גליון 1555 מתאריך 21 ביוני 1967

888!¥88$8888
כווד אי שמת לם לכך שבגליונות האחרונים
של העולם הזה בולטת במיוחד
נוכחותן של הנשים.
ואכן — כאשר גוייסו כמעט כל חברי
המערכת ממין זכר, נפל עיקר העומס על
עמיתיהם ממין נקבה.
בעיניהן, לא היה זה עול. להיפך, אי־אפשר
היה להחזיקן במערכת. הן רצו להיות בקו
הקידמי ביותר,
והן הגיעו.
שום שימר צבאי לא ניסה לעצור אותן.
ומי שניסה — נכשל.
שעות מעטות אחרי שחדרו הצנחנים לעיר
העתיקה, כבר היתד, שם שולה תבור.
איש אינו יודע איך הגיעה לשם. זה הסוד
שלה. אבל היא החלה משוטטת בחוצות,
כשעוד צלפו הצלפים, הנציחה את המאורעות
בעזרת הצלם שנלווה אליה.
ולפתע הפסיקה לעבוד. כי מולה באד,
דמות מכוסה באבק ומגודלת־זקן. היא
עברה על פני האיש, עצרה, חזרה — וגילתה
שזהו ידידה.
הצלם הצליח להנציח גם פגישה זו.
היא יכלה בהחלט להופיע במדורה של
רחל המרחלת.
נורית גרץ היתד, בבית־לחם ובחברון,
מיד אחרי הכיבוש. את הדיווח שלד, קראת,
בוודאי, בגליון האחרון. היא ראתה את שני
הצדדים של המטבע. היא נכחה גם בשעה
שנער, שלא היה צריך להיות שם, דרך

כפר הנופש ״חוף גליה״ — ה מרכז הגדול
בישראל לנופ שים הצעירים ולצעירים
ברוחם. במרחק של כ 8 -ק״מ מ חיפה.
מחיר לנופש בן 7ימים 6 ,לילו ת

החלמ־ 90ל׳׳י כולל הכל
בנימין

ההרשמה: ת״א, נחלת
טל.623411 .
ת״א, סניף, הי ר קון ,82 טל 50424 .
ירו שלים — ר ח׳ יפו פנת 22186 שטראוס, טל.

חי פ ה — שער פלמר ,3

#טל.62975 .

בערבית. היא התאוששה, המשיכה בדרכה.
מאותו רגע, ובמשך כל היום, עסקנו
רק במלאכה זו. הגשנו מים לזקנים, לילדים׳
לנשים. נסענו מקבוצה לקבוצה.
הצטרפו אלינו חיילים שהתנדבו לעזור לנו.
כאשר לא יכולנו להגיש את המים במהירות
הדרושה מן הג׳ריקן, מחוסר כלים, ביקשנו
עזרה מקצין שעבר במקום. בלי
היסוס, פקד הלה על אחד מחייליו לתת לנו
חצי תריסר כוסות.
נסענו כמה פעמים הלוך וחזור, כדי ל

עתההופיע
רומן מרתק על קרבות ירושלים והגדה המערבית

״אוטפנוס חוזר הביתה׳

יגאל מן כירושלים

מאתמ. צאנין

מלא את הג׳ריקנים. ראינו גם הרבה אזרחים,
שעברו במכוניות, שלחו בנו מבטים משתאים
או אדישים, ולא עצרו.
כך אבדה לעתון כתבה חשובה, עם
תמונות מזעזעות ״הגיהינום בדרך ליריחו״.
כתבה שהצילה חיי אדם — על־ידי כך שלא
נכתבה.
הבוקר קיבלתי גלוייה מידי החייל אנגל

״זאת היא עלילה מצויינת לסרט רחב־מסך המתארע לפני אלפיים וכמה שנים.
גיבורו הוא צעיר ירושלמי, הגדל ביריחו המיוונת על רקע
שעטות סוטים אצילים במדבר יהודה, טפיחות בליסטראות בחומות הר־הבית,
ושקשוק שריון רומאי, עוברים ימי החשמונאים האחרונים
רומן היסטורי קריא ביותר, מלא צבע ועניין״,
(מתוך בי קור ת ״העולם הזה״ .5.67 וג)

להשיג בכל חנות ספרים כארץ

סלון תסרוקות
לגברות
בהנהלת דליה

•כולה תכור עם צנהן

תספורות, תסרוקות, סלסול,
חפיפה,צבע ומגיקור.
במחירים נוחים,
שרות אדיב.

על מוקש, איבד את שתי רגליו. הצלם
צילם.
לנורית עצמה היד, מזל עם מוקשים. כמה
פעמים, כאשר הופיעה במכונית־הספורט הכחולה
שלה אצל הלוחמים, אחרי שעברה
בדרך־לא־דרך, שאלוה אלד, בתדהמה :״מניין
באת? הרי עברת שדה־מוקשים!״
המוקשים חסו עליה.
הצלם עצמו — יגאל מן — הפך לדמות
אצל לוחמים רבים. הקריאה :״הנה בא
הרצל מהעולם הזה!״ נשמעה לא פעם.
הוא הגיע לכל מקום — ובייחוד למקומות
ששם לא היה צריך להיות.
במקומות רבים היתד, השאלה הראשונה
של החיילים, בהופיע איש או אשהמהמערכת:
הבאתם לנו את העולם הזה? יש
לכם דף?

אילם איש מאיתני לא יכול היה
לעבוד בימים אלה כרגיל.
כמעט כל עבודה נפסקה באמצע.
בחג־השבועות נסעתי עם אורי אבנרי
ליריחו. בדרך פגשנו חייל, שהציע לנו
״קחו איתכם מים. יש פליטים בדרך*,.
חזרנו, לקחנו ג׳ריקן, ויצאנו לדרך, בה
עברנו לאחרונה לפני 20 שנה.
היתד, לנו מצלמה. היו לנו נייר ועפרונות.
לא השתמשנו בהם.
כי אחרי קילומטר, מצאנו אשר, גוועת
מוטלת בצד הדרך, ולידה תינוק ושני ילדים.
היא ברחה בראשית הקרבות ליריחו, ביקשה
עתה לחזור לירושלים. ביום השרב הנורא,
ללא טיפת מים, הלכה 38 קילומטרים, כשהיא
נושאת את התינוק על זרועה. לפני
הסוף צנחה.
הגשנו לה מים. אמרתי לה כמה דברים

תל־אביב כרם התימנים
רח׳ רבי מאיר , 12
טל5 420 3 .

7 1ז//

*ינ• 8

בסף

] מתקבל כבר ב 5,000ן
לחנויות טונות בארץ \ י
״ העולם הזה שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך , 12 טלם ון 5־,30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ,
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ• .
העורך הראשי: אורי אבנרי • המויל: העולם הזה בעיט.

נורית גרץ בבית־לחם
אבנר, מם׳ ,469146ד״צ ,2954 הכותב :״נא
לפרסם מכתב זה. ביום ד , 14.6 ,ביקר
ביריחו ח״ב אורי אבנרי. הוא לקח 3
מיכלי־מים פלסטיים, ועדיין לא טרח להחזירם,
וזאת בלא נטילת רשות. נשמח מאוד
אם יואיל להחזירם ליחידה, וכן באם יואיל
לפרסם זאת במדור המכתבים למערכת.״
הג׳ריקנים, חייל יקר, נמסרו באותו יום
ליחידה הצבאית שחנתה בכניסה לירושלים,
בדרך בואכה מיריחו.

העול ם הז ה 1555

וניד
האו״ם איננו ממשלה עולמית, ואיננו פרלמנט עולמי.
אין הוא כית־ועד של העמים, זירת ההתבטאות של האנושות.
אין הוא כית־משפט של צדק.
האו״ם הוא מוסד פוליטי. הוא מורבב מנציגיהן של ממשלות.
חבריו פועלים על פי אינטרסים אנוכיים קרים.
זה היה ברור תמיד. השבוע זה התברר שוב.

אילו היה האו״ם בית־משפט, היה חשוב מי נושא בו את דבר ישראל.
אילו היתה ישראל גטו, התלוי בחסדי הפריץ -היה חשוב מי
השתדלן המופיע בשמה.
אכל האו״ם הוא אופן* של פוליטיקאים, הדנים לפי ההגיון המדיני.
לכן אין שום הבדל בין נציג זה או אחר של ישראל.
לא המליצות המנוסחות-להפליא של אבא אכן, לא הפוזה הגברית
הנוקשה של משה דיין, ולא הפאתוס חוצב־הלהכות של מנחם בגין -
לא יבלו לשנות מאומה בזירה זו.
לבן לא היה שום ממש בוויכוח הנרגש, שהתנהל השבוע כישראל על
טיב הנציגות הישראלית וחבריה.
לא חשוב מי נושא את דבר ישראל באו״ם.
ואפשר לאמר: לא חשוב גם מה אומר נציג ישראל.
שהרי העובדות ידועות לבל. והצדק אינו קובע באו״ם.
קובעות העובדות הפוליטיות. העובדות שנוצרו בכוח צה״ל.
והעובדות שלא נוצרו למחרת הנצחון.

בי כעוד עסקני ישראל היו עסוקים בשאלה אם משה דיין צריך
לתפוס את מקומו של אבא אכן, מי ומי כדיוק יופיע כעצרת -
הוחמצה הזדמנות היסטורית.
המוחות שהיו שקועים כענייני־הבל אישיים, ואך בקנוניות מפלגתיות,
לא התפנו לחשוב על העיקר :
מה אפשר לעשות, מה צריך לעשות, מי ד -כדי להשמיט את
הקרקע מתחת לרגלי אויבי ישראל?
אילו עובדות אפשר היה ליצור בארץ־ישראל, מי ד -כדי להכתיב
כיוון חדש לדיוני האו״ם?
העובדה הבולטת ביותר השבוע, שנעלמה לגמרי כים המאמרים
הראשיים, המודעות, הוויכוחים והאינטריגות, היתה זאת:
בל הוויכוחים היו אישיים. אך אחד מהם לא היה ענייני .
התווכחו על השאלה אם פלוני עולה על אלמוני, אם אישיותו מתאימה
יותר לתפקיד הדגול של נשיאת נאום באו״ס.
אך לא התווכחו על תוכן הנאום שיש לשאת, על ההצעות הממשיות
שצריכה ישראל להשמיע, על העובדות שהיא צריכה ליצור.
המועמדים השונים שהתחרו ביניהם, בדרבים כשרות ופחוודכשרות,
על הזכות להופיע בשם ישראל -איש מהם לא טרח לטעון שיש לו
גישה חדשה, הצעות חדשות.
היה זה כאילו הוצא כל אוצר המעוך והדמיון של עם ישראל במערבה
הצבאית, כאילו רוכז בל הכשרון הלאומי באלופי־הקרב של צה״ל.
בצמרת המדינית שררה עקרות מחשבתית גמורה.
המהפכה בחיי המדינה, שהתחוללה בחולות סיני ובגבעות השומרון,
לא הצליחה לשבור את השיגרה המאובנת של המדינאים.
של בל המדינאים -מאבן ועד דיין, מאשכול ועד כן־גוריון.

מה אפשר היה לעשות? מה צריכים היו לעשות, לפני שהתכנסה
העצרת הכללית של האו״ם?
אפשר היה, צריכים היו, לכונן את האזורים הערכיים של ארץ־ישראל
ביחידה מדינית רשמית, הקשורה בישראל.
אפשר היה למנות ממשלה זמנית של פלסטין, שתדבר בשם העם
הפלסטיני, תוך שותפות עם ממשלת ישראל.
אפשר היה להבריז מיד על מישאל־־עם, שייתן לערביי פלסטין
הזדמנות לאשר צעדים אלה, התואמים כלי ספק את רצונם.
אפשר היה ליצור עובדה קיימת: שיש הידברות ישירה בין ישראל
ופלסטין, שישנה תכונה להקמת קונפדרציה של שתיהן, תוך איחוד
מדיני, כלכלי וצבאי.
אילו נעשה הדבר, היו כל ממשלות־ערב נשארות בפה פעור -מבלי
שהיה נשאר להם כשם מי לדבר.
בי הדבר היה מבליט, בצורה חדה ונוקבת, שמצריים ועבר־הירדן שהו
בארץ בכובשים, ושאין להן כל יפוי־כוח לדבר בשמה.
ברית־המועצות היתה מוצאת את עצמה עומדת בידיים ריקות.

מרכז האומות המאוחדות בניו־יווק
צרפת היתה נראית מאוד מגוחכת.
ולידידי ישראל באו״ם היתה ניתנת האפשרות להצביע כעד חזון
חיוכי, המתקבל על הדעת.
מול הסיסמה הצודקת־ככיבול שבפי הסובייטים (״אסור לאו״ם להניח
לישראל להחזיק כשטחים שכבשה בכוח הנשק
היתה מופיעה סיסמה צודקת הרבה יותר (״זבות ההגדרה העצמית
של ערביי פלסטין, ללא התערבות זרה !״)
בקיצור: הדבר היה מעניק את היוזמה בידי ישראל. ובשדה המדיני,
במו בשדה הצבאי, היתרון הוא בידי בעל היוזמה.

זוהי מדיניות של מעשים, כניגוד למדיניות של מלים .
היא זרה כמידה שווה לאשכול ולדיין, לאבן ולפרס.
לבן התרכז הוויכוח סביב השאלה: מי ישא את המילים היפות יותר,
המשכנעות יותר, הנוקשות יותר, באוזני האו״ם.
אבל המילים אינן חשובות בלל. חשובים אך ורק המעשים.
המעשים של אתמול -מעשיהם של רבין, וייצמן וכר־לב, מעשיהם
של רבבות חיילי צה״ל כשלוש חזיתות.
המעשים של היום -שיכלו להיעשות, ושלא נעשו, מפני שלא היה
בצמרת ישראל מי שיעשה אותם.

מכתבים
פתרון לפליטים
עכשיו שיש מקום נירחב, מדוע לא נוכל
להחזיר את הפליטים הערביים טיפין־טיפין
למדינה, על־ידי ועדה שתחלק להם סרטיפיקטים
לכניסה, כמו
שעשו זאת השלטונות
הבריטיים בזמן
המנדאט?
י• יי*י**י

חו לון

ליכון שינאה
הזדעזעתי למשמע
שידוריו של עזריה
אלון, אודות הגדה
המערבית. אפלה בקנאות פסטר הוא מספר על ה־י

ערבים, איך ״אפילו
קירות בתיהם מסתכלים עלינו בשינאה.״
לא שיערתי, שבדבריו על העצים ועל
האבנים, הוא גם ינסה לשים דברים בפיהם,
כדי לדחוף את דיעותיו הפוליטיות.

כמי שתמיד אהב מאד את שידורי עזריה,
רציתי לבקש: אולי ידאג מישהו שעזריה
אלון ידבר במדורו אך ורק אודות הנוף
והטבע, וישמור את דיעותיו לעצמו?

מיכאל ציפר,
למנהיגות ערבית חדשה

תל-אביב

הרבה נאמר ונכתב על השלום בינינו
לבין שכנינו הערבים. אך לא פחות ממדיניות
המנהיגים בישראל, שאינה מקרבת את
השלום — גורמים לכך שליטי ערב.
כל עוד ישבו מנהיגים אלה בשלטון,
וילבו בצורה תוקפנית ופושעת את ריג־שותיהם
הלאומניים של הערבים — לא
יתקרב השלום.
אך אולי בעזרת תעמולה, הניתמכת על
ידי משכילים וסטודנטים ערביים, אליהם
נוכל לפנות — יש סיכוי למנהיגות ערבית
חדשה, מתקדמת.
וברגע שיהיו מנהיגים נאורים משני עברי
המיתרס — הם יוכלו להושיט זה אל זה
יד לשלום.

אדרי נדיימן,

באר־שבע

אני לא פחדתי לרגע מהמלחמה, כי שבוע
לפני שפרצה, הראה לנו רב אחד, ממכרינו,
את הפסוק ״ו הנ ה ה׳ עובר ורוח גדול וחזק
מפרק הרים ומ שבר סלעים.״

סלעים הסביר לנו הרב, אלה הם
סיריה, לבנון, עירק ירדן מצרים.
אנחנו האמנו לנבואתו, אבל בכל זאת לא
שיערנו, שנבואתו תיתממש כל כך מהר.

הנה

סגל, פתח־תקוה

איזה יופי
ייחם לכתבה על הצלם פיטר הרצוג
עולם הזה ) 1553 שמתלונן שהישראליות קי-
צרות־הרגלים חסרות־טעם ולא דומות לדוגמניות
מהוץ־לארץ.
הרי כל חינה של הישראלית הוא ב־חיספוסה
הטבעי — הגורם לה להיות שונה
מנערות אחרות בעולם כולו — ויפה מהן.
לדעתי תפקידו של צלם הוא לחפש את
המיוחד והמוצלח בכל נערה, ולא לנפות להפוך
אותן לחיקוי של איזו רוזנת גרמניה
או דוגמנית רחוקה.

פרידה
פנחס,

תל־אביב
פנהס 0הקוראת פנחס, שגם לדעת המערכת מגלמת
את היופי הצברי והטבעי — ראה ת מונה.

דויאל 171

םיונריתך

פרסום ד״ריעקב סון

7 ^ 7ב1

מ 11־11

ך * צילו את מדינת־ישראל מידי אבא את אלוף פיקוד הדרום, יגאל אלון, לשורת
ו \ אבן. וגם מידי לוי אשכול.
המצביאים הגדולים של התקופה.
הצילו את המדינה, כי שניים אלה —
אם כן, מדוע הוחזרו הכוחות המנצחים?
הם וחסידיהם — יבזבזו את הנצחון המז מדוע שוחרר הצבא המצרי מן הכיתור, בלי
היר שהושג על־ידי צה״ל.
תנאי? מדוע הסכימה ישראל לשביתת־נשק
הם יחזירו את כל השטחים שנכבשו.
עלובה, ללא הסדר מדיני?
הם ייכנעו לכל לחץ.
האחריות רובצת בל בולה על

הם כסילים, הם סמרטוטים.

לכן יש למסור מיד את כל השלטון
לרפ״י. .

יש לתת למשה דיין את כם
ראש־הממשלה ו/או את תיק החוץ.
ואם
לא לדיין, אז לשמעון פרם.
או לדויד בן־גוריון. לא חשוב.
למען הצלת המולדת — הקימו תנועה
המונית!

שכמו של דויד כן־גוריון.

פרטי הפרשה ידועים: כשנתקבלה פקו־דת־הנסיגה,
לא האמין יגאל אלון למשמע
אוזניו. הוא סירב לציית, ומיד טס צפונה.
הוא נפגש עם שר־החוץ דאז, משה שרת,
ושרת, ה״ותרן״ ,ה״פשרן״ ,הסכים עם אלון
כי הנסיגה היא טירוף. אך הוא אמר שהוא

בהתנפלות תוקפנית על מצריים, בשרות
אינטרסים זרים.

כתוצאה מכך פנו אנשי־הקידמה
בעולם עורך לישראל. שום כוח
בינלאומי חשוב לא תמך בה.
ארצות־הברית וברית־המועצות שיתפו
ביניהן פעולה נגד ישראל. באו״ם היתד,
ישראל מבודדת לגמרי.

די להשוות את מיכצע-סיני לסיבוב
השלישי, בדי להיווכח כהבדל
התהומי.
כי לעומת מיבצע־סיני, היתד, המלחמה
האחרונה מוכנה לדוגמה מבחינה פוליטית.

משה דיין ו/או שמעון פרם ו/או
דויד כן־גוריון הוכיחו את עצמם
כעבר כמדינאים גאוניים.

כל הדיוט יכול לעשות זאת -
אם יש לו זכרון יותר ארוך מאשר
לצפרדע.

ך * מדינאי הגדול, הנוקשה, הבלתי(
| מתפשר, דויד בן־גוריון.

הבה נסתכל בו מקרוב.

ביום ד,־ 28 בדצמבר , 1948 בשלב האחרון
של מלחמת־תש״ח, פרצו כוחות צה״ל לתוך
חצי האי־סיני. תוך יממה אחת הם כבשו
את אבו־עגילה, וכעבור שעות מעטות הגיעו
למבואות אל־עריש.
היתד, דרושה עוד יממה אחת כדי לכתר
סופית את כל הכוחות המצריים ברצועת־עזה,
להנחיל תבוסה ניצחת לצבא המצרי.

איך הפכה עדה מבוהלת זאת
של 1956 למשפחה של בפירי־אריות
ב־? 1967

האם הפך עכשיו נביא סנטימנטלי
זה למדינאי קר־רוח ועמוק־מחשבה

הם הניחו יסוד למדיניות־חוץ שהלכה
מחיל אל חיל.
הם הוכיחו את יכולתם לעמוד בפני כל
לחץ בינלאומי.
הם החזיקו כל שעל אדמה שנכבש בימיהם.
ורק
כאשר סולקו מן השלטון, נתפס מקומם
על־ידי עדת רכי־לבב ומוכי־מורא.
זוהי תמונה המצטיינת בפשטותה.

אבל האם היא נכונה?
העובדה הפשוטה היא שאין בה שמץ של
אמת.
ואין צורו להיות פרופסור, או עסקן
בדימוס, כדי להפריך אותה מכל וכל.

בן־גוריון הכריז שאסור להחזיק ברצועת־עזה,
שמא יסכן הדבר את האופי היהודי
של המדינה.
שמעון פרס קיבל החלטות אלה בברכה,
הגן עליהן בפומבי וביצע אותן נאמנה.

שקורא את הדברים הנ״ל — ה־מופיעים
בצורה זו או אחרת בבטאונים
רבים, ועל במות רבות — יקבל את התמונה
הבאה:

היא מגיעה אלינו כחתימת אותה
עדה של פרופסורים נודדים
ועסקנים בדימום, המבלבלת את
מוחנו כל שני וחמישי בקריאות
דראמטיות להצלת המדינה.

משה דיין הלך אז אל חיילי
צה״ל, והוכיח להם באותות ובמופתים
שצריכים להימוג מכל
שעל אדמה שנכבש.

***כל המיכצעים המדיניים של קבוצה
זד. היה רק אחד שזכה להצלחה מסויי־מת.
המיבצע שהוליד את הברית הצרפתית־ישראלית.
אמרנו
תמיד שזוהי ברית רעועה ושבירה,
שמקורה בנסיבות זמניות.
אולם אותו גאון מדיני תורני, שמעון
פרס, הבטיח לנו כי זוהי ברית־נצח, שמקורה
ב״סנטימנט עמוק״ ,החורג הרבה מעבר לאינטרסים
מדיניים.
האם כל זה נשכח?

פרסמו מודעות בעתונים! כתבו
מאמרים ראשיים ! שלחו את נשותיכם
להפגין לפני מרכז מפא״י!

היא לא השיגה גם שום התחייבות האוסרת
ריכוז כוחות מצריים בסיני.

אך לא נתפוס את האיש בדיבורו. נתפוס
אותו במעשיו:
כאשר עלה דה־גול לשלטון והחליט לחסל
את מלחמת אלג׳יריה, כבר היה צריך להיות
ברור כי מתגבשת ברית צרפתית־ערבית
חדשה. אמרנו זאת, במדור זה, אז.
אולם שמעון פרם לא האמין בכך. הוא
לא הבין את השינוי. לכן לא ניסה להשתלב
בתהליך החדש.

רשר דיץ בעתפער אל־ערי ש (ד 95ו )
חסר־אונים. בן־גוריון פקד על הנסיגה —
ורק הוא יכול לבטל את הפקודה.
אלון מיהר לבן־גוריון, שבילה חופשה
בטבריה. אולם בן־גוריון היה במצב של
היסטריה. שעה קלה לפני כן מסר לו השגריר
האמריקאי, ג׳יימס מקדונלד, אולטימטום
אמריקאי, שתבע מישראל נסיגה.

ישראל הופיעה מעל לכל ספק כמתגוננת,
לא כתוקפנית. מיטב אנשי־המוסר בעולם
כולו התייצבו לימינה, דבר שיש לו עתה
השפעה עצומה על עמדת הממשלות. אר־צות־הברית
אינה מתייצבת נגדנו, אלא תומכת
בנו. ברית־המועצות אינה מעזה לאיים
עלינו כפי שעשתה אז.

לאולטימטום זה לא היו שיניים.

אם בן, מי גילה כשרון מדיני
גדול יותר? הצוות אשבול־אכן כ-
1967 או הצוות בן-גוריון-פרם-
דיין ב־? 1956

אולם בן־גוריון נכנע. נכנע ללא תנאי.
הכוחות חזרו.

אחריות לאותה פרשה רובצת
( | על בן־גוריון, אך לא על משה דיין
ושמעון פרם. שניהם היו אז צעירים וצועדים,
ללא חשיבות פוליטית.
אולם במאורעות מיבצע־סיני, השתתפו
דיין ופרס לא פחות מבן־גוריון. ואולי יותר.

כפרשה זו ניבחן כשרונם המדיני,
וניכחן גם כוח-עמידתם.
איך עמדו במיבחן זה?

אולם כיום ה־ 31 בדצמבר, ב-
שעה ,22.30 שעה וחצי לפני סיום
שנת ,1948 פקד דויד בן־גוריון על
כל הכוחות להיפוג מיד חזרה אל
גבולות הארץ.

מבחינה מדינית, היה מיבצע־סיני
אסון. הבנתו הפוליטית הגרועה
יבולה ביום לשמש שיעור
לדוגמה, תחת הכותרת :״איך לא
לעשות״.

מה קרה?
המיבצע הצבאי נחל נצחון מזהיר. היה
זה, בלי ספק, הנצחון המפואר ביותר של
צה״ל עד לנצחונות החודש האחרון. נצחון
שהושג בכוחות פרימיטיביים, ללא כוחות
אוזיר ושריון הראויים לשמם. הוא הכניס

מבחינה מוסרית הוא הסריח. צה״ל נשלח
לקרב אחרי שהוכתם בכתם שחור של ״קנוניה״
עם הכוחות השחורים ביותר בעולם —
הקולוניאליסטים הצרפתיים והבריטים.
לכן לא האמין איש כי היה זה מיבצע־התגוננות.
העולם האמין כי ישראל השתתפה

ך* כורת דיין־פרם אינה מתגאה רק
| | בכשרון מדיני מופלג. היא מתגאה גם
בכושר־עמידה תחת לחץ.
אומרים לנו כי דיין (או פרס, או בן־
גוריון) לא ייכנעו ולא ייסוגו, בניגוד לראש־הממשלה
ולשר־החוץ הנוראיים.
הם הגברים, האחרים הם הסמרטוטים.

האמנם?
מי אינו זוכר את הנאום הבכייני של
דויד בן־גוריון ברדיו 24 ,שעות בלבד אחרי
שהכריז על מלכות־ישראל השלישית מדן
ועד יוטבת?

מי אינו זוכר את קולו השכור,
באשר התמוטט תחת הלחץ של
אייזנהואר ונבהל מן האולטימטום
המגוחך של בולגנין?
היתר, זאת כניעה ללא תנאי. ממשלת בן־
גוריון־דיין־פרס לא השיגה אפילו התחייבות
מצרית להתיר את חופש־המעבר במיצר
טיראן, שלא לדבר כלל על המעבר בסואץ.

ננ א ת

א ! ד י

הוא עשה את ההיפך. הוא שמר
על הקשרים עם בוחות־החושך
במערכת-הבטחון הצרפתית. הוא
הוסיך לתמוך באנשי האו-אה-אס,
שהתנכלו לדה־גול.
דה־גול ידע זאת. אך הוא לא הגיב על
כך מיד. הוא הוסיף לדבר על ישראל
״ידידתנו ובת־בריתנו״.
אולם עתה נפל המסווה. דר,־גול נתן יד
למנהיג האלג׳ירי, הנושא את דגל השינאה
האנטי־ישראלית. הוא נועץ בגלוי את הסכין
בגבנו.

ותוך בדי כך הוא סותם את
הגולל על ההצלחה הפוליטית היחידה
שהיתה אי-פעם לפרס.

* תכןש אין ל ד רו ש מאנשים שטחיים
7זכרון המקיף עשרים שנה, או עשר שנים.
יתכן כי העסקן המצוי, חותם־העצומות
המצוי, מציל־המולדת המצוי, זוכר רק דברים
שאירעו לפני פחות מחודש.

אולם הציבור הרציני חייב לעמוד
מול גלי ההיסטריה המפוב־רקת.
עליו לבדוק את הדברים
כאור ההגיון. עליו לנתח את לקח
האתמול בדי להחליט היום.
אנשי רפ״ י לא הוכיחו מעולם שום כשרון
מדיני. למרות הפוזה הגברית הנוקשה שלהם,
הם לא הוכיחו כושר־עמידה תחת לחץ.

העובדה הפשוטה היא שאין בל
הבדל כין אשבול ודיין, או כין
פרם ואכן.
לז| בתפיסה. לא בגישה, לא במחשבה
המדינית — ולא בחסרונה.

זוהי..האמת ההיסטורית, בל השאר
הוא בילכול מוה.

א ב ־נ רי

יוסי רחמים ()21

״ואיתי אח 01 יי ורד אלי במיצנח

הגו ב או גופפרוגריגז ונזב תי־ הפ אר
ובוגריאובברסייבואווו. וזברי שכב א?־ שכב \זב ורוונוו
ב שבבורב גזפנגגוה
בוכווווז רוזוטו רנוורוז וובר
דוזיוו! וזראשוויב ב\ 2רב, בגבווון,
ב פ בג ה ובוזוווז.
ויבוז אווריגז וזוזם־.־

לילה לפני מותו חלמה אמו חלום מוזר :״ראיתי את יוסי שלי, יורד אלי במצנח מן
השמיים, והוא צונח ישר אלי. התחלתי לצעוק מתוך שינה, אך עוד שמעתי את יוסי
אומר לי בשקט, :אמא, את יכולה ללבוש שחורים׳!״
בבוקר, לא יכלה האם לקום מרוב בעתה והיא דרשה בתוקף מבעלה, שיעלה בבית־הכנסת
ל״מי שבירך״,
ואז הגיעה אליהם
בשורת מותו.
יוסי, היה גאוות משפחתו
והדמות הנערצת
בשכונת מגוריו .״יוסי
היה כמו עמוד־חשמל.
סביבו היו עומדים כולם,״
הם אומרים. יוסי,
תמיר ובהיר השיער,
היה אהובם ואלילם.
כשלא גוייס בליל הגיוס
הראשון נסע
יוסי לברר מה קרה, ומדוע
לא קראו לו. וכי
שקראו לו, הלך כל כך
מהר, שלא הספיק לקשור
את שרוכי־נעליו,
וקשר אותם בטנדר.
כשפיקד סמל יוסף רחמים, על הזחל, בדרך לחאן־יונס, היה עליז וחייכני כמו תמיד.
כשעלה הזחל על מוקש ונוסעיו ניזרקו לכל צד, חזר יוסי לרכב הבוער, כדי לראות
אם נשאר מישהו שאפשר להצילו.
ואז התפוצץ הזחל.
כעת ישחקו בשכונתו כדורגל על גביע־זהב שישא את שמו של יוסי, וכל החבר׳ה
בשכונה קנו לעצמם שרשרות זהב, ועליהן חרטו את שמו.

יוסף גווי ()30

״אבא רחוק וגאוד!יי

יגאו חוס ()24

הגו ש ששנא מלחשת
ניצה הדס, סטודנטית צעירה, יפה להפליא, יושבת בדירה רמת־גנית קטנה ומנסה

לא לבכות.
במלאת שנה ושבוע לנישואיה — היא איבדה את בעלה.
כשקראו ליגאל הדם למילואים, הוא נפרד מאשתו בחיוך ואמר לה ״בעוד שעתיים

א שוב.״ אד הוא לא שב אליה יותר.

גם יגאל היה סטודנט, למד כלכלה וסטטיסטיקה
באוניברסיטת תל־אביב, והתכונן
לתואר השני. הוא יהיה סטודנט מבריק ומתמיד,
ותכונותיו אלד, הקנו לו, כנראה
את ציוני ה״טוב מאד״ בכלכלה, הנחשבים
להישג נדיר.
למרות שהיה שקט מאד ומסוגר היה
יגאל משוגע לטיולים, ולצילום. הוא השאיר
מגירות מליאות צילומים, ובאף אחד לא
היה הוא עצמו מצולם. רק מראות נוף רבים,
וידידים רבים.
הגם שהיה תותחן, ביחידת שריון קרבית,
נהג תמיד להתפלל ״רק שלא תהיה מלחמה!״
ערב לפני צאתו לשרות עוד הלך לשמוע
את שיריו הפאציפיסטיים של פיט סיגר,
זה היה לרוחו ,״מלחמה — זה רצח,״ אמר,
עוד יום לפני שיצא למלחמה שבה נהרג.
אבל ״הוא נילחם כמו אריה. כמו אריה
ממש!״ אמרו חבריו. במו ידיו טוזח חמישה
טנקי־אוייב. אחר כך התקלקל תותח
הסנטוריון, ופגז פגע בו.
בבית־החולים בבאר שבע, שם שכב כשהוא
סובל ממדיות קשות ביותר, הספיק
עוד לפתור תשבצים עם האחיות. אך להוריו
לא נתן לבוא. הוא פחד מתגובתם,
כשיראו את מצבו .״זה ביזבוז שתבואו לבאר־שבע,״ מסר להם.
רק כלפי אשתו האוהבתכל־כך, ניסהלהיות עליז .״תכיני אבטיח קר,״ אמר, כשהוא
,,הט כולו מחום גבוה.״אכין גם תות־שדה קר, כמו שאתה אוהב,״ אמרה ניצה, חנוקה
מדמעות ,״וגם גלידה קרה, והכל הכל!״
אולם יגאל לא יזכה יותר לגלידה ולא לתות. הוא לא יוכל להגשים את תכניותיו
זורט בארצות־הברית, וכבר לא יוכל לשמוע את המוסיקה הקלאסית האהובה עליו.

כשקראו ליוסי להתייצב, לקח עימו את הטנדר שלו למילואים, אפילו שלא נידרש
לכך. מיד וזפכו אותו לנהג ואת הטנדר לאמבולנס. ובו נסע אל מותו.
״מישהו צריך לעשות את העבודה,״ הסביר לאשתו לפני שיצא לדרך .״כשצריך —
צריך. אין קונצים. גם אם יקרה לי משהו.״ והוא השאיר לאשתו הוראות מה לעשות אם
אכן יקרה לו משהו.
כי מאז שהיה בשדה־בוקר, שם הכיר את דניה אשתו. דאג רק לה. וכשנולדו ילדיו,
לימור ורענן, הקדיש להם את מרצו וזמנו.
הוא דאג לבני משפחתו גם בשדר,־הקרב, משם הגיע מכתבו האחרון בו כתב להם.
״העסק מתחמם, ואין מה לדאוג — העיקר שתדאגו לעצמכם, ולא לי.״

וגם הוא לא דאג לעצמו. בדרך לירושלים היה, מפנה פצועים, כאשר הטנדר שלו
נפגע, בפגיעה ישירה.
כשמיה אשתו קיבלה את ההודעה, גילתה שהיא אינה נופלת ממנו, כשניסתה ללכת
לבית־הספר אחווה להמשיך ללמד את כיתתה, כבכל יום. אך היא לא יכלה ללמד,
כי תלמידיה פרצו בבכי מר.
ובבית כששאלה לימור בת הארבע, את אחיה רענן בן השנה ,״מתי אבא יבוא?״ ורענן
נופף בידו הקטנה, הסבירה לימור לאימה :״הוא אומר לי שאבא רחוק, רחוק מאד.״

במדינה

׳!!קב־״עסוב)26( ,

הכדורגון
״לאבא ולאמא היקרים! אין לכם מה לדאוג!
נכנסתי לטמפו, ואני ממש מתפעל מהרוח
החלוצית שבין החברה.״
יעקב יעקובי, שחקן כדורגל במכבי תל־אביב,
היה מלא רוממות ערב הקרב.
לפני כן, נהג להתעניין רק בכדורגל.
הוא שיחק כמה שרק יכל, וממשכורתו חסך
פרוטה לפרוטה — רק כדי שיוכל לנסוע
לחזות בתחרויות לאליפות העולם באנגליה.
אך כשביקשה ממנו שם דודתו להשאר,
סירב, ואמר :״לא׳אחליף את האויר של
ארץ־ישראל בכל אויר אחר.״
כמו שנהג להסתער על הכדור, הסתער
הוא גם על האויב, בקרב פנים־אל־פנים
אכזרי, בסכינים שלופות, במבואות רפיח.

העס

כמה
קי כו מ ט די ם
מרובעים?

וכשנפל, מתבוסס בדמו, מצאו חבריו ליד
גופתו מחזיק־מפתחות קטן. היה זה מחזיק־מפתחות
דמוי כדורגל.

שגואל ( 1ציו) פסח ()24

״ניצ׳ו היה ילד של הים,״ אמרה אמא
שלו.
הגבר החסון, השזוף והשרירי היה מבלה
בים ימים שלמים. עוד כשהיה ילד, בבולגריה,
נהג לשכשך שעות בין הגלים וכך המשיך
גם בתל־אביב. הים — היה לו לשיא
מאווייו.
אך כשהלך למילואים חדל להיות משועשע.
וכשחזר פעם הבייתה, לחופש אמר :״אמא
— אם אנחנו לא נהרוג אותם — הם יהרגו
אותנו!״
מאז גויים, המשיך כל הזמן לכתוב להוריו,
ולפני שבועיים נסע במיוחד למעיין־
ברוך, כדי לדבר קצת עם אחיו ג׳וקי. הם
לא שיערו שלעולם לא ייפגשו יותר.
כשבאו לאמו קצין צה״ל, רב צבאי ואיש
משרד הבטחון, כדי להודיע לה על מותו
של בנה — ידעה האם תיכף מה רוצים
ממנה.
היא ידעה, אך לא ידעה הכל. נהג הטנק
ניצ׳ו, נפל בקרב על עזה. הגבר שחשש
כי ״הם יהרגו אותנו,״ הלך אל מותו ביודעין
— והקריב את חייו כדי להציל את
כל חבריו שהיו איתו,

ישרא לי םבחרל
מהר:
הביתה,

שלמה עשור ()28
כמיהה ומוסניס
בכרם־ר,תימנים התגאו כולם בצנחן שלהם.
״שלמה זר. היה הפייטר שלנו,״ הם אמרו.
אך גם בחייו האזרחיים היה צמא להרפתקאות,
צמא למרחבים. הוא הצטרף לקיבוץ
חניתה, ואחר כך לדורות, ואחרי
שהשתחרר מהצבא בחר להיות נהג, ולנסוע
בכל הארץ.
חודש לפני שנהרג החל לתכנן טיול לאירופה
יחד עם חבר, ודיבר בגעגועים על
נסיעתו זו.
אך תמיד הדגיש שהמקום אליו נכסף
הוא ביותר — היא העיר העתיקה של ירושלים.
הוא היה מתאר את העיר העתיקה
הנשקפת מהדרך, כאילו נולד בה.
האם מקרה הוא שבמבואותיה נפל?
אולי לא. בפריצה הראשונה לעיר העתיקה,
כששימש נהג בפלוגת צנחנים. הוא
קיבל הוראה מפורשת להמתין בתוך ריכבו,
אך כשראה את חבריו פורצים אל העיר,

שבוע ראשון אחרי הנצחון.
שבוע בו התמזגו ההתלהבויות הגדולות
עם השינאות הקטנות.
שבוע בו התפרק העם ממתח הקרב וצהלת
הנצחון, אך התחיל להבחין בבעיות הגדולות
המתרגשות ובאות.
שבוע בו התערבבו תצלומי־הנצחון עם
המסגרות השחורות של מודעות־האבל.
שבוע בו עמדו המבקרים, בעיניים משתאות,
מול נהר הירדן ומרומי החרמון —
ובו התקוטטו עסקנים על עלי־הדפנה כמו
תגרנים בשוק.
ראשית הוויכוח. הדגל הכחול־הלבן
התנוסס מקונייטרה בצפון, ועד שארם־אל־שייך
בדרום. איש לא ידע כמה קילומטרים
מרובעים נכללו בתחום־השליטה של מדינת־ישראל,
ומה מיספר תושביו.
איש גם לא ידע בבירור מה לעשות
בשטחים אלה.
במפלגות החל התהליך הגדול של גיבוש
.הצעות לפתרון — אם לשלום, אם להמשך
המלחמה בלי־קץ.
קל ביותר היה לאותם כוחות שניסו
להתלבש על הגל הגואה של שכרון־הנצחון.
הציעו אנשי המרכז החופשי, פורשי חרות:
מדינת ישראל. מקונייטרה עד תעלת סואץ,
בלי לתת למיליון וחצי הערבים אזרחות,
או כל מעמד רישמי אחר בה. דהיינו:
דרום־אפריקה שניה.
רפ״י היתר, מחוכמת קצת יותר. הציעה
היא: סיפוח כל השטחים למדינה, תוך מתן
״אוטונומיה״ לתושביהם. כלומר: מישטר
קולוניאלי בעל ״מימשל עצמי״.
גח״ל שתק, לפי שעה. כן עשה המערך.
מפ״ם התלבטה, כרגיל. רישמית דבקה
בעמדתה שנקבעה בשנת : 1961 שלום עם
המלך חוסיץ, כנציג העם הפלסטיני. אולם
בתוך המפלגה החלה תסיסה לעידכון ד,עמ־דה.
הכוח
החדש הציע: איחוד הארץ בדרך של
פדרציה בין ישראל ומדינה פלסטינית חדשה
שתוקם בעזרת ישראל, תוך קשירתה מראש
באיחוד צבאי, כלכלי ומדיני.
היה זה רק התחלתו של הוויכוח הגדול.

פתח את דלת מכוניתו, ורץ קדימה, כדי
להצטרף אליהם.
ואז נפגע.
בבית־החולים, בהיותו פצוע קשה, כתב
לאשתו ,״ציונה, שמרי על עצמך ועל הילדים.
שמרו על המולדת״.
ולאחר יום הגיעה אליה הידיעה: שלמה
מת. למען ירושלים העתיקה, אותה כה אהב,
ואשר בשעריה לא זכה לבוא.

.הם שמעו על פרוץ המלחמה ברדיו
פאריס, לונדון טהרן וניו־יורק. אחדים מהם
הגיעו למקומות אלה אחרי שחלמו על כך
במשך שנים רבות. אך ברגע ששמעו בחדשות
שהארץ כולה מופגזת, שצבא האדיב
מתקדם, או שתל־אביב בלהבות — הם עשו
הכל בדי לחזור מיד ארצה.
ולחזור לא היה קל.
גולדה שתתה מיץ. סיפר למשל יוסי
סוקר, כתב צבאי של גלי צה״ל, שיצא לקנדה
לשם השתלמות בסרטים וטלביזיה.
כשפרצה המלחמה, עלה על המטוס הראשון
לניו־יורק:
״הדבר הראשון שראיתי שם, בשדה התעופה
של ניו־יורק. היה גליון הזיי לי ניוז,
עם צילום ענקי של בית הרוס וכותרת
גדולה: תל־אביב מופצצת.
״היתד, לי פתאום הרגשה שאין לי מה
לחזור. רצתי לקונסוליה. יהד איתי רצו
מאות אנשים. המשטרה נזעקה למקום וניסתה
לחסום לנו את הרחוב. אבל היא לא
הצליחה לעצור אותנו
״ראיתי שם את שלמה צפריר, פיטר פריי,
גאולה גיל, דובי צלזר .׳נתנו לנו למלא
פתק, עם שם וטלפון, ואמרו לנו לחזור
לבתים. לא הלכנו. רצנו למשרדי הסוכנות.
״ישבנו שלושה ימים במשרד־הסוכנות וחיכינו
,,יחד עם המוני סטודנטים. ביום השלישי
החלו להגיע שמועות על ניצחון.
מצב הרוח השתנה, ובמקום לחפש מטוסים
פנויים לתל־אביב, צלצלנו לחברת תעופה
ערבית ושאלנו אותם אם יש טיסות לקהיר.
אמרו לנו שלא, ושאלנו אותם מתי מגיע
מטוס אל־׳על לקהיר, אמרו לנו בשיא הרצינות
שנצלצל עוד שבוע. אולי.
״לא חיכינו שבוע, אלא טסנו לפאריס.
קודם חשבנו אמנם לנסוע ללונדון, אבל שמעני
ששם צפי׳פות איומה, של מאות יש
ראלים
שממתינים. נסענו לרומא ושם פגשנו
את גולדה מאיר, שותה מיץ, בשדר,־התעופה.
זה הרגיע אותנו.
״ברומא הצלחנו סוף־סוף לתפוס מטוס לישראל.
לאחדים מאיתנו זה עלה להם בכל
כספם ובכל חסכונותיהם. כשהגענו ארצה,
כבר מזמן נגמרה המלחמה.״
סיפור דומה סיפרו אנשים שהגיעו מ־ארצות־המזרח:
האדריכל צבי גלבוע, למשל,
עובד בפרס, בתפקיד רשמי.
״רק כשהחלה המתיחות,״ הוא מספר,
״רציתי לחזור. הביתה. הלכתי לקונסוליה,
יחד עם כל ׳שאר הישראלים. בקונסוליה אמרו
לנו שעלינו להישאר. אבל למרות שפסקה
תנועת־ד,מטוסים ,,הקמנו שרשרת של תורנויות,
לשמירה על שדה־התעופה.
״ביום השישי בלילה, לאחר שכבר התיאש־נו,
הגיע מטוס אל־על שעמד לנסוע מיד לארץ.
חמישים הישראלים, שהצליחו להתארגן
במהירות, עלו מיד על המטוס. ביניהם
היה גם ביטניק ישראלי שבמשך שנים חלם
להגיע לנפאל. ולאחר חודשים של מסע
מפרך הצליח כמעט להגיע למחוז חפצו, אך
שמע על העסק, ומיהר לחזור הביתה.
״במטוס היתה שמחה גדולה. אפילו רקדנו.
וכשראינו את הארץ בכינו מרוב התרגשות,
למרות שכמעט כולנו היינו שם רק חודש
חודשיים לפני כן.
״ישר משדה־ד,תעופה רצתי ליחידה. התברר
לי שלא חיילו את היחידה שלי. שאלו
אותי, מה רצת׳ יחד איתי היו שם עוד
שלוש מאות איש, שנפגעו נורא, הם דפקו
על השולחנות, צעקו, התרגזו, ובכוח הצליחו
לשלוח אותם לבתיהם.
״למרות שלא יכולתי לעזור כבר בכלום,
אני לא מתחרט על הנסיעה ועל המחיר שהיא
עלתה. כל מחיר היה שווה את האושר,
לראות שוב את והארץ. כשהיא שלימה,
ושליווה.״

רדיו
מי בראש
ומי בזנב?
בימים הרחוקים ההם, שחלפו לפני שבועיים,
בהם לא היה קול ישראל משדר 24
מהדורות של חדשות ביממה, היה לו פנאי
גם למספר רב של תכניות כבקשתך. חמורת
10 אגורות, שהם דמי־הדואר של גלויה*,
אפשר היה לבקש להשמיע ברדיו כמעט כל
שיר לרגל כמעט כל מאורע.
מן הנערה שפנתה לרבקה מיכאלי בהסבר
המקורי ״היום יש לי יום־הולדת ואין
מי שיברך אותי, לכן אני עושה זאת בעצמי.״
ועד שידור הברכות (בנלי צה״ל)
של צעירה לחייל ״למלואת שלושה חודשים
לחברות״.
הז קן והנערה. רכזי התכניות (בין
השאר: רות כידן, מאיר הרניק, לוסף בן־
ישראל) חייבים להתמצא היטב בעניינים,
אחרת יהיה להם קצת קשה לאתר את
השיר ״מתוך הסרט ההודי ארזו, המנוגן
בשעה שרואים את הזקן פוגש את הנערה.״
מעל לכל יש להקפיד על איזון בהשמעת
הבקשות של שני אלילי־הנוער אלביס פרס־לי
וקליף ריצ׳ארד, וזה כדי לא לקבל תזכורת
חרזנית מסוג זאת שנשלחה לקול
ישראל:
מי בראש? /קליף הקדוש!׳ /מי בזנב? /
פרסל׳ הגנב!

אך במיוחד חייבים לשים לב, כפי שמזכירה
העיתונאית נעמי בן־גור שערכה מחקר
על הנושא בבמחנה גדנ״ע, לנסלבות הבקשה.
כדי שלא יקרה מה שקרה לשדר
התכנית כבק שתך לבתי־חולים, שהשמיע
את שיר הצוואה, לחולה שעמד לפני ניתוח
קשה.

מ שפט
ה הו כחה
הני צחת
בבית הקפה סיסי, הנמצא בטיילת התל-
אביבית, מבקרים אורחים קבועים. גם ה־
(המשך בעמוד )10
* את הבק שות לתבניות כבקשתך הראשונות
היו מעבירים ב שע תו בפנייה טלפונית,
ישירה לעורך התכנית. משגבר הלחץ
נתבקשו המאזינים לפנות בכתב ולבסוף,
כדי להמנע מטרדת פתיחת 400 הפניו ת המגיעות
ב מ מוצע יומי, נתבק שו המאזינים
לפרט את בק שותיהם על גלויות־דואר בלבד.

במשך עשדה ימים גודל״ם אבדה לנו היוזמה המדינית•־ בעוד שבלבול גמור

* 6כרו עשרה ימים

מאז תום הקרבות — עשרה ימים גורליים, שיכלו להיות

׳ ג הרי־גורל.

יכלו להיות -ולא היו.
לעומת ששת ימי הקרבות, בהם שינה צה״ל את מפת המרחב, היו עשרה ימים אלה ימים
של דריכה במקום.

בימים אלה, אבדה לנו היוזמה המדינית. היא עברה לידי אויבינו,
ובראשם ברית־המועצות.
לא ישראל יצרה את החדשות, אלא מדינאי מוסקבה.
בימים אלה גם אבד לנו היתרון העצום בזירה המוסרית. בעוד שכל בעלי הרצון־הטוב
בעולם התייצבו לימיננו ערב הקרבות, השתתפו בשמחתנו למחרת הקרבות — הרי תוך
עשרה ימים אלה עברה תשומת־לבם לגורל המצרים הגוועים בצמא במידבר סיני, לגורל
הפליטים החוצים את הירדן, ואף לגורל הערבים בשטח־ם שנכבשו על־ידינו.

החלטה זו נבעה ממעמקי התודעה הלאומית, והיא סבירה בהחלט.
העובדה שהתלבשו עליה מפלגות ורסיסי־מפלגות, לשם צבירת הון פוליטי, אינה מעלה
ואינה מורידה. גם לולא עלה שום עסקן מפלגתי על גל זה, היה גל זה גואה באותה מידה.
מי שהשקיף על השפלה ממרום הרי השומרון, מי שהסתכל בקיבוצי הרצועה מצד עזה —
פשוט לא יכול היה להעלות על דעתו כי כוחות צבאיים עוינים יחזרו לעמדותיהם הקודמות,
יאיימו שוב על נחל־עוז ונתניה, חיפה ותל־אביב.
גם החלטה זו נבעה ממעמקי התודעה הלאומית.

ההחלטה השניה היא זו: מדינת ישראל צריבה להישאר מדינה
בעלת צביון עיכרי.
תושבי הגדה והרצועה, יחד עם ערביי ישראל, מהווים אוכלוסיה של מיליון וחצי נפש,

__ מאת

אודי אבנדי

גם בגיזרה חיונית זו של מאבקנו נאלצנו לעבור למצב של התגוננות.
בצמרת המדינה שררה אווירה של מבוכה. מיטב הכוחות היו עסוקים בהתכתשות על
השלטון, כשחסידי משה דיין מנהלים מערכה קיצונית להפלת אשכול, ויריבי דיין משתדלים,
בכל כוחם, לבלום את הסתערותו.

המרץ, שהיה צריך להיות מוקדש לפעולה מהירה ודרמאטית להנחת
יסודות איתנים לשלום, בימים בהם הכל עדיין ניתן לשינוי ולגיבוש
מחדש, בוזבז על מערכה פנימית עלובה זו.

המתרבה במהירות. צירופה למדינה היה יוצר מיד יחסי־כוחות של שלושה ערבים על
כל חמישה עיברים.
יתר על כן: אחרי התעמולה הרפ״יסטית שהתנהלה בחודשים האחרונים, בדבר ריבוי
הילודה הערבית, ברור לכל אדם כי תוך כמה שנים יהוו הערבים רוב במדינה כזאת.

משמע: צירוך הגדה והרצועה לישראל יהפוך את ישראל מיד למדינה
דו־לאומית, עם רוב עיכרי קטן -ותוך כמה שנים תהיה מדינה דו•
לאומית עם רוב ערבי.
לכך אין המוני ישראל מוכנים. כי זה נוגד לחלוטין את עקרונות־היסוד שעל ברכיהם
הם התחנכו מאז שחר־ילדותם בבית ובבית־הספר.

עצרות. צביעות והוגאח

ך נוצרה סתירה מהותית בין שתי החלטות — וכל עוד תישאר סתירה זו ללא
פתרון, לא תיתכן הכרעה פנימית לגבי עתיד כיבושי צה״ל.

במקום פתרון של ממש, ישנם פתרונות־סרק, שמקורם בעצלות
מחשבתית, או בציניות, או בהונאה.
יתכן שהיו בארץ אנשים שחלמו, בתחילת הדרך, שאפשר להשיג בשטחי־הכיבוש מצב
הדומה לזה שהושג בשטחים שנכבשו במלחמת תש״ח.
אילו נפלו השטחים ריקים לידי צה״ל, לא היתד, הבעייה קיימת.

אולם השטחים אינם ריקים. ואין כל אפשרותלרוקןאותם .
דבר זה צריך להיות ברור, מעבר לכל ספק. כל נסיון בכיוון של גירוש ערבים יספק
תחמושת קטלנית בידי אויבי ישראל. הידיעות שפורסמו בעתוני העולם, כאילו אולצו
רבבות פליטים לחצות את הירדן בניגוד לרצונם, או כאילו בוצע גירוש במקומות
מסויימים — כבר גרמו לישראל נזקים שאינם ניתנים עוד לתיקון.
כמה אלפים, או רבבות, באמת עברו את הירדן בצורה זו או אחרת, הפכו פליטים
חדשים. כל אחד מהם שווה את מישקלו בזהב לתעמולה הערבית והסובייטית.

מי ששיכנע אותם לעזוב, ביצע פשע נגד עתיד המדינה.
אך הגירתם של אלפים אלה לא שינתה מאומה במצב עצמו. האוכלוסיה הערבית נשארה
בארץ. היא מהודה גורם מרכזי בכל חשבון.
יש אנשים המציעים, פשוט, להתעלם מבעיה זו. אלה הם הדמגוגים. הם הופכים את
עצמם לדוברי הרצון הלאומי בהחזקת השטחים הכבושים — אך מתעלמים בעדינות
אלגנטית מן הבעיה המרכזית הכרוכה בכך.

הם פשוט אינם אומרים מה לעשות כאוכלוסיה זו.

משה דייו: שלום של תכתיב מוסווה?
הזמן חלף ללא שוב. לא אשכול ולא דיין הגישו בו תוכנית סבירה לפעולה.

תוכנית בזאת לא היתה כנמצא. היו רק דיבורים בעלמא, קטעי־רעיונות,
שהתעופפו כאוויר בלהטוטים של יחסי-ציבור.

סיפוח השמחים פיוושו צויוה דו=דאו1דת
* 1כך היו שתי סיבות — האחת שטחית, השניה עמוקה יותר.
/הסיבה השטחית היא שנצחונות צה״ל באו במפתיע, ולבן לא היתה
אפשרות להכין מראש תוכניות פוליטיות, כפי שהוכנו התוכניות
הצבאיות.
ישראל לא רצתה להתקיף את ירדן. ההתקפה על ירדן נכפתה עליה ברגע האחרון
ממש, עם חתימת ההסכם המצרי־ירדני, ופתיחת האש על־ידי תותחי חוסיין בירושלים י ובשאר הגזרות.
הגדה המערבית נכבשה כמעט במיקרה. למחרת היום עמדה ישראל כשהגדר, בידה, מבלי
שתהיה בידיה תוכנית מוכנה,־מראש מה לעשות בה.
מכאן המבוכה, הגובלת באובדן־עצות.

זהו הסכר נבון, אך שטחי. יש הסבר עמוק יותר, פחות גלוי. מקורו
במצוקה נפשית אמיתית.
למחרת הנצחון על ירדן, התגבשו בלב האומה (וגם בלב הצמרת) שתי החלטות
אינסטינקטיביות, הסותרות זו את זו. סתירה מהותית זו מבלבלת את החושים, מונעת
מחשבה נבונה.

ההחלטה הראשונה היא זו: לא להחזיר למצרים ולירדן שום שטח
של ארץ־ישראל שכבשנו.

זוהי צביעות, הראוייה להוקעה. מוזר כמה אנשים הגונים, שאינם כסילים, נפלו
במלכודת זו, וחתמו על עצומות שונות ומשונות.

מי שמציע לספח את הגדה והרצועה לישראל, ואינו אומר מה יהיה
מעמד האוכלוסיה הגרה שם -באילו אינו אומר דגר. הוא פשוט־מקשקש
בקומקום.

ה.או0ונוול׳ה״ פירושו! :תחוס גושנ
מעשה, יתכנו רק שלושה פתרונות לבעייה זו. מי שאינו רוצה להחזייד את
/השטחים לירדן ולמצריים, מוכרח לדגול בגלוי ובפירוש באחד משלושה אלה:

• הפיכת ישראל למדינה דדלאומית,
• הכנסת הערכים למחנה־ריכוז מוסווה,
• הקמת מדינה פלסטינית כמסגרת פדרציה עם ישראל.
על הפתרון הראשון אין צורך להרחיב את הדיבור. הוא ברור. פירושו להעניק לכל
יושבי עזה והגדה מעמד מיידי של אזרחי ישראל, מבלי להתחשב ביחס המיספרי שייוזצר.
כל הכבוד למי שרוצה בכך. אך נדמה לי שהרוב המכריע של אזרחי ישראל (הנוכחיים)
אינו מוכן לכך.
הפתרון השני הוא אבסורדי — אך בצורה זו או אחרת דוגלים בו כרגע אנשים חשובים
מאד במפלגות שונות.
אף אחד לא אמר זאת בפה מלא. הכל משתדלים להסתת את ההצעה במילים יפות, במליצות
שאולות, ואפילו בסיסמות שנקנו במשיכה משבועון זה.
משה דיין אמר, השבוע, כי הוא בעד צירוף כל השטחים שנכבשו לישראל, אך מבלי
שהערבים ״יהיו חלק בלתי־נפרד מן המדינה.״

במילים אחרות: מבלי שהערבים, הגרים בהם, יהיו אזרחי ישראל.
זהו ריבוע המעגל — שילוב־כביכול של שני העקרונות הסותרים, שהזכרנום קודם.

ההצעה היא: השטחים יצורפו למדינה. הם לא יהיו ריקים. אבל.־
נתייחס אליהו כאילו היו ריקים.

שורט בצמות המדינה
גאוני ממש.
כדי לבצע פתרון זה, מוכנים בעליו לקשט
אוחו בקישוטים שונים.

הם מוכנים, למשל, להעניק לערכים
״אוטונומיה״ ,מעין מימשל
עצמי.
הם מוכנים להפוך את האזורים הערביים
ל״קאנטונים״ ,כביכול לפי דוגמת שודייץ.
הם מוכנים למנות ועד עליון ערבי, שינהל
את העניינים הציבוריים של קאנטונים
אלה — את החינוך, הביוב, וכר.

אין פתרון מפתה יותר -אכל
כמו כל המחשכות הגאוניות של
דויד כן־גוריון ומשה דיין -הם
עומדים על כרעי־תרנגולת.
אין בה התבונה המדינית המינימלית הדרושה
אף למדינאי מעשי, שאינו הוגה־דיעות.

פתרון זה פשוט לא יעמוד
במיכחן המציאות.

זהו ״טריק״ ,תחבולה שבאה לאפשר סיפוח
השטחים בלי מתן זכויות כלשהן לתושביהם
— וכליאתם בגטו סגור, שייקרא
״שטח אוטונומי״ .איש לא ירומה.
כי איש לא יאמין לרגע ש״קאנטון״ זה
מבוסס באמת על הסכמה חופשית של
תושביו.

אפשר למצוא קוויזלינגים שיסכימו
להיכנס לוועד העליון -אף
יהיה זה ״יודנראט״ הפוך, וכל
העולם יתייחס אליו כך.

במצב שייווצר, אי־אפשר יהיה למנוע לחץ
עצום מצד חוגים יהודיים ״לייהד״ את הגדה
ואת הרצועה. ייח־צר לחץ עצום על הממשלה
לחסל כפרים ערביים, לפנות שטחים להתיישבות
יהודית, להפקיע אדמות. כמו שהיה
עד אתמול במדינת ישראל עצמה.
בקיצור: תחום־המושב הערבי יהיה דומה
לאותן שמורות־טבע שנמסרו בשעתו לאינ־דיאנים
בארצות־הברית, ושהצטמקו במהירות.
מצב זה לא יביא לשום פתרון. הוא לא
יביא לשלום ישראלי־ערבי. הוא יהווה בסך-
הכל הסוואה (שקופה למדי) לייהוד מזורז
של הארץ כולה.

מטרה זו כוודאי רצויה לרכים
מאד כמדינה. לכן חשוכ להכליט :
אין היא אפשרית, אלא כמחיר
מלחמת־נצח כין ישראל ועמי ערכ.

ילדים בגדה המערבית: האם הם יהיו אויבי]! בסיבוב רביעי?

מי שיצעד את הצעד הראשון בדרך זו,
צריך להיות ברור לו כי בכך הוא מחסל
שאי־פעם יושג
אאת

לכך,,
האחרון /׳-ן
הסיכוי 11 111** 1
ת הטינ״ו7
שלום אמיתי בין העמים. הוא זורע את הזרע למלחמה הבאה, ולזו שתבוא אחריה — סיבוב
אחרי סיבוב, אחת לכל כמה שנים. יתכן מאוד שגישה זו תואמת את עולמו הנפשי של משה
דיין. בנאומו המפורסם על קבר רועי רוטנברג, לפני 11 שנה בו אמר ש״כל חיינו נחיה בצל
לועי־התותחים.״ כבר אז ביטא מחשבה זו בגלוי.

אך האם רוצה ככך רוכ האומה? האם רוצים ככך החיילים שלחמו
לפני שכועיים? האם רוצים ככך ההורים של היום ושל מחר?

אני מציע לכל אדם בעל רצון־טוב — שנרתם ליוזמת־רמיה זו, לחזור בו בעוד מועד.
לפני שהוא שם את חתימתו על משהו, לפני שהוא נותן את שמו למשהו — יבדוק־נא
את פרטי־הפרטים. ישאל־נא את עצמו מה הן הכוונות האמיתיות של בעלי־ההצעה, מעבר
לנוסחות המתקדמות והיפות.

אחרת ימצא, מאוחר מדי, שנתן את שמו לדכר שהוא ההיפך הגמור
ממה שהיה נדמה לו.

בר ׳ 01 קובע!

ההצעה הסבירה היחידה: נדוציח!
1שאר הפתרון השלישי. עמדתי עליו בשבוע שעבר, כשאך נדמו התותחים, ואין
^ צורך לחזור עתה על פרטי־פרטיו. עיקריו הם:

ני מעז לטעון כי תוך שבועות מעטים יתפזרו כל מסכי־העשן, יתנדפו כל
המליצות הריקות, ויתגלה המצב לאמיתו.
אז יתברר — אולי מאוחר מדי! — כי בפני האומה עמדו רק שתי אפשרויות, והברירה
היא בין שתיים אלה בלבד:

• ההגדרה העצמית של ערביי פלסטין תומחש על־ידי מישאל־עם, שייערך מיד( .שאלו
אותי מה יקרה אם במימשל זה יכריעו ערביי פלסטין נגד הקמת מדינה כזאת. זוהי שאלה
היפוטטית ללא משמעות, כי כל המצוי בעניין יודע כי ערביי פלסטין רוצים במדינה
כזאת בלב ובנפש, ותמיד רצו בה — לא ב־״ ,510/אלא ב־״).990/

כל שאר הפתרונות הם עורבא פרח, התחכמויות של מי שלא התבגר עדיין די צורכו כדי
להבין כי בעניינים היסטוריים אין ההתחכמויות מצליחות.
כי כל יום העובר, מקטין את סיכויינו להחזיר לעצמנו את היוזמה, שכבר נשמטה מידנו.

• לא נחזיר את שטחי ארץ־ישראל למצרים ולירדן. לא ניתן כהם
דריסת־רגל לצכא עויין, ולמיבנה מדיני עויין.
• נעזור להקים כשטחים אלה מדינה ערכית פלסטינית, שתגלם את
ישות העם הפלסטיני, על פי הכרעתו החופשית.

• מדינת פלסטין תהיה קשורה כאמנת־היסוד שלה, כתנאי מפורש
ורשמי להקמתה, כיחסים פדרטיכיים עם מדינת ישראל.

• הפדרציה תאחד את שתי המדינות מבחינה בטחונית, מדינית וכלכלית. היא תאפשר
חופש־תנועה של אזרחי שתי המדינות בכל רחבי ארץ־ישראל, אך לא תאפשר לאזרחי
ישראל לגור בפלסטין — ולאזרחי פלסטין לגור בישראל.

• בירת הפדרציה תהיה בירושלים, שתהפוך כולה חלק מישראל.
• בעיית הפליטים תיפתר בשני חלקי פדרציה זו.

• על כפים זה יוצע שלום נדיב ומכיר לשאר מדינות ערב, תוך
נכונות להקים מסגרת מדינית וכלכלית משותפת לכל עמי המרחב.
למראית־עין יש דמיון בין תוכנית זו, ובין תוכנית ה״אוטונומיד,״ של חסידי דיין ושורד.
אולם זוהי טעות אופטית — או הונאה. כי שתי ההצעות הן דבר והיפוכו.
הצעתנו בנויה על הסכמה חופשית, על שותפות־אמת, על שינוי מהותי, ההצעה השניה
היא תכתיב מוסווה, שיוטל בכוח הזרוע על המנוצח, לטובת המנצח.
אנשי דיין משתמשים עתה בסיסמות שלנו, מדברים על ״העם הפלסטיני״ (שעוד אתמול
הכחישו את עצם קיומו) ,על ״עצמאות״ ערבית, על ״פדרציה״ וכיוצא בזה.

אולם הם מתכוונים להיפוכו של דכר.
על כך מעידה העובדה שהם נמנעים בקפדנות מלפרט׳ את הסעיפים המכריעים של הצעתם,
ומכסים על מחדל רב־משמעות זה במליצות יפות על שלום וקידמה.

על כך מעידים גם מעשיהם כימים אלה, המובילים ככיוון ההפוך.

• להחזיר את השטחים לירדן ולמצרים, בלי־תנאי או בתנאים
מינימליים כלשהם, או
• לקכל את הצעתנו לפדרציה ארץ־ישראלית כלשונה.
הטרגדיה היא בכך שכל יום העוכר מקטין את הסיכויים להגשים
את הפתרון החיובי.

מעשה דרמאטי, שיכול היה לחשמל את העולם ביום הראשון אחרי הנצחון, הפך מעשה
קשה ביום העשירי, ועלול להיות בלתי־אפשרי ביום העשרים.
כי בינתיים מתקשות העמדות, חוזרים הדברים הנפשיים והמדיניים לקדמותם.

גרוע מזה: כל יום העוכר, גורר אותנו למעשים העלולים לסכל מראש
כל פתרון חיובי. מעשים והרצועה מעשים מעשים

העלולים להשמיט את הקרקע מתחת לנכונות הנפשית של אוכלוסיית הגדה
להכריע ברצון חופשי למען איחוד פדרטיבי עם ישראל.
שייצרו מציאות נפשית אחרת לגמרי.
כאלה — מקורם בבילבול הגמור השורר בצמרת.

כילבול שאשכול ואלון שותפים לו לא פחות מדיין ופרם.
בילבול שהוא תולדת ד,שיגרה הנפשית הנוראה של שני דורות, השיגרה הבן־גוריונית ששני
פלגי מפא״י ירשוה.
בילבול המשתק כל נכונות לשמוע דברים חדשים, ואף לחשוב ברצינות על דברים חדשים.

כילכול העלול לשים לאל את כל נצחונות צה״ל, ולהחזיר אותנו כסוך
הסיבוב השלישי לאותו מקום שכו התחלנו: למעמד של מדינה מנותקת
כמרחב, מדינה מוקפת אויבים שנוצחו רק זמנית, מדינה שתצטרך
לחיות על חרכה לעולם ועד.
האם אתה רוצה בכך?

במרינה
(המשך מעמוד )7

משטרה היא אורחת קבע במקום.
ביום השלישי האחרון, בשעה 9.30בבוקר,
ביקרו בסיסי גם קארול הובר (,)28

וגם אנשי המשטרה. קארול חיפש בחורה,
והמשטרה התבוננה. כשקארול התחיל ללכת
לכיוון בית השימוש במקום, הבחין
שוטר שהוא מפשפש בכיסיו — ומוציא

כדור קטן, עטוף בנייר־כסף.
שניים מאנשי המשטרה זינקו אליו.
קארול הבחין בהם, שמט מידו את כדור־הכסף,
נכנס לבית השימוש.

ביטניק המו סמי השתודד ודקר שדושה אנשי ושוטר
גם את הבחורה שישבה שם, בגבה. אחרי
זה הצעיר חיפש אחרי קורבנות נוספים.
בדיוק באותו הרגע לקח הגבר השני שישב
בחבורה כיסא, והוריד אותו בכוח על
ראש הדוקר. הצעיר קיבל את המגה בראשו,
התאושש, ומיד קפץ על הגבר שנתן
לו את המכה ודקר גם אותו בגב. הוא לא
הסתפק בזה. הוא רץ מיד לעבר הגבר אותו
דקר לראשונה, התנפל עליו, השכיב אותו
על הריצפה ליד הקפה, והמשיך לדקור ו־לדקור.

כאן סיפורה של המלצרית.

המכוניות סגרו עדיו
ווי
ד ז 111* 1 1
ך* התקהלות בקרן הרחובות שדרות

| קרן־קיימת—דיזנגוף, היתד, גדולה. מאות
סקרנים התאספו במקום. הם ראו את המתרחש,
אבל פחדו להתערב.

פרץ שמעון 32 נהג משאית
שהיה כקירכת מקום, סיפר:

0 *1 7 1 *1 1 7 1יוכבד אביטל שנדקרה
הרוצח.
בסכין
1 ! 1 1/ 1 4 1 1בגבה
היא צולמה כשהיא מקבלת עזרה ראשונה.

עמדתי בצד השני של השדרה, כשפתאום
ראיתי בחור צעיר שנראה כמו מטורף, כשהוא
מחזיק סכין ביד. שמעתי שאנשים צועקים
שהוא רוצח, ובורחים מהמקום. התקרבתי
להתקהלות ולצעיר שהחזיק את ה־

לדוקר הצעיר את החולצה. הורדנו את החולצה,
ואז ראיתי שלצעיר הזה יש חור של
כדור שנכנס בחזה ויצא לו דרך הגב.
עזרתי לשוטר לשים לצעיר אזיקים על
הידיים. הכנסנו אותו לניידת, ושם הוא התחיל
לבכות.

לא חלמנו שזה יכול לקרות:
<11X11 1111 ^1 11 1 1 !׳111— 1— 111

כית־החולים קיבל את הפצועים ד״ר
.*2רודברג. הוא נבהל בהתחלה כשראה
חמישה פצועים לפניו. אבל מיד התחיל לטפל
בהם.
ראובן מת בינתיים מפצעיו. הביטניק הוכנס
לחדר הניתוחים, ועדיין לא יצא מכלל
סכנה. לזאב וליוכבד היה מזל. הם נפצעו
קל, ולאחר תפרים אחדים נשלחו לבתיהם.

ד רכי־ אד ם

בעיות
א ק לי מיו ת

אמר זאב גדיק:

בבוקר אחד יפה ניגש קלמן פינתי
(אקהוז) בן ה־ 33 למונית בתחנה המרכזית
בתל-אביב, נכנס למונית, והזמין נסיעה
מיוחדת לקריית־שמונה.
כשהגיעו לקריית־שמונה ביקש הנהג את
שכרו, מאה ושמונים לירות. אבל פינתי
ענה לנהג שאין לו כסף, שאינו חולם לשלם
לו, ובכלל, זה לא מעניין אותו.
אבל בפני השופט הסכים להסביר למה
הזמין נסיעה מיוחדת לקריית־שמונה הרחוקה
:״זה פשוט כי רציתי לברר שם מהו
מזג־האוויר.״

כשישבנו ארבעתנו בקפה, לא חלמנו שיכול
לקרות מיקרה כזה. דווקא באותו ערב
היכרתי לראשונה את ראובן. אני לא יודע
אפילו מה שם משפחתו.
אז ישבנו ככה, ליד השולחן, וסיפרנו במשך
רבע שעה בדיחות. פתאום הצעיר הזה
הבלונדיני שישב לידינו קם, והתנפל על
ראובן. הוא דקר אותו בחזה. אחרי זה הוא

רצח ללא
ך * לב שלי 1הצילו הוא דקר
( | אותי הוא רוצח אותי!״ ראובן
לופוביץ צעק בכוחותיו האחרונים, תפס
בשתי ידיו את חזהו המרוטש מדקירות סכין,
כשדם רב מבעבע מבין אצבעותיו ומכתים
את חולצתו הלבנה.
ראובן קם בשארית כוחותיו, הצליח להזיז
את השולחן, ניסה להתחמק מן המקום. אך
הדוקר, ביטניק אמריקאי בשם מיכאל כ״ץ,
שהגיע לארץ יום קודם, המשיך לרדוף אחריו
כשהוא מקפץ בין הכסאות והצליח לתפוס
אותו סמוך לכביש, התנפל שוב על ראובן,
הפילו למדרכה, והמשיך לדקור אותו שלוש
דקירות בחזה ופעם ביד.
כ״ץ, שהגיע לארץ יום קודם, קם מעל
גופו של ראובן, והמשיך להשתולל ולדקור.
את יוכבד (״יוכי״) אביטל, את זאב גליק
ואת רב־סמל יוסף בסון, שבא לעצרו.

העיניים שדו מבריקות
1יו ווווווווו1 1

^ ל סיפור הרצח המזעזע, שבוצע ל־
״ע עיני עשרות אנשים בבית־קפה ורד שברחוב
דיזנגוף הסואן סיפרו כמה עדים.

סיפרה המלצרית יהודית שוורץ
( ,)36 שראתה את המיקרה כד
תחילתו:
זה היה ככה. אני עובדת בבית־הקפה ב
סכין,
וראיתי שהוא דוקר גבר אחד. ברגע
הראשון לא הבנתי מה קורה, אבל תיכף
חיפשתי לי מקום נוח כדי שאוכל לקפוץ
על הצעיר עם הסכין ולהוציא לו אותה מן
היד.
הצעיר שדקר ניסה לברוח מן המקום, הוא
לא הספיק הרבה לברוח ונכנס לאמצע הכביש.
בדיוק באותו הרגע הגיעה מכונית
קונטסה משטרתית, אז באה גם ניידת משטרתית,
שעמדה כל הזמן ליד שדרות קרן־
קיימת. מכוניות המשטרה סגרו על הבחור.
גם מכוניות אחרות שנסעו בכביש באותו
זמן סגרו על הבחור, כך שהוא לא היה
יכול לברוח.
מהניידת ירדו שוטרים. אחד מהם, שאני
חושב שהוא רב־סמל, שלף את האקדח שלו,
ואמר לצעיר לזרוק את הסכין. הוא אמר את
זה בעברית. באותו הרגע זינק הצעיר על
השוטר הזה, וראיתי אותו מניף את היד.
הוא דקר את השוטר פעמיים. פעם אחת בגב
פעם בכתף ופעם ביד.
השוטר התחיל ליפול, והצעיר נדבק אליו.
ממש באותה שניה שמעתי שתי יריות, בזו
אחר זו. השוטר הנדקר הספיק לירות בצעיר
פעמיים. רק יריד. אחת פגעה בו בחזה,
והכדור יצא מהגב.
אני קפצתי אז על הצעיר, סובבתי לו
את היד, ועזרתי לשוטרים לכבול לו את
הידיים באזיקים.

השוטרים הרימו את החבילה מצאו בתוכה
ארבע אמפולות מורפיום, ועצרו את קארול
ברגע שיצא מחדרי־השרוחים.
הנה, עוכדה. קארול מאוד התפלא,
והסביר לשוטרים שאף פעם בחיים שלו
לא ראה שום אמפולות של מורפיום, ואת
האמפולות האלה בפרט. השוטרים, לעומת
זאת, הציעו לו שיסכים לעריכת חיפוש בביתו.
קארול הסכים. הוא נסע איתם לביתו
ובחיפוש קצר שנערך שם נתגלו בתוך
כיס מעילו עוד שתי אמפולות מורפיום מאותו
סוג שאותו לא ראה מימיו.
החוקרים שניזקקו למספר ימים לחקירתו,
הביאו אותו בפני שופט השלום לצורך
קבלת פקודת מעצר נגדו. קארול, שהתייצב
בפני השופט, הסביר :״אדוני השופט. בחיי
אלוהים. אני אף פעם בחיים שלי לא השתמשתי
במורפיום. את שתי האמפולות האלה
שהמשטרה מצאה בבית שלי, מצאתי
לפני כמה ימים בסיסי. ויש לי הוכחה:
הנה, עובדה, גם המשטרה מצאה שם השבוע
אמפולות.״

דרכי־חיים

הזקן
עס ה מזווד ה

נתן ליוכבד מכה עם היד בבטן, ואחרי זה
בחזה. יוכבד — שקיבלה שתי מכות חזקות
— הסתובבה, ואז הצעיר דקר אותה בגב.
יוכבד ברחה בצעקה נוראה, וניצלה מדקירה
נוספת. בינתיים כל המקום התמלא בדם —
ובאנשים שהתקהלו.
איש מהם לא ניסה לעצור בעד הצעיר
מלדקור, שמעתי המון צעקות ואז ראיתי שהמצב
מסוכן ..לקחתי את הכיסא עליו ישבתי
והורדתי לדוקר מכה חזקה עם הכיסא.
את המכה הוא קיבל בראש. אבל הדוקר
בכלל לא זז מהמקום, כאילו לא קיבל מכה.
התחלתי להאבק איתו, ואפילו לא הבחנתי
כשהוא התקרב ודקר אותי בגב. אבל ראיתי
כשהוא רץ לראובן ודקר אותו שוב, ואחרי
הדקירות הוא רץ לכביש והתנפל על השוטר
שבא לעצור אותו. רק אחרי שדקר את
השוטר — השוטר ירה בו. יכול להיות שהיריד,
הזאת הצילה חיי כמה אנשים.

שוטר המקוף שהקיף את קרן הרחובות
בלפור ורוטשילד בבת־ים, הבחין בגבר
קשיש, כבן ,60 יוצא לו מתוך מקלט כשבידו
מזוודה.
הכל היה תמים מאד למראה. אבל כששוטר
שאל אותו לשמו — ברח הקשיש
מהמקום, בזריזות מפליאה.
השוטר רדף אחריו, אך הצליח לעצרו רק
אחרי שאיים באקדח. הוא פתח את המזוודה
של האיש הזקן — ,ונידהם למראה מערכת
נוצצת של כלי־הפריצה המשוכללים ביותר
שראה מימיו. היו שם איזמלים עם להבים
בגדלים שונים, צבתות מיוחדות לעקירת
מסמרים, מערכות מברגים, פטישים ומשו־ריות,
וכמובן גם כפפות — ופנס מיוחד
בעל קרן־אור דקיקה.
השוטר הוביל את האדון למשטרה, ושם

תור מלצרית. אני גם מגישה לאורחים שכרנדר
גועם 20 שהיה גם הוא
יושבים בחוץ. אז בערך בשעה 10.45 באו* כמקום, סיפר:
לשבת ליד שולחן שני זוגות. הם ישבו,
הזמינו וסיפרו בדיחות. איש מהם לא חשב
שיקרה משהו.
בערך בשעה ,11 בא לבית־הקפה בחור
צעיר שדיבר רק אנגלית. הוא היה לבוש
במעיל־ספורט מז׳מש, חולצה ירקרקה ומכנסיים
ירוקים. הוא התיישב בשולחן סמוך.
כשניגשתי אליו, ראיתי שהעיניים שלו
מבריקות. שאלתי אותו מה הוא מזמין, והוא
ביקש קפה. הגשתי לו את הקפה, אז הוא
רצה שאחליף לו את זה לגלידה. בהתחלה
סירבתי, אבל הצעיר התעקש. לא רציתי ש־.
יהיו צעקות והחלפתי לו לגלידה.
כשביקשתי ממנו את הכסף עבור הגלידה,
הוא קם, פישפש בכיסיו. פתאום, בלי כל
אזהרה מוקדמת, ראיתי אותו נותן מכה4
חזקה בחזהו של האיש שישב עם שגי ה־זוגות
סמוך אליו. לא הבנתי מה פתאום הוא
מרביץ לאיש. אבל. כשהסתכלתי טוב ראיתי
את.ד,צעיר שולף סכין. מגואלת בדם מחזהו
של׳;האיש. לא הספקתי לחשוב הרבה, ומישהו
דחף אותי מן המקום. שמעתי צעקות,
וראיתי עשרות בני־אדם שבורחים מן
המקום. הצעיר המשיך להשתולל. הוא דקר

כשהייתי ליד קפה ורו, שמעתי צעקות.
רצתי תיכף למקום לראות מה הולך שם.
ראיתי פתאום בן־אדם עם חולצה לבנה
שרוע על הריצפה בין שולחנות ביתיר,קפה
שהיו על המדרכה, ברחוב דיזנגוף. מעליו
רכן צעיר עם חולצה ירקרקה. הוא החזיק
סכין ביד ודקר את האיש בחזה, ואז קם
וניסה לברוח אל הכביש.
מכוניות שהיו בכביש סגרו על הדוקר.
בחור אחד שהיה במקום נתן לדוקר מכה
עם אבן על הראש, שני נתן לו מכה עם
כיסא. אבל הצעיר הזה, שאני חושב שהוא
היה ביטניק, לא זז מן המקום. אז פתאום
קפץ עליו שוטר. הביטניק הזה דקר את
השוטר, ואז השוטר ירה בו, והוא נפל והשוטרים
הכניסו אותו לניידת.

דויד ויגר 24 שגם הוא היה
כמקום, סיפר:

ראיתי התקהלות, וגם אני הייתי שם.
ראיתי את הדוקר שוכב על הריצפה. ניגשתי
אליו ביחד עם שוטר אחד שהיה במקום,
ושמעתי את הבחור מדבר באנגלית. הוא
ביקש ממני שאוציא לו את הפספורט שלו
מהכיס. השוסר אמר לי לעזור לו להוריד

טביעת־יד

מדמו של הקרבן, נראות בבידור על המדרכה של רחוב דידגגוף.
הנרצח נפל מ תבו סס בד מו, אך הביטניק המ שיך לדקור או תו
בחמת זעם. בודק את טביעת־תיד, ראש ענף־חקירות, סגן־ניצב רפאל יעקובי נמשמאל).

*** ולמית אלוני היתר, מרוגזת. הח״כית
הצעירה של מפא׳׳י, שנחשבה עד כה
כמקורבת לרפ״י, לא שמה מחסום לפיה:
,איך מעז דיין לדבר כך?״ היא קראה.
״איך מפרסם שר בממשלה דברים כאלה?״
היא התכוונה לראיון שנתן משה דיין ביום
הששי האחרון לעתונאי המקורב אליו משכבר
הימים, ישעיהו (״שייקר,״) בן־פורת,
איש ידיעות אחרונות שמיהר ארצה מפאריס
ברגע ששמע כי דיין חזר לממשלה.

כאותו ראיון העליב דיין את
אשכול, שפך עליו קיתונות
בוז, הודיע בי אשבול ככלל
רצה בו, ושרק העם הבריח
אשבול לצרפו לממשלה.

לוי

הוא גם זקף על חשבון עצמו את כל
הישגי המלחמה האחרונה, והביע את דעתו
כי ממשלת הליכוד הלאומי הפכה כיום
מיותרת. גרוע מזה: היא מזיקה, מפני שאי־אפשר
לגבש בה מדיניות מוסכמת.

דיין אמר שהוא מעדיך עכשיו
ממשלה מצומצמת יותר. ממשלה
שתוכל להכריע. קרי: ממשלה של
משה דיין.

מאונס, ברגע האחרון ממש, אחרי שרשימת־המועמדים
שלה כבר הורכבה. הוא חשש
להישאר בחוץ.
אין ספק כי אשכול יסיים את תפקידו
ערב הבחירות. הוא קשיש מדי, ובבואתו
הציבורית חלושה מדי. אין לו יורש טבעי.
שורות מפא״י התדלדלו.
אולם בעוד דיין רץ אל המנהיגות מימין,
רץ אליה יגאל אלון משמאל. הוא רוצה
בצירוף אחדות העבודה למפא״י, מסיבות
דומות. אם יצטרפו שני הגופים למפא״י,
הם עשויים לנטרל זה את זה. יתכן כי
המנגנון יעדיף, במיקוד, זה, את יגאל אלון.
כי אלון, בניגוד לדיין, מסוגל לעבוד
בצוות. אין הוא שופע בוז תהומי לכל
זולתו, כמו דיין. אין הוא מפחיד, כמו
דיין, את החרדים לשלום הדמוקרטיה.
אולם לדיין יש יתרונות חשובים על אלון,
והוא דואג להגבירם. בבואתו הציבורית
חזקה יותר. לרשותו עומדים עתונים חשובים.
הוא סחט מנצחון צה״ל את הטיפה
האחרונה של תהילה, מציג את עצמו כמנצח,
לי רק בעיני העולם אלא גם בישראל.

יתר על בן: סביב דיין מתחילה
להיווצר אווירה של הצלחה. הצלחה
גוררת הצלחה, בי כל אחד
רוצה להיות במחנהו של המנצח
אם בדי לזכות בחלק מן השלל,אם לשם סיפוק עצמי.

אבל לא זה בלבד הרגיז את ראשה
הבלונדי המתולתל של אלוני. היא יצאה חוצץ
נגד מסע הפירסום־העצמי של דיין,
שהעולם לא ראה עוד דוגמתו.
״אילו היה מויש פרלמן מקדיש למדינת
ישראל את חצי המרץ שהוא מקדיש למשה
דיין,״ קראה בלהט ,״היו מופיעים בעתוני
העולם פחות תמונות של דיין, ויותר תמונות
של מיתקני־הגאזים המצריים!״
משה (״מויש״) פרלמן הוא יועצו של
משה דיין ליחסי־ציבור. מייד עם כניסתו
לתפקיד, מינה אותו דיין לאחראי על קשרי
מערכת הבטחון עם העתונות הזרה.
היה זה מינוי גאוני. כי תוך ימים מעטים

יריביו של דיין מקווים, לעומת זאת, שאם
יוכלו לעכב אותו די זמן, מוכרח דיין
לעשות שגיאות גורליות. כי זהו טבעו. אין
הוא אדם שקול וזהיר. הוא מרגיז אנשים
העובדים לידו, או מתחתיו. הוא מזלזל בכולם,
אינו שועה לעצת איש, מהווה ״זאב
בודד״.
זה כבר הורגש בשלושת השבועות הקצרים
של הימצאו בתפקידו החדש. מנחם בגין,

זהו וק אחו משלושה שעוים שר משה ד״ן בשבועונים החשובים בעולם

גרם מויש לכך שתמונתו של דיין תקשט
את השערים של השבועונים טייס, ניוז־ויק
ול׳אכספרס, ועמודים שלמים בכל העתונות
המצויירת בעולם. הוא הוגדר בכל הכתבות,
פרי השראתו של מויש, כ״מנצח המלחמה״,
האדם שהביס פעמיים את עבד־אל־נאצר.
בשום כתבה לא הוזכר כי דיין הגיע לשלטון
שלושה ימים לפני

רק עתונים מעטים הזכירו, דרך
אגב, שיש עוד גנרל בישראל :
רב־אלוך יצחק רבץ, שהוא המנצח
האמיתי של המלחמה.

אכן אשם, אשבול אשם
*ויתע דאג דיין להפקיע לעצמו את
כל התהילה, להתקשט בכל הנוצות שאפשר
היה לתלשן מאחרים?
לא היה זה רק ביטוי לחולשה המציינת

הוסבר לו מיהו הזקן החביב: האיש אותו
הצליח לתפוס. הוא אימרה הויזפאסר, המחזיק
בתואר ״זקן הפורצים המקצועיים
בישראל״.

תל־אביב

פרות
ב ת חנ ה ה מר כזי ת

38 בנאים 30 ,פועלים חקלאיים 30 ,פקידים
25 ,״ נגרים 20 ,בעלי בתי־חרושת קטנים
18 ,מסגרים 13 ,חייטים 12 ,צבעים,
העולם הזה 1555

את דיין, כמו עסקנים צעירים אחרים בני
דורו, לפרסומת עצמית. היה בכך גם חשבון
קר: באמצעות הפרסומת העולמית, מקודד,
דיין לפרוץ אל משרד ראש־הממשלה.

שערי השבועונים הזרים נועדו
לפתוח לו את שער השלטון כישראל.

לדיין אין זמן למאבקים פוליטיים
ממושכים. ערב כניסתו לתפקידו, ב־20
במאי, מלאו לו 52 שנה, והוא ממהר אל
השלטון.
הוא הגיע לתפקיד באמצעות ״הפיכה שקטה״
— לחץ מאורגן של שלושה עתונים
ימניים (מעריב, ידיעות אחרונות והארץ),
של עצומות ציבוריות מאורגנות, ושל תנועה
ציבורית אוטנטית. זה היה ערב הקרב, כשהעם
הנפחד התגעגע ל״מנהיג״.
בינתיים השתנה המצב. הפחד סר. אולם
לדיין יש קלף נוסף: אם יורע מצבה של
ישראל במאבק המדיני על שטחי־הכיבוש,
אם תוכרח הממשלה לתת פקודת־נסיגה, יוכל
הוא להציג את עצמו כמי שמתנגד לנסיגה.

ככדקרה זה עלולה ההתמרמרות
הציבורית על הנסיגה לטאטא את
11 סנדלרים, שמונה צורפים, ששה שרברבים,
חמישה רופאים, ארבעה רצענים, שלושה
נהגי אוטומובילים, שלושה קצבים ושני
שוטרים מעיריית תל־אביב, יצאו לפני 45
שנים מיפו ויסדו שכונה חדשה בין הפרדסים
שהקיפו אז את תל־אביב מצד
מזרח,
תוך זמן קצר נבנו בשכונה מאה צריפים
וחמישים בתי־אבן, באר, משאבה ובריכה
פתוחה שסיפקו מים. התושבים של נוה־שאנן,
השכונה ר,שאננה החדשה, גם סידרו
ליד בתיהם משקי־עזר — רפתות וגינות־ירק
— וראו את עתידם, בין השאר, כ־

אשכול ואבן מן השלטון, לפנות
את המקום לדיין.
לקראת אפשרות זו מתכונן דיין במרץ.
מדי יום ביומו חוזרים בטאוניו, ובעיקר
הארץ, על הטענה כי אבן הוא סמרטוט,
אשר יבזבז את נצחון צה״ל. כך נוצר מראש
מצב־רוח ציבורי שיאמר, במיקרה של כשלון
:״אבן אשם!״ כלומר: אשכול אשם, כי
אשכול החזיק את אבן.

זאב בודד -ומרגיז
והי אפשרות אחת, מיידית. אבל

( דיין אינו סומך רק עליה. המערכה המדינית
עשוייה, בכל זאת, להסתיים בהישג
כלשהו, שישביע את הציבור.

לכן בונה דיין מערכה שניה,
ארוכה קצת יותר. מטרתה: להביאו
לשלטון בשם מפא״י, אחרי
הבחירות הבאות, כעוד שנתיים.
התנאי המוקדם לכך הוא
רפ״י, והפיכת דיין למנהיג
קל לדיין, מבחינה נפשית, כי
מלכתחילה בהקמת רפ״י. הוא

חיסולה של
מפא״י. זה
דיין לא רצה
הצטרף אליה

ספקי־הירקות של תל־אביב.
חבל שלא ראו את העתיד יותר ברור,
מציין בטאון הקבלנים, הקבלן והבונה׳,
המספר על כך בגליונו האחרון. אחרת, מסביר
העיתון, היו תושבי השכונה קונים,
ללא ספק, גם את שטחי הפרדסים שבסביבה,
כי על שטחים אלה נבנתה, כעבור עשרים
שנה, התחנה המרכזית של תל־אביב.

החי
• טעות דא דעודם חוזרת. בשכם
התפלא אחד ממפקדי החטיבות של צה״ל,

שגרם במישרין לסיפוחו לממשלה, התרגז
עליו כמה פעמים.

בגין אינו יחיד ברגשות אלה.
אמר השבוע אחד השרים :״דיין
הוא סיעת־יחיד בממשלה.״
גם בתוך מפא״י התקררו קצת החוגים
שתמכו בו עוד לפני חודש. התפרצותה של
של ׳שולמית אלוני היתה רק אחד הסימנים

לכו•

צעד מן הנצחון

ם כן, מה הם סיכוייו של דיין?
ברגע זה הם טובים מאד. הוא נמצא
צעד אחד בלבד מן השלטון העליון —
ואיש אינו יכול אף לנחש מה יעשה אם
יגיע לשם.
אולם ברגע זה מתגבשים כוחות נגדיים,
שאינם מבוטלים. הם עשויים להביא לכך ש־איש־השער
יישאר בשער — ולא יעבור אותו.

מדוע קיבלו השכמים בעת כיבוש העיר את
יחידתו שבאה מצד מזרח במחיאות־כפיים,
הבין רק יותר מאוחר שמקבלי־הפנים סברו
כי החטיבה הצה״לית היא חטיבה עיראקית,
הבאה לעזור לצבא הירדני.
• הרס הארס. בקיבוץ האון התברר
כי חמישה נחשים ארסיים שנאספו ערב
המלחמה, לשם מכירה למעבדה, נפגעו בהפגזות
הסורים, הוחלט להכלילם ברשימת
נזקי־המלחמה, לתבוע את 125 הלירות שהיו
מקבלים עבור הארס שהיה אפשר. לחלוב
מהם אלמלא נהרגו הנחש־ם.

האשה.
!יי שואלת
היא טוענת ש דירתה
היתה ערבית גם כ שהרובע היה יהודי.

״למה אניד

ויאה וולווחח
רוכלים

הנו שאים את

ברחוב זה צעד ישו הנוצרי, כשהוא נושא את הצלב על
נפגשים בו פליטים מן הרובע היהודי, הנו שאים את רהיזזיז
סחורתם בחוצו ת העיר — וילדי מבקרים יהודיים, החוב שי ם על ראשיהם

משפחה שלמה זגג

החדר

גרה

מאז

מלחמת

ת ש״ח.

ך 1ף שטיח. ההורים לקחו את
11ל
| | ח הכסאות. הילדה בובה.

היא נולדה אחרי תש״ח. גם הילד (למטה).

וגע לפני הפינוי: בתוו1ה גוה תשבחה של אחת עשוה נפשות. ה

עכשיו
־טמבל.

ז |יי ב קופ ס או ת ובארגזים׳ ,אותס
הוא נושא כסב? מקצועי, הוא
#1 1 1 1 1
מעביר הפעס חפציס עלובים של משפחתו.

עיניה זולגות ומעות, על גבה נמה ממטרסל׳ משפחתה

קיברה נקווה לצאתמיד

יש בזה מידה רבה של צדק. היהודים
גורשו מן העיר העתיקה במלחמת
תש״ח. דירותיהם נמסרו לערבים. עכשיו
נכבשה העיר העתיקה — ובשבת זו
ניתנה פקודה לכל דיירי הרובע היהודי-
לשעבר, לפנות מיד את הדירות, החדרים,
הכוכים והחנויות שברובע.
כמעשה נקם — זה מוצדק.
אולם מבחינה אנושית, וגם מבחינה
מדינית, אפשר להתווכח על מהירות הביצוע,
ועל שיטתו.
תוך שעות מעטות נאלצו הרבה עשרות
משפחות, העניות שבעניות, לצאת מן
הבתים הרעועים — מבלי שהיה להן
לאן. אחדים הועברו, זמנית, לשוק עתיק
מזוהם. אחרים ברחו אל קרובים. אחרים
יועברו — כן נמסר — לאוהלים
מחוץ לחומות.
כך, במשך כל היום, ראתה העיר
העתיקה זרם של פליטים ממררים בבכי,
גברים ונשים, זקנים וילדים קטנים,
נושאים שברי־רהיטים. התמונה הטילו
את צילה על העיר העתיקה כולה ־־״
סימלה בעיניה את הכיבוש.

תמונת וחוב

מ שפחה עובר ת — מבלי לדעת לאן. חילד סוחב שרפרפים וכסא.
הילדה מ אחוריו מובילה עציץ. האחר הבכור והאב סוחבים מיטה.
מאחור נו שאים אחרים ארגזים מלאים במטלטלים. אפילו הילדה בת השלוש עוזרת לסחוב.

4 0יז-־ו 3זד 0 .ז 0ז ס * ז מ 0 1 9
חז 5מ 9ח ח * 0 8ז 9חז 0 6 ,1 1ח ס $
ז 01<{<3 5 . 0ו ^ ל ! א ו 1ז 3 ^ 8 0יח 11*8 *.0סי־?
31<5ויצ* <$8$ 0 0 1רח 015 , 31;* <1־?

סחס?08*661 *408(0018מ׳8$^, 06

* 18831

$063

מ 9יזי 3זזו 8ו! 3־ו * 6

־ 3 0 5 8011 $ 4 0 6 8 8 1זסזהחס 0זס? >ן ס
$ 0 **1ו 1**0 :ז ס 01 חז>דז 611ח 016 וזי } 0£ו1ז

1ן 0 \ 1 | 1זהו חייל פלסטינאי. זהו האויב. זו הי ד מו תו של אחד מאלה שאיימו
1 | 1 /ו לעלות על המדינה, אחד מאלה שהסתננו דרך רצועת עזה ורצחו אזרחים
ישראליים. ז הו איש צבא השיחרור, המורכב מפליטים פלסטינאים תחת פיקוד מצרי, אשר
במ שך ע שרים שנה חונ כו לשינאה ונקם. כאן הוא מובס, נידהם ומנוצח. האיום. פג.
תמונה זו, המגלה בצורה חזו תי ת את ההלם של התבוסה, היא אחת ה טובו ת ביותר.

באחת מ ת מונו ת הניצחון ה טובו ת ביותר שצולמו: כוב שי ירושלים־
ך? 1 1 1 0מ | ך1
העתיקה, מריעים בצהלה ליד מסגד עומאר, המקום הקדוש ביותר

לערבים, אחרי מכה. לפי האמונה עקד פה אברהם את יצחק, ומכאן עלה מוח מד לשמים.
הישראלים המניפים את דגלי ישראל ברחבת המסגד, מצביעים על הדגלים הירדנים שנעזבו.
תמונה זו היכתה גלים באירופה. תכה בוודאי גלים גם בעולם המוסל מי הגדול.

יג׳אסצג*י<־זי^

גיא

<א י5עי;••

ה ,> 1 1 1 1י [ 1כ מו ב מלח מ ת סיני, כך
| 1גם במלחמה זו, נמצאו

אלפי זוגו ת נעליים ז רו קו ת ב חו לו ת המדבר.

) 1 1 1 1 1 7 1 1 * 1 ) 1 1 *1 1 1 1זו הי אולי התמונה המדהימה ביותר
13 1 1 1 1 1 / 1 1 1 # 1 1 1של מלחמת מאד, השעות, כפי ש מכנה
אותה העי תון הגרמני שטרן: כ מו ד מויו ת שחמט על לוח
החול הענק, נעים, ז ה לעו מת זה, משמאל החיילים ה ש חורי ם; היש

ראלים
המתקדמים לעבר
מצרים המסגירים עצמם.
גורל החיילים המצריים
את ת שומת־לב העולם

התעלה, ו מי מין החיילים הלבנים, המובסים:
מי מין, שבויים עם ידיים על העורף, בכניעה.
התועים ב חולו ת סיני וגוועים בצמא ריתק
יותר מכל נושא אחר מאו גמר הקרבות.

הצילומים שבעמודים אלה משרך
פיס את הסיבוב השלישי -כפי
שהעולם רואה אותו. הם נכחדו
מתוך השבועונים ״פארי מאץ׳״
הצרפתי ,״לייף״ האמריקאי ו
״שטרן״ הגרמני, כפי שהם פורסמו
בגליונות של שבוע זה. שבועונים
אלה הפיצו במיליוני עותקים, בעזרת
צילומים יוצאי־דופן וכלווית
טכסט מלא-התפעלות, את הניצחון
הישראלי המוחץ, כפי שהשתל״?
מבעד לעיני המצלמה הזרה.

3ע*י

מנוחת הלוחם

זו הי ה ת מונ ה שנבחרה על־ידי הפארי

מאץ׳ הצרפתי כתמונה הפותח ת את
סידרת התצלומים. צנחן ישראלי מאו שר מתפרקד בניסא־ק ש, על
גדות תעלת־סואץ .״אבל גם אם הניצחון במלחמ ה הו שג,״ אומר

העי תון בכותרת — ״הרי שהשלום עוד רחוק.״ מי מין, צילום נוסף,
סמלי של התעלה: חיילים קרביים, רצים כדי לטבול ידיהם בתעלה.
ת מונות כאלה מופיעו ת בכל ה שבועוני ם בעולם, הרגי שים לח שיבותה
של תעלת־סואץ לכלכלה האירופי ת והרואים בכיבו ש ה מאורע היסטורי.

בעין החצדחה הז ר ה
הם ב או מכר
ן העולם -מיטב
צלמי המלחמה -

הם הצטופו
אל החיילים
1הנציו 11 את
מעש יה ן ש כפי

שש ום צלם
שואלי לא
עשה

זאת

של המתרס
מן הצד השג
1ן ! *1 9ל 9י ן
1 1 1
מצרי שנהרג בקרב על אל־עריש,
1411

״כמ ה ימים לפני כן,״ מזכירים העיתונים ,״עוד איים נאצר להשליך
את כל הי הווי ם מישראל.״ אלמלא איו מים אלה שהו ש מעו במ שך

שנים ברדיו קהיר — היה אולי גם ב חור מצרי זה יכול
ומות ם של אלפים רבים, משני עברי המיתרס — היה
תמונה זו לקוחה מ שבועון מצוייר גרמני. הגרמנים עקבו
מיוחד אחרי נצ חונו ת צה״ל, תוך הזדהו ת נלהבת ו מו חלטת
לחיות נמנע. בעניין עימו.

הנבוש־ם וימו את הנובשים בר תרהבו ת-
והכובשים שנו דומות את עצמם בשימחה

3ג ז1
בכנות, באמת בכנות, אני לא יודע מה יהיה
מחר. אם נחזור לירדן, מה אני אעשה עם
כסף ישראלי ביד?״
מוכר העגבניות מוכן לקבל כל כסף
ישראלי, ברצון רב, אבל הוא לא מוכן,
בשום אופן, להחליף כסף ישראלי בירדני.
״אני מוכר,״ הוא אומר ,״כי מבריחים אותנו
למכור. אבל כסף אני לא מחליף. אני
לא בנק.״
הישראלים המאוכזבים עוזבים את יריחו
ונוסעים לחברון. שם יש נוף הרבה יותר
יפה, והם מתנפלים עליו בתאוותנות, ו

קונים אותו בהתלהבות ־ובדבקות עצומה.

״בבקשה אדוני, תיכנס:״
ך * ע ר כי ם של חברון מקבלים אותם ב־
( ) אהבה ובהבנה, ומשתדלים לעזור להם
ככל יכולתם .״חודאג׳ה, רוצה חמלה־מלאן?״
שואלים הילדים הקטנים, מוכרי־החומוס.
״אדוני, גלויות יפות,״ מכריזים הגדולים,
וגם מציעים עטים נובעים, וגם מטפחות,
וגם פלאפל.
הם מוכרים הכל, והישראלים קונים הכל.

פגי בית-לחם

משרות שנים מוכרים אנשי בית־לחם צמידים, מ חרווו ת,
כאפיות, מפו ת ו שטיחים לתיירים. לא איכפת להם אס
התיירים הס ישראלים, צרפתים, או אמריקאים. העיקר שי שלמו כסף טוב, ו שיקנו הרבה.

י. ככר לא צריך לנסוע לקפריסין.
אפשר לנסוע לבית־לחם, ליריחו, ל|
חברון.
הנוף שם נפלא. מלא חנויות. ובזול.
ביום השבת היו שלוש הערים הללו מלאות
קונים ומוכרים.
הכי פחות קונים יש בחברון. הנוף שם
אמנם מקסים. אבל לא מוכרים בו כמעט
כלום. רוב החנויות סגורות.
״איפה יש כאן חנות לצרכי צילום,״ שואלים
ערבי היושב בפתח חנותו .״כולן
סגורות,״ הוא אומר בשקט מבלי להביט
בעיניים.
״איפה יש כאן חנות לצרכי־חשמל,״
שואלים אותו שאלה נוספת.

סותרים וותיקים

״כולן הרוסות,״ הוא אומר וממשיך ל־

הביט ברצפה.

״אני לא בנק!״
נשי יריחו עוד לא מאמינים בישראל.
מוכר הפלאפל בודק כל כסף ישראלי,
לפני שהוא מקבל אותו, ומוכר־הפיתות נושך
את המטבעות בשיניים. מה הוא יודע, אולי
זה מזוייף?
מוכר הזיתים בכלל לא מקבל כסף במטבע
ישראלי .״מדוע?״ שואלים אותו .״רק
כסף ירדני,״ הוא אומר בעקשנות, ולאחר
שלוחצים עליו הוא נעתר ואומר :״להגיד

״אנחנו מוכרים לתיירים בצ׳קים, ומפסידים בגלל זה
ח מי שה אחוז לשנה, אבל מרוויחים את הת שעים
וחמי שה הנותרים,׳ מסביר סוחר מבית־לחם. לי ש ר אלי ם. ה ם עדיין לא מוכנים למכור בצ׳קים.

כובשים חדשים

בולים וגלויו ת לחיילים ולאזרחים.

״כ שהרוכליס מדברים שותקים התותחים״ .אפ שר
להיווכח בכך בבית־לחס. ילדים קטנים מוכרים
שראלים וערבים מצטופפי ם דה בצד דה, וקונים, ומוכרים.

מונו רמאללה

הורים, ילדים

.״בבקשה אדוני, תיכנס, תשתה קפד״״
ומכריז מישהו בעברית כמעט צחה. מאיפה
!הוא יודע עברית? ״יש לי הרבה חברים
.פלסטינאים,״ הוא מספר .״כשהיהודים ד,ת־וחילו
לבוא לקנוה, אז ביקשתי מהחברים
/שלי, שילמדו אותי כמה מילים בעברית.״

מוכרים כבל השפות

לפע מי ם השפות מתבלבלות, ואז
י \ 4ההבנה בין העמים קשה מאד .״קאדש?״
׳שואל חייל ישראלי את מוכר־הכאפיות
:הערבי .״זה, שלוש לירות,״ אומר לו ה־
׳.ערבי .״הדא? תלתי לירה?״ מתמרמר ה־ישראלי
.״שלוש לירות,״ קובע הערבי .״לא
!פחות.״ ״מושלאזם!״ אומר הישראלי ו־
;הולך. זה מה שקורה כשאין שפה משותפת
:בין המוכר לקונה.
בבית־לחם המצב אחר. שם יש לא שפה
!משותפת אחת אלא חמש שפות משותפות,
!וההבנה בין שני העמים ממש פורחת .״אני
!מדבר אנגלית צרפתית סנפניולית וערבית,״
!מספר בגאווה מוכר מחצלות ,״עכשיו אני
;אלמד גם עברית.״
מוכרים וקונים שם בכל השפות. מחצלת
עולה שם פיפטין פאונדז, מפות ומפיות עולות
קאטר ליוור, בחור צעיר שלמד בסיציליה
מוכר צנצנות בצ׳נקווטה לירה, ואיש
אחר מוכר כדים בדריי פונט כל אחד.

״שטיח סיני טוב בכל מקום,״ מתערב
בעל החנות .״איפה אתם גרים בתל־אביב?
בתל־אביב לא תשיג דבר כזה. ואם כן
תשיג, אז במחיר כפול.״
מאיפה הוא יודע?
הוא כבר יודע. הוא כבר הספיק לברר את

״למה לנו מלחמות?״
^ יש זקן קונה עשרה גלובוסים. הוא
ץ) נלהב ומתרגש. ונראה כאילו לא ראה
עט גלובוס בחייו. קהל עקרות בית מרוקן

ונשים

ממלאים

לולא מספר חיילים, עם רובים, יכולה היתה רמאללה
להיראות כעיר תיירות בעונ ה הלוהטת. מ שפחו ת שלמות,
אותה בכסף ישראלי, ומרוקנים אותה מסחורה ירדנית.

את חנות הג׳רות מפלסטיק. קונים גם
עפרונות, ובדים, ומטפחות־ראש. מה שיש,
חנות המפות כבר ריקה לגמרי. הקונים
הישראליים קונים אותם על משקל. חבילות
חבילות חבילות. האם בעל החנות
מרוצה? יש לו פנים נעימות מאוד, רכות
מאוד, והוא מדבר ללא מרירות וללא
כעס .״ארבע פעמים איבדתי את כל רכושי.
פעם ראשונה בשנת .1929 פעם שניה במלחמת
העולם. פעם שלישית ב־ ,1948 ופעם
רביעית, עכשיו.״ כל הרכוש הרביעי שלו
נמצא עכשיו ברבת־עמון .״אני מקווה שיהיה
לי די זמן לעשות רכוש חדש בפעם
החמישית,״ הוא אומר זאת בשקט, בלי

כעס ובלי כל מרירות.
מוכר הבדים חולם על שלום מתמיד.
״אנחנו,״ הוא אומר ,״אין לנו שום סיבה
לעשות מלחמה. אנחנו מרוויחים טוב. יש
לנו בתים. יש לנו רכוש. למד, לנו
מלחמות?״
מוכרי הפלאפל באותה דיעה. אם כי
עכשיו לאחר הכיבוש הם עושים עסקים
מצויינים .״למה אתם לא פותחים את הגבול?
שכולם יבואו?״ מתפלא אחד המוכרים.
״יש כאן פלאפל בשביל כולם.״
מה שמראה שאילו היו נותנים למוכרי־הפלאפל
ולמוכרי־השטיחים לארגן את השלום,
היתד, לו צורה לגמרי אחרת.

״שלא נפסיד את העונה.״
ץ* מעט כל בעלי־החנויות בבית־לחם
^ גמרו בית־ספר תיכון, ויש מהם גם
שהשתלמו אחר־כך בחוץ־לארץ האם הם
מרוצים מזרם התיירות הישראלי? ״הישראלים,״
מסביר אחד מהם ,״לא קונים כל
כך טובים. אין להם די כסף. לאירופאים
יש יותר. פעם האמריקאים היו קונים הכי
הרבה. אבל עכשיו האירופאים הם הכי
טובים.״
״בחודש הזד״״ מספר בעל חנות־מזכרות,
מלאה העיר בדרך־כלל בתיירים. הלוואי שבחודש
הבא יתנו להם כבר לבוא, שלא נפסיד
את העונה״.
בעל חנות המחצלות דואג לסחורה .״הישראלים
קונים המון מחצלות,״ הוא אומר.
״אבל מה אני אעשה כשהן תיגמרנה? מ.איפה
אני אשיג חדשות?״
הישראלים קונים וקונים, ויוצאים מהחנויות
עמוסים בסחורה .״משה, שטיח
סיני רק בשבע־מאות לירות. זה בזיל הזול ,״ מנסה אשר, לשכנע את בעלה .״אבל
שרד״״ מתרגז הבעל ,״אנחנו לא צריכים
* ׳יותר שטיחים. איפה תשימי אותו, על הקיר?

מחרוזת ראשה
זריזי ם

והנזמולחים

העיר.

הרובים, המדים, החגור, שום
דבר לא מפחיד את הסוחרים ה־ל
הי פן, החיילים קונים הרבה

מזכרות. האזרחים מעדיפים דברים יקרים יותר. מרוב דרישת
למזכרות זקוקי ם היו המוכרים לתגבורת, אשר סופקה להם
במידה רבה על־ידי הילדים הקטנים, הלומדים בדרך כלל בבית־ספר.

קולנוע
אדץ־י שראל
ה או מלל
ו הי פ ה פי ה
קשה למצוא סדרן קולנוע בעיר העתיקה. אבל
כשמוצאים מתברר שהחיפוש היה כדאי.

.ע רי ת ר ^ותה)
מ ה לעשות
עם גערה?
דו די ם

ראשיו, דלאל עובד בקולנוע ג׳ווזלס כבר
עשר שנים. עכשיו הוא מחוסר עבודה. אין
בתי קולנוע ואין סרטים. כשיהיה חשמל בעיר,
והחיים יתחדשו, הוא יחזור לעבודתו.
איזה סרטים מציגים בקולנוע שלו? ״בעיקר
סרטים אמריקאיים.״ הוא אומר , ,הסרט
האחרון היה עם אליזבט טיילור והבעל
שלה. לפני זה היה סרט אמריקאי עם הרבה
בחורות והיה סרט עם מרלון ברנדו.״
קשה להוציא ממנו את שמות הסרטים.

ןלמה רוצים
לגנוב סו ס?
דרומית לסונורה

י ק רי ם

(ארמון־דוד,

תל־אביב;

צרפת) הבריון הראשי של השכונה הולך למות.
הוא קורא ללינו וונטורה, שפרש כבר
מעסקי הבריונות, ומבקש ממנו למלא את
מקומו, ולדאוג לבתו.
לינו וונטורה לא מצליח כל כך בתפקיד.
הוא לא יודע מה עושים בדיוק עם נערה
צעירה, ויש לו גם צרות מהבריונים, משום
שהוא מנסה לשכנע אותם להיות טובים, והם
לא מסכימים.
בהתחלה זהו סרט טרגי־קומי. טרגי — משום
שאנשים מתים בו, וקומי — משום שהוא
מבוסס על טעויות, על אנשים טובים
הנראים כמו בריונים, ועל בריונים הנראים
כמו אנשים טובים. אבל אחר כך, כשד,טעויות
חוזרות על עצמן, והאנשים ממשיכים
למות כמו אוטומטים, הוא מתחיל
להיות מונוטוני.
יש בסרט המון המצאות, כולן לא מקוריות.
יש בו סלנג צרפתי נפלא, ויש המון
פרצופים נהדרים, כולם משחקים רע.

(אופיר, תל-אביב;

ארצות־הברית) מרלון ברנדו חוזר העירה,
קושר את הסוס שלו לכנסיה, והולך להתוודות
אצל הכומר. הוא החלים לשנות את
דרכיו. לא להרוג יותר גברים, ולא לשכב
יותר עם נשים.
אבל אנשי העיר לא נותנים לו. הם מנסים
לגנוב את הסום שלו, ומאלצים אותו להרוג
אותם. את כולם. מאוד לא יפר, מצידם.
לא ברור למה הם רוצים לגנוב את הסום
שלו, ולא ברור למה הוא הורג אותם
כמו שלא ברור מדוע הגיבורה הראשית
נזכרת בסוף הסרט שהוריה מכרו אותה בגיל
שתים־עשרה, ומדוע היא עוזבת פתאום את
בעלה והולכת למרלון, ובעיקר לא ברור
מדוע הגיבורים מסתכלים כל הזמן לכל הכיוונים
במבטים משונים, במקום לעשות משהו.

אני מ מליצ ה על•.
הנאהבים (גת, תל-אביב) בפירי אריות
(ירון, תל־אביב) כדם כחול (פריז,
תל־אביב) נכרואשה (הבירה, ירושלים)
מורגן (אורלי, חיפה) הומכרה (עצמון,
חיפה).

1101011

הוא לא זוכר. וכשהוא זוכר זה נשמע מוזר
עד שברור שאם הוא לא המציא את זה המציאו
את זה מפיצי הסרטים הירדנים.
למשל הסרט ששמו הנערה הבודדה. הוא
מוכן להישבע שזה היה סרט אמריקאי שהציג
אצלם לפני חודשיים, עם שחקנית אמריקאית
ידועה. והאומלל והיפהפיה היה סרט על
בחור צעיר שנהיה השריף של הכפר, ובחורה
אחת מצילה אותו ומביאה אותו אל
ביתה על יד הנהר. יותר מזה הוא לא זוכר.
סרטים ערביים לא הולכים טוב אצלם .״מציגים
קצת סרטים מצריים, ירדנים בכלל לא,
הקהל אוהב את האמריקאים וקצת צרפתים.״
לפני שהוא עבד בקולנוע ג׳רוזלם הוא
עבד בקולנוע הארפ .״היה שם יותר סוב,
אבל יותר קשה. היו מגישים שם קפה ופיסטוקים
ועוגות בזמן הסרט. והאנשים היו
מסתכלים ואוכלים. היה יותר עבודה, אבל
היו משלמים יותר טוב.״
ואיך קהל הצופים הירדני? הוא לא מבין
את השאלה. צריך להסביר לו. האם הם
שורקים בקולנוע, או צועקים? או מפריעים?
הוא לא מבין .״למה לצעוק?״ הוא שואל,
״בקולנוע שלנו לא צועקים. מי שרוצה לצעוק
— לא הולך לקולנוע.״

כזכ בני ם
ה מב ט השני אנג׳ליק פטי־ג׳ון תהייה הכוכבת הראשית
בסרטו הבא של ג׳יימס בונד. הבטיחו.לה.
כשהיא ערכה מצוד על משרדו׳ של מפיק
הג׳יימס בונדים, הארי זלצמן, היא לא חלמה
לקבל את התפקיד. אפילו כשהיא הצליחה
להתפרץ לתוך המשרד, כשאת רוב בגדיה
היא משאירה בחוץ, היא לא קיוותה שזה
יעזור לה. אבל המממן של ג׳יימס בונד
הסתכל בה היטב ואמר שלמה לא? אורסולה
אנדרס לא נראתה בהתחלה פחות גרוע. ואחרי
שהביט בה עוד פעם, היטב, הוא מיד

לו ח מי

מערכת

לא על קרני השמש לבדן...

השמש ־ ה גי עו. .

שלמה

משזפי

תכשירי
׳ 6־0 1 1 2 6 1 1 1 8 ) 1־ ׳ 8 1
מבטיחים שזוף הדרגתי מהיר
ושלם.
מעניקים לעורך שחום־משי
ולחות חיונית.
^ מרככים ומחליקים את עורך
המשתחם.
^ מגינים על עורך — מעודדים
קרני שזוף ועוצרים קרני כויה.
לוחמים נגד שדוף העור והוצ־רות
קמטי־שמש.
נמכר (בשתי נוסחאות) בנוזל
ובשפופרת :
רגיל — לעור המשתזף בנקל.
לעור הנוטה לכויות־שמש.
מגן
חדש ! -להגנה על השפתיים,
עפעפי העיניים,
והאף הפגיעים במיוחד —

2 6ח 0ץ <6

) $1101ח 511
בשלושה גוונים התואמים א ה גוון העור.

פרסום אדמון בע״מ

שחום

1115116
^906 חוזזח׳8

המב טי ח ה
מ היר ללא כויו ת•! !

אנג׳ליק פטי־ג׳ון
לא הלבוש עושה את האדם

החתים אותה על חוזה. מה שמלמד, שלא
הלבוש עושה את האדם.

המלחמה
המלחמה הביאה לרכק׳לה מיכאדי
המון עבודה. כי יחד עם המלחמה נפל עליה
פתאום מבול של לידות, והיא היתד״ צריכה
לבשר אותן ברדיו, ולברך לכבודן את היולדות
ואת המולידים שברובם היו אותה שעה
במילואים.
בתוכנית לעקרת־הבית, אותה היא עורכת,
היא מוסרת בדרך־כלל דרישות־שלום בצירוף
שירים. עם פרוץ המלחמה
רבו דרישות
השלום, רבו הבקשות
לשירים, אבל
במקום ברכות —
החלו להופיע הודעות
על תינוקות חדשים.
״משה,
בן נולד
לך. בריא ונורמלי.׳׳
״ישעיהו, אשתך חובקת
בת. לשתיהן
שלום.״ במשך בוקר
שלם היא ש־דרה מיכאדי הודעות מהסוג הזה,
ובעיקר מצאה חן
בעיניה ההודעה ש, אשתו של יחזקאל
קאופמן, המכונה קאקי, שהודיעה לו
שנולדו לו תאומים .״ואני׳מברכת אותך על
המאורע,״ הוסיפה רבקה עצמה להודעה,

אלפי ישראלים בגולה ניסו לחזור ארצה, עם המלחמה, להתגייס
לצבא, ולהגן על המולדת שלהם. אבל היו גם מקרים הפוכים:
היו מקרים בודדים של ישראלים שנבהלו מהמלחמה, ומיהרו להימלט
מהארץ, מיד עם תחילתה.
שלום דיגום, למשל, התעשיין העשיר עזב את הארץ עם
תחילת הקרבות. תעשיין אחר, שאשתו סירבה להצטרף אליו, עזב
בארץ את אשתו ובנותיו — וברח.
אך המקרה שהרגיז יותר מכל את החוגים התל־אביבים, ובעיקר
את חוגי הבוהימה, היה מיקרה הסתלקותו של רופא האמנים

״ואני מאחלת לך הרבה קאקי בבית, כפול
ומתוק.״
מספר ימים לאחר מכן היא הגיעה לחברון,
ושם היא הכירה את קאקי בכבודו
ובעצמו. באותה הזדמנות התברר לה שקאקי
אינו נשוי, ולכן לא יתכן שנולדו לו
תאומים, והחברה פשוט ערכו לו מתיחה.
מה בקשר לכל שאר הלידות, האם הן
אמיתיות או לא? את זה אפשר יהיה לברר
רק בעתיד.

אין לקשט דיסקוטקים?
• אחד הקי שוטים הכי יפים של הדים־
קוטקיס בתל־אביב שמו אדכרט נג׳אן.
הוא היה מקשט אותם בגו פו היפה, בפניו
היפים, ובח תיכו ת היפות הצ מודות אליו באופן
קבוע.
הן ניצמדו אליו לא רק בגלל יו פיו, אלא
גם מפני שהטורקי הצעיר, בעל צי־אניות־הדייג,
נהג ל הז מין או תן ליאכטה הפרטית

שלו, לערוך טיולים על הים.
פתאום עם תחילת המלחמה — הוא חדל
לקשט דיסקוטקים וח שבו שהוא נעלם. אבל
לא — אלברט נג׳אן ב סן הכל היה עסוק
במאלי, א שתו לשעבר של פליי־בוי תל־אביבי
אחר, בשם מימוןחסון. תוצאות
העיסוק — בעוד שבועיים יהפוך אותה נג׳אן
לאשתו של עצמו, והדיסקוטקים יפסידו את

לעזרת המולדת
אפילו גילה קני* נרתמה למאמץ
המלחמתי. כשאין מלחמה היא מסתובבת
בדיסקוטקים, מתפשטת בפני צלמים,
מנהלת רומנים עם כל מי שרק
אפשר, וחולמת להיות כוכבת גדולה.
כדי להיות כוכבת היא הסכימה אפילו
לספר שהיתה ידידתו ואהובתו של

בנו־של־סגן-ראש-עיריית־רמת-גן, למען זה
היא הופיעה אפילו יום אחד בבליקיני
במועדון קלפים באילת.
אבל כשהמלחמה התחילה היא הח
הידוע,
המופיע בכל מסיבה ובכל פרמיירה, דוקטור נחום גיטלר.
עזיבתו את הארץ הדהימה לא רק את חוגי־הבוהימה, אלא גם
את תושבי שכונת־התקווה. משום שדוקטור גיטלר היה ידוע
ואהוב גם שם, מאז שהחל לרפא את תושבי השכונה באופן קבוע.
כשהתחילו הקרבות הוא הודיע לאנשים שפגש :״בתי מתקשה
ללדת, בלונדון, אני מוכרח לנסוע אליה דחוף.״ הוא לקח את
אשתו, עזב את הארץ, עוד ביום הראשון למלחמה. כשעל דלת
ביתו הנעולה — נשארה מודבקת ר״פיתקה הקוראת לו להתייצב
מיד בבית־החולים הקרוב, על מנת לטפל בפצועי־המלחמה.

יש חיילים היודעים לשחק, אבל כמה
זמרים יש, שיודעים להילחסז יש מעטים
מאוד, ואחד מהם הוא צמח יקר.

הקי שוט שלהם, ו הח תיכו ת את הטיולים בים.

• קי שוט אחר לדיסקוטק רצה להביא
צלם הלייף שץ פלין, שהוא הרבה יותר
ידוע בזכו ת אביו, שחקן מרטי־הפעולה המנוח,
ארול פלין. כאשר צילם שון את
מרחבי הנגב, ראה שם, מופקר בחולות,
תותח מצרי קטן מאד. הוא החליט שזוהי
בדיוק מתנה עבור הדיסקוטק התל־אביב׳
האהוב עליו, ויחד עם שני חבריו התחיל
לגרור אותו.
אבל מה? אחרי שסחבו או תו ל או רן שלובאו
פתאום
שה קילומטר ב חו לו ת סיני,
שלושה שוטרינדצבאייס, והסבירו להם שלא
יתאמצו. וי שאירו את התותח במקום. ושאם
הם מוכרחים לקשט דיסקוטקים — שיחפשו
להם קי שוט אחר.

ליטה להתגייס לעזרת המולדת. היא הלכה
לסוכנות ואמרה שהיא מתנדבת ל־צה״ל.
היא מוכנה להילחם, להרוג.
היא מוכנה לעבוד בחפירות, היא מוכנה
לעשות הכל.
לכן שלחו אותה למשק גדות. ומה
היא עשתה שם למען המאמץ המלחמתי!
״ביררתי שם תפוחי־עץ לארבעה סוגים,״
היא מספרת בגאווה.

הוא שיחק כבנו של הרב בכנר על הגג,
ואחר־כך עלה בדרגה והפך לחייט במחזמר.
אבל
בתור חייל הוא זכה להצלחה
הרבה יותר גדולה ומרשימה.
הוא ירד לסיני עם עוד שני שחקנים,
יו סי סגל ויגאל סרי־לוי להופעות
בפני חיילים. כשהוא יצא מ ה מחנ ה נתנו
לו קארל גוסטב, לשמירה אישית.
בדרך הוא החליט לבדוק את הנשק.
הוא כיוון אותו אל על, וירה שני צרורות.
האש עוד לא נפסקה וחמישה
מצרים הגיעו אליו בריצה עם ידיים מורמות.
הוא לקח אותם לאוטו, והביא
אותם למחנה.

ב לי מי ל
ערף, נשםף,
עד שדני כן־ישראל הצליח לצאת מן
הארץ! עד שהוא הצליח לבטל את צו איסור־היציאה
מן הארץ, שהוציאה נגדו אשתו! עד
שהוא הצליח להתגבר על כל הקשיים! והנה
הוא שוב בארץ.
כדי לצאת את הארץ הוא ויתר לאשתו,
לאחר מאבק קשה, על עשרים וחמש אלף
לירות, זאת אומרת על חצי מהדירה המשותפת
שלהם. ואילו המאמצים שהוא צריך
היה לעשות, כדי לחזור
ארצה, היו אפילו
עוד יותר קשים.
הוא
עוד לא הספיק
להופיע בטלביזיה
הווינאית, וכבר,
בערב ההופעה,
הוא שמע שחיפה
עולה בלהכות,
שתל־אביב 8ופ־גזת,
ושנתניה מותקפת
מכל הכיוונים.
כן־ישראל
הוא רץ מיד לשגרירות
ואמר שהוא
רוצה לחזור הביתה. בשגרירות אמרו
לו שיישב ויחכה. אבל הוא לא ויתר. הוא
התיישב בשדה־התעופה, עד שעצר שם מטוס
אל־על, ואז, לפני שהממונים הספיקו להבין
מה קורה — קנה כרטיס, נדחף בין הציוד
שבמטוס, וכך הגיע ארצה.

גילה

הוא הגיע ארצה, רץ קודם לראות מה
שלום גרושתו, ומשם הוא ירד מיד דרומה,
להופיע בפני החיילים.
הוא הצליח להיות האמן הראשון שהגיע
לעזה, והאמן הראשון שטבל בתעלה.
עכשיו הוא נשאר ללא פרוטה. הנסיעה
לשם עלתה לו עשרים וחמש אלף לירות,
והנסיעה חזרה סיימה לו את כל שארית
כספו.

הפרח הזה אוהב לרכב, לנהוג במטוסים
ואפילו בהליקופטרים. חוץ מזה הוא בן ,24
יפהפה ונשוי לראש ממשלת ויאט־נאם. יש
לו גם שם: תווייט״מיי קי (ותוזיט־מיי
זה, בוויאט־נאמית, פרח השלג).
הרומאן בין מיי לנגואן קי החל, כידוע,

גברת קי

בשמיי היתד, עדיין דיילת בחברת התעופה
הוויאט־נאמית ונגואן היה נשוי ואב לחמישה
ילדים, אבל זה לא מנע ממנו לחזר
אחרי הדיילת הפנויה.
שיטות החיזור שלו היו די מקוריות: הוא
היה מציף אותה בשירים, אותם הוא חיבר
במיוחד למענה, וכשזה לא עזר, הוא החל
לרחף משך שעות, בהליקופטר שלו, מעל
לביתה של מיי, בסייגון, ומיי נכנעה. אולי
בגלל רעש הרוטורים.
קי התגרש מאשתו הראשונה והזוג הטרי
התחיל לחיות באושר מאחורי גדרות-
התיל ועמדות שקי־החול המקיפים את בית
ראש־הממשלה בפרברי סייגון.
השבוע גילתה מיי, שהספיקה בינתיים
ללדת בת לקי ולעבור ניתוח קוסמטי שיישר
את עיניה, כיצד מתפרק בעלה מ־טירדות־המלחמה:
הוא משתעשע עם הבת
וצופה בסרטי מערבונים.
כדי למנוע כל ^י־הבנה על אופיו הלוחם
של בעלה, מהרה מיי וגילתה גם שהעיסוק
החביב באמת על בעלה הוא טיפוח הלול.
בלול הזה יש לו 24 תרנגולים קרביים.
הם מאומנים ללחימת כרע־אל־כרע, ומקור־אל־מקור,
לפי מיטב המסורת של תרנגולי־הקרב,
האהובים על הוויאט־נאמים.

עניין יחסי
מי שיש לו 133 לירות מיותרות וגם מספיק סבלנות לעבור על 5215 דפים, כדאי
לו להשקיע בספר־היוחסין של האצולה והיחוסה האירופית, שיצא החודש לאור,
בלונדון, כמו בכל שנה.
בספר הזה אפשר לגלות כל מיני דברים מעניינים. למשל, ששארל?*ה״גול
הוא גם קרוב־משפחה של פרנקליו ר ת בל ט המנוח וגם של אנ תוני אידן,
כיום הלורד אייבון, מי שהיה ראש־ממשלת בריטניה בזמן מיבצע סיני (הראשון).
אחר גילוי כזה כבר לא צריך להתפלא כאשר מתגלה כי דה״גול הוא בעצם גם
קרוב, אם כי רחוק למדי של ג׳ורג׳ ושינגטין, ואתם יודעים מי זה היה.
ואציל פולני, אחד י אן חרוש (חורז עם גוש) ,שהיגר ב־ 1493 לרוסיה (אולי
בגלל זה שפירוש שמו — חיפושית) הוא אבי־אבי־אבי־אבי־וכו׳ של ני קי ט ה

__ ח רו ש צ׳ו ב.

עם אפשרויות כאלה זה לא כל כך
משונה שהמון אנשים היו רוצים להיות
בעלי־יוחסין. ולכן אצילים מדומים הם
די שכיחים. כמו אותה עלמה אוסטרלית
שהעניקה לעצמה את התואר של נסיכה
אימפריאלית של חבר העמים הבריטי.
תואר שבהחלט אינו קיים. או אותו רוזן
מדומה, שטען בכל תוקף כי אילו־היוחסין
שלו מגיע עד למאה ה־ .14 רק
שהמלך שריזן, כביכול, את אבותיו, נולד
באמצע המאה ה־.17

פיונה

הפ ר שי ת המלכותית מאז שהנסיכה פאולוצ׳י ניאותה להופיע
בירחון האופנה ווג, כשבושם בלבד לעורה,
מתחרות דוגמניות־הצמרת בעולם הגדול
בהופעות עירום.
לא לכל אחת מדוגמניוח אלה אותו ציוד
שיש לנסיכה, שהיא צעירה אמריקאית

הנקמה כרכרה פרקינס

היא כוכבני ת עולה.

היא עלתה כל כך בסרטה האחרון, עמק
ה בו בו ת, עד שיכלה להר שות לעצמה לחדול
להיות בובה. וכל פעס שהעי תונאיו ת ה־דכלניות
של הוליבוד ביק שו ממנה טיפ־טיפה
של אינפורמציה, היא דחתה או תן
בגסות נוראה.
התוצאה לא אחרה לבוא. שמה של ברברה
התחיל ללכת לפניה עוד יותר. ה־רכלניות
כעסו עליה עוד יו תר ב מדו רי ס
שלהן. הן הזכירו אותה הרבה לרעה, כן
שהן הזכירו אות ה הרבה.
לבסוף

אפילו

החליטו

התואר של השחקנית
פעולה של השנה.

להעניק

הפחות

משתפת־

זה לא היה איכפת לברברה בכלל. ה סיסמה
שלה היא לשתף פעולת מתי ש כדאי
לה. כמו במיקרה של הצלם שביק ש
ממנה לשתף פעולה ב הדג מ ת פיז׳ א מו ת קיץ
. 1967
ל שיתוף־פעולה ז ה היא תיכף נתנה את
ידה. יו תר נכון את גופה, והדגימ ה הרבה
יותר ברברה, מאשר פיז׳ מה. והיא גס
ניצלה את ה הז מנו ת ליישב את הח שבון עם
הנ שים שנואות־נפ שה היא לא הדגימה פי־ז׳
א מו ת של גברות, חס וחלילה. היא הדגימה
דווקא פיז׳ א מו ת של גברים.

כרכרה

רק שעליה הן לא ניראו גב ריו ת במיו חד.

בריאה שנישאה לרוזן איטלקי צעיר ועשיר.
ולכן גם לא מסתפקים צלמי־ד,אופנה
בדוגמניות השיגרתיות. הם מחפשים יום
ולילה פנים חדשות. מדי פעם הם גם מגלים
כאלה.
הגילוי של החודש שייך ללונדון. שם
איתרו מזכירה פרטית בשם פיונה פריזר
בעלת תווי פנים שד,וכתרו תיכף ומיד
כמלכותיים, ולכן הרשו לה להדגים פרוות
יקרות.
כאשר היא מדגימה פרוות היא משתדלת
לא לגרוע שום דבר מזוהרן. לכן זה תמיד
הדבר היחיד שהיא לובשת.

• פלך סיאם, פומיפון אדונדט,
כתערדכה ויו־יוי
השכוע סתיזרייה
כירר ה שגמז
ניו־יור
בלווית מלכתו היפה סירי־

• מי שחושב שרק במרחב הרגישו
את מלחמת שלושת הימים, לא שמע,
כנראה, על יולנד בטביז
מכיוון שנושא התערופו
ק ס. זאת היא אלמנה
כה היו אכיזרים מלכויהודיה
יפהפיה, בשנות התיים
— מקופסות־הרחה
שלושים הבשלות שלה, שהוכלטכק
ועד לחליפות שרתרה
כבר בשנת 1951 כמלכת-
יון -החליט המלן להיופי
של אמריקה.
הרים את תרומתו כו
בשנה האחרונה היא מלכמקום:
הוא הסיר מכה
דווקא בלבו של שריף
חלציו את חרכ-הטקם
גילאל, שאיננו אלא מוסלמי
שלו, הנתונה כנדן־זהכ,
כשר ושגריר אלג׳יריה בוושינגטון.
עכשיו נאלץ שריף לעוהשאיר
אותה מאחריו,
זוב את יולנד ואת וושינגטון.
כמוצג נוס?,כתערוכה.
כי ארצו ניתקה את היחסים,
• למה בילה רופא אף, אוזן סיריקיט כמו כמה ארצות ערביות אחוגרון
לונדוני חוד שיים תמימים
רות.
שריף שתק שתיקה דיפלומטית אבל בדיסקוטקים? ה שבוע הסביר ד״ר צ׳רלם
ליכו את עצמו: הוא ערך מחקר ו הגיע לליולנד
היה מה לומר. והיא אמרה את
מסקנה מצערת, סי ש מאזין מספיק ז מן ל־זה
:״אפילו מלחמה לא יכולה לפגוע
מיקצבים החדי שים יכול לאבד את שמיעתו.
בידידות של אמת!״

הצייר

בגיל 63 החליט פאול מאתיאס פאדוא השבוע כי הגיעה השער,
להכניס אשד, חדשה לבית. הוא נפטר זה עתה מאשתו השלישית, ואשתו
הטרייה היא דוגמינת צעירה (.)24
פאמא זה האיש שצייר את ריכארד שטראום ואת כניטו מופוליני. את
מאקאריוס מקפריסין ואת אלפרד קרופ (שלוש פעמים) .והוא גם היה צייר־החצר של

אדולף היטלר.

נכון שהיטלר לא ידע שום דבר על אשתו הרביעית של פאדוא. אבל הוא ידע הרבה מאד
על אשתו הראשונה. למעשה הוא ידע עליה את הכל. כי הכוכבנית הבלונדית הזאת שימשה
דוגמנית לציור מסרים של פאדוא — לידה והברבור. זאת היא האגדה מן המיתולוגיה
בה תופש הברבור את מקומו של הבעל החוקי של לידה.
היטלר קנה את הציור ומינה את פאדוא לצייר הרשמי שלו. זה לא הזיק למכירת
הציורים של פאדוא, י גם לא אחרי היטלר.

יספרי
מ קו ר
סמר טו ט
א דו ם

חמושל המכוער

(מאת ברוך גיטליס;

הוצאת אוגדן; 152 עמ ׳) בימים בהם עוד
היה המימשל הצבאי קיים היו בוחרים
במושלים בצורה פשוטה. היו עוצרים ליו
מסעדה מזרחית שלא הולך לה, מפריעים
את בעל־המסעדה בעיסוקו העיקרי (הכאת
זבובים במגלבו) ומציעים לו את המינוי.
כך, לפחות, מתאר את זה ברוך גיטליס, כיום
מורה בן 27 בבאר־שבע, ולשעבר איש
המימשל בעצמו.
גיטלים הצליח לכתוב ספר מטופש שב־ 1
הגזמותיו האווליות רק הזיק לכוונותיו הטובות
(תאור הרע שבמימשל) .כדי לתאר
את המגרעות האינסופיות והמעשיות ש־במימשל,
לא היה צריך להמציא דווקא מושל
מכוער (שדרך קבע ״פיו נקרע מפיהוק
רהב״) שאינו יודע ערבית ושאין לו את
המושג הקלוש ביותר במינהגי הערבים (אצל
השייך הבדווי הוא דורש דווקא את חלקי הבשר
הפנימיים, השמורים מאז ומתמיד לנשים
,״למען ירבה פרי בטנן״).
נם כן מנוול. אחרי מושל זה מגיע
תורו של המושל הטוב. למעשה יורד גם
הוא לחיי הערבים, אבל אחד מיתרונותיו

...הראוי ל שמו ־ א ת
הבירה הראויה
לשמה ־ ״גולדסטאר״.
מרווהצמאון,
משיבהנ. פ ש.

ג 1לדםטאד

ניטלים עם הרמטב״ל*
במקום

תקרובות,

מנות־קרב

הגדולים הוא שהוא מקפיד להיזון ממנות־קרב,
ולא מתקרובות השייכים.
כשמנות־הקרב אוזלות, מספק גימלים
מושל חדש. והפעם מנוול כמו הראשון.
חוץ מזה עוד מספיק גיפליס לדחוס ל־סיפור־המעשה,
ללא כל סיבה סבירה, את
האגדה האווילית על ליל־הנישואין אצל הבדווים
,״כשהאנשים עמדו בחוץ, מצפ־ם
לסמרטוט האדום מדם״.

בין המד פי ם עשן ואש
הספרים המעניינים ביותר מבין אלה הזורמים
המודפסים מדי שבוע באלפיהם, הם
עדיין, על־פי־רוב, ספרי הזכרונות. שניים
מהם שראו אור השבוע, הם ספר זכרונות
קליל (באנגלית) ,סיפורים שאני מספר ל דידי, מאח דווייט אייזנהואר בן ה־ ,77והקושי
שבקיום (בצרפתית) ,אודות ז׳אן
קוקטו, הבמאי־משורר־צייר־מחזאי הצרפתי,
שנפטר לפני ארבע שנים, בגיל .74
בסיפוריו של אייזנהואר אפשר לגלות,
בין השאר, מדוע היה דוחה כמעט כל
הזמנה לסעודה רשמית בעת שהותו בלונדון,
בתוקף תפקדיו במלחמת־העולם השניה.
אייק, שהיה אז רגיל לעשן עד 80
סיגריות ליום, פשוט לא היה מסוגל להתאפק
מלעשן, עד תורם הכום לחיי המלך.
קוקטו, לעומת זאת, היה אישיות יותר
מורכבת. אם כי גם הוא ידע להגיב, בעת
הצורך, ישר ולעניין: כאשר נשאל פעם,
במישאל של ירחון ספרותי, מה היה נוטל
מביתו העולה באש, אילו היה לו מותר
ליטול דבר אחד בלבד, ענה קוקטו ״את
האש, כמובן.״
* חיים לסקוב, העונד לו סיכת מ״מים
כחניך מצטיין.

העולם הזה 1555

5*05121

״אולפןגרג ״
בהנהלתחייםכר -קמא
פותח קורסי־קיץ -
בוקר וערב -של
שבוע -שבועיים -חודש
£ 0 0אר<)

י־ ק צ דנו ת
עברית ו/או אנגלית
ההצלחה מובטחת ! ההרשמה :
רק החל מיום ב׳ 26 ביוני
ת״א: רח׳ גורדון ,5סל 236209 .

בעיות ולבטים
בחיי המ י ן
מאת

הד״ר מרדכי זידמן
תוצאת רשפים.
להשיג בחנויות
הספרים הגדולות

חטיבות תל־אביב ורג״ב של
״העולם הזה — כוח חדש״.
אסיפת חברים ואוהדים ביום
רביעי ד,־ 21 ביוני בשעה 20.20
בערב, בקפה העצמאות ברמת־גן.

המלחמה נגמרה
מה הלאה?
ישתתפו:

עו״ד שמואל סגל
וחברי המרכז

תמרורים
4נולד. בצפת, ליפה קופולוביץ,
,30 ילדה השלישי, בן, שנקרא מרדכי על
שם אביו, איש מושב מירון בן ,32 שנפל
ברמה הסורית שבוע לפני הולדת בנו.
4נישאו. בקופנהאגן, בנוכחותם של
ארבעה מלכים (דניה, נורבגיה, שבדיה,
בלגיה) ,מלכה אחת (הולנד) 14 ,נסיכות
ו־ 13 נסיכים, יורשת־העצר הדנית, הנסיכה
מרגרטה 27 ,והרוזן הצרפתי הנרי לה־לכורד
דה־מונפזה 33 ,ששינה לכבוד
המאורע את שמו ותוארו לנסיך הנריק מדניה.
4נחוג.
יום הולדתו ה־ 51 של פרופסור
האוניברסיטה העברית (להיסטוריה כללית
חדשה) י?{ק כ לייס טלמון, מוסמך
האוניברסיטה העברית,
שעשה את
עבולת הדוקטור שלו
בעת מלחמת־העולם
בלונדון (על תורת
העניות

בימי־הבינ־

יים) ,שעה שמילא
תפקיד של קצין־קי־שור
בין חיים וייצ־מן
לווינסטון צ׳ר־צ׳יל.
יותר מאוחר
זכה טלמון לשם עולם
בספרו ראשיתה

יגישי • א כ ״ י י ל הנזג
יינזפון

סב י ו

עכניקום!

כו עי מ ה יו ת ר
מרגי עה יו ת ר
ק רי ר ה יו ת ר

ב וקר * ערב
נפתח קורס חדש

שר טו ט
מכונות חיפה,

בניו

הרצל 44

ארכיטקטורה

ת״ א, ב ן ־ יהודה 26

הדמוקרטיה
ה טדמון

טוטליטרית
(שתורגם
גם לאנגלית, גרמנית, איטלקית, ספרדית
ויפאנית).
4נחוג. יום הולדתו ה־ 46 של פילים,
דוכס אדינבורג, ביום בו הוחג יום
הולדתה הרשמי ור,־ 41 של רעייתו, אליז״
כ ת, מלכת אנגליה, לה מלאו אומנם 41
שנים חודשיים קודם לכן, אך הנוהגת לקיים
את יום הולדתה באיחור, בגלל האקלים
האנגלי הגרוע בראשית האביב.
4נחוג. יום הולדתו ה־ 60 של יצחק
זיו־אב, מנכ״ל התאחדות האיכרים, בנו
של יצרן קתות־רובים, שהיה הראש הראשון
של אגף יחסי־הציבור של משרד־הבטחון
והידוע גם כעיתונאי, תועמלן (הציונים הכלליים)
וסופר.
4נחוג. יום הולדתו ה־ 67 של ד״ר
זאב וילנאי, יליד חיפה ואיש מדעי־המזרח,
שנודע במדריכי ארץ־ישראל שלו,
בעיקבותם טיילו מאות אלפי ארצישראליים,
מדן ועד אילת.
4נחוג. יום הולדתה ר,־ 75 של הסופרת
האמריקאית פירל באק, כלת פרט־נובל
(האדמה הטובה) ,המתמסרת בשנים
האחרונות לטיפוח ילדי־מלחמה ותערובת,
שהשאירו מאחריהם חיילים אמריקאיים באיים
הפיליפיניים, ביפאן, בקוריאה ובוויאט־נאם.
4נחוג.
יום הולדתו ה־ 70 של דויד
תדהר, יליד יפו
ומדריך־ספורט בגדודים
העבריים, ששימש
לפני 45 שנים
מפקד משטרת ירושלים
והיה הבלש
הפרטי הראשון בארץ,
הרבה בכתיבה
(במדים ובלא מדים),

תדהר

ופירסם סידרה ארוכה
של חוברות הבלש,
עליהן גדלו
דורות של צעירים.
מפעל חייו היא ה אנציקלופדיה
לחלוצי

טכניקום

ש ^ז צן א ס

בוקר * ערב
נפתח קורס חדש

רדיו

אלקט רוני ק ה
חיפה,

• טלויזי ה

הרצל 44

• ט רנזי ס טו רי ם

ב ן ־ יהודה 26

היי שוב ובוניו, ממנה פורסמו עד כה 15
כרכים.
נפטר. בירושלים, בגיל ,69 יהושוע
אייזנברג, מנהל בתי־המשפט, שתוארו
המלא — נשיא־תורן־ורשם־בית־ה־משפט־העליון
— העמיד אותו במקום ה־11
בדירוג המשפטי בארץ (אחר עשרת שופטי
בית־המשפט העליון) .אייזנברג, יליד רחובות
(ובנו של מייסד רחובות אהרון אייזנ־ברג)
היה בראשית השלטון הבריטי מפקד
הז׳נדרמריה במחוז יפו.
4נפטר. בחיפה, בגיל ,88ד״ר
ארתור כירם, רב יליד גרמניה וחוקר
הפילוסופיה הדתית של המזרח, שעלה ארצה
לפני 53 שנים לניהול בית־הספר הריאלי
בחיפה. בירם, ששרת במלחמת העולם הראשונה
כקצין־מפקח על שירות הרכבות הגרמני
בחזית הארצישראלית, הסתפק בהוראת
התנ׳׳ך בבית־ספרו, אך היה זה הוא
שקבע את הדפוסים של סדר, משמעת, נקיון,
אזרחות־טובה ושיטות לימוד מתקדמות, שהוציאו
את שמו של הריאלי ברחבי הארץ.
העולם הזה 1655

בשל

כל חברי הבית פרצו דרך ארבעה שערי
הבית בבהלה החוצה.
זה שלמחרת הוחלט לגרש את קסטילו
מבית הנבחרים, למרות שהביא אישור מ־מעבדות־המשטרה
כי שני מקלות הדינמיט
לא היו אלא שתי שפופרות ממולאות חול,
לא היה בעל חשיבות בכלל. קסטילו היה
יכול להיות בטוח כי בבחירות־המישנה כבר
ידאגו לו ידידיו שחזרו בזכות תושייתו ל־אלמוניותם
הנקייה ממם.

א פ רי ק ה אפילו הנשיא
הוא כושי
הציונים הכושיים מפוזרים מדאקאר ב׳
מערב, עד דאר אס־סלאם במזרח. אלה הם
אמריקאים שחורי־עור שהחליטו לשוב למולדת
אבותיהם. הם הגיעו למסקנה שאם
ירצו לא תהיה זו אגדה.
למרות הבדלים קיצוניים בחינוך וב־הרגלי
רמות־חיים הם מצליחים להתאקלם
ביבשת, תורמים תרומה נכבדה לפיתוחה
ומקבלים תמורה נפשית לא מבוטלת לעצמם.
כפי שאמר אחד מהם, מאל ויטפילד, מי
שהיה כוכב אולימפי (אתלטיקה קלה) והמשמש
כיום כנספח־תרבות אמריקאי בק
ניה :״ילדי גדלים כאן בני־חורין. הם גדלים
במדינה בה אפילו הנשיא הוא כושי.״
טרזן או מרצדס. לא כל כך מוצלחת
ההתאקלמות של הכושיות שעלו מארצות;
הברית לאפריקה. אלו הן ברובן צעירות
שנשאו לסטודנטים אפריקאיים שהשתלמו באוניברסיטות
אמריקאיות, והנוכחות לדעת
כי באפריקה היחס לאשר, שונה במקצת מאשר
באמריקה.
הצעירה שנישאה לנגיד הבנק המרכזי
באדיס־אבבה גילתה כי בבית מתנגד בעלה
לשפתון שלה, ואשת הפרקליט הצעיר והמצליח
בניירובי, נאלצת לחכות להוצאת האשפה
מביתה עד לשעות הערב. בעלה
מסרב לעשות את המלאכה פחותת־הכבוד
הזאת בשעות היום.
אבל, בסופו של דבר, מרגישים הכושים
לגמרי בבית. אפילו המאה העשרים לא
חסרה להם, כפי שביטאה זאת צעירה חיננית
מניו־יורק שנישאה למהנדס באקרה :״כשירדתי
מן המטוס רציתי לחפש את טרזן,
אבל במקום זה כמעט ונדרסתי על־ידי
מרצדס.״

ראט־נאס על השריון
כדאי ל שבת
בדיוק כמו בארץ, זקוקים גם החיילים
בוויאט־נאם לחומר קריאה. מכיוון שמשכורת

ג ר סני ה
ה ספר שליד האקדח

ציוני־כושי ויטפילד
אם ירצו אין זו אגדה

החייל האמריקאי גבוהה בהרבה מהמשכורות
שמקבל חייל המשרת בצה״ל, הוא לא מחכה
לחבילות שי, קונה את חומר הקריאה
בעצמו.
עתונאים סקרניים שהתעניינו בנושא גילו
כי הגיבור האהוב ביותר על החיילים
בוויאט־נאם הוא ג׳יימס בונד. ספרי יא ן
פלמינג אוזלים דרך קבע ממדפי השק״ם
האמריקאי. אחריו באים ספרי סטאלאג המותאמים
לרוח המקום (יצירה לדוגמה:

תו שיה
נגד
מ ס־ הכג ס ה

חיילים אניני־טעם יותר מעדיפים את
פלייבוי, וסמלי צבא־הקבע וקצינים צוערים
בולעים ברעבתנות ירחוני־נשק, המהווים
עבורם מעין השתלמות מחוץ לשעות התפקיד.

לעשות בהליקופטר. ספר המצליח
במיוחד בחנויות סייגון הוא כיצד
לדחות את שירותך הצבאי. ייתכן והסיבה
היא הרצון הטבעי של האדם להגות במה
שהיה יכול להיות.
הרבה יותר מובנת היא הצלחתו של רב־מכר
אחר: כיצד להשאר בחיים בוויאט־נאם.
אם כי רוב הקונים משתדלים לרכוש
ספר זה בהסתר — יש הרבה מה ללמוד
ממנו.
אחת העצות היעילות של המחבר, אלוף־
משנה רוברם ריג: בשעת טיסה בהליקופטר
כדאי לפשוט את החזייה המשוריינת אותה
לובשים חיילים רבים בוויא־נאם. היא מביאה
תועלת רבה יותר כאשר יושבים עליה.
אחרי הכל, כאשר טסים בהליקופטר, זהו

חבר בית־הנבחרים הצעיר ( )35 וינצ׳נטה
לוי קסטילו, ידע היטב מי שלח אותו לבית־הנבחרים
של קויטו. וכאשר הגיעה שעתו
לפרוע את חובו הוא ידע בדיוק מה עליו
לעשות.
היה זה בעת תכסיס מחוכם של חברים
שמאלניים, שניצלו את העובדה כי כל דיוני
בית־ד,נבחרים משודרים ברדיו. הם הכריחו
את שר־האוצר להקריא, בתשובה לשאילתה,
את הרשימה האינסופית של עשירים אקוא־דורים
המשתמטים מתשלום מס־הכנסה.
רק שמע קסטילו את ראשית הרשימה,
הבין אילו אי־נעימויות עלולות לצמוח מן
השידור לידידיו הטובים. לכן הוא יצא לכמה
דקות מן הבית, שב במרוצה והניח
על שולחן שר־האוצר שני מקלות דינמיט.
אחר שלף את אקדוחו וירה בריצפת הבית.
כאשר תשומת הלב היתר, כללית, הודיע:
או שהשר מפסיק או שהוא יורה בדינמיט.
לא רק ששר־האוצר הפסיק מיד בהקראת
שמות העשירים־שאינם־רוצים־לשלם, אלא ש
מחנה
השדים של נערות הוויאט־קונג).

המקום לו יש הסיכויים הרבים ביותר
להפגע.

א קו א דו ר

פעם תפש הספר הזה את מקום הכבוד
בכל ארון־ספרים גרמני. היום משתדלים
יורשי המחבר למנוע את הפצתו בכל כוחם.
הספר הוא מיין קאמפף (בגרמנית: מלחמתי)
,האני מאמין של אדולף היטלר.
יורשי המחבר הם, לפי הוראת בנות־הברית
בסוף שנות ה־ ,40 משרד המשפטים בבאזזריה.
עד שנת .2015 הגרמנים, שהקאנזפף
נערך על גבם, אינם רוצים להרוויח פני
אחד מהפצת הספר, שעד 1945 הודפס בעשרה
מיליון טפסים. אבל כאשר בספרד,
יפאן, מכסיקו, ברזילו או לבנון, מודפסות
מהדורות־מחתרת של הספר הנאצי, כבולות
ידי הגרמנים הטובים.
נוסף לכך חוקי זכויות־היוצר שונים
בארצות שונות. ביוון, למשל, פוקעות זכו־יות־היוצר
עשרים שנה אחר פטירת המחבר.
ולכן חיכו היוונים עד ,1965 ואז הוציאו
למעוניינים מהדורה יוונית של הקאמפף.
ריבעייה יותר פשוטה בגרמניה עצמה:
שם פוקעות הזכויות רק כעבור 70 שנה,
ולכן צריך ניאו־נאצי הרוצה לעיין בכרך
ההיטלרי לחפש אותו בשוק הספרים העתיקים.
המחיר המקובל — 25 לירות״
אחרת עליו להתאזר בסבלנות עד שנת .2015
00 אלף דולאר. דוזקא בארצות־הברית
לא נמנעה הדפסתו מחדש של הכתב הנאצי.
שם היו הזכויות שייכות בשעתו לממונה
על רכוש האויב, וזה נזדרז למכור אותם
למו״ל מעוניין, תמורת 60 אלף דולאר.
אחד הטפסים מהמדורה האמריקאית, שפורסמה
בעיקבות הסדר זה, נפלה לידיו
של קצין־משתלם ויאט־נאמי, שהחל מעיין
בו ביסודיות. ועד היום מונח על שולחן־
הלילה של אותו קצין, נגואן קי, שהיה בינתיים
למרשל אויריר. וראש־ממשלה, טופס
אחד של מיין קאמפף — ליד אקדח־השירות!
שלו.

ב נו רני^/ץ־וסאד1
ה ר 7ב7ד־ו־ודב רה
חן, חן לכולכן ! בחזי ת ובעורף -בכל מ קו ם אתן תרמתן תרומה מכרעת
לניצחון המזהיר.
חמד וחן -הם נ שקכן הנצחי.
אנא שמרו על נ שק ז ה -ג ם בימי
בתפקידכן הח שוב הזה תעמוד
ובהספקת ה תמרוקי םהישר ;
בהוצאות המת אי מו ת לכל תקציב

הבאי ם על עם ישראל לברכה.
לצידכן בנא מנו ת כ תמיד -
המשובחים ביותר וזאת
שלכן ב הו קרהובאהבה,

״ו 1יא״
אלוף יצרני ה תמרוקי ם בישראל