גליון 1888 מתאריך 7 בנובמבר 1973

לקראת חידוש

צה״ל
וח״דים מארי משוחח, בקו הפסקת־האש
בסואץ

בשבוע שעבר, יותר משבוע אחרי
שנכנסה הפסקת־האש לתוקפה, ביקשנו
מדובר צה״ל לאפשר לעורך העולם הזה
לסייר בקווי החזית החדשים בתעלת־סואץ,
על פי אותה פרוצדורה המקובלת לגבי כל
עיתונאי. כל מי שביקר בגדה המערבית של
תעלת־סואץ, יודע שצה״ל נוהג יותר מ־בנדיבות
בסיורים שהוא עורך לעיתו נאים
מקומיים וזרים ולאחרים באזור זה.
פרוטקציונרים ומתעשרי־מילחמה הנהנים
מחסותם של גנרלים, זוכים אפילו לטיפול
של א״חמים בתחום זה. אבל צה״ל, לפי
הוראה של לישכת שר־הביטחון, אסר על
אורי אבנרי לרדת לקווים, בתירוץ כי ״אין
מתירים לאישים. פוליטיים״ לרדת לחזית.
איסור זה היה יותר ממגוחך. אבנרי
לא ביקש לרדת לתעלה כאישיות פוליטית,
אלא כעיתונאי, הנושא תעודת־עיתונאי
ממשלתית.
הניסיון למנוע מאבנרי ביקור אצל חיילי
צה״ל, בתעלה היה חלק מהתהליך שהיתגלה
מאז פרוץ המילחמה, להפוך את צה״ל
לאחוזתו הפרטית של המערך, כשמאות
ואלפים מעסקני המערך מגוייסים לתפקידי
פוליטרוקים, מנהלים במדי צה״ל תעמולה
פוליטית מובהקת.
האיסור נראה מצחיק עוד יותר לאור
העובדה שבמהלך המילהמה סייר אבנרי,
כמו שאר חברי המערכת, בחזיתות השונות

טנקיסט קורא את הגיליון האחרון של ״העולם הזה״ במבואות העיר סואץ
חזרה כללית לקראת ההסתערות
אבנרי :״מבקר אצלנו עכשיו השר אורי
אבנרי...״
פעם נוספת יכולנו לעמוד מקרוב על
ייחודו של העולם הזה כעיתון שוחר־שלום
המקובל בקרב חיילי צה״ל ושרעיונותיו
משמשים תמיד נושא לוויכוח ער ומתמשך
בין אוהדים ומתנגדים. היחס ההדוק של
החיילים, היתגלה גם בשורה ארוכה של
חוויות אחרות.
כך, למשל, הזדמן אבנרי לגולן בימים
האחרונים של המילחמה, נקלע במיקרה
למקום שם התרכזה יחידה של חטיבת
גולני שעמדה לתקוף את מוצב החרמון,
אשר הוחזק עדיין בידי הסורים. אבנרי,
חילק לחיילים חבילות של גיליונות ישנים
של העולם הזה, וד,הסתערות של חיילי
גולני על גיליונות העיתון נראתה כימעט
כמו חזרה כללית לקראת המיתקפה ש עמדו
לבצע תוך שעות מעטות.
המגע הרצוף בין החיילים לעיתון נמשך
כל ימי המילחמה, למרות הניתוק. עשינו
מאמצים לשגר מיספר רב ככל האפשר
של עותקים מכל גיליון חדש שהופיע,
מייד עם הופעתו. ניתן היה למצוא את
העולם הזה בקווים הקדמיים בידי אלופי
צה״ל, בידי לוחמים פשוטים וגם, במקרה

האלוף שרון בגדה המערבית
ויכוח ער בין אוהדים ומתנגדים
בעצם ימי הקרבות. הוא עשה זאת בחזיתות
הדרום והצפון כעיתונאי, אבל כמו כל
אחד מאיתנו עסק תוך כדי כך בחלוקת
עיתונים לחיילים ובהעברת פריסות־שלום
ומיכתבים לאלפים לעורף.

אולי יותר מכל עתון אחר בישראל
סבל העולם הזה במילחמה זו לא רק
מגיוס חברי המערכת, אלא מגיוסם של
קוראיו. מאחר שרוב קוראי העולם הזה
הם גברים בגיל גיוס, נמצא החלק חארי
של קוראי עיתון זה בין הלוחמים. ביקו־רינו
בחזיתות איפשרו לנו לעמוד במגע
ולשמור על קשר עם החיילים.
בעוד שעיתונות העולם ורוב העיתונות
המקומית דיווחו כאילו תרמה המילחמה
הנוכחית לחיזוק ההשקפות הניציות בישראל
ולנטיה קיצונית ימינה, קיבלנו אנחנו במהלך
סיורינו את הרושם שדיעה זו היא
מוגזמת ביותר.

נילוויתי אל אבנרי באחד מסיוריו בחזית
הדרום. היה זה ביום ה־ 12 למילחמה,
היום השלישי לפריצה לגדה המערבית
של וזעלת־סואץ. נסענו בטור ארוך של
לוחמים שנע לתגבר את כוחות צה״ל מעבר
לתעלה. כימעט שהופתענו מתגובות האהדה
ומקבלת־הפנים הספונטאנית הנרגשת
לה זכינו בכל מקום. להוציא מקרה אחד,
של רב־סרן במיפקדה עורפית, פקיד בכיר
במישרד־האוצר שגויים למילואים והתנפל
על אבנרי בחמת־זעם, כינה אותו ״רפי-
טיסט״ ואף איים לירות בו, היו כל שאר
התגובות מצד אוהדי העולם הזה ורעיונותיו
ואף מצד מתנגדים, לבביות, חמות ולפעמים
נרגשות ונוגעות־ללב. מעל גבי
הטנקים והנג״משים צעקו לעברנו קריאות
ביניים היתוליות .״הנה מגיע אבנרי ל השכין
את השלום!״ קרא בהיתול אחד
החיילים. ואילו חייל אחר מיהר לכתוב
על גבי גלוייה אותה מסר להעברה בידי

אחד, בידי שבויי־מילחמה מצריים ששוביהם
איפשרו להם להתבונן בתמונות ה־מילחמה
שפורסמו בעיתון. כל ימי המילחמה
זרמו אלינו ידיעות והדים ממקומות שונים
על יחס החיילים לעיתון ולרעיונותיו. אחד
מגיבורי המילחמה בחזית הדרום, מפקד
בדרגת ביניים שעלילותיו כבר עשו להם
שם, היתגלה כאוהד מושבע של העיתון.
יכולנו לעמוד על יחסם של הקוראים ה־מגוייסים
והלא מגוייסים אל גיליונות ה־מילחמה
של העולם הזה, גם משפע המיב־תבים
המגיעים לתיבת־הדואר של המערכת,
שבגלל המחסור במקום אין ביכולתנו
להדפיס את כולם. אני רוצה לצטט רק כמה
מהם•
קורא מפורסם הוא המזרחן הידוע
אהרון (״אהרונצ׳יק״) כהן, איש קיבוץ
שער־העמקים, ששיגר אלינו את המכתב
הבא: מאז היתה לי ההזדמנות להיווכח כי
אתם מביאים לידיעת הציבור דברים כ־חוויתם,
שאחרים גונזים מתוך שיקולים
פסולים למיניהם, הריני אחד מקוראי
שבועונכם. ואיני עושה זאת כאותם השופכים
בכל הזדמנות אש וגופרית על ״השבועון
המסויים״ וקוראים אותם בהיחבא, או
תוך הפגנת סלידה בהיות להם האפשרות

לכך. ראשי המערכת שלכם יודעים את בפעם הראשונה בתולדות העולם הזה
דעתי על חלקים מסויימים של השבועון נאלצנו להדפיס מחדש מהדורה שניה.
ולא אחת התווכחנו, האומוס חלקים אלה

תנאי הם להתמדתו העקשנית והנועזת, על
הקשר ההדוק בין העולם הזה לאפם
וחמתם של רבים וחשובים, השונאים חיילים השתקף לא רק במגעים האישיים.
אתכם שינאה פאתולוגית והיו שמחים ל־ היינו העיתון היחיד שבשבוע השני ל־חידלונכם,
לאו דווקא בשל הדברים שהם מילחמה הודענו על מיבצע מיוחד של
למורת רוחי, כי אם דווקא בשל אלה מישלוח עיתונים חינם לכל חייל ומגויים
שבגללם אני ושכמותי מייחסים לשבועון שיבקש זאת, לפי כתובתו הצבאית. קיבלנו
תפקיד פוליטי, הסברתי־חינוכי חשוב.
מאות בקשות של חיילים, רובם קוראים
ידוע כי חולק אני על גישתכם הפראג־ קבועים שהעיתון לא הגיע אליהם מאז
מאטית ועל האידיאולוגיה־של־חוסר־אידי־ גוייסו. כל בקשה כזאת נענתה.
מצד שני נמשכה התופעה, שהפכה כבר
אולוגיה. הכרתי היא, שכשם ש״בלי תיאוריה
מהפכנית לא תיתכן פעולה מהפכנית למסורת, בה רואה כל קורא של העולם
אמיתית,״ כך בלי השקפה ציונית לא הזה את עצמו ככתב־מילואים מגויים של
ייתכנו מאבק על בניית החברה הישראלית, העיתון. מכל החזיתות זורם אלינו באופן
על חינוך הנוער ועל עתיד העם היהודי. שוטף מידע וחומר, שאינו מתייחס כמובן
בתנאים כתנאי ישראל לא קל להתמיד לסודות צבאיים.
כך, למשל, אספו חיילי אחת היחידות
במאבק נגד הריקבון, השחיתות והצביעות,
הפושים כנגע ממאיר בריקמה החברתית בגולן תמונות פרטיות של חיילים סוריים,
שלנו, ונגד ״שטיפת המוח״ האדירה בכל נשותיהם וידידותיהם, שנמצאו במוצבים
הנוגע להבנת נסיבות ובעיות פוליטיות, אותם נטשו. רוב התמונות הן תמונות אילאו
דווקא מתוך גישה סוציאליסטית לו שיות מהסוג שחיילים בעמדות קדמיות נו חמת.
ברם, מה שהניעני לכתוב לכם שו הגים להצטייד בהם (ראה תמונה) כדי
רות אלה, הרי זה גיליונכם מ־ 31 באוק להיזכר בעורף. חבילת התמונות הגיעה
טובר. המבין משהו בעבודה עיתונאית ו למישרדי המערכת בצירוף בקשה לפרסמם
היודע את התנאים בהם אתם עובדים, אינו כדי שהציבור האזרחי יוכל ללמוד ״איך
יכול שלא להעריך גבוהה את כושר ה נראים פני האוייב.״
עבודה, את בהירות הראייה ואת כיש רון־
חיילים אחרים, שמצאו עיתונים ערבים
פשטות־הכתיבה, הבאים לידי ביטוי ב בהם פורסמו תמונות שבויים ישראליים,
מיוחד בגיליון זה. פרקים כמו ״מילחמת מיהרו אף הם לשלוח אלינו את העיתונים,
העולס שלא היתה,״ ״מילחמת סימני ה־ כדי שנפרסם את התמונות המופיעות בהם,

אבנרי עם לוחמים כסיני ביום ה־ 12 למירחמה
מגע רצוף למרות הניתוק

5ייין ין י

חיילים מתקהלים סביב אכנרי כציר הצליחה
לראות, להתרשם, לסקר ולדווח
שאלה,״ ״כך חיים בארץ גושן,״ סיפורו של
רמי וכן קטעים במדורי במדינה ויחסי־חוץ
— כל תאב־דעת וכל אדם חושב במדינה
זו, יימצא מפסיד אם לא קראם.
אכן, כשם שגם מי שאולי לא יוכל
להצביע בעד אורי אבנרי לכנסת יודה,
כי בלעדיו היה נוף הכנסת שונה לרעה
ממה שהוא איתו — כן גס מי שחולק עליכם
בעניינים שבגישה אידיאולוגית יסודית,
לא יכול שלא להודות: בלי ״העולם הזה״
נוף העיתונות הישראלית היה מאבד מידה
ניכרת מחיותו.
אבל המיכתב המרגש ביותר היה אולי
זה של שני חיילים, שחתמו בשם ״צמד
טנקיסטים ידידותיים,״ שכתבו לנו כדלהלן :
לנהג המכונית ,304—666 שאסף אותנו
בסיני — חן־חן. טרם שנכנסנו למכונית
צעק לעברנו איש־מילואים מבוגר :״ומהרו
שהוא לא ישפיע עליכם.״ ענינו לו :״אין
צורך להיזהר. אנחנו כבר מושפעים !״ הלוואי
והמילחמה תיפקח את עיני העברים
והערבים וסוף סוף יבוא שלום לאזורנו.
נ.ב אס לא ברור למישהו — נהג המכונית
הוא העורך הראשי של עיתונכס,
שאסף אותנו בדרך בלוזה־טסה.
ההד הפנטסטי שנוצר דווקא בעקבות דד
מילחמה למה שאומר העולם הזה, משתקף
אולי יותר מכל במה שאירע לגיליון האחרון
של עיתון זה. למרות שתגדלנו מראש
את כמות הגיליונות המודפסים, אזל העיתון
מיד עם הופעתו בכל רחבי הארץ.

במטרה להקל על מישפחות הנעדרים את
זיהוי יקיריהם שנפלו בשבי. לכל אלה,
ולהרבה אחרים, שגם בשעותיהם הקשות
ביותר מצאו פנאי לחשוב על העיתון,
נתונה תודתנו.
הפסקת־האש נכנסה לתוקפה. אבל שעת־החירום
עדיין נמשכת. במערכת קטנה ומצומצמת
כמו שלנו, שרוב אנשיה נעו־ייסים,
בה שיכלנו את אחד מחברינו, צלם
המערכת רמי הלפרין ז״ל, כשחבר אחר
של המערכת (עורך־הכיתוב עוזי הדרי)
נפצע במילחמה, איננו מפסיקים לחוש זאת.
למרות הקשיים, האיסורים וההגבלות,
נמשיך לשמור על הקשר ההדוק שנוצר
בין העיתון לקוראיו בימי המילחמה. גם
להבא נמשיך לשלוח את גיליונות העולם
הזה לכל אותם מגוייסים שיבקשו זאת,
לפי הדואר־הצבאי שלהם.
בגלל ההגבלות המוטלות על כל העיתונים
בתקופת החירום, אנו נאלצים להמשיך
ולהוציא את העיתון במתכונת מוקטנת
מאשר בימים כתיקונם. עם זאת, נעשה
כמיטב יכולתנו להמשיך ולמלא את חובתנו
העיתונאית, לדווח לקוראינו בחזית ובעורף,
נאמנים לסיסמא ״ללא מורא— ללא
משוא פנים.״

שי למערכת: תמונת קצין סורי וכלתו
כל קורא — כתב״מילואיס

גדל והולך של דלק למכוניות ולחימום הבתים.

כמישור המדיני עלולה מצוקת הנפט,
כמדינות אירופה בעיקר, להביא אם לא
לניתוק-יחסים מצד מדינות אירופאיות עם
ישראל, הרי לפחות למצב של הקפאת יחסים.
מדינות הנפט הערכיות ככר רמזו
בי יספקו נפט ללא הגבלה לבל מדינה אירופאית
שתנתק את יחסיה עם ישראל. ב
תנ!וון

ו>ה •קרה די עור אד
אם יודח נ־כסון?
האפשרות כי נשיא ארצות־הברית ריצ׳ארד ניכסון
יודח ממשרתו כנשיא או ייאלץ להתפטר, נעשית
מוחשית מיום ליום, ויש לה השלכות ישירות על
מדיניות ארצות־הברית כלפי ישראל ועל ישראל
עצמה.
אם יודח ניכסון או יתפטר, עשויים לרשת את
מקומו בבית הלבן או ג׳ראלד פורד, המועמד עתה
לכהונת סגן־הנשיא, או קארל אלברט, היושב־ראש
הדמוקרטי של בית־הנבחרים. העובדה ששניהם אוהדים
את ישראל אינה משנה דבר, שכן בכל מקרה
יתערער מעמד הנשיא והבית הלבן בעקבות פרישתו
של ניכסון, ויתחזק מעמדם של גופים כמו משרד־החוץ
ומשרד ההגנה האמריקאי. מאחר שכיום מושתתת
מערכת היחסים של ישראל עם ארצות־הברית באמצ עות
הקשרים דרך הבית הלבן, עלול היחס כלפי ישראל
להישתנות, לפחות בתחום הנכונות לאספקת־נשק.

לגבי ישראל טלול מצב בזה, שיביא ל
לערעור מעמדה של ארצות־הברית כעולם,
להיות דו־משמעי. מצד אחד יוחלשו כנראה
הלחצים האמריקאים על ישראל לקבלת פתרון
בפוי עם מדינות ערב. אולם מאידך
עלולים הרוסים כמצב בזה להעיז יותר ונשקפת
סכנה גדולה של התערבות רוסית
פעילה במזרח-התיבון.

הנפט -או״בה
העיקר ש ד שראל
הגורם העיקרי שישפיע בעתיד הקרוב על מעמדה
של ישראל בעולם הוא משבר הנפט, המתבטא במחסור

שלב זה עדיין עומדות הממשלות בלחצים, אולם מצב
זה יכול להישתנות.
המישור תשני בו עלול משבר הנפט לגרום לשינוי
היחס כלפי ישראל, הוא תחום דעת־הקהל במדינות
אירופה וארצות־תברית. מצוקת הנפט, מחדירה

את הסיבסון* הישראלי־ערבי לבל בית ואפילו
אוהדים מושבעים של ישראל עלולים לשנות
את יחסם במהירות באשר הדבר מתבטא
כעצירת מכוניותיהם או כאי-הסקת
בתיהם.

למרות המודעות אל בעיה זו, נראה כי ממשלת ישראל
ודעת־הקהל במדינה מתעלמים מההשפעה הקרטית
שעלולה להיות למצב זה לגבי מעמדה המדיני של ישראל.

שרי ת הקפת
ממ שלת לי כוד
למרות שהמערך התנגד תחילה בחריפות לרעיון
של צירוף הליכוד הימני לממשלה, באיצטלה של
״ממשלת חירום״ ,יש לכמה מראשיו הירהור שני.
הדבר נובע מן הפחד של המערך בפני בחירות,
על רקע המחדלים הביטחוניים והביקורת הקיצונית
הקיימת בציבור כלפי הממשלה.

ראשי המערך אינם מעיזים לדחות את
הבחירות בלי הסכמת גח׳׳ל. ראשי גח״ל
עשויים למכור את הבחירות תמורת צירופם
לממשלה. על רקע זה תיתכן התמקחות
כימים הקרובים.
התנאי המוקדם הוא, כמובן, התנגדות גמורה של
הממשלה לכל מהלכי־השלום, ונכונות לחידוש המיל-
חמה.

טי רוצה לד חו ת
אח הב חירו ת?

רקע קוניונקטורה פנימית. בין אלה: הרשימות העדתיות
השונות, ורשימתה של שולמית אלוני.
המילחמה מחקה למעשה את סיכויי הרשימות
האלה, מכיוון שהבחירות הקרובות (אם תתקיימנה)
תתנהלנה כולן סביב נושא אחד ויחידי: יחסי ישראל-
ערב, השלום והמילחמה. לרשימות שאיו להן עמדה
ייחודית בשאלה זו, אין מה לעשות בבחירות.

משום כך יוזמים אנשים במו אבנר שאקי,
שולמית אלוני ואחרים תנועה ציבורית לדחיית
הבחירות, מתוך תיקווה שכעבור
במה חודשים שוב יצופו ויעלו הבעיות ה
פנימיות.

א חרי שכל ה עו ת קי ם של הגיליון
האח רון של

ה עוו ! ס ר 1ר
אזלו — הו דפסהמה דו ר ה נו ס
פ ת של הגיליון, ו הי אנמצאת
ל מכי רהי חד עם גיליון ז ה.
הגיליון האח רון מכיל א ת
ה סי דרה :״כל מ ה שרצית
לדעת על ה מי לחמה _ ול א
העזו לספר לך.״

ציוד אמריקאי
לצה״ל
מסתבר בי האמריקאים התייחסו אל
הרבכת האווירית באל תרגיל שנועד לבדוק
את בושר ההעברה המהיר של ציוד אפ-
סניה שלם.

כין התועמלנים העיקריים לדחיית ה בחירות
נמצאים ראשי הרשימות שאיבדו
עתה בל סיכוי לעבור את אחוז-החם ימה.
ערב המילחמה הוגשו רשימות רבות, שצמחו על

צפויה אב טל ה
ל עו בדי העתונים
מצב־החירום והמחסור בנייר, שהביא
דרסטי של מיספר עמודי העתונים הגדולים
כבר גורם לאבטלה בקרב עובדי העתונים,
דובר בעתונאים, ואם מדובר בעובדי דפוס
לצימצום במדינה,
אם המומינהלה.

בשלב
זה מוצאים עובדים רכים לחופשות
כגלל המצב שנוצר. אולם אם יימשך
מצב החירום עלולים להתבצע פיטורים כקרב
עובדי העיתונים.

ב תי־ ה מ שפט
משותק!
בתי־המשפט בתל־אביב, משותקים. בגלל אי־הופעתם
של העדים ושל עורכי־דין בפני בתי־המשפט,
עליהם מודיעים כי גוייסו לצה״ל, נאלצים
השופטים לדחות משפטים רבים. התברר שמספר רב
של עדים ושל עורכי־הדין שלא גוייסו מנצלים את
המילחמה כדי להתחמק מדיון משפטי.

תופעה זו נובעת מתיקוותם של רכים,
שמייד עם הרגיעה בחזיתות, תבריז הממ1
שלה על חנינה. תיקווה זו אין לה על מה
להסתמך, שכן הפעם אין כל כוונה לחזור
על החנינה שהוענקה כעיקכות מילחמת
ששת־הימים.
לעומת זאת מצפים קרימינולוגים, שעם סיום ה־מילחמה
יפתח גל גדול של מעשי פשע, עקב אכזבתם
של צעירים שיחזרו לחיים האזרחיים מזועזעים ממו־ראות
המילחמה.

** ריכים לומר את הדברים באכזריות חשופה :
£כעוד אנו אבלים טל חללי המילחמה ה אחרונה,
ככר נכתב לנגד עינינו התסריט של
המילחמח הכאה.
המילחמה הבאה עלולה לפרוץ בעד כמה חודשים,
ואפילו בעוד כמה שבועות. היא לא תהיה פהות קשה
ופחות יקרה מהמילחמה שהיתה, אלא קשה יותר ויקרה
יותר.
אותם האנשים, ערבים וישראלים, הנושאים באחריות
למחדלים הנוראים של השנים האחרונות, ממשיכים לנהל
את המדיניות משני הצדדים.

וכל אחד מאיתנו, שאינו משמיע עכשיו
את קולו בדיבור חד-משמעי, יהיה אחראי לטרגדיה
הכאה ולקורבנותיה.
ך• יום הפסקת״האש, ה־ 22 באוקטובר , 1973 נולד
4סיכוי חדש לשלום בין ישראל ועמי־ערב. שוב
נוצרה הזדמנות היסטורית.
עמי-ערב החזירו לעצמם את כבודם, אך נוכחו לדעת
שגם בהתקפת־פתע מאסיבית אין בכוחם לסכן את קיום
מדינת ישראל.
הציבור הישראלי התפכח מאשליות של שנים, ונוכח
לדעת ששום ניצחון צבאי אינו מבטיח שלום.

כהשפעת ההלם של המילחמה, מוכנים העמים
לשינוי-ערכים, לקליטת רעיונות חדשים,
לעליה טל דרך חדשה.

ע 1דהילחחה?

כאילו לא היתה מילחמה. כאילו לא נפלו
הנופלים.

** נהיגי ישראל מתנהגים כאילו תבעייה היחידה
)04 תיא להשיג שלום והסדר בין ישראל וארצות־הברית.
כל הדיבורים מכוונים לעבר וושינגטון. אל וושינגטון
נוסעים השרים. עם וושינגטון מתווכחים בשצף־קצף. ביחסים
עם וושינגטון יש סכנות וסיכויים, משברים והישגים.
ובכל
הימים האלה לא היתד, אף פנייה ישירה אחת
אל העולם הערבי, אל המנהיגים הערביים, עמיהם וחיי־ליהם.
לא נאמרה אף מילה אחת היכולה לשנות את
רגשותיהם ומחשבותיהם, ולשכנע אותם שגם אצלנו
השתנה משהו.
מנהיגינו מתאמצים כל־כד להשפיע רק על ניכסון,
על קיסינג׳ר, על הסינאט ועל הציבור האמריקאי, עד

העימות הגלובלי הפיתאומי שיכנע גם את שתי המעצמות
הגדולות, ואת העולם כולו, שיש לפעול עכשיו
למען הסדר הבעייה לאלתר.

יתכן שמאז מילחמת-העצמאות לא היו הנסיכות
הפסיכולוגיות, הפוליטיות והצבאיות נוחות
יותר ליוזמת־שלום מכרעת, כמו באותו
יום.

ובהעדר שלום, תהיה מידחמה. עו דמילח

זי* הדרך האחת להשגת השלום ה״א: לפנות אל
( 1עמי־ערב עצמם.
יש לנו קול גדול. בטלוויזיה. ברדיו. במוסדות בינלאומיים.
באמצעות גורמים זרים. גם באמצעות האמריקאים.
הערבים שומעים אותנו.

הבה נגיד להם את האמת, כלי חוכמות.

הבה נגיד להם :
;,אתם ואומרים ששני דברים חשובים לכם: החזרת
השטחים שכבשנו במילחמת ש׳שת־הימים, ומציאת פיתרון
כלשהו לבעיית העם הפלסטיני.

״העם הישראלי רוצה בשלום. אכל הוא
יסכים רק לשלום שיש עימו ביטחון מוחלט
לקיום המדינה.
,,חוץ ממיעוט של קנאים, איו העם הישראלי משתוקק
לסיפוח שטחים. הוא, הסכים בעבר, והיא יסכים
בעתיד, לחלוקת ארץ־ישראל. אולם ההא לא יחזיר את
השטחים כל עוד אינו משוכנע שאכן, הושג שלום
אמיתי, ושניתן להבטיח אח ביטחון המדינה גם בלי
השטחים האלה.

!יית*השבוייפ היא מוקש חמור לא פחות.
!מים שונים רגישים כמידה שונה לגורלם
!זבויים. אין עם הרגיש לו יותר מאיתנו.
של שג
ומעולם לא היינו רגישים לו יותר מאשר הפעם,
מפני שמיפפר הנעדרים גדול כל־כך.

יי עיית הארמיה ובעיית השבויים יכלו להיפתר
1בנקל, בדרך השכל הישר והרגש האנושי, אילו נוצ רה
מייד תנופה לקראת השלום.
תחת זאת הפכו שתי הבעיות למכשולים ולאמתלות
להחנקת תנופה זו באיבה.
הערבים מדברים על גורל הארמיה ועל קווי ה־22
באוקטובר( .עוד קו, עוד צבא, יש כבר קו ירוק וקו
סגול. קו ה־ 22 באוקטובר עדיין לא זכה-בצבע משלו.
האם נמצא את כל צבעי הקשת, לפני שהדם האדום
יפסיק לזרום?)
מנהיגי ישראל מדברים על השבויים ועל ״יצוב ד,פ־סקת־האש״
.זה פותר אותם מכל צורה לחשוב על השלום
ולפעול למענו מייד.

זהו המצב ברגע זה. פושטי-הרגל משני
הצדדים ממשיכים כדיכוריהם הרגילים, שהביאו
לפשיטת-חרגל.
משני הצדדים יושבים החיילים וחולמים על שלום,
כפי שלא חלמו עליו מעולם. והמנהיגים ממשיכים כאילו
לא קרה דבר.

אם זח יצליח, כמו שזה הצליח לגבי יוזמת רוג׳רם
ויארינג, יחשבו מנהיגינו שזה ניצחון גדול. אם זח לא
יצליח, לפחות יהיה ניתן לצמצם את ה״וויתורים״ שיידרשו
מאיתנו.
זוהי דרך הגיונית, שהוכיחה את עצמה. היא איפשרה
לנו לשמור על כל השטחים המוחזקים מאז , 1967 מבלי
להפסיד את ידידות הממשלה האמריקאית !ואת העזרה
הפעילה שהיא נתנה לנו במישור המדיני, הכלכלי והצבאי.

והיא הובילה למילחמה.

וכויעל בך אפשר להתווכח בלי פוה. ותוך כדי
ויכוח זה, אפשר לשכוח את השלום ולהכין את
המילחמה הבאה.

הטרגדיה של המשפחות מאפילה על סיכויי
השלום ודוחה את מאמצי השלום — ובכו היא
גורמת לטרגדיה שניה.

לשם כך משתמשים ככד טכסיס אפשרי,
בכד כעייה חשוכה או כלתי־חשוכה הנקרית
כדרך.

כך יקרה גם הפעם. דרך זו אינה מובילה לשלום.
היא לא נועדה להוביל לשלום. היא נועדה
לאפשר !את החזקת כל השטחים, ללא שלום.

** ייד לאחר מכן קרו שני דברים, שפגעו קשה בנכד
( /נות הצדדים לשלום: כיתור הארמית השלישית
והתפוצצות בעיית השבויים.
הקרבות נמשכו אחרי מועד הפסקת־האש, ואז כיתר
צה״ל את הארמיה.
מבחינה צבאית, זה היה טבעי. כל צבא שואף לכתר
ולהשמיד את האדיב. לכוחות צה״ל בגדה המערבית של
התעלה היה חשוב שבעתיים לנתק את קווי־האספקה של
הארמית המצרית, המאיימת עליהם גם עכשיו מאחור.
אולם, השמדת הארמית לא תקרב את השלום, כשם
שהשמדת הצבא המצרי ב־ 1967 לא קידמה את תשלום.
בגלל כיתור הארמית נפתחת מיבת־פאנדורה של ויכוחים
והאשמות הדדיות: מי הפר את תפסקת־האש, מה
היו קווי ה־ 22 באוקטובר, האם יש לפתוח ציר לאספקה,

כל המכיר מישפחות אשר יקיריהן ״נעדרים״ ,יודע
עד כמה איומים יסורי אי־הוודאות. האם חי הבעל, או
מת 1האם נפל הבן בשבי וניצל, או שנשאר בשדה ז
בעייה זו והסתבכויותיה — העיכוב במסירת הרשימות,
קשירת גורל השבויים לקווי הפסקת־האש ולגורל
הארמיה המכותרת — מרעילות את האווירה דווקא בימים
המכריעים.

המתכונת היא פשוטה לגמרי.

מפעילים לחץ מירבי על הפוליטיקאים האמריקאים,
הזקוקים לקולות יהודיים. מנצלים עד תום את כלי־התקשורת,
שבהם יש השפעה יהודית מכרעת. משתמשים
בכל אלה סדי ללחוץ על הבית, הלבן ומישרד־החוץ.
משיגים נשק רב ככל האפשר, במהירות מירבית.
עדשים את הכל כדי למנוע יוזמת־שלום אמריקאית,
העשוייה להוביל ל,שלום כפוי״ אשר יחייב את החזרת
השטחים המוחזקים. אם אי־אפשר למנעה, מנהלים מיל-
חמת־גרילה עקשנית בדי לעכב את היוזמה ככל האפשר,
לצמצומה ולעצרה.

״אנחנו מובנים להבטיח מיד להחזיר את
השטחים אחרי השגת השלום והבטחת הכי
טחון. אולם נגשים הבטחה זו רק באשר נהיה
משוכנעים שאבן הושג השלום והוכטח ה־כיטחון.

הרוג
ישראלי בגולן -עוד?

(״פארי מאטש״)

שמתעורר הרצון לקחת את ראשיהם, להטיחם זה בזה
ולצעוק :
אין לנו מילחמה עם ניכסון! אין לנו מילחמה עם
קיסינג׳ר ! לא הם ירו בנו אתמול, ולא הם עלולים לירות
בנו מחר !

לא עימם
שות שלום:

אנחנו

צריכים

בוודאי,
הם חשובים. הנשק שהם מספקים לנו הוא
חיוני. הם יכולים להשפיע החפה על המצב, וגם על
הערבים.

אבל לא זו
להשגת השלום:

הזירה

העיקרית

חשלום צריך לקום בין ישראל ועמי־ערב. שינוי־הערכים
ההיסטורי צריך לחול בלב עמי־ערב ובלב עמנו.

אם לא בן, תכוא המילחמה הבאה. וכל אשר
נובל להשיג מאמריקה הוא נשק קטלני יותר
להרוג כו את צעירי האוייב, בשעה שהאוייב
ישיג נשק טוב יותר בדי לחרוג את צעירינו.
** ח שעושה ממשלתנו כיום בחזית האמריקאית הוא
!04 חזרה מדוייקת על מעשיה כשש ורבע השנים האחרונות.

סמך הצהרה זו, הבה נפתח מייד במשא־ומתן.
נסלק־נא מייד את המיכשולים הממשיים — קווי הפסקת־אש,
שבויים, פתיחת ציר לארמיה השלישית שלבם.
ונזוז קדימה, במהירות אפשרית, לגיבוש הסכם־שלום
מפורט, שעמנו ועמיכם יוכלו לאשר אותו במישאלי־עם.״
ני מאמין שבדרך זו ניתן כיום להתקדם לקראת
השלום בתנופה גדולה. אבל האמונה כלל איגד,
תשובה. אם נציע את הדבר והוא ל א יישא פרי — לא
הפסדנו דבר. להיפך, שיפרנו לאין־עדוך את מצבנו
הבינלאומי, הובחנו שרצוננו טוב יכן, ולא זזנו אף
ממילימטר אחת של שטח בבוש. ואם הדבר יישא פרי
— ואני משוכנע שזה יהיה כך נתקדם לקראת
הגשמת החלום המקנן ברגע זה בלב מאות אלפי חיילינו.

אך קבוצת פושטי-הרגל המנהלת את ענייני
המדינה — גולדה, דיין, גלילי, אכן ושות׳ —
אינה רוצה ואינה מסוגלת ללכת בדרך זו. ואם
יצטרך מנחם בגין לחבורה זו, ם איצטלה של
ממשלת ליכוד או חירום, ירחק סיכוי השלום
עוד יותר.
דרושה הנהגה חדשה למערך, והנהגה חדשה למדינה.
דרושה היערכות חדשה של כוחות התומכים בקו של
שלום, לעומת המחנה התומך בהעדפת הסיפוח על פני
השלום.
כל זח דרוש מייד. ההזדמנות, הגדולה לשינוי־ערכים
קיימת עכשיו. בל יום החולף מקטין את ס־כוי השלום
ומגביר את סכנת המילחמה החדשה.

יש רק כדירה אחת: או שלום, או מילחמה.
אין אפשרות שלישית.

מראה זה — יחד עם נאומי־התעמולה
של האופוזיציה הימנית, שניצלו נקודה
זו היטב כדי לנגח את הממשלה — הביאה
את המישפחות לידי שיא של זעם. איך
הסכימה הממשלה להפסקת־אש׳ מבלי להבטיח
את החזרת השבויים? איך מספקים
מזון לצבא מכותר, מגלי לקבל אף את
רשימת השבויים שבידי מצריים וסוריה?

קונים למישחק
^ י־אפשר היה להשתיק זעקה זו,
שיצאה מן הלב. אך יתכן שהיא השיגה
דווקא את התוצאה ההפוכה.
הזעקה עצמה העמידה את המצרים והסורים
על חומרת הבעייה לגבי ישראל,
ועל הלחץ הכביר המופעל על ממשלת
ישראל. ממילא עלה על דעתם לנצל גורם
זה לשם השגת יתרונות.
איסר הראל, מי שהיה הממונה על שרו־תי־הביטחון,
היה הראשון שהזהיר בפני
אפשרות זו. כאשר פנה אחד מחברי־הכנסת
מעל דוכן הכנסת אל ממשלות מצריים
וסוריה, וביקש את שיחרור השבויים למען
הכשרת האווירה לשלום, העיר: התגובה
תהיה הפוכה. הם יבינו שיש להם
קלף ביד, והם ישחקו על קלף זה.
כך בדיוק קרה. הבעייה הבוערת למצ ריים
היא פריצת הכיתור של הארמיה
השלישית. מכיוון שכיתור זה נוצר אחרי
הפסקת־האש, היתה לקאהיר האפשרות לנ־

יורם שחו בדמשק

ך* רגע ששככו הקרבות בדרום ובצו
פון, התל הקרב הגדול על גורל השבויים.
הוא עורר רגשות עמוקים לא
פחות מן המילחמח עצמה.
היתד, לכך סיבה מיוחדת. במילחמות
הקודמות, היתד, בעיית השבויים הישראלי?
,בעלת חשיבות מישנית בילבד. אמנם,
במילחמת־העצמאות נפלו בשבי מגיני גוש-
עציון וירושלים העתיקה, אך היחס אליהם
היה סביר. הלגיון הערבי של המלך
עבדאללה עמד תחת פיקוד בריטי, היחסים
עם המלך עצמו לא היו בגדר איבה קיצונית,
ולא היה חשש רב לגורל השבויים.
במילחמת סיני ובמילחמת ששת הימים
היתה היוזמה כולה בידי צד,״ל. שדה-
הקרב נשאר בידיו, וממילא לא נפלו
כימעט שבויים בידי הערבים.
כל זה השתנה במילחמת יום־הכיפורים.
במשך כמה ימים התקדמו צבאות מצריים
וסוריה, צה״ל נסוג, יחידות נשחקו, ומיס-
פר ניכר של חיילי צה״ל נעדרו.
כך׳ בפעם הראשונה, נוצר מצב שמאות
מישפחות בישראל לא ידעו מה גורל בניהן
— אם נהרגו ונשארו בשדה־הקרב, מעבר
לקווי צד,״ל, או נפלו חיים או פצועים בידי
האוייב. גורלן של מישפחות אלה, שהתנדנדו
בין תיקווה וייאוש, שכל צילצול
בדלת יכול היה לבשר להן כי אפסה
כל תיקווה או שבנם זוהה בשבי — נגע
לכל לב. לא היה כימעט אדם בישראל
שלא הכיר מישפחה כזאת, ושלא הושפע
מסיבלה.
סיפורים אגדתיים — מעודדים מצד
אחד, מדכאים מצד שני — נפוצו ברבים,
אחדים מהם היו נכונים. למשל: סיפורח
של אשה בחודש התשיעי להריונה, שמטום
בעלה הופל בדרום. חבריו העידו כי ראו
את המטוס מתפוצץ באוויר, ושלא ראו
מיצנח. האשה הבינה שבעלה נהרג, עברה
שבועיים של אבל עמוק. ואז הופיע שם
הבעל ברשימת השבויים הפצועים, שנמסרה
על-ידי מצריים.
הטבל יצר לחץ שלא היה כדוגמתו.
חיוני היה לקבל לפחות מידע דחוף לגבי
זהות השבויים.
בעיצומם של הקרבות הבטיחה גולדה
מאיר שלא תסכים להפסקת-אש בלי חילופי
שבויים. אולם גולדה לא יכלה לעמוד
בהבטחתה. הפסקת־האש נכפתה עליה באורח
אולטימטיבי על־ידי ממשלת ארצות-
הברית, שהיתר, בטוחה כי בהעדר הפסקת-
אש יתערב הצבא הסובייטי בקרבות. בגלל
אותו איום, גם הסכימה ישראל להעברת

מזון לארמיה השלישית המצרית, שכותרה
על־ידי צה״ל אחרי כניסת הפסקת־האש
לתוקפה.

סח את הדרישה בלבוש פורמלי סביר:
החזרת כוחות צר,״ל לקווי ד,־ 22 באוקטד
בר, היום בו נכנסה הפסקת־האש לתוקפה.

עשן הצבא המצוי מתפאר בשבויים

שבויים ישראליים בסוריה, כשידיהם כפותות, מוצגים בפני עתו 1אי־חוץ
פירוש הדבר: נסעת צה״ל מן הציר קא־היר—סואץ,
וחיסול הכיתור.
מכיוון שמועצת־הביטחון החליטה בפירוש
על כך, היה למצרים בסיס פורמלי
מוצק לדרישתם. הם קשרו את החזרת
השבויים לדרישה זו, מתוך תיקווה שהלחץ
לשיחרור השבויים יכריח את ממשלת
ישראל להתפשר עימם על נושא חיוני זה.
לגבי דמשק היד, המצב שונה. שם לא
היה ויכוח על קו הפסקת־האש, שנוצר
וגובש עוד לפני שהפסקת־האש נכנסה
לתוקף פורמלי. אבל לסוריה היתה דרישה
אחרת.
סוריה דרשה שישראל תתחייב לפעול
על פי ״אמנת־נ׳נבה״ .אמנת־ג׳נבד, אינה
אמנה אחת, אלא שורה של אמנות שהתקבלו
בוועידה בינלאומית שהתקיימה ב־ג׳נבה
ב״ 1949׳ בתום מילחמת העולם השניה,
בחסות הצלב־האדום הבינלאומי. אמנות
אלה הן סיכום ועידכון של אמנות
קודמות שהיו מקובלות עוד מהמאה הקודמת
בין האומות. הן מסדירות את היחס
לאוכלוסיה האזרחית ולשבויי המילחמה
בתקופת מילחמה. האמנה לטיפול בשבויים
אינה יחידה עצמאית בשורת אמנות אלה.
היא קשורה לכל האמנות הנוגעות ליחס
לאוכלוסיה האזרחית, ובין השאר לאמנה
הנוגעת לטיפול באוכלוסיה בשטחים הכבושים.
ישראל
מעולם לא חתמה על אף אחת
מאמנות ג׳נבח, אך הצהירה בהזדמנויות
שונות כי היא מקבלת עליה את כלליהן.
הסיבה הפורמלית לאי־הצטרפות ישראל לאמנת
ג׳נבה נובעת מהעובדה שהצלב-
האדום הבינלאומי, המופקד על ביצוע ומי-
(המשך בעמוד )24

שבויים מצריים ממערב לתעלה בדור צפונה אל המיכלאות 1

נועו , 1, 1

יצהר

פו נ ה

האליבי

לע קר ת הבית!

כולנו מקווים שזאת תוויה המילחמה
האחרונה, ושנעשה את כל המאמצים להשגת
שלום, אך דבר זה אינו תלוי רק
בצד שלנו. מה שכן תלוי בנו הוא המצב
בחברה הישראלית. המחשבה שאחרי ה־מילחמה
הזאת נחזור שוב לתור הזהב
של גולדה, לעושק ולשחיתות המתנהלים
בציניות מאחורי האליבי השדוף של, ביטחון
המדינה׳ ,היא בלתי ניסבלת. האם
למען זה הקריבו חיילינו את עצמם 1למען
זכרם הקדוש של אלד, שנתנו את חייהם
למען קיום עמנו, אסור לנו להרשות זאת.
אם לא למעננו — למענם.
טלילה סטן, תל־ אביב

מאחרוחלק ניכר מ סו כנינו ומרכב ה הובל ה של חבר תנו מגויי סי ם -אנו
נתק לי םבב עיו תהספקהס די ר ה של חל ק מ מו צ רינו ל חנויו תהמ כו ל ת בר חבי
הארץ.
ץ ויתוף הפעול ה ועזר תך, עקרת הבי ת, יאפ שרו לנו ל מלא אתהחסרב חנו ת
המכול ת שלך, ויזכו או ת ך חינ ם -ב מבר ש ת שיער שי מו שי ת לחייל,
או תהנ של ח בדו אר חוזר.
בע ת ביקורך ב חנו ת ה מכו לתס מני במשב צו ת ה מיו ע דו ת לכך בתלו ש הרצ״ב,
אתש מו ת מוצרי יצהר החס רי ם.
אתה תלו ש שלחי ל:

יצהר ־ ח רו שתש מני ם י שראלי ת בע־־מ, ת.ד8 2 ? .

תל־אביב.

ש מי ...כ תו ב תי..
שםוכ תו ב ת חנו ת ה מכול ת שלי

ס מני ב *-אתהפ רי טי םהחס רי ם ב חנו ת ה מכול ת שלך מ תו ך ר שי מ ת מוצרי יצהר ה עי ק ריי ם:

[ שמן סוייה, חרי ע וכר)
סבון ״אבוקדו״
״דו־סבוך
[ סבון ״מם זית״
][ £שמפו ״ממי׳
שמפו ״אבוקדו״
ממופוך

0קרם ״אבוקדו״
״אבו־עגילה״
אבו־עגילה

״סולידוכס״ ־ משחת שיניי ם

״סוליפס״ -משחת שיניים
״קריסטל״ ־ משחת שיניים
משחת גילו ח ״ממי
קצף גילוח ״ממי׳
אבקתכ בי ס ה ״ביונס״
מרכך כ בי ס ה ״נועם״
״נס״ מ ש חו ת ונוזל
״צחי״ לניקוי ש מ שו ת
״ריצאפון״ לניקוי רצפות

ראיתי את הישראליות המכוערות מתנפלות
על הסופרמרקטים בשביל לקחת,
אבל לא ראיתי תורים ארוכים בוועד-
למען־החייל בשביל לתת. לא ראיתי גם
תורים ארוכים בבנקים בשביל לרכוש
מילווה מילחמה. שמעתי את עסקנינו קוראים
לצאן מרעיתם לתרום כספים. אבל
לא שמעתי שהמיפלגות החליטו לוותר על
כספי תעמולת הבחירות כדי לחסוך את
דם הבוחרים שלהם. לא שמעתי גם על
שרי ממשלתנו, הדברנים הגדולים, שפתחו
את כיסיהם למען מילווה המילחמה. אני
מציע שבמקביל לצל״ש יונהג גם צל״ק
(״ציון לקלון״) אותו יעניקו החיילים לנבחרי
הציבור שהפגינו בפני עמם מסירות
מילולית ללא גבול בשעת סכנה למדינה.
ישראל פחי, חולון
הזמנה למכתב
שמחנו מאוד לקבל בחזית את עתונכם
על הפסקת־האש (העולם הזה .)1886 אף
שאיני נמנה על קוראיכם הקבועים ודיעותי
מנוגדות לשלכם, חייב אני להודות שנהניתי
לקרוא את הכתבות המעניינות ולעקוב
אחר ניתוחיכם.
מכל מקום, בקשה אישית לי אליכם.
בשער האחורי של הגיליון הנ״ל מופיעה
תמונת חיילת חמודה המתבוננת בראי.
הגברת פשוט מצא־חן בעיני. אני מילואימניק
בן 26 ואודה לכם במאוד באם תצליחו
לקשר בינינו. אשמח להתכתב עמה בזמן
הפסקת־האש.
רב״ט שמואל כרקוכיץ, צה״ל
מאחר שגם לנו לא ידועה זהותה של
החיילת, להלן כתובתו של חייל המילואים
ברקוביץ, במידה והחיילת תיענה לבקשתו
להתכתב עמו 962644 :רב״ט ברקוביץ
שמואל, דואר־צבאי ,2429 צה״ל.

למשפחות

המוסדות להש כל ה גבוהה מודיעי ב1ה ל קל
ציבורהסטודנט ׳

פתיחת שנת הלימודים נדחית בכל המוסדות להשכלה גבוהה. המועד החדש לפתיחת שנת הלימודים
יפורסם בבוא הזמן.
המוסדות להשכלה גבוהה נוקטים בכל הפעולות המתבקשות מן המצב כדי להבטיח את קיום
הלימודים בשנת תשל״ד.
המוסדות ממשיכים במשלוח הודעות קבלה לתלמידים חדשים לבתיהם. תלמידים מגוייסים שקבלו
הודעות קבלה וטרם הספיקו לשלם שכר לימוד, יוכלו לשלם עד מועד מאוחר יותר כפי שיפורסם.
ייעשו הסידורים הדרושים לגבי ראיונות, ייעוץ ובחינות לכל התלמידים שבגין המצב נמנע מהם
להופיע. הודעות על כך תפורסמנה ע״י כל מוסד בניפרד.
נעשו סידורים בכל אחד מן המוסדות לטפל בכל פניה של תלמידים.

האוניברסיטה העברית כירושלים
אוניברסיטת תל־אכיב
הטכניון — מכון טכנולוגי לישראל
מכון ויצמן למדע
אוניברסיטה בר אילן
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת הנגב

המכתבים הבאים, שנכתבו על־ידי חיילי
צה״ל מגיזות התעלה למשפחותיהם, ונשלחו
לעורף באמצעות כתבי ״העולם הזה״,
לא נשלחו ליעדם משום שהחיילים שכחו
לרשום על גביהם את שמות וכתובות
הנמענים הם מתפרסמים בזה לידיעת
המשפחות.
לאביבה שלום.
מוכרח להודיע לך ואולי אף לבקש
רשות להיכנס לארץ מוצאך. בעוד שעתיים
כנראה שכבר אהיה שם. חוץ מזה אצלי
הכל בסדר. אני משמין (גדלה אצלי כרם
רצינית) .מצב הרוח מרומם. את מתארת
לעצמך על איזה כלי אני נמצא. מחכה
לקבל מכתב ממך. יש לך שעתיים לקבל
את המכתב שלי ולהחזיר תשובה חיובית
(אם לא אסע לשם בלי רשותך) .ד״ש
בבית ולכל החברים.
אורי, צה״ל, סיני
אני שולח את המכתב הזה עם מישהו
הדומה לאורי אבנרי. אז בשביל הכף אני
שולח את המכתב. דרך אגב, שתדעו בערך
איפה אני נמצא — אז בסיני, במקום בטוח
מאין כמוהו.
שלום בחבוט, ד.צ ,3139 .צה״ד
העולם הזה 1888

השבוע השני להפסד,ת־האש לא הפחית את כמות סימני השאלה
שריחפו מעל מילחמת יום־הביפוריס. רהיסך־ ,הוא הגביר את מיספרם.
ככל שנחשפו והותרו יותר פרטים לפירסום. הלבה והתבהרה התמונה
של המחדלים המדיניים והצבאיים שליוו את המילחמה הזו מראשיתה.
חלק נוס?,מהקרחון הנורא של קיפאון המחשבה וקהות החושים המאפיינים
את הנהגת המדינה, שרק קצהו נחש!? עד כה, כיצכץ ועלה
מעל פני המים. השאלות המציקות הציקו עוד יותר, והתעלומות המטרידות,
ניקרו כעוצמה גדולה יותר. מסע הטישטוש והסחת הדעת של

ראשי השילטון, שנכנס להילוך־ גבוה כשמקהלה שלימה של כתבנים
ופטפטנים מנסה לחסות על האחראים לכיזיונות, לא הצליח לכסות
על כדטכר האימון החמור של העם כלפי מנהיגיו. לפני שבוע היה
העולם הזה העיתון היחיד שהעז לגלות את האמת על פרשיות
שונות, כמיסגרת ההגבלות החמורות הקיימות. בעקבותיו הלכו השבוע
אחרים בדי להרים את מסד ההשתקה וההעלמה שמנסה להוריד ההנהגה
סושטת-הרגל על המחדלים הכטחוניים. זהו פרק שני כסידרת התשובות
על כל מה שרצית לדעת על המילחמה, סרק שני אכל לא אחרון.
מטכ״־ל, היתגלד. כאחת הזרועות האיתנות והיעילות ביותר
בצה״ל. למרות הקשיים שנגרמו בגלל קווי האספקה
הארוכים לחזיתות, עבר המערך הלוגיסטי ממצב של
רגיעה למצב של מילחמה טוטאלית במהירות ומילא את
מרבית המשימות שהוטלו עליו. חילות השירותים, החל
בחיל־הרפואה וכלה בחילות התובלה, החימוש והאספקה,
ראויים להוקרה לא פחות מהחילות הלוחמים. האספקה
השוטפת זרמה במהירות לכל היחידות אפילו בנקודות
המבודדות ביותר. לא היו מקרים של מחסור בדלק,
במים או במזון, ביחידות הלוחמות.
לעומת זאת היו כנראה, ליקויים ואי־סדרים ביחידות
מילואים מסויימות, שכתוצאה מהם נוצר מחסור בציוד.
רוב התקלות הללו תוקנו במהלך הקרבות.

כיצד קרה שבמהלך ה מי לחמה אזל
מל אי התח מו שתב פרי טי ם מ סויי־מי

זוהי תוצאה של ההערכה הבלתי נכונה שגרמה לתק לות
גם בתחומים אחרים, לגבי צורת הפילחמה הבאה
העלולה להתחולל בין מדינות־ערב לישראל. על סמך
נתוני ולקחי מילחמת ששת־הימים,
לצרוך בתקופה סבירה של ימי מילחמה. כל המערכות
והחישובים האלה היו אופטימליים לפי הנתונים של
מילחמת־ששת־הימים, שהיתר, מילחמת בזק.
המציאות שהכתיבה מילהמת יום־כיפור שיבשה את
כל החישובים וכל התחזיות. מסתבר שממוצע התחמושת
נחזתה, גרמה לדילדול המלאי בפריטים מסויימים.

האם נכוו שיחידות שיריון מ סויי־מו
ת נעו אל שדות הקרבכשה טנ קי ם
נו ס עי ם על גבי שרשרות ולא כ מובילי-
טנ קי ם !

האם טבל צה״ל ב מי לחמההאח רונה
ממח סו ר בציוד ובתח מו ש ת!
זוהי טענה החוזרת ומושמעת מפי לוחמים בחזיתות
שונות. מיספר רב של לוחמים קובל ומתמרמר על העובדה
כי נאלצו להילחם בכלי נשק מיושנים ומשומשים בציוד
חדיש, מתוחכם ומשוכלל שנמצא בידי צבאות הערבים.
עובדה זו כשלעצמה אינה סוד ואינה חידוש. האמצעים
מסתבר כי ציוד מיושן לא היה באף מקרה כמעט גורם
לנחיתות בהתמודדות בשדה־הקרב. טנקים מיושנים מסוג
שרמן התמודדו בהצלחה נגד טנקים סובייטים חדישים
מדגם טי 62 .ויכלו להם.
נקודה אחרת היא המחסור בציוד לחימה. כאן ניתן
לחלק את הבעיה לשני חלקים: מחסור שנגרם אחדי
קרבות ממושכים, כאשר ציוד לחימה נפגע והוצא מכלל
פעולה, וכאשר מלאי התחמושת פחת במידה ניכרת!
ומחסור שהיה קיים מלכתחילה,
הנקודה האחרונה היא החמורה
ביותר. אלה שיצטרכו לחקור בבוא היום את מחדלי

המילחמה, יצטרכו לענות גם על השאלות מדוע חסרו

האם מצביעות העובדות על מ ח סו ר
בציוד ובתח מו ש ת על לי קויי ם במערך
הלוגי ס טי של צ ה ״ ל!
דווקא המערך הלוגיסטי, הכפוף לאגף האספקה ב*

טנק הוא כלי מילחמה בעל יתרונות וחסרונות. בין
חסרונותיו ניתן למנות את העובדה ששעות המנוע שלו
רן מוגבלות. כלומר: אחרי כל מיספר מוגדר של שעות
תיפעול, יש להחליף את מנוע הטנק במנוע חדש. גם
צריכת הדלק של מנועי הטנקים היא גבוהה ביותר.
משום כך משתדלים ככל האפשר לתפעל את מנועי
הטנקים היוצאים לקרב, בשדות המערכה עצמם ולא
בדרך אליהם, על מנת לחסוך שעות־מנוע וביזבוז דלק.
לצורך זה קיים בכל צבא מערך שלם של משאיות־ענק
מיוחדות, הנושאות טנקים, ושיעודן הוא להוביל את
הטנקים עד למקום ההיערכות שלהם. אין צבא בעולם
המחזיק משאית מובילודטנקים עבור כל טנק המשרת
במערך. בל נושא־טנקים מיועד להוביל מספר מסויים
של טנקים בכמות מוגדרת של זמן.
מצב זה עונה לדרישות כאשר קיימת התראה מוקדמת
ויש מספיק זמן כדי להוביל את הטנקים ליעדיהם. אולם
במצב של פילחמה פתאומית, כשיש צורך לגייס בבת־אחת
מערך מילואים שלם ולדחוף אל החזית מאות טנקים
של יחידות מילואים, טבעי שנוצר מחסור במובילי טנקים.
זה מה שקדה הפעם. הפיקוד העליון הוא שקבע את
סדר העדיפויות, איזו יחידת שידיון תובל קודם למקום
ההיערכות שלה. כך נוצר מצב שיחידות שיריון שלימות
סגוייסות לא יכלו להגיע לחזיתות בשל הצורך להמתין
לתורן למובילי־הטנקים. כמה יחידות שירית נאלצו לנוע
לחזיתות על גבי שרשרות. בנקודה זו יש חילוקי־דיעות,

במיצעד דפק הכל כמו שעון שווייצי -המציאות בשדה־הקוב היתה שונה

החברה הישראלית פגעו גם בצר,״ל. ההרכב האנושי של
צר,״ל הוא מידגם מייצג של העם כולו, על התופעות
החיוביות והשליליות שבו. אותו שיעור של גניבות ומעילות,
למשל, שהיה קיים בציבור האזרחי, היה קיים גם
בקרב חיילי צד,״ל, שהם אזרחים של אותו עם, הלובשים
מדים.
ההבדל היחיד נעוץ בכך שתופעות פסולות בחברה
האזרחית הופכות לפאטאליות כשהן מתפשטות בגוף המופקד
על ביטחון המדינה. תקופת הרגיעה היחסית הממושכת,
שעברה על מדינת ישראל מאז הפסקת־האש ב־
,1970 וגרמה לתופעות של הסתאבות, רדיפת־מותרות,
התעשרות־מהירה ופער כלכלי וחברתי מתרחב והולך,
נתנה אותותיה גם בצה״ל.
גנרלים הפכו לחלק בלתי נפרד של החברה הנוצצת
בישראל. הם היו קישוט שאסור לוותר עליו בכל אירוע
חברתי, הצגת בכורה, מסיבת קוקטייל, או פתיחת תערוכה.
הם היו לקוחות קבועים במסעדות היוקרה היקרות
ומועמדים פוטנציאליים למשיכת קולות למפלגות פו ליטיות.
גנרלים
רבים הפכו לכוכבי־לכת חברתיים נוצצים,
שמסביבם התקבצו חבורות של מתעשרי־מילחמה ומלחכיי
פינכה, שקיוו להינות מזוהרם. נוצר מצב שבו הפכו מת-
עשרי־מילחמה שונים, קבלנים ואילי־הון למעין פטרונים
וספונסרים לגנרלים. ההשפעה היתד, השפעת־גומלין הדדית.
נוצרו לפעמים מצבים, בהם בראש מעייניו של
קצין בכיר עמדה להקת־ד,בידור הצבאית השייכת לו.
רדיפת־פירסומת, מירוץ אחרי הנאות החיים ומבצעי יוקרה,
היו פעלים יוצאים של מצב זה.
כל אלה הן תופעות אנושיות מקובלות, שאינן מאפיינות
דווקא את קציני צד,״ל הבכירים, אבל היו להן
השלכות חמורות על יעילותו של צד,״ל כצבא המוכן
למילחמה, שבסופו של דבר זרו היעוד העיקרי שלשמו
מקימים צבא. אסור לדבר בהכללות, והיו כמובן קצינים
בכירים רבים הרחוקים מתיאור זה. אבל אלה שאיפיינו
מצב זה הם שנתנו את הטון.

(המשך מעמוד )9

האם הופנו תושבי ישובי
לקראת אפ שרות של מי לחמהן

הספר

המדובר הוא בישובי הצפון׳ כיוון שבחזית הדרומית
לא היו כל ישובים. בעוד שהיאחזויות וישובים בגולן
הוגדרו כישובי־ספר, הרי ישובי עמק־הירדן, שהגבול
התרחק מהם מאז מילחמת־ששת־הימים, הוצאו מתחום
הגדרה זו. לפתע, נוכח הסתערותו של השיריון הסורי
על רמת־הגולן ופינוי הישובים ברמה ׳מכל תושביהם,
מצאו מיספר ישובים, בעיקר בגדה המזרחית ;של הכינרת
ובעמק־הירדן, את עצמם בקו האש.
איש לא חזה אפשרות כזו אפילו בחלומותיו הגרועים
ביותר. לאותם ישובים, שהיו ישובי ספר מובהקים מאז
מילחמת העצמאות, לא היו הפעם כל אמצעי התגוננות
עצמאיים, כדי להגן על עצמם מפני הסתערות הצבא
הסורי; .תושבי ישובים אלה הוחזרו בבת אחת 25 שנה
אחורנית, נאלצו במפתיע לחזור לאמצעי ההתגוננות
שלהם ממילחמת העצמאות. היה עליהם לחפור שוחות
אנטי־טנקיות ולהכין בקבוקי־מולוטוב כדי לנסות לעצור
בעצמם את שיריון האוייב במקרה שימשיך לפרוץ
מעבר לרמת־הגולן לעבר ישובי עמק־הירדן.

מדוע הי ה שיעור הנפגעים במיל־ח
מ ה גבוה יו ת ר מא שר בכל ה מי ל ח־מו
תהקודמות !
היעדר הכוננות היה הגורם הראשוני. די להתבונן
בתמונות של שבויי צה״ל המוחזקים בידי הסורים כדי
להבין עד מה גדולה היתד, ההפתעה בפרוץ המילחמה לגבי
החיילים שעמדו בעמדות הקו הראשון. חלק גדול מהשבויים
נועל נעלי־בית, ואין לחשוד בסורים שהם אשר
העניקו אותם לשבויים.
אולם הגורם העיקרי לריבוי הנפגעים הם המסות
העצומות של הארטילריה שהופעלו במילחמה זו, שלא
היה להם כל תקדים במילחמות קודמות. חלק ניכר מנפגעי
צד,״ל נפגעו מהתקפות ארטילריה. לחיילי צה״ל, שהוא
צבא בעל מסורת היתקפית ולא הגנתית, ובמיוחד לחיילי
המילואים, חסרה תודעה של התגוננות מפני אש ארטילרית.
במקרים לא מעטים גרמו זילזול והתעלמות מסכנת
האש הארטילרית לפגיעות מיותרות.

האם היו למצב זה ה שלכו ת גם לגבי
שיקול-הד עת בדרגים הג בו הי ם !

כיצד ני תן הי הלה תגונן בי תר יעי לו
ת מפני פגיעות האר טי ל רי ה!
תודעה של התחפרות עמוקה בעת הנחתה ארטילרית
ושימוש באפודות־מגן עשויים היו להפחית במידת מה
את מספר הנפגעים. אפודת־המגן מכונה בפי חיילי צד,״ל
בשם שכפ״ץ. שכפ״ץ הם ראשי תיבות של ״שיכבת״
פיצוץ״ ,הכינוי לשיכבות העפר והאבן שהגנו על המעוזים.
אפודה כזו, העשויה מחומר פלאסטי חזק, משמשת
כהגנה מפני רסיסי פגזים ופצצות, ביעילות רבה. חיילי
המעוזים במילחמת ההתשה, שהתנסו בהפגזות ארטילריות,
צויידו באפודות כאלה. הע-שויות לפי פטנט אמריקאי.

ההדר: הרמטכ״ל בהצגת בכורה
011 רקדניות וגוסלב׳ווז

האם היו לי קויי םבהתא רגנו ת של
י חי דו ת שונות ל מי לחמה, ואם בן,
ממההם נב עו!

במידה שהיו ליקויים, הם נוצרו בעיקר בשעות הרא שונות
של המילחמה, כאשר המהירות והחיפזון בהתארגנות
היו עדיפים על היעילות. היה צורך קריטי להחיש
במהירות יחידות לוחמות לחזית, כדי לבלום את מית־קפות
צבאות מצרים וסוריה ובתנאי הלחץ שנוצרו קשה
היה להקפיד על כללי ההתארגנות המקובלים. נושא זה
יהיה ודאי אחד הנושאים העיקריים לחקירה ולהפקת
לקחים.

לא חל שום שינוי לא במהלך הקרבות ולא לאחריהם.
כיוון שאותם האנשים עושים את אותם הדברים כשהם
מכהנים באותם התפקידים, רק טבעי שהם יעשו הכל כדי
להצדיק את עצמם ולהאשים את זולתם.
אפשר להביא מיספר דוגמאות המעידות על המשך
השיטה :
י• בעצם ימי־המילחמה, בעוד הקרבות בעיצומם,
העמידו שלטונות הביטחון מטוס מיוחד לרשותו של
פרוטקציונר מסויים, כדי שיוכל לטוס ולראות את בנו
שגויים עם תחילת המילחמה והוצב בגיזרה מרוחקת ואותו
לא ראה במשך ימים רבים. זהו כמובן מעשה אנושי נדיב
וראוי להערכה, אלא שיש להניח שבמדינת־ישראל היו
באותם ימים עוד מיספר אבות שהתגעגעו מאוד לבניהם
המוצבים במקומות מרוחקים. הם לא היו מקורבים
לצלחת ולכן לא נהנו מאותה פריביליגה לה זכה אותו אב.

בעיקר נבע המצב שנוצר מאותה הערכת־מצב מוטעית
שהביאה גם להערכה כי לא תיפרוץ מילחמה. הכוננות
לא חסרה רק לקראת מילחמה מידית אלא גם לגבי מיל־המה
באופק. נושאים שונים הוזנחו מהסיבה הפשוטה
שלא נראתה דחיפות לטיפול בהם. סולם העדיפויות של
צה״ל לא היה ערוך לקראת אפשרות של סיבוב נוסף
של מילחמה בין ישראל למדינות־ערב.

צד,״ל אינו גוף מסוגר ומבודד הפועל במנותק מהחברה
האזרחית. התופעות השליליות שפשטו בכל רבדי

האם מצב ז ה לא נפסקבעק בו ת
ההלם של המילחמה !

מהמ קו רהמחד לי םוה הזנ חהבת
חו םזה !

מהקרה לי עילו תהמ פו רסמת של
צה״ל, ששימשה ת מיד דוגמא ו מו פ ת
ל ת חו מי םאח רי םבחברה הי שר אלי ת !

לא יכלה שלא להיות השפעה ישירה לאווירה הכללית
שנוצרה על שיקול־הדעת של אלה הנמצאים בעמדות
הכרעה. פרשת המטוס הלובי היא אינדיקציה ברורה לכך.
הטענה העיקרית בפרשת הפלת המטוס הלובי האזרחי
מעל סיני בתחילת שנה זו, היתה שהאסון נגרם כתוצאה
משיקול־דעת מוטעה, ושד,אחראים לשיקול־דעת מוטעה
זד, חייבים לתת את הדין על המישגה, למרות שהיו להם
לכאורה, הצדקות ותירוצים סבירים למישגה שעשו. לאנשים
הנמצאים בעמדות הכרעה, המעניקות להם אפשרות
לקבוע גורל חיי־אדם, אסור לעשות שגיאות. ובודאי לא
פעמיים.
בעקבות פרשת המטוס הלובי הועלתה התביעה —
בין השאר גם על-ידי עתון זה — להתפטרותם של שר-
הביטחון ושל הרמטכ״ל דוד אלעזר, בגלל האחריות הע קיפה
שהיתר, להם לאסון הנורא. בין שאר הנימוקים
שהועלו אז לתביעת ההתפטרות, היה גם הנימוק, שהתפטרות
כזאת אינה נדרשת כעונש, אלא משום שאין כל
ערובה שמי שעושה טעות מעין זו, לא יטעה שוב בשי-
קול־דעת העלול לעלות בחיי־אדם.
האווירה המקובלת בישראל, של חיפוי הדדי בין אנ־שי-שלומנו,
כשאף אחד אינו נתבע להסיק מסקנות ממיש־גים
וטעויות, של ראיית כל ביקורת כ״השמצה״ ,היא
שהפכה את צה״ל לחלק מהמימסד הפוליטי בישראל, בעוד
שבמשך שנים רבות היה צה״ל גוף יוצא-דופן מבחינה זו.
ההתעלמות של הדרג המדיני המופקד על צה״ל מהתו צאות
המתחייבות ממצב זה לגבי יעילות הצבא, הטמנת
הראש בחול, הטפיחה העצמית על השכם ותחושת העוצ מה
ושביעות־הרצון, היא בגדר פשע שההנהגה המדינית
חייבת לתת עליו את הדין.

שיקור־הדעת: עובד׳ המטוס
הלובי שהופל בסיני

י• רק נדמה האש בחזיתות. והפסקת-האש נכנסה לתוקפה׳
החלה הסתערות רבתי של אזרחים לעבר השטחים
החדשים המוחזקים עתה בידי צה״ל. למרות שמוטלות
הגבלות חמורות על כניסה לשטחים אלה, ולמרות שהפעם
אין בשטחים החדשים מקומות קדושים שאליהם
נכספו הנפשות אלפיים שנה, ניתן היה להבחין בתהלו־כות־ממונעות
של מתעשרי־מילחמה, אילי־הון ואבירי
החברה, להם נערכו סיורים מאורגנים בשטחים שעליהם

שפכו חיילי צה״ל את דמם. עם כל הכבוד לנשיא ד.ת־אחדות־התעשיינים
מרק מושביץ או למלונאי בצלאל מז רחי׳
ולרבים רבים אחרים מאותה שיכבה חברתית, קשה
להבין מדוע צריך צה״ל לעסוק שעות ספורות אחרי
המילחמה בהארחתם בקווי החזית החדשים.

אותו בסים שהיה להתנגדותה של גולדה לפני שש
שנים למינויו של דיין: החשש פן הפעם יהיה זה אריק
שרון שיקטוף את פירות הניצחון מבחינה פוליטית, דבר
שיתבטא בבחירות העומדות להיערך.

האם לא הו פ קו ל ק חי ם גם ב ת חו מי
םאח רי ם !

האם אין שיקול כז ה לגי טי מי!

אח מידת הפקת הלקחים ניתן ללמוד, בין השאר,
ממקרה בודד אחד, לדוגמא.
מקובל על רבים כיום שבין הסיבות להפתעתה של
ישראל עם פתיחת המילחמה, היו השאננות, הזילזול ב־אוייב
והערכה המוטעית שאין הוא יכול ואין הוא מסוגל
לממש את איומיו. והנה, אחרי כל המילים שנשפכו בנושא
זה, ואחרי ההכאה הכללית על חטא, העניק בסוף השבוע
שעבר שר המיסחר־והתעשיה, חיים בר־לב, מי שהיה
עד לפגי שבוע רמטכ״ל חזית הדרום, ראיון לאחד
העתונים. באותו ראיון הכריז בר־לב, באותה תחושה של
עליונות, כי ״אם יחליטו המצרים לחדש את המילחמה,
הם ימצאו את צה״ל במצב התחלתי שאינו נותן למצרים
כל סיכוי.״ או ״ברגע שצה״ל עומד על רגליו אין לאויי־ביו
שום סיכוי.״
הצהרות מסוג זד, הם שטרות שצריך לפרוע.
באותו ראיון, למשל, מנסה בר־לב להגן הגנה טוטאלית
על תפיסת קו בר־לב ולבטל את הטענה המושמעת
כי קו זה לא עמד במיבחן והתמוטט. אמר בר־לב
בין השאר, באותו ראיון :״מי שאומר שהמעוזים לא
הצליחו לעצור את המצרים, אומר דבר שטות. הם לא
נועדו מכך מלכתחילה ...אני קובע כי המערך שלנו
בסיני לא התמוטט. המעוזים נפלו, כי הם רק העמדות
הקדמיות שלנו ולא יותר מזה.״
לרוע המזל, אין זו הפעם הראשונה בה מעניק חיים
בר־לב ראיונות לעתונות. בינואר 1970 למשל, כאשר
מלאו שנתיים לכניסתו של רב־אלוף חיים בר־לב לתפקיד
הרמטכ״ל, הוא העניק ראיון לכתב הצבאי של ידיעות
אחרונות, איתן הבר, שהתפרסם ב־ 2בינואר אותה שנה.
גם באותו ראיון התייחס בר־לב למעוזי קו בר־לב.
בין השאר, אמר אז הרמטכ״ל בר־לב את הדברים
הבאים :״הדברים החיוניים בתעלה בטוחים. אני לא
מאמין, למשל, שהם (המצרים) יכולים לפשוט ולכבוש
מוצב שלנו, ואני לא מאמין שהם יכולים לצלוח את
התעלה. אבל מד,ז — לחדור בין המוצבים, לשים מוק שים,
את זה הם יכולים.״

אפשר לכפור ולהתנגד לכל תפיסתו הפוליטית של
שרון. אפשר לבטל את כושרו כמדינאי או כפוליטיקאי.
אבל אי אפשר לבטל את יכולתו וכישרונו כמפקד וכ מצביא.
אם סבר מישהו כי הנזק הפוליטי שעלול להיגרם
למפלגת השילטון, כתוצאה מגיוסו של שרון, שקול
כנגד התועלת שהוא עשוי להביא כמצביא, אפשר היה
לוותר על גיוסו. אבל מרגע שגויים הוא חדל להיות אישיות
פוליטית ובצורה זו צריך היה להתיחס אליו.

מדוע א ם כן גויי ס ה אלו ף שרון,
ל מ רו תהה תנג דו ת ה קי צוני ת כלפיו
מצד ה הנ הג ההמ דיני ת!

שיכבה פיצוץ: בר־׳לב באפודוז מגן
במ ש! בקו ב ר־ ל ב

מ ה הי ת ה השפעת הפולי טיז ציה
של צה״ל על מהלןהמילחמה !
אתר הפגזה ארטילריה :
ז לזו ל וחוסר תודעה

קשה מאוד לעכל רעיון זה, אבל אין זו הפעם הראשונה
שנוצר מצב כזה. די לחזור אחורנית לתקופת
ההמתנה שקדמה למילחמת־ששת־הימים, כדי להיתקל במקרה
דומה.
נוכח גילויי ד,הססנות החיצוניים של ראש-ד,ממשלה
דאז, לוי אשכול, נוצר אז לחץ ציבורי של חוגי הימין.
למינויו של משה דיין, שהיה אז מנהיג רפ״י באופוזיציה,
כשר־הביטחון. בראש המתנגדים למינוי זה ניצ*
.בה אז גולדה מאיר, כיום ראש־הממשלה. טענתה המפורסמת
אז כנגד המינוי, תישאר חרותה על דפי ההיסטוריה.
אמרה אז גולדה על דיין :״הוא יקטוף את פירות
הניצחון.״
היה הרבה מן האמת בטענתה, והיו שיקולים לגיטימיים
יותר כדי להתנגד למינויו של דיין. אבל זאת דוגמא
כיצד שיקול פוליטי עשוי להשפיע על שיקול בטחוני.

יש דוגמאות נוספות רבות למסע שהתנהל כל מהלך
המילהמה ואחריה, כדי למנוע מהאלוף שרון את הילת
המצביא. חרושת שמועות היתה חלק ממסע זה, שסופו
שנחל כישלון. שכן המומחים הצבאיים והפרשנים בעתו-
נות העולם מעניקים לאלוף שרון את ההערכה הצבאית
לה היה ראוי, לדעתם, על אפם וחמתם של כל מנהלי
מסע השיסוי.

מ ה הי ה הי סו דלמ ערכה ה פו לי טי ת
ש ה תנ הל ה נגד א רי ק שרון!

מאוחר יותר הודה חפר בגלוי כי היה זה צעד מכוון
ומחושב .״זה לגטימי בהחלט לנהל מילחמה פוליטית תוך
כדי קרב. גם צרצ׳יל וסטאלין עשו זאת. אריק שרון רוצה
להיות דיקטטור, ולא חשוב בעזרת מה, ונגד זה יש
להילחם בכל מצב.״
המילחמה הפרטית של המשורר חפר, המקובל ומקורב
לצמרת ההנהגה המדינית והצבאית, היתה רק
ביטוי אחד במאבק שהתנהל נגד שרון. פוליטרוקים מנעו
מעתונאים שביקשו זאת, להיתלוות ליחידתו של שרון.
לפי הוראה מגבוה נאלצו אמצעי התיקשורת הממלכתיים
להצניע, להעלים ולהפחית מערכם של מיבצעים בהם
היה קשור שמו.
אחת הדוגמאות למדיניות זו קשורה בטלוויזיה. בתום
הקרבות עמדה הטלוויזיה להקרין סרט תעודתי שצולם
על־ידי אנשיה תוך סיכון רב, במהלך תפיסת ראש-
הגשר לגדה המערבית של תעלת־סואץ. היה זה סרט
מילחמה אוטנטי ששיקף את כל שלבי הקמת ראש־הגשר
והפריצה למצריים. הסרט קיבל את אישור הצנזורה
והותר להקרנה. אולם זמן קצר לפני השידור המיועד
הגיעה הוראה לטלוויזיה, לפיה לא ניתן יהיה להקרין את
הסרט אלא אם כן יושמט ממנו הקטע בו נראה האלוף
שרון. כאשר ניסו אנשי הטלוויזיה להסביר כי איש לא
הביא את האלוף שרון אל הגשר כדי שיצטלם שם, והוא
צולם במקום תוך כדי הקמת הגשרים, נאמר להם שאם
לא יושמט הקטע, תיאסר הקרנת הסרט.
בלית ברירה הסכימו אנשי הטלוויזיה להוציא את
הקטע בו נראה אריק. אלא שכעבור זמן קצר הגיעה
הוראה נוספת על פיה לא ישודר הסרט, כיוון שאין כל
צורך להבליט את מיבצע ראש־הגשר.
הסרט לא שודר.

האם אפשר להא מין ש שיקולים
פולי טיי ם ישפיעו על שי קולי ם צב איי ם
ובט חוניי ם של ה הנ הג ה !

היא התרכזה בניסיון להמעיט מדמותו כמפקד צבאי
ולהסיר את ההילה הצבאית שלו כמפקד. האות ניתן כבר
בימים הראשונים למילחמה, כאשר יחידות המילואים
שנשלחו לחזית הדרום עוד עסקו בקרבות הבלימה. מאקמה
שפירסם המשורר חיים חפר תחת הכותרת ״המפקדים״.
ובה נזכרו המפקדים הבכירים, התעלמה מקיומו של האלוף
שרון בגיזרה.

התופעה אינה טעונה הסבר. עצם העובדה שמיפלגת
העבודה מודיעה בפומבי על פתיחת מסע הסברה בקרב
הציבור האזרחי בקשר למילחמה, אחרי שמסע הסברה
דומה נערך כבר בקרב המגוייסים, מעידה על הצורך של
מיפלגת השילטון להתגונן. האחראים למחדלים ולביז־יונות
עושים את כל אשר ביכולתם כדי להתחמק מאחריות.
אפשר לנסות לרמות את הציבור שנשאר בעורף.
אבל אי־אפשר לרמות את החיילים. הם יודעים במה
נאלצו להילחם ואיך היו צריכים להילחם.

מ ה הי ה טיב ה של ה מ ערכ ה הפולי טי
תשה תנ הל התון כדי ה מי לחמה
נגד ה אלוף שרון !

מדוע נערן עתהב מלו א העוצמה
מסע טישטוש והעלמת עובדות, ומה
ה ם סיכויי הצלח תו!

חמורה הרבה יותר מכפי שמי שאינו מצוי בעניינים
מסוגל להעלות על דעתו.
כיום, אחרי הפירסומים בעתונות הזרה והמקומית,
אין זה סוד עוד, שהמאבקים הפוליטיים התמקדו סביב
אישיותו של האלוף אריאל שרון, מפקד אחת העוצבות
בחזית הדרומית, שגויים ישר ממילחמת הבחירות כדי
לפקד על כוח משוריין של צד,״ל. העובדה ששרון היד,
מזוהה בתודעת הציבור כאחד ממנהיגי הליכוד הימני,
בעוד מרבית אלופי המילואים האחרים שגוייסו חיו מזו הים
עם המערך,

משום שאי אפשר היה לוותר על תרומתו הצבאית
והמן ראלית לצה״ל, כמי שהיה עד לפני שבועות מיספר
אחד הבכירים שבאלופי צד,״ל ואלוף פיקוד הדרום, מבלי
להסתכן במחאה ציבורית חריפה ביותר. מלבד זאת כבר
היה לאלוף שרון מינוי לפיקוד על יחידת מילואים. יתכן
שאילו היו פני הדברים אחרים, והמצב לא היה נראה כה
קריטי כפי שנראה ביום־הכיפורים היתד, ההתנגדות
הפוליטית לשרון. גוברת על כל השיקולים האחרים.
מי שהיה עד לתמורה המוראלית שהתחוללה בחזית
הדרום מרגע שהגיע לשם אריק שרון, הרי גם אם יהיה
החריף במתנגדיו הפוליטיים, לא יוכל להתכחש לתרומה
המכרעת שתרם לשינוי הלך הרוחות בקרב הלוחמים.
שינוי זה הוא שהיה מונח ביסוד התפנית הצבאית שהתחוללה
בחזית זו.

ההתארגגות: איפה היו
מוביל* הטנקים ז

אפשר היה להתעלם מהיבט זה של המילחמה. ולא
להתייחס אליו, לוליא היו לו השפעות מעוררות חלחלה
גם בשטח. כאשר יגיע היום וניתן יהיה לפרסם את כל
העובדות הקשורות בפרשה זו, יהיה זה אחד הצללים
הכבדים ביותר על דרך בה נוהלה מילחמה נוראה זו.

4 --11

שהתקבלו בחדרי חדרים על־ידי גופים בלתי מזוהים.
ועדת־החוץ־והביטחון של הכנסת היתד, כבר מזמן
לבדיחה. יושבים בה אנשים הרחוקים מענייני־ביטחון
והחיים לכל היותר במושגים צבאיים של מילחמת העולם
הראשונה. ועדה זו לא היתד, אלא חותמת־גומי אוטומטית
לכל ההחלטות ור,הכרעות שהתקבלו על־ידי גופים מיס-
תוריים שלאיש אין מושג על הרכבם. היא קיבלה תמיד
תווחים שטחיים לאחד מעשה והיא נושאת באחריות
לכל המחדלים הבטחוניים •והצבאיים בדיוק במו הדרגים
הממשלתיים.
משרי הממשלה עצמם נמנע מידע חיוני ורובם הגדול
ידעו פחות על המתרחש מאשר אזרח פשוט בעל־קשרים
טובים. כל מיני החלטות עליהם נמסר כאילו התקבלו
על״ידי הממשלה, לא הובאו מעולם לדיון בממשלה
ולרבים משרי הממשלה נודע עליהם רק אחרי פירסומם
ברבים.
.הקבינט המצומצם״ הוא גוף נזיל, שהרכבו השתנה
בהתאם למצבי רוחה של ראש־המטשלה גולדה מאיר.
היא היתד, נוהגת לצרף אליו את אותם שרים להם נטתד,
חסד בתקופה מסויימת. לפעמים היה יגאל אלון בקבינט
זה, ולפעמים גם ישראל גל״וי. אולם את ההכרעות
החשובות ביותר, שהתקבלו בחדרי חדרים, קיבל ככל
הנראה הטריאומוויראט הקרבי בהרכב גולדודדיין־דוד
אלעזר. שרים אחרים ויועצים, כמו חיים בר־לב ואהרון
יריב, הובאו בסוד הענינים רק אחרי שהיו כבר עובדות
מוגמרות.

(חמשו מעמוד )11

האםנתפ סו מנ היגי ה מ דינ ה לפא ני
קהב שלבים הר א שוני ם של ה מל חמה

אין ספק כי התקפת־הפתע של צבאות ערב הינתד.
כמר, מהמנהיגים המדיניים והצבאיים של ישראל בהלם.
אחרי שהגיעו הידיעות המרות הראשונות משדות־הקרב
והצטיירה תמונה ראשונה של התמוטטות מערכי ההגנה׳
היו כמה מהמנהיגים שנתקפו בדכאון עמוק וראו את המצב
הצבאי מבעד משקפיים שחורות. היו מנהיגים מבוהלים,
שלא העריכו נכונה את כוח הבלימה של צה״ל, חששו

אחד מרואי השחורות שהישרה סביבו אווירה קודרת
היה דווקא שר־ד,ביטחון משה דיין. בימים הראשונים
למילחסה, כשהיה ברור לו שכל תחזיותיו התבדו ושכל
הכרזותיו הצבאיות התגלו בהצהרות נבובות חסרות־כיסוי,
ידע דיין כי עליו, כשר־ד,ביטחון תוטל האחריות העיקרית.
באותם ימים הציע דיין לגולדה לקבל את התפטרותו,
הצעה שנדחתה על ידה בתוקף מתוך חכרה כי אחריותו
של דיין היא למעשה אחריות כל ממשלתה.
במשך כשבוע ימים נמנע דיין מלהופיע בפומבי. בעיני
אלד, שבא עמם במגע, צייר תמונה קודרת ביותר של
העתיד הצפוי לישראל ולצה״ל. רק אחרי שהגלגל התהפך
בשדות־הקרב ותחזיותיו השחורות של דיין התבדו,
באותה מידה כמו תצפיותיו הוורודות הקודמות, החל
דיין במסע נמרץ לשיפוץ התדמית הציבורית שלו. בכמה
מקרים מצא דיין את עצמו במצב לא נעים כאשר במקומות
שונים בהם ביקר הוטחו כלפיו קריאות־גנאי.

ד : 196 צנחני צה״ל
ליד הכותל המערב•

למרות שנכונה הטענה כי דובר על תוכנית זאת
חודשים מיספר לפני פרוץ המילחמה, הרי ביצועה של
התוכנית השבוע הוא תוצאה ישירה של מה שאירע
במילחמה. אגף התיכנון, בראשו הוצב האלוף אברהם
(״אבראשד,״) טמיר — הנחשב כ.גאון איסטרטגי״ ,ושיש
לו חלק לא מבוטל בתיכנון ראש־הגשר שהקים צה״ל
בגדה המערבית של תעלת־סואץ — מיועד למעשה להפקת
לקחי המילחמה האחרונה ולבנייתו מחדש של צד,״ל על
סמך לקחים אלה.
מבחינה מסויימת ניתן לראות בשינוי זה במיבנר,
המטכ״ל ניתוק מסויים של צד,״ל ממשרד־הביטחון, ש ראשיו
תבעו בעבר לעצמם את תפקיד התיכנון. פרשנים
נוטים לראות בצעד זה הגברת עצמאותו של המטכ״ל
והפחתת מישקלו והשפעתו של שר־הביטחון על המתרחש
בתוככי צה״ל.

היכן ניטשו הקר בו תהמ רי ם ביו תר
במהכךה מי כחמהז

חלק מהקרבות •שהתנהלו במהלך המילחמד, לא הובאו
עד כה כלל לידיעת הציבור, ומוטל עליהם איפול חמור.

מאותם קרבות *שכבד ניתן לדווח עליהם, הרי הקרבות
הנואשים ביותר נערכו על־ידי לוחמי הקווים הראשונים,
שאיישו את המעוזים בקו התעלה וברמת־הגולן עם תחילת
הטילחטה. אלה היו ממש קרבות גבורה של מעטים מול
רבים, הרצופים סיפורים הידואיים של חקרבה וחירוף־
נפש. מלבד קרבות אלה ניטשו במהלך המילחמח עוד
מיספר קדמת מרים ביותר. בחזית הסורית היה הקרב
הקשה ביותר הקרב על מוצב החרמון. בחזית המצרית,
שהיתר, גדושה בקרבות טנקים קשים, היו הקרבות המרים
ביותר אלה בהם היה צורך להפעיל מלבד השיריון גם
את חיל־ד,רגלים.
בין אלה ניתן להזכיר את הקרב על מיתחם ״החוה
הסינית״ צפונית לציר הפריצה לגדה המערבית של תעלת־סואץ,
את הקרב שהתנהל בשבוע האחרון לסילחמה בגדה
המזרחית של התעלה, נגד כוחות הארמיה השניה דרומית
לאיסמעליה, ואת הקרב על העיר סואץ.

האםי חו ל קו צל״שים
מע שי-גבורה ב מי לחמה זו ן

מי ניצח ב מי לחמת יו ם־ ה בי פו רי ם 1
מבחינה צבאית נסתיימה המילחמה בתיקו, עם יתרון*
מה לישראל. מבחינה מדינית ניצחו בו הערבים.

אין נקבע ניצחון צבאי ז

למבצעי

זוהי כנראה בעיה שטרם הוכרעה. מצד אחד לא
ניתן לקטוע את מסורת הציונים־לשבח שהנהיג צד,״ל
ואת חלוקת אותות־הגבורה למיניהן. אולם אמות־המידה
לגבי מעשי־גבודה השתנו במילחמה זו כשם שהשתנו
בה דברים רבים אחדים. לפי קני-טידה בהם חולקו
צל״שים ועיטורים בעבר, יהיר, צורך להעניק הפעם
אלפים רבים של ציונים ואותות. הדבר עלול לגרום
ל״אינפלציה״ של אותות־גבורה, ולהפחית מערך האותות.
לא סן הנמנע שיהיה צורך בהקמת ועדה מיוחדת שתקבע
אמות־מידה הדשות להערכת מעשי־גבורה והקרבה.

3ד 9ו: חייל־ם מצריים
מריעים בגד ה המיזרחיח

האםצ מח לצה״ל ב מי לחמה זו דור
חדש של מפק די ם בדרגות הביניי ם ן

הרמטכ״ל, באחת מהופעותיו האחרונות, רמז על התופעה
של צמיחת דור חדש של מפקדים ברמות של
מפקדי־הטיבווב כאלה שהיו מפקדי גדודים לכל היותר ו
במילחמת ששת״הימים. בכל מילחמה מתבלטים מספר
מפקדים ומגלים את כישוריהם וכישרונותיהם המיוחדים.
מילחמת־ששת־הימים העלתה את קרנם של מפקדי
הטיבות כמו שמואל (.גורודיש״) גונן, או אברהם
(״אלבדט״) מנדלר ז״ל, שאהר־כך טיפסו במהירות בסולם
הפיקוד בצה״ל. טבעי רק שגם מילחמה זו הבליטה את
כושרם הקרבי של מפקדים רבים ברמה זו.
במיוחד בלטו הפעם שלושה מפקדי חטיבות שיריון,
אחד בחזית הצפון ושניים בחזית הדרום, שהיו בבחינת
תגליות ושלהם מנבאים קידום מהיר לצמרת הפיקודית

מ ה הי ה הרכבו של ״ ק בינ ט ה מיל־ח
מ ה ״ שקיבל על עצמו אתה הכר עו ת
ה ח שובו ת בדרג ה מדיני לגבי מ הל כי
ה מי לחמה !
זוהי אחת התעלומות שהיתה קיימת עוד לפני המיל־חמה
ושגם המילחמה לא פתרה אותה. מסתבר כי מוסתת
כמו ועדת־החוץ־והביטחון של הכנסת או ועדת־השרים־
לענייני־ביטחון, לא היו אלא פיקציה וכסות להכרעות

המטרה של כל מערכה צבאית היא. להשמיד את
הכוחות המזויינים של האוייב״ — על־ידי שבירת כוח-
ההתנגדות שלו.
למרות הישגיהם הראשונים, לא הצליחו הערבים
לשבור את כוח־ההתנגדות של צד,״ל. להיפך, צה״ל
התארגן במהרה להדיפת הכוח הפולש.
אולם גם צד,״ל לא הצליח, ב־ 17 ימי־לחימה (ועוד
זמן־ם ה בדרום, אחרי כניסת הפסקת־האש לתוקפה) לשבור
את סוח־ההתנגדות של צבאות מצריים וסוריה. יתכן
שמטרה זו היתה מושגת אילו נמשכה המילחמה עוד
כסה ימים. אך בכל מילחמה במרחב גורם-הזם ן הוא קובע.
המטרד, של צד,״ל היא להשיג ניצחון צבאי תוך גבולות
הזמן הסביר, הניתן לו בנסיבות הפוליטיות הקיימות.
מטרה זו לא הושגה.
ברגע שנפסקו הקרבות, עדיין לא שרר בדרום מצב
של התפרקות הצבא המצרי. הצבא המצרי המשיך להילחם,
ויש להניח שלא היה נשבר ללא קרבות גדולים נוספים.
קנה־הסידה המקובל לניצחון בקרב הוא השליטה
בשדר,־ד,קרב. הצבא שנשאר בשדר,־הקרב בתום הקרב
נחשב למנצח. מבחינה זו נוצר תיקו — המצרים ממשיכים
לשלוט בחלק משדה־הקרב ממיזרח לתעלה, בעוד שצה״ל
ממשיך לשלוט בחלק משדה־הקרב ממערב לתעלה.
בחזית הצפונית, לעומת זאת, שולט צה״ל בכל שדה־הקרב,
ואפישר לקבוע שהוא ניצח שם בקרב. אך גם
בצפון לא הצליח צד,״ל לנצח במערכה, מכיוון שצבא
האוייב לא הושמד.

איד נקבע ניצחון במילחמה !

9ל 9

מ ה מב שרים ה שינויי ם שנערכו ה שביע
ב מיבנ ההמטכ ״ ל, כא שר המטה
הכללי הופרד לשני אג פי ם נפרדים,
אגף המטה הכללי ואגף ה תי כנון, כש בראש
בל אחדמהם, הוצב א לו ף!

: 1973 חיילים סוריים מריעים
ברמת־הגולן הכבושה

־ש הבדל בין ניצחון בקרב לבין ניצחון במילחמה.
היו מיקרים רבים בהיסטוריה שבהם ניצח צד אחד
בכל הקרבות, אך הפסיד במילחמה.
לפי ההגדרה הקלאסית של קארל פון־קלאוזביץ,
.״המילחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים.״
כלומר: המשמעות היחידה של המילחמה היא בכך שהיא
נדשרתת מדיניות מסויימת. כל פעולת־מילחמה אחרת
היא בלתי־סשמעותית•
מטרת המילחמה היא להשמיד את הכוח המזויין של
הצד השני, כדי לכפות עליו את המטרות המדיניות של
הצד המנצח. רק לעיתים רחוקות מושגת מטרה זו במלואה,
כמו במילחמת־העולם השניה, כאשר כבשו בנות־הברית
את כל גרמניה, והגישימו במלואן את מטרות־המילחמה
שלען. לרוב מושגים ניצחונות מוגבלים וחלקיים.
מידת הניצחון נמדדת, איפוא, על־פי יכולת המנצח
להגשים את מטרותיו המדיניות.
אין ספק שהערבים לא חלמו ב־ 6באוקטובר על ניצחון
טוטאלי — כלומר, על השמדת צה״ל והכתבת תנאים

אין ספק שהסובייטים ידעו על ההכנות, וציידו את
צבאות־ערב בנשק המירבי שהיה דרוש. אך נראה שהם
לא הסכימו למועד שנקבע על־ידי סאדאת ואסד. אחרת
קשה להסביר את הבריחה המבוהלת של היועצים הסובייטיים
ערב הפילחמה. שיכלה לשמש אזהרד, יחידה־במינה
לצד,״ל על בוא ההתקפה הערבית• .

למדינת־ישראל. הם קבעו לעצמם מטרות־מילחמה צנועות
הרבה יותר. מטרות אלה הוכרזו מראש, פעמים רבות,
על־ידי נשיא מצריים, אך לא עוררו תשומת־לב מספקת
בישראל, מכיוון שכיל מנהיגי־ישראל היו חסימי־דיעים
שאין בכוחו של סאדאת להגשימן.
אנוואר אל־סאדאת רצה לשים קץ לקיפאון הפוליטי
שהשתרר במיזרח־ד,תיכון מאז דחיית תזכיר־יאדינג על-
ידי ישראל, בראשית .1971 הוא רצה להכריח את המעצמות
להתערב כדי לכפות על ישראל את ביצוע החלטת
׳סועצת־הביטחון ,242 על פי הפירוש המקובל בעולם
(אך לא בישראל) :נסיגה מן השטחים המוחזקים, תוך
תיקוני־גבול בלתי-מהותיים, תמורת הסכם־שלום רשמי
וסידורי־ביטתון.
רק העתיד ילמד אם אכן השיג סאדאת את המטרות
האלה. אך כבר ברור שהמטרה הושגה לפחות באופן
חלקי: הקיפאון נשבר, המעצמות הגדולות נאלצו להתערב
באופן ממשי, ויש עתה לחץ חזק על ישראל להסכים
להסדר־שלום ברוח תוכנית רוג׳רס ותזכיר יארינג.
כלומר: יש לחץ על ממשלת ישראל להסכים לדברים
שהיא התנגדה להם בחריפות לפני המילחמה.
אם תצליח ממשלת ישראל להשיג שוב מצב של
קיפאון, קרוב לוודאי שהמילחמה תתחדש.

גולדה ו1יכסון: לחצים
בעוצמה מוגברת

לכן יש לאייש את הקווים בתקן של ימי־לחימה, והדבר
יטיל עומס כבד ביותר על ישראל.
יש להוסיף לכך את המעמסה הכלכלית. אם נכונה
ההערכה האמריקאית שישראל זקוקה לחידוש ציוד בסדר־גודל
של 10 מיליארד ל״י, הרי סכום זד, מתקרב למחצית
״התוצר הלאומי״ של ישראל בשנה זו.
בצד הערבי הבעייה היא גם צבאית וגם פוליטית.
הארמיה השלישית המכותרת מהווה מעמסה צבאית, ויש
פיתוי גדול לנסות לחלצה מן הכיתור. יהיה גם פיתוי
גדול להשתמש בארמיה השניה והשלישית כדי לבתק את
ראש־הגשר של צה״ל.
חשובה עוד יותר הבעייה הפוליטית. סאדאת הסכים
להפסקת־האש בניגוד לרצון העם המצרי ומדינות־ערב,
שסברו כי הצבאות הערביים מנצחים. מכיוון שאינו יכול
להגיד לעמו שעל הצבא המצרי ריחפה אותה שעה סכנת
השמדה, יכול היה להצדיק את הפסקת־האש רק בטענה
שהובטח לו על־ידי המעצמות לכפות על ישראל הסדר־שלום
שיביא לנסיגת ישראל מהשטחים המוחזקים. אם
לא תהיה התקדמות משמעותית לקראת הסדר כזה, ייאלץ
סאדאת לחדש את המילחמה, כדי להציל את מיישטרו.
מצב דומה שורר בסוריה.

האם יש ממש ב איו מי ם ה סו ביי טיי
םלהתער בו תצב אי ת!
בהחלט כן.
בדרך פלל. אין ברית־המועצות נוהגת להשתמש
בשיטה של בלוף, ומסוכן להתייחס אל איומיה כאל
איומים של אידי אמין.
אולם יש גם סיבות ממשיות להערכה מפוכחת של
איומים אלה.
בשביל ברית־ד,מועצות, המיזרח התיכון הוא בעל ערך
עצום. היא השקיעה משאבים כבירים כדי להתבסס כאן,
ויש לה אינטרסים רבים ברחבי המרחב. היא שמד, את
עינה על אוצרות המיפרץ הפרסי, שהם עתודות־הנפט
החשובות בעולם.
האמריקאים מכירים באינטרס סובייטי זה, ואינם
מנסים עוד לגרש את ברית־המועצות מן המרחב. המטרה
האמריקאית היא רק למנוע התפשטות סובייטית נוספת.
כל המערך הסובייטי במרחב מעוגן במישטר הקיים
במצריים. נפילת סאדאת תהווה מכה עצומה לשליטים
הנוכחיים בקרמלין. יש להניח שהם יהיו מוכנים להסתכן
במידה רבה כדי למנוע זאת, עד כדי תזוזה לסף מילחמת־עולם.
זוהי
הסיבה לכך שברית־המועצות העמידה לרשות
הצבאות הערביים אמצעי־לחימה שלא הופעלו קודם
מעולם בקרב, ושלא נמסרו אף לצבאות המדינות הקומוניסטיות
עצמן. כשם שהנשק הזורם עתה לישראל מרוקן
במידה מסויימת את המחסנים האמריקאיים, כן נאלצת
ברית־המועצות לרוקן את מחסניו־ ,ולהוציא נשק מידי
הצבא הסובייטי עצמו, כדי לצייד את צבאות מצריים
וסוריה.
משום־כך אין המאורעות במיזרח התיסון מהווים עניין
שולי לשליטי הקרמלין, אלא עניין בעל חשיבות גלובלית
ממדרגה ראשונה, המשפיע באופן מהותי על עצם מעמדה
שיל ברית־המועצות בעולם. גם האפריקאים מעריכים זאת
כך, ומשום כך התייחסו ברצינות המירבית לאיומים הסוב ייטיים.
רצינות זו מצאה את ביטוייה הן באיום הנגדי של
הכוננות בצבא האמריקאי, הן בנכונות לכפות על ישראל
הפסקת־אש, אספקה לארמיה השלישית וכנראה גם הסדר
מדיני הנוגד את עמדתה של ממשלת גולדה.

האם היו ה סו ביי טי ם שותפים ל-
פ תי ח ת -ה מי לחמה על-ידי הער בי ם!

האם נחל שמע מדה של י שראל ב עולם
ב תו צאה מן ה מי לחמהז

במה זמן תימ שך הפסקת־ האש!

הפסקת־האש, בצורתה הנוכחית, אינה יכולה להימשך
זמן רב. אם לא תהיה התקדמות משמעותית לקראת
הסדר־שלום, תתמוטט הפסקת־האש •תוך זמן קצר יחסית,
שלא תימדד בשנים, אלא בחודשים או בשבועות, ואולי

ימים.
הסיבה לכך היא שהמצב הנוכחי אינו נסבל ׳,לאורך
ימים, על־ידי שום צד.
הקו הנוכחי מכריח את ישראל להחזיק את מיטב
האוכלוסיה הגברית במצב של גיוס־קבע. כלומר: הפיכת
חיל־המילואים לצבא סדיר.

סאדאת ושר־הביטחון שלו:
ביטחון עצמי חדש

קיסינג׳ר וסיפקו: בחד
מ *13 התערבות סובייטית

בהחלט, ובמידה רבה.
קנה־המידד, הנכון הוא להשוות את מעמדה של ישראל
בסוף אוקטובר 1973 למעמדה בסוף יוני .1967
$כזורה הצבאית: יוקרתה של ישראל הגיעה
לשיאה. צד,״ל נחשב לצבא הטוב ביותר בעולם, ששום
כוח ערבי אינו מסוגל לנצחו. היחס הכללי אל הפוטנציאל
הצבאי הערבי היד, יחס של בוז וזילזול.
שרותי־המודיעין של ישראל נחשבו אף הם לטובים
בעולם, ונהנו מיוקרה בלתי־מעורערת.
כל זד, השתנה עתה. אבשי־מיקצוע צבאיים מעריכים,
כמובן, את ההישג העצום של צר,״ל בבלימת ובהדיפת
המצרים והסורים. מבחינה צבאית־מיקצועית טהורה, היה
זה הישג גדול יותר מאשר הניצחון המוחץ של 1967
ו״.1956
אולם יש עתה הערכה חדשה לפוטנציאל הצבאי הערבי,
והדבר מחזק את ידי הגורמים הסבורים שיש לכפות
הסדר, כדי למנוע התלקחות העלולה לגרוד את העולם
לעימות גלובלי. בדעת״הקהל העולמית נפגמה יוקרת
צה״ל. יוקרת שרותי־המודיעין נפגעה עוד יותר. אפילו
מומחחי הסנטאגון האמריקאיים מאוכזבים מצורת הפעלתו
של צד,״ל ומהירות התגובה הישראלית, נוטים להעריך
מחדש את יחסי־ד,כוחות במיזרח־ד,תיכון.
הערבים עצמם שאבו עידוד מהישגיהם בראשית
המילחמה ומעצם העובדה שלא נשברו עד תום הקרבות.
הדבר יחזק את עמוז~השדרה. שלהם, יגביר את דרישותיהם,
וגם יחזק את המחנה שיטען כי אין לעשות שלום
עם ישראל, מכיוון שבמוקדם או במאוחר יצליחו הערבים
למגרה גם בשדה־הקרב, כפי שמיגרו בשעתו את הצלבנים,
אחרי מאד, שנה.
יחד עם זה, מלמדת המילחמה את הערבים שבעתיד
הנראה לעין לא יוכלו למגר את ישראל גם בהתקפת־פתע
מוחצת ומוצלחת ככל שתהיה, ודבר זה יחזק את היסודות
המתונים.
בזיהה הבינלאומית: נהנתה ישראל ביוני
1967 מתמיכה כימעט טוטאלית של דעת־הקהל העולמית.
היו לה קשרים מצויינים עם כל העולם המערבי, מילבד
צרפת, עם רוב מדינות אפריקה השחורה וחלק ניכר מן
״העולם השלישי״.
כיום מבודדת ישראל כימעט לחלוטין. מעמדה התערער
בכל רחבי אירופה. היא סולקה מכל אפריקה השחורה.
אפילו חוגים פרו־ישראליים מסורתיים נוטים עתה לניט־ראליות.

רקע זד, יש חשיבות מיוחדת לניתוק היחסים
מצד מדינות פרו־ישראליות מובהקות (ליבריה, חבש,
זאיר, קניה) ,התנגדות ממשלות פרו־ישראליות (גרמניה,
תורכיה, יוון) ,למעבר נשק אמריקאי לישראל בשטחן,
ובמיוחד העמדה העויינת של בריטניה.
ירידה זו נגרמה במידה רבה על־ידי אינטרסים כמו
אספקת־הנפט, אך היא משקפת גם את התפנית בדעת־הקהל
העולמית. דעת־קהל זו היתד, מובטחת לישראל
כאשר היה נדמה שישראל רוצה בשלום והערבים מתנגדים
לשלום, אך השתנתה כאשר היה נראה לרבים שהערבים
מוכנים לשלום, ואילו ישראל מעדיפה כיבוש שטחים על
מני השלום. גם היחס השלילי המוחלט של ממשלת ישראל
לשאיפות העם הפלסטיני השפיעה על תפנית זו.
שינוי דעת־הקהל -משפיע על בעיות מעשיות כגון
אספקת נשק, הצבעות באו״ם והאווירה הכללית בעולם
ביחס להסדר ישראלי־ערבי.
כזירה !הכלכלית: בשנים שלפני מילחמת יום־
הכיפורים הקדישה ישראל לביטחון למעלה מרבע התוצר
הלאומי הגולמי ־שלה — שיעור ־שאין לו אח ורע בעולם
מחוץ לתקופה של מילחמת־עולם( .השיעור באמריקה
ובבריודהמועצות היה פחות ממחצית שיעור זה ).בשנים
שלפני מילחמת־ששת־הימים היה השיעור הרבה יותר קטן.
עתה תגדל המעמסה עוד יותר.
פירוש הדבר שישראל תהיד, תלוייר, עוד יותר בארצות
הברית, והדבר ישפיע במידה רבה מאד על כוחה להתנגד
ללחצים או לעמוד על תנאי־שלום הנוחים לה.
כזירה הפנימית: קשה להעריך כיום איד
תשפיע המילחמה על המוראל.
המוראל בימי המילחמד, עצמר, היה גבוה, כמו תמיד,
ובחזית יותר מאשר בעורף. אולם בפעם הראשונה מאז
קום המדינה התערער האימון של הציבור בממשלה
ובאישיה הבולטים. גרוע לא פחות: בפעם הראשונה
נמתחת ביקורת גלוייד, וסמוייה על ד,ד,נהגה הצבאית.
בחלקים רבים של הציבור גמלה ההכרה שהם הולכו שולל,
רומו והוטעו על-ידי מנהיגים קצרי־ראות.
אם אכן יתברר שאף אדם אחד בישראל לא יישא
באחריות עבור המחדלים המדיניים ו/או הצבאיים שהגיעו
לידי ביטוי במילחמת יום־הכיפורים, עלולה לדזיות לדבד
השפעה הרסנית על המוראל במדינה בישנים הקרובות.
עלולה להתפשט רוח צינית חסרת־תקדים, זילזזל בהנהגה
ובמנהיגים, בוז למערך הפוליטי, ירידה מוגברת מהארץ
וחוסר-אחריות שידבק בכל דרגי הד,נר,גד, והמינהל.
אווירה כזאת מוכרחה להשפיע בצודה קריטית על
כוח־ר,עמידה של המדינה, יותר מכל הביזיונות, המחדלים,
הטעויות והמישגים הצבאיים של ההנהגה המדינית והצבאית.

במדינה ־הע
מה נד<זה
3מחיר האיום?

ועדת החוץ ו ה בי ט חון מבקרתב חזי ת הגולן *,אבל מ קו מ ה

ער ספסל הנאשמים!
ך* שר משה קול יש כישרון מיוחד:
/להשמיע דברים שלא־לעניין בעניינים
חשובים. בהתאם למעמדו הקואליציוני זוכים
דברים אלה לפירסום מירבי בכלי-
התקשורת הממלכתיים.
השבוע עשה זאת שוב. הוא הכריז ברוב
חשיבות שעל דעדת־החוץ־והביטחון של
הכנסת להתחיל בחקירת המחדלים הביטחוניים
שקדמו למילחמת יום־הכיפורים.

לפי אותו הגיון אפשר להטיל טל
שוטר, שנמצא שיכור ליד מקום
הפשע, לחקור מדוע לא פעלה ה
מישטרה כראוי.

בלי אופוזיציה
ך* ספסל הנאשמים של המישפט ה־ציבורי
הגדול על מחדלי־הביטחון נועד
מקום נכבד לוועדה זו.
מבחינה פורמלית, היא מפקחת מטעם
הכנסת על כל ענייני הביטחון.
מבחינה מעשית, סמכותה גדולה הרבה
יותר. מכיוון ששום עניין ביטחוני אמיתי
אינו מובא למליאת הכנסת, וכל הבירורים
בשטח זה עוברים ישר לוועדה זו, היא
מחזיקה בידיה את כל הסמכויות של הכנסת
בשטח הביטחוני.
תקציב־הביטחון אינו נדון במליאת הכנסת.
ועדת־החוץ־והביטחון מטפלת בו
יחד עם ועדת־הכספים המורכבת כמוה.
הצעות לסדד־היום בענייני ביטחון מועברים
ישר לוועדה. שם יכול המציע להש מיע
את טענותיו, אך אינו זכאי להשתתף
בבידור.
על שאילתות בעלות תוכן ביטחוני
ממשי, אין שר־הביטחון עונה במליאה,
אלא מסתפק בקביעה שהוא ״מדווח על
כך בוועדה.״

למעשה אין כנסת ישראל קיימת
כשטח הביטחוני. ועדת־־החוץ־ו־הביטחון
תפסה את מקומה.
כמו בכל ועדות הכנסת, מורכבת גם
ועדה זו מ־ 19 חברים. אולם ההרכב שונה
מזו של שאר הוועדות.
מאז ראשית המדינה, היתה קיימת בכנסת
הסכמה אילמת שאין לתת בוועדה
ייצוג למק״י, ואחר־כך לרק״ח, מתוך חשש
שמיפלגה זו אינה נאמנה למדינה, ואין
למסור לה מידע סודי.
מאחר שאי־אפשר היה לקבוע בתקנון
שמיפלגה מסויימת לא תהיה מיוצגת בוועדה
כלשהי, נקבע כלל שרירותי: ב

וועדת־החוץ־והביטחון
(ובוועדת־הכספים,
המטפלת בתקציב הביטחון) יהיה ייצוג רק
למיפלגות מעל לגודל מסויים. הגודל נקבע
מדי פעם באופן שרירותי, מעל לכוחה
של מק״י, ואחר־כך רק״ח.
בשנים האחרונות גרם כלל זה לשתי
תוצאות חשובות :
• בתקופת ממשלת הליכוד, לא היתר,
האופוזיציה מיוצגת כלל בוועדה. גם כאשר
גח״ל חזר, באופן פורמלי, לאופוזיציה,
לא היה בוועדה שום ייצוג לסיעות האופוזיציוניות
הלוחמות, שהפכו לאופוזיציה העיקרית
במליאת הכנסת: סיעת העולם
הזה — כוח חדש וסיעת המרכז החופשי.
בוועדה המשיך הכל להתנהל על מי
מנוחות.
• אנשים בעלי כישורים ביטחוניים מובהקים
— כמו דויד בן־גוריון ואיסר הראל
— לא צורפו לוועדה, מפני שהיו שייכים
לסיעות ״קטנות״.

למעשה מהווה הוועדה קואליציה
של שלוש סיעות: המערך,
גח״ל והמפד׳׳ל. כמעשה חסד מסר
המערך את אחד ממקומותיו לנציג
הל״ע, גידעון האוזנר.

גחיר אחראית!
וי נושך השנים ד*,״רונית ידעה ד-,
4כנסת כולה שוועדת־החוץ־והביטחון
הולכת ומתנוונת.
בפעם האחרונה ניסתה הוועדה לנקוט
קו עצמאי בימי פרשת־לבון, בסוף .1960
ביוזמת היו״ר הרצל ברגר ז״ל היא פתחה
בבירור הפרשה, גרמה לסערת־רוחות,
והושתקה.
מאז החלה ירידה הדרגתית אך מתמדת.
בראש הוועדה הועמד דויד הכוהן, שלא
חלם להתנגד בעניין כלשהו לראשי מער-
כת־הביטחון. אחרי שהוצא הכוהן מן הכנסת,
מטעמי גיל, בא במקומו חיים צדוק
— איש פיקח, בעל שאיפות פוליטיות,
היודע היטב שלא כדאי לריב עם מישהו,
ובוודאי לא עם משה דיין.
ההשתייכות לוועדה הפכה למעין תואר-
כבוד, ללא תוכן. כל אחת מן הסיעות
הגדולות שלחה לוועדה את מכובדיה, על
פי מפתח אישי וסיעתי. המכובדים התכבדו
בישיבות מרשימות עם משה דיין, האלופים
והשרים. על פגישות אלה פורסמו קופוני-
קטים מרשימים.

אולם מאחורי גבה של הוועדה, רבו הבדיחות
על חשבונה. לא רק כתבים צבאיים,
אלא גם סתם עיתונאים נוכחו לדעת, בשיחות
עם חברי הוועדה, שהמידע העובר
מאיש לאיש במיזנון בית סוקולוב, בית-
העיתונאים בתל־אביב, אינו ידוע לחברי
ועדת־החוץ־והביטחון. במעטה של סודיות
כמוסה ומרשימה, נמסד לוועדה מידע
מיושן, חלקי וחסר־ערך.

~*מוכן״שלא היתה לווטח־ד־שדם׳
אפשרות להצטייד כמידע עצמאי.
כמו לשאר הוועדות ככנסת, אין
לוועדת־החוץ־והכיטחון שום מנגנון
עצמאי של מומחים, המסוגל
לברר עובדות, לנהל חקירות ולגבות
עדויות.
כאשר הציע אורי אבנרי למנות מבקר-
ביטחון מטעם הכנסת, שיקבל סמכויות
כאלה וישמש כחוקר וכמודיע לוועדה, על
פי הדוגמה הגרמנית, היו חברי ועדת-
החוץ־והביטחון הראשונים שהצביעו נגד.

משום כך אין לאיש כוועדת־ה־חוץ־והכיטחון
הזכות המוסרית
לבוא אל מישהו כטענות כקשר
עם מחדלים כיטחוניים כלשהם.
להיפר: ועדת־החוץ־והביטחון נושאת באחריות
מרכזית לכל המחדלים, לנוהלים
הלקויים, לשיטה הפסולה של קבלת החלטות
וקביעת הערכות, לאיוש בלתי־מתאים
של תפקידי-מפתח, ועל אחת כמה וכמה
להחלטות פוליטיות הרות־אסון.

הדבר נכון כמייוחד לגבי אנשי
גח״ל כוועדה — החל כמנחם בגין
עצמו.
התנוונות הוועדה, הריסת הפיקוח הפרל־
,מנטרי על מערכת־הביטחון ומתן יד חופשית
למשה דייו לעשות (או לא לעשות)
כאוות נפשו — לא היו אפשריים לולא
עמדו אנשי גח״ל דום בפני דיין ובפני
כל רב־סרן לובש־מדים.

צמרת גח״ל היא הגוף האחרון
כמדינה שיש לו הזכות המוסרית
להתמרמר על מחדלי-כיטחון. היא
עצמה אחראית למחדלים אלה, להלכה
ולמעשה, במלוא האחריות.

משום כך מגוחך הוא להטיל על ועדת־החוץ־והביטחון
לחקור את המחדלים. אם
תהיה אי־פעם חקירה אמיתית, יהיה אחד
מתפקידיה לחקור את חלקה של הוועדה
עצמה בביזיון.
• מימין: אהרון ידלין, קצין־הכנסת
בנגל, גדעון האוזנר, מרדכי בן־פורת, זזיים
צדוק (יו״ר הוועדה) ,יצחק נבון. בין שני
החיילים: אהרון בקר.

השבוע החמישי מאז פרוץ מילחמת יום־
הכיפורים עומד בסימן האבל הקודר של
מישפחות החללים, אשר חלק מהן קיבל
רק היום אישור על האסון שפגע בהן.
אט־אט מתגלה מלוא היקף האבירות,
והוא עולה בהרבה על אבידות המילחמות
הקודמות. אמנם, במילחמת־העצמאות ניס־פו
כשמונת אלפים חללים, מתוך יישוב
שהיה רק כשליש מן האוכלוסיה היהודית
בארץ כיום. אולם אותה מילחמה נמשכה
למעלה משנה, והאבירות התפזרו על תקופה
ארוכה יחסית.
לא היתה עוד דוגמה לנפילת צעירים
כה רבים בתקופה קצרה של 18 ימים —
שהחלו במעבר כה פיתאומי משלווה קיצונית
למילחמת־תופת.
מה החיפזון? אולם בעוד שרגשות
האבל הגיעו לשיאן, הם נמהלו ברגש אחר:
החשש מפני חידוש הקרבות, שיפילו קורבנות
חדשים.
מייד עם גמר הקרבות השתררה אופטימיות
מסויימת בלב האזרח הישראלי: המחיר
היה איום, אך אולי ייוולד השלום
בשדה־הקרב. היה נדמה שכל הצדדים למדו
לקח, ויזהו בקצב מזורז לקראת הסדר
סביר.
השבוע החלה תיקווה זו לגווע. עיתונאים
כתבו מאמרים מלומדים, בהם הוכיחו שלא
כדאי למהר. מה החיפזון? שר־הביטחון
הכריז, ללא צער, שאכן ייתכן חידוש האש
במהרה. חסידי גולדה מאיר התפארו בכך
שהיא הצליחה למנוע בוושינגטון דיבורים
על הסדר־שלום, ולצמצם את המשא־ומתן
לעניינים השוטפים של הפסקת־האש. קולות
דומים נשמעו מהצד השני_.
כאשר יתכנסו השבוע מאות המישפחות
בטכסי־אזכרה קורעי־לב בבתי־הקברות הצבאיים
הזמניים, תרחף עליהם הסכנה הנוראה
שקורבן נורא זה לא יהיה האחרון
בשנת .1973
מיפלגזת סיר הדו8ץ
יותר ויותר מתחילה המדינה לדמות
לסיר־לחץ.
עסקני־המיפלגות, השולטים במדינה,
מנסים להעמיד פנים שלא קרה דבר מהותי,
ושאפשר להמשיך בעסקים כרגיל. אך
מלמטה נוצר לחץ גובר והולך. החל מן
החיילים בקו הראשון, וכלה במישפחותיהם
בעורף, גוברת ומחריפה ההרגשה שפשוט
לא יתכן שלמחרת מילחמה כזאת תוסיף
אותה הנהגה לנהל את ענייני המדינה.
מחאות עמומות נגד מציאות זו נשמעו
מכל עבר, באופן ספונטאני ופחות־ספונטא-
ני. אולם איש לא ידע בדיוק איזו מסקנה
להסיק.
האחריות של גח״ל. חוגי הימין.
בעזרת אנשים תמימים, העלו את הדרישה
להקמת ממשלת־ליכוד־לאומי.
לכאורה היה בכך פיתרון: ממשלה הדשה
היא הנהגה חדשה. אולם למעשה
היה זה פיתרון־כזב.
ממשלת־ליכוד פירושה שהממשלה הנוכחית
תישאר על כנה, וכי יצטרפו אליה
ראשי הימין, האחראיים למצב הקיים לא
פחות ממנה. כי ראשי גח״ל היו שרים
בממשלה ששלטה בישראל בשלוש השנים
הגורליות הראשונות אחרי מילחמת ששת־הימים,
כאשר נקבע הקו הרה־האסון שהפך
את המילחמה החדשה לבלתי־נמנעת.
יתר על כן, ראשי גח״ל אחראים גם
למחדלים הביטחוניים. כחברי ועדת־החוץ-
והביטחון נתנו יד להריסת כל פיקוח רציני
על מערכת־הביטחון (ראה נזינזגרת) ,ואמרו
הן לכל הנוהלים והסדרים, האיוש
והציוות, שפעלו ערב מילחמת יום־הכיפו-
רים.
הכרזת מילחמה. הקמת ממשלת־ליכוד־לאומי
פירושה שיתוק סופי של הממשלה
מול כל מהלכים אפשריים לקראת
השלום. הליכוד דוגל באי־החזרת אף שעל
אחד של אדמה. ברגע שתקום ממשלה
כזאת, יהפוך חידוש־האש לבלתי־נמנע.
הקמת ממשלת גולדה־דיין־בגין פירושה
הכרזת־מילחמה.
ה עו ל ס

הז ה

1888

סוף ש חור באפ רי ק ה
מדינה ה״7צ של אפריקה השחורה,
\ 1קניה, ניתקה את יחסיה עם ישראל.
היתה זאת לא רק המכה האחרונה, אלא
גם המכה המכאיבה ביותר: קניה היתד,
התחנה העיקרית של אל על בין ישראל
ודרום־אפריקה, צומת חשוב לכל האינטרסים
הישראליים ביבשת.
עם מכה זו, הגיעה ההתמוטטות לסיומה.
מכל המדינות השחורות, נשארו מיודדות
עם ישראל רק שלוש מדינות־גרורות של
דרום־אפריקר, הלבנה: בוטסואנה, סווא-
זילאנד ולסוטו. אלה הן למעשה מושבות
עלובות של דרום־אפריקה, ולעמדתן אין
כל חשיבות.

אבא אבן שפך עליה תשפוכת אינסופית
של נאומים בכמה שפות.
יחד עם הביקורים והנאומים שפכה ישראל
לתוך היבשת אוצר גדול מאוד של
כסף ומשאבים אנושיים, בהשוואה ליכול-

מדינות אפריקה, כמו מדינות רבות במערב,
השתכנעו בהדרגה שממשלת ישראל
אינה מתכוונת להחזיר את השטחים
שכבשה ב־ ,1967 וכי הסיבה האמיתית לכך
אינה אלא הרצון לספח לעצמה שטחים
ערביים לצורכי התנחלות. הדבר מעורר
זיכרונות חריפים במדינות כמו קניה, שבהן
הפקיעו השלטונות הקולוניאליים בשעתו
את מיטב הקרקעות לצורכי מתנחלים לבנים.
כבל
שישראל נעשתה תלוייה יותר ב־ארצות־הברית
והצביעה עימד, באו״ם, נגד
מדינות העולם השלישי, כן הצליחו הערבים
לשכנע את הנציגים האפריקאיים שישראל
היא גרורה של ארצות־הברית. כא-

איד חיה אמין
ך• נלד המילחמה, לא חדרה חשיבות
01 התהליך הזה לתודעת הציבור היש ראלי.
לכל היותר מצא הדבר את ביטויו
בבדיחות. למשל :״המדינה האפריקאית
היחידה המקיימת יחסים עם ישראל היא
העוצבה של אריק שרון ממערב לתעלה.״
כאשר אידי אמין, הרודן של אוגנדה
שהועלה לשילטון בעזרת ישראל, ניתק
את יחסיו עם ישראל בצורה ברוטאלית,
עורר הדבר לא מעט גיחוך. הרודן הפרימיטיבי
נראה כדמות של בדיחה, ואוגנדה
לא היתד, חשובה במיוחד.
אולם כעת נראה שאמין היה נביא.
הוא פתח בתהליך שגרר אחריו, לאחר
מכן, את כל החלק השחור של היבשת.

תחילה ניסו להתנחם ככד שזוהי
כעייה פשוטה של כם!ז מול כסת
— התמיכה הישראלית מול אוצי
רות־הנפט של לום. אולם אשדייה
נוחה זו הופרכה יותר ויותר.
אפריקה היא אנטי־אימפריאליסטית. ה־שינאה
לנצלן הלבן היא עמוקה ומושרשת,
המשך תהליך ההשתחררות מן השילטון
הקולוניאלי. זהו הגורם הנפשי העיקרי בכל
המדינות השחורות.
ישראל הצליחה, בהתחלה, לרכב על גל
זה. היא הופיעה כמדינה קטנה, שהשתח ררה
בעצמה מעול שילטון זר, והמוכנה
להעניק את נסיונה המיוחד למדינות קטנות
אחרות.
קו זה שיכנע את רוב המדינות החדשות.
שרת־החוץ גולדה מאיר ביקרה בחוף
השנהב, רקדה בפני מארחיה השחורים
וקיבלה תואר-כבוד של ראש־שבט. לוי
אשכול ערד סיור־ניצחון ברחבי היבשת.
האפשרות היחידה האחרת לשינוי ההנהגה
היא קיום הבחירות במועד שנקבע,
כדי לאפשר למיפלגת־העבודה להחליף את
הנהגתה בעת הרכבת הממשלה החדשה.
גם סיכוי זה מוטל בספק, בגלל אחיזתה
של גולדה במיפלגה. רק לחץ קיצוני מלמטה
יכול לגרום לשינוי כלשהו במיפלגה
בלתי־דמוקרטית, שבה שולט קומץ של
עסקנים.
דבר אחד ברור: לא יהיה שינוי כלשהו,
ללא בחירות. אף כי איש אינו להוט לקיים
בחירות בתקופה של משבר לאומי — אין
מנוס מכך.
כל דרך אחרת גרועה יותר.
עיתונות פרשת הפרישה
המודעה שפורסמה ביום הראשון השבוע
בעמוד האחורי של היומון הארץ בהבלטה
רבה, הפתיעה רבים. היתד, זו מודעה עליה
היו חתומים עובדי המערכת והמינהלה שלי
הצד,רון מעריב, והיא כללה ברכה לעורכו
הראשי של העתון, אריה (״צ׳יק״) דיסג־צ׳יק
,״בהגיעו לגיל פרישה״.
קוראים תמימים, שעיניהם נתקלו במודעה,
יכלו להתרשם כאילו מבשרת המודעה
את פרישתו של דיסנצ׳יק מעריכת
מעריב, ועל צאתו לגימלאות. מובן שהם
יכלו לשאול את עצמם מדוע בחר העורך,
הנחשב כאחד האישים רבי־ההשפעה ביותר
במדינה, לפרוש דווקא עתה, בעיצומם
של מאורעות הרי־גורל.
מי שהופתע באמת למיקרא הידיעה היה
ה עו ל ס הז ה 1888

ישראל איבדה כהדרגה את צביונה
המקורי במדינה משתחררת ו
אנטי-אימפריאליסטית, וקיבלה צביון
של מדינה קולוניאלית לכנה,
כובשת ומדכאת.

אפריקה לפי מרקאטור
רחבה וקרובה
תה. כי מישרד־החוץ, שלא היו לו הצלחות
רבות בעולם, ראה באפריקה את הצלחתו
המזהירה ביותר, היהלום השחור בעטרת
ראשו.
ואכן, היה יבול 30 .הקולות של אפריקה
השחורה מהווים כרבע מכל הקולות באו״ם,
וחלק מהם מנע החלטות אנטי-ישראליות,
או לפחות הקהה את עוקצן. מדינות כמו
אתיופיה, חוף השנהב, ליבריה וזאיר הפכו,
כימעט לבסיסים ישראליים. לא פעם
האשימו הערבים את אתיופיה בקיום בסיסים
צבאיים ישראליים בשטחה, מול מיצר
באב־אל־מנדב, וכמה משליטי אפריקה היו
בעצמם חניכי צד,״ל ולובשי מדיו.

אריה דיסנצ׳יק ( )66 עצמו. שכן אם נועדה
המודעה רק לברכו על הגיעו לגיל פרישה,
היא איחרה כמעט בשנה. דיסנצ׳יק, יליד
ריגה, מי שהיה בשעתו עוזרו ומזכירו
של זאב ז׳בוטינסקי, נמנה עם מייסדי
מעריב ובא במקומו של הד״ר עזריאל
קרליבך כעורך העיתון אחרי פטירתו של\
קרליבך, היה יכול לפרוש מתפקידו כעורך
הראשי של מעריב עוד בדצמבר אשתקד,
כאשר מלאו לו .65 את מקומו היה תופס
אז כעורך מעריב שלום רוזנפלד 59 יליד
פולין, אף הוא איש בית״ר. ואצ״ל לשעבר.
אלא
שבניגוד לנוהג שהיה מקובל במעריב,
שכל מי שמגיע לגיל 65 פורש
מעבודה סדירה בעיתון, אפילו הוא בעל
מניות, ביקש דיסנצ׳יק להמשיך בכהונתו
כעורך עוד תקופה מסויימת. חבריו נענו

מודעה מחאה. היה זה מוזר שעובדי
מעריב יבחרו לברך את עורכם הראשי
דווקא מעל עמודי הארץ, ולא מעל דפי
מעריב עצמו ,.חקירה קצרה העלתה כי
היתד, זו מתיחה, שנועדה לרמוז לדיסנצ׳יק
כי יש אנשים הסבורים כי הגיעה שעתו
לפרוש.
איך נפל עיתון כמו הארץ קורבן למתיחה
כזאת, שהפכה לשיחת היום בכל הארץ,
מבלי לברר מי הם נותני המודעה? מסתבר,
כי המודעה נמסרה על גבי נייר־מיכתבים
רשמי של מעריב, והתנוססה
עליה חתימה מזוייפת של שלום רוזנפלד.
למקבלי המודעה לא היה ספק בכשרותה.
למישטרה נמסרה תלונה, וחוקרי־המיש־טרה
מנסים לברר עתה מי נתן את המו־

המדיניות של ממשלת ישראל
מאז מילחמת ששת-הימים היתה
הרת אסונות רכים. האסון האפריקאי
הוא רק הבולט כיותר.

הנבונים ביותר בין נציגי ישראל באפריקה
ראו את הבאות זד, מכבר .״המדינות
השחורות רוצות להוכיח את עצמאותן נגד
המערב הלבן. הן לא יכולות לריב עם אר־צות־הברית
או עם בריטניה, מפני שזה
יקר מדי. הדבר הכי זול בשבילן לריב
עם ישראל,״ אמר אחד מהם.

מנה חדשה
** ם השלמת ההתמוטטות, נסתיים
פרק. אין תיקווה לתקן משהו, אלא
אחרי השגת הסדר־שלום במרחב. וגם אז
יהיה קשה מאוד לכבוש בחזרה אפילו
כמה מן העמדות, שנפלו עכשיו בסערה.
ההשפעה על מצבה של ישראל היא מר-
חיקת־לכת. באו״ם הופכת ישראל למיבצר
במצור. הנציגות הישראלית בעולם הצטמקה.
ממילא הצטמקו אפשרויותיה לבצע
תימרונים פוליטיים ולעמוד בלחצים.

למעשה השתנתה מפת־העולם
לגבי ישראל.

בימים אלה מתפרסמות מפות חדשות
של אפריקה בעולם. גיאוגראף גרמני בשם
פטרס הכריז מרד על המפות הקיימות, המבוססות
על השיטה שהומצאה בשנת 1569
על־ידי גיאוגראף אחר, גרהארט קרמר,
הידוע בשם מרקאטור. כל מפה שטוחה היא
כוזבת, מכיוון שאי־אפשר לתאר בצורה
שטוחה שטח של כדור. השיטה של מרק-
אטור מתארת נאמנה את הזוויות׳ ועל כן
היא טובה לניווט. אך היא מסלפת את
השטחים, נותנת יתרון גדול לאירופה ולאמריקה
הצפונית, אך מקטינה את ארצות
קו־המשווה, הנראות קטנות מכפי שהן
באמת. השיטה של פטרם * מתקנת ליקוי
זה — אך הזוויות שוב אינן נכונות.

וווו־ נוג ש רנן
ץץה, אם כן, גרם לכך שכל ההשקעה
* ) העצומה הזאת ירדה לטימיון1
היו גורמים רבים, החל ברצון לגבש
גוש משותף של אפריקה השחורה ואפריקה
הערבית, וכלה בשיקולים כלכליים. אך
הגורם העיקרי היה, בלי ספק, מדיני-פסי-
כולוגי.

שר דרום־אפריקה המטירה מהמאות על
ישאל, נרשם גם דבר זה בבירות השחורות,
הרואות בשילטון הגזעני של דרום־
אפריקה את השטן עלי אדמות.

במיכצע הצבאי האחרון, חדרה
ישראל לאפריקה. אולם במו כמפה
של פטרם, אפריקה נעשתה ארוכה
מאוד, רחוקה מאוד.
אפריקה לפי פטרם

־ היוצרת גליל החותך את קו־חרוחב
ה־ ,47 בצפון ובדרום.

ארוכה ורחוקה

לעודכנו היקר

אר>1ז ד>7זנצ ק
בהגיעך לגיל פרישה -
שלוחה ברכתנו:
מי יתן ו ת אריך י מי ם וש
ותזכה ל ר או ת מדינת ישראל של
ומשגשגת כשחזון הדורו תקםו
,,מעריב״ — ה
בית-דפוט ״מע
מנ הלת ״מערי:
עודד דיסנצ׳יר, ומודעת הפרישה
מתיחה זדונית
דעה המפוברקת, למרות שאין לכאורה כל
עבירה פלילית בפירסומה. זוהי בסך הכל
מודעת־ברכה, לאיש שאומנם הגיע לגיל
פרישה.
גם אם לא יתגלה מוסר־ד,מודעה, אין
ספק לגבי זהותם של יוזמי המתיחה. היו

אלד״ כפי הנראה, כמה מעובדי מעריב,
שאין דעתם נוחה ממדיניות העיתון, המשמש
כלי־ביטוי למימסד, ושהיו רוצים
להכריח את דיסנצ׳יק לפרוש, כדי לנסות
להפוך את מעריב לעיתון ביקורתי יותר.
(המשך בעמוד )23

! 11 * 1 *1 1שתי משאיות מצריות הרוסות הנראות
0 0 8 811
• 8בתמונה כשהן ניצבות באמצע הרחוב

הראשי של העיר סואץ, מסמנות את קו הגבול בין אותו חלק של העיר המוחזק בידי צה״ל
לבין זה בו נמצאים חיילי הארמיה השלישית של הצבא המצרי. משני עברי קו הגבול
נקבצים חיילים ישראליים ומצריים כדי להתבונן זה בזה מקרוב ואף לנהל שיחות ישירות.
ך* חוב בפרפ רי סואץ. רק מסרים
ן ספורים מפרידים בין גוש הבתים שב-
צידו האחד לגוש הבתים בני שש הקומות
מעברו השני. צד אחד מוחזק בידי חיילי
צה״ל. המידדכה ממול שייכת לצבא ה
מצרי.
מעולם, בשום הפסקת־אש או שבי-
תת־נשק קודמת ב־ 25 השנים האחרונות,
לא מצאו עצמם חיילים ישראליים וחיילים
מצריים סמוכים וקרובים זה לזה, כמו
הפעם. קירבה כה הדוקה עד שניתן לנשוף

חיילי צה־־ל מול חיילי האומיה השלישית 1

1111 8 *7 1 ^ 111 *111 *1 7 1ן ף מסמן את תחילת השטח המצרי של
.1/111111 העיר סואץ. בנקודה זו, מאחורי חייל
1מ 1 1 / 1 13 111 /
או״ם חבוש קסדה כחולה המחזיק בידיו רובה מכודן, ניצבים החיילים המצריים וסוקרים
בסקרנות את חיילי צה״ל הניצבים במרחק של חמישה מטרים מהם, מביטים אף הם
בסקרנות ללא איבה באוייב שעד לפני כמה ימים לחמו בו. בתמונה משמאל: יחידת
צה״ל בעמדה קדמית מאחורי בית מנוקב פגזים, שנהרס בקרבות בעיר סואץ.

את עשן הסיגריה אל פני החייל שממול.
הרובע, הדומה לשיכון בעיירת עולים
ישראלית, מזכיר את מראות סטאלינגראד
במילחמת העולם השניה. טנקים חרוכים
רובצים עשנים בפתחי הבתים. תותחים
נגד־סנקים צמודים למירפסות של הקומות
התחתונות. קירות שלימים פעורים ומנוק־בים
מפצצות ופגזים. אסלת בית־שימוש
מתנדנדת בקופה החמישית. שתי רגליו של
שולחן מרחפות באוויר, מעל התהום ש נפערה
מתחתם כשקיר הבית קרס ונפל.
ולמטה, ברחוב הגבול, מה ופרים זה מול
זה בעמדות הקדמיות בצד הבתים, חייל
מצרי וחייל ישראלי. החייל הישראלי חמוש
ברובה סער קלשניקוב, שהיה פעם שייך
לציוד הצבא המצרי. החייל המצרי מציג
לראווה תת־מיקלע עוזי, שנלקח כנראה
מאחד המעוזים. הישראלי מעשן סיגריות
קליאופטרה מצריות. המצרי שולף סיגריה
מקופסת טייס ישראלית. כשנובר עליהם
הרעב פותח החייל הישראלי קופת פול
מצרי, ממנות־הקרב של צבא מצרים. החייל
המצרי לא נשאר חייב, מקנח בקופסת
ליפתן תפוזים מתוצרת עסיס, שהיתר
פעם מנת־קרב של צה״ל.

1 עזיז שוהה
על קבלת

הסמל המצרי עבדוד עזיז בן ה־ ,39 נהג משאית בצבא מצריים, מדליק
אש כדי להצית סיגריה לסוראי שמואל חלפון ,28 ,מבאר־שבע. עבדול
כשבועיים בתחנת איסוף שבויים בפאיד, ממערב לתעלה, שם הוא מופקד
השבויים. בתקופה זו הספיק להתידד עם חיילי צה״ל במקום.

רב העיו סואץ ־ כשחייל ארם באמצע

!1טי רו ת
ביניהם, על גבי כביש האספלט חרוש
הפגזים, צועד כדחליל חייל או״ם בקסדה
כחולה, בידיו דובה מכוח. הוא עומד
שם, כביכול, על מישמר השלום, למנוע
,כל התלקחות בין שני החיילים בשוחות
בתוך המידרכות. אבל הם אפילו אינם
מתייחסים אליו. הם מביטים דרכו זה אל
זה, אצבעותיהם על ההדק. אבל המבטים
שבעיניהם אינם רומזים אפילו שיש בכוונתם
לסחוט את ההדק עד הסוף. אין אלה
מבטי איבה. מבטים של סקרנות.
הייצוג הצבאי הוא סמלי. בסד הכול
חייל חמוש מול חייל חמוש. אבל הם אינם
שם לבד, רוב הזמן. משני העברים מת-
קהלות חבורות גדולות של חיילים, חלקם
חמושים וחלקם לא, ניצבות זו מול זו
כשני מתגוששים בזירה בטרם הישמע
צילצול הגונג.
מהצד האחד, המערבי, נוהרים חיילי
צה״ל במדי הזית. מהעבר השני, המזרחי,
באים חיילי הארמיה השלישית של הצבא
המצרי, שחלקה מכותר בגדה המזרחית של
התעלה, במדי החאקי־הצהוב שלהם. אין
להם מה לעשות שם מלבד דבר אחד:
(המשך בעמוד )18

אחוות לוחמים

השבוי מבדול עזיז ושובהו שמואל חלפון מתחבקים
בידידות מול המצלמה. אין זו תמונה מבויימת. היחסים
האישיים שנרקמו בין כמה מהשבויים המצרים השוהים במקום תקופה ממושכת לבין
שוביהם, הפכו לידידות אנושית פשוטה של אנשים השונאים מילחמות ואוהבים לחיות.

שירות 1שידות בקו ו*.ש
(המשך מעמוד )17
להביט זד, בזד״ לבחון מקרוב את האוייב
שרק לפני ימים מיספד רצו להשמידו,

מוסטאפה! מד, אתר. רוצה שאמסור בשימך
בקאהיר?״
״תגיד להם שעוד מעט אני שולח להם

אויבים הופכים לידידים ; ד ״ מ ג

השלישית מסגירים את עצמם בידי חייל צה״ל, מתבוננים בו תוך שהם שרועים על
הארץ לביקורת, ללא חשש פן יפגעו. אחר־כך, במיכלאת השבויים בהם הם שוהים בטרם
העברתם למחנה שבויים, נוצרים יחסים אישיים בין השובים ושומריהם. בתמונה למטה
נראים שני אנשי רפואה של הצבא המצרי, הרנפא ד״ר סלאח שרף מאלכסנדריה (במרכז)
והחובש מופיד איסחאק מחילוואן, שתוך שהייתם הממושכת במיכלאה, כדי לטפל
בשבויים פצועים, התידדו עם שומריהם, צוחקים עימם ומשוחחים עימם בחופשיות.

אישי יותר.
״תג־ד מה חסר לכם? מים? אוכל?
שמיכות? נסדר לכם.״
״תודה רבה. יכולים לתת לכם משלנו.״
״תגיד, לא חבל שעיר יפה כמו זאת
נהרסה?״
״אינשאללה ! תחשוב גם על העיר שלח״
״מה הדרגה שלך?״
״יותר גבוהה משלך!״
בצד המצרי מופיע קצין. הדדשיח משתתק.
אבל הוא מתפרץ מחדש, בהפסקות.
פתאום יש רצון לדבר עם הצד השני.

^ ץ זו הכמה היחידה לשיחות ישי־
\ י רות. הן נערכות בהרבה מקומות אחרים.
ליד הקטע של התעלה דרכו מטפטפים
את שיירת האספקד, לארמיה השלישית
הנצורה. ליד הקילומטר ה 104-בכביש
סואץ—קאהיר, שם ממתינים לתום בדיקת
שיירת האספקה.
באחת המיכלאות, ליד פאיד, בבניין
ענק שהיה פעם מחסן או בית־קולנוע
של הצבא הבריטי במילחמת העולם־הש־ניר״
יש כבר ״שיכון ותיקים״ .יושבים
שם אנשי צוות רפואי מצרי, שנלקחו מבין
השבויים והושארו במקום לטפל בשבויים
המגיעים פצועים או חולים. לוליא הגוון
השונה של המדים, קשה היה להבדיל
בינם לבין שומריהם הישראלים.
מסתובבים כמעט בחופשיות, מקבלים
בצהלה פני מכרים שלא ראו מיספר ימים,
טופחים זה לזה על השכם, מחייכים, מציגים
האחד בפני השני תמונות אישיות של
המשפחה .״מלך״ המיכלאה הוא עבדול
עזיז עבדול עזיז ,39 ,סמל בצבא המצרי,
שמונה כרס״ר השבויים.
״קיבלתי חופשה קצרה לנסוע הביתה.״
מספר אחד החיילים .״הוא התנשק איתי
לפני שנסעתי. היה איכפת לו מאוד שאחזור.
שאל אם הוא יכול לבוא איתי. נורא
רוצה לראות את תל-אביב. הבטחתי לו
להביא תמונה.״
עבדול עזיז מאזין, מנענע בראשו בהסכמה
.״ואללה, שיהיה כבר שלום,״ הוא
אומר. הד״ר סלאח שרף ,25 ,רופא צבאי
מאלכסנדריה, אינו מפסיק לחייך.
״מה אתה כל כך מבסוט?״ שואל חייל.
״שהמילחמה נגמרה כבר,״ משיב הד״ר.
המילחמה לא נגמרה. אבל היא עשתה
אולי משהו לאנשים שלחמו משני צידי
המיתרם, ששום מילחמה קודמת לא עשתה.
תופעות כמו זילזול, בוז, לעג, ושינאה
תהומית, הן נדירות ביותר. במקומם בולטת
תופעה של כבוד אנושי הדדי. אולי
זו רק התרשמות של העומד מהצד, שלא
נטל חלק בתופת שהתחוללה כאן, כי זהו
אולי ההישג היחיד, אם ניתן להגדיר זאת
כך, שהושג במילחמה הזאת. פתאום אפשר
לדבר, כפי שביטא זאת החייל בשוחת־השועל
החפורה בתוך המידרכה ברחוב
בסואץ.

לגלות פתאום שגם החיילים בצד השני
של המידרכה הם אנשים עם אברים כמו
ידיים ורגליים ועיניים, ושהם מסוגלים
לחייך, לצחוק, להשתעל ולהשמיע קולות.
תחילה שותקים. פשוט עומדים על גבי
תלולית עפר מול שתי משאיות חרוכות
המסמנות במרכז הכביש את הגבול. בלב
עוד מקנן חשש. הנה אתה עומד חשוף
וגלוי במרחק של פחות מעשרה מטרים
מול האדיב שקם עליך להשמידך. מה
ימנע ממנו ללחוץ על ההדק, ככה פתאום,
כאילו אין הפסקת־אש והמילחימה לא נעצרה.
ההוא ממול הבוחן אותך בדיוק באותה
מידת סקרנות כמו זו בה אתה בוחן
אותו, קורא מיד את החששות המתגנבים
לליבך. הוא עושה תנועת־הפחדה, כאילו
מתכוון להרים את הרובה שבידו אל כתפו
למרות שלא התכוון לעשות זאת.
אינסטינקטיבית אתה מזנק אל המחסה
הקרוב. צחוק רועם מתגלגל בין הבתים.
אחד אפם לטובתו. הוא מחייך בהנאה
על שהצליח להפחידו. אתה מחייך במבוכה
על שנתפסת לבהלה. חיוך מכאן וחיוך
משם. הקרח נשבר.
מספר חייל :״אין אפילו בעיה של שפה.
לא חסר אצלנו חבר׳ה שיודעים ערבית.
אצלהם יודעים הרבה עברית. עברית מצ חיקה,
כמו ברדיו קהיר. הקצינים שולטים
יותר טוב בשפה. אבל גם חיילים פשוטים
יודעים הרבה משפטים, שלמדו אותם כמו
תוכים. לא יאומן, הם פשוט ישבו ולמדו
עברית כחלק מהאימונים הצבאיים שלהם.
עכשיו אפשר לדבר איתם.״
אז מדברים.
חייל מצרי שפשט את מדיו כדי להסתתר,
בהתחלה אלו הן הקנטות הדדיות .״היי,
וחבש לראשו כובע טמבל, מסגיר עצמו
גלויה מתל־אביב !״ חוצה התשובה את לידי חייל צה״ל .״אנחנו לא מפחדים,״ מוד ים החיילים המצרים המתמסרים גס עתה
הרחוב. אחר־כך הופך הדו־שיח לקצת לידי חיילי צה״ל .״יודטיס שלא תעשו לנו שום דבר ושבסוף תחזירו אותנו הביתה.

מצוי במבע טמבל

דויד גנון
אלפים רבים של חיילים יושבים היום
בצפון ובדרום, כשעיסוקם העיקרי הוא
לחשוב. תילי־תילים של מחשבות, הירהו־רים,
הערכת כוחות, שאלת שאלות. מה
יהיה? כיצד נמשיך? האם טוב הדבר?
מדוע הפסיקו את האש? מדוע פרצה
המילחמה?
אלפי שאלות מטרידות, במוחו של כל
חייל. השיגרה, שהחלה להתפשט בקווים,
מופרעת על־ידי השאלות הרבות. חייל
נעזר בחברו במציאת תשובות. מעבירים
מידע. מחליפים רשמים. מסיקים מסקנות.
הכל שואלים את הכל. הכל מנידים ראשם
לימין ולשמאל. לא טוב. סימן שאלה גדול
בפני הכל. ציפייה למתקרב ובא. מקווים
לטוב יותר, מקווים שהעתיד לא ירע יתר
על המידה. הוא כבר עשה דיו.
הדעות חלוקות לכאן ולכאן. שני צדדים
מופיעים. בעד ונגד, עם מעט ספיחים.
מי שעובר בין כמה חיילים ומפנה שאלה
זהה לכולם, יכול לנחש את תשובת כולם.
שאלה אחת בלבד צריך להציג לפניהם,
ומיד קולחות המילים במפל עצום. הם
שופכים את הכל.
אין הם חוששים מפירסום דעותיהם ברבים.
אף הסדירים מביניהם צועקים זאת
בקול גדול. אין חוששים מצנזורה. אין
חוששים ממישפט צבאי או מעונשו של
המפקד.
הוא חושב כמותם. הכל חושבים כמותם.
הכל רוצים שיידעו שזוהי מחשבתם —
שמישהו ינסה לעשות דבר מה, ינסה ויצ ליח.

מישאדבז?! בומת
הגולן חו שו את
האתת:

דויד גלם

הלוחמים רוצי בש(ו0

מיכה פרנק

יחזקאל חידדי ונסים כהן (מימין) ,מאיר יצקוביץ (מוזג)

חיים יעקוכוביץ

(המשך בעמוד )22

במרומי החרמון ולרגליו -בעובד,
בגשם ובבוץ ־ ]ילחם צודל בחורו

1111 1ןךןעןן \ ן בשתי מעלות מתחת לאפס ללא כפפות להגנה טל הידיים,
1 ^ 1 # 1 .1 111 משתמשים החיילים באמצעים הפרימיטיביים ביותר להי־ן
לחם בקור, ישנם הנושפים לתוך כף היד, אחרים דוחפים את ידיהם עמוק בתוך המכנסיים.

ד 1׳ן דן * עם שחר, עורכים החיילים התורנים את השולחן לארוחת

11 1 1בוקר, מתחת לכיפת השמיים, הקור העז אינו גובר על
הרטב. בתמונה למעלה, קבוצת חיילים חוטפת דבר מה לאכול לפני יציאתם לסיורים.

״ברבם החרמון — משתי מעלות עד
שתיים מתחת לאפס.״
בבית, עמוק־עמוק מתחת לשמיכה העבה,
אומר האזרח :״אוף, איזה קור ...מיסכנים
החיילים!״ מכבה את האור ולוחש לילה
טוב.
קר בגולן. קד מאוד. המעיל רכוס עד
לאחרון, כובע־גרב על הראש, כפפות
לידיים, צעיפים, כפיות וסתם מגבות כרוכים
חזק סביב לצוואר. מיספר זוגות-
גרביים לכפות הרגליים, שני זוגות גטקס.
כימעט ואין לראות חלק חשוף בגוף. הכול
מוגן ומכוסה.
לא הכול מוכנים
לחורף הכבד. ידיים אדומות מן הקור
טמונות עמוק־עמוק בכיסים, ויש המטמינים
אותם עמוק יותר במכנסיים, שם המקום
חם מאוד...
ג׳יפ סיור, הנוסע במהירות, מעביר
צמרמורת־קור בגופות כל החיילים. הכול
מתכופפים מעט, מנסים להתחמם. מחפשים
מקום מגן, חומת קיר, ערימת חול או כל
דבר היטל להגן מן הדוח המכה. עד
למרחק מטר עוד מבחינים בטרטים מסויי־מים.
יותר רחוק רואים רק דמויות מטוש טשות.
למרחק שלושה מטרים כבר אין
רואים מאום. הסיבה פשוטה: יושבים בתוך
ענן. לא יורד גשם, אולם לאחר דקות
מעטות השערות רטובות כמו אחרי מקלחת.
הכול נוסעים כשאורות המכונית דלוקים.
הנסיעה מסוכנת מאין כמוה. כביש צד,
המכוסה שיכבה עבה של בוץ, מסכן את
הנוסעים עליו. איסור מוחלט לרדת מן
הכביש, שוקעים במאה אחוז.
פתאום מופיעה ממול דמות ענקית ומאיימת.
בנורות הקטנות אפשר להבחין
בה כשהיא במרחק של כחמישה מטרים.
מה זה? אתה עומד למול הדמות ומאותת
באורותיך בפחד. אינך יכול לרדת
סן הכביש, ואינך יכול להמשיך ולהתקדם.
אתה מקווה שהוא הבחין בך. הוא מתקרב
מעט, הצל ענק ומאיים, עוד שניה

עופל 1ומלחמה

אש במחסו

לפני מוצב החרמון מתחממים שעה לערך שופכים מעט מהדלק לשילהוב האש. החבר׳ה יושבים
שומרי המחסום בעזרת אש וקפח סביב למדורה מוגנים תחת אוהל הברזנט, עטופים במעילים
חם. ליד המדורה עומדים שני ג׳ריקנים של דלק וסולר. כל רבע וכובעי צמר, מפצחים גרעינים ומשחזרים את חוויות הסילחמה.
של חיילים. מנופפים ידיים בחוזקה, דק
ואתה מבחין בזחל״ם המאיים לדורסך.
בקבוק הקוניאק אוזל עד מהרה. אין
שיראה אותנו. עוד כמה ס״מ הוא מתקרב חשים כלל בשינוי. הסיגריות נעכלות במה
עושים? הוא מתקרב יותר, אתה
ושובר שמאלה. הבחין.
קצב מדהים. אתה מעשן ארבע וחמש
מבחין מבעד לערפילים במיספר דמויות
קופסות ואינך חש בכך.
אין רואים מאום. לא פנים׳ לא עור
הכל מעשנים. אשלייד, של חום. שני
אדם. מאום, רק עריסות עצומות של בג חיילים שותים קפה מפחית. האד העולה
דים, ושני אישונים המתרוצצים ימינה מעיד על חומו של הנוזל. הפחית ניתנת
ושמאלה, מחפשים דמויות חשודות.
אל בין השפתיים, אין חשים בלהט הפח.
המוני מדורות סביב להר כאילו החליטו
הכל עטוף בניילונים אטומים למים.
שהיום הוא ל״ג בעומר. מנסים להתחמם מיקלטים. אוהלים. אוטובוסים. הנשק מצמעט.
ג׳ריקנים של דלק ליד הממרה. כאן ריך טיפול כל שעה.
אין לקורות־עץ כל משמעות. אתה רוצה
ענן שני חוזר ומתיישב על הרכס. אתה
לחוש מעט בחום — שפוך כמה ליטר מביט באותם אנשים, ורואה שלמעשה
כל אחד מהם עומד במקומו, אינו זז
דלק או סולר, תרגיש כמו בבית...
למעלה, במוצב, מנסים לתקן את ה לשניה. השומרים שומרים בעמדותיהם, ההריסות.
אבני־בזלת ענקיות מורמות אחת -סיירים מסיירים, לא הקור הוא שיפריע,
אחת. הידיים אינן נשמעות. אבן מושמטת רק מעט התנועות לחימום הגוף, דילוגים
ומורמת שנית. ממתינים מעט. כפות הידיים על רגל אחת, נשיפת אדים אל תוך כף
מושמות מתחת לבית־השחי לחימום קצר, היד, הידוק הצעיף שעל הצוואר, רק אלו,
משנים מעט את המצב הרגיל.
וממשיכות במלאכה.
חייל עומד, הפנים אינן נראות, מכופף
ישנם חיילים שפניהם חשופות. הצעיפים
מפריעים לעבודה. לאלה ארשת מוקיונים. מעם, נושף בפיו, גופו נע קדימה ואחורה.
האף אדום־אדום, הלחיים סמוקות. מנסים יש והוא מדליק סיגריה .״איך אתה מרלגעת
בעור־הפנים ונרתעים מיד. את קצה
גיש?״ והוא עונה שקט, רועד מעט סן
האף אין חשים כלל.
הקור :״לא זה מה שישבור אותנו״.

מבעד לערפל הכבד מגיחות שתי דמויות עטופות
במעילי דובון. כל המתרחש על ׳ פסגת החרמון
נראה כסצינה הלקוחה מסרט אימים. אף הדובונים אינס יכולים לקור העז ולרטיבות.

שני התקווה בגולן

המוני השלוליות המציפות את הגולן שנוצרו
אחרי הגשמים הראשונים מגבירים
את הגעגועים לבית• הסיבה: הביצות הענקיות מזכירות את ימי החורף בפרברים,

( המ שך

מעמוד ) 19

טעיטוספרסרא שון

150,000
ומצטבר וגד
*500,000
*חזניהבפרס.הראשון דכדטופסאמון ינודה דעיות1/דמכסימום שד 250,000
פוטיס בדוכני דימסדה
וייינוז הגודזס ר.מם#יזזיוז

טבריה עכשיו
אידיאלית למרפא
ולמרגוע

חנן אדון
,למות מותר, לאמר את הדעה אסור זי

״חמי טבריה־בתי
הורידו
המחירים בעשרות אחוזים
17291827

עכשיו, לאחר ימי המתיחות, חשוב להשתחרר מהמתח
ולאגור שוב כוחות חדשים. שהות בטבריה, המבורכת
בתנאים אידיאליים למרפא ולמרגוע, היא הדרך הטובה
והבריאה לחזור לפעילות ולחיים תקינים.

בתי ה מלון וחברת ח מי טבריה ה ח לי טו להעניק
ל או ר חי ם בחודש נובמבר הנ חו ת ללא ת ק די ם.
בבתי ה מ לון: ל חיי לי ם ונ שו תי ה ם 30$ :הנ ח ה.
ל אזרחי ם 20$ :הנ ח ה. במרחצ או ת ה מרפ א בבנין
ה חד ש: ל חיי לי ם ונ שו תיה ם 50$הנ ח ה. ל אז ר חי ם
כל כרטי ס שישי חינ ם.בבנין הישן כ מו
ל חיי לי ם חינ ם.

מ ת חי ל ת

המלחמה;

הר חצה

צאו לטבריה עכשיו למען בריאותכם ולמען הילדים הזקוקים
כעת כל כך להורים רגועים ושלווים.
פרטים והזמנות בבתי המלון בטבריה וכן בלשכת התיירות
הממשלתית בטלפון .067—20992

דמונא ודהנגת המתח ־ טבריה

ה עו ל ם

הז ה

1888

מרי

־נוו

כלכלה

העולם הזה
מה חוש

מי מעודם> -מ מרוויח>
.בחצות יום ראשון, השבוע, בקע קולו
של שר־האוצר פנחס ספיר ממקלטי ה רדיו.
השר בישר, בקול עצוב, על העלאת
היטלי־הייבוא, מס־הקנייה וביטול הסובסידיות
על הבשר והאורז. כמי שמבשר
בשורות רעות בימים אלה, לא שכח השר
להזכיר את החיילים שנהרגו בחזית, את
הפצועים ואת הנכים, כערבים ל״אחדות
העם״ ,המחייבת את הטלת המעמס הכלכלי
של המילחמה — ארבעה מיליארד לירות,
לדבריו — על העם כולו.
העם כולו ישלם, איפוא, מעתה מחיר
כפול בעד בשר קפוא ואורז, כשם שהחל
לשלם לפני שבוע מחיר מוגדל בעד בנזין.
העם כולו גם משלם, מאז ראשית החודש,
שבעה אחוזים של מלווה מלחמה וכן מכסות
שונות, בממוצע של משכורת חודשית,
כ״מלווה מרצון״ הניגבה בדרכי־כפייה.
בשבוע החמישי אחרי פרוץ המילחמה
עדיין מבין העם כולו כי אחדותו, לדעת
הממשלה, היא אחדות של דם. ביחס לכל
! השאר אין האחדות ניכרת כלל. מי שהיה
לו רכוש ואמצעים לפני המילחמה, יהיו
לו מעתה יותר, ומי שהתפרנס ממשכורת
חודשית נמוכה או ממוצעת, יהיה לו מעתה
פחות.
אין ספק כי שר־האוצר יודע כי בעלי
הכנסות של מיליונים, בעלי רכוש של מיליארדים
ושכירי־יום צורכים בדרך כלל
אותה כמות אורז, בשר, אמצעי-תחבורה
או פריטי לבוש והנעלה. למרות זאת, לא
באה הממשלה בשום תוכנית-מיסוי, מיל-
וות־חובה על רכוש, הקפאת רווחים או
פיקוח עליהם, כפי שהזמן והמילחמה מחייבים.
הווילות
של הקבלנים. אחת הבדיחות
המרות של המילחמה היתה :״מה
שנשאר מקו בר־לב, זה הווילות של הקבלנים.״
בישראל
של הפסקודהאש , 1973 ישנם
רבים שאינם סבורים שזוהי בדיחה.
בעלי בתי-החרושת למזון, להלבשה ולהנעלה
חיסלו כבר בימים הראשונים את
כל המלאי המת שלהם. בעלי מחסנים של
סחורות שונות, שהיו מוטלות כאבן שאין
לה הופכין, הפכו לעשירים בן לילה. בעלי
מיפעלי המתכת, קבלני העפר, סוכני החב־,
רות הזרות — משפשפים את ידיהם בהנאה
למראה חוזי ההספקה והייצור השמנים,
שמערכת־הביטחון מכינה עבורם ומשלמת
במזומנים.
לציבור השכירים היחד. לשר־האוצר ול־עיתוני־הערב
של יום שני, עצה אחת
בלבד: לצמצם את הצריכה, להדק את הח גורה,
להימנע מתביעות שכר, לעבוד שעות
נוספות ללא תמורה ולהסתפק במועט המחזיק
את המרובה :״אחדות העם״.
בסיסמאות של מילחמה פתחו האוצר,
התאחדות התעשיינים וראשי המשק ההסתדרותי
בהסתערות על רמת־חייהם של
העובדים השכירים. מזכיר ההסתדרות, יצחק
בן־אהרון, יצא למסע־מגביות באר״
צות־הברית, ובישראל נשאר ממלא־מקומו
הממושמע לאוצר, ירוחם משל. למרות
תביעתה של סיעה אופוזיציונית• לא
כונסה מליאת הוועד הפועל, ובמקומה נקראה
״ישיבה מורחבת״ של המחלקה לאיגוד
מקצועי, בה מוחרמת האופוזיציה הלוחמת.
מילחמת
יום־הכיפורים תפסה גם את
שכירי ישראל כשהם יושבים בעמדות כלכליות
בלתי־מוגנות, חשופות לאש האוצר
ואירגוני המעסיקים.

הכנסת
לד א פרגינמט
מבחינה אחת השתלבה ישראל במרחב,
בעיקבות המילחמה — היא הפכה למדינה
ללא פרלמנט.
למעשה נוצרה בישראל דיקטטורה. הכנסת
סיימה למעשה את כהונתה. על פי
קנונייה משותפת של המערך והליכוד. בנוסח
בדר-עופר, הוחלט שהכנסת לא תח זור
ותתכנם למושב רגיל, אלא תוכל להתכנס
רק בשני מיקרים: אם הממשלה
מזמנת ישיבה, או אם 30 חברי־הכנסת
דורשים זאת. מכיוון שמחוץ לקואליציה
* סיעת מרי (העולם הזה — כוח חדש).
ה עו ל ם הז ה 1888

כנ ס

ארצי

כינוס ארצי ראשון של
פעילים, לדיון במילחמה ובתוצאותיה,
יתקיים כשכת,
,10.11.73 כשעה ,10.00כאולם
״מקסים״ ,רחוב המלך
ג׳ורג׳ ( 48 מעל לקולנוע)
תל־אביב.
! יפתח את הדיון ח״כ אורי
אכנרי. .
; הכרים ואוהדים מוזמנים
להשתתך. בייחוד מוזמנים
החכרים המגוייסים, שיהיו
כחופשה.

לחברים המוגו״סים
:חברים ואוהדים כשרות פעיל

)׳(סדיר, קבע, מילואים) מתבקשים
להודיע למזכירות הארצית (בר־כוכבא
,71ת״א) את מיספרם האי שי
ומיספר הדואר הצבאי שלהם,

•לשמירת הקשר ולקבלת חומר
על דיוני התנועה על
נושאי המילחמה, השלום והביטחון.

לתלמידי
5/1ע
רייח 1> -ה ן מפה זו הופצה כימים האחרונים גץ חיילי
״ • 1צה״ל. הכותרת היא :״פיתחת מצריים״ —

שם המעורר אסוסיאציות לנכי פיתחת־רפיח. המחוז הנתון כידי צה״ל
נקרא ״ארץ גושן״ — מושג שלא היה קיים מאז ימי יעקוב אכינו,
ושגם הוא מרמז, אולי, על משהו. כולט כמפה העדרו של השם ״מצריים״.
יש רק לליכוד הימני 30 קולות, פירוש
הדבר שרק הוא יכול לזמן את הכנסת
בלי הסכמת הממשלה.
סובייט עליץ: התוצאה:
#אין פעולה רגילה של הכנסת.
#אי־אפשר לפטר את הממשלה, גם
להלכה, מכיוון שהיא הפכה למעשה ל־ממשלת־מעבר.
בעזרת הרוב שלה, יכולה
הממשלה לדחות את הבחירות עוד ועוד,
ולהישאר בשילטון ללא כל אפשרות להכריחה
להתפטר. אי-אפשר להביע לד. אי־אימון.
#אין
אפשרות להגיש שאילתות, ואין
חובה על שום שר להשיב על שאילתות.
9מילבד הליכוד, אין שום סיעה יכולה
להגיש הצעה לסדר־היום, ולהכריח את
הממשלה להשיב עליה.
כל מה שנותר מן המישטר הפרלמנטרי
בישראל, הוא קיומה הפורמלי של הכנסת,
שאינה ממלאת עוד את תפקידה. חבריה
ממשיכים לקבל משכורת, אך היא מתכנסת
רק לישיבות הפגנתיות, לשם שמיעת הודעות
ממשלתיות — בנוסח הסובייט ה עליון
בברית-המועצות.
הפרלמנט הלך לישון. השבוע הובהר
הדבר בצורה נוקבת.
#השר יעקוב שימשון שפירא התפטר.
לא נערך על כך שום דיץ. גם הליכוד
הימני לא דרש לכנס את הכנסת לדון
בהתפטרות השר, שהאשים את דיין באח רית
למחדלים ביטחוניים מחרידים ותבע
ממנו להתפטר.
בהתאם לסעיף בחוק, ביקש מזכיר הממשלה
מיושב־ראש הכנסת להודיע ל׳
בכתב על התפטרות
חברי־הכנסת
שפירא.
י• גולדה מאיר חזרה מארצות־הברית.
תחילה היתד, כוונה למסור בכנסת הודעה

על שיחותיה שם, ולאפשר דיון. אולם לאור
הכישלון החרוץ של שליחותה, החליטה
שלא למסור את ההודעה, ולא לזמן את
הכנסת.
בינתיים הגיש הליכוד דרישה לזמן את
הכנסת לדון בעניין השבויים והארמיה השלישית.
בגלל כוונת הממשלה למסור
הודעה, לא כונסה הישיבה לפי דרישת
הליכוד. לאחר מכן התקשרו אנשי גולדה
עם הליכוד, ביקשו ממנו ״מטעמים פטריוטיים״
לוותר על הדיון שנדרש על־ידו.
כלומר: קנוניות פרטיות בין שתי מים־
לגות — סיעות בדר־עופר, שאליהן הצטרף
עתה גם שמואל תמיר — באו במקום
המישטר הפרלמנטרי הרגיל.
בציבור פשט החשש שמא המילחמה
החמישית בין ישראל וארצות־ערב עלולה
לפרוץ בכל רגע, ומאות אלפי אזרחים חרדים
לגורל קרוביהם המגוייסים. אך אין
כל אפשרות לתבוע דו״ח מן הממשלה,
לדרוש ממנה לשנות את הקו שלה לגבי
הסדר־השלום, למתוח ביקורת על מעשי
גולדה ודיין או על היטלי ספיר.
פשוט: אין כנסת. המישטר הפרלמנטרי
הלך לישון.
אפם כראש. יתכן שכל זה לא היה
קורה, אילו עמד בראש הכנסת אדם בעל
אישיות, שיכול היה להטיל את מישקלו
הסגולי על כף המאזניים.
הכנסת לא היתד, הולכת לישון, במצב
כזה, בימי כהונתם של יוסף שפרינצק, או
קדיש לוז.
אבל רצה הגורל שבראש הכנסת עומד
כיום אדם שהוא משרת נאמן של הממ שלה,
והרואה בתפקידו המשך כהונתו
הקודמת, כמזכיר מיפלגת העבודה. הוא
ממלא פקודות.
גם זהו אחד האסונות של התקופה.

תיכון

* חטיבת הנוער של מרי (העולם
הזה — כוח חדש) תקיים שיחה
בהשתתפות תלמידי תיכון מתל-
אביב והסביבה, ביום ג,13.11.73 /
בשעה ,18.00 במישרד התנועה ברחוב
בר־כוכבא ,71 תל־אביב. חברים
ולא־חברים — מוזמנים.

מישרד

התנועה

מישרד התנועה יהיה פתוח מ עתה,
ברחוב בר־כוכבא ,71 תל־אביב,
טלפונים ,283288/9בשעות
09.00 —17.00 בימים א׳— ה /בשעות
09.00 —13.00 ביום ו׳.

הכרים המשתחררים מהצבא,
ומוכנים לפעילות הסברתית
ואחרת, מתבקשים להתקשר
למזכירות להקמת הקשר איתם,
ובינם לבין חברים אחרים במקומות
השונים.

חוג׳ כי ת
המצב שנוצר עם תום הקרבות
מחייב דיון מעמיק
כבעיות המילחמה והשלום.
משום כף יש חשיבות מיד
חדת לחוגי-כית כימים אלה,
כלי קשר למערכת-הכחי-
רות.
פעילי התנועה מוכנים להשתתף
בדיונים האלה,
חברים המארגנים חוגי-בית, וכל
חוג אחר המעוניין (וכן קיבוצים,
בתי־ספר, תנועות־נוער, חוגים חברתיים,
אירגונים וחוגים מדיניים)
מתבקשים לפנות למישרד הארצי
של התנועה, לשם תיאום.

(המשך מעמוד )13
מוש אמנות־ג׳נבה, לא הכיר במגן־דוד־אדום
כבאירגון מקביל, בעוד שהעניק הברד
כזאת לסהר־האדום, שהוא ארגה מק ביל
לצלב־האדום במדינות המוסלמיות.
אולם אי חתימה על האמנה אינה משנה
דבר לגבי קיום סעיפיה לפי החוק הבינלאומי.
כך, למשל, במילחמת קוריאה לא
היתד עדיין ארצות־הברית חתומה על אמנת
ג׳נבה, כשם שסין וצפון־קוריאה לא
היו חתומות עליה. למרות זאת הצהירו
כל הצדדים במילחמה שהם מקבלים עלי הם
את ביצוע חוקי האמנה, דבר שלא
הפריע לסינים ולצפון קוריאניים, להפר
אותה בשיטתיות.
עקרונות אמנת ג׳נבה שרירים וקיימים
בחוק הבינלאומי וחובה על המדינות לפעול
לפיהן, אפילו אם אין הן חתומות על
האמנה.
לישראל היה מצב זה נוח למדי. כיוון
שאינה חתומה על כל אמנות ג׳נבה והסתפקה
רק בהצהרה שהיא מקבלת על עצמה
לפעול לפיהן, היא יכלה להתעלם
מכל אמנות ג׳נבה הנוגעות ליחס לאוב-
לוסיה בשטחים הכבושים. אחת האמנות
אוסרת בפירוש ״הזזת אוכלוסיה״ בנוסח
פיתחת־רפיח, הפקעת קרקעות פרטיים והתנחלות
של הכובש על שטחים שנכבשו.
היא מגנה הוצאת אוצרות־תרבות משטחים
כבושים, ואוסרת — למשל — הוצאת
מימצאים ארכיאולוגיים. למשה דיין לא
היה שום עניין להחיל אמנה כזו על הגדה
ורצועת־עזה, ולוא מטעמים אישיים.
עכשיו, כאשר דרשו הסורים כי ישראל
תקבל על עצמה את אמנת ג׳נבה, הם לא
התכוונו רק לאמנה הרביעית, זו העוסקת
בהגנת שבויי מילחמה. הם תבעו
שישראל תתחייב לבצע את כל אמנות
ג׳נבה, ולא רק את אלה הנוחות לה.
הציבור הישראלי לא הבין את הדרישה,
סבר שמדובר רק בטיפול בשבויים. ממשלת
ישראל מעולם לא טרחה להסביר
לאזרחיה מדוע היא מתעלמת משאר אמנות
ג׳נבה ומקבלת על עצמה רק את
אמנת שבויי המילחמה. אך הסורים רצו
להשתמש בהזדמנות זו, לנצל את הרגישות
הישראלית בעניין השבויים כדי לכפות
על ישראל את החלת כל סעיפי
ואמנות המישנה של אמנודג׳נבה על השטחים
המוחזקים.

של ״הסופרמן״ הישראלי, ושל צה״ל
״הבלתי־מנוצח״ .מיתוס זה היה קיים ב־ארצות־ערב
כמו בישראל, והוא פגע קשה
בכבוד העצמי הערבי ובפעולה המדינית
הערבית. חסנין הייכל קרא לזה בשם
״מחסום הפחד״.
מחסום־הפחד נשבר באשר הצליח הצבא
המצרי לחצות את התעלה במיבצע־בזק,
ולהשתלט על קו בר־לב. הישג דומה השיג
הצבא הסורי בצפון, כאשר התקרבו הטנקים
שלו לגבול הירוק.
אולם היה דרוש לערבים סמל פשוט
וחזותי, שישים קץ לפחד מפני הסופרמן
הישראלי. את הסמל הזה סיפקו השבויים.
כאשר ראה הציבור הישראלי בפעם הראשונה
באמצעות הטלוויזיה הירדנית, שד
רות־שורות של שבדים ישראליים, בפוזות
הרגילות של שבויים, מדוכאים ומרביני־ראש,
עבר עליו זעזוע. איכשהו, שררה
ההרגשה שזה לא יכול לקרות לישראלים.
מכל זעזועי המילחמה, זה היה אחד החריפים
ביותר. שובים ערביים ליד שבויים
ישראליים — הדבר שינה את הדפוסים
הנפשיים שהשתרשו בישראל בשנים האחרונות.
אותה
השפעה, בכיוון ההפוך, היתד לשבויים
הישראליים בעולם הערבי. תמונות
השבויים הכפותים, פניהם המדוכאות, עיניהם
המושפלות, הופצו בצבא המצרי ודר
סורי כאמצעי להרמת המוראל, כדי לומר
לחיילים: ראו, הישראלים הם בשר ודם
כמוכם. אפשר לנצח אותם. בכל העמדות

על כל פנים, מנוי וגמור היה עם מנגנוני־התעמולה
הערביים להפיק מן השבויים הישראליים
את התועלת המכסימלית לשינוי
הדפוסים הנפשיים. יש להניח שמנגנוני
המודיעין ניסו להפיק פן השבויים את
מירב המידע הצבאי, דבר שגם הוא גרם,
בוודאי, לעיכוב במסירת שמותיהם ובהעברתם
לפיקוח הצלב־האדום. אגב, גם חקירת
שבדים והוצאת מידע מהם, מנוגדת
לסעיף 17 של אמנת־ג׳נבה מספר ,4
הקובעת כי ״אין לשעבד שבדי מלחמה
לעבודות־כפייה ואין להוציא מהם ידיעות
שלא ברצונם.״

דרת הטיפול בשבויים ובאוכלוסייה כבושה,
ובעיקר בזכויות ספינות־סוחר — דבר
שהיה דרוש לשם קיום קשרי־מיסחר. נקבעו
כללים שהגבילו במידה רבה את
אכזריות המילחמה.
אולם נם אחרי שהמחשבה ההומניטארית
התקדמה מאוד, והיחס לשבויים הלך והשתפר,
אירעו חריגים מזוויעים — וקשה
לדעת עד במה נשמרו הכללים האנושיים
הלכה למעשה. כך לא היסס נאפוליון
הגדול לרצוח את כל שבויי־המילחמד. שלו
באדץ־ישראל בדם קר, בטבח שנערך ביפו,
מפני שלא היה נוח לו לקחתם עימו בנסיגתו
למצרים.
אולם במהלך המאה ד.־ 19 הלכה וגברה
הדרישה לחקיקת חוק בינלאומי מחייב.

מעשה תלוי כל היחס לשבויים,
/בכל המילחמזת, על חום דק. הדבר
נובע מעצם הפאראדוכס הטמון במלים
״חוקי מילחמה״ ,או ״מילחמה הומאנית״.
מילחמה היא מאבק לחיים ולמוות. כל
צד במילחמה משתדל להשמיד את יריבו,
באמצעים אלימים. ההרג וההרס הם במהותה
של המילחמה. אם כן, איך אפשר
להכניס יסוד הומניטארי למילחמה, או ל הטיל
עליה מיגבלותי
האיש שמצא פיתרון לפאראדוכס זה
היה הוגה־דיעות הולנדי, שחי לפני 350
שנה. הוגו דה־גרוט (או, כגירסה הלטינית,
גרוטיוס) חי בימי מילחמת שלושים־השנה,
אחת המילחמות ההרסניות וקטלניות ביו
דגר
הצלב הארוס

טנח ביט

מה? איו? מתי?
^ מעשה, היה המצב הרבה יותר
/מסובך ומורכב, גם מבחינה חוקית,
מכפי שהיה נדמה לדעת־הקהל הנירגשת.
האמנות נוגעות לחוקי־המילחמד. בכלל,
ולשבויים בפרט, אינן מפורטות ומדוייקות,
כמו חוקים רגילים המתקבלים בכל ארץ.
למעשה אין הן אלא שורה של עקרונות
כלליים, שנתקבלו אחרי ויכוח של מאות
בשנים.
כך, למשל, לא נקבע בשום מקום לוח־זמנים
לביצוע העקרונות. אחרי מילחמה
מחליפים בדרך כלל שבויים — אך מתיז
אחרי שבוע, חודש, שנה או עשר שניסן
הדבר לא נקבע בשום מקום׳ והוא הושאר
למגעים הישירים בין הצדדים הלוחמים.
הוא הדין לגבי החלפת שבויים פצועים,
ואפילו לגבי אספקת רשימוודשבויים. האמנה
הבינלאומית אינה קובעת שום עיתוי
לסידורים אלה. ההנחה היא תמיד שהעיתוי
יסתדר במגעים ישירים, ושלשני הצדדים
יש עניין משותף בזירוז ההליכים, מכיוון
שכל אחד דואג לשבוייו.
ברגע שנוצר פער בין רגישות שני
הצדדים לבעיית השבויים — עלולים מו־שגי־הזמן
של האחד להיות שונים מאד
ממושגי־הזמן של השני. וזה מה שקרה
עתה. המצרים, ובייחוד הסורים, לא דאגו
לשבוייהם. לא רק מפני שסמכו על יש ראל,
אלא גם מפני שהסורים, למשל,
מתייחסים גם לחיילים שלהם עצמם ביחס
אדיש הרבה יותר מכפי שמתייחסת ישראל
לחייליה.
כך, למעשה, נשאר הכל למשא־ומתן
הדדי וללחצים בינלאומיים. האמריקאי*
והסובייטיים, המעוניינים בהתקדמות לק״
ראת הסדר-שלום, מהווים גורם עיקרי
לזירוז העניין.

שנו שר מיתוס
^ ולס בעיית־השכויים קיבלה ב-
מילחמה זו צביון נוסף — שאינו
קשור דווקא בנסיון להשיג הישגים פוליטיים
ממשיים.
אחת המטרות העיקריות של צבאות ערב
במילחמה זו היתה לשבור את המיתום

המצריות שנתפסו על-ידי צה״ל בגדה המערבית
נמצאו עתונים של הצבא המצרי
הגדושים בתמונות של שבויים ישראליים.
השפעה דומה היתר. לתצלומים הראשונים
של שבדים גרמניים ברוסיה, במילחמת־העולם
השנייה. התקפת־הנגד הסובייטית
הראשונה בחורף ,1941 ולאחר־מכן התמוטטות
הצבא הגרמני בסטילינגראד בחורף
,1942 סיפקו לרוסים שבויים רבים. עד
אז נחשבה המכונה הצבאית הגרמנית ל-
בלתי-מנוצחת, ואיומיה עוררו אימה ובהלה.
יומני־הקולנוע שהראו שבויים אלה רועדים
מקור, לבושים בסחבות, מדוכאים ומושפלים,
שברו בבת אחת את המיתוס
של הוורמאכט המנצח, ושל החייל הגרמני
שאין לגבור עליו. הדבר עודד לא רק את
העם הסובייטי, אלא גם את מדינות־המע־רב.
אחרי שנתפרסמו תמונות אלה, לא
חזד היחס לצבא הגרמני לקדמותו, גם
אחרי שנחל ניצחונות חדשים.
המצרים קיוו להשיג תגובה דומה. נוספו
לכך דבריהם של כמה מן השבויים הישראלים,
שהוצאו מהם כנראה באיומים,
שהתכחשו לישראל והביעו רצון להגר מן
הארץ. שבוי אחד טען כי האשכנזים הפכו
את הספרדים לבשר־תותחים, והפקירו אותם
לשבי. שבוי זה קרא ברדיו קאהיר
להצביע בעד ״הפנתרים השחורים ושלום
כהן״.
לא קשה לדעת אם התמליל הזה חובר
על־ידי התעמולה המצרית עצמה, ואם
הוכרחו השבדים לקרוא הצהרות אלה מהכתב
באיומים. אבל עצם העובדה שחיילים
ישראליים נכנעים לאיומים כאלה ואומרים
דברים כאלה, מוסיפה אף היא להריסת
המיתוס של האדם־העליון הישראלי.
(לעומת זאת בלטו כמה מן השמיים
הישראליים גם בשידורים הערביים בעמידתם
הגאה, בתשובותיהם הבוטחות וב־הופעתם
החזותית הבלתי־נכנעת).

תר בתולדות האנושות. מילחמה זו, בה
השתלבו קנאויות דתיות באינטרסים מדיניים,
הדסה את מרכז אירופה, קטלה
כשני שלישים מאוכלוסיית גרמניה, והנחי תה
על התרבות המערבית מכה שממנה
לא החלימה עד היום. באותה מילחמה
פעלו בשני הצדדים גדודים של חיילים
שכירים, שהתעללו ללא אבחנה באזרחי
כל המדינות, רצחו, אנסו, שדדו ובזזו.
גרוטיוס המציא קנה־מידה פרגמטי ל כללי
המילחסה: כל מד. שדרוש לניצחון
ותורם לו — מותר. כל מה שאינו דרוש,
ומהווה אכזריות סתם — אסור.
ספרו הגדול. מל חוק המילחמה והשלום,
בשפה הגרמנית, הפך תמרור בדרך להטלת
מיגבלה הומניטארית על המילחמה.
אף שקדמו לו כמה הוגי־דיעות דתיים
בעיקרם, השפיע גרוטיום יותר מכל אדם
אחר על הדורות הבאים, וגם על דורו
שלו. השפעתו היתד. גדולה במיוחד על
אחד המצבאים הגדולים של מילחמת
שלושים־השנה, המלך השוודי גוסטאב
אדולף.
גרוטיום הוכיח כי כבר היוונים והרומאים
התחילו בפיתוח חוק־מילחמה אנושי.
אף שבימי קדם נמכרו שבויי־מילחמה ל עבדות,
ונפלו קורבן לעינויים ולקטיעת
אברים, לא היה זה כלל קבוע. גם הערבים
קבעו כללי־מילחמה, שהיו הומאניים מאוד
על רקע תקופתם, ושעשו רושם על העולם
הנוצרי.
בימי־הביניים הפכה המילחמה אכזרית
במיוחד. באירופה שדרה מילחמת-אזרחים
מתמדת, כשהאבירים חמסו, בזזו וקטלו
איש את נתיני רעהו. חיילים פשוטים נק טלו
בלי רחמים. אבל רמי־מעלה שוחררו
תמורת כופר.
אחרי גרוטיוס החלו המדינות טרתות
הסכמים דו־צדדיים להגבלת הסילחמה, הס

נ ת 1859 ניצח נאפוליון השלישי
את האוסטרים בקרב של סולסרינו
באיטליה. כעבור שלוש שנים כתב סופר
שווייצי, תושב ג׳נבה, ספר קטן על זוועות
הקרב הזה, ובמיוחד על היחס המחפיר
לפצועים. היה זה אחד מאותם ספרים
בהיסטוריה שהולידו תנועות גדולות.
דעת־הקהל נסערה מן התיאורים, והדבר
המריץ את ממשלת שווייץ לזמן בג׳נבה
ועידה בינלאומית לקביעת כללים אנושיים
בסילחמה. כך נולדה אמגת־ג׳נבה הראשונה
בשנת ,1864 שהוחלפה ב־ 1906 ותוקנה
שוב ב־ .1949 אמנות אלה הן הבסיס לפעולת
הצלב האדום (דגל הצלב האדום הוא
היפוכו של הדגל השווייצי. בדגל שווייץ
מתנוסס צלב לבן על רקע אדום, ובדגל
האמנה הבינלאומית מתנוסס צלב אדום על
רקע לבן).
בשנת 1868 הוכנס לשימוש בצבא הרוסי
כדור־רובה מתפוצץ. הדבר המריץ דווקא
את הממשלה הרוסית לקרוא לוועידה בינלאומית
בעיר פטרסבורג (לנינגראד) .בוועידה
זו נקבע ש״המטרה היחידה במיל-
חמה היא להחליש את הכוח הצבאי של
האוייב, על־ידי הוצאת מיספר מירבי של
חיילים אל מחוץ לפעולה.״ אין צורך
להרוג אדם לשם כך — די בפציעתו או
בלכידתו. מבחינה צבאית, השבוי אובד
לצבאו, ולשם השגת מטרת־המילחמה די
בלקיחת חייל אוייב בשבי .״השמדת צבא ן
האוייב״ אינה מחייבת את ההשמדה הגופנית
של חייליו. זהו הבסיס המוסדי לטיפול
נאות בשבויים. כל האכזריות כלפי שבוי
ומישפחתו אינה מועילה להשגת ניצחון,
היא מיותרת — ועל כן פסולה.
הוא הדין לגבי הטיפול באוכלוסייה אזרחית,
לגבי סוגי־נשק ההופכים את מותו
של הנפגע לבלתי־נמנעת, ביזה, שוד
אוצרות־תרבות, וכיוצאים באלה מעשים
אכזריים ופשעי־מילתמה, שאין להם ולא
כלום עם השגת ניצחון צבאי. אגב, ההגדרה
המדוייקת של סשעי־מילחמה נקבעה רק
ב* ,1949 דבר שלא הפריע לשפוט את
פושעי המילחמה הנאציים על פיהם.
מילחמת־האזדחים האמריקאית הצטיינה
ביחס אכזרי במיוחד כלפי שבויים, ומיל-
חמת פרוסיה—צרפת משנת 1870 הוסיפה
על אכזריות זו. בשנת 1872 נולדה בפאריס .
אגודה למען שיסור מנת־חלקם של שבויי-
מילחמה. תעמולת האגודה הזו נפלה על
קרקע פוריה, ובשנת 1874 נתכנסה בבריסל
ועידה בינלאומית שקבעה כללים מפורטים
יותר לניהול הומאני של מילחמות. ועידה
זו אמנם הוכשלה על־ידי הבריטים, וה־הצהרה
שנתקבלה בה לא הפכה למיסמך
מחייב. אולם השפעתה המוסרית היתה
כה חזקה, שלמעשה נתקבלו במשך הזמן
כל עקרונותיה. כמה ועידות בינלאומיות
שהתכנסו מאז 1899 בעיר ההולנדית האג1 ,
הפכי עקרונות אלה לחוק בינלאומי.
אמנות אלה מסדירות את היחס לשבויי-
מילחסה, מחייבות להחזיר מיד שבויים
פצועים קשה, מחייבות לשלם שכר לשבויים
וקובעות את היחס המקביל לעיתונאים
ולקבלנים אזרחיים הנילווים לצבא והנופלים
בשבי, היחס לשבויים שברחו ונלכדו,
הטיפול בפצועים, ועוד. כל המדינות
כפופות, למעשה, לאמנות אלה, גם אם
לא חתמו עליהן.
כאשר פעל השבוע הצלב האדום הבינלאומי,
הוא התבסס על אמנות ג׳נבה משנת
1949 ועל החוק הבינלאומי. אולם בהעדר
גוף בינלאומי להוצאה־לפועל ולכסייח חוקים׳
נאלץ הצלב האדום, כמו תמיד, לסמוך
על לחץ דעת־הקהל הבינלאומית, על הת1 -
ערבות המעצמות, ובעיקר על האינטרסים
ההדדיים של ישראל וארצות-ערב עצמן.
אץ ספק שלחץ זה יצליח, בסופו של
דבר, להביא לשיחרור השבויים, אך בינ תיים
נגרם סבל בל-יתואר למשפחותיהם ,
ובעיקר למשפחות שאינן יודעות אם
בניהן שבויים או נפלו בקרב.

/ן ו/גוע
סרטים

נהעזחק

גיול״ ו1־.ז?ים 13־ ״ ם
השערורייה הבאה, המובטחת לנו אחרי
טאנגו אחרון בפאריז והזלילה הגדולה
(שתופץ גם היא, כנראה בארץ) תתנהל,
כפי שמסתבר, סביב סרט חדש של ג׳ולי
כריסטי בשם אל תביט עכשיו.
אמנם, התעלסויותיה בסרט זה הן חוקיות
בהחלט, מאחר ובן זוגה, דונאלד
סאתרלנד, מגלם את תפקיד בעלה. אולם
העזתם גדולה כל כך, שהיא כבר העלתה
סומק (של בושה או של זעם או של
הצללים הלילה האמריקאי (אורלו,
תל־אביב, צרפת) — קודם בל,
פירוש השם: זחו תרגום מילולי
של מושג סבני צרפתי בתעשיית הקולנוע. לילה אמריקאי
הוא אותו לילה מלאכותי שמשיגים בסרטים, שעה שמצלמים
בעזרת מסננות״אור ביום, סצינות שצריכות בעצם להתרחש
בלילה.
ובשם, כן הסרט. הצצה מאחורי הקלעים של ייצור
סרט, בכל תעלולי אחיזת״העיניים׳ שבסופו של דבר יוצרים
בעיני הצופה, הרואה את המוצר המוגמר, מציאות שאין
עליה עוררין, ומבט חטוף באנשים האחראים לבל מישחק
הצללים הזה הנקרא קולנוע. טריפו עצמו מגלם את דמות
הבמאי בסרט המצולם בתוך הסרט. ז׳אן פיאר אומון, ז׳אן
פיאר ליאו, ז׳אקלין ביסט וולנטינה קורטזח הם השחקנים
הראשיים בסרט חמייועד, ואוסף שלם של דמויות מישניות
מופלאות, אנשי״תאורה ובנאי״תפאורה, מנהלי-במה׳ מזכי־רות״הפקה,
מקבלים לפתע חשיבות שמעולם לא הוענקה
להם, בסרטים קודמים שעסקו בתעשיית הקולנוע.
החל מן הרגע הראשון, באשר נדמה לך בי חינך בתוך
ביבר פריזאית אופיינית בשעת בוקר רגילה, ועד שנשמעת
בפס־קול הקריאה ״עצור״ ,ואז חוזרת המצלמה אחורנית
ומתברר שזו בסך הבל תפאורה והאנשים אינם אלא שחקנים,
חוזר הסרט שוב ושוב על הגבול חדק שבין המציאות
והדמיון בסרט, גבול שלא פעם מטשטש גם בעיני העובדים
במדיום זה.
אולם, ברגיל בסרטיו של טריפו, מקסימות מכל הן

ביסט ואומון: איך להדביק שפם
הדמויות, המתוארות תוך חיבה אמיתית, על מעלותיהן
ועל חולשותיהן, בין אם זה שחקן מזדקן שמאוהב בגבר
צעיר, או שחקן צעיר המשחק את תפקיד המאוהב. עד
בדי בך שהוא משכנע אפילו את עצמו.
ואיך ייתכן סרט של טריפו ללא נוסטלגיה על אומנות
הקולנוע שחלפה, ללא משוגע לקולנוע, ללא בדיחות קולנועיות
פרטיות, שאין סיפור מוצלח יותר מזה של ״חלילה
האמריקאי״ להבלטתם.
בקיצור, בל מי שאוהב באמת קולנוע, אסור לו להחמיץ.
באמריקה המכוערת

שחקנית כריסטי
להעלות סומק בלחיים

שחקן דלון ליד הגיולוטינה
לערוף את הראש
התרגשותו) בפני כמה מוועדות הצנזורה
המחוזיות באמריקה.
מה שמשונה יותר מכל בעניין הוא
שסרט זה מבוסם על סיפור של מספרת
בריטית ישישה, דפנה דה־מוריה (מחברת
רבקה) ,שהעזה מינית היא הדבר הרחוק
ביותר ממנה. אלא שהבמאי ניקולאם רג
(לשעבר צלם מעולה, שעבד עם לחי
וטריפו) ידע שצריך יותר מסיפור כדי
להביא אנשים לאולם הקולנוע, ומכאן
תוססות ההעזה בסרט המתרחש כולו על
פני נופיה של ונציה.

דדו! דגרו־!
סרט חדש שיצא לאור בימים אלה בפריז
מעורר תגובות חריפות, בעד ונגד. מצד
אחד, יש הטוענים כי אינו אלא מעשיה
שטחית ומלודרמטית, מצד שני, מדברים
על חווייה אנושית עמוקה.
הכוונה היא לסרטו החדש של הסופר-
במאי דהה ג׳יובאני, בן קורסיקה, מי
שעשה עד עכשיו מיספר סרטים העוסקים
בעולם התחתון ובגורל הסוגר אנשים בתוך
עולם זה, במידות שונות של הצלחה.
סרטו החדש, שני אנשים בכרך, הופק
על־ידי אלן דלון, והוא גם מופיע בו
בתפקיד ראשי. זהו סיפור על אסיר שמש תחרר
מן הכלא ומנסה לשוב למוטב. קצין-
מיבחן (ז׳אן גאבן) מנסה לסייע לו, אלא
שמפקח־מישטרה קשוח (מישל בוקח) ,ד,מ־ה
עו ל ם הז ה 1888

הדחליל (פאר, תל-אביב, ארצות־הברית)
.בשהעבברים והאנשים
של ג׳ון סטיינבק הולכים בעיק-
בות ״קאובוי של-חצות״ ,מתבסמים ב״רסיסי חיים״ ומציצים
ב״אדם בעיקבות גורלו״ ,סופם שיהפכו ל״דחלילים״.
בלשון אחרת, אין סרט זה של הבמאי היהודי האמריקאי
הצעיר ג׳רי שאצברג אלא תרכיז של בל המוטיבים הנזברים
מעלה, ובל מה שיש לו לומר, נאמר בבר בצורה נוקבת
הרבה יותר.
מעשת בשני יחפנים׳ אחד אסיר לשעבר, בריון בעל גוף
שסובל מקור ומתכסה באלף שבבות בדי להתגונן מפני
צינת העולם האופפת אותו, איש מדון מהיר-חימה, והשני,
מלח לשעבר, נמלט מאחריות ומהתמודדות עם החיים,
ליצן ובדחן באופיו, הטוען בין היתר ש״דחלילים מגנים
על השדות לא משום שהם מפחידים את העורבים, אלא
משום שהם מצחיקים אותם, ואין עורב שירצה לפגוע
לרעה בחפץ המשעשע.״
השניים מתחברים אי־שם על אם דרך שבוחת־אל, בין
שדות-דגן צהובים ומתחת לשמיים אפורים ומאיימים, ומחליטים
להמשיך יחד בדרכם אל החלום הנכסף: פתיחת
תחנת-דלק שתהפוך אותם למכובדים ובעלי-אמצעים. מסעם
של השניים אל מטרתם מוביל אותם על פני מחזות שונים,
שצריכים לאפיין את אמריקה המבוערת, זו שמתגברת
לפרט, הקורסת תחת נטל הפסולת שהיא יוצרת בעצמה,
אמריקה המושחתת, המייצרת פושעים במיבלאותיה, במקום
להחזירם למוטב. בקיצור, בל רשימת טענות המחאה
של התקופה.
אלא שבל הטיעונים הללו יחדו אינם מצליחים, משום״
מה, להתחבר יחד למעשה מגובש אחד. הסיפור אינו יודע

שוכנע, כי זאב לא ימיר לעולם את
עורו, ושפושע יישאר תמיד פושע, מציק
לאיש ללא הרף, אינו מניח לו לרגע
לחיות את חייו, ובסופו של דבר, גורם
להתנגשות גלויה עמו.
התוצאה: מפקח־המישטרה נהרג, הפושע
נמלט, נתפס על-ידי החוק שאינו סולח
למי שפוגע בנציגיו, ומוצא להורג על
הגיליוטינה.
בחלק האחרון מתאר הסרט בדקדקנות
רבה את כל שלבי ההוצאה־להורג, ויש
להניח שתיאור חסר־פשרות זה הוא שעורר
את התגובות החריפות סביב הסרט.

תדריך
מ ל -אגי ב

הבלונדיני עם הנעל ה
פאצ׳ינו
והקמן: להרביץ או לחייך
לאן הוא צועד. עד בדי בך שהוא מספק, בסופו של דבר,
מניע מלאכותי לגמרי להתנהגותו של הבדחן בצמד, שעה
שהבריון, אשר למד אומנם בי מוטב לחייך במקום להבות,
ממשיך בדרך להגשמת חלומו הקפיטליסטי, וזאת למרות
שהסרט בולו היווה הוכחה למה שהתגשמות חלומות באלה
ממיטה על העולם.
במה מן האפיזודות בסרט מוצלחות במיוחד, במו הצגת
הסטריפ-טיז של ג׳ין הקמן (המציג יחד עם אל פאצ׳ינו
מישחק מעולה) .צילומיו של וילמוש זיגמונד עומדים
על רמה גבוהה מאוד, ואם מה שקורה לדמויות אינו משכנע
— חן עצמן, לפחות, שובות את הנפש.

שחורה (גורדון, צרפת) :מצחיקון מתוחכם,
טוב ביותר להרפיית המתח.

מה תאמר לגברת ערומה
(מוגרבי, אנגליה) :לפי מתכונת תוכנית
הטלוויזיה של המצלמה המוסתרת, מגיש
אלן פאנט מצחיקון־דוקומנטארי על תגובותיו
של האדם ברחוב להפתעות בשטח
המין.
נשיא על הכוונת (אלנבי,
ארצות־הברית) :מותחן מעולה, המתבסס
על הנסיון לרצוח את הנשיא שרל דה־גול.

ירו שלים ־
סיזאר ורוזאלי (אורגיל,
צרפת) :אשה יפהפיה, רומי שניידר, נק רעת
באהבה בין שני גברים שונים :
איו מונטאן וסמי פריי, ובין השאיפה הנצ
חית
לרומנטיקה ודרישותיה של המציאות
המודרנית.
הגנב שבא לסעוד (אור-
נע, ארצות־הברית) :מצחיקון־מותחן־ממו-
לח על מהנדס מחשבים, המתכנן לרמות
את החברה בדיוק בדרך שבה מוסדותיה
מרמים את האזרח הפשוט, לדעתו.

חיפ ה
פריץ החתול (אורדן, ארצות־הברית)
:ראלף באקשי, במאי יהודי מ־ברוקלין,
מוכיח בסרט מצוייר, שאינו
מיועד לילדים, כיצד אנשים שונאים זה
את זה ועד כמה הוא בז לכל השנאות
הללו.
זמנים מודרניים (אורלי,
ארצות־הברית) :מצחיקון עם סוף טוב,
אחד הטובים ביותר של צ׳רלי צ׳פלין.

בגן של רבודה: רן(בנעליים לבנות) ואח (חצי מוסתר) ושרון(מלפנים)

הפסקת־האש נכנסה לתוקפה גם בגן־חילדים של אריאלה ברחוב העבודה , 24
במרכז תל־אביב. העתודה הצעירה של ישראל, שוב אינה עוסקת במילחמות שי״ן
בשי״ן בתוך ארגז״החול. הילדים גם אינם עפים עד השמיים כמו אווירונים. הילדים
מתנדנדים ״בשביל להיות כמו צפורים.״
כך, לפחות, הסבירה קרין בת השלוש. היא זוכרת היטב את חמילחמה ,״כשיש

מילחמה״אני־הולכת־למיקלט״עם״אמא-שלי״ולוקחת־את״חדובי״חקטדואת־הדובי־חגדול
״ואומרת״שיש־מילחמה״ולא־צריך״לפחד־וגם־יורים־ואם״יש״פצע*הולכים־לבית*חולים״ועו״
שים־זריקח.״
גדעוו, המתנדנד לצידה, טוען אחרת .״מילחמה זח שעושים התקפות על חאוייב,
וגם מכניסים פצצות לאווירונים גדולים, ואחר״כך זורקים את זח על הערבים.
ואם את לא מאמינה לי, תסתכלי מחר בטלוויזיה.״

קלין ג ״אבל מילחמח זח גם שחיילים
הולכים ברגל ואומרים להם לא ליחד.״
גדעון :״אגל החיילים שלנו לא 86 וד
דים, כי הם יודעים לעשות את המילחמח
שלא יפחדו. והם גם נלחמים בטנקים ויורים
ברובים.״
קרין וגדעון שייכים לגיל הרך של הקבוצות
בגן. בחצר־מישחקים אחרת שיחקו
בארגז החול יוסי, ניר, לימור, תמר ונחי.
כולם בני ארבע וחצי.
מה זאת נוילחמה? איך נזתחידח מידזזמה?
נייר ו ״מילחמח מתחילה כשהערבים
מתחילים לירות בטנקים ומטוסים, ואנחנו
מחזירים להם בחזרה. וגם הורגים דש
הרבה אש. ואם זה ממשיך, אז מתחבאים.״
יוסי ז ״מילחמה זה שנהרגים חיילים,
ויש טנקים ומטוסים ופצצות, ואנשים
מתים. אבל את זה לא מראים בטלוויזיה.״
לימור ז ״מילחמה מתחילה כשעושים
אזעקה, וכולם יורדים למיקלטים וגם יורים
אש. וצריך לשבת בשקט, במיקלטים שהערבים
לא ישמעו.״
יופי ג ״כשיש מילחמה אנחנו לא יורדים
למיקלטים. כי אנחנו גרים בקומה
גבוהה.״
ניר ו ״אבל הבית שלכם יבול להתפוצץ.״
יוסי ז ״אז מה? אבל יש עכברים במיק־לט,
וזה יותר מפחיד מהערבים. ואני לא

אוהב לרדת למיקלט, כי זה לא נעים ואני
מפחד.״
נחי :״אבל חאמריקאים שולחים לגו
נשק שלא תפחד. באים אווירונים גדולים
עם הרבה נשק.״
ניר נ ״נכון, מכניסים בתוך אווירון
טיל, והוא עוזר לנו להילחם בערבים. הטיל
נוסע עם האווירון לכל מקום.״
לימור ג ״לא נכון! הם לא יכולים
לקחת כזה כובד! הטיל ארוך ושמן, והוא
יכול להיתקע באווירון ולא לצאת יותר.״
ניר :״אז את לא ראית בטלוויזיה
את המגלשה! מכניסים את הטיל עם מגלשה.״
לימור
:״ואם אין מגלשה?״
ניר :״מוכרח להיות.״

לנוח יש מילחמוז?
יוסי :״כי הערבים לא אוהבים אותנו,
והם אוהבים לנצח, וזה לא מצליח, אז
הם כל הזמן נלחמים איתנו.״
נחי :״אבל הערבים רצו להפסיק, כי
הם ראו שהם הולכים להפסיד. שמעתי את
זה בטלוויזיה. הם רצו לקחת אח הארץ
שלנו ולא הצליחו.״
ניר :״זה לא בגלל הארץ שלנו. זה
בגלל שהם נורא שונאים אותנו. וגם זה
שלנו יש ארץ קטנה ונורא יפה, ולהם
יש ארץ גדולה ובכלל לא יפה, אז הם
רוצים את הארץ שיש לנו.״

יוסי ג ״אני בטוח שאנחנו תמיד ננצח,
כי לנו יש חיילים יותר טובים.״
מה זה רנזטכ״ל?
ניר ז ״זה איש שאומר לחיילים מה
לעשות, וחם צריכים לשמוע בקולו.״
לימור :״ראיתי את הרמטכ״ל שר בטלוויזיה.
אולי הוא רק דיבר, אני כבר
לא זוכרת.״
יוסי ז ״זה אחד שנוסע ממקום למקום
איפה שיש מילחמה.״
תמר ז ״זה איש שנוסע בהליקופטר,
ואפשר לראות אותו מהחלונות, כי הם
מזכוכית.״
נחי :״הוא המפקד ועוזר לחיילים לנצח
במילחמה.״
מה זה ניצחון?
ניר ז ״זה לנצח, להרוג.״
תמר ז ״לנצח את הערבים כשיש מיל-
חמה.״
לימור ג ״ניצחון זה שאנחנו נלחמים
בערבים, ובסוף מנצחים אותם.״
נחי נ ״ניצחון זה שאנחנו צריכים לנצח
אותם, כי אין לנו ברירה. אם לא
ננצח ולא יהיה ניצחון, אז אנחנו נמות.״

לימור
״הארץ הזאת היתה שלהם ועכשיו הס
רוציס אותה בחזרה״
לימור :״אבל הארץ הזאת היתד! פעם
שלהם, ועכשיו הם רוצים אותה בחזרה.״
תמר ג ״אז מה? אנחנו ג תו כאן
לפניהם !״
גיר :״פעם הארץ שלהם היתה הארץ
שלנו, והארץ שלנו היתד. שלהם. בגלל
זה היו כל הזמן מילחמות עם הערבים.״

בגן של דבורה ברמת־אביב חפרו שרון
ורן תעלת בעזרת דלי וכפיות פלסטיק.
״היו תנועות בגשר שלנו בסיני על התעלה.
לא ידענו מת זח, קמנו בבוקר והתנועות
על הגשר המשיכו. אמא שאלה את
סבתא מה זד, יכול להיות. סבתא אמרה
לאמא שזה שום דבר. אחר כך ראיתי
שאמא צדקה, כי היתה אזעקה והתחילה
המילחמה.״ שרון הניח בזהירות ענף, והמ שיך
להסביר :״מהצד המערבי התחילו
לירות עלינו. אנחנו החזרנו להם ביריות,
והרגנו להם את כל הערבים הרעים,״
מה זה ערבים רעים?
רן ז ״ערבים רעים זה אלה שלא סובלים

יוסי

״רמטכ״ל זה איש שנוסע ממקום למקום, איפה שיש מילחמה, ומדבר עם החיילים״

תהילה
״מחר אני יבוא לבקר חיילים ושלא יבכו אס יעשו להם זריקה״
אותנו, ורוצים רק להרוג אותנו. יש ערבים
טובים, שלא רוצים להילחם, והם בסדר.״
ש רון :״יש ערבים רעים, ויש ערבים
טובים. הערבים הרעים כבר מתו במיל-
חמה. אבל נשארו עוד ערבים רעים, והם
עושים לנו צרות, כי הם רוצים שיהיה לנו

ת הי ל ח :״במילחמה הערבים הרעים
הם נגדנו, והערבים רטובים עוזרים לנו,
וזה עוזר לנו לנצח.״
רן :״המפקדים של הערבים באים אלינו,
ועוזרים למפקדים שלנו לעבור את הגשר.״
מה זח מפקד?
רן :״מפקד זה אחד שיותר חכם מהמצרים,
ויודע לתכנן ועושה ניצחונות.״
ש רון :״מפקד זה אחד שיושב ליד
הטנק, עם זקן, ומדבר עם הטלוויזיה.
לפעמים הוא נותן פקודות לחיילים, אבל
הוא לא צועק עליהם.״
תהילה :״מפקד שומר על החיילים
שלא יברחו לו. הוא גם שומר עליהם כש הערבים
יורים בטנקים ומטוסים.״
ש רון :״הוא גם שומר שהערבים לא
יזרקו פצצות על הבתים שלנו.״
תהילה :״וגם אומר לחיילים לא להרוג
את הערבים הטובים. רק את הרעים,״
שרון :״אני רוצה להגיד לחיילים כמד),
דברים.״
מה אתה היית רוצה שאגיד להם?
שרון :״שיעשו הרבה חיים, ושלא
ישתעממו, כי מחר אני אבוא עם אבא
ואביא להם הרבה ממתקים. אני רוצה ש יכתבו
לי מיכתבים, ושלא ימותו במיל-
חמה, ושיר,רגו את הערבים שעושים לנו
צרות.״
תהילה :״תגידי להם שמהר אני יבוא
לבקר אותם, ושלא יבכו אם יעשו להם
זריקה. זד, בכלל לא כואב.״
ארז :״שיפסיקו כבר להילחם, ושיח זרו
כבר הביתה. ושאבא שלי יבוא ויביא
לי עוד פעם אבנים יפות מסיני. וגם שלא
יהרגו את החיילים שלנו, ושיזהרו ושלא
יפצעו.״
רן :״אני לא רוצה להגיד להם שום
דבר, רק להציע הצעות. למשל, לבנות
צינורות ולעשות שפריץ על המצרים ש-
ירטבו, אז הוא ילך להביא בגדים חדשים
ואנחנו נביא עוד צינורות, ונעשה עליהם
עוד שפריץ כזה גדול שכולם ילכו להחליף
את הבגדים, ואנחנו ניכנס למצריים בלי
להילחם, כי לא יהיה אף חייל. אפשר גם
לזרוק עליהם כל מיני מקלות מברזל, וזה
יכאב והם יצעקו וייכנעו לצבא שלנו.״
ארז :״הם גם פחדנים, אז הם יצעקו
שיצילו, ואף אחד לא יציל אותם, כי
במצריים החיילים לא באים להציל, אז
הם יברחו.״
ח :״וגם כוסות ואבנים ונדנדות,
וככה אפשר לגמור אותם.״
שרון :״אפשר לעשות להם הרבה
בלגן, רק אם חושבים ורוצים לעשות.״
אי-אפשר היה להמשיך את שיח הצעי רים.
הם נכנסו לאקסטזה של ספקולציות
אישיות על המילחמה. בכל אופן, ברור
עכשיו איך נולדים מפקדי־צבא.

שרון
״נשארו ערבים רעים והס עושים לנו צרות״

במדינה המשק משאית ושמה טי 3ש1ת

דו בי!

בית-חרושת לסיגריות

אחד המחדלים החמורים ביותר של ההכנות
למילחמה אפשרית, נתן את אותותיו
במשק האזרחי יותר מאשר במערך הצבאי.
היה זה המחדל הנוגע לתיכנון משק התובלה
האזרחי לימי חירום.
צד,״ל ברובו הוא צבא מילואים. הוא
מבוסם בעיקרו על אזרחים ההופכים לחיילים
בשעת מילחמה. כתוצאה מכך בנוי
גם מערך התובלה של צה״ל לימי חירום
על מצבת המשאיות האזרחית. כל משאית
או כלי־תובלה ממונע אחר, שייך ליחידת-
רכב־מילואים הופך במילחמה לחלק ממערך
התובלה של צה״ל.
פטנט ישראלי מקורי זה היה טוב עד
למילחמת ששת־הימים, כאשר מכוניות
מסחריות, נושאות שלטי פירסומת, נעו
יחד עם כלי המילחמה אל הקווים הראשונים
של החזית. כתוצאה מכך נוצר אומנם
מחסור באמצעי־תובלה במשק האזרחי,
אולם הוא נלקח תמיד בחשבון׳ תוך התבססות
על ההנחה, כי כל מילחמה תהיה
מילחמת־בזק שתימשך ימים ספורים. עד
שניתן יהיה להבחין בהשפעת המחסור במשאיות
על המשק האזרחי, אמרה תפיסה
זו, תחלוף המילחמה והמשאיות ישוחררו
ויחזרו למלא את יעודם המקורי.
מילחמת־יום־הכיפורים ניפצה גם תחזית
אופטימית זו.
הנהגים מפסידים. להתמשכותה של
המילחמה מעבר למצופה, היו השלכות
מיידיות על המשק האזרחי. המחסור החמור
במשאיות שיתק למעשה במידה ניכרת
את המשק. הוא גרם קשיים באספקת
מיצרכים חיוניים לאוכלוסיה האזרחית,
שיתק מפעלי תעשיה שלא יכלו להוביל
את מוצריהם, פגע קשות בייצוא, פגע
במשק החקלאי וגרם להצטברות עצומה
של מיטענים בנמלים.
אחרי ארבעה שבועות של מילחמה הסתבר
כי הנזקים שנגרמו למשק כתוצאה
מגיוס אמצעי־התובלה, עולים פי כמה על
ההשקעה שהיתר. דרושה לרכישת משאיות
וכלי־תובלה אחרים, שיעמדו לרשותו ה בלעדית
של צה״ל ומחזקו במחסני חירום
לימי־מילחמה בלבד. השאננות והביטחון-
העצמי, שאיפיינו את הנהגת המדינה בתצ־פיותיה
האופטימיות לגבי אפשרות של
מילחמה, התבטאו בצורה בולטת ביותר
בתחום זה.
קווי האספקה הארוכים שנוצרו לחזיתות
המרוחקות מאות קילומטרים ממרכז הארץ,
מנעו אפשרות של הקלה גם כאשר השתררה
הפסקת־האש.
ההיערכות הלוגיסטית של המדינה כולה
לימי־חירום, נטלה בשעתו בחשבון במידה
מסויימת היווצרות מצב אפשרי כזה. לצורך
זה הוקצב מספר מסויים של אמצעי-
תובלה לרשות העליונה לשעת־חירום
(מל״ח) שתפקידה היה לווסת את השימוש
באמצעי־התובלה שגוייסו לצרכי העורף.
אלא שכל התיכנונים התמוטטו נוכח ה־מציאות_

הסתבר שמלאי המשאיות שהועמד לרשות
העורף לא נוצל נכונה. מאות משאיות
שעמדו לשרות מל״ח פשוט לא הופעלו
במקרים מסויימים. היו לכך הרבה סיבות•
אחת מהן קשורה בנהגים המגוייסים
עם משאיותיהם למל״ח.
כל נהג כזה מקבל עבור הפעלת מכוניתו
מאוצר־המדינד. סכום של 80ל׳׳י ליום.
סכום זה מכסה בקושי את הוצאות התחזוקה
השוטפות של משאית, גם מבלי שתיסע
אפילו קילומטר אחד. המדינה, לעומת
זאת, גובה סכומים גדולים פי כמה מכל
מי שנאלץ להשתמש במשאית הקשורה
למל״ח. ההפרש בין הסכום שמשלם הנזקק
למשאית לבין הסכום שמקבל הנהג, נכנס
לקופת־המדינה.
כתוצאה מכך נוצר מצב שנהגי משאיות
מגוייסים לשוק האזרחי, פשוט מסרבים
להפעיל את משאיותיהם. כל נסיעה כזאת
פירושה עבורם הפסד של מאות לירות
ליום. רבים מהם פשוט מחפשים תירוצים
להתחמק מהובלות המוטלות עליהם.
אילו היה מישהו מקדיש מחשבה לשינוי
מצב זה, כדי שנהגי משאיות מגוייסים
לשוק האזרחי יקבלו תמורה הוגנת עבור
הפעלת משאיותיהם, ייתכן שהמדינה יכולה
היתה לחסוך לעצמה את מאות המיליונים
שהיא מוציאה עתה ביד רחבה כדי לרכוש
אלפי משאיות חדשות, ולהביא ארצה בדחיפות
מאות משאיות על נהגיהן מחו״ל.
ה עו ל ם

הז ה

1888

איד רה הרב גורן בתותח
ופגע פעמיי בול!
הרב הראשי לישראל, הרב
שדמה מרן הגיע במהלך
סיוריו במילחמה בין יחידות
צה״ל, גם ליחידת תותחנים
קידמית בחזית הדרומית. התותחנים
העניקו לרב כבוד
מיוחד במינו. הם נתנו לו למשוך
פעמיים בחבל ההפעלה של
התותח, בעת שהפגיזו עמדות

אוייב. הרב אומנם לא כיוון
את התותח ורק משך בחבל
ההפעלה, אבל עד היום הוא
מספר בהתרגשות :״שתי ההפגזות
שלי היו בול!״
לא רק האלוף א רי ק
ש רון נפצע בימי המילחמה.
אלוף נוסף שנפצע, והרתוק
עד היום למיטתו, הוא האלוף

ניצה שאול

שחקנית הקולנוע הישראלית, הרחיקה השבוע לנסוע עד ליחידה הקיצונית ביותר

חברתה, שחקנית הקולנוע אפרת לביא, הופיעה ניצה בעלת הגוף המיניאטורי בפני חיילי־השיריון במקום
בתוכנית מאולתרת של שירים ופזמונים. בתמונה נראית ניצה כשהיא מופיעה בפני החיילים, כשמאחוריה,
בקצה השמאלי העליון של התמונה נמצא טנק בעמדת־אש מוכן לאפשרות של התקפת־פתע מצרית.

היא בעלת בית־הבושת האחרון
ףףךףן
ןען \ ץ• ן \ ך ן
שנותר עוד בארצות־הברית.
11x71 \ 111 1 1 7
המוסד של הגברת בברלי נמצא בלב מידבר נבאדה, במרחק של
240 קילומטר מלאס־ואגאס. נבאדה היא המדינה היחידה בארצות־הברית
בה מותרת הזנות, בתנאי שתהיה מחוץ לערים. מאדאם בברלי
(בתמונה, יושבת) חכרה קרקע ממשלתית, עליה הקימה נאות־בושת
עם מסלול נחיתה, לשם מגיעים הלקוחות במטוסיהס הפרטיים. כאשר
נודע לשילטונות נבאדה לאיזו מטרה נחכרה הקרקע הוצא נגדה צו
פינוי. מאדאם בברלי פשוט תמשיך לגלגל את המוסד שלה קדימה.
המוסד מורכב מחמישה קרוואנים על גלגלים בהם מועסקות שבע
נערות, ששלוש מהן נראות בחברת מאדאם בברלי בתמונה.

שבתאי טל
צלם העתונות הישראלי, המייצג
בישראל את השבועון הגרמני
״שטרן״ ,מספר על חוויה
מיוחדת שעברה עליו בתקופת
המילחמה. שבתאי שהה עם כוחות
צה״ל שצלחו את תעלת־סואץ,
כאשר לפתע ניחתה עליהם
הפגזה־עזה. במשך שעה
ארוכה נאלץ טל לחפש מחסה
מתחת לטנק, כשמסביבו נפגעים
רבים בהפגזה. אבל מה
שהרגיז אותו ביותר היתה העובדה
שכל מהלך ההפגזה היה
טרנזיסטור פתוח מל אחד ה־זחל״מיס
בחוץ, ממנו בקע קולז
של הבדרן גדי יגיל, שהשמיע
את המערכון שלו — הצלם.
ה עו ל ם הז ה 1888

אברהם יפה. אלא שיפה לא
נפצע בקרב. הוא פשוט נפל
במדרגות ביתו ושבר צלע.
1בין קציני־ההסברה המיוחדים,
שגוייסו על־ידי צה״ל
כדי לשוטט ביחידות הלוחמים
ולענות להם על השאלות המטרידות
אותם, נמצא גם המשורר
חיים גורי. גורי נאלץ
לעמוד לא פעם בפני שאלות
מביכות מצד החיילים, בעיקר
כאלה הנוגעות למחדלי הממשלה
לפני המילחמה. במקרים
כאלה הוא נוהג לומר :״אני
בעצמי לא יודע את התשובות
על כל השאלות. מה שאני יכול
לספר לכם בהקשר זה זו רק
בדיחה.״ הבדיחה שמספר גורי
היא כדלהלן: יום אחד קרא
אליו אלוהים את המלאך גבריאל
וביקש ממנו לרדת אל
ראשי שלוש הדתות ולהודיע
להם כי תוך חודש הוא עומד
להוריד מבול נורא על הארץ.
הלך המלאך גבריאל אצל המוסלמים
ומסר להם את הבשורה
.״נותר לנו עוד חודש
חיים אחד,״ אמרו המוסלמים
ופתחו בחינגא גדולה של זלילה
ותענוגות. גם הנוצרים הגיבו
בצורה דומה, ניצלו את
כל תענוגות החיים בטרם ירד
המבול. אבל כאשר הגיע המלאך
גבריאל אל היהודים ובישר
להם כי מבול עומד לרדת
על הארץ, אמרו לו היהודים :
״רגע, רגע, ממי שמעת את
זה ז״ כשאמר להם, שאלו :״ה־

אם זאת אינפורמציה מוסמכת?״
כשמסר להם, המשיכו ושאלו,
״ומה יהיה גובה פני המים?״
״בערך מאה מטר,״ אמר להם
המלאך ,״נו,״ אמרו היהודים,
״יהיה כנראה קשה קצת לח יות.״

מה שגורי עשה בחזית,
עשה המשורר חיים חפר

בעורף. הוא, הראשון שפתח ב־מילחמות
היהודים בפומבי,
פירסם השבוע בידיעות אחרונות
מאקמה מתחסדת תחת
הכותרת ״כבר?״ בין השאר
תקף באותה מאקמה את לילי
ש רון, אשתו של האלוף שרון,
על שבשבוע הראשון להפסקת-
האש ביקרה בבוטיק בתל-

אביב, חפר התיחס לכתבה ב־העולם
הזה בה צוטטה לילי בצאתה
מהבוטיק כשאמרה כי
ובתקופת־המילתמה ישבה בבית
עם נשות קצינים ושמרה
על המוראל. הסביר חפר את
סיבת התקפתו :״למה היא לא
הלכה לבקר פצועים בבתי־חו־לים?״
המידע של חפר היה
לקוי גם בתחום זה. בכל ימי
המילחמה ביקרה לילי פצועים
בבתי־חולים, שמעה מפיהם בקשה
חוזרת ונשנית :״תביאי
אלינו את אריק.״ היא מילאה
את הבקשה בהזדמנות הרא שונה.
בגלל זה כמעט הפסיד
אריק את ביקורה של ראש־הממשלה
גולדה מאיר אצל
אלופי צה״ל בגדה המערבית
של התעלה, שלו לא הודיע על
כך איש מראש.

בדיחות המלחמה
• מה גשאר עוד מקו
כר־לם ץ
הווילות של הקבלנים.

• מהיום לא כותבים
יותר בר־דב אלא ברלב.
למה?
מפני שאין יותר קו בברלב.

• שלוש הפתעות היו
כמילחמה הזאת:
הצבא המצרי, הצבא הסורי,
וחיל־הים.

• סוף סוף יהיו עכשיו
בארץ כחירות חשאיות.
אף אחד אינו יודע מתי הן
יתקימו.

• הארמיה השלישית
המכותרת של הצבא המצרי,
הגישה עוד בקשה
לצה ״ל.
הם דרשו הופעה מיוחדת של
טופול ואילנית.

שראייה

לשעבר קיסרית איראן, פורחת שוב. אחרי
שהקאריירה הקולנועית שלה נכשלה ואחרי
שאיבדה את ידידה פרנקו גינדוינה שנהרג בתאונה, החלה סוראייה
להיראות שוב במועדוני־הלילה של רומא, בה היא מתגוררת. לאחרונה
נראתה סוראייה חוגגת את יום ההולדת ה־ 41 שלה במחשוף עמוק,
צעיף פרווה מפואר ובחברת התעשיין האיטלקי מסימו דרדה.

• רק מעצמה אחת באפריקה
לא גיתקה את
יחסיה עם ישראל —
— העוצבה של אריק שרון.

תז כו ר ת

חעייד והמייסד הראשון :
ד׳׳ר מלכיאל זוארץ ז״ל
ממשיכי דרכו יבל״א: ב .מיכאל, חנוך מרמרי,
קובי ניב, אפרים סידון
כתובת המערכת: רחוב זוארץ 1

סימני להקשחה בע מד ת ארה״ב
מאת צמד־פר שנינו המדיניים
(באמצעות טנדר)
בדקות אלה הסתיימה פגישתם של
הגב׳ מאיר והנשיא ניקסון. למרות
שלא נמסרו כל פרטים עליה, מצביעים
משקיפים על כמה וכמה עובדות ה מעידות
על מה שהתחולל בין השניים.

הזמן פועל לטובתנו!
(מתוך גליון ״ 200 הארץ״
של ערב יום כיפור)

מה דעתך
דוקטור?

ראשית, שיחתם נמשכה ״4:20.38
שעות, לעומת שיחתו של מר ניקסון
עם הנציג המצרי 4:12.14,06 למ רות
ששיאה של הגב׳ מאיר לא יוכר,
עקב הרוח שנשבה בגבה, הרי אפשר
בהחלט להצביע על השיפור הניכר
בעמדת ישראל.
ה״ניו־יורק טיימס״ מביע דיעה פסי מית
במקצת בטענו כי הנשיא טפח על
שכמה של ראש־ממשלתנו טפיחה קלה
בלבד, פלוס שתי צביטות בלחייה (ב סגנון
״זיסקאייט״) בעוד שאת מר פה־מי
כיבד בשתי טפיחות כתף, סנוקרת

ביקור מאלף
לא הרי הקריאה כהרי הראייה. זאת
למדנו עתה שוב בביקור שערכנו השגוע
בשטחים המוחזקים ע״י צה״ל בגדה
המצרית של תעלת סואץ. כי מהקריאה
בעתונים לא הוחוור לנו דיו באיזה שטחים
רחבי״ידים מדובר כאן למעשה. לפי
מושגינו הישראליים, ניתן היה לאכלס
את השטחים הללו׳ שכמעט ריקים מ אדם,
במיליונים אנשים נוספים, ועוד
ישאר בהם מקום ל״התנחלויות״ .הפליטים
מעזה היו יכולים פשוט להיבלע בתוכם.
וקשה להבין מדוע הורגת ונהרגת
מצרים על תוספת של קצת חול נוסף
מסיגי ...זהו טירוף דעת יותר מאשר
פוליטיקה רגילה.

באוזן ודגדוג מתחת לבית־השחי (ב סגנון
״גיחי־גיחי״).
יתר־על־כן, עובדה שלא נעלמה מ עיניהם
של מרבית המשקיפים היא

שקט שיהיה
— היה מחדל נורא !
— ששששש
— הוא נושא באחריות לבזיון המחריד

— שקט שיהיה. לא כולם מוכרחים
לשמוע !
— בגללו מתו בנים יקרים !
— אני מתפלאת עליך. בשעות קשות
שכאלה לפלג את התנועה ו
— שיתן את הדין 1
— אני דורשת ממך לשתוק מייד ולא
לסייע לאוייבינו !
— הוא העלים מידע ! הוא זילזל בידיעות
! הוא טעה בהערכות !
— תפסיק מייד, כן ז זה לא המקום
ולא הזמן.
— אחרי בזיונות שכאלה הוא חייב

להתפטר !
— אפילו בצחוק אני לא רוצה לשמוע
דבר כזה.
— שיתפטר מייד!
— יד לפה. האוייב מאזין במצודת־זאב.
— אם הוא לא מתפטר, אני מתפטר

— זה רעיון.
— או אני או הוא !
— הוא.
— אז אני מתפטר !
— טוב.
— התפטרתי.
— יופי.
— אבל תסבירי לי, למה דוקא אני 1
— ילד. הלא מישהו מוכרח לתת את
הדין.

כי הנשיא האמריקאי חשף בחיוכו
לאחר הפגישה, רק שש שיניים (אר בע
חותכות, אחת בינה ואחד ניב)
ואילו לאחר פגישתו אמש עם שליחו
של שה״ח המצרי, נחשפו גם שלוש
טוחנות ו־ 1סתימה.
אסור להתעלם כמובן מכך שהגב׳
מאיר כיחכחה בגרונה כיחכוח בעוצמה
גבוהה מן המקובל ( 6דרגות בסולם־
יעקב) ,דבר המעלה הירהורים נוגים
לגבי גורל ההסגר על מיצרי באב אל־מנדב.
לעומת זאת חיטט מר ניקסון
באפו, בשמאלית המפורסמת שלו —
אלא שאין בכך כדי להוכיח כי המס דרון
לארמיה ה־ 3כבר מובטח.
מבחינת ישראל, המצב עדיין מעור פל
משהו. אם אמנם תגיע חליפתו
האהובה של הנשיא מן הכביסה, לא
יאוחר מהערב — יוקל הלחץ על יש ראל.
כלומר: הסיכויים פתוחים עדיין,
ואין להתפש לייאוש.
כאן וושינגטון.

מש י ף המצור השיר האקטואלי שלפניכם נכתב לרגל
יובל שש-השניס-ומשהו לפתיחת מיצרי-
טיראן רפתיחת עידן חדש בחופש־השייט
הישראלי.
השיר הושר לראשונה בפי זמרת תשע-
עשרה המלחמות, וזכה להצלחה מסחררת.

באב אל־מנדב
(מתוך ידיעות אחרונות)1.10.73 ,

בואו

למען בנינו
אין זה עדיין הזמן והמקום, לכן לא נשאל עתה את השאלות !
גימטריא מאחר ועורך מדור הגימטריא שלנו,
נמצא בחזית 17219 שמחנו מאוד
למצוא בידיעותאחרונות גי-
מטריא של ממש (.)165489
אז זה הולך ככה :

הנצחון — בגי מ טיי א
מלחמת ( )518 יום ( )56 כפור
(. 880 = )306
כל הנצחון ( )259 לישראלים
(. 880 = )621
ע. א יי א לי, בת־ים
(ידיעות אחרונות)30.10.73 ,

• לא נשאל מי עשה את הבזיון
• לא נשאל מי אחראי לקטסטרופה
• לא נשאל מי חתם על הפסקת־האש ומנע
עלילות־גבורה מגיבורינו.

לא זו העת למלחמת יהודים. את השאלות הללו נשאל
ביום הבחירות.

זכ ור את הנופל ים !
הצבע למעננו — למען מלחמות מוצלחות יותר בעתיד !
מפלגה אחראית.

פה אני עומד, ניצב ליד המים
ים צלול כחול, צוקים ואלמוגים.
כאן הובלנו יחד
נפט, אשלג, פוספאטיס
כל עוד שארם לנו —
איננו מודאגים!
פזמון: באב אל-מנדב
לנצח זכור־נא ספינותינו
שיירות עברו בדרך אל
אופיר.
בצידי הדרך תימנים
אלפיים,
שלט ״אין כניסה״
מבריק כמו ראי.
באב אל-מנדב
לנצח זכור נא ספינותינו
באב אל״מנדב
בדרך אל אופיר.

אנו כיתה על מונית
ד״ר זוארץ
(בטקסי לירושלים)

מי אמר
אל מי
חידון מ ס׳ 1
(דברי חכמים)

מעולם לא היה מצבנו טוב
יותר !
אם תהיה לי ברירה בין שלום
ללא שארם א-שייך — ובין
שארם א״שייד ללא שלום,
אבחר בשניה.
חציית התעלה כמוה כהתאבדות.
צה״ל
ערוך ומוכן בכל עת ו בכל
שעה לקדם את פני ה-
אוייב.
הם עוד יזחלו אלינו לבקש
שלום.

( •6שלב השאלה הזהה) :

הזמן פועל לטובתנו ; הזמן
פועל לטובתנו.
מכתבים למערכת

חזירו ת דיפלו מ טי ת

מפת קווי הפסקת האש
בארבעה צבעים טבעיים +דברי ה ס בר ופר שנות
קו שחור ג קו הפסקת האש 22.10.73 עפ״י החלטה .338
קו מרוהק 1קו הפסקת האש 3.8.70 עפ״י החלטה .242
קו מסולסל ז מסדרון לארמיה ה־( 3השירותים מימין).

קו מתולתל 1קו המשכת האש 4.11.73 עפ״י החלטה .601
קו ארבע 1קו אוטובוס צפוף ובלתי־סדיר עפ״י החלטה .17
קו קו 1קהנא לקנסת.

ועתה ילדים נסו-נא להגיע אל הארמיה המכותרת (במרכז) ולהביא סיגריות וממתקים. הפותרים נכונה בהצלחה יזכו בפלאסמה ובג׳ריקן מים.

הזיות מלחמה
מאת

קובי ניב,

למערכת שלום,
מזה כמה שבועות הפסיק מחלק־הנפט
בשכונתנו לספק לדירתי את הנוזל היקר,
וזאת מכיוון שאיני מסכים לשאת לאשה
את בתו המכוערת.
פניתי אל שאר דיירי הבית המשותף
כדי שנתארגן יחד נגד הנפטאי, ולהפתעתי
נוכחתי כי כל שכני התחתנו השבוע,
במזל־טוב, עם שאר בנותיו הדפקטיביות
של הנ״ל.
בשכונה קוראים לי הומו.
הבצעקתה.

יוסף ון־גוד, ומחז־זואוץ.

אי־שם ממערב לתעלה

אשרי המא מין
לפני היציאה לקרב, ומיד לאחריו, מגיחים מאי־שם הרב גורן
(כשמצלמות הטלוויזיה צמודות אליו) ו/או שליחיו עלי אדמות (כשאין
טלוויזיה) ,ומחלקים ספרי תהילים או דפים מודפסים של ״תפילת הדרך׳
לעדר החאקי העט על שליחי האלוהים כמוצא שלל פרסות או שומים.
הרב ושליחיו מוסיפים דברי עידוד ותפילה ואף מבקשים־דורשים
מהחיילים לומר שלוש פעמים ״בעזרת השם״ או ״יעלה ויצליח״ ,או
משהו כזה.
מי שרוצה יכול גם לירוק שלוש פעמים, או להוציא שערה מהראש
ואפילו לדפוק בעץ — וזה רק מוכיח כמה חשובה האמונה לעם ישראל,
וכמה חשוב עם ישראל לאמונה. אמן טפו־טפו־טפו.

כוחנו בליכוד
הגלויות המחולקות לחיילים למשלוח הביתה הן פרשה מרתקת
ומעניינת בפני עצמה.
קודם כל יש גלויה (מתנת השק״ם) שכל הכיתוב בה מודפס ומה
שנותר לך הוא לחתום את שמך ולשלשל לתיבת הדואר המקומית.
בגלויה הנ״ל מודפס משהו בנוסח ״הגעתי לכאן בשלום עם כל החבר׳ה —
מרגיש מצויץ. האוכל טעים. לא חסר די כלום. המוראל גבוה. אנחנו
עושים את הבל כרצון ומתוך הכרה וכו׳ וכר. וזה כדי שמי שלא ידע
שאנחנו עם נפלא וכנ״ל צבא אז שיידע. עובדה, כתוב את זה שחור על
גבי לבן, ואצל כולם.
אחר־כך מגיעה גלויה לעידוד וחיזוק המוראל (שהיה גם קודם
גבוה — ראה גלויה קודמת) ובה מאימרות מצביאינו־נביאינו. שימו לב :
״ארוכה זרועו של צה״ל וכאשר תגיע אל האוייב היא תהפוף
(דוד אלעזר, י״ ב) 18/
לאגרוף!״

״כבדו כתפינו אד עינינו מורמות — גם אם תיכבה המלחמה —
(גוודודיש, טו)6/
ימתק הניצחון.״
וזה אולי מסביר את המחסור בסוכר, אם יש כזה, בעורף.
חוץ מזה יש גם גלויות עם קאריקטורות מטומטמות (כרגיל) של
ד 1ש ועוד גלויות מצויירות עם ברכות כמו ״ד״ ש חמה ממרומים״ (מיועד
כנראה לטייסים והרוגים בלבד) ,״י ש לי זמן להתגלח צרורות של
נשיקות״ (עם ציור של טנק יורה, כמובן צרורות של נשיקות).
אה, כן — יש גם גלויה חדישה ונחמדה לאללה — ציור של אבני
אש הנופלות על הפירמידות והפסוק המתאים משמות ט׳ כ״ ה :״ויהי
כרד ואש מתלקחת בתוף הברד, ככד מאוד, אשר לא היה כמוהו בכל
א דן מצרים (ההדגשה בגלויה — ק.נ ).מאז היתה לגוי נפלא.
זהו בערך, וזה טוב מאוד ויפה מאוד, כי גלויות אלו יוצרות
אמונה, מוראל וליכוד, והרי כוחנו בליכוד — כי מי כמוהו אלוהי הטמטום.