גליון 1570 מתאריך 4 באוקטובר 1967

: 15.2.67 יונה סופר מעידה
ומאשימה שורה שיו אישיש

: 16.11.60 צה״ל מתקיח את סמוע
אחרי פעולות אל־פתח

זה ה סו ד

* 0לפניימיםמעמיםהתאבד המ רשלהמצריעבד = א ל = חכיםעאמר. ביןה שא ר
הואשםבכךכיערך את צבאולידהגבולהישראלי, ו ^ 2כךהכיןלותבוסה
בטוחה. מאשיפיוטענושיעצולו, בשעתו, להשאיר את הצבאלידהתעלה ,
ולשלוח רק יחידותקטנותאלהגבול .

עו ל א-סר הדאל
**ד, ה ז * 1111 הכ מוס•

0יתכןשעאמרהיהחושבעלכךעודפעם, אילוקרהבעודמועד את
העולםהזה 1 5 5 1שהופיעב = 23במאי. גליוןזהנפתחבמאמר שנ שאאת
הכו תרת:

נכנם

ל ( 11ן

ג ליון

מלכודת ״ .

— ״0כתבאזשלוסכהן ״ :האמתהיאשהוא ; הצבאהמצרי ) הכניסאת ׳ עצמו
למלכודת. כלפי שיש ל ו מו שגבאיסטראסגיהיודעזאת ״ .

: 7.12.66 גילויי איסר הראל
מאיימים להפיל את אשכול

£היההזאתהתחזית של השנה, והיאהתגשמהבמהירותהבזק. אבל כא ש ר
ה חפ רספה, שבועייםלפני המלחמה, הי הנד מה ל ר בי ס כי ירדנומדעתנו .
כיבאותה שעה שלטברחובהישראליסיוכ = הבלהוה של פלישהמשלושה
כיווניםלתוך שטח ישראל .

: 29.3.67״העולם הזה״ חושף את
עיפקת־הפרדסים המושחתת

0מדוענבדלההערכתהעולם הז.זז מזו של כ ל שאר העהוניםבמדינה?
פפנישאיננוחייםעלדבריהדובריםהרשמיים -בייחוד לא בעניינים
מרחב יי ם. יש לנו הערכה משל|ו, המבומט ת על נסיון אי שי ומחקר עצמ אי
של הרבהשנים .
0לכןהחלטנו, למחרתסגירתפיצר = טיראן, כיבמלחפההעומדת לפרוץ
יושפדהצבאהמיצרי -הןב של נחיתותוהצבאיתהכללית, הןב של
ההיערכותהאוויליתלאורךהגבול, פולהמחץהמרוכז של השריוןהישראלי .
0זוהי רק דוגמהאחת של שיטתנו, ה מ של בתאינפורמציהמעודכנת
עם הערכה עצמ אי ת.
משל נו. אמנם היו
ב רג ע שפרצה המלחמה, פ ת חנו ב מי בצעעצמ אי

חבר • המערכהמגוייסים, ובמשרדנשאר רק שלדמערכתי. א ך לא נתנו
ל עו בדהזו לה שפי עעלינו .

רו ב

הצולע

החלטנוש שו באיננויכוליםלהסתפק, בימיהחירום, בשבועון
א ח רי המאורעות, הפתפתחזק בקצ בהבזק. כך נולדרעיון ״ הדףהיופי ״
( ת חי ל ה /רצינולק רו א לו ״דףללוחם בטא ון מיוחדלשעת = חי רו ם.
הואאיפשרלנולתאר את המאורעותהמתרחשים, להגיבעליהםבוביום ,
להשתת ףבעיצובדעת = הקהלבתוךהמערבולת של מאורעותהמלחמהומייד

: 18.1.67 מוקש אנשי אל־פתח
מתפוצץ כמגרש הכדורגל כדישון

השקענובפיב | עזההרבהכסף -כסףששמרנוהובקופתה עו-לם ה ז ! ;

למטרותמיוחדות, במיקרההצורך. לא יכולנולהועידולמסרהטובהיותר .

: 7.6.67 צה״ל מתקיף את הצבא
המצרי בגבול סיני

השקענובוגםמאמץגופני, שהיהכמעטעל = אנושי. ב מ שך החודשיים

של הופעתדף, לא ישןאישמאיהנויותרמארבעשעותבממוצעליממה .
כ ש החלטנו כי חלף ה צו רךהמיידי במאמץ ז ה, עם ח לו ף שע ת = ה חי רו ם
החמורה, הלכנולישון במשך כמהימים .
מאזהמלחמה, משתדלהעולםהזהלהשמיע אה דברהש כל הצלול ,

לעמולמולשיכרון = 1זנצחוןהגואהונחשולהשוביניזםהקיצוני, העלול
להוביל אח המדינהלאסוןפנימיוחיצוני. אנועומדיםב קרב ז ה, כמו
שעמדנובקר בו ת כ אלה ב עבר -בידיעהכי השכל יגברב סו ף על ה רג ש,
וכיהדב רי םשא נו אומרים או תםהיום, יהיו מחר ד ב רי ם = שבאופנה.
או לםתפ קי דנוה עי ק רי הי ה -ונ שאר -מסירת האינפורמציה. מ עו ל ם

לא היתהלנומערכתגדולהויעילהיותרמזושהתקבצהעתה, כשהצטרפו
אל מערכת השבועוןכוחותפעולים שנ ר ת מו למאמץ הו צאתדף .
היחהלנושנה של מלחמה. עתהעלינולהיאבקכדישיהיולנו

שנים של שלום. נעמודבמאבקזהשוביחד -אתה, קוראיקר, ואנחנו

ידי

: 25.1.67 ערכ הפילוג כתנועת
החרות -המשפט נגד תמיר

: 13.6.67 סוף המלחמה -תופנית
הפדרציה של ״העולם הזה״

אוד׳

בנמל־התעופה בלוד נתלה שלט :״היוצא
אחרון מתבקש לכבות את האור.״
(בדיחה של חודש תשרי, תשכ״ז)

משה דיין ויצחק רביו ישבו על שפת־הים.
״משעמם נורא,״ אמר דיין .״מה נעשה
היוסי״
השיב רביו :״אולי נעשה מלחמהו״
:״שוב,״ אמר דיין ,״אבל מה נעשה אחרי־הצהריינזי״
(בדיחה
של חודש אלול, תשכ״ז)

הצשת אלפים שבע מאות עשרים ושבע השנים של
מניין ההיסטוריה העברית, לא היו רבות כמו תשכ״ז.

בנוי השנים היא בולטת במו הר בליבה של
שפלה.
פסנתו של הר זה מורכבת מששה ימים,

על מאורעות השנה כולה -ועד היום מאמינים
עשרות מיליונים כמרחב -מאלג׳יר ועד ירושלים
המזרחית -בנכונותה.

אבנר׳
כסוף השנה תיפגשנה אמהותיהם ונשותיהם
ונערותיהס -על קברם.
שנת חשכ״ז החלה כשנה רגילה מאד, אפורה מאד,
שיגרתית מאד.

הרנזטכייל גזטזגזיע פנזג\2
-.:יחוו

יס ולס הסימנים הראשונים לסערה המתרגשת ובאה
כבר היו גלויים בפרום חשכ״ז. באותו זמן הם לא
נראו חשובים ביותר. הם נבלעו בין אלפי ידיעות אחרות.
אך עין בוחנת יכלה לראותם — כמו היבהוב של ברקים
רחוקים מעבר לאופק.
בראש השנה תשכ״ז העניק רב־אלוף יצחק רבין, ראש
המטה הכללי של צבא־הגנה־לישראל, ראיון שיגרתי לכתב־עת
של צה״ל. הוא הכליל בו פסוק, שהיכה גלים בעולם,
ושנועד למלא תפקיד חשוב במאורעות השנה. אך ספק אם

ישראל עשתה את ההיסטוריה.

לוי אט 1כול ט\1־נדע בריחות
ף* מדינה שהתכוננה השבוע לראש־השנה תשכ״ח
{ 1היתר, שונה מאד מן המדינה שחגגה את ראש־השנה
תשכ״ז.
קשה היה אף להעלות על הדעת כי שנה אחת בלבד;
שלושה־עשר ירחים קצרים, מפרידים בין שני חגים אלה.

כעוד שלגבי בל מדינה ערכית אחרת יש
לצה״ל מטרות מוגבלות -אמר הרמטב״ל -
״הכעייה עם סוריה היא במהותה התנגשות
עם השל טון .״
לא היתד, זאת, מן הסתם, אלא אזהרה פשוטה נוספת
לשליטי דמשק, כדי להרתיעם מלשגר בלילות חבלנים לשטח
ישראל. רבין קבע כי כל שאר מדינות ערב ,״ובראשן מצר

כתקופה קצרה זו השתנתה ישראל במעט
ללא הכר -לא רק ביחידה גיאוגראפית, לא
רק כעובדה פוליטית וצבאית, אלא גם כמציאות
נפשית.

הדינאמיזם של ישראל, זה שהפליא בל זר
כדטך שלושה דורות, כאילו אזל. נדמה היה
כאילו המדינה כולה נעצרה במבוי סתום.

יתכן שאחד מהם עבר על פני רעהו ברחוב.
*ך הם לא הכירו זה את זה. שום קול. פנימי
לא כייטר להם כי גורל אחד נועד להם, וכי

חוסיין. משך כמה ימים היה שלטונו של השליט ר,ד,אשמי
נמוך־הקומה תלוי על חוט־השערה.

גם הפעם עמד לו מזלו האגדי, והוא החזיק
מעמד. אך הוא למד לקח. הוא הסיק את
המסקנה שנתגלתה בעבור כמה חודשים: בי
בבל משכר נוסך עליו להתייצב כצד מצריים.
היתד, לפרשה זו תוצאה שניה, מיידית עוד יותר. בלהט
הוויכוח בין שופרות־התעמולה של מצריים וירדן, למחרת
פעולת סמוע, האשימו הירדנים את הנשיא עבד־אל־נאצר
בצביעות ובפחדנות. הוא מדבר גבוהד,־גבוהה על המלחמה
בישראל, טען רדיו רמאללה, אך למעשה הוא מתחבא מאחורי
כוח־ד,חירום של האו״ם, ומתיר מעבר חופשי במיצר טיראן.
כך נתגבשה, בהדרגה, היערכות חדשה במרחב. הסורים
דחפו לעימות ישראלי־ערבי. הירדנים התנגדו לכך בתוקף,
אך כדי לחפות על כך הם הסיתו את המצרים, ובאותה שעה
הם השתעבדו בהדרגה לקאהיר.

-אך שאיש

** יש לא הבחין בכך — כי עוד באמצע השנה, סמוך
\ £לחג הפסח, היו כמד, הנחות משותפות לכל המנהיגים,
הקצינים, העסקנים, המומחים והפרשנים.
כולם האמינו באמונה שלמה כי גמאל עבד־אל־נאצר הוא
אדם שקול, המכלכל את מעשיו בפיקחות.
כולם האמינו כי כל כוחו הצבאי תקוע בבוץ התימני.

היא היתד, ארץ של צרות קטנות, של התכתשויות מפלגתיות,
של מצוקה בלבלית גוברת.

תשע מאות גברים ישראליים, בני־תשחורת ואפורי־שיער,
בני כל השכבות והמעמדות, הלכו אחר עיסוקיהם הרגילים,
עבדו, הלכו לקולנוע, קראו עיתונים, עקבו אחרי תחרויות
הכדורגל ואחרי ההצגה הגדולה של השנה — משפט מלחי.

צה״ל תקף את הכפר סמוע, בדרום הר־חברון. הוא הרם
שורה של בתים, הפיל עשרות קרבנות. היתד, זאת פעולה
בלתי־הגיונית להפליא, שגרמה לתוצאות מרחיקות־לכת.
כי הפעולה גילתה לכל את חולשת הצבא הירדני. הבהלה,
שפרצה ברחבי ירדן, הולידה הפגנות סוערות נגד המלך

נאצר נותן

כי ישראל, בפרוס תשכ״ז, לא היתה מקום
מעודד.

יגאל אלון התחבט כבעיות האבטלה. משה
דיין המתוסכל חיפש לשווא דרך לצאת מן
המבוי הסתום של רפ״י, בידעו שכל יום באופוזיציה
מרחיק אותו מסיכויי השלטון, אולי
ללא חזרה.

כאשר באה התגובה, היא הפתיעה את העולם
ואת הארץ. כי היא לא כוונה לעבר
סוריה, אלא דווקא לעבר ירדן, שהתנגדה ככל
בוהה לפעולות אל־פתח.

נוצר הרקע לתפנית הדשה
בישראל לא הבחין בכך.

בא׳ בתשרי תשכ״ז לא חלם איש על שינויים אלה. איש
לא יכול היה להינבא כי שמה של השנה החדשה ייחרת
באותיות דם ואש בספר ההיסטוריה.
הנבואות, במידה שהיו, הלכו בכיוון הפוך.

הפיקפוק העצמי, ההרגשה של חוסר יעוד והתקדמות, מצא
את ביטויו בירידה מוגברת, בעוד שהעליה נפסקה למעשה.
רבבית מובטלים ציפו לקראת השנה החדשה בדאגה עמוקה.
היוזמה הכלכלית שותקה, ערך הנכסים ירד. קברניטי
המשק העמידו פנים כאילו הם יזמו את המיתון, לשם
הבראה, אך בליבם כירסמו ספקות קודרים. הם לא ידעו
איך להתניע מחדש את גלגלי המשק.
פנחס ספיר, איש־השנד. של תשכ״ו, כבר ידע כי עומדות
להתפוצץ שערוריות כלכליות מכוערות — התמוטטות חברת
סומרפין, בנק פויכטוונגך, ובנק אלרן.
לוי אשכול חש בירידה התלולה של מעמדו הציבורי.
הנצחון הגדול בבחירות 1965 נראה כזכר רחוק. תומכיו,
אנשי את״א, פנו לו עורף. מישאלי דעת־קהל הוכיחו כי
שלטונו התערער. הוא לא ידע עדיין כי פעמיים במשך
השנה יגיע שלטונו לעברי פי־פחת ממש — פעם בעקבות
גילויי איסר הראל, ופעם בתקופת־החרדה ערב המלחמה.
אולם הבדיחות על לוי אשכול כבר מילאו את הארץ, והנן
הפכו סמל התקופה.
גם איש מבין שאר גיבורי תשכ״ז לא ידע מה צפוי לו.
קציני צה״ל, החל ברמטכ״ל יצחק רבין, שהתקרב לסוף
תקופת כהונתו, וכלה באחרון סגני־ר,מישנה, התכוננו לשנה
ללא מאורעות מיוחדים.

^ ך המאורעות המדיניים־בטחוניים עדיין תפסו רק
^ מקום מישני בתודעה הלאומית. אמנם, כמעט לילה־לילה
עברו החבלנים את הגבול, אך הם כמעט לא הפילו
קרבנות בנפש. הממשלה היססה, דחתה הכרעות.

•הים לגצח

דבין עצמו הקדיש לו מחשבה שניה, כאשר אמר אותו.

העולמית עם ההיסטוריה העברית.

צ היי ל פו ר ץ לגזגזו צ

בולם האמינו, איפוא, בי חסר התנאי המוקדם
לבל סכנה של מלחמה: הרצון המצרי להתקיף.
לכן לא התייחס איש בחומרה יתרה להתפתחות המאורעות
בגבול הסורי. כי כל אדם ידע שגם במיקוד, החמור ביותר
תהיה ההתנגשות עם סוריה קלה יחסית.
פעולות אל־פתח לבשו אופי רצחני יותר. הנחת מוקשים
במיגרש־הכדורגל של כפר־הגבול דישון היתד, אות לבאות.
צה״ל הגיב באוויר, הכנים את חיל־האוויר הסורי למלכודת
מוצלחת, הפיל ששה מיגים. תוך כדי כך הופיע חיל־האוויר
הישראלי בפעם הראשונה בשמי העיר דמשק.
הקהל הישראלי צהל. מחיאות־כפיו הרעידו את קירות
אולמי־הקולנוע, כאשר נראו המיגים בהתפוצצם. הסורים,
מצידם, הגבירו את פעולות אל־פתח, שהניחו מוקש בכביש
הראשי טבריה־צפת וירו במרגמות, משטח ירדן, על קיבוץ.

יים׳־ ,אינן מעוניינות במלחמה לאלתר. אולם במרחב, ובעולם
כולו, קיבל הפסוק משמעות אחרת.
בראשית השנה, כמו בסופה, שלט בדמשק פלג קיצוני
של מפלגת התחייה הערבית (או בעת) ,שדגל בקו פרו־סובייטי
יותר מכל מישטר ערבי אחר. הוא הטיף למלחמת־שיחרור־עממית
בישראל, כחלק מנסיונו ליטול לידיו את
הנהגת העולם הערבי. בדי לתת תוקף לתביעתו זו, הוא פרש
את חסותו על פעולות־הטרור של ארגון אל־פתח (״הכיבוש״).
סוריה וו התחרתה במצריים, לחמה במישטרים הפרו־מערביים
במרחב, העמיקה את ההשפעה הסובייטית והיוותה,
על כן, סכנה למערך האמריקאי. לכן נתקבלה הצהרת
הרמטכ״ל בבירות העולם והמרחב כעדות למזימה אמריקאית,
שהתכוונה להפעיל את צה״ל להפלת המישטר הסורי.

כיום ברור בי מזימה זו היתה אגדה. אולם
לאגדות יכולה להיות השפעה רכה על מאורעות.
אגדה מסויימת זו הטביעה את חותמה

הבל התקרב לפעולת-תגמול גדולה נגד סוריה.
ערב יובדהעצמאות השמיע לוי אשבול
כ״קול ישראל״ אזהרה חמורה ומפורשת -
שגם היא עמדה למלא, לאחר מבן, תפקיד
מרכזי בוויכוח על המלחמה.
הצהיר אשכול :״השקט לא ישרור דק בצד אחד של
הגבול ברור שמוקד הפעולות האלה הוא בסוריה. אולם
קבענו לנו עקחן שאנו נבחר בעיתוי, במקום ובאמצעים
לתגובה נגד התוקפן.׳־
ארבעה ימים לפני כן הצהירה הכותרת הראשית של הארץ:
״חוגים בטחוניים מגיבים על החבלות: כנוי^ה שלא יהיה
מנוס בעתיד מהתנגשות חזיתות עם סוריה.״
אבל יום־ד,עצמאות עצמו תוכנן בסימן של רגיעה והרגעה.
כדי להימנע מעירעור נוסף של המישטר בירדן, נערך
מיצעד צבאי קטן בלבד, מעין ״מיניצעד״ ,שעורר ויכוח מדיר
בישראל. ויכוח זה, נראה כעבור חודש בלבד כמד,תלה.
כי כמד, שעות לפני שצעדו החיילים ברחובות ירושלים,
אירע המאורע ששינה את ההיסטוריה של המרחב:

נשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר, פקד על
צבאו להתרכז כחצי-האי סיני, מול גבול ישראל.

ו אי ש ה שו התסניו
אך לא היה מעוניין במלחמה׳ צריך היה לנקוט קו אחר.

תוך בדי איום בפלישה לישראל, במיקרה
שתתקוף את סוריה, היה תובע מסוריה לשים
קץ לפעולות אל־פתח כישראל, כדי למנוע
פרובוקציה.
הוא לא עשה זאת, ולא יכול היה לעשות זאת. כך
שיעבד את גורלה של מצריים לקפריסה סורית.
שנית, גירסה זו יכלה להסביר, איכשהו׳ את ריכוז הצבא
המיצרי בסיני. אך היא לא יכלה להסביר את סגירת מיצר־טיראן.
מדוע,
בכל זאת׳ האמינו עשרות מיליוני ערבים בגירסה

הם האמינו בה, מפני שהיא התקשרה לאחת
הנימות העמוקות ביותר כעולם הערבי: נימת
האחדות הערכית.

בישראל נוהגים לזלזל באחדות זו. הידיעות היומיומיות
על פילוגים במחנה הערבי, על השמצות הדדיות, על ועידות־פיסגה
חסרות־תוצאות, יצרו יחס ציני ביותר לגבי כל דיבור
על אחדות.
אולם יש סכנה בראיית התופעות שעל פני השטח׳ תוך
התעלמות מן הזרמים העמוקים, החבויים מן המבט. זאת
הוכיחה מלחמת־ששת־הימים.

בי כתשב״ז, במו כתש״ח, הוכיחה האחדות
הערכית את עצמה.

חידה הגדולה של תשכ״ז היתה: מדוע עשה זאת
| 1גמאל עבד־אל־נאצר?

החידה לא פוענחה במרוצת השנה. היא לא
תפוענח בעתיד הקרוב. יתכן כי תישאר
אפופת מסתורין לעולם.

למראית־עין היתד, זאת החלטה של טירוף. עבד־אל־נאצר
היה צריך לדעת כי דרכו מובילה למלחמה מיידית. הוא גם
היה צריך לדעת כי במלחמה זו הוא עומד לינחול תבוסה
מוחצת. הוא עצמו הכריז, פעמים רבות, כי העולם הערבי
אינו מוכן למלחמה כזאת, ולא יהיה מוכן לה אלא אחרי
שיתאחד כולו ויבצע מהפכה פנימית.

אב בן, מדוע עשה זאת?

האוז הגדול עינג פ\2וזז 1ז
גידפה הרישמית של המצרים עצמם אינה משכנעת
| 0די צרכה — אם כי בסוף תשכ״ז האמין בה כל העולם
הערבי.
וזו הגירסה:

לממשלת מצריים נודע כי ישראל מתכוננת

לא כעובדה מדינית וצבאית, אלא כדחף עממי, המשפיע
מלמטה על הממשלות ומכריח אותם לעשות מעשים בעל
כורחם.
מצריים לא יכלה לעמוד מנגד, אילו תקפה ישראל את
סוריה. ירדן וסוריה לא יכלו לעמוד מנגד, כאשר תקפה
ישראל את מצריים.
בתש״ח האמינו כל המומחים כי מדינות־ערב לא תתערבנה
לצד ערביי פלסטין. וכאשר התבדתה אשליה זו, הם האמינו
עד הרגע האחרון כי המלך עבדאללה לא יצטרף להתקפה.
בתשכ״ז האמינו כל המומחים כי מצריים אינה מוכנה
למלחמה. כאשר נתבדתה הנחה זו, הם לא האמינו, עד הרגע
האחרון, כי המלך חוסיין, נכדו של עבדאללה׳ יצטרף
להתקפה.

אין כבוחן של עובדות לשנות בנקל ריעות
קדומות. בסון? תשכ״ז, במו בתחילתה, שוב לא
האמינו המומחים בישראל בכוחה הנסתר של
האחדות הערבית, כגורם מרכזי בהכרעות של
מלחמה ושלום.

״״פריצגלגזן הבובר׳1הנזגזג^

3—*!,1 .יין1י *—1 1*3

ם הגירסה המצרית הרישמית לגכי מניעי עבד־אל־נאצר
אינה נכונה, מהי האמת?

גוש זה לא היתה ההגמוניה המצרית מובטחת.
בשני המעגלים האחרים של הנאצריזם — יבשת אפריקה
וארצות האיסלאם — נכשלו כל מאמציו.
סוריה, שהתיימרה להנהיג את המאבק לשיחרור פלסטין,
הפכה מתחרה מסוכנת של מצריים במאבק על לב הנוער
הערבי כמרחב כולו.
בתימן הגיעו הדברים לקפאון מדיני וצבאי. חלק ניכר
מן הצבא המצרי היה תקוע שם ללא תכלית ומעש.
בכל השטחים האלה עמד הנאצריזם בפני פשיטת־רגל
גמורה.

לכן חיפש עבר־אל-נאצר מעשה דרמאטי,
שיהפוך אותו שוב למנהיג העולם הערכי ולדמות
בינלאומית חשוכה, שיתן תנופה חדשה
למהפכתו וילהיב את המוני עמו.
המשבר ביחסי ישראל־סוריה נתן לו את האמתלה האידיאלית
לכך.

על־ידי החלטה פשוטה וזולה -לרכז את
צבאו בחצי־האי סיני -צד במה ציפורים כבת
אחת.
הוא הפך בן־לילה שוב למנהיג העולם הערבי, האח הגדול
המגן על הקטנים.

הוא הוציא את עיקר צבאו מתימן, מבלי
שהדבר התפרש בהודאה כפשיטת־הרגל של
הרפתקתו שם, אלא להיפך -כמחווה נאצל
למען האחדות הערכית.
הוא הפגין את כוחו בזירה הבינלאומית, יצר לעצמו
עמדת־מיקוח מצויינת במישחק הבין־גושי.
על־ידי גירוש חיל־החרום של האו״ם, נחל נצחון־יוקרר,
זול ומהיר, שלא עלה לו דבר.

אילו נעצר נשיא מצריים בנקודה זו, היה
הוא הופך לאיש־השנה של תשכ״ז.
הוא היה יוצא מנצח מן המשבר. ישראל לא היתד, מעזה
להתקיף אותו, בהעדר סיבה סבירה לכך. דעת־הקהל בעולם
לא היתד, מתייצבת לימינה. אילו התקיפה בכל זאת, היתד,
נתקלת בהתנגדות כל המעצמות הגדולות, ונאלצת להיסוג
במהרה׳ כמו בתשי״ז.

אולם עבד־אל־נאצר לא נעצר.

סוביות \2ינזר ויונזרות גדמזוריגי
היסטוריה העולמית

מלאה בשאלות של ״אילו״,

ן ) המפתות את הדמיון.
אילו הסתפק היטלר בהפכם מינכן ובכיבוש צ׳כוסלובקיה,
ולא יצא להתקפה על פולין, היתר, גרמניה הנאצית היום אחת
מארבע המעצמות הגדולות בעולם.
אילו הסתפקה איטליה הפאשיסטית בעמדה ניטראלית
במלחמת־העולם, כמו ספרד הפאשיסטית׳ היה מוסוליני
כיום האיש החזק של אירופה.

אולם מעטים הדיקטטורים ההמוניים בעת
החדשה, שידעו להיעצר בעוד מועד.
גם רודנים פיקחים, בעלי־חשבון, כמו נפוליון השלישי
ומוסוליני ניגרפו בזרם תנופתם ותעמולתם אל האבדון.
זה קרה לעבד־אל־נאצר.
ב־ 15 במאי הגיע שוב לשיא אונו. הוא השיג כל אשר
ניתן היה להשיג בחינם. הוא לא שפך טיפה של דם, ולא
סיכן את צבאו.

ואז סגר את המיצר -והפך את המלחמה
לבלתי־נמנעת.
מדוע?
ברגע שגירש את כוח־החירום של האו״ם משארם־אל־שייך,
שלטו שם חייליו לא רק למעשה, כמו תמיד, אלא גם
להלכה.
הוא לא יכול היה להתיר את מעבר האוניות הישראליות,
מבלי לאבד הרבה מיוקרתו החדשה.
רדיו רמאללה לעג לו השכם והערב על כי הוא מתיר
מעבר האוניות — ובכך דחף גם חוסיין את עבד־אל־נאצר
להרפתקה.
אולם הוא לא היה חייב לסלק את חילות האו״ם, שסיפקו
לו תירוץ נוח להשארת ד,מיצר פתוח. וגם אחרי גירושם,
היה אובדן־ר,יוקרה עדיף על אובדן־הצבא.

אם כן, מה המריץ אותו?

נאצר הנאמר נום סייסי ודל האוויר המצרי בסיני בחודש מאי
לתקון? את סוריה, בשליחות אדונה, האימפרי־ליזם
האמריקאי.

ר,שיחזור המשכנע ביותר, על פי הידוע בסוף תשכ״ז, הוא
כזה:

הדבר אף נמסר רישמית למשלחת מצרית שביקרה
במוסקבה.
הצבא הישראלי התרכז בגבול הסורי.
הכרזות הרמטכ״ל הישראלי בראש־השנה, וראש־הממשלה
הישראלי ביום־העצמאות, נתנו תוקף נוסף לידיעות אלה.
למצריים לא היתר, ברירה אלא לרכז את כוחה בגבול
ישראל׳ כדי להרתיע את ישראל מלבצע את זממה.
באוזניים ישראליות, צילצלה גירסה זו כבדיחה.

בתוך מצריים עצמה, שכך הדינאמיזם של מהפכתו
הסוציאלית. הוא לא העז לצעוד צעד נוסף בדרך ההלאמה.
כוחה של הבורגנות המצרית לא נשבר.
המצב הכלכלי הפנימי היה בכל רע. שום תרופה לא
נראתה באופק.

היא לקתה בשני פגמים יסודיים :
ראשית, אילו רצה נשיא מצריים רק להרתיע את ישראל,

גמאל עכד־אל־נאצר הגיע למבוי סתום. בכל
החזיתות נתקלו מאמציו כקיר אטום.

מאמציו לאחד את העולם הערכי, תחת
הנהגה מצרית, נכשלו לגמרי. הגוש המצרי
היה במיעוט בליגה הערבית, ואפילו בתוף

יתכן שבניגוד לשכל הישר, האמין שוב בכוחו של בלוף.
אולי האמין כי ישראל תרתע בפני המלחמה, אם יסתבר לה
כי כוח מצרי בעל ממדים עצומים התרכז בסיני.
הוא ידע, מן הסתנן, כי ישראל תהיה בודדה במערכה.
הוא העריך נכונה כי אמריקה ובריטניה לא תתערבנה
מבחינה צבאית, וכי צרפת וברית־המועצות יתנו גיבוי
מדיני לצד הערבי. לישראל היו דרושים שבועיים כדי להגיע
לאותה ההערכה.

במו מוסוליני, טעה עכד־אל־נאצר בהערכת
בוח-הלחימה של צבאו.
יתכן גם שבמשך 15 שנות שלטונו, איבד סגן־האלוף־
בדימוס את הערכתו הצבאית השקולה. יתכן כי האמין לדברי
עצמו, כאשר טען שצה״ל לא ניצח במיבצע־סיני, וכי הצבא
המצרי נסוג אז בגלל האיום הצרפתי־בריטי על עורפו. יתכן
כי האמין כי צבאו, בעל מצבורי־הנשק העצומים, מסוגל
להחזיק מעמד לפחות בעמדות־הגנה, ואולי אף להתקיף.

כך או אחרת: עבד־אל־נאצר לא יבול היה
להיעצר. הוא סגר את המיצר, ריכז את מרבית
צבאו בסיני, והמתין לתגובה הישראלית.
כמו יוליוס קיסר, אחרי שצבאו עבר את נחל רוביקון,
יכול היה להכריז :״הקוביה נפלה״.

ן<ו, עו העווז ת עוב״!
** אזרח הישראלי, שהתעורר בבוקרו של יום ה׳
ן | באייר תשכ״ז, היה משוחרר מכל דאגה מדינית ובטחו־ניח
חמורה.
מצב־רוחו היה מרומם. אמש הסתובב עד מאוחר בלילה
ברחובות עירו, נהנה מהמולת־השימחה של ערב יום־העצמ־אות
ה־ .19 בבוקר התכונן לנסוע לירושלים כדי לחזות, יחד
עם 200 אלף אזרחים אחרים, במיצעד הצבאי המסורתי.

אמנם, המצב בגבול הסורי היה מתוח. אף
האזרח ידע כי צה״ל יגבר על הסורים בנקל,
במיקרה הצורך, ובי הסורים יהיו מבודדים.
כל המומחים הבטחוניים היו תמימים דעים עם שמעון
פרס, סגן שר־הבטחון לשעבר, שקבע בכנסת באופן פסקני,
ב־ 24 בינואר :״סוריה, אפילו רצתה במלחמה, חוששת
ממנה ...היא יודעת יפה שבכוחו של צה״ל להביס את
הצבא הסורי. אין היא יכולה לסמוך על עזרה של ארצות־אחרות,
שכן לירדן היא מתנכלת, לסעוריה היא בזה, לעיראק
היא ממררת את הנפט, מצריים עסוקה במלחמותיה והגיונח
היא.״ תוך כדי כך הוא הסביר ארוכות מדוע אין מצריים

מוכנה ומעוניינת במלחמה עם ישראל בעתיד הקרוב.

המלחמה נראתה רחוקה יותר מאי־פעם.

גזצבא גזגזצרי גג
^ אשר עלה לוי אשכול על במת־המיצעד, ניגש אליו
(>> יצחק רבין, ולחש לו משהו באוזן. אשכול הקדיר את
פניו, נראה מאז מודאג.
למחרת היום, ה־ 16 במאי, הוקדשה הכותרת הראשית ב־הארץ
למיצעד הירושלמי. מתחתיו הופיעה כותרת שניה:
״מצב חירום בצבא המיצרי — יחידות צבא ורכב משוריין
הועברו לכיוון סואץ — ,הדמטכ״ל המצרי בדמשק.״

זד, לא הבהיל את האזרח. הכל נראה כהפגנת־סרק כדי
לעזור לסורים במלחמת־העצבים. ואכן, הכותרת הראשית של
הארץ מיום ה־ 17 במאי בישרה :״תזוז ת הצבא המצרי לסיני
— הפגנת כוח ולחץ על ישראל.״

בסקירתו של אשכול בממשלה, כך מסר
העתון, הובעה הערבה בי התנועות הצבאיות
הן ראוותניות, צעד הפגנתי ולא מעשי.
למחרת היום, ה־ 18 במאי, קיבלו הדברים אופי קצת יותר
מדאיג. הודיעה הכותרת :״או תאנט: כוח־האו״ם יצטרך
לפנות את גבול הרצועה המצב באזור חמור״.

מדוע?

היו במה סיבות להשפעתו המכרעת של ההסגר
במיצר־טיראן:
מבחינה נפשית, היה זה המעשה ששיכנע את העם כולו
כי אין מנוס ממלחמה. כי סגירת המיצר היתד. התגרות כה
ברורה, בולטת, זדונית, בלתי־נחוצה לאיש, עד כי שמה
קץ לכל תקווה שעבד־אל־נאצר מתכוון רק להפגנה.
מבחינה מעשית, אי־אפשר היה להשלים עם ההסגר. אמנם,
המשק הישראלי היה יכול להתקיים גם בלי נמל אילת. אולם
כל אדם הבין כי השלמה עם סגירת־המיצר תשמיט את
הקרקע שמתחת לכושר־ההרתעה של צד,״ל, ובכך תערער
את מערכי־ישראל בכל החזיתות והמישורים.

אטמי נזגמגם ברריו

ולס ממשלת ישראל לא יכלה להחליט. וכך החלה
תקופת־החרדה, שהולידה את איש־השנה.

אבא אבן נשלח לסיור בעולם, התדפק על דלתות ראשי־הממשלה
והנשיאים. נולדה האגדה של הכוח הימי הבינלאומי,
שייצא ויפרוץ את ההסגר בטיראן. אך זו נמוגה במהרה.
בריטניה, שהתכוננה לנטוש את דרום־ערב ואת כל המערך
הצבאי שלה ממיזרח?סואץ, היתר, עייפה ורצוצה מדי.
ארצות־הברית, שהיתר, שקועה בהרפתקת־הביש בוויאט־נאם,
לא יבלה ולא רצתה לפעול.

בבל זאת, באשר חזר אבא אבן, החליטה
הממשלה להמתין לפעולה בינלאומית.
ההצבעה היתד, תשעה מול תשעה. בעד התקפה צבאית
מיידית הצביעו לוי אשכול, יגאל אלון, ישראל גלילי, משה
כרמל, יעקוב שמשון שפירא, זאב שרף, חיים גבתי, ישראל
ישעיהו ואליהו ששון. נגדה הצביעו אבא אבן, פינחס ספיר,
זלמן ארן, משה חיים שפירא, יוסף בורג, זרח ורהפטיג,
מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי ומשה קול.
בערב של אותו יום ראשון, ה־ 28 במאי — בדיוק
שבועיים אחרי שעבד־אל־נאצר פקד על צבאו לנוע לסיני —
קרא אשכול באוזני העם את החלטת הממשלה להמתין.
הוא סירב להקליט את הנאום, אף שנותרו כמה דקות
לשידור. ברגע האחרון החליף אחד היועצים מילה בנוסח

ךיי המשבר הפנימי

הגיע, במהירות גוברת ומסחר

רת, לשיא.
גם פרשה זו רצופה בשאלות של ״אילו״.
מה היה קורה אילו החליט לוי אשכול, באותו יום

ד,־ 28 במאי, לתת את פקודת ההתקפה?

אין ספק שבכד היה הופך אייש־־השנה של
תשכ״ז. עסקן מפלגתי בשם משה דיין היה
חוגג אז את דאש־השנה תשב״ח במי־שהיה.
מה היה קורה אילו מינה באותו יום את יגאל אלון, או
את יגאל ידין, לשר־ד,בטחון?

בעל המינוי היה הופך אז לאיש־השנה -
וליורש במעט־בטוח של בם ראש־הממשלה.
במשבר הגדול השתלבו טרגדיות קטנות. כאשר הזיז
נשיא מצריים את צבאו, שהה יגאל אלון בלנינגראד. הוא
לא הוזמן לשם. הוא נסע לעיר הסובייטית ביוזמת עצמו,
כדי לטפח בארץ את בבואתו הציבורית כמדינאי בינלאומי.
בלנינגראד השתתף בקונגרס שנועד לפקידים בכירים.
כאשר קיבל, באיחור, את הידיעות על המשבר, לא טס
הביתה במטוס הראשון. הוא שעה למיברקי חבריו, שיעצו
לו להישאר שם, כדי למנוע את יצירתה של הרגשת משבר.
כך איבד אלון את! ההזדמנות של חייו. כאשר חזר, סוף
סוף, כבר איחר את הרכבת.
מה היה קורה אילו החזיר אשכול את כהונתו לדויד
בן־גוריון?

כל אלה שאלות של ״אילו״ .לוי אשכול לא בחר בדרכים
אלה. הוא לחם עם עצמו, התקרב אט־אט להחלטה של
פתיחת־המלחמה, אך דחה את ההכרעה עד הרגע האחרון.

כד עברו הימים, כשבל יום נראה כנצח קטן
לחייל בשוחה מול אבו־עגילה, לאביו בתל-אביב, לדודנו בקיבוץ מול הרמה הסורית.
הטב סי עו ה ג או ני

אך באותו יום כבר חלה התמורה הפסיכולוגית.

במהירות של שואה, השתנה הכל. השמיים
הכחולים התקדרו במעט בן־רגע.

שלא וז\ ־ כו\

יש לא תיבנן המתנה זו, שנראתה כל־כך אינסופית.
היא היתד, פרי הנסיבות הנפשיות והמעשיות.

הודעת או־תאנט על הסתלקות כוח־ד,חירום פורסמה יחד
עם ההודעה כי ״צה״ל׳ נוקט צעדים ואמצעים מתאימים״.

אולם אילו תיכנן אותה מדינאי גאוני, לא
יבלה להיות מוצלחת יותר.
זהו אחד הפאראדוכסים התדירים בהיסטוריה. ההמתנה
הרגיזה את העם ואת הצבא, אך אין שום ספק כי שלושת
שבועות החרדה הביאו לישראל ברכה רבה.

גז לגגגז ה

בזמן הזה, הספיק נשיא מצריים לרכז כמעט
את בל צבאו בחצי־האי סיני, שהפך מלכודת
צבאית אדירה. בכף הגדיל את ממדי התבוסה.

*יי ידיעות האלה ירדו במהלומות. חטיבות מצריות
( { הוצאו מתימן, התרכזו בסיני. נסתבר כי כוח צבאי
מצרי גדול — הרבה יותר גדול מן המצופה — ׳נשאר
במצריים עצמה גם בימי מלחמת תימן, וזה התחיל לעבור
את התעלה מזרחה.
אותה שעה החלה התעמולה המצרית לעבור לקו מלחמתי
תוקפני. בטלביזיה וברדיו יכלו אזרחי ישראל לראות ולשמוע
קריאות גלויות ונלהבות להשמדת ישראל.
בסוף השבוע כבר עמדו, זה מול זה, בגבול סיני, שני
צבאות אדירים. אדירים בכוח־אדם ובשריון, לא רק בקנה־מידה
מרחבי, אלא אף עולמי.
כל אותה שעה היתה הכנסת בפגרה. כאשר נתכנסה סוף־
סוף, ב־ 22 במאי, הכריז לוי אשכול ש״צה״ל נכון לכל
מיבחן״ .באותו יום הכחישו דוברי כל המפלגות, ובראשן
רפ״י, בנאומיהם וגם בשיחות פרטיות במיזנון, שהן דוגלות
בהתקפה ישראלית יזומה.
למחרת היום נמסר כי גמאל עבד־אל־נאצר פקד לסגור את
מיצר־טיראן.
זד, היה המעשה המכריע, שהפך את המלחמה לוזדאית.
כי החל מאותו רגע החלו כל הגורמים המדיניים בישראל,
מחרות ועד הכוח החדש (,להוציא רק את שני הפלגים
הקומוניסטיים) ,תומכים ביוזמה צבאית ישראלית.

יגאל ארגן נשאר בלנעגראד

~ —1-1111111 11־11

הזקן התנגד למלחמה, מפני שלא האמין
בבוחו של צה״ל לעמוד בה לבדו, בלי עזרת
מעצמה זרה.

אמרו החוגים המדיניים :״גוברת ההכרה בקרב חוגים!
מדיניים בירושלים, שעל אך התכונה המצרית, שיצרה מתיחות
באזור, יש לצפות לארגעה כללית. החוגים הסריניים
בירושלים ממשיכים להעריך את תנועות הצבא המצרי כצעד
הפגנתי, המכוון מצד אחד כמעשה ראווה בפני העולם הערבי,
ומצד שני כצעד של הרתעה בפני ישראל.״

מה שנראה במשבר קטן, הפד לפתע למיבהן
הגדול של קיום המדינה.

אין ספק שגם הממשלה בהרכב זה היתה
מחליטה לבסוף לצאת למלחמה, אחרי שהופ־רבה
התקווה האחרונה לפעולה בינלאומית.
אולם הדברים התפתחו בכיוון אחר.
1111 1111 11

אולם באותו יום הודיעו ,,חוגים מדיניים״
(דהיינו: דובר משרד־החוץ) בירושלים כי זוהי
״מלחמת עצבים מצרית נגד ישראל״.

גזנגגג גז ג ג לי ב ג

העם בעורף רצה להאמין בממשלה היודעת כה היא
עושה, והתאכזב במהרה.
ואילו הממשלה התלבטה באחריותה. לוי אשכול האמין כי
במלחמה עלולים ליפול 20 אלף חללים ישראליים. הוא לא
יכול היה להכריח את עצמו ואת ממשלתו לחתום על פסק־דין
מתת כזה, כל עוד נראה באופק שביב של תקוזה.

הע גחנה: איש מירואיס נפרד
המוכן( ,״הסגת כוחות״ הוחלף ב״הזזת כוחות״) ,אך שכח
למחוק את המילה שהוחלפה. כאשר הגיע אשכול למקום זה
בשידור החי, החל מגמגם ומתלחש עם השדרן. כך נוצר
בלב העם כולו הרושם כי ראש־הממשלה ושר־בטחון הוא
אדם עייף, מהסס, בלתי־מסוגל להחליט.

שידור זה היה אהד מנקודות־המיפנה של
תשכ״ז. כי הוא הביא להתפוצצות שהבליטה
את הפער שנוצר, תוף שבועיים, בין הממשלה
ובין הצבא והעם.
הצבא המתין במידבר, ספר את השעות. וכל יום שעבר
נראה לו כאבידה שתגדיל את המחיר בדם.

במישור המדיני, הפגינה ההמתנה את רצונה הטוב של
ישראל. אם נפלו לאחר מכן ההשמצות הסובייטיות על אוזן
אטומה, ואם האמין העולם כולו כי מלחמת צד,״ל אכן היתד,
מלחמת־התגוננות טהורה, הרי גרמה לכך המתנה זו.
ברחבי העולם התגבשה והתגברה בשבועות אלה תנועה
אדירה למען ישראל. לא רק היהודים ברחבי תבל נוכחו
לדעת כי ליבם פועם עם ישראל, אלא כל אנשי המצפון והרצון
הטוב, מז׳אן־פול סארטר ועד הסטודנטים הנוצריים
בגרמניה. הפגינו בימים אלה אהדה, תמיכה וחרדה לגורל
ישראל. אווירה בינלאומית זו היא שאיפשרה לישראל, אחרי
המלחמה, להדוף את ההתקפות הפוליטיות ולהחזיק בשטחים.
באותו זמן נחלשה הכוננות המצרית.

יתכן בי עובדה זו עזרה לחיל-האוויר הישראלי
להשיג את האפתעה המכרעת.
אך כל זה לא היה ברור וידוע בעצם ימי החרדה. ההרגשה
היתד, בדיוק הפוכה: כי כל יום נוסף מקרב את ישראל
לעברי פי־פחת של שואה נוראה.
ביום ג׳ ,ד,־ 30 במאי, טס המלך חוסיין לקאהיר, התחבק
עם אויבו עבד־אל־נאצר וכרת עימו ברית צבאית. הטבעת
התהדקה סביב ישראל.

החרדה הגיעה לשיאה.

|<ו, ו!וחטוהתו5וב״ז
בדי שופר יאמר: היאח!
ומרחוק יריח מלחמה
רעם שרים ותרועה.

אנושית את מקומה של החברה הלאומית, עד אז, הם
יישארו קיימים, מפני שיהיו דרושים.
(איוב ל״ט)

במלחמה, שיקולי המוראל קובעים בשלושה
רבעים, ומאזן הכוחות הממשיים רק
(נפוליון בונפרטה)
ברבע הנותר.
מן רב לפני שהאדם הקדמון הראשון דרך על כדור(
הארץ, ידע העולם מלחמה — מלחמות עוף־השמיים,
דגי־הים וחיית־השדה.

זמן רב לפני שהתגבשו הגרעינים העדינים
הראשונים של תרבות אנושית, של אמנות
ודת, בכר היו האינסטינקטים המלחמתיים נטועים
עמוק כנפש האדם.
זמן רב לפני שלמד האדם לבנות מיבצרים ולעצב כלי־קטל,
התנגשו שבטים נודדים בג׳ונגלים ובערבות, בלחמם
על שטחי־צייד ואדמת־שדה, על־פי אינסטינקטים עמוקים אלה.
שכבות דקות של תרבות כיסו רבדים עמוקים אלה בתת־
•ההכרה האנושית. אולם ברגע שמזדקרת סכנה בפני עם,
מתעוררים האינסטינקטים הקדמוניים במלוא עוזם.

כאותו רגע מגיבה אומה אנושית כדיוק כמו
להקת זאבים או גדוד פילים. מול הסכנה, היא
מתלכדת.
ניגודים פנימיים נעלמים כלא היו. התכונות האישיות,
המפרידות, נושרות מן היחיד, והוא נטמע בתוך הכלל.
במקום ה״אני״ וסביבתו באים ה״אנחנו״ ו״הם״.
מיליון שנות מלחמת־הקיום האנושית, ועשרת אלפי שנות
התרבות האנושית, הפכו תהליך זה לתגובה אוטומטית,
שאינה תלוייה ברצון מודע. מול פני הסכנה, חש האדם כי
אין לו תקומה, אלא כחלק מן החברה הלאומית המגינה
עליו, כמו תא בגוף חי.

לולא בן, לא הייה האדם מסוגל למסור את
חייו להגנה על עמו -התמסרות שהיא חיונית
במלחמה. לולא כן, לא יכלה אומה להגיב
במאוחד, באיש אחד, בימי מצוקה וקרב -
תגובה שבלעדיה לא תחזיק מעמד.
יתכן כי אינסטינקטים אלה ייעלמו בהדרגה, כאשר תעלה
התרבות האנושית על מישור גבוה יותר, ותשכיל לעצב
ממשלה עולמית וחוק עולמי. אז תתפוס החברה הכלל־

בי כבל שהאינסטינקטים האלה חדים מתר,
אוטומטיים יותר, כן ייטיב העם להגן על עצמו
בג׳ונגל העולמי. זהו הגורם הקרוי מוראל, והוא
המכריע כמידה רבה כמלחמה.

גזעם \:בגז ף לוזנגזיג

11 —1ו| 11 וווי ווווויו —1* 1
ך* ״ 22 ימי החרדה, פעלו כל האינסטינקטים האלה
*2בישראל כתיקנם ובשלמותם.
הגיוס היה שלם, ואף עלה פה ושם על סל .100 מי שלא
נקרא לשרות, נעלב, חש בתחושת־אשמה ואץ להתנדב.
הפשיעה ירדה לנקודת־האפס. ילדים התנדבו לשריתים
חיוניים. שינאות נושנות נשכחו. נערות־זוהר תרמו דם,
כשדמעות בעיניהן, ואפילו עסקני־מפלגות כמעט שכחו,
לשעה קלה, את האינטרסים של סיעותיהם.

הבריטים, ביום מיבחנם העליון, בחרו בצ׳רצ׳יל השנוא
כדי שיובילם לקרב — וסילקוהו למחרת יום הניצחון. כך
בדיוק נהגו היוונים הקדמונים, שזהירותס. הדמוקראטית
גברה תמיד על רגשי־תודתם.
מנהיגי־המלחמה של כל הדורות וכל העמים לא היו דונ׳־ם
איש לרעהו. היו ביניהם גאונים וכסילים, מדינאים
והרפתקנים. אך לכולם היו כמה תכונות משותפות.

בולם היו כעלי בטחון עצמי שופע. בולם ידעו
לנסוך בעמיהם הרגשה של אמון מוצק ואמונה
עיוורת. בולט היו, במידה זו או אחרת, שחקנים
טבעיים. כולם היו בעלי כושר־הכרעה —
או לפחות ידעו ליצור רושם בזה.
לעיתים מצאה כמיהה זו מנהיג מוכן, אדם שהיה ״משכמו
ומעלה גבוה מכל העם״ ,מצביא גאוני ומדינאי מחונן.
לעיתים רבות יותר יצרה הכמיהה עצמה את המנהיג,
כשדמיון ההמונים מצייד את האיש בתכונות על־אנושיות,
כשם שגבר מאוהב רואה בדמיונו את נערתו ככלילת היופי.

כך קרה כישראל.

ובכל שנמשך המשבר וגברה הסכנה, גבר
על כל שאר האינסטינקטים אינסטינקט אחד

ככל שהתקרב המועד הסופי לפתיחת המלחמה, ככל
שהתעמקה תחושת הסכנה, ככל שנתגלתה אי־יכולתה של

שהוא עמוק ועתיק כדברי ימי המלחמות:
הכמיהה למנהיג.

ממשלת אשכול להחליט ולהכריע — גם גבר אינסטינקט זה
על כל שאר הרחשים בעם.

הפסיכולוגים כתבו ספרים רבים על כמיהה בסיסית זו,
המתגברת בכל חברה בעת סכנה. אמיתית או מדומה. מה
טיבה? מה מקורה?
האם הופך העם, מול פני הסכנה, לילד הזקוק לאב?
האם הוא זקוק לאמונה באדם עליון, חכם ואמיץ, כדי
לעמוד במתיחות הנוראה, כשההשמדה מאיימת עליו?
האם האדם, על סף טמיעתו במחנה הלוחם, כשהוא
מתפטר מן האחריות האישית כדי לקבל את עול המשמעת
של חברת־המלחמה, זקוק לאמונה שהוא מוסר את האחריות
למישהו כל־יכול וכל־יודע, המגלם את המחנה כולו?
האם לימדו אותו אלפי שנים של נסיון כי בעיתות מלחמה
דרוש מנהיג־יחיד, המסוגל להחליט ולהכריע במהירות?

התופעה עצמה אופיינית דבל העמים, ובכל
התקופות.
השבטים הפרימיטיביים בחרו, בצאתם למלחמה, בלוחם
האמיץ ביותר כמפקדם, כ״שופט״.
הרומאים שוחרי־החופש של ימי הרפובליקה בחרו ב־

״דיקטטור״ ,עד חלוף הסכנה.

העם דרש מנהיג -ומייד.

אשכול הוברח־ ,אשכול רצח
ף ראשיתה, לא היה לכמיהה מועמד יחיד וטבעי.
כמה וכמה אנשים יכלו למלא את המקום•
בן־גוריון הזקן, מנהיגן של שתי מלחמות, דמות־אב
טבעית, יכול היה לספק את הצורך. מנחם בגין ורש שיריבו
הוותיק יוחזר לכם ראש־הממשלה — בהתעלמו מן העובדה
שדווקא בן־גוריון התנגד לחלוטין לפתיחת המלחמה.
כל אחד מאלופי־המלחמה הצעירים, כמד שני היגאלים —
ידין ואלון — יכול היה להעניק לעם את האמונה כי הנה
נמסר הכל בידי מנהיג צעיר ונמרץ.
אפילו לוי אשכול עצמו, אילו הלם בעוד מועד, היה
הופך בלהט המאבק, בדמיון העממי, לדמות שהעם רצה בה.
לכך התכוונה גולדה מאיר, בשיא ימי החרדה, כאשר
דחתה את התביעה לצרף את בן־גוריון או דיין לממשלה,
באמרה :״לא נחוצים לנו שותפים לנצחון.״
אולם ככל שנדחתה ההכרעה, ככל שהתגבשה והתעמקה
הכמיהה, נפסלו כל המועמדים האלה בזה אחר זה. בן־גוריון
ופרס, ידין ואלון, נשכחו ונעלמו בצד הדרך.

הכמיהה הגדולה התרכזה סביב איש אהד:
משה דיין.
כמה מסימני הכמיהה הזאת היו מפוברקים. היו שניסו
לנצל אותה כדי לקדם אינטרס מפלגתי, או מעמדי, או כיתתי.
היו שטיפחו במתכוון מערכת־לחישות שנועדה לערער את
אשיות השלטון הקיים, להגביר את אי־האימון יהפחד.

אך כל אלה לא היו אלא כקצף על פני המים
מים שזרמו כשטף אדיר וגובר.למראית־עין הומלך דיין על־ידי העתונות, ובעיקר על־ידי
שני הצהרונים. אך הצהרונים עצמם לא היו אלא כפקקים
שנישאו על גלי האינסטינקט ההמוני. בעודם מדמים בנפשם
שהם מעצבים את דעת־הקהל, הם רק נסחפו בזרם הכללי.

גם צמרת המדינה לא היתה אלא כבואה של
האינסטינקט הכללי. בי הצמרת מורכבת מכני־אדם,
המרגישים בדיוק ככל האדם.
כך קרה שיגאל אלון נכנע, ולא הגיש אולטימטום לאשכול.
כשעוד היה בכוחו לעשות זאת. כך קרה שמשה חיים שפירא
הצביע ב־ 28 במאי נגד מלחמה ובאותה ישיבה עצמה דרש
באופן אולטימטיבי את מינוי דיין כשר־הבטחון.

אך האיש שהכריע, בסופו של דבר, היה לוי
אשכול עצמו. יותר מכל אדם אחר פעל הוא
מתוך האינסטינקט הקולקטיבי הכמוס.
אשכול טען, לאחר מכן, כי מינוי דיין נכפה עליו, להלכה
זה היה נכון. אין ספק שהוא עצמו מאמין בזאת. אך האמת
העמוקה היא שלוי אשכול, יותר מגל אדם אחר בארץ, היה
זקוק לאיש כמו משה דיין ונכסף לבואו.
כי אשכול נחרד מפני האחריות שנפלה עליו. כאדם אנושי
ביותר, נרתע מן הצורך לשלוח רבבות למוות. הוא ידע
כי המלחמה דרושה, וכי תוך ימים מעטים יהיה צורך לתת
את הפקודה.

הישיבה הראשונה שר ממשרת הריבוד הלאומי: בגין, ישו ספיר, שוו ודיין

באשר הוכרח לקבל את דיין ולמסור לו את
תיק הבטחון, הפליט בוודאי -כתת הבר תו-
אנחה של הקלה. מישהו אחר קיבל על עצמו
את האחריות -ושיחרר אותו ממנה.
ההכרעה נפלה. המלחמה עמדה לפרוץ.
נמצא המנהיג.

אי עו ה עו 1ה ת עובי 1
״ויתקבצו כל זקני ישראל ...וי א מ רו...
שימה לנו מלך ...ויצא לפנינו ונלחם את
(שמואל א׳ ח׳)
מלחמותינו״.
*זלמסךה קו לנו ע מופיעה תמונה של תריסר אנשי־
/ר צבא, הנכנסים מבעד לשער־האריות בירושלים העתיקה.

אלף זונות העיניים כאולם נמשכות, אוטומטית,
לנקודה אחת על הכד: הכיסוי השחור
על עינו השמאלית של האיש כמרכז.
בקיוסק פאריסאי תלויים תריסר שבועונים. עיניו של כל
עובר ושב נמשכות, אוטומאטית, למקום אחד בשער של
שבועון אחד: הכיסוי השחור מעל עינו של איש־השער.
הכיסוי השחור הפך לסמל השנה. באלפי קאריקטורות,
בעשרות ארצות, הוא הופיע על הספינכס ועל כיפת מיסגד־הסלע,
על פני קצינים אמריקאיים ועל עינו של משה רבנו,
הוא יצר אופנה בין הבנות באמריקה, ושימש נושא
לבדיחות אינסופיות.

קשה לתאר כמל פשוט ויעיל יותר מאשר זה.
אולם כל דכר פשוט אצל משה דיין, הוא
מטעה.

כינזוי שזזור על עין הגזפינמז

כיסוי היטחור מסמל את הסתירות הפנימיות של
ה אדם מסובך, המלא סתירות כרימון.

כעיני העם, דיין מסמל את הנעורים. רכים
נדהמו להיוודע כי הוא סכא, וכי מלאו לו 52
שנה -כדיוק שלושה ימים לפני שנקרא לתפקיד
שר־הכטחון.

נזעבר לא1ז 1ז גלטז\\2־
ך* כיו הן צעירות, כמעט שובבות — ואין הן מתאימות
לגופו, שהוא גופו המגושם וחסר־הצורה של איכר בגיל־העמידה,
בעל הליכה כבדה ואופיינית. בשנים האחרונות
נתדלדל שערו ונסוג, אך חיוכו הנעורי משכיח זאת. רק
מכריו שמים לב לכך שחיוך זה הוא נעדר כל עליזות,
ושהוא קפוא על פניו ללא שינוי בכל הופעותיו ותמונותיו.
(בעל ארכיון־תצלומים, שחיפש פעם תמונה של דיין בלתי־מחייך,
עבר על מאות תמונות לפני שמצא אחת כזאת).

פתירות חיצוניות אלה משקפות סתירות
פנימיות, הרכה יותר חשוכות.
התכונה העיקרית שהעלתה אותו
היתד, יכולתו להחליט ולהכריע. ללא
רצה בו, מפני שהיה ההיפר מלוי
מבדיחות תשכ״ז, בהישאלו אם הוא
״חצי־חצי!״

למרומים, בימי החרדה,
התלבטות יתרה. הציבור
אשכול אשר, לפי אחת
רוצה קפה או תה, ענה:
הוא הוא

ההבעה הרגילה: חיוו ללא עליזות
מחליט, לעיתים קרובות, את ההיפך. החלטותיו
מצטרפות לפסיפס של חוסר־החלטה, של
זיג־זאגים חסרי־שיטה, שהוא לפעמים גרוע
כהרבה מהססנות פשוטה.
תחילה הופתעו חבריו בממשלה, כאשר עיכב את כיבוש
העיר העתיקה ואת כיבוש הרמה הסורית במשך שעות
יקרות וגורליות. לאחר מכן נדהם הציבור כאשר פקד דיין
להרוס את קלקיליה ולגרש את תושביה אל מעבר לירדן —
וכעבור שבועיים החזירם לעירם ההרוסה, ואף קיבל אישית
את פניהם.

כסוף השנה התרגל הציבור לשמוע מפי דיין
הצהרות סותרות. כמשן שלושה חודשים שינה
את דעתו המוצהרת, על גורל השטחים הכבושים,
לפחות שש פעמים, מן הקצה אל הקצה.

לכאורה, היה משה דיין צריך להתגאות בכיסוי זה,
המזכיר את שרותו הארוך למולדת. אולם דיין סובל מן
הכיסוי, גם גופנית וגם נפשית.
הפצע בא לו ב־ ,1941 כאשר שימש קצין־קישור של
הכוחות האוסטרליים שהתקדמו בלבנון, במיבצע לשחרור
סוריה ולבנון מידי צבא ממשלת וישי, ידידת הנאצים.
דיין וכמה חברים היו עם יחידת־חלוץ אוסטרלית, שתפסה
גשרים ותחנת־משטרה. בעת המיבצע עלה דיין על גג הבניין,
שנכבש זה עתה, ושהיה עדיין מוקף אויבים. הוא הסתכל
במשקפת סביבו, בלא־איכפתיות האופיינית. כדור של צלף
צרפתי פגע במשקפת, שחדרה לעינו ונתקעה שם. הוא לא
איבד את ההכרה.

הכד שעמד על ידו ניסה להוציא את המשקפת,
אן הנסיון רק הרחיב והחמיר את הפצע.
בשנים שלאחר מכן התייעץ דיין עם מיטב המומחים
בעולם, כדי שינסו להתאים לו עין תותבת. הדבר אינו
אפשרי, בגלל פציעת תושבת־העין. עד היום סובל דיין
קשות מפציעה זו, הגורמת לו כאבי־ראש, בייחוד כשאוויר
הם מצטבר מאחורי הכיסוי השחור. משום כך הוא נוהג
להוריד את הכיסוי בביתו ובמשרדו — והוא סובל מתגובת
האנשים הרואים אותו בלעדיו.

גם תכונה דיינית אחרת, שחיבבה אותו על הציבור, היא
דו־משמעית. זוהי תכונתו להגיד לכל אחד ״דוגרי״ מה הוא
חושב, בלי כחל. ושרק. אצל דמות היילית, זוהי תכונה
רצוייה וחיובית במיוחד.
ואכן, דיין ממעט במילים, מדבר ישר לעניין, ללא הגזמות,
בסיגנון סביר. אולם לכך אין כל קשר למידת גילוי־הלב.

כי משה דיין אינו אומד לעולם מה שהוא
חושב.

כך נוצר יחם דו־משמעי לסמלו הכולט כיותר.
הוא יודע כי הדכר מכיא לו תועלת עצומה
כהשגת פרסומת, והוא מנצל זאת ללא היסוס.
ובאותה שעה עצמה הוא רגיש לכיסוי זה,
נכסף לרגע שהוא יוכל להורידו, ועל כן שונא
ישיבות, פגישות, הרצאות, וכל מגע עם כני־אדם
המכריח אותו לשאת את הכיסוי.

הוא משתמש כמילים כמו ככל נשק אחר -
כדי להשיג את מבוקשו כאותו רגע.
אנשים תמימים, כמו מאיר יערי, יכולים להידהם מכך.
למחרת המלחמה האשים המנהיג המפ״מי הקשיש את דיין
בפומבי על כי רימה אותו. כי ערב צירופו לממשלה שיכנע
דיין את כל חבריה שהוא אדם מתון, וכי מנוי וגמור עימו
שלא להתקיף את הערבים בשום פנים. לדברים אלה לא היה,
כמובן, שום קשר למה שחשב דיין באמת. על כך קראו לו,
בנהלל, בשם ״הערבי״.
מי שהכיר את דיין, ידע זאת. דיין פשוט אמר מה שאמר
מפני שזה היה דרוש כדי להשיג באותו רגע את היעד
הבוקש: הסכמת ראשי־המפלגות למסירת תיק־הבטחון לידיו.
לא עלה כלל על דעתו של דיין לספר?יערי מה מחשבותיו
האמיתיות — כשם שלא עלה על דעתו להצהיר עליהן באוזני
עבד־אל־נאצר.

״רוב האנשיב נזטזנוגזגזוים י אות
ך* כונה זו, של חוסר כל יחם למילים, היא רק תוצאה
| !לתכונה עמוקה יותר, שהיא אולי תכונתו היסודית של
משה דיין: חוסר כל יחם לבני־אדם.

זהו כוחו וחולשתו שר דיין, יתרונו העיקרי
וגם מיגכלתו העיקרית, הדכר ההופן אותו
לאדם עליון כעיני מעריץ, ולאדם מופרע קשה
כעיני יריב.

כאשר שבועון מסויים פירסם פעם תצלום שהבליט,
באקראי, את הכיסוי, ראה בכך נסיון זדוני לפגוע בו. אך
אין פוליטיקאי בארץ שאינו מקנא בו על סמל זה, שהוא
חלומו של איש יחסי־ציבור.
(ואכן, אחד ממסעי־הפירסומת הקלאסיים בעולם, זה של
מיפעל הכותונות האמריקאי האטאזואי, המועלה על נס בכל
ספר מקצועי, היה מבוסס כולו על ציורו של איש שתום־
עין. לדעת המומחים, אילץ הכיסוי השחור את הקורא
להקדיש תשומת־לב למודעה, הן בשל התבלטותו, הן בגלל
היותה שונה מן הרגיל).
דיין, שהוא עצמו רב־אמן יחיד־במינו לפירסומת, יודע
זאת היטב. אבל הוא יודע גם כי לדעת כמה מיריביו־מקנאיו,
״הוא לא היה מגיע לעולם לאן שהגיע אילו היו לו שני
עיניו.״

למשה דיין אין שום מגע עם בני־אדם.

הפרה לו היכולת היסודית ליצור מגע, להתקשר,
ליצור יחסיס של משפחה או חכרה, של
אהבה או ידידות. אין לו ידיד כעולם.

כעולם כולו העלה הכיסוי השחור אסוסיאצ
יות עם שודדי-ים וגיכורי־קדם. כארץ הפן
אותו לאיש שכל אדם מכירו. אן דיין עצמו
מתייהס אל פציעתו לגמרי אחרת.
סתירה בולטת זו היא רק אחת מרבות. גם מבחינה זו,
היא מסמלת אותו.

אין הוא נוהג לומר את האמת, וגם לא לשקר. לדבריו
אין פשוט כל קשר עם אמת ושקר. הם אינם נועדים לגלות
משהו, לשקף מציאות כלשהי, חיצונית או פנימית, אובייקטיבית
או סובייקטיבית. דיין משוחרר מקשר זה.

דיין נדרו אד הנותר המערבי

זוהי אחת הסתירות היסודיות של אופיו. הוא אדם השופע
קסם אישי, המסוגל לכבוש כל אדם — אך אין הוא מסוגל
ליצור מגע עם שום אדם.
הבחינה בכך אפילו בתו, כאשר כתבה :״כשמצב־רוחו
טוב, הוא מקסים מאד. אבל, שוב — ללא סבלנות מספקת
כדי להתמיד עד לתוצאות.״
הוסיפה יעל דיין, במאמר שנועד לפאר את אביה :״רוב
האנשים משעממים אותו. אחדים — מייד, אחרים — כעבור
חצי שעה.״
הפסיכולוגים היו רואים בכך פגם נפשי — אי־היכולת
למצוא עניין כלשהו בזולת היא סימפטום חמור.
(המשך בעמוד )12

ילד עדץ 1רך ...כותב שירים״ .ק שור לאמו...
מתרחק מאביו״ .הבן היחיד בבית־ספר לבנות
(המשך מעמוד ) 10

אנשים רבים מוכנים לראות בריחוקו של דיין, בזילזולו
המופגן בהם, סימן של גדולה. מנהיגים רבים בהיסטוריה
בעלי בטחון עצמי מופגן אך לקוי, יצרו במתכוון ״דיסטאנץ״
כזה, בהתאם לאימרה האנגלית כי ״ד,קירבה יוצרת בוז״.
אולם חוסר־המגע של דיין עם זולתו ׳מגיעה לממדים
המפריעה להגשמת שאיפותיו. כמה ממעריציו הנלהבים ביותר,
שהיו מוכנים ללכת אחריו גם להפיכה צבאית, הפכו
לשונאיו, כאשר הפקירם בלי מחשבה שניה, כשזר, היה
דרוש ומועיל לו.

מעולם לא ריכז סכיכו צוות, כמו יגאל אלון.
מעולם לא היו לו יועצים, ולעולם אינו שועה
לעצת איש.
לא מפני שהוא חשדן מטבעו, אלא מפני שהוא מזלזל בכל
אדם. גם אין הוא טורח להסתיר זילזול זה. דבר רגיל הוא
לראותו עומד במיסדרון הכנסת, כשאחד ממנהיגי־האומה
מדבר אדיו, ועינו תרה סביבו בחוסר־סבלנות קיצונית, וכל
הבעת־פניו אומרת :״אתה מדבר שטויות! גמור!״
במליאת הכנסת אינו יושב לעולם יותר מרבע־שעה רצוף,
וגם זה בחוסר־סבלנות, כשהוא קם באמצע נאום, אף של דויד
בן־גוריון ושמעון פרס, בתנועה האומרת :״איך אפשר
להקשיב לזה?!״

מאותה סיכה, אין דיין מסוגל להיות איש־מפלגה.
לרפ״י
הצטרף ברגע האחרון, אחרי שכבר הורכבה רשימת־המועמדים
לכנסת. מכיוון ששמעון פרס לא היה מוכן לוותר
לו, בשעה מאוחרת זו, על המקום השני ברשימה, אחרי בן־
גוריון, נטל לעצמו את המקום השביעי — כדי להפגין כי
המיקום ברשימה אינו קובע סולם של בכירות.
בעוד ששמעון פרס עמל, במשך שנתיים, ימים ולילות,
ישב בישיבות לאין־ספור ואינסופיות, הקים מנגנון והתחבב
על העסקנים, בז דיין בגלוי למפלגתו. לישיבותיה לא בא,
במשרדה לא ישב, ורק בקושי היה מוכן להופיע לפעמים,
ככוכב, באירועיה.
ובכל זאת, כאשר באה שעודד׳,חירום — כמעט ונשכח פרס
החרוץ, סגן שר־ד,בטחון לשעבר — והמבטים הופנו אל
הרמטכ״ל־לשעבר, חסר־ר,ידידים.

נהלל של שנות השלושים דא היה מקום
שהעריך אמנים, וגם לא ילדים עדינים. היה זה
מרכז ההתיישבות העובדת, מקום בו התפארו
הנערים כגבריותם, לעגו לילדים רכרוכיים,
העריצו לוחמים קשוחים, חלמו על היום בו
יהיו עובדי־אדמה ויילחמו בערבים.
באיזשהו מקום בדרכו, במאמץ מודע, החליט הילד משר,
להיות כמוהם. וככל ילד רגשני כזה, הפונה עורף לעולמו
הרוחני, הוא עבר על פני כולם, הגיע לקיצוניות.
הנער שילם מחיר יקר עבור תהליך זה של התקשות
מלאכותית, של התקשות מודעת. הוא חולה באולקוס.
מחלת־ד,אולקוס היא, לדעת המדע המודרני, תופער, פסיכו־סומאטית
מובהקת. משתלבים בה גורמים נפשיים וגופניים.
היא אופיינית לילדים רגישים, הנאלצים על־ידי סביבתם
להעמיד פני קשוחים, ליצור לעצמם חזית נוקשה, להסתיר
בתוכם את רגשותיהם ופחדיהם. אלה פורצים החוצה בדרך
המחלה( .בתו, שגדלה באווירה הקשה של בית דיין, סובלת
מאותה מחלה).

דיין איננו אדם שלמד לחיות עם רגשותיו.
הוא אדם שהחליט לחנוק כל רגיט, עד כי איבד
את היכולת להתקשר כקשר רגשי כלשהו.
אין זה אדם שהתגבר על הפחד. זהו אדם שרצח את
פחדיו, עד כי חוסר־הפחד הפך אצלו לפולחן — האדם שרץ
לפעולות, האלוף שהשתתף בעצמו בפעולת־התגמול בקיביה,
הרמטכ״ל שהופיע במיבצע־סיני באמצע קרב, שר־ד,בטחון
שעלה בג׳יפ פתוח להר־ר,צופים כשעוד היה נטוש הקרב
בירושלים.

יריביו מאמינים כי אלה הם מיפגני־ראווה,
לצורכי פרסומת. אולם כיפודם אלה הם מעשיו
של אדם הרוצה להוכיח משהו לעצמו, כל
הזמן.
גם בתו חשה בכך. היא ניסתה לתאר דמות מעין זו

כי לאיש הכודד היה מה שאין לפרס, הדבר
שלא ניתן להשיגו באלף ישיבות: התכונה
שנקראה בפי היוונים ״חאריסמה״ ,מתנת־ה־אלים
-הכשרון לזכות בהערצת המונים.

שהפך?
זמן רב אחרי שיישכחו אלפי הספרים והמאמרים שנכתבו
השנה, במיטב סיגנון הקיטש של ג׳יימס בונד והמסורת
ההוליבודית, יתחילו פסיכולוגים לנתח דמות זו, הראוייה
לעטו של סופר אמיתי.
יתכן כי הסוד חבוי בכמה שורות שנכתבו השנה,
בתמימות רבה, על־ידי בתו, יעל, שהערצתה הקנאית לאביה
מהולה בטינה עמוקה על כי לא ידעה מימיה בית ומשפחה.

לפני שהילדים התחתנו, חי שם כל אחד מבני־המשפחה
עם עצמו, בחדר משלו, כשהוא בא והולך כרצונו ועוסק
בעיסוקיו הנפרדים, ורק העוזרת הקשישה, שהפכה מרכזת
המשפחה, מאחדת את הכל. אחד הבנים נהג, במשך שנים,
לנעול את חדרו בלכתו.

״והו ארב ברי בבצן ריב

״ואף־על־פי־כן היו בקיעים בשריון. למרות שלעיתים היה
חסר־סבלנות כלפיה, כמו כלפי אחרים, הריני סבורה שהיה
קשור עמוקות לאמא שלו: הסבתא־דבורה שלי. הוא לא
בכה כאשר נפטרה

זוהי תמונתו של ילד שצריך הייה להתפתח,
כדרך הטבע, לאדם סנטימנטלי, רגיש, אולי
שחקן, אולי משודר.
ואכן, עד גיל מאוחר הוסיף דיין לכתוב שירים — לא
טובים, אך גם לא רעים במיוחד.
אחרי שגמר את בית־הספר העממי, הלך ללמוד בביתר,ספר
התיכון החקלאי שבכניסה למושב נהלל. זוהי עובדה
מוזרה כשלעצמה — כי היה זה בית־ספר לבנות, ומשה
דיין היה התלמיד־הזכר היחידי בו. כל שאר בני־הסביבה
הלכו ללמוד בבית־ספר כדורי הסמוך, כמו יגאל אלון. אין
זה רגיל לנער מתבגר להסכים ללמוד בבית־ספר לבנות.
מתי חל השינוי הגדול באופיו של הנער? כנראה ם מוך
לתקופה בה ביקר בבית־ספר זה.

מעריצי־גיבורים יכולים לתאר זאת כתכונתו של אדם
עליון. כדברי בתו :״הוא העמיד את עצמו לרשות האומה...
אפילו אם איננו אב לדוגמה, הרי אין כל ספק שהוא אשר
נתן לנו את הכוח ואת התבונה להבין כי זהו מחיר קטן
שיש לשלם תמורת העמידה לרשותו של הכלל.״
כך נוצרת דמותו של גיבור, על־אנושי: האדם הבז לקטנות,
שאינו שותה ואינו מעשן, שבגדיו תמיד תלויים מגופו
ללא צורה, שאינו יודע אוכל טוב מהו, המוותר על חייי
הפרטיים לטובת הכלל, המכריז :״אילו הוטל עלי לחיות עוד
פעם את חיי — לא הייתי מקים משפחה.״
פסיכולוג היה, אולי, מתאר תופעה זו באורח אחר: הנער
הנצחי, שאהב את אמו, שניתק את עצמו אחר־כך מכל מגע
עם בני־אדם, שדיכא בתוכו כל רגש, אינו יכול גם להקים
משפחה אמיתית.

הכית בצהלה, המשמש רקע בה מרשים לצילומים,
כשל העתיקות שהובאו אליו מכל כנפי
הארץ, דמה יותר לפדרציה של חדרים אישיים.

״הוא אדם בודד, מתוך בחירתו העצמית,
בהברה, ככוונה. הוא מחזיק את המפתח לכלא
שלו עצמו.

שום יחס כזה לא היה לו לאביו, שמואל דיין, אותו דחק
מן הכנסת, ושממנו התרחק עוד יותר כאשר נשא, לפני כמה
שנים, אשד, שניה הצעירה ממשה.
הילד משה, שגדל בנהלל בצל אמו, היה עדין ורך. התמונות
שצולמו בשחר ילדותו מראים ילד בעל פנים עגולות
ורכות, בעל עין שמאלית קטנה מן הימנית — סימן
תורשתי אופייני כמעט לכל בני משפחת דיין, כגון אחותו
של משה, בתו ובנו.

דיין לא ידע מעולם חיי־משפחה.

דיין נשא לאשר, את רות שזזארץ, בתו של פרקליט ירושלמי
מבוסם, שלמדה איתו בבית־הספר בנהלל. הוא הוליד את
בתו יעל ואת בניו, אודי ואסי. אך מעולם לא היתר, קיימת
משפחת־דיין אמיתית.

איש זה? מה מריץ אותו? איך הפך למה

אין ספק בי בעודו ילד היה משה דיין קשור
לאמו בכל נימי נפשו. קשר חזק כזה קובע,
לדעת הפסיכולוגים, את דרכו של אדם.

הוא עודד את בנו הבכור ללכת לקומאנדו הימי, ואת בנו
הצעיר להיות צנחן. אף שלא טיפל הרבה בילדיו, הקפיד
לקחת את כולם, בעודם קטנים, לסיורים מפרכים, כדי
שיהיו קשוחים.
זהו האיש ד,מזיז בכביש חביות, כדי לעבור בו בניגוד
להוראות משטרת־ר,תנוער .,זהו האיש המפר את חוקי המדינה,
גם בהיותו שר, ומסלק עתיקות מכל הבא ליד. זהו
האיש שבתו כותבת עליו :״הוא מתגאה, כמו ילד, על
הפירסום השלישי שהוא זוכה לו כ,אנפן מריב?( ,ילד־פרא).״

כל מגעיו עם כני־אדם, גברים ונשים, הם
בבחינת פגע־וברח. אולי כמיהה של רגע ל-
קונטקט של ממש -ובריחה מיידית מקונטקט

ילד של אבוא גזובן־ לגבר
יך נוצר

משה ז״ן סיר נ

משה ויין בין אמו דנווו! ואנ ו שגואר
בספרה קנא בנפחדים. זוהי דמות של אדם שהפך את עצמו
לבעל מום נפשי, מפני שרצה להוכיח לעצמו כל הזמן שהוא
גבר.

הנצר גזבתבגר ב 1צבי
ך* ולחן ה״גכריות״ לשמה הוא אופייני לגיל מסויים
— לבני .16—17 בדרך כלל הוא נעלם לאחר מכן, כאשר
האיש מתבגר.
דיין, כך נדמה, הקפיא את עצמו בגיל זה — כאשר
החליט באותו גיל ליצור לעצמו אופי נוקשה וקשוח.

מכאן, אולי, בבואתו הציבורית של דיין ב
צעיר־נצחי, שלא השתנתה גם בהגיעו לגיל
.52 היא תישמר לו, מן הסתם, עד יומו האחרון.
תכונה
אדולסנטית זו, תכונה של נער מתבגר, משתקפת
בכל מעשיו. את כל ילדיו לימד, בגיל רך מאד, לטפל
ברובים — ידיעה שלא היתד, חיונית לילדי־צהלה המפונקים.

ך* אשר החליט משה דיין הצעיר להיות מה שהנהו
^ כיום, כאשר עיצב את אופיו של עצמו במאמץ מודע,
כאשר הכנים את עצמו, כדברי בתו, לכלא פנימי — עמדה
לנגד עיניו מטרה אחת, ברורה ויחידה: השלטון.
יש בארץ אנשים רבים השואפים לשלטון. יש שיכבד,
רחבה של פוליטיקאים צעירים, המצטיינים בתאודת־שלטון
חזקה: אנשים כמו יגאל אלון, יגאל ידין, שמעון פרס.

אולם אצל איש מהם לא הפכה השאיפה־לשלטון
למוטיב בה בלעדי בחיים, כמו אצל
דיין.
יתכן שבכך כוחו הגדול ביותר. איש אינו מגיע לדרגת
מנהיג־יחיד אם אינו מוכן לוותר על כל השאר, על הנאות
אחרות, על עניינים אחרים, על התקשרויות כלשהן.

אדם המתעניין בדברים רבים, בעל לב פתוח
וסקרנות אינטלקטואלית, יתקשה להתחרות
עם איש המתרכז כל בולו על יעד אחד, המוכן
להקריב את הבל על מיזבח השלטון.
הראשון שראה בבירור תכונה זו של דיין היה אדם שאהב
אותו יותר מכל: יצחק שדה, אלוף־האלופים, האיש שגילה
וטיפח את רוב הצעירים שהפכו לאחר מכן ראשי הפלמ״ח
וצה״ל, ושהתקשר במיוחד אל יגאל אלון ומשה דיין. הוא
התייחס אל אלון, הצעיר מן השניים, כאל בנו בכורו
ויורשו. את דיין אהב כמו בן־זקונים, שייגץ ויוצא־דופן.
אולם הוא ראה בעין פקוחה את הצעיר שאהב. זמן קצר
(המשך בעמוד )14

הנוף שדתשכ״ו;
הירמון־ מוטות רארחמה

הוטגבתהוגטר1

יצחק שד ה: דיין ה 1א האי ש המסוכן בינתו־במדינה
...י שר אל בר: דיין מסוגל לכד. הרפתקן
(המשך מעמוד ) 12

לפני מותו אמר לסופר צעיר, שביקשו לנתח את אופיו של
דיין:

״זהו האיש המסוכן ביותר במדינה. יש לשים
עליו עין, ולא להסירה ממנו לעולם. זהו אדם
המסוגל לבל, שאין לו שום מעצורים. הוא לא
מוסרי ולא בלתי־מוסרי. הוא פשוט אי־מוסרי
אדם הסר כל מוסר שהוא״.וכדי להדגים את כוונתו, תיאר מעמד דמיוני :״יום אחד
יכנס בן־גוריון את כל אלופי צה׳ל, ויודיע להם שאחד מהם
צריך לאסור את יצחק שדה. גל אחד מהאלופים ימצא תירוץ
כדי להתחמק מזה. אחד יגיד שהוא לא מוסמך, והשני יזכיר
כי שדד, היה מדריכו. בסוף יישאר רק משה דיין. הוא
יקום ויגיד: בסדר, אני אעשה את זה.״
אחרי הירהור קל הוסיף שדה :״כשיהיה צורך, אני גם
אאסור אותו.״
במילים דומות התבטא ישראל בר, הפרשן המבריק וביש־המזל
שעקב מקרוב אחרי צמרת־הבטחון בימי בן־גוריון.
״בן־גוריון לא יסכן לעולם את הדמוקראטיה,״ אמר .״יש
לו מושגים ברורים, השקפת־עולם מגובשת, מוסר קבוע.
אפשר לשלול את כל אלה, אבל הס ישנם, והם ימנעו ממנו
להקים דיקטטורה.

״לדיין, לעומת זאת, הסדים כל המעצורים
האלה. אין לו השקפת־עולם. אין לו מוסר מגובש.
הוא מסוגל לכל. הוא הרפתקן. הוא האדם
היחידי המסוגל להרוס את המרינה במו ידיו״.

יכול להיות עיקבי. זוהי אחת הסיבות לזיג
זאגים המדהימים של מעשיו והצהרותיו.
אי־כשרונו לבנות מיבנה רעיוני, יחד עם אי־כשרונו לבנות
צוות אנושי, גורמים לחוסר־יכולתו לבנות תנועה מאורגנת,
שתתרגם את הערצת ההמונים אליו לשפת העובדות הפוליטיות.
הוא יכול להשתמש רק במפלגה קיימת, על כל
המיגבלות הכרוכות בכף.

אך אין פירושו של דבר כי אין לדיין קו
מנהה יסודי. עם כל הזיג־זאגים, חוזר דיין
תמיד לקו יסודי זה.
בכך חשים ההמונים — וזו היתד, אחת הסיבות העיקריות
לעלייתו, ערב המלחמה.

דיין היה, הווה ויהיה תמיד לוחם־בערבים.
הוא הדמות המושלמת של מה שנקרא, בשפת האמריקאים,
׳1§ 11401י 1ך)11£11מ — 1לוחם באינדיאנים. זוהי דמות בן
הדור השני של חברה נחלנית בארץ הגירה, הנאלצת
להילחם בבני־הארץ המקוריים.
בין כל אלפי הנאומים, המאמרים וההצהרות של משה
דיין, יתכן שיש רק אחד המבטא באמת את אשר על לבו.
זהו נאום־ההספד שנשא על קברו של רועי רוטנברג.
רועי רוטנברג נהרג כאשר יצא על סוסו לעבר מסתננים
מעזה, פליטים מזי־רעב, שחצו את הגבול כדי לקצור בשדות
נחל־עוז. על קברו קרא דיין, מן הכתב, כמה שורות. היה
זה ה״אני מאמין״ של דיין, שאותו יום היה יום־הולדתו
(העברי) ה־:41

״אל נא נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען
על שינאתם אלינו?
״שמונה שנים הינם יושבים במחנות־הפליטים אשר בעזה,
ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים
בהם ישבו הם ואבותיהם.״

אחרי שהזהיר בפני תוכניות־השלום של מזכיר האו״ם,
דאג האמרשילד, אותו הגדיר כ״שליח הצביעות המתחסדת״
(בקטע שנאסר בשעתו על־ידי הצנזורה הצבאית לפירסום)
סיכם הרמטכ״ל:

״דור התנחלות אנו, ובלי קובע־הפלדה ולוע־התותח
לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
״אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה
וממלאת חיי מאות אלפים ערבים, היושבים
סביבנו. אל נסב את עינינו, פן תחלש ידנו.
״זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו -להיות
נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים — או כי
תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו״.

בן וזזמיס דגחים־ באעריאויס
ך* אם באמת אין למשה דיין השקפת־עולם? האם בכלל
| | יש אום שאין לו השקפת־עולם, מודעת או בלתי״
מודעת?

הנכון הוא שדיין הוא בלתי־אינטלקטואל,
ואפילו אנטי־אינטלקטואל.

זוהי השקפת־עולם קודרת, השקפתו של צלבן שאינו
פותח כל פתח לשלום — הרואה בעצם המחשבה על שלום
סכנה לאומית.
ערב נזלחמת ששת־הימים שידר קול ישראל נאום זה
מחדש — לרגל יום־השנה של מות רוטנברג — ויום־
הולדתו של דיין.

כמעט לעולם אינו קורא ספר. השכלתו היא מינימלית,
וצרה ביותר. הדבר משתקף בנאומיו ובדיבוריו, שהם תמיד
ענייניים ומעניינים — אך גם תמיד רדודים, ללא עומק של
מחשבה מופשטת ורוחב של תפיסה. לכן דבריו תמיד מעניינים,
אך לעולם אינם מרשימים. אין הם מעוררים למחשבה,
אין הם פותחים אופקים חדשים.
הוא בז להוגי־דיעות, רואה בכל מחשבה מופשטת סימן
של חולשה, וכאשר הואשם ב״ביצועיזם״ שפך קיתונות של
לעג על ,,מילוליזם״.
תחביבו היחידי — החיפושים הארכיאולוגיים — אינו
אינטלקטואלי. זהו תחביבו של איש בודד — אדם היוצא
לחפור, תמיד לבדו, במשך שעות ארוכות, והמבלה אחר־כך
בביתו שעות ארוכות, שוב בבדידות גמורה, בטיפול בכדים.
חיפושים ארכיאולוגיים הם — מבחינה מסויימת — הביצה
עיזם של ההיסטוריה. זוהי מלאכה. רק עיבוד המימצאים
של הארכיאולוגיה, צירופם לתמונה היסטורית, הוא יצירה
אינטלקטואלית. בכך אין לדיין עניין.

אדם שאינו מגבש דיעות משלו, ושאין לו גם
יועצים שהוא מוכן לקבל אה דיעותיהם, אינו

דין: ברגע של רגיעה*

תגוזתו של רודן

אלון(ימיו) שדה ודיין בחניתה ()1938

וי והי השקפתו של אדם שנולד ממלחמה, שחי כל
ן חייו במלחמה, שהמלחמה היתה תמיד מרכז מחשבותיו.
כל ההיסטוריה האישית של דיין קשורה במאבק זה.
כאשר נולד בשנת ,1915 במלחמת־העולם הראשונה —
להורים שבאו שניהם מאוקראינה, שהכירו זה את זו בקבוצת
דגניה א׳ (והתחתנו בניגוד להחלטת המשק) — שררה
באיזור מתיחות רבה בין יהודים וערבים.
בנם של שמואל ודבורה קיטאיגרודסקי, ששינו את שמם
לדיין, נקרא משה על שם משה בארסקי, חבר הקבוצה
שנרצח בידי ערבים בשובו ברכיבה ממנחמיה, משם הביא
רפואה לאביו החולה.

הנער, שעבר עם הוריו למושב נהלל כשהיה
בן ,5למד משחר נעוריו לראות את הבעייה
הערבית ״מעל לכוונת״ :בראי של קטטות על
אדמות, מאורעות וסיכסוכי־עבודה.
לפי ההיסטוריה הרישמית שלו, היה שומר בגיל .14 בגיל
18 נקרא להדריך את בני כפר־החורש הסמוך, בעת התקפה
ערבית. בראשית מאורעות ,1936 בהיותו בן ,21 ניהל קורס
של נוטרים. שנתיים לפני כן התחתן.
כעבור שנה כבר היה חבר פלוגת־הלילה המפורסמת של
צ׳ארלם אורד וינגייט האגדתי.

שום אדם לא השפיע על דיין, כאדם וכחייל,
כמו איש זה -ויתכן מאד כי אופיו התגבש
סופית כחיקוי מודע של אדם זה.
וינגייט היה חייל גדול, יוצרה של תיאוריה צבאית מודרנית
שהתגלמה לאחר מכן בפלמ״ח. הוא היה מנהיג עילאי,
שעורר הערצה עיוורת בלב חייליו. אולם הוא היה גם איש
קודר, רודן שהיכה את חייליו כשהתרשלו בתפקיד. הוא
ערך שחיטות ללא־רחמים בקרב הכפריים הערבים, כתגמול
על פעולות־טרור. הוא יצר פולחן לקשיחות, וטיפח תורה
של אדם־עליון. הוא שש לקראת מלחמה, וראה בה תכלית
בפני עצמה.

איש כזה הוא נכס לאומי בימי המלחמה,
וסכנה לאומית בימי שלום. השפעתו על אדם
צעיר יכולה להיות הרסנית.
(המשך בעמוד )16

מ1ו ז דין בביתו בתמופת ס מלמו את בנו אס׳ ובתו יעל לספל ברובה

* תמונה נדירה זו, המראה את דיין ללא הבעת הפנים
הקפואה, צולמה מתחת לחופה של ילדיו יעל ואסי, עת
לא השגיח דיין בכך שמצלמים אותו.

ה 3וד ש ד תשובי! :
בדיר לקנטד־ה

איויו הויונ ה ינ שב״!
בך ג 1רי1ן הפקיר א 1ת ...1האוניברסיטה נמאסה
לן ...מ ש רד החקל או ת שיעמם א 1ת - 1לרפי י בז
(המשך מעמוד ) 14

ב־ 1938 השתתף בעלייה המפורסמת לחניתה, יחד עם יגאל
אלון. כעבור שנה נאסר, יחד עם כל משתתפי קורס של
ההגנה. ב״משפט ה־43״ הוא נדון לחמש שנות מאסר, אך
שוחרר כעבור שנתיים, כדי שיוכל לשרת בפלישה הבריטית
לסוריה. אז, בגיל ,26 איבד את עינו — ביום ה־ 7ביוני,
26 שנים בדיוק לפני שהגיע צה״ל לתעלת סואץ.

כיבשה שחגרה בין וזארגפיש
**שעתו הגדולה יכלה לבוא כאשר פרצה המלחמה
להקמת המדינה. בראשיתה נהרג אחיו, זוהר, שהסתער
בראש מחלקתו על הדרוזים, שתקפו את רמת־יוחנן. דיין,
מוותיקי הפלמ״ח, נועד לגדולות.

אולם כמלחמת תש״ח כמעט דעך כוכבו.
הוא לא הצליח במלחמה, ונחשב לאחד ממפק דיה
הפחות־מוצלחים.

אלופי תש״ח לא התייחסו אליו כאל אחד משלהם, אולי
מפני שהיה איש־מפא״י כמעט יחידי בחבורה שכל ראשיה,
מאלון ועד שדה, היו אנשי מפ״ם (המאוחדת, שכללה אז את
אחדות־ר,עבודה) .אולם גם איש בלתי־מפלגתי כמו יגאל ידין,
הרמטכ״ל־בפועל של המלחמה, לא העריך את כשרונותיו.
בראשית המלחמה לא ניתן לו תפקיד של ממש. הוא נשלו)
לשליחויות בלתי־מוגדרות בצפון. מכיוון שבז לפקודות
ולנותני־הפקודות, פעל על דעת עצמו. כשלא מילא פקודתי,תקפה
מסויימת, החליט המפקד המקומי — קצין שבא
מחו״ל, ושהיה רגיל לצבא זר — להוציאו להורג; רק בקושי
שוכנע האיש כי אין הדבר נהוג בהגנה.

בשיא המלחמה נשלה דיין לחו״ל, בתפקיד
קישוטי -לייצג את צה״ל כהלווית אלוף
מרקום, שנהרג כשגגה.
את נצחונו הגדול הראשון השיג בכיבוש לוד, בניגוד לכל
תוכנית. הוא טעה בדרך, חדר ללוד עם טור משוריין, שיתק
כל התנגדות על־ידי כך שפקד לירות בכל הכלים ללא אבחנה
באזרחים ובלוחמים כאחד, תוך דהירה ברחוב הראשי. היתר,
זאת, אז, שיטה חדשה.
בתום המלחמה היו טענות רבות נגדו. בפעולה ליד
כארטייה, בדרום, לא הגיע גדודו (גדוד של משוריינים
וג׳יפים חמושים, בדומה לש וטלי שמשון של חטיבת גבעתי)
לייעד, מפני שדיין נרדם בדרך. אנשי הפלמ״ח טענו שבאשמ־תו
לא נכבשו חברון ובית־לחם, ונגרמה ״בכייה לדורות״.

כאשר הוא נתמנה למפקד ירושלים, היה זה
תפקיד דיפלומטי כעיקרו -ניהול המגעים
עם הירדנים, שעימם רצה כן־גוריון להסתדר.

אשד גגד מלש

״ה יכלה להסתיים הקאריירה הצבאית של דיין,
לולא החליטי בן־גוריון לטפחה. היה זה בתקופה שרוב

אלופי הפלמ״ח התפטרו מצה״ל, באופן הפגנתי. בן־גוריון
ראה בדיין איש הנאמן גם למפא״י וגם לו אישית, והוא
קידם את דרכו בצבא.

למעשה לא היה דיין נאמן לבן־גוריון יותר
מאשר לכל אדם אהר. לא פעם הפר את פקודתו
של כן־גוריון, כשראה צורף בכך.
הוא עצמו אמר :״שלא כאחרים, כאשר אינני מסכים
איתו, אני אומר לו זאת, ולעיתים קרובות אין הוא אוהב
לשמוע אותי.״ אך לעיתים קרובות יותר פשוט התעלם דיין
מדברי בן־גוריון ועשה מה שעלה על רוחו.
הוא הפך אלוף פיקוד הדרום, וראש אג״ם. בתפקיד זר,
עשה את מעשהו המקורי הראשון: הוא הקים את יחידת
101 הסודית, בפיקודו של אריק שרון, לביצוע פקודות-
תגמול. באמצעותה הוא ביצע את פעולת קיביה, שהחרידה
את העולם, בגלל הריגתם הסיטונית של נשים וילדים.

פעולות-התגמול, שהזכירו את השיטה שהפעיל
וינגייט בנסיבות שונות לגמרי, נושאות
את חותמו האישי של דיין. באמצעותן הוא
שינה את ההיסטוריה של המרחב, וגם את
דמותו של צה״ל.
למחרת קיביה הגיעה הקאריירה שלו לשיא ראשון. בן־
גוריון שנשאר במיעוט בממשלה כשדרש לפעול נגד עבד-
אל־נאצר הצעיר, התפטר והלך לשדה־בוקר. כפעולתו האחרונה,
מינה את דיין לרמטכ״ל — במוקש מתחת לכסאו־תיהם
של ראש־הממשלה שרת ושר־ד,בטחון פינחס לבון.
במשך שנה ורבע, עד לשובו של בן־גוריון, נהג דיין
כשליט־יחיד במערכת־הבטחון. הוא רימה בגלוי את לבון ואת
שרת, בז להם בקול רם, מסר להם דיווח חלקי או כוזב,
הפר או עיוות את הוראותיהם, וניהל את מדיניות ישראל כ־אודת־עיניו.
הוא היה משוכנע שהוא חייב להציל את המדינה
מאיוולתם ומפחדנותם של שרת ולבון. לבסוף התחנן שרת
עצמו בפני בן־גוריון לחזור לממשלה ולמשרד־הבטחון —
בהכריזו, בחוג פרטי, שרק בן־גוריון יכול לרסן את דיין
ולהציל את המדינה ממנו.

עם שובו של בן־גוריון החלה תקופת-הזוהר
של המשולש בן-גוריון־דיין־פדם, שנפתחה עם
ההתקפה הגדולה של עזה בפברואר ,1955ושנסתיימה
עם הנסיגה מסיני בראשית .1957
מיבצע־סיני עצמו זכה, לאחר מכן, לביקורת חמורה בחוגים
צבאיים מקצועיים. כיום, על רקע מלחמת־ששת־הימים,
הוא נראה כמיבצע כושל למדי. אין ספק כי דיין רחוק
מלהיות מצביא גאוני. כרמטכ״ל, לא היתר, לו סבלנות לפרטים,
והוא לא התעניין ביותר בצד המקצועי הטהור של מלאכת־הצבא.

אולם
היתה לו השפעה מכרעת על הצבא
מבחינה אחרת -כמנהיג. הוא, יותר מכל אדם
אחר, הכניס לצבא את הפולחן של ״אחרי!״
את המוראל התוקפני, את הכטחון העצמי.
אלה התכונות שבלטו במיבצע־סיני.

יווחות התרחתה: ויין נני1ו 0וני״
ובעיקר: כמנצח של סיני, הוא חרת את עצמו על לוח
ליבם של העם ושל העולם.

ארם תגמז בנזידבר
יום־העצמאות הראשון אחרי מלחמת־סיני, כבר
,, 2לא עמד דיין על במת־ד,הצדעה. בן־גוריון דאג להחליפו
בעוד מועד. כמו כל שליט, לא אהב סביבו גנרלים מנצחים.

כשביל דיין, החלה תקופת-המידבר.
תחילה ניסה להרחיב את בסים השכלתו, למד קצת משפטים
באוניברסיטה בירושלים, בצד בתו. הדבר נמאס לו
במהרה. ב־ 1959 נבחר לכנסת, נתמנה לשר־החקלאות. תפקיד
זה הוא חסר־תוכן בישראל. בחקלאות שולטת פדרציה של
קבוצות־לחץ אדירות.

כקיץ 1963 ירדה המכה האכזרית ביותר. בן
גוריון לא רק התפטר סופית מן השלטון -
אלא שהפקיר תוך כדי כך את כל אנשיו,
באדישות מדהימה.
לפני התפטרותו יכול היה להעביר את משרד־הבטחון לידי
דיין, כדי להנחיל לו עמדת־מפתח. הוא יכול היה לדאוג
לשמעון פרס, ששהה בחו״ל, תחת זאת השאירם, בן לילה,
ליד שוקת שבורה.
כעבור זמן־מה התפטר דיין ממשרד ׳החקלאות, מבלי לתת
כל נימוק. שגיונותיו הפרטיים של בן־גוריון — בעניין ועדת־השבעה
ופרשת־לבון — לא עניינו אותו. הוא התייחס
בזילזול מופגן ליוזמת ייסוד רפ״י, הצטרף לרשימתה רק
ברגע האחרון, מחוסר ברירה.
בכנסת השישית, בה ביקר אך מעט, ובה כמעט לא נאם,
גברה אי־סבלנותו.

בדברי בתו,, :באשר דחפו אותו החיים המדיניים
לספסל אחורי, באופוזיציה, נהיה שוב
רגזן וחסר-שקט. הוא נוצר לפעולה, להיות
במרכז העניינים, להורות את הדרך״.
כאחד מראשי מפלגה קטנטנה, שזכתה ל 80/0-מן הקולות,
לא היה במרכז, לא יכול היה להורות שום דרך. שום מוצא
גם לא נראה באופק. עליה קטנה של רפ״י לא היתד, משנה.
מרוב שיעמום, וכדי להיות שוב במרכז של חדשות,
נסע לוויאט־נאם. כדברי יעל :״הוא מצא פורקן ביציאה
לוויאט־נאם, למלחמה. וכאשר חזר, החלה שוב לנקר השאלה:
מה עכשיו?״

לשאלה זו לא היתה תשובה. היה נדמה בי
הגיע לקץ דרכו, כי תקוותו לשלטון אפסה.

מלחמת ישראל־ערב, ששימשה מוטיב מרכזי לחייו, נרדמה.
העם היה עסוק בענייני כלכלה. דיין ניסה לפנות לשטח
זה, אך חוסר־מומחיותו בעניינים אלה בלט, כשם שבלט
חוסר־התעניינותו האמיתית בהם.

כתקופה של בעיות כלכליות קטנות, לא היה
מקום למנהיג בעל־חאריסמה, הלוחם בערבים.
במישאל דעת־הקהל, כמה חודשים לפגי המלחמה, זכה
ל 14 מן הקולות כמועמד לראשות־ד,ממשלה.

זזז־ך־ג! אי המורכן
ף אז, לפתע פתאום, השתנה הכל. תוך ימים מעטים
| הגיע העם לעברי פי־פחת של משבר עליון.

נפש העם יצאה למנהיג שיובילו כדרך החתחתים.
הוא השקיף סביבו, ומבטו ננעץ ככיסוי
השחור שעל פניו של מנצח־סיני, הלוחם הגדול.
האיש הבודד, חסר־הידידים, ד,וזנק לכתע אל מרכז הערצת
ההמונים. כל מילה שלו היתד, סנסציה עולמית. עיני כל
אדם בישראל, עיני מאות מיליונים בעולם, הופנו אליו.
מנצח־סיני, איש־השנה של תשי״ז, הפך שוב איש־השנה
של תשב״ ז.

ונ-איוו ונין תצביע וגיזמין אה ו״ן להתקדם :׳ 01 הנצחון ניוושוים

״היו דרושים 80 אלף חיילים מצריים בדי
להפוך אותי לשר־הבטחון,״ אמר לעיתונאים.

1יו £ 1י

ם החיילים המצריים הפכו את דיין לשר־הבטחון,
הרי העתונות הבינלאומית הפכה אותו לגיבור עולמי.

עם כניסתו •טל דיין לתפקידו, החלה אורגיה
של פירסומת עולמית, במעט ללא תקדים.
ערב המלחמה, בימי המלחמה ולמחרת המלחמה, טיפחה
העתונות פולחן גיבורים, שעבר כל גבול ומידה. ביום אחד
הוא הופיע על שער תריסר שבועונים ברחבי העולם.
החל בעתוני־קיטש, שתיארוהו כג׳יימס בונד, וכלה בעתו־נים
רציניים, שתיארוהו כמצביא גאוני וכמדינאי דגול,
הצטרפו כולם לפולחן זה. גדולי הפרשנים בעולם שתו את
דבריו בצמא, עתונאיות מזדקנות רטטו מרוב התרגשות
כשחייך לעברן, אנשי הטלביזיה התחלקו איש על רגלי
רעהו בנסותם לצלמו.

עתוני העולם סיפרו כי הוא לבדו החליט את
בל ההחלטות, הוא לכדו תיכנן את בל התוכניות,
הוא לכדו ניצח על בל הקרבות.
לצידו, מועצת זקנים אומרי־הן.
ממשלת ישראל היתד,
מטכ״ל צה״ל הפך גוף של עוזרים אישיים. הצבא כולו נראה
כמכונה מכנית, המותנעת על פי הברקותיו של הגאון.

האותיוז של נזארילין נזגנרג
** סע זה יצר אויבים רבים לדיין. הם האמינו כי
0הדייניאדה הבינלאומית אורגנה כולה על־ידי דיין עצמו.

נחרת בזכרון ממבט ראשון. קל להכירו בכל קאריקטורה,
לזהותו בכל תצלום. הוא מצוייר בבית פוטוגני ובמשפחה
ססגונית, שכל אחד מבניה הוא נושא־פירסום מצויץ בפני
עצמו. שועל־המידבר המזהיר, אבי־המשפחה לדוגמה, הנפול־יון
של המיזרח התיכון, מכר עתונים במיליוניהם. איש צנוע
כמו רבין, ללא סימני־היכר בולטים, התאים לכך.
עלילת המלחמה, ששינתה את המציאות באופן כה דראמטי
תוך זמן קצר, סיפקה דלק לאורגיה הפירסומאית.

האגו הוא השפיע?

הרי שהתנקז עשן הפירסומת העולמית, יחד עם
עשן הטאנקים הבוערים בסיני, נשארה השאלה הגדולה:

מה היתה תרומתו האמיתית של דיין למלחמת
ששת־הימים?
קיימות שתי גירסות שונות, סותרות לחלוטין.
גירסה א׳ היא זו של העתונות העולמית, ושל חסידי
דיין בישראל: דיין עשר, את הכל. כמו קיסר, הוא בא, ראה

וניצח.
גירסה ב׳ היא זו של יריבי דיין בשלטון, ובראשם אשכולי
ואלון. לפיה, לא עשה דיין דבר. הוא רק הרים את המוראל.
על פתיחת המלחמה החליטה הממשלה, למעשה, עוד לפני
כניסת דיין לתפקיד. את הציוד לצבא סיפק שר־הבטחון
הקודם, אשכול. התוכניות הוכנו עלייוי המסכ״ל, בניצוחו

כדרום השפיע דיין, איפוא, לא במעט.
לא כן בחזית הירדנית, אותה הוא מכיר פחות. שם
גילה דיין הססנות קיצונית. אילו נתקבלה דעתו, יתכן כי
העיר העתיקה לא היתד, נכבשת כלל לפני הפסקת־האש.
דיין רצה להסתפק בכיתורה.

רק לחצם העקשני של מנחם בגין ויגאל אלון
הכיאו לכיבושה כעוד מועד, כהתקפת-מצח
יקרה.

עוד יותר שנוי במחלוקת חלקו של דיין בחזית הצפונית.
בניגוד לדעת הממשלה, עיכב כאן את הפעולה במשך 48
שעות — אם מתוך חשש מפני התערבות רוסית, אם מתוך
רצון להקדיש להתקפה קשה זו כוחות נוספים, שהיה צורך
להעבירם מחזיתות אחרות.
רק ביום ו׳ ,ה־ 9ביוני, בשעה 7בבוקר, נתן דיין את
הפקודה להתקיף. הוא עשה זאת, בצורה בלתי־מקובלת,
בשיחה טלפונית ישירה עם אלוף־הפיקוד, דדו אלעזר. לר־מסכ״ל
ולראש־הממשלה הודיע על כך רק לאחר מכן.

לולא היסוסו של דיין, יתכן כי צה״ל היה
כובש את דמשק לפני הפסקת־האש. לולא
היסוסים דומים, יתכן שצה״ל היה עוכר גם
את תעלת-סואץ ומחזיק כשתי גדותיה.
מאזן זה הוא, בעיקרו, לטובת דיין.

בימי המלחמה היה שר-כטחון טוב. אולם
הוא היה רחוק מאד מלהיות מנצח כלעדי, או
אפילו מנצח עיקרי.

בבד יש הגזמה רכה.
אמנם, דיין חדור תאוזת־פירסומת, אולי יותר מכל אדם
בישראל, והוא גאון של יחסי־ציבור. כדברי בתו, שהיא
אמנית־פירסומת בזכות עצמה :״הוא רגיש יותר למה
שהאנשים אומרים וכותבים עליו, משהיה רוצה להודות.
הוא דואג להופעה נאה בצילומים, גאה על המחמאות

כצורה גסה יותר, אמר זאת אדם המכירו
מקרוב :״כששמו אינו מופיע שלושה ימים
רצופים כעתון, הוא חולה.״
הדבר הראשון שעשה בהיכנסו לתפקיד שר־הבטהון היה
לצרף איש־יחסי־ציבור ללשכתו. בעצם ימי הקרבות הוא
עבר ברחבי השטחים הכבושים כמו כוכב־שביט, כשהוא
גורר אחריו זנב של עתונאים וצלמים, שהנציחוהו ליד
האתרים הכבושים. כל אלפי התצלומים האלה מבייימים
היטב, וניכר כי דיין חשב היטב על זודיות־הצילום ועל
הופעתו. כובע־הפלדה, המדים — הכל נבחרו בקפידה.

אולם כל זה אינו מסכיר את הצלחת הפולחן
העולמי. יותר מכפי שהעגל רצה לינוק, רצתה
הפרה להיניק. עתוני ישראל והעולם היו זקוקים
לדיין לא פחות מכפי שהיה זקוק להם.

של המומחה הענוותן, יצחק רבץ. על הקרבות ניצחו אלופי
צר,״ל, נבחרת הכשרונות הצבאיים של ישראל.
שתי הגירסות הן כוזבות. האמת מסובכת הרבה יותר:

לולא הגיע דיין למשרד-הכטהון, בוודאי לא
היו הדברים משתנים מעיקרם. המלחמה היתה
פורצת כמעט כאותו מועד, כי לא נותרה
כרירה. צה״ל היה מנצח, מפני שהיה עדין!
על אויכיו מכל הבחינות.
מלחמה מודרנית היא הרבה מעבר לשליטתו של אדם
יחיד. זוהי התנגשות בין שתי אומות, בין שני גושים
חברתיים. מאזן־הכוחות נקבע על־ידי אלף ואחד גורמים
של מוראל ורמה טכנולוגית, של סיב החינוך, איכות
הקצונה, תודעת הטוראי ויציבות העורף.

איכות התיבנון וטיכ הנשק הם רק פועל*
יוצא של גורמים אלה.
מבחינה זו דומה המלחמה לבחינה של בית־ספר. הבחינה
עצמה קובעת את הכל — אך היא רק משקפת את טיב
לימודיו של התלמיד בחודשים הרבים שקדמו לבחינה.
המלחמה היא בחינה לגורמים הנפשיים והטכניים שהצטברו
בחברה בימי שלום. זהו הרקע להכרעותיהם של המנהיגים,
המהודת רק גורם מישני.

כמיסגרת זו השפיע דיין על המאורעות, גם
לטובה וגם לרעה.
אין ספק כי מינויו חישמל את הצבא, חיזק את בטחונו
העצמי, נטע בו רוח־נצחון עוד לפני שהחל הקרב.

דיין לא היה מתמנה, לולא ככר היתה הממשלה
כשלה להחלטת־המלחמה. אולם בנוכחותו
הוא חיזק את הנבונות הזאת, והקל על השרים
להחליט את ההחלטה הסופית, כאותו יום א׳
גורלי של ה־ 4כיוני, לפתוח כקרב.

כי פולחן דיין התקשר עם אחד הצרכים היסודיים ביותר
של עולם העתונות.
העתונות המודרנית מבוססת על העקרון שהאדם מעניין
יותר מן העניין. הקורא האפור יכול להזדהות עם אדם,
לא אם דבר. הוא זקוק לגיבור.
אותו עקרון גרם, בעולם הסרטים, לשיטת הכוכבים.
בעזרת מכונת־פרסומת אדירה הופכת הברת־הקולנוע, שחקן
או שחקנית — שהם, לרוב, אנשים בינוניים למדי —
לדמות על־אנושית. אחרי שהקהל מתחיל להזדהות עימה,
לקרוא כל מילה על אהבותיה, מאכליה ומלבושיה — הוא
קונה כרטיסים לכל סרט שבה היא מופיעה.
העתונים זקוקים לגיבור — מפני שהגיבור מוכר את
העתון. אחרי שהקהל למד להכיר את פניו, הופכת כל כותרת
עליו לאמצעי־מכירה.

ואחרי שנוצר הפולחן, יש לו דינאמיזם משלו,
הגורן! עימו גם את העתונאים הרציניים והפנו•
ביים כיותר.
משה דיין היה אובייקט אידיאלי לפולחן כזה, לא פחות
ממארילין מונרו. הגיבור שתום־העין, יורשו של נלסון,

לכאורה היה כדאי לו לעשות זאת, כדי לרכוש
לכבות ולמנוע טינה. אולם כאן התנקמו
כדיין תכונות אופיו -האגו-צנטריות הקיצונית
שלו, זילזולו בזולת, בדידותו ושאיפתו
לעמד לכדו כמרכז.
מסע־הפירסומת היה המשך ישיר לכפר שכתב שנתיים
לפני כן, על יומן סיני, ובו הפקיע לעצמו את כל ההישגים,
חילק לשאר המפקדים הערות־ביקורת עוקצניות ביד רחבה.
הספר עורר בין מעריציו הנאמנים ביותר תרעומת, ששככה
רק בקושי ערב מלחמת ששת־הימים.

יושרבוון — או מוידבד
ך* אשר נכנסה לתוקפה הפסקת־האש, היה דיין גיבור
^ לאומי ובינלאומי. הכל זיהו אותו עם הנצחון, שהנחיל
לישראל אימפריה חדשה — ממבואות דמשק ועד תעלת־סואץ.
הוא
השיג את מבוקשו. הוא עמד ״במרכז העניינים״ .כשדר,בטחו!
היה שליט־יחיד על כל השטחים הכבושים, שהיו
גדולים בהרבה ממדינת־ישראל עצמה.

אך הוא לא הגיע אל יעדו: ראשות־הממשלה.
אילו נערכו באותו יום בחירות, יתכן שהיה מגיע לכך.
אולם כבר כעבור חודש הראה מישאל של דעת־הקהל,
שפורסם דווקא בהאר׳ן (שהפך מעין בטאונו של דיין, כי
בעוד שארבעה מכל חמישה ישראלים רוצים בו כשר־בטחונם,
הרי רק אחד מבין כל חמישה רוצה בו כראש־ממשלתו.

כשוך הסכנה• ,טככה גם הכמיהה למנהיג-
יחיד, האמונה כאדם עליון וכל-יכול.

הגזלבג׳־! בררום•\ ,זעזוס בצפגן

ד״ן(ליו אשכולו 8דבו 01 אלוף ודו

מדוע, אם כן, סבל דיין את הפירסומת הרועשת סביבו,
שהפקיעה לזכותו את הישגיהם ותהילתם של אחרים, פוליטיקאים
ואלופים? מדוע לא דאג להעמיד את הדברים על
דיוקם, בצורה הוגנת?

^ א היתה לדיין השפעה על תוכניות חיל־האוויר. אין
/הוא מצוי בשטח זה. מיבצע זה הוכן במשך שנים
מראש על־ידי ניסו של דיין, עזר וייצמן, והושלמו על־ידי
האיש אשר עזר וייצמן בחר בו איש־ת והתעקש למנותו
כיורשו — מרדכי הוד.

אין ספק בי מיבצע אווירי זה הכריע את
המלחמה, ושוייצמן הוא אחד המנצחים העיקריים.
לעומת
זאת, היתר, לדיין השפעה ניכרת על המיבצע
בחזית המוכרת לו — חזית סיני. שבועיים לפני מינויו כבר
הסתובב, לפי בקשת לוי אשכול, במוצבי־הפיקוד של
האוגדות בדרום, עבר על התוכניות ולמד את הפרטים.
כאשר קיבל לידיו את תפקיד שר־הבטחון, ברגע האחרון,
הוא הכניס כמה שינויים חשובים בתוכניות אלה. הוא
הדגיש את העקרון שהמטרה העיקרית אינה כיבוש שטחים,
אלא השמדת הצבא המצרי.
הוא הכנים לקרב, מן הרגע הראשון, את האוגדה השלישית
(של אברהם יופר ,),שנועדה קודם לכן להישאר בעתודה,
וכך הגביר את המחץ.
הוא אישר את בקשתו הנועזת של אריק שרון להנחית
צנחנים במסוקים באום־כתף, בניגוד לחששותיהם של אחרים.
גם החלטה זו הצדיקה את עצמה.

בתום תשכ״ז עדיין היו לדיין סיכויים רבים להגיע
לשלטון. אך סיכוייו להיכשל במשימה זו לא היו פחותים.
כמנהיג של רפ״י, היו סיכוייו אפסיים. לכן רצה דיין
לחזור למפא״י — המפלגה הממנה את ראשי־הממשלה. הוא
נדחף אל מרכז ההכרעות מימין, כשם שאלון נדחף משמאל.
אך גם שיבתו של דיין למפא״י־רבתי אינה מבטיחה לו
את השלטון. עלול להיווצר מצב בו ינטרלו דיין ואלון איש
את רעהו. ישאירו את השלטון בידי אנשי־הביניים, מסוגם
של אשכול, פינחס ספיר ואבא אבן.

בי כאשר יצטרך להיאבק על השלטון במישור
של קנוניות מפלגתיות, כמישחק של קכד
צות-לחץ, יהיה דיין אויבו העיקרי של עצמו.
אי־פבלנותו, זילזולו כעסקניס, אי־יכולתו לשכת
כישיבות -בל אלה יקשו עליו לגבש רוב.
במפלגה, כמו בכנסת, שולטת הבינוניות האפורה. האינטרסים
חשובים שם יותר ממחיאות־הכפיים.
בסוף תשכ״ז, כמו בראשיתה, היה דיין איש בודד —
מנהיג ללא מחנה מוגדר, ללא מצע, ללא צוות נאמנים.

הוא עמד על פרשת-דרכים. דרך אחת יכלה
להובילו אל השלטון העליון, שיהפוך כידיו
כהכרח לשלטון״יחיד. דרך שניה יבלה להחזירו
כלעומת שבא -אל המידבר, אל שולי הכמה.

נוף שדת שכ״ז:
החאן שד חאו יונם

!*עו ה עוו התטניו

א דלן איש־השנה עמד בסוף תשכ״ז על פרשת־דרכים.

/כל מדינת־ישראל עמדה שם.
למראית־עין היתד, זאת פרשת־דרכים פוליטית, והיא נגעה
רק לתוצאות המלחמה.
לפגי המדינה השתרעו שלוש דרכים: החזרת השטחים
למדינות השכנות, סיפוחם למדינה או הקמת פדרציה עימם.

לכל אחת מן הדרכים האלה היו חסידים
קולניים. משה דיין תמך, כזו אחר זו, ככולן.
לפני המדינה השתרעו שלוש דרכים: החזרת השטחים
דיבר על ״אוטונומיה״ — הפיכת השטחים לשטח־חסות ישראלי
עם שלטון עצמי.
אחר־כך דיבר על פדרציה עם מדינה פלסטינית שתקום.
לפתע הכריז על סיפוח עזה, ונאלץ לחזור בו.
לאחר מכן הפליג, במפתיע, במיסטיקה היסטורית־דתית,
הכריז על ענתות ויריחו כעל ערש העם הישראלי, ותבע

סיפוח.
בסוף חזר כמעט לנקודת־המוצא שלו: בהצהרה סנסציונית
הציע להחזיר את הגדה לירדן, להשאיר כמה בסיסים
של צד,״ל על גדת הנהר, ליצור אזורים אכס־טריטוריאליים
בירושלים, ולהניף את דגל ירדן על הר־הבית.
זיג־זאגים אלה עלו לדיין באוהדים רבים. הם גם הפחיתו
את סיכוייו להעמיד את עצמו בראש המחנה הלאומני, כדי
להסתער עימו על השלטון.

אך הוויכוח עצמו היה הרכה יותר חשום
מאשר שאיפותיו הפרטיות של משה דיין. כפעם
הראשונה מאז הקמת המדינה, ניתן לה
להחליט החלטה שתקכע את גורלה לדורות.
ההשלכות הפוליטיות, הדמוגראפיות, הכלכליות והבטחו־ניות
של הוויכוח היו ברורות למדי. אך עם כל חשיבותן הגורלית,
הן היו פחות חשובות מן ההכרעה הנפשית.
השאלות שעמדו בפני מדינת ישראל, בפרום תשכ״ח, היו:

איזו מין מדינה תהיה ישראל כדור הכא?
מה יהיה טיכה של החכרה הישראלית?
מה תהיה דמותו של האדם הישראלי?

גזגזס־ינוה \זגדגל\ז
מלחמה היתה הלם בעל מתח דרמאתי עילאי. מע-
( ן טות פרשות כאלה בתולדות העמים.
הפיתאומיות שבה פרץ המשבר, כרעם ביום בהיר.
החרדה הגוברת, כאשר היה נדמה כי העניינים נסחבים אל
עברי סי־פחת.
הפורקן של המלחמה, שפרץ את כל הסכרים.
המהירות הפנטסטית של הנצחון.
הכיבושים, ששינו לפתע את נוף־החיים של המדינה.
הפתעת הנצחון המדיני, כאשר נסתבר כי אין כל לחץ ודרישה
לפנות את השטחים במהרה.

הלם זה השפיע על כל אדם.

עתונאים, שהצטיינו עד אותו רגע בליברליזם הקיצוני,
החלו כותבים לפתע מאמרים בעלי גוונים פאשיסטיים מובה
קים,
ואילו אנשים שהשתייכו למחנה הלאומי הקיצוני הפכו,
בשדה־הקרב, למבקשי־שלום נלהבים.
חיפושי־דרך כאלה היו אופייניים לצמרת המדינה לא פחות
מאשר לאזרחים מן השורה. השרים התחבטו בהכרעות הגורליות
כמו אחרון האזרחים.
הגבולות המסורתיים בין שמאל וימין איבדו את משמעותם,
במחנה הימני החלו להישמע שאיפות לברית־עמים
יהודית—ערבית. במפ״ם קמו שואפי־סיפוח שהתחרו עם
משוררי הימין הקיצוני.

תסיסה עמוקה זו נשאה כחוכה אפשרויות
רכות -הן לטוכה, הן לרעה.

בצד האחד התגבש מחנה שחלם על אימפריה יהודית גדולה,
המכתיבה את רצונה למיזרח התיכון כולו, המצפצפת
על דעת העולם והחיה על חרבה המושחזת.

כצד השני התגכש מחנה של אנשים שהיה
מנוי וגמור עימם לפעול כדי שמלחמת תשכ״ז
תישאר המלחמה האחרונה כמרחב, וכי מתוכה
יוולד שלום כר־קיימא, שיציל את המרחב
ממוראותיה של שואה גרעינית.

הררך אל ״הישראלי גזנזמער״
מים ללא־פפור

בהיסטוריה הוכחדו ונעלמו בעיק־

> בות תבוסה צבאית.

אולם יש כהיסטוריה גם דוגמות רכות הפוכות:
עמים שנצחונם הצכאי גרם לחורכנם.
כי נצחון צבאי מוליד תמיד תאווה של סיפוח. בסוף
תשכ״ז הציפה תאווה זו חוגים רבים בישראל. קבוצות־שוליים
מטורפות, שעוררו בראשית השנה רק גיחוך, זכו
לפתע לקהל של מאזינים. סיסמות כמו ״שאלת השלום אינה
רלבנטית״ ,לא עוררו עוד הסתייגות כללית ומובנת־מאליה.
גישה זו, אשר דחתה כל אפשרות של שלום, חלמה
בקול רם על מלחמות חדשות, שבהן תכבוש ישראל שטחים
נוספים, כדי לעגל את כיבושיה.

הסכנות הפוליטיות הכרוכות כגישה זו היו
גלויות. נוצרה אפשרות של פאראדוכס: שדווקא
הגישה הלאומנית כיותר תביא להפיכת
ישראל למדינה דו־לאומית, בעלת רוב ערכי.
אך הסכנה העיקרית של גישה זו לא היתד, טמונה בשינויים
דימוגרפיים, וגם לא במוראות מלחמה גרעינית.

היא היתה טמונה בהשפעתה על אופי האדם
הישראלי.

הצורך להחזיק באוכלוסיה עויינת גדולה, מוכרח להביא
במרוצת השנים להקשחה כללית של נפש העם — ונפש
בניו. כבר בתשכ״ז נאלצו שלטונות־הכיבוש לאחוז באמצעים
דראסטיים לקיום הבטחון: הריסת בתים, הריגת עוברי־גבול
בלילות, הפחדה ואיומים.
אם תתקדם המדינה בדרך זו, בעיקבות החלטה לספח את
השטחים לצמיתות, היא תיאלץ להגביר ולהחריף שיטות
אלה. הטיפוס של קצין־צה״ל החייכני, ההולך בראש בקרב,

הפועל מתוך תודעה של התגוננות צודקת, יצטרך לפנות את
מקומו לטיפוס חדש של איש־הבטחון, הרודה באוכלוסיר,
עויינת, היודע כי עליו לדכא ביד חזקה, כדי להחזיק בארץ.

כך יוולד הישראלי המכוער, אדם שיעורר
תועכה כעולם.
צד,״ל עצמו, שהשיג השנה נצחון מזהיר כאשר יצא למלחמה
של התגוננות מובהקת, יצטרך ללבוש צורה חדשה,
כמכשיר של כיבושים.

לא היתה זו הגזמה, כשנת תשכ״ז 1
כי צה״ל הוא הצכא הטוב כיותר כעולם.
אולם טיב זה נכע כעיקרו מגורמים מוראליים
והמוראל ינק את כוחו מן הידיעה כי כלחיל הוא אזרח המגן על כיתו, על משפחתו, על
מיפעלו הלאומי, מפני מזימה של השמדה.
מי שילך בדרך זו יביא, בהדרגה, לשינוי צביונו של העם
כולו. ישראל של תשכ״ז עלולה להיות מדינה של צלבנים
חדשים, מדינה קולוניאליסטית קשוחה, שתתקיים לה
בשולי הזירה הבינלאומית, כשגבה אל ההתקדמות האנושית.
כמעט כל מי שחולם על דרך זו רואה כיום במשה דיין את
מנהיגו הפוטנציאלי. דיין עצמו לא עשה דבר כדי לזכות
בכך. הוא לא השליך את יהבו על מחנה מטיפי־הסיפוח, ולא
הטביע עליהם את חותמו.

אולם עצם ככואתו הציכורית, כגדול הלוחמים
כערכים, כטיפוס נוקשה וחסר־מעצורים,
מעמידה אותו -אולי כעל כורחו -כסמל
המחנה הזה, וכאכ-טיפום של אכירי האימפריה
העכרית.

הררך אל ״הישראלי היפגזיי
ץ^ול גישה זו עמדה גישה הפוכה: זו שביקשה להמר
את פירות הנצחון המזהיר בשדה־הקרב במטבע מוצקה
של שלום.
מעולם לא הגיעה תשוקת־השלום בישראל לממדים כה
מוחשיים כמו בימי־החרדה של חודש מאי, כאשר הכל הבינו
כי המלחמה הפכה בלתי־נמנעת.

כאותם הימים, כאשר רככות החיילים המתינו
כמידכר לפקודת הזיגוק, לא חלם ולא דיכר
איש על סיפוחים ואימפריות. העם חשכ כולו
על הצורך לנצח, כרי להשיג שלום.
למראית עין הופרכה תקווה זו, כאשר הושג נצחון כה
מכריע, אך לא הושג השלום. מדינות־ערב עמדו בסירובן
להכיר בקיום ישראל ולכרות עימד שלום. היה נדמה לרבים
כי סיכויי השלום נקברו.

אולם זו היתה טעות גמורה.
במשך 19 שנים נראתה כל תקוות״שלום כאוטופית. מול
החומה הבצורה של האיבה הערבית, היה נדמה כי אין כל
טעם במאמצים ישראליים למען השלום.

מלחמת ששת־הימים נתנה לישראל כפעם
הראשונה אפשרות ממשית להוציא נידכך מרכזי
מן החומה הזאת.
עם ערבי שלם — העם הפלסטיני, שהוא מרכז הכרחי לכל
מערך אנטי־ישראלי — הובא לפתע במגע בלתי-אמצעי עם
ישראל. יחד עימו, יכולה ישראל לעצב דמות חדשה למרחב,
תוך הבטחת בטחונה ואפיקי התפתחותה, .

כך קמה לתחייה תוכנית הפדרציה, שהיתה
מונחת עד אותו רגע כמגירה, כמצע מופשט.
היא הפכה לאפשרות ריאלית. היא יכלה לעצב את דמותו
של ישראלי אחר, העשוי להטביע את חותמו על השנים ה־באות:
ישראלי המנצח על מיבצעים אדירים ליישוב פליטים,
היוצר במעשיו אקלים נפשי חדש במרחב, המעורר את פלי־את
העולם במעשיו הבונים, כשם שעורר השנה את פליאת־העולם
בגבורתו הקרבית.
נציגיו הראשונים של ישראלי זה — הישראלי היפה —
כבר נראו בתשכ״ז. היו אלה אותם המושלים הצבאיים שהפכו
אבות לערים שהופקדו בידיהם, שהשתדלו למצוא
דרך אל לב התושבים, שדאגו לשלומם וללחמם. היו אלה
המדריכים החקלאיים, שפשטו בכפרי הגדה ועזה ופתחו
עולם חדש בפני פלאחים מרודים.

גם כין אלה היו שניסו למצוא את השראתם
כמשה דיין, כהאמינם כי האחריות ההדשה
תעלה אותו על דרך חדשה.

הירושח של תשכיין
ך< פרוס ראש־השנה תשכ״ח עמדה ישראל במצב
^ ששום עם אינו מגיע אליו לעיתים קרובות: מצב של
חופש־בחירה.
היא יכלה לבחור לה את גבולותיה.
היא יכלה לבחור לה את דפוסי התפתחותה, הפנימיים והחיצוניים.

היא
יכלה לכחור את נפשה.

הגוף ש ד :1*311*11
•דזעול ט מ מלון א־גטרקזנט־גנטל

• רי הו ט כל גיל — נאה ויעיל • ריהו ט בל גיל — נ אה ויעיל •

במדינה

העם

ריהוט מיוחד

לילדים ולנוער

מ עו צב ב קרי ם ח די שי ם ובצבעי ם נ עי מי ם
ני תן להרכבהול צי רו פי ם ככל ש הי ל ד גדל

נו ח ל שי מו ש — ק ל לני קוי — נאהלמראה
בודדים

ר הי טי ם

ומערכות

שלמות

להשיג:
תל־אביב:
״ריהוט פל גיל״

רחוב דיזנגוף ,222 טלפון 242453

חיפה

קלנג׳וי כע״מ״

רחוב החלוץ ,28 טלפון 65543

ירושלים :
״רהיטי רפאלי״
רחוב שלום ציון המלכה , 12 טלפון 23792
באר־שבע (בקרוב הפתיחה):
רחוב הרצל 63

מיבחן־ ה ה כרזו ת
ימיה האחרונים של תשכ״ז עמדו בסימן
שתי תופעות: פעולות הטירור של מחתרות
ערביות בגדר, ועליית קבוצה של הנח״ל
הדתי על אדמות גוש עציון.
פעולות הטירור, שכוונו בעיקרן מדמשק
(ואה עמוד ,)23 נועדו בפירוש למנוע כל
אפשרות של הידברות בין שני העמים.
הפגיעה באזרחים ובחיילים ישראליים נועדה
להקשיח את תגוכית צה״ל — ובזאת
לקומם את האוכלוסייה הערבית.
מלחמה פסיכולוגית. העלייה לגוש
עציון התקבלה על־ידי רוב תושבי הגדה
כהוכחה לחששותיהם הכבדים ביותר. הם
ראו בה צעד ראשון לקראת נישולם השיטתי
מאדמותיהם. לא הועילה ההנמקה, כי אדמות
הגוש שייכות לקרן הקיימת.
לא היד, קל למתיישבים לקבל את הסכמת
הממשלה. כאשר הובא העניין לדיון, לפני
מספר שבועות, צידד רק מיעוט מבין השרים
בעלייה לקרקע. משה דיין היה בין מיעוט
זה, אולם הוא לא הפעיל שום לחץ.
אך הוגי רעיון ההתישבות לא הניחו לממשלה
— ובעיקר לראש־ר,ממשלה. נגד
אשכול התפתחה מלחמה פסיכולוגית מקיפה,
שתיארה את אי־ההתיישבות כבגידה לאומית.
לבסוף הודיעו חברי הגרעין, שאם לא
תותר להם ההתנחלות באופן רשמי — יעלו
לגוש ויערכו שם שביתת־שבת, יקימו
אוהלים ולא יזוזו משם. אשכול נכנע, והשיירה
עלתה למיבנים העזובים של הלגיון,
שהוקמו על הריסות כפר עציון. אברהם
הרצפלד שפך דליים של פאתוס מליצי וח״ב
המפד״ל מיכאל חזני הרים בום לקידוש
התביעה להחזרת הקרקע לבעליה. נאומו
נשמע כמו תירגום עברי מדוייק של דרישת
הפליטים הערביים להחזירם לכפריהם בישראל.
לנציגי
ישראל בעולם, העומדים ממילא
מול גל גוהר, של תמיהה ואובדן־אהדה,
נשלחו הוראות דחופות להציג את ההתיישבות
כאקט בטחוני, שאינו קובע ׳ עובדות
מדיניות או גיאוגרפיות.
מיבחן ההכרזות האלה יפול בחלקה של
שנת תשכ״ח.

שנערכו שם בשבוע שעבר, למועצה העירונית.
הם ייחסו להן — בצדק — חשיבות
החורגת בהרבה מעבר לתחומי העיר ה־מידברית.
בסך
הכל התחרו שבע רשימות על
קולותיהם של 716 הבוחרים שבאו לקלפי,
ואשר )54^ ( 377 מהם הצביעו בעד
המערך.
תוצאה זו היתד, צפוייה, והיא הבטיחה
למעשה את ראשות העיר למהנדס אברהם
(״בייגה״) שוחט, חתנו של לוי אשכול (בעל
בתו תמה).
יתר התוצאות סיפקו חומר לפרשנים. הפוליטיים.
הקפיצה.
הרשימה שהפתיעה ביותר היתד,
אחת שלא זכתה לייצוג: רשימת העולם
הזה — כוח חדש שקיבלה 57 קולות —
קול אחד פחות משהיה דרוש כדי לעבור
את אחוז החסימה.
למעשה, נימנו 58 מעטפות שהוכנסה בהן
האות ״ש״ .אבל באחת מהן הוכנסו שני

בחירות
ה קו להחסר
ערד אינה ישראל, אבל היא חלק ממנה.
על כן עקבו אזרחי המדינה אחרי הבחירות

הרצפלד
— לדרישות ערביות
פתקים של אות זו — ולכן נפסלה.
על אף מעידה זו על הסף. היה זה
נצחון מדהים לרשימה הצעירה. מפ״ם ה־וותיקה,
שנציגה היה עד לבחירות אלה
ראש־ר,מועצה בערד, זכתה ב־ 38 קולות
בלבד*.
בבחירות לכנסת קיבלה רשימת העולם
הזה — כוח חדש, בממוצע ארצי,
בערד קפץ אחוז זה ל־.8,1
דערדהקהל. בבחירות אלה היתר, חשיבות
מירבית לאישיותם של המועמדים עצמם.
אולם מערכת הבחירות לא התנהלה
רק סביב בעיות מקומיות.
ראשי המפלגות, שנאמו שם ערב הבחירות,
הציגו בהרחבה את השקפותיהם המדיניות
על הבעיות הלאומיות והבינלאומיות
הגדולות.
לכן מותר היה למפלגות אלד. לחפש בתוצאות
ההצבעה בערד גם ביטוי של דעת־הקהל
כלפי העמדה המדינית היסודית שלהן.

ברי אות

שנת שלום ובטחון
בכל דרבי ישראל
מאחל ״אגד״

מכונ ת־ ה שינה
מאז ומתמיד עזרה משפחת בוגן ליש

חזני תרגום
עברי —

* חלוקת הקזלזת המפורטת: המערך ,377
ליברלים עצמאיים ,80 גח״ל ,63 למען ערד
,61 העולם הזה — כוח חדש ,57 מפ״ם
.38 מפד״ל .24
העולס הזה !570

נער מגגנון הניצוץ -והחוקרים
וס מס רא
גחנשים את החוטים המובילים למחתרת הערנית
ך* רגע זה היתר, צריכה שגרירות ארצות^
הברית בתל־אביב להיות תל הריסות.
רק במיקוד, לא קרה דבר.

כי הפצצה שהונחה כה -לא
התפוצצה.

היא נלקחה על־ידי המשטרה, ביום שישי
זד״ ומאז מתנהלת חקירה סודית וקדחתנית,
כדי לגלות את זהות האיש שהניח אותה.
החקירה היא כל כך סודית, ששום קצין־
משטרה לא היה מוכן להודות אפילו בניהול
חקירה כזו.
דובר מחוז תל־אביב ענה :״לא ידוע לי
כלום.״
דובר המשטרה במטה הארצי, סגן־ניצב
יעקב נש, השיב לכתב העולם הזה :״אין
תגובה.״
קצין בכיר במחלקה לתפקידים מיוחדים
רגז על כי בכלל הופנתה אליו השאלה.
.לא רק שאינני רוצה להשיב לשאלה.

וכך חזרו לעבודתם ביום שישי בבוקר —
והחבילה עדיין עמד על המדף.

ז החליטו לעשות משהו. הם עדיין
לא חששו כי בתוכה טמונה פצצה בעלת
עוצמה רבה. הם החליפו להסב את תשומת
לבו של קצין־המינהלה של השגרירות,
לחפץ שנותר אצלם ללא בעלים.

קצין המינהדה, קטרידג׳ ,הוא
גם קצין הכטחון של השגרירות.

הוא ירד לספריה, בערך בשעה עשר בבוקר׳
בחן את החבילה, הרים אותה, וגילה
כי היא כבדה למדי.

אין פלא. היא הכילה חמישה
קילוגרמים של חומר־נפץ.

הוא לקח את החבילה למשרדו, באחת
הקומות העליונות של השגרירות. הוא
התייחס למציאה ברוממות־רוח .״בואו ו־תראו
מה מצאנו,״ קרא למזכירות שבחד-

נפץ ומנגנון־השהייה. כדרך נס,
לא פעל המנגנון.
קטרידג׳ פינה מייד אח החדר, והזעיק את
המשטרה. כעבור דקות היו הקצינים הבכירים
של משטרת ישראל במקום.
הפצצה הוצאה מהבניין, שכן לא היה כל
בטחון שנגיעה בלתי־זהירה לא תפעיל את
המנגנון הלקוי.
לאן להוציא את המיטען הקטלני?
חבלני המשטרה בחרו במיגרש ממול לשגרירות
ברחוב הירקון. על מיגרש זה
מוקם והולך בניין רב־מימדים. מייד ניתנה
הוראה לכל פועלי־ד,בניין לעזוב את עבודתם
ולהתרחק; ואז, אל בין קרשי הבנייה,
הובאה הפצצה שלא התפוצצה. אילו היתה
מתפוצצת תוך כדי הטיפול בה, במיגרש זה,
היתד, רק גורמת נזק למיבנים.

כזהירות, פורק המנגנון -והח לה
החקירה.

היה להניח את הפצצה שם?

פוצצה

** י יכול
המשוכה הראשונה היתה :
מחתרת ערכית אנטי־ישראלית ו־אנטי־אמריקאית.
מסורת
היא, שבכל משבר ביחסים בין
מדינות ערב לבין ארצות־הברית, עולים ה־

בעוגרץ ־ ו ת
האמרה * 7
אינני רוצה לשמוע את השאלה!״ פסק.
מה, בכל זאת, הפרטים על הפצצה ה־מיסתוריתז

יום שישי לפני הצהרים החליטו
עובדי ר,ספריה, שבקומת הקרקע של
השגרירות, שמשהו אינו מוצא חן בעיניהם.

המשהו הזה היתה הכילה עטופה
כנייר-אריזה, ושהונחה על המדף
שככניסה לאולם הקריאה.
על מדף זה מניחים המבקרים את התיקים
והחבילות שהם מביאים איתם, בטרם כניסתם
לאולם הקריאה עצמו. יש בו מקום
ל־ 15 חבילות, שכל אחת מהן מונחת בתא
נפרד.
מדף זה נמצא מול עיני פקידת־ד,מודיעין,
בתוך־תוכו של המרכז לתרבות, בקומת הקרקע.
החבילה
משכה את תשומת ליבם של העובדים
לא בשל צורתה. חבילות כאלה ודומות
לד. כבר הונחו שם לא פעם. מד,
שסיקרן אותם היתד. עובדה אחרת:

ריס הסמוכים.
הוא ביקש מאחת הבחורות להביא לו
מספריים, כדי לגזור את החוט שבו היתד,
קשורה החבילה.

״תיכף נראה איזה פצצה שמו
לנו כאן:״ התלוצץ.

צחוק, צחוק — אבל אחת המזכירות
העדיפה להיות בטוחה. היא ברחה מהחדר.

ך* חוט נגזר. נייר־ד,עטיפה הוסר. קופ־
( | סת הקרטון שבפנים נפתחה. ואז נעלם
החיוך מעל פני קטרידג׳.

כפנים היה חומר־נפץ, וכתוכו

מונים נסערים על משרדי השגרירות האמריקאית
המקומית והורסים אותם. תמיד הם
בוחרים, כמטרה מיוחדת לזעמם, את מרכז
התרבות האמריקאי.

על כן נטו החוקרים להניח, כי
המודוס-אופרנדי מצכיע לעכר אנשים
שספגו דרד־מחשכה כזאת.
כלומר: לאומנים ערכיים, מן הסתם
מיטכילים.

פקידי השגרירות, הממונים על הספריה
עצמה — כמעט כולם ישראלים — שבוודאי
ראו את הטרוריסט האלמוני בספריה, לא
יכלו לזכור את מראהו. הם לא יכלו להצביע

ראלים שיש להם בעיות. האב, מרדכי,
מייצר זה שנים, שיניים תותבות למי שאין
לו אחרות והבן, צבי בוגן הצעיר (,)21
החליט לספק שינה לאלה שהיא לא באה
להם באופן טבעי.
העולם הזה 1570

על איש מסויים, שלמיטב זכרונם הביא עמו
חבילה כזאת.
אחרי הניחושים על זהות הפושע, נשאלה
השאלה: מה היה המניע?
גם כאן ניתנה תשובה סבירה: אותה מחתרת
לאומנית רואה כאמריקאים בני־ברית
של ישראל, אם לא בעלי־הבית של ישראל.
לפי אותה תפיסה, שגרירות ארצות־הברית
בתל־אביב היא מוקד וסמל של יחסים אלה.
על־ידי פיצוץ השגרירות, תונחת מהלומה
על מוקד זה, עם כל מה שהוא מסמל
בעיני העולם הערבי.
אבל הועלה, באופן אוטומטי, גם מניע
אפשרי אחר.

אזרחי ישראל זכורה פרשת
/המשפטים של יהודי מצרים בקאהיר,
בשנת .1955 נלכדה אז רשת־ריגול ישראלית,
בראשותו של הרופא אליהו מרזוק.
רשת זו הניחה פצצות בספריה האמריקאית
באלכסנדריה, ובעוד מספר מוסדות אמריקאיים
ואנגליים. מטרתה, כפי שהסתברה
לאחר מכן, היתה: לקלקל את היחסים בין
מצרים לבין ארצות־הברית ובריטניה.

האם למדו מניחי הפצצה כשגרירות
התל-אכיכית מהרשת הישראלית,
ורצו לחקות אותה?

האם ביקשו, על־ידי פיצוץ השגרירות, לגרום
למתיחות בין ירושלים לוושינגטון?
שכן הפיצוץ, אילו אירע כמתוכנן, היה
בוודאי עולה במספר רב של חיי־אדם, מלבו
הריסת האגף החדש של השגרירות, בו שוכנת
הספריה.
אנשי השגרירות, אליהם פנה העולם הזה,
אישרו רק את העובדה, כי בבניינם נמצאה
פצצה. הם לא רצו להביע שום דיעה, ביחס
לזהות מניחי הפצצה או מטרתם .״אנחנו
סומכים על משטרת ישראל שתמצא את התשובות
לשאלות אלד״״ השיב הנספח לעיתונות,
מר גולדנר.
מי שכן התרגש, היו חוקרי המשטרה —
ובצדק.

החכילה הזאת הונחה על המדף
כיום שלישי. כלומר, היא ככר עמדה
שם שלושה ימיט.
פקידי ד,ספריה שמו לב אליה כבר ביום
הראשון למנוחתה שם, בבואם לסגור את
המשרד. הם היו משוכנעים, כי האיש שהניח
אותה שכח אותה בצאתו מאולם ר,ספריה.
״בטח יבוא לקחת אותה מחר,״ אמרו.
אולם גם למחרת לא בא איש לקחת את
החבילה .״נחכה עוד יום,״ סיכמו הפקידים.
״הוא בטח יחזור.״
הם חיפשו סימן כלשהו על החבילה, שיזהה
את תוכנה או את בעליה — אך לא
מצאו דבר.

1 1 1 11111
פיצוץ, נוסף לשמירת חיילי המארינס. אחד
מחיילי המארינס אף איים על צלם העולם
הזה באקדח שלוף, לבל יצלם בתוך הבניין.
ישראלית מוגברת על ה־

שגרירות, מאז נסיון ה

פצצה זו אינה מיקרה יוצא*
דופן. יש לקשר אותה עם גל ה-
הכלות והיריות שנפתח לאחרונה
-כעיקרו על פי פקודה מדמשק.

בכניסה לאולם הספריה, בקומת הקרקע. העיגול
הלבן מסמן את המדף, בעל 15 התאים,
עליו מניחים המבקרים את תיקיהם וחפציהם. הטרוריסט האלמוני הניח את הפצצה כאן.

אלא שהפעם אין המדובר בהנחת פצצה
בבית על הגבול, או ביריות על סיור בלב
שכם.
מדובר על נסיון שנעשה בלב־ליבה של
תל־אביב.

ואם כי מחיר המכונה ( 1250ל״י) שקול
כנגד מחירן של גלולות־שינה שהיו מספיקות
לעשרים שנים של חוסר־שינה, הרי
כבר קפצו כמה לקוחות חסרי־שינה על
המכונה. אלה הם אנשים ערניים המעדיפים,

בכל זאת, כמעט כל דבר על גלולת־שינה.
החיסרון העיקרי שגילו רוכשי מכשיר־ההרדמה
עד כה: השינה שהוא משפיע
על משתמשיו היא כה עזה עד שהוא גורם
לישנים־המלאכותיים נחירה לא עזה פחות.

כאן הונחה חנצצה
לשם כך ייבא החודש מגרמניה את המצאת
השנה — מכונת־שינה, שאינה אלא
מנגנון אלקטרוני, המעביר גירויים מרדימים,
דרך אלקטרודות המוצמדות לגוף האדם
הזקוק לשינה.

גזנגלם גזגז נגנזרגז. גזעל ם גצב־גזפי\2גר שלג, בכ1ים גז
לנזיצר הביוזלה בנזיני אילם ם גן־אלגף אברהם אגז
הרגם שם יים את נזלגזנגגז הגרגר שלג (צילגם גזש־תאל)
:בל הזע הבגגלים התצריים, אשר גים ג תשך
הלילה לפרגץ דרך גזגזיצד לתנגלת ם גאץ, גהנגגלים
עתה באש — יגצאים וזייליג הם וזגבגים נזיגזגך השריגן
שלהם גתתגך הוזפירגת, כרי לראגת את הגם שהת־וגגלל
בלילה: כיצר עצרג בתשעה בגגם ים ללא
דלקי, את הגדגל שבטגרי השריגן הנזצרי בם י1י.

אל!ת ואחד סיפורי־מלחמה הולידה מלחמת ששת־הימים:
על מיבצעי־גבורה נועזים ; על קרבות עקובים מדם. על מהלכים
צבאיים מדהימים שעוד ילמדו כספרים ; על מערבות שיחרתו
על לוח ההיסטוריה.
הסיפור הבא הוא המופלא שבבל הסיפורים האלה.
זהו סיפורו של גדוד שריון, אחד מרבים, שנלחם כציר
המרכזי כסיני. אנשיו -אנשי־מילואים רגילים, במו בשאר
הגדודים. הם לא ביצעו מעשי־גבורה מפוארים. הם לא היו
מוכחרים. הם פשוט נלחמו, כמו שכתוב כספרים.
אף־על־פי־כן, כגלל צירוף נסיכות מוזר( ,או כגלל ״המזל״ -
בפי שאומרים חיילי הגדוד) ,הם עשו מלחמה שאין לה אח
ורע כתולדות המלחמות המודרניות. לגמרי במיקרה, עלה
כגורלו של גדוד זה להלחם מראשית המלחמה כחזית הדרומית
ועד סופה 110 -שעות ללא שינה 86 ,שעות רצופות של
תנועה וקרבות.
לאורך מסלול מדברי של ב* 250 קילומטר הם השאירו
אחריהם מאה טנקי אוייב מחוסלים -הרבה יותר ממספר
הטנקים שמנה הגדוד עצמו. וכאשר סיימו את המלחמה,
במצב בו היה צריך לשלוף את הצוותות מתוך הטנקים
כשהם מעולפים מאפיסת־בוחות, הסתבר כי המחיר ששילם
הגדוד, כאופן יחסי, היה הקטן ביותר ששילמה איזו יחידה
שהיא שהשתתפה בקרבות.
״גם היום קשה עוד לתפוס בתודעה שאמנם כל זה קרה,״
אומרים אנשי הגדוד. רק נתיב הפלדה החרוכה שהותירו
אחריהם מעיד כי הקרב הכלתי־אפשרי־לכאורה אמנם התחולל
במציאות.
(המשן בעמוד )34

ששה־ עשר איש גאש\ז ם־יס־לך בתשכיץ אגז \זישגי\זם גכשלונותיגזגז של ישראל והש־לגן.
תם נבוזרו ננל־ירי ״וזעולע וזווזיי, וזוך בתינת כל הנזאורעוו! שאירעו בשנת גזשכייו•
ניתנסי הבח־ירת נזצטרפים לדוייוו ננל רואבוז של ישראל בשנת תשכ״ו.

הח״ל מס ן

בלגחון

מאורעות ששת הימים לא היו אפשריים, לולא התנגשו בו כמה מן הצבאות הגרועים
ביותר בעולם עם הצבא שהוא — אולי — הצבא הטוב ביותר בעולם.
צבא זה אינו בנוי על כוכבים. אלופיו אינם אוגרי־תהילה מפונקים, כמו המרשלים של
נפוליון, או מצביאיו של אלכסנדר מוקדון. הנסיון המיסחרי ליצור פולחן אישי לאלופים,
שנעשה למחרת המלחמה, שקע במהרה.
האדם המסמל צבא זה, מפני שהוא עצמו יציר צה״ל בכל רמ״ח אבריו, הוא רמטכ״ל
המלחמה, יצחק רבין. יותר מכל אדם אחר היה הוא אחראי להכנת הצבא למלחמה זו.
אין ספק שהוא איש־הבטחון של תשכ״ז — החייל מם׳ 1של צה״ל לא רק להלכה, אלא
גם למעשה.
בתהילה זו הוא מתחלק, ברצון ובצניעות אהודה, עם רבים. בולט ביניהם האיש שתרם
את התרומה המכרעת להכנת חיל־האודיר לשלוש השעות, שהכריעו את המלחמה. עז ר
וייצמן הוא אבי התפיסה הדוגלת בהשמדת חיל־האוזיר היריב, ללא הפצצת ריכוזי־אוכלוס־ייתו
— תפיסה שהביאה לציוד חיל־האזזיר בכלים הנכונים לרגע הנכון. הוא גם האיש
שדאג למינוי המפקד שעמד במיבחן המיבצעי: מרדכי הוד.
על הקרקע בלטו אלופי הדרום, שניצחו על אחד מקרבות־הטאנקים הגדולים של ההיסטוריה:
גביש, טל, שרץ ויופה. בצפון, במאבק הקשה והמפואר ביותר של המלחמה,
נחל את הנצחון המזהיר האלוף דדו אלעזר. במרכז ניצח על המערכה עוזי נרקיס,
ובלטו שני אישים שזכו בצדק לתהילה עצמאית: מוטה גור, כובש ירושלים, ואורי כן
ארי שהחזיר לעצמו את שמו בצה״ל.
אדם שחלקו במלחמה ידוע פחות, ושהגיע ברגע האחרון כדי למלא תפקיד מרכזי, היה
חיים ברלב, סגן הרמטכ״ל ויורשו המייועד.
היתר, זאת הניבחרת הלאומית של העם הלוחם — אר גם ניבחרת זו לא היתד, חד־פעמית.
אחרי כל אחד מן האלופים עמדה שורה שלמה של מפקדים נמוכים יותר, שהצטיינו בקרב
ושיכלו למלא את מקומם בהצלחה. יחד עם קציני השרותים, הם נחלו את הנצחון הגדול.
רבין סימל את כולם, מבחינות רבות וטובות. הוא הדמות הבולטת של החייל הבלתי־פוליטי,
ובכך סימל את התכונה של צבא השומר בקפדנות קנאית על התחום בין פוליטיקה
וצבא. קפדנות זו היא אחת הסיבות המעלות את רמתו של צה״ל עד לאין שעור על כל
צבאות ערב.
רבין הוא גם תוצר המחשבה הצבאית העצמאית של צה׳׳ל, שאינו חיקוי של שום צבא
זר, שאינו עמוס מסורות מאובנות כמו הצבא הבריטי, ושאינו מחולק לקבוצות־לחץ ארסיות
כמו הצבא האמריקאי.
רבין גם סימל תופעה אחרת של השנה: קיפוחם של אנשי־הצבא, קזתיכננו, שהכינו
ושביצעו את המערכה עטורת־הנצחון. תהילתם — השכר היחידי לעמלם — הופקע על־ידי
אנשי יחסי־הציבור, שהנחילוה לעסקנים פוליטיים בעלי כשרון פירסומי ותיאטרלי.

המר חב
חיבוק ליד התהום משה דיין יכול היה להיות איש-
המרחב, כשם שגמאל עכד־אל־נאצר
יכול היה להיות איש־השנה בישראל. כי
מעולם לא היו יחסי־הגומלין בין ישראל
וארצות־ערב ברורים כמו השנה, כשכל
ערבי במרחב חש בקיומה של ישראל —
וישראל חשה בקיומם של הערבים מעבר
לחזית — וגם בתוך השטחים שכבשה.

מלחמת ששת־הימים העמידה בצל אפילו
את מלחמת־השיחרור של דרום־ערב, שהגיעה
בסוף תשכ״ז לסף הנצחון.
מי היה איש־המרחב האמיתי? מיבחר
המועמדים היה עצום. מי מהם ראוי לתואר?
האם נורי אל״אתאסי וחבריו, חברי
צמרת א ל ־ ב שז בדמשק, שגרמו לשרשרת
המאורעות שהובילה למלחמה ולאסונם?
האם עכדאללה פאלל והאימאם
כאדר, שגרמו לקפאון המלחמה בתימן,
ובכך דחפו את נשיא מצריים להרפתקה
חדשה בגבול ישראל?
האם גמאל עתד־אל־נאצר עצמו, ששיחק
פוקר בגורלה של מצריים — הפסיד, והציל
את עצמו למחרת התבוסה בהצגת־התפטרות
גאונית?
האם ;?כד־אל־חכים ;•אמר, קרובו,
ידידו ומצביאו, שהפך שעיר־לעזאזל והתאבד
כמחאה על כפיות־הטובה?
האם הואדי כומדיאן, האלג׳ירי הקודר
והמגוחך־למחצה, שהטיף מרחוק למלחמה
כדי להסיח את דעת עמו שלו ממצוקתו?
האם המלך פייצל, איש־המרחב של
השנה הקודמת, שהיה הנהנה העיקרי ממל־חמת־ששת־הימים
במחנה הערבי?
המועמד הסביר ביותר היה המפסיד העיקרי
של המלחמה. המלך חוסיין, הצאצא
הקטן מזרע הנביא, היה הדמות הטראגית
של השנה במרחב.

הוא הביא את האסון על עצמו, בשלושה
שלבים.
תחילה הסית את נשיא מצריים לסגור את
מיצר־טיראן, והאשים אותו בפחדנות מפני
שאינו מגרש את חיל־החירום של האו״ם.
כשנכנע עבד־אל־נאצר ללחץ תעמולתי זה,
והביא את עצמו לעברי פי־פחת של מלחמה
חסרת־תוחלת, טס אליו חוסיין, חיבק אותו
וחתם עימי על ברית־הגנה. במעשה זה שיב־נע
את אחרון המהססים בישראל שיש צורך
להתקיף אח מצריים מייד, לפני שיושלם
הכיתור.
ואחרי שירדה המהלומה של צה״ל על
מצריים, והושמד כבר כל חיל־האוויר המצרי
— פתח חוסיין בהפגזת־ירושלים, שהכניסה
אותו למלחמה והביאה לאובדן כל הגדה
המערבית לממלכתו.
למחרת היום היה חוסיין חלש מדי מכדי
שיוכל לכרות שלום נפרד עם ישראל, ולהחזיר
לעצמו את הגדה. יתכן שגם לא
רצה בכך. אחרי שנות הבדידות חש עצמו
בטוב כגיבור מלחמת הערבים, וכידיד המנהיגים
ה״מהפכניים״.
תחת הכיבוש הישראלי, החלה מתגבשת
בשטחים המוחזקים תנועה חדשה להקמת
רפובליקה פלסטינית, אף במחיר פדרציה
עם ישראל, בסוף תשכ״ז תנועה זו היא
עדיין בחיתוליה — אך יתכן כי תספק את
איש־השנה לתשכ״ח.

המבין־ חו סיין

מד>נ>ות

למען ההוד הנסחר
מלחמת ששת־הימים הפילה קרבנות רבים
בזירה המדינית הישראלית.
אחד הקורבנות היה דויד כן־גוריץ.
דיבוריו על מחדלים בטחוניים הפכו מגוח

נ ח בג!

כים. כשנודע כי התנגד למלחמה, מפני שלא
האמין בכוחו של צה״ל לנצח לבדו, היה
כוחו המדיני מחוסל סופית.
קורבן שני היד, שמעון פרם. בפרוס
השנה עמדו משה דיין והוא בשורה אחת.
אחרי המלחמה היה דיין גיבור לאומי ועולמי,
מועמד לראשות־הממשלה, ואילו הוא
היה עסקן של מפלגה קטנה, שביקשה באופן
נואש לחזור למפא״י בכל מחיר.
קורבן אחר היה יגאל אלץ. קרה לו מה
שקרה לפרס: בסערת המלחמה נשכח לגמרי
עברו כמדינאי וכאיש־בטחון, ונותרה רק
דמותו של שר־העבודה ועסקן אחדות־הע־בודה.
נשכח
גם איפר הראל. בראשית השנה
כמעט הצליח להפיל את לוי אשכול, כאשר
גילה לחוגים מצומצמים גילויים מרעישים
על הפרשה שזכתה לשם־הצופן ״עניין חברתי״
.אחרי המלחמה לא היה הראל אלא
מי־שהיה, אחד מרבים שנאמו על סיפוח השטחים.
לעומת
זאת, דרך כוכבו של אכא אכן.
יום לפני המלחמה היה אדם גמור, האיש ש־

עיקב את המלחמה. חודש אחרי המלחמה
היה גיבור לאומי, האיש שהביס את הרוסים
בוויכוח מרתק לעיני העולם, שהשיג נצחון
מדיני בלתי־צפוי. פופולריותו לא נפלה מזו
של דיין, והוא הפך מתחרה מסוכן על בם
ראש־ר,ממשלה.
מתחרה אחר היה פינחם ספיר.
בראשית השנה, בנוף הקודר של המיתון,
היה נדמה כאילו יצא ספיר מן המישחק. בסוף
השנה היה המצב הפוך. ספיר ניצה על
במה שלבים של המשא־והמתן האינסופי לאיחוד
מפא״י, אחדות־העבודה ורפ״י. אם יקום
האיחוד, ינטרלו שני האגפים זה את זה. אז
יגבר שוב כוחם של עסקני־מפא״י המרכזיים
לקבוע לבדם את ראש־הממשלה הבא — ובתנאים
אלה יהיו לספיר מיטב הסיכויים.
לוי אשכול עצמו היה אחד המנצחים
הגדולים של השנה. האיש, שהיה בראשית
השנה נושא לבל הבדיחות, ישב בסוף השנה
לבטח בשלטונו. הוא היה ראש־הממשלה של
הנצחון, ושר־ד,בטחון שהכין את הבלים ל־צה״ל.
הוא היד, ראש המפלגה שבל משמיציה
התחננו להצטרף אליה. הוא היה, להלכה ולמעשה,
ראש־ממשלת הליכוד הלאומי, שהחזיקה
בשטחים ופתחה תקופה חדשה של
גאות כלכלית.
אולם תואר איש־המדיניות מגיע, זו השנה
השניה ברציפות, לאדם שגילה השנה גדולה
אישית בלתי־רגילה בפוליטיקה הישראלית :

מנחם בגין.

בראשית השנה עמד בראש מפלגה מעורערת,
שהיתר, עסוקה בגירוש מתמרדיה. מפה
לאוזן נפוצה השמועה :״בגין גמור.״ אולם
ערב־המלחמה נתגלה בגין באור חדש לגמרי.
הוא ויתר על נאומים דמגוגיים, בלט בנימה
מתונה ואחראית. בימי החרדה ניגש לביתו
של דויד כן־גוריון, יריבו המר,
והציע לו לקבל לידיו את השלטון. לאחר
מכן מילא תפקיד מכריע בהעברת משרד־הבטחון
לידי משה דיין, וכך יצר לעצמו
מתחרה אדיר. ואחרי שהצטרף לממשלת הליכוד
הלאומי, מבלי לבקש לעצמו שום
מישרה, הנאה או שררה השיג בגין השפעה
גוברת והולכת בתוך הממשלה עצמה —
מבלי לתת לדבר כל פירסום.
בסוף תשכ״ז לא היו לחרות, או לגח״ל
שוס סיכויים להגיע לשלטון בעתיד הנראה־לעין.
אולם דמותו האישית של בגין, בייחוד
בחוגי הצמרת, עוררה כבוד ואף התפעלות.

צ חק כעת
הצעיר של תשכ׳׳ז היה החייל האלמוני
של צה״ל.
צלם אחד הנציח אותו במיקרה — ויצר
תצלום בן־אלמוזת.
היא מראה את יצחק יפעת, בין חיילים
אחרים, מול פני הכותל המערבי, שנכבש
זה עתה.
״איציק״ ,מורה בן 24 וחייל ביחידת־הצנחנים
שכבשה את ירושלים, לא היה
אלא חייל רגיל מן השורה. מאות חיילים
ביצעו מעשי־גבורה מפוארים יותר, אלפי
חיילים הגיעו רחוק יותר.
אולם תמונתו של יצחק יפעת, שהפכה
סמל למלחמה, סימלה את כולם.

3שחו של המיתון
לפינחס ספיד

היתר, זאת שנה של

תהפוכות.
במחציתה הראשונה, דהרה הכלכלה ב־מידתן
המיתון. נדמה היה כי איש לא יצליח
עוד לעצור את ההידרדרות. הפגנה גדולה
של מובטלים, שהתנגשו עם המשטרה בצפון
תל־אביב, היתד, אות לבאות.
מאיר הלוי, איל־הספנות החובבני של
סומרפין, שהתמוטט יחד עם ערימה של
ערבויות ממשלתיות, יכול היה ליהפך לאישי,כלכלה
של השנה. כמוהו בלטו יוס!5
אפשטיין ורענן אמיר, אילי־העסקים
הדינאמיים של בנק פויכטוונגר, שהתמוט־טותו
העמיד בספק את כל הבנקאות הישראלית.
בצורה אחרת בלט מרדכי ים־
ש חו ר, איש בנק הפועלים, שעיסקת־הפרד־סים
שלו נתגלתה השנה.
מכירת האוניה שלום הפכה סמל לתקופה
של חיסול ונסיגה כללית.
אולם מלחמת ששת־הימים שינתה את הכל.
אופטימיות חדשה עברה על פני הארץ.
מיליוני הדולארים של תרומות מילאו את
קופות הממשלה. הנפט של סיני שילם את
תוצאות החזקתם של השטחים הכבושים. עם
הגדלת מחזור המטבע זרם דם חדש בעורקי
הכלכלה. פינחס ספיר יכול היה לנשום
לרווחה.

פנחר
בסוף תשכ״ז היה ברור כי המיתון נגמר.
אך היה גם ברור כי הממשלה תשתמש
במיליונים החדשים כדי ליצור גאות במשך
השנתיים הקרובות, עד לבחירות, מבלי לרפא
את מחלות המשק. הדבר מבשר משבר חדש
בעוד שלוש שנים — אך לכך לא דאג איש
בפרוס שנת תשכ״ח.

מ שפ ט

צעיר
החייל האלממי
רים רציניים בנפשות האחרות של המחזה
המשפטי — אב בית־הדין עלי כייקר, הסניגור
הראשי, מנדל שרף, והתובע,

גכריאל כף.
ההצגה הגדולה בירושלים שבועיים לפני ראש־השנה תשכ״ח מלאה
שנה אחת למשפטו של אליעזר מלחי
— המשפט האחד והיחיד שהאפיל על
המדינה.
לולא מלחמת ששת־הימים, היתה עורכת־הדין
יונה סופר, העדה הראשית, הופכת
לאשת־השנה של תשכ״ז. עדותה המתמשכת,
שגעונותיה, התפרצויותיה, גילוייה ושערוריו־תיה
ריתקו את הציבור המהופנט משך
שבועות. אין ספק שהיא היתד, לפחות אשת־המשפט
של תשכ״ז — אף שהיו לה מתח
תוך
כדי כך כמעט ונשכח הנאשם מלחי
עצמו.
הזעזוע של משפט מלחי הטיל צל כבד
על מערכת־המשפט הישראלי. אולם גם צל
זה חלף, במשבר ששת־הימים. בסוף תשכ״ז
עקבה הארץ אחרי סוג אחר לגמרי של
משפטים — המשפטים הצבאיים והצוזים האדמיניסטרטיביים,
בהם ניסה הצבא לקיים
את הבטחון בשטחים המוחזקים.

ונה ופר

ולמ דין
השנוי הוא
בנו

חשיבא

איש־הרפואה של תשכ״ז היה האיש שריפא
את פצעי־המלחמה: החובש שרץ בין
הפגזים, הרופא הצבאי שנע בעיקבות הלוחמים,
והרופא בעורף, שטיפל בפצועים
בזריזות ובמסירות.
את כולם ייצג וסימל אחד מהם, שהיה
בעבר הרופא הראשי של צה״ל: הד״ר חיים
שיבא, מנהל בית־החולים תל־השומר.
תרומתו המיוחדת של שיבא היתד, נעוצה
בראייתו את הנולד. מתוך ההנחה כי במלחמה
תמלא פצצת־הנאפאלם תפקיד חשוב,
דאג מראש, בדרך-לא־דרך, להשיג מאמריקה

״מוקיון עם
שופר״?־
,רק צעד אחד מפריו בין הנשגב והמגוחך,״
אמר נפוליון — ועסקני הדת בישראל
הוכיחו זאת השנה.
עד למלחמה הם היו עסוקים בהסתערות
על ניתוחי־המתים — מסע של היסטריה
מפוברקת, שהכניסה למפלגות הדתיות תרומות
וקולות.
אך כאשר פרצו חיילי צה״ל אל הכותל
המערבי — נפתח פרק הדש לגמרי. הכיבוש
עורר רגשות עמוקים. צעירים, הרחוקים מן
הדת, גילו בנבכי ליבם רבדים של תודעה
דתית. זה יכול היה להיות אות להתחדשות

דתית עמוקה ואמיתית.
תחת זאת באה פרשה מכוערת של מוקיו־נות
וקנוניות. הרב שלמה גורן, רודף־
פירסומת ראשון־במעלה, התרוצץ עם שופרו
בין הכותל והר־סיני, כשהוא דואג — כמו
השר הממונה עליו — להצטלם בכל הפוזות.
אישיות דתית מסוג אחר, הפרופסור ישעיהו
ליכוכיץ, טען כי ״המוקיון עם השופר״
מחבל בדת ישראל ומרוקן אותה
מתוכנה המוסרי.
אולם גורן לא הסתפק בחבלה זו. בעודו
מתקוטט עם שר־הדתות על סמכויות־השלי־טה
ליד הכותל, ועם הרבנים הראשיים על
זכות־הכניסה להר־הבית, עשה מעשה שחיבל
במדינה כולה. הוא פתח בהסתערות על
חצר מיסגד־הסלע, אחד מקודשי־ד,קדשים של
האיסלאם, ואף החל מדבר על הצורך להקים
את בית־המיקדש — במקום המיסגד.
בכך עזר גורן לקומם את האיסלאם כולו
נגד המדינה.
גורן לא היה היחידי שחטא, כדי לסחוט
יוקרה ותועלת מכיבוש ירושלים. אנשי
הדת, שיצרו פולחן סביב הכותל, נטלו ממנו
כל הוד והדר.
אנשים בעלי תודעה דתית אמיתית יכלו
רק להתפלל, בפרום חגי ישראל, כי הקדוש־ברוך־הוא
יציל את הכותל מידי עסקני־הדת.

כמות גדולה של תרופה חדשה לפצעים
נוראים אלה. יחד עם צוות מיוחד, שהתמחה
באמריקה בטיפול בפצועי־הנאפאלם של ויאט־נאם,
עזרה תרופה זו לנפגעים — ביניהם
שבויים ונפגעים ירדניים.
את המסורת היפה ביותר של הרפואה
הצבאית שמר שיבא, כאשר הציב דזזקא
לטיפול בשבויים את רופאיו המעולים ביותר
— דבר שעורר נגדו ביקורת קנאית.
שיבא עצמו ענה למבקריו בצטטו את הדברים
שנאמרו לו במלחמת־העולם על־ידי
רופא צבאי בריטי :״תאר לך שברגע זה
בנך שלך הוא פצוע ושבוי בידי האוייב...״

ירושלים

בסוף תשכ״ז היה קשה להאמין כי באותה
שנה חל המאורע החיצוני הגדול ביותר
בספרות העיברית: הכתרת ש״י עגנון
בפרס־נובל.
היתר, זאת הפעם הראשונה שהספרות העברית
זכתה בהוקרה בינלאומית, דבר שנתו
את אותותיו גם בהערצת גיבורים ביתית.
דווקא המחול הפולחני שהתפתח סביב
מאורע זה, שעבר לא פעם את גבול המגוחך,
רק הבליט כמה זרה יצירתו של
עגנון, שומר הגחלת של התרבות היהודית,
לתוכן החי של המציאות הישראלית.
השפעה הפוכה היתר, ליצירה, שהטביעה
את חותמה על הימים הגדולים של השנה,
ושנחרתה עמוק בתודעת העם. היה זה
שיר שנולד, בשולי הספרות, כפזמון מושר,

כשאיש לא חלם עדיין על המלחמה —
ושהפך להימנון־הקרב של תשכ״ז: ירושלים
של זהב של נעמישמר, שיישאר כנכס
ספרותי אחרי שיישכחו כל יצירות־הקיטש
של השנה.
קיטש זה מצא את ביטויו, בעיקר, במיסחר
הספרותי העיקרי של השנה: אלבומי הנצחון,
שכמעט כולם היו גרועים, וספרי־המלחמה,
שהיו גרועים עוד יותר. יתכן כי מלחמת
ששת־הימים הולידה, בלב אחד הלוחמים,
יצירה ספרותית גדולה — אבל היא לא
הבשילה עדיין בתשכ״ז.
שתיים מן היצירות הרציניות של השנה,
שלא זכו כמעט לתגובה בגלל המאורעות,
היו על מצבו של האדם, הרומן הפילוסופי
השני של פינחסשדה, וד״ר ברקל ובנו
מיכאל, מאת סופר ישראלי צעיר יליד־פולין,
דן צלקה, שלא מזמן עבר לעברית כשפת־ביטוי,
והעושה בה פלאים.

111—1111111—1111111111111||1|| 1111111111111111111 1

ג^זזזזזזז*

קול צלול

בסעוח

עד ליום־ד׳,עצמאות לא היה ספק מי יהיו

אנשי־העתונות של תשכ״ז: מקסים גילן
ושמואל מור, שני גיבורי פרשת בול,
שהיכתד, גלים בעולם כולו והסעירה את
— -הארץ.

הם היו גיבורים בעל־כורחם. כאשר פיר־סמו
את גילויים על פרשת חמיפת בן־בר־קר
— ,תערובת של ידיעות־החוץ ורכילוון
מקומית — לא חלמו כלל כי הם מתגרים
בכל מערך־השלטון בישראל. היה נדמה להם
כי הדברים מותרים, פחות או יותר, לפיר־סום.
התגובות
ההיסטריות של השלטונות —
מעצר־הסתר, האישום בריגול חמור, המשפט
החשאי, העונש החמור — כל אלה היו סימנים
של מצפון רע, והם התנקמו בבעליהם.
כי הם הביאו לפירסום מירבי של הגילויים
ברחבי העולם.
אך כל זה נשכח ונמחק כאשר הגיע המשבר
הגדול. העתונות מילאה את תפקידה בימי
החרדה והקרבות, אך לא הוסיפה להם
מימד משלה. מאות עתונאים ושדרנים מילאו
את חובתם באמונה, גילו לא פעם כשרון
ועוז־רוח בסיקור המאורעות — אך אף אחד
מהם לא הוציא כתבה גדולה כמו. האפוס.

ח ״ סהר צוג

של טיראן של שלים כהן במיבצע־סיני.
בין העתונאים והפרשנים, בלט רק איש
אחד שתרם תרומה מקורית גדולה משלו
לעיצוב המוראל הלאומי. הוא לא היה עתונ־אי
מקצועי וגם לא שדרן מקצועי. חיים
הרצוג הפך כמעט במיקרה לפרשן הצבאי
הראשי של ישראל, ערב הקרבות — ובמשך
ימים ארוכים הפך קולו לקול ישראל. מול
ההתרברבות ההיסטרית של תחנות ערב
ועתוניה, היו דבריו גלויי־הלב, השקולים
וד,צלולים של אדם תרבותי זה מקור השראה
להמונים בימי החרדה.
למחרת פרוץ־הקרבות התחיל נסיונו המאולתר
של העולסהזה לפרסם ״דף. יומי ל־שעת־חירוס״
— עתון־יומי מסוג חדש ל־.
גמרי בארץ, בדומה לעתונים המודרניים ביותר
בעולם. דף, שהמשיך להופיע משך חודשיים
בדיוק, הוכיח כי העתונות הישראלית מפגרת
בדור, וזקוקה למהפכה — וכי ניתן לבצע
מהפכה זו באמצעים מתאימים.

הולידו מתוכם אירגונים צבאיים כושיים,
שנכנסו לקרבות מזויינים עם יחידות הצבא
והמשטרה בערים רבות. והם הולידו מתוכם
מנהיגים קיצוניים ומהפכניים, כמו סטוקלי

שצמח שחורה מאד
איש־השנה של תשכ״ז יכול היד. להיות
לעומת זאת נהנתה אמריקה מן המאורע
גם איש־העולם — כי מלחמת־ששת־הימים הגדול השלישי — המשך מהפכת־התרבות
היתר. אחד מארבעת המאורעות הגדולים של
העצומה בסין. איש לא הבין מד. בדיוק
השנה גם בזירה הבינלאומית.
מתרחש באימפריה האדירה של היושב־ראש
מ או, אך כל הסימנים העידו על כך שעברו
אם מאורע זה שיפר באופן ניכר את
מאזן־הכוחות העולמי לטובת ארצות־הברית, עליה זעזועים אדירים, בעלי משמעות היסהרי
המאורע הגדול השני — מלחמת ויאט־ טורית ממדרגה ראשונה. הצלחת הסינים
בפיצוץ פצצה אטומית, והתקרבות לפיצוץ
נאם — פעל בכיוון הפוך. ההרפתקה האמריפצצת־מימן,
רק הגבירו את החרדה של
קאית בדרום־מיזרח־אסיה שקעה בבוץ של
מבוי סתום — כשאף אחד מן הצדדים לא שכנותיה.
יכול היה לחלום על נצחון. גם ה״אסקלאציה״
אך יתכן כי על כולם עלה המאורע הרביעי
של המלחמה — החרפתה משלב אל שלב המרד הכושי הגדול בארצות־הברית
לא הועילה לאמריקאים. בעוד הפצצות עצמה 20 .מיליון הכושים באמריקה התחילו
יורדות בהאנוי, ירדד, הפופולריות של ה במה שנראה כמו מלחמת־שיחרור לאומית,
נשיא לינדון ג׳ונסון במולדתו, עד כי
במלוא מובנו של מושג זה. הם הולידו
בחירתו מחדש בראשית תשכ״ם מוטלת ב מתוכם סיסמות חדשות — תחילה ״עוצמה
ספק•
צ, שחורה״ ,ואחר־כך ״אומה שחורה״ .ך,ם

קארמייקל וראם בדאון.

אלה חיפשו בני־ברית בעולם, הגיעו ל-
ברית־המועצות, לקובה ואף לסין, הזדהו
עם הוזיאט־קזנג. מכאן הביא רק צעד אחד
נוסף להתקשרות עם ארצות־ערב. ואכן, לקראת
סוף תשכ״ז החלד. התנועה הכושית
לובשת צורה אנטי־ישראלית ואף אנטי־שמית
מובהקת.
המהפכה השחורה, שאין לה יעד הניתן
להגשמה, עלולה לערער את מאזן־ד,כוחות העולמי.
בהשוואה
לארבעת המאורעות הגדולים האלה,
מזעזעי העולם, נראו שאר ד,סנסציות
של תשכ״ז כקצף על פני המים. בלטו ביניהן
חטיפת מואיז צ׳ומבה, שהיתר, קשורה
עם מרד השכירים בקונגו: מסעי־ד,שערוריות
של שארל דה־גול הסנילי, שקרא להיפרדות
מחוז קוויבק מקנדה; רצח הנאצי האמריקאי
לינקולן רדקדול והד,פיכה ה־פאשיסטית
של הקצונה הבכירה ביוון.
כל המאורעות האלה השפיעו על ישראל.
השגעון האנטי־אמריקאי של דה־גול הפך
אותו לאוייב ישראל, בעוד שהעצמאות ה
הדמים
בירושלים, שחבשה את הפצועים
ושדאגה להעברתם לבית־ר,חולים. היו כמה
נשים ונערות שהתאימו לתיאור זה, אך
מעולם לא נקבע בבירור מי היתר, המלאך

א שה

יד עדינה בחשיש
לא חסרו בתשכ״ז דמויות בולטות של
נשים חיוביות — לפני המלחמה, בזמן המלחמה
ואחריה.
צעירה בשם רחל אלקובי זכתה לאהדה
רבה כאשר נישאה לנחמן פרקש הכלוא,
העבריין שדמותו הטראגית משכה אליה
תשומת־לב ציבורית כד. רבה.
כעבור כמה שבועות השתתפה הארץ כולה
בסבלה של יונה הראל, אשתו של קברניט
האוניה השלושה, שנעלמה בנסיבות מסתוריות
אשר לא נמצא להן הסבר גם בסוף
השנה. עמידת־הגבורה של יונה הראל, שהשתתפה
במאמצים להצלת בעלה, ושחיזקה

את ליבן של כל אלמנות הצוזת, שימשה
דוגמה לעמידחן של מאות הנשים שסבלו
לאחר מכן גורל דומה: האמהות, האלמנות
והנערות של חללי מלחמת ששודד,ימים.
חיילות צר,״ל, שעזרו לחיילים, רשמו פרק
חשוב משלהן — אף שרק מעטות מהן
הגיעו לקיצוניות של ענת קירשנר,
החיילת שנדונה למאסר מפני שערקה מיחי־דתה
והצטרפה ליחידה לוחמת.
הדמות הנשית ביותר היתה גם האלמונית
ביותר. תוך שעות היא הפכה לאגדה חיה
ברחבי הארץ :״מלאך הצנחנים״ -
צעירה שהגיעה אל הצנחנים באמצע קרבות־

יומה הגדול של הכנסת היה היום השני,
ד,־ 5ביוני. היה זה אחו ר,מיקרים המעטים
בהיסטוריה בהם היה פרלמנט נתון להפגזה
ישירה של אוייב חיצוני.
הפגזים נפלו מחוץ לבית, הרעידו את
זכוכיותיו וקירותיו. חברי־הכנסת ישבו ב־מיקלט
אחד. ועדת־ד,כספים במיקלט שני. הממשלה
ערכה ישיבה דחופה במיקלט שלישי
— והחליטה שם על מתן הפקודה לצה״ל
לכבוש את ירושלים המזרחית.

לאחר מכן עלו הח״כים לאולם הישיבות.
לקול ההתפוצצויות, שהדם העמום ליווה את
הדיון, הצביעה הכנסת כולה, מחרות ועד
הכוח החדש (זולת ארבעת הקומוניסטים
בלבד) בעד ממשלת הליכוד הלאומי.
ביום זה, ובימים שקדמו לו ושבאו מייד
בעקבותיו, היתר, הכנסת דומה לפרלמנט של
ממש: תחושת האחריות, רצינות הוויכוחים,
חגיגיות המעמדים הפכו כל ישיבה לחווייה.
אולם החוזייה פגה, ובמקומה באה מציאות

מלאךה צנ חני ם

מ שה ברע

>הדות

מוראיום ההשמדה
יהודי העולם התגייסו בתשכ״ז כשם שלא
התגייסו מעולם. בימי החרדה הגדולה, כשהיה
נדמה להם כי קיום מדינת־ישראל נתון
בסכנה, היתד, התגובה כללית ונוגעת־ללב.
בנקאים ושחקנים הפגינו בפאריס למען
ישראל. ישראלים ויהודים מקומיים צעדו בצוותא
בחוצות לונדון. ממעמקי ברית־ר,מועצות
הגיעו סימני הזדהות ואהדה. אלפי
מתנדבים מכל העולם זרמו לישראל. בכל
קהילות העולם התכנסו היהודים ונידבו ל־

ישראל את מאות המיליונים שמימנו את
המלחמה, ושאיפשרו למדינה להתגבר על
המיתון. בירושלים התכנסה ועידה של מיליונרים,
שהחליטו לשקם את כלכלת ישראל.
כל אחד מרבבות המפגינים, התורמים
והמתנדבים יכול היה להיות איש־היהדות
של תשכ״ז. סימל את כולם קלוד לאנצ
מן, יד־ימינו ומזכירו המדיני של ז׳אן

פול סארטר.

בשיא ימי־החרדה, יזם לאנצמן את גילוי־

ק לו ד ל אנ צננן

חדשה של רומניה הקומוניסטית הפכה את
זו לידידת ישראל. מלחמת ויאט־נאם מנעה
הידברות אמריקאית־סובייטית, שיכלה להיות
רק על חשבון ישראל, ואפילו סין הרחוקה
השפיעה, בנסיונותיה להסית את הערבים נגד
רעיון השלום במרחב.
המקורי. ואולי זה טוב — כי אגדת המלאך
ראוי לה להישאר עטופת־מסתורין.
בנסיבות אחרות הפגינה חנה חרטי,
אשת ראש־העיר חיפה, רחמנות נשית
וחוכמת־חיים, כשחילקה חבילות שי לפצועים,
לא פסחה על מיטות השבויים הפצועים,
חילקה חבילות גם להם. מעשה
אנושי זה עורר ביקורת מרה — אך המעשה
ייזכר לטובה.
העתונאים הזרים, שנהרו לישראל, נמשכו
כולם אל מאנדי שאולי (לשעבר ריים־
דייוויס) ,נערת פרשת־פרופיומו שנישאר, ב־ראש־השנה
לדייל ישראלי, פתחה דיסקוטק
בתל־אביב והפכה אחד הסמלים הבולטים
בנוף הישראלי של תשכ״ז.
אך במידת הפירסום עלתה עליה יעל
דיין, אמנית־יחסי־ציבור שאין לה מתחרה
בארץ, זולת אביה. יעל חזרה לארץ רק
כמה ימים לפני המלחמה, מילאה את עתוני
העולם בכתבות על המלחמה ועל אביה.
נישאה לאלוף־מישנה דב שיאץ, בן ד,־,48
אותו הכירה בצבא, הפכה חתונתה למאורע
החברתי של השנה.
אפורה חדשה — מציאות של כנסת ללא
אופוזיציה של ממש 108 .חברי־כנסת תמכו
בממשלת הליכוד הלאומי, שהפכה ממשלת-
קבע. האופוזיציה כולה הצטמקה ל־ 12ח״כים
המפולגים בין חמש סיעות קטנטנות ומנוגדות
( 4אגו״י 3 ,רק״ח 3 ,מרכז חופשי,
1כוח חדש 1 ,מק״י).
כתוצאה מכך לא נערך עוד שום ויכוח
של ממש על בעיות־הגורל של אחר־המלחמה.
הממשלה הרחבה עצמה הפכה לכנסת־זוטא,
ואילו הכנסת הפכה למכשיר אוטומטי, הנותנת
לאחר־מעשה גושפנקה חוקית להחלטות
הממשלה.
שום אדם לא סימל מצב חדש זה, זולת
הטכנאים של מפא״י, שתפקידם היה לנצח
על התהליך האוטומטי של העברת ההחלטות
והצעות־החוק דרך המכונה הפרלמנטרית. היו
אלה, בעיקר, משה ברעם, יו״ר הקואליציה,
ישראל קרגמן, יו״ר ועדת־ד,כספים
וברוך אזניה, יו״ר ועדת־הכנסת.
הדעת ההיסטורי של סאוטר וחבריו, מנהיגי
המצפון של צרפת ושל השמאל המתקדם
בעולם, שהתייצבו ללא הסתייגות לימין התגוננותה
של ישראל, מול איומי השמדתה.
לגילוי־דעת זה היתד, חשיבות מכרעת בעיצוב
דעת־הקהל המתקדמת בעולם כולו בימי
המלחמה ואחריה.
אולם דווקא הגילויים הנהדרים של הסולידריות
היהודית הפגינו גם את גבולותיה.
היהדות חשה לעזרת ישראל — אך היא לא
באה להתיישב בה. המתנדבים לא היו מתנחלים.
גם בשנת התרוממות־הרוח, לא גדלה
העלית. מיליוני המילים, שנשפכו השנה על
נושא זה, לא הביאו אף עולה יהודי אחד.
תשכ״ז הוכיחה כי העליה ההמונית נסתיימה,
ולא תתרחש עוד — אלא אם כן תדחוף
שואה אנטי־שמית חדשה את היהודים לישראל.
בשעה שמיליון ערבים נוספו לתחום־
השלטון של המדינה, היתד, לעובדה זו משמעות
גורלית.

ת>אל\רוו

פג ^ ך•
ו ח ^ ר די
הצגה מזהירה, חומו בימני
מעל לכל היתד, זו השנה בה ניצחה
הבמה הקלה את התיאטרון הרציני. וזאת —
לא במחזמרים ראוותניים, כמו אשתקד׳ אלא
בבידור, בפולקלור ובסאטירה המוצגים ממש
בתוך העם — העם ר,מגויים, בחזית.
יצירות מקוריות בעלות־ערך כימעט שלא
הוצגו על הבמה העברית. להוציא׳ אולי, את
הכלה וצייד הפרפרים לנסים אלוני וב־בימוייו
,.על־פי תמונה של חברו של המחזאי,
הצייר יופל כרגנר.
לעומת זאת הועלו שתי הצגות היכולות
להוות״ כל אחת בתחומה, דוגמה של מה
שהתיאטרון הישראלי יכול ולא יכול לעשות;
0מארא /ס אד, מחזהו המזעזע של
פיטר וייס, הוצג בתיאטרון החיפאי על־ידי
הבמאי יוסף מילוא — והפך כישלון
חרוץ. בימוי יומרני ולא עצמאי, מישחק דל
ועני היקנו לטארא /סאד הצברי רדידות ו־אפרוריות.

א מנון מ ס קין
• מלטאכוס קליי, לעומת זאה, שהועלה
על־ידי תיאטרון קטן ועצמאי כבימת השחקנים,
הפך מחזה גרוע להצגה מזה רד״
דוגמה של כל מה שבמאי גדול ושחקנים
טובים יכולים לעשות עם חומר בינוני.
מחזה זה העלה את אמנון מפקין הצעיר
לדרגת במאי השנה וממילא — של
איש השנה בתיאטרון.
תופעת־מישנה, בשטח התיאטרון בארץ,
היתד, פעילות הבימות הקטנות למיניהן —
שמצאו סוף סוף מיקלט במועדון המפ״מי
צוותא בתל־אביב. צוותא העלה את רכבת
החתית, הנמר, ומחזות ניסויים רבים אחרים.
דווקא מחוץ לנבחרת ישראל בא יומו
הגדול של התיאטרון העברי — עם הופעת
של טדפול על בימות לונדון, בתפקיד המרכזי
של המחזמר כנר על הנג, אותו כבר
גילם קודם לכן בארץ. המחזה הפך לא רק
את טופול לעשיר, אלא העשיר גם את נטיוך
הבמה של כל שחקני ישראל.
תופעת־השנד, היתר״ ללא צל של ספק,
הקמתן המאולתרת של להקות־ד,מלחמה :
נכניס לכם, שיר־עידוד של ערב המלחמה״
הקפיץ את הצוות־לשעת־חירום שיי ק ה

אופיר, אריק לביא ואורי זוהר
למקום מס׳ 1של הבמה העברית.

7זפור\7
תקווה לרווחים
קרים
מ׳טרילין׳ -הסיב האנגלי,
מיצרים בגדים המתאימים
לכל מטרה ולכל מאורע.
בלבשן בגד העשוי ׳טרילין׳
הינף לובשת בגד אופנתי.
׳טרילין׳ -הסיב המודרני
לבגדי האדם המודרני.

׳טרילין׳
הולד אתך לכל מקום

האיש המסור ביותר לספורט בתשכ״ז,
אשר הספורט העסיק את מרבית זמנו הפנוי
וגזל חלק ניכר מהכנסתו, לא היה ספורטאי
כלל. זה היה האזרח הישראלי הממוצע —
חוכב־הטוטו. מפעלי ההימורים לניחוש
תוצאות משחקי הכדורגל הגיעו השנה לשיאים
חדשים.
לא היה זה המתח בתחרויות הכדורגל
שגרם לכך. ההקפאה שהוטלה השנה על
הליגות השונות נטלה חלק מההתענינות במשחקים
אלה, ומספר הצופים בהם ירד.
ללא ספק היה זר, המיתון שדחף רבבות
אזרחים להשקיע מדי שבוע מהכנסתם הקבועה
בטוטו בתקווה לרח׳חים קלים.
בחיי הספורט עצמם בלטו שתי תופעות,
אחת שלילית ואחת חיובית. פתיחת ליגת
הכדורגל המקצועית בארצות־הברית השפיעה
ישירות על הכדורגל הישראלי כשפתחה
אפשרויות להתקדמות כלכלית בפני כדורגלנים
שהיו מוכנים לרדת לארצות־הברית
ולהפוך מקצוענים. הבולטים שבהם היו
דויד פרימו, כדורגלן הפועל תל-אביב, ושמעון
כהן משמשון שהצטרפו לשורות
בולטימור האמריקאית.
התופעה החיובית שאפיינה את תשכ׳׳ז
היתד, הצטיינותו של הספורט הישראלי ב־מיפגשים
בינלאומיים באסיה ובאירופה. במשחקי
אליפות אסיה בבנקוק זכתה ישראל,
לראשונה בתולדותיה, במספר רב של מדל־

ט אנ 1בדודי
יות 3 :מדליות זהב 5 ,מדליות כסף ו־ג
מדליות ארד. האלתטית המצטיינת בתחרויות
אלד, היתד, דברה מרכוס, שהשיגה את
מדליית הזהב שלה כאשר הפילה את עצמה
על חוט המטרה בריצת 200 המטרים כדי
להקדים את מתחרתה היפאנית.
נבחרת הכדורסל הישראלית זכתה בתואר
אלופת אסיר, במשחקים אלה ובטורניר הנוער
של עמי אסיה, שנערך אף הוא בבנגקוק
זכתה ישראל שוב, הפעם לבדה,
בגביע אסיה לנוער בכדורגל.
גם בספורט האירופאי זכתה ישראל להישג
ניכר. היה זה כשמחזיקת הגביע הישראלית,
מכבי תל־אביב, זכתה להגיע למשחק הגמר
על גביע אירופה למחזיקות גביע. בגביע
אמנם לא זכתה מכבי, אולם משחק־הגמר
נגד הקבוצה האיטלקית איגניס וארזה (בו
ניצחו האיטלקים )67 : 68 ריתק את המדינה
כילה.
מכבי הגיעה להישג זה בזכותו של
כדורסלן בודד ששיחק השנה בשורותיה.
היה זה היהודי האמריקאי ט אל בדודי
שחולל השנה מהפכה בכדורסל המקומי
והכנים את הענף כולו לתנופה חדשה.
לפני שהסתימה השנה נאלץ אמנם בדודי
לחזור לארצות־הברית, כדי להתגייס לשורות
הצבא האמריקאי, אולם גם בעזבו הוא נשאר
הספורטאי הבודד שהטביע יותר מכל
ספורטאי יחיד אחר את חותמו על הספורט
במדינה בתשכ׳׳ז.

במדינה
דרכי־אדם
הגרעין באגו?
מי שחושב שתשכ״ח הבאה, עלינו ׳לסובר,
היא סתם השנה החמשת אלפים
שבע מאות עשרים ושמונה ליצירה, פשוט
אינו יודע כל מה שהוא צריך לדעת.
כי בתשכ׳׳ח גם תימלא שנה לכיבוש העיר
העתיקה (כ״ח באייר); תימלאנר 20 ,
שנים להכרזת עצמאות ישראל (ה׳ באייר)
ו־ 50 שנה להצהרת בלפור (י״ז בחשוון).
את כל העובדות האלה אפשר ללמוד
מלוחות־הקיר המוצעים לרבבותיהם מעל
מאות דוכנים ברחבי הארץ. ותוך עיון קצר
בלוחות אלה אפשר לגלות גם כי בתשכ״ח
תימלאנה, בין השאר 30 ,שנה לייסוד חניתה
(י״א באדר); 50 שנה למהפכת אוקטובר
(כ״ח בתשרי); 100 שנה לרכישת אלסקה
על־ידי ארצות־הברית (מרוסיה, תמורת שבעה
מיליון דולאר, בה׳ בכיסלו) ו־ 500 שנים
למותו של ממציא הדפום, יוהאן גוטנברג.
כיצה צחורה. לוחות חינוכיים אלה לא
מסתפקים בציון עובדות לוח יבשות. הם גם
משתדלים לספק, נוסף לתאריך העברי והעולמי,
אימרת־שפר יומית: למשל ז׳ בתשרי
— 11 באוקטובר :״העבר מניח פסי־פלדה
בשביל העתידי׳ (זאב ז׳בוטינסקי).
זאת היא רק דוגמה אחת. כי ללוחות
מקור לא־אכזב לאמרות — דברי חז״ל. כמו:
״אין לך עשב ועשב שאין לו מלאך המכה
אותו ואומר לו: גדל!״
ט׳׳ו בשבט, כמובן.
וחוץ מכל אלה גם מרבים הלוחות להביא
סתם כללי־חיים יפים, מחורזים על־פי־רוב
ומוצלחים כל כך עד שהמו״לים של הלוחות
מעדיפים לא לתת את שמות מחבריהם.
כגון: נדרים ביום סגריר /בטלים ביום

בהיר.
חרוז־לוח אחר: גם תרנגולת
מטילה ביצה צחורה.
ונוסף לבל, גם: הרוצה לאכול גרעין /
חייב לפצח את האגוז.
שחורה

)1407
ו חז ק
1.8.5גיזר ה

לבקר -ל ע בו דו ת הבי ת . ,מכנ ס-גרב־ -ליידי טייטס ( 5זא 0וז
.לודזייה׳ -ב ס רי גהס מי כ ה וב עובי א חי ד, שימו שי מחמם
ב מיו ח ד. לש עו תאחרהצה רי ם -ל טיו ל, ל ס פו ר ט. מכנ ס־גר ב־
.,לודז׳׳ה״ -ע שו• ס טר ץ׳ ב ס רי ג ת. א ל רכב־ .מ ת אי םוה דו ק לכל
ו מ אפ שר תנו עהחפ שי ת ללא ה ת הוו תקמט או קפל.
ל ש עו תהערב -ולבילוי מ חו ע לבי ת . .מכנ ס־גר ב־ ליידי טייטס
(לזאסוז . )1407 לודדיה״ -ב ס רי גתדק /עבהכ לו מ ר, המכנסבס ריג ה
ס מי כהומחממתו הגרב דקומ הודר . .מכנס־גרב״ לו ד די ה פו טר או ת ך
מן ה שי מו ש ב חגו ר ה ונותן לך ה רג ש ת נו חו ת, ח מי מו ת ו אלגנ טיו ת.

זה אמנם לא מתחרז, אבל זה די נכון.

דרכי־חיים
האיש ש אהב ל טו ס
דלק־המכוניות הישראלי הוא בעל איכות
גרועה. נהגים רבים מתלוננים שלא רק
הבנזין הרגיל, בעל 83 האוקטן, אלא גם
הדלק בעל האיכות הגבוהה כביכול, בעל
91 האוקטן, מזוהם, ואינו מאפשר לנהגים
לטוס.
ויהושע הילל ( )21 דוזקא אוהב לטוס.
הוא טייס־חובב, תחביב שהוא מקדיש לו
שעות־פנאי רבות ולכן הוא אינו סובל
את הרגשת הקרקע כשהוא נוהג במכונית.
בשבוע שעבר החלים לעשות משהו בנידון.
הוא התקשר עם חברו יעקב פרץ (,)22
הציע לו לארגן למכוניתו דלק שיאפשר
לשניהם להרגיש על הגובה.
נימוק אדירונוטי. לילה אחד, בתחילת
השבוע שעבר, התגנבו שני הידידים
לשדה־התעופה הקטן שבהרצליה, כשבידיהם
מיכלים — וגנבו כמות נכבדה של דלק
ממוסים, בעל 105 אוקטן.
הדלק באמת נתן למכונית של הילל לנשום.
הדבר כל־כך מצא חן בעיני החברים
עד כי החליטו להפוך את הניסיון להרגל.
ערב־ערב היו חודרים לשטח שדה־התעופה,
כשהג׳ריקנים בידיהם, שואבים ממיכל גדול
דלק־מטוסים השייך לחברת כימאוויר ונעלמים.
אלא
שההצלחה גורמת לאנשים ליהפך
לבלתי־זהירים. שומר־המקום לא הרגיש,
אומנם, דבר. אך אנשי כימאוויר נוכחו שהדלק
שלהם פוחת באופן מיסתורי.
הם התקשרו עם המשטרה. זו שמה מארב.
ובסוף השבוע נתפשו פרץ והילל כשבידיהם
הג׳ריקנים.
בדיקה קצרה במיכל המכונית שלהם
גילתה שהדלק שם הוא אפור־בהיר —
צבע שאין בארץ אלא לדלק־מטוסים.
כאשר הובאו השניים, השבוע, לפני שופט
השלום יהודה טרייביש, ניסה יהושע
הילל להגיח מכל העניין במהירותו הרגילה:
״כבוד השופט,״ טען ,״אני בסך הכל
טייס־חובב. וגם על הכביש רציתי לטוס —
בגובה נמוך!״
הנימוק האוירונוטי לא שיכנע את השופט
ושני העבריינים הצעירים הועפו בכיוון
אחר לגמרי: לכלא אבו־כביר, שם יבלו
מעצר־חקירה בין שיבער, ימים.
ה עול ם הזה 570ו

לנ דזי ה

קוני
ב מ חי רי ם גבוהי ם

קליטה

דווה
מכ ל ה סו גי ם

מ ל111־י

(גם של חברות)

| | ויתר ה מ לוו ת
רצונך בגרף שרירי וחסון?
ויפודין הפתרון!
לקבלת חוברת חינם
פגה אל

מכשירים לפיתוח הגוף
! שדרות רוטשילד 15 תל־אביב, טל,54931 .

פתוח רצוף מ־ 8.30 בבוקר עד 6.30 בערב.

ה ת מו רהבמ קו ם — במזומן .

4 915

תל־אביב

תיקון ט^ות
מחיר סרטון 8מ״מ 6ימים ביוני
הוא 27ל״י, ולא כפי שפורסם בטעות
במודעה המופיעה בעמוד .39
להשיג בחנות הצילום

הא את מופנה להצטלם

#תתפלאוממ ופ נה
#ומ איננהמוכנה
* .אם הישראלית המצוייה -ו(
| היפה — מוכנה להתפשט עבור ירחון־
יוקרה בינלאומי?
בראש־השנה תשכ״ח נשתכח באמת המוסר
הקודם והמיושן. מאות רבות מן
הנערות הקטנות שהתייחסו פעם לחשיפת־יתר
כאל.אסון ממש — מוכנות גם מוכנות
לשקול את הדבר.
וגם הקטנות פחות. על כך מעיד המישאל
ללא תקדים אותו ערך העולם הזה בין
הנערות והנשים המפורסמות ביותר של
ישראל.

מיטב הנערות
לירחון העירום

** ישאל זה לא בא במיקרה.
הוא נולד כתוצאה מידיעה בלעדית,
שהגיעה למערכת:
הירחון האמריקאי פלייבוי, בעל התפוצה
בת ששה מיליון עותקים, מתכונן לשגר
צוות לישראל — כדי למצוא כאן נערת־עירום
שתקשט את עמודיו המרכזיים.
הידיעה הגיעה ישר מפי האדם שחייב
להכין את הקרקע לצוות הגדול של אנשי־פלייבוי,
המגיע בעוד כחודשיים וחצי.

האיש, מורה־הדרך־והתיירים שלמה אוש־רוב,
נקלע לכל העניין במיקרה — הודות
למלחמת סיני.
אז, הפך למסיעו של צלם־העיתונות הבינלאומי
ברט גלין, שגם צילם לאחר מכן
— בלוויית אושרוב — את מותו של אגם
החולה.
מרוצה מאוד מתפקידיו החלוציים של
מורה־הדרך הוותיק, שהוא גם אביו של שי
אושרוב, הכוכב הצעיר בסרט שלושה ימים
וילד, המליץ גלין על אושרוב כעל האיש
המתאים להכין לצוות־הפלייבוי את הקרקע.
במילים אחרות — כעל האיש שיחפש
עבור ירחון־העירום המהודר את מיטב הנערות
הישראליות.

אין מחסור
כדוגמניות־עירום
**ובו מאליו שאושרוב אינו מסוגל

להבטיח, מראש, לאף אחת מן המועמדות
שהיא תיבחר.

איש הקשו
יגייס

המועמדות

שלמה אושרוב,
שהוא מורה־דרך,
לירחון הפלייבוי.

אבל הוא יכול לצמצם את מספר המועמדות
— והן רבות מאוד.
כי בישראל 1967 שוב אין מחסור בדוג־מניות־עירום.

אף העובדה שההיסטוריה של העירום
המצולם הצברי קצרה למדי.
היא החלה, למעשה, לפני כמה שנים מעל
דפי העולם הזה — שם צולמה זיווה
רודן, בתחילה בלבוש מלא ואחר״כך —
פחות לבושה.
זיווה לא הסתפקה בכך: גם כשנסעה
לחו״ל, לעשות קאריירד. קולנועית, המשיכה
לחשוף את גופה למצלמות.
אבל בינתיים כבר היו יפהפיות אחרות,
המהוות סמל״העירום האסתטי, בארץ.

מימה חדש
לעירום הישראלי
ך• התחלה, באו בהססנות המיקצו-

ענתה בזמנו דקלין, צרפתיה צעירה,
•>§ שהופיעה בסצינת־המיקלחת הנועזת,
עירומה כביום היוולדה, בסרט 999 עליזה
מזרחי. דק ישראלית אחת — נערה נתב־יתית
צעירה — הסכימה להתפשט לגמרי.

שהוזעקה להופיע — מהגב — בצילומי־העירום
של הסרט פורטונה, מאחר והכו־כבת
אהובה גורן הצעירונת סירבה בכל
תוקף להתפשט.
פורטונה, סירטו של מנחם גולן, היווה
במידה רבה נקודת־מיפנה: כי הוא העלה
את העירום הישראלי למימד חדש — מן
העיתונות אל הבד.
והיה זה גם גולן שהמשיך במסורת
סצינות־העירום הצבריות, בסירטו הבא: עליזה
מיזרחי, בו הודגמה הסצינה הקלאסית
של הניצבות המתקלחות במערומיהן —
סצינה מזוייפת, אומנם, מאחר ורוב המצולמות
לבשו מכנסי־ביקיני קצרצרים וסמו־

כבת ישראלית המוכנה להתפשט בפני המצלמה.
כיום
השתנה המצב מן הקצה אל הקצה
— כפי שמוכיח מישאל זה:
כוכבת־הבימה הצעירה וד,סכסית, דליה
פרידלנד, למשל, מוכנה להתפשט עבור הפלייבוי
— במידה מסויימת.
טענה דליה פרידלנד באוזני הכתבת :״אני
לא יודעת ..אני לא חושבת ..בסיכומו
של דבר, לא. אבל . .אולי. הם צריכים
לראות אותי ואני צריכה לראות אותם. אבל
מה שבטוח — שעירום לגמרי, לא.
״אולי חלקית — כן.״
לא פחות נועזת היתד, בת המלונאי־המיל־

1עניות.
חשפניות. נערוודקא־רט. מארחות.
היו ידועות פחות — כמו מארחת־צברה
בשם מארסל, שהתפשטה מעל דפי העולם
הזה — וגרמה לאחותה לאיים עליה שהיא
תתאבד, אם האחות הגדולה תמשיך כך.
היתד. חשפנית יפהפיה אחרת, מונגולה,

אמדה תמיד מונגולה, החשפנית שמילאה את מקומה של אהובה גורן הצעירה, 1 בסרט הישראלי פורטונה, כשהיה צורך להוריד את הבגדים. מונגולה, חטובת־הגוף,
מסריטה עתה בגרמניה — בערום. כנראה שהנסיון הישראלי שלה, אצל גזלן, עזר.

יים, ורק שתיים — צרפתיה תיירת וישראלית
מנתניה — הורידו את הכל.

חצי מטר קדימה
ו״ 30 סנטימטר מאחור
ך • כלל, גולן למוד־סבל בענייני־עירום:
^2בסירטו הראשון, דליה והמלחים, נאלץ
להביא כוכבת צרפתיה, ורוניק ונדל, משום
שלא היה — אז — מסוגל למצוא אף כו־

יונר, אירית פדרמן:
״אני?״ אמרה ,״הפלייבוי מחפש ודאי אחת
עם חצי מטר קדימה ועוד שלושים סנטימטר
מאחור.
״לי אין הנתונים הללו.
״כמובן שזוהי פירסומת ענקית לאותה
נערה שתיבחר. בכל העולם.״
השחקנית ברכה נאמן היתד, מוכנה —
תמורת תשלום נאות:
״מה אני מקבלת תמורת זה?״ שאלה
מייד .״באופן עקרוני — אני מוכנה למה
י 93י

לא. תמורת כסף, הרבה כסף. שלושת אלפים
לירות לפחות.
״אם כבר — אז כבר.״
התפטרות דשם שיכגוע

עומתה, היתד. הכוכבנית האלמונית/כמעט
אך היפהפיה, אביטל פז, המופיעה
בטוביה ושבע בנותיו, מסוייגת לגמרי:
״מה פיתאום?״ שאלה, והוסיפה :״התשובה
היא — לא מוחלט. לא מוכנה
להצטלם.״
גם השחקנית דליה להב לא רצתה להצטלם
:״לא הייתי מוכנה להשתתף. בכלל
לא בא לי,״ אמרה.
אבל אחר־כך שינתה דליה את דעתה במקצת
:״אולי כשישעמם לי ולא יהיה לי
מה לעשות,״ נסוגה .״באמריקה השחקניות
שעושות את זה הן אלו שצריכות לשכנע
את הציבור שהן באמת סכסיות.

המועדון רשות לגעת בהן ולו בקצה־האצ־בעות.
מסתבר
שלא רק האמריקאיות, היפאניות,
השוודיות והגרמניות רוצות בגורל מתוק זה.
גם הישראליות.
משום כך לא הפליאו תשובות השחקניות
שאמרו כן, לאפשרות שתיבחרנה כ־נערת־פלייבוי
— ואף לא תשובתה החיובית
של תירצה ארבל (.)26

דרושים :
נתונים׳*?נטסטיים
ף* ירצה (העולם חזה )1561 היא דוגמנית(
!הצילום העירומה האמיתית היחידה של
ישראל. בת לגיבור הפלמ״ח, קיבוצניקית
בת משק מעוז, היא שימשה דוגמנית לצלם־
הצמרת פיטר מרום, שפירסם את תמונות־העירום
שלה בשנתון הצילום הבינלאומי.
אמרה תירצה היפה, כששמעה על האס־

עונה כרגיל דינה, חשפנית שחרחורת ומקורזלת־שיער מתל־אביב האוהבת
את הטבע, את גופה המחוטב, ואת האתיר הצח. דינה התפשטה בעבר.

״אני לא צריכה לשכנע איש על כך.״

אחרי אקכרג,

שרות להיכנס לפלייבוי:
״כל הזמן אני עוקבת אחרי הפלייבוי.

אני חושבת שאני לא מספיק טובה בשביל

אומרת גילה קנר, נערת־זוהר ודוגמנית־צילוס שהתפרסמה כנערת־השולחן
של העולם הזה. גילה מקווה שהיא תהיה המאושרת שתיבחר לירחון הפלייבוי.

להופיע עם התמונות שלי שם.
״הנתונים שלי לא יוכלו להתחרות עם
הנתונים הפאנטסטיים של נערות פלייבוי.

״אבל לו יכולתי
ואם תירצה מוכנה —
הנערות היפות בישראל.

מוכנות

רוב

מונרו ופונדח

ף ם נערה שאינה שחקנית -אך
^ מסמלת את העירום היפה שפורסם בעיתונות
הישראלית, היתד. מוכנה :״אני מקווה
שיבחרו בי,״ אמרה.
גילה ,״נערת השולחן״ של העולם הזה
( )1523 ידועה היטב בדיסקוטקים התל־אבי־ביים
— ובשל הרפתקות־אהבים עם אישיות
ציבורית ידועה.
עכשיו היא מתכוננת ליום בו תהוה
— אולי — הכוכב העולה החדש של הירחון
פלייבוי, בו כבר עלו לגדולה נערות
כמו אניטה אקברג, מארילין מונרו, ג׳יין
פונדה ועוד.

חוזי־סרטים
ומישרות־דוגמנות

תקווה, שחקנית:
״לא. אני לא חושבת.
ברור שלא.״ הכוכבת
לא היתה מזועזעת, אך אינה
במופשט. להופיע נוהגת

^ היה,,פלייבוי״? ומדוע הוא מעורר
התלה בו ת כזאת אצל אשד, ממוצעת —
בכל ארץ בעולם — שכימעט כל נערה
מוכנה להוריד את בגדיה ולחשוף את גוזר,
הנאד, לעין המצלמה שלו?
הפלייבוי הוא ירחון העשוי בטוב טעם,
באמצעים היקרים ביותר הניתנים לביצוע.
מדי חודש בחודשו, הוא מפרסם כתבה
מצולמת בצבעים, המכילה תמונות־עירום
רבות של נערה צעירה, יפהפיה — ובדרך
כלל, אלמונית, או ידועה רק במידה מצומצמת.
הפירסום
בפלייבוי לא נחשב לבושה,
בעיני נערות סתם ובעיני הציבור האמרי־ ־
קאי. להיפך: נערות־ההודש של הירחון
זוכות בחוזי־סרטים הוליבודיים, משרות־דוגמנות
פאריסאיות, ותפקידים במחזות לוג־דוניים.

זמרת:
גאולה,

פתאום 7הדבר
היחיד שאני מוכנה לגלות
באופן בלתי־מוסווה זה
קולי. היתר שייך לבעלי!״

אין רשות?נעת
אפילו באצבעות
ך* ן יפולות אלו שרוצות להצטרף למוד
דוני־ד,פלייבוי, הקיימים ברוב ערי ארצות-
הברית וגם בכמה וכמר, בירות אירופיות
— מועדונים בהם עובדות נערות בלבוש-
מינימום כמארחות — מבלי שיהיה לבאי

פרידלנד פדומן
דליה כוכ ב ת הבימה
הסכסית :״אני לא יודעת
לא חושבת בסיכום,
לא. אולי חלקיז״

אירית, בת
מיליונר־מ־לואני
ונערת־הזוהר המשכילה
ביותר של תל־אביב :״אין
לי הנתונים שהם מחפשים.״

ברכה, שחקנית:
״באופן עקרוני
למח יא. אבל מה אני מקבלת
תמורת זה? אני רוצה
תמורה. כסף. הרבה כסף.״

רינה,

שחקנית־

הקאמרי:

פשוט ל א• בל׳ שום נימוקים.״
אולי הנימוק הוא
שרינה גנור נישאה לאחרונה.

;אלוף מפצחי הטנקים
(המשך מעמוד )24

** ראאאחחח
קול נפץ עמום. ענן של חול ועשן. פגז
ראשון של מרגמה נחת ליו מור ד,צנטו היונים
שנע בתוך הוואדי.
השעה היתה 2.00 בצהריים, יום שני, ה־5
ביוני. בתוך צריח טנק־הפיקוד שלו, כשחצי
גופו חשוף החוצה, חש סגן־אלוף אברהם
הרגשת הקלה. המלחמה הופיעה.
מאז חצה את הגבול בסביבות השעה 9.00
בבוקר, ליד מחנה האו״ם שבאזור ניצנה,
הוא חיפש אותה. חמש השעות של תנועה
בשטח דיונות קשות למעבר, בתוך ואדי
חריידין, היו חמש שעות של מתח וציפייה.
הגדוד שלו היה גדוד־החוד באוגדה של

אלוף אברהם יפה. הוא לא חשש לטנקים
שלו. הם יעברו בחולות. אבל מאחריו השתרכה,
לאורך קילומטרים רבים, שיירה של
רכב רך — הדרגים שהובילו אספקה ודלק.
הוא לא פחד גם מפני התקפה אווירית.
זמן קצר אחרי שחצה את הגבול נחת לידו
ההליקופטר של סגן־מפקד האוגדה .״גמרנו
להם יותר מ־ 300 מטוסים,״ הוא
צעק לאברהם. הבשורה פשטה ועברה לאורך
כל הטור והצהלה התערבה ברעש הטנקים.
אבל בתום חמש שעות של נסיעה עדיין
לא פגש במלחמה. יחידת־ההנדסה של החטיבה
פינתה שדות מוקשים ליד הגבול;
פלוגת הטנקים, אשר נעה בראשו של הגדוד,
עם יחידת־הסיור, נתקלו בסיור מדב

של המצרים והשמידה כמה נגמ״שים.
טנק אחד עלה על מוקש ושרשרתו נקרעה.
אבל זאת עוד לא היתד. המלחמה.
האוייב חייב היה להיות באיזה מקום, כאן
במוצא הוואדי, כשהם מתקרבים אל כביש
אל־עריש—אבו־עגילה. אבל לך תדע באיזו
מגבעות החול ממוקם המוצב שלו.
כאשר נחת הפגז הראשון, בעקבותיו באו
נוספים, היה ברור: הם כאן.

טבילת האש
ך * יהזה מוצב פלוגתי צר וארוך כנק־
) 5ניק, כולו מחופר בתעלות ועמדות־בטון,
מאוייש בפלוגת חי״ר מצרית מצויירת

0יי 1 .1־ י 1זנר

בתותחי לא־רתע ומרגמות, .
אברהם זינק אל ראש הטור. כשלצידו נע
אחד ממפקדי הפלוגות שלו, סרן אילן יקואל,
הוביל פלוגת־טנקים ישר אל תוך המוצב.
עד שהגיעו אל שורת העמדות הראשונה,
ניתך עליהם ברד של כדורים מנשק קל. אולם
כשהחלו הטנקים לדרום את התעלות,
כשהם יורקים ממקלעיהם אש לכל עבר,
ברחו המצרים והאש נפסקה.
עתה יכול היה סגן־אלוף אברהם לנשום
לרווחה. הגדוד שלו עבר את טבילת־האש הראשונה.
בהסתערו ראשון בראש אנשיו, הוכיח
להם כי העסק אינו נורא כלל כמו שמתארים
אותו בטרם קרב. הוא הצליח ליצור
מגע עם האוייב. הגדוד שלו פגש במלחמה.

סיגריות

כי ד

המלך

ה עול ם הז ה 1570

תמיד בקו הראשון
ך * גן־ א לו ףאברהם, מפקד קורס קציני
0שריון, לא ניהל קרב שריון מימיו. ב־מיבצע
קדש, ב־ , 1956 עוד היה סגן מפקד־פלוגה
בחיל־רגלים, השתתף בקרבות על
רפיח יחד עם חטיבת גדלני. כל הנסיון ה־

סום את הכביש המוליך לאל־עריש וממנה.
עוד לפני שהספיק להניח את המוקשים על
הכביש, דווח לו על כוח מצרי גדול הנע
לעברו מכיוון ג׳בל־ליבני. ממקום התצפית
אליו עלה, יכול היה אברהם לראות מחזה
בלתי־רגיל. לאורך קילומטרים רבים נעה למולו
שדרה ענקית של כלי־רכב שנסעו באורות
מלאים.
הגדוד היה פרוס כדי לקבל את פני השיירה
וברגע בו התקרבה לטווח יעיל, פתח
עליה הגדוד כולו באש. לאורך השדרה
החלו לבעור כלי־רכב, אולם השאר כיבו את
האורות, התפרסו בשטח ופתחו באש.
זאת היתד, הפתעה. ברגע הראשון נראתה
השיירה בשיירת כלי־רכב. עתה הסתבר כי
היו שם עשרות טנקים. אי־אפשר היה להבחין
בהם. והגדוד של אברהם ניהל עמם דוקרב
תותחים שנמשך משעה 6בערב עד
שעה 10 בבוקר ביום המחרת. כל אותו
זמן היה הגדוד נתון גם בהפגזה ארטילרית
מאחור, מכיוון ביר־לחפן.
בלילה זה נפל הקורבן הראשון של הגדוד
— מפקד־הפלוגה אילן יקואל. מכיוון
שאי־אפשר היה לראות את הכוח עמו מנהלים
את הקרב, הדליק אילן, מעל צריח
הטנק שלו, את זרקור הטנק כדי לגלות את
האוייב. הוא ספג פגיעה ישירה בטנק ונהרג
במקום.

בגלינן ראש השנה ש ל

האד״ד
שי לקזראים

* ה שנ הבתצחמים
חובר תבמת כונ ת מ אג אזיני ת, שפע תצלומים, מוגשת על-ידי
״הארץ״ ומפעלי נייר א מריק אי ם־י שר אלים בע״מ
וכן:

כל פגיעה -טנק בוער

,אבוהסו

י י יר 1| ,ך ! ייין י<*י 11ץןן

קרבי שלו הצטמצם בתקריות־גבול בעת״ש־פיקד
על יחידות שונות לאורך הקווים.
יליד הרצליה, בוגר בית־הספר המיקצועי
מקט פיין בתל־אביב, היה אברהם מפגר־תבניות
עד לגיוסו לצבא. תוך כדי שירותו
הסדיר בחר את הצבא כמקצוע.
עתה, בגיל ,34 כשבביתו בחולון ממתינים
לו אשה, שתי בנות ובן, מצא את עצמו בראש
גדוד־החוד בחטיבה של אלוף־מישנה
יששכר שדמי, כשכל שאר הכוח של האוגדה
נע מאחור כעתודה.
היה ברור שאת הקרב הראשון יהיה עליו
לנהל בעצמו. אחר־כך הוא יישאר להתארגנות
מחדש. כוחות אחרים של האוגדה יטלו
על עצמם את המשימות הבאות.
אלא שזה לא קרה מעולם. מאותו רגע ועד
ליום האחרון של המלחמה מצא סגן־אלוף
אברהם את עצמו תמיד בקו האש הראשון,
בחוד־החנית של אוגדת השריון של אברהם
יפה.

טיל אנטי-טנקי בפנים
ך> 4רג עבוה גי ע הגדוד של אברהם אל
כביש מדרום לביר־לחפן, נגלה לעיניו
קרב מרהיב. סופר־מיסטריס של חיל־ד,אוויר
תקפו גלים גלים מוצב של ראדאר ותותחים־
נגד־מטוסיים שניצב לצד הכביש.
כשהסתלקו המטוסים, לא ד,ירבה אברהם
להמתין. הוא הצטרף אל הפלוגה של חיים,
מ״פ מקיבוץ שער־העמקים, והסתער על
מיתחם ד,נ״מ.
מעל צריח הטנק שלו הבחין אברהם בגוש
שחור הנע תוך נדנודים ישר אל הפרצוף
שלו. הגוש השחור החטיא, חלף לידו כשהוא
משאיר מאחריו משב־רוח חזק. החיילים
יכלו לשמוע את המג״ד שלהם שואג בקול:
״או־לה־לה!״
זאת היתד, התגובה שלו למראה הטיל ה־אנטי־טנקי
הראשון שכוון מולו.
לא היה זה טיל בודד. מרגע זה החל הכוח
של אברהם לספוג אש ארטילרית ואנטי-
טנקית חזקה מכיוונים שונים. אברהם הורה
לטנקים לסגת אחורנית כדי לתפוס עמדות-
ירי, הזעיק אליו את הפלוגות הנוספות
שלו והתחיל לנהל קרב־תותחים עם המוצב
שליד הכביש.
עד שירדה החשיכה ניהל אברהם קרב־אש
עם המוצבים מסביב. אז קיבל משימה לחהעולם
הזה 1670

ך* רב תותחי־הטנקים ליד ביר־לחפן
1/נמשך כל הלילה. הטנקים של אברהם
ספגו פגיעות. היו פה ושם גם טנקים
שכל אחד מהם ספג כשבע פגיעות. אך לא
היו נפגעים. מצד שני היתד, כל פגיעה בשריון
מצרי מצמיחה להבה — טנק בוער.
זה לא היה רק עניין של פגיעות. פגיעות
התותחנים המצריים בקרב זה היו יעילות
למדי. כדי לחסל טנק לא מספיק לפגוע בו.
זה תלוי בסוג התחמושת שיורים כלפיו
ובמקום הפגיעה.
רק כשעלה השחר התברר לחיילי הגדוד
של אברהם נגד מה הם נלחמים. בשעה 3.30
בבוקר עלה המ״פ גיא לעמדת תצפית. הוא
לא האמין למראה עיניו. במישור שלפניו
היו פרוסים כ־ 60 טנקים מצריים, בגדוד של
אברהם היו 33 צנטוריוניס.
אבל לא נותר לסרן גיא זמן רב להתפעלות•
מיד כשעלה לתצפית ספג הטנק שלו
פגיעה ישירה בתובה. עתה נשאר לגיא
להתפעל ממשהו אחר :״הפתיע אותי הגורם
המיקצועי, איך הצליחו לפגוע בי בדיוק בשניה
בה נגליתי לעיניהם. הייתי מלא־התפע־לות
מהרמה המיקצועית שלהם, ואותה הערכה
יש לי לאותם תותחנים עד היום.״

עצום

רשף

** רן ני א ,28 ,השלים את שירותו הס
צבאי לפני 7שנים. מאז הוא קצין־שריון
במילואים. איש מאנשי החברה הגבוהה של,
תל־אביב, בה הוא דמות ידועה למדי, לא
היה מתאר אותו לעצמו כמ״פ קרבי.
כי סרן גיא, יליד רחובות, הוא בנה הצעיר
של אחת המשפחות העשירות בארץ.
בחתונתו, בה נשא לאשר, את היפהפיה רות
סולצ׳ינסקי, השתתפו כל ראשי המדינה. הוא
עצמו לא ראה את עצמו מעולם כאיש־צבא
מיקצועי. כשסיים את שרותו הסדיר, הלך
ללמוד באוניברסיטה, למד כלכלה וספרות
אנגלית והשתלם במינהל־עסקים. כיום הוא
אחד המנהלים של מפעלי התשלובת הכימית
המתוכננת בערד.
זאת היתד, טבילת־האש הראשונה שלו. קודם
לכן היה בדיעה כי מספיק לחטוף פגז
בטנק כדי שהטנק יעלה באש. עתה, לאחר
הפגיעה הראשונה, הרגיש חבטה חזקה בטנק.
הוא חש ברשף עצום כתוצאה מהפגיעה.
ואחרי זה מצא את עצמו שלם ובריא, כשהצי
גופו מחוץ לצריח.
הוא נסוג אחורנית, העלה את הפלוגה
שלו לעמדות־ירי והחל לנהל קרב נגד שלושה
גדודי־שריון מצריים, שהתפרסו מיד ל־מיבנה־יום.
אולם
מהרגע שהשריון המצרי התפרס,
שוב לא זז, נשאר תקוע בעמדותיו .״אילו
היו להם שם גם מפקדים, ולא רק תותחנים,״
נזכר גיא, היה הקרב נראה לגמרי אחרת.
אבל בעוד שהטנקים שלו זזים ומחליפים
עמדה לאחר כל שני פגזים שירו, נשארו המצרים
במקומם.
גיא עצמו חטף חמש פגיעות בטנק שלו.
בפגיעה החמישית, כשנקרעה השרשרת, הוא
יצא עם הצוות כדי לנהל את הקרב מטנק
אחר. הטנק שלו ספג שתי פגיעות נוספות
ועלה באש. זה היד, אחד משני הטנקים של
הגדוד שנדלקו במשך כל 86 שעות הקרבות.
(הנזשן בעמוד )36

48 עמודים גדושים כ ת בו תות צלו מי ם וכן הפרק הראשון 101
של ״טופז״ ,ספרו החדש של ליאון יוריש, מחבר ״אכסודוס״ ₪
על ריגול סו ביי טי בצמרת השלטון בצרפת.

וגליון־חג מוגדל

האח

אירופה
קוראת לישראל
לקבלת פרטים מלאים (ללא תשלום) על חברים־לעט אירופאיים,
פנה ל: המרכז ההולנדי לקורספונדנציה, ת.ד,7034 .

האג,

הולנד

בי״ס ״נוי״ לספרות נ שי ם
תל-אביב, רחוב אלנבי ,48 טלפון 57400
פתוח מ־ 8עד ; 12 נד 2עד .6

סיפול

ושרות

סלוני

צביעת שער בחומרים משובחים.
סלסול תמידי והחלקת שערות.
תספורות ותסרוקות מודרניות.
במומחיות ובמחירים סמליים.

מתקב לי ם תל מי די ם ו תל מי דו ת
רציניים לבית-ספר רציני

.העולםה זה* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך ,12 סלסון 5־,30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס * דפוס משה שהם בע״מ,
תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ• .
העורך הראשי: אורי אבנרי * המו״ל: העולם הזה בע״גג

אלוף מסצחי ו11.נקים
(המשן מעמוד )35
המצרים הותירו אחריהם בקרב זד 24 ,טנקים דפוקים ונטושים.

כביש פתוח לדהירה

ללקוחותינו הנאמני ם
ולכל עם ישראל

מני ם

00X4

ב עיי

י. טננב וי ס

שווייץ

ישראל

ריהען י^ג,

ברזנרירו ־ נהכ 7ו. פחרררנ

ברחבי האר־נן

*ם* ק כאשר הופיע חיל־האוויר, החלו
גדודי־השריון המצריים להתקפל ולסגת,
אך לפני שהסתלקו הספיקו להפיל מטוס
ישראלי אחד. סגן־אלוף אברהם שלח לאסוף
את הטייס שצנח. לא קרה לו כלום. תוך
דקות מספר הופיע הליקופטר, שהטיסו לעורף.
בתום
14 שעות של קרב־תותחים, נותרו
הטנקים של אברהם ללא דלק ותחמושת.
היה עליהם לרדת אחורנית אל הדרגים, שנשאו
את האספקה, כדי להכין את עצמם
לתנועה מחדש. ואז, במקום התידלוק, כשהם
מוקפים משאיות פתוחות הנושאות דלק,
הונחתה עליהם הפגזה קשה. איש לא זז.
כולם עשו את העבודה בשקט, כאילו לא
די בפגיעה ישירה אחת כדי להעלות באש
את מקום הכינוס כולו.
סגן־אלוף אברהם, חובב הצילום, שלף את
המצלמה שלו והחל לצלם. הוא לא הפסיק
לצלם כל זמן המלחמה. כשהוא עומד מעל
צריח הטנק שלו, בין פקודה אחת לשניה,
כשסביבו בוערים טנקי אדיב וטנקים שלו
ספוגי הפגיעות, הנציח אברהם במצלמתו
את כל ימי הלחימה של גדודו.
עוד לפני שהספיק הגדוד לתדלק את עצמו
מחדש, הגיעה פקודת התזוזה. השריון המצרי
נמלט דרומה. יש לרדוף אחריו ולהכותו,
היתד, הפקודה. הגדוד של אברהם היה
הקרוב ביותר והכשיר ביותר למשימה זו.
היא הוטלה עליו.
רק הפלוגה של גיא סיימה לתדלק והיתר.
מוכנה לתנועה. סגן־אלוף אברהם הצטרף
אליה והחל לדהור בעקבות האדיב הנסוג.
הוא חתך דרך החולות אל הכביש, לשם
קיצור הדרך. המח״ט, איסקה שדמי, נע מאחור
על הכביש עצמו. כאשר הגיע אל הכביש,
קיבל אברהם הודעה באלחוט מה־מח״ט
:״שדרה של אוייב נוסעת יחד איתי!״
אברהם היפנה את צריח הטנק שלו לאחור.
במרחק של קילומטר לערך ממנו, על הכביש,
נע הכוח של שדמי. יהד איתו נעו על
הכביש מספר משאיות מצריות מלוות בטנק
אחד. היה זה מחזה מוזר. ברגע הראשון
הוא היווה הפתעה. לאור היום, כשהם רואים
את השיירה הישראלית לידם, לא היססו המצרים
לנוע יחד עמה. מאוחר יותר הפך
מחזה זה לתמונה כמעט שיגרתית בקרב במדבר.
אבל ברגע זה היתד, עדיין ההפתעה
עצומה.
אברהם הורה למח״ט להוריד את רכבו מן
הכביש. עוד לפני ששאר הגדוד הספיק להצטרף
אליו, חיסל הטנק של המג״ד את שדרת
האדיב שמאחוריו.
מכאן היה הכביש פתוח לדהירה. לאורך
כ־ 30 קילומטר אפשר היה לנוע ללא קרב.
פה ושם התגלה טנק מצרי בודד בתנועה.
הכניסו בו פגז והמשיכו להתקדם. עתה מנה
הגדוד של אברהם 24 טנקים בלבד. שאר
הטנקים נפגעו או התקלקלו ונשארו מאחור.
בשעות אחר־הצהרים של יום שלישי הגיע
הגדוד לשדה־התעופה של ג׳בל־ליבני. השדה
היה מוחזק בעמדות של חיל־רגלים מצרי.
הם לא גילו התנגדות רצינית. הטנקים של
גיא, שדהרו בראש, עברו דרכם ועל פלוגת
החי״ר שנער, בזחל״מים מאחור, הוטל לטהר
את השטח. הצנטורימים של אברהם שעטו
הלאה, לכיוון אזור המחנות של ג׳בל־ליבני,
הפרוסים במישור־ענק ממערב להר הגבוה.

חיפה,

רהוב הרצל ,33 טלפון 69889

המחלקה למיגהל
בגרות מוקדמות
נפת חי ם קו ר סי ם חד שים
בו קר וערב

הנהלת חשבונות
פקידות ומזכירות
כתיבה במכונה קצרנות אנגלית

הנחה לעובדי מוסדות ולחיילים משוחררים
פרסום ״הלבנון״ חיפה

שישה טנקים בשתי דקות

** שעה היתד! ארבע אחר־הצהריים. ה}
! שסח כולו היד, מכוסה אבק שלא איפ־שר
ראות ברורה. עשרות טנקים שהיו בתוך
מחנות הצבא המצרי בג׳בל־ליבני נעו לתפוס
עמדות. בינם לבין הגדוד התפרסו שמונה
טנקים בשורה ישרה. גיא, שהיה קרוב ביותר
אליהם, קיבל פקודה לאגוף את הטנקים ולתקוף
אותם מן האגף, בעוד המג״ד עצמו
נערך מולם ומתחיל לנהל עמם דו־קרב תותחים.
כשעלה
על שיפולי הרכסים של ההר, גילה
גיא כי לא שמונה טנקים עומדים מולו אלא
שמונה־עשר. הערכת המצב שלו היתד. מהירה.
הוא וחלק מהכוח נשאר בטווח של כ־
2800 מטר וריתק אליו את אש הטנקים המצריים,
שבטווח זה היתד, בלתי אפקטיבית.
את סגנו, יאיר, שלח עם שני טנקים כדי
להתקרב אל טנקי האוייב מהצד. יאיר התקרב
אליהם עד מרחק 400 מטר. כדי לפגוע
בטנק הראשון ירה שלושה פגזים. אחר־כך

העולם הזה 1570

כבר הספיק כל פגז בודד לפגוע בטנק נוסף.
הוא עצמו חיסל תוך שתי דקות שישה
טנקים.
המצרים, שניצבו בעמדות קבועות מראש,
כשמדפי הטנקים שלהם סגורים, החלו בשלב
זה לתמרן. גיא הוציא את הטנקים שלו
והתקרב אליהם. הוא עצמו פגע בשלושה
טנקים.
כאשר הסתיים קרב הטנקים הקצר, ניצבו
במישור של ג׳בל־ליבני 18 טנקים מצריים
בוערים ועשנים. בגדוד של אברהם לא נפגע
איש ואף טנק לא הוצא מכלל פעולה.
הם המשיכו עתה לדהור אל תוך המחנות.
אלה היו כבר נטושים. דימדומים ירדו. בפקודת
המח״ט כינס אברהם את הטנקים שלו
ליד 18 הטנקים השרופים, משם זז להתארגן
לחניון לילה ליד צומת ג־בל־ליבני—אבו־עגילה.
אבל
למצרים היו עדיין תותחים באזור.
הם החלו להפגיז אח הגדוד של אברהם. ב־
12 בלילה הסתיימה ההתארגנות לחניון. כעבור
שעה הגיעו למקום הדרגים והוחל ב־תידלוק
מחדש של הטנקים. משך שעתיים
וחצי עבדו החיילים כסבלים כדי לסיים את
החימוש והתידלוק בזמן.
על צריח הטנק שלו ניסה אברהם לחטוף
4תנומה ראשונה. מיתרי הקול שלו היו גמורים
לגמרי. כשפגזים נוחתים מסביבו, הצלית
המג״ד לישון 10 דקות 10 .הדקות הראשונות
אחרי 72 שעות של אי־שינה, מאז
מוצאי־שבת האחרון.
עם שחר נעשה טיווח התותחים המצרי
מדוייק יותר. הפגזים התקרבו אל הטנקים
ואברהם החליט להוציא את הגדוד שלו מתוך
החניון.

רופא צמוד לטנק
^ אשריצא אל הצומת, התחילו להגיע
^ למקום יחידות אחרות, מהגדוד השני
של החטיבה. באותו זמן עצמו התגלתה בערפילי
הבוקר שדרת אוייב שנעה מכיוון
קוסיימה. תוך דקות מספר החלו כולם
לירות בכולם. כפי שהתבטא אברהם :״הלכה
שם עליזות לא רגילה.״
בעזרת ירי־רקטות הצליח אברהם לרכז
אליו את הגדוד שלו. ואז התברר לו שאחד
המ״מים שלו, מאיר אייזמן, נהרג. הוא הצטרף
להתקפה של הגדוד השני על מערך
ארטילרי של האוייב ונפגע. זה היה ההרוג
השני של הגדוד.
בשלב זה היה ברור שהגדוד של אברהם ן 4יישאר בעורף, אחרי שניהל את כל הקרבות
ביומיים הראשונים. עד מהרה הסתבר שזה
בלתי־אפשרי. החטיבה השניה של האוגדה,
שהיתר, צריכה להגיע מכיוון קוסיימה וליטול
את תפקיד חטיבת החוד, לא הגיעה. היא נתקעה
בדרך.
בספרו של הגנרל האמריקאי מרשל, על
מלחמת ששודד,ימים, מסופר כיצד בשלב זה
של הקרב רתח מפקד האוגדה, אבוד,ם יפה,
על מפקד החטיבה שלא הגיעה למקום, והחליף
אותו במפקד־חטיבה אחר. מפקד החטיבה
החדש היה קצין חולה,־לב, ולכן הצמידו
לו לטנק שלו רופא. בתום המלחמה
הוא הוטס לארצות־הברית לניתוח־לב.
גם הגדוד השני שהגיע עם בוקר לחניון
לא היה כשיר לנסיעה. היה עליו לתדלק.
כדי לא לעכב את ההתקדמות, הטיל שדמי
שוב על גדודו של אברהם את התפקיד לנוע
י קדימה, לכיוון ביר־חסנה, לדלוק אחרי ה־אוייב
הנסוג.

שלושה הרוגים בשלושה ימים
ד כי ר ־ חסנה היו כ־ 50 קילומטר. מל־עג
בד חיסול חמישה טנקים בדרך, לא היו
בעיות נוספות. הגדוד של אברהם איגף את
ביר־חסנה מימין, התפרס על המצוקים שמעליה
ופתח באש לעבר המחנות שבה כדי
לוודא שאינם מוחזקים בידי חיילי הצבא המצרי.
בשעה 10 בבוקר נכנם הגדוד לביר־חסנה.
חלק מן הטנקים עסקו בירי על שיירות
אוייב שהגיעו למקום מבלי שידעו כי
נכבש בידי צד,״ל. השאר החלו להתארגן
כאשר הגיעה פקודה נוספת מהמחי׳ט :״להמשיך
לנוע קדימה לביר־תמדה.״
צוותות הטנקים כבר היו סחוטים. הם נמצאו
בתנועה מתמדת מאז יום ב׳ בבוקר.
כולם היו מכוסים אבק ופיח. איש מהם לא
הספיק לאכול ביומיים אלה. למרות זאת לא
רטן איש. הידיעה ששוב הוטל עליהם לנוע
בראש האוגדה הציפה אותם בהרגשת־טיפוק
בלתי־רגילה.
פתאום היה איכפת לכולם שיהיו אלה הם
שעליהם יוטל התפקיד להמשיך במלחמה. ה־
(המשך בעמוד )38
העולם הזה 1570

לכל טעם
לכל תק ציב
לכל הזדמנות

בונבונייר ת

מו שכתב צו רתה הנאה

המתגהשתכבושאתל>בה ש ל כל אשה

:אלוף מפצחי הטנקים
(המשך מעמוד )37
הרגשה שעד כה הלך להם הכל בקלות והם
ניצחו בכל הקרבות שהתמודדו בהם, נסכה
בהם כוחות חדשים.
״זה כמו במשחק כדורגל, כשאתה כבר
סחוט לגמרי, אבל אתה יודע שאתה מוביל
כבר — 0:3זה נותן לך כוחות נוספים
להמשיך לשחק את המשחק עד הסוף,״ הסביר
אחד החיילים.
עתה נשארו לאברהם 20 טנקים תקינים
בלבד. איתם, עם שתי מחלקות של חרמ״ש
ושתי מרגמות, המשיך לכיוון ביר־תמדה.
הדרך היתד, זרועה מוקשים. המצרים הנסוגים
הניחו הנחה חפוזה אלפי מוקשים
משני צידי הדרך. היו אלה מוקשים גלויים
לעין ומשום כך הפחידו יותר. עד שהסתבר
כי המצרים הניחום מבלי לחמש אותם.
היו אלה מוקשים עקרים.
לאורך כל הדרך היו פזורים עשרות טנקים,
בתוכם אף טנקים כבדים מדגם סמאל׳!.
רובם היו שלמים לחלוטין. אפשר היה להיכנס
לתוכם, להתניעם ולנסוע. פה ושם ניסו
טנקים מצריים לנוע. אברהם פקד לא לירות
בהם. חבל היה לבזבז עליהם תחמושת. חוץ
מזה חבל על הטנקים עצמם. כדאי לתפוס
אותם שלל שלמים.
מאחור, בביר־חסנה, השאיר אברהם כמה
חיילים כדי לשמור על השבויים שנלכדו
במקום ואלה שבאו להיכנע במאותיהם. החיילים
היו כבר כה אדישים למראה המצרים
הבאים להיכנע עד שכאשר הופיעה משאיר,
ובה חיילים מצריים, סברו שגם אלה באו
להיכנע. תחת זאת פתחו המצרים באש. הם

הרגו את אחד השוטרים הגמדיים — ההרוג
השלישי של הגדוד בשלושה ימי קרבות.

פקק-התנועה הגדול בעולם
ך • י ר ־ תמדה, בלב סיני, היתד, מרכז
•!1מחנות השריון המצרי. שם היה גם
בית־הספר לשריון של הצבא המצרי. אבל
הטנקים המצריים שהיו שם, כאשר הגיע הגדוד
של אברהם למקום בשעה 12 בצהריים,
היו טנקים במצב של מנוסה. לתותהני ה־צנטוריוניס
של אברהם לא נותר אלא לשמש
עתה כציידי־טנקים. הם החלו לדפוק בטנקים
המצריים כמו בשדה־מיטווחים. תוך שעה
אחת העלו באש 18 טנקים מצריים נוספים.
בשעה זו הגיע למקום התקרית סגן מפקד
האוגדה .״כנוס את הטנקים שלך. האוייב
בורח. אסור לעצור כאן — צריך לחסום להם
את הדרך אל המיתלה.״
אבל הטנקים של אברהם נותרו כבר ללא
דלק. לחלק מהטנקים היה דלק לעוד שעתיים
של תנועה בלבד. אברהם הצליח לאסוף
12 סנקים שעוד יכלו לנוע, נטל שני ג׳יפים
של סיור, ושתי מחלקות חרמ״ש, ויצא בשדרה
על הכביש לכיוון המיתלה.
הוא לא ידע מה מצפה לו. עם כוח של
יחידת טנקים גדולה הוא נכנס עתה לשטח
בו התרכז כל השריון המצרי הבורח
בדרום סיני — מאות רבות של טנקים ואלפי
כלי רכב מכל הסוגים, עמוסים באלפי
חיילים מצריים שניסו להחלץ דרך המיתלה.
כעבור כמה מאות מטרים כבר נתקעו
ונעצרו שלושה טנקים נוספים בכוח של

אברהם — מחוסר דלק. ג׳יפי הסיור נשלחו
לשדות־התעופה הסמוכים על־מנת לנסות להשיג
דלק מטוסים.
השמש החלה לשקוע. הכוח של אברהם
התקרב ובא מצפון לכיוון מצבת פארקר המפורסמת,
ליד הכניסה למיתלה. עכשיו הוציא
אברהם פקודה :״לא להשאיר טנק בשטח!
כל טנק שנתקע, יש לגרור אותו!״
הטנק של סרן גיא נתקע הראשון. הדלק
אזל. חיברו אותו לטנק אחר וגררו אותו.
50 מטר לפני הצומת נעצר גם הטנק של
אברהם. ממקום העצרו יכול היה אברהם
לראות את אזור הצומת. היה זה מחזה
בלתי רגיל. כל הדרך למיתלד — .באורך של
קילומטרים, נראתה כגוש שחור ענקי. היה
זה פקק התנועה הגדול ביותר בעולם.
אלפי כלי־רכב מצריים — טנקים, תוחים
ומשאיות — ניצבו על הכביש וחיכו לתורם
להיכנס למעבר המיתלה. ממרחק של כמה
עשרות מטרים צפו עשרות חיילים מצריים
ללא תנועה בטנקים של אברהם. מבטיהם
היו אדישים. הם לא גילו כל סימני התרגשות.
אברהם
נתן הוראה לא לירות, לא באנשים
ולא בכלי־הרכב. רק אם מישהו מה־אוייב
ינסה לירות, להחזיר אליו אש.

כניסה ללוע הארי
ך* שלר שו תו תשעה טנקים בלבד, שלו־
^ שה מהם נגררים בידי האחרים, עשה
אברהם הערכת־מצב מהירה.
במקום בו הוא ניצב, בלב השטח המישו

אין לו כל אפשרות לחסום את שיירת
האוייב הענקית. הסיכוי היחיד היה להיכנס
להדים שבמבואות המיתלה, לתפוס שם את
המיתחמים המבוצרים של המצרים, ולנסות
משם לעצור את טור הענק הנע לסואץ.
כדי לעשות זאת, היה עליו לעבור מן הצומח,
לאורך קילומטרים רבים, בתוך שדרת
האוייב. לא היה הרבה זמן להחלטות. החשיכה
עמדה לרדת. אברהם נטל על עצמו
את הסיכון.
הוא השאיר בצומת ג׳יפ־סיור, עם שלושה
סיירים, כדי שיכוונו את הכוחות שיגיעו
אחריו, והוא עצמו, בטיפות הדלק האחרונות
שנשארו בטנקים, נכנס אל לוע הארי.
קשה להסביר מה קרה שם. המצרים, בכוחות
העולים עשרות מונים על כוח יחידתו
של אברהם, היו כמוכי־הלם. הם צפו
בשיירת השריון הקטנה העוברת דרכם, ולא
הגיבו. אילו היה נמצא במקום רק מפקד
מצרי אחד בער־יוזמה, יכול היה בקלות לארגן
כוח שיחסל תוך דקות ספורות את כל
יחידתו של אברהם, שנעה במרחק שלא עלה
על עשרה מטרים משיירת השריון ל,-,רכב
המצרי.
״זה נראה כמו בסיפורי אלף לילה ולילה,״
נזכר אברהם לאחר מכן. הוא לא יכול היה
להבין כיצד הסתכן ונטל את השאנס הנועז,
שהיה למעשה הברירה היחידה שלו מלבד
נסיגה.
המצרים שם היו אמנם במצב של מנוסה.
אבל הם היו עדיין צבא סדיר .״האנשים שם
היו לבושים מדים, מזויינים, וחבשו את כל
חלקי החגור הצבאי,״ סיפר סרן גיא .״לא

*ועדו! הים התינון

במלון קי ס רי ה, כמו בשאר 28 הכפרי ם של מועדון הי ם התיכון, ה מפוזרי ם
.01,112
ברחבי העולם ; תחו שו באוירה ה מיו חדת של
ה או ר חי ם הידידו תיי ם מ חו״ל עם צוות אנשי המועדון יעניקו לכ םאת
ההרג שה הנעי מה של חופ שה מל אהומ הנ ה, חופ שה א מי תי ת.
מחיר: ש כו ע

430 . -ל ״י, ם ו!ז ש בו ע

100 . -ל ״י

כולל גולף, טני ס ו פו /ובל ה מ סי ם.
הז מנו ת: מועדון הי ם התיכון, רח׳ כ״ט בנובמבר , 15ט ל ,444554 .ת״א.

העולם הזה 1570

היה דבר קל מאשר לעצור אח הכוח שלנו.
אלא שהם לא גילו שום עניין במלחמה.
אחרי שנסענו כך מספר קילומטרים, הפסקנו
כבר לשים לב אליהם. הם זיהו אותנו לבטח
כישראלים, אבל לא הכירו בנו כאוייב שיש
להילחם בו.״
וכן עברה השיירה הצולעת של אברהם
עד למיתחם המצרי המבוצר והנטוש שבפתח
המיתלה. אך עוד בטרם הספיקו הטנקים
לגרור את עצמם לעמדות, הופיעו במקום
מטוסי חיל־האוויר.

חבית דלק לכל טנק

ך ווטו רי ם ״ של חיל־האוויר החלו לצו
) לול ולפגוע לאורך כל שיירת השריון
המצרית. כלי רכב לעשרות הפכו תיך דקות
לאבוקות. היה זה רק מזל שהם לא פגעו
גם ביחידתו של אברהם. כי איש מחוץ למקום
לא ידע שאברהם הגיע למקום והיכן
הוא נמצא.
כאשר הסתלקו המסופים, נשם אברהם לרווחה•
הוא החל לארגן את הטנקים וה־זחל״מים
שנותרו לו משני צידי הכביש,
הבטיח את עצמו היקפית מפנים ואחור. כל
הכוח שלו היה פרוש בעמדות בשטח של
500 מטר בערך.
לפתע הופיע במקום חייל, אחד משלושת
חיילי הסיור שנשארו על הג׳ים בצומת. הוא
סיפר כי מתוך מאות המשאיות שחלפו על
פניהם ללא תגובה, נורתה אליהם לפתע
אש מאחת המשאיות. שני חבריו נפגעו. הוא
עצמו רץ לבד ברגל, דרך כל שיירת הרכב
המצרית התקועה.
סגן־אלוף אברהם שלח מיד מחלקת זח-
למ״ים חזרה אל הצומת. שלושה זחל״מים
היו עתה צריכים לעשות את הדרך הנוראה
פעמיים וזאת לאחר שמטוסי חיל־האויר
כבר הורידו מטר פצצות על המצרים האדישים.
למרות זאת לא ירו עליהם. אבל
בהגיעם לצומת מצאו את שני הסיירים
הרוגים.
מספר החללים של הגדוד עלה עתה לחמישה.
אברהם
אירגן את הכוח שלו להגנה לילית•
שלושה מהטנקים שלו נשארו תקועים
על הכביש. השאר היו פרושים בעמדות־ירי.
חיילי החרמ״ש הוכנסו לתעלות־הקשר
מסביב לטנקים.
כדי לחסום את הכביש הדליק אברהם
שתי משאיות מצריות שיצרו מחסום. אחת
מהן, הסתבר, היתד. טעונה מוקשים, והם
התפוצצו בקול נפץ אדיר.
בכוכים שמסביב לעמדות, היו מאות חיילים
מצריים שברחו מכלי־הרכב שלהם. אפשר
היה לשוחח איתם. הם לא ירו, אבל קיללו
ללא הרף את חייליו של אברהם שהחזירו
להם קללות.
הפקודה שהוציא אברהם היתה :״להישאר
בכלי־הרכב, לא לזוז על המיתחם. לירות
בכל מה שזז על המיתחם או על הכביש.״
הלילה ירד. היה זה ליל־אימים. מסביב
בער הכל לאורך קילומטרים. כל מה שעבר
הגדוד נראה עתה כפיקניק עליז לעומת אותו
לילה.
אברהם הצליח לבסוף ליצור קשר עם
מפקדת החטיבה. הוא דיווח על מצבו וביקש
סיוע. שלחו אליו סוללה של תותחים
מתניעיים ״פריסטים״ ומשאית־דלק.
שיירה קטנה זו היתד, צריכה לעבור את
כל הדרך שעבר אברהם. די היה בכדור
אחד להצית את משאית הדלק. די היה
שרשף אחד משתי המשאיות שבערו כמחסום
ומכלי־הרכב המצריים הבוערים האחרים,
יצית אותה גם כן. אבל השיירה הצליחה
להגיע אל המוצב בתוספת קטנה:
נגמ״ש מצרי גורר תותח נכנס אף הוא
בעקבותיה. פתחו עליו באש וכיתת חרמ״ש
הסתערה עליו והשמידה את החיילים שבתוכו.
בסכנת נפשות, כשמסביב עפים
כל הזמן קליעים, עברה משאית הדלק מטנק
אל טנק וחילקה חבית דלק לכל
טנק. התותחים המתניעיים הוצבו על הדרך
בתותחים נגד טנקים.

המפקד נרדם באמצע
שעה 11כ לי ל ה שמעו חייליו של
אברהם רעש של שרשרות הנעות על
לראות דבר, אבל
הכביש.אי־אפשר היה
לפי הרעש ניתן היה להבחין שכוח טנקים
גדול עולה עליהם מכיוון הכביש.
טנק מצרי אחד הצליח לפרוץ דרך המערך.
ממנו החוצה, הצטרף אליו אחד כשיצא הטנקים של אברהם שסבר כי זהו טנק
של היחידה הממשיך בתנועה. הספיקו ל־
(המשך בעמוד )40
העולם הזה 1570

לנוחיותך — אנו מוכנים לשלוח את הסרט לכל כתובת בחו״ל — ללא כל תשלום נוסף !
שלח 24ל״י לצילום קופמן בע״מ, רחוב החשמונאים ,105 תל־אביב, ורשום את הכתובת
המדויקת אליה יש לשלוח את הסרט.

אוניברסיטת ערב אקסטרנית
ב־ 5בנובמבר, תפתח את שעריה אוניברסיטת ערב אקסטרנית, בתל־אביב. אוניברסיטה זו נוסדה
במטרה לאפשר השתלמות על־תיכונית לאותם האנשים אשר אינם יכולים ללמוד באוניברסיטה
בשעות הבוקר, בלימודים סדירים.
לעת עתה תכשיר האוניברסיטה הזו את הלומדים בה במספר פקולטות בלבד, תוך מגמה להרחיב
בעתיד את המקצועות הנלמדים. הסטודנטים יוכנו לקראת בחינות אקסטרניות, לתוארים של
מכינים ואוניברסיטאות באנגליה. בפקולטות להנדסת־מכונות, הנדסת־בנין, הנדסת־יצור והנדסת־רדיו
ואלקטרוניקה, ייבחנו הסטודנטים על־ידי מכונים באנגליה, אשר תואריהם מוכרים בארץ
על־ידי חוק רשם המהנדסים, כמוסמכים להעניק התואר ״מהנדס״ .בפקולטה למתמטיקה יבחנו
התלמידים על־ידי אוניברסיטת לונדון ויוכלו לזכות בתואר בי.אם.ם י .) 8 .80.( .בפקולטה לאנגלית
יקבלו הבוגרים תעודת ״פרופישנסי״ (ז( 0ת1016ץ0ע ) 8מטעם אוניברסיטת קמבריג .,המבחנים
נערכים בארץ, על־ידי ״המועצה הבריטית״ ,ואין כל צורך לנסוע לאנגליה על מנת לעמוד
בבחינות. הלמודים ייערכו מספר שעות בערב, במשך 5—3ימים בשבוע, בהתאם למקצוע הנלמד,
בבנין של בית הספר ״תיכון חדש״ ,תל־אביב, דרך חיפה .81

הורוסקופ אולימפי
השפעת

ה מז לו ת על אופי
מ אזניי ם

הנו ס עי ם

לחוץ־לארץ

לילידי 22.10 — 23.9

חברותיים ועדינים, יש להם נטיות לאמנות וחוש לשוויון
והרמוניה, הם מחוסרי העזה אך בעלי שיקול דעת ולכן הם
ניחונו בסגולות פראקטיות. הם מעדיפים לטוס לחו״ל בנתיבי
אויר אולימפיק בגלל השרות הטוב והאוירה הידידותית.

לילידי 22.11 — 23.10

עקרב

בדרך כלל אנשים מוכשרים אך נוקשים. הם קנאים אך שיטתיים
בפעולותיהם. הם בעלי תאוות יצרים, רגשניים ואי״
צייתניים. בגלל הדינאמיות שבהם הם אוהבים לטוס הרבה
ולבן הם אוהבים חברה דינאמית שאפשר לסמוך עליה. הם
מוצאים זאת בנתיבי אויר אולימפיק.

אוהבים מדע ואומנות,
מתונים המכודנים על־ידי
בכים. לכן כשהם טסים
ומתמידים בזה, אוהבים

לילידי 20.12 — 23.11

בעלי רגש כבוד מפותח, אנשים
הגיון רב ומסתייגים מדברים מסולחו״ל,
הם מעדיפים את אולימפיק
תכנון לטווח ארוך ודבקים במטרה.

ואלוף מפצחי הטנקים
(המשך מעמוד )39
הזהירו באלחוט והוא דפק את הטנק המצרי
מאחור.
לאחר טנק זה ניסה כוח גדול של
משמידי טנקים מדגם ם. יו 100 לעבור
את המוצב. שלושה הצליחו לעבור. הרביעי
נפגע. יותר לא הצליחו לעבור לכיוון ה־מיתלה.
בבוקר היו במקום 12 טנקים מדגם
זה — בוערים.
במקביל לנסיון המעבר של הטנקים המצריים
החלה הפגזה בלתי־מדוייקת על
המוצב. אותו זמן ביצעו משאיות מצריות
נסיון נואש — לעבור דרך המוצב. הטנקים
לא יכלו לראות אותן ואנשי החרמ״ש בעמדות
ד,חפורות היו מדווחים לתותחנים ו־מכודנים
את אישם.
כל הלילה נמשכה האש. אך הקרב העיקרי
לא היה נגד המצרים הנואשים
המנסים לפרוץ פנימה אלא נגד השינה. חייליו
של אברהם היו סחוטים כבר לגמרי. הם
צנחו ונרדמו תוך כדי קרב.

מצפה לפקודה להמשיך לנוע לכיוון התעלה.
היה צורך לשלוף חלק מהצוותות
מהטנקים כשהם מעולפים מאפיסת כוחות.
הסתבר שבמשך הלילה נהרג על המוצב
חייל נוסף של הגדוד. ארבעה אחרים נפצעו.
סגן־אלוף אברהם קרא אליו את מפקדי-
המישנה לקבוצת פקודות. עיניהם נעצמו
כשדיבר. אף אחד מהם לא שמע את דבריו.
אבל לפתע הגיעה ידיעה מרעישה. נמסר
להם כי החטיבה השניה של האוגדה עומדת
לעבור דרכם בכיוון לתעלת סואץ.
זה כבר היה יותר מדי. להגיע עד כאן,
לעשות את כל המלחמה לבד ולא להגיע
לתעלה?
״נזחל לשם, ונגיע עם השיניים!״ התעוררו
לפתע חיילי הגדוד .״טוב, בואו נתארגן מהר,
אולי נספיק!״ פקד אברהם. אבל היה זה
מאוחר מדי.
חיילי החטיבה השניה עברו דרכם בדרך
אל הסואץ. חייליו של אברהם עמדו על
המוצב בו החזיקו כל הלילה והסתכלו

לילידי 19.1 — 21.12

בעלי רגשות בלתי יציבים ונוטים לכניעה, לעיתים אדישים
ומסוייגים ולעיתים בעלי אמביציה שהמטרה מקדשת את
האמצעים, אך יחד עם זאת אוביקטיביים ומתייחסים לנסיעות
לחו״ל ברצינות רבה ומקפידים על־כך שסוכן הנסיעות שלהם
יטיס אותם עם אולימפיק.

לילידי 16.2 — 20.1

הקו המאפיין הוא הפילנטרופיות הנובעת מאהבת הבריות.
לכן ידידותיים וחברותיים. מחשבים כל צעד בתבונה וטסים
בנתיבי אויר אולימפיק. בעלי נפש מרוממת וגאותניים.
יציבים ברגשות ובתשוקות.

דגים

לילידי 20.3 — 19.2

אופי רך, אי ודאות, התחמקות וחוסר בטחון, חוסר נטיה
למעשים נועזים ולגבורה למרות עצלנות מסויימת ואדישות
נפשם מתרשמת במסתרים ורושמת את החוויות. הם טסים
בנתיבי אויר אולימפיק בגלל החוזיות הרבות וההתרשמות
העמוקה מהשרות ומהאוירה.

אברהם, גיא וה״ם

לילידי 20.4 — 21.3

אנשים אקטיביים ואינטליגנטיים הנאבקים בעוז, באומץ ובהתמדה.
בעלי אנרגיה, מעוף, דמיון עשיר והתנשאות וכשהם
טסים לחו״ל, הם אוהבים חברת תעופה בעלת אותן
התכונות. לכן במטוסי אולימפיק הם בוטחים ונהנים
משלווה נפשית.
שור

לילידי 20.5 — 21.4

מצב רוח מרומם בדרך כלל אך לעיתים חוסר מנוחה ומבוכה
בגלל התכונות המיוחדות, אך ניתן בקלות להשיג שלווה
ולהשתחרר ממבוכה על־ידי טיסה לחו״ל בנתיבי אויר אולימ־פיק.
בהתמדה ובשקדנות המאפיינים מזל זה, חוש מפותח
לצדק ונטיה לחומרניות וחושניות.

ת או מי ם

לילידי 20.6 — 21.5

אוהבים מדע ואומנות, בעלי רגש וחיבה, פוסחים על שתי
הסעיפים, צייתניים ומוכנים שאחרים יחליטו עבורם. סוכני
הנסיעות מחליטים עבורם לטוס באולימפיק כי זו החברה
המתאימה למזל תאומים, כי הם בעלי אינטליגנציה טבעית
זריזים ושנונים ועליזים.
סרטן

לילידי 20.7 — 21,6

רגשניים ובעלי נטיות לחיי משפחה מסודרים, נתונים להשפעה
מיידית כשאומרים להם לטוס בנתיבי אויר אולימפיק,
כי הם יודעים מה שטוב. נוסף לכך הם יהירים ונוטים
לדמיון ולכל דבר תמוה.

אריה

לילידי 21.8 — 21.7

בעלי אומץ, מסירות, אנרגיה והתלהבות ברגשות. מתרגזים
בקלות, אוהבים לשלוט, אצילים בשטח האהבה, בעלי פרס־טיג׳ה
ויודעים להנות. מבטאים את דעתם ברגשנות ובפסקנות
וטוענים שחברת התעופה העונה לדרישותיהם מבחינת
הפרסטיג׳ה וההנאה היא אולימפיק.

בונולה

לילידי 22.9 — 22.8

סימפאטיים, בעלי חוש ביקורת וצניעות. שוחרי אמנות.
זהירים, מחושבים ולפיכך חסכניים אך לא קמצנים. בעלי
המצאות ומחוכמים. הם טסים בנתיבי אויר אולימפיק בגלל
היותם מחושבים ובעלי חוש ביקורת.

בשלב מסויים של הקרב פקד סרן גיא
על תותחן הטנק שלו לירות בטנקים שנעו
במרחק 400 מטר לפניו. כעבור כמה דקות
צעק גיא שוב על התותחן :״מדוע אינך
יורה?״ ״מה אתה רוצה, המפקד?״ השיב
התותחן ,״הטנקים כבר בוערים לפניך.״
הסתבר כי גיא נרדם בשעת ירי התותחים
בטנק שלו לדקות מספר, לא שמע כלל
את רעש היריות.
בערך בחצות, כשסגן־אלוף אברהם ניצב
על־גבי אחד הזחלמ״ים וניסה להשיג קשר
עם החטיבה, הופיעו למולו עשרה חיילים.
הוא שלף את אקדחו והחל יורה בהם. עשרת
המצרים, שעלו בטעות על המוצב, החלו
לברוח. הם ברחו לכיוזן עמדה של אחד
מחיילי החרמ״ש. החייל, תימני נמוך־קומה
המכונה ״כושי״ ,השמיד את כולם.

שינה -אחרי 100 שעות
* • ב ע לו תהשחר נותרה היחידה של
אברהם ללא תחמושת. אבל בשש בבוקר
התקרבו לכיוזן המוצב מספר טנקים
מהגדוד השני של החטיבה כשהם מלוזים
משאיות דלק ותחמושת ומספר ג׳יפים.
עוד לפני שהספיקו להגיע אל המוצב,
דיודחו לאברהם :״ 32 טנקים מצריים נעים
מאחורינו, הם יורים עלינו בטילים.״ כשהוא
מטושטש כבר לגמרי השיב אברהם במב־שיר־האלחוט
:״אלה הם טנקים מצריים ב!,סך
הכל, לא צריך להבהל מהם, עקוף אותם
מימין והמשך לנוע!״
התגבורת הגיעה למוצב בשלום 32 .הטנקים
המצריים התפרסו למבנה התקפה על
15 הטנקים של אברהם, שחלקם היו עדיין
ללא תחמושת. אברהם פקד על סרן גיא
להסתער עליהם. עם ארבעת הטנקים שברשותו
החל גיא לתקוף את הטנקים המצריים.
כשראה אברהם את מצבו, פקד עליו להיסוג
ולחזור לעמדות.
ברגע זה הופיעו מטוסי חיל־האויר. הם
צללו על כוח הטנקים המצרי ופגעו בו.
אלה שנותרו לפליטה, פתחו במנוסה דרומה.
כעבור זמן קצר ניסתה עוד שדרת שריון
של המצרים לעבור דרך המוצב. סיבוב
נוסף של מטוסי חיל־האויר חיסל גם אותם.
אבל זאת כבר לא הספיקו רוב חיילי היחידה
לראות. באפיסת כוחות הם נרדמו
בטנקים שלהם. זה היה הסוף.
אברהם לא סבר כי המלחמה נגמרה עבורו.
הוא החל לארגן את הכוח מחדש כשהוא

בחבריהם כשהקנאה אוכלת אותם.
תוך זמן קצר הגיע למקום הליקופטר
לחילוץ הפצועים, הגיעו הדרגים השונים
עם האספקה. הגדוד קיבל הוראה לחזור,
להתארגן בביר־תמדה.
ביום חמישי, ה־ 8ביוני, בשעה 5אחר־הצהרים,
כשהחטיבה השניה של האוגדה היתד,
על גדות הסואץ, צנחו חייליו של סגן־
אלוף אברהם ליד הטנקים שלהם בביר־תמדה
ונרדמו —לראשונה מזה 100 שעות.

חמישה צל״שים בדרך

ץ ה היה סופה שד המלחמה עבור
} חיילי גדודו של סגן־אלוף אברהם.
לימים, כשחזרו ועברו בדרך אותה עשו
ב־ 86 שעות, לאהאמינו למראה עיניהם.
הגדוד הקטן שלהם, שזמן קצר לאחר
תחילת הקרבות נשאר עם כ־ 20 טנקים תקינים
— השמיד לבדו כ־ 100 טנקים מצריים.
יחד עם הטנקים שהשמיד חיל־האויר בנתיב
זה והטנקים שניטשו על־ידי צוותותיהם המצריים,
חוסל בנתיב הגדוד כמעט רבע מכל
השריון המצרי שהתרכז בסיני.
המחיר ששילמו עבור הישג זה, שאין דומה
לו בתולדות קרבות השריון בעולם, היה יקר:
6הרוגים ו־ 11 פצועים, שכולם עזבו כבר
את בית־החולים. אך באופן יחסי — היה
זה שעור אבירות נמוך.
לסגן־אלוף אברהם היתד, אבידה נוספת:
בדרך חזרה צפונה, הוא צילם במצלמתו
את כל הטנקים שהשמיד גדודו. בצפון
הסתבר לו כי מצלמתו אבדה ועמה הסרט
עם כל התמונות.
חמישה מחיילי הגדוד הומלצו לציון לשבח:

סרן אילן יקואל, ההרוג הראשון
של הגדוד,
• סרן גיא, שפלוגתו השמידה את מרבית
הטנקים שפיצח הגדוד, ושגילה תושיה
ואומץ־לב,
• החובש משה, שטיפל בפצועים, תחת
אש, במוצב החסימה במיתלה,
• נהג משאית־הדלק שהוביל את משאיתו
דרך שיירות האוייב אל המוצב במיתלה,
0״כושי״ ,החייל שחיסל עשרה׳ מחיילי
האוייב שהסתננו אל המוצב במיתלה,
וסגן־אלוף אברהם.
סור העולם הזה 1570

שיי ע ר

ולה
חן -ס טו דיו א ני ו ־ י

קנה נומנית
שיש רה
אבא

מפונית עליה תוכל ל ס מוך !
בי מ אחורי ה עומד המוניטין
בן 34 שנה של חברתנו,
שרות מעולה ואדיב, מל אי
חלפים ענק. לבחירתך
מכונית לכל צורך :

דאף 44 , 32
רנו 16 , 10 , 8 ,4
הילמן אימפ ד ה־ לו ק ס
הילמן סלון וסטיי שן
הילמן ה אנ טר או טו מ טי ת
רמבלר א מריקן, רבל
קו מרמסח רי ת סגור ה
קו מר מיניבוס ואמ בולנ ס

פרטים והדגפה:
ירושלים: הס 4
חיפה: יפו 32

טל 22191 .
טל 523359 .

חרס1ת״א;
בני נושה
רח ריב י 2 4ת.ד 991ט י3 3 2 4 1 .
ילד טקס טי ל שמפו
מ א חל לכל ידידיו
בארץ ו מ חוצ ה לה

שאל או! הרוקח או הרופא שלך

~ו 7 1

שנה
טובה
ונקיה

טקסטיל

לצמר, משי ולכל
האריגים העדינים
תוצרת ביח״ר נקה. המפיצים חב׳ נורית בע״מ

לכל ל קו חו תינו,
ס פ קינו וידידינו

שנה טו בהומ בו רכת

העולם הזה 1570

בית חרושת לסחוכיס. חזיון! והנזרות ם סדרנר. ראשהי•

ת ע שיו ת פדמצבטיות
ת.ד 18030 טל 741037.

תמו־ן רים
נולד. ל א לי קי םהעצני, עורך־דין
יליד גרמניה, שהתמחה במקצועו אצל הפרקליט
הירושלמי מנדל שרף (משפט מלחי)
ושהתפרסם כרוח החייה של שורת המתנדבים
שלחמה בשחיתויות ציבוריות של שנות
החמישים, ולאשתו צי פו ר ה, ילדם הרביעי׳

נחוג. יום הולדתו ה־ 41 של פרופסור
מכון וייצמן (לפיסיקה גרעינית) ,ע מו ס
ד ה ־ ש לי ט * ,יליד
ירושלים, שהיה נוטר
במשטרת הישובים
העבריים בעטרות
(שדה־התעופה
קלנדיה של היום),
לפני שהחליט ללמוד
פיסיקה באוניברסיטה
העברית, בה
היה מתלמידיו המצטיינים
של פיסיקאי־הגרעין
יואל רקח,
האיש שהעמיד דור
של פרופסורים צבד
ה ־ ש לי ט
רים לפיסיקה גרעינית
(ביניהם נמנים
המדענים גדעון יקותיאלי, יגאל תלמי).
נחוג. יום־הולדתו ד,־ 65 של ד ״ ר
דוי ד ל אז ר, מעורכי מעריב והאחראי ל־מוסף־השבת
של הצהרין. ד״ר לאזר, בנו
של סופר ועורך עברי (השבועונים המגיד,
המיצפה) בפולין, הוא ד״ר לפילוסופיה, שעשה
את עבודת הדוקטור שלו על הנושא.
השפעות מזרחיות בספרות הרומנטית הפולנית.

חוג. יום הולדתו ה־ 70 של סי ר
איי ז ק וו ל פ סון, מולטימיליונר, נדבן וציוני
שנולד בגלסגאו הסקוטית כאחד מעשרת
ילדיו של סוחר־רהיטים קטן ושיצא
לעולם־העסקים בגיל ,14 עת התחיל לסובב
בכפרים ולמכור את רהיטי אביו בתשלומים.
מראשית זו הגיע וולפסון לשרשרת
חנויות הכל־בו גרייט יוניברסל סטורס
שמחזורן מתקרב לאלף מיליון לירות סטרלינג
לשנה ורווחיהן הוא עשרות מיליונים
לשנה. וזלפסון, שהשקיע גם בארץ (חברת
פז, מיגדל שלום) הקים לעצמו חווילה פרטית
ליד מכון וייצמן בה הוא שוהה בעת
ביקוריו התכופים בארץ וגם מימן, לזכר
אביו שלמה, את בניין היכל שלמר. בירושלים.

חוג. יום הולדתו ה־ 70 של הסופר
חיי ם הזז, בנו של סוחר־יערות רוסי וחבר
האקדמיה ללשון העברית, שנודע כמיוחד
בספריו על הווי יהודי תימן (יעיש, היושבת
בגנים) ושעורר תשומת־לב כללית עת
פירסם, לפני ארבע שנים, את בקולר אחד,
ספר שדיבר בזכותן של מחתרות אצ״ל ו־לח״י.

חוג. יום הולדתו ה־ 80 של אי לו ש
(אליהו) קו צ ר, נשיא־הכבוד של התאחדות
עולי הונגריה, הידוע יותר כסופר הונגרי
פורה ( 24 ספרים, שכמה מהם תורגמו לעשר
לשונות) ,שהתיישב בארץ אחר ששימש משך
20 שנים כעורך השידורים ההונגריים של
שירות השידור הבריטי בלונדון.

הקטנוע ה ו ודן ש^עוום!

ל מ כי רהב תנ אי ם נו חי םובתש לו מי ם בכל סו בניו ת ״וספה ״ בארץ
הסוכנים הראשיים לישראל :״עופר״ חברה לרכב בע״מ, תל־אביב, הסדנה ,6גבעת הרצל טל .821865 :
סו פ ניו תמכירה: ת ל ־ א בי ב :״צבי״ ,הסדנה ,6גבעה
הרצל, טל ;821865 :״ס.ג, חברה להשקעות״ ,השרון ,10
טל ;31755 :״קטנועי מרכז״ ,המסגר ,78 טל;36248 :
״פלונסקי״ ,צ׳רניחובסקי ,1טל ;621796 :י פו :״אחים
עובדיה״ ,שדרות ירושלים ,46 טל ;829998 :י רו ש לי ם :
טל ;26811 :״קל־נוע״,
״מרכז נוע״ ,אליהו שמעא , 11
יפו ,167 טל ; 26167 :חי פ ה :״אורבון־״ ,זבולון , 1טל:
;63319״כוכב שביט״ ,שדרות הכרמל ,37 טל; 532957 :
אשדוד :״דלסיוג״ ,מרכז מסחרי א׳ ; 13כאד ־ שבע :
״ליסאור״ ,גרשון ,29 טל ; 3194 :״שלמה״ ,טרומפלדור ,44

טל ; 3628 .גכקתיים :״קט־גל״ ,כצנלסון ,129 טל; 724270 :
חדרה :״אהרונוב״ ,הנשיא ,25 טל ;2667 :״פלדמן״,
הנשיא ,42 טל ;2670 :מ כ רי ה :״ורדי״ ,ככר העצמאות,
טל ;20001 :נתניה :״אושר״ ,שדרות בנימין ,13 טל; 3821 .
״טענת״ ,הרצל ,54 טל ; 3852 :״קטנועי חן״ ,ספיר ,4טל;4555 :
פתח ״ ת קו ה :״בי״ם לקטנועי טילון״ ,מול בי״ח בלינסון
טל ;941634 :״שולרוף״ ,פינסקר ,21 טל ;911574 :ק רי ת ״ ת :
״אסור״ ,קרית גת ;31ר א שון לציון :״רוזנבאום״ ,שורות
רוטשילד ,25 טל ;941634 :ר חו בו ת :״פריצל״ ,הרצל ,138
טל ;952074 :ר מ תיי ם :״ואום״ ,דרך השרון מול המועצה,
טל.924295 :

נפטר. בגיל ,58יצחקא בנון, סופר
שהירבה לכתוב ולערוך ספרי־מדע פופולאריים
לנוער ושקנה את עולמו בעריכת האנציקלופדיה
לנוער נויכלל ( 18 כרכים).
נהרג. האראדד קוו אנט, תעשיין
גרמני, ובנו המאומץ של שר-התעמולה הנאצי
יוסף גבלס, עת התרסק מטוסו הפרטי
בהרי צפון־איטליה.
נפטר. בלונדון בגיל ,90 סי ד ויל־י
אםהאנהמק ־ לין, מהנדס לפי מקצועו,
שערך ב־ 1906 את תוכנית בניין הערים
של חרטום הסודאנית; ב־ 1913 של אלכסנדריה
המצרית, ואשר, כאיש מטהו של הגנרל
אלנבי, בשנת ,1918 יזם את תוכנית בניין
הערים לעיר העתיקה בירושלים ולאתרים
הקדושים בה.
נפטר. בבוסטון, ארצות־הברית, בגיל
,76 המיליונר היהודי (נכסי דלא־ניידי, טקסטיל)
כרנדד נו ל ד פיין, ששיחד בזמנו
את עוזרו של הנשיא אייזנהואר, שרמן
אדמם, והביא בכך שואה ציבורית על אדמס
ושואה כספית על עצמו.
* אחיו הצעיר של חנכ״ל משרז״התיירות,
מאיר (ממי) דה־שליט.

העולם הזה 1570

החי
פרקי הווי אלה הנציחו את לבטיו, נצ־חונותיו
ונ שלונותיו של הישראלי בתשכ״ז:

שהחזירו את מערכת שיניה מן הצד השני
של הגבול.

גוואלט:

יגעת ומצאת

תשרי

טב ת

קרית״חיים הודיע מנהל בית־הספר
^ ה תי כון, כי התלמידים יכולים לבחור
באידיש במקום ערבית, כשפה זרך, שניה,
אחר האנגלית.

חשוון

פעולה ישירה
^ רמת־השרץ החליטה עקרת־בית מקוד
מיה לשים קץ לערימות האשפה שהצטברו
ברחוב מגוריה, מילאה פח אשפה
על גדותיו, נכנסה למחלקת־התברואה של
המועצה המקומית, הריקה את הפח על
שולחן התברואן הראשי, שנתן מיד הוראה
לסלק את כל מצבורי האשפה מאותו רחוב.

כיסלו

^ תל״אכיב לא הצליחה המשטרה משך
ל ש לו ש ה חודשים לאתר את אהוד ואשדי,
שנחשד בגניבת אמבולנס, גילתה אותו לבסוף
במחנה מעשיהו, בו נכלא לשם ריצוי
עונש מאסר על גניבת כלי־רכב אחר.

שבט

הסתננות אל־חוטית
**ישוב־פפר נידהם רפתן משכים־קום
ולשמוע קולות המתלחשים בערבית ברפת,
גילה, להרגעתו, כי הקולות בוקעים
מרדיו־טרנזיסטור שהושאר פתוח ברפת, כשהוא
מכודן לתחנת־השידור של רמאללה.

אדר א׳>

כדור מיתוו

תקרית תותבת
*•ירו שלים, הוציאה נזירה את ראשה
! ״ מ תו ך חלון הנשקף לעבר העיר־העתי־קה,
הפילה את שיניה התותבות לשטח
ירדן, נאלצה לחכות להופעת משקיפי או״ם,

ן * ח קו ק, ליד טבריה, לא הצליחו חברי
!״ המשק לרכז שתי קבוצות כדורגל, על
22 שחקניהן, המציאו משחק כדורגל־קט,
בו מסתפקת כל קבוצה בארבעה שחקנים,
כשהמשחק נערך במיגרש כדורסל והשערים
הם שערי כדוריד.

אדר ב׳

מגיד תאונות
ף* ירושלים החליטה המזכירות לענייני
! ״ עובדים של האוניברסיטה לייעל את
הניירת, הורתה לעובדים לדווח דיווח מוקדם
במיקרה של חופשה שנתית, או חופשה
ללא שבר, וגם במיקרה של תאונת־עבודה.

ניסן

:א לכפות;
ן * תל־אכים בילה הנס פלוהן ,59 ,עם
!״פרו צ ה, שילם את האתנן בצ׳ק, נידון
לשלוש שנות־מאסר אחר שהפרוצה התלוננה
כי הצ׳ק שניתן לה היה ללא כיסוי.

כיבוש העיר את יחידתו, שבאה מצד מזרח,
במחיאות־כפיים, הבין רק יותר מאוחר ש־מקבלי־הפנים
סברו בי החטיבה הצה״לית
היא חטיבה עיראקית, הבאה לעזרה.

ת מוז

את חכי לי...
•*ירושלים פנה מנהל מלון, בן העיר־
!״העתיקה, לחנות מנעולים ומפתחות בעיר
החדשה, ביקש לקבל את הכספת שמסר
לתיקון לפני 19 שנים ותשעה חודשים,
נענה על המקום, אחר שבעל החנות
הוריד את שיכבת האבק שהצטברה על הכספת
המתוקנת, שהמתינה מאז . 1947

אל־באלאגאן

אייר

צדקה מתחילה בכית
^ דימונה החליטה
!״ לחסל את האבטלה
סוקה לכל המובטלים
החליטה, באין ברירה,

סיוון

המועצה המקומית
במקום, מצאה תעמלבד
אחד, אותו
להעסיק בעצמה.

טעות לא לעולם הוזרת
ף שבם התפלא אחד ממפקדי החטיבות
_ 1של צה׳׳ל, מדוע קיבלו השכמים בעת

^ גדה המערבית החרימו פקידי ה־
!״ מי משל הצבאי את כל גליונות העיתון
הערבי הממשלתי (וההסתדרותי) אל־יונז,
גילו במאוחר, כי הכוונה היתר, לעיתון
האנטי־ממשלתי (והקומוניסטי) אל־איתיחאד.

אכול

משגה שם משגה מזל
^ יכנה פנה פרץ מכלוף למשרד־הפנים,
! ״ בי ק ש להחליף את שם בנו, דה־גול
מכלוף, לדיין מכלוף.

(וסווגו הטניס סנולס 1967

ט 71ת רנ

חלב. עוו 7ןולד. אגוזים

מעדן טעי לחורף ולקיץ

11-1

ד בז־ עב ר־ <זי1ב1ר־נ
ו-ודי 1רז די בו ר!

העולס הזה 1570

0161*6

צילום; מולה-הרמחי

ש׳פר׳ו -נענון

¥3111

לבנה
או אין

ח 6ו11

עו חו רו
ב מו

בי ר ה

כך אומר הצרפתי (מייק בורשטיין),
כך אומרים כל מביני דבר בעולם כולו.
הבירה היא יותר ממשקה, בירה — היא בירה !
אם לרוויה ואם להנאה, אם לשולחן ואם למצב רוח
מרומם — שתה בירה או מאלט — המשקה לכל
המשפחה. משקה מבריא, מרענן ובלתי משמין.
מזוג מושלם של חומרים טבעיים, ידע ומסורת מדורי
דורות.

מל• ה איכו ת ל בי ר ה־ לבנה

ו ש חור ה

ה עו ל ם הז ה •157

קולנוע
ללכת לזה. אמר לי שצוחקים. אני אוהב
לצחוק. צ׳ארלי צ׳אפלין? מי זה? לא מכיר.״
ישראל ציארלי ציאפכין?
מי זה?

מתחת?ותלבושות

מאבק מתמיד מתנהל בין צופי הסרטים
למבקרי הסרטים. המבקרים משתדלים להוריד
את רמת הביקורות ככל האפשר, כדי
שהקהל יקרא אותם, והקהל לא רוצה לקרוא.
הנה, למשל׳ המבקרים בארץ, כמו עמיתיהם
בחוץ־לארץ, כעסו על גאון הקולנוע צ׳ארלי
צ׳אפלין על שעשה סרט שאינו מתאי:.
לרמתו. הקהל בכלל לא כועס על צ׳ארלי
צ׳אפלין, כפי שמתברר מהמישאל הבא, שנערך
בפתח קולנוע חן בתל־אביב, לפני
תחילת הסרט.
ין ןקב רבינוכיץ (פועל מתכת) :״אני
הולך לכל סרט עם סופיה לורן. חוץ מזה זה
משחק כבר שלושה שבועות. סימן שזה טוב.
הבמאי? לא יודע.״
כהןפוקס (רופא שיניים) :״שמעתי שזה

סרטו של קקויאניס הנקרא ביום בו הדגים
כבר נגמר ואיש עדיין לא יודע מד,
בדיוק יקרה ביום בו הדגים ...זוהי
תעלומה. יודעים שיש שם הרבה שמלות
מנייר וארכיטקטית נימפומנית שבאה לחפש
גברים ועתיקות ביוון. זר, הכל.
את גיבורת הסרט, קנדים ברגן, מצאה לו
אחותו של קקויאינס בבית מלון. היא
ראתה אותה, התפעלה וצלצלה אליו. הוא
אמר לה :״תסגרי אותה בחור, שהיא לא
תצא. אני בא.״ הוא בא וחתם איתר, על חוזה.
את התלבושות הוא עשה במו ידיו.
״הלכתי בהתחלה למספר אופנאי־עילית, אבל
כל אחד בא אלי עם הקולקציות שלו וזה
לא מצא חן בעיני. החלטתי לעשות את זד,
לבד. וכיוון שהתברר שכל השגעונות הללו

הסרסה

סקנדינביה ...החולצה החדישה
באפנה החרפית -ספורטיבית
של גיבה, עשויה נסמלזו־י־׳לו•
חו לצתס קנ ד ינ בי ה נו ח ה,
ח מי מהללאמ שקל, רכ ה
ונעימה למגע, מתכבסת בקלות
וללא גיהוע.
קנדים ברגן ב״יום בו הדגים...״

•05 סאוו־-פוסומאים

לסגור בחדר, לא לצאת

קומדיה. אני יודע שכשאני קורא ביקורות
טובות על איזה סרט זה סימן שאני לא
אבין אותו. אני הולך רק לסרטים שמקבלים
ביקורות רעות.״
חיה הרצפלד (אחות) :״צלצלנו לחברים
ושאלנו אותם איזה סרט ללכת.
אמרו לנו תלכו לחן, זה משחק כבר שלושה
שבועות. אז הלכנו. מי זה צ׳ארלי צ׳אפלין?
זה היה נשיא בארצות־הברית.״
שלמה שאולי (טלצר) :״חבר אמר יי

המניע הנעלם
הנערה והגנראד

(אסתר,

תל-אביב;

איטליה) אפשר להבין שאנשים עושים סרטים
לא טובים. יכול להיות שהם רוצים להרגיז
את הקהל, או את האמא והאבא שלהם, מי
יודע, אבל יש סרטים שקשה להבין לשם מה
נעשו.
למשל הנערה והגנראל. חייל צעיר תופס
גנראל אוסטרי ומתכוון להביא אותו לגדוד
שלו׳ לשבי. בדרך נאבדות לו הנעליים. אז
הוא אומר לגנראל שיתן לו את הנעליים
שלו. הגנראל לא רוצה, אז הוא מכריח
אותו. אחרי זה הוא מוצא נעליים, אז ה־גנראל
אומר לו שיתן לו עכשיו את שלו,
אז הוא נותן לו.
אחר־כך הוא פוגש בחורה וממשיך את הדרך
יחד איתה. יש לה ביצה, אז הוא רוצה
את הביצה שלה, אבל היא רעבה, ולא רוצה
לתת לו. אז הוא מוצא אגוזים, והיא רוצה
את האגוזים׳ אבל הוא לא רוצה לתת לה.
וככה זה נמשך. ואני מוכרחה להודות שרק
התמיהה, מה גורם לאנשים לעשות סרט
כזה, השאירה אותי עד הטוף. לא מצאתי
תשובה. אולי אני אלך לראות אותו עוד
פעם.

יעלו לי הון תועפות עשיתי אותם מנייר.״
ומה בכל זאת יהיה מתחת לכל התלבושות
הללו? ״זאת תהייה תמונה של הטיפשות
המוסרית שלנו, של הדרך הפסיבית בה אנו
מקבלים את כל מה שקורה לנו.״

חתל תו לו ת
פריז
נמש כו ת

ב עול ם כמו הצדק
זה שלהונגרים יש חוש הומור ידוע כבר
לישראלים מהנסיון. זה שיש להם חוש
לסרטים ידוע כבר בעולם כולו, אבל הידיעה
הזאת תגיע לישראל באיחור.
משום שהשחקן הראשי ביצירת המופת
ההונגרית שהוצגה בפסטיבל וונציה וזיעזעה
את העולם כולו, הוא הונגרי ששיתף פעולה
עם הנאצים. ישראל סירבה להציג את סרטו.
השחקן אנטל פאגר ברח בשנת ,1945
מיד לאחר המלחמה לאמריקה הדרומית, הסתתר
שם במשך חמש שנים, עד שהממשלה
ההונגרית הכריזה על מחילה ל״אויבי העם
לשעבר״ והוא חזר להונגריה.
כששאלו את במאי הסרט, זולטאן פברי,
מה דעתו על איסור הקרנת הסרט בישראל
הוא ענד. בקיצור :״מר פאגר זוכה על־ידי
השלטונות ההונגרים.״
בין השחקן־משתף־הפעולה לגיבור אותו
הוא מגלם יש קשר בלתי־מיקרי בהחלט. הגיבור
הוא רוקח הונגרי הסובל מרגשות
אשמה בתקופת משפט אייכמן.
בזמן המלחמה הוא גרם להסגרת משפחה
יהודית ועכשיו הוא מחכה לעונשו. פירחחי
השכונה היודעים על בעיותיו מטלפנים
אליו ובקול של אנשי־משטרה מבקשים ממנו
להתוודות.
הוא מתוודה בפניהם, ואחר־כך הולך למשטרה
להסגיר את עצמו. במשטרה צוחקים
ממנו, ומיואש ומדוכא הוא זורק את עצמו
תחת גלגלי רכבת. אלא שהרכבת יורדת
מהפסים ואינה משיגה אותו, ממש כמו הצדק.
031 410 4• 1011*116
ה בו שםהצרפ תי
ה מ עו ל ה

ץ?וט=1£ו

״אולפן גרג״ (בר־קמא)
פותח ביום א׳8.10.67 ,
קורס של שבוע אחד בלבד

י־קן גדנות

0957״8שש5ן ו
הטבעת שנמצאה
מרת א. ידיאל מדרום אפריקה
אפתה בשנת 150 1941 עוגות
לחיילי בנות הברית באירופה.
בתום האפייה גילתה שטבעתה
נעלמה וכנראה נפלה לבצק.
מרח וזיאל החליטה לא לקלקל
את העוגות ולכן צירפה לכל
אחת מהן פתק המבקש את המוצא
הישר להחזיר את הטבעת.
למרבה הפלא, נמסרה אחת העוגות
במקרה לבנה, סרג׳נט רוני
וויאל, בלונדון ובתוך עוגה זו
נמצאה הטבעת החסרה. בישראל,
גרבי ״מרסי״ הם ממש מציאה:
שילוב של מחיר נוח ואיכות
גבוהה. לכן הם פופולאריים
יותר מכל סוג גרביים אחר בישראל.
שישה גרביים זהים באר־נקון
אחד מהודר משמשים אותך
לזמן רב ומחירם — 6.ל״י בלבד
(או — 7.ל״י לגרבי ״מיקרומש״
ארוכי מכפלה).
נ ע ני ם גז א נזינ נ ד! וכגדביי

עברית ו/או אנגלית
הצלחה מו בסחת ! הרשמה :
ת ״ א: גורדון ,5טל 236209 .

אנשים
דוגמה אי רי ת
בהתלהבות השמיע השבוע ראש־הממשלה
את דברי תשובתו לנציגי המתנדבים היהודים,
שהתכנסו בקרית האוניברהטד. בירושלים
.״המלחמה היתד, כה מהירה וקצרה,״
אמר להם לוי אשכול בין השאר,
״עד כי רבים מכם הגיעו באיחור. לכן
שמעו לי — אל תאחרו את הרכבת שנית!״
׳ !9ושוב נאם השבוע, בעצרת האו״ם, שר־החוץ
הישראלי, וכרגיל היה נאומו של
אכא אכן נמלץ, שנון ומבריק. אלא
שכתב מעריב בארצות־הברית, פילי 5כן,
לא הסתפק במחמאות רגילות בדיווח על
הנאום הזה, והוסיף :״אין ספק שהיה זה
נאום גדול וחשוב, והוא היד, גדול עוד
יותר, לו קיצר הנואם בכרבע שעה.״ 9
נאום אחר, של ח״ב רק״ח, במיסגרת הדיון
בכנסת על התקציב המיוחד, הקפיץ
את נבחרי העם מכסאותיהם. כהרף עין
עבר לתחומי המדיניות וד,בטחון, ושקע בים
של קריאות ביניים סוערות. כשענה הח״כ
הרק״היסטי מאיר וילנר לאחת הקריאות,
ואמר כי הוא מייצג את רצון העם, הרעים
לעברו ח״כ מפא״י יוסף פישר :״אתה
רק נציג הכנופיות בשכם 9אולם את
שיא החריפות הלשונית באותו דיון השיג
דווקא אחד הח״כים השקטים ביותר, אריה
(״ליובה״) אליאכ ממפא״י .״עלוב שכמוך!״
שיסע את וילנר ,״אין לך ארץ
ואף פעם לא היתה לך! אנחנו מקיאים
אותך כמו קיא!״ 9דרך מקורית משלו,

פסוקי
שנהסובהגם לד...
מזרונים

כנר־סבא
עדית קובץ׳

קוסמטיקאיתמ דו פלמתמ בו דאפשט ווינ ה, ס לון
היו פי ה מ פו רסם, טי פו לי פני ם, הו רדת שיער ע״י
טי פו לחשמ לי לל אכא בי ם, ע״פ ה שי טו תהח די שו ת
ביו ת ר. ככר ה בי מ ה ,2ת״ א, טל.2 2 2 9 50 .

בוובה

אי תי ר

איזה חוסר מזל יש לה לעתונאית
דבורה נמיר 1לפני תריסר שנים בדיוק,
בהיותה נוהגת במכוניתה הפרטית, אירעה
לה תאונה חמורה. ואז נדרה נדר:
לעולם לא מכונית! רק מונית! השבוע נסעה
במונית, באחד מרחובות תל־אביב, השתתפה
בתאונה, קיבלה זעזוע מוח ונקעה את
צווארה ואושפזה בבית־חוליס. אבל אל דאגה:
כעבור יומיים החלימה וחורה לעבודתה.
׳ 9יום השנה לנישואי מאנדי רייס־דייוויס
ורפי שאולי, הביא לבני הזוג
אינסוף זרי פרחים. מאנדי נטלה כל
אלה, וחילקה לחולים המאושפזים בבית־

השנה

תשרי
• שרה חי נוךלשעבר, ה פ רו פ סו ר כן ־ ציון דינו ר, בדברי בירכתו לדויד
בן־גוריון בן השמונים :״על כיסאו לא יישב זר.״
9ד 1״ כרפ ״י יו סףאלמוגי :״שלוש הנקודות הרגישות במהות חיינו —
הטעם הטוב, האמת ובדל כצנלסון.״

ו ר הי טי ם מ רו פ די ם

תאוזרת 2־\21 גתו\זי\ז וגזבריגז

חלי פ ה שוייצרית

תגובותיהם של אישים שונים על מאורעות השנה, לקוחות מתוך גליונות תשכ״ז.

אךד אגי מראש,
ש תו בטח לך שנ ה
של נו חיו ת מי ר בי ת

כדי להציל את רפ״י מן התיסבוכת אליה
נקלעה השבוע, עקב עמדתו של בן־גוריון
בייחם לשאלת האיחוד עם מפא״י, הציע
עסקן המפלגה מבאר־שבע, יעקום חלפון.
אי־אפשר להצביע ברוב קולות נגד המנהיג
הזקן, אמר חלפון, לכן כדאי סתם לפרק
את המפלגה, ואז יוכל כל אחד מחבריה
להצטרף אישית למפלגת־האם, בלי שיצטרך
להרים את ידו נגד הזקן 9 .בעצרת שהתכנסה
בבאזל, לציון מלאות שבעים שנה
לקונגרס הציוני הראשון, הזכיר הנשיא הציוני,
הד״ר נחום גולדמן, את המחזאי
האירי השנון ג׳ורג׳ כרנרד שאו. שאו
נתבקש פעם לשאת דבריו בסוף סידרת
נאומים, קם ואמרו ״הנושא כבר חוסל,
וגם אני כבר הוסלתי. על כן לא אנאם.״

חשוון
9ר א שי ללממשלה לוי א ש כו ל, בנאום ביום הצנחן ברמח־גן :״נעלה על ראש
שמחתנו את הצער העמוק
9ד ״ רהרצל רוזנ כ לו ם, עורך ידיעות אחרונות :״מול פני האיש הסורי,
הרי אפילו המצרי הוא קר־מזג — ובמקום שהמצרי, העיראקי והלבנוני רק מתחילים
במחשבה על משהו, כבר בוער הסורי כלבה, כשפגיונות בשתי ידיו ובין שיניו ובכסיו
והוא כל כולו להט.״
9ההו מו רי ס טן דן כן ־ א מו ץ :״מי שמחכה כי הערבים יפתחו במלחמה
עלול להתאכזב — אי־אפשר לסמוך עליהם, על הערבים.״
כי סלו
9ה גנ ראלהצרפתיז׳ אן לו אי ני קו, על משה דיין :״זהו מפקד מצויץ
לניהול מלחמה, אולם לא כדי למנוע מלחמה.״
9הנ ״ ל, על יצחק רבין :״מפקד המסוגל לא רק לנהל מלחמה, אלא גם למנוע
אותה — והתפקיד השני הוא הרבה יותר קשה.״
9ש ר ״ ה ע כו דהיגאלא לון :״הגענו למיתון בצריכה — מתי נגיע למיתון
בצריחה?״
9ש ר ״ ההסכרהישראלג לי לי :״הסברתי את הסיטואציה של המצב.״
@ דן בן־ א מו ץ, על המיתון :״זה כמו ברית מילה — לקטנים חותכים, לגדולים
מחלקים עוגות.״
9ד ״ ר מי כאל לנ ד או, מנהל נזיפעל הפיס :״מה שאנחנו עושים זה מיפעל
אמיתי — כל המיפעלים האחרים זה באמת פיס.״
טבת
9העתונאי יו סףל פי ד :״בציבור שוררת הרגשה שהכנסת, כמו נירון,
מנגנת בזמן שרומי בוערת.״
9יו סףפרץ, סגן ראש עיריית דימונה מטעם המפד״ל, בצטטו את עצמו כאשר
ניסה לשכנע את מפ״ם להצטרף לקואליציה עם גח״ל :״בקואליציה כזו תהיה מפ״ם
התיזה, המפד״ל אנטי־תיזה, רפ״י סינתיזה וגח״ל פרוטיזה.״
9כעלהטורכנימיןגל אי, על* ההומור האנטי־ממשלתי :״בדיחה רודפת
בדיחה, חידוד מחזיק בעקב חברו, חולפים כמיגים תחת שמשנו, מתפוצצים בין ספלי
הקפה, בעוצמת אלף מוקשים סיניים, ופוגעים בנו — לא מגבנו — באלף רסיסי רימון.״
9ר כי א לו ף חיי םלס קו כ :״מדברים על חלוקת העוגה הלאומית, ויש בקושי
צנים.״
9העתונאיע מו ם קינן, על הנהגת המדינה :״הישישים הרועדים הללו
המושלים בנו, אלה שכוח הדיבור כמעט וניטל מהם, הממלמלים בלשון עילגים דברים
שכלל אינם מובנים לנו, החוזים בדימדומים את ילדותם במזרח אירופה, עוברי הבטל
הסיניליים הללו, שכל שיניהם נשרו וכבר אינם מסוגלים ללעוס, ורק למצוץ בונבוניירות
של מאיר הלוי נותר בהם כוח.״
שבט
9ה פי לי טונאיאפ רי ם קי שון, על הוקת־יסוד :״הקיסר הרומי קאליגולה משח
בשעתו את סוסו השאפתני לסנאטור בחוק־עזר מיוחד — הוא היה יכול לעשות כן מאחר
שבקיסרותו לא היתד, חוקת״יסוד הקובעת עדיפות לסנאטורים ההולכים על שתיים.״
אדרא׳
9ח ׳ כהמערך דוי דהכ הן, על בעיות ישראל במרחב :״עלינו להתחסן —
אלוהים הוא אבא טוב והוא יעזור לנו.״
9העתונאי •צלמה גי נו ס ר :״המנהל הכללי של משרד הדתות, הד״ר שלמה
זנוויל כהנא, לא המציא את הר־ציון — יש הוכחות סבירות שהר זה קיים מימים ימימה.״
אדרב׳
9ראש ־ הממשלה לוי א ש כו ל :״לא איכזבתי את עצמי.״

גווי ז־ 111

סטטיסטיקאי בקי כפעולה
ילדים — ילודה — דמוגרפיה

החולים איכילוב בתל־אביב. ואז גילתה סוד
מעברה: באנגליה מולדתה היתר״ בין השאר׳
מפעילותו הרשומות של הצלב האדום.
* אגב: הדיסקוטק החדש שנפתח השבוע
בתל־אביב, והמיועד לקהל צעיר, תוכנן
תחילה להיקרא מיני־מאנדי. לבסוף נקרא
שמו בישראל מיני־קלוב. ומי מנהל אותו?
קשה לנחש, אבל זהו הכדורגלן חבר
אגד שייע גלזר• 9׳ הבוטיק לילדים
ברטי ערך השבוע תצוגת אופנת־ילדים במלון
שרתון בתל־אביב. והנה, בעוד הקהל
מחכה בקוצר־רוח לעליית הדוגמן הצעיר
על המסלול, כדי להדגים חליפת ילדים

• המשוררת דליה רכיקוביץ

יענק־

שוויצרית, אירעה תקלה בלתי־צפוייה.
לה הלפרץ בן החמש פשוט סירב לצעוד.
הביאו לו בדחיפות סוכריות, אך שום
דבר לא עזר. לבסוף נטלו אביו, איש
השרירים רפאל הלפרין, שהוא גם בעלה
של סרטי, בידיו, ופשוט הניחו על המסלול.
ואז כבר לא היתר, לו ברירה לקטן,
והוא צעד באון• 9איש אחר המתעניין
בילדים, ובעיקר בילודה, פרופסור רו*
ברטו בקי, מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
החליט לראות השבוע את הבעיות
הדמוגרפיות של השטחים הכבושים
במו עיניו, הצטרף לצוות הפוקדים בגדה.

תבוזים

:״בישראל נדחקים, כשם שברוסיה מתחבקים

ובצרפת מתנשקים.״
9הנ״ל :״בכל מקום יש חיים, אבל בקיבוצים יש רק צורת חיים.״
9עמוס קינן, על האונייה שלום :״אוניית הדגל שלנו נולדה באי־כבוד ומתה
באי־כבוד, כיאה למדינה שלא נשאר לה הרבה כבוד.״
9חכר המשמרות האדומים, המצוטט בירחון הסיני פקינג רביו :״מה יכול
כבר אגם הברבורים לעורר בליבו של מהפכן בימינו — כאשר המאבק האנטי־אימפריאליסטי
מקיף את העולם כולו — זולת גועל־נפש, נוכח תפקידו המשחית,
בהסיחו את הדעת מן המציאות הממשית אל עולם רחוק.״
נ 9ו ח״כ אנודת ישראל שלמה לורבץ :״כל אזרח תורם למדינה כפי
יכולתו — החופשיים תורמים את גופותיהם, והדתיים תורמים את המוסר.״
9דויד כך גוריץ, בסכמו את ביקורו בגרמניה :״היה זה יום גדול בשביל
גרמניה.״ אייר 9הגולה הצרפתי דאק סוסטל :״גמאל עבד־אל־נאצר הוא פירחח חסר־מצפון,
דיקטטור במלוא מובן המילה, היטלר במהדורת כים, שיוביל את ארצו ואת
האזור לקטסטרופה.״
9הממונה־לשעכר על שירותי הכטחון, איפר הראל, בתשובה
למחמאה :״אני באמת הרבה יותר נחמד מאשר חושבים עלי, אבל לא הרבה יודעים
את זה.״
9שר״הבטחון0 ,שה דיין, יום לפני המלחמה, בתשובה לשאלה אם הזמן פועל
לטובת ישראל :״אינני מאמין שעמים חיים עם סטופר ביד.״
9האלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צה״ל, בפנייה לחיילים ביום פרוץ
הקרבות :״היום תאמצנו, היום תגדלנו, היום תדביר אויבינו תחתנו.״
9חרמטכ״ל, רס־אלוף יצחק רכין :״חיילי צה״ל לחמו כאריות.״ סיוון 9שר־החוץ הכריטי ג׳ורג׳ כראון, הנשוי לאשר, יהודיה :״מתוך
נימוקים אישיים במיוחד, יש לי סיבות טובות מאד להיות מעוניין בשלמותה של
ישראל.״
9משה דיין, בעורכו השוואה בין מלחמת סיני למלחמת ששת־הימים :״הצבא
עכשיו יותר טוב, הנשק יותר טוב, והרמטכ״ל יותר טוב.״
9הנ״ל: על צירופו לממשלה :״אשכול לא רצה בי, אך העם וצד, בי.״
9הנ ״ ל :״עתה אני מחכה לטלפון מהערבים.״
ת 9י הסופר האמריקאי אירווין שאד, שבא לישראל כדי לכתוב תסריט
לסרט דויד וגוליית :״מידבר סיני זה שטח מצויין למלחמות, אך שטח איום לצילומים.״
9מושל הגדה לשעכר, האלוף חיים הרצוג :״בני אדם הרבה יותר
הגיוניים מאשר מנהיגיהם.״
9ראש עיריית כאר־שכע, אליהו נאווי, על הצורך לכוון את ההסברה
הישראלית לאפיקים הנכונים :״הגד לי לאן אתה רוצה להגיע, ואגיד לך איזה
אוטובוס לקחת.״
9רעיית חרמטכ״ל, לאה רכין, על סימון בגדיה :״אני לובשת את
המכסימום של המינימום.״
9הטייס אורי יפה נ ״הארץ מתחלקת היום לשניים — אלה שכבשו שטחים,
ואלה שצועקים, לא נחזיר אותם׳!״

9משה דיין,

בטקס קבורת לוחמים בהר הזיתים :״רק כאשר אין חיים —

אין מתים.״
9ח ״כ המערך משה כרעם, על הצעת הפשרה של אבא חושי במרכז
מפא״י, בנוגע לאיחוד עם רפ״י :״היא מונחת שם כאבן שאין לה שופכין.״
9העיתון המרוקאי ״אל עלם״ :״מי הוא ציוני? זהו יהודי אמריקאי,
המשלם דולאר ליהודי אנגלי, המוסר אותו ליהודי גרמני, ד,מעבירו אחר־כך ליהודי
פולני, כדי שזה ישתמש בו בפלשתין.״ אלול 9הסופר יצחק אורפז, בביקורתו על ביטחוניזם עקר :״אין שלום כי אם
בבטחון; אץ בטחון כי אם במלחמה; ובכן — אין שלום כי אם במלחמה.״
9העיתונאי דן מרגלית, בעת שיחדור משירות מילואים :״מגויים ששוחרר —
בל יוחזר!״

גי ט־ ס ט — ה,,רולים״ הפועלי ם על שער יבש
גי ט־ ס ט — ה,,רולים״ לשימוש במשך שנים
על שנים
גי ט־ ס ט — ה״רולים״ המסד רי םאת שערך
ב־ 10ד קו ת
גי ט־ ס ט — ב אריז ה מ הו דרת ושימושית, עם
הו ר או תמל או ת

ג׳ ט־ ס ק $ -רולים ר 2ו מ הד קי ם
לשימוש במשך שנים ,90 -גו ל י בלבד
להשיג בכל הפרפומריות ובתי־מרקחת

מפיץ בלעדי לי שראל: מפיצים בע״מ, טלפון ,625174ת ״ א

— י—! 11* 1*!1׳1׳ - 1— 83 יי 111

למד נהגות
אני1
ה מו ר ר

״ בנר ״

כל השפות — שיטות מייחדות
פגר,
קפה ״הריי״ דיזנגוף 43
טלפון 2 2 8 9 8 8