גליון 1559 מתאריך 19 ביולי 1967

כמובן
ל פ > ל 17ר
וארומה,
אין כמוה!

בי״ס ״נוי״ לספרות גשינז
תל-אביב, רחוב אלנבי ,48 טלפון 57400
פתוח מ־ 8עד ; 12מ־ 2עד .6

סיפול

ושרות סלוני

•י צביעת שער בחומרים משובחים.
• סלסול תמידי והחלקת שערות.
• תספורות ותסרוקות מודרניות.
במומחיות ובמחירים סמליים.

בקיוסק שכפינו! רחובות פרשימן—
דיזנגוף התנהלו העסקים כרגיל. לפתע באו
ילדים בריצה וצעקו אל בעל הקיוסק :״היזהר!
יונה סופר באה. תחביא את שבועוני
העולם הזה. יונה קרעה אותם בקיוסק שלפניך!״
בעל
הקיוסק שמע לאזהרת הילדים, הוריד
את גליונות העולם הזה שהיו תלויים על
חבל בפתח הקיוסק, מיהר להחביאם.
שניות ספורות לאחר מכן, עברה יונה
סופר במקום. היא התבוננה אל עבר הקיוסק,
ראתה שד,שבועונים אינם שם, חייכה חיוך
ניצחון — והסתלקה. היא היתד, מרוצה.
מלחמתה לא היתד, לשווא.
חצי שעד, אחרי הביקורת בצפון תל־אביב,
הופיעה סופר בקיוסק של חליבה בתחנת הרכבת
הישנה, מול המטה הארצי של המשטרה,
התנפלה בצעקות על בעל הקיוסק וקרעה
מספר גליונות של העולם הזה.
ניידת משטרתית שהוזעקה למקום, עצרה
אותה, סופר הובלה למטה הנפה הצפונית
של המשטרה, קיבלה סם הרגעה, ותיק פלילי
נפתח נגדה.

*>* לא היתד! מלחמתה הראשונה בשבועון
ובכתביו. הדבר התחיל לפני שנר, ורבע,
באפריל , 1966 כשהתפוצצד, פרשת השופט
מלחי.
כתבת העולם הזה שולה תבור נסעד. לחיפה
כדי לשוחח עם גיבורת הפרשה. כש
סיימה
את ארוחת־הצהריים שלה. מישהו הודיע
לסופר שראו בסביבה את צלם המערכת.
כופר ניגשה לבנו של בעל־המלון והצהירה:
״אני הולכת מכאן.״ אחרי־כן ניגשה לטלפון
בחדר הקבלה, טילפנה לאיש הפרקליטות, וסיפרה
לו :״מאות אנשים מהעולם הזה עלו
עם נשק על הגג. הם גם עשו חור בתיקרה
כדי לצלם אותי ערומה.״ סופר הסתלקה מן
המלון, וגרמה לשערוריה כשלא הופיעה למחרת
בבית־המשפם.

ה ש בו ע, יום אחרי שיונה סופר הגישה
הודעה חתומה על־ידד, לבית־המשפט, בד.
היא חוזרת בה מעדוחד, הקודמת, היא ערכה
מסיבת־עיתונאים, לכל המעוניינים.
החלטנו לשלוח גם הפעם את שמואל שקד
שישוחח עימה. ידענו שסופר עשתה איתו
סולחה. הכתב התקשר איתר, טלפונית. אשר,
אחרת ענתה לו וטענה כי יונה כופר נם־

מתקב לי ם תל מי די ם ו תל מי דו ת
רציני
רציניים לבית־ספר

תיכון ערב חדש חיפה
בפקוח משרד החנוך והתרבות

רה׳ שבתאי לוי 26 טל 521113 .

הרשמת תלמידים
לכיתות ט׳ י׳ יא׳ יב׳

כל יום בין השעות 7—5בערב

* חסך * שכר לימוד מודרג
תלמידינו נבחנים בבחינות בגרות יחד עם תלמידי
בתי ספר בוקר שבפקוח משרד החינוך

יונה סופר כדרכה למשטרה

נפתחים קורסים חדשים

טלויזיה

מעשית

בוקר * ערב

1 £ 1 פרטים והר שמה 5—8 ; 9—1
תל־־אכיב חיפה 1חולון רמת־גן 1

שמריהו לוין 30

סוקולוב

כתב שקד כצאתו מהמשטרה

ביאליק

.העולם הזה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך , 12 טלסון 5־,30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״ם,
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ• .
העורך הראשי: אורי אבנרי • המויל: העולם הזה בע*מ.

הגיעה לדירה, נתקבלה באדיבות רבד, על־ידי
אשד, אחרת, נתבקשה לשבת ולהמתין ליונה
סופר. כעבור כמה דקות הופיעו בדירה שוטרים,
שהוזעקו על־ידי גברת סופר. היא טענה
סי הפנייה העיתונאית הרגילה היוותה
״הסגת גבול פלילית״.
יומיים לאחר מכן, הסכימה סופר לקבל
כביתה לראיון את כתב העולם הזה שמואל
שקד. הוא ראיין אותה מספר פעמים וכתב
מפיה את קורות חייה. אבל מלחמת סופר בשבועון
נמשכה. כעבור כמה ימים הכחישה
את דבר השיחה, טענה שכל האינפורמציה
היתד, פרי דמיונו של הכתב.

כתחילת הנדטפט עקרה יונה סופר
מחיפה אל דירתה החדשה ברחוב גורדון ,75
בתל־אביב. צלם המערכת, יגאל מן, ניגש למקום,
ניצב, עם כתב, על המדרכה שממול
הבית. הוא ניסה לצלם את הבניין מבחוץ,
וכך הצליח לצלם את יונה סופר, כשהיא
מציצה אליו מבין חרכי התריס. סופר מצידה
הזעיקה מיד את המשטרה, התלוננה כי מטרידים
אותה.
אך לא היתר, זו הפעם האחרונה בה הזעיקה
את המשטרה נגד השבועון:
במהלך המשפט, כשסופר התגוררה במלון
הנשיא בירושלים, נשלחו צלם וכתבת לברר
כיצד חיה סופר בימי המתח של עדותה.
הסערה במלון פרצה אחרי שיונה סופר

עד. לאנגליה, נמצאת ברגע זד. בנמל-היתעופה
לוד. הכתב לא האמין למעשיה. הוא טילפך
שיב למחרת.
כופר שאלה אותו מה רצונו, והכתב ביקש
לסור אליה לראיון. תשובתה של יונה
סופר היתד :,״הלוואי שתמות! צריכים כבר
לדאוג שיותר לא תחיה! אתה טיפש! בוא
אלי עכשיו הביתה — ואראה לך!״
הכתב התקשר מיד, ליתר ביטחון, למפקדות
משטרת מחוז תל־אביב, הודיע על תוכן השיחה,
והזהיר שסופר מתכוננת לסבך אותו
בפלילים.
כששקד הגיע לביתר, חיכו לו שם שני
אנשי משטרה, שהיו מוסתרים במרפסת דיר תה.
הכתב נתבקש לטור לתחנת־המשטרה.
כשיונה סופר קוראת אחריו :״אתה (אצי •
כמד, כסף קיבלת ממלחיי״

מסתכר שעם כל התפניות המפתיעות
של המשפט — נשארה יונה סופר עיקבית
בדבר אחד: הטחת קללות וחרפות באנשי
העולם הזה, והזמנת המשטרה כדי שיאסרו
את אנשי העיתון — כל פעם שנראו ב סביבתה.
אבל
גם השבועון נשאר עיקבי בדבר אחד:
למרות כל מלחמותיה האישיות ונכיווותיר.
הבלתי־פוסקים להכשיל את עובדי־ד,עיתון —
הקפיד העולם הזה תמיד לכתוב אודות יונה
סופר בצורה עניינית, וללא משואיפניב
— בדיוק באותה צורה בה דיווח העיתון עד
מהלך המשפט כולו.

העול ם הזה !559

ממשלת ישראל מכריזה על רצונה בשלום.
בכך היא מכטאת את רצונם המגובש של כמעט כל אזרחי ישראל.
היא מבטאת את רצונם המגובש של רכבות־רככות חיילי צה״ל, שלא
ששו אל המלחמה, שניצחו מתוף תקווה שזו המלחמה האחרונה.
העם רוצה כשלום של כבוד, של בטחון, של עמידה על זכויותינו.
איך עומדת הממשלה כמיבחן זה?

הממשלה מבריזה שהיא רוצה כשלום.
היא חוזרת על בך ללא־הרף, ככל הזדמנות.
היא אומרת: אני מוכנה לבל הידברות, בכל מקום, כבל שי,ן ה.
היא אומרת: אני מוכנה לדבר עם הערכים על הכל. שום נושא לא
יוצא מראש ממיסגרת הדיון. הערכים יובלו להעלות בל נושא שירצו.
היא אומרת: עד אז לא אגלה את הקלפים שלי. רק בשנשב ליד
שולחן המשא־ומתן, אנחנו והערבים לכדנו, אגלה מה אני רוצה לקבל,
ומה אני מובנה לתת.
היא אומרת: עד אז לא אעשה דבר. אחזיק בשטחים שכבשנו.
היא אומרת: אני מחכה.

זוהי עמדה סבירה מאד, פיקחית מאד.
בל סוחר ממולח יגיד: כל הכבוד. טכסיס מצויין.
לבעל־הון בבורסה, לתגרן כשוק הדגים -זו עמדת־מיקוח מצויינת.
מה גס שאנחנו מחזיקים כשטחים, ויכולים להרשות לעצמנו לחכות.
זוהי עמדה פיקחית מאד גם בלפי חוץ, גם כלפי פנים.
כי ממשלה זו היא ממשלת־ליבוד־לאומי. יש בה במעט מכל הסוגים.
קשה לגבש בה הסכמה מקיר־אל־קיר על קו חיובי, שיכלול פתרונות.
אבל קל לגבש כה הסכמה לעמדה שאינה מגדירה שום פתרון,
שעיקרה הוא: לשמור על המצב הקיים, להבות, לא להגיד בינתיים
שום דבר מפורש.
לכן יבול קו זה להימשך הרבה מאד זמן.

קו סביר, קו פיקחי, קו נוח. אכל קו עקר לחלוטין.
בי קו זה מוביל אל אי־העשייה. אין הוא מוביל אל העשייה.
אין הוא יבול להוביל לשום עשייה -כי בל עשייה מחייכת תמונה
ברורה של העתיד.
לבן, בל עוד נקוט הקו הזה, תוכל ישראל לעשות רק מעשה אחד:
להחזיק בשטחים, להגן עליהם, להדוך התקפה, ואולי לקדם את פניה.
אך האם זה יקרב את השלום?
קו זה לא יקרב את השלום. קו זה עלול להרחיקו.
בזירה המדינית, כמו כזירה הצבאית, היתרון הוא בידי בעל היוזמה.
הנצחון המכריע של צה״ל במלחמה נבע במישרין מנטילת היוזמה.
ישראל לקחה לידה את היוזמה הצבאית. רק בך יבלה לשגר ראשונה
את חיל־האוויר, ולהשמיד על הקרקע את חילות־האוויר של שלוש
וחצי מדינות.
היוזמה מאפשרת הפתעה. מאפשרת בחירה. מאפשרת תימרון.
אך בזירה המדינית, איבדנו את היוזמה זה מכבר.

כי עמדה של המתנה, של שב־ואל־תעשה, של לא־נגלה־את־הקלפים -
ברוכה באופן מהותי כאוכדן־יוזמה.
ואילו האוייבים המוכסים -עכד־אל־נאצר, אדטי אל־כעת בסוריה,
כומדיין, ואפילו חוסיין ושוקיירי -שוב מגלים יוזמה קדחתנית.

אילו פירסמה ממשלת ישראל ביום תוכנית־־שלום דרמאטית, נועזת,
משכנעת -היתה היוזמה חוזרת אלינו.
אילו פירסמה תוכנית הפונה אל הדמיון, המלהיבה את כעלי הרצון
הטוב בעולם, המציירת תמונה ברורה לעיני מיליוני המאזינים הערכיים
מעבר לחזיתות.
תוכנית כזאת יבולה להוות גורם חשוב.
גורם מתסיס, מדרכן, מרתיע את מי שיש להרתיעו, מעודד את מי
שיש לעודדו.
כתנאי שלא תהיה אוסף של מליצות נאות, מן הסוג שמשרד־חוצנו,
ולאחרונה גם משרד־כטחוננו -אמונים אליו.
אלא תוכנית שתשרטט, בקווים ברורים, את תמונת המרחב המשולב
שאנו רוצים בו, את גורל השטחים שכבשנו, את דמותה של ארץ־
ישראל החדשה, את ההסדרים הכלכליים, הצבאיים והמדיניים *טאנו
שואפים אליהם.
תוכנית ישראלית. תוכנית לארץ־ישראל. תוכנית למרחב.
תוכנית שלא תתגשם תוך יום־יומיים. ששום מנהיג לא יקפוץ עליה.
אך שעצם השמעתה תעמיד אותה במרכז האירועים כמרחב.

תוכנית זו צריבה להדריך את מעשינו במקום שאנחנו פועלים -
בשטחים הכבושים.
מחוסר תוכנית, אין הנוכחות הייטראלית בשטחים אלה יכולה לשאת
שום פרי חיובי.
בל עוד מאמינים הערבים בי נחזיר את השטחים לירדן ולמצריים -
לא יובלו לעשות דבר למען פתרון חיוכי.
בל עוד אינם יודעים מה רוצה ישראל — בוודאי לא יגיד איש מהם
מה רוצה הוא.

׳אח ואחות בקלקיליה: מעשים שר היום יקבעו עובדות מחר
ובל מושל צבאי, בבל עיר ובבל כפר, מוכרה לתהות בלבו: מה אני?
מושל צבאי זמני, מושל קולוניאלי? נציג של מדינה משחררת? מכשיר־קרקע
להקמת מדינה פלסטינית?
האם עליו לטפח הנהגה הדשה, או למנוע את היווצרותה? האם עליו
לנהוג ביד חזקה, בדי להבטיח בטחון מוחלט לזמן קצר, או לגלות
ליברליות קיצונית, לקראת פדרציה כין ישראל ופלסטין?

בגדה ובעזה נעשים, יום־יום, בתוקך המציאות, רבבות מעשים קטנים.
כל מעשה קטן כזה יכול להועיל או להזיק. ליצור אווירה רצוייה לפתרון
מסויים, או להעבירה.
כשאיש אינו יודע מהו הפתרון, ואם בכלל יש פתרון -יהיו מעשים
אלה, כמיקרה הטוב כיותר, ניטראליים. ואולי שליליים.
ובינתיים אין נעשים המעשים שיש לעשותם, אם רוצים כפתרון
מסוייס. והרי בל פתרון מסויים מחייב מעשים מיידיים.
פתרון בדרך הפדרציה מחייב, מייד, נקיטת קו מסויים בגדה ובעזה.
עידוד בוהות מסויימים, הכרזה על מישאל־עם. הקמת ממשלה זמנית.
פתרון אחר מהייב מעשים אחרים.
והנה, מחוסר תוכנית, לא נעשה דבר. שום דבר לא.
ואובדת הזדמנות היסטורית, חד־פעמית. הזדמנות הקטנה מיום
ליום, עד שתיעלם לגמרי.

האם בכלל יבולה ממשלה זו לגבש תוכנית בזאת?
היא נקראת ״ממשלת הליכוד הלאומי״ .אכל השם אינו נכון.
ערב המלחמה, צורפו לממשלה כל הכוהות שהתפרסמו בשל עמדתם
הבטחונית הנוקשה. כוחות שטענו לזיקה מיוחדת לענייני בטחון.
לאחדים מן הבוהות שצורפו היה ידע צבאי.
לאיש מהם לא היה שום ידע כשטח הערכי, כפעולה למען השלום.
אותם שאספו ידע זה בעמל של שנים רבות, שהקדישו רבבות שעות
מחייהם למגעים עם ערבים, לגיבוש פתרונות אפשריים, לעיבוד אותם
רעיונות שהפכו עתה אקטואליים -לא צורפו.
יש לנו ממשלת־איחוד למען המלחמה.
אין לנו ממשלת־איחוד למען השלום.
צוותות־לכן
גם אין לנו הבלים המינימליים להכנת השלום
המומחים, המכשירים האירגונים לתיבנון, לייזום ולביצוע.

נצחונות צה״ל יצרו תנאים חדשים -שהם בסיס לשלום בר־קיימא.
אולם גם עתה לא יבוא השלום מעצ מו.
וממשלה זו -אינה מסוגלת להביאו.

מכתבים
יש תוכנית? יש תוכנית!
עכשיו, בתום המלחמה, הגיעה השעה שתצאו
לפתור הן את בעיית השטחים שנכבשו
והן את בעיית
הפליטים החדשה
והישנה,
אם תפרסמו תוכנית
מפורטת, כדי שכולם
יראו שלתכנית
כזאת יש רגליים —
אני מאמין שתוכלו
ליצור דעת קהל כל
כך חזקה (כמו זו
שהעלתה את דיין)
— אשר תביא ללחץ
על המנהיגים לטיירי
פעול
ברוח הפתרון
שלכם.
ציון טיירי, אב״יהודה
• תוכנית, בת עשרה סעיפים, פורסמה
בהעולם הזה — 1554 שיצא שבוע אחרי
המלחמה.
אבל תוכנית אקטואלית לא פחות, ומפורטת
עוד יותר, פורסמה גם בהעולם הזה
— 877 אשר יצא בדיוק לפני שלמנ״עשרה
שנה!

לזכרו שד גיבור
ברצוני להקדיש מילים מספר לזכרו של
בנימין עינבר ז״ל, הגיבור אשר נילחם עד
טיפת־דמו האחרונה.
בני, כשפתחנו ספר של סיום לימודיך
במכללה, מצאנו, שם, כבנבואה, כתובים המלים
:״הנך כמלאך המסתכל מלמעלה ובצופה
אשר חוזה על העולם כעל במת שחקנים״
.אך הפעם כשדהרת עם הטנק, פניך
היו מועדות לבמת טבח זו.
הם פגעו בך. כן, בצוארך העדין אך
הקשוח גם יחד, ואתה לא נסוגת אתור, והמשכת
ללחום. ואל המפקד אמרת :״עם
כדונים לא יוציאו אותי מפה״.
אך לנו זה לא הגיע, בני היקר. אתה
נפלת בבמה זו, נפלת כשכולך הוד והדר
ועיניך נעצמו אט־אט ואיתם נעלם הזוהר
שאנו ואף האומה כולה חזינו בו — ובעקבותיו
בא הנצחון.
בני, זכרונך איתנו לעד.
יפה אלון, ירושלים

שומרת המערה
לפני שבוע נתתי לצעירה אלמונית למלא
את תפקידי, כשומר־הפתח במערת־המכפלה,
למשך שניות ספורות, עד לגמר התצלום.
היות ואינני יודע מי היא, ברצוני לפרסם
את התמונה מעל גבי מדור המכתבים, כדי
שגם היא וגם הקוראים שלכם, יוכלו ליהנות.

מאלט

ס קו ר שנו ח ה 1עליצ 1ת
במחנה, ב טינלים, בחפש ־
ת מי דבשה ״חברה מז ד מני םיחד

• המשחה לבני הנ עו רי םולב עי רי ם ברוחם
• ט עי ם מ ברי אומרענן

נזי נצרמ חנ נוו־יםטב עיי םבלבד

• ללא אסנציס • ללא צבעי מאבל

אדמונית בפתח מערודהמכפדה
נ.ב. אבקש שתשמרו את שמי המלא במערכת,
מחשש עינא־בישא של הרס״ר.
א. י ,.חברון
• ומה אם יתברר שהאלמונית הזאת
(ראה תמונה) היא אשתו של הרס״רי

למה אין לנו תעמולה?
בתשובה למכתבי קוראים רבים, ילמאמר
העורך ארץ אחת (העולם הזה :)1557
הצרה היא שאין אנו מפרסמים מספיק
מעשים הומאניים שנעשו למען פליטים ושבויים
מצריים.
במו עיני ראיתי את ד״ר הררי מחיפה
חובש ומגיש עזרה לפצועים מצריים,
ראיתי במיתלה רב־סרן בשם ג׳ו, שתוך
חירוף נפשו הוציא שני קצינים מצריים מגייס
בוער.

ראיתי חיילים שלנו נותנים מים לשבויים,
מתוך המימיות האישיות שלהם.
למה אין פרסום לכל זה?

חיים אלבורר, אשקלון
• גם אנחנו שואלים.

שטיפת הרגשות
ביחס לכתבה ארץ אחת: למרות שאני
קורא את השבועון כמעט מיום הופעתו,
ועל־פי רוב מסכים לדבריכם, הרי אינני
יכול להסכים למה שנאמר בכתבה זו, ש־
״המלחמה הקצרה והדרנותית כאילו שטפה
את נל רגשות השינאה והנקמה מלב שני
הצדדים, השאירה את הלבבות פתוחים
ופנויים לרגשות חדשים.״
האם לא ראיתם את מבטי השינאה שיש
בעיני התושבים של השטחים הכבושים ואת
״הבעות הכאב״ של הפליטים?
המלחמה עוד לא שטפה רגשות אלה. היא
תוכל לעשות זאת — לאחר שנמשיך —
אתם ואנחנו, במטרה הגדולה: הפיכת שט־חי־הכיבוש
— לפדרציה, ויישוב הפליטים.
בנימין (,,פפו״) אברמוב, תל-אביב

חנינה לחיילים

כרד נו

בי בגדי להב מ־

1 (1 0 1 6 1 1
מצ טיינים בגיזד תם
וב איכו תםה מיו חדת

לפי מיטב ידיעתי חוק החנינה אינו חל
על חיילי צ.ה.ל. שעברו עבירות בשירות־הצבא.
לפיכך רצוי שיצא חוק כזד, גם
לגבי חיילי צ.ה.ל בסדיר ומילואים, מכיוון
שהם׳ הראשונים הזכאים להנות מכך.

סלים זליפה, חייל מילואים,
תל־אביב

הפעמים היחידות
רציתי לשאול עד מתי יקפחו את מועדון־
כצור־ההסתדרות
שלום.
למרות
שאנו משלמים
כמו שצריך
את מיסי ההסתדרות,
שאינם נמוכים —
הרי המועדון, למרות
ההבטחות, אין
לו תקציב, אין טיולים
למרות שהבטיחו,
במועדון־הנוער
המהולל — אין אף
מדריך.
הפעמים היחידות
שהמועדון פועל, הן
כשבאים להרצות על הנושא המרתק ״המשמרת
הצעירה של מפא״י״ ,או ביום
הבחירות — שלמחרתו שוב לא מכירים
אותנו.
מה לעשות?
אשר הררי, צור־שלום
• דבר פשוט: אם הם לא זוכרים היטב
את מה שהבטיחו — זכרו אתם היטב את
מי שלא מקיים.

חולצות ו מ כנ סי ם
לפי ה?1ז ה או פנ תי
החד ש

במב חר צב עי ם
ודוג מ או ת
לגעוים ולגברים.

אחוה וידידות
כמה ששמחתי כאשר ראיתי את תושבי
כפרינו עומדים עם שכניהם מהמושב
השיתופי בולדת, ועוזרים בכל יכולתם כדי
לכבות את האש הבוערת אשר פרצה בשדות
המושב ואיש מהם לא עזב את מקום
השריפה עד שהאש כובתה כליל, וחזרו
לבתיהם עם רב־תודות מבני המושב.
זועבי מוחמר פקיד, טייבה זועביה

ערבית לעם
עם שיחרור הגדה וסיפוח העיר העתיקה,
נוספו למדינה מספר רב של תושבים דוברי
ערבית.
מר, דעתכם לפרסם מדור שבועי שיכלול
שעורי־ערבית, וכן מדור ״דע את שכנך״,
שיכלול אינפורמציה היסטורית, כלכלית ודמוגרפית
אודות הערבים? דומני שרק אתם
יכולים לעשות זאת.
אלחנן ינאי, ירושלים
• דעתנו חיובית.

בלגאן בקונסוליה
בתור אוהד תנועת העולם הזה הנמצא
כעת בארה״ב, אודה לכם, בשם כל חברי
כאן, על פרסום העובדות הבאות:
מיד עם תום הקרבות התקשרו רבים ל־קונסוליית
ישראל בשיקאגו — אולם לא תשובה יכולנו לקבל משם שו ם
מוסמכת מה המצב, ולאן לפנות.
למרות מאמצי רבים, ואני בתוכם, לא
רק שלא נ־סו להשיג לנו תחבורה אפשרית
לארץ, אלא גם לא היה מי שידאג לארגן
את כל אלה שרצו לחזור, או לעזור להם
בכך, ביעוץ, או בארגון.
ולשם מה קיימות קונסוליות, בהן מוחזק
מנגנון ענקי של ישראלים : ,שכולם
(המשך בעמוד )6
ה טו? ס הז ח 9ו צ1

החולצה ! המכנקויטהמלהיבים כל גבר ואשה
א 0 1 0 1ז ׳0ד? ז $10ץ 01קזס 1ז 3ו ח

תכנית חדשה לתביעות נזק בביטוח מכוניות
אליהו חברה לביטוח בע״מ הנהיגה בימים אלה תכנית מקורית חדשה המבטיחה שרות מיוחד לבעלי רכב המבוטחים בביטוח מקיף
התכנית מעניקה טיפול מהיר למבוטחים שרכבם ניזוק בתאונה וקיצור תהליך הגשת התביעה עד למינימום.
המצב הקיים מורה על תופעה כזו :
בעצם הנזק, נגרם לבעל הרכב סבל רב המתבטא בהתרוצצות בין המוסך, חברת הביטוח והמעריך. על המבוטח לדאוג לזרוז
קבלת אישורים וחתימות וכן הוא נדרש לעתים לשלם את תמורת התיקון למוסך זמן די ניכר לפגי גביתו מחברת הביטוח.
* בהתאם להסכם שנחתם עם כמה מן המוסכים הגדולים והמוכרים בארץ רשאי כל מבוטח של ״ אליהו ״ להתקשר או
להעביר את רכבו לאחד המוסכים הללו לתקון. המוסך ייזמין את השמאי, יתקן את הרכב וימסור אותו לידי המבוטח תמורת גבית
דמי ההשתתפות העצמית לפי הפוליסה. החברה מצידה תשלם למוסך את דמי התקון לפי דו״ח השמאי. המוסכים התחייבו מצידם
להעניק שרות מעולה לצבור מבוטחי ״ אליהו ״ ובצוע התקונים לשביעות רצונם המלאה.
+הצעה זו משאירה בידי בעל הפוליסה את הברירה הנהוגה כיום, היינו, לקבל את שרותם של מוסכים אחרים — בדרך הרגילה.

״אל יה ו״ -חברה לביטוח בע״מ (מומחים לבטוח רכב)
י יי־זיל-״׳״יזי׳מי ,
מספר לקוחותיה של חב׳ ״ אליהו ״ מגיע היום ל־ 20 אלף,
החברה סיימה את שנת — 1966 השנה הראשונה לפעולתה כחברת ביטוח — במאזן שהסתכם בכ־ 4מיליון ל״י עם רוזח
של — 260 אלף ל״י.
מאזן זה כולל תשלום תביעות בסך של — 268.ל״י תביעות תלויות בסך של — 438.אלף ל״י.
קרן הביטוח הגיעה ל־ 1.24 מיליון ל״י בעוד שהחברה הפרישה — 170.אלף ל״י לשלטונות מס ההכנסה 122.— ,אלף ל״י
לחלוקת מניות הטבה בשעור 120/0וסכום של — 100.אלף ל״י לקרן שמורה.

(המשך מעמוד )5
משוכנים בדירות־פאר יקרות מאה כשאינם
יודעים לעזור כשבאמת יש צורך בהם —
אפילו בדבר מינימלי כמו מתן אינפורמציה?
בדוד ספר, דטרויט, ארה״ב
• שאלה מצויינת.

עכשיו אני מבין מדוע המלחמה נגמרה
אחרי שישה ימים: כדי שהרבנים לא
יעצרו את כל תנועות הטנקים והמטוסים —
עם הכנס השבת,
מוטי רוץ, תל-אביב
למה כועסים הרוסים על סיפוח ירושלים?
כי נשאר שם כותל אחד מבית־המקדש
— וגם הוא מערבי.

שערוריה ככותל
הייתי עד לסצינה מזעזעת ליד הכותל המערבי,
כשסמל דת הרחיק משם בחורה ששיכלה
את ידידה, משום שלא לבשה שמלה
עם שרוולים!
אני חושב שזה אחד הגילויים המחפירים
וד,מבישים שאירעו, ויש לברר מיהו האשם
בכך ולדאוג שהדבר לא יישנה.
ומהבחינה החוקית — מיהו זה שהסמיך
סמל־דת להגביל את תנועתם של אנשים,
או לקבוע איזה בגדים עליהם ללבוש?
אבשלום מרחבי, פתח״תקווה
#אם לא ילחמו בכפיה דתית — יתכן
שבקרוב יודשה לסמלי־דת לקבוע איזה
בגדים ילבשו.
בחירוף־נפש שיחררו החיילים את ירושלים
העתיקה ואת הכותל המערבי — ומיד

שמעון ברנשטיין, חיפה
התאומים

אלופים וייצמן והוד
מכריזים הרבנים שמוטב היה אלמלא נכבש
— כי עכשיו המוני המטיילים הבאים לשם
במכוניותיהם מחללים את השבת.
איזו חוצפה תהומית !

ראשית — חודה לאל שלא הם הקובעים
מה לכבוש ומה לא.
ושנית, האם הם גם בדקו בציציותיהם של
אלה שנהרגו כדי לכבוש את המקום?

אתם יודעים מה הכי הדהים אותי בעיתון
האחרון (העולם הזה?)1558 התמונה של
שני האלופים, וייצמן והוד: הם דומים
בצורה שקשה להאמין. לא כמו אחים —
כמו תאומים. לא רק בכובע, במשקפיים,
בשפם ובדרגה — אלא אפילו בתווי הפנים,
צורת האף שלהם — ובכלל, לא להאמין.
אני לא יודע אם זה מיקרה, אבל אזי
עכשיו מבין את סוד התיאום שהיה בין
התיכנון לבין הביצוע של הקרבות: מד,
הפלא — אם ראש אגף־המבצעים, ומפקד
חיל־האויר הם שני אנשים זהים?
אמנון גבירץ, תל-אביכ

אתטלןע שי ת !
ו1/ו1ה שלחה
והנאה תם
הטובה ביותר

תערובת אמריקאית, קינג סייז, פילטר

הנס ! :
* • ל עסקן פוליטי פלוני אומרים כי
בששת ימי הקרבות השתזף — מבזק
המצלמות.
על סופר צעיר, שפשט את מדי המילואים,
אומרים שהוא עומד לכתוב ספר
בשם אחי ;זנבי התהילה, על מישקל הרומאן
אחי גיבורי התהילה, המוקדש לעלילות
המכבים.

הבדיחות החדשות הן מרות.
הן משקפות את הסלידה הציבורית הגו־

מתם של נושאי הכתבות והתצ־לומים.

אנשי
יחסי־ציבור, צלמי חוץ ופנים, עיתונאי
חוץ ופנים, מאתר לאתר, כדי להנציח את
עצמם.

־**טכארץ סלחנות מסויימת כלפי תופעה
י* י ר*.ד ר*
יזי 1י ז < י *

במקומה.
סלחנות שאינה

אומרים :״פלוני משוגע לפירסומת אישית.
מילא, אף אחד איננו מושלם.״
אומרים :״אלמוני חולה לכותרות. מה
אפשר לעשות?״

להנציח את עצמם -ייאמדזאת
בפירוש -כדי להפיק רווח מיידי
מכיבוש שנקנה בדם צעירים שטרם
נקברו, שהוריהם לא שמעו
עדיין על האפון הנורא שפקד
אותם.

אחי

תגובות מסוג זה מעידות על
התנוונות מוסרית. הן מעידות גם
על חוסר חוש־אחריות.

נשים תמימים יכולים
להאמין כי תמונות
אלה נולדו לגמרי במיקרה.
שעסקן פלוני ופוליטיקאי
אלמוני צולמו סתם ככה,
בעת מילוי תפקידם.
לא דובים ולא יער.

כל מסעי־הפירסומת אינם רק פגיעה בטעם
הטוב.
גם אין הם רק נסיונות נועזים לגנוב
את תהילתם של אחרים, ולהיבנות על דמו
של הזולת.

הם הרבה יותר מזה.

כל תצלום כזה בעיתון
אמריקאי או צרפתי,
גרמני או אנגלי
-הוא פרי עמל קשה.

הם נסיונות לעקוף את התהליכים הדמו־קראטיים
של חברה תקינה.

יוזמי המסעות האלה מקווים לעורר
נחשולים של תגובות ציבוריות,
שישנו את המיבנה הפוליטי
של המדינה בדרבים חדשות.

עיתונות הישראלית. שאכן כל אחד מהם הוא
״חדשה״ ,מבחינה עיתונאית.
אותו זמן ייאסר על העיתונות, בתוקף
התקנות לשעת־החירום, לפרסם אף מילה
אחת הסותרת, סיפורים אלה.

למשל: שלא היה לפלוני שום
קשר למאלטה. שהוא התנגד כפירוש
לכיבוש מאלטה. שהיה הרבה
יותר עסוק בצילומים, מכדי
שיוכל אף לחשוב על מהלך הפעולה.
השקר
הגדול ישגשג. כי מושכל־ראשון
הוא בתעמולה שהשקר, אם חוזרים עליו
ללא־הרף, הופך אמת( .כדברי אחד התועמלנים
הגדולים של דורנו :״כגודל השקר,
כן מידת סבירותו,״)

אחרי במה שבועות, תקום תנועה
:״ממשלת הזקנים רוצה להחזיר
את מאלטה ! אף שעל מאדמת
מאלטה לא תוחזר!״
ואם הממשלה תשקול את החזרת מאלטה,
שנכבשה בטעות על־ידי סירת־טורפדו שטעתה
בדרך ושחשבה שזה האי טיראן, תקום
תנועה לאומית אדירה:

לא בורך של התמודדות רעיונות, של
התמודדות חופשית של אישים.
לא בדרך של גילוי האמת, אלא של טיש־טוש
האמת.
לא בדרך בחירות דמוקראטיות, בבוא העת.

ומכיוון שתהיה זאת שעת־חירום, ולא
יהיה זמן לחכות לבחירות, יגישו שלושה
שרים אולטימטום לראש־הממשלה.

•י* נה אגדה עממית, השייכת לעתיד.
| | אפשר לכתוב על זה ספר מדעי דמיוני.

וראש-הממשלה יתלבט במשך
24 שעות והצי, עד שיהיה מאוחר
מדי לעשות משהו אחר, ואז יתמוטט.

אלא
בדרך של הפיכה פוליטית
מסוג חדש לגמרי.

״פלוני לשלטון! הקץ לממשלה
הכושלת!״

^ והי, במובן, אגדה.

זה אינו יכול

} לקרות במציאות.
שהרי איננו קהיליית־בננות מרכז־אמרי־קאית,
אם כי לעיתים זה נדמה כך.

לכן, הכה ונתהיל להתנהג כציבור
מבוגר.
הבה ונתייחס בבוז תהומי, גלוי וחותך,
לכל נסיון לבנות קאריירה מפלגתית ופוליטית
על ניצול ציני של קורבנות חיילינו.

ברת לנוכח אחת התופעות המנעילית ביותר
בחיינו הציבוריים, מאז המלחמה.

ך* כל מלחמה יש תופעה של מרוויחי־
1מלחמה. זהו דבר כמעט בלתי־נמנע,
כמו הפרעושים בפרוות הכלב.

התופעה לא פסחה גם עלינו.
אותם גליונות העיתונים, המפרסמים את
תצלומי האמהות השכולות, המשתטחות על
קברות־בניהם, מכילים ידיעות על מונופו־ליסטים,
המתקוטטים על הזכות לנצל את
כלכלת הגדה.
הוויכוחים על שער הדינר, על זכויות־השיווק,
על הזכות לקנות ולמכור, להסיע
ולהפקיע — מתפרסמים צד בצד עם הוויכוחים
על התגמולים העלובים המשתלמים
לאלמנות ולנכים.
אחד, שהתעשר בששת הימים, עובר ברחוב
על פני איש החוזר מיחידת־שריון —
ישר לתור לישכת־ד,עבודה.

זה מרגיז. זה מגעיל. אך זה
טבעי.

ותר מגעילה, פחות טבעית, היא תופ7עה
שעוד לא ראינו דוגמתה בארץ,
ושגם בארצות העולם לא היתד, קיימת בקיצוניות
חסרת־בושה כזאת.

זוהי תופעת גניבת־התהילה, למטרות
פוליטיות ומפלגתיות.
עוד לא התייבש הדם ברמה הסורית,
כאשר החליטו כמה אנשים לבסס קאריירות
פוליטיות על גופם של החללים והפצועים
של מלחמת־ששת־הימים.
אחרת קשה להבין את התופעה המוזרה
הזאת: שבעצם ימי הקרבות, כאשר גורל
המדינה עוד היה תלוי מנגד, הסתובבו
עסקנים פוליטיים עם פמלייה של דוברים,

מישהו היה צריך לתכנן את המקום ואת
המועד המדוייק של ההופעה במקום. מישהו
היה צריך להזעיק את הצלמים ולתת להם
הוראות. מישהו היה צריך להדריך את
העיתונאים.

מחר יתחילו לטעון :״פלוני כבש את
מאלטה.״
הדבר יתפרסם בעיתוני כל העולם, באלפי
סיפורים ססגוניים, מלאי פרטים, שיבושלו
ברחוב דיזנגוף.

זוהי מלאכה קשה -מלאכתם
של אנשי-מקצוע.

אחרי שבוע תדבר עיתונות ה
הכה
ונגיד לכל פוליטיקאי ממולח:
במיספר תצלומיך בעיתונות
העולם והארץ, כך מיספר הקולות
שתפסיד בבחירות.
הבה ונחליט: נבחר את מנהיגינו על פי
התוכניות שהם מציעים לנו, ועל פי כשרונם
להגשים תוכניות אלה.

לא נכהר את מנהיגינו כמו מל•
כות־יופי או כוככי־קולנוע, דפי

** ה שנוגע לתמונה המצולמת, נוגע
באותה מידה למילה המודפסת. גט היא
לא באה מעצמה
מישהו מוכרח להזמין את העיתונאי למקום
הנכון ובזמן הנכון.
מישהו מוכרח לתת ל: ראיון — ראיון
הנמשך תמיד זמן ניכר.
מישהו מוכרח לבדוק, לאחר מכן, איך
משתמש העיתונאי בחומר.
כל זה גוזל זמן רב ומרץ רב, מן העסקן
ומאנשי־הפירסומת שלו.
וכל זה לא בא מעצמו.

במעט ואי־אפשר לצלם תמונה
בלי הסכמתו של האיש כתמונה.
אם התמונה מראה אותו בביתו, בגינתו,
בחוג משפחתו — הרי ברור כי הוא הזמין
את האיש הביתה, במטרה ברורה להצטלם,
להופיע בעיתון בהרחבה רבה.

אי-אפשר גם לראיין אדם נגד
רצונו.
אין אדם מתפרסם אם הוא אינו
רוצה בכך, מאד־מאד.
ואם הפירסומים פוגעים באופן
קבוע באמת, אין זה מיקרה.

בעלי התהילה תאנזיתיי־ב.־ הח־ייליע תסרבייבו של צה״ל
עולם על ״העיט של הים התיכון״
ועל ״אכיר מאלטה״.
יצלמו אותו באלפי פוזות, במדי־קרב
אימתניים, כששלושה אקדחים תלויים מחגורתו.
יצלמו אותו בחזית, ובעורף, וגם
בבית, כשהוא גוזם את השיחים.
כל התיאורים האלה יועתקו בהרחבה ב

הם מייחסים לו באופן קבוע הישגים
של אחרים, והחלטות שלא הוא החליט אותן,
ומיבצעים שלא הוא ביצעם — אין האחריות
מוטלת על הצלמים והעיתונאים.

בל בזב בזה הוא פרי יוזמה. יוז

מידת הפוטוגניות שלהם.
ונחליט באותה שעה: נעניק את התהילה
למי שד,תר,ילה יאה לו.

גניבת התהילה אינה שונה מכל
גניבה אחרת. היא רק חמורה
יותר, בי התהילה נקנית כדם ובדמעות.

11־יאבנדי

ב מדינה
העם זה כדאי

חברת ״ארקיע״ מציעה סופי שבוע, תכניות נופש ל 4-ימים וליומיים
כולל טיסה הלוך וחזור וסיור ממצה באי האלמוגים במפרץ אילת.
האכסון במלונות סוג ב׳.

ה מ חיר החלב־ $ 4ל״י בלבד.
ל שו הי ם ב אי לתאפש רו תטיסה מיו חדתמ אי לתל מי צ רי
טי ר אן, הר סיני ו ל או ר ך מפרץ אי ל ת.
פרטים
.25888

והרשמה :״או־קיע״
חיפה .67722 ראש

30771ת״א, רח׳ פרישמן .231735 , 11
פינה .37001 אילת .2141 ואצל סוכני הנסיעות.

שנוי כתובת
מנוי המבק ש לשנות א ת כתובתו מתבקש
להודיע על כך טבועיים מרא ט, על-מנת
למנוע עיכוב במשלוח העתון למענו החדש.

ירושלים

לא בול הספיקו להתחתן בלג בעומר.

לכן אנו מאריכים את
חידון ״פזגז״ לזוגות הנישאים
עד ה־ 1לאוגוסט.
כל הזוגות הנישאים בין
ל״ג בעומר ל 1-לאוגוסט
,1967 אשר רכשו אחד
ממכשירי הבישול המשוכללים
של ״פזגז״ ,מוזמנים
להשתתף ב
חידון
נושא פ ר סי ם
פרס ראשון:

שבוע נופש לזוג
פרס שני:

סוף שבוע נופש לזוג
פרס שלישי:

כירה ניידת לפיקניק

למען י 1פי ט עוו תיין

טופסי החידון ו ה סב רי ם
בחנויו ת ״פזגז״ בכל הארץ

במזל טוב — פזגז

ועדה של פקידים בכירים ושרים (ועדת
המנכ״לים) החליטה לבודד את הגדה המערבית,
להשאיר אותה כיחידה משקית בפני
עצמה. לפי חישובי הוועדה, צפויה סכנה
גדולה למשק הישראלי מפתיחת הגדה —
הוצאה של קרוב ל־ 150 מיליון לירות במטבע
זר לשנה — לשם שמירה על ומת־החיים
של תושבי הגדה לו היו צריכים הם
להתאים את עצמם לתנאיו של המשק הישראלי.
מחיר
של 400 אלף לירות ליום — למדינה
שתקציבה היומי מתקרב ל־ 13 מיליון
לירות, נראה לפקידים כגבוה מדי תמורת
היתרונות העצומים שהיתר, מעניקה הסרת
המחיצות לאיחוד־אמת מחדש של ארץ־ישראל
לארץ אחת.
בדיוק להיפך. החלטה זאת הרגיזה
רבים. אחד מאלה היד, כלכלן בכיר של בנק
ישראל, דוב גנחובסקי (בנו של ח״כ מפד״ל
לשעבר, היהלומן אליהו משה גנחובסקי).
החלטת המנכ״לים חרתה לגנחובסקי לא רק
מבחינה לאומית, אלא גם, מבחינה כל־כלינז.
הוא
חישב ומצא כי פתיחת הגדה לא רק
שלא תפגע במשק, אלא בדיוק להיפך. היא
תזרז את הגעתם מחדש של גלגלי המשק
אחרי חודשים ארוכים של מיתון והיא אף
עלולה לתרום, תוך זמן מתקבל על הדעת,
תוספת נכבדה למאזן התשלומים של המדינה.
יישור
הנבול. חשבון החובה של מ־חובסקי
התאים, כמובן, לחשבון המנכ״לים.
על סמך הנתונים הסטטיסטיים של ממשלת
ירדן ברור שהגדר, זקוקה ליבוא שנתי של
בערך 22־ 23 מיליון דינארים — מספר המתאים
פחות או יותר ל־ 150 המיליון המפחידים
של המנכ״לים.
אבל מסכום זה יש לנכות כמד, מיליונים
של הכנסות במטבע זר. קודם כל את
שלושת המיליונים שסוכנות הסעד והתעסוקה
(לפליטים) של האו״ם ממשיכה להזרים
לגדה. אחר־כך את שני המיליון המתקבלים
מדי שנה במוסדות ובמיסדרים נוצריים, ולבסוף
את שני המיליון אותם מעבירים ערבים
מן הקהילות העשירות בדרום־אמריקה
לשם תמיכה בקרוביהם בגדה.
כנגד גדעון זד, של 15 עד 16 מיליון
דינאר במאזן התשלומים (כ־ 130 מיליון לירות)
עומדת קודם כל האפשרות להפעיל
את המשק הישראלי הרדום, היכול לספק
לגדה מזון, טקסטיל ומכונות בכמה עשרות
מיליונים לירות לשנה; להחיות את תחנת־הכוח
בנהריים, להגביר את השימוש במוביל:
שלא לדבר על סעיפי חיסכון סמויים
כמו הוזלת ד,בטחון השוטף בגלל יישור
הגבול וחיסכון הדלק ובלאי הרכב עקב
קיצורי דרכים אפשריים.
קיסריה וקומראן. ועדיין אין זה הכל.
גם את הגרעון עצמו אפשר לחסל. זה ניתן
לביצוע על־ידי ריכוז המאמץ בענף יצוא
קטן כמו יצוא פירות מבכירים מבקעת הירדן
אל אירופה המערבית, הלהוטה כל כך
אחרי פירות מסוג זה מצד אחד, ויצירת
גידול ניכר בהכנסות מהתיירות הצפויה,
מצד שני.
התיירות לירדן, שהתרכזה בעיקר בגדה,
הכניסה בשנה שעברה 12 מיליון דינאר —
כשהשהות הממוצעת של כל אחד מ־450
אלף התיירים היא שלושה ימים בלבד.
אם ישוכנע מספר זהה של תיירים לשהות
בארץ־ישראל השלמה, בה אפשר עתה
לכלול בסיור אחד גם את נצרת וגם אח,
בית־לחם, גם את תל־אביב וגם את יריחו:
גם את קיסריה וגם את קומראן, כדי להישאר
בארץ רק עוד יום אחד נוסף בלבד —
הרי כבר יכוסה כל הגרעון ופתיחת הגדה
תהיה כדאית, אפילו מבחינה כלכלית.
מנגנון שווה
ל היו ת
אקדמ אי
מאז ומתמיד הטרידה את ד״ר י. שטנר,
איש משרד־יהבריאות בחיפה, בעיית אחת.
ה עול ם הז ה 1559

בגי־האדם. אני מספיק חזקה כדי לכתוב על
כל השחיתויות ומיקרי השוחד שעליהם אני
יודעת. אעשה זאת בגלל שאנשים משמיצים
אותי בלי הרף, ואפילו יורקים לי בפנים
כשאני עוברת ברחוב, ואומרים, :הנה עוברת
לה יונה הפסיכית.׳
.אם הם אוהבים כל כך אנשים מושחתים,
אז אני אספק להם אותם בשפע. כל זה
יהיה בספר החדש שאכין.״
רק שמי שרוצה לדעת מהי האמת לאמיתה,
יש לו כמה אפשרויות:
או לחכות לפסק דינם של השופטים במשפט
מלהי, אשר יינתן בקרוב,
או להמתין לסיפרה של ונה סופי־ ששם
אולי יתגלו, אם לא מעשים חדשים —
אז מניעים חדשים.

כל — קיימת גם אפשרות נוספת,
\ £החבויה בין השיטין של דברי סופר
עצמה, אפשרות המסבירה כמעט הכל:
לפי גירסה זו — הביאה יונה את הצהר־תה
הראשונה — אך־ורק לשם נקמה: גם
באלה שלא סיפקו לה עבודה אחר־ שגמרה
להעיד, לרוות שהבטיחוה — לנק ־ בחברה
שבמקום לי־,יקירה על גלותה מעשי־ שחיתות
— היא מוקיעה אותה, ואפילו לנקום בתובע
עצמו, בעו״ד גבריאל בך, שאמר בראיון
עם כתב דבר ש״אישיווזה ללא־ספק
— מורכבת.״ דבר שהעליב אותה מאד.

לפני שבוע אמוה
ובו אהד, השבוע
אמוה ו בו אחו,
מה הס המניעים
שד העדה העיקוית
ב מש פ ט מלח י?
ך שבוע שעבר נשמו לרווחה כל ה־
^ עוקבים אחרי משפט־מלחי. סוף־סוף,
באופן בלתי צפוי, יצאה האמת לאור.
כי בעיצומו של המשפט, כשכולם היו
מתוחים לדעת מי צדק ומי שיקר — הוטלה
הפצצה: עדת־התביעה יונה סופר קמה
והגישה הצהרה בכתב, לאמור :״הנני חוזרת
בי מעדותי בעניין השופט מלחי.״
ההצהרה נפלה כהלם על באי בית־המשפט
(העולם הזה )1558 כשלכולם היה המיפנה
ברור: עכשיו נודע בבטחון שמלחי באמת
איננו אשם. שהוא לא לקח שוחד. שיונה
סופר העידה על־כך רק מתוך לחץ.
השופט מלחי התרגש, לראשונה מאז
החל משפטו.אשתו הודיעה שהיא סולחת
לסופר. יונה סופר עצמה התעטפה בשתיקה
— ובכל רחבי הארץ הייתה תגובה זהה:
שמחה על כך שאכן לא נפגם האמון ב־מערכת־המשפט,
שאכן לא נמצא השופט אשם
בלקיחת שוחד.
לגבי סופר — היו הדיעות חלוקות: חלק
האשים אותה שבגללה הושמץ שופט בישראל׳
ושבגלל שגיונותיה נערך משפט מיותר׳
שעלה מאות אלפי לירות, הלק שמחו
לאידה, אך רוב התגובות היו מכוונות נגד
המשטרה, אשר לפי הצהרת יונה סופר עצמה
— השתמשה בעדותה כדי לנגח את ה

מאייד
-ההצהרה הראשונה
לא נמסרה מעל לדוכן העדים, ומשום
כף אין לה כל ערף מבחינת
המשפט עצמו!

עדה סופר באה

זה גם מסביר מדוע שכאשר יונה הובאה
ביום ראשון זה להעיד במשפט, היא לא

״אני מספיק חזקה לכתוב ...
מסתבר שכבר קודם לכן קרו דברים
כאלה.
במהלך עדותה בבית המשפט המחוזי, התקיפה
סופר את יצחק דגני. היא גם אמרה
לשופטים :״דגני לא ישן בביתי, ואני אפילו
לא סובלת אותו ״.אבל מצד שני. ישן
דגני בביתה של סופר, משך שבועיים רצופים,
ובאותה תקופה אמרה עליו סופר :״לא
מספיק שדגני המנודל הזה ישן בביתי ומתהלך
־ 1י עם תחתונים ליד הי^ד שלי,
הוא עוד אוכל לי את כל האוכל ־אפילו
לא דאג לשלם עבור זה פעם אחת.״

י ו 1ה סוס
שופט הבלתי־אהוד על השוטרים. רבים סברו
שזהו חוסר אחריות עצום, אם לא יותר
מזה, להשתית משפט שלם, ועוד משפט כה
עקרוני, על עדותה של אשה, אשר כמסתבר
— חלשה באופיה, ניתנת להשפעה, והפכ־פכת
בדיעותיה.
אנשים אלה הפנו זעמם על המשטרה,
ונדו ליונה סופר — העומדת ליהפך לקרבנו
האמיתי של המשפט — אחרי ש־מלחי
יחזור אל דוכן השופט.

*אז, כשהכל היה כבר ברור — נפלה
| הפצצה השניה, שהדיה לא נמוגו עדיין:
כשיונה סופר הובאה כעדה לבית־המשפט,
וכולם ציפו שהיא תסביר ביתר פירוט את
הצהרתה — היא לפתע הפכה שוב, במשפט
אחד, את כל הקערה על פיה, בהצהירה:
״אפילו אם יחתכו אותי לגזרים — אחזור
ואומר כי נתתי לשופט מלחי 4000 לירות
שוחד — והוא קיבל אותם!״
זה היה כבר יותר מדי: כיצד יכילה

עדה להצהיר בשבוע אחד, נם את
האמת וגם את ההיפר ממנה ץ
ואם כך -מהי האמת? ומהו
היפוכה !׳

מדוע כה רב מספר עוברי־המדינה הפורשים
פרישה מוקדמת מן השירות, מסיבות רפואיות,
עוד זמן רב לפני הגיעם לגיל הפנסיה
(של 65 שנה).
ה עול ם הז ה 1559

מה שמראה שלפעמים יכולות אולי להיות
שתי אמיתות, אם להתבטא בעדינות.

*אם הסבירה בבית־המשפט את מש־
( | מעות ההצהרה שלה וההצהרה־המנו־גדת?

השופט
בקר אמנם שאל אותה :״מדוע
איפה חזרת מעדותך?״ אך הסברה של סופר
היה מעורפל לגמרי :״זה — דבר אחר.
לא היה מנוס מזה.״

עדה סופר יוצאת
. ..ספר שיפוצץ את כל המדינה״

ף* זמנו ניסה הפסיכיאטר ד״ר מאיר
^ להסביר שהיא עושה מעשים כה רבים
בגלל שאיפה לפירסומת. לפי זה — היא
פירסמה את התצהיר שלה המפורסם, מפני
שכבר זמן רב לא שמעו אודותיה, כבר
זמן רב עבר מאז העידה במשפט, ובכלל
— רוב הפירסומת שקיבלה היתד, שלילית,
בעוד שהובטח לה ששמה יטוהר, וכבודה
יוחזר לה. וזאת נראתה לה כהזדמנות
לפירסומת חיובית.
בחוות־דעתו של הפסיכיאטר, יונה סופר
זילזלה כמובן, ואף הוסיפה חוות־דעת מנו־

מקת אודותיו.
״ד״ר מאיר זקוק לבדיקה פסיכיאטרית.
בגיל מבוגר הוא התגרש מאשתי, זנח את
ילדיו בגלל בחורה צעירה, שילדה לו ילד
— שלושה חודשים אחרי החתונה. חוששני
שד״ר מאיר לקה בשגעון מרוב שהוא מטפל
במשוגעים.״
אז מהו בכל זאת ההסבר? יונה סופר
מאיימת לפרסם אותו ברבים:
״אני עומדת לכתוב ספר שיפוצץ את
כל המדינה ויגלה את פרצופם האמיתי של

א. בהצהרה לא ציינה יונה שמלחי לא
לקח שוחד, אלא רק שהיא חוזרת בה
מעדותה — מבלי לפרט איזה חלק מהעדות.
ב. סופר אמרה שהיא העידה מתוך לחץ,
אך לפי הסבריה, זה עדיין לא מעיד על כך
שזו הייתה עדות־שקר.

שיעור הפרישה המוקדמת היה גדול כמעט
פי שתיים מהמקובל בארצות אחרות ודבר
זה הניע לבסוף את הדוקטור ל?רוך מחקר
יסודי ומקיף בבעייה.

לב וגפש. הוא סקר את 18,000 עובדי־המדינה
במחוז חיפה והצפון (הכוללים, בין
השאר 5,600 ,מורים וגננות; 3,700 פועלים
ו־ 2000 שוטרים) ,גילה כי משך שבע שנים

פרשו 354 מהם לפני זמנם, מסיבות רפואיות.
סיבות
אלה היו בעיקר מחלות־לב (שליש
(המשך בעמוד )10

חזרה על ההצהרה המודפסת — אלא העידה
כמו קודם — שמלחי לקח שוחד.

יאיר ככל זאת מתיישבת אז
הסתירה כין שתי ההצהרות המנוגדות

במדינה
(המשך מעמוד )9
מכלל הפורשים) ,ומחלות־נפש (כל פורשי
שישי),
נתברר גם כי עובדי־המדינה הפגיעים
ביותר למחלות־לב הם פועלים, שאחוז חולי־הלב
ביניהם גבוה בהרבה מאשר בכל מקצוע
אחר. הפגיעים במיוחד למחלות־נפש הם
דווקא מורות בגיל מתקדם ושוטרים בגיל
צעיר.
המסקנה המדעית מכל זה אולי עדיין
איננה כל כך ברורה. אבל מה שכן ברור
זה שאם להיות עובד־מדינה אז כדאי להיות
אקדמאי — מאלה פרשו מסיבות רפואיות,
משך שבע שנות המחקר, שניים בלבד:
אחד סבל מאוזניו ואחד סבל מעיניו.

המלחמה
ה צנ חני ם
ב אי ם
הצנחנים חזרו השבוע לירושלים הכבושה.
הם באו הפעם בבגדים אזרחיים, ללא חגור•,
ללא מדים, עם נשותיהם וילדיהם הקטנים.
הם נכנסו לעיר. איש לא ירה בהם. הם
החזיקו את נשותיהם ואת ילדיהם בידיהם
והראו להם :״הנה, כאן התחילו לירות
עלינו.״ ״כאן נתפס השבוי הראשון.״ ״כאן
נפצעתי.״ ״כאן נהרג מנחם.״
בראש התהלוכה צעד המפקד, סרן יוסי,
גם הוא בבגדים אזרחיים, עם אשתו וילדיו.
אז, בפריצה לעיר, הוא היה מזוקן, מאובק,
מתוח. עכשיו הוא נראה כמו אזרח שליו,
החי חיים שקטים בחיק משפחתו.
הערבים, תושבי העיר, שישבו ליד חנויותיהם
ופתחי בתיהם, הסתכלו על התהלוכה
הזאת וחשבו לעצמם :״הנה, עוד תיירים
באים לקנות מזכרות.״ מישהו ניסה למכור
להם עפרונות סיניים, כלבים מקרטון.
״קשה להאמין זה היה עם שחר״,
הזכיר סרן יוסי ,״היינו בראש הגדוד ועברנו
בריצה את הפירצה הזאת.״ הנשים
הסתכלו על הפירצה. השמש של שעות ה־צהריים
להטה על הראשים. היה שקט, ובשקט
הזה אפשר היה לשמוע את זימזום
הכדורים ששרקו אז.
״כל השטח הזה היה מכוסה עשן סמיך,״
המשיך הסרן לספר ,״עשן סמיך של פגזי
מרגמות. מעבר לחומה ירו הלגיונרים. היתר,
אש נוראה. כמה חברים נפלו. החובשים
רצו תחת הכדורים מפצוע לפצוע. המשכנו
להתקדם.״
התהלוכה נעצרה והסתכלה סביבה. זבובים
זימזמו באוויר. מרחוק נשמע קולו של
ערבי המוכר תמרהינדי.
״כאן הופיעו הטנקים שלנו,״ הראה סרן
יוסי על מלון ימק״א ,״בהתחלה חשבנו
שאלה טנקים של האוייב, אבל כשראינו את
המפקדים שחצי גופם נמצא מחוץ לצריח, י
הבננו שאלה יכולים להיות רק משלנו.״
הנשים והילדים חייכו .״קשה לתאר את
השמחה שתקפה אותנו. היינו עוד בהתחלת
הדרך, ספגנו כבר אבידות כבדות, ועם ה־,
טנקים חזרה אלינו הרגשת הביטחון, ידענו
שנצליח.״
בנאים עמדו ליד המלון ותיקנו את חורי
הפגזים שבתוכו, דחפורים מחקו ברעש רב

עמדת לגיון, נגרים ערביים שיפצו חנות
מכולת הרוסה .״המשכנו להתקדם בדרך
הזאת,״ הראה סרן יוסי, והתהלוכה צעדה
אחריו,
״כאן גמרנו את המלחמה,״ הסרן נעצר
ליד חנות לצרכי בניין ,״נשארנו כשלושים
איש, טובי האנשים נותרו מאחור. כאן, במסגד
הזה התארגנו להגנה, וציפינו להתק־פת־נגד
ירדנית.״
הצנחנים בבגדים האזרחיים הסתכלו על
שעוניהם. ההתקדמות, שארכה אז ארבע
שעות, הסתיימה עכשיו בפחות משעה.
״קשה להאמין שזו היתר, דרך כל כך קצרה,״
העיר מישהו ,״אז חשבנו שלעולם
לא נגמור אותה.״
הם גמרו אותה עכשיו ליד גל־עד, שהיה
מונח מול המסגד. הצנחנים ומשפחותיהם
נעצרו וקראו בשתיקה את הכתובת שעל
האבן :״פה נפלו לוחמי גדוד הצנחנים,
פלוגה אל״ף.״

חיילי פלוגה אל״ף כפעולה*
באויר זמזמו זבובים

תחבורה
ה סי בי ת
ל ת אונו ת
בשנה שעברה היו ל־ 195,057 כלי־הרכב
שנעו על כבישי הארץ 11,205 תאונות בהן
נפגעו בני־אדם. רובן המכריע של התאונות
78 אירע בערים וחלק ניכר מאד מהן
אירע בצמתים (.)340/0
מספר הנפגעים בתאונות אלה היה
. 15,476 מהם 290 הרוגים (כולל 52 ילדים):
2574 פצועים קשה והשאר פצועים קל. עובדה
מעניינת היא שרוב ההרוגים בתאונות־הדרכים
נהרגו בשעות היום ומחוץ לעיר.
יש נם שיכורים. טחנות הסטטיסטיקה
הטוחנות לאט ושפלטו מספרים אלה השבוע,
סיווגו גם את גורמי התאונות הפוגעות. בחלק
נכבד של המיקרים ( )2576 אשמה התנהגות
הולכי־הרגל.
לעומת זאת אחראיות מהירות מופרזת
( 372 מיקרים); ליקויים מכאניים ברכב ()272
ושיכרות ( 29 מקרים בלבד) לפחות תאונות
״,אשו 1,1 ש.:2י!ו ש? 1ו כבי אופ
ניים (.)769,

דרכי־אדם להצליח בכל מ חי ר
יצחק כהן הוא אמנם רק בן , 19 אבל מעולם
לא היו לו בעיות פיננסיות. כל פעם
שלא היה לו כטף — היה פשוט לוקח מ־גדשהו
אחר.
אבל השבוע, ביום השני בבוקר, התעוררו
כמה בעיות. כהן בעצם הסתובב לו ברחוב
תל־אביבי בדרכו לים, אך ליד תחנת־האו־טובוסים
הראשונה של קו , 16 ראה פתאום
אוטובוס ריק, שנראה לו כהזדמנות מצויינת,
כדי לשפר את מצבו הפיננסי הירוד.
במהירות נכנס לתוך האוטובוס, התכופף,
הציץ א 8לא רואים. אותו, הושיט את ידיו
אל תא הכרטיסן, חיטט בארנק ושלף מתוכו
34 לירות ו־ 21 אגורות. כשעמד לצאת,

שיחזור מהלך הקרב
...מרחוק נשמע קולו של מוכר התמרהינדי
וכבר ניצב ברחבת הדלת, נכנס הכרטיסן.
יצחק התנגש בו, הכרטיסן תפס אותו וצעק:

יצחק נמסר למשטרה והובא לבית־משפט
השלום לצורך הוצאת פקודת מעצר.
כששופט השלום התורני, יהודה טריי־ביש.
שאל אותו, :מה יש לך לומר להגנתך?׳
הסביר יצחק בתמימות :״כזמן׳
האחרון, אני לא יודע מה קורה לי, וכל
•עם אני נתפס. אני כל פעם אומר לעצמי
שאני מוכרח להצליח, אבל בסוף אני נכשל:
מה לעשות? אני לא חושב להפסיק עד
שאני אצליח!״
רמאויחז מחליף צבעים איש לא מכיר את אנדריי קרש בן ה־29

בשמו האמיתי. כולם קוראים לו אלבינו,
על שם שערותיו הצחות וצבע עורו הוורדרד.
אחד
מחבריו הטובים, אהרון טפר בן ה־
,22 החליט לשים קץ למצב זה. הוא הציע
בהזדמנות חגיגית, עת כל החברה ישבו
באחת המסעדות הידועות בשפלה ולגמו
בירה, לפתור את הבעיות של אלבינו. הוא
התחייב חגיגית להשחיר את שערותיו של
ידידו הלבקן, ואפילו לשנות את גוז; ־עורו
לחום.
אלבינו קיבל את ההצעה בהתלהבות, וכבר
למחרת הופיע ספר עם תבלינים וצבעים,
אותם מרח על ראשו של קרש. אחרי׳
הטיפול הראשון, בא השני והשלישי, כש־בהתחשב
בידידות שביניהם מסתפק טפר ב׳
גביית שבע לירות עבור כל טיפול,
* צילום זה והצילום מימין, למטה הופיע
ו בגליון המיוחד של השבועון האמריקאי
המצוייר לייף שהוקדש למלחמת ששת־הימים.

חילוץ צנחן פצוע בשעת הקרם (מימין) ונשיאת חכר־לנשק מחלים למקדם המיפגש
ודחפורים מחקו עמדה של הלגיון

ה עול ם הז ה 559ו

חרי שהסוס ברח, מתקנים את המנעול של האורווה. זוהי חוכמת־חיים ישנה.
בשבוע שעבר התפנתה הכנסת לטפל בחוק שרות־עבודה, שבא להסדיר ענייני־עבודה
בשעת־חירום. תפקידו העיקרי: להבטיח כי בשעת־חירום, כשהמוני העובדים מגוייסים
לשרות צבאי, יוסיפו השרותים החיוניים לפעול כסדרם. לשם כך ניתנות לשר־העבודה
סמכויות כמעטי־דיקטטוריות להכריח עובדים לעבור ממקום למקום, ולרתק עובדים
לעבודה.
הצעת־חוק זו הוגשה עוד לפני חצי שנה ומעלה. מאז התגלגלה כאבן שיש לה יותר
מדי הופכין. בעיקר דתיים.
כי לדתיים היתד, דאגה גדולה: שמא יגייסו עובדים כאלה בשבת. בגלל חשש זה הם
היו מוכנים להצביע נגד החוק, והוא חזר כמה פעמים לוועדה.
בינתיים היתד, מלחמה, וכל העובדים הדרושים גוייסו על פי תקנות־חירום, בלי צורך
בחוק החדש. עתה הובאה הצעת־החוק למליאה לקריאה שניה ושלישית.
למה דודקא עכשיו? מפני שלכנסת אין מה לעשות. פשוטו כמשמעו. אחרי שהתרוקנה
מכל תוכן פוליטי, ואחרי שכל הנושאים הרציניים, הנוגעים להכרעות ההיסטוריות העומדות
בפני המדינה, נתקלים במחסום בלתי־עביר מצד הקואליציה של 108 חברי־כנסת — נותר רק
לעסוק באלטע־זאכען, או בדיונים חסרי ערך ממשי, או בנושאים צדדיים.
אם יימשך מצב זה גם אחרי פגרת־הקיץ, שתתחיל בעוד כמה שבועות (כמעט והייתי מוסיף
כאן: ברוך השם!) יהפוך הפרלמנט לגלגל חמישי במדינה, כמו במדינות מסויימות.

שום גיוס אינו סודי
ך* קריאה הראשונה

על חוק שרות־העבודה הצבענו על חלל ריק בשרשרת־ר,מאורעות

*2הצפוייה בשעת־חירום.
החוק בנוי כך: אם קרא שר־ר,בטחון לשרות מילואים (לפי חוק קיים אחר) ,מוסמך שר־העבודה
לרתק עובדים. כלומר: אין צורך בהחלטה רשמית של הממשלה. אין צורך
באישור הכנסת לריתוק העובדים. הדבר נתון כולו בידי שני שרים — ר,בטחון והעבודה.
בנקודה זו הגשנו שורה של הסתייגויות. תכליתן: לקבוע שועדת־החוץ־והבטחון של
הכנסת צריכה לאשר שקיים מצב של לחימה, או של ״סכנת לחימה״ .רק אז מותר לרתק
עובדים.
המטרה: למנוע מצב, הקיים במדינות רבות, לא כולן דיקטטוריות, בהן אפשר לגייס
עובדים, בימי שביתות, באמצעות צווים צבאיים.
הסתייגויות אלה נדחו בוועדה, ועתה נותר לי לנמק אותן במליאה. השתמשתי בהזדמנות
זו כדי להגיד בכנסת כמה מילים על המצב האקטואלי במדינה
— ובעיקר על מקומו של משה דיין בממשלה ועל זיוף
ההיסטוריה של מלחמת־ששת־הימים:
אורי אבנרי ן כבוד היושבת־ראש, כנסת נכבדה.
אנחנו מסכימים עקרונית לכוונת החוק הזה. אולם השאלה
היא: איך לנסח את החוק כך- ,שהוא ימנע מראש את ניצולו
לרעה, למטרות שהחוק איננו מכוון אליהן, כאשר כוחות
אחרים ישלטו במדינה.
זה נוגע קודם כל לסעיף . 16
המיבנה, שהחוק הזה יוצר אותו, הוא כזה: שר־הבסחון
— לא הממשלה כולה — יקרא למילואים. לא כתוב: לכל
המילואים, או לחלק גדול מהמילואים. למעשה די בכך ששרי
הבטחון יגייס איש אחד למילואים, או עשרה אנשים
למילואים. אחרי ששר־הבטחון, על דעת עצמו, מגייס כמה
אנשים למילואים, יכול שר־העבודה, על זעת עצמו, להשתמש
בסמכויות העצומות הנתונות לו לפי החזק הזה, ולרתק
שר־העכודה
פועלים לעבודתם.
הצעתנו היא: להכניס כאן, לתוך המיבנה הזה, את ועדת־החוץ־והבטחון
של הכנסת. שהיא תאשר כי יש מצב המחייב ריתוק עובדים לעבודה.
שיוועדת־החוץ־והבטחון תכריז ותאשר שיש לחימה, או סכנה של לחימה.
כאשר הובא החוק לקריאה ראשונה, דיברנו על מצב תיאורטי. בינתיים כבר היה מצב־חירום,
כפי שהוא מתואר בחוק. ואנחנו יודעים הרבה דברים שלא ידענו אז, או שלא
ידענו בביטחה.
למשל: שאין פה בעייה של סודיות. כאשר קוראים למילואים בקנה־מידה גדול, זה ידוע,
אי־אפשר להסתיר זאת, איש איננו מתכוון להסתיר זאת. המדינה מכריזה על הצורך
בכוננות, והיא קוראת לחלק מן המילואים.
ממילא אין ממשות לטענה כאילו הכל נעשה בסודיות, וכאילו אסור אפילו להטריח
את ועזת החוץ והבטחון, המוסד שהוא מופקד על העניינים הסודיים ביותר. ואין שום
סיבה מדוע לא תוכנס ועדת־החוץ־והבטיחון של. הכנסת לתוך התהליך הזה. לכן מכוונות!
כל ההסתייגויות שלנו.

כששר־הבטחון רב עם שר־העבודה
בעת הדיון בקריאה הראשונה הזהרתי בפני הנטייה — הטבעית, אולי — לבסס חוקים
על המצב הקייס בממשלה הקיימת. זוהי מגמה מסוכנת, מפני שמדינה היא אורגניזם חי,
והדברים משתנים.
ואמנם, מאז הקריאה הראשונה, השתנו במדינה ובממשלה הרבה מאד דברים.
למשל: הופרדו תפקידי ראש־הממשלה ושר־הבטחון. זהו הבדל חשוב מאד לגב החוק
הזה, מפני שהחוק הזה מבוסס, למעשה, על ההנחה האוטומטית, ששר־הבטחון הוא

אחרי שמונה חודשים של טיפולים עקרים
ויקרים, נמאס הדבר על קרש. הדבר היחיד
ששינה אצלו את הצבע היה הארנק שלו,
שהחוויר לגמרי. קרש עשה את המעשה הנכון,
פנה למשטרה.
ומה אמר טפר למשטרה :״חריפה מקורית
כמו שלי לא פועלת מיד. לפעמים זה
ה עול ם הז ה 1559

יכול לקחת אפילו שנה, שנתיים!״

מ טד ה

שימושית
״זה עולה חמש־עשרה אגורות! לחיילים

ממילא, כאשר

שר־הבטחון קורא

הממשלה, מפני ששר־הבטחון הוא ראש־הממשלה.
למילואים, פירוש הדבר, שהממשלה קראה למילואים.
אני מסופק אם הנחת זו היא כיום כל־כך אוטומטית. יש שר־בטחון שהוא איננו

ראש־הממשלה.
רו תהקט ין (אחדות העבודה) :כל שר מייצג את הממשלה!
אי רי אכנריז שר־הבטחון הנוכחי יש לו, לא פעם, דיעות משלו,
השקפות משלו, וגם פעולות משלו.
לא הייתי רוצה שייווצר מצב במדינה ששר־הבטחון, לגמרי על דעת עצמו, יוכל ליצור
מצב המחייב רבים.
יתר עליכן: ההנחה האוטומטית, ששר־הבטחון ושר־העבודה פועלים תמיד בכיוון אחד —
אינני יודע אם במצב הנוכחי יש לה ממשות.
הנה, פותח אני היום עיתון־בוקר, ומוצא בו שני נאומים: אחד של שר־העבודה, ואחד:
של שריהבטחון, על דברים מאד מהותיים במדינה, על דברים)
שקרו רק תמול־שלשוס, כשכל אחד מהם מתקיף התקפה
חריפה מאד את התפיסה של השני, וחולק על התפיסה
ההיסטורית של השני.
ניו יורק טיימס אומר, בשם ׳שר־הבטחון, שלמעשה שר־הבטחון
עצמו עשה את כל המלחמה, וכל הנצחון הוא שדו.
זאילו בעמוד ממול אומר שר־העבודה בדיוק את ההיפך.
ש מו אלמיקתים (מק״י) :במיקרה זה ה׳ ן היפך הוא הנכון.
אורי אכנרי: במיקרה זה דעתי כדעת שר־
| העבודה, אם־כי זה לא נוגע כל־כן לעניין הנדון.
אני חייב לומר כאן שאני תמה על ויכוח זה. כאשר
אנחנו אומרים בעיתון מילה אחת על נושאים כגון: מי תמך
בהחלטת המלחמה ומי התנגד לה, או שפלוני עיכב את
ההתקפה על סוריה ב־ 48 שעות — הצנזורה מוחקת את זה
שר״הכטח ץ
בשצף־קצף.
והנה שרי־ממשלה מרכזיים, ושר־הבטחון בראשם, משתמשים בעיתונות הזרה כדי לנהל
שם את הוויכוח הזה, כן שאי־אפשר להגיב על הדברים בארץ.
שר-הבטחון אומר מעל עמודי ניו־יורק טייטס: אני לבדי ניצחתי במלחמה. וכאשר אנחנו
רוצים להביא את הדברים על דיוקם בארץ, תוך הסתמכות על עובדות בדוקות, אין לנו
כל אפשרות להגיב.
ש מו א ל מי קוני ס (מק״י) :הוא מתבייש לומר זאת בארץ, ולכן הוא הולך
לניו־יורק.
אורי אבנרי ו אינני יודע אס חוש־הבושה דווקא הוא שקבע כאן.
גבירתי היושבת־ראש, אני חוזר לנושא בו אנו דנים.

בממשלתו של משה דיין
הצמידות האוטומטית הזאת של שר־העבודה להחלטה של שר־הבטחון, שאיננה מתקבלת
בהכרח על דעת הממשלה, מכיוון שהיא החלטה של שר־הבטחון בלבד — יוצרת מצב שהוא
יכול להיות שלילי.
אני יכול לתאר לעצמי מצב — מצב היפותיטי לגמרי — ששר־הבטחון הנוכחי יהיה
אי־פעם ראש־הממשלה (יש אומרים שזה אפשרי) ,וששר־העבודה יהיה אדם שהוא שותף
לדיעותיו הסוציאליות של שר־הבטחון הנוכחי.
אני בהחלט יכול לתאר לעצמי מצב — וזאת הכנסת צריכה לקחת בחשבון — ששו־-
הבטחון דאז, יהיה אשר יהיה, יכריז — במיקרה שתפרוץ שביתה בנמל חיפה, לדוגמה —
על גיוסם של עשרה אנשים למילואים, לפי הסמכויות שמסורות לו בחוק. ושריהעבודה
ירתק אז את כל הפועלים בנמל חיפה לתפקידם, בטענה שאלה הם ״שירותים חיוניים״.
גם אלה המחייבים את החוק הזה, ודאי אינם מחייבים אפשרות כזאת. לכן אני חושב
שההסתייגות המוצעת על ידינו היא הסתייגות סבירה. היא ברוח החוק הזה, היא
מחזקת את החוק הזה, היא באה למנוע סכנות אשר מסתמנות היום באופק המדינה.
כל ההסתייגויות האלה נדחו, כשאני מצביע בעדן לבדי. כל הדתיים הצביעו נגד
הממשלה בעניין השבת. אך החוק עצמו עבר ברוב גדול. מובן שהצבענו בעדו, תוך
חיוב המגמה החיונית שלו.

נגד קשר השתיקה
•פ ינתיים השתמשנו בכל האמצעים כדי להעלות בכנסת את העניינים החשובים,
ולשבור את קשר־השתיקה האופף אותם.
הגשנו שורה ארוכה של שאילתות לשר־הבטחון: מה קרה לכפרים באזור לטרון,
ומי החליט על כך; מי הסמיך אותו למסור הכרזות מסויימות; מדוע הוא אסר על
קצינים בכירים של צה״ל למסור ראיונות, וכוי.
הגשנו גם שורה של הצעות־לסדר־היום:
• הדרכים להקמת פדרציה של ארץ־ישראל;
• התגמולים למשפחות שכולות ולנכי צה״ל;
• התערבות הצנזורה בעניינים מדיניים שאינם
בטחוניים.
אך הסיכוי להגיע לדיון סביר הם קלושים ביותר.
בכנסת, שבה ׳ס/ס 90 מן הח״כים תומכים בממשלה, תלוייה
הפעולה הפרלמנטרית על בלימה.

זה בחינם!״ הסביר יוסף יששכר בן ה־31
לעוברים ושבים שרצו לבקר בבית־השימוש
הציבורי הנמצא בתחנה המרכזית של רחובות.
היו
כאלה ששילמו והיו כאלה שסברו
שבית־שימוש הוא מיתקן ציבורי החייב
לחת את שירותיו חינם גם ללא־חיילים.

הם חשדו בגובה הניצב בפתח ופנו למשטרה.
החשד
שלהם היה מוצדק, אבל ליששכר
היה הסבר מקורי :״לא רציתי להרוויח כסף
בשבילי. רציתי רק לאסוף קצת כסף עבור
משלוח חבילות לחיילים. לכן גם נתתי לחיילים
כניסה חופשית!״

במרינה
חיילי צר,״ל מתעניינים לא רק בכלי־זיין
אלא, מדי פעם, גם בנערות.
אך כאשר הירבה שמיר בפירסום נערות־שער,
הוצף גל מכתבי־מחאה, שרובם היו,
כנראה, מכתבים מוזמנים. כתב סמל שמרני:
״הדפסת צילום בחורה מדי שבוע בפוזה
אחרת איננה מבטאת כל דבר חיובי.״*
כמו כצלחת. העורכים שבאו אחרי
שמיר לא היו מאורות גדולים בעיתונות,
אך ידעו לרקוח מדי שבוע עיתון לטעמם,
של הממונים עליהם.
הדבר הגיע למצב כזה, עד שבחוגי העיתונות
החלה מהלכת ההלצה, שלו היה
במחנה מראיין בגליון אחד אישיות ציבורית
שהיתר, מודיעה כי הארץ היא עגולה, היה
נאלץ, לשם שמירה על האיזון, לראיין ב־גליונו
הבא אישיות אחרת, שהיתר, מסבירה
כי הארץ היא שטוחה כמו צלחת.

ת הינה עוביס עדוונ רם?11׳ צ״ם בוצח?
3״הנה מן ההנסו? מי יזנה בנית הנמוש?

דיעות
ה קי דמה
בדרך

עורף אורי צבי גרינברג 1967
לא עגול ולא שטוח

עיתוחת

ב חו רו ת
לא ־ חיו ביו ת

בראשית היה זה ביטאון משוכפל. העורכים
שלו היו בתקופות שונות, בין השאר,
המשוררים נתן אלתרמן, אהרון אמיר ואורי
צבי גרינברג.
אבל זה לא היה כתביעת ספרותי. זה היה
העיתון של אירגון ההגנה במחוז תל־אביב
והוא נקרא במחנה.
גם מכקר־המדינה. אחרי 14 שנים
במחתרת, יצא הסטנסיל לדרך המלך, הפך
לשבועון של צה״ל. משך 19 השנים הבאות
הופיע במחנה במתכונת זאת, גרם, כפי שכבר
העיר מבקר־המדינה, הפסדים כספיים
לא־מבוטלים למערכת־הבטחון, ולא הצטיין
מעולם ברמה עיתונאית מיוחדת ולא בתפוצה.
על חסרונות אלה ניסו בעבר רמטכ״לים
שונים, שראו בעיתון גם כלי־פירסומת אישי,
להתגבר על־ידי שמירת ידיעות בטחוניות
וצבאיות אכסקלוסיביות לבמחנה.
לא פעם קרה שפירסום ידיעה על מינוי
צבאי בכיר או על אירוע בטחוני נכבד נשמר
בסוד עד ליום השלישי בשבוע, יום
הופעת במחנה.
כלי כושי. בניגוד לעיתון הלא־כל־כך
מעניין, מעניינת ההיסטוריה של עורכיו,
כפי שהוזכרה בשבוע שעבר, עת הופיע
גליון ה־ 1000 של במחנה.
עורכו הראשון, לאחר שיצא מן המחתרת,
היה יוצא משמר־העמק משה שמיר, שהיה
אז בשיא הצלחתו עם ספרו־מחזהו על הווי
הפלמ״ח, הוא הלן בשדות.
שמיר ניסה לשוות לשבועון אופי ענייני,
העז לפרסם בעת פירוק הפלמ״ח צילום של
כנס־מחאה של פלמחאים, כשהכוחרת של
הצילום היא הכושי עשה את שלו.
תגובת שר־הבטחון של אותם ימים, דויד
בן־גוריון, היתד. חריפה. שמיר למד את
הלקח ונזהר להבא כדבעי. כאשר הגיע יום־
הבחירות לכנסת הראשונה, ידע כבר כיצד
להימנע מפולמוס מיותר: על שער העיתון
הופיע דיוקנו של בנימין זאב הרצל.
כעבור מספר חודשים נוספים הגיע שמיר
למסקנה כי אין טעם להמשיך בצורה כזאת.
ייתכן והסיבה הסופית היתד, גם דעתו ש*
ליד הכותל עם רעייתו, המשוררת עליזה
טור־מלכא.

כמה זמן זה יקח עד שיכניסו מיזוג־אוויר
לקבר רחל, יתקינו רכבת־הרים להר־גריזים,
יהפכו את בריכות־שלמר, לבריכות
קרפיונים וימלאו טפסי״טוטו ביריחו י
לפי דעתו של אמנון רובינשטיין, מרצה
למשפטים וכותב־המאמרים מם׳ 1של הארץ,
זה לא יקח הרבה זמן.
ואם כי את הערכת־המצב שלו הוא הים־
ווה במעטה של סאטירה חריפה, הרי הנבואות
של רובינשטיין בכלל לא משעשעות.
זה שבקרוב ייעלמו במזרח ארץ־ישראל
הרעלות השחורות של הנשים הערביות ובמקומן
יבואו בגדי־אתא מתוכננים על־ידי
לולה בר, זה עוד לא הכל.
מה על דוודי־השמש שיתנוססו בקרוב על
גגות העיר העתיקה ועל התורים ליד קו־פות־התולים
בעזה ובחברון?
בקיצור ,״בקרוב תבוא הקידמה״ — ההשתלבות
המלאה במדינת ישראל ובאור־חותיה,
כולל שיכוני מפעל־חיסכון־לבניין
בשעפאת ״עם בטון חשוף, בלוקים צבועים,
פרקאסטים אומנותיים, מרפסות עם תריסו־לים,
מתקנים מיוחדים לתליית־כבסים ול־הורדת־אשפה,
טיח של שפריץ ופינות־אוכל
מוארות.״
ובטול־כרם, יש להניח, גם יזמרו:
חרא קוו״ס! הדא קוויים! הדא אוסם!

1ו ^ ז 1ו י יוי ^ י ו

מוצאי־שבת שעברה, כשעה
* 1שתיים כלילה, הוזעקה ניידת־משטרה
אל שכונת אכו־טור ה•
ירושלמית.
השוטרים שהוזעקו לבית נטוש
כשכונה, נעצרו בתדהמה: על ה

ייזיי ״ ויו 11

רצפה התגוללו ארבעה צעירים
פצועים בראשיהם, כשהם נאנקים
מכאב.
ארבעתם היו ערבים, והם הוכו
עד זוב דם על־ידי צעירים יהודיים.
הם היו קרבנות ההתנגשות ה־

האומות המאוחדזת
3874 הי מי ם
של פו ח ־ ה חי רו ס
45 החיילים הבינלאומיים הראשונים הגיעו
למרחב בחמישי לנובמבר .1956 היו אלה
חיילים מדנמרק, הסנוניות הראשונות של כוח
החירום של ד,או ׳ם (יונ״ף, לפי ראשי תיבותיו
האנגליות שהוקם כדי לשמש כחייץ
בין ישראל למצרים, אחרי מיבצע סיני.
3874 ימים יותר מאוחר עזבו חיילי ה־או״ם
האחרונים, מצבא יוגוסלביה, את המרחב
דרך נמל אשדוד. היה זה ב־ 17ביוני
,1967 שבוע ימים אחרי תבוסת המצרים
במלחמת ששת־הימים, שאת התלקחותה
אפשר לייחס, בין השאר, גם לשליפת־הם־
תע של 3378 חיילי האו״ם מקוויהם בסוף מאי,
לפי פקודת או־תאנט ועל סמך פניית נאצר.
גם טביעה בעזה. השבוע, חודש אחרי
שירד המסך על כוח־החירום, פירטם
מרכז האו״ם בניו־יורק דו״ח בן 41 עמודים
על פעולות הכוח משך עשר וחצי
שנות שהותו באיזור.
החזקת הכוח, שמצבתו הגיעה לשיאה במארס
6073( 1957 איש) ,ושאיבד משך השנים
89 איש שנהרגו בעת חילופי־יריות,
עלייה על מוקשים, תאונות־דרכים וטביעה
בים עזה, עלתה יותר מ־ 21 מיליון דולאר.
אבל לדעת מחברי הדו״ח, הנובעת קרוב
לוודאי מתקווה כמוסה של מזכיר האו״ם
או־תאנט, לשוב למצב שלפני חודשיים, היו
ההוצאות כדאיות. משך זמן שהות הכוח במרחב
נשמר השלום בכל זאת, למרות שהיה,
כדברי הדו״ח ,״מעורער לחלוטין״.
* כעבור כתה שנים, תחת עורך אחר,
עורר במחנה סערה בין ח״כיות הכנסת, כאשר
הופיע בו צילום של נערת־זוהר תל־אביבית,
שחשפה יותר מדי כאשר הצטלמה
כש!היא גורבת גרב.
ץ ס 8011י161ת 8׳ 0מ 3 ) 10א 166<1מ** 11
סס־נס! ,

| 7 1 1 1 1 1 1ר ה הוא חלים בזלמין 23 אשר לפי עדותו הוא בא עם
11 ^ 111111 אחיו, הגרים בשני בשני בתים סמוכים, לעזרת חברם,

והוכו אף הם בצורה קשה ביותר. לידו — בתו, ושכנה ערביה, גם היא מתושבי השכונה.

ראשונה כין ערבים ויהודים כמקום
-מאז מלחמת־השיחרור.
כי במשך כל 19 השנים שחלפו מאז
מלחמת־השיחרור, חיו להם הערבים והיהודים,
בשכונת אבו־סור הירושלמית בשלום
ובשלוזה, אלה בצד אלה. קו־הגבול שהבדיל
בין שתי מדינותיהם, ועבר בדיוק במרכז
השכונה, לא הפריע לאיש.
הילדים אפילו לא הבינו את ההבדל, כפי
שמספר עובדיה עוזיאל בן השש :״החבר הכי
טוב שלי שמו איברהים, שגר שמה למטה.״
המכות שהוכו השבוע תושבי השכונה
שמן־העבר־השני, לא זו־ בלבד שהפרו אח
האידיליה, אלא היוז מעשי־אלימית אכזריים.

״הם איימו שירצחו אותנו״

על דלת בית־המריבח הנטוש,
היא שמה שלדניז
עוזיאל, שקיוותה בכך להיות הזוכה בבית.

הכתובת

רבעת הערכים המוכים, רובם צעי
]רים מאד: היו אלה שלושת האחים
בזלמין — עבדאללה 19 זכריה 21וחלים
23 וכן שריף סמור, לו שייך אחד
מבתי השכונה, שעד לפני חודש ! חצי השתייך
לחלק הירדני של השכונה.
סיפר על המאורעות חלים בזלמין, כשעל
פניו עדיין ניכרים סימני המכות, לאחר שהתלבט
קשות אם בכלל כדאי לו לדבר.
מסתבר שבעצם היו למלחמה הזאת שניי
שלבים, ותחילתה כבר אירעה ביום החמישי.
״ביום חמישי בבוקר,״ סיפר חלים ,״ניגשו

מזכיר וב׳״

״זה באמת לא היה הוגן

בירושלים, שלמה באום, המעורב גם כן בפרשת המכות.
טענתו — שהוא היכה מתון הגנה עצמית. והוסיף בליגלוג:
-כי אנחנו יודעים להרביץ מכות יותר טוב מהערבים.״

שני אנשים יהודיים, שלאחד מהם יש קרחת,
אל הבית של שריף, והעירו אותו בדפיקות
חזקות על הדלת. כששאל שריר מה הם
רוצים? ענו לו, :תפתח את הדלת, אנחנו
רוצים את הדירה למעלה.׳ הוא ענה להם
שהמפתח נמצא אצל אמו, אז הם פרצו

את הדלת, נכנסו פנימה, והתו; לו להכות
אותו. אשתו של שריף, יחמון, פחדה והגישה
להם את המפתח, אבל הם אמרו שזה
לא מספיק. הם דרשו ששריף בעצמו יגיש
את המפתח.
״כששריף סירב לעשות זאת, זרקו אותו

| ך 71 | 1 1ך 1ך ה עומד בשכונה הירושלמית המקסימה
[ 1 ,1 17111 11 1אבו־טזר, הנמצאת בקטע הרכס ה־משקיף
אל עמק השילוח. ליד הבית הנטוש, אשר שימש לפני

לרצפה, ודרכו עליו עם הנעליים. אשתו
של שריף התחילה לצעוק, וכולנו מיהרנו
לבית. זכריה אחי שאל, :בשביל מה להתקוטט?׳
אז אחד מהיהודים, שלבש בגדי
צבא, שאל, :מי יודע אנגלית?׳ אחי הצעיר,
עבדאללה, ענה שהוא שולט בשפה האנגלית.
החייל שאל אותו: של מי הבית הזה,
וכשעבדאללה ענה שהבית שייך לשריף,
הם התנפלו עליו, ועם מקל פתחו לו את
הראש, ואז זכריה רץ מהר לשכן אחד,
מכיר טוב מהצד היהודי, שהוא דוקטור,
״הדוקטור טילפן למשטרה, והשוטרים
באו, והעבירו מיד את עבדאללה ושריף
לעזרה־ראשונה.״
אך זו היתה ההתחלה של הקרב. ההמשך,
אירע בשבת. סיפר על כך חלים:
״במוצאי־שבת בא איש צולע עם זקן,
יחד עם כמה חברים שלו, והעיר את שריף
משנתו. כשראו שאיננו פותח את הדלת,
צעקו :״תפתחו, אנחנו משטרה!״ הם כולם
היו שיכורים, וירו יריות באוויר. לבסוף,
לאחר שאיימו שהם הולכים לפרוץ את הדלת׳
יצא שריף החוצה. הצולע האיר את
פניו בפנס, וכשראה את הצלקת שנשארה
שם, הבין כי שריף הוא אחד מאלה שקיבל
את המכות בפעם שעברה. אז היכף הם
התחילו להכות אותו, שיגלה להם איפה
גרים הבחורים שהתלוננו עליהם במשטרה.
בהתחלה שריף לא רצה לגלות, אבל אחיי
כמה מכות חזקות נכנע, והוביל אותם אל
הבתים ששם מתגוררים בני משפחת בזלמין.
״הם אספו את כולנו, ציוו עלינו לשים
את הידיים על הראש, וללכת איתם. הביאו
אותנו לבית הנטוש שבשכונה, ושם הרביצו
לכולנו מכות־רצח. משעה שתיים וחצי עד
ארבע וחצי הרביצו לנו. במשך כל הזמן
הם שתו וירו יריות באוויר. הם איימו
עלינו שאם ניפנה למשטרה, ירצהו אותנו.
״ואז הם ביקשו שנפנה את הבית עד
שעה שמונה בבוקר.
״הם היב־ אותנו מבלי שאנחנו הרבצנו
להם מכות, ועד עכשיו כולנו ישנים בחדר
אחד, בגלל הפחד שיש לגי מהם. מי יודע,
אולי הם יבואו עוד פעם?״

״הדבר דרש תגובה״
ך* ישראלים המעורבים בפרשה הם
| 1ארבעה, והסתבר שכל אחד מהם הוא

המלחמה כעמדה מבוצרת .,של, אנשי ״הלגיון, עדיין רואים־ את גדר
התייל שציינה את קז הגבול. על הבית הנטוש הזה — נטוש אולי
כל הקרב, וייתכן מאד שכל המכות לא באו, אלא כדי לזכות בו.

דניז עוזיאל

פרוצה, והערבים המעורבים בפרשה —
כולם סרסוריה. לפי גירסתה — זוהי
עלילה שפלח כדי לשלנל ממנה את הבית.
דמות ידועה בירושלים:
• סרן שלמה באום 37 מזכיר רפ״י
בירושלים, צנחן לשעבר, מקרילו.
׳•* יהושוע קופרשטוק 31.בעל מועדון
בכחוס הירושלמי, צולע על רגלו, מזוקן.
׳•> עדי בן־צבי 24 סטודנט לגיאולוגיה,
דמות ידועה בבוהימה, סגן במילואים.
• יוסף דנון 27 פתח פעם סוכנות
לדוגמניות בשם מונה, שנסגר לאחר שערורייה,
כשכמה דוגמניות התלוננו על הונאה.
לפי סיפורם ש? הארבעה, היו אלה הערבים
שהתנפלו עליהם, כדי לגרש אותם
מהשכונה.
סיפר יהושוע קופרשטוק על תחילת המאורעות:
״ביום
חמישי בבוקר בשעה שש, הלכו
שני הקצינים, שלמה ועדי, מביתו של עדי
אל ביתו של שלמה באום. כשהתקרבו לבית
הקיפו אותם פתאום שמונה בחורים ערביים
מוצקים, שאחד מהם גר בסמוך לביתו של
שלמה, והשאר מהסביבה. אחד מהם מתאגרף
מקצועי, ולשאר היו זוזיות־מתכת בידיים.
״כשעמדו שלמה ועדי להכנס לבית, סגרו
עליהם השמונה, יפתחו בהתקפה אכזרית.
הסיבה לא ברורה. הינחר. שיי: יש בסביבה
זונה יהודיה שקוראים *ה דניז עוזיאל העובדת
עם שישה ערסים ערביים. לאחר הכיבוש
היא רצתה לתפוס את אהד הבתים,
ולפתוח בו, דלי פ־ 1ספק, בית־בישת ־טישו ת
את הלקוחות החדשים שבטח יהיו לה בין
הערבים של השכונה.
״כיוון שהיא ראתה בשכנות שלנו גורם
מפריע לעסקיה, שלחה את העוטים הערביים
שלה שיתנו לנו רמז להסתלק.
״הרגיז אותי שבמשטרה קיבלו את הגיר־סר,
של הערבים כנכונה! אז כששלמה ועדי
באו וסיפרו לי איך התיחסו אליהם — אל
שני קציני צה״ל — במשטרה> ,ה הרה לי
מאד. סיכמנו שאי־אפשר לעבור לפדר היום,
והדיר דווש תגובה. ואם המשטרה נותנת
גיבוי לתקיפה של הערבים, צריך ללמד את
השמונה שזה לא סוף פסוק.
״דיברנו על זה עם כמה חברים, והם
החליטו ללמד את הערבים לקח, שלא ישכחו
אותו כל חייהם. הערבים הוכו כהוגן.
״אבל אף אחד מארבעתנו לא היה מעורב
בהכאה,״
(הסשן בעמוד )27

סביבה תמיד אוסף של חיות המורכב מכמויות עצומות של כלבים וחתולים,

עם צוות האונייה בת־גליס, ועכשיו הוא
יושב בסואץ. לחיפה הוא הגיע לחופשה
של יום אהד. יחד איתו רקדה פירחה, הפקידה
הנצחית מחיפה, ואהובה כהן, הפקידה
מירושלים, ועוד משרד שלם של פקידות
מכל הערים, כולן בתלבושת השרד: מיני־ביקיני.
פתאום,
באמצע נשף הזלילות, נשמעו מבחוץ
צעקות־אימים :״געוואלד ! געוואלד ! ״

בא לחגוג עם ה

כל המסובים יצאו החוצה לראות מה בדיוק 1
ראו שם אשר, שמנה שוכבת על הכביש ועליה ע
מתווכחים בלהט.
התברר שכלב אחה שבכלל לא הוזמן למסיבה, ני׳
ולראות מה קורה בה. רבקה בדקה אותו, ראתה מיד
שייך לעסק, והתחילה לגרש אותו משם. הכלב התב
על הגברת שלו והתיישב עליה. רבקה התנפלה עלי
התחילו להיאבק על הבטן של הגברת, שהדבר לא
בעיניה, ולכן היא התחילה לצעוק ״געוואלד״ (תמונה למט

\ | 711111 ״ 1 1ך | 1ד 71 לכל משתתפות מסיבת־הטשוגעים — היה בגד־ים
1 1 111111. 1 /ביקיני, בצירוף המשקאות, המוסיקה והחיות, עודדה
התלבושת הזאת אווירת פורקן מוחלטת, אשר נמשכה במשך כל המסיבה הסוערת.
*ץ לבושת החובה: ביקיני (.מי שבא
ן 1עם בגדים, צריך להתפשט, ומי שלא
מתפשט — מפשיטים אותו).
המקום: זמנים קשים.
הזמן: שבת.
המאורע: מישתה־של־יום־שלם, מאורגן על

| ידי נעמי אדווה וכל החיות שלה.
הקדשתה התחיל כשפל המוזמנים קמו מ)

שנתם, בשעה אחת בצד,דיים, ובאו לנעמי אד־

ווה לאכול אח ארוחת־הבוקר שלד,ם.
נעמי קיבלה אותם כשהיא בתוך חבית,
בפתח הדיסקוטק שהיא המציאה. זה דיסקוטק
לאכילה, במקום לריקודים, ואוכלים שם
במשך כל היום, את כל מד, שמביאים מהים
הסמוך. ויש בו משהו עוד יותר מקורי. הוא
נמצא בחיפה, עיר הפועלים, ואולי זאת הסיבה
שתלבושת החובה היא ביקיני. כוי
שלא יהיו הבדלי מעמדות.
נעמי קיבלה את האורחים שלה יחד עם
רבקה. רבקה היא כלבה אחת. אבל היתר,
גם קיקי, שהיא קוף, וגם מוקי, שהוא כלב,
שעל ראשו נוהגת קיקי לשבת. נעמי לבשה
מכנסיים קצרים וחולצה, אבל רבקה ושות׳
היו ערומים, לעומת זאת.
ואז החלו להגיעהמוזמנים. נעמי בדקה
את הביקיני שלהם אם הוא מספיק ביקיני,
רבקה בדקה את הריח שלהם, והקופה לחצה
להם את הידיים.
הריח של יפה גל, למשל, היה בסדר
גמור. וכן גם הביקיני השחור שלה, והשיער
השמיני הארוך שלה שכיסה את כל מה ש־הביקיני
גילה. מיד לאחר שעברה את הביקורת,
היא אמרה שהיא רעבה, ניגשה לשולחן
הערוך, עלתה עליו והתחילהלרקוד.
אחריה בא אריק ריינהרץ.״הגעתי,״ הוא
אמר לשומרים שבחבית ,״הבאתי איתי גם
את חשיש.״ חשיש נעמדה על־ידו בביישנות,
ואמרה :״שלום.״
השומרים הסתכלו עליה בחשדנות, אבל
אריק אמר שהיא בסדר. היא החברה שלו.
״אני קורא לה חשיש,״ הוא סיפר ,״משום
שהיא נותנת לי בדיוק את אותה ההרגשה
כמו חשיש: היא יכולה לערבב לי את כל
החושים.״ השומרים תיכף הבינו שהיא רצינית
ונתנו לה להיכנס.
ך* 33י 3פ 3ר רקד פפו חננאל, שהיד,
פעם בחיות הנגב, ואחר־כך ישב בשבי

:דנות וחשיש

באמצע המסיבה, שהיתר, גם נשף פתיחה, גף בילוי בדיסקו^
גם סעודה־ימית, וגם הילולה עד למחרת הבוקר. בן באי המי
ר רו ר דו ררז

רז ו חדו־ ט ל

מ כל־מיני צעירות יוצאות־דופן. כל מיני רקדניות,
ים, וחשפניות, וכן כל מיני פקידות. חלק מהקולקציה
את פתיחתו של הדיסקוטק המקורי ביותר בארץ.

כל המסובים, יחד עם הקופים והכלבים,
באו לעזור לה וגם להציל אותה, אבל כשהיא
ראתה אותם, היא כל־כך נבהלה, עד שהיא
הזעיקה בצווחות שלה את המשטרה.
וכשהגיע שוטר־תנועה במדים, היא קפצה
עליו, הסתתרה מאחורי גבו, ודרשה ממנו
שיוציא אותה מיד מהמקום הזה.
החוגגים חזרו לדיסקוטק. עדה הג׳ינג׳ית
האכילה עצמה בדגים ענקיים מאד, ואהובה

נעמי אדווה, כשהיא מקדמת את פני אורחיה הרבים בלווית מוקי
,1יין ען 1ךךן ^
הכלב( ,מימין) וקיקי הקופה, זו היוגה אחת המסיבות המוצלחות
#111 £ך|| 1111
שלה, בפרט שנעמי מצטיינת בשני דברים חשובים: במסיבות משוגעות ויוצאות־דופן,
ובבישוליס לא רגילים. במשתה־הפתיחה של הדיסקוטק שלה — היא מיזגה את השניים יחד.
כהן, שלא ידעה מה בדיוק עושים עם צדפות,
התחילה לחפש בתוכן פנינים. ואפילו,
מצאה.

פקידה חיפאית. עם האצבע בפה עומדת חשיש, שהיא מתנדבת צרפתיה, יחד עם ידידה הגלגל
אריק ריינהרץ. לידו עומד הקצין פפו חננאל, שבא אל הנשף במיוחד מתעלת־מואץ, כשלידו נעמי
אדווה. לידה יושבת אהובה כחן, פקידה ירושלמית, ובחזית התמונה, יפה גל, שעומדת-להיות־סופרת.

ירחה התחילה לנגן על גיטרה, וזה
^ נשמע כל כך נורא, שאפילו יפה גל
הפסיקה לרקוד, ירדה מהשולחן, והתחילה
לספר את תולדות החיים שלה.
מסתבר שיפה גל היא בחורה־רחמניה, שמוכנה
לעשות הכל כדי לעזור לזולת: בזמן
המלחמה היא לבשה שמלה לבנה והלכה
לעזור לפצועים בבית־החולים רמב״ם.
זר, כל כך השפיע עליה, שמייד אחרי זה
היא הלכה הביתה, וכתבה ספר על בחורה
משותקת שיושבת יום אחד בבית־קפה, ומתאהבת
שם בבחור אחד, ומרוב אהבה היא
מבריאה מהשיתוק, ואז היא מגלה שהוא
בעצם אחיה, ואין לה ברירה אלא להתאבד
מזה.
אחרי שהיא גמרה לספר את הדברים הללו,
היא נעמדה על הידיים והתחילה לעשות
שמיניות באוויר עם הרגליים. אריק ריינהרץ
ישב לו בשקט מתחת לראשה, נשאל חיקו
דבוקה חשיש שלו.
אחר־כך חשיש קמה, והלכה לאכול קצת
צדפות, והוא המשיך לטף את החתול שנדבק
אליו במקומה, מבלי להרגיש שמישהו התחלף
שם, אולי מפני שהיו לו כבר חושים
מעורבבים.
לא תמיד הוא היה כזה: עד לפני חודש
וחצי, בזמן המלחמה, הוא היה בבלגיה, ואסף
שם מאה קילו תרופות למען ישראל.
כפרס סידרו לו נסיעה לארץ, וכשהוא הגיע
ארצה הוא פגש את חשיש, שהגיעה גם היא
ארצה, בתור מתנדבת. מצרפת, והם החליטו
ליהנות יחד מנפלאות הארץ, והגיעו ישר
למסיבה של נעמי אדווה,
כשחשיש חזרה עם הצדפות, ויפה גל יר

מהראש, ועדה גמרה לטפל בדגים, הם
החליטו שזד, בכל ואת דיסקוטק ולכן כולם
התחילו לרקוד. דבקה, כמובן.

יער אמות :״אבא, אני הולכת והתחתן!״ משה דייו אמו :״אנשו רתת דו נשיקה

״משכית״ רעש ומהומה. יעל דיין
^ יושבת ליד שולחן וכותבת הזמנות לחתונה.
שלוש תופרות יושבות ליד שימלת־חופה
לבנה ותופרות אותה. רות דיין רצה
מהשימלה לטלפון ומהטלפון לשימלה, ומנ
הלת
בבת אחת את המכירות בחנות, את
תפירת השימלה ואת כתיבת ההזמנות.
יעל מפסיקה מדי פעם את העבודה והולכת
למדוד. היא שזופה. נאה מאד. ומאושרת
.״ביום שבת בשבע בבוקר,״ היא

מספרת ,״ניגשתי אל אבי ושאלתי אותו
אם לא איכפת לו שאני אתחתן בזמן שאסי
יתחתן. עד אז הוא לא ידע כלום. התגובה
שלו היתה, :אפשר לתת לך נשיקה?׳ הוא
שמח נורא. אמא היתד, בחוץ, וכשהיא

המעריץ את בתו.

!ןךן
זהמעריך את הדרן

שפלסה בכוחות עצמה בעולם הספרותי.

ויסוד זוובה

הבת ביוון, ורוקדת סירטאקי באופן מושלם.

שמעה את השמחה היא נכנסה פנימה והתחילו
מיד נשיקות וחיבוקים.״
מספרת יעד דיין: אסי ואהרונה היו
אצלנו באותו בוקר, ושאלנו אותם אס לא
איכפת להם שנידחק אליהם. הם הצטרפו
כמובן לשמחה. זה בא להם באופן פתאומי,
איש מהם לא ידע על כך לפני זה.

סיפורה של יעל ויין

זאת היתד, אהבה של מלחמה וקרבות. כי
בזמן של מתח, הבן־אדם הוא לגמרי אחר.
הוא פתוח יותר. שונה. בשדה אין זמן
למישחקי־חברה רגילים, אז בא רגע של אמת
בהכרת אנשים.

״?א יכולתי?חשוב
לחיות בחו״ל:״
** ובן שמבחינת יחסים, זוהי קפיצת־דרך
גדולה. כי המלחמה מעמידה בפרופורציה
את הדברים. דברים שהיו חשובים
קודם מאבדים את חשיבותם. כי המלחמה
מבודדת נורא. האדם יכול להיות מוקף גדוד
של חברים, אבל הוא נשאר אדם, עם מחשבותיו
הטובות והרעות, לגמרי לבד. ואז
כשמוצאים אדם שני, יש לזה יותר חוזק.
ברור שסוג־חיים אחד נגמר אצלי, ויחל
סוג חיים חדש. לא עברתי שום היסוסים
ופחד של ויתור על סיגנון־חיים קודם. אני
לא מתחרטת על אף רגע שחייתי במסגרות־חיים
אחרות. אני לא הפסדתי זמן. כל הדברים
שעשיתי תרמו לי והעשירו אותי.
הכרתי אותו בשבטה. זה היה שבועיים
לפני פרוץ המלחמה. אף פעם קודם לכן לא
עמדתי להתחתן. תמיד אמרתי, :כשזה יקרה,
זה יקרה.׳ היה לי חבר וידיד שמונה שנים,
הבמאי מיכאל קקויאנים. הכרתי אותו בפסטיבל
בקאן בשנת חמישים ותשע.
כל שנה הייתי נוסעת אליו, ליוזן, לכמה

חדת, מזהב לבן, מעשה־ידי צורפי משכית.

כן הוא הניו אותה: דוב שט״גו בתפקיד
חודשים. אבל אף פעם לא חשבתי להינשא
לו. לא בגלל שהוא נוצרי, היהדות לא
הפריעה לי, כמו המיקום של החיים. לא
יכולתי לחשוב על אפשרות לא להיות בארץ.
עכשיו מצאתי בעצם את הגבר האמיתי
שלי. כל בחורה חולמת מיליון שנה עד
שהיא פוגשת בגבר חלומותיה. למזלי כל
אחת חולמת חלומות אחרים, ולכן כולן
לא מתחתנית עם אותו גבר.

עד כאן יעל דיין.
את האושר הזה היא תחגוג, יחד עם
בעלה, אל׳׳מ דב שטייגר, או דב שיאון, בצהלה,
בגן החווילה של משפחת דיין. יחד
איתר, יחגגו עוד למעלה מאלף איש, חברי
ממשלה, חברי ועדת החוץ והבטחון של
הכנסת, כל אנשי נהלל, כל משפחות הנשואים,
וחברים. כל אלה היו מוזמנים
כבר לפני כן, לחתונה של הבן הצעיר. יעל
דיין ובעלה הוסיפו לשמחה רק עשרים איש.

אחר הרישום ברבנות הגיע תור שמלת החופה
(למעלה: יעל ותופרת משכית) מבד אורגנזה ותחרה
זה יהיה מיבצע־בזק: בל ההכנות תוך חמישה ימים.

שיגרת החונה

בלן וויס

פשוטים

ביותר.

באמצע החתונה? -רפת
ך* אמא דיין עסוקה נורא בהכנות. היא
( 1הזמינה תופרות מבית־לחם, כדי לתפור

לעצמה שימלה, היא מפקחת במלוא המרץ
העצום שלה על כל העניינים, ובכל זאת
היא מוצאת זמן כדי להיעצר רגע, ולהיזכר
אין זה היה בזמנה.

מהפרת רות דיין :
כשאני התחתנתי, י.א היו שמלות־חתוגה
ודברים כאלה. אני התחתנתי עם סאראפאן
וחולצה רומנית עם רקמה כחולה, וכמובן
יחפה. אני אוהבת בכלל להסתובב יחפה.
החתונה היתר, בשש בערב. בתור מוזמנים
באו משה שרת ודב הוז, ועוד כל מכובדי
התקופה. באמצע החתונה התחילו הפרות
לגעות. התברר ששכחתי לחלוב אותן. לבשתי
מהר מכנסיים קצרים והלכתי אליהן.
דב יוסף, שאיחר, היה צריך לבוא לברך
אותי ברפת.
לחמותי, עליה השלום, לא היו הרבה
אמצעים אז, אבל היא נסעה לחיפה וקנתה
בד לבן עם איזה קישקוש עליו, והביאה
לי כדי שאתפור לי שימלת־חתונה.
החברות שלי בכלל לא באו לחתונה שלי.
הן כעסו עלי. אז לא היה נהוג להתחתן.
(המשך בעמוד )20

תמחרים

מכנסי קרנקס מטרילין. אלה הם מכנסיים
ללא חגורה, עם מיכווניס ה־מותאמים
לצבע המכנסיים. נוסף לכן
מצטיינים המכנסיים במספר רב ויעיל
של כיסים: כיסים קדמיים אלכסוניים,
כיס חיצוני אחורי עם דש עליון;
כיס־כסף בכיס הקדמי ומה שחשוב
במיוחד — כיס סודי בחלק הקדמי
של החגורה.

ארצות בתצוגת־האופנה הקייצית ש נערכה
בבריכת־השחיה ב״קאנ־טרי
קלאב״ הציגה חברת קרג־קם
מספר דגמים של מכנסיה
החדשים.
הברת קרנקם, יצרני הלבשה
בע״מ, התרכזה במשך שנים
ביצוא מכנסיים אשר הפכו לשם
דבר בחנויות האופנה המוב חרות
באירופה ואמריקה.
החברה ייצאה במשך השנה
האחרונה מכנסיים בסכום ה עולה
על 700,000 דולר.
בגלל הבקוש הרב למכנסי
קרגקם ב־ 19 ארצות חוץ להן
מיוצאים המכנסיים, לא היה ב אפשרות
המפעל למלא גם אחר
הביקוש בארץ.
עם הגדלת תפוקתו של המפעל׳
איפשר הדבר גם להקציב
לשוק המקומי כמויות נוספות
של מכנסים לחנויות האופנה
המובחרות בארץ. במשך זמן
קצר הפכו מכנסי קרנקס למבוקשים
ביותר גם בשוק המקומי.
מכנסי קרנקס עשויים צמר
וטרילין (באריגים הלקים או
משובצים) ,בתפירת־יד מעולה
ומבחר דוגמאות וגוונים. מכנסי
קרנקם התפרסמו לא רק בזכות
היותם המלה האחרונה באפנת
המכנסיים, אלא גם יזכיר. טיבם
ואיכותם המעולה.

^ נחוג. יום־הולדתה י,־ 19 של בתיה
כבירי, חיילת ומלכת־היופי של ישראל,
יומיים לפני שנבחרה בתחרות־היופי הבינלאומית
במיאמי־ביץ׳ לסגנית רביעית של
מיס תבל .1967
^ נ חו ג. יום־הולדתו ה־ 45 של ^ו ף־
מישנה גדעון אד־רום, יליד ירושלים ולשעבר
סגן מפקד חיל־האוזיר, שהיה טייס־קרבי
בחיל־האויר המלכותי (הבריטי) של מלחמת־העולם
ואיש המחלקה המדינית של הסוכנות
והמשמש כיום כסגן־יו״ר חברת אל־על
וכמבקר החברה.
+נחוג. יום הולדתו ה־ 55 של ד״ר
(למשפטים ולמדעי-המדינר ).אביגדור
ד גן * ,הציר האחרון של ישראל ביוגוסלביה
לפני ניתוק היחסים ומי שהיה שגריר
ישראל בפולין. דגן, שנולד בצ׳כוסלובקיה
כויקטור פישל, הוא צייר, סופר ומשורר
שחיבר שמונה ספרי־שירה צ׳כיים.
+נחוג. יום הולדתו ה־ 57 של ד ״ר
וולטר איתן, שגריר
ישראל בצרפוז
שנולד בגרמניה וגדל
באנגליה, בה שימש
משך 12 שנים כמרצה
(לפילולוגיה גרמנית)
באוניברסיטת
אוכספורד עד שעלה
ארצה, שנתיים לפני
שנתמנה למנכ״ל הראשון
של משרד־החוץ,
תפקיד אותו
מילא משך 11 שנים.
* נחוג. יום
הולדתו ה־ 60 של
ג׳ורג׳ רומני, מושל מדינת מישיגאן ב־ארצות־הברית,
שהתפרסם כממציא המכונית
הקומפקטית (ראמבלר) עת היה נשיא חב-
רת־המכוניות אמריקן נזוטורס ושהוא אחד
המועמדים האפשריים ביותר מצד הרפוב־ליקאים
לנשיאות ארצות־הברית .1968
נחוג. יום הולדתו ה־ 70 של פאול
בן״היים, מלחין יליד גרמניה ויו״ר־הקומפוזיטורים
ואקו״ס
כבוד של אגודת
(אגודת־קומפוזיטורים־ומחברים, המנהלת את
גביית זכויות־היוצרים) ,שהוא, למרות גילו,
עדיין שחיין נלהב.
נחוג. יום הולדתו ה־ 71 של משה
אדם, ח״ב המערך ויו׳׳ר ועדת־העבודה
של הכנסת, יליד רוסיה שהיה פקיד בצירות
הסובייטית בברלין לפני 44 שנים, ממנה
עלה ארצה לעבוד כפועל־בניין בחל-אביב.
ארם הוא ח״ב מימי הכנסת הראשונה, מי
שהיה מנהל מחלקת־הגיוס (במלחמת־העולם)
של ההסתדרות ומנהל המחלקה לטיפוח יחסים
יהודיים־ערביים במשרד המיעוטים קצר־הימים
של בכור שיטריח.
-¥נחוג. יום־הולדתו ה־ 125 של
צ׳ארלם סמית, בעל קיוסק אמריקאי
שנולד בליבריה האפריקאית והטוען כי
נמכר לעבדות בגיל .12 סמית, המייחס את
אריכות ימיו לעובדה שהוא חי על קקאו
ועל אוכל לא־מבושל (בעיקר נקניקיות ו־צנימים)
הוא אחד מ־ 3700 האמריקאים מצל
לגיל .100
נחוג. יום הולדתו ה״ 64 של אליהו
אילת, נשיא ר,או־גיברסיטה
העברית,
תלמיד רפואה רוסי
שעלה ארצה מתוך
מחשבה להתישב ב־עבר־הירדן
המזרחי,
השתלם, במקום זה,
בערבית בירושלים,
רבת־עמון וביירות,
קיבל, כנציג ישראל,
ב־ 15 למאי 1948מנשיא
ארצות־הברית
הארי טרומן את הודעת
הכרתן בישראל,
שימש לאחר מכן
כשגריר ישראל בוושינגטון ובלונדון.
* נפטרה. בקאראצ׳י, פקיסטאן, בגיל
,74 פטימה ג׳ינאח, אחות מייסד פקיסטן
מוחמד עלי ג׳ינאח, האשה המוסלמית היחידה
שניסתה אי־פעם לעמוד בראש מדינה,
כאשר התחרתה, לפני שנתיים, ללא הצלחה,
על נשיאות פקיסטן עם הנשיא הנוכחי איוב
חאן.
* לא־קווב של דיפלומט ישראל׳ בכיר
אחר, יועץ שגרירות ישראל. בקנדה, יליד
קאהיר, אלוף־מישנח׳ מתתיהו׳ דנן.

סיפורים שר בני משפחחו שר ״איש ז!!תונ

ך אמו חלמה על
י י בנות, ולכן גיד*

לה שערות ארוכות לכל בניה, עד שגדלו,
ואימצה שלוש ילדות, נוסף לבתה היחידה.

ערב הבריחה

איש-התופת, פמיר דרוויש ש/תיכנן
מבצע הרג המוני בישראל,
על-ידי הטמנת פצצות
קטלניות בבתי-קולנוע של ישראל,
יש בארץ אבא ואמא, ארבעה
אחים יפי-תואר, ואחות אחת.

היה ביום שני. אז ביום שישי, בשש
בבוקר, דפקו לנו בדלת, ואמרו לנו להיכנס
מיד לניידת. הכריחו את אמא שלי לצאת
עם כותונת ואותנו בפיז׳אמות.
״אחרי ארבעים ושמונה שעות שיחררו
אותנו, זה סימן שאנחנו בסדר. אדרת המשטרה
לא היתר, משחררת אותנו כל כך
מהר. הם הפכו את כל הבית. אפילו פירקו
את הטלביזיה. למזלי יש עכשיו חופע בכית־הספר
התיכון, בכפר יאסיף. אני עוד לא
ראיתי את החברים שלי בגימנסיה, ועוד
לא יודע מה תהייה התגובה שלהם. גם אחי
למד באותו בית־ספר, אבל הוא עזב, וברח
מהארץ בגיל שבע־עשרה.״

משפחה שלמה, היושבת בימים אלה בדירה
של שלושה חדרים, בשיכון וולפסון
בעכו, שרויה באבל.
האם, אשר, בלונדית בחולת עיניים, לבושה
שחורים, מחזיקה ממחטה בידה, ובוכה
מרה .״יש לי הגדשה בוים,״ היא מספרת,
״והוא היה הכי גייצ היא דיד כמו מין
מלאך. אפילו בתמונה, כשהיא דיה רטן,
וגידלתי לו שערות איי־בות דמו לילדה,
אפילו בתמונה הזאת ר יאים ש־,־א דומה
לישו.״
האמא מיסיקה רגע על מנת לנגב את
עיניה, והאח המבוגר מתערב :״סמיר פשע
— והוא צריך לשלם בשביל זה.״
האח הצעיר יותר, מתערב בשיחה בעברית
צחה :״לא ידענו כלום. יום העצמאות

אשר צולם זמן קצר לפני שעבר את
הגבול לירון, בתקופת ערב מלחמת־סיני.

״מאז התחילו הצרות״
ך * ם יושכים כולם בסלון, על כורסות
ן | רכות, מרופדות, קדיך ה מרוהטת ברווחה.
חלק מהאחים בהירי״ שיער, כחולי עיניים.
כולם בעלי השכלה תיכונית, ואחד מהם
סיים בית־ספר חקלאי. הם נמצאים בבית
במשך כל היום, מעבירים את זמנם יחדיו.
״אנחנו לא פותחים את הדלת כשמצל־

ענשלח על־יד׳ שוק״ו׳ לבצע הרג באוץ

51דוה
1נ נ 1דיזי ט ד. ד
צלים,״ מספר האח ,״ולא יוצאים החוצה.
אנחנו פוחדים מההתנהגות של האזרחים
כאן, למרות שאנחנו משפחה וותיקה, וכולם
מכירים אותנו.״
האב — שפיק דרוזיש חוזר מהעבודה
אחרי־הצהריים. הוא עובד כרכז חינוכי,
במוסד אחווה לילדים מפגרים. הוא גבר
נאה, מוצק, אינטליגנטי. והוא מספר בעצב:
״הבן שלי היה יותר מדי יפה. אנחנו
נורא פינקנו אותו. עד לשישית היא היה
תלמיד טוב, כי השגחתי עליו. היתד, לו אז
גם חברה יהודיה, קראו לה בלה. בימים
אלה היא עומדת להתחתן.״
האב ממשיך לספר, בעברית צחה, יפה:
״בפברואר חמישים ושש, זה היה בתקופת
ערב סיני, קרה האסון. הוא ברח לירדן.
היתד, זו תקופה שהרבה צעירים ברחו. הוא
נמלט יחד עם שני חברים שלו, ונשאר שם.
שם הוא גם למד ועשה ב.א. בכלכלה. מאו

יותר, בירדן, הוא הכיר בחורה מוסלמית
בשם רשה, ממשפחה שמוצאה מיפו. הם
נישאו.
״בהתחלה הוא היה מאושר וכתב לנו
שהוא רוצה לחזור עם אשתו לארץ. בשישים
וחמש פגשנו אותו במעבר מנז־לבאום,
ראינו את אשתו, ושניהם אמרו שהם רוצים
לבוא ולגור בישראל.
״הגשנו בקשה באמצעות עורן־דין שיתנו
להם לחזור, אבל קיבלנו מכתב מהממשל
שהוא יכול לחזור רק בתנאי שיועמד לדין.
ולה בשום אופן לא הרשו לעבור לישראל.
״מאז התחילו הצרות. אשתו נכנסה להריון,
והבת נפטרה בזמן הלידה. אחר־כך
שמענו מנוצרים שהלכו לביקור בכריסמס,
בסוף שנת שישים ושש, שהוא התגרש.
הרגשנו שהיינו חסרים לו. הוא ידע שבמידה
ויחזור לארץ — יקבל שנה שנתיים, ואחר

בווו למשפט

מובל סמיר דרוויש. שם, בבית-המשפט המחוזי בחיפה,
הודה בכל שמונה סעיפי־ההאשמה המיוחסים לו, שכולם
קשורים ברצח־המוני, אותו חשב לבצע על־ידי הטמנת פצצות־תופת במקומות הומים מאדם.
כך סוף־סוף יהיה איתנו, אחרי אחת־עשרה
שנים של בדידות.״

״למה עשית את זה ז״

ךךןףןןןן ^ רשה, בת למשפחה שבאה מיפו, נישאה לסמיר בהיותו בירדן. השניים
רצו לבוא לישראל. הבקשות הוגשו, אך לטענת המשפחה, סירבו השלטונות
להתיר לאש,ה לבוא. לזוג נולדה בת, שנפטרה בלידה. לאחר־מכן — הם נפרדו איש מרעותו.

ך* צרה היא, שעד כמה שהבנתי מד,מכ־
| \ תבים שלו, שנמצאים עכשיו בידי המשטרה,
שהוא סבל מזה שפורסם פעם
בעיתונים ישראליים, שאני נחשב לאחד
מחמשת נכבדי עכו. הדבר הזה צוטט בעיתונים
הירדנים, ומאז חשדו בו שהוא בעצם
סוכן ישראלי.
״הוא ואנחנו מסכנים. כשפגשתי אותו
בבית־הסוהר שאלתי אותו, :למה עשית את
זה? למהז׳ הוא אמר, :רציתי לבוא.׳ הוא
סיפר לנו איך היכו אותו שישה ימים,
בלי אוכל ומים, בכלא מזא שבירדן, ואמרו
לו, :או שתמות כאן — או שתלך לישראל.׳
הוא הסתכל אלי בעיניים שרק אבא מבין
אותם, ואמר, :אבא, הייתי מוכרח,.
״הוא הרס לנו את הכל.
״להפתעתנו, הידידים היהודים ממשיכים
להגיד לנו שלום. אחד הבנים שלי עובד
אצל יהודי. הבום שלו, שמאוד מחבב אותו,
קרא לו ואמר לו שיקח חופש לשישה ימים,
עד לאחר פסק־הדין. אבל אם אתם חושבים
שאצל הערבים הוא גיבור — אתם טועים.
הערבים מפחדים לבוא אלינו.
״אצל הערבים — אני מרגל יהודי, ואצל
היהודים — הבן שלי מרגל ערבי.״
סמיר עצמו ביקש לא לערב בעניין את משפחתו.
הוא הודיע כי יפנה לבית־המשפט
בבקשה שיטיל מחדש איפול על המשפט.
לכך היו לו סיבות טובות. כשליח של
שוקיירי שנשלח על מנת לבצע בארץ מעשי־חבלה
המוניים צוייד בהרבה יותר מאשר
כתובת־קעקע אלוהים! פלסטין! חוזרים!
על זרועו הימנית.
הוא הביא עמו ציוד־חבלה רב״מימדים.
בין השאר 122 :אצבעות חומר־נפץ, שתי
פצצות־זמן, שלוש אצבעות השהייה 20 ,
נפצים.
היה זה מספיק כדי לגרום למותם של
אזרחים רבים, בהם התכוון לפגוע בעת
שהותם במרוכז במקומות ציבוריים.
לפי התכנית גם לא היה סמיר מסתפק
בסתם מעשר,־חבלה. הוא היה מודיע עליו
מייד בהודעות מוכנות מראש שהיו נתונות

במעטפות ממוענות ושנמצאו ברשותו.
בין הנמענים היו בנוסף למערכות העיתונים:
ראש־הממשלה, הרמטכ״ל, שר־הבטחון
ויושב־ראש הכנסת.

שפיק דרוויש, ולנחשב
מחמשת נכבדי עכר, עובד
החינוכי של מוסד אחווה לילדים מפגר

אנשים

ה סו ס
מה מקבל אדריכל הנצחון של צה״ל, רנג*
אלון! יצחק רבץ, אל הבית שלו ממעריצים
מכל קצות תבל, נוסף למברקי־ברכה,
מכתבי־ברכה ואיגרות־ברכה, שעדיין ממשיכים
לזרום בקצב לא נילאהי קשה לנחש,
אבל זה טעים מאוד. קופסות־שוקולד, חגי־לות־שוקולד
ובונבוניירות של שוקולד. כל
המבול המתוק הזה יורד על בית הרמטכ״ל
מאז שהפליט בהיסח־הדעת שמה שהוא אוהב
באמת זה שוקולד. דרך אגב, הוא באמת
אוהב את זה • .ומה שאוהבת רעייתו,
לאה רבץ, זד״ כפי שידוע מזמן, להיות
נחבאת אל הכלים. השבוע היא ניאותה בכל
זאת לגלות עוד טפח מחייה הפרטיים. למי
שלא ידע, היא הזכירה כי יש לה משפחה
די צבאית. לא רק שאת בעלה, יליד ירושלים,
הכירה היא, ילידת ברלין, בעת שירותה
בפלמ״ח, אלא שגם אחותה נשואה לאיש
בעל מישקל צבאי לא מבוטל. הלא הוא
אלוף שמורות הטבע אכרהם יפה. ס
חוץ מזה היתר, לאה רבין גם נכונה לגלות
מה היא לבשה לפני כמה שנים, כאשר היתר,
תלמידת בית־הספר תיכון חדש בתל־אביב:
״מכנסיים קצרים ונעלי־עבודה גבוהים.״ אז
היה זה שיא־האופנה • .אשד. רמת־דרג
אחרת בשטח היתד, אניטה סנגור. זאת
היא מתנדבת שנתגלתה באחד הקיבוצים,
אליו היא הגיעה בעיצומם של ימי־ד,מלחמה.
זה לא כל כך שימח את המשפחה שלה.
אחרי הכל הדוד שלה הוא גם משורר וגם
נשיא, ליאופולד סנגור, מסנגר האפריקאית,
שהורה לנציגו באו״ם, לפני שבועיים,
להצביע בעד ההחלטה היוגוסלבית ונגד
ישראל • .בינתיים יכולה ישראל להתנחם
בברנדי חדש, שיצא השבוע לחנויות. זה
ברנדי ישן ומצויין. הוא נקרא אגוז קשה
ואת התווית שלו מעטרת דמות דיוקן ראשו
מי שעיטרה את
של דויד כן־גוריון.
הנוף בצורה אחרת ומעניינת היתד, אלמנתי,נשיא
ז׳קלין קנדי. היא מבלה את
חופשת הקיץ שלה באירלנד ובאיטליה, בעיקר
ברכיבה על סוסים.

מלחמת הטיפשות — טיפשותם של הערבים.
• כאשר יש אלופים כאלה, אז מה הפלא
שיש טוראים כמו ראובן קריין, מורה
וסופר, המשרת עדיין באי־שם, אבל לשם
הוא קיבל השבוע הודעה משמחת: הספר
שלו בוקר טוב תורגם לאספרנטו. מי שלא
מבין איזו מין בשורה חשובה זאת — כדאי
לו לזכור כי זה רק הספר העברי השני
שתורגם לאספרנטו. הראשון הוא, כמובן,
התנ״ך • .ואם מדובר בלשונות, אסור לקפח
את חלקו של המנהל החדש של מלון
הילטון התל-אביבי, ז׳וכאני ג׳רודיטי.
לא רק שמיד כשנכנס לעבודה התחיל המלון
מתמלא סוף־סוף תיירים שרצו לראות
את ארץ־ישראל השלמה, אלא שעם רובם
הוא גם יכול לדבר בשפתם. הוא יודע לדבר
עס חני ת

הכלה שו אס׳

אחרונה בת ה־ ,22 בתו של קבלן־בניין סביוני וסטודנטית
באוניברסיטה העברית, היא יפהפיה שחורת־שיער וירו־קת־עיניים,
המתעתדת לגור עם אסי בדירה תל־אביבית קטנה ושכורה, הצופה אל הירקון.

(המשך מעמוד )17
התחתנה רק מי שנכנסה להריון. הן לא
הבינו מה פתאום אני עושה את זה, והן
החרימו את החתונה.
עכשיו הכל שונה. מתכוננים ומכינים
הכל כמו לנשף גדול. מנטש, מלך הסבלים
של תל־אביב, מכין אוכל יווני לכל המוזמנים,
מכינים סטייקיאדות בכל הפינות, ובקלאחיה
שתובא משכם. אפילו שני רבנים יהיו לנו.
היתד, בעייה בקשר אליהם, ובסוף הוחלט
שהרב גורן יהיה הרב בחתונה של יעל,

אסי דיין

והרב פרנקל בחתונה של אסי.
הכי מיסכן מכל העניין, זה דווקא אסי,
כי יומיים אחרי החתונה שלו יש לו
הצגת־הבכורה שלו, בתיאטרון במת השחקנים,
וכבר עכשיו הוא צרוד לגמרי.

עד פאן סיפורה שד רות דיין.

אבל אסי לא מרגיש את עצמו מיסכן.
״אני מתרגש,״ הוא אומר ,״אבל זה יעבור.
כמובן שההתרגשות היא יותר גדולה בגלל
המלחמה וכל מה שמסביב, והחתונה כפולה,
אבל בגלל זה גם השמחה יותר גדולה.״

אסף, בן־הזקונים ( )23 של משפחת דיין, הידוע כאסי, כתב פעם שירים
וסיפורים, עד היום שביקר אצל אחותו באתר־הסרטה ביוון והחליט
להיות שחקן תיאטרון בישראל. הצגת הבכורה של המחזה בהשתתפותו תיערך ביום שני.

את זה אפשר היה לצפות מראש. הסובייטים
החליטו שהם יהיו אלה שיגלו את כל
האמת על משה דיין. למטרות כאלה של
גילוי־אמת חשובה יש להם גם עיתון מיוחד•
זה הוא הליטרנטורנאיה גאזטה, עיתון
אגודת־הסופרים שלהם, ושם הם סיפרו בשבוע
שעבר שמשה דיין היה רודף אחרי
ערבים כבר בהיותו בן ארבע־עשרד״ את זה
הוא עשה, לפי הגירסה הספרותית הסובייטית
בצורר, מקורית ביותר: בעזרת חנית
תוצרת־בית — סכין מושחזת של מחרשה
שחוברה לידית־עץ. זה מה שנקרא ״וכיתתו
איתיהם לחרבות בישיבת הממשלה,
בה דיווח דיין על הפעולות בתעלה, נזכר
מישהו כי כבר הקדימו את דיין בעניין זה.
זה היה המנהיג הציוני (שהיה נשוי ללא-
יהודיה) מסס נורדאו. הוא הציע לפני
47 שנים שהמדינה היהודית, לכשתקום,
תתפוש את תעלת סואץ (ותשמור עליה למען
המדינות המערביות הנחת היחידה
שמשה דיין היה יכול לשאוב השבוע, חוץ
מהנישואין הצפויים של שני ילדיו, באר,
מכתבתו של עיתונאי שהזכיר כי שר־הבט־חון
איננו השר הראשון בהיסטוריה המתייחם
ברוחב־לב לחוקי השמירה על עתיקות.
קדם לו, באיזה 43 שנים, מי שמכהן
כיום כשר־ד,תרבות של צרפת, אנדרה
מאל רו. אז הוא עוד היה ארכיאולוג צעיר
שהסתובב בהודו־סין, בחבל־הארץ שנקרא
כיום לאום. הוא הסתובב שם כל כך הרבה
עד שתפשו אותו כשבאמתחתו שבעה פסלונים
יקרי־ערך, אותם נטל ממיקדש בודהיסטי
בג׳ונגל. רק שהכוונות של שר־התר־בות־לעתיד
היו הרבה יותר רציניות משל
חופר־העתיקות־לשם־ד,נאה,־בלבד דיין. מאלרו
רצה למכור את ד,פסלונים לאספנים בארצות־הברית,
בהן גאה אז גל איסוף עתיקות המזרח
• .אגב, כפי שנתגלה השבוע, לא
היה דיין מפקד צה״ל היחיד שביקר ב־ויאט־נאם.
לפניו היה אלוף חיים הר־צוג,
שנסע לראות את המלחמה בוזיאט־נאם
אחרי שסיים את תפקידו כראש אגף־
המודיעין של צה״ל • .לכובש ירושלים העתיקה
אלוף־מישנה מרדסי גור
יש באמתחתו שם למלחמת־ששת־הימים —

ז׳קדין
כוכב נגה באירלנד
בלשון־אמו, איטלקית, וגם באנגלית, צרפתית,
גרמנית, ספרדית והולנדית. ועכשיו
הוא לומד עברית.

פסוק*
השבוע
• מי שהיה שדר בית־ד,שידור הערבי
בירושלים תחת השם ״דאוד אד־נאטור״
והידוע כיום כראש עיריית באר־שבע
אליהו נאווי, על הצורך לכוון את ההסברה
הישראלית לאפיקים הנכונים :״הנד
לי לאן אתה רוצה להגיע ואגיד לך אי״ה
אוטובוס לקחת.״

• רעיית הרמטכ׳׳ל, לאה רכין,
על סיגנון בגדיה :״אני לובשת את המכסימום
של המינימום.״
• שמעון פרס, על איחוד רפ״י—
מפא״י :״אם יצא האיחוד לפועל, נוכל להאשים
רק את עצמנו. אם לא יצא לפועל —
נוכל תמיד להאשים את מפא״י.
ה עול ם הז ה 1359

בידור
לא נורמלי
כולם עושים עכשיו מסיבות ניצחון
לכבוד הניצחון, וגם בריד כותני רצה.
לפני הניצחון הוא היה מנהל חברת
הסרטה לישראל, והחברה הזאת הצליחה
לעשות סרט פירסומת אחד. אחרי
הניצחון הוא הבין שעכשיו מסיבות זה
יותר משתלם מסרטים, והחליט לעשות
מסיבת־ניצחון ענקית, שתנצח את כל
מסיבות הניצחון בארץ.
הוא שכר את ביתו של השגריר הרוסי
דימיטרי צ׳ובחין, שעזב את הארץ
מסיבות ידועות, ואז הזמין את
כולם לווילה שברחוב יהלום ברמת-גן,
והבטיח למוזמנים מלצרים מנומסים, ובחירה
חגיגית של מלכת ניצחון ישראלית.
אמרו שלמסיבה תוזמן מלכת-
יופי ברזיליאנית, כל המי־ומה של תל־אביב,
וגם טוויגי המפורסמת, או איזה
חיקוי שלה. תמורת כל זה דרש ברון
כותני מכל משתתף חמש־עשרה לירות,
לכיסוי ההוצאות, כפי שהוא קרא לזה.
הישראלים הנרגשים מהניצחון באו
בעשרותיהם. הם שילמו את הכסף, נכנסו
לווילה, והתחילו לחפש את כל מה
שהובטח להם. במקום טוויגי היו שם כל
מיני נשים שמנות, במקום מלכת היופי
היו אותן הנשים, לא היה שם אף מיומה
אחד, במקום מלצרים היו שם כמה
בייגלעך, וטייפרקורדר בודד ניגן מו סיק ה
לריקודים.
האורחים טיילו בשלוש הקומות של
הווילה וחיפשו לשווא משהו להתבדר
ממנו. כשלא מצאו התייאשו והתחילו
להרביץ מכות האחד לשני. אומרים שזה
היה בידור לא נורמלי.

היהודי הנודד
!ונ די 0ט מ 9עזבה השבוע את הארץ.
היא באה הנה בהתנדבות, אחרי המלחמה,
היא עבדה חודש בקיבוץ והשבוע חזרה ללונדון,
לבוטיק שלה.
בעצם למי שציפו כאן בארץ יותר זה
לבעלה לשעבר, יורם פולני, בן למשפחת
הפרדסנים המפורסמת, הפליי בוי הישראלי
המפורסם, שיצא לגלות לפני כמה
שנים.
עם תחילת המלחמה הוא ערך בלונדון
מסיבת פרידה, הסביר לחבריו שהוא מתכונן
לבזא לארץ להילחם.
כשהמסיבה נגמרה הוא ארז את כל חפציו

ז׳ הנט

היא לא איכזבה אותי
ביום השישי האחרון יצא משער ביתי
הכלא מעשיהו גבר נאד״ תמיר ושזוף. קשה
היה להאמין עליו, אבל זה היה אכרהם
שניאור, זה שנכנס לשם לפני שבעה
חודשים כשהוא שמן מאוד, חיוור מאוד,
ומדוכא.
הוא נאסר באשמת זיוף בולים, נידון
לארבעים ושנים חודשי מאסר, הוכנס לבית״
הסוהר, ויצא משם כעבור שבעה חודשים
חדש לגמרי, בריא ברוחו ובגופו, ואפילו
הוריד מכל זה שבע־עשרה קילו.
בבית־הסוהר, כפי שמסתבר מדבריו, הוא
עשה חיל וזכה להצלחה חברתית ומקצועית
גדולה. אבל כשהוא יצא משם, בגלל חוק־החנינה,
הוא נאלץ לחזור לחיים האזרחיים
האפורים.
הוא לקח אוטובוס ונסע לדירת אשתו,
גדיה פו־און, שהיתר, ריקה ועזובה.
אשתו, נדיה, עזבה את הארץ עם תחילת
המלחמה ולא חזרה. הוא התחיל להתמקם
בדירה, ולהתרגל לחיי חזקות.
אבל בכל זאת, כיאה לאיש שעזב זה
עתה את בית־הסוהר ועומד להתחיל בחיים
חדשים, אין הוא מדוכא מהעובדה
הזאת .״היא תחזור,״ הוא אומר ,״לדעתי
היא התנהגה למופת. היא נסעה בעשרים
ושביעי למאי, לפני שידעה שאני משתחרר.
עד אז היא ביקרה אצלי יום־יום בדייקנות
של שעון בשעה שתיים וחצי, והביאה לי
אוכל והכל. היא לא איכזבה אותי. היא
התנהגה מאה אחוז.
״מאוחר יותר, כשדובר על מלחמת־חורמה
היא קיבלה כרטיס מהוריה. היא היתד, כאן
עם חובות שהשארתי לה, היא מכרה את
הדירה שלנו, ואת מסעדת הקוס־קוס ובכספים
היא שילמה את כל החובות.

אבל נשאר בלונדון.
אשתו־גרושתו לעומת זאת, לא ערכה שום
מסיבה, אבל מיד כשהותרו הטיסות לארץ
היא הלכה לקונסוליה הישראלית, וביקשה
לבוא ארצה.
יורם פולני הישראלי נסע לו לאמריקה,
זאשתו האנגליה האמיתית הגיעה כמתנדבת
לישראל. יורם הגיע ללונדון, ואשתו הייתה
בגדה. מלונדון הוא קפץ לספרד, אבל אשתו
עבדה בקיבוץ. והשבוע כשאשתו עזבה את
הארץ וחזרה ללונדון, הגיע בעלה בשלום
לפורטוגל.

ר 11זחףת

ז׳אנט לוי היא רק בת עשרים ושתיים, אבל היא כבר הספיקה
המון בחיים, ויש שמועות האומרות שבקרוב היא אפילו תספיק
להתגרש.
משום שכל מה שהיא הספיקה לא הספיק לה, ובזמן האחרון
התברר שהיא בעצם רוצה משהו אחר לגמרי.
היא התחילה את הקריירה שלה בגיל שש־עשרה בתחרות מלכת
המים. היא עשתה אז רושם עצום על כל הבוחרים, וכמעט נבחרה
למלכה, לולא ויויאן דל בייאנקו, שניצחה אותה בהפרש שני
קולות.
אחרי זה חשבו שהיא תלך מתחרות לתחרות, ואולי עוד תהיה
בסוף מלכת־יופי ישראלית, או עולמית, או משהו כזה. אבל ז׳אנט•
החליטה שבעצם כל מה שהיא רוצה, זה בית ומשפחה וילדים,
למען זה היא הכירה בעל, את הארבי שפירא, התחתנה איתו,
נסעה איתו לאמריקה, הקימה שם בית, הולידה ילד, והיתד, במשך
שנות חייה הטובות ביותר אמא מסורה לילדה ועקרת בית למופת
לבעלה.
לפני שנתיים היא חזרה ארצה, וכאן היא הבחינה בכך שבחורות
פחות יפות ממנה ויותר צעירות ממנה מצליחות להתקדם בחיים,
להיות דוגמניות גדולות, מלכות־יופי ואפילו שחקניות.
היא התחילה לקנא בהן, לנסות להתחרות בהן, ואז היא הכירה
את וולף כראונר, אחיו של המפיק הגרמני ארתור כראונר
שהוא ידוע יותר.
המפיק התחיל לספר לה כמה היא יפה, וכמה היא מושכת
ומקסימה, כל זה באופן מקצועי כמובן, והציע לה לנסוע איתו
לגרמניה, כדי לאפשר לו להפוך אותה לשחקנית גדולה ומפורסמת.
הבעל עקב מקרוב אחרי הקריירה המתפתחת של אשתו והכריז:

״היא נשארה כאן לבד, בלי שום גיבוי.
ולאשר, כמו נדיר, לא קל להישאר לבד.
לכן היא נסעה. לפני שהיא נסעה היא עוד
באה אלי להתייעץ איתי. עוד לא ידענו אז

״היה שם, במעשיהו יחם מיוחד לשלושה
אנשים. ליצחק פולק, סוחר הקרקעות,
לאכרהם פיינכרג מהסופרמרקט, ולי.
האסירים כיבדו אותנו, והסוהרים התייחסו

שאשתחרר כל כך מהר. אמרתי לה שתסע.
מאז קיבלתי כבר מכתב־התלבטות. היא לא
ידעה אם לחזור או לא. עכשיו אני חושב
שהיא תחזור.״
לעת עתה הוא מחכה, ובינתיים הוא
מעלה זכרונות מהכלא .״עבדתי שם בדפוס
ברייל, שמדפיס עבור עיוורים, ואימנתי שם
ניבחרת כדורסל. הקבוצה שלי לקחה את
גביע בתי־הכלא.

אלינו יפה ובאדיבות. היינו כמו מלכים

הרגשתי שהוא כמעט מתגעגע לכלא, ושאלתי
אותו אם הוא שמח על שקיבל
חנינה או לא.
לפי מראה פניו לא היד, צריך לחכות
למוצא פיו.
הוא לא מסתיר את זה. הוא באמת שמח
שיצא מן העסק.

תיקון קסן
ג׳קי וג׳קסי רגילים לעשות כל דבר
יחד. הם נולדו יחד, בזמנים שונים, לאותה
האמא ולאותו האבא. הם למדו יחד גרפיקה,
וכשג׳קי התחיל לעבוד כעורך הגרפי
של ידיעות אחרונות התחיל דקסי לעבוד

״אנחנו לא ניפרד לעולם. אני לא אעזוב את ז׳אנט אפילו ליום
אחד.״
אבל לפני שבוע, כשז׳אנט נסעה לגרמניה היא נסעה לשם לבדה.

ז׳אנט וכראונר
בעלה חיסל באותו זמן את המסעדה המשותפת שלהם, ה״ לייף,
ונסע לאמריקה,

כעורך הגרפי של השבועון לאשה.

לכן ברור, שכשג׳קי (יהושע ג׳קסון)
מצא את גליה גוטהארד, קרמיקאית
נאה, בפתיחת התערוכה שלה בגלריה לין,
הכיר מיד אחיו ג׳קסי (יוסף ג׳קסון)
את חניתה זהבי,
רקדנית של להקת
כרמון, בת למשפחה
תימנית מרובת
ילדים, המסתובבת
תמיד בתלבושות
בולטות ומבליטות.
וכיוון
שהם כבר
הכירו יחד בבת אחת
שתי נשים, הם החליטו
שכדאי גם להתחתן
יחד, איש
עם אשתו.
ואז כל העניין
התקלקל. השבוע, ביום
הרביעי, עומד
ג׳קסי לשאת את
אשתו לבדו, ברבנות,
ואילו אשתו
של ג׳קי נעלמה לגמרי.
״היא
צריכה לעבור
ניתוח פוליפים,״
מסביר ג׳קי,
״לכן היינו נאלצים
לדחות את החתונה.״
גדיה
זה מה שהוא אומר
אבל כשמבררים את
העניין ביתר יסודיות, מתברר שהיא היתה
צריכה לעבור ניתוח לא בפוליפים, אלא
על־יד הפוליפים — באף. היא החליטה לתקן
אותו קצת לפני החתונה. וכשהוא
יהיה מתוקן, בעוד חודש בערך, הם
יתחתנו.

ק ן לנ 1ע ישראל דמיין
מי קרי
במאי־הסרטים ג׳ון שלזינגר ראה אותה
מרחוק, ואמר :״אה! מה ג׳רלדין עושה
כאן?״ ולפני שמישהו הספיק להעמיד אותו
על טעותו הוא ניגש אליה ושאל אותה:
״מה זה? גם את עושה סרט על ישראל?״
אחר כך הוא הסתכל עליה פעם שנייה
ואמר :״אוי, תסלחי לי מאוד, החלפתי אותך
במישהי אחרת.״
גבי אלדור סלחה לו, היא כבר רגילה לסלוח
לטעויות כאלה.
עוד לפני ארבע שנים, כשהיא למדה
באוניברסיטה אמרו לה שהיא מזכירה אח
אחת הבנות של צ׳ארלי צ׳פלין. אז עוד
לא ידעו בדיוק איזו בת.
אחר כך התברר שיש דרישה גדולה מאוד
על הפרצוף הילדותי הזה, עם העיניים המלוכסנות
קצת והמצח הגדול, ולכן ג׳רלדין
התחילה להופיע בסרטים, וגבי גמרה את
לימודיה באוניברסיטה. אבל אחר־ זה התחילה
להופיע במחזות ישראלים.
וכשג׳רלדין קפצה מסרט לסרט קפצה
גבי מהצגה להצגה. והיום, כשג׳רלדין נמצאת
בשיא הקריירה שלה, משחקת גבי
בטורנדוט, ומתכוננת להופיע בסרטה הראשון,
כל דמיון בין הקריירות שלהן, אם יהיה
כזה, יהיה מיקרי בהחלט.

מלחמת
ה תרבו ת
אחרי שג׳ון שלזינגר צילם במשך שבועיים
את המלחמה הישראלית, ואת הצבא
הישראלי. הוא החליט, שזה לא מספיק•
צריך לצלם גם את התרבות הישראלית.

ג׳רלדין צ׳פלין (מימין) וכפילה (משמאל)
״תסלחי לי מאד
לשם כך הזמין עוזרו, ודלף מנקביץ ,,את
הסופרים הישראליים ואת התיאטרון !,ישראלי,
הפגיש אותם באולם קטן בבית־הרופא,
וביקש מהם להראות מה הם יודעים לעשות.
את הסופרים ייצג בנאמנות רבה עמוס
קינן, שהסביר מדוע אין בארץ לא ספרות
עברית ולא תיאטרון עברי.
אחרי הדברים הללו צריכים היו שחקני
בימת השחקנים להציג קטעים מתוך מלקולם
הקטן ומלחמתו בסריסיס, אבל הם פחדו
שצופי הסרט לא יקבלו יפה את העובדה
שקודם מודיעים שאין תיאטרון בארץ ואחר־כך
מציגים אותם. לכן, במקום לשחק, הם
פתחו בויכוח עם עמוס קינן. הוויכוח היה

סוער ונלהב, וביחוד התלהב ממנו הבמאי,
שעודד אותם להמשיך — וצילם כל מילה.

התס רי ט אי ת
רבקה כהן לא עבדה אף פעם. היא היתד,
יושבת בקליפורניה ובכסית ובכל המקומות
בהם ישבו החברה.
כולם הכירו אותה וכולם אהבו אותה
והיא היתד, שייכת לנוף כמו העצים והספסלים
וחצקל.
יום אחד היא נעלמה ומשך שנתיים לא
שמעו עליה דבר.
השבוע אפשר היה לשמוע עליה. מפי

נציגה־חברר, שלה שהגיעה ארצה ושגילתה
כי רבקה כהן, הביטניקית של תל־אב־ב,
הפכה לתסריטאית בצרפת.
״היא כתבה תסריט נפלא,״ סיפרה הנציגה
,״על סטודנט המציץ בחורי־מנעולים
בבית־מלון קטן והמגלה יום אחד בחורה
יפהפיה ההולכת לישון לבדר.,״
״הוא מכניס לה סם שינה במשקה שלה
וכשהיא נרדמת הוא מתגנב לחדרה ועושה
איתר• אהבה.״
ומי שיודע כי שם הנציגה־החברה דוא
קארול ווסוולר ושהיא בתו של אחד המיליונרים
הגדולים בצרפת, יאמין שעוד יצא
מזה סרט.

דעת הגדולים
הזקן והילד (בקרוב,
(טרבלינקה) שטיינר שכתב
שקשה לו לספר את הסרט,
סרט גדול רואים. ואחרי
מספרים אלא רואים.
קלוד מוריאק אומר עליו :״ראיתי אותו פעמיים, הוא
גרם לי לצחוק, לחייך, וכמעט לבכות, בכל זאת, אין לי
רצון לדבר עליו.״ ואחר כך הוא מוכיח את חוסר הרצון
הזה לדבר. על ארבעה טורים גדולים וצפופים.
ומבקר ישראלי, בעיתון ישראלי, כותב שזהו סיפור על
ילד יהודי המובל לכפר בזמן המלחמה, וגר אצל אום
זקן, אנטישמי, שאינו יודע את זהותו. וכאן בא הסיפור
מה קורה יום אחד, כשהילד שואל את הזקן איך מבדילים
בין יהודי לנוצרי, סיפור המסתיים במשפט :״קשה לספר
סרט כזה. צריך לראותו.״
אני שמחה מאד להיווכח שכיוונתי לדעת גדולים: אני
ממליצה לכל הצופים לעזוב את הביקורות וללכת לראות
את הסרט, ברגע שיגיע. זהו סרט גדול, המדבר בעד עצמו.

מקסים, תל־אביב) ז׳אן פרנסוא
ביקורת על הזקן והילד, אומר
משום שסרט גדול אין מספרים,
זה הוא גם מספר מה אין

זמנו — בטל קרבנו. ומי שהחמיץ אותו פעם — לא יראה
אותו יותר.
רק בשנים האחרונות החלו בהקרנות חוזרות של סרטים
שהצליחו׳ לפני שנים מספר. ומפתיע לפעמים כמה הזמן
פועל דווקא לטובתם של סרטים שנראו בזמנם בינוניים למדי.
שתי הקרנות־חוזרות כאלה מוקרנות השבוע בתל־אביב.
המכשפה (פריז, תל־אביב) הוא סרט פיוטי, וסרט כזה
קשה מאד לעשות: די שאחת הסצינות, אחד הדיאלוגים,
או האף של הגיבורה יהיו ארוכים מדי, וכבר הקהל יוצא
מתוך האווירה, והפיוט הופך שיעמום.
בהמכשפוז אין אף פרט אחד שמקלקל את האווירה. מארינה
וולאדי הנראית כמו מלאך עלי־אדמות, חיה בתוך יער קסום,
על יד אגם המוצף בלילות באור הירח, בתוך צלילים שטים

תרח ז קן

ב מ אי בעל מו ם

שורתהמרצ חי ם (אופיר, תל־אביב; ארצות־הברית)
דין מרטין הוא מכוער ומקומט, ונראה כמו תרח זקן.
כבר בהתחלת הסרט, כשהוא מחבק שלוש בחורות, הוא
מרגיש שזה לא מתאים לו, והוא מנסה לספר בדיחה, כדי
שאם יצחקו — יצחקו על הבדיחה ולא עליו.
הוא מסתכל על בחורה רביעית, העומדת בתוך גן
ואומר :״איזה נוף יפה.״ הוא מתכוון לבחורה. אבל הוא
מרגיש שזה לא מצחיק אף אחד, והוא מנסה לתקן את זה
ואומר :״איזה בחורה יפה,״ והוא מתכוון בעצם לנוף.
זה עדיין לא מצחיק אף אחד, אבל הוא לא מתייאש, חוזר
על הבדיחה הזאת עוד־פעם ועור־פעם ועוד־פעם, בתקווה
שאולי בסוף הקהל כבר יתעייף ויצחק.
וכשהוא מפסיק לספר בדיחות, ומנסה להציל את העולם
ואת אן מרגרט עם האבא המדען שלה, מידי כנופיה המנסה
להשתלט עליהם, מתחילים לחשוב שאולי כבר באמת יותר
טוב שיספר בדיחות.

המלחמהנגמרה (רון, ירושלים; צרפת) לבמאי הגדול
אלן רנה יש מום בלב. בתור פיצוי נתן לו אלוהים
המון שכל, חושים אסתטים מחודדים, רגישות רבה, וכישרון
גדול. עם הדברים הללו הוא עושה סרטים גדולים, מעניינים,
אבל לפעמים מזוייפים.
דייגו, המהפכן הספרדי המנסה מזה שלושים שנד. להציל
את ספרד מידי פראנקו, נראה באמת כמו מהפכן ותיק,
עייף ממאבקים וחלומות על המהפכה הגדולה, שהוא יווע
שלא תבוא.
אבל כיוון שהוא מרוחק מכל מה שקורה לו, ומנכה
לנתח את זה יחד עם הבמאי בהגיון מתמאטי קר ושקול,
קשה לו להיראות כמו אדם חי וכל דבר שהוא עושה
הוא יפה מדי, או ארוך מדי, או מוגזם מדי.
לכן, כשנערכים מעצרים המוניים בספרד, וכמה מחבריו
הטובים נעצרים, הוא לא נראה כאילו הדבר נוגע לו.
הוא גם לא נראה כך כשהוא בא לספר לאשת הבה׳ הטוב
שבעלה נלקח. ובעיקר הוא לא נראה כך כשהוא מבצע את
שתי סצינות האהבה המפורסמת שלו.

וחיזר
ח לי ל ה
בניגוד לכל העולם, שם מוקרנים סרטים ישנים, גם
הבינוניים שבהם, שוב ושוב, בבתי־קולנוע קטנים המיועדים
לדבר, או מעל מסכי הטלביזיה, הרי בארץ, סרט שעבר

של מנגינה נהדרת שעדיין לא חדלה מלהיות להיט.
בכפר הפרימיטיבי, שלידו היא חיה, מאמינים שהיא
מכשפה.
וכשמהנדס צעיר (מורים רונה) מנסה להוציא אותה
מהיער אל חיי תרבות, מתקומם הכפר כולו ומחזיר אותה
למקומה.
זוהי אגדה מקסימה המסופרת כמו אגדה ונראית כמו
אגדה, עם מוסר השכל רציני — לאנשים המבינים אגדות,
לפתע כקיץ האחרון (גורדון, תליאביב; ארצות־הברית)
.דור שלם של מופרעים, סוטים ומטורפי־מין, גדל
על סיפוריו של טנסי וויליאמס ועל הסרטים שנעשו מהם.
כשרואים בפעם השניה, את אחד הסרטים הטובים שלו
אפשר גם להבין למה.
מה אין בסרט הזה? אמא המאוהבת בבנה, שהוא מציידו
הומוסכסואלי. בת־דודה המאוהבת בבן־דודה. גן־טרופי הנראה
כמו גן־של־מפלצות. קבוצה של ילידים הטורפת אדם
חי, ובית משוגעים שלם המתחיל לרדוף אחרי הבת־דודה
שהוכנסה לשם בכוח.
הסיפור המזעזע בויים בכשרון, ופועל על הצופה בעוצמה
כה עזה, שעוברים ימים שלמים עד שמצליחים לשכוח אותו
ולהרגע ממנו.
מספרים שכאשר טנסי וויליאמס היה ילד, וכתב את
החיבור הראשון בחייו, המורה כל־כך נבהל עד שאהר־כך,
במשך שנה שלמה, נתן לו ציונים מבלי לקרוא את החיבורים.
אפשר להבין אותו.

אני מ מלי צ ה על,׳
מארי היניס ב״שורת המרצחים״
...איזה נוף יפה!״

אלפי (אלנבי, תל־אביב) • פרנהייט 451

אביב המכשפה (פריז, תל־אביב).

(גת. תל־

ספרים סקור דוייח

על קד״צ
אל מול גורן (מאת יהודה הראל; ה1צ־את
מסדה; 136 עמי) קודם קראו לסרן דידי,
שפסע ברחוב, כשדרגותיו נוצצות על כתפיו,
כמו ״אווז בלולו״ .הוא לא היה מוכן לגלות
לאיש את תפקידו הסודי במערך צה״ל. עד
מהרה התברר מה הוא התפקיד הזה: אחרא£
על יחידת שק״ס.
אז גם כבר לא התבייש יותר השכן אברהם
והסביר מדוע עוד לא גייסו אותו.
היתד, לו סיבה טובה :״אני חוקר־שבויים.
אותנו מגייסים רק כשיש שבויים,״
לבסוף הגיע גם תורו של הסופר (סוד
קתי־סדוס) ומפיק־הסרטים (דן וסעדיה) יהודה
הראל בן ד,־ .36ב־ 24 למאי הודיעו לו
להתייצב. הוא לא שמר את זהות יחידתו
בסוד. היתד, זאת ל!ד״צ — קומנדו דובר
צד,״ל, כינוי־החיבה ליחידה שסיפקה כתבות,
צילומים וסרטים על פועלו של צר,״ל במלחמת
ששת־הימים.
״אד 1רי ״1ספרו של הראל, אחר הראשונים
שיצאו לאור על מלחמת־הבזק, הוא
גדוש רשמים, חוויות,
עובדות ואנקדוטות,
על חיילות
החן שלא איבדו את
חינן גם כאשר לנו
בקבינות של טנדרים;
על חיילים
דרוזיים שעמדו בכל
תוקף על זכותם לצאת
לקרב; על ה־
״דודות״ של הוועד־למען־הזזייל,
ועל ס־גני־ר,אלופים
שצעקו
״אחרי!״ ונפלו בלכתם
ראשונים.
כמה מן ר,אנקדוטות והעובדות על תקופת־הכוננות
והמלחמה שמעלה הראל בספרו:
• רבה של צפת קרא לנשות צפת, ב־דרשת־השבת
שלו בביח־הכנסת, לאפות עו־גו
לחיילים אפילו בשבת.
• ילדה תל־אביבית כל כך התלהבה במכתבה
לחייל בכוננות עד שכתבה כך:
״חייל יקר! אני מקווה שאתה בריא וחזק
ושתילחם היטב ושתיפול בכבוד למען המולדת.״

בכל יום ראשון ורביעי מגיע אוטובוס
כחול לעמדות הסוריות בתל־עזיזיאת
ובו המשלוח התלת־יומי של יצאניות לבידור
החיילים הסוריים.
• במיפקדות צד,״ל חולקו לקצינים מדרגת
סגן־אלוף ומעלה מזרוני־גומאוויר.
קצינים יותר נמוכים הסתפקו במזרוני־קש.
• הישוב שסבל ביותר מהפגזות הסורים
היה ראש־פינה (כאלף פגזים מתותחים
ארוכי־טווח) והמקום שנפגע ביותר בראש־פינה
היה בית־ד,קברות הצבאי.

דך! 1י ב דו

כל חור או סדק, על טיח, בטון ועץ יעלם כלא
היה בעזרת ק ל סי מו.
ק ל סי מו של ט מ בו ר הוא חומר סתימה
סינטטי, הסותם חורים וסדקים מבלי ליפול
או להתבקע. ניתן לקדוח בו חורים, לתקוע
מסמרים, החומר נצמד ואינו נופל.
לפני צבע יסוד מלא את החורים והסדקים
בקל סי מו של ט מ בו ר, לאחר היבוש שפשף
היטב. והנה השטח נקי וחלק, מוכן לצביעה.
שירה ללא

סי מני
פי סו ק
והשמים יתבהרו (מאת עידן סובול;
הוצאת אל״ף; 96 עמי) עוד ספר שירים אחד
מתוך גל ספרי השירה הנפלטים לאחרונה
מתחת מכבשי־הדפום כמעיין המתגבר. גם
שירי ספר זה, כמו רובם של קודמיו בשנים
האחרונות, מצטיין בשתי תכונות חיוביות:
השירים כתובים בעברית מובנת ויומיומית
וגם הנושאים של השירים הם כאלה —
מובנים ומחיי היום־יום.
בכל זאת יש לכל אחד מקבצי השירה האלה
ייחוד משלו. לקובץ של סובול יש אפילו
ייחוד כפול. לא רק ששיריו הם ״שירים
לאשר, נשואה״ ,אלא הס גם נכתבו, בכוונה
תחילה, ללא סימני־פיסוק :״כדי שכל קורא
יוכל לעצור ולשאוף רוח במקום שהוא זקוק
לה באמת.״
אין זה גורע כלל מטיבם של שירי סובול,
בהם מופיעות לעיתים קרובות שורות מצו־יינות
כמו צריך לפרק את הבמה /כדי שיידעו
שזה לא משחק.
אחד השירים הנחרת בזיכרון במיוחד הוא
השיר הקצר לילד הקטן:
אני רוצה שתהיה /גדול /כמו שהיה
אביך /ביום בו אמרתי לו /אהבתיך!
ה עול ם הז ה 1359

0־11־ 1־ כ ר 1ח־ 11־

טמבור — לנוי והידור

סכזבור

עונות טכזבור

שחם לבינסון אילון

״ אולפןגרג״

בהנהלת חייםכר ־ קמא
פותח החודש
קורס

בוקר

וערב

שד שבוע ושד שבועיים

י־קצדנות
עברית ו/או אנגלית

ההצלחה מובטחת

ההרשמה:
תל׳אביב, רח׳ גורדון ,5
__טלפון __ 236209

ויפודין הפתרון!
לקבלת חוברת חינם
פנה אל

מכשירים לפיתוח הגוף
ת.ד 4 9 15 .תל־אביב

ספורט
כדורגל

סנ יפ י

נוספים

אחד־ע שר
גגי שלוש־עשרה

נפת חו

לא תמיד המספר 13 הוא מספר ביש־מזל.
להיפך. במספר זה, למשל, תלוי עתיד
הכדורגל בארץ. אלה הן 13 קבוצות הכדורגל
ששחקניהן בגיל .13 אירגנה אותן
ההתאחדות לכדורגל כעתודה לכוכבי־המחר.
קבוצות־הילדים מסווגות בליגה מיוחדת
ובמקום הראשון זכתה, עם סיום העונה,
קבוצת הילדים של מכבי תל־אביב. זאת
היא הוכחה ניצחת לאימרה שהתפוח אינו

00100000990910000000000000909900001 ^ 0 0 0

בגדה המערבית

— —יו —י< 1יו —שוויון
שכם בית־לדום
חברון
אל־בירה

ליד מפקדתהממשלהצב אי
בככר העי ר לי ד כנ סי ת ה מו ל ד
בככר מערתהמכפלה
על הכבי שהרא שי ל שכם

( רמאללה)

מעתה — 165 סניפים לשרות האוכלוסיה על כל שדרותיה

ה בנ ק הגדול ו הו תיק ב מדינ ה

קבוצת־הירדים מכפי תד־אביב
התפוח אינו נופל רחוק מן העץ
נופל רחוק מן העץ. הצעירים לא רק בעטו
בכדור, כמו חבריהם הבוגרים, אלא גם דל־כו
לבית־הספר.
משך כל העונה היה מנהל הקבוצה,
מיכאל קמפ, בודק אם הכדורגלנים שלו
אינם מפגרים בלימודיהם. מי שעשה בעיות
בכיתה, לא נתנו לו לשחק בשבת. ובסוף
כל שליש הביאו השחקנים את התעודות,
כדי להיווכח אם אין ירידה בגלל הכדורגל.
הדברים הגיעו עד כדי כך שההורים
עשו אסיפת־הורים והתעניינו לדעת אם
אי־אפשר לשחרר את בניהם קצת מן הלימודים
על־מנת שיתקדמו יותר בכדורגל.
שלושה שערים עצמיים. רק שהתברר
שכמה שהבחורים כדורגלנים יותר
טובים הם גם תלמידים יותר טובים. ליזהר
נוז׳יק, למשל, לא היה בשבוע שעבר ציון
אחד פחות מכמעט־טוב־מאד.
התלמידים־הכדורגלנים קיבלו גם ציוני־כדו־רגל.
אחרי כל משחק היה המאמן, יהודה
לבני, מחלק להם ציונים על המשחק שלהם.
מי שהיה מקבל את הציון הכי גבוה דיה
זוכה בכבוד להחזיק בביתו משך שנוע
אחד את הגביע הנודד, אותו היה יכול
להראות לכל.
בעניין זה היה לצדוק צמח מזל מיוחד.
הוא קיבל אמנם את הגביע רק פעם אחת,
למשך שבוע, אבל אחר כך ירד גשם
והגביע נשאר בביתו משך חודש שלם.
גם שיטות המשמעת בקבוצת הילדים לא
היו זהות לאלו של הבוגרים: מי שלא
הופיע לאהד משני האימונים השבועיים
היה צריך לכתוב חיבור ולהסביר בו מדוע
הוא לא הופיע.
היו גם אסונות לקבוצה. כמו המשחק
בו היא הפסידה למכבי נתניה 3 : 1לאחר
שהשחקנים הצעירים הבקיעו שלושה שערים
עצמיים. ואז עשו הכדורגלנים הצעירים מה
הם עושים תמיד כאשר הם מפסידים: הם
נשכבו כולם על המגרש, והתחילו לבכות.
מנהלי הקבוצה כבר אמרו להם שזאת לא
שיטה והכדורגלנים הצעירים הבטיחו שבשנה
הבאה הם יפסיקו עם זה.
ה עול ם הז ה 15:>9

ככה זה. כשלא הולך אז לא הולך. הנה אי מבר טו, מי שהיה הנזלן האחרון של
האיטלקים.
כשעלה על הכסא החזיק מעמד 25 ימים בדיוק.
כשיצא לגלות בפורטוגל הודיעה לו אשתו, מאריה־חוזה, שהיא רוצה לעזוב אותו.
היא אמרה שהעיניים כואבות לה מן האור הרב הנוגה על החווילה שלהם בחוף האטלנטי.
אחר־כן היו לו צרות עם הילדות שלו.
בת־הזקוניס, מאריה״ביאטריס 24 שהופיעה כמה פעמים כחשפנית־חובבת במועדוני־לילה
אכסקלוסיביים בריביירה, ניסתה להתאבד בחורף שעבר בגלל אהבה נכזבת ללוחם־
שוורים ספרדי.
הבת האמצעית, מאריה־גבריאלה 27 דחתה תמיד את כל השידוכים המלכותיים
שהציעו לה (כשניסו לשדך לה פעם את השאח של איראן היא אמרה בגילוי־לב מלכותי:
״הוא לא מוצא חן בעיני. יש לו שערות על האף!״) ועכשיו היא חייה עם קבלן־בניין
רומני בפאריס.
התקווה היחידה של אומברטו עד החודש האחרון היתה הבת הבכירה שלו, מאריה־פייה
32 היא היתה נשואה ומאושרת, עם נסיך יוגוסלבי אחד, לו ילדה שלושה בנים
ובת אחת. רק שאז בדיוק תפש אותה הנסיך, אלכסנדר קאראגיאורגביץ, בשעת־מעשה
עם נסיך איטלקי אחד.
וזה אסור אפילו במשפחות מאושרות. אלכסנדר תיכף קיבל גט ואומברטו כמעט
וקיבל שבץ.
מה נשאר לו? נשאר לו בן יחיד. יורש־העצר וי טו ריו *ן ן מנו א ל בן ה־ .30 זה, היו לו
כל מיני עסקי־אהבים ואי־הצלחות מסחריות. בנק שוויצרי אחד אפילו פיטר אותו
בשעתו ממשרת סגן־המנהל בגלל ״איחורים לעבודה״.
פתאום פשטו שמועות כי ויטוריו החליט להשתנות, להיות בעל בעמיו, לשאת נסיכה
איטלקית הגונה ומכובדת. לכישמצא כזאת.
השבוע הוא הודיע שהוא מצא כזאת. היתה זאת איזבלה מאנקונה. וזה מה שעלול
לחסל את אומברטו סופית. כי האבא של איזבל, הדוכס אונ׳ניד מאנקונה, היה הנסיך
המלכותי היחיד באיטליח שהיה בימי מלחמת־העולם פרטיזן וחבר הרויסטנצה (תנועת־ההתנגדות)
האנטי־מלוכנית.

וז מיו אשת
לפני 14 שנים ירדד, אשה יפר,פיה בשדה־התעופה
של מאדריד. מאז היא כמעט ולא
יצאה את ספרד. האשד, הזאת היא אוו ה
גארדנר, מי שהיתר, בעבר הרחוק סמל־מין
הוליבודי. השבוע היא פתחה את הפד,
שלה אחרי שתיקה ארוכה.
בהתחשב עם זה, שכרגיל היא היתד, שיכורה
מוויסקי, לא צריך כל כך להתפלא על
חוסר־ה,נימוס שלה. קודם כל הסבירה ה־קונטסה
היחפה שספרד כבר די נמאסה עליה.
אפילו השוורים של מלחמותיו׳,שוורים כבר
לא שווים. זה מרוב קמח־הדגים שהם אוכלים.
אחר־כך
הסבירה אווה בת הארבעים פלוס
שהיא החליטה להתחתן עוד פעם. היא בעצמה
לא יודעת עם מי. וזה גם לא חשוב לה
עם מי. היא פשוט רוצה ללדת בן. אבל
במהרה, לפני שיהיה מאוחר.
אחר־כך דיווחה אווה בפרוטרוט על שלושת
נישואיה הראשונים (למיקי רוני,

ארטי שו ופרנק סינטרה, אחד אחרי
השני, כמובן) וכמה זה היה חשוב לה ול־מיקי
שהיא היתד, בתולה עד נישואיה. ואחרי
שגמרה להביע את דעתה על חשיבות הבתולין
הסבירה, ללא כל קשר, שאין לה
שכל, אבל יש לה המון רגש.
ואחרי זה, בעצם, היתד, צריכה, מסיבת־העיתונאים
המאולתרת, שהתכנסה במסבאה
מאדרידית בשעה ארבע לפנות בוקר, להינעל,
רק שאז החליטו הצלמים, שהתאספו בינתיים
במקום, כי גם להם מגיע משהו. ואז התחילה
אווה להשתולל והטילה לעברם כוסות
ויסקי ריקות ומלאות גם יחד.
אחרי שנרגעה, היא הסבירה את עצמה.
היא פשוט מיואשת. לא רק שאין לה בעל,
ואין לה ילד ועוד מעט גם לא יהיה לה
כסף, אלא שנוסף לכל היא נפלה לפני שבועיים
מן הסוס עליו רכבה ברחובות סבילה
ומאז יש לה צלקת בלחייה הימנית. לכן היא
מתחננת לא לצלם אותה, ואם אין ברירה אז
לפחות רק מצד לחייה השמאלית.

המח לי פ ה
אולינקה

הפצצה
מ! הפורח פעם אחת חיתה בפראג זבנית חמודה.
היא היתד, כל כך חמודה עד שאפילו מסר
הברזל לא היה יכול לסגור בעדה.
אז היא פרצה אותו. מד, שלא כל כך מפליא
בהתחשב במידותיה — חזה ;93 :מותניים
; 60 :ירכיים.90 :
כשהיא הגיעה למערב והמערב ראה את
הפצצה מן המזרח, הוא כמעט והתפוצץ.
דבר כזה עוד לא ראו שם ועוד עם שם כמו

אולי שוכיירוכה.

מה שנוגע לשם תיכף תיקנו אותו ל־אולינקד!
כיירוכה. מה שנוגע לכל הדברים
האחרים תיכף הכניסו את אולינקד,
לכל מיני סרטים: שלושת הכלבים הירוקים,
מחפשי־הזהב מארקנסו וכו׳.

רק שאולינקה מילאה את הקופות כל כך
טוב כמו שהיא ממלאת את המסך ולכן העבירו
אותה עכשיו לסרט יותר כבד: הנקמה
שלה.
את התפקיד הראשי בסרט הזה היתד, צריכה
למלא דווקא אורסולה אנדרם. רק
שהמחיר שלה היה קפיטליסטי מדי. ואולינ־קד״
המסתפקת בהרבה פחות, תפשה, לכן,
את מקומה.
האמת היא שזה לא כל כך מפליא ש־אולינקה
מסתפקת בהרבה פחות. קודם כל
היא בילתה את רובן של 24 שנותיה תחת
משטר קומוניסטי. ושם מחירים צנועים הם
באופנה. ושנית — מה איכפת לה?
היא בינכך אינה יכולה להשתמש בכסף שהיא
מרוויחה. היא עדיין נתינה צ׳כוסלובקית
ונחשבת לעובדת־מדינה (משרד־ד,פנים/אגף־
ההסרטה .),כל מיל שהיא מרוויחה בחו״ל
היא צריכה להחזיר לפראג.
וכאשר תשוב הביתה היא תוכל למשוך
ס /ס 40 מהכנסותיה ולהמיר אותם בכתרים
ציכוסלובקיים. ב־ס /ס 60 הנותרים היא תוכל
לקבל רשיונות יבוא לקניית מיצרכים מ־תוצרת־חוץ.
מיצרך
אחד אותו כבר החליטה אולינקה
להביא מן החוץ הוא ד,הוליבודי בראד
האריס, איתו היא התארסה השבוע.

ג׳יין מנספילד עדיין לא הגיעה
לגן־העדן וכבר יש למישהו הצעה חדשה,
במקומה.
את ההצעה הזאת הציע מפיק השוטים
הצרפתי פייר חלפון, והוא טוען
שיש לה כל מה שדרוש לאלילת־סרטים
גדולה, וכיוון שהוא גילה כבר מספר
כוכבות, ביניהן את טופי דומייה,
אפשר לסמוך עליו.
הצרה היא שהוא אמנם כבר גילה
אותה אבל עדיין לא מצא אותה. הוא
גילה אותה ללא שם, וללא פרטים,
בין דפים מצהיבים של עיתון אמריקאי
לא נפוץ, שם את ידו עליה ואמר זהו

הוא כתב מיד לעיתון, וביקש שישלחו
לו את כתובתה. פירסם את תמונתה
ברבים, וביקש שכל היודע מקום הימצאה
יתקשר איתו מיד.
לעת עתה הוא מחכה, ואיתו העולם
כולו.
רק שיש להניח כי לא יצטרך לחכות
זמן רב מדי. אחדי הכל, אפילו בירחון
אמריקאי לא־נפוץ יש מי שיודע לעשות
חשבון.
ואם זה שצילם את האלמונית או זה
שמכר את הצילום שלה לירחון יביא
אותה, גופנית, אל פייר חלפון, הוא בוודאי
יעשה עסק לא רע.
לפחות כמו כל מתווכי ומגלי כוכבות
כבדי־חזות אחרים.

האדמונית

ב שלם
ארצזת־הברית
האמ רי ק אי העייף ערב מלחמת ששודהימים, היו הדו״חות
של סוכנות הביון המרכזית (סי.איי.אי ).וראשי
המטות־המאוחדים זהים: ישראל תמגר
את צבאות ערב תוך 72 שעות.
הנשיא ג׳ונסון ושגרירו באו״ם, ארתור
גולדברג היהודי, שניזונו עד אז בעיקר מ־דו״חות
משרד־החוץ שלהם, נדהמו. הם ציפו
להערכות פסימיות הרבה יותר.
כאשר ביקשו, ליתר בטחון, לבדוק את המסקנות
שנית, חזרו אנשי הסי.איי.אי. כש־התנצלות
בפיהם: אכן, הם טעו. זה לא יקח
לישראל 72 שעות למגר את הערבים. זה יקח
רק 48 שעות.
ים הניירת. חוסר־התמצאות במצב, כפי
שגילה לפני חודש משרד־החוץ האמריקאי,
שוב כיוון את הזרקורים לעבר משרדו של
דין ראסק. שגרירים־לשעבר שוב פירסמו׳
מאמרים בעיתונות, בהם ניסו להסביר מדוע
רחוק משרד־החוץ, לעיתים פד. קרובות, מן
המציאות.
ההסבר הכמעט אחיד: אין לשירות־החוץ
האמריקאי מספיק אנשים; ואלה שישנם אינם
מוכשרים מספיק; וגם המוכשרים שבהם
טובעים בים הניירת שהם חייבים להזרים
לוושינגטון, ושוושינגטון מזרימה אליהם.
ייצור ניירת זה בא במקום התמסרותם
לתפקידם האמיתי: נסיון להעריך נכונה את
התנאים ואת המצב בארץ אליה הם מואמ־נים.
עומס
הניירת. איש שירות־חוץ אמריקאי
טיפוסי הוא בן 41 ומרוויח 14,500
דולאר לשנה. הצבתו לתפקיד אינה תמיד לפי
כובד המשימה. בפאריס, למשל, ישנם עשרה
דיפלומטים במשרד הנספח החקלאי האמריקאי;
בניירובי האפריקאית, לעומת זאת, מת1
מלא תפקיד זה על־ידי שני אנשים בלבד. אך
תחום דיווחם כולל שבע ארצות במזרח־אפריקה.
3400
הדיפלומטים האלה מזרימים, בממוצע
70 ,אלף פריטי־מידע ליום למרכז בוושינגטון.
וזאת גם אינה קמצנית כלל בתגובתה.
שגרירות אמריקאית בכירה יכולה, בקלות,
לקבל 400 אלף מילה של הוראות
ומישאלות ליום.

התוצאה מתבקשת מאליה: דיפלומטים, המרגישים
את עצמם מקופחים, עקב משכורת
הנופלת בהרבה ממשכורת של עמיתיהם בחברות
פרטיות, והנאלצים, בגלל מחסור ב־כוח־אדם,
לקיים לעיתים שבוע עבודה של 70
שעות, כורעים תחת עומס הניירת היוצאת
והנכנסת. לכן אין פלא שאינם מצליחים
להתפנות לתפקידם העיקרי: עבודת־הגמלים
של דיפלומט־חוקר השוהה בארץ זרה וה־מצרף
עובדה לעובדה על־מנת ליצור לממשלתו
הערכת־מצב נכונה.
יפאן מועדון
ה מיליונ רי ם
כפול מאה
גם יפאן עשתה זאת, אי־שם, על אחד
מאייר ,,נולד התושב ה־ 100 מיליון שלה.
בכך הצטרפה יפאן לשש המדינות ב
עולם
שמספר האוכלוסין בכל אחת מהן
עולה על מאה מיליון איש.
השש:
• סין — 700 מיליון,
• הודו — 483 מיליון,
• ברית־המועצות — 233 מיליון,
• ארצות־הברית — 197 מיליון,
• פקיסטן — 130 מיליון,
• אינדונזיה — 104 מיליון.

זאת היא המצאה שכבשה את העולם. כי
מה שד,יערן פון־דדיים המציא אינו אלא מה
שנקרא כיום אופניים.
300 מיליון זוגות. בראשיתם עוד
קראו להם מכונת־מירוץ, כי שני האופנים
היו עשויים עץ; דוושות לא היו בנמצא וע,׳
מנת להתקדם היה רוכב־ר,אופניים הקדמון
צריך לדחוף את עצמו מן הקרקע פעם ברגל
שמאל ופעם ברגל ימין.
רק יותר מאוחר באו הדוושות, השרשרת
והצמיגים הממולאים־אוויר. וזה באמת מה
שהפיץ את האופניים בעולם. עד כדי כך ש־כיום
יש לכל אדם עשירי בעולם זוג אופניים
(כ־ 300 מיליון זוגות בסך־הכל).
150 קילומטר לשעה. אפילו באמריקה
הממוכנת מצויים כ־ 60 מיליון זוגות אופניים,
כי לעיתים קרובות, כפי שתושבי קד
פנהאגן ואמסטרדם התרגלו לכך בצורה כה
יסודית, אפשר להתקדם בפקק־תנועה הרבה
יותר מהר על אופניים מאשר במכונית, שלפעמים
אינה מספיקה לעבור יותר מחמישה
קילומטרים לשעה בשטח בנוי*.
אין זה היתרון היחיד של האופניים. לדעת
רופאים רבים הם טובים גם לבריאות, לזירוז
מחזור־הדם, לסילוק השומן ולהרגעת
העצבים.
זה בדיוק במה שלינדון ג׳ונסון, למשל,
מאמין. כאשר הוא רוצה לפוש מדאגות השלטון
בחוותו בטקסאס, הוא נוטש את סירת
המירוץ באגם הפרטי שלו, עוזב את הגה
המכונית שלו (בה הוא רגיל לטוס במהירות
של 150 קילומטר לשעה) ועולה על אופניו
לשם טיול מרגיע־עצבים.
עובדה מרגיעה זו לא נעלמה משירות הרכבות
הגרמני. הוא הודיע כי לכבוד היובל
הוא פותח במספר רב של תחנות־רכבת ב־אזורי־קייט
משרדים להשכרת־אופניים. הקיי־טן
המגיע ברכבת לקייטנה שלו, יוכל לשכור
מיד זוג־אופניים ולהתחיל להירגע.

כדור־האדץ

גרמניה

• מיבחן פסיכוסכפי. ברומא גילה
האפיפיור כי 4000 כמרים, שלא רצו יוחר
לשמור על הינזרותם מנשים, נשרו בשלוש
השנים האחרונות מן הכנסיה, הודיע שלהבא
יעבור כל מועמד לכמורה בדיקה פסיכיאטרית
ורפואית שתוודא אם אכן מסוגל הוא
לעמוד בהינזרות.

הגרמנים אוהבים מאד תאריכים. כל תאריך
נותן להם אפשרות לחוג, מדי פעם,
איזה יובל. השבוע, למשל, הם חגגו את
היובל ה־ 150 להמצאתו של קארל פון־דרייס.

* שיא הנזהירות הישראלי על אופניים,
שנקבע השבוע, הוא כ־ 35 קילומטר לשעה,
עת עברו את המרחק חולון—אשקלון (52
קילומטר) בשעה אחי ו־ 92 דקות.
זוג בכל
ת חנ ה

.״״לידום׳ה
כגם

ן!ן לן וד. ו י! 1א ה

ן ןן־ אנ ״ ב

,נ*ן ־ודק

ק, לנו ע ״י ״

ורק•

ו מדיי ומהי לני! •ודה

על שני* #ו ל 8ה א. ל*״ודד•
״ולד א׳ י ״
ס; .ה ל סו ס ריישי

•דועול׳ 0
ך ךך את!״*

חיפ ה

תוע בה בי רו ש לי ם 1

אינטרשוריודה •ז׳ נירו
המיוצג כישראל ע״י האמרגן
נתן גלבוע -גאיםלהציג

(המ שך מ ע מו ד ) 13

שלמה באום, הקצין־שהמשטרה־לא־האמינה־לו,
הסביר באירוניה :״זה באמת לא דיה
הוגן — :כי אנחנו יודעים להרביץ מכות
יותר טוב מהערבים.״
על התקרית הראשונה, ביום ההמישי,
אמר גם הוא שהערבים התחילו בתיגרה. על
המכות שהוכו הערבים בשבת, הסביר:
״תבין, הגשנו בג״ץ לבית־המשפט העליון,
ואינני מוכן בשלב זה להגיב על מה שקרה.״
באום, המשמש עתה כמזכיר רפ״י בירושלים,
מסביר :״אומנם נכון שלקחנו את
החוק בידיים, אבל עשינו זאת למען האינטרס
היהודי. לא רצינו שזונה יהודיה וסרסורים
ערביים ייהנו מפירות המלחמה.״
אבל חוץ מהאינטרס היהודי שכמובן
דחף אותו למעשיו, היה לשלמה עוד אינטרס
אחד קטן. האינטרס הפרטי שלו.
שלמה גר בדרך חברון ,20 בבית השייך
לכנסיה הרוסית. הוא מתגורר שם כ״שומר
נכסי הכנסיה״ ,לאחר שעשה הסכם עם ה־כנסיה,
שכתמורה לשמירתו על הבנין —
יגור שם. אבל כיוון שמינהל מקרקעי ישראל
קנה את השטח מידי הכנסיה ומתכונן
להקים בו בית מלון מפואר, עומד
שלמה לאבד את מקום מגוריו. מה שמסביר,
אולי, את להיטותו לרכוש לו דירה הדשה
באבו־טור, ואת מסירותו לאינטרס היהודי.
ובסוף עוד לא מאמינים לו שהוא התכוון
לטובה! ״זה מוציא מהדעת,״ אמר שלמה
הנפגע ,״שהמשטרה מעדיפה עדות של זונה
— על דיברתם של קצינים!״
ומה אמרה השכנה, אותה כינו הארבעה
בכינוי זה? סיפרה דניז עוזיאל:
״במוצאי שבת, בשעה שתיים וחצי בלילה,
באה אשתו של חלים, וצעקה, :דניז! דניז!
באו חיילים ורוצים לרצוח את בעלי.׳
אמרתי לה שאין ממה לפחד, כי בטח הם
רוצים רק לשאול שאלות. בשעה שלוש
וחצי שמעתי צעקות. בעלי אמר לי, :דניז,
תישני. זה לא עניין שלך׳.״
דניז ניסתה להרדם. היא לא הצליחה.
״פתאום בא חלים, הראש שלו כולו נפוח
ודם נוזל על העיניים שלו. הוא סיפר שהרביצו
להם, ואמרו שאם יקראו למשטרה
— יהרגו אותם. יצאתי החוצה וראיתי את
החיילים שכורים. ניגשתי לאחד מהם ושאלתי,
:למה אתם מרביצים להם?׳ והוא ענה:
,נכון שהרבצנו, אבל מגיע להם יותר׳!״
כשנשאלה מדוע היו מעוניינים החיילים
להרביץ מכות לתושבים הערביים, ענתה:
״ביזנס! כולם רוצים לעשות ביזנס —
ובשביל זה הם רצו להוציא אנשים מהבתים
שלהם, שבהם הם גרים כבר עשרים שנה.״

יש ירמרומניה
שגרירי ה תרבו ת של פ אר אגו אי לנצחון ישראל

לאחר הצלחה ב־ 6 5ארצות
לואיס אלברטו דל פאראנה

!הלוס

פ או א גו איו ס

עם הזמרת ודר,דנית הפלאמנקו הידועהה — כרמן דה סנ טנ ה
19.7
20.7
21.7
22.7
23.7
24.7

רביעי, ירושלים ״אדיסון״
חמישי, ראשון־לציון ״תפארת״
ששי, חולון ״רינה״
מוצ״ש, חיפה ״גינת הגפן״
ראשון, תל־אביב ״אהל־שם״
שני, תל־אביב ״אהל־שם״
הצגה סגורה לחיילים

25.7
26.7
27.7
28.7
29.7
31.7

שלישי, צ.ה.ל. איישם
רביעי, בת־ים ״עצמאות״
חרישי, נתניה ״מגדל־אור״
ששי, הר־הכרמל ״שביט״
מוצ״ש, תל־אביב ״אהל־שם״
שני, טבריה ״חן״

החלה מכירת הכרטיסים במשרדי ״כנף׳ ,״שרותרון״ וביתר המשרדים

״דא הייתי מאמינה:״
** כד הסיפורים, אולי כיוונה דניז יותר
מכולם לסלע המחלוקת. כי ברור שהערבים
הוכו, אך אף אחד לא ציין סיבר,
ממשית לכך. והסיבה הממשית היא כנראה
זו, שהקרב נטוש על הבית הנטוש.
כי באמצע האיזור הערבי מצוי בניין
גדול אבל ריק. עד לפני המלחמה שימש
כעמדה ירדנית. מאז המלחמה, הבית ריק.
מיז הייתה מעוניינת לזכות מן ההפקר,
ובדרכה התמימה אפילו הצמידה שלט אל
דלתו — עם השם שלה. וכמובן שלא הייתה
מעוניינת שמישהו אחר יחמוד את הבית.
מאידך — חמדו אותו הקצינים היש־יאל״ם׳
ומי יודע אולי המכות היו תיצאד,
מכך שהם חמדו בהזדמנות זו, גם את בתי־השכנים,
ולכן ניסו לסלק מתוכם עור כמה
וכמה ערבים שלא הסכימו לנטשם?
והתוצאה? בעניין הבית הנטוש — יש
להניח שהם יוכו בו. הם הכינו כבר מסמרים:
מכתב של קצין בכיר בחטיבת ירושלים׳
בו מצויין בסעיף ב׳ :״שלטונות צה״ל
אישרו את כניסתם (של עדי בן־צבי וצבי
רז) לאותו מיבנה.״ המיסמך הוגש לבג״ץ.
ומה בדבר מיז, שגם היא חומדת
אותו בית נטוש, אותה הצליחו הישראלים
לנשל משם על־ידי כך שכינו אותה ״זונה״?
כפי שהעידה היא עצמה :״כך אמרו? הם
ושלום! אני, נשואה ויש לי ילד• ובעלי
עובד ומרוזיח טוב כצבעי.
״נבלים! זה מה שאמרו עלי? כאילו שיש
לזה קשר לעניינים האלה. אני מוותרת על
הבית. שיקחו אותו הם, נבלים שכאלה!״
וכך אולי יזכו הצעירים הישראליים להתגייר
בתוך העמדה הירדנית הנטושה —
אך וה כבר תלוי בבית־המשפט.
אבל מה ביחס למכות המזעזעות.
אמרה מלכה גאודן, אשת שוטר המתגוררת
במקום :״ראיתי איך הם הרביצו
לערבים. אם לא הייתי רואה את זה במו
עיני — לא הייתי מאמינה שבמדינה של
יהודים יכול לקרות דבר כזה.״

עם חידוש הפעולה בכל החטיבות אנו מחדשים את הופעת
״טור־התנועה״ וקוראים לחברים ולאוהדים לתת יד להצלחת
הפעולות הארציות.
• ״ תןטרמפל חיי ל המיבצע נמשך. חימר הסברה ותוויות,
במזכירות, רח׳ קרליבך , 12 תל־אביב.
• ״ לרןה כו חהח רי ט נא העבירו בדחיפות את התמורה.
קבלת פנקסים נוספים — במזכירות.
• חבר, פעולות התנועה כיום, יותר מתמיד, ברוכות בהוצאות. העבר
את דמי החבר ללא עיכוב אל ת.ד ,136 .תל־אביב.

• המדורה כאכזים

— ביום שישי ,4.8.67 ,פרטים יבואו.

? בחיפה — ביום חמישי ,27.7 ,בשער ,20.30 .במועדון החטיבה,
שד׳ או״ם ( 32 מאחורי מגרש הטניס) יתקיים עיון פומבי בנושא:

משמר הנצחון: פדרציה של ארץ־ישראל
בהשתתפות: עמום קינן ומיכאל רם־און.
• ברמת ־ גן — ביום רביעי ,26.7 ,בשעה .20.30 בקפה עצמאות
בגן המלך דויד, יתקיים דיון פומבי בנושא:

מה זו פדרציה של ארץ־ישראל

ס או ^ז סו ס

בהשתתפות: נתןי לין־ מו רואלכסמ סי ם.
הקהל הרחב מוזמן.
• בפתח ־ תלווה — ביום שני ,24.7 ,בשעה ,20.30 במסעדת
הנשיא, רח׳ שטמפפר , 13 יתקיים דיון בנושא:

תוכנית השלום של הכוח החדש
בהשתתפות: עו״ד שמואל סגל.
• כשבוע הבא יופיע ״כוח חדש״ בהוצאה מיוחדת ויישלח
למנויים. החטיבות מתבקשות להזמין גליונות נוספים במזכירות.

ה עול ם הז ה 1559

למען פדרציה של
ארץ ישראל (פלסטין)
ביום רביעי 19.7בשעה 8.30 בערב,
בבית סוקולוב, תתקיים אספת
החותמים והאוהדים.

הנך מוזמן
להיתראות שם!