גליון 1892 מתאריך 5 בדצמבר 1973

הלכתי השבוע אל בניין תיאטרון אוהל בתל־אביב כדי
לחזות במעמד של התכנסות מרכז מיפלגת העבודה, שנקרא
לשם כדי לדון בשינוי מצעה המדיני של המיפלגה לקראת הבחירות.
לא נכנסתי אל הבניין. ההתרחשויות מחוץ לו היו מרתקות
יותר. מחסומים של המישטרה גידרו את הכביש שברחוב ביילינסון וכוחות־מתוגברים
של מישמר־הגבול המתינו, מוכנים לפעולה, בג׳יפים שלהם ברחובות
הסמוכים. אנשי ביטחון גברתניים מצויירים במכשירי־קשר טיילו בעיניים
מפקחות בחזית הבניין, לשם הגיעו ראשי המדינה, חברי מיפלגת העבודה,
כשמכוניותיהם מביאות אותם עד פתח הבית.
ממול, מעבר למחסומים ולשרשרות השוטרים, הצטופפו כמה מאות מפגינים,
נושאי־כרזות. באותן שניות בהן הופיעו לעיניהם דמויות כמו משה
דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי או ישראל גלילי — ן:די לעבור את המט רים
הספורים שהפרידו בין פתחי מכוניותיהם לבין הכניסה, הם הטיחו
לעברם קריאות־גנאי ובוז.
אפילו אם לא הייתי נזכר, היו בקהל רבים שהזכירו לי זאת — עד כמה
דומה המעמד למעמד אחר שהתרחש באותו מקום בדיוק לפני כ־ 13 שנה,
בפברואר של שנת .1961 גם אז התכנס בבניין זה מרכז מפא״י, בנסיבות
דומות מאוד, עם אותה התפאורה וכמעט עם אותם משתתפים. גם אז סבבו
את בניין האוהל עשרות שוטרים, אנשי־ביטחון וגברתנים מפלוגות האגרוף
של המיפלגד״ כשמולם ניצבים מאות מפגינים נושאי־כרזות. פנים רבות
בקהל המפגינים השבוע היו באותו מקום גם לפני 13 שנים.
אז נקרא מרכז מפא״י כדי להחליט ולאשר את הדחתו של חבר המים־
לגר. פינחס לבון, בעיקבות המחדלים שגרמו לפרשה שהסעירה באותם
שנים את המדינה — ״פרשת לבון״ .המרכז התכנס בלחץ התפטרותו של
דויד בן־גוריון, ובמקום לקבל את ההתפטרות ולגרום בכך להדחת בן־
גוריון, הדיח את לבון. אותה התופעה חזרה על עצמה גם הפעם. מרכז מים־
לגת העבודה, שדעת־הקהל תבעה ממנו להדיח את מנהיגיו האחראים למח־

יכ 1לתי לנ סו עברכבת...
אלי תבור כתא האיוורור מעל אולם ״אוהל״ ב־(1א!1
שבירת הסודיות

,הלוואי ונסעתי ברכבת — הייתי
חוסך לעצמי נהיגה מעיר לעיר בתנועה
סואנת מורטת עצבים ...בכביש
חלק ומסוכן בראות לקויה ...בסנוור
מאיים...
כן, גם לך כדאי לנסוע ברכבת
ישראל...
תהנה מנסיעה שלוה ובטוחה ותגיע
במהירות למחוז חפצך רענן ורגוע.

סע להנאתך
ברכבת ישראל
רכבת ישראל

דלי מילחמת יום־הכיפורים, הדיח למעשה את שר־המישפטים יעקב שימשון
שפירא, שתבע את התפטרותו של משה דיין.
שום דבר לא השתנה. כמו מרכז מפא״י אז, כך גם מרכז מיפלגת
העבודה היום, נכנעו לתכתיב ברוטאלי של הצמרת השלטת במיפלגה, תוך
העמדת פנים של ויכוח חופשי ודמוקרטיה מיפלגתית. אותם האנשים, אותט
הדיבורים, אותו קו־מחשבה, אותה כניעה והתרפסות.
היה רק הבדל אחד. ב־ 1961 אמור היה מרכז מפא״י להתכנס לישיבת
ההדחה בפורום סגור, כטריבונאל חשאי שלציבור אין זכות לדעת מה מתרחש
בו. העיתונות לא הורשתה להיות נוכחת במעמד זה. רצינו לשבור
את מסך הסודיות מעל הכרעה בעלת השלכות חמורות על אופי המישטר
במדינה. תיכננו מיבצע של שבירת הסודיות. לילה קודם התכנסות מרכז
מפא״י חדרתי אל הבניין, ונשארתי בו במשך הלילה אחרי ששעריו ננעלו.
בבוקר שלמחרת מצאתי מקום מיסתור בתאי האיוורור שבעליית־הגג, מעל
במת התיאטרון. משם ניתן היה לראות ולשמוע את הנעשה באולם. חבר אחר
של המערכת באותם ימים, שלמה אלינב, ניסה לחדור אל הבניין כטכנאי
חשמל, כשבידיו מיקרופונים ורמקולים.
הניסיון נכשל. שומרי־ראשו של ביג׳י ערכו חיפוש באולם ובסביבותיו
לפני שהחלה הישיבה. במהלך חיפושיהם גילו את כתב היומון חרות דאז,
שלמה נקדימון, מסתתר ליד הבמה. הם ערכו חיפושים חוזרים, קפדניים יותר,
מצאו גם אותי בעליית־הגג. אלינב נעצר על־ידי שוטרים בלבוש אזרחי
כאשר היה כבר בתוך הבניין.
לא הצלחנו לכסות את ישיבת ההדחה של פנחס לבון. אולם תפיסתנו
הועילה לפחות בדבר אחד: מרכז מפא״י, שנוכח כי חשאיות הכנס מקו ממת
את הציבור, פירסם ביוזמתו פרוטוקול מלא של הישיבה, שקודם לכן
לא היתד. כל כוונה לפרסמו. למרות זאת מצאה המישטרה לנכון להעמידנו
למישפט לפי סעיף של ״הסגת גבול פלילית במטרה להרגיז״ .השופט הו ציא
אותנו זכאים כבר בשלב של ״אין מקום להשיב להאשמה.״ התובעים
פשוט לא הצליחו להוכיח שלא היינו בין המוזמנים לאותה ישימה ושחדי-
רתנו לבניין היתה בבחינת הם גת־גבול.
את השלכות אותו מיבצע עיתונאי ניתן היה לראות השבוע. אנשי מרכז
העבודה אף לא העלו בדעתם שהם יכולים לקיים ישיבה גורלית מעין זו
בחשאיות ובסודיות. הישיבה היתה פתוחה לעיתונאים, שגדשו את כל יציע
אולם תיאטרון אוהל כדי לדווח לציבור על כל מה שנאמר ונעשה באותו
מעמד.

מכתבים
פיתאום נתברר לי שהק״ט ה־ 101 הוא
מקום מיפגש לשיחות עם המצרים• עד כה
טענו שהם בלתי־אנושיים, ואץ מה לדבר
איתם, אלא רק בכוח. ומה קרה פיתאום?
נפגשים. חילופי־שבויים. זה מוכיח שהממשלה
לא עשתה מאום להביא את השלום.
וכל שטיפת המוח, שאין עם מי
לדבר, הוכחה כזריית חול בעיניים.
ברור ששלום ניתן לעשות, אך לא ביום
אחד, ולא עם הממשלה הזאת.
דיין היה חייב להתפטר, לפחות מבחינה
מוסרית. הוא לא עשה זאת. אני מקווה
שהעם יעשה זאת ביום הבחירות.
עידן דוד, צה״ל

ד אי
ג ב אי

ו~ י 116 רלו׳ו

והקילוסטר ה־י101

*שירזמהעיל

יזשולח*

*ייי׳ן

( 25-1צ

דיי*; ב־ייב*5י׳.3פץ-זר ז^זגייד*
ליריב למצרים יש שפע של מים, שטחי מידבר
גדולים והרבה שמש. לנו יש הידע והניסיון.
אם ירצו לקבל זאת, ניתן להם
בעין יפה, ואז כעבור מיספר שנים, תהיה
מצרים למדינה העשירה ביותר על פני
כדור הארץ.
עליך, מר יריב, להסביר להם זאת. תזמין
מישלחת לביקור אצלנו, למען ייווכחו
בעיניהם.
מאיר בלומכרג, ראשט־לציון

מה שאגדוגו, החייליס,
אומדים על דיין

כל הכבוד

כל הכבוד ליגאל לביב על מאמיו ״סיירת
המזוהמים״ ו״פורצי הקופות״ ,בהם הוא
מציג את המילחמה בדרום בדמותה האמיתית.
הוא
הראה שלא הכל היה ורוד, כפי
שניסו לספר לנו בעיתונות וברדיו, ב־מילחמה
עצמה ואף עכשיו.
אלי מזרחי, אפקה

השמצות

אינני מבינה מדוע אתם מקלקלים את
שם עיתונכם, בכתבה אשר מתפרסמת בו
״סיירת המזוהמים״.
בכתבה זו אתם בסך־הכל משמיצים את
חיילינו, ואם הם פחדו, כפי שכותב לנו
יגאל לביב, אני חושבת שפחדם היה מוצדק.
האם
אתה חושב שהם בני אלמוות?
אני חושבת שלא. כל בן־אדם פוחד. לס־דעתי,
מי שלא פוחד הוא לא־נורמלי.
אבקשכם להפסיק מייד את הסידרה הזאת.
מה שאתם עושים פה, כפי שאמרתי,
זה אך ורק השמצה לחיילים ולא לממשלה.
(כפי שאתם תמיד עושים).
נ.ב. בקשר לשורה האחרונה (השמצת
הממשלה) בזה אתם צודקים בהחלט, ואתם
יכולים להמשיך, כי הרבה (כולם) בדעה
שלכם.
אחת הקוראות, בלי כתובת
0כאשר יגאל לביב תיאר את רגשותיו
ורגשות חבריו בימי הקרבות — הוא
העלה על נס את לוחמי צה״ל, וכמובן לא
השמיצם.

ו יום שבתון
במישרד ממשלתי
כידוע לכם, עומדים להגביל את נסיעת
הרכב לששה ימים בשבוע, לפי בחירה אישית.
המוסדות, וגם בעלי הרכב הפרטי,
מבקשים לבחור את השבת כיום השבתת
הרכב. המוסד שאינו מאפשר לרכבו להיות
העולם הזה 1892

תודות

ברצוני להודות לכם, בשם כל חיילי
יחידתי, על החוברות הנאות אשר שלחתם
לנו בימים הקשים שעברנו. חוברות אלו
סייעונו לשכוח מעט מהמילחמה, והרפיית
המתח שניצטבר בין חיילנו, דבר לו היינו
זקוקים ביותר.
נשמח מאד אם נשמור על קשרים הדוקים
גם בימים שקטים יותר. בתיקווה כי
השלום אינו רחוק עוד מעמנו.
אורי אורן, סגן מפקד היחידה, צה״ל
היום, חודש אחרי שנכנסה הפסקת האש
לתוקפה, אני יכול לציין דבר אחד טוב
— וזה העיתון שלכם, שאני מקבלו ממכם
כל שבוע, ומובן נחטף מיד אל יד, מיד.
כך שהתודה היא כאן מכולנו.
האוריגינליות המייוחדת של עיתונכם,
נותנת הרגשה טובה, ועידוד חזק בתוך
כל הערפל הזה, כאן למרגלות החרמון
ובכלל, סביב לכולנו.
תודה רבה, וכה לחי !
דוד קדם, צת״ד
ברצוני להודות לכם עבור עותק העיתון,
אותו שלחתם לי ליחידת־המילואים, בה
אני משרת בימים אלה.
אין ספק שבימים טרופים אלה, מעורר
תוכנו של העיתון ויכוחים ודיונים לאין
ספור. אולם שלא כבעבר, קיימת עתה
בין החיילים פתיחות עצומה לדיעותיו של
העיתון, אולם לא תמיד ישנה הסכמה.
אליעזר עמיר, צה״י

תידדוך

כותב לכם מילואימניק מאפריקה. תחילה
אני רוצה לברך אתכם על הגיליונות
המצויינים של תקופת המילחמה ולאחריה.
הם זכו להתעניינות עצומה בין החבר׳ה.
קיבלנו אותם בדרכים עקלקלות, והיינו
מאוד רוצים לקבל אותם ישירות מכם.
מה שאתם אומרים על דיין +מה ש אומרים
עליו ברדיו קהיר, זה זהב לעומת
מה שאומרים עליו כאן.
דויד, צה״ל
0השם המלא שמור במערכת, נוסיבות
ידועות.

ההגדרה המתאימה לגלוייה זו היא גו־על-נפש.
החברה כאן מסכימים להגדרה,
ומזדעזעים מן הרמה הנמוכה אליה הגענו.
מה שרק חסר, זה תעמולה בציורים
המראים חייל ישראלי דורך על חייל או־ייב,
כשנישקו מונף אל על.
מצטער על עילום השם, אך יש כאן ציד־מכשפות
על אנשי מרי.
מילואימניק, ד.צ ,2699 .צה״ל
0הגלוייה שאליה מתייחס המילואימניק
— ראה גלופה (למעלה) ,יחד עם גלו־ייה
נוספת ברוח זו.

גלויות שהונפקו על־ידי קצין־חינוך ראשי
״גועל נפש״
מושבת בשבת זה ״מינהל הרכב הממשלתי״
,השולט על כל הרכב הממשלתי. וזה
על מנת שחם וחלילה לפקידים הגבוהים
לא תהיה חסרה מכונית לשבת.
הטענה הרשמית היא שהרכב הממשלתי
לא נוסע בשבת. אבל זה לא נכון 84
מכלל המכוניות של המינהל הם בעלי
מספרים רגילים, ולא ממשלתיים, כדי ש הפקידים
יוכלו להשתמש ברכב הממשלתי

לכל צרכיהם.
לצערי אין אני יכול לחתום את שמי.
קורא, ירושלינו

זה עתה הגיעתנו חבילה, ובה צרורים
עיתונים משלכם, וכמו כן שני ספרים.
חיילי הפלוגה המוצבים בחלקיו של החרמון,
קיבלו כשימחה ותודות את הגליונות.
אגב, במידה וכתבכם מזדמן, מוזמן בברכה
לפלוגתינו!
משה ביטון, צה״ל

8לא זקוקים

איזה מן

לי בארץ

חינוף זה?
אני שולח לכם גלוייה, המחולקת לחיילי
צה״ל על־ידי קצין־חינוך ראשי.

מעולם לא כתבתי לחבר־כנסת, ואני לא
(המשך בעמוד )6

כל פשלה, כל פשלה ־ יוצאת בסוך לטובת דיין
יש אנשים שנולדים עם כפית של בסף בפה.
יש באלה שנולדים גאונים. יש כאלה, שנולדים
במזל של אסונות. אבל יש אחד, שנולד עם
הבישרון הנדיר, להפוך באופן גאוני בל אסון
לרווח אישי.
זה מתחיל עם העיין. כמה ובמה אנשים
במילחמות ישראל איבדו עיין. הם נהיו פשוט
נכים. אצל דיין זה נהפך לסמל מיסחרי, שמי
יבול לאמוד את ערבו הבספי. דבר קטן.
במילחמת השיחרור, בקרב הגדול על לוד,
הוא עשה דברים, שבכל צבא היו מעמידים אותו
בגללם לקיר: הוא בא לקרב כשאף אחד לא
הזמין או תו; בשביל הג׳דעיות הוא נכנס כמו
טירון לאש של הערבים ; כמה אחדים נהרגו
ל חינ ם; יחידות שלמות באמצע הקרב היו צריבות
לעזוב הכל וללכת לחלץ אותו מהחור הזה;
ובסוף: שנים על שנים שמענו שדיין הוא ״משח רר
לוד״ .הוא ולא אחר.
מי לא זוכר את התקל שחיה לו (נדמה לי
בשנות החמישים) עם ברסו על־יד איזה מחסום.
אז באמצע הוויכוח, פשוט נשבר לו, הוא
לחץ על הגז וציפצף על המ״צדיקים ועל בל
החוקים של עם ישראל. בגלל הפשלה הזו הוא
זכה להערצה בחוגיו :״שובר מחסומים פורץ
חומות מה לא אמרו על זה.
תאוות־הבצע שלו, שמעבירה אותו על דעתו,
הביאה אותו לעסוק בשטח מכניס מאוד-מאוד.
ארכיאולוגיה. בעצם זה אוצרות־הטבע היחידים
שיש לנו באדמת ישראל. ומהעסקים המפוקפקים
האלה הוא הרוויח שני דברים: בסף ושם של
״אינטלקטואל״ .״איש־רוח״ .חה, חה, חה.

כשאיזה מנהיג עשה אהבה אמי תי ת עם המזכירה
שלו — תיכף הוציאו עליו פסק-דין מוות :
״נואף״ .אבל כשדיין הביא איתו לכנס של
רפ״י בסינרמה בחורה קלת־דעת — אמרו עליו
בל או ה דיו :״ א ח ! זה גבר!״
אבל בל זה, זה עוד כלום. לשיא השיאים,
אבל מה זה שיא, הוא הגיע עם הדפיקה שהמצרים
דפקו אותנו בעניין השבויים: השבויים
כל-כך חשובים לכם ז אז אנחנו נוציא לכם את
הנשמה עד שתראו את כולם. והתחילו להזרים
אותם טיפות־טיפות.
אז אתם שואלים איך יצא מזה רווח נקי
לדיין? זה כל-כך פשוט: א תם שמתם לב, שאף
מנהיג לא מעיז להופיע בציבור ז הם לא מעיזים
לבקר את הפצועים בבתי-החולים. הם
בפירוש לא העיזו להיות נובחים בבתי״הקברות.
הם לא רצו להיפגש עם מישפחות הנעדרים,
והיה צורך בהפגנות נגדם. לוויכוח שהיה בטלוויזיה
במעגן־מיבאל הם שלחו את עופר! (מכל
מנהיגי המערך — פונקט עופר זה האיש שהציבור
צמא עכשיו לדבריו ודיין הרי לא
יבול בלי אמצעי־התקשורת — אז פת— אום נמצא
המוצא. התברר שהשבויים, כשהם מגיעים
לארץ, הם עוד מבולבלים, והם בערך הציבור
היחידי בארץ ש״בטוח״ להופיע בפניהם. אז מה
יבול להיות יותר טוב מזה שהם חזרו מהשבי
בטיפין־טיפין? כל יום קצת, בל יום קצת, ודיין
מופיע בל יום, כל יום, בטלוויזיה !
אולי לזה התכוונו אבותינו בפסוק: שבעתיים
יפול צדיק — ובבל פעם יפול על רגליו.
ישיאלסיבל, ירושלים

כאחת מפגישות אדה זימן דיין עיתונאים
דכים. גם כאלה שהיו ידועים בעבר
כמתנגדים מושבעים שלו וכאלה שתכעו
את התפטרותו אחרי מילחמת יופ-הכיפו-
דים. כאותה פגישה השתמש כטכניקה
הישנה שדו: הצגת תוכניותיו תוף כקשה
שלא לצטטם מפיו, אלא להשתמש כהן כגוף
שלישי, כפי שאירע לא פעם בעבר,
בניחושים והשערות דגכי מה שהושם דיין.
פגישה אחרת ערך דיין עם הכתבים הצבאיים של
העיתונות הישראלית. היתה זו הפגישה הראשונה
של שר־ד״ביטחון עם הכתבים הצבאיים מאז תום
מילחמת ששת הימים, ביוני .1967 עד עתה נהג
דיין להתעלם מגוף זה ולהחרימו.

גו לדהמס בי ר ה
בן־ א ה רון יציע

א ת סי רו בהלקבל

לגו לדהלה בי ס

אתהתפט רו ת דיין

ממ שלה חד שה
בישיבת מרכז מיפלגת העבודה עומד מזכ״ל ההסתדרות
לשעבר, יצחק בן־אהרון, להציע הצעה שהיא
בבחינת טכסיס. בן־אהרון עומד לטעון כי נוכח משבר
האימון בציבור כלפי ההנהגה של מיפלגת העבודה,
צריכה ראש־הממשלה, גולדה מאיר, להתפטר מתפקידה
ולהקים, עוד לפני הבחירות, ממשלה חדשה.

לפי דרישת כן־אהרון צריכה גולדה
להרכיב את הממשלה החדשה מכחינה אישית,
כאותו הרכב אותו היא מתכוונת להרכיב
אחרי הבחירות, כד שהציבור ידע איזו
ממשלה עומדת היא להציע אחרי הבחירות.

רק כך, סבור בן־אהרון, ניתן יהיה להחזיר את
האימון במיפלגה ולהוכיח לציבור כי אומנם מתכוונת
מיפלגת העבודה לערוך שינויים פרסונאליים במנהיגות.

דיין מנ ס ה
לגיי ס תו מכי
שר־הביטחון משה דיין פועל בימים האחרונים
בצורה נימרצת כדי לגייס תומכים לעמדותיו ולמעמדו.
לשם כך פתח דיין בשורה שלמה של פגישות
ושיחות עם אנשים הקשורים לעולם התיקשורת
שבכוחם להשפיע על דעת־הקהל.

ראש־הממשלה גולדה מאיר דחתה את הטענות
שהוטחו כלפיה על־ידי חברי מיפלגתה בשל סירובה
לקבל את התפטרותו של משה דיין מתפקיד שר־הביטחון.
דיין הציע לגולדה פעמיים לקבל את התפטרותו:
פעם ביום השלישי למילחמה ופעם בתום
המילחמה. בשני המיקרים לא קיבלה גולדה את
ההתפטרות.
בחוגי מקורביה הסבירה גולדה, כי התפטרות
דיין היתד. מתפרשת כהודאה באשמתה של ההנהגה
המדינית במחדלי המילחמה. היא סברה גם, כך אמרה,
שקבלת ההתפטרות עלולה היתד. לגרום לפרי שתו
של דיין ממיפלגת העבודה ובעיקבות זה לפילוג
במיפלגה — דבר אותו רצתה למנוע ערב
הבחירות.

אולם כניגוד לשמועות שמפיצים חוגי
פינחס ספיר כמיפלגה, כאילו אחרי הבחירות
מוכטח סילוקו של דיין מתפקיד שר
הביטחון, ממשיכה גולדה לעמוד על דעתה
כי דיין ימשיך בכהונתו, ולוא רק כדי למנוע
פילוג כמיפלגה.

ועלו מחיר העיתונים
צפוייה העלאה נוספת במחירי נייר העיתון ובעיק־בותיה
גם העלאה נוספת במחירי העיתונים היומיים.
העיתונים היומיים מייבאים את נייר העיתון מחוץ-
לארץ, משלמים עתה מחיר של 1700ל״י לטונה,
כאלף ל״י יותר מאשר לפני שנה.

לאחרונה בוטלו מרבית
חוזי אספקת־ה-
נייר לישראל על־ידי
ספקים כחו״ל אשר
הודיעו כי אינם מוכנים
להתחייב לשום
כמות. המו׳׳לים הישראלים
עומדים עתה
לחפש נייר ככל מקום
כעולם ככל מחיר. כמקביל
נוצר מצב כספי
קשה ככמה עיתונים
כשל ירידת ההכנסות
ממודעות עקב
צימצום מיספר העמודים
בעיתונים.

פיצויי

של העצמאי בתקופה שקדמה למילחמה וההפסדים
שניגרמו לעסק, אם כי לא להכנסות. אחת הסיבות
לצעד זה, הוא הרצון להרים את המוראל של אנשי
המילואים בעלי העסקים־הפרטיים.

ה ב חי רו ת דחו?
עדיין לא בטוח לגמרי שהבחירות לכנסת השמינית
תתקיימנה ב־ 31 בדצמבר.

אדר

י יי 4יי דיי וווו ״י נייי שבו להקמת ר

הקמת לישכה מפוארת לקצין
ככיר מאוד,
עשוייה להסתכם כסכום של
100 אלף ל״י. אחת מעובדות מרפת
הביטחון פי
צה״ל בכספי הציבור. אותה עובדת, זועק ההידור של הלישכה
החדשה לשמיים ומנקר עינ
לטענתה תוכננה הלישכה על-ידי
אדריכל-פנים, שקישט אותה בחר*
סינות מתוצרת איטליה, וילונות
מהודרים, ציפויי טאפטים
קירות ומערכת
ו״ככורסאות עוו
לא היה כוש כחם.״
כהוגי המערך, וככמה מיפלגות אחרות,
יש מחשבות שניות כעניין זה, נוכח הדרישה
הגוכרת כציבור לדחות את הבחירות
ולפתוח את הרשימות.
מציעי הדחייה במערך מתכוונים לדחייה של חודשיים,
כדי להימנע מן הצורך להקים ממשלה של
ליכוד לאומי, בהשתתפות גח״ל, שתמנע מן הממשלה
כל אפשרות של ניהול המשא-ומתן בז׳נבה.
מתנגדי הדחייה במערך פוחדים מפני פתיחת
הרשימות והזעזועים הקשורים בכך. אך אנשי המנגנון
טוענים שגם אם תיפתחנה הרשימות, לא יש תנה
שום דבר מהותי, ועל כן אין מקום לחשש.

אם יחליט המערך לדחות, מובטח לכך
רוב של שני שלישים של הכנסת, מכיוון
שכל הדתיים ול״ע תומכים כדחייה.

פ רו פ סו רי ם י צורפו
ל מי שלחתישראל
לו עי דתהש לו ם
שר־החוץ אכא אכן, שיעמוד כראש מיש-
לחת ישראל לוועידת השלום העומדת להיפתח
כג׳נכה כ 18-כחודש זה, מתכוון לצרף
למייטלחת מיספר פרופסורים ומרצים למדעי
המיזרח-התיכון, שאינם נמנים על עוכרי
המדינה, כדי שיסייעו למישלחת במגעיה
עם נציגי מדינות־ערב.

לעצמ איי ם
המשר תי ם
ב מי לו אי ם
על סדר יומה של
ועדת־השרים לענייני
כלכלה מונחת הצעה
לפיה מס-רכוש וקרן
פיצויים ישלמו פיצויים
לעצמאים המשרתים
כמילואים ואשר
עסקיהם נפגעו כעיק•
כות המילחמה.

מכיני םאתה שלום

ההצעה מדברת על הקמת
ועדה מיוחדת שתיקח
בחשבון את הכנסתו

אלמו ׳ ה ד לי ף
הידיעה; ע ל רצונו
ל הי שארבממשלה
הכחשתו של שר־העבודה יוסף אלמוגי את הידיעה
בדבר כוונתו לפרוש ממועמדותו לראשות עיריית
חיפה, ורצונו לכהן גם בממשלה הבאה או להתמנות
כמזכ״ל ההסתדרות, היתד. בבחינת טכסיס.

אלמוגי עצמו הדליף את הדיעה על כך
מתוך רצון לבדוק את התגובות כקרב חבריו
לאפשרות כזו. רק אחרי שהתברר לו
כי התגובה היא שלילית, מיהר להכחישה
ולהודיע כי ימשיך כמירוץ לכהונת ראש-
העירייה.

שוקולד ״ בונבוניירות • סוכריות • ופלים • גומי לעיסה • קפה נמס • פיצפוצי אורז
העולם הזה 1892

מכתבים
(המשך מעמוד )3
כל־כך יודעת איך עושים את זד .,אבל
אני מרגישה שאני מוכרחה לומר משהו
לאורי אבנרי.
באיחור רב הגיע לידי העיתון בו התפרסמו
דבריך בכנסת, בוויכוח על הפסקת־האש.
ואני רוצו! להודות לך.
אין לי הרבה מה לומר, רק תודה !
אני לומדת באוסלו, ונשארתי תקועה
בארץ בגלל המילחמה. אחר כל הודיעו לי
שלא זקוקים לי.
נאומך בכנסת ביטא את מה שהרגשתי.
אני רוצה לחיות בשקט, ולא לפתוח מכתבים
בפחד, או לענות לטלפונים בפיק
ברכיים.
תודה לך!
נורית קורנרייק, אוסלו, נורבגיה

הנוהגים ברכב־אנא
האריכו
את חופשתם
קחו אותם אתכם!

כראש ז9ן ו 81
למחנה השלום

ברור מעל ומעבר לכל ספק כי זעזוע
קשה עבר על כולנו. היום, במחצית נובמבר
73׳ ,אין אנו דומים בשום מובן
לעצמנו בסוף ספטמבר 73׳.
היום שומה עלינו לקום, להתנער מ־קטנוניות
העבר ולשנס מותנינו לקראת
מיבחני העתיד.
העם הולד לבחירות. לאחריהן ילך העם
לוועידת ג׳נבה, או אולי לסיבוב־קרבות
נוסף. יש הכרח מייוחד כי במצב זה, לא
יווצר משבר ה״התפגרות של היונים״.
להיפך. היום אנו רואים בעליל מה
מוטעות היו דרכי הממשלה והאופוזיציה
הימנית. היום ברור מעל ומעבר לכל ספק:
נחוצה לנו מדיניות שקולה ומתונה, בצד
כוננות צבאית ונפשית כדי לקדם צעדים

תוקפניים אפשריים.
היום נחוץ יותר מתמיד, גיבוש חד-
משמעי ומרשים של מחנה השלום. נלך
לבחירות בראש זקוף, כיאה לאזרחים
גאים שלחמו למען קיום המדינה בשעות
הקשות שעברו עלינו והמשוכנעים, עם
זאת, בצידקת דרכם הפוליטית.
נתלכד מייד אל מול ה״ליכוד״ ,השוטף
בגלי דמגוגיה הרסנית את הציבור
המבולבל והנרגש, ואל מול הממשלה, אשר
פשטה את הרגל באוקטובר הנורא.
נציגי ! התלכדו למען העם ולמען עתידי!
שכחו את מחלוקות העבר, ושדדו מערכו-
תיכם לקראת הבאות !
אהוד טוקטלי, צה״ל

הו&עה כטלוויזייה הופעת אורי אבנרי אמש בטלוויזיה הפתיעה
אותי. חשבתי אותו לאדם נאור ומתקדם
באמת. הכי אין לו נימוקים יותר טובים,
להוכיח את דעותיו, חוץ מאשר להש־

די*ק
בי ח -ח רו שתל סי ג ריו ת

קוראה מסיוריק
גיל מסויים

תמש במושגים של ה״מאה התשע עש רה...״
,ולהעריך אנשים לפי הגיל, מין
ועוד קריטריונים, שאמיתותם מוטלת בספק
מאז שהוטבעו ועד היום.
האם יש לו דיעות קדומות נגד נשים
זקנות? האם יכול אבנרי להוכיח שקיים
קשר בין הביאולוגיה שלו לדעות קדומות
שלו?
עליזה ססידדיק, תל-אביב
9אורי אבנרי אמר בהמשך אותו שידור,
שדבריו לא מעדו להעליב, אלא
להסביר שפוליטיקאי — כמו בל אדם אחר
— מאבד אחרי גיל מסוייס את הכושר
להסתגל למצבים חדשים ולשנות את מושגיו
בהתאם. מבחינה זו אין הבדל בין
גבר לאשה, ובין ראש־הממשלה לעורך
עיתון.
העול ם הזה 1892

** ל מה השב דויד בן־גוריון
בחודשיים האחרונים של חייו י
יתכן שמחשבותיו תרו אחורה אל יום אחד בינואר
,1948 שבו התקיימה ישיבה בביתו הקטן בשדרות־רוט-
שילד בתל־אביב.
היו שם כל המומחים לעניינים ערביים של ממשלת
״המדינה בדרך,״ יחד עם ראשי ההגנה. בן־גוריון הצע
להם שאלה גורלית פשוטה, דרש מהם לחוות את דעתם.
באותם הימים לחמו גדודי ההגנה ברחבי הארץ. מולם
עמדו יחידות בלתי־סדירות של ערבים פלסטיניים, בעזרת
מתנדבים ערביים מחוץ־לארץ וכפריים ש״הזדעקו״
לפעולה חד־פעמית, על פי מסורת ערבית עתיקה. המצב
היה קשה, אך לא היה ספק שעליונותו החברתית והטכנית
של היישוב העברי תביא לניצחון על הפלסטינים.
ברגעיו

הצלולים,

אפשר גם כיום למתוח ביקורת על כמה צדדים של
החלטת הנסיגה משנת .1956 מדוע לא דאג בן־גוריון
לפירוז סיני י מדוע לא דאג לכך שההישג היחידי של
מילחמת־סיני, פתיחת מיצר טיראן, יובטח במיסמך בינלאומי
כלשהו? (בניגוד לאגדה הנפוצה בישראל, לא
היתה שום התחייבות בכתב, וגם לא שום הבטחה רשמית,
לפתיחת המיצרים לצמיתות ).מדוע לא דאג לכך שכוחות
האו״ם יעמדו תחת פיקוד מועצת־הביטחון, כך ׳שאי־אפשר
יהיה להוציאם בעתיד מן המרחב בלי הסכמת האמריקאים,
לפחות?
היו לכך, כמובן, סיבות רבות. הקנוניה של בן־גוריון
עם הבריטים והצרפתים, שהביאה לפתיחת המילחמה,
גרמה לזעזוע בינלאומי, ועירערה את כוחחהמקוח של

השאלה הגדולה היתה: האם יתערבו
צבאות־ערב כמילחמה זו, אחרי שייצאו הבריטים
בעוד ארבעה חודשים ¥

בערב אחד העיף בן־גוריון פומבית שני אלופי־צה״ל
מתפקידיהם. זה היה בעיקבות תרגיל־גיוס, שהיה מלווה
במחדל קטן. האחראים שכחו למסור לקוד ישראל שזהו
תרגיל בילבד. לכן, כאשר החל הרדיו לשדר קריאות־גיום
ליחידות שונות על פי שמות־הצופן שלהן (אחד השמות
הללו ,״ברווזי־מים,״ נחרת משום־מד, בזיכרון במיוחד),
פרצה בהלה במדינה. היה נדמה שפרצה מילחמה. מנחם
בגין אף הזדרז לעלות על דוכן הכנסת, ולנאום נאום־
ברכה נלהב לחיילים היוצאים למילחמה — מבלי שידע
איזו מילחמה, נגד מי, ולשם מה.

כלי היסוס הדיח כן-גוריון בו כמקום את
האלופים יהושפט הרכבי (אמ״ן) ומאיר זורע
(אב״א) ,בהם ראה אחראים למחדל.

מחדל שהיה אפסי ממש לעומת האסון של ה־ 6באוקטובר,
ושלא גרם אף לשפיכתה של טיפת־דם אחת.
ך* ישגיו ההיסטוריים של בן־גוריון באו לו במא־
( | בקו לעצמאות ישראל ולחישול כוח־המגן שלה.
כישלונו הגדול היה אי-יכולתו לכונן שלום בינה ובין
העולם הערבי.

רגעו הגדול האמיתי של כן־גוריון היה
כאותו יום של חודש ינואר, כאשר אמר: אתם
טועים, אני מחליט אחרת.

כפילות זו של מעשה גדול ומחדל גדול
ציינה את בל דרך חייו — והיא עומדת במרכז
חיי המדינה כיום מותו.

ך • רבה פרקים בחייו של דויד בן־גוריון נראים
1 1אחרת ביום מותו, מכפי שנראו לפני חודשיים
בילבד. האסון של ד,־ 6באוקטובר 1973 משנה הערכות
רבות, שהיו נפוצות בציבור. דווקא החלטותיו הבלתי-
פופולריות של הזקן נראות עכשיו באור אחר.

האם היא נבעה מאופייו של בן־גוריון האיש? או שמא
עוצב אופי זה על־ידי התנועה ההיסטורית, שהוא עמד
זמן כה רב בראשה?

יתכן ששני הדברים נבונים. האיש עיצב
את התקופה, והתקופה עיצבה את האיש.

ההחלטה הבלתי-פופולרית כיותר היתה
לחסל את ״מלבות ישראל השלישית״ למחרת
מילחמת-קדש.

אותו איש שהחליט בינואר 1948 שהניצחון על הפלסטינים
לא יהיה סוף המילחמה, אלא רק תחילתה של מיל-
חמה קשה יותר נגד מדינות־ערב — הסיק מכך מסקנה
ביטחונית נכונה, ומסקנה פוליטית כוזבת.
בתום מילחמת־העצמאות היתד, הזדמנות היסטורית
לעשות שלום עם העם הפלסטיני — שלום שהיה שם
קץ לכל מילחמת ישראל-ערב. מישלחת פלסטינית הופיעה
בלוזאן, ובאה במגע עם הנציגים הישראליים שניהלו
משא־ומתן עם ועדת־הפיום של האו״ם. המישלחת הציעה
את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, ואת
פיתרון בעיית־הפליטים.
בן־גוריון סירב. הוא זילזל בעם הפלסטיני. הוא קיווה
להסדר עם המלך עבדאללה. הוא חשש מפני פיתרון
שהיה מחייב אותו להחזיר למדינה לפחות חלק מן הפליטים.
הוא לא תפס שעם זרם העלייה ההמונית, שהוא
עצמו הביאה ארצה, נעלמת גם הסכנה הדמוגראפית
הכרוכה בהחזרת 100 או 200 אלף פליטים פלסטיניים.

ביום השלישי 6 ,בנובמבר ,1956 הוקרא מינשר של
דויד בן־גוריון במיסדר חגיגי של חיילי הטיבה ,9
שכבשה זה עתה את שארם־אל־שייך. הדברים נשמעו
כמשק כנפי ההיסטוריה :״יוטבת, המכונה טיראן, שהיתר,
עד לפני אלף וארבע מאות שנה מדינה עברית עצמאית
— תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית !״
כל סיני היתה בידי צה״ל. המדינה הפכה למלכות.

בעבור 31 שעות ו 13-דקות נשמע קולו
של דויד בן־גוריון ברדיו. השעה היתה אחר־חצות.
כחוץ טיפטף גשם. מן המקלט בקע
קולו השכור של אדם רצוץ. הוא הודיע שהסכים
להחזיר את כל השטחים שכבש .״נחזיר
ברצון (את) כוחותינו, כשרק ייעשו הסידורים
הראויים של האו״ם.״

היום נראה שבן־גוריון היה חכם הרבה
יותר מאשר יורשיו.

< סיגתו הבטיחה תקופת רגיעה שנמשכה 11
^ שנים, למרות שלא נעשה דבר להשיג שלום. בתקופה
זו דאג בן־גוריון (ולאחד מכן אשכול) לשמור על רמה
גבוהה ביותר של כושר בצה״ל.

כאשר בא המשבר היה צה״ל מפוגל לפרוץ
מן הגבול של ה 4-ביוני, להבות בבל צבאות
ערב בו-זמנית, ולנחול ניצחון מזהיר מאין
כמוהו תוך שעות, באבירות קטנות-יחסית.

כן־גוריון היה בוודאי ממנה ועדת-חקירה
מישפטית — מוסד שהוא הרכה להזכירו. אבל
הוא לא היה מתחבא מאחוריה.

אילו היה בן־גוריון אדם פחות אחראי, אילו קיבל ללא
עירעור הערכות מודיעיניות ופוליטיות, אילו החליט
אחרת באותו יום ינואר — היה נוהג כמו נולדה מאיר
ומיסה דיין כעבור 25 שנה ותשעה חודשים. החלטה זו
היתד, ממיטה שואה על היישוב. מדינת־ישראל היתד,
מתה תוך כמה שבועות.
בספרי־ההיסטוריה יירשם שרגעו הגדול ביותר של
דויד בן־גוריון בא לו באולם המוזיאון הישן בתל־אביב,
ב־ 14 במאי .1948 אך זה היה רק מעמד סמלי. מדינת-
ישראל נולדה לפני־כן בשדה־הקרב, והיא החזיקה מעמד
בשדה־הקרב מול התקפת ארבעה צבאות־ערב.

בן־גזריון נכנע בפני ניקוליי בולגאנין, ראש ממשלת
ברית־ד,מועצות, שאיים להפציץ את ישראל בטילים. הוא
נכנע בפני לחצו של הנשיא האמריקאי דוייט אייזנהואר.
הוא עשה הערכת־מצב מד,ירה, הבין שבמצב בינלאומי
זה לא יוכל להחזיק בשטחים הכבושים, והסיק את המסקנות
בו במקום. שילטונו במדינה הקד, כה מבוצר, שיכול
היה להחליט ולבצע ללא זעזועים עמוקים.
בשנים שלאחר מילחמת ששת־הימים, נראתה אותה
נסיגה ככניעה מבישה וחסרת־שחר. מאז 1967 עמדה
ישראל בפני לחצים אמריקאיים. היא התעלמה מאיומים
סובייטיים. היא החזיקה בכל השטחים, והזמן פעל —
כך נראה — לטובתה. אפילו לוי אשכול, שבן־גוריון ראה
בו עסקן קטן ובלתי־חשוב, היה נוקשה יותר מבדגוריון
הגדול. וכאשר באה גולדה והפסד. את הנוקשות לדגל
לאומי, היה נראה כאילו התגמדה דמות בן־גוריון כליל.
אזהרותיו של בן־גוריון הישיש, שהכריז בפה מלא
שיש להחזיר כימעט את כל השטחים, נשמעו כדברי טינה
וקינאה של זקן קנטרן.

האם היה מישהו מעלה על דעתו שכן־גור
יון היה מקבל על עצמו, במצב בזה, את האחריות
הנוראה של אי-גיוס המילואים ז שהיה
מסכן, מתוך יוהרה אישית או זילזול כאוייב,
את קומץ חיילי צה״ל שהיו כקווים ץ •טלא
היה מזיז את הטנקים לזירות הסכנה ץ

כן־גוריון כן ה 61-הקשיב לכולם. ואז
אמר: אתם כולכם טועים. המדינות הערכיות
תתערבנה. תהיה לנו מילחמה כצבאות סדירים,
חמרטים היטב. עלינו להבין את צבאנו.

קשה להאמין שבן־גוריון היה מגיע למצב כזה. מפני
שעניין השטחים היה בדאי מוכרע לפני כן, והוא לא היה
מקים את קו בר־לב. אך נניח שהמצב היה כפי שהיה.

* ותר קל להשיב על השאלה: מה היה עושה בן־גור־י
יון אילו קרה מה שקרה, והיה עליו להסיק מסקנות.

בזה אחר זה קמו ה״ערביסטים״ ונתנו את תשובתם.
בזה אחר זה הם אמרו, כאיש אחד: אין שום חשש
שצבאות־ערב יתערבו. מדינות־ערב אינן רוצות במילחמה.
אין הן מסוגלות להתאחד ולתאם פעולות משותפות.
המנהיגים הפלסטיניים הם היסוד הקיצוני בעולם הערבי,
אך מנהיגי המדינות הערביות מרסנים !אותם.

בימי בן־גוריון, פגה.

מה היה קורה אילו ישב כן־גוריון על בפאותיהם
של גולדה מאיר ומשה דיין ערב
ה 6-באוקטובר ,1973 והיה צריך להחליט
כיצד להגיב על הריכוזים הערכיים?

ישראל. איש בעולם לא הבין איך יכלה ישראל לתת יד
לשתי מדינות קולוניאליות, שרצו להעניש את מצריים
על הלאמת אחד מנכסיה הלאומיים: תעלת־סואץ.

אך בן־גוריון לא היה מוותר עד תנאים
אלה, לולא היה חדור כאמונה יסודית: שהערו•
כה האמיתית לביטחון הוא צח״ל, ושצה״ל כאינטרס פגיעה

־־־־זצת על בל
יגיב כצורה מוחצת
ישראלי בסיסי.

לכן זלזל
כשם שזילזל
בצד הישראלי
יחזיקו כוחות
הצורך ישמיד

בן־גוריון בשינויי־גבול ואפילו בפירוז,
בכוח או״ם — ולא הסכים שימוקם גם
של הגבול. לא היה איכפת לו שהמצרים
בסיני — מפני שהיה בטוח שבמיקרה
צד,״ל, את כל הכוחות המרוכזים במידבר.

וכך אמנם היה ב — 1967-ובמידה רכה
תודות לכן־גוריון, שבימיו גובשה דוקטרינה
זו והוכנו הבלים. הצוות אשבול־רכין המשיך
בדרך זו כהצלחה, עד למילחמה.
ך* היפך מכל זה קרה אחרי ,1967 בתקופה
| ) חלש משה דיין על מערכת־הביטחון.
בתקופה זו התחיל צד,״ל, לפתע, לשים את מיבטחו
בשטחים, בקווים ובביצורים. הדוקטרינה של הקילומטרים
דחקה הצידה את הדוקטרינה של יכולת־המחץ .״העומק
האיסטראטגי״ השרה על מערכת-הביטחון אווירה של
שאננות וביטחון נבוב. האוייב היה רחוק. לא יכול היה
לקרות כלום. הכוננות הנפשית המתמדת, שהיתר, קיימת

שבה

כך התעמקה שוב האיבה. שכיתת־הנשק
לא הפכה לשלום. נפתח מעגל־חקסמים של
פעולות הפידאיון ופעולות התגמול — עד
למיכצע סיני.

אחרי מילחמת־סיני באה רגיעה. נסיגת בדגוריון
הבטיחה למדינה 11 שנים של שלווה כימעט גמורה. אולם
בן־גוריון לא ידע לנצל את הזמן למאמצי־שלום יזומים.
האיש רב־המעש ואדיר־ההעזה היה חסר-מעש וחסר־תעוזה
דווקא בשטח האחד שבו יכול היה להכתיר את
מיפעל־חייו בכתר השלום.
כישלון זה הציק לו בשנים האחרונות יותר מכל
דבר אחר. הוא ניסה להסבירו לעצמו ולאחרים. הוא לא
הבין את האמת הפשוטה: שאותן התכונות שהפכוהו למנהיג
גדול במאבק נטלו ממנו את הכושר לשים קץ למאבק.

זאת היתה הטרגדיה של חייו.

ל המנהיגים הנוכחיים של ישראל הם תלמידי
בן־גוריון וייצירי־כפיו. הוא כיוון וקידם את גולדה,
והוא המציא — פשוטו כמשמעו — את דיין ופרם•
אולם כל אלה לא הגיעו לקרסוליו. הם שיחקו במיש־חקים
בן־גודיוניים, ללא הכישרון וללא האחריות של
בן־גוריון. וכך הביאו על המדינה את האסון המעיב על
המדינה ביום מותו.

אנשים גדולים רכים היו מקוללים בתלמידים
קטנים וביורשים עלובים. יתכן מאד
שבימיו האחרונים עלה על דעתו של דויד בן־
גוריון שקללה בזאת רבצה גם עליו.

תכשירי

מערכת תכשירים לעור־פנייך, לטיפול
לבוקר, ליום ולילה.
לכל סוג־עור התכ שירים המותאמים לו במיוחד.

פרסום ארמון בע״מ

לב חיר ת ה תכ שי רי ם שנועדו ל סוג־ עור ך ־ ראי ־׳תדריך־ ב מו דעה זו.
הרוח והקרה ־ ב חוץ, ה חי מו ם ו היוב ש -בבית, גוזלים מ עו רי ה פני םאת לחו תו
הטב עי ת וגורמי ם ל שידופו ולהתבלותו ה מהירה. תכ שירי ־מון־דרופס־ של ־רבלור
מורכבי םמתח לי ב (אמולס,יה| של תז קי קי־ ש מני ם ו שפע־ל חו ת, ה מרווי םאת תאי־העור.
ש מי ר ת העור ו טי פו חו נ ע שי ת עליידי ניקוי .,ייצוב, הרוויה, הזנ ה ו עי צוב
הרכיבי בעצמךתפ רי ט־ יופי־ מיו ח ד עבורך, ב עזר ת ־התדריך־ ב מו דעה זו:
־!א^י י

0.14*81

אסוזסו [

תדריך ״רבלוו׳י לטיפוח היופי
שלבי ה טיפול בעור

ני קוי ה עו ר
לני קוי יו ם ־יו מי יסודי. חו דרע מו ק
לנ ק בו ביו ת ה עו רומר חי ק כל שיירי
איפור ולכלוך.

א 0 1-0710א 51א א£3. 01

י 5ק 8 0םאססוא׳
0א 21ו 8ט 5 7ו 4 0א

׳ 0 8 0 8 5א ס סו א ־
0א ! 2ו 8ט 0157ו א

א 0ו 0 £ 0 7א ו 5א ז 0
׳זי 8ס ^ 8 X 7 8 ,מסז
א51<1

.2יי צו ב ה עו ר
להמרצת זרס הדם, לכיווץ הנקבוביות,
להבנת התאים לקליטת תכשירי ההרוויה
וההזנה.

55£7א /סוטסזט
£8א 01710א 0 0

י 5ק 8 0םאססווו׳

55£7א /ם 1ט 1_10
£8א 0ז 17ס א 0 0
£8א £8£5£1£

י5ק 8 0סאססוא ־
א 0 1.0710א 1א 7 0

א51<1

0 8 0 8 5א 1 0 0ט1י
א 0 1-0710אוא 7 0
5171א 5 £מסז
ורו 1א 5

ן. ה רווי ת ה עו ר
לשמירת הלחות הטבעית ולתוספת רוויה
לעיר. משמש בסיס לאיפור־חלק למשך
בל שעות היום (אל-שמנוני).

׳ 0 8 0 8 5א ס סו א

8£ 8 /^ 5£ט \ 40157

־ 0 8 0 8 5אססוא׳
ק ט £ -א ^ 4א £8סאט
5£ו 8£ 8 /ט 5 7ו *,0ו

׳ 0 8 0 8 5א ס סז א •
קט־<£ו^ו*ן > £8שאט

י 5ק 8 0םאססדא׳
8£ט 5 7ו 0וען

• 5ק 8 0םאס סו ע !
8£ט |\4 0 1 5 7

.4הז נתה עו ר
קרם־לילה החודר עמוק לרקמות ונבלע
בהן, מבטיח הזנה מלאה ומאוזנת לתאים
המתחדשים נספג בליל ( -אינו מכתים).
5עי צו ב ה עו ר
נעסיבת־יופי ל עי דון ה עו ר, ל ה חז ר ת
ג מי שו תו ולהסרת הברק ה ש מנוני.
קלה לשימוש ונותנת תוצאות מיידיות.

עור שמן

עור רגיל

עור יבש

עור יב ש ב מיו ח ד
ורגיש

5ק 8 0םאס סו /א׳
־ 0 8 0 8 5אססדא׳
וא.1.ו 8£ 8 /ט 10157א

י 5ק 8 0םאססוא ׳
5£א 8£ 83ט 10157א
0א ו 815£1ט 0א

׳ קטםט 1ט •8
יקט 1.0ו ט 8י
•5ק 8 0סאססוא
_ ט ^ 1ם א 0 £ /א 11א \ 1 18ט .0י/ק 0א 1ז א 18ו 3\ 5ועו .!.י/וס^/ק
־ 0 8 6 8 5א ס סז א
־ 0 8 0 8 5א ס סי א ־״
5ק 8 0םואסס ^ ן׳ ״׳
£ט 1/ \ 5 0א 7א ו 1א
£ט ,\5 0ו א 8 0 0
8ט \ 4^ 5 0־*׳£א 140
3-4פעמים בשבוע
1-2פעמים בשבוע
2פעמים בשבוע
׳ 0 8 0 8 5אססוא׳
0א-11ו 5ו 8ט 0א
ד א סו א

׳ 5ק 8 0םאס סן א ־ 1
4א ^ 8£ 0 8 £ט \ 10157
־וימס \ X 7 8 £ /אסז
אז <51
י 5קכ< 8םאססזא׳
־ 0 8 0 8 5א 1 0 0א ד~
£ט . 5 0מ 1א ׳ \1£א1-10
ו פעם בשבוע

הנך מוזמנת לצוות־לימוד ב״בית רבלון״ בתל־אביב, רח׳ חובבי ציון .65 בהרצאת במשך 3שעות מידי יום ביומו, תנתן חדרכה־איטית כיצד לטפל
ללא תשלום
בביתך. כמו פן תנתנח דוגמאות תכשירים חינם. בחרי את היום והשעה המתאימה לך: אחח״צ — בימים ראשון, שלישי וחמישי משעה
בעייד ולטפח את יופייך
3.00 עד ; 6.00 לפני הצהריים — בימים שני, רביעי ושישי משעה 9.00 עד .12.00 המפגשים מתקיימים החל מיום ראשון 25.11.1973 עד יום שישי .14.12.1973

ייי

1ה מוני ישראלנפרדים מן ה אי ששבישרבקולואתהקמתהמדינה

הזקן והע
ך* יתח זאת התלווייה המוטסת הרא־ן
| שונה בתולדות ישראל. דויד בן־גור־יון,
שנולד לפני שהומצאה המכוגית׳ הו־בא
לקבורה במסוק.
ספק אם בן־גוריון עצמו היה מתכנן
לעצמו הלווייה כזאת. שני חלקיה —
ברחבת הכנסת ובמידרשת שדה־־בוקר —
עמדו בסימן דתי מובהק. מכיוון שהוא
אסר בצוואתו על נשיאת הספדים, לא
נותר אלא להתפלל ולקרוא תהילים, יחד
עם מגילת־העצמאות.
בן־גוריון עצמו היה ונשאר אנטי־דתי
בהשקפתו. לפני שלוש שנים עורר סערה
בהלוויית ש״י עגנון, כאשר סירב בתוקף,
למרות כל השידולים, לחבוש כיפה.
בהלוויית בן־גוריון עצמו לא נכח איש
ללא כיסוי־ראש. ובנו עמום, שהרבנים לא
רצו להכיר ביהדות בתו, מפני שהוא נשא
אשה אנגליה נוצריה, אמר קדיש.
גם הרכב הקהל, שחלק לו כבוד אחרון,
בוודאי לא היה לפי רוחו של בן־
גוריון. הוא היה, מן הסתם, מבקש שיהיו
נוכחות נציגויות של עדות ישראל, יחד
עם המונים מתושבי הנגב ובני העם לכל
שדרותיו. תחת זאת נערך טכס מעמדי
מובהק, כשהצמרת המצומצמת של המדינה,
מדורגת בדיוק לפי החשיבות, הסתדרה
בסדר מופתי משני צידי הארון.
** מרת הצמרת המשיכה בדרכה, ב־ארבעה
מסוקים, מן הכנסת לשדה־בוקר.
היו אלה אותם המסוקים שנשאו
זה עתה את המיטען היקר ביותר: פצועי
הקרבות.
המסוקים חגו מעל לנגב הצחיח, ובלי
משים נזכרו הכל בדבריו של בן־גוריון,
ששודרו ערב ההלווייה בטלוויזיה: אין

מרי בן־גוויון ורננה, נתו של..חוקר, נפרדות מארונו של בן־גודיון

צורך בשטחים חדשים, מרבית שטח ממדינה
עצמה עדיין אינה מייושבת. מבעד
לחלונות המסוקים נראה הנגב גדול מאוד
וריק מאוד, מקום להרבה־הרבה יהודים.
בן־גוריון האמין שאפשר לתעש את הנגב׳
ליישב אותו ביישובים עירוניים, מבלי
לנשל אף ערבי אחד.
ליד המידרשה, כמו ליד הכנסת, היה
הטכס קצר, פורמלי, חסר־רגש. נוכחות
הטלוויזיה גורמת להיעדר תחושה של
מיידיות. כל אחד חש עצמו כנציב במחזה.
אין מקום לרגשות.
אולם כאשר הורדה הגופה לתוך הבור
באדמה, התעוותו פנים רכות* בייחוד פני
הקשישים בחבורה. ייתכן שמותו של בן-
גוריון אינו מסמל סופה של תקופה. אבל
הוא מחסל כמעט סופית שיכבת־גיל במנהיגות
הציונית. מילבד זלמן שזר, שישב
במסוק מול אפריים קציר, לא נותר כמעט
איש מן הקבוצה שניהלה אח ״היישוב
המאורגן״ לפני קום המדינה.

ך* שלט עם שמו נתקע בערימת הו
1עפר. הזרים הונחו. הכל נסתיים.
עורב בודד חג מעל למקום, הסתכל
והמריא, כאילו יצא לדווח למישהו.
השקט חזר לשני הקברים של פולה
ודויד בדגוריון, במעלה הצוק המשקיף על
אחד הנופים המרהיבים ביותר של הארץ,
הוואדי העמוק והארוך, היורד אל הערבה
בין הרי הנגב.
הנוף שקסם לפני עשרים שנה את בן-
גוריון עד כדי כך, שהחליט לקשור בו
את חייו.

פרירה מחבר -ארונו שי בן־גודיון חו רו עי פניה שי ראש־ה מ מ שיה גוי ר ה מאיר

זר׳ הפדחיס עי העבד אדונו שי בן־גוריון נטמן באחוזודקקבר בשרה בוקר ייד קיברה שי פויה

הצדעה למצביא

בראש זקוף וגאה, ביד מתוחה, מצדיעים הגברים

לצידו, שליוו אותו בכל מאבקיו: הכרזת המדינה, מילחמה בפדאיון,׳ מיבצט קדש,
ועוד. אלה שהיו איתו זכרו את הענק במנהיגים, את רעמת שערו ואת קולו המצווה.
אלה נפרדו ממנו בהצדעה, כחיילים לפני מפקדם. מפקד בחייו, מפקד במותו.

שו הביטחון

בן־גוריון כפי שצולם אחרי מיבצע־סיני, כאשר הפך סמל
לצה״ד. אף שלא היה נקי מקידום מפקדים מתוך חשבון
מיפלגתי, כמו מינוי דיין לרמטכ״ל, דאג בדרך כלל להרחיק את המיפלגתיות מהצבא.

נשיקה לשושבין

*1111111 11 *1 *1בנות ישראל לא שכחו את המנהיג הזקן גם במותו. צעירות
ו \ 11 _ 1 1ללא איפור, בבגדים כהים, עברו במשך כל שעות היום ליד
ארונו שברחבת הכנסת. למרות שאת עיקר מפעלו, למדו הללו רק בבתי־הספר.

יצחק אברהם, מרמת־אליהו
שליד ראשון־לציון, הפציר
במשך זמן ארוך באנשי מישמר הכנסת, להתיר לו לנשק את

ארונו של בן־גוריון. כדי לשכנעם, שלף יצחק תמונות מחתונת
בנו, שהיתה בשנת ,1969 ושבה השתתף דוד בן־גוריון כשושבין.
בתמונה מימין: אחת מהבאות לפקוד את ארונו של ה״זקן״ בוכה.

הפריד ה

שובת בראשון־לציון (ב0י
בייקב, לפני מילחמת העולם הראשונה, כאשר הוציא את הפועלים
לשביתה. כוחו של בן־גוריון במילחמותיו נגד חיים וייצמן

שלושה דורות ״ד״

שלושה דורות שבאו לפקוד את בן־גוריון
בדרכו אל מנוחתו האחרונה. שלושה דורות
שהכירו בפועלו רב המעשים והשנים של
בן־גוריון. שלושה דורות חבים לו תודתם.

וזאב דבוטינסקי נבע במידה רבה מן העובדה שבגיל 20 בא
לארץ והיכה בה שרשים כאיש־עבודה, בעוד שמנהיגי הציונות
נשארו בגולה הנוחה ועסקו בוועידות ובנסיעות.
השבוע עבר העם על פני ארונו וחלק לו את הכבוד האחרון,

״ללכת, ללכת, להמשיך ללכת, לא לעצור!״
רק שניות מיספר. רק הירהור אחד.
ארון שחור וגדול ועליו דגל המדינה. פרי
ה המסריימת ימ־ירות. אלפי ״נשים מח ש מ־יחור לומר לו שלום. אלכי אנש ז
עוברים ועיניהם מלאות דמעות. הענק.
הזקן. איש המעש. שמות רבים לו לדוד בן-
גוריון. כל שם וייחודו. האיש שהכריז על
הקמת, המדינה. האיש שהחליט להקים את
צה׳׳ל. אלפי מיפעלים ופועלים.
עוברים ליד הארון. גבר מוחה דמעה.
ישיש מצדיע למפקד שהלך. צעירים מש־

מישפחות רבות טלו מכל חלקי הארץ לומר שלום אחרון
לדוד בן־גוריון. למרות מזג־האוויר הסגרירי וקשיי הנסיעה
הביאו ההורים את ילדיהם עימם, ואפילו את הפעוטים שבהם כדי לומר תודח אחרונה.

המישפחה

דויד בן־גוריון בתמונה מפורסמת משנת ,1924
כשהוא נואם באסיפת־פועלים. בן־גוריון הפך
עמד בראשה, לכוח־המחץ של ״המדינהיבדרך״.
ההסתדרות מזכיר
את ההסתדרות, בתקופה בה

תאים לסמל שהלך לעולמו. קשה לקבל
את הגזירה. מנסים להשתהות עוד שניות
אחדות. ללחוש לו שלום, לומר לו תודה.
קשישים מתייפחים חרש אצל הארון.
אלה היטיבו להכירו. על אלה פיקד. איש
החזון והמעש ד׳לך, לוחשים.
מלכה סעד׳ זקנה ירושלמית, ממלמלת
בבכי ,״הנביא הגדול ביותר, האיש היקר
ביותר, האיש של העם הזה, של המדינה
הזו, של האדמה הזו. עשרות שנים אני
מכירה אותו והנה הוא הלך כמו כולם,
כמו כולנו.״
מבקשים מהשומרים להניח להם לנשק
לארון. לבקשות שכאלו אין מסרבים. מתירים
להם לנשק ל״זקך. מנשקים בדמעות.
ממשיכים ללכת.

פולה מונבז־בן־גוריון, אותה הכיר כאשר גלה לאמריקה
במילחמח־העולם הראשונה. בשנותיו האחרונות פורסמו מ יכ־תבי־האהבה
שכתב לה, ונסתבר להפתעת רבים שהיה איש רומנטי ועדין ביחסיו אליה.

אהבת חייו

העולם הזה -
נוח חדש
לחב רי ם
ה מגגו״סים
חברים ואוהדים כשרות פעיל
(סדיר, קבע, מילואים) מתבקשים
להודיע למזכירות הארצית (בר־כוכבא
,71ת״א) את מיספרם האישי
ומיספר הדואר הצבאי שלהם,
לשמירת הקשר ולקבלת חומר
על דיוני התנועה על
נושאי המילחמה, השלום ו־הכיטחון.

שרד התנועה
מישרד התנועה יהיה פתוח מעתה,
ברחוב בר־כוכבא ,71 תל־אביב,
טלפונים ,283288/9בשעות
09.00 —17.00 בימים א׳—ה׳ ,בשעות
09.00 —13.00 ביום ו/

הכרים המשתחררים מהצבא,
ומוכנים לפעילות הסברתית
ואחרת, מתבקשים להתקשר
למזכירות להקמת הקשר איתם,
ובינם לביו חברים אחרים במקומות
השונים.

צ ל ״ ש ־ ו נ עי רים
למען השלום
אנו מכינים פגישות להקמת
אירגוני צל״ש בירושלים, ת״א,
באר־שבע ומקומות אחרים. התקשרו
283288/9אל שרונה, לתיאום
הפגישות והאסיפות.

בבאר־שבע
פעילים בפועל ובכוח מוזמנים
להתייעצות ביום ה׳ ,שעה ,20.30
אצל משה יהודאי, רחוב ביאליק
116 פינת דרך אילת, טל.73417 .

בקריית מוצקץ
ביום ב, ה־ ,10.12.73 בשעה
,20.30 יתקיים חוג בית אצל ראובן
קריץ, סימטא אורן .4קריית-
מוצקין.
בחולון ביום ה׳ ,ה־ , 13.12.73 בשעה
,20.30 יתקיים חוג בית אצל מש פחת
לחמן, רחוב שרת ,15 חולון.

במדינה העם
?רן היסוד דו־ מ ש? וד,היר
אחת הבדיחות שנפוצו אחרי מילחמת
יום־הכיפורים, מתחילה בשאלה :״מה הצד
השווה בין מדינת־ישראל לבין שניצל וינאי?״
והתשובה, באותה בדיחה היא:
״שניהם, ככל שדופקים אותם יותר —
מתרחבים !״
אבל בדיחות, לפעמים, משקפות גם
מאוויי־לב כמוסים. בדיחה דומה, שהופיעה
בצורת פלאקאט, זכתה להצלחה עצומה.
חברת הדפוס ע.1ה.ר ,.מיהרה להדפיס אח רי
המילחמה כרזות היתוליות, עליהן הופיעו
שלטים כדוגמת שלטי קרן־היסוד המוצבים
בפתחיהם של יישובים כפריים
בישראל שניבנו בכספי קרדהיסוד. של טים
אלה היו חיקוי־מדוייק של השלטים
המפוזרים ברחבי הארץ, אלא ששמות ה יושבים
בהם היו מקוריים: דמשק וקהיר.
מי שלא צחק מבדיחה היו אנשי קרך
היסוד עצמם. בתביעה שהגישה קרן־היסוד
— שמה הישראלי של המגבית המאוחדת —
בבית־המישפט המחוזי בירושלים, ביקשה
הקרן לאסור את הפצת הכרזות הנוש אות
את שמה, תוך טענה כי כיוון שקרן־
היסוד לא מימנה את הקמתן של דמשק
וקהיר, יש בכרזה משום גרימת נזק רב
לפעולותיה.
נימקו פרקליטי קרן־היסוד את התביעה:
״כספי יהודים מרוב חלקי העולם יכולים
להיחשב כהוצאה לצורכי מם־הכנסה רק
בתנאי שאין הם משמשים לצרכים שמעבר
לקו הי רוק ...בפירסום שלטים אלה יש
משום עשיית לשון הרע לקרן־היסוד
באשר משמעותה היא כי היישובים אשר
אליהם התכוונו השלטים ניבנו מכספי
קרן־היסוד.״
הפרשה כולה יכולה היתד, להישמע כבדיחה.
אבל כפי שאמר אחד מאנשי קרן־
היסוד :״הרבה בדיחות במדינה הזאת
כבר נלקחו ב ר צינו ת...״
המילחמה האלות והאמהות
עיתון ההסתדרות דבר פירסם ביום
שישי שעבר מודעה בתשלום, בחתימתן
של שלוש אמהות־שכולות. צפירה יונתן
(העולס הזה ,)1891 רעיה קולן ואביבה
אילן כתבו :״אנו שכולות מילחמת יום־
הכיפורים קוראות לאזרחי ישראל להרים
את קולם למען החיים! יושתת אזורנו על
ערכי השלום!״
׳שבעה ימים לפני כן פירסמו שני עיתוני
הערב ,״מכתב לבנות ישראל״ ,בחתימתה
של נעמי זורע, אם־שכולה מקיבוץ
מעגן־מיכאל. אשתו של האלוף במילואים
מאיר זורע, מנהל מינהל־מקרקעי־ישראל,
וכיום ממלא מקומו של חיים לס־קוב
כאומבודסמן של צה״ל, גרמה זעזוע
לקוראי מכתבה הפומבי, כשניסתה להצדיק
את כל המילחמות שכבר היו ואת
אלה שהיא סבורה כי עוד תהיינה, לתת
למילחמות ולקורבנותיהן הילה של קדושה
מיסטית והיסטוריוזופית ולקבל את הדין
של מילחמה, קורבנות, מילחמה, קורבנות׳
לעולמי עד.
נעמי זורע איבדה בן במילחמת ששת-
הימים ובן נוסף במילחמה האחרונה.
גיבור, תבוסתן או רוצח. בשורתה
של נעמי זורע לחברותיה ,״בנות יש ראל״
כשקראתי או שמעתי על נפילת
מסוקי קומנדו מצרי, מסוק אחר מסוק,
היו תגובותי — א. כן ירבו. ב .הרי זה
נורא. הלא גם להם יש אמהות וילדים.
הרי אי־אפשר לקצור אנשים כשיבלים.
ג. מוטב ותבכינה האמהות שלהם מאשר
נבכה אנ חנו
על תפקידה של האשד, הישראלית יש
לנעמי זורע, דיעה מגובשת בנו תלוי
לא במעט אם יהיה (הבן) גיבור, אם יהיה
תבוסתן, או הגרוע מכל — רוצח חסר־רחמים...״
והיא מספרת על פגישה שלה
עם חמש אמהות שבניהן נהרגו במילחמה:
״...יישבנו שם חמש נשים עצובות וחזקות•
היה עצוב כל כך. ועם זאת היתד,
זו חווייה נפלאה. לפתע חשתי כאילו אנו,
היושבות שם, הננו חמש אמהות קדומים
מן המיתולוגיה אשר בתוקף כוחן הופכות
לאלות ובסיום המכתב הנני תקווה
שנוכל להאציל כפליים מכוחנו זה על
דעותינו הצעירו ת...״
אחת ההתמודדויות הרעיוניות והנפשיות
שתתחוללנה ככל הנראה בתוך האומה
הישראלית בעיקבות המילחמה הנוכחית
תהיה ההתמודדות בין אמהות כנעמי זורע,
נציגת האלות, לבין נשים ואמהות בשר
ודם, כצפירה, רעיה ואביבה.

מעולם לא ואתה המדינה זוועה מאת:
שוטרים הנ עי לו תותחי ג׳ ם נגד
המישפתות הסובלות י סוו׳ 1גיהינום
יין רוצח 1רוצים את דיין ! ש|
/ /יבוא הנה, הגיבור הזה !״ צרח
צעיר היסטרי ברחבת־הכנסת ביום ה׳ האחרון.
כך החלה הפגנת משפחות הנעדרים
של מילחמת יום־הכיפורים, אשר
הפכה בהמשכה למחזר־-,אימים מחריד ב־זוועתו,
שכמותו לא ידעה המדינה הזאת
מאז הפגינו ניצולי־השואה כנגד הסכם״
השילומים.
סביב ניצבו כמאה נשים, גברים וילדים,
מטורפים מזעם ומצער. הזעקות, הקללות,
הגידופים, היללות — היו לשאגה אחת
גדולה ונוקבת שהידהדה בחצר ביתה של
כנסת ישראל ונועדה לאוזניו של ..אדם
אחד: שר־ד,ביטחון משה דיין.
היו אלה האומללים שבאומללים. הכואבים
מכולם. אלה שאפילו ההורים
השכולים — גורלם טוב משלהם. אלה, בני
משפחות הנעדרים במילחמה, שאינם יודעים
אפילו אם אמנם מתו בניהם, היכן,
כיצד. נפשותיהם השסועות נקרעות בין
תיקוות־שווא, שמועות דימיוניות וייאוש
אפל כשאול.
״הביאו לנו עצם אחת שנוכל לקבור
אותה ולהתפלל עליה,״ זעק אח שכול,
כשאמו רובצת על הארץ לידו וצורחת
כחיה פצועה, כמי שנסתתרה בינתה.
הם לא רצו, לא יכלו, להאמין — מבלי
שיראו במו־עיניהם. שרידים, לפחות. הם
ניתלו בכל שמועה כבעוגן־הצלה .״בסואץ
יש אגף סודי בבית־ד,חולים, ושם שוכבים
פצועים שבויים שהמצרים רוצים להעלימם!״
״המצרים העבירו שבויים לסוריה
ומחביאים אותם שם.״ הכל ייתכן, הכל
אפשרי. כל רעיון מטורף המביא עימו ניצוץ
של תיקווה לכך שהם חיים, באיזה-
שהוא מקום, כמו המלך דויד באגדה.
״בא אלי קצין. הוא אמר שבננו נעדר.
שלא יודעים מה קרה לו. מאז לא בא
אלינו איש. לא היה לנו לאן לפנות. הלכנו
לקצין־העיר ירושלים, והוא זרק אותנו
החוצה בגסות. הוא אמר שנפסיק לבלבל
לו את המוח וניסע לתל-אביב, שם יש
מי שמטפל.״ זה היה הסיפור האחיד כימי

משה דיין .״שיבוא הנה! שיבוא הנה!
אני אחתוך אותו לחתיכות! האח שלי שוכב
באיזה מקום ומתנפח, והוא הולך
להצטלם !״
הם זעמו על עולם ומלואו, אך עיקר
שינאתם היה מופנה אל. משה דיין. האנשים
הפשוטים האלה, שדיין היה להם סמל
לעוצמתה של ישראל החופשית, השליווה,
הפכו את ליבם לשנוא אותו כפי שלא
שנאו דבר מימיהם. כי הוא גזל מהם את
הדבר היחיד שנותר להם — את ד,תיקווה.
באותו חוסר־אחריות אופייני הופיע בטלוויזיה,
קבל העם כולו, והכריז כי כל הנעדרים
בדרום נרצחו. הוא לא טרח להודיע
על כך מראש למשפחות הנעדרים,
לספר להן על מד, ביסס את דבריו אלה.
הם האמינו בכל ליבם שהוא משקר,
ודרשו שיבוא וידבר עם כולם, בבת־אחת.
בו־במקום. אבל משה דיין, האיש שאינו
יודע פחד — פחד הפעם מאד. הוא לא

״הוא בא לקבל שבויים יום־יום, עם פרחים,
בשביל הטלוויזיה,״ אמר אב של
נעדר .״רק בשבילנו אין לו זמן!״

ירושלים
של כאב
ך* י בי רו ש לי ם, הסובלת ממכת הנע-
^ דרים יותר מכל מקום אחר בארץ, אין
שום מרכז שתפקידו לטפל במשפחותיהם
של חיילי צד,״ל שנעלמו מבלי להותיר
עיקבות, אין מי שידריך, אין כתובת. שול חים
אותם לתל־אביב. זה קל מאד. קל
למי?
רבים מבני ירושלים, בהם קשישים וראשי
משפחות מרובות־ילדים, היו במילואים
במעוזי קו בר־לב כאשר הותקף על-
ידי ד,מאסות המצריות ביום־הכיפורים.
היה שם יעקב סוויסה, אב לחמישה ילדים.
מתוך 14 אנשי יחידתו, תשעה נעדרים.
רק שניים חזרו מן השבי.
יעקב חן היה טנקיסט ליד גשר הסיר־דאן.
שני טנקים נעלמו, על ציוותיהם. הוא
היה ביניהם.
אליהו בן־עטר, שהשאיר בביתו שבירושלים
אשה בהריון ותינוק, נשאר בשטח
קנטרה עם 20 חיילים. רק המפקד חזר
משם, בכוחות־עצמו.
שמחה ספרטאווי, עובד בנק ישראל, היה
במעוז. היו שם שמונה שהרימו ידיים ונכנעו.
שלושה חזרו מהשבי. חמישה נעלמו.
חייל חזר מהשבי ואמר לאשתו :״לכי
לספרטאווי ותגידי לה, ילד שלך חי.״ ״כל
לילה בא בחלום שלי וצועק הצילו אותי,״
ממררת אמו של שמחה בבכי .״נדע לפחות
שמת, נלך לבית־קברות, ונדע. יש לו יל דה.
מה להגיד לה?״
רבים מהוריהם של נעדרי ירושלים הם
מקרי־סעד .״אני על סף השיגעון,״ נאנק
אב .״לא יכול לעשות שום דבר. לא יכול
לעבוד. רק חושב על הבן שלי, שהוא
שוכב באיזה מקום! הם לא קיבלו שום
קיצבה בדומה להורים השכולים. כי הם
אינם שכולים. לא באופן רישמי. דיין,
הוא שהפך אותם לשכולים, בהבל־פה
פזיזי, אופייני, בחוסר־אחריות משווע.

אחיו של אחד הנעדרים
1ד \ 1ך ן
זועק חמס בהפגנת מיש־
111\ 11
פחות הנעדרים שנערכה מול בניין הכנסת.
הם רצו את דיין. הם רצו את גולדה.
כאן. מייד. כל שעה נוספת של סבל מיותר
היתד, להם כנצח של תופת נוראה. גם
גולדה לא באה.
במהלכה של ההפגנה קורעת־לב הזו
יצאו אל המפגינים רק שלושה מחברי-
הכנסת. היו אלה מנחם בגין, חיים לנדאו
ואורי אבנרי. מדי־פעם ניגש אחד המפגינים
אל הברי־הכנסת האלה, דחק לידו
פתק מרופט שעליו רשום שם של נעדר
ומיספרו האישי, והוסיף בקשה תמימה,
מעומק ליבו הקרוע, :׳אולי אתה יכול
לברר? למצוא בשבילנו מה קרה לבן
שלנו? לאח שלנו? לאבא שלנו?״
חבר־הבנסת בגין טילפן אל גולדה וביקשה
לקבל את פני המפגינים. תשובתה
היתד, שהיא מוכנה לכך, אבל רק בעוד
כמה ימים.
באותן דקות הגיע אל רחבת הכנסת
אוטובוס. ירדו ממנו תושבי העיר בית-
שמש. המפגינים, שהיו חסומים כבר בתוך
טבעת סדרני הכנסת, בתוך החצר, האמינו
שבאוטובוס זה מגיעים בני משפחות של
נעדרים ממקום אחר בארץ. לכן, כאשר
נוכחו כי אין מניחים לבאים להיכנס, החלו
מנסים לפרוץ בכוח את טבעת^-כיתור.
בדרכם ניפצו את דלתות הכנסת. לאחר
תיגרר. עזה התאחדו שני גושי המפגינים.
אז סיפר את סיפורו אלי עזראן, בן ה-
,23 מבית־שמש, שהגיע באותו אוטובוס.
אברהם עזראן. בן ,33 נשוי ואב

הזעקה שהחרידה את לב המדינה: אם שבזה נעדר נדחית עריזי השוטרים
לשלושה. קבלדבניין במיקצועו. איש
חיל־הרגלים, ב־ 1961 זכה בצל״ש על או־מץ־ליבו
בפעולות־תגמול בתאופיק. שבועיים
לפני יום־הכיפורים יצא למילואים,
לקו המעוזים.
משפחת עזראן בבית־שמש. ארבעה
אחים ושתי אחיות. אבלים. האב שוכב על
הריצפה. האם, חשה ברע. אברהם נעדר.
מספר האח אלי: במילחמה הייתי במילואים
בירושלים. מאחי לא שמענו מאז
שפרצה דמילחמה. קודם היה מצלצל כל
יום, אבל כשפרצה המילחמה לא שמענו
ממנו שום דבר. שבוע וחצי בערך, אחרי
שהתחילה הפסקת־האש, באו אלינו הביתה
נציגים של קצין־העיר והודיעו לנו שאחי
נעדר. אני קיבלתי הודעה טלפונית מהבית
לחזור מייד.
״התחלנו לחפש את אחי. בחיים שלי לא
חשבתי שככה יכול להיות. לא הצלחתי
להבין את מה שקרה, אפילו בזמן שהכל
היה על אמת. הייתי נוסע כל יום מבית-
שמש לאולם תחביב. שם היו מקרינים
סרטים על שבויים שלנו. לא מצאתי אותו.
״אף אחד לא בא אלינו. אף אחד לא
אמר לנו שום דבר על אחי. היו המון
רגעים שחשבתי שאני אהרוג את כולם.
איך משאירים אותנו לבד במצב כזה?

ך* לגנו לקצין־העיר. הלכנו לג-
דוד שלו. הם בכלל לא שמו על
זה. לא חשבו שכואב לנו, שאנחנו לא
יודעים איפה האח שלנו. הם לא חושבים
על זה. בכל מקום שהלכנו היו חיילות
מדברות עם החברים שלהם, ואומרות לנו
רק רגע. אבל הרגעים האלה, הפכו לש עות
ארוכות ושום דבר לא יצא מזה.
״בגדוד נסינו לדבר עם החברים שלו.
אבל כולם, לא יודע, לא מכיר ,.הוא היה
במעוז בתעלה. היו שם הרבה אנשים.
אפילו חזרו משם שבויים. כשחזרו השבויים
רצינו לדבר איתם, אולי ראו את אברהם,
בשביל זה היינו צריכים לקבל אי שור
מקצין־העיר. זה לא נגמר באישור
מקצין־העיר. הוא לא רצה לקבל אותנו
אליו. לא הצלחנו להיכנס אליו. אתה מבין
מה אני אומר לד? אחי לא כאן, ואף אחד
לא מוכן להגיד איפה הוא! אם הם לא
מחפשים, לפחות אנחנו, אבל גם זה לא!
הם לא מוכנים לראות אותנו! אז הלכנו
בלי לשאול אותם.
״דיברתי עם אחד השבויים. בהתחלה
לא רצה להגיד לי כלום. אמר
שהם קיבלו הוראה, לא להגיד כלום, אפילו
למשפחות הנעדרים. חשבתי שאני מת
מישפחות
למצבות. אנחנו מחכים ומחכים
ואין שום דבר. הסתכלנו ברשימה של
המצבות, ראינו שאנחנו לא מופיעים שם.
אמרו לנו לחכות. אחרי כמה זמן בא אלינו
איזה קצין ואמר לנו :״אין לכם מה לעשות
פה, אתם יכולים ללכת הביתה.״
״ככה, במילים האלה, כמו שאני אומר
לך. רציתי להרוג אותו, באותו רגע. חשבתי
שאני קם והורס את כל הטכס שהם עשו
בשביל המתים. איזה מין דבר זה? אנשים
באים בגלל שהזמינו אותם, ובסוף אין
אפילו חתיכת דיקט לבכות עליה?
״זה הרג אותי, הפרחים האלה. באנו
לשים אותם על הקבר, והנה אין קבר!״

שיקר!

פוצץ. בסוף הוא אמר לי שאחי ברח. יומיים
קודם עברה שמועה בבית־שמש, ש אחי
נהרג. שני שכנים שהיו באותה גיז-
רה, אמרו את זה. אני ידעתי׳ אבל לא
רציתי להגיד, עד שהדבר יבוא מקצין־
העיר. אחרי שהשבוי אמר שאחי היה בין
אלה שהצליחו לברוח לפני שהאחרים נפלו
בשבי, כבר לא ידעתי מה קורה איתי.
מה להגיד בבית? מה לספר לאשתו?
יש לו ילדה בת שש, מה להגיד לה? איך
אפשר להשאיר אותנו ככה, בלי להגיד
כלום? אני מבין לא ידעו בדיוק מה קורה,
אבל תנסו לעשות משהו, רבונו של עולם !
אל תשאירו אותנו ככה, כמו גלמים!
״זה רק התחלת הסיפור. אחרי כמה
ימים, באו אלינו נציגים של קצין-
העיר, ואמרו לנו שאברהם נהרג. היה קשה

לשמוע את זה, כי כל הזמן היתד. לנו
תיקווה בלב. לפחות ידענו מה קרה. לא
אמרו לנו איך הוא נהרג. איפה הוא נהרג.
שום דבר לא אמרו לנו, רק אברהם
נהרג׳ ואף אחד לא יודע את מקום קבורתו.
קיבלנו את זה.
״התחלנו לשבת שבעה. אמרנו קדיש וכל
הדברים שקשורים באבל. ביום שלישי
לפני שבוע קיבלנו הזמנה לטכס התייחדות
עם החללים שמקום קבורתם לא נודע.
יצאנו ביום חמישי לשם. כל המשפחה.
״לאן נסענו? סתם לבכות על איזה
דיקט, שעליו רשום השם והמיספר האישי.
זה גם כן משהו. העיקר שיש לבכות על
איזה דבר. באנו לשם עם קרובים ושכנים,
המון פרחים, לשים על הקבר של
אחי. בפתח חיכו חיילות שלקחו את ה-

ך 1ל כנו לכנסת. היתד. שם הפגנה של
**ן ן הורי נעדרים. אנחנו לא באנו להפגין
איתם. לנו אמרו שהוא נהרג, באנו בש ביל
לצעוק על הביזיון שעשו לנו, שקראו
לנו לקבר והוא לא היה.
״המפגינים כבר היו בשטח של הכנסת,
אבל לנו לא נתנו להיכנס. הסדרנים סגרו
לנו את הכניסה. אני הצלחתי להיכנס אבל
האחרים לא. המפגינים האחרים שהיו בפנים,
לא ידעו שאנחנו לא רצינו להפגין
יחד איתם. הם ראו אותנו בחוץ׳ וחשבו
שלנו יש את אותה הבעיה. אז הם התחילו
לנסות, להכניס אותנו.
״התחילה מהומה. השמשות נשברו וארבעה
אנשים נפצעו. אחי היה בין
האנשים שנעצרו ושוחררו. אחרי כל המהומה
הזאת, יצאו אלינו שר־הפנים וישעיהו
ושאלו אותנו :״מה אתם רוצים?״
״אמרנו שאנחנו רוצים לדבר עם גולדה.
ישעיהו ענה לנו, שגולדה לא יכולה לדבר
איתנו היום, והיא תדבר עם משלחת שלנו,
מחר בשמונה בבוקר.
״ביום שישי, למחרת, באנו לשם, אבל
הם לא קיבלו את המישלחת. גולדה אמרה,
שאיש לא מוסמך לדבר בשמה, ואיש לא
יקבע לה מה לעשות, והיא לא מוכנה לדבר
איתנו. זאת אומרת שמישהו משניהם שיקר,
או גולדה או ישעיהו.
״עכשיו אף אחד כבר לא מאמין.״
איש לא האמין. כאשר שמעו המפגינים
כי ראש־הממשלה חזרה בה מן ההבטחה
לקבל את משלחתם׳ אותה מסרה להם יום
קודם־לכן באמצעות יושב־ראש הכנסת —
איבדו כליל את עשתנותיהם, כמו נפרצו
בהם סכרים שהיו חתומים עד אז. מייד
הובא כוח של שוטרים ושוטרות לחסום
במגינים, באלות (שלא הופעלו) ובתותח-
מים, את האנשים שהעלו למדינתם קורבן
שאין גדול ממנו.

האדמה שעברר, על המדינה, על מציאת
עוד ניסוח׳ שישנה במיקצת את הניסוחים
הקודמים, ושיטייח על הניגודים.

הבדל
דו־משמעי
^ מרכז המאכק עמד ״מיסמך גלילי,״
הפרק במצע המערך שנתקבל ערב מיל״
חמת יום־הכיפורים. לפי דיווחים זרים, מילא
מיסמך זה תפקיד מכריע בהחלטת אנוואר
אל־סאדאת לפתוח במילחמה. כפי שהסביר
סאדאת עצמו לשגרירים הזרים, אחרי
שפתח באש, שיכנע אותו מיסמך זה שישראל
החליטה סופית לספח את כל השטחים
ולהתנחל בהם•
את המיסמך הזה היה צורך להדיח, כדי
לספק את דורשי-השינוי. וכך התכנסו גדולי
הוגי־הדיעות של מיפלגת־העבודה —
יהושע רבינוביץ, שימעון פרס וישראל
גלילי — וניסחו מיסמך חדש.

אגרוף מונו

שוטרות בחצאיו
שהצטרף למפגיג
העבודה, נופפו באגרופים כדי להמחיש את
הכרזות בהפגנה שכוונו נגד משה דיין, נאמר ;

הצנה 1111׳

אותו מקום, אותו קהל

שוטרים מפזרים את קהל המפגינים
מול בניין תיאטרון אוהל בפברואר
,1961 בעת שהתכנס שם מרכז מפא״י כרי להדיח את פנחס לבון מתפקידו כמזכ״ל
ההסתדרות. מרבית המפגינים אז נראו בין קרל המפגינים גס השבוע, בעת שקראו להדחת
גולדה ודיין. אחד מהם הוא דני פתר, כינס מראשי שי״ח, הנראה בתמונה (משופם) במרכז.

למחרת היום טענו הכל שניצחו: הני-
צים והיונים, דורשי השינוי ומתנגדי השינוי.
אלה טענו שמיסמך גלילי בוטל,
ואלה טענו שמיסמך גלילי נשאר שריר
וקיים. כולם הסתמכו על אותו ר.מים מך.
וכולם צדקו — כי המיסמך החדש נוסח
כך ששום דבר לא הוכרע.
קובע המיסמך בעל 14 העקרונות:
• ישראל תחתור להסכם־שלום ש יבטיח
גבולות בני־הגנה מושג זה
בא במקום המונח הקודם ,״גבולות ביטחון
איסטראטגיים.״ ההבדל הוא דו־משנד
עי. אפשר לטעון שהמונח החדש הוא
פחות קיצוני, מרמז על סיפוחים קטנים יותר•
אפשר גם לטעון שאין כל הבדל,
וששני המונחים אומרים את אותו הדבר.
• ״פשרה טריטוריאלית.״ זהו מושג
שאינו אומר דבר. אפשר להתפשר ליד
המיתלה, ליד אל־עריש או ליד רפיח.

^ יה זה כאילו מחזה מלפני 13
ן | שנה הועלה על הבמה במהדורה
מחודשת.
רק השחקנים הראשיים דאז נעדרו.
דויד בן־גוריון שכב במיטתו, נאבק בכוחותיו
האחרונים על חייו. פינחס לבון
מבלה את ימיו, חסר־אונים, בסנטוריום
לקשישים בגדרה.
אבל מילבדם — היו שם כולם. המדיחים
של אתמול, המודחים של אתמול, המפגינים
של אתמול, ואפילו השוטרים של
אתמול.
מוקד המרי
ך* חוץ רגשו הרוחות. מאות שוטרים
4גוייסו כדי להגן על ישיבת מרכז
מיפלגת־העבודה — כאילו עמדו המוני
ישראל לעלות עליו ולעשות בו שפטים.
לכאורה, היה מקום לחשש כזה. הזעם
הציבורי נגד גולדה ודיין הלך וגבר.
אבל עם ישראל הוא עם סבלני. ההמונים
הסתפקו, בינתיים, בצפייה בטלוויזיה.
ומול בניין תיאטרון אוהל בתל-אביב,
שבו הועלתה ההצגה, התרכזו רק כמאה
וחמישים מפגינים.
רבים מהם היו שם גם לפני 13 שנה,
כאשר באותו מקום נערכה ישיבת מרכז
מפא״י, שזומנה כדי להדיח את לבון.
היו שם צעירי מפ״ם — אותם הצעירים
שהתבגרו בינתיים. צעירי מק״י דאז, שהפכו
בינתיים לבוגרי שי״ח. ותיקי מק״י,
שהפכו ותיקי מוקד. חסידי העולם הזה,
שהפכו לאנשי מרי. וכל האנשים ההגונים
ממפא״י, שהתקבצו בשעתו סביב פינחס
לבון והקימו את פלג מן היסוד, והמתקב־צים
כיום סביב לובה אליאב.
הם דרשו את סילוקו של דיין, את הח לפת
גולדה, את הענשת האחראים למחדל
שעלה בדם.
ב־ 1961 הודח פינחס לבון, מפני שהתקומם
נגד קבוצת דיין־פרם והתגרה בבן-
גוריון. ב־ 1973 הודח יעקוב־שימשון שפירא׳
מפני שהתקומם נגד דיידגולדה־גלילי.
כי במפא״י לא חשוב מהן הנסיבות, ומי
צודק — אסור להתקומם נגד ההנהגה רד

נ 16 -

זעקה ברמקול מ

המפגינים לעבר מנהיגי מיפלגת העבודה בעת !

בשה״נו צעירים

בפברואר 1961 התנגשו
שהגנה על מרכז מפא״י.
דוחפים את קהל המפגינים. השבוע עברה ההפגנה מול מרכז
יחסי, אחרי שהמישטרה דאגה להתקין מחסומים לאורך כל
קיימת. מי שמעז, מוצא את עצמו בחוץ.
מכיוון שלא היה אומץ־הלב להדיח
את המנהיגים, שגרמו לאסון ה־ 6באוקטובר,
אפשר היה רק להדיח מילים.
זה הרבה יותר קל, ופחות מסוכן.
וכך התמקד כל המאבק, בעיקבות רעידת-

המפגינים עם המישטרה
בתמונה נראים שוטרים
מיפלגת העבודה בשקט
הרחוב למקרה הצורך.

גם לפני יום־הכיפור אמרה הממשלה שהיא
מוכנה לפשרה. העובדה הקובעת היא
שגם ערב פתיחת ועידת־השלום לא החליט
המערך מה בכוונתו לספח, ומה לא.
הוא שכח שהבטיח, במשך כל השנים,
שבבוא ועידת־שלום יתכנסו המיפלגה וה
ממשלה
כדי ״לשרטט מפות.״
!• ״ישראל לא תחזור לקווי 4ביוני
1967 שהיוו פיתוי לתוקפנות.״ גם זה אינו
אומר דבר — כי גם תוכנית רוג׳רס ותזכיר
יארינג׳ שדיברו על ״שינויים בלתי-
מהותיים״ ו״הגבול הבינלאומי,״ לא דרשו
חזרה לקווי דד 4ביוני בדיוק. אשר
לפיתוי — ההיסטוריה הוכיחה שגם קווי
הפסקת־האש בתעלה היו פיתוי לתוקפנות.
• ״שמירה על אופייה היהודי של המדינה״
— בכך אין כל חדש. המיפלגה
הבהירה תמיד שתחזיר למלך חוסייו את
איזור שכם, שבו מרוכזים כ־ 600 אלף
ערבים, כדי שלא יהיה במדינה מיעוט
ערבי של ס , 360/כדרישת גח״ל.
• ״במדינה הישראלית־פלסטינית השכנה
תוכל לבוא לכלל ביטוי הזהות העצמאית
של הערבים הפלסטינייס והידד־ניים...״
זוהי דוגמה קלאסית של בילבול-
מוח. הסעיף אמנם מזכיר בפעם הראשונה
את המילה ״פלסטינים,״ שהיה עד כה טרף
לחלוטין אצל גולדה מאיר (״לא קיים,
ומעולם לא היה קיים, עם פלסטיני!״ —
״אורי אבנרי והמופתי המציאו את הפלסטינים״)
,אבל חוץ מהכנסת המילה, לא
השתנה דבר. הסעיף מתנגד בצורה מוחל-

מיני מגינות על מחסומי המישטרה טול נוער
הצעירים קראו קריאות בוז לעבר הנהגת מיפלגת
1מם. עיקר הכרזות כוונו׳ נגד דיין. בין שאר
דיין — לך הביתה ! חיילינו זה לא מונימייקר !״

טת להקמת מדינת פלסטינית עצמאית
ונפרדת בגדה המערבית. הוא פשוט מדביק
את המושג ״פלסטינים״ לממלכה הירדנית
— כפי שעושה המלך חוסיין עצמו.
בסעיף על ועידת־השלום, קובע הנוסח
בפירוש שלא יהיה מקום לייצוג פלסטיני,
מכיוון שמדובר רק על ״ישראל ושכנותיה״
ועל ״יחסי ישראל ומדינות ערב״
(להבדיל מ״עמי־ערב״ או ״ארצות־ערב,״
מושגים שיכלו לכלול את העם הפלסטיני.
י• ״ייעשה להמשך וביצור ההתיישבות
וההתנחלות הפעם לא נאמר בפירוש
״בשטחים המוחזקים,״ כמו במיסמך גלילי.
אבל מכיוון שפינחס ספיר דרש ״להכפיל
את ההתיישבות״ ברמת־הגולן, וגולדה
מאיר הסבירה למחרת היום שההתנחלות
בשטחים תימשך ותקבע את גבולות ה מדינה,
ההבדל הוא במילים בילבד.
בסך הכל — אותה הגברת ואותה האדרת׳
עם כמה תיקונים אופנתיים. שלפחות לטעון
יכלו
ה״יונים״
השיגו כמה הישגים מילוליים. אולם

ת באוהל־
1**1יל 11[1 0

קוראת אחת הכרזות שנישאו בהפגנה. כרזות אחרות י שכוונו כלפי דיין קראו :״יסולק שר-הביטחון־העצמי !״

או .״לואי ה־ 15 אמר, אחרי־המבול !׳ דיין אומר , :אחרי המבול־אני !׳ וכן ״אם המערך
לא ידיח את דיין, ידיח העם את המערך !״ בהפגנה השתתפו גס חיילים שבאו לחופשה.
— ולהצביע בינתיים בעד מרי או מוקדי״
לאחר מכן הזכיר מישהו לבן־אהרון, ש־המזכ״ל
קרא לחברי ההסתדרות להצביע
בעד המערך — ואחרי הבחירות הסתלק
הוא עצמו מן התפקיד. הרמז היה ברור:
גם עכשיו קורא בן־אהרון להצביע בעד
המערך, כדי להילחם בדיין וגולדה —
כשהקול ישמש למעשה לחיזוק שילטונם
של דיין וגולדה.

ר, מחזיק בידו רם־
מסע הקריאות של
:כנסו לישיבת מרכז

ייי

אך בסופו של דבר, לא החלטותיהם
של אילאב ובך אהרון יקבעו את עתיד
המיפלגה, אלא הכרעתם של האישים המרכזיים
— מפינחס ספיר ויגאל אלון
ועד אברהם עופר ויהושע רבינוביץ. אלה
היו מוכנים, בסתר ליבם, שמישהו ידיח את
גולדה — אבל הם דמו לעכברים באגדה,
שהחליטו לתלות פעמון על צוואר החתול.
איש מהם לא התנדב לבצע את המשימה.

מיפלגתם בבניין האוהל. הישיבה עצמה הסתיימה אחרי זמן קצר, בעקבות
הסכם פשרה בין חלקי המיפלגה השונים לשם הצלת שלימותה,
בדיוק כמו לפני 13 שנה. המפגינים התפזרו יחד עם חברי המרכז.

שר־התיקשורת שימעון פרס צועד

האוהל, כשהוא מגיב בחיוך מאולץ נוכח קרי־הבוז
שהוטחו נגדו בעת שהגיע לישיבת המרכז.

למנהיגי המיפלגה זה לא היה איכפת.
להיפך. היונים הפכו לכליא־ברק, כדי
להסיח את מאבקם של שוחרי־השלום,
שיכלו לנטוש בהמוניהם את המערך לולא
יכלו להיאחז במאבק היונים.
הדבר נתברר כבר במהלך ישיבת המרכז.
במקום לדרוש את הדחת המנהיגים,
התרכזו היונים במאבק על עניינים מיש-
ניים כפתיחת רשימת המועמדים.
במקום הישיבה הסוערת וההיסטורית,
שבה ״יוגד הכיל״ ושבסיומה יונח על
כפוודהמאזניים גורלם של גולדה־דיין-
גלילי, באה ״סערה מבוקרת,״ ומודרכת מראש
על־ידי ״ 14 העקרונות״ שנוסחו
מראש.
בינתיים התכנסו באולם בני ברית ב־תל־אביב
היונים המושבעות. יצחק בן-
אהרון ולובה אליאב הטיפו להם לקו המסורתי
:״להיאבק בפנים,״ לחזק את ה-
מיפלגה, להצביע בעד המערך.
אולם הפעם נשמעו גם קולות מרדניים.
״אתה אומר שרק שליש ממועמדי המערך
הם שוחרי־שלום,״ קרא אחד הנוכחים
לעומת אליאב ,״אם כן, אם אצביע למערך,
רק שליש הקול שלי ישרת את עניין השלום.
אז מדוע לא להיאבק בתוך המערך

החיילים החוזרים

מן החזית, נטלו אף הם חלק בהפגנה. נוסף
לצעירות הנראות בתמונה, השתתפו בהפגנה
גס חיילים במדים וצעירים שזה עתה פשטו את מדיהם. היו אלה אנשי המערך
ותנועות השמאל שהתלכדו יחד במחנה ״יוני״ שקרא לתת סיכוי לשלום.

הקיבוץ שהקריב את קורבן הדמים
הגדול כיותר במידחמת ׳!־הכיפור ,
ף• ית השיטה. נובמבר 73׳ .שעת
1צהריים. עשרות אנשים הולכים ל-
חדר־האוכל. בני כל הגילים. ישובים
סביב השולחנות. שקט, דממת־אלוהים.
איש אינו פוצה פה. איש אינו אומר דבר.
בין היושבים, אחדים שלבושם שחור. אבלים.
הכל מרכינים ראשיהם אל ׳מול האבל.
אחד-עשר
!מלוחמי קיבוץ בית־השיטה
לא שבו מן הקרב.
בית־השיטה הוא אחד מארבעה הקיבוצים
הגדולים בארץ. הוא מונה מעל ל־סססג
נפש ויושב בפי׳תחו המזרחי של עמק-
חרוד. היו אלה ׳תלמידי גימנסיה הרצליה
בתל־אביב וחבריהם מבתי-ספר אחרים,
שיצאו למרוד באורח חייהם הזעיר-בור־גני
של הוריהם והקימו את הקיבוץ באוקטובר
.1928 ראשוני המגשימים יצאו
לחדרה וחיו בה כפלוגת-עבודה במשך
שנתיים. הכיסופים העזים, העלייה מגרמניה,
הולנד, פולין, עיראק וסוריה, וכן
חוגים נוספים מתנועת מחנות העולים ב ארץ
ומעל לכל הציפייה להתיישבות,
הביאו לרכישת אדמות שאטה ולעליית
הקבוצה עליהן.
אוקטובר .73 אנשי בית־השיטה נמצאים

קודו בעמדות, ויצא בטנק שלו לחלץ את
האנשים מן הטנק הבוער. כאשר יצא אחר
כך לצפון הצומת, היה כל השטח מלא
במאות חיילי חי״ר מצריים. הוא החל
להילחם. הדיווח האחרון ממנו היה — כי
הוא יורה בהם מכל הכלים. אחרי שעתיים
של לחימה נדם קולו. הוא נפגע ונפל ל תוך
הצריח. הגדוד שלו המשיך !את ה־מילחמה
במשך שבוע הבלימה, ואחר-כך
היה בין הכוחות הראשונים שצלחו את
התעלה מערבה.״
מישהו קם וקורא בקול חנוק. דמעות
חונקות את המילים המבקשות לצאת. אט־אט
הוא לוחש, וקולו מתגבר והולך :
״איך היה מגרש כל היבהוב של מצב־דוח
רע מלב כל אחד מאיתנו, עם ההומור
שלו, עם שימחת החיים. איך היינו יוש בים
יחד בלילות, עם ׳חום האימונים בצבא
ומעלים בזכרוננו את הבית האהוב,
את רעינו ורעותינו...
״כמה מאושר הייתי כשהתברר לי, ש צפויים
לי תשעה חודשים בצבא יחד אי-
תו. היה אמיץ. ללא חת. גם אמר לכל
מדריך את אשר חשב עליו. במו־פיו שלל
מעצמו את תואר החניך המצטיין. ביודעין.
בהכרה מלאה. לא ייחס לכך חשי־

בדמעות המאיימות על קולו. בלחישה הוא
מסיים :״יהי זכרו ברוך.״
את סיפור־הקרב שלו מספר חבר מבוגר
:״יחידת־השיריון אשר אלי השתייך
אליה, ישבה בקווים בגולן עוד לפני יום־
הכיפורים. עם פרוץ המילחמה היתר. זד
ייחידה בפעולה, ובמהלך הקרבות נפגעה
קשה. אלי היה תותחן בטנק המ״ם. ביום
השלישי למילחמה נפגע הטנק של אלי
ושניים מאנשי צוותו נהרגו. אלי עבר לטנק
אחד, והמשיך את הלחימה. בפריצה
לסוריה נפגע הטנק בפגיעה ישירה על
ידי טיל. כל אנשי הצוות, ואלי בתוכם,
נהרגו.״
לפני מותו שלח אלי מכתב להוריו.
״מה נשמע ואיך אתם מרגישים? אתם
בוודאי רואים שאני שולח מכתב כל יום
וזה בשביל שלא תדאגו. כתבו לי מה בקשר
לאברהם. להתראות. אלי.״
עוד באותו יום נפל. שבוע ימים לפני
יום־הולדתו העשרים.
האנשים הולכים ומאבדים את כוחם.
מימחטות מוצאות מן הכיסים.
ראשים משתוחחים. הטכס כולו ניראה
כאילו לקוח מעולם הרפאים. המקום כולו
נראה כמושב ת־׳רוחות. איש אינו אומד

בחלקים שונים של הארץ. חלקם מחוץ
לגבולות המדינה. כולם מחכים לצדה-
קריאה, מיד אחרי שמיעת מהדורת החדשות
המספרת על פרח הקרבות. המשק
מתרוקן מגבריו. רק אלה שמפאת גילם
לא גוייסו נשארו לשמור על המשק —
הם, ונשות הלוחמים 230 .לוחמים מבני
המשק מתגייסים. הומים הראשונים לקר בות
עוברים בחרדה. איש אינו יודע מה
ילד יום המחרת. מחכים לחיילים. לשמוע
מהם. דבר, לקבל פריסת־של׳ום.
עשר אבוקות אש* ,עשר תמונות. עש רה
סיפורים של חיים ושל מוות. אלמנות,
יתומים, הורים שכולים, בני-כיתה אבלים,
חברות חפויות ראש, מורים מעלים
זכרונות, זקנים מהרהרים ומנידים ראש.
הכורת עלה על בני המשק ויכול לעש רה
מהם. אם היה המוות מכה במדינה
כולה באותו שיעור בו הלם בבי׳ת־השי-
טח, היה מיספר חללי מילחמת יום־הכי־פורים
מגיע ל־ 30 אלף.

מת. ואני, אני ידעתי תמיד מי היה הטוב
מכולם. השקט. הנחשון הנצחי. אלץ,
רצת ראשון גם בדם הכיפורים, נכון?״

,יבר, רק יושבים ומקשיבים, מעלים את
תמונות החללים וקולות האנחה קירעים
כל לב. המקהלה מתחילה לשיר. ברקע
נגינת פסנתר. קולות גבוהים ונמוכים
מתערבבים יחד. כאילו ליוו את המת ל שערי
גן־עדן. הקול הגבוה מקפיא כל לב.

ן ןונ 1ס״ס

ן רביד אש ראשון: איון|
איפוקה גוערת. המקהלה לוחשת

מספרים על אלון: קורות חייו: נולד
בבית־השיטה. בן זקונים. חביב הכל. בהגיעו
לגיל בר־מיצווה, הוא מראיין את
הוריו על עברו. בכיתה י״ב הוא מרכז את
חברת הילדים. בעבודה בחר בענף הכותנה
כייעודו. עבודודהגמר שלו בשמינית
היתה פירוק והרכבה של !תוף של קטפת
כותנה. עבר את מיבדקי הטיס. היה שנה
שלמה בקורם. כשהסתיים עבודו קורס־הטיס,
עבר לשריון. זמן קצר לפני סיום
קורם קצינים שבר את רגלו. למרות הגבס
הצליח לגמור את הקורם ולסיימו
כראוי. ירד לקווי המעוזים. יחסים טובים
בינו לבין החיילים .״אלון, אלון גדוע
שלנו,״ לוחש המספר. אין בוכים, נושכים
שפתיים. טומנים את הראש בידיים.
מספרים את סיפור־הקרב שלו :״יום־
הכיפורים מצא את אלון כשהוא משרת
בפלוגת־טנקים בקו השני, בגיזרה המרכזית
מול התעלה. ב־ 1.30 אחר הצהריים
הגיע דיווח מהמעוזים כי ׳תוקפים אותם,
׳והפלוגה יצאה לכיוון איסמיעליה. כש הגיע
לעמדות, ראה בצומת טנק ישראלי
בוער. השאיר את הטנקים שהיו תחת פי*
החייל האחד־עשר מבני המשק שלא
חזר מן המילחמה, הוא עדיין בחזקת נעדר.

ל י, מתי תתבגר ז ״ קורא אחיו
א ת התוכחות שהטיף לו השכם והערב.
בשקט־בשקט הוא מדבר אל אחיו:
״אהבתי אצלו את העליזות הטבעית שלו.
גם אם תפס לפעמים עצבים או הרים
קול. היתד, לו סין אמונה בטוב ובאנשים,
וחוסר יכולת לשמור טינה למישהו,
אפילו אם הרגיז אותו כהוגן ופגע בו.
התמימות הזאת לא איפשרה לי לכעוס
עליו באמת, כי ידעתי שכוונותיו טובות.
אפילו כשלא הסכמתי עם התנהגותו.
״מי יודע אם לא הישתנה בשבוע האחרון
לחייו, כאשר ניצב ביזם־הכיפורים
הנורא בטנק, יחד עם עוד קומץ צעירים
כמוהו, מול השיטפון הסורי ברמת־הגו־לן.
כאשר יחידתו סובלת אבירות קשות
והמוות ׳נראה כה פשוט וקרוב. יתכן שבימים
אלה בהם נילחם איבד כמה מתכונותיו
היקרות והיה לאדם אחר, אך בעיני
רוחי ׳תמיד אזכור אותו כפי שהי*
כרתיו !תמיד — תמים, טוב־לב, עליז
ואופטימי ויחד עם זאת רגישות לזולת
— מין תערובת של תכונות אותן אהבתי.״
הוא רוצה לגמור את מילותיו ולצעוק
את המילים האחרונות. והוא נאבק בהן,

ך• ן .35 יליד פולין. מאביו התייתם
4בגיל צעיר במלחמת העולם־השניה.
חי חיי נוודי־מילחמה, חודשים ארוכים
ללא בית. ליקט שאריות מזון. ניסה להתחמם
ליד מדורות אש. בן 14 עלה לארץ.
לאחר שנה וחצי התייתם. אף מאימו. המשיך
בנדודים. לאחר שנה הצטרף לגרעין
גל־ע׳וז. שנתיים לאחר מכן עבר לבית־השיטה
עם אשתו, הדס. היה ׳מלגלג על
עצמו :״בכל מקום בו בעטו ביהודים —
שם הייתי אני.״
החברים מספרים :״אתה שהיית אחד
מאי׳תנו, אך יחד עם זאת גם שונה ואחר
— נושא איתך את עברך, זכרונותיך,
מישקעיך. אתה החוליה המקשרת אותנו
הרחק מעבר לגורלנו במילחמה זאת. עם
מותך אני חי מחדש את המחזוריות שבגודל
היהודי. זה שהיה בך הלוואי שיהא
בנו באלו הימים.״
בנימין(״צ׳ופה״) גויים במוצאי יום־הכי־פורים.
עם יחידת נגמ״שים ברמת־הגולן
סייע לטנקים, הביא תחמושת, וחילץ פצועים.
תוך 3ימים נהדפו הסורים בגיזרהזו
עד לקו הסגול. ביום הרביעי הגיעה היחידה
אל מוצב קדמי של צה״ל, שאנ שיו
החזיקו מעמד כל הימים, מאחרי השיטפון
של הכוחות הסוריים. לקראת הערב
התארגנו לחניזן לילה במוצב ליד
כביש קונייטרה, ומייד ניתך עליהם מטר
של פגזי קטיושות. הנגמ״ש של צ׳ופה
נפגע בפגיעה ישירה במיכל־הדלק ועלה
באש. כל הנימצאים בנגמ״ש נהרגו, פרט
לנהג שהצליח להיחלץ.
חדר זיכרון. להבה: בוערת. סביב־סביב
פרחים. פרחים אדומים. אותיות שחורות.
הצבי ישראל על במותיו חלל. על בהו נות
הרגליים. תמונות מילחמה. טנק דוהר.
פינוי פצועים. פרח וצללית. תמונות
החללים. שמות. אש בוערת בפתח הדלת.

| ודד אש וביזו: וסך |*
מי כ ה

ך יח יום קרב בפאיד. בערב זזנו
**! 1לאחור כשני קילומטר לחניודלי־

לה. הדרגים לא חגיעו. למחרת הימתנו
עד הצהיריים. לפתע בקע בקשר קולו של
״ברן״ השואל את המג״ד :״האם אייל
נמצא אצלך?״ ישבתי על הצריח ושמעתי,״
מספר חברו ,״הנחתי את המפה וניגשתי
בהרגשה קשה לטנק המג״ד. התבדה
צעקו :״אייל תביא חבילות, אבא
שלך נמצא כאן.״ מיד הופיע ג׳יפ ולקח
אותי. אמר ״ברן״ :״יוסי נהרג ורן אחיו
פצוע.״ יוסי, הרי זה יוסף. את יוסף אהבתי.
לא אהב שקראו לו יוסי. יוסף. אח
אוהב ודואג מלא חוכמה, עיניים נוצצות
משגעות. שעות רבות בילינו יחד בתז מורת.
יחסים הדוקים נוצרו בינינו. שי חות
ארונות ונהדרות. יוסף היה פוצח
בשירה ואני מצטרף אליו. היינו ממקדים
מבט, והאורגן היה מתחזק, והתופים היו
מתחזקים, והייתה הרמוניה, והיו דמעות.
והיה לב אחד. נל־כך חם, כל כך נהדר.
נל־כך אושר לרגע, כל־כך שמח וכל־כך
עצוב. זה היה טירוף ...העצמה והצעקה,
הצלילים, ההרמוניה ...יוסף...״
בן עשרים ותשע. נולד בבית־השיטה,
בנם של נחום ותיקווה שריג. בן, עשר
החל ללמוד נגינה על פסנתר. בערבי-
חורף סוערים היה הולד במגפיו לצריף
הנגינה הבודד והעזוב. נפש סוערת. תמיד
ליווהו קשרי אהבה. נותן. מנגן. מעבד.
שר. כותב. עובד בחרושת מתכת. אוהב
את הציבור בשימחתו.
שירים על מוות. שירים על יופי. שירים
על אהבות:
מותי ג א לי פתע.
באחד האדם ידעתי בי קרב,

ושבע חייתי.
בתום, בעוו ובתיפארת.
בבחול ובירוק,
ובטעם המיסתורין והדבש של היפה.
מותי בא לי פתע
ואיני זובר, אם ברעם האש,
או ביו קירות הפח הזועקים,
או שמא בלבו״לבן הדומם לבסוף. עבשיו אני איני זוכר.

אמו לוחשת, בשקט אלוהי, מזכירה את
שם בנה. לוחשת בוכיה. לוחשת ובוכה.
״כרבים אחרים תהיתי גם אני על יוסף
שידע כה הרבה על מוסיקה קלאסית וחי
אותה בעמקות, כיצד זה הוא משקיע מא מצים
וזמן בתיזמורת. האם אין זה ביז־בוז
עצמו לדעתו
״עודני שומעת־ את קולו ורואה את
עיניו העצובות, ,אמא אין לד מושג איזה
חווייה משכרת זו להרקיד ולשמח
מאות אנשים קרובים וזרים לי ולהיות
באותו זמן כל־כך בודד ועצוב. ועוד דבר,
דעי לך שמעולם לא ניגנתי אפילו פעמיים
יצירה באותו האופן ונדם.״
יוסף עבר את כל התופת שבגולן תוך
החלפת שלושה טנקים שנפגעו. ביום
רביעי אחר־הצהריים נפגע ונהרג על־ידי
טנק אויב בלחימה לכיבוש רכס המוצבים.
וכאילו ניבא את מותו:
לעת זיקנה א הי ה באפודים
ופני חברי אינם,
ומכרי — שמות באבן.
בשירבו לבלי שאת האבנים האלה,
אז אבוא בקהלם,
אסגר חומותי דממה.

המג״ד מספר :״את מיכה הכרתי רק
בשם ובפרצוף. המ״פ שלו אהב אותו.
תמיד הזכירו אותו בכינוס קצינים. מהבחורים
שנותנים את הטון בחברה.״

אג. בית־ספר לטיס. עמד בכל המיבחנים
העיוניים. נכשל במעשי. התלבטויות עם
השחרור. לא ידע אם לצאת מן הקיבוץ.
תקופת נסיון .׳נמשך לפרדס. מצא שוב
את מקומו. ממייסדי הדיסקוטק בקיבוץ.
מדריד בבית־הספר. לא יכול להשתחרר
מן הטיסה. ביקש להוציא רשיון אזרחי.
בקשתו אושרה. עמד לצאת מהמשק אח רי
החגים. לא זכה.
מספרים על הקרב. המשימה: לפרוץ
את הקווי המצרים שממזרח לתעלה, להגיע
לתעלת־סואץ מצפון לאגם המר הגדול,
ולאפשר הקמת ראש־גשר לכיבוש
הגדה־המערבית של תעלת־סואץ. עם חשי-
כה יוצאים לקרב. פריצה אל גדות האגם
המר. מגיעים לצומת. טיל ״שמל״ בצריח
הטנק של גרשון. כיל שלושת אנשי הצוות
.נהרגו. הנהג נעדר.
בימים האחרונים כתב גרשון :״להורים
שלומות! זה שבוע שאנו יושבים אל
מול בני־דודינו. קצת רבנו אבל בדרך
כלל היינו שקטים. גם הם די עדינים.
,אנחנו מרגישים טוב, חושבים המון על
הבית ואני חושב שאתם, סך הכל, סובלים
יותר ממני. ועד שניפגש מסרו ד״ש לקרן,
צפרירה ולשאר ששואלים עלי, וידידי
האחרים. שלכם גרשון.״

מספרים כיצד נהרג :״הגדוד היה בקווים,
מול תעלת־סואץ. ניכנס מיד לקרב.
מכת-אש חזקה ביותר. דק חמישה
טנקים נשארו שלימים, אבל תוגבר והפר

| וניד אש שביעי: וזשה |

לפיד־אש בוער. חברים מספרים על מיכה.
איד עבד שלושה ימים במוסך על
משאית, לפני שהקבוצה ישלו יצאה לטיול,
אפילו שידע שהוא לא יסע עליה. מספרים
על הימים הראשונים שלו בצבא.
בתחילה היה קשה, אחר־כך התחיל להסתדר.
תמונה של מיכה. שיער שחור.
משקפיים. צחוק בריא. אהב לאכול. פירק
כל מיני חלקים. מיכה. לפיד־אש בוער.
חבר מספד על מיכה בצבא :״ביום
ראשון למילחמה בחזית הדרומית, בערך
בעשר בלילה, עוד היינו בקו השני. אני
הייתי בקו הקידמי יותר וחטפנו פגיעה.
כל הצוות יצא בעצמו מן הטנק והתחלנו
לרוץ אחורה לעבר הטנקים שלנו. טיפסתי
על הטנק מאחור ונתתי לו מכה
על הראש. היתחבקנו כמו משוגעים. עוזרי
סיפר לי אחר כד שהם חטפו פגיעה
בטנק. היה מפקד טנק טיוב. כל דבר ש היה
נוגע בו — היה מסתדר מעצמו. היה
חדש בפלוגה, קצת שקט בהתחלה, אבל
אהבנו אותו. לפעמים היינו מקלקלים בכוונה
את הפנסים הקטנים של הטנק, רק
בשביל לראות איד הוא מתקן אותם. הוא
היה אשף התיקונים.״

שיד בלחימה. בקרב על ראש־הגשר, בפריצה
למערב התעלה, נהרג.״

ת גרשון אהבתי

עוד לפיד ועוד לפיד. תמונה אדומה
אדומה. מיסדר הנופלים. אנשים באדום.
המקהלה שריה. שירו של חיים חפר, מיס-
דר הנופלים. פסנתר מנגן. יזכור. האנשים
עומדים.
״פתאום נכנס לי ג׳וק לראש, שאלה
מוזרה בזאת. מדוע פתאום הפסיקו לכתוב
את התנ״ך! אחרי בית שני לא
הפסיק העם היהודי להתקיים. למה לא
מצרפים את זה לספר היפה הזה ו
די אני עייף ומבולבל.״

נולד באוגוסט .49 נעים הליכות. דו־

1לפ׳ ו אש ח ס : ׳11 מינה!
ך* ורים וכולם שלום !
דאגותיבם לשווא. הבל בסדר
בינתיים. אני בריא ושלם ומרגיש בסדר.
מתגעגע מאוד הביתה. בתקווה בקרוב.
שלכם מיכה.״
הורים שלום !

אני רשע אני יודע. אבל לא תמיד
אפשר לשלוח מיכתב, וגם לא תמיד אני
זוכר לכתוב את התאריך. הגלויה הקודמת
היתה מה־ .10 הבל בסדר ואני עדיין
מרגיש טוב. להתראות מיכה.״
המיכתבים האחרונים. מיכה. יליד גדות.
אח קטן ואמיץ. רוכב על סוס. יורד עם
תלת־אופן במדרגות הבית. חוש טכני
מעולה. שנתיים בקנדה. מגדל חיות. ידי
הזהב.

טרא.

״ י * הוא היה חגר טוב שלי ושיחקתי
איתו הרבה.
עכשיו הוא מת.
כבר מתו לנו חברים במיספר האצבעות
ביד שלי. זה נורא עצוב. אני נזכרת
בשיר ״נחמן מברצלב היה אומר לא
להתייאש בי הגיע עת קשה רק לשמוח.״
יש ואני לא יבולה לשמוח, בי זה
נורא עצוב לי שגרשון מת ובל שאר
החיילים של הארץ שלנו.״
דורית המאירי, בת .6

ג ד עווו

** ש ה, קצין תותחנים, הצטרף ל-
פלוגת שיריון. לחם בגיזרה הצפונית
באיזויר קנטרה, מול הארמייה השניה.
יום חמישי. משה בטנק המ״פ. הפלוגה
׳תחת אש מצרית כבדה. חלק מאנשיה
נפגעים. ימשח מדווח כי 2מפקדים ניפ־געו.
שלושה טנקים שנשארו כשירים נעים
לאחור. הפצצה על-ידי מיגים. הטנקים
עולים באש. רוב האנשים שהיו בהם נפגעו.
מהטנק של משה נחלץ רק הנהג.
הטנק השרוף נשאר בשטח ההפקר.
נולד ב .46-בן להורים שהגיעו ארצה
בספינת מעפילים. ארבע שנים חי במיש־גב־עם.
נישא לשלומית. חזר לבית־השי־טה
ובנה בית משותף. אוהב טבע. מתרשם
וער. מתמודד עם אתגרים ומוצא
סיפוק.

מ שה

י חי אל

״המצלמה תפשה בלורית בניפנופה,
קלטה זיוו של מצח נגה קמרונו
וכמו ציוותה לרשום לעד את פני הנער
טרם ייעלמו בצהר שיריונו

״כמה שמחנו כשהחליטו שלומית ומשה
לבנות פה את ;ביתם. כמה טוב היה להוריו.
צעדי התאקלמות ראשונים. והנה
אותה קריאה בהולה. והוא מתייצב עם
חבריו כמו בימים עברו.״
מתוך המיכתבים ששלח למשפחתו עולה
תמונת חיי בני דורו: השירות בצבא.
מילחמת ששת־הימים. מילואים במילתמת־ההתשה
בסיגי. חוויות של משק־ספר מום־
גז. רק במילחמת יום־כיפור לא הספיק
לכתוב. יצא, ומאז לא נתקבל ממנו דבר.

| וניד אש שמי} :יחיאל |
* חיאל ;ול ד באפריל ,1948 שלושה
7שבועות לפני הקמת המדינה ושבוע
אחד לפני כיבושן של טבריה וחיפה ולפני
שיחדור הכביש המוליד מבית־השי־טח
לבית־החולים בעפולה. בזרעין, כיזם
משק יזרעאל, ישבו פורעים ערביים, אשר
צלפו ללא־הרף על כל מכונית שעברה
בכביש. אפשר היה לנסוע דק במכוניית
משוריינת בפני כדורים, ומכוניות כאלה
היו רק בידי המישטרה שמישכנה היה
במקום שכיום הוא כלא שאטה.
מספרת אמו :״בליל־שבת החלו סימני
לידה. פנינו למישטדה, כדי לקבל משוריין
שיעביר, אותי לבית־החולים. התשובה היתד
,,כי רק למחרת בבוקר ייצא המשוריין
לדרך. אז הוחלט להכין הכל בבית, כדי
לקבל כאן את התינוק. ואמנם יחיאל
נולד בחדר-חולים, בשעת בוקר ,׳*שעתיים
לפני שהמשוריין אמור היה לצאת לדרך.
קראנו לו יחיאל, על שם אחי הצעיר,
אשר נפל בגשר־הזייו בליל פיצוץ הגש רים,
והוא בן שמונה־עשרה שנים. יחיאל
׳בני — נולד במילחמה, ובמילחמה בא
עליו המוות, כשהוא נותן נפשו על המדינה,
שגילה כגילו.״
המילחמה תפסה אותו באנגליה. כאשר
הבין משידורי הרדיו, שהפעם זאת אומנם
והח־ווזד ר־וומרז־ )0/1

יו חי

נ מ דו ד

ויו קנו של נתב
ה עו ל ם הו ה
כ״קוד״ באפריקה
מאת 1א 3פת
ך• כל סרט־מידחמה אמריקאי העוסק
1בלוחמת־ג׳ונגלים מופיע תמיד חייל
יפאני רע ומכוער, המסתתר בצמרת עץ
גבוה. משם הוא צופה או צולף על הב־

חוו1ז
ה | 1י ך 0 1 1ך ח

משם צופים ״קופים״ לעבר
הנוח שניתן להתקין בעמדת

עמדת התצפית בין צמרות הדקלים
ועצי האורן ממערב לתעלת־סואץ,
עמדות המצרים. מלבד הצל וכיסא
תצפית מעין זו, הרי גובהה — כעש
רים
מטר, מאפשר גס
הנמצאים במרחק של
אית בין העצים היא
וה״קוף״ יכול לקשור

רחב לעבר הכוחות המצריים
ושרות מטרים בלבד. הצללית הנר.אל
העמדה מוליכים שני סולמות,
זבל, השומר על ביטחונו בגובה העץ.

גץ עוג• המאוגו
בות אוו!ו מאורע רשם אחד החיילים מו־דעת־אזהרה
על לוח קרטון, אותה הצמדנו
אל עץ התצפית שלנו. וזה לשונה:
קוף יקר,
אל תהיה עירני. תן לי שאנס. אשתך
וילדיך יתגעגעו מאוד.
מידידך, צלף מצרי.

קנח חם
על העץ*

קפה בסל

תלשל בחבל ממרומי עץ הקופים, משמש
כצינור אספקה שוטף ל״קוף״ היושב
במשך שעות רבות במרומי העץ. זהו
הקשר שלו עם חבריו הנמצאים על הקרקע.
חורים האמריקאים הטובים, שאינם יודעים
בעצם מה הם עושים בסבך הג׳ונגל.
סופו של היפאני ברור מראש בכל סרט
כזה. חוא נורה וצונח ארצה בפוזה תיאטרלית.
בימים
אלה של הפסקת־האש בגדה המערבית
של הסואץ אני רואה את עצמי
בדמותו של אותו תצפיתן יפאני, אלא שכמובן
אינני מכוער ורע כמותו. גם אין
לי שום דבר נגד הבחורים הטובים ההם שהולכים
שם בין סיבכי הג׳ונגל. בסך־הכל
אני רק מקווה שאצליח, אחרי כל מיש־מרת
שאני מסיים על העץ הגבוה, שם אני
יושב בתור ״קוף,״ לרדת באיטיות ובשלום
בסולם־החבלים הארוך ולא ״לצלול עם
דופק אפס,״ כפי שאומרים כאן חברי החיילים.
אנו
מחופרים כאן במחציתו האחת של

ך 11ךןךי: דו 1ו | מוליך אל מרומי עמדת התצפית שבצמרת העץ. הסולם
11 1 .1 1 1 1 1 / 1 1 1הוא שלל מצרי. המצרים השתמשו בסולמות חבלים כאלה
מייד אחרי שצלחו את התעלה, טיפסו בעזרתם אל סוללת העפר שבגדה המיזרחית.
בוסתן. עצי טאנגו סבוכים, כשבמרחק
70—80 מטר מאיתנו, במחציתו השניה של
אותו בוסתן טרופי מוצל ומשיב־נפש, מחו־פרים
חיילים מצריים. מיקלעינו־מיקלעיהם
מוצבים זה מול זה בעמדות, בין העצים,
כשטווודהראות מצטמצם למרחק של עשרה
מטרים לכל היותר. החיילים המצריים היושבים
מולנו הם יחידת־חלוץ קידמית.
המוצב במיתחם מבוצר מאחרי הבוסתן.
בין עצי המאנגו הירוקים מתנשאים עשרות
דקלים גבוהים וברושים זקופים. על
אחד מעצים אלה, המתנשא לגובה של כסל
מטר, נקבעה עמדת־תצפית. קשרנו ל

סולם־חבלים ארוך, אחרי שמצאנו ב־צמרתו
מקום מרווח דיו להציב שם כיסא
נוח. מאז אנחנו מטפסים כקופים לצמרת
וצופים על פני שטח רחב ידיים, כשעמדות
הצבא המצרי מונחות לנו על כף היד. מדי
כמה ימים אנחנו בוחרים בעץ טרי ורענן
יותר, שישמש לנו כמיגדל־צופים.
לפני מיספר ימים נפגע אחד ה״קופים״
שלנו. למזלו הוא יצא מהעניין בפציעה
קלה בלבד. אבל מאז אנחנו עירניים שבעתיים.
אי-אפשר לסמוך על המצרים שיכבדו
את הפסקת־האש, כמו שהוכח כבר
כמה פעמים בשבועות האחרונים. בעיק-

**ץ חר. ערפל סמיך מכסה את השטח.
16/הראות היא אפס. יושב בצמרת העץ,
ממתין להתפזרות ערפילי השחר ושובר את
הראש איך הסתדר האדם הקדמון, אבי-
אבות־אבותי, עם כל הגזעים, הענפים, וה עלים
האלה. רמת־חיים מאד עלובה היתה
לו, מוכרחים להודות.
כאשר נושבת רוח עזה נע העץ ומתנדנד
מצד אל צד. זה הזמן להתרווח,
לעצום עיניים ולהיזכר בשיט מיפרשיות
במועדון הנופש הצרפתי באכזיב. ציפורים
מצייצות. ברברים (שילוב של ברבורים
ואוחים) שטים בתעלת המים. שקט מסביב.
עולם מטורף.
כל הלילה היו חילופי-אש. עכשיו השתררה
דממה. כשיתפזר הערפל, ניתן יהיה
להבחין כיצד בגזרות מרוחקות מכאן מחליפים
חיילים ישראליים ומצריים קופסאות
סיגריות, ממתקים ומנות־קרב. צריך
לגוון קצת את החיים. משוחחים איתם בעליצות
כאילו היו החברים הטובים ביותר
בעולם. אבל עם ערב, שוב יחליף טירטור
המיקלעים את קולות הדו־שיח החברי.

כשהערפל כבד במיוחד אני מחמיץ את
אחד המחזות המשעשעים ביותר: התעמ לות
הבוקר של חיילי המוצב המצרי. שד
רות־שורות של חיילים תקועים במקומם,
כשממולם מפקדים המתאמצים, לשווא, לשתפם
בתרגילי־הספורט שהם מדגימים בפניהם.
הם מתנהגים ממש כאילו היו חיילי-
מילואים של צה״ל. אנחנו יכולים אפילו
לעזור למפקדים שלהם ולתת קצב לתרגילי
ההתעמלות שהחיילים אינם רוצים
לבצע.
שיטת הנחות

את שעות לפני־הצהריים מנצלים החיילים
המצריים להתבצרות ולשיפור עמדות.
>ש להם שם במוצב כלי־נשק משוכללים,
אך שיטת ההתבצרות המצרית מזכירה את
ימי הפרעונים. אין להם שום ציוד מיכאני.
הכל נעשה בעבודת ידיים. הם חופרים
באתי־חפירה, ממלאים שקי־חול ונעזרים
בסוסים ובחמורים. יש משהו מוזר במחזה
הזה של סוסים וחמורים כחושים ומזי־רעב,
החולפים עמוסים ליד הטנקים השבעים,
השמנים.

ך* פגנת דיזנגוף״ היא המצאה גאו־
1 1/ /נית. פעם, כשניסו המצרים לקבוע
עובדות בשטח, באורח־חד־צדדי, היו פותחים
לעברם באש. ברוב המקרים היתה
מתפתחת מזה תקרית־אש. כדי למנוע חי־לופי־אש
מיותרים לשני הצדדים, אילתרו
החבר׳ה מיספר כרזות גדולות כתובות בערבית,
בהן מוסבר למצרים בשפה פשוטה
ומובנת לכל נפש, כי הם נכנסו בטעות לשטח
ההפקר ואי־לזאת הם מתבקשים ל-0

ומתחילה להתחפר בשטדדההפקר. מיד מוכרז
מצב־כוננות ואנחנו ממתינים לחזות
במה שנקרא אצלנו ״הפגנת דיזנגוף״.

אלינו כאומרים :״טוב, מה יש? לנסות
מותר, לא?״
נושמים בהקלה. מגיעה שעת חילופי״
מישמרות .״קוף״ נוסף עולה ואני מעדכן
אותו לגבי הנעשה בשטח. אחר־כר אני
יורד לאט־לאט לאדמה הטובה. אני מנופף
בידי לשלום ל״קוף״ החדש. הוא נראה
לי גבוה, מרוחק, דמות מוזרה הנחבאת
בין ענפי עץ גבוה. אם המצב לא היה כל
כך רציני, כל הענין היה נראה בהחלט
מצחיק. אנשים מבוגרים משחקים בקופים.
שחר. הבוקר היה תורו של ח. להיות
״קוף.״ אני נמצאתי בעמדת המיקלע. הכל
היה שיגרתי בהחלט עד לשעה .11:00
לפתע נשמעה יריד, בודדת.
״אני חושב שזאת צליפה,״ מדווח האיש
בצמרת.
טרם סיים את דבריו, ופרץ יריות אדיר
בקע ועלה בגיזרה. מסתבר כי בחסות
הערפל בבוקר הגניבו המצרים כיתה וצלף
שהסתתרו בשטח הירוק. אחד מחיילי המוצב
נפגע ביריד, הבודדת. אחרי זמן־מה

חיילים מצריים אחדים מנסים לעבוד בגופיות.
לפתע הם רצים לעמדותיהם ולובשים
במהירות את מדיהם המנומרים. לא,
אין זה מצב כוננות ואין הם עומדים לחדש
את המילחמה. בסך הכל הגיע איזה
קצין בכיר שלהם לביקורת בשטח. הוא
מחזיק בידו מפה, ושני מלווים מצביעים
עלינו ומראים לו אותנו כשהם מלווים את
דבריהם בתנועות־ידיים.
תרמוס ובו קפה חם מוכנס אל סל הנצרים.
מושכים בחבל הקשור לסל ומעלים
אותו למעלה. קפה חם זה מה שלא היה
לאבותינו הקופים כשהתגוררו כמונו עכשיו,
בצמרות.
אלרגיה לבזוקה
ך * דם, מגלים עמדת־תצפית מצרית. הם
1 1מסתכלים עלינו, ואנחנו עליהם. אחד
מהם נושא קלשניקוב והשני בזוקה הפי.
ג׳י ומישקפת-שדה. הבזוקה מעבירה בי
הרגשת אי־נוחות. מכל כלי־הנשק אני
אלרגי ביותר לנשק זה, אולי מפני ש-

1111 ¥171ןדןעךןךך היושב בעמדת־מיקלע בתוך בוסתן עצי הטאנגו
1 .1 1 1 11 1 1 1 1 /1 1 9הטרופיים, כשלראשו קסדה ולגופו אפודת־מגן, והוא
דרוך להשיב אש לאוייב שבין עצי המאנגו. העץ משמאל משמש כתחליף ללוח־מודעות,
סליו מודבקים פקודות השיגרה של היחידה, והשקים אמורים לשמש הגנה מרסיסים.
השתתקה האש. ה״קוף״ סיים את משמרתו
וירד מהעץ. ישבנו ושתינו קפה.
לקראת צזזריים דיווחו שוב על תנועות
חשודות בשטח. המפקד ביקש מח ,.המת־מצא
טוב מאוד בשטח, לעלות שוב אל
העץ ולהחליף את ד,״קוף״ היושב שם. הוא
עלה מייד. המתח פג בהדרגה. בצר,דיים
הכנו ל״קוף״ שלנו מספר סנדביצ׳ים וקפה
והתכוננו להניחם בסל, כדי שיעלה אותם
למעלה. אותו רגע פילח את האוויר צרור
יריות ארוך, כנראה ממיקלע כבד. מיד
אחר־כך פתחו המצרים באש לאורך כל
הקו.

צווו
קם ל1י
הקשו האפויסאי

בין תצפית לתצפית בבוסתן המנגו, אפשר גם
להתפרקד על גבי כורסה מצרית נוחה וללגום
מתוך בקבוק היין המתוק שמספקת הרבנות הצבאית לכבוד שבת. לוליא האש הנפתחת
בגיזרה מדי פעם, ולוליא הנפגעים מקרב אנשי היחידה, ניתן היה להאמין שזהו מסע נופש.
שניים מחברי הטובים מצאו את מותם מד-,
רקטות שלו. איי מנסה להצטמצם בפינתי
ולהסוות את עצמי. בהחלט לא נעים להרגיש
כקוף שהנה עומדים לצוד אותו.
לעזאזל, ברגעים כאלה אני תמיד נזכר
באותה תמונה קולנועית של היפאני הנושר
מהעץ. אינסטינקטיבית אני בודק את חבל
הבלימה מסביבי. לשיפור ההרגשה אני
שולף מכיסי את תמונת אשתי ושתי מ ותי.
תמונה צבעונית חדה. אין ספק, היא
מעודדת.
בגיזרה הסמוכה מתבצעת ״נגיסה״ מצרית.
מספר ״קופים״ מדווחים על כך. מחלקה
של חיילים מצריים יוצאת מעמדותיה

נותו ולחזור לשיטחם־הם. את הכרזות ה אלה,
המחוברות ללוחות עץ, מניפים אל
מול החיילים המצרים ומתפללים שהם יודעים
לקרוא. הכרזות האלה מזכירות לנו
כרזות של הפגנות ברחוב דיזנגוף, ומכאן
השם.
המצרים כבר למדו לדעת, אפילו אם
אינם יודעים לקרוא, כי הכרזות מונפות
במשך חצי שעה. אם הם לא מבינים מה
שכתוב בהן, יפתחו לעברם באש.
אני צופה ב״הפגנה.״ שקט מתוח שורר
באזור. חולפות עשרים דקות ואז מתרוממים
החיילים המצריים ומתחילים לחזור
לעמדותיהם, כשהם מפנים את עיניהם

ץ ץ כיוון צמרת העץ החלו נושרים עלים.
] [₪אינסטינקטיבית העפנו מבט לאותו כיוון.
ח .ניסה להתרומם ממושבו, אך לא
הצליח. הוא התמוטט, נפל ונשאר תלוי על
אחד מענפי העץ בדרך נפילתו לארץ.
השבנו באש. למען האמת לא ברור עד
היום מהיכן נורה הצרור הקטלני. החובש,
עולה־חדש מקנדה, מילמל באנגלית ״או,
אלוהים,״ ורץ לעבר העץ. הוא התכונן
לעלות למעלה בסולם החבלים שעה ש־צרורות
הכדורים המשיכו לשטוף את המוצב
שלנו.
מפקד בכיר שהיד, בסיור בסביבה הגיע
אלינו. הוא אסר לטפס אל העץ. אמר כי
יעשה זאת בעצמו . .בינתיים כבר היה
זחל״ם חילוץ בדרך אלינו. הורדנו מיספר
פגזי־עשן. האש נפסקה. כל העיניים הופנו
לעבר צמרת העץ. ח .היה מוטל שם ללא
תנועה על אחד הענפים. המפקד טיפס על
הסולם וחילץ אותו. כאשר הורידו אותו
למטה קבע החובש כי ח. מת.
למחרת הופיעה ידיעה קצרה בעתונות:
״חייל צה״ל נהרג אתמול בחילופי אש עם
המצרים ממערב לתעלת־סואץ.״
במדינה מיעוטים
ה מ שול שדא עון בשקט
החיים בכפרי המשולש מתנהלים כמקודם,
אך דק מעל לפני השטח. בתי־הקפה,
מקומות־הבילוי המסורתיים של גברי הכפרים,
כימעט ריקים מאדם. אפילו הישישים
מבין זזובשי־כיסאותיהם !׳תמעטו. הצעירים
יותר, כמו איברהים אל־נתשד,
ומחמוד ג׳אבר, מבולבלים והמומים מכדי
לחדש את אורח־חייהם הקודם. אינם יכולים,
גם אינם רוצים. המילחסה האחרונה
חרתה בפניהם חריצים עמוקים. עם רדת
הערב הם מתקבצים בקבוצות קטנות, מתכנסים
׳בחדרונים נידחים לאסיפות סגורות.
אז תוכל לשמוע שם את ״למה זה
קרה?״ ואת ה״איך?״ המנסרים היום בחלל
הרחוב הישראלי כולו, ללא מענה.
היתד, זו אחת מאסיפות אלו.
פתח ג׳מאל מוראד 28 ,׳ חקלאי, נשוי
ואב לשלושה, ואמר :״החיילים הערביים
לחמו הפעם באומץ. במילחמת יוגי 67 הם
נשברו כבר אחדי שעות מעטות. פשוט
ברחו משדד,־הקרב. אולי הם לא חשבו
לצאת לקרב, אלא דק לערוך תימרוני-
ראווה. כשצה״ל פתח בהסתערות־הבזק
שלו, מהאוויר, וכשד,חיילים הערביים היו
צריכים להשיב מילחמה — הם בחרו
להסתלק. אבל הפעם, במילחמה הזאת, הם
היו בטוחים שיש להם סיבה מוצדקת לצאת
למילחמה: להחזיר את השטחים שאבדו
להם במילחמת ששת הימים.״
הפלסטינים דפוקים. רק סיים את
דבריו, המשיך אחריו איברהים אל־נתשה,
,21 רווק, סטודנט למדעי־החברה :״יאסר
ערפאת שינה את דעתו על ישראל בעיק-
בות המילחמה האחרונה. הוא יודע שאין
אפשרות לנצח אותה והוא מוכן עכשיו
לדו־קיום עם ישראל. ערפאת אומר היום:
׳בשיטחה של פלסטין צריכה להתקיים
מדינה פלסטינית ריבונית, שתקיים יחסים
מדיניים ומיסחריים עם ישראל.׳ לא,
אני לא חושב שיש סכנה שהמדינה הפלסטינית
הזאת תתחבר עם ירדן נגד ישראל
השכנה. זוכרים איזה הפגנות השתוללו
ברחובות ערי הגדה לפני מילחמת ששת־הימים?
כיבוש הגדה על־ידי הצבא הישראלי
ריכך קצת את המרי נגד חוסיין, כי
בכך נוצר אוייב משותף. אבל העיקר הוא
שההנהגה הישראלית תיקח בחשבון את
האנשים, בני הארץ הזאת, שסבלו יותר
מכולם במילחמות האלה, את הפלסטינים
עצמם ...הם הדפוקים האמיתיים פה...״
בתנועת־יד רחבה שיסע את דבריו עבד
אל־רחמן אל־זרו׳ חקלאי, נשוי פלוס שבעה.
״אחרי
מילחמת ששת־הימים נולדה פתאום
אגדת היהודי, היהודי העליון ׳.ניצ־חון־הבזק
של הישראלים גרם מצד אחד
לתיסכול ברחוב הערבי, ומצד שני לשח־צנות
אצל ישראלים רבים.״
דא ״זבנג וגמרנו.״ ״והנה, המילחמה
האחרונה ניפצה לרסיסים את משמעותו
של הביטוי הבזוי הזה. הלוחמים המצריים
— וכמוהם הסוריים — לא נשברו הפעם.
הם נשארו זקופי־קומה במצבים הכי קשים.
הם חילצו פצועים תחת אש האוייב והמ שיכו
להמטיר אש תחת הפגזה כבדה.
״הצרה היא שבתוך ממשלת ישראל ובפיקוד
הצבאי מנצחים תמיד אלה שצועקים
״זבנג וגמרנו!״ המילחמה האחרונה
הוכיחה שאי־אפשר להנחית מכה אחת
ניצחת על הערבים ובזה לשבור אותם.
אני אומר: מעגל־הדמים יסגור עלינו, אם
במאבק הפנימי בישראל ימשיכו לנצח
אלה שדורשים מכה ועוד מכה, עד שהערבים
ייכנעו.
חיי־אדם — הפקר. הוסיף אחריו
עלי (השם המלא שמור במערכת),26 ,
פועל־בניין׳ נשוי פלוס שלושה ורביעי
בדרך :״שלום־אמת צריך להתבטא בשיוו-
יון של זכויות וחובות בין ערבים ויהודים.
אבל זה הרי לא קיים במדינה! רוב
ד,מישרות הממשלתיות סגורות בפנינו.
הנה דוגמא קטנה, אבל אקטואלית מאוד,
אצלנו בכפר אין אפילו מיקלט אחד...
אנחנו חשופים להפגזות. חיי־אדם הם הפקר
כאן בזמן מילחמה...״
לדברים אלה התייחס גם אחמד פרהוד,
,25 נשוי פלוס שלושה, פלח :״אני אזרח
ישראל. אמנם לא שווד,־זכויות, אבל אני
מעוניין בקיומה של המדינה. לדעתי, מנהיגי
שני הצדדים הם האחראים למדיניות
של שימוש־בכוח על חשבון העם הפשוט.
הם אלה שסיחררו אותנו בסיסמאות
סתומות שמטרתן להצדיק את ההרג. אני
רוצה שהעולם יידע: אנחנו, ערביי ישראל,
קוראים למנהיגי ישראל ומצריים —
הפסיקו את ההרג!״

במדינה

ספורט

אסזגזת

-טו טו

הים האכזר
והאנשים ה אדי ש ,

בהגרלה 46/73

נו ס ראשון
500,000
(כולל העברה)
יתר הפר סי ם מוגדלי ם

היום, המועד האחרון
למסירת טפסי הלוטו.
כפוף לעירעורים.
הזכיה בפרס הראשון לכל
טופס מוגבלת ל250,000-

עשהלך מנהגקברע־מ/יאטוטוכ/י
ש בו עז

ב* 23 בנובמבר, בעיצומה של סערה
עזה, התנפצה האונייה היוונית אנט, בת
4000 טון, אל שובר־הגלים של נמל אשדוד
200 ,מטר מהכניסה אליו. תוך דקות
מעטות נבקע דופן הברזל של האונייה
לשניים. האונייה, שהיתר, ריקה ממטען,
החלה לצלול למעמקים, כשהיא מותירה
אחריה סחף של בני־אדם על פני דגלים
המתרוממים. רק מעטים מתוך 24 הימאים
והעובדים הצליחו להיאחז בשארית כוחותיהם
בסלעי שובר־הגלים — ונותרו בחיים.
חלק
מהגוויות נמצאו אחר־כך מפוזרות
לאורך החוף שבין אשדוד לפלמחים. גוויה
אחת נמצאה ליד מיתקן חברת החשמל,
בקרבת הנמל, על־ידי אחד מעובדי החברה.
על גורלם של 8ימאים, מהם 3ישראלים
— עמרם בן־דיין׳ יוסי רווח ואלי
קקון — לא נודע דבר. גוויותיהם נסחפו
כנראה בזרמי הים.
רק ימים אחדים אחרי האסון החלו
חיפושים רציניים אחרי הנעדרים, וזאת
רק אחרי שמשפחותיהם התארגנו והפיצו
כרוזים ברחובות אשדוד, ויבנה. בכרוזים
דרשו להתחיל בחיפושים אחר יקיריהם.
אלי קקון, אחד הנעדרים, הגיע ארצה
ממארוקו בגיל 3שנים. לפני שנתיים התייתם
מאביו 8 .אחיו ואחיותיו מפוזרים
ברחבי הארץ. הוא למד פחחות מטוסים
ובצבא שירת כפחה למטוסי חיל־האוויר.
לפני שנה וחצי השתחרר אלי מצה״ל והתחיל
לעבוד במסגר בבתי הזיקוק באשדוד.

על האסון. אין שום הסברים מהם. אנחנו
גובים עדויות בעצמנו. הם רק אומרים:
עשינו מה שיכולנו. לא מפרשים כלום.
״רנדהחובל של הנמל, מייק רנאל,״ טוען
ויקטור קקון ,״צריך היד, לגרור את
אנט ולהכניס אותה מייד לתיקונים. סוכן
האונייה, דויד רביב, היה צריך לתת הוראה
להכניס את האונייה פנימה. מדוע
המשפחות עצמן היו צריכות לחפש אחרי
הגוויות ז אנחנו בעצמנו העמסנו את הגוויות
על אלונקות!״
״לא חיה להם אומץ!״ הודה פקד
שלמה תורג׳מן, ממישטרת נמל־אשדוד:
״החיפושים לאורד החוף ועל שובר־הגלים
בוצעו בעיקר בימים האחרונים ולא מייד
אחרי הטביעה. לא הודענו על האסון ל משפחות
האנשים. כשסגן מנהל חברת
גל־ים, יוסף קרייף, הודיע לנו על האסון,

חיפושים אחרי 5ימים. במילה־

מת יום־הכיפורים גויים אליהו ועסק שוב
בפחחות מטוסים. מששוחרר משירות המילואים,
באמצע נובמבר, התקבל לעבודה
אצל ג׳ורג׳ שביט, מנהל החברה לתיקוני

ימאי נעדר קקון
המנוע נדם —

^ חייאישות 24 /שעות צלום!
בעזרת פלש למצלמה או למסרטה.
* מבחר פלשים גדול.
ח פ שיי ם
* מ ק מי שקופיות, מ ק מי סרטים

ללא

ד אג ה!

במבחר עשיר.
הגדלת גלויות ( 40 )9/13 אגורות.

צלומי
פספורט בן־רגע!

פ שו בתד

עם ההמצאה השוויצרית המשוכללת

חיפה,רחוב ה ח לונן זב

— הים געש

בקשי טלון הסברה חינם
אודות שיטת 0.0.אינדיקטור
הבדוקה והמקובלת כיום
בטולם כולו
-- 0.0 .אינדיקטור(ישראל) בט״כז
ת.ד 26300 .ת׳׳א

כתובת:״.

ל מ דו ק צ רנו ת
עכרית ו /או אנגלית

במהירות ובהצלחה
באולפן גרג (בר־קמא) .הרשמה:
דנד־אכיג: גורדון ,5טל.236209 .
חיפה ו ״במעלה״ ,שמריהו לוין .30
קורם חדש נפתח 1־.28.10.73

הווי סו ת מי &דזולי
דחוי! ק!.וליבו ,12 טלם ון ,260134
כת רמ&ייבהילוע תל
ז1ד 13$טעו צגברקי ::עולמפרס ״זודסום מהדש״

ח״ 1#ח* 5גדז&יצזיור • ז1ם 1ח: גד מ*ט • גללסות׳ :צינקוג׳רפית
כססי בע״פ • מעורר הראשי: אורי אבנרי • ממו״ל: מעולם הזד, בע״מ.

הטטרפודים אליהם התנפצה האונייה ״אנט״*
אוניות גל־ים *,שהיתר, צריכה לשפץ את
מנועה המקולקל של אנט. ביוון שבאונייה
חסרו עובדים, החליט שביט להעלות את
אלי עליה ולהעסיקו כעוזר למכונאי.
על פי החוק הימי חייבת כל אונייה
בעלת מנוע דומם להימצא בתור הנמל
כדי שלא תיסחף או תטבע בסערה. אנט
עגנה בלב־ים.
יום אחד בילבד הספיקו אלי וחבריו
לשהות על סיפון האונייה. לעת ערב החל
הים לסעור ולהכות בה מכל עבר. בשעה
שתיים אחר־חצות התרסקה האונייה מעוצ־מת
ההתנגשות עם סלעי השובר. אלי קקון,
,22 נסחף בזרמי הגלים ששטפו את שברי
האונייה וגורלו עדיין אינו ידוע.
סיפר ויקטור קקון ,25 ,אחיו של אלי,
המשמש מזכיר סניף הנוער־וועובד ביבנה:
ביומיים הראשונים אחרי טביעת האונייה
לא נערכו בכלל חיפושים אחר הנעדרים,
חוץ מסיור בודד שנערך לאורך החוף. רק
אחרי חמישה ימים תמימיט הופיעו צוללנים
מחיפה שהחלו לבדוק את השטח.
אך זה נעשה לא לפני שהתארגננו והתחל נו
להפיץ כרוזים ברחובות, בהם הודענו
שלא נעשה די בחיפושים אחרי הנעדרים.
״שילטונות הנמל אינם מדווחים לנו
שום דבר ואינם משתפים אותנו בחקירה.
עד היום לא קיבלנו שום הודעה רישמית

אמרנו לו לדווח על כד למישפחות. אבל
לא היה לו האומץ לעשות את זה.״
הוסיף תורג׳מן :״חמור מאד שרב־החו-
בל של האונייה העמיד אותה במרחק מייל
ימי אחד בילבד משובר-הגלים. הוא היה
צריך לבקש אישור מהנמל להיכנס פנימה.
סוכן־האונייה לא ידע בכלל שמנוע האונייה
היה מקולקל.״
סיפר הניצול היווני מנולים פטלקים,
רווק בן : 29״אני לא יודע למה לא
הורידו את סירות־ההצלה מייד, עוד בתחילת
הסערה. יכול להיות שהקפטן ניסה
להתרחק ללב ים, בצורות שונות. כשהתקרבה
האונייה לשובר-הגלים, היה כבר
מאוחר. האלחוט בכלל לא פעל. קצין
הקשר לא היה יכול לקבל דיווחים על
מזג־ד,אוויר. לא תיארנו לעצמנו מה צפוי
לנו. ההתנגשות עם סלעי השובר העיפה
אותנו באוויר. מי שהיה לו מזל והתיישב
על סלעי.הטטרפודים שלאורך השומר —
ניצל. רוב ד,צוות חועף בחזרה למים הגועשים
וזרמי הים סחפו אותם במערבולת
נוראה שחיסלה אותם תוך דקות מעטות.
אני המום. עלי להפסיק כאן. בחיים שלי
לא אחזור יותר לים.״
* במקום בו התנגשה האונייה בשובר־הגלים,
נכתבה המילה ״אונייה״.
העול ם הז ה 1892

ח ״ לי צ ה ״ ל 1סי ר ב1
להצטלםע 1 1זנשה דיין
! על פגישתו המרגשת
האחרונה עם דויד כן־־גור
יון סיפר סגן ראש־הממשלה
יגאל אלון בדרך ללווייה.
בו־גוריון כבר שכב בבית־החולים,
ולא יכול לדבר, מכיוון
ששטף־דם במוחו שיתק את
!התאים השולטים על הדיבור.
כל החצי הימני של גופו היד,
משותק. יגאל לחץ את ידו
השמאלית, ובן־גוריון החזיר
לו לחיצה חזקה ,״כמו של
בחור בן .18״ יגאל שם את
ידו השנייה על ידו של בן*
גוריון, וכך נשארו השניים
עשר דקות, בלי אומר ודברים.
81 כמד, זמן לפני כן, כששכב
יגאל אלון בבית־ר,חולים,
ביקר אותו בן־גוריון. יגאל
ניצל את ההזדמנות כדי לנסות
לשכנעו להסכים שייקראו
את מידרשת־הנגב על שמו, אך
בן־גוריון השיב בתוקף רב:
״רק אחרי שאמות ו״ יגאל
הביע את ד,תיקווה שעד אז יעבור
עוד הרבה זמן, אך בן-
גוריון אמר, בלי היסום :״לא
תצטרכו לחכות הרבה. אני כבר
זקן.״
! 8במסוק, בדרך להלווייה,
התקבצו יחד משה דיין, יגאל

אלון,

חיים
כר־דב,

כמה שרים אחרים וראשי סיעות
הכנסת. התלוצץ ח״כ גד*
עדן האוזנר :״אם המסוק
הזה יפול, תהיה שימחה כללית
בשורה השנייה של כל המיס־לגות.״

באותה טיסה חג המסוק
זמן רב מעל לשדה־בוקר, כדי
לנחות בדיוק בשעה היעודה.
שלישו של משד, דיין ניגש אל
הצוות, ושאל מדוע אין נוחתים.
השיב לו אחד :״תגיד לבום
שלך שאין לו מד, לדאוג. לא
נישאר באוויר.״
! 8לפני ההלווייה סיפר
מאיר וייסגד שד״ר נחום
גולדמן שלח צ׳יק גדול למיד-

רשת שדה־בוקר, אך שכח לח תום
עליו. השיב על כך ח״כ

אננ &וי ם

אלימלך רימלט :״זד, קרח
גם לרוטשילד. כאשר אמרו לו
שלא חתם על צ׳יק, אמר, מה
יש? בלי חתימה שלי אתם לא
סומכים על צ׳יק מרוטשילד?״,

למישרד־הפגים כדי לברר מדוע
אין לו זכות בחירה. לתדהמתו
קיבל מכתב המודיע לו כי אין
לו כלל אזרחות ישראלית. ברזילי,
שנולד בארץ, שירת ב־צר,״ל,
נסע פעמיים לחו״ל עם
דרכון ישראלי, משמש עתה כ כתב
הצבאי של הארץ במקומו
של זאב שיף שיצא לחופשה.
לאחר התדהמה הוא החליט לפנות
למישרד־הפנים ולבקש שיודיעו
לו איזה אזרחות הם
מוכנים לתת לו.

! 8מילחמת יום־הכיפורים
הרסה לא רק את תדמיתו של
שר־ד,ביטחון משה דיין. היא
הרסה לו גם עסק טוב. ערב
המילחמה ניהל משה דיין משא־ומתן
עם חברת טלוויזיה זרה
בדבר הענקת ראיון מצולם בביתו
שבצהלה. כידוע, דורש
דיין תמורת הזכות לצלם ולראיין
אותו׳ תשלום במזומן ו*
במטבע־חוץ. גם הפעם עמד
דיין על תנאי זה. אלא שהפעם
הוא העלה את המחיר. אם קודם
לכן הסתפק בתשלומים צנועים
יותר, הרי עתה העלה את המחיר
עד ל 50-אלף לירות. באה
המילחמה ושברה את כל העסק,
ודיין יצא קרח מכאן ומכאן.

8 :דובר המערך יורם פרי
כמעט ואיבד את מקום עבודתו.
היה זה כאשר ראש־הממשלה
גולדה מאיר גילתה כי אוהדי
לובה אליאב מתכנסים
במועדון יחדיו. חקירה נמרצת
העלתה כי המועדון השייך ל-
מיפלגת העבודה, ניתן להם
על־ידי דובר המערך. גולדה
הזועמת תבעה ממזכ״ל ד,מיפ־לגה
אהרון ידלין להדיח את
הדובר.

! הירידה בפופולריות של
משה דיין באה לידי ביטוי גם
אצל חיילי צה״ל. בשבוע שעבר
למשל ירד השר יחד עם
צלמי הטלוויזיה הישראלית ל־גיזרת
איסמעיליה. לפני שה-
צלמים החלו לצלם, ניגשו מלוויו
של שר־הביטחון לחיילים
שהיו באמור, ביקשו מהם ל־התהרב
לדיין כדי שהוא יראה
בצילום מוקף בחיילים. לתדהמת
המלווים, השיבו החיילים כי
אם יותר להם לזוז מהמקום, הם
יתרחקו מהשר ולא יתקרבו
אליו.

! 8השחקן חיים טופול
גויים במילחמה כקצין־קישור
מטעם דובר צד,״ל לעתונאים
זרים בגדה המערבית של תע-
לת-סואץ. את בסיסו קבע טד
פול בשדד,־התעופה פאיד, של חוף
האגם המר. יום אחד ראו
את טופול יוצא מחדרו כש מגבת
בידו .״לאן אתה הולך?״
נשאל טופול .״להיתקלח,״ היתד,
התשובה. אחר־כך נכנם טו־פול
למסוק, שהטיס אותו צפונה
לרפידים, לשם יצא כדי
להיתקלח.

1למרות שגויים לצה״ל בתחילת
המלחמה, מצא מועמד
גח״ל לראשות עיריית תל-אביב
אלוף (מיל ).שלמה (״צ״ץ,״)
להט זמן להסתובב ברחובות
תל־אביב בזמן האפלה. צ׳יץ׳
התרגז על אותם אזרחים שהש אירו
את האורות דלוקים למ רות
תשנות האפלה, טילפן ל אחראים
על הנושא במישרד-
הביטחון, מסר להם כי הוא
רואה אורות בתל-אביב וביקש
מהם לדאוג שיכבו אותם.

ביאנקה גיאגו

אשתו של זמר הפופ מיס
ג׳אגר שייסד את להקת האבנים
המתגלגלות, אינה הולכת לפי חוקי האופנה. כאשר כל העולם הלך
במקסי, היא הלכה במיני; כשכולן לבשו מיני, היא מכנסיים. המלתחה
שלה משגעת את כל לונדון והיא התחילה את החורף
כאשר הופיעה לבושה בחולצת שיפון שקופה וחצאית מידי.
! 8פירוש חדש למונח קרבות
שין בשין (שיריון בשיר־יון)
נתן השבוע שר־הסעד מיכאל
חזני ג ״מערכת הבחירות
תעמוד בסימן שין בשין ז
שלום מול שטחים.״

אשתו של הפרשן הצבאי

האלוף במילואים חיים חר״
צוג, חברת מליאת רשות השידור
אורה הרצוג, הת
ריציארד
מ. דיכסון

שמו המיסחוי של
ג׳יימס לה־רוא ( )46ששימש
במשך שנים רבות ככפילו של נשיא ארצות־הברית ריצ׳ארד
ניכסון, מתלונן על זמנים קשים :״זה נורא ! אף אחד כבר לא מעריך
את ניכסון ואנשים מתנפלים עלי ברחוב ומטיחס בי כינויי
גנאי.״ כדי להימלט מהצרות, יצא דיכסון לאיטליה, שם
פירסומת של חברה לייצור יינות.
הוא מופיע כדוגמן
העו ל ם הז ה 1892

לוננה בישיבת מליאת רשות השידור
על ההזנחה ששררה באולפן
המאולתר שפעל בזמן
המילחמה כאשר עובדי האולפן
סירבו לנקות את המקום, שהתמלא
בליכלוך. היא גם סיפרה
לנוכחים כי במהלך אחת
משיחות הפרשנות של בעלה,
הוא קם ממקומו ורצה לעזוב
את האולפן בגלל הרעש ש
גרמו
הטכנאים, שהשתתקו רק
אחרי האיום המפורש.
! 8האיש הנדהם ביותר בארץ
היה השבוע העיתונאי
אמנון כרזילי, שגילה כי
שמו אינו מופיע בפינקם הבוחרים
לכנסת, למרות שהצביע
בבחירות להסתדרות. הוא פנה

! 8רופא השיניים התל-אבי-
בי ד״ר עודד עמודי, שירת
במלחמה בפאיד ביחידת פינוי
פצועים. כאשר מסרו לו כי
חיילים מצאו באזור מרפאת
שיניים שהשאירו אחריהם המצרים
במנוסתם, יצא עמודי
לאתרה. תוך חיפוש אחר המר פאה
הבחין בכתם ירוק בלב
המדבר. התקרב למקום וראה
כי זו אינה אלא רשת הסוואה.
במקום מרפאת שיניים הוא
מצא שם בסים טילים מוסווה
שטרם היתגלה עד אז.
8ביום שלישי לפני שבועיים
ביקר האלוף אריק שרון
בת״א והסב עם ידידים לארוחת
צהרי ם במיזללת ג׳קי. בשולחן
סמוך לו ישב אותה שעה המשורר
חיים חפר, שהיה מראשי
מותחי הביקורת על
אריק, עוד בתקופת המילחמה.
השניים לא החליפו דברים ביניהם.
ליד חפר, ישב אותה
שעה האמרגן מרקו תורג׳מן,
שנפטר כעבור יומיים. כאשר
קם מרקו ממקומו והתקרב ל שולחנו
של האלוף, הכין לו
הצייר משה ינוקא מתיחה,
הציג אותו בפני האלוף שרון
במילים :״הנה, וזה האמרגן
של חיים חפר.״ כל הנוכחים
פרצו בצחוק. רק אז הוצג מרקו
בפני האלוף כמי שהיה הרס״ר
הראשון של גייסות השיריון.
אמר אריק :״או, כל-כך הרבה
פעמים הציגו אותנו האחד בפגי
השני וסוף־סוף מגלים לי מי
אתה.״

< 32229 צח 1ק, צחוק, אבל...

סבתא.
• גונן: ממרחב שלם למרחב שלטה .
• חדרך לכנסת עוברת בק״מ ה״.101
• הזעקה באירופה 011 :ואבוי !

מילחמת שין בשין: שרוןבשרינו .
הלך מאיתנו סבא של יריב, ממשיך יריב

עצי שיטים נובלי ם
נכוה האינרציה מוטב
לזוז קדימה תון־בדי
הפעלת בל השרירים,
כל הזמן. זוהי תקופה
בה מוטב לחשוב, הרבה,
לפני כל צעד.
ואומנם, אם בן תעשה
ולא תירתע מן המס־ו
2ברזרס -
קנות המפתיעות ש0זג*גאנ.י־-יל
תסיק
— תגיע רחוק.
השבוע — אין סיכויים
להעלאת־שכיר או להכנסה גדולה יותר.
צפה לחופשה מפתיעה בימים הקרובים.

הגירעון הכספי לא מד
צא השבוע פיוזרון. בכלל.
,יהיה. זה שבוע איטי,
חסר־קצב וקצת
משעמם. זה לטובה :
נצל אותו לאגירת כוח
לקראת הבאות, מאחר
והחודש ידרוש את כל
כושר הניתוח האינטלקטואלי
שלך, בתוספת
למידה לא מבוטלת
של אומץ־לב. עד כמה שתוכל, התרחק
מאלימות והתרכז בצד העיוני של
החיים. בת״שור — אהבה גדולה — ומכאיבה
— תתחיל בסוף שבוע זה
להאיר את דרכך. זהו תחילת האושר.

המצב מעורפל ביותר ;
אל תמשיך לגשש באפלה
— אלא דרוש
הסברים, ותבע ביצוע
החלשות שיעזרו לך
ולסובבים אותך לצאת
מן הסבך. אם אתה
ממונה על אחרים —
י 2בנזאי -
מוטב שהשבוע תהיה
?0דיי(״
פחות קשוח, ויותר
נוח, גם צעד מסוג זה
יגרום לתזוזה מועילה לעניינך. בת תאומים
— הזנחת לאחרונה את נושא הופעתך•
את ודאי אינך יודעת, שהופעתך
החיצונית היא כרטיס״הביקור שלך.
באם את יפה — נצלי זאת היטב !

תאומים

אל תיתפסי לדאגה ולמצב
רוח כשתבחיני ביום
רביעי בגוון החיוור
המרחף על פניך וברגישות
המוזרה שאת
חשה כלפי השובב אותך.
דעי לך שהרגשה

זו תחלוף מהר. נסי
ליהנות מהרגשה זו,
1!1ביו לי -
21באוגוסט
אך שילטי בעצמך ואל
תתני לאיש לנצל את
ריגשותיך האימהיים השופעים חום ואה בה•
אם היכרותכם קצרה, דחי לכמה
ימים את החלטתך בקביעת יחסך האמיתי
אליו, למרות שברור לך רצונך בו.

אויוו!

]11(111
22באוגוסט -
22נספטרזני

רכילות המגיעה
מנע מזה וכן אין
דך גיסא מסוכן
ונדיבת־לב. אל

העננה הגדולה שעלתה והוסרה מעליך,
עדיין מאפשרת לך

לזוז במלוא החופשיות
הרצוייה לבני מזל עקרב
אופיניים. על כן דע
לקחת את הכל בשקט,
בשלווה יחסית
וללא חיפזון. זהו שבוע
: 1 22 או לז טונ ר -של תיכנון ושל זיכרון,
שבוע של ביצוע עבודת־
??; זגוגמבד
חוץ ולא של עבודת- ר ביתך. את יפקדו ידידים בית.

עקע

אלה ימי־שיא אס ברצונך להגשים תוכ,״

ניותיו.
בשבוע הבא
עלול להיות מאוחר
מדי. בת קשת: קשר עם
אדם בעל קומה גבוהה
הופך בהדרגה לחיוני
עבורך. הזהרי לא להיתפס
במקום בלתי־מוד
איס. אם יש לך התחייבויות
כספיות — שמור
> 2גנו ב ל׳נ ר -
על שלא יעברו את ה20
בדיניור
מותר, וסלק את כל ההשבוע.
חובות
אשר יש לך ו

״אתמול בצהריים שמעתי על המיל-
חמה שלנו ומאז אני כמשוגע. אתמול
נסעתי לשדה ולא היו טיסות.
היום ישבתי כל היום בשדה, עד שהצלחתי
להמריא.
אני נוסע ישר לחטיבה. ולא יודע למה
לקוות. מצד אחד אני מקווה שזה בבר
ניגמר. מצד שני לא אסלח לעצמי לעולם
על שניתפסתי בלונדון בצורה שכזאת.
מה שברור, שכרגע אני דואג מאוד. פשוט
איני יודע בלום וזה הכי גרוע. והדאגה
העיקרית היא במובן עיו־זיוון. אם אגיע
ללוד ואשמע ששם המילחמה נמשכת,
אסע ישר לשם. זו הרגשה נוראה לדעת
שאתה בלונדון והבית מופגז בצורה כזאת.
והיה גם רגע שחששתי מיותר מזח.
״את המכונית שלי השארתי בלונדון
לחבר שעובד בשגרירות, בתקווה שיצליח
למכור אותה.
זה הכל להפעם.
שלבם יחיאל.״

הדמעות יורדות ללא מעצור. שוב אין
מסוגלים להחזיק ולעצור ברגשות. יחיאל.
סיפורה של מדינת ישראל. הסמל
לחיים היפים ולמוות הבא כחטף. ללא
שלום אחרון. בלי לומר. מאום. נשים מחזיקות
בידי בעליהן. חברות נשענות על

ך* יו נהגים, שאחרי האש הזאת,
ן המכה הזאת, קצת היססו להכנס
שוב לזזזל״ם ולנסוע שוב לשם, אבל נים־
רוד המשיך והמשיך. ובערב כשהיו שם
חבר׳ה מפלוגה אחרת, הוא עוד נכנס לחלץ
פצועים. ובלילה צריך היה שני מתנדבים
שיובילו כמה מהפצועים קשה אל
מסוק. אז נמרוד אומר לי :״בוא ניסע.״
נסענו ב,זלדה׳ .האמת- ,שבמשך כל
השלב הזה אני דאגתי לו מאד, כי הוא
היה קצת יותר מדי חופשי. כל אחד חשש,
הטמין קצת את הראש, נכנם עסוק ב־

ון שת

נ&יאר £אי••

גאוותך הרבה מונעת
ממך לבקש טובות או
להסתבך בקנוניות. זכור
כי השבוע מילת־הקסם
היא טיפוח־קשרים. לכן,
גם אם תתקשה להתגבר
על גאוותך, למד לפחות
להחזיק את פיך נעול.
אס הם רוצים להיטיב
י 2גינני .
70ו.יי ל י
עימך — תן להם לעשות
זאת, ואל תידחה
הצעות העשויות להיות מכריעות לגביך.

תתפלא על שכל־כך הרבה אנשים מתקשים
להבינך. הצרה איתך, שאתה נמנה על ה־
״זאבים הבודדים״ ואינך
מרבה לשתף לאחרונה
את הקרובים לך בבעיות
המעיקות עליך באמת.
צפוייה לך השבוע
פעילות הקשורה
בעבודת־כפיים. מעשהו
של אדם יקר לך יכאיב
לך למרות שלא התכוון
לכך. תצטרכי לעודד את
בן זוגך בפעילות, שבסופו
של דבר תביא אושר לשניכם גס יחד.

(המשך מעמוד )19
1מילחמה, רץ לשדה־התעופה. חיכה שם
שעות. במטוס הראשון שיצא אל הארץ
הגיע ללוד. הספיק לתפוס את היחידה
שלו בבסיס. תוך דקות הפך להיות חייל.
במטוס ג׳מבו ,7.10.73 כותב יחיאל :

לראשונה לכוונת המילים של התפילה
״אל מלא רחמים.״ בימים רעים -חוברה
התפילה, בימי מסעי-הצלב, לזכר אלה ש מסרו
נפשם על קידוש השם ולא באו אל
קבר,ישראל. תמיד אהב אביו בנימין תפילה
זו. ואחר מות אביו כתב :״אל מלא
רחמים, במעלות קדושים, כזוהר הרקיע
מזהירים. שוב העברית! ״אל מלא רח מים״
הדתי במנגינתו ובעבריותו- ,שקול
כנגד כל אמירה שהיא !״
הנגינה והעברית, ועתה גם התוכן וזד,
כוונה.
״המצא מנוחה נכונה וינוח בשלום
על משכבו.״
אמא.

לא אגיד לו להשוויץ,
אבל קצת פירסומת עצמית
צנועה לא תזיק
בכלל למעמדך. ואומנם,
השבוע הוא המתאים
ביותר לעסוק בעמדתך
הציבורית או ביחסיך
עם הסביבה. פרשה נשכחת
עלולה להטריד
אותך, בן בתולה, בצורת
מיכתב, מיסמך, או
מהרחוב. אי־אפשר להילהתעלם
מזה: אבל, מאילהגיב
בזעם. היי שקולה
תרבי לצאת ביחידות.

העטיפה של חוכרת כית־השיטה
הסנה שבער ואוכל

אט־אט, מתחילים מאמציך המהוססים
לשאת פרי. דאג שלא יקלקלו לך את
העניינים, ועוד יותר
— שאתה עצמך לא
תקלקל לעצמך, מתוך
שינאה עצמית. זכור
שלא רק אתה אדם
עם כבוד עצמי. בת
גדי: הוא אוהב או תך,
אבל אם תלכי
בדרך שהחלטת, כלפיו,
את עשוייה להפסיד
אותו. כסף ממקור
לידיך. יגיע חלמת עליו
שלא

השבוע שום טיולים ! לא לנסוע !
מעבר לזה — הכאב עדיין לא פג וקשה
לך לשכוח: נסה לפחות
ללמוד לקח. ואם יצאת
בשלום מן הסבך הקודם
— זכור שנכונו לך
עדיין פיתולים רבים,
עד שתראה את האור.
חדשה, או פרנסה חדש,
מקום ־ עבודה
20 בי נו א ר ־
עשויים להרים את ה*ז
בפב רו א ר
מוראל. קניות קטנות
מוכיחות את עצמן —
בתנאי שלא תעשי חובות. הי, סבלנית.

עצבים חזקים ! זה מה שאתה צריך
השבוע. שבעל אחוריך וחכה. השתדל
לא לקפוץ מעל לקור>
קבן.
השתמש במת
שיש לך. אחרת תגיע
למצב ממנו לא תצא
בקלות. חסוך לשעת
צרה. כי היא עומדת
בפתח. ומי הוא החכם,
אם לא זה הרואה את
הנולד ! בת דגים: לך
9יבכג רו א ר
20 גרירס
__ מראים הכוכבים שבוע
של אהבה והפתעות.
אך המונח ״אהבה״ איננו בהכרח חיובי.

כתפי חבריהן. מתנדבים מחו״ל בוכים ללא
קול. פעוטים תמהים. בית־השיטה.
יחיאל. עם ישראל.

| וניר אש תשיוו: יוה |
** לתג -היחידה טלו רסם יוחי את
^ השורות הבאות :
״בית״השיטה
של גבעות ושל שדות,
של שניצל ושל שטרודל,
של אמא ושל אבא
האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
אם לא תאמינו לא תאמנו.
מס׳ אישי . 2012755 :

איש שיריון מהשעות הראשונות של
המילחמה. חצה עם הגדוד אל מעבר ל תעלה.
שבוע ראשון למילחמה בקרבות
בלימה קשים. גיזרה מרכזית, מול איס־מאעיליה.
שלושה מפקדים נפגעים. יוחי
אחד מהם. בליל הצליחה מלווה עם פלוגת
הטנקים, גדוד צנחנים שאמור לחצות
את התעלה. הוראה לטהר ציר, בו אמורים
לעמר הכוחות. צומת. עלו על מארב
מצרי של טנקים ובזוקות, שישב מחופר
במרחק מטרים ספורים מהצומת. הטנק
של יוחי נפגע שלוש פגיעות ישירות.
מדווח :״נפגעתי.״ מכל הצוות נחלץ
אחד.
״אל מלא רחמים, שובן במרומים,
המצא מנוחה נבונה תחת כנפי השכינה.
במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע
מזהירים בעל רחמים, יסתירהו
בסתר כנפיו לעולמים. ויצרור בצרור ה חיים
את נשמתו.
ה׳ הוא נחלתו. וינוח בשלום על
משכבו.״

״תפילתי האחרונה נתקבלה. יוהי יח זור
אל אדמת בית־השיטה. בכל הימים
הנוראים ההם, כאשד עמד הספק, ירדתי

זחל״ם. והוא — חוזר עם נאגלה של פצו עים,
כל הזמן עם חיוך. אמרתי לו, :נמרוד,
תנוח קצת.׳ אומרים, שנוהגים ליפות
חבר׳ה אחרי שמתים.
״אבל נמרוד — אני חושב •שאם מספרים
את האמת, זה היופי הכי גדול ש נשאר.
אין צורך ליפות או להלבין אותו.
נשאר במלוא הדרו.״
קולות הבכי של האנשים. קולות חנוקים.
הלפיד האחרון. הלפיד של נמרוד.
חייו עוברים כבסרט. תמונה אחר תמונה.
נולד בבית־השיטה. לא אוהב את בית־הספר.
חי באופן עצמאי. בישל לבד. חייכן,
שחור-שיער. בן .34 שירת בסיירת
צנחנים. ארבעה ילדים. עבודה בכותנה.
סיפור רודף סיפור. הכל על נימרוד. איך
היה. נסע לחו״ל. איזה קשרים הדוקים
בכל מקום. איך ריכז את המיפעל. ופתאום
נקטע. פתאום. הכל מהיר כל־כך ולא
מובן. למה י
עשר אלומות־אש שואלות שאלה ואין
משיב. עשר תמונות. בחור צעיר מדליק
את משואות הזכרון. גבה קומה. זקוף.
היד מושטת הישר לפנים. לפיד אחר
לפיד. מבין העציצים יוצאת אש. אש
זכרון. הוא חוזר למקומו. שיניו נושכות
השפתיים. הוא מתיישב. ראשו שחוח. ידיו
מכסות את הפנים. דקות עוברות ושוב
הוא זקוף.
אנשי המקהלה קמים. שיר לאלה שהלכו.
שיר לטובים. לאהובים ביותר. שיר
לאלה שלא אמרו שלום. ששוב לא יראו
את פניהם. עשר אבוקות אש דולקות.
המקהלה פותחת בשיר .־אט־אט• לוחשים
את השיר. אחר־כך צועקים את השיר.
זועקים.
שיר לעשרה שאינם. שיר שילווה או תם
בדרכם. קולות נמוכים וגבוהים.
האנשים עומדים. ממלמלים את מילות
השיר.
״מה אדם פתע מותו יבוא. מה אדם —
פתע מות יבוא. מה אדם — פתע מותו
יבוא.״
העולם הזה 1892

נד יום שבו נמשכת נהונת ממשלה - 11
הוא יום של אסון נוסף למדינה!..״
אפשר לחשוב שמר משה דיין דא זה כילבד
שמעולם לא הסתכל במפת ים־יסות לפני המיל
חמה, אלא שגם אחרי המילחמה לא טרח לפתוח
אטלס של כית-ספר ולגלות שיש מיצרי
באב־אלי-מנדב.

והויח את הממשלה!
אדוני היושב־ראש, זרדזי ממשלת־אסון — לא רק
אתמול ! אלא גם היום וגם מחה מפני שאינה מסוגלת
להיכנס בלב פתוח לעידן של משא־ומחן לשלום. אין
היא מסוגלת אף להעמיד במיבחן רציני את כוונות הערבים
— הלשלום או למילחמה.

מקבל אחד׳ ועוד אחד ועוד אחד. זה לא משמש לשום
מטרה במדינה.

המיסמך הזה, נועד בל-בולו לעזור לך אם
חלילה תיפול כשבי. איך אפשר להשתמש בו
לצורכי בחירות 1
אני מציע לחברי ועדת־הבחירות לעמוד על כך שגם
בצה״ל תהיה ההצבעה על־פי תעודות־זהות. אנחנו יודעים
׳שבעיתות לחימה, אין צה״ל מעוניין שחיילים ישאו תעד
דת־זהות בכיס. כולנו מבינים מדוע, אבל עכשיו _ ^

לפיכך, אדוני היושב-ראש, השיקול העליון
כרגע זה הוא: איך להביא להדחת הממשלה
הזאת ז

בנובמבו

1973

המאורע המזעזע ביותר לא אירע באולם הכנסת,
אלא מחוצה לו.
הגשנו הצעה לסדר־היום בענייו השבויים בסוריה,
יחד עם סיעות הליפוד. אך לפני הישיבה התקשר עימי
ח״פ מנחם בגין, והודיע לי שחליפוד מבטל את בקשתו,
זמנית, לפי בקשת מישפחות״השבויים, הסבורות כי דיון
זח יזיק לעניין. עשינו במוחו.
אבל באותו יום באו לכנסת מישפחות הנעדרים. תחילה
ישבו עימנו פמת מנציגיהן בבניין הכנסת, אך אחר-
כך ביקשו אותי לצאת החוצה, לשמוע את דברי המיש-
פחות כולן. יצאתי, יחד עם חיים לנדאו מהליכוד,
ואחר־כך הצטרף גם בגין.
שמענו דברים מזעזעים, אך לא יכולנו להושיע. יכולנו
רק לבקש שהכנסת תזעיק את גולדה ודיין שיבואו
מייד — אן שניחם פחדו להתייצב בפני חמישפחות. כן
שקרח שבפעם הראשונה מאז חפגנות־השילומים לפני
20 שנת, שברו מפגינים שמשות בכנסת.
הרגשתי בושה עמוקה.

באותו יום אישרה הכנסת את תיקון חוק הבחירות,
המעניק זכות־בחירח בפועל לבני .18

אילו היה ליונים בתור המערד אומץ־לב (אם לא
להשתמש במונח אנטומי מסויים) ,לקום עכשיו, להדיח
את הממשלה הזאת ולהקים ממשלה חדשה מטעם המערך
— כי אז כל הדברים היו נראים אחרת. אבל מאחר שאין
שום תכונה כזאת, ואין אומץ־לב כזה — אין דרך
אחרת להביא לשינוי הממשלה אלא על־ידי בחירות, שב-
עיקבותיהן יוצעו לנשיא המדינה מועמדים חדשים להרכבת
הממשלה.

משום כך, למרות שאני כולי כעד פתיחת
רשימות־מועמדים — ולרשימה במו שלי כוודאי
אין מה להפסיד מזה — זה בפוך לשיקול האחד
הזה: שיש לקיים את הבחירות בהקדם האפ״
שרי, ואין להסכים לשום תחבולה, אפילו כסיסמה
יפה, שתביא לדחיית הבחירות.

בשעונו רואה, גס מטאטא י1רה
אדוני היושב־ראש, אני מוכרח להביע כאן תמיהה
עמוקה.
עמדתי על הדוכן הזה לפני חודש, ונימקתי הסתייגות
שלי שדרשה להעניק את זכות־הבחירה לכל מי שילמאו
לו 18 שנה עד יום־הבחירות. נאמר לנו אז על דעת
הגבורה — המנגנון של מישרז״הפנים — שזה בשום
פנים איננו אפשרי. אמרתי אז מעל הדוכן הזה: בעידן של
מחשבים, מי שאומר שזה איננו אפשרי — איננו מסוגל
לנהל בחירות כלל! איננו מסוגל גם לנהל חנות־מכולת.

להצביע בעד ולהצביע ע ל (צילה מנוסי בלוח הכפול)
ימי רגיעה. כל חייל יהיה בבית בין היום ובין יום-
הבחירות. הוא יוכל להצטייד בתעודת״הזהות שלו.

ד״ן וזנו אח החוג!
ועוד דבר, אדוני היושב־ראש, שאני חייב להעלותו
כאן, לתשומודלב כל חברי־הכנסת הנוכחים.

ביום הרביעי שעבר שידרה הטלוויזיה
מאורע שהוא שערורייה מבחינה ציבורית
ועבירה עד החוק מבחינה מישפטית.
חוק הבחירות לכנסת קובע שבחודשיים האחרונים

הס מחבל בשלוס!
העליתי רעיון זה לראשונה לפני שמונה שנים, באחד
מנאומי הראשונים בכנסת. הצבעתי אז על כך שבכל
מערכת״בחירות נגזלת זכות״הבחירה מחלק מבני , 18
באופן שרירותי, בגלל מחדלים טכניים. אך רק עתה,
בגלל דרישת הציבור שכל הלוחמים יוכלו להצביע, מצאה
גישתנו אוזן קשבת, והפכה לחצעת־חוק של אברהם עופר
דווקא.
תמכנו, כמובן, בהצעת־החוק, אך ניצלנו את ההזדמנות
כדי להתייחס לכמה בעיות אחרות הקשורות בבחירות
ובצח״ל.
תחילה התייחסתי לרעיון פתיחת רשימות-המוע-
מדים מחדש, בעיקבות המילחמח :

אורי אכנרי: הממשלה, שבראשה עומדים גולדה
מאיר, משה דיין וישראל גלילי, הביאה על המדינה אסון
מאין כמוהו.

בד יום שבו נמשכת כהונתה שד ממשלה
זו הוא יום שד אסון למדינה. בל יום נוסף מהכד
בסיכויי השלום.
הבוקר נתפרסם הנאום השערורייתי של גולדה מאיר,
נאום כוזב מעיקרו, שבו אמרה שהיתה צפוייה סכנה לקיום
המדינה במילחמת יום־הכיפורים.
לקיום המדינה, לא פחות ולא יותר!

למרות האסונות הגדולים שהממשלה הביאה
עד המדינה, למרות האסונות ששר־הכי
טחון הביא על צח״ל — השיג צה״ל את גדוד
ניצחונותיו בבלימת חאוייב וכהדיפתו.
כל מי שמצוי בעניינים ערביים כהוא־זה יודע שאין
חבלה יותר גדולה לסיכויי השלום מאשר נאום המעורר
בלב הקיצוניים הערביים את התיקווה שניתן היה אתמול,
או שניתן יהיה מחר, לחסל את מדינת ישראל בכוח
הנשק. אין תחמושת נוראה יותר נגד שוחרי-השלום בעולם
הערבי, ולמען המטורפים בעולם הערבי, כמו קדאפי,
מאשר נאום כזה של גולדה מאיר.
יום לפני כן — נאם שר-הביטחון, שר־הביטחון-
העצמי. הוא אמר כי אנחנו עומדים בראשיתה של
מילחמה ! שלא נחזיר שום דבר ! ששארם־אל־שייך חשובה
יותר מן השלום.

כמה דקות דרושות למחשב כדי לפלוט את שמות כל
הנוגעים בדבר?

והנה, פלא מן השמיים: עופר רצה —
המטאטא יורה. פתאום זה אפשרי. הקדוש
כרוך-הוא לא היה מסוגל לזה בנראה; עופר
היה מסוגל.
זה מערער את האימון בחוות-הדעת של״מומחי מיש־רד־הפנים,
בצורה מצערת ביותר. ומי שזוכר את תפקידם
של פקידי מישרד־הפנים בפרשת בדר—עופר — אולי
לא יתפלא על כך.

!•!פיס בצהי ל?
אולם, אדוני היושב־ראש, לגבי בחירת בני ה־18
אני מוכרח להביע פיקפוק חמור. יש לי ספק, יש לי חשש
חמור מאד, לגבי כשרות הבחירות בצה״ל.

אני תולה כחן תיקוות גדולות מאוד. כבר
אמרתי מעל -הדוכן הזה: אני מאמין שקמה
תנועת־שדום חדשה בתוככי צה״ד. אני סכור
שהקולות שד צה״ל ישפיעו לטובה על הרכב
הכנסת הכאה.
אבל אני חרד לטוהר הבחירות בצד״ל.
רצו לערוך בצה״ל בחירות במשך שלושה ימים
רצופים, או במשך יומיים. בחירות שיימשכו יותר מיום
אחד פותחות פתח לזיופים. אין קל יותר מאשר לזייף
את הקלפי ביחידה מרוחקת, שבה אין ועדת־קלפי המייצגת
את הרשימות.
איזה מין בחירות יהיו אלה? הבוחרים ביום השני
כבר יידעו את התוצאות של היום הראשון, מסיקור כלי־התקשורת,
ויושפעו מהם. החיילים יישבו במקומות מרוחקים,
וישמעו ברדיו שמיפלגה פלונית עלתה ומיפלגה
אלמונית ירדה, וכולנו יודעים שדבר כזה משפיע על
הבוחרים.
לא נראה לי שחיילים יצביעו על-פי מיסמך הנקרא
״פנקס שבויים״ .אני מכיר חיילים שיש בידם שלושה
פינקסי-שבויים. אין בזה עבירה. פינקם־שבויים הוא מים-
מך הממלא תפקיד מסרים, והוא מחולק ביד רחבה. אתה

לפני הבחירות איו לנהל בצה״ל שום הסברה פוליטית.
אסורה לא רק כל הסברה מיפלגתית, אלא כל הסברה
פוליטית בכלל. מותרת רק הסברה על ענייני נשק, עניינים
צבאיים טכניים.
והנה באים שר־הביטחון וראש־חממשלה...
יגאל הורכיץ: ואהרון יריב.
אורי אבנרי ואהרון יריב, נער השעשועים התורני
האחרון, הולכים למוצב של צה״ל ועורכים שם
מיבצע נפסד של שטיפת־מוח. הם לא רק שניהלו שם
תעמולה פוליטית מובהקת לקו של משה דיין וגולדה מאיר.
אלא שהעריכה בטלוויזיה עוד סילפה לחלוטין את אשר
אירע באותו מוצב, ומחקה כל מה שאמרו החיילים.
החיילים אמרו דברים חריפים מאד נגד משה דיין.
הם קמו עליו ואמרו: אנחנו מוכנים להחזיר את השטחים
תמורת שלום. כל זה נחתך מהסרט, ונשאר מישאל־עם
שערך משה דיין בין פקודיו: האם אתם רוצים בשלום
תמורת החזרת שטחים 1
חייל מיסכן אחד הרים את היד, ראה שמשה דיין
מסתכל בו בזעם והוריד את ידו וגירד את אוזניו. זה
ראו. אבל לא הראו מה אירע רגע לפני זה. משה דיין
לא שאל ״האם אתם מוכנים תמורת השלום להחזיר שטחים?״
.הוא אמר שהערבים אינם רוצים בשלום, שהחזרת
השטחים לא תביא שלום — אז האם אתם מוכנים
בתנאים אלה להחזיר שטחים?
כל זה לא הראו. הראו רק שדיין שואל מי מוכן
להחזיר שטחים — 1ומסתבר שאין חיילים המוכנים להח זיר
שטחים.
עצם הדבר הזה הוא פסול מעיקרו, והוא מהווה עבירה

על החוק.

אותו איש, שבמשך שש שנים חפר את
חוקי המדינה בפרהסיה, שהפיץ במדינח אווירה
של הסתאבות ושחיתות, ששימש דוגמה
אישית שלילית לבל חייל בצה״ד — ממשיך
היום כמעשיו אלה. האם הכנסת לא תתערב,
ועדת־הכחירות לא תתערב, והיועץ המישפטי
לא יתערב ץ
הקטע חאחרון עזר, כנראה. אחרי שאמנון זיכרוני
התלונן על פרשה זו רשמית, בשם סיעתנו, הורה
השופט חיים כהן למשה דיין לחדול מייד מ״חוגי* 4 בית״ כאלה בצה״ל.

הברק האחוון עד..ס״ות המזוהמים״ :
החיפושים אחו׳ גונתו של מזהם
ישראל, ושמענו שהמצרים הודיעו על ביטול הסריקות.
נדהמנו.
האחראי מטלפן לפיקוד העליון, ואיש לא יודע על
הביטול. מטלפנים למטכ״ל, וגם שם מזימים לחלוטין
את דברי הרדיו. לאחר בדיקה התברר, כי הרדיו טעה
ביום, ,והתכוון לדיחיה מאתמול להיום.
בתשע בבוקר יצאנו, עם שיירת הצלב האדום, לעבר
מוצב התצפית, בו ישבנו בשבוע הראשון של מילחמת
יום־הכיפורים, זממנו יצא מנחם לנסיעתו שממנה נעדר.
עוברים את המוצב ומתקרבים לקנטרה.
הרגשה מוזרה, לנסוע בשטח עליו יכולתי עד כה רק
לצפות במישקפת. מצד שמאל של הכביש עשרות טנקים
טי־ ,62 אותם חיסלה החטיבה שלי ביום קרב השי״ן־
בשי״ן. מכוניות הצלב האדום, ומכונית ליווי צבאית
בודדת עם נציג צה״ל המטפל בצלב האדום, ממשיכות
עד ל־ 50 מטר מן הג׳יפ, ועוצרים• כל אנשי הליווי נשארו
להמתין ליד מוצב התצפית.

45 מיספר
ני יושב במכונית של הצלב האדום, בה שני
צלבנים (אנשי הצלב האדום קרויים אצלנו צלבנים).
׳שניהם משווייץ, מדברים היטב אנגלית וצרפתית. נמצאים
כבר שנה בארץ.
יוצא מן המכונית ומסתכל על הג׳יפ. עליו מתנוסס דגל
הצלב האדום. לידו ציוד של חיילי האו״ם.
אנו עוצרים ליד דגל האדם, ולידו מישמר חיילי
אדם, פינים ושוודים. חלק מהם עוסק בחיפוש מוקשים
במקום הגבול ממש, לידינו. הם רוצים להקים במקום
מחנה־קבע, להפריד בין הכוחות. מתברר, כי הג׳ים מסמן
את הגבול ממש.
אנו מתקרבים אל הג׳ים ומנופפים בדגל הצלב האדום,

חיילי האו״ם, עם דקרים ארוכים
בידיהם, מחפשים מוקשים במקום
בו בחרו להקים את מחנם בגדה המערבית של תעלת־סואץ,

מוסשיס

וחוח נשדח 211711
ף* שדוע שעכר יצאתי עם האדם והצלב האדום
למקום בו נמצא הג׳ים של מנחם, בנסיון לגלות
מה עלה בגורלו.
מאז ה־ 10 באוקטובר, עת יצא בהתנדבות לרדוף
אחרי משאית עמוסה פגזי־טנקים, שעברה בטעות את
הקו בכביש בלוזה־קנטרה — מאז ראינו במישקפת את
המצרים יורים עליו מכל הכיוונים — מאז שמענו אותו
מדווח בקשר של הג׳יפ כי ״הכל ממולכד, המון ערבים
מסביב, אני חוזר מאז התהפך הג׳ים לרגלי מוצב
מצרי, כ־ 4קילומטר מהמוצב הראשון שלנו — מאז לא
ידענו מה קרה לו.
האם הוא חי או מ תו ברשימת השבויים לא הופיע
שמו, אולם בין התמונות של השבויים שנראו בטלוויזיה

אני מביט היטב בג׳ים, רואה עליו סימני כדורים שפגעו
בגב כסא הנהג, בלוחות השעונים ובגלגל ההגה. י
הגלגלים של הג׳יפ מפונצ׳רים וריקים מאוויר.

מסביבו פזורים חלקים ממנו, כמו סוללות־מצברים
וחלקי כנת המיקלע. בשלושה מטרים מן הכביש, בקו
ישר מן הג׳יפ, מבחינים במישקפי־אבק ישראליים, ולידם

גאל לביב
הירדנית, היה אחד הדומה. לו מאוד, והדבר עורר גל
תיקוות בלב ציפורה, אשתו.
התשובה לחידת היעלמותו היתד. במקום ההיעלמות.
עשינו נסיונות רבים להגיע לג׳יפ, אותו ראינו היטב
במשקפות, אולם עד שנודע על ההסכם בינינו לבין
המצרים על כניסה הדדית לשטחי־ההפקר לחיפוש נעדרים,
לא היו סיכויים להגיע למקום.

ג׳יפ
על הגבול

** ייד כשנודע על ההסכם, פנה אלי רוני המ״ם
* ) והודיעני, כי דיבר עם המח״ט, הרוצה כי נקדיש
כל מאמץ לברר את פרשת מנחם. המח״ט כבד התקשר
עם מפקד החטיבה באיזור קנטרה, וביקשו להושיט כל
עזרה. עלי לצאת למקום ולהצטרף לאנשי האדם והצלב
האדום, ולנסות לעבור עימם את הקווים מעבר למקום בו
נתקע הדים ולברר מה קרה. הג׳ים עמד בקו הגבול של
צה״ל, כפי שנקבע על־ידי האדם בבלהה, ונמסר לי כי
הסריקה נדחית ביום. ביום המיועד הגעתי למקום, לליש־כך
נראה
ה 1ה 1

כת המח״ט. במקום היו כבד כל האנשים שהיו צריכים
הג׳יפ, בו
^ 11111
^ 11 11 1
לצאת מעבד לקווים, כולל אנשי הרבנות, רופאים, ועוד
נציגי יחידות שונות. במיקרה האזנו לחדשות שידורי נסע מנחם בנסיעתו האחרונה. סימני כדורים נראים בבי־

רור בגב מושב הנהג, בלוח המכשירים ובגלגל ההגה.
המצרים הורידו מן הג׳יפ את כל הציוד. הג׳יפ נשאר
במקום שנקבע על־ידי או״ם כקו כוחות צה״ל.

מסע הצלב האדום ; 5־
האדום, יחד עם חוליות החברה קדישא, מאתרים גופות

מצריות, כדי להביאם לקבורה תקינה. בתמונה נראים
שרידי גופתנ של החייל המצרי (העולם חזה מצא לנכון
לכסותה במלבן שחור ).משמאל: איש הצלב האדנם.

המצרים. אנו סבורים, כי הם מעכבים בכוונה את התשובה,
כדי להספיק להניח מוקשים בשטח שבחסותנו. נציג
צה״ל לצלב האדום מבקש מאנשי האו״ם להבהיר
למצרים, כי ידועה כוונתם זכי אם לא תתקבל תשובה
מיידית, אנו נצא מן המקום.
תוך עשר דקות חוזר נציג האדם ומודיע כי המצרים
לא מוכנים להתיר לנו להוציא את הגופה בלי אישור
שיושג בשיחות בקילומטר ה־ .101 אנו עולים על הרכב,
שלושה מטר מן הקבר בו טמונה התשובה, ונוסעים חזרה.
אני חוזר ליחידתי ומדווח. עתה עלינו להמתין עד
להסדר בין המצרים לבינינו בדבר חילופי גופות. יום-
יזם אנו בקשר עם אנשי החברה קדישא. בעיקר עוסק
בזאת בתל־אביב שם־טוב, שותפו של מנחם בעבודה.
אני עולה לתל־אביב ונפגש עם אברהם, ידיד נוסף
של מנחם, שאף הוא ביחידת־הסיור, אלא שנפצע קודם
ומקבל עתה טיפול בתל־השומר. אנו מחפשים תמונות
של מנחם, זאין. מנחם צילם כל העת רק את האחרים,
ולא נשארו כימעט תמונות שלו.
אברהם מספר כי היתה לו שיחה עם גיל, בנו בן
דד 9של מנחם (למנחם שלושה בנים).
מנחם היה שייט ותיק בסירות־מיפרש, וייצג את יש ראל
בתחרויות בינלאומיות רבות. לפני המילחמה הבטיח
לגיל סירת־מיפרש לנוער. עכשיו, משקרה מה שקרה,
מוטרד גיל בגין הסירה. הוא מספר לאברהם בי אביו
הבטיח לו סירה, וכי לא קיים את הבטחתו, וזה לא
בסדר מצידו. גיל חושב רגע, ומוסיף :״אבל עכשיו,
אם ׳אבא לא יחזור, אוכל לשוט בסירה שלו.״
אני מספר לשם־טוב על השיחה, והוא אומר, כי החל
לאסוף כספים לקנות סירה לגיל, למלא את הבטחת
מנחם. הסירה עולה 4000 לירות, זהקלוב הימי משתתף
בחלק מן המחיר. הוא מקווה להשיג את הכסף ולקיים

נעל צבאית. על הכביש ליד הג׳ים שערות דבוקות
לכביש, ומן הג׳ים לכיוון הנעל סימני־גרירה, ובכמה
מקומות שערות דבוקות. אני מביט בשערות היטב —
אין ספק, אלה השערות של מנחם.
ימן הצד המצרי, במרחק 100 מטר מאיתנו, מגיע ג׳יפ
של האדם. שואלים מה קורה. מתברר כי המצרים
המתינו לנו כאן אתמול משד שעתיים, לחילופי גוויות,
ומשלא בא הצד הישראלי, חזרו לעורף. היום איש לא
מחכה לנו, ואין הם יודעים כלל, כי צריך להחליף גוויות
ולחפש נעדרים.
הממונים על החיפושים מצידנו מתרגזים. גם המח״ט
,כדי לברר מה קורה. אנו
המקומי הגיע,
מבקשים מן האדם להביא את המפקד המצרי המקומי.
עוברת שעה, והאדם חוזר עם סגן מצרי.
מסבירים לו, כי אתמול ביקשו המצרים לדחות את
האיתורים להיום, וכי היום כבד החלו באיתורים באים־
מעיליה ובפורט־סעיד. מבקשים ממנו להתקשר עם הממונים
עליו, ולקבל אישור לחיפושים גם כאן.
שואלים אותו מה הוא יודע על הג׳יפ. הוא מספר,
כי הוא חדש במקום, אבל המפקד הקודם סיפר לו כי
נהג הג׳ים נהרג, וכי קברו אותו ליד הג׳יפ.
כן, הוא יודע היכן הקבר. הוא מצביע יעל המקום
עליו נמצאת הנעל, ואומר כי שם קבור הנהג. אני מביט
היטב, ורואה במקום תלולית עפר קטנה. עכשיו אני
בודק את הנעל ממקום עמדי, מרחק של חמישה מטרים
לערד, ורואה כי היא גדולה מאוד. מנחם נעל נעליים
מיספר ,45 ותמיד היו לו בעיות באפסנאות להשיג נעליים
מתאימות. יאנו רוצים לגשת לקבר, אבל אי־אפשר. הוא
שלושה מטרים בתחום מצריים.
חוטים מובילים לגופות
ך* מפקד המצרי הולד להתקשר עם הממונים עליו.
ן ) אנו מטכסים עצה, מחליטים כי כדאי להכין כמה
גופות של מצרים להחלפתן בגופת ינהג הג׳יפ.
אנו מתחילים לסרוק את השטח, בעיקר בין הטנקים
,כי שם נשארו גופות. השטח
המצריים הדפוקים,
היה כל הזמן בשליטה ישראלית. אנו מחפשים היטב,
אבל אין זכר לגוויות, ולא לשרידי גוויות.
נכנסים לטנקים השרופים, ואין כל סימן למתים. גם
ציוד חיוני נלקח, ובן הנשק. המצרים באו בלילות, ופינו
את כל הגופות, וכן את הציוד החיוני.
פתאום רואים חוטי ניילון ארוכים. אני מזהה: אלו
חוטי. הכיוון של הטילים הנגד־טנקים המצריים. החוטים
יוצאים מקבוצת-שיחים עבה. מתקרבים לשם ורואים
סוללה חשמלית.
נראה כי כאן היה בסיס טילים נגד־טנקים מצרי.
מביטים טוב, ורואים כמה עצמות אדם בולטות מן הקרקע,
מתוך תלולית. קוראים לאנשי החברה-קדישיא המתחילים
לחפור, בנוכחות אנשי הצלב האדום. מגלים כי
כמה גופות מצריות כוסו על-ידם בעפר, ולא בקבורה
מסודרת.
אנו מארגנים קבורה צבאית לפי כללי הצלב האדום.
אוספים את כל העצמות, מרכזים לפי הגופות, ומקבלים
שלוש גופות עם שיירי בגדי צבא מצריים, וכן אוספים
חלקי ציוד מצרי. כל גופה מושמת בשק ניילון מיוחד,
ונקברת בקבר לחוד. על הקבר תוקעים מוט, ומניחים
עליו את כובע־הפלדה של המת. הרב מתפלל תפילת־

תפילה לחייל מצוי

פלל הרב הישראלי תפילה על המת, שהוא חייל מצרי.
קבורה, ואנשי הצלב האדום ואנו עומדים דום. עם סיום
הטקס יש בידינו שלוש גופות להחלפה בגופת הנהג.

טירת־מיפרשים
לגיל
** נו חוזרים לג׳יפ. עוד לא הגיעה תשובה מהמצ־יים
אני
עולה על גיבעה ומביט במישקפת סביב, רואה
פתאום, לצד דרום, שבע משאיות־מצריות נעות לאיטן,
לאורך הגבול ובצד שלנו, ולידן הולכים חיילים מצריים
רבים. לא ברור מה הם עושים, כנראה זורעים מוקשים
ומנצלים את הנוכחות שלנו ושל הצלב האדום במקום,
בידיעה כי לא יירו עליהם.
למקום הגיעו בינתיים גם

הרב הראשי לצה״ל מרדכי פירון, שהגיע
כדי לראות מדוע מתעכבים החיפושים במקום.
,מחליטים להזהיר את
מדווחים

על הקבר מניחים את כובע־הפלדה של ההרוג כשהוא
נעוץ על מוט. ליד הקבר עוסקים אנשי החברה קדישא
הצבאית בהכנת קבר שני, של חייל מצרי.
את ההתחייבות של שותפו לבנו.
ביום ראשון 25 ,בנובמבר, התירו המצרים את הוצאת
הגופה, שהובאה למכון הפתולוגי בבאר־שבע. היא זוהתה
לפי גודל הרגל, תיקוני השיניים וסימנים אחרים, כגופתו
של סמל מנחם, שנעדר מאז יום 10 באוקטובר. למחרת
הובאה הגופה לקבר בבית־הקבידות הצבאי בבאר־שבע.
שמעתי כל זאת כשבאתי לחוליית הרבנות, המטפלת
באיתור נעדרים, למסירת עדות על ביקורי במקום. היתה
שעת־ערב מאוחרת, כשיצאתי מהמקום.
הדברים לא יהיו אותו הדבר עכשיו, חשבתי. בלי
מנחם נהיה כבניין בלי אבן־הפינה, ביחידת המילואים.
הרוגים, המחיר שמשלמת ציפורה ושלושת
אחד מ-
בניה על השגיאות של הממשלה הארורה הזאת.
כל שכם, שארםאל ־ שיידועתיקות
משערות
משהדייןלאשוותשע יר ה
ראשושלמנ יח ם, הדבוקותלכבישליד
קנטרה.

תן 001 ( 111
בימים אלה כולנו נקראים למנוע בזבוז, לחסוך בהוצאות,
לקמץ בחמרים. בודאי יש גם לך רעיונות לחסכון ולמניעת
בזבוז בביתך או ב מקו ם עבודתך. כמו למשל:

ו. חשמל ייי

בצאתך מהחדר, כבה את האור.

. 2נסיעות -שלב עם שכן או מכד הנוסע באותו כיוון.

לחם

מצרך זול ולבן יש גלויה לבזבזו. שיקלי כמה כיכרותאו לחמניות דרושות לבית ואל תקני יותר.
ייי שנותר בידך לאחר כיסוי ההוצאות הדרושות -הפקד
באחת מ־וו תוכניות החסכון וקופות הגמל של בנק
לאומי. שם כספך צמוד למדד ונושא פרי.

.4כסף

את הצעותיך שלח־נא על־גבי תלוש זה. במודעותינו הבאות נפרסם לקס
מהרעיונות שיתקבלו.

|_| דייעודאז בוג * מ

לכבוד

״רעיון לחסכון״
ת.ד ,1736 .חתל־ א בי ב 61 000

רעיון לחסכון:

השם: הכתובת אני מ ס בי ם /ה אינני מסבי ם /ה #הרעיון יפורסם בלוית שמי

העול ם הזה 1892

זוכרים שסיפרתי לבם בשבוע
שעבר על אביבה פז ושוקי לוי,
ועל זה שמרננים שהם הולכים
לייצג את אנגליה בפסטיבל ביפאן,
אולי ! אז לא עבר אפילו
שבוע קצר אחד, והם עשו את זה.
בפסטיבל השירים היפאני
ימהא, שכזכור זכו בו חדווה
ודויד בפרס ראשון לפני שנים
אחדות, ואשר נערן ב 16-18-בנובמבר
השנה, השתתפו 47 אר צות.
ישראל לא הוזמנה להש תתף,
אבל בין הזמרים אפשר
היה למצוא גם את אן־מארי
דויד, מי שזכתה בשנה שעברה
בפרס ראשון בלובסמבורג.
וכך, בנוכחות 20 אלף צופים
טבין-ותקילין, אחרי שבפרס ה ראשון
זכה זמר יפאני, קרה ה-
לא־ייאמן. הישראלים הצעירים
והחמורים, שייצגו את אנגליה בפסטיבל
יפאני, ואשר שרו בו את
השיר ״האהבה היא כזאת״ ,גרפו
לא פחות מאשר: פרס שני בתחרות,
פרס ראשון להופעה ה נאה
ביותר ופרס ראשון לשיר
הטוב ביותר (מילים ולחן: שו קי
לוי).
ועם כל השלל הזה הם חוזרים

רק יופי ־ לא כסף!
הדוגמנית הגרושה היפהפייה חני
פרי, אחת מפריטי־הייצוא המוצלחים
ביותר של ישראל בעת האחרונה,
סיימה את תקופת־ההתנדבות הנדל־חמתית
הקצרה שלה בארץ. בתקופה
זו הספיקה להופיע בתצוגות בפני
פצועים בבתי־חוליס, לקבל פני שבויים
חוזרים ועוד ועוד מעשים התנדבו־תיים־חלוציים.
זה היה קצר — אבל
אינטנסיבי.
מכאן נסעה ישר לניו־יורק. זאת
תהיה כנראה התחנה האחרזנה שלה
למשך זמן־מה בעתיד. לונדון שייכת
כבר לעבר. חני החליטה להתלבש על
עצמה ברצינות, ללמוד מישחק ולהתחיל
לפלס לה דרך אל מסך הקולנוע.
ועם נתונים כמו שלה — זה רק
עניין של רצון.
אבל כל השינויים האישיים האלה
י לא הצליחו להשפיע על תכונה אחת
חשובה ואופיינית שלה. חני אוהבת
אתכם יפים. לא חשוב המיליונים, לא
חשוב הדיפלומות — רק שתהיו יפים.
מה יותר גבוה, מה יותר חתיך —
יותר סיכויים. ביחס יישר. זהו התנאי
העיקרי. התנאי המישני הוא שתאהבו
אותה. אבל זה בעצם לא־ כל־ כך תנאי,
כי זה קורה ממילא.
ולרומן האחרון של חני יש כל ה סממנים
הדרושים. לפני כשבעה חודשים,
במהלך הופעות־הדוגמנות שלה,
היא הכירה דוגמן־בגדים בהיר־שיער
ובעל עיניים ירוקות משגעות,
בן־טכסס. וכל היופי המשגע הזה כל-
כך מאוהב אחד בשנייה, ולהיפך, ש
אפשר
להשתגע. היא אפילו מתכוננת
לנסוע אליו לחג־המולד, לטכסס.
תסכימו איתי שהקטנה הזאת1.73 ,
מ׳ על 48ק״ג, שעוד לא מלאו לה 21
אביבים, הגיעה להישגים לא מבוטלים.
ושוקי אביבה יוי לבית ה מקסים שרכשו להם בלונדון,
ואל דני, בנה בן השלוש-
וחצי של אביבה (מנישואיה ל משה
אפרתי) המתגורר איתם
מאז עזבו את הארץ, ואל טיפולו
המסור של אמרגנם, הלא הוא
איציק לוי, אחיו של שוקי, ש-

השיער הלבן הגולש שלו עם ה פסים
האפורים הוא מחזה בפני
עצמו.
בחודש מארס הבא עלינו לטובה
הם יוצאים שוב ליפאן, לסי-
בוב-הופעות. ואם זאת לא הסברה,
אז אני לא יודעת מה כן.

ידידה של רוט שילד
אנחנו היום כעניין הידידות.
ידידים זה דבר חשוב מאוד. אבד
חשוב עוד יותר — לדעת לבחור
אותם.
הרקדנית ז׳נט אורדמן, מנהלת
והברונית בת־וני
להקת
״בת־דור״.
שבע דה־רוטשילד, הן ידידות קרו
בות
מאוד״מאוד.
כשיש ידידים כל־כך טובים, הכסה
והמרחקים לא מהווים כעייה.
לכן קמו להן הכרונית והרקדנית
כשבוע שעבר ויצאו לגיחת סופשבוע
קצרצרה באירופה. כיום
שני הן ככר היו באן כחזרה.

שלישיה ידידותית
גם מחזית מאנדי״רפי״עדנה הגיעו חדשות. בימים אלה באמת הגיעה מאנדי״
דייביס״שאולי ארצה, כצפוי, והביאה איווה את בתה הקטנה היפהפייה. וכיוון
שבאופן רישמי היא עדיין אשת־חיקו החוקית של רפי שאולי, רק טבעי היה שהוא
יאסוף את המשפחה אל ביתו. גם את זה חזינו מראש, כזכור.
כולנו ציפינו לראות כיצד תגיב על כך הידידה הקטנה והמאוהבת של איש־החיק,
הלא היא עדנה. ובכן, מסתבר שיש חדש תחת השמש, שום משבר לא
קרה. בינתיים.
בערבים צוננים אלה אפשר לראות במסעדה הסינית של האחים שאולי את
מאנדי ועדנה, הרעיה והידידה, כשהן יושבות להן זו בצד זו ומפטפטות בידידות
רבה, כשהבעל־הידיד מגיש להן מדי־פעם תיקרובת, להחיות את נפשן.
ידידות — ידידות, אבל מי שאומר שזה הסוף, עוד יכול, כנראה, ללמד אותי
משהו שאני לא יודעת.

קורא

חעורך והמייסד חראשון :
ד״ר מלכיאל זוארץ ז״ל
ממשיכי דרכו יבל״א: ב .מיכאל, חנוך מרמרי,
קובי ניב, אפרים סידון
כתובת המערכת: רחוב זוארץ 1

יקר מאוד
הפעם, שלא כרגיל, נסביר את עצמנו.
בגליון ״ 200 האיץ״ האחרון פיר-
סמנו מודעה אשר הראתה תמונת חייל
הרוג, ונשאה את הפותרת :״חיילינו
,מתים׳ למשהו מתוק״ .אל המודעה הי-
תה מצורפת רשימה ״קולקטיבית״ של
פירמות מסחריות שונות, בשמות בדויים
כמובן( .השמות האמיתיים שמורים במערכת).
נראה,
כי המודעה זכתה להצלחה רבה
ביותר, שכן זכינו בגל בלתי־משוער של
תגובות נזעמות. הטענה העיקרית הי-
תה נגד שימוש בחייל הרוג לצרכים סא טיריים

אז החלטנו הפעם לחרוג ממנהגנו
המגונה — לעסוק בנושאים רגישים בדרן
צינית — ,ולהתייחס ישירות לגוף
העניין.
לפניכם, קוראים יקרים, מעט ממודעות
הפירסומת של העת האחרונה :
מודעות מרנינות שחוברו ועוצבו בידי
מיטב הפירסומאים, עבור מיטב הפירמות.
מודעות אשר אקטואליות! ואו-
טנתיותן מדגישות איך משתלב מערך
יחסי־הציבור של התעשייה העברית במצב
הביטחוני האומלל, ואף מצליח
לעשות מזה כסף.

הנהגה חושה למעון־
כו חו ת רעננים ונקיי־כפיי ם

בטקס ססגוני נבחרה הנהגה חדשה,
צעירה, ורעננה למיפלגת העבד
דה. בין האישים שנבחרו בולטים
הגב׳ גולדה מאיר, משה דיין ויש ראל
גלילי. הנהגה זו באה להחליף
את ההנהגה הקודמת שנכשלה בני-
כיצד לנהוג
במשפ חו ת
נעד רי ם
ובכן, ראשית יש למנוע מן המשפחות
כל מידע העלול להפר את שמחת החג
בביתם. בשום פנים אין לומר להם דבר
קונקרטי על גורל יקיריהם, שכן נקודה
זו כאובה במיוחד, וייתכן שחלק מן
המשפחות מגלה רגישות יתרה לנושא.
עם זאת טבעי ומובן שבני משפחות הנעדרים
ימשיכו ויטרידו ללא הרף בדרישה
ליחס הוגן. כאן יש לנקוט עמדה
נוקשה, על־מנת למנוע החמרת המצב.
יתכן שמצבם הנאורוטי, יגרום להם
לצעוק, להפגין או אפילו לזעוק. במקרה
שכזה יש להכות על ראשם במכשיר

*<צאיי5יי בי׳ * מ ג חסזניס סל פינ׳ו,

תנו כ ח לשלום
רכש!

סונט ע ,-דונקבע ״ ת

סת-חרושת לסיגריות

(המשך בעמוד ,3טור )4

קהה. בעונת החורף אפשר להשפריץ מים
צבועים בקילוחים עליזים, הדבר עשוי
לשפר את האווירה. אם הם ממשיכים
לנדנד, ניתן להבין זאת. נרמוס אותם,
בעדינות מירבית כמובן, באמצעות סוסים,
או נענוד לצוארם (ע״י טפיחה
עזה) את השלטים המכוערים, אותם
הם נוהגים לשאת. במקרים מסויימים
אפשר, ואפילו כדאי לעצור כמה מראשי
המשפחות כבני־ערובה להתנהגות טובה.
אם הגיעו מים עד נפש ולמרות האמצעים
החריפים ביותר הם עדייו משתוללים,
אפשר ליזום פגישה עם משלחת
של שלושה מקרובי הנעדרים, אך בשום
פנים לא עם יותר, שכן מטבעם של
אנשים פרימיטיביים אלה, הנגררים אחרי
רגשותיהם, שאם נותנים להם אצבע,
הם רוצים את כל היד. מותר גם לקלל
בשפות שמיות.

הול המדינה בהיותה אחראית למח דל
מילחמת יום־הכיפורים, ואיבדה את
אמון העם והמיפלגה. בין האישים ש הודחו,
בולטים הגב׳ גולדה מאיר,
משה דיין וישראל גלילי.

ע״י קהל הנאספים. הגב׳ מאיר לא
חסכה שיבטה מן ההנהגה היוצאת,
וציינה בסיפוק את נכונותה של התנועה
לחדש את פניה בעיצומם של
ימים קשים אלה.

בשם ההנהגה היוצאת בירכה גולדה
מאיר, שנתקבלה בקריאות בוז
קולניות ע״י קהל הנאספים. הגב׳
מאיר אמרה שמייד כאשר חשה בהת־ערערות
האימון בהנהגתה, קראה לכי נון
אסיפה של מרכז המיפלגה בה,
״יאמר הכל, יוגד הכל, יתברר הכל.״
הגב׳ מאיר איחלה הצלחה להנהגה
הנכנסת לתפקידה וקראה לה להנ היג
את חעם בחמישים השנים הבאות
תוך מאמצים כנים להגשמת ערכי ה עבודה.

ישראל גלילי (עלם תכול־עי־ניים
ומקורזל בלורית) ,מן ההנהגה
החדשה, קרא לפתיחת דף חדש בחיי נו
הפוליטיים, תוך התעלמות מן הפרק
העגום בתולדותינו שאת תמציתו ניתן
למצוא, לדברי הנואם ״באותו מיסמר
מביש — מיסמך גלילי.״
מר א. קלכשטיין, מזכיר מועצת פו עלי
הסיד, שבירך בשם המוני העמ לים,
קרא לסידוד מערכות והביע
תקווה כי ההנהגה הרעננה תשמור על
רמת כולסטרול נאותה.

בשם ההנהגה החדשה בירכה גולדה
מאיר, שנתקבלה בתשואות סוערות

במסגרת התוכנית האמנותית הופי עה
האמא של עליזה קאשי.

— ממישנתו של מייסדו --
אורי, אורי, דבורה !

(קורא יקר מאוד — המשך)

ד״ר זוארץ
(לאורי, כשנכנסה דבורה לחדר).
אנחנו רואים וק
שחורות
הם אנירו
את זה

רואים!

קווים לדמותה
של הטלוויזיה
פעם, כשנפטר ראובן ברקת
ז״ל, הכריזה הטלוויזיה שלנו על
שלושה ימי צום ומספד מר.
אמרנו אז: אפשר לחשוב ש לפחות
בן-גוריון מת.
בשבת הלן דוד בן-גוריון לעולמו.
הטלוויזיה אמנם העלתה
קווים לדמותו׳ אן מייד אח״כ
העלתה קווים לדמותו של איי-
רונסייד וקווים לדמותה של ה ליגה
הלאומית.
מה שמראה, שלגביהם בן־גור-
יון שיין כנראה לליגה ב.

הצבע

זוארץ לכנסת

הזיות מלחמה (די)
מאת

קובי ניב;
גם אני רוצה

אי -שםממערבלתעלה

גם אני רוצה ששרי ממשלת־ישראל יעלו אלי
לרגל. גם אני רוצה שישבחוני ויד,ללוגי ויעריכוני. גם
אני רוצה להיות בן יקר ונאמן לארץ הזאת.
אבל מה לעשות — אני כאן ולא שם. אני בחולות־אפריקה
ולא בווילות־אמריקה. אני — אין לי דולרים

לתרום•
לכן, כנראה, לא באים שרי ממשלת־ישראל לבק־רני.
לכן לא משבחים ומהללים ומעריכים אותי כל־כך.
לכן הם, יהודי ארצות־הברית, בנים הרבה יותר טובים
ונאמנים לארצי ולמולדתי, ממני.
וזה יפה לדעת שהכל בארץ נמשך כרגיל למרות
״רעידת־האדמה״ — שעדיין הדולר עדיף על החיים
ולא חס־וחלילה להיפך.

אלוהים! אנחנו מתרגלים!
אתה מגיע הביתה לחופשה הראשונה, וכמו אספן
פרפרים אתה אוסף את מתיך, בודק, ממספר, מתייק
ומניח בארון הזכוכית של הזכרונות.
— אתה יודע מי נהרג?

— אריק.
— בחייך ! יופי. מי עוד?
— אתה מכיר את צביקה ג? .
— כן. גם הוא?
— הא־הא !
— יופי ! יופי !
ואז, כבקי ויודע אתה מתעניין בפרטים: איך? מתי?
ממה? איפה? מתי הודיעו? איך היא קיבלה את זה?

— ואח של ענת שבוי. בסוריה.
— בסוריה דווקא. חבל.
ושוב אתה בודק, ומתייק. אוסף כמה פצועים,
ומתייק גם אותם — זה לא רציני וזה כן רציני —
ומוחק מזכרונך את החלקים שלא יהיו יותר.
אתח פוגש ברחוב בידיד וצועק לו בחדווח:
— היי דדי ! שמענו שנהרגת !
— נכון הוא אומר ואתה לוחץ ידיים.
חברים שואלים אותך, בלעג מר וכואב:
— נו, כמה ערבים הרגת?
ואתה כבר רוצה שיגיעו הימים שישיש בן שמונים
שוב יוכל להכריז, כאותו אברהם שפירא הנפלא:
— אני אף פעם בחיים לא הרגתי ולא נהרגתי !

איו ברירה
כידוע לכם הוציא העם היהודי פטנט (מם)977405 .
ושמו ״אין ברירה״ .אי-לכך שמור הפטנט הזה לעם
ישראל בלבד ואין אף עם אחר יכול להשתמש בו.
רק לנו אין ברירה. רק לנו אין לאן ללכת. רק
אותנו רוצים לגרש מאדמתנו. לכן אנחנו נלחמים כל
כך טוב.
אבל מה — בתור עם נאור אנחנו רוצים שגם העמים
המפגרים באזורנו יוכלו להגות מהיפטנט. וכדי שיוכלו
להשתמש בפטנט ביעילות, אנחנו נוהגים כהרגלנו ומעבירים
את הפטנט לשטח האוייב.
וכך מתחילים גם עמי האיזור להרגיש שאין ברירה.
אין להם לאן ללכת. רוצים לגרש אותם מאדמתם. לכן
הם בלחמים כל כך טוב.
איך שלא יהיה, מי שלא רוצה להבין את זה, יכול
תמיד להסביר את לחימתם האמיצה של הסורים והמצ רים
בכדורי־מרץ או בעזרה רוסית (מה יש? גם הערבים
מסבירים את לחימתנו האמיצה בעזרה אמריקאית,
ואם אנחנו מוציאים להם ״אין ברירה״ ,אנחנו בהחלט
יכולים לייבא תירוצים).

רוטקם תמיד קרוב אליך
גם בח!ית.

נהנינו מן ההומאניות של המודעות
הללו, ספגנו מתוכן את אהבת״העם
והאדם. כה גדולה התפעלותנו מנופת״ה־צופים
של הפירמות הנפלאות, עד שאנו
מוכנים להקריב את עצמנו — למענן,
ולמען מוצריהן המובחרים.
רצינו להביע את רגשי תודתנו העמוקים
והבלתי־נדלים לחברת ״עלית״ ה עושה
ימים כלילות להמתקת חיי הלוחמים.
אין
מילים בפינו להודות לחברת ״דו-
בק״ האצילית על תרומתה ״לכוח השלום״
( 6טורים, עמוד ראשון).
צרורות פרחים ונשיקות ללבני ״לוד-
זיה״ ולתחתוני ״רוטקס״ שליוו את
חיילינו בחיים ובמוות. לנצח נזכרם (את
התחתונים).
תמיד נקנה טנדרים של ״פיז׳ו״ —
אריות התחבורה שהצליחו להגיע לסואץ
ראשונים, ועוד ידם נטוייה.
וכמובן אהדה אינסופית לחברת קו-
קה״קולה על נסיונה הנואש להרים את
מוראלנו הרעוע, בעזרת סיפורי לוחמים
וכותרות סנסציוניות מן העיתונות ה-
מילחמתית.
החלטנו פה־אחד להודות לחברות
הללו על מאמציהן לעמוד ב״רוח הזמן״,
ולתרום כשי (על חשבוננו) מודעה אקטואלית
אשר תביע את תודתנו היסודית
על מאמציהן הבלתי-אנוכיים כל־כן.
רק גסותנו הבהמית היא שגרמה
לרעיון הנשגב של ״אהבה מסחרית כנה,״
להפון למודעה בוטה ומרגיזה. אנו מתנצלים
בנפש שפלה.
אגב, תמונת החייל ההרוג, היא תמונה
של חלל מצרי שפורסמה בעיתו-
נות״חוץ. שהרי לא היו הרוגים ישראליים
במילחמה הנוכחית.
היו רק דוגמנים יפי־תואר במדי״זיית
עם מוראל גבוה, ארומה בפה, שוקולאד
ביד, ולבני ״רוטקס״ ריחניים בטוסיק.
מילחמה נקייה. היגיינית. ברוח הזמן.

רגע
של הולנדית
הפעם נלמד 3משפטים שימושיים בבואנו
להולנד. אין צורך לומר אותם בהולנדית
דווקא. ההולנדים מבינים גם
אנגלית. אנא קיראו את המשפטים וחיזרו
אחרינו בקול רם :
)1איי קאם פרום איזראל.
)2איי וונט טו ליב היר.
)3הולנד איז איי פיספול פלייס —
אנד איי אם סיק אנד טייער.