גליון 1554 מתאריך 14 ביוני 1967

תצפית לעבר קאהיד:
חייל יוטדאלי
ע ל נדת

תעל תואץ

מקצוע

ללא

נפלא

אבטלה
מערכת העולם הזה — כמו כל הארץ —
מגוייסת. כתבים, צלמים, עורכי־מדורים ואב־שי־מינהלה
משרתים ביחידות הקרביות, בכל
החזיתות.
בתנאים אלה, קשה למדי להוציא שבועון
כסדרו.
להוציא, בתנאים אלה, גם שבועון וגם
עתון יומי — זהו מיבצע שלא ייאמן.
עשינו זאת.
מסביב לגרעין שנותר במערכת, הוקמה
מערכת חדשה. כמה מן הכוחות המעולים
ביותר בארץ התקבצו, כדי להוציא לפועל
מיבצע זה.
אני מציע לך לקרוא את דף, כדי להיודכח
בעצמך מהרמתו, המקצועית — ואיזה
הבדל יש בינו לבין הצהרונים הקיימים.

בניתספר יאנה ׳ ,רוכ ש
התל מי ד, ב נו ס ף לי דעמק צו עי.
סיון מ ע שי רב ובט חון ע צ מי
ב ע בו דהמע שי ת. וז אתתודות
ל ל קו חו תהר בו תוהק בו עו ת
המבק רו תבס לון
בי ת־ הספרוהנה נו ת
מ ש רו ת מ עו ל ה
הני תן ב מ חי רים
נ מו כי ם ביו ת ר
ל מ סיי מי ה קו ר ס
ני ת נו תתעו דו ת
סיוםו סיו ע
לקליטתםבע בו ד ה.

בזמן שמערכת העולם הזה ודף עבדה בקדחתנות
כדי להבטיח את הופעת העתון
החדש, עבדו בקדחתנות לא פחותה מנגנונים
אחרים — כדי למנוע את ההופעה.
היו אלה המנגנונים השמנים ורבי־העוצ־

ה קו ר ס
החד ש
נסתח:
1.7.67

^ 1הרסת ק ד הכו תר המסרב

ן ומזמו. מחויט אז

ז־יאנה

פפדדיזנגוףד ״נ ם 1ת״ א

וכך נפרץ גם המחסום השני, שהקימו
הצהרונים.

אבל מלחמה זו לא הוכרעה עדיין. בריונים
מאיימים בשם מעריב על מוכרי עתו־נים,
לבל ימכרו את דף. בתחנה המרכזית,
חטף סוכן מעריב וי די עו תאח רונו ת את
העתונים מידי אחד המוכרים, איים על בעלת
קיוסק זקנה להרוס אותה ולגזול את פרנסתה
— אם לא תחזיר מיד את דף.
באווירה זו, התנפלו אלמונים על אחת
המוכרות המתנדבות, סטודנטית בשם אתי,
הימה וניסו להוציא מידיה את העתונים.
שוטרים שנכחו במקום לא מצאו לנכון להתערב.

כן פנינו למשטרה, שתשים קץ לסידור

ה מנו ד ה:
דמשק !

חוסייחנש

תחוסו הנ1וש 1^ 11ו11 דני0

ט ל2 2 6 0 5 5 .

מרכז השפו׳ן
נגרות * צבעות * חרסינה * ריצוף * מוז איק ה
מסגרות

תריסי פלס טיק

ריצוף פלסטי
אינסטלציה * ח שמלאות * מסגרות אלומיניום
ובלעבודותרמונט .

נירוסטה

תל־אביב, רחוב שינקין ( 14 בחצר)
אושרי

כו עי מ ה יו ת ר
מרגי ע ה יו ת ר
ק רי ר ה יו ת ר

״דף״ מספר 1
מה של ידיעות אח רונות ומעריב. שני הצה־רונים,
ששינאת־מוות מפרידה ביניהם, התאחדו,
כאשר שמעו על כוונתנו לפרסם
עתון יומי, ולוא גם לשעת־החירום.
החלטתם האינסטינקטיבית: לחנוק את ה־עתון
החדש בכל מחיר. צעדם הראשון:
הפעלת לחץ על בתי הדפום, כדי שאלה
יסרבו להדפיס את דף.
מכיוון שעתון יומי, בעל תפוצה המונית,
אפשר להדפיס רק במכונות רוטציוניות,
חשבו השניים כי מלאכתם תהיה קלה.
הם הצליחו בפעולתם הראשונה. דפוס
למרחב, שעמד להדפיס את דף, הודיע ברגע
האחרון ממש — כי הוא נסוג מן התוכנית.
ההסבר: איומיו המפורשים של בעל ידיעות
אחרונות, נוח מוזס, במישור הכספי וה־מפלגתי.
מוזס
נהנה מגיבויו של אריה דיסנצ׳יק,
עורך מעריב, שעד לאותו רגע היה זוכה
מפיו להשמצות גסות ביותר.
כך הוכן גליון מספר ׳ 1של דף, עד ל־שורתו
האחרונה — ולא הודפס.

למחרת נמצא דפוס — דפוס
שלא נרתע מן הלחצים והאיומים. הגליון
הראשון של דף יצא לאור — אבל נכתב
עליו ״גליון מספר 2״ ,כדי שתמיד ייזכר
שגליון מספר 1של העתון החדש נפל
קורבן למזימתם של בעלי ידיעות א ח רונו ת

״דף״ מספר 2
זה — לבל ניאלץ לגייס מגינים למוכרים־
המתנדבים.
בסופו של דבר, ישבר החרם — אם אתה
רוצה לקרוא את העתון החדש. כל אשר
עליך לעשות הוא לשאול את מוכר־העתו־נים
שלך אם הוא מחזיק את דף.
אם הינך בעל רכב כלשהו, ומוכן לעזור
בהפצת העתון, פנה־נא למערכת (רחוב
קרליבך , 12 תל־אביב) .אם אתה מוכן

חוטפים וקוראים

היום —

ומעריב.

ל י 0׳ ו * ל׳ 7׳י

14X1• \ 1

7־מען יופי שערותייך

״ העולם הזה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך ,12 טלפון 5־,30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע*מ,
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע*מ• .
העורך הראשי: אורי אבנרי • המו׳־ל: העולם הזה בע*ם.

דף נתקל במחסום נוסף: איום שני ה־צהרונים
על המפיצים. למרות שחוק ההגבלים
העיסקיים מגדיר זאת כעבירה פלילית,
איימו שני הצהרונים לשלול את פרנסתם
של קיוסקאים ומפיצים — אם ימכרו את

גם על זה התגברנו. מתנדבים, ששמעו
על החרם, הופיעו בדפוס, והציעו את שירותם
כמוכרי־עתון. היו אלה ססודנסים,
מהנדסים, עורכי־דין ותלמידי גימנסיה, שמכרו
אלפי עתונים בחוצות תל־אביב. למחרת
היה מספר המתנדבים כפול, והעתון
הגיע גם לירושלים ובאר־שבע. להפתעתנו
הנעימה, הסתבר גם, כי קיוסקאים רבים
ציפצפו על איומי הצהרונים, בראותם בכך
סירור גס.

למכור את העתון בעצמך — אל תהסס
לפנות אלינו.
אנו נתגבר — יחד.

ברשותך אפנה כאן לאדונים מוזם ו׳
דיסנצ׳יק:
איפה ההכרזות הרמות על חופש העתו־נות?

הבהלה הזאת? הרי הכרזנו מראש,
כי דף הוא עתון לשעת־חירום. אין הוא
בא לגזול מכם את קוראיכם, כי אם להרחיב
את קשת האינפורמציה והריעות המוגשת
לקורא הישראלי.
אם תמשיכו להתנהג כך, לא אוכל אלא
להסיק את המסקנה, שאתם פוחדים מדף.

העולם הזה 1554

השבוע היה כל אדם בישראל עד למאורע היסטורי.
משך כמה עשרות שעות השיג צה״ל נצחון שכבר נרשם בספר דברי־הימים של המלחמות.

זהו אחד הנצחונות הגדולים בתולדות המאה ה־ - 20 נצחון שייזכר
עם מסעו הגדול של רומל במידבר המערבי, של מונטגומרי באל־עלאמיין,
של פאטון בצפץ צרפת, של מק־ארתור באוקיינוס השקט.
מי שניצח — לא היה שר או מצביא.

ניצח עם.
עם שלם הונח על כף המאזניים, כדי לבדוק את מישקלו הסגולי.
עם שלם — על חייליו ואזרחיו, מגוייסיו ואמהותיו, נעריו וזקניו.

עם שלם נשקל -ונמצא כבד מזהב.
הוא נשקל באלף צורות שונות.
הוא נשקל כאשר טייסי חיל־האוויר ערכו ״מרידה״ ,מפני שמפקדם ציודה עליהם

להגביה טוס, כדי להישמר מפגיעות־אוייב. הם תבעו — והשיגו — אח הזכות להוסיף
ולהנמיך סוס, כדי לתת סיוע מירבי לחבריהם שהתקדמו על הקרקע.
הוא נשקל כאשר בני המשקים ובני ירושלים ירדו למקלטים ונשארו שם — ימים
שלמים — כדבר מובן מאליו.
הוא נשקל ברוח נעריו וגערותיו, שנטלו על עצמם את תפקידי אחיהם.
הוא נשקל בעת הגיוס, כשד,התייצבות היתד 100
הוא נשקל במשמעת ההאפלה הטוטאלית בתל־אביב, בהמשך החיים הסדירים במקומות
רבים, בנכונות להחזיק מעמד מבלי לדעת את כל המתרחש, ביחס הזילזול לשידורי
הלוחמה הפסיכולוגית של האוייב.

המנצח האמיתי הוא, כמוכן, החייל הקרבי -באוויר, ביבשה וכים.

הוא שסיכן את חייו .,הוא שהקריב אותם. הוא שידע את ״רגע האמת״ — פנים אל פנים
מול אימת־המוות.
אך גם החייל הקרבי — הטייס הצולל לעבר תותח הנ״מ, הרובאי הזונק קדימה והמסתער,
איש־השריון העולה על ריכוז השריון של האוייב, הימאי במימי אוייב — אינו אלא חוד־החנית
של עם שלם,

יחד עימו נמדדים, ברגע האמת, ההורים ששימשו לו דוגמה, מוריו
בבית־הספר, החברה בה הוא נצמא, מושגי המוסר שהוטבעו בלבו
משחר ילדותו.

באותו רגע, שום מצביא אינו יכול עוד לשנותו, שום שר אינו יכול עוד להוסיף לו
או לגרוע ממנו ערכי־יסוד.

רק, כאשר אמת זו מובנת היטב, יש טעם לשאול: מי המצביע, אשר מערכה היסטורית
זו צריכה להזקף על חשבונו?

לא פעם, השבוע, היה שמץ של טעם־לפגם במה שנראה כנסיונות
של אישים שונים להטו!? לעצמם חלק מן התהילה, לזכות במנה של
פירסומת והון פוליטי על־־חשבון הנצחון.
אך כל המצוי בפעולתם של צבאות, יודע כי האחראי מיספר 1למערכה זו הוא
ראש המטה הכללי.

יצחק רבין נכנס, השבוע, לרשימת המצביאים הגדולים של העמים.
הוא שגיבש את צה״ל בשנים האחרונות.
הוא שהיה אחראי לעיצוב תוכניות־המיבצע, שהופעלו במערכה זו.
הוא שקיבל על עצמו את האחריות — גם לנצחון, שהושג, וגם לכשלון, אילו אירע.
הוא שפיקד .

ההצלחה הצבאית של מיבצע סיני נרשמה, בצדק, על חשבונו של הרמטכ״ל דאז, משה
דיין — ולא על חשבון שר־הבטחון דאז, למרות שזה היה ותיק בתפקידו, ונחשב,
בצדק, לאדריכל צה״ל.

הסיבוב השלישי -אשר עדיין לא זכה לשמו הסופי -הוא נצחונו
של רבין.

שלו ושל עוזריו הקרובים:
• עזר וייצמן, ראש אג״ם, מעצב חיל־האודיר בצורתו הנוכחית,
• חיים ברלב, סגן הרמטכ״ל, שהצטרף לסגל ברגע האחרון, אך שעיצב קודם
לכן את חיל־השריון.

כדי לעמוד על עוצמת הנצחון שהושג, כדאי להשוותו לקודמו — מיבצע־סיני. השוואה
זו לבדה יש בה כדי להגדיר את גדולתו.
• האוייב: במיבצע־סיני עמד צה״ל מול צבא ערבי אחד בלבד. הפעם הוא עמד,
בשלוש חזיתות, מול ארבעה צבאות וחילות־אוויר.
• המהירות: במיבצע־סיני הגיע צה״ל לתעלה תוך 100 שעות. הפעם הושג הדבר
ב־ 60 שעות, למרות פיזור כוחות צה״ל בכמה חזיתות, ולמרות שהמצרים לחמו הפעם —
לדברי משה דיין — טוב יותר מאשר ב־.1956
• ההפתעה: במיבצע־סיני הופתעו המצרים כליל. ואילו הפעם — שום הפתעה
איסטראטגית לא היתד, אפשרית. ניתן היה להשיג רק מידה כלשהי של הפתעות טקטיות,
שאכן הושגה ותרמה תרומה מכרעת.
•.הסיוע: במיבצע־סיני פעלה ישראל תוך שיתוף־פעולה עם שתי מעצמות אדירות,
שנחתו בעורף האוייב, אחרי שחיסלו את כוח־האוויר שלו. הפעם פעלה ישראל לבדה,
איש לא איים על עורף המערך הערבי, וחיל־האוזיר הישראלי הוא שהשמיד את הכוח
האווירי של שלושה וחצי צבאות.

עתה מסתבר איפוא, בלי שום ספק, כי מיבצע־סיני היה פחות מזהיר
מבחינה צבאית מכפי שנראה עד כה.
מבחינה מדינית היה מעשה־איוזלת, כי קשר את ישראל בקנוניה עכורה לשתי מדינות
קולוניאליות, ללא צורך צבאי. לולא כן, לא היה עבד־אל־נאצר אף מעז לטעון, השבוע,
כאילו מטוסים אמריקאיים ובריטיים עוזרים לישראל.

צה״ל ומפקדיו יכולים להתגאות כי השיגו נצחון המעמיד בצל
כל אשר אירן ן בארץ־ישראל מאז ראשית היישוב החדש.
מד. חלקם של אישים אחרים?

המיבצע משמש רהביליטציה ללוי אשכול.
ברור עתה כי במשך ארבע שנות כהונתו כשר־הבטחון, הוא סיפק לצה״ל את כל אשר
היה דרוש לו מבחינת הציוד, וכי בימי כהונתו התגבשה הנהגה צבאית מצויינת.

פחות ברור חלקו של משה דיין.
הוא בא לעניין ברגע האחרון, ובזזדאי לא השפיע עוד על עיצוב הפעולה עצמה. אך היד,
לו חלק בהשגת האפתעות הטקטיות. בעיתוי, ואולי גם בגיבוש המוראל ערב הקרב.

אך הנצחון הוא נצחץ העם, נצחון צה״ל -ונצחון מפקדו האחראי.

וב״אווו יצחק דני! ושר הבמחוו שח ז״ו
נשער האריות בכניסה לירושלים העתיקה

עודך

הווו ל 0

ה 1ה

פגה במכתב לראשהממשלה והציע

ן* יצחנו ארבעה אויבים לאורך גבולות ישראל.
^ עתה מוטל עלינו לנצח את האוייב החמישי.

האדיב אשר בתוכנו פנימה, כלב לבנו.
האוייב הלוחש לנו: הבעייה הערבית נפתרה. אין טעם לשבור לנו את הראש עליה.
האוייב הלוחש: הערבים לא שוזים כלום. לעולם לא יסכנו אותנו. דפקנו אותם השבוע.
נדפוק אותם תמיד.
האוייב הלוחש: חזקים אנחנו. יכולים אנחנו לצפצף על כולם. על הערבים. על העולם.

פעם כבר נכשלנו במיבחן זה. אחרי הנצחון ההיסטורי במלחמת־השיחרור, בראשית , 1949
לא ידעו מנהיגינו לצעוד את הצעד ההיסטורי מן השליטה בשדה־הקרב אל הבטחת השלום.
כתוצאה מכך עברנו 18 שנים נוספות של מלחמה בלתי־פוסקת, לעיתים חמה, לעיתים
קרה, לעיתים פושרת.
אל נחזור על כך הפעם. אל נבזבז את נצחון החיילים, שהופעלו כדי לכפר על מהדלי המדינאים.

תוך ימים מעטים -מעטים מאד - :תיקבע דמות יהסי ישראל־ערב
למשך דור שלם.

שיכרון־הנצחון הוא אוייב מסוכן יותר מכל אדיב זר. כי נשקו נעלם,
קולו מתוק, והכניעה לו נראית כנצחון.

הבה נגייס את כל כוחות נפשנו, את כל תבונתנו וצלילות דעתנו, כדי להבין בעוד
מועד — לאלתר! — את מהות המיבחן, את טיב הברירה ההיסטורית העומדת עתה לפנינו.

דמות דומחוב רדוד שוס

שני שגיס שד שלוח

* 4מדנו במיכחן הקרב. עמדנו בו, כפי שרק עמים מעטים עמדו בו בימינו.
2עתה מתחיל מיבחן שני. מיבחן פרוזאי, בהשוואה למוראות הקרב. מיבחן אפור, אחרי
הימים האדומים.

**.י ל אחד רוצה בשלום. אין ברגע זה אף אדם אחד בארץ כולו שאינו דוגל בו.
^ אין עסקן פוליטי, ויהיה גם קארייריסט מנצל־הזדמנויות, שאינו מדבר עתה בשם השלום.

אף מיבחן זה יקבע אם אמנם יקנה לנו נצחון היסטורי זה יותר מאשר
הפסקת־נופש לבמה שנים. אם הסיבוב השלישי יהיה גם הסיבוב האחרון.

כי זה בטוח: העם רוצה בשלום. החיילים דיברו עליו, כערב אחר
הקרב, בין תמרי יריחו ובמבואות שארם אל־־שייך, בדמה הסורית
ועל גדת תעלת־סואץ.

10 הנ קו דו ת עו להתובעת
אדוני ראש־הממשלה,
זכות היסטורית נפלה בחלקך, לעמוד בראש ממשלת ישראל, בימים בהם נחלו
חיילינו ומפקדיהם את אחד הנצחונות הצבאיים המזהירים ביותר בתולדות המאה הנוכחית.
זכותך האישית היא כפולה ומכופלת, אחרי שכיהנת במשך ארבע שנים כשר־הבטחון.
עתה ברור כי בארבע שנים אלה צוייד צה״ל במיטב הציוד, וכי בתקופה זו התגבשה
בו הנהגה צבאית מצויינת, בראשות הרמטכ״ל, רב־אלוף יצחק רבין.
נצחון כה מזהיר לא היה אפשרי לולא ההכנה הקפדנית, התיכנון המדוקדק ועבודת־הצוות
של שנים רבות.
עכשיו, אדוני ראש־הממשלה, חייבת כל מחשבתנו להיות נתונה להשגת שלום של
קבע, שיבטיח לדורות את עצמאותה, בטחונה והתפתחותה של מדינת־ישראל. מוטל
על תבונת המדינאים לקצור את הקציר שנזרע בדם החיילים.
בשם תנועת העולם הזה — כוח חדש, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, אני מרשה
לעצמי למסור לך בזה, לעיונך ולשיקולך, את התוכנית הבאר, להשכנת שלום:

מישאר 011

ייערך, תוך שלושה חודשים, מישאל־עם כין
תושבי רצועת־עזה והגדה המערבית. כמישאל זה
הם יוזמנו להכריע, בדרן• דמוקראטית, על עתידם.

מדיש כדססיניח
המצביעים יוזמנו להצביע ״הן״ או ״לאו״ לגבי
העקרון של הקמת מדינה פלסטינית חופשית
ועצמאית, שתבלול את הגדה המערבית ואת עזה.

בדוציח אוצישוארית

המדינה הפלסטינית המוצעת תהיה קשורה, באט•
נת־היסוד שלה, ככרית פדרטיבית עם מדינה ישראל.
הפדרציה תהא מושתתת על שיתוף מדיני,
כלכלי וצבאי.

יהיו ערבים פלסטיניים, ושתתמנה על־ידי ממשלת
ישראל מכין הכוחות הציבוריים בפלסטין המחייכת
את עקרון הפדרציה. בתקופה זו יוסיף
צה״ל להבטיח את הכטהון והשלום בפלסטין.

ג מדוח מימ״ח
עם כינונה של הממשלה הפלסטינית הנבחרת,
ייפתח משא־ומתן לפתרון בל הבעיות התלויות
ועומדות כין ישראל ופלסטין, ויתאפיטרו חילופי־שטחים
הדדיים.

סחרו! בע״ת הסייסים
בעיית הפליטים תיפתר סופית על־ידי יישובם
ושיקומם של כל פליטי פלסטין, תוף קליטתם כ
כמדינה הפלסטינית וכמדינת-ישראל. תוכנית זו
תקיף גם את הפליטים שנטשו את בתיהם כעת
הקרבות כשבוע האחרון. היא תבוצע באמצעות
מימון בינלאומי. הפליטים שלא ירצו לחזור ייקלטו
כארצות אחרות, כעזרת ישראל. לצורך זה יוקם
מוסד בינלאומי מיוחד.

זיקה הדדיח
הפדרציה תכיר באמנת־היפוד שלה בזיקת ישראל
לעם היהודי בעולם ובזיקת פלסטין לעמי
ערב, ותטיל על רשויות הפדרציה לפעול בהתאם
לזיקה כפולה זו, על־ידי טיפוח העליה היהודית
לשטח ישראל, וטיפוח שיתוף הפעולה עם
מדינות-ערב להשגת שאיפותיהם לשיחרור לאומי
וקידמה הכרתית.

רושליס העמיסה

הסכמי שלו

ירושלים המאוחדת תהיה חלק מישראל. ירושלים
העתיקה תהפוך בירת הפדרציה. הגישה אליה
משני חלקי הפדרציה תהיה חופשית.

כל מדינות ערב יוזמנו לחתום על הספמי-שלום
עם ישראל, שיכללו את ההברה כעקרונות הנ״ל
ואת שילוב הפדרציה במיסגרת מרחבית חדשה,
שתגובש בהסכמת בל מדינות המרחב.

׳קוח אוי
ממשלת ישראל תזמין את ארגון האומות המאוחדות
לפקח על עריבת־המישאל, כדי לערוב קבל
עם ועולם לאופיו הדמוקראטי החופשי.

תחחיח המסגר
אם יצביע רוב התושבים כעד ההצעה הנ״ל,
תיקבע תקופה של שנה אחת עד לבחירתם
הדמוקראטית של מוסדות השלטון בפלסטין. כתקופה
זו תכהן בפלסטין מינהלה זמנית, שחבריה

אני מקווה, אדוני ראש־הממשלה, כי תוכנית זו תזכה לעיון מעמיק ומיידי, למען
לא תוחמץ שעת־הכושר ההיסטורית, שהיא אולי בלתי־חוזרת, להשתית את יחסינו עם
העולם הערבי על בסיס מוסכם של דו־קיום וחיים־בצוזתא.
אני מאחל לך בלב שלם כי לכתר ראש הממשלה שניצחה במלחמה תוסיף את כתר
ראש הממשלה שהשיגה לישראל את השלום.

כברכה נאמנה,

קרב בררו אל הסואץ: גייפים עם שדרים שרהרו לפני הטור המשוריין
חיילים אלה מבינים את המילה ״שלום״ כפשוטו — מצב של רוגע, ללא מלחמות, ללא
שפיכת־דמים וללא איום בשפיכת־דמים, מצב ללא מצור וחרם, מצב שבו נוכל לחיות את
חיינו כדרכנו, ללא הפרעה.
זהו פשוט. אבל במציאות הפוליטית יכולים להיות למושגי ״שלום״ שני מובנים
שונים לגמרי.
על כך אנחנו חייבים לעמוד עוד לפני שנצעד את הצעד הראשון במחשבתנו.
ישנו שלום המוטל על יריב מוכה בכוח הנשק. שלום שקוראים לו ״תכתיב״ .שלום
שתנאיו נקבעים על־ידי המנצח, המבקש להשיג את מירב היתרונות הניתנים להשגה
בנסיבות •הנתונות.

זהו הסוג האחד.
וישנו שלום הנובע מהסכמה. שלום שאינו כפוי על המנוצח בכוח בלבד, אלא שהמנוצח
מוכן ומסוגל לחיות עימו, מפני שאינו פוגע בכבודו ובזכויותיו הסבירות. שלום המעיד
על גדולתו של המנצח, המבין כי יצטרך לחיות מחר בצידו של המנוצח — כי ההבדל בין
מנצח ומנוצח, פרי ההכרעה הצבאית, הוא יסוד זמני מאד בהיסטוריה האנושית.

זהו הסוג השני.

הסוג הראשון אינו פותר שום בעיות. הוא מנציח אותם.
הסוג השני משתדל לרדת לעמקותן של הבעיות, למצוא להם פתרונות שיחזיקו מעמד
במציאות שלאחר־ד,מלחמה.

כתולדות העולם, הסוג הראשון הוא שביה לאין שיעור יותר מאשר
הסוג השני. זהו אחד האסונות של הטכע האנושי.
כי במלחמה מגיעים — בהכרח — לשיאם כל היצרים היסודיים של שינאה ותאוות־נקם.
כל נצחון צבאי נקנה במחיר יקר של דם ודמעות. בכל מלחמה יש מעשי־זוועה, הפוצעים
את נשמת העמים. בכל מלחמה מושמעים דברי־רהב ואיומים, היוצרים מישקע עמוק של
רוגז בצד השני.
משום כך עומד מול כל המנצח פיתוי אדיר להשפיל את היריב המוכה, לנקום בו את
נקמת הקרבנות, להטיל עליו עונש, לתקוע לתוך גרונו את איומיו.,
רוב רובם של המנצחים בכל הזמנים לא עמדו בפני פיתוי זה. לכן הולידה כמעט כל
מלחמה — מלחמה נוספת. כי אין דבר מסוכן יותר בעולם מאשר עם מושפל, הזומם
למחוק את זכר מפלתו, והמוכן להקדיש לכך את כל מחשבתו ומרצו במשך דור ודורות.
ואילו השלום מן הסוג השני הוא נדיר — ומעטים המדינאים שהצליחו לשכנע את עצמם
ואת עמיהם ללכת בדרך זו. שמותיהם רשומים באותיות של זהב בספר חולדות העמים.

מי יתן ויקומו לנו עתה מנהיגים כאדה -ופי לעס הזה יהיה הכוח
הנפשי לנטוע זרע של שלום־אמת כאדמה שרוותה כדם.

שרום שר תנתיג
ף* רגע זה הזחת ארצנו הציעה כאילו שלום מוכתב יבטיח את פירות הנצחון הזה.
^ זוהי אשלייה.
יתכן שיש עתה בכוחנו להכתיב כמעט כל שלום.

אכל שלום כזה לא יפתור את הכעיות. הוא פשוט לא יהיה -שלום.

יכולים אנחנו להגיד לאויבינו המנוצחים, ולעולם כולו:
• לא נסוג מן השטחים שכבשנו, אלא אם כן יחתמו כל שכנינו על הסכמי־שלום
רישמיים עימנו.
• כהסכם־השלום עם מצרים ייאסר על הצד השני להחזיק כוחות צבאיים
גדולים ממיזרח לתעלה, ויובטח חופש־השיט לספינות ישראל בתעלה ובמיצר־טיראן.
• כהסכפ״השלום עם ירדן ייושר הגבול המתפתל, תצורף ירושלים העתיקה
לישראל, וייאסר על ירדן להחזיק כוחות־צבא ממערב לירדן.
• כהסכם*השלופ עם סוריה תפורז הרמה הסורית.
• ככל ההסכמים ייקבעו יחסים רישמיים בין ישראל ומדינת ערב. ייאסר
החרם הערבי.
נניח שנאמר כך. נניח שיש בכוחנו להכתיב תנאים כאלה, וכי אמנם ייחתמו הסכמים כאלה.
מה זה ישנה?

זה ישנה הרכה מאד לגכי כטחוננו השוטף. זה יקל לאין־שיעור
את מצכנו, לעומת המצכ שמלפני חודש.
אף זה לא ישנה את מהות יחסי ישראל־ערכ.

הסכמי־השלום לא יהיו אלא הסכמי שביתת־נשק מוסווית.
אמנם — בתנאים נוחים הרבה יותר מקודמיהם. אך זהו עניין של כמות, לא של איכות.
השינאה הערבית לישראל תישאר. אולי עוד תתעמק. התנועה הלאומית הערבית —
תנועה השואפת לאיחוד, להבלטת הישות הלאומית, לשיחרור מעול זרים — לא תיעלם,
היא קדמה לעבד־אל־נאצר, והיא תישאר זמן רב אחרי שיירד סופית מן הפרק.
ההתנגשות ההיסטורית בינה לבין תנועת־התחייה העברית לא תתחסל מעצמה.
בעיית הפליטים לא תיעלם.
לא ייעלם העם הפלסטיני, החדור הכרה לאומית משלו.
אלף ואחת הגבעות האחרונות, התלויות ועומדות בין ישראל ושכנותיה, לא ייעלמו.
השלום המוכתב עשוי להסתיר אותן זמנית. הוא יטאטא אותן אל מתחת לשטיח ערבי עבה.

אכל הן תישארנה שם. וכיום מן הימים. כמוקדם או כמאוחד, הן
יתגלו מחדש -ואין איש יכול להינכא כאילו צורות אימתניות חדשות.

כי ישנן עובדות־יסוד, אשר שום מלחמה ושום נצחון אינם יכולים לשנותן:
יש מאה מיליון ערבים בעולם. רמתם תעלה בהדרגה, יהד עם רמת כל הארצות
הבלתי־מפותחות.

ישראל שוכנת כלכ העולם הערכי. יהיו גכולותיה אשר יהיו -מ*צכ
גיאו־פוליטי יסודי זה לא ישתנה.
מיצוור, לאומית עליונה היא ליצור מסגרת של חיים משותפת, שתבטיח את קיומה,
עצמאותה, בטחונה והתפתחותה של ישראל בתוך המרחב.
מסגרת זו אינה יכולה לבוא באמצעות שלום־של־נייר. הוא אינו יכול להיות תוצאה
של תכתיב.

יש ליצור ריק מה חדשה של יחסים. זוהי מלאכת השלום האמיתי.

סיפוח 11 זח והגדה חמסובית
* שנור עיון, הנראה כפתרון פשוט ומוחלט של כל הבעיות. הוא מושמע עתה, והוא
׳ יושמע בקול יותר ויותר רם בימים הקרובים.

הרעיון שד סיפוח כל אזורי־הכיכוש דמדינת־ישראד, והפיכת היושבים
כהם לאזרחי־ישראל. זהו הוא נניח האם

רעיון מפתה מאד.
מבוסם על עיקרון שלמות הארץ, המושרש עמוק בלב כולנו.
לרגע כי ישראל תוכל להשיג זאת, מבחינת כוחה לעמוד מול לחצים בינלאומיים.
זהו פתרון רצוי?

הכה ונכחין, לגכיו, כין שתי מגמות שונות מאד, המתעטפים כאותה
איצטלה.
רעיון זה יכול להיותי פרי של צביעות מתחסדת, הבאה להסתיר״כוונות שונות לגמרי,
והוא יכול להיות פרי שאיפה כנה לפתרון של ממש.
הוא יכול להיות צבוע, אם כוונתו האמיתית היא לצרף לישראל שטחים ריקים. אם
הכוונה היא לגרש את הערבים משטחים אלה, או להפכם למיעוט מדוכא וחסר־זכויות,
בדומה לכושים בדרום־אפריקה.
כזה הוא בפי הפאשיסטים למיניהם, היוצאים בימים אלה מחוריהם, והמנופפים בדגלונים
שונים ומשונים.

אלה אינם חולמים על מדינה שיש בה 2.5מיליון עיכרים ו־1.5
מיליון ערכים.
נפשם סולדת מרעיון של מדינה דו־לאומית כזאת.
בחודשים האחרונים מתנהלת בארץ תעמולת־זוועה, בעיקר בפי אנשי רפ״י, בדבר הריבוי
הפנטסטי של ערביי ישראל. עשו חשבון כי בשנה פלונית יהוו ערביי ערביי ישראל בלבד רוב
בישראל — וזה בלי הבאתו של אף ערבי אחד מחיץ לגבולות הישנים של ישראל.

האם המפיצים סיוט זה מוכנים לכונן מדינה שכה יהוו הערכים ככר
מחר ץ זלוש שמיניות של האוכלוסיה -ועשויים להוות כה תיד שנים
לא־רכות רוב מוחלט?

יש, כמובן, חוגים אחרים, המוכנים לכך. אותם המעלים את עקרון שלמות־הארץ מעל
לעקרון של רוב עיברי יציב בישראל.
אלה מוכנים באמת להשאיר בארץ את כל יושביה, לתת להם אזרחות שלמה ושוזי־זכויות.

אף מסופקני אם זהו רעיון מעשי וחיוכי כנסיכות של היום.

אפשר היה לחשוב על כך ב־ , 1957 כשדובר רק על רצועת עזה. צירוף הרצועה, יחד עם
350 אלף התושבים והפליטים שישבו בה, למדינת ישראל — נראתה אז לרבים כפתרון סביר.
אך עתה מדובר על הארץ כולה. בתנאים הנפשיים והפוליטיים הקיימים, ספק אם עיברים
וערבים יוכלו לשבת בה מחר, ביחס מיספרי של כמעט־שוז־ון, במיסגרת של מדינה
אחת ואיחודית.
הקשיים יהיו עצומים. נדמה לי כי נסיון כה נועז הוא מעבר לסיכון הסביר שמותר
לעם להעמיס על עצמו.

המצכ יהיה קצת שונה אם יתכרר כי כעת הכיכוש, ומייד לאחריו,
כרחו מן הארץ הרכה מאות־אלפי תושכים.
אכל איחוד הארץ, תוך השארת בורחים אלה בחוץ — לא תפתור שום דבר. בעיית
הפליטים תישאר, שינאת הערבים תגבר, פחד הערבים מפנינו תרקיע שחקים — ושום
שלום של ממש לא יצמח באוזירה כזאת.

נצטרף לחיות אז על חרכנו, כמדינה גדולה הרכה יותר, כגכולות
נוחים יותר -אף תוף ודאות גמורה כי מעגל־הקסמים יימשך, וכי
עלינו להתכונן לפיכוכ הרכיעי.
פדרציה של ארץ־ישראל

כדוציה שר אוץ*ישואל
פתרון היחידי שנראה לי סביר הוא זד. הכלול במכתב ששיגרתי השבוע לראש(
| הממשלה, מר לוי אשכול (ראה מסגרת).
(המשך בעמוד ) 14

תו כני ת שרו י
(המשך מעמוד )5

זהו הרעיון של החזרת שלמות
הארץ באמצעות פדרציה של ישראל
ופלסטין חופשית.
הוא פתרון. והוא סביר.
הוא שומר על שלמות הארץ — עקרון
גיאו־פוליטי הנובע מן ההיסטוריה הארוכה
של ארץ זו ושכל התנכלות לו, לאורך ימים,
תתנקם בבעליה.
הוא מבוסס על ההכרה בקיומו ובישותו
של העם הערבי הפלסטיני, ומעניק לו הגדרה
עצמית של ממש.

הוא פותר, אחת ולתמיד, את
בעיית הפליטים.
הוא מתבסס, בשינויים שהזמן גרמם, על
התוכנית המקורית של האו״ם לפתרון
בעיית ארץ־ישראל.

הוא יוצר איזון נבון בין צורכי
הבטחון וההתפתחות של ישראל,
וכין הזכויות הצודקות של העם
הפלסטיני.
הוא יכול להתקבל, בנסיבות שנוצרו עתה,
על דעת העולם הערבי כולו.
הוא יכול להתבצע ברוח של נדיבות,
שיאפשר לפצעים להגליד, והמונע השפלה
מהמנוצחים.

הוא ניתן לביצוע על־ידי צעדים
פוליטיים פשוטים, ברורים וטהורים.
מובן
שזוהי רק תוכנית גלמית, שיש ל־גבשו,
בצורה מפורטת. יכולים להיות לו
ואריאנטים שונים.
יכולה להיות הצעה לצרף לפדרציה זו,
כיחידה עצמאית נפרדת, מדינה שתכלול את
עזה וחצי־האי סיני, שתיצור חייץ בין
ישראל ומצריים.
אפשר לחשוב על הצעתו של משה דיין,
מלפני שנה, לצרף לפדרציה כזאת את
עבר־הירדן, כיחידה נפרדת( .אמנם אין
איש יודע למר, התכוון דיין, ומסופקני אם
הוא עצמו יודע זאת. אך בתיאוריה אפשרי
הדבר בהחלט).
אפשר לחשוב על צירוף הלבנון, כפי שהוצע
לא פעם.
אלה פרטים מישניים כרגע חשוב העקרון.

והעקרון הוא: שלום של כבוד,
המבוסס על הסכמה חופשית ואמיתית
של הערכים, שיאפשר
חיים בצוותא.
לפני

חודש

נראה

כאוטופיה.

אך כיום זה מעשי.
זוהי הזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת.

מעשה דראמטי יכול לשנות
עתה את דמות המרחב לדורות.

הוא נן וד 0לכל...

האם יהיה לנו אותו שילוב של תבונה, או־מץ־לב
וכבוש היצר, הדרוש לנו עתה?

שרווגס שר! ר בי ם
ץ ורם הזמן ממלא עתה תפקיד חיוני
^ בכל תיכנון של מיבצע־שלום אמיתי.

ב מידה ויק שה עליך בימים אלה
להשיג א ת סיגרית דובקהא הו ב ה
עליך זכור :

כי מה שעשה צה״ל כיטכוע האחרון
-יש לו השלכה ישירה
על מיכצע זה.
תמיד אמרנו: האמינות של כוח־ההרתעה
של צה״ל היא מרכיב חיוני בכל תוכנית־שלום.
אין ערך להצעות־שלום, אם נדמה
לעולם הערבי כי מקורן בחולשה.
כי שלום של אמת אינו יכול להיות
מבוסס על ויתורים, אלא על הסדר.
הצעה של ויתור — תזמין רק לחץ חזק
יותר. תעודד את אויבינו הקיצוניים. הצעה
של הסדר, המבוסס על תחושת־כוח, תזמין
את התגובה ההפוכה.
יש דברים שלא יכולנו לומר אותם לעולם
הערבי לפני חודש, כי היו עושים רושם שהנה
יורד כוחנו, ואנו מתחילים לכרוע ברך.

גם היום, ל אחר הנ צחוו המזהיר,
עלינו לד אוג לחיילינו, ה ם קו ד מי ם
לכל!
אד ביח״ר דו ב ק עו שה א ת כל
המאמ צים, ואנו מ קווי ם כי ב קרוב
תשיג שוב גםאתה בכל מ קו ם
א ת סיגריו ת

ד ^רבכן
£ן^וו־ר
מונ ס בלאן

דו ב ק רויאל
פולריס • דו ב ק סו •

אך אותם הדברים, באשר הם
נאמרים היום -בעודנו עומדים
כקונייטרה וכשארס-אל-שייך יישמעו
לגמרי אחרת.
מה שהיה נראה כמורך־לב אתמול, נראה
היום בנדיבותו של מנצח המכבד את
יריבו.

זוהי המשמעות הפסיכולוגית
העמוקה של הרגע הזה. הוא עלול
לחלוף במהרה.
לכן: זוהי שעת־כושר היסטורית — שעת־הכושר
הגדולה הראשונה מאז ההזדמנות
ההיסטורית שהוחמצה באביב .1949

דובק פילסר
אל על • דגל

אם נחמיץ אותה גם הפעם, אנו
עלולים לעצב את דמות מדינתנו
סופית במדינת־צלבנים חדשה, ש תחייה לעולם על חרכה, כשהיא
מוקפת אויבי-נצח לעולם ועד.
העולם הזה 554ו

שבו?} דיברנו אל העולם הערבי בשתי שפות: בשפת
ן ) החרב ובשפת המילים.

כתוצאה מכך נגררנו לרמה הנמוכה ביותר של מלחמה
פסיכולוגית — אותה רמה שרדיו קאהיר פעל בה נגדנו.

בשפה הראשונה דיברנו דבריה ברורים מאד.
בשפה השניה גימגמנו.

השמענו דברי רהב. איימנו. העלבנו. שפכנו
שמן על מדורות השינאה שליבו אויבינו.

התוצאה מונחת עתה לפנינו:

שינינו את המפה הגיאוגראפית של המרחב.
לא שינינו את מפתו המדינית.

ך • ישני החרב הישראלית הם כה פנטסטיים, עד
| | כי אין מוחנו מסוגל לתפוס את מלוא היקפם.
עזה. תעלת־סואץ. שארם־אל־שייך.
שכם, חברון, יריחו.
הכותל המערבי. מערת המכפלה.
הרמה הסורית.

בשעה שכל צופר,־טלביזיה ישראלי יכול היה לראות את
מאות אלפי תושבי קאהיר, מפגינים ברחובות למען החזרת
עבד־אל־נאצר לשלטון, באורגיה של התלהבות היסטרית,
קרא בית־השידור הישראלי לתושבי קאהיר לתלות את עבד־אל־נאצר
ברגליו ,״כפי שעשו האיטלקים למוסוליני״.
האנשים שעסקו במלאכה — בוודאי היה רצונם טוב.

* * חדל זה לא היה מיקרי. יש לו מקורות מדיניים
ונפשיים. אך יש לו גם מקור פשוט הרבה יותר:

אי-אפשר היה לעשות דבר, כי לא היה מי
שיעשה דבר.

כולם יחד מצטרפים למסע־נצחון, שמעטים דוגמתו.

רגע אחד היה נדמה, אחרי כל אלה, כי לנצחונות
/הצבאיים יצטרף נצחון מדיני אדיר:

לפני עשר שנים ומעלה תבענו, במדור זה, להקים מייד
״מטכ״ל לבך׳ — מעין מיפקדה מקצועית לתיכנון ולביצוע
מיבצעי־שלום בשעות־כושר. אף הצענו להפכו למיניסטריון
עצמאי.
הצענו לכנס במוסד זה מאות מומחים — מומחים
לארצות־המרחב, מומחים לפסיכולוגיה, מומחים לתעמולה,
מומחים מדיניים ואחרים — כתשתית לפעולה במישור זה.
לא במיקרה קראתי לו בשם ״מטכ״ל״ — כי אכן היה צריך
לפעול כמטכ״ל — לאסוף ידיעות, לגבש תמונה והערכה של
הכוחות, להכין תוכניות אלטרנטיביות לשעות־כושר שונות,
לגבש מכשירים גלויים וחשאיים לביצוע.

הפלתו של גמאל עבד־אל־נאצר.
כאשר הודיע קול ישראל להמוני ישראל כי נשיא מצריים
התפטר, תוך הודאה בתבוסתו, הם נשמו לרווחה.

הכל הבינו: זהו הנצהון האמיתי,הפרי
הפוליטי של הנצחון הצבאי.
אולם עבד־אל־נאצר לא נפל.
להיפך.

ההצעה לא נתקבלה. לבן נכנסנו למלחמה זו,
על בל האפשרויות העצומות הגלומות בנצחו•
נותינו הצבאיים -תוך ודאות גמורה שלא
נעשה דבר, ולא נוכל לעשות דבר, בדי להשפיע
על נפשם ותגובותיהם של עמי ערב.

הוא יצא מן המכהן מחוזק יותר.

גם המלך חוסיין, שהתגבש עתה
ישראל, לא נפל.
גם ממשלת אל־בעת, זו הממחישה את השינאה האיומה
ביותר לישראל, לא נפלה.
הם לא נפלו. הם גם לא שינו את הטון.
אחרי שבוע של נצחינות מפוארים בשדה־הקרב, שוב
מהדהדים על גלי־האתר הקריאות לאי־השלמה עם ישראל,
ומתחרות ביניהן הסיסמות הקוראות למלחמת־נצח.

שר־החוץ האחראי באופן פורמלי, היה עסוק — כמובן —
בגיזרה אחרת לגמרי של מאבקנו.

^ ין לי שום חשק לנהל ברגע זה מישהק של ״אמרתי
לכם״ .השעה דוחקת, והדברים גורליים מדי.

במערבה הצבאית ניצחנו. במערכה על נפש
עמי המרחב -נכשלנו.

אני רוצה להציע כי עכשיו יוקם מוסד כזה -
מ יד .

^ נצחץ הצבאי לא נפל מן השמים. הוא לא הוגש
ן | לנו על מגש של כסף.
הרבה מאד גורמים השתלבו בהשגת נצחון זה — אחוות
העם, המוראל של הצבא, העליונות הטכנולוגית של האדם
הישראלי, ועוד ועוד. על כך אין צורך להרבות מילים.
אך יש צורך להזכיר בפירוש את אשר יודעים כולנו:
שנצחון זד, לא היה אפשרי ללא המטה הכללי של צבא
ההגנה לישראל.

לולא עמלו אלפי קצינים, כמשך שנים ארובות,
לקראת האפשרות •טל מלחמה זו -לא
היינו מנצחים כה כפי שניצחנו.
מישהו הכין תוכניות לכל מיקרה. מישהו דאג לגיבוש
הדוקטרינות. מישהו החליט מהו הציוד הדרוש וכיצד להשיגו.
מישהו אסף את הידיעות.

כקיצור: מה שהוכרע תוך ימים, תוך שעות,
ולפעמים תוך דקות, היווה רק את היטיא שד
עבודת־הבנה ממושכת, מקצועית, סבלנית,
אפורה.

גם כושר־האילתור המופלא של צה״ל — התכונה העיקרית
של צבאנו — לא היה עומד לו, לולא תשתית איתנה זו
של תיכנון ואירגון.

*ץ* ום דבר דומה לזה — ובכלל שום־דבר — לא היה
^ קיים במישור השני, מישור המאבק המדיני־נפשי־תעמולתי.

איש
לא התכונן לבך מעולם. שום צוות
מקצועי לא הכין תוכניות במשך שנים. שום
צוות מקצועי אינו קיים בכלל.
כשפרצה המלחמה, כשכל מילה בשידורינו הערביים היתר.
שקולה כנגד תותחים וטאנקים, לא היה שום דבר מוכן.
נעשו נסיונות של אילתורים. אך לאלה לא היה שום
תשתית של מחשבה מוקדמת.

לא הצגנו שום חזון-זול ת הכניעה המכישה.

לא הגדרנו שום מטרת־מלחמה (או מטרת־שלום) שיכלה
לרכוש לבבות, לעורר מחשבה חדשה.

זה היה מחדל הרסני -והוא מנע מאיתנו
השבוע את היכולת לחולל מהפכה כמרחב.

בל אחד מאלה היה מספיק בדי להוות לבדו
שיא בחיינו — גורב להתרוממות־הרוח למשך
עשור שנים.

כאוייבמושבע

תבנית זו היתד, צריכה להתחשב ברגשות הערביים,
בשאיפותיהם החיוביות, בעניינים הלאומיים המקודשים
עליהם.
לא כאן המקום לפרטי מה יכול היה להיות טיבה של
תבנית כזאת. יכולות להיות הצעות שונות — ואיני מתעקש
לטעון, כרגע, כי התבנית שאני דוגל בד, היא היחידה
האפשרית.
מה שחשוב לציין הוא: לא היתר, בכלל שום תבנית כזאת.

ערב פרוץ הקרבות הרכיב ראש־ד,ממשלה מועצה עליונה
לענייני בטחון, בה כינס את מיטב המומחים לעניינים
צבאיים, כגון ידין, דיין, אלון ורבין.

עתה, משנגמרה המלחמה ונכנסים אנהנו
למערכה המכרעת על השלום, יש צורך להרכיב
מועצה עליונה לענייני שלום.

מפת ״דף העולם הזה״

בוזדאי השתדלו כמיטב יכולתם. הם ניסו לאלתר, ורמתם
המקצועית השתפרה תוך ימים מעטים באופן ניכר.
אולם לא היה לזה כל ערך. דיברנו אל אוזני המרחב —
אך לא אל ליבו.

לא אמרנו דבר, כי לא היה לנו דבר לאמר.

ץ די להשפיע על המונים, כדי לשנות את מצב־הרוח
^ של עמים תוך כדי מלחמה, כדי לנצל שעת־כושר של
משבר נפשי עמוק — לא די במלחמה פסיכולוגית. כשאתה
משפיל ומעליב אדם, אינך יכול להשפיע עליו.

השבוע אפשר היה, בך אני מאמין, כמערבולת
התבוסה הצבאית של אויבינו, לגרום
למהפכה עמוקה בתודעת העמים הערכיים.
אך לכך היה צורך בתנאי אחד חיוני:
חזון חיובי.
לא די היה להגיד: השלימו עם קיומנו! הפסיקו להתנכל
לנו! הפסיקו להאמין למנהיגיכם!
כי למנהיגים אלה יש חזון ברור מאד, תבנית מגובשת
של פני המרחב. מרחב בלעדינו.

בדי לשבור תכנית זו, היה צורך להעמיד
לעיני ההמונים הערכיים תכנית אחרת -
דמותו של המרחב כפי שיבול היה להיות, כפי
יטאנחנו רוצים שיהיה.

לא חשוב השם. לא חשוב המעמד הרשמי.

חשוב בי צוות מומחים בדרג עליון ייגש
מייד לגיבוש הצעות ממשיות להצעות־שלום
ולמיבצעי־שלום -לא ברי לעשות רושם על
האמריקאים והרוסים, אלא כדי להשפיע במישרין
על מיליון וחצי הערכים המצויים עתה
תחת דגלנו, ומאה מיליון הערכים שמעבר לקו
הפסקת־האש.
איני יודע אם הממשלה המורחבת — שהוכללו בה כל
הכוחות האמונים על מחשבה צבאית ומלחמתית, אך לא
שום כוח האמון על מחשבה מרחבית — תהיה מסוגלת
להרים מיבצע גדול ונועז, לתפיסת שעודד,כושר הנוכחית.

אך הייתי רוצה שלפחות יובאו לפניה
תוכניות של ממש, תוכניות מעשיות ומפורטות,
המבוססות על האפשרויות הריאליות
של המצב החדש.

ך * ואה אני כעיני סכנה נוראה — שתוך כמה חודשים
| נבזבז את פרי הנצחונות ההיסטוריים האלה, ללא תועלת
חשובה כלשהי, זולת הגברת כוח־ההרתעה של צר,״ל.
החיילים עשו את שלהם. עכשיו הגיע תור המדינאים.
החיילים לא פעלו ללא מכשירים. המדינאים לא יוכלו
לפעול ללא כלים.

הבלי הדרוש ברגע זה: מועצה לאומית
לבעיות השלום, בדרג עליון.

״*י״ א 11־י א בנו־׳

בטנס׳ס מדהים הפך
נוהרים אלינו!״

ההפגנה חסרת־התקדים
^ ם ראשית המסע היתד, מאורגנת
להפליא, נשא ההמשך את כל הסימנים
של הפגנה ספונטאנית עצומה, .
עובדה היא, כי מיליונים מילאו את
רחובות קאהיר, בהפגנה הסרת תקדים.
עובדה היא, כי שאגותיהם מילאו את
חלל האוויר במרחב כולו, עד כי, לדברי
קריין אחד :״קולם הטביע את קול
ההפצצה הישראלית על קאהיר!״
עובדה היא, כי מצרים מכל חלקי מצ;
רים נהרו לעבר הבירה. לדברי י רדיו
קאהיר: נשלחו 570 אלף מיברקים מאלכסנדריה
לקאהיר, בערב אחד.
עובדה היא, כי כל ראשי המדינות הערביות
(פרט לסעוד) ביקשו מעבד־אל-
נאצר לשוב מהתפטרותו .״אתה רכושו של
כל ערבי — באשר הוא!״ קרא ראש ממשלת
לבנון, רשיד כראמה.
עובדה היא, כי בשעה שנקבעה להופעת
עבד־אל־נאצר לפני בית־הנבחרים ומרכז
מפלגת האיחוד הסוציליסטי, לא יכול היה
המישמר שלו לפלס לו דרך, בתוך האנשים.
,בזאת
אין ספק: הוא פופולארי מאוד,
והודעת ההתפטרות שלו הדליקה אח ההתלהבות
הזאת לשלהבת מדהימה בעוצמתה.

דנני
שבועיים: פידאיוו נושאים את וגריהס בחוצות סאה ו
* 11 וכה ומושפל, כשצבאו מרוסק ו־בירתו
חשופה בפני צר,״ל, זכה גמאל
עבד־אל־נאצר בנצחון הגדול של חייו.
הוא הופיע בפני מצלמות הטלביזיה ו־מיקרופוני־הרדיו
של קאהיר, ונתן לעמו
את הדו״ח הראשון על מפלת סיני.
בפעם הראשונה, מאז עלה לשלטון, לא
אמר לעמו את כל האמת. במקום להודות
כי הכנים את צבאו למלכודת, הוא ניתלה
בתירוץ שדוף. התבוסה, הצהיר,
באה מפני שאמריקה ואנגליה עזרו לישראל.
הוא
התעכב במיוחד על תפקידו של חיל־האוויר
הישראלי. על מאות המטוסים שתקפו
25 שדות תעופה ברחבי מצרים,
ממדבר סיני עד לגבול סודאן.
פניו היו חיוורים ומתוחים, והוא ניראה
אפור ועייף. הוא דיבר בקפידה רבה,
ללא התלהבות, מתוך טקסס מוכן־מראש.
״מי צריך לשאת באחריות לכל זה?״
שאל. הוא הפסיק לרגע, והוסיף :״אני׳
מוכן לקחת על עצמי את האחריות לאסון
שקרה לנו. מישאלתי היא לפרוש מכל
תפקידי, ולתרום לארצי את חלקי כאזרח
פשוט לפי הסמכויות שבידי, מיניתי
את ידידי זכריה מוחי־אל־דין כנשיא הרפובליקה
במקומי.״

לא הופיע מיד יורשו בפני המצלמות?
מדוע לא שודרה שום הודעה על העברת־השלטון
הלכה למעשה? מניין לעורכי
תוכניות השידור התושיה המתואמת, ברגע
מדהים זה, כדי לשדר את שירי־ההלל
בעת ובעונה אחת ברדיו ובטלביזיה?
קריין הרדיו הראשון אמנם נדהם ובכה.

אבל אלה שבאו במקומו הקריאו טקסט
מוכן, שקבע נימת השידורים שנמשכו כל
אותו הלילה :״יא גמאל! יא ראיס! אין
לנו מנהיג בלעדך! לא נסכים שתעזוב
אותנו!״ ותוך דקות ספורות :״מאות אזרחים
מטלפנים אלינו, ודורשים מהנשיא
לחזור בו מהתפטרותו! מאות אזרחים

רברבן שיכור

* 4ה שקרה בקאהיר ב־ 17 השעות ש־חלפו
בין ההתפטרות, לבין ההודעה
כי עבד־אל־נאצר ״נענה לדרישת העם״
לבל יתפטר, הוא התופעה המדהימה ביותר
בתולדותיו של האיש המדהים הזה.
תופעה זו הפגינה מחדש, כי עבד־אל-
נאצר הוא בעל חוש פוליטי מחודד ביותר)
הוא יודע להוביל את ההמונים כרצונו.
והעיקר: הוכח שוב, שבשעת מפלה הוא
יודע, ליפול על רגליו, מבלי שיאונה לו
דבר.
לפי כל כללי ההגיון, היתר, המפלה בסיני
צריכה לחסל אותו סופית. הוא הימר
בעתידו של העם המצרי. הוא גרר את כל
הארצות הערביות למפלה, חמורה אלף
מונים מזו שבה סיבכו ערב את מדינותיהם
ב־.1948
הוא הוכיח את עצמו ברברבן, שיכור׳
מתחושת־כוח שאין לה על מה לסמוך.
ד,ישוו אותו להיטלר — והסתבר שהוא
מוסוליני.
והנד״ שעה אחרי שהודה בכשלונו ומפלתו
— קראו מיליונים בשמו כמציל.
הכינוי השגור בפני קרייני קאהיר ״ראיס״
(מלה שפירושה גם נשיא וגם בוס) הוחלף
בכינוי חדש — ״באטאל״ ,כלומר הגיבור
— שהוצמד עתה בקביעות לשמו.

״ 7א גסכיס שתעזוב אותנו:״
ן -טלכיזיה נפסק ברגע זה השידור.
^ ברדיו הוא נמשך עוד שניות. הקריין
פתח את פיו לומר משהו, אך גרונו נחנק,
והוא פרץ בבכי.
את חלל האוויר מילאו שירי הלל לעבד
אל נאצר. על מסך הטלביזיה הופיעה תמונה
חייכנית של הראיס.
היתד, זו תגובה מוזרה להודעה כה
הרת־גורל. אם אמנם התפטר ברצינות, ואם
מינה את מוחי־אל־דין במקומו — מדוע

השבוע] :עדיים צבאיות מצויות טווות אי־שס בי! מוצבי ס׳],

גאד:וובד־אד 1אצו תבוסה היסטורית במדבר סיני דנצחון פנטסטי בחזית הפנימית

סגה ע כ שיו, יא גמאל *
לוא היה עבד־אל־נאצר איש בעל הלכה
מהפכנית וה שקפת עולם סוציאלית מוצקת,
ייתכן והיה מעדיף ללכת בדרכו של אתא־תורב.
אין ספק שברא שית דרכו זזלס על
כך. אולם האיש מפאלוג׳ח הוא קודם כל
איש צבא, איש המע שה, אופו רטוני סט ההולך
בדרך הה תנגדות הקלה ביותר. בתור
שזה נדחף בהדרגה בדרכו של סלאדז־אל־
דיז השבוע הביאה אותו דרך זו למפלה
מוחצת.

הכנות לטווח ארוך

׳^<^8,י1זיויו
** כיוון שהוא לא נפל, ולא חוסל,
)* 4חייבת להישאל עתה השאלה: מה
הלאה? לאן יפנה עתה?
השידורים מקאהיר מורים, כי ברגע זה
המחשבה היסודית שלו היא זו:

יום חמישי: קצינים שבו״ס באל-עויש
האיש שהפסיד לפני פחות משבוע את
סיני ורצועת עזה, שהכניס את צבא מצרים
למלכודת, שאיבד את שארם־אל־שייך ו־תעלת־סואץ.
האיש שגרם לחיסול הממלכה
ההאשמית, למעשה, ולהתמוטטות סוריה.
איש זה נקרא עתה בהערצה היסטרית
״גיבור״.
נשכחה — לפחות זמנית — המפלה.
המרחב הערבי החל לפתע לחגוג את
הנצחון: את נצחונו של עבד־אל־נאצר, בתוך
ארצו.
הפלתו — שהיוותה אולי את מטרת־המלחמה
הסמוייה מספר 1של ישראל —
לא הושגה. הוא נשאר מנהיגו הבלתי־מעורער
של העולם הערבי, שסגד לו לפני
המפלה.

נתגלה קשר להפילו.
קצינים שמאלנית.

קריאה למושיע
ץץו חי־ א ל״ דין הביע את החשש, כי אם
1* 1יפיצו הקושרים הורעות־בהלה על המפלה
בסיני, עלול הדבר לערער קשות את
המוראל הפנימי במצרים, ולסכן את מעמדו
של עבר־אל־נאצר.
הפתרון הגאוני שהוצע על־ידי עבד־אל־נאצר:
על־מנת למנוע את התמוטטות משטרו
הוא יקדים את הקושרים, ובעצמו יודיע
להמוני מצרים על המפלה. בשידור לאומה
ברדיו ובטלביזיה, עליו הודיע עוד באותו
בוקר בטאונו האישי אל־אהרם.
הוא גם יקח את כל האחריות על עצמו,
יגיש את התפטרותו — מתוך הנחה כי
אפשר בתנאים אלה לעורר התלהבות המונית
כזו, שהוא יוכל לשוב לשלטון כשהעם
כולו מאחוריו. שום קושר לא יעז לקום
נגדו, או להסית את ההמונים.

ציד אדם בקאחיר
ך* מפתח למיבצע הפנטסתי טמון ב(
} הודעה ששודרה פעם אחת בלבד על־ידי
רדיו קאהיר. למחרת ההודעה על ההתפטרות,
ועוד בטרם שודרה ההודעה על
ביטול ההתפטרות, מסר קריין קאהיר ל־מאזיניו:
״משרד
הפנים פירסם הודעה, ובד, מסמי
היו מבוקשים אלה, ששני מיליון

הקושרים:

קבוצה

וזה בדיוק מה •שקרה. ברגע שתמה הודעת
ההתפטרות, נכנסה לפעולה המכונה המשומנת
והאדירה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי.
ההמונים גוייסו, הוכנו אלפי
כרזות שנשאו את המלה ״לא!״ ומכל עבר

מאת

שלו כהן
פרי מכוניות ושמות אנשים. הציבור נדרש
לעצור אותם ברגע שימצא אותם. אסור
לפגוע בהם. יש להעבירם לטיפול המשטרה,
שקיבלה הוראות מתאימות.״
אזרחים משולהבים נתבקשו לצוד אותם?
האם נעצרו? קאהיר לא אמרה על כך
מילה. אלא ששעתיים לאחר מכן הורה ה־ראדיו
להתפזר, ולשוב ״למקומות שאתם
צריכים להיות בהם״ .המבוקשים לא הוזכרו
יותר.
הסוד בכל זאת החל מתפשט אל מחוץ
לגבולות מצרים. הסתבר, כי ביום שישי
בבוקר הודיע זכריה מוחי־אל־דין, סגנו
של עבד־אל־נאצר והבום האכזרי של הבולשת
המצרית* ,הודיע לעבד־אל־נאצר, כי
* זכריה מוחי־אל־דין מכונה בשם ״הש חור״
,כדי להבדילו מאחיו כאלד מוחי־אל־דין,
ה מכונה ״האדום״ ,בשל נ טיו תיו הקו
מוניס טיו ת.

יצאה הקריאה אל עבד־אל־נאצר המושיע,
לבל יפקיר את הסוגדים לו.

שני הגיבורים
4פני 11 שנים, כמה חודשים לפני
/פרוץ מיבצע סואץ, כתב העולם הזח
? ,)986 בכתבה על איש השנה תשט״ז,
עבד־אל־נאצר:
שני גיבורים קסמו לו מרחוק, ביצבצו
ב שיחו תיו ובכתביו. הס היו מנוגדים מאוד
איש מרעהו: המכונה כמאל, מוסטפה האחד היה
אתאתורכ (״אבי התורכים״) ,יוצר תורכיה
החדשה. כמו עבד־אל־נאצר היה גס הוא
קצין מקצועי שהצטיין במלחמה. כ מו עבד־אל־נאצר
נדחף לדרכו ה מהפכני ת על ידי
הרגשת החרפה של צבא מובס, וה שינאה

יום שנח: המונים מריעים לנאצר בקאהיו
לשליט מקו מי ניכנע ובזוי.
אולם כאן נפסק הד מיון. מוצטפה כמאל
אשר רצה: להעלות תוך
ידע בדיוק את
שנים מע טו ת את העם המזרחי הנכשל לרמתה
ה תרבו תית ו הטכנית של אומה אירופית.
הוא חיסל את הכתיב הערבי, שבר
את כו ח הדת ה מוסל מי ת כלא כל אדם ש חבש
תרבו ש בפומבי. יחד עם זאת היפנה
גב לכל הרפתקה לאומנית, חיסל בכו ח
כו חלום להחיות את הרומנטיקה של אימפריה
העו תו מני ת כפה על ע מו השקפה
תורכית מצו מצ מתה מסתפקת בגבו לו תי ה
הלאומיים.
היה אל־מליכ אל־נאצר
הגיבור השני
סלאח־אל־דין יוסוף אל־איובי (המלך האשר
בני
מנצח כבוד הדת יוסף האיובי)
אירופה רגילים לקרוא לו סלאדין.
דרכו של הכורדי הגדול, גם הוא חייל
מקצועי משחר נעוריו, לא הובילה לרפורמה
פנימית. הוא לא עשה מאומה כדי
לעצור את תהליך ההתנוונות הפני מית של
מצרים, שהובילה אתרי מו תו ל שלטון ה־ממלוכים
וה מיטה אסון על מצרים. מ טרו תיו
היו ל או מיו ת: איחוד מצרים, עיראק, סוריה
וארץ־ישראל וחיסול ממלכת הצלבנים
— לא בדרך של מלחמת הכרעה חד־פעמית
אלא בתהליך ארוך וסבלני שנמשך
שנים רבות מאוד.

הפסדנו קרב — אבל לא את המלחמה.
פשוט לא יתכן, כי בטווח הארוך תוכל
מדינת ישראל לנצח. לכן יש להתכונן לטווח
הארוך יש ללבות את הנקמה ולבנות
מחדש את הכוח שחוסל.
ומה בטווח הקרוב? התשובה תלויה במידה
מכרעת — בישראל עצמה.
חשוב לדעת להפסיד בכבוד, אבל חשוב
לא פחות לדעת לנצח בכבוד. ישראל היא
עתה מנצחת בלתי־מעורערת עליה להראות
ב־ 1967 את התבונה שחסרה לה ב־.1949
עליה להחליט: מלחמה זו תהיה האחרונה
ביננו לבין הערבים. עלינו לחסל את גורמי
הסיכסוך.
הדבר אפשרי. הוא דורש רק ראייה
מדינית אמיצה ומפוכחת.
ראיה מדינית שתדע לנצל את הישארתו
של עבד־אל־נאצר בשלטון, במקום להיבהל י ממנה ולחשוש מתוצאותיה.
כי בתנאים אלה, שלום נדיב ונבון, יוליד
את המחשבה ששוב אין צורך בסלאח־אל־דין
חדש.
ואז עשוי עבד־אל־נאצר עצמו להיות
ראשון החותמים על הסכם־שלום.
ואז יוכל, אולי, ללכת בדרכו של
כמאל אתאתורכ — גיבורו השני.

בדרום-במ־מי שארם אל־ש־יך
שיו חיילים ישראליים לה שתכשך להנאתם במים. צילם אותם שם: הנותאבק ישראל הלפ רין

ליד הכותל

במשך כל הדורות חל מו עליו יהודי הגולה. אבל איש לא
שיער כמה גדלו הכיסופי ם של צברים צעירים, ילידי הארץ —
אל שרידי־המקדש. בחרדת־קודש הם נוגעים באבניו. גס הק שוחים ביו תר נו שאים תפילה.

בצפון־ במימי מקורות הירדן

ובמקלע

בידו.

ברקע

(משמאל)

פו שטים

חבריו

במעיין הבאניאס. עומד צנח!
ישראלי, עדיין לבוש במדיו
המדים, מתכוננים להכנס למים.

הארק גדלה ל5גת

בלב מדבר סיני
חיילים

ישראליים

מתקדמים

על המפה ז ה נראה יפה מאד לחצות את סיני.
כן רואים אין זה נראה בסיני עצמה: מלפנים
בזחילה, תופסים מחסה מפני המיגים המצריים הצוללים

לעומתם מלמעלה. בתצלום: המיג לא הצליח לפגוע בהם, פגע רק באחת המ שאיו ת
הנ טו שות שעל הכביש — כ שתמרות־ע שן עולו ת ממנה. ה ת מונ ה צולמה ביו ם האחרון
של הקרבות בסיני, אחרי שחיל־האוויר המצרי הצליח להפעיל מספר פעוט של מטוסים.

;גי לו ם

3ל ע די

בקא הי ר

( למטה

חי ל -ה אווי ד:

מי מין),

כ פי

ה ס פיו פ ס

ש צו ל ם

^ 1 1 1ן מול התעלה, מכוסים באבק וזיעה, מחייכים באו שר
7 1 *1 1 1

1 1 ! 1 1 # 1 1 1 1ן החיילים שבמשך יומיים שטפו ועברו את כל מדבר

סיני. תמונה זו צולמה בז מן הקרב, כ שהחיילו ת עדיין דרוכים, ומעברה השני של

ה ש בו ע,

ה מ פו רסם,
ע ל-י ד

ש ד־ז־ש

ה פי ר מי דו ת
מ טו ס

ישרא לי

:תעלת־סואץ, במצריים, עדיין נראה ע שן הפצצות הישראליות. ז מן קצר לאחר מכן —
הודיעו המצרים שהם מסכימים ל שביתת־נשק, וצה״ל נשאר בע מדו תיו מול איסמעיליה
כשהוא חונ ה בפעם ה שניה מזה 11 שנה על הגדה ה מיזרחית של תעלת־סואץ.

3 0 1 0סהטק! !-ס

עות ס ( חילה*

הסיבוב השלישי -בעיני שתי כתבות שהגיעו לקווים וואו הנל

זווית אחרת

במערכת העיתון היה זה שכוע־ללא־־גברים. הכתבים
היו בולם עסוקים. במערכה אחרת. כרגע שנדמו
היריות. ובעצם קצת לפני כן, הצטרפו אליהם שת*
כתבות ,,העולם הזה״ .שולה תבור ונורית גרץ עלו
על מכוניותיהן, הגיעו, כעיתונאיות ראשונות, כמעט
אנחנו עוזבים את ההמונים מאחורינו ונכנסים
לתוך הכפר, למקומות שהיהודים
עדיין עוד לא הגיעו. תרנגולות מקרקרות
בין החצרות, כביסה תלוייה על חבלים,

לבל מקום כארץ שם התחוללו הקרבות. בלוויית
צלם המערכת, שתצלומיו הבלעדיים מופיעים כעמד
דים אלה, הן סקרו את קוי־החזית בזוית אחרת,
חדשה. והביאו משם את הסיפורים שאיש לא
סיפר: את הסיפורים הקטנים שבשולי המלחמה.

הרגשה נפלאה לטייל בארץ הגדולה החדשה
שלנו. כשחזרנו בערב למכונית שעמדה ליד
רמת־רחל, מצאנו את החלונות מנופצים.
כל מה שהיה בתוכה, החל ממצלמה יקרה

שנה הוא שומר עליהן, הוא לא החסיר
עדיין אף יום אחד. והוא בהחלט לא ראה
שום כיבה להפסיק עכשיו.

הספ רו ת העברית הפעילה
אדם הראשון שפוגשים בבית־לחם
ן | הוא משר, שמיר :״חבר׳ה מישהו יודע
איפה קבר רחל?״
האדם השני שפוגשים בבית־לחם הוא אהרון
מגד, הוא, לעומת זאת מחפש את
מערת המכפלה. טוב להרגיש שהאתרים הקדושים
הם בידיים טובות.

ה מ צל מ ה
צילמה —
והאי ש נפל

** דם המערכת הספיק גם לתפוס
שבוי בעזרת המצלמה שלו. וכך עשה
זאת:
נכנסנו לתוך ירושלים. מאחור התחילו
לירות לעברנו. מיהרנו להיכנס לכביש צדדי.
עברנו על פני מסדרון רחב של בית, וראינו
בתוכו ערבי מסתתר. כיוונתי אליו את
הטלסקופ של המצלמה שלי. הוא הרים
ידיים והסתכל על המכשיר בפחד. הוא היה
בטוח שזה יורה. לחצתי על ההדק. המצלמה
צילמה, והשבוי נפל בפחד על הרצפה.
העלינו אותו לג׳יפ, והתחלנו לחזור חזרה.
בדרך ראינו משאית עמוסה שבויים, נפרדנו
מד,שבוי שלנו לשלום, והעלנו אותו על המכונית.
אני
חושב שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה
שללחיצה על הדק־מצלמה היו תוצאות
האלה.

בוונים הבאים

השלט בבית־לחם מועדון המכוניות הירדני
המלכותי לא שיער ש הי שרא לי ם׳יז כו בברכתו.

האש ו ה סו כ ריו ת
^ פשר לחשוב שאני נמצאת בחדר
\ 1אורחים, ומסביב שותים תה של שעה
חמש .״תן לי אש,״ מבקש מישהו .״אפשר
לקבל סוכריות?״ שואל מישהו שני.
״את רוצה סיגריה?״ שואל רב סרן
בנימין. אנחנו נמצאים בתוך ג׳יפ צבאי ממנו
מנהל הרב־סרן שעל ידי את קרב השיר־יון
בירושלים.
״אני שולח לך אש,״ הוא מודיע באלחוט,
״משאית עם סוכריות בדרך.״ הוא מקרב את
מכשיר הקשר לפה ולוחש לתוכו משהו
שנשמע כמו מילות קסם :״678 345 243
.576״ מחכים רגע. הקסם פועל: משהו
מתפוצץ ממול, ומישהו במכשיר מריע:
״פגיעה ישירה.״
אחר כך יורדים למטה, אל העמדות, לברר
במי פגעו ואיך. מסביב מתפוצצים פגזים,
וכדורים, ופצצות. הרב סרן נותן לי
ביד עוזי ואני מחזיקה אותו בגבורה רבה ובאומץ
רב, כשהקנה שלו מכוון אל צווארי.
החיילים שליד התותחים נראים כאילו שום
דבר לא מתפוצץ סביבם .״הוא מתווך

מצויין,״ מספר לי סגן חיים,
תיווך שלו זה בול.״ מסתבר שלמילות הקסם
שהוא לחש לתוך מכשיר הקשר קוראים
תיווך. טוב לדעת.
האוזניים כואבות מהרעש .״ההפצצות הללו
לא יכולות לפגוע בכם?״ אני שואלת
את הסגן חיים .״יכולות,״ הוא אומר בחיוך,
״אם יגלו אותנו יפגעו בנו.״ אנו פונים אחורה,
ורואים לתדהמתנו שהמקום אותו עזבנו
כולנו לפני דקה — עולה כולו בעשן.
מעשה בעז

ירושלים מתקיימת יציאת מצרים.
אנשים נשים וילדים יוצאים מביתם,

ילד אחד נפגע ממוקש. הצבא והמשטרה
עושים ככל יכולתם לעצור אותם,
אבל ההמון ממשיך לעבור
את הגבול בעקשנות בדביקות לכפרים
הערביים.
אנחנו מחפשים דרך להתגנב אל כביש
בית־לחם, ועובדים יחד עם ההמונים בכפר
צור־בכר.

ראש
האדמה המראה הטראגי, הבלתי־נסנע, כנראה, של כל מלחמה.

מ שפחו ת פליטים עם ילדיהם, כשכל רכושם הוא

הצרור שעל גבם, נעים בכבי שים, כשפניהם מועדות למקום לא נודע, ועתיד לא ברור.

חתול עובר את הרחוב. כלב נובח. לא רואים
איש.

וכלה בסמרטוטים
תוכה.

השומר שד שלמה ה מלך

במורד הכפר מטייל נער כהה עור, עם
שתי עזים. הנה ערבי. רוצים דברך אותו
לשלום. אבל לא נעים. בכל זאת מנפנפים ביד ואומרים :״שלום שלום.״
״שלום,״ הוא אומר בעברית .״אולי אתם
יודעים איך אני יכול לעבור למושבה ה־יזזנית.״

לשלול
שלד
ולבוז בז

ודדנו מהכפר לכביש בית־לחם, ויום
7שלם טיילנו בגדה המערבית של הירדן.

לניגיב־אבק נגנבו מ

ריכזת יטדמה. מים צלולים. חומות
^ אבן. ערוגות של פרחים מלמטה, וגפנים
מטפסות למעלה, ובין זה לזה שולחנות
אבן. עד לפני מספר ימים הגישו
כאן מלצרים ירדנים אוכל ומשקאות לתיירים.
עכשיו יושבים כאן חיילי צה״ל
ואוכלים שימורים.
אחמד מחמוד מסתובב גם הוא בין החיילים
ומסתכל בסקרנות רבה על המדים
ועל הרובים. הוא מלצר בבית מלון בירושלים
.״אם יהיה שלום,״ הוא אומר, אני
מסכים לעבוד במלון הזה, שעל־יד הגבול.״
הוא מתכוון למלון גני־יהודה.
השומר הזקן של המקום מסתובב בגאווה
רבה בין החיילים, ורץ לתוך שורותיהם כל
פעם שהם מצטלמים.
הוא שומר על הבריכות מטעם עיריית
ירושלים העתיקה. כבר שלושים ושתיים

אחר שנכבשה העיר העתיקה ב/
7ירושלים, נשלח אחד הצנחנים לשמור
על עמדה מרוחקת. הוא ישב שם במשך
חמש שעות רצופות. זמן קצר לפני שמחליפו
היה צריך להגיע למקום, ראה
פתאום, במרחק מטר ממנו, ראש צץ מן
האדמה.
הוא הזעיק מיד את הקצין שלו. הצנחנים
כיתרו את השטח, גילו עשרה
חיילים ירדנים, ששכבו במשך כל הזמן
הזה לידם, במרחק נגיעה מהם.

איך נר א ה
ח די השיגה
של חו סיו?

ד מון י< מלד חוסין. בסרטים מראים
תמיד ארמון מזרחי, תקרות זהב, מיטות
שן, מרבדים פרסיים וילונות קטיפה,
בריכה לפילגשים, ומי יודע מה עוד.
במציאות זה לא ככה: הארמון של חו־סין
נראה כמו קוטג׳ חביב בהרצליה פיתוח.
הוא נמצא מחוץ לעיר העתיקה. על
גבעה. במרכז של שכונה, בין בתים
רגילים. הוא נבדל מר,ם רק בגובהו.
זהו בית בן שתי קומות, מאורך. בקומה
העליונה נמצאים חדרי השינה. אלמלא
הייתי יודעת שאני נמצאת בארמון— הייתי
בטוחה שאני נמצאת בחדר שינה של מלון
מדרגה ב /וילונות כהים, מיטות רגילות,

וול הדגל הלאומי =
העמדות

הסוריות,

שחלשו

עליהם

מגבוה.

של חברי קיבוץ צפוני, עבורם נסתיים
סיוט של תשע־משרה שנה: הסיוט של
מול הרמה הסורית, כבו שה על־ידי חיילי

צה״ל — הם מחייכים למראה הספר שהחיילים הסורים הנמלטים ה שאירו מאחוריהם.
על עטיפ תו מצויירים חיילים סורים ברובים מכודניס, דורכים על הדגל הישראלי, וגם
הודפים את הישראלים לתוך הים. עוד לפני שבוע זה היה איום. כיוס ז הו מקור לשעשוע,

לאות הערכה, את הפגז, אותו פגז שהתפוצץ
לידה.

הייתי הולך לים. אחרי הים הייתי הולך ליפו,
ובערב הייתי הולך לקולנוע בתל אביב.״
הוא שחיין מצויין, והדבר הראשון שהוא
שואל את בן שיחו זה :״אתה יודע לשחות,״
אחר כך הוא מוכן לנהל שיחה ארוכה על
ענייני־ים ובריכות.
מה דעתו על המלחמה? ״אני רוצה
שלום,״ הוא אומר ,״מי צריך מלחמות?
אני רוצה שיתנו לי ללכת לשחות כל יום.
הייתי רוצה שיתנו לי ללכת לשחות בים
התיכון, ושלכם ״יתנו לשחות בים המלח.
למה לא? מי שיודע לשחות — מגיע לו לשחות
בכל מקום, לא?״

ובאו בהמוניהם. הם פשוט היו בטוחים
שאני משלהם.״

מל ך־ הכרמל
תופ ס
שבויים

פעם ברחנו
הנה. לאן
נברח עכשיו?

•יי* ג׳יפ הרא שון שנכנס ללטרון היה
{ י הג׳יפ המעופף. פגשתי אותו ואת הנהג
שלו בדרך לעיר. הוא שבה המון שבויים:
״ישבתי בג׳יפ כמו מלך,״ מספר הנהג לוי
אליהו, המכונה בחייו האזרחיים מלך הכרמל
,״כשהייתי רואה מרחוק ערבי, הייתי
מתחיל לצעוק לו בערבית, קראתי להתקרב
אלי ובירכתי אותם.
״והם באמת יצאו מהמקומות שם התחבאו,

שהחיילים הישראלים באו הנה,״
^ מספר תעיז דאגאני, פליט מבית־לחם,
״אני עמדתי בכיכר. לא זזתי. הם שאלו אותי
למה לא ברחנו, ואני אמרתי להם, :פעם
אחת ברחנו — ובאנו הנה. לאן נברח
עכשיו?,״
לפני מלחמת השיחרור הוא גר בבית־דאגאני.
זה היה לפני שקראו לה בית־דגון.
״היו חיים טובים שם״ הוא מספר ״כל יום

ה ב חינו ת
ך* ח ב רון כמעט כל האנשים הנערים ו־הילדים
מדברים אנגלית. גם יוסוף עמר,
(המשך בעמוד ) 18

ה ך 1 1ץ 1ת שניסו לקחת מהכפרים
11 הנטו שים שלל. אנשים
למאסר־עולס. החוק לפי צפויים אלה
תוצאה נוספ ת — ב ת מונ ה למטה משמאל.

רחבות, ונברשות גדולות, אך פשוטות.
חוץ מחדרי שינה יש שם סלון לאורחים,
חדר אוכל חדר עבודה. ארמון הקיץ של
המלך חוסין, נראה כמו בית עשירים רגיל
ביותר. בתל אביב יש, עשרות בתים שנראים
הרבה יותר מלכותיים.

§ פגז
עבור
* הז מרת
^ * אמיגי יו ם יבוא, טוב יהיה, מב־
טיח לך. לחבק אותך אבוא והכל
אשיח לך.״ יפה ירקוני אצל חיילי
צה״ל היא התחילה את השיר עם מיקרופון
ביד, ברחבה מלאה חיילים, וסיימה אותו בתוך
חפירה•

לאחר הבית הראשון נשמעה האזעקה.
כולם ירדו לחפירות. הפגזים שרקו מסביב.
החיילים התמקמו בתוך החפירה, ויפה
המשיכה בבית השני.
החיילים הצטרפו אליה. חייל, שישב ממש
על ידה, נפצע. לקחו אותו מיד באלונקה.
יפה המשיכה בבית השלישי.
כשסיימה את השיר נתנו לה החיילים,

ילד ביו מוקשים
המלחמה:

קבוצו ת ילדים

הצבא והמ שטרה חיפ שו שלל. אחד הילדים, שהצליח לחמוק מעיני
ה שוטרים, ולחטוף חפצים חסרי ערך, ניסה לחמוק אתם דרך השדה.
בת מונ ה — כמה דקות אחרי כן. הוא עלה על מוקש. רגלו נקטעה.

זהו תצלום של אסון. אסון
מיותר לגמרי שאירע בשולי־התגנבו
לכפר הכבו ש, ולמרות אזהרות

* ש לי ערימה ענקית של ״מכתבים לרותי״ חמחכה לפירסום.
אף מה טעם לפרסם אותח חשכוע? רוב חאנשים כלאו הכי
יהיו עדיין עסוקים.
_ן כן, בואו נעשה השבוע דבר אחר. אני מזמינה בזה את כל
7הנערות. בכל הגילים ובכל הצבעים: שלחנה אלי מכתבים,
רבים ככל האפשר. אני אעביר אותם לחיילים. או כאלה שעדיין
מנוייסים, או לפצועים, בבתי־חולים.
^ ל תשלחנה הפעם מכתבים של ״כהזדמנות אספר לך יותר
על עצמי ״.שלחנה מכתבים יפים, גלויים, ישירים. עם
תמונות, אם אפשר. זו יכולה להיות שעתכן הגדולה. זה עלול
להיות המכתב שלכן שבאמת יגרום אושר למישהו.
ואת המדור הרגיל -אפרסם בשבוע הבא.

אנחנו כבר קבלנו את

המזרון למפונקים
בעובי של 3ו ס ״ מ
ה מ צו פ ה בד ב רו ק ט של

מתגעגעת לצביטות
ולמכות שלך

כפר סבא
במחיר

מוזל

ומעתה כל
ה ס פו תוהמיטות שלנו מ רו פ דו ת על טהרת מו צ רי

אחד הגילויים האנושיים ביותר,
והמקסימים ביותר שבכל הסיבוב
השלישי -היו המכתבים שלו.
המכתבים שפורסמו במדורי ״ד״ש
למגוייס״.
אומה שלמה, ניסתה להתקשר
אל יקיריה שבחזית. לשלוח משפט
או שנים, החשובים ביותר.
אפילו שהם הודפסו כעיתון, גלויים
לעיני־כל.
בצד האפוס הגדול, שעוד ידובר
עליו -ייזכרו גם המכתבים הקטנים,
החמים, האנושיים :

נער השבוע
לכל תקופה יש הגיבורים להם היא
ראויה. רציתי להציג את האיש שמסמל,
בעיני, את גיבור ארבעת הימים המופלאים
של השבוע שעבר. הריהו לפניכם.
אין לי מושג מיהו נער־השבוע. תמונתו
פורסמה בהארץ והוא צולם בבאר־שבע
כשקיבל כמה שעות־חופשה, וקנה
לו ארטיק.
זהו הגיבור הקשוח, ומלא הרוך. לוחם
שאוכל שלגונים ברחוב. הישראלי החדש
כמו שחלמו עליו.
אינני מאמינה שיהיה לי אי־פעם
עוד נער־שבוע כזה.

ס שלמה רוסו — אל תשכח לבוא
להתחתן. מרחל.
• שלמה פססרנק — ד״ש חסה מא שתך
ה שמנה והאוהבת.

• יעקב ברכה — כתוב בהקדם. מסוזי
ומבנו — העומד להוזלד.

ק כני קו ם
בוקר

ערב

נפתח קודם חדש
שרטוט בנין

מכונות @

חיםה, הרצל 44

ארכיטקטורה

ת -א -ב ן ־ י ה וד ר2 6 .

• מוטי קמיניץ — חדווה כבר מתגעגעת
לצביטות ול מכו ת שלן.

• משה שינודלד — תבקש מהקצין
שייתן לך לנסוע הביתה לכמה שעות: משפחתך
וסבא וסבתא מתנעגעיס אליך.
• גיסים חלבי — קרתה אי־הבנה. כתוב
מיד לברוריה המתגעגעת!
• מסעוד לוי — אל ת שכח לבוא ולהשקות
את הבוטנים.

6אריה בהן — אשתך תמר מודיעה
כי דגנית החלה לפטפט, יושבת יפה על
הסיר ומתנהגת נחמד.
9שלמה שמעוני — אל תשכח לחבו ש
בלילה כובע.

9ישראל רז, אילן רייס וראובן מיסקי
— כאשר הייתם תינוקות אני הגנתי עליכם.
כעת תגנו עלי. מארק.
9צביקה גולד שטיין — אנא, שמור על
התסרוקת. מהספר ז׳אק.

• בני גפן — חבל ששכחת בבית את
הפינג׳אן. אסתר.
• אריך קליינ שטיין — זאבה סורגת לך
כובע גרב.

טכניקו ם
בוקר

ערב

• זיוה שגיא — ד״ש ואהבה לוהטת
מיהושע. החבילות היו בומבה, הבורקאס
פצצות. השקדים והאגוזים נפלאים. אולי
תכניסי גם את עצמך לאחת החבילות.
• שארל דנאי, ברוך עמרני ו טיו מ קין —
אני ממ שיך לשעשע את אלמנות־הק ש,
עמוס.

• דליה עופר ומרגנית — ד״ש מפרץ
המשתזף במדבר, וגם אוכל אותו קצת.

נפתח קורס חדש

דדיו

אלקט רוני ק ה

חיפה, הרצל 4 4

• טלויזי ה

• ט רנזי ס טו רי ם

ת ״ א, ב ן ־ י ד. ודה 2 6

מיהי מיץ
תראו מה קיבלתי מ החזית: חייל החותם יואל ש.
שלח לי את ה ת מונ ה הזאת וכו תב; בין השאר:
״את בטח מבינה למה אני שולח לן את הצילום
הזה: כבר הרבה שנים אני רואה את תמונתך בראש
המדור. ונדמה לי שהצלחתי לתפוס או תן הפעם,
באופן אישי. נכון שזו אתל׳
בהחלט לא, יקירי, אבל תודה רבה על המחמאה.
ומרוב שמחה אני מז מינ ה את ה סג״ס שבצלוס (מימין)
להזדהות. ראשית כדי להוכיח ל־י.ש. שהוא לא
הצליח לתפוס, שנית כדי להעניק לה, כאות התפעלות,
ב או פן חגיגי ובלעדי את ״פרס רותי ת שכ״ז״.
אני מ שוכנע ת שהפרס יפ תיע וי שמח אותה מאד.

במדור הספרותי היום אני רוצה לתת
את הספרות החדישה ביותר: את השירים
של השבוע האחרון. האם זוהי באמת ספרות?
מי יודע. רק הזמן ישפוט אם נוצר
כאן משהו קלאסי באמת.
בטוב ליבי הלא־רגיל ליקטתי לכם פה
לקט במעט שלם. בפעם הבאה כשתשמעו
את השירים — תוכלו להצטרף — לפחות
בקטעים שהכנתי לכם פה:

השיר הכי מושר כמעט, היה שירו של
אורי זוהר, אותו הגדיר כשיר ״גס ונחמד״:
נכניס לכס —
נכניס לכם —
נכניס לכם —
נכניס לכם —
נכניס לכם —

כמו בעזה ובמיתלה
וכמו בשארם אל ש״ ך
עד שהכובע השחור עוד
יעשה לכם שחור
מלפנים חזק ואס תסתובבו,
גם מאחור
גס באויר ועל הקרקע
ונדפוק גם את הצי.
עד שיכאב ותצעקו —
אבל הפעם לא נוציא.

בניגוד לאורי זוהר, שאימץ מנגינה משל
נעמי שמר, בחר חיים חפר במנגינה המיוחסת
לבעל שם־טוב:
נאצר מחכה לרבין — איי.
שיחכה ולא יזוז — איי איי איי.
כי נבוא מאה אחוז — איי!
פעמים כבר חיכה — איי איי איי,
והכנסנו לו דפיקה — איי!
עוד תראו יבוא היום — איי איי איי,
יתחנן הוא לשלום — איי!

נאצר, מסתבר, מאד פופולרי בשירים:
כמו בזה שאולתר לפי מנגינה של בני ברמן:
נאצר הפ טפו ט כאן לא עוזר
נאצר נאצר — מבצע סיני חוז ר
יא חביב סגרת המיצרים —
יסבלו מזח כל המצרים.
נאצר נאצר יא מסטול!
אל תהיה כל־כן בהול
מהרומים לך יש נחת
אז תי שקו כולכם ביחד!

אתם כבר מבינים בטח את הפרינציפ —
שכמה שהמילים מכילות יותר עדינות־נפש
— הן יותר פופולריות.
אבל יש גם שירים עם הרבה גבורות.
כמו שירים של הצוות המוכר־מאד מוהר־וילנסקי.

כל המצורים אשר סגרו עלינו
אנחנו נפרצם כי בא הז מן
באגרופי ענק, בהולם לבבנו
אנחנו נעבור במיצרי טיראן!

ובאמת עברנו!
ומי שחושב שזהו פאתוס — שישמע את
שירה של דפנה אילת:
לא יעזור לכם — כי זהו הגורל
כי נילחם בכם — בכוח המוראל
כי עי מנו אל עליון
כי כל חייל — שווה מיליון!
כי אנו ילדי הפלא
מגיל 5ועד .80
כי אנו ילדי הפלא —
ילדיו הקטנים של אלוהים.

חוץ מזה יש סידרה שלמה של שירים
ביתיים כאלה. משפחתיים.
הקלאסי הוא כמובן מכתב לאמא בלבוש
חדש:
אל תפתח שני מיצרים ביחד —
אלא פתח אותם אחד אחד.

אבל הרבה יותר סנטימנטלי ממנו השיר,
שאת מנגינתו כתב וילנסקי:
אתגעגע לא
לילדתי בת
רחוקה את,
יעבור מהר
אבוש השלוש
אני כאן,
הזמן.

או שירה של שולמית ליבנת:
נולד לעדנה בן
לדני צמחה שן
החלפתי נורה במנור ה
בבית הכל בסדר.

שבחדר

חוץ מזה, צצו השבוע הרבה שירי־לאום
חדשים. כמו שירו של יוסי גמזו,
ציון — הלא תשאלי לשלום ב חו ריין
ציון — זה האושר, שואג ב חזנו פראי
למנצח מז מור למנצח על מקלע ו רי מון,
בדמינו חיי!

״אולפן

גרג״

בהנהלת חייםכר * קמא
פותח קורסי־קיץ -
כוקר וערם -שד
שבוע — שבועיים — חודש

י-קצדנות
עברית ו/או אנגלית
ההצלחה מובטחת ! ההרשמה :
רק החל מיום ב׳ 26 ביוני
ת״א: רח׳ גורלון ,5סל 236209 .

אבל אם תשאלו אותי — ייתכן שדוזקא
הסיכוי הטוב ביותר להכנם להיכל הנצח
— יש לשירם הצנוע, הנחמד של נאור—
לבנון:
שיר אהבה למדבר הלבן
למדבר הרחב.
ליבנו יוצא למדבר הלבן
ואנחנו באים אליו.
הנה מתעורר המדבר הלבן
מגבול ועד גבולו ת —
שלנו עכ שיו המדבר הלבן
אנחנו — תמיד שלו.

שנוי כתובת
מנוי המבקש לשנות את כתובתו מתבקש
לחודיע על כן שבועיים מראש, על־מנת
למנוע עיכוב במשלוח העתון למענו החדש.

יייי — 1ווי תאחרת
(המשך מעמוד ) 15

עוד לפני שבועיים הוא התכונן לבחינות
שלו באוניברסיטה וכשהוא היה כבר מוכן,
פרצה המלחמה. הבחינות נדחו.
אני מספרת לו שגם אני התכוננתי לבחינות
באוניברסיטה, וגם הבחינות שלי
נדחו בגלל המלחמה. אנחנו צוחקים ומאח-
לים האחד לשני שלום והצלחה.

פגישה

פלי טי ם זו ע מי ם
א כל הירדנים מבית־לחם ידידו/תיים.
במשכנות הפליטים עומד קהל רב,
עוקב בעיניים זועמות אחרי המטיילים,
ואם לא עוברת שום מכונית בסביבה, ולא
נראה שום חייל באופק, מתקרבים כמה מהם
אל המטיילים. צמוד מאוד. ואז הילדים שורקים׳
והקולות מתחזקים, וכדאי מהר מאוד.
לתפוס את המכונית הראשונה שעוברת במקום׳
ולנסוע איתר, לא חשוב לאן.
ערימה מתפוצצת
ל מזכרת

_ן אחר הפגזה ממושכת נעזב הכפר
/הערבי בודרוס, וכל תושביו ברחו. החיילים
שנכנסו למקום מצאו בו ערימות
מסודרות של בגדים וחפצים.

שניים שנ תו

אל העיר העתיקה. ב מבו או ת ירושלים,
במקום שם לא דרכה
רגלו של ישראלי במ שך קרוב לעשרים שנה. נחים ליד המ שאיות

והזחלמים שלהם, החיילים שהצליחו לכבו ש את הבירה, אחרי
קרבות דמים מבית לבית ומסימטה לסימטה בכדי לטהר את
המקום מהלגיונרים. עכ שיו הם כבר מסוגלים לחייך, בעייפות.

לך, אני מכיר אותו מצויץ, הוא החבר הכי
טוב שלי.״

הם רצו לגשת לקחת מזכרת, אבל הפחד
מעונש מאסר־עולם ומעינם הצופייה של המפקדים
— ,הפחידו אותם. הם השאירו את
הבגדים ואת החפצים במקומם. רק למחרת
התברר, שמתחת לכל ערימת בגדים היה
טמון מוקש, מוכן לפעולה.
איד לחפש
חברי ם?
כפר הערבי מלא גדודים של חיילים.
) { כשמגיעה לשם בחורה הם מוכנים לעשות
כל מה שיש ביכולתם, וכל מה שאין
ביכולתם, כדי לעזור לה.

״את מחפשת את עמוס קינן?״ שאלו
אותי עשרה חיילים בבת אחת ,״הוא שם!״
הם הראו בעשר אצבעות על עשרה כיווני
השמיים.
החייל האחד עשרה ראה את המצב ובא
מיד לעזרתי .״עמום קינן?״ הוא שאל,
״אני מכיר אותו. הוא גבוה רזה ובלונדיני.
ויש לו שפם.״
״לא, הוא שמן ונמוך,״ אמרתי לו.
״כן כן, אני מכיר אותו,״ הוא המשיך,

״הוא
קצת יותר שמן ממני ויש לו שפם ט עי מ ה
בלונדיני.״
״אין לו שפם והוא שחור,״ תיארתי לו. בלא ש
״זהו בדיוק,״ הוא התלהב ,״הוא קצת
ץ ה נראה כמו בקולנוע. ההליקופטר
הוא שמן נמוך בלי שפם, הוא טייח נכון?״
| של הגנראל אוד בול חג למעלה ולככה
שחור, אני יודע, אני מכיר אותו טוב. מטה, בקיבוץ האון, מתפוצצים פגזים. ועשן
עולה מן המקום.
״לא, הוא עיתונאי,״ התרגזתי כבר.
בטבריה, במסעדה קטנה מול הכינרת יוש־
״נו, זהו בדיוק.״ הוא נעלב .״אני אומר

בות קבוצות קבוצות של אנשים, וחוזות בהצגה
הגדולה ביותר בעולם על המסך הרחב
ביותר בעולם.
הרי הגולן מתפוצצים. העשן עולה מכל
הרכס. האנשים שבמסעדה מעבירים בנימוס
רב את המשקפת מיד ליד.
הקריין, חייל צעיר שנכנס רגע למסעדה
לשתות משהו קר מסביר את ההצגה :״האש
מצד ימין, מפציצים את תואפיק. באמצע:
שלוש פצצות בנוקייב. עוד פצצה. עשן עול5
מפיק. הלהבות ממול, בצוואר הבקבוק.״

האנשים לוגמים בשלווה את הקפה, התה
והמשקאות הקרים, על המים השקטים של
הכינרת שטות סירות, המלצרים מסתובבים
בין השולחנות ועל המסך הרחב הרי הגולן,
נערכים קרבות מלאי אש ועשן.

הרג ה
שבויים ם סוריי *

אחד שנשאו

בכפרו. דחקא האנ שים שהגיעו ל־כפרים
כפליטי־מלחמה, הם כבר
ברחו פעם, בז מן מלחמת ה שחרור, ויודעים מה פרו שם של חיי-

פליטים. פעם כבר ברחנו הנה — .לאן נברח עכ שיו?״ הם אמרו,
המתינו בסבלנות בבתים עד שייגמר כיבו ש העיר. ואז יצאו ל ב רן
את הכוב שים החדשים, כ שדאגתס הרא שונה: אין להתקיים בשלום.

** פון הארץ נראה כמו רחוב דיזנגוף
^ ביום שבת, בין הצגה ראשונה לשניה.
קשה לזוז. פקקי תנועה ממלאים את הכבישים•
הטנקים שממהרים לקיבוץ דן, מפנים
את הדרך לטנקים שבאים מעפולה. שיירה של
משאיות עוקפת שיירה של תותחים. ג׳יפים
עם מפקדים ממהרים צפונה, אמבולנסים ממהרים
דרומה. אין מקום לזוז. הכבישים עמו־
(המשך בעמוד )21

ק 1לנוע ישראל מצל מה בקרב המלחמה עדיין לא הספיקה להיגמר לגמרי
וכבר רואים אותה בארץ. ביומני־הקולנוע,
בחוץ־לארץ בטלביזיות, ובעוד זמן
מה יראו אותה בסרט דוקומנטרי ארוך.
אם רוצים להודות למישהו על כך, צריך
למצוא את הצלמים שהשתתפו בקרבות,
יחד עם החיילים, התקדמו עם הצבא וצילמו
כשהוא ירה.

סיפר דויד (שלושה ימים וילד) גורפי־נקל
:״ביום השני היה עוד שקט. נסעתי
לצלם את חומת־ירושלים פתאום התחילו
״כשכבשו את ארמון־הנציב, עליתי לשם.
החיילים הירדנים לירות לעברי. חזרתי
מהר הזרה.
צילמתי את הקרבות מלמעלה. ירו עלינו
ללא הפסק. פחדתי. פעם ראשונה שנקלעתי
לקרב. זכרתי, מהסרטים, שצריך להסתובב
כל הזמן, אסור לעמוד על מקום אחד.
הסתובתי. במרחק של מאה מטר ממני
נפל פגז. החיילים מסביבי ספרו בשקט את
הפגזים הנופלים, וכל פעם אמרו :״זה
שלנו, זה שלהם.׳ בשבילי הכל היה שלהם.״

טעות לעולם חוז ר ת
לוכדי המרגלים (חן, תל־אביב; ארצות־הברית) בקולנוע ג׳רוזלם בירושלים
העתיקה, נותנים את אמבו ש ביי, עם מיקי רוני בקולנוע ויקטורי ברפיח מציג סרט
עם סופיה לורן. בעזה נותנים את הצילו. סרט טוב. כדאי לראות. בקולנוע חן
בתל־אביב, לעומת זאת, יש קומדיה על סרטי ריגול. מרגל שמן, ולא יפה, אבל
קומיקאי מצויין, צריך לחסל כנופיה של אוייבים. הוא כל כך שלומיאל ולא־יוצלח,
שהוא מצליח להשיג את מטרתו בעזרת שורה של טעויות שהוא מבצע ושטויות
שהוא עושה.
לפעמים צוחקים שם עד דמעות, לפעמים מפהקים עד דמעות, ובסך הכל די
נהנים

אני מ מליצ ה על
הרבה סרטים למי שמעוניין לצחוק השבוע. יש המון הזדמנויות לכך אפשר לצחוק
עד כאבי בטן ב־האנגלים באים הצנחנים באים (הוד, תל־אביב) ,סרט על
מלחמת העולם השניה, עם בורוביל ולואי דה־פונס, לצחוק מאוד ב-מיליארד
כשולחן הביליארד (גורדון, תל־אביב) .אפשר ליהנות מאוד ב־לוכדי
המרגלים (חן, תל־אביב) פארודיה על סרטי ריגול. ושוחרי הפעולה יכולים השבוע
לדהור במכוניות יחד עם נהגי המירוץ הגדול מזינרמה, תל־אביב) .או להשתולל
ולהווכח שוב שאין כמו פלינט (תל־אביב, תל־אביב) .אפשר גם לעקוב אחרי
מטורף מיני המנסה לעקר את המין האנושי, בנשיקות קטלניות בריו (אופיר,
תל־אביב) .ומי שמעדיף רומנטיקה טראגית ואהבה, יכול לאהוב עם וואדים את ג׳יין
פונדה בסופו של משחק (אוריון, תל־אביב) .ומי שאוהב לסבול שיילך לראות
את הסווינגרית (אלנבי, תל־אביב) .כי שם משתעממים בצורה נוראה.

?׳א ידעתי מי שם .״ראינו משם
ערבים בורחים. זה מחזה לא נעים. ושים
וילדים רצים, עם רק מעט דברים על הגב.
אחדים עם חמורים לידם.
״אחר־כך נכנסתי לעיר העתיקה. ראיתי
שיירה. הצטרפתי אליה. לא ידעתי מי ישנו
שם, ורק אחר כך התברר לי שאני נוסע
עם דיין והרמטכ״ל.
״עלינו לכותל־המערבי. מכל הצדדים המשיכו
לצלוף. עמדנו ליד הכותל. רק כשחזרתי
משם, וחשבתי על זה הבנתי כמה
שהתרגשתי. כשהייתי שם — לא הבחנתי
בזה.
רק עכשיו אני יודע עד כמה יותר קל
לצלם מלחמה מבויימת. והיא גם נראית
יותר מפחידה ויותר מלחמתית. בעיר, בקרב,
אמיתי לא רואים כל כך הרבה. בסרט יש
יותר אפשרויות.״
אל הכוחות שלחמו בדרום, נילווה יחיאל
נאמן. הוא נע איתם לפעמים בקו הראשון,
לפעמים בקו השני. זוהי הפעם הראשונה
שהוא משתתף במלחמה, והפעם הראשונה
שהוא מצלם מלחמה. נאמן סיפר:
״זה לא נעים כשהפגזים שורקים מעל
לראש. אבל כיוון שכולם מתקדמים — אני
מתקדם יחד איתם. מה ישן אני לא שונה
מאחרים.
״יצאתי עם שני חיילים ומכונית, להביא
דלק. היה חם. האוויר היה שקוף ומלא
אדים, ופתאום אני רואה מולי, במין
פאטה־מורגאנה, עשרים מצרים נעים לעברנו
על הכביש, עם נשק בידיהם.
״חשבתי שאולי אלה שבויים. לקחתי משקפת,
הסתכלתי, וראיתי שאין לידם אף
חייל ישראלי. ושהם הולכים בשורה. כמו
מחלקה מסודרת.
״כיוונו מהר את התותח של הטנק, ואת
מכונת היריה. אמרנו להם לעצור. הם זרקו
את הנשק, והעמסנו אותם על המכונית.״
זה אתם באתם .״היה ביניהם קצין
אחד, בוגר אוניברסיטה, שדיבר אנגלית.
הוא הוריד מעצמו את הדרגות כי פחד.
אבל כשהוא ראה שדווקא לקצינים מתייחסים
יותר טוב, הוא הודה שהוא קצין.
הוא שאל אותנו באנגלית, :למה באתם
להרוג אותנו,׳ אמרנו לו, :זה אתם באתם
להרוג אותנו,׳ בדיוק אז לקחו אותו
אל המשאית, והוויכוח שלנו נשאר ללא
המשך.״

7 1ד 1ך, היא שחקנית צעירה שעדיין
1 1 | 1 1 1לא התגלתה מ שום מה, אם
כי היא עו שה כל מה שביכולתה למען זה.
היא ה שתתפה ק שות בפסטיבל קאן, למדה
בבית־ספר למ שחק, התחתנה עם במאי מתחיל
ולא ידוע, וכתוצאה מכך קיבלה
תפקיד של ניצבת במער בון איטלקי. עוד לא
נקבע אם היא תתייצב שם עם או בלי.

יכין הירש מספר :״בארבע אחרי ה־צהריים,
ראינו את הרב גורן. העיר העתיקה
עוד לא נכבשה. הוא אמר שהוא מוכרח להגיע
למוזיאון רוקפלר, אל מפקד היחידה,
והוא יכנס לשם, מה שלא יהיה.
״הצטרפתי אליו. נכנסנו לזחל והתקדמנו
לעבר המוזיאון. צלפו בצורה רצינית, מכל
הצדדים. היתד, לי הרגשה איומה של זו!זד.
מה שנורא, זה שאי־אפשר לדעת מאין זה
בא. זה יכול לבוא מכל צד.
״למחרת הרב גורן הבטיח לי שוב ל
הכניס אותי פנימה. הוא רצה שיצלמו
אותו. הגענו לכותל המערבי. חיילים בכו.
התפללו. התרגשתי. הייתי תמיד מנסה לצלם
את זה מירושלים שלנו. לא חשבתי
שיבוא איזה יום שבו אוכל לצלם את זה
מבפנים.״

בעיות ולבטים
בחיי המין
מאת
הד״ר

מרדכי זידמן

הוצאת רשפים.
להשיג בחנויות
הספרים הגדולות

העולם הזה 1554

למד נה גות אצל המורה

״ידידיה״
מכון

ב נ 1

כל השפות — שיטות מיוחדות
פנ ה
קפה ״הרלי״ דיזגגוף 43
טלפון 2 2 8 9 8 8

להתכתבות

ת.ד ,2197 .ירושלים
לבחורים ובחורות
בעברית ובאנגלית
קיבלת חשבונן,
נא פרע
אותו בהקדם.

לבקש שאלון הצטרפות

נ ו נורד־השיו שהועיד ובנות הווחמים
הקשוחים ביותו בצאתם רקוב -שהושמע
בחררת סודש ברחבת הנותר המערבי
זאת. שהיא לא שלי, ולעולם לא תהיה.
־אבל אם אזכור אותה, שהיא של זהב
ושל אור — אחזור אליה מכל מקום ש בעולם.׳׳

יום
אחרי כן — החל מצב־הוזרום. אל׳
פי אנשים גוייסו והתפרשו על פני הארץ.
השיר שרק נולד — ליוזה את כולם. ילדים
שרו אותו בכל בתי־הספר, ולוחמים
ישבו וזימזמו אותו מסביב למדורות, ושרו
אותו כשיצאולמלחמה. ירושלים של ז הב
אף הוכרה כהימנון הרשמי של כל החיילים
אשר חנו מסביב לירושלים.
שולי נתן, הזמרת הצעירה ששרה אותו
בפסטיבל־הזמר, רק כשבוע לפני כן, שימשה
קודם כמורה צבאית. אבל עכשיו נשלחה
ממחנה למחנה, ממשלט למשלט, כדי
לשיר את ירושלים של זהב, בפני רבבות
חיילים.
בחזית ירושלים אף פורסם השיר על גבי
הדף הצבאי הראשון. בצד השני של הדף

נ עמי ש מר

וביום הרביעי, השביעי ביוני, עמדה נעמי
שמר להופיע בפני יחידה נוספת, באל־עריש.
״היה לילד״״ סיפרה .״והקרב התחולל בעיר.
אנחנו, קומץ אנשים, חיכינו ללוחמים
שיחזרו.
״ישבנו בחושך, ליד מצבה שמחוץ לתל־עריש(
.זו היתד, מצבת־זיכרון מלבנים —
לזכר הניצחון בסיני הצטנפנו במעילים
שלנו, כשאנחנו מקשיבים אל קולות הנפץ
ורואים את האורות באפילה.
״מישהו פתח את מקלט הרדיו שלו —
ופתאום שמענו את השידור ההיסטורי. איך
החיילים נכנסים לעיר העתיקה. איך הם
מגיעים לרחבת־הכותל איש לא דיבר. היינו
נרגשים מדי. זה היה אושר שקשה היה להכילו.
חשבתי :״בעצם צריך לשנות את השיר —
כי את העיר כבר שינו.״
בו במקום היא חיברה מילים חדשות לבית
השני של השיר — שכמה דקות קודם
הושר בחרדת־קודש על־ידי החיילים שהחזירו
לישראל את השריד של הבית־השני.

שיר של זהב

ך * קר 3על העיר — נישלם. מכוסים
ן | באבק וזיעה, כשהם תועים כסומים בין
הסמטאות של ירושלים העתיקה, המשוחררת
— פרצו החיילים אל רחבת הכותל
המערבי.
הם עמדו שם, קשוחים וניסערים מהתרגשות,
והדמעות זולגות מעיניהם. הרב הראשי
לצה״ל, תקע בשופר ונשא תפילת־הוד־יה.
וכל החיילים ענו אחריו בקול חרישי:
ירושלים של זהב
של נחו שת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור.

* הו סיפורו המופלא של שיר — שי
הפך לתפילה והפך להימנון.
בפעם הראשונה שרו את ירו שלים של
זהב, ארבעה שבועות לפני כן. ביום העצמאות:
בפסטיבל הזמר, המתקיים מדי שנה,
נהגו להשמיע רק שירי־חובבים. השנה הוחלט׳
לראשונה, להזמין גם שירים אצל פזמו־נאים
מוכרים.
נעמי שמר, מלחינה ומשוררת, בחרה לכתוב
שיר על ירושלים, כשאת המוטיב היא
לוקחת מהאגדה אודות רבי עקיבא, שהבטיח
לאשתו האוהבת :״אלמלא היה בידי —
הייתי נו תן

לן ירושלים של זהב.״

אך השיר על ירושלים לא נולד בנקל.
דווקא משום שנעמי שמר — שחיברה את
רוב הלהיטים שהושרו בארץ בשנים האחיינית
— התכוונה לחבר שיר שונה לגמרי.
״שיר קטן ואינטימי״ כפי שהגדירה אותו.
היא לא שיערה שדווקא אותה אינטימיות
— נוגעת ללב — היא שתרעיד לבבות בארץ
כולה.
האפתעה הראשונה אירעה בפסטיבל עצמו.
השיר, שבלט בפשטותו, הושמע בין כמה
שירים אחרים. אבל כבר באותו רגע קרה
הדבר המופלא: הקהל פרץ במחיאות־כפיים
מטורפות, דרש שישמיעו את השיר שנית.
יותר מאוחר הוא הושמע שוב — וכל
הקהל הגדול, ששמע את השיר בפעם השנייה
בחייו — הצטרף ושר אותו עם
הזמרת.
״זה היה מוזר,״ אמר יותר מאוחר אחד
הנוכחים בקהל .״הרגשתי כאילו נכנסנו לטראנס
דתי: כשכולנו ישבנו שם ושרנו
יחד את השיר הזה, הרגשתי כאילו שאנחנו
נושאים תפילה. בתוך בית־כנסת.״
למחרת התחילו המכתבים. עשרות מכתבים
נרגשים שנשלחו לנעמי שמר, מהם
אחרים שנכתבו עוד באותו לילה עצמו.
אותו דבר מופלא שבשיר, התחיל כבר

הימנוו הסיבוב השריש׳ -בנתב ידה שר המשוררת
לסחוף את כולם.
אבל הכי מרגש מכל מבול המכתבים ה־בלתי־צפוי
הזה, היה מכתבה של נערה צעירה
בשם נורית פלד.
אחרי כמה ימים, הוזמנה נעמי שמר לראש
עיריית ירושלים, תדי קולק, שהעניק לה
מדליה — עבור שירה. כתשובה על ברכתו,
הקריאה נעמי שמר את מכתבה של נורית.
וכך היה כתוב בו:
הבוקר שמענו את השיר שלך. אמא
בכתה מזנ רונו ת. אני לא בוכה. רק ניסי תי
לקלוט כל מילה וכל צליל — כי ידעתי
שבזה אני קונה לי ז כו ת על העיר הזאת.
״ ת מיד הרג שתי שאני יו שבת על מקו מ ם
של אחרים שמתו. שאינני ראויה לעיר ה

הייתה מודפסת פקודת־המיבצעים.
קבוצה של לוחמים, בהרי־ירושלים, ציל־צלו
אל נעמי שמר. הם ביקשו ממנה שתבוא
לשיר להם את השיר, לפני צאתם
לקרב.
נעמי באה. מלווה על־ידי חיים צור, הגיטריסט
העיוור (ששירו זכה בפרם פסטיבל־הזמר
של השנה שעברה) ,היא יצאה אל
ההרים: בחשיבה מוחלטת הובילו אותה אל
היחידה. מוארת על־ידי פנסי־המכונית, היא
עמדה שם לפניהם, שטופת־דמעות, ושרה
להם את שירה. כמה שעות לאחר מכן, הם
עלו על ירושלים.
ואז היא הופיעה בפני עוד יחידה. ועוד
אחת. ועוד רבות עד לקווים הקידמיים ביותר.

וכעבור שעה, כשחזרו כובשי אל־עריש,
ובולם יחד התאספו, חוגגים, בתוך יער
של דקלים, עמדה נעמי שמר, בשמלה לבנה־לבנה,
שהיא שרה, איתם יחד, את ביצוע-
הבכורה של הבית השני, המתוקן: חזרנו לשוק שופר בעיר

אל בו רו ת -ה מי ם ולכיכר קורא בהר־הבית
העתיקה.

ובמערות אשר בסלע
קרני אורה זו ר חו ת
ו שוב נרד אל ים־המלח
ב ד רן יריחו.

1ה סי בו ב ה שלי שי

(המשך נזענז׳ ) 18

מים .״נו, מה נשמע,״ אני שואלת קבוצה של
חיילים בבגדי קרב ,״מתלהמים,״ מסביר
מישהו, ומראה עם היד צפונה.
כולם רוצים לדעת עד לאן הגיעו כוחותינו,
ולאורך כל הדרך אפשר לשמוע אותם
צועקים זר, לזה :״נו? איפה החבר׳ה שלנו?
הם כבשו את הרכס? או שהם כבר בדמשק?״
בסוף פגשנו אותם. את כוחותינו. מם־
צדיקים עמדו בצומת הדרכים ליד קיבוץ דן,
וכיוונו אותם אל ההר.
״זה היה קרב קשה,״ מספר הטוראי חיים.
״הסורים היו חבויים מתחת לגלי אבנים, מתחת
לאדמה. ההפצצות של המטוסים לא
פגעו בהם. גם לא הטנקים. והיינו צריכים
לרוץ ברגל, ולגלות אותם.״
״לאחר שהם ברחו מהכפר המבוצר שלהם,
נכנסנו פנימה.״ מספר טוראי שלמה ,״הזהירו
אותנו לא לרדת מהשבילים, כל השטח
מלא פגזים, אבל פתאום ראיתי, במרחק כמה
מטרים, תמונה של חיילים עם רובים ליד
הים, כשבתוך הים טובעים אנשים. במזל לא
קרה לי שום דבר.
״הרמתי את התמונה. היא נלקחה מתוך
חוברת, שהסבירה איך הסורים ייזרקו
את היהודים לים.״
סמל חיים העביר את השבויים מהשטח.
״היתד, משאית מלאה,״ הוא מספר .״הם היו
לבושים בתחתונים. זה הכל. כדי שלא
יברחו.
דוד היה נהג אמבולנס. הוא נסע יחד עם
הטנקים, וביניהם. וכשמישהו נפל — הוא
רץ והרים אותו. באלונקה, או על הכתפיים.
״לא פחדתי,״ הוא אומר .״מה יש לפחד?
למי יש זמן לפחד? לפני הקרב פוחדים, אבל
בזמן הקרב אין זמן לשטויות כאלה.״

לכ מ ה
ד קו ת
העירה

—13011

ף־* בית״החולים הזמני, שהוקם בקריית
שמונה מונחות שורות שורות של מיטות.
פצוע שהגיע זה עתה, מחייך, ולוחש
לרופא במאמץ רב :״אין מה לדאוג. הכל
בסדר. נתנו להם כהוגן.״
״אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם,״
אומר אחד האחים ,״זה מצחיק, אבל החולים
שלנו מרגיעים אותנו ומעודדים אותנו. אפשר
לאמר שבגללם אנחנו מחזיקים מעמד.״
ביום אתמול הגיע אליהם קצין. סגן ב־שיריון.
הוא קיבל כדור ברגל. טיפלו בו והוא
היד, צריך לשכב בבית־ר,חולים עד שיבריא
קצת ויוכלו להעביר אותו לביתו. הוא
שכב שם יום אחד, ואחר כך ניגש לרופא,
וביקש רשות לצאת לכמה דקות העירה. לא
רצו לתת לו .״לא רצינו שהוא יסתובב
הרבה,״ ופחדנו שהוא רוצה לחזור לקרב.״
הוא הבטיח להם לשוב מיד .״אני משאיר
לכם את כל התעודות שלי, ואת כל החפצים
שלי,״ הוא התחנן בפניהם ,״אני הרי לא
יכול ללכת לשום מקום בלעדיהם.״ נתנו לו
לצאת, והוא ברח חזרה לשדה הקרב.

העתון ל שע ת חירום
מופיע כל ׳ 1בצהר״ם

ייג ה ה שוטפת*
**כביש, ליד ראש־פינד, לקחנו בטרמפ
4את החיילת רינה גולדמן. היא אמנם
חיילת, לבושה בגדי חקי, והיא קופצת בקלות
רבה אל המכונית, אבל היא נראית בת
שישים, והיא באמת כזאת.
היא התחילה את החיים שלה במלחמת העולם
הראשונה. היא היתד, אז בת שנתיים.
!למלחמת העולם השנייה היא היתד, אחות,
בחיל־האוויר הבריטי, .
כשפרצה מלחמת השיחרור היא התגייסה
לשיל האוויר הישראלי .״נתתי עזרה רפואית
וגם בישלתי. גם לאכול צריכים החברה. זה
חשוב.״
את מלחמת סיני היא איחרה .״היה קצר
מדי. פשוט לא הספקתי. שמעתי שהמלחמה
התחילה, ועד שלקחתי את הדברים ועד שהלכתי
ליחידה, המלחמה כבר נגמרה.״
את המלחמה הזאת היא החליטה לא להפסיד,
וכבר חודש לפני שהתחילו העניינים
היא הלכה להתגייס. גייסו אותה לשטוף כוסות
בשק״ם. שלושה שבועות היא שטפה
כוסות ואחרי זה ״חלק מהגדוד הלך לצפון,
חלק הלך לדרום. שאלתי מה איתי, אמרו לי
תלכי הביתה.״
היא הלכה לראש־פינה קנתה את כל הציפורנים
והשושנים שהיו בעיר, ואחר כך
עמדה יום שלם בדרך, והפטירה את פרחיה
על החיילים. עכשיו היא גמרה, והיא חוזרת
הביתה.
העולם הזה 1554

חיילי

צה״ל

בר מ ה

ה טו רי ת

חו ט פי ם

העונונים

שהגיעו

א לי ה ם

ג ניו: עד אם הווו ביו ׳השדים לנצרח, בנתה עמק יזרעאל

ציורים אלה צוירו כשנת ,1838כידי
הצייר הכריטי דויד רוכרטס,
שעבר את הארץ לאורכה ולרוח בה,
כלווית מישמר תורכי, צייר
עשרות תמונות של הארץ כפי
שנראתה לפני 130 שנה. לחיילי
מות האלה, הם נראו לגמרי אחרת.

נית-לחם, מקום לידת ישו ־ שלושת הפמוטים מציינים מקום האנוס נו נולד ישו

תנוון: אתת העוים החשונות של אוץ־ישואל, מקום קנוותם של האנות והאמהות

*1111

הנקודות
שד תוכנית
השדו שד
ה שד ה1ה
ממ 5ר

__ 1 5 5 4שגה