גליון 1574 מתאריך 1 בנובמבר 1967

ל פני 11שנה פירסם העולם הזח כתבה
בלתי־רגילה: האפוס של טיראן.
היה זה סיפור מסעה ההירואי של חטיבה
9לשארם אל־שייך, כפי שראיתי אותו.
בשבילי — ובשביל רבבות מקוראי העולם
הזה — נשאר האפוס של טיראן חרות
בזכרון כסמל של אותו מיבצע.
הכתבה הועתקה — כולה או חלקים
ממנה — בספרים על אותה מלחמה. מישהו
חיבר בהשראתה תסריט לסרט אמריקאי.
השבוע הביא לי אחד הקוראים שני תצלומים,
האחד מראה נער ונערה בני שמונה
קוראים את סיפורה של חטיבה ,9מתוך

על עברו הימי ידענו באופן כללי. רק
לאחר שהגיעו הידיעות על טיבוע
הסתבר מה היה הקשר של חבר־המערכת
אל אניית־הדגל של חיל־הים.
הוא נטל חלק פעיל בהכנת הכתבה המצולמת
על אובדן האניה, שפורסמה בגליון
שעבר. כבר אז בערו בקירבו כמה שאלות,
אבל הוא דחה אותן עד לאחר שיסתיימו
פעולות ההצלה והחיפושים בלב־ים.
השאלות הבוערות לא הטרידו רק אותו.
אילת

העולם הזה.

יואל גולדוסר, מנם־ציונה, התעניין במיוחד
בסיפור, כי אביו השתתף במיבצע קדש. ואילו
רבקה פוגל התעניינה בסיפור — מפני
שהיתר, חברתו הטובה של יואל.
התמונה השנייה מראה את יואל ורבקה
— כיום 11 .השנים שחלפו, הביאו עמם
שינויים רבים:
הוא כבר רב־טוראי בחיל השריון, ולחם
במלחמת ששת־הימים. היא כבר גברת חיננית.
אבל בכמה דברים יסודיים לא חל שום
שינוי:
השניים ממשיכים לגור בנס־ציונה, להיות
ידידים טובים — ולקרוא את העולם הזה.

הפתבה הרצינית ביותר בגליון השבוע
נוגעת לטיבועה של אח״י אילת. ברור,
כי רק החקירה המוסמכת, המתנהלת על־ידי
סגן־הרמטכ״ל בדרג הגבוה ביותר, תוכל

יואל ורבקה ()1967
סקנדינביה ...החולצה החדישה
באפנה החרפית -ספורטיבית
של ניבה, עשויה כסמלזו־י׳לו.
חו לצתס קנ ד ינ בי ה נו ח ה,
חמימהללא משק ל, רכה
ונעימה למגע, מתכבסת בקלות
וללא גיהוץ.
•05נ אז ר -פרם 1מ אי ם

שנוי כתובת
מנוי המבק ש לשנות תתכ תוב תו ממבק ש
להודיע על כד שבועיים מראש, על״מנת
למנוע עיבוב במ שלוח העתון למענו ח חדש.

יואל ורבקה ()1956
להשיב על סימני־ר,שאלה שהוצגו מאז הטיבוע.
אולם כאשר מאורע הופך לנקודה המרכזית
בהתעניינותו של כל אזרח במדינה, אי־אפשר
להגביל את הצגת השאלות לחדרי־החדרים
של ועדות־חקירה רישמיות. הציבור, שהתאבל
על מות אילת, אינו יכול לעבור בקלות
לסדר־היום הרגיל.
ברור כי לטיבוע יש רק אחראי אחד: האיש
שהורה לירות את הטילים מפורט־סעיד.
אולם לאחר קביעה זו, מתעוררות הרבה
הרבה שאלות. בכתבה המתפרסמת בגליון
זה, מעלה צוות העולם הזה את החשובות
בשאלות אלה.
על הצוות נימנה חבר־מערכת, אשר משך
שנתיים־וחצי שירת כרב־סמל על אח״י אילת.

המערכת כולה שקלה אותן, והתפתח ויכות
— שבסופו הוחלט להקים צוזת שינסה למצוא
תשובה לשאלה הגדולה: האם כל נסיבות
מותה של אילת היו מחויבות המציאות?

מהדעתו של אותו חבר־מערכת, עכשיו?
״היה דרוש אסון גדול, כדי שהמדינה
תשים לב למצבו העגום של חיל־הים. זהו
חייל, אשר מול הפלדה של הערבים —
הציב בשר ודם! וכל זה — בשקם, בלי
לרטון, או לחפש פירסומת.
״אני זוכר פערים, שהייתי חוזר מהפלגת־סיור
של חודש וחצי. הייתי לובש בפעם
הראשונה אחרי שבועות חליפה נקייה ויוצא
העירה — ונתקל במבטים המשועשעים שאמרו:
חיל־אמבטיה! לא יוצאים בכלל מהנמל!

״עכשיו
אין איש חושב שחיל־הים הישראלי
הוא חיל־אמבטיה. הוא כבר קנה בדם
את מקומו בין יתר החילות. אני מקווה
שהוא גם יקבל כלים בהתאם. בחיי שמגיע

מכתבים ישראל והערבים באו״ם
מאמריו של אורי אבנרי ממרכז האו״ם
(העולם הזה 157 החזירו מעט שפיות לוויכוח
עקוב־השינאה בין יהודים לערבים.
המשיכו!

שמואל דורון,

חיפ ה

...אבנרי הוא הפטריוט היחיד שלא מסתנוור
מרוב להיטות לבלוע שטחים על ימין
ועל שמאל.

הז מנ ת
מ7ץ 1מ 1ת

לבתי הבראה ומלונות
נבלה איץ
ללא ת טי 1ם נוסף

הז מנ ת
ח קו ש ת
לבתי הבראה ומלונות^
בנ ל ה אי ץ
ללא תטלזם ויסף

משה ברזילי,

ר א שון־לציס

כאדם שלא היתר, לו דיעה מגובשת בעניין
הסיפוח, אני מודה לאורי אבנרי על שפקח
את עיני במאמרו על פגישות עם מנהיגים
ערביים באו״ם.
אבנרי מספר שהרבה דברים שנעשו ונאמרו
על־ידי הערבים ערב המלחמה היו ״לצרכים
פנימיים״ משלהם.
לכן הגעתי לשתי מסקנות:
• באיזור המזרח התיכון אין עם מי
לדבר.
• לכן עלינו לספח את השטחים הכבו
שים,
כדי שלא ינסו שוב הערבים לערוך
בנו טבח — לצרכים פנימיים, כמובן.

אבי נציב,
אבי נערות־הפצצה

תל־אביב

את מוחמד ברנאווי, הסודאני, אביהן של
הבנות המתנקשות, שהניחו את הפצצה בקולנוע
ציון, הכרתי היטב כשם שהכירוהו
חברי הוותיקים, פקידי עירית ירושלים השלמה,
מימי המנדאט.
במשך למעלה מ־ 10 שנים הגיש לי בכל
בוקר — וגם ליתר חברי הפקידים — את
ספל הקפה ויש שסעדו אצלו ארוחת־בוקר,
סלט, חביתה או חומוס.
לזכותו ייאמר, שמוחמד היה מוסלמי אדוק,
ישר, הגון — ולא התערב בפוליטיקה.
כשד,וועד הערבי העליון הכריז חרם על
התוצרת העברית ועל המחנה היהודי, ב־
, 1936 דרשו ממני פקיד׳־־העיריה הערבים הלאומניים
להחרים את התוצרת היהודית —
סיגריות, שוקולד, ביסקויטים ועוד. הם אף
איימו עליו.
מוחמד לא נבהל מן האיומים, וטען של-
ה עול ם הז ה 1574

לקוחותיו היהודיים ימשיך להגיש מוצרים
כאלה — ואכן המשיך לספק תוצרת עברית׳
עד להפסקת פעולותיה של העיריה המעורבת,
בשנת . 1948

אחינועם ישראל שירזלי,

...זזיא והוא !
היא מחליקה על-פניהיס

ירושלים

התאבדות לטווח ארוך
בכתבה על ויט־נאם
אני חולק על שתי עובדות:
• האמריקאים טענו שהיו להם רק 300
הרוגים. אתם הכפלתם פי 10 וקיבלתם את
הגירסה הקומוניסטית. האמת אי־שם באמצע
בין שתי הגירסות.
• גיבעת קון־תיין דווקא חולשת על
שטח חיוני ומהווה בסיס פטרולים לטווח
של כ־ 30ק״מ לאורך גבול השטת המפורד.
היא גם מבטיחה חסימת מעבר כוחות ה־וייאט־קונג
דרומה, ומשמשת בסיס־הבטחה
לבניית גדר חשמלית לאורך הגבול.
(העולם הזה ) 1572

מאיר חרמון, פתח־תקווה

• הגירסה של העולם הזה חופפ ת גיר־סות
ניטראליות, צרפ תיו ת ומערב־גרמניות,
ולא את הגירסה הקומוניס טי ת.
6במלחמת־גרילה המש תרע ת על כל
דרום־וייט־נאם, אין ח שי בו ת אסטרטגית ל נקוד
ה מבוצרת זו. האמריקאים מודים שה־וייאט־קונג
מסתננים ב אופן חו פ שי דרו מה,
וכי הקרב על קון־ תיין היה, בעיקר, קרב
של יוקרה, לעידוד המורל.

רבקה ושמונת ילדיה
כאם לשמונה ילדים כותבת אני אליכם.
האם ראש מועצת מרום הוא בר־סמכא להגיד
לי. לא היית צריכה לעשות שמונה
ילדים!״ בזמן שבעלי ביקש עבודה למען
פרנסתם?
היות ואיש זד, סבור שילדינו מיותרים
לעם ולמדינה, נאלצים אנו לדאוג להם —
ולהעבירם לדת הנוצרית.
כמו כן אבקש אז שישחררו את בני המשרת
בצה״ל, כדי שיעזור לפרנס את המשפחה,
עקב עמדתו הציבורית של ראש המועצה
— שהוא גם הנציג של ממשלת־ישראל
באזורנו.

רבקה שווייצר,

צפת

ההולנדים וישראל

שהיתי בהולנד, בזמן המלחמה. אי־אפשר
שלא להתרגש מן האהדה העצומה שרוחשים
לנו ההולנדים.
נשים בכו ברחובות ושרו התקווה. תוכנית
הטלביזיה ההולנדית החלה לשדר בזמן
המלחמה 24 שעות ביממה שידורים חיים
מן הקרבות. כולם
אוהדים לישראל.
עד היום מפרישים
פועלים שלוש
שעות עבודה לשבוע׳
למען ישראל.
פועלי הנמל עבדו
ללא הפסקה בטעינת
אוניות ישראליות —
ללא תשלום. הם אף
לא היו מוכנים לבזבז
זמן לאכילה,
כשהזמין אותם רב־חובל
ישראלי.
אני יודע שבכל העולם
היו גילויי־אהבה לישראל — אבל אם
יש עם אחד בעולם שאוהב אותנו ללא
מעצורים ובאופן בלתי־מסוייג — הרי זה
העם ההולנדי.
לכן אני מתבייש שאיש מצמרת המדינה
לא טרח להודות כראוי — ובפומבי — לעם
ההולנדי, ולא ניתן ביטוי כלשהו לאהדת
עם ישראל להולנד.

שמעון לוי,

רוטרדם

שחיטה -רק לדתיים
החכם זכי ברזני משמש כשוחט ומוהל
בשני המושבים ירדנה ובית־יוסף.
הנ״ל ניהל תעמולה, כל השנים, למען
בית־ספר ממלכתי דתי. עתה נפתח בית־ספר
כזה בבית־יוסף והנ״ל איים השכם והערב
על כל אלה שלא רשמו את ילדיהם לממלכתי
דתי.
הוא אמר שלא ישחוט להם ולא ימול את
בניהם.
ובאמת, הוא ביצע את איומיו בערב יום־
הכיפורים: הורים שלא רשמו את בניהם לממלכתי
דתי לא בא אליהם לשחוט, כמו
בשנים קודמות.
היה הכרח לנסוע לבית־שאן ולשחוט שם.

כסכין הגלו ח ה מו בחר

הנאתך כפולה וגזנוכלונ כי ה די ס כנ ס ר
מ/׳זבזש לך כגזחדידן ג תנ ת חו ת אותו א תה

סקבל חינם!
±/כע 1יו דיספנסרס 1ל 7סכיני גלוח 6חינם)

עלכד פני ם
לסרט ישראלי ז קו קי ם
ל כו חו ת חד שים
בשנה זו יוצרו בארץ 32 סרטים
עלילתיים שיצטרכו כוחות
צעירים וכשרוניים בשטח המשחק
והטכניקה הקולנועית.
סטודיו לאמנות הקולנוע והתיאטרון
מיסדו ובהנהלתו של
מר שלמה סוריאנו, מודיע על
פתיחת קורסי ערב במקצועות:
משחק, הסרטה, בימוי קולנוע וטלביזיה,
אפור קולנוע ותיאטרון.
כמורים מכהנים: עדנה שביט,
יעקב המאירי, עמוס מוקדי, פרץ
הלוי, סטפני אטל א ס וש. סנסנו,
שחזר לאחר השתלמות בפריס
אצל קאריטה.
הקורסים יתחילו ב״.6.11.67
ההרשמה בכל י מות השבוע ברח׳
יצחק שדה ,34 של ,3 82 89 :
משעה 4עד 8בערב.
לנוער שלנו, ניתנת הזדמנות
גדילה ברכישת המקצועות הנ״ל.

הננוי־

י?תד נ עי ם חתלתולות פריז
נמשכות

6311 46 ) 0116116
ה בו ש ם הצ רפ תי
ה מ עו ל ה

09׳17ם * ן [
שם ם 0ס 0נ מ
לא י או מן כי י סו פ ר
השופט ק שר א ת עיניו
לפי האגדה העתיקה, קשורות
עיניה של אלת־הצדק, כדי שתעשה
משפט ללא משוא פנים. השופט האמריקאי
ג׳יימס הוקינס פק, שכיהן
במאה ה־ , 19 בעיר סנט־לואים במדינת
מיסורי, קיבל נוהג זה כפשוטו. במשך
14 שגה נהג לקשור את עיניו
במטפחת מבוקר עד לילה, כדי שלא
יראה את הנדונים ולא יושפע ממראה
עיניו. משרת נאמן היה מוביל אותו,
קשור־עיניים מביתו לבית המשפט
ובחזרה, וקורא באזניו את המסמכים
שהוגשו. לבית המשפט. רק מי שעיניו
קשורות לא יבחין במבט אחד
ביתרונות הרבים של גרבי ״מרסי״.
נסי פעם את גרבי־הברק ״מרסי״
בצבע זהב או כסף — הם מעניקים
לך הופעה זוהרת להזדמנות זוהרת
ומחירם רק קצת יותר מזוג גרביים
רגילים — 3ל״י.
נשיםח 1ומינותבגרבי
קיבלת חשבונך,
נא פרע
אותו בהקדם.

( ה מ שן בעמוד )4

ה עול ם הזוז 1574

פצועים, ירושלים 1948

מכתבים
(המשך מענות־ )3

זהו אמצעי־לחץ מצד אדם שמקבל את
משכורתו ממשרד הדתות!
אנו מוחים בתוקף.

האנשים שלא שחט להם,
ירדנה, בית־יוסף

מי זוכר?

הצגת בכורה ארצית השבוע בקולנוע
״ פריז ״ ת ל ־ א בי ב( ,מול מלון דן)
6הצגות ליום 10 — 12 — 2 — 4.30 — 7.15 — 9.30 :

מ ק צו ע נפלא
ללא אבטלה
בבי תספר ״דיא1ה״ ר כש
ה תל מיד. בנו ס ף לידע כוקצועי,
סיון מע שי רב ובס תיו עצ מי
ב ע בו דהמע שי ת. וז אתהודות
ללקוחות הרבות והקביעות
המבק רו ת בסלון
בי ת־ הספ ר ו הנ הנו ת
מ שרו ת מ עול ה
הני תן ב מ חי רי ם
נ מו כי ם ביו ת ר
ל מסיי מי הקווס
ני תנו ת ת עו דו ת
סיו ם ו סיו ע
ל ק לי טתםבע בו ד ה
הקודם׳
הדודו 11
נפ תח:

חיפ ה

ציינתם (העולם הזה )1571 את העובדה,
כביכול, שקולה של עופרה פוקס מושמע
לעיתים תכופות מדי, לדעתכם. אולי מסיבת
היותו העורך של התוכנית — בעלה של
עופרה, אהוד מנור.
ובכן, כאחת המאזינות איני סבורה שקולה
של עופרה פוקס מושמע לעיתים תכופות.
וחבל, כי זה קול חם וערב מאוד לאוזנו
של המאזין.
לעומת זאת אני מבטיחה לכם שקולה של
זמרת אחרת — חווה אלברשטיין — מושמע
לעיתים כה תכופות, בכל תוכנית־פיזמונים,
עד שצפה ועולה המחשבה מאליה שאי־שם
במרומי האולימפוס יושב לו מאן־דהוא ה־מעוניין
בהשמעת שיריה.
קולה כבר נמאס עלי ואין לה, לדעתי ולדעת
רבים ממכרי, קול נאה.
כבר האוזניים כואבות!

ציונה רביד,

דיינסות״א

טנ* 5 6 .ם 2 2 5

.העולםה זה* ,שבועוןהחושותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, רח׳ קרליבך ,12 פלפון 5־.30134
ת.ד • 136 .מען מברקי: עולמפרס • דפוס משד. שהם בע״מ,
תל־אביב, רח׳ סין 6י• גלופות 5צינקוגרפיה כספי בע*מ• •
העורך הראשי: אוה אבנרי • המו״ל: העולם הזה בע*נ2

ארים הלסטרום,

שטוקהולם

בבקשה.

הנון? שר תשכ״ז
הנוף של תשכ״ז (העולם הזה )1570 מחזיר
אותי 24 שנים אחורה (ראה תמונה)
ואני תופס געגועים למולדת השלמה.

תל-אב־ב

למה לא אני?
למה כתבתם על לוקוב (העולם
? )1568
בגלל שהוא יפה, יודע גם לצייר?
ואני כלב?
אז תדעו: פתחתי תערוכה בגאלריה מסדה׳
בתל־אביב. נא לבוא.
הזה

דויד צור, תל-אביב
א) ככה. ב) כן. נ) לא. ד) תודה.

על צילום העירום האסתטי־האמנותי, כמו
זה שבו כיבדתם את קוראיכם בעמוד 23
של גיליון העולם הזה — 1572 מגיע לכם
חיוך־מחמאה.
אבל מה מגיע לכם בעד תמונת־העירום
המגעילה שבאותו גיליון ממש, אותו עמוד,
אבל למטה?

זלמן שנוקפרצקן,

חו לון

חייל טוב
התפלאתי לקרוא בכתבה על המיפלצת
מכפר־סבא (העולם הזה ) 1573 כי אלפרד
שטוייר לא היה מעולם בצבא.
אני שרתתי איתו יחד ב־ 1957 ביחידה
קרבית ואני חייב לציין שעל אף מעשהו
הנתעב והמחריד ייאמר לפחות לזכותו כי
הוא שרת בצה״ל, ביחידה קרבית, וכי היה
חייל טוב.

יצחק אלטבר,

פרוסק וידידה, יריחו 1943
אני מקווה לבקר שנית במקומות אלה.
זוהי התעמולה הכי טובה ליורדים.

עירום יפה ולא יפה

דיאנת

גנימין ש,.
הזמרות ו,,קול ישראל״

1.11.67״

ב בי דיזנטף

התמונה המצורפת (למעלה) היא המזכרת
האחרונה ממלחמת־השיחרור של פצועי בית־׳
החולים בירושלים (כיום — בית־חולים הדסה,
מול ביקור־חולים).
אולי אחד מקוראי העולם הזה יזהה את
עצמו — ואז נוכל להיפגש שוב.
אני נכה ממלחמת־השיחרור ומאוד הייתי
רוצה להתכתב ולהתראות עם אחד החברים י הללו.
מי שמוכן, שיכתוב לת.ד ,4027 .חיפה.

פחה ישראליים, באתר העתיקות סבסטיה
בשומרון.
קרה מה שקורה אפילו בשבויה, ובלמי
מכוניתו של קרובי אבדו. השעה היתד, שעת
ערב די מאוחרת והיינו ממש אובדי־עצות
בסביבה הזרה.
עד שלפתע הופיע במקום, כנראה בדרך
מיקרה, סגן־ניצב של מישמר הגבול הישראלי.
הקצין
הזה תיכף הבין במה העניין והציע
את עזרתו.
היתד, זו עזרה מעבר לכל מה שאפשר
לצפות מקצין משטרה. הקצין הזה דאג
להביא אותנו לשכם, הזמין אותנו לארוחת
ערב, הטריח את אנשי הסדנה שלו ובזמן
שאנו סעדנו את לבנו, תיקנו אנשיו את המכונית.
אני
חושבת שדבר בזה יכול לקרות רק
בארץ.
ולכן תרשו לי להביע בצורה כזאת את
הוקרתי, ובמילים שלמדתי בארץ: תודה
רבה!

תל-אביב

תודה רבה!
אני תיירת משבדיה, שבאתי לבקר את
הארץ אחר מלחמת ששת־הימים. סיירתי בארץ
לאורכה ולרוחבה ובכל מקום נתקלתי
ביחס טוב ונעים. אבל מיקרה אחד שקרה
לי חרג הרבה מעבר לחמימות וליחס טוב
סתם.
היה זה עת ביקרתי, יחד עם קרובי מש
כצלאל
פרוסק,

ניו־יורק

בגליון ראש השנה קישטו מספר נערות
את חמונות־הנוף שלכם, משטחי הכיבוש.
בצילום
הרמה הסורית ניבטת שחורת-
שיער בעלת מבט נוקב — המזכירה לי מאוד
דמות שכבר שנים נעלמה מעיני.
הייתי מאוד מעוניין לדעת אם זו היא —
או בפילה שלה בלבד. האם אפשר לדעת את
שמה?

ד״ר ד. שטרלינג,

ציריך

אורה.

טעות לעולם צודקת
כאשר חנק אגד את

הקו החדש( .מעריב)
אורי טליל, חיפ ה

המערכה על גיבעת התחמושת ורחוב שכם
ועד לכיבוש הר־הבית והנפת הרגל מעל
הכותל המערבי( .מעריב)

חיים זילברינג,

גבעתיים

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתכים.
ה עול ם הז ה 1574

במרחב
מצרי
סאר טי
מ ס גי ר
•בהיותי בצרפת, נשאלתי על־ידי כמה
מחברי אם נפגשתי עם סארטר. השבתי:
,קראתי את גילוי־הדעת שפורסם לפני המלחמה
בלה מונד׳ .ראיתי שסארטר, סימין
דה־בובואר ועוד חברים שמאליים חתמו
עליו׳.״
כך התחיל לוטפי אל־חולי, הנחשב לאחו
מראשי האינטליגנציה השמאלית במצרים, את
מאמרו, בירחון אל-אישתיראקי (ה״סוצי־ליסט״)
,אותו הוא עורך.
כיוון שכרוז זה היה פרו־ישראלי מובהק,
החליט אל־חולי לא לבקר אצל ידידו סארטר,
אלא לפרסם מכתב גלוי בלה־נוונד, המכוון
לאנשי השמאל, ובמיוחד לחותמי הכרוז.
במכתב נאמר• :הזמן הוכיח, פעם נוספת,
כי ישראל התקיפה את העמים הערביים,
ועתה מתברר כי היה זה שקר, שהעם הערבי
מאיים על ישראל בהשמדה. את האנטישמיות
גינינו ,.ועדיין אנו ׳מגנים אותה,
למרות ההתקפה אשר סיבכה את הבעייה.
ישראל לא היתד, מתחילה בהתקפה לולא

הספרהמבוקש בי ותר
הופיעה מהדורה שניה

דעתי, אינה מהווה פיתרון נכון ואנושי
לבעיות. עתה אנו רחוקים מאד, לצערי,
מלהגיע לפתרון.
״גילוי־דעת זה אינו מעיד שנטשתי את
הנייטרליות שלי בנוגע לבעייה זו. קיוויתי
לפיתרון על בסיס של משא־ומתן, לאחר
סגירת מפרץ עקבה, תחת פיתרון של כוח.
אין לפרש גילוי־דעת זה, בשום פנים ואופן,
כאנטי־ערבי. אני עומד על דעתי כי הייתי,
הנני, ואוסיף להיות אוהד של העמים הערביים,
וכי אעמוד לצידם.״
כאשר שאל אותו אל־חולי אם אינו רואה
סכנה שהציונות תמשיך להרחיב את גבולות
ישראל כדי לאפשר עלייה מתמדת של יהודים,
השיב: בן. אחר־כך הוסיף:
•כדי לנקוט עמדה שקולה בשאלה זו,
עלינו לציין כי ישראל לא תוכל לחסל את
מציאותם של 100 מיליון ערבים. היא רק
יכולה להתרחב על חשבונם, או לנסות לעזור
להפיכה נגד מישטר ערבי מסויים...
אבל מצד שני, האיום העומד בפני ישראל,
בפרוץ מלחמה — עם כל הערובה שהערבים
לא יפגעו באזרחים — הוא חיסולה של
ישראל כמדינה. לכן המצב אינו שוזה בין
שני הצדדים דעתי האישית, שישראל
מנהלת כל פעם מלחמה הקשורה בקיומה,
אבל באותו זמן משרתת במישרין את ה־

א. בן־ חנן

בדמטק

סארטר ודה־בובואר (בישראל)
עמדת נגד מלחמה
היתד, נשענת על העזרה האימפריאליסטית,
היות והיא נציגתה של ארצות־הברית ב־מזרח־התיכון.
בגילוי־דעת זה עזרתם ודחפתם
את ישראל ואת האימפריאליזם להתקפה.
מה תעשו עתה לגבי אחריות זוז״
שתי ארוחות. למחרת הפירסום התקשר
סארטר עם אל־חולי, הזמינו לארוחת־צהריים
.״איך אתה נמצא בפריס ואינך
מתקשר איתי?״ שאל אותו.
״מפני שאתה החלטת לנקוט עמדה עויינת
לגבי מאבקו של העם הערבי״ השיב המצרי.
סארטר נפגע :״ימה אתה אומר איזו
עמדה העמדה אשר נקטנו היתר, מכוונת
נגד המלחמה נגד המלחמה באופן עקרוני.
אני לא שיניתי את עמדתי התומכת במאבקו
של העם הערבי לחירות ולהתקדמות, כולל
העם הפלסטינאי.״
כאן התערבה בשיחה סימון דה־בובואר,
והזכירה כי דעת־הקהל האירופית ראתה
בעניין סגירת מיצרי טיראן התגרות מלחמתית.
אל־חולי השיב כי מיצרי טיראן
נמצאים בתחום המים הטריטוריאליים המצריים,
וכי ריבונותה של מצריים על ה־מיצרים
״נגזלה בהתקפת .1956״
דיווח אל־חולי :״סימון דה־בובואר הת־רתחה,
הביטה בסארטר, אשר אישר את
דברי, ואמרה, :מדוע אינכם מסבירים זאת
לדעת־הקהל כאן?׳
״אמרתי, :נכון׳ זו אחת הטעויות שלנו.״
כאשר ראה סארטר כי ההסבר שלו בדבר
גילוי־הדעת אינו משכנע את אל־חולי, הזמיני
לארוחת־צהריים שניה ,״כדי שאוכל להסביר
בצורה יסודית את עמדתי לחברי הערבים.״
שני צדדים. כמיהתו של סאדטר להסביר
את עצמו היתד, תוצאה ישירה של התסיסה
האנטי־ישראלית בשמאל הצרפתי.
בגלל חתימתו על גילוי־הדעת, ערב פרוץ
מלחמת ששת הימים, הותקף סארטר לאחרונה
על־ידי כמד, מחסידיו הנאמנים ביותר.
הוא הסביר לאל־חולי :״גילוי־הדעת היה
ניסיון למנוע מלחמה, היות והמלחמה, להג
חלס חזר 1574 ,

אינטרסים של האימפריאליזם.״
סארטר גם:
• גינה את השימוש בפצצות נפאלם
על־ידי ישראל;
• חושב כי משה דיין הוא פושע מלחמה;

• מלחמת הפלסטינאים אינה פעולת
טירור, כי אם מאבק למען עצמאות;
• ישראל עומדת לצד האימפריאליזם מפני
שהיא קמה בעקבות הגירה מן המערב,
ומפני שהערבים סירבו לשתף עמה פעולה
בשלב מוקדם;
• מצב הערבים בישראל הוא מצב של
אזרחים מדרגה שניה;
• הבעייר, היסודית היא החזרת הפליטים
למולדתם.
הפתרון, לדעתו :״על הישראלים וה־פלסטינאים
להיות קשורים במזרח־ד,תיכון
מתקדם, שימצא פתרון לבעיות ללא מלחמה.״

מסך החול
• אנטישמיות. בניו־יורק, בעת ישיבת
נציגי או״ם שדנו על אפלייה גזעית,
התלוננה נציגת מארוקו, חלימה ווראזי, כי
זבן יהודי בחנות ניו־יורקית סרב לשרת
אותה, משגילתה לו כי היא אזרחית מארו־קאית.
ההסבר שלו :״אני יהודי!״
על אותו רקע התלונן גם נציג מצרים,
מוחמד עבד־אל־נאצר. על ביתו בפרבר ניו־יורקי
צוירו, פעמיים בשבועות האחרונים,
מגיני־דויד.
• יאשייף ! בלונדון גילה מכון לחקר
דעת־הקהל כי הצליח סוף סוף לברר
מה הוא סיפור הרכילות שהיה יכול להיות
האהוב ביותר על קהל קוראים בכל מקום
שהוא. זאת היתד, צריכה להיות רכילות על
בתו של דוכס המנגנת על צ׳לו כשאין לעורה
דבר ולידה שייך נפט כוזייתי מיליונר
המבלה איתר, באי יווני בודד.

בולד זהר וקסם
ע ם לכת דור ה־גלוס
בכל ב ק בו קחדש של דור ה-גלו ס מצויות
פניני אס.ו 06 טס לערבוב הומוגני של
הלכה בגווני ה א פנ ה החדי שי ם.
01106-010הלכה הי חי דהה מכילה
כבר £0אס 60א 1ו 6א. הלכ ה ה שו מרת על צפרניך.
!! 0006-010 אינ המת קל פ ת ומצפה בצורה
שווה ו חל קהאת הצפורן.

0 1 1 1 1 X 1 -0 1 0 5 5
זהר וקסם לצפורנייך

תמחרים
נולד. בפרדסיה שליד נתניה, ליחי״
אל ימיני, פועל יהלומים, בנו השביעי,
אילת, לזכר המשחתת, שאביו הבטיח לגדלו
כמלח כדי למלא מקומו של לפחות
אחד ממלחי אילת.
נישאו. בקולומבוס, ארצות־הברית׳

ראשד

סיגריות

.כיד

הסלן

111 הי סיג רי ת ך

ח ומיין,

משורר ערבי צעיר
יליד הכפר מוסמום
שבמשולש הקטן, וחנה
(אן) לכיא,
סטודנטית אמריקאית
יהודית, המכינה
את עבודת־הדוקטור
שלה בפסיכולוגיה,
אחרי היכרות ממושכת
שהחלה בארץ,
אותה יצא חוסיין
לעריכת מחקר בלחוסיין
שון
הערבית לפי
הזמנת אוניברסיטה
אמריקאית.
נחוג. יום הולדתו ד,־ 55 של חיים
שמחח נחמני, שופט־שלום תל־אביבי
שנולד בחדרה, למד משפטים בקמברידז׳,
היה המורה הראשון בנתניה; תסכיתאי ועיתונאי
לעת־מצוא (הרפתקות ששון וגי ד
רא) שהתפרסם בספרו האנגלי, זנויות־וואדם
והנזיקרא, בו ביקש להוכיח כי שורשי
זכויות־האדם נקבעו בתורה.
נחוג. בגרמניה, יום הולדתו ה־ 65 של
ארנסט פון־סלומון, מי שהיה סופר
נאצי חסר־חשיבות, ושהיה בגיל ,20 כפרח־קצונה
גרמני, אחד מרוצחי שר־החוץ הגרמני
של אותם ימים, היהודי וולטר רטנאו. פון־
סלומון, שנשפט ב־ 1922 לכמה שנות מאסר
בלבד על חלקו ברצח, הביע ביום הולדתו
את התקווה לחיות ״עד חג המולד של שנת
2000 ולשתות אז לשכרה עד מ1זת״.
נחוג. יום הולדתו ה־ 75 של פרופסור
מכס מרכוס, המנתח המפורסם
ביותר בארץ, יליד גרמניה שניתח מאז
עלה ארצה לפני 35 שנים גם עשרות
נכבדים ערביים בכל ארצות המרחב וגם
עשרות לוחמי מחתרת יהודיים שנפגעו בעת
פעולות; מי שהיה בין מייסדי בית־החולים
הפרסי אסותא בתל־אביב ושנודע
באימרתו ״אני מכיר את חצי היישוב מבחוץ,
ואת החצי השני מבפנים!׳׳.
אושפז. בלונדון, כשהוא סובל מ־התקף־לב,
הזמר המיצרי פאריד אל׳
אטרש, שנאלץ להבטיח לרופיו להינזר
מהופעות פומביות משך שלוש השנים הקרובות.

פטר. בפקינג, ממחלת הסרטן, בגיל
,61 הנרי פדייא (חורז עם זו היא) ,מי
שהיה הקיסר האחרון של סין, שהוכתר
בגיל שנתיים והודח בגיל שש (על־ידי סון
יאט־סן) ,ששימש משך 13 שנים ( 1932־) 1945
כקיסר־הבובה של ממלכת־החסות היפאנית
מאנצ׳וקו (מנצ׳וריה הכבושה) ישבילה את
שנותיו האחרונות כקומוניסט נאמן במחקר
צמחים בגנים הבוטניים של הבירה הסינית.
נפטרה. בגיל ,63ד״ר (למשפטים)
גיטה גניחובסקי, עסקנית דתית ואשתו
של אליהו משה גניחובסקי, מי שהיה ח״כ
המפד־׳ל, מראשוני היהלומנים בארץ ומייסד
היומון הדתי הצופה, ואמם של שני בניו,
שאחד מהם, הכלכלן ואיש בנק ישראל
חיים גניחובסקי, הידוע באוסף הזכוכית
העתיקה שלו, התפרסם לאחרונה במחקר בו
הוכיח כי החזקת הגדה כדאית לישראל
מבחינה כלכלית.
נפטרה. בגיל 83 תמימה יודל־כיץ,
אחת השחקניות הראשונות של הבימה,
שהגיעה לתיאטרון בזכות חברתה, חנה
רובינא, שהיתר, באותם ימים גננת בעיירת
הולדתן הליטאית, ושהצטיינה בגילום תפקי־ .
די נשים יהודיות (בין השאר: האדמה הזאת,
מירלה אפרת, טוביה החולב).

נפטר. ביפאן, מזיהום המרה, בגיל
,89 שיגארו יושידה, מי שהיה ראש
ממשלת יפאן בשמונה שנות הכיבוש הראשונות,
מעשן סיגארים בשרשרת, שהחזיר
את ארצו מתהום המפלה למעמד בינלאומי
איתן.
נפטרה. אראלה כר׳יוסף, אשתו
השנייה של הסופר יהושוע בר־יוסף,
ובתו של איש חדרה, לוי יצחק (״ליובה״)
שניאורסון, איש מחתרות ותיק ,״הסבא של
הלח״י״ והאיש שנתן את השם למחתרת
ניל״י.

ה עול ם הז ח 1574

פני חמישה חודשים הצבעתי בכנסת בעד הקמתה
/של ממשלת הליכוד הלאומי. איני מצטער על כך.
הצבעתי בעד ממשלה זו — ובעד צירופם של אישים
שאני מתנגד לדרכם תכלית התנגדות — כדי להפגין את
אחדות המדינה מול פני סכנה קודרת, ערב מלחמה שהפכה
בלתי־נמנעת.
הפקדנו את גורלנו בידי ממשלה זו כדי שתנהיגנו
במלחמת־התגוננות. וכאשר הנחיל לנו צה״ל נצחון מזהיר
בשדה־הקרב, קיווינו כי ממשלה זו תשכיל לנצל את הישגי
המלחמה כדי להשיג את השלום.

תקווה זו התבדתה.
מתוך אותה תחושת־חובה, שהדריכה אותי כאשר הצבעתי
בעד ממשלה זו בחמישה ביוני, אני חייב עתה להביע אי־אמון
לממשלה זו.

אני מאמין כאמונה שלמה שהממשלה מחמיצה
הזדמנות היסטורית -אולי האחרונה
בדורנו -להשיג שלום כין ישראל והעולם
הערבי.
אני מאמין באמונה שלמה כי הממשלה מחבלת
באפשרויות ממשיות להשגת שלום — אפשרויות שלא
היו כדוגמתן מאז קום המדינה.
אני מאמין כי ההתחרות הפנימית בממשלה עצמה, המירוץ
של שריה על כתר הפופולריות בקרב ציבור משולהב
שאינו יודע את כל האמת, מעבירה את הממשלה על
צלילות־דעתה.

יכול כיום לבוא למשא־ומתן גלוי, אלא אחרי שיתברר,
במשא־ומתן סודי, מהו טיב השלום אשר ישראל המנצחת
מוכנה להסכים לו.

ישראל לאורך הגבול הסורי, הירדני והמצרי; חופש־השיט
של ישראל בתעלת־סואץ ובמיצר־טיראן; הסדר מדיני ובטחוני
שיצרף את ישראל לברית של ארצות המרחב; ובמסגרת
זו חזרת ישראל לגבולותיה מלפני מלחמת ששת־הימים.
יכולות להיות גישות אחרות ותוכניות אחרות. אך יהיו
תנאי־ד,מינימום כאשר יהיו — יש לגבש אותם בבירור.

כך מבינים זאת בבירות העולם. כך זה גם מובן
בבירות ערב.

לאחר מכן על ממשלת ישראל לקבוע מי
הם הגורמים והאישים המקובלים עליה לשלי-
חות-שלוס חשאית.

ההתעקשות על משא־ומתן גלוי, ללא פירוט
תובנית־השלום הישראלית המוסמכת, פירושה,
על כן: שלילת כל יוזמת־שלום רצינית.

ף* שה מאד להכין מה ממריץ את ממשלת ישראל
1/לנקוט בקו זה. מהו ההגיון הטבוע בו?
יש ־ דברים שאין לוזתר עליהם בשום אופן, בכל
משא־ומתן לשלום. דברים הנוגעים לקיום המדינה, לבטחונה
ולהתפתחותה.

יש לישראל אינטרסים חיוניים אשר לגביהם
לא תיתכן פשרה. אין פנינו לשלום ללא־תנאי,
לשלום בבל מהיר.
לתוכנו של הסדר־שלום.

לכן יש חשיבות מכרעת

אם, לעומת זאת, יישאו המגעים האלה פרי -
ואני, אישית, משוכנע כי אכן ישאו פרי -
הרי אז יווצרו התנאים למשא-ומתן גלוי כשלב
הסופי, משא-ומתן שימצא את סיומו בהסדר
רישמי, ששמו אינו חשוב כלל.

ך * שאלה הגדולה המתייצבת עתה לפני מדינת ישראל,
ן \ ובפני כל אזרח בישראל, היא זו:

אני מאמין בי ממשלה זו מסכנת את עתיד
המדינה.

האם אנחנו רוצים בכלל ביטלום?

^ זרתי השבוע ממסע של חודש ימים בעולם, מסע
1נ שהקדשתיו לחקירת המגמות המסתמנות בעולם הערבי.
נפגשתי עם אישים ערביים, ועם אנשים אובייקטיביים
המצויים במתרחש בארצות ערב.

ייאמר־נא הדבר בגלוי, בצורה שאינה משתמעת לשתי
פנים:

אנו עומדים כפרשת־דרבים היסטורית.
לפנינו הברירה בין שתי דרכים שונות, שלא תיתכן
ביניהן פשרה:

הגעתי למסקנה כי ברגע זה קיימת אפשרות
סבירה -אני חוזר ואומר: אפשרות סבירה -
להשיג שלום ישראלי־ערכי.

סיפוח השטחים הכבושים והפיכת ישראל
לאימפריה עיברית, רודזיה של המיזרח התיכון,
שתחייה על חרכה לנצח,
או השגת הסדר מדיני, שישלב את ישראל
כמרחב, תוך ויתור על כיבושים טריטוריאליים
והבטחת ריבונותה, בטחונה ועתידה של המדינה.

וגרמו

תוצאות
המלחמה זיעזעו את העולם הערבי,
להתפכחות בארצות רבות, ובעיקר במצריים.
כרגיל בעולם הערבי, אין התפכחות זו מוצאת את בסוייה
בנאומים ובמאמרים, להוציא רמזי־רמזים סתומים. אולם
היא מוצאת את ביטוייה במגעים שמחוץ לאור הזרקורים.

אין זה גילוי פרטי שלי. שר־ההוץ יודע זאת,
והממשלה בולה חייבת לדעת זאת.
ישנו עתה סיכוי חזק להסדר. לא לשלום שפירושו
כניעה ערבית, ולא לשלום שפירושו הכרה ערבית באימפריה
עברית גדולה, מקנטרה ועד קונייטרה. אלא לשלום המכיר
בזכותו הלאומית של עם ישראל, שלום של צדק וכבוד הדדי,
שלום שיניח יסוד לקיום־יחד של ישראל והערבים בארץ
ישראל ובמרחב כולו.

^ דרך לשלום אינה יכולה להתחיל במשא־ומתן גלוי
ן | וישיר ללא תנאים מוקדמים, כפי שטוענת ממשלת ישראל.

ועידת־השלום הגדולה, החגיגית, כה יישבו
אלה מול אלה נציגי ישראל וארצות־ערב -
ועידה בזאת יבולה להיות סופה של הדרך, אך
לא ראשיתה.

אין בכך כל חידוש. בתולדות העמים יש תקדימים רבים
להשגת שלום במגעים סודיים, אחרי הכשרת הקרקע
באמצעות מתווכים המקובלים על שני הצדדים.
דווקא ההיסטוריה המדינית הקצרה של ישראל כוללת
תקדים בולט לכך. הסכם־השלום בין מדינת־ישראל והרפוב־ליקה
הפדרלית הגרמנית הושג בעיקרו במגעים סודיים, שבהם
לא השתתפו נציגים רישמיים של מדינת־ישראל.

רק אחרי שהושג ההסבס למעשה, נאותה
ממשלת ישראל לשבת ליד שולחן המשא־והמתן
הגלוי והישיר עם נציגי ממשלת בון,
לעיבוד הפרטים.
זהו הכלל, כשרוצים להשיג שלום של פשרה. רק כאשר
רוצים להשיג שלום של תכתיב, שלום של כניעה, מתעקשים
על משא־ומתן בפרהסיה, בוועידה גדולה. כזאת היתד,
ועידת־השלום בוזרסאי, אחרי כניעת גרמניה במלחמת־העולם
הראשונה; או הקונגרס של וינה, אחרי כניעת נפוליון.
ממשלת ישראל יודעת היטב כי שום מישטר ערבי אינו

יש גורמים רבים הבאים בחשבון — החל באישים כמו
פיאר מנדס־פראנס, וכלה בגורמים בינלאומיים כמו ממשלת
צרפת, למרות עמדתה בחודשים האחרונים.
אם מגעים חשאיים אלה — ובכללם מגעים ישירים אך
סודיים — לא ישאו פרי, נדע לפחות שעשינו מה שהיה
מוטל עלינו לעשות, וכי אין ברירה אלא להישאר מיבצר
מזויין במרחב עויין. במיקרה זה לא הפסדנו כלום, ונזכה
שוב בדעת־הקהל הטובה שהתייצבה לימיננו בימי־ההרדה
ערב המלחמה, והמתרחקת עתה מאיתנו באכזבה גוברת
והולכת.

אולם איזו חשיבות יש, ואיזו חשיבות יכולה בכלל להיות,
לצורה שבר. יושג השלום?

מדוע כשר הסדר־שלום מסויים אם יושג
בדרך של משא־ומתן ישיר, וטרף אותו הסדר
שלום עצמו אם יושג, כשלב הראשון, באמצעות
אישיות המקובלת עלינו?
אדרבה, במשא־ומתן סודי יהיה הרבה יותר קל לצד
השני להיות גמיש, כשם שהדבר יוקל עלינו. ואילו במשא־ומתן
פומבי יהיה כל צד נוטה לנוקשות מירבית, מכיוון
שהנציגים הערביים יהיו כפופים ללחץ דעת־הקהל השוביניסטית
שלהם, כשם שנציגי ישראל יהיו כפופים ללחץ
המיעוט הפאשיסטי הממלא לאחרונה את חלל הארץ
בצוזחותיו ד,צורמניות.

דרך הנכונה היא שונה לגמרי. היא ברורה לכל מי
שחפץ, באמת ובתמים, בהשגת שלום.

על ממשלת ישראל להתכנס ולקבוע מה הם
תנאי־המינימום שלה להסדר מדיני עם ארצות־ערב.

אכנס כאן לפירוט התנאים האלה. יכולות להיות
על כך דיעות שונות. דעתנו שלנו — דעת חברי ואני —
ידועה: הקמת רפובליקה ערבית פלסטינית בגדה המערבית
וברצועת עזה; הקמת פדרציה בין ישראל ופלסטין; הפיכת
ירושלים המאוחדת לבירת הפדרציה; יישוב כל הפליטים
בשטח ארץ־ישראל; הסדרים צבאיים שיבטיחו את בטחון

מ א1נ

הדרך הראשונה תוביל בבטחון מוחלט לסידרת מלחמות
חדשות — מלחמות שבהן יופעל, במוקדם או במאוחר,
נשק גרעיני משני הצדדים, ושתסתיים בהשמדה הדדית
טוטאלית. בינתיים תהיה לנו אימפריה עם מיעוט ערבי
גדול, שיהפוך במהרה לרוב בה, דבר שיגרור אותנו למצב
קולוניאלי עם בעייה בטחונית פנימית שתחמיר ותלך.
הדרך השניה תוביל לשלום בר־קיימא, להפסקת מירוץ־
החימוש, לפירוז גרעיני, לשוק מרחבי משותף, לשיגשוג
כלכלי שלנו ושל ארצות־ערב׳ להוצאת המרחב שלנו
ממישחק הגושים העולמיים.
זוהי הברירה. אי־אפשר להתחמק ממנה.

אם נעלה על הדרך הראשונה -דרכה של
אימפריה עברית — לא נוכל לחזור כה. זוהי
דרך חד־סיטרית, שאין ממנה שיבה.

**משלת הליכוד הלאומי, שהוקמה לצורך מלחמת־
/3ההתגוננות, אינה מסוגלת לבחור בין שתי דרכים אלה.
מתרוצצות בה מגמות שונות. הנסיון לשמור על קיומה
מונע ממנה כל אפשרות להכריע הכרעה חיובית כלשהי.
כל הכרעה פירושה — פירוק הממשלה והקמת ממשלה
חדשה, מצומצמת יותר.

כדי לשמור על אחדות מלאכותית ולמנוע
משכר פנימי, דוחה הממשלה בל הכרעה.
הסיסמה של משא־ומתן גלוי לשלום, שאינה ניתנת לביצוע,
באה, למעשה, רק כדי למנוע את הצורך בהכרעה.

אולם חוסר-הברעה -גם הוא הכרעה.
כי חוסר־הכרעה פירושו — החמצת ההזדמנות ההיסטורית
שישנה. והחמצה זו פירושה — היגררות בדרך המלחמה,
הסיפוח, האימפריה. טביעת אילת והפגזת סואץ מוכיחות
זאת בעליל.

לבן אני מביע אי-אמון כממשלת הליכוד
הלאומי.

פלירט חד ש
מפ״ם ־ מערך
צפוי חידוש הפלירט בין מפ״ם לאחדוודהעבודד— .
מייד עם שובו של מנהיג־מפ״ם הקשיש, מאיר יערי,
ממסע־הריפוי הנוכחי שלו בשוזייץ.

מפ״ם חוששת שבכל זאת יצא משהו מן
השיחות המשולשות המחודשות של מפא״י,
רפ״י, אחדות-העבודה.

תי גו קי ך
ה מכה בסזאץ
מנגנון התעמולה המצרי ינסה להפוך את
הפגזת כתי־הזיקול, כסואץ לנקודת־מוצא
של מסע להצלת מישטרו של עכד־אל־נאצר.
כבר עתה מחדירים העתונים ותחנות־השידור את
ההכרה בקרב ההמונים המצריים, בי הקשיים הכלכליים
הנוראים בהם נתונה ארצם אינם תוצאה של כישלון
ממשלתי ממושך — אלא תוצאה של ההתקפה הישראלית.

ואמנם הנחיתה ההפגזה הישראלית מכה
קשה לכלכלה המצרית.
התמונה בעמוד ממול מראה היטב את הדליקות על
פני השטח הנרחב של בתי־הזיקוק ומחסני־הדלק. מלפנים
נראית העיר פורט תאופיק, שגם היא סבלה מן
ההפגזה.
כדי להתגבר על הנזק, תיאלץ מצרים לייבא כמויות
גדולות של נפט — בעיקר מאירופה. היא כבר קיבלה
הבטחה סובייטית לעזרה כלכלית, שכן מוסקבה אינה
יכולה להרשות לעצמה את אובדנה של מצרים.

טילים מצריים
״מצרים מכינה התקפת־טילים יכשתית
על מדינת ישראל. הטכעת, אילת׳ לא היתה
אלא שלכ נסיוני ראשון של מיתקפה זו״.
כך טען הגיליון האחרון של עלון ה מודיעין היוצא
במיסגרת השבועון הבריטי בר־הסמכא אקונו מיסט.
הידיעה גרמה לכך, ששורה שלמה של כתבי־חוץ,
רובם בריטיים, שבאו ארצה לכסות את הפגזת מיתקני־הזיקוק
בסואץ, ביטלו את כרטיסי־השיבה שלהם,
וישבו בתל־אביב, השבוע, דרוכים לקראת התלקחותה
ה״ודאית״ של המלחמה.

אץ שוק למיראדים איש-עסקים יהודי נקם החודש כאמכרגו
הצרפתי.
האיש, מולטי־מיליונר יהודי־ארגנטיני שמשרדו בשודייץ,
שיכנע את ממשלת ארצות־הברית להיענות, באופן
מפתיע, לבקשה ישנה של ממשלת פרו לקבלת מטוסי־קרב
אמריקאיים.
קודם לכן, עמדו מיפעלי דאסו הצרפתיים, לשווק 50
מיראז׳ים שנשארו ללא שוק, עקב האמברגו למרחב, לפרו.
המטוסים, מדגם נזיראז׳־צ החדיש, הולכים ומשופצים
בהתאם להזמנה ישנה.
לאחר שהשיג מה שהשיג, קרא המיליונר — שהוא
גם סוכן מורשה של הסוכנות האמריקאית הרשמית
לייצוא נשק — את הניספח הצרפתי הצבאי בלימה,
בירת פרו, אליו והצהיר באוזניו:

״אמור לגנרל שלך, שכל עוד קיים האמ•
כרגו על מישלוחי-נשק לישראל -לא תמכור
צרפת מטוסים כדרוס-אמריקה !״

בן־גוריון
יכריע ב אי חוד?
מה קורה בחזית שיחות־האיחוד מערך־רפ״יי
• אחדות־העבודה תקבל, כנראה, את תנאי מפא״י,
אבל רק לאחר התלבטויות ועשיית בעיות מכוזנת.
•י ברפ״י יש מצב של תיקו: ההכרעה הפנימית
טרם ברורה, השבוע.

• מה שיכריע, לעומת זאת, את כל גורל
השיחות הוא -שלהנהגת רפ״י יש חשק
קטן מאוד להשאיר את ח״כ דויד כן־גוריון
כסיעת־יחיד המסרבת להצטרף למערך.

משום כך, וכדי לשים מקל בגלגלים של איחוד משולש,
היא תדבר, שוב, על ״מערך מרובע״ — ואחדות־העבודה
לא דוחה את חיזוריהם של אנשי־יערי, בשלב
זה, כדי להשתמש בהם בתור מקל־חובטים נגד קירוב
רפ״י.
במיוחד תחריף אחדות־העבודה את הלחץ שלה אם
רפ״י תסרב — כצפוי — להצטרף לטרויקה. אז ידרשו
אנשי־גלילי איחוד זוגי של המערך• .
מיעוט קטן יותר — ותמים הרבה יותר — מתיחם,
בתוך אחדות־העבודה, ליוזמה המפ״מית בשיא הרצינות.

לתפקידי־נשיאות, לא ראשות־ממשלה — עם זיכרון
עלייתו של שר האוצר פראנץ יוזף שטראום, שנפל
עקב עמדתו הקיצונית הימנית — ועלה לגדולה, מחדש,
אחרי שביקר בארץ כאורחו של שמעון פרס.

צ 1ר סולק
מחגיגות ״מקורות״
האם נתנו יועציו של לוי אשכול הוראה
להרחיק את מנהל ״מקורות״ לשעבר, רב־אלוף
צכי צור, מחגיגות יוכל ה־ 30 של חכרת
״מקורות״?
כך נראה המצב, לפחות, לאור העובדה שצור ניהל
יחסים הוגנים למדי עם מחליפו, איש־המערך בנימין
זאב קריב.
על כן, אם נפל ריב ביניהם ופוצצו היחסים הג׳נטל־מניים
— אין ספק שזה כתוצאה מלחץ מגבוה.

מסע־רימו
ליגאל אלון

ה ש בו ע:
דיון בטלביזיה

אתה עתיד לקרוא ולשמוע כקרוב יותר
ויותר על יגאל אלון.

ישראל גלילי, שר ההסכרה, יעלה כשכוע
הכא את כעיית הטלכיזיה ככנסת.

מקורביו יוזמים מסע, למען החזרתו לתודעת־הצי־בור,
כיורש אפשרי של כס ראשות הממשלה.
הצעד הראשון בכיוזן זה, יהיה כנראה — כרגיל
אצל שרי ישראל — ראיון עם עתוני־הערב, בו תודלף
אינפורמציה על חלקו של אלון בעיצוב מדיניות־הביטחון
של ממשלת־אשכול ועל חלקו בקבלת ההכרעות שקדמו
למלחמה.

ושוב ־־
אחוז חסימה
כשקט־כשקט, מגכשים מחדש את המזימה
להנהיג אחוז־חסימה גכוה -שינשל את
הסיעות הקטנות ככנסת מייצוגן החוקי.
הדבר התגלה, די במיקרה, כאשר חברי מפא״י בכנסת,
המשתתפים בוועדת חוק ומשפט של הבית, גילו שבין
התיקונים עליהם עובדת הוועדה כעת — יוכנסו גם
תיקוני אחוז החסימה לחוק הבחירות.

יש להניח שהדכר יעורר מיתקפת-נגד
חריפה, מצד כל הסיעות הקטנות יותר

לא שוואים
את גרמניה
לישראלים נימאס להפגין נגד הגרמנים.

כאשר מספר מפגינים ותיקים ניסו ליזום, השבוע,
הפגנודמחאה נגד בואו של הקאנצלר המערב־גרמני
לשעבר, פרופסור לודודיג ארהרד, נתקלו כימעט בחומה
אחידה של סירובים.
במיוחד ראוי לציין שאירגון ניפגעי הנאצים ואירגון
הפרטיזנים סירבו להשתתף בהפגנה דומה לאלו שאורגנו
בעבר תחת סיסמות כגון ״לא נשכח!״ או ״לא נסלח!״

פנליטיקה גרמנית
על אדמת י שראל
כיקורו של לודוויג ארהרד, אינו מחווה
גרמני פרו-ישראלי -אלא מסע תעמולה
פוליטי של גרמני למען רכישת דעת-ציכור
גרמנית.
ראש הממשלה הגרמני המודח מקווה לרכוש בביקורו
כמה ציפורים במכה אחת:
• לזהות את שמו עם השם ״ישראל״ — הזוכה
לפופולאריות־ענק, חזקא בחוגים המיליטריסטיים בגרמניה,
הרואים את צה״ל ״אף יותר מוצלח מהצבא
הפרוסי״.
• להזכיר לגרמניה שאפשר לשנות מצב טריטוריאלי
— והרמז, לעבר גבול אודר־נייסה עליו עירער ארהרד
תמיד — ברור.
• 1להודיע, באמצעות מחווה פוליטי, שהוא עצמו
עדיין לא פרש מן הזירה.
• לקשור את ״עלייתו האפשרית המחודשת,״ —

הוא יודיע:
• שעומדים להתחיל מייד בהכנת הרשות.
•> שיש להקציב תקציב נאות להפעלת הטלביזיה.
• שהטלביזיה לא תופעל לפני שתונח על שולחנות
הכנסת הצעת־חוק מתאימה.
עבור גלילי כל עניין הטלביזיה חשוב — לא מן
הטעמים הרגילים, ולא כדי להלחם בהסברה הערבית,
אלא משום שזה יאפשר לו לבצע תוכניתו האישית
שסעיפיה הראשיים:
• צימצום סמכויותיה של מליאת רשות השידור
השנואה עליו.
הרחבת סמכויותיה של הנהלת הרשות.
• שינוי הדרך בה מתמנה ראש רשות השידור.

לא נעים לי שראל
יתכן מאוד כי ממשלת ישראל תחליף את
סוכנות יחסי־הציכור המייצגת אותה כאר־צות-הכרית
ועושה לה שם שם טוס.
לפתע הוברר, שהסוכנות רודר את פין — בראשותו
של מי שהיה שר־המיסחר של ארצות־הברית, ביל
רודר, מייצגת לא רק את המדינה העברית הדמוקראטית
אלא גם את — ממשלת יוזן הרודנית.
ויוון מאוד לא פופולארית כעת, באמריקה וברחבי
העולם.
המסקנה: מישהו אחר ירוויח את התקציב השנתי
הנכבד מאוד, שישראל משלמת לפירסומאים אמריקאיים,
עבור יחסי־ציבור.

פרוטקציה ל״מעריב״
שערוריה עתידה לפרוץ כין הכתבים הצבאיים
לכין משרד הכטחון כקשר להעדפ־תו
המכוונת של כתב ״מעריב״ ,רפאל כשן.
בעוד שנימנע מכתבים אחרים לראיין את מפקד
המשחתת, הטבועה, זכה בשן בראיון אכסקלוסיבי עם
סגן־אלוף יצחק, מפקד אילת.
גם סיפורי הציונים־לשבח, שנמסרו לעתונאים כבר
לפני שבועיים, תוך הוראה מפורשת לעכבם עד ליום
הענקת האותות ורק לרפאל בשן הותר לפרסם ראיון
עם מפקד הצוללת תנין, רב־סרן דרור שזכה בצל״ש —
עוד קודם לכן.

הכתבים פנו לעורכי העתונים ונראה כי
ייערך כירור כדרג גכוה.

תיקון בתקן
צפוי סכסוך כין ״מכון התקנים הישראלי״
לבין ״מוסד הטכניון למחקר ולפיתוח״.
שני המוסדות, הנחשבים למעבדות־בדיקה מוכרות
על־ידי המוסדות הרשמיים בישראל, נמצאים בתחרות
מתמדת על לקוחות, בעיקר בין התעשינים הישראליים
שהחוק מחייב אותם לבדוק את מוצריהם להבטחת
התאמתם לדרישות תקני־טיב רשמיים.
לפי הסידור הנוכחי רשאי רק מכון התקנים להעניק
אישור המקנה זכות סימון ב״תו־תקן״ ,בעוד לקוחות
הטכניון נאלצים להסתפק בתוית הפחות מרשימה —
״בפיקוח מוסד הטכניון״.

הכל הזכיר לי את הודעות קול ישראל
ערב שיירת־ד,אחווה הגדולה שלנו. הרגשתי
שעלי ללכת. שאלתי כמה מכרים איך להצטרף,
ונסתבר כי כולם נוסעים.
בשש בבוקר הגעתי למקום־האיסוף שלי,
ליד הווילאג׳ ,רובע ההיפים של ניו־יורק.
השחר עלה מעל ברוקלין. השעה היתד. כה
מוקדמת, כי הנסיעה לוושינגטון באוטובוס
אורכת חמש וחצי שעות. ברכבת זד, רק
ארבע שעות, אבל ברכבת אין כרטיסים. הם
אזלו מזמן. גם לרכבת המיוחדת.
במקום־האיסוף בכיכר־יוניון הזדנב תור
ארוך־ארוך. עברתי על פניו והכרתי את כל
הפרצופים. כלומר, לא הכרתי אותם אישית
— אבל היו אלה בדיוק אותן הפנים שהייתי
רגיל לפגשם אצלנו, בבוקר של שיירת־שבת
או שיירת־אחווה. יכולתי לזהות כמעט כל
אחד מהם — הסטודנטים הצעירים, נערות־כסית,
הפרופסור הצעיר עם אשתו, האידיאליסט
הקשיש עם ילדיו, ציירים, משוררים,

-- -מאת

אודי א מדי
צעירים זועמים מזוקנים, חתיכות במיני, וגם
סתם אזרחים טובים שאיכפת להם.
לפתע הודעה ברמקול :״ שני שלישים של

נהגי ה או טובוסי ם סירבו להוביל אותנו. אין
או טובו סי ם לכולם. תנסו לעלות על רכבת״

דהירה מטורפת לתחנת״הרכבת. אין מקום
ברכבות. קהל עצום כבר מחכה שם. מה
לעשות? עושים הכרה עם כמה זוגות צעירים.
אולי שוכרים אוטו? טלפון להרץ, ל־אביס,
לשאר החברות. אין מכוניות היום.
הכל נלקח מזמן.
חזרה במונית לכיכר־יוניון. הצלה מן השמיים.
יש אוטובוסים. ועוד איזה! אוטובוסים
של בתי־ספר, טראנטעס ישנים, נהוגים
בידי מורות קשישות.
עולים וזזים, סוף־סוף, באיחור של שעה
וחצי. האם נאחר לעצרת?

״צרץ• דזרוס ד ״!8
ף־ 1דרך יש זמן להכיר את הנוסעים.
^ וגם לעמוד על טיב החומר האנושי הזה.
ה״מרשאל״ ,הסדרן מטעם ועדת־ההפגנה,
הוא צעיר עדין, בעל שפמפם, המנסה לשווא
להכניס סדר• לידו עוזרת צעירה, מן הסוג
שהיו קוראים לה בארץ ״ביטניקית״ ,שערות
שחורות ארוכות וכפתור: התייצב מול מחר

חרי
המלחמה!

השתהו בהפגנה הגדולה
בוואשינגשן והיה נין הפורצים הראשונים -הוא מדווח:
ף 1פתע שאלתי

את עצמי: מר, אני עד

/שה כאן, בעצם?
ישבתי בין אלף אנשים — רובם צעירים
וצעירות, תלמידי אוניברסיטאות — על מש־טח־בטון
גדול, וצעקתי יחד עם בולם, בקצב,
את סיסמת היום:
.מר, אתם רוצים?״
״ש ל 1ם 1״
״ מתי אתם רוצים אותו?״
״ענשיוו״

לפנינו, במרחק של כמה צעדים, עמדו
חיילים בשתי שורות צפופות, כשרוביהם
הטעונים מכוונים לעברנו. הבעת־פניהם הזכירה
את אימרת־האימונים של צה״ל :״רצח
בעיניים״ .מאחורינו ניצבה שורת־חיילים
שנייה.
מעבר לחיילים הזדקר השער הראשי של
הפנטאגון. ,משרד־הבטחון האמריקאי. משם

פיקד קצין ברמקול על החיילים :״ מ חלקה
גימ״ל — ל שמור על הקו — איש לא נכנס,
איש לא יוצא.״

היינו מכותרים מכל העברים. רק חור
אחד נותר עדיין בטבעת־הכיתור: קטע של
כמה מטרים, מעל לתהום, שהיה תפוס עליי,
המפגינים. שם אפשר היה לרדת בחבל
אל ההמונים שעמדו למטה. משם גם באה
אלינו תגבורת באותה דרך.
״מה אתם רו צי ם?׳
״שלום ׳ 1
״ מ תי אתם רוצים אותו?״
״עכשיו ׳ 1
״שלום! עכ שיו! שלום! עכ שיו! שלום

בלב כל אחד מאיתנו ניקרה אותה השאלה:
האם להסתער על השער ולגרום ל־מירחץ־דמים,
ובכך ליצור מאורע שיסעיר

את העולם כולו — או להישאר כאן, עד שיאסרו
אותנו?
בלבי שלי ניסרה שאלה שניה, פרטית:
האם להישאר כאן, ולהביא לכך שמחר יהיה
כתוב בכל העיתונים שחבר־כנסת ישראלי
נאסר בהפגנה בפנטאגון — או להסתלק
מייד?

פרופסורים ונערות ״כפית״
ך־< חלטתי להצטרף להפגנהלידלפד-
| | כן. ברדיו ובטלביזיה הודיעו על ריכוז
אלפי חיילים בוושינגטון, לקראתה. על המסך
נראו פקידים בכירים, שהשמיעו איומים
קודרים. בכל מהדורת־חדשות נמסר על הכנות
נוספות לקבלת פני המפגינים — הבאת
צנחנים, ריכוז שוטרים, הכנת מיכלאות ו־בתי־סוהר.

לפני
יושב נגר קשיש. מאחורי — טיפוס
בעל קול אדיר, הנואם ללא הפסק, קומוניסט
המתנגד למוסקבה ולפקינג, והדוגל בקאסט־רו
.״איזו מין הפגנה היא זו? צריך לזרום
דם! בלי דם זה לא שווה כלום!״
אבל הוא במיעוט. האוטובוס מורכב מאנשים
השונאים אלימות — גראפיקאית בחברת
פירסומת, פקידה בחברת שיווק, והדבר,־ד,רבה
סטודנטים. איש אחד, צייר מיק-
צועי שבא עם אשתו, הלבושה במעיל פרווה,
הביא עימו שלט שהכין בעצמו. בצד האחד
הסיסמה ״תנו?הם לחיות!״ בצד השני אריה
נחמד, הרובץ ליד כבש. במשך היום ראיתי
הרבה מאות שלטים מסוג זד״ תוצרת עצמית,
מהם שהיו עשויים בכישרון רב.
יחד עימי, על מושב שנועד לאיש אחד,
יושבת צעירה בת .17 רות קפלן, יהודיה,
דור שני בארצות־הברית. שמיניסטית. שערות
זהובות, עיני תכלת, וספר של אפלטון.
צריכים ללמוד• יש בחינה.
מדוע היא באה? מפני שצריכים לבוא. כל
חבריה באו גם. כמעט כולם יהודים כמוה.
השיחה מתגלגלת לעבר ישראל. ההורים
אינם מתעניינים בה. הם לא דוגלים בציונות
ובדת• אבל היא דווקא הלכה פעם ל-
מחנה־קיץ, בהשפעת ההורים הציוניים של
חברה. זה היה נורא. אווירה מיליטריסטית
כזאת. לאומנות מחרידה. של מי זה היה?
של תנועה שקוראים לה בית״ר. מאז היא
לא רוצה לשמוע על ציונות. אבל בימי המלחמה
היא הרגישה בכל זאת איזשהו קשר.
אמריקה היפהפיה עוברת על פנינו. מדינות
נידג׳רסי, דלאוואר, מארילאנד. גגות־רעפים
בים של ירק, נהרות עצומים, חורשות
נהדרות בשלל צבעי השלכת.
לידנו עוברת שיירה צבאית, גם היא בדרך
לוושינגטון. שני תותחי־שדה נגררים.
מחלונות־האוטובוס צועקים. :שלום! שלום!״
החיילים עונים בסמל ו־.
מכוניות רבות נוסעות באורות דולקים.
ברדיו הודיעו כי זוהי השיטה שבה יראו
אמריקאים טובים שהם ״תומכים בבחורים
שלנו בוויאס־נאם״ .כך מפגינה אמריקה השמרנית,
הלאומנית, נגד ד,אמריקה החדשה״

הנותרת לעבר וושינגטון באוטובוסים, ברכבות,
במכוניות, במטוסים.

אל תפחיד את השוטרים
ך* אוטוכוס מעבירים מיפקד. מי רוצה
לחזור בלילה לניו־יורק? נא לענות כן
או לא. מי שמתכונן לקחת חלק בפעולות
של מרי אזרחי בפנטאגון, שיענה ״לא
בטוח״ .לא בטוח, כי קרוב לוודאי שימצא
עצמו, בטוף הערב, בביודסוהר או בבית־חולים.
האווירה
העליזה באוטובוס, אווירה של
פיקניק המוני, גם היא מזכירה לי את השיירות
שלנו בארץ. אולם בין ציחקוק ל־ציחקוק,
לומדים הבחורים והבחורות את
ההוראות שחולקו לנו בכתב:

״אחרי ההפגנה ה ה מוני ת, ייע שה נ סיון של
פעולה ישירה בפנ ט אגון מדריכים מאומנים
יו בי לו את ה מעוניינים ל מ קו מו ת שבהם
הס יהיו יעילים ביותר איננו מתכוונים
לפרוץ שר שרות שוטרים, או לפרוץ לפננוא־גון
בכוח. אולם אנחנו נעשה נ סיון נמרץ
להפריע לעבודת הפנ ט אגון ולהי שאר ב מקו ם
בל ז מן שאפשר.
״בסיקרה של התקפה עלינו, עלינו להיש אר
שקטים ובלתי־תוקפניים עד כמה שאפטר•
עליך לה שתמ ש ב טכניקות ה שונו ת ש פו
תחו כדי להקהות את כוחה של התקפה
גופנית. נסה־נא לה שתלט על זעמך ופחדיך
הטבעיים.
״אם המ שטרה ת ת חי ל לבצע מאסרים, הטכניקה
הבדוקה היא לשכב ללא נוע, כן
שהשוטרים יצטרכו לשאת א,ותך למכונית־המעצר.
טכניקה זו היא חו קי ת בעיר וושינג־טון,
אבל לא במדינ ת וירג׳יניה (בה נמצא
הפנטאגון).
״ברוב המיקרים, מוטב לא לרוץ. אם אתה
רץ מן ה שוטרים, אתה עלול לעודד אותם
להיות ברוסאליים. אם את רץ לקראת השוטרים,
אתה עלול להפחידם ולגרוס לפעולה
פזיז ה מצידם. זכו ר: ה שוטרים הם לרוב
אחוזי־פחד, כשהם מטפלים בהמון
בינתיים מודיע הטרנזיסטור :״החיילים
הקימו מחסוס־תיל בנוב ה של שני מטרים
וחצי מסביב לפנטאגון.״ צחוק גדול במכונית.

בכניסה לוושינגטון ממתין לנו מישמר
של שוטרים. הם נראים חסונים ואלי־

גוו נסו לינקולן

ב שולי העצרת הה מונית, מס־תיני
ס המפגינים ליציאת ה־מפגינים
לעבר הפנטאגון. בין העמודים נראה, במטו שט ש, פסלו של

מים. מישהו צועק :״גסטאפו!״ משתיקים
אותו.

עשו אהבה, לא מלחמה :
ף* רבדי העיר מדכאים. שכונות־עוני
24 עצומות. בתים הדומים למצוי בשכונת־התקווה
.״זוהי אמריקה האמיתית,״ אומר לי
הנגר שלפני. הכושים מהווים רוב בוושינגטון.
כמעט
ואיננו רואים את כיפת בניין
הקונגרס, את הבית הלבן. אנחנו מתקרבים

לינקולן. מ שמאל: אורי אבנרי מק שיב לנאומים, ב ת מונ ה שצולסה על־ידי
אחד המפגינים. אות ה שעה נאם הדוקטור בני מין ספוק,
בוויאט־נאם.
ה תינו קו ת רצח המפורסם, נגד
רופ א־ התינוקות

ליעד, ואי־סבלנות גדולה משתלטת עלינו.
היעד הוא ״יד לינקולן״ — בניין־העמודים
שבו יושב לינקולן בכורסתו, בפוזה המפורסמת.
הוא משקיף לעבר אובליסק אדיר,
הקרוי ״יד וושינגטון״ ,הניצב מן הצד השני
של אגם־מים ארוך. מסביב יש שטחי־דשא
נרחבים.
אנחנו קופצים מהאוטובוס. האם איחרנו?
לא. העצרת נמצאת עדיין בעיצומה. המיצעד
הגדול אל הפנטאגון עדיין לא התחיל.
המראה מרהיב. מסביב לאגם מרוכזים
כמאה עד מאה וחמישים אלף איש מכל
הסוגים, ובעיקר — נוער, נוער, נוער. ים
של סיסמאות — חלקן מודפסות, חלקן
מצויירות ביד. על המדשאות יושבים, בקבוצות
פרטיות, הרבה אלפי אנשים נוספים.
זוגות צעירים מחובקים. פה ושם שקוע
זוג בנשיקה עמוקה. ידידים נפגשים ומריעים
זה לזה.
מישהו נואם. מישהי שרה ״הללו־יה!״
מעטים מקשיבים. הכל מצפים, בדריכות עליזה,
למה שיבוא אחר־כך — ליד הפנטאגון.
כושית יפהפיה עוברת לידי, כשהיא
נושאת כרזה״ ״ שוס ויאט־קונג לא קרא
לי כו שית מלוכלכת!״ מולה בא כושי צעיר,
הנו שא כרזה :״ הפ סי קו את המלחמה נגד
אמריקה ה שחורה!״

קבוצה של צעירות, במחצאיות קצרצרות,
נושאות את דגלי הודייט־קונג, כחול ואדום.
גבר מזוקן נושא מתחת לבית־השחי ״מחקר
השוואתי של תורת השפות״ .בוזדאי פרופסור.
כומר קאתולי צעיר, עם צווארון
הפוך, משוחח עם נזירות, הנושאות שלט
בעל סמל דתי והמילים הנוצריות :״ שלום
עלי אדמות.״
שורה של היפים, בנים ו בנו ת עם שערות
ארוכות, פרחים מ א חו רי האוזניים, הנו שאים
כרזו ת ג דו לו ת :״ א הבו ה בעירו מריו־אנה,
לא תינו קו ת ע שו אהבה, לא מלחמה!״

פרהים,
לא פצצות

ך* כל שירד סדר מופתי. איש אינו זורק
^ ניירות על הארץ. הבחורה התמירה עם
הטבור הגלוי והרגליים היחפות אוכלת את
רגל־התרנגול, שמה את העצם בנייר, מכניסה
את הנייר לארנקה.
זוהי אמריקה האחרת — אמריקה השונאת
את המלחמה, אמריקה השונאת את המישטר,
דור צעיר המואס במציאות, הרוצה בעולם
חדש. תענוג להיות כאן. אתה אומר לעצמך
:״אלה הם האנ שים שהייתי רוצה לה
משלב
זרועות עם הנערה מימיני והסטודנט
משמאלי. שילוב הזרועות דרוש כדי לעמוד
מול מחץ של התקפה — מצד בריונים
פאשיסטיים או מצד שוטרים.
מדריכה עוברת על פני הטור :״כל הבחו רות,
נא להוריד את העגילים.״ הגברים המעטים
שבאו עם עניבות מורידים אותן.
יש להסיר כל דבר היכול לפצוע או לחנוק
בעת תיגרה.
המתיחות גוברת. הגשר מעל לנהר ה־פוטומאק
הוא צוזאר־בקבוק. צועדים עשרה
מטר, נעצרים, עוד כמה מטרים, ושוב עוצרים.
מחיאות־כפיים
סוערות. טור של קשישים
עובר על פנינו, עם כרזה :״ותיקי חטיבת
לינקולן״ — החטיבה האמריקאית בברי־גאדות
הבינלאומיות בספרד. אחריו: טור
של מתנדבי חיל־השלום שחזרו הביתה, וטור
של ״חיילים משוחררים — למען השלום״
,עם כובעים צבאיים ואותות־הצטיי־נות.

של שלטים מעלינו, ים של שלטים
לאורך הדרך. כמה מהם גסים ממש :״ג׳ונ־סון
— הפסק! חבל שאביך לא הפסיק
בעוד מועד!״ או :״היטלר יושב בבית
הלבן•״
על כרוזים רבים מתנוסס דיוקנו המזוקן
של צ׳ה גבארה, שנהרג כמה ימים לפני
כן .״נקמו את ניקמת גבארה!״ והסיסמה
העיקרית של היום, סיסמת סרבני הגיוס:
״לעזאזל: לא נלך!״

בצד הדרך עומד פסל גדול של חייל
אמריקאי מדור קודם, מזויין ברובה. שמו
עליו פרחים והשלט :״עזרו לחיילינו —
לחזור הביתה בחיים!״
שלטים. שלטים .״עשו ילדים — לא מלחמה!״
אומרת הכרזה הנישאת בידי האיש
לפני .״אבדון — לפנטאגון!״ מכריזה בחורה
במתצאית אדומה ומגפיים מודרניים. היפי,
עם שערות ארוכות, נושא (או נושאת?)
כרזה האומרת :״המטירו פרחים — לא
פצצות!״
עברנו שני קילומטרים. היום חם מאד.
מתחילים להזיע. המתח פג, ושוב איננו
משלבים זרועות. השורות מתערבבות. אני
רואה גב של בחורה ועליו השלט :״אני
שמחה שבאת.״
אנחנו נכנסים לשטה של מדשאות מרהיבות,
ליד הנהר. אני מרים את המבט.
לפני, על גבעה, בניין מאסיבי.
הפנטאגון.

,,אמריקה היא הולת נפ ש...״

כירם גם בחיים הפרטיים.״

פלאקאט זה מראה יד, התו חבת את פסל החירות
לתוך ג רונו של איש צהוב, המסמל א ת ויאט־תוך
פקודה :״אכול ו״ .סיס מו ת אחרות :״ ת ת קנו קודם כל את אמריקה!״ —
בגנראליס — לא בחי לים הבו את חיילינו הביתה עכ שיו — בחיים!״

פלאקאט לדוגמה

נאם,
״ירו

אחרון הנאומים עדיין לא ננאם, אולם
התהלוכה כבר יוצאת לדרך. זוהי תהלוכה
אינסופית. הרבה רבבות לפני, הרבה רבבות
מאחורי.
מדריכים עם סרטים כחולים על השרוולים
נותנים הוראות .״ע שרה איש לשורה.
לשלב ז רועות. ז הו אמצעי ב ט חון.״ אני

ך * קומיקאי השחור,

דיק גרגורי, מק

ן בל את פנינו בנאום .״א מריקה היא
חולת־רוח. יש לה שכיב אות ה על ספה ולדבר
אל ליבה. ז הו מה שאנחנו עושים. אנחנו
רופאי־הנפ ש של אמריקה

הקהל יושב על הדשא, אוכל, מקשיב,
מוחא כפיים. מחכים.

בניין הפנטגון מזדקר למעלה מימין, כשהמונים מנושינים לנאומים, לפני הפריצה
(המשך מעמוד ) 11
ואז באה ההודעה :״נורמן מיילר ואחרים
מתקרבים עכשיו לבניין הפנטאגון כדי
להפגין מרי אזרחי. מי שרוצה להצטרף
אליהם, יילך בכיוון דרום־מיזרח

המונים קמים ונוהרים אל הבניין הקודר.
בדרך נתקלים במחסום־גדר. הוא נעלם
תוך דקות, נרמס ממש מתחת לרגלי ההמונים.
נכנסים לשטח האסור, וצועדים קדימה
— זוגות מחובקים, קבוצות של סטודנטים,
ההיפים עם השלט: אהבו!״ גל אנושי גדול,
צעיר, יפה.
לפתע צעקה :״בווווו!״ מולנו עומדת שורה
של חיילים עם אלות, מאחורי חבל
מתוח. מאחוריה — שורה של נושאי־רובים.

שמעל לשתי הקומות האלה. כביש זר, נועד
למכוניות הרוצות להגיע לשער הראשי של
הפנטאגון. הגג של שתי הקומות התחתונות
מהודה מישטח, שעליו ניצב הפנטאגון המוכר
— הבניין בעל חמש־ר,צלעות וחמש הקומות.
ההמון מצטופף מול קיר־הבטחון. הוא
עדיין פוחד לפרוץ את שרשרת החיילים
מאחורי החבל המתוח. הכל יודעים שהחיילים
קיבלו פקודה לפתוח באש.
מחכים. למה?

״אמריקאים, אל תירו!״

תאום מתגלגל הכל כמו בסרט.
מה זה מזכיר. כיבוש הבאסטיליה? לכי

מישהו קושר חבל לראש הקיר. איני
יכול לעמוד בפיתוי. אני מטפס למעלה
בחבל. לפני ואחרי מטפסים צעירים נחושי־החלטה.
במאמץ
אני עובר את המעקה וקופץ פנימה.
אני עוצר. המראה הוא פנטסטי.
לפני, במרחק של כמר, עשרות מטרים,
שער־ענק של הפנטאגון. לפניו, שורות
של חיילים בעלי הבעת־פנים קפואה. אחדים
מהם לועסים מסטיק בעצבנות.
הצעירים והצעירות שפרצו את הפריצה
המקורית יושבים על הארץ. הם שרים שירי
מרי. מדי פעם קם אחד מהם, ישר
מול לועי הרובים, ונואם לחיילים על השלום
והצדק בתיאט־נאם.
הקול המונוטוני של הקצין ברמקול מטרטר
ללא הפסק :״מחלקה גימ״ל — לשמור
על הקו! איש לא נכנס! איש לא יוצא!״
אני מסתכל אחורה. אנחנו באמת מוקפים.
משהו גורם לתנועה חפוזה. במהירות
הבזק מורידים החיילים את קני הרובים,
ישר מולנו, מוכנים לירי .״אל תירו! אמריקאים,
אל תירו!״ צועק קול צרוד .״שלום
— עכשיו! שלום — עכשיו!״ שואג ההמון.

אני
מביט בחיילים. מה מזכירות לי
הפנים? בתדאי: התמונה המפורסמת מהסרט
דוקטור ז׳יבאגו. הקוזאקים, רגע לפני ההסתערות
על ההפגנה.
המתח הולך וגובר. הכל יודעים: תנועה
אחת, תזוזה אחת, וכאן יהיה מירחץ־דמים.
הצעירים מחכים. באמצע עומד איש בעל
מסיכה של מלאך־המתת. מישהו מרים כרזה
עם ראשו של ג׳ונסון ופסוק מספר משלי:
״ענה
עיניו.״

כסיל

כאיוולתו,

יהיה

חכם
ב פצצת
גאז

היפי צעיר דוחף פרחים לתוך לועי הרובים
של השוטרים הצבאיים, המכוונים לעברו את
רוביהם הטעונים, מוכני ם לפקודת־אש. תמונה זו צולמה במקום שבו הומטרה כעבור
שעה קלה פצצת־הגאז. החיילים מנתקים את ההמונים מהצעירים, שפרצו אל שער הפנטאנון.

פרחים מול רובים

הקהל נעצר. צנחנים ושוטרים צבאיים, בקסדות
מבהיקות.
אחד קורא בקול צרוד :״מה אתם רוצים?״
ההמון עונה בשאגה :״ שלום ! ״
שוב הקול הצרוד :״מתי אתם רוצים
אותו.״

שאגה אדירה :״ עכשיו 1״
ההמון מול החיילים הולך וגדל. המאות
הופכות לאלפים. לרבבות. גבר נושא תינוקת
על כתפיו. בעל ואשד, גוררים ביניהם
ילד בן ארבע. החיילים נושאי־הרובים עומדים
דומם, מבלי לזוז. מלמעלה׳ מראש קיר־בטון,
משקיף עלינו קצין בעל כובע מוזהב
של גנרל.
אני מנסה להבין את המערך. לפנינו,
מעבר לחיילים, קיר־בטון בגובה של שתי
קומות. אלה הן, כנראה, שתי הקומות
״התת־קרקעיות״ של הפנטאגון. משמאל מוביל
כביש מורם, הדומה לגשר, אל המישטח

דת המיבצר בימי הביניים?
צעקת־גיל אדירה, מאלפי גרונות. משמאל,
בכביש המורם העולה למישטח, פורץ זרם
אנושי. החיילים נשטפו הצידה. כעבור שניות
מופיעים המפגינים מעלינו, בראש קירר,בטחון.
מישהו מנופף שם בדגל של ה־וויאט־קונג.
פרצנו אל הפנטאגון!
כעבור רגע שוב מסתדרת שורת החיילים
בכביש העולה. האלות מופעלות. האנשים
למעלה מנותקים. ההמון נדחק אל קיר־הבט־חון.
אחד, שניים, שלושה מטפסים על
הקיר, למעלה. ראשם מציץ מעבר למעקה דד
בטחון.
הם מרתחים לנו בקול נרגש :״שורות של
חיילים. רובים. מחסניות בתוך הרובים. הס
עומדים לירות.״

קול היסטרי צועק :״הס מכמנים אלינו
את הרובים! הס מכוונים אלינו את הרובים!
קלגסי ג׳ונסון מכוונים אלינו את הרובים!״

ן ץ רועות של התלהבות. משהו בוער
4 1באוזיר. פיסת־נייר על גבי מקל. פיסת-
נייר קטנטנה: תעודה של לישכת־הגיוס האמריקאית.
עוד
צעיר ועוד צעיר מבעירים את תעודותיהם.
האווירה היא כמעט של טכס דתי.
הצתת התעודות היא עבירה פלילית חמורה.
היא גם המעשה העליון של התמסרות אישית
למען השלום. עשרה, עשרים לפידים
בוערים.
החיילים עומדים בלי נוע.
לפתע צווחה מאחור. השרשרת האחורית
של החיילים זרקה פצצת־גאז, לעבר המון
שרצה לפרוץ פנימה, כדי להגיע אלינו.
האלות הולמות בראשים. כמה צעירים מתגלגלים
על הארץ, מתפתלים כחנוקים. אחד
המפגינים, בחלוק לבן, כנראה רופא, רץ
לעברם. חייל במסיכת־גאז מאיים עליו.
״מים! מים!״ צועק מישהו.
בקצה המישטח, בראש החומה, צועק
מישהו להמונים למטה ומדווח מה קרה.
שאגה של זעם עונה מלמטה. כמד, צעירים
מגיעים אלינו בטיפוס על חבל.
(למחרת היום יודיעו העתונים כי המפגינים
עצמם זרקו את פצצות־הגאז. הם גם
יספרו כי היו בסך־הכל 35 אלף, או 60
אלף מפגינים. המפגינים יתוארו במעשני־

חאשיש, כחבורה של ד,יפיס מטורפים. הטון
כולו יהיה כמו בצהרוני ישראל אחרי שיי־רת־האחוזה
שלנו. מסתבר כי העתונות האמריקאית
אינה עולה על זו שלנו).

הפכתי לפרדאמריקאי
^ הדרגה שוכך המתח הראשון. ברור
עתה כי המפגינים הבלתי־אלימים לא
ינסו לפרוץ לתוך בניין הפנטאגון עצמו, וכי
על כן אין חשש שהחיילים יפתחו באש.
המפגינים מתכוננים לבלות כאן את הלילה,
ואת יום המחר, עד שייאסרו ויועמדו
לדין. הצעירים מתחבקים עם חברותיהם,
מכורבלים, בגלל הקור הגובר. הקצין עדיין
מטרטר ברמקול.
מה עלי לעשות? לחכות כמו כולם ולהיאמר?
האם זה יהיה טוב להפגנה אם
יסופר מחר כי חבר פרלמנט זר נאסר בין
המפגינים? שמא זה ירגיז את האמריקאים
וייצור הרגשה של התערבות זרים? ושמא
זה ייראה בתעלול של פירסומת?
ומאידך — איך אפשר לנטוש חבורה
כה אהודה במצב כזה, מול רובי החיילים,
בשער הפנטאגון?
אני מתלבט, ולבסוף מחליט כי מוטב
להסתלק. שני צעירים מסדרים לי את החבל,
ואני מטפס למטה, בדרך מתחלקות ידי,
ואני נוקע רגל. קצת מביש, להיפצע ביום
כזה דודקא בדרך כזאת.
אלפים רבים עדיין עומדים למטה, בחשי־כה.
הם הדליקו מדורות מן הכרזות,
מתחממים סביבן. הם לא רוצים לעזוב,
כל עוד חבריהם למעלה מוקפים חיילים.
רבבות של מפגינים אחרים נוהרים אל
האוטובוסים, עייפים עד מ!זת. עליהם לחזור
הביתה — נסיעה של חמש, שש שעות.
בדרך מדברים, בין תנומה לתנומה. האם
זה עזר? האם זה יועיל?
אני טוען שכן. הפגנה כזאת עוזרת
תמיד. אם למעלה ממאה אלף אנשים מוכנים
לבוא לוושינגטון, אם אלפים מוכנים
לסכן את חייהם ממש בהפגנה כזאת, פירושו
של דבר: חלק גדול של העם מתנגד למלחמה.
כל פוליטיקאי יצטרך לקחת זאת
בחשבון.
וחוץ מזה: שוחרי־השלום יידעו עתה כי
אינם בודדים, כי הם עם גדול ורב, שהם
מייצגים חלק חשוב של הציבור האמריקאי.
חשוב גם ההרכב הנהדר. מה שאומר
הנוער המשכיל היום, עתיד כל העם להגיד
מחר.
אני מספר על הפגנות בארץ, בימי המאבק
בבריטים. ועל ההפגנות האדירות שהייתי עד
להן בפאריס, ערב החלטת הממשלה להסתלק
מאלג׳יריה. הן עזרו.
וחוץ מזה, אני מוסיף בליבי: הפגנה זו
עזרה לי לראות את אמריקה האחרת, אמריקה
שאפשר לאהוב אותה. הפכתי היום
לפרו־אמריקאי.
מישהו פותח את הרדיו. הקריין מודיע
על הפגנות־אהדה עצומות בכל רחבי ארצות־הברית,
בכל רחבי העולם. המונים צעדו
בטוקיו, בקופנהאגן, בפאריס.
חוץ מזה טבעה היום משחתת ישראלית
בשם אילת.

שיגוה עיווות? שאננות? העזה מיותרת? התעלמות מחוקי הרוחמס^ ארה נמה
מן השאלות המחנות לבידוד ביו׳ סגן הומטנ״ר, החוסר את טיבוע ״אילת״

יתוח לאחד החווח

י* הלם הראשון שספגו אזרחי ישראל
| | עם ד,טבעתה של משחתת חיל־הים אילת
פג עם ענני העשן שהיתמרו מעל בתי־הזיקוק,
שהופצצו על־ידי צה״ל, בסואץ.

הושמעו לאחר הטבעת אילת, החלו לצוף
השאלות.
השאלות לא היו מכוונות כלפי חוץ. כי
בפרשת טיבוע אילת כידי המצרים לא היה

פנים — לעבר חיל־הים, מפקדו, לעבר צה״ל
בכלל ולעבר האחראים למדייגיות־הבטחון של
ישראל. עצם הצגתן של שאלות אלה בפומבי
הוכיחה כי במישטר דמוקרטי אין פרות
קדושות, והציבור רשאי לקבל תשובה לשאלות
המתעוררות בו, אפילו כשהמדובר
במוסד כצד,״ל.
כאשר התמנה השבוע סגן הרמטכ״ל, אלוף
חייב ברלב, לחקור את הנסיבות שהביאו ל־טיבועה
של אילת, שימש הדבר אות לכך
שהשאלות שצצו בעיקבות האסון לא ישארו
ללא תשובה.

פמו קומנדקר בשביז־עפר
*?< וכדת מינויו של האלוף ברלב מצ־ן
! ביעה על כך שקיימים ספקות לגבי פר

ן 1ן ף אלוף שלמה אראל, מפקד חיל־היס, נראה כשהוא מרואיין על־ידי
1ןןךך
( 1111 כתבי־חוץ על סיפון טרפדת. עתה יצטרך מפקד חיל־היס לעמוד
1 1 / 1171
בלחץ ה שאלו ת שהתעוררו סביב הנסיבות שגרמו לטיבוע ה של אילת ואבדן חיי 47 מאנשיה.

רגשות האבל בהם ליוו ההמונים את חללי
המשחתת פינו את מקומם לרגשות ההערצה
לגיבורי צד,״ל שסיפורי גבורתם פורסמו עם
הענקת הצל״שים השבוע.
ובמקום ההאשמות, הגינויים והאיומים ש

מקום לספק באשר לזדוניותה של התקפת
הטילים המצרית ובאשר למיקומה של
המשחתת בשעת הטבעתה — מחוץ למים
הטריטוריאליים של מצרים.
סימני־השאלה הגדולים היו מכוונים כלפי

טים שונים הקשורים באסון.
כאשר יחידת חיל־רגלים תוקפת מוצב
אוייב, וחיילים נפגעים בשעת הסתערות, אין
הדבר מצריך חקירה. כאשר יחידת טנקים
נתקלת בכוח עדיף ומאבדת את כליה —
גם אז אין מקום לחקירה. אולם כאשר יחידת
רגלים תצא להתקפה עם קליעי־עץ במקום
קליעי־עופרת, או שגדוד טנקים יצא
למלחמה מבלי להצטייד בדלק — אז מחייבות
העובדות חקירה באשר לנסיבות.
מובן שאין קשר בין דוגמות אלה לבין
אסון אלית, אולם הן יכולות להמחיש את
אופי הפעולות הצבאיות המחייבות חקירה.
השאלות שהתעוררו לאחר הטבעתה של
אילת התחלקו לשלושה סוגים: מיבצעיות,
ציודיות ונוהליות. בסעיף הראשון, המיבצ־עי,
היו התשובות ברורות מראש. הן העידו
על כך שבתנאים הקיימים לא היה דופי בצד
המיבצעי.
איש אינו כופר בכך שישראל חייבת להפגין
את נוכחותה הימית בשטחים המוחזקים
בידיה, כשם שהיא מפגינה זאת ביבשה ובאוויר.
השאלה אם דווקא משחתת חייבת לערוך
פטרול שיגרתי בטווח טילי האוייב —

אף לה יש תשובה חיובית. שום כלי אחר
מאלה המצויים בידי חיל־הים הישראלי אינו
מסוגל למיבצע פיטרול וסיור על פני המים
בטווחים שמכתיבים הגבולות החדשים של
המדינה.
גם השאלה שהועלתה השבוע, אם לא היה
צורך, מבחינה מיבצעית, ללוות את המשחתת
בכלי־שיט קטנים יותר, אינה רלבנטית. טר־פרדות,
למשל, אינן מסוגלות, מבחינת טווח־השייט
שלהן ותקופת שהותן במים, להילוות
למסע ארוך של משחתת.
השאלה היחידה הנשארת פתוחה מבחינה
מיבצעית היא זו: האם לאור נוכחותם של
טילים מצריים בנמל פורט־סעיד, לא ניתן
היה להחליף את הפיטרול הימי בטווח הטילים,
בפיטריל אווירי?
אולם זאת שאלה הנוגעת למדיניות ה־מטכ״ל
ולא למיבצעי חיל־הים. על חיל־הים
לבצע את המשימות המוטלות עליו, באמצעים
המצויים בידו, עם כל הסיכון הכרוך
בהן. כמו שיחידת רגלים תשלח קומנדקר
לבדוק אם דרך עפר פנויה ממוקשים, למרות
שד,קומנדקר אינו מחוסן נגד מוקשים.

דא רק מז 7דע
ך* שאלות נעשות חמורות יותר כא

) שר מדובר בבעיות של ציוד.
אילת היתד, משחתת ישנה שנבנתה בשנת
1944 לפי תיכנון משנת . 1939 היא לא
היתד, כלי שיט מלחמתי מודרני ואף חימושה
הוא מיושן ולא התאים ללוחמה ימית מודרנית.
אם הצליחה, אילת לנצח במיפגש הימי
שהיה לה ב־ 12 ביולי עם שתי טרפדות
מצריות, יש ליחס זאת לאימון המצויין של
צוותה ולרוח הקרב שלהם, ולא לציודה.
אולם עובדה זו אין לשנות. מי שקבע את
סדר העדיפות בחימוש חילות צה״ל, הוא
שקבע כי חיל־הים, מבחינת צרכיה ר,בטחו־ניים
של ישראל, הוא האחרון בתור.
(המשך ב ע מו ד )20

סיר־ רב
מנוע

).תדירזוט
חי רו ם

פגי ע ה
ס ת /עו נרד

סאת היתה ״אילת״

מ שחתת מיו שנ ת, אן גאה, שאינה מתאימה
עוד ללוחמה י מי ת מודרנית, ה סימונים על
גבי חתנוונה מראיס אח מקום פניעות הטילים המצריים, ו מ קו ס הי מצאות סירות ואסדות

ההצלה ובן מיקום מכ שירי הקשר של האניה. הטיל הרא שון פגע בדיוק ב מקום בו נמצאים
דוודי האניה, שהוא מרכז החום של האניה. לדעת מו מ חים מצביעה עובדה זו על כ ך. ש הי ה זה
טיל חדי ש ביותר, המנחה עצמו למרכז החום של המטרה, והנמצא רק ב ר שות הרוסים.

פצצת הקולנוע, אלופת־ ההתאבדויות גאו׳ פראנס בוא״ה באה לתל־ אביב

ץ ג*הו טיפוס האשד. האידיאלי לצילומי־
/3עירום קולנועיים?
יפהפיה דקת־גוו? נערה אוורירית ומלאת
חן בתולי?
טעות. הטיפוס האידיאלי הוא אשד, שמנה
עם בטן, שוקיים, ישבן רציני וכל שאר
האביזרים שניתן למצוא אצל קיבוצניקית
מהרפת או אשד, נשואה צעירה, לאחר שתי
לידות.
כך, לפחות׳ סבורה מארי־פראנם בואייה
( )24 כוכבת הסרט !הזרה, המוצג עתה בארץ,
אשר ביקרה השבוע בתל־אביב כדי להתאושש
משהותה הלא־קצרה בטאנטוריום לחולים
מופרעים.
שהות זו באה בעיקבות ניטיון־התאבדות
נוסף, בשרשרת ארוכה של מיקרים כאלה,

מאחר ומארי־פראנס בואייה ידועה, בצרפת, בעלה, שהוא במאי טלביזיה די ידוע בצרפת,
בתור אלופ ת הה ת אבדויך ת.
מצא אשד, אחרת — אולי שמנה קצת פחות
״זה בא ממצבי־הרוח המשונים שלי,״ היא — אותה העדיף על פניה של השחקנית השמנמונת.
אומרת.
תוצאה:
משבר נוסף. וניסיון התאבדות

הירקיו? נוסף.
תוצאה נוספת: חופשה ממושכת בסאנטור־לא
הסיינה יום למופרעים.
תוצאה סופית: מארי־פראנס ביקשה גט
מבעלה, ובימים אלה היא גם עומדת לקבל
** דוע התאגדה, בפעם האחרונה?
אותו.
^ 1על כך אין השחקנית מדברת בקול רם.
ואם כך, ברור מדוע מצאה לנחוץ לנכוע
אבל כששואלים אותה בין ארבע עיניים היא
מוכנה להצהיר שהבעלים הנשואים מרבים לתל־אביב הרחוקה דווקא, ולחזות בפרמיירה
לבגוד, עם נשים אחרות, בכוכבות הנשואות של סירטה — דווקא בקולנוע פאר, שליד
הירקון, ולא על גדות הסייגוב
להם.
וזה, בדיוק, מה שקרה למארי־פראנם:

הי גם הסיבה מדוע אין דוגמניות שהן שת־קניות
גדולות.
״הקונטראסט בין פניה הילדותיים של

רדתי כפ1
להיכנס ק
״זהו א

״שחקנית

*£שר למכמניה

— הם אינם מפריעים

\ £ל ה, כאמור.
מצהירה השחקנית בעלת פני־המלאך המשגעים
והשיער הבהיר :״אני יודעת: יש לי
חסרונות רבים: אני קטנה. אין לי רגליים
ארוכות. אני עגלגלת.
״זה מספיק חסרונות לאשר, אחת. אך מה
שמציל אותי תמיד הוא — שאני פוטוגנית
מאוד.
״שחקנית צריכה מזל. במלים אחרות —
ליפול לידיו של איזה במאי שאינו אידיוט
ויודע לצלם אותך מן הזווית הנכונה. אותי
— על גופי העליון, בעיקר, וקצת בחצי-
פרופיל.
״מי שם לב, לאחר טיפול מתאים, שלז׳ן
מורו יש שקיות ענק מתחת לעיניים? הרי
מילן דמונז׳ו יותר שמנה ממני! בעיקר
בחלקו התחתון של גופה.
״למזלה — החלק העליון שלה רזה. ימזל
דומה יש גס לי.״

״זאכוד -
זה תענוג:״

העיקו למעלה

הכוכבת

מארי־פראנס

בו אייה:

״אפ שר

להיות

^*שה שהיא מושלמת -משעממת,״
ובעלת רגליים שמנות — ובכל זאת להצליח
טל הבד, כאשר הבמאי שלך אינו אידיוט.״ וזה, כ מו בן, אי־אפשר להגיד על הבמאי שלה או מרת מארי־פראנס בבוז אולימפי .״זו־

סדין ומיס וחיוך ר

אלונה סוטי העיוום
בשל ריבוי הסצינות האירופיות בהן

הוא רק אחד התארים
של מארי־פראנס
ה שתתפה, על אף מימדי־

גופה. תואר אחר: אלופת ההתאבדויות, בשל ריבוי ההת מו ט מויו ת
הריג שיות שלה. האחרונה הכניסה אותה לפני חוד שים אחדים
לסאנטוריום. אבל עכ שיו היא הבטיחה להיות בסדר, בלי שטויות.

מארילין מונרו לבין גופר, הנשי והעגול היא
שהיווה את קיסמה העיקרי.
״גם ז׳ולי כריסטי רחוקה מן היופי מאוד־מאוד.
אבל היא מקרינה אישיות ונשיות שאין
שניות לה.
״כמובן שלפני כל סרט אני ניכנסת לטיפול
הרזייה. אני מורידה׳ לפני כל פרודו־קציה,
כחמישה קילו מינימום•
״לקראת הזרה, נכנסתי למוסד־הרזייה יהו־

— ממנו

ף אומנב

1רחש £
הבד הופך

-ישד מסנאטוריום

10 :קילו. כאשר יצאתי מזה, חליתי, ונאלצתי
־חולים אחר, שם טיפלו בי על חולשה!
התענוגות הגדולים ביותר — אם לא הגדול ביותר

לבני ההתמסרות

מתפ שטת ה שחקנית בסרטה הזרה — בסצינה
יפה ועדינה, הרחוקה מאוד מן ה מציאות הג שמית.

3״111

1414

? 1ך 1 1סרג׳יו גובי ( )29 הצטלמה מארי־פראנס עבור העולם הזה,
תל־ברון. גובי מביים את הנערה בעזרת גלים, סדין ותסרוקת.

על חוף

ז ושמח בחוף שד תל־בדוך
־לות, אנחנו הנשים, ליהנות בכלל בחיים שלנו.׳׳

אמנות

השקרים
מי שהאזין לקריאות־ההתפעלוח הגבריות, וליד
בליל־הבכורה בתל־אביב, יכול היה להבץ איך
ערד, שמנמנה למלכת־הסקס־והתענוג.

אלא שעם תום ההקרנה, הודלקו האורות
— ומארי־פראנס בואייה התייצבה על הבמה
— לבושה, למרבה מזלה.
כפי שאמר אחד החתיכים באולם, עם
צאתו מן הקולנוע:
״בחיי, אם לא הייתי רואה את זה בעיניים
שלי — לא הייתי מאמין!
״עכשיו אני סוף־סוף מבין מדוע קוראים
לאמנות הקולנוע — אמנות השקרים!״

ובחברת אחד מלוחמי־צה׳׳ל, רב־סרן דן .״לא הייתי
בטנק. היא לא מ אוסנ תבש טח ז ה!״ היתה הערכתו

סו מן עליה
ה מיקצועית.

15י

פ רוטקטורט

במדינה

פלשתינאי

העם

כן ״ ל אי

שתי מלח מו ת

בי תספרעב רי
לכל תושבי הארץ

הטכס היה צנוע ומכובד. בשם העם
כולו, חילק הרמטכ״ל, יצחק רבין, את
הציונים־לשבח למצטייני מלחמת ששת־הימים
— ולשאירי החללים.
רק לגבי התאריך יכולה היתד. להיות
מחלוקת. היה זר. ה־ 29 באוקטוברי, יום-
השנה של מיבצע־סיני.
תחילה נקבע שבכלל יחלקו את אותות
מלחמת ששת־הימים, לכל משתתפיה, ביום
זה. החלים על כך מי שהיה הרמטכ״ל של
1956 ומי שהנהו שר־הבטחון של — 1967
משה דיין. הוא היה מעוניין לקשור את
שתי המלחמות בצרור אחד.
החלטה זו בוטלה• נותר רק הטכס הצנוע.
ונותרה השאלה: המותר להשוות את
מלחמת ששת־הימים למיבצע־טיני?
הפרדה סרורד! .לכאורה ישנו דמיון.
בשני המיקרים תקף צה״ל בסיני׳ הנחיל לצבא
המצרי תבוסה גדולה. אך בכך מסתיים
גם הדמיון.
לעומתו בולטים ההבדלים, כמעט בכל
המישורים:
• הסיכות. מיבצע־טיני בא ללא סיבה
מספקת ומשכנעת, ועל כן עורר התנגדות
רבה בעולם. התנגדות זו השפיעה על עמדת
המעצמות. מלחמת ששת־הימים באה אחרי
שורת התגרויות ברורות של נשיא מצריים,
והוכרה על־ידי העולם כמלחמת־התגוננות
מובהקת.
• השותפות. מיבצע־סיני נערך מתוך
שיתוף־פעולה הדוק ובולט עם שתי מדינות
קולוניאליות, שלחמו למען אינטרסים ענותם•
מלחמת ששת־הימים היה מיבצע ישראלי
בלעדי, אף בי זכה לתמיכה אמריקאית.
• הנצחץ הצכאי. במלחמת ששת־הימים
הגיע צה״ל לתעלת־סואץ במהירות
רבה יותר מאשר במיבצע־סיני, למרות שלא
זכה למיטתה אווירית זרה ונאלץ לבצע אר.
כל המלאכה לבדו.
יתר על כן, במלחמת ששת־הימים לחם
צה״ל בשלוש הדתות, בעוד שבמיבצע־סיני
יכול היה להתרכז בחזית אחת בלבד.
אין ספק כי צה״ל, בפיקודו של יצהק
רבין, הצטיין ברמה מקצועית הרכה יותר
גבוהה מאשר הצבא של מיבצע־סיני, בפיקודו
של משה דיין( .הדבר הובלט על־ידי דיין
עצמו, כאשר מתח בספרו ביקורת קטלנית
על חלק מקציני צו־,״ל שהשתתפו במיבצע־סיני).

תוצאות המלחמה. המנהיגות
של מיבצע־סיני, שבה מילא משד. דיין
תפקיד פוליטי ׳מרכזי׳ נסוגה כמעט מייד
מכל השטחים הכבושים. אחרי מלחמת ששת־הימים
עדיין מחזיקה ישראל בשטחים
שנכבשו, מסוגלת להשתמש בהם לשם השגת
פתרון של קבע — התנאי שלא תיפול הרבו
לשכרון הנצחון של עצמה.
מכל הסיבות האלה, מוטב להפריד בבירור
בין שני המיבצעים. יהיה זד. לרעת ישראל
אם יזהו את מלחמת יוני 1967 עם המיכצע
של אוקטובר — 1956 מיבצע המעורר
בעולם רק זכרונות שליליים.

לאי

פדרציה עם

הלב נו ן והדרוזים

כן״לאז
קר א,1967 :

ומה הלאה?
שלום עברי
הספר הפוליטי של היום

מאת יונתן רטוש
הוצ׳ חרמון, ת.ד , 17223 .ת״א
המחיר 2.50ל״י
להשיג בדוכני העתונים

זיווז

הכנסת מי מעד

לידים

לגבר ולאש ה

קרם
מרכז עדשות מגע
מ 1£א 3 0 £א 1 ^. 0 1 1£א 0 0

״גרוזופסקי -אישון לנס״
תל־אביב, רחוב שניאור ( 5פינת רח׳
פינסקר ,20 ליד מוגרבי, מול מגרש
חניה) טל 55029 .

שעות קבלה 9-17
נשמח לשלוח חובר תהסברה
לפי בק שח.

הויכוח המדיני הגדול, שבו נפתח מושב־החורף
של הכנסת, הביא בפעם הראשונה
לגילוי כלשהו של עמדת המפלגות לגבי
בעיות המלחמה והשלום.
נאומו של ראש־הממשלה לא חידש דבר.
הוא חזר על העמדה הידועה: הממשלה לא
תגלה שום תנאי־שלום, מחכה למשא־ומתן
ישיר וגלוי עם מדינות־ערב. הוא דק היה
מוכן להגיד כי הממשלה לא תסכים לגבולות
הקודמים, וגם אינה רואה אפשרות לפתור
את בעיית הפליטים בארץ־ישראל• בכך,
נעל, פחות או יותר, כל דלת של סיכוי
למשא־ומתן.
יותר מעניינים היו דברי דוברי המפלגות.
בפעם הראשונה נתגלתה בבירור קשת
הריעות:
>• דוד הכהן (מפא״י) הקדיש את עיקר
נאומו כדי להזהיר בפני סכנת השלום. השלום,
כך הסביר, עלול להזיק למדינה, מכיוון
שיהיה כרוך בנסיגה מן העמדות

הקיימות. החזקת העמדות הקיימות עדיפה
על השלום.
אולם, הסביר הכהן, אסור בשום פנים
לדבר על סיפוח או על ארץ־ישראל השלמה.
צריכים להמשיך לטעון בשם השלום והביטחון.
הסיפוח, כך רמז, יבוא אז מעצמו.
• שלמה רורנס (אגודת ישראל),
הציע בשם דת־ישראל להנהיג עונש־מוות לאנשי
אל־פתח, וכן דרש שבכל פירסומי
הממשלה יובלט כי אלוהים הוא שניצח
במלחמת ששת־הימים.
• משה א ונא (דתיים לאומיים) נשא,
במפתיע, את הנאום הטוב ביותר של הויכוח.
אונא, הרגיל לדבר בצורה יבשה
ואף משעממת, נשא הפעם את הנאום שראש־הממשלה
היה צריך לשאת• הוא הכריז כי
השלום חשוב לא פחות מן הניצחון, כי יש
להתחשב בזכויות הלאומיות של הערבים,
כי יש לפתור את בעיית הפליטים בארץ,

לעומת זאת, שאין שום אפשרות של שלים
בדורנו, וכי ישראל חייבת להיות מוכנה
למלחמה תמיד.

דיענת
ל חיו ת בשלום הצהרה בלתי־שיגרתית הושמעה, השבוע,
על־ידי מוחמר דרוויש ( )63 מנכבדי כית־ג׳לה,
הפרבר הגדול מעל לעיר בית־לחס.
מדבריו של הנכבד, יליד מחוז ירושלים
ואדם בעל עבר ציבורי עשיר בימי המנדאט,
ניתן היה להבין שהוא מוסר הצהרת־נאמנות
למדינת־ישראל — הראשונה מסוגה שהושמעה
על־ידי אחד מאנשי הגדה.
ואומנם, בחג הסוכות, בא דרוויש לבית
נשיאה של מדינת ישראל, זלמן שזר, לחץ
עימו ידיים, וקרא קריאות בגנות פעילות
חתרנית בגדה.

להלן דבריו של דרוויש עצמו,
בפי שנמסרו השבוע — באנגלית
-לכתב ״העולם הזה״:

דרוויש כמדי קצין־בריטי ()1942
באס ! די !

מספיק 1

וכי יש למצוות את כל אפשרויות ההידברות
עם ארצוידערב.
• שמעון פרס (רפ״י) נשא נאום
ערוך יפה, שבסופו נשארו הכל תמהים
לדעת מה אמר. הוא דיבר על ישראל החדשה
,,הכוללת את כל ארץ־ישראל, שהערבים
לא יהיו אזרחים בה, אלא ינהלו את
חייהם הם. יחד עם זאת יש לעודד אותם,
על־ידי, הדרכה״ לעזוב את הארץ. הרושם
המובהק: גירוש הערבים עד כמד, שאפשר,
יצירת מושבה עם ניהול עצמי לנותרים.
לאחר־מכן בשיחה פרטית, הכחיש פרס
בהחלט רושם זה. מה שהתכוון לומר,
לדבריו: מדינר, אוטונומית לערביי־פלסטין,
עם דרכונים וצבא משלד״ שתהיה קשורה
בישראל.
יחד עם זאת הוברר, כי אין הסכמה בין
אנשי רפ״י עצמם על תוכנית מדינית• דברי
פרס סותרים הכרזות של בן־גוריון ודיין,
ששניהם לא באו לכנסת.
• יעקבח זן (מפ״ם) הציע קונפדרציה
של ישראל עם מדינה ערבית, שתכלול את
הגדה המערבית והגדה המזרחית. אך יחי
עם זאת, קבע שישראל לא תשוב לגבולותיה
הקודמים — ״לא בצפון, לא בדרום ולא
במזרח״ .הוא לא הסביר איך ישוכנע המלך
חוסיין להצטרף לקונפדרציה המפ״מית.
• שמואל תמיר (המרכז החופשי)
דיבר בלשון הספר ״ 1984״ (״מלחמה היא
שלום, עבדות היא חרות״) ,הוא הציע לכונן
שלום בין ישראל וערביי פלסטין —
על־ידי סיפוח כל השטחים הכבושים לישראל.
ההגדרה :״שלום כפוי״.
• אמיל חסיוכי (רק״ח) טען כי הכוחות
המתונים מתגברים בארצות־ערב, וכי
אפשר לכונן שלום עמם, אם תכריז ישראל
על נכונותה לסגת אל גבולותיה הקודמים.
אחרת, הזהיר, יהפוך המרחב לוויטנאם
שנייה.
• אורי אופנרי (כוח חדש) האשים
את הממשלה בהחמצת הזדמנות היסטורית
(אולי האחרונה בדורנו) להשגת שלום (ראה
הנידון).

• זאב צור (אחדות־ד,עבודה ).טען,

כדי שיבינו הקוראים שלכם מי המדבר,
צריו קודם לדעת כמה פרטים על בעל־הריעות.
ובכן, אני בנו של השייך הידוע
עבד־אל־פאתח דרוויש.
אבי היה שלוש פעמים חבר בית־הנבחרים
הירדני — ואחי פעמיים, כנציג הפליטים
ותושבי איזור בית־לחם. אחי השני, חסן,
מנהל מחנה פליטים בסביבות בית־לחם, עד
היום הזה.
אני עצמי נולדתי במלחה, ליד ירושלים.
חונכתי בקולג׳ נוצרי ירושלמי, ועם כוא
מלחמת העולם השנייה — התגייסתי לצבא
הבריטי, שם ראיתי קרבות ופיקדתי על טוראים
וסמלים ערביים ובריטיים כאחד —
בדרגת לפטננט (סגן).
כלי״מישחק. וכאן, אולי, כדאי להסביר
מדוע איני רוחש התנגדות למצב:
עובדה היא שתושבי מלחה עזבו תחת
לחץ כנופיותיו של חאג׳ אמין אל־חוסייני,
המופתי הירושלמי הנודע לשימצה. באו
ואמרו לנו :״צבא היהודים ירצח אתכם; יקה
את נשותיכם ואת רכושם!״
כיום יש בישראל עיתונים וגם מושמעים
שידורים למען הקמתה של ממשלה פלסטינית
עצמאית.
אני נגד, כפי שהייתי נגד כשדיברו ברוח
זו נאצר ושוקיירי.
אינני מאמין שזרים יבולים להקים מדינה
פלסטינית עבורנו. ושוקיירי היה זר, אם כיליד
עכו: בובה בידיו של עבד־אל״נאצר.
כל מי שרצה בממשלה פלסטינית, עד
עכשיו, רצה בממשלה חולה וחלשה. ממשלה
פלסטינית חולה וחלשה, המתקיימת לצידה
של מדינת ישראל, היא בגנות חופש העם
הפלסטיני, בגנות פלסטין. לו הוקמה, היתה
משמשת רק כלי־מישחק בידיו של עבד־אל־נאצר.
ללא
לחץ. מצד שני, גם הנציגים שלנו
לא הרבה יותר טובים.
ידועה התנגדותי, והתנגדות משפחתי מימים
ימימה למופתי הרוצח; לשוקיירי המכור
לזרים; ולעבד־אל־נאצר המתערב בענייני
הפלסטינים.
בהתכתבות עם ידיד בריטי ותיק כתבתי,
השבוע :״אני ומשפחתי חיים כיום במצב
טוב יותר ומאושר יותר ממצבנו תחת ה־מישטר
הירדני. וללא כל לחץ ממשלתי ישראלי
כלשהו.״ זד, בדיוק מד, שאני מרגיש,
כעת.
אין מצב־רודו. לא איכפת לי איך יגיבו
על זה.
איני מאזין לשידורים הערביים ולהצהרות
מזוייפות. איני שם בכלל לב לשטויות כאלו.
אין לי בכלל מצב־רוח או חשק לקרוא את
העיתונות ולהאזין לשידורי ממשלות־ערב.
ברור לי שיכולים לנסות להתנקש בי
אבל אני לא פוחד — כפי שלא פחדתי כל
חיי.
משום כך אמרתי, ואני חוזר ומצהיר: אנו,
הפלסטינים בגדה׳ מוכנים להתנגד ממש
לחזית השיחרור של שוקיירי ולאירגון אלפתה.

אם ישתמשו נגדנו בכוח הנשק. אני
רגיל לכוח, ולמצב כזה.
שתי אומות בצוותא. על כן אני
מצהיר:
אשאר נאמן ודבק במדיניותה של ממשלת
ישראל. אני מאמין במדינה.
כל פיתרון שימצא לבעיית הפליטים, בצורת
פיצויים או בצורה אחרת — הוא
ה עול ם הז ה 1574

51 מחיילי מלחמת ששת־הימים אשו נלחמו מענו לצרהתפקיד ודוישת־הוזובה

אח• גיבורי התהייה

^ 4אי ש קי ב לו את אות וזגבורה בעק־
בות מלחמת העצמאות בתש״ח.
12 אלה היו היחידים עד כה במדינת ישראל
שזכו בתואר גיבור־ישראל. ולפי חוק
מיוחד שחקקה הכנסת, לא ינתן עוד התואר
גיבור־ישראל לאיש.
בעקבות קאפריזה אישית של דויד בן־
גוריון, נקבע כי צד,״ל לא יעניק עוד עיטורי
גבורה לגיבוריו או מדילות. אות הגבורה
הגבוה ביותר בצה״ל הפך מאז ציון־לשבח
מידי הרמסכ״ל (בראשי תיבות: צל״ש).
אף־על־פי־כן ספק אם מישהו מגיבורי-
ישראל של תש״ח היה זוכה לצל״ש בתשכ״ז.
לא משום שהם לא היו גיבורים, אלא מפני
שאמת־המידה של מעשי־גבורה השתנתה במרוצת
20 השנה.
אפילו 36 החיילים שזכו בצל״שים ב־מיבצע
קדש ב־ , 1956 היו מוטלים בספק
לגבי הזכיה באותו תואר השנה.

הבד בלתי-רכיל
ן £ .החיילים, אנשי הצבא הסדיר, צבא!
3הקבע והמילואים, להם העניק ה־

רמטכ״ל השבוע ציון־לשבח, לא היו אולי
גיבורים במושגים המקובלים בדעת־הקהל.
הסייס שהפיל שישה מיגים, צלף־הטנקים שהשמיד
במו־ידיו שני תריסרי טנקים של ה־אוייב
או אפילו חייל הרגלי שבעזרת רימון-
עשן הניס צוות טנק מצרי, הם לפי קני־המידה
המקובלים גיבורים אפופי־תהילה יותר
מהחובש אשר חיפה בגופו על הפצוע
אותו חבש תחת אש, ושנהרג משום כך
מרסיס־פגז שהתפוצץ לידו.
הוועדה הצבאית בראשותו של ראש אגף
המטה־הכללי אלוף רחבעם זאבי, אשר כחרד׳
את 51 הראויים לצל״שים, לא רק הכתירה
את הגיבורים, אלא גם קבעה את הנורמות
של הגבורה.
גיבורי מלחמת ששת־הימים נבחרו אמנם
בזכות ביצועי מעשי גבורה בלתי־רגילים,
העזה בלתי־רגילה, התנדבות בלתי־רגילה,
גילוי כוח־סבל בלתי־מצופה, או מעשים
מובהקים של אחוות לוחמים. אבל כאלה ניתן
היה למצוא למאות ולאלפים בין לוחמי
תשכ״ז.
הצל״שים של הרמטכ״ל הוענקו רק למעשים
של ביצועים אישיים שיש בהם דוגמה
מחנכת: מעשים של אנשים פרטיים שראו
כאילו גורל המערכה והמלחמה כולה מוטל
בידיהם ולא היססו להגשים את עצמם עד
הסוף.
זוהי הסיבה׳״שמתוך 51 הצל״שים 21 ,הם
חללים 16 .נוספים נפצעו תוך ביצוע המעשה
עבורו זכו בציון־לשבח ולמרות זאת המשיכו
להילחם ולבצע את שהוטל עליהם בטרם
נפצעו, מעבר לצו התפקיד ודרישות
החובה. שלושה טייסים ומפקד צוללת אחד,
זכו בצל״שים אם כי הם עצמם לא נפצעו,
אך כלי המלחמה שלהם נפגעו ולמרות זאת
המשיכו במשימתם.
רק עשרה יצאו שלמים מן הקרבות בהם
השתתפו, ולאלה הוענק ציון־לשבח בעיקר
על גילוי אומץ־לב בלתי־רגיל, למעלה מן
הנדרש מבן־אנוש• רובם גרמו במעשי הגבירי׳
שלהם להכרעת הקרבות בהם השתתפו.

ורץ
עמו ברגל 12 קילומטר כדי להביאו
לתחנת איסוף־נפגעים.
מתוך אלפי מעשי הגבורה שהתגלו במלחמת
ששת־הימים, הגיעו לוועדה 640 המלצות
377 .מהן נפסלו 122 .יקבלו ציונים-
לשבח מידי מפקדי החטיבות שלהם 89 .יקב־

בית, נערך טקס רב־הוד והירואי, בו חולקו
תעודות הציון־לשבח לאלה שנותרו בחיים
ולמשפחות החללים• איש מאלה שזכו
בכבוד הגדול ביותר שאומה צנועה מעניקה
לגיבוריה, לא ראה בציון־לשבח פרם אישי.
הצל״ש אינו מעניק לזוכה בו כל זכויות
הגיבורים בגן

ה שו שנים

בקריה,

כלי תכדיחוי

אשה וידו

אלמנתו ובנו של
רב״סרן שמאי קפלן,
שנהרג ביו ם הרביעי למלחמה כשפקד על
פלוגת טנקים עד לגדותיה של התעלה,
בטקס הענקת הציונים לשבח של הרמ מנ׳ ל.

עניינם של הפליטים ועניינה של הממשלה
הישראלית בלבד.
במשך עשרים שנה ניזונו ממשלות ערב
על דמנו. ארצותיהן פרחו על גבינו, על
גב הפליט הפלסטיני.
באס! די! מספיק!
אני שמח שממשלות־ערב התעשרו — אבל
מעתה, שישאירו את התושבים הערביים החיים
תחת מישטר ישראלי — לפתור את
ענייניהם בעצמם.
ה טול ס הזר 1574 ,

ל לין ־ המינה לי של הענקת הי
4צל״שים הוא מסובך ביותר. הוא מתחיל
בדרג הנמוך ביותר. בתום המלחמה כינסו
המפקדים מדרגים של מפקד מחלקה ומעלה
את לוחמיהם לתחקירים אישיים על שאירע
להם במהלך הקרבות.
כל מעשה־גבורה שנראה למנהל התחקיר,
הועבר לדרג גבוה יותר. בצורה זו היה
אוקי מקום לעיוותים. כי מה שנראה למפקד
אחד כמעשה־גבורה יוצא־דופן, יכול להיראות
בעיני מפקד אחר כמשהו מובן מאליו.
רוב הדיווחים לדרגים הגבוהים נעשו בכתב•
במיקרים כאלה יכול היה חוסר-
כשרון בכתיבה להאפיל על מעשה־הגבורה
של מבצעו. אם מפקד אחד המליץ להעניק
צל״ש לפיקודו משום ״שהוא חילץ פצוע
תחת אש,״ לא היה בניסוח זה להצביע על
משהו מיוחד. מכל חייל מצפים שיחלץ חבר
פצוע תחת אש.
אך יש הבדל בין אחד שמחלץ פצוע
כשיורים עליו ברובה מטווח של חצי קילומטר
ועליו רק לגרור את הפצוע למרחק
של מסרים ספורים אל המחסה, לבין אחד
שמחלץ פצוע תחת הפגזה ארטילרית קשה,

שתי

אומות,

יהודים

וערבים,

ביחד:
בצוותא.
אז שוב ישובו לחיות ביחד, בשלום ובאושר,
כמו לפני מלחמת־השואה.
וכמו לפני פריחת מנהיגותו המזוייפת
של חאג׳ אמין.
אני רואה עצמנו כלחק מן האומה הערבית
הכללית — אך מאז סוף מלחמת ששת־הימים
אנו חיים כמצב של עצמאות מיתר
הערבים.

בנו של סגן אורי ישראלי, מפקד מחלקת רגלים, שנהרג מדרום לחאן־יוניס,
1ן ך 1
מקבל מידי הרמטכ״ל יצחק רבין את תעודת הציון־ל שבח של אביו. ישראלי
111 ייי|
זכה בצל״ ש על ש בהיו תו פצוע המ שיך לה׳ לחם, ואירגן את חילוצם של פצועי יחידתו.

לו צל״ש מידי אלופי־הפיקוד שלהם. ורק
51 זכו לציון־לשבח הגבוה ביותר — זה
הניתן על־ידי הרמטכ״ל.
השבוע, בגן השושנים שבקריה התל־אבי־

מיוחדות ואפילו לא תג־זיהוי כלשהו. אבל
הצל״שים ידעו שבמעשיהם הם קבעו אמות־מידה
חדשות ומשמעויות חדשות לתואר
ג יב ור .

נ שי אערכי? לכן אני מציע מדינה
פדראטיבית אחת ליהודים ולערביים.
כל עוד ישראל מחזיקה בכל פלסטין, על
גבולותיה הנוכחיים חייבת ממשלת ישראל:
>• או להפוך את כל השטחים הללו
למדינה אחת, בה שולט מישטר דמוקרטי
אחיד,
#או לחלק את כל השטח הזה למדינות,
או קנטונים׳ לפי דוגמת ארצות־הברית.
במיקרו־ ,הראשון יבחרו לכנסת לפי ה־

אוכלוסיה! ובשני — מכל איזור ואיזור.
תהיינה אלו בחירות חופשיות באמת —
לא כמו הבחירות המזוייפות של חמש מתוך
שמונה הבחירות שנערכו בממלכת ה־האשמית.
ובסיכום:
אני מאמין שיום יבוא בו יהיו
בכנסת של כל הארץ לא רק ת״כים יהודיים
וערביים, אלא שיבקרו בה גם שרים ערביים
של ממשלת ישראל — ומי יודע? אולי
אף נשיא ערבי של מדינת ישראל.

במדינה שלל
הז ד מנו ת
חד־פעמיוג
האם חששו המצרים במלחמת ששת־הימים
כי ישראל תפעיל נגדם נשק אטומי?
השבוע פורסם לראשונה כי בין השלל
שלכד צה״ל בסיני׳ נמצאו גם מספר מוני־גייגר
(מכשירים למדידת עוצמת קרינה
גרעינית).
מדענים מהכור האטומי
בנחל־שורק מצאו כי מוני־הגייגר הסובייטים
שהיו ברשות המצרים הם מגושמים מאוד
וקשים לטלטול.
להפעיל מוני-
המצרים לא הספיקו
גייגר אלה כדי לבדוק אם הפצצות שהוטלו
עליהם היו אטומיות או לא,

של כל המהפכנים בכוח ובפועל. לוח האירועים
של מפ״ם, למשל, עד ל־ 7בנובמכר,
שהוא יום החג הרשמי, אינו מזכיר אף
במילה אחת את יום־המהפכה.
מק״י תחוג בצינעה במועדוניה, כשרק
שמואל מיקוניס מיועד להופיע באסיפה
פומבית.
במצב זה נשאר השטח פתוח לרק״ח של
מאיר וילנר ותופיק טובי להיות האפוטרו־פסית
על כל חגיגות המהפכה. למרבה ההפתעה
נסוגה רק״ח מהזדמנות זו.
הדגמה של מהפכה. תחילה תיכננה
אמנם רק״ח (הקוראת גס היא לעצמה: המפלגה
הקומוניסטית הישראלית) עצרת חגיגית,
שעמדה להערך ביום שישי שעבר באולם
מוג רבי בתל־אביב. בעצרת זו, בה
התעתדו להופיע מאיר וילנר ואמיל חביבי,
עמד לד,פתח גם הכינוס ה־ 21 של המפלגה.
אולם כמה עשרות נאמני יק״ח שבאו
לאולם מוגרבי מצאו את הדלתות נעולות.
לא רק הם התאכזבו. ביזמה פרטית לגמרי
התארגנו מספר חבורות שהחליטו אף הן
לבלות את ערב השבת ליד טוגרבי. אלא שהם
הכינו לערב זה את אגרופיהם.
״אנחנו נלמד את הקומוניסטים האלה מה
זה להשמיץ את מדינת ישראל!״ הבטיח
צעיר חסון אחד .״אף אחד לא אמר לנו
לעשות זאת,״ גילה ,״זה סתם כואב לנו
שהם מדברים כך!״
נראה שגם למארגני עצרת המהפכה של
רק״ח היו חששות שהערב ייהפך להדגמה
של ׳מהפכה. סיפר בעל מוגרבי :״ביום החמישי
הם צלצלו אלי והודיעו לי כי בגלל
זה שוילנר לא מרגיש טוב הם מבטלים את
הכנס.״
לאנשי רק״ח עצמם היו הסברים אחרים
לביטול. בהודעה רשמית נאמר :״נוכח ההתפתחות
שחלה בימים האחרונים החליט
הוועד המרכזי לדחות למועד אחר את הכינוס
הארצי של המפלגה.״
בשיחה אישית הסביר דובר רק״ח :־אחרי
מה שקרה השבוע, הטבעת אילת והצתת
בתי־ד,זיקוק בסואץ, קשה להעסיק את האנשים
בנושאים כמו המהפכה. אבל עד ל־ד
בנובמבר יש עוד זמן• אנחנו עוד נמצא
זמן לחגוג את המהפכה.״
כאשר נשאל הדובר אם הגיעו למפלגה
ידיעות על ההתנפלות המתוכננת על באי
העצרת השיב :״ידיעות ממש לא היו, אבל
זד, סביר בהחלט!״
דת מונה־גייגר חד־פעמי
לא עט, לא צי פו רן, לא דיו

מפלגו ת עוצר לעצרת
בין החגים הלא־רשמיים של מדינת ישראל
תפס יום־השנה למהפכת אוקטובר הרוסית
מקום של כבוד. לא רק הקומוניסטים,
אלא כל אלה שראו במהפכה את אות הזינוק
להגשמת הסוציאליזם, חגגו בכנסים,
עצרות וטקסים אחייים•
עמדתה של ברית״המועצות כלפי ישראל
מאז מלחמת ששת־הימים ציננה התלהבותם

א בנ ט
על הר־ הבי ת
יש הרבה יהודים דתיים, ולא רק הרב
גורן, המתחבטים בימים אלה בבעיית הר״

הבית.
ואם כי רובם מקבלים את דעת הרמב״ם
שאין מה לדבר על הקמת בית שלישי, אותו
יבנה אך ורק המלך המשיח, לכשיבוא, יש
כאלה הסבורים כי את המיקדש אפשר אמנם
להשאיר למשיח, אבל מיזבח, להקרבת קורבנות,
כבר אפשר להקים, בכל זאת.
ייחוס ישיר. היה זה הרב צבי הירש
קלישר שיזם לפני יותר ממאה שנים לקנות
את ירושלים מן התורכים על־מנת לחדש
את עבודת הקרבנות על הר־הבית. ואחד
מגדולי הרבנים של אותה עת, הרב צבי
פרץ חיות, אף פסק שאין כל מניעה לעשות
את קרבן הפסח על המיזבח שיוקם על הר־הבית.
דיעה
שונה לגמרי היתד, לרב צרפתי אחד,
שחי לפני יותר מ־ 600 שנה. היה זה רבי
אישתורי הפרחי שסבר, כדעת רוב הרבנים
גם כיום, כי מסיבות הלכתיות שונות, אסורה
על היהודים הכניסה להר־הבית. כך שאין
מה לדבר לא על מיקדש ולא על מיזבת.
ואפילו לא היה איסור זה קיים, תמה
הפרחי כיצד היו מוצאים כוהנים מיוחסים
לעבודת הקרבנות. אלה הם כוהנים שאינם
רק כוהנים על סמך מסורת משפחתית, אלא
הם כוהנים בעלי ייחוס ישיר לכוהני הבית
השני.
שש מושזר. השבוע גילה החוקר הדתי
יעקב לוינגר עוד מניעה:
מה שמפריע לו זאת העובדה שאפילו היו
מגלים ב־ 1967 כוהן מיוחם, מי היה יידע
כיצד בדוק יש להלביש אותו?
מי היה יודע כיצד להכין לכוהן את האבנט,
הצריך להיות. עשוי (טסות ל״ס)
״שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני
מעשה רוקם״?

מאחורי הוומו הנוצץ נין עליזה עזיסר׳ ואריס
המזעזע שר שמח שאיבדה את סורה, גרוה

מאת עליזה עדקדי ־
מזה שנה תמימה מהלכים כחוגי־הכוהימה והתיאטרון הישראליים
סיפורי־אהכותיה של זמרת־הצמרת עליזה עזיקרי. על עליזה, שהתפרסמה
כתחילה כשחקנית, עכרה להיות זמרת עממית מהוללת,
מספרים כי כבשה לעצמה את אהבתו של הזמר היווני ארים סאן,
למרות העובדה שהוא נשוי מאוד לאשתו ואב לשני ילדים חמודים.
״העולם הזה״ ביקש מעליזה עזיקרי לספר, כלשונה היא, את תולדות
חייה ואהבתה הטראגית. הזמרת העממית הגדולה עשתה זאת -
והתוצאה -מיסמן• אנושי ממדרגה ראשונה, המתפרסם באן בלשונה :
^ ני יודעת שאני בשביל ארים סאן
ראיתי את אמי נשרפת חיה לעיני _ בדירק
הרפתקה. אינני חושבת שהוא יתגרש
אי־פעם מאשתו — ואגב, לי זה לא
מפריע שהוא נשוי.
כי בזכותו של אריס יודעים בכלל, כיום,
מי היא עליזה עזיקרי.
זד, התחיל חודש לפני שהתחלתי לעבוד
במועדון זורבה, השייך לאריס. אני צריכה
להדגיש שבימים ההם כבר לא הייתי עם
ניסים: חצי שנת קודם לכן הגענו לידי הסדר
שכל אחד מאיתנו יעשה מה שהוא רוצה.
אומרים שאני הרסתי את חיי־הנשואים של
אריס סאן. זה לא נכון. באותה המידה שאני
״הורסת״ את חייו, אפשר היה גם להגיד
שהוא ״הרס״ את חיי־הנשואים שלי.
לא קל היה להגיע גם אל האושר היחסי
הזה.
הצרות הכירו אותי מוקדם: בגיל חמש

רתנו הדלה שבפרברי ירושלים.

שנה וח 5י שד א?מ
יינו לכד בבית. אבי נטש את אמי
ן \ שלוש שנים קודם לכן, בהיותי בת שנתיים.
וכל חיי כמעט, משך 18 שנים רצופות,
לא נתן אות חיים.
משום כך הייתי לבד כשהאסון האיום
קרה. זה אירע כך: אמי גיהצה לה, בעזרת
מגהץ־פחמים. לפתע, התלקחה שמלתה, והיא
החלה בוערת.
מה יכולה לעשות ילדה בת חמש? עמדתי,
בכיתי וצווחתי. אבל שום דבר לא עזר.
כשהביאו איתר, לבית־החולים, כבר לא
היתד, בחיים.
באותו רגע — ובמשך כשנה וחצי —

ה ך 1ח עליזה (במדים, עומדת) בערב התגלותה על-יד

להקת ה שריון. יו שבים, מ שמאל: שאול ביבר;
1 1 ! 1 1 1 1 ! 3 1 .1 1
אלוף דדו אלעזר; אלוף חיים בר־לב; נעמי שמר ובעלה לשעבר של עליזה, נימים עזיקרי.

1x0מסתתו סיטו ח״ה
במוסד ויצאה ותהילה
לא הייתי מסוגלת כלל להוציא הגה מפי.
יתומה מאם, גלמודה מאב, הוכנסתי למוסד
אחר מוסד: עברתי בתי־יתומים, מום־
דות־ילדים, קיבוצים, משפחות מאמצות —
כל דרך היסורים של ילדה בודדה.
אחרי הרבה־הרבה סיבובים, הוכנסתי למוסד
קרית־יערים, מוסד לילדים קשי־חינוך
ירושלמי, שהיה אז בהנהלתו של הדוקטור
ישראל כץ, שהוא כיום מנהל בית־הספר לעבודה
סוציאלית באוניברסיטה העברית.
שם הייתי בטיפולו האישי של הדוקטור.
בזכותו התחלתי שוב לדבר — אחרי שנה
וחצי של שתיקה.
רק כשהיה מזכיר מישהו את מותה של
אמי — הייתי נאלמת, שוב. ואז אי־אפשר
היה להוציא מפי דבר, משך שעות ארוכות.

״ מ ש הו נשכרכ תו כי ! ״
זווי1ו1זחדוו־)ווווו!!— 1ן י
ן * מו סדשל הדוקטור כץ נשארתי כמה
שנים.
הייתי הילדה הפרובלמטית של המוסד.
השתוללתי, שברתי דברים, לא נשמעתי ל־

נערה ממש אוצו

אות ה

ברבים,

הסכים

אפילו

יכול להגיד ארים סאן, ש גילה
את עליזה כז מרת, פיר־לשמש
קול שני בתקליט

זו שמגיע לה ביותר לקבל את הפרם הזה.״

המזכ-דה עד הריצפה

^ 1 1111ה 1ד ה שרים ועו שים עליזה
11 1 111 ואריס סאן ב מו ע דון
זורבה בו עלתה עזיקרי לגדולה, הודו ת לאריס.

הוראות. בקיצור — עשיתי להם גיהינום.
יום אחד, הייתי אז כבת ,11 קרעתי לכץ
את החולצה, שרטתי אותו והיכיתי אותו.
הוא גרר אותי לחדר, חיוור מכעס. חשבתי
שהוא הולך לרצוח אותי, לפחות.
ואז, במקום להרביץ, סינן כץ בין שיניו:
״מה אעשה לך? את כל־כך מיסכנה שאם
אזרוק אותך, לא יהיה לך לאן ללכת.״
משהו נשבר בתוכי.
מאותו רגע הייתי ילדה ממושמעת, נורמלית
— וקצת יותר מאושרת.

התלמידה המצטיינת
1פני שנ^לחצי^אפריל^^ 196ו ב
/פגשתי את הדוקטור. זה היה ביום בו
חגגתי את ניצחוני: עליתי בפסטיבאל הזמר
לבמה, וקצרתי תשואות.
אז ניגשו אלי כץ ואשתו, הזמינו אותי
לארוחה חגיגית בביתם — ושם הגישו לי
טבעת יהלומים של קאראט וחצי.
״זוהי המתנה שתורמי־המוסד השווייציים
שלחו, עבור התלמידה המצטיינת והמוצלחת
ביותר שיצאה מתוך כותלינו,״ אמר לי כץ.
״אני חושב שאת, פאר־המוסד שלנו, היא

ך* ףהפכ תי לא רק לתלמידה מוצלחת
^ ומצטיינת — אלא גם לנערה מאוזנת.
נערה? בעצם התנהגתי כמו ילד שובב.
הייתי פרחחית במיקצת, והשתוללתי — אבל
תמיד בטוב־לב.
משום כך גם בחרתי להתגייס לצבא שלושה
חודשים לפני יום הולדתי ה־. 17
גם בצבא, חוששת אני, לא הייתי נערה
מבוגרת וחיילת ממושמעת. עבדתי כמזכירתו
של מי שהוא כיום סגן הרמטכ״ל, והיה אז
אלוף גייסות השריון, חיים בר־לב.
הפכתי לו את המשרד, עם המישחקים
שלי. כל פעם שהיה לי פנאי, הייתי יושבת
על ריצפת־המשרד, ומשחקת עם •החיילים בחמש
אבנים.

מאוחר יותר הייתי חובשת קרבית•
ואז התהפך גורלי. בשתי צורות:
צורפתי ללהקת השריון.
הכרתי את ניסים עזיקרי.

צעירים; ענייט ומאושדים
ך • אהכה היונה גדולה. רצינו זה בזו.
| \ אלא שכבר אז התעוררו בעיות: כש־ניסים
רצה להפגיש אותי עם הוריו — הם
סירבו.
״זו לא בת בשבילנו,״ אמרו ,״אין לה אב,
אין לה אם — איך אפשר להכניס אותה למשפחה?״
ניסים
כעם נורא. ומשום כך, חמישה ימים
לאחר ששוחררנו משירות־חובה — הלכנו
לרבנות, והתחתנו שם.
מובן מאליו, שלא היה לנו היכן לגור,
ואפילו לא איפה לחוג את ירח־הדבש שלנו.
לכן הסתובבנו ביפו, וחיפשנו גג כלשהו.
לבסוף, מצאנו מרתף השייך לשייך ערבי —
ושם קבענו את מקום־מגורינו.
היינו צעירים, עניים ומאושרים. ניסים
עדיין לא היה הקומיקאי המפורסם מיתוש
בראש — אלא סתם נער מתחיל, וכך גם
אני.
אגב, אינני יודעת אם זה גורל או משהו

שהוציאה עליזה — ולא ל הי פן — נ די לקדם את הקאריירח
שלה. אף־על־פי־כן היא טוענ ת :״אני הרפתקת ב שבילו. הוא
לא יעזוב את אשתו ב שבילי.״ אריס נ שוי, אב לשני ילדים.

אחר — אבל ממש בלילה בו הכרתי את
ניסים, הוא לקח אותי לבלות — באריאנה.
שם, במסעדה היוזנית ביפו, הכרתי את
הגבר השני בחיי: ארים סאן.
כך החלה הקאריירה שלי.
בהתחלה — כשחקנית: ברביעיית הבנות
החיפאית: בנאצר־א־דין; ואחר־כך כזמרת, ב־עומאר
ניי א ס ובמקומות אחרים.
יחד עם הופעותי, שהפכו אותי אט־אט לכוכבת,
הייתי עדיין ילדה, בתוך־תוכי. מה
אגיד לכם? ניסים, למשל, כבש אותי עם
כישרונו הנהדר לספר סיפורים• ערב־ערב
היה יושב ומספר לי כל מיני אגדות —
ואני, כמו תינוקת, ישבתי בפה פעור והקשבתי.

כן, זוהי הצרה: שניסים ואני יכולים
להסתדר יוצא מן הכלל — בתור ידידים
טובים.
לא מבחינות אחרות.
משום כך הגענו להסדר הזה, שסיפרתי
עליו — עוד לפני שנתיים וחצי. עכשיו, כל
אחד עושה מה שהוא רוצה.
אם כי אני, מטבעי, טיפוס פוריטני: בעלי
היה גם הגבר הראשון שלי.

גרושה 73 ,י תעודה
ך* וא היה גם הגבר היחידי שלי.
ן ן לפחות — עד לאותו יום בו בעלי־חברי
בא אלי, והתוודה בפני על פרשת־אהבים
קצרה וצדדית עם שחקנית־הבימה.
במכה אחת איבדתי את האמון בו. נפגעתי
נורא.
קודם לכן תמיד הצהרתי בגאווה :״בעלי?
לעולם לא יבגוד בי!י ונהגתי למשוך בכתפי,
כשהיו מחייכים האנשים, ואומרים :״את
נאיבית.״
הייתי כזאת. ואולי קשה לך פשוט להתרגל
שמשהו השייך רק לך — שייך גם
למישהי אחרת.
כיום, כשאני מסתכלת אחורה, אני יכולה
להגיד בראש צלול: זה היה גרעין הקרע.
משום כך, גם לא אחזור לעזיקרי, על אף
החום והידידות שאני רוחשת לו. אני גרה
עם בתי פאני, בת הארבע. אבל על גירושים
רשמיים אנחנו עדיין לא מדברים.

אני גרושה, בעצם, אבל בלי התעודה.

״עוד אמצא את דרכי!״•
•• תור אשה עצמאית ובודדה — אני
4חיה לא כל־כך רע.
לפני שבועות מספר הגשמתי את חלום־
חיי: רכשתי לנו, לי ולפאני, דירה בת שלושה
חדרים.
שם נגור, ושם אקדיש את חיי לבתי.
וכמובן — לאהבתי לאריס סאן.
אבל עם ארים סאן או בלי ארים סאן —
אני רק בת 23 ועוד אמצא את דרכי בחיי.
כי אני עליזה עזיקרי.

מ תו ח למחר המוות
( ה ס טן מ ע מוד ) 13

אס אי־אפשר לדרוש מחיל־הים שיהיו לו
הכלים כדי להילחם בטילים ולהשמידם באוויר,
יש לתמוה על כך שלא הובטחו מראש
אמצעי ההצלה המתאימים במיקרה של
פגיעה.
אילת היתד, מצויירת, ואין זה סוד, בשתי
סירות מנוע למטרות הצלה, סירת משוטים
אחת, ו־ 13 רפסודות הצלה, שכל אחת מהן
מיועדת ל־ 10 איש.
מלבד זאת היתרי לכל איש־צוות חגורת־הצלה
אישית.
טענת אנשי חיל־הים היא :״לרוע המזל
ניזוקו מרבית סירות ההצלה מפגיעות הטילים.״
קשה
לייחס זאת למזל הרע בלבד. באילת,
כמו במרבית אוניות המלחמה המיושנות,
רוכזו אמצעי־ההצלה במרכז האוניה,
במקום שבו קל להורידן למים. בתנאי מלחמה
מודרניים זהו ריכוז בלתי נבון.
כאשר לאוייב יש טילים מבוייתים, המכוונים
את עצמם למטרתם לפי מקור החום של
המטרה, כמעט ברור שהפגיעה תהיה במרכז
האודה, במקום בו מצויים הדוודים. הטילים
המצריים לא פגעו במיקוד, במקומות שנפגעו
במרכז האודה. הם היו צריכים לפגוע שם

העובדה שאלחוטאי אילת לא הצליחו להפעיל
את מכשירי־החירום משך כשעה וחצי
לאחר הפגיעה, להודיע על מצבם ולהזעיק
עזרה, היתד, בעלת משמעות קריטית לגבי
גורל הצוות.
זוהי אחת הנקודות החמורות ביותר המחייבות
חקירה.
נקודה נוספת המחייבת בירור קפדני היא
העדרו של מכשיר אוטו־אלארם על־גבי אילת.
מכשיר זה של אזעקה אוטומטית חייב להיות
אפילו בכל אונית־סוחר. במיקרה חירום
מספיקה לחיצת כפתור כדי להפעילו ואז
הוא משדר, ממקורות כוח חשמלי משלו,
קריאות אזעקה בצורת קוי מורס ארוכים
של 12 שניות, בתדר־ד,מצוקה הבינלאומי.
ברגע שמכשיר כזה פועל, הוא מפעיל
כל מכשיר דומה הנמצא על איזו אוניה
שהיא העלולה להימצא בטווח של 200
קילומטר. באמצעות מגלה־כיוון פשוט ביותר
ניתן אז לגלות את מיקומה של האוניה ה־*.
עאטף כחייה (ליד אימה)
משדרת קריאת אזעקה זו. באופן אוטומטי
״היא היתה כל כך יפה —
מורה אזעקה זו על דממת־אלחוט בכל השטח
כדי לפנות את הגל לתקשורת לאוניה
״אני חשבתי כבר במשך תשעה חודשים לההנמצאת
במצוקה ומחובתו של כל רב־חובל
רוג את עאטף. כל זה בגלל שהיא וההורים
לחוש אליה לעזרה.
שלה לא רצו לתת לי אותה לאשה.
מלבד מכשיר אזעקה אלחוטי זה, קיימים
״על הרצח הזה חשבתי ביחד עם שני
במרבית האוניות מכשירי אזעקה פירו־טב״
האחים שלי ועוד חבר אחד.
ניים, כמו רקטות או פגזי־תאורה, באמצעו״אחרי
שהסכמנו לרצוח אותה, חיפשנו
תם ניתן להזעיק עזרה מן החוף.
הרבה הזדמנויות, אבל לא היו לנו. כל פעם
כאשר ייחקרו נסיבות טיבוע אילת, יצ ש חי טה
שכבר אני תופס אותה היא היתד. הולכת
טרכו אל נכון לשים לב אם השיגרה, המהר
הביתה.
שאננות ומידה מיותרת של העזה, לא גרמו בחברון
״אבל ביום השישי האחרון ישבתי עם
להעדרם של כלי־הצלה אלה.
בשעות הבוקר של יום השישי האחרון, אחי ועוד חבר אחד בשוק.

ואתגריס חדשים לבשה עאטף בת ה־ 15 את בגדי־החג שלה:
״פתאום ראיתי את עאטף הולכת בשוק.
__כקודות־קכע
חולצה לבנה, חצאית משובצת כחול־ירוק־ היא היתד, כל כך יפה שהלב כאב לי שלא
ך * ייתי כמים. פתאום התדרדרה לבן, ואת נעליה היפות ביותר, ויצאה ב נותנים לי אותה. הרגשתי שעכשיו זה הזמן
ע 1 |/פצצת־עומק מד,אוניה למים והתפוצ־ רשות הוריה לערוך קניות בשוק של חברון. לרצח.
משהגיעה שעת־הצהריים ועאטף בוששה
״דיברתי עם אחי והחבר שלנו, והסכמנו
מן ההדף החזק נפגעתי בבטני וירקתי
דם תוך שיעולים קשים, עד שחילצו אותי לחזור, מיהרו הוריה למשטרה, הגישו שנרצח אותה.
מן המים,״ סיפר אחד מניצולי אילת למח תלונה על העלמה.
״התחלנו להסתכל איפה היא הולכת. כעאטף
נמצאה רק למחרת בבוקר — כ שהיא הלכה במקום שלא היו שם הרבה
רת האסון.
סיפורו זה מחייב נקודת חקירה נוספת. שהיא שוכבת על מרצפות הרחבה הגדולה אנשים ואף אחד לא הסתכל, ניגשנו אליה דם שלוליות היו מסביבה
לשוק. שבכניסה שלושתנו. אני הייתי מאחוריה. תפסתי אותה
פצצות־העומק הנמצאות בדרך כלל במשחתת
מצויירות במרעום הידרוסטטי. זהו מיתקן שהכתימו את חולצתה הלבנה בכתמים ביד אחת בגרון, וביד השניה סתמתי לה את
המפוצץ את הפצצה אוטומטית בהגיעה לעו גדולים.
הפה.
ראשה היה ערוף.
״האח שלי והחבר החזיקו אותה משני
מק מסויים מתחת למים. כשהאוניה נמצאת
״זאת הילדה שלנו:״ חוקרי ה הצדדים שלה.
בתפקיד־סיור, חייבות פצצות־העומק להיות
נזדעזעו. הגופה בפני שניצבו משטרה
״ככה לקחנו אותר, לתוך חירבה אחת
נצורות. כלומר, אפילו אם יפלו במיקרה
ההורים הסתכלו על הגופה וקבעו :״זאת שליד השוק, והכנסנו אותך. פנימה.
למים, הן לא יתפוצצו.
יתכן שהחייל החליף את הטיל המצרי ש־ הילדה שלנו!״
״מתי שהיינו בתוך המחסן הזה השכבתי
החוקרים החלו לחפש את המניע לרצח, אותה על ד,ריצפה. האח שלי תפס אותה
נפל עמים בפצצת־עומק, אולם ניצולים נו־ספים
סיפרו סיפורים דומים. החקירה תצ שמעו את דעת האב :״אני יודע שהילדה ברגליים ובידיים, ואני החזקתי לה את הראש
מח״ לברר אם אמנם היו פצצוודהעומק שלי היתד. אחת הילדות היפות ביותר ב חזק על הריצפה.
חברון. הרבה בחורים צעירים רצו להתחתן
נצורות בשעה שנפגעה האוניה.
״הוצאתי את השברייה שלי שהיתר, לי
באותה מידה תצטרך החקירה לברר אם איתה. גם בן־דודי, טלאל בן עזאת השלמון, בתוך החגורה של המכנסיים והרמתי אותה.
פקודותיה,קבע השיגרתיות המקובלות בחיל -רצה אותה.
מהראש מאחורנית. החבר שלנו שהסתכל
״טלאל היה בא אלינו הביתה הרבה. הוא
הים עונות לאתגרים החושים הניצבים בפניו.
אמר כל הזמן, :חראם (בערבית: אסור),
אילו היה קיים קשר קבוע בין בסים חיל -היה לוחץ כל הזמן עלינו שניתן לו את הלא היא בת־הדודה שלכם. למד, לכם לשהים,
אפילו בתדירות של 15 דקות, לגבי עאטף לאשה.
חוט אותה?׳
״אנחנו דוזקא הסכמנו, אבל אמרנו לו
האוניה הנמצאת בטווח פגיעה של האוייב,
״אנחנו שתקנו. המשכתי לחתוך אותה.
ניתן היה לגלות במהירות כי אירע משהו שהוא יוכל להתחתן אתה רק אחרי ש פתאום היא התחילה לזוז ולצעוק ולצרוח
לאילת, כשהקשר עימה נפסק.
אחותה המבוגרת יותר, ריאד, תתחתן.
כמו פרה ששוחטים.
במצב הנוכחי נשארים מועדי התקשורת
״טלאל לא הסכים לזה. הוא רצה דווקא
״סתמתי לה את הפה שלא תעשה רעש
עם האוניה לשיקולי האחראי בבסיס חיל־ להתחתן מהר, ביחד עם אחיו. ואז פרץ כדי שלא יתפסו אותנו. אחרי כמה רגעים
הים. העובדה שאיש לא ניסה במשך שעתיים בינינו ריב.״
היא כבר שתקה.
להשיג קשר עם ר,אוניה בבסיס, גרמה לכך
״למה לשחוט אותהז״ סיפור זה
״היא היתד, מתה.
שד,משחתת הפגועה נשארה תקועה במקום נתן לחוקרים את האות למעצרים. ואם כי
״בערב חזרתי למקום איפה שהיא היתר,
פגיעתה במשך כשעתיים כשהיא מבודדת מן נעצרו עשרות, התרכזה לבסוף החקירה על שוכבת מתה, עטפתי אותה בניילון, וזרקתי
העולם החיצון.
טלאל.
את הגופה שלה ליד השוק.
קשה לתאר שמצב דומה של ניתוק יבול
״רציתי שימצאו אותה ויעשו לה קבר.״
הוא נשבר בחקירה הראשונית והודה:
לשרור ביחידת טנקים או בטייסת מטוסים.
חוסר גמישות בהתאמת הנוהל המיושן ל־תנאים
החדשים שנוצרו, היה לו ללא ספק
חלק מכריע בהשהיית פעולות״ההצלה.

בם דזנר.
פ שעי ם

ה 1הצוות של אזז״י אי־
*1 1 1
לת היה גאה על 13 תפקידיו, הירבה להצטלם על גשר אוניי תו.

( 111411

מטבע היותם טילים מבוייתים באמצעות גלי חובב אפשרות זו לא נלקחה בחשבון בעת חלוקת
סירות־ההצלה על האודה.

כרי־הצדה שנעדרו

ך • מצב הקיים לא דתן היה כמעט
למנוע את פגיעת הטילים באוניה. אולם
בציוד הצלה חדיש ומשופר יותר ניתן היה
למנוע מספר קורבנות כה גדול. רוב חללי
אילת נפגעו לא כתוצאה מפגיעת הטילים,
אלא מחוסר אמצעי־הצלה מתאימים.
רובם נפגעו בהיותם במים כתוצאה מהתפוצצות
תת־ימית של טיל נוסף שירו המצרים.
אלה שהיו בשלוש האסדות שנותרו
לפליטה, לא נפגעו מהתפוצצות זו.
הסתבר גם כי חגורות־ההצלה האישיות
שהיו למלחי אילת היו כאלה המחייבות
ניפוח בידי בעליהן. חגורות־ההצלה המקובלות
היום במרבית הציים הן בעלות מנגנון
ניפוח עצמי, תוך משיכת־חוט קלה.
מסיפורי הניצולים התברר שהיו רבים שטבעו
משום שלא הצליחו לנפח את חגורות־ההצלה
שלהם. חגורות־ההצלד, החדישות
מצויירות גם במיתקני תאורה מתאימים, דד
נדלקים באופן אוטומטי. אילו היו כאלה בציודם
של מלחי אילת, לא היו ההליקום־
טרים נאלצים להסתובב שעות ארוכות בלילה
מעל פני הים כדי לחפש את הניצולים.
תקלה נוספת ארעה במערכת הקשר. חדר
האלחוט הראשי באילת נמצא מתחת לגשר-
הפיקוד וקיבל את אספקת הזרם שלו מחדר
מתח־נמוך הנמצא מתחתיו. מלבד מכשיר האלחוט
הראשי יש עוד שני מכשירי אלחוט־חירום,
הפועלים על סוללות, האחד בחור
האלחוט והשני בחדר אלחוט נוסף.

בסוף סו7מ העדיפויות
לה הם רק חלק מן הנושאים אותם
יצטרך האלוף ברלב לחקור בבואו לת־הות
על הנסיבות שגרמו לטיבועה של אילת.
האיש שיצטרך לתת את התשובות למר-
בית השאלות שתישאלנה יהיה ללא ספק
מפקד חיל־הים, האלוף שלמה אראל. האלוף
בן ה־ ,47 יליד פולין וחניך תנועת בית״ר,
אשר סיים את האקדמיה הימית בצ׳יביט־בימה
האיטלקית ועלה לארץ ב־ , 1943 הוא
מוותיקי חיל־הים. עד למינויו כמפקד־החיל,
בשנת , 1966 שימש בתפקידים שונים בחיל.
את מרבית הכלים, הציוד והנוהלים הוא
ירש מקודמיו לפיקוד על החיל, הנחות ביותר
בצה״ל, מבחינת ציודו, כוחו וכושר
התמודדותו עם האוייב.
לרוע מזלו הוא יצטרך להשיב על שאלות
שהיו אולי צריכות להיות מופנות כלפי
אלה שדרגו את התעצמותו של חיל־הים
בסוף סולם העדיפויות של צה״ל.
ה עול ם הז ה 1574

סוו חמיחץ
שו ו״ו בחדשות

אה רונה דיין ד,יפר,פיה נשואה׳ אומנם,
לשחקן הצעיר ( )22 אפי דיין, אבל
מעולם לא חלמה לשחק בעצמה.
אבל מה לעשות? כשאת מסתובבת עם
אנשים נורא מפורסמים כמו חותן שהוא
שר־ביטחון, ובעל המתחיל להצליח — באה
לפעמים, האמביציה.
משום כך לא דחתה אה,רונה הצעה שקיבלה
השבוע — לנסוע לאיטליה, כדי שיראו
איתר, מקרוב ויחליטו אם היא תשתתף בסרט
על ישראל או לא.
זה קרה כך: חברת־הסרטה איטלקית הזמינה
את השחקנים זאכ רווח ואסף דיין
להשתתף בהפקת ח מי ש ה ימים ביוני. שתימשך
כמה שבועות ברומא.
אסי עמד להיפרד מאשתו הצעירה והנהדרת
— העובדת כדיילת־קרקע באליטליה —
כשנציגי החברה האיטלקית, שביקרו בישראל
כדי להסדיר את כל העניין, לא יכלו להתאפק.
״תראה,״
אמרו לאפי ,״האשד, שלך כל־כך

כ ל מסעות דליה
שץקונרי ( )007 יקצור האומנם
שבוע
גלי־היסטריה, כ שיגיע לערב־מועדון׳

דליה וראובן
ויי תכן גס ש ג׳ ודי כריסטי

יפה, שאנחנו מוכנים לשלם את כרטיס־ד,טיסה
שלה, את הוצאות־הקיום שלה שם —
והכל בתנאי שתעמוד לרשותנו, אם נרצה
לשתף אותה בסרט.״
כולם הסכימו ולכן כולם גם מאושרים:
• אסי, שהוא לא צריך להשאיר את
אשתו שחורת־השיער בדיזנגוף, זמן כה קצר
לאחר החתונה.
אד,רונה, על שאולי גם היא תהיה
מפורסמת בקרוב.
• והחותן, משה דיין, האוהב את
הילדים אהבה גדולה, ושטינה לעצמו זמן
מטרדות משרד־הביטחון כדי להסיע אותם
— במו ידיו — לשדר,־ד,תעופה, בראשית
השבוע.

פו־י־הילולים

קליפורניה היא נקודת־צומת. נפגשים במסעדה
הדיזנגופית כל מיני אנשים, מהם
שהחיים שלהם עולים, ואחרים — שהחיים
שלהם דועכים.
שלושה שנפגשו בקליפו רניה היו אייגי
נתן, ז?ק לוי ומרים מיקלסון, הפינית.
בעוד שאייבי היה בעל־מסעדה מוצלח
היה ז׳ק, בסך הכל, מלצר.
מרים היתד, חשפנית במועדון אדריה.
בתחילה, שתה אייבי עם מרים, רקדנית־בלט
שהפכה סטריפטיזאית בקרייזי הורס,
בעקבות תאונה, ונתן לה להרוויח אחוזים
שמנים מן השמפניה היקרה באדריה. אחר־כך
התלים אייבי המאוהב שאפשר לעשות
זאת זול יותר — ולקח את מרים מיקלסון
לגור אצלו בדירה.
הכל היה עובר בשקט ובאושר — אילמלא
אמרה פעם מרים שיש לה באב־ראש,
וחזרה לנוח לבדה, בדירתו של אייבי. ושם
מצא אותר, בעל־ד,מסעדה, בפוזה מאוד מפורשת,
ביחד עם ז׳ק. אומרים שז׳ק המיסכן
קיבל מכות־רצח ואייבי — קריזה.
זה היה, כמובן, סוף עבודתו של המלצר
— ותחילת הקאריירה שלו. הוא זכה בפיר-
סומת מקומית כלשהי, הפך לדוגמן־צילומים,
נסע לחו״ל, וחזר רק לפני כמה חודשים,
אבל לא כמלצר אלא כנער־שעשועים.
זה היה גם סוף האהבה שג אייבי ומרים.
בשביל מרים היתד, זו הפרידה מן הארץ:
היא חזרה לאירופה, ועקב פירסומה בישראל
— בד, אהבו אותה דווקא לא רע —
הפכה לרקדנית ידועה, שפירסמה בעיר־האורות
את המחול הלאומי הפיני לט־קיס,
שהפך ריקד־דיסקוטקים בינלאומי. אחר־כך
אפילו זכתה בתפקידון בסרט צרפתי.
וכתוצאה מן הסרט — זכתה במאהב. איש
הנשוי לאחרת.
עד היום מסתירה העיתונות הצרפתית את
זהותו. יודעים רק ששמו מתחיל ב־מ. ושהוא
מקורב מאוד־מאוד לדד,־גול.
אהבה מביאה למיטה ומיטה — למיטת-

ליונתן כרמון, כוריאוגראף ומנחה התוכנית
הישראלית שקצרה תשואות באו־לימפיה,
אין מזל.
להתחלה, בפאריס, הכל הלך נהדר. זה
היה סמוך לניצחון, ההמון התלהב, החלו־נות
הגבוהים שרו, ריכקה מיכאלי
הנחתה, והכסף זרם לקופה.
אחר־כך, כפי שזר, קורה בדברים כאלה,
התחיל הכל להתמוטט. ז׳וזי נכנסה להריון
משמואל קראום, והחלונות פרשו. ריבקה
היחד, אף היא בהריון — וחזרה ארצה.
כל מיני פאנצ׳רים קטנים וגדולים אחרים
הפריעו למהלך התוכנית התקין.
אבל לא גבר כיותנן כרמון ייבהל. אם
אין ריבקה — אמר לעצמו — אמצא ישראלית
אחרת.
והוא מצא. דוזקא ידידה ותיקה שלו, שרקדה
פעם בלהקה שלו: לא אחרת מיהודית
פרי, נערת־חן לשעבר, שעזבה
את ישראל לפני שנה לאחר שהסתבכה
בשורה של שערוריות והופעות־עירום מצולמות.
היא
הפכה למנחה של הערב הישראלי.
עם שמלה ארוכה, ריסים מלאכותיים, פיאה
נוכרית והכל.
אלא שיהודית היא יהודית. ולכן לא התפלא,
בעצם, איש כשהיא התחילה להופיע
מטושטשת במיקצת, מתנדנדת על הבמה
ולא מדברת לעניין.
הדבר הרתיח את כרמון וכשבאה, ערב
אחד, מבושמת מן הרגיל, פיטר אותה על
המקום.
אלא שכרמון אינו בעל־יחיד על הערב:
יש לו שותף־להכרעה. והשותף הזה לא
רצה להיכנס להוצאות הכרוכות בהבאת
מנחה מיקצועית מישראל.
מסקנה: על אף חסרונותיה ומחדליה,
תוסיף יהודית פרי לשמש מנחה של הערב
הישראלי — כשזה יעבור לניו־יורק.

+הרומן ביו יהורם גאון לבין
הכוכבת פייר אנג׳לי נסתיים סופית
— וברעש — עוד לפני שפייר טסה
השבוע מן הארץ נ
שהשחקנית דליה להב הכינה
לעצמה, לקראת טי סתה ללונדון, בעוד
10 ימים, מקום־מגורים וחברה מתאימה
לימות החורף האנגליים הקשיסו
שנערת־הזוהר נירה ירון־וייג-
ברג חזרה ארצה בחברת בעלה הרופא
כשהיא קצת בהריון ז
* שגם יעל דיין בהריון ו
שבוסי סחה הסכים, תחת השפעתם
של שני בקבוקי־טקילה, שאחד
מחבריו יעשה לו גילוח״ראש מבריקז

כל אחת מזרועותיה — וקפצה.
האם ושתי הילדות נהרגו, למטה, על
מידרכות פאריס הלחות.

יתכן מאוד־מאוד שתהיה לנו עוד צרפתיה־של־קבע
כאן, לאחר נאדיה הדוגמנית, שבאה.
פתחה מסעדת קוסקוס — ואהר־כך
ברחה ערב המלחמה.
קוראים לה בריז׳יט, היא בת ,22וביקרה
בישראל, לראשונה, לפני שנה —

במיסגרת ביקור־דוגמניות צרפתי מאורגן.
אז התפעלו כולם מבריז׳יט, היהודיה־הצר־פתיה,
ולא רק בגלל השיער מהול־השיבד,
הנהדר שלה, ששימש לה סמל מיסחרי, אלא
גם בגלל העובדה הפשוטה שדודה הוא ראש־ד,ממשלה
לשעבר, פיאר מנדס־פראנס.
רומן בהמשכים

האס נכון ש
תגר שמות בלבבו ת הגב
הצדקה;

באות ה הזד מנו ת
ריים בישראל.
אבל כוכבת אחת נבר נמצאת פה ועו שה
מהומות־רחוב; קוראים לה דליה לביא,
והיא באה עם מעיל־פרמה ומה שח שוב יותר
— עם תינוק בן ח מי שה חוד שים בשם

ראובן.

ראובן, המתנהג כסו שחקן ותיק ומצלם
לכל המצלמות, הוא האטרקציה הראשית
של כל מסעות דליה. הוא מלווה תמיד מטפלת,
ומ שגע את הפילים.
״האוויר ב שבי־ציון טוב יותר מן האוויר
הלונדוני, בדצמבר— ינואר,״ אומרת דליה,
״ו לכן אני משאירה את ראובן, החורף, כאן
עם אמא.״
בינתיים הספיקה דליה לטוס ליום אחד לג נבה, לחתימה על חוזה חד ש; ל שוב ארצה;
לטוס שוב — ליום אחד נוסף — למדידת־שמלות,
ללונדון, שם יוסרט סירטה החדש;
ו שוב — לבוא ארצה.
יש להניח שתישאר פה ז מן מועט. נ׳
בעלה האוהב, ג׳ץ סוליכאן, נבר מפציץ
אות ה במיברקים; ובלונדון צריכים או ת ה;
ובכלל.

יולדות. מרים היפה ילדה תאומות.
ולמרות שהחבר שלה היה איש רם־מעלה
— נאלצה להתגורר בתנאי־דחק, בדירה מצחינה
ומעופשת.
הדבר עלה לה על העצבים.
יום אחד, כשהדירה היתד. מטונפת, התאומות
בכו, והאוכל היה חסר בקומה השביעית
— קיבלה מרים מיקלסון התמוטטות־עצבים.
היא
פתחה את החלון, לקחה תינוקת ב
בריז׳יט
וארנון

מרים

זה מצא מאוד־מאוד חן בעיני הזאבים ה־תל־אביביים.
אבל בעיניה מצא חן רק אחד:
ארנון מילצ׳ן 24 שהוא בחור יפה.
חתיך, ובעל מכונית ציטרואן די.אס מפוארת.

הלכו כמה זמן שבריז׳יט רק היתד,
בארץ; ולאחר שחזרה לפאריס, להמשיך
בקאריירה שלה כדוגמנית־צמרת, נהג אמנון
— שירש מיפעלי־דשנים מאביו המנוח
— לקפוץ לצרפת, כדי לצאת קצת עם הנערה
עם השיער הלבן.
לפני כעשרה ימים ביקרה בריז׳יט שוב
בישראל — וד,רומאן התלקח מחדש. היא
נאלצה לטוס בחזרה לפאריס, ומי שראה
אותם ביחד, בשדר,־התעופה, טוען שזה הזכיר
לו את רומיאו ויוליד.,
אז אמנון תפש עצבים, וביום א׳ טילפן
לפאריס. השיחה התקיימה בערך כך:
אמנון :״די. נימאס לי. עזבי את כל עבודותייך
וטוסי ביום א׳ הבא לתל-אביב. אני
שולח כרטיס.״
בריז׳יט :״יקירי, אני נורא מצטערת —
אבל איני יכולה ביום א׳.״
אמנון :״מדוע?״
בריז׳יט :״למה שכבר רכשתי כרטיס ליום
ה׳ — שלושה ימים לפני זה.״

ספרים

^ הרקדנית הישוארית והכוכב חהוריבוז
עם חברה — ושמעה מפיה שמרלון ברנדו טילפן פעמיים, זה
כבר גירה את סקרנותה. ואז טילפן מרלון בפעם השלישית :
״אני רוצה לצאת איתך!״ ציווה עליה בקול תקיף.
״נו, אז מה תלבשי?״ אמר .״רק לא שמלות־עירום חשופות!״
סולטנה התרגזה, הודיעה לו בקול די קריר שהיא לא לובשת
עירום כשהיא יוצאת.
לבסוף התפשרו על שמלה עם מחשוף, אבל לא גדול מדי,
בצבע כחול, אבל לא חזק מדי.
״כשנודע לחברות שלי שאני יוצאת הערב עם מרלון, השתגעו,״
מספרת האמריקאית־החדרתית, במיבטא תימני־אמריקאי צלול .״אבל
אני דוזקא הייתי אדישה.״
איך שלא יהיה, כשהוא בא, הסתכל ברנדו וצרח :״תורידי את
זה או שאת יכולה לשכוח מלצאת איתי!״
והצביע לעבר ריסיה המלאכותיים היפהפיים.
התפתח דין ודברים. ברנדו הסתובב בחדר, חיפש בארונות,
ולבסוף הסכים שיצאו כשהיא כמו שהיא.

ף* מועדון לא שכעה רקדנית־הבטן הישראלית נחת.
^ ״כל הזמן פלירטט עם נשים אחרות, ליד השולחנות הסמוכים,״
היא מספרת .״ואחרי הופעתה של מרים מקבה, השאיר אותי
ליד השולחן עם חבריו, במשך שעה וחצי, והסתגר בחדרה
של מקבר.,״
סולטנה כעסה נורא — אבל ידידיו של מרלון אמרו שאיש לא
רשאי לנטוש את מרלון ברנדו, וגם לא נתנו לה את מספר
המילתחה, בלעדיו לא יכלה לקבל את הפרידה שלה.
בסוף חזר ברנדו ודודקא התלהב ממנה .״כל פעם שהייתי
מבטאת כלפיו יחס קריר יותר — היה מתחמם יותר,״ מספרת
הצברית .״בסוף הוא היה לוהט ממש.״
ככה הגיעה שעה שלוש לפנות בוקר — ומרלון לקח אותה
הביתה — במכונית נהוגה על־ידי נהגו.
ליד הדלת הפליט :״את מוכנה לעשות לי ארוחת־בוקר?״
״כמובן שהסכמתי,״ אומרת סולטנה .״תשובה אחרת היתר.
פשוט לא נימוסית.״
מרלון שלח את הנהג הביתה ועלה.
^ 1 1 1נוגה ערבה, ילידת חדרה וחניכת גבע, אזרחית אמריקאית

ן ! 1וצברית, מדברת אמריקאית במיבטא תימני והיא בת
^ דירה היתה האווירה הרבה יותר אינטימית.
לאבא רוסי. מקצועה: רקדנית־בטן במועדוני־לילה בארצות־הברית.
1ואם כי מרלון לא הטיפוס שלה, גלשו העניינים לפסים

נינה עס שזח1תח
לא היתה רוצה לכלות

לילה עם החתיך העולמי

מכולם, מרלון ברנדו י
עכשיו יש בארץ ישראלית שבילתה לילה שלם עם מרלון
ברנדו האגדי, הגדול, המפוצץ.

ך* כל התחיל, פשסולטנה החלה להתפרסם

באמריקה,

ן | בתור רקדנית־הבטן הישראלית היחידה.
היא עשתה זאת דוזקא במקומות מאוד לא יהודיים: למשל,
במסיבות־הגן השנתיות של הנציגות הסורית בניו־יורק — שם
נהגה להופיע ולרקד, כשהיא מכריחה, לדבריה, את הקריין
להצהיר שהיא, במקורה, ילידת ישראל.
פעמים אחרות רקדה בכנסיות, לפני נזירים, וכמובן — בכל
מיני מסיבות עממיות, כולל לא מעט בר־מיצוות, חתונות יהודיות
ומסיבות ברית־מילה.
יום אחד ישבה לה הנערה דקת־הגוד ומשופעת־החזה במועדון
הלילה הגן המצרי.
ומי נמצא בקהל אם לא מרלון ברנדוו בחברת מי שסולטנה
מגדירה בתור ״שגריר אפריקה״ ואשתו.
״כולם התרגשו נורא,״ מספרת סולטנה, כשהיא מחייכת בבוז.
״אבל אני לא. סוף־סוף, כבר היה לי ניסיון עם כוכבים: הייתי
המורה לריקודי־בטן של שירלי מק־ליין, בסירטה גולדברג,
חזור הביתה.״
כל ניסיון או לא ניסיון — כשקיבלה ממרלון מיברק
המברך אותה על הופעתה התחילה להרגיש איזשהו מתח.
וכשחזרה הביתה, למחרת, לדירתה הצנועה בה היא מתגוררת

38:0־ 1 $84,1 314

.ז 1נ 1

י ק 111 מרלון ברנדו, החתיך המבוקש ביותר של הוליבוד,
11111 לדבריה של נוגה־סולטנה ״קירח, שמנמן ובכלל לא
גבר מושך ולא לפי טעמה.״ ברנדו נהג בה בחוסר־נימוס ובתקיפות.

1וד

1 1 1 1 )1מביע ברנדו לסולטאנה במיברקו, בו נאמר :״רציתי
! 11 1 1 1לברכך על אמונתך חסרת־הדופי. קשה להאמין
שאת עושה זאת בלי לגרום נזק גופני לעצמך.״ כך הוא כתב.

הרגילים: ארוחת־בוקר מורכבת מקוקטיילים, אורות עמומים,
ולבסוף גמרו השניים על הספה, ושסולטנה מספרת לו את
סיפור־חייה, ומרלון מתלהב במיוחד מזה שאמה תימניה ואביה רוסי.
״גם לי היתד, סבתא רוסית!״ אמר בעצב.
וברור שאם יש תמימות־דעים כזו, מגיעים גם לדברים אחרים.
ובאמת, כימעט־כימעט זה קרה.
ואז, כמו בסרטים — צילצול בפעמון־הדלת.
בחמש לפנות בוקר.
״פתחתי,״ מספרת סולטנה ,״ובדלת ניצב ידיד ותיק, צייה
יח־ני אחד.״
זה היה הסוף של הלילה עם מרלון.

מק 1ר
הטרא פי ס טי ם
מלה־ טראפ
משוט כארץ (מאת צבי אילן; הוצאת
תרבות וחינוך; 159 עור) אחרי ספרי־הבזק
על מלחמת־הבזק הגיע תורם של ספרי־הבזק
על טיולי־הבזק לשטחים שנכבשו בעת מל־חמודה,בזק.
ספרו
של אילן, כתב יומון למרחב ״לענייני
ידיעות הארץ והאריכואלוגיה״ ,אינו
יסודי במיוחד ואינו מחדש הרבה, אך מזכיר
לעתים קרובות למדי עובדה מעניינת זו או
אחרת. כגון:
#השומרונים, המונים בסך הכל 400
איש ( 250 בשכם; 150 בחולון) קוראים לעצמם
השומרים — כי הם שומרים את התורה.
#גוש־עציון
קיבל את שמו מהפרדסן
הרחובותי הולצמן (בעברית: איש־עץ) שקנה
את השטח בשנת .1932
#במינזר לטרון 26 נזירים, יוצאי שמו־נד,
ארצות, המגדלים 17 מיני יין ושלקחו
את שם מיסדרם (הטראפיטטים) מן העיירה
הצרפתית לה־טראפ, בה נוסד המיסדר•
את ארמון הישאם ביריחו בנו במשך
24 שנים, אבל הוא החזיק מעמד רק ארבע.
רעידת אדמה הרסה אותו.

מיני
דא שוניס
האנציקלופדיה לחלוצי היישוב
ובוניו (מאת דויד תדהד;< הראשון הוא
ד״ר יהודה לייב ליאון פינסקר׳ י הוד פולני
של אמצע המאה שעברה, עורך־דין, מורה
לרוסית ורופא, שהקדים את הרצל ב־14
שנים, כאשר פירסם בשנת 1882 את ה אוטו־אמנסיפציה
שלו (״קול קורא אל בני עמי
— אם אין אני לי, מי לי ואם לא עכשיו
— אימתי בה הניח את היסודות התיאורטיים
לתנועה הציונית.
והאחרון הוא יהודה לייב קום, תל־אביבי
בן 73׳ סופר דתי, מי שהיה פעם מבקר־החשבונות
של הוועד הפועל של ההסתדרות
ופקיד בכיר בבנק לאומי.
פינסקר וקום הם הערך הפותח והן סוגר
את הכרך ד,־ 16 של אנציקלופדית האישים
של דויד תדהר, יליד יפו בן ד,־ ,60 קצין־
משטרה ובלש לשעבר, הרואה באינצקלופדיה
את מיפעל חיי.1
אבטיחים מעזה. כמו בכל אחד מ־15
הכרכים הראשונים כינס גם בכרך זה תדהר
אוסף מיקרי, אך מעניין ביותר, של אישים,
שתרמו, או עודם תורמים, את חלקם לביסוס
היישוב בארץ.
מאלקנה ספקטור, האיש שבנה את המלון
הראשון בתל־אביב (ברחוב נחלת־בנימין )18
וחיים פדרמך, יליד ירושלים וחייל הגדודים
העבריים שהיה הקצב הראשון בתל־אביב
ועד יהושוע רבינוביץ (מורה לשעבר, בן
,56 אב לשלושה בנים) וכיום סגן־ראש
העיר תל־אביב.
אצל תדהר אפשר למצוא גם את תולדות
חייו של נסים אלקיים, יוצא מארוקו שיתיישב,
ערב מלחמת־העולם הראשונה בעזה׳
עסק ביצוא שעורה ואבטיחים, אב לבת
וששה בנים, שאחד מהם, מרדכי יליד עזה,
(וכיום איש מחלקת הקליטה של הסוכנות)
היה ב־ 1956 מושל צבאי בעזה (וב־— 1967
ביריחו).
חובש מגבעהיים. כולם, כולם, עוברים
את תדהר, מאפרים קישון ( ,43 אב
לשני בנים — משתי אמהות שונות) שהספיק
להיות חבר קיבוץ (כפר־החורש)
ובעל מוסך (פרדס־חנה ,),לפני שגילה אר.
כושרו עם הלשון העברית עד מאיר אדרעי,
פקיד ותיק בדואר טבריה ועיתונאי לעת־מצוא
שנבחר, לפני שנתיים, בגיל ,47
לראש עיר הולדתו.
וכרגיל בכל אחד מכרכי תדהר מופיעים
גם בכרך ד,־ 16 חללי האומה, והפעם גם
אלה של ששודד,ימים. אחד מהם הוא יליד
גבעתיים, יעדור רזיטל, חבר קיבוץ לשעבר
ורואד,־חשבון שנפל הקיץ, חודש לפני יום
הולדתו ה־32״ עת הגיש עזרה, כחובש קרבי,
לפצוע בקרב על חאן־יונ״ם.
• לא־קרוב של הנזלונאי (דן, ד,מלן דויד)
זאיש־העסקים, יליד גרמניה יקותיאל פדרנזן.
ה עול ם הז ה 5674

במדינה הומור גגד וא שה
זיגמונד פרויד טיפל הרבה בסמלים. כמד,
מהם הוא המציא בעצמו, אחרים הוא לקח
מן המוכן, .בין אלה היו שני ציורים פשוטים,
המסמלים גבר ואשה. סמל הגבר הוא
עיגול שבראשו מזדקר חץ; האשה היא
עיגול שבתחתיתו תלוי צלב.
למעשה, מקובלים כיום סמלים אלה בעולם
המדע בכללותו כסימני זיהוי של שני
המינים. אך מעטים יודעים, כי מקורם באלכימיה
— הטרום־מדע שהחל בסין בראה
החמישית לפני הספירה, התפשט ליוון והגיע
לשיאו בימי הביניים.
האלכימאים השתמשו בסימנים אלה כדי
לציין ברזל (חץ מזדקר) ונחושת (צלב תלוי).
השבוע ביקשו בעלי קולנוע תל־אביבי לעשות
בעזרתם זהב•
יצרני הסרט האנגלי תקלה בירח הדבש
עיטרו בסמלים אלה את ציורי הסרט ואת
פירסומיו. הפירסומאי אביגדור פרי קפץ על
הרעיון, ערך בין מבקרי הסרט תחרות
הומוריסטית. הם התבקשו להשתמש בשני
הסמלים — ובדמיונם הפרוע ביותר.
שלוש היצירות המצטיינות:

המשפט — בתור עד, ושני צעירים מתל־אביב
לספסל־הנאשמים.
הגכדה והנמוך. העניין החל כשמילד
ישב על המרפסת של ביתו שבצסדן־העיר,
אכל ענבים ונח.
לפתע שמע צריחה מביתו של השכן
שממול, פיטר הירש (:)70
,גנבים! הצילו!״ צעק הזקן.
אומנם לא נגנב דבר — אך נדמה היה
לזקן שמישהו חדר אל ביתו.
על ההמשך סיפר, השבוע׳ הבלש החובב
לשופטת הדסה בן־עתו:
״ראיתי שני צעירים שיוצאים מפתח
הבית. אחד גבוה, שני נמוך יותר.
,הורדתי את סינור־החלבן, ורצתי אחריהם.
״כל הדרך עקבתי אחריהם. וכשהם נפרדו,
החלטתי לעקוב אחר הנמוך יותר.
״בתחילה הוא רץ — ואני רצתי איתו,
אבל במדרכה השנייה• המכוניות הסתירו
אותי יפה.
״אחר־כך עבר להליכה רגילה. לבסוף
נפגשו השניים שוב והמשיכו ביחד.
״אחר־כך נעצרו השניים וקנו פלפל. אז
ראיתי ניידת־׳משטרה, עצרתי אותה; ,וסיפרתי
הכל.״
שיכנוע ושרלוק. השוטרים שוכנעו —
ועצרו את שני הבחורים.
הם אף הובאו לבית־המשפט כחשודים
בניסיון לבצע גניבה.
אם אומנם יורשעו, תלוי, כנראה, בשאלה
אם בושר־השכנוע של החלבן שוור״ לפחות,
לכושרו כשרלוק ר,ולמס חובב.

תנועת העולם הזה — כוח חדש מזמינה את חבריה ואוהדיה
עם משפחותיהם להשתתף באירוע המסורתי
הפיקניק השנתי הגדול אשר ייערף ביום שכת זה 4 ,בנובמבר, בחורשה שמאחורי
בית־חולים ״אוגוסטה ויקטוריה״ ,על הר הזיתים, בירושלים
המזרחית.
היציאה במרוכז, מתל־אביב, כיכר מלכי־ישראל, בשעה 9בבוקר.
המיפגש בחורשת ״אוגוסטה ויקטוריה״ בשעה 11 לפני הצהרים.
בשעה : 11.30 ירצה המדריך מרדכי סופר על ירושלים ואתריה.
בין 12.30ל־ 14.00 יערכו המשתתפים את הפיקניק בהוגים
משפחתיים או חברתיים.

מ שפט הקלף המכריע
התכלכל המיסכן

האהכה היא עיוורת

דרכי־חייס

משך שנתיים ימים עבד מאיר בן־הרוש
( )23 במפעל האריגה של אריה וולובסקי (.)31
הוא עכד בחריצות ומסירות אבל מדי פעם
הסתכסך עם מעבידו.
כשהמריבות פרצו בתכיפות יתירה, פיטר
וולובסקי את בן־הרוש אבל לא שילם לי
פיצויים.
שבוע לאחר פיטוריו דרש בן־הרוש את
הפיצויים המגיעים לו. ואז הציע לו וולובסק־שיחזור
לעבודה. הוא לא רצה להפסיד פועל
טוב.
בן־הרוש הסכים ובין השניים סוכם בעל־פה
שבן־הרוש חוזר לעבודה בתנאים חדשים
תוך שמירת הוותק והזכויות.
עד שבע שניב. האידיליה נמשכה
שלושה שבועות. המריבות פרצו ׳מחדש ובן-
הרוש עזב את העבודה בדרשו פיצויים.
וולובסקי התעקש. הוא לא רצה לשלם
פיצויים. ובפרט לאחר שבן־הרוש עזב את
עבודתו מרצונו ולא !פוטר.
בן־הרוש חשב אחרת ופנה אל עורך־הד־ן
משה אלוני, שיגיש תביעה משפטית•
במהלך המשפט שלף אלוני את הקלף
המכריע, הסב את תשומת לב השופט לחוק
החדש (משנת )1963 הקובע :״אם אדם פוטר
מעבודתו ומוותר על זכותו לפיצויים —
ויתור כזה יהיה בר־תוקף רק אם הוא
נעשה ככתב וצויין במפורש שהוא מתייחס
לפיצויי־פיטורין.״
נוכח ראייה משפטית זו קיבל השופט את
התביעה, הורה לשלם את פיצויי־הפיטורין.
בגזר־דין זה יצר השופט, שלום רוזנפלד,
תקדים משפטי חשוב: כל מפוטר שלא
קיבל פיצויים לאחר שוויתר עליהם בעל־פה,
יוכל לתבוע את מעבידו לשלם לו פיצויים,
בתנאי שלא עברו שבע שנים מיום פיטוריו.

האיש
זה כ ס דר
ב תנוב ה
יש אנשים שהגורל מועיד להם את ה־קאריירה
הנכונה: שרים, שליחים, אלופים
ובלשים.
יש אנשים אחרים שנאלצים להסתפק
בקאריירה צנועה: פקיד, שרברב או חלבן.
אחד מאלה האחרונים הוא שמואל מילר,
חלבן מצפון חל־אביב׳ בשנות הארבעים
של חייו.
אלא שלמילר באה ההזדמנות למלא את
שאיפתו האמיתית בחיים — ולשחק׳ ולו פעם
בלבד, את תפקיד הבלש•
השבוע, הביאה התקרית את מילר לבית־הענלס
הזה 1574

בשעה — 14.00

שיחה
ע ח״כ אודי אבנר׳
נקודת־השיא: פגישה עם אישים ערכיים, שהוזמנו לשיחת
היכרות עם מיטתתפי הפיקניק.
במידה שהזמן ירשה זאת — תיערך הופעת אמנים לסיום המיפגש.

אורחים שירצו לנסוע בתחבורה מאורגנת, יתרכזו בשעה 8.30 עד
9.00 בכיכר מלכי־ישראל. נא להירשם מראש אצל שלמה במזכירות
התנועה (טלפון ,30135ת. ד , 136 .תל־אביב).

ביום חמישי 2 ,בנובמבר, בשעה 8.30 בערב, באולם יהודית
(רחוב ירושלים ,)10 ירצה:

שלו בהן
על הנושא:

השלום יכול לבוא מחר

לשון

לא כל שם־משפחה שנשמע כשם לועזי
הוא באמת כזה. את ההוכחה לכך סיפק השבוע
חוקר לשון חיפאי, משה חנינא אשל.
הוא פירסם מחקר בו הראה כי כמה מן
השמות הלועזיים ביותר אינם אלא שמות
עבריים טהורים.
השם בלוך, למשל, אינו אלא ראשי התיבות
של בר־לבב ונקי־כפיים.
ועכשיו ברור גם מדוע שר הסעד, הד״ר
יוסף בורג, לא עיברת את שמו. כי בבר
יש לו שם עברי: בורג זה, בסך הכל, בני
רבנים גאונים.
הלבץ זה הלוויים בני צדוק; זקהם —
זרע קודש המה; קבק״ -קדוש-בו-קדוש,

בבת־י ם

ויענה על שאלות הקהל
חברים ואוהדים מיפו וחולון מוזמנים.

ב פ תרו־ ת קוו ה

האסיפה שנקבעה ליום שלישי, זה, תתקיים ביום שלישי 7 ,בנובמבר,
בשעה 8.30 בערב, במסעדת הנשיא( ,רחוב שטמפר ,)13 ירצה:

צ ׳ ידידיה
על הנושא:

פדרציה פירושה שלום
ויענה על שאלות הקהל

אפנת

החורף...

עכשיו הזמן לרענן את בגדי החורף
האחרון: מקצרים מכפלת, מוסיפים
כמה אביזרי קישוט — והעיקר
— כביסה בטקסטיל שמפו —
מרעננת את הצבעים ונותנת
לאריג מראה חדש. ט ק סטיל
שמפי — לכביסת
כל דברי צמר, ארי־י1
גים
עדינים, ואריגים

סינטטיים.

תוצרת ביח״רנקה
המפיצים חב׳ נורית בע״נו

ח 11י 0
ב מ חי רי ם

ג בו הי ם

מלוה קליטה
מלו ה בטחו!
מכל הסוגים (גם של הכרות)

ויתר המלוות
התמורה במקום -במזומן

שד׳ רוטשילד 15ת -א

1 1 1 . 1טל 54931ס 630- 830 בערב

מרכז השפוץ

גנרל דעג
״גנרל חורף וגנרל רעב יגמרו עם נפו־ליאון!״
ניבאו — ובצדק — לוחמי־החופש
הרוסיים, שעה שצבאותיו של הפולש הצרפתי
חדרו לערבות רוסיה.
כיוס, סומכים הסינים, הניצבים על גבולה
ההררי של הודו׳ לא רק על הגנרלים העממיים
שלהם, אלא גם על אחד הגנרלים
שהביסו את הצרפתים בראשית המאה הקודמת.

למרות שהודו היא ארץ תת־טרופית
וחמה, ואין לה מה לחשוש מן החורף —
שולטת בארץ מכת הרעב המחרידה, הכופה
מדי שנה על מאות אלפי מבוגרים וילדים
קטנים גוויעה איטית ברעב.
כלי חלכון. אשמים בכך, במידה שווה,
בריטניה וההודים עצמם. בריטניה — שלא
פיתחה את הכלכלה ההודית, ניצלה רק את
אוצרותיה, עד שנאלצה לנטוש׳ ב־ ,1947 את
התת־יבשת, להעניק לה את עצמאותה המדינית.
ההודים
— משום שמטעמים דתיים כופים
הם על האוכלוסייה צימחונות, מאפשרים
לקנאי־דת להתמיד במסורת הקנאית, האוסרת
אכילת בשר־בהמות ובעיקר — בשר־פרות
קדושות.
אף־על־פי־כן רואה שר־המזון לשעבר של
הודו, שידאמבאראם סובראמאניאם, תקווה
בעובדה, שבשנות 71־ 1970 תגיע הודו למצר
בו תגדל די ירקות וחיטה כדי לספק את
צרכי המודד, הרעבים והמתרבים במהירות
הבזק.
אלא שגם אם כך יהיה — וכלכלנים
מערביים מטילים ספק באופטימיות של ההודים
בענייני־מזון — יוסיפו בין 35ל־40
מכל מאה תינוקות הנולדים בהודו׳ להיות
פגועים בשכלם — כתוצאה מהיעדר חלבון
בתפריט שלהם.
החלבון, המצוי בבשר בהמות ודגים —
אסור לאכילה, וזלילתו הבלתי־חוקית גורמת,
שוב ושוב ,.למהומות־דמים בפרברים
ובכפרים העניים.
כי דווקא הקנאים המרושעים ביותר,
אלה הנמצאים בעצמם על סף הרעב — הס
הנלחמים העיקשים ביותר נגד התרת שחיטת
הפרות המסתובבות בכל מקום וגורמות רק
נזק רציני לרכוש, בלי להביא תועלת.
כלי תפריט. להודו המונה, כיום 510 ,
מיליון נפש — נוספים מדי שנה 20 מיליון
תינוקות.
במילים אחרות: כל עוד תהיה החקלאות
ההודית מסגרת; כל עוד לא ידעו ההמונים
כיצד להזין את ילדיהם כהלכה; ובעיקר, כל
עוד אסור יהיה לאכול בשר בהודו, נידונו
מדי שנה שיבעה עד שמונה מיליון תינוקות(
,דהיינו 35 :עד 40 אחוז מכלל הנולדים)
להיוולד כילדים דפקטיביים.
וזה די והותר כדי להבטיח את עליונותם
של הסינים — המתקדמים מן ההודים לא
רק בענייני־צבא, אלא הנמנעים גם מלשמור
על תפריט צימחוני.

מורני ו א סו ר

תל־אביב, רחוב שינקין ( 14 בחצח

אושרי

״אולפן

הודו

אדצות־הבדית

נגרות * צבעות * חרסינה * ריצוף * מוז איקה
ריצוף פלסטי
מסגרות

תריסי פלס טיק

אינסטלציה * ח שמלאות * מסגרות אלומיניום
וכלעגודותרמונט .

נירוסטה

גרג״ (בר־קמא)

פותח ביום ד׳ 1 ,בנובמבר
קורס ערב של חודש אחד
( x2בשבוע שעתיים)

י־קצדנות
עברית ו/או אנגלית
הצלחהמובטחת ! הרשמה :
ת ״ א: גורוון ,5טל 236209 .
חיפה: בית־ספר ״במעלה״.

בשל

״איני סבור שמאריהואנה וחשיש מסוכנים
יותר ממשקאות חריפים!״ הצהיר השבוע עיד
אמריקאי אחד.
הצהרה שיגרתית, לאור המסע המרוכז
והמשולב של היפים, עיתונאים ואמנים להתרת
השימוש בסמים כלתי־מרגילים אלה.
אולם היתד, זו, בבל זאת׳ הצהרה שהגיעה
לכותרות הראשיות של עיתונות אמריקה —
כי האיש שמסר אותה היה לא אחר מאשר
ד״ר ג׳יימס גודארד, הממונה על מינהל המזון
והסמים של ממשלת ארצות־הברית.
במילים אחרות — האיש האחראי להתרתב
או לאיסורם של הסמים, במיסגרת החוק
האמריקאי.
הרדמה נעימה וקטלנית .״אומרים
שהמשתמש בחשיש משתמש גם כן בהרואין,
אופיום או סמים מרגילים אחרים,.״ המשיך
ראש המינהל למזון וסמים בהרצאתו באוניברסיטת
מינסוטה.
״אולם גם רבים מן המשתמשים בחלב
משתמשים בסמים מרגילים — ולא יעלה על
דעתו של איש שיש קשר בין הדברים.״
בכך ברור היה שנפתח השער לרווחה
לשימוש חופשי במאריהואנה ובחשיש — מ עוד
שבשבועות האחרונים נמנעת המשטרר
— לפחות בערים הגדולות — מלאסור אנ
שים
המעשנים חשיש בפרהסיא•
לעומת זאת, החלו השלטונות הרפואיים
ואנשי־המשטרה במסע מרוכז נגד השימוש
בסוג אחר לגמרי של סמים — האמפטא־מינים.
בעוד
שההרואין, למשל, מרדים בצורה
״נעימה״ — וקטלנית; והאל.אם.די מעוות את
התודעה ומעורר הזיות, מעוררים סמי־האמפטאמין
תחושה של מהירות מטורפת,
מעודדים פעילות ודוחפים את המשתמש בהם
למעשים בלתי־אחראים רבים, בזה אחר זה.
הסמים הללו גם מסוכנים במיוחד — כי
לא זו בלבד שהם מרגילים את המשתמש
בהם, אלא גורמים לו שיגעון גדלות זמנית
— ולפעמים גם שיגעון של קבע.
יתרה מזו: אנשים רבים שהשתמשו בסמי־האמפטאמין
ביצעו מעשי־פשע אלימים, בשעת
שיכרות, ולפני כחודש נרצחו שני
היפים — בחור ובחורה — במרתף ניו־יורקי,
שעה שהיו, יחד עם מתמכרים אחרים, תחת
השפעת המתדרין, העיקרי שבסמים אלה.
כלי באם והפרעה. בגלל השפעתם
המשונה, מכונים סמי־האמפטאמין מהירות
בפי המשתמשים בהם.
משום כך יצאו גם השלטונות במסע נגד
סם זה, המשתמש בסיסמות המועצה למניעת
תאונות, כגון ״המהירות תדריג
אותך.״
״יש עוד סיבה לא להשתמש ב מ הירות
אמר השבוע אחד ההיפים הניו־יורקיים.

ממונה גודארד
בדיוק כ מו חלב

״אתה חייב להזריק אותם לתוך עורקיך, מדי
שעתיים, משך 24 שעות, אם אתה רוצה
ליהנות מהם ממש.
״מי משוגע להכאיב לעצמו — כשכיר
אפשר לעשן מאריהואנה בלי הפרעה מצד
הבלשים?״
אפריקה הירו שה ה ש חיי ה
התרבות היא לבנה — טענו משך מאות
בשנים הגזענים, שהוכיחו, כביכול, שכל הכושים
והציבעוניים הם פחות משכילים מן
האדם הלבן.
משום כך, סברו הגזענים, על האיש
הלבן ליטול על שכמו את נטל ה שלטון.
דיעה זו הופרכה, לא אחת, על־ידי התקוממות
אחר התקוממות, בכל איזורי־הכיבוש
של האימפריאליזם הלבן.
מן הממלכות הענפות של ההולנדים, הספרדים,
ובעיקר — האנגלים, לא נשאר
בסוף המאה העשרים אלא מעט מאוד —
אולי אנגולה הפורטוגלית ודרום־אפריקה,
יורשת־ההולנדים.
נישול האניה. אבל לאחר הנישול הטריטוריאלי,
בא עכשיו איש־מדע כושי, י־מנשל
את האדם הלבן מן האגדה.
קובע השייך הסנגאלי אנטה דיאום :״האיש
הלבן אינו אלא יורש רע לתרבות האיש
השחור.
״הכושים הם ששלטו, בימי־העבר העתיקים
ביותר, במצריים. הכושים קיימו תרבויות
ענפות, בלב אפריקה.
״החוק, מדעי הפיסיקה והגיאומרטיה היו,
במקורן, המצאות שחורות.
״הן עברו דרך מצריים ויוון לעולם העתיק
— וכך נשתרשה האגדה שזוהי תרבות
לבנה.
״אבל היוונים והמצרים עצמם ידעו היטב
שהם ירשו את התרבות מאפריקה.״
ה עול ם הז ה ׳ 1574

זוה> ס חגו ל אנ ה \717ל>ו

לנע!
הסס

יוסף סטלין, אשר ברחה למערב.
האמריקאים הם תכליתיים.
ואילי־הקולנוע ההוליבודיים יותר סבול
יתר האמריקאיים.
מ שום כך הגיעו למסקנה שסווטלאנה האמיתית
היא, לא עלינו, מכוער ת למדי. ושיש
לתת לה כפילה מתקבלת על הדעת, על הבד.
הם חי פ שו חיפ שו, ומצאו — בת לאירופה
המזרחית. ככהלו ^ צ ר, יוגוסלבי ת צעירה
שהגרה מז מן לאמריקה, מ שחקת עד עכ שיו
תפקידים של ח ש פניו ת או נערות סו טו ת
במ סבאו ת המערב הפרוע.

עתה בא יומ ה הגדול: היא תגלם את
תפקידה של ב תז ה שקטה, ה מכונ סתב תוך
עצמה והביי שנית של סטלין האכזר.
בדיוק

כן, לפחות, יראו את פווטלאנה מיליוני
צופי־קולנוע, שיבואו לחזו ת בסרט ההוליבודי
שיופק טל־פי יו מנ ה של ב ת הרודן הרוסי,

כפי

מידותיה,׳׳

טוענים

״תפקיד
מפיקיה.
והם ודאי יודעים על מה שהם מדברים.
כי הלא אין כסו הוליבוד שיודעת להעמיד
כפילים.
לכל תפקיד, לכל מטרה, לכל סרט ולכל
קהל.

שחקנית צנועת ביותר
השחקנית ג׳ולי ג׳ורדן, פאר הקולנוע הבריטי, נראתה חיוורת מדי — ואז
תבע ממנה הבמאי שלה להשתזף.
ג׳ולי היא נערה העושה את הכל ביסודיות. על כן נסעה לסן־טרופז, בספטמבר
האחרון — והשתזפה — על פני כל גופה.
הדבר הדהים את הבמאי עד כדי־כך שהוא החליט לשנות את הסרט הבא שלו,
ולהכניס בו סצינות של עירום מלא. דבר המנוגד בתכלית לכוונותיה של ג׳ולי,
המגדירה עצמה כ״שחקנית צנועה ביותר.״
״עכשיו הכנסתי את עצמי לצרות,״ היא מבכה את מר־גורלה. ובינתיים היא מראה
לעיתונות־העולם כיצד היא תיראה, כשהסרט הבא ישיג אותה, ובו גורל מר, כפי
הנראה, ממוות.

סו ווסטון אינה יהודיה — אבל היא
עובדת כמזכירתו של תעשיין־בגדים יהודי,
מייקל ברנשטיין, מחברת ברנ שטיין
אסו שיאיסס הלונדונית והגדולה.
עד שפרצה מלחמת ששת־הימים היתד. סו
( )24 מזכירה נאמנה שלא חשבה הרבה על
יהדותו של הבום ועל ישראל. אבל כשפרצו
הקרבות ,״משהו זז בתוכי,׳׳ כפי שהיא מת־בטאת.
וסו
החליטה לעשות, אף היא, משהו למען
המגבית. אלא שעם משכורת של 19 שטרלינג
לשבוע אי־אפשר לעשות הרבה.
״באותו רגע ידעתי שאצטרך לארגן לעצמי
הכנסות צדדיות,׳׳ מספרת הלונדונית הפרו־ציונית
.״וכיוון שאני די יפה — החלטתי
לשמש דוגמנית־צילום.״
התוצאה: שני צלמי־עירום מפורסמים,
דויד ביילי וגוב כרגם ון, התלהבו מיופייה
החושני, צילמו אותה מכל הזוויות.
הם גם הציעו לה חוזים שמנים•
אלא שסו סירבה. לאחר שגבתה את ה־צ׳קים
שלד, והקדישה למגבית היהודית המאוחדת
את הכנסותיה מצילומי־ד,עירום, חזרה
לברנשטיין ולעבודה השלווה כמזכירה.
״ככלות הכל,׳׳ היא אומרת כששואלים
אותה מדוע ,״מה הטעם לעזור ליהודים —
ולקלקל את העניינים ליהודי כל־כך נחמד
כמו מייק ברנשטיין?״
ביחוד לאור העובדה שתעשיין הבגדים
הודיע, השבוע, כי הוא עומד לשאת אח
מזכירתו — בחג החנוכה.

גס משכורת
\ אחוזי

כל פריס מדברת עליהן 42 :ז בניו ת, שעב דו
בגדולו ת שב חנויו ת הכל־בו הצרפתיו ת
בתור מדגי מו ת.
המדגימה הצרפתית נוהגת להראות ללקוחו
ת מה לע שות, איך לאכול את ה מזון
החדיש, איך לה שתמ ש במיצרך החדש, וכיצד

ללבוש את הבגד הבלתי־מקובל שזה עון ה
הוצא למכירה במאגאזין הפרנטאן וביתר
חנויות־הענק.
בראש ה מדגי מות הצרפתיות ניצבה, זה זמן רב, דימיטריד! ליגוריס. זאת היא אשה
בלתי־רגילה: היה לה מאהב, ריימוןפורהאן 40 גבר נ שוי שקיבל מדימיטרי ה מ שכורת
חוד שית של 300 לירות כדי ל שכב איתה.
ו שימ ש, מלבד זאת, כ שותפה לדבר עבירה. כי די מיטריה היא ראש כנופ״ ת־ ה מ דגי מו ת.
הנערות הללו, ש־ 30 מהן עדיין יו ש בו ת בכלא, עד למ שפט, ו־ 4ו נו ספו ת שוחררו בערבות,
נהגו להבריח אל מ חוץ ל חנויו ת כ מויו ת גדולות של סחורו ת מכל הסוגים.
היתה זו תע שיית־ענק: רבבות לירות הכנסות נר ש מו, בקפדנו ת, בפנקסי הכנופייה,
שניהלה את ח ש בונו תי ה לפי שיטות המאגאזינים עצמם, ב חן עבדו הנערות.
פורהאן, המאהב־ב שכר, היה גם האיש שהיה לוקח את הסחורה הגנוב ה מ שני בתיה של
דימיטריה, ו מוכר אותה לכל מיני חנויו ת כל־בו בפרובינציה.
עבור שירותיו אלה קיבל, נוסף ל מ שכורתו כמאהב, אחוזי ם שמנים מן המכירה.
עתה יצטרך לשלם אחוזי ם מ סוג אחר — חוד שים או שנים אחדות בכלא — למדינה
הצרפתית.

דברים בעלמא

ג׳ולי ג׳ורדן

• על הראש: קורבן להפגזה מיוחדת
במינה היתד, הכוכבת קלאודיה קארדי*
נאלה, באחת מהופעותיה החגיגיות בוונציה.
קלאודיד,
עלתה על סיפונה של גונדולה
ענקית — שם ציפו לה כמה וכמד. צלמי־עיתונות.
כה רבה היתד, המהומה, שאחד
הצלמים נפל למים.
כיאה לאיש־מיקצוע נאמן, הוא חשב קודם
כל לא על עצמו אלא על המצלמה שלו —
והשליך אותה בחזרה לגונדולה. אלא ש־מצלמת־ר,עיתונות
המעופפת לא נחתה בשלום
על הסיפון אלא פגעה בכתפה היפה של
קלאודיה.
הכוכבת רעדה, התמוטטה כימעט, אבל
הידקה את שיניה והמשיכה לחייך כדי ל
הופיע
יפה בצילומים הרבים שצילמו אותה.
• לפי מידה: חוסר מזל ממוזל ביותר
היה השבוע לפסנתרן הבינלאומי ואן
קליבורן )33^1בהגיעו לוואשינגטון. ברדתו
מן המטוס נודע לו שמזוודותיו טסו הלאה
— ובהן חליפת־הערב היחידה שלו.
קליבורן, שהיה צריך להופיע בפני נשיא
ארצות־הברית, התקשר עם מזכירת הנשיא,
ליז קארפנטר, ביקש ממנה טובה: שבעלה
ילווה לו את חליפת־הערב שלו. אבל
קארפנטר אמר שהחליפה נמצאת בכביסה.
בשלב זה לא היה אלא איש אחד המוכר
לפסנתרן שיכול היה לעזור לו — והוא
אומנם עזר. לינדה בירד ג׳ונסון, אשת
הנשיא, נתנה את ר,או.קיי — .וואן קלינבורן
בא לבית הלבן למדוד אחת מחליפות הערב
של הנשיא.
היא הלמה אותו להפליא. כפי שנוכח
לדעת ג׳ונסון עצמו, כשבא לקונצרט.

שיפור נוסף במצבך מסתמן, השבוע. עלייה
במשכורת, או ידיעות על הכנסה צדדית
רצינית יחסלו חלק מדאגותיך. מצד שני צפי
למריבות עם בן־זוגך. לאחר הסערה באה מיד
התפייסות המלווה בירח־דבש־מחודש. זהו
21 ביולי — 21ב אוגו ס ט
חודש בו הרבה בעיות נעלמות מאליהן — אם תדע להיות קצת קשוח, מפעם לפעם.

אויה י״

בסך הכל, מתחיל חודש יפה מאוד עבורך.
בייחוד תבלי מבחינה חברתית. החתיכים
פורחים, בעונת החורף. יקרה לך אפילו
שהביקוש יהיה רב מדי, שהם יעייפו אותך
עד מוות. אל תתפתה לנשואים: עבורך, זה
20 בינו אר — 18 בפברואר
זמן לתכנן, לא לבצע. רכילות מאחרי גבכם תגרום לעוגמת־נפש — ולנזקים.

חודש ממוצע מתחיל השבוע. לא כל־כד
מעניין. אם היו לך צרות, בת־דגיס, הן
נמשכות גם השבוע. בלי פתרונות מבריקים.
ביזבוז רציני יעיק לא רק על הכיס
19 בפברואר — 20ב מר ס
אלא גם על מצב־הרוח. אורחים יכניסו
מבוכה לביתך. אבל נהג בהם בדיפלומטיות. עלייה בהכנסותיך תשפר מצב־רוחך.

וניס

אל תבלבל את המוח. תוכניותך בסדר גמור,
ופיקפוקים של הרגע־שלפני־האחרון רק יסבכו
אותך במאבקים פנימיים. דאג לבריאותך,
ובהקדם. אל תחשוב שלשבת בשקט זה פשע
21במארס — 20ב אפריל
או שיעמום: לפעמים זוהי האקדמה ההכרחית
להרפתקה. בת־טלה: תפשי אותו, הוא הסיכוי הגדול שלך, אם הוא־בן־קשת.

השבוע משתנה כל שיגרת־חייך. אל
תהססי להגיש לו סעד, הוא זקוק לזה
נורא. אתה, בך שור, תהיה בודד מן הרגיל,
בנפשך. זה יגרום לך לצרות עם
21ב אפריל — 20ב מ אי
הבריאות, חלקן פרי־דימיונך בלבד. חודש
זה, צריך להיות חודש של התאפקות. העבודה תהיה מרובה — אבל פורייה.

=>| 1110 קץ 6

חודש של כסף רב הזורם לכיסך מתחיל השבוע.
אם ביזבזת, כהרגלך, תקבל משהו
בתמורה. רומן סוער יפתח לך אופקים חדשים,
בת־תאומים. אינטריגות בעבודה יגרמו לך
21ב מ אי — 20 ביוני
כאב־ראש, אם לא תדעי להיות נחמדה מאוד־מאוד
לאויבייך שם. אל תהססי לתכנן בשקט׳ ולא לדבר כלל על תוכניותיך.

אם יש לך הזדמנות לצאת לטיול — נצלי
אותה. זה יביא לך הרגעה ויחזיר אופטימיות
לגישתך שקפאה במקצת. שיפור קל
בבית יגרום לך אושר. הכנסה בלתי-
21 ביוני — 20 ביו לי
צפוייה תגרום לך להאמין שיש מזל בחיים
ושהכוכבים לצידך. ואומנם, תהיי צודקת לחלוטין אם כך תחשבי, השבוע.

!11ו1ו1 *151!11

69 1010

הזהר מאוד מיום שבת הבא. הוא עשוי
לגרום לך צרות צרורות. ידידים חדשים ידידות ובלתי־צפויים יתגלו לך. ולך
טובות, איפה שחשבת שיש לך רק מרכ־ 22ב אוגו ס ט — 22בספטמבר
לות קנאיות. הם לא יבואו בידיים ריקות:
צפו למתנה. לפעמים אף תשאלי עצמך אם זה מגיע לך. התשובה היא שכן.

נתונה

סו1

משהו התקדם, השבוע. לא הבל חשוך כבעבר.
עם זאת, יש להזהר עדיין בענייני־כספים.
1 1 8י ^
* 11 >11י ^ 0בבית צפוי משבר רציני, אם לא תדע לפנק
אותה. את, אל תחשבי שהוא שלך לנצח.
22 בא י ק טובר צריך לעבוד עליו. גם עבורך, יום שבת הוא
23בספטמבר
תאריך מסוכן, בייחוד במה שנוגע לתאונות קלות. מכתב מוזנח מתגלה כחשוב.

אם אתה אידיוט — קבל את העבודה הנוספת
המוצעת לך. אם לא — צא למסע
קצר. זה השבוע המתאים ביותר, בייחוד
סוף השבוע. היי נועזת, ואל תתביישי
22 בנובמבר
ק טו ב ר
להוכיח לן שמה שהוא מ ק וו ה — נכן ן> 22
גם אם אחרות יגידו לך שזוהי השפלה. רק כך הוא יתקשר אליך ורק אליך.

| 11|10מ < -

הזהרי מאש כמו — מאש, השבוע. שריפה
היא הסכנה העיקרית המאיימת עלייך. אם
יש לך ילדים — שמור עליהם, אחרת הם
יעשו לך עניינים וגם יסכנו את עצמם. מלבד
זאת, זהו שבוע בו הכל עולה יפה, כסף
20 בדצמבר
23 בנובמבר
אהבה ובילויים — בתנאי שתדעו לנצל את ההזדמנויות, ולכלכל מעשיכם בתבונה.

אבל על ידיד או קרוב. הוא ישבש גם
את מצב רוחך, יטשטש תוכניות אישיות
אחרות. עבודה רצינית — ופירות בצידה.
אם תלדי, השבוע, י הי ה זה ילד בלתי־
21 בדצמבר — 19 בינו א ר
רגיל ובעל עתיד כביר. שמור על בריאותך
ואל תקח כל דבר בקלות. אם אתה עובד בידיך — יאירו לך הכוכבים פנים.

ה עול ם הז ה 574ו

קולמע
סרטים

הערות
נ שכניות
נערת השעשועים

אנשים

עשרים־וארבע שעות מאושרות, שבסופן מתגלה
לו מי היא ומה היא.
כל זה מהווה בעיקר תירוץ, המאפשר ל־מארי־פראנס
בואייה להראות את שפע הגוף
שלה מאחורי ומלפני סדינים וציפיות (ראה
בל מיני
בנים

עכשיו, שאפשר לראות אותה בארץ בלי
זה, למה לראות אותה עם זה?

אזרח חיפאי אחד, שחי לפני ארבעים
שנה בעכו, נזכר השבוע באישיות עכואית
מאותם ימים. היה זה שייך אסעד אל־שוקיירי,
מנכבדי עכו ואביו של אחמר
שוקיירי. ולמה נזכר החיפאי הזה בשייך
ההוא? כי השייך דוזקא חיבב יהודים.
לפי האינפורמציה של החיפאי הוא אהב
תמורת כסף. ואת הכסף היה מעביר לו
מהסוכנות היהודית מנהל תחנת־הנסיונות
בעכו, יחיאל דייצמן. והבן של הוזייצמן
הזה הוא כיום אלוף עזר וייצמן. מר,
שרק מראה שלכל מיני אבות יש כל מיני
בנים • .אגב, אחמד לא היד, הבן היחיד
של השייך מעכו. בן אחר שלו, רופא בעל
דעות מתונות, הד״ר מחמוד שוקיירי,
נרצח בגלל דעותיו, לפני שלושים שנה,
על־ידי אנשי כנופיות ערביים • .ואם כבר
להעלות נשכחות החליט גם מזכיר אגודת־העיתונאים,
משה רון, לתרום את חלקו.
לדעתו לא היה אבא אכן הראשון שחשב
על אפשרות של פדרציה בין ירדן, לבנון
וישראל. עוד לפני 32 שנה, כשרון היה
כתב של יומון אידי בוורשה הפולנית,
הוא הגה בדיוק את אותו הרעיון. רק מכיוון
שישראל לא היתד, עדיין קיימת באותם ימים,
הוא הציע לעשות פדרציה בין שלוש ארצות
אחרות: לבנון, עבר־הירדן וארץ־ישראל .
פעיל אחר בענייני פדרציה הוא חבר מושב
ר,צמחונים הגלילי אמירים, שלום זמיר.
זהו מסגר תל־אביבי שיצא לגליל לפני
כעשר שנים. מייד אחרי המלחמה שיגר
פנייה מיוחדת לאו־תאנט, למשלחות המדינות
החברות באו״ם ולעשרות רבות
של ראשי מדינות, כולל גמאל עבד אל־
;אצר (.דרך חבר בבלגיה) .הפנייה היתד,
ישרה ולעניין: לפתור את בעיית ארץ-
ישראל על־ידי הקמת פדרציה.

גס כתבה בע מודי ם המרכזיים).

(ארמון־דויד, תל־

אביב; גרמניה) צופה־הקולנוע הישראלי הוא
בעל הרגלים קבועים וטעם מפוברק מראש.
הוא רגיל להתלהב מהתיבות אמריקאיות,
אבל להימשך לשחקניות צרפתיות — כי הסרט
הצרפתי ידוע כאירוטי יותר.
לעומת זאת, תראו לו סרט מיני מאוד —
אבל עם דפוסים של ארץ אחרת — והוא
לא ידע איך לאכול את זה.
זה בדיוק מה שקרה עם גערת־השעשועים,
סרט הגל החדש הגרמני — שהיה מעורר
גלי־שערורייה בארץ לו היה רק סרט איטלקי
או צרפתי.
שני, שלישי, רביעי. העלילה היא
שיא הפשטות: נערה עליזה, דוגמנית־צילום
לעת־מצוא, לוקחת טרמפ לברלין, עוברת לגבר
שני, שוכבת עם שלישי, מאוהבת ברביעי.
היא
משתוללת, מפלרטטת, מקבלת הים־
טריקה, מתפשטת, והעיקר — היה בלי מחשבות
קדומות. כי בשבילה הכל מישחק —
או כל מישחק הם חיים.
אלא שבמיקרה הנערה (אווה רנזי, המוס־

ת ח רו ת
ר חי צ ת־ככי ם
האושר הנכסף

(אסתר, תל-אביב; אי
טליה)
מי שלא מתבייש לאהוב סרטים על
בן־מלך יפה שמתאהב בבת־האיכר ונושא
אותה לבסוף לאשה, למרות כל המיכשולים
שמעמידים בפניו המכשפים והמכשפות, יכול
לראות וליהנות.
זהו סרט על נסיך ספרדי, שהתחייב בפני
המלך שלו לשאת לעצמו נסיכה תוך שבוע
ימים• אבל הוא לא אוהב נסיכות, הוא
דווקא אוהב בת־איכר יפר,פיה. לכן הוא
מציע לכל הנסיכות לעשות תחרות רחיצת־כלים
עם בת־האיכר שלו, ומי שתנצח —
תוכל להתחתן איתו.
מה שקורה הלאה הוא קצת נאיבי, קצת
סנטימנטלי ,־ומלא צבעים. משך כל הזמן
צריך לשמוע את סופיה לורן ועומר שריף
מדברים אנגלית.
אילו המפיק, קרלו פונטי, היה משקיע

מיני מתגווג
השאח של איראן, מחמוד דאזה פה־לווי,
לקח, כידוע, השבוע את העניינים

ברלין של גברים

רת מסיום בברלין) היא גרמניה: וגם כל
יתר הגברים הם גרמנים.
ודרכי־ההתנהגוח שלהם, התגובות שלהם,
לא מעוררות אצל הצופה תגובות מוכנות
כראש. צריך להתאמץ, אם כי רק טיפה,
כדי להבין סרט רדוד אך טוב כזה.
התוצאה: חלק מן הקהל מפצח פיסטוקים
במקום ליהנות מסצינות־המיטה שנותרו בסרט
לאחר חיתוך הצנזורה.
בלתי־נשכחות הן גם כמה הערות מדיניות
נשכניות, הרשומות כביכול בשולי־הסרט.
למשל: אחד הפלייבוים מראה על הבונקר
של היטלר המכוסה עשב, בעת טיול,
אומר :״זה כל מה שנשאר, לאחר שהתאבד.״
שואלת נערת־השעשועים, נציגת הדור הצעיר
:״התאבד? מי? מישהו שאני בכירה?״
בלי ועם
חזרה (פאר, תל־אביב; צרפת) סרג׳ו
גובי לקח את התפרים של סרטי אהבה־נוגה,
עם אווירת־קסם־עצובה, א־לה ללוש
ו־ואדים, והשב שאולי גם הוא יוכל לעשות

מזה משהו.
אבל בטעות הוא הוסיף לזה יותר מדי
סוכר, מלח ופלפל, והסרט דומה, בסופו של
דבר, לתמונות־נוף נוגות הנמכרות בתחנה־המרכזית.
נערה
יפה ומשוגעת (מארי־פראנם בואייד).
הרגה את בנה, ברחה מבית־משוגעים, פגשה
ברחוב איש צעיר, והיא חיה איתו
העולם הזה 1574

בסרט קצת פחות כסף, ואילו הבמאי הנפלא
פרנצ׳סקו רוזי היה משקיע קצת יותר כיש־רון,
התוצאה היתד, יכולה להיות הרבה
יותר מוצלחת. אבל גם ככה זוהי אגדה חביבה,
מתקתקה, מיועדת לאוהבי־אגדות.

זוגות מ תו קו ת
הגנב

מפאריז ( צפון, תל־אביב; צרפת)

הוא כולו טעות. טעות משונה ובלתי מובנת,
של הבמאי לואי מאל שעשה כמה
סרטים לא רעים, ושל בלמונדו שיכול
להרשות לעצמו לסרב לכל תסריט שהוא,
וכמובן של המפיקים.
בלמונדו הוא גנב חדגוני ומשעמם בדרמה
סנטימנטלית בטעם הסרטים ממדרגה שלישית
בתקופות עתיקות.
הוא מתחיל לגנוב משום שההורים של
אהובתו החליטו להשיא אותה לאיש עשיר.
הוא גונב קודם מהאיש העשיר ומוריד
אותו מנכסיו. ואחר כך זה מוצא חן בעיניו
והוא ממשיך.
כל האצילים בסרט וכל הגנבים בסרט
לובשים פראקים. כולם עדיני־טעם, משוחחים
על פילוסופיה בשעת פריצה ועל פריצה
בשעת פילוסופיה.
הם מצטיינים באהבה לזולת, בעזרה הדדית
וברגשי אנוש חמים. הכל שם כל כך
רומנטי ומתוק. אפילו הזונות.
זהו צירוף של בלזק שלא הצליח, עם
מופסאן שלא הצליח ועם ויקטור הוגו
מקולקל.

לידיים והכתיר את עצמו, את אשתו ואת
בנו׳ יורש־העצר. מתברר שזה היה בסך
הכל עסק די כדאי, בעיקר כשמדובר על
המתנות ששלחו אליו מחו״ל. שלחו לו 411
מתנות כאלה. הגדולה במחנות היתד, זאת
של אמיר כוויית. הוא שלח לשאח שני
סוסים ערביים אצילים. גם המתנה הקטנה
ביותר היתד, קשורה בסוסים. היה זה שי
ההכתרה של ראש ממשלת הודו, אינדירה
גנדהי. היא שלחה דגם קטן ומוזהב של
סוס אצילי משובץ יהלומים ואבנים יקרות.
ובשביל לא לשכוח כלום צריך גם לגלות
כי נשיא ברית־המועצות, מיכאיל פור*
גורני, שלח לזוג המלכותי אגרטל חרסינה
הנישא לגובה של 110 סנטימטר.
ואת האגרטל מקשטים דמויות של בני משפחת
המלוכה. אבל המתנה שהיתר, בחדשות
ביותר היתד, זאת של נשיא ארגנטינה.
היא פשוט אבדה בנמל־ד,תעופה של לונדון.
• ומה עשה השאח למחרת יום הכתרתו
שהיה גם יום הולדתו ה־ .49 הוא בילה
יום־עבודה רגיל של 15 שעות אחרי שאכל
ארוחת־בוקר עם הקיסרית הטרייה, פארה,
בת ד,־ .29 השאח שיש לו נטיות ספורטיביות
רבות (גם כדורגל וגם פולו; גם מטוסי־
*זדזדווזר ח דו ~ ח ו 0ר1ווו— י•

פס 1קי השסע
• פיאר מנדס־פראנס, מי
שהיה ראש־ממשלת צרפת :״כל דבר
שהמדינה עוסקת בו עולה כסף. גם
כשהיא עוסקת בהנהגת אמצעי־חיס־

כוו•״

$שייך מוחמר עדי ג׳ע־ברי,
ראש עיריית חברון :״אם אדם

משתמש בשכלו הוא יכול להסתדר
גם בכלוב של אריות.״
• משה דיין, על נסיעות חד
סיין :״אני מקווה כי כאשר יסיים
את תוכניות הנסיעות שלו, יגיע גם
אלינו.״

אורי זוהר על גג ״הילטון״
תל־אביב של מטה

סילון וגם מכוניות־מירוץ) הסתפק באותו
יום בכמה מערכות של טניס וכדורת.
כל מיני
מלא כי ת
חיים מסובכים יש לרבקה מיכאלי,
האמא־לעתיד המדוברת ביותר של השנה.
לץ חסר ריסון עצמי נטל תווית פרסומת
של הסרט הישראלי האחרון והדביק אותה
על מכוניתה של רבקה. הסרט הזה נקרא
כל מ מזר — מלד 9באותו סרט יש סצינה
בה הולך עודד קוטלר על קצה המעקה
של גג ה הי ל טון בתל־אביב. על קצה של
דבר כזד, אפשר ללכת, אבל להתקרב לשם
ולצלם את זה, בהתחשב בעובדה שזה
נישא מעל ל־ 17 קומות, לא העז איש. עד
שהתנדב במאי הסרט, אורי זוהר, ועשה
את המלאכה לבדו כשליתר בטחון הוא קשור
בחבל עבות ואחד מאנשי הצוות מחזיק
ברגליו, כדי שלא ימעד לתוך תל־אביב
של מטה • .חדשות אחרות מעולם האומנות
באו מרחובות, מביתו של נשיא מכון וייצ־מן,
מאיר וייסגל. הוא מארח עכשיו
את הזמר־החזן האמריקאי יאן פירט וגילה
בהזדמנות זאת כיצד הוא מצליח תמיד
לקבל הדרנים פרטיים אצל פירס. וייסגל,
שהוא בעצמו בנו של חזן, נותן, ברגע שהרוח
נחה עליו, את קולו בשיר. אבל הואיל
ואין לו מה שהיה לאביו, זה מוציא את
פירם מן הכלים ומשלוות־הנפש. וייסגל מפסיק
את זימרתו רק כאשר פירס מתחיל
בשלו.
כל מיני
זכרונו ת
רס״ר אח״י אילת, דבש לימדן, שלא
היה על הסיפון בעת הטיבוע כי הוא התעכב
בחוף מסיבות מחלה, קיבל השבוע מזכרת
עצובה מסגנו. היתד, זאת משרוקית רב־המלחים,
בעלת הצלילים המיוחדים, אותה
זכר הסגן של הרס״ר להסיר ממקומה הקבוע
ליד הרמקולים של אילת רגע לפני שקיעתה
ולהביאה עמו לחוף מיבטחים • .סיפור
עצוב היה בפיו של אלוף אברהם יפה,
כובש שארם א־שייך בימי מיבצע סיני. השבוע,
לרגל יום קדש, נזכר באילו תנאים
קיבל את ההוראות לנסיגה בשנת : 1957 בעת
דייג תת־ימי בשארם א־שייך. כאשר ראה יפה
פליאה על פניהם של מאזיניו, נזדרז להזכיר
כי כיום לא צריך לחשוש מנסיגה, כי היה
זה הוא שחתם לפני כמה חודשים בתפקידו
כמנהל רשות שימור הטבע על האיסור לדוג
בשארם א־שייך 9 .מחרה שונה כלפי צה״ל
עשתה השבוע דפנה די*מודואה, הסופרת
(רבקה) שהיא אלמנתו של גנרל צנחנים
בריטי: היא הודיעה למו״ל העברי
כי החליטה לתרום את כל תמלוגיה מתרגו־מיה
העבריים לקרן הסעד של צה״ל.