גליון 1884 מתאריך 9 באוקטובר 1973

לשלום
ברגע זח נתונות מחשבותינו לאחינו בחזיתות, המחרפים את נפשם, פנים אל
פנים מול חמוות.
ליבנו עם האמהות׳ האבות, עם כל חמישפחות העוקבות בחרדה אחרי חחדשות,
וחמתפללות חרישית: אלוהים, שמור עליו !
מול פני אוייב, מתלכדת האומה. זהו אינסטינקט של מילחמת״חקיום, הטבוע
עמוק בכל אחד מאיתנו, אינסטינקט בריא וחיוני.
ברגע שפלדח מכה בפלדה, נעלמים הוויכוחים הפנימיים. קודם כל צריכים לנצח,
להבטיח את קיומנו הקיבוצי. רק לאחר־מכן יגיע תור החשפון, הניתוח, ואם יש
צורן — הביקורת.

ברגעים כאלה של התרגשות עמוקה, נדמה שמאות אלפים חושבים כאיש
אחד. בלי צורך באמצעי־חתקשורת חמודרגיים, עוברות מחשבות מאדם לאדם, כאילו
מאליהן, כימעט בלי אומר ודברים, וחרפכות למחשבה קולקטיבית. בימינו, כמו
בימי קדם.
המחשבה הראשונה שחציפח את הארץ כולה, אחרי ההלם הראשון של האפתעה,
היתה זו:
ברוך השם שקו הפסקת־האש הוא רחוק ! ברוך השם שזה קורה בתעלת״סואץ,
ולא על סף ביתנו !
מחשבה״הרגשה זו עוד התעמקה, כאשר חלפו אועקות-הסרק הראשונות, והחיים
בערים הגדולות חזרו למסלולם. חמילחמה היתח ברדיו ובטלוויזיה. היא לא היתה
קרובה ומוחשית כמו ב .1967-היא היתה רחוקח־רחוקה, כימעט בארץ אחרת.
והלוחמים ידעו שמישפחותיחם יושבות לבטח, רחוק בעורף.
לכאורה זח מצדיק את כל הדיבורים על ״עומק איסטראטגי״ ,ששמענו במשך
שש שנים וארבעה חודשים.
טבעי היה לחשוב, במוצאי יוס-כיפור :״טוב שלא החזרנו שטחים אלה ! שוב
שלא נסוגנו מקווי חפסקת״האש I״
ואכן — קווי התעלה, הירדן ורמת־חגולן היו קווים מצויינים — להפסקת-חאש.
חיה זח טירוף לסגת מחם, בטרם הושג שלום של ממש.
לכן לא חיה אף גוף רציני אחד בארץ שחייב נסיגה ללא שלום. מחנח־השלום
חיה תקיף בעמדה זו לא פחות מאשר אנשי ארץ־ישראל השלמה׳ אשר לגביהם חיה
״העומק האיסטראטגי״ רק תירוץ לסיפוח שטחים.
בעניין זה היתה תמיד תמימות־דיעות: אין נסיגה ללא שלים, שיבטיח את

הסיבוב הראשון: נובעי גרב במיוהמת העצמאות

בגבול, אלא

בחזית, קווי ח־ 11 ביוני 1M7

הביטחון. כל עוד אין המדובר
חיו הטובים ביותר.
זה הוכח השבוע, אם בכלל היה חדבר טעון הוכחה.

המחשבה הקולקטיבית השנייה, שנולדה כאילו מעצמה בלב ההמונים, חיתח
צמודה לראשונה. לכאורה חיתח הפוכה. אך למעשה היא השלימה את קודמתה.
המחשבה הראשונה היתח :״טוב שהחזקנו בקווים הרחוקים.״ המחשבה השנייה
חיתה :״אבל הקווים הרחוקים לא נתנו לנו שלום.״
גם זח הוכח השבוע.
במשך שש שנים וארבעה חודשים שמענו את הפיזמון :״קווי חפסקת״חאש
חם גבולות־ביטחון אידיאליים. הם מבטיחים לנו את השלום״.
אמרו לנו :״הערבים לא יעזו לעולם להתקיף אותנו, כאשר אנו עומדים בקווים
אידיאליים אלה. צליחת התעלה היא טירוף, ועל כן לא תבוא. התקפת רמת־חגולן
היא שיגעון׳ ועל כן לא תחיה.״
אמרו לנו :״הגבולות הקודמים, הגבולות האומללים של ה 4-ביוני 1967׳ הזמינו
התקפה. חאוייב יכול היה לקוות לבתר את המדינה לשניים, לפגוע בליבה.
אולם הגבולות החדשים, הגבולות שלאחר ששת הימים, מונעים מראש כל תיקווה
כזאת בלב האוייב. לכן מבטיחים גבולות אלה שחאוייב לא יתקוף עוד לעולם.״
ואכן, כאשר חלפו השנים ואיומי הערבים הוכחו כאיומי״סרק, גברה דיעה זו.
סיפרו לנו ש״למעשה כבר נוצר השלום.״ שמול העליונות העצומה של צח״ל, בקווי
הפסקת־האש ,״השלימו הערבים עם המצב.״ שהמצב של ״לא שלום ולא מיל״
חמה״ יכול להימשך לנצח. שבשטחים המוחזקים ״נולדה מציאות של דו-קיום,״
ושמציאות זו מת׳פשטת באופן הדרגתי למרחב כולו.
כך אמרו לנר אנשי הסיפוח השכם ותערב. ורבים התחילו להאמין.
״הבעייח נפתרה. חשלום בא, למעשה. אפשר לשכיח את כל הבעייה.״ ואם יש
כמה טרדנים האומרים שהבעייה לא נפתרה, שהמצב יימשך כך לאורך ימים —
הרי אלה הם סתם נודניקים. אנשי־שוליים מגוחכים.

חייתי אחד חטרדנים האלה. אני אומר זאת ללא חדווה. הלוואי ודברינו לא
חיו מתאמתים.

הסיבוב השני: שקיסם מחנה לפקודת מ יבצע קוש

אמרנו שלא ייתכן מצב של ״לא מילחמה ולא שלום.״ שבהיעדר שלום, מוכרחה
לפרוץ מילחמה, במוקדם או במאוחר.
כאשר תיארו לנו את התמונה הוורודה של ״השלום בדרן,״ ״חשלום האוטומטי,״
והצביעו על השקט הטוטאלי השורר במרחב, הזכרנו שזה בדיוק חיה המצב
גם ב־ 14 במאי .1967
אמרנו :״בהיעדר שלום׳ בהיעדר פיתרון אמיתי לבעיות המהוות את מוקד
הסיכסון ההיסטורי בין שני העמים, לא ייתכן אף יום אחד של שלווה אמיתית.
בכל רגע, בכל רגע ממש, יכולה להתרגש הרעה. לפתע, כמו סופת־ברקים ביום של
שמיים כחולים, תתלקח החזית.״
כמו במאי .1967 כמו באוקטובר .1973
עליונות צבאית דרושה, כדי להבטיח את ביטחוננו השוטף. אבל עליונות צבאית
אינה פותרת בעיות, ואינה יוצרת שלום.
קווי־חזית נוחים דרושים כשאין שלום. אבל אין חם יוצרים שלום.
ובהיעדר שלום אין אף אם אחת יכולה לחיות בטוחה שבחתגייס בנח לצח״ל —
צפויים לו 33 חודשים של רגיעה. ביום הגיוס יכולה לשרור רגיעה מוחלטת. כעבור
שבוע רועמים התותחים ונשמעת הקריאה הנוראה :״חובש ! ״

כל פצוע, קורא בליבנו לנקם. אבל יצר״הנקמה הוא יועץ גרוע. ושיכרון״הניצחון,
כאשר יבוא, הוא אוייב מסוכן יותר מכל טאנק מצרי או סורי.

יש הבדל גדול אחד בין יוני 1967 לבין אוקטובר .1973
אז נכנסנו לקרב אחרי שלושה שבועות ארוכים של חרדת נוראה. רבים חששו
שעצם קיום המדינה ותושביה מונח על כף המאזניים. דברי־הרחב של המצרים ערב
הקרב׳ המראה האימתני של מערך צבאם, מועקת הכיתור מכל הכיוונים — כל
אלה הפכו את שימחת״הניצחון להתפרצות ריגשית מסחררת. במשך שבועות ארוכים
חיה העם כחולם. ובשבועות אלה הוחמצה ההזדמנות הגדולה להניח בסיס מוצק
לשלום, תוך ניצול ההלם הכביר שעבר אז על העולם הערבי כולו.
הפעם נכנסנו לקרב ללא חרדה. ידענו כולנו שיהיה זח קרב קשה, אך שננצח.
איש לא חשש שמא צפוייה סכנה לקיום המדינה — למרות המליצות שהתגנבו פה
ושם להודעות־חתעמולה. האנשים קיבלו צו־קריאח, לבשו את המדים, אמרו שלום
ויצאו לדרכם, כנאה לחיילים מנוסים. ללא ׳פיקיפוק, ללא התלהבות, מפני שזה דרוש,
מפני שאין ברירה. מפני שיש משימה וצריכים לעמוד בה.
אווירה זו היא׳ בסך־חכל, בריאה יותר מהתפרצות של רגשות. חיא מאפ־שרת
— אולי ! הלוואי גישה עניינית יותר ביום הניצחון.

אנו נמצאים בעיצומה של מילחמה. חמילחמה הרביעית שלנו. מילחמח שלא
אנחנו התחלנו בה.
במילחמה, נהיה מאוחדים. נאמץ כל שריר כדי לנצח. נעשה מה שמוכרח
להיעשות. נבלום׳ נחסום, נהדוף ונעבור לחתקפת־הנגד. אין ברירה.
ננצח — מפני שצבאנו טוב יותר, וחברתנו מפותחת יותר.
אבל למען השם — אל נשכח ביום הניצחון את אשר שכחנו ביום ניצחוננו הקודם.
ביוני 1967 ניצחנו ניצחון שלא היו רבים כמותו, בתולדות עמנו ובתולדות העמים.
בצאתנו מגבולות ה־ 4ביוני, באמצעות צבא שנזון מתקציב־ביטחון קטן יחסית,
עמדנו במילחמח בשלוש חזיתות, אבסנו ושברנו שלושה צבאות שרפעי״נשק, כבשנו
שטחים עצומים. זה היה כימעט פלא צבאי, ולדתיים היה מותר להאמין שאצבע אלו הים
התערבת למעננו.
אולם הניצחון העצום ההוא ל א נתן לנו את השלום, וכעבור שש שנים
בילבד שוב נקראנו לקרב, ושוב מוטל על מיטב הבנים לשים את חייהם בכפם.
אל נתפתח להאמין לסיסמת-חכזב חניצחית, המטומטמת ללא-שיעור :״הפעם
חם ילמדו לקח. הפעם ננחית עליהם מכת כזאת שחם יצטרכו לעשות שלום.״
אנחנו ננחית עליהם שוב מכה אדירה. בזה אני בטוח. ההרפתקה תסתיים באסון
לבעליה. גם בזה אני בטוח.
אולם אם לא ננצל הפעם את רגע הניצחון כדי להציע פיתרון סביר, פיתרון
ששני העמים יכולים לחיות עימו ללא פגיעה בכבודם ובשאיפתם הלאומית הבסי סית
— הרינו זורעים במו ידינו את הזרע למילחמח החמישית, השישית והשביעית.
הופתענו ביוס״הכיפורים. אנחנו סובי*ים אבידות מכאיבות וקשות — וכל הרוג,

כאשר נלחמים, המטרה היא ניצחון.
כל קצין, כל חייל, כל אזרח חש זאת. הותקפנו. נבלום. נשיב בהתקפה. ננצח.
אולם הניצחון אינו המטרה היחידה.
הניצחון הוא רק מחצית הדרך.
המטרה האמיתית, הסופית, היא: חשלום .
יש לזכור זאת, גם בעיצומה של המילחמה.
כי כבר במהלך המילחמה יש לכוון את המעש כך שיתאפשר המעבר מן הני צחון
בשדח-הקרב אל המאמץ המדיני להשגת השלום.
שכחנו זאת ב״ .1967 בדהירה המסחררת אל הניצחון כבשנו שטחים עצומים.
למחרת חיום שכחנו כי שטחים אלה תם המאפשרים לנו להמיר את הניצחון הצבאי
בשלום בר-קיימא.
הבה נזכור זאת הפעם. גם הפעם, במאמץ להשגת הניצחון הצבאי, תיווצרנה
עובדות חדשות על גבי המפח. מי יתן ויהיה לנו הכוח הנפשי׳ בעוד כמה ימים,
לזכור כי לא עובדות אלה, ולא הניצחון הצבאי שנקנה בדם כה יקר׳ חם שיבטיחו
לאורך ימים את עתיד המדינה, התפתחותה ושלוותה.
למען תחיה מילחמה זו, הרביעית בדורנו, למילחמה האחרונה.
למען לא יעבור שוב ושוב על אימהות ישראל, מה שעבר עליהן השבוע.
נהיה-נא אמיצים ונועזים בדרך אל הניצחון. ונגלה-נא את אותו אומץ ואת אותה
העזה בדרך להשגת השלום !
7באוקטובר .1973
*ד״יזוי ^ויי רזד ד ד

״המלחמה תפסה אותנו עס

1111הוון
המכנסיים למטה,״ התבטאו
J D 1/ II I J
I 1 1\ 11
בציוריות בצה״ל. במציאות תפסה המלחמה אח חיילי גולני עם

החולצות למטה. בתמונה נראים חיילי חטיבת גולני, יום לפני
פרוץ הקרבות, שעה שעסקו בחזרות על המופע לכנס גולני
בפארק הירקון בתל־אביב. מהכנות להצגה ישר למלחמה.

התמונה שלא תישכח: מ ת פללי בתי־־הכוסת מ ת גו ד די ם בחוצות בעקבות שבועות הגיוס

I T T ID f l

בתאונת דרכים.
חיילי המילואים,

! [ ל III 3J 1 1של מלחמת יום הכיפורים נפל עוד לפני שנורתה
יריה אחת בחזית. היה זה חייל צה״ל שנפצע

המכוניות שנעו ברחובות הערים ביום הכיפורים, כדי לגייס את
לא התחשבו ברמזורים ובתמרורים וכתוצאה מכך נגרמו תאונות דרכים,

I f l i y i l J ״l l l f lהוא החייל שהתחיל לנוח עוד לפני שיצא למלחמה. איש
I I /1 11 Iמילואים זה, שהקדים את כל חיילי יחידתו בהתיצבו לקריאה

במקום הכינוס של יחידתו, תופס תנומה על המדרכה בתוספת שיזוף עד שיבואו חבריו
ליחידה שכבר רבים מהם הוזעקו. באמצע התפילה מבתי־הכנסת מכל חלקי הארץ.

תור לאוכל

״הבהלה לרעב״ שאחזה בתושבי הערים למחרת יום הכיפורים,
התבטאה בתורים ענקיים לחנויות המכולת זהסופרמרקטים,
בהסתערות על מצרכי מזון חיוניים ואגירת מצרכים מחשש פן תתארך המלחמה,

ך * יום בו נפתח הסיבוב הרביעי לא יישכח
( )במהרה.
הוא יישאר חרות בליבה של האומה לא בשל מאורעותיו
או מוראותיו, אלא בגלל מראותיו.
המילחמה לא באה בסערה וגם לא בחרדה. היא
לא התבטאה בהפצצות־פתע מהאוויר, או אזעקות ה צופרים.
היא התגנבה בין תקיעות השופרות בבתי״
הכנסיות, דרך הרחובות הריקים והשוממים אל תוך
הבתים המוגפים והשלווים.
היום השקט והשליו ביותר של השגה הפך תוך 12

תור לחזית

יום הכיפורים. ראשוני חיילי המילואים שנקראו ל שיחת,
או חיילי הצבא הסדיר שהוזעקו ליחידותיהם, ניצבים על
הכבישים הריקים ומבקשים טרמפים. תמונה החוזרת על עצמה בכל מלחמה.

שעות להיות חיום הפעלתני ביותר שלה. חיום בו אפילו
אתאיסטים מושבעים ומומרים להכעיס מקבלים
עליהם בהכנעה את עול המסורת הדתית, חפן ליום
בו קנאים דתיים נאלצים להפר את החמורות שבמיצוות.
היום שהחל כאשר כל עם ישראל יושב בתוך בתיו
עם משפחותיו, הסתיים כאשר זרמו הגברים אל השדות,
בנים נקרעו מאמהותיהם ובעלים מנשותיהם.
מעולם לא התחילה מילחמה בצורה ציורית כזו,
כשמתפללים עטופי טליתות, המתנועעים בדביקות ובתענית,
נלקחים מתוך בתי-הכנסת, מועמסים על מכו
ניות׳
מחליפים את בגדי החג שלהם במדים ואת סידוריהם
בכלי-נשק.
זה היה יום שזרח בזמירות תפילה וסילסולי חזנים,
שהידהדו בכל רחובות ישראל, ושקע בתרועת צפירות
אזעקה, טירטור מנועי המכוניות וזימזום מטוסים.
לא חיה דבר יותר בלתי צפוי מאשר תחילתה של
מילחמה ביום כזה. ולמרות זאת קידמו את פני המיל-
חמה ביום חזה כדבר כמעט טבעי, כחלק מהשיגרה.
כי בישראל של תשל״ד, כמו בזו של השנים שקדמו, היה
הבלתי צפוי חלק מהשיגרה.

האיש הו ל ך: הגברלבשמ די נטל קיטבג ויצא למלחמה, האשה והבלב * מתי 1י בעורף

היתר שווה, בעיני המצרים׳ תמורת הי שג
פסיכולוגי ופוליטי זה.
היתה, כמובן, גם אפשרות רעה יותר,
והמצרים לקחו אותה בלי ספק בחשבון.
הם היו מוכרחים לדעת שתוך הדיפת
ההתקפה יכול צה״ל לעבור את התעלה
או יתפוס שטח מצרי בצורה אחרת. נראה
שסאדאת העדיף אפילו אפשרות זו על
הסטאטוס קוו, בו ראה אסון והשפלה.
כל זה היה ברור מראש לכמה פרשנים
ישראליים. הם הזהירו מפני אפשרות זאת
מזה זמן רב* .אך נראה שההנהגה המדינית
לא האמינה שאכן תתממש אפשרות
זו, למרות שמדי פעם נקטה באמצעי
זהירות.

סיור על הסוללה ssnTiss

החזיק את התעלה במה שהיה מכונה ״קו בר־לב׳ — שורה של
מעוזים מבוצרים, שביניהם נערכו סיורים ברגל ובטנקים. הסתבר
שהקו לא עמד נגד מיבצע צליחה בקנה־מידה גדול, כשל מצרים.

בסיור על גבי הסוללה, לפני שהמצרים צלחו את התעלה. צה״ל

ץ ץידחמת יום־הכיפורים תיכנס ל-
)J1היסטוריה כמילחמה הראשונה שבה
הופתעה ישראל.
מילחמת-העצמאות לא באה כהפתעה.
היה ברור כי ערביי פלסטין יתנגדו לחלו קה.
דויד בן־גוריון החליט עוד בינואר
,1948 בניגוד לדעת כל יועציו ומומחיו,
שצבאות ערב ייכנסו למילחמה במאי.
ב־ 1956 תקף צה״ל והשיג הפתעה גמורה.
ב־ 1967 אמנם השיגו המצרים הפתעה
מושלמת, כאשר ריכזו את כוחותיהם בסי ני.
אבל הם לא ניצלו את ההפתעה כדי
לפתוח במילחמה. צה״ל תקף ראשון, ושוב
השיג הפתעה מושלמת.
ביום־הכיפורים הופתעה ישראל.
בל שיעברו הימים, בוודאי תי-
*Jמצאנה סיבות ואמתלות להסביר מדוע
הופתענו. אבל הסיבה האמיתית היא
פסיכולוגית.
קברניטי ישראל לא האמינו, מפני שלא
הבינו את הלכי־הרוח המצריים. הם לא
האמינו לדברי סאדאת, שהכריז על כך
מראש ובפה מלא. הם לא האמינו שהמצ רים
מסוגלים לכך. ומאחר שהכל ידעו ש התקפה
מצרית היא טירוף מבחינה צבאית,
לא האמינו גם להכנות המצריות כשכבר
היו בשלב מתקדם .
אבל המצרים היו מוכנים למעשח־הטי־רוף,
למרות שידעו שזהו מעשה־טירוף.
יתכן מאוד שלא האמינו אפילו בהישגים
שהשיגו בימים הראשונים של המילחמה.
אם כן, למה עשו זאת ז
אנוואר אל־סאדאת, והעם המצרי כולו,
הגיעו לסוף הדרך. אחרי שברית־המוע-
צות נטשה אותם כדי להתקרב לארצות-
הברית, ידעו שאין כוח בעולם שיכפה
על ישראל נסיגה מסיני. מאחר שמנהיגי
ישראל הודיעו בפירוש על כוונתם לספח
לפחות חלק ניכר מסיני, היתה בפני מצ ריים
הברירה: לנהל משא־ומתן עם יש ראל,
תוך נכונות לוותר על חלק מסיני
— או להיכנס להרפתקה צבאית.
היתד. גם אפשרות שלישית: לא לע שות
כלום. אבל אי-עשייה היתה, למע שה,
השלמה עם הישארות כל סיני גידי
ישראל.
במצב זה איים סאדאת וחזר ואיים.
איומיו היו כד. רבים, והוא עצמו הפריך או תם
לעיתים כה קרובות, עד שהיה קל
להתייחס אליהם בזילזול.
אולם זילזול זה היה בלתי־מוצדק. היה

צריך להיות ברור לכל בר־דעת שבמוק דם
או במאוחר לא יהיה לסאדאת מנוס
מן ההרפתקה, מאחר שאי־הוויתור על סיני
הפך לעניין מקודש בעיניו ובעיני עמו.

ץ* ה רוצים,
1Jלהשיג?

יכולים,

המצרים

לדעתם, לא היה להם מה להפסיד.
במיקרה הטוב ביותר (למענם)

יכלו

לכבוש חלק מסיני, לתפוס את הגדה ה־מיזרחית
של התעלה, להניף שם את ה דגל
המצרי, ולהישאר שם אחרי כניסת
הפסקת־האש החדשה לתוקפה.
במיקח* .רע יותר (למענם) יכלו, אחרי
ההישג הראשון, לסגת לגדה המערבית. גם
אז היתד. הפגנת־הלוחמה מחזקת את לב
העם המצרי, מפגינה את אי־נכונותו לוותר
על סיני, ומכריחה את המעצמות לחשוב
מחדש על כפיית שלום.

| \ 1 n־ של צה״ל ברמת־הגולן. טור
!״I Hהחח
תיגבורת של שיריון צה״ל דו־
IAJII JIJIS1IM
הר על הכביש לעבר קו הפסקת האש בין טנקים לשיריוניות

י שלא האמין באפשרות זו, יכול
היה להתייחס בזילזול לסימנים ש היו
ערב יום־הכיפורים לריכוזים גדולים
של כוחות־התקפה מצריים וסוריים. אפשר
היה לחשוב שזהו בלוף נוסף.
מבחינה מסויימת, חזר כאן מה שאירע
במאי . 1967 גם אז החל הריכוז המיצרי
במפתיע, ערב חג ישראלי — יום־חעצ־מאות.
הכל האמינו שזהו בלוף. עברו
שלושדדארבעה ימים לפני שההנהגה המדינית
התחילה להתייחם ברצינות ל איום,
והחל הגיוס הכללי של כוחות־המילואים
בישראל.
בדיעבד, בעזרת החוכמה־שלאחר־מעשה,
ברור כי בחירת יום־הכיפורים מצד המצ רים
והסורים היתר. הגיונית. הערבים יוד-

עים שזהו יום שבו משותקת ישראל
כימעט כליל. היום היחידי בשנה שבו
אין בישראל רדיו וטלוויזיה (שערורייה
שעוד יהיה צורך לדון בה) .כלומר, יום
שבו יש להניח שהקווים הצבאיים תפוסים
* באחד במאי 1975 הופיעה בהעולם
הזה ( )1861 כתבת שער תחת הכותרת
״לקראת סיבוב רביעי?״ שהזהירה מפני
אפשרות זו.

סוריות העולות באש. התקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן,
לאחר התקפת הסורים ביוס־הניפוריס, הצליחה להדוף את
כוחות השיריון הסוריים חזרה אל קו הפסקת האש של .1967

zamm im m. /

כאן 1ה

mmam

הת חיל: ה סולל ה המצרית מול איסמעיליה, כאן

פחות מן הרגיל, והמדינה כולה שקועה
באווירה דתית.
כך פרצה מילחמת יום־הכיפורים.
עוד מוקדם לנסות להעריך את כוח-
הלחימה של המצרים והסוריים, ולהש וותה
למילחמות אחרות. דבר אחד ברור:
רבים בישראל התפתו לחשוב על ד,מיצ־רים
והסורים במושגים של המילחמה ה אחרונה,
מבלי להבין שלעולם אין מיל־חמה
אחת דומה לשנייה.
ב־ 1948 לא היה הצבא המצרי צבא רע.
חייליו לחמו לא פעם באומץ־לב, בייחוד
בעמדות־הגנה. הם הדפו את ההתקפות
הראשונות של צה״ל באשדוד, והובסו
לבסוף במישלסי הלץ רק אחרי קרבות־כידונים
מרים ביותר. כיס־פלוג׳ה לא נכ נע
עד הסוף.
ב־ 1956 התמוטט הצבא המצרי מייד.
אבל יש לקחת בחשבון שני גורמים:
צה״ל השיג הפתעה גמורה, וחדר לעורף
המצרים עוד לפני שאלה ידעו מה קורה
להם, והבריטים והצרפתים איימו על העורף
שלהם בתעלה. המצרים נטשו את
נעליהם וברחו על נפשם.
דבר דומה קרה ב־ .1967 חיל־האוויר ה מצרי
הושמד בשעות הראשונות. טורי־השריון
של צה״ל חתכו בצבא המצרי כמו
סכין בחמאה. יחידות רבות ננטשו על־ידי
מפקדיהם. ההתמוטטות היתה גמורה,
ושוב נתן הצבא המצרי דוגמה עגומה
של צבא מובס ומוכה, מחפורר ומתפרק.
אותה התמונה לא היתד. צריכה לח זור
על עצמה, בהכרח, במצב שונה, כ שהצבא
המצרי תוקף, ומחזיק לפחות במשך
זמן־מה ביוזמה בשהה־הקרב. גם הצבא
הגרוע ביותר מתנהג אחרת בשעת
התקפה והתקדמות מאשר במצב של כי תור
ותבוסה.

הוק

אהד

מראש•

הגשר

המילואים
ועד שיתארגנו העוצבות המגויי־סות,
יספגו מהלומות מכאיבות למדי.
כוחות השיריון והרגלים הסדירים שהח זיקו
בקווים, נאלצו להילחם נגד כוחות
עדיפים עליהם בהרבה בכמות ובציוד.
כתוצאה מכך הם סבלו אבידות לא מע טות
ובמיקרים מסויימים נאלצו לסגת כדי
לתפוס קווי־הגנה חדשים וכדי להיערך
מחדש.
זו היתה תופעה חדשה שצה״ל ואזרחי
ישראל היו צריכים להתמודד עימה. כי
מאז. מיבצע קדש פונק עם ישראל בניצ חונות
קלים במידה יחסית. העובדה ש כמעט
בכל הקרבות שנערכו בעשרים ה שנים
האחרונות בין צה״ל לבין כוחות
ערבים סדירים ובלתי סדירים, היתה תמיד
ידו של צה״ל על העליונה, הפכה מצב
זד. לוודאי ומובן מאליו בכל מצב כמ עט,
בעיני הישראלים.
התפיסה שתמיד, ולא חשוב עד כמה
קשה המערכה, חייבים הישראלים לגבור
על אוייביהם, גם כשהם מעטים מול רבים
וחלשים נגד חזקים, השתרשה עמוק כל בך
בתודעת הציבור הישראלי, עד שקשה
היה לו תחילה לקלוט שבמילחמה אפשר
לפעמים לספוג גם מהלומות מכאיבות
ולהפסיד קרבות לפני שמנצחים את המיל־חמה
כולה.
לכן, כאשר הופיע שר־הביטחון משה
דיין בפני הציבור במוצאי־יום הכיפורים,
הוא היה צריך להשתמש בנימה אפולוג טית
לכל אורך דבריו, בדי לתרץ. ולהס ביר
את ההישגים בהם זכו הצבאות הער בים
בימים הראשונים. של המילחמה.

ך* ערפל הקרל, כשאל הציבור מגי־
02 עות ידיעות מקוטעות וסותרות ממקו רות
שונים, וכשידיעה רודפת ידיעה וה מצב
בחזית משתנה תוך שעות ספורות
ץ* ד קרה שכיום וחצי הראשונים מקצה אל הקצה, קשה היה לישראלים
^ של המילחמה בשתי החזיתות, הן ב לקבל תמונה ברורה של מה שאירע ביום
חזית התעלה והן בחזית רמת־הגולן, השי וחצי הראשונים למילחמה.
גו צבאות מצריים וסוריה הישגיס, שבכמו־לא
היתד. כל סיבה להסתיר את
תם לא יכלו להתפאר באף אחת מהמיל־ האמת. במיתקפתם הראשונה זכו המצרים
חמות הקודמות.
והסורים במיספר הישגים. אומנם לא היו
אחד האינטרסים העליונים של מנהיגי אלה הישגים משמעותיים לגבי המשך ה־ערב
היה לשבור בקרב עמיהם את תד מילחמד. או תוצאותיה (כמו למשל, ההי מית
״הישראלי הבלתי מנוצח.״ ההישגים שג של השמדת חיל־האוויר המצרי ב שהשיגו
צבאות מצריים וסוריה בימי המע שעות הראשונות של החמישי ביוני ,)1967
רכה הראשונים, נוצלו מייד על־ידי שי וגם לא הישגים ניכרים בהשוואה למה
רותי התעמולה של הערבים כדי להוכיח שיכלו להשיג בהתחשב ביתרון ההפתעה
לעמיהם שאי היכולת לגבור על הישרא ועדיפות הכוחות שלהם. אבל היו אלה
לים היא רק אגדה וכי חל שינוי בדמותו הישגים שאסור היה להתעלם מהם ולזל של
הלוחם הערבי.
זל בערכם.
מבחינה מסויימת היתה בכך משום תו בחזית
התעלה הצליחו המצרים לבצע
עלת עקיפה גם לגבי הציבור הישראלי.
צליחה בהיקף נרחב, להקים שני ראשי
משום שהזילזול באוייב והפחתת הערך
גשר, להעביר כוחות שיריון ורגלים ני שלו
עד כדי בוז ול$ג, הם סכנה שכל
כרים לצידה המזרחי של התעלה, זה ש איש
צבא נבון נזהר ממנה.
המצרים והסורים זכו להישגים בימים היה בידי ישראל, ולהתגבר על מה שנק הראשונים
של המילחמה לא משום שצב רא ״קו בר־לב.״
מאז תחילתה של מילחמת ההתשה התאותיהם
השתנו ולא מפני שצד,״ל הש תנה.
צורת המילחמה היא שהשתנתה. ה נהל בקרב המומחים הצבאיים בישראל
פעם היו הם התוקפים והיוזמים. הפעם ויכוח לוהט, שלא נשמר בסוד, לגבי ה הם
היו המפתיעים. גם ריכוז הכוחות דרך בה יש להתגונן בחזית התעלה. בעוד
שלהם בשלבים הראשונים היה עדיף על. שתפיסה אחת טענה כי יש להחזיק בקו
זה של צה״ל. במצב זה היה רק טבעי המיע של התעלה ממש, בזיי למנוע מהמצ שכוחות
צה״ל עליהם הוטל לבלום ולה רים כל אפשרות של חציית התעלה והקמת
דוף את המיתקסה הראשונה עד שיגוייסו ראשי־דשר בגדה הישראלית, אמרה תפי־

פתח לצריחה

כך נראה מקרוב מישטח הנחיתה שהכינו המצרים
בצד המיצרי של התעלה לקראת צליחת התעלה. בתוך
סוללת העפר נחפר פתח, שניסתם זמנית בשקי־חול. מאחורי שקי החול הוכנו בהסתר
סירות גומי וגשרים ניידים. עם הפלת שקי החול נבקע פתח דרכו יכול היה כוח מצרי
גדול להתחיל בחציית התעלה לעבר הכוחות הישראלים היושבים במעוזים ב״קו בר־לב״.

סד. מנוגדת, כי יש לבנות את קו ההגנה
עמוק יותר בתוככי סיני.
בתקופה בה כיהן חיים בר־לב כרמטכ״ל,
ניצחה התפיסה של אחזקת קדהמים של
תעלת־סואץ. כתוצאה מכך הוקמה מערכת
הביצורים על התעלה שכונתה בשם ״קו
בר־לב״ .היתה זו מערכת של מעוזים
מבוצרים לאורך כל קו התעלה, שהמיר־ווחים
ביניהם כוסו על־ידי סיורי שיריון
וארטילריה מהעורף.
בתקופת מילחמת ההתשה הוכיחו מעו זים
אלה את עצמם כאשר הצליחו לב לום
נסיונות פשיטה של יחידות קומנדו
מיצריות קטנות. בהקמתם וחיזוקם של ה מעמיס
הושקעו מאות מיליוני ל״י, כש המענה
העיקרית היתד, שזהו המחסום
אשר ימנע מהמיצרים לצלוח את התעלה
ולהחזיק מאחז בסיני.

המציאות החדשה שנוצרה מאז יום־דד
כיפורים בתעלה היא שהוכיחה איזו מ שתי
התפיסות היתה המוצדקת .״קו בר־לב״
לא היה מסוגל לעצור צליחה בקנה-
מידה נרחב, כאשר כל עוצמתו של הצבא
ד,מיצרי גוייסה למטרה זו.
תוך שעות ספורות הצליחו המיצרים
להקים מאחזים בגדה הישראלית של ה תעלה,
להקים גשרים על פני שמונים
המטרים של המים שהפרידו בינם לבין
הביצורים הישראליים, ולהזרים אל סיני
מאות טנקים וכוחות רגלים ניכרים, בדיוק
כמו שמכתיבה הדוקטרינה הסובייטית ל צליחת
מיכשולי מים, לפיה פעלו.
כוחות צד,״ל שהחזיק) את הקו ניהלו
מילחמה נואשת וקשה נגד הכוח הפולש.
כאשר תבוא השעה לספר את סיפור הקרב
(חמשך בעמוד )8

(המשך מעמוד )7
על ״קו בר־לב,״ ייחשף אפוס גבורה אנושית
יחיד במינו. אלא שגם סיפורי גבורה
אלה אין בהם כדי לשנות את העובדה
הפשוטה בי ״קו בר־לב״ לא עמד במשי מה
שלשמה הוקם: למנוע את חציית
התעלה על־ידי הצבא המצרי.

חזית הסורית היו ההישגים של
הכוח התוקף משמעותיים הרבה פחות
מאשר חציית התעלה בידי הצבא המצ רי.
אולם ברמת־הגולן היתד, הסכנה אחרת

לגמרי.
במילחמת ששת־הימים גמעו כוחות
השיריון המסתערים של צה״ל מאות קי לומטרים
מדי יום. הם ניהלו מערכה בחזית
רחבה והתקדמו במהירות מסחררת.
לגבי כוח שיריון מרוכז ומסתער אין זו
בכלל בעייה להתקדם כמה עשרות קי לומטרים,
אפילו כשהוא נתקל בהתנג דות
עקשנית.
מאחר שרוחבה של רמת־הגולן אינו
עולה על 30 קילומטר, הרי כל מה ש הסורים
היו צריכים לעשות כדי להגיע
להישג משמעותי, היה לתפוס שטחים
מצומצמים באופן יחסי ולהתקדם מיספר
קילומטרים שאין להם שום משמעות בקצב
השיריון.
ואומנם, ביומיים הראשונים של המע רכה,
נדמה היה ברגעים מסויימים, כי
הסורים מצליחים להשיג הישגים כאלה.
בכמה מקומות הם עברו את קווי הפסקת־האש,
והתקדמו תוך לחימה מרה מאוד
בכוחות שיריון ישראליים, מיספר קילו מטרים
כתוצאה
מכך התנהלו ברמת־הגולן קר בות
שיריון מהמרים ביותר שידע
חיל השיריון של צה״ל מאז הקמתו. לא

היו אלה קרבות הכרעה, בהם מנצח כוח
טנקים אחד את יריבו, משמידו וממשיך
להתקדם. היו אלה מערכות דדקרב, של
התקדמות, נסיגה, התקדמות חוזרת ושוב
נסיגה. מיספר עמדות בעלות השיבות עברו
תוך שעות ספורות מיספר פעמים מיד
אל יד.
עובדה זו כשלעצמה מהווה הישג עבור
הסורים. שכן, בעבר, לא אירע כמעט אף
פעם שכוח צבאי ערבי שהוכה ואולץ
לסגת, ניהל קרב נסיגה וחזר ותפס תוך
קרב את העמדות מהם נופנף.
בשעות מסויימות הצליחו הסורים אפי לו
לרכוש כמה עמדות יתרון. הם הצליחו
להיאחז במיתחמים שכבשו ולהחזיק בהם,
לפני שנאלצו לנוטשם, כאשר תוגברו כוחות
צה״ל וחיל־האוויר שותף אף הוא ב מערכה.
בשתי
החזיתות היתה זו מילחמה מהסוג
שצה״ל ואזרחי ישראל לא הורגלו בה עד
כה. לא היתה זו מילחמת מנוסה של
הערבים. לא היה זה מירדף אחרי כוחות
שבורים, המסירים את נעליהם ובורחים,
אלא התמודדות של ממש, בה נוטה הכף
מדי פעם לצד אחד ובה מוקז דמם של
כל המתכחשים גם יחד.

יך ניתן היה להסביר שינוי קיצוני
זה בלוחמה הערבית?
מן הבחינה הטכנית לא עורערה העליו נות
של החייל הישראלי. כשהיה מדובר
בקרבות אויר או בהפעלת ציוד חדיש
ומתוחכם בשיריון ובארטילריה, נשאר
עדיין פער גדול בין הלוחם הישראלי ללוחם
הערבי.
אבל מבחינת רוח הלחימה, התגלתה
הפעם תמונה שונה לגמרי אצל הצבאות
הערביים, מזו שהישראלים הורגלו לה.

יתכן היתד, בציה נראה

והדבר נובע מכך שבפעם הראשונה
לחיילים הערבים במלחמה זו מוטי למלחמתם,
והם לחמו על מה ש היה
להם כאדמתם, כדי לשחררה.

עוידה היא שגם כאשר ספגו מכות אנו שות
בקרבות, הן ברמת־הגולן והן בתעלת
סואץ, לא הגיבו הטחות הערבים פמו
בעבר. בעבר די היה במכת־מחץ כדי
לשבור אצלם את המוראל, להפחיד את
קציניהם ולערער את כל האימון בסולם
הפיקוד.
תמונה כזו לא חזרה הפעם. במספר קר בות
נלחמו המצרים והסורים בחירוק שי ניים,
מלחמה רצינית ביותר. ניכר היה
עליהם שהם למדו את מלאכת המלחמה,
שיננו היטב את הדוקטרינה הסובייטית
והשתדלו להילחם כמו שכתוב בספרים.
מפקדיהם לא נשברו וחייליהם לא נטשו
במרבית המקרים את כלי רכבם ופתחו
במנוסה אחרי כל היתקלות באש.
תו¥עה זו הופכת את מלחמת ״יום הדין״,
כפי שכינה אותה הרמטכ״ל רב־אלוף דויד
אלעזד, למלחמה עיקשת, מסובכת ורבת־תפניות.
טועה מי שסבור כי הניצחון יושג
הפעם, כסו במלחמות הקודמות, בקלות,
תוך זמן קצר
מבחינה זו עושים הפרשנים והכתבים,
המתרברבים והמבטלים את האדיב, שירות
רע לציבור המורגל לקבל רק סיפורי נצ-
חונות וגבורה, שיתקשה לעכל, כאשר
תגיע השעה לכך, סיפורים שאינם מצויי רים
בצבעים ורודים ובהירים כל כך.

אחד המיפשולים של עמי ערב בדרך
לשלום היה טמון לא בעצם התבוסה ה צבאית
•שנגרמה להם במלחמות הקודמות,
אלא בחשפלה הלאומית והאישית שהיתה
ברוכה בכך. העובדה שהם הוצגו כלפי
העולם כמוגי-לב, כפחדנים, בנטולי-כבוד
אנושי, כאספסוף של תת־אדם, היא שמנעה
מהם כל יכולת לחשוב אפילו על שלום
עם ישראל, הגורם הישיר להשפלתם.
אם בתום מלחמה זו, שתהיה כנראה
ממושכת ואכזרית מכל שידע המרחב עד
כה, יסתבר כי תדמיתו של הלוחם הערבי
שופרה, וכי למרות שנחל הפסד במלחמה
הוא לא הושפל שוב, עשוי הדבר בצורה
אבסורדית לתרום להתפתחות היחסים בין
מדינות ערב וישראל בעתיד.

ץ* דינות ערג פתחו במלחמה הזו כדי
להשיג הישגים טריטוריאליים או צבאיים.
מהבחינה הזו היתה ההרפתקה שהחלו
בה מעשה טירוף חסר תכלית והגיון, שגרם
אבידות כבדות בנפש וברכוש לעמיהם,
אבל נראה שהמניע האמיתי מאחורי ההתקפה
היה הרצון להילחם על ״הכבוד הערבי״
.לאדם מערבי שאינו רגיל לחשוב
במונחים של המזרח, נראה נימוק כזה
כסיבה למלחמה מבוטל ומטורף. אבל ב סדר
העדיפויות של אנשי המזרח, תופס
ענין הכבוד מקום בראש סולם העדיפויות.

אם במלחמה הזו, בה מכו צבאות מצריים
וסוריה שוב מכה ניצחת, תעלה יחד עם
המפלה קרנו של מה שקרוי ״הכבוד ה^
יתכן ודווקא שינוי קיצוני זה בצורת
הלוחמה הערבית, הגורם קשיים מבחי ערבי״ ,עשויה דווקא מלחמת דמים אכז־נה
צבאית, עשוי להעניק לישראל יתרו ,רית זו — מטורף ככל שיהיה הרעיון —
נות מבחינה מדינית.
לפתוח דרך לשלום.

המיפנה: טנקים של צה״ל נעים למיתקפת־־נגד מול השריון המצרי שצלה אח התעלה