתד,
אחת וחצי בלילה. אדית פייג בת שמונה
עשרה וחצי, סטודנטית באוניברסיטת בר־אילן.
היא הגיעה בבוקר אותו יום לתחנת
מגן דוד אדום על מנת לתרום דם, ונשארה
לעבוד שם. זהו יומה הראשון בעבודה החדשה.
״כבר
שנים לא הרגשתי הרגשה כל כך
נפלאה, מרוממת,״ היא אמרה.
וכתב הטלביזיה הוסיף :״גם אם אחיה
הרבה־הרבה שנים ואראה הרבה־הרבה דברים
— לא אוכל לשכוח לעולם את השעה
הזאת״.

ק1לנ1ע
רה את שם ישראל גם בארצות הרחוקות,
שמעבר לים-

י שראל ארץ העירום

יומן ה חד שו ת
^ אם יש דבר שלא זקוקים לו בנגב
הרי זה פר הרבעה. לכן אפשר להבין
שסרטו הראשון של גיורא גודיק לן לך
למדבר אותלו, שגיבורו הוא פר הרבעה
גדול, ידחה לזמן רב יותר ממה שחשבו.
גם הגבעה המלאכותית בלב הנגב
שהקים אדם גרינברג, במאי חול בעיניים,
תעמוד שוממה, למרות שנעשות
כבר ההכנות על מנת להתחיל בהסרטה מחדש.

אפילו נסים אלוני ודוד פרדוב
דחו את צילומי הגלולה על אדם שמגלה
גלולה לחיי־נצח, אותו היו צריכים להתחיל
בראשון ליוני.
-¥את הסרטת הוא הלך בשדות בבמויו
של יוסף מילוא, דוחים מטעמי כוח־אדם,
ולא מטעמים גיאוגרפים. כמעט כל אנשי
הסרט נמצאים במילואים.
* סרט היחיד של שמעון ישראלי
ידחה מטעמים שונים לגמרי, אמנם כל השחקנים
והבמאים, זאת אומרת שמעון ישראלי׳
עדיין לא גוייסו, אבל יש להם קשיים
כספיים. מה יש, זה קורה אפילו בזמנים
קשים אלה.
-¥היחיד שהמצב לא השפיע עליו הוא
מנחכ גולן. הוא יושב, בעיצומו של ה־המצב,
עם חיים חפר, והם עובדים יחד
על התסריט לטוביה החולב, סרטו הבא של
גולן.
הקנאה בין אנשי־מקצוע, כפי שמסתבר,
אינה יותר קטנה מאשר בין לא־אנשי־מקצוע.
להיפך, אומרים שכמה שהם

ישראל, ארץ החופש, הארץ בה היחס אל
העירום הוא טבעי ונועז מתפרסמת בעולם,
בזכות מנחם גולן. הוא גרם לכך שסוף־סוף
דנים באמריקה בהרחבה בשבועון נפוץ על
סרט ישראלי מקורי.
אמנם לא מדברים שם על כל הסרט, אלא
רק על סצינת העירום שבו. אמנם זר, לא
שבועון מכובד, אלא שבועון צהוב המלא
בתמונות עירום, בטעם לא הכי טוב, ששמו
יגואר אבל בכל זאת יש לו הרבה קוראים.
ברשימה ארוכה על סרטי־עירום מתלונן
העיתון על הפורטניות האמריקאית, על כך
שכל סרט אמריקאי נעשה בדרך כלל בשתי
גירסאות, אחת נועזת, למען האירופים,
ואחת צנועה למען האמריקאים.
כדוגמה על מה שהם מפסידים שם, באמריקה,
מביא המאמר ארבעה עמודים עם
תמונות מתוך הסרט פורטונה, רובן מתוך
סצינת העירום של מייק מארשל עם מונגולה
לאזר, שהחליפה בקטעים אלה את אהובה
גורן. כוכבת הסרט.
ומי שקורא את המאמר, שנקרא סצינות
קולנועיות שתוכלו לראות רק באירופה, ולא
ראה את הסרט פורטונה — באמת יכול עוד
לחשוב שהפסיד משהו רציני.
מונגולה עצמה, גיבורת הכתבה המצולמת
יצאה השבוע לאירופה, כדי לפתוח בקאריי־רה
של חשפנית ישראלית מהוללת. היא
לא ידעה כי באותו שבוע עצמו היא האדי

רי ת ר & ת ה
יו ם ששי
טרזן נגד הגורילה

>דן, תל־אביב;

ארצות־הברית)

צהריים. מועצת המלחמה עובדת מכסית לרוול ומרוול ל־נסית.
מתכננים שם בשיקול דעת וברצינות את כל השלבים.
אני בורחת מזה לאיטליז, לקנות בשר לשבת, אבל הקצב
מסתכל עלי בזילזול. הוא עסוק. הוא מעביר, יחד עם
אשתו, דיביזיות אמריקאיות לינרד,תיכון. במכולת שולחים
טנקים רוסיים לתעלת סואץ, האסטרטגים של חנות־הירקות
כבר סילקו את הצבא המצרי לקהיר, וכבשו את ירדן. לאן
אפשר לברוח מכל החלומות המרים הללו אם לא אל
המציאות הוזרודה בקולנוע דן?
אבל המציאות, כפי שמסתבר היא לא כל כך וורודה.
הטרזן של קולנוע דן הוא לא טרזן ולא בן של טרזן. הוא
נקרא באנגלית הקוף הרוצח, ורק כדי לאחז את עיני הקהל
הדביקו עליו בארץ שם מטעה.
במקום טרזן, מופיע שם ג׳וני ודיסמילר עם כובע אוסטרלי
ומדי צבא, ונלחם באופן מגושם ומגוחך, באגודה של
מרעילי־בארות, ובאיזה קוף ענקי שאפילו לא מאופר היטב,
ונראה דומה לבן־אדם, יותר מאשר ג׳וני וויסמילר עצמו.
לקהל (קרי: כעשרים נערים המפוזרים באולם) לא איכפת.
הוא שילם בשביל לראות את טרזן והוא רואה את טרזן, וכל
פעם שהגיבור מופיע על הבד הוא מעודד אותו בקריאות:
״טרזן קדימה״.
הסרט כל כך פרימיטיבי, שהוא מהודה עלבון אפילו
לקהל של קולנוע דן.

המאמר עם תמונות ״פורטונה״ כירחון ״יגואר״
סצינות שתוכלו לראות רק באירופה

יותר מקצועים כך הם יותר קנאים. עובדה:
כשאמרו לויקטור סטולוס שהבמאי המקצועי
06 איצקוביץ׳ נמצא בארץ הוא
פרץ בצחוק, ואמר שהכינוי ״מקצועי״ מצחיק
אותו. באותו יום דיבר מישהו עם סם
איצקוביץ׳ וסיפר לו שבארץ נמצא מפיק
ותסריטן מקצועי בשם ויקטור סטולוב. הוא
פרץ בצחוק והודה שהכינוי ״מקצועי״ הוא
פשוט בדיחה. כיוון ששניהם צחקו באותו
יום אי־אפשר לדעת מי צחק אחרון, וכיוון
ששניהם, עזבו כבר את הארץ, גם אי־אפשר
לברר את זה.
שבועות הסתובבה אנית המעפילים
סטרונוה במימי הים השחור, הרחק מכל
נמל, מכל חוף. שום נמל לא רצה לקבל אותה,
לשום חוף לא ניתן לה להתקרב. וכשהיא
ניסתה לעבור את מיצרי הבוספור היא
טורפדה וכל נוסעיה ניספו. נותרו רק שניים
לספר את קורותיה.

אין כמו פלינט

ברגמן״.

את המילים הללו כתב הבמאי השבדי
הדגול ברגמן לדוד גרינברג לכבוד פסטיבל
סרטי ברגמן שנערך בימים אלה
בבית

ציוני

אמריקה.

ההצלחה של חיים טופול בלונדון
מתחילה לתת סימנים בעולם. סרטו
הראשון, סלאח שבתי ניקנה על־ידי אר*
תור כהן, חתנו של חיים משה שפירא,
והוא מתכונן להפיץ אותו בכל אירופה
בעזרת מודעות גדולות :״חיים טופול —
בסאלח שבתי.״

והמין הגברי הזה כורע תחת הניצחון שלו, ונאבד בתוכו.
די משעשע.

הן מלאות גם באכזריות נוראה, המזיקה לנפש הנוער
יותר מכל קטעי העירום הנפסלים על־ידי הצנזורה.

יו ם ראשון

יו ם שני

הנו ק שי ם (ירון, תל־אביב; איטליה) ״שמת לב שהרחובות
לא מוארים היום? שואל מישהו את מישהו, ביום ראשון.
״כן. יתכן שזה בגלל שיש עוד שמש בחוץ.
אבל למרות שיש שמש בחוץ אנשים הולכים אל בתי-
הקולנוע. אם כי גם הם לא יכולים לפתור את הבעייה.
להם יש צרות משלהם.
הצרה של קולנוע ירון היא הגיבור האיטלקי בן המערב
הפרוע, שמקבל הודעה לחזור מיד הביתה, כי העיר נפלה
בידי פושעים. כרגיל, הוא גמר לחסל את כל הפושעים תוך
רבע שעה. אז מה הוא יעשה עכשיו?
עכשיו מתברר לו שאחיו הוא לא אחיו, אלא מישהו אחר,

אשולהבה (פאריז, תל־אביב; ארצות־הברית) עדיין
היא תהייה־או־לא־תהייה, אבל יש לי חדשות. באפריקה גרים
אפריקאים. מראים את זה בקולנוע פאריז. בחיי.
האפריקאים האלה אוכלים. כן כן, זאת עובדה .״הם חיים
על הציד,״ מסביר הקריין ,״הם צדים אותו. אם לא יהיה
להם ציד הם לא יוכלו להתקיים.״
מה עוד עושים האפריקאים האלה? הם רוקדים .״יש
אפריקאים גדולים,״ מסביר הקריין, ועל הבד רואים אפריקאים
גדולים רוקדים ,״ויש קטנים,״ על הבד רואים פראים
קטנים רוקדים. יש שמנים ויש רזים, כולם צובעים את
עצמם בצבעים ורוקדים. ויש כמו כן, עוד כל מיני ארצות.
וגם בכל הארצות יש ילידים, וגם הם אוכלים ורוקדים
וצובעים.
פעם, יכול היה להיות לסרט הזה ערך רב. היום, לאחר
שכל האמורים הנידחים כבר נתגלו, הוא נראה מיושן.

יו ם שלישי
שגי ברנשים מטבסאס

מזוגרבי, תל-אביב; ארצות־

הברית).

יו ם שבת
(תל־אביב, תל־אביב; ארצות־הברית)

תהייה או לא תהייה מלחמה? בשעה תשע וחצי, אחרי שכבר
נאמר כל הבעד והנגד מתחילה הצגה שנייה. איזה תיאום.
למוכרי הכרטיסים של קולנוע תל־אביב, לא איכפת שתהיה
או לא תהייה מלחמה. גם לא איכפת להם שהקהל שלהם
מורכב הפעם בעיקר מנשים וילדים. וזקנים. הם עצבניים
צעקנים וגסי־רוח כרגיל.
פלינט עצמו, בתוך האולם, מתקן את הרושם, למרות
שהפעם יש לו אותן הבעיות הרגילות שיש לו תמיד —
נשים. הנשים מחליטות בסרט הנוכחי שלו להשתלט על
העולם. ואתם בוודאי לא תנחשו מה המסכן הזה צריך
לעשות כדי להציל את העולם מידיהן.
אבל חוץ מזה שהוא עושה את זה, הוא גם עושה דברים
אחרים. הוא נהייה מאוד קופצני מאז הסרט האחרון שלו,
והוא כל הזמן קופץ. האו קופץ מאז הסרט האחרון שלו,
קובני שכל יושביו מזוקנים א לה קאסטרו, ומחזיקים בפיהם
סיגרים, הוא קופץ מכתפיה של רקדנית בלט רוסית, ישר
אל מיטתה, ובסוף הסרט הוא קופץ מחללית אל תוך החלל
ומשם ישר לזרועותיהן של שתי קוסמונאטיות בחללית
השניה. הסרט מסתיים בנצחונו המוחלט של המין הגברי

כדי להסריט את הסיפור המזעזע הזה
הגיע ארצה מפיק סרטים רומני שהתכוון
לעשות כאן קופרודוקציה ישראלית־רומנית.
התוכנית, כמו כל האחרות, נדחתה.
^ ״לפתיחת הפסטיבל שלך, הייתי רוצה
להביע את הערכתי העמוקה, ואת הערצתי
ליוזמה שלך. ברכות נאמנות: אינגמר

פראים כ״אש ולהבה״
אפריקאים גדולים, שסנים ורזים

טוב מאד: עוד רבע שעה הלכה. כשזה נגמר, מתברר
שראש הפושעים הוא לא אביו, כפי שאפשר היה לחשוב
בהתחלה, ועוד רבע שעה נגמרת.
הרבע שעה הבאה ממולאת בתגלית שהאבא שלו הוא
בעצם לא ראש הפושעים אלא מישהו אחר. אבל מי שחושב
שכל רבעי השעות הללו מלאות טימטום — הוא טועה.

בעלי היקר. אי־שם.
כאן הכל בסדר. אין מקום לדאגה. אנחנו שומרות היטב
על העורף, אנחנו אפילו ממלאות את מקומכם, והיום
הלכנו בהצגה יומית לראות סרט מקצועי. מישהו צריך
לעשות כאן את העבודות הגבריות, לא?
היה יופי. מצחיק נורא. בהתחלה אלן דלון במקום
להתחתן, דוחף באחוריו את האחוריים של הארוס של אשתו,
והוא נופל מקומה שניה ונהרג. אבל רק בצחוק. אל תפחד.
אחר־כך הוא נקלע בין דין מרטין ואיזה אינדיאני עם
אף ושם יהודיים, והוא עורך איתם דו־קרב. אבל הצבא
של ארצות־הברית רודף אחריו מצד אחד, וכל האינדיאנים
עם האפים והשמות היהודיים מצד שני. הם לא הורגים
אותו. אל תפחד.
ובין זה לזה הוא נפגש בשור פראי ועורך איתו מלחמת
שוורים, וכשהוא רק גומר לנצח אותו בא בעקבותיו עדר
שלם. הם לא עושים לו כלום. אל תדאג. הם נהרגים לפני
זה. זאת אומרת בצחוק. לא ברצינות.
אחר־כך כולם רודפים אחרי כולם. צבא ארצות־הברית
אחרי אלן דלון, אלן דלון אחרי הבחורה שלו. האינדיאנים
אחרי תושבי־טכסס, והשוורים הפראיים אחרי האינדיאנים,
ואף אחד לא רואה אף אחד.
אז אתה רואה שהכל בסדר. קצת מתח, קצת פעולה.
אבל הסוף טוב.

אני מ מלי צ ה על -
הנאהבים (גת, תל־אביב); אקטונד ! (זמיר, תל־אביב);
גבו* ואשה (בן־יהודה, תל־אביב; הבירה, ירושלים);
אדם וגורלו (תל־אור, ירושלים).

במדינה
פ שעי ם
הצינורות
הלא־ מ קו ב לי ם
היות ולמנחם אבו 32 יש חנות ל־ן
זרברבות, בבת־ים, הוא החליט לנצל זאת
כדי להרחיב את עסקיו.
מדי ערב, היה נוטע בטנדר שלו לבנין ההולך
ונבנה ברחוב בלפור 86 בבת־ים. שם
היה נעצר, מחנה לו את מכוניתו, מעמיס אותה
בצנורות רבים ככל האפשר, ונוסע הביתה.
לצנורות היה הרבה מקום בחנותו.
השבוע, הבחין במנחם אבו שכן שגר בקרבת
מקום, שעה שהיה עסוק בטעינת מכוניתו.
השכן רשם את מספר המכונית. למחרת,
שוחח עם קבלן הבניין. הקבלן אמר
לשכן שאכן, בתקופה האחרונה, נגנבו צנו־רות
רבים מבנינו המוקם. השניים ניגשו להתלונן
במשטרה, מסרו את מספר הטנדר ואת
תיאור נהגו.
באמצעות משרד הרישוי, הגיעו השוטרים
לחנותו של מנחם אבו, ומצאו בתוכה שני
צנורות חשודים כגנובים, אבו נעצר ל־ד
ימים, כדי לברר מהיכן השיג את שאר הציוד
של חנותו המשגשגת.
הדוד הידידותי מדי לאיש אחד בשם יוסף קטרי 47 אב לב
ילדים, פועל־הנקיון והסדרן בקולנוע רינה

בחולון, נמאס לחיות סתם חיים רגילים. העבודה
בקולנוע שיעממה אותו. החיים בבית
היו אפורים. הוא חיפש דרכים חדשות ליהנות
מן החיים.
ביום רביעי האחרון, הבחין הסדרן בילדה
קטנה בת 7,5בערך שהסתובבה בקולנוע וחיפשה
מקום לשבת. הוא סידר לה מקום
ישיבה, וכשד,סרט התחיל, התיישב לידה.
במהלך הקרנת הסרט, התחיל יוסף ללטף
את הילדה בירכייה, אבל חייך אליה חיוכים׳
מרגיעים.
מתוך טפשות. הילדה לא הבינה מה
הדוד הידידותי רוצה ממנה, וקיבלה את ליטופיו
בסלחנות. יוסף אזר אומץ — אבל
הכאיב לה, ולכן היא סיפרה בבית שהדוד
אחד בקולנוע עשה לה כואב.
האב הנדהם מיהר עם הילדה לתחנת המשטרה,
ושם חזר על סיפור בתו. הקצין
הפנה את האב ובתו לרופא. בבדיקה הוכח
כי אכן עשו בילדה מעשה מגונה, והיא סובלת
מסימנים חיצוניים, וכאבים פנימיים.
השוטרים מיהרו לעצור את הסדרן. בחקירתו
סיפר יוסף קטרי :״אני באמת לא
יודע מה שקרה לי. עשיתי את זה סתם־ככה,
מתוך טפשות. פתאום נורא התחשק לי.״
משהובא יוסף בפני שופט השלום התורני,
ד״ר עזריאל גרשוני, ציודה השופט לעצור את
החשוד המודה ל־ 5ימים, כדי שהמשטרה תוכל
לחקור אם ליוסף לא התחשק לעשות
סתם־ככה עם ילדות אחרות, תוך כדי
עבודתו בעבר.

תחבורה
ו 5אלף
או פ טי מי ס טי ס
על כל משאית המצוייר, באר׳י יש עשרה
נהגים הרשאים לנהוג בה. על כל מונית —
תשעה ועל כל אוטובוס — ארבעה וחצי.
היחס בין מספר בעלי רשיונות־נהיגה למספר
כלי־הרכב הוא הרבה יותר נוח במכוניות
פרטיות (שני בעלי רשיונות־נהיגה
על כל מכונית) ובקטנועים ואופנועים (1.5
בעלי רשיון לכל כלי־רכב).
כל קהל הנהגים הזה מסתכם בקצת יותר
מ־ 290 אלף איש (ואשד .),הם מקיפים כל
ישראלי ששי הזכאי להוציא רשיון נהיגה*.
6000 מן הנהגים האלה רשאים לנהוג בטרקטור
(או במכונה חקלאית ניידת אחרת)
בלבד 22 .אלף רשאים לנהוג רק בקטנוע או
באופנוע.
לעומת זה יש, כמובן, עשרות אלפי נהגים
הרשאים לנהוג בכמה סוגי כלי־רכב 51 .אלף
ההגבלה העיקרית להוצאת רשינך היא
הגיל: המינימום לנהיגת קטנוע הוא , 16ל מכונית
. 18 בישראל 1,700 ,000 תושבים מעל
גיל . 16

העולם הזה 1552

בעלי־ רשיון־לנהיגה בקטנוע היו מספיק או־פטימים
בקשר לכלי־הרכב שלהם בעתיד, הוציאו
לעצמם גם רשיון־נהיגה במכונית.
כל נהג שישי. כרטסת אגף־הרישוי
שגילתה את כל העובדות האלה סיפרה על
גילו של הנהג השכיח ( )38 ועל ותק רשיונו:
שלושה מתוך כל ארבעה נהגים בכבישי הארץ
קיבלו את רשיונותיהם בעשר השנים האחרונות.
לגבי
חלק מן הנהגים קיימת חובה להרכיב
משקפיים בעת הנהיגה (כל נהג ששי) ואחד
מתוך 200 נהגים חייב להתקין ברכבו סידורים
מיוחדים (כגון גולה להגה או מצמד־יד)
וזה בהתחשב בעובדה היותו נכה.

דרכי־אדם הדרך למטה
צבי סופרמן ( )19 החליט להיות סופרמן.
חבריו תמיד קראו לו ״האדם־ד,עליון״ —
וצחקו נורא. אבל הוא ידע שזה בכלל לא
לא צחוק, והחליט להוכיח להם שהוא זכאי
לתואר.
הוא חשב להוכיח זאת באמצעות הצלחה
מזהירה בעולם הפשע. את פשעו הראשון —
התפרצות — ביצע בדירתה של אסתר פסח
( .)47 הוא טיפס על צנורות הביוב, הצליח
להכנם למרפסת, ואחר ניסה לפתוח את דלת
הדירה במפתחות שהיו ברשותו. הסתבר שהוא
אולי אדם־עליון, אבל לא גנב עליון.
צעדיו השמיעו קול רעש שהעיר את בעלת־הדירה
משנתה, והיא פרצה בצעקות,
הגנב התגלה על־ידי השכנים המבוהלים,
חבוי במרפסת ורועד בכל גופו. המשטרה
הוזעקה, וסופרמן נעצר.
השופט שלח אותו לכלא ל־ 7ימים. שיהיה
לו זמן לחשוב אם כדאי לאדם־ד,עליון,
לעבור לעולם־התחתון.

15£5ע א 0

5נ 0 ¥ 1 >8 1

ה פ לג ה נעימה ומהירה עם ונוס
אנית המעבורת המפוארת 5טא£ז\ 153 מפליגה כל
יום ששי מחיפה: ללימסול — פיראוס — ברינדיזי.
אורך ההפלגה 3ימים.
155 מחיפה
הצעה מיוחדת: הפלגה ה לוך וחזור עם
לברינדיזי, בשילוב נסיעה מידית ברכבת ללונדון, במחירים נוחים.

הפלג עם ונוס — וקח אתך את מכוניתך
נא לפנות לכל משרדי הנסיעות
או לסוכן הכללי בישרא ל :

אהה1ן ר חנ פ רד

חיפה • תל־אביב • ירושלים • אשדוד

דרכי־חיים
השם עינו
בכי ס לא לו

1במתה שחקנים מציגה:

כל פעם שמשה נאתי 24 מנסה לעשות
דברים, לא הולך לו.
כשהיה ילד קטן בטונים ועבד בסנדלרות,
היו הילדים צוחקים עליו בכל פעם שחתך
את האצבע בסכין הסנדלרים. כשבגר והפך
לביים, כל הכייסים צחקו ממנו, כי תמיד
הוא נתפס בשעת הכיום.
השבוע זה שוב קרה לו: הוא עמד לו
בשקט בתור הגדול בתחנה של אוטובוס
מס׳ ,5בשדרות רוטשילד בתל־אביב. כשהאוטובוס
הגיע, והאנשים נדחקו בדלת הכניסה,
ניצל את הצפיפות והדוחק, וכייס את
ארנקו של אברהם ברט, שהכיל 1474 לירות
במזומן. אחר ברח מן המקום ונעלם.
אברהם, שהרגיש פתאום שקל לו בכים האחורי,
מישש בכיסו ונוכח שארנקו נגנב.
כשהסתכל סביב וראה את משד, בורח, מיהר
לרדוף אחריו, והצליח לתפוס אותו ליד קולנוע
תמר. שוטר שהיה במקום עצר את משה.
משר. רתח מבעם על שמזלו בגד בו. הוא
לא התרגז על־כך שניתפס, כמו שהתרגז על
שהחמיץ גניבה דשינה של 1474 לירות בבת
אחת. הוא כל כך היה מרוגז, שמיהר להתנקם
במזלר הרע: הוא התנפל בכעס על
חלונות תחנת־ר,משטרה — וניפץ אותן.

הו1י
• קיבוץ*גלויות. בירושלים גילה
תיאודור קומט, יו״ר מיצעד ההצדעה.לן שראל
שיתקיים בחודש הבא בניו־יורק, כי במיצעד
ישתתפו לא רק בני־נוער ציונים ותלמידי
ישיבות אלא גם נזירות שתופענה במדי
בית־הספר שלהן, הזהים בצבעיהם, במקרה,
עם צבעי דגל־ישראל: כחול ולבן.
• שימור הקופה. בעמק־זבולון
הגיש קיבוץ בעל בריכות דגים תביעת־פי-
צויים על סך 20 אלף ל״י למחלקה לשימור
הטבע, בהסבירו כי זה הנזק שנגרם למשק
בגלל שלא הפריע לעופות־הבר המוגנים,
השקנאים, לשלות דגים מן הבריכה, חזר בו
מתביעתו משנתגלה כי דרושים, לפחות,
ביליון שקנאים כדי לזלול את כמות הדגים
עליה היה מדובר בתביעה.
• הכדור הוא רווק. בנהריה התחלקו
כדרוגלני הפועל, ביתר ושטשון לשתי
קבוצות — רווקים ונשואים — גילו,
במישחקם הראשון כי לרווקים יתרון
מכריע ( )1:3על הנשואים.

״מלקולם הקט!
ומלחמתו בסריסים׳
ההצגה הדינמית הצעירה והמצחיקה של העונה
בהשתתפות עודד קוטלר, השחקן הטוב ביותר
בפסטיבל הסרטים בקאן 1967
ת״א ,״בית הרופא״
יום ה׳ 1.6ב־8.30
חיפה ״ביתנו״
יום ו׳ 2.6ב־8.30

ת״א ״בית הרופא״
יום ג׳ 6.6ב־8.30
ת״א ״בית הרופא״
יום ד׳ 7.6ב־8.30

ת״א ״בית הרופא״
מוצאי־שבת 3.6ב־8.30

ביה־־ס למחזאות
0א 1ז ו /¥ 8וץ* 1ק
מודיע על פתיחת ההרשמה למחזור ג,

ל כ תי בתמ חזו ת
ת ס כי תי רדיו
ת ס רי טי טלביזי ה
.חוג ל כ תי בתה סי פו ר הקצר
:צוות ההוראה נמנים מרצים אוניברסיטאים, אנשי תיאטרון,
יו וטלביזיה (העוסקים בעבודה זו בארץ) ,בוגרי אוניברסיטאות
1ו״ל בפקולטות לסחזאות־רדיו־והפקת תסריטי טלביזיה.
המועמדים יעברו ועזת קבלה של בית הספר.
התחלת הלימודים ב־. 12.6.67

ההרשמה בבית הסתדרות המורים, ת״א,
רח׳ בן־סרוק ( 8מאחורי הועד הפועל),
בין השעות .19.00—16.00 טל 240222 .

בשלם
התג קתג
לפילגש

זכויו ת

כבסי אותם בקצף היד
והעשיר של ״טקסטיל שמפו״
רק כביסה יסודית מגינה
על בגדי הצמר מפני העש
ורק טקסטיל שמפו מנקה את
דברי הצמר באופןיסודי .

המפיצים חב׳ נורית בע״מ

תוצרת ביח״ר נקה בע״מ

ארצות הברי ת

מרכז השפוץ
נגרות * צבעות * חרסינה * ריצוף * מוזאיקה
תריסי פלסטיק * מסגרות
ריצוף פלסטי *
אינסטלציה * חשמלאות * מסגרות אלומיניום
וכלעבודותרמונט .
נירוסטה *
תל־אביב, רחוב שינקין ( 14 בחצר)
אושרי

רח׳ פדויים 4
הכתם הלבן

אנגליה

שעה עם מזל
הסיפורים הפיקנטיים והמגוונים
ביותר — בקובץ אחד.

התופעה של הביטניקים היא תופעה עונתית•
אם כי באילת הם מבלים כל השנה
הרי בפאריס, למשל, הם מעדיפים דווקא את
חודשי האביב. זה השאיר את שלוש עונות
השנה האחרות פנויות למשטרת פאריס להכין
מחקר מעניין אודותם.
המסקנה העיקרית של שוטרי פאריס במחקרם
היסודי, והמבוסס על מיונם של
1000 ביטניקים: הם בסף הכל צעירים בלתי
מזיקים. רובם מתמסרים כמה שנים לרעיון
* ללא כל סיבה סבירה. אם כי ״תכן
וראשי התיבות מייצגים את שמות הממציאים
הסובייטים האלמוניים.

* אחד מלקוחות אלה הוא ראש ממשלת
איראן, עבאס הוב״״דה, מעשן מקטורווד
מושבע, שרכש עד כה 220 מקמורות.

מאת: נחום

לוי

הומור, עצם, סטירה, הווי,
למבוגרים ולנוער מתבגר.

״העולם הזה״ ,שבועון החדשות הישראלי
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ• .
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רה׳ קרליבך , 12 טלפון 5־,30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ,
העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה בעיט.

שנחקרו לא היד. אפילו בעל תואר ראשון
בבית־ספר גבוה.
#ו כמעט ואין מקרה בו הם משתמשים
בסמים משכרים.
״אוהבים חופש״ .אחרי כל המחקר
המשטרתי היה גם לביטניקים משהו לומר.
מה הן הסיבות שהם הפכו לביטניקים?
״/״ 38 הסתייגו ממשפחתם או מסביבתם;
/0״ 25 ניצלו את ההזדמנות לראות את העולם
בזול (בטרמפים, בעיקר) 1570 :נהו אחרי
ידידים 1270 ,״אוהבים חופש״ יל־ס 107 יש
סיבות פוליטיות.

ה בי טני קיו ת
ב מיעו ט

העולם הזה

פינת כרם התימנים.
שעות הקבלה יהיו:
מ־ 10 בבוקר עד 7בערב.

מאז שברית־המועצות פיתחה, לפני עשר
שנים, חומר כימי סודי שנקבעו לו ראשי התיבות
ב״ז* התחקו מדעני הצבא האמריקאיים
על שורשי חומר זד״ החודש הם הודיעו
כי עלה בידם לייצר אותו — מתוך
תמצית צמחים.
זהו חומר שתכונותיו דומות לתכונות
חשיש ואל.אס.די גם יחד: הוא פוגע זמנית
בכושר הפעולה הגופני והשכלי, יוצר סחרחורת
ודימויי־שווא.

ה בו

עברה מרחוב אלנבי 18
לכתובת חדשה :

סתם
ה תנ הגו ת
מ טו רפת

אלפרד דנהיר
בכווית, יהלום למצית

סוחר הטבק הלונדוני אלפרד דאנהיל הגיע
במלחמת העולם הראשונה לכלל גילוי
מעניין: בעת מלחמה גדל העניין בעישון
מקטרת. ייתכן והסיבה היא שעישון מקטרת
נותן הרגשה של שלודה ויציבות.
דאנהיל העריך גילוי זה כראוי. הוא השתדל
לספק מקטרות ללקוחותיו, אפילו ישר
לחפירות בחזית. וכאשר הלקוחות חזרו מן
המלחמה, הם לא שכחו את דאנהיל. הוא
הלך מחיל אל חיל, פתח עד מהרה ארבעה
סניפים מחוץ ללונדון.
מקטורת כאלף לירות, בית־חרושת
דאנחיל, החוגג השבוע את יובלו, בהנהלת
דאנהיל הבן, ידע כיצד להמשיך ולרכוש את
לב לקוחותיו. לכמה מיליונרים וסתם שייכים
של נפט כוזייתיים מכרו מציתים מקושטי
יהלומים, שעלו כמה מאות אלפי לירות
המצית, ולמעשנים המסתפקים בפחות,
רגיל דאנהיל להציע מקטרות משובחות,
שמחירן מגיע עד 1000 לירות המקטרת*.
אך השירות הגדול שעשה ז־אנהיל לכל
חובבי המקטרת הוא הכתם הלבן. כתם זה
פתר את הבעייה הנצחית של כל מעשן מקטרת
— לאיזה כיוון להבריג את הפייה ל־,
תוך המקטרת? הפתרון של דאנהיל: הטבעת
כתם לבן זעיר במקום החייב להיות
מוברג כלפי מעלה — ככה שהפך במשך
הזמן את המקטרת הנושאת אותו לסמל־של־יוקרה.

למירי
ו א רי ה גרעיני
ב ר כו ת ל הו לדת

מגדת העתידות
רחל לוי

כמד, עשרות אלפים מבין ארבעה מיליון
הסינים של הונג־קונג, ניסו בשבוע שעבר
להקדים את הלוח בשלושים שנה. לפי חוזה
החכירה לתשעים ותשע שנים שנחתם בין
בריטניה לסין בשנת ,1898 חייבת בריטניה
להשיב בשנת 1997 את רובה של הונג־קונג
( 11 חלקי )12 לסין. המפגינים הסיניים פתחו
את הפגנותיהם בתביעות כלכליות צודקות
דרשו לבסוף, פחות או יותר, שיבה למולדת
לאלתר.
גם כאשר שלטונות פקינג התער״בו בעניין
התעלמו הבריטים מדרישותיהם התוקפניות,
הבהירו שגם להבא לא יהיו לסינים יותר
זכויות בהונג־קונג מאשר יש להם כיום:
שמונה חברים במועצה העירונית הרשאים
לעסוק בשני נושאים בלבד — איסוף האשפה
ונתינת שמות לרחובות חדשים.
מים וחיטה. התגובה המתעלמת של
הבריטים, התבססה על עובדה פשוטה: בינתיים
זקוקה סין להונג־קונג בריטית. אם כי
המושבה תלוייה בהרבה ברצון הטוב של סין
(למשל: ללא מכירת מים חופשית מסין היתד,
צריכה מושבת־הכתר הבריטית לקצב את
מי־ר,שתייה) הרי טין, המקיימת במושבה
רשת של בנקים, מלונות, סופרמרקטים ועסקים
אחרים, מעבירה מהונג־קונג לאוצרה
מדי שנה כ־ 600 מיליון דולאר לפחות ומטבע
זר הוא חיוני לרכישת חיטה מקנדה
ואוסטרליה עבור מיליוני סינים הנמצאים על
סף הרעב.
כאילו כדי להוכיח עד כמה הוא קר־רוח
לנוכח האיומים הסיניים, מצא המימשל הבריטי
לנכון לפסוק דווקא השבוע הלכה
בנושא שהטריד את בתי־המשפט בהונג־קונג
זה שנים: אחרי שיקול מעמיק ויסודי,
הגיעו שופטי הוד מלכותה למסקנה,
כי לפילגש, המוסד הסיני השכיח גם בהונג־קונג,
אין אותן זכויות משפטיות כמו ל;
אשה־הרעייה.

ההתפרקות מכל עול ואחריות, שבים לאחר
מכן לחברה המסודרת, הזעיר־בורגאנית.
ניפוץ תיאויה. הביטניקים באים מכל
השכבות והחוגים, אך חלקם הנכבד ()4070
הם בני פועלים ופקידים ממשלתיים. גילוי
מעניין אחר על מוצאם של הביטניקים היא
העובדה כי כל שני מביניהם הוא או יתום
או בן להורים גרושים.
המשטרה לא הסתפקה בניפוץ התיאוריה
על הסכנה שבתופעת הביטניקים. היא סיפקה
עוד מספר רב של עובדות, החייבות לבטל
את הדעות הקדומות על הנוזדים המזוקנים
והלא־רחוצים.
#מספר הביטניקיות בהחלט אינו שווה
למספר הביטניקים. במידגם הפאריסאי היו
818 זכרים 182 ,נקבות.
< #הם אינם אינטלקטואלים הבורחים ממסגרת
שמרנית. איש מבין 1000 הביטניקים

צבא ארצות־הברית שכבר השתמש בגז
מרדים בוויאט־נאם לא נרתע מלהגות בשימוש
עתידי אפשרי של ב׳׳ז. ד,בעיית היחידה שנותרה
היא כיצד להעביר את הב״ז למטרתו.
אחת האפשרויות: ריסוס ב״ז אל מול גדודי
האוייב, שיקלטו אוחו דרך עורם, ויגיבו
לא רק בסחרחורות ובדימויי־שוזא, אלא גם
באיבוד תחושת־המקום, נמנום ו״סתם התנהגות
מטורפת״ ,כלשון דובר צבאי אמריקאי.

צרפת

העולם הזה 1552

הנכד של הסבא
עין רעה באמת
כאשר נותנים למישהו את העין הרעה
לא עוזר כבר שום דבר. הנה יוסף קנדי.
הוא מולטימיליונר (כמה מאות מיליונים
של דולארים) אבל הוא משותק זה ארבע
שנים, ומתשעה הילדים שילדה לו אשתו,
הוא שיכל שלושה.
הבן הבכור נפל במלחמת־העולם, הבן
השני היה ג׳ץ קנדי, ובת אחת נהרגה ב־תאונת־מטוס.
שלא לדבר על בת אחרת המאושפזת
זה שלושים שנה במוסד לנחשלים.
עכשיו
מתברר שהעין הרעה לא רק
רודפת את הקנדים, אלא גם מי שמתקשר
אתם. הנה למשל אתל קנדי. מה היא
חטאה? היא בסך הכל נשואה לבוב קנדי

(ממנו יש לה עשרה ילדים).
אבל לפני 12 שנים נהרגו הוריה עת התרסק
המטוס הפרטי שלהם. ולפני שנה קרה
בדיוק אותו הדבר לאחיה הגדול. ולפני
חצי שנה נהגה בת של אותו אח במכונית,
ואז נפתחה הדלת של המכונית וילדה של
שכן שנטעה במכונית נפלה ממנה ונהרגה.
ולפני חודש נפצע הבן של אותו אח בכוויות
חמורות, כאשר ניסה להראות את
כוחו ככימאי־חובב וניסה לייצר פצצה תוצ־רת־בית.
אחרי
זה היה אפשר לקוות כי העין הרעה
כבר שבעה. אבל לא. השבוע היא היכתה
שוב.
הגיסה של אתל הצטרפה לבעלה ולילדיה.
בעת סעודת־ערב רגילה היא ניסתה לבלוע
חתיכת שישליק. החתיכה עמדה לה
בגרון והנקה אותה למודת.

עשרה מידיון במכה אחד
לשעבר ה־

בשביל קומוניסטית, אדוקה
הישגים הקאפיטליסטיים של
אלילוייכה (כאשר היא מציגה את עצמה
עם שם האמא שלה) או סווטלאנה סטא־לינה
(על שם האבא שלה) הם ממש פנטסטיים.
האמת שהם פנטסטיים גם בשביל

סווטדאנה

סווטלאנה

סתם אדם, אפילו לא היה קומוניסט גדול
בעבר.
ההישג הזה מתבטא בכן שעד עכשיו כבר
הובטחו לסווטלאנה 30 אלף לירות בשביל
כל עמוד של כתב־היד של זכרונותיה. בהתחשב
בעובדה שכתב־היד הזה מקיף 325
עמודים, הרי ההכנסה המובטחת לה (ושכבר
שולמו עליה המפרעות הראשונות) מתקרבת
לעשרה מיליון לירות.
בשביל זכויות הפרסום האמריקאי של
80 אלף המילים שלה, איך עברו עליה
חייה מימי נעוריה עד מות אבא סטאלין
בשנת , 1953 היא קיבלה קצת יותר משלושה׳
מיליון. הפרסום מחוץ לאמריקה
(כולל יפאן וישראל) יכניס עוד חמישה
מיליון. שני המיליון הנותרים באים מ־עיסקי־סידקית
כמו פירסום קטעים נבחרים
בכל מיני עיתונים.
בהזדמנות זאת היא גם יישבה את החשבון
בין סטאלין לצ׳רצ׳יל. כי עד עכשיז היה
זה וינסטון צ׳רצ׳יל שקיבל את שיא
התשלום עבור פרסום זכרונות (שלושה מיליון).
כאשר
מדובר על מספרים כאלה הופן
דיליאס מנצ׳סטר עם מותו של נשיא
שלו לננס ממש. הוא קיבל בשביל זה איזה
שני מיליון ב סן הכל.

ללייג טולסטוי היו 13 ילדים. מי שלא אוהב את המיספר 13 יכול להגיע מזה לכל
מיני מסקנות מרחיקות־לכת. את טולסטוי עצמו זה לא הדאיג במיוחד. הוא כתב את
מלחמה ושלום ונפטר בשנת . 1911 הוא לא היה יכול לתאר לעצמו מה יקרה ברוסיה
בכלל, ולצאצאיו בפרט, בשנים הבאות.
מה שקרה הוא שמאה הנכדים והנינים והנינים שלו התפזרו בצרפת, באיטליה, בשבדיה
ובארצות־הברית. שם גם חייה הבת היחידה שלו שנותרה בחיים, אלכסנדרה בת ה־.82
כמשקל נגדי מצויים ברוסיה עצמה שלושה נכדים של טולסטוי. הבכור ביניהם הוא
איליה איליץ, טדלסטוי. למרות גילו ( )70 הוא עדיין עובד. כפרופסור לשפה
הקרואטית באוניברסיטת מוסקבה.
למה הוא עובד בגיל כזה? כי הוא רוצה להשיג מה שהוא החמיץ. בצעירותו הוא
היה קצין בחיל־הים של הצאר, ואת שלושים השנים הבאות הוא בילה בגלות. עד
שבאה מלחמת־העולם השנייה ושוב שינתה את חייו: איכשהו התגלגל ליוגוסלביה, ונילחם
כפרטיזאן אצל טיטו. כשביקשו להעניק לו, בתום המלחמה, מדלייה, הוא ביקש כיבוד
אחר לגמרי: רשיון־שיבה לאמא רוסיה.
השבוע התברר שהוא עשה חליפין לא רעים. זה הוכח כאשר הוצג לפני עיתונאים
זרים במוסקבה והודיע כי ״גמר לגמרי״ עם דודתו אלכסנדרה, המנצלת את השם
טולסטוי לניהול תעמולה אנטי־סובייטית בניו־יורק.
אחר־כך הזמין את כל העיתונאים לביקתת־העץ שלו, בפרברי מוסקבה, והגיש להם
וודקה תוצרת־בית, ופטריות שליקט ביערות הסביבה. ואחר־כך גם הראה לכולם את הביקתה
שלו. עשרה חדרים בסך הכל.
מתברר שהוא בכל זאת הלך בדרכי הסבא, שהיה בזמנו אחד האנשים העשירים של
רוסיה וחי בארמון של 52 חדרים. גם טולסטוי הנכד הרוויח את הכסף לבניית
ביתו מספרים. רק שהספר שלו לא היה כל כך ספרותי. הוא היה הרבה יותר שימושי:
מילון רוסי־קרואטי.

תרוסח לטזלוס
יו קד אינו (כמו בקריית־אונו) חשבה שהיא עשתה משהו גדול. סרט אמיתי, באורן
מלא ( 90 דקות) ,שמשתתפים בו 360 איש ושעלה בסן הכל איזה 5000 לירות.
הסרט הזה של יוקו, שהיא אמנית יפאנית צעירה ( )34 החיה בלונדון, אינו מחזמר,
ואינו סרט ג׳יימס בונד, לא קומדיה, ולא טרגדיה. פשוט סרט יוצא־דופן. אבל יוצא-
דופן באמת.
גס הצנזור הבריטי, ג׳ץ טרווליא׳ ,סבר כן. הוא אסר את הצגת הסרט. ואז, כמובן,
רצו כולם לדעת מה, בעצס, מראים בסרט של יוקו.
היא תיכף ומייד היתה מוכנה לגלות את התוכן. רואים בסרט 360 ישבנים (שוניס)
חשופים. ישבן אחד בכל 15 שניות. כי זה התפקיד שמילאו 360 המשתתפים בסרט.
כל אחד הראה למסרטה את ישבנו החשוף.
מה צריך סרט כזה להגיד?
שום דבר, סבורה יוקו. זאת היתה פשוט חווייה מעניינת בשבילה. לגרור 360 אנגלים
ואנגליות לאולפן ההסרטה ולבקש מהם להוריד את המכנסיים.
כי, לדעת יוקו ״החלק הקידמי של האדם תוקפני. אבל החלק האחורי שלו נתון
בהגנה מתמדת,״ והגיעה השעה להראות אותו. אבל ביסודיות ובכמויות.
ולמי שיש הגיון מפתיע כזה לא קשה גם להסביר כי ״העובדה ש־ 360 נשים וגברים
חשפו את ישבניהם, מוכיחה כי העולם הוא מקום שופע שלום״.

המובן הנקי של המילה
ז׳ו ב אני ק אז אנו ב ה הי ה, בזכור ק אז אנו ב ה גדול. אתזה אי־אפ שר ל הגיד
על 27הצאצ אי ם שלו שהת כנ סו בשבוע שעבר בוונ צי ה. קו ד ם כל היו מ ח צי ת ם בגיל
בו בכלל ל א יכלו להתח רו תבא בי הםההס טו רי 1725— 98א פי לו היו רוצים. אבל
חוץ מז ה גם נזדרז מ ארגן הטקס, ה מ לונ אי ה אי ט ל קי בו אזיו ק אז אנו ב ה ()49
ל הודי ע כי המלאכהבההצ טיין אבאק אז אנו בהבאמת הי ת ה דוו קאהכ תי ב ה.
של זכרונות, בנ ראה.
זה גם מ ה שאי שר צאצ א אחר. הפ רופ סור ( למתמ טי ק ה) אנ טוניו ק אז אנו ב ה
( .)52 הו א חי שב ומצאשק אז אנו ב ה הגדול הו ד ה שבארבעים שנות נדודיו — שזה
מ שהו כ מו 15אלףי מי ם ו־ 15 אל ף לי לו ת — היו לו בסךה כל מאההרפת קו ת־א
ה בי ם.
יו! גם כן מי ספרז הו
רציני הרבה יו תרנ שמע לרגע קטהק אז אנו בההצ׳כי. אחד רודוהף ק אז אנו ב ה
( .)41 הו א ה חיי האתה כנ ס כא שר ה ת חי ללהס בי ר שהו א, כ מו א בי ה ם הדגול,
עובד ב ״ ת די רו ת ג בו ה ה . ,רקש הו א גמר להס בי רשמהש הו אהת כוון לו מ ר הי ה
בעצם ש הוא מ הנ דסתק שו רתלת די רויו ת גבוהו ת.
ה שי א הי הבטקסה סיו ם. כא שר ה ד בי קו שו שנה אדומה על טבלת הזב רון
ה מו ת קנ ת ב חזי ת ה בי ת בו נולד ק אז אנו ב ה, ני ס ה מי ש הו ל ה כני ס צעירה יפה פי ה
בין 27ה ק אז אנו ב אי ם, כדי ל ה חיו תקצתאת צילו םהטקס. ו אז התרתחהצאצא
ה שויצרי אמסטינוקאזאמבה ( )58באמתו הו א צעק :״ מהאתם חו שבים,
שאנ חנו בני ק אז אנו בהב מו בן ה מ לו כלך של ה מי ל ה?״
חזידות ממש אפשר לקנא בצרפתים. איזה דאגות
יש להם. השבוע, למשל, הם התפנו על-
מנת להחליט ברוב מכריע ( 27 נגד ,) 19 כי
אושר זה רק עניין של אופי ורצון.
לפי מיספר המשתתפים בהצבעה, ברור
אמנם שמדובר רק במיזגם של צרפתים,
אבל בכל זאת, גם מועדון הוויכוחים ה־פאריסאי
שהכריע בבעייה מיהו מאושר,
היה על טהרת הצרפתים.
״מי שמציאותי, ויודע את המיגבלות שלו,
יכול להיות מאושר, זה רק עניין של רצון
ואופי.״ פסקה פאריסאית אחת.
״שטויות!״ אמרה גברת צרפתית אחרת.
״זה הכל עניין של מזל. רצון ואופי יכולים

לכל היותר לעשות אותן פחות לא־מאושר.
אבל אושר אמיתי תלוי בכל כך הרבה דברים
המקרה העיוור, הבריאות, הבלוטות.״
מתווכח רציני אחד הזכיר לכולם שבהתחשב
בעובדה ששני שליש של אוכלוסיית
העולם רעבה, ואין לה מספיק כסות לעורה,
הרי זה פשוט לא יפה להתווכח
על בעיית האושר.
אחר ניצל את ההזדמנות להזכיר כי
כל מה שיש להגיד על האושר כבר אמר

אלכרט איינשטיין.
הוא אמר שאושר זה עניין לחזירים.
ובדיוק בנימה כזאת הסתיים הזיון כולו.
זה היה כאשר גברת אחת הסבירה שאפשר
להכניס פסימיסט לחדר מלא צעצועים, ו־אופטימיסט
לחדר מלא גללי־סוסיס —
והראשון יהיה אומלל, והשני יהיה מאושר.

במאית אונו(ימין) עם צלם ושחקנית

ספרים
תר מ ם
ב לי סטר או ת
בהר־ ה בי ת
ארטפגוס חוזר הכיתה

(מאת מ.

צאנין; הוצאת מנורה; 248 עם׳) זאת היא
עלילה מצויינת לסרט רחב־מסך המתארע
לפני אלפיים וכמה שנים. גיבורו הוא צעיר
ירושלמי, הגדל ביריחו המיודנת, המאבד את
נעוריו לאדומית מיוהדת (״גופה הגמיש
כגופה של פנתרה צעירה, שפע ריח שק יין
חריף, הנוסך שכרון עוד בטרם ישתוהו״)
והמסיים את ימיו כזקן הסינאגונה (בית־הכנסת)
ברומא.
על רקע שעטות סוסים אצילים במדבר
יהודה, טפיחות בליסטראות בחומות הר־ה־בית,
ושקשוק שריון רומאי, עוברים ימי החשמונאים
האחרונים, בהם שמד, מלחמת האחים
של הורקנוס ואריסטובול קץ ל־עצמאות־יהודה,
אחרי שהם מזמינים את התערבות
הרומאים.
צאנין, עורך יומון מפא״י האידישאי,
לעצטע נייעס, חיבר בארטפנוס רומן היסטורי
קריא ביותר, מלא צבע ועניין (כולל
הופעת־אורח של יוספוס פלאביוס).
יש להניח כי יימצאו גם קוראים שיגלו
כי ארטפנוס אינו סתם רומן היסטורי, אלא
סיפור מלא מקביליות, לא נעימות בעיקרן,
בין ימי יהודה האחרונים לימי מדינת ישראל
בשנים האחרונות לעשורה השני.

שירה
ה מ צי או ת
ה א פור ה
עם כל ק ני ה של גלידותאדניר
ה מ שו ב חו ת, תקב לו מ ח זי קמפת חו ת

שי-גלידות אדניר
בקנותכם את גלידת ״אדניר״ הנכם נהנים
מגלידות מעולות, מחומרים משובחים,
תוצרת ביהח״ר המשוכלל והחדיש בארץ
לייצור גלידות.

בבואה (מאת רות לוי; הוצאת אוגדן;
43 עט׳) 28 שירים נבונים, שלווים ונעי
מים
על נושאים בלתי־יומרניים ומלאי חד־וות״חיים(
:חש אני /את גודל השמים /
ריח האדמה
חים).

/והאד הטלית העולה מן

אם כי המשוררת מהרהרת לעיתים במוס־לאות
— מה הוא המרחק ״בין חלום נשגב
למציאות אפורה,״ היא מסתפקת במעט•.
לו רק /היו לי /שמים של תכלת /
ועמק ירוק / .זה נל מה שבחלד /ארצה
לאהוב.

המשוררת משתמשת בסמלים פשוטים כמו
שמים, מים, אדמה. האם זד, מוכיח בסיסיות
וקשר עמוק של העם לארצו?

איו
ב ט חון
גשם מאוחר

(מאת משח שפריר; הוצ־

את הדר; 47 עמי) כמה עשרות שירים על
כמעט כל נושא בעולם מן האהבה עד
לחוני המעגל, ומירושלים עד לבן.
שיריו של שפריר מצטיינים בדימויים מעניינים
(השקט מתוח נחבל כביסה); בהגדרות
נבונות (משורר: נפח של מילות
ומטבעות לשון) ובהתחכמויות לשוניות (הפרוצות
בביתן הן דלתות, ולא אחיותיך).

בהייז־־ורנ אדוירהטובות

בארץ

הוץ מזה הוא גם כותב סתם שירד, חדישה
וטובה, כפי שאפשר לראות בשיר מספר
הסתברויות:
ם׳ שאת הבית דואג לפרזל; /מנעול,
בריח ותריסי ברזל עדיין לא מובטח
לו / ,שהסוס בחצר לא יבעט בו / ,שבנו
לא יוולד פוזל.

למד נה ג ות
אצל

המורה

״ בנר,,

כל השפות — שיטות מיוחדות
פנ ה

קפה ״הדלי• דיזנגוף 43
טלפון 2 2 8 9 88

״׳דידיה ״
מכון להתכת בו ת
רבד ,2197 .ירושלים
לבחורים ובחורות
בעברית ובאנגלית
לבקש שאלון הצטרפות

הכרם״
״פונדק
מסעדה מזרחית ותימנית.
בהנהלת ברוך יפת
מיטב המאכלים כשר למהדרין
כל בוקר פול חם —
פת וח כל ה י ום
מחירים עממיים שרות אדים
מקבלים הזמנות לנשפים ומסיבות
כל מיני סלטים מזרחיים.
ת״א, כרם התימנים
רח׳ רבי מאיר ,12 טל 54203 .
חסד הטה אוזן, הרבי מטרכליגקה
(סאת דויד צור, הוצאת המחבר) 13 שירים
של ההולכים למות בכבשני סרבלינקה. השירים,
שהם יותר שיחות עם האל או משא
על התקווה האחרונה, מגיעים לשיא מקפיא־דם
בשלישיית שירי התפילה על המובלים
על תינוק — (ברייה תמימה זו — מיו
חסאתז)! על עלם — (זכור לו אלוהים
את זיקתו אל החיים וגאל אותו מסיב־לוי!
על עלמה — (יופי זה, חן זה, האינם
ראויים לחסדך?).

אולי זוהי ההזדמנות לציין שישראל אינה
תופשת את המקום הראשון בעולם בהדפסת
שירים על נושא השואה.
העולם הזה 1552

אנשים הלחי שה
הרו ע מת

כשראש־הממשלה, לוי אשכול, התקשר.
ביום הראשון השבוע, בביטוי המשפט ״הסגת
הצבאות מן הגבול״ ,בעת שידור החלטות
הממשלה( .ראה מחול השדים) ,שמעו אלפי
המאזינים ברחבי הארץ איך עורך יומן־
החדשות, חגי פינסקר, שפיקח על השידור,
לוחש לאשכול להמשיך. במהדורת
החדשות שלאחר מכן, כאשר קריין מקצועי
קרא את הטכסט, שונה המשפט ונאמר בו
״הזזת הצבאות מן הגבול טעות אחרת
של קול־ישראל היתד״ כששודר שרב־אלוף
משה דיין נמצא בנגב. צלם העולם הזה
גילה אותו יושב אותה שעה בבית־קפה
תל־אביבי, בחברת אלוף דן טולקובסקי,
מי שהיה מפקד חיל־האוזיר( .ראה תמונה).
שעה קלה לאחר מכן נראה דיין בחברת
רמטכ״ל אחר לשעבר, רב־אלוף חיים לס״
קום, גם הפעם בתל־אביב, אבל בבית־קפה
אחר • .ושוב קול ישראל, אך לא טעויות,
אלא התפיסויות. היות ויומן החדשות
התרחב, נזקק שרות השידור לעזרתם של
רבים מוותיקי הרדיו, ביניהם: מיכה שגריר,
שמאז עזבו את קול ישראל התבסס
במקצוע חדש — במוי סרטים, וירמיהו
יוכל, שעזב את יומן החדשות לפני חמש
שנים, כדי להיות מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה.
השניים הסתכסכו בשעתו עם
הנהלת שרות השידור, אך לנוכח המצב,
להגנה ולשלום
הנהלת תנועת העולם הזה — כוח
חדש שולחת ברכתה לחברי התנועה,
אוהדיה ופעיליה המגוייסים והמשתתפים
בהגנת ישראל, ומחזקת את ידם במערכה
הנוכחית בה הם ממלאים את תפקידם,
כשם שעשו זאת באמונה ובהצלחה בכל
המערכות להגנה ולשלום.

בית־הספר המרכזי לפעילים
החוג המדיני
הפגישה השבועית תתקיים ביום רביעי
31.5.67 בשעה — 20.30 במשרדי
המערכת, קרליבך , 12 תל־אביב.

דיין וטודקובסקי
טעות של קול ישראל
חזרו והתפייסו • .ההתפייסות היתד. בכלל
האופנה הכללית בישראל: בין השאר התפייסו
השבוע יריבים ותיקים כמו משה
צחר, מי שהיה ראש עירית טבריה, ומאיר
אדרעי, ראש העיריה הנוכחי. כל העיריות
המפוצלות של המדינה מיהרו להקים
וזעדות־חרום משותפות, בהן הושיבו יחדיו
את היריבים. עיריית ירושלים הפכה
לקואליציה אחת גדולה, בד, יושבים זה
לצד איש מפא״י מרדכי איש־שלום
ואיש רפ״י טדי קוללן • .בגרות מדינית,
ונטיה לליכוד העם בשעת חרום, הוכיח
גם ראש המתנגדים לנתוחי מתים, ח״כ
אגו״י שלמה לורנץ. בתשובה לקריאת
ביניים של שמואל מיקוניס השיב לורנץ:
״היום אני לא אדבר על ניתוחי מתים! •

איש דתי אחר, עורך השבועון פנים אל
פנים1 ,שמואל אבידור, הביע דעה אחרת
בנידון. אמר אבידור :״בימים אלה
הרבה יותר קל לעסוק בניתוחי מתים
מאשר בניתוח המצב.״

מרכז התנועה
ישיבת המרכז תתקיים ביום חמישי
1.6.67 בשעה , 19.00 ברחוב קרליבך
, 12 תל־אביב. בשעה 18.00 תתקיים ישיבת
רכזי החטיבות. החטיבות והתאים
שרכזיהם גוייסו — ישלחו ממלאי־מקום.
מזרח ומערב

הישראלים המעוצבנים ביותר השבוע היו
דווקא אלה שלא ניקראו לשרות מסיבות
שונות. הבולט ביותר ביניהם היה חיים
טופול, השוהה בלונדון בתור טוביה החולב•
הוא פנה אמנם לשגרירות ישראל,
אך שם הוסבר לו כי עזרתו בלונדון חשובה
מאד. טופול היה ראשון הנואמים בעצרת
למען ישראל שנערכה בהייד־פארק
בלונדון, שם נשא נאום קצר מאוד, גנוב
כולו ממשורר תור הזהב יהודה הלוי :
״ליבי במזרח — ואנוכי בסוף מערב.״ •
ותיקי הלהקות הצבאיות שעדיין מסתובבים
ברחוב דיזינגוף, צרים על סגן־אלוף
שאול כיכר, האחראי לבידור בצה״ל,
שרשם את כולם והבטיח להשתדל למענם.
• אחד מאלה הוא יוסף (״בומבה״) צור,
המופיע לאחרונה בהחייל האמיץ שווייק.
מכתב חמור, ששם היא הודיעה לי :־,אני
בומבה חושש כי תורו להופיע יגיע רק
רוצה שתתחתן איתי מיד, או שתשכח ממני!׳
בשעה שש אחרי המלחמה, לפי הביטוי
״היא כתבה לי שם גם שיש לה בחור המוכר של שתייק • .עודד קוטלר,
מדרום־אמריקה, עם הרבה כסף וגם פנים
איש במת השחקנים, הציע לשאול ביבר
יפות. הוא גם עושה סרטים, אבל רק כדי
לבדר את החיילים בעזרת דקל הזהב שלא
להשתעמם.
קיבל כקאן. הוא וקבוצתו נתקלו בדחיה,
״מן המכתב הבנתי שזיוה נותנת לי
אך הילל נאמן, מתתיקי הבמה, נטל את
אולטימאטום, כדי לזרז אותי. לא התייחסתי
היוזמה בידיו, אירגן מכונית והוריד את כל
אל זה ברצינות. אז עניתי לה שאני מתכונן,
הלהקה דרומה להופעות חינם של נזלקולם
להשאר בארץ לפחות עוד שלושה חודשים.
הקטן • .במאי אחר המתכונן ללכת בעקלא
קיבלתי ממנה תשובה, אבל פתאום אני
בות קוטלר, הוא מנחם גולן, המקבץ עתה
קורא בעיתון שלכם שהיא מתחתנת!״
במהירות את הצוות של עליזה מזרחי כדי
את דייב, חתנה הנוכחי, הכירה זיוה
לרדת איתם דרומה. לעת עתה הוא מצא
בישראל דווקא, כאשר היתד, פה לפני שנה. רק את עדנה פלידל• .
אבל אז עוד היה לה ארוס אחר. היא חזרה
אל הארוס שלה באמריקה, אבל שמרה על
קשר מכתבים עם דייב. מה שבטוח בטוח.
בינתיים עזב דייב את הארץ ונסע לקנדה
לעבוד על התערוכה הבין־לאומית אקספו ,67

כוח חדש
הלישכד, המדינית תוציא בסוף השבוע
מהדורה מיוחדת של בטאון התנועה
נוח חדש. חברים הרוצים לקבל את
הבטאון לכתובתם החדשה (הזמנית),
ואוהדים, שאינם חברים, הרוצים בכך,
יכתבו מיד לת.ד ,136 .ת״א( .כוח חדש).

זיוה דודו מחרינה
אותם במהיוות שיא

זיוה רודן ודני בן־אב

חתונה -אבר וגהר!
תמיד רצתה זיוה רודן להיות שחקנית
גדולה, אבל הציבור מעדיף משום מה להתעניין
דוזקא בחייה הפרטיים. ובשטח זה
גילתה זיוה באמת כישרון גדול: לא חשוב
אם הצליחה בקאריירה שלה או לא — תמיד
ידעו כולם מד, בדיוק •היא עושה, ועם מי.
מי שדאג לפרסם בזמן האחרון את חייה
הפרטיים של זיוה, גם כשנעדרה מן הארץ,
היה ידידה־ארוסה־חתנד,־אמרגנה של זיוה —
דני בן־אב. הוא דאג כל הזמן לספק לציבור
אינפורמציה מרתקת :״זיוה באה אלי לפסח,״
או ״אני נוסע אליה ללונדון ״,ובי־חוד
:״אנחנו מתחתנים בקיץ.״
ובאמת זיוה מתחתנת בקיץ, רק שהיא
עושה זאת עם מישהו אחר לגמרי, וגם שמו
לא דני אלא דייב.
אבל גם את זה יודע דני להסביר :״התכתבנו
המון זמן,״ הוא מספר בגאווה,
״וכמובן שהנושא העיקרי של המכתבים היה
החתונה שלנו. לפני שבועיים קיבלתי ממנה

ה עו ל! הזה 1552

ובדיוק אז זיוה חזרה ארצה — כדי להופיע
בסרט עליזה מזרחי. בהזדמנות חגיגית זו
היא פגשה את דני בן־אב. הגורל האכזר
התערב גם הוא: ארוסה האמריקאי של
זיוה נהרג בתאונת מטוס. זיוה לבשה
שחורים, וקיבלה בלב שבור את תנחומיו
של דני. עם תום האבל הוכרז דני כארוס
רשמי.
הזוג המאושר נסע בצוותא ללונדון, לניו־יורק,
והיו בטוחים בעתידם המשותף. אבל
כשדני חזר לעסקיו בארץ, הופיע דייב לביקור
בניו־יורק אצל זיוה, הזמין אותה
לבקר בתערוכה בקנדה.
הם ביקרו שלובי זרוע בביתנים השונים,
ובמונטריאול הרחוקה צץ לראשונה רעיון
הנישואין. כרגיל אצל זיוה התפתח הרעיון
מהר והפך מציאות לפני שדני בן־אב הספיק
להבין מה קורה לו.
מסכם דני :״די חבל לי בעצם, כי בסך
הכל זיוה היא באמת אשד.,״

עבודת התנועה
בימי חירום
עבודתנו חייבת להמשך. החברים בחטיבות
ובתאים מתבקשים להיפגש ולמנות
ממלאי מקום לתפקידים שהאחראים
להם גוייסו. מזכירות התנועה
עומדת לרשות החברים בתיאום ובעזרה,
במרצים ובמשתתפים לפעולות חטיבתיות
ובחוג־ בית. המזכירות פועלת במשרד
התנועה, רחוב קרליבך , 12 ומקיימת
תורנות טלפונית בשעות 14—15 בכל
יום. הודעות טלפוניות אפשר להשאיר
בכל שעות היום והערב. יש להשאיר
מספר טלפון להתקשרות חוזרת.
דרושים מתנדבים לעבודת המזכירות,
להדפסות, הכנת דברי־דפום וחלוקת
חומר הסברה.

* ״ווו
#טרט סו

#יחייכו

• יותר נעים
היה ליעל דיין, שחזרה מלונדון ישר
מאולפני ר,בי.בי.סי ,.הפכה לכתבת צבאית.
היה לה גם הרבה מזל: היא זכתה להיות
העיתונאית הראשונה שהגיעה למקום בו
נישבו שלושת הקצינים ד,מיצריים.

המבצע נמשך ועתה הוא אקטואלי
עוד יותר. נהגים הרוצים בתווית למכוניתם
יכתבו לת.ד( 136 .טרמפ לחייל)
תל־אביב ויצרפו לירה אחת. החברים
בחטיבות יצאו להדביק ולהפיץ
את יתרת התוויות שברשותם.

פ סו קי
השבוע
• ילד כן תשע מנחל־עוז, כשנשאל
איך היה במקלט :״טוב.״
• אלון! חיים הרצוג, הפרשן הצבאי
של קול ישראל, בדברו על הצבא
הסורי :״אין דבר הפוגע יותר ברמתו של
צבא, מאשר ההרגשה ששיקולים פוליטיים
פנימיים, קובעים יותר משיקולים צבאיים.״
• המשורר נתן זך, במכתב לעיתון |
הארץ :״רק קבינט־חירום יוכל לערוב לנו,
כי אותה התאפקות קרת־רוח של ממשלת-
ישראל, אינה פרי היסוסים, חוסר־יוזמה או
ציפיות־סרק.

• העיתונאי עמום קינן

לאותו עיתון :״ר,עליה השנייה אינה
גלת לטפל במצב שנוצר —
שידעה לגרום לו.״

קרן הכוח החדש
פנקסי ההתרמה נשלחו לחטיבות
לתאים. חברים הזקוקים לחומר ד,תרפ
יפנו למזכירות.

תרום לקרן הכוח החדש

מספר 1552

שנה 30

פ״א אייר תשכ״ז31.5.1967 ,

הסחיר 1 20 אג׳

1:11,

ושוב תותח מוד ה

טיראן