גליון 1890 מתאריך 21 בנובמבר 1973

מכל תמונות המילחמה האחרונה גרמה
את ההתרגשות הגדולה ביותר תמונה שלא
הייתה קרבית כלל. היא הופיעה בשער האחורי
של הגיליון השלישי של העולם הזה
במילחמה (העולם הזה ,)1886 שיצא לאור
ביום בו הוכרז על הפסקת־האש. היתד. זו
תמונתה של חיילת חיננית בשדה, המתבוננת
במראה קטנה ועושה את שערה.
משפע התמונות שהיו מונחות על שולחן
העימוד אותו שבוע, בחרנו דווקא בתמונה
זו, של חיילת אלמונית מחייכת,
כדי לסמל את הרגשת החיילים בחזיתות
עם הכרזת הפסקת־האש. לא ידענו את זהותה.
היתד, זו אחת התמונות שצולמו במהלך
המילחמה על־ידי הצלמים הצבאיים
של יחידת דובר צה״ל ושחולקו לפירסום
לכל העתונות. אם אינני טועה, היו עוד
מיספר עתונים שפירסמו את התמונה ב מקביל
לפירסומה בשער האחורי של העולם
הזה. אולם אלה הצניעו את התמונה.
הדפסתה של אותה תמונה כנערת השער
האחורי של גיליון הפסקת־האש, הפך את
החיילת האלמונית בין לילה ל״נערת ה־מילחמה״
,אם אפשר לכנות זאת כך.
לא ידענו במה אנחנו מסתבכים עם
פירסום התמונה. מרגע הופעת הגיליון
ועד עצם היום הזח אנחנו מוצפים ב מאות
גלויות, מכתבים וטלפונים, של חיילים
היושבים בחרמון או בקילומטר ה
ורדה
זהבי בשער האחורי ( )1886 ובחיפה
ג׳ינג׳ית מקיבוץ דפנה

ורדה וידידה אבי
״תעזבו אותה בשקט ! ׳
,130 של כביש סואץ־קהיר, המבקשים
לדעת מי היא אותה חיילת אלמונית שעם
שוך האש הזכירה להם ״משהו מהדברים
שכדאי היה להישאר בחיים בשבילהם,״ כפי
שביטא זאת אחד החיילים במיכתבו.
״קראתם למילחמה מילחמת־סימני־השא-
לה,״ כתב חייל אחר על גלויית־שק״ם,
״ועניתם כימעט לכל שאלה אפשרית. אבל
את השאלה העיקרית המוסיפה להטריד את
החיילים אתם משאירים בלתי פתורה.
זה שייך לדברים שרצינו לדעת על ה־מילחמה
ולא העזו לספר לנו. אז למה
.אתם שותקים? האם נצטרך לחכות ל־ועדת־חקירה
כדי שנדע מי היא העלמה?״
אחרים לא התעניינו מי היא. הם פשוט
ביקשו את כתובתה, הבטיחו כי הדבר
הראשון שיעשו כאשר יבואו לחופשה,
יהיה לפקוד את הכתובת הזו .״אני חייל
במילואים עם כוונות רציניות,״ כתב חייל

אחר ,״כשראיתי את תמונת החיילת ב שער
האחורי שלכם ידעתי שזאת הנערה
היכולה לעשות אותי מאושר.״
תחילה ניסינו שלא להתייחס למבול ה־מיכחבים
שעסקו בנושא זה. ראינו בהם
מתיחות של חיילים משועממים שלא מצ או
במד, להתעסק בימים הרי־גורל. אבל
גל ההתעניינות לא נפסק. להיפך, הוא
גבר משבוע לשבוע. מסתבר שגיליונות
ישנים של העולם הזה שהועברו לחיילים
בחזיתות, מועברים מיד ליד ומתגלגלים
מיחידה ליחידה. הרבה חיילים נתקלו ב־נערת־השער
רק שבועות רבים אחרי ש התפרסמה
לראשונה, וכל אחד מהם עדיין
מאמין שהוא הראשון 1והיחיד שמגלה בה
ענין.
השבוע לא יכולנו עוד לעמוד בפני
הלחצים. החלטנו לפענח את התעלומה
ולספק את סקרנותם הצבאית של כל או

מאות חיילים שפנו אלינו בעניין זה.
זה לא היה כל כך קל כפי שהיה נדמה
לנו בתחילה.

פנינו ליחידת דובר צד,״ל, שהפיצה
את התמונה, וביקשנו לדעת את זהותה
של החיילת .״לאיזו מטרה?״ נחקרנו מיד.
״למטרת פירסום,״ ניסינו להסביר ,״רוצים
לכתוב עליה ולספר מי היא.״ הבקשה
נענתה בשלילה מוחלטת. סוד זהותה
של החיילת הוא כנראה אחד הסודות
השמורים של צד,״ל, וחוץ מזה האוייב
מאזין ויש עוד דברים שהשתיקה יפה
להם ובכלל עוד לא הוחלט לתת צל״שים
לחיילים, אז מה פתאום לחיילות?
ניסינו לאתר אותה בצורה פרטיזנית.
מישהו הגניב אלינו את זהותה של הנערה
.״שמה ורדה זהבי, והיא מלהקת
פיקוד צפון,״ סיפר ואף נתן לנו את כתוב

בחיפה. הכתובת התגלתה כבלתי־נכד

אחר־כך נזכר מישהו שהוא פגש מישהו
אחר, שבהזדמנות אמר לו שהוא דווקא
מכיר את החיילת מהשער האחורי. אבל
ההוא שמכיר שוכב פצוע באחד מבתי־ ^
החולים בירושלים.
אחרי מאמצים מרובים הסתבר שהפרטים
האישיים של החיילת־עם־המראה הם כ דלהלן:
ורדה זהבי ,21 ,הברת להקת
גייסות השיריון ובת קיבוץ דפנה שבגליל
העליון. ביקשנו לאתר אותה בקיבוץ. אבל
שם היו חשדנים מאוד כששמעו את השם
ורדה זהבי. מסתבר שהרבה מהחיילים נואשו
כנראה מעזרתנו בנידון, הפעילו את
הקשרים האישיים שלהם, איתרו את זהותה
לפנינו ואף הגיעו לקיבוץ דפנה לפנינו.
שם לא מעוניינים יותר בטרדנים.
ברגע זה היה נדמה כי יקשה למצוא
את ורדה יותר מאשר לגלות קציך תצפית
קדמי מצרי בסיני. אבל זה לא היה כך.
אחרי כמה תרגילים נוספים נמצאה הא־בידה.
היא התגלתה בחיפה, בביתו של
אבי למברסקי, חייל בשירות סדיר בצה״ל
המשרת באחת הסיירות. זוהי כתובתה מזה
כשנתיים, מאז הפכו ורדה ואבי ל״חברים״.
למי שגם עובדה זו אינה מרתיעה אותו,
קצת פרטים נוספים: ורדה הג׳ינג׳ית מתנשאת
לגובה של מטר ושבעים. היא בת
להורים יוצאי פולין המתגוררים בקיבוץ
דפנה, שם נמצאים גם שני אחים ואחות
הגדולים ממנה. היא עצמה, ביישנית המסמיקה
למראה מצלמה, עומדת לסיים את
שירותה הצבאי בעוד חודשים מיספר.
היא אינה יורדת לפשר ההתרגשות שעוררה
תמונתה .״מה קורה פה?״ שאלה ״עש רים
ואחת שנה אני אותו דבר, אז מה
נזכרו בי פתאום?״
כאשר מסרו לה כי עתונאים מבקשים
לראיינה ולצלמה, תמהה :״עתונאים? אתם
בטוחים שאתם מדברים אל הכתובת הנכונה?״
תוכניות לעתיד עדיין אין לה.
״בואו נשאיר את העתיד פתוח,״ אמרה,
״בהתחלה אומנם חשבתי להמשיך וללמוד
לרקוד אחרי הצבא, אבל בעיקבות ה-
מילחמה השתבש הכל.״
מי שמביט בעין זועמת על ההתעניינות
הציבורית־צבאית בה זכתה ורדה הוא
כמובן ידידה, אבי .״תגידו לכל אלה
שכותבים שירדו ממנה, אני לרגע לא חושב
לעזוב אותה.״ ורדה עצמה הוסיפה
בקשה לשמור את כתובתה בסוד לגבי
כל אלה שביקשו לדעת אותה כדי לכתוב
לה מהחזיתות .״חבל על המאמצים, פשוט
אין להם צ׳אנם.״
אולי זה יגמור את הפרשה פעם אחת
ולתמיד.

העולם הזה 1890

מכתבים

הבטחות בעברית צחה

שום שר לא התפטר אחרי הטבח בלוד,
שנגרם כתוצאה מרשלנות ביטחונית מבישה.
במקום זה הבטיח לנו אז שמעון פרס:
״נפיק לקחים״.
עכשיו אחרי יום־ביפור השחור, אמר
לנו יגאל אלון :״נפיק לקחים קונספציו־נליים.״
אני
מתרשם מאד כששר־חינוד־ותרבות
ישראלי מדבר עברית צחה. ולא איכפת
לי אם הלקחים שהוא יפיק יהיו קונסם־
ציונליים גניקולוגיים או קונטרבולוציונ־ריים.
ובלבד שיקויים הפסוק ההיסטורי
״תן להם לדבר, תן לנו להמשיך!״
חנן גולדגרט, חולון

בוח העבדים

המשורר־מלחין־זמר ליאונרד כהן מופיע
בפני חיילים ומשדר אליהם מידע
שנושאו אהבה ושלום. קראתי על כך
בעתונכם וכדאי שגם היושבים בעורף יהיו
מודעים למידע זה, המצוי לא רק בפיזמו־ניו
אלא גם בשירים שפירסם בקבצי השירה
שלו. לכן, יתכן וכדאי היה שהשיר
הבא, שנכתב בידי ליאונרד כהן, יודפס

לא פחות לקרוא את מאמרו של אורי
אבנרי ״עוד מילחמה? (העולם הזה .)1888
למרות שאינני אוהב לחלק מחמאות ל־העולם
הזה (המחלק מספיק מחמאות לעצמו)
נאלצתי לעשות זאת כעת בגלל העמדה
האמיצה והחשובה כל כך שנקט העתון
בימים אלו. מבעד למסך האינפורמציה השלטונית
שנפשר בייחוד בכלי־התיקשורת
האור־קוליים׳ היה מעניין וחשוב לקרוא
עבודה עתונאית בלתי מתחסדת. אני חותם
על כל מילה שכתב אבנרי. מעולם לא
היתד, הפוליטיקה עניין אישי כל כך. ממשלת
גולדה—דיין קבעה וקובעת היום
עניינים של חיים ומוות וניהלה מדיניות
שלקחה חלק מרכזי בגרימת המילחמה האחרונה.
המשיכו בדרככם.
נ.ב. האם אי אפשר לקבל תדפיסים של
החומר המצונזר?
מיבה רחמן, צה׳׳ל
אנחנו קבוצת חיילים שיושבת אי־שם.
קראנו היום את דברי אורי אבנרי בעיתון
הארץ, כפי שהופיעו בהעולס הזה האחרון.
איש לא היה יכול לבטא טוב יותר את מה
שאנחנו מרגישים.
העיתון עצמו איננו מגיע לכאן, היינו
מודים לכם מאד אם הייתם עושים טובה
ושולחים לכאן את הגליונות שיוצאים במלחמה.
יגאל
פארי, צה׳׳ל
חבילת גיליונות העולם הזה בדרך אליכם.
צרור תודות

אני משרת במקום בו אי-אפשר לה שיג
את העולם הזה. ביקשתי מהמערכת
לשלוח לי גליון ואתמול אומנם קיבלתי
את העתון. אני מודה לכם על החומר
העשיר והמעניין. קיבלתי תשובה למיספר
שאלות הקשורות למה שאירע בימים הראשונים
של המילחמה.
כן־ציון אברמוב, צה׳׳ל
הוואלציורי ליאונרד בהן כסיני
בעתונכם. השיר, הנקרא כוח העבדים,
הופיע בספר שיריו האחרון של כהן.
נמי אור, תל־אביב
לבקשת נמי אור, הנה שירו של ליאונרד
כהן, כוח העבדים :
בכל פעם שאשתי יולדת /היא ניתקפת
בשיגעון.
היא רואה בבהירות את המתחולל בעולם
/וניתקפת בשיגעון
אנו צריכים להרחיקה /כדי שנוכל
לחזור למילחמה
גברים ונשים נהרגים /מול התינוק.

ב 8ר לחיילים הציניות של אנשי־הביטחון נשארה כמו
שהיתה. כשיש לקחת כסף מהעם עושים
זאת מהר מאד. אבל כשיש לשלם לעם,
ללוחם, למגויים עושים כל מיני שמיניות,
ציניות: פעם נותנים ללוחם 170ל״י, פעם
חושבים שיש לתת כמו למילואימניק, פעם
התיקרה היא עד ,1600 פעם יותר, פעם
פחות. די!!!
יש, בלי ציניות, לשלם למשפחות המגו־ייסים
לא לפי שכר הלוחם לפני הגיוס,
אלא לכל מגויים מ־ 1500 עד 2500 לפי
הדרגה. אבל לא פחות. כן!!! לפרוטק-
ציונרים יש מיליונים ולמגוייסים אין?
ויש גם להעלות לאנשי השירות הסדיר
את השכר מ־ 50ל״י לחודש לפחות ל־300
לירות. מספיק עם הציניות של אנשי
השלטון, שלא יגידו שאין כסף, לורד ולדומים
יש ולמשפחות המגוייסים וללוחמים
אין?
ובכלל, משטרה של גולדה צריך להיוד
פטר.
עמידה בורדס, תל־אביב
עמדה אמיצה

שמחתי לקרוא את האינפורמציה החשובה
על מה שלא העזו לספר לנו. שמחתי

כל מילחמה, אפילו המילחמה הכי צודקת
בעולם — היא דבר נורא.
כבר במילחמת השיחרור ידענו את זה
— אבל שתקנו. כי מצד אחד — גם לא
כל־כך נתנו לנו לספר את האמת (כבר
אז היתה צחורה) .ומצד שני — היה מי
שדאג למנות אותנו לתפקיד הקוסם של
״פרות קדושות״ וזה מאוד מאוד מצא־חן
בעינינו. רצנו ברחובות ועצקנו :״אנו
אנו הפרות הקדושות ד ופרות קדושות לא
עושות שוס דבר מכוער. לא עושות גרפצים
ולא מחרבנות. ואס הן כבר מחרבנות
— אז לא יכול להיות שזה מסריח.
וככה המשכנו 25 שנים. ועם ישראל
היושב בציון חשב לתומו שמילחמה זה
ספורט. שאפשר ללכת לקרב עם בגדי טניס
ולהישאר נקיים. נכון, זה אומנם ספורט
מסוכן, אבל גם בטיפוס הריס אפשר
להיהרג.
ספרות המילחמה של כל עם בעולם
מלאה בסיפורים על טעויות ושגיאות פטא־ליות,
על ויכוחים בין טוראים ומפקדים,
על שינאה והתעללות בחיילים מהשורה,
על עשיית חשבונות אישיים אפילו תחת
האש, על כדאייניקים שחיים מרווחי המלחמה,
על רבבות של ״אמא־קורדים״.
אבל אצלנו? חס וחלילה. השתגעתם?
אצלנו? — 7אח ! מה אתם מדברים.
סיפר לי חייל אחד מהשיריון (לא
של מדינת־ישראל, חלילה) ,שכל זמן הקרבות
הם לא ידעו מה הולך במרכז הארץ,
כי לא היו להם טרנזיסטורים. אבל פעם,
כשהוא ירד לעורף כדי להוביל את החברים
שלו הפצועים, הוא ראה במשרד של
הקצין־מינהלה המלוקק עשרות־עשרות
טרנזיסטורים מכל מיני מינים. אז הוא
שאל את הפקידה שם: מה ז ה 7והיא,
מה היא יודעת, אז היא ענתה :״זה
האזרחים תרמו מתנות לחיילים בחזית.״
אז החייל שאל את המלוקק :״תסלח לי,
אתה חושב שהחזית זה אתה?״ והמפקד
ענה לו שזה לא עסקו ורצה לזרוק אותו
משם. החייל, שעד המלחמה היה כל־כך
מנומס עד שאף פעם לא היה משיג אפילו
תור לקופת־חולים, יצא החוצה ואסף עוד
כמה חיילים שריח הקרבות עלה מהם,
ובלי הרבה חוכמות הם פרצו למשרד,
היכו את כל מי שהתנגד להם ולקחו את
כל הטרנזיסטוריס, כדי להעביר אותם ל
השתיקה
-סכנה ;
בתשומת־לב רבה קראתי את מאמרו
של הד״ר ישראל אלדד ״מי כאן קוני-
למל?״ (ידיעות אחרונות .)16.11.73 בהתקפתו
•6ולחת־הרסן נגד הד״ר הנרי קיסיג־ג׳ר
עושה המחבר שימוש בשורה ארוכה
של סילופים, השמצות וגידופים אשר אין
הדעת יכולה לשאתם.
על מנת לערער אמינותם של המיטען
הרעיוני והגישה הביצועית של שר־החוץ
שייב האמריקאי, טורח המחבר לגרום לעירעור
קווי אישיותו. בשיטות של רצח אופי מתאר
אלדד את הד״ר קיסינג׳ר כבן־מהגרים,
שואף קאריירה, קוסמופוליט ,״סרסור יהודי
בינלאומי נטול שורשים ומולדת אמיתית״
אשר ״מעולם לא עשה דבר למען
שמחנו על נכונותכם לשלוח את השבועון
לחיילי הקו. אז אם כבר עוסקים
בתודה נודה לכם אם תודו בשמנו גם
לעירית רמת-גן על משאית הגלידה ששל חה
לצנחנים המאומצים.
זאב זיוון, צה״ל
כתובות המתאימות, לאיפה שהתורמים באמת
התכוונו.
הקצין־מינהלה המיסכן הזה חשב שבא
לו קלף אדיר והוא כבר ראה את הקיוסק
לחשמל שהוא יפתח אחרי המילחמה. הוא
לא תיאר לעצמו, שבתוך הבלגן הנורא של

המילחמה יהיה מישהו שיפריע לו. וזה
דבר נורא. לעשות רווחים כשדם נשפך?
יש ציפורים כאלו, גדולות כאלו, עם
צואר קרח, שטורפות נבלות. באנגלים
שקוראים להן 65 זטז1ג .\^1לא נעים לתרגם
את השם שלהן לעברית, כי זה יוצא בדיוק
שם של שר אחד בממשלת־ישראל.
(אם אתם לא מאמינים, אז פיתחו מילון
אנגלי־עברי ותראו) .באנציקלופדיות כתוב
על הוואלצ׳ור שהיא ציפור דוחה וגועלית,
כי היא חיה על פגרים. מה יש כאן לעשות?
מה היא אשמה? אחרי הכל היא
רק ציפור, והיא ככה רגילה מאז ששת
ימי בראשית.
אבל אם אתה פוגש בן־אדם שהוא וואל־צ׳ור
— זה כבר דבר אחר. ואס הוא עוד
הקצין־מינהלה שלך — אז זה באמת כבר
רע מאוד, אבל לא צריך לאבד את העשתונות.
האדון וואלצ׳ור הזה הוא בסך-
הכל אדם פרטי, ומאוד מתקבל על הדעת
שבזמן שלום הוא גם־כן לא הכי אי־אי־אי
במה שנוגע למוסר.
מה שבאמת נורא זר!״ כשהאדון וואלצ׳ור
הוא המנהיג שלך. שר, או ח״כ, או גנרל,
או אפילו רק מועמד להיות איש־ציבור.
אז — זה באמת נורא. ויש כאלה יותר מדי.
איפה שאתה פונה, איזה עיתון שאתה לא
פותח, אתה תיכף נתקל באיזה מר וואל־צ׳ור,
שכל העסק בכלל היה כדאי לו.
קחו למשל את השר וואלצ׳ור, שכל־יום־

היהדות או הציונות.״
אין לנו כל זכות מוסרית לדון ברקעו,
תכונותיו ונתוניו האישיים של ד״ר קי-
סינג׳ר. עניינינו בניתוח מצעו וצעדיו המדיניים
בלבד. באשד לזכויות עשייתו
למען העם היהודי, מגלה אלדד קוצר זיכרון
מדהים: למי זכות גדולה יותר במיב־צע
הרכבת האווירית להצלחתנו באוקטובר
1973 ובסיוע המוצע של 2.2מיליארד דו־לאר?
ערכיו
של הד״ר קיסינרר זרים לאלדד.
אצטט :״בו בעצמו אין גדלות יוצרת כ־גדלות
בנימין דיזרעאלי יוצר האימפריה,
לייב טרוצקי מחולל צבא מהפכה עולמית.״
אבל מה נותר לנו מאותם ״ערכי גדלות?״
בימינו האימפריה הנ״ל התפוררה: באשר
לצבא המהפכה — הוא המספק לאוייבינו
את כלי הקטל ללא הגבלה.
אמשיך בציטוט :״לא, שום גדלות אין
בו בקיסינג׳ר, כי אם פיקחות וזריזות והברקה
וקלות של מזווג זיווגים, מיישר ניגו דים,
מחליק סתירות.״ מאמין אנוכי, כי
דובו המכריע של הציבור מבין, כי דווקא
התכונות והנתונים הנ״ל של ד״ר קיסינ-
גיר, עשויים לסייע בתהליך הקשה של
מציאת פיתרון לסיכסוך באזורנו.
עלי להביע את סלידתי מסיגנונו הארסי
של הד״ר אלדד. הציבור צריך להרים קולו
ולקרוא לסדר את האלדדים למיניהם, אשר
אינם בוררים במילותיהם כיום ולא יבררו
במעשיהם מחר — באם תינתן בידם ה יכולת
לעשות. השתיקה — סכנה לכולנו.
קרול גלזזמן, תל-אביב
כל החיילים פה מודים לכם על החומר
המאוד מעניין ומאוד מרתק. מחכים בכיל־יון־עיניים
לגיליונכם הבא.
שאול שריג, צה״ל
קראתי בעתון את החומר הקשור למיל-
(המשך בעמוד )6
כל־יוס, במשך כל המלחמה, פרסם מוד־עות־ענק
בכל עיתון ועיתון, על השירותים
שמשרדו ״העניק״ לחיילים בקו הראשון.
כאילו שהחיילים היו צריכים לקרוא את
זה בעיתונים. ובסוף הוא עוד פירסם מד
דעת־ענק: תו ד ה ! לכל אלה שעזרו ל־מישרד
שלו. כאילו שהוא היה היחידי מכל
המישרדים שהוצפו במתנדבים. אפילו
מישרד־הביטחון לא פרסם מודעות תודה.
אבל לשר וואלצ׳ור הזה היה מספיק זמן
ומספיק כסף כדי לבזבז על המודעות האלה•
אחרת אולי היינו שוכחים שהוא קיים.
ואדון וואלצ׳ור אחר אומר שלא ייתכן
שהחיילים בחזית יתנו את דמם ואנחנו
בעורף לא נשתתף לפחות בכסף. פת החוצפה
כבר עוברת על גדותיה ! מה זו
ההפרדה הזו בין העורף לחזית? מי הס
החיילים? הגנרלים של צבא הקבע? אלפים
יצאו מהבית להיהרג בקו הראשון
ולאישה שלהם אין במה לגמור את החודש.
יחזור חייל מהחזית לחצי יום חופש
ולא יוכל לנסוע במכונית שלו, שזה יהיה
פונקט היום שאסור לו לנסוע בו. אז מה
זה פה ״עורף״ ומה פה ״חזית ״?
או בואו נדבר על הגנרל, שכל זרי הדפנה
ניתכו על ראשו ובטח בצדק, אבל
למיפלגה שלו אין עיתון. וחוץ מזה גם
יש צנזורה במדינה הזו. נו, אז מה עושים
7מזמינים כמה עיתונאים זרים, שולחים
אותם חוצה־לארץ עם כרס מלאה
ב״ ידיעות שהאויב מאזין להן״ ,שיכתבו
ש ם מה שהם שמעו פ ה, ממנו. הרי למפלגה
שלו אין עיתון, אז מה זה רע להשתמש
לצרכים פוליטיים בעיתונים מכובדים
כמו הנידיורק טיימס, הוושינגטון פוסט,
ואולי יופיע מחר ראיון שלו עם חסנין
הייכל, באל-אהרם? אולי בגלל זה לא
נתנו לו להתקדם כל־כך? אין מה לדבר
שזו הדרך הכי טובה לדפוק את המפלגה
היריבה, ש״במקרה״ היא גם השלטת. לולא
המלחמה הם היו מדפיסים אותו? על
מה? על החווה שלו?
נגד צבא של אויב מוגדר יש לו מערכת
צבאית, משוכללת. יכול להיות שהיא עושה
שגיאות — אבל סוף טוב הכל טוב,
חוץ מלאלה שהסוף בשבילם הוא בכלל
לא טוב. אבל מי יעמוד לנו נגד הצבא
של הוואלצ׳וריס? וזו מלחמה שאין נגדה
בכלל נשק. והקורבנות הם לא הרוגים,
לא פצועים ואפילו לא נכים.
הם פשוט חולים. מגועל נפש.

ישראל סוכל

הוא תבע במברק לארץ לעכב דיונים בעניינים מדיניים
ובטחוניים שונים עד לחזרתו.
הוד אין דו 3
דדחזבים עד קיסינגיו־מאמצים
שנעשו אצל מנהיגי יהדות ארצות־הברית
כדי להפעיל לחצים על מזכיר המדינה האמריקאי,
הד״ר הנרי קיסינג׳ר, במטרה לרכך את תפיסותיו לגבי
מהות וההסדר בין ישראל לארצות־ערב, עלו עד כה
בתוהו. מסתבר כי מנהיגי יהדות אמריקה חוששים
לצאת נגד קיסינג׳ר, ולוא רק בגלל היותו יהודי.

ם שד
מדם מחוקים
מחחת לסיני
תגלית מדעית חשובה עשויה להוות מרם
חשוב בדיונים על עתיד חצי האי סיני. ראשי
אוניברסיטת הנגב עומדים לפנות אל ראש-
הממשלה בתביעה לא להחזיר למצרים את
חצי האי סיני מאחר וחצי האי מביל אוצר-
טבע החשוב לעתידה של ישראל.
האוצר: ים של מים מתוקים, שלדעת
מדענים משתרע במרכז האי, באזור ג׳בל
ליבני. לדעת מדענים זהו ים תת־קרקעי מתקופת
הקרחונים המכיל פ־ 200 מיליארד קוב
מים — כמות שתספיק לצריכה קשוערת של
מדינת ישראל במאה השנים הקרובות.
בראש צוות המומחים המעלה תיאוריה
זו, עומד המהנדס מאיר בץ, מי שהציע בשעתו
להקים צינור מים מהים התיכון לים
המלח, כדי להפיק בעזרתו אנרגיה חשמלית
(שתיווצר בגלל הפרשי הגובה) ולהתפיל בסיועה
מים. גילה בץ השבוע בחוג סגור :
כאשר נערכו קידוחים, הגיעו כמה מהקידו־חים
עד לעומק של חצי קילומטר ויותר מזה.
תוך כדי בן התגלה כי בקרקעית סיני כלוא
ים קרחוני ענק מתחת שכבות אבן החול
הנוביות, החוסמות את יציאת המים אל
הים.
על פי בדיקות שנערכו, שיעור המליחות
של מים אלה הוא אפסי ומגיע ל-
250 מיליגרם מלחים לליטר, שהיא כמות
מליחות נמוכה אף מזו של מי הכינרת. על
פי בדיקות שנערכו פרצו חלק ממי ימה
תת״קרקעית זו דרך סדקים. שלוחה אחת
מגיעה עד הערבה הישראלית והיא מקור המים
שביוטבתה. שלוחה אחרת היא מקור
מי התהום של אל־עריש.
עוד שלוחה מגיעה לנחל צין, מתחת ל־שדה״בוקר
ובקרוב יערכו שם קידוחים כדי
להשתמש במים. על פי החישובים יהיה
מחיר קוב מים מקידוח שיבוצע באיזור ג׳בל
ליבני כחצי לירה. זהו מחיר זול יחסית.
אין אומנם כל שיקול רנטבילי להעברת מים
אלה לישראל, אך הם עשויים להוות בסיס
להתישבות באיזור סיני, שם ניתן יהיה
ליישב כשני מיליון יהודים לפי החזון של

גילוי הים מוסתר מן המצרים והוא צריך
לשמש נימוק נגד החזרת סיני.

פיר תערב
בענייני ביטחון
שר־האוצר פנחס ספיר עשוי לתבוע לשתפו בצורה
פעילה יותר בכל ענייני הביטחון של המדינה.

עד בה נהג ספיר לטעץ בי הוא עופל,
בענייני פינאנסים ובלבלה בעיקר ואף לא
התבטא בפורומים שונים בענייני ביטחון.
נראה בי מחדלי מילחמת יום-הכיפוריפ
יצרו אצל ספיר את ההרגשה כי התערבותו
חיונית גם כנושאים אלה. ספיר יעמוד כנראה
על כך כי להבא ישותף כבל הדיונים
וההברעות כנושאי ביטחון.
בימים אלה נמצא ספיר בסיור בדרום אמריקה.

מוושינגטון מגיעות לממשלת ישראל ידיעות
מדאיגות לגבי תוכניותיו של קיסינג׳ר
להמשך הטיפול בנסיגת ישראל מהשטחים
המוחזקים. ידיעות אלה עומדות בסתירה,
לדעת כמה מחברי הממשלה, לדיעות ורעיונות
שהשמיע קיסינג׳ר באוזניהם.
במה מהשרים אף התבטאו כי קיסינ-
ג׳ר ״זרה עפר״ כעיני גולדה מאיר בפגישותיהם
האחרונות, והיטעה אותה כקשר
לכוונותיו האמיתיות.

הגוש מתייצב
מאחור אבן
הגוש התל־אביבי יתייצב מאחורי שר־החוץ אבא
אבן מול נסיונותיה של ראש־הממשלה גולדה מאיר
להביא להדחתו ולמנות במקומו את יועצה האלוף
אהרון יריב. ההתיצבות תהיה כנראה ללא כל סייג,
אפילו אם יביא הדבר לידי ויכוח גלוי עם גולדה.

כנושא זה מקבל הגוש גיבוי מלא משר
האוצר פנהם ספיר שהתחייב אישית כי לא
יתן להדיח את אכן.

בני״״קיבוצי
תובעי את התפטרות
יטחון
שר־תביעה
גוברת והולכת להתפטרות שר
הכיטהון משה דיין מתפקידו, כקרב בני
הקיבוצים, עשויה להפוך
לעצומה כללית.
לתביעה מציבור זה
יש מישקל סגולי שאינו
עומד כשום יחס
לחלקם של הקיבוצים
כאובלוסיה, עקב השיעור
הגבוה של בני
הקיבוצים כיחידות הלוחמות.
ההתנגדות
להמשכת כהונתו ׳טל
בשר־הביטחץ דיין מובעת גם כקרב אנשי
הקיכוצים השיי כים
מבחינה פוליטית
למערך.
אופייני לתביעה זו הוא
מיכתבד -של תיקוה שריג,
חברת קיבוץ בית־השיטה,
שפורסם השבוע בעיתון
הארץ.
״כאם שלא ידעה מנוחה
במשך 18 שנים, מאז הלך
בכור בני לצבא,״ כתבה
תיקוה שריג ,״ועד עצם הרגע
הזה, מצאתי חיזוק מה
בידיעה ש״צה״ל ערוך ומוכן
תמיד.״ צר,״ל לא היה
ערוך ומוכן ביום הדין.
שר־הביטחון אחראי על כך
שניתוח הידיעות המודיעיניות
שהיו לו היה מוטעה:
אחראי על כך שלא העמיד
את הממשלה על חומרת
המצב ולא דרש גיוס המילואים
ואת הכוננות המיר-
בית במועד: אחראי למחדלים
חמורים בכל הנושא
הנתון לסמכותו. את בנינו
ההרוגים לא יחיה שר־ביט־חון
שקול, אחראי וצנוע
יותר. לבנינו החיים אני
חרדה. שר־הביטחון בעל
התפישה היהירה והמוטעית
חייב לתת את הדין וללכת
מיד !״

קיבוץ כית-השיטה הוא הקיבוץ שהקריב
את המיספר הגדול ביותר של כנים, כאופן
יחסי, יותר מבל קיבוץ אחר או נקודת ישוב

אחרת במדינה

משד תובע אח
חדרו שד בן־אהרון
בפגישה האחרונה של חברי מיפלגת העבודה בוועד
לקוראי עקב הביקוש הקיים לגיליון וזמילחמה

3 1 3 !!!1111171
מיום ( 31.10.73״העולם חזה״ )1887
הוצאה מהדורה נוספת של אותו גיליון
לחלוקה בקיוסקים ובדוכני העתונים.
ניתן לרכשה יחד עם גיליון השבוע. קוראים
שאינם מוצאים את הגיליון הנ״ל
אצל מוכרי״העתונים שלהם, יכולים לפנות
למשרדי המערכת ברחוב קרליבך ,12
תל-אביב.
הפועל של ההסתדרות, תבע ממלא־מקום מזכיר ההסתדרות
ירוחם משל, כי יוחלט מיד על מינויו כממלא-
מקום בפועל של בן־אהרון עד לבחירת המזכ״ל החדש.
משל גם דרש כי יימסר לו חדרו של בן־אהרון בבנין
הוועד־הפועל.

בינתיים מסתבר כי יוסף אלמוגי לוטש
עיניו אל התפקיד והוא מוכן לוותר על הסיכוי
להיות ראש עירית חיפה, אלמוגי יפתח
כימים הקרובים מערכה כדי להציעו לתפקיד
זה. אולם בכל הנראה הסיכויים הגדולים
כיותר לתפקיד הם של משל.

תותח גדול

במדינה העם דמעות ונד 3׳ הז1ל1ר.
כאשר נחת המטוס בנמל־ד,תעופה לוד,
קפצו השגויים הנרגשים ממקומותיהם. הם
ציפו ליפול, תוך שניות, לזרועות נשותיהם
ואמהותיהם.
אולם יקיריהם לא היו שם. השבויים המבולבלים
מצאו את עצמם מוקפים בחבורה
גדולה של ראשי המדינה, כל המי-
ומי הרגילים להצטלם בהצגות־בכורד. חגי גיות׳
בהלוויות ממלכתיות ובקבלותרפנים
לנשיאים זרים.
שיפוץ האישיות. היו שם עזר
וייצמן ומוטי הוד. לנוכחותם, לפחות, היה
הסבר סביר. כמפקדי חיל-האוויר בעבר,
הם היו חברי הטייסים החוזרים.
היה שם הרמטכ״ל׳ דויד אלעזר. הוא

אחד של התרגשות כאשר דובר על אח ריותה
לאסון של ה־ 6באוקטובר. אולם
בהזדמנויות כאלה אין גולדה מתרגשת,
ואינה מגלה אף בשריר אחד של פניה
שהיא מתחרטת על משהו, מצטערת על
משהו, ובכלל חושבת שמעשיה ומחדליה
גרמו בצורה כלשהי לאסון הלאומי.
השבויים עצמם הסתכלו במחזה במבוכה,
וגם קצת בבושה. המחשבה שניקרה
בראשם הצטיידה היטב על פניהם: הלוואי
שזה ייגמר מהר, כדי שיוכלו. להתחבק עם
נשותיהם והוריהם.

מדיניות
כ ל אחד דגד ה עוד!
אזרח מצרי שלוו הופיע בליל־שבת על
מסכי הטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר בצורה
רגועה, מתונה. לפתע התלהב. זה

א חרי כל גילוח
(תענוג ממש!ן
נחזח גברי 0ם ם* 08ז א£ס1נ< / 0ז *1£

נולדה בוכה כקבלה את פני השבויים
לסחוט כל טיפה —

מסורס
-מסס

פתיחת משחקי
הליגה הלאומית וא׳
השבת 24.11.73

מחזור מט 5 .של
הטוטו מינימום בלל הבוסים

400 אלו י

מינימום כוס וא₪ן
דיין ואשתו ליד מטום השבויים
— לצורכי פירסומת
שמע סוף־סוף מחמאה על ביטוייו האומלל
באמצע המילחמה ,״נשבור להם את העצמות.״
אחד ממגיני מעוז־המזח אמר
באדיבות שהפסוק הפיח בהם תיקווה.
היה שם גם משה דיין. כנאה למאורע
מישפחתי, הביא עימו גם את אשתו, רחל.
דיין זקוק מאד לשיפוץ אישיותו, ואין
הוא מחמיץ לאחרונה שום הזדמנות כדי
להצטלם ולדבר, כדי להוכיח שהוא עדיין
קיים כגורם פוליטי וצבאי. השבויים סיפקו
לו הזדמנות נוספת. כדאי היה לנצל את האהדה
העצומה השוררת בציבור לשבויים,
וההשתתפות בגורלם, כדי לשנות את
הציבור כלפי ה־ 6באוקטובר. בימים הראשונים
לחזרת השבויים ,׳נאשר ימאות
צלמים באו לכסות את המאורע — היה
דיין תמיד שם. ביום הראשון השבוע, נאשר
שוב לא היה הנושא בחדשות ורק
צלמים בודדים עוד באו לשדה-התעופה,
כבר לא היה דיין שם.
סבתא בובה. בזה לא היה די. גם
גולדה מאיר היתה שם.

יים, התרכזו על פני ראש־הממשלה, הסבתא
הטובה השמחה לשוב נכדיה.
כאשר התקרבו המצלמות, זלגו הדמעות
מעיני גולדה. כאשר התקרבו המיקרופו נים,
נחנק קולה מבכי.
יתכן שהדמעות והבכי היו משכנעים
יותר, אילו היתד. גולדה מגלה איזה סימן
היה כאשר דיבר על הישגי הצבא המצרי
בראשית המילחמה.
האיש השקט, בעל האשד. האנגליה ואב
לשלושה ילדים מחונכינדהיטב, דיבר בהתרגשות
על כיבוש הגדה המיזרחית של
התעלה, ושיבת הצבא המצרי לאדמת סיני
המצרית. לא היה איכפת לו מה תהיה
תוצאת המילחמה. העיקר היה שהחייל
המצרי הוכיח שהוא גבר, ושחזר בכוחות
עצמו לאדמת סיני.
בסך הבר מידבר. בשביל אזרחים
ישראלים רבים, היתד. זאת התגלות. בשביל
מומחים לעניינים ערביים, לא היתד,
בכך אפתעה.
הם ידעו שאין דבר מקודש יותר, בתודעת
הדור המצרי הנוכחי, מאשר תעלת־

250 אלו

הטפסים של מחזור מס5 .
בתוקף לשבוע זה.

יום חמישי הוא
האחרון למטירת הטפטים

עשהלרמנהג ! 7ב 1ע -
מלאטו־טוכל שבוע!
ש בו עון החד קווו הי שרא לי ־
* • ה?ולם הז ה ״,
המערבת והפינהלה: הל־אביג. רחוב קרליבו .12 טלפון ,250134
תזרזזאר 136 מען מברקי: עולמפרם #הדפום החדש״ בע״ם,
ו1״א״ רה׳ בדאביגדור • הפצה: גד בע״ט גלופות: צינקוגרפיה
כספי בע״ס העודל הראשי: אורי אבנרי הבדל: העולם הזד. בע״ט.

מכתבים
(המשך מעמוד )3
תמה. לדעתי עליכם לתת גם גירסאות
אחרות וזאת על־ידי ראיונוח עם האנשים
הקשורים בכד.
סמל בגי קמרון, צה״ל
אנו הנמצאים בחזית מזה כחודש ימים,
חשים בזיקה ובמסירות של העורף האזרחי.
באמצעות תרומתכם ליחידה הינכם מסייעים
לקשר האמיץ בין החיילים בחזית
ואתם בעורף. תודתנו לכם.

הנוהגים ברכב
אנא האריכו
את חופשתם
קחו אותם אתכם

סגן־אלוף אריה מזרחי,
מפקד היחידה, צה״ל
חמישים תודות עבור חמישים גליונות
מעניינים של העולם הזה. בשם צנחנים
באפריקה.
יורם ברנע, צה״ל
קבלו את תודתנו העמוקה עבור העתד
נים שתרמתם לנו. אין מילים בפינו לתאר
את שימחת החיילים המאושפזים בבתי־החולים
בעת קבלת חומר הקריאה.
ל. הוף, י.ע.ל.
בית־החולים איכילוב, תל־אביב
התנפלות בריונים
הנסיון האלים להוריד בכוח את ח״כ
רק״ח מאיר וילנר מדוכן הכנסת, כניעתה
של יו״ר הישיבה לאלימות הח״כים מגח״ל
והרשימה הממלכתית, הם אות־אזהרה לכל
מי שהדמוקראטיה יקרה וחשובה לו, ולא
שכח את לקחי־העבר הלא־רחוק ממדינות
אחרות.
גם מי שמתנגד כמוני באופן נחרץ לדבריו
של ח״כ וילנר ולעמדותיה של רק״ח,
צריך להזהיר את האחראים לאלימות ה־פרלמנטארית
ואת העם כולו מפני הסכנה
הנשקפת למדינת ישראל, הדמוקראטיה הישראלית
ואיכות־החיים במדינתנו. המתנכלים
לחופש־הדיבור, המתפרעים, התומכים
בהם והעומדים מנגד, צריכים לעצור
עצמם בטרם יגררו את העם והמדינה ל סיכונים
וסכנות, שעברו על עמים ומדינות
אחרות.
אלכם מסים, תל־אביב
בעיתונכם מס׳ 1887 פירסמתם רשימת
תגובה על ההתנפלות הביריונית של חברי
כנסת מסיעות גח״ל והרשימה הממלכתית
על ח״כ מאיר וילנר בעת נאומו בכנסת.
לצערנו תגובתכם היא דו־משמעית וכוללת
אי דיוקים.
אין זה נכון שח״כ וילנר התווכח ב״קי-
צוניות גוברת והולכת״ ואין זה נכון
שאמר׳ כי אנשי ״חירות״ ״אשמים אישית
במותם של חיילים שנפלו במלחמה.״
במציאות היה אחרת. וילנר, למרות הפרובוקציה
הפאשיסטית האלימה נגדו,
שמר על קור רוח והגיב באופן ענייני.
הוא האשים את המדיניות של ״חירות״
ושל גח״ל, כשם שהאשים את מדיניות
הממשלה. מדיניותם היא שהביאה להי דרדרות
למילחמה. מבחינה אישית, אנשי
״חירות״ והרשימה הממלכתית אינם מעניינים
אותנו.
אנו משוכנעים עתה כמקודם, כי אפשר
היה למנוע את המילחמה ואת הקורבנות
הרבים של צעירים יהודיים וערביים, אילו
ממשלת־ישראל היתד. מנהלת מדיניות של
שלום ולא מדיניות של התנחלויות וסיפוח
זוחל כדי להנציח את הכיבושים.
לדעתנו חובה דמוקרטית היא להאבק
באורח חד משמעי נגד ביריונות הפאשיס־טית
ובמיוחד כשהיא באה לידי ביטוי
כה חמור בכנסת עצמה.

דוב!!
בית-חרושת לסיגריות

עוזי בורשטיין,

דובר רק״ח, תל־אביב
לפי הפרוטוקול הסטנוגרפ .׳(ישיבה
תש,״ב, עמוד )88 אמר ח״כ וי^ר, מייד,
לפני ההתפרעות, בתשובה י לקריאת־ביניים
של ח״כ גח״ל ת\ים לנדאו :
״אתה מחרחר מילחמה. גגללכס נהרגים
בחורים. מה אמרתם לנוער שלנו,
אתם חירות, אתם גח״ל, אתם גורמים
לכך שנשפך דם של בחורים שלנו.
אתם אוייבים הדבר תואם בדיוק את
התיאור בהעולם הזה.

האדמיה השלישית שר 11

ץ ץ אות אלפי אזרחים שואלים את עצמם, בימים
אלה, שאלה קשה :
״מה לעשות? בראש המערך עומדת כנופייה של פוש-
טי־רגל, שגרמו לאסון לאומי. האלטרנטיבה העיקרית גרועה
עוד יותר. אם יגיע הליכוד לשילטון, הוא יגרום לאסון
גדול שבעתיים!״

או, כפי שניסח זאת צעיר מר-נפש :״המט־רף
הוא קדחת. אכל הליכוד הוא פרטן.״

הליכוד התנגד להפסקת־האש. הוא מתנגד לשלום
שפירושו ״חלוקה מחדש של ארץ־ישראל.״ מכיוון שבמציאות
של ימינו כל שלום מוכרח להביא להחזרה של
שטחים מוחזקים, הוא מתנגד לכל שלום אפשרי, תוך
דיבור סתמי על שלום שאינו אפשרי.

כהעדר שלום, תהיה מילחמה. רכים לא רצו
להאמין לנו, כשאמרנו זאת לפני ה־ 6כאוקטו
כר. כיום זה מוכן לכל.

האם אליה הן שתי האפשרויות היחידות? האם נמצא
האזרח אחרי מילחמת יום־הכיפורים במצב שתואר על־ידי
הנביא לפני 2500 שנה :״העולה מן הפחת יילכד בפח״?

המשך המילחמה פירושה התערבות סובייטית פעילה,
חדירת מערכותדנשק. חדשות למרחב, הפצצות באמצעות
טילי קרקע־קרקע בטווחים ארוכים, הסתבכות עולמית.

**ץ ני המחנות העיקריים הפועלים עתה בזירה
הישראלית הם המערך והליכוד הימני.

משום כך אין לארמיה השניה סיכוי. הציבור מואס
בארמיה הראשונה וסולד ממנה• הוא היה רוצה לחסל
אותה בזירה הפוליטית. הוא זוכר את האסון שהיא הביאה
על המדינה.

האם יש אפשרות שלישית 7

אפשר לכנותם, כסלאנג של ימינו, כשם
״הארמיה הראשונה״ ו״הארמיה השניה״.

זוהי תהום. כל מי שמתכונן לתוכה, נחרד.

אכל כיום ההכרעה, לא יחשוכ הציכור
על מה שקרה אתמול, על כל זוועותיו, אלא על

פיקוד הארמיה הראשונה מורכב מגולדה מאיר, משה
דיין וישראל גלילי.

זוהי הארמיה שהתמוטטה כיום ה־ 6כאוק
טוכר .1973

השגת השלום הישראלי־ערבי היא המשימה המדינית
הקשה ביותר בעולם. היא מחייבת הנהגה עילאית, צוות
של אנשים בעלי תבונה עמוקה, מעוף היסטורי, לב פתוח,
הבנה לבעיות היריב, כישרון לרכישת ידידים, דבקות
במשימת השלום, אמינות בעיני הערבים — ,בצד הבנת
הצרכים האמיתיים של ישראל והנכונות להיאבק עליהם.

גולדה מאיר ושות׳ מצטיינים כהעדרות טוטאלית
של כל התכונות האלה.

גרוע יותר: אין הם רואים את המשא־ומתן כחלק אחד
ממסכת של מעשה־בריאה, שמטרתו ליצור מציאות חדשה
לגמרי בין ישראל והעולם הערבי. להיפך: הם רוצים
לשמור עד כמה שאפשר על הסטאטוס קוו, מול הלחץ
האמריקאי הגובר. יחסי ישראל־אמריקה חשובים בעיניהם
לאין ערוך יותר מאשר יחסי ישראל־ערב. ההחזקה במכסימום
של •שטחים חשובה להם הרבה יותר מאשר השגת
מכסימום של שלום.
לכן ינסו למשוך, לעכב, להתמקח בלי סוף, לצמצם,
להקטין ולהגביל כל יוזמת־שלום שתבוא, תוך הימנעות
גמורה מכל יוזמת־שלום ישראלית.

הארמיה הראשונה היא מחנה של ״לא מיל
חמה ולא שלום״ .כמיקרה הטוכ כיותר היא
תוכיל לקראת ״שלום כפוי״ ,שפירושו: הסדר
עלום, תמורת מחיר עלום.

ולס הארמייה הראשונה נראית כמחנה־שלום, ב־השוואה
ליריבה העיקרי: הליכוד הימני.

זוהי הארמיה השניה.

המערך, על שתי מיפלגותיו, לא היה מעולם גוף
דמוקרטי. אין בו ויכוח חופשי ומתמיד על הבעיות העיקריות,
שבעיקבותיו נבחרת מנהיגות המייצגת את דעת
הרוב. זהו גוף שילטוני הנשלט על־ידי שיכבה של עסקנים,
המקבלים החלטות על פי אינטרסים חומריים, כיתתיים
ואישיים. ההנהגה נוצרת תוך מאבק בין קבוצות־לחץ,
ללא קשר להשקפות בענייני המדינה.

ההנהגה הנוכחית של משולש-האסונות
היא פרי מיקרה כזה.

גולדה מאיר נבחרה במיקרה, אחרי מות לוי אשכול,
בהעדר מועמד אחר שיכול היה לזכות ברוב. רק לאחר
מכן השיגה פופולריות, תוך ניצול מחוכם של מכשירי
שטיפודהמוח, המסורים בידי השילטון. בריתה עם דיין
וגלילי היא ברית אישית, שלא נבעה משום הכרעה
דמוקרטית׳ אמיתית במיפלגה עצמה.

ץ( חנה־השלום הישראלי הוא רבגוני. יש בו חלקים
נועזים וחלקים זהירים, יחידות בעלות תפיסה ברורה
של הייעד ודרכי־הגישה אליו, וחטיבות בעלות תפיסה
כללית ומטושטשת.

המחנה המשותף למחנה זה הוא: ההכרה
שהשלום חשוכ לישראל יותר משטחים, והנכונות
לשלם את המחיר הדרוש להשגתו.

מאות אלפי חברים ואוהדים של המערך שותפים
להכרה זו. אולם איש לא שאל אותם. בימי שילטונה של
גולדה מאיר, הם הרכינו את ראשם יותר ויותר. היה נדמה
שהצוות גולדה—דיין—גלילי קוצר הצלחות נהדרות מחוץ
ומבית, ויד השילטון ירד על הכופרים במוסכמותיו.

לפני שלוש שנים עוד נשמעו קודות-שלום
רכים כמערך. כמרוצת השנים נדמו כזה אחר

משולש מוכה ואומלל.

אי־אפשר לומר ששלושה אלה אינם רוצים
כשלום. האמת הפשוטה היא שאינם יודעים
מה זה, ולא כל שכן איך ניגשים לזה.

השאלה היא: איזו השקפה היא השולטת ץ
למען איזה יעד מגויים ומופעל כוח עצום זה

הארמיה הראשונה שולטת כמערך. אכל
יש כו יסודות חשוכים שד הארמיה השלישית
— מחנה השלום.

שר־הביטחון שלה, משה דיין, נתגלה ביום זה כנער־שעשועים
קל־דעת, שלא היה מסוגל בשעת־משבר למלא
את חובתו הפשוטה ביותר: לגייס בעוד מועד את הכוח
הדרוש לקדם פני רעה. הוכח שתחת שילטונו פשטו תופעות
ההסתאבות והיהתרופפות, השחצנות והזילזול באוייב.
נסתבר שלא היה מסוגל להבין את המגמות החדשות
בשטח הצבאי. הוא לא היה רק שר־ביטחון גרוע, אלא
גם שר־ביטחון חסר־אחריות.
ראש־ד,ממשלה היתד, מסוגלת להחניף לציבור ולהר־דימו.
אבל ביום־הכיפורים התמוטטו כל יסודות מדיניותה,
ורעש ההתמוטטות הידהד סביב כדור־הארץ. היוהרה
הצדקנית, שהיא המרכיב העיקרי של אישיותה ושל מדי ניותה,
קצרה קציר נורא.
האידיאולוג של המשולש, ישראל גלילי, נתגלה כיורשו
של אחיתופל. המיסמכים הנושאים את שמו סימלו את
השיכרון האווילי של שש השנים, שבאו בעיקבות ששת
הימים. כלי־התקשורת, שהוא עיצב אותם, נתגלו ככלי-
שקר, ועוררו סלידה כללית בחזית ובעורף.

** חריר לחשוכ שמשולש זה ינהיג את המדינה
* ) בחודשים הקרובים, כאשר יוכרע גורל המדינה
לדורות.
אין זו רק שאלה של חוסר־כישרון אישי, הגם שקשה
להעלות על הדעת שלושה אנשים פחות מוכשרים לניהול
מדינה בימי משא־ומתן לשלום.
גם אין זו רק שאלה של מיבנה השילטון, הגם שזוהי
חצר־מלכות של מלכה מזדקנת, שאיבדה מזמן כל מגע
עם המציאות. שרי־חצר מתחלפים על פי קפריזה. נער־השעשועים
התורני הוא הרוזן יריב. למה? ככה. זהו צו
המלכה.
השאלה העיקרית נוגעת לגישת השילטון למשימה
המרכזית: השגת השלום.

הוא נולד כתוצאה מתהליכים היסטוריים, שלא היה להם
שום קשר לבעייה המכרעת של המדינה מאז קומה: יחסיה
עם העולם ׳הערבי. לפי המליצה המקובלת ,״מייוצגות בו
כל ההשקפות.״

בחודשים האחרונים שלפני המילחמה לא נותר בה
כימעט אף קול אחד. כל חלקי הארמיה השלישית שנמצאו
בתוך המערך כותרו. עול המאבק למען השלום נפל
עלינו, אנשי־הקומנדו שלחמו בחוץ, וניהלו קרבות־בלימה
קשים, מעטים מול רבים־רבים.

״לפחות נוף המידבר פחות משעמם
עכשיו...״
מה שיקרה מחר. כל המחדלים של ה 6-באוק־טוכר,
נוראים ככל שהיו, אינם שקולים כנגד
מוראות המילחמה הכאה, שתהיה בלתי-נמ-
נעת, אם ינצח קו הליכוד.
האם זוהי הברירה היחידה?

ך* ארמיה הראשונה התמוטטה ביום־הכיפורים. היא
ן | מנסה עתה להחזיק איכשהו מעמד ולהיערך מחדש.

זוהי ההזדמנות הגדולה של הארמיה השלישית.

שוחרי־השלום שבתוך המערך להתקומם נגד כנופיית
פושטי־הרגל, לסלקם מעמדות האחריות, להתלכד
עם שאר חלקי מחנה־השלום ולקבל לידיהם את הנהגת
המדינה.

האם אין ארמיה שלישית, שתוכל להציל
את המצכץ

למרכה הצער ולגודל האפון, אין הם עושים
זאת.

ך• וודאי, נראים בשטח כמה יחידות קטנות, שאינן
*שייכות לשתי הארמיות.
אליה הן יחידות קומנדו, הממלאות משימות חשובות,
בלתי־שיגרתיות ונועזות, במאבק למען השלום. רבים
התחילו בימים האחרונים להסתכל בהן בעיניים חדשות,
תוך הערכה חדשה של מעשיהן ודבריהן אתמול.

כמה מאנשי־השלום השפופים, שנאלמו כימעט כליל
לפני המילחמה, מרימים עכשיו את ראשם וקולם. גולדה
מרשה זאת כטכסים לשעת־צרה, ואולי כאמצעי של
הסוואה.
אולם המרד הגדול נגד פושטי־הרגל במערך לא בא.
המערך הולך לבחירות בהנהגת הארמיה הראשונה, והכי־תור
על כוחות הארמייה השלישית נמשך. בקושי נפתח
פרוזדור קטן לוויכוח ולרעיונות.

אולם יהידות־קומנדו אינן מהוות ארמיה,
לא כנפרד וגם לא כיחד. אין הן מכריעות כקד־כות.
לשם כד דרויטים כוהות הרכה יותר גדולים.

איך
לשנות מצכ זה ז איך לפרוץ את הכיתור

השאלה היא: האם ישנם כאלה? האם קומנדו־השלום,
הפועל בשטח, שייך למחנה המסוגל לא רק להגיד את
האמת ולהטיף למדיניות נכונה, אלא גם לספק למדינה
הנהגה חדשה שתבצע את המדיניות הזאת?

* הו תפקידם של כל החיילים והאזרחים, שמאורעות
1יום־הכיפורים פתחו את עיניהם.

היכן הארמיה השלישית ץ

* שנה ארמיה שלישית בזירה הישראלית. אבל
׳ מצבה דומה מאוד למצב הנוכחי של הארמיה השלישית
המצרית.
חלקים מן הארמיה המצרית השלישית נשארו חופשיים,
ופועלים ממערב לכוחות צה״ל. אולם עיקר כוחותיה
של הארמיה מכותרים.
זהו, בדיוק, מצבו של מחנה־השלום הישראלי.

עיקר כוחו של מחנה זה נמצא כתוך המערך.
הוא לכוד כתוך גוף זה, אילם ומשותק.
כלא יכולת למלא את משימתו, לפעול ולכצע.
המערך הוא מצבור מיקרי של כוחות מכל הסוגים.

עליהם להוכיח שלא יתנו את ידם למערך,
כל עוד שולטים בו פושטי־הרגל ותפיסותיהם.
כאותה שעה עליהם להפנות את גכם אל הליכוד,
שהוא גרוע יותר.

עליהם לתת יד לאותם כוחות־השלום שעמדו במיבחן,
שהוכיחו בשש השנים את דבקותם במשימה, וכל הערכותיהם
התאמתו.
כוחות אלה לא יגיעו מחר לשילטון. הם קטנים מדי.
אולם אם יסתבר שהציבור זז בצורה משמעותית לעבר
כוחות־השלום, שהם גדלו והתחזקו בשעה שכודזותי־הסיפוח
נחלשו, יביא הדבר למהפכה בתוך המערך למחרת הבחי רות.
פושטי־הרגל יסולקו, ותקום ממשלה שתהיה מסוגלת
יותר לפעול למען השלום.

רק כדרך זו תצא הארמיה השלישית מן
הכיתור, ותתמקם כמרכז הזירה.

לשבויים מצריים עולים בריצה־שבויים ישראליים פצועים יורדים ומחזיקים פרחים

** רגע הבודד האישי ביותר של
( \ כל שבוי צה״ל ששוחרר משביו, ד,יה
הרגע בו ניצב על כבש המדרגות של
המטוס שהטיס אותו מארץ שביו חזרה
הביתה, ונחת על המסלול המרוחק בנמל-
התעופה בלוד.
זה היה הרגע שהפריד בין הסיוט למציאות.
שם, בפתח המטוס, נעצר כל אחד
מהם והשקיף אל המתרחש למרגלות כבש
המעלות. ההמונים המצטופפים. עדשות המצלמות.
קריאות ההידד ומחיאות הכפיים
של עובדי נמל־התעופה מעבר למחסומים.
מדי צה״ל. קצינות עם זרי פרחים בידיהם.
הנוף המוכר כל כך של גבעות וירק
וחורשות. האור הצורב האופייני. כל אחד
מהשבויים, הפצועים והבריאים, שהוחזרו
השבוע במטוסי הצלב האדום לארץ, כאילו
עצר את נשימתה היו ששיפשפו את עי־

הפצועים לא זעקו

ימין: פצנע מצרי נישא על אלונקה אל המטוס שיטיס אותו לקהיר,
כשעל ביטנו מונח התיק הרפואי שלו שיאפשר את המשך הטיפול

בו במצרים. משמאל: חייל צה״ל פצוע מורד באלונקה ממטוס
הצלב האדום, כשבידו זר פרחים שקיבל ברידתו מהמטוס. הצילומים:
שלמה ערד. בתמונה מימין למעלה נראית אם בוכיה, פניה
מוסתרות בכף־ידה, הממתינה בנמל־התעופה לשוב בנה מן השבי.

כמעט בלתי נתפס למי שלא עמד במצב
כזה, להבין את עומק תחושת העלבון האישית
הכרוכה במצב זה. זו היתד, אחת
הסיבות לכך שערב שובם הביתה, פשטו

! 0 1 1 *1 1 ^ 1 1 0״ ןידחיון
1 * 1 1 -1 -1 111 1 .1 1 /1 | 11
מצפות לנחיתת מטוס הצלב־האדוס. עם רדתם
זר פרחים ולווה בידי קצינה. אחדים מהחוזרים
ניהם. היו שהזילו דמעה וכבשו את פניהם
בידיהם• היו שניצבו המומים, מבלי שאפילו
שריר אחד זז בפניהם הקפואים. אבל
זה חיה הרגע האישי הבלעדי של כל אחד
מהם.
אחר־כך היו כל הרגעים המוניים, בשיטת
הסרט הנע. לחיצות הידיים החטופות.
ההוראות הראשונות של קציני צה״ל שעלו
למטוס. שאלות הרופאים. וחזרה אל האל מוניות
של האחד בתוך קבוצה. להדביק
מהר את זה שיורד לפניך, לא לעצור את
זה העומד בתור אחריך. ואז אפילו הרגשות
אינם פרטיים אלא חלק מהכלל. קצת
נכלמים, קצת נרגשים. מבויישים בשל
הקרחות שנכפו עליהם בשבי המצרי כדי
להצילם ממכת הכינים, בשל הפירמות
המפוספסות או מדי הצבא המצרי הבהירים,
שכאילו שינו לפתע את זהותם ו־תדמיתם.
היתד,
זו המחשה לביטוי הגרמני ״הל בוש
עושה את האדם״ .בשיטת הסרט
הנע ירדו שבויי צה״ל ממטוס הפדות.

חוליות של פסיכולוגים בכל בתי השבויים
החוזרים, כדי להכין את המשפחות לקראת
המשימה הנפשית הצפוייה להן, להכשירם
י* לרגע בו יקלטו את בנם השבוי חזרה.

קצינות צה״ל ניצבות טל מסלול נמל
התעופה בלוד, כשבידיהן זרי־פרחים,
מהמטוס קיבל כל אחד מהחוזרים מהשבי
אף זכו בנשיקות נוסף על צרור הפרחים.

כעבור דקות אחדות עלו אל אותו מטוס,
השבויים המצריים שהוחזרו לביתם. אלה
הראשונים, במדים מצריים. האחרונים היו
לרוב במדי צד,״ל מנומרים, שרק אות
״ש״ גדולה על גבם ציינה את מעמדם
כשבויים. ובאותם רגעים, במבט כללי קשה
היה לזר שהיה נקלע למקום להבדיל מי
הם השבויים המצריים ומי הישראלים. ההבדל
היה רק בכך שאלה עולים ואלה
יורדים.
״לעולם לא תבינו את ההרגשה הזאת,
מה זה להיות שבוי,״ זרק בחטף אחד השבויים
החוזרים לעבר מקבלי פניו, לפני
שהועלה אל האוטובוס שהסיע אוחו אל
מחנה־המעבר, בו הוחזר לו צלמו כחייל
ישראלי, לפני שנמסר אל חיק משפחתו,
אל יקיריו שהאנישו לגביו את המושג
בית ומולדת יותר מכל סיסמא או רעיון
מופשט. וזו אולי היתה התחושה המעיקה
מכל, שרבצה כעננה קודרת על המעמד
המשמח ומרגש שהכל ציפו לו — ההש פלה
שבעצם היות אדם שבוי.

נשיקה גברית

אחד מחיילי המעוזים שנלקח בשבי בקו בר־לב,
לבוש עדיין במדים מצריים, זוכה בנשיקה גברית
מבעד לחלון האוטובוס מפי ידיד שזיהה אותו זמן קצר אחרי רדתו מהמטוס.

** 0התגוררו בשכנות, במרחק כמה
ן | בתים זה מזה, בשכונת רמודאביב ב־תל־אביב.
מחלון ביתו של האחד ניתן היה
להשקיף אל חלון דירתו של השני. הם
היו בני גיל דומה. גם מקצועותיהם היו
כמעט זהים. מיכאל (מיקי) זייפה,28 ,
סיים את לימודי הרוקחות שלו. אבי עורי,
,25 סיים את לימודי הרפואה שלו !באוניברסיטת
תל-אביב.
ייתכן שהם עברו זה על פגי זה פעמים
רבות. אבל ההיכרות הראשונה כיני־

הוריו בתל־אביב. כך היה מיקי השבוי
הישראלי היחיד במצריים שהספיק להיפרד
מהוריו בכתב לפני שביו.
משקיפי האדם נלקחו גם הם למצריים.
אבל הפתק של מיקי מצא דויד למטה
משקיפי האו״ם בירושלים, הגיע עוד בימים
הראשונים למילחמה אל הוריו של
מיקי, נתן בידם סימן חיים מובהק מבנם.
אביו של מיקי, פנסיונר של מישרד־הביט־
,חון, ואמו, חיכו מאז רק לרגע בו הגיעה
רשימת השבויים הראשונה לישראל,

שני שנני ם
נפגשו במטוס
הם נערכה רק השבוע, במטוס הצלב־האדום
שהטיסם חזרה מהשבי המצרי לביתם.
רק אז התברר לשני הקצינים הצעירים,
שנפלו בשבי בימים הראשונים למיל-
חמה, כי הם בעצם שכנים.
שניהם לא היו לוחמים. הם נקראו לשי רות
מילואים בתקופת הקיץ, בחופשת לי־

כשהסתבר להם, כי לבנם לא אונה כל רע
בשבי.
אבי עורי, נשוי מזה חצי שנה, המתגורר
ברחוב אנדרסן ברמת־אביב,
עמד לסיים את שירות המילואים שלו
ביום הראשון שאחרי יום־הכיפורים. ה־מילחמה
הפתיעה אותו בעת שארז את

הרופא והרוקח

סגן מישנה מיקי זייפה (בעיגול, תחתון) וסגן אבי
עורי (בעיגול, עליון) ,יורדים ממטוס הצלב־האדום
שהביא אותם מקהיר ללוד. מיקי הוא רוקח ואבי הוא רופא. הס מתגוררים במרחק
כמה בתים זה מזה ברמת־אביב• אבל רק במטוס שהחזירם לארץ נפגשו לראשונה.
חפציו האישיים לקראת השיחרור המצופה.
המעוז בו שהה נכבש על־ידי המצרים
אחרי שהשליכו רימוני גז מדמיע אל
חוד הבונקרים בהם התבצרו שרידי חיילי
המעוז. הלוחמים נאלצו אז להיכנע. אבי
עצמו ספג אל תוך ריאותיו כמות גדולה
של גז מדמיע וכשנלקח בשבי היה צורך
לאשפזו בגלל דלקת חמורה בכלי הנשימה
שלו. רק אחרי שהחלים ממחלתו, הועבר
גם אבי אל כלא השבויים בקהיר.

חזרה ראשה

אבי עורי נפגש עס אשתו, לה נישא לפני חצי שנה,
בבית־הוריו בנתניה. אחיו הצעיר של אבי הכין פלאקט
גדול, שניתלה על הקיר לכבוד חזרתו של אבי הביתה. בתמונה נראה אבי במדים
החדשים שניתנו לו אחרי שירד מהמטוס .״אבל אני מחכה לרגע להוריד את המדים.״

* תכן והיו אלה נסיבות נפילתם בשבי,
שמנעו מהם את הזוועות שהיו נחלתם
של שבויים אחרים. או אולי היה זה אופיים
המוצק. כך או כך, נמנו מיקי ואבי עם
קבוצת השבויים שחזרתה לנמל־התעופה
לוד היתה שונה בתכלית מכל שאר קבוצות
השבויים האחרות. היתה זו הקבוצה

מיקי זייפה, בן יחיד
מודיהם.
להוריו המתגוררים בדירת שיכון ברחוב
ברודצקי ברמת־אביב, הוצב כקצין קישור
ליד אחת מתצפיות משקיפי האו״ם בצד
הישראלי של תעלת סואץ. אבי עורי,
שירת במילואים כרופא באחד המעוזים
שבקו בר-לב. אבי אפילו טרם הספיק לשרת
שירות סדיר בצה״ל. כאיש העתודה
האקדמאית ניתן לו לסיים את לימודי
הרפואה שלו לפני שירותו הסדיר.

ץ ץ יקי נפל בשבי ביום הראשון למילח-
#ומה, כאשר יחידת חיילים מצריים, ש צלחה
את התעלה, הגיעה אל נקודת התצפית
של אנשי האו״ם בתעלה, דרשה מהם
את הסגרתו של קצין הקישור הישראלי ש עימם.
אנשי האו״ם, שהבינו, כי תפקידם
במקום הסתיים עם פרוץ המילחמה! ,מסרו
את מיקי לידי החיילים המצריים, שהב טיחו
לנהוג בו כשבוי לפי כללי אמנת
ג׳נבה. לפני שחלו בשבי הספיק מיקי
לרשום עוד מיספר ־מילים על גבי פתק
קטן שמצא במוצב. באותיות דפוס ברורות
וגדולות כתב כמה מילים להוריו:
אבא ואמא היקרים. אל תדאגו. החזיקו
מעמד, בנכם האוהב מיקי.״ מצידו השני
של הפתק הקטן דשם את כתובת מגורי

בדיקה ואשתה

אחרי־ מסיבת קבלת־הפנים עוברים השבויים החוזרים
מסלול של בדיקות וביקורת. בתמונה נראה
הרופא אבי טורי, איש מילואים שנפל בשבי באחד ממעוזי קו בר־לב, כשהוא מובל
לאוהל בו נערכת בדיקה רפואית ראשונית לחוזרים. בתקופת שביו אושפז אבי בבי״ח.

של 20 השבויים שהוחזרו ביום השני השבוע.
כבר
בעומדם על כבש המדרגות של
המטוס, הם נראו שונים ואחרים. חיוכים
מאוזן עד אוזן, נפנופי ידיים, קריאות צהלה
למראה מכרים שהיו בין הקהל שהתקבץ
לחזות בחזרתם. לרגע היה נדמה
כאילו אין הם חוזרים משישה שבועות
של שבי, אלא מאיזה טיול תיירים בהו״ל.
ההתרגשות הראשונה על המסלול חלפה.
את מקומה תפסו סבר הפנים הרציני
והבעות הביטחון העצמי, כאילו רצו להבהיר
לכל הסובבים אותם והמרעיפים עליהם
שפע של אהבה ודאגה ״לנו אל תדאגו.
אנחנו בסדר.״ רק במועדון הקצינים
של בסיס צה״ל, לשם מובאים השבויים
החוזרים לשם הכנתם לקראת שיחרורם,
פורץ החוצה המיטען המצטבר של הרגשות
וחוויות. מסביב לשולחנות ערוכים, כשלכל
אחד מוצמדת קצינת־ליווי חיננית,
כשאקורדיוניסט מנסה לעורר אותם לבטא
את שימחת שובם בשירה, ריקוד ומחיאות-
כפיים קצובות, החלו החוזרים לספר חוויות
ראשונות. מסביב לכל אחד נקבצת
קבוצה של קצינים, זוטרים ובכירים, השותה
בצמא את סיפורי השבי.

אחרים מספרים על היחס בשבי .״הוגן
למדי, וקורקטי,״ אומר אחד החוזרים.
״אבל אפשר להבדיל בהבדלים הקיצוניים
בין שתי שכבות של קצינים. הקצינים
הוותיקים, אלה מתקופת נאצר, הם יהירים,
שחצנים ושומרים על דיסטאנס. הס מתנהגים
בקשיחות ושחצנות לא רק אל השבויים,
אלא גם אל חייליהם. הם לא
למדו שום דבר. נשארו בדיוק כמו ש היו
ב־ .1967 לעומתם, הקצינים הצעירים,
אלה שקיבלו את דרגותיהם תחת מישטרו
של סאדאת, הם שונים לגמרי. הם איני

טליגגטים יותר, מגלים יחם אנושי, מראים
סימני חברות עם הטוראים הפשוטים ב׳
צבאם.״
שעת הסיפורים החטום ים מסתיימת.
השבויים החוזרים נכנסים למסלול המקוצר
של חיול מחודש. נרשמים, יוצאים לאפסנאות
כדי לקבל קיטבג מלא של ציוד
אישי חדש (״רק בשביל זה היה כדאי
לשבת בשבי,״ התלוצץ אחד החוזרים),
עוברים בדיקה רפואית מהירה. משם הם
נלקחים לחדרי מגורים של הבסיס. ארבעה
בחדר. מתפשטים ויוצאים למיקלחת. זהו
השלב המתמשך ביותר. בסבון ומישחות
חיטוי הם ממרקים ומשפשפים מעליהם בכוח
את כל סימני השבי .״צריך הרבה
הרבה בושם,״ אומר אחד ,״כדי למחוק
את הריחות של השבי.״
אחר־כך, כשהם לבושים כבר במדי
צה״ל ונראים ככל החיילים הסובבים אותם
במבטי הערצה, נלקחים לתחקיר. יש גם
משיטה קודרת בשלב זה. לזהות נעדרים.
על פי אלבומי תמונות המוצגים בפניהם
הם מנסים להיזכר אם נתקלו במישהו מ רשימת
הנעדרים בשבי, או שהיו עדים
לנסיבות מותו.

ף* לחתהליו נמשך כארבע שעות.
אחד־כך, בלוויית קצינת־הליווי, ש הספיקה
להפוך כבר כימעט לידידה אי-

שית, יוצאים במוניות של נהגים מתנדבים
הביתה. ההורים והמישפחות קיבלו
הודעות על שיבת הבנים רגעים מעטים
אחרי שרגליהם דורכות על מסלול גמל־התעופה.
אז מתחילות שעות הציפיה הקשות
ביותר. סופרים כל רגע. מביטים
מבעד לחלון, או יורדים אל הרחוב ומסתובבים
הלוך וחזור על המידרכה, כשהלב
מפסיק לפעום עם כל מכונית הנעצרת.
כל השכנים יוצאים מפתחי דירותיהם.
מוחאים־כף לחוזרים. נשיקות, פרחים,
בקבוקי שמפאניה, מתנות אישיות קטנות
זורמות מכל עבר. החורים נופלים על
צווארי הבנים, נצמדים אליהם ופורקים
את הכל בבכי קורע־לב. אי-אפשר לעצור
את הדמעות. ממששים את הבן כדי להיות
בטוחים שזה אמנם נכון, שהוא כבד כאן.
אין מילים. לא יודעים מה להגיד במעמד
כזה .״תתחדש,״ אומר אביו של מיקי
זייפה למראה מדיו החדשים. מישהו,חולץ
פקק מבקבוק שמפאניה .״תיזהר,״ אומר
מיקי, הנראה האיש היחיד השומר על
שלוות רוחו ,״לא על השטיח!״
עיניו של האב הקשיש מוסיפות לדמוע.
״אבא, תתאושש!״ טופח מיקי על שכמו.
אחר כך הוא סוקר את הדירה הצנועה
במבט בוחן ומסכם :״נו, הכל פה נראה
בסדר. לא היו פצצות עליכם ז!״ האב
והאם מוסיפים לבכות. ומיקי כאילו אינו
מבין פה ההתרגשות ואומר :״נו, תתחילו
כבר לחייך! אני בבית כבר!״

סינווו שד אחד השבויים:
*יום אני יושב פה וחושב על כל
ן מה שעבר ואני בטוח רק בדבר
אחד, אני לא רוצה לעבור את זד, פעם
שנייה.״
בן עשרים ואחת. בגיל שש עלה לארץ
מהולנד. תושב חולץ. גבה קומה. שחום.
ידו עטופה בתחבושת. מחייך. מחבק את
נערתו. שיער ראשו מגולח. כמעט אינך
מבחין שהבחור הזה. חזר מהשבי המצרי.
״ההתקפה עלינו החלה בשבת בצהריים.
הייתי במעוז בקו התעלה. עד להתקפה
לא ידענו שחם עומדים להתקיף אותנו,
לא ידענו שפרצה פילחמה, בכלל שום
דבר מהסוג הזה. כשהם התחילו להתקיף
הייתי בטוח שזו אחו הדירה שלהם, ממש
כמו שאנחנו חדרנו פעמים אחדות ללב־נץ,
מצריים וסוריה. אפילו כשהיינו בשבי
לא ידענו הרבה זמן שפרצה מילח־מה.
חשבנו שהחזה איזו תקרית.
כשהתחילה הפריצה שלהם הייתי במעוז.
הם באו בהמונים, לא ידענו מאיפה צצו
כל כך הרבה חיילים שלהם. התחלנו
לירות, זה יממש אפוף אצלי במין ערפל.
ירינו כאילו אנחנו יורים בצלליות. אתה
לא רואה את החיילים שלהם ממש מולך.
זה היה כאילו התאמנו וירינו ב״מסרות
דמות.״ כך זה נמשך 48 שעות. יורים ויורים
ולא יודעים מה קורה.
כשהם התחילו להתקרב למעוז, התחלתי
קצת לפחד. קודם לא הרגשתי בכלל בפחד.
כמו שאמרתי: זה היה מין חלום,
אגדה שאפילו היום אני לא יכול לשחזרה
בדיוק. ביום השני לקרבות נפגעתי. זה

במעט שחט את אותו חייל מצרי. את זה
עד הספקתי לראות. אחר־כך התעלפתי
עד שמצאתי את עצמי בבית־החולים.
העבירו אותי למצריים ושם הכניסו אותי
לבית־חולים. על הטיפול אני לא יבול
להביע דיעה, בי אני לא מבין בזח כל־כך
הרבה. דבר אחד אני יבול להגיד בוודאות:
הם טיפלו בי יממש במו שמטפלים בכל
חולה אחר, כמו בכל בן־אדם אחר. ברור
שלא סיפרו לי על המיתרחש בחזית, לא
הכיתי גם שיעשו את זה. אבל הטיפול
מבחינת יחסם אלי היה ללא דופי. בטח,
ישנם דברים שלא היו בסדר. לדוגמא:
בשבוע הראשון בבית־החולים לא התרחצתי
בכלל. לא ידעתי מה יהיה איתי ובגלל
המצב הבריאותי שלי, הייתי שוכב
כל היום עם הראש מתחת לשמיכה ולא
מדבר עם אף אחד. הוצאתי את הראש
מתחת לשמיכה רק כשהיה מאד מסריח
שם, בגלל הצחנה שהעלה גופי.
אחרי שבוע בערך נתנו לי להתרחץ.
אז׳ היתד, ההרגשה שלי הרבה יותר טובה.
באו עוד כמד, שבויים ושכבו לידי באותו
החדר. התחלנו לדבר אפילו שזה נאסר
עלינו. אבל השומרים לא כל־כך שמו־לב
לזד, ולא תמיד הקפידו. התחלנו למלא את
הידיעות שהיו חסרות לנו על מד, שקרה,
בעזרת יתר החברים שם, שנישבו בתקופות
שונות. יכולנו לדמיין לעצמנו את
׳מרבית מהלכי המילחמה. דבר אחד לא
ידענו, מד, המצב כעת, מי מנצח? מה
קרה לחיילים שנישבו ראשונים? רק אחרי
כמה ימים הגיע טייס שנישבה מעם

בדרך
״רו 3
לבית החולים-וקצין
מצרי הציל אוחי״!

!שיקה מאבא

מיקי זייפה חוזר הביתה. הוא מתקבל בדמעות ובנשי
קות על ידי הוריו והשכנים. בתמונה נראה מיק
בזרועות אביו כשאמו הנרגשת מלווה אותו בפתח הבית. מיקי הוא בן יחיד להוריו

הזוה לצה״ל

מיקי ואבי עוברים את התהליך המחזיר אותם כחיילים
לצה״ל. משמאל: אבי במדי הצבא המצרי שקיבל בשבי,
כשעל שיכמו הקיטבג ובו הציוד החדש שקיבל מצה״ל. וזימין: מיקי מוסר פרטים
על שביו לקצינת הליווי שהוצמדה אליו כמו אל שאר השבזיים וליוותה אותו לביתו.

היה כמו לקבל אבן בבטן, כמו שאני
אומר לך. אחר כך אמרו לי שבמילחמה
כשאתה חוטף פגיעה, אז בהתחלה לא
מרגישים בה. המשכתי להילחם למרות
הפגיעה, עם הזמן הרגשתי איך ההכרה
שלי מתחילה להתערפל, בנראה מאיבוד
דם. זה היה כבר בסוף היום השני למיל-
חמה, זאת אומרת ביום ראשון.
הקרבות לא נפסקו גם בלילה השני.
הם התקיפו והסתערו עלינו ולנו לא היה
מה לעשות בכדי לעצור אותם. ידענו שאנחנו
הולכים על החיים שלנו !אבל לא
ידענו מה קודד, עם החבר׳ד, האחרים במעוזים
האחרים. בבוקר של יום שני המעוז
גיכבש. אני לא זוכר בדיוק מה
קרה. איך הוא ניכבש? באיזו שעה?
וכל הפרטים האלה. לא התעלפתי ממש
אבל הייתי רחוק מכל המילחמד, הזו, אולי
בגליל שאיבדתי הרבה דם.
כשד,מצרים נכנסו׳ למעוז, את זה אני
זוכר טוב, פחדנו מאוד. הם באו, לקחו
את השעונים וכל מיני דברים כאלה, והתחילו
להעביר אותנו לגדה המערבית.
אני הייתי פצוע ולכן פיגרתי אחרי כל
החברים שלי. אבל היחס שלהם אלי היד,
טוב. התפלאתי מאד לראות כיצד הם שד
נים לגמרי ממה שחשבתי עליהם קודם.
הם הובילו אותי בזהירות מפני שהייתי
פצוע. שניים מהם סחבו אותי ועודדו אותי
לכל אורו הדרך.

ך* ם הכטיחו לי שלא יקרה לי כלום,
| 1ואפילו ניסו לשכנע אותי שליפול
בשבי זה לא דבר נורא כל כך. כיוץ ש הייתי
פצוע היה קשה לי מאד ללכת, אז
הם נשאו אותי על גבם כשהיינו צריכים
לחצות את התעלה. אני לא יודע בדיוק
מד, קדה אחר־כך, אבל שמעתי מישהו
מהם אומר שעוד מעט יעלו אותי לג׳יפ
של קצינים ואז יד,יד, לי הרבה יותר קל.
יש שבויים שחזרו שמספרים דברים אח רים
לגמרי, והם לא מספרים סיפורים.
כניראה שלי היה מזל גדול הרבה יותר.
אבל דבר אחד עוד לא סיפרתי. כש העלו
אותי אל הג׳ים של הקצינים בגדה
המערבית כדי לקחת אותי אל בית־החד
לים, ניגש אחד החיילים שלהם וידה בי
שלושה כדורים מתת־מיקלע. שלושה כדו רים
פגעו בי במותניים. הקצין שהיה שם

לפני שהמילחמה ניגמרה. אז הצלחנו לפתור
את רוב התשבץ.

חדי שבוע וחצי של שהיה בשבי
\ 4התחילה תקופת החלומות. ישבנו בחדר
חמישה אנשים, הסתכלנו בתיקרה
וניסינו לחשוב מתי הכל ייגמר. זה המצב
הקשה ביותר. אתה יושב או שובב וכל
הזמן חושב.
התחלתי להסתגל לרעיון שאישאר שם
לפחות שנה. כשהתרגלתי לרעיון הרגשתי
הרבה יותר טוב. רק בלילה הייתי חושב
על אמא ואבא ועל החבר׳ה. בדרך כלל
החזקתי מעמד.
התחלתי להתייחס למצב כאילו אני
עובר !חוויה חדשה שלא תיזדמן לי עוד
הרבה פעמים בחיי וניסיתי לשאוב מימנה
מקסימום הנאה. הייתי מדבר עם החובשים
שגם שמרו עלינו, ניסיתי להחליף איחם
משפטים. לפעמים זה הלך, לפעמים הם
לא ענו.
ישבנו לידם, ליד החוקרים אני !מתכוון,
ודיברנו בצורה החופשית ביותר על השלום
והסיכויים לשלום. הם לא ניסו להכתיב
לנו שום דבר. לי לסתות לא עשו
את זה, אולי מפני שהייתי פצוע.
אחר־כך שאלו אותנו איך זה יכול להיות
שאנחנו כל־כך בסדר, נחמדים וטובים
ובכל זאת נלחמים בהם. היה קשה
לענות על זה גם בגלל שאני לא ידעתי
בדיוק כיצד לענות וגם בגלל שבבל זאת
היינו שבויים ולא ידענו מה יעשו לנו,
אם נגיב לא בדיוק כמו שהם היו רוצים
לשמוע. הצלחתי להתחמק מהשאלה הזו
בגס, מישהו נכנס פתאום לחדר וקרא
לקצינים, הם יצאו במהירות החוצה ולא
חזרו יותר על השאלה.
אני מבין, אחרי מה שקרה לי שהשבויים
שנפלו בידי חיילים פשוטים סבלו
בצורה רצינית ביותר, מכות וכל מיני
דברים כאלה. גם לי הורידו את השעון
מהיד ולא עשו זאת בשיא העדינות דור
קא. כללית, עברתי את זה בצורה הקלה.
אחרי שאצא פבית־ד,חולים לא יהיו לי
סיוטים בלילה. למרות זאת, אני בטוח
שאני לא רוצה ליפול בשבי פעם שנייה.
אני מקווה שלא נגיע למצב שבו יהיו
עוד שבויים, לא חשוב מאיזה צד.
ואתם בטח מבינים למיד, אני מתכוון.״
1 . 11

במדינה
(המשך מעמוד )5
סואץ. שיא מאבקו של דור זד׳ לעצמאות
היד. הקרב לגירוש ד׳בריטים מאיזור־התעלה,
מאבק שהתנהל תחת סיסמה בת
מילה אחת :״פינוי!״ כל מצרי בגיל ,50
בן דורם של גמאל עבד־אל־נאצר ואנוואר
אל־סאדאת, השתתף במאבק זה בנעוריו,
כשם שכל ישראלי בגיל זה השתתף במאבק
על ״עליה חופשית, מדינה עיברית.״
בישראל יכלו כסילים רשמיים להכריז:
״מה זה סיני בשביל מצריים? בסך הכל
— מידבר. הם לא צריכים את זה.״ כל
יודעי־מצריים הבינו כי בתודעה המצרית,
סיני היא חלק מאדמת מצריים ההיסטורית.
ויתור עליה הוא׳ בעיני המצרים, כמו ויתור
ישראלי על ״מידבר״ הנגב.
הישג חפר־ערדז כל זה נאמר,
במילים פשוטות ונרגשות, על־ידי המצרי
שרואיין על־ידי כתב בריטי בביתו.
שעה קלה לפני שידור זה שמעו אזרחי
ישראל את גולדה מאיר, מדברת על
הפסקת־האש. היא הציעה הצעה פשוטה והגיונית,
בעיניה: שכל אחד משני הצדדים
יחזור אל ״הגדה שלו״.
כמו תמיד, גילתה גולדה במישפט אחד
את עומק אי־רגישותה למאוויי הזולת. כל
מצרי שישמע פסוק זה יבין כי הגדה ה־מיזרחית
של התעלה שייכת, בעיני גולדה,
לישראל. בלי משים, חיזקה את אמונת
המצרים שישראל מתכוונת לספח את סיני.
אבל גם ההצעה המעשית היתד׳ בלתי־אפשרית.
שום ממשלה מצרית לא היתד.
מעיזה לקבלה. כי בכך היתד׳ קובעת ש התקפת
ה־ 6באוקטובר היתד׳ חסרח־ערך.
המצב הטאקטי בשטח מעניין כיום את
המוני מצריים לאין שיעור פחות מאשר
עצם נוכחותו של צבא מצרי על אדמת
סיני. משום כך לא עלה על דעת המצרים
להוציא משם את הארמיה השלישית המכותרת,
ותחת זאת תבעו דרך לאספקה.
אין מושג. נראה שלגולדה אין מושג
על כל הנימות הפסיכולוגיות האלה בצד
השני, והדבר גם אינו מעניין אותה. אחרת
היתה, לפחות, מבקשת עצות.
השאלה היא: איך תעמוד אשה זו ב־ראש־הממשלה,
העומדת להיכנס למשא־ומתן
להשכנת השלום בממרח התיכון —
משא־ומתן שבכל רגע שלו תעלינה בעיות
פסיכולוגיות עדינות ז
מדיניזת ספשה צאר. מגמר הסית
כאשר הציע שר־החוץ האמריקאי ויליאם
רוג׳רס את תוכניתו המפורסמת, לפני

קיסינג׳ר ליד הפירמידות
סיסקו ושימחו
ארבע שנים, לא חלמה ממשלת ישראל
לקבלה. היא השתמשה בכל כוחה, וטירפדה
את התוכנית לפני שזו הספיקה לצאת מ־נמל-הבית.
גורל
דומה חיכה לגונאר יארינג, זמן

1מטה הכללי של צה״ל איבד את יושרו המקצועי.״
האיש שהשמיע השבוע האשמה חמורה זאת לא היה קוטל־קנים שניתן
היה לזלזל בקביעתו. עד לתקופה שלאחר מילחמת ששת־הימים היה האלוף
(מיל ).מתתיהו פלד אחד מחברי המטה הכללי של צה״ל. פלד, שנחשב בשעתו
אחד המוחות המבריקים ביותר בצד׳״ל, הוא כיום פרופסור למזרחנות באוניברסיטת
תל־אביב. הוא לא נמנה על האלופים שגוייסו במילחמת יום־הכיפורים,
אבל ניתוחיו המדיניים והצבאיים המתפרסמים בקביעות מעל דפי מעריב,
נחשבים גם היום כדברים של בר־סמכא.
מד׳ שהביא את האלוף פלד למסקנה כה חריפה היה מאמר אפולוגטי של
רב־אלוף (מיל ).חיים ברלב, כיום שר המיסחר־והתעשיה, שהתפרסם לפני שבוע
במעריב, בו ניסה ברלב להגן על התפיסה של קו ההגנה שנקרא על שמו בחזית
תעלת־סואץ, שלא עמד בפני הצליחה המצרית. פלד, שהיה בשעתו אחד המתנגדים
החריפים ביותר להקמת קו ברלב, סבור כי הקמת מערכת הביצורים והמעוזים
בקו התעלה היתד׳ דוגמא מובהקת לכך כי ״הממונים על בטחונה של ישראל
לא היו נאמנים למשימתם, ושיעבדו את שיקוליהם המקצועיים לרצון הפוליטי
על מנת לסייע לקו המדיני שבו הם האמינו, לא דווקא כאנשי־צבא אלא
כאזרחי המדינה. הם נהגו כאותו רופא שעל מנת להשביע את רצונם של קרובי
החולה, קובע לו תרופה שאינה הולמת את המחלה אלא את שאיפות הקרובים.
במילים אחרות, הם לא נהגו ביושר מקצועי. תחת להבין שחובתם העליונה לעם
היא להעמיד לרשותו את כושרם המקצועי ואת ידיעותיהם שנרכשו בכספי הציבור,
הם עשו מלאכתם פלסתר.״

..המטה הבד לי איבד
את יושרו המיקצוע !
בנסיונו להגן על תפיסת קו ברלב, טען ד׳רמטכ״ל לשעבר כי הישגי המצרים
בשבירת הקו לא באו ״כתוצאה מתפיסה מבצעית שלא עמדה במיבחן אלא
כתוצאה מתפיסה צבאית שלא הועמדה במיבחן.״ על כך יוצאת חמתו של
האלוף פלד. אומר פלד במאמרו :״אם ניקח את דברי הסברו של ברלב
כפשוטם, נצטרך להסיק אחת מהשתיים: או שהמפקדים המופקדים על ביצועה
של אותה תפיסה מיבצעית שאין בה דופי, אלא שלא הועמדה במיבחן, היו
כסילים חסרי־כישרון. להוציא אל הפועל תוכנית מושלמת מבחינה מבצעית:
או שהיו חסרי רגש אחריות לענין עליו הופקדו על־ידי העם, ופשוט הזניחו
את ההוצאה לפועל של אותה תוכנית מושלמת וברורה שהיד׳ בה כדי לשנות
את פני המילחמה מן הקצה אל הקצה.
״אלא שלמזלנו הגדול אי אפשר להציג אח כל שרשרת הפיקוד של צר,״ל
באור זה ...החסרון האמיתי של התוכנית המיבצעית שברלב מתאר היד׳ זד׳ שהיא
לא היתה ניתנת לעמוד במיבחן, משום שהיא ניסתה לפתור את הבלתי ניתן
לפתרון.״
פלד אינו משלח האשמות בלתי מבוססות לחלל. הוא מנתח את כל הקונצפציה
שהביאה להקמת קו ברלב. אומר פלד :״הנוכחות על קו המים היתה דרושה,
כנראה, על מנת להבטיח את. זכויות השיט הישראליות בתעלה ביום מן הימים,
או למטרד׳ אחרת שאי אפשר אפילו להעלותה על הדעת כרגע. לצורך מטרד׳
זו הוקם קו המוצבים במחיר של, נאמר, כמיליארד לירות. זהו סכום שבו אפשר
היה לקנות, נאמר 1500 ,טנקים נוספים על זיוודם, או עוד מאה מטוסים מהקו
הראשון, או מיספר ימי תחמושת נוספים לכל המערך הצבאי.
״...כל אחת מן ההשקעות האלה היתד׳ יבולה לתרום לביטחון המדינה ערך
ביטחוני שמחירו כמיליארד לירות. אבל איזוהי ההשקעה הטובה ביותר מבחינה
בטחונית? איזו היתד, נותנת לישראל את התמורה הביטחונית הגדולה ביותר?
ברור כי הנסיון המר לימדנו שההשקעה הגרועה ביותר היתה זו של הקמת קו
המוצבים, משום שלאחר שהיא נעשתה עדיין היה צורך, להצלחתה, במערך
צבאי נוסף שברלב מסבירו לפרטיו, ושלא היד׳ בכוחו של צה״ל להפעילו בעוד
מועד. משמע שכל המיליארד לירות היו השקעה מבוזבזת.״ ,
תוך רמז ברור לאחריותו של שר־הביטהון משד׳ דיין למצב בו קבעו שיקולים
מדיניים שיקולים בטחוניים ולא להיפך, מסכם פלד :״כושרו של ד׳מטכ״ל לתכנן
ולבחון תפיסות מבצעיות הוא לא נכס של שר־הביטחו^ אלא נכס לאומי שבלעדיו
מסתכנת המדינה בהרפתקות מדיניות המוצגות בתוכניות מבצעיות שתוצאותיהן
הרות אסון לאומי.״

קצר לאחר מכן, כאשר השיט את ספינתו.
יארינג תבע הבטחה מצד מצרים להכיר
בישראל ולכרות עימד, שלום רשמי, תמורת
הבטחה ישראלית שבמיסגרת שלום
כזה תסכים להיסוג לגבול הבינלאומי (קו
רפיח־אילת) .מצריים נתנה תשובה חיובית.
ישראל לא השיבה כלל ומסרה הכרזה
שלילית קיצונית.
השבוע נסתבר כי אין חדש תחת השמש.
ד,נרי קיסינג׳ר הדליף את תוכנית־השלום
שלו, והיא דמתה להפליא לשתי הקודמות.
שד כי ם־ ש לכי ם. תוכנית קיסינג׳ר
משלבת יחד שני רעיונות:
#פיתרון כולל של כל הבעיות, ובכלל
זה הבעייה הפלסטינית, בהסדר־שלום ש יושג
לאלתר.
!• ביצוע ד׳סדר־השלום שלבים־שלבים,
תוך כינון ד,סדרי־ד,ביטחון בכל שלב ושלב.
מבחינת תפיסה זו, היה טבוע בתוכנית
חותם אופייני של קיסינג׳ר.
בתפיסה זו, כמו בפרטים אחרים, דומה
תוכנית־קיסינג׳ר להפליא לתוכנית־השלוס
של תנועת מרי(העולם הזה — כוח חדש),
שפורסמה בגיליון האחרון של העולם
הזה (.)1889
לפי המקורות שהדליפו את התוכנית
לסוכנות יונייטד פרס בלונדון, הניח קי*
סינג׳ר תוכנית זו לפני שליטי ברית*
המועצות בעת ביקורו שם, וגם לפני נשיא
מצריים אנוואר אל־סאדאת. שניהם קיבלוה,
כנראה, כבסים לוויכוח — והדבר מילא
תפקיד חשוב בהסכמתם להפסקת־האש.
5נ קו דו ת. פרטי התוכנית, לפי הדלפה
זו, הם:
#1נסיגת ישראל כצעד ראשון עד מעברי
המיתלה והג׳ידי. בשלב השני תיסוג ישראל
משאר חלקי סיני והוא יפורז ויועמד
תחת שיטור של האו״ם.
#לספנות הישראלית יובטח חופש־שיט
דרך מיצרי טיראן, מיצרי באב־אל״
מנדב ותעלת־סואץ. נוסף לערובד׳ זו גם
יפורז אמור שארם אל־שייך, ויועמד תחת
שיטור של האו״ם.
!• ירושלים תישאר עיר מאוחדת, אולם
במיזרח העיר יוקם מינהל ערבי. המקומות
הקדושים של הערבים והנוצרים יועמדו
בפיקוח נציגי שתי הדתות הללו.
#ברמת־הגולן תיסוג ישראל בהדרגה,
ובשלב ראשון עד מעבר לעיר קונייטרה.
שאר חלקי הרמה יפורזו ויועמדו תחת
שיטור של האו״ם.
• 1בגדה המערבית וברצועת עזה, פרט
לאיזור חברון וקלקיליה, יוקם איזור מפו רז
וייערך מישאל־עם בקרב הפלסטינים,
כדי להכריע בשאלה אם שני האמורים,
שיחוברו באמצעות מסדרון דרך ישראל
יהוו מדינה עצמאית או שיצורפו לירדן.
אוניי ת ״ קרב. בשביל גולדה מאיר,
משה דיין וישראל גלילי, כל התוכנית הזאת
היא ״אנטי־ישראלית״ .מי שאמר ש*
״שארם־אל־שייד בלי שלום טובה יותר
מאשר שלום בלי שארם־אל־שייך,״ אינו
יכול לראות בה אלא ניגוד גמור לתפיסתו.
אולם גם לגולדה ולדיין לא יכולה
להיות אשלייה: קיסינג׳ר אינו רוג׳רס ואינו
יארינג. תוכניתו אינה ספינת־טיולים,
אלא אוניית־קרב משוריינת. יהיה קשה
יותר לטרפד תוכנית זו מאשר את קודמו תיה,
כי בשש השנים האחרונות, נוצרה,
למעשה, הסכמה בינלאומית כללית שדד
פיתרון האפשרי היחידי הוא על פי קווים
אלה — וכי ד׳סיכסוך הגיע לממדים כד,
מסוכנים עד ששוב אי-אפשר להשאירו
ללא פיתרון.

הבורסה
שו 3המביאות
השבוע בבורסה הצטיין בשערים נמוכים
ובהמשך הירידות. מניות מצויינות של
חברות בעלות מוניטין ירדו הרבה למטה
מערכן הפנימי. היה זד, למעשה ״שוק של
מציאות״ .מחירי־שפל למניות, שכדאי מאד
לקנותן.
השאלה שרבים שאלו, וממשיכים לשאול
בימים אלה, היא: מדוע השוק אינו יציב?
מד׳ מקור הזעזועים החריפים ותנודות
השכור של השערים?
הסיבה העיקרית לכך היא, כמובן, המיל־חמה
ואווירת חוסר-ד,ביטחון בהשקעות,
שנוצר בעיקבותיה. אולם היו גם סיבות
אחרות, אשר הצביעו על חולשתה של
הבורסה לניירות־ערך בתל-אביב.
אחת מהן: חוסר תודעה בריאה בציבור
הישראלי להשקעות בניירות-ערך.
״ רוו ח תץ• ש בו ע. בארצות-הברית
רשומות בבורסה של ניו־יורק כ־1,700
חברות שמניותיהן נסחרות מדי יום ביומו.
(המשך בעמוד )14
העולם הזה 1890

בתכסיס מחוכם מנסים טשטי־הרגר
לשכן את גלי הסעות ולסתום את ני הציבור

ושמה

ח הי ד ה
** משלת גולדה מאיר אינה מסוגלת
להשיג שלום, והיא הראתה שאינה
מסוגלת גם לנהל מילחמה. אבל השבוע
הוכיחה שעדיין יש לה כושר מזהיר לנהל
את ״מילחמות היהודים״.

בחזית זו עשתה, עתה. את כל
אשר לא עשתה במילחמת יום־
הכיפורים: כוננות בעוד מועד,
מכת־מנע ובלימת הסתערות האו
ייב בעודה כאיכה.

איו לסתום נה?
ץ ולדה מאיר ידעה שהיא לא תוכל
^ לבלום את הגל הציבורי הגואה של
ביקורת על המחדלים הרי־האסון, של ממשלתה.
היא ידעה שגל זד, יהפוך לנחשול,
אשר יקבור תחתיו אותה ואת משה דיין.
במשך כמה ימים עוד השלתה את עצמה
שהגל יישכך מעצמו. אולם אחרי ששמעה
את נאומיהם של מנחם בגין ואורי אבנרי
בכנסת, ויתרה על האשלייה. היא ידעה
שעם חזרם של החיילים הקרביים, ולוא

גם לשעות קצרות של חופשה, תתפשט
הביקורת הקטלנית לכל בית בישראל.
איד סותמים את פי הביקורת? איך מורידים
אותה מסדר־היום לפחות בתקופת
בחירות?

לכף יש שיטה בריטית בדוקה :
ממנים ועדה.
השאלה היתה: איזו ועדה?
בפני גולדה עמדו שלוש אפשרויות:
• ועדת״חקירה פרלמנטרית,
• ועדת־חקירה ציבורית,
!• ועדת־חקירה מישפטית.
תוך התייעצות עם יועציה המישפטיים
והפוליטיים, פסלה מייד את האפשרות
הראשונה. הדבר היה גורם דווקא לתופעה
שהיא רצתה למנוע: אספקת תחמושת למתחריה
במילחמת־הבחירות. יתכן שעמדה
לנגד עיניה גם הדוגמה של ועדת־החקירה
של הסינאט האמריקאי בפרשת ווטרגייס,
שעשתה נפלאות למען קבורתו הפוליטית
של הנשיא ניכסון.
ההצעה השניה היתה הסבירה ביותר.

נשיא ביתהמישפטה עלי וןאגרנט
אמנם. ועדה כזאת צריכה להתמנות על־ידי
הממשלה, ומינוי כזה היה עלול לפגוע
באמינותה. אולם הממשלה יכלה לבקש
את נשיא בית־המישפט העליון לקבוע את
הרכבה, ובכך היה נמנע מיכשול זה. הרכב
סביר היה מדבר בשם עצמו.

אולם מבחינתה של גולדה, היו
להצעה זו כמה מיגרעות. דיוניה
יבלו להיות פומביים, חקירתה יכלה
להתפשט לשטחים מסוכנים,
ובעיקר: היא יכלה לגמור את

0 ^ 111:1

ה 1ה

את ההוראה לעסק־הביש משנת .*1954
באותה תקופה לא היד, קיים חוק שאיפשר
הקמת ועדה כזאת. על רקע זה הוכרח
בן־גוריון לפרוש ממפא״י, ויעקוב שימ-
שון שפירא היה התובע במישפט המיס־לגתי
נגדו. במהלך הדיון הוא האשים
את בן־גוריון בפליטודפה, כ״ניאו־פאשיס־טית״.
כאשר
הגיע שפירא לכהונת שר־המישפטים,
רצה לתקן את המעוות. הוא
חיבר חוק, שיאפשר להבא הקמת ועדות־

מא שי :

שהחלטת הממשלה כדבר כינון ועדת־חקירה, כפי שנוסחה, נועדה :
• למשוך למשך תקופה ארוכה את החקירה על מחדלי מילחמת יום־
הכיפורים, על־ידי בחירת נוהל המאפשר סחבת בלתי־מוגבלת.
• להסיר מסדר־תיום של המדינה למשך כל אותו זמן את הדיון על
השאלות הגורליות ביותר העומדות על הפרק, וזאת בשעה שעל הציבור לבחור
בהנהגה שתנהל את ענייניו בתקופה מכרעת.
• לסתום את פי הביקורת הציבורית, על פי חוק ובאמצעים פליליים.
לפרוס מסך של סודיות על הנושאים החשובים ביותר של קיומנו הלאומי,
ובכלל זה נושאים שאינם סודיים מטבע מהותם והידועים לכל אדם בישראל.
• למנוע בצורה זאת הכרעה לאומית מהירה והוגנת לגבי כושרם של
ראשי חשילטון — ובמיוחד של גולדה מאיר ומשה דיין — להמשיך ולנהל את המדינה.

עבודתה במהירות רכה מדי, ואולי
אפילו לפני הבחירות.
את זאת רצתד, גולדח למנוע בכל מחיר.
על כן בחרד, בשיטה השלישית.

התינוק שי שנירא

סוב ודיצה: חי ילצהלשנשבהבגולן
ב ש הו א נועל נעלי ־ ביח ־ מ ׳ אשםי

ך* דבר מצלצל כימעט כבדיחה, אולם
( | המכשיר לטכסים המחוכם סופק לה
דווקא על־ידי יריבה הנוכחי, יעקוב ש ימ*
שון שפירא.
״חוק ועדות החקירה״ הוא ה״בייבי״
של יש״ש, בדהזקונים החביב שלו, החוק
העיקרי שחוקק בתקופת־כהונתו.
ההיסטוריה של חוק זה נראית אף היא
כיום באירוניה של הגורל. היה זה דויד
בן־גוריון שדרש ״ועדת חקירה מישפטית״
בתקופת פרשת-לבון, כדי לקבוע מי נתן

חקירה מישפטיות — ואכן, יצא מתחת
לידיו חוק מפורט. מדוייק ומושלם.

כחוק הזה משתמשת עכשיו
גולדה, בדי למנוע את הדבר שיעקוב
שימשון שפירא עצמו תבע
אותו לאחרונה: פיטוריו המיידיים
של משה דיין.
כי החוק של שפירא מספק לגולדה את
האמתלה האידיאלית כדי להקפיא את המצב,
למנוע כל זעזועים במערכת־שילטונה
ולהשתיק כל ביקורת עליה ועל בני־חסותה.
סעיפי החוק קובעים:

• כרגע שנתמנתה ועדת־חקי*
רה, הופכים בל הנושאים המסורים
לחקירתה ל״סוב יודיצה״
* מתן הוראה לרשת־ריגול ישראלית במצריים
לבצע פעולות חבלה נגד מוסדות
אמריקאיים ובריטיים, כדי לסכסך בין
גמאל עבד־אל־נאצר ובין מדינות אלה.

תחבולה ושמה ח קי ר ה
(המשך מעמוד )13
(תלויים ועומדים במישפט) ,כאילו נידונו
בבית־מישפט רגיל. כל פירסום הנוגע לנושאים
אלה, בכתב ובעל־סה. מהווה ביזית
בית־המישפט, והאחראי צפוי לעונש.

טיח שהאמת תתגלה, ושהציבור
מושג מדוייק.
לא כן הפעם. מניות שכל עבודת הוועדה
תהיה סודית, תתבטא אישיות הוועדה
רק בדו״ח הסופי — שיתפרסם רק בעוד
זמן רב, כאשר לא תהיה לכך עוד השלכה
אישית על מישהו, אם בכלל יתפרסם.
קיים חשש סביר שהדו״ח הסופי לא יפורסם.

• בל אדם הרואה עצמו נפגע
על־ידי חקירת הוועדה, יכול להתייצב
לפניה ולדרוש להשתתף
בבל הליכיה, בעצמו ובאמצעות פרקליט.

בראשית השבוע הודלף הרכב אפשרי
— המהווה דוגמה טובה למה שאסור להיות.
לפי
הדלפה זו, תיכנן מישהו ועדה שבראשה
יעמוד שימעון אגרנט, נשיא בית-
המיש&ט העליון בכבודו ובעצמו. שאר
החברים יהיו האלופים במילואים גביש
וחורב, יעקב מרידוד ואברהם הרמן.
ועדה כזאת תהיה בלתי־אמינה, מכמה
סיבות :
• השופט אגרגט ידוע בבית־המישפט
העליון כמישפטן מובהק, חזר
לענייני־ציבור. הוא גם ידוע כשופט האיטי
ביותר — תכונה היכולה להיות מע לה
בתחום המישפסי, אך שהיא מיגרעת
במיקרה זה.
• האלופים גביש וחורם היו
עד לא מכבר חלק מן המימסד של צה״ל.
הם שירתו יחד עם הקצינים הבכירים,
שהם הנאשמים העיקריים בחקירה זו.
מבחינת יחסיהם האישיים, יהיה להם קשה
מאד לחרוץ דין.
• יעקוב מרידוד הוא עסקו ראשי
של תנועת־חירות — דבר שהוא פסול
מעיקרו במיקרה זה. הוא לא יוכל לשפוט
בלי משוא־פנים בעניינים שחבריו
אשמים בהם לא פחות מאחרים, כגון מעשיה
ומחדליה של ועדת־החוץ־והביטחון.
כאיליכספים מולטי־מיליונר, הוא גם קשור
באלף חוטים למימסד של פינחס ספיר.
הרכב המאפשר קנוניה מיפלגתית הוא
בלתי־אמין מראש.
• אברהם הרמז היה פקיד המדינה
במשך שנים ארוכות. הוא עסקן מובהק
של מיפלגת־השילטון, אשתו חברת הכנסת
המפאי״ת זינה הרמן היא בת־חסותה כל מאיר, גולדה המיוחדת של
הקאריירה של המישפחה בנויה על יחסים
טובים עם גולדה.

• הממשלה עצמה קובעת את

נושאי החקירה; ובצורה זו היא יכולה
לקבוע אותם בדיו? לפי צרכיה: די רחבים
כדי לשים קץ לפירסומים על עניינים
עדינים, די צרים כדי למנוע חקירה
כלומר:
לחקור שתי־וערב את כל העדים,
לטעון טענות ולהתנהג כצד במישפט. מכיוון
שמחדלי יום־הכיפורים נוגעים למאות
אנשים בכירים, החל בראש־הממשלה
ושר־הביטחון וכלה בקציני מודיעין ומפקדים
בשטח, יכול כל אחדמהם
למנות פרקליט לעצמו, ולהשתתף במישפט.
הדבר מאפשר את משיכת החקירה לחודשים
ארוכים, ואף לשנים.

• הממשלה יכולה לקבוע מראש
שבל דיוני הוועדה יהיו סודיים,
והדבר אינו מסור לשיקול־דעתה
של הוועדה עצמה. הממשלה זקוקה
לכך רק לאישור ועדת־החוץ־והביטחון,
שהיא כלי־שרת צייתני בידי הממשלה
ומערכת־הביטחון.

כקיצור: שיטה זו מאפשרת
חקירה אינסופית, וככל התקופה
הזאת יהיה אסור אף להתייחס
בפומבי לנושאיה — שהם הנושאים
הבוערים כיותר לא רק לגבי
העבר, אלא גם לגבי העתיד. שהרי
על כף המאזניים מונח עצם כושרם
של גולדה מאיר, משה דיין
ועוזריהם להמשיך ולנהל את המדינה
כאחת התקופות המכריעות
כיותר לגבי קיומה ועתידה.

מותו למות, אסור לזעח
צד האופייני ביותר בכל הפרשה
ן ) הוא עניין הסודיות.
מובן מאליו שבחקירה מעין זו, יש
נושאים רבים שהסודיות חשובה להם, כגון
ענייני נשק ותחמושת שידיעתם עלולה
גם עתה לשרת את חאוייב אם יתחדשו
הקרבות, נוהלים ססויימים של צה״ל, שיטות
של איסוף מודיעין, וכיוצא באלה.

אך מוכן מאליו שיש נושאים
אחרים, ודווקא החשוכים שכהם,
שאינם סודיים מטבע מהותם.

מה היו שיקולי שר־הביטחון, כשקיבל
את הערכת אגף המודיעין ו מתי קיבל,
וכיצד טיפל בהערכה זו? מי החליט להביא
את העניין לראש־הממשלה, ומתי?
איזה פורום ממשלתי החליט בעניין בכל
שלב, ומה היתה סמכותו?
בין שני סוגי הנושאים, יש סוג־ביניים,
הנוגע לצה״ל אך שחדל מלהיות סודי,
בגלל שינוי המצב. איך אוייש קו בר־לב?
מה נועד קו בר־לב להבטיח? מתי
ואיך הועברו פקודות הכוננות?

כחקירה הגונה, לא תיתכן סודיות
כוללת. הוועדה עצמה חיתה
צריכה להחליט, ככל יום, איזה
חלק של העדויות יישמע כישיבה
פתוחה, ואיזה לא.
יש גם דרגות שונות של סודיות. למשל,
גם כשהישיבה היא סודית, יכולה
הוועדה להחלים בכל יום אם לגנח את
העדויות בכלל, או לפרסם חלק מהן, או
לתמצת אותן בצורה שתעלים מידע סודי
אך תגלה את הניתן לגלות.
כך מקובל גם בחקירות הסודיות ביותר
בסינאט של ארצות־הברית.

על־ידי הטלת סודיות טוטאלית
על כל מהלך החקירה, נשלל מ*
חברי ועדת-החקירה כל שיפוט
עצמי. זהו תכתיב של הגוף הממנה.
תכתיב זה הוא כלוני״נסכל,
מפני שהגוף הממנה הוא כעצמו
הנאשם העיקרי כמישפט זה.
למעשה משתמש הנאשם מס׳ 1בסמכויות,
שניתנו לו למטרה אחרת לגמרי —
לשמירה על אינטרס הציבור — כדי להגן
על עצמו ולהבטיח את חבריו מפני כל
קורת פומבית מזיקה.
ביקוו
לג וגבי הציבור, לגכי החיילים,
פירוש הדבר: מותר למות למען
המדינה, אך אסור לדעת למה.

ד! -דס>1ו - 1בור
ך* חקירה רגילה, יש חשיבות עצו-
4מה להרכב הגוף החוקר. נבר בשעת
ניהול החקירה יכולים חברי הוועדה להב

במדינה

יקבל

ככל זאת יש חשיבות רכה להרכב

(המשך מעמוד )12
במדינת־ענק זו יש שלושים מיליון משקיעים׳
עשרות אלפי ברוקרים ומומחים ל־ניירות־ערך,
מאות אוניברסיטאות ומכוני־מחקר
העוסקים ומלמדים נושא זה.
האמריקאי הממוצע אינו משקיע לשם
ספקולציה ורווחים קלים מיידיים. הוא
קונה מניות לבתו שעומדת להינשא, לבנו
שהגיע לבגרות, כמתנה לחבריו, ואפילו
כשי־כלולות לאשתו. הוא נושא עיניו לטווח
בינוני וארוך. הרווח המיידי אינו
מסנוור את עיניו.
לא כך המשקיע הישראלי הממוצע, ולא
תמיד באשמתו. יועצים מפוקפקים בבנקים,
ואווירת הספקולציה והרווחים הקלים ששררה
במדינה עד מילחמת־יום־הכיפורים,
משפיעה גם עליו. הישראלי קונה מניות
רק כדי למהר ולמכור אותן שבוע־שבועיים
לאחר מכן, כדי להרוויח חמשה, ששה
אחוזים תוך תקופה קצרה. אמרו לו שאפשר
לעשות כסף טוב מעיסקי־בורסה, והוא רץ
כמטורף וקנה מניות, גם כשהשערים היו
גבוהים, ולא הצדיקו את הקניה.
אילו, אידו ...האכזבה באה מהר. כללי
המישחק של היצע וביקוש, הקיימים בכל
תחום בכלכלה של המשק הקפיטליסטי,
שולטים גם בבורסה. לא יתכן שכולם
ירויחו שכן ריווחו של משקיע אחד בא
על חשבון קנייה של משקיע אחר. המשחק
ב״טריידינג״ הוא מסובך ומורכב, ומי ש
פנחס
ספיר וגולדה מאיר, נתקלו בשצף
קצף של הכחשות והשמצות מפי יצחק
בן־אהרון עצמו.
סוס טרויאני. בן־אהרון התפטר
פעמים אחדות בארבע שנות כהונתו
בפעם האחרונה חיתה הסיבה להתפטרותו
התערבות הממשלה בסיכסוך פועלי־המזון.
כשנתבקשה אז ועדת־הביקורת המרכזית
לאכוף דיון בהתפטרותו במושב הוועד-
הפועל של ההסתדרות, ענה יו״ר הוועדה,
ברוך אזניח, לחבר הוועד־הפועל אלכס
מסים :״אי־אפשר לדון בהתפטרותו של
יצחק בן־אהרון מתפקיד המזכיר הכללי,
משום שתפקיד כזה אינו קיים בחוקת
ההסתדרות.״
המזכיר, שהתפטר ממישרת המזכיר שלא
היתד. קיימת. היה בבואתו הנאמנה ביותר
של המערך. כסוס טרויאני אמיתי, הוחדר
בן־אהרון על־ידי פנחס ספיר, גולדה מאיר
וישראל גלילי אל ההסתדרות הכללית
בסתיו .1969 היתד. זו הפעם הראשונה
שאיש אחדות־העבודה זכה בתפקיד הרם
של מזכיר ההסתדרות, תפקיד בו קדמו לודויד בן־גוריון, פינחס לבון ומרדכי נמיר,
ושהיה באופן מסורתי בבעלות ״הגוש.״
כליא״כרק. בנאום־הכתר שלו, בסיומה
של ועידת־ההסתדרות, הבטיח יצחק בן-
אהרון למאזינ״ו באולם הסינתזה התל-
אביבי הרים וגבעות. בארבע שנות כהונתו
קיים מעט מאד מהבטחותיו. ראשי

ניתוח זה ככר מוכיח עד כמה
קשה למצוא הרכב, שיעורר אימון
כלשהו. אולם הדבר אינו בלתי•
אפשרי, אם פונים לאישים כעלי
הרמה המתאימה.

כך, למשל, מזדקרים לעין, כמומחים
צבאיים, רבי־האלופים יגאל ידין וחיים
לסקוב, וקצין בלתי־מימסדי וביקורתי
כמו האלוף (מיל ).מתתיהו פלד (ראה
עמוד .)12 בין השופטים הוזכרו לטובה,
כבעלי גישה ציבורית רחבה ושיקול־דעת
מאוזן, שופטי בית־המישפט העליון לנדוי
וזוסמן.

מוכן שוועדה בזאת, כדי לפעול
כראוי, זקוקה לצוות עצמאי של
חוקרים ופרקליטים, שיהיה מוסמך
להיכנס לכל פינה של צה״ל
ושל המימסד הפוליטי, ללא הגבלה
של סודיות, כפי שנהוג כ־ארצות־הכרית.

ונדר־ם
עול וו0ר>״8
ן -רור שדווקא הדוגמה האמריקאית
! היא המבהילה את השילטון בכלל,
ואת גולדה ודיין בפרט. היא מוכיחה מה
יכולה לעולל ועדת-חקירה רצינית, גלויה,
בעלת יו״ר תקיף וחכם וצוות רציני
של חוקרים ופרקליטים.
ועדת ווטרגייט, בראשותו של הסגאטור
סם ארווין, חוללה פלאים. בנחלה ללא
פשרות את תקירתה יום־יום, לעיני הטלוויזיה,
תוך חקירת שתי־וערב של העדים
בידי פרקליטים מומחים, היא חשפה את
האמת לעיני הציבור — זמן רב לפני
שהגיע תור הסיכום והמסקנות הרשמיות.

חקירה זו הפכה לקברו הפוליטי
של ריצ׳ארד ניכסץ.

חקירה אמיתית של מילחמת־יום־דיכיפו-
דים היתד. יכולה להגיע רחוק עוד יותר.
פרשת ווטרגייט נוגעת להתנוונות השיל-
טון, לשחיתות ולרודנות בדרג העליון.
פרשת יום־הכיפורים נוגעת לדברים חמד
רים עוד יותר — התנוונות השילטון שהשפיעה
על עצם קיומה של המדינה, ביטחונה
וביטחון בניה.

חקירה גלוייה ובלתי-משוחדת
של פרשה זו יכלה לקבור תהתה
את גולדה ודיין, יחד עם חרכה
אישים אחרים, גדולים וקטנים.

רוצה לעשות רווחים קלים ללא מאמץ,
עשוי להתאכזב מרות.
ואמנם׳ לאחר עליות מסחררות בשערים,
באו לפני כשנה הירידות הגדולות, שלא
היו אלא תוצאה מסתברת של העליות.
הישראלי הממוצע הפסיד לאותם ספקולנ־טים־מומחים,
היודעים את המלאכה, ועזב
סר וזועף את עיסקי המניות.
אילו היה הישראלי הממוצע רואה במניות
לא אמצעי לרווחים קלים, אלא
מקום בו אפשר להשקיע, בכוונה להגדיל
השקעתו בעתיד, אילו היה חושב במונחים
של דיבידנדה, תשואה, התפתחות החברה
בה השקיע! לולא היה נוטה לספקולציות
אלא לרווחים סבירים, לא היה מפסיד כלל.
אמונו בהשקעות בניירות־ערך היה גדל,
ופני הבורסה כיום היו שונים לחלוטין.

ה הס תדר חז
המזכיר האחרון
יצחק בן־אהרון עשה זאת שוב. במיב-
תב שהיה מיועד לחברי הוועד־הפועל
כתב :״הנני מודיע בזאת על התפטרותי
מתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות.
צר לי שנכפתה עלי החלטה זו, ועם כל
הצעד שבדבר, עלי להודות שאני רואה
בה קבלת דין של מסע הדחה, שהחל כימ־עט
מאז כניסתי לתפקיד.״
מתנגדיו של יצחק בן־אהרון חזו מראש
את התפטרותו למחרת הבחירות להסתדרות.
התראותיהם לציבור הבוחרים, ואז-
הרתם שיצחק בן־אהרון משמש כמסכה
למערך שישליט בהסתדרות את שליחי

מפלגת העבודה ידעו תמיד להשתמש בשירותיו
הטובים כדי להסיח את זעם השכירים
על הירידה בכוח הקנייה של
שכר־העבודה. בכל פעם שהיתר. התמרמרות
העובדים השכירים מגיעה לשיאה,
היה יצחק בן־אדירת מקים סקנדל כלשהו,
על נושא חשוב או צדדי, מאיים בהתפטרות
ומגייס מאות ועדי־עובדים בשליטת
המערך, כדי ״לתמוך״ בו. כך הסיט את
תשומת־הלב הציבורית מנושא המאבק
המיקצועי עצמו.
היה זה כליא־ברק יעיל ביותר.
בתקופת כהונתו של בן־אהרון הורע
מצבם של העובדים השכירים יותר מאשר
בתקופת כהונתו של כל מזכיר אחר. בפעם
הראשונה בתולדות המדינה העזה הממשלה
לבטל סובסידיות על מיצרכי
מזון חיוניים, לחוקק חוקים נגד חופש־השביתה
והאיגוד המיקצועי, להוציא צווי-
ריתוק וצווי־חירום נגד פועלים שובתים,
להטיל קנסות של עשרות אלפי לירות
על ועדי-עובדים, ולאיים עליהם במאסר.
בן־אהרון היה צועק, זועק, צווח,
צורח, מעליב, מאיים בהתפטרות ומרים
את ידו עם שאר חברי־הכנסת של טיפל־גת
העבודה ומפ״ם בהבעת אימת בממש לה,
נגדה הוביל, כביכול, את מיליון ומאה
אלף חברי ההסתדרות למאבקיו המדומים.
כדשלט
בארדזדרוב. המזכיר הכללי
(המשך בעמוד )18
* מודעת־בחירות של סיעת מרי בבחירות
להסתדרות, הראתה את בן־אהרון
משמש מסווה לספיר.

את זאת נועדה החלטת הממשלה למנוע.
העולס הזה 1490

מיכתב קטן אחו שם קץ
לגן־העדן המיפלגתי בצה־־ל
ך* רעיון ־מפוצץ כיותר של השבוע נולד במוחו הפורה של אמנון זיכרוני. הוא
( | ירד לתומו במדרגות בניידהכנסת, בו הוא משרת כיועץ פרלמנטרי של סיעת
העולם הזה — כוח חדש, כאשר לפתע עצר בעדו! ,מיהר אל הספרייה ושלף את
ספרי־החוקים.
יום לפני כן כינס אורי אבנרי מסיבת־עיתונאים, וניתח את התופעות המסוכנות
של חדירת המיפלגתיות לצה״ל. בין השאר עמד על משמעות שרותם של קצינים
בכירים במהלך מילחמת־בחירות.
כאשר נשאל מה צריך לעשות איש כמו אריק שרון, השיב אבנדי :״אני רוצה
לומר לאריק, בכל הידידות, שעליו לבחור בין שלוש אפשרויות: לשרת בצה״ל
ולפעול לשיקומו מבפנים, לפרוש מצה״ל ולהקדיש את מרצו לביקורת בלתי־מיפלגתית
על מערכת־הביטחון, או להיות עסקן של הליכוד הימני ולמשוך את ידו מעניינים
צבאיים.״
אבנרי סבר שעל אריק עצמו להחליט. זיכרוני מצא את הדרך להכריח אותו, ואת
שאר האלופים המיפלגתיים, להחליט מייד.

בי באותה הברקה תפס זיכרוני נדודה, שנעלמה עד לאותו רגע
מעיני המישפטנים הבכירים במדינה: שעצם שרותם של אלופים
אלה כמילואים היא עבירה חמורה על החוק.

טינחנ רשרוש נשבות
ף• יעה קטנה יכולה לפעול במהירות, והשפעתה יכולה להיות מכרעת בשל כך.
^ רבע שעה אחרי ההברקה בחדר־המדרגות יצא מיכתב מנומק לשלושה אישים:
יו״ד ועדת־הבחירות המקומיות, השופט חיים כהן! הרמטכ״ל דויד אלעזר, והיועץ
חמישפטי לממשלה, מאיר שמגר. כעבור עשר דקות שודר תוכנו ברדיו.

היה זה טיל, שאי־אפשר היה לעצור אותו. הוא שינה, תוך ימים
מעטים, את בל מערך הבוחות כמילחמת־הכחירות הקרובה.

כתב זיכרוני במיכתבו, שיצא בחתימת אבנרי:
הנני מבקש להפנות את תטומת״לבכם להוראות החוק, האיטרות על מועמדים
לכנסת לשרת שרות־מילואים לפי חוק שרות״ביטחון, עד יום הבחירות.
לפי סעיף ( 56א 4לחוק הבחירות נאסר על קציני־צבא בשרות-קבע להיות
מועמדים לכנסת, אלא אם כן חדלו להיות קציני־צבא 100 יום לפני הבחירות.
כהוראה משלימה לכך, נקבע בסעיף ( 56ד) כי מועמד לכנסת לא ישרת שרות
מילואים לפי חוק שרות״ביטחון, מיום פירסום הרשימות ועד יום הבחירות.
הוראה אחרונה זו אינה מקנה רק זכות למועמד להשתחרר לצורך ניהול
תעמולה מיפלגתית, אלא הנה גם הוראה מחייבת, המשלימה את הקודמת,
כדי למנוע את עקיפתה.
בהעדר הוראה מחייבת, יכול להיווצר מצב בלתי־נסבל שקציני־צבא, שהשתחררו
100 יום לפני הבחירות, יעקפו את הוראות החוק ויגוייסו לשרות־מילואים, שבו

אריק מארה את הממשלה *
או — או
האלוף אריק שרון, המועמד חששי של הליכוד לכנסת. הוא קיבל במטהו את חברי־הממשלה
והשמיע באוזניהם את דיעותיו הפוליטיות. הכתבים כינו את עוצבתו ״אוגדת
הליכוד״ .ראיונותיו היכו גלים בעולם, ואי־אפשד היה עוד להבדיל בין טענותיו הצבאיות
המובהקות ובין תעמולתו הפוליטית־מיפלגתית.
בטלוויזיה השתפכה גולדה מאיר בגילויי אהבה לאהרון יריב, ייחסה לכישרונו
האישי את שיחדור השבויים, והעלתה אותו על נס כגאון דיפלומטי בעל אישיות
מקסימה. במישרד־פירסום מיסחרי, המשרת את הליכוד, הכינו תועמלנים דפי־תשבחות
לאריק שחן, כגאון צבאי וכנושא דגל הליכוד הימני.

טיו תו עדמיפמות
הם יכולים למלא תפקיד צבאי ולנצלו למטרות מיפלגתיות.
מצב כזה אכן נוצר עכשיו. דוגמה בולטת לכן היא שרותו של האליף־במילואים
אהרון יריב, מועמד בכיר של המערך, הממלא עתה בצה״ל תפקיד רב־פירסום
כמנהל המגעים עם שליחי המטכ״ל המצרי. שליחותו מנוצלת, וגם תנוצל, כדי
להפיק הון מיפלגתי״אלקטורלי.
במצב דומה נמצא האלוף־במילואים אריאל שרון, וקצינים אחרים. רבים
מאלה לובשים מדים וממלאים תפקידים של קציני״הסברה וכדומה, המאפשרים
לך זם לנהל תעמולה במחנות צה״ל, במישרין או בעקיפין, בניגוד גמור לחוק. בהקשר
זה אני מבקש להפנות את תשומת־לבכם להוראה אחרת של חוק הבחירות,
סעיף ( 91ד) ,הקובעת שבחודשיים האחרונים שלפני יום־הבחירות לא יהיו בטח
נות־צבא פעולות״הסברה, מילבד על נושאים צבאיים, טכניים או מדעיים.
ראוי להוסיף שגם התקנות לשעת״חירום אין בכוחן לשנות את הוראות חוק
הבחירות, או לקבוע בו תנאים כלשהם, וזה לפי סעיף 149 של החוק.
נוכח הוראות החוק הנ״ל הריני תובע מכם למנוע את הפרות החוק, ולהעמיד
בפני קציני״הצבא הנוגעים בדבר את הברירה בין הפסקת שרותם הצבאי לאלתר,
ובין התפטרות מרשימות המועמדים לכנסת.

בדי למנוע בד אי־הכנה, הוסיף אכנרי כהודעה לעיתונות שב־מיקרה
הצורך יפנה לכית־המישפט, בדי דשים קץ להפרת החוק.

קוטנו! מערך ואוגדת לינוו
שופט חיים כהן הוא, אולי, המישפטן בעל בושר־התפיסה המחיר ביותר
) במדינה. כאשר הועבר אליו חמיכתב שכב חולה במיטה. אולם די חיה לו לקרוא
את השורות הספורות, כדי לדעת שהמצב החוקי הוא חד־משמעי.

באשר פנה אליו עיתונאי, כאותו יום, חיווה בהן דעתו שאכנרי
יובל לפסול את מועמדותם של יריב ושרון באמצעות בית-המישפט.

הרמטכ״ל אינו מישפטן, אולם הוא התייעץ עם מאיד שמגר, שגם הוא מישפטן
מהיר־תפיסה ויסודי. חוות־דעתו: זיכרוני צודק, החוק הוא חד־משמעי. הוא יעץ
לרמטכ״ל להודיע לאלופים שעליהם להתפטר מייד מצה״ל, או מרשימות־המועמדים.
שמגר הרחיק לכת, ולא כלל בהוראה זו רק את המועמדים לכנסת, אלא גם את
המועמדים לרשויות המקומיות, שאינם כלולים בחוק.

בך, במכה אחת, הגיע לקיצו גן־עדן מיפלגתי, שגבל כהפקרות.

מדי יום ביומו היללו הרדיו והטלוויזיה את המישלחת הישראלית בקילומטר זד.101
״קומנדו 101״ זה היה מורכב מן המועמד ה־ 27 של המערך ברשימה לכנסת, אהרון
יריב, ומן המועמד של המערך לראשות עיריית ראשון־לציון, שמואל אייל. נלווה
אליהם תתנו של משה דיין, דוב שיאוו, בעלה של יעל דיין.
בגדה המערבית של התעלה שכן מטהו של מי שהיה פעם מפקד ״יחידה 101״,

בל הגבולות כין המיפלגות ובין צח״ל ניטשטשו. נוצר מצב שצה״ל
חולק אחוזות־אחוזות כין המיפלגות, יחד עם תהילת הקרבות — כפי
שקרה למדינה בולה.
בפני כל אהד מהאלופים־המועמדים עמדה ברירה אישית — להתפטר מפה או
להתפטר משם.
הראשון שהחליט היה, כנראה, אהרון יריב. הוא בחר בפרישה מצד,״ל, כדי
להישאר מועמד לכנסת.
היתד, זאת בחידה פיקנטית. בחוגים יודעי־דבר נפוצה השמועה כי גולדה מאיר,
שכבר החליטה לחסל את אבא אבן, ייעדה את יריב לתפקיד שר־החוץ בממשלה
הבאה, מתוך ביטחון עצמי עילאי שהיא תעמוד בראשה.

נראה שיריב לא היה בטוח כבך. כי שד אינו חייב להיות חבר•
בנפת. כך, למשל, מופיע חיים כר־לב כמקום ה־ 113 ברשימה, בהאמינו
שהוא יהיה שר גם מכלי להיות ח״כ. יריב החליט ״ללכת על בטוח״,
לתפוס קודם בל את מושכו ככנסת. אריק אריק בחודשים המיפלגות

שחון התלבט הרבה יותר. לבטים אלה התחילו עוד לפני שנורה הטיל.
אינו איש־מיפלגה מובהק. אהבתו הראשונה היתד, ונשארה המלאכה הצבאית.
שבהם עמל להקמת הליכוד הימני, גברה בו הסתייגות עמוקה ממיבנה
הימניות זסאופי רבים ממנהיגיהן.

לפני המילחמה השלים עם העובדה שהקאריירה הצבאית שלו
נסתיימה, ושעליו להתמסר לעבודה מיפלגתית. אולם המילחמה, שהטילה
אותו שוב לתוך מערבולת הקרב, ושנתנה לו את שעתו חיפה
כיותר, עירערה את החלטתו.

נוספה על כך נקודה אישית, שהיתר, כנה לגמרי: אריק קשור לחייליו, כשם שהם
קשורים בו, בלי קשר להשקפותיו הפוליטיות. הוא הירהר בקול רם :״איך זה ייראה
אם אני אעזוב אותם למחרת הקרב. והם יישארו בעמדותיו, בשיעמום של ימי הפסקת*
אש? מה הם יחשבו עלי?״

יתכן שאריק חיה ממשיך להתלבט, אילו יכול היה. אולם הטיל
המישפטי פוצץ את ההתלבטויות. הוא נאלץ להחליט. הוא הודיע
שהוא יישאר כצה״ל, אם לא תימצא דרך לשנות את החוק.

כך, בסוף השבוע, היה נדמה שד,הברקה בחדר־המדרגות השיגה כמה הישגים
חשובים :
• נעשה צעד חשוב לבלימת המיפלגתיזציה של צד,״ל.
#הובטח שאריק שרון יישאר במקום שבו הוא יכול להביא את מירב התועלת —
צד,״ל, ושלא יהיה במקום שבו הוא יוכל להביא את מירב הנזק — בצמרת מפלגות
הסיפוח.
#הופחתו בצורה ניכרת סיכויי הליכוד, שעלייתו בבחירות יכלה להוות סכנה
חמורה למאמצי־השלום.
* משמאל: שר־הסעד מיכאל חזני.

!— 15 11.11

הז מו ת שהזכירה ל עו ני ם את 11

מאשי הנ

..האמת היא ש ה עוני ם הם בני או
עליזה קאש׳ בדמותה האמריקאית
ן* ום רביעי, תשע ושלושים בערב.
הטלוויזיה: מגישה את מיפגש אמנים,
תוכנית בה הופיעו אמנים בפני חיילי
צה״ל. התוכנית משודרת בשידור חי.
עליזה קאשי מופיעה. תחילה היא שרה את
ערב בא, השיר שזכה בפרס ראשון בפסטיבל
הזמר הראשון. לאחריו שרה את
כאשר תזרח השמש בספרדית, ולבסוף

את השיר היום היום של מוני אמריליו
ודודו ברק.
היא שרה את השיר בקול חנוק רווי־דמעות,
בזעקה כבושה. הצופים בבית חשו
בהתרגשותה ואף ראו אותה בעליל, כי הדמעות
שטפו את איפורה הכבד. היא סיימה
את השיר ופנתה לחזור אל מקומה,
לימינו של אהוד מנור, המנחה.
ברגע בו עברה המצלמה אל פניו של
המנחה, נשמעה לפתע לפתע צעקתה ה נרגשת
של עליזה :״כוס אומק לערבים !״
הצופים בבית פערו פיותיהם בתדהמה.
לרגע לא האמינו למשמע אוזניהם. אבל
המנחה המשיך בתוכנית בקולו השקט,
כרגיל, כאילו שום דבר לא אירע. ורק
הקריינית, שהופיעה על המסך אחרי התוכנית,
התנצלה על ״התנהגותה הבלתי־הולמת
של אחת המשתתפות.״
למחרת היום הטילה עליה רשות־השי-
דור חרם רשמי.
מה קרה? כיצד יכולה היתד. זמרת
להשמיע קללה כה בוטה בשידור חי, לעיני
מאות אלפי צופים? מה הביאה לכך י

** ליז ה, כ ת להורים יוצאי פרס, נול-
> דה בארץ. היא גדלה בתל־אביב והת-
חנכה בבית־הספר החקלאי עיינות :״חק לאית
רצו לעשות ממני.״ אחר-כך למדה
הוראה בסמינר בית־הכרם בירושלים ואפילו
שנה אחת באוניברסיטה. כן, מיקרא
ותולדות האיסלם. היא היתה חברה בלהקת
הנח״ל ואחרי שיחרורה ניסתה את מזלה,
בהצלחה לא מבוטלת, כזמרת בארץ.
יום אחד חשה כי הגיעה השעה לפרוש
כנפיים. בשנת 1961 ארזה מזוודה קטנה
ובה שתי שמלות־ערב, שאחותה תפרה
למענה, ויצאה לחפש את עתידה ביבשת הגדולה.
עם מאה לירות בכים.
בארצות־הברית החלה עליזה מופיעה
ועד־מהרה התפרסמה. מהופעות במועדוני־לילה
שונים עברה להופעות בטלוויזיה.
כיום היא מופיעה כבדרנית ובזמרת.
״סוד הצלחתי,״ היא אומרת ,״הוא באופן
המיוחד שבו אני מגישה את תוב-
ניותי. בהתחלה לא שלטתי בשפה האנג־

להילחם ...אבל כשראיתי בעיני את כל
לית, והייתי משבשת את הדיקדוק. הקהל
קיבל את זה בהתלהבות עצומה. ראיתי
שזה טוב, אז התחלתי לבסס את התוכניות
שלי על קשר דיבורי ישיר עם הק הל,
באנגלית הבסיסית המצחיקה שלי.
כל התוכניות שלי מובאות בשידור חי,
ללא ־הכנות מוקדמות.״
עליזה הישראלית זכתה להצלחה בקרב
הקהל האמריקאי גם תודות להופעתה החיצונית,
שהיתר• .שונה מזו של כוכבות המסך
האמריקאיות האחרות.
היא עשתה לעצמה שם של קשקשנית
חביבה, חצי מטומטמת, המדברת
שטויות אבל מצחיקה עד מוות. היא
הפכה חביבת הנשים בארצות־הברית, דווקא
מפני שלא היתד. לה תדמית של פצצת-
מין או של כוכבת זוהרת.
ביום השני בשבוע שעבר הגיעה לארץ.
על המילחמה שמעה, כמובן, בארצות-
הברית ומייד החלה מופיעה בבתי־כנסת
ובאולמות פתוחים, בעיקר בפני קהל יהודי•
״והעיקר, אספנו המון־המון כסף.״

משפחתה, שהמתינה לה בנמל־התעופה, הודיעה
לה מייד עם רידתה מהמטוס על נפילתו
בן־משפחתה, זאבי׳ק, טנקיסט בן 27 שנפל בקר ־1
בות הגולן. עליזה הנרגשת, שנפלה לתוך הקלחת
שאחרי המילחמה ונתקלה בבשורת־איוב ללא
הכנה, ביקשה מייד לצאת ולהופיע בפני חיילים.
הופעתה הראשונה בארץ נערכה למחרת בואה,
בבית־החולים רמב״ם בחיפה, וארכה שש וחצי
שעות. בניגוד לאמנים רבים אחרים, היא הופיעה
בלא ליווי צמוד של צלם ואיש יחסי-
ציבור, שתפקידם לפרסם את ההופעות.

ך* אשר נתבקשה להופיע בשידור חי ב־טלוויזיה,
למחרת הופעתה הראשונה בבית-
החולים, ביקשה לשיר את השיר היום היום למען
ההורים השכולים כולם, ולזיכרו של בן־משפחתה.
בקשתה נתקלה בסירוב, בנימוק ש״מספיק עצוב
גם ככה. לא כדאי להוסיף.״ רק אחרי מאמצי
שיכנוע גדולים מצידה, התירו לה לשיר את
השיר לזיכרו של בדמשפחתה. אולם, דקות ספורות
לפני תחילת ההופעה נמסר לה, כי עליה
לשיר את השיר מבלי להקדים כל הקדמות אי-

רזות אמם ב שידור ח׳ ב טלוויזי ה

ו כמונו ...גם אותם מישהו שולה

לי ערבי זה אחד שהיה בא למכור פי-
רות וירקות בשכונה, כשהייתי קטנה.
בשבילי זה לא אחד שמחזיק מיקלע ביד.
אלה אנשים כמוני וכמוך, וכולנו יחד רק

עצים בתוך המדורה.״
״אולי מה שרציתי לצעוק, מה שהייתי
צריכה לצעוק,״ מסבירה עליזה, היה:
״כוס אוימק הרוסים !״

הפצועים ונזכרתי בבן־אחי שנהוג...״
יות. על מה שקרה, אחר כך, היא מספרת :
״התחלתי לשיר את השיר הזה כשהדמעות
:ר חונקות את גרוני. בקושי מנעתי מעצמי
פרוץ בבכי. כשגמרתי, ירדתי למקומי בלי
דעת מה נעשה אתי. הייתי המומה. לא יכולתי
עצור בעצמי והפלטתי את המילים. כשאמרו
י, אחר כך, שהמיקרופון קלט את זה, נדהמתי.
ז כאב לי נורא. חשבתי שבגללי עוד עלולים
זדש את המילחמה•
״הייתי אמנם נרגשת, אבל לא היה לי מושג
אתרגש עד כדי כך. בסך־הכול לא רציתי
יחשבו שבאתי ארצה אחרי עשר שנים לשיר
תם ערב בא, אלא כדי לשיר שירים של
•ום. אחרי מה שקרה במשפחה שלי היה לי
ירך, עוד יותר מקודם, לשתף אחרים בחווייה
*ישית הכואבת שלי ושהאנשים כאן יידעו
איכפת לי. רציתי לדבר אליהם באופן ישיר,
זסביר. להגיד לכולם שזהו הבית שלי, והעם
לי, ושזה כואב לי. כשהגעתי לשורות האחרונות
ל השיר,
״אני שואל את אלוהים /אני שואל את
לוחיס /אני כורע /היום /אני אולי

נרגש /אני אוהב פתאום לחיות /אני
אוהב פתאום לחיות /אתה שומע /היום
/לא יכולתי יותר לשלוט בעצמי,
וזה יצא לי.
״אחרי התוכנית אף אחד לא דיבר אתי,
אפילו בני־מישפחתי היו המומים. אבל
למדות זה היו אנשים רבים שצילצלו ל הגיד
לי ״כל הכבוד,״ ו״בחיי שאת גזעית.״
״באתי לארץ להופיע בפני חיילים, בשדה
ובבתי־חולים. אני מתכוננת להמשיך
בזה. היום, כשאני מופיעה בפניהם,
יש כאלה שמבקשים ממני לשיר את השיר
חזה וגם לחזור בסוף על מה שצעקתי
בשידור. הם אומרים לי :״עליזה,
פה את יכולה. כאן מותר לך.״
׳׳,/אני״חושבת שכל אדם שמישהו ממכריו
נפל, הרגיש לפחות פעם אחת את
אותם הדברים שאני אמרתי בקול. אבל
אני לא שונאת את הערבים. אני רק לא
מאמינה להם. חבל שאנחנו לא חיים בשלום,
אבל אני לא מאמינה להם. בשבי
עליזה
מאשי אצל פצועי צה״ל, דנני השידור
— 1. 17

במדינה
(המשך מעמוד )14
ילא משו ידו גם ממאבקים מדיניים. בראיון
מיוחד לניחוויק בראשית השנה, ניסה
להכתיר את עצמו כמנהיג מהגה היונים
בישראל, בהתוותו תוכנית־שלום משלו.
עיון ׳מדוקדק בתוכנית גילה, כי בן־אהרון,
כאקטיביסט מסורתי של אחדוודהעבודה,
אימץ למעשה את תוכנית־אלון, בהטיפו
לנסיגה חד־צדדית, ללא הסדר שלום, אל
גבוליות סיפוח נרחבים. תוך כדי ׳כך גם
אימץ לעצמו, את הטיעון של משה דיין,
כאילו ״כבר קיים שלום למעשה,״ ואין
עוד צורך להתחשב בערבים.
הסיבה האמיתית להתפטרותו של המז כיר
המודח, השבוע, היתה אי־יכולחו של
המערך להשתמש בשירותיו הטובים סבלי
להתגבר לשם כך על המריבה האישית
בינו לבין גולדה מאיר, פינחס ספיר ויש ראל
גלילי. בלי בן־אהרון היה המערך
נוחל מפלה ניצחת בבחירות להסתדרות.
עשרות אלפי מצביעים העדיפו לתת קולם
לרשימת המערך כדי שבן־אהרון ימשיך
להזעיק ולצעוק בשמם .״אולי זה יועיל,״
אסרו המצביעים, שתמכו ברשימות או־פוזיציוניות,
והצביעו עבור המערך. במקום
להפסיד ־ 47 היה המערך מפסיד ס/״סז
ויותר לולא המיר,מה הגדולה של הצבת
יצחק בך אהרון כמועמד לכהונת מזכיר
ההסתדרות. הבא.
לבן־אהרון יש תוכניות רבות, כולן ב-
מיסגרת המערך. הוא רואה עצמו כראש
ממשלה מיועד, והתפטרותו היא בבחינת
נסיגה לצורך התקפה רבתי. אך גם במאבקו
בתוך המעדך, ימשיך בן־אהרון לשרת
למעשה בבחירות הקרובות את ראשי המערך,
בדיוק כפי שעשה בבחירות להסתדרות.
אנשים שיפלו להצביע בעד דשי־מות־שלום,
אחרי זעזוע יום־הכיפורים׳
ימשיכו בגללו להצביע בעד המערך. המאבק
״היוני,״ שהוא ינהל עכשיו, ימשיך
לזרות חול בעיני אלפים רבים של אזרחים.
התירוץ :״גם במערך ישנם לוחמי־שלום
כמו בן־אהרוז ואליאב.״
קשה להאמין שיצחק בן־אהרון אינו
מבין מה שהוא עושה, ואת מטרותיו של
מי הוא משרת. אך כמו רבים אחרים
ש״צו התנועה״ מנע מהם מלהסיק את
המסקנות הסופיות, ממשיך יצחק בן־אה־רון
בדרך שתוביל אותו להדחה הסופית
ולהוצאחו לחלוטין ״מסידור העבודה״ של
המפלגה.
להסתדרות עצמה היה יצחק בן־אהרון,
ללא ספק, המזכ״ל האחרון. מי שיבוא
לשבת עכשיו על כסאו (״העכברים יעלו
על כסאי,״ ניבא בן־אהרון עצמו ברגע של
אמת לפ!י~ המילחסה) יהיה שליחו הנאמן
וצירו המוסמך של פינחס ספיר. התפטרותו
של בן־אהרון איפשרה לו ולגוש ה-
,מפא״יי לכבוש מחדש את המישלט ברחוב
ארלזורוב.

כלי־נשק נוספים המבוססים על דלק המעורב
באויר מתפוצץ.
השלומיאליס. הרעיון להשתמש בתערובת
של חמצן נוזלי ודלק כחומר־נפץ
אינו חדש, כפי שהוצג השבוע. עוד בחודש
מרץ ,1948 לפני הקמת המדינה, הציע
זרחין לדוד בן־גוריון, אז יו״ר הנהלת הסוכנות
היהודית, לייצר בארץ חומר־נפץ
מסוג זה.
בתזכיר מפורט ששיגר לביג׳י, הציע
אז זרחין ליצור את חומר-הנפץ ״אקסי-
ליקוויט״ .כתב אז זרחין: החומר הגולמי
בשביל חומר־נפץ זה הוא חמצן נוזלי ואבק
של מיני דלק. כוח הנפץ של ״אקסי־ליקוויט״
עולה על כוחו של הדינאמיט.
בברית־המועצות הוא יותר נפוץ מכל חומ רי
הנפץ האחרים, ובו משתמשים ברוב
מחצבי המיכרות, התעלות ובנייני האדמה.
ויפה מאוד הינהו בשביל מעשי החב־לנות
השונים, הצריכים בשביל הצבא.״
כאשר החלו בישראל לגלות השבוע
התעניינות בחומר־נפץ זה, אמר זרחין:
״השלומיאלים שלנו אינם יודעים כנראה
כי הקטיושות הסובייטיות מופעלות בחומר-
נפץ זה שעוצמתו גדולה פי שלוש וארבע
מכל חומר־נפץ רגיל אחר.״
דלק מכיטומץ. הצעה אחרת של
אלכסנדר זרחין שנתקלה ביחס של ביטול
והסתייגות היתד, ייצור דלק מביטומינים.
במשך שנים ארוכות הפציץ זרחין את
הממשלה וועדות הכנסת בתזכירים בהם
ביקש לנסות את שיטות הפקת הדלק מבי־טומינים
.״ברשות מדינת ישראל נמצאים
מקורות דלק עצומים וחובה עלינו לפתחם
ביעילות המקסימלית,״ טען זרחין בתז־כיריו.
הביטומין הוא שם כולל לתערובת
של פחימנים שונים הנמצאים במירבצים
המצויים בשפע במקומות רבים בארץ.
הפקת דלק מביטומין אינה המצאה בל עדית
של זרחין. היא מקובלת במדינות
שונות, גם כאלה העשירות בדלק. עוד
ב־ 1955 הפיקה חברה פרטית בארצות־הברית
אלף טון דלק ליום מביטומין. אבל
זרחין עיבד שיטה מיוחדת להפקת דלק
ממרבצי הביטומין בארץ, המרוכזים בעיקר
בקירבת ים המלח, ואף רשם עליה
פטנט ישראלי.
טען זרחין בתזכיריו :״בעיבוד מחצב
עם תכולת ביטומין של ־ 10—127 ובתפוקה
מדע מחדד הדדק
אל רשימת המחדלים של ממשלת־ישראל
ומערכת הביטחון ניתן להוסיף עוד מחדל
חמור אחד: יחם הביטול וההסתייגות מ המצאותיו
של הממציא אלכסנדר זרחין.
זרחין, יליד ברית־המועצות, בעל השיטה
להתפלת מי־ים הנקראת על שמו, הוא
אחד מאנשי המדע המקוריים ביותר של
מדינת ישראל. מיום הקמתה של המדינה
הציף את מוסדותיה בהמצאות מקוריות
שונות, המבוססות על נסיונות ומחקר
חיים. סיפור מאבקו עד לאימוץ שיטת
התפלת מי־הים שלו, היה בזמנו אחד
הסיפורים המזעזעים של התנכרות השל טונות
להישגיו של האינג׳ינר טכנולוג
שומר־המיצוות. למרבה הצער לא זכו הצעות
אחרות של זרחין אפילו ביחס זה.
השבוע נזכרו בזרחין מחדש. היה זה
אחרי שפורסם ברבים כי כל שלוש הזרועות
הלוחמות של צבא ארצות־הברית,
משתפות פעולה בפיתוח נשק חדש: דלק
מעורב באויר בעל כושר פיצוצי גבוה
ביותר. הידיעות מסרו כי ניסויים בדלק
מתפוצץ הוכיחו כי עוצמתו עזה פי כמה
מכל חומר־נפץ מקובל אחר, להוציא נשק
גרעיני. על סמך ניסויים אלה בהכנתם של

ממציא זרחין
וכל הגבעות תתמוגגנה
של 100 אלף טון לשנה, יגיע המחיר העצמי
של דלק ל־ 12 דולר לטון ...כל עוד
נדרש לנו דלק למטרות אינגרטיות, חובה
עלינו לנצל את הביטומין (הניתן גם
לשימושים אחרים) להפקת דלק כמו בנזין,
סולר וגז תבערה.״
איש לא התייחס ברצינות לרעיונותיו
ותוכניותיו של זרחין. רק עתה, נוכח
משבר האנרגיה הפוקד את העולם, כש מדינות
רבות מחפשות אחרי מקורות דלק
חדשים, הוגברה ההתעניינות ברחבי העולם
בהפקת דלק מביטומינים, המצויים בשפע
במדינות רבות. הגברת הפקת הדלק
מביטומין עלולה לבטל בעתיד את תלותם
של מדינות רבות בנפט הערבי.
כשצל משבר הדלק מאיים גם על יש ראל,
יש סיכוי שהפעם יתיחסו ביתר
רצינות להצעותיו של זרחין בתחום זה.

** אז ימי מאמה הארי הלהיבו מרג־לות
יפהפיות את דמיונם של שוחרי
סיפורי המתח והריגול. השבוע נחשפה מה דורה
ישראלית נוספת של מאטד, הארי,
כאשר נודע על מעצרה ומישפטה של נערת
הזוהר הערביה סוהיר האני, שהורשעה
כסוכנת המודיעין־הסורי בישראל.
״הם קוראים אחרי יא עיני, יא רוחי,
ומעירים כל מיני הערות,״ סיפרה סוהיר
כאשר נתפרסמה כדוגמנית המוסלמית ה ראשונה
בישראל, וילידת המקום הראשונה
הלובשת שורטס בעכו — ״אבל באמת, אני
בכלל לא נמשכת אחריהם. אני מחזיקה את
הראש למעלה, וממשיכה ללכת, כאילו
שלא שמעתי דבר. כי אצלי זה ככה, מיל דות:
הגאווה זה הכי חשוב.״
והיה לד — ,מילדות — במה להתגאות.
סוהיר, בתו הבכורה, יש לה עוד שני אחים
ואחות צעירים ממנה, הלומדים בתיכון,
של בעל אדמות אמיד מעכו, היתד, שייכת
תמיד לעילית החברתית של עכו ה ערבית.
״אבי
לא עובד,״ הבהירה בהכרת ערכה,
המבוססת על סולם הערכים המקומי ,״יש
לו אדמות, והוא מחכיר אותן.״

מ סו ר תיי ם,
אבל מודרניים
ך* ניגוד לתפיסה המסורתית בכל ה־
4נוגע לריבוד חברתי-כלכלי, נחשבת
משפחת איברהים לאחת המודרניות בעכו.
האם, המגלה שמץ מרגליה וידיה — וכמובן
את פניה — בבגדים מודרניים, הל בישה
תמיד את בתה הבכורה ״כמו
יהודיה.״ אביה דאג ללימודיה העל־יסו־דיים
בבית-הספר טרה־סנטה הנוצרי, שבו
קיבלה סוחיר תעודת בגרות.
דודתה — שאצלה התגוררה סוהיר מאז

היותה בת — 16 העמידה לרשותה חדר
ענק, מלא בציורי־פרסקו על התיקרה ועל
הקירות — הנחשב למפואר ביותר בעכו
העתיקה :״תמיד היה לי כל מה שרציתי,״
סיפרה.
וכאשר רצתה, לפני שלוש שנים להירשם
לבית־הספר לדוגמנות של מועדון
לאשה — קיבלה, כמו תמיד, את מלוא
התמיכה. גם הכספית .״זה עלה לנו, יחד
עם המלתחה, והנסיעות לתל־אביב — יותר
מ־ 2000ל״י,״ אומרת דודתה הדוברת ערבית
ואנגלית .״אבל סוהיר רצתה — אז
נתנו לה. לא איכפת לנו הכסף. איכפת
לנו מה שמדברים. תמיד דיברו על סוהיר.
היא בחורה יפה מאוד. והיא מתלבשת
אחרת מכל החברות שלה. אבל עכשיו —
עם המכנסיים הקצרים האלה, ועם הדוגמ נות
— מדברים עליה יותר מדי. אני סותמת
לי את האוזניים חזק חזק, בשביל
לא לשמוע מה שמדברים עליה השכנים
והמכרים.״
לסוהיר לא היה איכפת. בת הטובים ה עדינה
והמפונקת ידעה בדיוק מה שהיא
רוצה — ועשתה זאת :״יכול להיות שאני
אמשיך ללמוד, בירושלים או באמריקה,
כמו שהורי רוצים. אבל בינתיים אני
מקווה מאוד שאצליח בתור דוגמנית.
ברור שזה חשוב מאוד איך מתחילים.
כשרואים דוגמנית מפורסמת — כמו קא-
רין, למשל, שהיתר, המורה שלי — זה
נראה יפה מאוד. אבל אני לא יודעת איך
היא התחילה. לי — זה חשוב מאוד להת חיל
בדרך הנכונה.״
מה שדיברו עליה ברחוב הערבי — היה
חשוב לא פחות .״שידברו,״ אמרה .״הם
לא רגילים לראות בחורה שהולכת לים
בחלוק־מגבת, ולובשת ביקיני. אני חו שבת
שאני הערביה היחידה בעכו, ואולי
גם לא רק בעכו, שלובשת שורטס. ברור
שדברים כאלה מעוררים דיבורים. בחת־

היא היתה הדוגמנית העו־ביה הראשונה
בארץ־אחת המועמדות הערביות
הראשונות נתתוות( -31 ונשיו
הודתה בריגול לטובת סוריה
חלה, כשרציתי לקנות שורטס, הורי התנגדו•
ישבתי ודיברתי איתם, והצלחתי ל שכנע
אותם שזה בסדר. בסוף הם הסכימו,
אבל אמי אמרה: תלבשי את השורטס
רק כשאת בחיפה. כאן, בעיר
העתיקה, זה יותר מדי. את תהיי היחידה.״

מיעלד! רחצה
בחוף הכרמל
ך* והיר אמרה אז לאמה, לדבריה:
^ ״להיפך. אם אלבש את השורטס רק
בחיפה, יחשבו שאני עושה דברים בלי
ידיעתכם. זה יוריד מן הכבוד שלי, ויוריד
מן הכבוד שלכם. יותר טוב שאצא עם
זה מן הבית, שאף אחד לא יוכל להגיד
שאני עושה דברים בלי ידיעתכם.״
גם שאר הדברים שסוהיר עשתה —
כמו בילויים בחיפה ,״אבל רק במקומות
טובים, שלא כל אחד מן הרחוב בא אליהם,״
או רחצה בחוף הכרמל עם החברות
היהודיות מהבנק שבו היא עובדת, או

לא רואה אותן. אותי זה מצחיק. אני נוסעת
עד לחוף הכרמל, כדי להיות איפה
שיש חברה נחמדה. מתהילים איתי שם
הרבה. אני פשוט מתחמקת בעדינות. אבל
אם מישהו, שיתחיל איתי ככה בים, ימצא
חן בעיני — אני אדבר איתו, ואשמח
להיפגש איתו.
״אבל עד היום — זה עוד לא קרה.״

הא שליות
התנפצו
* ה היה ל פני כשלוש שנים. סוהיר,
1בת־עכו הרומנטית, בעלת הנימוסים
האירופיים והמארחת המעולה, עברה את
משבר השורטס לאחר מריבה עזה עם
הוריה — אך השיגה את שלה. אולם,
תשוקתה להדהים, למשוך תשומת־לב בכל
מחיר ולהגיע אל הזוהר המיוחל לא ידעה
גבולות.
בשנת 1971 נתפרסמה בהעולם הזה

סגנית שניה

של ״נסיכת היס התיכון״ — סוהיר (שלישית מימין) בתחרות
שנערכה בעכו, לפני שנתיים. צעירי עכו הערביים
ראו בעין רעה את לבושה החופשי של סוהיר, שהיתה מתהלכת בעיר העתיקה בשורטס.
בפגישתה השלישית עם הסוכן הסורי
הסכימה סוהיר, שכבר ראתה עצמה כ־מאטה
הארי מיסתורית וזוהרת, להתגייס
כסוכנת לשירות־הריגול הסורי ולספק לו
מידע על מצבם של הערבים בישראל ועל
יחסם של השלטונות אליהם, וכל מד, ש תצליח
לגלות בנוסף לכך. הסוכן העניק
לה כינוי־צופן :״ז׳ניבר,״ והיא אמנם שלחה
מספר מכתבים אל מספר תיבת־הדואר
שהשאיר־ בידה.
סוהיר האני, הדוגמנית הערביה התמימה
ובעלת־ד,הזיות, הורשעה באשמות
שיוחסו לה. דינה טרם נגזר. ההגנה ביקשה
לדחות את מתן גזר־הדין עד לאחו: המ צאת
ראיות על מצב בריאותה.

המותח

סוהיר בביקיני, הנועז ביותר בעכו באותם
הימים. כעבור שנה בשעת ביקור בקפריסין,
באה סוהיר במגע עם סוכן־ריגול סורי בשגרירות הלבנונית
משחק בבאולינג, ואפילו פגישות עם מכרים
יחודים — כל אלד, נעשים בידיעתם
המלאה של ההורים.
״הורי מאוד מרוצים ממני,״ אמרה סו-
היר .״הם יודעים שתמיד אגלה להם כל
דבר שקורה לי, אפילו אם הוא יהיה
הכי גרוע. אני שונאת לשקר. אם יש בינינו
חילוקי דעות — אנחנו מתווכחים. או
שאני מצליחה לשכנע אותם, או שהם
מצליחים לשכנע אותי. אבל אף פעם
אנחנו לא רבים.״
סוהיר הודתה שבין הערבים קשה לד,
למצוא חברים או חברות. שתי החברות
הערביות היחידות שלה — למדו באוניברסיטה
.״עם האחרות — אני לא מסתדרת.
יש להן מנטליות אחרת לגמרי,״
אמרה. הנערות הישראליות — בבנק ובקורס
לדוגמנות — מצאו חן בעיניה יותר.
״אני מרגישה יותר נוח בחברתן.״
״ומה יקרה אם תרגיש יותר בנוח בחב רתו
של צעיר יהודי?״ נשאלה לפני שנתיים.
״הרבה
מתחילים איתי,״ השיבה הדוגמ נית
מעיר המיטגדים .״על חוף הים למשל:
החברות הערביות שלי לובשות
בגד־ים סגור, ומתרחצות במקום שאף אחד

בניקוסיה. בשיחות פרטיות גילתה עוד לפני כן שהיא מעריצה
מרגלים, ושריגול הוא מיקצוע רומנטי. אולם ערביי עכו חשבו
שהיא הולכת ב״דרכי היהודים״ ,ידעו שיש לה ידידים יהודיים.

כתבה, שבד, הוצגה לראשונה כדוגמנית
ד,ערביה הראשונה בישראל. תצלומיו, של
הדוגמנית חטובת־הגוף ובעלת רעמת השיער
הבלונדי היו חצופים מדי לטעמם
של בני־עמה. הגליונות בהם נתפרסמו
תצלומיה נחטפו והועברו מיד ליד בעכו.
אלמונים רכשו כמות גדולה של עיתונים,
גזרו את תמונותיה מתוכם ודאגו להד־ביקן
על קירות הבתים בעכו העתיקה ועל
קירות ביתה של סוהיר. אחרים הרחיקו
לכת עוד יותר ושלחו אליה ואל הוריה
מכתבי איום ברצח.
לגבי המוסלמים בישראל היתד, סוהיר
תופעה יוצאת־דופן שיש לעקרה מן השורש.
אפילו הצעירים המוסלמים, שהתחנכו
ברוח המתירנות הישראלית, הגיבו
בזעם על העזתה.
ההדים שהיו להשתתפותה של סוהיר ב-
תחרות־היופי האפילו על כל מה שקדם
לה. אז הסתבר גם שסוהיר האני התמימה
והרומנטית, כביכול, שהציגה עצמה לצורך
ההשתתפות בתחרות כסוהיר איברהים,
אינה אלא גרושתו הטריד, של גבר מוסלמי
בשם סמיר איברהים.
אולם, ההדים והגילויים השונים לא הרתיעו
אותה. סוהיר הציגה את מועמדותה
לתחרות דלכת־המים ונבחרה כאחת המועמדות
הסופיות. בעיקבות התחרות פרצה

מחדש ובכל עוז המריבה הישנה בינה לבין
הוריה.
אלא שדרכה של סוהיר אל הזוהר השתבשה
באיזה מקום והובילה אותה לכיוון
שונה לחלוטין. סוהיר, שביקשה תמיד
להיות יוצאת־דופן ושגתה בדמיונות רומנטיים
וורודים, נעצרה לא מכבר על־ידי
משטרת ישראל והואשמה במסירת ידיעות
לאוייב ובקיום מגע עם סוכן־זר, איש
המודיעין הסורי.
הפירסום הרב לו זכו חמודותיה והצ-
הרותיה של סוהיר מסבירים אולי, מדוע
נבחרה דווקא בת־טובים העכואית כמטרה
לפנייתם של שירותי הריגול הסוריים.
בחקירתה במשטרה הודתה סוהיר בת
ד ,21-,שאשליותיה התנפצו אל סלע המציאות
המרה, וכי לפני למעלה משנה
נפגשה עם איש השגרירות הסורית בקפריסין
בבית השגרירות הלבנונית בניקד
סיה. למחרת היום שבה ונפגשה אתו,
הפעם בשגרירות הסורית, ונענתה להצעתו
לחזור לישראל ולבצע פעולות חבלה.
כן, הודתה סוהיר, כי סיפרה לסוכנים נוספים
את כל הידוע לה על מצב הערבים
בישראל ובגדה וטענה שאין להם חופש
ביטוי. היא זכרה גם לספר לחוקריה כי
התבטאויותיה ביחס לישראלים היו חריפות
ביותר.

בירכת הש״ו !?,ן

התקשורת, השייך הדרוזי ג׳אבר אל־מועדי1 ,
לוחץ את ידי סוהיר עס היבחרה. גם מרדכי 1
סורקיס, שנכח במקום, בירכה בלבביות1 .

אריק שרון מוהיר את חייל:!,
״אל תפיל! את הממ שלה!״
1עשרה מווגרי ממשלת־ישראל
ערכו בסוף השבוע שעבר
ביקור אצל כוחות צה״ל
בגדה המערבית של תעלודסו-
אץ. ביו השאר סיירו גם על
הגשרים שהקים צד,״ל מעל התעלה,
שם הסביר להם האלוף
אריאל (״אריק״) שרון, את
שלבי הקמת ראש־הגשר על
התעלה, כשהשרים עצמם עומדים
על הגשר. תוך כדי כך
עברה במקום קבוצת חיילים,
שהצטופפה סביב השרים. אחד
החיילים נדחף אל שר־הסעד
מיכאל חזני וכימעט הפיל
אותו למים. הזהיר אריק את
החיילים :״תזהרו ! תזהרו !
אתם עוד תפילו את הממשלה !״
8כאשר עלו שרי הממש לה
אל המסוק שהביא אותם
למקום, שוב התקבצה מסביבם
קבוצת חיילים. אולם הם ה ת־

אגשים

ממה שרציתי. ודווקא אני מתח תי
כל הזמן ביקורת על השחצנות
של כמה עיתונאים ! ״
׳ 8תקלה מסוג אחר אירעה
לטלוויזיה בעת שידור כתבה
של הכתב חיים גיל. גיל הכין
כתבה על יחידת שיריון של
צה״ל בגדה המערבית של תע־לודסואץ.
תוך כדי ראיון חיילי
היחידה הופיעה במקום קבוצת
בנות השייכת ליחידה. ה־חיילנ
8טיפסו אל הטנקים והתחבקו
עם החיילים אותם לא
ראו זמן רב. לפתע העיר מישהו
מהצד. :״חברה, כאן זה טנק,
לא בית זונות!״ איך העבירו
מנהלי הטלוויזיה קטע זד, לשידור?
מסתבר שלאנשי הטלוויזיה
והרדיו יש שיטה להעביר
קטעים שהם חוששים ש ימחקו
להם. בשעה שהם מוסרים
את החומר שלהם לביקד

ג״נה
לולוברגיידה
] 1ן |״ן כבר מתכוננת לאפשרות של

1 1 1 11 1\ / 1י י * הסכם שלום עם מדינות ערב.
הזמרת החיפאית, בת למשפחה יוצאת מרוקו, טוענת כי היא האשת
שלנו אצל הערבים. היא יודעת בדיוק באילו מועדונים היא רוצה
להופיע בסיבוב ההופעות שלה בדמשק — ביירות — וקהיר. לפני מספר
שנים הופיעה מאיה קזביאנקה, במדינות ערב כשהיא מצויירת בדרכון
צרפתי. בתמונה היא נראית מצולמת בביירות אחרי הופעה במועדון
מקומי בחברת שחקן לבנוני (מימין) וג׳ורג׳ חילוואי, בן אחיו של
ראש ממשלת לבנון דאז. מאיה, ששהתה בחו״ל בעת שפרצה המילחמה
חזרה לארץ להצטרף אל האמניס המתנדבים להופעות בפני חיילים.
להבו יותר למראה האלוף שרון
מאשר למראה שרי הממשלה.
את התלהבותם הביעו בצעקות
קצובות :״א— ריק! א^ריק!״
אמר להם האלוף :״חברה, תפסיקו
להתלהב. עוד יזרקו אותי
מהצבא בגללכם.״
! 8אחד האנשים שנדפקו
במילחמה היה איש הטלוויזיה
דן שילון. בימים הראשונים
ריאיין טייס מצרי שבוי, וגישתו
השחצנית כלפי השבוי המיסכן
עוררה זעם אפילו אצל קנאים
ולאומניים. אפריים קישון
כתב מאמר שלם נגדו, קבע ש בגלל
אנשים כמוהו קרו האסונות
לישראל. השבוע גילה שילון
בחוג פרטי מה קרה, ב.עצם:
לפני הראיון התנהל ויכוח
סוער בין הטייס המצרי
וטייס ישראלי, ובו התבטא המצרי
בשחצנות בלתי־נסבלת,
למרות שנסתבר שהיה פחדן
בקרב. כשפתח שילון בראיון,
חזר על פרטי אותו ויכוח, אולם
חלקים מהותיים ממנו נמחקו
על־ידי העורכים, מפני ש היה
בהם כדי לגלות פרטים
צבאיים .״נדפקתי,״ מודה שילון
.״יצא משהו לגמרי שונה

כוכבת הקולנוע האיטלקית,
זנחה לאחרונה את הופעתה
לפני המצלמות כדי להתייצב
מאחוריהן. לאחרונה מכרה ג׳י־נה
סידרה של צילומים שצילמה
במצלמתה הפרטית ברחובות
רומא. אלה,הס צילומים
אמנותיים המעידים כי ג׳ינה
נחונה בעין רגישה. בתמונה
העליונה נראית ג׳ינה כשהיא
חבושה בפיאה נוכרית שנועדה

להסתיר את זהותה כדי שתוכל
לצלם ללא הטרדה בחוצות רומא.
בתמונה הקטנה נראית
ג׳ינה עם מצלמתה, ללא איפור.

בפנים חמוצות ״כן.״ מייק ו־האמנים
לא הבינו את המתרחש.
לבסוף הסבירו להם :״מאחר
והיחידה סבלה אבידות רבות
איש אינו מחייך כאן.״ אז החליטו
האמנים כי עד שלא יסחטו
ממפקד היחידה ומהחיילים
חיוך הם לא יעזבו את המקום.
הם הצליחו לקיים את נידרם
רק אחרי שעתיים וחצי של
הופעה.
י הארי הרמן, מסריט
רשת הטלוויזיה הגרמנית ״א.
ר.ד.״ ,הרשת הגדולה ביותר
בגרמנית המערבית, היה צריך
לטוס ליון בתחילת השבוע, בעקבות
המהומות באתונה. חרמן,
בעל האזרחות הישראלית,
מחזית גם בדרכון נורבגי. משיקולים
לאומיים, החליט להשתמש
בצאתו משדה־התעופה
לוד, בדרכונו הישראלי. הדבר
עלה לו ביוקר. שוטרי בית-
הנתיבות עיכבו את יציאתו למ רות
שהיו בידו אישורים מתאימים
מצה״ל. כשהתברר להם
שהכל בסדר, המריא כבר מטוסו
של הרמן. הוא היה נאלץ
לדחות את נסיעתו ביום. להבא,
החליט הרמן, הוא ישתמש
בדרכונו הזר בלבד.
ירושלמים רבים נראו
השבוע כשהם מגולחי־ראש.
את התופעה הסביר כדורגלן
בית״ר ירושלים, ארצי כן
יעקב, שייצג השבת את קבוצתו
במשחקי הגביע כשגם הוא
מגולח ראש. אמר ארצי :״זה
לאות הזדהות עם השבויים של נו
במצריים שגילחו להם את
השערות.״
8את הבדיחה האחרונה על
המילחמה מספר ראובן צדיק:
״חיילי צה״ל תפסו בזמן ה-
מילחמה חייל עיראקי פצוע. הביאו
אותו לבית־חולים ושם
רצו להלביש לו בפיג׳מה. אבל
החייל התנגד ואמר, :לא, תודה!
אני לא מתכוון לצאת הערב

! 8המנחה שמואל שי טען
השבוע כי נודע לו ממקורות
מוסמכים שהוחלט לדחות את
יום־כיפור עד חודש ינואר.
הסיבה, לדברי שי ,״עד אז במילא
לא יהיה מה לאכול.״

רת הם נוהגים להשתעל כש מגיע
קטע שאין הם רוצים
שימחקו. כך קורה שהמפקחים
אינם שומעים בעת הביקורת
את מה שהיו מוחקים לוא האזינו
בשקט.

:האלוף אפרים בך־אר

צי, שנרתם לפעילות התרמה
במיסגרת מילווה המילחמה מרצון,
רואיין השבוע בתוכנית
יום השישי הקצר בגלי צה״ל.
בין השאר, שאל אותו המראיין
דידי מכוסי :״מה דעתך על
שיח האלופים הנערך לאחרונה?״
השיב בן־ארצי :״הם
מדברים יותר מדי ולכן מוטב
שגם אני אשתוק.״
מייל, פנחסי מנהל
שרות שלום באל־על, ירד בתקופת
המילחמה לדרום כ-
קצין־חינוך המלווה אמנים. הוא
ליוה את גדי יגיל, אילי

גורליצקי, ואגדה ם מור.
בסיורם הגיעו לבסיס של אחת
הסיירות. כששאל מייק את מפ קד
הסיירת אם הוא רוצה בהופעתם
השיב חמור סבר ״כן.״
עבר מייק לסגנו של המפקד ושאל
אף אותו. גם הוא השיב

הרב שומה גוון

דואג לתודעה היהודית של חיילי צה״ל בגדה המערבית של תעלת
סואץ. מאחר שאין בידו לספק ספר תפילות לכל חייל, הדפיס
הרב תפילות מקוצרות על דפי נייר, אותם מחלקים לחיילים. מובן שהרב גורן לא שכח להדפיס גם את תמונתו
(במדים) על גבי דפי התפילה. בתמונה נראית קבוצת חיילים המתפללת ליד התעלה, כשבידיהם תמונת הרב.
העולם הזה 1890

א תרצו -אין 11 הג ד ה (המערבית)

במוצב הגוויוח

החייל האלמת

מתנופף על מוצב קדמי בגדה המערבית
מול איסמעיליה. מולו, במרחק כמה קילומטרים,
נראית מתנוססת מצבת החייל
האלמוני הניצבת בפרברי איסמעיליה, והמשמשת
נקודת־ציון בולטת בשטח. זוהי
מצבה שנבנתה לחיילים האלמונים של
הצבא הבריטי במילחמת העולם השניה.
שופרה כלל, זה ברור. כל מאות המוצבים
ונקודות־התצפית של המצרים, המאויישים
עתה על־ידי חיילינו, שורצים אין־ספור
פישפשים, פרעושים וכינים. במשך היום

עבודה ערבית

חייל בעמדה במוצב הגוויות משקיף על הגדה המזרחית
של תעלת־סואץ, שם יושבים חיילי הארמיה השניה
של הצבא המצרי בקו בר־לב. העמדות, עשויות שקי החול, נבנו על ידי המצרים
בקו שהם הקימו מול הגדה המזרחית כשזו היתה עוד מוחזקת בידי כוחות צה״ל.
ץ ץ די יום, לפני עלות השחר, פוסקות
() לפתע סופות־החול המידבריות. החיילים,
הניצבים בעמדות״ למודי־ניסיון.
הם כורכים ממחטות סביב אפיהם. אותה
שעה מתחילה לאפוף את השטח צחנה נוראה.
באין רות נושבת נתלית הצחנה
מעל המוצב. זוהי צחנת גוויותיהם של
החיילים המצריים.
אנו תופסים עמדות ב״מוצב הגוויות״
באפריקה. למרגלות המוצב — תחילתו של
שטח ההפקר. במרחק כמה קילומטרים
משם, ב״מצבת החייל האלמוני״ בואכה
איסמעיליה, מתחפרים החיילים המצריים.
במרחק 200 מטרים צפונית מאיתנו, זורמים
ימי תעלת סואץ שמעברה האחר, בקו
בר־לב, אלפי חיילים מצריים.
מוצבים במיתחם
אנו,
ענק שניבנה בהתאם לכל כללי הדוקטרינה
הרוסית. רק העבודה היא ערבית ועבודה
זו עלתה בחייהם של עשרות רבות
של חיילים מצריים. כאשר ספג המוצב
הפגזה כבדה, קודם ההסתערות, קרסו הבונקרים
על יושביהם וקברום חיים. לא
נעים ׳לדעת שאתה יושב במוצב שהוא

ללינת לילה, ובבוקר הוא מגלה גווייה
מתבוננת בו. במשך הלילה נשא הרוח את
החול הדקיק שכיסה עליה.
מולנו, בשטח ההפקר, מספר גוויות חיילים
מצריים. להקות כלבים רעבים מהכפר
הסמוך הנטוש נוגסות בגוויות. לא הרחק
מאיתנו תצפיות אנשי האוייב. הם מצויירים
במישקפות ובטלסקופים. לבטח גילו
את גוויות חבריהם. אנו איננו מסוגלים
להבין מדוע אין המצרים מבקשים התערבות
חיילי האו״ם כדי לפנות את הגוויות
מהשטח ולהביאן לקבורה צבאית. איש
לא היה מונע מהם זאת.
ן* ו קד. ע ם תום הכוננות, מתחיל ה־
^ טיפול הרפואי האישי. ייתכן שרמת
הלחימה של החייל המצרי שופרה במיל־חמה
האחרונה, אך הרמה התברואתית לא

עוד חייל האלמוני

חיילי יחידת צה״ל היושבים במוצב הגוויות
מובילים לקבורה גופה של חייל מצרי שהושארה
בשטח. כל גופה נקברת כשמעליה מוצב סימון שיאפשר אחר־כך לזהות את
הגוויה לפי הסימנים האישיים, אם נמצאו אצלה כאלה. מוצב הגוויות נמצא בחלק
הקדמי של גבעה ששימשה בית־קברות זמני לחיילי הצבא המצרי בגיזרה זו.

מאת

מימיו 1אב יפת
בעצם בית־קברות. אבל אין ברירה. זוהי
גבעה השולטת על כל השטח.
ביוזמתנו, אנו עורכים קבורה צבאית
לכל הגוויות שאנו מגלים. בשטח המוצב
מצוי בית־קברות צבאי זמני ובו כ־240
קברים שניכרו בחיפזון ובו קברו המצרים
את מתיהם בימי הקרבות הראשונים,
קודם שחצה צה״ל את התעלה.
מדי יום אנו מגלים בשטח עוד ועוד
גוויות. זוהי עבודה מדכאת, כי כאשר
אנו מנסים למצוא סימן־זיהוי כלשהו של
הגווייה, כדי שניתן יהיה לזהותה בבוא
היום, מתגלים תצלומים משפחתיים, עם
נשים וילדים. חול המידבר הטובעני מכסה
על הכל. לא פעם פורש חייל שק־שינה

שמש באיסמעיליה

בין מישמות למישמות אפשר גם לחטוף
קצת שיזוף מול קרני השמש הלוהטת.
שעה שבארץ השתוללו סופות גשמים היה מזג האויר בגדה המערבית קייצי ונוח.

מלווים את החיילים ענני זבובים צמאי־דם
ובלילה מסתערים עליהם הפישפשים
והנינים. חיילים רבים עקוצים ומתגדדים
ללא הרף. כל גופם מכוסה פריחות אדומות.
למרות כל העצות הטובות אינך
יכול להימנע מגירוד הפצעים, ובעיקבות
הגירוד צצות מורסות מוגלתיות.
בתחילה עמדו קציני הרפואה של צה״ל
אובדי־עצות למול תופעה זו. ניסו תרופות
שונות, אך אלו לא הועילו. רק בשבוע
האחרון החלו לספק תרופות ש הקלו
במקצת על הסבל. אנו מתחממים
בשמש לאחר צינת הלילה העזה. נראה,
שעיקר המאמץ לאספקת ציוד חימום
מופנה לרמת הגולן. אולם כאן אין אנו
מצויירים כראוי לקראת קור הכלבים ש שורר
בלילה.
באחד הימים בשעת בוקר, נע המפקד
בסיור שיגרתי בין הפלוגות כאשר הבחין
לפתע בחוליית אוייב. הוא פתח באש.
ארבעה חיילים מצריים נמלטו, החמישי
נפגע ונהרג. היה זה קצין מודיעין, מפקד
הכוח. לידו נמצאו נישקו האישי ומפות
השטח, שעליהן מסומנים מוצבנו והכוח
(המשך בעמוד )22

במוצב חגוויוח

מ רי
העולם הזה -נוח חדש
לחברים

> 1ישרד התנועה

המגו״סיט
חברים ואוהדים בשרות 8ן ןיל
(סדיר׳ קבע, מילואים) מתבקשים
להודיע למזכירות הארצית (נר־גונבא
71׳ ת״א) את מיספרם האי שי
ומיספר הדואר הצבאי שלמם,

מישרד התנועה ימיה פתוח מעתה,
פרחוב פר־נופגא ,71ה*־
אביב, טלפונים י 88/ג*8ג, פשעות
09.00 —17.00 בימים א׳— ה /בשעות
09.00 —13.00 ביום ר.

חברים המשתחררים מה
ונכא, ומוכנים לפעילות הס
לשמירת
חקשר ולקבלת חומר
על דיוני חתצועה על
נושאי חמילחמח, חשלום והביטחון.

ברתית
ואחרת, מתבקשים להתקשר
למזכירות להקמת הקשר איתם,
ובינם לביו חברים אחרים במקו מות
השונים.

צל״ש -צעירי למען שלו
אנו מכינים פגישות להקמת אירגוני צל״ש בירושלים, ית״א, באר-שבע
ומקומות אחרים. התקשרו 283288/9אל שרונה, לתיאום הפגישות והאסיפות.

עצרת בתיאטרון הקאמרי
״בשוב לוחמים״
תתקיים בליל שבת ה־ ,30.11.73 בשעה 8.30 בערב, מטעם

לשלום ולתמורה סוציאליסטית, מיסודן של מק״י ושל תנועת ״תכלת־אדום״.
פרטים במודעות

חברי ״מוקד״ ואוהדיה— שילחו כתובתכם הצבאית
לת.ד 100 .ת״א, לקבלת חוברות והזמנות.

זה כ ל בן פשוט...
מה יותר קל מלהשתתף גחגרלת הלוגוו.
סמן 6מספרים בכל אחת
משמונה הטבלאות שבטופס.
עשה חישוב פשוט: פעולה בת שניות ספורות,
מביאה לך סיכויי השתתפות בזביח של מינימום
150,000ל״י בפרס הראשון, ואלפי לירות
ביתר הפרסים.
זח נל נד פשוט..

העו*טה

(המשך מעמוד )21
היושב נו. נראה שלמרות חפסקת־האש
עדיין מקרנים המצרים לדעת מה מתרחש
נשטח בו היו פעם מוצביחם.
לאחר ארוחת־הבוקד אזלו המים מה-
ג׳ריקגים שלנו. נאמר לנו, כי נקבל אספקת
מים חדשה תוך שעד .,אנו מנקים את
הנשק ומשפרים את העמדות. חום היום
מכביד. המים במימיות אוזלים. אנו עובדים
כרובוטים. אנו יודעים, כי עד הערב
לא תימצא לנו פינת צל וכי ענני הזבובים
יטרידו אותנו ללא־הרף. תחזית זו אמה
מעודדת כלל ועיקר. הכל מתנהל כאילו
כהילוך איטי.
רופא מבקר במוצב ופוסק, כי יש לפנות
את הקצין שלנו, שכולו נפוח מעקיצות.
הקצין מסרב לעזוב את המקום. שני חיילים
אחרים, שגופם מכוסה מורסות מוגל-
תיות, כתוצאה מעקיצות, רואים שהקצין
נשאר ומחליטים אף הם להישאר, למרות
שהרופא מבקש לפנותם מהמקום.
בינתיים שומעים נפצי ירי אנטי־אווירי.
אנו מבחינים באש נ.מ. כבדה ובירי טילים.
מטוס פאנטום חולף מעלינו, ב גובה
מועט ונפגע. הוא מתרסק בפרברי
איסמעיליה. שידורי ישראל מודיעים,
כי צוותו צנח. לאחר־מכן נודע,
ני הצוות אמנם נישבה.
השעות חולפות בעצלתיים. המים טרם
הגיעו. מנסים לספר בדיחות, להתרשם
׳מהנוף המרהיב או לשוחח בענייני פוליטיקה,
אבל זה לא הולך. אנו סועדים את
ארוחת הצהריים ללא מים. אין תיאבון.
חיילים אחדים מתאוננים על כאבי־ראש.
הם נראים מטושטשים. בשעה ארבע אחרי-
הצהריים מגיעים הג׳ריקנים עם המים.
אנו שותים לרווייה וממלאים את המימיות.
שעה קלה לאחר־מכן מתארגנים לסיור.
אנו מתחילים את הסיור למרגלות המוצב,
נעים כדי לסרוק מספר כפרים עלובים
נטושים. חושות־חימר צפופות, בחדרים
מחרשות־עץ פרימיטיוויות ולי ה עי-
זים ותרנגולות. דלות מנוונת. וכל זאת, על
רקע נוף ציורי מרהיב, תעלות־מים, עצי
דקלים וחלקות־אדימד, מעובדות. אנו פוגשים
ישני פלחים מבוהלים, היחידים שנותרו
באחד הכפרים. לאחר שהם מקבלים
מספד חפיסות סיגריות וסוכריות, הם נרגעים.
אנו מנסים לגלגל איתם שיחה, אך
הם כנראה מחליטים שמוטב להם להעמיד
פני מטומטמים גמורים שאינם מבינים או
יודעים דבר. מחליפים מספר בדיחות
בסיסיות וממשיכים הלאה.
אנו נתקלים בבניינים בהם שכנו מים־
קדות האיזור. המיפקדות זרועות נשק
חדיש, שחלקו עדיין מגורז. אנו תופסים
יוזמה ומחליטים לתגבר את מערך הנשק
שלנו במיספר מקלעים בינוניים מתוצרת
רוסית. אחדים מהחיילים מתחילים לחפש
מזכרות אישיות, ואילו אחדים מצטיידים
בקלשניקובים.
למרות שאנו מזוהמים כהוגן — מזה
שבוע לא שטפנו את גופינו — אין אנו
מתרחצים בתעלת המים, בפקודתו המפורשת
של הרופא.

ך* מוצב נמקים את הנשק ואת ה-
4׳מחסניות לקראת הלילה. אמנם, מדי
בוקר מודיעים בשידורי ישראל, ני ״לילה
שקט עבר על כוחותינו בתעלה,״ אד נראה
ששקט זה עניין יחסי. הצדדים אמנם אינם
תוקפים זה את זה, אבל חיילים עצבניים
ימשני הצדדים מרימים ללא־הרף •פצצות
תאורה וקורעים מדי־פעם את הדממה ברעם
מיקלעים כבד.
כולנו מקווים, כי הפסקת־האש תימשך,
אבל איש מאיתנו אינו רוצה לקחת
צ׳אנם. שומרים בעירנות. אין שוכחים אף
לרגע שהמצרים מצויים במרחק לא גדול
מאיתנו ומוסיפים להזרים לעברנו אנשים
וציוד.
בתשע בערב מתחילה לאפוף את הש טח
צינה עזה. מעיל־הרוח והמכנסיים הקיציים
אינם מספיקים לחימום הגוף. גם
השמיכות בהן אנו עוטפים עצמנו אינן
מועילות ביותר. איננו חדלים מלהתגדד,
ומקללים את כל העולם.
בתום משמרת השמירה מזנקים לתוך
שק־השינה. אסור לחלוץ את הנעליים.
מנסים להירדם. הכינים והפישפשים עושים
בנו שמות.
אפריקה יפה כשהיא מוצגת בסרטים.
אד אפריקה היא תופת כשמבלים בה בתוך
שקי־שינה, נושמים צחנת גוויות.

המשך סינווו שר

יגאל ד בי ב

ס״וס ״המזוהמים׳,
בערב שנת ,16/11 ,הלכתי לנקר
את חוריו של בנצי בנני״נרק.
מכוניתו, נ.ס.או. פריוץ בחולה,
עמדה לפני הבית, עטופה שק,
ועליו שפוך אפר. סיפרתי למיש־יפחתו
כיצד נהרג בנם. הם לא
ידעו כלום. איש לא ביקר אצקם.
מישפחה משכלת בן, ופרט להודעה
לקונית כי בנם נפטר, לא
טרחו למסור להם מתי ואיך קרה
הדבר. אותו הדבר קרה גם ב־מישפחתו
של מנחם.
מה לכל הרוחות עושים בל הקצינים
בתל־אביב ז האם קשה
לחייב מישהו לבקר נבל משפחת
נפגע!
אדוני הרמטב״ל ! אלה בנר לא
מחדלים של לפני יום־הביפורים !
חודש ימים מאז נפטר בנצי, ואיש
מצה״ל לא היה בבית הוריו !
זוהי חרפה !

במדבר: מכתב חטוף הביתה
יום ראשון ,14.10 ,אחרי-הצהריים,
לאחר קרב השיריון, בו השמידה חטיבת
השרמנים שלנו 42 טנקים ט־.62
אני נשלח להחזיר את אנשי התצפית
אחורה. על הכביש הולך חייל במדים קצת
משונים. עוצר לידו. הוא מרים שתי ידיים,
לא אצבע כמו טרמפיסט. מסתבר כי הוא
טייס עיראקי של פוקר הנטר, אחד משניים
ועוד שני נזיראדים לוביים שהתקיפו אותנו
אותו בוקר. מטוסו הופל, הוא נראה
צונח, אבל לא נמצא. דוא החל הולך
לכיוון המצרים, הגיע לכביש והלך לאורכו.
לדבריו (אנגלית שוטפת) עברו לידו כמה
מכוניות, אבל איש לא עצר. לא, הוא לא
הרים יד לטרמפ. שלחתי אותו עם התצפית
אחורה, דיווחתי למח״ט.
עובר ליד המחלקה של זאביק, הנפד
צאת בגדוד של יוסי. הם מספרים כי
אחד מקציני הסיור בגדוד חטף הלם. הוא
היה בתצפית כשהחלה הפגזה קשה. הקצין׳
נ. שמו (היה מ״מ שלי לפני כמה
שנים, כאשר הייתי במחלקת־הסיור של
הגדוד של יוסי) נכנם לאחד הטנקים לתפוס
מחסה מהפגזים. בינתיים התפתח קרב־טנקים,
והטנק בו התחבא נפגע, התותחן
נפצע וחולץ. נ .החליף את התותחן,
הפך לטנקיסט. כעבור כשעה נפגע הצריח
פגיעה ישירה מטיל, ומפקד הטנק רוסק
כולו. המפקד היה ידידו הטוב מקיבוץ
שכן. נ .קיבל הלם ופונה. אינני יודע מה
אני הייתי עושה במקומו.

קפה עד שיהיה ברור מה גורל הכוח
שחצה את התעלה עם אריק שרון. בשלוש
לפנות בוקר אני הולך לישון. מעיר אותי
מישהו בארבע לשמירה. שומר עם נחום,
קציך־ההנדסה, ועם יונגריים, המושבניק
ליד טבריה, שהוא נהג הג׳ים של אמנון
משובל. אנו משוחחים על הוויכוח בכנסת,
שהיה ברדיו אותו יום. שלושתנו מסכימים
כי בגין מבחיל. כולם קראו את העולם
הזה, ואבנרי קונה לבבות בהתמדתו כל
השנים לרעיון השלום ואי-הזלזול בערבים.
יום רביעי .17.10 ,גם היום אנו בתצפיות,
ממתינים לאישור ההתקפה. עדיין
מחכים לראות מה קורה לכוח של אריק
שרון. היום עובר בפתיחת הבילות והכנת
צ׳יפס. בערב אני מקווה לישון, כשמודיעים
כי יש שוב שיחה עם המח״ט, הרוצה להסביר
את פשר ההמתנה. אני נרדם בתחילת
דבריו. הייתי ממש הרוג.
פיתאום מעירים אותי. על אמנון ועלי
לנסוע לקחת פצועים מגדוד אחד שלנו.
בתחנת איסוף הפצועים הקדמית שוכבים
שמונה, אחד מת. הרופא אומר כי אילו
נחבש בשטח, היה ניצל. קיבל רסיס בריאות,
ולא סתמו לו את חורי הכניסה
והיציאה.

חוזרים לחניון הלילה, ושם הגיא קצין־
החינוך של החטיבה, הפיזמונאי יוגב כץ,
שי לחייל ותחתונים וגופיות לכולם. איזה
אושר ! כולם מחליפים לבנים. את הישנים
זורקים. במילחמה הכל הוא לשימוש חד
פעמי. אין זמן ותנאים לכביסה. נותנים
לך בגד נקי, אתה זורק את המלוכלך. אנו
מבקשים גם, בהלצה, חיילים להחלפה,
במקומנו, חיילים לשימוש חד פעמי.
ב־ 11 בלילה מעירים אותנו. המח״ט
רוצה •לדבר עימנו. כולם רוטנים ומקללים.
אי־אפשר לעשות זאת קודם? המח״ט,
דמות רזה, מאורכת, חיקוי מושלם של פג-
פילוב הרוסי. קפדן ביותר בימי שלום,
אבל במילחמד. מפקד בחסד עליון. איננו
אהוב על האלופים, בגלל לשונו החדה
ושכלו המהיר. נחשב כאחד המח״טים המעולים
בצבא, ולכן מטילים על החטיבה

על המארב, כיוון שכל האיזור היה ביצות
ושיחים.
התוצאות 13 :הרוגים 31 ,
פצועים, מהם ימותו עוד .7הפלוגה כולה
חוסלה.
מגיע דן אלדן, רס״ר המיפקדה. מספר
כי הביאו למח״ט את הטבח מרקו ממיס-
עדת קסבה. שאל הטבח את המח״ט מה
להכין, ונענה: בשר חבלים. מסביר לטבח
כי לוקחים קופסה גולש, מטגנים על מרגרינה
עד שהבשר נחרך, ונהיה חבלים-
חבלים.
חצות. מיקי המכונאי שלנו מתעורר בגלל
כאבי־רגל. הרופא מורה להביאו מייד
לניתוח עקירת ציפורן. מזה ימים הוא
הולך עם נעל לא מתאימה (אין נעליים).
אני מסיעו לביודהחולים הקרוב. שם עוק רים
לו ציפורן. המיסכן יסבול כאבי שאול

הטנקים, צעק הסייר היושב בכסא האחורי
של הג׳יפ׳ אל אברהם הנהג כי ייזהר
מפני בור. אברהם הביט ימינה וראה בור
ממש לפגי הגלגל הקדמי. מביט טוב ורואה
זוג נעליים, ולהן רגליים. צעק אברהם
״קומנדו״ ,סובב את ההגה ימינה ועבר
על הגופה השוכבת. נעצר חמישה מטר
ממנה.
זאביק והסייר לקחו את העתים, לחצו
על ההדק, והכלי המהולל לא ירה. דרכו
וירו שוב, ושוב לא יורה. זרקו את העד
זים, לקחו קלצ׳ניקוב ודפקו כל אחד
מחסנית בשוכב. מסתבר כי היה זה צייד-
טנקים. המצרים שלחו ציידים עם ר.פ.גי.
(מעין בזוקה) ,שעברו את הקווים וירו
בלילות אל הטנקים שלנו.
10 בבוקר. אנו מביאים תחמושת נוספת.
רוני המ״פ מגיע ומוסר כי החטיבה מתחי-

באוהל מאיר פנם־שדה. חיילים עומדים
ומחזיקים בקבוקי־דם ואינפוזיה. הרופא
עובר מאחד לשני, נותן טיפול מהיר.
פרט לאחד, כל הפצועים שותקים. האחד
צועק היכן הארנק שלו, יש שם כסף
ומיסמכים. חבריו משתיקים אותו. לעזאזל
הכסף, העיקר שניצלת.
הפצועים מספרים כי חטפו שלושה פגזי
120מ״מ בחניון הלילה שלהם. החניון
הופגז גם אתמול, אבל המג״ד חנה שוב
באותו מקום. עוד שטות.
אנו עולים על הג׳יפים, מובילים את
האמבולנס. הוא נעצר אחרי שלושים מטר.
צינורית־הדלק פגומה. החובש מסתער על
הנהג, כיוון שעוד בצהריים אמר לו שה-
צינורית פגומה, והנהג התעלם מכך. עכשיו
צריך להביא משאית, ולהעביר את הפצועים
אליה. זמן יקר הולך לאיבוד. מגיעים
לבית־החולים והללו שם מקבלים שבץ.
מסרו להם כי יגיעו ששה פצועים קל,

פ\רצ* 1ו 1ן 1!11ת
משימות קשיות. הוא מסביר לנו כי אנו בהמתנה
בגיזרת קנטרה, בתיקווה שהמצרים
ימשיכו לנסות להתפרץ. בקרב של היום
הושמדו למצרים 200 טנקים. עוד קרב
כזה, והדרך לקאהיר תהיה פתוחה והמיל-
חמה שלנו. אנו לא תוקפים. המח״ט מכיר
היטב את יעילות הטילים, שומר על החטיבה
מכל מישמר. ולכן, בניגוד לחטי בות
אחרות, אצלנו נפגעי הטילים מועטים.
המח״ט מאמין כי המצרים יתקפו שוב,
יחוסלו׳ ובשבת חלק מאיתנו יהיה כבר
בבית. אשרי המאמין!

יום שני .15.10 ,אנו במוצב תצפית.
מנצלים את הזמן לטיפול בג׳יפים, גריז,
שמן( ,אין שמן־מנוע, שופכים שמן רובים.
אין מים מזוקקים. שופכים רגילים)
יש לנו רדיו, יושבים ומדברים בבונקרים.
הנהג שלי, אברהם רוזנבוים, מספר מה
יעשה בחופש.
ייכנס הביתה, ישר לאמבטיה, ישרוץ
בה חצי שעה, יאכל טוב, ירביץ מיספר
הגון, יישן קצת, ושוב אמבטיה וחוזר
חלילה. מישהו מפסיקו. כשתגיע הביתה
תמצא כי יש הפסקת־מים, הפסקת חשמל,
והאשה אצל השכן. פתאום אזעקה. התקפת
מיגיס עלינו. אחד מהם מופל על-ידי
חיל-האוויר שלנו. מתחילות הפגזות עלינו
במוצב. הערב יורד.
אנו שואלים היכן זמרת שלושת המילה־מות
ן לא שומעים עליה. בערב חוזרים לחניון.
שם מספרים כי הלילה אנו מאבטחים
את החניון במקום פלוגת החרמ״ש. מה קרה
לה? להלן הסיפור:
פלוגה אחרת של אחד הגדודים שלנו
היתד, בתגבורת לחטיבה שכנה, צפונית
לנו. הפלוגה נעה לחלץ את מעוז החוף,
נתקלה בדרך במארב קומנדו מצרי של
גדוד שלם! .מפקד הפלוגה, עוזי ד.
ז״ל, ביקש מן המח״ט סיוע ארטילרי

במה ימים. הוא חוזר עמי. בחניון הלילה
מבשרים לנו כי בגיזרה המרכזית מתחילה
פריצה לצד השני של התעלה.
יום שלישי 4.30 ,10.10 ,בבוקר.
המח״ט מעיר את כולם. הכל נוסעים קדימה,
לקו, לכוננות של התקפת־נגד מצרית.
יושבים בקו, הג׳יפים מאחור, וממתינים.
7בבוקר. טלי וזאביק מגיעים עם יוסי
המג״ד. הם מספרים כי בלילה, לפני שאברהם
נפצע, הוא נסע עם זאביק בג׳ים
חזרה לגדוד. כשהיו 100 מטר מאחורי

לה לתקוף דרומית לגמרה, במטרה להגיע
לתעלה, ומשם לדהור לאורך התעלה
דרומה. ההתקפה תתחיל בלילה. אנו יוצאים
לצפות על הנמרה, בה נתקיף. בערב
אני מלווה את המח״ט ואת קצין־האג״ם
יובל למיפקדה. יש שם טלפון, אבל
תור אימים, ואני מוותר על הרעיון. למפק-
דונים השורצים שם כל הזמן יש יותר
אפשרויות לטלפן.
בחצות נגמרת ההתייעצות, ואנו חוזרים.
יובל מספר לי כי הוחלט לעכב את ההת־

והנה באו פצועים בינוני עד קשה —
והם לא מוכנים לטפל במצבים קשים. חסר
להם ציוד ומיטות. הפצועים אצלם ישנים
באוטובוסים. בלית ברירה הם לוקחים את
הפצועים, ואנו חוזרים לישון. עד שהגענו,
כבר מאיר השחר וצריו לקום.
יום חמישי .18.10 ,שלושה מטוסים
שלנו מופלים לידינו. מגיעה להקת פיקוד
דרום, נותנת תוכנית עלובה ביותר. היום
חג־סוכות. השלם מגיע ומחלק 30 לירות
לכל אחד. מצב המים חמור. טנק שלנו
פגע בצינור המרכזי של הגיזדה, ואין
מים כל היום.
ישראל, אחד ממפקדי הג׳יפים, בא ואומר
כי פגש את אורי אבנרי בבלוזה, מסר
לי ד״ש וחילק גליונות העולם הזה. אחרי
הצהריים קפצנו לטפל בג׳ים בבלוזה, ואני
מנסה לצחצח שיניים פעם ראשונה מאז
הגיוס. איזה כאבים בשיניים. נורא ! חוזרים
לחניון ובערב, שוב מלווים את המח״ט
למיפקדה.
יום שישי .10.10 ,עוד גשר שהמצ רים
הרסו. זה יום גשר בחג־הסוכות. נוסעים
למוצב התצפית.
רק שילשום ניקינו כאן׳ ושוב הכל מטו נף.
איזה מזל שהישראלים הרחיבו את
הגבולות. בכל מקום אנו מזהמים. מחרבנים
בכל מקום, מטנפים, זורקים ניירות
וקופסאוודשימורים ריקות, ותוך כמה ימים
הכל מצחין ממש.
הגענו למוצב בחמש ועושים קפה. בשבע
יוצאים לחפש עקבות חדירות קומנדו. עולים
על עקבות של שלישיה, תופסים שלושה
בתוך בור אחד. ממשיכים למוצב
הנגדי, שם הדפו לפני כמה ימים התקפת־טנקים
מצרית. המוצב מאורגן להפליא
לקראת כל הפגזה והתקפה. המפקד, יורם,
הוכיח את עצמו כבר קודם.
בדרך חזרה אני פוגש את המח״ט. הוא
אומר כי מכין את החטיבה להתקפה בש־

חני הסובא
(המעוך מעמוד )23
לוש אחרי הצהריים, מקווה לקבל אישור.
ערב, חוזרים לחניון הלילה. מחסור חמור
בנייר־טואלט. אני כותב למנכ״ל מפעלי
נייר חדרה, יששכר חימוביץ, מבקש נייר
טואלט( .כעבור כמה ימים מגיעות חבילות
ענק של נייר לילי מובחר, עם פתק ממנו
וברכה ממזכירתו, שרי, שחתמה: כל טוב
וניגוב נעים) .באותה הזדמנות כותבים
גם למנכ״ל בנק ישראל בריטניה, יהושע
בן־ציון, בעל יקבי אליעז, שישלח קוניאק.
קר בלילה בצורה מחרידה. גם ממנו מגיעות
חבילות משקה לכל הפלוגה.
שכת .20.10 ,שוב אנו בתצפית מארבע
בבוקר. אני מחליף גופיה ותחתונים.
מים לרחיצה אין. בשבע אני יוצא ללוות
את המח״ט, המסייר בחטיבה לאורך הקו.
לכל מקום שאנו מגיעים, מתחילות הפגזות
מצריות. ממש מישהו יושב ורואה איך אנו
נוסעים. המח״ט רואה חייל ללא שוחה,
ונוזף בו. אומר לו כי רצונו לצעוק עליו
גם באימונים, ולכן שיתחפר, ומהר.
נוסעים הלאה. הג׳יפים שוקעים, ואני
מוציא אוויר מן הצמיגים כדי שיסעו יותר
טוב. טלי מספר על פטנט לנסוע עם
שלושה גלגלים: קושרים מכוש (לכל ג׳ים
יש מכוש) לאורך הסרן, והג׳ים נוסע על
שלושה גלגלים ונתמך על־ידי זרועות המי
כוש. עד שלוש אחרי הצהריים מבקר
המח״ט בכל עמדה בקו, משוחח בכל
מקום, מעלה את המוראל, כל יום הוא
עושה זאת, מופגז כל הזמן.

כשחזרנו לתצפית׳ מספרים לי כי היתה
תקרית עם רוני. הוא יושב ליד המשקפת,
ולא הכינו לו אוכל בצהריים. ירד נרגז
ואמר כי מחר יקח לעצמו ג׳ים עם גז,
שיכין אוכל רק לקציני התצפית, ושאר
הפלוגה ידאגו לעצמם. ביקש מהיימן להכין
לו אוכל וזה השיב שיכין לעצמו. היימן
הוא מוותיקי הסיירת של חטיבה ,7ששרד
ממילחמת ששת הימים, ואינו חושש ממענה
חריף. רוני •אוסף את. כולם לשיחה
וצועק כיצד מדברים אליו ככה. הוא נפצע
בידו לפני כמה. ימים, ומקבל אנטיביוטי קה,
ונראה כי אינו שולט בעצמו. ניגשתי
אליו ואמרתי כי לא ייתכן שיכין אוכל
לעצמו על גז, והחיילים לא. כאן לא צבא
מצרי. הוא שמע ואמר כי גם החיילים
יוכלו להשתמש בגז. כל הערב עבר במתיחות
רבה בין המ״פ לפלוגה.
יום ראשון .21.10 ,שוב יוצאים לתצפית.
עושים סיור בקו. חוזרים לתצפית.
אני קורא את לבדו ימות האדם. לידי
מקפץ נחליאלי, ואוכל פרודי לחם. אינו
פוחד, ועולה גם על גופי.
בשעה שתיים מודלפות ידיעות על יציאה
להתקפה. כעבור חצי שעה הדבר
מתאשר. התוכנית הקודמת מתבצעת. הכל
מכינים את הג׳יפים ליציאה. .
הג׳יפים של רוני אמנון וטלי מגיעים
לנקודת הזינוק. המצרים חשו במשהו,
ומפגיזים אותנו בלי הרף. יש להם האזנה
מתמדת על השדרים שלנו, הם מתרגמים
אותם מייד, ותמיד יש להם המפות הכי
סודיות שלנו, וכן את הקודים הכי סודיים
שלנו. איך, אינני יודע, אבל עובדה כי
כשהיינו מודיעים בקשר כי זזים למקום
מסויים, תוך חצי שעה היו מפגיזים את
המקום.
אנו שוהים בנקודת הזינוק עד הערב.
הטנקים מנסים להתקדם, וחוטפים טילים.
המח״ט נוסע להתייעץ שוב עם הסיפק-
דה. נראה כי המצרים ראו אותנו,
כי פתחו באש מתייקת על הג׳יפ של ה-
מח״ט ושלי. קפצנו ושכבנו כחצי שעה
בהפגזה צפופה ביותר, עד שנגמרה והמשכנו
הלאה.
המח״ט הולך להתייעץ, ואנו אוכלים
חבילות. בעשר וחצי מעירים אותנו. צריך
לחזור. מגיעים בחצות לכוחות, וצריך לנ סוע
להוביל קציני-קישור ארטילריים. חוז רים
מזה בשלוש לפנות בוקר, שעת הת חלת
ההתקפה על המוצב המצרי, הנמצא
לפנינו כחמישה קילומטר. אנו נעים קדימה,
לאט־לאט, עד שמאיר היום. רואים
את הטנקים של החטיבה פרושים לפנינו,
נתונים לאש עזה של טילים ומרגמות.
החלו להפגיז גם אותנו.
יום שני .22.10 ,אנו דוהרים קדימה.
למוצב המצרי. תופסים במקום שישה מצרים
שנשארו. היה זה מוצב שלנו לפני המיל-
חמה. כעבור רגע אני יוצא לחלץ את
הג׳ים שתחת פיקודו של עמום.
הגענו לג׳ים ומחליפים לו חגורת־מנוע,
וחוזרים למוצב שנכבש. מתקשר בדרך
עם האלחוטן של רוני, שלמה תדהר. הוא
משיב לי, אומר: הפסק רגע, פגז עלי. אני
שומע התפוצצות, ושוב הוא חוזר לקשר.
תדהר, או בשמו הקודם טויסטר׳ הוא
מראשי הקיצוניים בתנועת החרות. הת יידדנו
למרות ההבדלים בדעות. לשנינו
עבר משותף: הוא נעצר כחשוד במחתרת

הברחת הנשק של עמיחי פאגלין, ואני
כשמישטרה רצתה לנקום בי על שהאשמתי
את תת ניצב אהרון שלוש על שסייע
לפושע מאיר לנסקי. החלפנו חוויות על
כלא אבו־כביר. .
בתשע חזרתי שוב למוצב, ונכנסתי לבונקרים.
אנו בהפגזת תופת. אנו סופרים
כשש־עשרה פגזים בדקה, היורדים בול
עלינו, כאשר גם טילי קרקע-קרקע נופלים
בדיוק עלינו.

מצבנו עוד בטוח, אבל המח״ט ורוני
ואמנון נמצאים בתצפית של המוצב, שהיא
מכוסה רק חול ופחים. פגז אחד עליהם,
והם גמורים. אבל משם רואים טוב את
שדה־הקרב. רוני לקח עמו את המשקפת
הגדולה מן המוצב הקודם, ועתה המח״ט
מנהל בעזרתה את הקרב.
ההפגזות פוצעות כמה מאיתנו, ואנו
מארגנים ביודחולים זוטא באחד הבונקרים.
החובש הפלוגתי שלגו, שמחון, מתגלה
כיעיל להפליא. לפתע קריאות מבחוץ :
חובש־חובש. אנו אצים החוצה, ועוזרים
להכניס שני פצועים, אחד בעין ואחד ביד.
הם צוות טנק המח״ט, שחטף טיל מחוץ
למוצב. הם אומרים כי הטנק בוער מבחוץ,
ויש לכבותו.
תדהר ואני מביטים זה בזה ויוצאים
החוצה. נתקלים בטנק של קצין האג״ם,
שירד לתוך המוצב לתפוס מחסה מן הטילים.
מפקדו, יריב הכט, הבחין בטנק ה־מח״ט
הבוער, ובא אלינו לקרוא לעזרה.
יחד אנו רצים לכיוון הטנק. כל העת
הפגזה בלתי־פוסקת עלינו ועל הטנק הבוער,
כי המצרים יודעים שיבואו לחלצו.
תדהר ואני עוברים בין הזחל״מים והכ לים
בשטח, ואוספים מטפי־אש. חמשתנו,
ועוד חייל ששי מאחת הזדלות, נלחמים
באש עד שמטפים נגמרים. מביאים אתי־חפירה,
ושופכים חול על האש. היא תפסה
מחוץ לטנק, בציוד הצוות הקשור בחוץ.
לאט-לאט האש שוככת, אבל עתה צרה
חדשה. נוסף למרגמות, החלו לירות טילים
ישר עלינו ועל הטנק. טיל ראשון פוגע
בטנק ולא מתפוצץ, עף הלאה. השני מתפוצץ
בטנק עצמו, ולא מדליקו. אנו מתעל מים
גם מהטילים, ממשיכים לשפוך חול.
האש כמעט כבתה, כשפוגע טיל שלישי
הוא פוצע שלושה מחמשתנו. תדהר, יריב
ואני גוררים את הפצועים חזרה לבונקר.
העיקר שהטנק כובה.
מדווחים על כך למח״ט. החובש חובש

טוח. כשמגיעים מודיעים כי גבי הסמך־
מנדפא נפצא בירכו מן ההפגזה ופונה.
אנו מעמיסים את כל הפצועים שעימנו
על זלדה, ושולחים לנקודת פינוי.
השעה .11 הרדיו משדר את החלטת
מועצת הבטחון על הפסקת אש בערב.
הלוואי! כמה שיותר מהר.
בשעה שתיים מביאים פצוע קשה. רסיס
חדר דרך ראשו, למרות כובע־הפלדה שלו.
שמהון חובשו, למרות שאין הוא מאמין
כי יחיה. אנו מפנים אותו מהר.
הפצוע מחרחר וכל כמה שניות, מקמץ
את אגרופיו. שמחון מסביר כי הפצוע הוא
גם כן חובש, וקימוץ ידיו נועד לעזור
לו לא להתעלף. כך גדלים סיכוייו לחיות.
יותר מאוחר נודע כי הרופא החטיבתי
הציל את חייו ממש: תקע לו קנה מתכת
לגרון, ואיפשר לו לנשום, סתם את ראשו,
ושלחו לעורף, הוא חי עד היום.
בשלוש אנו יוצאים להביא עוד פצועים.
בשורת איוב. בנצי ועוזי נהרגו. עוזי
ילובסקי, סרן בפלוגת סיור אחרת, גומר
לימודי ביוכימיה בלונדון, הגיע למלחמה
יומיים קודם. ולא מצא את יחידתו. הגיע
אלינו והתחנן כי יעלה על ג׳ים כנהג. היו
חסרים לנו אנשים, והוא הסיר את דרגותיו
ועלה על ג׳יפ כסייר פשוט. בשעה שתיים
לערך ראה כי המרכז הרפואי ׳והטכני עומדים
קרובים אחד לשני. ניגש אליהם כדי
לפזרם, ובדרכו חזרה נפגע מרסיס שחדר
לעינו והרגו במקום.
בנצי היה נהג הג׳יפ של עמוס. רדפו
אותם הפגזים, ובמקום לברוח כמה קילומטרים
מאחורי רכס, היה עמום מזיז את
הג׳ים כמה מטרים לכל כיוון. פתאום הג׳יפ
שקע. במקום לברוח מייד ולהתחפר, הורה
לחלצו. עוד בנצי מנסה לחלצו, ופגז
פוגע במנוע. בנצי נפצע ושלושתם, מזנקים
מן הג׳יס. בדרך מהכסא לאדמה פוגע
פגז ישירות בגופו של בנצי. עמוס חוטף
שוק, זורק את נשקו, המשקפת והמצפן,
ובורח. עצרו אותו בין בלוזה לנחל-ים,
ואחרי לילה, בו התאושש, חזר לפלוגה.
בנצי היה מן האהובים על הכל. לפני
המילחמה חילק לכולם את תפילת־הקרב,
כדי שתגן עלינו. עליו לא הגנה.
השעה ארבע. הרדיו מודיע על הפסקת־אש
בשבע. המצרים מפגיזים בלי הפסק.
לידינו צוותות טלוויזיה מבריטניה וצרפת,

שלל: בונקר ג״ו על גני משא יה, ל הטמנה באומה

שלל ! :חליל סובייטי לחפירה מהירה שו תעיות־קשו

את הפצועים החדשים. כל זאת נמשך
כעשרים רגע׳ ובעשר הייתי שוב תחת
מחסה. בעשר וחצי מופיע אמנון, וקורא
לי לבוא עימו עם ג׳יפ.
בחוץ הפגזת אימים. מסתבר כי זחל
קצין האג״ם יובל נפגע, יש הרוגים ופצועים
והמח״ט ביקש כי שנינו נחלץ את
הנפגעים. שלמה קם אף הוא לנסוע, ואני
פוקד עליו להישאר. אין טעם לסכן, שלושה
אנשים בג׳ים פתוח.
אנו נוסעים בכל המהירות, מתחמקים
מעיני יורי הטילים והמרגמות. מגיעים
לזחל הבוער עדיין, ומוצאים שם את הג׳ים
של היימן, שבא מכיוון אחר וכבר חילץ
את הפצועים. על אלונקה שוכב יובל מת.
שרוף כולו.
אמנון ואני ממהרים לחזור לבונקר הב
שנתקעו
בהפגזה, רוצים לצלם את שימחת
החיילים עם ההודעה על הפסקת־האש.
המצרים פותחים בהפגזה קשה ביותר עד
שעה שבע. הכל משתתק. פתאום אש גהי-
נום של מקלעים, רובים — חיילינו יורים
מתוך שימחה דקה ארוכה-ארוכה.
לא היה חייל שלא השתולל משימחה עם
הפסקת־האש.
אחרי כמה דקות המח״ט מתערב ומורה
לחדול, ושקט ירד בחזית. אנו ישנים
הלילה היטב, על מזרונים.
יום שלישי .23.10 ,כל הבוקר אנו
מבלים בשטח, אותו כבשנו אתמול. בצה-
ריים מודיעים לנו כי הפסקת־האש הופרה
וכל החטיבה דוהרת לצד השני של התעלה,
(המשך בעמוד )25

הסוו 60 :ק״ מ מסאהיו, אחד המקומות המעטים שבתם רואים סימנים של בריחה מצדית מבוהלת.
(המשך מעמוד )24
להתקדם כמה שיותר מהר. אנו זזים בכל
המהירות, הגענו לטסה לפנות ערב, ואנו
ממשיכים לכיוון הגשרים על התעלה. ממ תינים
בתור הארוך עד שהגיע תורנו
לעבור, בחמש לפנות בוקר.
יום רביעי .24.10 ,אנו בעיר פאיד.
שש בבוקר. ממשיכים הלאה, יורדים ממנה
דרך ההרים, כדי להתחבר עם כביש פאיד-
קהיר.
השטח סולו נכבש אתמול
על־ידי כוח אחר, ואנו
וצריכים להשלים או נ הכיבוש והטיהור.
אנו דוהרים דרך המידבר, בענן אבק
ענק. מגיעים לכביש, והחטיבה מתפרסת
מכל צד שומעים יריות.
הרדיו מודיע כי הפסקודאש מלאה שוררת.
איזה בלוף!
יום חמישי .25.10 ,על הסיור הוטלה
משימה: לסרוק את כל מחנות הטילים
באיזור. השטח מלא מצרים. תוך שבוע
תפסנו כ־ 1800 שבויים, מתוך כ־סססד
שבויים מצריים בסך הכל.
כל האיזור מלא מיכלאות. השבויים,
חלקם סודנים, רובם צמאים ורעבים, כולם
ללא נשק, כאשר הם נתפסים.
חיילינו מתייחסים אליהם יפה. כולם
יודעים כי יש הרבה שבויים שלנו בידי הם,
ויכולים להתנקם חזרה. אני מגלה
כי המצרים, לפני היתפסם לא נלחמים, אך
גם לא מתמסרים. אני מתקרב לבונקר,
צועק בערבית לצאת ולהרים ידיים, ואין
כל תגובה. הכללים של צה״ל אומרים
לזרוק רימון ולתקוע צרור, ואז להיכנס.
אולם במיקרה כזה הורגים או פוצעים
מי שבפנים. אני רואה כי אם אני נכנס
בזהירות, כל מי שבפנים מרים יד מייד.
הם לא יורים חזרה, אבל מסתתרים בתקווה
כי ישאירו אותם, ובלילה יעברו את
הקווים.
החיילים שלי מרוגזים על שאיני יורה
לבונקרים לפני היכנסי, אבל אני מעדיף
להסתכן קצת בעצמי, ולא להרוג סתם.
כשאני מגיע לבונקר גדול במיוחד, אני
משליך רימון־עשן, ואז יוצאים כולם החוצה
עם ידיים מורמות.
אנו מגיעים לבסים־טילים ענק. במרכזו
בונקר עצום, נעול מבפנים. מנסים לפרוץ
את הדלת, ללא הצלחה. משליכים רימון
עשן מלמעלה, מפתחי האיוורור, אין תגובה.
אנו שלושה ג׳יפים במקום. שלי, של
זאביק ועוד אחד של נחום, קצין־ההנדסה.
בחוץ חונה מכונית מוסקוביץ חדשה.
אנו מסתובבים סביב, כשנחום צועק: הבח־חין
במצרי מנסה לצאת מפתחי האיוורור.
יורים והורגים אותו. אז משליכים פנימה
ארבעה רימוני-עשן, ועוד כמה נרות עשן
גדולים. עוברת חצי שעה, ולפתע הדלת
נפתחת, ויוצאים ממנה כשלוש מאות וחמישים
מצרים בשירה ומחיאוודכף.
פשר השימחה נודע תוך כמה דקות.
בחצי השעה שהחזיקו אותנו בחוץ
כשנכנסנו פנימה, נדהמנו. היה זה הפיקוד
המרכזי של הטילים בכל התעלה.
הבונקר נראה כמו חדר פיקוד שילוח טיל
לירח, בסרטים אמריקאיים. המוני מפות
חשמליות מסביב, עם נורות נכבות ונדל-
קות, המציינות את כל בסיסי הטילים

שלהם, לוחות־פיקוד מרכזיות, טייפים עם
סרטי הפעלה לטילים — דבר שלא ייאמן.
תוך כמה שעות באו לשם כל הגנרלים
שלא ראו דבר כזה בחייהם. לגדוד שיצא
החוצה היה קולונל, מפקד, שיצא עם
משרתו, נהגו ועוזרו. יתר הקצינים ניסו
להתחזות כטוראים׳
לקחנו אחד דובר אנגלית
עמנו, ונסענו מבונקר לבונקר, כשהוא
קורא להם להיכנע. עד הערב אספנו כשש
מאות שבויים, עשרות כלי־נשק וציוד רב,
כולל עשרות משאיות. הובלנו את הכל
לחטיבה, כשאני נוסע במכונית הסומקו־ביץ
של הקולונל, שנותרה שלמה.

החניונים שלנו ניכרים מרחוק לפי הריח.
מחרבנים בחוץ, ולא קוברים את הצואה.
בכל מקום אצלנו מפוזרת טינופת. מחנה
מצרי נקי ומסודר. אם ראית בונקר, וסביבו
טינופת והכל זרוק ומפוזר, סימן כי צה״ל
היה כאן ופרץ והרס, למצוא שלל.
בכל בונקר היו ספרים רבים. כימעט
כולם בערבית, אבל מצאתי גם ספרים באנגלית.
לכל חייל מיטה וארון סגור, עם
מנעול. בארון הרבה סבון רחצה, סוכר,
והחוברת של עבד־אל־נאצר הפילוסופיה
של המהפכה. במחנות אין הרבה תמונות,
ובמידה שיש, יש יותר של נאצר מאשר
של סאדאת. לפי התעודות רואים כי יש

לומר. כל אחד מאיתנו המיר מייד את
העוזי והרובה הבלגי בקלצ׳ניקוב, ואת
מקלעי ה־ 0.3בגוריונוב.
אני חוזר לחטיבה עם השבויים. רואה
את המח״ט מזוהם, לא מגולח, ועייף. הוא
אומר כי נתכונן להישאר כאן הרבה זמן.
שכת .27.10 ,שוב סורקים שטח לח פש
שבויים. מביאים עימנו את אנשי הרכב
של החטיבה, הלוקחים משאיות רבות חזרה
לחטיבה. מגלים בסיס-טילים עם טילים,
מדווחים, מגיע בהליקופטר אורי בן־ארי,
קצין מטה בפיקוד דרום. אלה טילי סאנז .2
הוא מבטיח חופש בהליקופטר למי שיגלה
סאס .6חוזרים לחטיבה. הגיע אישור
להוציא חיילים לחופש. אמיר אורן מנחם
אותנו. אין דבר, כולכם תספיקו להיות
פעמים רבות בבית...
הולכים לישון מוקדם. האפלה מוחלטת,
ואין מה לעשות.
ראשון .28.10 ,הרדיו מודיע על מסכם
להעביר אספקה לארמיה השלישית.
יוצאים שוב לסריקות. מיקי המכונאי עוצר
ליד כל אוטו מצרי, ומחפש צפצפת אוויר.
אנו מחפשים מטפי־כיבוי. הקצף שלהם
מקרר בקבוקי שטיפה במהירות.
מגיעות גלויות מילדות בעורף, וכמה
ענו להם ועתה קיבלו הבילות. כולם רוצים
לטלפן הביתה, אבל אין קווים. הקמ״ן
מספר כי ראה בעיניו
החטיבתי,
ג׳יפים מצריים שבאו לחלץ נפגעים בטנקים
שלהם.

אלפי ליווה מצויות: שלל סובה נחצה בבסיס הטילים
יום שיש 20.1בדוס״ *נו חוד
רים לאותו מחנה, להשלים את הסריקה.
בתוך הבונקר מגלים כספת ענקית. טלי
מתחיל לעבוד עליה עם אזמלים ופטישים,
ותוך רבע שעה היא פתוחה.
בפנים ערימות מיסמכים וכסף מצרי,
השווה ל 24-אלף לירות שלנו. אנו לוקחים
הכל למח״ט. הוא מורה לנו מייד לחפש
את כל הקופות בגיזרה, לפתוח את כולן
ולהביא את תוכנן אליו.
בימים הבאים היינו פותחים כל יום
קופה או שתיים׳ אבל כסף יותר לא
נמצא, רק מיסמכים. בישיבות המטה בערב
היה המ״פ מוסר דידוהשבון על מעשי
הפלוגה, ופרק מיוחד על פעולות מחלקת
הגנבים. כעבור שבוע פתח טלי קופה
בשתיים וחצי דקות!
כל היום אנו סורקים מחנות, ותופסים
שבויים. המחנות המצריים כולם נקיים
ומסודרים. בכל מחנה מועדון ולידו פרחים,
וכן פרחים ליד מגורי הקצינים. כל הבונ קרים
נעולים מבחוץ עם מנעולים, והכל
נקי ומסודר. יש להם בתי־שימוש, והם
מחרבנים רק בהם. אי-אפשר למצוא פיסת
נייר או קופסת שימורים.

הרבה סטודנטים, כולם צעירים. המון תמונות
של החיילים, מטיילים ליד הפירמידות,
צילומים עם חתיכות בקאהיר.
השבויים שתפסנו, כולם נקיים ומגולחים,
ובגדיהם נקיים. לכל אחד חגור, ובו
מנת־ברזל המכילה חלבה, קופסת בשר
קטנה (עתונאים מטומטמים הישוו את מנת־הברזל
למנות הקרב שלנו מנות הקרב
שלהם נהדרות. בשר יוגוסלבי טעים ביותר.
המון קופסאות גבינה דנית מעולה,
עליה חיינו שבועיים לפחות. המון קמח,
אורז, טה וקפה. לא מצאנו אפילו חבילה
אחת של קלפים, ואף לא בקבוק עראק.
פפסי קולה היה הרבה.
הציוד שלהם מצויין. מכוניות שהן למעשה
מיפעל לעיבוד שבבי נוסע עם גנרטור,
להפעלה עצמאית של המחרטות. בכל
מחנה מרפאה משוכללת, אמבולנסים. מכוניות
עם ציוד־קשר מעולה ביותר. מכשי-
רי־הקשר של אנשי הקומנדו שלהם הם
קטנים כמו ווקי־טוקי, תוצרת רוסיה, עם
הוראות באנגלית, עם אזניות וללא אנטנה
חיצונית. טווח כמו גי.ר.סי. על הג׳יפים
הקרביים שלהם מכשירי קשר תוצרת אר־צות־הברית
של הפירמה ״פאי״.
הדבר המוזנח היחידי שראיתי זה הרכב.
לא מטופל ממש. הנשק שלהם — אין צורך

אנו מבחינים מרחוק בכמה מצרים. אני
יורה באוויר והם נשכבים. מתקרבים ומגלים
30 מצרים, שברחו מן הארמיה הש לישית,
ורוצים לעבור לצד קאהיר. אחד
מהם נפצע, ואנו חובשים אותו. לקחנו את
כולם למחנה שבויים.1
יום ישני .20.10 ,שוב סריקות. רואים
בדרך את שיירת האספקה לארמיה השלישית,
ממתינה ליד הכביש. בדרך הודעה :
חזור מייד, יש מיקלחת־שדה.
המיקלחת זו חווייה. מיכלית וממנה יוצא
צינור עם עשרה פתחים. הכל פתוח ללא
מחסה. אתה מתפשט ועומד תחת המים.
האחראי מכוון מים לפי חושו, ולאחד זה
קר מדי ולשני זה חם מדי. פותחים מים
לחמש שניות. אחר הפסקה לסיבון, ושוב
פותחים לעשר שגיות בלבד. לרוב אתה
נשאר עם הליכלוך והסבון, וצריך להורידם
במגבת. לפחות נותנים לכל אחד
לבנים וגרביים נקיים. אחרי המיקלחת אני
יוצא עם החוליה הטכנית להביא ג׳יפים
מצריים, חוזרים בלילה.
יום שלישי .30.10 ,יוצא לתצפיות
לאורך הקו, עם הקמ״ן. המצרים מתחפרים
הזק, הביאו הרבה טנקים, בכל מקום
הרבה טילים. הגענו לאחד הגדודים שלנו,
המתאונן כי טרם קיבלו מפות ומשקפות.
הוא לא היחידי.
חוזרים בערב לחטיבה ושומעים כי למח רת
ייערך סיכום המילחמה עבור ענף
היסטוריה צבאית.
זהו הסוף, בינתיים. אם קראו לענף
היסטוריה, אפשר להפסיק לכתוב.

מדוע דרומו

3נוורי־ 3יח ד

מאת אור׳ א בנ ר׳
13 - 14 בנובמבר 1973
הליכוד שותף
לאחריות לאסון!
״כמו צה״ל, אתח מנהל מילחמה גשתי חזיתות ! ״
התלוצץ השבוע במיזנון אחד ה״יונים״ של המערך.
לא היתה ברירה.
המאבק למען השלום מוכרח להתנהל עכשיו בשתי
חזיתות — נגד הליכוד הימני, המטיף למדיניות שתביא
בהכרח למילחמות חדשות, ונגד הנהגת גולדה־דיין־גלילי
במערך, המהווה מיכשול בדרך לשלום.
מאחר שהאמצעים העומדים לרשות סיעת־יחיד הם
מוגבלים, עלינו לכפר על כך ברוח התקפית ובדבקות-
במשימה. ושימוש נכון בנשק הפרלמנטרי. השתדלנו
לעשות זאת בוויכוח הגדול, שנערך בשבוע שעבר.
גולדה מאיר קראה הודעה מן הכתב, שלא חידשת
דבר וחצי מילה. אחרי כן בא תורו של מנחם בגין,
שהקדיש את החלק הראשון של נאומו לביקורת על
המחדלים הביטחוניים.
היה זה נסיון ברור לנצל את המחדלים לעשיית
הון מיפלגתי. נסיון זה היה מגונה שבעתיים, מכיוון
שבגין התחמק מלמתוח ביקורת כלשהי על משה דיין,
שהוא בעל״ברית פוטנציאלי בעתיד. הוא הטיל את כל
האחריות על ״הממשלה״ ,מבלי להזכיר אף במילה
אחת את שאר הגורמים האחראיים למצב, שבו לא
היתה שום ביקורת על מערכת־הביטחון.
בדרך כלל מקשיבים לדברי בגין כמו למונולוג של
שחקן מעולה בתיאטרון, מבלי לקרוא לו קריאות״בי־ניים.
הרשיתי לעצמי לחרוג מכלל זה, בדי להצביע מייד
על האחריות של גח״ל למחדלים. היה זה באשר התמרמר
בגין על״כך שלא ס״פרו לו ולשאר חברי ועדת-
החוץ־והביטחון על ריכוזי הצבא המצרי והסורי.
מנחם כגין חובתי לומר לציבור: בפני ועדת־החוץ־והביטחון
של הכנסת אתם מביאים החלטות שלכם
בדיעבד.
משה ברמי: לא תמיד.
מנחם כנין: תמלח לי, מר כרמל, אני מדבר על
הכלל.
חיים לנדאו: גם מוי זה אתם דוחים את העצות.
בזמן שהבאתם — לא קיבלתם אף פעם. אבל בדרך כלל
לא הבאתם. לא הפסקת־האש ולא אספקה לארמיה. פוסט
מורטס.
אורי אכנרי ג הוועדה כולה היא בדיחה אחת גדולה.
היא נושאת באחריות לכל האסונות שקרו, יותר מכל מוסד
אחר. אתם אחראיים לכל מה שקרה לכל המחדלים, לכל
ההערכות
חיו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי, לא
קיבלת רשות־הדיבור.
אורי אכנרי: איך אתה מתחמק מאחריות? אתה
חבר הוועדה מזה שנים, הסכמתם לרמטכ״ל הזה, הסכמתם
לשר־הביטחון הזה, הסכמתם לראש־אס״ן הזה. אתם אחראים,
כמו הממשלה!
חיו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי
אורי אכנרי: איך אתה מתחמק מאחריות?
היו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי, אני
קורא אותך לסדר.
מנחם כנין: חבר־הכנסת אבנרי, קריאות אלה שלך
אינן ראויות לתגובה.
אורי אכנרי: הוועדה אחראית בפני העם, כסו
הממשלה !
חזרתי על בך לאחר מבן בהרחבה, בנאום שלנו
(ראה מיסגרת) .בגין, המגלה בדרך כלל יחס אישי
ידידותי כלפינו, כעס על בך מאוד.
בסוף השבוע פירסם גח״ל את כל הנאום של בגין,
על עמודים שלמים, יחד עם בל קריאות־הביניים— .
מילבד הקריאות שלי. הן הושמטו.
נראה בי לאנשי גח״ל באמת אין תשובה לשאלה
זו, והם פוחדים אף להזכירה. שתיקה כהודאה.
אולם ההתנגשות החמורה ביותר היתה לנו עם
גולדה מאיר.

התנהגותה של גולדה במשך בל הישיבה היתה מזעזעת
למדי.
דיברנו על המחדלים הביטחוניים, שגרמו לאסון בה
גדול. מנחם בגין, שמואל תמיר ואני דיברנו על בך
בגלוי ובמילים בוטות, במה אחרים רמזו על כך
בעדינות.
אפשר היה לצפות לבך שגולדה מאיר תודח לפחות
בקורטוב של אחריות למה שקרה, תגיד מילה אחת של
הבעת-צער.
אבל לא היא. היא הגיבה על דברי-הביקורת ברוגז,
באילו מעליבים אותה, והתייחסה אליהם בביטול.
הצדקנות התבטאה בבל תנועה של ידה, בבל העוויה
של פניה.
(דיין בא לשמוע את דברי גולדה, ישב באדישות
מופגנת, יצא מייד אחרי גמר הנאום של בגין, כאילו
בל העניין אינו נוגע לו).
רק במחצית השנייה של נאום־התשובה שלה הגיבה
גולדה על דברינו בקשר עם המחדלים הביטחוניים.
ואז ניסתה להתחמק מכל העניין במישפט אחד :
גולדה מאיר אני רוצה להגיד רק מישפט
אחד, ולא אוסיף אף אות אחת, כי אין לי החופש שיש
לחברי־האופוזיציה: ברגע שהובא לפני, על־ידי מי שצריך
להביא לפני, עניין הגיוס — לא עברו עשר דקות
ואישרתי גיוס. לא אוסיף.
שמואל תמיר: לא צייתו לך? האם זאת תשובה?
זו היום תשובה לשאלה? הפרו את ההוראה?
גולדה מאיר: אני לך בכלל לא עונה.
שמואל תמיר: מזה לא תנקי. זו לא תשובה.
מנחם כגין: זה היה ביום־כיפורים בארבע לפנות

״איזה דיבורים אל ה! ״
בוקר. איחור טראגי. את יודעת זאת. יכולתם לגייס ביום
רביעי, ביום ששי — ולא גייסתס.
גולדה מאיר: כל הדיבור הזה שהממשלה, או חלק
בממשלה, או ראש־הממשלה דחו גיוס, אין בו אף אות
אחת של אמת.
מנחם בגין: איפה היו המילואים?
אורי אבנרי: איפה היה שר־הביטחון כל אותו
שבוע? איפה הוא היום? איפה הוא עכשיו, שר־הביטחון
הזה? בימים המכריעים לא היה גיוס מילואים.
מנחם כגיל: על גיוס מילואים החלטתם ביום־כיפוריס
בין ארבע לשבע לפנות בוקר. זו היא האמת ההיסטורית.
ביום ששי הוכרזה כוננות בצבא הסדיר. לא גויסו שום
מילואים.
שמואל תמיר: אם זו התשובה שלו לבעייה כזאת
— ״מישפט ולא אוסיף עוד,״ את מודה באחריות. במישפט
כזה לא בורחים מאחריות מחרידה כזאת.
חיו״ר. ישראל ישעיהו: אני קורא אותך לסדר.
אורי אבנרי: אנשים יצאו לקרב בנעלי״בית ובגופיות.
איך זה קרה?
גולדה מאיר: לפני שנים או שלושה ימים, אני לא
זוכרת בדיוק, הופעתי בטלוויזיה, ובלי כל עידוד או
בקורת או המרצה מחברי האופוזיציה, אמרתי בציבור:
יש שאלות, יש דברים כאובים מאוד, טבעי שתהיינה
שאלות, והכרחי שתהיינה תשובות. אין לי ספק, שרק
כאשר נוכל להתפנות לכך --
יוחנן כדר: אם כן, איה התשובות?
גולדה מאיר: יש לי חשד, שההסתערות הזאת של
חברי האופוזיציה באה מפני שהם חשו, לאחר שזה

התפרסם בעיתון, שבעוד יומיים, או שלושה־ארבעה ימים,
תחליט הממשלה על הפורום שצריך לעשות את הבדיקה
הזאת, לאחר שבצה״ל כבר עושים זאת.
מנחם ידיד: מי יבדוק את הממשלה?
גולדה מאיר: אתה
אורי אכנרי: כל אחד יבדוק את עצמו, זה מה
שיהיה.
מנחם ידיד: צריך לספר את האמת, ולא להתכחש
למציאות.
מנהם כגין: הכנסת תבדוק את הממשלה.
היו״ר ישראל ישעיהו: אנחנו בכנסת. אני מבקש
שיהיה שקט.
גולדה מאיר: מצד אחד, צריו לחקור. מחפשים
ראשים, איזה ראשים צריך להוריד — לפני חקירה. מצד
שני, מה זה בכלל מעניין אס עומדים לחקור או לא
עומדים לחקור, המישפט כבר ישנו. הכל ביחד? והעם
הנבון הזה ישים לב לכך? הוא לא יודע להבדיל בין עניין
ובין איזה דבר אחר?
אורי אכנרי: אחריות הממשלה איננה נושא לחקירה.
היא נתונה אוטומטית, בסישטר פרלמנטרי. אין
ויכוח על כך שקרה אסון, והממשלה נושאת באחריות.
היו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי, כל
מה שאתה אומר — כבר אמרת. זה רשום בפרוטוקול.

!!תשתוק עכשיודי
!!תשתקי את!״
גולדה מאיר: חבר־הכנסת אבנרי, אתה מוציא
מישפט על כל מיני דברים. אמנם סיפרו לי שבשבועות
האחרונים הבאת קרבן גדול, והקדשת את כל העיתון
שלך רק לעניינים אחרים, ולא למדורים הקבועים אצלך.
מכירים בקרבן הזה. אבל זה עוד לא נותן לך זכות לשפוט
על כל דבר.
אורי אכנרי: בדיחות תפלות לא ישחררו אותך
מן האחריות, גבירתי ראש־הממשלה. אתם גרמתם לאסון,
ושום דיבורים לא ישנו את זה. לא יסלחו לכס את זה.
לעולם לא יסלחו לכס ! זה ירדוף אתכם כל חייכם ! אתם
חושבים שזאת בדיחה קטנה, ומחר ישכחו את זה, מחר
זה לא יהיה 7
גולדה מאיר (בהתפרצות של כעם) :זאת אומר איש
ששש שנים דרש מאתנו לוותר !
אורי אכנרי: כן. שש שנים אני דורש שלום!
גולדה מאיר (בזעם גובר) :תשתוק עכשיו.
אורי אכנרי: איזה דיבור זה? תשתקי את! אני
מדבר פה מכות!
היו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי, אני
קורא אותך לסדר פעס שלישית.
אורי אבנרי: איזה דיבורים אלה? כאן זה גן־ילדים?
הממשלה שלך היא גן־ילדים !
היו״ר ישראל ישעיהו: חבר־הכנסת אבנרי, אתה
רוצה את הכבוד שיוציאו אותך עכשיו מהישיבה?
אורי אבגרי: אתה סוכן קטן של מיפלגה !
היו״ר ישעיהו: תפסיק. אין לך רשות דיבור !
גולדה מאיר: כאשר חבר־ה*5נסת אבנרי מדבר, יש
לי התענוג לצאת מהכנסת, כי אני לא יכולה לשמוע אותו.
אס הוא לא יכול לשמוע אותי — הוא חופשי לצאת.
להפריע — לא.
זאת אומר איש, באיזה פתוס, באיזה כאב״למ שהתחנן
לנסוע לבולוניה להיות שם יחד עם פתח. איזה ציונות...
אורי אכנרי: בבולוניה קיבלנו מיסמך יותר סוב
לישראל מאשר קיבלת את במועצת הביטחון!
גולדה מאיר: מבולוניה שלחו ברכה לעראפאת, שטל
ידיו דם יהודים.
אורי אכנרי: איזה שטויות ! שטויות במיץ עגבניות !
הווילות שעד קו 3ר־־ר 3
למחרת היום הגיש פינחס טפיר כמה חוקים
כלכליים למימון המילחמה. השתמשתי בהזדמנות כדי
לייסר את ה,,יונים״ של המערך על פחדנותם בשעה זו,
כשהם משתמטים מן החובה לסלק מן השילטון את
המשולש הרה״האסונות גולדה—דיין—גלילי.
לאחר מבן התווכחתי עם ספיר על השיטה האנטי״
סוציאלית של מימון המילחמה, שיטה המטילה עומס
עצום על השכבות הדלות והבינוניות, מבלי לפגוע בשכבות
העשירות :
אורי אבנרי רווחת היום בדיחה בכל רחבי
המדינה :״מה נשאר מקו בר־לב? — הווילות של
הקבלנים״.
אדוני שר-האוצר, ברצוני להתייחס לווילות אלו. בשש
השנים האחרונות הקמנו בארץ מישטר של מרוויחי-
מילחמה. שיכבה חדשה שלמה התעשרה מהמאמץ הביטחוני.
היא מתעשרת עכשיו, בעצם הימים האלה, ותתעשר
עוד יותר כאשר ההזמנות הביטחוניות הגדולות יתחילו
לזרום.
מד, אתם עושים כדי למנוע התעשרות זו, בשעה שהציבור
כולו כורע תחת מעמסה גוברת והולכת?
בעיצומה של המילחמה, בדיון הראשון על מימון המיל-
חמה, אמרתי שיש לקבוע את מילווה־החובה כך שכל
חברה כלכלית תצטרך להעביר לאוצר־המדינה את כל
הרווחים שלה בשנה השוטפת, שיעלו על רווחיה בשנה
הקודמת. הצעה פשוטה, מעשית וקלה לביצוע.
אמרו לנו אז שבדרך של מילווה־מרצון יפתרו את
הבעייה.
אדוני היושב־ראש, אין זה מספק אותנו. כל העניין
הזה של מילווה־חובד-,מרצון מוזר בעיני. אם זאת חובה —

..עוד לא קרה בתולדות העמים הומוקוס״ם
שממשלה תישגח !?שגה כה נורא,
ולא תתפטו למחות היום...״
להלו דברינו בוויכוח על הודעת
ראש״הממשלה על המצב המדיני:
אורי אכנרי: אמר חייל:

״לי מותר לטעות. לד מותר לטעות. לאדה
שישבו שם למעלה, באולימפוס, והסתאכו ב-
כסאותיהם — להם אסור: זה לא יימחק להם:״
את הדברים האלה אמר לנו חנן אלון, צנחן לוחם,
בן ,23 ברמת־הגולן. הוא ביקש מאיתנו לפרסמם. מסביבו
עמדו חבריו, גדולי הלוחמים, שיצאו זה עתה מענן
הקרב, וניענעו בראשיהם.

״לי מותר לטעות. לאלה שישבו שם למעלה,
באולימפוס, והסתאבו בבסאותיהם — להם
אסור.״
(כאן קמה גולדה מאיר באופן הפגנתי ויצאה מן
האולם אל המיסדרון, והמשיכה להקשיב שם).
והנה היום, מסביב לשולחן הממשלה, ישבו כולם.
גולדה מאיר. משה דיין. ישראל גלילי. כאילו לא קרה
דבר. כאילו לא היו המחדלים הנוראים. כאילו לא שילם
העם כולו את מחירם.

איד? איד אתם מעזים בבלל לשבת באן,
בממשלה, בנושאים באחריות?
עוד לא קרה בתולדות העמים הדמוקרטיים שממשלה
תישגה מישגה כה נורא, ולא תתפטר למחרת היום. עוד

לא קרה ששר יהיה אחראי מבחינה פורמלית ומעשית
לאסון כה גדול, כמו שר־הביטחון משה דיין ביום־
הכיפורים, וימשיך לשבת על כסאו לייד השולחן הזה.

אחרי כל המחדלים הנוראים, זהו עוד מחדל
נורא.
צה״ל זקוק להנהגה חדשה. המדינה כולה זקוקה להנהגה
חדשה• ואתם יושבים כאן, על כסאותיכם, באולימפוס,
כאילו לא קרה דבר. ואתם מתחבאים אחרי
דיבורים של חקירות חשאיות, במוסדות חשאיים, שיביאו
מימצאים חשאיים, ועליהם תדון בחשאי ועדת־החוץ-
והביטחון.

אתם צחקתם והונם בונה !
ועדת־החוץ־והביטחון ! חבר־והוועדה, מנחם בגין, עמד
כאן ושפך אש וגפרית. לא אמרו לוועדה שיש ריכוז
מצרי וסורי. לא אמרו לה שמישהו החליט להתעלם
מהם, ולא לגייס את המילואים, ולא לקרב את הכלים.
חבר־הכנסת בגין, אתה ישבת בוועדה זו במשך הרבה
שנים. אתה ידעת שהיא בדיחה, ושמתייחסים אליה כאל
בדיחה. אתה ידעת שמעלימים ממנה כל מידע חשוב.
ואתה נשארת בה, ואישרת את מעשיה. הפכתם את
משה דיין לאליל, שאסור לראות בו רבב. הפכתם את
צד,״ל לפרה קדושה, שאסור לבדוק את הנעשה בה.

האם אתם אינכם אחראים לאסון, יחד עם
דיין? יחד עם גולדה?
אני שואל אותך, כחבר בית־הנבחרים, מעל הדוכן
הזה. אני מזמין אותך להשיב — לא לי, אלא לעם כולו.
80 יום לפני יום־הכיפורים הנורא, עמדתי על דוכן
זה והעליתי הצעה לסדר־היום בקשר עם סילוקו של
אריק שרון מצה״ל. הצבעתי על ליקויים בסיסיים שקנו
להם אחיזה בצה״ל, על חדירת נגע המיפלגתיות לדרגים
העליונים, על שיטה בלתי־אחראית לקבלת החלטות
גורליות• תבעתי להקים מייד מועצה עליונה לביטחון
לאומי, ולמנות מבקר מטעם הכנסת על מערכת הביטחון.
שר־הביטחון, משה דיין, קם והשיב במישפט אחד,
מישפט שהיה בדיחה תפלה. מין מישפט שובב שכזה,
חמוד שכזה, של נער־השעשועים של הכנסת והליכוד.
ואתם ישבתם כאן התגלגלתם מצחוק, נהניתם מהגיבור
שלכם.

הצבעתם פה אחד, המערך והליכוד גם יחד,
להסיר את הנושא מסדר־היום. הצבעתם וצחק־תם.
היום הצחוק הזה חוזר אליכם מהקירות
האלה, כאשר העם בולו בובה.
יש להטילה כמילווה-חובה. אני דורש שמילווה־החובה
יספוג את כל ריזיוחי־המילחמה. אם זה מילווה מרצון —
אין להשתמש במכשירי כפייה, כפי שהדבר נעשה ברגע

זאת ועוד: טילפן אלי בהתרגשות רבה אדם שאינני
מכיר אותו, ואמר: כרגע יושבים כאן כמה חברה, דיברנו
על המצב והחלטנו לטלפן אליך. אנחנו רוצים שתשאל

תעזו לטעון שאינכם שותפים לאחריות לאסון!
מנחם בגין ז אתה תקרא את הגליונות של
העולם הזה בשנים האחרונות, ותבדוק האס לא
זרעת דמורליזציה בקרב הנוער, דאז תדבר על
השני. עשית זאת שבוע אחרי שבוע.
אורי אכנרי: אני דוחה זאת בכל תוקף.
הזהרנו בפני המילחמה הזאת וחזרנו והזהרנו.
הלוואי והאזהרות שלנו היו מתבדות!

..הסתרק! 18 הנמה״ ו
אבל חבר־הכנסת בגין עמד כאן היום, חף מכל פשע
ונקי מכל רבב של אחריות, וזרק לחלל את השאלה
הפאתטית :

״מ רו ע לא גייסתם את המילואים?
מדוע לא קירבתם את הכלים?״

אני אענה לך במקומם, חבר־הכנסת בגין.
לא גייסו את המילואים, כאשר המאסות של הטנקים
והתותחים התקבצו מול כוחותינו הדלים, מפני שידעו
שהערבים אינם רציניים. שהערבים אינם מסוגלים לשום
דבר. שאנחנו נמגר את הערבים תוך כמה שעות, אם
יעזו לצלוח את התעלה, מול קו בר־לב הבלתי־חדיר.
נשבור להם את העצמות. נכה אותם שוק על ירך. הבוז

•לזולת, ההתנשאות, השחצנות, שמשה דיין היה סמלם
!ושאתם כולכם סגדתם להם, הם היו בעוכרינו.
לא גייסו את המילואים מפני שהיה לנו שר־ביטחון
נהדר, שאינו מסוגל לטעות, שכל הערכותיו נכונות,
שאינו זקוק לשום פיקוח, ושאסור למתוח עליו שום
ביקורת.
ובעיקר: לא גייסו את המילואים מפני שהיו לנו
גבולות־ביטחון אידיאליים, גבולות־ביטחון שירתיעו כל
אוייב אוטומטית, עומק איסטראטגי המאפשר לנו שלא
לגייס את המילואים, ביצורים שבאו במקום החיילים.

אלה הן התשובות היסודיות, החורגות מן
התחום הצר של נוהל צבאי. בי האסון הנורא,
שאנו קוראים לו ״מחדלי ביטחון״ ,הוא הרבה
יותר מזה — מחדל בסיסי של המערך המדיני,
מחדל הסותם את הגולל על כל התפיסות, הסיסמאות,
והתורות המדיניות של שש שנים ורבע.
מתי צמחו התורות האלה? מי אחראי להן?
הן נולדו בימי ממשלת הליכוד הלאומי, זיכרונה לא
לברכה, אשר בימיה הוחמצה ההזדמנות ההיסטורית להשיג
שלום של אמת, למחרת ניצחוננו המזהיר של ששת הימים,
בשעה שהיינו בשיא כוחנו, כאשר צבאנו נהנה מיוקרה
שאין שניה לה, כאשר דעת־הקהל בעולם כולו היתה עימנו,
כאשר כלכלתנו פרחה וכל האופציות היו פתוחות.

החמצתם הזדמנות היסטורית זו, והלכתם
שולל אחרי מיקסם־שווא של שטחים, של ארץ־
ישראל שלמה, של מלבות ישראל חדשה. והאשמה
הנוראה הזאת רובצת על הליכוד הימני לא
פחות מאשר על הנהגת המערך.
היום עומדת הנהגת המערך ככלי ריק. במשך שנים
סתמתם את פד, שוחרי־השלום במיפלגת העבודה ובמפ״ם.
הובלתם אותם באזיקים, כשבויים אחרי מירכבת המנצח,
כבולים בכבלי מיסמך גלילי.
האם אתם מסוגלים היום ליצור מדיניות היסטורית
חדשה, מדיניות של שלום? האם אתם האנשים שיהיו
מסוגלים לפלס נתיבות חדשים, לחולל שינוי־ערכים בעמים
הערביים, וגם בעמנו שלנו?
אתם עייפים. כל מה שאמרתם, התרסק בשעה הראשונה
של הפגזת המילחמה. והנה אתם עומדים ואומרים שוב
את אותו הדבר, כמו תקליט שבור. מסביבכם שממה, ריקה
מרעיונות, ריקה מאידיאלים.

גם משום כך, ואולי כעיקר משום כך,
עליכם להסתלק מן הבמה. הניחו לשוחרי*
השלום במיפלגות שלכם למצוא הנהגה חדשה,
רעננה יותר, שתאמין בשלום ושתהיה מסוגלת
לפעול למענו, בעזרת בל שוחרי-השלום.
בכנסת: איפה הדוגמה של הממשלה עצמה בשעת־החירום?
איפה המעשים הדרמאטיים של הממשלה למען החיסכון?
לא חשוב אם הממשלה יכולה לחסוך מיליארד לירות
או 10 אלפים ל״י. הממשלה צריכה לשמש דוגמה, דוגמה
בולטת, דוגמה דרמאטית. היא צריכה לעשות מעשים
שיוכיחו לציבור שהיא עצמה מגשימה, במעשיה, את
צורכי שעת־החירום•

החייל חנן אלון

שחם -ואת חובה !
חנן אלון, הצנחן שאת דבריו הבאתי בראש נאום
זה, אחד מכובשי החרמון יצא מן התופת ואמר :
״שלום ז זאת לא שאלה של רצון. זאת חובה. עוד לא
פגשתי בלוחם אחד שירצה בחידוש הקרבות.

״אני רוצה בשלום. איני רוצה להילחם

שנית. לא אני, ולא אחר. אבל אני לא מאמין
ביכולת המנהיגים לעשות זאת. זה גדול מהם.״
הלוחמים מתייצבים נגד המילחמה.

״שוק ווו וו״!
הלוואי ואפשר היה במדינה דמוקרטית לערוד בנפרד
בחירות בין סוג אחד של אזרחים: כל אלה אשר במשך
17 ימים אלה עמדו באש. הלוואי וזה היה אפשרי.

הייתם נדהמים מהתוצאות:

שלחתי צוות לרמת־הגולן, לשוחח עם החיילים. דיברו
עם 300 עד 400 חיילים — על שלום. אנשי הצוות חזרו
וסיכמו את התרשמותם כך:
החיילים התחלקו לשני מחנות.
כל מי שהיה תחת אש, בלי יוצא מן הכלל, רוצה
בשלום. הוא לא רוצה בשטחים! הוא רוצה שלום.
שאר החיילים, שגם הם עשו עבודה נפלאה, שגם הם
מילאו תפקיד חיוני במילחמה זו, אבל שלא היו באש,
נחלקו בדעותיהם. חלק חושבים שהשטחים חשובים יותר
מאשר השלום, חלק חושבים שהשלום חשוב מהשטחים.
זהו המצב בצבא, ברגע זה.
מנחם בנץ: אילו התקיימו בחירות לפי
הצעתך, האמן לי, אני אומר את זה בצער, אתה
לא היית נכנס לכנסת.
אורי אכנרי: חבר־הכנסת בגין, אתה תתפלא.
אין אני אוהב להינבא, ובוודאי לא אנבא על
עצמי, אבל אנבא הפעם עליך.
הקשבתי היום הקשב היטב לדבריך. ניסיתי
להקשיב להם באוזניהם של אותם חיילים, שדיברתי
איתם. דיברתי ס מן המילחמה עם חמש
מאות, ואולי עם אלף חיילים קרביים, בדרכם
לקרב, בסיני ובגולן.

אתה כונה מערבת-בחירות על הדברים
שאמרת היום. חכר-הבנסת בגין,
אתה תיכשל בבחירות אדו.
אינך יודע מה נעשה בציבור, אינך יודע מה
נעשה אצל החיילים.

החיילים האלה יחזרו הכיתה, והם
ידברו עם אבא ועם אמא, עם האשה,
עם האח ועם האחות, ויגידו דבר אחד :
״קודם בל, שלום :״
אני מרשה לעצמי להינבא, חבר־הכנסת בגין,
במלים שאמר שר־הביטחון בהזדמנות אחרת :

כמערבת-הבחירות הזאת, אתם תוכו
שוק על ירך :

למשל׳ כל מה שנעשה כרגע לגבי הרכב ד,וא הפגנת-
סרק, האופיינית לשר שמעון פרס, מעשדדראווה שאין
לו תוכן ואין לו טעם. על־ידי השבתת הרכב יום אחד
בשבוע בכל המדינה יושג חיסכון בסכום שיספיק לרכישת
מטוס אחד. ותוך כדי כך מחבלים במשק, על־ידי כך
שמשתקים מכוניות שהן כיום, אחד מאמצעי־הייצור החשובים
ביותר במדינה.

אוחזים ביד דרך החלון. אוחזים חזק. העיניים מביעות.
אחד מביט על השני. לא שבעים. לא מפסיקים להגים.

זהומח 1החדשבישראד :
הנערות נפר דו ת מאהוביה

רוצה את אבא בבית

היוצאים למלחמהבמרחקי

ץ ץ רימים את הילד לגובה החלון, שיאמר משהו
לאבא. מלטף את שערות הילד. מילות חיבה .״תגיד
שלום לאבא!״ ״לא רוצה!״ ״תגיד שלום לאבא, לא
יפה!״ ״לא רוצה!״ ״מה קרה? תגיד שלום!״
״לא רוצה שלום, רוצה אח אבא בבית!״ דמעות.
״תחזור מהר!״ ״עזוב את הכושיות באפריקה, אני מחכה
לך!״ האוטובוס נוסע .״אוהבת אותך...״
נסע. עוד כמה שניות. עומדים. מביטים. עוד רגע.
זהו .״עוד חודש הוא יחזור, איזה חיים!״
אנחה.

מון אנשים. נשק על הכתף. תרמילים, שקיות,
| 1מיזוודות. אנשים בחקי. צבא שלם עומד וממתין.
עומדים, יושבים, שוכבים. חלקם ממתין, חלקם נינוח.
מעיין בעיתון, קורא מערבון או בלש, משחק שש־בש,
שח או דמקה. קבוצות, קבוצות עומדים וממתינים.
נמל־התעופה בלוד. מטוסים מביאים את החיילים מן
החופשה, חזרה לבסיסים בדרום.
משהו מוזר בנוף הגברי הזה. בין כל החקי והנשק,

7חשת 18010.תחמואח

בין השש־בש וסיפורי המילחמה. משהו שונה, בלתי־רגיל
מרכך את כל הקשיחות המיתקבלת למראה חיילים.

נשות החיילים. חברותיהן. מבוגרות, צעירות. הרות,
סתורות שיער, מסודרות. עומדות, אוחזות בידי החיילים.
שניים חבוקים בפינה. שניים עומדים ומנשקים בלהט.
שניים לוחשים סוד. נערה מלטפת שיער חברה. שניים
נושקים לפעוט.

ך שים. כין כל המוני החיילים, נשים אוחזות בידי
1גברים, נושקות, חובקות, מביטות, משחקות בשיער,
לוחשות, בוכיות.

הרב מבקש חוחזיד

נשים אוחזות בידי גברים

ך * אוטובוס כאי חיילים עומדים בתור, נדחקים, האון
| טובוס מביאם למטוס. צפיפות. רבים על המקום. מן
הצד משקיפים שניים, חבוקים חזק. למראה החיילים הנדחקים,
מחייכים. הרווקים האלה...
הזוגות הרבים שבשטח אינם להוטים לחזור לבסיס.
רק עכשיו חזרו מחופשה בת 24 שעות לאחר חודש ימים
של מילחמה במידבר. הלב מבקש להמשיך ולחבק את
האם, הרעיה, החברה.
כולם מבקשים להמשיך לאחוז בנערה, מנסים לדחות
את הנסיעה. עוד חמש דקות ועוד חמש דקות .״אני צריך
לנסוע״ .״חכה רגע. מה בוער לך?״ בואי לא נהיה ילדים
קטנים״ מציגים את ה״קשוח״ ,ונשארים עם הנערה...
זהו. זמן ללכת .״מתי תבוא״? ״אני לא יודע מותק,״
״בסדר, אבל מתי תחזור?״ ״ילדונת, עוד לא נסעתי.״
קשה לזוז. קשה לעלות על האוטובוס. עולים, יורדים
שנית .״עוד רגע נהג, עוד רגע.״ מנשקים. עוד נשיקה.
חזק. חזק. בכל הכוח. לא מרפים. לא מניחים לשניה.
אי־אפשר ללכת.
״המפקד, אולי אני מחכה לאוטובוס הבא?״ ״אין סיכוי,
תגמור כבר ותעלה.״ ״איזה מפקד רשע למה אתה כל-
כך רע, המפקד?״

אני חצה גבו ברא

׳וסו ווינה צמח
זזבוקיס יושבים
לפני בוא המטוס
שיקח את הבעל לבסיסו בדרום. רינה, הרה בחודש השמיני,
חוששת מפני הפרידה הארוכה מן הבעל המנסה לעודדה.

ך* דלת נסגרת. אין יורדים לאחר סגירת הדלתות.
{ 1בכי. נשים דומעות. נושכות שפתיים.
״תיזהר שלא יקרה לך כלום!״ ״אל תנסה להיות
חכם!״ ״אל תנסה להיות גיבור, אני מחכה לך בבית...״
אני רוצה גבר בריא בכי.

ע ן 1ן ו/1ן *11 *1111 פוסעים נערת החייל המלווה
את חברה למסלול ההמי
#1 #11 #11

ראה. זוג אופייני אחד מרבים הממלאים את המסוף
בנמל־התעופה בלוד. בתמונה למטה: אלנבוגן דויד
וחברתו זינגר רינה נושקים אחד לשני קודם לפרידה
הארוכה שאין הס יודעים כמה זמן היא תיארך ומתי
ישובו דויד ורינה לראות האחד את השניה.

הדובר מדבר
אל לב

מישמר הגבול
הרבה מעריצים יודעים בארץ הזאת
מה הולך בין הזמר צכיקה פיל! לבין
עיתונאית מעריב מידית שפיאור כבר
המון שנים, ואת זה שהם אוהבים נורא.
אבל מה שהם לא יודעים, ומה שאני
רוצה לספר לכם, זה מה קרה אותם בימים
האחרונים.
אז ככה: בפעם האחרונה שהם החליטו

החדשות האחרונות מגיעות בשמונה
בערב. זה הוחלט. סוף־סוף.
מירי מחפשת מיקווה, להתקדש בו,
ולאחר חיפושים טובים היא מוצאת כמה
צדקניות שפותחות למענה את המקום ההוא.
אז היא מיטהרת.
ועכשיו צריך חופה. מוצאים רב שמסכים.
עכשיו צריך מניין. איפה מגרדים
עשרה אנשים שיסכימו להתפלל יחד בשעת
לילה מאוחרת י מארגנים כמה חבר׳ה מ־מישמר־הגבול,
ואלה נרתמים למיבצע בנפש
חפצה.
תלבושות מתאימות לא היו להם, אז
צביקה בא עם חולצת־ההופעות שלו, ומירי
עם שימלה משוק־הפישפישים. לא שזה

על אחת כמה וכמה אס אתה משה אילת,
עם כרטיס־טיסה לארה״ב לירח־הדבש ומינוי
במישרד רציני של החברה.

רק לפני ארבעה חודשים הוא קיבל את
הגט, וכבר זה קרה לו שוב.
מקורות מהימנים טוענים שהרומן בינו
לבין ה״שוב״ מתנהל בכל עוז מזה שש
שנים.
משה אילת, דובר חברת אל על, האיש
שעומד לנסוע רחוק־רחוק ולקבל שם
את הנהלת המישרד, עם פקידה בכירה
במשרד נסיעות בתל־אביב העונה, לא
תמיד, לשם דליה שטיגשגייץ.
הס עשו את זה בדיוק באמצע המילחמה.
אלא שבמקום חתן נה עם אלפי מוזמנים,
כמתוכנן, היו רק עשרה.
מת שמוכיח שבשביל להתחתן טוב לא
מוכרחים לראות את זה חמוני אנשים, וגם
שאם אתה אוהב על באמת, אתה יכול
לעשות את זה גס במילחמה. אפילו אם
אתה עובד אל על.

המחומש הנצחי
זד, שאמר שהאשה נבראה מצלע, ניבא
ולא ידע מה הוא מנבא.
בעצם ימים אלד טופפה לה ארצה השחקנית
רחל דובסץ, ששבה משהייה ממושכת
בלונדון. ומה שלונדון עשתה לה, לא
הייתם מאמינים. העלמה הפכה פאטאלית

יחדיו בנעימים נסע צלע ב׳ ללונדון, אל
צלע א /שהיא אשתו החוקית, בינתיים! .
ואחרי כל הטיול המייגע הוא חזר ארצה
ומשרת היום בצנחנים.
עם בואה של רחל המשופצת לארץ
יצטרכו, כנראה, צלעות המחומש העליז,
לפתור סוף־סוף את הבעייה הגיאומטרית |
הסבוכה, כי בינתיים מסתבר שצלע ד׳\ ,

צכיקה פיק
לילה ראשון —
להתחתן, זה היה בתשיעי בחודש שעבר.
אלא מאי ז השטן סידר להם שפרצה מיל׳
חמה. הם דוחים את התאריך ומחליטים
שיתחתנו לפני שצביקה יצא עם פסטיבל
הזמר לארה״ב. ועוד רצוי לדעת שמשתתפי
הפסטיבל יצאו כבר ביום השני
שעבר.
וככה הימים חולפים, ושום דבר לא
קורה עדיין, אפילו יום ראשון מגיע ושום
דבר לא זז, וגם שבע בערב של יום
ראשון מגיעה, ועדיין דממת אלחוט.

מ חו ש ך
גפי שושן עומד בנמל־התעופה בלוד,
ומחכה למטוס שיקח אותו להופעות בפני
חיילים בדרום. הכל חשוך, אפלה מוחלטת.
פתאום אורות עיניו. ומה כבר יכול
להאיר את עיניו של גבי שושן, אם לא
פצצה בלונדית לא־נורמלית1
הוא שם את העיניים האורות ישר עליה,
ומחליט שזהו זה.
אחרי מאמץ עילאי, שלרשותו הוא מגיים
את מיטב המוחות המבריקים בעיר; הוא
מצליח להשיג את כתובתה של המאירה.
כבר למחרת היום הוא מוצא עצמו מצלצל
בדלת, שעליה באותיות מאירות השם

מירי עינבר.

מביטים השניים זה בזו, מביטים ואינם

מידית שפיאור
— על החשבון
אומר משהו. אני חושבת שזה דווקא מקורי.
כשהחופה נגמרה, ליוותה אותו מירי ל־נמל־התעופה,
ולפני שאמרה לו שלום ארוך
ארוך, ששה שבועות כימעט, לא שכחה
הכלה הטרייה ללחוש שהוא עדיין חייב
לה את הלילה הראשון של החתונה.
תארו לכם.
אומרים דבר. דקה ועוד דקה. גבי לוקח
אוויר ואומר ״תשמעי אז את כל מה
שקורה אחר-כך, אתם כבר יודעים, אבל
בכל זאת הוא רוצה להציע לה לצאת
איתו הערב, אלא שלא יודע בדיוק לאן,
כי הכל כל־כך חשוך, וחושך זה לא מה
שצריך דווקא בערב הראשון. וחוץ מכל זה
דווקא בערב הוא צריך להופיע בביקעה
לפני חיילים. הוא מתכונן כבר לנסיגה,
בציפייה לימים מאירים יותר, אלא שאז
מירי סוגרת את דרו־הנסיגה, ולא תאמינו
— מזמינה עוד חברה לבילוי משותף ב־ביקעה.
עוד חברה זה לא בדיוק מה שהוא
תיכנן, אבל מי יודע, אולי טובות השתיים?
נוסעים.
מה שקרה אחר־כך, קצת יותר עצוב.
בדרך חזרה מן ההופעה מתהפכת המכונית
לתוך ואדי, לא ברור בדיוק למה, ומירי
וחברתה נפצעו. היחידי שיוצא ללא שריטה
הוא האביר שבחבורה.
ומאז :״כל יום, בין הופעה להופעה,
אני סועד את מירי בחוליית בבית־חולים
בירושלים.״
בתיאבון.

עודד קוטלר וגבי מושכיץ
לגמרי, עם תלתלים צמודים, עם תלבושות
מתוך הזעקה האחרונה ועם ציפורניים
ארוכות ומטופחות, לראשונה בחייה.
אבל אין ספק שכשהגיעה צלע א׳ ,היא
רחל, ללונדון, ידעה כבר על הרומן ש התפתח
בין צלע בי, הוא בעלה הטרי
גדליה בסר (מי שהיה בעבר הלא־רחוק
בעלה הקצר מאד של המשוררת־מחזאית־מבקרת־סיפרותית־ד״ר-לפילוסופיה
דליה
הרץ) לבין צלע ג׳ ,הלא היא ליאורה
ריבלין, אשתו של הבמאי-שחקן עודי״

פיטר ג׳ יימס,

גדליה כסר
הלא הוא עודד, אם אתם עוקבים אחרי,
מנהל רומן פרטי משלו עם לא פחות ולא
יותר מאשר צלע ה׳ ,שמתגלה בגבי
מושביץ, אלמנתו של התעשיין הצעיר.

הבמאי האנגלי המפורסם שביים את כטוב בעיניכם בלונ
דון,
עומד להגיע !

מה הוא מחפש פה ז את שימרית איר, בתו של המשורר יעקב אירלנד,
בעלת הבוטיק, המשוררת לעת״מצוא וגרושתו הטרייה של ורדי בן־
יעקב, ואם לבת בת .5

האהבה פורחת בקצב הסילון משני הצדדים גם יחד. האם הוא נושא
בכליו גם טבעת עגלגלה ז
או. זה כבר לא פשוט כל״כך. כאן מתעוררות בעיות המולדת. היא כאן,
רוחה כאן, נישמתה כאן, אצלו, אותו הדבר להיפך.
כשפיטר חושב על מקום־מגורים קבוע, ישראל אינה בדיוק המקום שהוא
רואה. אולי, במיקרה, מפני שזה לא לפי הרמה שלו ז
מי ינצח! לילות יגידו.

קולנוע
תדריך
תל-אביב

ע ל 1ה

המלאך

ה ח 3 1ע 1ת

״עדנה׳לה, בחייך תביאי לי ענבים, אני
רוצה לאכול קצת ענבים !״
״הוא בצום, ואסור לו לאכול שום דבר !״
מתריע פצוע השוכב ליד שימחה, ש חזר
מניתוח ברגלו.
עדנה גלעד !מחייכת, ומבטיחה להשיג
לו ענבים. הוא נרגע ונזכר בתפוחים הנמצאים
בארון שלו.
״יאללה, תקחי את התפוחים. ההורים
שלי יהרגו אותי אם יראו שלא אכלתי!
אני שונא תפוחים!״
לפני שסיים את המישפט כבר נגסה ב־בתפוח.
עדנה
גלעד ( )22 איננה מתדבת אלמונית
בבית־ד,חולים. הפצועים שלה ידעו,
כי בסוף ספטמבר השנה, זכתה בתואר
״מלכת שבא״ וסגנית מלכת־המים.

כית־החולים בצפון הארץ הגיעה
/עדנה כמתנדבת כבר בתחילת ימי
הקרבות .״ידעתי, כי למקום מרוחק לא
יגיעו הרבה מתנדבים. לכן עזבתי את

עדנה עוזרת לפצוע ברגל למצוא חלקים להרכבת הליקופטר. למטה :
עדנה יושבת על כיסא־גלגלים פנוי, וקוראת לפצוע קטעים נבחרים
מספרו של יחזקאל המאירי ,״משני עברי הרמה״ .ליד הפצוע, מהצד השני חברתו.

עדנה המלכה
תל־אביב ובאתי לעזור. העבודה התפרשה
על הרבה שטחים.
״זה התחיל בסידור מיטה, הכנת אוכל
לפצועים, העברה לחדרי־הניתוח, ושיחה
ליד מיטת הפצוע. הרבה שיחות. הם
תמיד חזרו אל ימי הקרבות, וסיפרו כאיזו
זו הפעם הראשונה, ולא המי־יודע־כמה.״
״לפעמים
היו מבקשים, כי אשחק איתם
בשח, דמקה וכל דבר אחר שיכול להש כיח
את הכאבים. או לשבת ליד המיטות
ולקשט להם בנדשך שעות את הגבסים.
״לא היו לנו שעות עבודה קבועות. בעצם
עבדנו כל היום. בבוקר, כשהיינו
מסדרות את המחלקה, רחצנו אותם בם-
פוגיות והיה בא אדם שגילח, ותוך כדי
עבודתו סיפר סיפורים ושמע מהם. היו
ימים שהוא לא הגיע, או איחר, ואז אנחנו
היינו מגלחות אותם. זה נורא הצחיק
את החבר׳יה.״
היו לה רגעים פחות נעימים. היא
טיפלה בחולה, אב לשני ילדים. היא
הכירה אותו ואת משפחתו .״כשהאחות
טיפלה בצינוריות שהיו מחוברים לגופו,
אני עמדתי לידה. פתאום הוא הפסיק לנשום.
קראתי לרופא, שקבע שהוא מת.
הרופא ביקש ממני להוריד את הכרטיסיה
שלו ולתייק אותו ...אני הייתי בהלם. באותו
יום לא הייתי מסוגלת לעשות שום
דבר.״

**ן שה לה לדבר על המקרים האלה.
[ /״העיתונים מלאים בסיפורי הגבורה
של הפצועים. פצוע קשה מכונם בתוך
עצמו, אבל במשך הזמן הוא יוצא מדיכאון,
אולי אפילו בזכות האווירה העליזה
של ״הוותיקים,״ או של אלה שכבר
הסכימו עם מצבם החדש.״
באמתחתה של עדנה יש הרבה סיפורים
היתוליים של הפצועים, כמו סיפור ה־פיג׳מות
הוורודות .״היו חסרים במחלקה
פיג׳מות כחולות, ונתנו לגברים את הפי-
ג׳מות הוורודות של היולדות.
״היה בידור לא נורמלי במחלקה. מי
שנכנס היה בטוח שזה חדר־יולדות, כי
הגבסים נראו ממרחק כמו תינוקות. ה־חבר׳ה
היו שואלים את האחיות: מתי
יש יניקה? איך מחליפים חיתולים לגבס?
או מה לעשות אם התינוק בוכה.״
״הם ידעו שאני אוהבת תפוחים, כי
בכל פעם שראו אותי הייתי ׳ עם תפוח.
אחרי שנפרדתי מהם, דאגו לבעיית התפו חים.
רצו לדעת איך אתגבר עליה. הבטח תי
לעבור את המשבר. כשקיבלו תפוח
תמיד שאלו איפה עדנה. וכשראו אותי,
שאלו איפה התפוח.״
במחלקה כבר שכחו, כי היא רק סגנית
מלכה. בשבילם היא מלכה. אמנם ללא
כתר, אבל מלכת תפוחים במדים לבנים.

* ״ ז 8י £סמד (סינמה ,1צרפת) :
מותחן המתרחש במלחמה צרפתית־אמרי-
קאית כדוגמת ״מזימה״ ,אך הפעם שדד,
הקרב הוא פריס ולא לוס אנג׳לס. מישל
קונסטנטין מככב בתפקיד ראשי כמנהיג
כנופיה קטנה בעולם התחתון הצרפתי,
אחרי שב״מזימה״ הוא מופיע גם כן אם
כי בתפקיד קטן באותו עולם תחתון עצמו.
כאן מסתיים הדימיון בין שני הסרטים
כי הגנגסטר של הבמאי סרז׳ לרואה רחוק
מן היעלות הרצחנית של ״מזימה.״ להיפך,
כאן מנסים בדרך כלשהיא להגיע לאווירה
אינטימית בתאור מוגזם כמו אחווה, השוררת
בין קונסטנטין לבין שותפיו לפשע
(ג׳ורג׳ דרה ופיאר סאנטיני) .הסיפור :
פרקליט מושחת (אדולפו צ׳לי) מאלץ את
קונסטנטין ושותפיו לפרוץ כספת ולהוציא
ממנה מסמכים חשובים, ובתוך כך ניתן
על קצה המזלג רמז לבעיות כמו פשע נקי
לעומת פשע מזוהם, או פושעים עם נשמה
מול מכונות רצח.
הסיפור רחוק מלשכנע ושאלות רבות
נשארות ללא מענה בסופו של הסרט אבל
המיקצוענות של צוות ההסרטה ניכרת
במעלותיו הקולנועיות של הסרט. המצלמה
מתנועעת להפליא בעת מעמד המפתח של
פריצת הכספת, יופיה של הכושית קאטי
דחייה מלטף את העין דרך זוויות הצילום
המוצלחות, ועל הכל אפשר להעריך את
מעלותיו הקולנעיות של השחקן הוותיק
מישל קונסטנטין. הוא הדבר הקרוב ביותר
שיש היום בצרפת ללי מרוץ. הגנגסטר
הוא מותחן שכדאי להציץ בו גם אם איננו
מושלם.
נשיא עד הכוונת (אלנבי,
ארצות־הברית) — נסיון דמיוני להתנקש
בחיי הנשיא דד,יגול, מבויים בכישרון כה
רב על-ידי הבמאי פרד זינמן, עד שהצופים
יושבים בנשימה עצורה, למרות ש ידוע
לכולם כי דד,־גול מת במיטתו, מזיק-
נה ולא מכדורי מתנקשים. מותח ומרתק.
שחק אותה סם (תכלת, אר־צות־הברית)
— וודי אלן מגיש פארודיה
על הגבר האמריקאי, שאינו יודע כיצד
להתגבר על מבוכתו מול המין החלש, ומחפש
עצה ועידוד בדמותו של האמפרי
בוגארט. כמה מן הסצינות מצחיקות מאד.
** +שדום לידיד (צפון, צרפת) —
פישעון צרפי, המתאר בפרוטרות שוד בל־תי־אפשרי,
ועם זאת מתעכב בעיקר על
הידידות המוזרה הצומחת בין שני אנשים,
המוצאים את עצמם מעורבים באותה הפרשה.
רגיש ומותח גם יחד.
הדראקון (אסתר, ארצות־הב־רית)
— קאראטון משוכלל מן הרגיל,
אשר לצד התחרויות האקרובטיות וההופעות
המרהיבות של ברום לי המנוח, יש
לו גם עלילה כלשהי, הנוגעת הפעם בריגול,
פשע מאורגן ובעיות סוציאליות. אבל
אל דאגה, זה לא מפריע למתגוששים.
* הכו נשים לסנאטור (בן־יהודה,
איטליה) — עוד אוסף של הזיות מיניות
הפוקדות את לאנדו בוזאנקה, הפעם כפוליטיקאי
שהתנזר יותר מדי מנשים, ומשום
כך אינו יכול יותר להתאפק, והוא
צובט כל עכוז שבהישג ידו.

ירושלים
התפוז המיכאני(ירושלים.
אנגליה) — סטאנלי קובריק ביים סרט
מדהים ומסמר־שיער, השואל שאלות חשובות
על מהות היחסים בין אדם ורעהו
בעולם המודרני, ומתאר בצבעים קודרים
את העתיד הקרוב, בו תשלוט האלימות
בכל.
התפשטות (סמדר, ארצות־הברית)
— יחסים בין הורים לילדים, בין
הורים לבין עצמם ובין ילדים לבין עצמם,
מתוארים ברגישות רבה ובחיבה אמיתית
על־ידי היהודי הצ׳כי קארל פורמן, המתבונן
באמריקה במבט רענן ושונה מן הרגיל.

חיפה

המקצוענים (אורה, ארצות־הברית)
— מערבון מקצועי מאד, עם בורט
לאנקסטר׳ ג׳ק פאלאנס, רוברט דייאן ולי
מארווין, מלא וגדוש פעילות ומספיק עם
זאת לשלוח כמה חיצים מורעלים ביחסי־החוץ
של אמריקה עם הארצות המתפתחות
ובסוג העזרה שהיא מגישה להם.
המכונית שלי (אורלי, צרפת)
— ז׳אק טאטי בחר להציג בדרכו את
תרבות העולם על גלגלים, ותוך תיאור
מסע מפריס לאמסטרדם, הוא קולט את
כל הזרויות של הטבע האנושי, ומניח לצופים
להבחין במצחיק בהם.

סמנו מצאה חדשה משגעת את אמרי(
1קה: קליאופטרה ג׳ונס. היא גמישה
כמו פיירבנקס, היא כושית כמו שאפט,
היא שולטת בקאראטה כמו ברום לי ונוסף
לכל, היא גם סוכנת חשאית כמו ג׳יימם
בונד.
כך זה קרה. קליאופטוה ג׳ונס סרט
המוקדש להרפתקותיה של סוכנת חשאית
אמריקאית, המעלה, מצד אחד, את שדות
הפרג התורכיים באש, כדי לצמצם את

מין אופנוע שכזה

.פה: סופר־אשה במחשוף שחום על גבי אופנוע־מירוץ. הגיבורה
החדשה, קליאופטרה ג׳ונס, המפגינה גמישות, שליטה בקאראטה,
וידע של סוכנת־מודיעין, היא השחקנית תמרה דובסון, ילידת

קליאופטוה ג׳ונס,
1ו 11 *1111 ,
שילוב של יופי
11 - 1 1י #י י
טבעי גובה ( )1.88 ושליטה בכל סוגי הספורט
האפשריים, משכנעת את יריבתה,
שלי וינטרם, בשפה גברית מובהקת.
האופיום, ומצד שני מנהלת קרבות־ראווה
בשכונות־עוני אמריקאיות נגד שליחי הפשע
המאורגן, קוצר הרבה יותר כסף
משהושקעו בו.
אלא שבמיקרה, בכוונה תחילה או בטעות,
מה שיצא מתחת כפיו של ג׳ק סטארט
(שעשה בין היתר, בעבר, את סלוטר) הוא
קריקטורה של כל סרטי־הפעולה הכושיים,
המציפים היום את השוק.
כבר בהתחלת הסרט מצפים לה רוצחים
שכירים בנמל־התעופה. היא מרימה רגל
חטובה אחת, אחר כך את השניה, מכה
יבשה ביד שמאל, עוד אחת בימין, והרוצ חים
נמלטים כל עוד נפשם בם. אחד
קשוח במיוחד שולח יד אל האקדח שבח־גורה.
אבל קליאופטרה שולפת, במהירות
שהיתר, מסחררת אפילו את באק ג׳ונם,
והרוצח הקשוח נשלח לצוד בשדות־הציד
הנצחיים.
וכך זה נמשך, בקצב הולך וגובר, ברדיפות
מסחררות במכוניות, בתוך תעלות־ביוב
ועל רציפי נמל, בבית־קברות למכוניות
ישנות, בבניינים מטים לנפול או
בבתי־מלון מפוקפקים. בכל מקום לשם
מגיעה קליאופטרה, נופלות חומות החטא,
המושחתים באים על עונשם, והחלשים
זוכים להגנה הנאותה.

קליאופטרה היא גיבורה בת ימינו. היא
מדברת בניב הכושי העממי ביותר, ללא
זכר לאנגלית של אבא אבן. היא לובשת
חולצות שקופות, היא מצוייר, בכל מאבקי
״הכוח השחור״ .היא לוחמת בסמים, ומעל
הכל היא אשה.
התנועה לשיחרור המין החלש ודאי תש מח,
כי לא זו בלבד שקליאופטרה היא
סופר־אשה שאין גבר יכול לעמוד בפניה,
להלכה ולמעשה, אלא שאפילו הסופר־נבל
בסרט זה הוא אשה, שלי וינטרס,
בדמות מאמי, בפארודיה רחבה על תפקיד
בלא וי מאמה שגילמה לפני זמן לא רב.
וינטרס הוותיקה יורקת קללות, מלטפת
בתאווה לסבית את עכוזי הפילגש התורנית,
ומגיעה בסוף הסרט לעונש לו היא
ראוייה. סמכו על קליאו.
אם זכה סרט זה להצלחה בארצות-
הברית, הרי יש לכך כמה סיבות. קודם
כל קליאופטרה ג׳ונם עצמה. שמה תמרה
דובסון, היא דוגמנית כושית ידועה, שנבחרה
מבין כמה מאות מועמדות לתפקיד,
בעיקר בגלל הגובה המרשים ( )1,88מ),
המאפשר לה להסתכל על רוב הגברים
בסרט מלמעלה. תמרה, ילידת שכונח-עוני
בבלטימור, בעלת דיפלומטה בציור־אופ־נה,
מפעילה יחד עם אמה מכון־יופי מצליח,
מקשטת כבר כמה שנים את דפיהם
של ירחוני־אופנה מפורסמים.
ומאחר ולא רצתה לסמוך על
היופי בלבד, למדה מישחק, ריקוד, סיף,
פיתוח קול, בקיצור רכשה לעצמה את
כל הנתונים הדרושים לפיתוח קאריירה.
כך שבבוא קליאופטרה ג׳ונס היא היתר,
מוכנה מכל הבחינות. קאראטה וקונג־גו
נהירים לה היטב, רכיבה על אופנוע מי-
רוצים אינו מהווה בעייה. התלבושות בסרט,
שהוכנו על־ידי ידיד, אחד המתכננים
היותר מטורפים ויותר מפורסמים של
ניו־יורק, ג׳יורג׳יו דן סן־אנג׳לו, והנראות
כשילוב בין אופנה קארנבי לזו של שוכני
ההרים בנפאל, ומי כמו דוגמנית־צמרת
יודעת להבליט את כל מעלותיהן?

קאואטה לנשים

קליאופטרה( ,תמרה דובסון) ,לשעבר דוגמג
וציירת־אופנה, היום, כוכבת שבאופנה, מתכוננת
לקבל פני שחקנית ותיקה, שלי ווינטרס, בלהטוט־קאראטה דרך רגליה הארוכות