גליון 1587 מתאריך 31 בינואר 1968

9בר מ ת־גן

#ב חי פ ה

ביום רביעי 7 ,בפברואר, בשעה 8.30
בערב, באולם קפה עצמאות, גן דויד המלך
(מאחורי קולנוע אורדע) :

ביום רביעי 14 ,בפברואר, בשעה 8.30
בערב, באולם קפה פת, רחוב מוריה 50
(על הכרמל) ,ירצה

ערבי מדבר על שלום
עם ישראל

שלום כהן
על הנושא:

האם ייתכן שלום נפרד
עם הפלסטינאים?

הרצאת־אורח של

עאדל ריאן

אסיפה זו באה במקום האסיפה שנועדה
להתקיים ביום חמישי, ה־1
בפברואר.

(מירושלים המזרחית)

המנחה: צבי ידידיה

חבר ו או ה ד —
עזור לנו במימון פעולותינו, תרום לקרן הכוח החדש, שלח תרומתך א ל:
ת. ד ,136 .תל-אביב

רכים מקוראי דבר נדהמו ודאי השביע
לקרוא בעיתונם את הכתבה על שובו
של סמ״ר חיל־הים זאב בן־יוסף מן השבי
המצרי למשק עין־גב. כי בערב שיבתו
סיפר בן־זאב לחברי הקיבוץ כי האישיות
הישראלית המבהילה והמפחידה ביותר ב־קאהיר
הוא משה דיין, והאישיות הישראלית
הפופולארית ביותר — אורי אבנרי.
הדבר נודע לו בעת שאירחוהו ברוב כבוד
במועדון־הקצינים בקאהיר.
זה עורר כמה שאלות מעניינות. למשל:
איך נשמרה פופולאריותו של אבנרי בקרב
הקצינים המצריים, למרות שהוא הצביע
בעד המלחמה ביוני, ולמרות שהוא
דוגל עתה בצירוף רצועת־עזה למדינה
פלסטינית, שתהיה קשורה בפדרציה עם
ישראל?
אך עוד יותר מעניינת שאלה פשוטה
יותר: מניין יודעים קציני־צבא מצריים
בכלל על קיומו ועל דיעותיו של אורי
אבנרי?
לרשות דיין עומדים כל מכשירי־הפירסו־מת
האדירים של המדינה, וקול ישראל
מספר עליו ללא הרף בכל השפות, כולל
השפה הערבית. אולם לרשות אבנרי אין
שום אמצעי־תקשורת בינלאומיים, אין לו

מבליט בהרחבה את דיעות העולם הזה ואת
פעולתו של אורי אבנרי. כל המומחים והחוקרים
הזרים, הבאים לישראל ומחפשים
דיעה שונה מן הקו הרישמי, מגיעים במוקדם
או במאוחר אל אבנרי.
זה התחיל בחוברת־הענק של ז׳אן־פול
סארטר על הסיכסוך הישראלי־ערבי, שהופיעה
ימים מעטים אחרי המלחמה. היא
נפוצה בכל רחבי העולם הערבי. בעתוני
העולם כתבו עליה מאות סקירות וביקורות
— וכמעט בכולן הובלט במיוחד מאמרו
הארוך של אבנרי, שניתח את יחסי יטראל־ערב
מאז ראשית הציונות ותמך בהקמת
פדרציה בין ישראל ומדינה פלסטינית.
(מאמר זה נכתב, אגב ,,זמן רב לפני המלחמה
וכיבוש הגדה).
אחד מגדולי הפרשנים באמריקה, איי. אף.

1818(61,31120
0/נזא1מט 81 ססעסתטחס 108
1 1 6 (0*00111111!*1)11*1010111:108

״המערכה השלישית״

וי&יזסס ססססי!011־0

״ישראל בת 20׳׳

תני לילדך מוצץ ופטמת יניקה
לבקבוק, תוצרת ״נוק״ ,הפועלים
לאימון שרירי הלעיסה, הלשון,
השפתיים, הפה והפנים. צורתם
המיוחדת פותחה לאחר מחקרים
רפואיים ומדעיים, במטרה לפתח
בצורה בריאה א ת הפה, החניכיים
והשיניים.

יק י מוצץ ופטמת יניקה לבקבוק
מומלצים ע״י רופאים.

להשיג בבתי מרקחת, המפיצים חב׳ נורית בע׳׳ם

שינוי כתובת —
מנוי המבקש לשנות את כתובתו מתבקש
להודיע על כך שבועיים מראש, על־מנת
למנוע עיכוב במשלוח העתון למען החדש

שום מנגנון־פירסום בעולם, וקול ישראל
מחרים אותו בכל השפות (מלבד הדיווח
על פעולתו בכנסת).
אם כן, איך הגיע שמעו לקאהיר?

תשובה אחת נעוצה בסידרת המגעים
והפגישות עם מנהיגים ערביים שקיימנו,
אבנרי ואני, במשך שנים רבות,
באירופה ובאמריקה. על רוב הפגישות
האלה דיווחנו לך במועדן. גם אחרי מלחמת־ששת־הימים
נפגש אבנרי אי־שם בחו״ל
עם פקידים בכירים של משרד־החוץ המצרי,
החליף עימם דיעות על סיכויי השלום.

קשה להניח כי פרטיהן של השיחות
האלה, שלא פורסמו מעולם במצריים, נודעו
לקציני־הצבא בקאהיר.
העולם הזה עצמו מגיע, כמובן, לארצות־ערב.
הן המהדורה העברית, הן המהדורה
הערבית (הזה אל־עאלס) .כל מנגנוני־המודי־עין
במרחב נוהגים להעתיק, לתרגם ולתמצת
מאמרים מעניינים מארצות אויבות,
ולהפיצם. לחוג מצומצם של מומחים.
כפי שסיפרתי לך לא מכבר, הראה לי
אחד מראשי העסקנים בגדה המערבית תיק
שמן שהיה מונח במגירתו, ובו קטעים
מתורגמים של העולם הזה משנים רבות.
האיש קיבל באופן שיגרתי מהמודיעין הירדני
מאמרים של כל העתונות הישראלית,
אך שמר רק על מאמרי העולם הזה,
שגישתם החיובית לתנועה הלאומית הערבית
ולעם הפלסטיני, ותקוזתם לשלום
בין ישראל והערבים, מצאו חן בעיניו.
יתכן כי ממקור כזה יודעים גם הקצינים
המצריים משהו על דיעותיו של העולם
הזה.

סטון, העמיד מאמר זה של אבנרי במרכז
סקירתו, שעוררה ויכוח עצום ביהדות
אמריקה. בין השאר הגיב על כך הסופר
ג׳יימה (המעיין) מיצ׳נר, שתקף את אבנרי
בחריפות.
דוגמות אחרות:
הספר הגדול הראשון על המלחמה, הכי.
ציון! מאת ויליאם סטיבנסון, מזכיר פעמים
רבות את אבנרי, כמי שנילחם תמיד למען
זכויות הערבים בישראל ולמען השתלבית
ישראל במרחב, אך תמך במלחמה. ספר זה
תורגם לשפות רבות. בספר חשוב יותר.
שהופיע זה עתה בעברית — המערכה השלישית
— ישראל וארצות־ערב — מוזכר אבנרי
יותר מכל ישראלי אחר, זולת אשכול, דיין
ובן־גוריון. ספר זה הוא בצורת דו־שיה
מרתק בין העיתונאים אריק רולו, שהיה במצריים,
ופראנסי הלד, שהיה בישראל בעת
המלחמה. הלד מסתמך על אבנרי, אותו
הוא מתאר כלוחם נועז למען השלום וכבעל
השקפת־עולם מהפכנית חדשה לגבי יחסי
ישראל־ערב, כדי להוכיח כי המלחמה היתה
בלתי־נמנעת. הראייה: אפילו אבנרי, עימי
דיבר ערב המלחמה, תמך בה. גם ספר זד.
תורגם לכל השפות החשובות.
זה עתה הגיע לארץ, בצרפתית, ספרו של
סופר בלגי, קלוד ראנגלה, ישראל בת .20
ספר זה מקדיש עמודים רבים לדיעותיו של
אבנרי, לו הוא מקדיש מקום נרחב יות־י
מאשר לאשכול .,בן־גוריון וכל ישראלי אחד
— זולת משה דיין.
אי־אפשר לומר ״אין נביא בעירו״ ,כי
גם בישראל זוכים עתה דיעות העולם הזו.
להתעניינות שלא היתד, כדוגמתה, כפי
שמעידות מאות ההזמנות להרצאות הנמטרות
עלינו. אך חשוב לדעת כי בעולמנו נודדים
הרעיונות המופצים, ושום מסך־ברזל אינו
עוצר אותם.
בבוא היום יכולה להיות חשיבות רבה
לעובדה כי דיעות העולם הזה — המבוססות
ללא־פשרה על עצמאות ישראל, ריבונותה
ובטחונה, ועל שלמות ארץ־ישראל במיסגרת
של פדרציה ישראלית־פלסטינית — ידועות
היטב בקאהיר, וזוכות שם לפופולאריות
רבה.

אך יש מקור שלישי,

ויתכן כי הוא

החשוב ביותר.
מאז מלחמת־ששת־הימים, אין כמעט ספר
חשוב על המלחמה ועל ישראל שאינו
ה עולם הז ה 1587

מכתבים
עונש מוות ל״אל־פתח״ץ
המאמר של אבנרי (העולם ׳הזה )1583
המנמק מדוע אין להטיל עונש־מוות על
החבלנים הוא בבחינת אי של שפיעוח־דעת
בים של היסטריה המונית.
ודאי שחיי כל חייל ישראלי העלול ליפול,
בגלל הנהגת עונש כזה בישראל, שקולים
כנגד אלף מעשי־נקם מצד דבילים הרוצים
לראות דם, במקום להשתמש בראשם, בשעת
צרה.
עליזה קליין, חיפה
קשה לי שלא להזדעזע לשמע הרציחות
וההתנכלויות של אל־פתח. האם רק לגבי
פושעים נאציים יעו־בתוקנש־המוות

עונש זה שריר
וקיים, ועל ממשלתנו
להפעילו!
אם חסרים תליינים
בישראל, אקצר את
סיורי באירופה, ו־אתנדב
לשמש כתליין.

אהרון
כהן,
לונדון

דרכון נפרד ליהודים

הופתעתי
לקרוא
(העולם הזה )1583 ידיעה על הפלייה הנהוגה
כלפי יהודים, בסימון־הדרכונים הדרום־
אפריקאיים, כשליהודים וללא־יהודים סימן
נפרד.
ברצוני לציין, כי אין שמץ של אמת
בידיעה זו.
ל. פ רנ ק, מזכיר כללי,
הפדראציה הציונית דרום־אפריקה, ת״א

הרחבנו את שיטת החליפין
ומעתה תוכל לקבל
תמורה עבור כלמקררחשמ לי
ישן, מכל סו ג, מכל גו ד ל וג ם
מ תו צרתאחרת, בעתשתחליף
הישן במקרר אמקור חדש.

• העולם הזה מבין את נזניעי־הכחשתו
של המזכיר. אך העובדות שנמסרו נכונות :
כתב העיתון ראה את הסימן הנפרד במו״
עיניו.

פרטים: בחנויות אמפא וסוחרים מורשים

השתלת לב כישראל

כתבת־השער על השתלת־לב בישראל (העולם
הזה )1586 עוררה בי צמרמורת.
הרי לא ייתכן שבגלל קומץ של קנאים
ימותו אנשים שיבלו להישאר בחיים!
אנא, עשו משהו להשיב חיים לאומללים
הללו!
עמירם גרוטר, תל-אביב
כוחם של הדתיים בארץ הוא דבר מבהיל.
בהתחלה, מנעו מחקר רפואי, ולא איפשרו
לרופאים להשתמש במתים לצורך ניתוחים
שלאחר המוות.
עכשיו מתערבים באפשרות להציל אנשים
חיים.
מה השלב הבא? סקילת נשיב בוגדניות,
ליד הכותל המערבי, כמו בימי בית שני? או
הכשר רבני להוצאה להורג של שבויי׳
מלחמה?
שולה עמיהוד, ירושלים
. ..ל א להתחשב!
אם יש צורך, צריך להקים בית־חולים
ישראלי בקפריסין, עם צוות משלנו.
כך, לפחות, נוכל להציל כמה וכמה ישראלים:
את אלה שאפשר יהיה להטים
לניקוסיה.
שאול אברהם ראשון לציון

העימות הגדול
בכתבה על העימות הגדול אבנרי־הראל (העולם
הזה )1585 פורסמה תמונתי בלוויית
הכותרת *צעקה נגד
הסיפוח מופנית לעבר
איסר הראל״.
ברצוני להבהיר,
כי לא הזדהיתי עם
אחד המתווכחים הנכבדים,
אלא נגד קבו־צת־המפריעים
(׳תומכי
הסיפוח) שלא
איפשרה לערב להתנהל
כסידרו.
את ויכוחי עם הדוגלים
בדיעה לה
אני מתנגד — אני
משאיר לפורום שנועד
לכך מלכתחילה.
עקיבא באום, תל־אביב

אלה ;גד יעל
קראתי את הכתבה ״היא רק הסתובבה בין
הרגליים״ (העולם הזה )1585 ואיני יכול
להבין את מי זה צריך לעניין. על תפק-דן
האמיתי של שתי הגיבורות אין צורך
(המשך בעמוד )4
ה עולם הזה 1587

איבות ושרות ה 11173 לי בישראל

מכתבים
(המשך מעמוד )3
להתווכח: שתיהן מילאו פונקציה של קישוט
מיותר, וכל הדיבורים על ״סעד לחיילים״ הם
שטות.
בחו״ל אפשר למכור את חיילוח־צה״ל
כנערות־קומאנדו. כאן, בישראל, כולנו יודעים
את תפקידן.
משה רז, תל־אביב
קראתי את דבריה של הגברת הסנובית
אלה שיף. אוכלת אותה הקינאה על שלא
הלך לה עם אחד מבני־דיין, בזמן נעוריה.
יתכן והיא צודקת בחלק מהערותיה לגבי
יעל דיין. אך לומר דברים בצורה אינפאנטי־לית
כזאת, מוכיח שאומנם יש לה כסף
מבעלה — אבל היא עדיין משתוקקת לקצת
פירסומת.
לא די לה לעמוד בפוזה של דוגמנית,
בשעת הקרבות, אלא היא גם מעירה הערות
לגבי ראש־הממשלה, ולאו דווקא בענווה
רבה!
מה לא עושים למען קצת תשומת־לבי
שרה סיני, טל־שחר

״כוח־־חדש״ והשכויים
כשראיתי את שובם של השבויים המיצריים
אל מעבר לתעלה, נידמה היה לי שרשימת
״ש״ ,רשימת העולם הזה כוח־חדש, היא

דל יה פרידלנד

גו 1 1

ברשותה האדיבה של ״הבימה״

ברשותו האדיבה של ה״קאמרי״

ליאה דוליצקה

ברקן

מוטי
ליאור

ייני

אולם אלהמברה

דנדן דיט

מכירת הפרטיסים החלה כיום ג,30.1 /
כ״רוקוקו״ ,כקופת האולם וכיתר המשרדים

כלח צי
האי סיני
בטיול אחד שכולו חוויה
׳אגד תיור״ ו״אגד דן תיור״ מגישים לך על
גלגלים טיול בן 5ימים, באוטובוס מפואר,
למקומות המעניינים והמרתקים.
מרכז עדשות מגע
מ 1£א 5 0 £א 7 ^, 0 1 1£א 0 0

״גרוזוכסקי -אישון לנס״
תל־אביב, רחוב שניאור ( 5פינת רח׳
פינסקר ,20 ליד מוגרבי, מול מגרש
חניה) טל 55029 .

שעות קכלה 9-17
נשמח לשלוח חוברת חסברח
__לסי בקשח__ .

מנזר סנטה קטרינה, נוה פיראן, שרם א-שיין,
ראס נצראני ועוד.
פרטים והרשמה: במשרדי ״אגד תיור״,
״אגד דן תיור״ ואצל כל סוכני הנסיעות.
1/־׳ ננו המוטמע
טלפון •23150

טיפול באחריות

כפצעיכ&רות

חליפות 7״7״#1

לפי שיטה חדישה, לבחורות ולבחורים
לגברים שעות קבלה מיוחדות — ונא להזמין בטל 55690 .
תוצאות מובטחות

קוסמטיקאית אנילי,

התנועה הפופולארית ביותר בקרב אוכלוסיית
שבויי־מלחמה.
כי כל אחד מן השבויים השבים נשא על
גבו — את האות של התנועה, בהבלטה
רבה.
סמל אכי, קנטרה
• האות אינה, כמובן, סמל תנועה זו
אלא הסימון של צה״ל: שפירושו ״שבוי
מלחמה.״ (ראה תמונה).

עכורה באילת ז
קראתי בעיתונות את דברי דב סלע, מזכיר
מועצת פועלי אילת,
על מחסור בידיים
עובדות השורר באילת,
בייחוד בבתי-
המלון שבעיר.
כמלצר בעל תעודה
רשמית, המחוסר
כרגע עבודה, שלחתי
מכתב לסלע והודעתי,
כי אני מוכן
לבוא ולהשתקע, עם
כל משפחתי, באילת
— אם תינתן לי
מישרה במיקצועי. תשובה קיבלתי
חיובית. ירדתי לאילת. נשלחתי על־ידי
לשכת התעסוקה לשלושה מקומות־עבודה.
בכל מקום אמרו לי שלא חסרים לא עובדים
ולא מלצרים.
הייתי מוכן לעבוד אף במיכרות־הנחושת
בהימנע, בצה״ל או במישמר הגבול, אבל לא
דרושים להם אנשים במיקצועי.
עכשיו אני שואל: למה עושים מאנשים
צחוק?
דויד דניאל, נתניה

תל־אביב, רחוב פינסקר 4
(ע״י קפה ״נוגד.״)

ת״א שדו׳ מסוי
) 0121611

שכוי ליד התעלה

ק19

6 2 2 5 1 9 /2

זכות קדימה כמדור זה תינתן
למכתכיהם של קוראים המצרפים
את תצלומיהם למכתכים.
ה עולם הז ה 1587

בעולם

...היא ו הו א !

ארצות הברית

היא מחליקה על-פני הים
הוא מחליק על-פניך מבלי טו 1ח 1ט ב1
רוח מהלכת
אי מי ם
השבוע זה׳ קרה שוב.
הטלפון האדום צילצל בבית הלבן. ב־פנסאגון
הופעלו אמצעי־החירום הנועדים
לשעת סכנה אטומיות בקרמלין התייצבו
צוותי־מעקב מיוחדים.
נדמה היה, לרגע, שמלחמת־העולם השלישית׳
מלחמת האטום הקטלנית, עומדת
לפרוץ.
פי 6מהייושימה. המאורע שגרם
לדריכות המירבית, בכל מטות-ר,מלחמה, האטומיים
בעולם, לא היה משבר אוניית־הריגול
האמריקאית בקוריאה, שהסעיר את
העולם בהמשך השבוע, והמאיים, אף הוא,
לקפח את השלום העולמי.
בגרינלנד הצפונית־מערבית, השייכת לדניה,
אירע דבר ׳מיקרי, אך חמור פי כמה. מפציץ
אמריקאי, נושא־פצצות מימן, נפל לים, על
מיטענו הראדיו־אקטיבי.
היה זה מטוס מדגם בי־ .52 הוא נשא
בתוכו ארבע פצצות־מימן, בעלות עוצמת־התפוצצות
של 1,1מגאטונים: פי ששה,
כימעט, מעוצמת הפצצה שחיסלה כליל אח
הירושימה ב־.1945
משמע שארבע הפצצות הללו, אילו היו
מורכבות ומוכנות להפעלה, יכלו להשמיד
שטח המקביל, בערך, לכל ריכוזי האוכלוסיה
של המרחב השמי.
לעקרולה מי ת. למרבה מזלם של האמריקאים
— ושל אזרחי סקאנדינאביה —
היו הפצצות בלתי־מורכבות. כלומר: מנגנוני־ההפצצה
לא היו מחוברים לפצצות עצמן.
מזל נוסף: המטוס, על פצצותיו, נתפס
כפי הנראה בתוך הקרח הצפוני הניצחי, לא
נפל ללב־ים, אל מתחת לשיכבת־השלג.
צוותות ההצלה שחשו למקום גילו הקרנה
ראדיו־אקטיבית — המסוגלת לעקר אנשים
ואף להמית, כשנשארים במקום זמן רב מדי.
היה זד, אסון ממדרגה ראשונה, כי אילו

זכה במ שאל העם 1967

כסכין

הגלוח

המובחר

הנאתך כפולת ומכוכלוב כי ח די ס כנ ס ר
בדשבוש לך כבורודיק־ גדפ ת תו ת מותו ^זונה
מקבל 1־ 1י ! 0 1

!/כשיו דיספנכור של 7סכיני גלווז ( 1+6חינם)
ער בר פנים 17׳? /י ו תו נעים

מוזמן

הנ ך

לבית

לחזות בהשגי תלמידינו במקצועות

גרפיקה

איור או פנה
כולל גזירה ומודליזציה

ר ט 1

הפגנה בקופנהאגן*
מסוכן מקוריאה
פוזרה הראדיו־אקטיביות על־ידי הרוח, היא
יכלה להרעיל את כל ארצות סקאנדינביה,
פינלנד, גרינלנד והאי איסלנד.
כאן שוב התערב המזל: לא קמה רוח,
והקרח, התופס את המטוס בזרועות של
כפור, מנע התפשטות הקרינה בדרך הים.
משום כך היה האסון מוגבל. אומנם נקטה
דניה בצעד דיפלומאטי חריף, מחתה נגד
ארצות־הברית שהטיסה מטוסיה מעל לשיטתה
בלי רשות. השמאל הדני ערך הפגנות
ליד שגרירות ארצות־הברית. אך היי
אלה צעדים פורמאליים בלבד.
עתה יכולים הטלפונים האדומים, בוואשינג־
(המשך בעמוד )6
• הסיסמות :״הקץ לטיסות־המוות הי
אמריקאיות״ ,״הלאה פצצות האטום״.
ה עו ל ם הזה 1587

ספ רנו

בנין, ארכיטקטורה
ורק לאחר מכן תחליט אם
ברצונך להצטרף לאחד הקורסים
שלנו
בוליטכניקום החודש נפתחים קורסים
חדשים בסניפינו־

3ם ם 0סשנ £
אשה שווה ז הב
המצביא הבריטי וורן הייסטינגס
פגש את אשתו השנייה, ד,בארונית
אנה מאריה אימהוף, על סיפון אנייה
שבה נסע להודו והתאהב בר, מייד.
הבארונית בת ה־ 40 היתד, נשואה
לצייר גרמני ואם לילדים גדולים, אך
כל זה לא הרתיע את הייסטינגס.
הוא ביקש מבעלה לתת לה גט ובתמורה
שילם לו את משקלה של
האשד, בזהב. הייסטינגס ואשתו השנייה
חיו אחר באושר 41 שנים
נוספות. כל אשד, רוצה לזכות בהערצה
ולכן לובשות יותר ויותר
נשים את גרבי ״מרסי״ ,גרבי האופנה
האירופית המפונקת. שישיית
״מרסי״ בארנק הפלאסטי המהודר
השומר על צורת הגרביים מבטיחה
לך הופעה מושלמת לאורך־ימים.
החזיקי תמיד בארנקך את שישיית
״מרסי״.

נשים מאמינות בברבי

תייא

חי פ ה

רייג

רחוב ברנר 17
מפנת אלנבי 55

שמריהו לוין

ביאליק

$7ש ם * ח

בעולם
(המשן מעמוד )5
טון ובמוסקבה ,־1נוח פעם נוספת. בינתיים
נזכר העולם, המוטרד על־ידי משברי־זוטא
במרחב ובווייאט־נאם, שרוח־רפאים איומה
הרבה יותר מהלכת בלילות:
רוח־רפאים של שואה אטומית כלל־עולמית
העשוייה לפרוץ, בכל רגע, במיקרה.
מבלי שתהיה לאיש האפשרות להשתלט
עליה.

דרום אפריקה
א חי ם
ל מוו ת
בלבך
״אין שום מניעה שלב שחור יישתל בגוף
לבן או חוזר חלילה,״ הצהיר משרד התעמולה
של ממשלת האפרטהייד הדרום־אפריקאי,
כאשר נודע שבגופו של רופא־השיניים
הלבן והיהודי, פילים בלייברג, שתל פרופסור
ברנארד את ליבו של צעיר צבעוני.
השבוע התברר שאומנם נכון הדבר: אין
כל אפלייד, גיזעית בתחום השתלת־הלבבות.
אך עצם הטיפול בגופת הצעיר שליבו משמש
את בלייברג היתד. דוגמת־שיא של אפלייה.

מספר דרום־אפריקאי צעיר, המבקר
כארץ :

״בית־החולים גרוטה שור, בו ביצע הד״ר
ברנארד את ניתוחי־ההשתלה, מנוהל לפי
מיטב כללי האפרטהייד. יש גם חדרים ללבנים,
חדרים לשחורים וחדרים לצבעוניים
— כלומר, לבני־תערובת.
״גם האמבולנסים ניפרדים. לא פעם קרה
שאמבולנם שהוזעק להגיש סעד לכושי חזר
ריק, משום שנשלחה בל-עות מכונית־ללבנים־
בלבד. גם במיקרי־חירום.
״אף הציבעוני הצעיר שליבו נלקח ממנו,
הובא לבית־החולים — שהיה, אגב, מוסד
רפואי אחר ולא גרוטה־שור — היא הובאה
לחדר־המתים־השחור, ושם נשתמרה.
״עד שנודע שלד״ר ברנארד דרוש לב־אדם.
לא לב שחור ולא לב לבן. לב שותת־דם, לב
טרי.
״אז השתנה הכל. הגופה הועברה לגרוטה
שור שם התעלמו הרופאים מגיזעו של
הניפטר וחשבו רק על החיים ועל העתיד.״
כי בדרום־אפריקה, למרות חוקי־האפרט־הייד,
יש אנשים החושבים על העתיד ולא
על ההווה החשוך.
גרמניה איד
להעגיש

!חבת אמריקאית,קינג סייז ביל טו
51X6אי*

האם גרמניה המערבית הפכה, בהתאם
לחוקתה החדישה, לארץ החופש והיעדר־המישמעת?

לדון על־פי חוק גיוס החובה שלה —
לא. אם לדון על־פי דיכוי הפגנות־הסטות־טים
— גם כן לא. ואם לדון על־פי שיטות-
החינוך של רובם המכריע של הגרמנים —
ודי שלא.
מגלה מחקר חינוכי שנערך בפראנקפורט־מיין:
רק שני אחוז מן המערב־גרמנים נינע־עים
מלהעניש את ילדיהם במכות 85 .אחוז
מן ההורים הגרמנים סבורים עדיין שהמכות
הן אמצעי חינוכי עליון, ועוד 13 סבורים
כך אך מתביישים להודות בכך.
7אחוז -כשוטים. אגב, אילזה קור,
״המפלצת מבוכנוולד״ שנהגה לענות שבויים,
להפשיט את עורם כדי להכין נברשות ל־מנורותיה,
היתד, יורשת למסורת גרמנית
מכובדת: עד היום הזה 75 ,אחוז מן המכים
— הן הנשים.
בעשר השנים 1950־ 1960 הגיעו לבתי-
המישפט 2571 מיקרים של ילדים שעונו,
או בהם התעללו הורים וקרובים. שמונים
אחוז מן הילדים היו מתחת לגיל שבע.
ארבעים אחוז — מתחת לגיל שנתיים.
84 אחוז מהם נשאו על גופם סימני־חבלה
קשים.
בשיטתיות גרמנית, ממשיך המחקר ומפרט
את שיטות־העינוי: בין 21ל־ 35 אחוז מן
ההורים ייסרו את ילדיהם בקנה־סוף, מזן
הבמבוק, המכאיב במיוחד, והנהוג בגרמניה־מדורי־דורות.
ששה אחוז מעדיפים מחבט־שטיחים,
המצוי בכל בית. שיבער, אחוז —
בחגורות־עור.
השוט, שהיה פעם פופולארי מאוד בגרמניה
— כי 16 אחוז מן ההורים נהגו
להשתמש בו — שוב אינו אהוד במיוחד:
רק שיבער, אחוז מהורי־גרמניה מלקים כיום
את ילדיהם בשוטים ובמגלבים.
ה עולם הז ה 1587

* ום השכת. ישראל כולה עצרה את
7נשימתה. זה עתה שודרה הידיעה הראשונה,
כי הצוללת דקר נעלמה.
בבית־הכנסת ישורון שבירושלים שררה
אווירה חגיגית. באי בית־התפילה המרכזי של
הבירה חגגו את בר־המיצווה של אברהם
בורג, בנו של שר הסעד.
לכבוד המאורע נשא הרב הראשי לישראל,
איסר אונטרמן, דרשה. הוא דיבר על נושא

לם הרחב. עליו לשבת וללמוד כל ימי חייו.
לראשי הישיבות ברור, כי רק חלק קטן
מתלמידיהם חדור באמת רוח־לימודים כזו.

אפשר היה לצפות מהם, איפוא, שירחיקו את
התלמידים המפוקפקים. אולם הם יודעים, כי
הרחקתם פירושה — גיוס לצד*,ל. מכיוון

שדו כהן
המסעיר את הציבור הדתי בשבועות האחרונים:
גיוס בחורי־הישיבה לצה״ל.
״נוצרה אווירה עכורה,״ הכריז ,״בחורי-
הישיבה יעדיפו ללכת לבית־הסוהר מאשר
לצבא!״
כמה מבין המתפללים הביעו את מורת־רוחם
.״חובה קדושה להגן על המולדת!״
קראו. אך הרב אונטרמן לא שם אליהם לב.
בחוץ המשיכה המועקה להתעמק. לב
האומה נצבט, בחרדה לגורלם של 69 בחודים
שלא השתמטו, ונעלמו עתה עם דקר.

5000 בחודים בריאים

ך 1א כמיקרד! קשורים שני הנושאים:
/שיחדור בני־הישיבות משירות צבאי, וסיכון
חייהם של לובשי־המדים.
נטל המשימות הבטחוניות, שגבר מאז
מלחמת ששת־הימים, נותן את אותותיו בכל
בית בישראל. אבות עוזבים את ילדיהם
ועסקיהם, כדי לשרת במשך חודשים ב־יחידות־מילואים.
חיילים צעירים, שכבר סיימו
את מיכסת השרות הסדיר של שנתיים וחצי,
נאלצים להמשיך ולשרת עוד חצי שנה.
וכל אותו זמן מחוסנים כ־ 5000 בחורים
בריאים מפני צוו־הגיום. אילו גוייסו, כמו
כל יתר בני־גילם, היתר, תוספת כוח־אדם זו
מאפשרת לאבות־משפחה רבים להמשיך בחייהם
הרגילים, ובוודאי מאפשרת הקטנת
תקופת־השרות הנוספת שהוטלה על החיילים
בצבא הסדיר.
אבל חשוב לא פחות: כמה מ־ 5000 אלה
היו הולכים ללמוד תורה, לולא העניק להם
הלימוד גם הכשר רשמי להשתמט?

כני שבט לוי

צה״ר וצבא הצאר
רמב״ם פסק, כי אדם חייב ללמוד
| 1תורה עד יום מותו. אין בישיבות
בחיגות־גמר, שעם סיומן יוצא התלמיד לעו־

שראשי הישיבות החרדיות השלימו בקושי
עם קיומה של המדינה, ורואים בצה״ל שאול־אבדון,
הם מחפים על התלמידים־שאינם־
תלמידים, ומאפשרים להם להשתמט משרות.
אפשר, אולי, להבין את הדבר־ כאשר
מדובר באותן ישיבות חסידיות בשכונת
מאה־ פערים בירושלים, כמו ישיבת שומרי
אמונים, תורה ויראת, או תולדות אהרון.
תלמידיהן מגדלים פיאות ארוכות וחיים כפי
שחיו אבותיהם בעיירות היהודיות, לפני 300
שנה. הם משתייכים, ברובם, לנטורי־קרתא,
רואים במדינה אסון לעם היהודי, ואי־אפשר
להביא אותם לרישום כלשהו בלי משטרה.
הם אינם משתמטים רק מחובותיהם למדינה,
אלא מסרבים לקבל כל חלק שהוא מן ההנאות
שהיא מעניקה.
לעומתן קיימות הישיבות הגדולות, של
אגודת־ישראל — מעוזם ומיבצרם של מרבית
המשתמטים. ישיבות אלה — כמו ישיבת
פוניבז׳ בבני־ברק, ישיבת חברון בירושלים
או ישיבת באר־יעקב — מקבלות ברצון רב
את ההנאות שמחלקת המדינה. התמיכה הכספית
בישיבות מסוג זה מהווה סעיף חשוב
בתקציב משרד הדתות.
תלמידיהן לובשים חליפות מודרניות וקוראים
עיתונים. כמה מהם אפילו מבקרים
בבתי־קולנוע. הם חיים בתנאיי־פנימיה, מקבלים
את כל צרכיהם שם. רק הוריהם של
״ 20/מן התלמידים משלמים בעד החזקת
בניהם. היתר חיים חינם, מתקציבי־ציבור.
הם ממשיכים את המסורת שנוצרה בליטא,
והרואה בשלטון החילוני גזירה שיש להתחמק
ממנה. ואם השתמטו בליטא משירות
בצבא הצאר — מדוע יתייצבו לשרות בצבא
הגנה לישראל?

אחויס עשו את עיו הקודש -ושירסל נוונח״חס

*י* די לעמוד מול העולם החיצוני,
פיתחו ראשי הישיבות סם־חיסון אותו
הם מזריקים לתלמידיהם במנות גדושות. זה
סם תודעת־העליונות, כאילו כל העולם מורכב
מעמי־הארץ ורק לומדי־ישיבות הם בני-
התורה, המגיע להם מעמד מיוחד. שכן
בזכותם בלבד עומד העולם.
״מה זה רופא?״ נוהגים המשגיחים בישיבות
לומר לתלמידיהם ,״חותך בבשר החי!
מה לו ולנשמה?״
ואם רופא נחשב לנחות — איזה מעמד
יש לחייל?
הם מסתמכים על הרמב״ם, הקובע כי לבני
שבט לוי היה מעמד מיוחס בין השבטים:
הם לא נהגו לצאת לצבא. עליהם לא היו
מוטלות החובות החלות על יתר בני ישראל.
הרמב״ם גם קובע, באותה מסכת, עלהילכות
שמיטה ויובל, כי כל מי שמקדיש את עצמו

(המשך מעמוד )7
ללימוד תורה נקרא בשם חייל־השם׳ ואינו
יוצא לצבא כשאר ישראל.
תירגום הילכותיו של הרמב״ם לשפת
משרד הבטחון של מדינת־ישראל נעשה עם
קום המדינה, בחסותו של דויד בן־גוריון.
כאשר החל. הגיוס הכללי של צעירי־היישוב,
ב־ ,1948 הפעילו ראשי־ד,ישיבות
לחץ על הרב הראשי, דאז, אייזיק הרצוג,
ועל שר הדתות, הרב יהודה לייב מיימון.
הם טענו. כי גיוס בחורי־הישיבות יעמיד
בסכנה את המשך המורשה הרוחנית של עם
ישראל.
השניים העלו בפני דויד בן־גוריון את
הדרישה לשחרר את כחורי־הישיבה מגיוס.
שר הבטחון, שכבר היה מנוסה בעיסקי־קואליציה
עם הדתיים, ואשר לא רצה לעורר
מחלוקת, החליט לדחות — זמנית — את
גיוס בחורי־ד,ישיבות.
דחייה זו נמשכת 20 שנה.

הסחיטה הבזיחה

*•די פעם ניסה מישהו לשים
לשערורייה הלאומית. אחד מהם
פינחס לבון; עת כיהן כשר הבטחון.
הקאריירה שלו הסתיימה לפני שיכול
•לשנות את המצב.
לפני ארבע שנים התעוררה שוב השאלה
במשרד הכטלזו;. ,ואז הועלתה הצעה כי כל
בחורי־הישיבה — ללא יוצא מן הכלל —
יעברו תקופת־אימונים מקוצרת, בת מספר
שבועות בלבד, ולאחר מכן — יצורפו ליחידות
מילואים. ראשי הישיבות התנגדו לכך
בתוקף, כי הם מתנגדים לכל מיסגרת של
חיול.
משלחת של ראשי־י שיבות — ובראשם
הרב זלמן סורוצ׳קין, נשיא ועד הישיבות
ונשיא מועצת נדול׳ התורה של אגודת־ישראל
— התייצבה אצל סגן שר הבטחון
דאז׳ שמעון פרס. היא איימה לעורך סערות
בעולם היהידי, ולבסוף פנה סורוצ׳קין
לפרס בדרמאטיות:
״אני לא בטוח אם אתה רוצה להיכנס
להיסטוריה כאדם אשר חיסל את הישיבות
בארץ־ישראל וגרם לסגירתם של מוסדות-
התורה המתקיים מאז ומעולם.״
הסחיטה הצליחה. פרס התוודה לאחר מכן
בפני עיתונאים שלא היתד, בפיו תשובה
לשאלה הזאת, והוא נתן הוראה להתמיד
במצב הקיים.
* * קץ היה אבל היה

אזרחים במחתרת
*•שיחדור נימשך. אלא שלתלמידי
( ) הישיבות הסתבר כי הם נמצאים בתוך
כלוב סגור. כי ברגע בו היו עוזבים את.
הישיבה — היו חייבים להתגייס, כמו כל
אזרח אחר.

הוא סירב להשתמט

רבים מהם ירדו למחתרת: עזבו את
הישיבה התחתנו ועבדו מחוצה לה — אבל
המשיכו להציג את עצמם כבחורי־ישיבה. הם
קיימו קשר רופף עם הישיבות, קיזז לעבור
בשקט• את השנים עד הגיעם לגיל ,50 בו
שוב לא יחול עליהם חוק גיוס חובה.
אבל תחבולות אלה יצרו מתיחות פנימית
בישיבות. משתמטים שחיו במחתרת חששו
כל רגע מפני הלשנות של חבריהם הקנאים,
או המסוכסכים איתם,.היו גם ראשי־ישיבות
שחששו פן יוודע הדבר, וזה יגרום לביטול
ההסדר.
ואומנם נתפסו מספר בחורי־ישיבות שחיו
חיים אזרחיים במחתרת. הם נעצרו, הועמדו
לדין וחויילו. אך המצוד אחרי משתמטים
כאלה הופסק, בי איים לפוצץ את הקואליציה
עם הדתיים.
היה ברור כי צריך למצוא מוצא שיאפשר
מיפלט חוקי מן הכלוב. הוא נמצא לפני
כשלוש שנים. בתיווכן של המפלגות הדתיות,
השיגה משלחת של ראשי־הישיבות הסדר
ששום גוף אחר במדינה לא זכה לו — ואף
לא חלם לתבוע לעצמו.
לפי הסדר זה, יכול כל בחור ישיבה,
המגיע לגיל ,25 או שהוא נשוי ואב לילד,
לעבור אימונים מקוצרים של ששה שבועות
— ולאחר מכן לעבור למילואים. כך ~רשאי
הוא לעבור לחיים אזרחיים, ללא כל חשש:
יותר מזה אינו נדרש לתת למולדתו.
זוהי השערוריה הגדולה. כי אלפי בחורים
מסתתרים תחילה מאחורי סירוב דתי־כביכול
לשרת בצבא, מנצלים את הישיבה אך ורק
כדי להתחמק מגיוס־החובה החל על כל צעיר
בגיל , 18 ויושבים בה לבטח עד ליום בו
הם עוברים ישר למילואים.
במדינה העם דג הפלדה
הים שלט השבוע על כל מחשבה בישראל.
בראשית
השבוע היה זד, הים היפאני —
שם הפליגו יחידות חיל־הים האמריקאי לעבר
חופי קוריאה הצפונית, ופיטריית־הזוועות
של מלחמת־עולם גרעינית שוב
איימה באופק (ראה להלן).
בסוף השבוע נשכחו כל הדאגות האלה
— כאשר המדינה כולד, התייחדה עם 69
המשפחות שהמתינו, קיוו, התפללו לשובה
של הצוללת הישראלית דקר.
בחיפה ובתל־אביב, בנהריד, ובנתניה, בעכו
ובאשדוד, הביטו עיניים ישראליות בג־

מחוץ למים הטריטוריאליים של קוריאה.
אולם ממשלת צפון קוריאה טענה כי חדרה
לתוך המים האלה, לפני שנלכדה על־ידי
סירות צפוניות. עיתוני אמריקה היו זהירים,
הביעו בגלוי ספק לגבי אמיתות הודעות
ממשלתם, לאור נסיון העבר*.
כך או אחרת, נגרמה תקרית בינלאומית
שהרעידה את האנושות כולה. כי מיפקדת
חיל־הים האמריקאי, שהשאירה את האוניה
ד,יקרר, ללא ליווי והגנה מול חוף אוייב,
לא הודיעה לנשיא ג׳ונסון על התקרית בעוד
מועד, לפני שהאוניד, האמריקאית הובאה
לנמל קומוניסטי. היא לא הודיעה לו גם כי
כבר נתנה פקודה לנושאת־המטוסים הענקית״
אנטרפרייס, להפליג לעבר אותו נמל
ולאיים עליו.
כך יכלה, כימעט במיקרה, לפרוץ מל־חמת־עולם.
בן־ברית
חסר־אוגים. אולם לגבי
ישראל, היתד, לתקרית זו משמעות הרבה

בין דם 7רם
תמונה הכללית הזאת קיימת גם
מיסגרת נוספת, מיסגרתן של ישיבות
המפד״ל. לישיבות מעטות אלה הולכים
חניכי בני־עקיבא, תנועת הנוער של הקיבוץ
הדתי, המחייבת גיוס גם של בנים וגם של
בנות לנח״ל.
אולם דווקא כמה מן העסקנים החשובים
ביותר של המפד״ל מציבים דוגמה רעה
לבחורי הכיפות הסרוגות. הם אינם שולחים
את בניהם לישיבות של בני-עקיבא, כי אם
דווקא לישיבות החרדיות, המעניקות שיחרור
אוטומאטי מן הצבא.
במלחמת ששת־הימים שירתו בני הקיבוץ
הדתי ביחידות הלוחמות, ורבים מהם נפלו
בקרב. אז גם גילו לראשונה, לתדהמתם, כי
לא רק שבחורי־הישיבות האחרות לא התגייסו,
אלא שיוצאי אותן ישיבות, שעברו
ישר למילואים, הוצבו בעיקר בתפקידים ברבנות
הצבאית.
אחרי הקרבות קמה זעקה בקיבוץ הדתי
נגד הפלייה בין דם לדם. חברי בני־עקיבא
החלו מפרסמים כרוזים נגד השתמטות בחורי-
הישיבה. הם השתמשו בפסוק האחיכס יבואו
למלחמה ואתם תשבו פה? אותו הטיח משה
בפני בני גד ובני ראובן, כאשר סירבו
לעבור את הירדן.
הורים שכולם דתיים, שבניהם נפלו במלחמה
ולאחריה, החלו תובעים אף הם, לא
להפלות בין דם לדם. זעקתו של הפרופסור
אפרים אורבאך, על קבר בנו אברהם, לפני
שבועיים, העבירה רעד בלב המדינה כולה.
השבוע שוב נפל צעיר דתי על מישמרתו.
רב־סוראי מאיר רוטשילד, מדריך סניף בני׳
עקיבא, בצפון תל־אביב, היה אחד משלושת
החיילים שנהרגו על גשר אלנבי. אביו, ד״ר
יעקב רוטשילד, הוא מחנך ותיק, אשר לפני
שבועות מספר תבע את גיוסם של בחורי-
הישיבות.
הכנסת נתבקשה לדון בפרשה *,ודעת־הקהל
התעוררה לראשונה בכל חריפותה. אולם
עסקני־הישיבות לא נבהלו. המודיע, ביטאון
אגודת־ישראל, הכריז, כי באווירה עכורה
זו אין מה לדבר על שינוי הסטאטוס־קוו.
למחרת׳ ביום שבת לפני הצהרים, כאשר
כל הארץ היתר, אחוזת חרדה לגורל 69
מלחי הצוללת דקר, נשא הרב הראשי, איסר
אונטרמן, את דרשתו בבית־הכנטת ישורון.
סערת־הרוחות שקמה בעקבות דבריו לא
הפחידה אותו. הוא כבר עבר מהדורה קודמת
שלה: ב־ , 1948 כאשר לא נותר כימעטי בחור
אחד לא־מגוייס ביישוב העברי, התקהלו אזרחים
נרגזים מול ביתו של הרב אונטרמן,
ברחוב אנגל בתל־אביב. הם באו למחות
נגד אי־התגייסותם של שלושת בניו הצעירים
של הרב.
גם אז לא הועילו המחאות.
* אורי אבנרי הגיש הצעה דחופה לסדר
היום (שדחיפותה לא הוכרה) ואילו סיעות
ל״ע והמפד׳׳ל הניעו את גלגלי הקואליציה
לדיון פנימי.

אוניית־הריגול ״סואכלו״
מי יעזור לישראלי
לים האפורים והסוערים של הים, כאילו
יכול היה להופיע מתוכם בכל רגע דגר,פלדה,
הנושא במעיו את 69 הבנים האבודים.
הים
נהם.

בטחו!
צוללות
סו ביי טיו ת
כמה יחידות של חיל־הים הסובייטי נמצאות
עתה בים־התיכון, כאיום ישיר על ישראלי גילה השבוע האדמיראל ג׳ון מק־קין, מפקד
כוחות־הים של ארצות־הברית באירופה:
לפחות שלושים אוניות. מהן שתיים עד
ארבע צוללות.
זהו רק חלק קטן מחיל־הים הסובייטי,
הגדל במהירות, והשואף להגיע למעמד הכוח
הימי מם׳ 1בעולם. קבע האדמיראל,
בהודעה שהדהימה את ארצות־הברית: לסובייטים
יש עכשיו 350 צוללות, מהן
40 הפועלות בכוח גרעיני — לעומת 105
הצוללות של חיל־הים האמריקאי, הכולל
30 המונעות בכות גרעיני.
אומנם, בסוגים אחרים של כוח ימי, ובעיקר
בנושאות־מסוסים, יש לאמריקה עליונות
מוחלטת. אולם למיספר הצוללות
יש משמעות רבה מאד לגבי יחסי־הכוחות
בעולם בכלל, ובים־התיכון בפרט.
בשבוע בו עמד כוח־ד,צוללות הזעיר של
ישראל במרכז התודעה הלאומית, כדאי היה
לזכור גם את העובדה הזאת, ד,צופנת בחובה
סכנה חמורה ביותר לבסחון ישראל
בנסיבות הנתונות.

יחסי חוץ
מיבחן
בי ס ר חו ק
אונית־ד,ריגול פואבלו, המצויירת במיטב המכשירים
החדישים לבילוש אלקטרוני אווירי,
יבשתי, ימי ותת־ימי, התקרבה לחוף
קוריאה הצפונית.
לפי הודעת חיל־הים האמריקאי, שהתה

יותר חשובה ומיידית מאשר הדאגה הכללית
לשלום העולם.
ישראל תלוייה עכשיו כל־כולה בכוח הצבאי
האמריקאי, מול האפשרות של עימות
ישיר עם כוחותיה של ברית־ד,מועצות. השאלה
הקובעת היא: במיקרה של עימות כזה
— האם בכוחה של ארצות־הברית להגיב?
פרשת פזאבלו חשפה מציאות מדאיגה.
ארצות־הברית עמדה, למעשה, חסרת־אונים
מול המדינה הקומוניסטית הקטנה, לא יכלה
לעשות דבר כדי לשחרר את אונייתה.
הכל -או לא כלום. הסיבה לכך
נעוצה במיבנה הכוח הצבאי האמריקאי.
עיקר הכוח הזה — ביבשה, באוויר ובים
ערוך למלחמה גרעינית. אין הוא מתאים
לשום עימות אחר.
פירוש הדבר, שבכל מיקרה של התנגשות
חייבת ארצות־הברית לשאול את עצמה: האם
להפעיל את הכוח הגרעיני, ולפתוח במל־חמת־עולם
שתפיל מייד עשרות מיליוני
קורבנות בארצות־הברית עצמה — או לשתוק?
כדי
למנוע ברירה זו, הוקם בשנים האחרונות׳
מאז כהונת הנשיא קנדי, כוח צבאי
״שיגרתי״ .אולם כוח זה רתוק עתה כולו
בודיאט־נאם.
כך קרה שבתקרית עם צפון־קוריאה נשארה
ארצות־הברית ללא יכולת של תגובה.
היא לא היתד, מוכנה להפעיל את הכוחות
הגרעיניים שיכלו לגרום למלחמת־עולם —
ולא היה לה שום כוח פנוי אחר.
עידוד להתערבות. יתכן כי התקרית
של פואבלו נועדה מראש, מן הצד הקומוניסטי׳
לשמש מעין ״סיור אלים״ לבדיקת
נתונים אלה. ברור כי כל מטכ״ל בעולם.
ובעיקר המטכ״ל הסובייטי, רשם לפניו את
התוצאות.
הדבר צריך להדאיג כל אדם בישראל. כי
לקח פרשת פואבלו עלול לעודד את ברית־המועצות
להגביר את התערבותה הצבאית הישירה
במרחב, נגד ישראל, בידיעה כי אר־צות־הברית
אינה יכולה להגיב במרחב יותר
מאשר במיזרח אסיה.
* לפני כמה שנים הכחיש חיל־היס האמריקאי
כי אוניותיו חדרו למי־החופים של
ויאט־נאס הצפונית במיפרץ טונקין. אולם
כעבור זמן נתנלה, כי?זיתה זאת הכחשת־שקר,
וכי טענת הצפוניים היתה נכונה.
הדבר גרם לשערורייה גדולה בארה״ב.
ה עו ל ם הז ה 15 * 7

בעל כזה טוב? אז איך אתה מתקיף אותו ככה?״
(כל זה, כמובן, באנגלית. כי פולה אהבה לדבר אנגלית —
את האנגלית של נעוריה האמריקאיים).

אצל אדם אחר היה זה יכול להיות,
מצחיק או פאתטי. אכל יחסה של פולה
פחתה היה בה טבעי, כה פשוט, כה
מאליו, שזה לא עורר גיחוך. זה היה
חלק מאופייה.

אולי,
למשמובן־
פשוט

מעולם
לא התערבה בפוליטיקה. אבל כשמשהו פגע ב־פרינציפים
שלה — פרינציפים שנגעו תמיד לעניינים משפחתיים
— היא התערבה.

ועוד איך.

היא היתה -היא.
לא ״גברת ראשונה״ .לא ״אשת ציבור״ .לא ״רעייתו של
ראש־הממשלה״.

אלא היא עצמה.
לא חיקוי של מישהו. לא ורה וייצמן שנייה. לא רחל
ינאית נוספת. לא העתק ישראלי של מיימי אייזנהואר או
איבון דה־גול.

אלא אוריגינל.
איש לא קרא לה בשם ״גברת בן־גוריון״ .איש לא חשב
עליה כעל ״פולה בן־גוריון״ .חשבו עליה בעל פולה, סתם.

כי היא היתה טיפוס.

תפקידה היה להחזיק את דויד בן־גוריון בחיים, בכושר,
בבריאות. אילו אמר לה מישהו שהיא עושה זאת ״למען עם
ישראל״ ,היתד, צוחקת. היא היתר, עושה את אותו הדבר
אילו הפך דויד גרין לאיכר אלמוני בסג׳רה. מפני שהוא
היה הגבר שלה.
בשנים האחרונות היא התחילה להידמות לו גם מבחינה
חיצונית. אותם הקודים מסביב לפה. אותו קלסתר פנים. כממד,גם
של זקנים שחיו הרבה־הרבה זמן יחדיו.

ומי היו יותר ביחד מאשר כני הזוג הזה?

הבעל עמד אצלה כמקום הראשון. אחריו
באה המשפחה.

איזה טיפוסי

טיפוס של אשה, פשוטו כמשמעו.
טיפוס של אדם שיש לו האומץ להיות בדיוק מה שהנהו
— ולא להיראות אחרת, ולא להעמיד פנים.
כשד,יתד, לה דיעה על מישהו — היא אמרה לו מהי
דעתה. מבלי לשאול את עצמה אם זה מועיל או מזיק.

גאולה. רננה. עמום. בעיניה, לא יכלו להיות יותר מוצלחים.
במשך
שעות יכלה לדבר על כישרונותיה של רננה. מה

כאשר פלוני, גיבור לאומי, בגד באשתו ורצה להתגרש —
נתקל בפולה. היא אמרה — לא. וזה נשאר לא. האיש לא
התגרש.
וכאשר אלמוני, מעוזריו הקרובים של בו־גוריון, לא מצא
חן בעיניה, לא הסתירה זאת. אלמוני סולק.
ואם בתו של שלמוני עשתה דבר שלא נראה לה — לא
נצרה פולה את לשונה. בהחלט לא. היא אמרה את דעתה.
לכל מי שנזדמן לה. תוך השוואת הבת ההיא לבנותיה שלה,
המוצלחות.

אמרו שהיא רעת־לב. היא יא היתה כזאת,
כשם שיא היתה טובת־יב. היא היתה, פשוטו
כמשמעו, היא.
אשד, עם דיעות משלה, בוטחת בעצמה במקומה, ללא
יומרות אחרות.

האשה הטבעית ביותר -אויי האשה הטבעית
היחידה -בצמרת המדינה החדשה, כאשר
עסקנים בה רבים הסתחררו ממעמדם
הממיבתי החדש, ונשות-העסקנים יצאו ממש
מגדרן.

כשהיא שנאה -היא שנאה. כלי כהל ושרק.

כשהיא חיבבה מישהו — אף אוייב מושבע של בעלה —
לא היססה לשוחח עימו בגלוי, בפומבי, לעיני בעלה.
כשמשהו לא מצא חן בעיניה — צילצלה לבעל־הדבר ואמרה
לו זאת.

בבירות העולם צחקו מישראלית סלונית, אשתו של מנהיג
אך בתו של חנוזני מפולין, שעטפה את זרועותיה בכפפות
ארוכות, שהתאימו לה כמו נוצות של אינדיאני. אך
איש לא צחק מפולה — גם לא כשסיפרו בהלצה שקנתה
שלוש כפפות, מפני שלולה בר אמרה לה שתמיד מחזיקים
כפפה אחת ביד.

כשנישאה לדויד בן־גוריון הצעיד, לא היה איש מפורסם.
מי חלם שיהיה אי־פעם ראש־ממשלה של מדינה? בוודאי
לא היא.
היא לא הוזחתנה כדי לעשות קאריירה.
לא למען שררה, ולא למען פירסומת.

הבדיחות עי פויה היו ייא-ספור. ואך פעם
יא היה איש בטוח אם אומנם רק בדיחות הן,
או מעשים שהיו.

וכשכאו השררה והפירסומת, הן לא פיחררו
את ראשה שלה.

למשל: שבבוא מזכיר האו״ם הקודם, דאג האמרשילד, לישראל,
אמרה לו פולה :״אתה צריך להתחתן. תראה שאז
תתייחס לכל הדברים אחרת.״ היא לא ידעה כי המדינאי
השבדי המסוגר היה הומו־סכסואל.
או: כשהשתעממה במסיבה ממלכתית לכבוד בן־גוריון
בפאריס, עצרה לבסוף גבר שהסתובב יותר מדי ישאלה
אותו :״אז מי אתה?״ כשהשיב הגבר בקרירות שהוא שר־החוץ
של הרפובליקה הצרפתית, סטרה פולה את קוב דה־מירוויל
במילים :״אתה באמת נראה ככה.״

בכף היתה, אולי גדולתה המיוחדת.

כאשת־ראש־הממשלה, התנהגה בדיוק נמרץ
כמו שהתנהגה כאשתו של עסקן •קטן כארץ
קטנה.
פעם, זמן־מה לפני קום המדינה, היתד, ניגשת למכולת
הסמוכה, ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, ומבקש ״חלב טוב
בשביל בן־גוריון*.
לאחר מכן, כאשתו של שר־הביטחון האגדתי, קראה לצנחנים
שעברו ברחוב, שאלה אותם אם הם אוהבים את בן־
גוריון, ולאור התשובה החיובית הטילה עליהם להזיז ארון
בביתו.

הבדיחות הגיעו למאות. אך מכולן יצאה פד
לה, איכשהו, סימפאטית יותר, אנושית יותר.
בכולן היתד, היא, בסופו של דבר, הגיבורה. האשד, שאמרה
מה שהיא חושבת, שאינה מצטעצעת, המצפצפת על
נימוסים של אחרים.

בל זה -כצורה טבעית לגמרי. מבלי לחשוב
פעמיים. מבלי לשאול מה יאמרו הכריות. כי
לה היו מושגים ברורים מאוד מה מותר ומה
אסור, מה כסדר ומה לא כסדר. מעולם לא
הרגישה צורך לשאול מה דעת הכריות על בך.

המחשבה נודדת, כמובן, אל הגבר הזקן, שנשאר לפתע

גלמוד.

קשה לחשוב על בן־גוריון בלי פולה.

היה לה עולם משלה. עולמה של אשה.

כמרכז העולם הזה עמד הוא -הבעל. לא
מפני שזה היה, כמיקרה, דויד כן־גוריון. אלא
פשוט מפני שזה היה הגבר שלה.
אם האריך ימים — הרי זה בגלל פולה. אם שותפיו
וידידיו נפטרו, בזה אחר זה, מהתקפות־לב ומשאר מחלות
של עסקנים — הרי זה מפני שלא היו להם פולות. נשותיהם
היו עסקניות. ואילו פולה לא התעניינה במעשיו הפוליטיים
של בעלה. היה לה שטח משלה. השטח של הדאגה לבריאותו.

ובשטח
זה היתה היא הבום -ללא עירעור.
במדינה מפלגות
מחיי
ה כי ס א
בידי עסקן המפד״ל בבני־ברק, ישראל
גוטליב, המכהן גם כראש האיגוד המיקצועי
של הפועל־המזרחי, מכתב שבו נאמר:
ה עו ל ם הז ה 1587

זוהי שטות. בי העוים אוהב כני־אדם טבעיים.

מעולם
לא היה אדם רחוק יותר מהעמדת־פנים.

היו
שאמרו: זה לא נאה, שאשתו של ראש־הממשלה, סמל
המדינה, תתנהג כאילו היתר, עדיין עקרת־בית בשדרות ה־קרן־הקיימת.

אמרו
עליה מוריה וחבריה. מה עצומים כישרונותיה במדע.
כמה היא נהדרת.
או עמום. כאשר מישהו כתב עליו דברים לא־יפים, בימי
הפרשה הגדולה במשטרה, הוכיחה את פני המקטרג בהוכחה
ניצחת :״טילפנתי לו אתמול הביתה. שאלתי את מרי, :איפה
עמום?׳ היא אמרה לי, :הוא מדיח את הכלים.׳ אתה רואה?

ב־ 1לנובמבר 1967 אתפטר נזנהונתי כסגן
ראש עיריית בני־ברק, ואפנה את מקומי
לטובת הח׳ ישראל גוטליב.
דבר זה אני מתחייב בהן־צדק ובהתחיי־בות
מלאה ובלתי־חוזרת.
על המכתב חתום חברו־למפלגה, סגן ראש־העיר
משה בגנו.
חתימה ל חוד ...במשך שנתיים חיכה
גוטליב בסבלנות ליום בו יוכל לרשת
את חברו. אבל כאשר הגיע היום המקווה
התברר, כי חתימה לחוד — וביצוע לחוד.
בגנו הודיע, בצורה שאינה משתמעת לשתי
פנים, כי ההתחייבות לא היתד, רצינית

היא ראתה אותו כגיבור ההמונים, בפיסגת דרכו.
היא ראתה אותו בסוף כאיש בודד, כסיעת־יחיד, עזוב על־ידי
בני־טיפוחיו.
וכשם שלא הסתחררה בגבהים, לא איבדה את חושיה
במידרון. אולי שמחה שבן־גוריון יוכל סוף־סוף לנוח.
הלב יוצא אליו ברגע זה.

בי עכשיו, כפעם הראשונה, הוא כאמת בודד.
פולה היתר, אחת. אין שניה לה.

ואין הוא מתכונן כלל להיפרד מכיסאו.
אבל גם גוטליב לא היה מוכן לוותר על
המקום, המקנה — לפחות בבני־ברק —
אפשרויות גלויות, ועוד יותר סמויות, בל־תי־מוגבלות.
בשבועות
האחרונים מתריע גוטליב בפני
המוסדות המרכזיים של המפד״ל ובפני עסקני
המפלגה בבני־ברק, על העודל שנגרם
לו. הוא טוען :״כיצד יכול אדם, שבז להן־
צדק שלו, לכהן בעמדה ציבורית בכלל —
ועוד בעיר דתית כמו בני־ברק?״
גוטליב לא הסתפק בכך, אלא חיבר רשימה
ארוכה של מחדלים ומעשים המיוחסים

אודי אסרי
לבגנו, ואשר בגללם חייב הוא לעזוב את
מישרתו, גם לולא התחייבות־התפטרות המפורשת.
חולה
קשה ...בגנו, מצידו, נקט
בדרך מקורית. הוא הודיע שהוא חולה קשה,
וקשה לו בכלל להתעמק בבעיות ולעיין בכל
מה שגוסליב טוען. לטיבו הוא מציע
להשאיר את המצב כפי שהוא.
לפי שעה נמנעו המוסדות המרכזיים של
המפד״ל מלהיכנס לפרשה, אבל מאחורי הקלעים
נעשו השבוע צעדי־שידול כלפי בגנו,
והוא נתבקש לומר ברורות: מה התמורה
שהוא מבקש כדי לודתר על כיסאו בעירייה?

ד ד׳ ה

גיוס בהררי־ישיבה והמלחמה ב״אל־פתח״ * ר?! 15 רדכים מתעניינים בהפצצת תל-אביב *
איר לנהל ויכוח (כמעט) הרגן * בטחון המדינה אינו נרגע לכנסת * מיהר ״אוייב המדינה״ ?

ך* פקידה העיקרי של האופוזיציה בכנסת הוא להעלות על סדר־היום נושאים אשר
4 1הממשלה מעוניינת בהעלמתם. רק כך יכולה האופוזיציה להביא לכך שהפארלמנט יפקח
על הממשלה.
במצב הנוכחי, כמעט אין עוד בכוח ה^פוזיציה למלא תפקיד זה. לפי ״סעיף סתימת־הפה״
,שנתקבל לפני שנתיים כדי לסתום את פי סיעתנו, יכולה סיעה קטנה להגיש רק הצעה
אחת בכל חצי שנה. מכיוון שכל האופוזיציה כולה מונה כיום ס/ס 10 מן הכנסת, יש לכל
סיעותיה יחד האפשרות להעלות רק חמישה־שישה נושאים בחצי שנה!
משום כך, עמדנו בשבוע שעבר לפני בחירה אכזרית. סיעתנו יכלה, סוף סוף, להעלות
נושא אחד. אבל הגשנו חמישה נושאים. ביקשנו להכיר בדחיפותם, כדי לשחררם מאותו
מפתח של סתימת־פה. הנשיאות, בה אין לנו ייצוג, שללה אוטומאטית את דחיפות כולם.
היינו צריכים לבחור בין הנושאים.
חמשת הנושאים היו( :א) הדרכים. למלחמה בפעולות אל־פתח( ,ב) השחתת. נוף ירושלים
(המזרחית) על־ידי פעולות־שיכון נמהרות( ,ג) התמוטטות השרותים בירושלים בעת השלגים,
(ד) גיוס בחורי־ישיבה, נוכח הצורך הדחוף בכוח־אדם לצה״ל( ,ה) גניזת דו״ח צה״ל נגד

דיד * ו :4
מדבוו ־

מוו ת

להלן נאומו של ח״נ אורי אבנרי להנמקת
הצעתו־לסדר״היום :״גניזת דו״ח צה״ל על
הטיפו( הבטחוני הכרון גמיקום, רדינגד׳.״
כבוד היושב־ראש, כנסת נכבדה.
שר־הבטחון, שלא מצא זמן להתייצב היום למיבחן בכנסת
כדי להשיב על הצעה זו, הנוגעת לעניין בטחוני חיוני,
למרות שנמצא בבניין הכנסת — מצא זמן לפני שבועיים
למסור ראיון מפורט לעיתון הארץ.
בראיון זה אמר:
״בטווח הקצר יותר יש להביא בחשבון אפשרות של מלחמה
רביעית אם יתחולל סיבוב נוסף, יש להניח שהמדינות
הערביות תפעלנה בתיאום. לא תיאום כושל, כפי
שהיה אשתקד, אלא תיאום אמיתי ארבע מדינות אלה,
בשתי חזיתות, בתוכנית, מתואמת, עלולות לפתוח בהתקפה
עלינו
״אני מעריך שהרוסים נמצאים כבר עכשיו בדרג האופרטיבי.
הם משתתפים כבר עכשיו בהכוונת כלים
״אינני יכול לומר שלא תהיינה פגיעות בעורף האזרחי.
מין מלחמה דה־לוכס, כמו שהיתה לעורף ביוני — 1967
שזה יהיה בדיוק כך, אין אני יכול לומר.״
לא חשוב — לגבי הוזיכוח של היום — אם מדיניות ישראלית
אחרת, או ממשלה בעלת הרכב אחר — היתר, מסוגלת
לחולל שינוי במרחב ולמנוע את המלחמה הבאה.

החשוב הוא כי שר־הבטחון -האדם המוסמך
מטעם ממשלת-ישראל הקיימת להערכות
בטחוניות -קובע כצורה חד־משמעית: כי
מלחמה חדשה היא בלתי-נמנעת, כי במלחמה
זו עלולים טכנאים רוסיים לכוון את כלי המלחמה
לעבר ישראל, וכי האוכלוסיה האזר•
חית עלולה להיפגע קשות.

מיקומה של תחנת הכוח רדינגד׳ מעבר לירקון, בצפון תל־אביב.
הבחירה היתר, קשה ביותר. ידענו כי שום סיעה אחרת אינה יכולה להעלות נושאים אלה,
וכי כל סיעות הליכוד־הלאומי קיבלו פקודה מן הממשלה להימנע מלהעלותם. אך אנחנו
יכולנו להעלות רק נושא אחד ויחידי.
לעניין השחתת נוף ירושלים מצאנו פתרון אחר, בצורת תחבולה. על סדר־היום באותו
שבוע עמד חוק חסר־חשיבות שנגע לגנים לאומיים ולשמורות־טבע. ניתן היה למצוא
איכשהו קשר בין נושא זה ובין השחתת הנוף. לפיכך אמרנו בוויכוח זה את הדברים
שרצינו לאמרם (ראה מיסגרת) .מכיוון שעסקני־מפלגות אדישים לענייני יופי, היתד, התוצאה
— כמובן — אפס.
נשארו ארבעה נושאים. האם מותר היה לנו לשתוק על סבלות ירושלים בימי השלג? האם
יכולנו שלא להעלות את השערורייה של בחורי־ר,ישיבות?
לבסוף החלטנו כי הנושא החיוני ביותר הוא עניין רדינג. שום סיעה אחרת לא נעתרה
לבקשת מלר״ז להעלות עניין גורלי זה, בו קשורים חייהם של מאות אלפי תושבי תל־אביב.
רק סיעת־היחיד שלנו יכלה לעשות זאת. על כן העלינו את הנושא (ראה מיסגרת).

הובאה לידיעתו של שר־ד,בטחון.״
מהי עמדה זו? היא לא מוזכרת, כמובן, במכתב זה, כי
אין צה״ל — כפי שמציין האלוף עזר וייצמן בצדק —
רשאי לפרסם שיקוליו בציבור. זהו תפקידו של שר־ר,בטחון.
שר הבטחון עצמו נשאל במליאת הכנסת, וגם בוועדת החוץ
ור,בטחון, מהי עמדה זו. הוא התחמק מלהשיב על כך,
בטענה שזה נוגד את ״ענייני המדינה״ .בפירוש לא ״ענייני
בטחון״ ,כי אם ״ענייני המדינה״.

בכור היושב־ראש, מההם ענייני המדינה?
איזה ענייני מדינה?
האם ביזבוז כספי חברת החשמל בפרוייקט שהוחל בו
בקלות־דעת פושעת, ללא אישור משרדי ד,בטחון והבריאות?
האם מלחמת היוקרה בין שרים בממשלת הליכוד־הלאומי?
כי בסודבטחוני — בזזדאי אין המדובר. ארובה של
מאות מטרים אינה סודית. ההנחה כי בניין־ענק חיוני עלול
למשוך אליו מפציצים — גם היא אינה סודית.

לא המטכ״ל המצרי, ולא המטכ״ל הסובייטי,
אינם זקוקים להדרכה של מר דיין כדי לדעת
אם להפציץ תחנת־כוח, אשר על הקמתה
מודיעים בתופים ובחצוצרות.
אם כן, מהו מטרד,עשן הזה, העוטף את הדו״ח ד,בטחוני,
עוד לפני שהעשן ד,מרעיל של רדינגד׳ יירד על תל־אביב?

של צד,״ל (אם כי יש בידי הציטטות הנוגעות־בדבר) .אולם
אני דשאי לצטט דברים שנאמרו על־ידי מומחה צבאי מדרג
עליון, שהוא כעת אזרח, האלוף חיים הרצוג. בשידור מעל
גלי קול־ישראל, מיום ד,־ 14 בנובמבר , 1967 הוא אמר:
״לי נראה כי מבחינה בטחונית אפשר היה למצוא מקום
יותר נוח לעצם בעל אופן בטחוני מובהק ובולט כזה, מאשר
בתוך הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסיה במדינה.
״עברנו שלוש מלחמות תוך 20 שנה, ואין כל סימן לכך
שגמרנו עם הפורענות המלחמתית. ההתקפות הגדולות על
לונדון, לאור היום, בבליץ הגרמני, בספטמבר , 1940 אשר
גרמו להרס ולאובדן חיים של אזרחים בהיקף נרחב ביותר,
חיו במגמה לפגוע בתחנות־הכוח בתוך לונדון
״תחנה כזאת, החייבת לבלוט, חייבת גם להוות מטרה
ברורה ולגיטימית לאוייב. ואם כן, לא מובן לי, מבחינה
בטחונית, מדוע לשים אותה דווקא בתוך איזור מאוכלס
ביותר.״

אני שואל: מה קרה לדו״ח הזה?
אני יודע שהוא הגיע לידי מר דיין. האם הוא גנז אותו —
או שהעביר אותו לידי מר קול, המכהן כיו״ר הוועדה ל־רדינג
ד׳ ? על כל פנים, ידוע לי כי מומחי צד,״ל, בשיחה
עם מר קול, הביעו את אותם השיקולים גם פנים אל פנים.

אם בן, יש לפנינו מיקרה חד-משמעי של הכרעה
בטחונית מוסמכת נגד מיקום ״רדינג״ד׳
בתל־אכיב. ואני שואל: איך מעזה ממשלת־ישראל
להמשיך כטיפול, באילו זה רק אחד השיקולים
-אחד מיני רכים -שיש לקחת כחשבון
כעת ההחלטה הסופית?
האם ר,בטחון, האם סיכון חייהם של רבבות ומאות־אלפים,
הוא שיקול שיש להניח אותו על כף המאזניים לעומת שיקולים
של כסף, אי־נוחות של חברת־החשמל, היוקרה של
שר הפיתוח, סגנו ומפלגתו?

האם בטחונו של קול חשוב יותר מקולו של
הכטחון?

ביום הראשון של המלחמה
כאן מתעוררת בעייה החורגת אף מעניין רדינגד׳.
האם תיתכן פשרה על בטחון?

האם בטחון הוא נושא לגיטימי למקח-ומיכד
כר קואליציוני, למישחקי יוקרה, למאבק של
קבוצות־לחץ, לשיתוף־פעולה כין שרים על-פי
עקרון של ״שמור לי ואשמור לך״?

וזו תנזגז ג תזייי

(קאריקטורה ש? נזייק ב״ידיעות אחרונות״)

האם מותר לשר־ר,בטחון, מבלי למעול בתפקידו, לעזור
לשר קול לטשטש את הסיכון ד,בטחוני?
כבוד ד,יושב־ראש, הוויכוח של היום אינו על הסיכון הבריאותי
הממאיר, הכרוך בתחנה זו. גם אין הוא נטוש
על הזוועה האסתטית, המאיימת להזדקר לעיני כל עולה חדש
ותייר המתקרב לחופי ישראל בים ובאוויר.

בהקשר זד, אנו חייבים לשפוט את המעשים והמחדלים
של ממשלת־ישראל בכלל, ושל שר־ד,בטחון בפרט, בנוגע
לבעיית מיקום רדינגד׳.

הרי איש אינו מבקש לדעת את פרטי החישובים הבטחוניים,
אם יש בהם סוד כלשהו. המדובר הוא במסקנה שאליה
הגיעו המומחים הצבאיים.

מסך העשן סביב הדו״ח של צה״ל

קול הבטחון ובטחונו של קול

אני מעמיד לסדר־היום של הכנסת עקרון
אחד פשוט: בעניין בטחוני כז ה -ברגע ש-
הבטחון אמר דברו -מסתיים הוויכוח. אחרי
זה לא ייתכנו דיונים, משא-ומתן, פשרות,
התייעצויות, כאילו לא נאמר דבר. הבטחון
דיבר -העניין נגמר.

נאמר בו בצורה חד-משמעית בי מיקום
״רדינג״ד׳ בתל-אכיב יהווה סיבון בטחוני ממדרגה
ראשונה -לא רק מבחינת גובה הארובה,
אלא גם מבחינת עצם קיום מטרה צבאית
גדולה המושבת מפציצים במרכז גוש דן.

ביום הראשון של מלחמת־השיחרור, ב־ 15 במאי ,1948
הופצצה תחנת רידינג א׳ .כיום הראשון של המלחמה הבאה
— זו ששר־הבטחון אומר בבטחון מוחלט כי תפרוץ —
עלולים חיי תושבי תל־אביב להיות תלויים בקיומה או באי-
קיומה של רדינגד׳ בלב העיר.

והרי העובדות, ואני יודע כבטחון מוחלט שהן נכונות:

צבא־ההגנה־לישראל העביר לידי שר-הבטחון
דו״ח הבולל קביעת עמדה ברורה לגבי הקמת
תחנת־כוח חדשה בתל-אכיב.
בידי נמצא מכתב של ראש אג׳׳ם, האלוף עזר וייצמן, למר
אדר קיסרי, מזכיר מלר״ז, מיום 28 בדצמבר , 1967 לאמור:
״עמדתו של צד,״ל בעניין הקמתה של תחנת־כוח בתל־אביב

אני יכול למסור לכנסת מהו תוכנו של הדו״ח המדובר.

מטעמים מובנים איני יכול לצטט את המומחים האחראיים

האם השר קול, האם ממשלת-ישראל, האם
הכנסת -יקהו על עצמם אחריות נוראה זו?

גבירתי היושבת־ראש, כנסת נכבדה.

חוק זה בא להקנות לשר־הבטחון סמכויות
נדחפות לנפי שמירת נון* הארץ.
הבית הזה יודע כי אינני מחסידיו הנלהבים ביותר של
שר־הבטחון הנוכחי. אני מתייחם בביקורת, ואף בחשש
עמוק, לרבים ממעשיו ומגישותיו. חששות אלה גברו עוד
יותר עם הקמת מפלגת העבודה הישראלית, וחוששני שהדמוקרטיה
הישראלית עלולה להיחנק במע״י הגם הזה.

אולם דפר אחד אני מוכן להאמין לשר־הפטחון
הנוכחי: שהוא ויועציו קרופים יותר
לאדמת ארץ־ישראל, שהם רגישים יותר לנופיה
ולעתיקותיה, מאשר גורמים רכים הפועלים
כשטח זה, כגון משרד-הדתות.
לכן, אם חוק זה מקנה לשר־הבטחון עמדה בעניין זה,
ולו גם בדלת האחורית ובצורה מפוקפקת במיקצת, אני
אצביע בעדו.
יכולנו להרחיב, בהזדמנות זו, את הדיבור על ריב־הסמכויות
המגוחך והבזבזני בשטח זה, על ריבוי הרשויות
לגנים לאומיים ולשמורות הטבע, על יומרות משרד־הדתות
ועל מעשי העיריות. אולם העניין חשוב מדי מכדי שנדבר
היום על דברים אישיים.

העניין הוא: שמירת נון? ארץ־ישראל.

למען ירושלים לא אחשה
ככוד היושכת־ראש, כרצוני להשמיע מעל
כמה זו זעקה גדולה, זעקה של אזהרה כפני
מה שעומד לקרות כארץ, וכעיקר כירושלים.
למען ירושלים לא אחשה.
לפני חצי שנה הצבעתי בבית הזה למען איחוד ירושלים.
כשהרמתי את ידי — בדחילו ורחימו — חשתי כי בכך
אנחנו מוסרים לידי מדינת־ישראל פיקדון שאין שני לו —
היפה בערי תבל, המפואר בנכסי האנושות.
ירושלים אינה שייכת רק לירושלמים. גם אין היא שייכת
רק למדינת־ישראל. ירושלים שייכת להיסטוריה האנושית.
בנטלנו לידינו פיקדון יקר זה, קיבלנו על עצמנו התחייבות
כלפי ההיסטוריה, כלפי הדורות שהיו והדורות שיבואו.

והנה התכשרנו לפני כמה ימים כי הממשלה
התחילה להפקיע שטחים נרחכים כירושלים
המזרחית.

כי משרד־ד,שיכון — זה המשרד הנושא על מצחו אות־קין
של משחית נוף הארץ — זומם להקים שם שיכונים מן
הסוג המקובל אצלו, העתקה נאמנה של השיכונים אשר
הרסו ללא תקנה את הוד־הקדומים של הר־כנען בצפון ואילת
בדרום.
לא אדבר, במיסגרת זו, על הנזק הפוליטי העצום הכרוך
במעשה נמהר זה. ערביי ירושלים כבר שמעו מפי ערביי
ישראל על הפקעת אדמותיהם במרוצת השנים, והם רואים
בהפקעה זו אות לבאות.
למי זה היה נחוץ?

מי מעוניין לעזור היום לאויבי ישראל כ־הסתת
ערכיי ארץ־ישראל נגדנו?
אילו נימוקים פוליטיים־כביכול יכולים להיות לשיכון
נחפז זה?
עתיד ירושלים וגורלה, כמו עתיד ארץ־ישראל כולה, לא
ייקבעו על־ידי שיכונים. הם ייקבעו על־ידי יוזמתנו המדינית,
על־ידי כוחנו הצבאי, על־ידי תגובות העולם הערבי ועל־ידי
יחסי הכוחות בעולם.

מי שאינו מכין זאת, מעיד על עצמו שעדיין
הוא חי כימי הומה-ומגדל, או כימי העליה
השניה.
אולם לא על הצד הפוליטי ברצוני לדבר. ברצוני לדבר

— ברצוני לזעוק — נגד הנזק שייגרם לנוף הארץ, נזק
שלא יהיה ניתן לתיקון.

יש אנשים האוהבים ארץ מופשטת, ארץ־ישראל של מעלה,
ארץ שהיא ריקה מאדם, ריקה מהיסטוריה לא־יהודית, ריקה
מרבדי העבר הרצוף.

ירושלים היא כלילת השלמות, כלילת היופי — מפני ש־השתזרו
בה כל תקופות חייה של ארץ־ישראל, מימי היבוסי
ועד היום.

איזו ארץ אנחנו אוהבים?

טבעת-חנק של מעור
מי שמתכחש לשלמות זו, לרציפות זו של
תקופות ותרכויות, הרי הוא כוגד כירושלים.

ירושלים היא הכותל המערבי, וגם כנסיית הקבר, וגם
מיסגד הסלע. ירושלים היא שער שכם ופיסגת הר הזיתים,
החומה הנהדרת שדויד בן־גוריון הציע להרסה, מיגרש־הרוסים
ומינזר־הר־ציון — עיר המיגדלים והכיפות — ירושלים
של זהב, של נחושת ושל אור.
מי המעז לבצע שיכוניזציה בלב ירושלים, מול הר־הזיתים
והר־הצופים?

מי מעז לככול אותה כשרשרת של קוביות־קוכיות,
לחנוק אותה כטכעת של כיעור?
מי מעז להציב, מול יצירות ל,גאון האדריכלי של ארץ־
ישראל בכל התקופות — את המוצר הסטנדרטי העלוב והמכוער,
של משרד־השיכון? מי העז, בקלות דעת, להשמיד
בדחפור את שכונת המוגרבים, ובכך להפוך את הכותל
לקיר?

ככוד היושכ-ראש, אני מציע להכריז על כל
ירושלים המזרחית כעל גן לאומי, שכו לא
יחולו התקנות והתקנים הרגילים של כנייה
והריסה.
אני מציע להקפיא את כל פעולות הכנייה
כעיר״עולם זו לשנה-שנתיים, עד שנתדגל ל גדולת
הפיקדון המסור כידינו, עד שתהיה
שהות לגאון האדריכלי הישראלי לפרוש כנפיים
ולהמריא.
ומעבר לזה, כבוד היושב־ראש, הדאגה לנוף הארץ כולה,
לנוף מולדתנו — מן הבניאס ועד רפיח, מן הים עד הירדן.

אולם אנו אוהכים ארץ מוחשית, ארץ על
כל כניה וכל תקופותיה, ארץ שלא חדלה מעולם
להצמיח חיים, ארץ שכל דור וכל תר
כות השאירו כה את עקכותיה המרהיכים.
על ארץ זו אנו רוצים לשמור, ולהיסטוריה זו אנו רוצים
להוסיף — ביראת־כבוד — נידבך נוסף.

מי שרואה רק את ההיסטוריה היהודית של
ארץ־ישראל ואת יצירותיה, מתכחש לארץ
ישראל השלמה -שלמה כשטח ושלמה כזמן.
כי ארץ זו, בה נולדה האומה העברית החדשה, היא אריג
בו שזורים דברי ימי כנען וישראל, יהודה ושומרון, הנצרות
והאיסלם, הכליפים והממלוקים, הציונות וההתעוררות הערבית
— מימי הר,יקסום ועד ימי מלחמת־ששת־הימים.

מי שמנסה לחתוך אריג זה, גזרים־גזרים,
משמיד את יופיה של הארץ.

לא יירד עוד מסך־ברזל!
כבוד היושב־ראש, מלחמת־ששת־הימים שברה את מסך
הברזל שהפריד בין חלקי הארץ, ופקחה את עינינו מחדש
לראות את מלוא יופיה והדרה.
מבחינה פוליטית, מצווים אנחנו להבטיח כי לעולם לא
יירד עוד מסך־ברזל בין שני חלקי הארץ ובין שני עמיה —
ותוכניתנו בעניין זה ידועה.

אולם מכחינה אסתטית מצווים אנחנו להג-
טיח כי מוסדות המדינה -יהיו אשר יהיו -
ישמרו על הכל, יטפחו את הכל, ונוסיך תפארת
חדשה לארץ זו.

של הוועדות, המגבילות, כביכול, את שרירות הממשלה — אגדה שכל פקיד בכיר בממשלה
צוחק ממנה.
בשיאו של אותו יום הגיש הרדיו שידור חי של ויכוח בין ארבעה ח״כים — ברוך
אזניה (מע״י) ,יוסף סרלין (גח״ל) ,ויקטור שם־טוב (מפ׳׳ם) ואני. הרעיון היה כי יהיה זה
ויכוח מאוזן בין ארבעתנו. אך אם הקשבת לוויכוח זה, נוכחת לדעת כי מהרגע הראשון
היה זה ויכוח של הכל נגדי — ויכוח שהמחיש מאין כמוהו את המציאות של 1מול . 119
לא היה שום הבדל בין איש גח״ל, למשל, לבין איש מפ״ם. להיפך: שם־טוב הפך לדובר
העיקרי של המשפחה.
בעוד שאני הצגתי, בראשית הזזיכוח, טענה עניינית — שלכנסת שוב אין השפעה על
מעשי השלטון — הגיבו כל השלושה בהתקפה מרוכזת עלי, התקפה שהפכה עד מהרה
להתקפה אישית פרועה. לשיא הגיע שם־טוב, בטענה כי אני כבר לא מופיע לישיבות
המליאה. יתכן שהוא סמך על כך שעמד לרשותי רק רבע מזמן השידור, ופשוט לא היה לי
זמן לענות לכל ההתקפות המרוכזות האלה.
האמת היא זו: מן היום הראשון של הכנסת ועד היום, לא נעדרתי אף לא מישיבה אחת
של המליאה (להוציא את הימים הראשונים אחרי מלחמת ששת־הימים, כשנעדרתי כמד,
פעמים בגלל תשישוודכוחות).
יש שאני נאלץ, כמובן, לצאת לכמה דקות מן האולם. למשל: כשעלי להתייעץ באופן
דחוף עם אמנון זכרוני, יועץ הסיעה, כדי לברר נקודה מישפטית, או לקבוע קו לגבי התפתחות
בלתי־צפוייה. או כשאני נקרא לטלפון בעניין דחוף. או כשאני יוצא לשתות ספל
קפה, כדי שלא להירדם. או בגלל צורך גופני אחר.
שם־טוב ניסה לעורר בלב המאזין התמים את הרושם שהנה אין הבדל רב בין סיעתנו
לבין סיעת מפ״ם. זוהי גניבת־דעת פשוטה, כפי שהערתי לו בו במקום בשידור החי. נכון
הוא ששתי הסיעות אינן נוכחות במשך 100 מן הזמן. אבל יש הבדל: בעוד שסיעת
העולם הזה—כוח חדש נוכחת במשך 980/0או 99 של הזמן, נוכחת סיעת מפ״ם, על
שמונת חבריה, במשך 15 של הזמן. האמת היא, כפי הנראה, יחסית.
מדוע ממלאה דוזקא מפ״ם את תפקיד הדובר של המשפחה בהתקפות ארסיות כאלה? אולי
מציק לה המצפון קצת יותר מאשר לשאר סיעות הליכוד־הלאומי, המשתתפות בקבורת
(המשך בעמוד )18

תוצאות ההצבעה הן מאלפות. ארבעה ח״כים הצביעו בעד הצעתנו (אגו״י, המרכז החופשי
ואני) ,עשרה הצביעו נגד (כל הליכוד הלאומי) ,אחד נמנע (גבריאל כהן) .משמע: מבין
120 חברי־הכנסת נכחו ( 15 חמישה,־עשר!) .סיעות שלמות, כמו סיעת גח״ל הגדולה, פשוט
נעדרו, אולי כדי להשתמט מן הצורך להצביע.
אם אי־פעם ישלמו תושבי תל־אביב, חלילה, עבור תוצאות הצבעה זו — מן הדין
שיזכרו זאת.
בינתיים הופכות ההצעות־לסדר־היום לבדיחה. סיעות הליכוד־ר,לאומי יכולות להעלות הצעות
ככל העולה על רוחן. כל סיעה משתמשת באפשרות זו כדי לתת לשר שלה אפשרית
לנאום מעל הדוכן ולהגיע לכותרות־העיתונות.
כך, באותו יום שבו העלינו את עניין רדינג, אחרי ברירה כה אכזרית, העלה ח״כ שלמה
רוזן (מפ״ם) הצעד, לדון בטיב מוצרי המזון. על הצעה זו ענה השר ברזילי (מפ״ם) ,שהפליג
בשבחי הממשלה והציע להעביר את ההצעה לוועדת השרותים — שבראשה עומד במיקוד,
ח״ב שלמה רוזן (מפ״ם) .הפעם סוכל רעיון זה והוחלט, ברוב דיעות, שהעניין יידון דווקא
במליאה.
באותו יום העלה ח״כ זוארץ (מפד״ל) הצעה לדון במענקי־זיקנה. על כך ענה השר
בורג (מפד״ל) ,שהפליג בשבחי פעולות הממשלה, במילים אחרות: תחת לשמש מכשיר
של ביקורת הכנסת על הרשות המבצעת, הופכת גם ההצעה־לסדר־היום למכשיר פירסומי
של הממשלה, ותו לא.

שבזי ס־וב לבננות /שם רט לאוזן!
י* לזהלא נתגלה לציבור כאשר שידר קול ישראל, בשבוע שעבר, דו״ח־ענק על יום^ בכנסת. באותה הזדמנות דמתה הכנסת לכיתה של בית־ספר ביום ביקורו של המפקח.
כל התלמידים היו מסורקים יפה, ובכיתה שרר סדר למופת.
כל סיעות הבית שיתפו פעולה כדי לביים אחיזת־עיניים של מוסד רגיל, חזק ומסודר,
שכל חבריו עובדים קשה והממלא תפקיד מרכזי במדינה. המשפחה הגדולה, מחרות ועד
מפ״ם, הוציאה מן המגירה את כל האגדות השדופות, כגון הסיפור על העבודה החשובה
133

משדר קטן, קשוו למצוף, שיוו קויאות ס.או.ס-.אבר אינה היתה

דקר עוזבת בפעם האחרונה
את בסיס־הצוללות
בפורטסמווז, בדרכה אל נמל־הבית חיפה.

היציאה

* * עו לבלא אויישה צוללת בצוות טוב
^) יותר מזה שתשיט את דקר מסורטסמות.
אבל בים לא די להיות טובים, צריך גם מזל.
ובמשך ימים ולילות של חרדה, השבוע,
לא ידע איש אם לצוות של דקר היה מזל.
כי בקטע האחרון של הפלגתה ארצה
נותק לפתע הקשר האלחוטי בינה לבין
המיפקדה בחיפה. כמה ציפצופים מקוטעים
של מורס — ואחר־כך צלילה לעולם הדממה.
מה יכול היה לקרות לה? כל דבר. שום
אפשרות לא נפסלה.
ברגע שהיה חשש כי קרה לה משהו, הועלתה
הסברה של חבלה, או של טיבוע.
נהוג בכל ציי העולם לבדוק את תחתית
כלי־השייט לפני שהוא עוזב את הנמל.
אנשי־צפרדע, המשרתים על אותו כלי־שייט,

עורכים ביקורת מדוקדקת, לגילוי מוקשי־עלוקה
שהוצמדו, אולי, לדופן הספינה.
יש להניח, כי גם דקר עברה בדיקה זו,
לפני שהפליגה מפורטסמות, בדרכה לראשונה
לבסיסה בחיפה. על אחת כמה וכמה,
אפשר להניח כי בדיקה כזו נעשתה לפני
צאתה מגיברלטאר, הנמל שאליו יש גישה
חופשית לכל ציי וסוכני העולם.
.לכן נדחתה אפשרות זו הצידה — אם כי
לא ירדה לגמרי מן הפרק.

נבדקה גם האפשרות, כי דקר נתקלה בכוח
עויין, ערבי או סובייטי (ראה מיסגרת).
גם אפשרות זו נדחתה הצידה.
החלו מחפשים הסברים אחרים. כולם
היו קשורים באפשרות תקלה טכנית חמורה.

השנורקל נשכר

קר״ היא צוללת זקנה. השיפוצים המיוחדים
שעברה באנגליה, לפני מסיר-

תר, לצוותו של רב־סרן יעקב רענן, לא יכלו
לשנות את העובדה היסודית שהיא בת ,25
מכיוון שהיא כלי קטן הנתון בסכנות
האורבות במצולות, בנוייה כל צוללת מראש
בצורה כזו, שרק צירוף של כמה וכמה
תקלות חמורות יכול להביא לאובדנה. האם
קרו תקלות כאלה לדקר? ואם כן — איזה?
ידוע על מיקרה אחד לפחות, בו טבעה
צוללת אחרי שנשבר צינור־השינור (שנורקל)
,אשר דרכו שואבת הצוללת את האוויר
הדרוש לה להפעלת מנועי־הדיזל ולנשימה
של אנשי־הצוזת. צוללת הוד־מלכותו הבריטית
אפריי טבעה בתעלת לה־מאנש לפני
כעשר שנים, ונתגלתה רק כעבור מספר חודשים
על־ידי מצלמות טלביזיה שסקרו את
קרקעית הים.
היא שקעה עמוק מדי מכדי לחלצה, ובעומק
רדוד מדי מכדי שתימעך מחמת הלחץ.
לכן קל היה למשחזרים לקבוע את סיבת
מותה. הסתבר כי השנורקל נשבר — אולי
מהתנגשות עם תחתית של ספינה — והים
חדר פנימה. ההצפה הפתאומית גרמה לשקי־

נאר, המסוגלים לגלותה מתחת לפני־הים.

״צוללת במצוקה ! ״

ך * צ דד ל ת היא כלי־משחית מובהק. מעון
ן לם לא חשבו עליה בשום הקשר של
שלום, כמו מיסחר, או הפלגות־טיולים. מן
הרגע הראשון יעדו לה מטרה אחת ויחידה:
לתקוף אוניות־מלחמה גדולות, מתחת לפני
הים.
כמו לגבי רוב ההמצאות הגדולות, קיים
ויכוח מי המציא את הצוללת הראשונה. יש
המצביעים על ליאונרדו דה־וינצ׳י, הגאון האיטלקי
מהמאה ה־ , 15 כחוזה הראשון של
הצוללת. שכן בין ציוריו מצאו גם ציור של
צוללת.
יש המעניקים מקום־כבוד לסופר הצרפתי
ז׳יל וורן, שפירסם ב־0ד 18 את ספרו 20 אלף
מיל מתחת לפני הים, אודות הצוללת נאומי־לוס
הדמיונית. צוללת זו היתד מצויידת
במיתקן שאיפשר לה לראות, בעזרת פריסקופ,
את הנעשה מעל פני הים. כאשר הגישו
בוני הצוללת המעשית הראשונה, כעבור 30
שנה, בקשה לרשום פאטנט על פריסקופ,
דחה אותם משרד־הפאטנטים האמריקא• בטענה,
כי אין זו המצאה אלא העתקה של
המכשיר שעליו כתב ז׳יל ודרן.
עקרון הצלילה לא השתנה מאז הנסיו־נות
הראשונים: בונים כלי־שייט אטום, שאותו
ניתן להוריד אל מתחת לפני המים על־ידי
הטענתו במיטען כבד. משחררים את
המיטען, כדי לאפשר לספינה לצוף ולעלות
אל פני הים. בסוג זה של צוללת פרימיטיבית
— סירה רגילה, שכוסתה בעור משומן ומתוח
— צלל המלך ג׳ימס הראשון של אנגליה,
ב־ ,1624 מתחת לפני־התמזה בלונדון.
הנסיון הראשון להשתמש בצוללת כדי
לטבע אונית־מלחמה, נעשה בעת המהפכה
האמריקאית. כלי־השייט של דויד בושנל האמריקאי
היה בנוי על העיקרון — עליו
מבוססת גם הצוללת המודרנית — של שאי-

בת כמות גדולה של מים אל תוך מיכל־ציפה.
הוא התקרב לאוניות הבריטיות מתחת
לפני הים, ניסה להצמיד לדפנותיהן פצצה
בעזרת ברגים גדולים. הוא לא הצליח בנס-
יונו — אבל העיקרון לא מת.
מעניין, כי דווקא האנגלים ניסו למנוע
אח פיתוחה של הצוללת. הלורד הראשון
של האדמירליות, הרוזן סיינט וינסנט, יעץ
לראש־הממשלה דאז :״אל תיגע בה ואל
תסתכל עליה. אם נתעניין בה, יעשו זאת
גם יתר המדינות — וזאת תהיה המכה הקשה
ביותר לשליטתנו בים!״
היו צריכות לחלוף כימעט 100 שנים,
לפני שהומצא מיטען חומר־הנפץ המסיע

את עצמו: הטורפדו. עד אז גם שוכללה
הצוללת, וקיבלה את צורתה הנוכחית.

הכלי המסוכן

ך* תהליך זה נפלו קורבנות רבים. לא
* 2פעם טבע דגם נסיוני על כל אנשי־הצוות
שלו. אבל לבסוף נמצא הכלי המושלם.
עוד לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה,
היו לציים הגדולים כמה עשרות צוללות,
ברובן בנויות לפי דגם שפותח בארצות־הברית.
אחרוני־ר,ספקנים שוכנעו, כי פיצוץ
מתחת לפני המים חזק פי כמה מאותו פי-

צוץ ביבשה, ועל כן יכולה הצוללת להיות
כלי־משחית נורא ואיום בכל מלחמה ימית.
בשתי מלחמות־עולם צורפו לו תפקידים
נוספים: הובלת מרגלים, הנחתת אנשי־צפר־דע,
הנחת־מוקשים וסיורי־מודיעין.
אבל כלי זה סובל ממיגבלות חמורות —
ובראשן האיטיות. עד להפעלת הצוללות האטומיות,
ניזונו מנועי הצוללות, בהפלגה תת־מימית,
ממצברים חשמליים כבדים. למעשה
תפוסה כל קרקעית הצוללת על־ידי מצברים
אלה. אם הצוללת מפליגה במלוא מהירותה
מתחת לפני הים, מתרוקנים המצברים תוך
שעתיים בערך. אם היא מפליגה במהירות
מינימלית של שני קשר, יכולים המצברים
להחזיק מעמד 48 שעות. לאחר מכן, עליה

** ם דיכוי הסכנות התרבו גם אמצעי
> החילוץ וההצלה. מומחה של חיל־הים
מסביר חלק מהם:
״אם שקעה הצוללת במקום רדוד יחסית,
והצוות או חלק ממנו מרוכז באחד
המדורים שלא נפגעו — יש לפניהם במה
דרכים לטיפול במצב. כדי למשוך תשומת-
לב הם יכולים להפעיל אמצעים שונים:
שיגור נרות־עשן או סימני־צבע אל פני
המים, הפלטת שמן או סמרטוטים מצינורות׳
הטורפדו, הפלטת שמן מבתי־השימוש, שימוש
באמצעים אקוסטיים על־ידי הפעלת ה־סינאר
או הטלפון התת־מימי וכמובן —
שיחדור המצוף המשדר אזעקה קבועה.
״על הצוזת להימנע, לרוב, מהיחלצות ממשית,
אלא רק כשיש כוחות־הצלה בשטח.
״כדי לבצע היחלצות כזאת עליהם לשחרר
שרוול מיוחד מברזנט, המקיף את הפתח
שבמדור, ולהתחיל להציף בעזית שסתום מיוחד
את התא בו הם נמצאים. המים יעלו
בתא לנקודה שבה לחץ־ד,אוויר בתא יד,יד,
שווה ללחץ המים שמסביב. ברגע זה אפשר

לעלות לפני הים ולטעון אותם מחדש.
בגלל איטיות זו, אין הצוללת יכולה להתחמק
מאוניות־המלחמה המהירות — אם אלה
מגלות אותה. ומפני שאי־אפשר לשריין את
הצוללת מעל למידה מינימלית — היא פגיעה
מאוד. פצצת־עומק המתפוצצת במרחק
30 מטרים ממנה יכולה לגרום לה נזקים
קטלניים. מספיק שתא אחד מתא הצוללת
ייפגע, כדי שהיא תטבע. די גם בד,דף כדי
למעוך את קליפתה החיצונית ולרסק את
המכשירים החיוניים לקיומה תחת פני־הים.
במלחמת העולם השנייה נוסף אוייב חדש
לצוללת-:המטו0ים, המצויירים במכשירי סו
לפתוח
את הברזנט ולהתחיל, אחד־אחד,
בהיחלצות, תוך שימוש במכשירי־נשימה מיוחדים
המפוזרים בכל הצוללת, או אפילו
בלי מכשירים.
״אפשר, במיקרים מסויימים, לשגר החוצה,
דרך צינורות הטורפדו או המיגדל המקשר
בין חדר־הבקרה והגשר, את אנשי-
הצוות בחליפות־צלילה ומכשירי־נשימה.״
מכל האמצעים האלה ידוע, בינתיים, רק
על אחד שהופעל על־ידי דקר: שיחרור המצוף
המשדר את אזעקתו הקבועה באנגלית
— צוללת במצוקה..״ צוללת במצוקה...
— אבל גם הוא השתתק כעבור 60 שעות.

צוללת הזקוקה לעזרה
עתה, ויש להניח כי המים יצרו גם קצר
במערכת ׳החשמל. הדבר מנע כל אפשרות
של תימרון במנועים. גם השסתום שבבסיס
השנורקל לא פעל. וכך — על־ידי צירוף
השבירה ואי־תיפעול השסתום — נסתם הגולל
על אפריי.

מחפשים סימן קטן
** וללת בריטית אחרת, מאותו דגם של
^ דקר, טבעה ב־ , 1939 בצלילתה הראשונה.
בגלל נוחלים לקויים, נפתח פתחו האחורי
של אחד מששת צינורות־הטורפדו של
תטיס, והים הציף את המדורים הקדמיים
של הצוללת. טעות יחידה זו לא היתד,
צריכה להביא לאובדן הצוות, ואומנם מלחי
תטיס נשארו בחיים מספר ימים, ורק בגלל
חוסר־ד,יעילות של המצילים נחנקו 99 מבין
103 מלחיה, לפני שאפשר היה לחלצם.
אפשרות זו נפסלה, מטעמים טכניים, על־ידי
המומתים שביקשו לפענח את תעלומת
דקר*.
נותרו אפשרויות אחרות: איבוד השליטה
על מערכת הצלילה, תקלה חמורה מאוד
במערכת החשמל, התפוצצות טורפדו, או
התהפכות בזמן עליה או צלילה, שיכולה
להיגרם על־ידי ים סוער במיוחד.
המחפשים — ישראלים, אנגלים, אמריקאים,
איטלקים, יוונים, תורכים ואפילו לבנונים
— חיפשו סימן כלשהו לפיענוח היעלמות
דקר. די היה במציאת חפץ קטן, כדי
לשער. במידה כלשהי של סבירות מה קרה
במצולות.
כי צוללת נפגעת משאירה כמעט תמיד
סימנים. אם שקעה לעומק של יותר מ־300
מטר, לא היד. גופה מחזיק מעמד. היא היתד,
נמעכת וחלקים ממנה היו צפים. העומק
באיזור בו נעלמה דקר מגיע ל־ 2000 מטר,
אבל שום חלק כזה לא נמצא, במשך ארבעת
ימי־ר,חיפושים הראשונים.
עובדה זו הזינה גם תקוות וגם חששות.
תקוות מפני שלא נמצאה שום הוכחה לאסון.
וחששות — מפני שלא נמצאה שום
הוכחה להייפך.

ייתכן

שהרוסים

טיבעו

ךאם

תשובת המומחים היתה :״הכל ייתכן.״
לכן גם, מייד עם התחלת החיפושים אחרי
הצוללת, כאשר הועלו הניחושים הראשונים,
לא פסל איש את האפשרות, כי דקר נתקלה
במארב של כוח עויין.
הכוח העויין יכול היה להיות מצרי. אך
המצרים מיהרו להודיע, כי יחידות הצי שלהם
לא היו בכלל במקום שבו יכלו להיתקל
בצוללת הישראלית. ואומנם ידוע, כי מאז
מלחמת ששת הימים אין הצי המצרי מרבה
להתרחק מבסיסיו.
ואם לא המצרים — נותרו הרוסים.

ההסזנה מתחת 7ים

ך • חדירה הסובייטית לים התיכון הגיעה
ן ן — ביחוד אחרי מלחמת ששת הימים —
למימדים עצומים. בים זה יש לסובייטים
יותר יחידות מלחמתיות מאשר לצי ד,ש שי
של ארצות־הברית. כוח זה מרוכז, ברובו
המכריע, במזרח הים־ר,תיכון, ולאורך החוף
הצפוני של אפריקה, עד אלג׳יריה.
כלומר: בדיוק לאורך המסלול בו עברה
דקר, בדרכה מגיברלטאר מזרחה.
מרגע היכנסו לים־ד,תיכון, עשה קברניט
ד,אוניה, יעקב רענן, את דרכו מתחת לפני
המים. על־ידי הפלגה בעומק, המאפשרת
שימוש בשנורקל, יכול היה להפליג מבלי
לבזבז חשמל ואוויר.

הצטלבות?

^ אחר שהתעוררו החששות הראשונים
/על גורלה של דקר, וכאשר עתוני העו־

במיוחד עוררה תשומת־לב העובדה, כי
באותו זמן בערך, בו הפליגה דקר ממערב
למזרח, ליד קפריסין, שטו שלוש מ שחתות
סובייטיות באותו איזור ממש — אך מצפון
לדרום — בדרכן לאלכסנדריה ולופורט־סעיד.
האם הצטלבו דרכיהן עם דרכה של
דקר, כפי שמצטייר הדבר על גבי המפה בעמוד

חיל־הים הישראלי אינו מתיימר לדעת כל

צוללת חיל־הים הישראלי דקר.
התשובה: אין ידיעות ברורות. משנשאל
מפקד חיל־הים, האלוף שלמה אראל, על דעתו
לאפשרות כזו, סירב להתייחם אליה.

הכל ייתכן

סימן חיים

מיצרן־ החשוב ביותר בצוללת מן
| תחת למים הוא האוויר. בצוללות מודרניות
יש מיתקנים לייצור חמצן ולספיגת גאז
פחמני, המאפשרים לאנשי־הצוות להישאר בחיים
עד 82 שעות בצוללת טבועה —
בתנאי שלא חדרו לתוכה מים. כי המים,
בבואם במגע עם החומצה שבמצברים, יוצרים
גאז כלור מרעיל.
* הצוללת נקראת על־שם דג טורף (לוקוס)
,ולא על שם הנמל המערב־אפריקאי.

של דקר עומד (מימין)
בחדר־הבקרה של הצוללת
תנין, בה שירת קודם לכן. הקצין ר,מזו׳
קן משמאל: אברהם (״איוו דרור, שזנה
לצל״ש כמפקד תנין במלחמת ששת־הימים.

לם הקדישו להיעלמה מקום נרחב, פנו
כמה כתבים זרים, השוהים בישראל, בבקשה
מאלפת אל מיפקדת חיל־הים. הם ביקשו
לברר אם נראו אניות־מלחמה סיבייטיות
במקום שבו נעלמה דקר.
אחד האמצעים, שבעזרתם יכול הצוות לתת
סימן־חיים ולהזעיק עזרה, הם שני מצופים׳
המצויירים במשדר אוטומאטי. המצופים קבועים
בחרטום הצוללת ובירכתיה, וניתנים
לשיחרור מיידי מבפנים. הם אינם ניתקים
מעצמם, מכיוון שמטרתה הראשונה של צוללת
ד,נתקפת הוא לדאוג שלא יגלו אותה
על־ידי שיחדור מיקרי של מצוף מעין זה.
ודווקא במיקוד, של דקר נראה כי שוחרר
מצוף כזה. קריאות־האזעקה שלו נקלטו יו
הנעשה
בים־התיכון. לכן, כאשר התעוררה
שאלה זו, היפנה אותה אל מיפקדת הצי
ד,ששי, ביקש לדעת אם יש בידי האמריקאים
אינפורמציה על הימצאות אוניות סובייטיות
באותו מקום, בעת היעלמה של

מיים אחרי הפסקת־הקשר. שני מיליון לבבות
בישראל, ומיליונים רבים אחרים בעולם,
פסקו לרגע מלחלום, בהגיע הכשירה.
האם פירוש הדבר שהצוות חי בצוללת הלכודה
אי־שם במצולות?
מפקד חיל־הים עצמו ניסה לרכך אה המקוות.
אולי מפני שידע באיזו חרדה חיפש
כל אדם קש להיתלות בו; ועד כמה מוכנים
אזרחי־ד,מדינר, להאמין לכל שמועה מעודדת,
כאשר פשטה ביום שני — איש לא יודע

זוהי אחת התמונות הראשונות של צוללנים ישראליים. היא צולמה
בבסיס הצוללות הצרפתי בטולון, בו ערכו ביקור מיקצועי.
מבין החמישה, הפליגו שניים בדקר בהפלגתה האחרונה. השניים: רס״ר צבי טל (ראשון
משמל) מקריית־חיים, חשמלאי ראשי, נשוי ואב לשני ילדים. שט עימו סרן רן שמעון (שני
מימין) מהרצליה, קצין־מנונה, נשוי ואב לבן ובת. ברקע: סמל הצוללנים הצרפתיים.

ביקור בצי זו

ם אמנם נתקלו אוניות סובייטיות
בדקר — האם היו מטבעות אותה?
אין בין ישראל לבין ברית המועצות,
ברגע זה, יחסים דיפלומאטיים. אבל שתי
המדינות מכירות אחת ברעותה, והעיקר —
אין ביניהן׳מצב של׳לוחמה.
אולם כל זר, אינו קובע מד, בדיוק עלולה
להיות תגובתו של מפקד משחתת, המרגיש
בנוכחותה של צוללת אלמונית בתחת לפני
הים, קרוב מדי אליו.
״הוא היד, יכול להעיף פצצת־עומק, סתם
ככה, כדי לרמוז לצוללת שתתרחק,״ היתד,
דיעה שהובעה. לא בפי אנשי־מקצוע, כי
אם ברחוב.
מה שברור עד כה, הוא שלא נמצא שום
רמז שאמנם נעשה דבר בזה. כי במיקרה
של פגיעה מפצצת־עומק, משאירה הצוללת
הנפגעת סימנים ברורים על פני הים: כתמי-
שמן, שברים, ציוד פגוע.
ואילו דקר לא הותירה אחריה מאומד— ,
פרט לניחושים.

איך, מדוע ומאיפה — השמועה כי דקר נכנסה
לנמל חיפה — תקפה שימחה היסטרית
את כל הארץ. אנשים התנשקו, חנוונים חילקו
משקה, רוכלים ועקרות־בית בכו •ברחוב.
לשווא. .קולו של קריין קול ישראל ניפץ
את מיקסם־השוזא. הוא הודיע:
״החיפושים אחרי. הצוללת דקר — נמשכים.״
ועם
כל שעד, שעברה, גברה, ההכרה הנוראה
כי אפסו כל התקוות.

סמל־ראשון אבי שחר,23 ,
כפי שהצטלם על סיפון אונייה
בנמל חיפה. הוא צוללן חדש־יחסית,
הירבה לשלוח מנתבים מלאי התרשמות
מאנגליה, לאשתו־חנה, שנשארה בארץ.

אבי

ך• חוץ רעשה הארץ. האנשים נצמדו
אל מקלטי־הראדיו, בלעו את כותרות
העיתונים, נעצו עיניהם בתמונות צלליתה של
הצוללת שדמתה עתה בעיניהם למפלצת,
הקדירו פנים ומחו דמעות. בחוץ עסקו
הבריות באלף ואחד ניחושים, ואחוזי־מתח
היסו אוזניים לכל שמועה שפשטה בקרן
רחוב. בחוץ היה עצוב, השמיים האפיר־וגשם־זלעפות
ניתך על הארץ.
בבית קטן, מול חוף־הים, ברחוב מנדלי
שבקרית־ים, ישבה האשד. שכל הארץ עקבה
אחר גורל בעלה — מפקד הצוללת דקר,
האיש היחיד שהיה מסוגל — אולי — להושיע
את שאר 68 אנשי צוות־הצוללת. במידה
ומשהו בכלל עוד יכול היד. להושיעם.
היא לא בכתה. היא לא פרכה אצבעותיה
בעצבנות. היא נטלה על ברכיה את בנה
הקטן, עודד, בן הארבע וחצי, ויחד איתו
שרה :״השקדיה פורחת /ושמש אור זורחת
/צפורים מראש כל גג /מבשרות את בוא
החג . .

**כשיר־הרדיו לא נפתח, אפילו
(*?במועדי שידור־החדשות. העיתונים ובהם
תמונות הבעל ואבא, לא הוכנסו לבית.
לנעמי רענן, ממושקפת, נמרצת ינוסכת בטסביבתה,
היו רק שני אמצעי־חון

תקשורת שאיפשרו לה לעקוב אחר גורל
בעלה, האיש שציי חמש מדינות חיפשו אחריו
בלב ים: הים, שגליו התנפצו כמה
עשרות מטרים מול חלונה — ומכשיר־הטלפון.
עודד,
בן הארבע וחצי, צייר על גבי

לדרך הביתה

קודם לכן, חזרה לכאן עם ילדיה, מנמל פורטג
שם שהתה שנה במחיצת יעקב.
הכל בפנים כאילו נועד להזכיר למי היא נע
דלת־הכניסה ובה חלון דמוי צוהר־אניה. שולחן־נ
עשוי מהגה של כפינה. פוחלץ של שחף על הכו
ושורה של סמלי חיל־הים שליוו את הקאריירה ו
של רס״ן יעקב רענן: מרפדת, משחתת וצ

בבסיס הצוללות הבריטי שבנמל פורנוסמות, מונף
על צוללת חיל־היס דקר נס השרות הפעיל,
ובעיקבות טכס זה יצאה לשורת תימרונים ותרגילים בחופי־סקוטלנד. לאחר

גליון נייר לבן, צוללת ארוכה־ארוכה
ובתוכה שלוש מיטות בלבד: לאמא, לסבא
ולו עצמו. שלושה שמעולם לא ירדו בצוללת,
אך שלב הילד שלו חש כי היו צריכים
להיות עם אבא.
גידי בן השמונה, חזר מהחצר, כשמכנסיו
רטובות עד למותניו. הוא גילה שלולית
גדולה, קרוב לבית, החליט לחצות אותה
״כדי לראות איך דייגים מרגישים בסערה.״
״תן לו מים והוא כבר בתוכם,״ רטן הטב.
הבן הבכור, בן ה־ ,10 שהיה מודאג
לשמע הידיעות על העלמה של צוללת־אביו,
הלו להכין שיעורים אצל חבר.
כל הדודות והגיסים שהתאספו בדירת
יעקב רענן, רצו לפרוץ בבכי. בזוויות פיותיהם
ניכר היה שליבם נקרע בם פנימה.
אבל די היה להתבונן בנעמי, המחייכת,
האופטימית והמקווה; די היה לראותה מתבדחת,
משתעשעת עם ילדיה, קורנת למראה
קרן שמש שחדרה מבעד לעננים — כדי
לדעת שבבית הזה אסור לבכות.
היא ישבה, רגועה על הספה שבבית
שלהם — שלד, ושל יעקב. רק ימים ספורים

שנמצאה כשי
חיפה, כשעל
כאן היא נר;

שבת. נותרו יומיים, עד לפגישה הצפויה עם בעלה.
ביום שני, ה־ 29 בחודש, בשעה 8.00 בבוקר, תגלוש
דקר אל תוך מימי נמל חיפה, ועל הגשר הגבוה
שלה יעמוד יענקלה ויצדיע לקהל החוגגים בחוף.
היא לא טרחה אפילו לפתוח את מקלט־הראדיו, בשבת
בבוקר. איזו חשיבות יש למה שמתרחש בעולם,
כשנותרו עוד 48 שעות לפגישה?

אחרי כמה שיחות, הציע מישהו להביא
אליה את אשת סגן־מפקד הצוללת .״היא
תרך ש אצלך הרבה יותר בטוח מאשר כאן
בבית, עם הקרובים.״

** ל השולחן מונח אלבום תמונות
/ג משפחתי. נעמי מדפדפת בו בחברת
הילדים. לפתע היא נעצרת. הנה אברהם
הראל, רב־החובל של השלושה, שטבע עם
!ספינתו ליד חופי־איטליה, בדיוק לפני שנה.
היה ידיד וחברו הטוב שלה ושל יענקלה.
בחדר הזה היה יושב הרבה.
מוזר. בדיוק שנה. אבל ליענקלה זה לא
יכול לקרות. היא יודעת.
היא היתד, י אחות מוסמכת בבית־חולים
חיפאי כאשר הכירה אותו. מתי זה היה?
לפני 12 שנה בערך. הוא היה כבר חייל
בחיל־הים. ימאי לא רק בגלל המדים שלבש.
אלא בכל נישמתו. נולד בוזינה לפני 33
שנה. כשעלתה משפחתו לארץ, התישבו
בבת־ים. הבית לא היה רחוק מהים והים
נכנס לנישמתו. היה חותר ומשים ספינות־מפרש
בפלוגה הימית של הפועל, בבת־ים.
כשהתגייס, היה מקומו הטבעי בחיל־הים.
תחילה שירת בשייטת הטרפדות. היה בעצמו
מפקד טרפדת. בשנרכשו הצוללות
הראשונות, רהב ותנין, היד, בין ראשוני
המתנדבים .״זה חלום של כל ימאי, להשיט
צוללת.״ ולמרות שהיו אז נשואים ובכורם
נולד, לא עצרה בעדו.
כאשר יצא רענן להשתלמות־צוללנים בבריטניה,
לפני עשר שנים, הצטרפה אליו.
אחד־כך הפך העניין לחודיה משותפת. הוא
חילק עצמו בין הבית לצוללת. היה סגנו של
סגן־אלוף דרור, מי שהיה מפקדה של תנין.
אחר־כך קיבל את הפיקוד על הצוללת רהב.
לאחר מכן נטל חופשה ממעמקי־הים, פיקד
תקופה מסויימת על אח״י נגח, ציידת־הצול־לות
של חיל־הים.
אולם רק ניתנה האפשרות לחזור למעמקים,
כאשר נרכשו שתי הצוללות החדשות,
היה יעקב רענן מועמד הגיוני לפקד
על אחת מהן.
במכלול התכונות שהבליטו את רענן, על
אף גילו הצעיר, כמפקד יעיל ואחראי, בלטו
שתיים: השלווה וחוש־ההומור .״הוא נולד
ללא עצבים,״ אמרו עליו פיקודיו .״לעולם
לא היה מתרגז ולא היה מרום קול, אפילו
כשזה היד, מתבקש,״ אמרו חבריו.
״לפעמים זה ממש מרגיז,״ אמרה נעמי,
״ניסיתי בכוונה להרגיז אותו ולהקניטו, כדי
שיכעס קצת — שום דבר לא עזר.״
שלוות־הנפש וקור־הרוח, גם במצבים
קשים מאוד, הפכו את רענן לשם־דבר
בץ ׳מפקדי חיל־הים. דוגמה קטנה: פעם
עסקה הצוללת בתרגיל של הפצצת־עומק.
כשניתן האות, משתקים את מערכות הצוללת
וסוגרים את שעוניה. אז מוכנה הצוללת
לצוף על פני המים. הצוות עשה כנדרש.
כולם התבוננו במד־העומק — ואז מסתבר

|^ 4ן ןו 11ו^וו)ו1ו¥ו
רב־סרן יעקב רענן, מפקד הדקר כפי שצולם בפסנוי־באל
לפולקלור וולסי באייסטד פור בונלס. רענן מוכר
כקצין בעל השכלה רחבה, פרט לשמח הימי, בקי גס בתחומים אחרים ומרבה בקריאה.

בנסטיבל מורס

לפי המחוג, שהכלי אינו עולה. דממה שררה
בכל תאי הצוללת. האנשים עצרו את נשימתם.
האירעה תקלה?
במצב זה היה יעקב רענן היחיד שניגש,
בקור רוח מוחלט, אל מד־העומק שלא הגיב
— ופתח אותו. התברר, כי מישהו נעל גם
אותו, בטעות, עם שאר המערכות. שעה
שרענן פעל, היתד, הצוללת על־פני המים.

^ די להריק את בית־השימוש בצול־
^ ל ת, דרושה פעולה מסובכת, המבוצעת
בכמה שלבים, שכן יש להתגבר על לחץ־
המים. המבקר הבלתי־מנוסה, שאינו יודע
להפעיל מערכת זאת, עלול לקבל זרם מיס
בפניו. היה זה אחד משעשועיו של יעקב,
להוביל מבקרים אל בית־השימוש ולראות
כיצד ניתזים המים בפניהם.
בהזדמנות אחרת תלה בחדר הקצינים של
תנין מיסגרת של חלון אוניה. מאחריה

הדביק על הדופן תמונה של נוף תת־מימי.
שוב היה משתעשע כשהיה מוביל את המבקרים
אל החלון אשר צייר, כדי להראות
להם כיצד נראה הים דרך חלון הצוללת.
תמיד היה רענן מוצא את המצחיק
והמגוחך בכל התרחשות. אך כמה שהיה
חברותי וחביב היה יודע לשמור על הדים־
טאנס של מפקד. לא לחינם אמרו עליו:
״אתם רוצים דוגמה של מפקד יעיל
ואחראי? קחו את יעקב רענן.״
ונעמי, שהיטיבה להכיר את בעלה יותר
מכולם, זכרה זאת .״אתם תראו,״ אמרה בחיוך
שובב ,״בוקר אחד הוא עוד יכנס
לנמל ויצוף עם הצוללת. וכולם יתעלפו
מרוב הפתעה וירוצו לתלוש לו את שערות־הזקן,
שערה אחרי שערה.
והוא יעמוד שם על הגשר ויגיד: מה אתם
רוצים? מה כל ההתרגשות הזאת? מי אמר
לכם להיבהל בכלל?

,ומתאימה לתפקידיה, הפליגה ב־ 5ז בינואר לנמל־הבית שלה
לבצע בדרכה, עם התקדמותה, תמרונים ותרגילים נוספים.
מאחרי שתי צוללות של הצי הבריטי, מאותו דגם עצמו.
ואז צילצל הטלפון .״שמעת חדשותי״
שאל הקול .״לא. קרה משהו?״

**ן הרגע הראשון, כששמעה את
1*1שנמסר בחדשות, היתד, רגועה .״אירעה
תקלה או משהו, כמו שתמיד קורא, אבל אם
יענקלה שם, אין מה לדאוג״ חשבה .״אם ניתן
לעשות משהו, הם עושים: כי הם יודעים
איך ומה לעשות. האפשרות שיקרה משהו
שאין מה לעשות נגדו היא כל־כך קטנה,
שאינה באה בחשבון. יהיה בסדר.״
אז החל הטלפון מצלצל. קרובים, מכרים,
חברים מחיל־הים. ניסו להרגיע אותה, אבל
היא הרגיעה אותם.
צילצלה לנשות הקצינים. כימעט כולן היו
עם בעליהן באנגליה, לפחות חלק מתקופת
השיפוצים של דקר. מה שלא הצליחו לעשות
אנשי־החיל, עשתה היא בכמה מילים.
צילצלה לבת־שבע, אשתו של צבי טל,
החשמלאי הראשי על הדקר :״יושבים אצלך?
איך הם? את צריכה להחזיק אותם או הם
אותך? איך הילדים? שלחת אותם לבית־טפר?
יהיה טוב. תראי. הם יגיעו. אל תדאגי.״

עם האשה והילד

אה יעקב רענן (מימין) בחברת אשתו ובנו הבכור, שהצטרפו אליו

בעת שהותו בחו״ל. אז היה רענן קצין צעיר בדרגת סגן. הוא עלה
במהירות בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגת מפקד־צוללת. מימינו
נראה דס״ר צבי טל, המשרת בתפקיד חשמלאי הראשי של הצוללת.

עמום, רננה ודויד כן־גוריון*
הילדים לא ירדו לנגב
במדינה דמויות
מו מ ה
של לבי א ה
״כל־כך כואב לי! מה יהיה? אני מוכרחה
להבריא? וואס ווירט זיין אז בען־גוריון
ווערט פאלען? איי ויל הב סו לוק אפטר

פולה בן־גוריון לא הפליטה מילים אלו
— הציין באידיש, הציין באנגלית — השבוע.
היא השמיעה אותן לפני שנים אחדות, שעה
שהחלימה מניתוח קשה.
השבוע, כאשר לקתה לפתע׳בהתקדשות
דם במוח, לא היה לה הסיפק להגיד מילה.
אף לא להפליט, בדרך משדה־בוקר לבית־החולים
בבאר־שבע, את השם שמילא את כל
חייה: דויד בן־גוריון.
החם כבש אותי!״ פולה
״ליבו
נולדה לפני 76 שנה כפאולין מונבז. היה זה
בן־גוריף ן, האיש ששינה את חייה, אשר
שינה גם את שמה לפולה.
היא נולדה במינסק אשר בפולין. ב־1915
הכירה את דויד גרין, לאחר שהספיקה,
קודם לכן, ללמוד רפואה משך שנה ולעבוד,
* ״מתי יהיה אס בן־גוריון יפדל? אצטרך
לדאוג לון׳

משך שלוש שנים רצופות, כאחות מוסמכת
בבית־חולים יהודי שבניו־יורק. הם נישאו
והוא שינה את שמו לבן־גוריון.
״כשהכרתי את בן־גוריון כבר הייתי צ׳יף
נארס. אחות ראשית,״ סיפרה פעם, כי היא
הרבתה לספר הכל .״הוא ביקש שאבוא
איתו לפאבליק לייברארי. .לספריה הציבורית.
לעזור לו. שאעתיק לו את מה שמספרים על
העתיד של ארץ־ישראל.
״היה לי כתב־יד יפה! והוא היה אדיב
ואינטליגנטי. הוא היה בעל לב חם. בזה
הוא רכש אותי.״
גם על עצמה דיברה באותה נימה ישירה:
״אני אדם בפני עצמי, עם מחשבותי, עם
השקפות משלי. אני פשוט פולה בן־גוריון,״
אמרה לעיתונאית .״בכלל, מה זה להיות
רעייתו של ראש־ממשלה? זה כלום. אפס.
״אבל להיות אשתו של דויד בן־גוריון —
זה מה שתשוב!״
״מסובן לב.ג ״!.גם יחסה לפוליטיקה
היה פארטיזני. באחת הישיבות האחרונות של
מרכז רפ״י, ראתה עסקן מפלגתי מסויים
ניכנס לישיבה .״תוציאו את האיש הזה מפה,
הוא מסוכן לבן־גוריון!.״ צווחה על שומרי-
ראשו של בעלה. כאשר הביעו תדהמה, הסבירה
:״לפני תשע שנים, הפריע לבן־גוריון
באסיפה, בבית־סוקולובו״
פעם אחרת פרצה לישיבת־ממשלה, כדיש־בן־גוריון
יקח את הפילולה שלו. ויחסה לאורחים,
כשהזקן היה צריך לקבל את הלבן
שלו, בשעות הקבועות, אגדתי ממש.
גם בפוליטיקה היתד, פולה אישיות עצ־
,׳מאית. פעם, כשבן־גוריון הטיח בחברי
מועצת עיריית תל־אביב שאף אחד מבניהם

אינו יושב בנגב, התריסה :״בן־גוריון, מה
אתה רוצה? האם אחד משלושת הילדים
שלך יושב בנגב?״
ערמומיות נשית. בשמירתה המתמדת
על ב.ג ,.הפעילה לא אחת עורמה נשית.
עם, בעת חופשה בגליל, התעקש בן־גוריון
שהוא רוצה לרכב על סוס .״שיגעון, סוס
חסר לך?״ הפליטה פולה.
״גם ב־ 1920 רכבתי על סוס, מהר תבור
לירושלים,״ ענה ב.ג.
״אז היית צעיר בכמה שנים טובות!״
ענתה פולה. וכשגם זה לא עזר, וב.ג. ציודה
על שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב המנוח,
שיביא לו סוס — לחשה פולה לארגוב, כי
יביא את הסום הפראי ביותר, ולהציעו לזקן.
ובינתיים, להכין סוס שקט בצד.
ברור שבן־גוריון היה משוכנע ששלישו
ואשתו מנסים להרכיב עליו סוס רגוע —
ודחה את הסוס הסוער. לבסוף, רכב על
הסוס השני, השקט, שהוכן במרחק־מה.
החלטותיו היומיומיות של הזקן קבעו את
דרך־חייה. כאשר התחיל בן־גוריון לאכול
דיאטה, התמדה פולה מן המאכל האחד
והיחיד שאהבה באמת: דגים ממולאים, אותם
קראה, כמובן, געפילטע פיש.
וכאשר הפך הזקן משדה־בוקר לנביא
הגברת הילודה, הסתובבה פולה ברחובות,
שאלה כל צעיר וטוב :״נו, מדוע אתה לא
מתחתן כבר? להתחתן! להתחתן!״
״ אעמודבמ קו מן גם יחסה להמו-
ני־העם, למה שהיא קראה עמך, היה דו*
בצאתם מחדרה של פולה, אחר פטירתה
בבית־החוליס בבאר־שבע.

צדדי. את השוטרים ששמרו על ביתו של
ב.ג ,.למשל, הפעילה כדי לרוקן פחי־זבל
או כדי לעזור לה בעבודות־בית.
אבל לא פעם יצאה אל הזקיף שבשער,
הסתכלה עליו, הפליטה :״אתה כבר עייף,
כנם פנימה לשתות קפה. אני עמוד פה
במקומך, בינתיים!״
פעם, כשאשתו של אחד מאנשי־המישמר
חלתה, הזעיקה פולה את נהג־בעלה, לקחה
את השוטר, נסעה איתו לביתו, לקחה את
האשד, לבית־החולים ביילינסון — ועשתה
שם שערורייה, עד שאישפזו אותה.
כאשר חלה ב.ג. חלתה גם פולה. כשחדרו
לגופו של בן־גוריון רסיסי־רימון שהוטל
בכנסת על־ידי מטורף, נפלה פולה למשכב
עם חום גבוה. היא אושפזה בהדסה, שם
שכב גם בן־גוריון.
פעמיים ביום היתד, מסירה את בגדי בית־החולים,
לובשת שימלה רגילה, לוקחת שני
סלים ליד ומבקרת את בעלה במחלקה
הסמוכה ,״ככה, כדי שלא ידע שאני חולה.״
גם בעת מיבצע סיני, כשחלה ב.ג. ב־דלקת־ריאות,
קיבלה פולה 39 חום. מה
שלא מנע ממנה לשמור על החולה כמו
לביאה, לנהל מלחמה פרטית באלופי צה״ל
שבאו להתייעץ איתו :״די, מספיק, תלכו כבר
מפה!״ נהגה לגעור בהם.
כשד,ורשה ב.ג. לקום ממשכבו, הרשתה
פולה לעצמה להיכנס למיטה.
חולת־געגדעים. גם ב־ 1961 חלתה פולה.
זה אירע כשבן־גוריון טס לבורמה. היא
חלתה, פשוט, מגעגועים אך אסרה על
סובביה לדווח על כך לדויד שלד.,
מקורביה טוענים, שהגורם העיקרי שהחליש
את גופה של פולה, השבוע, היו המשברים
שעברו על בעלה, עם חיסול רפ״י
והקמת מע״י: סולד, פשוט לא היתד, מסוגלת
להבין את עריקותם של ידידיו הטובים
של ב.ג ,.בשעתו הקשה.
וכיוון שנפשה של הלביאה הזקנה סירבה
לוותר, פקע משהו בגופה. היא מתה כפי
שחיתה: לצידו של דויד בן־גוריון — ולמענו.
הסוף.
הידיעה על מותה הגיעה לשדה־בוקר
בטלפון.
ביום שני בבוקר עזבו בני־משפחתה —
דויד, עמוס ורננה — את פולה בבית־ד,חולים
בבאר־שבע, לשם הוחשה לטיפול. הרופאים
הבטיחו להודיע להם מייד על כל
התפתחות.
את ההודעה קיבל עמוס בן־גוריון. הוא
נכנס לחדר שבו התבודד אביו, בצריף הירוק
המפורסם, והודיע לו בפשטות :״אמא
איננה.״
השלושה נסעו מייד לבאר־שבע. מנהל
בית־ד,חולים קיבל את פניהם, ומטר להם את
כל הפרטים על הרגעים האחרונים.
הזקן ביקש להיכנס לחדרה, להיפרד ממנה•
המנהל סירב. הוא חשש שמא ישפיע
הדבר עליו לרעה. לבסוף ויתר, ובן־גוריון
נכנס.
הוא ניצב מול המיטה, התבונן בפנים האהובים,
ליטף אותם, ומילמל את המשפט
ששימש הקדשה של ספריו לרעייה הנאמנה:
״לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה.״
חינוך גילגולה
של מ טו ד ת
על הבמה של מלון גינתו! בטבריה, עמד
השבוע גבר מוצק, בעל הופעה מרושלת-
כלשהו של איכר. מנהל בית־הספר כדורי,
יעקוב אורי, היה אורחם של המראיינים שבח
וייס וראובן בן־צבי, והוא שפך את אור
ההווה על אחת הפינות המעניינות ביותר
של העבר הקרוב.
הוא סיפר על הקשיים שעמדו בפניו בגלל
המסורת הכדוריסטית האכזרית־במיקצת, בה
מקימים, בין היתד ,״חנוכייה חיה״ המורכבת
משמונה תלמידים צעירים, מגולחי־ראש, הנושאים
על קרחותיהם נרות דולקים.
אורי הזמין לכדורי, להרצאה, את השר
יגאל אלון, בוגר מחזור אל״ף של ביתד,ספר,
שבא ודיבר על מסורת ורוח כדורי.
הוא ד,ירצה שעתיים והתלמידים הצהירו בפניו,
בסוף, שנהנו מההרצאה, אך הם לא
מאמינים לאף מילה אחת :״כי המסורת של
מחזור אל״ף זאת לא מסורת. לא היה מי
שירביץ להם.״
רק כשהובא יצחק רבין, אף הוא חניך
כדורי, אך מחזור מאוחר יותר, האמינו לו:
הרב־אלוף פתח את דבריו ב״עברתי את
המסלולים, גילגלו אותי והיכו או תי...״
הערלס הז ה 1587

טובי, וכן רותקה לחיפה גיסתו היהודיה, הנשואה לאחיו
ג׳ורג׳ ,מעורכי עיתון המפלגה אל־איתיחאד.
רותקה גם עורכת־דין יהודיה, מחברות רק״ח באותה
עיר•

במה מצווי הריתוק אינם מגבילים רק
את מקבליהם לעיר מסויימת, אלא גם לרובע
מסוייס של העיר. לצווי־ריתוק אח דים
מצורפות מפות עירוניות של תל-אכיב,
הקובעות את הרחובות בהם מותר למרותק
לנוע.

תנגיון י ך
הירדנים :״חאמזדה
הוא מרגל צי 1ניר
מיתקפודתעמולה חדשה מופעלת נגד יו״ר אירגון ה־שיחדור
הפאלסטיני החדש, עורך־הדין יחיה חאמודד״
יליד רמאללה.

טוענים מקורות ירדניים המפיצים שמועות
בעל-פה בגדה, ברצועה -ובמצריים :
״יחיה חאמודה הוא מרגיל ציוני!״

שחר לים המלח
גדלו סיכוייו של אלוף־מישנה עמנואל
שחר להתמנות למנהל מיפעלי ים-המלח.
לשני המועמדים הנותרים, מנהל אילין לשעבר, יחיאל
גולדפרב ולמזכיר ועד עובדי מיפעלי ים־המלח, יהושוע
נשרי, מתנגדים רבים בהנהלת המיפעל — ובראשם המנהל
היוצא, רב־אלוף מרדכי מקלף.

כעוד נמשכים המגעים עם מקלן! ,להלכה,
ומנסים עדיין לבטל את התפטרותו,
ברור לכל שהחלטתו של מקלף היא סופית.
רכ-אלוף מקלף אף החל להשתתף כישיבות
המועצה לשיווק פרי הדר, בה ישמש,
בקרוב, כמנכ״ל.

ההנמקה: בשנות החמישים קיים חאמודה, בתוקף
תפקידו כעורך־דין, מגע עם שלטונות ישראל.

האמת היא שבתוקף) עבודתו המיקצועית
אומנם עמד אז חאמודה בקשר עם ישראל
בדי להעכיר ללקוחותיו הירדניים בספים ששוחררו על־ידי שלטונות המדינה מפקדו־נותיהם
הקפואים של פליטים.

עתה טוענים מקורות־התעמולה שכל זה נעשה ללא
ידיעת ממשלת ירדן, ואף בניגוד לרצונה.

הגירה מהרצועה לפאקיסטאן ארץ הגירה חדשה פתחה לאחרונה את
שעריה בפני פליטים מן השטחים המוחזקים
על־ידי ישראל: פאקיסטאן.

ביטול הגנת
הדייר -מיידית
המלצות ועדת־רווה, שטענה כי

יש לשנות
את חוק הגנת הדייר, ולחשוף, למעשה,
את דיירי הבתים הישנים להעלאות
שבר-דירה כלתי-מוגכלות, יאושרו כקרוב
על־ידי הכנסת.
אחרי הקמת מע״י אין כימעט ספק שהתיקון יאושר,
דבר שישנה באופן קיצוני את מצבם של המחזיקים בדירות
שנרכשו תמורת דמי־מפתח.

דירות אלו שוב לא תהיינה שוות הרבה,
אחרי התיקון.

לאחרונה ניכרת תנועת־הגירה גדולה לארץ מוסלמית
זו, בייחוד מצד תושבי רצועת־עזה.

ההגירה נעשית לא יי ד מדינות ערב,
אלא דרך קפריסין ותורכיה. מרבית המהגרים
לפאקיסטאן הם אנשי המעמד הבינוני,
בעלי-מלאבה ובעלי מיקצועות חופשיים.

עוד בנק בינלאומי עשוי לחסל את סניפיו
בישראל, להעבירם לידי ד״ר טיבור רוזני
באום, מבעלי כאנק ״קרדיט אינטרנשנל״
השווייצי.
בדרך זו הלך לאחרונה הולאנד באנק הבינלאומי.
סיבות חיסול הסניפים הישראליים של באנקים זרים:
ריוזחיות נמוכה של עיסקי־הבנקאות בארץ — וחרם
מצד מוסדות החרם הערבי.

אגב, הבאנק הזר השני מנהל מו״מ לא
רק עם רוזנכאום, אלא ז ±עם במה באנקים
מקומיים אחרים.
העירייה נגד הבאולינג
משטרת תל־אביב מעודדת את קיומו של המיני-
באולינג, בשטח התחנה המרכזית, המעסיק גורמים העשויים
להפריע לסדר הציבורי.

אולם עיריית תל־אביב עומדת על כד
שיש להרוס את מיבנה הבאולינג, מאחר
ולדעת מומחי־העירייה אין המקום מתאים
לאולם ספורט עממי.
הוצא צו הריסה. עתה מנסה המשטרה לעכב את ביצוע
הצו, ולשכנע את העירייה להעניק רישיון לבעלי־המקום
— כדי שהנוער של התחנה המרכזית יישאר בבאולינג
ולא ברחובות.

פרוייקט נב1אי:
מחנה פליטים
הסטודנטים בקורם שנה א׳ של הפקולטה
לאדריכלות בטכניון קיבלו השנה פרוייקט
מקורי לביצוע: תיבנון מחנה־פליטים חדיש.
״זה חייב להיות מחנה פליטים מודרני יותר מאלה
הקיימים בארצות ערב אך לא מודרני מדי. עליכם לזכור,
ככלות הכל, שזהו מחנה־פליטים,״ היו דברי־ההסבר שליוו
את הפרוייקט.

כרזת העצמאו ת ־
לא ת 1ד פ? 0
קיימים סיכויים טובים שכרזת יום־העצמאות

המכוערת
— הדומה לשטיח גם — לא תודפס, בסופו של
דבר.

ח׳־כ הקטין
והדיסקוטקים

הכרזה ניבחרה השבוע על־ידי ועדה מיוחדת
-אף ראש־הממשלה, לוי אשכול,
מתנגד לכרזה חסרת־הטעם.
הכרזה ניבחרה בתחרות, כנהוג מדי שנה בשנה. היא
עוצבה על־ידי הגרפיקאי קופל גורבין, בין מאות הצעות
אחרות.

״...זאת ועוד: לא רק כית־קפה כפינת
רחוב סואן או תחנת אוטובוס משמשים
תצפית לעבריינים לשם ציד קורבנות. גם
דיסקוטקים למיניהם, המכשיר המודרני הזה
על ההוויי שלהם, מהווים שדה־פעולה
נרחב לסרסורים.

באשר ראה אשבול את הכרזה, הוא פרץ
כגל של גידופים באידיש.
עדיין לא נקבע כיצד להתגבר על הבעייה. יתכן שבסופי
של דבר יבטלו בכלל את רעיון הדפסתה של כרזת
העשור השני למדינה.

״אנשים יודעי־דבר מעידים על כך שהמוסדות המהול־לים
הללו מעסיקים, בנוסף למגישים ומגישות — לרוב
מגישות — גם מארחות בגיל ,16—15 שמתפקידן להנעים
את שהות המבקרים.

ספר הטלפתי ם
ה חד ש -שע ר 1ריה

״ח״בים, ישנם דיסקוטקים בהם נדרש
תשלום רק מהגברים. הנערות מוזמנות כ־רוב־חסד
לבילוי חינם!״

בקריאת־זוועה זו יצאה, השבוע בכנסת, ח״כ המע״י
רות הקטין בהאשמה שהדיסקוטקים הם בתי־בושת מוסווים
או מיקלט לסרסורים. י

ספר הטלפונים החדש, שיחולק בקרוב על־ידי משרד
הדואר למינויי־הטלפון, עלול לגרום לסערת־רוחות ולגל
של מחאות.

עד סו!* השבוע לא נמצא בעל-דיסקוטק
שיבקש מהח״בית הסרת חסינותה, בדי
שיוכלו להגיש נגדה משפט על הוצאת־דיבה
פלילית.

הספר, שהדפסתו הולכת ונשלמת כימים
אלה, מודפס כשיטה חדשה: לראשונה השתמשו
ככרטיסי ה-אי.כי.אם. של מינויי־הטלפון
-והשמות והכתובות המופיעים
כספר כתור העתק מצולם של מה שנרשם
על בל ברטים.

רית 1ק ־
גם ליהח־יס
בימים האחרונים מתרבה מספר צוזי־הריתוק שמוציא
משרד הבטחון נגד תושבים ישראליים — עתה גם
יהודים.
בין השאר רותקה לחיפה אשתו של ח״כ רק״ח תופיק

הבנקים הזרים
הנלכים

מאחר שבכרטיסי־הניקוב לא הגיעו עדיין לשיטת הדפסת
אותיות־דפוס ממש בעברית, מודפסות הכתובות
באותיות של מכונת־כתיבה מיוחדת.

ן זצי־חתורן

התוצאה: ספר הטלפונים החדש יהיה
בלתי־קריא. יהיה גם קשה לאתר בו שם
או בתוגת. שיטת ההדפסה החדשה גרמה
לכד שהאותיות המודפסות על צידו האחד
של הדף, משתקפות בעברו השני.

זהו שבוע בו חברתם
של ידידיך הגברים עדיפה
על חתיכות. הסיכויים
שלך הולכים ומתגברים,
החל ביום ג׳ ועד
לשבת. יום א׳ הוא
הטוב מכל ימי שבוע
זה. עם זאת, מוטב שתזהר
מתככים בימי שבת
וראשון. שמרי על
יופי: הוא לא יידע להעריך אותך אם תהיי
מוזנחת. צננת תרגיז אותך, השבוע. נוסף
לכך עלייך להיזהר מפעילות גופנית מהנה.

את עשוייה להיתקל בשבוע
בלתי־יציב ומלא ב־מיפגשים
קננורניים. מצב
הרוח עדיין לא משתפר,
אבל את מקבלת את הכל
בהכנעה רבה יותר
ובשלמות נפשית. אם
19בפב רו א ר ־ אתה חושב שזהו הרגע
20במרס
— קפוץ למיים! אבל
קודם כל, התייעץ עם
איש מעבר לים, העשוי לפקוד את ביתך
או להתקשר איתן ביסים אלה. יום שבת
— מסוכן לנהגים שהם ילידי מזל־דגים.

זניס

פגישה רומאנטית שלך
עם בן-מזל-גדי נתקלת
בתקלות. אבל סוף ה שבוע
— יום ג׳ ה בא
— יביא אותן לפגישה
המיוחלת, ולהתחלתו
של רומאן
רציני. אל תמהר לעשות
מה שניתן לן,
השבוע: בדוק קודם
בל את בל הצדדים ובייחוד את האספקטים
הפיננסיים. מצד שני, אתה יכול
ליהנות מיחסי־ידידות גבריים, ללא דאגה.

אל תמהרי להרים את
האף: המזל שלך, לא
את, הביא אותך להישגים
האחרונים. קח את
עצמך בידיים: יש כל
הסיכויים שגם הניצחון
העיסקי הזה יגרום לך
צרות, אם לא תבצר אותו
בעזרת ידידים. בייחוד
ידיד בן־מזל־גדי.
אם לא תיזהר, תריב עם ידידה אפלטונית,
וזה לא יהיה נעים, וחבל. לכן — שמור על
עצביך בתקופה שבין יום ג׳ ליום השבת.

הצגה גדולה שמישהו מכין
לך, תשכנע אותן,
למרות שיפוטן הבריא,
להיכנס להסתבכויות. התוצאה,
בטווח רחוק —
כאבי־ראש, מריבה עם
ידידה, והתחייבות כספית
בלתי־נעימה. חוזה
חתום בידי ידיד יקסום
גם לן. סלק ידיים! מה
שטוב לבני־מזל־טלה או מזל־אריה אינו נ־הכרח
הדבר המתאים ביותר לבני־מזל־תאו־מים.
בשטח הבריאותי — השתפרות ניכרת.

התרעומת הקלה, המהולה
במרירות, האופפת
אותן אינה צריבה
להשתלט עליין.
אם תתני למאורעות
להנהיג אותן, ייסגרו
מעליין שוב המים של
גלי אפס-המעשה. הימנע
מלרכוש רבישות
גדולות וסדר את חש-
בונותין, בן-מזל-סרטן. אחרת צפויים לן
הפסדים, שמקורם לא ברישעותם של האחרים
אלא בהזנחתן. שמור הבריאות.

אז זנק, בן״אדם, זנק ! אי-אפשר לחשוב
על המעשים, כל הזמן, ובכוחן לעולל גדולות,
אם רק תחליט ותפעל. עם זאת,
שמור על מזגן הסוער. הוא עלול לחכי
שיל אותן. אל תריבי
עם חברות לעבודה, ואל
תיכנעי לקאפרי-
זות שלו: אבל היי
נכונה לוותר בדברים
הקטנים, כדי להגשים
את הגדולים יותר.
בסף, אשר לו ציפית
מזמן, מגיע סוף־סוף
לידין. בני-כפירים ממין
זכר, היזהרו בנסיעות
קצרות לכיוון צפון. תאונה 1
אם רבת עם בן־זוגך, בת־בתולות, אל תתני
לזה לדכא אותך. שמרי על קשר מסוייג, אל
תריבי שוב, ותני למצב להתבהר. זה יקרה
תוך שבועיים ימים. מבחינה מיקצועית, אתה
הולך בדרך הנכונה והעלייה
בסולם הדרגה וההצלחה
מובטחת. סימן
על כך תקבל השבוע.
אולם זה יקרה על חשבון
אדם שאתה די מחבב.
באופק — נסיעה
ארוכה ומעניינת. אולם
עליך לדחות אותה, כי
נסיעות ארוכות לבני
מזל־בתולה, ביחוד בחודש
פברואר — אינן מבשרות תמיד טובות.
׳^י־מוטב
להבהיר את סיבות הסבן בו נקלעת,
ומוטב לעשות זאת מהר ועם האדם הקרוב
לך ביותר. אחרת קיימת סכנה רצינית שהוא
ינטוש אותן — ועוד בגלל אי־הבנה
טפשית! טוב תעשי אס
תשמרי על שיגרת־עבו־דה,
ולא תצאי מגדרן,
יקרה מה שיקרה. יש
שבועות מרגיזים במשך
השנה, וזה, החולף כעת,
הוא אחד המרגיזים ביותר.
מה לעשות ! 7זה
איש־המאזניים. .
גורלן,
אולם תוכל לקבל קצת
נחת, אם אתה למעלה
מגיל — 27 ובתנאי שאתה גס נשוי והורה.

אם את חושבת שהתפרצות־זעם־ומרירות
תעזור לן, אינן אלא טועה טעות מרה :
היא תדכא אותן עוד יותר, וכבר לא
מדברים על מה שהיא תעשה לאדם ה-
״חביב עליין, ברגע. פר-
׳|שה רומאנטית ישנה
מתעוררת אצלן — ב-
איחור־מה — נקיפות-
מצפון. עזוב את זה :
בשלב זה של המיש-
חק אין בבר מה לתקן.
שמור על עצמן,
ובייחוד על ענייני״קי•
בה-ולב. במשרד נבונה
לן הפתעה חומרית ונעימה
— מצד אדם שנשבח לחלוטי,

מאמץ יוצר אשר תפעיל בעבודתך, השבוע,
ישתלם לך לאין שיעור יותר מתככי־יוקרה.
אתה עובר תקופה טובה: היכון לתקופה
רעה יותר, וחסוך. עליך גם להכין את הכל
מבחינה חברתית, ליום
פקודה. שבת ושישי הם
ימים מסוכנים: הישמר
משריפות ומתאונות בעבודה
ובנסיעה. את,
בת־קשת, יכולה להיכנס
בלב שלם לרומאן הזה.
הוא בסדר, למרות ההתנגדות
מצד הקרובים.
אבל בתנאי אחד: שמרי
על הקשר בסוד כמום•
לך אל רופא־ד,שיניים, פחדן והססן.

אם חשבת שזהו זה, תתאכזבי. הצרות הישנות
מתחדשות, וחוסר־הביטחון שלך מביא
לניתוק אפשרי. אבל אין דבר: תצאי מן
הדיכדוך בעזרת ידיד ותיק ובעזרת היכרות
חדשה. מליין להישמר
מידידות של חברות ממין
נקבה. הן לא רגילות
לדרן־המחשבח שלן.
עיסקה קטנה וכדאית
נעלמת ממש מבין
אצבעותיך. תכנן לעצמ
מקורות־הכנסה חדשיס.
אחרת אתה עלול להיו
2בדצמבר ־
19 בינואר
תקע ולהסתבך. יוס המזל
שלן, השבוע: יום
שני הבא. אולם אל תהיה פזיז בהחלטות.

ד01ח

ר 13ה ד

(המשך מעמוד )11
הכנסת. ואולי זוהי הדרך להוכיח למפלגת־העבודה־הישראלית שמפ״ם כשרה בהחלט להתקבל
על־ידי המערך החדש.

צער ווסף רחז־פאררנזוט־יוצטז
** ל רקע זה מעניינת הצבעת מפ״ם יום לפני כן, כאשר נדון שינוי חדש בתקנון
> הכנסת. שינוי זה, שנתקבל דווקא ביום בו קמה בכנסת סיעת מפלגת־העבודה־הישראלית,
מוציא מתחום מליאת הכנסת את כל ענייני הבטחון — כלומר, כמעט את כל העניינים
החשובים העומדים ברגע זה על סדר־יומה של המדינה.
הגשתי שורה של הסתייגויות לשינוי זה. הצביעו בעדן לא רק הקומוניסטים, אלא גם
הד״ר אבניאל, מחרות. אולם ויקטור שם־טוי ממפ״ם נמנע. בכך השלים עם סתימת־פה
נוספת של הכנסת. אמרתי על כך, להנמקת הסתייגויותינו:
אורי אבנרי: זהו צעד נוסף בדה־פארלמנטיזציה של־המישטר במדינה.
למעשה מחוסל פה פיקוח הכנסת על פעולת הממשלה בעניין החשוב ביותר במדינה,
עניין שיהיה לחם־חוקינו במשן שנים רבות, אס להאמין לשרי־הממשלה עצמם.
כביכול, מועבר העניין ממליאת הכנסת למוסד אחר של הכנסת. אבל במציאות של היום,
שלא תשתנה במהרה, מהו המוסד הזה, הקרוי ועדת״חוץ־ובטחון? ועדה זו, אין בה זכר
של ייצוג אלא לסיעות הממשלתיות.
פירוש הדבר שבוועדה, הזאת מביע חבר־הכנסת בן־אליעזר את דעתו ע* מעשי השר בגין,
חבר־הכנסת פרס — על מעשי השר דיין, חבר־הכנסת חזן — על מעשי השר ברזילי. זוהי
העתקה נאמנה של הממשלה כמו שהיא, והיא אינה מסוגלת, מטבע מהותה, לשמש מכשיר
של ביקורת יעילה, של פיקות פארלמנטרי יעיל על הרשות המבצעת.
דויד הכהן (מע״י) .האנשים האלה נבחרו על־ידי --
אורי אבגרי ז הם נבחרו על־ידי אותן הסיעות בכנסת המרכיבות אה הממש!
לה. בוודאי. אבל אין בוועדה זכר של ייצוג לסיעות אחרות, שהן וא פחות נאמנות על
| בטחון המדינה — אני מרשה לעצמי לומר — מאשר הסיעות הנמצאות בוועדה.

40ג ל״י לסייעה
חת מטענותינו העיקריות נגד הסדר הקיים בכנסת הוא שלמעשה אין לח״כים
שום אפשרות למלא את תפקידם כראוי, גם כשהם רוצים בכך. אין לח״כים מזכירים,
אין להם יועצים משפטיים וכלכליים. לכנסת עצמה אין צודת של מומחים, היכול להתמודד
עם המומחים של הממשלה, כנהוג בקונגרס האמריקאי, למשל.
סיעתנו נקטה מיומה הראשון אמצעים שהיו עד אז ללא תקדים: צירפנו לסיעה יועץ
מישפטי העומד לרשותה במלואו (אמנון זכרוני) ,גייסנו יועץ כלכלי משלנו, הצטיידנו
בשרותים האחרים הדרושים. כל זה עולה לנו אלפי לירות
לחודש — דבר ההופך את נוכחותי בכנסת לעניין יקר
מאוד( .משכורתי כח״ב מכסה רק חלק הטו מאוד מהוצאה

באותו זמן, יזמנו עוד בראשית הכנסת תביעה לכנסת
להעמיד לרשות הסיעות מנגנון טכני, שיאפשר להן לעבוד.
יחד עם יושבי־ראש הסיעות האחרות, ביניהם משה דיין
ויוחנן באדר, חתמתי על עצומה בכתב לנשיאות ברוח זו.
הכנסת קיבלה בעניין זה החלטה חיובית — אך צורתה
לא מצאה חן בעינינו. במקום לכלול במנגנון הכנסת את
הצוות הטכני שישרת את הסיעות, החליטה הנשיאות לשלם
לכל סיעה תשלום חודשי מסויים, לפי גודלה. לסיעתנו הוקצב
סכום של 140 לירות לחודש.
היו לנו פיקפוקים אם לקבל הקצבה זו. מטרתה נראתה
שם־טוב
לנו בסדר גמור — אך הצורה לא נראתה לנו, מכיוזן שהיא
מזכירה, איכשהו, את חלוקת־השלל הנהוגה בסוכנות היהודית ובהסתדרות, שם מועברים
מיליונים מקופת הציבור למנגנוני המפלגות. החלטנו שלא לקבל את ההקצבה.
אך בינתיים פועל סידור זה, ונוכחנו כי אנחנו הסובלים היחידים מהתנגדותנו לצורתו.
סיעתנו, הענייה ביותר בכנסת, היחידה שאינה משתתפת בחלוקת השלל בשום צורה שהיא,
זקוקה לכסף יותר מכל גורם אחר, למימון פעילותה בכנסת. לפיכך פנינו עתה ׳מכתב
רשמי לכנסת, והודענו כי שינינו את עמדתנו בעניין זה.
באותו זמן הגשנו, בין השאר, שאילתות על הנושאים הבאים:
,#השלג כי רו ש לי ם. שורה ארוכה של שאילתות: טל מחדלי הממשלה והע,ייה באספקת
לחט וחלב (לשר המיסחר והתעשיה); העיכובים בחיבור החשמל (לשר הפיתוח);
מחדלי העיריה (לשר הפנים); העובדה שמאגר־המים היה ריק (לשר הפנים); השיבושים
בתחבורה (לשר התחבורה); האמצעים שננקטו כדי למנוע את הישנות ההתמוטטות (לשר
הפנים); סיכום הנזקים (לשר הפנים) אי־הפעלת ציוד מתאים לניקוי הכבישים (לשר העבודה);
טענת הליריה שצה״ל לא סיפק לה רכב מתאים (לשר הבטחון); מערכת החירום של
הטלפונים (לשר הדואר).
#שיחות ג׳ונסון. האס נכון כי הנשיא ג׳ונסון דרש מאשכול לפעול אצל יהודי
אמריקה, למען הפסקת התנגדותם למלחמת וייאט־נאס? האם התנה הנשיא את אספקת ה־פאנטומים
בבחירתו מחדש?
#הצהרת דיין. האם ביטא משה דיין את עמדת הממשלה, כאשר אמר כי ישראל
לא תיסוג מתעלת־סואץ גם במיסגרת הסכם־שלוס, וכי על כן מלחמה נוספת עם מצריים
היא בלתי־נמנעת?
#״הספר הלבן״ .האם נכונה טענת ראש מיסדר הפראנציסקניס בירושלים, כי
הכנסיה הנוצרית הגנה בימי השלטון הירדני על המקומות הקדושים ליהודים בעיר העתיקה,
וכי עובדה זו הועלמה בזדון ב״ספר הלבן -שהוצא על־ידי משרד־הדתות? האם נכונה
טענתו, כי לעומת זאת חיללו ישראלים בתי־קברות נוצריים?
#רו פ אי ם ב אי ל ת. האס נכונה טענת ביטאון אילת כי אין בעיר רופאים מיקצועייס?
#זיהום אוויר. האס מקיים משרד־הבריאות מרכזים עירוניים למניעת זיהום אוויר?
0שי תוקיל די ם. האס נכון כי לאחרונה היו שוב מיקרים שיל שיתוק־ילדיס? האס
הסכנה באה מן השטחים המוחזקים, והאם ננקטו אמצעים לחיסון הילדים שם?

ירידי רפייי אויבי הגזדעהיי?
^ אותו זמן ענו השרים לכמה שאילתות ישנות — מהן אף שאילתות שנשאלו לפני
׳״יוממן
זמו רב מאד.
#1סגן שר־האוצר אישר את גילויי העולם הזה בענייו הכרטיסים הכפולים של
מיפעל הפיס, אך סירב לנקוט אמצעים חדשים לאור גילויים אלה.
• ראש־הממשלה הכחיש שפקידיו אמרו, לפני שנה, שהארץ הוא ״אוייב המדינה״,
אך חזר על הטענה כי הארץ הוא עיתון בלתי־אובייקטיבי, המשרת את רפ״י.
9ראש־הממשלה הכחיש דברים שהובאו בשמו בלה־מתד, כאילו ניתן לפתור את
בעיית הפליטים במיסגרת ״יחידה פלסטינית״ .לכך התוזסף הדו־שיח הבא:
אורי אכנרי: אדוני ראש־הממשלה, האס בכלל הובא בפני הממשלה איזה שהוא מה מחקר רציני בבעיות הכרוכות בהקמת מדינה
לממשלה על נ111
שיהיה 11*1111.11.14
כדי גבו 11 11
פלסטינית1 ,, 1ג להסתמן בבואה לדון בנושא זה, אם תדון?
לוי אשכול: הייתי אומר שגס עניין זה נכנם למיסגרת
הטאבו, שאני חושב כי אני חייב בו (שלא לגלות
מה נדון בממשלה) .אמנם יכולתי לומר שאינני זוכר
שהוגש מיסמך כזה, אבל מאחר ואתה שואל, אינני רוצה
להשיב על כן. זה שיין לאותו טאבו.
ה עולם הז ה 15* 7

^ ין מעשה שאי־אפשר לחזור ממנו ב־תשובה.
אבל אנשים פוחדים, לרוב, להודות
בשגיאות שעשו. אם כבר נעשתה השגיאה,
אם כבר נגרם כל־כד הרבה סבל לאדם עצמו,
ולזולת, קשה להודות בסוף שהכל היה
לחינם, טעות מצערת.
אבל יש אנשים שיש להם האומץ והעוז,
והם יודעים להודות בשגיאות, וגם לתקן
אותן. אחד מאלה הוא אריק איינשטיין, העומד
בקרוב לשאת שוב את אשתו לשעבר
— גרושתו אלונה.
עוד אחד כזה הוא שמוליק קראום, החלון
הגבוה השני, שהגיע השבוע ארצה — והנה,
הוא שונה לחלוטין מאותו שמוליק שהיה
מוכר כל־בן־ לפני כן.
״במשך שבעה חודשים שהייתי בחוץ־
לארץ, למדתי שמה שעשיתי פעם אני לא
יכול להרשות לעצמי לעשות עכשיו,״ הוא
מספר. פעם הוא יכול היה להשאיר את
ידידתו הטובה, ג׳וזי, בבית, ולצאת לרחוב
לאסוף בחורות, לנצל אותן, לקחת מהן
כספים, להעליב אותן, להשפיל אותן. היום
הדברים הללו כבר לא מושכים אותו. היום
הוא אפילו התארס עם ג׳וזי.

״אם כבר מאורסת -אז

אלי״ 1

ף• אירוסין הללו באו, בעצם, בטעות.
^ החלונות שכרו בלונדון משרד ליחסי־ציבור
כדי שגם באנגליה יפרסמו עליהם
בעיתונים. דייוויד, בעל המשרד, התעקש לפרסם
כל מיני רמזים על חייה הפרטיים של

ג׳וזי היפה. והבריטים חמי־המזג החלו להתחקות
אחר חייה האינטימיים.
״היא נשואה? היא מאורסת?״ היו השאלות
ששמוליק נאלץ לשמוע יומם ולילה.
בהתחלה הוא לקח את זה בקלות, אבל
בסוף זה התחיל לעצבן אותו .״אם ג׳וזי
צריכה להיות מאורסת למישהו — אז רק
אלי,״ הפליט פעם.
וכך השתנה סוף־סוף הסטאטוס של ג׳וזי,

הפך להיות לסטאטוס רשמי בהחלט.

״התבגרתי -אכי חושב!״

ר!ון— 1 וווו _כ —מ( עם הוא לא היה נוהג להתחשב
*י* באנשים. הוא היה דואג רק למה שטוב
בשביל שמוליק. הוא היה משתמש באנשים
למטרותיו, זורק אותם כשהם הפסיקו לשמש
אותו.
״היום זה אחרת,״ הוא מודה ,״התבגרתי,
אני חושב. למדתי שאני לא נמצא לבדי
בעולם.״
כשעזב את הארץ, לאחר שהצליח להבאיש
כאן את ריחו בעיני כל רעיו ומכריו, אמר:
״נמאסה עלי הארץ המחורבנת הזאת. אני
לא חושב לשוב אליה.״
היום הוא מדבר אחרת :״פתאום התברר
לי, דווקא כשהייתי בחוץ־לארץ, שהארץ הזאת
היא שלי, שאם יש לי מקום בעולם
לשוב אליו, הרי זה רק לכאן.״
השינוי שחל בו מורגש בשער המסופר
והמסורק היטב, בבגדים הפחות רועשים
וזועקים, ובעיקר — ביחסו לידידתו ג׳וזי.
בעבר הוא לא היה נוהג לדבר עליה
הרבה, שמא הדבר יפריע לו ביחסיו הנוספים.
היום הוא לא מתבייש יותר ברגשות
או באהבה או בשאר דברים אנושיים.
״כבר שנה אני חי איתר, בשקט, ובלי
סערות,״ הוא אומר, ומנסה להצטדק :״כנראה
שהזדקנתי. רצינו פעם לשמור על
ילד שלנו. זה עלה לנו הון־תועפות, בבית־חולים
בשוויץ, רופאים, וכל זה. אבל זה לא
הלך. ג׳וזי הפילה. היינו צריכים להמשיך

לנסוע לארצות־הבריית עם להקת כרנזון,
אבל בגלל מה שקרה נשארנו בלונדון.״
והוא ממשיך לספר עליה בהערצה בלתי־מסוייגת
ובלתי־מוסתרת :״היא זכתה להצלחה
הכי גדולה. היא משגעת את כל לונדון
במיני ובמקסי. כשהיא עומדת על הבמה,
היא גונבת את כל ההצגה. היא יממש נהדרת.
אני חושב שהיא בכלל לא צריכה אותנו. היא
יכולה לעמוד עם שני אנשים אחרים, לא

חשוב מי, והלהקה תהייה בעלת אותו ערך.
היא משגעת.״

״לא תמיד מנצח!״י

ך • וא התבגר, הוא התיישב בדעתו,
( ) והאמת היא שהיום הוא כבר לא זקוק

כל־כך לכל הטריקים הבלתי־הוגנים שהשתמש
בהם פעם. היום הוא כבר לא צריך
להיאבק על לחמו, על חייו, על מקומו
בחברה. הוא לא צריך להיעזר באנשים,
לטפס עליהם או לקנא בהם ולדרוך עליהם.
מקומו בעולם, היום, מובטח.
הוא גר בבית מהודר בן שתי קומות,
העולה 120 לירות שטרלינג לחודש, ברחוב
בניצף בלונדון. הוא חתם על חוזה עם חברת
התקליטים סי.בי.אס. על הוצאת שלושה
תקליטים גדולים ושלושה קטנים. עם שירים
שייכתבו על־ידו ועל־ידי אריק, ושיבוצעו
על־ידי השלישיה. הוא כותב מוסיקה לשני
סירטונים, בני עשרים דקות כל אחד. הוא
מתכונן להופיע יחד עם השלישיה באחד
המועדונים המהודרים ביותר של לונדון,
מועדון סבוי, והוא הגיע ארצה משום שנתבקש
למלא את תפקיד העיתונאי בסירטו
של דויד גרינברג, איריס.
בזמן ההסרטה הוא צריך היה לקבל סטירה
חזקה. מהדף הסטירה הוא צריך היה ליפול
אל מאחורי הספה, שם הוכנו למענו כריות
רכות, כדי שלא ייפגע.
הוא נפל פעם אחת כדרוש, אך כשעשו
על זד. חזרה שניה, הזיז מישהו בטעות
את הכריות. כתוצאה מזה הוא שוכב
עכשיו במיטה, ואחת מנערות־הסרט מטפלת
בו, מאכילה אותו ומחליפה לו את התחבושות.
״.אילו
זה היה קורה לו לפני שנה, לא
הייתי נוגעת בו,״ היא אומרת ,״הייתי
נותנת לו בשקט גמור שישכב ויירקב עם
הפצעים שלו, בתור עונש על כל מה שהוא
עשה. היום זה אחרת. פעם בחורה לא היתר,
יכולה להיות בטוחה, בחברתו. הוא היה
מנסה לפתות כל אחת, והוא גם ידע איך
עושים את זה. אחר־כך הוא היה מעליב
אותה ומתפאר בכיבושים שלו. היום אפשר
לשבת ולדבר איתו, בלי להרגיש שיש כאן
עניין של מאבק, וששמוליק קראום צריך
תמיד לצאת מנצח.״ .

שלטון בזי מיצרים

חד מהאנשים שסבלו יותר מכל
ממעשיו של שמוליק קראוס היה אריק

איינשטיין. הוא היה אליל־הנוער לפני
שהכיר את שמוליק, המלך הבלתי מעורער
של כל בנות הטיפש־עשרה, וגם של הנשים
המבוגרות יותר. הוא היה בצמרת, הזמר
המצליח ביותר והמדובר ביותר בארץ.
אריק נהנה מעבודתו, חי בשקט ובאושר
עם אשתו היפה אלונה, ועם בתו, עד שהכיר
את שמוליק. שמוליק התיידד איתו, השפיע

עליו בקסמיו, ונהנה מהפירסום שלו, משמו,
מאשתו, ,מתמימותו.
כשאריק ואלונה התגרשו, היה ברור שידו
של שמוליק בדבר. כבר בלילה שלאחר הגט
טען אריק שהוא עדיין אוהב אותה, וכששאלו
אותו מדוע התגרש, טען שאינו יכול
לקחת אותה איתו לחוץ־לארץ, והוא רוצה
להשאיר אותה בישראל במצפון שקט.
שמוליק, ששלט אז באריק שלטון בלי
מיצרים, לקת אותו — ובעצם, את כל השלישייה
— לצרפת. אלונה נשארה לבדה.
שני בני־הזוג סבלו סבל רב. אריק התגעגע
לבתו, ועוד יותר לאשתו, ואלונה
ישבה בדירתה והמשיכה לרזות ולנסות
להתגבר.

כקשת יד־אשתו
ך* חוץ־לארץ השתנה שמוליק
4גם אריק. הוא התפכח קצת
של ידידו, החל לשוב לאט־לאט
— ואז רבו הגעגועים לאשתו
שניהל פעם.
השבוע הוא חזר ארצה. הוא סיפר
שחזר כדי לשמור על מיטת אמו, שלקתה
בהתקפת־לב (העולם הזה .0585 אבל הוא
חזר גם משום שהחליט לבקש מחדש את
ידה של אשתו לשעבר.
אלונה לא מנעה ממנו את ידה — והשניים
עומדים להתחתן בימים הקרובים,
בטקס צנוע ברבנות.
ההרפתקה שלו עם שמוליק קראום, הרחק
מאשתו, נמשכה שבעה חודשים. עכשיו
מתכנן אריק איינשטיין להקים מחדש את
שלישיית גשר הירקון. הוא מכין תוכנית
יחיד, והוא מתכונן לעזור לאשתו להיכנס
למקצועה החדש — הצילום. הוא יעזור
לה לפתוח סטודיו ולגייס ציוד.
האם מצטער אריק על כל מה שהיה?
״לא,״ הוא השיב באחת ההזדמנויות ,״מה
שחשוב הוא הסוף, ואם הסוף הוא טוב,
הכל טוב.״ והשתנה מקסמיו לעצמו ולחיים

תן טו

תמרורים
נולד בן־בכור לסופר מעריב יוסף
חריף ולאשתו רות, בתו של עורך היומון

הדתי הצופה שבתי דון־יחיא.

נפרדה * אולי זמנית, מיה פארו
מבעלה פראנק סינטרה. במסיבת־פרידה
בניו־יורק הצהירה מיה, שהיא עומדת לטוס
להודו, יחד עם איש־הדת ההודי מאהרישי
מאד,ש יוגי, מדריכם הרוחני של החיפושיות,
לדבריה :״כדי לנסות להיות אדם טוב יותר
״.לשאלה אם התייעצה עם בעלה לפני
כן, השיבה :״לא.״
נחוג יום הולדתו ה־ 67 של שר־החקלאות
חיים נסתי, יליד פינסק, שהצטרף,
עם עלייתו ארצה 1924 לקבוצת
גבת בעמק יזרעאל,
החליף על כן את
שם־משפחתו מסוישץ
לגבתי, אך עבר, עם
הפילוג בגבת, למשק
יפעת המפא״יי.

1*10׳ *11א ס 321-1103
^ >0ך 6 1

א ס קו ט —

סיגרית

הפילטר

המשביעה

רצ ון .

נחוג יום הולדתו
ד,־ 46 של אם*
רחם עופר, שהתפרסם
כאחד מצעירי
מפא״י (לצי־דו
של משה דיין),
אך ברגע המכריע
מאן לעזוב את המפלגה
ולהצטרף לרפ״י. היה בין יוזמי ומקימי
המישמרת הצעירה של מפלגתו, עוד
לפני קום המדינה, נטש לזמן־מה את העסקנות
כדי לשרת (כסגן־אלוף) בחיל־הים,
מילא בין היתר את התפקיד של מפקדו הראשון
של בסיס החיל באילת. כאשר השתחרר,
היה בין מקימי הכפר הירוק, נבחר
למזכיר מפא״י בתל־אביב, קפץ משם למשרד
החקלאות ולעיריית תל־אביב.
נחוג יום הולדתו ה־ 60 של אהרון
גרץ, איש המחשבים האלקטרוניים של ה־ממשלה,
שהגיע לארץ לפני 40 שנה, היה
חבר קיבוץ השומר הצעיר ועם קום המדינה
היה למנהל האדמיניסטרטיבי של הלישכה ל־סטאטיסטיקה.
היה אחראי לרישום־התושבים
הראשון במדינה, הקים ב־ 1954 את המרכז
הממשלתי למיכון, היה במשך שנתיים מנהל
המרכז הבינלאומי לחישובים ברומא, ומשמש
עתה יועץ הממשלה לאוטומציה.
נחוג יום הולדתו ה־ 80 של הרב
חיים מאיר האגר, הרבי מוויז׳ניץ, השולט
על חצרו בבני־ברק כמו מלך מימי־הביניים.
לפני עשר שנים לקה בשטף־דם
פנימי והרופאים חששו לחייו. אולם הוא
התאושש, המשיך בתחביבו — חיבור מנגינות
דתיות — ואף זכה לפני שנתיים לר־אות
בנשואי נכדתו עם הינוקא מחצר הרבי
מבעלז המתחרה.
נחוג יום הולדתו ה־סד של שרגא
נצר, תלמיד־ישיבה מאוקראינה, שהפך ל־עסקן־קואופרטיבים
לאחר המהפכה הבולשביקית.
בגלל עיסוקיו הצדדיים בציונות נידון
מספר פעמים למאסר, החליט לבסוף (ב־
)1925 לעלות ארצה, יחד עם אשתו (ח״כ
דבורה נצר) ובנו (סא״ל משה נצר) ,הפך פועל
נקיון בעיריית תל־אביב
ומאוחר יותר
מנהל שרותי הנקיון
העירוניים. הודות להתמסרותו
לעסקי המנגנון
של מפא״י
בתל־אביב, הפך לאחד
מעמודי־התודך
של המפלגה, זכה
לשבחים מגוזנים, שהאחרון
בהם פורסם
השבוע בשבועון
מפא״י הפועל הצעיר,
בזו הלשון :
״עינו האחת פקוחה
לראות את הנעשה סביבו, ועינו האחרת
מביטה פנימה.״

נ יש א ה. רוזי פאטאקוס,23 ,
בתו של האיש החזק בממשלת יוון, ד-,
קולונל־לשעבר סטיליאנוס פאטאקום, לאני
דריאס מיידאסיס, באתונה.
נפטר שופט בית־משפט השלום
החיפאי הנס אונגר, שנדרס על־ידי מכונית,
באחד מרחובות העיר. ארונו נישא,
בעת ההלוזייה, בידי שופטים.
נפטר * בחיפה, בגיל ,78 יליד צפת
יואל פייכל אוירכוך, שהקים בתי־מלון
בטבריה, חיפה וירושלים. אוירבוך היד, אחד
מתומכי אצ״ל, ומלבד כספים העניק ללוחמי
המחתרת גיבוי חשוב לא־פחות: מחבוא
באחד ממלונותיו, מפני הבולשת הבריטית.

עו ל ם הז ה 1587

-.מ מ שלה הפאשיסטית ביוון הודיעה השבוע על
( | פיטורי 40 פרופסורים מאוניברסיטאות שונות, מאחר
ש״הביעו דיעות הנוגדות את דעת המישטר.״
בישראל, בה קיים שילטון דמוקרטי, אין הממשלה צריכה
לפטר בעצמה פרופסורים שדיעותיהם אינן תואמות את
השקפות המישטר, יש מישהו העושה זאת, במקומה: אוניברסיטת
תל־אביב.
האשמה חמורה זו נגד מוסד אקדמאי בישראל, לא הועלתה,
חלילה, על־ידי מתנגדי הממשלה או על־ידי חוגים אופוזיציונרים
לשילטון האקדמאי באוניברסיטת תל־אביב.
להיפך: היא משתמעת מתוך דין־וחשבון שהוציאו לאחרונה
שלושה מדענים בכירים באוניברסיטה, שהתמנו על־ידי
הסינאט של אוניברסיטת תל־אביב כדי לחקור את עניין
החוג לפסיכולוגיה שלה.
השלושה: ד״ר גואלטירו פרוקצ׳ה, דיקאן הפאקולטה למשפטים
בשלוחת האוניברסיטה העברית, פרופסור שמואל
ייבין, ופרופסור ש. שכטר, שדנו בפרשת פיטוריו של הד״ר
ג׳ורג טמרין, מרצה בחוג לפסיכולוגיה, קבעו בין השאר
בדו״ח סודי שהגישו לסינאט האוניברסיטה:
אסור לאוניברסיטה להעריך עבודת מחקר לפי ה־מיבחן
של היחסים התקינים עם מוסד כלשהו. האוניברסיטה
הכל לפי מידת ההקפדה על עקרון
תתפתח או תיכשל
החופש האקדמאי שתעניק למוריה ולחוקריה.
״מסקנה אחרת היתר, הופכת את כולנו לאנשים נטולי
חשיבה עצמית, נכנעים לקונפורמיזם הגרוע ביותר.
״שמחנו שניתנה לנו ההזדמנות להביע את דעתנו על
חופש המחקר והחשיבה, ומשוכנעים אנו שבהבעת דיעה זו
מבטאים אנו דיעה הרווחת בין כל מורי האוניברסיטה, ללא
יוצא מן הכלל.״
וכך מגיעה לשיאה שערורייה נוספת שהתרחשה בין כותלי
אוניברסיטת תל־אביב, על אף כל המאמצים שנעשו לשמרה
בסוד: כאשר יתכנס, בקרוב, הסינאט של אוניברסיטת תל־אביב,
יובאו בפניו מימצאי הוועדה המשולשת ויצטרפו לשורת
השערוריות שהסינאט יצטרך לדון בהן, בסודיות הרגילה
האופפת את התככים, הקנוניות והמלחמה על השיל־טון
של אוניברסיטת עיר־השפלה.

״התערבות שרירותית
**ה פתאום מציינים שלושה מרצים בכירים, בדו״ח
רשמי, שהם שמחים שניתנה להם, בכלל, האפשרות
להביע דיעה על חופש המחקר וחופש החשיבה?

מד, פתאום אין חופש זה דבר מובן מאליו, במוסד אקדמאי
רם־מעלה מעין זה?
מסתבר ששלושת הפרופסורים הנכבדים הבינו שהמובן־
מאליו אינו בהכרח גם הקיים, באוניברסיטה התל־אביבית.
מסתבר, כמו־כן, שבין יתר ההתרחשויות המוזרות של ה־קאמסוס
התל־אביבי אפשר גם למנות את הספק הגובר והולך
בדבר עצם קיומו של ״חופש מחקר וחשיבה״.
גם דו״ח ועדת פרוקצ׳ה — ועדתם של שלושת הפרופסורים
— ממחיש ספק זה בצורה מודגשת ובולטת, פותח
פרשה ישנה, ששלטונות האוניברסיטה השתדלו לשכוח.
פרשה זו החלה בוויכוח אקדמאי חופשי, בין שני מרצים
של החוג לפסיכולוגיה, שזכה בשעתו לפירסום רב. היה זה
בשנת , 1966 כאשר הריב הגלוי בין ראש החוג לפסיכו לוגיה,
הפרופסור הנס קרייטלר, לבין הד״ר־המרצה ג׳ורג׳
טמרין, קיבל אופי ציבורי.
הטחתו העיקרית של טמרין נגד הפרופסור קרייטלר: ש־
״התערבות קרייטלר בעבודתו היא שרירותית ומהווה פגיעה
בחופש האקדמאי.״
טמרין הפציץ את מועצת הפקולטה למדעי הרוח, ומאוחר
יותר את הסינאט של האוניברסיטה, בתזכירים, בהם פירט
את טענותיו, תבע לפעול נגד מה שנראה לו כקיפוח.
כתוצאה מכך החליט דיקאן הפקולטה למדעי הרוח דאז,
הפרופסור יעבץ, להקים ועדת־חקירה שתבדוק את הטענות.
הוועדה זכתה לשם ״ועדת יורטנר״ ,שכן בראשה הועמד
הפרופסור י. יורטנר. שאר חבריה: הפרופסורים פ. דרייפום,
ש. קוגלמן וד. פיינמן.
ועדה זו נתבקשה לשמש סזעדת־בוררות בענייני החוג
לפסיכולוגיה, ניהלה את דיוניה בסודיות.
הפרוטוקולים של הוועדה נשמרו במקום סמוי, והערים
שהופיעו בפניה העידו שלא בנוכחותם של הצדדים המעונ־יינים,
כולל המתלונן- ,הד״ר טמרין.

״כמו כלב בוכסר!״

ך* סיום עבודתה של ועדת יורטנר, קיבל הד״ר טמרין
^ מכתב, ב־ 12 למרץ , 1967 מהמזכיר האקדמאי של האוניברסיטה,
בזו הלשון:
״בעיקבות פנייתו של דיקאן הפקולטה למדעי הרוח, ביקש
אותי הרקטור להודיעך, שעבודתך באוניברסיטה תסתיים
בתום השנת האקדמאית הנוכחית.״
היתד, זו הודעת פיטורין. טמרין לא נואש. הוא החליט
להשיב מלחמה שערה במפטריו .״בדיוק כמו כלב בוכסר,
נעצתי את שיני בגוף תוקפי ולא ארפה מהם,״ אמר.

#ועדת־ חקירה קובעת:
#ע ש 1לינץ־ פורים׳
#ומוצה בדתי־תלו
של מורה בכיר באוניברסיטה...
• ״על הפגמים שהצבענו עליהם הצטרף פגם נוסף: הפרופסור
פיינמן, שהיה חבר ועדת יורטגר, הנא, הדיקאן,
אשר לו נמסר הטיפול בעניינו של הד״ך טמרין, והוא שהחליט
סופית על פיטוריו ...אין הוועדה יכולה להשלים
עם כן, שיהיה הדיקאן מוסמך לפטר, על דעת עצמו, מורה י בכיר של האוניברסיטה!*

מדוע פוטר ממרין?

ד״ר־ ג׳ורגי טמריו
בעיקבות לחצו, החליט הסיגאט של האוניברסיטה, כעבור
עשרה ימים בלבד, למנות ועדה חדשה שתבדוק את המתרחש
בחוג לפסיכולוגיה. למעשה היתד, זו ועדה שבדקה את
דרכי עבודתה של הוזעדה הקודמת, ועדת יורטנר, אשר ב־עיקבות
המלצותיה הסודיות פוטר הד״ר טמרין.
והנה מה שאומרת הוועדה החדשה, ועדת פרוקצ׳ה, על
דרכי־עבודתה של הוועדה שקדמה לה:
הפרוטוקולים (של ועדת יורטנר) מנוסחים בלשון
מקוצרת, והדברים אינם מובאים כפי שנאמרו על־ידי העדים
עצמם ...אין ספק, מתון פרוטוקולים אלה, כי הו״ר
טמרין לא הורשה להשתתף בריונים, להוציא חלק מישיבה
בה נקרא להעיד בעצמו.
• ״במילים אחרות: הו״ר טמרין לא הורשע בכל עבירה,
לא נאמר לו שהתקיים דיון על פיטוריו, לא הורשה לו
להשתתף בריוינים ולחקור ערים, ולמרבה הפלא — לא נמסרה
לו הורעה על החלטות הוועדה ...
#״הוועדה לא היתה מוסמכת להמליץ על פיטוריו של
טמרין

סיכמה הוועדה את מסקנותיה:
• ״בגלל ...אי-הסדרים הפרוצדורליים של ועדת־יורט־נר,
מסקנתנו הבלתי־נימנעת היא, שיש לפסול את סיכומי
ועדת יורטנר, מימצאיה וקמלצותיח — ללא יוצא מן הכלל.
• ״לפי עניות דעתנו, חרגה ועדת יורטנר מסמכותה,
כאשר דנה בעניין הפיטורין של הד״ר טמרין, ועשתה מישגה
נוסף כאשר המליצה שדיקאן הפקולטה למדעי־הרוח יקבע
את המעמד ואת המשך־עבודתו של הד״ר טמרין אין הדבר
מסתבר שיכריע דיקאן הפקולטה בעניין המשן־עבודתו

מילון לשעהריות האוניברסיטה
כדי שגם הקורא שאינו מתמצא בחיים האקדמאיים
יוכל למצוא את ידיו ואת רגליו בשערוריות האוניברסיטה,
ניתן בזה הסבר לתארים בחיים האקדמאיים:
אוניברסיטה — מילה שפירושה קהילה, היא
שם שניתן בימי הביניים, לחבורות של מורים
ותלמידים, שהיו מאוגדים באיגודים
חופשיים, קבעו לעצמם תקנות ומוסדות ל־צורכי־עבודה.
תארים אלה נשארו עד היום.
פאקולטה — מדור־גג באוניברסיטה, המאגד
את הכיתות בהן לומדים נושאים שונים,
אך השייכים לתחום אחד, כמו ״מדעי החברה״
,״מדעי הרוח״ ,או ״מדעי הטבע״.
חוג — נושא לימודי מס מי ם בתוך מיסגרת
הפאקולטה, כמו ״חוג להיסטוריה״ ב־פאקולטה
למדעי־הרוח, או ״חוג למאתנד
טיקה״ ,בפאקולטה למדעי־הטבע.
רקטור — המנהל בפועל של החיים ה אקדנד
איים, בכל פאקולטות האוניברסיטה. מעין
ראש ממשלת־הקאמפוס.
קאמפוס — בל אטינית: שדה, תחום. שטח
האוניברסיטה, על בנייניה.
דיקאן — האיש העומד בראש פאקולטה כלשהי,
מעין שר.
סינאט — הכנסת של האוניברסיטה. הסינאט
מורכב מחברי המועצות של, כל פאקולטה.
ועדה מרכזת — הממשלה של. האוניברסיטה.
ניבחרת על־ידי הסינאט.

** ד כאן ההתקפה המוחצת על דרכי־עבודתד, המוזרות
1ך של ועדת יורטנר, שאינם מתיישבים כלל עם מושגי
צדק בסיסיים ועם עקרונות הדמוקרטיה.
אלא שהתקפה זו אינה עוגה על השאלה העיקרית, שנשארה
עדיין לבירור: מדוע פוטר הד״ר ג׳ורג׳ טמרין?
בשעתו התלחשו, כי הד״ר טמרין פוטר ממשרתו באוניברסיטת
תל־אביב בגלל פירסום מחקר פסיכולוגי משלו על
דיעותיהם־הקדומות של תלמידי בתי־הספר בישראל (.המחקר,
שחקר כיצד מבינים תלמידים את ספר יהושוע .,העלה
כי הוראת התנ״ך בבתי־הספר מחנכת למושגים שובינסטיים
וגזעניים — כבר בכיתות הנמוכות של בית־הספר היסודי.
מחקרו של טמרין, שזכה להדים נרחבים, עורר את זעמו
של משרד החיגוך, שכן פגע בקודש־הקודשים של החינוך
הישראלי — הוראת התנ״ך.
השאלה שנשאלה היתד :,האם פוטר הד״ר טמרין בגלל
מחקר זה, בו השתקפו דיעות המנוגדות לחלוטין לדיעות
המישטר בישראל?

למצוא חן בעיגי השלטון

* עדת ־ פמקצ׳ ה לא התחמקה מלהשיב על שאלה זו.
׳ 1למרות שעשתה זאת בלשון עדינה ועקיפה, מכילה הודעת

ד,תעדה גילוי מרעיש ומזעזע, ממנו אפשר ללמוד בבירור,
כי אחת הסיבות העיקריות לפיטוריו של מרצד, בכיר באוניברסיטת
תל־אביב היתד — ,הרצון למצוא חן בעיני
השלטון. קבעה הוועדה בדין־וחשבון שלה:
״בסיכומי הוועדה (של יורטנר) ,שפורסמו מאוחר יותר,
נכללה פיסקה בזו הלשון, :הוועדה התרשמה שמחקרו של
הד״ר טמרין בשטח החינוך גרם נזק לקשרים בין החוג לפסיכולוגיה
ולחינוך לבין משרד החינוך.׳
פיסקה זו נכללה במימצאי הוועדה כמימצא בלבד,
ואין אנו יכולים לקבוע באיזו מידה הדריך מימצא זה את
חברי הוועדה בקבלת המלצותיה. הוועדה הנוכחית סבורה,
כי העלאת עניין זח בפני ועדת יורטנר!׳אינה דרך נאותה
לטיפול בעניין, והאיש האחראי על כך פגע בטנת( הטוב
ובהליכים הנכונים של עבודת הוועדה
״אפילו אפשר להעלות על הדעת, כי מימצא זה לא השפיע
כלל על המלצות הוועדה, כדברי הפרופסור יורטנר,
אבל אין אנחנו יכולים להתעלם מקיומו. אסור לאוניברסיטה
להעריך עבודת מחקר לפי המיבחן של יחסים תקינים עם
מוסד כלשהוו״
וכאן באה הצהרתם המפורסמת של חברי הוועדה, שתיכנס
בוודאי להיסטוריה של אוניברסיטת תל־אביב: הצהרה אמיצה
בזכות חופש המחקר והחשיבה.
ועדת פרוקצ׳ה לא הסתפקה בקביעה סתמית. היא גם
החליטה לפעול להחזרתו של החופש האקדמאי באוניברסיטת
תל־אביב, קבעה :״החלטנו להמליץ בפני הסינאט שיכריז על
מימצאי ועזת יורטנר והמלצותיה, וכן על הכרעתו של ה־דיקאן
לפטר את הד״ר טמרין — כבטלים ומבוטלים.״
לבסוף הוסיפה הוועדה :״הזרך בה נהגו שלטונות רזאוני־ברסיטה
בעניין פיטוריו של הד״ר טמרין אינה דרך נכונה
למוסד אקדמאי.״

המשך בשערורייה הכאה

—יייי

ך * חלטתועדתפרוקצ׳ ה אינה סוף פסוק, היא רק
| 1שלב נוסף במאבק לחופש אקדמאי באוניברסיטת תל־אביב,
שיגיע לשיאו בכינוס הבא של סינאט האוניברסיטה.
בשלב מאוחר יותר תגיש הוועדה י׳ את הדו״ח שלה על מה
שהתרחש בחוג לפסיכולוגיה.
כך ששערוריות חדשות לא תחסרנה באוניברפיטה התל־אביבית,
אשר למרות גילה הצעיר, כבר רכשה — ובצדק —
את התואר ״בית־ספר לשערוריות״.

בבוקר אונס,
בלירה חעוק
בעשר בבוקר אונסת מנדי רייס״
דייויס את גדעון שמר. זח לוקח עד
אחת עשרה, שתיים עשרה, משום שהיא
עושה את זה בממוצע שמונה פעמים ביום.
ברבע לעשר בלילה הוא מתאהב באורנה
פ 1ר ת, ומגלה את זה רק בעשר וחצי. באחת
עשרה הוא נבר מקריא שיט אהבה.
אחרי יום גדוש נזה הוא נרדם׳כמו פגר,
ומקלל את השעון המעורר אותו בשעה
חמש בבוקר, כדי להתחיל. להיאנס על־ידי
מנדי.
״בבוקר אני משחק באירים,״ הוא מסביר,
״בערב יש לי סוף המירוץ בקאמרי, ובלילה
אני מקריא, בין השאר, שירים של בוד־לייר
בתוכנית אהבה וג׳ז. זה מעייף נורא,
אבל אני עושה את זה בשביל פרנסה.״
איך בין כל זה הוא מספיק. לחיות עם
לבנת שלם, שחקנית בימת השחקנים,
ועוד לחיות כל־כך טוב עד שהחיים הללו
יביאו כנראה לנשואין, נפי שהוא מבטיח.
לפני זה, כשהוא עבד קצת פחות קשה,

גדעון שמר
הוא היה בעלה של נ ע מי שמר — במשך
.שתים־עשרה שנים. בשנה הראשונה לנישואין
הם הולידו בת, שהיום, כפי שהוא מב־

מיטה יותר טובה

ביום חמישי האחרון נרשם אשר חב
קין לנישואין עם רינה בן־טוב. מי שרוצה
לשאול מי זה אשר חבקין, שיתבייש:
ראשית משום שזוהי שאלה לא יפה,
שנית משום שקשה לענות עליה.
ובכן, אשר חבקין הוא בעל־הון ידוע
בתל־אביב. אבל זה לא כל־כך מדוייק, משום
שבעצם הוא יותר בעל תחנות־דלק מאשר
בעל הון. וגם זה לא כל־כך נכון, משום
שהרבה אנשים מכירים אותו יותר כאמרגן
מאשר כבעל תחנות־דלק, ובתור אמרגן הוא
לא נראה כל־כך כבעל תחנות־דלק, ולא
כבעל־הון.
בכל אופן, מי שכל זה לא אומר לו שום
דבר, אני יכולה להגיד לו בקיצור שאשר
חבקין הוא זה שהיה החבר הקבוע של
רבקה מיכאלי, וחי איתר, הרבה זמן
חיים משותפים, עד שהחליט להתחתן איתר״
והעניין לא יצא לפועל מסיבות שונות ומי

המלכהמתה, ת חי המלכה
לפני שנה, כ ש על מ ה בן*פורת היתד,
בשיא צמרת־האופנה הישראלית, נסעה בחורה
צעירה ובלתי־ידועה לפאריס, להשתלמות.

הבחורה היה הלית קטמור. היא
היתד, אז בת ,26 בוגרת אוניברסיטה ונשואה
לצייר ז׳ק קטמדר, חוץ מזה, היתד.
נאה, צברית ודקת־גיזרה וגוו.
איש לא הכיר אותה, איש לא שמע עליי•׳
חוץ מידידיו של אביה, המשורר אבות
ישורון, רק באוניברסיטה היא עוררה
קצת התעניינות, וכשסטודנט שאל סטודנט
מי היא הבחורה היפה. הזאת, היו אומרים
לו שזוהי בתו של אבות, אבל שהיא קצת
סנובית, אי־אפשר להתחיל איתה.
הלית נסעה לפאריס, ומי שלא שמע עליה
לפני כן לא שמע עליה גם אחרי כן. אביה
המשיך לשבת בכפית ולכתוב שירים,

ואפילו זכה בשנה האחרונה בפרס ברנד-
בעלה המשיך לצייר ולחיות. בתל-אביב.
כאן הכיר דוגמנית צעירה בשם חגה
טוכמאייר, התאהב בה, וניהל איחד.
רומן ארוך.
בינתיים היתד, כבר עלמה בן־פורת בפאריס;
ופיטר הרצוג, צלם־החתיכות מגדול
ביותר בארץ, לא התנחם על האבידמ
״אין אחת כמו עלמה, ולא תהייה״ ,נהג
לומר, וכשנתבקש להוציא חוברת־אופנה עבור
מכון הייצוא, שלח לעלמה כרטיס בכמה.

״יש לה כל מה שיש לעלמה״ ,אומר
פיטר הרצוג על הלית ,״היא משתנה מתמונה
לתמונה. היא יודעת איך היא נראית בעדשה,
והיא לא מחכה שהצלם יעמיד אותה.
הלית יודעת להעמיד את עצמה. יש בה כל
מה שעשה את עלמה לעלמה — וזה גם
מה שיעשה את הלית להלית.״
ובאמת: התמונות של הלית התחילו למלא

טיח, היא ילדה מיוחדת במינה — ״לא
קונפקציה, אלא לפי הזמנה.״ נעמי היתה אז
בוגרת האקדמיה למוסיקה, בת־קיבוץ תמי־מה,
וכפי שהוא מעיד עליה ״היה לה פרח
בשיער, ופולקעס נפלאים•״
איך הוא הגיע לנעמי שמר? ״פשוט
מאוד,״ הוא אומר ,״מה שאני אוהב אצל
נשים זה נאמנות. אולי זה בא לי מפני
שהורי נאמנים מאוד איש לרעוהו. נוסף
לזה אני אוהב עור חלק ושכל חריף, ואני
שונא בחורות שעירות. אני מעריץ כישרון.״
לפי התרשים הזה הוא גילה את נעמי
שמר, שהיתה אז צעירה ובלתי״ידועה, והוא
הפך אותה מפורסמת, כפי שהוא טוען.
״עזרתי לכל מיני אנשים מבולבלים להתפרסם,
ביניהם לנעמי.״
לפני שהוא הכיר את נעמי, הוא קצת
השתולל עם בחורות ועם החיים, אחרי זה
הוא הפסיק עם זה.
עברו שש שנים מאז החתונה, הבת
גדלה, והתברר שהחיים המשותפים של
השניים לא מסתדרים. הם התחילו לחיות
בנפרד, וכל פעם היה גדעון חוזר הביתה
כדי לנסות, אולי זה ילך. אבל זה לא
הלך, וכעבור שש שנים נוספות הם החליטו
להפסיק לנסות, ולהתגרש. אבל הוא מפריץ
אותה עד היום :״לדעתי היא טובה יותר
מירושלים של זהב.״
שונות. אז עכשיו אתם יודעים מי זה?
אחרי שהוא נפרד סופית ברבקה מיכאלי,
הוא הכיר את רינה בן־טוב, שהייתה דיילת
באל־על. היא היתד. ידועה שם משום שיש
מעט דיילות, וכולן ידועות, ובעיקר משום
שנסעה לפני שנה לסאן־פאולו לתחרות
דיילות, וזכתה שם בציון לשבח.
כמו עם ידידתו הקודמת, גם עם רינה
הוא חי כמה שנים חיים לא־רשמיים. מדוע
הוא לא מתחתן? זה מה שהיו שואלים
אותו, והוא היה עונה :״מה רע לי ככה?
המיטה שלי לא נקייה? האוכל לא טוב? אין
לי בגדים מכובסים ומגוהצים?״
אבל מסתבר שמשהו בכל זאת לא הלך
כשורה עם המיטה, הבגדים או האוכל, והוא
החליט לשפר אותם על־ידי חתונה.

אני ובעלי
בשבוע שעבר קיבלה זהבה ברלינסקי ענק-פנמיס מבעלה, זאב ברלינסקי,
המופיע בחודשים האחרונים ב״כתובה״ של אפרים קישין, בווינה.
הגברת ברלינשקי והאדון ברלינסקי כבר נשואים חמש־עשרה שנה. בזמן הזה הם
הספיקו להביא לעולם את בתם שלי, שהגיעה לגיל של שלוש וחצי, לנסוע כל אחד
לחוד לכל מיני מקומות, וגם להתראות קצת האחד עם השנייה.
זאב ברלינסקי היה נוסע מדי פעם לחודש־חודשיים, שנה״שנתיים. זהבה היתה נש-
ארת לבדה ויוצאת בערבים לבד, ועם ידידים ועם ידידות, דבר שהוליד הרבה רכילויות
והרבה אגדות.
לפני שנסע לווינה, השאיר האדון ברלינסקי לגברת ברלינסקי, למזכרת, מועדון
בשם ״אלדין״ ,הנמצא בשטח הגדול ביפו, והגברת ברלינסקי מבלה שם את כל
לילותיה, וחוזרת משם לילה״לילה, כשהיא מלווה על־ידי חברים.
לכבוד חמש־עשרה שנות נשואיה, ולכבוד הענק שקיבלה, שאלתי אותה איך היא
רואה את נשואיה. היא ענתה לי :״אני מאחלת לכל אחד בעל כמו שלי. הוא אף
פעם לא קנאי לי. הוא בוגד בי, אבל אני רשאית גם כן לבגוד בו. אני יכולה לעשות
מה שאני רוצה, ועם כל זה אני מאחלת להרבה נשים שיחיה לחן כל-כך הרבה
דברים משותפים עם בעליחן, כמו שיש לי עם ברלינסקי, לאחר חמש״עשרה שנות
נשואין.״

הלית קטמור

עלמה בן־־פורת
אלפי לירות, מכיסו הפרטי, כדי שתבוא
להצטלם ותחזור לאחר העבודה לפאריס.
עלמה באה, הצטלמה, חזרה צרפתה.
פיטר הרצוג החל בינתיים לצלם את הדוגמנית
היפה חנה טוכמאייר, ידידתו-
אהובתו של ז׳ק קטמור, בעלה החוקי של*
הלית קטמור, שנסעה להשתלמות בפאריס.
השנה עברה, ולפני כחודשיים ימים הגיעה
הלית ארצה. היא חזרה יפה מתמיד. בשערה
האדמוני הארוך בלטו פסים כסופים,
הגוף הדקיק שלה היד, לבוש במיטב
האופנה הפאויסאית, והפנים הקטנטנות והמתוקות
שלה עוררו התעניינות כללית,
כרגיל.
היא הביאה איתר, צילומים של גי כ; ר-
דן, הצלם הפאריסאי הגדול. חנה טוכמא־יר,
ידידתו של בעלה, לא הצליחה לעמוד בתחרות.

כן ויתרה חנה על מקומה לצידו
של ז׳קי ומסרה אותו בחזרה לאשר, החוקית.
אלא שהלית חזרה ארצה מלאת מרץ,
וכשפיטר הרצוג ראה אותה יום אחד, התפעל
ממנה, וביקש שתצטלם גם למענו.
והיא הסכימה, כמובן.
הוא צילם אותה יום שלם, ויצא בערב
מהסטודיו, כמו ארכימדם המנוח, בקריאת־נצחון
:״מצאתי!״ כעבור שבוע ימים תפסה
הלית את מקומה של חנה גם בסטודיו
וגם בחיי המשפחה וחנה, שנושלה מכל מה
שהיה בידיה, נאלצת להתחיל עכשיו הכל
מחדש.

את דפי השבועונים ומדורי־האופנה. היא
הפכה מבוקשת לעבודה. והיא כמובן הדוגמנית
היחידה של חוברת האופנה של מכון
הייצוא הישראלי העומד לצאת השבוע.
אבל מה לעשות, כאלה הם החיים. עלמה
תצטרך כנראה להשלים, עם המצב החדש
והיורשת החדשה, כאשר היא תחזור
ארצה, הקייץ, עם בעלה, שייקה.
הם מתכננים כבר קניית בית בעיר העתיקה
ביפו, ובבית הזה מתכוננת עלמה בן־
פורת ללדת את בנה הראשון.

״הבער הפשוט״
הח״כ הדתי המזוקן שמח על העובדה
שאחותו, עימה לא ניפגש שנים רבות,
עלתה לישראל יחד עם בעלה. אך השטחה
היתה קצרה מאוד, עד מהרה
הוברר לח״כ כי הגיס אינו אדם דתי, וגם
חסר כל השכלה.
היה ברור לו כי לא בקלות יצליח
לשמוע מאחותו, שגם היא אינה מאושרת
ביותר עם ״הבעל הפשוט״ .הח״כ יעץ
לאחותו להתחיל למרר את חיי בעלה,
ולגיס יעץ להגיש תביעה לרבנות.
שניהם שמעו בעצותיו של הח״כ. ברגע
שנפתח התיק ברבנות — כבר היה
הכל גמור, למעשה. בניגוד למקובל,
בוצעו הגירושין תוך 48 שעות.
עתה מסתובב הבעל הפשוט על פתחי
משרדים, בידו תיק עבה של מיסמכים
והוא מבקש לפתוח בחקירה כדי לברר
כיצד זה קרה שהוא מצא את עצמו
לפתע מגורש וחסר״כל. הוא מלקש לבטל
את חגט, טוען שגט זה הוצא ב־דרכי־מירמה.

במדינה עתזנות פשרה
של אי־כבוד
כרמלה לכיש היתד. חברת קיבוץ דביר
שבנגב. נוסף לכך, היתד, חברת־המשק ה־מפ״מית,
גם חברת מערכת על המישמר.
בתוקף תפקיד זה גילתה עולם חדש,
מחוץ לגבולות הצרים של הקיבוץ. הדבר
הרגיל אותה לדפוסי־חיים חדשים: יום אחד
קמה, הכריזה ששוב אינה מוכנה לחיות
לפי כל דיקדוקי־העניות של תורת השומר
הצעיר.
רק משכורת. הדבר לא מצא חן
בעיני הקולקטיב של הקיבוץ הקטן. מזכירות
המשק תבעה מכרמלה להפסיק את
עבודתה בעל המישמר — אם כי לא
סירבה, קודם לכן לקבל את שכר־הטירחה
שהעיתונאית הצעירה קיבלה תמורת עמלה.
כרמלה נענתה לדרישת המזכירות. לא
היתר, לה ברירה: בעל המישמר לא היו
מעסיקים אותה בניגוד לרצון המשק.
אבל כיוון שהנערה היתד״ כפי הנראה,
עיתונאית בדם, היא מצאה דרך משלה:
כרמלה התקשרה עם ר,צהרון מעריב, הציעה
את שירותיה, נתקבלה, המשיכה לשלשל
לקופת־דביר את שכר־טירחתה.
הפעם מהכנסותיה בעיתון המכונה בפי
חברי המשק הסוציאליסטיים ״בורגני״ ואף
״צהוב״.
״על המישמר״ כשר. אם מזכירות
דביר היתר, מוכנה להסכים לעניין, לא כן
מזכירות מפ״ם והקיבוץ הארצי.
פרשת כרמלה לכיש נידונה במוסדות
התנועה. כרמלה התעקשה :״אני לא מוכנה
להפסיק להיות כתבת,״ הכריזה.
לבסוף, נמצאה פשרה של כבוד — או
של אי־כבוד, הכל לפי זווית־ר,ראייה :
כרמלה התפטרה ממעריב. על המישמר
קיבל אותה בחזרה. ושכר־טירחתה ממשיך
לזרום לקופת־המשק, כמו מימים־ימימה.

כזה, מלא־חיים, ייעשה לעצמו דבר כזה.״
מוסיפה אשתו ״הוא מרח את עצמו תמיד
במי־ורדים. כל־כך אהב את עצמו!״
משרד הדתות, האחראי למוסד, הקים
בינתיים ועדת־חקירה שתברר את פרטי אחת
התעלומות המוזרות ביותר שאירעו בתחום
סמכותו.
ובינתיים תוהים החוקרים בעיקר סביב
לפרט מיסתורי במיוחד: מניין ידע ילד
עליז וחסר־ניסיון לקשור עניבת־חנק מיק־צועית
של תליינים?
עסקים ללא

פי ר סו מ ת
רפאל הלפרין הוא איש חזק. חזק ביותר.
ולא רק במיקצועו — מתאבק מיקצועי ובעל
מכון להרזייה ולספורט. גם בפירסומת
עצמית.
השבוע דאגו לפירסומת של אלוף־העולם
בהיאבקות דווקא מתחריו. הם פנו בתלונה
למשטרת ישראל, טענו כי האלוף מזייף את
תוצאות־טיפוליו, המיועדים להוכיח במודעות
גדולות בעיתונים, בליווי תמונות, את
יעילות שיטות־ההרזייה שלו.
חקירה מיוחדת. הדבר עבר לטיפולה
של מחלקת ההונאות של משטרת תל־אביב.

מ ק צו ע נפלא
ללא אבטלה
ב בי תספר ״דיאנהיי רוכ ש
התל מי ד, בנוסף לי דעמק צו עי,
נסיון מ ע שי רב ובט חון ע צ מי
בעבודהמעשית. וזאתתודות
ל ל קו חו ת הר בו תוהק בו עו ת
המבקרותבס לון
בי ת ־ הספרוהנהנות
מ ש רו ת מ עו ל ה
הני תן במחירים
נמוכים ביו ת ר
ל מ סיי מי הקורס
ני תנו ת ת עו דו ת
סיוםו סיו ע
ל ק לי טתםב עבוד ה
הקודם החדש
נפתח:

1. 2.68

דיאנה

כנר דיזנגוף ר ״נ ם 1ת ״ א טל 5 5 .ם 2 2 5

תעלומות
המתא בד
שאהב
אתה חיי ס
בית־הנוער לנערים קשי־חינוך שבגיבעת־שמש
אינו מוסד רגיל. במקום עצב ועזובה
— צחוק ודאגה לחניכים. במקום מישטר
ביורוקרטי וקטנוניות — אהבה כנה וסדרים
הלקוחים ישר מספריו של המחנך הגדול,
יאנוש י קורצ׳ק, שמימרותיו אומנם תלויות
על הקיר.
ביניהן בולטת הסיסמה: התקווה אינר,
לשווא. הפרי בוא יבזא. אבל לגבי שלמה
(״מוני״) ביטון, שוב לא תהיה תקווה: מוני
נמצא, בשבוע שעבר, תלוי על ענף דק
ד,משתחל אל מעבר לחומת־המוסד.
״ככר קטן ממש!״ צורת התאבדותו,
אם התאבדות היתד, זו, מיסתורית בהחלט,
לא נמצא שום ארגז או שרפרף, ממנו
יכול היה לקפוץ הילד בן ד,־ .13 לא נמצא
שום מיכתב־פרידה או פתק. סנדלי־הגומי
של מוני נמצאו, מסודרים זה בצד זה, ב־מרחק־מה
ממקום האסון.
אבל מוזרה עוד יותר היא העובדה שמכל
80 חניכי המוסד היה מוני, פחות מכולם,
דמות של מתאבד: נער עליז, חברותי, נוח
לכל, הוא נהג לכתוב לביתו מכתבים מלאי
דאגה להוריו ואהבה לחיים.
כשעה לפני שנמצא גופו חסר־החיים, עוד
שיחק עם חבריו, חיקה ״הליכה של
מארוקאי,״ כפי שהתבטא, עורר גלי־צחוק
בקרב החבורה.
גם מחנכו, המורה שווארץ, לא שמע
מעולם תלונה מפיו :״לא על הנעשה בבית־הוריו,
בבת־ים, ולא על מה שקורה
במוסד. הנערים באים אלינו בכל מיקרה
הלוחץ עליהם. כולם — מלבד מוני.״
מסכם שווארץ :״הילד הזה היה גבר
אמיתי. אהב לצחוק עם הבנות, להביא קפה
למורים, להיות נוח עם כולם. ממש גבר
צעיר!״
עכיכת״חגק. משום כך מסרבים הורי
הנער להאמין שהוא התאבד. הם מתרוצצים
בין מוסדות־החינוך, טוענים, פשוט, שמוני
נרצח בידי אלמונים.
ביאושם פנו אפילו לכמה עורכי־דין,
בבקשה שיעזרו להם לנקוט בצעדים משפטיים.
טוען
האב, סעדיה ביטון :״לא יתכן שילד
העולם הזה 1587

לעיבוד הרומן

״נער ת־ המדבר ״
בהוצאת ״מסדה״
שרקעו וענינו: ההויי הרומנטי בין אלפי התלמידים של בית־הספר
החקלאי ״מקוה־ישראל״ במאה שנות קיומו.
לפנות: ת .ד ,3021 .תל־אביב

כרטי המצומקת
אחרי

ובמחוז תל־אביב אין אוהבים במיוחד את
הלפרין, שהסתבך בעבר בעניינים כספיים
ובמישפטים עם שותפיו.
משום כך שש מישהו לשלוח חוליית־בלשים,
שתחקור את כרטסת־הלקוחות של
הלפרין. מטרת החקירה: לברר אם נכונים
הנתונים המתפרסמים במודעות האלוף, מן
הסוג ״לפני הטיפול שקלתי כך ואחרי הטיפול
— אחרת.״
החקירה עברה ללא תקלות, מבחינתו של
הלפרין. השוטרים בדקו את הכל בשבע
עיניים, לא מצאו כל מעשי־הונאה, התנצלו.
משטרת־המחוז אף שיגרה להלפרין מכתב,
המאשר שהכל שפיר במכונו.
אלא שתוך־בדי חקירה נודע פרט פיקאנטי.
פרט שיצא איכשהו •החוצה, מתיקי החוקרים:
התברר שאחת הלקוחות הרציניות ביותר
של המכון השייך לרפאל הלפרין ואשתו
ברטי היתד, ברטי — עצמה.
ברטי הלפרין, המשמשת באופן רשמי
בעלת כמה מעסקיו של בעלה, הרגישה
כנראה שהמשא המעיק עליה הוא כבד מדי:
היא עברה טיפולים במכון, רזתה בעצמה 11
קילו.
מבלי לפרסם מודעה על לפני־אחרי, כמובן.

״ ה עו ל ם הזה״ ,שבוע ון החד שו ת הי שרא לי •
המערכת והמינהלה: תל־אביב, רחוב קרליבך ,12 טלפון 5־,30134
תא־דואר • 136 מען מברקי: עולמפרס • בית־דפוס משה שהם
בע*מ, תל־אביב, רח׳ פין • 6גלופות: צינקוגרפיה כספי בע״מ •
העורך הראשי: אורי אבנרי • המוציא־לאור: העולם הזה בע״מ.

חווידוי!האישי חסרהתקוים של שחקנית
כאשר עלה המסך, במוצאי״שבת, בבכורת ״שולחנות נפרדים״ ב,,הבימה״ ,לא
ידעו הצופים, שמחאו כף למשרתת הקטנה שבהצגה, בי טרגדיה אמיתית, לא
תיאטרונית, מסתתרת מאחרי הופעתה הרעננה.
השחקנית הצעירה והזוהרת, גאולה נוני, הופיעה אן בקושי להצגה, אחרי
שבועיים של חופשת־מחלה, לה זכתה באופן יוצא מגדר הרגיל מהנהלת ״הבימה״,
ערב הבכורה.
היתה סיבה טובה מאוד לחופשת״החירום של גאולה נוני. בלעדיה לא היתה
יכולה להופיע בלל. כי שבועות אחדים לפני הבכורה לקתה בהתמוטטות״עצבים,
כרעה בימעט תחת מעמסת גורלה האישי.
זהו אחד הסודות הכמוסים ביותר של חיי״הבמה־והבוהימה הישראליים:
במשך עשר שנים שיחקה הגיבורה המעונה, גאולה נוני, את תפקיד האשה
הצעירה, המאושרת, המסורה והעליזה.
גם לאחר שנפרדה מבעלה השני, האמרגן יוסף (״יוסקה״) זינגר, לא הורידה
גאולה את המסיכה. היא בילתה עם השחקן רפי נתן (״העולם הזה״ ,)1585
ולאחרונה הסתובבה בארץ והפגינה התנהגות מוזרה ביותר.
בתל־אביב רצה יחפה, בימי״חורף קשים, על שפת־הים, שרה וצעקה לידידיה.
בירושלים המזרחית, בעת שהותה במלון ״אינטר״קונטיננטל״ ,פרצה פתאום
בשירה זעקנית, באמצע ארוחת־הצהריים.
ובמלון ״נאות מידבר״ ,בבאר־שבע, הפליטה שוב ושוב, בפני כל מי שרק
רצה לשמוע :״אני מאושרת ! אני מאושרת עם הגבר החדש שלי, מוטקה
אושר זה לא היה אלא מן השפה אל החוץ. בקדחתנות, כשמבט מוזר בעיניה,
ניסתה גאולה נוני לשוות לעצמה דמות של אשה שמצאה את יעודה — או
אפילו את חייה. אבל בחדרי־חדרים היתה הכוכבת היפהפיה תחת הלם ממש.
היא נשארה תחת פיקוח רפואי, בלעה כדורי־הרגעה, נצטוותה לא להתרגש
יתר על המידה — בייחוד ערב הפרמיירה.
ובן נאלצה הנהלת התיאטרון הלאומי לשחרר אותה לזמן־מה — בדיוק
בתקופה הבוערת ביותר של החזרות.
אבל ההלם הגדול ביותר לא היה בימתי. הוא היה פרטי. אינטימי. והוא
הביא לגיבוש החלטה אצל הכוכבת :
גאולה נוני שוב אינה רוצה לשתוק. שוב אינה מסוגלת לשאת בדממה את
חייה הקשים של צעירה מבית תימני, שהגיעה אל פיסגת עולם הבידור — אך
עדיין מתלבטת בעתידה האישי.
מה הדבר שעירער בל״כן את חייה של אחת הדמויות המרכזיות והאהודות
של הבמה הישראלית!
על כן נותנת תשובה מלאה וגלויית״לב, ללא תקדים, השחקנית גאולה נוני
בעצמה. זהו סיפור־חייה כפי שנמסר על״ידה, לרחל המרחלת, בראיון מיוחד :

י* נכר הראשון

של חיי היד, יוסק

\ זינגר.
הכרתי אותו כשהייתי בשנות
שלי. זה התחיל בזה שהורי
לרקוד. ואני השתגעתי כל פעם
הילדות בסטודיו של אלישבע

הטיפשעשרה
לא נתנו לי
כשראיתי את
מונה, שהיה

בכל זאת התחתנו מייד בחוזרו.
ואז התחילו הצרות.
יורם הראל, האמרגן של סמי, לא זז
מאיתנו. הייתי צריכה לבשל לשניהם. אף
פעם לא יכולתי להישאר עם סמי לבד.
גרנו ביחד, שלושתנו. יצאנו אז לסיבוב

גאולה מני
מול ביתי. הורי, עולים מתימן, הם מסורתיים
מאד.
בסוף, שיכנעתי את הורי, והם נתנו לי
להופיע בהצגות. כעבור זמן־מה הגעתי
לתיאטרון סמבטיון.
יוסקה היה המנהל שלו.
הוא הפך גם למנהל האישי שלי. ואחר־כך.
מייד, לגבר הראשון שלי.
כשנודע הדבר לאמי, היא שאלה אותי אם
אני מוכנה להינשא לו. סירבתי.
אז רצה אמא אליו, ושאלה גם את יוסקת
זינגר. הוא הופתע מאיד, שאל אותה: האם
היא בכלל רוצה להתחתן איתי?״
אמי חזרה הביתה נידהמת לגמרי .״כזאת
בת חינכתי!״ אמרה .״חשבתי שנתתי חינוך
אחר לשמונה ילדי!״

* וסקהואני היינו חברים ארבעה חודשים.
אחר־כך ניפרדנו. מייד לאחר מכן,
באותה תקופה, ממש, הכרתי את ה־סאנטומימאי
סמי מולכו, שהיה מבוגר ממני
בכמה שנים טובות. הוא התאהב בי מייד.
אני לא. כי גבר שמתחיל מייד בידים, מאבד
אצלי את כל הקרדיט.
סמי רצה שנתחתן. אני רציתי לשרת
בצה״ל. לכן הצעתי לו שיסע לחו״ל, וכשיחזור
— נתחתן. חשבתי שזה יקח רק שלושה
חודשים, אבל הוא חזר רק כעבור שנה.

כל זה פגע בי מאוד. אבל הקש ששבר את
גב הגמל היה כשלילה אחד שאלתי את סמי:
״אם היית צריך לבחור ביני לבין יורם —
במי היית בוחר?״
הוא ענה לי בלי היסוס :״הייתי בוחר
ביורם!״
חודש לא דיברתי עם סמי. וזה היה הסוף.
חזרתי ארצה, כשאני מרגישה שנפגמתי.
שניפגעתי כאשד, אשר גבר לקח אותה
וזרק אותה בצורה מטופשת.

הופעות בחו״ל, ולא היה לנו כסף. גרנו ב־בתי־מלון
זולים. ואני בישלתי עבור כולם.
אכלנו בקושי ארוחה חמה אחת ליום, מחוץ
לחדר.
אמי אפילו שלחה לי מזלג חשמלי. כדי
שנוכל לחמס לעצמנו קפה.
חיים בשלישיה

1ורם התחיל להתעלם ממני, יותר ויותר.
} כשהיה מדבר עם סמי, לא היה לוקח
אותי בחשבון. היה שואל אותו :״מה תאכל
היום? מה תעשה היום? לאן הולכים היום?״
כאילו ואני בכלל לא קיימת.
היה מתחת לכבודי להגיב על דברים
כאלה.
פעם, בבלגיה, נוכחתי במסיבת־עיתונאים
של סמר. אני אשר, אסתטית, נאה. אולי לא
יפה במיוחד. אבל במסיבה ניגשו אלי,
כלאשתו של סמי.
זה הרגיז את יורם. מאז הוא דאג שלא
אופיע עוד לעולם במסיבות־ד,עיתונאים.
בינתיים למדתי לאהוב את סמי יותר
ויו,תר, לדאוג רק לו ולחשוב רק עליו. אמנם
נדחקתי לקרן־זווית, אבל לא היה איכפת לי.
אך גם יורם אהב את סמי מולכו. הוא
אהב אותו אהבה אפלטונית. יורם עצמו לא
יודע עד כמה הוא אוהב את סמי.
הוא היה עורך לו סצינות, כמו שעושר,
אשד, קנאית לגבר. כאשר סמי ויורם היי
רבים, היה סמי מוכרח לרוץ ליורם, ולספר
לו כמה שהוא אוהב אותו, כדי שיתפייסו.

הגבר
ה ש די ט

ך• ת 20 חזרתי לארץ, מאוכזבת, כשאני
. 2מתחילה לגלות את הצדדים המכוערים
שבחיים.
מבלי שיהיה לי עדיין הכוח שבא מהנסיון,
ושבעזרתו יכולה אשד, להתגבר על צרותיה.
ואז חזרתי ליוסקה. יוסקה זינגר שהיה,
הינו ויהיה תמיד הידיד היחידי שיש לי.
זה לא מפריע לי לאהוב גברים אחרים.
או להינשא לאחר, או אפילו ללדת לאחר
ילדים. הוא עדיין הגבר הדומינאנטי שבחיי.
מבלי לראות אותי, יש לו השפעה חזקה
מאוד עלי.
עברתי לגור עם יוסקה. הוא היה היחידי
שהיה מסוגל לעודד אותי. או גם התחלתי
להתקדם מבחינה מיקצועית, קיבלתי תפקיד
באירמת לה דוס, והתפרסמתי.
חצי שנה יצאנו, יוסקה ואני. ואז נישאנו.

73י
טבעת נישואין
^ חתונה היתה אכזבה איומה בשבילי.
ן ) התחתנתי, כמו בפעם הראשונה, ברבנות.
זה היה יום רגיל. הטקס נערך בשעה עשר
בבוקר.
נוכחו בו מניין אנשים, בדיוק, אף אחותי

מו 11 גאמית

להנות את הגבר שלי.״ כאן, עס סמי מולנו.

הבמה והקולנוע, החושפת את הסיבות שהביאו להתמוטטותה ורגירנשיה בנעם השניה
לגמרי לגבר שלי — ולתפקידים שלי.
לצערי הרב, עדיין לא זכיתי לקבל את
תפקיד־חיי. את התפקיד שיזעזע אותי ואת
הקהל שלי. אומנם השתתפתי בהצגות רבות:
הופעתי באירמה לה דוס, בקומדיה של
טעויות, באדריאנה, בנתן החכם, בסוף ה־מירוץ
ובמשרתות.
אם לבחור בתפקיד, אני חושבת שב־משרתות
זכיתי לתפקיד הנהדר ביותר שהיה
לי עד כה. אבל זה עדיין לא השיא שלי.
אני מרגישה את זה.
הסיבות שלא קיבלתי עדיין את התפקיד
בה״א הידיעה? אינני יודעת. אבל זה לא
משום שאני תימניה: איני סבורה כי קיפחו
אותי משום שאני תימניה.
ככלות הכל, היו לי הזדמנויות רבות
להתקדם, וגם הגעתי להישגים. אני אפילו
מדברת שמונה שפות. עברית, אידיש, גרמנית,
צרפתית, אנגלית, ערבית, קצת בולגרית,
קצת יפאנית ושומעת הונגרית.
זו בשבילי השפה הקשה ביותר.

(מימין) ועם יורם הראל, אמרגנו — כשהשלושה היו עדיין
צעירים ביותר. זמן קצר לאחר מכן נישאה גאולה לסמי,
נסעה איתו לחו״ל, שם חיו השלושה בדירה אחת, כשקינאתו של יורם ממררת את חייה.

עם סוגי 9גורבו

לא הורשתה לבוא. יוסקה עמד על כך שלא
נזמין איש. זה קרה בלי צלם, ואפילו בלי
טבעת.
כי יוסקה סירב שתענוד טבעת־נשואין,
טען שזה סתם יום של חול.
עניין הטבעת נורא כאב לי. הטבעת היא,
בשבילי, סמל חיצוני של שלווה, ושל אושר
ביתי.
גם הנשואין היו ללא טבעת. ללא מיסגרת
וללא תוכן אמיתי.
ביום החתונה איבדתי ידיד, ולא רכשתי
בעל. כי הגבר שאני אוהבת לא רצה אותי,
ואני לא רציתי את אלפי הגברים האחרים
שרצו אותי.
לצידו של יוסקה עברו עלי ארבע שנים
של אושר מזוייף ולא אמיתי. בכל התקופה
הזאת הייתי צוחקת, מרשה לגברים לנשק לי
על הלחי, לחבק אותי, ללטף אותי. ובפנים
— היה שיממון.
לא היה לי גם עם מי לדבר, למי לספר
כמה שלא היה לי טוב. רציתי למות.

יצאתי עם רפי. כעבור שבוע עזבתי את
הבית וחזרתי לבית־הורי.
עד לפני שבועיים, היה רפי הגבר שבחיי.
כי נולדתי להנות את הגבר שבחיי.
אבל אינני מוכנה להשוות בינו לבין יום־
קה. אם אעשה כך — אשקר. את יוסקה אני

רוצה
ילד :״
** חדי הגבר שלי ואחרי הבמה, יש
לי עוד שתי אהבות: קולנוע ובישול.
אני עקרת־בית מצויינת. אני מסוגלת לנקות
עוף ולבשל אותו תוך רבע שעה. ל־

כפולה

;,הגבר שלי החרש״

ך* ינתיים חכרתי בתיאטרון הבימה
^ גבר אחר. שחקן צעיר, בתחילת דרכו.
קוראים לו רפי נתן.
זה היה נגד כל הפרינציפים שלי. תמיד
השתלדתי לא לצאת עם שחקנים ובמאים.
כשזה קרה, הדבר הראשון שעשיתי הוא
— לספר הכל ליוסקה. כי אני מונוגאמית
מטבעי. ביסודי, אני אשד, פוריטאנית. לא
יכולה לחלק את מצעי לשני גברים, באותה
תקופה.

** ד כאן סיפורה •טל גאולה נוני.
^ אין ספק שווידויה של הכוכבת הצעירה
ור,מחוננת נמסר בגילוי־לב גמור ומדהים:
בעוד גאולה מדברת אלי — היא מתרוצצת,
צוחקת, מנקה עוף, מבשלת, ואינה חדלה
מלזוז כל הזמן.

זעזיע

ודמיון

התמוטטות

בל מסתבר שכוח־החיים שלי הרבה
> £יותר חזק ממני.
חשבתי על כל מיני צורות. במשך שעות
הסתכלתי בסכיני־הגילוח שבאמבטיה ובפר־קי־ידי.
אילו
היו לי רק כדורים בסביבה! וה
המוות הכי טוב.
רציתי להתאבד. אבל לא היה לי אומץ.
ואז הפסקתי לאכול. הפסקתי להתרחץ.
הפסקתי להסתרק.
אחרי עשרה ימים במצב כזה, נילקחתי
לבית־החולים, כשהסכנה נישקפת לחיי.
שכבתי שלושה שבועות עם מחט בזרוע,
בהזנה מלאכותית.
אחר־כן ביליתי עוד חודש נוסף בהבראה,
בבית־החולים.
כשחזרתי הביתה, בריאה, קיבל יוסקה את
ההתמוטטות שלו. זה התבטא במחלת־לב.
זה אכזרי לומר, אבל זה עשה אותי מאושרת.
כי סוף־סוף הוא היה זקוק לי.
נהניתי לבשל לו, עוד כשהוא שוכב בבית-
החולים. לרחוץ אותו. להלביש אותו. הזמנתי
גם חברים כדי לשעשע אותו. ממש מאושרת.
עד שעמד על רגליו — והבריא.

אחרון האינקה היה סרט אמריקאי שהם־
רטנו בדרום־אמריקה. לצערי הוא לא כל־כך
הצליח, אבל לא נורא. יש עתיד.
זהו זה. כזאת אני, אם אתם רוצים לדעת.
ומה אני רוצה עכשיו, שאני מאושרת?
אני רוצה בילד. אפילו מחוץ לנשואין.
בתינוק פרטי משלי.
לעולם לא אעשה עוד הפלה. כי יותר מכל
דבר אחר בעולם, אני רוצה שסוף־סוף יהיה
לי ילד מאהבתי.

** ל פניה היפים של גאולה ניכרים
סימני הזעזועים שעברו עליה. אבל היא
מה! יקה את עצמה, אולי בכוחותיה האחרונים,
וממשיכה לחיות — ולדבר — כאילו
היתד, המאושרת בנשים.
ניכר גם שר,זעזועים הרבים הפעילו את
דמיונה היוצר, ובהצגת הבכורה של שולחנית
נפרדים היא זכתה לתגובות מצויינות,
הן מצד הקהל והן מצד המבקרים.
ואם כי אין ספק שגאולה רואה את הדברים
כך, לא מן הנמנע שבעליה לשעבר וחבריה
בהודה היו רואים את המצב קצת
אחרת.
אולם ביסודו, וידויה הטראגי נכון, על כל
פרטיו. העובדות מדברות בעד עצמן.
גאולה אמנם היתד, לסרוגין עם סמי מולנו
ועם יוסקה זינגר, ולאחר פרידתה האחרונה
מיוסקה, נסעה אל סמי לווינה, כדי
להתאושש.
פרק בפני עצמו בחייה הסוערים הוא הקשר
עם השחקן הצעיר רפי נתן. רפי, רב
ההצלחות, אשר בילה לאחרונה עם שורה
שלמה של שחקניות קולנוע ותיאטרון צעירות,
ובפעם האחרונה עם התגלית הקולנועית
אביטל פז, היה אחד ממחזריה העיק־ביים
והמסורים ביותר גאולה נוני.
מיקלט יושבת גאולה נוני בפוזה, שהיא סימלית למצבה :
היא מפנה אליו את ראשה, בהערצה, אולם הוא
מסתכל בכיוון אחר לגמרי. אומרת גאולה :״הוא היה הגבר־הידיד היחיד שהיה לי בעבר,״
והיא מוסיפה, אחרי שהות קלה, ובהבעה רצינית :״הוא גם היה הגבר הראשון בחיי.״

עם ׳וסקה זינגר

תמיד אוהב כמו שאחות אוהבת אח. לא יותר
מזה, אבל זה מספיק.
שנה הייתי עם רפי. הוא מוכשר כשחקן,
כגבר וכבן־אדם. אלא שלפני שבועיים פגשתי
בגבר חדש.
שמו מוטקה ציגלה. את מוטקה הכרתי,
בעצם, לפני עשר שנים, כשביקרנו בגרמניה,
סמי ואני. היה לו שם מועדון־לילה. הוא
היה אז נשוי לאשתו השנייה, והיו לו שני
ילדים.
עכשיו ניפגשנו שוב. במסיבה שנערכה,
בדיסקוטק של פרדי, לכבוד הצוות של המטרה
טיראן. התאהבתי בו.
כל השמחה שלי, והריקודים שלי ברחוב,
הם רק תוצאה של אהבתי לגבר שלי החדש.
אם כי אני לוקחת כדורי־הרגעה, כדי להוציא
ממני את השמחה, והששון והמתח שבי.
קיבלתי ממנו טבעת. עם יהלומים. מתנה.
אלא שמשום־מה אני פוחדת ממתנות. יוסקה
היה מפצה אותי במתנות — כפיצוי לדברים
אלמנטריים ביותר, שלא קיבלתי אצלו.
כך גם זכיתי במכונית הפיאט 600 שלי.

דעתי חשוב מאוד שאשה תהיה אשת־בית
ולא רק אשת־קאריירה.
אבל גם הסרטים משגעים אותי. כבר
הופעתי בחמישה: איי לייק מייק, סאלח שבתי,
פיצוץ בחצות, האם תל־אביב בוערת
ואחרון האינקה.
כידידות ודם פרידתם של גאולה ושל רפי
קשורה, כפי הנראה, איכשהוא, בזעזועים
האחרונים שעברו עליה בעת חופשת־המחלה
שלה.
נראה, שכדי להתאושש ממכה אחרונה
זו — מצאה הכוכבת בעלת העיניים המבריקות
והפה החושני מיקלט בידידותה עם
מכרה הוותיק מוטקה ציגלר.
להתמסר לגבר
ולתפקידים

** כשיו אני מאוהבת. אני מאושרת.
יך אני רוצה להיות אשה טובה, עקרת־בית
טובה. אז גם אהיה שחקנית סובה.
כי המישחק הוא, מלבד האהבה, הדבר
החשוב ביותר בחיי. אני רוצה להתמסר

בהצגת הדיבוק. רפי היה לדבריה בסדר גמור כשחקן, בגבר וב־בן־אזם.
אולם היא נטשה אותו למען גבר רביעי: מונזקה צינלה,
אותו הכירה בברלין, אך התקשרה אליו, נעבור 10 שנים, בעת ביקור בדיסקוטק.

עם ובי נתן

קולנוע ישראל חצי ישראלי
חצי יפני
״אתה יודע, ישראל זו ארץ יפה להפליא
מדוע לא ניסע לצלם שם את הרקע לכותרות
שלנו?״ אמר הבמאי אוסטאמו טאקא־האשי
למפיק קישי מוטו, בעל חברת ״יולה
פילם״ בטוקיו.
אוסטאמו טאקאהאשי שמע על ישראל מפי
אשתו, שבילתה שנה בקיבוץ. המפיק שמע
על ישראל מפי הבמאי, ושניהם לקחו את
הצלם, יושימו מייה, ובאו לישראל לצלם את
המידבר, בתור רקע לכותרות בטירטם.
זה היה לפני חצי שנה. לפני כחודשיים
בערך קיבל אלכם מטים, בעל חברת ישרא־פילם,
תקציר של סיפור בשם הגמל והילד.
״אנחנו רוצים להסריט את זה בישראל״,
כתבו לו הבמאי והמפיק.
מסיס קרא את הסיפור. היה מסופר בו
על נער בדואי, המסתובב במידבר עם גמל
וההולם להיפטר מר,גמל ולחיות יחד עם ילדיו
במידבר.
הסיפור מצא חן בעיניו. הוא הגיש בקשה
לממונים, להסריט בארץ סרט בן רבע
שעה על גמל וילד, ושלח ליפאנים אישור.
היפאנים ענו לו בתמיהה :״התכוונו לסרט
ארוך, אמיתי, שיוקרן בבתי־קולנוע וישלח
לפסטיבל בקאך.
וכך מתחילים השבוע להסריט את ד,קופ־רודוקציה
היפאנית־הישראלית הראשונה, עם
במאי יפאני, צלם יפאני, שחקנים ישראליים
וכסף חצי־ישראלי חצי־יפאני.
סרטים מלחמה במידבר אשה כחולות (מקסים, תל־אבי! ;
יפאן, החל ממוצאי־שבת )2.2 ,יש להקדים
ולהגיד למי שמתעצל לקרוא ביקורות, שזהו
סרט כביר. צריך לראות אותו, ומהר.
לפני שיירד מן הבד.
אדם טועה בחולות, שאין להם גבול ואין
להם סוף. הוא מגיע לים׳ אוסף קצת פרפרים
ושוכב לנוח על סירה נטושה. הוא
עייף מחיי־ר,תרבות המאורגנים, מהרעש של
העיר. הוא ברח לחולות, לשלושה ימים, כדי
לצוד חרק נדיר, ולהתפרסם בעזרתו.
מגיע הערב. הוא מאחר את האוטובוס
האחרון, והכפריים של הסביבה מציעים לו
להישאר ללון בכפר. הוא מקבל את ההצעה.
מורידים אותו בסולם חבלים לביתה המבודד
של אלמנה צעירה. בבוקר, כשהוא
רוצה לקחת את חפציו וללכת, מתברר לו
ש&ולם־החבלים נלקח, הוא נמצא בתוך תהום
מוקפת הררי חולות, ואינו יכול לצאת.
החולות ממלאים את הבית, נופלים על האוכל׳
מכסים את הגוף. האלמנה הצעירה
ישנה בתוכם, אוכלת אותם, מתרחצת בהם
ומאמינה בהם :״החולות בלעו את בעלי
וילדי״ ,היא מספרת לאורח.
הררי החולות מתמוטטים, לילה־לילה על
ביתה, וכל בוקר היא קמה, כמו סיזיפום,
באגדה היוונית, אוספת אותם בדליים, ומעלה
אותם למעלה, בעזרת אנשי הכפר.
האורח רוצה לברוח. הוא מנסה לטפס
על הצוקים החוליים, והצוקים מתמוטטים
איתו למטה. הוא דועך ונלחם, אבל אין לו

האור
של ליאורה

עם מי. האשד, הבודדה היא תמימה וטובת־לב.
היא מוכנה לרחוץ אותו, לחמם אותו,
אבל היא לא יודעת מה זאת אהבה, או
רגשות, בתמימות פרימיטיבית־אכזרית היא
אומרת לו :״כל־כך קשה לאשר, להיות לבד״.
המאבק חסר־הטעם של האשה הדקה, השבורה,
הילדותית קצת, התמימה, בהררי החולות
הענקיים המאיימים לבלוע אותה, מתואר
באופן מדהים, עוצר־נשימה, בעזרת
צילומים אדירים, מצד אחד והסתכלות רכה
בחייה של האשד, מצד שני.
עלילת־הסרט מזכירה קצת את הסיפורים
האלגורים של ספר בראשית, ואת האגדות
היווניות, על האדם המנסה תחילה לברוח
מאלוהיו ומהעולם שלתוכו הוכנס, ובסוף
משלים, ומוצא את התקווה בתוך הגבולות
שהושמו עליו.
העלילה מזכירה גם לא מעט את הסיפורים
הקפקאיים של עגנון, ואת הסיפורים
הקפקאיים של קפקא. יש בה חילופי תפקידים
בין צייד־ר,פרפרים (הגבר) שהופך
קורבן, ובין הקורבן (האשה השבוייה בין
הצוקים) ,ההופכת צייד.
מתוארת בו המון שמאה, תשוקה ללא אהבה׳
ובדידות של אנשים הנלחמים באיתני-
הטבע׳ איש איש לבדו, לעצמו.

מה שסותר למנחם גולן, מותר גם לדויד
גרינברג, לא 1כן. גולן ניסה להפשיט את
אהובה גורן, כדי שתמלא תפקיד בסצינת־אה־בה
נועזת, ודויד גרינברג החליט לנסות להפשיט
את ליאורה רמון, כדי שתמלא תפקיד
של נאנסת בסצינת־אונס נועזת.
אבל אהובה גורן היתה בחורה צעירה ותמימה,
שמורה היטב על־ידי ההורים שלה, וכן

לאורה דמון

אמא — לא הסכימה

ממה הס
צו ח קי ם

יחפים כפארק (אלנבי, תל־אביב; אר־צות־הברית)
זוהי קומדיה שהלכה שנים
בניו־יורק עד שהגיעה אל בד הקולנוע, ועל־כן
מעניין לגלות בה ממה צוחקים האמריקאים.

צוחקים מזה שזוג חדש צעיר נכנס
למלון לירח־דבש ולא יוצא ממנו במשך
שישה ימים תמימים. כל יום שם להם מחלק
העיתונים עיתון ליד פתח הדלת והם אפילו
לא יוצאים לקחת אותו.
הם צוחקים מזה שהזוג הצעיר בוחר
דירה בקומה החמישית. מזה שמתקין הטלפון
מגיע לדירה ללא נשימה, ואחריו
מגיע לשם ללא נשימה שליח של חנות
מתנות, ואחר כך מגיעה לשם חצי מעולפת
החותנת, והבעל עצמו.
הם צוחקים מזה שהבת רוצה לשדך את
האמא שלה עם השכן שמלמעלה, מזה שהשכן
מכין להם אוכל מוזר שצריך לזרוק
אותו לפה מבלי ללעוס אותו, ואחר־כך לוקח
אותם למסעדה אלבנית עממית מיוחדת ומלוכלכת.
ומזה שלמרות שהאמא רגילה לדברים
אחרים לגמרי היא מתעוררת בסוף
בחדרו.
הם צוחקים מזה שנערת ירח־הדבש הצעירה
מגלה פתאום שבעלה פחות מדי עליז
ומשוגע ולא מסוגל לפשוט כך סתם את
הנעליים וללכת יחף בפארק, הם צוחקים
מזה שבעקבות הריב הבעל עובר לישון על
הספה ויורד עליו שלג מהתיקרה הדולפת,
מזה שהוא עוזב את הבית, הולך לפארק,
מוריד את הנעליים, ושם פוגשת אותו אשתו
ומגיע ההפי־אנד.

תדריך
הו מור
האיטלקים הללו (גורדו! ,תל־אביב)
איטלקי בן רומא מחנה את המכונית שלו
בפינת הרחוב, ורץ לרגע למשרד הרישום
האיטלקי כדי לקבל תעוות תושב רומא. הוא
שואל במודיעין לאן לפנות. אומרים

פופלה רוז
זה — לא דומה

לו ללכת ישר קדימה. הוא הולך ישר,
ומגיע לאותו מקום. אומרים לו ללכת
שוב ישר. הוא מגיע בסופו של דבר לקצהו
של תור גדול. הוא מחכה. הוא מגיע לאשנב,
אומרים לו שצריך בולים. שיירד למטה
לקנות. הוא יורד למטה לקנות. הוא מחכה
עוד פעם בתור, הוא מגיע לאשנב. אומרים לו
שאלו לא הבולים הנכונים. הוא יורד. חוזר.
מחכה בתור. מגיע לקופה. מכניסים את הנתונים
שלו למחשב האלקטרוני. המחשב
מוציא פיסת־נייר ריקה. מסבירים לו שהמכונה
אומרת שהוא לא גר ברומא, ועם
מכונה לא מתווכחים. זהו אחד המערכונים
הטובים שבסרט. יש טובים יותר ויש טובים
פחות. חוץ מזה הגרמנים צוחקים
על הגרמנים באנו ילדי הפלא (אוריון,
תל-אביבז ובסרן האמיץ מקופניק
(תכלת, תל־אביב)• שקספיר וריצ׳ארד בר־טון
צוחקים מהנשים, ומעוד הרבה הרבה
דברים משעשעים, באילוף הסוררת

גם ליאורה רמון. וכשם שגולן מצא תחליף־
עירום לכוכבת שלו, כן חיפש דויד גרינברג
תחליף לכוכבת שלו.
המחליפה, שצריכה היתה להיאנס במקום
הכוכבת הצעירה, וקראת פופלה רוז. מצאו
אותה בקטעי הסטריפ-טיז בצברה, וכמו כל
ם טריפיטיזאית׳ היא מעידה על עצמה שהיתר,
כוכבת מועדון ה״קרייזי הורס״ בפאריס.
בתקופה מסויימת היא החליפה את גדולי
הכוכבות בתפקידי־העירום שלהן. אבל עכשיו
היא קצת מחוסרת־עבודה בשטח הזה, משום
שהכוכבות מתפשטות כבר בעצמן. היא
חושבת שעתיד המקצוע שלה נמצא דווקא בישראל,
כי כאן הכוכבות הגדולות, כמו אהובה
גורן וליאורה רמון, לא מתפשטות
עדיין.
עד כאן הכל בסדר עד שדויד גרינברג גילה
שהגוף של פופלה בהחלט שונה לגמרי
מהגוף של ליאורה. הקהל היה שם לב להחלפה.

מה לעשות? גרינברג החליט להחליף
אה הסצינה, במקום את הגוף. ליאורה תישאר,
והיא לא תתפשט.

(מוגרבי, תל־אביב) ,ואדוארד מולינרו מצחיק
את כל הקהל בקומדיה מבדחת עד מאוד
בשם אוסקאר, או בעברית: סקאנדל
כמשפחה (הוד, תל־אביב).

א מנו ת
כדאי כבר להתחיל להתכונן לראות את
הסרט אי טהכ חו לו ת, שיציג החל משבוע
הבא בקולנוע מקסים, בתל־אביב
(ראה סרטיס) ובינתיים צריך להמשיך ולראות
את סרטו המזעזע של פדריק רוסיף
על מלחמת האזרחים בספרד (למות
כמדריד: פריז, תל־אביב) אפשר להמשיך
לראות את אדם לל אעת (גת, תל־אביב)
,ואת לחיות בדי לחיות
(צפון, תל־אביב) ,ואת סרטו של לואי
בונואל, המתאר את טטיותיה המוזרות של
אשת־חברה יפה ועשירה (יצאנית ה צמרת:
ארמון־דויד, תל־אביב).

י —11111811

!יייויייייווי

§ 3י י § 11

*1 * 08811 1
#י מי

8:81מ|

אנשים
רניו
ו הזנבו ת
במצב אידיאלי היה השבוע כגן •ראש־עיריית
ירושלים, מרדכי איש־שלום. כ־יושב־ראש
הוועדה לחקירת מהדלי העירייה,
בעת סערת־השלג האחרונה, היה עליו לחקור
את מחדליו של מרדכי איש־שלום ולהגיש
את הדו״ח לממלא מקום ראש־העיר, ששמו
במיקרה — מרדכי איש־שלום .׳ 0מה היה
הדבר הראשון שהטריד את הרמטכ״ל
לשעבר, יצחק רבץ, בעת שנמסר לו
על מינויו כשגריר ישראל בארצות־הברית?
במסיבה שערכה לכבודו הליגה לידידות יש־ואל־אמריקה,
גילה רבין :״בדקתי מיד את
תקנות הטקס האמריקאי. למזלי, התברר לי
שהכל שם פחות פורמאלי אפילו מאשר
בישראל. אני בדקתי את העובדות וזהו זה:
אפילו לטקס האמנה לא צריכים זנבות
וצילנדרים. לי אין נכיון בקוקטיילים. לא
ידוע לי איך לובשים את כל התלבושות
האלה עם הזנבות.״

א 5מוג
ו ה טלפון
אישיות רמת־מעלה, שניצלה מתקרית השבוע
שעבר, בה נהרגו שלושה מחיילי צה״ל
ונפצעו שניים מאנשי הצלב האדום, היתר,
ראש ממשלת דניה, דיני קמפמן העושה
עתה בארץ. קמפמן ביקר בגשר אלנבי, עזב
אותו דקות ספורות לפני פתיחת האש, בלחצו
של קצין צד,״ל שליווה אותו. הסבר הקצין:
״פיתאום היתר. לי הרגשה לא נעימה. הרחתי
< אחר שניצל היה כתב
משהו באוויר 6
במחנה, יוסף ארגמן, שהיה צריך להפליג
מאנגליה לישראל — על סיפון הצוללת דקר.
ברגע האחרון הטיל עורך השבועון, יצחק
לבני, וטו על הנסיעה מטעמי־תקציב. ארגמן
הכריז על ברוגז עם המערכת, וכאשר
נודע לו על היעלמה של הצוללת, קיבל
זעזוע, לא היה מסוגל לאכול או לישון
משך יומיים. י לטריקת־הטלפון הראשונה
בחייו זכה מנהל רשות השידור, שמואל
אלמוג, איש־אמונו של שר־ד,הסברה יש״
ראל גלילי. לשר־ו־,ביטחון, משה דיין,
נודע שאלמוג צינזר את דבריו בתוכנית
בילוי נעים, מחק את הביטוי ״לוחמי
שיחדור״ בו כינה דיין את אנשי אל־פתח.
״מי אמר לך בכלל שצינזרתי?״ הגיב אלמוג,
כשטילפן אליו דיין .״זה לא איכפת לך ! ״
ענה דיין ,״אתה בכלל לא קאנדידאט לח־יכוח
איתי וטרק לאלמוג את השפופרת.

זה יכול לקרות לבני המשפחות הטובות
ביותר. וזה קרה, השבוע, לנחום
שליט — השחקן הגרוש ביותר בארץ:
הוא גרוש שוב. אבל הפעם לא מנשותיו,
כמו בארבע הפעמים הקודמות. הפעם
מאשת־איש של אחרת.
זה התחיל כשנחום ביקר, לפני כחודש,
בדירתו של הרקדן־לשעבר יוסף (״קיג־סי״)
קיפנים. זו היתד, חנוכת־בית,
משום שקיפניס הפך לפלייבוי בדימום

ר ק לא עם
האשה לאחר תאונתו, שכח את הזמנים שהיה
חברה הפרטי של הכוריאוגרפית האמריקאית
אנה סוקולוב, ונשא לו אשד,
חמודה בשם מרים. יש להם גם צאצא.
מר, שלא מנע מנחום לנהוג במינהגו
מימים־ימימה, ולהתחיל קצת עם אשתו
החמודה של יוסי .״את תצטערי שנישאת
לו,״ אמר בסוף השיחה בינו לבינה —
שלא נשאה, כמובן, פרי.
גברת קיפניס לא הגיבה. אבל אחרי

אחר־כך התקשר עם גלילי והצנזור צונזר9 .
כאשר הגיש, השבוע, במאי העדלאידע התל־אביבית
הקרובה, מאל זילכרג, תוכנית
לשתף במיצעד בובות־קאריקטורה גדולות
של אישים ישראליים ידועים, נתקל בווטו
מצד סגן ראש עיריית ת״א־יפו, יד זע
רבינוביץ. מאז קוראים לרבינוביץ בעיר־יה
״הבובה״ ,אך רק מאחורי גבו 0 .אישיות
עירונית אחרת שניסתה לשמור על הרושם
היתד, אשתו של ראש עיריית חיפה, הנה
חושי, שנתקלה לפני כחצי שנה בביקורת
ציבורית חריפה על מתנתה לשבויים ערביים
פצועים. עתה אירגנה את נשוית־עירה למיבצע
פאטריוטי יותר: סריגת כובעי־גרב לחיילי
צר,״ל. מייד דאגה שמכונת־ר,תעמולה של
בעלה, אכא חושי, תפרסם את מיבצע
כובע־גרב האישי שלה, על כל פרטיי
ודיקדוקיו.

לי ד ס קי
והב רי או ת
עבריין מועד, שנמצא בטיפולו של עורך-
הדין צכי לידסקי, היה זוכה לשמוע
תמיד מפי פרקליטו, מייד עם כניסתו למשרד
:״כסף הבאת אי תך?׳״ העברייי,
שנפגע מהשאלה הקבועה, היה משיב אף
הוא בשאלה קבועה :״מה יותר חשוב, כסף
או בריאות?״ ״בריאות יש לי, אז מה
שחשוב זה הכסף,״ היה לידסקי מסיים את
הוויכוח. כאשר נפצע לידסקי בתאונת־דרכים
ואושפז בבית־ד,חולים בשכם, בא לקוחו
העבריין לבקרו עם זר־פרחים בידו. הוא
חייך אל לידסקי הפצוע ושאל אותו :״נו,
מה יותר חשוב, כסף או בריאות?״ ״בריאות,״
פסק לידסקי וקיבל את זר־ר,פרחים.
מסתבר כי אה,רונה יצאה בשעת בוקר
מוקדמת לטיול ברצועת עזה, עם בחור
העובד בסרט והעונה לשם סמי׳ אי
משהו כזה. היא פשוט לא חזרה ואסי,
אחרונה הלנה
אהרונה דיין
הטלפון שצילצל בביתו של שר ה־בטחון,
משה דיין, בצהרי השבת האחרונה
הקפיץ את כל בני־הבית. על
הקת היה אסי דיין, אשר שהה באותו
זמן במלון נאות־מידבר, בבאר־שבע, לרגל
הסרטת חמישה ימים ביוני.
״אד,רונה נעלמה״ ,הודיע אסי לאביי,
בקצרה.

ה עולם הז ה 587ז

פסוק השבוע
דאיבוד עליו ריכלו כי הוא פוזל לעבר אחרות,
קיבל קריזה.
שר ד,בטחון טילפן מייד למושל אל־עריש
וביקש ממנו לעזור בחיפוש כלתו.
בדיקה קצרה בשטח מצאה את אד,רונה
היפר,פיה ואת סמי.
הם היו שלוזים ומאושרים, מחוץ לכל
סכנה וטיילו להם, בשקט גמור,
כשהם נהנים מן הנוף וזה מחברת זו.

יוסי קיפניס
המסיבה ההיא, הלכה למר קיפנים והתלוננה
על נימוסי חברו שליט.
התוצאה: כאשר הופיע נחום שליט
למסיבתו השנייה של קיפניס, קיבל
אותו בעל־הבית בחדר הכניסה וביקש
אותו, בשקט אך בתקיפות, לעזוב את
המקום .״לא הזמנתי אותך, ואתר,
העלבת אה אשתי,״ טען.
שליט, הרגיל להצלחות חברתיות
ונשיות קלות — אולי בגלל נשואיו
הרבגוניים — נידה,ם. אבל אחרי רגע
התאושש, ביקש מבת־זוגתו להתלוות
אליו, ויצא בשקט, לקול הערותיהם
הפחות שקטות של הנוכחים.
שבועיים אחרי שחזר הפרקליט למשרדו,
שוב בא אליו לקוחו לטיפול משפטי .״עכשיו
אני בריא, איפה הכסף?״ קידם הפרקליט
את פניו • .עוד לפני שיתחילו חגיגות 20
שנות המדינה, יתחיל רחוב דיזנגוף לחוג
חינגא אחרת, שתימשך אף היא, לאורך זמן
רב: הכוונה לחגיגות יובל ה־ 60 ליחזקאל
(״חצקל״) איש כפית, פאטרון־הבוהמה
התל־אביבית ובעל מסעדת כסית. בין שאר
המופעים מתכננים גם לערוך לכבודו ארוחת־ערב
חגיגית בהשתתפות גדולי המדינה ואישי
הבמה העברית. מחיר כרטיס לארוחה 100 :
לירות 0 .לאחר ששייע ו״לזר הפך לשחקן
קולנוע ותיאטרון, החליט נמר־ד,כדורגל
הוותיק שהוא גם מספיק טוב להיות זמר,
מוציא לאור תקליט־בדיחות עם קישורי־שי־רה.
עתה, כפי שהוא מסביר, חסר רק מממן
לתקליט. וזו לא בדיחה >0 .לחווייה משמחת
זכתה השחקנית שושיק שני, השבוע,
שעה שביקרה סוף־סוף את בעלה אריק
לביא, ששכב בבית־ד,חולים לאחר התקפת־לב.
סיפרו ידידותיה,ם של בני־הזוג :״אחרי
שאריק ראה את שושיק הוא השמין מנחת
וממש הבריא!״

גבי
ו ה חו בו ת
במצב לא נעים מצאה את עצמה השבוע
השחקנית גבי אלדור, אשתו של מרצה
באוניברסיטה העברית, הד׳׳ר אריה זקפ.
היא אכלה המבורגר במסעדת קליפורניה,
וכשעמדה לשלם נוכחה לדעת כי שכחה
להביא עימד, כסף. המלצרים סירבו להאמין
לה כי היא תשלם למחרת, דרשו מזומנים.
לעזרתה בא מתנדב אלמוני ששילם עבורה.
גבי בילתה את כל יום המחרת בחיפושים
אחרי האלמוני, הצליחה בסוף לשלם
את חובה, לירה וארבעים אגורות 0 .את
אחד הסודות הגדולים של סא״ל שאול
ביבר, גילה השבוע מוכתר עין־הוד, אי
צ ׳ה ממבוש. סיפר ממבוש: שאול ביבר
נתן הוראה למלצרים בבתי־הקפה שבדיזנגוף
כי כל פעם שאשתו מבקשת אותו בטלפון,
יגידו לה שהוא נמצא בישיבה חשובה אצל
קצין־חינוך־ראשי, אל ״מ מרדכי(״מורלה״)
בדאון 0תעלול אחר של ממבוש: הוא
טילפן, באמצע הלילה, למו״ל עמיקם
גורביץ, מי שהוציא לאור. את ספרו של
ד״ר ישראל בר המנוח .״מה יש, איצ׳ה?״
שאל אותו עמיקם הרדום .״רציתי רק לספי
לך שמצאו טפסים מהספר של בר, ברמאללה,
ועליהם — הקדשה של חוסיין!״ כיזב
המוכתר של האמנים • .במצב לא כל־כך
נעים מצאה השבוע את עצמה אחת האחראיות
על דיילות אל־על, זהבה אנג׳ל,
אשר הצטרפה לטיסת החברה בלונדון. הדיילות
החליטו למתוח את הבוסית בעזרת
פקיד הקבלה של המלון הלונדוני בו מתגורר
צוות אל־על. הפקיד פנה לאחראית,
והודיע לה כי הדיילות ערכו שיחות־טלפון
לארץ בסכום העולה על 100 לירות שטרלינג
—• וכי אין באפשרותן לשלם. רק לאהי
שאנג׳ל הוציאה את פנקס ההמחאות שלה
כדי לשלם למלון, כשהיא רותחת ממש מכעס,
מיהרו הדיילות להרגיע אותה.

0אורי מילשטיין, כותב הספר על
יחידת , 101 ברשימה שהופיעה בעיתון הסטודנטים
דורבן :״ברור שביאוגרפיה בהזמנה
(רשימתה של גאולה כהן בנזעריב, לפני
כמה שבועות על האלוף שרון) או אוטו־ביאוגראפיה,
היו מציגים את אריק כאחד
האלים, את מאיר הר־ציון כמלאך־השלום
ואת ק׳צה — כישו״.
0חיים יערי, כתב דבר ומי שעמד
בראש מערכת־ההסתה נגד רפ״י, למחרת
הקמתה של מע״י :״אנשי רפ״י לשעבר עשו
את הביולוגיה לאידיאולוגיה. לא ־ה,מה׳
חשוב להם אלא ד״מי׳ .אף לא, מי אתת׳
אלא, בן־כמה אתה׳.״

מיושר, ושיש הפכו לחברים. שיש,
כמובן, הוא איש־הפירסומת הקולנועי
ישעיהו קולר, הקירח וד,ערירי
בדרך כלל. טיושה, למי שלא יודע,
היא התגלית החדשה אתי אולמן.
המכונה גם על בימת־ד,צילומים של
המטרה: טיראן ,״הבתולה הקדושה״.
למה? לא ברור. עכשיו, אחרי שראו
את שיש מחזיק עם אתי ידיים, קוראים
לו ״רוח הקודש״ 0 .בעל־ה־דיסקוטקים
הצעיר ובד,יר־ד,שיער ׳מאיר
זיו שוב הפסיד חתיכה. הפעם, לגיטא־ריסט
ולזמר הפלאמנקו מוטקה דגן
שנטל ממנו, במסיבה התורנית של
הבוהמה, את בת־לווייתו, קיבוצנקית צעירה
בשם דבורה 0 .אומלל באהבה,
מאושר בעסקים, אומר הפיתגם. אז מאיר
מתנחם בפתיחת פורום חדש לראיוגות
או למישפטי־ציבור בבית־ציוני־אמריקה.
הוא כבר סיכם עם נפתלי לוין ועדנה
שביט להנחות את המופע .׳ 0אל
תגידו לה את זה, אבל השחקן חיים
בניני טוען שאשתו נתנה לו חודש
חופשה, כדי שיבלה עם אחרות. הוא
מזמין כל נערה בלונדית, חטובה ונחמדה
שתרצה בכך — לבלות במחיצתי
אותו חודש.׳ 0הדוגמנית הפתח־תקוואית
הנאה, תלמה מכנס, בילתה לאחרונה
לא מעט בחברת טדי שאולי, מבעלי
מאנדי׳ס. כאשר חזר ארצה הרווק התל-
אביבי הודתיק אילן (״אונגליק״) רפ אל,
לפני כ־ 10 חודשים, החליטו חבריו
שהצעיר לא כל־כך ביש־מזל כפי ששמו
מרמז, באידיש: השבוע נראה חברם
בנפש של האחים שאולי עם תלמה, למרות
שיש לו חברה משלו. נאנח טדי:
״לפחות כך זה נשאר במשפחה!״ 0 ,
אחת שלא חזרה אבל כותבת הרבה היא
נערת־הזוהר התל־אביבית רדתי נוימן.
לאחרונה שיגרה לידידיה בארץ מכתב
ארוך, עם חידושי־האופנך, הצרפתיים האחרונים,
הזהירה אותם לקצץ פיאותיהם:
״באירופה זה כבר יצא מהאופנה,״ טוענת
רותי, חסרת־הפיאות.

אתי אולמן

א׳ שבט תשב״ח31.1.1968 ,

שכה 3 2

מספר 1587

המחיר 120 אג׳

1111111111

§8111

830.1